1

צו־הריתוק, שהוצא לחיסול שביתת הדוורים, נוסך רגש־מועקה בלב מפעיליו, הן משום עצם הצורך להזדקק לאמצעי זה והן משום שהוא מופעל דווקא נגד קבוצת אנשים הנמצאת כמעט בתחתית הסולם של דרגות־השכר ותנאי־העבודה.

ובכל־זאת דומה שמוטב כך, שכן אילו חזרו הדוורים לעבודה לא מכוח כפייתו של צו, אלא מכוח שכנועם של נימוקי הבטחון ונסיבות החירום שהוטחו כנגדם, היה חלק נכבד של הציבור הישראלי צריך לחוש עצמו לא בנוח מחמת המרחק בין יחסו לנימוקים נעלים אלה, בתחומי המעשה השונים, ובין החומרה שבה הוא מטיל את כל כולם על כמה מאות נושאי־מכתבים.

נכון, שביתות פראיות הן דבר פסול לכל הדעות ולא לשווא כתב עתון פועלי ישראל, “דבר”, שלאחר צווי־הריתוק “ילמדו עובדי הדואר שלא זו הדרך למאבק מקצועי”, אלא שתוך כדי כך ממשיך העתון מיד וקובע כי “עם זאת שומה על הנהלת הדואר ועל האיגוד המקצועי לבחון את הגורמים שהביאו להצטברות המרירות וליחסי־עבודה מעורערים ואם יש מעוּות לתקנוֹ בהקדם”. אכן, זהו בדיוק המעשה שהיה צריך לעשות לפני השביתה וזוהי בדיוק המרירות שהיה צריך ליתן עליה את הדעת לפני שהיא הגיעה לידי “הצטברות” ואלה הם בדיוק יחסי־העבודה שהיה צריך לתקנם לפני שהכל נוכחו פתאום לדעת שהם באמת “מעורערים”. עכשיו מתנהל משא־ומתן ברוח אחרת ויש להניח כי לאחר שביתה זו יתוקן בכל־זאת משהו וחלק מן הדרישות הצודקות של הדוורים ייענה. מסתבר, איפוא, בניגוד גמור לדעת“דבר”, כי אם “ילמדו עובדי הדואר” משהו משביתה זו, הריהם עתידים ללמוד כי לולא שבתו לא היה איש נותן דעתו על תיקונים, שכן מצב הניתוק מן הבעיות המוחשיות של “המרירות” ו“ההצטברות”, מצב שבו שרויים קובעי הענינים, היה נמשך כקדם. שביתה פראית זו, שדרישותיה לא היו פראיות כל־כך, מעידה, איפוא, שבנסיבות הקיימות, אולי דווקא זו הדרך למאבק מקצועי אצלנו, גם אם סופה צווי־ריתוק.

2

בשבועות האחרונים העלו הדיונים שנערכו בכנסת ובממשלה, בעניני כלכלה וחינוך, כמה עובדות מאלפות. נביא אחת מהן: בישראל יש כיום קרוב לתשעים אלף משפחות מרובות ילדים. משפחות אלו הן 12 אחוזים בערך מכלל תושבי המדינה, אך מספר ילדיהן הוא 42 אחוז מכלל בני־גילם במדינה, ומחציתם של אלה אין להם לא מזרון ולא מיטה לישון עליה.

נזכיר עוד כי למעלה משלוש מאות אלף נפש בישראל גרים במשכנות־עוני ממש ועשרה אחוזים מכלל המשפחות בישראל משכורתן שלושת אלפים לירות בשנה.

כנגד זה אנו שומעים כי בדיון הכלכלי האחרון, שנערך בממשלה, דוּבּר בעיקר על בעית הצריכה המוגברת של האוכלוסים ועל הצורך “לרסן את העליה המהירה ברמת־החיים ואת הגידול המופרז של ההכנסות”. הרשויות הכלכליות טוענות כי “יש לספוג מן הציבור חצי מיליארד לירות” כדי לצמצם את הצריכה והיבוא.

שתי תמונות אלה עומדות זו לעומת זו, ומי שרואה אותן יחד, כשתי מלכויות שאין אחת נוגעת בחברתה, צריך רק לקוות כי מצב זה לא יגרום זעזועים חמוּרים יותר וקשים יותר לריתוק משביתת הדוורים. נכון, יש מדינות שבהן יש תופעות של עוני משווע יותר, אלא שאצלנו יש בתופעה זו מידת עוולה כפולה ומכופלת, הן מפני מקורות ההון הלאומי הנתרם, הנהפך מקור הכנסה לשכבות־הרווחה והן מפני סיסמות שותפוּת־הגורל, הנשמעות אצלנו יותר מבכל אומה אחרת, בזמן זה של מצור ומלחמה.

ואף־על־פי־כן, דבר אחד הוא נעלה מעל כל ספק: אותן “משפחות מרובות ילדים” לא תשבותנה בכל מצב שהוא מלגדול ולצמוח, גם תוך כדי היותם ישנים יחד בערימה על הרצפה. בענין זה לא תהיינה שביתות פראיות, שכן השביתה הפראית האמיתית, בתחום זה, היא שביתתם של מדינת ישראל ושל הציבור מלהיחלץ לתיקון הדברים האלה. היכן הצו שירתק את הממשלה ואת החברה בישראל לבעיות אלו, שפתרונן הוא ענין חשוב ודחוף לא פחות מחלוקת המכתבים הסדירה?

1

לפני שבוע מצאנו בין החדשות ידיעה קצרה שבה סוּפר כך:

באניה “מולדת” הגיע לחיפה צעיר אחד בשם קלוד אנדריי פוקס, בן 22, מגרנובּל שבצרפת. בבואו הצהיר “אני יהודי ואני מרגיש כי מקומי בישראל”. האיש נשלח לבדיקה רפואית, במוסד לחולי־נפש. לאחר מכן גורש מן הארץ.

סמיכות זו בין ההצהרה “אני יהודי ואני מרגיש כי מקומי בישראל” ובין העברתו של הצעיר מיד לבדיקה פסיכיאטרית, היא, כמובן, יותר סמיכות של ניסוח מקרי מאשר קשר שבין סיבה ותוצאה. לא הצהרה זו בלבד היא שעוררה חשד לגבי איזונו הנפשי של האיש. מתברר כי הוא באמת לא בריא ברוחו, ואף־על־פי־כן אין גירושו מוריד את הבעיה מן הפרק וייתכן כי יש עוד מה לשאול.

ביחוד אם נביא בחשבון כי גירושו הפעם (כפי המסוּפר באותה ידיעה ב“הארץ”) אינו הראשון במספר אלא השני, ופעם זו לא היה הגירוש טעון אפילו החלטה מיוחדת אלא היה אבטומאטי ונעשה כדבר המובן מאליו.

כן, זו לו לאיש פעם שניה שמגרשים אותו מישראל. לפני חצי שנה כבר ניסה קלוד אנדריי פוקס לעלות לישראל, באותו נימוק מטורף, שעליה זו¹ מתחייבת מתוך היותו יהודי. בפעם ההיא קפץ משום־מה הימה ונמשה והועבר לבדיקה בעכו ואחר־כך גורש כלעומת שבא. תוך כך הוכנס לרשימת האנשים שאינם רצויים ובבואו עכשיו בפעם השניה ביצעה כנגדו המשטרה (שאינה, לענין זה, אלא זרוע מבצעת של הוראות משרד־הפנים) צו־גירוש קבוע ועומד.

2

חוק השבוּת – אחד מחוקי היסוד של המדינה – קובע, כידוע, כי לכל יהודי הרשות לעלות לישראל, פרט למקרים שבהן מוכח לרשויות המוסמכות כי הוא פועל נגד העם היהודי או עלול לסכן את בריאות הציבור או את בטחון המדינה.

סייג זה, שהמדינה משאירה בידיה למקרים מיוחדים, מסתבר כאמצעי התגוננות שאפשר להבינו ולהצדיקו. אך השאלה היא אם בהפעלת התקנה הזאת נגד קלוד אנדריי פוקס, לא עברה מדינת ישראל את גבול ההתגוננות הלגיטימית.

שאלה זו אולי לא היתה נשאלת אילו עמדנו באמת בפני שטפון של מטורפים יהודים המתפרצים לעלות ארצה. אך ידוע שלא כך הם פני הדברים. יש להוסיף כי קלוד אנדריי פוקס אינו שייך גם לסוג פושעים פליליים או עבריינים המבוקשים על־ידי ערכאות של מדינות־חוץ.

משום כך – גם אם נניח כי מדינת ישראל צריכה להתגונן מפניו – ייתכן שהיה ראוי להביא בחשבון אפשרות של דרכי התגוננות אחרים. לאו דווקא על־ידי גירוש חוזר ונשנה.

כגון שמדינת ישראל היתה אומרת כך:

אמנם האיש הוא מופרע ואמנם מכל הבחינות לא חסרת משוגעים אני, אך הבה אקבל נא נפש עלובה ותועה זו. אקלוט נא את האיש הזה ואנסה להשיב את עצביו לאיתנם, שכן אם אני שבה ומגרשת אותו בפעם השניה, ולאחר מכן אולי בפעם השלישית, אני עתידה אולי לרפא אותו אמנם מן המחשבה המטורפת שבתורת יהודי מקומו בישראל, אך בכל שאר מובנים אני עושה מעשה שאפילו אזרח פרטי היה מהסס לעשותו לגבי קרוב־משפחה חולה, שכן שעה שאני מנערת חצני ממנו אני משליכה אותו אל מפתנם של זרים (במקרה זה צרפת) כשהוא מטורף שבעתיים.

3

ראוי לשים אל לב גם זאת, שמחלתו של קלוד אנדריי פוקס כנראה אינה מזדקרת לעין מיד, אם הצליח האיש להגיע שתי פעמים עד נמל חיפה כנוסע רגיל. אפשר שבפעם השניה לא היו מרגישים כלל בטירופו, לולא נכלל מראש ברשימה שעל־פיה חל עליו צו־גירוש אבטומאטי, וייתכן, איפוא, כי גם הוא עצמו היה יכול להשמיע כמה טענות שיש בהן הגיון (לפחות הגיון למראית־עין, כמו בהרבה מנימוקיהם של ראשי־ציבור ואנשי־מדינה הקובעים את גורלו). מחלתו פטרה את מדינת ישראל מלהיכנס בוויכוח אתו, ובכל־זאת היו הרשויות המוסמכות (והפעם משרד־הפנים) צריכות להעמיד עצמן לרגע במקומו, אם אפשר לומר כך, עד שהן דנות את דינו. ייתכן כי היה עליהן להרהר שמא אין הגירוש הזה מצוות־עשה או גזירה מן השמים ושמא, במקרה זה, כל המקיים נפש מטורפת אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.

אפילו אותו נימוק לא־שפוי ש“יהודי אני, והנני מרגיש שמקומי בישראל” היה צריך, אף הוא לעצמו, לעורר קצת יחס מיוחד כלפי איש זה, ולוּ רק מפני שזהו נימוק משונה שאין מרבים לשמעוֹֹ בימים אלה. לענין זה כדאי להזכיר מה שמצאנו לפני ימים אחדים ב“דבר”, על־אודות יורד אחד מישראל המתגורר בקאנאדה. לשאלת כתב־העתון מתי בדעתו לחזור לארץ, אמר היורד כי אין הוא מבין מדוע עליו לחזור ומדוע סבורים הבריות כי ישראלי היושב בקאנאדה הוא פחות ישראלי ממי שיושב בישראל? אני מביא כאן טענה מאירה זו, רק מפני שברור כי מדינת ישראל תקבל את הישראלי הבריא הזה בזרועות פתוחות בכל שעה שיהיה ברצונו לחזור.

אינני יודע מה עושה עכשיו קלוד אנדריי פוקס. אולי הוא יושב באיזה מוסד למופרעים, בצרפת, ומוחו החולה בוהה ואינו יודע מה אירע לו. לרגע נדמה שגם מוחנו אינו תופס משהו.

אסיפת סטודנטים בפראנקפוּרט, שבה עמד לנאום השגריר הישראלי בן־נתן, לא נתקיימה. היא פוצצה על־ידי צעירים מן השמאל־החדש בסיוע רב של ערבים ובסיוע קל יותר של אנשי “מצפן”. לאחר שההפרעות נמשכו שעה ארוכה, אמר השגריר בן־נתן כי אם לא תתקיים האסיפה יהא זה מאורע היסטורי בתולדות גרמניה, שכן בפעם האחרונה אירע דבר כזה בשנת 1934.

על אף הערה זו המשיכו הנאספים לקרוא “הא הא, אל־פתח כאן” ודרשו מן השגריר כי יחזור בו מן הכינוי “ניאו־נאצים” שהוא הטיח בפניהם לפני שנה.

פיצוץ אסיפה הוא, כמובן, ענין רע, והדבר מעיד על איבתו הגוברת של השמאל־החדש לישראל ועל השפעת התעמולה הערבית. אך דומה כי בצדק לא השפיעה על הנאספים הערתו של השגריר בדבר שנת 1934.

התפרעויות השמאל־החדש והסטודנטים אינן אָפייניות לגרמניה דווקא ואינן נושאות חותם אנטי־יהודי דווקא. בפראנקפוּרט עצמה אירעו התפרצויות הרסניות הרבה יותר נגד אנשי “המימסד” הגרמני, ובאמריקה מפוצצים כיום לא רק אסיפות, אלא מחריבים אולמי־הרצאות וגוררים משם את המרצים או מכריחים אותם לטפס ולצאת בעד החלונות.

במידה שיש להן לתנועות השמאל־החדש נימה של אופי פאשיסטי, בין שאר נימות המשמשות בערבוביה, הרי אין זה ענין של ניאו־נאציזם דווקא וההתקפות של הסטודנטים הגרמניים על הקאנצלר קיזינגר, אשר שגרירנו מאומן אצלו, התקפות שעיקרן גינוי עברו של הקאנצלר¹, אף הן אינן מעידות על חזרה אל שנת 1934. פיצוצה של אסיפה כזאת יכול היה להתרחש בכל מדינה אחרת ומסתבר כי אם הזכיר השגריר את ימי עליית הנאצים לשלטון עשה זאת בעיקר מפני “חן המקום על יושביו” ומפני שהביא בחשבון את אופי הסביבה ואת תולדותיה המיוחדות.

אלא שכאן אנו מגיעים לעיקר. השגריר הבליט כאן סמיכות היסטורית, שאינה מחוייבת המציאות, בעוד שהוא מתעלם, במקרים אחרים, מן הרקע ומן הנסיבות המחייבות סמיכות זו הרבה יותר. ההיסטוריה ואופי־הסביבה נעשים נוכחים ונוסכים טעמם באירועי ההווה לאו דווקא ברגע הרצוי לנו. דומה שאם יש מקום להזכיר את שנת 1934 ואת המאורעות שבאו אחריה, הרי על רקע זה נראית, למשל, הצגת “טוביה החולב” בפני קהל גרמני אלמוני, כמאורע הרבה “יותר היסטורי” מאשר פיצוצה של אסיפה על נושא המזרח־התיכון. אותה תזכורת שהזכיר השגריר לסטודנטים של השמאל־החדש את שנת 1934 היא בכלל חלק מנטייתנו, של כולנו, לדקדק עם ההיסטוריה הגרמנית ולדאוג לה יותר משאנו מדקדקים עם ההיסטוריה היהודית. זכרון הנאציזם הגרמני, כרקע, שייך להצגה הגרמנית־ישראלית של שלום־עליכם (הצגה שהשגריר רואה בה תופעה יהודית גאה) ולהרבה אירועים אחרים, שהם תמצית הצרימה המרתיעה וששגרירנו הוא אחד מתומכיהם, ואילו הסמיכות שבין אותו רקע ובין התפרעות הסטודנטים היא פחותה מכך בהרבה.