1

המיסמך שברצוני לעמוד עליו כאן ראה אור לפני שבועיים והוא שיחת-ראיון של מזכ"ל מפלגת-העבודה, פנחס ספיר, עם המשורר חיים גורי.

לפני כן פירסם גורי ב“למרחב” שיחה עם משה דיין ושיחה עם יגאל אלון, ואם הוא ראוי לתודת הציבור על שתי שיחות אלו, שהיכו הדים וסייעו לליבונם של עיקרים, הרי מגיעה לו תודה כפולה ומכופלת על שיחה שלישית זו, שכן יש בה לא רק בירור מאלף, אלא יש בה עוד משהו. כאן, ככל שאתה מוסיף וקורא בדברים, הולכת ונחשפת לפניך, כמו בלי כוונה, כמאליה, איזו מהות מיוחדת ולא צפויה, איזו מנטאליוּת שאולי ניחשת טיבה, אך רק עכשיו היא מתגלה לפניך במלוא ממדיה ומשמעותה.

כל אותה שיחת-ראיון היא מיסמך נדיר מצד הצביון והאופי.

2

השיחה נסבה, כאמור, על בעיות הזמן הידועות, ועמדתו של פנחס ספיר לגביהן אינה חדשה וכבר באה לידי ביטוי בכמה וכמה הזדמנויות בזמן האחרון. הוא נגד “אינטגראציה”, נגד “סיפוח”-מוסווה, נגד מעשי התנחלות במקומות שעודם שנויים במחלוקת, וכדומה.

לשבחו ייאמר, כי גם בהזדמנויות קודמות וגם בשיחה זו שלו עם חיים גורי אין אנו מוצאים בדבריו כמה וכמה נימוקים שבעלי המונופול על הצו המוסרי ועל השלום דוחקים מפניהם את העובדות ואת המוסר ואולי גם את השלום.

אין אנו מוצאים בדבריו גם את שוועת ה“אוי לי” של אלה אשר עיניהם נפקחו פתאום לראות את “הכליון המוסרי” הצפוי לעם היהודי מהגשמת הציונות.

נימוקיו של פנחס ספיר הם אחרים, הם כביכול מעולם המעשה. אך דווקא הללו מצטרפים למסכת דמיונית, שגם אם שיערת מציאותה, אתה עומד תוהה עליה כעל חזיון שאין לו אח.

3

אחד העיקרים ב“אני מאמין” זה של פנחס ספיר הוא הצו להימנע ויהי מה מכל דבר העשוי “לקשור את ידינו”.

ציווי זה חוזר ונשנה כמה פעמים ואתה חש כי זהו ביטוי של יצר חירות שאין לדכאו.

הדברים אמורים, כמובן, לגבי ההתנחלות ב“שטחים”.

לאחר שגורי שואל אותו, למשל, על יחסו לתכנית אלון, משיב פנחס ספיר:

“לא אתנגד לשנים שלושה ישובים במסגרת הנח”ל, מבלי להפוך את זה לענין פוליטי. אני נגד כל דבר שיקשור את ידינו. אני נגד ששה ישובים שם וברפיח ששה. אני נגד זה. כאשר נשב על-יד שולחן נקבע את הגבול לפי צרכי בטחוננו. אני נגד קשירת ידים".

אגב, ככל שהאופק הפוליטי של בעל הדברים הללו הולך ונגול במשך השיחה, כך הולך ומתברר לך כי העצם המציאותי האחד באופק זה, העצם הבולט והברור ביותר, הוא השולחן שאליו אנו עתידים לשבת למשא-ומתן עם הערבים. לפי רהיט זה נקבעים הדברים החותכים גורל, אך כיוון ששולחן זה, על אף היותו איתן ובל-ימוט, הוא רהיט נייד, העשוי לעמוד בכל מקום, הרי עלינו להתהלך על בהונות, ואפילו להימנע בכלל מלפסוע פסיעה כלשהי, שמא נימצא פתאום דוחקים רגלי השולחן.

בנוסח מאיר-עינים באה עמדה זו לידי ביטוי בדבריו של ספיר על תכנית דיין:

“להקים ארבע ערים ליד חברון ורמאללה ובית־אל וג’נין זה שגעון. זה קושר לך את הידים, ואם יאמרו לך אחר־כך שלום־אמת, אתה תקום ותפַנה? זה לא ילך, כי כבר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו”.

וכשחיים גורי שואל מה ענין נהרות-בבל לכאן, מסביר ספיר כי הוא ביקש לומר ש“מתקשרים למקום ויהודים שמתישבים באיזה מקום אינם זזים ממנו, ואתה מסבך את עצמך ללא מוצא”.

4

דומה כי בנקודה זו אין אולי צורך להסביר באריכות שאפילו גדולי הסאטיריקנים שהיו מעולם לא היו מצליחים לעקם יותר מזה את עקרון-היסוד של כל הווייתנו כאן. דומה כי אין צורך לפרש. לקורא כמה חפשיים ולא “קשורי ידים” היינו כיום אילו קם, למשל, בימי הספר הלבן הבריטי, ענק־מעשה כפנחס ספיר, והיה מלמד אותנו להבין כי אם נבצע תכנית עליית 11 הנקודות לנגב, בשנת 1946, לפני סיום המחלוקת שבינינו ובין הבריטים, עשויים היהודים להתקשר, חלילה, למקום ולסרב לזוז, ובסופו של דבר נהיה עומדים ב“סבך ללא מוצא”, כשהנגב הוא בידינו הקשורות בו, אוי לעינים שכך רואות.

5

האמת היא כי אותו עיקר של “ידים חפשיות” שספיר גורס, מנוגד לכל שרשי תוכנו וטיבו של הזמן שאנו חיים בו, לכל חובותיו, ומצוות קיוּם שלו.

כל שאיפת הציונות ל“חיי חופש, חיי דרור” באה מתוך הידיעה שרק בדרך זו אפשר יהיה לקשור את העם אל חובות ההווה ואל עברו ועתידו, לתת בידי העם את גורלו, כלומר לתת עליו כבלי חיים אמיתיים, לשלול ממנו את כל אלף הברירות של חירות הכליון.

דברים אלה שספיר רואה בהם כיום כבילת, ידים, היו לא כבלים, אלא שרירים להווייתנו כאן, שרירים ועורקי־חיוּת וכנפים שהעבירונו על פני תהומות.

תחושה זו שהידים אינן חפשיות, שהן קשורות, תחושה זו היא המחזיקה עדיין את העם היהודי באחדותו, תחושה זו היא שהביאה למשל, בשבוע זה לישראל את היהודי הצרפתי, מייסד מפעל המנועים בבית-שמש, מפעל אשר כללי-החופש אומרים, לכאורה, שמוטב היה לבעליו להימנע ממנו מחשש קשירת ידים.

ידים חפשיות ממעשי התנחלות, פירושן כיום לא ידים חפשיות מאזיקים, אלא ידים המשתחררות מאחיזה הכרחית על פי תהום.

ודומה שגם בלי להפליג בפרוגנוזות לגבי השולחן שבאופק, אשר ההתנחלות הזאת עשויה אולי להעמידו לפחות בשתי רגלים על אדמה עברית, גם בלי להפליג בפרוגנוזות, דיינו אם נביא לענין זה מלים ספורות של הרמטכ"ל, שנתפרסמו ביום בו פורסמה השיחה עם מנחה ספיר, ב־3 בינואר.

השאלה שנשאל הרמטכ"ל:

האם ההתנחלות בשטחים תורמת תרומה בטחונית?

התשובה:

אנו בעד התנחלות בשטחים. היא תורמת תרומה מידית לבטחון. יש פאטרולים ומארבים, ואז ברור שקטע נוסף של החזית “מכוסה”.

6

אך לא רק השולחן מאכלס את האופק הפוליטי של פנחס ספיר. מפעם לפעם מתנשאות שם תחזיות מעשיות של התנבאות לעתיד, וכל כולן ענינן אחר בלבד: הריבוי הערבי. “תוך כמה זמן, ואני אינני רוצה בזאת, יהיו 45 ח”כים ערבים", ועוד לפני-כן: “הם יבחרו לכנסת וכל רוח לא מצויה תהיה לסערה, אבל לפני סערה בחוץ תהיה התפוצצות בפנים. הם ‘ידביקו’ גם את 300 אלף הערבים” שבגבולות הקודמים.

שעה שאנו שומעים חזיונות-עתיד בטוחים אלה, שאין בהם אפילו רמז לעליה יהודית ולשום אפשרויות-ביניים אחרות, ראוי לשים אל לב שהשלום אין לו כמעט שום תפקיד בחזיונות הללו ואין הוא תופס בהם מקום, אלא במידה שבשמם עלינו לוותר ולהימנע כיום מכל מעשה של התחזקות, רק מפני שהוא עשוי להפריע לשיחות העתידות, שעוד אינן נראות אפילו בטלסקופ. אתה שומע טון של אדם מפוכח הרואה מאניפוּלאציות של הרפתקנים שאינם יודעים מה הם סחים ומה הם עושים, טון של אדם שקובע כי “היום יש לנו שבעה חברי כנסת ערביים ואני קצת עוסק בבחירות ויודע איך מסדרים זאת ואינני רוצה כרגע לגעת בכך”.

וכמו מבלי משים מתבקש כאן המשך:

“אני קצת עוסק בבחירות ויודע איך מסדרים זאת”, ולכן הפסיקו מדיבורים של שטות והניחו לי לקבוע את גורל העם והמדינה.

שכן מהי סוף-סוף כל ארץ-ישראל זו, מדינת ישראל זו?

“אנחנו ארץ עניה, ארץ דלה, שבה נערכים סקאנדאלים סביב מי ביוב. אנחנו שמחים שמיפלס-המים עולה בעשרה סנטימטרים בכנרת. אינני יודע כמה יעלה לנו קוב מים מותפלים, חצי לירה או לירה. אז אני צריך עוד חתיכת הר שיושבים שם ערבים המסתכלים עלינו בשנאה ובקנאה?”

פיסקה זו הבאתי לא בשל אותו ביטוי בענין “חתיכת הר”, לא כל פליטת-פה צריכה להרגיז ולהרעיש, אף כי ספק הוא אם כיום אפשר בכלל לכנות כך בעברית את השטחים העלובים הללו, אשר על אף היותם צרה צרורה יש להם בכל-זאת שמות עבריים בעלי ערך מסויים, כגון שומרון ויהודה ואפרים וכדומה. איני עומד גם על חוסר-השחר שבמתן כינוי כזה לחתיכת הר שהיא צורך בטחוני ראשון במעלה, לדעת מומחים מסויימים שלא “עסקו קצת בבחירות”, אך בכל-זאת דעתם ראויה להישמע.

אני מביא זאת לענין אחר לגמרי, ואיני בא להתווכח כאן על ה“שטחים”. פיסקה זו חשובה לא מחמת יחסו של ספיר ל“שטחים” השנויים במחלוקת, אלא דווקא מחמת הדרך שבה מוצגים כאן השטחים שבגבולות הנוכחיים. תמונה זו של סקאנדאלים של מי-ביוּב ושל לירה או חצי לירה קוב מים, היא לכאורה התחשבות ריאליסטית בפרטים, אשר אך איוולת היא לערער על כוחם וחשיבותם, אלא שלאמיתו של דבר לא האדרת פרטי יומיום יש כאן, אלא טשטושם וערבובם לתמצית כבירה של טריוויאליוּת, לכללוּת אחת דביקה, היפוכה של הגישה המפורטת והמפוכחת.

בתוך גימוּד ענקי זה מתנשאת כמישען ותקווה דמותו של הכלכלן הטרוד, העמוס, זה ש“אין לו פנאי” משום שהוא “חייב להשיג כסף כדי שיהיה במה לשלם בעד לחם ובעד הפאנטומים ובעד חינוך תיכון”, ותוך כדי כך מגדיר הוא גם את עצמו כ“שנורר”, שלא תהא, חלילה, פירצה במימרח הטריוויאלי הזה, המכסה על הכל.

7

רבים רואים בספיר את סמל איש המעשה, רב־הכוח ורב־העמל, כפי שמושג זה התגלם בתולדות בנין־הארץ.

אך אותם אנשי־מעשה גדולים, אשר יד להם בחזיון החיוני, היסודי, המופלא של הבנין וההתישבות, קורצו מחומר אחר לחלוטין. נציגיהם כיום אינם מסוגו של ספיר. לא מחומר זה קורצו גם אותם ראשונים אשר שרידיהם עודם מתהלכים בינינו. הם “אנשי המעשה” שפעמים היה נדמה כי הם נבדלים ממורי ההלכה, שבין “אבות התנועה”, לא במיעוט דמיון ובמיעוט השראה, אלא דווקא בנופך נוסף של דמיון, של כושר המראה, שהיה מתמזג מיזוג מיוחד עם כשרון־מעשה כביר. כך היה אחד המובהקים, שהלך לפני ימים מספר לעולמו, הלל דן, מן העזים והמקוריים שבין הבונים, אשר כל ישוּתו היתה תנופה והעזה והתפרצות יחד עם עמידה איתנה ומפוכחת. כך גם הדור הצעיר יותר, אשר אחד מהם, ידיד מופלא, מרדכי קריצ’מן, “מיטיה”, איש אפיקים, נספה לפני שנתיים על משמרתו באפריקה. הפרטים לא חצצו בינו ובין הכללות הרחבה והחופשית ולא מנעו בעדו מלהיות כוח נדיר ועז בשדה המעשה המחדש והבנין הצופה עתידות.

גם הם היו נגד קשירת ידים. גם הם דרשו ידים חופשיות. אך כמה שונה חופש זה שלהם מן התחליף המעוּות שפנחס ספיר דוגל בו.

מנטאליוּת זו שלו, כפי שהיא מתגלית בשיחה שתמציתה הבאנו, היא דבר המנוגד ביסודו לכל הנעשה והצריך להיעשות בארץ. הוא מנוגד למניעים והוא מנוגד לתכלית. חופש זה שספיר שוחר אותו הוא למעשה סכנת כבלים לעתיד היהודי, וכשאתה רואה שדווקא הוא עומד בראש הכוח הקובע כיום במדינה, אתה מהרהר כי מבחינה עיקרית עשויה תפיסה כזאת להיות קשה לישראל יותר מן האֶמבארגו של דה-גול, וכי סכנת ה“הסדר” שהיא עשויה לגרום אינה פחותה מזו של ההסדר הכפוי, המאיים מבחוץ, שכן בדרך כזאת אנו כופים על הבאות את החזון המעורער והחולני הזה, המתכסה במסווה של כוח ושל מעשיוּת בריאה.

1

לפני זמן מה נמסר מפי יודעי דבר כי בחוגים מדיניים שלנו עלה רעיון שמא כדאי לפנות אל אחת מחברות-הפרסומת הגדולות בעולם – מאותם משרדי מומחים ליחסי ציבור – על מנת שזו תקבל על עצמה את מלאכת תיקון התדמית הישראלית בזירה הבינלאומית. כלומר, את מלאכת ההסברה בחוץ-לארץ.

אינני יודע אם מעיינים ברצינות בהצעה זאת. למעשה, אין רע בכך. עזרתם של מומחים אינה פסולה. כולנו יודעים שמדינת ישראל צודקת בריבה, אלא שהצדק צריך לא רק להיעשות ולהיראות, אלא יש לדעת גם “למכּור” אותו, ומכירה זו תורה היא.

עד כאן טוב ויפה. אך עד שאתה מהרהר בהגשמתו של רעיון זה, עולה ספק בלבך.

שכן מסתבר כי אותה חברת-פרסומת תצטרך לתת דעתה לא רק על שכלול הכלים הטכניים של ההסברה, על דרכי התקשורת, על הפצת החומר, על המגעים עם מעצבי דעת-הקהל בעולם וכדומה, אלא יהיה עליה לברר לעצמה גם את העיקר, כלומר מה הדבר שהיא צריכה “למכור” אותו ולעשות לו נפשות, מה יסודותיו של צדק זה שעליו עומדת ישראל בריבה.

קרוב לוודאי שבשלב זה היו מומחי החברה מחליטים שכדי לברר סעיף זה מוטב לפנות לא רק אל מדינאים אלא גם אל מה שקוראים אנשי-רוח או אינטלקטולים, כדי לשמוע מפיהם נימוקים כוללים יותר, שיהיו מתקבלים על הציבור הרחב בעולם, זה שאין המדיניות עיסוקו.

וכאן ניתן לשער כי לאחר שיחות מספר עם אותם אנשי-רוח יהודיים, היו מומחי החברה מחליטים כי תחום זה של צדקת קיומה וריבה של ישראל מוטב שלא לגעת בו. בתחום זה היה מתברר להם, כי לכל היותר אנו גורסים שיש שני מיני צדק, של היהודים ושל הערבים, ולדעת רבים מבין האינטלקטואלים היהודים, ייתכן אפילו שהצדק הערבי הוא רב קצת יותר, וכל “הסכסוך” כולו הוא בסופו של דבר ענין טראגי שאילו חזו אבות הציונות מראש את משמעותו לא היי אולי מתחילים בכל העניין כולו.

בסופו של מחקר קטן זה היו אולי המומחים מייעצים לאותה חברת-פרסומת שלא לקבל עליה מכשלה זו ואולי היו מוסיפים לסיכומו של דבר כי העולם הערבי, כנראה, לא ינצח את היהודים במלחמה. אך הוא אולי יצליח לשכנע את היהודים שאין מלחמתם צודקת.

2

לזכותה של מדיניות-החוץ הישראלית ודרכי הסברתה יש לומר, כי אותן נימות ספקנות אינן מטיבה. להיפך, לשונה רמה ובוטחת, אך תוכן דבריה הוא תמיד כמין חפץ זעיר, ולוא גם חשוב ויקר-ערך. הנתון בתוך עטיפה כבירת־ממדים, שכן התוכן הוא ליגאליסטי, טכני, סובב אך ורק על פירוש סעיף זה או אחר של החלטת מועצת-הבטחון, על נאום זה או אחר של נאצר, על נוסחה זו או אחרת של ועידה ערבית, או להבדיל, על כוונות וניסוחים של אנשי המימשל האמריקאני, שמדיניותנו נעשית כמין פרשנית שלהם יותר משהיא פרשנית של ישראל.

דוגמא בולטת לכך אנו מוצאים בגליון האחרון של “ל’אֶכּספרס” הפאריסאי.

שר-החוץ נשאל, על-ידי כתב העתון, מה הרגשתו לגבי ההתפתחות הצפויה ביחסים שבין ארצות־הברית וישראל, ועיקר תשובתו לשאלה זו היה כי “נדמה לי שממשלת ארצות-הברית לא תקבל את הרעיון של פתרון כפוי על-ידי ארבע המעצמות, שכן פירושו של דבר מתן יתרון לברית-המועצות במזרח-התיכון”.

וכשנשאל מה יהיה אם תטיל ממשלת ארצות־הברית אמבארגו על מטוסי הפאנטום, אמר:

הם מוכרים לנו את מטוסי הפאנטום לא מפני שזה אינטרס שלנו, אלא מפני שזה אינטרס שלהם".

מבחינת “הסברה” קשה לשער תשובה העשויה לעורר פחות אהדה בעולם. טוב, כמובן, לדעת שארצות־הברית שולחת לנו את המטוסים לא רק מנימוקים אידיאליסטיים, והוא גם אינטרס שלה, אך לעשות אינטרס אמריקאני זה יסוד ראשון להסתמכות שלנו, ביחוד כשהוא כרוך באיבה בינה לבין ברית-המועצות, איבה שהעולם רואה בה סכנה לקיומו, הוא דבר אשר יש בו לא רק משגה טכסיסי של הסברה, אלא אולי גם משגה עובדתי. על-כל-פנים נדמה, כי אפילו רק כדי לצאת ידי חובה, היה ראוי ששר-החוץ שלנו יאמר כי אקט זה של אספקת מטוסי פאנטום לישראל בשעה זו הוא מעשה צדק, אשר שום מעצמה שוחרת-יושר והגינות בעולם אינה רשאית לראות בו דבר פסול, על אחת כמה וכמה לאחר שאנו יודעים כי במידה מסויימת, ולא מבוטלת לגמרי, יש לנימוק זה של צדק מידת תוקף בארצות-הברית, ולוא רק בהתחשב עם לחץ דעת-הקהל.

3

אמונתנו בצדקתו של מפעל התחיה הלאומית בארץ-ישראל לא היתה מעולם אמונה נוקשה, אטומה, חסומה בפני ספקות ולבטים. אך לבטים אלה נסבו תמיד על עיקרים של הלכה למעשה, על היחס בין מטרה ואמצעים והיו תמיד בבחינת תוספת עול ותוספת דבקות, שכן הם הייבו לשמור על סייגים, על מצוות של דיני-נפשות, על ענינים אשר רבים שילמו בעדם בחייהם, מסרו עליהם את הדם והנפש.

הלבטים כיום הם מסוג אחר לגמרי. הם “עמוקים” הרבה יותר, ומשום כך הם מאפשרים להתיחס בספקנות אל שרשי צדקתו של המפעל, אך אינם מפריעים ליהנות מפירותיו. הם מאפשרים, למשל, ליהנות מהפיכת יפו וחיפה לערים יהודיות, אך לצעוק חמס, בשם המוסר היהודי והאנושי, על כל רמז של התנחלות סמוך לשכם או לחברון בלי להוריש מתוכן אפילו תושב ערבי אחד.

כן, שאלת “הנישול” אינה כיום על הפרק, שכן זו הפעם הראשונה עומדת הציונוּת לפני אפשרות להתיישב על אדמות שאינן בבעלוּת פרטית, שטחים פנויים, ממשלתיים של ממשלת ירדן לשעבר.

המימשל הליבראלי בשטחים המוחזקים הביא גם לידי כך שענין הפרת הסייגים האנושיים לגבי הפרט, לגבי התושב הערבי, אינו בר-תוקף כיום.

כיום אין עומדת לפנינו גם השאלה המוסרית של הזכות להתיישב בערים שתושביהן ברחו והן נשארו ריקות.

מה הם, איפוא, הלבטים המעוררים כיום אנשי-רוח בישראל לחזות “כליון מוסרי” לעם ישראל, לאחר שהם השלימו עם דברים כמו הפיכת לוד ורמלה לערים יהודיות, כמו חלוקת אדמותיהם של כפרים נטושים לעולים חדשים ולוותיקים מבני המושבים והקיבוצים.

הדבר שבגללו חוזים אנשי-הרוח שבינינו כליון מוסרי לעם היהודי הוא מניעת ההגדרה העצמית המדינית מתושבי יהודה והשומרון, מניעת ההגדרה העצמית מאחוז אחד של האומה הערבית שיש לה עד כה 14 מדינות ריבוניות.

מה שלא עשו המנושלים הערביים בימי ההתישבות, מה שלא עשו מקרי ההתפרצות במלחמת-השחרור, מה שלא עשו הערים שנתרוקנו מיושביהן הערבים, עושה כיום העוול הזה של הסיכוי להימצאות מיעוט ערבי, חפשי, שווה-זכויות, בעל קשרים עם כל ארצות-ערב שמסביב, במדינה יהודית.

זה העוול הנורא המחלחל עד עמקי נשמתם של הוגים וסופרים בעלי נפש שבינינו, זהו הדבר המוצא לו ביטוי במאמרים, בהטפות, בנבואות-זעם.

בכל תפיסתנו את נפתוליה של ההשתרשות היהודית בארץ-ישראל עמלו מנהיגי דור־התחיה לחסן את הישוב מפני האיבה לאדם הערבי, לחייל הערבי, אפילו לאיש הכנופיות הערבי, לאחר שהוא נלכד. עיקרון זה הוא חלק לא־נפרד מאותם לבטי מחשבה ומצפון שליוו את דור-התחיה, ואין ספק, כאמור, כי לבטים אלה לא החלישו את העמידה היהודית אלא חישלו אותה על-ידי תוספת תחושה של צדק, של פכחון, של כיבוש הייצר, שלא הפריע לכיבוש היעד, אלא סייע לו.

אך בד בבד עם עיקרון זה הלכה ונשתררה – ברובד הציבורי הכללי – גם דוקטרינה עיונית, הרואה את הסכסוך כולו כ“סכסוך טראגי”, כלומר כפלוגתא אשר שני הצדדים נסתבכו בה בגזירת גורל ושניהם חייבים לפעול כפי שהם פועלים, השקפה זו, שיש בה, לכאורה, מן התפיסה הרחבה, הנאורה, ההומאניסטית אפילו, הלכה ונהפכה עם זאת גם לטשטוש ההבדל בין מלחמת-ההשמד של שליטי ערב, זו הנמשכת עשרות בשנים, ובין מלחמת ההתגוננות והיד המושטת לשלום, תמיד ובכל מצב, של היהודים. אפילו עכשיו, כשהערבים דורשים מאתנו לשוב אל קווי החמישה ביוני (ויש מפליגים אף עד גבולות החלוקה, ששליטי ערב עצמם קמו עליהם באש) מעורר בנו הדבר התנגדות מדינית נכונה ותקיפה, אך “ההבנה” לצד השני אינה פוסקת אף בענין זה. אין זה מעורר בנו את החימה, את הבוז, את שנאת השפלוּת והמרמה שבעמדה ערבית זו. מרוב “הבנה” התחלנו להבין יותר מדי, התחלנו להבין לא רק דברים שחובה להבינם, אלא גם מה שאסור להבין, גם דברים שהבנתם פירושה טשטוש כל הבדל בין צדק ועוול, בין אמת לשקר, הבדלים אשר ערבובם לבליל אחד אינו מוּסר אנושי אלא חדלון כל מוסר וכל ערכים ואמות-מידה.

הלהט המוסרי ליצור “אומה ערבית פלשתינאית” מיוחדת, נבדלת, הוא כה רב עד כי מושג זה כבר נקלט בתוך ה“טיעון” כדבר המובן מאליו, ואנו מוצאים, אם ניטול דוגמא מאחד המאמרים האחרונים בענין זה, כי מאחר ש“שתי התנועות הלאומיות”, זו של העם היהודי וזו של “העם הערבי הפלשתינאי”, עומדות זו כנגד זו, הרי ש“התוצאה: התפרעויות, מאורעות, מלחמות”. הקיצור, “תוצאה” טבעית ואף מוצדקת, כולל מעשי הדמים של 1921, של 1929, של 1936.

או דוגמא אחרת ללהט הסנגוריה על מציאותה של “האומה הערבית הפלשתינאית”:

לפני כמה שבועות, שעה שמרדכי בנטוב, שר בממשלת ישראל, נשאל על-ידי כתב “על המשמר” אם הוא סבור כי “ערביי הגדה המערבית הם עם נבדל מהערבים בארצות אחרות”, אין דעתו מתקררת עד שהוא קובע כי נציג הערבים בלייק־סאכסס, ג’מאל אל חוסייני, אחיינו של המופתי הירושלמי לשעבר, שנאם בעת הדיונים ב־1947 נאום “ארסי וארוך”, בו השתדל להוכיח כי היהודים אינם בכלל עם, “היו לו נימוקים סבירים יותר מאשר לעמיתיו היהודיים כאן”, הכופרים במציאותו של עם ערבי פלשתינאי נבדל. עד כדי כך. אפילו “נימוקים סבירים יותר”.

4

כנגד תוהו זה של טשטוש עיקרים היתה חסרה עד כה איזו נקודת התכוונוּת והתמצאוּת, איזו אמת-מידה שתרכז את נפצי האמת ותקים אותה על תלה. היתה חסרה תזכורת מגובשת של אוריינטאציה, כמו שאדם עומד לרגע בחדר אפל ומחשב דרכו לאחר שלרגע נעלמו ממנו נקודות הכיווּן ורוחות השמים.

דבר זה נעשה עכשיו בספרו של משה שמיר “חיי עם ישמעאל”, ואם אני עומד כאן על ספר זה, הריני עושה זאת לא רק מפני שהוא חדש, מקרוב יצא לאור, אלא מפני שמכאן ואילך אי-אפשר יהיה לגשת אל כל בעיה מעיקרי הבעיות שעל סדר-היום בלי לעבור דרך ספר זה, הניצב בתוך תוכם של דברים, בצומת.

ספר זה הוא מאורע בהוויה הרוחנית שלנו כיום, הוא מזכיר לנו מה פירושה של התמודדות נכונה עם הבעיות הנכונות, הוא מוציא התמודדות זו מן הטרקלין ומעמיד אותה במקומה הנכון, בתוך הזמן בתוך הנוף, בתוך הקורות.

סופר זה, שבזכותו וזכות ספריו, יותר מאשר בזכות כל סופר עברי אחר, נעשתה ארץ־ישראל החדשה, הנבנית, הנלחמת, ההוגה, זו של הכלל וזו של הפרט, נכס חי של ספרותנו, סופר זה נותן לנו כאן, בימים אלה של הכרעה, את תמצית הטיעון שהוא דם ואת תמצית הטיעון שהוא רוח, לקביעת צדקתה ותוכנה של הוויתנו בארץ הזאת.

אחד מסימניו העיקריים של ספר זה הוא בכך שיחד עם הבלטת שרשיוּתם של התושבים הערביים בארץ-ישראל, יחד עם כל האהדה והכבוד לשרשיוּת זו, יחד עם זה ומתוך זה, מוכחת כאן, ושוב בצירוף נתונים וגופי הוויה, ריקוּתה העובדתית והרעיונית של אותה בריה מלאכותית ומוּפרכת אשר שמה “לאום ערבי פלשתינאי”. העימות בין שתי התפיסות הללו, תפיסת הנוכחות הערבית, על כל משמעותה האנושית, ותפיסת הלאומנות הערבית, על כל תלישותה – עימות זה הוא הישג רב של המחבר, שכן עד כה לא זכו שני היסודות הללו לצירוף כה עז וכה חושפני.

אין בספר זה לבטים לשמם, אין כאן מאותם “הרהורים בקול”, מאותם חצאי-מחשבות שעיקרן אנחה ומשיכת-כתפיים של “הכל צודקים וגם אני צודק”. אך אין לך ספר מתלבט יותר, מהרהר יותר, מבקיע יותר בתוך גופי חיים וגופי הלכות ועקרונות. אפילו התיאור החוויתי כאן הוא תיאור הוגה, ואילו ההגוּת היא פלאסטית, מוחשת ממש באצבעות. מחשבה חיה, נושמת. משום כך עולה כאן יפה אותו מיזוג בין הספרות המעוּלה ובין הקטעים הפובליציסטיים השרשיים. כמה וכמה פרקים של נופי ארץ חדשים וישנים, מקומם במיטב האנתולוגיות הספרותיות שלנו. פרקי המאבק והנפתולים של הישוב משנות השלושים ועד עתה מגובשים כאן במיטב הכוח, המביא אותם אל תוך ימינו אלה. ספר זה הוא הבקעה נמרצת מתוך הדמדום שתקף את המציאות הישראלית בתחומי המחשבה והתחושה המדינית והרוחנית. מציאותו של ספר זה היא תוספת כוח ותוספת בטחון.

1

המזכיר הכללי של האו"ם אמר כי התליות בבגדאד מחבלות במאמצי השלום במזרח־התיכון.

וברור שחוות־דעת זו אינה דבר מופרך.

שהרי מסתבר בהחלט כי אם אחת הבירות הראשיות של העולם הערבי עורכת זה כמה ימים הילולת שמחה המונית מסביב לתלוּיים ושופרות־השלטון משמיעים תרועות היסטריות למיבצע רצחני זה, המבשר את שחרור פלשתין, וברכות נוהרות אל התליינים מכל קצווי המדינה, ואנשים ונשים וטף מוּבאים או נוהרים מעצמם לראות בנצחון על המזימה הישראלית המוקעת – הרי מסתבר בהחלט שאין זו, אם ננקוט סגנון המזכיר הכללי, תרומה למאמצי השלום.

ואף־על־פי־כן אין אותו ניסוח של המזכיר הכללי רק בבחינת אנדרסטייטמנט, או דיבור מועט המחזיק את המרובה. אמירה כזאת, לנוכח חזיון כזה, היא בדיחה אפלה ומרה, אשר רק חשכתן ומרוריהן של “בעיות האיזור” מקהות את עוקצה.

שכן שורש הרעה אינו בכך שהרצח המשפטי בבגדאד מפריע למאמצי השלום, אלא בכך שטיבם המיוחד של מאמצי השלום אינו מפריע לרצח המשפטי בבגדאד ולא רק אינו מפריע אלא אף מונע גורמים עולמיים מ“להתיחס” אליו לחוד, מאחר שהוא מסתבר ממילא רק כאחד הסעיפים שיבואו על תיקונם במסגרת “הסדר כולל”.

הוא ומעשי הפשע ותהליכי הפשע הדומים לו.

אמת ויציב, אין לך דבר נעלה ממאמצי שלום ושאיפת שלום. אך תולדות העולם בעשרות השנים האחרונות מעידות כי שעה שהשלום נעשה תכלית אחת ואין שנית, ושעה ש“המאמצים” למענו דוחים את כל השאר, הריהם מצמיחים את האלימות ואת הפשע, ומצמיחים את המלחמה.

גם אותו “הסדר כפוי”, שהדיבורים עליו מתנהלים על רקע הגרדומים העיראקיים, עיקרו “מאמצי שלום”.

2

ודומה כי משהו מעין זה צריך להיאמר גם כלפי פנים.

על פרשת־דרכים זו, שבה ניצבים עצי־התליה של בגדד, חובה על העם היהודי ועל מדינת ישראל לעמוד רגע ולתהות, אם אותו עיקרון שאנו מכריזים עליו בלי־הרף – עקרון הנכונות לשיחות־שלום בכל מצב ובכל ענין וללא כל תנאים מוקדמים – הוא צודק ונכון.

אין אני מתכוון כאן לניסוח מדיני זה או אחר. אני מתכוון למשמעוּת המסתברת מעמדתנו ותפיסתנו כפי שהן כיום, משמעות שעיקרה – יעשו שליטי ערב מה שיעשו, יצהירו מה שיצהירו, אנו נכונים לשלום בכל שעה, אנו מוכנים בכל שעה למחוק הכל ולהשאיר שולחן חלק ולגשת למשא־ומתן, ללא כל תנאים מוקדמים.

עלינו לשאול בנפשנו מה צליל יש להצהרות־שלום אלו שלנו על רקע ההיסטריה העיראקית החוגגת, שאינה אלא המשך להילולת־ההשמד של כל שופרות ערב כולה לפני מלחמת־ששת־הימים ולכל מה שמאז ועד עתה, כולל ההודעות הנוספות של ראדיו בגדאד, שאין התליות הללו אלא התחלה ושכבר החל משפט חדש.

עלינו לשאול בנפשנו אם אמנם רשאים אנו, ולא רק מבחינת התבונה המדינית, אלא מבחינת ציווי־היסוד של הפכחון והמוסר, להוסיף ולהצהיר על נכונוּת לשיחות־שלום בין תליה לתליה.

3

אני יודע כמה לא טוב ולא נאה ולא יאה לדבר “נגד השלום”, למצוא פסול בהצהרות־שלום.

אך דומה שהגענו לשלב שבו עלינו לחדול מן הטיעון היסודי שלנו שהמכשול ל“יישוב הסכסוך” במזרח־התיכון הוא רק סירובם של הערבים לשבת אתנו לשולחן המשא־ומתן.

שכן הדברים הם כיום בשלב שבו חובה עלינו, ושוב לא רק מבחינת כדאיוּת מדינית אלא גם מבחינה מוסרית יסודית, להעלות על הפרק גם את סירובנו־אנו.

כן, סירוב לדבּר לשלום, כל עוד הצהרותיו ומעשיו של הצד השני הם כפי שהנם כיום. כן, סירוב וחוסר כל להיטות וכמיהה לשבת עם התליינים לשולחן אחד.

התליות בבגדאד אינן רק פשע נתעב. הן גם מלחמה. המשך המלחמה. כמו פעולות ה“פתח”. המשך פחדני ושפל של קצינים מנוּונים שנחלו תבוסה בקרב ועכשיו הם בוחרים להמשיך ולהילחם באסירים חסרי־מגן. מלחמה בטוחה יותר וקלה יותר ונוחה יותר לתרועות־נצחון. התליות הללו הן פשעי־מלחמה מובהקים. ואם ידנו יכולה להיות משוטת לשלום בעת מלחמה פנים אל פנים בשדה־הקרב, אין היא יכולה להוסיף ולשחר שלום בעת פשעי־מלחמה, הנעשים בין חומות־הכלא ובכיכרי התליות.

עבר זמן הנכונות לשלום בלי כל תנאים מוקדמים.

4

באחת ההצהרות של ישראל, בענין הרצח המשפטי בבגדאד, נאמר כי “לשפלות המוסרית שברציחות הללו עצמן עוד נוספה זוועת הצגתן בכיכר ציבורית”. אמנם נכון, אלא שעם זאת עלינו לדעת כי פומביוּת התליות הללו אינה הדבר הנורא ביותר בכל המסכת הנפשעת הזאת, להיפך, מבחינה מסוימת נראית פרהסיה זו של הצגת הגוויות כהבקעת האיפול המחריד של המשפט הסגור ושל הכלא החסום בפני כל. עצי־התליה הללו הן רק ראשו המבצבץ של הקרחון. הן רק עדות למתרחש לפניהן ואחריהן.

5

מדינת ישראל ויהדוּת העולם נמצאות עכשיו בעיצומו של מסע־מחאה ושל מאמצי השתדלות למניעת ההתעללות ביהודי ערב.

אין לדעת, כמובן, באיזו מידה עשוי מסע זה לעזור ולהושיע. אלא שבינתיים נשתלבה בו נימה שראוי, לדעתי, להימנע מלעשותה שלטת או בולטת מדי.

כוונתי לנימה המסורתית, הדתית מבחינת החומר שהיא מסתייעת בו, חומר הפסוקים ומטבעות־הלשון הלקוחים מאותו מקור נצחי ונשגב של ספרי־קודש, שהעם היה מציל אותם מתוך הלהבות ומוסיף עליהם עד ללהבות חדשות.

לא הייתי אומר דבר זה לשום ענין אחר ובשום נסיבות אחרות, אך הפעם, נדמה לי, יש לומר זאת.

שכן, גרדומים אלה של בגדאד הם אמנם גם המשך לשורת המוקדים והתליות של המארטירולוגיה היהודית הארוכה והנוראה. ומדרך הטבע הוא שהם מעוררים כל מה שנצטבר באומה לעתות גזירות רעות. פסוקי הדם והדמעות כאילו עומדים הכן תמיד לעתות צרה ואינם צריכים שיעירו ויעוררו אותם עד שיחפצו, שכן אוויר הגזירה הוא אוויר חיוּתם, אלא שנדמה לי כי הפעם יש להניח דרכי ביטוי ומחאה אלו רק לאנשים דתיים באמת, ואין זה צריך להיעשות חותם.

באווירה זו נתפש אפילו נציג הקומוניסטים בכנסת לסגנון המסורתי, ואווירה זו גם גרמה שראש־הממשלה ינקוט לשון “השם יקום דמם”, לשון שעתונות העולם פירשה אותה כהצהרה רשמית וכך הגענו לנקודה טראגי־קומית, שבה עלינו להסביר למדינות־חוץ ש“לא היה בזה שמץ איום”.

תליות בגדאד הן המשך לעלילות־הדם שמיום צאת ישראל בגולה, אלא שאותו יין קידוש, אשר למענו ביקשו, כביכול, היהודים את הדם, אינו כיום יין הקידוש של כל עלילות שקדמו. ליין הזה קוראים כיום בבגדאד בשם מדינת ישראל, אשר עליה סובב משפט־הזוועות המבוים.

בכך שונים הגרדומים הללו מכל מה שקדם להם בנתיב־היסורים של העם היהודי בגולה. אין הם המשך עלילות־הדם, אלא הם המשך מלחמת־ששת־הימים.

וכשם שהעלילה היא חילונית כיום כך צריכים להיות גם דרכי־המחאה נגדה.

הדרך המעשית, המדינית, החילונית, לסיכול המזימה, להצלת המוּבלים לטבח, היא הדבר הנדרש והדחוף.

שכן אם אנו אומרים שמדינת ישראל היא מעצם קיומה מגן ליהודים באשר הם שם, הרי יש גם צד שני לענין זה. מדינת ישראל היא זו שבגללה נמקים יהודים במדינות הערביות ומושלכים לכלא ומובלים אל גרדום. מעגל זה של ישועה שהיא גם פורענות הוא הבעיה המוסרית הגדולה והאמיתית של מדינת ישראל כיום. היא חשובה בשעה זו לא רק מבעית “הציווי המוסרי” של מתן הגדרה עצמית ל“אומה הפלשתינאית”. היא חשובה ונעלה אפילו יותר מבעית השאיפה לשלום ומחובת ההצהרות על שאיפת־שלום זו. הצלת יהודי ערב היא עכשיו הצו המוסרי העליון.

1

שתילת־הלב הראשונה בישראל הצמיחה, כידוע, סכסוף מר בין קרוביו של “התורם” ובין הנהלת בית־החולים. רבים רואים בסכסוך זה, ובטענות הנסערות שנלווּ אליו, פּרי יצרים פרימיטיביים ותפיסה צרת־אופק, לא של הרופאים, כמובן, אלא רק של הצד שכנגד.

בינתיים כאילו שככו הרוחות, לפחות בתחום הציבורי, הגלוי לעין, אך בשבוע זה נתלקח הענין מחדש, ואם עד כה היה רצון להימנע מלהוסיף על כך כל מה שכבר נאמר בפרשה זו, אין ברירה אלא לעמוד על כמה נקודות שבה.

2

ההתרחשות שהעלתה את הענין מחדש על סדר־היום הציבורי נתחוללה בעת ראיון־פומבי שנערך בהיכל־התרבות, בו הופיעו המנתח ומנהל בית־החולים “ביילינסון” על הבמה, במסגרת מדינית ובידורית של תכנית ה“קאליידוסקופ”, יחד עם שלושה שרי־ממשלה וכמה מקהלות ושורת אמנים ומופעי־מחול, הדגמת פזמונים מתוך הרביוּ “משהו־לא־נורמאלי”, העומד להיות מוצג באחד התיאטראות, ועוד.

דומה כי מראש אפשר היה לשער כי בקהל, שינהר לחזות בכל אלה, יהיו גם קרובי משפחתו של “תורם הלב”, אלמנתו ואחיו, שלא נמנעו, ובצדק, מלבוא ולשמוע שוב, ממקור ראשון, על נסיבות מותו של האח והבעל, אף כי היה עליהם להאזין לכך בתוך שפע של אטראקציות אחרות.

לדעתי, היתה נוכחותם בקהל, בהזדמנות זו, טבעית ומחוייבת המציאות יותר מהופעת הרופאים על הבמה.

מכאן ואילך נתרחשו הדברים כפי שנתרחשו. ההצגה הופרעה על־ידי קרובי־המשפחה, ואף כי אין זה מסימני הסדר הטוב, ייתכן כי הפרעה זו היתה יותר “בסדר” מהשתלבות הרופאים ושילוב ענין ההשתלה במסגרת קאליידוסקופית זו, שכן המקום הפומבי היאה להופעה רפואית כזאת הוא אולי לא אולם־קונצרטים, אלא ועידת רופאים, או אולם־הרצאות של הפאקוּלטה.

אך לא זה עיקר.

3

בשעתו קבע הד“ר קורן, מנהל בית־החולים”ביילינסון“, כי הרגשתו היא ש”העתונות יכלה בהחלט לוותר על מחול־השדים מסביב לענין התורם של הלב השתול ולהתרכז בצד החיובי של ההישג המדעי".

אמירה זו מופרכת היא לא רק לגבי המקרה המסויים הזה בלבד.

שכן אותם דברים, הכרוכים במה שד"ר קורן קורא “מחול־שדים”, אינם מתיישבים על־ידי שמדביקים להם כינוי זה או אחר.

הם דברים הקשורים קשר בל־יינתק בכל מה שענין השתלת הלבבות העלה על סדר־היום לא רק אצלנו אלא בעולם כולו. העובדה שהנהלת בית־החולים “ביילינסון” החליטה לפתור את הבעיות הללו על־ידי העלמת שמו של התורם, אשר אווירת הסודיוּת סביבו הלכה וגברה, מכורח הנסיבות, עד שהיא נהפכה למיבצע בלשי כמעט – עובדה זו עוד אינה מעידה כלום.

לשווא גם ממליץ ד“ר קורן “להתרכז בצד החיובי של ההישג המדעי”. צד חיובי זה הוטעם, כמדומה, במידת הערכה והתלהבות שאין למעלה ממנה, אלא ש”ההישג המדעי" גם הוא עודנו, על אף הכל, בגדר סבך של בעיות שאינן בתחום המדע בלבד. אנו, ההדיוטות, אין לנו אלא מה שאנו מוצאים בכתבי־עת ושעה שאנו שומעים מתוכם כי כל ענין השתלת הלבבות עודו בתחום הניסוי, יותר מאשר בתחום התראפיה, וכי ניסוי זה מעורר “לא רק בעיות רפואיות אלא גם ובעיקר את הבעיות המוסריות והחברתיות הכרוכות בו”, וכי רק שלושה מבין 97 שתולי־לב בעולם חיו למעלה מששה חודשים אחרי השתילה, הרינו נוטים לראות גם את ההשתלה שנעשתה ב“ביילינסון” כניסוי ועדיין לא כהישג מכריע, שאפילו כך לא היה זה עשוי לדחות מפניו את כל השאר.

יתר־על־כן, אם כך הדבר, אין לנו ברירה אלא להרהר כי הנהלת בית־החולים “ביילינסון” היתה מיטיבה לעשות אילו התייחסה לבעיות הללו ביתר הערכה, לפני הניסוי, ואילו השתדלה לבחור וליצור למען ניסוי זה נסיבות ותנאים שהיו מאפשרים יותר גילוי ופחות סוד, שכן מסתבר כי עוד אין לראות בהשתלות־לב מעשה הצלה, אשר לגביו אין בוררים במצבים ואין מתאמצים להכשיר תנאים של ידיעה ושל הסכמה מצד הנוגעים בדבר. עדיין אין זה בגדר מעשה הצלה, אלא בגדר נסיון מדעי, ויש אומרים אפילו “ניסוי מעבדה”, אשר סיכויי אריכוּת־הימים לאחריו עדיין אינם גדולים כיום הרבה יותר מאשר לפניו ובלעדיו.

אלא שהנהלת בית־החולים החליטה לאחוז באמצעי אחד בלבד: העלמת שמו של “תורם הלב”, ומכאן נשתלשלו הדברים לידי עמדה קיצונית של איפול ושל התכחשות ושל מריטת עצבים שתוצאותיהם נראות עכשיו בעין.

4

למעשה אפשר היה לחזות מראש כי ההחלטה לשמור בסוד את שמו של התורם, ויהי מה, לא יכלה בשום פנים להתבצע בצורה הנכונה מפני מיעוט הברירות שהותירו הניחושים בענין זה. משום כך, מרגע שהנהלת בית־החולים לא יכלה להכחיש את השערת קרוביו של האיש ונאלצה להסתפק בעמדה של לא־אישור ולא־הכחשה, נהפכה עמדתה, ולוא גם שלא מרצון, לעמדה של קשיחות ושל כמעט־התעללות במניעי־יסוד של טבע האדם, שלא היו במקרה זה בשום פנים מניעים פסולים, אלא אי־יכולת של קרובי האיש המת להשלים עם הספק ורצונם לדעת את האמת.

יש לשים אל לב כי עמדתה ותגובותיה של הנהלת בית־החולים, בענין זה, היו מלוּות מראשיתן נימות החשדה ועלבון לגבי קרוביו של התורם, שהבטיחו וחזרו והבטיחו כי הם מבקשים את האמת לא כדי לבוא בתביעות ובהאשמות, אלא למען כבוד שמו של הנפטר, על מנת שתרומתו תוכּר ותזכה לתודה ושבתו תדע לפחות כיצד היו נסיבות מותו של אביה. כך טענו האלמנה והאח.

אך הנהלת בית־החולים ידעה להחליט שדיבורים אלה אינם אלא דברים בטלים, וכי אחר־כך יבואו הקרובים בתביעות כספיות וכיוצא באלה…

אמנם היה גם נימוק עקרוני לשמירת אלמוניוּת־התרומה, אך כיוון שברור היה כי הדבר לא יישמר (ואגב, גם בעולם, כידוע, אין אלמוניוּת זו נשמרת) נשארה בתקפה המלא הטענה המוחשית העיקרית: הם יתחילו במעשי סחטנות וידרשו כסף… לשווא העידו עליהם הקרובים שמים וארץ שאין הם דורשים ולא ידרשו כלום. הנהלת בית־החולים עמדה על שלה.

נעיר כאן בדרך אגב, כי שעה שנתפרסמו בעתונים תצלומי פניהם של האח והאלמנה, אי־אפשר היה שלא להתרשם עמוקות מן הדמויות הללו. סודות קלסתר־הפנים אולי אינם בגדר מדע כלל, לעומת מדע ההשתלה, אך התוכחה האילמת שנשקפה מן הפנים הללו העידה כי הפרימיטיביוּת וצרוּת־האופק אולי לא תמיד מצויות במקום שבו אנו מדמים לראותן.

5

אך העיקר עוד היה מזומן לעתיד. שכן, שעה שהחליטה סוף־סוף הנהלת בית־החולים “ביילינסון”, לאחר פנייתו של עורך־דין בענין זה, להיענות ולהודיע לקרובים שאכן בן משפחתם הוא זה שמקרבו נלקח הלב, ואף לצרף מכתב תודה והוקרה וניחומים, לא נעשה הדבר אלא יחד עם קבלת התחייבות חתומה על־ידי הקרובים, בדבר הימנעות מכל תביעות.

התחייבות זו ניתנה בכתב, אף כי קשה לראות באיזו זכות ובאיזו רשות עמדה הנהלת בית־החולים על התחייבות כזאת, לאחר שהיא הסכימה לגלות את שם התורם. קשה להבין באיזו רשות רואה עצמו גוף ציבורי זכאי להסמיך התחייבות כזאת, או כל תנאים שהם, למתן אינפורמאציה כזאת, או כל אינפורמאציה אחרת, לאחר שאין מניעה עקרונית בכך.

מתוך כל אלה ברור כי שלבים מסויימים בפרשה זו הפכו את מלחמתם של קרובי התורם למאבק על יסודי זכויות אדם.

6

אכן לא רק זכויות האדם, אלא גם מסורתה המפוארת של הרפואה היהודית סותרת, לכאורה, אפשרות זו, שדווקא בישראל תישמע הדרישה להתרכז רק “בצד החיובי של ההישג המדעי”. דומה כי בכל הדברים שנשמעו אצלנו בפרשה זו בזמן האחרון אין לך דברים עמוקים יותר מאלה שהובאו מתוך ההלכה היהודית לענין זה של השתלה, שאין אגב, שום סמיכות בינו ובין אותה מחלוקת בענין נתיחת גוויות. למקרא הדברים שהובאו בפרשת ההשתלה, מפי כמה מורי־הוראה, נוכחת שוב לדעת מה מקופל באוצרות הבינה והדין של אומה זו, אשר ענינים אלה של דיני־נפשות הם חומר שהיא נוקבת בו עד היסוד, אולי משום שאין כעם היהודי בעל נסיון חיים ומוות, ומשום ששאלות אלו, על מה לחיות ועל מה למות, היו לו שאלות יומיום שלא ירדו מן הפרק.

כל העיונים הרווחים כיום בעולם בסוגיות הללו ש“מחוץ להישג המדעי”, הם מאותות זמננו ואין הם “עיוניים” בלבד, על סיפו של עידן חדש זה שאנו עומדים לפניו, עידן של הישגי־מדע צפויים, אשר כמה מהם, כגון אלה שבתחום הגנטי, עשויים להציב בעיות חברה־ומוסר חותכות־גורל. עד כה היה האדם ער לסכנה הנשקפת לערכים אלה רק מצד השלטון המדיני, ולא מצד מומחי המדע, אשר הרפלקסים של ההגנה האנושית מפניהם מפותחים פחות לאין־שיעור.

7

כל יחסנו לסכסוך הזה שבין קרוביו של “תורם הלב” ובין הנהלת בית־החולים טעון שינוי יסודי. שר־הבריאות – אשר הכל מאחלים לו רפואה שלמה ומהירה – הראה יחס נכון שעה שהבטיח לקבל את קרובי משפחתו של “התורם” במשרדו, וייתכן כי יחס נכון זה, אם יתמיד, יסייע לשכך את הרוחות. לשם שיכוך זה, ולא לשם שילהוב־יצרים, נכתבים גם דברים אלה. אם יידעו הקרובים כי הציבור מבין לרוחם, אולי תפוג בהרבה המרירות הצודקת ואולי יתיישבו גם הספיקות.

1

מאמרים וסקירות ותחזיות שהלכו ונכתבו באותו בוקר על עניני מדינה, על מעשי מרכבה של ממשלה עתידה, על מפלגות וחישוביהן, נפסקו באמצע.

הדמות שהיתה רקע לכל אלה, שהיתה חלק לא־נפרד מכל חשבון, הדמות אשר תומכים ושוללים הפכו בה, אשר ידידים עמלו להוסיף עליה ויריבים עמלו לגרוע ממנה, דמות זו נשלמה פתאום, קפאה, נעשתה מוגמרת.

אלא שדווקא מעתה יתחילו להתחולל בה התמורות שיעמידו אותה באור הנכון ויקבעו מהותה האמיתית.

אין זו שאלה של ראיה נכונה יותר או נכונה פחות. זו שאלה של ראיות שונות. וכשם שהיינו מצוּוים לומר עד עתה את הראשונה, בעת פולמוס, כך נהיה מצוּוים לומר מעתה ואילך את השניה.

הווה ועבר, פרט וכלל, מתחלפים, משַנים מקום.

שנים רבות של נשיאה בעול, של עמל מתמיד ורב ופורה, עשרות בשנים, כל אלו יוצאות אל רקע ראשון. שעות אחרות, שנויות במחלוקת, נעשות שניות במעלה.

2

לא, לאו דווקא זכותו עמדה לגדולות שנתחוללו בימינו אלה. הוא לא קורץ מחומר של מבשרים ומחוללי תקופות. לא יוצר כלים אלא נושא כלים. הגדולות צמחו סביבו, נשתרגו עליו, כמעט קמו עליו. דומה היה לפעמים כי הוא מסתכל הן בתמיהה, כרואה־חשבונות הנושא ראשו מסֵפר־המאזן וזוקף משקפיו ורואה פתאום את ההישגים האדירים שהוא שקד זה עתה על אחד מפרטי הכנסה והוצאה שלהם. כל התקופה הזאת כולה, מצד מחץ שלה, מצד מהותה החדשה והרועצת והדורשת החלטות של חיתוך גורל, תקופה זאת לא היתה ממהות אָפיו. הילוכו בתוכה היה נשמע לפעמים כדשדוש של נעלי־בית על במה אדירה של חזיון גיבורים. ופעמים היה דשדוש זה נוסך רגיעה, שאולי לא היתה מוצדקת, אך היתה מיוחלת ולכן היה בה פעמים תוספת תקווה וכוח.

אך אם לא היתה התקופה ממהותו בגדולות שלה, בברירות שלה המוארות אש ואבחת גורל, הרי היה בה ממהותו בחולין שלה, בפרוטרוט שלה, במלאכת תיקונים ומעשי פשרה ואיחוי־קצוות. הוא היה מנסה לפעמים לטפוח לה על שכם, להתבדח אִתה בשפת יומיום, אך תמיד היה ברור לכל וגם לו, כי לא זו לשונה ולא זה סגנון שלה.

או אז היה מנסה, בשעת הצורך, לסגל כלפיה דיבור אחר, נוקשה וחד ומצווה, או חגיגי ונמלץ, אך לעולם לא היתה נימה זו טבעית בפיו, ודומה כי לאחר הופעותיו אלו היה פוטר עצמו מסגנון זה כמי שפושט מעליו שריון כבד שאין בו “טעם יהודי”.

3

פעמים היה משונה לראותו עומד במערכה נגד מנהיגים כמו שליטי ערב כיום, על לשונם השופעת אש וחרב ורעל. ההבדל בינו וביניהם לא היה רק הבדל שבין שאיפת שלום ובין תאוות מלחמה, או בין צדק ועוול וכדומה. הוא נבדל מהם לא בכך שלא דיבר בלשונם, אלא בכך שדיבר על ענינים אחרים לגמרי. גם שעה ש“עמד בשער ודיבר משפטים” אל עמי עולם, הורגש כי בתוך תוכו פנימה היה מעדיף אולי לומר שפשוט לא כדאי להילחם מפני שזה מפריע לערוך ישיבה הגונה ולגשת אל השולחן ולדבר תכלית, והכל יבוא על מקומו בשלום. לא בו האשם שהלך־מחשבות זה לא היה מן הענין. הדברים שהוא ראה לפניו: מים, אדמה, מפעלים, הם באמת עיקר.

4

הסערה האחרונה שנתחוללה סביבו בענין אותה שיחה שלו עם הכתבים האמריקניים, כבר היתה סערה שהוא צפה בה מן הצד.

אין ספק כי דבריו באותו ראיון – והם דברים שהיו שווים בהחלט משבר ממשלתי וסערה ציבורית – לא היו בשום פנים ביטוי ליחסו האמיתי ולדעותיו השרשיות, המהותיות, לגבי ארץ־ישראל ועתידנו בתוכה. נהפוך הוא. בזמן האחרון הלכה ונסתברה כל ישותו כולה, לפי עמדתו בממשלה ובציבור, כמנוגדת בתכלית לעמדה שנשתמעה מאותו ראיון. אפשר לקבוע כי דברים שאמר באותו ראיון התכוונו רק לתכלית אחת – לעורר אהדה בלב השומעים, לפייס, לגשר, לגשש, לתווך, הכל מתוך אותה הנחה שלא העקרונות עיקר וכשנשב אל השולחן נראה. כל מהותו היתה מהות של הימנעות מהתקפת־מצח והתמודות־מחץ עם הבעיות. אלא שתכונה זו שעמדה לו בתחומי ההסתדרות או המרכז החקלאי או משרד־האוצר פקע תוקפה ברובד חדש זה שהוא עמד בו. הלכו ונתרבו המקרים שבהם ראו אותו חוזר מ“שביל הזהב” ומדרכי העקיפין, כשהוא מרוט וחבוט יותר מכפי שהיה מתמרט בהתקפות־מצח ישירות.

5

הפולמוס הגדול בינו ובין בן־גוריון השאיר צלקת לא רק בחייו שלו אלא בחברה הישראלית כולה. תומכיו בפולמוס זה היו, כידוע, רבים ושונים ומקהלה גדולה טענה שהוא צדיק בריבו, אך גם מי שסבר אחרת – וכותב השורות הללו הוא בין אלה – ידע כי אשמתו ראשיתה בכך שהוא פשוט לא תפס מה הרעש. ריב זה היה יכול להימנע אילו תוקן הפרט האחד אשר ממנו צמח היער העב. כן, יש אנשים הפוטרים ענינים כאלה במשיכת כתף, ולוי אשכול היה מסוג זה של אנשים. ההבדל בינו ובין בן־גוריון היה הבדל בין אדם הרואה בכל כללוּת עקרונית את הפרוטרוט, שאינו שווה להרעיש עליו עולמות, ובין אדם הרואה בכל פרט את הכללוּת העקרונית כולה. אפשר לומר כי הריב הזה, במידה שהוא היה נטוש בין שני אנשים אלה, היה לשווא, לא משום מיעוט ערך הענין, אלא משום השוני הגדול בין היריבים שלא היה להם כלל מצע משותף לפולמוס. המשותף שביניהם נועד רק לעבודה משותפת, שכם אחד, ולכן נמשכו יחסי האמון והידידות ביניהם שנים רבות כל־כך.

6

כשם שהעם כולו קיבל בשעתו את לוי אשכול, לכהונת ראשוּת הממשלה, ברגשי חיבה ואהדה שמעטים זכו לשכמוֹתם, כך היו רוב העם ואף רבים מחבריו מדברים בזמן האחרון בגלוי על הצורך להחליפוֹ.

אלא שתוך כך הלכה ונעשתה נוכחותו כחיץ מקהה־ניגודים ומשהה בעיות, נוכחות נחוצה ורצויה לכל.

כך יצא שהוא עמד בזמן האחרון גם במרכז וגם מן הצד. הוא כבר לא היה מזוהה לא עם המזכירות ולא עם “חברינו”, ולא עם צעירים יותר או זקנים יותר. פרק־הסיום כאילו התחיל מאליו, בלי שהרואים ניחשו טיבו. בתוך פרק זה כבר עמד לוי אשכול מובדל מן השאר. הוא, שהיה אמן הצירופים, החישובים, ההסדרים, השקיף כיצד חבריו הוותיקים שבצמרת מבשלים את הסעודה העתידה בלעדיו. הוא הסתכל בהם מתוך יגיעה ואולי לפעמים גם במנוֹד־ראש. כן, הוא היה עושה מלאכה זו ביד אמונה יותר, אילו הוצרך לעשות זאת למענם.

תהליכים מדיניים פנימיים, שנוכחותו השהתה אותם, כאמור, יתחילו מעתה לפעול לקביעת המשכה של המנהיגוּת. ראשוּת ממשלת ישראל בימים הללו אינה דבר שבושה להרהר בו. אך הדבר שצריך למנעו הוא יצירת אווירה של רחשים ולחשים מאחורי הקלעים.

בעוד כמה חדשים יבחר העם את הקבוצה שתנהיג את האומה ואת האיש שינהיג את הקבוצה, והאומה יכולה להתברך בכך ששעה זו אינה שעת מבוכה ותהייה. כוחות צעירים אשר ארץ־ישראל הרתה וילדה וגידלה אותם, עומדים הכן להנהיג את האומה בימים חותכי גורל אלה שלפנינו.

7

הסתלקותו של לוי אשכול אינה רק הסתלקות של ראש ממשלת ישראל. היא סמל של חילוף משמרות היסטורי בהנהגת העם היהודי. שעריה של תקופה סובבים בשעה זו ועם היותם שערי נעילה הם גם שערים־נפתחים אל ימים אשר כל מה שנעשה עד עכשיו היה בבחינת הכנה לקראתם. על סף ימים אלה ילווה העם לבית־עולמו את לוי אשכול, כלווֹת אחד הראשונים, אחד הנאמנים והמובהקים שבעומסי העול ונושאי הכלים של תקופת התחיה ושל ארץ־ישראל.

1

אין ספק שגם אם נאמץ את דמיוננו עד קצה כל גבול לא נוכל לשער אפשרותו של מצב שבו ייתכן ההיפך ממה שאירע באותו מירדף שנערך באמצע השבוע הזה. כלומר, מצב שבו יסתתרו לוחמי צה“ל מאחורי נשים וילדים יהודיים ויעשו אשה יהודיה מיניקה להסוואה ולמחבוא להם מפני אנשי ה”פתח“. חיילי צה”ל לא היו יכולים לעשות כדבר הזה – אף אם נניח לכל טעמים אחרים – קודם־כל מפני הטעם הפשוט שאשה יהודיה, ותינוק בחיקה, אינה “גורם מרתיע” ללוחמים הערביים, ומשום כך היה צריך החייל היהודי במצב זה, כמו בכל מצב אחר, לעמוד בין האשה היהודיה ובין הלוחם הערבי כדי להגן עליה מלהירצח.

הבדל זה נובע לא רק מן השוני שבין רמת המוסר או בין “הוראות־הקבע” של שני הצדדים במלחמה זו. הבדל זה הוא כל טיבה של מלחמה זו עצמה.

כן, צה“ל יכול להשיב אש תחת אש ופלדה תחת פלדה ומארב תחת מארב ומוות תחת מוות והרס תחת הרס. יש לו לצה”ל מאה דרכים להשיב מלחמה. רק דרך אחת חסומה בפניו: אין הוא יכול להשיב נבלה תחת נבלה ופחדנות תחת פחדנות.

אכן, מלחמתה של ישראל אינה “המשך המדיניות באמצעים אחרים”, אלא היא לנו המשך החיים והחירות באמצעי האחד העומד כיום לרשותנו, ומשום כך אנו נותנים בה את העיקרים והציווּיים ו“הוראות־הקבע”, שמהם החיים והשלום עשויים.

לכן כבולים המירדפים הללו ב“הוראות־קבע” אשר אין כבדות מהן ואין מנוס מהן. אך בעוד אנו “מבינים” זאת, או מחייבים זאת, כדבר המסתבר מאליו, עלינו לזכור בכמה כוח־סבל ואומץ וסכנה עולה הגשמתם של עיקרי המוסר הכובלים הללו. עלינו לזכור זאת גם כדי להבין כי שעה שאנו שומעים על פקודה להריסת בתים, שהיו מחסה או מאגר לחבלנים, אין זה חייב להיות דווקא נושא לוויכוחי־כורסה על המותר והאסור. עלינו לדעת כי עד שמגיעים נותני הפקודות ל“אמצעי קיצוני” זה, שילמו חיילי צה"ל את מלוא המחיר, בדם ובנפש, בעד הוויתור על אמצעים אחרים.

2

יש בינינו, כידוע, רבים המכתירים את אנשי ה“פתח” בכתר של אידיאליזם. עטרה זו, אשר כולנו כיום פיקחים ומפוכחים במידה מספקת כדי לראות בה מליצה גרידא שעה שמדוּבר בענינים כמו “ארץ אבות” או “שיבת ציון” או בכלל ציונוּת, עטרה זו הננו מתייחסים אליה ביראת־הכבוד שעה שהיא נקשרת בראשי יאסיר ערפאת ואנשיו.

ובכן, אין אני נחלץ כאן לנפץ כתרים או להתווכח על צידוקם. ביחוד מאחר שבין הנופלים הערביים יש ודאי כאלה שאינם אשמים לא במלחמה המסואבת, שהם מקדשים, ולא בזוהר ההילה הנקשרת לה. ואף־על־פי־כן צריך שייאמר כי תואר זה של אידיאליזם, שיש בינינו מכתירים אותם בו, מופרך הוא ואין לו שחר.

תואר זה הוא מופרך בראש־וראשונה לאו דווקא מפני שדרכי המלחמה של ה“פתח” הן פסולות, אלא מפני שהאידיאל שלהם הוא פסול. מי שאומר אידיאל אומר צדק, אומר משאת־נפש נעלה לא רק לגבי הדבקים בה, אלא מבחינה אובייקטיבית, כערך מוחלט. ומשום כך, שעה שאנו אומרים “אידיאליסטים” עלינו לזכור כי האידיאל שבו מדובר הוא תורת־שקר מלאכותית, פלילית, אשר בשמה מתנכלת אומה ערבית בעלת 14 מדינות עצמאיות אל קיומה של מדינה יהודית אחת זו, מתנכלת בדרכי אש ושחיטה ושוד, מתנכלת בדרכי הדיבה והזיוף והיפוך עובדות ראשן למטה, מתנכלת בכך שהיא פוסלת כל דרכי פתרון ושלום הן לגבי מאות אלפי פליטים שלהם והן לגבי אותו אחוז אחד של ערבים שבעולם, שמובטחים לו חיי שוויון ושלווה במדינה יהודית, חיי חירות וכבוד, שכן כל זה שוקע בתוך חשכה של שנאה וכזב ונפנוף בדגלוני־לאומנות מלאכותיים של עם פלשתיני חדש אשר בשמו, כביכול, ועל בשרו נחרשת מזימת ביטולו של מעשה צדק עולמי, ראשון ואחרון, לעם היהודי העומד על נפשו.

ועוד משהו לענין זה. אל נשכח כי אפילו בעת אותן פעולות סבוכות וקשוחות, הנקראות “מירדף”, פעולות שבהן, לכאורה, הכוח היהודי, הסדיר והמצוייד היטב, רודף את קומץ המחבלים, אפילו בפעולות אלו אין כתר האידיאלים זוהר דווקא בראש הנרדפים… אל נשכח באיוולתנו כי הרודף היהודי במקרים אלה מחרף נפשו למוּת לפני כל זיז־סלע וכל פי מערה אשר אש עשויה לפגוע בו מתוכה, אל נשכח כי הרודף היהודי הוא עצמו נרדף כאן, ולא על־ידי תאוות רצח או נקמה, אלא בכוחו של צו מוסרי עליון, האומר כי עליו להמשיך במירדף עד הסוף, עד קצה כל נקיק ועיקול וניקרת־צוק, על־ידי צו מוסרי האומר לו כי מחבל אחד שיימלט ולא ייתפס, יזרע הרס וחורבן בעורף, צו מוסרי הכופה אותו לא להרפות, להסתכן עד כלות כל הקצים ומעבר להם בפעולה זו שבה הנרדפים יש להם מאה דרכי מארב ופגיעת־פתאום, ואילו הרודף גלוי וחשוף ומתקדם בלי חשך, על־אף־כל ועד כלות כל.

3

יכולים אנשי “השמאל החדש” בעולם, וגרוריהם הנבוכים אצלנו, לדבר על שני מיני צדק ועל “שני צדדים” ועל “סכסוך טראגי אשר שני העמים נסתבכו בו” וכדומה, אך מלחמה זו, חרף כל, אינה מלחמה “משותפת”, כביכול, ליהודים ולערבים. לא. מלחמתה זו של ישראל היא מלחמה בודדת לא רק משום שאין לה בעלי־ברית בעולם, אלא גם מצד עצם מציאותה, מצד הכורח שבמציאות זו, מצד היותה כיום תנאי אחד ואין שני לחיים ולחירות ולאדמה ולשמים. ולכן אנו מבדילים בינה ובין המלחמה הערבית גם להתנהגות, גם למטרות וגם ל“לוח־מחירים” של דברים אשר עליהם ועל קידוש שמם מוסרים חיילינו את נפשם.

זהו שוני יסודי, אשר רק הטרקלין המוסרי יכול להתעלם ממנו.

4

כיוון שהזכרתי את הטרקלין אוסיף ואומר עוד זאת:

אינני יודע איזו אנדרטה אפשר להציב במקום בו נפלו רב־סרן חנן סמסון ורב־סרן יוסי קפלן וסמל בועז ששון. איני יודע אם צריכה זו להיות אנדרטה של אם ותינוק בחיקה, אשר שלושת לוחמי צה“ל אלה מסרו נפשם ונפלו משום שנרתעו מפניה, או פסל שצורתו אחרת. יש להניח כי במקרה זה לא תישמע אצלנו הדרישה להקים אנדרטה גם לאותם שבעת לוחמי “פתח” שהסתתרו מאחורי האשה המיניקה, עד שהגיחו במטח־יריות, ברגע שחיילי צה”ל הפנו אליהם גבם. יש להניח כי במקרה זה יובן מה שהיה צריך להיות מובן לכל, בעת הוויכוח על האנדרטאות בירושלים. יש הבדל בין מציבה על קברו של חייל או חבלן ערבי שנספה ובין אנדרטה המכבדת לא את הנופל אלא את מלחמתו. אותה אנדרטה שהוקמה בירושלים היא ביטוי לא לצער האם הערביה על נפול בנה, אלא ביטוי לציבור הערבי ולצבא הערבי ולמלחמתו, שהיא מלחמה נפשעת, מלחמת שוד ורצח והשמד. להצדיק הקמת אנדרטאות ערביות כאלו בירושלים פירושו טשטוש גמור של הבדל בין מלחמה צודקת ומלחמת עוולה, בין הקרבן ובין שופך־הדמים. האנדרטה שהוקמה בירושלים, נניח לה שתעמוד, ננהג בה כבוד, ולא נפריע למניחי הזֵרים למרגלותיה, אך עם זאת נדע כי מצדיקי הענין הזה בשעתו טעו בחשבם כי עמדתם היתה ביטוי לעיקרון מוסרי, השקפתם באותו ויכוח היתה לא דרישת הגשמתו של עיקרון מוסרי, אלא טשטוש של כל עיקרון, מחיקת הבדל בין מלחמה למלחמה, קידוש הלחימה באשר היא לחימה ותו לא.

5

לפני שלושה שבועות ראיתי את המקום שבו נפל סגן־אלוף צבי עופר במירדף הידוע של ואדי קלט. המערה אשר מתוכה נורה אליו הצרור, שהפילהו מן הצוק, היתה אולי דומה לכוך שבו ישבה האם הערביה עם תינוקה, זו שהחבלנים אשר הסתתרו מאחוריה אולי החזיקו אותה בכוח איומו של נשק בין אש לאש. הקצין שאליו נלוויתי, באותו סיור שקט ומאובטח בוואדי קלט, הסביר את פרטי המירדף ולא לכל דבריו יכולתי להקשיב כהלכה כיון שמפעם לפעם, תוך אחיזה בזיזי סלע, על־מנת שלא לגלוש למטה, הרהרתי מה היה פירוש הדבר להלך ולטפס כאן, בעת מירדף, עם חגור מלא, שעה שבכל רגע עשויה להיפתח עליך אש מתוך פיה האפל של מערה. לאחר שהגענו אל מערת המחבוא, במעלה ההר המסולע, עמד הקצין והורה בידו ואמר: כאן נפל צביקה. המקום היה חשוף כולו ולוע המערה פעור הישר אל מקום זה. תוך כך נסתבר לי כי הקצין המדבר היה, כנראה, גם הוא כאן, בשעת אותו מירדף ועמד אותה שעה במרחק צעדים מספר בלבד מן המערה הזאת. קצין זה היה אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי (“גאנדי”)… לא שאלתי אותו איך ייתכן כי מפקד החזית כולה נמצא אף הוא במקום זה בעת ההיא. לא שאלתי מפני שידעתי כי שאלה זו היא זרה כאן ורחוקה מכאן כמרחקו של טרקלין־ויכוחים מן הצוקים הללו. כן, השאלה נראתה זרה ופראית בסביבה זו ואל מול האיש הזה, ורק משום שכך הדבר, אנו רואים שצה"ל הוא כפי שהוא כיום ומדינת ישראל זו קיימת.

לאחר שיצאנו מוואדי קלט ובאנו לבסיס הצבאי, ראינו שני אזרחים מהלכים שם, שותקים, תוהים, מחייכים חיוך נבוך לחיילים המוליכים אותם לסעוד. היו אלה הוריו של סרן גד מנלה שנפל באחד המירדפים הקשים יחד עם אלוף אריה רגב. הם חזרו מסיור בהיאחזות ארגמן, שנקראה על שם שני הנופלים. האב והאם נראו עייפים קמעה, תוהים כמו שני ילדים, רק פעם אחת שמעתי אותם מזכירים את שם בנם. הם קראו לו גדי. הם הגיבו בחיוך שקט על תשומת־לבם של החיילים והקצינים שקיבלו פניהם בבסיס זה שבו שירת הבן. אחר־כך ישבו אל השולחן ומפקד הבסיס נשא כוס ואמר: לחיי צה"ל.

6

מפעם לפעם אנו שומעים, ואומרים, שאין לחץ על ישראל בגבולות שלאחר מלחמת־ששת־הימים. הכוונה היא, כמובן, ללחץ מדיני של המעצמות. ואף־על־פי־כן כולנו יודעים מה נורא הלחץ הטבעי, הקיים, הנגזר, הנשקף מתוך פניהם של הנופלים, שעה שאנו מוצאים את שמותיהם ותצלומיהם בעתונים. פעמים פני ילדים ממש. אין אני מתכוון לערבב את הדם הזה ב“ויכוח על השטחים”. אין זה לחץ שאומר לסגת או לא לסגת. אך זהו לחצה הנורא של מלחמה זו שבה עומד העם היהודי. מלחמה זו שבה יש לנו רק ברירה אחת: להיוואש ממנה ולמוּת, או להמשיכה ולראות כיצד אנשים צעירים מתים על־מנת שאחרים יחיו. כל לחץ אחר לא יהיה נחשב במאומה, אם נדע לחוש את הלחץ הזה ולהבין את הכרוך בו ואת המשתמע ממנו.

שני פרקים

מאת

נתן אלתרמן

---

א. המערך הסמוי

מאת

נתן אלתרמן

1

ממשלת הליכוד הלאומי עומדת לקום מחדש, וזו שעה נאותה לחשוף את הטעוּת, הרווחת בחוגים רחבים של מפלגת־העבודה, לגבי טיבו של ליכוד זה ומשמעותו.

הדעת המקובלת ב“עבודה” היא ששיתופן של מפלגות־הימין בממשלה זו – וביחוד שיתופה של גח"ל – הוא מעין מחווה, ואפילו מעין קרבן, שמפלגת־הרוב מקריבה למען אחדות האומה. רבים מבין הסבורים כך טוענים אפילו, כי נדיבות זו היא מיותרת ומוטב בלעדיה.

דעה זו אינה מביאה בחשבון עובדה יסודית אחת:

אמנם כן, כיום, בפעם הראשונה מאז קום המדינה, יש בידי מפלגות־הפועלים לקיים ממשלה בלי שותפים.

אך זו גם הפעם הראשונה בתולדות המדינה, ואולי בתולדות מפלגות־הפועלים, שאנו רואים כיצד חלק נכבד ועיקרי של ראשי תנועת־העבודה מוצא עצמו שותף ליריביו מימין – לגבי עיקרי הלכה ועיקרי מעשה של המדיניוּת הלאומית, ואם תרצו הציונית, – יותר משהוא שותף לחבריו במפלגה.

הכל יודעים היטב כי מן החשובים שבין שרי מפלגת־העבודה – יגאל אלון, ישראל גלילי, משה כרמל, ועמהם משה דיין – הם כיום בעלי תפיסה מדינית שבה הם מוצאים תמיכה במנחם בגין או ביוסף ספיר, נגד שרים אחרים מחברי מפלגתם ואפילו נגד המזכיר הכללי של “העבודה”.

אמנם, שעה שמשה דיין אמר, לפני כמה שבועות, בעת המשבר הממשלתי שאיים לפלג את ממשלת־הליכוד, כי פרישת גח“ל מן הממשלה עשויה להיות “מהלומה כבדה”, עוררו דבריו קולות־מחאה ולגלוג במפלגתו, והיו שראו בכך “התרפסות” ודבקות תכסיסית ב”מיתוס של ממשלת־הליכוד" שהגיעה השעה לנפצו, ואף־על־פי־כן ברור, כי באמרו זאת, דיבר משה דיין לא רק בשמו אלא גם בשמם של אלון וגלילי וכרמל. אמנם הללו שתקו ולא אישרו דבריו, אך פרישת גח"ל היתה משאירה אותם, כידוע, בלי תמיכה מוחשית במערכה המדינית, החשובה אולי אפילו יותר מן המערך.

במערכה זו, שבה עומדות על הפרק שאלות עיקרון ומעשה שהאומה לא ידעה כמוֹתן לדחיפות ולמשמעות גורלית, קיים מערך סמוי ולא רשמי, אך ידוע לכל וקובע־הכל, בין כמה וכמה מראשי תנועת־העבודה ובין ראשי מפלגות־הימין, על אף הברית הרשמית הכרותה בינם לבין השרים בנטוב וברזילי.

ומה שנכון לגבי השרים נכון לגבי רבבות חברים ברחבי תנועת־העבודה.

2

תופעה זו היא תהליך טבעי ונגזר. אולי היא תופעה שאין טבעית ממנה ואין חשובה וקובעת יותר ממנה, על אף היותה בלתי־ליגאלית, כביכול.

שכן שאלת ארץ־ישראל ועם ישראל, על עקרונות המעשה שהזמן הזה כופה עלינו לגביה כיום, היא העומדת עתה על סדר־היום הלאומי. שאלה זו יצרה שדה־כוח חדש, שדה מאגנטי שלא היה כמוהו לחד־פעמיות ולתקיפות וחוללה קיטוב חדש בכל החברה הישראלית כולה ובמערכי רוחה ותפיסותיה. קיטוב זה, הפוסח ומדלג על קווי־חלוקה מפלגתיים מתמול, לא פסח גם על “תנועת־העבודה”.

כן, איחוד מפלגות־הפועלים נתאפשר על־ידי שגורמי מחלוקת מתמול תקפם פג, או נתרופף, אך תוך כדי כך קמה וניצבה על סדר־היום בעיה חדשה זו, אשר מלחמת־ששת־הימים דחסה לתוכה את כל עיקרי הציונות ותולדות ישראל ומשמעותם, וכוח רב זה הוא שנעשה מדרך הטבע סלע־מחלוקת מוחשי יותר וקובע יותר מאשר הבדלי ההשקפות מלשעבר על הזיקה “לעולם־המהפכה” וכדומה.

אם נוסיף ונשים לב כי בעניני פנים, כגון מדיניוּת־השכר ובעיות “הסתדרותיות” אחרות נשאר המרחק בין “העבודה” ובין מפ“ם מוחשי כשהיה, אפילו בניסוחי הפרוגראמה ואפילו מצד חופש ההצבעה, עולה הקושיה מהו התוכן האידיאולוגי האחיד, הברור, הממלא כיום את המיבנה הגדול הזה ש”מערך" שמו, לבד מזכרונות פולמוסים שהיו והתעלמות מן הפולמוס העקרוני והמוחשי של זמננו, שלא היה עז כמוהו ושתקפו חותך את ההווה ואת העתיד.

אך זו שאלה לעיון אחר.

מה שחשוב ברגע זה, הוא שאותה תפיסה, הרואה את “ממשלת־הליכוד” כנדיבות גרידא מצד “המערך” ואותם קטרוגים על “התקשרויות” עם “כוחות שמחוץ לתנועת־העבודה”, כל אלה אינם למעשה אלא ענין של טרמינולוגיה שניסוחיה נראים כמוצגים של בית־נכות. הבעיות הנכונות ו“ההתקשרויות” האמיתיות הן מחוץ לטרמינולוגיה זו.

3

מידת ההזדעזעות הסתמית הזאת מפני זיקות אל “כוחות שמחוץ למפלגות־הפועלים”, מצאה לה ביטוי בזמן האחרון גם בכמה הצהרות של ראשי מפלגת־העבודה בענין המישאלים הידועים, שבהם “הרחוב” מתבקש לחוות דעתו על עניני השעה, על המפלגות, על האישים.

מזכ"ל מפלגת־העבודה, וגם גולדה מאיר, קבעו, כידוע, ברורות ונמרצות, כי מישאלים אלה הם חטא בל־יכופר לדימוקראטיה.

מבחינה עקרונית קשה לתפוס טעמה של דעה משונה זו, שכן מישאלים על דעת־הקהל הם, לכאורה, אחד מסימניו של משטר דימוקראטי, ואפילו אחד מחובותיו.

אלא שהכוונה היא, כנראה, ללחץ שמישאלים אלה באים ללחוץ על הפורום המפלגתי, הצריך לקבוע דברים ולנסח החלטות.

ואכן, מבחינה זו אפשר להבין את התנגדותה של צמרת “העבודה” למישאלים הללו, שכן אותו פורוּם, או אותם מוסדות: הלשכה והמזכירות והמרכז, הם כיום במידה רבה ניגודו של עיקרון אשר מישאל חפשי מקיים אותו, ניגודן של בחירות חפשיות, ניגודן של תחרות מועמדים חפשית ושל הצבעה המשקפת את התקופה ולא את המנגנון.

4

טיבו של פוֹרוּם מפלגתי זה עשה את בחירתה של גולדה מאיר לראשוּת הממשלה לבלתי־נמנעת, אך אם נניח לענין זה של ייצוג נכון, אפשר לומר כי לגבי הבעיה העומדת עתה על סדר־היום הלאומי, יש לברך על בחירה זו. בין כל אנשי הצמרת הוותיקה נראית גולדה מאיר כרצויה ביותר לתפקיד שהיא מיועדת לו כיום.

ייתכן אפילו כי בחירתה תהא לא רק ערובה ל“המשכיוּתה” של ממשלת־ליכוד, אלא גם ערובה לכך שכמה מן המושגים היסודיים בעיקריה ובניסוחיה של מדיניותנו יבואו על תיקונם במידה מסויימת.

מבחינה זו יש ערך גם להחלטה שנתקבלה לפי דרישת גח"ל, לנסח מחדש את הפרק המדיני בקווי־היסוד של הממשלה. אך התחדשותה של ממשלת־הליכוד יכולה להיות שעת־כושר להרבה יותר מזה.

זו שעת־הכושר לשנות את נימת היסוד של מדיניותנו שהלכה ונהפכה במשך עשרים החדשים הללו לתרגיל של פירושים להחלטת מועצת־הבטחון, נימה שבה תקענו בהכרתן של אומות העולם ושל דעת־הקהל העולמית את ערביותן המדינית של “הטריטוריות” כמושכל ראשון שאין לערער עליו ועשינו את לבה ועיקרה של ארץ־ישראל כענין הקשור מששת ימי בראשית ב“ממלכה ההאשמית” הירדנית.

הקמת המימשל החדש בארצות־הברית, העמדתה של שאלת המזרח־התיכון על סף דיונים חדשים, הכרזתו של הנשיא ניכסון כי הוא אינו מתכוון לפתרון של כפייה, הקשחת העמדה הערבית, כל זה נותן לנו שהות נוספת, אולי האחרונה, לתקן את המעוּות הפאטאלי בטיעון שלנו, שבסופו עומדת החלטת מועצת־הבטחון על “החזרת השטחים”. תיקון דחוף זה אינו, כמובן, עיקר העיקרים. הגשמתו של עיקרון זה – גם בלי ניסוחו המפורש – הגשמה שפירושה מדיניות נכונה של התנחלות ושילוב קביעת עובדות, היא העיקר. אך במידה שיש ערך להסברה ולטיעון צודק, עשוי רק התיקון העקרוני לשפר את דמוּתה של ישראל בדעת־הקהל בכיווּן הנכון, ועשוי להכביד על האויבים ולהקל על דורשי טוב לעת הכרעות.

אך לא רק התועלת המעשית מחייבת תיקון זה. אנו חייבים זאת גם לתולדות ישראל וארצו, אנו חייבים זאת לכבודו של העם הזה, לתחושת צדקתו, לכבוד צלמו שאנו מסייעים במו ידינו לעשותו סמל של עוולה כובשנית, המתקיימת רק מכוח סירובם של הערבים למשא־ומתן.

ממשלת־הליכוד החדשה צריכה להיות לא רק ממשלת־מעבר עד לבחירות. היא ממשלת־מעבר אל שלבים מכריעים של גיבוש מדיניוּת ישראלית העשויה לחתוך את משמעות עברנו וגורל עתידנו. לפי זה צריכה ממשלת־הליכוד החדשה לכוון דרכה ולקבוע עיקריה.

---

ב. לא מחאות לחצאים

מאת

נתן אלתרמן

1

מסע הגינוי והמחאות נגד הפשעים המשפטיים בעיראק נמשך, לכאורה. מסע זה מתגבר כל פעם שצפוי חזיון־תליות חדש, ושוכך בין גרדום לגרדום.

דבר זה מעיד על הסתלפות יסודית של פעולת המחאה וכיווּנה.

את גל הגינוי הראשון עורר, כידוע, ענין הפומביוּת הבארבארית של התליות, על רקע ההשתוללות המריעה של ההמונים, אך מאז ועד היום מוסיפה דעת־הקהל בעולם להתרכז רק בתופעות החושפות את הפשע ולא את הפשע עצמו.

שכן לא יהא זה פאראדוכס אם נאמר, כי פומביוּת התליות לא היתה עיקרה של אותה התעללות ביסודי זכויות אנוש. המחזות שהתרחשו בכיכר הגרדומים של בגדד פגעו אולי ברגשות הצופים בעולם, אך מבחינה מהותית היתה פומביוּת התליות הדבר האחד אשר פיזר את האפלה הנוראה, המכסה על המתרחש בכלא העיראקי, וכל זמן שהמחאות סובבות בעיקר על ביצוע פסקי דין המוות, הרי הן דורשות למעשה לסלק את סימניה של האימה ולא את האימה עצמה.

אָפיינית מבחינה זו היא הדרישה הנשמעת מפי דוברים שונים בעולם להשהוֹת את ביצוע פסקי־הדין. ההשהיה הזאת פירושה – להשליך את הנידון בחזרה אל בית־הכלא, אל תוך הזוועה אשר הגרדום הוא אולי הפורקן האחד והאחרון לגביה.

מחאות כאלו מונעות אולי מריטת עצבים של הקהל העולמי, אך אינן מונעות את הפשע הנורא ואת כל הכרוך בו.

2

ועדת זכויות האדם של או"ם אישרה, כידוע, החלטה “המביעה צער על שישראל מפירה את זכויות האדם בשטחים הערביים הכבושים”.

לנוכח קומדיה אפלה זו אין ישראל צריכה להסתפק בכך שהיא מכריזה על אי־שיתוף־פעולה עם הוועדה לחקירת מצבה של האוכלוסיה הערבית בשטחים, כל זמן שלא ייחקר מצב היהודים בארצות ערב.

הימנעות זו אינה מספקת.

ישראל צריכה לדרוש בכל תוקף ובכל ההתמדה יציאת נציגים של מוסדות בינלאומיים אל ארצות ערב לחקירת מצבם של היהודים שם, לדרוש זאת בפועל ובלי חשך, להפעיל לשם כך את כל הקשרים וכל האפשרויות, להדגיש כי אין אנו מסתפקים בכך שאנו דוחים את הוועדה שנתכוונה לבוא לישראל לבדיקת מצב האוכלוסיה הערבית, אלא אנו דורשים שתי ועדות, אחת שתבוא אלינו ואחת שתצא אל ארצות ערב.

דבר זה צריך להיות רק אחד מן הענינים שעלינו לתת דעתנו עליהם בקשר לזוועה העיראקית.

עלינו לחשוב על דרכי הרתעה ודרכי ריסון לגביה, לגבי הפשעים הנעשים בבורות־הכלא שלה, כדרך שאנו חושבים ודאי על דרכי הרתעה מפני התנקשויות במטוסי “אל על”.

ייתכן כי דבר זה צריך להיות אחד הענינים הראשונים שעליה צריכה לתת דעתה הממשלה החדשה.

יש לדעת כי כל עוד הפקרות עיראקית זו נמשכת, משלמים היהודים שם בעד כל פעולת תגמול או הרתעה שאנו עושים כנגד המתנכלים אל ישראל ואולי הם משלמים גם בעד כל הצהרה תקיפה ונכונה שאנו מצהירים בעניננו.

עלינו לקבוע בכל התוקף והבהירות כי כל עוד מזכיר האו"ם והגורמים הבינלאומיים האחרים משתדלים רק למנוע או לדחות את התליות אין מחאתם אלא חיפוי על העיקר.

דעת־הקהל העולמית צריכה לדרוש חקירה במתרחש בין חומות הכלא העיראקי. ישראל צריכה לעמוד בראש מסע זה של תביעה ומחאה.

עלינו לעשות את ההתעללות ביהודי עיראק וביהודי שאר ארצות ערב חלק לא־נפרד מחשבונו של “האיזור”, עלינו לראותו ולהראותו כענין שווה במעלה לפעולות הטרור של “פתח” ולהצהרות־ההשמד של מדינאי ערב נגד ישראל. עלינו להזכיר כי משקיפי או"ם דרושים בעיראק, למניעת “הידרדרות” באיזור, לא פחות ואולי יותר משהם דרוּשים ליד הסואֶץ.

1

כל שעה שמהלך מדיניוּתנו החיצונה משתבש ונתקל בקשיים, מתבטא דבר זה מיד בבהלת הצהרות והסברים של מומחי משרד־החוץ, שעיקר דבריהם כך:

– הכל בסדר גמור!

ובאם הקשיים קצת חורגים מן הרגיל, והנחות־היסוד מתערערות באופן רציני, אנו שומעים הסבר מלא יותר, ששיעורו כך בערך:­ ­

­– מעולם לא היה מצבנו המדיני איתן במידה כזאת.

כדבר הזה אירע גם בימים אלה ממש, אלא שהפעם מיהר המצב־כהוויתו להבקיע מבעד לתחזיות הוורוּדות מדי, ובעתונינו אנו מוצאים עכשיו כי שיחות שר־החוץ עם ראשי המימשל בוואשינגטון היו “נוקבות וקשות, אם לא למעלה מזה” (“למרחב”).

והמשקיפים מספרים כי בטיוטת התכנית, שהכינה וואשינגטון לשיחות ארבע־המעצמות, אין היא עומדת על פתרון־שלום באמצעות חוזה דווקא, ואינה מתכוונת אלא לתיקוני־גבול קלים בלבד, לעומת קווי ה־4 ביוני 1967, ובענין ירושלים היא סבורה כי לירדן מגיעות לא רק זכויות של מעמד דתי בלבד ובשאלת הפליטים היא מעלה אפילו אפשרות של החזרה טוטאלית.

בקיצור, משהו שמתקרב, בערך לסיכום של “אין מתום”. על־כל־פנים לפי שעה.

מי שאומר, איפוא, כי לישראל נכונה מערכה מדינית קשה וסבוכה, אינו טועה. אלא שדווקא עכשיו, יותר מאשר לנוכח התחזיות הוורודות, יש טעם לומר – מצד ההווה־האסטרטגי וסיכויי המאבק הפוליטיים ומשאבי־הכוח ואפשרויות־התמרון וההשפעה – כי מעולם, אולי באמת מעולם, לא היה מצבנו הלאומי והמדיני כה רב תקוות לעתיד.

2

בשלב חשוב זה – אולי שלב מכריע – של המערכה עלתה גולדה מאיר לעמוד בראש ממשלת ישראל וצריך לומר כי שלוש הופעותיה הפומביות עד כה – בנאומה בכנסת, בשיחה עם עתונות־חוץ ובדברים שהשמיעה בטלוויזיה (לפי מה שנמסר בעתונים) – העידו כי תגובתה על הדברים היא התגובה הנכונה.

על־כל־פנים הרושם הראשון בציבור ובעתונות, היה, כידוע, חיובי ביותר. אין זה רק ענין של תקיפות. יש בהופעתה, בלי ספק, משהו משיעור־הקומה ההולם. עובדה היא כי בכל הצמרת הוותיקה אין אתה מוצא אחד שהיה יכול לשאת כך בכהונה זו. ייתכן כי בה, יותר מאשר באחרים, נשתמרה אותה מהות של שרשי־ראשונים. ייתכן כי היא מאותן נשים חלוצות של ראשית, שהחזיקו מעמד, יותר מן הגברים, מול כוחה של העסקנוּת. כאן, בדמותה, אתה חש שוב משהו מגזע של בן־גוריון ליד ההגה.

כבר בהופעתה הראשונה הורגש ייחוּד גישתה אל הבעיות. לכאורה, גישה של פשט, של הווי, של מוחשיוּת שימושית שאין בה זינוק והמראה, אך עם זאת בלט בתגובותיה ותשובותיה גם יסוד חזק של עקרוניוּת ברורה, של העמדת הבעיות לא רק על תמציתן המוחשית אלא גם על חודן העקרוני.

אך שום שיעור של התאמה לתפקיד לא יהא בו כדי להתמודד כהלכה עם אתגרי הזמן, אם לא יתחולל שינוי בקווי ההתמודדות, ביסודות שעליהם התמודדות זו נשענת. ממשלת ישראל יש לה ראש חדש, אך הדבר שהיא זקוקה לו, הוא גם מחשבה חדשה. השנוי צריך להיות מורגש לא רק ברובד הטכני של ניהול המדיניות אלא גם ברובד הרעיוני, הרובד המהותי של התוכן.

3

לגבי עיקריה של מדיניוּת־החוץ הישראלית בשעה זו, אין, כמסתבר, חילוקי־דעות בממשלה.

אך חילוקי־הדעות – ולמעשה קפאון הדעות וקפאון המחשבה – הם לגבי קווי המדיניות והמעשה בתחום הפנימי, זה שבלעדיו אין המאבק המדיני החיצוני אלא קליפה בלי תוך.

לגבי קביעת הקו כלפי פנים יש כיום, כידוע, קול אחד הדורש החלטה, המדגיש בלי־הרף את דחיפות הדבר והמציע כווּן מעשי וברור, פרי מחשבה דינאמית ואמיצה שלא חדלה להיות ערה לחילופי הנסיבות ולהתפתחותן.

זהו כיום קולו של שר־הבטחון, אשר עיקריו הם התנחלות ושילוב כלכלי של תושבי השטחים, על־מנת המעיט תלותם במדינות ערב, ושאר עיקרים בכווּן זה, כולל מחשבה על החלת החוק הישראלי על “השטחים” וביטול הדינר הירדני כהליך חוקי בתוכם. כל זאת, כידוע, תוך שמירת שערים פתוחים בין תושבי הגדה ובין ממלכת ירדן.

איני נכנס כאן לענין הגדרתן של מטרות סופיות, אך אין ספק כי גם כתכנית לתקופת־מעבר חשובה תכנית זו מבחינת שלימות הארץ לא פחות מכל אקט מדיני של קביעת ריבונות ישראלית על השטחים. זהו קו אשר בלעדיו אין כל הכרזה של ריבונות אלא אקט הצהרתי גרידא, ואלו אתו יחד נעשית הכרזה כזאת כמעט מיותרת.

רשאי, כמובן, אדם להתנגד לקו הזה מנימוקים מדיניים ומנימוקים כלכליים וכדומה. אך ההתנגדות צריכה להיות יאה לענינו של הנושא, להיקפו ולרמתו. ואילו מה ששמענו לענין זה מפי גולדה מאיר, לפני היותה ראש־ממשלה, הוא דיבור שדלילוּתו אינה הולמת את השאלה.

4

וכך אמרה גולדה מאיר בשיחה עם צעירי המפלגה:

“אני רוצה מדינה יהודית ועבודה יהודית. אחת הסכנות הנשקפות לנו זו עבודה ערבית. יש מקצועות כמו בנין, שעובדים בהם כמעט רק ערבים. אין כמעט עבודה שחורה שעושים יהודים. זה מרוקן את הציונות מכל תוכן. רק יצירתנו העצמית בארץ הביאה לנו את המדינה. אני חושבת שאת בעית הערבים יש לפתור בשטחים עצמם. איני רוצה שהאופי היהודי של המדינה ייעלם. כי אז לא יהיה מה שימשוך יהודים לבוא לארץ”.

פיסקה זו הובאה בעתונים במרכאות כפולות ולא תוקנה וכנראה היא באמת כפי שנאמרה. ובכן, גם אם נניח כי עבודה שחורה יהודית היא באמת שאלת השאלות כיום, בתקופה שבה אנו עומדים לפני משימות דחופות של הקניית מקצוע ומומחיוּת לעובדים, גם אם נניח כי את ההימנעות מעבודה שחורה גורמים רק הפועלים הערבים המצויים, גם אם נניח כי אפשר לתקן מצב זה על־ידי מניעת עבודה כזאת מערבים, גם אם נניח כי זה הוא הדבר הקובע את יצירתנו העצמית בארץ, גם לאחר כל זאת ספק הוא אם זו נקודת־המוצא הנכונה לדיון בנושא העשוי לקבוע גורלה המדיני של ארץ־ישראל. כן, גולדה מאיר מדברת בפיסקה זו על עתיד המדינה, על אופיה, על משמעותה של הציונות, על גורל הארץ והאומה, אך הצרה היא שמתוך כל הנאמר בפיסקה זו אין להיפטר מן הרושם שדעתה זו מתבססת על תופעה שאינה שייכת אפילו לעקרון העבודה העברית אלא לתחום האיגוד המקצועי ובעיקר לאגודת פועלי הבנין. לא זו נקודת־התצפית ונקודת־המוצא לדיון בשאלות אלה. גולדה מאיר מסוגלת ודאי לוויכוח עניני יותר, וצריך להניח כי הכהונה החדשה תהיה לה מיצפה חדש גם לענין זה.

5

לגבי מדיניות־החוץ יש כאמור, תמימות־דעים בממשלה. היעדים ברורים: התנגדות לפתרון כפוי, עמידה על שלום של חוזה. אך עם כל זאת, ומתחת לכל זה, ברובד היסודי העקרוני, נמשך ללא תמורה קו טיעון מדיני אשר כיוונו טעון תיקון מהותי מן היסוד. מבחינה זו עוד לא העידו הופעותיה של גולדה מאיר על שינוי כלשהו ורצוני לעמוד על קטע אחד מנאומה בכנסת, קטע שלכאורה אין בו פגם, אך בו הובלט אחד המשגים הפאטאליים של מדיניוּתנו, כפי שהיא מנוהלת מאז מלחמת־ששת־הימים.

בנאומה בכנסת אמרה גולדה מאיר כדברים האלה:

“[שכנינו] יודעים היטב כי עמידתנו, במקום שאנו עומדים לאחר מלחמת־ששת־הימים, אינה תוצאה של מגמת התפשטות, אלא תוצאה ישירה מן המזימות שלהם להשמיד את מדינתנו, מזימות שנכשלו, למזלנו”.

דברים אלה הם, כמובן, אמת לאמיתה. ואף־על־פי־כן אין הם האמת כולה וחבל שבכל הנאום כולו לא מצאנו דבר שישלים את הטעון־השלמה לגבי האמת החלקית הזאת.

אמת זו היא חלקית לא משום שדברי גולדה מאיר אינם נכונים, אלא מפני שהתהליכים אשר גרמו את עמידתנו כיום “במקום שאנו עומדים לאחר מלחמת־ששת־הימים” אינם מתמצים רק במזימה הערבית להשמידנו ובהכשלתה של מזימה זו.

תהליכים אלה – ולא לגולדה מאיר או לשאר חברי הממשלה או למישהו מבינינו יש להזכיר זאת – כוללים עוד משהו.

אף אם ניטול רק את הזמן החדש, את עשרות השנים האחרונות, נמצא כי תהליכים אלה שגרמו את עמידתנו כיום ביהודה ובשומרון, כוללים לא רק את חוסיין ומזימתו, אלא גם גורמים אחרים, רבים וכן שונים, כגון מזימות החלוצים הראשונים, אנשי ביל"ו ואנשי עליה שניה ושלישית, אשר שטחים אלה “שאנו עומדים בהם כיום” היו מראשוני סיבות עלייתם ארצה, וכגון מזימות הצהרת בלפור והבית הלאומי היהודי, אשר שטחים אלה נכללו בתוכם, ואפשר להוסיף ולומר כי עמידתנו כיום בשטחים הללו נגרמה לפחות על־ידי קוצר ראוּתו של חוסיין (אשר לא שעה לעצת ישראל לא לצאת למלחמה), מאשר על־ידי רוחק־ראותו של הרצל, חוזה הציונוּת המדינית, וכי מלחמתו של בן־גוריון להקמתה של מדינת ישראל גרמה לעמידתנו כיום “במקום שאנו עומדים” יותר ממלחמותיהן של כל מדינות ערב גם יחד נגדנו.

כהמשך לכל אלה אפשר אפילו להוסיף ולקבוע כי אף שאין לנו ולא היו לנו ולא יהיו לנו כוונות התפשטות ואף שלולא המזימה הערבית לא היינו עוברים את הקו הירוק, אין לראות את עמידתנו כיום, מעבר לקו זה, כעמידה בטריטוריה אשר בעלוּתה הערבית המדינית היא מושכל ראשון, או כעמידה של צה"ל בוונצוּאלה או בפאראגווי.

לכל ההשלמות הללו לא היה זכר בנאומה של גולדה מאיר בכנסת, אך כי שורת ההגיון נותנת שלפחות בנאום כזה, נאום־כתר של ראשית כהונה, היה מקום להתוות קצת קווים כוללים של ביסוס ותזכורת.

היעדרם של דברים אלה היה כה בולט, עד כי אותה פיסקה על “נחלת אבות” ששולבה בנאום, צילצלה באמת כמליצה יתומה ומטושטשת וחטופה שהיה בה אחד מששים של עלבון לתוכן הכלול בה – תוכן אשר לא מעטים (גולדה מאיר בתוכם) כרכו אותו פעם יחד עם קדחת וחינין ובּרחש ודפיציט, שלא לדבר על ענינים קשים יותר שסופם מציבות, מאז החאן בחדרה ועד הר הרצל. כן, היה אחד מששים שבעלבון באותו פסוק חטוף על “נחלת אבות”, ביחוד אם נזכור כי רבי ממשלה אישרוהו כמי שכפאם שד והוא נכלל בנאום לא כענין לגופו אלא כציטטה מקול־קורא שפורסם בשעתו על־ידי הממשלה והסוכנוּת.

6

טשטוש זה, כאמור, אינו חדש במדינתנו. דבר זה בא לידי ביטוי אך לפני זמן קצר בראיונו של ראש־הממשלה המנוח עם כתבי “ניוּזוויק”. הסערה פרצה אז, כידוע, בשל אותו דיבור על “האזורים המיושבים של שכם וג’נין”, אך דיבור זה אינו אלא פרט לעומת עיקרם של דברים שנקבעו בראשיתו של הראיון ממש.

את שיחתם פתחו הכתבים כך:

– כיצד אתה מצדיק את המשך כיבוש האדמות הערביות בידי ישראל?

אחרי ניסוח כזה של שאלה, אין, כמובן, מקום לדבר על תיאוריות מדיניות, אלא רק על תאריכי פינוי, אך תשובה לשאלה זו ניתנה לפי אותו קו שנסתמן בנאום של גולדה מאיר בשבוע זה.

וכך אמר לוי אשכול לכתבי ה“ניוּזוויק”:

“אילו קיבלו מדינות ערב, כמו כל העולם, את יסוד מדינת ישראל, לא היה קורה כדבר הזה. לא היה כלל צורך לשנות את גבולותינו כמלוא הנימה. אבל אחרי מלחמת־ששת־הימים זהו נס שאנו עדיין כאן. – – כיבוש השטחים בידינו הוא תוצאה של מלחמה. בשנת 1949 כבשה ירדן את הגדה המערבית בניגוד להחלטות או”ם. בשת 1967 אנו כבשנו את הגדה. נראה כי שוכחים שהערבים היו ראשונים שהתקיפו".

ובכן, גם בתשובה זו של אחד מראשוני החלוצים, של ציוני עד מֵח־עצמותיו, לא היה שמץ ערעור על ערביוּתם המדינית של יהודה והשומרון. כל מהותם של שטחים אלה מסתברת מתוך התשובה בכך שבשנת 1949 כבשו אותם הערבים, שלא כחוק, ובשנת 1967 כבשנו אותם אנחנו, מפני שהערבים התקיפו אותנו.

אכן, הסערה שפרצה מסביב לאותו ראיון, עם כל היותה מוצדקת, היתה אולי מיותרת. לא רק משום שהיא פרצה מסביב לדיבור שלא היה עיקר (ענין האזורים המיושבים של ג’נין ושכם), אלא משום שנושא השערוריה האמיתית היה צריך להיות לא פסוק זה או אחר ולא ראיון זה או אחר, אלא יסודֵי התפיסה המדינית שלנו בכללותה.

כל זה נובע מכך כי לאחר מלחמת־ששת־הימים – לא כבעת קיומו של הקו הירוק – החלה מדיניותנו לראות את השטחים הללו כמשהו השייך מששת ימי בראשית לממלכה הירדנית ההאשמית, כמהו שיש “להחזירו” למישהו, וכשאומרים “להחזיר” אין הכוונה לפלחים בעלי הנחלאות שעל זכותם להוסיף ולהחזיק באדמותיהם אין מערער, אלא לחוסיין מלך ירדן, לבעלוּתו המדינית הערבית, שכן את טענותיו אנו מקבלים מבחינה עקרונית ויש בינינו שמקבלים אותן גם למעשה. אם כך תימשך ראייתנו זו, עשויה מלחמת־ששת־הימים להיחרת בזכרוננו, יחד עם “דבקותנו בהחלטת מועצת־הבטחון”, כמאורע אשר בעקבותיו – כן, דווקא בעקבותיה של מלחמה זו – היה עם ישראל נכון לוותר מרצון ויתור בעל משמעות היסטורית, שאין למעלה ממנה, על לבה של ארץ־ישראל.

משום־כך, שעה שאנו משבחים, ובצדק את ההצהרות התקיפות והנכונות של מדינאינו בשעה זו, נוכח הנטיות המסתמנות בוואשינגטון, עלינו לשים אל לב כי תקיפוּת זו אינה גורם בר־ערך מלא, כל זמן שהיא עולה מן הקרקע הצחיחה, המקצועית, הטכנית, הפרוצדוראלית, של מדיניותנו כפי שזו התנהלה עד היום.

אחד מיועצי הנשיא ניכסון אמר בימים אלה, כי בין הגורמים העיקריים העשויים להשפיע על מדיניות הנשיא יש למנות את דעת־הקהל באמריקה, האוהדת את ישראל, אך אהדה זו לא תקיפותנו יצרה אותה ולא התקיפות תקיים אותה. עלינו להביא בחשבון כי שעה ששר־החוץ אומר, כי ישראל לא תקבל שום פתרון כפוי ואפילו המארינס לא יכריחו אותה להסכים לכך, הרי זה יפה מאוד, אך ראוי לזכור כי לאחר שאנו מאשרים בלי הרף, זה שנה וחצי, שעמידתנו אינה אלא עמידה בטריטוריות ערביות כבושות קשה קצת לקוות להבנה יתירה מצד דעת־הקהל להתנגדותנו לכפיית פתרון המתיימר למלא דרישות בטחונה של ישראל (על־ידי ערבויות המעצמות ועל־ידי הצבת כוח בינלאומי וכיוצא באלה). על אחת כמה וכמה שעה שהעולם נכסף להידברוּת בין המעצמות ולשיתוף ביניהן. עלינו להבין כי כל זמן שאנו דוגלים בטיעון הבטחוני בלבד, יהיה קשה יותר ויותר לשכנע את העולם שרק גבולות בטוחים, כפי הבנתנו אנו, הם ערובה לבטחון. אמצעי־בטחון יש להם תחליפים, רק לצדק אין תחליף. רק לזכות הלאומית, האנושית, זכות העבר וזכות ההווה, זכות הקורות של זמננו ושל ימים עברו, קורות אומה, קורות תרבות, קורות לשונה, קורות קשריה עם שטחים אלה, וגלגוליהם של שטחים אלה בזמן האחרון, והוקעת זיוף גלגוליהם על־ידי אויבינו, רק אלה הם דברים שאין להם תחליף. אך את כל אלה זנחה מדיניוּתנו, שמטה זאת מתוך תפיסתה, מתוך טיעונה, מתוך עולמה.

עלינו לערער את הנחות־היסוד של ערביוּת השטחים הללו מבחינת בעלוּת מדינית, עלינו לערער את הנחות־היסוד של החלטות מעצת־הבטחון (בשעת־כושר זו של התנערות הערבים ממנה וחילופי המימשל), אך אנו מוסיפים להכריז בלי הרף על “דבקותנו” בהחלטה זו אשר בסופה תלויה חרב־דמוקלס של הנסיגה, ואנו עושים את “התמיכה בשליחות יארינג”, הבאה להגשים החלטה זו, אחד מעיקרי אמונתו וחזונו של עם ישראל.

תפנית מדינית חדה של יציאה מתוך הסבכים הריקים הללו, שינוי מחשבה, שינוי טעמה ותוכנה של מדינתנו, זה כיום תפקיד ראשון במעלה של ממשלתנו החדשה.

1

טוב גינוי חריף מהספד נאה. מטוב שיגנו אותנו, ואנו חיים, משיהללו אותנו ואנו בעולם האמת. כך, ובדומה לכך, מתנסח כיום האני־מאמין (הרעיוני, אם אפשר לומר) שכל מדינאינו במערכת הפוליטית והציבורית של ישראל עם המעצמות ועם דעת־הקהל העולמית.

אין ספק כי יש בו בניסוח זה מה שקוראים “חכמת־חיים” וברור כי לגופם של ענינים מוגדרים ומפורשים, כגון הופעות במועצת־הבטחון, היא עיקרון נכון ובר־טעם.

ואף־על־פי־כן, במידה שעיקרון זה חורג מתחומיו המפורשים, במידה שהוא הולך ונהפך כעין השקפת־עולם פאטאליסטית, כעין מוטו לכל המערכת המדינית והאידיאולוגית שעם ישראל ומדינת ישראל עומדים בה כיום, עלינו לשאול בנפשנו אם אנו פטורים ספקות לגביו. דומה כי מעֵבר ומבעד לנסיבות החולפות, הולך עיקרון זה ונעשה כמין השלמה עם תבוסה רעיונית שמממדיה ומשמעותה עלולים להיות גדולים מכפי שאנו משערים. לא חשוב אם אנו סבורים כי תבוסה זו היא ארעית ואינה מוצדקת. למעשה אנו מקבלים אותה עלינו ומוצאים לנו אפילו צידוק בכך שהכשלון בענין זה טוב מן הכליון.

אמנם מפעם לפעם מתאזרת מדיניותנו להדוף התקפות־שטנה, או לשכך גילויים של הלכי־רוח עוינים לנו – ובלשון המקצוע נקרא הדבר בשם מאמצי הסברה לשיפור התדמית – אך תוך כדי התאזרות זו אתה רואה שוב כי אנו ממשיכים בקו המדיני הכולל, בקו הרעיוני העיקרי, אשר בעטיוֹ – על־כל־פנים בסיועו הנמרץ – הגענו למצב זה של התגוננות רעיונית ומוסרית.

2

חלחלת־התאזרות כזאת עברה על מדיניותנו בימים אלה, עם ביקורו של חוסיין בארצות־הברית ועם הידיעות על הרושם החיובי שהוא עשה שם על המימשל ועל דעת־הקהל. כן, עובדה היא שהגענו גם לכך, שאחרי שנתיים של מאמצים מדיניים והסברתיים, מאז מלחמת־ששת־הימים, זעות אמות הספים של מדיניותנו מפני מחץ אישיותו ורושם שיעור־קומתו של מלך זה, של המנהיג המפוחד והמפוקפק בכל מנהיגי ערב כולם. לנוכח תופעה זו עולה הרהור בלבך כי אם כך הדבר, אם במירוץ זה עם חוסיין צריכה ישראל לאמץ כוחותיה כדי לא לכרוע תחת מחץ רישומו בתחרות הצדק והמוסר, הכי ייתכן כי אך לשווא הם כל מאמצינו ל“שיפור התדמית” ואפשר שהמצב הוא באמת בגדר של לא יאומן כי ישופר.

אם כך ואם כך, תוך כדי התאזרות זו, נערכה כידוע, מסיבת־עתונאים גדולה ודחופה בירושלים ושר־החוץ הופיע בה להשיב לחוסיין. על־פי מה שנמסר בעתונים אמר שר־החוץ כי “ישראל קיבלה את החלטת מועצת־הבטחון מחודש נובמבר 1967, לפיה יש להגיע לגבולות קבועים, בטוחים ומוסכמים, ואין לחוסיין זכות לקבוע שגבולות בטוחים הם גבולות שביתת־הנשק, ואין להשיג שלום בלי משא־ומתן. כאשר יושג השלום תיפטר שאלת המעבר במים בינלאומיים כענין המובן מאליו”

לכאורה, דברים כדרבנות, וייתכן כי הם הדברים שצריך היה לאמרם באותה מסיבה, ואף־על־פי־כן לנו עצמנו רשאים אנו להזכיר כי אותה החלטה של מועצת־הבטחון משנת 1967 קובעת לא רק ענין גבולות בטוּחים ומוכרים. ענין זה אמנם כלול בה בתוך שאר סעיפים, כעיקרון כולל, שכוחו יפה לגבי כל מדינות האזור בכל עת, אף המצב המפורש, המיוחד שאותה החלטה של מועצת־הבטחון חלה עליו, משתקף בה בעיקר בסעיפים ראשונים שלה, כגון הסעיף הראשון, המקדים וקובע ראש־לכל כי אין להרשות בשום פנים “רכישת טריטוריות בדרכי מלחמה”, וכגון ההמשך הקובע כי עיקריו של שלום צודק ובר־קיימא במזרח־התיכון הם נסיגת כוחות ישראל משטחים שנכבשו בסכסוך האחרון, ורק לאחר מכן בא סעיף “סיום טענות הלוחמה” (ולא חלילה חוזה־שלום, ורק לאחר מכן קביעת זכותן העקרונית והכוללת של כל האומות כולן לחיות בגבולות בטווחים ומוכּרים, ללא איום ופעולות אלימות.

3

במידה שמדובר במלחמת טיעון בינינו ובין הערבים ראוי לזכור כי מעולם אולי לא עמדה מדינה מנצחת כלשהי במצב טוב יותר, מבחינת הצידוק החוקי והמוסרי, ממעמדנו כיום בגבולות החדשים של ישראל. מעולם לא היתה שייכותן המדינית של טריטוריות מלאכותיות יותר ומפורשות פחות משייכותן ההאשמית של יהודה והשומרון ואף משייכותו המצרית של סיני. כל אותו מונח של “טריטוריות ערביות” הוא דבר שהיינו צריכים להתנגד לו מלכתחילה, מן היום הראשון שלאחר הנצחון, להתנגד ל“מובן מאליו” שבו, לדחותו בכל התוקף. כל הגדרתם של שטחים אלה עד כה היא תוצאה של הסדרים מקריים שנעשו כל־ידי כוחות שמחוץ לאיזור, בנסיבות מלאכותיות של צורך השעה. כך לגבי סיני, ששייכותו המצרית נקבעה על־פי הסדר בין הקיסרוּת העותומאנית ובין בריטניה, ושמעולם לא היה בו ישוב ערבי מצרי. כך לגבי רמת הגולן וכך לגבי הממלכה ההאשמית, אשר כשם שהוקמה על־ידי בריטניה כך יכלה שלא לקום בשעתה, וכך לגבי הגדה המערבית שסופחה אל ממלכה האשמית זו בהתקף־שוד של הלגיון, סיפוח אשר האו"ם לא הכיר בו, כידוע, ואף הליגה הערבית כפרה בחוּקיותוֹ.

כן, דרושים היו כוחות איתנים של מדיניוּת ישראלית חסרת־מעוף וקטנת־אמונה, כדי לטשטש את כל הנתונים הללו, כדי לזרותם לרוח ולהשאר עם שליחות יארינג ועם החלטת מועצת־הבטחון כדגלים וסיסמות של משאת־נפש. פעמים נדמה כי אנו עצמנו איננו תופסים אל איזה מדרון מיותר, לא הכרחי, לא נחוץ, גלגלה מדיניות זו את מעמדם של עם ישראל ומדינת ישראל, את משמעות תולדות האומה וקשריה עם הארץ, את משמעותם וערכם של הקשרים הללו בתרבות העולמית, על כל הכוח הספון בכל אלה.

ייתכן כי בשעתו באמת לא היתה ברירה אלא לקבל את החלטת מועצת־הבטחון. אך המדיניוּת הישראלית לא רק קיבלה החלטה זו. היא קיבלה אותה בקול תרועה כהישג כביר. ולא עוד אלא שבמשך כל החדשים הללו שמאז ששת הימים, במשך כל השנתיים הללו, לא חדלה מדיניותנו מלהזכיר לעולם שאנו דבקים בהחלטה זו ומחזיקים בה והוגים בה יומם ולילה, וגם שעה שהערבים היו מתנערים ממנה וכופרים בה היינו נושאים קולנו ומכריזים כי ההחלטה שרירה וקיימת, לבל יפוג תקפה, חלילה, ולבל יבוא ספק בלב מישהו כי אנו מוכנים להגשימה. במסגרת “הסדר כולל”, כמובן…

כל זאת, על אף שכיום כבר ברור – לנוכח התודעה החודרת בנו יותר ויותר כי הגבולות החדשים הם הכרח קיום לישראל – שאותה החלטה היא אחת התעודות המסוכנות ביותר שעם ישראל ידע בכל תולדותיו עד היום הזה. על פירושיה של החלטה זו סובבות למעשה כיום גם שיחות הארבע ולא לשווא אנו שומעים כי נקודת המחלוקת העיקרית כיום בין ארצות־הברית ובין ברית־המועצות בשיחות אלו היא בכך שברית־המועצות טוענת שעל ישראל לסגת לפני שהערבים יכריזו על נכונוּת לשלום, ואילו ארצות־הברית גורסת כי הנסיגה צריכה לבוא אחרי הצהרת הנכונוּת הערבית.

דבקותנו הנמרצת בהחלטת מועצת־הבטחון היא – וכאן עיקר הרעה – בראש־ובראשונה פרי העובדה שבלבנו פנימה השלמנו עם החלטה זו, עם כל הכלול בה, ואת “עסקת החבילה” עשינו עם עצמנו עוד לפני שהשגנו הסכמתם של שליטי ערב. בכל הסברותינו כלפי פנים, וממילא גם כלפי חוץ, אישרנו כי גבולות חדשים אלה הם מכשול לשלום וכי אף שאנו יכולים להחזיק בהם אין אנו רשאים להחזיקם.

4

אותה נוסחה שחוסיין השמיע בארצות־הברית, ש“ייתכנו תיקונים בגבולות” (וכוונתו לקווי־שביתת־הנשק או אפילו מפת החלוקה…) צריכה היתה להיקבע כנוסחתנו אנו לגבי גבולות הפסקת־האש מיד לאחר מלחמת־ששת־הימים.

דבר זה היה מסתבר במשך הזמן גם לדעת־הקהל בעולם וגם, באין ברירה, לממשלות – אילו תפסנו מיד את משמעות הדברים שהתרחשו, אילו היתה אותה התרחשות מאירה את תולדות העם באותו גץ חשמלי של התחברות עם הארץ כולה, אילו נשמע בתולדות ישראל אותו קול נקישה של סגירת־מעגל, אותו “קליק” היסטורי של התלכדות האומה עם נחלתה.

כן, מיד לאחר מלחמת־ששת־הימים היה עלינו לשים ללעג ולקלס, לדחות בחימה, כל ציוץ של חוסיין בדבר קדושתם ההאשמית של “השטחים” הללו, לדחות התחצפות זו בכל כוח חמת הצדק, בכל הידיעה שבכך אנו מסייעים לעקירת שקר גדול, שבכך אנו עושים את העולם צודק יותר ונכון יותר. אילו כך עמדנו, היה הדבר חודר בהכרח גם אל תודעת העמים והממשלות, כמו שחדר ענין ירושלים המאוחדת ששוב אין לנתקה מגוף האומה היהודית.

אלא שעמדתנו היתה ההיפך הגמור מכל זה. ולא רק כלפי חוץ אלא גם בקרבנו פנימה. רק משום כך הגענו גם לתופעות, כגון (אם ליטול דוגמא אחרונה) אותו סימפוזיון של “ניוּ־אאוּטלוּק”, שבו עמד איש־רוח מובהק ולוחם חירות כפרופסור פיטהארט הצ’כי וסיפר לנאספים, בארשת רצינית גמורה, כמה שמחה נפשו שעה שחבר ישראלי אמר לו כי המאבק הנטוש עתה בישראל הוא “מאבק על נפש העם”, כלומר הוויכוח בענין הגבולות החדשים בישראל הוא ויכוח בין שוחרי מוסר ובין שוביניסטים, וכי הכללת מיעוט ערבי במדינת ישראל סופה הסתאבות שתהפוך את העם היהודי לאומה רודנית ועריצה. זהו טיבו של המאבק, לדברי אותו ידיד ישראלי של פרופיסור פיטהארט, ואיש מבין הנאספים בסימפוזיון לא קם לומר לו לפרופסור האורח כי אותו ישראלי שאמר לו כך הוא כסיל, וכי גבולות אלה הם ערובה לנו שלא נצטרך לעמוד בהתנגדות פאסיבית, דוגמת הצ’כים, נגד כובש ערבי, בהבדל אחד שבמקרה זה לא יושיעו אותנו שום טכסיסים של שווייק או של אנשי־רוח אמיצים. איש לא קם לומר לו לפרופסור פיטהארט כי אם מציאותו של מיעוט אֶתני זר במדינה ריבונית היא בהכרח שורש הסתאבות של העם השליט, הרי שלפני הדאגה לצלמה המוסרי של ישראל יש לקום ולשנות את מפת העולם אשר מדינותיו רובן מכילות מיעוטים. אש לא קם להסביר לו לפרופסור פיטהארט כי יש לנו כל היסוד להאמין שמיעוט ערבי זה במדינת ישראל הריבונית – אחוז אחד של האומה הערבית בעלת ארבע־עשרה המדינות הריבוניות – יהיה לא שורש הסתאבות לנו אלא סופו להיות מופת עולמי של חיי אחווה ושוויון.

5

אגב, עם סיומו של אותו סימפוזיון נתפרסם גם “סיכום דיונים”. הסיכום ראה אור ב“על המשמר” ואחת הרזולוּציות שבו אומרת כי “מדיניוּת של הקמת ישובים אזרחיים ויצירת עובדות מוגמרות בשטחים המוחזקים אינה מתיישבת עם שאיפתה המוצהרת של ממשלת ישראל למו”מ עם מדינות ערב לשם קביעת גבולות בטוחים ומוסכמים".

הבהוב התוהו המחשבתי והפוליטי הנשקף מרזולוציה זו אינו חדש. הוא משקף, כידוע, את עמדתה של מפ"ם בשאלת “השטחים”. זהו ניסוח שתוכו מנותק מתביעותיו של הזמן הדוחק, משאלות הגורל החותכות העומדות להכרעה, מעמדת מדינות ערב, מנאומי מנהיגיהן, מנטיות הלחץ המצטבר בעולם נגד ישראל, מן הכורח לעשות, ובהקדם, את הדרוש כדי שלחץ זה יתקל דווקא בכמה עובדות מוגמרות, אשר הלגיטימיוּת המוסרית והמדינית שלהם אינה נופלת מלגיטימיוּת קיומה של מדינת ישראל עצמה ושל רצון־החיים של העם היהודי.

על מידת המופרך שבאותה רזולוציה עמד בשבוע זה העתון “למרחב” שהגיב על כך תגובה נמרצת ונכונה. הוא שאל: “האמנם לא חשו אותם חוגים מסכמים את הגרוטסקיוּת שבהצגת שאלת ההתנחלויות לחוות־דעתם של שמאלנים מחו”ל, כגון פאול ג’יקובס, או ארמאן טאן, אשר הישווה את ארגוני הטרור הערביים לרזיסטאנס, לווייטקונג וכו'. הם־הם שצריכים לתת לנו הכשר להקמת ישובים אזרחיים ולקבוע אם זה מתיישב עם שאיפתה המוצהרת של ישראל למו“מ?”

זו כאמור, שאלה נכונה, אך הצרה היא שתכניתה של מפ"ם, על סעיף ההתנחלות שבה, אין לה אותו יתרון שהיה בכל־זאת לאמונותיה הפוליטיות של מפלגה זו בעבר: יתרון היותן נחלתו של מיעוט, יתרון חוסר הסיכוי שלהם לקבוע גורל. הפעם יש לטעייה אפלה זו בעלי־בית בממשלת ישראל.

ואין זו גרוטסקה אלא טראגדיה שיש כיום בממשלה ובצמרת מפלגת־העבודה אישים העושים את נימוקי השלום והבטחון ואת נימוקי “שמירת אָפיה היהודי של מדינת ישראל” נימוק לערעור הקו שהוא תמצית אָפיה היהודי של מלחמתנו ותמצית שלומה ובטחונה של המדינה.

המאבק הנטוש כיום בענין זה – בתוך ממשלת ישראל – חשוב יותר לעתידם של העם והמדינה מחילוקי־הדעות או תמימות־הדעים שבשיחות הארבע ואף מרכישת אהדתו של השמאל החדש.

1

פתע אתה שוהה רגע, פונה כה וכה, מביט סביב, ומבין כי נסתיימו ויכוחינו.

העיונים והדיונים, השאלות־ותשובות, הסימפוזיונים, בעית גבולות היסטוריים או גבולות בטחוניים, שאלות דמיון ומציאות של דמוגראפיה, סוגיות שטחים תמורת שלום, או שטחים כמכשול לשלום – כל אלה עוד מרחפים בחלל האוויר, אך כבר הם כעופות־כנף אחרונים עם חילוף העונות.

כל זה הולך ונמוג. נשארת העובדה העיקרית. זו האומרת כי מדינת ישראל, המוסיפה לעמוד על חייה, ממשיכה בכך את המלאכה שהתחילה בה ביום הכרזת העצמאות, היא אותה מדינה שהוכרזה לפני עשרים שנים, ורק גבולותיה כיום הם אחרים משהיו.

והדם נשפך על גבולות אלה מפני שהם גבולות ישראל, ולא מפני שהם גבולות של “שטחים מוחזקים”.

ואם בראשית הדברים רווחה הגירסה שראתה את הגבולות החדשים הללו כ“קלפים” בידינו, הוּצא כיום המונח הזה מכלל שימוש ואינו נשמע עוד. שכן החוש הנכון והטבעי הוא שקבע, בלי אומר ודברים, שאין אלה קלפי־מישחק. אין עם שופך דמו על קלפים. אומה אינה קוביוסטוס.

2

יש קוראים לגבולות הללו גבולות־הפסקת־האש. אך כל יום אנו רואים שהגבולות הללו דולקים והם אש בוערה. אנו מאמינים אמונה עמוקה, אמונת חיים ושלום, כי האש היא זמנית. אך ככל שהיא מתארכת ומתמשכת כך היא מוחה ושורפת לא את הגבולות אלא את זמניוּתם. אר ארעיוּתם.

ושליטי ערב, הטוענים כי לא יסכימו בשום פנים למשא־ומתן אתנו על הגבולות החדשים הללו, אומרים דבר שאין לו שחר.

שכן מאז ששת הימים אין הם חדלים מלשאת ולתת עם ישראל על הגבולות הללו, ודווקא במשא־ומתן ישיר, של תותחים ומקלעים.

וככל ששיחות אלו הולכות ומתמשכות, כך מתחילים להבין גם הם וגם אנחנו, כי מה שהם מתכוונים להשיג ב“משא־ומתן” זה לא יושג לעולם. אף לא בדרכים אחרות.

לפני ימים אחדים שודר ב“קול ישראל” קטע מראיון מוקלט של נאצר עם כתב אמריקאני.

ישראל – כך אמר הראיס – אינה יכולה לתבוע גם שלום וגם “שטחים”. אין היא יכולה להחזיק בשני הדברים גם יחד.

ניסוח זה אינו חדש. למעשה שמענו אותו עד הזמן האחרון גם בסימפוזיונים ובוועידות שלנו. מפי רבים וכן טובים.

בהבדל אחד: כשנאצר אומר שאין ישראל רשאית לתבוע את שני הדברים גם יחד ־ גם שלום וגם “שטחים” – הוא מתכוון לומר שאין היא רשאית לתבוע אפילו אחד מהם.

ולכן, אף שלכאורה, כדעת כמה וכמה מבינינו, הוא מתפרץ בניסוחו זה לדלתיים פתוחות, הרי מזלה של ישראל הוא שדלתיים פתוחות אלו אינן שער שבו הוא יכול להבקיע את המערך הצבאי של התעלה.

3

רשאים אנו, כמובן, ואולי אף חייבים, להוסיף ולהתפלמס בינינו לבין עצמנו בעניני עיקרון ויסוד, כגון בדברים הקובעים את אָפיה היהודי של המדינה ושאר בעיות שאין ציבור בר־דעת יכול בלעדיהן.

אך הולכת וגוברת ההרגשה, כי גם בתחומים אלה מוסח מרכז־הכובד ומתחלפת דרגת חשיבותם של הדברים.

דברים שנראו עיקר מסתברים כיום כשניים־במעלה לעומת עניני שעה מובהקים, ולא רק משום שעניני השעה דוחקים יותר, או עומדים בראש התור, אלא אף מבחינת הערך המוחלט. כבודם של עיונים מסויימים במקומו מונח, אף שמקום זה נעשה כיום מרוחק יותר, ולכן גם חשוב פחות.

נדגים נקודה זו במשל מדברי ראש־הממשלה.

בין הדברים החותכים, הנכונים, רבי־הכוח, שנשמעו מפי גולדה מאיר בימים אלה, שמענו מפיה, ב“קול ישראל”, כזאת:

“איני מן הפחדניות הגדולות, אך פחד תוקף אותי ואימה נופלת עלי בחשבי כי”… – וכאן בא תיאור סכנתו של תהליך צפוי העשוי להפוך את העם היושב בציון לעם של בעלי צווארונים־לבנים, תהליך של התרחקות מעבודת־כפים. אנו נהיה האגרונומים ואחרים יעבדו בשדה; אנו נהיה המהנדסים ואחרים יבנו.

כל זאת בקשר עם התכנית להעסיק בישראל שלושים אלף ערביי “השטחים”.

אין אני מביא ענין זה כדי להביע בו בשאלת “השילוב”. לא כאן המקום להתפלמס על כך.

אך הנימוק שנשמע מפי גולדה מאיר בבעיה זו הוא נימוק כה מקיף וכה רב־קשרים עם גורמים אחרים ותהליכים אחרים, עד כי מרוב חשיבותו הכוללת ניטלת חשיבותו לגבי השאלה שהוא עומד עליה.

שכן תהליכי אוּרבּאניזציה, או “אקאדמיזאציה” וכיוצא באלה, לא מדיניות “השילוב” תקבע אותם ולא היא שָׁרשם ומוצאם. אך לעומת זאת עשוי “שילוב” זה לקבוע דברים בעלי חשיבות עליונה, מקיפה ומעמיקה יותר מכל תהליך אחר, בשאלת החיים של המדינה, שאלת יחסי השכנוּת עם הערבים

אותו פחד שנפל על ראש־הממשלה מפני “הצווארון הלבן” הוא אולי מוצדק, לגופו, אם כיום סכנה זו מרוחקת יותר מסכנות אחרות. ויש מוקדם ומאוחר בפחדים.

4

אומרים כי הממשלה “עוד לא החליטה”. ענין ההתנחלויות עודו מונח על שולחנה.

ואף־על־פי־כן אולי נדייק יותר אם נאמר, כי הוויכוח, למעשה, נסתיים גם בממשלה, ואם אין היא ניגשת למעשי התנחלות ולמעשה גיוס מתנחלים, הרי אין זה סימן של חוסר־החלטה אלא של הימנעות מלהגשים את המוחלט והמוכרע והמוכרח.

כך הדבר אפילו לגבי ירושלים, שבענין זה ההחלטות ודאי אינן חסרות. אגב, גם שם חשובות דרישותיו של ראש־העירייה להחשת קצב האיכלוס והבנייה, יותר מהפלגות עיוניות על טיבה ועתידותיה של עיר־הקודש, ויותר מרעיונות כגון מה שהביע ראש־העירייה לא מכבר, שערבים רשאים להקים להם בירה שתשתרע מבית־לחם ועד רמאללה והם רשאים אפילו לקרוא לה בשם ירושלים. לפני זמן־מה היה רעיון זה מעורר בלי ספק מרקחה לא מעטה, ואילו כיום, הכל אולי יסכימו פשוט כי הוא רעיון מיותר, ולוא רק מן הטעם הברור שאם מצינו ירושלים־של־מטה וירושלים־של־מעלה אין להוסיף על כך ירושלים־של־רמאללה.

5

בינתיים, בתוך גבולותיה של מדינת ישראל זו, הגיע ועבר זה עתה יום־העצמאות.

הוא היה שונה הפעם מכל אלה שקדמו לו. הוא כאילו נכנס באמצע, לא בדיוק בזמן הנכון, באין הדעת פנויה לו כל־כך, מחמת המתח.

אפילו מצד המספר “הסידורי” לא היתה בו חגיגוּת שלמה. עשרים ואחד. לא עשור. לא יובל. גם המיצעד ניטל ממנו ולרגעים היה נדמה כי בכלל אין הוא מוצא מקום לעצמו.

אך אלה שהסתכלו בו רגע, שראו את פס־הדמים אשר כיסה את פניו, את פס־הדמים ואת הגבולות הבוערים סביבו, המשלבים אורם הנורא בפנסי הצבעונים ובדגלוני החגיגות, אלא שראו פניו לא ישכחו אותן.

אולי רק יום־העצמאות הראשון דומה לו מבחינה זו להוֹד, לעוני, לשפע, לצער ולכורח.

יגונו הנורא היה הפעם הדוק־שפתיים ורק משרוקיות־הנייר הצבעוניות צרחו עד כלות נשמה ועם שחר הלכו יהודים בקאפוטות־משי אל בתי־הכנסת לתפילת חג, ומאחרים בנשף חזרו מתוך הלילה הרועש וגדנ“עים, עם תרמיליהם, חפזו לעלות לירושלים אל צעדת־החומה, והיום היה כולו כאילו מעשה ידים, “מוצר” שראינו בתהליך עשייתו, אך חגי ישראל העתיקים הביטו בו מתוך שנת תשכ”ט זו, חגים עתיקים שיש בהם בני שלושת אלפים שנה ויותר, הביטו בו כשהוא עומד באמצע, תוהה מה לעשות, וכמו אמרו לו “אחינו אתה” וכמו ידעו כי הוא עוד ישוב ויעלה ויבוא ויגיע וייראה ויירצה, ואף כי ראינו בעשייתו הרי אין הוא “מוצר” חדש, אלא הוא נטפי שרף שנטפו מן הגזע העתיק, שרף שנצטבר והבשיל ונתמלא כוח והבקיע ועכשיו הוא לוהט כדם־התמצית של הקורות.

שני פרקים

מאת

נתן אלתרמן

---

א. מקצות "הארץ"

מאת

נתן אלתרמן

1

הוויכוח על האחד במאי מתחדש אצלנו כל שנה, ועיקרו של ויכוח זה – מבחינת הנושא המוחשי, השייך לכלל הציבור – הוא ענין הופעתם של העתונים.

אני כשלעצמי סברתי ועודני סבור כי גם העומדים על שמירת־החג במלואו צריכים היו ליתן דעתם שמא יש להוציא מכלל השבתון את העתונים היומיים, ולאו דווקא מפני שהם “שרות חיוני”. אפשר, הודות לראדיו, להתקיים יום אחד בלי עתון. אף נדמה כי דווקא מנקודת־מבט של הידור השבתון היה יום האחד במאי נשכר הרבה אילו היו הגליונות החגיגיים של עתוני השמאל מופיעים דווקא ביום זה, וקהל־קוראיהם היה מוצא לפניו את החומר כשהוא חדש ומשתלב ממש בעניני דיומא ולא כשהוא גליון של יום אתמול.

השנה יצאו העתונים בצורה מקוצצת ויש לתהות על מידת התבונה שבאמצעי חצוי זה, אך תגובה מיוחדת במינה מצאנו לענין זה ב“הארץ”. תגובה זו מעידה כי גם בעתון מקוצץ יש מקום לכל מה שאפשר להעלות על הדעת ואף למעלה מזה.

2

במאמר מערכת שנימתו נימת אירוניה קלילה, פריבולית כמעט, קובע “הארץ” כי “פועלי ישראל עצמם כבר שכחו מה טעמו הסמלי של חג זה” והוא מוסיף כי “בארצות שונות מקיימים ימי חופשה שונים שאיש לא זוכר את טעמם המקורי” ו“מאחר שפועלי ישראל אינם יכולים ליהנות מימי־החג המרובים של הכנסיה הקתולית, אפשר בהחלט לאחל להם שינוחו באחד במאי. בואו ונחזיק טובה לאבות הסוציאליזם שקבעו את חגם בעונה שמזג־האוויר בדרך כלל נוח”.

לאחר מכן מוחה “הארץ” על קיצוץ העתונים. “גם בפורים שמח ואין זה מפריע שהאוטובוסים נוסעים והעתונים יוצאים”.

ובכן, ייתכן כי פועלי ישראל – ולא רק פועלי ישראל אלא פועלי העולם כולו – שכחו, כדברי “הארץ”, מה “טעמו הסמלי של חג זה”, אלא ששיכחה זו אולי היא הסימן לא רק לפחיתות משמעותו של היום אלא גם לנצחונו הגדול. ראוי כי נזכור שמשמעותו של היום הזה מתמצת בכל־זאת לא רק בסיסמאות הקרמלין וכי יש לו היסטוריה משלו, והיסטוריה זו, על אף הכל, אינה פורים. דיינו אם נדע כי אחד העיקרים – ולמעשה עיקר העיקרים – בהחלטת קביעתו של האחד במאי על־ידי האינטרנאציונאל השני לפני שמונים שנה, היה עקרון המאבק ליום־עבודה של שמונה שעות, ודבר זה בלבד דיוֹ להעיד, כי יום זה, על כל שאר עיקרים שלו, הוא לא רק סמל אלא גם כוח אשר שינה את פני העולם יותר מכל משמעויות של כל יום אחר בדברי ימי הזמן החדש. כן, שינה את פני העולם על־ידי שהוציא המוני אדם, למעשה את רוב מנינם של תושבי אירופה וארצות־הברית, מחשכת מצוקה ושיעבוד ושרירות עריצה של ראשית העידן התעשייתי, ואם דברים אלה נשכחו, הרי יום זה ואלה שמסרו נפשם עליו, הם שהשכיחו זאת. כל זה כרוך לא רק בשיפור תנאי־עבודה, אלא בפתיחת שערים לחירות הרוח – זו ששיעבוד הגוף הוא הקשה שבאויביה – לחירות־המחשבה ולחופש־הביטוי, שכן הרבה מן הדברים הנעלים, אשר חרויות אלו הצמיחו בעולם, באו הודות לכך שאותו מאבק ליום־עבודה אנושי – אם ניטול רק ענין זה בלבד – העניק להם את התנאים הפיסיים ההכרחיים, ואת הזמן הפנוי…

ענין זה בלבד הוא אולי נימוק מספיק כדי לומר כי אותו דיבור על “אבות הסוציאליזם שקבעו את חגם בעונה שמזג־האוויר בדרך כלל נוח” הוא דיבור שאינו יאה לעתון למבוגרים, אף שעוד פחות מזה הוא יאה אולי לעתון לילדים, העלולים, מחוסר־ידיעה לקבל זאת ברצינות.

אך צימוק נוסף עוד שמוּר לקורא בסופו של אותו מאמר־מערכת ב“הארץ”. צורתו המקוצצת של העתון ביום זה – כך נאמר שם – “יכולה להזכיר לנו כמה תלושים הם ראשי ההסתדרות מצרכי הציבור כאשר הם גוזרים בימים אלה של מתח בטחוני גבוה – בימים הדורשים ערנות עילאית של הציבור למתרחש סביבו – עתון מקוצץ ומסורס”.

כאן, לנוכח נימוק בטחוני עילאי זה אתה שוהה רגע ומהרהר כי על אף הכל אולי אין השד נורא כל־כך. גם על ארבעה עמודים בלבד, מעמודי העתון, עוד אפשר להשעין את המתח הבטחוני לבל יתפורר. כן, אין ברירה, במידה שהוא קיים, יתקיים ולא ייהפך לעיי מפולת גם אם יחסרו לו ביום זה כמה מדורים של “הארץ”, ביחוד אם נשים אל לב שמדור השיחה הקלה, המרעננת והמבדרת מצא לו תחליף הפעם במדור המאמר הראשי.

---

ב. ההטפה המיותרת

מאת

נתן אלתרמן

1

כולנו זוכרים עדיין את הזמן – והוא אינו רחוק – שבו היה ה“ביצועיסט” אחד משמות־הגנאי השגורים ביותר בחוגי השמאל המתקדם.

סימנו הראשון של הביצועיזם היה “חוסר־ערכים”. סימנו השני – הישענות על כוח הכלים הממלכתיים להגשמת משימות לאומיות.

בסמיכות לכך נתפרש, כמובן, הביצועיזם כניגוד לחלוציוּת.

הכלים הממלכתיים, כך טענו מרה רבים וכן טובים, לעולם אינם תחליף לרעיון החלוצי.

דבר זה הוא נכון ביסודו.

ואף־על־פי־כן כשאנו רואים כיום, דרך משל, את מאות הישובים, הכפרים ועיירות־הפיתוח, הערים, מפעלי־החרושת, שהוקמו בישראל בעקבות גלי העליה הגדולים שאחרי מלחמת־הקוממיות, הרינו אומרים בלבנו כי ספק הוא אם אין בהם באמת שום חלוציות “רעיונית ובעלת הכרה”, אך דבר אחד נעלה על כל ספק: החלוציוּת לבדה – עם כל היותה רעיונית ו“ערכית” ו“סגולית” – לא היתה מחוללת את כל אלה.

ועל אף כל מי שטען במרי לגלוג כי “לא בדרכי פקודות ולא בצווים אדמיניסטראטיביים נבנה את הארץ” וכי דרך זו עשויה להוביש את מקורות ההתנדבות וההיחלצות, על אף כל אלה אנו רואים כיום תופעה משונה לכאורה:

הגוף אשר כל כולו התגלמות כוחה של הפקודה, הגוף אשר כל כולו בנוי על חובות־גיוס ממלכתיות שאין מפלט מהן – כלומר צה“ל – גוף זה הוא כיום מופת החלוציוּת, ההתנדבות, המסירות “הערכית” ו”הסגולית". הוא למעשה כיום שיא הביטוי הלאומי והאישי של התכונות הללו.

וגוף זה לא היה קם בשום פנים רק מכוח היחלצּות, או התנדבות, או הכרה פנימית וכיוצא באלה.

שכן אם נכון הדבר שאין הממלכתיות תחליף לחלוציוּת, הרי בשום פנים אין לומר כי החלוציות היא תחליף לכלים הממלכתיים.

2

כך היו פני הדברים גם לפני קום המדינה ורק חילוף־המונחים גורם לכך שפעמים אנו נוטים לצייר לנו בדמיוננו דמותו של “ישוב” אשר כל דחפיו ומניעיו היו פרי ההיחלצות הרצונית, הרעיונית, המתנדבת.

“קול קורא” של הוועד הלאומי בשעתו, אל הישוב, היה לו למעשה כוח־כפייה ותוקף של פקודה, לא פחות מאשר לפקודות ממשלתיות בימינו אלה, אם לעניני כספים, כגון מגבית ההתגייסות או כופר הישוב, ואם לענינים מעשיים שבמשמעת ובהתנדבות.

היעדר סמכותו השלטונית המפורשת של הצו וחוסר הכלים התחוקתיים לביצועו נתמלאו על־ידי מערכת חברתית חזקה ומדריכה, ששינתה רק את אופי הצו אך לא את מהותו.

3

גורם חשוב ומוצדק של רתיעה מפני כוח “הכלים הממלכתיים” כשהם לעצמם, הוא החשש לדימוקראטיה. רתיעה זו היא בלי ספק תריס בפני סכנות – גם כשהן רחוקות – של צמצום חופש המחשבה והביטוי, של קיצוץ החירויות האישיות והציבוריות.

אך רתיעה זו מגיעה לידי קאריקטורה שעה שאנו רואים, למשל, כי מתוך חשש מפני דעת־הקהל, החרֵדה לחרויות האזרחיות, אין הממשלה מרהיבה עוז למלא – אם ננקוט דוגמה בולטת ומשוועת – את המחסור ברופאים בישובי־פיתוח. עוד זכורה ההתמרמרות שקמה שעה שהוצע לחייב רופאים, לפי מודד מסויים, לשרת במושבי־עולים, או להטיל על תלמידי הפאקולטה הרפואית חובת עבודה בישובים אלה למשך תקופה מסויימת אחרי סיום לימודיהם.

חומה זו לא הובקעה. נשארה בעינה ההסכמה הכללית כי אמצעים כאלה הם ניגודה של דימוקראטיה.

שכן, מצב זה שבו שרויים ישובים שלמים, ממקומות מרוחקים מן המרכז, בלי רופא, לעומת שפע מוסדות הרפואה במרכזים העירוניים – מצב זה הוא כפי המסתבר דימוקראטי בהחלט.

לא, אין אמצעים דימוקראטיים ולא־דימוקראטיים מלכתחילה. מה שקובע הוא אם הוחלט על נקיטת האמצעי המסויים באורח דימוקראטי ואם הדבר מבוצע בלי אפליה, בלי שרירות־לב ומתוך ביקורת ציבורית מתמדת.

4

דברים אלה עלו על דעתי לשמע קולות הנכאים הנשמעים בימים אלה מחוגי “ההסתדרות”, המטפלים בהתנדבות לעזרת הישובים שעל הגבול.

אנו שומעים כי מזה כמה וכמה חדשים אין העוסקים בכך יכולים לספק למשקי־הספר מתנדבים במספר הדרוש. מתוך מאה אלף עובדי המדינה התנדבו עד כה רק כאלף, ומבין 110.000 עובדי מפעלי ההסתדרות נענו “רק מעטים”…

יש מוסדות – כך נמסר – שמהם צריכים לבוא על פי החישוב חמישים עובדים “ובאים רק חמישה”, ומאחת העיריות הגדולות שהיתה צריכה לספק מאה מתנדבים “הופיעו רק שני אנשים”…

והמנצחים על הפעולה מוסיפים ומציינים, כי כיום יש לספק ארבע מאות מתנדבים לשבוע, אך המספר הולך ויורד.

ובקשר לכך מדובר, כמובן, על הצורך “להגביר את מתח ההיחלצות” (כמעט הוספתי “של הישוב”…) ואת יסוד ההתנדבות האישית, הרעיונית…

ייתכן כי דיבורים אלה יש בהם הגיון, אך לנוכח הענין העומד על הפרק – עבודות ביצורים במשקים, הצורך לסייע בעבודות דחופות, המתקפחות מחמת השהייה במקלטים וכדומה, – נראים הדיבורים הללו כמליצות־רפאים.

5

דומה כי עצם השימוש במושג “התנדבות” או היחלצות", לענין יציאת אזרחים, מי ליום ומי לשבוע, לאיסוף עגבניות או לעבודות־חפירה, הוא ביטוי צורם בימים אלה, שכן לנוכח המתרחש יום־יום על הגבולות, במלחמה כפשוטה, יש לשמור ביטויים מסויימים לנושאים מוחשיים יותר.

אין אני מבין גם מדוע צריכה דווקא “ההסתדרות” לטפל בכך ומדוע צריכים אנו לשמוע כי מאחר שלהוצאות הדרושות לביצוע התנדבות זו (כגון הסעה וביטוח של המתנדבים והקמת בניני־ארעי בשבילם) יש צורך כיום בחצי מיליון ל"י, נוסף על המיליון שכבר הוּצא, “מקווים כי אפשר יהיה לגייס סכום זה מן הקרן למען ישובי־הספר, שאליה יועבר שכר־העבודה של אחד במאי”.

כן, עם כל הכבוד וכל ההערכה לאנשים המטפלים בענין זה, נדמה כי כל נימת הדברים וכל תכנם מתאימים יותר לגיוס כספים מטעם אגודות נשים של “יום סרט”, ולא לענין של סתימת פרצות בחזית המלחמה, פשוטה כמשמעה.

ולכן, שעה שאנו שומעים מפי העוסקים בענין זה, כי אם לא ישתפר קצב ההתנדבות צריך יהיה לפנות אל הממשלה ואולי לשאוב כספים מקרן ימי החופשות כדי לשכור עובדים לעזרת המשקים, הנני מקבל רק חלק ראשון של הדברים. נכון, יש לפנות לממשלה, שכן זה ענינה שלה ועליה לבצע את הצריך ביצוע בשטח זה בדרכים פשוטות, מעשיות, של תקנות מתאימות, בלא צורך “לקוות” שהדבר יבוצע.

יש להסדיר ענין זה של “עזרה למשקי־הספר” – לא כהתנדבות, על כל הכרוך בכך, אלא בהפעלת חובת שירות פשוטה, מעשית, מינימאלית, בלי נאומים, בלי מסיבות, בלי הטפות־מוסר על שיתוף־גורל וכיוצא באלה. צריך להסדיר ענין זה בדרך תקנות ממלכתיות, כמו שמוסדר ענין היציאה למילואים, ענין השירות בהג“א, ככל שאר היטלים ישירים ועקיפים. להסדיר זאת בכל הדרכים היאות לכך, המשרדיות, הממשלתיות, החל ממילוי שאלונים, למשל, על מידת הכשרה מקצועית, על סוג בריאות, על מצב תעסוקה, וכדומה (ושאלונים כאלה ודאי כבר מצויים באיזה מקום והם כבר מלאים וממויינים לענינים אחרים) ועד קביעת תפקידי היוצאים לשבוע־השירות, איש לפי הכשרתו ויכולתו. דברים אלה ימנעו גם תופעות חביבות מאד, אך קומיות במקצת, של מתנדבים ומתנדבות אשר הופעתם ודרך עבודתם היא חומר לתמונות־הווי נחמדות של ימי שלום ולא לימי מלחמה. דרך ממשלתית זו יש לנקוט עכשיו לא רק לענין משקי־הספר אלא גם למשימות אחרות שבאופק, החל מהתנחלות ב”שטחים" ועד פעולות הקמת ערים חדשות וסלילת דרכים וכל שאר משימות, אשר העתיד הקרוב צריך וחייב לראותם מופעלים ומתגשמים, אם ברצוננו לצפות גם לעתיד רחוק יותר.

אילו מה ששייך ליסוד “הרעיוני”, “למתח החלוצי”, ל“רוח ההתנדבות” – מי יודע דרך הרוח? זו עשויה להתגלות גם הפעם, כמו עד כה, דווקא במסגרות אלו של מילוי חובה לפי צו.

1

שאלת האבטלה והמצוקה ברצועת עזה עוד לא עלתה כמעט על סדר־יומנו הציבורי, לא מצד עצמה ולא מצד משמעות בטחונית שלה, או מצד חשיבותה לגבי “התדמית הישראלית”, אך היא מטפסת ועולה, וכבר אין זה מן הנמנע שהיא עשויה להתגלות לפנינו פתאום, כביכול במפתיע, מכל הצדדים הללו גם יחד.

אנשי המימשל ברצועה אומרים, כי המצב בתחום הכלכלי שם הגיע “אל מתחת לקו האדום” והמחלוקת בין המחמירים והמקילים היא בכך אם החלק המובטל של האוכלוסיה כבר נמצא בתנאים של תת־תזונה ממש, או שהוא עודו על הסף.

שמונה עשר אלף מפרנסים נמצאים כיום מחוץ למעגל התעסוקה ופירושו של דבר הוא שכמעט שליש מן האוכלוסיה חי במשך תקופות ארוכות של אבטלה על קיצבת מזון ששיעורה ארבע לירות לחודש לנפש.

בני־המזל שביניהם, בעלי העבודה החלקית, עובדים 15 יום לחודש. כל שלושה או ארבעה חדשים נמצא העובד מובטל כחודש ימים. שכרו של עובד חלקי כזה מסתכם, לפי זה, בשלושים לירות ישראליות לחודש.

וכשאתה מבקר בלשכת־העבודה בעזה ורואה את הקהל הרב המצטופף בחצר החשוכה ונדחק אל החלון המסורג אשר פקיד אובד עצות יושב מאחוריו –

וכשאתה רואה את הפנים החדות, התאבות, הנלחצות אל שבכת־הברזל של החלון ואת הידים המושטות עם פתקי הרישום –

וכשאתה עובר משם אל הרחבה שבה יושבות הנשים, המחכות לסעד, עם ילדיהן –

כשאתה רואה זאת לאחר שהיית נוכח בשיחה של אנשי המימשל עם שני נאשמים בחבלה, האחד צעיר שאשמתו זריקה רימונים, והשני, שאשמתו עקיפה יותר, קשיש, מראשי המשכילים והאמידים בעיר –

כשאתה רואה כל זאת יחד הנך מבין כי אותם מראות של אבטלה, על בלואיה ומרוריה, עם היותם ענין רע ומר בכל מקום ומקום, מקבלים כאן משמעות של חומר־נפץ נוסף ומוקדי־סכנה נוספים על כל הקיים גם בלעדי זאת –

והנך מהרהר כמה חבל שבעיה זו מונעת בעדך מלדבר על הצד החיובי, העיקרי של הווי היומיום ברצועה, חיי מסחר תקין ושוק שוקק ולימודים כסדרם ותלמידי־תיכון המהלכים עם ספרים פתוחים ומשננים שיעוריהם לקראת הבחינות –

והנך רואה מה מופרכים הם הנימוקים האדמיניסטראטיביים, או ההסברים האידיאולוגיים והעקרוניים, המונעים בעדנו מלגשת אל בעית האבטלה הזאת כדרך שאנו יודעים לגשת אל בעיות בשעה שאנו מחליטים כי הכרח לפתור אותן.

אמרתי “נימוקים אידיאולוגיים” ואין זו פליטת־קולמוס.

שכן, מבחינה תקציבית אפשר להקהות את חומרת המצב ולספק תעסוקה למובטלים בהקצבה של חמישים מיליון לירות ישראליות לשנה.

ומבחינת שוק־העבודה יכולה ישראל כיום להעסיק 30 אלף מתושבי השטחים, ואנשי המימשל רואים בכך בפירוש גם אמצעי בטחוני של ייצוב יחסים וצמצום הקרקע לחתרנות.

אך כל הפתרונות האפשריים מתנפצים אל יחס של התעלמות מן הבעיה, הן מכוח השיגרה והן מכוח הגישה “הרעיונית”.

2

חמשת אלפים מובטלים מן “השטחים” עובדים כיום בישראל לפי הֶסדרים של משרד־העבודה והמימשל הצבאי. פועלים אלה מקבלים שכר של עשר לירות ליום, בערך – סכום אסטרונומי לגבי התנאים ברצועה.

נוסף על אלה עובדים בישראל כעשרת אלפי פועלים מן “השטחים” בדרך לא רשמית, לפי חוק הדחף הטבעי של כוח־עבודה מובטל מזה, ושל כוח הספיגה של ישראל, החסרה ידים עובדות, מזה. פועלים אלה מקבלים כמחצית מן השכר הרשמי, כלומר בין ארבע לחמש לירות ליום, וגם הם רואים עצמם, לעומת המצב במקומותיהם, כמי שזכה בפרס הגדול של הפייס ושל ה“לוטו” וה“טוטו” גם יחד.

דרכם של פועלים אלה אינה קלה. הם נמצאים כל שעה ושעה בין הפטיש והסדן, בין ארגוני־החבלה, הרואים את עבודתם של אלה בישראל כבגידה, ובין סכנת הקנסות והמאסר, הנשקפת להם מצד שלטונות ישראל. קנסות על העסקת עובדים אלה מוטלים גם על נותני־העבודה היהודים, אך אין הם נרתעים מכך, וכל אחת כמה וכמה אין זה מרתיע את מבקשי העבודה. המצוקה, הצורך לפרנס את המשפחות התלויות בהם, כופים אותם להתגבר על כל הקשיים והם מופיעים לעבודה גם בימי מתיחות מיוחדת ואף מפרים לפעמים את העוצר, המוטל בימים כאלה על מקומות־מגוריהם.

הנקל לשער את חומרת המציאות שמאחורי העובדות הללו, מציאות הנובעת מהימנעות ישראל מלמלא, בענינים “אזרחיים” אלה, את חובתה כלפי תושבי האזורים הנתונים לשלטונה.

3

תכניות ליצירת מקורות־תעסוקה “בשטחים עצמם” אינן חסרות, כמובן, אך גם לוּ היו תכניות אלה בתהליך של התגשמות אין הן מכווּנות לטווח הקצר – שהוא המכריע כיום גם לטווח הארוך – ואינן הולמות את הצרכים הדחופים.

כנגד תכניות אלו קיימת תכני “השילוב”, שעליה נטושה כיום מחלוקת עקרונית, ושאת תמציתה אפשר למצוא בדברי שר־הבטחון, הגורס כי לא רק מבחינת פתרון לבעית האבטלה, אלא גם מטעמי מדיניות כוללת, יש לתת לערביי “השטחים” – והמדובר בשלושים אלף נפש, כלומר עוד חמישה־עשר אלף נפש, נוסף על אלה העובדים כבר ממילא – לעבוד בישראל, בלי להעתיק אליה את מגוריהם.

אך כאן יוצא חוצץ אחד הנימוקים “המוסריים”, “העקרוניים”, המתנגדים לפתרונות כאלה, נימוק זה, בפיו של שר־החוץ, האומר כך:

“זרימת פועלים מן השטחים, תוך עמידה על כך שהם לא יגורו אתנו, משחזרת בדייקנות את המציאות בדרום־אפריקה”.

לא פחות ולא יותר. אפילו “בדייקנות”

לפי זה מסתבר כי עקרונות־המוסר דורשים לסגור כיום את המובטלים הללו במקומותיהם ולהסגיר אותם לחרפת רעב ומצוקה, ואילו כשאנו אומרים להעסיקם בשוק הישראלי, החסר ידים עובדות, הרינו דוגלים ב“אפארטהייד” וחוטאים ל“אָפיה היהודי” של המדינה.

קשה לשער נימוק מעוּות יותר מזה. דומה כי עד כה לא היתה מקובלת עלינו שיטת צידוקה של עוולה בנימוקי־מוסר דווקא.

4

צביון מיוחד במינו, על רקע זה, מקבלת גם עמדתה של ראש־הממשלה לגבי השאלה הזאת.

לדעת ראש־הממשלה (וגולדה מאיר הביעה דעתה זו פעמים רבות) יש לפתור את הבעיה על־ידי יצירת תעסוקה ב“שטחים” עצמם ולא בישראל, דבר שאפילו המחשבה עליו – כך אמרה לא־מכבר בראיון – “מזעזעת אותי”.

מהי סיבת הזעזוע שמחשבה זו גורמת? מסתבר שאין זו סיבה בטחונית וראש־הממשלה אף אינה מזכירה נימוק מסוג זה, שכן חוגי הבטחון רואים בכך, כאמור, דווקא גורם חיובי (ומאחד מאנשי המימשל ברצועה שמעתי אפילו שייתכן גם להסיע את הפועלים לעבודתם בישראל בצורה מסודרת ומאורגנת ברכבת). הנימוק הוא אחר. לדעת ראש־הממשלה יש להתנגד לעבודתם של פועלים אלה בישראל “לא מפני שהם ערבים, אלא מפני שאני מאמינה, כפי שהאמנתי תמיד, כי על היהודים לעבוד בישראל בכל העבודות, לא רק במה שקוראים עבודות נקיות, או עבודות ‘הצווארון הלבן’, אלא בכל העבודות שבהם מלכלכים את הידים, בכל העבודות הקשות. לדעתי, בלי שהעבודות כולן נעשות בידי יהודים לא היינו מגיעים לעצמאות ואנחנו יכולים לאבד את האופי של המדינה על־ידי שבנקל נאמר – יש עכשיו הרבה פועלים ערביים. אנחנו נהיה המנהלים, אנשי המדע, האקאדמאים, המהנדסים”.

ייתכן כי אלה דברים נכוחים, אך הייתי רוצה לראות את גולדה מאיר מסבירה לראש־משפחה ערבי, הצריך להביא לחם לפי הטף, כי עליו לוותר על כך, לא מפני שאין עבודה ולא מטעמי בטחון, אלא מפני שעליו להיות שותף להגשמת עקרונות “ארץ־ישראל העובדת” ולסייע לשמירת אָפיה היהודי של המדינה.

גם אילו היה מצב התעסוקה בישראל גרוע מכפי שהוא כיום לא היתה אפילו טענת “עניי עירך קודמים” בעלת תוקף בענין זה, שכן עניי־עירך אין פירושו “עניי עמך”. עזה היא כיום עיר הנמצאת בשלטון ישראל וערביי “השטחים” הם כיום תושבי ישראל, וכשם שהתנגדנו לאפליה בין ישראל הראשונה והשניה כך נצטרך למנוע אפליות שבין אלו ובין השלישית.

רק החלטת ויתור על “השטחים”, ויתור מראש, ללא כל מדיניות תקיפה ונוסחות סתומות או מפורשות, רק החלטה כזאת עשויה להצדיק את הימנעותנו ממילוי חובות אֶלמנטאריות של ממשלה לגבי תושבי השטחים הללו.

שלושה פרקים

מאת

נתן אלתרמן

---

א. הערה לדו־שיח

מאת

נתן אלתרמן

במדור "היום הזה" של הראדיו נערכה, לפני ימים אחדים, שיחה עם סופר גרמני – היינריך בֶּל – המתארח בישראל.

השיחה נסבה בעיקר על תופעה שהמראיין (ד"ר שלמה אהרונסון) הגדיר אותה – לפי המונח הגרמני – כ“היסחפוּת”, או היגררוּת, של הציבור אחרי מנהיגיו, בעלי השלטון המדיני. במלים אחרות – תופעה ההליכה־בתלם, או הקונפורמיזם.

המראיין ביקש מן הסופר להביע דעתו על “תופעה זו בחברת־השפע של ימינו” ושניהם הסכימו וקבעו כי יש לראות ענין זה בחומרה רבה ביותר, ביחוד במשטר דימוקראטי, שכן במשטרים טוטאליטאריים כרוכות אמירת־לאו לשלטון בהסתכנות רבה ופעמים היא שאלת חיים ומוות, אך שעה שהציבור מקבל הכל והולך בתלם במשטר חפשי, שבו יש לו אפשרות למחות ולהתנגד, נעשה תהליך זה מדאיג באמת.

כל שיחה התנהלה – על אף קוצר המצע – בנימה של דאגה כה יסודית ומקיפה, עד כי לכאורה אין להוסיף דברים, אך כיוון שהראדיו – ביחוד במדוריו המוקדשים לבעיות החברה – אינו פורום לדיונים על עקרונות מופשטים בלבד, או לניסוחים תלושים לגמרי מן הקרקע והרקע של עולם המעשה, מתבקשת כאן הערה אחת:

עם כל הכבוד לבעית ה“היסחפוּת” או הקונפורמיזם ב“חברת־השפע” היה משונה קצת לשמוע כיצד חומרתה של בעיה זו בגרמניה של ימינו – והמשוחחים דיברו בפירוש לא על חברת־שפע סתם, אלא על החברה הגרמנית – מוצגת בחרדה רבה כל־כך לעומת סבירותה היחסית במשטרים טוטאליטאריים. היה ראוי להביא בחשבון – לפחות כעובדת רקע – כי אותה תופעה של קבלת־מרות או הליכה־בתלם, הודגמה לא מכבר בגרמניה הטוטאליטארית, בממדים שנימוק הסבירות אולי אינו תופס לגביהם על אף הכל, ממדים שאיימו להטביע את העולם כולו בדם ובחשכה, תוך שיתוף חסר־תקדים של כל שכבות העם הגרמני, מסופרים ועד שופטים ואנשי מדע, ומהדיוטות ועד כוהנים בהיכלי כל האמנויות והחכמות, ותוך העידר התנגדות, ולוא רק בחלק האלף מזו שקמה בארצות־אירופה הכבושות.

אם נביא בחשבון את הרקע הזה נראה כי בקבעם שה“היסחפוּת” במשטר טוטאליטארי היא תופעה שאפשר להסבירה (וכמשתמע גם להצדיקה) בנימוק של חוסר־ברירה, דלגו המשוחחים דילוג קל מדי וחטוף מדי לא רק על הבעיה עצמה אלא גם על כמה וכמה דברים חשובים שנשמעו בסוגיה זו כנגד אותו נימוק של אין ברירה ושל מילוי־פקודה, דברים שהיו עיקרם של דיונים בערכאות, החל ממשפטי נירנברג ועד משפט אייכמן בירושלים ודרך משפטי משתפי־הפעולה בצרפת ובארצות אחרות של אירופה ועד משפטי פושעי־המלחמה הנערכים עדיין גם כיום.

זאת אני אומר לא מפני שהנני סבור שעם כל אורח גרמני הבא לישראל יש לשוחח ולדון בפומבי על “נושא השואה”. להיפך. פעמים, ביחוד באותם עיונים קבוצתיים של אינטלקטואלים יהודים וגרמנים, נהפך נושא זה יותר מדי לענין שדנים בו כמו בחוויה משותפת… ומצד זה אין רע בכך שדיון כזה נמנע הפעם.

יתר־על־כן, הנני בטוח כי גם המראיין וגם הסופר (הידוע כמתנגד חריף של ספיחי הנאציזם) הביעו בהזדמנויות אחרות את דעתם על אותה תקופה בצורה מפורשת וממצה, ואף־על־פי־כן שעה שמשכיל יהודי וסופר גרמני משוחחים בראדיו שיחה שמתוכה חייב השומע להסיק, ולוּ גם על־כורחו, כי אותו ענין של קונפורמיזם בגרמניה הטוטאליטארית, ענין אשר בסיועו ובעקבותיו הושמד שליש העם היהודי, הוא סביר יותר מן הקונפורימיזם של חברת־השפע, אין דרך אלא להעיר על כך מלים מספר, לא על־מנת להוסיף עיון, אלא רק על־מנת ששיחה משונה זו לא תרחף באווירה של ישראל בלא הד ובלא תגובה. זה הכל.

---

ב. חומר חסוי

מאת

נתן אלתרמן

כף־המבשלים הגדולה שסיפקה למחבר הספר “שש שנים, ששה ימים” את החמרים והתבלים לספרו היתה כף נדיבה. הסודות סופקו בשפע שאין לו תקדים ונצטרפו לנזיד חריף ומדושן, ואף־על־פי־כן עובדה היא שחיבור זה נתקבל בציבור לא כצרור מיסמכים סנסאציוניים, אלא יותר כענין שהפיקאנטיוּת שבו היא עיקרו. אפילו העתונים, שפרסמו בשעת הופעת הספר, לפני שנה כמעט, כמה מובאות מתוכו, עשו זאת לא כמוצאי שלל רב של גילויים מרעישים, אלא מתוך יחס שנוקטים לגבי רמזים ולחשים שכוונתם חשובה מתכנם. יחס זה הוא שגרם לכך שאיש לא תמה ולא שאל מדוע אין סערות מתחוללות מסביב לחיבור זה ומדוע אין איש דורש למהר ולגנוז צרור זה של סודות־מדינה. יחס הספקנות לגבי מהימנותם המוחלטת של הדברים הוא שהגן על מחברם. דבר זה היה צריך מ. א. גלבוע להביא בחשבון שעה שהוא תוהה וקובל עכשיו מדוע לא נטפלו אליו במשך שנה תמימה כמעט, ורק לאחר שהוא כינס מסיבת עתונאים והשמיע בעל־פה כמה מן “הסודות” שבחיבורו, פונים אל היועץ המשפטי. הצרה היא, כנראה, בכך שאותם צימוקים עצמם, כל זמן שהיו רק כתובים בספר, לא היו אלא בבחינת פרטים שערכם היה כערך המסכת כולה, וזו נסתברה בציבור לכתחילה כצירוף חד־צדדי שנערך למטרה קבועה מראש, אך מרגע שפרטים כאלה נשלפים מתוך הקונטכסט, המאציל עליהם מרוחו ונהפכים להצהרה בלעדית לעתונאים, ניטלת חסינוּתם. כך לגבי מה שהצהיר המחבר במסיבת־העתונאים בעניין מהימנות הדיווח של ראש אגף־מודיעין, או לגבי מה שהובא בימים אלה באחד העתונים ש“בתשובה לשאלת כתבנו אמר גלבוע שהתיאור ה’מוגזם' שניתן בישיבת הממשלה ב־4 ביוני על־ידי השר דיין הביא כמעט לתוצאה הפוכה – היינו לדחיית המלחמה”.

כן, המלחמה! ההחלטה על המלחמה! עיקר כוונתו של ספר זה באה להוכיח כי החלטה זו לא היתה פרי ממשלת־הליכוד וכי גם ממשלת אשכול, היא לבדה, היתה מכריזה מלחמה. לעצם הענין אינני סבור כי מישהו מפקפק בכך. המלחמה היתה מתחוללת והנצחון היה בא גם לולא צורפו שלושת השרים החדשים לממשלה וגם אילו היה משה דיין לא שר־הבטחון אלא מפקד גדוד או מפקד חטיבה בחזית. המלחמה היתה מתחוללת והנצחון היה בא, וכדי לשכנע אותנו בענין זה אין צורך אפילו להוסיף לחיבור עדוּת זלמן ארן, שגם ה“יונים” החליטו על המלחמה ימים אחדים לפני קום ממשלת־הליכוד.

אכן, אם היה מקום לתביעה משפטית רצינית בענין הספר עצמו, הרי מסירת החומר למחברו של ספר זה היא שהיתה ראויה לתביעה כזאת. מסירת חומר זה היא, כמובן, שערוריה מובהקת, אלא שגם בענין זה יש להרגיע את הציבור ולומר כי אין מקרה זה מלמד על הכלל ואינו מעיד על יחס זלזול של שרים וראשי־עם בחומר מסוג זה. רבים זוכרים עדיין כיצד רעשו אמות הסיפים במפא“י וסביבה שעה שדוד בן־גוריון השתמש בחומר של ועדת שרים לשם הגשת פנייה ליועץ המשפטי של הממשלה בענין ממלכתי. רבים זוכרים עדיין גם מקרה אחר שבו ביקש בן־גוריון את הפרוטוקולים של ישיבות מרכז מפא”י, מתקופה מסויימת שלפני 1965, וחומר זה נמנע ממנו בכל התקיפות הראויה.

אין להסיק, איפוא, מסקנות כוללות מן העובדה שחומר חסוי נמסר למ. א. גלבוע לשם כתיבת ספרו. אנו רואים כי יש מקרים המעידים דווקא על חרדה קיצונית לחומר כזה. הכל לפי מעלתו של הכותב ולפי טיב המטרה שאליה הוא מתכוון.

---

ג. ניצול מעשי מדי

מאת

נתן אלתרמן

פעמים אחדות ביום משדר, כידוע, הראדיו את החדשות רק ברשת בי"ת, שהיא “הגל הקל”. כך גם לגבי מהדורת החדשות של שבע בבוקר, אשר רבים בארץ מחכים לה, מדרך הטבע, במתיחות רבה יותר (אם תיתכן כזאת) מאשר למהדורת־הביניים.

לכאורה, מאי נפקא מינא רשת אל“ף או בי”ת, אך רשת־בי“ת זו היא המשדרת את מודעות הפרסומת, וכדאי היה מאוד שמנהלי הראדיו יכחישו את ההשערה שהם ביטלו את שידור חדשות־הבוקר ברשת אל”ף, כדי להפוך את החדשות לאמצעי של פיתוי, המכריח את הציבור לשמוע את שבחי הפרפומריה והאָפנה והטכסטיל והמשקאות והבידורים, הזוכים על־ידי־כך לשעת־שיא של האזנה.

אם תבוא הכחשה כזאת, או לא תבוא, העובדה בעינה עומדת: כל המחכה לחדשות הבוקר, וכל המחזיק את הראדיו פתוח זמן־מה לפני כן, כדי שלא להחמיץ אותן, נאלץ להקשיב תוך כדי מתח (ואנו יודעים היטב מה טיבו של מתח זה לגבי רבבות משפחות בישראל כיום) לשפע צחקוקים ורינונים וציוצים וחכמות ושאר “פעלולים”, המלווים את הפרסומת, ואם יחליט מישהו לסגור בשל כך את מקלט־הראדיו, ולא לפתוח אותו עד לשניות האחרונות שלפני החדשות, גם אז אין לו מפלט, שכן מנהלי הראדיו יודעים נפש מאזיניהם, ולכן קבעו לכמה חברות מקום של קבע של פרסומת ממש לפני אותו הזמן, כדי שבאמת לא יהא מנוס.

אינני סבור בשום פנים שיש לאסור על פרסומת בראדיו, וכולנו יודעים ש“יש לשמור על המוראל”, ואף־על־פי־כן יש לתת לרבבות המשפחות, המחכות בנקיפת־לב לחדשות, את האפשרות לשמוע אותן ברשת אל“ף, בלי אותו יריד של פיזוז ושל פיזום ושל נאקות עליצות ורינה וגילה על מצרכים ומוצרים העושים את החיים שמחים וששים כל־כך, החל מן האושר המזומן למאזינים על כל מדרך־סף־חנות ועד להצהרות כגון ש”טוב לי, טוב, שבני־הבית כולם בריאים ושלמים"… פירושים למותר. אכן, ניצול זה שמנהלי הראדיו מנצלים את מדור החדשות, בימים אלה של מלחמה, למטרות־עקיפין הוא תופעה פסולה לא רק מצד מריטת עצבים שבה אלא מצד שרירות וחשבון, אשר לא רק שירות ציבורי, אלא גם בעל עסק פרטי, עשוי להיענש עליהם. אם אין אנשי הראדיו מבינים זאת מעצמם צריך שיהא מי שיכריח אותם להפסיק מנהג זה. כל התערבות־מגבוה שתבוא לשם כך תהא מוצדקת וכל כפייה לא תהא פסולה. מה שאנשי הראדיו כופים על הציבור, בענין הזה, פסול שבעתיים.

שני פרקים

מאת

נתן אלתרמן

---

א. עמדת הקיפוד

מאת

נתן אלתרמן

1

ניסוחי המדיניות הישראלית שהיו פתוחים עד כה למשמעויות שונות ונמנעו מלהעמיד דברים על חודם, שינו טעמם בזמן האחרון וכמו נתכנסו, כל כולם, בתוך עמדת־הקיפוד הסומרת של התיבה הזעירה “לא”.

שינוי־נוסח זה בא כתגובה על שיחות־הארבע, או שיחות־השתים, והיה תו־היכר עיקרי להופעותיה האחרונות של גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל, שקבעה בימים אלה, ברורות ונמרצות, כי לא נקבל כל הצעות הֶסדר שאין בהן עמידה על עקרון המשא־ומתן ועקרון ההסדר החוזי, ואם יועברו ההצעות למועצת־הבטחון נאמר “לא” ובמקרה שהן תוגשנה לעצרת האו"ם נחזור ונאמר “לא”.

יש להניח כי נימה זו נשמעה בזמן הנכון ובצורה הנכונה וכי רישומה, במידה שמדובר על כתובת מפורשת ועל שלב מדיני מוגדר, יהיה לברכה. אך ככל שיפוג רושם החידוש שבאמירה חדה זו, כן עשוי להתגלות החסרון המהותי הטבוע בה.

חסרון זה ענינו בכך שתשובה כזאת של “לאו” חותך זקוקה – עוד יותר משזקוקים לכך הניסוחים המטושטשים והכוללים – לתוכן אידיאי נכון וברור, למשמעות מפורשת, חיובית, של אמונה בצדקתה העקרונית של עמדה זו, כדי שהיא לא תיראה כהתעקשות גרידא. ככל שה“לאו” הוא חד יותר ובוטח יותר, כך צריכים בסיסו ורקעו להיות רחבים יותר ועמוקים יותר, על־מנת שהוא יסתבר לא רק כמסקנה קיצונית של נסיבות־חירום, אלא כחלק לא־נפרד מהתפתחות טבעית ורצופה שלא תמול התחילה ולא מחר היא מסתיימת.

על אחת כמה וכמה אם נביא בחשבון כי אפילו נוכח הניסוחים הגמישים יותר התחילה העמדה הישראלית להתפרש בזמן האחרון כהתעקשות על ענינים של פרוצדורה וכסרבנות המסכנת את שלום האיזור והעולם.

תשובותיה של ישראל לקטרוג זה – שהלך ונעשה במשך השנה הזאת אחד הגורמים העיקריים לעיצוב דעת־הקהל בעולם – עיקרן היה במה ששמענו בזמן האחרון מפי שר־החוץ, לאמור: רק מי שזוכר מה שזכוּר לנו מימי המצור שלפני שנתיים, יבין את עמדתנו עכשיו.

ובראיון של גולדה מאיר עם כתבי “טיים” אנו מוצאים תשובה זו כשהיא בוטה עוד יותר: “עמים רבים הפסידו מלחמות בהיסטוריה ואדמותיהן של אומות רבות נכבשו בידי זרים. דברי ימינו הם טראגיים הרבה יותר. היטלר חיסל ששה מיליונים יהודים. אם נפסיד מלחמה אחת תהא זו בשבילנו המלחמה האחרונה ושוב לא נהיה פה. מי שאינו מבין זאת לא יבין את עקשנותנו”.

טיעון זה מתקבל בדרך כלל בהבנה. אלא שטיבה של הבנה זו הוא מיוחד במינו. הענין הישראלי מסתבר כיום בעולם – והכוונה, כמובן, לדעת־הקהל האוהדת – כדבר שיש להבינוֹ גם אם אין להצדיקוֹ. הנימה הנשמעת מפי מדינאים – החל משר־החוץ של אמריקה ועד יעקב יעבץ שביקר זה עתה בישראל – היא נימת הבטחה והרגעה כי לא תהא כפייה, ועם זאת נימה של תקווה כמוסה כי על־ידי גישה נכונה אפשר יהיה להשיב את איזונם הנפשי של הישראלים על כנו. מבחינה מסויימת נראית עכשיו מדינת ישראל – אף לדעתם של אוהדים – כמקרה המחייב טיפול עדין, שאינו רחוק מן הטיפול הקליני. ההתעקשות הישראלית יש לה סיבות חשובות, אך כיוון שהתעקשות זאת עשויה לסכן את הסביבה ואת שלום העולם, יש לעשות הכל כדי לשכנע את הפאציינט שיסכים לעצת הרופאים.

2

הנטייה להעביר את ענינה של ישראל אל תחום הפסיכולוגיה המעשית, לא באה מאליה. המדיניוּת הישראלית יש לה, כאמור, חלק רב בתהליך זה.

וצריך להודות כי מבחינה אובייקטיבית, לגבי משקיף נייטראלי מן הצד, אין עמידתה של ישראל יכולה להתפרש אחרת. אין אנו יכולים לדרוש מגורמי־חוץ שיראו את תמונתנו שונה מזו שאנו מציירים לפניהם.

במשך שנתיים ימים, מאז הנצחון, נמנעה המדיניות הישראלית מכל דבר ומכל דיבור שיש בו שמץ של עיקרון, של שורש, של מסקנות הנובעות לא רק מנאום זה או אחר של נאצר או חוסיין, אלא מתוך רבדים ותהליכים שביסוד.

במשך שנתיים ימים נמנעה המדיניות הישראלית מלהשמיע אפילו ציוץ אחד של ערעור על ההנחה הברורה והיסודית, כביכול, אשר לפיה חוסיין הוא הבעלים הטבעי והחוקי של הגדה המערבית ונאצר הוא בעל החזקה הטבעית ביותר שבעולם לסיני. במשך שנתיים ימים נמנענו מלהשמיע אפילו דיבור אחד על טיב המקריוּת והשרירוּת אשר קבעו את המפה המדינית של אזורים אלה בעשרות השנים האחרונות. מאז מלחמת־ששת־הימים מדברת המדיניוּת הישראלית, מדברת הציונוּת, מדבר עַם ישראל, רק על גבולות ועל קווים, על קו־שביתת־הנשק שלא נשוב אליו ועל קו־הפסקת־האש שנעמוד עליו עד למשא־ומתן, ורק מושג אחד נעלם מתוך מערכת המונחים הללו, מושג הארץ, אותה מהות אשר כדי להיזכר בטיב משמעותה אין צורך אפילו להרחיק אל נבכי ה“היסטוריה”, אלא די להיזכר בתקופה שמראשית ההתישבות היהודית החדשה בארץ־ישראל ועד לפני עשרים שנה.

3

לא מכבר, לאחר שחוסיין ביקר בארצות־הברית ועשה שם רושם עז כל־כך במתינותו ובנימת דבריו, נימה של נגזל ושל נעלב ואינו עולב, ענתה לו גולדה מאיר בפתיחת מושב הקיץ של הכנסת, בנאום יסודי ומקיף. היא אמרה כי “חוסיין מתעלם מן ההתפתחות של ראשית יוני, שהוא עצמו חולל אותה. הוא מתעלם ביודעים מהתפתחות מדינית שאין ערוך לחשיבותה ההיסטורית: ביום 5 ביוני קיבל המלך הירדני שדר מאת ראש־הממשלה לוי אשכול ז”ל. בשדר זה שהועבר באמצעות הגנראל בּוּל הבטיח ראש־הממשלה, כפי שחוסיין עצמו מצטט בספר זכרונותיו, לאמור: אם תימנעו מלהתערב כי אז לא יקרה לכם כל נזק. אילו נענה חוסיין לקריאה זו היה המצב אחר".

אין אני טוען כאן כנגד תזכורת זו. ברור שהיא תזכורת חשובה ובעלת משמעות. ובכל־זאת ספק הוא אם בכך בלבד היתה צריכה ההיסטוריה של הגדה המערבית – אם כבר מדברים בהיסטוריה – לבוא לכלל ביטוי בנאום מקיף של ראש ממשלת ישראל לפני הכנסת. ודאי שמגוחך להעיר הערה כזאת לאישיות ציונית חלוצית כגולדה מאיר, לאישיות שכבר היא עצמה חלק מתולדות הארץ, אלא שמדובר לא בנאום זה או אחר, ולא במדינאי ישראלי זה או אחר, אלא במנטאליות של המדיניוּת הישראלית, אשר זה תוכנה וזה היקף עיקריה בשנתיים הגורליות הללו. אילו נענה חוסיין באותה שעה לשדר של לוי אשכול כי אז היה המצב אחר והוא היה מוסיף לשלוט בגדה המערבית כדת וכדין. ואילו עכשיו, אם אנו עומדים על גבול הירדן, הרי חוסיין עצמו אשם בכך.

גם בראיון של גולדה מאיר ב“טיים” אנו מוצאים את הטיעון שנעשה חלק לא־נפרד מן המדיניות הישראלית מאז מלחמת־ששת־הימים. גם באותו ראיון מדובּר רק על קווים וגבולות, קו שיבטיח כי נתניה לא תהיה במרכזה של רצועה צרה שרחבה 12 מילין מן הגבול ועד הים, וענין רמת הגולן, שלא תהא בסיס להפגזות וכיוצא באלה. כל זאת, כנראה, מתוך הנחה שהעולם מבין רק נימוקים בטחוניים ומרגע שאנו אומרים כי קו פלוני הוא הכרח לבטחוננו אמרנו הכל, ואם טוענים כנגדנו כי מפה זו של הארץ היא מפת גזילה של שטחים שנשדדו מחוסיין ומנאצר, הבעלים המדיניים הטבעיים והמקודשים, אנו משיבים כי הם עצמם אשמים. לולא התקיפו היה המצב אחר.

4

דוברים אמריקניים אומרים כי אם תעמוד ישראל בסירובה לקבל המלצות, שיוחלט עליהן, תפנה ממשלת ארצות־הברית אל דעת־הקהל. גם בחוגי המדיניות הישראלית מדובר בהסתערות על דעת־הקהל בעולם, אך ספק הוא אם נשיג משהו, בכיווּן זה, באותו טיעון בטחוני־גרידא, שבעטיוֹ בזבזנו במשך שנתיים מה שהציונוּת נטעה בתודעת העולם, לגבי מושג ארץ־ישראל ומשמעותה, מימי ראשית ההתישבות היהודית החדשה בארץ ועד ימי לייק־סאכּסס. עמדת־קיפוד זו שאליה נדחקנו כעת, הבסיס הצר הזה שעליו אנו עומדים בריבנו עם העולם, לא היו גזירה מן השמים. הם תוצאה הגיונית ומוכרחת של מדיניות שלא היה בה לא הכרח ולא הגיון. הדעת נותנת שבמאמץ נכון נוכל להחזיק מעמד גם בנסיבות דחוקות אלו, אך יש לדברים אלה גם בחינה שמחוץ לסיכויי ההצלחה המעשית לעתיד לבוא, והיא הבחינה הרוחנית, העקרונית, הבחינה המחייבת אותנו בכל־זאת לעמוד ולתהות איך הצליחה מדיניות ישראלית נבוכה להביא את עיקרי קיומו וצדקו של העם, עיקרי צדק שמעטים כמוֹתם בעולם, הן מצד ערכם המוחלט והן מצד המחיר ששולם בעדם, לידי מצב זה, שבו הם נראים כתסביך נפשי, כאידיאה־פיכּס, כהתרופפות עצבים, בקיצור, כמקרה עדין ומיוחד אשר דורשי טובתה של ישראל מבטיחים לטפל בו בלי אמצעי־הלם ומתוך יחס אהדה והבנה.

טוב, לפחות, שתמונת חולי זו אינה מדוייקת. טוב שהעם והמדינה הם שפויים ובריאים בגופם וברוחם. ואילו מה שייך למדיניוּת – אך חולי הוא ויעבור.

---

ב. אזעקת־השווא הגדולה

מאת

נתן אלתרמן

לא פעם אחת אלא כמה פעמים עמלתי והבקעתי בתוך שצף תוכחתו של פרופסור יעקב טלמון בענין יחסנו לשאלה הערבית, יחס שבגללו נצטרך לוותר, כמשתמע מדבריו, על מעמדנו כעם במשפחת העמים, יחס הטומן בחובּו סכנת שמד ליהודי־התפוצות שלא יוכלו שאת את העוולה, יחס שהוא חטא ליושר ולתבונה ולתחושת הצדק של הטובים באנושות.

בינתיים נתפרסמו, כידוע, ב“מעריב” שתי תשובות מקיפות לתוכחה זו, ואיני בא להוסיף על דבריהם התקיפים והנכונים של שר־ההסברה, ישראל גלילי, ושל שלום רוזנפלד. רצוני רק לשאול את פרופסור טלמון על מה הוא מבסס באופן קונקרטי כל אותו מגדל עצום וחסר־שחר של דיבות? האומנם הספיק לו לשם כך אותו פסוק שהובא בעתון מתוך דיוני הקיבוץ המאוחד, ובו נאמר כי “אין אנו רואים בערביי הארץ קטיגוריה אֶתנית, ציבור בעל ייחוד לאומי בארץ”? האומנם צריך אדם להיות דווקא היסטוריון ומלומד כדי להסיק מכך כי אנו מתיחסים אל הערבים כאל “נייטיווס”, כאל ילידים, כאל אבק אדם? האומנם צריך אדם להיות מלומד ולעמוד בוויכוחים מוסריים מעמיקים עם נאורים יהודים וגויים בחוץ־לארץ, כדי לראות כ“נפנוף אגרוף” את הכוונה לתת זכויות של מיעוט לאומי לאוכלוסיה הערבית, זכויות מלאות, בכל המובנים ומלוא ההיקף, פרט לזכות (שגם אינה נדרשת כלל) להקים עוד מדינה ערבית, החמש עשרה במספר, נוסף על ארבע עשרה המדינות הערביות הקיימות? האומנם פוסל פרופסור טלמון מציאותם של מיעוטים לאומיים שווי־זכויות בכל מדינה שבה הם מצויים או רק סיכוייו של מיעוט כזה במדינת ישראל מעוררים בו פלצות מפני דיכוי ורדיפה? האם לא קרא פרופ' טלמון אפילו שורה אחת מכל מה שנכתב ונאמר בארץ בשאלה זו, על־ידי כל אלה שהוא מייחס להם כוונות גזענות והתעללות של רודפים מובהקים? אני סבור כי פרופסור טלמון, לאחר ששפך חמתו ותוכחתו בראש חוצות, צריך למצוא עכשיו בכל־זאת איזו אסמכתא לדבריו, לחפש אחריה במאמרים ובנאומים ובשיחות ובהצהרות הרשמיות והלא־רשמיות שנשמעו בישראל בשאלה זו. כן, למצוא לפחות אסמכתא אחת כדי שאותו היכל של קטרוג והאשמות בנויות־לתלפיות, שהוא עמל בו, ימצא לפחות נקודת־משען אחת ולא יהא פורח באוויר. אני סבור כי עליו למצוא אסמכתא זו בכל הדחיפות ועליו לעשות זאת, אולי, עוד לפני שהוא מחליט מה לענות לאותו יהודי נאור שאמר לו כי אם נמשיך ביחסנו זה לערבים יהיה עליו להרהר באפשרות של שמד, כדי לא להיות נקלע בין נאמנותו לישראל ובין נאמנותו לערכים אנושיים. לא בכל יום מאשימים את ישראל, אפילו בימים אלה, באשמות אשר אף גדולי הרודפים והמדכאים שהיו מעולם לא תמיד זכו להן, ושעה שמלומד מסוגו של פרופסור טלמון מגלה אמת כה גדולה ונוקבת כדאי לו שיוסיף לבסס אותה ולהוכיחה.

שני פרקים

מאת

נתן אלתרמן

---

א. תהלוכה ושתי פנים לה

מאת

נתן אלתרמן

1

בניו־יורק נערכה בשבוע זה תהלוכה יהודית של הזדהות עם מדינת ישראל. רבבות יהודים צעדו בסך, במסע של סיסמות ודגלים וזמרה ונגינה. שורות הצועדים נתמשכו כמהלך שלוש שעות וחצי. אומרים כי ניוּ־יורק לא ראתה כהפגנה הכבירה הזאת.

ברור כי היתה זו הופעה פוליטית ולאומית עזת רושם. בצדק קידמו עתונינו בברכה את המיפגן הזה כאישור פומבי לאחדות האומה. אין לה למדינת ישראל – כך צויין – בעל־ברית נאמן יותר מן העם היהודי.

לא לשווא ניכרה התרגשות כנה גם בדבריהם של נציגי ישראל שישבו, בין שאר אורחים חשובים, על בימת־הכבוד, בשדרה החמישית של ניוּ־יורק, ומידת התרשמותם מצאה לה ביטוי בתשובותיהם לשאלות כתב הראדיו הישראלי.

“הם פאנטסטיים, היהודים האלה”, אמר הקונסול הכללי של ישראל בניו־יורק, רחבעם עמיר.

ואף־על־פי־כן היה בה באותה תהלוכה עוד צד אחד אשר אין להעלימוֹ ואין להשלים עמו, שכן משמעותו מנוגדת – דווקא מבחינת האחדות הלאומית שמיפגן זה בא להבליטה – לעיקר תוכנה ויעודה של תקופתנו.

2

הרבה נכתב ודובר בשעתו על ההתרגשות שאחזה בתפוצות בפרוס מלחמת־ששת־הימים, שעה שדומה היה כי נשקפת סכנת כליון למדינת ישראל, אף כי מידות ההתפעלות וההפתעה, שהובעו אז בישראל, לנוכח אותה אהדה, היו אולי חזיון מפתיע יותר מן האהדה עצמה, אם נזכור כי לאחר ככלות הכל מדוּבּר בעם היהודי. אין ספק כי אילו נתמשכה, חלילה, המלחמה היתה אותה אהדה מוצאת לה ביטוי עז עוד יותר, הן בממון והן בדרכים אחרות, אלא שלמזלה של מדינת ישראל ולמזלו של העם היהודי לא היה צורך בכך. מלחמת יוני היתה מלחמת־ששה־ימים וכיום, מקץ שנתיים, אנו רואים כיצד מערכת היחסים שבין מדינת ישראל והתפוצות חוזרת, ברבדים הקובעים של האידיאולוגיה והמעשה, אל המתכונת שמאז. עיקרה של מתכונת זו הוא בכך שמדינת ישראל והגולה הן שתי מהוּיות שאין מקום ליריבוּת ביניהן וכשם שהגולה היא משען ומיבטח לקיום הלאומי במדינת ישראל כך המדינה היא גורם מלכד ומחיה את אָפיין היהודי של התפוצות ונותן – על אף הפאראדוכס הציוני שבדבר – תוכן לאומי וצידוק לקיומן. כשאני אומרים תוכן לאומי, אין הכוונה דווקא לתוכן רוחני במשמעותו המובהקת, שכן מבחינה זו נתחולל כמין תהליך שחידש את תורת “המרכז הרוחני” בשינוי מקום ובשינוי גמור של משמעות. לפי תפיסה זו נראית כיום מדינת ישראל, לרבים בתוכה ולראשי מנהיגי הגולה, דווקא כמרכז גופני, מוחשי לקיום הלאומי היהודי בעולם, ואילו יהדות־התפוצות ממלאה, או עתידה למלא, את תפקיד הפריפריה הרוחנית הגדולה, הן מבחינת ריבויים ורמתם של משכיליה והן מצד שמירתה של המורשת היהודית הצרופה, זו שמדינת ישראל, מכורח נימוקיה הממלכתיים, אינה יכולה לשמרה תמיד כנתינתה…

בכך חזרו בעיות הדוּ־קיום בין הגולה ומדינת ישראל למסגרת ולמהות שקבעו את צביונן במשך עשרים השנים שמאז תקומת המדינה ושהקפיאו למעשה את רעיון התחיה הלאומית והתגשמותו מרגע שנשלמה העליה מארצות־המצוקה.

3

מערכת היחסים שבין ישראל והגולה נבדלת כיום, על אף כל אלה, מן התקופה הקודמת, בענין אחד והוא ההתאזרות המעשית לעידוד העליה מארצות־הרווחה. מדוּבּר על גישה חדשה ועל דרכים חדשות.

לאחר השנים הארוכות, שבהן היתה העליה מארצות־הרווחה בבחינת מצווה ערטילאית שאין כופרים בה ואין מקיימים אותה, ולאחר אותו פרק־זמן של סוף שנות החמישים וראשית הששים, שבהן נעשה נסיון להוציא את עקרון העליה אף להלכה מן המצע הציוני, נראים כיום סיכויים לכמה וכמה רבבות עולים מדי שנה, ועל אף הקולות המתחילים להישמע לגבי האפשרות לקיים קצב זה במלואו, מורגשת אופטימיוּת בקרב הכוחות החדשים שנרתמו לעבודה זו.

הגישה היא מעשית בעיקר. דאגה לקליטה נכונה, פישוט תהליכים, קיצוץ בסבכים הביורוקראטיים, דרכי תעמולה אישית בגולה, אך דומה כי במקום שבו ניכר כוחה של גישה זו, שם עתידה להתגלוֹת גם חולשתה. הסיסמא “מעולה לעולה כוחנו עולה” היא סיסמה נכונה, אך עיקרה מופנה כלפי תושבי ישראל, לענין קליטה ויצירת אווירה חברתית נוחה מסביב לעולה, אך מה ששייך לפעולה בגולה דומה כי התעוררות זו, והסיפוק המובע לגביה, הוא למעשה גם גורם העשוי לטשטש את הממדים האמיתיים, הגורליים של בעית העליה, ולגונן על המצפון היהודי מפני המחץ שימים אלה היו צריכים להועיד לו.

אם נראה את שיעור הממדים הצפויים לעליה אין להימנע מלומר כי מחץ חודה העקרוני של בעיה זו, כפי שהיא צריכה היתה לעמוד על הפרק בימים אלה, הוקהה אולי במחיר זול מדי, במחירו של שיעור־עולים אשר לפיו עתידים אנו להצטרך לעשרות שנים כדי להעלות ארצה פחות מעשרה אחוזים מן העם היהודי שבתפוצות.

לא, אין אני מתכוון בשום פנים לומר כי מליצות נמרצות יותר עשויות לשנות שיעור זה. כוונתי רק לומר כי על אף ההתעוררות בתחומי העליה, ראוי שנדע כי לא ענין זה הוא כיום סימנה של מערכת היחסים שבין המדינה ובין העם בתפוצות, לא הוא אלא היפוכו, כלומר מתן האישור המחודש, והתקיף עוד יותר מאשר בעבר, ליחסי השלום בין מדינת ישראל ובין הגולה, שלום שבין שתי מהוּיות נבדלות, שאין אחת מהן עדיפה מחברתה ושתיהן לגיטימיות במידה שווה, וזאת בתקופה שבה טרם הוגשם חזון קיבוץ־גלויות אפילו בחלקו.

4

דבר זה בא לידי ביטוי בדיוני המועצה הציונית שנערכה לא מכבר בירושלים, מועצה שבה דוּבּר על חיזוק הקשרים עם הגולה, על העמקת הזיקה אל התפוצות בקרב הדור הצעיר בישראל, על דאגה לחינוך עברי והנחלת הלשון העברית לנוער בגולה וכיוצא באלה, ורק על נושא אחד לא נערך כל דיון, על עקרון שלילת הגלות, שלילה שבלעדיה מתגמד ונמוג תוכנה של תקופת התחיה הלאומית.

השלום הוא, כמובן, ערך מיוחד ונכסף בכל מערכת־יחסים אנושית ואף־על־פי־כן אם נשים אל לב כמה רחוקים עדיין יחסי השלום שבין ישראל ומדינות ערב, נבין אולי ביתר שאת כמה הקדים לבוא השלום שבין מדינת ישראל והתפוצות וכמה צריך בואו בטרם־עת להדאיגנו לא רק כעיווּת רעיוני יסודי אלא גם כמקור סכנה מצד הקפאת כוחה של המדינה, דלדול יעודה וצמצום אפקי התפתחותה, הרוחנית והחמרית, שרק הם יקבעו את מקומה בתולדות העם.

אותה תהלוכה בניוּ־יורק היתה במידה רבה ביטוי למצב זה, שבו נעשה העם היהודי בעל־ברית למדינת ישראל, עומד לימינה, בלי להיחשב כחלק ממנה. משום כך, עם כל התרשמותנו מגילויי האהדה של אותו בעל־ברית נאמן, היה בה באותה תהלוכה צליל הצריך לנסוך, בצד רגש הסיפוק וקורת־הרוח, גם רתיעה וחרדה. משהו מעין זה היה גם במיפגני המכביה האחרונים, העתידים להתחדש בקרוב. לכאורה, מיפגן של נעורים יהודיים, מתכנסים יחד, אך למעשה גם חזיון מרתיע של משלחות יהודיות, שדגליהן דגלי שבעים אומות ומישחקיהן מישחקי תחרות בין אנגליה וישראל, או בין אוסטראליה וארצות־הברית וכן הלאה וכן הלאה.

באותה הפגנה יהודית בניוּ־יורק, באותם קולות של הלמוּת צעדים ששמענו בראדיו, באותן סיסמות סולידאריות ותמיכה, היה גם משהו מנימתה של תהלוכה מתרחקת, הולכת ומתרחקת מן העיקר, הולכת וניתקת מן היסוד, מן הדברים שבלעדיהם ניטל עיקר משמעותה של תקופה זו. משום כך נדמה כי את התגובה הקולעת ביותר למיפגן שמענו לא מפי נציגי ישראל אלא מפי כתב הראדיו, יגאל לוסין, שאמר כי צליל אחד היה חסר באותה תהלוכה, קולו של “חליל הקסמים” המוליך לארץ־ישראל.

---

ב. קו לקו

מאת

נתן אלתרמן

“האויב נכשל במאמציו לפרוץ את קו בר־לב, כפי שהוא נכשל בפריצת קו אבא אבן” – כך אמר המנהל הכללי של משרד החוץ, גדעון רפאל בעתון העתונאים בבית סוקולוב.

לא שמעתי את הרצאתו של המנהל הכללי באותו עתון־עתונאים וגם איני יודע באיזו מידה הוא מזדהה עם המדיניוּת הישראלית החיצונה לכל אורך הקו. אך אותו פסוק של גזירה שווה בין “קו בר־לב” ובין “קו אבא אבן” כפי ששודר בראדיו, ניתן לעיון גם בלי קשר עם המסגרת המפורשת שבה הושמע, שכן הוא, למעשה, חלק אינטגראלי של השקפה, אשר מדיניות־החוץ הישראלית חזרה עליה פעמים אין־ספור מאז מלחמת־ששת־הימים, כל פעם ששר־החוץ היה חוזר ומזכיר כי העובדה שישראל לא זזה עדיין מגבולות הפסקת־האש היא הישג של מדיניות־החוץ הישראלית.

בימים אלה ממש חזר שר־החוץ על השקפה זו בסכמוֹ (במועדון ההנדסי בתל־אביב) את שתי שנות המאבק המדיני. הוא ציין כי “הצבנו לעצמנו שתי מטרות: למנוע גיבוש מדיניוּת בינלאומית שתלחץ עלינו לנטוש את הגבולות הנוכחיים, ללא שלום וגבולות בטוחים – ולחתור לשלום. את הראשונה השגנו וההישג מרשים, משום שיש בו מיפנה נמרץ לעומת מה שידענו לאחר מערכת סיני ויש בו משהו בלתי־הגיוני נוכח יחסי־הכוחות בזירה הבינלאומית. את השניה לא השגנו, משום שהיא מותנית בהסכמת הערבים”.

על מידת המופרך שבהשקפה זו, המיחסת את עמידתנו על הגבולות עד כה למדיניוּת־החוץ ולהצלחתה במניעת “גיבוש מדיניוּת בינלאומית” זו או אחרת, אפשר לדון אף בלי להיכנס כלל לוויכוח על עתידם הצפוי או הרצוי של ה“שטחים”.

אם נסכים, למשל, להערה שהשמיע שר־הבטחון משה דיין, בימים אלה, כי העתיד הוא שיקבע אם שטחים אלה שאנו עומדים בהם כיום הם שטחים “משוחררים”, או “כבושים”, הרי ניתן לקבוע כי מדיניוּת־החוץ הישראלית כבר נתנה תשובה לשאלה זו. היא קבעה מיד לאחר הנצחון, ולא חדלה מלהכריז במשך שנתיים אלו כי אנו רואים ואף חייבים לראות את השטחים הללו כשטחי כיבוש שאנו מחזיקים בהם כפקדון מידי חוסיין ונאצר עד למשא־ומתן.

ייתכן כי מדיניות־החוץ שלנו הצליחה בשעתו למנוע במועצת־הבטחון קבלת החלטה מפורשת יותר לרעתנו, כגון החלטה שעלינו לסגת בלי כל תנאים שהם, כלומר לעשות דבר אשר מקומו רק בעולם הטירוף, אך שעה שהיא זוקפת לזכותה לא מניעת החלטה גרועה יותר בענין נסיגה, אלא את מניעת הנסיגה עצמה, את עצם המשך עמידתנו כיום על הגבולות הללו, הריהי מעוותת את פני המציאות לאין הכר. שכן האמת היא שאנו עומדים עדיין על קווים אלה לא בזכות מדיניוּת־החוץ שלנו אלא בזכות כוח־ההרתעה הצבאי של ישראל, המונע את שליטי ערב מלנסות להשליכנו מן העמדות הללו, ואילו מה ששייך להישגי מדיניוּתנו, הרי רק הסרבנות הערבית לשבת לשולחן המשא־ומתן היא הדוחה את פרעון שטר הנסיגה שמדיניוּת־החוץ שלנו חתמה עליו.

לומר כי כשם שהאויב לא פרץ את “קו בר־לב”, כך גם לא עלה בידיו לפרוץ את “קו אבא אבן”, פירושו, איפוא, לומר דבר שאין בו שמץ של משמעות סבירה. אך חוסר־השחר באימרת־כנף זו אינו מסתכם בכך בלבד.

“קו אבא אבן” – אם ננקוט תואר זה כסמל שמשמעותו: המדיניוּת הישראלית – הוא שגרם לכך שהשטחים אשר מאחורי קו בר־לב – אם נכנה בשם זה את ההישג הצבאי של ישראל במלחמת־ששת־הימים – הם ריקים עד היום מהתישבות יהודית. נימוקיה והלכי־רוחה של מדיניוּת־החוץ הישראלית – אשר לא רק שר־החוץ אחראי להן – הם שמנעו עד עכשיו יצירתו של מצב אשר בלעדיו אין שחר לא לתואר שטחים “כבושים” ולא לתואר שטחים “משוחררים”, מצב שהיה הופך את האזורים הריקים שבתחומי קווי־הפסקת־האש ל“שטחים מיושבים”. המדיניות הישראלית היא שמנעה זאת, ומבחינה זו ברור ש“קו אבא אבן” הוא לא רק מושג המתיימר לשווא להיות שורש עמידתנו עד כה על הגבולות הללו, אלא הוא ניגודה של עמידה זו, מבחינת החלל הריק שהוא מקיים מאחורי הקווים הצבאיים, מתוך הנחה מפורשת שאין ליצור עובדות אשר יפריעו את הפינוי.

גם אילו היתה הדיפלומאטיה הישראלית שונה מכפי שהיא כיום, היה צריך להימנע מאימרת־כנף, המערבבת יחד את הקווים שעמידה בהם כרוכה בדברים שטעמם טעם הדם והאש עם הקו המדיני, הסובב בעולמות אחרים לחלוטין. התיימרותה של מדיניוּת־החוץ הישראלית מזה שנתיים ימים, לזקוף לזכותה את “העמידה על הגבולות הנוכחיים”, היא התיימרות מופרכת שיש לדחותה בכל התוקף הן מצד העובדות והן מפני שראוי להפריד את העמידה הצבאית של ישראל על הגבולות כיום מכל הצמדה אל ניסוחים שהפיקציה היא עיקרם.

שלושה פרקים

מאת

נתן אלתרמן

---

א. ריתוק מלמטה וניתוק מלמעלה

מאת

נתן אלתרמן

1

צו־הריתוק, שהוצא לחיסול שביתת הדוורים, נוסך רגש־מועקה בלב מפעיליו, הן משום עצם הצורך להזדקק לאמצעי זה והן משום שהוא מופעל דווקא נגד קבוצת אנשים הנמצאת כמעט בתחתית הסולם של דרגות־השכר ותנאי־העבודה.

ובכל־זאת דומה שמוטב כך, שכן אילו חזרו הדוורים לעבודה לא מכוח כפייתו של צו, אלא מכוח שכנועם של נימוקי הבטחון ונסיבות החירום שהוטחו כנגדם, היה חלק נכבד של הציבור הישראלי צריך לחוש עצמו לא בנוח מחמת המרחק בין יחסו לנימוקים נעלים אלה, בתחומי המעשה השונים, ובין החומרה שבה הוא מטיל את כל כולם על כמה מאות נושאי־מכתבים.

נכון, שביתות פראיות הן דבר פסול לכל הדעות ולא לשווא כתב עתון פועלי ישראל, “דבר”, שלאחר צווי־הריתוק “ילמדו עובדי הדואר שלא זו הדרך למאבק מקצועי”, אלא שתוך כדי כך ממשיך העתון מיד וקובע כי “עם זאת שומה על הנהלת הדואר ועל האיגוד המקצועי לבחון את הגורמים שהביאו להצטברות המרירות וליחסי־עבודה מעורערים ואם יש מעוּות לתקנוֹ בהקדם”. אכן, זהו בדיוק המעשה שהיה צריך לעשות לפני השביתה וזוהי בדיוק המרירות שהיה צריך ליתן עליה את הדעת לפני שהיא הגיעה לידי “הצטברות” ואלה הם בדיוק יחסי־העבודה שהיה צריך לתקנם לפני שהכל נוכחו פתאום לדעת שהם באמת “מעורערים”. עכשיו מתנהל משא־ומתן ברוח אחרת ויש להניח כי לאחר שביתה זו יתוקן בכל־זאת משהו וחלק מן הדרישות הצודקות של הדוורים ייענה. מסתבר, איפוא, בניגוד גמור לדעת“דבר”, כי אם “ילמדו עובדי הדואר” משהו משביתה זו, הריהם עתידים ללמוד כי לולא שבתו לא היה איש נותן דעתו על תיקונים, שכן מצב הניתוק מן הבעיות המוחשיות של “המרירות” ו“ההצטברות”, מצב שבו שרויים קובעי הענינים, היה נמשך כקדם. שביתה פראית זו, שדרישותיה לא היו פראיות כל־כך, מעידה, איפוא, שבנסיבות הקיימות, אולי דווקא זו הדרך למאבק מקצועי אצלנו, גם אם סופה צווי־ריתוק.

2

בשבועות האחרונים העלו הדיונים שנערכו בכנסת ובממשלה, בעניני כלכלה וחינוך, כמה עובדות מאלפות. נביא אחת מהן: בישראל יש כיום קרוב לתשעים אלף משפחות מרובות ילדים. משפחות אלו הן 12 אחוזים בערך מכלל תושבי המדינה, אך מספר ילדיהן הוא 42 אחוז מכלל בני־גילם במדינה, ומחציתם של אלה אין להם לא מזרון ולא מיטה לישון עליה.

נזכיר עוד כי למעלה משלוש מאות אלף נפש בישראל גרים במשכנות־עוני ממש ועשרה אחוזים מכלל המשפחות בישראל משכורתן שלושת אלפים לירות בשנה.

כנגד זה אנו שומעים כי בדיון הכלכלי האחרון, שנערך בממשלה, דוּבּר בעיקר על בעית הצריכה המוגברת של האוכלוסים ועל הצורך “לרסן את העליה המהירה ברמת־החיים ואת הגידול המופרז של ההכנסות”. הרשויות הכלכליות טוענות כי “יש לספוג מן הציבור חצי מיליארד לירות” כדי לצמצם את הצריכה והיבוא.

שתי תמונות אלה עומדות זו לעומת זו, ומי שרואה אותן יחד, כשתי מלכויות שאין אחת נוגעת בחברתה, צריך רק לקוות כי מצב זה לא יגרום זעזועים חמוּרים יותר וקשים יותר לריתוק משביתת הדוורים. נכון, יש מדינות שבהן יש תופעות של עוני משווע יותר, אלא שאצלנו יש בתופעה זו מידת עוולה כפולה ומכופלת, הן מפני מקורות ההון הלאומי הנתרם, הנהפך מקור הכנסה לשכבות־הרווחה והן מפני סיסמות שותפוּת־הגורל, הנשמעות אצלנו יותר מבכל אומה אחרת, בזמן זה של מצור ומלחמה.

ואף־על־פי־כן, דבר אחד הוא נעלה מעל כל ספק: אותן “משפחות מרובות ילדים” לא תשבותנה בכל מצב שהוא מלגדול ולצמוח, גם תוך כדי היותם ישנים יחד בערימה על הרצפה. בענין זה לא תהיינה שביתות פראיות, שכן השביתה הפראית האמיתית, בתחום זה, היא שביתתם של מדינת ישראל ושל הציבור מלהיחלץ לתיקון הדברים האלה. היכן הצו שירתק את הממשלה ואת החברה בישראל לבעיות אלו, שפתרונן הוא ענין חשוב ודחוף לא פחות מחלוקת המכתבים הסדירה?

---

ב. נפש טרופה

מאת

נתן אלתרמן

1

לפני שבוע מצאנו בין החדשות ידיעה קצרה שבה סוּפר כך:

באניה “מולדת” הגיע לחיפה צעיר אחד בשם קלוד אנדריי פוקס, בן 22, מגרנובּל שבצרפת. בבואו הצהיר “אני יהודי ואני מרגיש כי מקומי בישראל”. האיש נשלח לבדיקה רפואית, במוסד לחולי־נפש. לאחר מכן גורש מן הארץ.

סמיכות זו בין ההצהרה “אני יהודי ואני מרגיש כי מקומי בישראל” ובין העברתו של הצעיר מיד לבדיקה פסיכיאטרית, היא, כמובן, יותר סמיכות של ניסוח מקרי מאשר קשר שבין סיבה ותוצאה. לא הצהרה זו בלבד היא שעוררה חשד לגבי איזונו הנפשי של האיש. מתברר כי הוא באמת לא בריא ברוחו, ואף־על־פי־כן אין גירושו מוריד את הבעיה מן הפרק וייתכן כי יש עוד מה לשאול.

ביחוד אם נביא בחשבון כי גירושו הפעם (כפי המסוּפר באותה ידיעה ב“הארץ”) אינו הראשון במספר אלא השני, ופעם זו לא היה הגירוש טעון אפילו החלטה מיוחדת אלא היה אבטומאטי ונעשה כדבר המובן מאליו.

כן, זו לו לאיש פעם שניה שמגרשים אותו מישראל. לפני חצי שנה כבר ניסה קלוד אנדריי פוקס לעלות לישראל, באותו נימוק מטורף, שעליה זו¹ מתחייבת מתוך היותו יהודי. בפעם ההיא קפץ משום־מה הימה ונמשה והועבר לבדיקה בעכו ואחר־כך גורש כלעומת שבא. תוך כך הוכנס לרשימת האנשים שאינם רצויים ובבואו עכשיו בפעם השניה ביצעה כנגדו המשטרה (שאינה, לענין זה, אלא זרוע מבצעת של הוראות משרד־הפנים) צו־גירוש קבוע ועומד.

2

חוק השבוּת – אחד מחוקי היסוד של המדינה – קובע, כידוע, כי לכל יהודי הרשות לעלות לישראל, פרט למקרים שבהן מוכח לרשויות המוסמכות כי הוא פועל נגד העם היהודי או עלול לסכן את בריאות הציבור או את בטחון המדינה.

סייג זה, שהמדינה משאירה בידיה למקרים מיוחדים, מסתבר כאמצעי התגוננות שאפשר להבינו ולהצדיקו. אך השאלה היא אם בהפעלת התקנה הזאת נגד קלוד אנדריי פוקס, לא עברה מדינת ישראל את גבול ההתגוננות הלגיטימית.

שאלה זו אולי לא היתה נשאלת אילו עמדנו באמת בפני שטפון של מטורפים יהודים המתפרצים לעלות ארצה. אך ידוע שלא כך הם פני הדברים. יש להוסיף כי קלוד אנדריי פוקס אינו שייך גם לסוג פושעים פליליים או עבריינים המבוקשים על־ידי ערכאות של מדינות־חוץ.

משום כך – גם אם נניח כי מדינת ישראל צריכה להתגונן מפניו – ייתכן שהיה ראוי להביא בחשבון אפשרות של דרכי התגוננות אחרים. לאו דווקא על־ידי גירוש חוזר ונשנה.

כגון שמדינת ישראל היתה אומרת כך:

אמנם האיש הוא מופרע ואמנם מכל הבחינות לא חסרת משוגעים אני, אך הבה אקבל נא נפש עלובה ותועה זו. אקלוט נא את האיש הזה ואנסה להשיב את עצביו לאיתנם, שכן אם אני שבה ומגרשת אותו בפעם השניה, ולאחר מכן אולי בפעם השלישית, אני עתידה אולי לרפא אותו אמנם מן המחשבה המטורפת שבתורת יהודי מקומו בישראל, אך בכל שאר מובנים אני עושה מעשה שאפילו אזרח פרטי היה מהסס לעשותו לגבי קרוב־משפחה חולה, שכן שעה שאני מנערת חצני ממנו אני משליכה אותו אל מפתנם של זרים (במקרה זה צרפת) כשהוא מטורף שבעתיים.

3

ראוי לשים אל לב גם זאת, שמחלתו של קלוד אנדריי פוקס כנראה אינה מזדקרת לעין מיד, אם הצליח האיש להגיע שתי פעמים עד נמל חיפה כנוסע רגיל. אפשר שבפעם השניה לא היו מרגישים כלל בטירופו, לולא נכלל מראש ברשימה שעל־פיה חל עליו צו־גירוש אבטומאטי, וייתכן, איפוא, כי גם הוא עצמו היה יכול להשמיע כמה טענות שיש בהן הגיון (לפחות הגיון למראית־עין, כמו בהרבה מנימוקיהם של ראשי־ציבור ואנשי־מדינה הקובעים את גורלו). מחלתו פטרה את מדינת ישראל מלהיכנס בוויכוח אתו, ובכל־זאת היו הרשויות המוסמכות (והפעם משרד־הפנים) צריכות להעמיד עצמן לרגע במקומו, אם אפשר לומר כך, עד שהן דנות את דינו. ייתכן כי היה עליהן להרהר שמא אין הגירוש הזה מצוות־עשה או גזירה מן השמים ושמא, במקרה זה, כל המקיים נפש מטורפת אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.

אפילו אותו נימוק לא־שפוי ש“יהודי אני, והנני מרגיש שמקומי בישראל” היה צריך, אף הוא לעצמו, לעורר קצת יחס מיוחד כלפי איש זה, ולוּ רק מפני שזהו נימוק משונה שאין מרבים לשמעוֹֹ בימים אלה. לענין זה כדאי להזכיר מה שמצאנו לפני ימים אחדים ב“דבר”, על־אודות יורד אחד מישראל המתגורר בקאנאדה. לשאלת כתב־העתון מתי בדעתו לחזור לארץ, אמר היורד כי אין הוא מבין מדוע עליו לחזור ומדוע סבורים הבריות כי ישראלי היושב בקאנאדה הוא פחות ישראלי ממי שיושב בישראל? אני מביא כאן טענה מאירה זו, רק מפני שברור כי מדינת ישראל תקבל את הישראלי הבריא הזה בזרועות פתוחות בכל שעה שיהיה ברצונו לחזור.

אינני יודע מה עושה עכשיו קלוד אנדריי פוקס. אולי הוא יושב באיזה מוסד למופרעים, בצרפת, ומוחו החולה בוהה ואינו יודע מה אירע לו. לרגע נדמה שגם מוחנו אינו תופס משהו.

---

ג. היסטוריה שלא במקומה

מאת

נתן אלתרמן

אסיפת סטודנטים בפראנקפוּרט, שבה עמד לנאום השגריר הישראלי בן־נתן, לא נתקיימה. היא פוצצה על־ידי צעירים מן השמאל־החדש בסיוע רב של ערבים ובסיוע קל יותר של אנשי “מצפן”. לאחר שההפרעות נמשכו שעה ארוכה, אמר השגריר בן־נתן כי אם לא תתקיים האסיפה יהא זה מאורע היסטורי בתולדות גרמניה, שכן בפעם האחרונה אירע דבר כזה בשנת 1934.

על אף הערה זו המשיכו הנאספים לקרוא “הא הא, אל־פתח כאן” ודרשו מן השגריר כי יחזור בו מן הכינוי “ניאו־נאצים” שהוא הטיח בפניהם לפני שנה.

פיצוץ אסיפה הוא, כמובן, ענין רע, והדבר מעיד על איבתו הגוברת של השמאל־החדש לישראל ועל השפעת התעמולה הערבית. אך דומה כי בצדק לא השפיעה על הנאספים הערתו של השגריר בדבר שנת 1934.

התפרעויות השמאל־החדש והסטודנטים אינן אָפייניות לגרמניה דווקא ואינן נושאות חותם אנטי־יהודי דווקא. בפראנקפוּרט עצמה אירעו התפרצויות הרסניות הרבה יותר נגד אנשי “המימסד” הגרמני, ובאמריקה מפוצצים כיום לא רק אסיפות, אלא מחריבים אולמי־הרצאות וגוררים משם את המרצים או מכריחים אותם לטפס ולצאת בעד החלונות.

במידה שיש להן לתנועות השמאל־החדש נימה של אופי פאשיסטי, בין שאר נימות המשמשות בערבוביה, הרי אין זה ענין של ניאו־נאציזם דווקא וההתקפות של הסטודנטים הגרמניים על הקאנצלר קיזינגר, אשר שגרירנו מאומן אצלו, התקפות שעיקרן גינוי עברו של הקאנצלר¹, אף הן אינן מעידות על חזרה אל שנת 1934. פיצוצה של אסיפה כזאת יכול היה להתרחש בכל מדינה אחרת ומסתבר כי אם הזכיר השגריר את ימי עליית הנאצים לשלטון עשה זאת בעיקר מפני “חן המקום על יושביו” ומפני שהביא בחשבון את אופי הסביבה ואת תולדותיה המיוחדות.

אלא שכאן אנו מגיעים לעיקר. השגריר הבליט כאן סמיכות היסטורית, שאינה מחוייבת המציאות, בעוד שהוא מתעלם, במקרים אחרים, מן הרקע ומן הנסיבות המחייבות סמיכות זו הרבה יותר. ההיסטוריה ואופי־הסביבה נעשים נוכחים ונוסכים טעמם באירועי ההווה לאו דווקא ברגע הרצוי לנו. דומה שאם יש מקום להזכיר את שנת 1934 ואת המאורעות שבאו אחריה, הרי על רקע זה נראית, למשל, הצגת “טוביה החולב” בפני קהל גרמני אלמוני, כמאורע הרבה “יותר היסטורי” מאשר פיצוצה של אסיפה על נושא המזרח־התיכון. אותה תזכורת שהזכיר השגריר לסטודנטים של השמאל־החדש את שנת 1934 היא בכלל חלק מנטייתנו, של כולנו, לדקדק עם ההיסטוריה הגרמנית ולדאוג לה יותר משאנו מדקדקים עם ההיסטוריה היהודית. זכרון הנאציזם הגרמני, כרקע, שייך להצגה הגרמנית־ישראלית של שלום־עליכם (הצגה שהשגריר רואה בה תופעה יהודית גאה) ולהרבה אירועים אחרים, שהם תמצית הצרימה המרתיעה וששגרירנו הוא אחד מתומכיהם, ואילו הסמיכות שבין אותו רקע ובין התפרעות הסטודנטים היא פחותה מכך בהרבה.

1

איני סבור כי יש תקדים לרגישות שבה עקבו המשקיפים בישראל אחרי ההדים הציבוריים – להבדיל מן הצד הפוליטי המעשי – של הופעות ראש ממשלת ישראל בבריטניה. תסביך האשמה ההולך ומשתרש בקהל הישראלי, מכוח המחץ של תנועות סטודנטים מבחוץ ותנועות־פרופסורים מבית, גרם לכך שהצד הפומבי של מסע ראש־הממשלה נעשה כמעט עיקר לגבינו. דומה כי מעולם עוד לא גילינו מידת קשב כה רב ומידת להיטות כה ערה לכל מחמאה מפי עתונאי בקבלת־פנים, לכל שבח מפני נואם באסיפה, אפילו שעה שאותו נואם היה מדגיש כי הוא מתכוון רק להערכה אישית ולא למדיניוּת.

לשמחתה של ישראל – וכמדומה גם להפתעתה – מתברר כי צד זה של המסע, צד המגעים הציבוריים וההסברה – עלה, כנראה, בהצלחה. ההדים שנתקבלו מחוץ־לארץ הדגישו ביחוד את פשטותו של הטיעון הישראלי, כפי שהוא נשמע מפי גולדה מאיר. התרשמותו של “גארדיאן”, שציין כי הענין הישראלי הוצג על־ידי ראש ממשלת ישראל ב“פשטות הנוגעת ללב”, היא, כנראה, נחלת הכלל.

אכן, מן הבחינה המוחשית הישירה העמידה גולדה מאיר את הדברים על תמצית שבאמת קשה להתנגד לה. לאמור, כל מה שאנו דורשים הוא ששליטי ערב יישבו אתנו לשולחן המשא־ומתן. כל התערבות מבחוץ – כגון שיחות הארבע – פוטרת את הערבים מן החובה האֶלמנטארית הזאת. כל ערובות, פרט לאלו שתצמחנה ממשא־ומתן ישיר, לא תספקנה אותנו. אנו אומרים לידידינו – אל תסכנו את בטחוננו. רק אנו עצמנו נהיה השופטים מהו בטחון בשבילנו.

כל זה באמת פשוט מאוד וקולע אל התמצית. השאלה היא רק אם אין זה פשוט מדי ואם אין אנו מפסידים על־ידי פשטות זו – שהיא, אגב, עיקר הטיעון הישראלי מאז מלחמת־ששת־הימים – כמה עיקרים שבלעדיהם נעשית הצגת הדברים אמנם סימפאטית ואנושית, אך גם מופרכת במקצת.

שכן עם כל הכבוד לפשטות זו, צריך בכל־זאת להביא בחשבון כי משקיף שאינו מתמצא בפרטים וברקע, הנראים לנו מובנים מאליהם, עשוי להוסיף ולומר שאמנם התביעה שנאצר וחוסיין יסכימו למשא־ומתן היא מינימום, אך בכל־זאת עובדה היא שאנו דורשים זאת בעוד אנו עומדים בטריטוריות שלהם, טריטוריות אשר על שייכותן המקודשת לחוסיין ולנאצר לא ערערנו מעולם ואף אישרנו אותה בחתימה מפורשת ובהצהרות לאין־ספור. הטענה שאין שום צד שלישי רשאי להתערב בחישובי־בטחון שלנו (ושום נימוק, חוץ מבטחון, אינו מובא בטיעון שלנו, כי הס מלהזכיר) היא טענה הנראית במצב זה, עם כל פשטותה, כעמדה מפוקפקת יותר משאנו מדמים בנפשנו.

טבעית וסבירה מבחינה זו היתה שאלתה של העתונאית שתמהה – בפגישה של ראש ממשלת ישראל עם עתונאי־חוץ בלונדון – מדוע מדברת גולדה מאיר רק על בטחון ואינה מדברת על צדק. אני מביא שאלה זו לאו דווקא מפני שאני מייחס לה כוח־מחץ רב מצד עצמה, אלא מפני שהתשובה שהשיבה לכך גולדה מאיר, כפי ששמענוה בראדיו, עשויה היתה רק בנסים לשכנע מישהו או להוסיף לתדמית הישראלית שאנו הופכים בה והופכים בה לשווא. גולדה מאיר ענתה, כי אם אנו דורשים שיחות על גבולות מוכּרים ובטוחים הרי מושג הצדק כלול בכך מאליו ועצבנותה של תשובה זו ניכרה גם בתוספת המיותרת שקבעה כי השואלת רשאית, אם רצונה בכך, להטיל אל תוך הניסוח הישראלי גם את הצדק, ואפילו באות גדולה.

2

נכון, לא התדמית היא עיקר. מוטב שתהא תדמיתנו גרועה ואנו חיים וקיימים – אמרה גולדה מאיר בפגישה עם נציגי ועד שליחי הקהילות – משתהא תדמיתנו נאה ואנו חדלים מלהתקיים. דבר זה ודאי שהוא אמת ושעה שהוא נאמר פעם או פעמיים, בנימה אירונית, יש בו רעננות נכונה ומשכנעת, אך הדברים מרצינים ומחמירים שעה שאתה נוכח לדעת כי זוהי באמת תמצית ההשקפה היהודית הלאומית בימים אלה, כפי שהיא מתנסחת בפי דובריה. הדברים מחמירים משעה שאתה נוכח לדעת כי לאט־לאט נעשית המדיניוּת הישראלית – ולמעשה כך היא כבר מזמן – מדיניות של נימוקי בטחון מעשי, המתנזרים מכל “קוסמטיקה” של צדק ושל חשבון־לאומים ושל זכויות עבר והווה ועתיד, מדיניות שלעומתה נשמעות אף ההצהרות הדקלמניות של נאצר ושל חוסיין, בהצהירם שהערבים אינם עוסקים ב“מכירת שטחים”, כבעלות תוכן שרשי יותר ומשכנע יותר.

על אחת כמה וכמה שעה שאנו חוזרים ומדגישים – דבר שעבר כחוט־השני בכל הופעותיה של גולדה מאיר במסעה – שלולא רצונה של מוסקבה לא היתה פורצת מלחמת־ששת־הימים. טענה זו – שסבירותה היא בספק גדול – אנו טוענים על־מנת לפסול את שיחות הארבע מחמת השתתפותה של רוסיה בהן. את השיחות אין אנו מסכלים בכך, כמובן, אלא שבדרך אגב – וזו תוצאתה הוודאית היחידה של טענה זו – אנו פוטרים את שליטי ערב מאחריות למלחמה והם נעשים עשוקים כפליים, הן בידי ברית־המועצות, שסיבכה אותם במלחמה על־כרחם והן בידי ישראל שגזלה את אדמתם.

3

במידה שנקלעים אל תוך מדיניותנו עיקרי היעוד הלאומי והציוני, הריהם מתעוותים לבלי הכר בתוך חללה הריק והמעוקם. אחד מסימני האירוניה הנוקבת של תקופתנו היא העובדה, כי אפילו עיקרון יסודי כמו שמירת אָפיה היהודי של המדינה אינו מובא עכשיו אלא כדי להוכיח כי ארץ־ישראל זו שבידינו כיום, כפי שחזו אותה תולדות הציונות ותולדות העם, מראשיתן ועד חלוצי ההתישבות החדשה בתחילת המאה, כי ארץ־ישראל זו היא סכנה לקיום הלאומי.

ביטוי של שיא לעיווּת זה מצאנו בימים אלה בדבריו של שר־החוץ שהתריס כנגד סכנה זו בקבעו שהוא והסבורים כמוהו “רוצים שישראל תהיה יהודית כמו ששוודיה היא שוודית וכמו שצרפת היא צרפתית”. הפסוק שבו מנסה שר־החוץ להצדיק את השקפת ההפרדה והוויתור, פסוק זה של "ישראל יהודית כמו ששוודיה היא שוודית וכו' " הוא, כידוע פאראפראזה של ניסוח שהיה מסיסמות־היסוד של המאבק הציוני המדיני בעת החדשה, והכל יודעים כי וייצמן התכוון בכך לא להרכב הדמוגראפי של האוכלוסיה אלא לשייכותה המדינית של הארץ, של הארץ כולה, אפילו לפני שעבר־הירדן הופרד משטח המנדאט, לארץ־ישראל כולה, על הערבים ועל היהודים שבתוכה, עם אלה שיתקבצו אליה מן התפוצות. דבר זה אין בו ספק, ואף־על־פי־כן אין פוצה פה שעה ששר־החוץ נוטל פסוק כזה, ועושה אותו קרדום לגדע בו את משמעותה של תקופת התחיה ומשמעות תולדות האומה, קרדום לוויתור מרצון על ארץ־ישראל זו בגלל שש מאות אלף ערבים שהיא מביאה עמה (נוסף על ערביי ירושלים ורצועת עזה שכבר השלמנו עם מציאותם, אף כי שר־החוץ מתעלם מכך בחשבון המספרי שהוא מנפנף בו). ויתור זה, הנחתו היסודית היא, כמובן, שענין קיבוץ־גלויות תם ונשלם ומצבן של תפוצות ישראל מוקפא כפי שהוא ברגע זה ומכאן ואילך יש רק להבטיח איך־שהוא את הגבולות וסוף־פסוק.

כן, כל הלך־הרוח הזה בא לא מתוך קהוּת־חושים או ליקוי הגיון, אלא מתוך שיהודים מסויימים בתוכנו נוטלים לעצמם רשות לחתוך את גורלו של העם, את משמעות עברו והווהו ועתידו, לפי הצירופים המסתברים ברגע זה ממש בישיבת הסניף המחוזי או הלשכה הארצית של המפלגה או של חלק מן המערך. כך נהפכות גם סיסמות־היסוד של תקופת התחיה לסיסמותיה של תבוסה רעיונית לאומית שאין דוגמתה להתעלמות לא רק מעברה ועתידה של האומה, אלא גם מנסיבותיו ואפשרויותיו של הרגע הזה עצמו, שבדרך תפיסתנו אותו אנו קובעים מהלכן של הקורות.

באופן זה, בעוד אנו דוחים בחימה את דיבוריהם של שליטי ערב על דה־ציוניזאציה של מדינת ישראל, אנו מכריזים למעשה על אבטודציוניזאציה לא רק של המדינה אלא גם של האומה ותולדותיה.

4

לפני ימים אחדים עמדה קבוצת אנשים על ראש הר גריזים, אחד ממקומות־המיצפה המפתיעים שבארץ. רוח חדה וחזקה נשבה וכמו זינקה מראש ההר לעוף על פני הנופים המשתרעים סביב, נופי הרים ובקעות שקוויהם מתעגלים, פה ושם אפילו רכים ומתולתלים, נופים שקלסתר־פניהם כה שונה מן הסלעיוּת החדה של ארץ יהודה, נופים שעליהם נאמר שהם ארץ חמדה ובה ורחבה, נופים שברגע זה קשה היה, עם כל הרצון הטוב, לראותם רק בדמותו של אותו מספר נורא של שש מאות אלף ערבים שימחקו את אָפיה היהודי של המדינה…

למטה רבצה שכם שזה עתה עברנו בקאסבה שלה, זו שחוצותיה נראים כסדקים ארוכים בתוך גוב מתגובב על חצרות וחנויות ועליות־גג ומרתפים, ובאחד הסדקים הללו באה לקראתנו משאית שמילאה את כל חללו של הרחוב ונראתה כאן כמו פיל המתעייל בקופה של מחט, ושעה שמשאית זו חלפה על פנינו נשקפו פתאום מתוך תא הנהג פניו המחייכות של בחור יהודי בגופיה, חושפת שער־כתפיים נוצצות מזעה וחכליליות־עור מחום־צהרים, בדיוק כפי שנהג־משאית כזה נראה בצומת בית־ליד או במיסעף בית־שמש…

עכשיו, מראש ההר, ראינו את העיר כולה, על חוצותיה, על כיכריה הסוחרות, שכנראה לא בכל יום נערכות בהן הפגנות, על בית המושל אשר בו נערך לפני כמה ימים טקס מינויו של ראש־העירייה החדש, על כל חוטי העיסוקים העירוניים הטבעיים המשתרגים סביב לענין, עיסוקים שלא בכל שעה ובכל יום הם רצופים געגועים אל חוסיין דווקא, עיסוקים שכמוֹתם אתה מוצא בנצרת ובכפרי הגליל הגדולים, ובערים ערביות של המשולש הידוע, עיסוקים שקשריהם עם ירדן ועם כוויית הרחוקה אינם תמיד קשרי מזימות ואפילו בעצם היום הזה נדמה לך כי בעוד כמה שנים עתידים קשרים אלה לשאת אופי שאינו שונה מקשריו של כל מיעוט אחר, בכל ארץ אחרת, עם עיקרה של האומה שמעבר לגבול הפתוח…

במרחק־מה משם נראה גם התל האפור של שכם הקדמונית, זו המוגדרת כ“מקראית”, זו שאינה כיום באופנה היהודית כמו כל מה ששייך ל“קושאן” התנ“כי הנלעג, ויש נמנעים מ”להתיחס" אליה כדי שלא להיות חשוד על חוסר־תרבות וחוסר־זיקה לערכים נאורים…

בין זה לזה נראה מראש ההר גם נתיב המלחמה של ששת־הימים ומסלול חיילי הנח"ל שעליהם הוטל לעבור שותתי דם בחוצות הללו עד שהעיר הניפה דגלים לבנים…

הרוח הוסיפה בינתיים לעוף ולחתוך במרחב, כשהיא חולפת בהר בין שרידי המקדש הרומי, הנושא על גבו שארית של מצודה מימי ביצנץ ובין שלט שומרוני שעליו אתה מוצא כתוב “עקידת יצחק”, שכן לפי המסורת השומרונית אין הר גריזים אלא הר המוריה…

לא, אין אני מביא את כל הדברים הללו לשם “ליבוי יצרים”, ואין אני אומר כי הר כזה מעורר בי ריגשה שאין לעמוד בפניה. איני חושב כי החאן בחדרה הוא מקום היסטורי הנופל בחשיבותו מן המקומות האלה. אפילו ששים שנות תל־אביב הן, לדעתי, תאריך שאינו מתבטל בפני אלפי השנים הנשקפות אלינו מן התל אשר לשכם הקדומה או אפילו מנדבכי אחאב בהר שומרון הסמוך. אך למראה נופיהם של ההרים והבקעות הללו, המשתרעים סביב בתנופת אדירים, הרים ובקעות אשר בחלקם הגדול אין בהם לא ערבים ולא יהודים, אין אתה יכול שלא להרהר כי פרוגראמות הוויתור על כל זה, ויתור מרצון, ויתור למען שמירת אָפיה היהודי של המדינה, הוא משהו פראי וחסר־שחר אשר שום אומה שפויה לא היתה מעלה אותו על דעתה, דבר שעיקרו אולי לאו דווקא התנכרוּת ל“היסטוריה”, אלא עיקרו הוא התנכרות להווה, התנכרות לחאן בחדרה, התנכרות לדגניה אל“ף ולחצר כנרת ולבית־החמר הראשון של הבילו”יים בגדרה, התנכרות למאבקיו ולמשמעות נתיבו ויסוריו של עם, אשר על פרשת־דרכים זו של ימינו עליו להחליט אם הוא עושה את חשבון חייו או את חשבון לבלריו…

חשבון לבלרי זה נסחף ונמוג כמוץ ברוח, השוטפת עכשיו את ההרים הללו, כמו שהוא קמל ונהפך לאפר בלהט בקעת ־הירדן שעברנו בה לפני־כן, בין יריחו ובין הנהר, מקום שהאדמה כאילו איבדה צלם אנוש ואין היא לא עפר ולא סלע אלא שלד נצחי ודומם, שאין לו שום משמעות וערך לגבי שום אומה שבעולם, פרט לעם אשר חייליו עומדים כאן עכשיו אפורי־פנים ולוהטי־קסדות ומשגיחים על מעבר סחורות לגדה המזרחית, ועל מכוניות החוזרות משם כדי לשוב למחרת היום על עקבותיהן, לרגל המסחר, ועל ביקורי־קיץ של מתלמדים הבאים מארצות ערב אל משפחותיהם בישראל. חיילים וקצינים אלה, אשר פניהם דומות בלהט הצהרים הללו לאדמה הנוראה שסביבם, עמלים כיום למען האופי היהודי של המדינה הרבה יותר מאלה הממנים עצמם אפוטרופסים לאופי הגלוי והנעלם הזה.

1

ברור, כי בתנאי המדיניוּת הישראלית הקיימת, ולפי התקנות הקיימות, מילאו השלטונות את חובתם היסודית בסכלם את נסיון ההתנחלות של שלושים הצעירים היהודים בראשית שבוע זה.

ברור כי לנוכח המדיניות והתקנות הקיימות אין לנסיונות־התנחלות פארטיזאניים שום סיכויי הצלחה מעשית וגם ערכם ההפגנתי עשוי לפוג לאחר כמה נסיונות, שכן חיילי צה"ל הם שיצטרכו לטפל בהם ולסלקם ואפשר לחזות מראש למי תהיה נתונה, בצדק, אהדת הציבור, אם תיהפכנה הפגנות אלו למעמסה ואולי אף לסכנה לכוחות הבטחוניים.

ואף־על־פי־כן, מי שבא, לאחר סיכולו של נסיון ההתנחלות, לגנות את הצעירים שאמרו להתנחל בניגוד לתקנות, לגנות אותם בלבד ולהסתפק בכך, נמצא עושה מלאכתו קלה מדי.

שכן אותן תמונות של מצוד אחרי מתנחלים יהודים בארץ־ישראל, והצבת מחסומים וגרירת המתנחלים אל המכוניות, כל זה אינו אלא חלק מן התמונה הכללית של המדיניוּת שגרמה את הדברים.

והשאלה שיש לשאול היא אם אמנם יש לראות את מעשה המתנחלים כדבר האחד הבלתי־טבעי והבלתי־נכון בכל המירקם המעוּות הזה.

2

אותם שרים ואישי־מפלגה שכבר הספיקו להצהיר כי נסיון פארטיזאני זה של מתנחלים הוא ענין שהפוליטיקה עיקרו, מוטב שיחפשו את הפוליטיקה במקום קרוב יותר.

שהרי אם יש מקום שבו הופקע ענין ההתנחלות משרשיו העקרוניים והועבר לתחום הפוליטי ולמישחק הכוחות המפלגתיים, הרי אין מקום זה אלא ממשלת ישראל והנהגת המערך כיום.

בימים אלה, בשנה השלישית למלחמת־ששת־הימים, בעוד תכניות התנחלות נידחות בישיבות הממשלה מישיבה לישיבה ומדחי אל דחי, אנו שומעים את המזכיר הכללי של מפלגת־העבודה אומר כך:

“אין זה סוד שאישים מרכזיים במפלגה מחזיקים בעמדות ובגישות שונות ביחס לבעיות שישראל מתלבטת בהן בעת הזאת. ברור כי עמדות אלו יבואו לידי ביטוי במצע המפלגה להסתדרות ולכנסת. אך רק תוך הבנה וסובלנות הדדית תוכל המפלגה לגבש את המצע שיהא מייצג את כל גוני הקשת שלה. מפלגת־העבודה סבורה כי מצע כזה הוא בהישג־יד וכי המשותף במפלגה עולה בהרבה על המפריד”.

אם נעיר כי מצע זה, שבו מדבר המזכיר הכללי, צריך להתוות את תכנית־הפעולה של ממשלת ישראל, לאחר הבחירות, בשאלות גורל של המדינה והעם, נבין מה רב המרחק בין רצינות הבעיות שעל הפרק ובין חוסר־רצינותה של ההנחה כי מצע כזה יכול וצריך לבטא את “כל גוני הקשת”. דבר זה הוא ב“הישג־יד” רק אם מניחים כי המטרה היא הכנתו המוצלחת של תבשיל הניסוח הפוליטי כתחליף לעיסוק בבעיות עצמן. לנוכח כל אלה קשה שלא לגחך שעה שאתה רואה את הטורחים בכך משרבבים ראשם לרגע מתוך גלי העסקנוּת הפוליטית וקובלים מרה על שקבוצת צעירים הופכת, כביכול, את ההתנחלות לפוליטיקה.

3

דוגלי המדיניות האוסרת את ההתישבות ביהודה ובשומרון, במקומות שבהם דחיפותו של ענין זה רבה כיום משהיתה בכל תולדות הציונות – מחמת הזמן הקצר שבו עשויים הדברים להיחתך – הם ראשי תנועות חלוציות הנושאות גם כיום בעול בכל מקום שבו הדבר נדרש ומקבל אישור. ידוע שלא רבים מן השכבות הרחבות בעם נחלצים לעזור להם במילוי חובה זו וההתרסות על מיעוט ההיענות מוצדקות הן, אך לא פחות מזה תהא מוצדקת התמיהה על כך שממשלת ישראל אינה נוקפת אצבע כדי לנסות ולגלות שמא בכל־זאת חבוי בעם בימים אלה פוטנציאל ראוי של נכונות להחיאת מפתה החדשה של ארץ־ישראל במעשי בנין והיאחזות, בהתנחלות עירונית, חקלאית, תעשייתית ואפילו מסחרית שעיקרה שותפויות עם תושבי “השטחים” במפעלי ייצור ופיתוח. במידה שנכונות זו קיימת – הריהי נבלמת ונידחית כמו שנידחו שלושים הצעירים שביקשו לעקוף את המחסומים בדרך להר־גריזים ולשילה.

בדברי תשובה שלה לשאילתה של שמואל תמיר, בענין שלושים הצעירים הללו, השיבה גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל, כי בדיבורים בלבד לא נחרש עדיין אפילו דונאם אחד. נכון מאוד, אלא שראוי להזכיר כי גם דיבור זה שלה סוף־סוף רק דיבור הוא וההבדל בינו ובין דיבורים אחרים הוא בכך שדיבוריה אלה לא רק שאינם חורשים דונאם כלשהו אלא שהם מונעים חרישה בידי כל הנכונים לכך.

יש בדבריה אלה של גולדה מאיר כובד־ראש מדוּמה, המכסה על שטחיוּת שאינה רחוקה מכל “מלל” אחר. יש בתשובתה זו מן ההתנשאוּת הנעשית אפיינית יותר ויותר לוותיקי תנועת־העבודה, הנשענים בבטחון רב ומוצדק על עברם החלוצי, גם כשהוא כבר נסתר מאחורי שנים רבות של עסקנות, אך עודו מספיק כדי לשלול מכל חוגים אחרים זכות “התערבות” בענינים אלה. פעמים, שעה שאתה רואה את מדיניותה הנוכחית של הממשלה ואת מצדיקיה מבין הוותיקים יש לך רושם כי עברם החלוצי ביישוב הארץ כה ממלא את כל ישוּתם עד שהוא נראה להם מבלי משים כצידוק מספיק וטבעי למניעת יישובה בהווה, ועל־כל־פנים לשלילת זכותם של אחרים למחות על כך מחאות של “מלל”, אף כי פעמים רבות מתברר כי בוויכוחים אלה סולדים הוותיקים רק מפני מלל של זולתם.

מדיניות ישראלית זו, שוותיקי ההתישבות במידה רבה אחראים לה, היא הגורמת שענין ההתנחלות – העירונית והכפרית גם יחד – אינו קורא בשעה זו לעם כולו, לעובדיו, לחקלאיו, לבעלי־תעשיה שלו, לבוא ולהיאחז בארץ־ישראל זו הנמצאת בפעם הראשונה, ואולי האחרונה, בידי העם היהודי. מדיניות זו היא האחראית לכך שתנועה עממית כזאת לא קמה, ולא ננקטו כל אמצעים לעורר אותה ולחוללה, ושעה שמתגלה נצנוץ של נכונות כנה ואמתית, כגון זו שנהדפה עתה, הרי נזעקים ותיקי החלוצים להכריז, כי הללו “נושאים את שם ההתישבות לשווא”.

באיוולתנו אנו עמלים ל“נטרל” גם את כוח־המשיכה הדתי של חבלי־ארץ אלה לגבי חוגי נוער מסורתי, הנכון להיחלץ, ובמקום שנראה כוח־משיכה זה כנכס אנו ממציאים בלי־הרף כינויי־גנאי כדי לשים אותו לצחוק ולהוקיעו כ“מיסטיקה” וקנאוּת חשוכה.

4

ותיקי ההתישבות והחלוציוּת, הקמים לגונן על המדיניות הישראלית הזאת, לא הם מייצגים כיום את עברה החלוצי של ארץ־ישראל, ועל אף כל התיימרותם לא הם דובריה. דומה כי בין כל ותיקיה של תנועת־העבודה וראשיה, מוצאים אנו בשעה זו רק אחד אשר קולו ממשיך את החוט השרשי, הציוני שלא נטמע בתוך הפקעת המטושטשת שלעת הזאת. קול זה הוא קולו של יצחק טבנקין, אשר גם אם אין חברים מקשיבים לו, הרי הוא נשמע רענן ואקטואלי יותר מהרבה דברי־התנשאות חלוציים הנשמעים מעל במת הכנסת. המדיניות הישראלית רשאית להתעלם מן השאלות המשתמעות מדבריו, אך אלו הן שאלות־החיים של תקופתנו:

“כיצד אנחנו, בהכרעתנו החפשית, לוקחים עלינו את האחריות שלא ליישב ולפתח כל שטח אפשרי בארץ־ישראל הנמצאת ברשותנו, שלא להפעיל את מלוא היכולת והאמצעים הנתונים בפועל ממש בידינו וזאת מתוך שיקולים של זהירות או נוחות דיפלומאטית לטווח קצר בלבד… והרי בכך מפקיעים היהודים, לראשונה בתולדות הציונות, מרצונם שטחי ארץ־ישראל שנועדו להצלת יהודים – ועושים אותם קלפים העלולים להימסר לשלטון אנטיציוני. זאת היא המשמעוּת האובייקטיבית היחידה של האיסור שהטלנו על עצמנו להתיישב בשטחים אשר שוחררו במלחמת־ששת־הימים”.

5

העמדה הסבירה והמובנת ביותר, הן בבעיה הכוללת של ההתנחלות ב“שטחים המוחזקים” והן לגבי “תקרית הר גריזים”, היא עמדת מפ"ם.

“על המשמר”, במאמרו הראשי, אינו צריך נימוקים רבים כדי להסביר כמה ענין זה פסול. די לו בכך שהוא קובע כי מתנחלים אלה אמנם טענו שאינם מפלגתיים והם פועלים רק מתוך אהבת הארץ, אך למעשה הם מייצגים ביזמתם חסרת־האחריות את התנועה לשלימות הארץ או אחד מאגפיה.

ואילו מה ששייך לטיבה של התנועה הזאת, הדברים ידועים, ורק לפני ימים אחדים מצאנו באחד המאמרים ב“על המשמר” כי “אל־פתח ואנשי ארץ־ישראל השלימה – פועלים למעשה לחידוש המלחמה, שכן אלה כמו אלה יודעים כי לא ישיגו את השלום כמתכונתם הם, בלי מלחמה נוספת ואולי סידרת מלחמות נוספות”.

הגדרה זו אינה ראשונה במינה ב“על המשמר” ואילו הוספנו דוגמאות בענין זה היינו נוכחים לדעת כי שתי תנועות אלו, אל־פתח והתנועה לארץ־ישראל השלימה, לא רק דומות זו לזו בכל, אלא שהן בכלל תנועה אחת, הפועלת משני כיווּנים נגד תכנית־השלום של מפ"ם, זו שלמענה צריך העם היהודי לוותר על התישבות בארץ־ישראל שבידיו, בשעה האחרונה העומדת אולי לרשותו.

לגבי תכנית זו ראוי לציין כי מזה כמה שנים היה נדמה כי אין מפ"ם יכולה להוסיף עוד על השיאים שאליהם הגיעה בדרכה הפוליטית, במה ששייך לאוריינטאציות ולתכניות שנעשו מופת של קוצר־ראוּת ושכרון־חושים, ושלא נהפכו למכשלה לעם כולו רק הודות לכך שתנועה זו לא קבעה את הדברים ולא חדלה להיות מיעוט. אלא שכיום מסתבר כי שיא פרוגראמאטי חדש מתנשא בדרכה בצורת תכנית כוללת לפתרון הבעיות שלאחר מלחמת־ששת־הימים, אלא שעכשיו – וזה עיקר המכשלה – אין למעשה הבדל בין תכניותיה שלה ובין מדיניוּת הרוב השליט.

מדיניוּת זו מחזיקה את הארץ, הפתוחה לפנינו כולה זו הפעם הראשונה בתולדותינו, כשהיא נשמרת ריקה וחסומה בפני מתנחלים יהודים, בפני היעוד האחד ואין שני שהיה שמור לה בכל יום ויום מימי חייו של העם עד לפני עשרים שנה. מדיניוּת זו, שגם ראשי הקיבוץ המאוחד, אשר ההתישבות ב“שטחים” היא בפירוש אחד מעיקרי מצעם, עומדים בתוכה כבולי ידים, מדיניות זו אין ספק שהיא מסוכנת לבטחון ישראל ולעתיד האומה הרבה יותר מ“יוזמתם חסרת האחריות” של אותם שלושים צעירים שאמרו להתנחל בהר־גריזים או בשילה.

משום כך, גם שעה שאנו פוסלים ומגנים את נסיון ההתנחלוּת הפארטיזאנית הזאת, גם שעה שאנו אומרים כי אין מקום ואין צידוק לנסיונות כאלה אשר המשכם עשוי להידרדר אל מצבים שבהם הם עשויים להפסיד גם את ערך ההתרסה והמחאה שבהם, עלינו לדעת עם זאת, כי מעשה שלושים הצעירים היהודים הללו הוא טבעי יותר מן המדיניות שגרמה אותו. הוא טבעי כתגובה על מצב שנתעוות, ובמקום שנהא מופתעים ממנו כל־כך, מוטב שנבין כי לא ייתכן שקו מדיני חותך־גורל, המנוגד ליסודי העיקרים הטבועים בדברי ימי העם ובתולדות ישוב הארץ, לא יעורר בציבור הישראלי גילויים של זעזוע ויתקבל באדישות רבה יותר מאשר הגדלת המכס על מקלטי הטלוויזיה. אם נסתפק בכך שנגנה את מעשה המתנחלים ולא נראה את העיקר, את הקו המדיני המעוות שהצמיח מעשה זה, אנו עשויים להמשיך את ההתאבנות הציבורית והלאומית, אשר סכנתה רבה לאין ערוך מסכנת “חוסר־האחריות” של הקמים להפר אותה. תוך תהליך של אפאטיה והשלמה אנו עשויים להגיע בענינים גורליים אלה לידי מצב שבו לא נרגיש אפילו כיצד הזמן חולף לבלי שוב, עד שנתעורר מן הקפאון ונראה כי הבעיה ירדה מסדר־היום וארץ־ישראל, זו שבידינו, נעלמה ואיננה ואפשר סוף־סוף לגשת לארגון סניפי המפלגה ולמינוי הגזברים והמזכירים.

שני פרקים

מאת

נתן אלתרמן

---

א. רוח תזזית

מאת

נתן אלתרמן

דומה כי שגרירנו בבון נמצא כיום בתוך רוח־תזזית של הרצאות והופעות המצטרפות לחזיון שאין לו תקדים.

מדינאים של אומות העולם, פרופסורים של אוניברסיטאות ובעלי כהונות אחרות נמנעים כיום מנסיונות־שווא לנהל ויכוחים פומביים באסיפות, המועדות, מטבע הקהל השמאלי־החדש, לתוהו ובוהו. אך את שגרירנו אין זה מרתיע.

ומדי פעם, לאחר הופעותיו, מוסרים הכתבים כיצד הוא יושב ומעשן את הסיגר, בשלווה ובאומץ, בתוך השתוללות כללית, אשר הסיסמות “אל־פתח כאן” הן הנוחות והמתונות שבסיסמותיה.

אמנם כן, לפעמים מצליח שגרירנו להשחיל מלה או שתים אל תוך המיקרופון, הנקלע בין היריבים ונתלש מיד אל יד בהתכתשויות איתנים –

ופעמים, לאחר שעה או שעתיים של שאגות ג’וּנגל, מתקשר איזה בדל ויכוח –

אך ברור כי יסוד ההסברה או ה“דו־שיח” בטל בששים בתמונה הכללית, שהיא תמונה מבוהקת של קרקס שהיה לחרדת־אלוהים.

בנסיבות אלו לא ייפלא כי הופעותיו של שגרירנו, במידה שיש לו אוהדים בקהל השומעים, מעוררות הדים חיוביים בעיקר מצדן הספורטיבי.

רבים מציינים בעיקר את קור־רוחו ואת השלווה הסטואית שבה הוא מעשן את הסיגר בתוך מבול החרפות והגידופים, עד שהיריד מסתיים והשגריר עובר להפגין את איתנות־הרוח הישראלית בעיר אחרת.

לעת ביקורו הקצר בישראל נפסק לימים מספר מסע “ההסברה” שלו בערי גרמניה ואוניברסיטאות שלה.

אך לאחר ביקור זה לא עברו אלא כמה ימים וכבר אנו שומעים על הופעה חדשה בפני קהל גרמני צעיר, הופעה שההפרעות לה והתוהו השואג סביבה נמשכו שעה וחצי ברציפות.

אינני יודע אם זה שיא, או שעוד חזון למועד, אך כיוון שאין להניח כי סגולותיו הספורטיביות ותכונות האומץ הסטואי של שגרירנו זקוקות לאישור נוסף, אולי מוטב לשכך את התנופה שהוא משקיע בהופעות אלו ואולי מוטב להפסיקן כליל. אין ספק כי עמידתו בהן מוסיפה לו כבוד, אך השאלה היא אם זה מוסיף כבוד גם לענין שבשמו הוא מופיע.

ואם אני עומד על ענין זה של כבוד, הריני עושה זאת רק משום שזה הדבר האחד שנשאר בכל הפרשה הזאת, שהרי “הסברה” ודאי שאין כאן.

השגריר סבור אולי כי החלטתו הנחושה להמשיך במסע־ההרצאות היא לכבודה של המדינה, אך דומה כי בנקודה זו טעות בידו וממשלת ישראל או משרד־החוץ צריכים להעמידו על טעותו.

---

ב. המאור הקטן

מאת

נתן אלתרמן

1

בחודש זה ראו עיני האדם בפעם האחרונה את הירח כפי שהוא נראה מאז בריאת העולם. החל מן המולד הבא כבר יהיה זה ירח אשר רגלי אדם דרכו על אדמתו.

ובתוך לוח הביקורים והפגישות של נשיא ארצות־הברית, למשל, כבר הוקצה זמן בחודש הבא ל“קבלת־פנים לחוזרים מן הירח”.

ויש, כידוע, ביקורים שהוקדמו לרגל ענין זה וביקורים שנידחו לאחריו וכך עומד סעיף זה כשהוא כבר משולב בתוך ההווי.

אמנם כן, גם לאחר מכן עוד יוכל אדם לחיות חיים שלמים ולא לבקר אפילו פעם אחת ב“ים השלווה” או לטפס במורדות המכתשים הירחיים. יהיו, כמובן, חוגי עילית חברתית אשר אנשיה יוכלו לומר מפעם לפעם, כבדרך אגב, “זה עתה חזרתי מחוץ־לארץ” (כלומר, מחוץ לכדור־הארץ), אך עוד שנים רבות תהיה זו, כנראה, חברה מצומצמת.

עוד ימים רבים יוסיף הירח להאיר כקדם ללא כל שינוי, אך העולם שיואר בו כבר יהיה עולם אחר.

2

הכוח שיטיס את חללית אפולו־11 יהיה לא רק כוחם של מנועי הסילון. חלק רב בטיסה הזאת יש, כידוע, לכוחה של המדיניות העולמית ושל התחרות הבינגושית.

אך גם זה עוד אינו כל החשבון כולו.

שכן שותפים עיקריים למיבצע־אפולו זה הם, כמובן, קופרניקוס וגליליאו וניוּטון ואותם הוברי שמים בבליים ואשוריים אשר השקיפו השמימה מראש מגדליהם וחישבו מועדי הלבנה וערכו טבלות מהלך כוכבי־הלכת וגלגל המזלות.

אגב, גם אותם אסטרולוגים בבליים ואשוריים צפו בכוכבים לא רק כדי להגדיל תורה אלא גם בהתכוונות מפורשת למדיניות הבינלאומית ועניניה, שכן אחד “התמריצים” שעוררום לעשות לילות כימים על מגדלי התצפית היה הצורך לנבא סיכויי מסעות מדיניים ומלחמתיים של מלכי אשור ובבל במלחמה הקרה עם גוש הממלכות של ארץ־היאור.

חישובים מדיניים אלה נשכחו. נשארו לוחות־החימר של חישוב ליקויי חמה ולבנה ותנועות גלגליהם.

עכשיו אומרים כי אנשי אפולו־11 יטלו עמהם אל הירה את הדגל האמריקני להשאירו שם לעדוּת. זכות זו מגיעה להם לאמריקנים הללו. אין כל ספק. אך דומה כי יפה היו עושים אילו לקחו עמהם, במסעם זה, גם לוח־חימר קטן, בן חמשת אלפים שנים, לוח שמהלך הלבנה ומועדיה חרות בו בכתב־יתידות עתיק, להניח גם אותו על אדמת הירח, שי ל“מלכּת השמים” אישתר מאת ראשוני שוחריה.

3

המכשירים החדשים, פרי הישגי הטכנולוגיה האדירה, מזכים אותנו בצילומים שרק בטעות אנו סבורים כי הננו תופסים את משמעותם.

אנו רואים את הבאקטריה ואת הווירוס המצולמים במיקרוסקופ האֶלקטרוני. אנו רואים בענקי־טלסקופים את הגאלאכּסיות, אשר האור יצא מהן בדרכו אלינו לעת היברא כדור־הארץ. אנו רואים את עקבות החלקיק האטומי, אשר משך זמן קיומו חלק המיליון של השניה.

ואף־על־פי־כן דומה כי המשוּנה מכל המראות הללו הוא צילום כדור־הארץ מן החלל החיצון.

צילום זה גורם לך כמעט תחושת נקע בצוואר. כאילו יצאת מתוך עצמך ואתה מסתכל בך מן הצד.

4

הריב בין הקוסמוגוניה החדשה של קופרניקוס וגאליליאו ובין הכנסיה הנוצרית לא היה רק ענין של היחלצות ההגמונים נגד הפגיעה בפשוטו של מקרא אשר לפיו הארץ לעולם עומדת והשמש, אשר עליו נאמר “שמש בגבעון דום”, הוא ההולך וסובב. הריב היה נטוש, כביכול, גם על כבוד האדם ומקומו בתוך הבריאה ומבחינה זו יש דמיון רב בין עמדת הוואתיקאן דאז ובין עמדת הכנסיה האדומה בברית־המועצות, בימים שבהם נידונו תורות מדעיות לשבט או לחסד לפי היותן “אופיטימיסטיות” או “פסימיסטיות” ו“דקאדנטיות”. כך, למשל, המחלוקת המפורסמת בענין תורת התורשה, שהוכרעה על־ידי האקדמיה־הרוסית־למדעים לטובת ליסנקו, בהסתמכות על ציטטים מכתבי סטאלין, בניגוד לתורה “הריאקציונית” של המערב.

תורת ליסנקו טענה, כידוע, על סמך נסיונות־הרכבה מסויימים שאפשר “לשפר” זני צמחים על־ידי הקניית תכונות שתיהפכנה לחלק ממנגנון התורשה, דבר שהתקשר יפה עם ההשקפה הרשמית על “האדם הסובייטי” העתיד להיווצר בהדרכת הוועד המרכזי של המפלגה ו“מהנדסי־הנשמות”.

יש לשער, במידה רבה של ודאות, כי אילו שלטו בריה וז’דאנוב בימיו של קופרניקוס לא היתה תורתו מבקיעה אלא לאחר מאות בשנים ואף זאת לא בכוחה היא אלא בכוח איזו ועידה־עשרים. מסתבר כי עד אז היו גם כמה וכמה מבין מתקדמים שלנו טוענים, בשם כוחות־המחר, כי הארץ היא שטוחה והשמש מסתובבת מסביב לה.

אגב, בימים שבהם למד קופרניקוס באוניברסיטה של קראקוב את הקוסמוגוניה העתיקה של תלמי, גילה קולומבּוס את אמריקה.

5

בשבוע זה ביקר בישראל טייס אפולו־7, וולטר שירה.

הוא סייר בסיני, העפיל אל סנטה־קתרינה, וכשנתכבד ברכיבה על גמל, אמר:

“שלוש פעמים כבר רכבתי בספינת־חלל, אך זו לי פעם ראשונה שאני רוכב על ספינת־המדבר”.

כך אמר ואותה שעה נשא הגמל ראשו והשקיף על סביבותיו בגאון ובסיפוק על שאמריקני זה, אשר ידע עד כה, כבן לארץ מתפתחת, רק כלי־רכב פרימיטיביים כספינות־חלל, הגיע עכשיו אל דבשתו של כלי־רכב מורכב ומסובך הרבה יותר.

כן, מורכב ומשוכלל יותר, שהרי ברור כי רבבות חלקיה העדינים והמסובכים של החללית ומכשירי הניווט והקשר והדחף שלה, אינם אלא בבואה קלושה וחיוורת לעומת פלאי סבכי המכשירים וחוטי־הקשר המכונסים בתוך קופסת גולגלתו הזעירה של הגמל.

אותה קופסת־מכשירים הופכת את הגמל לספינה רואה ושומעת ויודעת ובעלת אופי ורצון, לעומת החללית שאינה שומעת ואינה רואה ואינה יודעת.

חידת ההבדל בין שני כלי־רכב אלה נסתרת מאחורי אותו רגע נעלם שבו החלה פרודת חומר דביק, באחת הימות שבעולם, לנוע מכוח רצונה שלה.

טועה מי שסבור שהמדעים מתיימרים לפענח את חידת הרגע ההוא כשהם קובעים כי “לאחר ביליון שנים של קיום הפלאנטה שלנו נוצרו בה תנאי לחץ וחום ורטיבות אשר סייעו ליצירת שרשרות מולקולאריות גדולות מן הרגיל ותוך היווצרות חומצות אמיניות ופרוטאינים נתעורר באחת הפרודות הללו יסוד החיים… ומכאן ואילך החלה ההתפתחות”. הדברים, כמובן, מענינים ורבי־ערך מצד עצמם, אך ברור כי אין הם פותרים את החידה אלא רק מנסחים אותה אחרת. וזיק החיים שנתעורר “בחומצה האמינית” טיבו ומוצאו נשארים נעלמים כקדם.

ולכן אין שחר לכל הדיבורים הבּאנאליים על המדעים ההורסים את “המסתורין” שביקום. מעולם לא היו מסתורין אלה עזים יותר, מפעימים יותר, חיים ומוחשיים יותר.

… וכאשר נגע האסטרונאוּט וולטר שירה במתג פיו של בעל הדבשת שלח זה רגלו והחל פוסע לאט והירח עלה אותה שעה והחל מאיר את ההרים והטיל את צל הגמל ורוכבו על החול החיוור וחידת הצל הנע הזה היא עיקר הכוח העתיד להזניק בעוד שבועיים את שלושת חבריו של רוכב־הגמל אל הירח.

1

בשבוע זה נערך על צוק מצדה טקס שבו הובאו לקבר ישראל שלדי גבוריו של סיפור המצור והכליון שאחרי חורבן הבית.

סיפור מצדה שאין עז ונורא ממנו בתולדות עמים.

לגבי טקס זה של הטמנת השלדים, היתה, כידוע, מחלוקת מסויימת, אך דומה כי חוש נכון הינחה את העוסקים־בדבר לכלכל מעשיהם במקום הנכון ובצורה הנכונה.

ושעה שמצאת כתוב בעתון כי הדברים נערכו “בטקס צבאי מלא” לא היתה כל חציצה בין פסוק זה של ימינו ובין הסיפור הקדמון ושום גוון מלאכותי לא נתערב בו.

שכן ידעת כי פקודת־האש של מטח־הכבוד ניתנה בלשון שבה דיברו גיבורי הסיפור העתיק, והחיילים אשר ירו את המטח היו בני אותו עם שנצוריו ניספו כאן, ואף כי עברו קצת מאות שנים – למעשה, כאלף ותשע מאות שנה – בין סיפור המעשה ובין חתימתו שבהווה, מתאחים הדברים כמו מאליהם וטקס־החתימה כאילו רק הועתק מפרק מוקדם אל פרק מאוחר יותר, במהלכה של מלחמה אחת הנמשכת עדיין.

אמנם כן, בינתיים נתחוללו כמה תמורות של אגב.

קיסרוּת רומי נפלה ושקעה בינתיים, וממוצביו של הלגיון העשירי, אשר צר על מצדה, לא נשארו אלא קווי־תווי חיוורים הנראים עדיין לעין המסייר, או המסתכל בצילומים שנעשו מראש הצוק או מן האוויר.

ולאחר קיסרוּת רומי שקעו ועברו מן העולם גם ממלכות אנטיוכיה ואלכסנדריה ופרס ואחריהם מסעי־הצלב, וחלפו מלוכות העת החדשה, וצוק מצדה, שעמד דוּמם בתוך כל התמורות הללו, התחיל רואה את ראשוני הביל"ויים והמושבות הראשונות, מפתח־תקוה ואילך, ואחריהן העליה השניה, וכן הלאה, והדברים ידועים.

והמלחמה נמשכה, בהפסקות־מה, כל השנים הללו, דרך מלחמת־השחרור ומלחמת־ששת־הימים וכל מה שבין זו לזו –

והיא נמשכה גם ביום שבו נערך הטקס על המצדה, והלגיון¹ העשירי אמנם נסתלק בינתיים, אלא שלעומת זאת נתעוררו קטעים אחרים של חזית, על הסואֶץ ובשמי סוריה.

אך סיכום־הביניים אומר כי המצב הצבאי – לעומת סיפורה של מצדה – הוא טוב משהיה אז.

והוא רב אפשרויות ורב־סיכויים.

וחוט זה של המשכיוּת המלחמה אינו אלא אחד מאלפי חוטים ונימים של המשך, שכן ארץ זו היא המקום האחד בעולם ובתולדות התרבות, שבו – אם ניטול רק דוגמא אחת מרבות – מצטרפים מימצאי החפירות הארכיאולוגיות לנכסיו החיים של עם, אשר התלים הנחשפים הם חלק מתולדותיו שלו ולא של אומה אחרת עתיקה, שעברה ובטלה מן העולם.

ורק בארץ זו מתגלית יום אחד, דרך משל, אבן־כותל שהכתובת שעל גבה אומרת “וראיתם ושׂשׂ לבכם” והדברים נשמעים כמעט כתחזית של משקיף מדיני של ימינו, וההבדל הוא רק בכך שהמשקיף נקרא בשמו הפרטי, ישעיהו, והמקורות שעליהם הוא מסתמך שמורים עמו בסוד, וידוע רק שהוא מוסר דברים שנודעו לו מפי הגבורה.

ואף פרט זה אינו אלא אחד הסימנים לכך שארץ זו, בתורת כללוּת, על מישוריה והריה ואבניה ותלי עתיקות שלה, עד ערי־הפיתוח שבהווה, צרורה כמהות מפורשת ומיוחדת רק בתולדותיו של עם אחד בלבד. טול ממנה חותם תולדותיו של העם היהודי, והיא מתפוררת מיד לנפות ומחוזות חסרי ייחוד והיכר.

וזאת עלינו לזכור ולהבין שעה שאנו מדברים על עתידה של ארץ זו, ככללוּת מדינית, ועל ישוּיות לאומיות הקשורות בה.

2

זאת עלינו להביא בחשבון כדי להישאר בתחומי ההגיון והסבירוּת, כדי שנדע כי אין אנו בני־חורין ליצור עמים בהבל־פה של החלטות מנוסחות או של עיונים מפוקפקים, אשר מידת רוחב־הדעת שבהן היא מדוּמה, שכן היא נשארת בתחום הספקולאציה הפוליטית.

כגון זו שאנו מוצאים בדברי סגן שר־הקליטה כפי שהובאו ב“מבפנים” ואשר על פיהם מסתבר כי “העם הערבי הפלשתיני” הוא כה ריאלי עד כי אפשר לראותו ממש כאילו הוא “תאום” לעם ישראל:

“… תוך כדי מאבק נולד והופיע, כתאום לעם היהודי בארץ־ישראל, גם עם פלשתיני ערבי. ייתכן כי עם זה כלל לא היה קיים לפני חמישים או ארבעים שנה, או אף עשרים שנה. אולי היה זה פאראדוכס אירוני של הגורל וההיסטוריה, שהציונוּת היא שגרמה ליצירתו של העם הפלשתיני”.

אכן, דומה כי רק לשווא מייחס אריה אליאב את הפאראדוכס הזה לגורל ולהיסטוריה, שכן פאראדוכס זה הוא כולו שלו. נוסיף רק כי מי שנוטה להגדיר את הישוּת הלאומית הפלשתינית כמוצר־לווי של הציונות אינו חש אולי כי ישוּת לאומית זו, אף אם היא פרי דמיונו ודמיון הסבורים כמוהו, ראויה ליחס כבוד רב יותר משהוא מגלה כלפיה בהגדרה זו. הישוּת הלאומית הערבית, ככללוּת, מצויה במקומות צמיחתה האמיתיים כמהות עמוקה הרבה יותר וטבעית הרבה יותר מזו שאריה אליאב מייחס לה.

ההווה היהודי בארץ זו, ההווה המושרש בעברה של הארץ, בעברה הקרוב והרחוק גם יחד, ההווה השלוח וצומח אל תוך עתידה, הווה זה אין אנו בני־חורין לצרף לו שותפים של ישוּיות לאומיות כראוּת־עינינו, אך אין אנו גם בני־חורין לעשות בו כבתוך שלנו. רק מתוך טשטוש של חושי התמצאות, אולי טשטוש בן־חלוף, אנו מתרגלים כיום לערוך לנו תחשיבי רשימות פרטיות על מה לוותר ועל מה לא לוותר, ורק מתוך הינתקות לא־מוסברת ממירקם הוויתו שלו עצמו יכול, למשל, בן־גוריון לומר שתמורת שלום־אמת “הייתי מוותר על הכל, חוץ מירושלים ורמת הגולן” (זאת לאחר שביקר שם ונוכח שמקום זה נחוץ…). בכוונה־תחילה נטלתי מבין בעלי הדעות הנשמעות כיום את האיש הזה אשר מידת שרשיותו היהודית והארצישראלית היא דבר שאינו ניתן לערעור, כדי שנראה כמה אנו חורגים לפעמים, כולנו, מתחומי המותר לגבי תחושת־בעלים שיש לנו על ההווה ועל עיקריו.

שכן, יש בהווה זה עיקרים אשר רק כורח עליון עשוי ליתן לנו רשות לכוף עליהם את חשבוננו לבדו. יש בו בהווה הזה “קווי־יסוד” שהותווּ לפנינו והם נטויים אל מעבר לנו ובכל תכניות שלנו עלינו להתחשב גם בקווים אלה, כדרך שאפילו הכנסת הריבונית, אם ניטול שוב דוגמא אחרונה, חייבת להתחשב בחוקי־יסוד שלה. יש דברים ועיקרים אשר המדיניות השוטפת צריכה להיות נערכת מדי פעם על פיהם, ורק אשליה היא לחשוב שיש בידינו לשנותם על־פי צרכי ההווה. קווי־יסוד אלה עלינו להביא בחשבון השוטף כמו שאנו מביאים בחשבון את הטופוגראפיה של הארץ, את קווי הריה ועמקיה ומקומה תחת השמש. תחושה זו של עיקרים קיימים אינה תחושה כובלת אלא תחושה משחררת, מאחר שהיא מוסיפה לדברים תוכן קיים ואיתן שבלעדיו אין החירות אלא ריחוף תלוש בחלל ריק.

3

תחושת הבעלוּת המדינית על הארץ, תחושת הזכות העמוקה, היסודית לבעלוּת זו, אינה כרוכה בהתנשאות שרירותית של אדנוּת, לא לגבי נכסים שלנו ולא לגבי נכסים פרטיים של זולתנו. אותו צילום שבא לא מכבר בעתונים ושבו ראינו את ראש עיריית ירושלים ואת איש משרד־הדתות, עם תייר מסויים, ליד אבן עתיקה שהיתה מיועדת, כביכול, לתערוכה בחוץ־לארץ, יכולה להיות סמל ליחס שטחי ומוטעה זה המחלחל לפעמים אל תוך מגעינו עם הארץ הזאת ועם ההווה שאנו שרויים בו. תחושת בעלוּת מופרזת זו לגבי נכסים שלנו נעשית מופרכת שבעתיים שעה שהיא מצטרפת אל תחושת נחיתות בפני כל בעלוּת אחרת, שעה שאנו חרדים להעביר תושב ערבי מושרש ממקום למקום אפילו מטעמי בטחון, תמורת כל הפיצויים וכל הסידורים לשיכון ולנחלה בשטח סמוך. אותן שאלות “פרובוקאטיביות” שנשאל ראש עיריית ירושלים בראדיו הישראלי, בענין העברת התושבים הערבים מן הדירות שבדרך אל הכותל, העברה מטעמי־בטחון יסודיים, מעידות כמה אנו מבולבלים בענינים הגיוניים ופשוטים אלה. בעת המהפכה התעשייתית באירופה לא היה כלל בגדר ספק כי מקום שבו צריכה לעבור מסילת־ברזל, למשל, יש לפנות ממנו את האיכר היושב בו, או את בעל־האחוזה, או את בעל “גן הדובדבנים” ולפצותו כראוי. העברה זו של תושבים, כדי למנוע פגיעות בנפש, כדי למנוע שפיכות־דמים, היא דבר צודק, כן, צודק הרבה יותר ונאור והומאני הרבה יותר מאשר הפיכת בתים נטושים לקריות אמנים אשר בענינן עוד לא שמענו אפילו קול נאור אחד של מחאה מצד מתקדמינו. הללו רואים כפשע בל־יכופר התישבות יהודית בשטחים פנויים שמעבר ל“קו הירוק”, בעוד שקרית־בידור ומועדוני־לילה אמנותיים בסימטאות נטושות של יפו היא לגביהם תופעה תרבותית מוצדקת וכפר האמנים שקם על חורבות עין־הוד הוא, כפי הניסוח שמצאתי בחוברת “אריאל”, בבחינת גאולה שניתנה ל“גל אשפה”.

קווי־היסוד של הקורות, של הצדק ושל ההגיון, הם הצריכים להנחות אותנו בתוך ההווה, אשר רבים מסבכיו אנו יוצרים במו ידינו.

לשם כך עלינו לזכור מדי פעם את עיקרי מהלכו של הסיפור שאנו חלק ממנו, סיפור שיש בו מקום ליסורי ראשוני המתנחלים של התחייה הציונית, לספינות־ההעפלה ולחפירות מצדה אשר במהלכן, כפי שמסופר, “התקינו חוליות־הקשר טלפון בארמון הורדוס” ועד לבונקרים של הסוּאֶץ והמוצבים שעל הירדן.

כל זה גם יחד מופקד כיום בידינו וכדי שנתמצא בתוך כל זה עלינו לדעת כי אין חשבוננו ברגע זה יכול להיות כל החשבון כולו.

1

אינני יודע באיזו מידה יכול מצע־בחירות מפלגתי להיות נושא לערעור משפטי או לתביעה אזרחית בערכאות. אך דומני כי להלכה יכולה היתה ועדת־הבחירות המרכזית, או גוף ציבורי אחר, לחייב את המערך שישיב מכוח מה הוא קורא לבוחרים להצביע בעדו ובעד מצעו, בעוד שמצע זה, מעצם טיבו, שולל מן הבוחר את זכותו האֶלמנטארית להשפיע על הכרעתן של הבעיות העיקריות העומדות על הפרק בתקופה זו.

אמנם, החלטתו של הבוחר להצביע בעד מפלגה זו או אחרת אינה נקבעת על־ידי דקדוקי ניסוח של מצע דווקא. עיקרי הגורמים הקובעים החלטה זו הם דמותה של המפלגה ודמות הנהגתה מצד יסודי עמדות ועקרונות כלליים שקדמו למצע, וככל שהמפלגה ותיקה יותר כך מסתברת, לפי כל אלה, גם גישתה לשאלות המיוחדות הטעונות הכרעה.

אלא שגורמים אלה – דמות ההנהגה והעקרונות הכוללים – אינם תופסים במקרה זה שלפנינו.

אשר לצביונה הפוליטי של הנהגת המערך, הרי נדרש הבוחר, על אף המצע המשותף, להצביע בעד צוות של אישים אשר דעותיהם בשאלות שעל הפרק משתרעות על פני כל הקשת האפשרית של החברה הישראלית כיום. תהא דעתו של הבוחר כדעת יגאל אלון, או תהא דעתו כדעת פנחס ספיר, או כדעת משה דיין, או מאיר יערי, – לא דבר זה קובע. שכן ברגע שהבוחר מטיל לקלפי את הפתק בעד המערך הוא מקיים, למעשה, את ההיפך מן האקט שהבחירות מסמלות, כלומר אין הוא מפעיל את זכותו להשפיע על ההכרעה, אלא הוא מפסיד זכות זו על־ידי שהוא נותן גושפנקא שלו לכל מה שיוחלט לפי מישחק־הכוחות הכולל של הנטיות המנוגדות במערך, כאילו לא היו בחירות בעולם. השאלה הנוקבת ששאל שמואל שניצר ב“מעריב” לפני שבועיים, “מה משמעות הפתק שהוא (הבוחר) מטיל לקלפי”, חלה על יסוד מהותן של זכויות האזרח, הנמצאות מתקפחות ומשתבשות בדרך זו.

אכן, גם במפלגת־העבודה עצמה, בלעדי המערך, מצוי אותו קיטוב של דעות, ההופך כל מצע משותף וכל הצבעה בעד מצע כזה לפיקציה, אך צירופה של מפ"ם הוסיף לכך את הצימוק האחרון והבליט בכל החריפות את העובדה שעל־ידי כך נוצר מיבנה, המנוגד בתכלית לחלוקה הטבעית של הדעות לגבי שאלות־היסוד העומדות על הפרק בתקופה זו, מיבנה המבטל מעצם טיבו את ערך קולו של הבוחר, ושולל ממנו, למעשה, את זכות־הבחירה.

2

כך בנוגע לקשת הדעות שמאחורי המצע, ואילו במה שנוגע לעקרונות הכוללים, שהיו יכולים להיות קו מנחה לבוחר וערובה לכך שהצבעתו אינה לבטלה, הרי עקרונות אלה אין להם זכר במצע ובמידה שהם רקע לדברים, הרי מתברר לך, מרגע שאתה בא אל תחום עקרוני זה, כי לאחר שנתיים של מדיניוּת־חוץ ישראלית ושל ניסוחים ממשלתיים, נראה אותו תחום של עקרונות כמו לאחר הפגזה שלא הותירה קיר אחד עומד על תלו.

זאת לגבי ענינים שהם, לכאורה, נכסי־צאן־ברזל של הציונות המדינית ושל התחיה הלאומית, החל מעקרון זכות ההתנחלות בגבולות ארץ־ישראל המנדאטורית (כדי שלא לומר, חלילה, “ההיסטורית”) ועד להגדרת מהות הסכסוך שבינינו ובין שליטי ערב ועד מושג אָפיה היהודי של המדינה והמשתמע ממנו לגבי המדיניוּת הציונית.

כל זה נראה כיום כשטח של עיי חרבות, וכיאה להריסות מתחילים לשוטט בין עיים אלה, כבריות שאינן שייכות למקום ולזמן, מושגים המתיימרים לקבוע שאלות גורל, במקום העקרונות שנשתבשו, מושגים כגון עקרון “העבודה העברית” או סכנת מקצועות “הצווארון הלבן”, אשר על אף האבּסורד שבדבר, עלינו לקבוע לפיהם את יחסנו למפת הארץ בשעת גורל, או ענין הריבוי הטבעי של הערבים, אשר על־פיו עלינו לגזור, כבר עכשיו, את גבולות הארץ והאומה.

3

אין שורות אלו נכתבות בשום פנים בזכות הפילוג דווקא. במידה שמדובר על רפ“י־לשעבר, אין לערוב כי פרישתה והופעתה ברשימה, עם משה דיין בראש, יקיימו את נבואות הסקרים ויתנו לה כוח־השפעה רב יותר לעת הכרעה. לעומת זאת, אין ספק שפרישתה עשויה להשאיר את אחדות־העבודה במיעוט בין אנשי ספיר ואנשי מפ”ם, ושכר הפילוג, לגבי ההכרעות העיקריות, יֵצא בהפסדו. כן, חישובים אלה של כדאיוּת, של ספירת קולות, של הצלחה בקלפי, הם הצריכים לקבוע בשאלה זו, ולא יחסנו לערכה הנעלה של האחדוּת הנכספת או לרעה שבפירוד.

לא נדבר, איפוא, לא בעד הפילוג ולא נגדו ולא נקום לערער על דוברי המערך, הרואים אותו כפורענות שאין דומה לה. אך כיוון ששמענו בזמן האחרון דברים רבים כל־כך בגנוּתה של פורענות זו, כדאי אולי להעיר על אחד מששים של פורענות המצויה, או ייתכן שתהא מצויה, גם באחדות, שעה שזו נעשית מטרה תחת שתהא אמצעי.

4

אל שלושת פרקי־היסוד של המצע: בטחון, מדיניוּת־חוץ, שטחים – נוסף, כידוע, כעין פרק “תורה שבעל־פה”, כלומר הסכם בדבר קווים כוללים של מפה וגבולות, אשר נואמי המערך יהיו רשאים לשרטט לפני קהל הבוחרים. ובכן, עם כל הכבוד להסכם זה, הרי ברור כי “התורה” האמיתית והקובעת היא לא זו שתיאמר אלא זו שכבר נאמרה בענינים אלה על־ידי בעלי הדעות השונות במערך, במשך שנתיים אלו.

אם ניטול, בפרק מדיניוּת־החוץ של המצע, אפילו ניסוח תמים כמו זה האומר כי “כל הסכם־שלום יהיה חייב להבטיח את עצמאותה של ישראל, את ריבונותה, ואת יכולתה להתגונן, מתוך שמירה על אָפיה כמדינת יהודים” (הדגשה שלי – נ. א.), הרי ברור כי סייג “האופי היהודי” נובע כאן מן ההשקפה הידועה הגורסת כי יהודה והשומרון הם סכנה לעתידן של המדינה ושל האומה, מחמת שש מאות אלף הערבים היושבים שם.

העובדה כי דבר זה אינו נאמר בפירוש במצע אינה ענין של טשטוש וחיפוי. השקפותיהם של שר־החוץ ושל מזכיר המפלגה, בנושא זה, לא הוסתרו מעולם, ואם הם שותפים למצע אחד עם יגאל אלון, הגורס כי גבולות בטוחים סופם שיהיו גם גבולות מוסכמים, ועם משה דיין, הגורס גבולות־בטחון אסטרטגיים וקביעת עובדות אשר יתווּ, בסופו של דבר, את המפה, הרי אין זה אלא אחד מסימני התוהו אשר מצע זה מגבש אותו ומגישוֹ לבוחר בחבילה ארוזה של פרקים וסעיפים.

אם נוסיף לכך כי בסיום הוועידה נשמעה ברמה הצהרת ראש־הממשלה, ש“אנו לא נוותר על אף שעל אדמה הדרוש לבטחוננו”, ראוי שנציין כי אווירת האחדוּת שבה נשמעו דברים אלה היתה כה רחבה ומלאה עד כי היה בה מקום גם ל“אף שעל” בטחוני זה של ראש־הממשלה וגם לדברים שהשמיע חזן, שעה קלה לפני־כן, בקבעו במועצת מפ“ם, כי דוברי המערך יוכלו להסתמך בנאומיהם גם על הצהרת נציגנו באו”ם כי ממשלת ישראל חוזרת ומאשרת את החלטת מועצת־הבטחון מיום ה־22 בנובמבר 1967. מכאן ואילך כבר יצטרך הבוחר בעצמו להיזכר כי החלטה זו מגדירה את כל השטחים שמעבר לקו הירוק כטריטוריות ערביות אשר נסיגת ישראל מהן היא תנאי עיקרי להסדר.

ספק הוא אם תולדותיה של מדינת ישראל ידעו מיסמך מטעה יותר ממצע זה של המערך. להגיש מצע כזה לבוחר ולקרוא לו להצביע לפי זה, פירושו לשים לצחוק את עקרון הבחירות ואת זכות האזרח להביע דעתו באמצעותן.

5

לא, איני סבור שהמצע צריך להיות עשוי מסמרות נטועים של גבולות משורטטים. איני סבור שהמצע צריך לקבוע, למשל, ששכם ורמאללה הן בהחלט ערים כבושות, כל עוד אין שלום, אך חבלי יהודה והשומרון, אשר ערים אלו נמצאות בתוכם, הם חבלי־ארץ ששוחררו ונפתחו מחדש להתישבוּת יהודית ולחיים יהודיים, כיעודם האחד ואין־שני בכל תולדות האומה ובדברי ימי הציונות המדינית, חבלי־ארץ אשר תשע עשרה שנות שלטונו המדיני של חוסיין לא יכלו למחות מהם בתודעתנו לא רק את מהוּתם “ההיסטורית” אלא אף את הגדרתם הפוליטית המאנדאטורית, אשר ראתה בהם, עד לפני עשרים שנה, חלק לא־נפרד מן הנחלה המיועדת להיות מקלט בטוח לעם היהודי, במשפט העמים ובזכות ולא בחסד.

התפיסה המסולפת והמזיקה של טיעוננו המדיני עמלה במשך השנתיים, שמאז מלחמת־ששת־הימים, לעקור תזכורת זו מהכרת האומות, אך מצע מדיני של מפלגה ציונית מרכזית כמפלגת־העבודה, מצע של המערך, היה צריך אולי להתגבר בכל־זאת על מעצורים ולהזכיר דבר זה, לוּ רק ברמז.

גם ענין “הקונפליקט” שבינינו ובין הערבים היה ראוי אולי להבהרה מסויימת במצע זה. איני סבור כי האיבה שהעולם הערבי רוחש כלפינו היא רק פרי הסתה או אי־הבנה או רצון רע. ואף־על־פי־כן, דומני כי כמה וכמה ערביסטים מלומדים שלנו מרבים כל כך לרדת לעומק שרשיה הטבעיים של איבה זו עד שהם מגיעים לרובד אבּסולוטי, שבו אין הבדל בין צד לצד ושני הצדדים גם יחד נעשים שותפים ל“קונפליקט” של צדק מול צדק, ושל זכות מול זכות, עד כדי הפיכת ערביי הגדה לעם מיוחד בתוך האומה הערבית, שמדינותיה משתרעות על פני קונטיננט שלם, והציונות היא הקמה לגזול מן העם הפלשתינאי החדש הזה, על־ידי רצון התישבות ביהודה ובשומרון, לא, חלילה, את השדות והכרמים, אלא את ההגדרה העצמית של המדינה הערבית החמש־עשרה במספר. אכן, מרוב הבנה שאנו מבינים את האיבה הערבית אנו גם מצדיקים אותה עד כי פעמים אתה תוהה מדוע אין אנו אוחזים בערפנו ומטלטלים עצמנו הימה. כל זה, כמובן, יאה לעם יהודי חכם ונבון ורק דבר אחד הולך ונשכח מלבנו בכל אלה, דבר הניוון והרקבון של השליטים הערביים אשר סכסוך־דמים זה ואיבה זו הם פרי תככיהם ומזימות־תיסכול ותיסבוך שלהם, שנעשו אחת התופעות המחפירות שבהווי הבינלאומי של תקופתנו. גם דבר זה אילו נאמר בצורה כלשהי במצע של המערך היה חוסך אולי דיונים בענין “תורות שבעל־פה”.

כמה דברים של עיקר, של יסוד, לא היו מזיקים גם כתוספת לאותה פיסקה חוזרת ונשנית, הקובעת כי כל עוד מדינות ערב מסרבות לבוא עמנו במשא־ומתן תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע בהסכמי־הפסקת־האש. חבל שגם מתוך המצע, כמתוך כל מדיניוּתנו בשנתיים האחרונות, משתמע כי “מצב” זה אין לו טעם, פרט לסירוב הערבי לשאת־ולתת עמנו. חבל שמצב זה עומד רק על הנימוק הבטחוני, כצידוק להתבססותנו בגבולות החדשים. נימוק זה הוא, כמובן, חשוב ביותר, אך שעה שאנו משאירים אותו עומד לבדו, אפשר תמיד להציע במקומו בטחונות אחרים, לאו דווקא גבולות. אפילו ערובות של ארבע המעצמות יכולות להיחשב, לדעת גורמים שונים – לא רק באו"ם אלא גם בישראל פנימה – כתחליף לגבולות בטוחים. המצע היה צריך לכלול משהו שמתוכו יסתבר כי ערובות, למשל, במקום גבולות־בטחון, אינן מתקבלות על דעתנו, לא רק מפני שאין אנו סומכים עליהן, אלא מפני שערובות אינן מקום שאפשר לכנס בו פזורי עם, ערובות אינן מקום שאפשר לחרוש ולזרוע אותו ולהקים בו ערים וכפרים.

כן, אילו עמדנו, במשך שנתיים אלו שמאז המלחמה, על כמה עקרונות־יסוד כאלה, במקום להכריז חדשים לבקרים על “דבקותנו בהחלטת מועצת־הבטחון ובשליחות יארינג” היתה גם התדמית שלנו אחרת מכפי שהיא כיום. אמנם יכול אדם לטעון כי אין מצע־בחירות של מפלגה ציונית צריך לעמוד מחדש על ענינים שהם בבחינת אלף־בית, על צדקת ריבו וזכות חייו וקיומו של העם היהודי. ואף־על־פי־כן מסתבר שאין דברים אלה מיותרים לתזכורת. שכן שיא האירוניה הוא בכך שעל ניסוחם של כמה מעיקרים אלה – ליתר דיוק: על אופן יישומם לגבי תכנית־הפעולה המעשית בארבע השנים הבאות – היתה עלולה להתנפץ אחדוּת המערך ואולי אף אחדוּת המפלגה.

6

בזמן האחרון נשמעו מפי ראש־הממשלה ומפי דוברים אחרים של המערך דברים כה רבים וכה נמרצים בשבח האחדות, עד כי מן הנמנע להוסיף על כך. קשה להוסיף דבר גם לתיאור אימות־הפילוג, שצויר כאפוקאליפסה ממש וכיום־הדין וכסוף העולם. להרגעת הציבור צריך רק לומר כי חלחלה זו נובעת במידה רבה מחשש הפסד הקולות שהרשימה הפורשת עשויה לגרום למערך, ולדעתי, כאמור, זה חישוב לגיטימי בהחלט. אך משום כך אולי מוטב להמעיט במליצות שאינן לענין ובהפחדות, כגון שהפילוג הוא מתנה לנאצר או ש“הבחורים במוצבים” לא יבינו זאת. כל הדיבורים הללו הם כה מופרכים וכה צורמים, עד כי אתה תוהה אם אותה אחדות נכספת, אשר תנועת־הפועלים זכתה לה סוף־סוף, אין לה באמת שום צידוקים אחרים, עמוקים יותר, והעיקר נכונים יותר. אתה תוהה אם באמת אין אחדות זו ראויה שידברו עליה ברצינות יותר, אל מול בעיות־הגורל שהיא נקלעת ביניהן, ושלא יסתפקו באמירות כגון “נתווכח, אבל ביחד”, “נשב ביחד ונריב ונחליט יחדיו”. כן, אותו מושב של נעילת הוועידה, שבו נוכחה כל צמרת המערך, בכפיפה אחת, היה מושב שנחשב בעבר כחזון לאחרית־הימים, אך הנה, כשבאו הדברים והיו למציאות, נראה כל זה כמין אֶפילוג חלול ומרתיע, אשר גיבוריו קמים ומשמיעים בו דבריהם כמו מתוך זמן אחר, מתוך סיפור אחר, אשר רק רפלקסים חיצוניים שבו פועלים עדיין ומגיבים עדיין אבטומאטית על מלת המפתח “איחוד”.

לא היעדרה של אחדות זו עד היום הוא שורש הטראגדיה. תנועת־הפועלים הבלתי־מאוחדת היא תנועה אשר הישגיה מגמדים את כל פלגותיה. הטראגדיה האמיתית היא בכך שבבוא האחדות הזאת, הריהי באה כתפאורה כבירה למישחק קטן, שאין קשר בינו ובין שׂגב הבעיות המחכות על הסף.

1

לפני שבועות אחדים, בוועידת המפד"ל, שאל אחד ממשתתפי הוועידה את שר־הבטחון – שהיה נוכח במושב הפתיחה – שאלה קצרה ומעשית ביותר:

– אדוני שר־הבטחון, מה יהיה הסוף?

שאלה קטנה זו, שהיא, כמובן, שאלה גדולה, מקבלת בניסוח פשטני זה אפילו גוון של הוּמור.

לאחר מכן, בטקס־הסיום השנתי של ביה“ס לפיקוד ומטה, ייחד שר־הבטחון דבריו לשאלה זו. הוא עמד על נימתה ה”יהודית" המיוחדת והתשובה שהשיב נתבססה, בצדק, על ההנחה שכוונתו של השואל היתה לאו דווקא ל“סוף” ממש, כלומר ליעד האחרון, ולטיב המטרה הסופית. משום כך ייחד המשיב את תשובתו לא לשאלת “מה יהיה הסוף?”, אלא לשאלת “מה יהיה?”; לא לתכלית הנכספת, אלא לדרך אליה, לכורח המאבק ולערכי האמונה והאומץ שאי־אפשר בלעדיהם, לאותו “אל תירא אברהם”, המלווה את העם מאז ראשיתו ועד עתה.

דבריו אלה של שר־הבטחון, על אף כללותם המופשטת – ולמעשה דווקא בשל כך – היו מן החשובים והמרתקים ביותר שנשמעו אצלנו מאז מלחמת־ששת־הימים.

ואף־על־פי־כן יש באותה שאלה, שהיתה נושא הרצאתו, עוד נקודה אחת ונקודה זו עיקר ניסוחה היהודי הוא דווקא “מה יהיה הסוף?” לא במובן בקשת תכלית אחרונה ומטרה סופית, אלא במובן ה“תכלית” כמשמעותה העממית המדוברת, כלומר איך נצא מתוך מעגל זה שאנו סובבים בו? לאן כל זה מוליך?

ולכך מצטרפים, כמובן, ספיחי שאלות ותהיות, כגון האם אין דרך אחרת? האם בטוחים אנו כי זה הקו הנכון? האם אין אנו שרויים במבוך שאין מוצא מתוכו?

2

הכל יודעים שאין זו שאלה עיונית בלבד ואין צורך להסביר מה החריפות המיוחדת שנוסכים בה הימים האלה. שאלה זו יותר משהיא נשמעת בקול, הריהי כבושה כיום בלבבות רבים. כל קרבן שנופל בחזית “המלחמה הזעירה” מעורר אותה מחדש במלוא כוחה ואם יש משמעות למלים “מלחמת־התשה”, הרי שאלה זו היא כוחה המתיש של המלחמה הזעירה הזאת.

בימי מערכה “של ממש”, במלחמת צבאות ערוכים זה מול זה בחזיתות ובשדות־קרב – וביחוד במלחמה סוחפת כגון זו של ששת הימים – ניטל הרבה מכוח־מחצה של שאלה זו. שטף המאורעות, כורח ההמשך, ההכרח להוסיף ולהילחם ויהי מה, כאילו אינם מניחים לשאול כל שאלות שהן. במלחמת־ששת־הימים היה ברור לכל “מה יהיה הסוף” אם לא נעמוד עד הסוף. בנסיבות כאלו ניטל תקפה של האימרה הנודעת, שהמלחמה אינה אלא מדיניות בשינוי אמצעים. בחינותיה ה“מדיניות” של המלחמה נידחות הצידה ומה שנשאר היא שאלת חיים ומוות, שמתוכה ברור כי ברגע שאנו נרתעים הרי המלחמה מוחה אותנו מעל פני האדמה, עם כל שאלותינו ותשובותינו גם יחד.

לא כן, כאמור, במלחמת־התשה כמו זו שאנו עומדים בה עכשיו. כאן נשמר הרקע “המדיני” של המאורעות. ורקע זה מניח מקום לשאלות. יתר־על־כן – הוא מחייב לשאול. המלחמה היא זעירה, התקריות הן מצומצמות, אך לאחר כל תקרית ובין דם לדם, עולה השאלה מחדש, ולא התקרית הבודדת היא המבקשת תשובה, אלא כל המערכה כולה היא השואלת, וככל שהשאלה חוזרת ונשנית, כך כוח־המחץ שלה הולך ורב.

ברור שכוחה של שאלה זו לגבי הציבור היהודי, היותה מנקרת ואינה מרפה, היותה גורם מפוּרש של התשה, אינו דווקא סימן של חולשה או מורך־לב. מקור תקפה של השאלה, לגבי ישראל, הוא בעיקר תחושת ההערכה הנכונה והמרתיעה של המחיר המתמיד שמלחמה זעירה זו דורשת, ולא מפני מספרם של הקרבנות, אלא מפני רציפותם המתמדת המתמשכת, הנעשית כמין הלמוּת קצובה, נגזרת, הנהפכת לסיוט חרישי ורצוף, ומפני היות הדם הזה קרבן־עולה של חיים צעירים. אין הציבור היהודי צריך להתבייש אם יש שתוקפת אותו מחשבת־רתיעה לנוכח המחיר הזה. העם היהודי רשאי להתגאות בזעזוע הרצוף שגורמת לו מלחמת־התשה זו, אשר קרבנותיה מועטים, לכאורה, לאין ערוך מאלה של מלחמה כפשוטה וכממדיה המקובלים, אך כל קרבן מעמיד מחדש את הציבור בפני מחץ כל המלחמה כולה. אם סבורים שליטי ערב כי הם ישברו בדרך זו את רוחה של מדינת ישראל, הרי הם טועים, כמובן, אך אין להכחיש כי הם נקטו שיטה אשר לגבי מהותו של העם היהודי אין קטלנית יותר ממנה – מלחמה מתישה, מלחמת המחיר החוזר ונשנה יום־יום, ועם היותו מחיר נפש אחת, הרי הוא גם מחיר עולם מלא. כל המחיר כולו וכל פעם מחדש.

3

“מה יהיה הסוף?” ברור שאותן דל“ת אמות של הפרט, מקום שהחיים הנקפדים פירושם עולם שחרב על הנשארים בו, הוא המקום שבו שאלה זו כבר אינה טעונה תשובה ואף אין לה תשובה לעולם. שום מטרת־מלחמה ושום יעד לאומי אין בכוחם לשכך את כוח מחצה באותן דל”ת אמות. שם אין היא מותירה מקום לדיונים ועיונים.

אלא שכאן אנו עומדים על מקומה של שאלה זו בחיי הכלל, אך דומה שהתשובות המקובלות, שמדיניותנו משיבה לשאלה הזאת, אינן עשויות אלא לטפח את זרעי־המבוכה הנובטים מתוכה, שכן אם אמת הדבר שהשטחים הללו שהעם היהודי עומד בהם ומשלם את מחירם הנורא אינם מלכתחילה אלא נכסי־ארעי, כפי הצהרותינו בכל הזירות הבינלאומיות, וכפי המשתמע מוויכוחינו הנסערים על מידת זכותנו להתנחל בהם, אם אמת הדבר כי אנו עומדים במלחמת־ההתשה הערבית רק למען “שיחות ישירות ללא תנאי”, יש בהחלט מקום לתהות אם אין דרך אחרת ואם אמנם רשאים אנו לשלם מחיר זה בעד דרך זו דווקא.

4

במשך כל שנות גלותו הכיר העם היהודי את כוח מחצה של מלחמת־התשה שהעולם לא ידע דוגמתה לרציפות ולהתמדה. אמצעי עמידתו של העם במלחמה זו היו רבים ושונים. היו לו כוחות “בטחון” יהודי, שנעשה שם־דבר, היה לו אגף־הדרכה של מורים ומאורות־גולה, היה אגף־אפסנאות של הון יהודי, הן לצרכי מדיניות־חוץ והן לצרכי עזרה הדדית מבית, והיה אגף כוח־אדם ואגף־מבצעים, אך נוסף על כל אלה היה עוד דבר אחד נותן־כוח ומוסיף כושר־עמידה. היתה הכרה ברורה כי מערכה זו שהעם היהודי עומד בה נטושה לא מפני שהוא מתעקש דווקא על פירוש משלו להחלטות מועצת ההגמונים, או דווקא על שיחות פנים אל פנים עם הבישוף האזורי, אלא הוא עומד במערכה מפני שהוא חייב בה מכוח עיקרי־אמונה שהוא קיבל עליו ומכוח מורשת עבר וחזון־עתיד שהופקדו בידיו. אותם עיקרי אמונה לא היו מסוג של “אני מאמין בשליחות יארינג” ובדומה לכך, עיקרים שמדיניותנו סועדת בהם את רוחו של עם ישראל.

העם היהודי עמד איתן כל שנות יסוריו באותה מלחמת־התשה מפני שהוא ידע כי אין לו תשובה יהודית אחרת למלחמה זו, שכן התשובה האחרת היא זו של אויביו ופירושה שמד וטמיעת הנפש, או כליון הגוף והנפש גם יחד. הכרה זו, שנתנה לעם היהודי את כוח־העמידה, לא היתה הכרת יאוש של אין־ברירה, והיא לא מנעה יהודים מלהקפיד, גם בתקופות האפלות ביותר, שלא לחלוץ אנפילאות שלהם שעה שהיו עולים על משכבם לישון, שמא יישמע פתאום קול שופרו של משיח והם יצטרכו לרוץ להקביל פניו וחבל על כל רגע שיבטלו על נעילת הסנדל.

כן, בדומה לכך עלינו לדעת כי אם יש לה לשאלת “מה יהיה הסוף?” תשובה שונה מזו של עמידה במלחמת־התשה זו, הרי אין זו יכולה להיות תשובה יהודית, אלא היא התשובה הערבית, כלומר התקפלות ונסיגה והסכמה להיות נתונים לחסדם של שליטי מצרים וסוריה וירדן. הכל יודעים כי אלה המשיאים לנו עצה זו, אלה הגורסים כי בדרך אחרת לא ניחלץ מן המעגל הסגור של דם תחת דם, אינם אלא כאותו גיבור של בדיחה ידועה, שראה אדם נאבק עם שבולת־מים, המאיימת עליו לטבעו, ונשא קולו וקרא אליו מן החוף לאמור: “מה יהיה הסוף? חדל להתאמץ ורד תהומה. אתה תישאר בלי כוחות”.

5

אך כדי ששאלה זו, “מה יהיה” או “עד מתי”, לא תרחף כמו בעולם התוהו ולא תהיה חומר לבעלי עצות, עלינו לזכור עוד עיקר גדול אחד:

עלינו לדעת, כי מלחמת־התשה זו שאנו עומדים בה, באה לא משום שנקלענו לסבך שאין מוצא ממנו, אלא היא תוצאה של היחלצוּת שנחלצנו מתוך סבך ומלכודת, היא פרי נצחון אין־שני שהוציא אותנו למרחב והנחיל לנו סיכויים וכושר־עמידה שדוגמתם לא ידענו מעולם. כל עיקרה של אפשרות זו לשאול מה יהיה הסוף ולהפליג אל ויכוחים ואל דיונים על כך היא פרי העובדה שכיום, אם ניטול דוגמה אחת מרבות, יש לנו מירווח של 27 דקות־התראה מרגע המראתם של מפציצים משדות־תעופה של מצרים ועד לבואם על פני ערינו וכפרינו, לעומת ארבע דקות שהיו לנו לפני מלחמת־ששת־הימים. במשך כל דברי ימי מלחמתו ונדודיו של עם זה בגולה לא היו לו עשרים ושבע דקות כאלו.

בהרצאתו לפני בוגרי ביה"ס לפיקוד ומטה אמר שר־הבטחון כי את הכתוב “אל תירא אברהם” עלינו לפרש לא על דרך של “אל תדאג”, או סמוך עלי, אלא לפי משמעות שעיקרה אל ירך לבבך, אל תיתפס לייראה ופחד בהיאבקות הממושכת הנכונה לך. “דרש” זה – אשר הוסיף, אגב, לאותה הרצאה, יחד עם כמה נקודות דומות לה, תבלין מיוחד במינו וכמו משך פתאום על דבריו של המצביא היהודי, המדבר אל קציניו, נימה מפתיעה, ואפילו צורמת לרגע, אך למעשה מופלאה ועמוקה, של צליל “מגידים” יהודים מעולם אחר ורחוק כל־כך – “דרש” זה מסתבר מתוך נסיבות הזמן ההווה ומתוך כוונת ההרצאה. אך נדמה כי עם זאת אפשר כיום לגרוס את הכתוב גם כפשוטו. אפשר כי בימינו אלה, בפעם הראשונה מאז צאת ישראל בגולה ומאז ראשיתה של תקופת התחיה בארץ־ישראל, דווקא הודות למירווח זה שניתן לנו ושאנו רואים אותו בטעות כסבך, אפשר למצוא באותן מלים “אל תירא אברהם”, או “אל תירא עבדי יעקב” גם אחד מששים של “אל תדאג, אברהם”, או “אל תדאג, עבדי יעקב. יהיה טוב”.

1

בעתונים וברחוב מופיעה בימים אלה מודעת־פרסומת לקראת הצגת־תיאטרון העוסקת במשפט־הרוזנברגים הנודע, שנערך בארצות־הברית בשנות החמישים.

בראש המודעה נקבע כעין מוטו, או פסוק של פתיחה־ומיצוי, והוא: “אשמות־שווא בשירות המישטרים”.

ללמדך שנושא ההצגה נתפס כאן לא כענין מובדל לעצמו, אלא כתופעה בעלת משמעות כללית יותר.

ברור, כי אין לערער על גישה זו. רבים בעולם סבורים עד היום כי משפט הרוזנברגים עיוות את הדין והיה כולו פרי של היסטריה שתקפה את אמריקה בימי מאקארתי. אין ספק כי מנקודת־השקפה זו ראוי בהחלט לעשות את הפרשה הזאת, שזעזעה בשעתה את האדיר במישטרים הדימוקראטיים, חומר להכללות ולהסקת לקחים.

אין אני מכיר את המחזה ואיני יודע דבר על מחברו והשקפותיו, אך הנני נוטה להאמין למפיק ההצגה, שעה שהוא מסביר (בשיחה שנתפרסמה ב“דבר השבוע”) כי יש בהצגה זו ענין מיוחד גם לקהל הישראלי, הצריך ללמוד ממנה כיצד להיזהר מפני סכנות צפויות של ציד־מכשפות.

אמנם, תוך כדי הטעמת האקטואליוּת הישראלית המיוחדת של הנושא, מוסיף המפיק וקובע אפילו מסמר בזו הלשון:

“איני רואה – כך הוא אומר – הבדל עקרוני בין מאקארתי ובין הופעת איש מסויים בישראל”.

אלא שלשון־חידות זו אינה ענין לדיון מהותי. על־כל־פנים, לפי טיבו של הניסוח, נראית רמיזה מעורפלת זו כשייכת יותר לאותו נוסח של “אשמות” שהן נושא ההצגה, אשמות שבמקרה זה אמנם אינן “בשירות המישטרים”, אלא בשירות הדיבה, או בשירות אָפנת הרגע, או אפילו פשוט בשירות הקופה הצריכה תוספת אקטואליוּת.

אין לערער גם על “ההשלכות” הקושרות את נושא ההצגה עם זכר המישטר הנאצי. באחד הצילומים, מתוך ההצגה העתידה, אנו רואים נאצי במדים (כנראה איש גסטאפו) דורך במגפו על גבי אדם הזוחל לפניו על ארבע, ואין זו תזכורת מופרכת. הנאצים, לפני עלותם לשלטון, ואף בימים הראשונים לשלטונם, נעזרו הרבה בעלילות־שווא, ושריפת הרייכסטאג היא עד היום שם־דבר. ראוי רק להעיר, כי דווקא בשעה שהממשלה נכונה בידיהם, כלומר, בעת היותם ל“מישטר”, לא נמנו “אשמות־השווא” בין כלי־המשחית המובהקים שלהם. על־כל־פנים, בגדול ובמובהק שבפשעיו לא נזקק המישטר הנאצי לאמצעים אלה. שעה שהוא השליך את היהודים אל מחנות־המוות, בעוון היותם יהודים, לא היתה זו אשמת־שווא. זו היתה עובדה אשר הממלכה וחוקיה, שנהפכו למכונת־רצח, קבעו אותה כסיבה מספקת להשמדת עם.

2

לעומת זאת, אם קיים בתולדות הזמן החדש מישטר אשר הפסוק “אשמות־שווא בשירות המישטרים” מעלה אותו על הדעת מיד, באסוציאציה ראשונה, הרי זה המישטר הסובייטי. לאחר הוועידה העשרים נעשה סימן זה מקובל על הכל, וכיום, לאחר תקופה מסויימת של היסח־דעת, נוספה לו אקטואליוּת מחודשת, עם פרשת פראג ועם פרסום ספרי העדות החדשים (של אלמנת סלאנסקי ושל ארתור לונדון) ועם בריחתו של קוזנייצוב וכיוצא באלה.

שעה שאנו רואים, איפוא, על גבי המודעה שתי זרועות מושטות זו לקראת זו ומתאחדות בלחיצת־יד, ובכפות ידיהן השלובות מפרפר קרבן האדם הקטן, האזרח חסר־המגן, הרינו מזהים את הזרוע האחת, לפי צבעי הדגל האמריקאני שעל שרוולה, ואילו הזרוע השניה, אף שאינה מזוהה במפורש, מסתברת כזרוע המישטר הסובייטי.

כאן, לכאורה, צידוקו הטבעי של הפסוק “אשמות־שווא בשירות המישטרים”, אך כאן, למעשה, גם האבּסורד המובהק שבו.

חישופו של אבּסורד זה עשוי ללמד גם על מידת הרצינות שבה עלינו להתייחס לפעמים לסמכותם של חוגים מסויימים בעניני חופש וחירויות־האזרח ולטיב הכשרתם ומומחיוּתם המיוחדת להיות מורי־הוראה בתחום זה וללמד לכולנו מהו החופש וכיצד לשמור עליו ולהילחם לו.

3

כדי לפרש את הדברים נציין קודם־כל כי למראה הזרוע האמריקאנית והזרוע הסובייטית שבפלאקאט ולמראה הקרבן הזעיר המפרפר בכפות־ידיהן השלובות, יש להזכיר הבדל קטן שלא בא כאן לכלל ביטוי.

ההבדל הוא בכך שבכל שנות עריצותה של הזרוע הסובייטית הזדהו כיתות מובהקות של נאורים ומתקדמים בעולם, וגם אצלנו, לא עם הקרבן המפרפר במלכודת האגרוף המוחץ, אלא דווקא עם האגרוף עצמו. הזדהוּת זו באה לידי ביטוי גם בהפגנת חרשוּת גמורה לגבי אנקות הכלואים והמומתים והמתוודים במשפטי הזוועה וגם להט של תשואות וקידות חן־חן ל“כוח הכוח”.

יש להוסיף כי שתי מידות אלו, גם החרשוּת לגבי אנקת הנרדף וגם התשואות לרודף, באו לאו דווקא מתוך אמונה שלימה ש“אשמות־השווא” הסובייטיות הן אמת מוחלטת, אלא בעיקר מתוך שאשמות אלו היו בשירות המישטר. זה היה צידוקן. העובדה כי אשמות אלו שירתו את המישטר היה לנאורים ולמתקדמים שלו, ולדומיהם בעולם, אישור הפוטר אותם מחובת מחאה והגנה על הקרבן. יתר־על־כן, עובדה זו עוררה אותם לשפוך חמתם על כל מורדי אור שהעזו להביע אהדה לקרבות ולא לתליינים.

4

ראוי להוסיף כי הסכמתם של מתקדמינו לאותה שיטה של “אשמות־שווא בשירות המישטר”, היתה הסכמה כה טוטאלית עד כי כשבאה שעת ההתפכחות, התחוללה התפכחות זו לא מכוח העובדות שטפחו על פני כל, אלא רק משום שחישוף “ההסתאבות” וגינויה באו מפי המישטר עצמו לאחר שהתחלפו השליטים. מה שלא עשו שנות דור של עריצות אפלה עשה נאום אחד של חרושצ’וב בוועידה העשרים. כשם שנאורינו קיבלו את “אשמות השווא בשירות המישטר” בלא חקירה ודרישה, כך קיבלו עכשיו בלי חקירה ודרישה את ביטולן וגינוין, רק משום שהדבר יצא מפי הגבורה.

העובדה שכמה וכמה מבין אותם נאורים ומומחי־חופש – לאחר אותה תקופת הכשרה והתמחות של שנות חרשוּת מוסרית ופוליטית שאין דוגמתה – חוזרים עכשיו, לאחר התאוששות, להיות מורי־הוראה לציבור בעניני חירויות האזרח, ללמד אותו להבדיל בין טוב לרע ובין עבדוּת לחירות ובין אור לחושך, ולעוררו, כבני־סמך, על סכנות הנשקפות לדימוקראטיה, עובדה זו היא קוּריוז שאין צריך לפרש ממדיו ומשמעותו. מסתבר כי אותו שכרון אטום ולוהט שמנע בעדם מלתפוס בשעתו את היסוד המרתיע והאפל שבעמדתם, הוא המונע בעדם כיום לראות את נימת הגיחוך שבה.

משום כך, שעה שמפיק ההצגה “כוח הכוח” – המשתלב תכופות השתלבות פעילה ונמרצת הן בקו הכללי של לוחמי החופש הוותיקים שלנו והן במיפגניהם הפוליטיים החולפים – קם ללמד לציבור בישראל מהי חשיבותה של חירות רוחנית וכיצד יש לשמור עליה ובאיזו מידה אנו מתקרבים לתקופה של ציד־מכשפות והיכן עלינו לחפש את מאקארתי על־מנת להוקיעוֹ ולהיזהר מפניו – שעה שהוא מלמד את כל הדברים האלה, הרינו מהרהרים כי ההצגה “כוח הכוח” יכולה להיות חשובה וראויה לכל הכבוד, אך כדי להשתכנע מן הפרשנות הזאת ובעיקר כדי להצדיק את נימתה האפוטרופסית המייסרת והמפחידה, דרושה מידה רבה של כוח המוח.

ומלים מספר לענין עצמו: רבים סבורים, כידוע, כי הזוג רוזנברג לא היה אשם בריגול. אך גם כשאנו מסכימים שהיה כאן קשר של השירות החשאי שגרם את עיווּת הדין, הרי העובדה היא כי העתונות החפשית ודעת־הקהל, אף באמריקה עצמה, היו מכשול כה מוחשי ותקיף נגד עיווּת זה, עד כי מסלפי המשפט לא הגיעו אל מטרתם אלא לאחר מאמצים לאין קץ, כשלשונם ממש שלוחה החוצה מרוב יגיעה, ויש לפקפק אם היו יכולים לחזור מיד שנית על מיבצע כזה. רק מתוך עירבוב גמור אפשר לדבר בהקשר זה על אשמות־שווא בשירות המישטרים, ולהפוך את משפט הרוזנברגים סימן־היכר משותף ואות־ התראה משותף לדימוקראטיה האמריקאנית ולמישטר הסובייטי, למשל, אשר “אשמות־השווא בשירותו” שילחו מיליוני אדם אל מחנות־עבדים והמיתו רבבות באין דין וסחטו וידויים שאין משלם בקורות אנוש.

אם ניתן דעתנו על כך ואם נוסיף על עירבוב זה של מין בשאינו מינו את דקדוקי הסלקטיביוּת הבררנית והיודעת לקבוע תמיד איזה מקרי־דיכוי ראויים לעצומות־מחאה ואיזה מקרים “שווים פחות”, נבין אולי כי יש ייצרי חופש אשר מידות טשטוש־ההבחנה ועיווּת כושר־השיפוט הכרוכות בהם מסוכנות לחופש ולזכויות־האזרח לא פחות מכל מאקארתי משוער.

לא מכבר נערך על הכרמל דו־שיח בין אנשי־רוח יהודים, של ישראל ושל ארצות הברית.

נושא הדיון: מורשת היהדות ודרכי הנחלתה מדור לדור.

בתוך שאר הדברים ציינו האורחים האמריקאיים, לפליאה ולשבח, שישראל מוצאת זמן לדון, בימים אלה של מלחמה, בשאלות כמו זהות יהודית ודרכי שמירתה, או ערכי מורשת והבטחת חיוּתם ומשמעותם לעתיד לבוא.

שבח זה, ייתכן שישראל ראויה לו, אך נימת הפליאה, שנצטרפה לכך, אולי אינה במקומה.

שכן מיום תקומתה ועד עתה, דרך כל המאבקים והמלחמות, אין ישראל עוסקת, למעשה, אלא בענינים הללו בלבד ואם יש מקום אשר שאלות אלו של זהות יהודית ושל המשכיוּת־המורשת, מוטלות בו על הכף, הרי ישראל היא מקומן ומלחמה זו חותכת גורלן יותר מכל גורם אחר בעולם.

השאלות הללו הן, למעשה, תכנה ותכליתה ושרשה של המלחמה הזאת, אף כי, מחמת הדחק, אין הן מנוסחות ניסוח רב־היקף וארוך־טווח, אלא גורלן מוכרע מידי יום ביומו, יחד עם שאלות חיים ומוות כפשוטן, באותן שניות אשר בין המלים “דובר צה”ל מודיע" ובין המשך הפסוק וסיומו, עם תחושת הרווחה הבאה בעקבות המלים הללו, או עם סיכום הדם והזעקה ששולמו בעד כברת־דרך וכברת־זמן נוספות של שמירת הזהות היהודית והעברת המורשת עוד שעה אחת או יום אחד קדימה אל העתיד.

ואם יש טוענים כי צלמה של ישראל אינו טבוע בחותם היהודי השלם ובסימני־ההיכר של הזהות היהודית ומורשתה, וכי לא ישראל, אלא התפוצות הן השומרות כיום את אוצרות־רוחה של היהדות ואת עומק משמעותה, אם יש טוענים כך, אין אתה יכול אלא לחייך רגע לשמע דברים אלה ולהרהר כי אף־על־פי־כן הרי ישראל זו, היא הנושאת, בהבקיעה דרך שנות מלחמה אלו, את לשונו של העם, את כתבו העברי, את בתי־הספר, את האוניברסיטאות וגני־הילדים, את הספריות ואת הספרים העברים, ואת הידיעה לקרוא בהם ולהבינם.

והיא כיום ערובה אחת ואין שנית לקיומם של כל אלה, ומלחמתה היא שתחרוץ את גורלם.

ואם יש מקום לשבח ולפליאה, הרי זה מגיע לאורחינו מן התפוצות שמצאו זמן, בעודם חרדים על כל שעה של שמירת הזהות היהודית במקומותיהם ועל כל יום נוסף של הנחלת המורשת היהודית בהיקף ובטווח של דרשת בר־מצווה, לבוא ולדון כאן, במלוא התנופה והעומק, במהות תכניו של הקיום היהודי והבטחת מורשתו לימי עתיד רחוקים…

בתוך האוויר החם והרטוב של שלהי אלול אלה מתנשאת על סף השנה החדשה – עם ראשית־עשור וחילוף אות כ' באות ל' – אותה צנפה אדירה של מורשת יהודית אשר שמה ימים־נוראים והיא שפעה של דינים ומנהגות ומלכויות וזכרונות ושופרות, שפעה אשר אין שום קאתדראלה שבעולם דומה לה גם לחוקות וגם למסתורין. לקווים ישרים ללא סטיה ולסבכי פרטים וכללים ומבואות ומוצאות, ואתה מביט ורואה כיצד כל זה, כן, גם זה, על אף צלמה הלא־יהודי כביכול של ישראל, מוּרם על אותן כתפים של מלחמה יהודית, כדי לשאת כל זאת הלאה, אל תוך העתיד, מוּרם יחד עם כל החדש, עם מוסדות־המדע ומכוני־המחקר, עם עבודות השדה והחרושת, עם האוצרות ועם ההבלים, על גבם של חיילים צעירים, של נערים, בני־זקוניה של האומה, הנעשים מבלי־משים אבותיה, שכן הם הנותנים לה כיום את חייה ואורך־ימיה.

שכן פני האומה מתחדשות ומחליפות תגים וקווים, והזהות היהודית לא תמיד היא מהות אחת, והיא משנה טעמי־תכנים ומשמעות, אך אם יבוא יום והעם היהודי, השוקט בארצו, יביט רגע אחורנית, לראות את צלמו ושרשו בימים עברו, יתגלה לו מרחוק צלמה זה של ישראל הלוחמת, בדמותו של חייל צעיר, ואותה שעה לא יידע העם כיצד לקרוא לו לנער הזה, אם לומר לו: בני, בני, ־ או לומר: אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו, רכב ישראל וסבּליו העמוסים לעייפה.

1

התפרצות הטירוף הג’יהאדי של ממשלות ערב, לאחר הדליקה במסגד אל־אקצה, שוככת בהדרגה. אותו בליל שוצף של שקר ושכרון־חושים, של חימה המלבה את עצמה ושל שמחת קפיצה־על־המציאה, של זעקות־שבר ויללות־נקם על “אויבי אלוהים” – כל זה נסתבר, כנראה, גם לשליטי ערב כהפרזה־פורתא, לאחר שהבינו כי הם תפסו מרובה וכי העולם, יותר משנסחף בחזיון זה, נרתע מפניו.

רשאים אנו לשאוב עידוד מכך שקיצוניותה של חמת־השתוללות זו היתה במידה רבה פרי חוסר־אונים להוציאה אל הפועל.

ונראה כי גם ההתפרצות הזאת לא יכלה לשבש את התהליך העיקרי המסתמן בעולם לגבי המזרח־התיכון, תהליך שעיקרו פחות עצבנוּת ופחות קדחת של סף מלחמה כוללת.

גם את השלב החדש של הטרור הערבי – שלב גלובּאלי כביכול, עם הפיצוץ שבוצע לא מכבר במשרדי “צים” בלונדון וחטיפת הבואינג האמריקני – עלינו לראות כהווייתו.

שכן התפשטות גיאוגרפית זו של טרור אינה אסקאלאציה של הצלחות והישגים אלא בעיקר פרי חוסר תוצאות של ממש בחזית העיקרית. אילו הצליחו ארגוני־הטרור הללו להגשים לוא רק חלק־ מתכניתם, לאחר שהתיימרו להפוך את ישראל כולה לזירת התקוממות ערבית, לא היו מבקשים תחליפים של פיצוצים בלונדון ושל הצגות צ’ה־גווארה באוויר.

דבר זה עלינו לדעת לא מפני שזה נחוץ לחיזוק המוראל, אלא פשוט כדי להעריך נכונה את המציאות.

2

אך פרק זה של מדיניות הלחימה הערבית, פרק הזעקה הדרווישית של ממשלות ערב הקוראות לנקם בכופרים, על רקע הגרדומים של בגדד, וציניוּת־הליסטים של סוריה, ויוהרת־הראווה של הגאנגסטריזם המעופף על פני כל אלה, פרק זה יש בו עוד נקודה חשובה. הוא חשף פתאום את הקלסתרון הנשכח קמעה, אך המוחשי כל־כך, של חבורת השליטים המנוּונים, ההופכים אפילו את דתם שלהם כלי זיוף וכזבים ושוט־שיסוי, קלסתר־פנים שונה במקצת מן הדמות שנתקבלה על דעת־הקהל בעולם – במידה רבה בסיוע מדיניותנו ובעזרת משכילינו הנודעים – דמות הצד הנגזל המקופח ופצוע־הגאווה…

ולזמן־מה, לפחות לשעה קלה בלבד, לא כל־כך נוח להמשיך באותו טון שעתונאי העולם הורגלו בו, טון אשר כל בעל־טור נוקט בבואו להטיף מוסר לשני הצדדים גם יחד, באשר שניהם כה צודקים וכה אינם־צודקים, אף כי הצד הערבי צודק קצת יותר…

ואם אמרנו כי מדיניוּתנו ומשכילינו סייעו לתפיסה זו של צדק־מול־צדק לא אמרנו אלא מקצת שבחם.

למעשה עמלנו הרבה, בהתמדה ובשקדנות, לנטוע יחס זה לא רק בהכרת האומות – שמא לא יספיקו מאמצי הערבים לבדם לשכנע את העולם – אלא גם בתודעתנו אנו.

לא רק שעות רגיעה יחסית, אלא גם בעיצומן של התלקחויות משטמה ואיומים סביבנו, הוספנו לטעון כי אנו שומרים את כל “האופציות” פתוחות וידנו מושטת בכל שעה וללא כל תנאים, עד שיאותו הנגזלים לשבת עמנו אל שולחן המשא־ומתן, אף כי יודעים אנו כמה קשה עליהם צעד זה מחמת שלא נזהרנו בכבודם והבסנו אותם במלחמה שבה אמר להשמידנו ולב מי לא יבין לרגשותיהם.

אולי טוב שאנו מכריזים בלי־הרף על נכונותנו המתמדת למשא־ומתן ללא כל תנאי, אלא שלפעמים, לפחות בזמן שהצד השני טורח בהילולות גרדומים ובשצף איומי השמד על הכופרים, היה כדאי שנזכיר, ולא רק כהוראת שעה, כי אנו משיבים לרגע ידנו אחורנית וכי אנו מפסיקים לשעה את עמידת הצפיה והושטת היד וממהרים לעסוק זמן־מה אפילו בענין כה נפשע כמו יישוב השטחים המפרידים בינינו ובין תאוות הטבח של שותפינו לסכסוך.

3

אותה גירסה של קונפליקט בין שני צדדים שווי־צדק היתה לנו, כאמור, ביחוד בשתי השנים האחרונות, נושא למאמץ הסברה חיצונית ופנימית, הן בבנין־העל של מדיניותנו והן בתחומי העיון הטהור.

גירסה זו, בעיקר בקוויה הכוללים, עיקרה היסח־דעת גמור מתולדותיו המוחשיות של ה“סכסוך”, מתולדות האיזור ומדברי ימי הציונות גם יחד. וכדאי להביא כאן אחת הדוגמאות האחרונות להסברה זו, מתוך מאמר שבחוברת האחרונה של “ניוּ מידל־איסט”. מחבר המאמר מוצג כמותח ביקורת עקבית על המימסד הישראלי, ודבריו הם תשובה לשאלות ששאלוהו סטודנטים ערבים בהאג.

לא נתווכח כאן לא עם התורה העיקרית שלו, שהיא זכות “האומה הפלשתינאית” להגדרה עצמית ולמדינה מיוחדת משלה, ולא עם הטענות המופרכות התומכות אותה. נסתפק בתמצית של פיסקה אחת מתוך המאמר, פיסקה שהיא בבחינת הנחת־יסוד וענינה מקורות הסכסוך הישראלי־ערבי.

ובכן, לפני מאה שנה – כך קובע בעל המאמר – קמה באירופה המרכזית והמזרחית התנועה הציונית שהיתה תנועת־שחרור וביקשה להגשים רעיונותיה החיוביים בפלשתינה הרחוקה, שנקראה בפי היהודים בשם ארץ־ישראל ובה קשורות הדת היהודית וההיסטוריה היהודית קשרים הדוקים. "אך בדיוק באותו זמן שבו התחילה הציונות למצוא מהלכים באירופה, החלה תנועה לאומית גדולה אחרת במזרח־התיכון. בכל העולם הערבי, לרבות פלשתינה, קמו התושבים נגד שיעבודם בידי הקיסרוּת התורכית. וכך, בשני מקומות שונים בעולם, קמו שתי תנועות־שיחרור שונות, חדורות רעיונות חיוביים, בלי שידעו דבר זו על־אודות זו, ושתיהן שאפו להגשים מטרותיהן באותה ארץ עצמה. הערבים לא יכלו לדעת מה מתחולל ומתהווה במקומות רחוקים כמו קיוב, בּאזל ופטרוגראד. ואילו הציונים באותן ערים לא ידעו דבר על המתרחש במזרח־התיכון. תיאודור הרצל, המייסד הגדול של הציונות המודרנית, היה עתונאי בווינה כשכתב את “מדינת היהודים”. הוא לא ביקר מימיו בארץ־ישראל, לפני כתיבת ספרו, והספר אינו מזכיר את הערבים היושבים בה ".

זו הנחת־היסוד ואין ספק כי סינכרוניזאציה זו של ראשות הציונות, מלפני מאה שנה, ושל התעוררות העולם הערבי שנתכוון בדיוק באותו זמן “לאותה ארץ עצמה” היא חידוש שפשוט חבל להשאירו בחוג מצומצם של סטודנטים ערבים בהאג. כך גם התיאור המדעי־סטרילי של ראשית הציונוּת, המוגשת באריזת־חיטוי פטרוגראדית ללא כל זיהום ועירבוב של יתושים ושל ברחש ושל ביצות־קדחת ושל עליות חסידים וישוב ישן ושל בילו"ויים ועליה שניה וחלוציוּת ומאבקים, שאולי הקדימו קצת אפילו את העולם הערבי מבחינת ההתכוונות הלאומית “לאותה ארץ עצמה”, אשר העתונאי־הווינאי דיבר עליה בלי לדעת מהו סח.

לא נעמוד על שאר פליאות רבות שבמאמר. נעיר רק כי אילו נמצאו יצורים חיים על הירח, היו רוב הדברים יכולים להיכתב על־ידי אחד משוכני ים־השלווה או לוע־קופּרניקוּס, ולכן, כדי להוציא מלב הקורא השערות של סתם, נציין כי מחבר המאמר הוא במקרה חבר־כנסת יהודי, אורי אבנרי, ואני אומר “במקרה” לא על דרך האירוניה, חלילה, אלא משום שבאמת איני סבור כי יש לבוא בטענות על המחבר. דרך ההסבר שלו, מבחינת הקו הכללי, אם לא מצד פרטים מסויימים של טיעון, חצובה ממש מן השתות והיא חלק לא נפרד מן ההגות הציונית של ימינו הן בעולם הרוח והן ברובד הפרוגראמאטי.

נזכור רק – לשם צידוק חלקי־לפחות של חוברת “מדינת היהודים”, שלא הביאה בחשבון את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתינאי – כי אותה ארץ, שבה מדובר, היתה אחד החבלים הנידחים ביותר וחסרי הייחוד האֶתני הלאומי בכל רחבי העולם הערבי, וכי תשעים אחוז משטחה של ארץ זו (אף בלי עבר־הירדן מזרחה) לא היו מעובּדים כלל, וכי לא רק הרצל אלא אפילו ממשלת בריטניה, שהיתה, כידוע, גורם לא מבוטל בהתעוררות העולם הערבי למרד בתורכים, בימי מלחמת־העולם הראשונה, לא ידעה, כנראה, כי באותה ארץ, ריקה ברובה, קיימת “אומה פלשתינאית” מיוחדת, ולכן, כמסתבר, לא הוזכרה זו אף בהצהרת בלפור, שבה מדובּר רק על תושבים ערבים שאין לפגוע בזכויותיהם, ולא רק בריטניה, אלא אפילו חבר־הלאומים כולו לא ידע דבר זה שעה שהועיד את שטח המנדאט, לרבות עבר־הירדן מזרחה, להקמת בית לאומי ליהודים, ואפילו האמיר פייצל לא התמצא, כנראה, בדברים שעה שכתב לפרופ' וייצמן כי הוא מסכים להגשמת שאיפות הציונות “בסוריה הדרומית”. כך שאפילו המושג “פלשתינה”, כחטיבה גיאופוליטית, לא היה קיים לגביו…

כל הרקע הזה מקבל כפל־משמעוּת דווקא כיום, לאחר שהתעוררות העולם הערבי השיגה בכל־זאת, ארבע־עשרה מדינות ריבוניות, וכל חמתם של שליטי ערב סובבת, למעשה, רק על אותו אחוז אחד נותר של “הטריטוריות הערביות” אשר שמים וארץ יהיו לתוהו ובוהו אם תקום, חלילה, כברת־ארץ זו לנחלה לעם היהודי ואם לא יחלקוה מחדש בין המדינות הערביות הקיימות, או (כגירסת המשכילים היהודים) אם לא יקימו בשביל תושביה הערביים מדינה ערבית נוספת.

4

האמת היא כי אותו פירוש של צדק מול צדק מעמידה את שאיפות התחיה של עם ישראל לא על מדרגה אחת עם הלאומיוּת הערבית בגילוייה ההיסטוריים הלגיטימיים, אלא הוא מוריד את תולדותינו ומשמעוּתם, בנסיבות הקיימות, אל מדרגת שוויון עם מידת צדקם של שליטי ערב, המושחתים והרקובים שבין השליטים המדיניים בזמן החדש.

ואם אני מדבר על השליטים ולא על העמים הערביים, הריני עושה כן משום שייתכן כי אותה תורה שהערביסטים שלנו מטיפים לה השכם והערב, ששנאת עמי ערב לישראל היא חלק בלתי־נפרד ובלתי־נמנע מהשתלשלות הדברים, אותה תורה אולי אינה, לאחר ככלות הכל, אלא סברה כשאר סברות ואם אנו מקבלים אותה בלי ערעור הרינו קובעים למעשה את חדלונן של תקוות שלום לעתיד שאפשר להביאו בחשבון. אולי יש לשים לב משום כך לגירסות אחרות, כגון זו של אותו סופר־נוסע שביקר לא מכבר בקאהיר וסיכם רשמיו בעילום־שם בחוברת “אֶנקאוּנטר”, בה הוא אומר כי התמונה המקובלת בעולם, תמונת נאצר העוצר בקושי בעד האומה הערבית מלהתפרץ למלחמה, היא מוטעית וכי העם המצרי נכון להשלים עם ישראל, אלא שהמשטר הוא הזקוק לפסיכוזה מלחמתית ולא מן הנמנע הוא כי משטר אחר, או שליט אחר, שיבוא במקום נאצר, ינקוט עמדה אחרת, שכן “אין לזלזל באפשרות של שינויים מהירים בהלך־הרוחות ובכיווּן של המדיניוּת המצרית”.

5

לשונה של כנופית השליטים הערבית כיום אינה לשוננו ודרכי מלחמתה אינן דרכי מלחמתנו. בתחומים אלה אנו נשמרים מלהידרדר אל שפל מדרגתם. רק דבר אחד אנו מסכימים להוריד אל רמתם שלהם, את צדקו של עם ישראל במלחמתו.

עלינו להתנער מגירסת שויון זו. עלינו לחדול מלראות את חבורת השליטים הערביים כמגשימה את הצדק הערבי. עלינו לראות את הטראגדיה שב“סכסוך הישראלי־ערבי” לא בכך שבוא ענין של צדק מול צדק אלא בכך שהאומות הערביות נקלעות בו בין שחיתות שליטיהן ובין כורח־החיים וההגיון של הצדק היהודי שאין לו לאן לסגת ואין לו על מה לוותר.

לא נגד הצדק הערבי אנו נלחמים אלא נגד רקבון השליטים הערביים ונגד טירוף החולי שהם כולאים בו את עמיהם. ורק משום כך אנו בטוחים כי עתיד של שלום עוד נכון לאיזור הזה.

1

ראש־הממשלה, גולדה מאיר, יוצאת לאמריקה לפגישה עם הנשיא ניכסון. אך מסעה זה יפגיש אותה, כמאליו, גם עם הגדולה והחזקה שבתפוצות, עם יהדות ארצות־הברית. למעשה עם העם היהודי.

מה יוגד להם ליהודי הגולה במיפגש זה?

אין כוונתי לשאול אם ידובּר על חובת העליה לישראל או לתהות באיזו מידה של הטעמה ושל דחיפות יוזכר ענין זה. בדרך־כלל מקובל כיום להזכיר את הנושא הזה בכינוסים של יהודי התפוצות, בנימה של בדיחוּת־למחצה, כדבר שגם הנואם וגם קהל הנאספים יודעים שאין טעם לדוש בו בחומרה, ומוטב לפטרוֹ בנימת הוּמור, הן מצד התזכורת והן מצד מחיאות־הכפיים.

כוונתי לא לשאלת העליה כשהיא לעצמה, אלא לאותו מירקם־יחסים שבין ישראל ובין התפוצות, אשר שאלה זו, ומעמדה כיום, אינם אלא חלק ממנו. כוונתי לכל אותן מוסכמות שנשתרשו במירקם זה, מוסכמות שאין בהן כנוּת ואין בהן מן המציאות כמו שהיא.

נושא זה כל שעה היא שעתו, ואם אנו רואים את ביקור ראש ממשלת ישראל בארצות־הברית כשעת־כושר לומר מלים מספר בענינים אלה, הרינו עושים זאת גם משום שגולדה מאיר, לאחר בן־גוריון (שמאבקו על נפש העיקרון הציוני נתפרש בזמנו כאנטי־ציונוּת) היא כיום האישיות הממשלתית האחת, המסוגלת, לפי מיבנה נפשי שלה ובתוקף סמכות שלה בין יהודי התפוצות, לטלטל ולנפץ לפחות משהו באותה מסכת־יחסים מוסכמת ומסולפת שבינינו ובין הגולה. לפחות לתת אות לראשיתו של מיפנה הכרחי.

2

איני בא להאריך בהרצאת מהותה של אותה דוקטרינה לאומית חדשה שירשה את מקום הציונות הקלאסית, אף כי היא למעשה ניגודה והיפוכה. הדברים ידועים. פרט לכמה חילוקי־דעות המתגלים פה ושם, בסימפוזיונים ערטילאיים, אין מערער כיום על תורה זו, שעל־פיה נעשה קיומה של מדינת ישראל, באורח פאראדוכסאלי, משען וצידוק להמשך הקיום היהודי בגולה, על־ידי שישראל "זוקפת את קומתם של היהודים בתפוצות ונוסכת בהם גאווה ומנחילה להם “כבוד” וכיוצא באלה, ואילו התפוצות גומלות לה על־ידי שהן מחזקות אותה בחומר, בעודן מוסיפות לשאת, אולי אף במידה רבה יותר ממנה, את יעודה הרוחני של היהדוּת ההיסטורית – דבר ההופך למעשה ראשה־למטה לא רק את הציונות המדינית אלא גם את תורת “המרכז הרוחני”.

מקובל בינינו שרקע רעיוני זה יש לו “השלכות” על ענין העליה לישראל. איני יודע באיזה מידה היה רקע אחר, רקע ציוני־ממש, מגדיל וממריץ את ממדי הגשמתו של עקרון קיבּוץ־גלויות. ייתכן כי שום תיקונים רעיוניים לא היו משפיעים הרבה לענין זה. אך בתוך נופה של אותה דוקטרינה שלטת, אשר לפיה אין מדינת ישראל אלא אחד המרכזים היהודים החשובים, ולדעת רבים אולי לא הקובע שבהם מבחינה היסטורית רחבה, בתוך נוף רעיוני זה, מתעקם לא רק עקרון העליה, אלא כל מלחמתה של ישראל כיום, כל מלחמת־הדמים הזאת הנטושה כיום על הגבולות, אף היא עשויה לקבל מתוך כך משמעות זרה ומרתיעה.

כדי להמחיש משמעות זו דיינו אם ניטול לוּא רק אחת מן המוסכמות המקובלות עלינו כיום, זו האומרת, למשל, כי מעלתה וערכה של מדינת ישראל הוא בכך שיהודי התפוצות יודעים כי אם יתהפך, חלילה, הגלגל על אחד המרכזים היהודיים בגולה ותבוא עת מצוקה, הרי מזומנת להם תמיד מדינה יהודית שתהא נכונה לקבלם ולהיות להם למקלט, שלא כבאותם ימים בהם היו היהודים נרדפים באין פותח שער לפניהם.

דבר זה הוא, כמובן, נכון ביסודו.

יתר־על־כן, הוא מעיד אפילו על חוש בריא של שמירת “אופציה”, על כל צרה שלא תבוא.

ואף־על־פי־כן אין מפלט מן ההרגשה כי יש בה בבריאות זו משהו לא טבעי וחולה ומעורער. אין מפלט מן ההרגשה כי בעוד ישראל עומדת במלחמה אכזרית זו על הגבולות החדשים, למען “המפה החדשה”, יש מידה של פרברסיה לאומית באותו עיקרון הגורס שלא רק השטחים הם “שטחים מוחזקים” אלא המדינה עצמה, אם בגבולותיה החדשים ואם בגבולותיה הישנים, היא לגבי רובו של העם בבחינת “מדינה מוחזקת”, למקרה שהישיבה במקומות אחרים תהיה לא־נוחה או כרוכה בסכנות רבות מדי.

בתוך נוף רעיוני זה נראית מדי פעם גם צדקת מלחמתה של ישראל כמעורערת ומבקשת אחיזה, שכן גם הקשר ההיסטורי שבין העם היהודי ובין ארץ־ישראל – זה שעליו אנו מסתמכים בכל מאבקינו הרעיוניים והפוליטיים נגד טענת הערבים, הגורסת שאנו זרים כאן – גם קשר היסטורי זה נעשה באמת רק היסטורי בלבד. אנו מוסיפים, כמובן, לדבר על כך שהעם היהודי “נשא את ארץ־ישראל בלבו של שנות קיומו ונדודיו ושאף אליה והגה בה ונמשך אליה”, אך אין אנו חשים כי לא לשווא אנו מדברים על כך בלשון עבר וכי גם לשון־עבר זו משמיעה צליל חלול ומזויף בנסיבות ההווה, לאחר ששערי הארץ פתוחים זה עשרים שנה והמדינה משוועת לשווא לעם היהודי שיבוא בה.

3

גם אנו בישראל וגם יהודי התפוצות זוכרים בגאווה ובתודה את מלחמת־הקוממיות שבה נתכוננה המדינה ובה נחתך דין האומה לחיים ולא לכליון. העובדה כי באותה מלחמה גורלית לא מנה הישוב היהודי בארץ־ישראל אלא שש מאות אלף איש – קצת יותר מרבע וקצת פחות מן החלק החמישי של מיספר יהודי ניוּ־יורק – עובדה זו מתפרשת אף היא לגאווה, שעל־ידי כך נעשה נצחונה של ישראל באותה מלחמה כנצחון המעטים על הרבים. אך עובדה מיספרית זו יש לה גם צד אחר, והוא צריך להיות לא רק מקור גאווה אלא גם מקור רתיעה ותמהון על שהציונות, בכל תקופת התחיה הלאומית, לא כינסה בארץ־ישראל, עד מלחמת־הקוממיות של שנת 1948, אלא אותו ישוב יהודי זעיר של קצת למעלה מחצי מיליון. אל נאמר כי ההגבלות, שהטילה ממשלת המנדאט, הן שגרמו את הצמצום הזה. גזירות השלטון הבריטי לא היו מכשול אלא בפני עליית המצוקה של העקורים לאחר מלחמת־העולם, או של יהודי ארצות־ערב, ואילו יהודי ארצות־הרווחה לא זעו גם אז וגם לפני־כן.

עד שנת 1933, שנה שבה החל להגיע גל העליה הגרמנית, עם השתלטות הנאצים בגרמניה, לא היה שיעור העולים לארץ־ישראל אלא כתשעת אלפים בשנה. לא יותר מזה. וזאת בימים שבהם לא היה, למעשה, כל מכשול חיצוני לעליה.

מחרידה המחשבה כי לולא מצוקתם הנוראה של יהודי ארצות־ערב ולולא המעפילים הנרדפים, לא היה אותו ישוב של מחצית המיליון גדל גם אחרי מלחמת־הקוממיוּת, יותר משהוא גדל כיום, לאחר מלחמת־ששת־הימים.

ואם אנו עומדים כיום, לאחר מלחמה זו, כשארץ־ישראל כולה פתוחה לפנינו, ואנו רואים לנגדנו לא את הארץ אלא את הבעיה הדמוגראפית שהיא מעמידה לפנינו, עלינו לדעת מה פירוש הדבר. פירושו הוא שבמשך כל שנות קיומה לא הביאה הציונות לארץ את המינימום הדרוש כדי לעמוד בפני סכנת טמיעה באוכלוסיה הערבית שנוספה כיום, אוכלוסיה של מיליון אחד בלבד. פירושו הוא, כי לולא בריחת הערבים בשנת 1948 היינו עומדים בפני אותה בעיה עצמה גם בגבולותיה הקודמים של מדינת ישראל, וכי גם בלי “השטחים המוחזקים” צפויה לה למדינת ישראל, בקצב הנוכחי של העליה ולנוכח הריבוי הטבעי של הערבים, אותה סכנת טמיעה ואיבוד “האופי היהודי”, גם בגבולות הישנים וההבדל הוא רק בהפרש הזמן בלבד.

זהו צדו השני של הנצחון במלחמת־ששת־הימים. נצחונה הצבאי הגדול מדינת ישראל חשף את התבוסה הרעיונית ההיסטורית הגדולה של הציונות ושל עם ישראל.

4

אינני יודע אם יש בכוחן של תוכחות ומסעי התעוררות ושבט־מוסר לשנות מצב זה. מסתבר שלא. ייתכן כי אין ברירה אלא להשלים עם כך ולסמוך, ביודעים או בלא יודעים, על גורמי־חוץ מציקים שיעוררו ספקות בלב יהודי הגולה לגבי עתידם במקומותיהם. אך כנגד שתי דרכים אלו, של ערעור על המצב או של השלמה עמו, נוקטת הנהגתנו המדינית והלאומית דרך שלישית, שהיא האחת שאין לה צידוק משום בחינה שהיא. דרך זו אינה לא תוכחה ולא השלמה עם פני הדברים, אלא פשוט הסוואתם והצגתם בצורה שהיא היפוכה של המציאות. דרך זו עיקרה בכך שאין אנו חדלים מלהעלות על נס את עמידתן של התפוצות לגבי מדינת ישראל ומלהציגה כמופת של הזדהות ושל שותפות. העובדה שמלחמת־ששת־הימים, כמלחמת־הקוממיות בשעתה, לא שינתה כלום במערכי חייהן של תפוצות הרווחה, פרט לתוספת תנופה למגביות, אינה מונעת בעדנו מלדבר עד היום בהתפעלות אין קץ על “ההתרגשות” שאחזה את יהודי הגולה לנוכח סכנת הכליון שנשקפה לישראל, ומלספר בהתלהבות על יהודים שהיו “מטלפנים יום־יום לשגרירים ולקונסוּלים של ישראל” בהבעות חרדה ועידוד.

אמנם כן, רגשי התודה וההוקרה המפעמים את ישראל לנוכח אותה מידה של התעוררות הם ודאי טבעיים ומוצדקים, ואף־על־פי־כן הרינו מחפים על המציאות והופכים את משמעותה על פיה שעה שאנו שומעים ומקבלים בלי ערעור דיבורים על גילויי “החלטתו הנחושה של העם בתפוצות לעמוד לימין מדינת ישראל בכל עת”, כפי ששמענו לא מכבר מפי יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, או שעה שראש־הממשלה, גולדה מאיר, אומרת, כפי שאמרה באחת הוועידות האחרונות של נציגי הגולה, כי “כל עוד העם היהודי עומד לימיננו, נעמוד גם אנחנו”.

דיבורים כאלה ודומיהם (שכן זה הנוסח המקובל כיום על כל מנהיגינו) נוסכים ברובד היחסים שבין המדינה והעם בתפוצות את הנימה הגרועה מכל, את נימת חוסר־הכנוּת, נימת הזיוף, ההולכת ונטווית כחוט־השני בהוויתו של העם היהודי בזמננו.

5

חילופי־הגברי שנעשו ברשויות הממוּנות על העליה, בישראל, היו כרוכים, כידוע, בחילופי גישה וסגנון בדרכי משיכת העולים. אין לדעת אם התגברות זרם העולים בזמן האחרון הוא גם פרי החילופים האלה, או רק תוצאה של התערערות מסויימת בתנאי־החיים בארצות־המוצא. אלא שגישה חדשה זו ראויה לתשומת־לב גם מצד עצמה.

תפיסה זו הוציאה למעשה את ענין העליה מתחומי החובה הלאומית והמשמעות הציונית והפכה אותו לעיסוק פראגמאטי, הסובב בעיקר על מידת הכדאיוּת המעשית לנוכח סיכויי הקליטה והתעסוקה בישראל. דברים אלה אין לזלזל בהם, כמובן. ערכם הוא ערך ראשון במעלה, אך ההסתפקות בכך, תוך התעלמות מן הצד העקרוני שבדבר, מצד המשמעות הלאומית־האישית שבו, יש בה אולי ויתור על גורם שהאומה והמדינה עוד עשויות להצטרך לו. את טיבו החדש של צד ההסברה בתחום זה אנו מוצאים, למשל, בדבריו הגלויים והיסודיים של אל"מ מרדכי בר־און, שניסח את הצד העקרוני של הפעולה בקרב נוער התפוצות בימים אלה, בדרך זו: “מדברים לא על עליה, אלא על שנת שירות בארץ. – אני עושה מאמץ (שהנער) יישאר בארץ, אבל גם אם לא אצליח, נשאר הנער יהודי טוב. יש לו ידיעות על ישראל, והוא שומע עברית. ילדיו עתידים לשוב כעבור עשרים שנה. גם הם לשנת־שירות כזאת. תהליך זה יוצר מצב פסיכולוגי אותנטי יותר, אמיתי יותר ונוח יותר לפעולה. כלומר, לא רק עליה, וכשאין מדברים על עליה בלבד ורק על עליה, הם באים בהמוניהם”.

ענין ה“באים בהמוניהם” אולי אינו ממצה את הדברים בשלימות, אך לא זה עיקר. העיקר הוא בכך שניסוח זה של קו הסברה, עם כל האמת הפשוטה שבו, פירושו למעשה סילוק העיקרון הציוני המרכזי והיסודי, ויתור לא רק על המליצות, שלא נשאו פרי, אלא גם על תכנן שהוא על אף הכל התוכן האחד ואין־שני של תחיית האומה ושל תקומת המדינה ותכליתה. אם אנו אומרים שמצב זה הוא אותנטי ואמיתי ונוח יותר לפעולה, בלי לאמר כי פירושו הוא ערעורה של אידיאולוגיה שאין לה תחליף ושבלעדיה אין אנו צריכים מעתה אלא לסמוך באמת על “צרת היהודים” לפתרון “השאלה היהודית”, אם אנו אומרים כך, הרי אין אנו אומרים את העיקר.

אווירה זו היא הגורמת גם לכך שפיתוח ענף התיירות מן התפוצות, בעיקר לחגים, נעשה עכשיו ביטוי עיקרי ובית־קיבול ראשון במעלה למכלול היחסים של המדינה והעם היהודי, ועיקר טיפוחם של יחסים אלה מתבטא בהקשבה להדים שאנו שומעים על מצב השירותים בהוֹטלים ועל התיקונים שיש לעשות בתחום זה של “הסבר פניך לתייר”. גם התיירוּת היא, כמובן, ענין חשוב, אך שעה שהיא נעשית תוכן לאומי, עיקרי כמעט, לקשרים שבין המדינה והתפוצות, הרי היא נהפכת ראי עקום לתקופה ולתביעותיה שלא היו דוגמתן בתולדות האומה.

6

לא הצהרות חירום ולא מליצות של כרוזים עשויות לשנות את פני הדברים. העליה הגדולה בוא תבוא והיא אולי על הסף, אך השלמתנו עם המצב הקיים היא לא רק “מחדל” אלא גם חולי, אשר אחד מגילוייו הוא, כאמור, יצירת מציאות מדוּמה ומזוייפת של יחסים במקום ראיית המציאות כהווייתה. בעוד אנו צופים, בתקווה סמויה, אל כל סימן של אי־נוחוּת ושל התערערות במעמדם של יהודי התפוצות, עלינו לדעת כי הדבר האחד שעלינו להביא בחשבון, קודם־כל, למניעת סילוף משמעותו של הזמן הזה, הוא לא רגש אי־הנוחוּת של היהודי ביחסים שבינו ובין סביבתו בגולה, אלא אי־הנוחות וחוסר־השקט שלו ביחסים שבינו ובין מדינת ישראל. עלינו להוציא מתחום היחסים הללו את יסוד הצביעות והמלאכותיוּת שבאווירת הטפיחות ההדדיות, שהמדינה והגולה טופחות זו על כתפי זו, לאות שאנו בסדר והתפוצות בסדר וכל הכבוד לכולנו. עלינו לדעת כי גורל המפה החדשה של ישראל כרוך לא רק ביחסים אחרים עם האוכלוסיה הערבית בגבולות החדשים אלא בקביעת יחסים אחרים עם העם היהודי בתפוצות העתיקות. עלינו לדעת כי ענין החלת החוק הישראלי על השטחים־המוחזקים, עם כל חשיבותו, הוא ענין קובע פחות מאשר החלת החוק הישראלי על תפוצות ישראל. חוק זה צריך להיות גלוי ותובע ומדריך־מנוחה, ומאמצינו צריכים להיות מכווּנים לחישוף כוחו ולא לטשטושו ולהחלפתו בזחיחות־דעת של הסוואה.

שני פרקים

מאת

נתן אלתרמן

---

א. לשופט על־הסף

מאת

נתן אלתרמן

לאחר ששופט בית־הדין העליון, הד"ר בנימין הלוי, הודיע על כוונתו לפרוש מכהונתו ולהיכנס לזירה הציבורית החלו מנצנצות בכמה עתונים רמיזות ועקיצות, המכוּונות לעברו.

הללו נמשכות עדיין גם עכשיו, אחרי שפרישתו היתה לעובדה ושמו נכלל ברשימת גח"ל לכנסת, ומסתבר שהן עשויות לא לדעוך, אלא להתגבר בעקבי מלחמת הבחירות.

מדובר על כך ש“הפוליטיקה קסמה לו” לשופט, וש“חשקה נפשו בעסקנות” ושהוא שמר,כביכול, בסוד את כוונתו לפרוש וניצל את “הסעיף הקטן”, המאפשר לו להשהות פרסום החלטתו עד לרגע האחרון ממש.

הנני רואה, איפוא, חובה לומר מלים מספר לענין זה. ואני עושה זאת בלי שנתבקשתי על־ידי איש.

במשך כל שנות פעולתו בבית־הדין העליון לא הכרתי את השופט בנימין הלוי, ובמידה שנקבע בי יחס אליו היה זה בעיקר יחס של הסתייגות רבה מניסוח פסק־דין מפורסם שלו שניתן באחד המשפטים הגדולים שידעה המדינה.

דעתי זו לא שוּנתה גם עתה, אך בשנתיים האחרונות נפגשתי אתו, פעמים אחדות, יחד עם כמה אנשים, והכרתי את הדחף הנמרץ המעורר אותו כיום לעקוב אחרי המאורעות הגדולים, העשויים לחתוך גורל. לאחר שנודע לנו יחסו לעקרון שלימות הארץ, שאלנו מפיו במה יוכל לסייע לדבקים ברעיון זה. תשובתו היתה זו: הוא מוכן לעשות לשם כך כל מה שיידרש, אך לשם כך עליו להתפטר מתפקידו כשופט, ואם אנו סבורים, כך אמר, שעליו לעשות צעד זה, הוא מוכן לעשותו מיד.

לפי כל הנסיבות לא היתה זו בשום פנים אמירה של מן־השפה־ולחוץ. היתה זו נכונות מפורשת שהובעה לא בצורת הרהורים מופשטים, אלא בצורה שאינה מניחה פתחים לשוב, והיה ברור כי אם יוחלט שעליו להתפטר מתפקידו הריהו קם ומוציא נכונותו זו אל הפועל.

הדבר היה לפני שנתיים, בערך. הבחירות לכנסת עוד לא נראו אפילו באופק, ואילו פרש אז השופט הלוי מתפקידו, כאשר הציע, היתה כל “העסקנות הקוסמת לו” מתבטאת אולי בחתימה על גילוי־דעת או בהופעות בכמה אסיפות פומביות.

אותה נכונות עצמה הביע השופט לפני המשוחחים אתו גם שנה לאחר מכן, לעת שיחה נוספת, וגם אז הורגש ללא כל ספק, כי דבריו הם פרי הכרה עמוקה לגבי מהותם של הימים הללו ופרי תחושת החובה לא לעמוד מנגד, אלא ליטול חלק במאבק על הדעות ועל ההכרעות.

הדיבורים על דחיית ההחלטה עד לרגע האחרון, תוך ניצול סעיף מסויים, אין להם שחר כמו שאין שחר לכל שאר רמיזות ועקיצות. הללו יימשכו ודאי עד תום מלחמת הבחירות, אך לא הן תקבענה את יחסו של הציבור אל השופט שראה חובה לצאת אל הזירה המדינית לעת הזאת. דברי לזות־שפתים אין בכוחם להטיל צל לא על שירותו הרם והנאמן בעבר, ולא על דרכו הציבורית מעתה ולהבא, בשירות המדינה והעם. ברכת יישר־כוח שלוחה לו בזה.

---

ב. כפיה אלחוטית

מאת

נתן אלתרמן

1

בעתונים נמסר שהראדיו עומד להוסיף, בקרוב, שתי מהדורות של חדשות בכל יום.

האחת בתשע בבוקר והאחת בשלוש אחרי־הצהרים. שתיהן בגל הקל.

כלומר, עוד שתי מהדורות שיוגשו למאזין באריזה של פרסומת מסחרית מפנים ומאחור.

אמנם, לאחר כמה וכמה מחאות שנשמעו, מצדדים שונים, נגד הצמדה כפויה זו של דוכן־המכירה־הפומבית אל דוכן הידיעות מן החזית ומן הזירה המדינית, נתנו, כנראה, האחראים את דעתם לדלל קצת את השפע המסחרי, ביחוד לגבי מהדורת־החדשות הראשונה, המלאה, של שבע בבוקר, ושוב אין אתה נאלץ לשמוע במידה גדושה כל־כך את צלצלי השמע של המעדנים והצבעים ומדבירי־החרקים, כשהם נדחקים עד לשניה האחרונה שלפני אות־הזמן ממש, כדי להיקלט על־ידי המאזין בזכות החדשות הסמוכות.

רווח קצת. לפחות באחת המהדורות.

אך צדה העקרוני של הבעיה אינו נקבע על־ידי כמות הפרסומת הנצמדת. השיטה היא הקובעת והיא הפסולה.

2

בענין זה הוגשה לפני כמה חדשים שאילתה בכנסת. בהסתמך על מה שנכתב בעתונות, שאל חבר־הכנסת מ. בן־פורת “מדוע מנצל הראדיו את מדור החדשות, בימים אלה של מלחמה, למטרות עקיפין” של פרסומת.

התשובה שניתנה לשאילתה זו היא דוגמה כה מובהקת של התחמקות עד שקשה להאמין כי שר־ההסברה, ישראל גלילי, אחראי לניסוחה.

אותה תשובה נאחזה בפליטת־קולמוס של חבר־הכנסת השואל, שגרס כי החדשות “הועברו” אל רשת הגל־הקל של המודעות המסחריות. ובכן, הוסבר כי החדשות לא “הועברו”, אלא הן מתחלקות כך וכך (וכאן בא פירוט השעות) בין שתי הרשתות, וכי בשעות הבוקר אין רשת א' משדרת כלל.

כל זאת בלי לעמוד אפילו במלה אחת על העיקר, והוא שחמש פעמים ביום (בשעות 7, 8, 10 בבוקר, וב־4 אחה"צ וב־10 בערב) אין ברירה למאזין אלא לשמוע את החדשות בצירוף הפרסומת הצמודה, ומתוך זה שלוש פעמים בשעות הבוקר, החשובות במיוחד, שכן הן באות לפני צאת עתוני הערב.

אלא שלא חשבון זה הוא עיקר ואף לא העובדה שהימים הם ימי מלחמה.

3

השאלה העקרונית והקובעת היא, לדעתי, זו:

האם יש לראדיו רשות לגזור על המאזינים שמיעתה של תכנית כלשהי (במקרה זה הפרסומת) באמצעי־כפיה (במקרה זה – הצמדת הפרסומת לחדשות שאין המאזין מוותר עליהן).

סבורני כי מנהג זה פסול לא פחות ממנהגו של יצרן או סוחר שהיה כופה על הציבור, מכוח מונופולין שבידו, תנאים שלפיהם אין האזרח יכול לרכוש מיצרך חיוני מסויים, שאי־אפשר בלעדיו, אלא אם הוא קונה יחד עם מיצרך זה סחורה אחרת שהמוכר מעוניין להיפטר ממנה או שהיא מכניסה לו רווח יותר.

דומה שבעולם־המעשה אין דבר זה בבחינת “פגם אֶסתטי” בלבד, אלא שהוא בבחינת עבירה הנענשת על־ידי החוק.

זאת אף בלי כל קשר למצב־מלחמה. ההבדל הוא רק בכך שבימי מלחמה העונשין על כך חמוּרים יותר, לפי תקנות לשעת חירום.

מי שיאמר כי משל קיצוני זה תופס מרובה, ראוי לו לשים אל לבו שמבחינה עקרונית צריך הקריטריון הזה לחול על הראדיו עוד יותר מאשר על איש־העסקים הפרטי, שכן מדובּר כאן בשירות ציבורי שתפקידו, בתוך השאר, לעורר את הציבור על היענות לצרכי חירום ועל מידות אזרחוּת־הוגנת של הימנעות מניצול מצבים מיוחדים לצרכי הפרט. זכותו של הראדיו לעמוד על משמרתם של ענינים אלה נפגמת כל שעה שהוא עובר בעצמו, בפרהסיה, על הכללים הללו.

4

אם אמרנו כי לגבי המהדורה הראשונה והעיקרית, של שבע בבוקר, רפה קצת הידוק ההצמדה של הפרסומת אל החדשות, ואנשי הראדיו נמנעים בדרך כלל מלשדר בשניה האחרונה שלפני מהדורה זו מודעות צורמות במיוחד, הרי לגבי שאר מהדורות לא חל שינוי בדברים והמיבחר הוא כקדם, מגוּון ומלא הפתעות. אכן זו צרה, שאפילו מידת הרגילוּת, שהמאזין מתרגל בכך, אינה מקהה את מידת הפתיעה, ואדם עשוי להירתע תמיד מחדש כשהוא שומע פתאום, בשניות הסמוכות לחדשות, במקום קולו של הקריין, פרץ של צחוק מתלעלע, או לחישת מסתורין העולה פתאום מן המקלט בלי שהשומע תופס ברגע הראשון שמדובר במישחה או בחומר ניקוי, או בליל פתאומי ומבהיל של פיצוצים ושריקות והמהומים שענינם, כפי שמתברר מיד, מטעמים ומעדנים או סיכה ומריחה. כמה מן האֶפקטים הקוליים הללו, מבחינת השפעתם על חלושי עצבים, הם אולי ענין למשרד־הבריאות לענות בו.

אגב, לענין כפיה, ראוי להזכיר כי המישדר “בחצי היום”, שיש בו על־פי־הרוב פרשנות רקע וגם חדשות אחרונות, ניתן גם הוא בצירוף פרסומת, והמאזין אינו יכול לשמעוֹ בלעדיה. מדור זה – “בחצי היום” – ערוך היטב והוא מן התכניות הפופולאריות ביותר, והמגיש אותו, יצחק רועה, עושה מלאכתו בטעם ובצורה נאה ורהוטה, עד כי פעמים הוא מצליח להקהות אפילו את צרימת השעטנז של הפזמונים המשתלבים באינפורמאציה המשודרת, אך מה ששייך לפרסומת, זו כפויה כאן לפעמים עוד יותר מאשר במדורי החדשות, שכן במדור זה היא ניתנת לא רק לפני הידיעות, אלא גם ביניהן. את מידת השרירות שבכך ניטיב אולי להמחיש גם נומר שאילו נקטה העתונות שיטת ערבוב דומה לזו של הראדיו, היינו מוצאים בעתון חדשות בזו הלשון:

ראש־הממשלה, הגברת גולדה מאיר, הגיעה לפילאדלפיה. אכוֹל חומוס. מיבחר בּונבּוניירות. פאות נכריות. רוג’רס נפגש עם גרומיקו. לחנוּת היום נכנסתי. זה פאנטאסטי. הודו הוזמנה לוועידה המוסלמית. העם החליט בוקר טוב כוכב זוהר, וכיוצא באלה.

ייתכן שכמה וכמה פירמות היו משלמות לעתונים טבין ותקילין אילו הסכימו הללו לשלב את פרסומיהן בצורה כזאת, בגוף החדשות ממש.

5

לדעתי רשאי הראדיו לשלב פרסומת בחדשות רק אם הוא מניח ברירה למאזין לשמוע אותן ברשת אחרת בלי תבלין זה.

על זמן שהראדיו אינו עושה כן הוא עובר על כללים שהחוק מקפיד עליהם לגבי סוחרים המפירים תקנות המסחר ולגבי רוכלים המציבים דוכנים במקומות שאינם מיועדים לכך. פריבילגיה זו אינה מגיעה לשירות־השידור ביחוד, אם נזכור כי מכוח מהותו ותפקידיו הוא חייב לדקדק בכמו אלה יותר מאחרים.

1

מנגד, בריחוק ובמובדל, התכווצו מישטח הירק וציבור־הגגות של שדה־בוקר. ואילו כאן עמדו מיבני המידרשה חשופים בתוך המרחב החשוף. בכל החלונות נשקפה השממה הבוהקת, האחת כמו קלסתר־פנים אחד, החוזר ונשנה ומזדקר אל מולך בכל אשר תפנה.

אור היום היה עדיין מאונך כמעט, אור צהרים, והאוויר היבש, החד, נצנץ ורשרש בלאט, כנייר זכוכית.

נוף ראשוני זה הוא כיום תחנת־חייו של האיש בן השמונים ושלוש. תמיד חתן־בראשית.

עשרות השנים הגדושות, הנושאות עומס נדיר של מאבקים ומרורים והישגים, נשארו מאחור. רחקו כמו הארץ הנושבת, רחקו כמו הערים והכפרים, כמושבות יהודה וכמרומי הגליל.

ועכשיו, אחרי כל אלה, בתחנה הזאת, כמו אין הבדל בין שממה זו שמסביב ובין בדידות של ימים ולילות ראשונים בסג’רה של אז.

פרט לכמה קווים של שוני שנוספו בינתיים, כגון תקומת המדינה, שהאיש הזה נאבק עליה בהיותה נקראת עדיין לא מדינת ישראל אלא תכנית־בילטמור, וכגון תקומת צה"ל הנלחם עכשיו על גבולותיה העשנים.

ועוד ענינים אחדים, שאין דומה להם, אך אין די בהם.

שכן הריקוּת שכאן, מסביב, כמו רק הוסיפה תבענוּת וחומרה, והכל שוב כמו לפני התגשמות, כמו על סף, וקומץ האורחים, שנתכנס כאן, לא השמיע נאומים, רק דברי־ברכה קצרים לפני הארוחה. ועם ערב שרה מקהלת תלמידים ותלמידות שיר יום־הולדת. שיר של התחלה. של כתה אל"ף.

2

שעה שמדברים על בדידותו של בן־גוריון כיום יש לדעת שאין היא חדשה עמו. היא היתה נחלתו גם בתוך תוכם של המאבקים הגדולים, והיו ימים, אף בתוך סערות כינוסים ופולמוסים ורוב עם, שבהם היתה בדידות זו טראגית יותר משהיא כיום, שכן המאבק על המדינה, במשך שנים על שנים שלפני תקומתה, היה נטוש לא רק נגד אויבים דורשי רעה, אלא גם נגד בלי מיטב הערכים המתקדמים, בעלי רחבות־דעת והומאניזם ושלילת אוואנטוריזם פוליטי, בעלי נוסחות שפיון ופכחון, אשר רעד־פלצוּת עובר בך לרגע בחשבך כיום כי בכך יכלו להכריע ולחתוך גורל.

כאז וכן גם עתה אין בדידותו בדידות פאסיבית של סיבות שנוצרו מאליהן, אלא היא פרי רצון ומחשבה־תחילה. זו בדידות אשר תקיפות שבה רבה מעצבוּת שבה.

שכן עיקרה אינו בכך שמספר האורחים מן הצפון, לחגיגה זו, היה מועט מכפי הראוי, אלא בכך שהשממה מסביב היא רבה מכפי הראוי, ומפני שהוואדיות החדים, וההרים לטושי־הכיפות, הם דממה נחושה ומפני שהכל כאן מעיד, בשתיקה אכזרית, כמה הרבה יש עוד לעשות כדי שההישגים העצומים שבעורף יוסיפו להתקיים.

כן, זה העיקר. לא הקרע שבינו ובין צמרת מפא"י־לשעבר, אלא הרווח־הריק בינו ובין אלפי יושבי הארץ, שלא הלכו אחריו למידבר, בינו ובין התפוצות אשר לא נעו במשך כל עשרים השנים שמאז קום המדינה, ומי כמוהו יודע שאין מדינה זו אלא היאחזות ראשונה, על אף כל משמעותה החותכת חיים לאומה.

וכמו כדי להזכיר טעם־בראשית של הווה זה שמסביב, ישב אל שולחן הארוחה, בין האורחים הספורים, גם הרצפלד. ישב כשורש עתיק ומעוקל ומצולק. רגע אחד ניסה אפילו לשיר, כמו בעת עליה־על־הקרקע, אך הפסיק. ורק נחיריו כמו רטטו עדיין, מבעד לעייפות הגוף, למראה השממה הנהדרת, הראשונית, המושלמת, המוגשת כאן לאומה מחדש כמתת כבירה.

מעטים שרדו כיום מאותה חבורה של חלוצים ראשונים, של אותם היפר־ביטניקים ואולטרה־היפיס אשר לדברי ימי ישראל, שהפכו את גורל העם על פיו, בקומם עם ראשית המאה להתנער מקשרי חברה וזכויות־אבות כדי להטיל על שכמם עול כבד ששיעורו לא ידעו עדיין לא הם ולא אבותיהם. עמלם לא היה שווא. הם הניחו אחריהם גם חותם שלא יימחה לעולם וגם ממשיכים שאינם פחותים מהם, לא לשרשיוּת ולא לכוח ולא לכשרון־המעשה המופלא. האיכוּת קיימת בהחלט. רק הכמוּת, הכמוּת אינה מספקת. המיספר. גם כיום הוא מועט מכפי הצרכים וכיום עשוי פער זה לקבוע שבעתיים מחמת דחיפוּת המשימות וחריפוּת הנסיבות העלולות שלא לחזור.

לכן, שעה שמקהלת בית־הספר שרה בתוך השממה הזאת “יום־הולדת לבן־גוריון”, היתה בשיר הזה לא בדידותו של איש, אלא בדידותם השוברת־לב של דברי ימי ישראל, הנצורים, הנלחמים, היודעים, על אף הכל, כי פה, על סף הריקוּת הזאת, רק מקהלת־קולות זו, ודומותיה, הן הערובה לעתיד והן התוכן האמיתי והחי של קורותינו.

3

לפני למעלה מחמישים שנה, באדר תרע"ח, פירסם בן־גוריון מאמר בשם “גבולי ארצנו ואדמתה”. איני יודע אם יש בגנזי המאמריסטיקה הציונית “הנכספת”, המשיחית כמעט, של אז, מיסמכים רבים כמיסמך הזה, שבו הכותב אינו רק “מהרהר” בדברים, אלא מש אותם בכל חושי גופו ורוחו. “מתוך מוקדות הלב של תמרות העשן ושל אימות המלחמה – כך הוא אומר – כבר נשקפת תקוות השלום נושא־ הגאולה – ואנו עומדים עכשיו לפני השאלה: ארץ־ישראל מהי? מה הם תחומי הארץ שאנו דורשים בתור אחוזתנו הלאומית? היכן הם גבולותיה המפרידים בינה ובין שכנותיה מסביב? מה הם חבלי־הארץ הראויים וצריכים להיקרא בשם ארץ־ישראל, שמהם תיבנה מדינת־היהודים המחודשת?”

מאמר מופלא, משונה לגבי אווירת הימים ההם, רצוף כולו אסמכתות של מיספרים, של נתונים גיאוגראפיים, אֶתנוגראפיים, פוליטיים, ובו אתה מוצא כי “הדעה הנשמעת, אף בקרב ציונים, שעבר־הירדן אינו ארץ־ישראל, נשענת על אי־ידיעה בתולדות הארץ וטבעה”, ולהלן: “אין ארץ־ישראל בלא המישור המואבי, גלעד ובשן, כשם שאין ארץ־ישראל בלא יהודה ושומרון וגליל. כולם הם ארץ אחת, ארץ היהודים”.

אין אני מביא כאן דברים אלה כהנחיות ל“שרטוט מפות”. אני מביא אותם כרקע למשמעות דבריו של בן־גוריון, שקבע, לאחר מלחמת־ששת־הימים, כי למען שלום־אמת הוא נכון לוותר על כל השטחים שנוספו, פרט לירושלים ורמת הגולן.

דברים אלה הדהימו, לא משום שהשלום האמיתי אינו שווה לתת בעדו מחיר “מופרז” זה או אחר. שלום־אמת הוא תכלית שראוי ליתן בעדה אפילו את כל המדינות וכל חלוקות־הגבולים שבעולם וכל ההפרדות לממלכות ומעצמות. לא “גובה המחיר” הפתיע, אלא הפתיעה הסיטוּאציה המלאכותית שבה הוצבה הברירה הזאת, שבה העם כאילו מטיל על שולחן המשא־ומתן, מראש וקודם־כל, את הארץ שהוא קורא לה מולדת היסטורית לאחר שהיא נמצאת בידיו בפעם הראשונה ואולי האחרונה. הפתיעה ההפרדה בין שאלת השלום האמיתי ושאלת הארץ השלימה, בעוד הכל מעיד כי רק צירוף שתי המהוּיות הללו יחד עשוי להבטיח את שתיהן.

ואף־על־פי־כן, דווקא משום חומרתם של דברים אלה צריך שנראה מה טיבם כמו שהוא, ולא מפני שאני סבור כי ההסבר עשוי לבטל את משמעותם. דברים אלה יש להם גם משמעות עצמית, שאינה תלויה בשום קונטכסקט, והיא משמעות מסמרת שיער. אך שעה שאנשי שטחים־תמורת־שלום מנפנפים בהם כראיה, יש להדגיש בכל תוקף כי תהום רובצת בין משמעות דיבוריו של בן־גוריון ובין התפיסה המדינית המקובלת על ישראל, זו שעמלה לנטוע בהכרת האומות, במשך שנתיים גורליות אלו, שעמידתנו בשטחים אינה אלא עמידת כובשים בטריטוריות ערביות, המוּחזקות בידינו כפקדון עד ל“הסדר המדיני”.

4

הבדל מהותי זה בין שתי התפיסות הוסבר והומחש מאז כמה וכמה פעמים, אך דיינו אם ניטול דבריו של בן־גוריון בפני עתונאי לונדון לפני כמה חדשים.

באותה מסיבה שלל בן־גוריון מכל וכל את מושג “החזרת השטחים”. דברים אשר שייכים לנו ־ כך הדגיש – אין מחזירים, אלא רק מנדבים, אם יש טעם לכך. “אנחנו אף פעם לא שכחנו שזוהי ארצנו ואף פעם לא ויתרנו עליה. ־ ־ ואף־על־פי־כן היינו מוכנים לוותר על זכותנו לפי גבולות החלוקה למען השלום. גם עתה זוהי השאלה העיקרית. למען השלום אנו מוכנים לוותר על חלק מזכותנו”.

כן, מאחר שהוויכוח היהודי על ארץ־ישראל עודנו כיום רק ויכוח עיוני בשאלת זכותנו המוסרית לבעלוּת מדינית על הארץ, הרי שההבדל בין תפיסתו של בן־גוריון ותפיסתם של אנשי שטחים־תמורת־שלום, הוא הבדל של עיקר. הבדל בין דבר והיפוכו.

אך מבחינה מעשית יש עיקר גדול מזה והוא ־ שבן־גוריון גורס התישבות בכל השטחים המוחזקים, התישבות דחופה, שלימה, בלי סייגים ובלי שהיות. ודבר זה הוא כיום הבטוי האחד, הממחיש את זכותו של העם היהודי לראות את יהודה והשומרון לא כפקדון מידי חוסיין, עד להסדר, אלא כמורשת היסטורית, מדינית, אשר תושביה הערביים ייהנו בה מכל הזכויות, פרט לזכות הקמתה של מדינה ערבית, נוספת על אלו המשתרעות על פני שטח גדול משטחה של אירופה כולה.

5

כן, זה העיקר. כל ויכוחינו על ארץ־ישראל זו עשויים להתחיל להישמע כמרחפים בעולם התוהו אם לא יתחדשו תנופת ההתישבות והעליה, ולוּא בהיקף המשתווה לפחות במשהו לתביעות הזמן הזה.

ההפסק שבא בשני עיקרים הללו, אחרי תקומת המדינה, היה ראש מעייניו ודרישותיו של בן־גוריון, בתקופת כהונתו כראש־ממשלה, ואז חברו כל דורשי טובתה של הציונות לשים דבריו ללעג.

הפסק זה של עליה והתישבות הוא בבחינת ניתוק שהתחולל פתאום במהלך החזיון, כמין שתיקה, שבה מחכים הצופים לרפליקה הבאה, וזו אינה נאמרת, ותחילה הקהל תוהים שמא זו כוונת המחבר והבמאי, אך ככל שהפאוּזה מתארכת ומתמשכת, הולך ומתגנב חשש בלב, שאולי אירעה איזו תקלה במהלך החזיון… והוא עשוי להיקטע באמצע.

משום כך היתה דממת השממה הנחושה של הנגב, באותו יום שנטה לערוב, דריכות של קשב, של צפיה, ומשום כך צלצל באותו שיר יום־הולדת שבפי מקהלת התלמידים צליל נוקב ובודד, אך גם רב אמונה והבטחה.

ואחר־כך החל החושך יורד. בחפזה. בלי חצאי־גוונים, בלי ניוּאנסים, בלי דקוּיות שאין להם מקום. והצלקת העתיקה של נחל צין הלכה ונתמלאה אופל ורק סלעי־השוליים העליונים עוד נוצצו חדים ובוטים בשמש השוקעת, באור בוהק שבעתיים, כמו לעת זריחת החמה.

1

שבועות על שבועות נמשכה טרחת הדיונים על ניסוח המצע של המערך. העתונות, הציבור, הזמן עצמו, עמדו על בהונות. חיכו. עקבו אחרי הרמזים, אחרי האותות וההדלפות, ההצהרות והפירושים, שהתאבכו מעל ישיבותיה של ועדת־הניסוח כענני־הכבוד על פני אוהל־מועד.

לרגעים היה נדמה כי שום תעודה הרת־עולם לא זכתה לאווירת דריכוּת כזאת מסביב. לא מאגנה־כארטה, לא הכרזת זכויות האדם שאחרי נפילת הבּאסטיליה. ולא תעודות של הציונוּת המדינית ושל ישראל בזמן החדש, כולל תכנית באזל והצהרת בּאלפור.

ולבסוף קם הדבר והיה. המצע נחתם. נחתם אפילו סעיף ההתנחלות, אשר נהרי נחלי הזיעה שניגרו עליו יכלו להשקות חלק גדול של דיונוּת רצועת עזה ושל סיני. אמנם לאחר חתימתו של סעיף זה בא השר ברזילי תוהה וקובל ושואל הלמאי אמרו לו שהוא יכול לנסוע בשקט לירושלים ולאחר שנסע התברר כי ועדת־הניסוח בכל־זאת החליטה להמשיך בישיבה וחתמה את הנוסח, שבו נכללו לנצח נצחים המלים הגורליות “התנחלויות קבע, בין כפריות ובין עירוניות”, תחת להסתפק בנוסח ש“ישראל תבצר מעמדה בהתחשב בצרכים החיוניים של בטחונה והתפתחותה”, כקווי־היסוד של הממשלה וכהצעת מפ"ם…

אך כל קובלנות לא פעלו כלום, שכן את הנעשה אין להשיב וסערת־המחאות של חברי מפ"ם לא היתה אלא סערה שלאחר השקט האיתן של התעודה החתומה ושל נוסח “התנחלוּיות־קבע” שהוקפא מעתה כצוק בל ייעתק ממקומו.

ואז, לאחר שתמה מלאכת הניסוח ולאחר שמפ"ם קיבלה זכות הסתייגות, חזרו כל הצדדים כולם, גם בתוך מפלגת־העבודה פנימה, איש לעמדתו ואיש להשקפתו שבטרם משא־ומתן ובטרם ישיבות ובטרם מצע, הן בסעיף ההתנהלות והן בשאר סעיפים, שכן מעתה היה המצע הזה אות ומופת כי הושגה אחדוּת ההשקפות, לאחר מכן נערכה והובאה לפני הציבור רשימת מועמדי המערך לממשלה ולכנסת השביעית.

2

לזכותם של ראשי המערך יש לומר כי הם מודים בגלוי – ולא רק מודים, אלא אף מטעימים בכל לשון של הטעמה – שעמדותיהם לגבי הבעיות השנויות במחלוקת נשארו כקדם, על אף המצע האחיד, וכי כל איש מוסיף לעמוד על דעתו, שהיא לפעמים היפוכה של דעת הבא לפניו והבא אחריו ברשימה. אלא שמצב זה מוסבר בפי הדוברים הסבר מקורי, העתיד להיזכר כחידוש בהלכות בחירות ומשמעותן:

רשימת המערך – כך הם אומרים – אינה גוש חדגוני ממושטר ומשעמם, בחינת מונוליט. יש בה חופש־דעות ועל כך גאוותנו.

גאווה זו מקורה, כנראה, בעובדה כי אותם חילוקי־דעות של אנשי הרשימה האחת אינם סובבים על עניינים של מה בכך, אלא בפירוש על בעיות שהעמדה לגביהן עשויה לתתוך גורל הארץ והעם, הן מבחינת הקו המדיני והן מבחינת המעשה.

אם כך ואם כך יש בכל־זאת ענין אחד אשר ראשי המערך שותפים בו שותפות מלאה: הם עשו יד אחת ואגודה אחת, מי בלבב שלם ומי בלב נשבר, מי ביודעים ובכוונה־תחילה ומי בעל־כרחו, להוליך שולל את הבוחר ולקרוא לו להצביע בעד מצע שאינו אלא חיפוי רדוד על התרוצצות עמוקה, התרוצצות הנוטלת כל משמעות מן הפתק המוטל לקלפי.

3

לשבחו של שר־החוץ ייאמר כי הוא, במידה רבה יותר מאחרים, הביע דעתו בגלוי ובבירור על ערכו ומהותו של אותו מצע, אשר מנסחיו עשו עליו לילות כימים.

לפני חודש ומחצה, כמעט מיד לאחר חתימתה של התעודה ההיסטורית הזאת, הסביר שר־החוץ, בפגישה עם עתונאים, כי הוא מתייחס אל המצע “לא כאל נוסחה מדינית בעלת משקל מכריע, אלא כאל שרטוט קווים עיקריים” וכי “גם סעיף ההתנחלות הוא טיוטה וכל אחד זכאי להציע תיקונים ושיפורים”.

ובסמוך לכך, באסיפה פומבית, אמר כי “במצע לא נתקבלו הצעותיו של שר־הבטחון משה דיין, לא בענין גבולות מוסכמים ובטוחים, לא בענין השילוב הכלכלי ולא בענין החלת החוק הישראלי על השטחים”. ומה ששייך להתנחלות, הרי “ההכרעה נשארה פתוחה לממשלה הבאה”.

יש להניח כי בני־פלוגתא של שר־החוץ יכולים לערער על מאזן זה ולהביא ראיות שדווקא עמדתו של שר־הבטחון היא שנתקבלה, אך אלה ואלה יודעים כי לא זה הדבר הקובע וכי מאחר שהדעות חלוקות בענינים של יסוד – תיקבע ההחלטה שתתקבל בכל ענין וענין לפי מאזן־הכוחות שבמערך, מאזן־כוחות אשר הבוחר, הנקרא להצביע בעד המערך כולו, אינו בר־השפעה לגביו, שכן המדיניות העקרונית והמעשית שבעדה הוא מצביע היא לא רק בבחינת חתול בשק, אלא היא בבחינת עדה שלמה של חתולים, ומי שקורא לו להצביע “אמת”, קורא לו למעשה להפקיר ולבזבז את זכותו האזרחית היסודית. יכול האזרח להיות אוהד מפ"ם ולחזק בכוח הצבעתו את צד דיין בכנסת, ויכול הוא להיות בעד “ישראליזאציה של השטחים” ולהוסיף חבר־כנסת לאנשי ספיר או יערי. הצבעה בעד המערך היא בנסיבות אלו סילוף משמעותה של השתתפות־בבחירות והפיכתה לפורמאליוּת ריקה מתוכן.

4

אותו סעיף של התנחלות, שבו אנו מדברים, היה, כידוע, עיקר סלע־המחלוקת בעת המשא־ומתן על ניסוח המצע. אל סלע זה חישבה מפלגת־העבודה להישבר, ולא לשווא.

נדמה כי את ערכו הקובע של “סעיף ההתנחלות”, לגבי גורלה של ארץ־ישראל זו, הנמצאת זו הפעם הראשונה בידי ממשלה יהודית, אפשר להדגים על דרך המשל, אם נשער כיצר היינו רואים ענין זה בראשית העליה הציונית לארץ, אילו עמדה אז, בתחילת המאה, השאלה אם להתחיל ב“בנין־הארץ”, או לא? אם להחזיק בארץ־ישראל ולחכות ל“צ’ארטר” או להצהרת־באלפור, שיקבעו גבולות הבית הלאומי היהודי, ולא לייסד בינתיים לא פתח־תקוה ולא כנרת ולא דגניה אל“ף, או להתחיל בהתישבות ובבנין. אין כיום ל”סעיף ההתנחלות" משמעות אחרת ופירוש אחר. פירושו “בנין הארץ”. וכיום נבדלת משמעות המושג הזה ממשמעותו בימי הביל"ויים והעליה השניה רק בכך שכיום הדבר דוחק יותר ודחוף יותר.

וראוי להביא כאן, להדגמת היקפה ומהוּתה הנכונים של הבעיה, את דברי שר־הבטחון בראיון עם סופר “מעריב”:

“עמדתי על כך שבמצע של המפלגה יהיה כתוב: כולל ערים ועיירות. לא רק כפרים, לא רק היאחזויות ולא רק התנחלויות ולא רק ‘להחיש את ההתנחלות’, אלא גם ערים, להקים ערים, מפני שבישוב כפרי יש 80 משפחות ואם אנו רוצים לאכלס שטחים נוכל לעשות זאת רק אם נכלול בהם גם ישובים עירוניים. זה הדבר שאנו עומדים בפניו עכשיו. – – השאלה היא מה אנו עושים. מה העשיה היהודית. בשביל זה צריך להאמין במשהו. במפה חדשה לישראל והיא לא פחות חשובה מהמפה הקודמת. שארם־א-שייך ורמת הגולן והגדה המערבית ורצועת עזה אינם פחות חשובים מעמק יזרעאל, לא מבחינה צבאית, לא מבחינה היסטורית, אפילו לא מבחינה כלכלית”.

אין אדם צריך להיות בוחן גנזי נסתרות כדי לראות את התהום הרובצת בין תפיסה זו ובין תפיסות אחרות במערך, הן זו של אבן והן זו של פנחס ספיר או זו של מאיר יערי, תהום אשר על פניה צריך הבוחר לדלג כדי להטיל לקלפי פתק שאינו אומר כלום.

5

לטשטוש חילוקי־הדעות הגורליים בשאלה זו של עיקר מסייעת גם נוסחת־טיעון, שנעשתה בזמן האחרון תכופה ביותר בפי דוברי המערך, טענה שמתוכה משתמע כי לא העמדה המדינית והעקרונית בשאלת ההתנחלות חשובה, אלא ההתנחלות עצמה היא הקובעת, וזו לא תתבצע בין־כה־וכה אלא על־ידי המגשימים, אנשי התנועות החלוציות של המערך.

משום כך, שעה שישראל גלילי, שר־ההסברה, נשאל, למשל, מה דעתו על עמדת מפ“ם בענין סעיף ההתנחלות שבמצע, הוא משיב כי “מפ”ם שותפת בכל העשייה בתחום זה, למרות הוויכוחים על הבדלי הגדרה בין היאחזות בטחונית ובין התנחלות. אני מעדיף – כך הוא קובע – אלף מונים שותפות זו בהגשמה עם חברינו ממפ”ם על פני מלל ללא עשיה של חסידים עקרים של שלימות הארץ".

ואילו השר יוסף אלמוגי גם הוא מבטל את חילוקי־הדעות המדיניים בשאלה זו, בנוסח דומה, לאמור: “עם היות דעתי שונה מדעת מפ”ם על בעיית השטחים וההתנחלות אני מעדיף אותם על פני מטיפי רחוב דיזנגוף לשלימוּת הארץ, שכוחם במלל ואילו אנשי מפ“ם משתייכים לאלה המגשימים, הלכה למעשה, ובניהם הולכים להתנחלויות”.

אפשר לסלוח לשר אלמוגי על הטעות שהוא טועה, אגב אורחא בענין מטיפי רחוב דיזנגוף. הללו, לידיעתו, רובם דווקא מטיפים לדעות מפ“ם ולמטה מזה, כלומר להימנעוּת מכל שמץ של התנחלות־קבע ושהייתם של מטיפים אלה ברחוב דיזנגוף היא, איפוא, נקיה מכל סתירות. אלא שלא על עמדת מפ”ם ואוהדיה אנו דנים כאן. עמדה זו קובעת הרבה פחות ומסוכנת הרבה פחות מעמדתם של חלקים גדולים וחשובים במפלגת־העבודה, הרואים את רצון ההתנחלות בשטחים לא רק כמישגה מדיני או כסכנה לשלום, אלא פשוט כ“שגעון” מכל הבחינות. השרים ישראל גלילי ויוסף אלמוגי אינם רואים, כידוע, בהתנחלות טירוף־דעת גמור, אך יש להניח כי שעה שהם קובעים שלא הפרוגראמה עיקר אלא המגשימים, הרי הם מתכוונים ודאי לא לחלק העירוני של חברי מפלגות־הפועלים, לא ליושבי הערים, לפקידים, למנהלים ולאקדמאים, חברי מפא“י או אחדות־העבודה, ולא לאמנים ולפרסומאים ולאמרגנים, חברי מפ”ם. כוונתם, בדברם על ההולכים להגשמה, היא – כך יש לשער – לחברי הקיבוצים ולנוער הנח"ל. וכאן רצוני לשאול שאלה פשוטה אחת:

האומנם סבורים דוברי המערך כי צעירי הקיבוצים או תנועות־הנוער החלוציות – אם של “השומר הצעיר” ואם של הקיבוץ המאוחד ואם של ה“איחוד” – יוכלו לבצע ולוּא רק החלק המאה מן המשימה ההתישבותית החדשה שהזמן הזה כופה עלינו?

האומנם יוכלו הקיבוצים – אף לולא ראינום כיום נאנקים מחוסר ידיים עובדות – להקצות חלק אוכלוסים שלהם להתיישבות לוּא רק בממדי עיירה אחת של רבבת תושבים, או לפתח תעשיה, או ליצור שותפויות עיסוק ומסחר ומלאכה, אף בחלק זעיר מן ההיקף הראוי למשימות העומדות לפני ישראל? האומנם אפשר לסלק את הענין הזה מן הרובד האחד שבו עליו להיות מוכרע, מן התחום המדיני, מן הפורוּם הממשלתי, הצריך להפנות אל השטחים את כוח האדם בהיקף הדרוש, את התקציבים, את המומחים, את ההון ואת המשקיעים? האומנם אפשר להתעלם מחילוקי־הדעות הפוליטיים והעקרוניים, העשויים לחתוך טיבה וגורלה של ההחלטה הממשלתית בענין זה? האומנם אין הדיבורים, המבטלים את ערך המחלוקת המדינית, סביב השאלה הזאת. בגדר מלל גרוע מכל מלמולים אחרים, שכן הוא מתכסה באיצטלא על מעשיות מדוּמה, בעודו הופך את הדיון למליצה ריקה? מלל זה אין לו כיסוי ואין לו צידוק לא מבחינת הבגרוּת הפוליטית, לא מן הבחינה המעשית ולא מן הבחינה המוסרית של החובה להציג את השאלות כהוויתן לפני הבוחר.

6

דוגמא זו אינה אלא אחד מסימני הערבוביה המחפה כיום על קיטוב הדעות והעמדות שבמערך ומכסה עליו במעטה המצע, המוגש לבוחר כעטיפה שאין קשר בינה ובין הצרוּר בה. בתולדות הציונות לא ידעו הופעה חברתית ופוליטית מוסווה ומטעה כהופעת המערך בבחירות הללו. הציבור בישראל לא ידע מסע־בחירות מלאכותי ומוליך־שולל כמסע זה של המערך, אשר פנייתו אל הבוחר היא, למעשה, הזמנה להתכחש לזכותו האזרחית היסודית, הזכות להביע דעתו בעד או נגד השקפות ועמדות, המוצגות לפניו כמו שהן.

לא רק הציבור האזרחי הבלתי־מפלגתי, אלא גם חברי מפלגות המערך – תהיה עמדתם אשר תהיה, אם בעד “בטחון ושלום” ואם בעד “שלימות הארץ” – צריכים לדעת כי אם יש ברצונם שלא לעשות את הצבעתם פלסתר, עליהם לבחור להם בין הרשימות האחרות את זו הקרובה לעמדתם ולהצביע בעדה, ולא בעד המערך הכולל הכל. רק על־ידי כך יחזקו גם את הגורמים הקרובים לרוחם אף בתוך המערך פנימה. רק על־ידי כך ימלאו חובתם למדינה לא כמשתתפים בהגרלה אלא כלוקחים חלק בקביעת גורל הארץ ובמאבק האמיתי על העתיד.

1

גם בין השוללים – שלילה צודקת, שיש להתמיד בה – את עמדתה של התזמורת הישראלית בענין ריכארד שטראוס, יש רבים שאינם תופסים נכונה את מהותה של המחלוקת.

לפי תפיסה מוטעית זו, אנו חולקים כאן על קבוצת מוסיקאים נאורים, אנשי תרבות מובהקים שעמדתם צודקת מבחינת גישתם לערכי הרוח והאמנות, אלא שבכל-זאת עליהם להביא בחשבון כי בעוונותינו הרבים יש להטות אוזן בתקופתנו גם לנימוקים שאינם מתחום התרבות והרוח, נימוקים פרימיטיביים, כמובן – של זכרונות ואסוציאציות ורגשות – שאין ברירה אלא לקבל את דינם.

כך מקובל על רבים מן הציבור, אלא שהאמת היא אחרת.

האמת היא שההתנגדות לעמדתה של התזמורת הישראלית בענין זה היא מערכה תרבותית מובהקת נגד גילוי של מקצוענוּת פרימיטיבית פסבדו-רוחנית, אשר מצוות מניעתה אינה שונה ממערכות אחרות של ביעור-הבערוּת ושל מניעת תופעות המסכנות את בריאות הציבור.

סופר “מעריב”, אהרן דולב, שהעמיד ענין זה על הפרק, בשעה האחרונה לפני הקונצרט המיועד, ומערכת העתון אשר שיוותה את ההיקף הראוי וההדגשה הראויה לפולמוס קצר ונמרץ זה – שבעקבותיו נסוגה התזמורת הישראלית (אמנם רק לפי שעה) מכוונתה לכלול בתכנית הקונצרט את ראש הרייכס־קאמר־מוּזיק של היטלר – ראויים לתודתם של כל שוחרי תרבות בישראל.

2

להבהרת הדברים כדאי לקבוע קודם-כל עיקר אחד:

כל אותן טענות הבאות להוכיח כי ריכארד שטראוּס לא היה אנטי־ שמי שבהכרה, או היה אנטישמי בעל-כרחו, או היה בכלל אדם חלוש-אופי, אינן טענות לענין.

אף לא מידת חבירוּתו במפלגה הנאצית.

הדבר הקובע הוא שריכארד שטראוס היה חלק מהותי, רשמי ומוכּר, במכונה הנאצית הממלכתית העקובה מדמיו של העם היהודי.

הוא היה חלק בה לא רק כאזרח פלוני, שהזדהה עם המשטר, אלא בפירוש מכוח סמכוּת ממלכתית שקיבל בשל מוניטין שלו באמנות המוסיקה, והוא ניצח על מלאכת-הדמים של המגלב הנאצי בתחום חיי התרבות בגרמניה, כשם ששאר המומחים של היטלר פעלו בתחומים אחרים, כולל הטבח בפועל.

וזאת בתקופה שבה עוד לא היה תוקף אפילו לנימוק “הכורח”, או “הפקודה”, שכן באותו פרק-זמן עזבו גדולי אנשי-הרוח של גרמניה את גבולות המדינה, ואילו הוא נשאר בה לשרת את צלב-הקרס.

זהו הדבר הקובע ולאחריו באמת לא חשוב אם היה ריכארד שטראוס אנטישמי גדול או קטן או אם לא היה אנטישמי כלל.

וכיוון שלא אנטישמיוּת של ריכארד שטראוס קובעת, אין צורך להזכיר יחד אתו את דוסטוייבסקי ואת צ’כוב ואת שופן, כפי השמות שהעלו כמה וכמה מבין המשתתפים בימים אלה בפולמוס-שטראוס, שקבעו כי גם בין גדולים אלה “היו אנטישמים מוצהרים” או כאלה “שהעירו לפעמים הערות אנטישמיות”.

על אחת כמה וכמה שמצרפים לרשימה זו – כפי שמצאתי בין המאמרים והמכתבים שנתפרסמו לענין זה – גם את מנדלי מו“ס ויל”ג ופרץ סמולנסקין, שגם הם “הציגו את היהודים באור עכור”.

הברקה אחרונה זו מאירה לא באור עכור, חלילה, אלא ממש באור שבעת הימים, את מידת האבּסורד שאליו עשויים להגיע בעלי הגיון מדוּמה, כשהם סוטים מן הנושא.

3

לכן, שעה שאנשי התזמורת טוענים כי יש לנתק את המוסיקה של ריכארד שטראוּס מן ההקשרים שאינם מענינה ולראות רק אותה בלבד, ראוי לעיין מה פירוש הדבר.

כדי לשלוף את האירוע המוסיקאלי, שהתזמורת התכוונה לזכוֹת בו את מאזיניה בישראל, מאותם “הקשרים”, יש לעשות דבר שאינו נעשה כלאחר-יד, אלא הוא מצריך גם קצת מאמצים מיוחדים.

שכן יש לנתקוֹ לא רק מדברי הצוואה של הוּבּרמן, מייסד התזמורת הישראלית, שאמר כי תזמורת זו לא תנגן את ריכארד שטראוּס לעולם, –

ויש לנתק את האירוע המוסיקאלי הזה לא רק מבין יצירות אחרים של אותו קומפוזיטור, כגון ההימנון שחיבר לפראנק, רב־המרצחים של יהדות פולין –

אלא יש לשלוף את הקונצרט המיועד הזה ולחלצוֹ בכוח גם מתוך ים הדמים והדמעות של אותה תקופה, מתוך אימת המוות וזעקת החרדה העצורים בתוכה, –

כן במאמצים רבים אפשר, כמובן, להצליח במלאכה זו של חילוץ ושל “ניתוק קשרים”, ולהשאיר בקונצרט המיועד הזה רק את המוסיקה בלבד, –

אלא שמלאכה מאומצת זו אינה יכולה בכל-זאת שלא להניח עקבות וסימנים, ומסתבר כי הידים המנגנות והידים המוחאות-כף והידים מגישות-הפרחים לאחר קונצרט שכזה אינן יכולות שלא להיראות מאדמות במקצת, חכליליות ולא מיין.

ועל חכליליות זו אי-אפשר לגזור בשום פנים שלא לבצבץ-ולהיראות באירוע כזה, יחד עם המוסיקה, גם לאחר שלא נשארה בו, לכאורה, אלא המוסיקה בלבד.

4

אם צירפתי לכאן ענין זה של תשואות ופרחים, עשיתי זאת לא לשם תוספת “דראמאטיוּת” שאינה נחוצה במקרה זה, אלא מפני שתוספת זו היא חלק ממהותו הציבורית, החברתית המוכרחת של אירוע זה, שהתזמורת התכוונה אליו. זה טיבם של אולמי-קונצרטים, שפומבי שלהם, גם כשעיקרו מוסיקאלי, הוא גם בעל משמעות חברתית, ביחוד כשמופיעה בהם תזמורת לאומית-כמעט, המתיימרת, כידוע, לייצג את ישראל לא רק ייצוג מוסיקאלי גרידא.

לכן שעה שחברי התזמורת טוענים כי לא ייתכן לעסוק במוסיקה בלי ריכארד שטראוס, אין אנו מתווכחים עמהם בנקודה זו, שאינה בסמכותנו ואנו עונים על כך רק דבר אחד: אין “איסור על נגינת שטראוס בישראל” ואנשי התזמורת הישראלית רשאים בהחלט לעסוק במוסיקה זו ולנגן אותה, איש כנטיותיו והבנתו, איש בחוגו ובחוג תלמידיו.

אך שעה שמדובר באולם-הקונצרטים ובהופעה פומבית של התזמורת הישראלית, על כל המשמעות התרבותית והחברתית הכרוכה בכך, ושעה שאתה שומע כי הכללת ריכארד שטראוס בקונצרט נחוצה לשם שלימות “החינוך המוּסיקאלי של הקהל”, אתה תוהה ושואל אם המושג “חינוך” לא נשתרבב לכאן בטעות. חינוך מאיזו בחינה? מבחינת התעלמות מאותם קשרים וסבכים של זוועה ושל זעקה אשר סילוקם הוא חילול כל מושגי תרבות אנושית וכל הכרוך בהם? הינוך לאטימוּת מקצוענית חשוכה? לפיליסטריוּת טרקלינית, לאיפול נאור של כל חושים והגיון?

5

נכון, מניעתה (הזמנית, לפי שעה) של שערוריה תרבותית זו, שאנו דנים בה, אינה מתקנת הרבה בתחום הפרוץ של מערכת יחסינו החברתיים עם גרמניה. הארץ מוצפת סחורות גרמניות, מכוניות, מקלטי-טלוויזיה, מצרכי מותרות, בליווי מתמיד של צלצלי-פרסומת המהללים את הטכניקה הגרמנית, את “היסודיוּת הגרמנית” שאפשר לסמוך עליה, כפי שהוכח מכבר לעיני כל ישראל.

אך יש רעה רבה אף יותר מכל אלה. שכן כנגד נחשול מסחרי זה אתה יכול להתגונן, לפחות התגוננות מדוּמה, על-ידי שאתה נמנע מלהיגרף בו בעניני תצרוכת פרטית, מה שאין כן לגבי תופעות אחרות שאינך יכול שלא להיות קשור בהן, מאחר שהן מחייבות אותך, אף בעל-כרחך, ונעשות בשם הציבור הישראלי כולו.

כגון משלהות מורים ישראליים לגרמניה ומשלחות תלמידים, והופעות ריקוד ובידור של אמני ישראל בגרמניה, וכגון – אם נזכיר רק פרט אחד מתוך שפעה מחרידה שאינה זוכה לפרסום רב – השתתפות ישראלית בתערוכת בגדי-ילדים-ותינוקות, בקלן של גרמניה, תערוכה שייצרנים ישראליים הציגו בה אפילו נעליים קטנות.

דברי-מחאה שנשמעו כנגד זוועות אלו חוזרים ונשנים עד שהם דועכים בסופו של דבר, ולנוכח כל אלה יש לך רושם כי אין ברירה אלא להתחיל לטפס על הקירות מרוב חימה וחוסר-אונים.

אך אם אמרתי כי דברי-המחאה דועכים, לא אמרתי את העיקר.

6

באורח פארארוכסאלי הגענו לידי כך שנחשול זה של אבדן כל אמת-מידה וקריטריון וסייג – בממדים שהעם היהודי לא ידע כמוֹתם בתולדותיו – לא רק חדל לעורר מחאות, אלא שהוא הולך ונעשה צידוק להמשך ההתפרקות.

גם תוך כדי פולמוס-שטראוס נשמעה טענה זו, שדברי מחאה נגד התזמורת הישראלית אין להם שחר כל זמן שהציבור הישראלי נוסע בפולקסוואגן ורוכש מקלטי-טלוויזיה גרמניים. בלהט ההנמקה הזאת הגיע אחד הסופרים אף לידי קביעה חותכת כי מחאותינו נגד התזמורת תהיינה מוצדקות רק אם נוותר על כל קשרי מסחר תועלתיים ועל קשרים דיפלומאטיים עם גרמניה ואם נחליט כי שגרירנו, במקום להתקבל אצל קיזינגר ולהגיש לו כתב-האמנה, היה צריך לירוק לו בפרצוף ולפנות עורף ולהסתלק.

שכן אם מדברים על עקרונות, הרי שכך יש לעמוד עליהם…

להט עקרוני זה, של או הכל או לא כלום, להט אשר רבים וכן טובים נתפסים לו מדי פעם – יש בו רק חסרון אחד: הוא חסר כל עיקרון, שכן הוא מעמיד הפקר כנגד הפקר.

שכן היחס החי אל הדברים אינו זה של ברירה בין הסתאבות עד הקץ ובין יריקה בפרצוף וסוף-פסוק וילך הכל לאבדון, אלא יחס של עקרונות ברורים ותקיפים הקובעים את ההבדל בין להיטות התועלת הפרטית והתענוגות האישיים, במסחר עם גרמניה, ובין הדברים הצריכים להיעשות במישור הממלכתי, עקרונות הקובעים אפילו את ההבדל הסמוי והחשוב כל-כך, בין ייצוא סחורות סתמיות לגרמניה ובין משלוח צעצועי-ילדים לקהל הגרמני, או הבאת צעצועים משם לכאן.

שכן, יש הבדל – הבדל דק אך תהומי – בין הגשת כתב-האמנה לראש-ממשלה גרמני מטעם מדינת ישראל, על-ידי שגריר יהודי, ובין מאמציו של אותו שגריר לעידוד הופעות של רקדנים יהודים לפני קהל גרמני אלמוני.

ויש הבדל בין טקס הגשת כתב-האמנה ובין תיאורי הצלחתה של להקת-באלט ישראלית בגרמניה, אשר לאחר הופעתה, כפי שנמסר בעתונים, עלה המסך חמש־עשרה פעמים.

לענין זה, אגב, כדאי אולי לקבוע תקנה שבמגעים עם קהל גרמני יתחייבו אמנים ישראליים ומשלחות-נוער ישראליות, ולהקות-באלט מישראל, להיקרא לא ישראלים אלא יהודים, כדי שיהא ברור כי המרקדים באותה הצגת-מחול לפני קהל גרמני בגרמניה, הם יהודים צעירים ויהודיות צעירות, דבר שהתואר הישראלי מטשטש אותו.

זה יעמיד את הדברים באור נכון יותר וימנע גם משהו מן ההסברה המבישה, הנלווים להופעות כאלו, כגון שאנו באים להראות לגרמנים את הטיפוס היהודי החדש, השונה מן היהודים והיהודיות שעמדו אל מול היורים על שפת הבור כשהם חובקים את ילדיהם בחיקם.

7

ואסיים במה שהתחלתי.

במידה ששאלת יחסינו עם גרמניה גולשת לתחום יחסי התרבות והרוח, עלינו לדעת כי תחום זה אינו בר־היתרים רבים יותר, אלא להיפך, סייגיו חמוּרים וקובעים יותר.

משום כך, שעה שאנשי חוגים נאורים – במקרה שלפנינו: אנשי התזמורת הישראלית – טוענם לביטולם של סייגים אלה, דווקא בשם ערכי-הרוח, אין אנו צריכים להיתפס לחולשת-הדעת מחמת רום האיצטלה התרבותית שאנשים אלה לובשים.

עלינו לדעת כי הסכנה האמיתית לתרבות – סכנת ההסתאבוּת וההתרוקנוּת – צפויה לרוב לאו דווקא מן “השכבות הנחשלות” כביכול. האנאלפביתיוּת האמיתית, המסוכנת ביותר מבחינת חוסר-ההבחנה בערכי-יסוד אנושיים של תרבות, מצויה בשכבות “הנחשלות” הרבה פחות משהיא מצויה לפעמים בשכבה הנקראת נאורה ותרבותית, זו אשר מעטה דק של ספציאליזאציה מכסה בה על מידת טשטוש, ההופכת את התרבות למושג ריק וצורם.

1

בפרק-זמן זה, שבין ממשלה לממשלה, הומה המדיניות כבית-נתיבות. ועיקר העיסוק הוא – מדרך הטבע – עיסוק החבילות.

מהן החבילות שמתפרדות, מהן שמתקשרות מחדש, מהן שמיטלטלות בשלימוּת ומהן שמתפרטות סעיפים-סעיפים.

ורק מפעם לפעם אתה נזכר כי מרוב חבילות נשכח אי-שם המיטען עצמו, זה שטרחו ומשאו צריכים להיות ראש דאגתנו.

אלא שבכך אין ימים אלה נבדלים מכל ימות השנה, ולא רק במדיניות הבינמפלגתית אלא גם ברובד המדיני הכולל של ישראל.

קווי-יסוד ועקרונות אינם באופנה.

גם עכשיו, שעה שמישהו מזכיר ענינים אלה, משיבים לו בקוצר-רוח כי “רק לפני חצי שנה” קבענו קווים ועקרונות די והותר. וחזקה על אלה שהם מקופלים ושמורים באיזה מקום.

אף כי גם הם, למען האמת, אינם אלא ניסוחים לשעה.

כגון: “נעמוד על גבולות הפסקת האש ולא נזוז כל זמן שמדינות ערב…” וכיוצא בכך.

חבילה זעירה ומוצקת כזאת, יש להודות שהיא נוחה ונאה הרבה יותר מאותו מיטען רב של עיקרי עבר־יהודי ועתיד-יהודי, על כל סבך הקשרים שבין זה לבין מושגים כגון ארץ-ישראל ותכלית־שנות-גלות ומשמעות שיבת-ציון, מיטען שהוגיה וחלוציה של התחיה הלאומית הרימוהו ונשאוהו עד הלום.

החבילה החדשה היא שימושית הרבה יותר.

אלא שהמיטען הכבד, הישן, החדש תמיד, לא התעופף ולא נעלם. הוא רובץ במקומו, צופה ומחכה. והכל יודעים כי בסופו של דבר, לעת החלטה והכרעה, נרגיש אותו פתאום על כתפינו, והשאלה היא אם אין אנו סומכים יותר מדי על כוחנו שיעמוד לנו אז.

2

נוכחותו של משא צפוי זה אינה יכולה שלא לבצבץ מפעם לפעם, מבעד לשאר עיסוקים, גם בימים טרודים אלה שבין ממשלה לממשלה.

ולשבחה של מפ"ם ייאמר כי היא לבדה – ועל-כל-פנים הרבה יותר מכל גופים אחרים – העמידה לדיון, במשא-ומתן על הרכב הממשלה, לא את שאלות-המישנה אלא את העיקר.

כך מאיר יערי, שקבע בפירוש כי הוא מתנגד לקואליציה פרוגראמאטית עם גח"ל מחמת שזו מצהירה על כוונתה למנוע חלוקה חדשה של ארץ-ישראל ומחמת שאם יהיה סיכוי לשלום היא עתידה – כך הוא סבור – לסכל אותו.

לנימוק הזה מוסיף “על המשמר” עוד חישוב אחד, והוא ש“תנועת-הפועלים ברוב מניינה ובניינה – היא יריבתה של גח”ל מאז ימי הרביזיוניזם המסורתי ועד עכשיו"…

אני מניח לו לנימוק שני זה, לא מפני שאני סבור כי אין חשיבות להבדלים הפרוגראמאטיים בין תנועת-העבודה ובין גח"ל בשאלות חברה וכלכלה.

אני מניח לו מפני שאני סבור כי שאלת הברירה בין הגשמת הסוציאליזם ובין התפיסה הקאפיטאליסטית, לא תעמוד בפני הממשלה להכרעה ברורה וחד-משמעית בקאדנציה הבאה דווקא…

אך הנימוק הראשון – שאלת עמדתה של גח"ל בשאלת גבולותיה של ארץ-ישראל הוא לכל הדעות נימוק של ממש.

ואפשר יהיה להבין לרוחה של מפ“ם אם נימוק זה לבדו – בלי צורך בכל תוספות – יספיק לה כדי להתנגד בכל תוקף לצירוף גח”ל לממשלה.

אלא שדבר אחד עלינו לזכור:

לגבי חלק גדול של מפלגת-העבודה, ולגבי כמה מן השרים של מפלגה זו – בממשלה היוצאת – צריך נימוק זה עצמו, ללא כל תוספת, להיות דווקא סיבה מספקת כדי לעמוד על צירופה של גח"ל לממשלה ויהי מה.

3

איני יודע כיצד בדיוק רואים השרים יגאל אלון ומשה דיין ומשה כרמל את הסיכוי להימצא בממשלה העתידה בין אבא אבן ושרי “העבודה”, הנוטים אחריו, ובין מפ“ם, ובלי גח”ל.

אך מסתבר כי פירוש הדבר הוא שהחלטות גורליות, כשתבוא שעתן, עשויות להיקבע בכיווּן שעיקרו ייחרץ כבר עכשיו, לפי הרכב ממשלתי כזה, בניגוד גמור לכל קווי מחשבתם של אלון ודיין וכרמל. מאז מלחמת-ששת-הימים ועד היום.

משום כך: כשהייצר הטבעי מעורר את דוברי “העבודה” להצהרות כגון “לא נוותר על מפ”ם למען גח“ל”, יש אולי להבין לרוחם, אך לא ייתכן בשום פנים כי הלכי-רוח אלה יקבעו את העיקר.

במשך שנים לא-מעטות היה הפירוד בין מפלגות תנועת-העבודה פרי הבדלים שאבד עליהם הכלח או פרי דבקוּת באוריינטאציות שנתבדו. אך הטראגדיה היא בכך שלעומת הפירוד הקודם, אשר נמשך על אף חוסר הבדלים של ממש, בא עכשיו האיחוד על אף מציאותם של הבדלים שנעשו חותכים בשאלות-יסוד של העתיד הלאומי ועוברים לא רק בין מפ"ם ובין מפלגת-העבודה, אלא אף בתוך מפלגה זו גופה.

ושום נימוקים של נוסטאלגיה אינם יכולים ואינם רשאים לעמוד בפני משמעותם של הבדלים אלה, לגבי ענינים העשויים לבוא להכרעה בממשלה הבאה.

4

ואין זה רק עניין של הכרעה חד-משמעית וחד-פעמית, אלא ענינו של קו מדיני אשר תקופה זו של חילוף ממשלות היא אולי שעת-כושר אחרונה לערער עליו ולחולל בו את השינוי המיוחל.

שר-החוץ חוזר ומציג, כידוע, כהישג מדיני מפליא את העובדה, כי ישראל עומדת עד היום על גבולות הפסקת-האש ואין לוחצים עליה לסגת בלי הסדר של שיחות שלום.

וצריך לומר כי פליאה רבה זו, שהשר אינו מחמיץ שום הזדמנות כדי להביעה בכל קורת-הרוח, אינה מופרכת כלל. להיפך, היא מוצדקת בהחלט לנוכח מדיניותנו, המאשרת הן בפועל-ובפירוש והן בשחיקה ובהיעדר כל ערעור, את הגדרת עמידתנו בשטחים המוחזקים כעמידת כובש צבאי גרידא ב“טריטוריות ערביות”, ששייכותן המדינית לחוסיין ולנאצר אינה מוטלת כלל בספק.

,תוך משגה היסטורי פאטאלי נמנעה מדיניותנו, מאז מלחמת-ששת-הימים ועד עכשיו, מכל ערעור על שייכותם המדינית הערבית של השטחים הללו. מדיניות זו בזבזה, בזבוז שאין לו כפרה, את העובדה ששום כובש לא עמד מעולם בשטחים אשר בעלוּתם המדינית הקודמת היא כה מפוקפקת וכה מעורערת וכה נוחה לעיון-מחדש, הן לגבי בעלוּתו של חוסיין על יהודה והשומרון – שיש להבדיל בינה ובין בעלוּתם הפרטית של התושבים הערבים, איש על נחלתו, במקומות שבהם הם יושבים כיום – והן לגבי סיני, ששייכותו למצרים היא פרי הסכם מקרי של כוחות שמחוץ לאיזור.

5

מדיניות פאטאלית זו עשויה לרוקן מכל משמעות גם את המאמצים בתחומי פנים שלנו, שהיא מדיניוּת הבטחון, להגיע לידי אורח-חיים סביר עם אוכלוסי השטחים. במידה שאנו מצפים לשיתוף מצדם עם המימשל, כדרך אזרחים לגבי ממשלה, הרינו דורשים מהם למעשה להחליט דבר שאנו עצמנו עוד לא החלטנו בו, דבר שאנו עצמנו חוזרים ומצהירים בלי-הרף על הימנעותנו מלקבוע בו מסמרות, חלילה.

דוּ-משמעות זו של עמידתנו ב“שטחים המוחזקים” נעשית מופרכת עוד יותר לנוכח שיטת-העונשין החדשה, אשר לפיה אין אנו מסתפקים עכשיו בפיצוץ בתיהם של אשמים, או חשודים בשיתוף עם המחבלים, או במתן מחסה להם ממש, אלא עונש הפיצוץ חל על גושי-מגורים שלמים, משום שיושביהם אינם עוזרים לחקירה.

אנשי בטחון אומרים שאין ברירה אלא לנהוג כך וכי רק דבר זה עשוי למנוע קרבנות. נימוק זה של הכרח, רק בעלי ידיעה וסמכות יכולים לדון בו, או לערער עליו. אם אמצעי זה חוסך דמים, הרי נימוק זה מקבל תוקף שאין לעמוד כנגדו. אין זה ענין לוויכוחים עיוניים. אם אנו גורסים נפש תחת נפש – וזה טיבה של כל מלחמה – אפשר לגרוס גם בתים תחת נפש. אך ידוע שאמצעי-עונשין אלה אינם אמצעי “גמול” או נקם, אלא כוונתם למנוע ולהרתיע, ובמידה שאתה מהרהר בר מבחינת ה“הרתעה”, אין לך ברירה אלא לומר כי האזרח הערבי הממוצע, זה שאינו זומם מזימות מפורשות, צריך להיות מטורף כדי לשתף פעולה בגלוי עם המימשל ולמסור ידיעות על חשודים במצב זה שבו הוא שרוי כיום. שכן מה אומר המימשל? הוא אומר: עליכם למנוע פעולות-חבלה. מניעת פעולות-חבלה היא לטובתכם, כל חבלה תגרור עונש. ורק דבר אחד אין מימשל זה אומר. הוא אינו אומר: בדעתנו להישאר פה ועזרתכם לשמירת-הסדר לא תחול על ראשכם.

למעשה, בעוד המימשל הישראלי דורש שיתוף מצד אוכלוסי השטחים המוחזקים, מצהירים דוברי המדיניוּת הישראלית השכם והערב שהכל הוא בסימן-שאלה של הסדרי העתיד וכי אנו נמנעים מליצור. חלילה, עובדות קיימות.

גם בין שרי המערך יש יודעים ומודים בפירוש כי אילו נקטה ישראל, מיד לאחר הנצחון, קו מדיני אחר, שונה מיסודו – הן מצד הטיעון והן מצד העמדה העקרונית – היינו מונעים מראש הרבה קשיים, שאנו עתידים לעמוד לפניהם לעת הכרעה, וגם תדמיתנו בעולם ואף מעמדנו בין ערביי השטחים היו אחרים מכפי שהם כיום.

אלא שהכל נתגלגל, כידוע, בנתיב מדיני אחר והכל נתערפל ונתערבל בתוך צהלת השמחה על החלטת מועצת-הבטחון, שהוסברה כהישג כביר של מדיניוּת-החוץ שלנו, אותה החלטה הקובעת את שייכותם הערבית המדינית של השטחים כמושכל ראשון ואת עמידתנו בהם כעמידת כובש צבאי, וגוזרת מראש את פינויָם אף ללא דיבור וחצי דיבור על חוזה-שלום.

וכך, מאז ועד היום, נראית מדיניותנו כשעון גדול אשר מחוגי-השעות ניטלו ממנו, וחשבון העתים והקורות אינו חשבונו, ורק מחוג-השניות הקטן מתרוצץ בו סחור־סחור, והצהרות הערבים בוועידותיהם הן הקובעות את מירוצו.

תחושת חוסר-האונים לנוכח השתלשלות זו גרמה שגם המערערים על קו מדיני זה חדלו מלהתריע על כך ובחרו לדבר בעיקר על התנחלוּת, העשויה לתקן מה שעיוותה המדיניוּת, אך הצרה היא שבאין קו מדיני נכון נעשתה גם ההתישבות דבר שאינו יכול לצאת לפועל אף בחלק-מה מן הממדים הנאותים, וכך עומדת עד היום ארץ־ישראל זו שבידנו כשהיא זרה ו“כבושה” בלבד, הן מבחינה מדינית והן מצד המעשה.

6

כן. אלה דברים של עיקר, של קיום לאומי, של משפט ושל הגיון לאומי. הם המיטען, אשר רק על־פיו ורק לפי חוקתו עלינו לקבוע דרכינו, אם בתחומי המאבק המדיני החיצוני ואם בתחומי המעשה. יש חילוקי-דעות בינינו, לגבי הדרך שבה עלינו ללכת ולגבי העקרונות שעליהם אנו צריכים לעמוד. אך רק על-פי הבדלים אלה, ולא על-פי כל ענין אחר וחילוקים אחרים, צריך להיקבע הרכב הממשלה העתידה.

1

ראש-ממשלתנו, גולדה מאיר, הגדירה את מכתבם של יהודי גרוּזיה לא רק כ“זעקה ממעמקים”, אלא גם כ“בשוֹרה גדולה”.

יש להניח כי הגדרה זו לא באה לתפארת־המליצה, אך כל זמן שאין טעמה מוסבר קשה קצת להבין מה בשורה חדשה ומיוחדת יש בו באותו מכתב עז־רוח ומזעזע, ומדוע יש לשוות לו צביון של התגלות שלא שיערנו.

האומנם רק משום שהוא נשלח לפי כתובתה של ממשלת ישראל ומשום שאדרסה זו היא גלויה ומפורשת?

אלה שפנו לפי כתובת זו ולא חששו גם מגילוי זהותם עשו מעשה שיש בו הרבה אומץ נואש והרבה הסתכנות-ביודעים, אך אם יש במעשה זה משום בשורה גדולה, הרי בשורתו בכך שהוא ממשיך את מאבקם המופלא, הרצוף והלא־נכנע של היהודים בקיסרוּת האדומה.

למעלה מעשרים שנה חלפו מאז הבקיעו כוחה וייסוריה של יהדות ברית-המועצות את שתיקת החומות הסוגרות עליה.

הדבר התרחש, כידוע, עם תקומתה של מדינת ישראל ועם הופעתה הראשונה של שגרירת ישראל, גולדה מאיר, במוסקבה.

מאותה שעה ואילך לא פסקו האותות, העדויות, הגילויים, הגיחות הנואשות. קירות הסוהר של אותה יהדות אדירה רועדים כל השנים הללו מכובד המחץ שאינו חדל. הדברים ידועים, גלויים לכל, כתובים על גבי תעודות רבות ומסופרים בעל-פה ובכתב, בספרים, בכתבי־ עת, בכותרות עתונים.

תגובותינו אנו על כל אלה ידעו תמורות וגלגולים, ואין כאן שום כוונה לערער על הישגיהם ומסירותם של הגורמים שעמלו בבעיה זו. זהו פרק של מופת, אחווה ודבקות שעוד ייוָדעוּ. אלא שמזה זמן לא מועט הולכת וגוברת ההרגשה כי השקפות ושיטות וקו מדיני, שיסוד האינרציה משתלט בהם, משוועים לשינוי.

הפומבי הרב והמודגש שניתן הפעם לאות-האזעקה היהודי מגרוזיה – הופעת ראש-הממשלה בראדיו, ההוראות שניתנו לנציגנו באו"ם, מסיבת העתונאים המיוחדת שכונסה על-ידו לענין זה – כל אלה נעשו, כך יש להניח, מתוך כוונה של ראשית-מיפנה, שאם לא כן תהא התנערות־פתאום זו שלנו לא רק חסרת תכלית אלא גם מגוחכת. אגרת יהודי גרוזיה היא מיסמך שמעטים כמוהו לכוח ולאומץ והפנייה הישירה אל ממשלת ישראל היא בעלת משמעות שאין נעלה ממנה, אך משמעות זו תתמלא תוכן רק אם נקבע מעתה אדרסה זו על גבי הבעיה כולה.

2

ואף־על־פי־כן יש לה לאותה כתובת מפורשת של האגרת הגרוזית – שהופנתה הישר אל ממשלת ישראל – גם ערך שהוא עיקר לעצמו, ויותר משהוא בשורה הוא תזכורת החושפת כברק כמה ענינים שנדחקו בזמן האחרון מתוך תודעתנו המצטמקת.

תזכורת זו באה להזכיר לנו כי יעודה וטעם־קיומה ותפקידיה של ממשלת ישראל נקבעים, על-כרחנו, לא רק לפי תוצאות המשא-ומתן הבינמפלגתי על קווי-היסוד ולא רק לפי ניסוחי-הפשרה בין המצעים.

שכן נוסף על המפלגות המיוצגות בממשלה – או על אלו שתהיינה מיוצגות בה בהרכבה החדש – יש לה לממשלת ישראל עוד שותף אחד והוא העם היהודי, אשר בתוקף תולדותיו ניתן לה יפוי-כוח.

זאת ועוד:

אגרת גרוזיה היא בחלקה הגדול כעין סקירה של דברי ימי ישראל, על הקורות, הנדודים והייסורים והכיסופים ל“ארץ אבות”. יש לשער שרבים מבינינו קראו את חלקו זה של המכתב בקצת תהייה ואפילו בשמץ קוצר-רוח עד שהגיעו לעיקר הדרישה והבקשה, ואילו יכלו היו מדלגים על הקדמה זו של דברים שנהפכו אצלנו למליצה.

שכן, קטע זה של האגרת הוא, למעשה, “הנימוק ההיסטורי”, שכבר חדלנו אפילו לזלזל בו, פשוט מפני שכבר אין אנו מזכירים אותו, לא לטובה ולא לרעה, לא בציבור הישראלי ועל אחת כמה וכמה לא כלפי חוץ.

אך מסתבר שלגבי אותם יהודים של גרוזיה, בעלי המכתב, אין הנימוק הזה “היסטורי” כלל, אלא הוא פשוט ענין של הווה, של מציאות קיימת, של יום זה ושעה זו ממש. ומי יודע? ייתכן שכך הדבר לא רק לגביהם בלבד. אולי באמת נזדרזנו קצת לטמון נימוק זה במחסן הגרוטאות, שכן אם אנו משליכים אותו מתוך הזמן ההווה, נמצא ההווה הזה חסר את הסברו, את צידוקו ואת הגיונו. בלעדי נימוק זה נהפכים ימים אלה לאחרים והאומה היא אומה אחרת והארץ הופכת עורה ונעשית נטולה סימני-היכר, ותוך כדי מוּטאציה זו אפילו המדינה והממשלה שאליהן נשלח אותו מכתב אינן הכתובת הנכונה.

אלא שהנימוק ההיסטורי המולעג הזה ממשיך עדיין את קיומו, ואפילו רק מפני שההיסטוריה נמשכת וחיי העם היהודי נמשכים וארץ־ישראל נמשכת, וכל זמן שאחד ממרכיביו של החוט המשולש הזה אינו ניתק, אנו הכתובת ואנו גם התשובה.

3

כל זה משליך אור חד וחושפני על כמה וכמה תפיסות ועיונים – הן של חומר והן של רוח – אשר בעליהם מתיימרים לחתוך על פיהם גורל ההווה והעתיד של ישראל. כמה נלעג ושטחי נראה, למשל, החשבון הדימוגראפי המפורסם שלנו, לנוכח ההתפרצות המתמדת האדירה של יהדות ברית-המועצות ולנוכח האדמה הרועדת תחת רגליהן של תפוצות אחרות בעולם. כמה שרירות יש בו כיום בחשבון הזה, שעה שהוא נשמע מפי העסקנים המסבירים לנו כי אנו רק ישוב קטן, המתקשה לפתור אפילו בעיות ביוב שלו, ומשום כך, אם צפויה לנו תוספת של חצי מיליון אוכלוסים ערבים של יהודה והשומרון, עלינו להתנער ויהיה־מה מן השטחים הללו, על אחריותה של המזכירות המצומצמת של “חברינו”, אשר תקבע את הפרטים ותחליט מה לעשות בעם היהודי ובארצו ודברי-ימיו ועתידו.

מכתבם של יהודי גרוזיה טופח על פני אותה בעל-ביתיוּת סדרנית היודעת מה עלינו להשאיר בידינו מארץ־ישראל ומה אינו אלא “חתיכת הר” בטלה ומבוטלת. אם יש בינינו טוענים השכם והערב כי חלילה לנו מליצור “עובדות קיימות” בשטחים-המוחזקים, מפני שאין לעשות את חשבונה של ארץ-ישראל בלי חוסיין ובלי נאצר, בא המכתב הגרוזי הזה להזכיר לנו כי אין לעשות חשבון זה גם בלי העם היהודי אשר בזכותו ולמענו שמרה ארץ זו על ייחודה בעולם,

אותם יהודים נידחים, החתומים על המכתב, סבורים ודאי שהם עפר תחת כפות-רגליו של כל שר בממשלת ישראל, אך לאמיתו של דבר, אפילו אותה כתובת שהם רשמו על גבי מכתבם, אפילו היא בלבד, יש בה יותר אמת מדינית ויותר התמצאות ורחבות-אופק מאשר בהרבה סקירות ותדריכים של מומחים ובני־סמך שלנו בשנים אלו. יש לו לקאבינט שלנו ולכולנו גם יחד מה ללמוד מהם, מאותם נידחי ישראל, אותם “שבטים מוחזקים” שסופם להיות שבטים משוחררים ועם נגאל.

1

מאז מלחמת-ששת-הימים היה המושג “קביעת עובדות” חרם למדיניוּת הישראלית המוצהרת.

וזאת לא רק לענין ההתנחלות, אלא לגבי כל משמעות עמידתנו על גבולות הפסקת-האש.

בשקידה רבה עמלה מדיניותנו לשמור מציאות חדשה זו מכל דבר שמעבר לניסוח הדיפלומאטי, מכל פירוש העשוי לשוות לנוכחות הישראלית על הגבולות החדשים צביון ומהוּת שאינם רק צבאיים בלבד ואינם רק תוצאות מלחמה שנכפתה עלינו.

המאמצים המדיניים בכיוון זה עלו בהצלחה לא מועטת, אלא שמבחינה מסויימת גדשה, כנראה, הצלחה זו את הסאה, שכן לא רק הטבע אינו סובל את הריקות. גם המדיניות כך.

ולא לשווא אנו עומדים ורואים עכשיו כי מציאות סטרילית זו, שמדינאינו כה נזהרו לשמור עליה, בעיני העולם, מפני תוכן רעיוני, היסטורי, אנושי כלשהו, שוב אינה נראית בעולם ריקה כפי מה שעמלנו להראותה.

היא מתמלאה תוכן, ותוכן זה עיקרו כיום – הן מבחינת התדמית והן מצד “קביעת העובדות” – קיומו של כוח ערבי אשר חוגים רבים יותר ויותר בעולם רואים אותו כלוחם על החירות ועל הכבוד נגד נוכחות צבאית יהודית, אשר עיקרה אינו אלא כוח הצבא והמשטרה והסוהר.

2

למעשה, כבר מזמן השלמנו עם כך שאין בידינו למנוע את דעת-הקהל בעולם מלראות צד שווה בין ה“פתח” ובין לוחמי הרזיסטאנס של צרפת, ועל אחת כמה וכמה הווייטקונג.

נסיונות חלושים שנעשו מצדנו להפריך השוואות אלו ולהסביר את הבדל, נפסקו למעשה, וכיום אנו מסתפקים רק באנחה עמקנית של “זר לא יבין זאת”.

אך כשלון הסברתנו בענין זה אולי אינו מקרה ואינו רק פרי קהות-מוחין של מקבלי חומר ההסברה והאינפורמציה שאנו מספקים.

שכן מי שבא להפריך את מידת הלגיטימיות של הטרור הערבי, בתנועת-שחרור, אינו יכול לעשות כן כל עוד הוא מאשר ומקבל את הנחת-היסוד האומרת כי עמידתנו על הגבולות החדשים היא עמידת כובשים בלבד וכי השטחים שמדובר בהם הם “טריטוריות ערביות” מבחינת שייכותן המדינית לנאצר או להוסיין.

כל זמן שכך הדבר, כל זמן שמדיניותנו שוקדת להימנע מכל דבר שיש בו כדי לפגום בהנחה זו, פגם של ניסוח “לא זהיר”, או פגם של התנחלות המשבשת את “האופציות הפתוחות”, קשה להבין כיצד ועל סמך מה אנו מבקשים שמלחמתנו בטרור הערבי תיראה שונה ממלחמתו של כובש נגד תנועת-שחרור.

ואין זה רק עניין של הסברה. זה ענין מהותי של המלחמה עצמה, של סיכויי הצדדים המעורבים בה.

שכן ברובד זה קובע הרקע העקרוני אף יותר מאשר במלחמה חזיתית שבין מדינה למדינה. ברובד זה, של מלחמה בטרור, אין עקיפין ואין מקום לסטיה מן המתכונת הקלאסית הנגזרת. אם אין אנו נותנים במציאות חדשה זו של עמידתנו על גבולות החדשים כל תוכן נוסף על הנוכחוּת הצבאית, הרי שאין כאן אלא עימות בין כוח כובש ובין כוח מורד ומשחרר, ובמקרה זה הכל יודעים עם מי הצדק והכל יודעים מה תהיה התוצאה.

3

במשך כל שנות ההתישבות היהודית בארץ-ישראל – אפילו בעת המהומות של שנות השלושים – לא עלה בידי הכנופיות הערביות להופיע ככוח בעל הילה של תנועת-שחרור. אפילו בזמן שהן נלחמו גם נגד כוחותיה של מעצמה אימפריאליסטית מובהקת כבריטניה באותם ימים, אפילו באותו פרק-זמן שבו היה שיתוף צבאי ממש בין כוחות-המגן של הישוב ובין הבריטים, לא הצליחו הכנופיות להציג את מלחמתן נגד הישוב באור “מתקדם”.

את ההצלחה הזאת מנע מהן – ולוּא יישמע כיום הדבר מגוחך ומשונה קמעה – האופי הציוני של המפעל היהודי בארץ-ישראל, אותו אופי ציוני, לאומני, היסטורי, מיסטי, לאומי, חלוצי, מתנחל התנחלויות-קבע דווקא, ומדבר על ארץ-ישראל בשלימוּתה דווקא, בקיצור כל אותו צירוף של ענינים שכיום מדיניותנו רואה בהם דברים שהס מלהזכירם שכן הם מכשולים בפני השלום, ומכל מקום חשיבותם בטלה בששים לעומת עקרונות “הדבקות בשליחות יארינג”.

ההצלחה הרבה שהצלחנו לחטא את המציאות החדשה שאחרי מלחמת-ששת-הימים מכל הנגיפים הציוניים של תולדות העם והארץ נותנת כיום אותותיה ואנו רואים כיצד עובר לידי ה“פתח” דגל המרי האנושי נגד השיעבוד והקיפוח, דגל התחיה, דגל הנרדף הקם על רודפו, בקיצור כל אותם ערכים אשר העם היהודי שילם בתולדותיו מחיר מחריד כל־כך בעד הזכות הנוראה להיות כמעט בעל מונופול עליהם ולהביאם עד הלום.

4

תמורה זו, שאולי עוד אין אנו תופסים משמעותה, מתחוללת לא רק בדעת-הקהל בעולם אלא אף בציבורנו פנימה, ולא רק בקשר עם המציאות שאחרי מלחמת-ששת-הימים. היא, אם אפשר לומר, גם תמורה רטרואקטיבית.

העובדה שעמידתנו בלב לבה של ארץ-ישראל “החדשה” נראית לנו כעמידה של מיקוח גרידא, העובדה שנאמני ההתישבות היהודית והמובהקים שבחלוצים מזדעזעים כשהם שומעים על כוונה להתנחל חלילה “בשטחים” אלה, עובדה זו נוסכת משמעותה גם אחורנית בשטח, אל מה שמעבר מזה של הקו הירוק, אל תחום מדינת ישראל עצמה, וגם אחורנית בזמן, אל תולדות הישוב. יחד עם רתיעתנו מפני קביעת זכותנו המדינית וההתיישבותית בשטחים החדשים, מתערערת בלב רבים גם הכרת זכותנו בארץ-ישראל בכלל.

כבר התרגלנו לשמוע ערעורים וספקות לגבי זכות זו, הן כעיונים של הרהורי כפירה והן כבשורות־אמונה חדשות, ובין דברים אלה אתה מוצא גם לבטים דקים-מן-הדקים (כגון שייסוד-תל-אביב הוא עצמו כבר היה עוול כלפי יפו) וגם סימני-בערות עבים כשׂקים, כמו בענין הקולוניאליזם שהוא, כביכול, עיקרה של הציונות.

כל הדברים הללו כבר אינם מפתיעים ואינם מפליאים אותנו.

רגשי פליאה והפתעה זעזעו אותנו רק שעה ששמענו כי צעירים ערביים, אזרחי ישראל, נמצאו מעורבים בפעולות ה“פתח”. זאת לא פיללנו…

5*

בציבור הישראלי נטוש ויכוח על דרכי המלחמה בטרור, על גשרים פתוחים או סגורים, על יד רכה או יד קשה, ועל ענישה סביבתית, כמובן. על מה שאסור ומה שמותר.

ויכוח זה הוא מובן וטבעי, אך דבר אחד עלינו לזכור תוך כדי דיון. אם אנו מוציאים מכלל חשבון אמצעים שאין אנו נוקטים ולא ננקוט לעולם, אמצעים בּארבּאריים, כגון תפיסת בני-ערובה, או מעשי-שפטים של שפיכת דמי חפים מפשע, אם אנו מוציאים מכלל דיון ענינים אלה – שאינם עומדים ולא יעמדו על הפרק לוויכוח, מפני שאין הם קיימים במציאות ולא יהיו קיימים – אם אנו מוציאים זאת מכלל חשבון, סובב, למעשה, הדיון ברובד שבו מידת הצידוק המוּסרי של האמצעי זהה עם מידת ההרתעה שבו.

משום כך אני סבור שבענין אמצעי המלחמה נגד הטרור אני מחשיב את דעותיהם ואת חילוקי דעותיהם של האנשים היודעים טעמה של מלחמה זו יותר משאני מחשיב את גילויי-הדעת של האקדמאים, וזאת על אף העובדה שגילויי-הדעת דנים על אמצעים אלה מצד “שרשי-הדברים”, ואילו אנשי-המעשה דנים בכך לפי מה שאמצעי זה או אחר עשוי לבודד את המחבלים או להרתיע את עוזריהם. דעתי היא שקריטריון זה – אם אמצעי פלוני עשוי למנוע ולוּא גם מקרה אחד של הנחת פצצה בשוק, או של מטח-יריות מתוך בית בג’נין או בחלחול – הוא במקרה זה הקריטריון המוסרי העליון.

משום כך, שעה, ששר-החוץ אבא אבן מדבר בחוץ־לארץ על התנגדותו “האידיאולוגית” לאמצעים דראקוניים אפשר להבין לרוחו, אך גוני אידיאולוגיה זו אולי היו משתנים אילו היה עליו לפרק מטען חומר-נפץ העשוי להתפוצץ בכל דקה, או לרדוף אחרי חבלן בתוך עיר ערבית ולהיות צפוי למטח-יריות מכל שער או חלון, תוך ידיעה שאמצעים מסויימים היו אולי מונעים אפשרות זו או ממעיטים את סיכוייה.

וזאת בייחוד אם נזכור כי מה שתרמה מדיניוּת-החוץ שלנו, לתדמית של ישראל, ככוח צבאי כובש ב“טריטוריות ערביות”, היא תרומה אשר כל שאר ענינים אינם אלא ספיחים שלה.

6

עיקר סכנתו של הטרור היא, כמובן, סכנתו המוחשית, סכנת החבלה וההתנקשות, וכולנו יודעים כי מאמצי המלחמה נגדו אינם פוסקות אפילו רגע אחד.

אך סכנתו האחרת, זו העיונית כביכול, זו המסתברת כתהליך שבסופו אנו עשויים לעמוד לא רק לפני תדמית שונה של מפעל התקומה היהודי אלא גם לפני משמעות שונה שלו, סכנה זו, שהיא פרי הדציוניזאציה של המדיניוּת הישראלית, היא סכנה שאין אנו נותנים עליה את דעתנו. זוהי פצצת-שעון העשויה להפוך על-פיהם עיקרי משמעותו של מפעל התחיה הלאומית שלנו, ואת תקתוקו של שעון זה אנו מצוּוים לשמוע בעוד מועד.

7

רק מדיניוּת ישראלית כנה וגלויה, שאינה מתקפלת בניסוחים של סרק, אלא קמה מלוא קומתה לחשוף ולדרוש דין צדקו העולמי של הנרדף בעמים, –

רק מדיניוּת ישראלית שאינה ממציאה לבטי סתירה-טראגית בינה ובין התנועה הלאומית הערבית, אלא משמיעה את הקטרוג ההיסטורי על אותה תנועה לאומית ערבית אשר השיגה 14 מדינות עצמאיות וכל להט יצריה מכוּון עתה להמית את תנועת-התחיה היהודית על כברת-ארץ שהיא חלק המאה משטחי הריבונוּת הערבית, –

רק מדיניוּת ישראלית היודעת כי היא קובעת את משמעות עברו ואת הווהו ועתידו של העם, –

רק מדיניוּת ישראלית כזאת תוכל גם לתקן את “תדמיתנו” בעולם וגם לתלוש את הכתרים הנלעגים העוטרים כיום את ראשי כנופיות הפורעים של הטרור הערבי.

1

לפני זמן-מה מצאנו בעתונים כי “שיר-שלום”, שהושמע בחגיגת מלאות עשרים שנה לנח"ל ושנתקבל בתשואות רמות של כל הנאספים, עורר גם “תגובות מעורבות”.

הד התגובות המעורבות הללו נשמע כיום, פה ושם, אם על דרך של הזדהות ואם על דרך של הסתייגות.

יש משבחים את רשויות-צה"ל, הנוגעות בדבר, שסמכו ידן על הכללתו של פרק זה במופע של להקה צבאית, ויש תוהים על כך.

ובכן, מה ששייך לענין זה של אישור או איסור, סבורני, כי אין ספק כי צדקו המאשרים, שלא שעו להיסוסים של עצמם או של אחרים – אם היו היסוסים כאלה – לגבי שיר זה, מבחינת השפעות מזיקות, כביכול, של דפיטיזם או ערעור המוראל.

מסתבר שהשיר, במידה שהוא מבטא את הכמיהה הטבעית לשלום, מעורר, גם מצד עצמו וגם מצד דרך ביצועו, שפע אהדה בקהל השומעים והצופים.

ואף-על-פי-כן, לאחר אישור, ולאחר הזדהות ולאחר שבח ולאחר תשואות, יש כאן נקודה אחת שראוי לעמוד עליה.

שכן דומה כי בעלי השיר ומציגיו – ובייחוד כמה חוגים שדעותיהם נשמעות – מתחילים לראות במופע זה גם צד פרוגראמאטי מפורש, צד של הצהרה ומחאה והפגנה “למען השלום” וצד של התרסה כנגד אלה מבינינו שאינם תופסים כמה נעלה השלום על המלחמה.

ולדעתי, מרגע שהצד הזה נמצא מובלט ומוצהר, עובר הענין כולו – על אף היסוד החיובי שבשיר עצמו כפשוטו – אל תחום שבו נשאלת כמאליה לא רק שאלת טיבו העצמי של השיר אלא גם שאלת צידוקו הציבורי.

ובכך אני מתכוון לא לעניני צנזורה צבאית ולא לשום צנזורה אחרת, אלא פשוט לצד המופרך והשטחי שבדברים מבחינה ציבורית זו.

2

שיר השלום האמור כתוב בלשון אתם והוא פונה במישרין אל ציבור שומעיו החיילים, ומעבר לזה, גם אל הציבור כולו. הוא קורא ואומר “שאו עיניכם בתקווה, לא דרך כוונות”, כלומר לא דרך כוונת-הרובה ולא מבעד לתותחים ולמרגמות ושאר כלי-הנשק. הוא מעורר ותובע “שירוּ שיר לאהבה ולא לנצחונות” (או “למלחמות”, בגירסה אחרת). הוא מפציר ודורש “אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום”, שכן השלום “לא חלום הוא, ובכל הכיכרות הריעו רק שלום”. בפזמון החוזר הוא שב וקובע כי את שירת השלום יש להשמיע לא כתפילה אלא “בצעקה גדולה”.

זה עיקר תכנם של הדברים, וכאמור אפשר היה לקבל שיר זה ללא כל הסתייגות, לולא תורה שבעל-פה-ושבפרוזה, הנלווית אליו כיום והמבקשת לראותו כהצהרה מפורשת של קווי-יסוד כמעט, כמחאה, כהפגנה, כמאניפסט.

3

אם נראה את הדברים מבחינה זו – ומסתבר לאחר ככלות הכל, כי זוהי באמת בחינתם המכוּונת – ניזכר מיד כי התביעה “שירוּ שיר לאהבה ולא לנצחונות (או למלחמות)” היא שינוי-נוסח של הסיסמא האמריקאית הידועה “אל תעשו מלחמות. עשו אהבה”. וכשאנו זוכרים זאת מסתבר לנו כי נוסח זה, מבחינת מחאה והפגנה שבו, שווה יותר מן התרגום או החיקוי העברי, לא רק מפני שהמקור האמריקאי נמלץ פחות אלא מפני שהוא רציני יותר.

שכן בעלי הסיסמא האמריקאית נתכוונו באמת לכך שממשלת ארצות-הברית צריכה לחדול מלהילחם, והשקפה זו, כידוע, אינה סתם משאלה חסודה אלא היא נתמכת, בוויכוח הנטוש על כך בארצות-הברית, בנימוקים מוחשיים הנראים לרבים משכנעים לא פחות מנימוקיהם של הדוגלים בהמשך המלחמה.

אותה סיסמא של מתנגדי מלחמת וייטנאם היא חלק מהותי ממציאות ברורה ומוגדרת, עד כי אין להעלות על הדעת שהיא היתה יכולה להישמע – ובזה כוחה וערכה – מפיהם של אמריקאים בנסיבות אחרות.

כדי להדגים ולפרש ענין זה נשאל נא בנפשנו אם יכלה סיסמא זו להישמע, למשל, בעת הקרבות העקובים מדם, אשר חיל המשלוח האמריקאי עמד בהם בשדות נורמאנדיה לאחר הנחיתה על חוף צרפת במלחמת-העולם השניה. המלחמה היתה אז נוראה לא פחות משהיא כיום בוויטנאם, ו“עשיית אהבה” היתה אז דבר טוב יותר מ“עשיית מלחמה” לא פחות מאשר כיום, ואף-על-פי-כן אילו קם מישהו באותם ימים להציע לעם האמריקאי סיסמא כזאת ולהעמידה כתביעה, כמחאה וכקו מדיני, דומה שאפילו גדולי ההומאניסטים ושוחרי השלום היו רואים בו על הצד הטוב ביותר את הכסיל או המוקיון התפל.

אפשר להוסיף ולהניח שכך היו הדברים מסתברים גם לגבי חיילי הצבא-האדום ששרו באותם ימים “את חכי לי ואחזור, רק חכי היטב”. אין ספק כי אילו הופיעה אז לפני אותם חיילים של קרבות הדוֹן או הפרוּט להקה צבאית שהיתה משמיעה להם, על דרך שיר-השלום העברי, שבו אנו דנים, מלים כגון “אל תגידי יום יבוא, הביאו את היום”, היו אותם חיילים של רוסיה הלוחמת מבינים דברים אלה רק במשמעות אחת, והיא שעליהם להוסיף ולעמוד במלחמה זו כדי להביא את יום השלום, שכן אין די בכך שמצפים לו ומייחלים לו, אלא יש להוסיף ולהילחם למענו כל זמן שהאויב האכזרי לא הניח נשקו.

על-כל-פנים אין לעלות על הדעת, כי מישהו היה מיתמם או מיטפש עד כדי כך שהיה פונה אל חיילי אייזנהאוּאר או אל חיילי מונטגומרי, בימי אל-עלמיין, או אל גדודי המארשאלים הסובייטיים, בהצהרות פרוגראמאטיות מתריסות ומלמדות בינה, כמו אלו המשתמעות מן השיר העברי שאנו מדברים בו, כלומר שמוטב לשיר “לא לנצחונות” אלא “לשיר לשלום”, וכי מוטב להביט לא דרך כוונות-הרובים, אלא להביט “בתקווה”, וכי לא רק הצבא אלא גם העם כולו צריכים להריע “בכל הכיכרות רק שלום”. דברים כאלה היו נראים באותם ימים לא כ“שיר שלום” אלא כפארודיה מרושעת ומכאיבה על כמיהת-השלום העמוקה והכנה הזועקת בלבות הלוחמים והאזרחים גם יחד.

4

דברים אלה אני אומר לא כדי להמשיל אותם על מלחמת ישראל כיום. מלחמה זו שצה"ל והעם עומדים בה אינה צריכה משלים, כדי להסביר מהי ומה כורח שלה ומה עמקן וכוחן של שוועת השלום ותפילת השלום העולות מתוכה “בצעקה גדולה” גם כשצעקתה זו נכבשת בכוחות אין-קץ.

בתוך כמיהת-שלום זו שלנו יש מקום לכל. יש בה מקום לכל מלים שבעולם ולכל מחשבות ורצונות שבעולם. יש בה מקום, בכמיהת-השלום הזאת, גם למשאלות הנראות עדיין בימים אלה כאוטופיה וכחלום רחוק, ומשום כך יש בה מקום גם לפזמון הקורא “שירו שיר לאהבה ולא למלחמות”, שהרי האהבה באמת חשובה מן המלחמה ומן הנצחונות, וככל שהמלחמה מרה יותר והנצחונות עולים בדמים יותר, כך תזכורת זו של אהבה מתמלאת משמעות רבה יותר.

אך לא כן הדבר שעה שתזכורת זו נשמעת מופגנת כתביעה הבאה ללמד את הציבור ואת הצבא ולהזכיר להם – להזכיר למדינת ישראל העומדת בשלוש חזיתות-מלחמה עם אויביה מבחוץ ובחזית מלחמת-טרור פנימית, בעת ובעונה אחת – כי יש אהבה בעולם וכי מהיותנו שטופים בקרבות אנו שוכחים אמת נעלה זו שבעלי-שיר אמיצים קמים להטיחה בפנינו.

כן, שעה שהדברים מקבלים משמעות כזאת ושעה שמשמעות זו נמצאת מוטעמת ומופגנת על-ידי פרשנים מסויימים, יש להתגבר בכל-זאת על הרתיעה מפני המורא שנוסכים בנו מלכי האופנה האינטלקטואלית ומפני החשש להיראות מחרחרי מלחמה ושונאי שלום, להתגבר על כל זה ולחשוף את הכסילות הזאת גם כשאנשים דקי-טעם ורחבי-דעת סוככים עליה.

5

ראוי רק להוסיף כי במקרה זה שלפנינו יש להביא בחשבון נסיבות מקילות, שכן אותן נימות שנילווּ אל שיר-השלום הזה, ובמידה רבה אפילו השיר עצמו, אינם פרי המצאה ישראלית מקורית אלא הם, כאמור, פרי היגררות חקיינית אחרי דרכי סגנון ונוסחות מחאה ושירי-מיפגן, שצמיחתם במקומם היא צמיחה טבעית ובעלת יעוד ותכלית, ואילו אצלנו הם נתפסים בעיקר מצד האופנה. משום כך, אף ששאיפת השלום של מדינת ישראל ושל העם היהודי אינה צריכה כלים שאוּלים ולא מגיע לה שהיא תתבזה ותיראה בלבוש זר של תצוגת-אופנה, הנני סבור כי יפה עשו אלה שלא שמו מכשולים לא על דרכו של השיר (החיובי מצד עצמו) ולא על דרך ספיחיו מצד משמעות והטעמה. אין כאן מקום לחששות מפני סכנה של הלכי-רוח דפיסטיסטיים או מפני ערעור המוראל.

ואם צריך לצרף לכל “המיכלול” הזה תג של אזהרה, הרי יש לכתוב על תג זה לא “זהירות, דפיטיזם”, אלא פשוט, כשגור וכמקובל בשוק: “היזהרו מפני חיקויים”. זה יספיק בהחלט.

שני פרקים

מאת

נתן אלתרמן

---

א. ביקוע הגרעין

מאת

נתן אלתרמן

1

שבעים אחוז מכלל המחקר העיוני העולמי בפיסיקה הם כיום פרי עבודתם של מדענים ישראליים צעירים. רוב הענינים העומדים כיום על סדר-היום המדעי בתחום זה, בעולם כולו – כולל ארצות-הברית וברית-המועצות – מקורם בצוות חוקרים צעירים בישראל.

דברים אלה נשמעו השבוע מפי פרופ' יובל נאמן, לרגל קבלוֹ את פרס איינשטיין. נשמעו בנימה ענינית, שקטה וטבעית, נימה כה מוכּרת לנו מתחומים אחרים של ישראל הצעירה בימים אלה.

הדברים ריתקו, הפתיעו. נסכו סיפוק וגאווה. קודם-כל, כמובן, מצד עצמם.

אך נוסף על ערך זה, שלגופם, היה בהם עוד משהו.

הם היו כמין מיפלש שנפתח לרגע לעומק ולרוחק, ומבעדם נצנץ לעינינו משהו מן הישוּת הסמויה, אך קיימת תמיד, ישוּת התבלין היהודי החריף, המלח היהודי, הכשרון, או נאמר, “פשוט” הגניוּס היהודי, אשר תמיד ידענו שכאן, בארץ זו, הוא עתיד להיגלות בכל כוחו וחיותו.

למעשה הכרנו, והננו מוסיפים ומכירים יום יום, בנוכחותה של ישוּת זו גם כשהיא מוסווית באיצטלות יומיום, לכאורה. למעשה ידענו תמיד כי כל כושר-עמידתנו בארץ זו, מימי ראשית ההתישבות ועד כה, בא, במידה מכרעת, מכוחו של חסד עליון זה.

וההבדל הוא רק בכך שבאותם רגעי שיחה שבראדיו ראינו נצנוצה של תכונה זו כנתינתה, כחישופה, ראינו חלקיק-יסוד שלה, וניחשנו בפועל את הכוחות הטמונים בגרעין הנצחי הזה.

2

תוך כך אנו נזכרים כמה מופלא ונעלה הדבר, שהתחיה הרוחנית היהודית לבשה, בגירסתה הציונית, צורות שהיו כאילו היפוכם הגמור של ערכי-רוח, צורות של נטישת דיפלומות ואוניברסיטאות, של קבלת ייסורי הסתגלות אל גופי מלאכות מפרכות, אשר אחריהן גם הגוף וגם הנפש אינם כאילו המשך הטוריה או הפטיש המנפץ את החצץ, וההבדל בין הגוף החי ובין כלי-העבודה אינו אלא זה שהגוף הוא גם עייף וכואב ונצרך לכוחות רצון ואמונה כדי להחזיק מעמד.

ואחד הנסים הגדולים שנעשו לאומה זו הוא שהיה בה הכוח להפוך בשעת הצורך את סולם-הערכים ראשו למטה ולהעלות אל רום המדרגה את ערכם של כלי חפירה וכלי בנין, כלי חציבה וסיקול וייבוש ביצות ועידור והשקיה.

לאמיתו של דבר, כשהיינו שומעים על שיאים שהשיגו קבוצות רפתנים יהודים בתנובות הרפת ובשיפור גזע הפרה ה“דמשקאית”, או על הישגי מטעי הבננות בעמק הירדן, או על הפלאים שנעשו במטעי עצי-פרי באזורי ההרים, היתה פליאתנו בשעתה אף חריפה יותר מזו שאנו יודעים עכשיו לנוכח הישגי מדענינו הצעירים בסודות מיבנה האטום. שכן אותם הישגים של “משק אינטנסיבי”, של חריש ונטיעה וזיבול, או של “יישור שטחים” וסלילה ו“עשיית בלוקים” וכיוצא באלה, היו לנו באמת בגדר הצלחות שלא פיללנו…

שכן אצלנו כאילו נתחלפו סדרי הבכורה של הבסיס ובנין-העל, או סדרי התשתית והפסגות.

הרובד הרוחני, על שיאיו ופסגותיו, היה לנו כביכול, נכס-יסוד, היה הנחה ראשונית, נתונה. ואילו השאלה המוטלת בספק היתה אם נעפיל ונעלה מכאן והלאה, מכאן ומעלה, אל הישגי עירבול החצץ במלט ואל מעלות כורי יציקת הברזל וסדנות הריתוך וחכמת החליבה וגן-הירק.

ואולי בזכות אותו ויתור שידענו לוותר בשעת הצורך על הדבקות בעולם הרוח, כתפיסתו הצרופה והמקובלת, לוותר בלי להגיע לידי חולשת-הדעת, אולי בזכות ויתור זה אנו רואים עכשיו את נצנוצו של עורק-הזהב הרוחני הצרוף, כשהוא עז וטבעי וכולו שלנו.

3

תמיד ידענו כי בסופו של דבר נוכיח כמה נמהרים ונואלים היו כל אותם קטרוגים שטענו כי השתרשותו של העם יהודי בארצו ועל אחת כמה במסגרת הממלכתית, נוטלת ממנו את הנשמה היתירה, את יתרון התלישוּת הרוחנית החפשיה. תמיד ידענו כי לא רק נחלת העבר הן אותן עפרות זהב שהרוח היהודית הניחה אחריה לכל אורך תולדות המדע וההגוּת בעולם, אותן עפרות זהב שנותרו זרוּעות לכל אורך דרכי נדודיה של אומה זו כשהן מעורבות בדמי עורקיה שהשקו את אדמת העולם.

ולכן, בשמענו כיום מפי מדען יהודי צעיר על מה שמדינה זו תורמת למדע העולמי, אף שמבחינת ממדיה היא יכולה להתחבא תחת ראש סיכה צבעונית הנתקעת בגלובּוּס, ידענו, על אף רגש ההפתעה, כי אין חידוש בכך, כי אין זה אלא המשך וכי האוצרות הבלומים שיתגלו כאן, אוצרות הכשרון והיכולת והמעוף, עתידים לא לכהוֹת לעומת הישגי העבר, אלא להבריק במשנה אור וכוח.

והלא רק משום כך, רק משום שרוח זו ניצבת כיום בלבוש המלחמה, רק משום שהיא נגלית וערה ופועלת “בכל הדרגים”, הן במוצבים הקדמיים והן בפיקוד העליון, רק משום כך אנו קיימים עדיין.

וכשאתה משווה בנפשך, נוסף על כך, את הכוחות העתידים להתלקט לכאן מן התפוצות היהודיות בעולם – הן הכלואות עדיין והן החפשיות – ואת כל מה שגנוז עדיין בשכבות העם הנאבקות בחירוק-שיניים על יסודי לוח הכפל והאל“ף-בי”ת, על הגנוז עדיין ב“תחתיות נשמתו” של עם זה – כשאתה משווה זאת בנפשך, הנך יודע כי לא שווא הוא מתח הצפיה והתוחלת שמסביב, ומבלי משים אתה מהרהר כי יכול עם זה לומר, כארכימדס בשעתו – תנו לי רק נקודת-משען… תנו לי רק חיים ושלום וכל השאר מובטח.

---

ב. אזעקת ההסברה

מאת

נתן אלתרמן

1

מדובר על הקמתו של משרד להסברה.

על שכלול הכלים, על עידכון התגובות, אפילו על הזמנת מוּמחים ליחסי ציבור.

ובין המלצות הוועדה שנתמנתה לחקור בבעיה זו ולהגיש הצעותיה מצויים פרטי פרטים המעידים בכמה שקידה והתחשבות מעשית ערכה הוועדה את תזכיר המלצותיה.

אך אם עיקרים אלה של שיכלול הם הם עיקרו של הדו"ח, יש לומר כי הציבור הישראלי עוד לא זכה בכל תולדותיו עד היום לדין-וחשבון כה מיותר ונטול-ערך של ממש.

ולא באשמת הוועדה.

זו פעלה ודאי לפי הנחיות שניתנו לה, לתקנת כלי הסברה, אלא שלא הכלים אלא תכנם הוא שורש הרעה.

שכן אם יוסיף תכנה של הסברתנו להיות כפי שהוא כיום, מצד הביסוס הרעיוני, מצד העקרונות המדיניים, מצד דרכי הצידוק האנושי, המוסרי, הפוליטי, אם יימשכו הדברים כפי שהם כיום, עתידים אנו לעמוד לא רק לפני שברי “התדמית” הישראלית המנופצת והמושחתת בעולם, אלא גם לפני התערערות גמורה של כל טעמי עמידתנו והישגינו מאז מלחמת-שש-הימים, ולפניה, ועד היום.

שכן כל זמן שהסברתנו – ולענין זה אין הבדל בין עיקרי הסברת-המדיניוּת ועיקריה של המדיניוּת עצמה – ממשיכה בעקרונות, שעל-פיהם היא פועלת כיום, אין אנו מסבירים את מעמדנו אלא מדבירים אותו תחתינו, ולא בהסברתם של עיקרי קיומנו אנו עוסקים, אלא במלאכת הדברתם הרצופה של יסודות צידוקנו המדיני והמוסרי ושל גופי הישגינו ומטרות מלחמתנו.

2

ודאי שההסברה אינה קובעת הכל.

אך שעה שהממשלה נקראת לישיבת-חירום כדי להגיב על דברי שר-החוץ של ארצות-הברית, ושעה שמומחינו המדיניים מתווכחים ביניהם אם יש להתיחס להצהרת מדיניות אמריקאית זו ב“תדהמה”, או רק ברגשי הפתעה בלבד, הרי כולנו יודעים כי תכנה של אותה הצהרה קבוע ועומד כל הימים האלה, וכי אילו ניהלנו במשך שנתיים-וחצי אלו שמאז מלחמת-ששת-הימים מערכת הסברה אחרת של עיקרים ושל קו מדיני, לא היתה הצהרה זו, בניסוחה הפומבי, מוצאת אותנו בתוך ואקוּאוּם רעיוני ופוליטי מושלם כל-כך ונוח כל-כך לצד שכנגד.

שכן כל הסברתנו המדינית בשנים אלה לא רק אינה תריס בפני הצהרות כאלוּ, אלא שהיא ממש שואבת אותן אל תוכה, מכוח הריקוּת המושלמת שהיא יוצרת סביבנו.

וכך לא רק ברובד המדיני המובהק אלא בכל המאבק הרעיוני, בכל מה ששייך לדעת-הקהל בעולם, כולל השמאל-החדש.

שהרי האמת היא שאפילו יחסו של אותו שמאל-חדש לא נוצר יש מאין וחלקנו בכל הענין הזה הוא רחוק מלהיות בטל בששים.

3

בשבוע זה שמענו, למשל, כי במשך שלוש שעות ניצב שגרירנו בבון – העומד לסיים כהונתו – בתוך נחשול של יללות ושריקות וחרפות שלא הניחו לו לפצות פה.

כן, הוא עמד “בשלוות-נפש ובקור-רוח” ולא נע ולא נרתע… ולא הצליח לומר דבר.

נניח הפעם לגילוי זה של “עמידה בכבוד” ונשאל רק מה היה שגרירנו אומר אילו ניתנה לו אפשרות להשמיע טענותיו. התשובה לשאלה זו, אם לא נעשה שקר בנפשנו, אינה אלא אחת: טוב שלא ניתנה לשגרירנו רשות-הדיבור. שכן, בתוקף תפקידו היה עליו להישאר בגבולות ההסברה הישראלית הרשמית שהנחותיה היסודיות הן הן במידה רבה קרקע צמיחתם של הקטרוגים והגינויים הניתכים עלינו.

4

מה הם עיקרי עמדתנו המדינית המוצהרת, זו שאנו רוצים עתה לשפר ולעדכן אותה, כדי שהנזק היסודי שהיא גורמת לנו יהא משוכלל יותר? אלה הם:

יש סתירה טראגית בין שתי התנועות הלאומיות, בין תנועת-התחיה הלאומית הערבית ובין הציונות, אלא שהערבים חייבים לדעת שאנו עובדה קיימת.

אנו יודעים שהערבים שונאים אותנו, וצריכים לשנוא אותנו, אך עליהם להבין שלא ישליכו אותנו הימה ומוּטב שישלימו אתנו.

אנו נתחזק עד שהערבים יבינו שאין להם סיכוי לנצח אותנו במלחמה ואז ישַנו את יחסם אלינו.

אלה כמה מן העיקרים שאנו משננים בלי לשים לב כי בעיני משקיף אובייקטיבי אין בכל אלה כדי להצדיק את קיומנו ועמידתנו כאן וכשאנו מוסיפים לכך את הנימוק המכריע הקובע שאין לנו לאן ללכת, שואלים אותנו, במידה רבה של צדק, אם אמנם צריכים הערבים לשלם בעד הפשעים שפשעו בנו אומות העולם.

וכשמוסיפים ושואלים אותנו מתי ניסוג מן הטריטוריות הערביות הכבושות אין אנו משיבים אלא זאת: אנו מקבלים את החלטת מועצת-הבטחון כחבילה אחת.

ואנו מתפלאים שאין טענה זו משפרת את התדמית שלנו ואנו שוכחים כי חבילה או לא חבילה, לגבי דעת-הקהל בעולם קובעת העובדה, שאינה מוכחשת על-ידינו, כי שייכוּתם המדינית של השטחים שאנו עומדים בהם היא ערבית ברורה, ואם אנו מחזיקים בהם רק מכוח פירוש מסויים להחלטת מועצת-הבטחון (שאנו מודים בה!), אין עמידתנו אלא עמידת כובש ומדכא ומפר את החוק הבינלאומי.

5

במשך כל הזמן הזה, שמאז מלחמת-שש-הימים, לא השמענו אפילו ציוץ אחד של ערעור, למשל, בענין הסכסוך הטראגי בין שתי התנועות הלאומיות. לא ניסינו אפילו להחליף תפיסה זאת בטיעוננו שלנו ולהסביר מה מגוחך “הצד השווה” הזה בין שתי תנועות אלו, שהאחת מהן, הערבית, השיגה ארבע עשרה מדינות על שטח הגדול משטחה של אירופה, כולל רוסיה האירופית, ואילו השניה, תנועת תחייתו של העם היהודי, נאחזת בכברת-ארץ זו שאינה אלא מחצית האחוז של הטריטוריות הערביות.

כן, כל המיטען הרעיוני, המוסרי, האנושי, של צידוק קיומנו כאן, הוחלף באותה חבילה שאנו דורשים מהחלטת מועצת-הבטחון, וכל-כך אנו דבקים בחבילה זו עד שאנו מסיחים דעתנו מן העובדה כי נסיגתנו אל גבולות-שביתת-הנשק, אל הגבולות שמלפני מיבצע-קדש, מקופלת בחבילה זו וכי זהו, למעשה, תכנה המוחשי העיקרי.

ותוך שאנו טוענים בלי-הרף כי השמאל-החדש אינו מעניין אותנו, הננו מתעלמים מכך שלא רק אספקלריה זו מראה לנו את דמותנו כשהיא דמות כובש המחזיק את הגזילה בידו, וכי נוסף על כך אנו הולכים ומסתברים לעולם כולו גם כמדינה אשר ראשיה סומכים בעיקר על גורמים שליליים ונפסדים מעיקרם, כגון סירוב הערבים לכל משא-ומתן וכגון חוסר ההידברות בין ברית-המועצות ובין ארצות-הברית, שכן פער זה, בין המעצמות העולמיות, פער שסכנה צפויה ממנו לשלום העולם, הוא כיום המשען המוסרי והעקרוני האחד שמדיניותנו סומכת עליו בפרהסיה.

6

אך עיקר חכמתה העילאית של מדיניותנו – החכמה שאנו מתפארים בה בגלוי – היא, כידוע, לא בדברים שאנו אומרים, לא במה שאנו טוענים, אלא בכך שהצלחנו במשך שנתיים-וחצי אלו לא לומר כלום. להימנע מכל דיבור מפורש, מכל עיקרון, מכל קביעה של ממש.

וכי פלא הוא אם לאחר כל אלה נראית מדיניותנו כמיתממת כלפי חוץ וכקורצת עין כלפי פנים, כמדיניות של חוסר כנוּת, של ניצול ניסוחים, של שימוש זריז באיבה שבין המעצמות, של יסודות אשר לא רק שמאל-חדש אלא כל אדם בעל כושר-שיפוט רגיל צריך לראות בה יותר ויותר את המלאכותי, את הרופף, את הנפסד והראוי לגנאי.

בכך צריכה היתה לדון ישיבת-החירום של הממשלה. בכך ולא בהצהרת רוג’רס או בנסיעת שר-החוץ לארצות-הברית.

אלא שבינתיים עוסקים במה שעוסקים ונסחפים להיכן שנסחפים.

גנראלים ופרופסורים

מאת

נתן אלתרמן

---

1. סכנת הגנראלים

מאת

נתן אלתרמן

הדיבור על סכנת חדירתם של אלופי צה"ל אל השירות האזרחי ואל הזירה המדינית נעשה לפרקים כה רהוט אצלנו, עד כי מפעם לפעם צריך אדם לשהות רגע כדי לשאול במה בעצם אנו דנים.

מי שאומר “גנראלים” מתכוון, כמובן, לאו דווקא לדרגה, אלא למערכת שלימה של מושגים, שליליים בעיקר, הכרוכים בתואר הזה: מושגי היירארכיה צבאית אטומה, צרוּת-אופק מקצוענית, התנגדות ייצרית לכל נוהל דימוקראטי, דבקות במסגרות של שיגרה וקפאון, וכיוצא באלה.

ובכן, ברור שיש בישראל חוגים שתכונות כאלו הן מסימניהם, אך אולי אין זה סוד שסימנים אלה אתה מוצא דווקא במוסדות ובמיבנים חברתיים אזרחיים למופת. והכוונה לא רק למיבנים סטאטיים, אלא גם לתנועות, כמו כמה מוסדות של תנועת-העבודה ושל כמה פלגים מתקדמים שבה, הנמצאים זה שנים רבות במצב של פרפטוּאוּם-אִימוֹבּילה רעיוני, ולפי עומס-השיגרה וקפאון-המסגרות הם יכולים להתחרות עם העתיקים שבצבאות העולם.

משום כך יש טעם-לווי מיוחד לכך שדווקא מצד זה אתה שומע את עיקר לחשי ההפחדה מפני סכנת הגנראלים. טרמינולוגיה גנראלית זו, שבה מפחידים אותנו שומרי החומות, אינה צריכה ואינה יכולה לטשטש את העובדה שאותה כת צבאית כביכול, העלולה לסכן את הדימוקראטיה הישראלית, היא למעשה חבורת אנשים שרבים מוותיקינו שומרי-הערכים יכולים ללמוד ממנה הלכות התנזרות מגינוני שררה וטעם חירות רוחנית ורחבוּת-דעת ואפילו דימוקראטיה כפשוטה. אנשים אלה, דור ראשון ושני לילידי ארץ-ישראל, הללו שנשאו על שכמם את מלחמת-הקוממיות ואלה שעוד היו ילדים עם תקומת המדינה, אנשים אלה אינם סכנה לחברה הישראלית, אלא היא מחכה להם בכליון-נפש, ותפילתה היא לזכוֹת ולראותם נוסכים בה ברכת תכונותיהם, תכונות שמכוחן נעשה צה"ל מַצבר של כשרון ומעוף, של ייצר-חידוש והשראה, במידה שאינך מוצא למעלה ממנה לא רק אצלנו אלא בעולם כולו.

וכדאי גם לשים אל לב כי הרוטנים כל-כך על סכנת “התערבות אנשי הצבא במדיניות” הם, למרבה האירוניה, מבין אלה שהשתדלו לפני שנים – ולוּא בשוגג ומתוך תפיסה מוטעית ולא בזדון – לעשות הכל כדי להפריע למי שעמל בשעתו להציב את החומה האמיתית בפני סכנה זו של ערבוב תחומים. אם אין נשקפת כיום – על אף אזעקות-השווא – סכנת חדירתו של הצבא לפוליטיקה, הרי זה מפני שכמה מן המתריעים כיום על סכנה מדוּמה זו לא הצליחו אז לסכל את מאמציו של בן-גוריון למניעת חדירתה של הפוליטיקה לצבא.

אם ישנו כיום טעם אחד העשוי לעורר בנו התנגדות למעבר של קציני צה“ל אל הזירה המדינית – הרי עיקרו של טעם זה אינו סכנת חדירתם למדיניוּת אלא נזק יציאתם מצה”ל. אך דווקא מצד זה אתה מוצא את אחת הגדולות שבזכויותיהם והיא שקידה בלתי-פוסקת להכשרת מחליפים, להעלאת אנשים צעירים מבין השורות אל הרובד העליון של הניהול והפיקוד. גם בענין זה יש להם לוותיקינו מה ללמוד מגנראלים אלה, שבהחליטם לפרוש מן השירות הצבאי מתגלה כי מעלתם הגדולה ניכרת בכך שאין חסרונם ניכר, שכן מה שהשקיעו בשירות כבר נותן פריוֹ.

יהיו דברים אלה גם דברי ברכה לעזר וייצמן בהיכנסוֹ לזירת המדיניוּת בישראל לעת הזאת. הכל יודעים כי הדמוקראטיה, שהוא ושכמוֹתו מסכנים אותה, כביכול, אינה מראה סימני פאניקה למראהו. והללו שמפחדים בשמה, פחדם אולי אינו פחד-שווא.

---

2. מי נץ ומי יונה

מאת

נתן אלתרמן

פעמים אנו נוטים לשכוח כי ההבדל בין ניצים ויונים אצלנו אינו שייך למלחמה גופה, או לדרכי ניהולה כגון שהיונים, למשל, אומרות כי יש להיכנע לאויב, והניצים תובעים להוסיף ולהילחם על הנפש, או שהיונים, אילו ניתנה להם רשות היו עושות שלום ואילו הניצים שואפים להילחם עד נצח נצחים. דווקא בענינים אלה קשה לפעמים להבחין מי נץ ומי יונה. ההבדלים האמיתיים הם בתחומים אחרים, שבהם, לכאורה, אין מקום לחילוקי-דעות לפי נוצת-הכנף או ציצת-הראש – הם בענינים כמו מהותה של ארץ-ישראל, אם היא נקראת כך רק עד “הקו הירוק” או גם מעבר לו, וכגון זכות היהודים להתישבות של שיבת-ציון וכדומה.

אכן, מבחינה זו ועל רקע הנוֹרמות של יוני-זמננו מסתבר כי את סמל הנץ המובהק, או “נץ הניצים” אפשר לראות לא רק בעזר וייצמן, או בגיסו של עזר. גם דודו של עזר הוא על רקע זה נץ מצפרנים ועד חרטום, ולא זו בלבד אלא אם ניטול אפילו דמות אנטי-דורסנית, כאחד העם, למשל, הרי ברור שלפי הסטאנדארטים של ימינו הוא עוף-טרף ניצי למופת.

אכן, אולי לא תהיה זו גוזמא אם נאמר כך:

לְפִי הַנּוֹרְמוֹת הָרוֹוְחוֹת שֶׁל הַיּוֹנוּת

נִרְאוֹת כּיּוֹם תּוֹלְדוֹת הַצִּיּוֹנוּת

מַמָּשׁ כִּמְאוּרַת פָּרִיצִים

שֶׁל נִצִּים וְשֶׁל אַרְכִי-נִצִּים.

וכיוון שיש טוענים כי בממשלה החדשה הופר האיזון בין הניצים והיונים, אפשר להוסיף כלהלן:

לְדַעְתָּם שֶׁל כָּל בּוֹדְקֵי-בַּצִּיצִיוֹת

גָּבְרוּ בַּמֶּמְשָׁלָה הַנְּטִיּוֹת הַנִּצִּיּוֹת.

הַאֻמְנָם נִתְרַבּוּ בְּתוֹכָהּ הַנִּצִּים?

אוֹ מָעֲטוּ בָּהּ הַיּוֹנִים?

“לֹא וָלֹא” – כָּךְ אָמְרוּ מְחַשְּׁבֵי הַקִּצִּים –

“אַךְ נוֹסְפוּ בָּהּ כַּמָּה צִיּוֹנִים”.

---

3. דמדום אֶכּס- קתדרה

מאת

נתן אלתרמן

באוניברסיטה העברית בירושלים נערך כינוס מורים ודוּבּר בו על הסכנות הנשקפות לדמותה ולמהותה של החברה הישראלית מחמת הסכסוך היהודי-הערבי.

פרופסור יעקב טלמון השמיע שם דברי אזהרה מפני התפשטות השוביניזם והניהיליזם בחברתנו ומפני הנטיה להתעלם מן הבעיה האנושית הכרוכה במצב המדיני הנוכחי.

הוא תבע לא לשכוח כי מדוּבּר בבני-אדם ולא ב“שטחים” או ב“דימוגראפיה” ובהקשר זה הזכיר לפי תמצית-דברים שהובאה ב“על המשמר” – תכניות נאציות מוקדמות ל“עידוד הגירתם” של יהודים ולפתרונות דימוגראפיים וגיאוגראפיים שהועלו בשלבים השונים אשר קדמו ל“פתרון הסופי”. ההתייחסות הבלתי-אנושית, ראיית היהודים כאובייקט דימוגראפי – הם שאיפשרו את ההשמדה הפיסית.

אני מסופק אם משמעותה של גזירה-שווה זו בין שורש יחסנו לערביי הגדה ובין שרשי הפתרון-הסופי של היטלר לגבי יהודי אירופה, עשוי להיקלט במוחו של כל קורא שהוא.

המחריד שבאנאלוגיה הזאת הוא לאו דווקא הקיטרוג שהיא מטיחה בפניה של ישראל. המחריד שבה הוא הצידוק העיוני שהיא נותנת מבלי משים לצמיחת מחנות-ההשמדה הנאציים, על-ידי שהיא מפרשת את סבירותו והגיונו של התהליך שבסופו נדלקו הכבשנים.

לא לשווא אומר “על המשמר” שדבריו של פרופ' טלמון “היכו בתדהמה” את הנוכחים. הדמדום הפראי שבדברים אלה הוא כה שטחי ומנותק מכל קשרים של חומר ושל רוח עד שאין בו אפילו כדי לעורר התנגדות. יש מקרים שבהם אפילו הדיבה המכוערת ביותר אינה נראית אלא כקוּריוז בלבד. אין מקום לשאול אפילו אם יש כאן אחיזה כדי לתבוע את הפרופסור לדין על הוצאת-דיבה. לכן אחרי שאני מסיח דעתי לחלוטין מן הדברים עצמם, רצוני להעיר רק הערה אחת לגבי נקודת-מוצא שלהם.

פרופסור טלמון דורש, כידוע, להכיר בקיומו של עם פלשתינאי והוא טוען כי אם אין אנו נותנים לעם הזה “הגדרה עצמית”, הרינו נעשים שותפים לבעלי תורות ושיטות של “פתרון סופי”. הוא מזכיר לנו כי מדובר בבני-אדם ולא ב“שטחים”. אך מהי האמת? האמת היא שהמחלוקת עם הפרופסור טלמון היא כולה בכך שאנו מעיזים לראות את ערביי השטחים רק כבני-אדם, ואנו סבורים כי אם תובטחנה החירויות האזרחיות של בני-אדם אלה, אם יובטחו שויון-הזכויות וחופש הפולחן והרווחה הכלכלית ואפשרויות הקשרים בינם ובין שאר חלקי האומות הערביות, בכל המדינות שבהן יש לערבים ריבונות מדינית מלאה, אם יובטח כל זה, כך אנו סבורים, ואם לא ניתן בידיהם נוסף על כך – ואולי אפילו על-כרחם – מדינה ערבית נוספת שפירושה אישור בעלוּת מדינית על ארץ-ישראל – עשינו מה שעלינו לעשות לפי חוקי המוסר האנושי והלאומי. אלא שפרופסור טלמון אינו מסכים בשום פנים לראות בתושבים הערבים האלה רק בני-אדם, אלא הוא רוצה לכפות על כולנו, ויהי מה, שנראה אותם כישוּת לאומית מדינית, ושום זכויות-אנוש אינן חשובות בעיניו אם לא תובטח, יחד עם כל אלה, גם ערביוּתם של הדגל והשלטון והריבונות וכל המשתמע מכך. פרופסור טלמון מרבה, כידוע, להתריע על שוביניזם שלנו. אך יש גם איפכא-שוביניזם יהודי, ושעה שיסוד זה מצטרף עם דברי דמדום כגון אלה שהדהימו את שומעיו בכינוס המורים באוניברסיטה, הרי זה מעיד רק לאן עלול הלהט המוסרי המסולף להביא את בעליו.

אגב, אין, כמובן, בדעתי להתיימר ולחלוק על פרופסור טלמון בענינים שבהיסטוריה. אך כיוון שגם בני-תמותה רגילים יש להם גישה אל חיבורים אֶלמנטאריים של קורות העולם והאיזור, אציין בכל-זאת כי לפי מה שהספקתי ללמוד מתוכם מסתבר שאותה ישוּת לאומית פלשתינאית, שהפרופסור אינו חדל מלאשר את קיומה, יכלה ליהפך, אפילו בפרק-הזמן המועט שמאז מלחמת-העולם הראשונה, לחלק אינטגראלי של ישוּת סורית, או ישוּת עבר-ירדנית, או אפילו ישוּת עיראקית, הכל לפי כל אחת מאלף האפשרויות שעל-פיהן יכלו להסתכם – וגם הסתכמו לא פעם – תוצאות הסכסוכים והתחרות בין משפחות-המלוכה הערביות השונות, יחד עם תכניות המיפוי האזורי שנעשו על-ידי המעצמות בזו אחר זו. יכול פרופסור טלמון ללמד לנו היסטוריה ויכול הוא לפרשה כרצונו, אך אין בידו לשנותה. על-כל-פנים לא באופן רטרואקטיבי.

---

4. שאלה פשוטה ומאירה

מאת

נתן אלתרמן

דברים פשוטים ונכוחים, לענינו של אותו סבך מיותר שאנו שוקעים בו, נשמעו לפני שבוע מפי ראש-הממשלה גולדה מאיר. מדוע – כך שאלה – לא תבעו הפלשתינאים הגדרה עצמית במשך כל השנים שמאז מלחמת-השחרור ועד היום הזה, בכל ימי היותם יושבים בגדה המערבית בלא שלטון ישראלי? אנו לא היינו שם. מדוע לא נשמעה מפיהם תביעה זו?

כן, קושיה ענינית זו שווה הרבה עיונים מופרכים ודברי מוסר מרקיעים. וכדאי אולי להזכיר בסמוך לכך אחד מסעיפי “האמנה הלאומית הפלסטינית” של “הארגונים הפלסטינאיים”, כולל הפידאין, כפי שהובאה לפני שבוע ב“מעריב” על-ידי ד"ר י. הרכבי.

סעיף זה, הארבעה עשר במספר, אומר: “גורל האומה הערבית, יתרה מזו, עצם הקיום הערבי תלוי בגורל הבעיה הפלסטינית ומקשר זה נובע המאמץ של האומה הערבית ועמלה לשחרור פלסטין. העם הפלסטינאי ישא בתפקידו החלוצי למימוש מטרה לאומית קדושה זו”.

יש באותה אמנה סעיפים מפורשים הרבה יותר, לענין כוונות חיסולה הגמור של מדינת ישראל ו“מחיקת עקבות התוקפנות הציונית”, וכיוצא באלה. אך סעיף זה, הרואה את שאלת ערביוּתה הגמורה של פלסטין – של נקודה טריטוריאלית זו שייחודה הערבי הלאומי הוא פיקציה גמורה – כשאלת חיים ומוות לאומה הערבית כולה, צריך אולי להזכיר לנו רק דבר אחד. יש אומה אחת בעולם אשר עתידה של כברת-ארץ זו הוא באמת שאלת חיים ומוות בשבילה. אלא שאומה זו ודובריה הרוחניים – ופעמים גם דובריה המדיניים – רואים כל הרהור וכל דיבור על כך, או כל מעשה הבא, למשל, לאשר ענין זה בדרך של התישבות, חלילה – כחטא מוסרי או כסטיה מדינית או כמכשול לשלום. אם אין זו מחלה ואם אין זה טירוף, מה זה?

שני פרקים

מאת

נתן אלתרמן

---

א. הנצחון כשעיר לעזאזל

מאת

נתן אלתרמן

1

היו לה לישראל, ולא כל שכן לעם היהודי, שעות קשות יותר משעה זו של “המיפנה” האמריקאי.

ואף-על-פי-כן, בכל מהלך היחסים החילוניים שבינינו ובין האומות, לא היתה תקופה שבה נראה הצד היהודי, במשפטו עם העמים, כה מבודד ונטול אוהדים, כה מוקף גינויים ונזיפות, כצד המייצג את העוולה ובמקרה הטוב ביותר את הקשיחות הראויה לגנאי, כצד אשר הוקעתו היא סימן של הומאניזם והשקפות נאורות.

אנו אומרים שזו שאלה של “תדמית” ומרוב פליאה על שכך עלתה לה לתדמיתנו אנו מבקשים הסבר לתופעה זו, וההסבר השגור הוא שנצחוננו במלחמת-ששת-הימים הוא שהיה בעוכרינו. העולם אינו אוהב את החזקים.

דעה זו כה נשתרשה בתוכנו וכה נוח לנו במחיצתה עד כי נדמה שכדי להוסיף ולהצדיק דעה נוחה זו, נעשתה מדיניותנו כולה, מצד ניסוחיה ומצד מחדליה, כמין תהליך של ריפוי מאותה מכה של נצחון, כמין המצאת תרופות נגדו, בבחינת הבה נתחכמה לו פן ירבה…

2

שיטה זו של הבה-נתחכמה עיקרה היה בכך שיש להימנע ויהי-מה מכל הצהרה, מכל איזכור עקרוני, מכל צעד, מכל צל מעשה, העשויים להעלות חלילה, בלב מישהו מחשבה שמלחמת-ששת-הימים ונצחונה יש להם – מצד תולדות העמים, מצד קורות האיזור, מצד שרשי המאורעות ותכליתם – משמעות כלשהי, חוץ מעובדת כיבושם של שטחים ערביים, השייכים לחוסיין ולנאצר.

מכל מיטען משפטנו וצדקנו, מכל רבדי תולדותינו ותולדות האיזור ומקומנו בו, מכל מאמצי התחיה והחלוציוּת של שיבת-ציון, מכל גלגולי הגדרותיהם המדיניות של השטחים האמורים, מאז הכרזת באלפור, דרך גלגולי גבולות המנדאט, דרך כל תכניות ועדות-החקירה, והצירופים המדיניים שחתכו ושינו את מפותיו של האיזור במאה האחרונה, מכל אלה השארנו בידינו, ליתר נוחוּת, את החלטת מועצת-הבטחון על פירוש “החבילה” שלנו, ועם זה אנו סובבים כאותו סנאי המסתחרר בגלגל עם אגוז חלול בידו…

ועוד אנו רוגזים ומתפלאים על שהסטייט-דפרטמנט מעז להגדיר את הטיעון שלנו כ“מונוטוני”…

3

יש בינינו סבורים, כידוע, כי לשם תיקון התדמית – ובכלל, כדי לצאת למרחב ממעגל-הקסמים – עלינו להכריז כי אנו מודים בקיומו של העם הפלסטינאי וכי הסכסוך הוא ענין שבינינו לבינו, ולא ביננו ובין מדינות-ערב.

למזלה של ישראל אין זו הדוקטרינה הרשמית. למזלה של ישראל אנו שומעים מפעם לפעם כי אין זו עמדת ממשלתנו, ולא מכבר הודגש הדבר על-ידי גולדה מאיר בכנסת, ואף שר-החוץ חוזר ומזכיר מדי פעם כי אין מקום למדינה ערבית נוספת בין ישראל ובין הממלכה הירדנית.

אלא שהצהרות רשמיות אלו אין בהן כדי להמחיש לנו עד כמה עשויה תורה זו של ישוּת פלסטינאית, לאומית ומדינית מובדלת, לא רק שלא לקרב פתרון אלא להיות לנו לרועץ מבחינת שרשי צידוקו של כל קיומנו וכל עמלנו בארץ הזאת.

שכן ברגע שאנו מעבירים את “הסכסוך” מן התחום שבינינו ובין מדינות ערב אל תחום שבינינו ובין אותה פיקציה של אומה פלסטינית, נעשית מלחמת הערבים בנו באמת למלחמה של החזרת מולדת לעם נכבש, וממדיה העקרוניים של מלחמה זו לא רק אינם מצטמצמים, אלא שהם מתרחבים לממדי מלחמה אשר כל שוחר צדק חייב להיחלץ אליה, לעזרת הקרבן. ואם כך הדבר לגבי “השמאל-החדש”, הרי על אחת כמה וכמה כך הוא לגבי המדינות הערביות וחובתן כלפי העם הפלסטיני.

4

אגב, כדי למנוע טעות עקרונית רצוני להדגיש, שלא מנימוקי תועלת מדינית או נוחות הסברה רעיונית, עלינו לעמוד על ענין חישוף שרשי הפיקציה של הישות הפלסטינאית מבחינת קיומה כעם בעל ייחוד אֶתני ולאומי ומדיני. אילו היה ייחוד לאומי זה קיים, אסור היה לנו להכחישוֹ ולבסס את מאבקה של ישראל על התנכרות לאמת.

אך מאותה סיבה עצמה אני סבור כי אסור לנו להניח שפיקציה פלסטינאית זו תחתור תחת שרשי הגיונו וצידוקו של הקיום היהודי ותחת יסודי משמעותה של שיבת-ציון מראשיתה ועד היום הזה.

שכן הדברים הגיעו לידי כך שכיום טוענים בעלי שאר-רוח שבינינו כי חוזי הציונות התעלמו מבעיית מציאותו של עם ערבי פלסטיני, התעלמו אם מחמת קוצר-ראוּת ואם מחמת בורוּת כפשוטה.

אלא שהאמת היא אחרת. האמת היא שחוזי הציונות ראו את המציאות, אך הם ראו את המציאות האמיתית ולא את זו המזוייפת ומפוברקת כיום גם בידי אויבינו וגם בידינו אנו. הם ראו יישוב ערבי דליל, חסר כל ייחוד אֶתני ומדיני, בארץ הנתונה לכל צירופי גבולות ותחומים ושילובים מדיניים, היכולים לעלות על הדעת. במידה שהיו לה להתישבות הציונית לבטים בענין זה, היו לבטים אלה חלים רק על התושב הפלסטיני הערבי שיש לפצותו ולהבטיח קיומו, ולא על העם הערבי הפלסטיני. עם כזה לא היה קיים. הרצל, שאמר כי בעיית הציונוּת היא להשיב עם בלי ארץ אל ארץ בלי עם, לא היה קצר-ראוּת, אלא הוא ראה את האמת ואמר אותה, את האמת הניצחת אשר היא לבדה, יותר מכל, איפשרה את שיבת-ציון ונתנה לה את הצידוק ההיסטורי והמעשי.

אך אותו עם ערבי פלסטיני – לא רק הציונים, קצרי-הראוּת כביכול, לא ראו אותו. האמת היא שבכל התעודות המדיניות של תולדות האיזור מראשית המאה ועד היום – שלא לדבר על תקופות שלפני-כן – אין אנו מוצאים לא אותו ולא את שמו. לא האנגלים, לא הצרפתים, לא הרוסים, לא ראו את העם הזה. יתר-על-כן, אפילו הערבים עצמם לא ראוהו, ולמען האמת אין הם בדעה אחת לגבי קיומו גם כיום.

5

לפני זמן-מה נתקלתי, אגב דפדוף, בעובדה שאולי נשכחה מלב. בדצמבר של שנת 1944, בוועידת מפלגת-העבודה הבריטית, אושרה החלטה בענין ארץ-ישראל.

אותה החלטה ממליצה, למשל, על מדיניות שתניח ליהודים ליהפך לרוב בפלסטינה על-ידי הגדלת העליה ו“עידוד הערבים להגר מן הארץ ככל שהיהודים יוסיפו לעלות”. הערבים, לפי החלטה זו, צריכים לקבל פיצויים נאותים בעד נחלאות שלהם. התישבותם במדינות ערביות אחרות צריכה להיעשות בדרכים נדיבות של אירגון ומימון נדיב. ההחלטה מוסיפה ומציינת, להנמקת עמדתה, כי הערבים יש להם שטחים נרחבים ביותר ואין הם צריכים למנוע מן היהודים שטח שהוא קטן משטחה של ווילס. נהפוך הוא. בעלי ההחלטה ממליצים אפילו לעיין אם אפשר להגדיל את השטח היהודי ו“להקצות ליהודים תוספת טריטוריה על-ידי הסכם עם מצרים, עם סוריה ועם עבר-הירדן”. המלצה אחרונה זו, אגב, הוגשמה, למעשה, לא בדרך “הסכם”, במלחמת-ששת-הימים.

ברגע זה לא חשוב לתהות על טיב מדיניוּת הלייבור לאחר עלותה לשלטון. מה שחשוב כאן לעניננו הוא שאפילו גוף מיושב כזה לא ראה משום-מה את העם הפלסטיני המיוחד. ואכן, אין להעלות על הדעת כי בעלי ההצעה היו ממליצים לנשל עם מאדמתו על-ידי הגירה ומימון התישבות במדינות אחרות.

שום ישוּת פלסטינית ערבית לאומית לא הצליח לראות גם צ’רצ’יל שבזמן כהונתו כשר-המושבות, בשנת 1921, הופרדו ארבע חמישיות מן השטח שנועד לבית הלאומי היהודי ונהפכו לממלכה עבר-ירדנית שחדלה בכלל להיקרא בשם פלסטינה.

שום ישוּת כזאת לא ראתה גם ועדת פיל שהמליצה בשנת 1937 על חלוקה נוספת, שלפיה צריך היה לספח לעבר-הירדן עוד שמונים אחוז מן השטח שנותר לאחר 1921 וליטול גם משמונים אחוז אלה את התואר הפלסטיני המיוחד…

אפילו אמנת ארגוני-השחרור הפלסטיניים, שהביא ד“ר הרכבי ב”מעריב", קובעת כיום כי פלסטינה היא חלק מן המולדת הערבית הגדולה והעם הפלסטיני הוא חלק מן האומה הערבית והוא יחליט על הגדרתו העצמית רק לאחר השחרור, כלומר רק אז ייקבע אם זו ישוּת פלסטינית או ישוּת ירדנית.

אפילו פרופסור יעקב טלמון, אשר הישוּת הפלסטינית הזאת היא כיום כאש בעצמותיו, קובע במכתב לאלברט חוראני, בשנת 1967, שהערבים עצמם הכחישו בחימה, עד הזמן האחרון, את קיומה של ישוּת מיוחדת בשם פלסטינה וטענו בתוקף שהארץ הקדושה אינה אלא סוריה-דרומית.

6

בממשלה מדובר עכשיו על הצורך להתחיל במערכה על דעת-הקהל באמריקה…

אך הצורך האמיתי הוא אחר. ממדיו חורגים מצורך השעה ואפילו מצרכי התקופה. מה שמדיניותנו בזבזה במשך שנתיים גורליות אלו, מה שהיא טשטשה ופיזרה לרוח מבחינת עיקרי מלחמתו וקיומו ותולדותיו של העם היהודי, הוא ענין שאנו חייבים בתיקונו לא רק לגבי דעת-הקהל באמריקה. אנו חייבים זאת לעם היהודי, לקורותיו, למחיר הנורא שהעם הזה שילם בעד היותו צודק בריבו. אנו חייבים זאת לאמת שנסתלפה, אנו חייבים זאת לקלסתר-הפנים היהודי, שעיקום “תדמיתו” אינו פרי הנצחון הצבאי, אלא פרי התבוסה הרעיונית הנוראה שפקדה את קובעי מדיניותנו הפוליטית והעקרונית. עלינו למנוע את מחלתם של חוגים רוחניים מסויימים שלנו מליהפך למחלת-רוח של העם היהודי. כל מי שמדבר על תיקון המעוּות על-ידי תוספת תקציב להסברה ועל-ידי הזמנת מומחים לציבור, מוסיף לכל התבוסה המחשבתית, שבאה עלינו, את גוון הבדיחה. מה שיש לתקן נוקב כיום עד היסוד. ואין משימה רבה ודחופה מזו.

---

ב. לא הקצף יענה את הכל

מאת

נתן אלתרמן

(שלוש הערות למכתבו של פרופסור טלמון)

1

פרופסור טלמון מסביר (“מעריב”,.23.9) כי בהרצאתו על סכסוך ישראל-ערב עמד על הלכי-רוח לא-רצויים העלולים לבוא “במערכת יחסינו עם הערבים אשר בשליטתנו בשטחים” וכי להמחשת הדברים הביא שיחה בין היטלר ובין ליפסקי, השגריר הפולני דאז, שהתלהב מן התכנית לגרש את יהודי אירופה למדאגאסקאר. פרופסור טלמון היתרה בשומעיו מפני הלכי-רוח דומים לאלה ששררו באותה שיחה שבין היטלר ובין השגריר הפולני בגרמניה, אך כוונתו – כך הוא מוסיף ומסביר – היתה לא להלכי-רוח ורגשות של היטלר עצמו, כי אם לאלה של השגריר ליפסקי.

ההבדל הוא באמת תהומי. אך לא על כך אנו דנים.

תמיד סברתי כי מי שקם לגנות תהליכים של זמננו ולשלב בין נימוקיו גם נימוק כגון “כך התחילו הדברים גם בימי הנאצים”, נמצא לא רק מוסיף לדברים נופך של משל הרועץ את הנמשל, מכוח כובד-האימה שבו, אלא הוא עושה עוד משהו. הוא מספק מבלי משים צידוק עיוני לאותה תקופה נוראה של כליון, על-ידי שהוא מוצא לה אחים לתהליך ומשבץ אותה במהלכו של סדר-עולם.

יכול פרופסור טלמון, כמובן, לשלול דעתי זו מכל וכל, אך שעה שהוא קם לשפוך חמתו על שאני מאשים אותו, כביכול, בכך שהוא מצדיק את מחנות-ההשמדה, הוא עושה מלאכתו קלה מדי. אשמה אווילית כזאת לא יכלה לעלות על דעתי וכדי להתקומם כנגדה היה עליו להמציאה.

זאת אמנם עשה על-ידי שציטט את דברי בשמטוֹ מהם את שתי המלים הזעירות “מבלי משים” ובהפכו לשון נקבה ללשון זכר, כאילו אמרתי שפרופסור טלמון עצמו הוא הנותן צידוק עיוני לתהליך הנאצי, ולא מבלי משים אלא בכוונה-תחילה.

אני מניח כי הוא נגרר להציג כך את הדברים מתוך הכרח שלא יגונה, כיוון שלולא זאת לא היה מוצא על מה להסתער בחמת-צדקוּת רבה כל-כך.

2

במכתבו הגדול אל שר-ההסברה, לפני כמה חדשים, קבע פרופסור טלמון שמחמת יחסנו אל הערבים נצטרך, בסופו של דבר, לוותר על מקומנו במשפחת העמים וכי מנטאליוּת שלנו היא מנטאליוּת של “נפנוף אגרוף”, של ראיית הערבי כאבק אדם וכ“נייטיווס”, וכי יהודים ישרי-לב בגולה יעדיפו להשתמד ובלבד לא להיות אחראיים להידרדרות מוסרית שלנו.

כעת מתמרמר פרופסור טלמון על שאני מגדיר דבריו, זו הפעם השניה, כדיבה. הנני מודה ומתוודה כי גם עכשיו אני מתקשה למצוא להם הגדרה אחרת, ביחוד לאחר שהבקשה שהופנתה אליו, לחזק אשמות נוראות אלו באסמכתא והוכחה שתוציא אותן מכלל הגדרה זו, לא נענתה. משום כך הייתי נכון אפילו להגדיר דברים אלה כדיבה גם בפעם השלישית, אלא שעלי להימנע מכך מאחר שכבר עכשיו הגיעה עצבנוּתו של פרופסור טלמון למדרגה שבה הוא טוען כי “יוצאי פולין יזכרו את מגיפת משפטי הדיבה שפשטה בפולין בשנות השלושים. מאות ואולי אלפי יהודים – כך הוא אומר – הושלכו לכלא לשנים בעוון הוצאת דיבה על העם הפולני”. האֶפקט הקומי שפרופסור טלמון משיג על-ידי זר-הקוצים של הנרדף, שהוא עוטר לראשו כבר בשלב זה, מונע בעדי מלהוסיף על סיוטיו.

3

מה ששייך לקביעותיו של פרופסור טלמון, שכוונתי היתה לא ללבן בעיה אלא להציק, להעליל, להשמיץ, להסית, ושדברי הם בגדר קללות וגידופים של שיכור שאין לענות לו – באמת איני יודע אם אצליח לשכנעו שלא כן הדבר. דבריו אלה מעידים שהחכמה – להבדיל מאלילת-האהבה אפרודיטי – לא נבראה מן הקצף. על-כל-פנים, מושגיו של הפרופסור על לשון נקיה, לפחות במקרה זה, הם כה שונים מן המושגים הנראים לי, עד כי כל ויכוח הוא באמת למותר.