הדיבור על סכנת חדירתם של אלופי צה"ל אל השירות האזרחי ואל הזירה המדינית נעשה לפרקים כה רהוט אצלנו, עד כי מפעם לפעם צריך אדם לשהות רגע כדי לשאול במה בעצם אנו דנים.
מי שאומר “גנראלים” מתכוון, כמובן, לאו דווקא לדרגה, אלא למערכת שלימה של מושגים, שליליים בעיקר, הכרוכים בתואר הזה: מושגי היירארכיה צבאית אטומה, צרוּת-אופק מקצוענית, התנגדות ייצרית לכל נוהל דימוקראטי, דבקות במסגרות של שיגרה וקפאון, וכיוצא באלה.
ובכן, ברור שיש בישראל חוגים שתכונות כאלו הן מסימניהם, אך אולי אין זה סוד שסימנים אלה אתה מוצא דווקא במוסדות ובמיבנים חברתיים אזרחיים למופת. והכוונה לא רק למיבנים סטאטיים, אלא גם לתנועות, כמו כמה מוסדות של תנועת-העבודה ושל כמה פלגים מתקדמים שבה, הנמצאים זה שנים רבות במצב של פרפטוּאוּם-אִימוֹבּילה רעיוני, ולפי עומס-השיגרה וקפאון-המסגרות הם יכולים להתחרות עם העתיקים שבצבאות העולם.
משום כך יש טעם-לווי מיוחד לכך שדווקא מצד זה אתה שומע את עיקר לחשי ההפחדה מפני סכנת הגנראלים. טרמינולוגיה גנראלית זו, שבה מפחידים אותנו שומרי החומות, אינה צריכה ואינה יכולה לטשטש את העובדה שאותה כת צבאית כביכול, העלולה לסכן את הדימוקראטיה הישראלית, היא למעשה חבורת אנשים שרבים מוותיקינו שומרי-הערכים יכולים ללמוד ממנה הלכות התנזרות מגינוני שררה וטעם חירות רוחנית ורחבוּת-דעת ואפילו דימוקראטיה כפשוטה. אנשים אלה, דור ראשון ושני לילידי ארץ-ישראל, הללו שנשאו על שכמם את מלחמת-הקוממיות ואלה שעוד היו ילדים עם תקומת המדינה, אנשים אלה אינם סכנה לחברה הישראלית, אלא היא מחכה להם בכליון-נפש, ותפילתה היא לזכוֹת ולראותם נוסכים בה ברכת תכונותיהם, תכונות שמכוחן נעשה צה"ל מַצבר של כשרון ומעוף, של ייצר-חידוש והשראה, במידה שאינך מוצא למעלה ממנה לא רק אצלנו אלא בעולם כולו.
וכדאי גם לשים אל לב כי הרוטנים כל-כך על סכנת “התערבות אנשי הצבא במדיניות” הם, למרבה האירוניה, מבין אלה שהשתדלו לפני שנים – ולוּא בשוגג ומתוך תפיסה מוטעית ולא בזדון – לעשות הכל כדי להפריע למי שעמל בשעתו להציב את החומה האמיתית בפני סכנה זו של ערבוב תחומים. אם אין נשקפת כיום – על אף אזעקות-השווא – סכנת חדירתו של הצבא לפוליטיקה, הרי זה מפני שכמה מן המתריעים כיום על סכנה מדוּמה זו לא הצליחו אז לסכל את מאמציו של בן-גוריון למניעת חדירתה של הפוליטיקה לצבא.
אם ישנו כיום טעם אחד העשוי לעורר בנו התנגדות למעבר של קציני צה“ל אל הזירה המדינית – הרי עיקרו של טעם זה אינו סכנת חדירתם למדיניוּת אלא נזק יציאתם מצה”ל. אך דווקא מצד זה אתה מוצא את אחת הגדולות שבזכויותיהם והיא שקידה בלתי-פוסקת להכשרת מחליפים, להעלאת אנשים צעירים מבין השורות אל הרובד העליון של הניהול והפיקוד. גם בענין זה יש להם לוותיקינו מה ללמוד מגנראלים אלה, שבהחליטם לפרוש מן השירות הצבאי מתגלה כי מעלתם הגדולה ניכרת בכך שאין חסרונם ניכר, שכן מה שהשקיעו בשירות כבר נותן פריוֹ.
יהיו דברים אלה גם דברי ברכה לעזר וייצמן בהיכנסוֹ לזירת המדיניוּת בישראל לעת הזאת. הכל יודעים כי הדמוקראטיה, שהוא ושכמוֹתו מסכנים אותה, כביכול, אינה מראה סימני פאניקה למראהו. והללו שמפחדים בשמה, פחדם אולי אינו פחד-שווא.
פעמים אנו נוטים לשכוח כי ההבדל בין ניצים ויונים אצלנו אינו שייך למלחמה גופה, או לדרכי ניהולה כגון שהיונים, למשל, אומרות כי יש להיכנע לאויב, והניצים תובעים להוסיף ולהילחם על הנפש, או שהיונים, אילו ניתנה להם רשות היו עושות שלום ואילו הניצים שואפים להילחם עד נצח נצחים. דווקא בענינים אלה קשה לפעמים להבחין מי נץ ומי יונה. ההבדלים האמיתיים הם בתחומים אחרים, שבהם, לכאורה, אין מקום לחילוקי-דעות לפי נוצת-הכנף או ציצת-הראש – הם בענינים כמו מהותה של ארץ-ישראל, אם היא נקראת כך רק עד “הקו הירוק” או גם מעבר לו, וכגון זכות היהודים להתישבות של שיבת-ציון וכדומה.
אכן, מבחינה זו ועל רקע הנוֹרמות של יוני-זמננו מסתבר כי את סמל הנץ המובהק, או “נץ הניצים” אפשר לראות לא רק בעזר וייצמן, או בגיסו של עזר. גם דודו של עזר הוא על רקע זה נץ מצפרנים ועד חרטום, ולא זו בלבד אלא אם ניטול אפילו דמות אנטי-דורסנית, כאחד העם, למשל, הרי ברור שלפי הסטאנדארטים של ימינו הוא עוף-טרף ניצי למופת.
אכן, אולי לא תהיה זו גוזמא אם נאמר כך:
לְפִי הַנּוֹרְמוֹת הָרוֹוְחוֹת שֶׁל הַיּוֹנוּת
נִרְאוֹת כּיּוֹם תּוֹלְדוֹת הַצִּיּוֹנוּת
מַמָּשׁ כִּמְאוּרַת פָּרִיצִים
שֶׁל נִצִּים וְשֶׁל אַרְכִי-נִצִּים.
וכיוון שיש טוענים כי בממשלה החדשה הופר האיזון בין הניצים והיונים, אפשר להוסיף כלהלן:
לְדַעְתָּם שֶׁל כָּל בּוֹדְקֵי-בַּצִּיצִיוֹת
גָּבְרוּ בַּמֶּמְשָׁלָה הַנְּטִיּוֹת הַנִּצִּיּוֹת.
הַאֻמְנָם נִתְרַבּוּ בְּתוֹכָהּ הַנִּצִּים?
אוֹ מָעֲטוּ בָּהּ הַיּוֹנִים?
“לֹא וָלֹא” – כָּךְ אָמְרוּ מְחַשְּׁבֵי הַקִּצִּים –
“אַךְ נוֹסְפוּ בָּהּ כַּמָּה צִיּוֹנִים”.
באוניברסיטה העברית בירושלים נערך כינוס מורים ודוּבּר בו על הסכנות הנשקפות לדמותה ולמהותה של החברה הישראלית מחמת הסכסוך היהודי-הערבי.
פרופסור יעקב טלמון השמיע שם דברי אזהרה מפני התפשטות השוביניזם והניהיליזם בחברתנו ומפני הנטיה להתעלם מן הבעיה האנושית הכרוכה במצב המדיני הנוכחי.
הוא תבע לא לשכוח כי מדוּבּר בבני-אדם ולא ב“שטחים” או ב“דימוגראפיה” ובהקשר זה הזכיר לפי תמצית-דברים שהובאה ב“על המשמר” – תכניות נאציות מוקדמות ל“עידוד הגירתם” של יהודים ולפתרונות דימוגראפיים וגיאוגראפיים שהועלו בשלבים השונים אשר קדמו ל“פתרון הסופי”. ההתייחסות הבלתי-אנושית, ראיית היהודים כאובייקט דימוגראפי – הם שאיפשרו את ההשמדה הפיסית.
אני מסופק אם משמעותה של גזירה-שווה זו בין שורש יחסנו לערביי הגדה ובין שרשי הפתרון-הסופי של היטלר לגבי יהודי אירופה, עשוי להיקלט במוחו של כל קורא שהוא.
המחריד שבאנאלוגיה הזאת הוא לאו דווקא הקיטרוג שהיא מטיחה בפניה של ישראל. המחריד שבה הוא הצידוק העיוני שהיא נותנת מבלי משים לצמיחת מחנות-ההשמדה הנאציים, על-ידי שהיא מפרשת את סבירותו והגיונו של התהליך שבסופו נדלקו הכבשנים.
לא לשווא אומר “על המשמר” שדבריו של פרופ' טלמון “היכו בתדהמה” את הנוכחים. הדמדום הפראי שבדברים אלה הוא כה שטחי ומנותק מכל קשרים של חומר ושל רוח עד שאין בו אפילו כדי לעורר התנגדות. יש מקרים שבהם אפילו הדיבה המכוערת ביותר אינה נראית אלא כקוּריוז בלבד. אין מקום לשאול אפילו אם יש כאן אחיזה כדי לתבוע את הפרופסור לדין על הוצאת-דיבה. לכן אחרי שאני מסיח דעתי לחלוטין מן הדברים עצמם, רצוני להעיר רק הערה אחת לגבי נקודת-מוצא שלהם.
פרופסור טלמון דורש, כידוע, להכיר בקיומו של עם פלשתינאי והוא טוען כי אם אין אנו נותנים לעם הזה “הגדרה עצמית”, הרינו נעשים שותפים לבעלי תורות ושיטות של “פתרון סופי”. הוא מזכיר לנו כי מדובר בבני-אדם ולא ב“שטחים”. אך מהי האמת? האמת היא שהמחלוקת עם הפרופסור טלמון היא כולה בכך שאנו מעיזים לראות את ערביי השטחים רק כבני-אדם, ואנו סבורים כי אם תובטחנה החירויות האזרחיות של בני-אדם אלה, אם יובטחו שויון-הזכויות וחופש הפולחן והרווחה הכלכלית ואפשרויות הקשרים בינם ובין שאר חלקי האומות הערביות, בכל המדינות שבהן יש לערבים ריבונות מדינית מלאה, אם יובטח כל זה, כך אנו סבורים, ואם לא ניתן בידיהם נוסף על כך – ואולי אפילו על-כרחם – מדינה ערבית נוספת שפירושה אישור בעלוּת מדינית על ארץ-ישראל – עשינו מה שעלינו לעשות לפי חוקי המוסר האנושי והלאומי. אלא שפרופסור טלמון אינו מסכים בשום פנים לראות בתושבים הערבים האלה רק בני-אדם, אלא הוא רוצה לכפות על כולנו, ויהי מה, שנראה אותם כישוּת לאומית מדינית, ושום זכויות-אנוש אינן חשובות בעיניו אם לא תובטח, יחד עם כל אלה, גם ערביוּתם של הדגל והשלטון והריבונות וכל המשתמע מכך. פרופסור טלמון מרבה, כידוע, להתריע על שוביניזם שלנו. אך יש גם איפכא-שוביניזם יהודי, ושעה שיסוד זה מצטרף עם דברי דמדום כגון אלה שהדהימו את שומעיו בכינוס המורים באוניברסיטה, הרי זה מעיד רק לאן עלול הלהט המוסרי המסולף להביא את בעליו.
אגב, אין, כמובן, בדעתי להתיימר ולחלוק על פרופסור טלמון בענינים שבהיסטוריה. אך כיוון שגם בני-תמותה רגילים יש להם גישה אל חיבורים אֶלמנטאריים של קורות העולם והאיזור, אציין בכל-זאת כי לפי מה שהספקתי ללמוד מתוכם מסתבר שאותה ישוּת לאומית פלשתינאית, שהפרופסור אינו חדל מלאשר את קיומה, יכלה ליהפך, אפילו בפרק-הזמן המועט שמאז מלחמת-העולם הראשונה, לחלק אינטגראלי של ישוּת סורית, או ישוּת עבר-ירדנית, או אפילו ישוּת עיראקית, הכל לפי כל אחת מאלף האפשרויות שעל-פיהן יכלו להסתכם – וגם הסתכמו לא פעם – תוצאות הסכסוכים והתחרות בין משפחות-המלוכה הערביות השונות, יחד עם תכניות המיפוי האזורי שנעשו על-ידי המעצמות בזו אחר זו. יכול פרופסור טלמון ללמד לנו היסטוריה ויכול הוא לפרשה כרצונו, אך אין בידו לשנותה. על-כל-פנים לא באופן רטרואקטיבי.
דברים פשוטים ונכוחים, לענינו של אותו סבך מיותר שאנו שוקעים בו, נשמעו לפני שבוע מפי ראש-הממשלה גולדה מאיר. מדוע – כך שאלה – לא תבעו הפלשתינאים הגדרה עצמית במשך כל השנים שמאז מלחמת-השחרור ועד היום הזה, בכל ימי היותם יושבים בגדה המערבית בלא שלטון ישראלי? אנו לא היינו שם. מדוע לא נשמעה מפיהם תביעה זו?
כן, קושיה ענינית זו שווה הרבה עיונים מופרכים ודברי מוסר מרקיעים. וכדאי אולי להזכיר בסמוך לכך אחד מסעיפי “האמנה הלאומית הפלסטינית” של “הארגונים הפלסטינאיים”, כולל הפידאין, כפי שהובאה לפני שבוע ב“מעריב” על-ידי ד"ר י. הרכבי.
סעיף זה, הארבעה עשר במספר, אומר: “גורל האומה הערבית, יתרה מזו, עצם הקיום הערבי תלוי בגורל הבעיה הפלסטינית ומקשר זה נובע המאמץ של האומה הערבית ועמלה לשחרור פלסטין. העם הפלסטינאי ישא בתפקידו החלוצי למימוש מטרה לאומית קדושה זו”.
יש באותה אמנה סעיפים מפורשים הרבה יותר, לענין כוונות חיסולה הגמור של מדינת ישראל ו“מחיקת עקבות התוקפנות הציונית”, וכיוצא באלה. אך סעיף זה, הרואה את שאלת ערביוּתה הגמורה של פלסטין – של נקודה טריטוריאלית זו שייחודה הערבי הלאומי הוא פיקציה גמורה – כשאלת חיים ומוות לאומה הערבית כולה, צריך אולי להזכיר לנו רק דבר אחד. יש אומה אחת בעולם אשר עתידה של כברת-ארץ זו הוא באמת שאלת חיים ומוות בשבילה. אלא שאומה זו ודובריה הרוחניים – ופעמים גם דובריה המדיניים – רואים כל הרהור וכל דיבור על כך, או כל מעשה הבא, למשל, לאשר ענין זה בדרך של התישבות, חלילה – כחטא מוסרי או כסטיה מדינית או כמכשול לשלום. אם אין זו מחלה ואם אין זה טירוף, מה זה?
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.