חסל סדר חוּפה-וקידושין, הרב צנח אל חיק הכורסה, לאחר מכן יצא מן החדר וראה את השולחנות, שעמדו לאורך החצר מסוֹפה ועד סוֹפה. והיו השולחנות מרובים כל-כך, שזנבם נשתרבב אל מעבר לשער, אל רחוב הוֹספיטאלנאיה. השולחנות, המכוסים כיסוּי של קטיפה, נתפתלו על-פני החצר, כנחשים, שגחונם הוּטלא בשלל-צבעים, טלאי על גבי טלאי, והם שרו בקולות מעוּבּים – טלאֵי הקטיפה התפוּזה והאדומה.

הדירות נהפכו לבתי-תבשילים. מבעד לדלתות שנתפּייחו פרצה אש שמנה, אש שיכורה ודשנה. בקרניה העשנוּניות נצלו פני זקנות, סנטרי נשים רוֹטטניים, חָזוֹת מדוהנים. זיעה, וורוּדה כדם, וורודה כקצף של כלב שוטה, שטפה את גושי הבשר האנושי, שנתבּטבט והעלה סרחון שיש בו מן המתיקות. שלוש טבּחות, לבד משוטפות-הכלים, שקדו על התקנתה של סעודת החתונה, והמושלת-בכיפתן – רייזל בת השמונים, עתיקת-המסוֹרת, כספר-תורה, והיא זערוּרית וגבנוּנית.

לפני הסעודה נדחק ובא לחצר בחור שלא הכירוהו הקרואים. הוא שאל לבֶּנְיָה קריק. הוא פרש עם בּניה קריק הצידה.

– שמעני, המלך, – אמר הבחור, – יש עמי לפסוק לך כמה פסוקים. שלחתני הדודה חנה מרחוב קוֹסטייצקאיה.

– נו, טוב, – השיב בניה קריק, המכוּנה המלך, – מהם אותם פסוּקים?

– לתחנת-המשטרה בא אתמול פַּקָד חדש, ציוותה דודה חנה להגיד לך…

– ידעתי על כך שלשום, – השיב בּניה קריק. – הלאה.

– הפקד כינס את שוטרי-הרוֹבע ונשא לפני שוטרי-הרובע נאום…

– מטאטא חדש מטאטא למשעי, – השיב בניה קריק. – הוא רוצה מצוֹד. הלאה…

– ומתי יהיה המצוד, יודע אתה, המלך?

– הוא יהיה מחר.

– המלך, הוא יהיה היום.

– מי אמר לך זאת, בחור?

– זאת אמרה דודה חנה. אתה מכיר את דודה חנה?

– אני מכיר את דודה חנה. הלאה.

–…הפקד כינס את שוטרי-הרובע ונשא לפניהם נאום. “עלינו לחנוק לבניה קריק, – אמר, – לפי שבמקום שיש הקיסר-ירוּם-הודו, שם אין מלך. היום, כשקריק משיא את אחותו, וכולם יהיו שם, היום יש לעשות המצוד…”

– הלאה.

–…מיד נתפחדו הבלשים. הם אמרו: אם אנו עושים מצוד היום, כשיש לו שמחה, אז יתכעס בניה, ודם רב יישפך. אז אמר הפקד – הכבוד יקר לי יותר…

– נוּ, לך, – השיב המלך.

– מה לוֹמר לדודה חנה מן המצוד?

– אמור: בניה יודע מן המצוד.

והוא נסתלק, הבחור דנן. אחריו הלכו כשלושה אנשים מאחוּזת-מרעיו של בניה. הם אמרו, שיחזרו לאחר חצי-שעה. והם חזרו לאחר חצי-שעה. וזה הכל.

אל השולחן הסבו לא לפי הגיל. זיקנה שיש עמה שטוּת עלובה לא פחות מבחרות שיש עמה פחדנות. ולא לפי העשירוּת. הארנק הכבד תוכו רצוף דמעות.

בראש השולחן ישבו החתן והכלה. זהו יומם. במקום השני ישב סַנדַר אֵייכבָּאום, חותנו של המלך. זוהי זכותו. פרשת סנדר אייכבאום ראוי לדעתה, לפי שאין זו פרשה פשוטה.

היאך היה בניה קריק, החַשבָּז ומלך החשבזים, לחתנו של אייכבאום? היאך היה לחתנו של האיש, שהיו לו ששים פרות חולבות חסר אחת? כאן כל עיקרו של העניין במעשׂה-הבּז. בסך הכל לפני שנה אחת כתב בניה איגרת לאייכבאום.

“מוֹסיה אייכבאום, – כתב בניה, – שׂימה נא, בבקשה ממך, מחר בבוקר, תחת השער בסוֹפייבסקאיה 17, – עשרים אלף רובל. אם לא תעשה כן, הרי צפוי לך דבר כזה, שאוֹזן לא שמעה, ועל שפת כל לשון תהיה בכל אודיסה. בכבוד, בניה המלך.”

שלושה מכתבים, כל אחד ברוּר מחברו, לא זכוּ לתשובה. אזי אחז בניה באמצעים. הם באו בלילה – תשעה אנשים, ומקלות ארוכים בידיהם. המקלות היו מלוּפפים בנעוֹרת מזופפת. תשעה כוכבים בוערים נדלקו בחצר-הבהמות של אייכבאום. בניה ניתץ את מנעולי הדיר והיה מוציא את הפרות בזו אחר זו. המתין להם בחור, שסכין בידו. הוא היה מפיל פרה במחי אחד ונועץ את הסכין בלבּה. על האדמה, שהוצפה בדם, נתפרחו אבוקות, כוורדים של אש, ונתרעמו יריות. ביריות היה בניה מניס את הפועלות, שנזעקו אל הרפת. ואחריו החלו גם שאר החשבּזים יורים באוויר. לפי שאם אין יורים באוויר, אפשר להרוג אדם. והנה, כשהפרה הששית צנחה לרגלי המלך בגעיית הגסיסה, – בא אייכבאום במרוצה לחצר, בתחתונים בלבד, ושאל:

– מה יהא בסופו של דבר, בניה?

– אם לא יהיה לי כסף – לא יהיו לך פרות, מוסיה אייכבאום. כמו שתיים פעמיים.

– היכנס למעוני, בניה.

ובין כותלי המעון באו השניים לעמק השווה. הפרות השחוטות נחלקו ביניהם חלק כחלק. לאייכבאום הובטחה החסינות, וניתנה לו תעודה על כך כתובה וחתומה. אלא שהנס נתרחש לאחר מכן.

בשעת הבּז, באותו ליל-אימים, כשהפרות המדוקרות געו, והעגלים הוחלקו בדמי אִמוֹתיהם, כשהאבוקות חוללו כבתולות שחורות, ונשים-חולבניות נתרתעו ונתייבבו מפני לוֹעוֹת הבראונינגים מסבירי-הפנים, – באותו ליל-אימים פרצה לחצר בכותונת של מחשופים בתו של הזקן אייכבאום – צילה. ונצחונו של המלך היתה לו לתבוסה.

לאחר יומיים בלי שום פתח-דבר החזיר בניה לאייכבאום את כל הכסף שנלקח ממנו ולאחר מכן, לעת-ערב, בא אצלו לבקרו. הוא היה לבוש חליפת-בגדים תפוּזה, מתחת לשרווליתו נתנוצץ צמיד משובּץ יהלומים; הוא נכנס החדרה, בירך בירכת-שלום וביקש מאייכבאום את יד בתו צילה. הזקן קיבל שבץ קימעא, אך הוא קם. עוד היה בו בזקן כוח-החיות כדי עשרים שנה בערך.

– שמע-נא, אייכבאום, – אמר לו המלך, – לכשתמות, אקברך בבית-העלמין היהודי הראשון, בסמוך לשער. אני אציב לך, אייכבאום, מציבה משיש וורוד. אני אעשה אותך גבאי בבית-הכנסת של ברוֹדסקי. אני אעזוב את משלח-ידי, אייכבאום, ואכנס לעסקך כשותף. יהיו לנו מאתיים פרות, אייכבאום. אני אהרוג את כל החלבנים, חוץ ממך. גנב לא יעבור ברחוב שאתה גר בו. אני אבנה לך מעון-קיץ בתחנה השש-עשרה… וזכור נא, אייכבאום, הרי גם אתה לא היית בנעוריך רב דק"ק. מי זייף את הצוואה, לא נדבר על כך בקול רם?.. וחתנך יהיה מלך, לא לֶמֶך, אלא מֶלֶך, אייכבאום…

והוא השיג את מבוקשו, בניה קריק זה, שכּן בעל-תאווה היה, והתאווה מושלת בעולמות. בני הזוג הצעיר עשו שלושה חדשים בבּייסאראביה הדשנה, בתוך כרמים, באכילה גסה וזיעת אהבים. לאחר מכן חזר בניה לאודיסה, כדי להשיא את אחותו דבוֹירַה בת-הארבעים, הלוקה במחלת בּאזָדוֹב. ועכשיו, כיוון שסיפרנו את מעשה סנדר אייכבאום, נוכל לחזור לחתונתה של דבוירה קריק, אחות המלך.

לסעודה שבחתונה זו הקריבו תרנגולי-הודו, תרנגולות צלויות, אווזים, דגים ממולאים ומרק-דגים, שכעין הצֶדף נזדהרו בו אגמי לימון. מעל לראשיהם המתים של האווזים נתנועעו פרחים כַּעֲדי נוצות מפוארות. ותרנגולות צלויות – שמא נחשולו המקציף של ים של אוֹדיסה מטילן אל החוף?

כל השופרא דשופרא של הקונטראבאנדה שלנו, כל תפארת מעדני ארצנו מסופה ועד סופה, עשו בלילה ההוא, ליל הכוכבים והכִּחֵלֶת, את פעולתם המשחיתה והמפתה. יין לועזים ליהט בבני-המעיים, פקפק הרגליים פיק של מתיקוּת, נסך שכרון על המוחות והגהיק גיהוקים קולניים בתקיעת-שמע של שופר-המלחמה. טבּח כושי מ“פּלוּטאַרך”, שהגיע שלשום מפורט-סעיד, הוציא אל מעבר לתחום המכס בקבוקים כרסניים של מיני רוֹם מיאַמאַיקה, מאַדיירה שמנונית, ציגארים ממטעי פּירפּוֹנט מוֹרגאַן ותפוחי-זהב ממסיבּי ירושלים. הנה מה שמטיל אל החוף נחשולו המקציף של ימה של אודיסה, הנה מה שזוכים קבצני אודיסה לטעום לפעמים בחתונות של יהודים. הם זכו לשתות רום של יאמאיקה בחתונתה של דבוירה קריק, ועל כן, כיוון שסבאוּ כחזירים, החלו קבצני ישראל לנקש במשענותיהם ניקושים מחרישי-אוזניים. אייכבאום, שהתיר את חזייתו, סקר בעיניים מצומצמות את הקהל הגועש והיה מגהק באהבה רבה. הכלי-זמר הריעו תרועת “טוּש”. היה זה כביכול מיסקר של דיביזיה. “טוּש” – ולא יותר מ“טוּש”. החשבּזים, שישבו בשורות מלוּכדות, בוֹשוּ תחילה ממציאותם של זרים, אך סוף דבר יצאו מכליהם. ליוֹבאַ-קאַצאַפּ שיבר על ראשה של אהובתו בקבוק-יי“ש, מוֹניה-אַרטילריסט ירה באוויר. ואולם למרוֹמיה הגיעה ההתלהבות בשעה שאחזו הקרואים מנהג-קדמונים בידיהם והחלו ליתן דוֹרָאוֹת לחתן-וכלה. שמשים של בתי-כנסיות קפצו על השולחנות ולצלילי ה”טוּש" המבעבע הכריזו בניגון את סך הרובלים וכפוֹת-הכסף, שניתנו במתנה. וכאן הוכיחו ידידי המלך, במה יסוּלאוּ הדם הכחול והאבירוּת המוֹלדאוואַנית, שלא שקעה שמשה עדיין. במנוֹד-יד זלזלני הטילו הללו על טסי הכסף מטבעות של זהב, טבעות, מחרוזות של אלמוּגים.

כדין אצילי מולדאוואנקה, חבושים היו בחזיות כעין הפטל, את כתפיהם לפתו מקטורנים אדמוֹנים, ועל רגליהם הבשרניות נתפקע עור, שצבעו כתכלת-הרקיע. בזקיפת קומתם והֶבְלֵט כרסיהם מחאו הליסטים כפיים לקצב הנגינה, קראו “מר לי!” וזרקו פרחים לכלה, והיא, דבוֹירה בת-הארבעים, אחותו של בניה קריק, אחות המלך, שנתנוולה מחמת החוֹלי, בזֶפֶק מגוּדל ובעיניים היוצאות מארובותיהן, ישבה על גבי הור-ההר של כרים על יד נער כחוש וחלוש, שנקנה בכספי אייכבאום ונתאלם מגוֹדל השעמום.

טקס הדוראות נתקרב לקצו, השמשים נצרדו, והיתה מחלוקת בין הבטנוּן והכינור. מעל לחצר הקטנה נידף פתאום ריח-קימעא של חֲרֵכָה.

– בניה, – אמר אבא-קריק, בינדיוּז’ניק¹ זקן ורגיל, שהוחזק בּוּר ועם-הארץ אפילו בקרב הבינדיוז’ניקים, – בניה, היודע אתה, מה שנדמה לי? נדמה לי, שבוער אצלנו הפיח…

– מר-אַבּא, – השיב המלך לאביו השיכור, – בבקשה ממך, חטוף וּלגֹום חטוף וטעוֹם, אל תתרגש לך בַּלֵב מכל מיני שטויות.

ואבא-קריק עשה כעצת בנו. הוא חטף וטעם, חטף ולגם. אך עביב העשן היה ממאיר והולך. אי-בזה כבר הוורידו שיפולי-הרקיע. וכבר נזרקה כלפי מעלה לשון האש, החדה כחרב. הקרואים קמו קימה כלשהי והחלו לרחרח את האוויר, ונשותיהם נתיבּבו. מיד החליפו החשבּזים מבטים ביניהם. ורק בניה, שלא השגיח בשום דבר, מיאן להינחם.

– משביתים לי את החג, – צעק בלב מלא יאוש, – יקירי, בבקשה מכם, חיטפו לגימה, חיטפו טעימה…

אך באותה שעה הופיע בחצר אותו בחור, שבא בתחילת הערב.

– המלך, – אמר, - יש עמי לפסוֹק לך כמה פסוקים…

– נו, פסוֹק, – השיב המלך, – אתה בכל עת יש לך כמה פסוקים על כל צרה שלא תבוא…

– המלך, – הגיד הבחור האלמוני והצטחקק, – זה פשוט מצחיק, המשטרה דולקת כמו נר…

החנוונים נתאלמו. החשבּזים נתחייכו. מאַנקה בת-הששים, ראש-בּית-אֵם של ליסטֵֵי הפרברים, נתנה אצבּעיים בפיה והשריקה שִרֵקָה רוצעת כל-כך, ששכניה נתמוטטו.

– מאניה, אין את בשעת העבודה, – העיר לה בניה, – צַנני דמיך, מאניה…

הבחור, שהביא את הבשורה המדהימה, עדיין היה מתפקע מצחוק.

– הם יצאו מן המשטרה כארבעים איש, – סיפר בהניעו את לסתותיו, – והלכו למצוֹד; אז הרחיקו כחמש-עשרה פסיעות, ומיד פרצה האש… רוצו וראו, אם רצונכם בכך…

אך בניה אסר על הקרואים ללכת לראות את הדליקה. הוא הלך עם שניים מחבריו. המשטרה בערה מארבע רוחותיה על צד היותר טוב. בטלטול-אחוריים נתרוצצו שוטרים במדרגות שהעלו עשן והשליכו ארגזיות מבעד לחלון. בתוך המהומה נתמלטו האסירים. הכבאים היו מלאים מסירוּת-נפש, אך בברז הסמוך לא נמצאו מיים. הפקד – זה המטאטא, המטאטא למשעי, – עמד במדרכה שכנגד והיה מנשך את שפמו, שנתקע לו לתוך פיו. המטאטא החדש עמד בבלי נוע. בניה, שעבר על פני הפקד, הצדיע לו כדרך אנשי-הצבא.

– שלוֹמוֹת וברכוֹת, רוּם-מעלתו, – אמר מתוך השתתפות-בצער, – מה יאמר כבודו על האסון הזה? הרי זה קוֹשמאַר…

הוא תלה עיניו בבניין הבוער באש, נענע בראשו ומצמץ בשפתיו:

– אַי-אַי-אַי…

וכשחזר בּניה הביתה – כבר היו הפנסים שבחצר כבים והולכים, ובשמיים הפציע אור השחר. האורחים נסתלקו, והכלי-זמר נמנמו בהשפלת ראשם על ידוֹת בטנוּניהם. דבוירה לבדה לא נתעתדה לישון. בשתי ידיה דחקה את בעלה, שחלשה דעתו, אל פתח הדלת של חדר-כלולותיהם והביטה אליו בעיניים של חמדה, כחתול זו, אשר בהחזיקה עכבר בפיה, היא טועמתו קל-קל בשיניה.

פתחתי אני.

– ר' אריה-לייב, – אמרתי לזקן, – נספר-נא בבניה קריק. נספר-נא בתחילתו המהירה כבזק ובסופו המר-והנמהר. שלושה צללים גודרים בעדי בדרכי דמיוני. הנה פְרוֹיִם גראַץ'. גיד-הברזל של עלילותיו – שמא נופל הוא מכוחו-וגבורתו של המלך? הנה קוֹלקא פּאַקוֹבסקי. רוח-תזזית של ברנש זה היה בה כל שֶׁיָּפֶה לשלטון. והאומנם לא השכיל חיים דרוֹנג להבחין בזיו הכוכב החדש? ומדוע, איפוא, בניה קריק לבדו זכה ועלה לרוּמו של סולם-החבלים, ואלו כל השאר נתלו ברפיון, בשפל המדרגה?

ר' אריה-לייב ישב על חוֹמת בית-העלמין והאריך בשתיקה. לפניו נשתרעה שלוותם הירוקה של הקברים. אדם, שמתאווה לשמוע תשובה, דין הוא שיאריך רוח. אדם, שהוא בקי-להשיב, מידת החשיבות יאתה לו. וזהו שישב אריה-לייב על חומת בית-העלמין והאריך בשתיקה. לסוף פתח ואמר:

– מדוע הוא? מדוע לא הם, רצונך לדעת? בכן – שכח-נא לשעה קלה, שמשקפיים לך על חוטמך, ובנפשך הסתיו. חדל להרעיש עולמות ליד שולחן-כתיבתך ולגמגם גמגומים בפרהסיא. דמה בנפשך לשעה-של-כלום, שאתה מרעיש עולמות בראש-חוצות ומגמגם גמגומים על גבי הכתב. אתה ברדלס, אתה אריה, אתה חתול. אתה יכול ללוּן לינת-לילה עם גוֹיה, והגויה תהא מרוצה ממך. אתה בן עשרים-וחמש. אילו טבעוֹת-של-ברזל קבועות בשמיים ובארץ, אתה אוחז באותן טבעות ומושך השמיים לארץ. ומר-אבא שלך הוא הבינדיוּז’ניק מנדל קריק. במה מהרהר מר-אבּא אשר כּזה? הוא מהרהר בּלשתוֹת כוס הגונה של יי"ש, בלתקוֹע תקיעת-פרצוף לפלוני-אלמוני, בסוסיו – ותו לא. אתה מבקש לחיות, והוא כופה אותך למות עשרים פעמים ביום. מה היית עושה במקומו של בניה קריק? לא היית עושה כלום. והוא עשה. על כן הוא מלך, ואתה טומן אצבע משולשת בצלחת.

הוא – בנצ’יק – הלך אצל פרוֹיים גראַץ', שכבר באותם הימים היה משקיף על עולמו של הקב"ה בעין אחת בלבד והיה מה שהנהו. הוא אמר לפרוֹיים:

– קחני. רצוני להטיל עוגן בחופך שלך. חוף שבו אטיל עוגני, תהא הברכה שרויה בו.

שאלוֹ גראץ':

– מי אתה, מאין באת ומה אתה נוֹשם?

– נסני, פרוֹיים, – השיב בניה, – ונחדל לפתפת פתפותי ביצים שלא נולדו.

– נחדל לפתפת פתפותי-ביצים, – השיב גראץ', – אני אנסה אותך.

והחשבּזים נתוועדו לעצה, ליתן דעתם על בניה קריק. לא הייתי באותו וויעוּד. אך מפי מגידי אמת שמעתי, שנתוועדו לעצה. הראש היה אז ליוֹבקא בּיק.

– מה יש לו תחת כּובעו, לבּנצ’יק זה? – שאל המנוח בּיק.

וגראץ' שתוּם-העין חיווה את דעתו:

– בניה מדבר מעט, אך מדבר דברים-של-טעם. הוא מדבר מעט, אך אתה מתאווה, שיאמר עוד משהו.

– אם כּך, – קרא המנוֹח ליוֹבקא, – בכן נסהו בטאַרטאַקוֹבסקי.

– נסהו בטאַרטאַקוֹבסקי, – החליטו אנשי העצה, וכל מי שאבק יושר עדיין שרוי היה בכליותיו, הסמיק לשמע ההחלטה הזאת. וכל כך למה? דבר זה אתה עתיד לדעתו, אם תלך למקום שאוליכך.

טארטאקובסקי היה מכוּנה אצלנו “ז’יד-ומחצה” או “תשעה בַּזים”. בשם “ז’יד-ומחצה” כינוהו הבריות, לפי ששום יהודי לא היה מסוגל להכיל בקרבו מידה יתירה של עזוּת ושל ממון, כמידה שהיתה לטאַרטאקובסקי. קומתו גבוהה היתה משל הגבוה שבכל שוֹטרי אודיסה, ומשקלו מרובה משל כל יהודיה בעלת-בשרים. ובשם “תשעה בּזים” כינוהו לו לטארטאקובסקי לפי שהפירמה ליוֹבקא ביק ושו' ביצעו בלישכתו לא שמונה ולא עשרה בזים, אלא בפירוש תשעה. זכה בניה, שעדיין לא היה מלך בימים ההם, ונתכבד במעשה הבז העשירי של ה“ז’יד-ומחצה”. כשהודיעוֹ פרויים על כך, הוא אמר “כן” ויצא בטריקת הדלת. ואותה טריקה מה טעמה? דבר זה אתה עתיד לדעתו, אם תלך למקום שאוליכך.

טארטאקובסקי נשמתו נשמה של רוֹצח היא, אלא שמאנשי-שלומנו הוא. מתוכנו יצא. בשרנו הוא. דמנו הוא, כביכול אם אחת ילדתנו. חצי-אודיסה משמשים בחנויותיו. וסופו שנתקפח על-ידי אנשי-שלומו בני מולדאוואנקה. שתי פעמים חטפוהו הללו לשם כּופר-נפשו, ופעם אחת בעת הפוגרום הובילוהו לקבורה עם מקהלת-משוררים. הבריונים אנשי הפרבר פרעו אז ביהודים ברחוב בוֹלשאיה-ארנאוּטסקאיה. טארטאקובסקי נמלט מפניהם ופגע בתהלוכה של לוויה עם מקהלת-משוררים ברחוב סופייסקאיה. הוא שאל:

– את מי זה קוברים עם מקהלת-משוררים?

העוברים-ושבים השיבו, כי קבורתו של טארטאקובסקי היא. הלוויה הגיעה עד בית-העלמין של אותו פרבר. מיד הוציאו אנשי-שלומנו מן “הארון” מכונת-יריה והתחילו לקלע בפורעים אנשי הפרבר. אך ה“ז’יד-ומחצה” לא עלה בדעתו הדבר הזה. פחד-מוות נפל על ה“ז’יד-ומחצה”. ומי בעלבית ולא יתפחד כמוהו?

בּז עשירי באדם, שכבר הובא פעם אחת לקבורה, היה זה מעשה של גסות. בניה, שעדיין לא היה מלך בימים ההם, הבין דבר זה יותר מכל השאר. אך הוא אמר לגראץ' “כן” ובאותו יום ממש כתב לטארטאקובסקי מכתב, הדומה לשאר מכתבים כיוצאים בזה:

“רוּבים אוֹסיפּוֹביץ' הנכבד! יואיל נא ברוב טובו לשים בערב-שבת תחת חבית מי-הגשמים… וכו'. במקרה של סירוב, כמנהגו שהוא מרשה לעצמו בזמן האחרון, צפויים לו פחי-נפש גדולים בחייו המשפחתיים. בכבוד, מכרו בנציון קריק”.

לא נתרשל טארטאקובסקי והשיב בלא שהיות:

“בניה! אילו היית אידיוט, הייתי כותב לך כלאידיוט. אך איני מכירך בתור שכזה, וחס-ושלום שאכירך בתור שכזה. ניכר אתה שהנך עושה עצמך כתינוֹק. האפשר שאינך יודע, כי השנה בארגנטינה היבול הוא גדול כל-כך, שממש צא וּשכב באדמה, ואנו יושבים עם החיטה שלנו בלא פדיון?.. אגיד לך, בגילוי-הלב, כי נמאס לי לעת זקנה לאכול לחם תמרוּרים כזה ולעמוד בצרות האלה, לאחר שיגעתי כל ימי חיי כבעלגוּלה פחוּת שבפחותים. וכי מה יש לי לאחר כל עבודת פרך זו לצמיתוּת? נֶגע ומחלה, דאגות ונדודי-שינה. עזוב השטוּתים האלו, בניה. ידידך, הרבה יותר מכפי שאתה משער, רוּבים טארטאקובסקי”.

ה“ז’יד-ומחצה” עשה את שלו. הוא כתב את המכתב. אך הדואר לא הביא את המכתב לתעודתו. כיוון שלא באה תשובה, בא בניה לכלל כעס. למחר בא עם ארבעה חברים ללישכתו של טארטאקובסקי. ארבעה בחורים במסכות, ואקדוחים בידיהם, פרצו החדרה.

– ידיים למעלה! – אמרו הבחורים והחלו לנפנף באקדוחיהם.

– עבוד יותר בשקט, סולומון, – העיר בניה לאחד מאלה שהגביה קולו יותר מן השאר, – אל יהא לך ההרגל להיות עצבּני בשעת העבודה, – ובפנותו אל הפקיד, הלבן כסיד וצהוֹב כטיט, שאלו:

– ה“ז’יד-ומחצה” בבית-החרושת?

– הוא אינו בבית-החרושת, – השיב הפקיד, ששם-משפחתו היה מוּגינשטיין, ושמו בישראל יוסף, והוא בנה הרווק של הדודה פֶּסיָה, התרנגולנית מכיכר סֶרֶדינסקאַיה.

– מי, סוֹף-סוף, כאן במקום הבּעלַבּית? – החלו לחקור את מוּגינשטיין העלוב.

– אני כאן במקום הבעלבּית, - אמר הפקיד, שהוֹריק כִכְרֵתִי.

– אם כן, פתח לנו, בעזרת-השם, את הקופה! – גזר עליו בניה, והחלה אופירה בשלוש מערכות.

סולומון העצבּני נתן במזוודה כסף, שטרות, שעון ומונוגראמות; המנוח יוסף עמד לפניו במוֹעל-ידיים, ובאותה שעה היה בניה מספר סיפורי-מעשיות מקוֹרוֹת עם ישראל.

– כיוון שהוא מעמיד פנים של רוֹטשילד, – דיבר בניה על טארטאקובסקי, – ובכן תאכלהו האש. הסבירני-נא, מוּגינשטיין, כהסבר איש לרעהו: הנה הוא מקבל ממני מכתב של עסק; למה איפוא לא ישב בעד חמש קופיקות על טראם ולא יבוא לדירתי ולא ישתה עם בני-ביתי כוס יי"ש ויאכל אכילת-ארעי מאשר נתן לנו האלוהים? מה היה איכפת לו, אילו הסיח לבו לפני? “בניה, – היה אומר לי, – כך וכך, הרי לך הבאלאנס שלי, הארך לי ימים מספר, הניחני להשיב רוחי, תנני לפרש כפיים.” מה תשובה הייתי משיב לו? חזיר בחזיר לא פגע, אנוש באנוש פגע. מוּגינשטיין, בנת לי?

– בנתי לך, – אמר מוגינשטיין ושיקר, לפי שלא הבין לחלוטין, מה טעם חייב ה“ז’יד-ומחצה”, הגביר הנגיד והראש-וראשון בעמיו, לנסוע בטראם ולאכול אכילת-ארעי עם אנשי ביתו של הבינדיוז’ניק מנדל קריק.

בתוך כך היתה הצרה משוטטת מעבר לחלונות, כקבצן עם שחר. הצרה פרצה ברעש לתוך הלשכה. ואף-על-פי שזאת הפעם היתה זו מלובשת בדמותו של היהודי סאווקא בּוּציס, מכל מקום היתה שיכורה כלוט.

– הו-הו-הו, – הצריח היהודי סאווקא, – סלח לי, בנצ’יק, איחרתי – והיה מדשדש ברגליו ומנפנף בידיו. אחר-כך ירה, והכדור פגע בבטנו של מוגינשטיין.

מה יתנו ומה יוסיפו הדיבורים? היה איש ואיננו עוד. חי לו רווק תמים, כציפור על בד, – והנה אבד בעניין של שטוּת. בא יהודי, הדומה למַלָח, וירה לאו-דווקא בסתם בקבוק עם סיוּרפריז, אלא בבטנו של אדם. מה נאמר ומה נדבר?

– התפלטו מן הלישכה, – קרא בניה ורץ אחרון. אך תוך כדי הסתלקות הספיק לומר לבּוּציס:

– בקבר אמי נשבעתי, סאווקא, אתה תשכב בצדו…

ועכשיו, הגידה לי, אדוני הצעיר, הגוזר תלושים ממניות לא-לו, מה היית עושה אתה במקומו של בניה קריק? אינך יודע, מה עושים. והוא ידע. על כן מלך הוא, ואני ואתה יושבים על חומת בית-העלמין היהודי השני ומאהילים בכפינו מפני החמה.

לא לאלתר מת בנה האומלל של הדודה פסיה. שעה אחת לאחר שהביאוהו לבית-החולים, בא לשם בניה. הוא ציווה לקרוא אליו את הרופא הראשי ואת האחות ואמר להם, בלי הוציא ידיו ממכנסי-הקְרֶם שלו:

– יש לי אינטרס בדבר, – אמר, – שהחולה יוסף מוגינשטיין יחלים. הנני מתייצג על כל צרה שלא תבוא, – בנציון קריק. קמפוֹר, כרי-האוויר, חדר מיוחד – לתת בלב פתוח. שאם לא כן, הרי לכל דוקטור, אפילו הוא דוקטור לפילוסופיה, קצובות לא יותר מד' אמות קרקע.

ואף-על-פי-כן מת מוגינשטיין בלילה ההוא. או-אז נתן ה“ז’יד-ומחצה” קולו בצעקה מסוף אודיסה ועד סופה:

– היכן מתחילה המשטרה, – צווח, – והיכן מסתיים בניה?

– המשטרה מסתיימת במקום שמתחיל בניה, – השיבו אנשים בני-דעת, אך טארטאקובסקי לא נתקררה דעתו, והדברים הגיעו לידי כך, שאוטו אדום עם תיבת-נגינה השמיע בכיכר סרדינסקאיה את שיר-הלכת הראשון שלו מן האופירה “צחק, הליצן”. בעיצומו של היום הגיעה המכונית ביעף אל הבית הקטן, שבו שכנה הדודה פסיה.

האוטו הרעים בגלגלים, ריקק בעשן, הבהיק בנחושת, הסריח בבנזין וניגן אַריות בצוֹפרו. מן האוטו קפץ אלמוני ונכנס לבית-התבשיל, שעל ריצפת-העפר שלו נתחבטה הדודה הקטנה פסיה. ה“ז’יד-ומחצה” ישב על כסא ונפנף בידיו.

– פרצוף של חוליגאן, – נצטעק למראה האורח, – באנדיט, לוואי ותקיאך האדמה! מנהג נאה נקטת בידך – לרצוח אנשים חיים…

– מוסיה טארטאקובסקי, – השיב לו בניה קריק בקול חרישי, – הנה כבר הולך המעת-לעת השני שאני בוכה בעד המנוח היקר כבעד אחי בן אמי. אך יודע אני, כי אתה יורק על דמעות עלומי. בושה, מוסיה טארטאקובסקי, – באיזו כספת גנזת את הבושה שלך? לבך נתנך לשלוח לאם המנוח שלנו יוסף מאה קארבוינים עלובים. המוח יחד עם השערות סמר אצלי לשמע הבשורה הזאת.

כאן עשה בניה אתנחתא. הוא היה לבוש מקטורן כעין השוקולאד, ומכנסיים כעין הקרם, ולרגליו מנעלים כעין הפטל.

– עשרת-אלפים במזומנים לאלתר, – נשתאג ואמר, – עשרה אלפים במזומנים לאלתר וקיצבה עד יום מותה, לוואי ותחיה עד מאה ועשרים. שאם לא כן, נצא מן המעון הזה, מוסיה טארטאקובסקי, ונשב באוטו שלי…

לאחר מכן היו מתגדפים זה עם זה. ה“זי’ד-ומחצה” נתגדף עם בניה. לא הייתי בשעת המחלוקת. אך אותם שהיו, זוכרים. הם נתפשרו בחמשת-אלפים במזומנים וחמישים רובל לחודש.

– דודה פסיה, – אמר אז בניה לזקנה הקטנה והפרועה, שנתפלשה על הרצפה, – אם את מבקשת את חיי, יכולה את לקבלם, אך הכל שוגים, אפילו האלוהים. יצאה שגגה כבירה, דודה פסיה. אך האם לא יצאה שגגה מלפני האלוהים, שהושיב את היהודים ברוסיה, שיהיו מתייסרים כמו בגיהינום. ומה רע היה אילו נתגוררו היהודים בשווייצריה, ששם היו מקיפים אותם אגמים ממדרגה ראשונה, אוויר של הרים וצרפתים בלתי-פוסקים? הכל שוגים, אפילו האלוהים. שמעי לי באוזניים שלך, פסיה. יש לך חמשת-אלפים לאלתר, וחמישים רובל בחודש עד יום מותך, – לוואי עד מאה ועשרים. הלוויה של יוסף תהיה סוּג-אָלף: ששה סוסים, כששה אריות, שתי מרכבות עם זֵרים, מקהלה מבית-הכנסת של ברודסקי, מינקובסקי בכבודו-ועצמו יאמר אל-מלא-רחמים לבנך המנוח…

והלוויה נערכה למחרת הבוקר. על אותה לוויה שאל-נא את קבצני בית-העלמין ויגידוך. שאל עליה את שמשי בית-הכנסת, את סוחרי העופות הכשרים, או את הזקנות שבמושב-הזקנים השני. לוויה כזאת עוד לא ראתה אודיסה, והעולם לא יזכה לראות דוגמתה. השוטרים לבשו ביום ההוא כסיות-של-סריגים. בבתי-הכנסיות, המעוטרים עיטורים של ירק, ושעריהם פתוחים לרווחה. דלק החשמל. בראשי הסוסים הלבנים, הרתומים אל המרכבה נתנועעו נוצות שחורות. ששים “משוררים” הלכו בראש הלוויה. “המשוררים” היו נערים, אך הם שרו בקולות של נשים. גבאי בית-הכנסת של סוחרי-העופות הכשרים הובילו את דודה פסיה בשילוב זרועיהם בזרועיה. אחרי הגבאים הלכו חברי אגודת הפקידים היהודים, ומאחורי הפקידים היהודים – עורכי-הדיינים, דוקטוירים ומילדות-חובשות. מימינה של הדודה פסיה היו התרנגולניות מן השוק הישן, ומשמאלה – החלבניות הנכבדות מבּוּגאַיוֹבקה, המעוטפות ברדידים של אוראנז'. הן דשדשו ברגליהן, כז’אנדארמים בשעת מיצעד ביום-של-גנוסיה. ממותניהן הרחבות עלה ריח של ים ושל חלב. ומאחורי כולם נשתרכו פקידיו של ראובן טארטאקובסקי. הם היו מאה איש, או מאתיים, או אלפיים. הם היו לבושים זיגים שחורים עם דַשי-משי, ולרגליהם מגפיים חדשים, שהחריקו, כגורי-חזירים בתוך שק.

ועתה אדבר, כדבר האלוהים בהר-סיני מתוך הסנה הבוער. כּוף אוזנך להכניס בה דברים שאומר לך. כל מה שראיתי, במו עיני ראיתי, בשבתי כאן, על חומת בית-העלמין השני, ליד מוֹיסייקה הסַנְסָנִי ושמשון מחברה-קדישא. ראיתי זאת, אני הגבר, אריה לייב, יהודי בעל-גאווה, השרוי עם נוֹחי-נפש.

המרכבה הגיעה אל בית-הכנסת של בית-העלמין. “הארון” הוצג על המדרגות. דודה פסיה רעדה כציפור. החזן יצא מן הכרכרה והחל לערוך את תפילת-האשכבה. ששים “משוררים” ליווהו בקול. ובאותה שעה זנק האוטו האדום מקרן-הרחוב. הוא השמיע את נגינת “צחק, הליצן” ועמד תחתיו. האנשים שתקו כמתים. שתקו האילנות, “המשוררים”, הקבצנים. ארבעה אנשים הגיחו מתחת לגג האדום ובפסיעה דקה הקריבו אל המרכבה זר של וורדים, עין לא ראתה. ובתום תפילת-האשכבה, נתנו ארבעת האנשים את כתפי פלדתם אל תחת “הארון”, וביקוד-עיניים והֶבְלֵט-חזה הפסיעו יחד עם חברי אגודת הפקידים-היהודים.

מפנים הלך בניה קריק, שבימים ההם עדיין לא היה איש קוראו מלך. הוא ניגש ראשון אל הקבר, עלה לתלולית ופשט ידו.

– מה רצונך לעשות, בחור? – חש אליו קאופמן מחברה-קדישא.

– רצוני לשאת נאום, – השיב בניה קריק.

והוא נשא נאום. שמעוהו כל שאוזניים להם לשמוע. שמענוהו אני, אריה-לייב, ומוֹסייקה הסנסני, שישב עמי על החומה.

– רבותי וגבירותי, – אמר בניה קריק, – רבותי וגבירותי, – אמר והשמש עמד מעל לראשו, כזקיף שקנה-רובה בידו. – באתם לגמול חסד-של-אמת עם אחד העמל-ביושר, שקיפח נפשו בשל פרוטה-של-נחושת. בשמי ובשם כל הנעדרים מכאן אני מודה לכם. רבותי וגבירותי! מה ראה יוסף יקירנו בחייו? הוא ראה שתי קליפות-של-שום-דבר. במה הוא עסק? הוא מנה כספם של אחרים. בעבור מה קיפח את נפשו? הוא קיפח את נפשו בעבור כל מעמד העמלים. יש אנשים שכבר נחתך דינם למיתה, ויש אנשים שעדיין לא התחילו לחיות. והנה הכדור, שעף אל החזה שכבר נחתך דינו, פולח את יוסף, שלא ראה בחייו כלום, חוץ משתי קליפות-של-שום-דבר. יש אנשים, שיודעים לשתות יי“ש, ויש אנשים, שאינם יודעים לשתות יי”ש, ואף-על-פי-כן שותים אותו. והנה הראשונים מקבלים עוֹנג מן הצער ומן השמחה, והאחרים סובלים בעד כל אלה ששותים יי"ש ואינם יודעים לשתות. על כן, רבותי וגבירותי, לאחר שנתפלל לנשמת יוסף המסכן שלנו, אני מבקש אתכם להוביל לקבורה את זה שאינכם מכירים אותו, אך הוא כבר בר-מינן, סאַבָלִי בוציס…

וכסיימו את נאומו, ירד בניה מעל התלולית. החרישו בני-האדם, האילנות וקבצני בית-העלמין. שני קברנים הביאו אל בור הקבר הסמוך “ארון” שלא נמשח בצבע. החזן נתגמגם וסיים את תפילת-האשכבה.

בניה הטיל את האת הראשון ועבר אל סאבקה. אחריו הלכו, כבני מרון כל עורכי-הדיינים והמטרוניות בפריפיוֹתיהן. הוא כפה את החזן להתפלל על קברו של סאבקה את תפילת-האשכבה מתחילתה ועד סופה, ושישים “משוררים” ליוו את החזן. אפילו בחלומו לא חזה סאבקה השכבה כזאת – האמן לדיברתו של אריה-לייב, הזקן המופלג.

אומרים, כי ביום ההוא גמר ה“זי’ד-ומחצה” בלבו לסגור את העסק שלו. לא הייתי באותו מעמד, אך שלא החזן, לא מקהלת-המשוררים, לא אנשי החברא-קדישא לא ביקשו שכר לווייה-וקברנוּת, – דבר זה ראיתי במו עיניו של אריה-לייב. אריה-לייב – זה שמי בישראל. ויותר מזה לא יכולתי לראות כלום, לפי שהבריות, שנרתעו לאטם מאצל קברו של סאבקה, עקרו רגליהם וברחו כמפני שריפה. הם נישאו במרכבות, בעגלות וברגל. ורק הארבעה, שהגיעו באוטומוביל אדום, חזרו בו כלעומת שבאו. תיבת-הניגון ניגנה את שיר-הלכת שלה, המכונית נזדעזעה ונסתלקה ביעף.

– מלך! – אמר, בהביטו אחריה, מוֹיסייקה הסנסני, זה שמנשלני ממיטב המקומות שעל החומה.

עכשיו גלוי וידוע לפניך הכל. גלוי וידוע לפניך, מי ראשון הגה את שם-המפורש “מלך”. היה זה מויסייקה. גלוי וידוע לפניך, מדוע לא קרא כן לא לגראץ' שתום-העין, לא לקולקא המטורף. הכל גלוי וידוע לפניך. אך מה בצע, אם כקודם משקפיים לך על חוטמך, ובנפשך הסתיו?..

פרוֹיים גראַץ' היה נשוי בשעתו. היה זה משכּבר הימים, עשרים שנה עברו מאז. האשה ילדה אז לפרוֹיים בת ומתה בחבלי הלידה. הבת נתקראה בשם באשׂיה. אם אמה נתגוררה בטוּלצ’ין. הזקנה לא אהבה את חתנה. היא היתה אומרת עליו: לפי אומנותו פרוֹיים הוא בַּעלַגוּלָה, ויש לו סוסים שחורים-כעורב, אלא שנשמתו של פרויים שחורה משחור סוסיו…

הזקנה לא חיבבה את חתנה ולקחה את הרכּה-הנולדת אליה. היא היתה שרוּיה עם הנערה עשׂרים שנה עד שהלכה לעולמה. אזי חזרה באשׂקה לבית אביה. והמעשה כך היה.

ברביעי- בשבת, בחמישה בחודש, הוליך פרוֹיים גראַץ' לנמל, אל האוניה “קאלידוניה”, חיטה ממחסני חברת דרייפוס. עם ערב סיים עבודתו ונסע הביתה. בקרן הרחוב פּרוֹחוֹרוֹבסקאַיה נזדמן לו הנפח איוואַן פּיאַטירוּבּל.

– כבוד-ויקר, גראַץ', – אמר איוואן פיאטירוּבּל, – אשה פלונית מחבּטת על שערי ביתך…

גראַץ' נסע להלן וראה בחצרו אשה, שקומתה קוֹמת-ענקים. היו לה ירכיים כבירות ולחיים שצבען כצבע הלבֵנים האדומות.

– מר-אבּא, – אמרה האשה בבאס מחריש-אוזניים, – כבר השדים אוחזים אותי מרוב שעמום. אני מחכה לך יום תמים… להווי ידוע לך, שסבתא מתה בטוּלצ’ין.

גראץ' עמד על גבי עגלת-המשא, בּינדיוּגה בלע"ז, ועיניו לטושות כלפי בּתו.

– אל תתלבטי לפני הסוסים, – נצטעק בחמת-יאושו, – קחי הרסן של סוס-היצוּליים, לשבר את סוסי מבקשת את…

גראַץ' עמד על קרונו ונפנף בשוטו. באשׂקה אחזה ברסן סוס-היצוליים והוליכה את הסוסים אל האורווה. התירה ריתמתם והלכה לשקוד על המלאכה בבית-התבשיל. הנערה תלתה על חבל את חותלות אביה, מירקה בחול את הקומקום המפויח והחלה לחמם מִקְרצוֹת-בשר בסיר-הברזל.

– זוהמא שאין לשאתה אצלך, מר-אבא, – אמרה והשליכה בעד החלון את עורות-הכבשׂים שהחמיצו והיו מושלכים על הארץ, – אך אני אבער את הזוהמא הזאת, – הצוויחה באשׂקה והקריבה לאביה פת-ערבית.

הזקן שתה יי"ש מתוך קומקום המצופה-אימַל ואכל מִקְרֶצֶת-בשר, שריחה כריח הילדוּת הברוכה. לאחר מכן לקח את שוטו ויצא אל מעבר לשער. לשם באה אחריו גם באשׂקה. היא נעלה מינעלים של גברים ושמלה תפוּזה, היא חבשה מגבעת, שציפורים תלויות עליה סביב, ונתישבה על גבי הספסל. הערב שוטט על-פני הספסל, עינה הזוהרת של השקיעה נפלה הימה מאחורי פֶּרֶסִיפּ, והשמיים היו אדומים, כתאריך של יום-טוב בלוח-השנה. כל בתי-המסחר כבר נסגרו ברחוב דאלניצקאיה, והחשבּזים נסעו לסימטה הנידחת לבית-הבושת של יוסקה סֶמוּאֶלסוֹן. הם נסעו במרכבות משוחות בלכּה, הדורי-לבוש כצפורי קוליבּרי, במקטורנים צבעוניים. עיניהם היו לטושות, רגלם אחת מצודדת אל הדוושה, וביד-פלדות פשוטה מחזיקים היו זֵרים המעוטפים בנייר-משי. כרכרותיהם המשוחות בּלכּה נעו במפסיע, בכל מרכבה ישב איש אחד וזר בידו, והרכּבים, שנזדקרו מעל דוכניהם הגבוהים, היו מקושטים בסרטים, כשושבינים בחתונות. יהודיות זקנות וצניפים לראשיהן הבּיטו בעצלתיים אחרי זירמת התהלוכה השכיחה הזאת – הן היו אדישות לכל, היהודיות הזקנות הללו, ורק בניהם של חנוונים וחרשי-ספינות נתקנאו במלכי מולדאוואנקה.

סוֹלוֹמוֹנצ’יק קאַפּלוּן, בנו של בעל-מכולת, וּמוֹניה ארטילריסט, בנו של בעל-מבריח, היו בין המנסים להמיש עיניהם מזיוו מזלם של האחרים. שניהם עברו על פניה בהילוך מתערסל, כנערות שטעמו טעם אהבה, הם נתלחשו זה עם זה והחלו מניעים ידיהם, להראות, היאך היו מחבקים את באשׂקה, אילו נתחשקה לכך. ואכן, באשקה נתחשקה לכך לאלתר, לפי שהיתה בתולה פשוטה מטוּלצ’ין, עיירה טרוטה ובהולה על טובת-עצמה. שיעור משקלה היה חמישה פודים ועוד כמה ליטראות, כל ימיה שרויה היתה עם צאצאיהם הערמומיים של סרסורי פודוליה, של מוכר-ספרים נודדים, של קבלני יערות, ומעודה לא ראתה אנשים כסולומונצ’יק קאַפּלוּן. על כן, כיוון שראתהו, החלו רגליה, השמנות, הנעולות מנעלים של גברים, לגשוֹש בקרקע, והיא אמרה לאביה:

– מר-אבא, – אמרה בקול רועם, – ראה-נא, איזה חוֹמד הוא אדון זה: רגלי-מותק יש לו כלבּוּבּוֹנֶת, הייתי חונקת רגלי-מותק שכאלה…

– אָהָה, פאני גראץ', – ליחש אז יהודי זקן, שישב בקירבתם, יהודי זקן, ששם-משפחתו גוֹלוּבּצ’יק, – רואה אני, בבתך הקטנה, שהעגל רוצה לינוק…

– הרי לך, חבילה של טְרָדים על ראשי, – השיב פרוֹיים לגולובצ’יק, נשתעשע בשוטו והלך לחדרו לישון ונרדם בשלוות-נפש, לפי שלא האמין לזקן. הוא לא האמין לזקן ונמצא שטעה מכל-וכל. לא טעה גולובצ’יק. גולובצ’יק עסק בשדכנות ברחובנו, בלילות היה אומר פרקי תהילים על מתים גבירים, וידע על החיים כל מה שאפשר לדעת עליהם. פרוֹיים גראץ' טעה. לא טעה גולובצ’יק.

ואכן, למן היום ההוא עשתה באשׂקה את כל ערביה מעבר לשער. היא ישבה על הספסל ותפרה נדוניא לעצמה. נשים מעוברות ישבו על ידה; תלי-תלים של בד זחלו על ברכיה הכבירות, המפושקות; הנשים המעוברות נתמלאו מכל הבא ליד, כדרך שעטינה של פרה במרעה מתמלא חלב וורוֹד של אביב, ובאותה שעה היו בעליהן, בזה אחר זה, חוזרים מעבודתם. בעליהן של נשים קנטרניות היו סוחטים תחת בִּרְזוֹ של צינור-המיים את פאות-זקניהם המדובללות ומפנים אחר-כך את מקומם לזקנות הגבנוניות. הזקנות רחצו בעריבוֹת תינוקות שמנים, טפחו לנכדיהן על עגבותיהם המבהיקות ועטפום בשמלותיהן הבלויות. וכך ראתה באשׂקה מטולצי’ן את חיי מולדאוואנקה, הורתנו הנדיבה, – חיים, הגדושים עוללים, שיונקים שדי אמותיהם, סמרטוטין מתיבשים ולילי-כלולות, המלאים פאר של פרברים ואין-שוֹבע של סרדיוטות. נתחשקה גם הבתולה לחיים אשר כאלה, אלא שמיד נתחוור לה, כי בתו של גראץ' שתום-העין לא תוכל לצפות לשידוך הגון. מכאן ואילך חדלה לקרוא לאביה אבא.

– גנב אדמוֹני, – היתה מצווחת אליו בערבים, – גנב אדמוני, לך לאכול פת-ערבית…

וכך נמשך הדבר, עד שהספיקה באשׂקה לתפור לעצמה שש כותנות-לילה וששה זוגות תחתונים עם תחרים מעשה-קפלים. משסיימה את קיפולם ותיפורם של התחרימים, געתה בבכייה בקול דק, שאינו דומה לקולה, ואמרה מתוך דמעות לגראץ' התקיף בדעתו:

– כל בתולה, – אמרה לו, – יש לה אינטרס שלה בחיים, אני לבדי שרויה כשומר-לילה ליד מחסן לא-לוֹ. או שאתה עושה בי איזה מעשה, מר-אבא, או שאני עושה סוף לחיי…

גראץ' שמע את בתו עד גמירא, לבש חמילה של פְּרוּשׂין ולמחרת היום הלך לפקוד את בעל-המכולת קאפלוּן בכיכר פּריבוֹזנאיה.

מעל לחנותו של קאפלון נתנוצץ שלט של זהב. היתה זו חנות ראשונה-במעלה בכיכר פריבוֹזנאיה. נדף בה ריחם של יַמים רבים ושל חיים נפלאים שאין אנו מכירים אותם. ילד ריבּץ במשפך את עוּמקה הצונן של החנות והיה אומר דברי זמר, שאינם הוגנים אלא לקשישים בלבד. סולומונצ’יק, בנו של בעל-החנות, עמד מאחורי דוכן-המימכר; על גבי הדוכן הוצגו זיתים שבאו מיוון, שמן ממארסיליה, גרגירי קפה, מאַלאַגה של ליסאַבּוֹן, סארדינים של חברת “פיליפ את קאַנוֹ” ופלפל אדום של קאיינה¹. קאפלון עצמו ישב בחזיה תחת השמש בגבוּרתה, במוּסף קטן של זכוכית, ואכל אבטיח – אבטיח אדום, שחרצניו שחורים, חרצנים לוֹכסניים כעיניהן של סיניות ערמומיות. כרסו של קאפלון נחה על גבי השולחן תחת השמש, והשמש לא יכלה לה. אלא שלסוף ראה בעל-המכולת את גראץ' בחמילת-הפרוּשׂין והחוויר.

– בוקר טוב, מוֹסיה גראץ', – אמר וניזוז. – גוֹלוּבּצ’יק הזהירני, כי אתה עומד לבוא, והכינותי לך ליטרא של תה, שהוא – יקר-המציאות…

והוא הפליג בדברים על המין החדש של התה, שהובא לאודיסה באוניות הולאנדיות. גראץ' שמעו באוֹרך-רוח, אך לסוף שיסעוֹ, לפי שהיה איש פשוט, בלי חכמות.

– הנני איש פשוט, בלי חכמות, – אמר פרוֹיים, – הנני מצוּי אצל סוסַי שלי ועוסק במלאכתי שלי. אני נותן כלי-לבן חדשים עם באשׂקה וכמה פרוטות ישנות, ואף אני גופי הנני עם באשׂקה, – ומי שמעט לו בכך, יישרף באש…

– וכי למה נישרף באש? – אץ קאפלון להשיב וליטף ידו של הבּינדיוּז’ניק. – מה בצע בדיבורים כאלה, מוסיה גראץ', שהרי הוא אצלנו אדם, שיכול לסייע לזולתו, ויכול, בדרך-אגב, לקפח את זולתו, ואם תמצא לומר, שאיננו הרב דק"ק קראקוב, הרי גם אני לא נכנסתי לחופה עם בת אחיו של משה מונטיפיורי, אלא… אלא שמאדאם קאפלון… יש לנו מאדאם קאפלון, מטרונית גראנדיוזית, שהאלוהים בכבודו ועצמו לא ידע אצלה, מהי רוצה…

– ואני יודע, – שיסע גראץ' את החנווני, – אני יודע, שסולומונצ’יק רוצה את באשׂקה, אלא שמאדאם קאפלון אינה רוצה אותי…

– כן, איני רוצה אותך, – נצטעקה אז מאדאם קאפלון, שצותתה מאחורי הדלת ומיד נכנסה למוסף העשוי זכוכית, אש-להבה כולה, ושדיה רוגשים עליה, – איני רוצה אותך, גראץ', כאדם שאינו רוצה את מלאך-המוות; איני רוצה אותך, ככלה שאינה רוצה מכה טריה בראשה. אל תשכח, שאבי-אבינו המנוח היה בעל מכוֹלת, ועלינו להחזיק בבראנז’ה שלנו…

– החזיקו בבראנז’ה שלכם, – השיב גראץ' למאדאם קאפלון שהיא אש-להבה ונסתלק לביתו.

שם חיכתה לו באשׂקה, שנתהדרה בשמלתה הפטוּלה, אך הזקן, שלא נסתכל בה, הציע את הפרווה מתחת לעגלות, שכב לישון והיה רדום בשינה, עד שאחזה בו ידה כבירת-הכוח של באשׂקה והשליכתו מתחת לעגלה.

– גנב אדמוני, – אמרה הבתולה בלחישה, שאינה דומה ללחישת קולה, – מדוע צריכה אני לסבול גינוני בינדיוז’ניק שלך, ומדוע אתה שותק, כבוּל-עץ, גנב אדמוני?..

– באשׂקה, – הגיד גראץ', – סולומונצ’יק רוצה אותך, אך מאדאם קאפלון אינה רוצה אותי… שם מבקשים בעל-מכולת.

ובהיטיבו את הפרווה, חזר הזקן וזחל אל תחת העגלות, ובאשׂקה נתעלמה מן החצר…

כל זה אירע בשבת, ביום של בטלה. עין הארגמן של השקיעה, שהיתה מפשפשת בארץ, נתקלה לעת-ערב בגראץ‘, שהיה מנחר מתחת לעגלתו, שקורין בּינדיוּגה. קרן-אור נמרצת ננעצה בנרדם בתוכחה נלהבת והוציאתו לרחוב דאַלניצקאַיה, שהיה מתעפר ומתנוצץ, כשיפון ירוק ברוח. טאטארים הלכו במעלה דאלניצקאיה, טאטארים וטורקים עם מוּלוֹתיהם.² הם חזרו מן העלייה-לרגל למיכּה בדרכם לביתם שבערבת אוֹרֶנְבּוּרג ובעבר-הקאווקאז. האוניה הביאתם לאודיסה, והם הלכו מן הנמל לאכסניא של ליוּבּקה שנייווייס, המכונה ליוּבּקה קוֹזאק. גלימות-פסים נוקשות היו תלויות ועומדות על הטאטארים והציפו את המרצפת בזיעת-הארד של המידבר. אלונטיות לבנות היו צנופות על תרבושיהם, והיה זה סימן לאדם, שנשתטח על קבר נביאם. הצליינים הגיעו עד קרן-הרחוב, פנו אל חצרה של ליוּבּקה, אך לא יכלו לעבור שם, מפני שפעת הקהל שנתלקטו ליד השער. ליוּבּקה שיינווייס, שפוּנדה לה על ירכה, היכתה כפרי שיכור ודחפתו אל המרצפת. היא היכתה באגרוף מכווץ על פניו, כהכות בטנבור, ובידה השניה החזיקה בכפרי, שלא יישמט ממנה. קילוחי דם זחלו בין שיניו של הכפרי ובסמוך לאוזנו, הוא היה מהורהר ונסתכל בליוּבּקה כבאיש זר, לסוף צנח אל אבני המרצפת ונרדם. אזי דחפתו ליוּבּקה ברגלה וחזרה לחנותה. שומר פונדקה יָבזָל סגר את השער בעדה והניף בידו לפרוֹיים גראץ’, שעבר על פניו…

– כבוד-ויקר, גראץ', – אמר, – אם רצונך להשקיף השקפה כלשהי על החיים, היכנס לחצרנו, יש מה לצחוק…

והשומר הוביל את גראץ' אל הכותל, שעל ידו ישבו הצליינים, שבאו אמש. טורקי זקן בצניף ירוק, טורקי זקן, ירוק וקל, כעלה-טרף, שכב על העשב. הוא היה מכוסה זיעה של פנינים, הוא נשם בכבידות וגלגל את עיניו.

– הנה, – אמר ייבזל, והיטיב את המידאליה על מקטורנו השחוק, – הרי לפניך דראמה של חיים מן האופירה “חולי התוּגר”. הוא נוטה למות, הזקן דנן, אלא שאסור להבהיל אליו רופא, לפי שהנוטה למות בדרכו מאלוהי מוחמד לביתו, מוחזק אצלם בר-מזל מופלג וגביר… חאַלוואַש, – הצוויח ייבזל כלפי הגוסס וגעה בצחוק, – הנה בא הרופא לרפא אותך…

הטורקי הביט אל השומר בפחד של ילד ובמשטמה והפך פניו ממנו. וייבזל, המרוצה מעצמו, הוליך את גראץ' לצדה השני של החצר, אל מרתף-היין. במרתף כבר דלקו מנורות וניגנו כלי-זמר. יהודים זקנים, כבדי-זקן, ניגנו ניגונים רומניים ויהודיים. מנדל קריק ישב אל השולחן, שתה יין מכוס ירוקה וסיפר, היאך חיבּלו בו בניו, יוצאי-חלציו – הבכור בניה והצעיר ליוֹבקא. הוא צרח את סיפורו בקול ניחר ומהלך-אימים, הראה את שיניו הנתוצות והניח לבריות למשמש את הפצעים שעל בטנו. צדיקי ווהלין, שפניהם פני חרסינה, עמדו מאחורי כסאו והקשיבו בתדהמה את דבר ההתפארות של מנדל קריק. הם נשתוממו למשמע אוזניהם, וגראץ' שׂנאם על כך.

– רברבן זקן, – הרטין כלפי מנדל והזמין יין לעצמו.

לאחר מכן קרא פרוֹיים את בעלת-הבית ליוּבּקה קוֹזאק. היא ניבּלה פיה ליד הפתח ושתתה יי"ש בעמידה.

– דבּר, – הצוויחה לפרוֹיים ופיזלה עיניה בחמת-טירוף.

– מאדאם ליוּבּקה, – השיב לה פרוֹיים והושיבה על ידו, – את אשה חכמה, ואני באתי אצלך, כאצל אמי-הורתי. אני בוטח בך, מאדאם ליובקה, – תחילה באלוהים שבשמיים, אחר-כך בך.

– דבּר, – נצטרחה ליובקה, נתרוצצה מסוף המרתף ועד סופו וחזרה למקומה.

וגראץ' אמר:

– בקולוניות, – אמר, – יש להם לגרמנים חיטים בשפע, ובקושטא הולכת המכּוֹלת בחצי-חינם. פוד של זיתים קונים בקוּשטא בשלושה רובל, וכאן מוכרים אותם בשלוש-עשרה קופיקות הליטרא… שפר חלקם של בעלי המכולת בימינו, מאדאם ליוּבּקה, בעלי-המכולת מהלכים מדוּשני-עונג. ואדם שבא עליהם בידיים דיליקאטיות, יכול לזכות במזל-ברכה… אלא שנשארתי בודד במלאכתי, ליוֹבא בּיק המנוח מת, אין לי עזר כנגדי משום צד, והריני בודד, כאלוהים שהוא בודד בשמיים.

– בּניה קריק, – אמרה אז ליוּבּקה, – ניסית אותו על טארטאקובסקי, וכי מה רע לך בניה קריק?

– בּניה קריק? – חזר ואמר גראץ', כולו השתוממות. – והוא רווק, כמדומה אני?

– הוא רווק, – אמרה ליוּבּקה, – קדש לו את באשׂקה, תן לו כסף, הוציאהו אל בין הבריות.

– בניה קריק, – חזר הזקן ואמר כבת-קול, כבת-קול רחוקה, – לא העליתיו בדעתי…

הוא קם, והיה ממלמל ומגמגם, ליובּקה רצה בראש, ופרוֹיים נכרך בעקבותיה. הם יצאו לחצר ועלו לדיוטה השניה. שם, בדיוטה השניה, שכנו נשים שליוּבּקה זימנה אותן לאכסנאים שלה.

– החתן שלנו אצל קאַטיוּשה, – אמרה ליוּבּקה לגראַץ', – המתן לי בפרוזדור, – והיא נכנסה לחדר הקיצון, שבה שכב בניה קריק עם אשה, ששמה קאטיושה.

– דיינו להזיל ריר-שפתיים, – אמרה בעלת-הבית לבחור, – תחילה יש לתקוע יתד נאמן באיזה עסק, בּנצ’יק, ולאחר מכן אפשר להזיל ריר-שפתיים… פרוֹיים גראץ' מחפש אותך. הוא מחפש איש לצורך העבודה ואינו יכול למוצאו…

והיא סיפרה כל מה שידעה על באשׂקה ועל עסקי גראץ' שתום-העין..

– אני אחשוב בדבר, – השיב לה בניה, בכסותו בסדין את רגליה החשופות של קאטיושה, – אני אחשוב בדבר, שימתין לי הזקן.

– המתן לו, – אמרה ליובקה לפרוֹיים, שנשאר בפרוזדור, – המתן לו, הוא יחשוב בדבר…

בעלת הבית הקריבה כסא לפרוֹיים, והוא נשתקע בהמתנה שאין לה שיעור. הוא המתין באורך-רוח, ככפרי בלשכה. מעבר לקיר נתאנחה קאטיושה ונשתפכה בצחוק. הזקן נמנם כשתי שעות, ואפשר למעלה מזה. הערב היה זה-כבר ללילה, השמיים השחירו, ונתיבי-החלב שלהם נמלאו זהב, זיו וצינה. מרתפה של ליוּבּקה כבר היה נעול, השיכורים נתגוללו בחצר, כגרוטאות של רהיטים, והמוּלא הזקן בצניף הירוק נפטר עם חצות. אחר-כך בא קול תזמורת מן הים, קול קרנות וחצוצרות מן האוניות האנגליות, קול התזמורת בא מן הים ונדם, אך קאטיושה, קאטיושה, העושה את מלאכתה על בּוּריה, עדיין הוסיפה ללהט בשביל בניה קריק את גן-עדניה המקושט, גן-עדניה הרוסי, המפורכס. היא גנחה מאחורי הכותל ונשתפכה בצחוק; פרוֹיים הזקן ישב, בבלי נוֹע, ליד דלת חדרה, הוא המתין עד השעה הראשונה שלאחר חצות, ולאחר מכן התדפק.

– ברנש, – אמר, – וכי אפשר שאתה משטה בי?

אזי פתח בניה, סוף-סוף, את דלת חדרה של קאטיושה.

– מוסיה גראץ', – אמר בפנים מתבוששות ומפיקות-נוגה ונתכסה בסדין, – כשאנו צעירים, הרי אנו חושבים על הנשים, שזוהי סחורה, והרי בסך-הכל אין זה אלא קש, שבוער מלא-כלום…

ומשנתלבש, היטיב את כלי מיטתה של קאטיושה, נופף את כריה ויצא עם הזקן החוצה, וכך היו משוטטים עד שהגיעו לבית-העלמין, ושם, ליד בית-העלמין, נשתוו ביניהם, שבאשׂקה מביאה לבעלה לעתיד-לבוא ג' אלפים רובל נדוּניא, שני סוסים מיוחסים ומחרוֹזת של פנינים. וכן נשתוו, שקאפלוּן חייב לשלם ב' אלפים רובל לבּניה, חתנה של באשׂקה. הוא חטא בגאוות-משפחה – קאפלון זה שמכיכר פריבוזנאיה, הוא נתעשר מזיתי קושטא, הוא לא חס על אהבת-הבתולים של באשׂקה, אשר על כן גמר בניה בדעתו ליטול על עצמו את הטירחה של קבלת ב' אלפים מקאפלון.

– אני אטול דבר זה על עצמי, מר-אבא, – אמר לחותנו לעתיד לבוא, – בעזרת השם ניפַרע מכל בעלי-המכולת…

הדברים נאמרו עם שחר, כשהלילה כבר נסתלק, – וכאן מתחילה פרשה חדשה, פרשת חורבנו של בית קאפלון, סיפור אבדנו האיטי, סיפור על מעשי הָבְעֵר וירי-של-לילה. וכל זה – גורלו של קאפלון בעל-היוהרא וגורל העלמה באשׂקה – נחרץ בלילה ההוא, כשאביה וחתנה הפתאומי שוטטו על-פני בית-העלמין הרוסי. באותה שעה היו בחורים מושכים בחורות אל אחורי הגדר, וקול הנשיקות היה מנסר והולך מעל אבני-המצבות.

במולדאוואנקה, בקרן דאלניצקאיה ובּאַלקוֹבסקאיה, עומד ביתה של ליוּבּקה שנייווייס. בביתה מצוּיים מרתף-יין, אכסניא, חנות לשבולת-שועל ושובך למאה זוגות יונים מגזע קריוּקוֹב וניקוֹלאַייב, חנויות אלו והחֶלקה מס' ארבעים-ושש במחצבות אודיסה הן קניינה של ליוּבּקה שנייווייס, שנתכּנתה בשם ליוּבּקה-קוֹזאק, והשובך לבדו הוא קניינו הפרטי של השומר יַבְזָל, חייל בדימוס בעל מידאליה. בכל אחד-בשבת יוצא ייבזל לכיכר-הציידים ומוכר יונים לפקידים שבאים מן העיר ולילדי השכנים. מלבד השומר, מתגוררים בחצרה של ליוּבקה עוד פֶּסיָה-מינדל, טבּחית וסרסורית-לדבר-עבירה, והסוכן צוּדָצְ’קִיס, יהודי גוץ, שבקומתו ובזקנקנו הוא דומה לרבּה של מולדאוואנקה – רבֵּנוּ בן זכריה. על צודצ’קיס יודע אני ספורי-מעשיות לרוב. ראשון שבהם – המעשה בצוּדצ’קיס, שנשׂכּר להיות סוכן בית-האכסניא של ליובקה, המכוּנה קוֹזאק.

לפני כעשר שנים סרסר צוּדצ’קיס לבעל-אחוזה אחד מכונת-דישה, והיא מדישת-ריס, שהנעתה בסוס, ובערב הביא את בעל-האחוזה אל ליוּבּקה, כדי לחוֹג את קבּלת-הקניין. אותו קונה היה בעל שׂפם ושִׁלְפֵי-שׂפם, ולרגליו מגפי לכּה. פסיה-מינדל נתנה לו לפת-ערבית דג ממולא יהודי ולאחר-מכן עלמה נאה ביותר, נאַסטיה שמה. בעל-האחוזה לן לינת-לילה, ובבוקר העיר ייבזל את צוּדצ’קיס, שנתקפל בכיווּץ-גפיים על סף חדרה של ליוּבּקה.

– הנה, – אמר ייבזל, – נשתבחת אמש, שהפריץ קנה על ידיך מכונת-דיש, בכן להווי ידוע לך, שלאחר שלן לינת-לילה, ברח עם הַשְׁכָּמָה, כאחד הריקים. עכשיו הבה-נא שני רובל דמי תרגימה וארבעה רובל במחיר העלמה. ניכר אתה, שזקן-ורגיל הנך.

אך צודצ’קיס לא נתן את הכסף, אז דחפו ייבזל לתוך חדרה של ליובקה ונעל את הדלת.

– הנה, – אמר השומר, – כאן תשב, ולאחר מכן תבוא ליובקה מן המחצבה, ותוציא את הנשמה מקרבך. הלוואי, אמן.

– בּאנדיט, – השיב צודצ’קיס לחייל והיה סוקר את החדר החדש, – אי אתה יודע כלום, באנדיט, חוץ מיוֹניך, ואני עודי מאמין באלוהים, שיוציאני מכאן, כשם שהוציא את כלל ישראל – תחילה ממצריים ואחר כך מן המדבר…

עוד דברים הרבה ביקש הסרסור הגוץ להגיד לייבזל, אלא שהחייל לקח עמו את המפתח ונסתלק בסאוֹן מגפיים. מיד החזיר צודצ’קיס פניו וראה אצל החלון את הסרסוּרית-לדבר-עבירה פסיה מינדל, שקראה את הספר “ל”ב שבחי הבעל-שם". היא קראה ספר של חסידים, ששוּליו מוזהבים, וברגלה נענעה עריסה של אַלון. באותה עריסה היה מוטל בנה של ליובקה, דווידקא, ופעה בקול.

– סדרים נאים רואה אני בסאַחאַלין הזה, – אמר צודצ’קיס לפסיה מינדל, – הנה שוכב לו תינוק ומתקרע לגזרים, שממש רחמנות להביט, ואת, אשה בעלת-בשרים, יושבת לך, כאבן ביער, ואינך יכולה לתת לו מַצָץ…

– תן אתה לו מצץ, – השיבה פסיה-מינדל ולא התיקה עצמה מן הספר, – אם רק יקח ממך, רמאי זקן, מצץ זה, לפי שכבר מגוּדל הוא, כקאצאפ, ואינו מבקש אלא חלב אמו-הורתו, ואמו-הורתו מקפצת לה במחצבותיה, שותה תה עם יהודים בבית-המרזח “הדוֹב”, קונה בנמל קונטראבאנדה וחושבת על בנה כעל שלג-של-אשתקד…

– כן, – אמר אז לנפשו הסרסור הגוץ, – עבד לפרעה אתה, צודצ’קיס, – ופרש אל כותל המזרח, למלם את תפילת-השחרית מתחילה ועד סוף עם שיר-של-יום ושאר תוספות, ולאחר התפילה נטל על זרועותיו את התינוק הפועה. דווידקא נסתכּל בו בתהייה ופרכס ברגליו הקטנות והפטוּלות, השטופות בזיעה של תינוקות, והזקן החל להלך על-פני החדר אנה ואנה ובנענועי-גופו, כצדיק בתפילתו, פתח בזמר שאין לו סוף.

– אַה-אַה-אַה, – היה מזמר ואומר, – כי הנה כל ילד סנוקרת באפּיו, ודווידקא שלנו הגלוסקא בכפּיו, למען כי יעצום בלילה עפעפּיו… אַה-אַה-אַה… - כּי הנה כל ילד סטוֹטֶרֶת באפּיו…

צודצ’קיס הראה לבנה של ליוּבּקה אגרוף זערורי עם שערות שיבה והיה כופל ומשלש בעניין הסנוקרת והגלוסקאות ולא פסק פיו, עד שנרדם הילד, ועד שהגיעה החמה לטבּוּר השמיים המזהירים. היא הגיעה עד טבורם ונרטטה, כזבוב שתש כוחו בשרב. איכרים פראים מניירוּבּאיסק וטאַטאַרקה שחנו בחצר-האכסניה של ליובקה, זחלו אל תחת העגלות ושם נרדמו בשנת-פראים קולנית, אומן שיכור יצא לשער, השליך מידיו את המקצוּעה והמסור, צנח ארצה, צנח והחל מנחר באמצע העולם, כולו בזבובי הזהב וחזיזי התכלת של ברקי יולי. בקירבתו, במקום של צל, נתישבו גרמנים-קולוניסטים קמוטי-פנים, שהביאו לליובקה יין מגבול בייסאראביה. הם הציתו מקטורות, והעשן של קנות-מקטורותיהם המעוקמים החל להסתכסך בזיפי הכסף של לחיי-זקוּניהם הבלתי-מגולחות. החמה נשתלשלה מן השמיים, כלשון ורוּדה של כלב המלחית בצמאונו, ים-אדירים גלגל הרחק מזה את גליו על פֶּרֶסיפּ, ותורניהן של ספינות שבאו ממרחקים נתנועעו על פני מימיו האיזמרגדיים של מפרץ אודיסה. היום ישב בסירת-דוגה מקושטת, היום היה שט ומקריב אל הערב, ועם ערב, רק בשעה החמישית. חזרה מן העיר ליובקה. היא באה רכובה על סוסית ברודה, שכרסה גדולה. ורעמתה צִמַחַת. בחור, שרגליו עבות, וכותונת סיטץ לעורו, פתח לה את השערים, ייבזל החזיק ברסן, ואז קרא צודצ’קיס אל ליוּבּקה ממקום מאסרו:

– כבוד-ויקר לך, מאדאם שיינווייס, וערבא טבא. הנה נסעת לשלוש שנים לרגל עסקיך והטלת על ידי ילד רעב…

– שתוק, פרצוּף, – השיבה ליוּבקה לזקן וירדה מעל האוכף, – מי זה פוער פיו בחלוני?

– זהו צודצ’קיס, זקן זריז וממולח, – השיב לאדונית שלו החייל בעל-המידאליה והחל לספר לה את כל מעשה הפריץ, אלא שלא סיים את סיפורו, לפי שהסרסור שיסעו והיה מיבב בכל כוחו.

– איזה חוצפה, – נתייבב והשליך את היארמולקה שלו למטה, – איזה חוצפה להטיל על זרועות אחרים את התינוק ובעצמה ללכת לאיבוד לשלוש שנים… לכי, תני לו דדים…

– הנה אני באה אצלך, אֲפֶריסט, – הרטינה ליוּבקה ורצה במדרגות. היא נכנסה החדרה וחלצה שד מתוך הלסוטית המאובקת.

הילד נמשך אליו, נשך ונישך את פטמתה המפלצתית, אך לא הפיק חלב. גיד נתנפח במצחה של האם, וצוּדָצ’קיס אמר לה, בטרפו ביארמולקה:

– הכל רוצה את לחטוף לעצמך, ליובקה החמדנית; כל חללו של העולם את מושכת לביתך, כתינוקות שמושכים מפה ועליה פירורי הלחם; את ביכורי החיטה רוצה את, ואת ביכורי הענבים; לחם-סולת רוצה את לאפוֹת בלהט החמה, וילדך הקטן, ילד של זהב, ככוכב בשמיים, צריך להתעלף בלא חלב…

– איזה חלב, – נצטעקה האשה וסחטה את השד, – כשהיום הגיעה לנמל “פּלוּטארך”, ואני עשיתי חמש-עשרה פרסאות בחמה?… ואתה הארכת בפזמון, יהודי זקן, מוטב שתסלק את ששת הקארבוינים…

אך צודצ’קיס לא נתן את הכסף גם הפעם. הוא התיר את השרוול, חשף את זרועו ותקע לפיה של ליובקה מַרְפֵּק צנום ומזוהם.

– החנקי, אֲריסטאַנטית, – אמר וריקק לקרן-זווית.

ליובקה החזיקה בפיה מרפק זר, אחר-כך הוציאתו, נעלה את הדלת במפתח ויצאה לחצר. שם כבר המתין לה מיסטר טרוֹטִיבֶּרן, הדומה לעמוד של בשר אדמוני. מיסטר טרוֹטיבּרן היה מכונאי ראשי ב“פלוּטארך”. הוא הביא עמו אל ליובקה שני מלחים. אחד המלחים היה אנגלי, השני היה מאלאי. שלושתם גררו לתוך החצר את הקונטראבאנדה, שהובאה מפורט-סעיד. ארגזם היה כבד, הוא נשמט מידיהם ארצה ומתוכו נידרדרו סיגרים, שנסתכסכו במשי היאפאני. שפעת נשים עטו במרוצה אל הארגז, ושתי צועניות נכריות, שהיו מהססות וסואנות, החלו עוקפות ובאות מן הצד.

– מוּש, ארחי-פרחי, – גערה בהן ליובקה והוליכה את הימאים למקום-של-צל תחת ענפי השיטה. הם ישבו שם אל השולחן, ייבזל נתן להם יין, ומיסטר טרוֹטיבּרן גולל את סחורותיו. הוא הוציא מן המרצוף סיגרים ושיראים דקים, קוֹקאין ומשוֹפים, טאבּאק בלי באַנדָרוֹלָה ממדינת ווירג’יניה ויין שחור שנקנה באי חיאוס. כל סחורה ומיקחה, כל סך היו מקנחים בלגימת יין-ביסאראביה, שריחו ריח השמש והפשפשים. דמדומי-הערב עברו במרוצה על-פני החצר, דמדומי-הערב עברו במרוצה, כגל של ערבית על-פני נהר רחב-ידיים, והמאלאי השיכור, שנתמלא פליאה, נגע באצבעו בשַׁדָה של ליוּבּקה, – תחילה באצבע אחת, ואחר-כך בכל אצבעותיו בזו אחר זו.

עיניו הצהובות והעדינות נתלו מעל לשולחן, כפנסי-נייר ברחוב סיני; הוא התחיל לזמר בקול נשמע-ולא-נשמע ונפל ארצה, כשליובקה דחפתו באגרופה.

– ראו נא, כמה משׂכּיל הוא זה, – אמרה עליו ליובקה למיסטר טרוטיברן, – שיוּרו האחרון של החלב מתקפח אצלי מחמת המאלאי הזה, ואותו יהודי כבר אכלני בכל פה בעד החלב הזה…

והיא הורתה כלפי צודצ’יקיס, שעמד בחלון והיה כובס את פוזמקאותיו. מנורה קטנה העלתה פיח בחדרו. גיגיתו היתה מקציפה ומפעפעת, הוא נשתרבב מן החלון, בהרגישו, כי מסיחים בו, ונצטעק בחמת-יאוש.

– הצילו, בני-אדם! – נצטעק וטירף בידיו.

– שתוק, פרצוף! – געתה ליובקה בצחוק. – שתוק!

היא זרקה אבן בזקן, אך בזריקה ראשונה לא פגעה בו. מיד חטפה האשה בקבוּק, שנתרוקן מיינו. אך מיסטר טרוטיברן, המכונאי הראשי, הוציא את הבקבוק מידה, כיוון אל המטרה ופגע בחלון הפתוח.

– מיס ליובקה, – אמר המכונאי הראשי, אגב קימה, ואסף את רגליו השיכורות, – הרבה אנשים מהוגנים באים אצלי, מיס ליובקה, ליטול סחורה, אך איני נותנה לאיש, לא למיסטר קוּנינזוֹן, לא למיסטר בּאַטיוּ, לא למיסטר קוּפּצ’יק, לשום אדם מלבדך, לפי שדיבורך ערב לי, מיס ליובקה…

ובהתאוששו על רגליו שנרעדו, אחז בכתפי שני מלחיו, האחד אנגלי ומשנהו מאלאי, ויצא לרקד עמהם על-פני החצר שאחזתה צינה. אנשי “פלוטארך” – הם רקדו מתוך שתיקה של עמקוּת. כוכב תרוג, שנידרדר אל שיפולי הרקיע, הסתכל בהם בשבע עיניים. לאחר מכן קיבלו כסף, אחזו איש ביד רעהו ויצאו לרחוב, והיו מתנודדים כהתנודד המנורה התלויה באוניה. מן הרחוב ראו עיניהם את הים, את המיים השחורים של המפרץ האודיסי, את דגלי-השעשועים שעל התרָנים שטבעו ואת האורות הנוקבים, שהודלקו במעמקים רחבי-הידיים. ליוּבּקה ליוותה את האורחים המרקדים עד מקום-המעבר; היא נותרה לבדה ברחוב השומם, נתחייכה להרהורי-לבה וחזרה הביתה. הבחור המנומנם בכתונת-הסיטץ סגר את השער בעדה, ייבזל הביא לאדונית שלו את פדיון היום, והיא הלכה לישון במעונה שבקומה העליונה. שם כבר היתה פסיה-מינדל, הסרסוּרית-לדבר-עבירה רדומה בשינה, וצודצ’קיס נענע ברגליו הקטנות והיחפות את עריסת האלון.

– יסורי-מוות ייסרת אותנו, ליובקה האשמאית, – אמר ונטל את התינוק מן העריסה, – אך הנה למדי ממני, אמא מנוּולת…

הוא השיק מסרק קטן אל דַדָה של ליובקה והניח את בנה במיטתה. הילד נמשך אל אמו, נדקר במסרק וגעה בבכיה. אזי הקריב לו הזקן את המַצָץ, אך דווידקא הפך פניו מן המצץ.

– מה אתה עושה בכשפים עלי, נוכל זקן? – הרטינה ליובקה עם שנתנמנמה והלכה.

– לשתוק, אמא מנוּולת! – השיב לה צודצ’קיס, – לשתוק וללמוד, האבדון עליך…

דווידקא שכב בעריסה, מָצץ את המַצָץ והיה שותת ריר של אושר. ליובקה נתעוררה, פקחה עיניה וחזרה ועצמה. היא ראתה את בנה ואת הלבנה, שהרסה אליה בחלונה. הלבנה היתה מקפצת בתוך העננים השחורים, כעגל שתעה.

– נו, טוב, – אמרה אז ליוּבּקה, – פתחי לצודצ’קיס את הדלת, פסיה-מינדל, ויבוא מחר לקחת ליטרה אחת טאבאק אמריקני…

ולמחר בא צודצ’קיס לקחת ליטרה אחת טאבאק בלי באנדירולה ממדינת ווירג’יניה. הטאבאק ניתן לו, וכן רביעית של תה לתוספת. ולאחר שבוע, כשבאתי אל ייבזל לקנות יונים, ראיתי סוֹכן חדש בחצרה של ליובקה. הוא היה זערוּרי, כרבי שלנו בן זכריה. צודצ’קיס היה הסוכן החדש.

הוא שימש בכהונתו ט"ו שנים, ובמשך הזמן הזה שמעתי עליו הרבה מעשים שהיו. ואם אוּכל, אספרם על הסדר, לפי שהם מעשים מעניינים עד מאד.

הנפשות הפועלות

מנדל קריק – בעל עסק של הובלה־בסוסים, בן 62.

נחמה – אשתו בת 60.

בניה – (בנם) בחור טרזני, כבן 26.

ליוֹבקא – (בנם) הוסאר בחופשה, בן 22.

דבוירה – (בתם) בתולה זקנה, בת 30.

אריה־לייב – שמש בבית־הכנסת של בעלי־עגלות, בן 65.

ניקיפור – ראש העגלונים בעיסקו של בית קריק, בן 50.

איוואן פיאַטירובל – נפח, ידידו של מנדל, בן 50.

בן זכריה – רב במולדאוואנקה בן 70.

פומין – סַפָּק, בן 40.

יבדוקיה פּוטאפּוֹבנה חולודנקו – תגרנית בשוק של עופות חיים ושחוטים, זקנה

בעלת־בשרים, עקומת צד. שיכורה, בת 50.

מארוסיה – בתה, כבת 20.

ריאבּצוֹב – פונדקאי.

מיטיה – מלצר בפונדקו של ריאבצוב.

מירון פופיאטניק – חלילן בפונדקו של ריאַבצוב.

מאדאם פופיאטניק – אשתו.

אוּרוּסוב – תּווכן. מדבר בריש גרונית.

סימיון – כפרי קרח.

בוברינייץ – יהודי מרעיש־עוֹלמות. מרעיש מתוך שהוא גביר.

וויינר – גביר מאנפף.

מאדאם וויינר – אשת הגביר.

קלאשה זובאריובה – בתולה מעוברת.

מוסיה בויארסקי – בעל קונפקציה של בגדים תפורים, המכוּנה “שְדָוור”.

סְנקה טוֹפּון – חברו של בניה.

החזן צוויבאק.

העלילה מתרחשת באודיסה ב־1913.

תמונה ראשונה

חדר־אוכל בבית משפחת קריק. חדר שפל־קומה מרוהט בנוסח קרתני. פרחי נייר, קומודות, גראמופון, דיוקנאות של רבנים, ובצד הרבנים תצלומי־משפחה של אנשי בית קריק – מאובנים, שחורים, שעיניהם בולטות, כתפיהם רחבות כארונות.

חדר־האוכל מותקן לקבלת אורחים. על השולחן, המכוסה מפה אדומה, ערוכים יינות, מעשה־מרקחת, מעשה־מאפה.

הזקנה קריק חולטת תה. מן הצד, על גבי שולחן קטן – מיחם רותח.

בחדר – הזקנה נחמה, אריה־לייב, ליובקא במדי הוּסאר מטוקסים. כובע צהוב ללא מצחון כפוי לו במלוכסן על פניו האדמחומות, סגין ארך־שוליים מכותף לו על גבו. אחרי ליובקא נגררת חרב עקומה. בניה קריק, קשוּט ומקוּשט, כספרדי בשעת חגיגה בכפר, עונב עניבה כנגד המראָה.

אריה־לייב: נו, טוב, ליובקא, יפה מאד… אריה־לייב, שדכנה של מולדאוואנקה ושמש בבית־הכנסת של בעלי־עגלות, מכיר־ויודע עכשיו, קציצת־נטיעות מהי… תחילה מקצצים בנטיעות, מכאן ואילך מקצצים בבני־אדם.. כיבוד־אם כקליפת השום היא בחיינו… אך הבינני נא, ליוֹבקא, ואבין, מה טעם אין הוּסאר שכמוך רשאי לְאַחֵר חופשתו שבוע ימים, עד שתזכה אחותך למַזֵל לה את מזלה?

ליוֹבקא: (גועה בצחוק, בקולו הגס מתגלגלים רעמים). שבוע ימים!.. אתה שוֹיטֶה־שבשוֹיטים, אריה־לייב!.. לאחר שבוע ימים!.. הקאוואלריה – זה לך לא אינפאנטריה. הקאוואלריה יורקת על האינפאנטריה שלך… איחרתי שעה אחת, והוואכמיסטר לוקח אותי אחר כבוד למשכּנו, מזנק לי קצת מיץ מציפור־הנפש, וגם קצת מיץ מנחירי־האף, ולבד מזאת מוסר אותי לדין. שלושה גיניראלים דנים כל פרש, שלושה גיניראלים עם מידאליות בעד מלחמת־הטוּרקים.

אריה־לייב: כך עושים לכל אדם, או ליהודים בלבד?

ליובקא: יהודי, כיוון שרכב על סוס, יצא מכלל יהודים, והרי הוא רוסי לכל דבר. אתה, פשוט, גוֹילֶם, אריה־לייב!.. מה עניין יהודים לכאן?

בעד הדלת הפתוחה למחצה משתרבבים פניה של דבוירקה.

דבוריה: אמא, עד מוצאים אצלך משהו, אפשר לשבור את הראש. להיכן תקעת את השמלה הירוקה שלי?

נחמה: (בלי הבט אל איש, מחטמת לה בריטון). הסתכלי בקוֹמוֹדה.

דבוירה: הסתכלתי בקומודה – אָין.

נחמה: בָּארון.

דבוירה: בארון אָין.

ליובקא: איזו שמלה?

דבוירה: ירוקה עם עָרפית.

ליוֹבקא: דומני שהטאטע שלנו לִקְחֵן אותה.

לבושה־למחצה, מפורכסת־פנים, בסלסלי שיער, נכנסת דבוירה לחדר. היא בעלת־קומה ומסורבלת־בשר.

דבוירה: (בקול עצי). אוֹך, אני מַתָה!

ליובקא: (לאמא), וודאי גילית לו את הסוד, מוּפקרת זקנה, שבּוֹיארסקי יבוא היום להביט את דבוירָה?.. היא גילתה לוֹ. העסק אבוד… עוד מן הבוקר נתתי בו עין. הוא רתם העגלה לשלמה־המלך ולמוּסקה, זלל פת־שחרית, נתפטם ביי"ש, כחזיר־הבר, השליך משהו ירוק אל הדוכן ונסתלק מן החצר.

דבוירה: אוּך, אני מֵתָה! (נושאת קולה בבכיה רמה, תולשת וילונית מעל החלון, רומסתה ברגליך ומשליכתה על הזקנה) הרי לָך!..

נחמה: שתתפגרי! שתתפגרי בעצם היום הזה…

אגב געיה ובכיה יוצאת דבוירה במרוצה. הזקנה טומנת את הוילונות בשידה.

בניה: (קושר עניבה). הטאטע שלנו, מבינים אתם, חס על הנדוניא.

ליובקא: לשחוט זקן כזה לכל החזירים!

אריה־לייב: כך אתה על אבא, ליוֹבקא?

ליובקא: שלא יהיה בּוֹסיאַק.

אריה־לייב: אבא גדול ממך שבת אחת.

ליובקא: שלא יהיה ז’לוֹבּ.

בניה: (נועץ בעניבה סיכה של פנינים). בשנה שעברה רצה סיומקא מוּניש את דבוירה, אך הטאטע שלנו, מבינים אתם, חס על הנדוניא. הוא עשה מן הפאַסאַדה של סיוֹמקה דייסה במיץ־עגבניות והשליך אותו מכל המדרגות.

ליובקא: לשחוט זקן כזה לכל החזירים!

אריה־לייב: על שדכן שכמוני אמר אבן־עזרא: “לוּ יהיו נרות סחורתי, ברנש, יעמוד השמש דום, כבול־עץ, ולא יֵאֵסוֹף עדי מותי…”

ליובקא: (לאמו). מאה־פעמים ביום רוצח אותנו הזקן, ואת שותקת לו, כאבן בקיר. כאן כל רגע יכול החתן לקפוץ עלינו…

אריה–לייב: אמר עלי אבן עזרא: “לו אהיה סוחר בתכריכין, לא יגוועוּן אישים בכל יָמַי, עד סוף כל הדורות, אמן”.

בניה: (סיים את קשירת העניבה, והשליך מעל ראשו את הסבכה הפּטוּלה, המחזקת את התסרוקת, לבש מקטורן קצרצר, מזג כוס יי"ש). לבריאות הנוכחים!

ליובקא: העיקר הבריאות.

אריה־לייב: שיהיה טוב.

ליובקא: (בקול גס). העיקר שיהיה טוב!

החדרה מתגלגל ובא מוסיה בויארסקי, איש זריז ועגלגל. הוא מטרטר בלי הפסק.

בויארסקי: בּרכותַי! ברכותי! (מתיצג). בויארסקי… נעים, נעים יותר מדי!..

אריה־לייב: הבטחת בארבע, לאזאר, ועכשיו שש.

בויארסקי: (מתישב ולוקח מידה של הזקנה כוס תה). אל־אלוהים, אנו חיים באודיסה, ובאודיסה שלנו יש לקוחות, המוציאים מאתנו את הנשמה, כדרך שאתה מוציא חרצן מפרי התמר, יש ידידי־נפש, המוכנים לאכול אותך חיים בלי מלח, על בגדיך ונעליך גם יחד, יש צרות קרוֹני־קרוֹנוֹת, אלף סקאנדאלים. וכי מי שי לו פנאי לתת דעתו על בריאות־הגוף, ומה צורך לו לסוחר בבריאות־הגוף? בקושי קפצתי על רגל אחת לאמבטיות חמות של ים – וישר אליכם.

אריה־לייב: אתה מקבל אמבטיות של ים, לאזאר?

בויארסקי: כל יומיים, כמו שעון.

אריה־לייב: (לזקנה). בצמצום־שבצמצום יש לחשוב חמישים קופיקות האמבטיה.

בויארסקי: אל־אלוהים, יין חדש יש באודיסה שלנו, השוק היווני, פאנקוני.

אריה־לייב: אתה יוצא ונכנס אצל פאנקוני, לאזאר?

בויארסקי: אני יוצא ונכנס אצל פאנקוני.

אריה־לייב: (בתרועת־נצחון). הוא יוצא ונכנס אצל פאנקוני!.. (לזקנה.) בצמצום־שבצמצום – אתה משאיר אצל פאנקוני שלושים קופיקות, לא אוֹמַר – ארבעים.

בויארסקי: סלח לי, אריה־לייב, אם, בתורת צעיר ממך, אשסע את דבריך, פאנקוני עולה לי יום־יום רובל אחד, וגם רובל וחצי.

אריה־לייב: (בהתלהבות). ובכן, אתה בּזבּזן, לאזאר, אתה מופקר, שלא בא כמותו לעולם!.. בשלושים רובל מתפרנסת משפחה, ועוד מלמדים כינור לתינוקות, ועוד חוסכים איכשהו פרוטה כלשהי…

החדרה צפה־ובאה דבוירה. היא לבושה שמלה תפוּזה, סובכי רגליה האדירים מחושקים במנעלים גבוהים.

זוהי ויירה שלנו.

בויארסקי: (קופץ ממקומו). ברכותי! בויארסקי

דבוירה: (בקול צרוד). נעים מאד.

כולם יושבים.

ליובקא: ויירה שלנו קיבלה היום קצת כאב־ראש ממַגהץ.

בויארסקי: לקבל כאב־ראש ממגהץ יכול כל אחד, אבל להיות אדם הגון – דבר זה לא כל אחד יכול.

אריה־לייב: שלושים רובל לחודש להניח על זנב החתוּל… לאזאר, לא היתה לך זכות להיוולד!

בויארסקי: באלפי מחילות מכבודך, אריה־לייב, ואולם על בויארסקי ראוי לך שתדע, שאין הוא מעונין בקאפיטאל, – הקאפיטאל הוא אפס גמור, – בויארסקי מעונין בלהיות מאושר… אני שואל אתכם, יקירַי, מה יוצא לי מזה, שהפירמה שלי מוציאה בחודש מאה – מאה־וחמישים חליפות פלוּס־יחד־עם־זה קומלפלקטים של מכנסיים, פלוּס־יחד־עם־זה מעילים?

אריה־לייב: (לזקנה). יש לחשוב על כל חליפה חמישה רובל ריווח נקי, לא אומר – עשרה…

בויארסקי: ויכ מה היוצא לי מן הפירמה שלי, ואני מעונין אך ורק בלהיות מאושר?

אריה־לייב: ואני אוֹמַר על זה, לאזאר, שםא נעשה את העסק שלנו כבני־אדם, ולא כשארלאטאנים, הרי מוּבטח לך שתהיה מאושר עד יום מותך, לאזאר, לוואי ותזכה למאה־ועשרים… דבר זה אני אומר לך כשַמָש, ולא כשדכן.

בניה: (מוזג יין בכוסות). לקיום המשאלות של שני הצדדים.

ליובקא: (בקול גס). העיקר הבריאות!

אריה־לייב: שיהיה טוב.

בויארסקי: התחלתי בעניין פאנקוֹני. שמעני, מוֹסִיַה קריק, מעשה ביהודי־מחוּצף… אני בא היום במרוצה לפאנקוני, בית־הקפה מלא וגדוש בני־אדם, כּבית־הכנסת ביום־כיפור. בני־אדם סועדים לבם, יורקים על הריצפה, באים לידי עגמת־נפש… אחד יש לו עגמת־נפש מפני עסקי עצמו שהם רעים, אחד יש לו עגמת־נפש מפני עסקי שכנו, שהם טובים. מקום לשבת, בדרך־אגב אָין… כאן קם לו לקראתי מוֹסיה שַאפֵּלוֹן, צרפתי אדם־של־צורה… –להווי ידוע לך, שיקר־המציאות הוא, שיהא צרפתי אדם־של־צורה…קם לו לקראתי ומזמינני אל שולחנו: מוסיה בויארסקי, הוא אומר לי בצרפתית, אני מכבד אותך, בתורת פירמה, ויש לי גג פאנטאסטי לפרווה…

ליובקא: גג?

בויארסקי: אריג, צד עליון לפרווה… גג פאנטאסטי לפרווה, אומר הוא לי בצרפתית, ואני מבקש אותך, בתורת פירמה, לשתות עמי שני קנקנים בירה ולאכול עשרה סרטנים…

ליובקא: אני אוהב סרטנים.

אריה־לייב: עוד זה חסר, שתאמר, כי אתה אוהב צפרדעים.

בויארסקי:…ולאכול עשרה סרטנים…

ליובקא: (בעקשנות). אני אוהב סרטנים!

אריה־לייב: הסרטן – הרי זה צפרדע.

בויארסקי: (לליוֹבקא). במחילת כבודך, מוֹסיה קריק, אם אגיד לך, שהיהודי אינו צריך לכבּד סרטנים, דבר זה אני אומר לך מתוך השקפה על החיים. יהודי, שמכבד סרטנים, סופו שמתיר לעצמו את הרצועה עם מין הנקבה יותר מכפי שצריך להתיר, הוא יכול לומר ניבול־פה ליד השולחן, ואם קורה לו שיש לו ילדים, הרי מאה־אחוז פאסקודניקים וביליארדיסטים. דבר זה אמרתי ך מתוך השקפה על החיים. ועכשיו שמע מעשה ביהודי־מחוצף…

בניה: בויארסקי!

בויארסקי: אני.

בניה: חַשֵׁב לי, בויארסקי, על רגל אחת, בכמה תעלה לי חליפת־חורף פִּרימָא?

בויארסקי: חַדִטוּרִי, דוּטוּרי?

בניה: חדטוּּרי.

בויארסקי: השוליים אתה מתאר לך – עגולים, או קצוצים?

בניה: השוליים עגולים.

בויארסקי: האריג שלך, או שלי?

בניה: האריג שלך.

בויארסקי: איזו סחורה אתה מצייר לך – אנגלית, לוֹדזאית, או מוסקבאית?

בניה: איזו היא הכי טובה?

בויארסקי: האריג האנגלי, מוסיה קריק, הוא אריג טוב, האריג הלודזאי – זהו שק, שמצוּיר עליו משהו, והאריג המוסקבאי – זהו שק שלא מצויר עליו כלום.

בניה: נקח אנגלי.

בויארסקי: תוספות שלך, או שלי?

בניה: תוספות שלך.

בויארסקי: בכמה זה יעלה לך?

בניה: בכמה זה יעלה לי?

בויארסקי: (שרעיון פתע צץ במוחו). מוֹסיה קריק, אנו משתווה!

אריה־לייב: אתם תשתוו!

בויארסקי: אנו נשתווה… התחלתי בעניין פאנקוֹני…

נשמע קול שאון של מגפיים מסומרים. נכנסים מנדל קריק ושוט בידו וניקיפור ראש העגלונים.

אריה־לייב: (נבוך). עשה, מנדל, הכרה עם מוֹסיה בויאַרסקי…

בויארסקי: (קופץ ממקומו). ברכותי! בויארסקי.

בשאון מגפיים, בלי הבט אל איש, עובר הזקן על־פני החדר עד קצהו. הוא זורק את השוט, יושב על הספה, פושט את רגליו הארוכות והעבות. נחמה כורעת על ברכיה וחולצת את המגפיים מעל רגלי בעלה.

אריה־לייב: (בגמגום), מוסיה בויארסקי סיפר לנו כאן מאודות הפירמה שלו. היא מוציאה מאה־וחמישים חליפות בחודש…

מנדל: בכן, מה אתה אומר, ניקיפור?

ניקיפור: (נשען אל מזוזת הדלת, ועיניו תלויות בתקרה). אומר אני, בַּעלַבִּית, שהבריות מַלעיגים עלינו.

מנדל: מדוע מלעיגים עלינו הבריות?

ניקיפור: הבריות אומרים – אצלכם אלף בעליבתים באורווה, אצלכם ראש־חודש בכל שני וחמישי. אתמול והליכו חיטים לנמל, אַצתי ללישכה לקבל הכסף, והמה – חזור לאחוריך: היה כאן, אומרים הם, האדון הצעיר, בֶּנצִ’יק, ונתן פקודה, לשלם הכּסף לבאנק, כנגד קבלה.

מנדל: נתן פקוּדה?

ניקיפור: נתן פקודה.

נחמה: (חלצה מגף אחד. מנדל פושט לה רגל שניה, הזקנה זוקפת בבעלה עיניים מלאות שנאה ומרטנת בעד שיניה המחוּשקוֹת). שלא תזכה לראות אור־בוקר, רוצח!..

מנדל: בכן, מה אתה אומר. ניקיפור?

ניקיפור: אומר אני, שמעשה־של־גסות עשה היום ליובקא.

בניה: (זוקר את זרִתּוֹ, שותה יין). לקיום המשאלות של שני הצדדים.

ליובקא: העיקר הבריאות.

ניקיפור: הולכנו היום לפַרזֵל את פריילין, בא ליוֹבקא במרוצה לבית־המפחה, פער פיו, כּעביט של שופכין, ומצווה לנפַּח פּיאַטירוּבּל לסַנִדֵל הפרסות בגומי. מיד פרצתי כנגדו. וכי מה אנו, פוליצמייסטרים, אומר אני, או שמא קיסרים אנו, ניקולאים השניים, שנהא מסנדלים בגוּמי? הַבַּעַלַּבָּיִת לא ציווה כן… וליוֹבקא האדים, כסלק זה, ומצווח: מיהו הבעלבית שלך?..

נחמה חלצה את המגף השני. מנדל קם. הוא משך אליו את מפת השולחן. הכלים, התופינים, המרקחת – הכל נתמגר ארצה.

מנדל: ובכן, מי, הבעלבית שלך, ניקיפור?

ניקיפור: (בפנים קודרות). אדוני הוא הבעלבית שלי.

מנדל: ואם אני הוא הבעלבית שלך (הוא ניגש אל ניקיפור ואוחזו בבית חזהו). ואם אני הוא הבעלבית שלך, בכן הרבּץ לזה שרגלוֹ תדרוך באורווה שלי, בשיניים, בעיניים, בציפור־הנפש… (הוא מזעזע את ניקיפור ומטלטלהו מעל פניו.)

בכפיפת קומה, בגשישת רגליים יחפות עובר מנדל את כל החדר אל היציאה. אחריו משתרך ניקיפור.

נחמה: שלא תזכה לראות אוֹר־בוקר, רוצח…

שתיקה.

אריה־לייב: אם אומַר לך, לאזאר, שהזקן לא גמר את בית־המדרש הגבוה לנשים…

בויארסקי:…אז אאמין לך בלי הן־צדק.

בניה: (מושיט ידו לבויארסקי). תיכנס פעם אחרת, בויארסקי.

בויארסקי: אל־אלוהים, הכל קורה במשפחה. פעם קר, פעם חם. ברכותי! ברכותי! אכנס פעם אחרת. (מסתלק.)

בניה קם, מצית סיגרית, טוען על זרועו גלימה טרזנית.

אריה־לייב: על שדכן שכמוני אמר אבן־עזרא: “לוּ אהיה סוחר בתכריכין”…

ליובקא: לשחוט זקן כזה לכל החזירים!

דבוירה נצנחה לאחוריה אל מסעד הכורסה ונתיבבה. שלום! דבוירה קיבלה היסטריקה.

החדרה נכנס ניקיפור. בניה מעביר את הגלימה לזרועו השמאלית ובימינו מכה בפניו של ניקיפור.

בניה: רתום לי את הכרכרה לאדמוני!

ניקיפור: (קילוח רפוי של דם נוזל מאפו). שלמו לי, ואני מתפטר…

בניה: (ניגש כנגד פניו של ניקיפור ואומר בקול לטפני, רוטטני). אתה תמות אצלי היום בלי ארוחת־ערב, ניקיפור ידידי…

תמונה שניה

לילה, חדר־המשכב של קריק וזוּגתו. קרן של ירח, רוחשת ותכולה, נכנסת בחלון. הזקן ונחמה במיטה־של־זוּג. הם מכוסים בשמיכה אחת. פרועת־השער. ששׂיבתה מזוהמת, יושבת על המצעות, היא מנסרת בקולה, מנסרת בלא הפסק.

נחמה: אצל בני־אדם הכל כדרך בני־אדם… אצל בני־אדם לוקחים לארוחת־הצוהריים עשר ליטרות בשר, עושים מרק, עושים קוֹטלטין, עושים קוֹמפוֹט. האב חוזר מן העבודה, הכל יושבים אל השולחן, בני־אדם אוכלים וצוחקים… ואצלנו?… רבונו־של־עולם, כמה חוֹשך בביתי שלי!

מנדל: תני לחיות, נחמה, תִּישִׁנִי!

נחמה:… בנצ’יק, בנצ’יק כזה, שֶׁמש כזאת בשמיים, והוא שהלך בדרך הזה. היום שוטר אחד, מחר שוטר שני… היום יש לבני־אדם לחם לאכול, מחר יתנו רגליהם בשלשלאות־של־ברזל…

מנדל: תני לנשום, נחמה! תישני!

נחמה:…ליוֹבקא כזה, הנה יחזור הילד מן הצבא, וגם הוא יפשוט ידיו בגזל, וכי מה יעשה הבחור ולא יפשוט ידיו בגזל? האב אוֹיסווּרף, האב אינו נותן לבניו דריסת־רגל בעסק…

מנדל: עשי לילה, נחמה. תישני!

שתיקה

נחמה: הרב אמר, הרב בן זכריה… בוא ראש־חודש, אמר בן זכריה, ולא אכניס את מנדל לבית־הכנסת. היהודים לא יתנוּ לי…

מנדל: (משליך מעליו את השמיכה, יושב בצדה של הזקנה). מה לא יתנו היהודים?

נחמה: יבוא ראש־חודש, אמר בן זכריה…

מנדל: מה לא יתנו לי היהודים, ומה נתנו לי היהודים שלך?

נחמה: לא יניחו, לא יניחו להיכנס לבית־הכנסת.

מנדל: קארבּון קצוּץ נתנו לי היהודים שלך, אותָך, סוּסה בלה, וקבר זה המלא פשפשים.

נחמה: והקאצאפּים מה נתנו לך, מה הקאצאפים נתנו לך?

מנדל: (שוכב). הו, סוּסה בלה על ראשי!

נחמה: יי"ש נתנו לך הקאצאפים, פֶּה מלא עֶרווה, פה מלא זוהמא, ככלב שוטה… בן ששים ושתיים הוא, רבונו־של־עולם, והוא חם כמו תנור, הוא בריא כתנור.

מנדל: הוציאי את שִׁנַי, נחמה, שפכי מרק של ז’ידים לתוך עורקי, כופפי את גבי…

נחמה: חם כמו תנור… בושה וחרפה לי, רבונו־של־עולם!.. (נוטלת את כּרה ושוכבת על הרצפה, בקרן הירח. שתיקה. אחר־כך מתחדש קול ריטוניה.) בערב שבת יוצאים בני־אדם אל מעבר לשער, בני־אדם מצטעצעים בנכדים שלהם…

מנדל: עשי לילה, נחמה.

נחמה: (בוכה). בני־אדם מצטעצעים בנכדים שלהם…

נכנס בניה. הוא בתחתונים.

בניה: אפשר יספיק להיום, חִֻסן־כַּלָה? מנדל מתרומם, הוא זוקף עיניו בבנו. או שאני צריך ללכת לבית־מלון, כדי לישון קצת כמו בן־אדם?

מנדל: (קם מעל המיטה. גם הוא, כבנו, בתחתונים). אתה… אתה נכנסת?

בניה: לשׂכור בשני רובל חדר במלון, כדי לישון קצת כמו בן־אדם?

מנדל: בלילה, בלילה נכנסת?

בניה: היא אמא שלי. שמעת, זַנַאי!

האב ובנו עומדים בתחתונים זה מול זה. מנדל מאַט והולך, מתקרב והולך אל בניה. בקרן הירח מיטרף ראשה הפרוע של נחמה.

מנדל: בלילה, בלילה נכנסת…

תמונה שלישית

פונדק בכיכר פריבוזנאיה. לילה. הפונדקאי ריאַבּצוב, אדם חולני וקפדני, קורא ליד דוכנו בברית החדשה. שערותיו המאובקות סדורות לו בשני צדי המצח. על במה יושב החלילן שפל־הרוח מירוֹן (בשפת ההמון: מאיור) פוֹפיאטניק. חלילו מפיק נעימת־ריטוטין רפויה. ליד אחד השולחנות יושבים יוונים שחורי־שפם, חתומי־שׂיבה. ומשחקים בקוביה עם סיינקה טוֹפוּן, עמיתו של בניה קריק. לפני סיינקה אבטיח חתוך, סכין פינית ובקבוק מאלאגה. שני מלחים ישנים בְּשִׂימַת כתפיהם היצוקות על גבי השולחן. בקרן־זוויה רחוקה גומע בניחותא מי־זלצר הסַפָּק פוֹמין. פוטאפובנה השיכורה משדלתו שידול כלשהו. ליד השולחן הקדומני עומד מנדל קריק, שיכור, משולהב, כביר־מידות, עם התווכן אוּרוּסוֹב.

מנדל: (מכה באגרוף על השולחן). חושך! בבוֹר־קבר אתה מחזיק אותי, ריאבצוב, בקבר שחור!..

המלצר מיטיה, זקן זוּטא, ששערותיו המכסיפות גזוזות בתספורת “קיפוד”, מביא מנורה ומציגה לפני מנדל.

את כל המנורות ציוויתי! מקהלה דרשתי! את המנורות של כל הפונדק ציוויתי!

מיטיה: הנפט, משמע, לא בחינם הוא ניתן לאנשי־שלוֹמנו, זהו, משמע, טיבו של עניין…

מנדל: חוֹשך!

מיטיה: (לריאַבּצוב). תוספת מאור דורשים

ריאַבּצוב: רוּפּ. ¹

מיטיה: קַבֵּל רוּפּ.

ריאבצוב: קיבלתי רוּפּ.

מנדל: אוּרוּסוֹב!

אורוסוב: אני כאן.

מנדל: כמה, אומר אתה, דם זורם דרך לבי?

אורוסוב: על־פי המדע נמצא, שדרך לבו של אדם זורמים במעת־לעת מאתיים פוד דם. ובאמריקה המציאו מין המצאה, ש…

מנדל: עמוד! עמוד!… ואם רוצה אני לנסוע לאמריקה – זה אפשר?

אורוסוב: אפשר בהחלט, ישבת ונסעת…

בהילוך מתערסל, בנדנוד צדהּ העקום. ניגשת אל השולחן פוטאפובנה.

פוֹטאפובנה: מנדל, מַחְמַלִי שלי, לא לאמריקה, לביסאראביה נסע, לקנות גנים.

מנדל: ישבת, אומר אתה, ונסעת?

אורוסוב: על פי המדע נמצא, שארבעה יַמִים אתה עובר – הים השחור, היוֹנִי, האֶגיאי, התיכון, ושני אוקינוסים עולמיים – האוקינוס האטלאנטי והשקט.

מנדל: ואתה אמרת – האדם יכול לעוף דרך יַמִים?

אורוסוב: יכול.

מנדל: דרך הרים, דרך הרים גבוהים יכול אדם לעוף?

אורוסוב: (בתוקף). יכול.

מנדל: (כובש בכפיו את ראשו המדובלל). אין קץ, אין שיעור… (לריאבצוב.) אני אסע! לביסאראביה אסע.

ריאבצוב: וכי מה תעשה שם בביסאראביה?

מנדל: מה שארצה, הוא שאעשה.

ריאבצוב: וכי מה יש לך לרצות?

מנדל: שמעני, ריאַבּצוב, עודני חי…

ריאבצוב: לא חי אתה, באשר קטל אותך האלוהים?

ריאבצוב: ושנות־חייך כמה הן?

קול מן הפונדק: בסך־הכּוֹלֵל – ששים ושתיים.

ריאבצוב: אכן, ששים ושתיים שנה קוטל אותך האלוהים.

מנדל: ריאבצוב, ערמומי אני יותר מן האלוהים.

ריאבצוב: מאלוהֵי הרוּסים ערמומי אתה, ומאלוהי הז’ידים לא.

מיטיה מביא עוד מנורה אחת. אחריו, בזו אחר זו, נכנסות ארבע בתולות שמנות, מנומנמות. בידי כל אחת מהן – מנורה דולקת. האור משתפך על פני הפונדק.

מיטיה: בכן, בּירכת חג־האוּרים עליך! בתוּלות, הקיפו לו, למטורף הזה, במנורות.

הבתולות מציגות את המנורות על השולחן לפני מנדל. נוגהן מאיר את פניו החכליליות.

קול מן הפונדק: הופכים לילה ליום, מנדל?

מנדל: אין שיעור.

פוטאפובנה: (מושכת בשרוולו של אורוסוב). אבקש את חסדו הטוב עלי, ישתה נא עמי, אדוני… הנה סוחרת בתרנגולות אני בשוק, תרנגולות של אשתקד תוקעים לי הכפריים כל הימים, שמא לצמיתוּת נגזרתי לתנגולות הללו? אדוני־אבי גנן היה, גנן ראשון־במעלה. אני, כיוון שאראה איזה תפוּח שיצא לתרבות רעה, מיד אני מחזירה אותו למוטב…

קול מן הפונדק: הופכים יום־חול ליום־טוב, מנדל?

פוטאפובנה: (לסוטתה נתפשקה על חזה השמן, היי"ש, החוֹם, ההתלהבות שמים לה מחנק.) מנדל ימכור את העסק שלו, נקבל, בעזרת האל, כסף, אזי נסע עם החמוּדָה שלנו אל הגנים, על ראשינו, ישמע־נא, אדוני, יהיו ציצים פורחים ויורדים מעצי התּרזָה.. מנדל, מחמדי, אוצרי שלי, בתו של אדוני־אבי אני!…

מנדל: (ניגש אל הדוכן), ריאבּצוֹב, עיניים היו לי… שמעני, ריאבצוב, עיניים חזקות מטלסקופים היו, ומה עשיתי בעיני שלי? רגליים מהירות מקַטָרים היו לי, רגלי שלי על פני יַמִים מהלכות היו, ומה עשיתי ברגלי שלי? מבית־המִזְלוֹל לבית־הכּיסא, מבית ־הכסא לבית־המיזלוֹל… רצפות מטאטא הייתי בפרצוף־פני, ועכשיו אגדל גנים.

ריאבצוב: גַדֵל. וכי מי אינו מניח לך?

קול מן הפונדק: יימָצאו – לא יניחו. ידרכו על זנבו – ולא יזוז…

מנדל: ציוויתי לזַמֵר! תֵּן צִבָאִי, מוזִיקאנט… אל תוֹציא את הנשמה… תן חיים! תן עוד!

מיטיה: (לאורוסוב בלחש). שיבוא פומין, או עוד לא?

אורוסוב: עוד לא. (לכלי זמר). הוסיף משהו, מאיור!

קול מן הפונדק: אין צורך להוסיף, המקהלה באה. פיאטירוּבל משך לכאן את המקהלה.

נכנסת המקהלה – עוורים בכותונות אדומות. הם נתקלים בכסאות, מגששים לפניהם במקלות־אגמוֹן שבידיהם. מוביל אותם הנפח פיאטירוּבּל, איש האַזאַרדי, ידידו של מנדל.

פיאטירובל: מן השינה עקרתי את בני־השטן. לא נזמר, אומרים הם, זמירות. לילה, אומרים הם, מסוף העולם ועד סופו, שַרנוּ דיינו… ואתם, אומר אני, לפני איזה אדם, אומר אני, אתם עומדים?!

מנדל: (חש אל ראש־המזמרים שעוור הוא, חטוּט־פנים וגבה־קומה). פיידיה, לביסאראביה אני נוסע.

העוור: (בקול באס עבה ועמוק). סע והצלח, בַּעלַבָּיִת!

מנדל: זָמֵר, פיידיה, זֶמר הבה לי.

העוור: “אגם הבּאַיקאַל” — לזמר?

מנדל: זֶמֶר!

העוורים: (מכוונים הגיטארות, הבאסים המשוכים שלהם פותחים בזמר):

הָדוּר וְנָאֶה הוּא אֲגַם הַבַּיְקַל,

הָדוּר וְנָאֶה הוּא אֳנִי־הַמִּכְמֶרֶת,

אֵי, בַּרְגוּזִין, שָׂא דָכְיָךָ, הַגַּל:

לֹא אֲרֻכָּה עוֹד הַדֶּרֶךְ!

מנדל: (מטיח בחלון בקבוק שנתרוקן). הֲך!

פיאטירובּל: אח, זה גבר, ממזר־הכלבים!

מיטיה: (לריאבצוב). כמה נחשוב לו במחיר הזכוכית?

ריאבצובּ: רוּפּ.

מיטיה: קבל רוּפּ.

העוורים: (שרים)

אָרְכוּ נְדוּדַי בֵּין סַלְעַי־הַמָּגוֹר,

כָּבְדו אֲזִיקֵי הַבַּרְזֶל, בָּם אֻסַּרְתִּי,

חָבֵר עֲזָרַנִי לָנוּס, וּבַדְּרוֹר

הֶחְלַפְתִּי כֹּחִי וְנִנְעַרְתִּי…

מנדל: הָךְ!

פיאטירובל: שטן, ולא זקן!

קולות מן הפונדק:

— הנה זה מתהולל – עצוּם!..

— איזה עצוּם… מתהולל כרגיל.

— כרגיל אין זה כך. מת עליו מישהו?

— איש לא מת עליו… מתהולל כרגיל.

— והסיבה מהי, בסיבת מה מתהולל הוא?

ריאבצוב: צא ודע הסיבה, פלוני כסף יש לו – גִלַל הכסף הוא מתהולל, פלוני אין לו כסף – גלַל העוני הוא מתהולל. האדם גלָל כל הגלָלים הוא מתהולל…

הזמר רועם בעוצמה גוברת והולכת. בחלון השבור מתנועע כוכב. הבתולות המנוּמנמוֹת נצבו ליד אמוֹת־הספים, תמכו שדיהן בידיהן המחוספסות ופתחו בזמר. מלח מתנודד על רגליו הגדולות, המפושקות, ומתלווה בטנוֹר צלול.

מִשִּׁילְקָה וְנֶרְצִ’ינְסְק עַכְשָׁו לֹא אִירָא,

מִשְׁמַר הַרְרֵי־אֲקָטוּי לא תְפָסַנִּי,

הִצַּלְתִּי נַפְשִׁי מִשִּׁנֵּי הַחַיָה,

כַּדּוּר הַצַּלָּף לֹא הִכַּנִִּי.

פוטאפובנה: (שיכורה ומאושרת). מנדל, מַחמַלי שלי, בוא, שתה־נא עמי! נשתה־נא לחיי החמוּדה שלנו!

פיאטירובל: פרצופו של שומר־הסף פצפץ בדוֹֹאר. זהו זקן! עמודי־טלגרף היה גונב ומביא הביתה על כתפיו…

הָלַכְתִּי בַּלַּיְלָה וּלְאוֹר הַחַמָּה,

נֶחְבָּא בֵּין עָרִים מֵעֵינֵי הָאוֹרְבִים לִי,

נָשִִׁים שֶׁׁבַּכְּפָר לִי פָּרְסוּ מִלַּחְמָן,

מָחוֹרְקָה נָדְבוּ בַּחוּרִים לִי…

מנדל: כופפי את גבי, נחמה, מרק־של־ז’ידים שפכי לי לתוך עורקי!.. (מתנפל ארצה, מקרטע, מתאנח, גועה בצחוק.)

קולות מן הפונדק:

— ממש פיל!

— ראיתי – גם הפילים בוכים…

— שקר, הפילים אינם בוכים…

— אני אומר לך, בכה ושפך דמעות כמים…

— בגן־החיות הרגזתי פעם פיל אחד…

מיטיה: (לאורוסוב). שֶׁיִגש פוֹמין, או עוד לא?

אורוסוב: עוד לא.

הזמרים מזמרים במלוא כוחם.

הָדוּר וְנָאֶה הוּא אֲגַם הַבַּיְקַל,

הֵי, מִפְרָשִׂי, כַּפְתָּנִי הַקָּרוּעַ.

אֵי, בַּרְוגוּזִין, כְּבָר נִשָּׂא בַּגַּלְגַּל

קוֹל הָרְעָמִים וְהָרוּחַ…

בקולות מתייפחים מחדווה שרים הזמרים את פסוקי־הסיום. בתום הזמר, הם קמים ומסתלקים כלפי פקודה.

מיטיה: וזה הכל?

ראש־המזמרים: דיינו.

מנדל: (קפץ מעל הרצפה ורקע ברגליו). צְבָאִי הבה לי! חיים הבה, מוזיקאנט!

מיטיה: (לאורוסוב). שֶׁיִגש פוֹמין, או עוד לא?

אורוסוֹב: זה הרגע!

מיטיה קורץ עין לפומין. היושב בקרן־זווית רחוקה. פומין ניגש במרוצה אל שולחנו של מנדל.

פומין: ברוך היושב!

אורוסוב: (למנדל). ועכשיו, יקירי, הסדר הוא כּך – עת לצחוק, ועת לעשות. (שולף גליון נייר כתוב כולו.) ובכן לקרוא?

פומין: אם אין את נפשך. דרך־משל, לרקוד, הרי אפשר לקרוא.

אורוסוב: ובכן, לקרוא את הסכום?

פומין: סובר ומקבל הצעתך.

מנדל: (לוטש בפומין את עיניו ונרתע לאחוריו). ציוויתי לשיר…

פומין: עת לשיר ועת להולל, ובבוא שעַת המוות – מות נָמוּת.

אורוסוב: (ַ). “…אשר בהתאם לסעיפים הנ”ל, הנני מוסר לפוֹמין וואַסילי ייליסייביץ' לקניין פרטי גמור את עסק ההובלה־בסוסים שלי על כל האינוונטאר המפורט בזה…"

פיאטירובל: פומין, תן דעתך, לץ שכמוך, איזה סוסים לוקח אתה! סוסים אלו מיליון חיטים הובילו, חצי־עולם פחם טלטלו ומשכו, את כל אודיסה אתה נוטל מאִתנו עם הסוסים הללו…

אורוסוב: “…ובסך הכולל, שנים־עשר אלף רובל, ששליש מהם יסולק בשעת חתימת החוזה, והשאר…”

מנדל: (מורה באצבע כלפי הטורקי. היושב בקרן־זווית ומעשן נרגילה בנחת). בן־אדם יושב שם, בוחן אותי.

פיאַטירובל: נכון, בוֹחן… אֲנו, התגוששו! (לפוֹמין.) חי־אלוהים, מיד יהרוג בן־אדם.

פומין: ואולי לא יהרוג.

ריאבצוב: אל תשתטה, שוטה! אורח זה – טורקי הוא, איש קדוש.

פוטאפובנה: (גומעת מן היין גמיעות דקות וצוחקת צחוק של אושר). בתו של אבא שלי!

פומין: הנה כאן, יקירי, כאן עליך לחתום.

פוטאפובנה: (טופחת על חזהו של פומין). כאן הוא אצלו, אצל וואסקה, הכסף, כאן הוא!

מנדל: עלי לחתום, אומר אתה?… (בגשישת מגפיו הולך על־פני כל הפונדק אל הטורקי, יושב על ידו.) וכמה, איש נלבב, בתולות היו לי בימי חֶלדי. וכמה אושר ראיתי, גם בית בניתי, גם בנים גידלתי, – מחירו של כל זה, איש נלבב, שנים־עשר אלף. ולאחר מכן הקץ – פַח נפשך!

הטורקי משתחווה, משיק ידו אל לבו, אל מצחו. מנדל מנשקו בזהירות על שפתיו.

פומין: (לפוטאַפוֹבנה). צחוק. משמע, אתם עושים לי?

פוטאפובנה: הוא ימכּור וואסילי ייליסייביץ', יד אשלח בנפשי, אם לא ימכור!

מנדל: (חוזר ומטרף בראשו). איזה שעמום!

מיטיה: הרי לך שעמום – לשלם צריך.

מנדל: הסתלק!

מיטיה: אין דבר, תשלם!

מנדל: אהרוג!

מיטיה: תתן את הדין.

מנדל: הסתלק, אני רוצה לישון…

מיטיה: אינך משלם? אוֹךְ, רעים נלבבים, מיד אני רוצח נפש!

פיאטירובּל: לאט לך לרצוח. כמה אתה פושט ממנו במחיר חצי־בקבוק?

מיטיה: (נתרתח). אני ילד רע, אני נושך!

מנדל בלי להרים ראשו, משליך את הכסף מכיסו. המעות מתגלגלות על הרצפה. מיטיה זוחל אחריהן, מאספן. בתולה מנומנמת נושפת כלפי המנורות, מכבה אותן. חושך. מנדל ישן, וראשו על גבי השולחן.

פומין: (לפוטאפובנה). תוקעת חוטמך בין הרגליים… מכשכּשת בלשונך, ככלב בזנבו… את כל המוזיקה קלקלת!

פוטאפובנה: (סוחטת דמעות מן הקמטים המעוכים, המזוהמים). וואסילי ייליסייביץ', על בתי מרחמת אני..

פוטאפובנה: הז’ידים פשטו עלינו כמו כינים.

פומין: הז’יד לחַכָם אינו מכשוֹל.

פוטאפובנה: הוא ימכור, וואסילי ייליסייביץ', יעמיד פנים קצת וימכור.

פומין: (באיוּם, לאט־לאט), ואם לא ימכור, הרי בשם ישו המושיע, בשם אלוהינו המושל־בכל נשבעתי לך, זקנה בלה, נחזור הביתה – פסים־פסים של עור אֲפַסְפַּס מעליך!

תמונה רביעית

עלית־גג של פוטאפובנה, הזקנה מקושטת בשמלת־צבעונין חדשה, שוכבת על אדן החלון ומגלגלת שיחה עם שכנתה. מבעד החלון נראה נמל, ים מתנוצץ. על השולחן ערימת מַקָחוֹת – גזָר של ארג, נעלי אשה, סוכך של משי.

קול השכנה: היכּנסי פעם, תִתהדרי, תתגַדרי לפנינו…

פוטאפובנה: אבוֹא, אבוֹא, אכּנס אצלכם…

קול השכנה: כי הנה שתים־עשרה שנה רצופות מְתָגְרוֹת היינו בשוּרה אחת בשוק־העופות, ופתאום היתה פוֹטאַפוֹבנה ואיננה.

פוטאפובנה: ואפשר לא לצמיתות נגזרתי לתרנגולות הללו. ניכּר הדבר, שלא לעולם עלי להתייסר ביסוּרים…

קול השכנה: ניכר הדבר, שלא לעולם.

פוטאפובנה: הבריות, מן־הסתם, לוטשים עיניהם על פוֹטאפובנה?

קול השכנה: ועוד איך לוטשים! כל אחד מובטח, כי האושר מזומן לו. שים על צלחת ותן לו…

פוטאפובנה: (צוחקת, גופה השמן מפרכס). לא כל אחד יש לו בתולה.

קול השכנה: אך הבתולה, אומרים, כחושה במקצת.

פוטאפובנה: הבשר, יקירתי, כל שהוא קרוב לעצם, הוא מתוֹק יותר.

קול השכנה: הבנים, שמעתי, חופרים לכן בּוֹר..

פוטאפובנה: בתולה ובנים – יד הבתולה על העליונה.

קול השכנה: אף אני אומרת – על העליונה.

פוטאפובנה: הזקן, אמנם, את הבתולה אינו זונח.

קול השכנה: גנים, אומרת השמועה, הוא קונה לכן.

פוטאפובנה: מה עוד אומרים הבריות?

קול השכנה: אין אומרים דברים־של־ממש, ורק חורצים לשון. וצא, דע את האמת.

פוטאפובנה: נדע, אני אדע… מה אומרים על הבד?

קול השכנה: אומרים, שהזקן שלח לך עשרים אַמה.

פוטאפובנה: חמישים!

קול השכנה: נעליים זוג אחד…

פוטאפובנה: שלושה!

קול השכנה: עזה כמוות אהבתם של זקנים.

פוטאפובנה: מסתבר, שלא לצמיתות נגזרתי לתרנגולות.

קול השכנה: מסתבר, שלא לצמיתות… היכּנסי פעם, תתהדרי, תתגדרי לפנינו.

פוטאפובנה: אבוא, אכנס אצלכם… שלוֹם, יקירתי!

קול השכנה: שלום, יקירתי!

פוטאפובנה גולשת מעל החלון. בהילוך מתערסל, בפיזום־שיר, מהלכת היא על־פני החדר, פותחת את הארון, עולה על כסא, כדי להגיע אל האיצטבה העליונה, שעליה עומד בקבוק של ווֹדקה. שותה, מקנחת בשפופרת ממוּלאה קרם. החדרה נכנסים מנדל, הלבוש בגדי חג, ועמו מאּרוּסיה.

מארוסיה: (בקול צלצלני מאוד). הביטו־נא, להיכן טיפסה לה ציפּוֹרת־הכרמים שלנו, רוּצי נא אל מויסייקה, אמא.

פוטאפובנה: (ברדתה מעל הכסא) ומה לקנות?

מארוסיה: אבטיחים קני, בקבוק יין, חצי־תריסר סקוּמבּריות מעוּשנות… (למנדל.) תן לה רוּבָּל.

פוטאפובנה: לא יספיק רוּבַל אחד.

מארוסיה: אל תתממזרי! יספיק, עוד יהיה עוֹדף.

פוטאפובנה: לא יספיק לי רוּבַל אחד.

מארוסיה: יספיק! תבואי בעוד שעה. (דוחה החוצה את אמה, מגיפה את הדלת, נועלת אותה במנעול).

קולה של פוטאפובנה: אשב לי מאחורי השער, בשעת הצורך – תקראי לי.

מארוסיה: טוב. (זורקת את המגבּעוֹנת על הכּסא, סותרת שערות־ראשה, קולעת צמה זהובה. בקול מלא כוח, שופע צליל וחדווה, היא ממשיכה את סיפורה שנפסק)… באנו לבית הקברות, רואים – השעה אחת. כל הלוויות חלפו, אין נפש חיה, רק בשיחים מתנשקים. הסנדק קבר נחמד יש לו – משהו מתוק־נורא!.. ערכתי את פת־האזכּרה, מאדיירה, שנתת לי, בקבוקים, ורצתי להביא את אבא יוהאן. אבא יוהאן יִשישוֹן הוא, עם עיניים תכליליות, אתה, ודאי, מכיר אותו…

מנדל מסתכל במארוסיה באוות־נפש. הוא רועד ונענה בנהימה, ואין להבין, נהימתו מהי.

הכומר ערך תפילה לעילוי נשמת המת אני מזגתי לו כוס מאדיירה, את הכוס במגבת קינחתי, והוא שתה, ואני שניה נתתי לו… (מארוסיה סיימה את קליעת הצמה, צמררה במסרק את קצה, היא יושבת על המיטה, מתירה את שרוכי נעליה הצהובות, הארוכּות, בנוסח הימים ההם.) קסיינקה זו, כאילו לא על קבר אביה היא עומדת, ישבה לה נפוחה, כעכבר על זנבו, מפורכסת כולה, מצובּעת, את חתנה אוכלת בעיניה. וסרגיי איוואניץ‘, הלז כל הזמן בוּטַרבּרוֹדים מורח לו… ואכן, כדי לקנטר לה, לקסיינקה, אני אומרת לוֹ… מה לךָ, אומרת אני, סרגיי איוואניץ’, שעל קסייניה מאטווייבנה, כלתך שלך, אינך נותן דעתך כלל?… אמרתי, ועבר בשלום. את המאדיירה שלך שתינו עד טיפה אחרונה… (מארוסיה חולצת נעליה וגרביה, ניגשת יחפה אל החלון, מותחת על פניו את הווילון). בת־סנדקי בכתה בלי הרף, ואחר־כך הוורידו לחייה, כעלמה, יפיפיה – מתוקה־נורא! גם אני למדתי– ולסרגיי איוואניץ' (מארוסיה מגלה את כנף השמיכה): אַיידָה, סרגיי איוואניץ‘, ללאנזָ’רון, להתרחץ! והוא: אַיידה! (מארוסיה גועה בצחוק, מושכת השמלה מעליה, וזו נחלצת בקושי.) וּקסיינה זו, משמע, כל גבה מלא מורסיות, ואת רגליה שלוש שנים לא רחצה… מיד פערה פיה עלי (מארוסיה מכוסה למעלה ראש בשמלתה שהוסרה למחצה): את, כלומר, מחזיקה פאַסוֹן, את אינטרסאנטית, את כך, ואת כך, על כספו של הזקן את מתחשקת, נו, סופך שיעיפו לך מן הכסף הזה… אמרתי לה: היודעת את מה, קסיינקה, – כך אמרתי לה, – אל נא, קסיינקה, אל תרגיזי את הכלבים שלי… סרגיי איוואניץ’ שומע שיחתנו, מתפקע מצחוק!.. (בזרוע חשופה, זרוע־עלומים יפה־להפליא, מושכת מארוסיה אליה את מנדל. היא פושטת את מקטורנו מעליו ומשליכה את המקטורן על הרצפה.) נו, בוא הנה, אמור – מאַרוּסיצ’קה…

מנדל: מארוּסִיצִ’קָה!

מארוסיה: אמור – מאַרוּסיצ’קה, חוֹמֵד שלי…

הזקן מחרחר, מפרפר, ספק בוכה, ספק צוחק.

(בחיבוב.) אִי אתה, פרצוף!

תמונה חמישית

בית־הכנסת של חברת בעלי־העגלות במולדאוואנקה. קבלת־שבת. נרות דולקים. לפני העמוד – החזן צוויבּאק בטלית ובמגפיים. הקהל – מסיחים עם רבונו־של־עולם בקול מחריש־אוזניים, מתשוֹטטים על־פני בית־הכנסת, מתנועעים, מתרקקים. פתאום עוקצתם דבורת־החסד, והם פולטים קריאות של־רעם, מתלווים לרינת החזן בקולי־קולות של מצוות־אנשים־מלומדה, משתתקים, שעה ארוכה ממללים להם דרך אינפוף וחוזרים ומנהמים כּשוורים שננערו. בירכּתי בית־הכנסת, על גבי גמרות גדולות רכוּנים שני יהודים קדמונים, שני ענקים בעלי־גרמים ובעלי־גבנונים, שזקנם צהוֹב ומצוּדד בעקמוּמיוּת. אריה־לייב, השמש, מהלך לו בין השורות הילוּך של גדלוּת. בספסל הקדומני, בכותל המזרח, יהודי בעל־כרס, שלחייו משורבּטות, מפוקסות ועוטות אודם, דיחק בין ברכיו ילד כבן עשר. האב תוקע את פני הבן בסידור. בספסל הצדדי – בניה קריק. מאחוריו יושב סנקה טוֹפוּן. הם מעמידים פנים, שאינם מכירים איש את רעהו.

החזן: (קורא בקול). לכו נרננה לאדוני, נריעה לצור ישענו!

בעלי־העגלות מחרים אחריו ברינה. המולת מתפללים.

ארבעים שנה אקוּט בדור, ואומר… (במיעוך הקול.) אריה־לייב, עכברושים!

אריה־לייב: שירו לה' שיר חדש, הוי שיר חדש, שיר חדש, שירו לה'. (ניגש אל אחד המתפללים). בכמה השַחַת?

יהודי: (מתנועע בחוזקה). נתיקרה.

אריה־לייב: הרבה?

היהודי: חמישים וּשתיים קוֹפיקות.

אריה־לייב: נחיה ונגיע עד ששים.

החזן: לפני ה'. כי בא לשפוֹט הארץ… אריה־לייב, עכברושים!

אריה־לייב: די לצרוח, פרא־אדם!

החזן: (במיעוך הקול) אם אראה עוד עכברוש אחד – אני עושה צרות.

אריה –לייב: (בשלוות־רוח). לפני ה' כי בא… כי בא, אוי, כי בא, לפני ה'… בכמה שיבּולת־שועל?…

יהודי ב: (בלי הפסיק התפילה). קארבּון וארבע, קארבּון וארבע…

אריה־לייב: אפשר להשתגע!

יהודי ב: (מתנועע בשצף־קצב). יהיה קארבון ועשר, יהיה קארבון ועשר…

אריה־לייב: אפשר להשתגע! לפני אדוני — כי בא, כי בא…

הכל מתפללים. בדומיה שנשתררה נשמעים דברי שיחתם המקוטעת, המעומעמת, של בניה קריק וסנקה טופון.

בניה: (מורכן על הסידור). נו?

סנקה: (מאחורי גבו של בניה). יש עסק.

בניה: אין עסק.

סנקה: עסק סיטוני.

בניה: מה אפשר לקחת?

סנקה: אריגים.

בניה: הרבה אריגים?

סנקה: הרבה.

בניה: מי השוטר?

סנקה: שוטר לא יהיה.

בניה: שומר־לילה?

סנקה: השומר־לילה מקבל חלק.

בניה: השכנים?

סנקה: השכנים מסכימים לישון.

בניה: מה אתה בעסק הזה?

סנקה: חֵצי.

בניה: אין עסק.

סנקה: ירושת אביך אתה מפסיד?

בניה: ירושת אבי אני מפסיד.

סנקה: מה אתה נותן?

בניה: אין עסק

הרעים קול יריה. החזן צוויבאק הרג ביריה עכברוש, שעבר במרוצה על־פני העמוד. המתפללים זקפו עיניהם בחזן. הילד, הלחוּץ בין ברכיו המשעממות של אביו, מתחבט, מנסה להחלץ. אריה־לייב קפא תחתיו בפעירת הפה, בעלי־הגמרא הגבּיהו פנים גדולות, אדישות.

הכרסתן מפוקס־הלחיים: צוויבאק, זהו מעשה בּוֹסיאַק!

החזן: הסכמתי להתפלל בבית־כנסת, ולא בדיר של עכברושים. (הוא מושך את קנה־האקדוח, מנער מתוכו את התרמיל.)

אריה־לייב: אַי, בּוֹסיאק! אַי, ז’לוֹבּ!

החזן: (מורה באקדוחו כלפי העכברוש ההרוג). הביטו על עכברוש זה, יהודים, קראו לבריות, יאמרו־נא הבריות, אם לא פרה היא זו…

אריה־לייב: בוסיאק, בוסיאק, בּוֹסיאַק!..

החזן: (בקור־רוח). הקץ לעכברושים הללו. (הוא מתעטף בטליתו ומקריב לאוזנו את מזלג־הקול.)

הנער פתח סוף־סוף את הסוּגר של ברכי אביו, אץ אל התרמיל, חטפוֹ וברח.

יהודי א: יום תמים אתה רודף אחרי הפרוטה, בא לבית־הכנסת לקבל תענוג – והרי לך!

אריה־לייב: (מיבב). יהודים, זהו מעשה שארלאטאן! יהודים, אינכם יודעים, מה מתרחש כאן! החלבנים נותנים לבוסיאק זה עשרה קארבוינים יותר… כלך לך אצל החלבנים. בוסיאק, נשק להם לחלבנים במקום שראוי לך לנשקם!

סנקה: (טופח באגרופו על גבי הסידור). שיהא שקט! מצאו להם שוק!

החזן: (בהדרת חג). מזמור לדויד!

הכל מתפללים.

בניה: נו?

סנקה: יש אנשים.

בניה: איזה אנשים?

סנקה: גרוזים.

בניה: יש להם נשק?

סנקה: יש להם נשק.

בניה: היכן מצאת אותם?

סנקה: גרים בשכינוּת עם הקונה שלכם.

בניה: עם איזה קונה?

סנקה: הקונה את העסק שלכם.

בניה: איזה עסק?

סנקה: העסק שלכם – הקרונות, הבית, כל כלי־הרכב.

בניה: (הופך פניו). השתגעת?

סנקה: בעצמו אמר.

בניה: מי אמר?

סנקה: מנדל אמר, אביך… נוסע עם מארוּסקה לבייסאַראַביה לקנות גנים.

המולת המתפללים.

בניה: השתגעת.

סנקה: הכל יודעים.

בניה: הישַׁבע!

סנקה: תבוא עלי הקללה!

בניה: באמך הישבע.

סנקה: שלא אזכה לראות פני אמי בחיים!

בניה: הישבע עוד, נבלה!

סנקה: (דרך זלזול). טפש אתה!

החזן: ברוך אתה אדוני…

תמונה ששית

חצר בית קריק. שקיעה. השעה השביעית בערב. ליד האורווה, על גבי עגלה, שיצוּלה מזוּקר, בּניה ומנקה אקדוח. ליוֹבקא נשען אל דלת האורווה. אריה־לייב מפרש רזיהם של פסוקי “שיר־השירים” לאותו ילד שבערב־שבת נמלט מבית־הכנסת. ניקיפור מתלבט באין מטרה על־פני החצר. ניכר הוא, שאיזו דאגה בלבו.

בניה: הזמן הולך. פנה דרך לזמן!

ליובקא: לשחוט לכל החזירים!

בניה: הזמן הולך. סור הצידה, ליוֹבקא! פנה דרך לזמן!

אריה־לייב: ב“שיר־השירים” אומר הכתוב: “על משכּבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי”… ומה אומר רש"י?

ניקיפור: (מורה לאריה־לייב כלפי האחים). הנה נצבו להם ליד האורווה כאַלוֹנים.

אריה־לייב: הנה מה שאומר רש“י: בלילות – רוצה לומר: בימים ובלילות. על משכבי ביקשתי… מי ביקש? – שואל רש”י. ישראל ביקש, כנסת ישראל. את שאהבה נפשי… ומיהו שאהבה נפשם של ישראל? – שואל רש"י. ישראל אוהבים את התורה, התורה אוהבת את ישראל.

ניקיפור: אני שואל, מה טעם לעמוד ליד האוּרווה עמידה בטלה?

בניה: עֲלֵה וּצְרַח!

ניקיפור: (מתלבט על־פני החצר) אני את שלי יודע… הסמלונות הולכים אצלי לאיבוד. ובמי שארצה, אחשוד.

אריה־לייב: איש זקן מלמד תורה לילד, ואתה מפריעו, ניקיפור…

ניקיפור: (צוֹוח אך קולו אין בו כוח). לא נמכּרתי לצמיתות לסמלונות שלכם! אני, אם רצונכם לדעת, אח יש לי השוכן בכפר, ועוד כוחו עמו! אני, אם רצונכם לדעת, בחפץ־לב יקחני אחי…

בניה: עֲלֵה וּצְרַח, צרח לך לפני מותך.

ניקיפור: (לאריה־לייב). זקן, אמוֹר־נא, מדוע הם עושים כך?

אריה־לייב: (מגביה אל העגלון עיניים דהוּיות). האחד מלמד תורה, והשני צורח כמו פרה. וכי כך מנהגו של עולם?

ניקיפור: עיניים לך, זקן, אך מה אתה רוֹאה? (יוצא.)

בניה: נתמלא דאגה ניקיפור שלנו.

אריה־לייב: “על משכבי בלילות ביקשתי”. את מי ביקשתי? – אומר רש"י…

הילד: רש"י אומר – תורה ביקשתי.

נשמעים קולות רמים.

בניה: הזמן הולך. סוּר הצדה, ליוֹבקא, פנה דרך לזמן!

נכנסים מנדל, בּוֹבּרינייץ, ניקיפוֹר, פיאטירוּבל בגילופין.

בוברינייץ: (בקול מחריש־אוזניים). אם לא אתה, מנדל, תוביל את החיטה שלי לנמל, מי איפוא, יוביל אותה? אם לא, אצלך, מנדל, אלך, אצל מי, איפוא, אבוא?

מנדל: יש בעולם אנשים חוץ ממנדל. יש בעולם עגלות חוץ משלי.

בוברינייץ: אין באודיסה עגלוֹת חוץ משלך… או שמא תשלחני אל בּוּציס עם הפגרים שלו, ששלוש רגליים להם, אל ז’וּראַבליוֹנוֹק עם הטראַנטעס שלו?…

מנדל: (בלי הבט אל הבנים). אנשים מסתובבים כאן ליד האורווה שלי.

ניקיפור: נתיצבו להם כאלונים מצורעים.

בוברינייץ: תרתום לי מחר עשרה זוגות, מנדל, תוביל את החיטה, תקבל כסף, תגיח כּוֹיסָה אל פיך, תתן קולך בזמר… אַי, מנדל!

פיאטירובל: אַי, מנדל!

מנדל: למה מסתובבים אנשים ליד האורווה שלי?

ניקיפור: בַּעלַבּית, בשם האלוהים!..

מנדל: נוּ?

ניקיפור: ברח מן החצר, בּעלבּית, לפי שבניך…

מנדל: מה בָּני?

ניקיפור: בניך מבקשים לשבר לך את העצמות.

בניה: (קפץ מעל העגלה ארצה. משפיל ראשו ומדבר בחיתוך־הברות) נזדמן לי לשמוע מפי אנשים זרים, לי ולאחי ליוֹבקא, שאתה מוכר, אדוני־אבי, את העסק, שיש בו גם קורטוב של זיעת־אפיים שלנו…

שכנים שעברו בחצר מתקרבים אל בני בית קריק.

מנדל: (מביט ארצה). אנשים, בעליבתים…

בניה: נכון שמענו, אני ואחי ליוֹבקא?

מנדל: אנשים ובעליבתים, ראו נא את דמי שלי (מגביה ראשו), דמי שלי המרים ידו עלי…

בניה: נכון שמענו, אני ואחי ליוֹבקא?

מנדל: אוי, לא תזכו אצלי… (הוא מתנפל על ליוֹבקא, מפילו ארצה, מכה בפניו.)

ליובקא: אוי, נזכה!…

השמים הוצפו בדם השקיעה. הזקן וליוֹבקא מתגלגלים אל אחורי הדיר.

ניקיפור: (נשען אל קיר). אוֹך, חטא ועוון…

בוברינייץ: ליוֹבקא, את אבא?!

בניה: (בחמת־יאושו). ניקישקא, באָשרי אני נשבע לך, הוא את הסוסים, את הבית, את החיים – את הכל זרק לרגלי הבתולה!

ניקיפור: אוך, חטא ועוון…

פיאטירובל: אהרוג כל מי שיפריד! לא לזוז, לא להפריד!

קול נחרה וקול אנחות מגיעים מאחורי הדיר.

לא נולד עוד אדם בארץ נגד מנדל.

אריה־לייב: הסתלק מן החצר, איוואַן.

פיאטירובל: במאה רובל אני מתערב…

אריה־לייב: הסתלק מן החצר, איוואַן.

הזקן וליובקא מתגלגלים ושבים מאחורי הדיר. הם קופצים ועומדים על רגליהם, אך מנדל חוזר ובמכת־אגרוף מפיל את בנו ארצה.

בוברינייץ: ליובקא, את אבא?!

מנדל: לא תזכה אצלי! (הוא רומס את בנו ברגליו.)

פיאטירובל: במאה רובל אני מתערב עם כל אדם…

מנדל: לא תזכה!

בניה: אוי, נזכה! (מנחית בכוח את קת האקדוח על ראש אביו.)

דומיה. משתפלים והולכים יערות־השקיעה העולים באש.

ניקיפור: עכשיו רצחו.

פיאטירובל: (גוחן על מנדל, המוטל בלי נוֹע.) מיש…

ליוֹבקא: (מתרומם, בהאחז אגרופיו באדמה, בוכה ורוקע ברגלו). הוא מתחת לחגורה הכה אותי, כלב!

פיאטירובל: מיש!..

בניה (הופך פניו אל קהל הסקרנים). מה שכחתם פה?

פיאטירובל: ואני אומר – עוד לא עֶרב. עוד מהלך אלף פרסה עד הערב.

אריה־לייב: (על ברכיו לפני הזקן שהופל). אַי, איש רוסי, מה טעם להרעיש, כי עוד לא ערב, ועיניך הרואות, שהיה אדם ואיננו?

ליובקא: (קילוחים עקלקלים של דם ודמעות ניגרים על פניו). הוא מתחת לחגורה היכה אותי, כלב!

פיאטירובל: (פורש בהילוך מתנודד). שניים – נגד אחד.

אריה־לייב: הסתלק מן החצר, איוואן.

פיאטירובל: שניים – נגד אחד… בושה, בושה על כל מוֹלדאבַה! (יוצא ברגליים כושלות.)

אריה־לייב מוחה בממחטה רטובה את ראשו המחוץ של מנדל. מירכתי החצר הגה ובאה בלי ביטחון נחמה. היא כורעת על ברכיה בצד אריה־לייב.

נחמה: אל תשתוֹק, מנדל.

בוברינייץ (בקול מעובה): חדל להעמיד פנים, לץ זקן!

נחמה: צעק משהו, מנדל!

בוברינייץ: קום, בַּעְלַגוּלָה זקן, שטוֹף גרגרתך, הגיח כּוֹיסַה אל פיך…

על הארץ, בפישוק רגליים יחפות, יושב ליובקא. בלי חיפזון הוא רוקק מפיו סרטים ארוכים של דם.

בניה: (הבריח את קהל הסקרנים אל קרן־זווית, לחץ אל הקיר בחור כבן־עשרים, שניטלטלה דעתו מגודל־הפחד, ואחזו בבית־חזהו). נוּ־נו, להתפזר.

דומיה. ערב. אפילה כחולה, אך מעל לאפילה עדיין השמיים עוטים ארגמן, נאפּדים בלהט, מחוּפּרים בבורות של אש.

תמונה שביעית

דיר־העגלות של בית־קריק – סמלונות שהוטלו לערימה, כרכרות שהותרו מריתמתן, כלי־ריתמה, נראה חלק מן החצר.

בפתח אל שולחן קטן יושב בניה וכותב. עליו מסתער סמיון, כפרי מסורבל וקרח, אילך ואילך מתרוצצת שם מאדאם פוֹפיאטניק. בחצר על גבי עגלה שיצולה מזוקר יושב מאיוֹר, ורגליו הקצרות משולשלות למטה. לא הקיר שעוּן שלט חדש. עליו – באותיות זהב: “עסק של הובלה בסוסים מנדל קריק ובניו”. השלט מעוטר במחרוזות של פרסות־ברזל ושוטים מצולבים.

סמיון: לא איכפת לי כלום… שיהא לי הכסף, ויהי מה.

בניה: (מוסיף לכתוב). אתה מתחצף, סמיון.

סמיון: שיהא לי כסף, ויהי מה… את הגרגרת אטרוף!

בניה: איש נלבב, אני יורק עליך!

סמיון: להיכן תקעת את הזקן?

בניה: הזקן חולה.

סמיון: הנה כאן על הקיר היה כותב, כמה מגיע בעד שבולת־שועל, כמה בעד השחת – הכל־בכל. והיה משלם. עשרים שנה הובלתי אצלו, ולא ראיתי עוול.

בניה: (קם) אצלו היית מוביל, ואצלי לא תוביל, הוא היה רושם על הקיר, ואני לא ארשום, הוא היה משלם לך, ואני, אולי, דווקא לא אשלם, לפי ש…

מאדאם פופיאטניק: (במורת־רוח יתירה סוקרת את הכפרי). בן־אדם, כשהוא טפש, – הרי זה פּאַסקוּדי מאד.

בניה:… לפי שאתה יכול למות אצלי היום בלי ארוחת־ערב, איש נלבב.

סמיון: (נתפחד, אך עדיין מעמיד פנים של תקיפות). שיהא לי הכסף, ויהי־מה…

מאדאם פופיאטניק: אינני פילוסוף, מוֹסיה קריק, אך רואָה אני, שבעולם חיים בני־אדם שאינם צריכים כלל לחיות בעולם.

בניה: ניקיפור!

נכנס ניקיפור, הוא מביט משיפולי מצחו, מדבר כמי שכפאו שד.

ניקיפור: אני ניקיפור.

בניה: שלם לסמיון ומהיום תקנה אצל גרוֹשֵׁב.

ניקיפור: פועלים באו שם, שואלים, עם מי עליהם לדבר על תנאי העבודה.

בניה: אתי ידברו.

ניקיפור: הטבחית הופכת שם עולמות. הבעלבית לקח אצלה מיחם למשכּוֹן, אצל מי, שואלת היא, עליה לפדות את המיחם?

בניה: אצלי לפדות… את סמיון תפטר לחלוטין. תקנה אצל גרוֹשב שחת חמש מאות פוד…

סמיון: (אחוז תדהמה). חמש מאות?! עשרים שנה הובלתי…

מאדאם פופיאטניק: אדם בכספו יכול להשיג לו גם שחת, גם שיבולת־שועל, גם דברים טובים משחת.

בניה: שיבולת־שוּעל – מאתיים.

סמיון: אינני מסתלק מן ההוֹבלה.

בניה: שכח את הכתוֹבת שלי, סמיוֹן.

סמיון ממעך את כובעו, מטרף בצווארו, מסתלק, הופך את פניו וחוזר ומסתלק.

מאדאם פופיאטניק: מוז’יק פּאַסקוּדי אחד, וכל־כך הרגיז אותך… רבון־העולם, אילו ביקשו בני־אדם לזכור, מי נשאר חייב להם! עוד היום אני אומרת למאיור שלי: בעלי, בעלי הנַחמַד, ראי הוא מנדל קריק אצלנו לשני הרוּבַּלים העלובים האלה…

מאיור: (בקול עמום ומתרונן) רוּבָּל תשעים־וחמש.

בניה: איזה שני רובלים?

מאדאם פופיאטניק: לא כדאי לדבר, חי אלוהים, לא כדאי לדבר!…ביום החמישי שעבר היה למוֹסיֶה קריק מצב־רוח נֵחמַד, הוא הזמין צבאי… כמה פעמים צבאי, מאיור?

מאיור: צבאי – תשע פעמים.

מאדאם פופיאטניק: ואחר־כך ריקודים…

מאיור: עשרים ואחד ריקוד.

מאדאם פופיאטניק: בסך־הכל יצא לנו רוּבל תשעים־וחמש. ריבון־העולם, לשלם למוזיקאנט – זה היה אצל מוסיה קריק במקום הראשון…

בדשדוש מגפיים נכנס ניקיפור. הוא מביט הצידה.

ניקיפור: פוטאַפובנה באה.

בניה: למה לי לדעת, כי מישהו בא?

ניקיפור: מאיימת.

בניה: למה לי לדעת…

בצליעת רגל אחת מתפרצת פוטאפובנה. הזקנה שיכורה, היא צונחת ארצה וזוקפת בבניה עיניים עכורות, שאינן מנידות עפעף.

פוטאפובנה: הצארים שלנו…

בניה: גופו־של־עניין, מאדאם חוֹלוֹדנֵקוֹ?

פוטאפובנה: הצארים שלנו…

ניקיפור: זה מתחיל!

פוטאפובנה: דז’ז', כדורים של ז’ידים מזמזמים… מפזזים בראש הכדורים – דז'ז'ז'…

בניה: גופו־של־ענין, מאדם חוֹלוֹדֵנקוֹ?

פוטאפובנה: (טופחת באגרופה על הארץ). נכון מאד, נכון מאד! יהא החכם שוֹרר בביתו, והחזיר – לבית־המרזח…

פויאטניק: גברת אינטליגנטית!

פוטאפובנה: (מפזרת מטבעות־נחושת על הארץ). הנה ארבעים קופיקות נשׂתכרתי… קמתי, בטרם בוקר, בדרך־באלטה לכּפריים המתנתי… (מפשילה ראשה כלפי השמיים.) מה השעה עכשיו לפי הערך? כבר שלוש?

בניה: גופו־של־עניין, מאדאם חולודנקו?

פוטאפובנה: (קורצת עין). דז’ז’ז', הטיל כדורדורים…

בניה: ניקיפור!

ניקיפור: נו?

פוטאפובנה: (קורצת לניקיפור ברמיזת אצבע עבה, שיכורה רפויה). והבתולה שלנו, משמע, נתעברה, ניקישה!

פופיאטניק: (נשחופפה ונשתלהבה). אינטריגה, אַי, איזו אינטריגה!

בניה: מה איבדת כאן, מאדם פופיאטניק, ומה את רוצה למצוא כאן?

מאדם פופיאטניק: (משתופפת עיניה הקטנות מתרוצצות, יורות חצים, מזרות גיצים). אני הולכת… אני הולכת… ולוואי שנתראה במזל טוב, בהרבה נחת, בשעה טובה, בשעה מצלחת!.. (היא מושכת את בעלה בידיו, נרתעת לאחוריה, מסתובבת, עיניה נתפזלו ומאירות הצידה באור שחור.)

מאיור נגרר אחרי אשתו ומנענע באצבעותיו, לבסוף הם מתעלמים מן העין.

פוטאפובנה: (ממרחת דמעותיה על פניה המעוכות, הכמושות) בלילה ניגשתי אליה בהתגנב, משמשתי בשדיה, והם כבר מלאו אצלה, בכף־היד לא יתכנסו עוד.

בניה: (פנה זיוו, הוא מדבר בחיפזון, מביט על סביבותיו). איזה חודש?

פוטאפובנה: (בלי ניד־עפעף מביטה אל בניה מעל הארץ). הרביעי.

בניה: שקר!

פוטאפובנה: נו, השלישי.

בניה: מה את רוצה מאתנו?

פוטאפובנה: דז’ז', הטיל כדורדורים…

בניה: מה את רוצה?

פוטאפובנה: (קושרת המטפחת בשולי סנטרה). הַגְרִידָה עולה מאה רובל.

בניה: עשרים וחמשה!

פוטאפובנה: את פועלי־הנמל אזעיק.

בניה: את פועלי־הנמל תזעיקי?.. ניקיפור!

ניקיפור: אני ניקיפור.

בניה: לך אצל לאבא ושאַל אותו, אם הוא מצווה לתת עשרים וחמשה…

פוטאפובנה: מאה!

בניה:…עשרים וחמשה רובּל לגרידה, או אינו מצווה?

ניקיפור: לא אלך.

בניה: לא תלך?! (הוא פורץ אל פרגוד הסיטץ, החוֹצה את דיר העגלות.)

ניקיפור: (תופס בידיו של בניה). בחור, איני מפחד מן האלוהים… ראיתי את האלוהים ולא נבהלתי… אהרוג ולא אבּהל.

הפרגוד מפרפר ומתפשק, יוצא מנדל. לאחורי גבו מופשלים לו מגפיים. פניו כחולים, ותפוחים־מדולדלים כפני מת.

מנדל: פתחו!

פוטאפובנה: (זוחלת על הרצפה). אַי, פחד!

ניקיפור: בעלבית!

אל דיר־העגלות קרבים אריה־לייב וליוֹבקא.

מנדל: פתחו!

פוטאפובנה: (זוחלת על הרצפה). אַי, פחד!

בניה: לך הביתה אל רעיתך, אבא.

מנדל: אתה תפתח לי את השער, ניקיפור, רחימאי שלי…

ניקיפור: (כורע על ברכיו). ברב חסדו אבקשנו, בעלבית, אל נא יבייש עצמו לפני, לפני איש פשוט!

מנדל: מדוע אינך רוצה לפתוח את השער, ניקיפור? מדוע אינך רוצה להניחני לצאת מן החצר, שבה הוצאתי את חיי? (קולו של הזקן גובר, האור מתלקח בתחתיות עיניו.) היא ראתני, חצר זו, אב לבנַי, בעל לאשתי, אדון לסוּסַי. היא ראתה את עוצם כוחי ואת עשרים סוסי האבירים ושנים־עשר קרונותי המפורזלים. היא ראתה את רגלי, הגדולות כעמודים, ואת ידי, ידי החרוצות… ועכשיו פתחו לי, בני היקרים, בטלו־נא היום רצונכם מפני רצוני. אצא־נא מן החצר הזאת, שראתה הרבה מדי…

בניה: לך הביתה אל רעיתך, אבא! (הוא מתקרב אל אביו.)

מנדל: אל תכה אותי, בנצ’יק.

ליובקא: אל תכה אותו.

בניה: בני־אדם שפלים! (אתנחתא.) איך יכולתם… (אתנחתא.) איך יכולתם לומר דבר שאמרתם זה עכשיו?

אריה־לייב: מדוע אינכם רואים, בני־אדם, שעליכם להסתלק מפה?

בניה: חיות־טרף, הו, חיות־טרף!.. (מסתלק מהר, ליובקא אחריו.)

אריה־לייב: (מוליך את מנדל אל ספסל). אנו ננוח, מנדל, אנו נרדם…

פוטאפובנה: (נתרוממה מעל הארץ וגעתה בבכיה). הָרגו את הנשר!

אריה־לייב: (משכיב את מנדל על הספסל מאחורי הפרגוד). אנו נרדם, מנדל…

פוטאפובנה: (צונחת ארצה ליד הספסל, היא מנשקת את ידו המדולדלת, נטולת־החיים, של הזקן) בּני שלי, רחימאי שלי!

אריה־לייב: (מכסה פניו של מנדל במטפחת, יושב ופותח בקול חרישי, מרחוק): ויהי בימים ההם, בימים מקדם, ויהי איש בארץ, ושמו דויד. ויהי האיש רועה־צאן, ולימים מלך, מלך על ישראל, על צבאות ישראל וחכמיו…

פוטאפובנה: (מתיבבת) בּני שלי!

אריה־לייב: וַיַרא דויד רוב עושר וכבוֹד, אך לא ידע שַׂבְעָה… כי הכח יחמוד ויצמא, ויגון ישקיט לבב אנוש. ויהי כי זקן המלך דויד, וירא על גגות ירושלים, תחת שמי ירושלים, את בת־שבע, אשת אוריה החתי שר־הצבא. ובת־שבע שדיה נאים, ורגליה נאות, ותענוגיה רבים במאד־מאד. וַיִשָׁלַח אוריה שר־הצבא אל מולל פני המלחמה, וישכב המלך עם בת־שבע, עם אשת איש בטרם יומת, ושדיה נאים, ותענוגיה רבים במאד־מאד…

תמונה שמינית

חדר־האוכל בבית קריק. ערב. החדר מוּאר בחוזקה באור מנורה תלויה מעשׂה בית,

בנרות, שנקבעו בנברשות, ובמנורות־תכלת עתיקות־ימים, שהוברגו לתוך הקיר. ליד

השולחן, המקושט בפרחים, המלא וגדוש מטעמים ומשקאות, מתרוצצת וטורחת

מאדאם פופיאטניק, הלבושה שמלת משי. ביכרתי חדר־האוֹכל יושב דוּמם מאיור. חושן־נייר מנופח לו על חזהו, החליל מונח על ברכיו, הוא מנענע באצבעותיו ומטרף בראשו. האורחים מרובים. קצתם מהלכים לאורך החדרים המפולשים, קצתם יושבים ליד הקיר. לחדר־האוכל נכנסת קלאשה זובּאריוֹבה המעוברת. עליה מטפחת מצויצת בפרח־ענק. אחרי קלאשה מתנודד ונכנס ליוֹבקא השיכור, המקושט במדי הוּסאַר מטוקסים.

ליובקא: (מצווח סיגנאלים של חיל־הפרשים).

פָּרָשִׁים־רֵעִים, קָדִימָה!

קָדִימָה שָׁעוֹט!

וּפַעַם בְּפַעַם הָבִיאוּ

לַסּוּסִים לִשְׁתּוֹת.

קלאשה: (גועה בצחוק), אוי, בטני! אוי, אני מַפּילה!..

ליובקה:

שׁוֹק שֶל שְׂמֹאל הַַצְמֵד כַּדִּין

וְהַטֵּה לְצַד יָמִין!..

קלאשה: אוי, אני מתפוצצת!..

עוברים, לקראתם – בויארסקי, הלבוש זיג, ודבוֹירה.

בויארסקי: מַמזֶל קריק, על שחור לא אומר, שהוא לבן, ועל לבן לא ארשה לעצמי לומר, שהוא שחור. בשלושת אלפים אנו מעמידים חנות של קוֹנפֶקציה בדֶריבּאַסובסקאַיה ומסדרים חופה וקידושין בשעה טובה ומוצלחת.

דבוירה: אך מדוע כל שלושת האלפים בבת אחת?

בויארסקי: מפני שיש לנו היום יולי בחוּץ, ויולי – הרי זה לא ספטמבר. סחורה של דֶמִיסֶזוֹן הולכת אצלי ביולי, ובספטמבר הולכים אצלי מעילי־חורף… מה יש לך אחרי ספטמבר? לא כלום. סַנטיאַבּ, אוֹקטיאַבּ גוֹיאַבּ, דִיקאַבּ… על לילה לא אומר, שזה יום, ועל יום לא ארשה לעצמי לומר, שזה לילה…

עוברים. מופיעים בניה ובוברינייץ.

בניה: הכל מוכן אצלך, מאדאם פופיאטניק?

מאדאם פופיאטניק: ניקולאי השני לא יתבייש לשבת אל שולחן כזה!

בוברינייץ: תסביר לי את הרעיון שלך, בניה.

בניה: הרעיון שלי כך הוא: יהודי, שאינו בזיו עלומיו, יהודי, שהתהלך כל ימיו יחף ועירם ומזוהם, כאחד המשולחים לארץ־גזירה באי סאַחאַלין… ועכשיו, כשבעזרת־השם, הוא בא בגיל־העמידה שלו, עליו לעשות סוף לקאטורגה זו שאין לה סוף, עליו לעשות, שהשבת תהא שבת…

עוברים בויארסקי ודבוירה.

בויארסקי: סנטיאַבּ, אוקטיאבּ, נויאבּ, דיקאבּ..

דבוירה: וחוץ־מזה אני רוצה שתאהב אותי קצת, בויארסקי.

בויארסקי: אלא מה לעשות אִתך, אם לא לאהוב אותך? לעשות ממך קציצות? מצחיק, בחיי!..

עוברים סמוך לקיר, תחת מנורת־התכלת, יושב סוחר־בהמות, איש מיושב־בדעתו, ובחור בחליפת־בגדים ומשולשת,² שרגליו עבות. הבחור מפצח בזהירות גרעיני־חמניות וטומן את הקליפות בכיסו.

הבחור עב־הרגליים: חחחַת בפרצופו, שתיים בפרצופו, והזקן ירד מן הגלגלים.

סוחר־הבהמות: הטאטארים – אפילו הם נוהגים כבוד בזקנים, כִּבְרַת־חַיים אֵינה כִִּבְרַת־שדה.

הבחור עב־הרגליים: אילו היה האיש חי חיים של ממש, והרי… (פולט הקליפות ברקיקה.) והרי חי לו סתם־ככה, ועל מה יש לכבדו?

סוחר־הבהמות: מה יש לדבר עם טיפש?

הבחור עב־הרגליים: בנצ’יק שַחת בלבד אלף פודים קנה.

סוחר־הבהמות: הזקן היה קונה מאה פוד – והספיקו.

הבחור עב־הרגליים: את הזקן בין כה וכה ישחטו הללו.

סוחר־הבהמות: הז’ידים, אתה אומר? את אבא?

הבחור עב־הרגליים: ישחטו עד מוות.

סוחר־הבהמות: צא ודבר עם טיפש…

עוברים בניה ובוברינייץ.

בוברינייץ: ובכן, מה אתה רוצה, בניה?

בניה: אני רוצה, שהשבת תהיה שבת. אני רוצה, שנהיה בני־אדם לא גרועים משאר בני־אדם. אני רוצה להלך כשרגלי למטה וראשי למעלה… הבינות אותי, בוברינייץ?

בוברינייץ: הבינותי אותך, בנצ’יק.

סמוך לקיר יחד עם פיאטירוּבל יושבים, מתנפחים מגדלות, הגבירים וויינר – הבעל ואשתו.

פיאטירוּבל: (מבקש לשווא לשתפם ברגשותיו). רצועות היה פושט מעורם של שוטרים, מכות־רצח היה מכה את שוער הדואר הראשי. לוגים של יי"ש היה שוטה בלי קינוח, את כל אודיסה החזיק בידיו… הנה כזה היה הזקן!

שעה ארוכה מהפך ווינר בלשונו העמוסה, השותתת ריר, אך להבין מהו סח אי אפשר.

(בהיסוס.) כבודו מאנפף?

מאדאם ווינר: (בחימה). נו כן!

עוברים דבוירה ובויארסקי.

בויארסקי: סנטיאבּ, אוקטיאַבּ, נויאבּ, דקאבּ…

דבוירה: וחוץ מזה, אני רוצה ילד, בויארסקי.

בויארסקי: זהו שאמרתי: ילד עם קונפקציה – זה יפה, יש לזה פנים… אבל ילד בלי עסק – וכי מה פנים יש לזה?

בריגוש גדול באה ביעף מאדאם פופיאטניק.

מאדאם פופיאטניק: בן זכריה בא! הרב… בן זכריה…

החדר מתמלא אורחים, בתוכם – דבוירה, ליובקא, בניה, קלאשה זוּבּאריובה, סנקא טופון: עגלונים מתומרקים, חנוונים שהילוכם מתערסל. נשים המצחקות זו לזו.

הבחור עב־הרגליים: לריח הזהב בא גם הרב. הריהו כאן.

אריה־לייב ובוברינייץ מגלגלים לחדר כורסה גדולה. היא טומנת בקרביה המרוטשים את גופו הזערורי של בן זכריה.

בן זכריה: (בקול יבבני). עוד השחר מתעטש עטישה של מעלה, עוד האלוהים בשמיים רוחץ פניו במיים אדומים…

בוברינייץ: (גועה בצחוק, מתוך הנאה מוקדמת מן התשובה המחוכמה שתבוא) מדוע אדומים, רבּי?

בן זכריה:…עודי שוכב על גבי, כמָקָק זה…

בוברינייץ: מדוע על גבו, רבי?

בן זכריה: בבקרים מהפכני הקדוש־ברוך־הוא על גבי, כדי שלא אוכל להתפלל… נמאסו לקדוש־ברוך־הוא תפילותי…

בוברינייץ גועה בצחוק קולני.

עוד לא הקיצו התרנגולות, ואריה –לייב מעירני: יחוש־נא, כבוד הרב, לבית קריק, סעודת־ערב עושים אצלם, סעודת־צוהריים עושים אצלם. אנשי בית קריק יתנו לכבודו מאכל, יתנו לכבודו משקה…

בניה: יתנו לכבודו מאכל, יתנו לכבודו משקה, כל מה שירצה כבוד הרב.

בן זכריה: כל מה שארצה?.. גם את סוסיך תתן?

בניה: גם את סוסַי אתן.

בן זכריה: אם כן, יהודים, רוצו לחברה־קדישא, ריתמו את סוסיו שלו למרכבתם שלהם והסיעוני… לאן?

בוברינייץ: לאן רבי?

בן זכריה: לבית־העלמין היהודי השני, שוֹיטֶה!

בוברינייץ: (גועה בצחוק קולני, מושך הכיפה מעל ראשו של הרב ומנשק לקודקודו המוקרח, הוורוד למראה). אַי, חוּליגאן!.. אֵי, ממזר!..

אריה־לייב: (מציג את בניה). הנה זהו, רבי, בנו של מנדל – בנציון.

בן־זכריה: (לועס בשפתיו). בנציון…בן־ציון… (שותק.) אין זנים זמירים בדברי־משל, בן־ציון, ונשים בדברי־מליצה.

ליובקא: (בקול מחריש־אוזניים). עכוזים על הכסאות, גרגרנים, חִבְשוּ הספסלים!

קלאשה: (מנענעת בראשה, מחייכת). אח, זהו גבר!

בניה: (יורה באחיו מבט של זעם). יקירַי, בבקשה לשבת! מוֹסיה בוברינייץ ישב ליד הרבי.

בן זכריה: (מרַטֵעַ תחתיו בכורסתו), למה אשב עם יהודי זה, הארוך כאורך גלותנו? מוטב שהבאנק הממלכתי (תוקע אצבעו כלפי קלאשה.) ישב על ידי.

בוברינייץ: (בהנאה מוקדמת מן החידוד החדש). מדוע באנק ממלכתי?

בן זכריה: היא טובה מבאנק. אם תכניס בה את הקרן הַכִנֵס היטב – פירות כאלה תתן לך, שזרע־השדה יתקנא בך. אם תהא הקרן שלך גרועה, – כל מעיה יתהפכו להחליף את אסימונך הישן בשקל־זהב חדש… היא טובה מבאנק, היא טובה מבאנק…

בוברינייץ: (זוקף אצבעו). והמבין יבין.

בן זכריה: ואַיה נר ישראל, איה אדון הבית הזה, איה רבי מנדל קריק?

ליובקה: הוא חולה היום.

בניה: רבּי, הוא בריא… ניקיפור!

בפתח מופיע ניקיפור בהמילת החול שלו.

יעלה ויבוא אדוני־אבי עם רעיתו.

שתיקה.

ניקיפור: (בחמת־יאוש). אורחים רחמנים!…

בניה: (לאט־לאט). יבוא אבי.

אריה־לייב: (לבנצ’יק). בנצ’יק, אצלנו, אצל היהודים, אין הבן מבייש את אביו בפרהסיא.

ליובקא: רבי, אין אדם מתאכזר לגור־חזירים, כדרך שהוא מתאכזר לאבא.

ויינר ממלמל בהתמרמרות ומתיז רוק.

בניה: (נרכן אל מאדאם וויינר). מהו אומר?

מאדאם וויינר: הוא אומר – בושה וחרפה!

אריה־לייב: אצל יהודים אין מתנהגים כך, בניה!

קלאשה: צא וגדל בנים…

בניה: אריה־לייב, איש זקן, שדכן זקן, שמש בבית־הכנסת של בעלי־עגלות וחזן של בית־הקברות, שמא תספר לי, איך מתנהגים אצל הבריות?.. (טופח באגרופו על גבי השולחן ומדבר בקצב אטי.) יבוא הנה אבא!

ניקיפור נעלם. בהרכנת־ראש, בפישוק רגליים, עומד בניה באמצע החדר. דם ההולך לאט מציף את פניו. דומיה. ורק מלמולו חסר־השחר של בן זכריה מפר את הדממה המדכאה.

בן זכריה: האלוהים בשמיים רוחץ פניו במים אדומים. (שותק, מרטע תחתיו בכורסה.) מדוע אדומים, מדוע לא לבנים? לפי שהאדומים שמחים מן הלבנים…

שני גפיה של הדלת הצדדית חורקים,, גונחים ומתפשקים. כל הפנים מוסבות לעבר ההוא. מופיע מנדל, שפניו המחוצים מפודרים. הוא לבוש חליפת־בגדים חדשה. עמו נחמה בצניף, בשמלת־קטיפה כבדה.

בניה: ידידי, היושבים בביתי! גביעוֹנֶת זו הרשוני נא להרים לכבוד אבי, לכבוד מנדל קריק העמל הוותיק, ורעייתו, נחמה בּוֹריסובנה, ששלושים וחמש שנה הם הולכים בדרך־חיים משותפת. יַקירַי! אנו יודעים, אנו יודעים היטב מאוד־מאוד, שאיש לא ריפד בצֵמַנט את הדרך הזאת, איש לא הציג ספסלים בדרך הארוכה הזאת, ומתוך שהמוני־המונים של בני־אדם עברו במרוצה על־פני הדרך הזאת, היא לא נעשתה קלה יותר, היא נעשתה קשה יותר. ידידי, היושבים בביתי! אני מקווה מכם, שלא תמהלו במיים את היין בכוסותיכם ואת היין בלבותיכם…

וויינר ממלמל בהתלהבות.

בניה: מה הוא אומר?

מאדאם וויינר: הוא אומר – הוּרָא!

בניה: (בלי שיביט אל איש). למדני, אריה־לייב!.. (מגיש יין לאביו ואמו.) האורחים שלנו מכבדים אותנו, אבא, שא דברך לאורחים שלנו.

מנדל: (מביט על סביבותיו ואומר בקול חרישי). אני מאחל כל טוב…

בניה: אבא רוצה לומר, שהוא מנדב מאה רובל לטובת מישהו.

סוחר־הבהמות: ולי יספרו על הז’ידים…

בניה: חמש־מאות רובל מנדב אדוני־אבי. לטובת מי, רבי?

בן זכריה: לטובת מי? אל יחמיץ החלב בשדי הבתולה, יהודים… לטובת הכנסת־כּלה יש לנדב!

בוברינייץ: (משתפך בגעיית צחוק). אַי, חוּליגאַן!.. אי, ממזר!..

מאדאם פופיאטניק: אני נותנת טוּש.

בניה: תני!

טוש של נכאים ממלא בצליליו את חלל החדר. שורה ארוכה של אורחים, וגביעיהם בידיהם, נוהרת אל מנדל ונחמה.

קלאשה זובאריובה: לחייך, סבא!

סנקה טופון: קרוני־קרונות של תענוגות, אדון־אבא, ומאה־אלף להוצאות קטנות!

בניה: (בלי שיביט אל איש). למדני, אריה־לייב!

בוברינייץ: מנדל. לוואי ואזכה לבן כבנך שלך!

ליובקא: (מקצה השולחן אל קצהו). אדון־אבא, אל תכעס… אדון־אבא, את שלך הוֹלַלת דייך…

סוחר־הבהמות: לי יספרו על הז’דים! את הז’ידים אני מכיר יותר מכם…

פיאטירוטבל: (מדחק עצמו אל בניה ומתאמץ לנשקו). אתה תקנה אותנו, שד משחת, ותמכור ותצרור בצרור אחד!

קול בכיה רמה נשמע מאחורי גבו של בניה. דמעות ניגרות על פני אריה־לייב.

אריה־לייב: חמישים שנה, בנצ’יק! חמישים שנה יחד עם אביך… (קורא קריאה היסטרית.) אב טוב היה לך, בניה!

וויינר: (ניתן לו פתאום כוח־הדיבור). הוציאוהו מפה!

מאדאם וויינר: רבונו־של־עולם, איזה קומדיאנט!

בויארסקי: אריה־לייב, טעית. עכשיו צריך לצחוק.

וויינר: הוציאוהו מפה!

אריה־לייב: (מתיפח), אב טוב היה לך, בניה…

מנדל מחוויר תחת שכבת הפודרה שעל פניו. הוא מושיט לאריה־לייב מטפחת נקיה. הלה מוחה דמעותיו, בוכה וצוחק.

בוברינייץ: שויטה, אינך בבית־הקברות שלך.

פיאטירובל: מסוף העולם ועד סופו תלכו, ובנצ’יק כזה לא תמצאו. אני מוכן להתערב…

בניה: יקירַי, התישבו, בבקשה!

ליובקא: חיבשוּ הספסלים.

קול שאון של קירוב כסאות. את מנדל מושיבים ליד הרבי וקלאשה זובאריובה.

בן זכריה: יהודים!

בוברינייץ: שקט שיהיה!

בן זכריה: השוֹיטֵה הזקן בן זכריה מבקש לומר דבר…

ליובקא מנחרר בצחוק, צונח בחזהו על השולחן, אך בניה מנערו. והוא משתתק.

יום הוא יום, יהודים, וערב הוא ערב. היום שוטף אותנו בזיעת אפינו בעמלנו, אך הערב עומד, ומניפות של צינתו האלוהית מזומנות לו בידיו. יהושוע בין־נוּן, שאמר לשמש דוֹם, היה חסר־דיע גמור. והנה נמצא, שמנדל קריק, מקהל המתפללים של בית־הכנסת שלנו, אינו בר־דעת יותר מיהושוע בין־נון. כל ימיו ביקש להיות נִצלָה בלהט השמש, כל ימיו ביקש לעמוד במקום שנָקדה לוֹ חמה של צוהריים, אך הקדוש־ברוך־הוא יש לו שוטרים בכל קרן רחוב, ומנדל קריק היו לו בנים בביתו. השוטרים באים ועושים סדר. יום הוא יום, וערב הוא ערב. הכל בסדר, יהודים. נשתה כוס יי"ש!

ליובקא: נשתה כוס יי"ש!..

רטרוט החליל, צלצול הגביעים, מהומה של צווחות, רעם של צחוק.