רקע
איסאק באבל
כך היו עושים זאת באודיסה
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים; תש"ל 1969

פתחתי אני.

– ר' אריה-לייב, – אמרתי לזקן, – נספר-נא בבניה קריק. נספר-נא בתחילתו המהירה כבזק ובסופו המר-והנמהר. שלושה צללים גודרים בעדי בדרכי דמיוני. הנה פְרוֹיִם גראַץ'. גיד-הברזל של עלילותיו – שמא נופל הוא מכוחו-וגבורתו של המלך? הנה קוֹלקא פּאַקוֹבסקי. רוח-תזזית של ברנש זה היה בה כל שֶׁיָּפֶה לשלטון. והאומנם לא השכיל חיים דרוֹנג להבחין בזיו הכוכב החדש? ומדוע, איפוא, בניה קריק לבדו זכה ועלה לרוּמו של סולם-החבלים, ואלו כל השאר נתלו ברפיון, בשפל המדרגה?

ר' אריה-לייב ישב על חוֹמת בית-העלמין והאריך בשתיקה. לפניו נשתרעה שלוותם הירוקה של הקברים. אדם, שמתאווה לשמוע תשובה, דין הוא שיאריך רוח. אדם, שהוא בקי-להשיב, מידת החשיבות יאתה לו. וזהו שישב אריה-לייב על חומת בית-העלמין והאריך בשתיקה. לסוף פתח ואמר:

– מדוע הוא? מדוע לא הם, רצונך לדעת? בכן – שכח-נא לשעה קלה, שמשקפיים לך על חוטמך, ובנפשך הסתיו. חדל להרעיש עולמות ליד שולחן-כתיבתך ולגמגם גמגומים בפרהסיא. דמה בנפשך לשעה-של-כלום, שאתה מרעיש עולמות בראש-חוצות ומגמגם גמגומים על גבי הכתב. אתה ברדלס, אתה אריה, אתה חתול. אתה יכול ללוּן לינת-לילה עם גוֹיה, והגויה תהא מרוצה ממך. אתה בן עשרים-וחמש. אילו טבעוֹת-של-ברזל קבועות בשמיים ובארץ, אתה אוחז באותן טבעות ומושך השמיים לארץ. ומר-אבא שלך הוא הבינדיוּז’ניק מנדל קריק. במה מהרהר מר-אבּא אשר כּזה? הוא מהרהר בּלשתוֹת כוס הגונה של יי"ש, בלתקוֹע תקיעת-פרצוף לפלוני-אלמוני, בסוסיו – ותו לא. אתה מבקש לחיות, והוא כופה אותך למות עשרים פעמים ביום. מה היית עושה במקומו של בניה קריק? לא היית עושה כלום. והוא עשה. על כן הוא מלך, ואתה טומן אצבע משולשת בצלחת.

הוא – בנצ’יק – הלך אצל פרוֹיים גראַץ', שכבר באותם הימים היה משקיף על עולמו של הקב"ה בעין אחת בלבד והיה מה שהנהו. הוא אמר לפרוֹיים:

– קחני. רצוני להטיל עוגן בחופך שלך. חוף שבו אטיל עוגני, תהא הברכה שרויה בו.

שאלוֹ גראץ':

– מי אתה, מאין באת ומה אתה נוֹשם?

– נסני, פרוֹיים, – השיב בניה, – ונחדל לפתפת פתפותי ביצים שלא נולדו.

– נחדל לפתפת פתפותי-ביצים, – השיב גראץ', – אני אנסה אותך.

והחשבּזים נתוועדו לעצה, ליתן דעתם על בניה קריק. לא הייתי באותו וויעוּד. אך מפי מגידי אמת שמעתי, שנתוועדו לעצה. הראש היה אז ליוֹבקא בּיק.

– מה יש לו תחת כּובעו, לבּנצ’יק זה? – שאל המנוח בּיק.

וגראץ' שתוּם-העין חיווה את דעתו:

– בניה מדבר מעט, אך מדבר דברים-של-טעם. הוא מדבר מעט, אך אתה מתאווה, שיאמר עוד משהו.

– אם כּך, – קרא המנוֹח ליוֹבקא, – בכן נסהו בטאַרטאַקוֹבסקי.

– נסהו בטאַרטאַקוֹבסקי, – החליטו אנשי העצה, וכל מי שאבק יושר עדיין שרוי היה בכליותיו, הסמיק לשמע ההחלטה הזאת. וכל כך למה? דבר זה אתה עתיד לדעתו, אם תלך למקום שאוליכך.

טארטאקובסקי היה מכוּנה אצלנו “ז’יד-ומחצה” או “תשעה בַּזים”. בשם “ז’יד-ומחצה” כינוהו הבריות, לפי ששום יהודי לא היה מסוגל להכיל בקרבו מידה יתירה של עזוּת ושל ממון, כמידה שהיתה לטאַרטאקובסקי. קומתו גבוהה היתה משל הגבוה שבכל שוֹטרי אודיסה, ומשקלו מרובה משל כל יהודיה בעלת-בשרים. ובשם “תשעה בּזים” כינוהו לו לטארטאקובסקי לפי שהפירמה ליוֹבקא ביק ושו' ביצעו בלישכתו לא שמונה ולא עשרה בזים, אלא בפירוש תשעה. זכה בניה, שעדיין לא היה מלך בימים ההם, ונתכבד במעשה הבז העשירי של ה“ז’יד-ומחצה”. כשהודיעוֹ פרויים על כך, הוא אמר “כן” ויצא בטריקת הדלת. ואותה טריקה מה טעמה? דבר זה אתה עתיד לדעתו, אם תלך למקום שאוליכך.

טארטאקובסקי נשמתו נשמה של רוֹצח היא, אלא שמאנשי-שלומנו הוא. מתוכנו יצא. בשרנו הוא. דמנו הוא, כביכול אם אחת ילדתנו. חצי-אודיסה משמשים בחנויותיו. וסופו שנתקפח על-ידי אנשי-שלומו בני מולדאוואנקה. שתי פעמים חטפוהו הללו לשם כּופר-נפשו, ופעם אחת בעת הפוגרום הובילוהו לקבורה עם מקהלת-משוררים. הבריונים אנשי הפרבר פרעו אז ביהודים ברחוב בוֹלשאיה-ארנאוּטסקאיה. טארטאקובסקי נמלט מפניהם ופגע בתהלוכה של לוויה עם מקהלת-משוררים ברחוב סופייסקאיה. הוא שאל:

– את מי זה קוברים עם מקהלת-משוררים?

העוברים-ושבים השיבו, כי קבורתו של טארטאקובסקי היא. הלוויה הגיעה עד בית-העלמין של אותו פרבר. מיד הוציאו אנשי-שלומנו מן “הארון” מכונת-יריה והתחילו לקלע בפורעים אנשי הפרבר. אך ה“ז’יד-ומחצה” לא עלה בדעתו הדבר הזה. פחד-מוות נפל על ה“ז’יד-ומחצה”. ומי בעלבית ולא יתפחד כמוהו?

בּז עשירי באדם, שכבר הובא פעם אחת לקבורה, היה זה מעשה של גסות. בניה, שעדיין לא היה מלך בימים ההם, הבין דבר זה יותר מכל השאר. אך הוא אמר לגראץ' “כן” ובאותו יום ממש כתב לטארטאקובסקי מכתב, הדומה לשאר מכתבים כיוצאים בזה:

“רוּבים אוֹסיפּוֹביץ' הנכבד! יואיל נא ברוב טובו לשים בערב-שבת תחת חבית מי-הגשמים… וכו'. במקרה של סירוב, כמנהגו שהוא מרשה לעצמו בזמן האחרון, צפויים לו פחי-נפש גדולים בחייו המשפחתיים. בכבוד, מכרו בנציון קריק”.

לא נתרשל טארטאקובסקי והשיב בלא שהיות:

“בניה! אילו היית אידיוט, הייתי כותב לך כלאידיוט. אך איני מכירך בתור שכזה, וחס-ושלום שאכירך בתור שכזה. ניכר אתה שהנך עושה עצמך כתינוֹק. האפשר שאינך יודע, כי השנה בארגנטינה היבול הוא גדול כל-כך, שממש צא וּשכב באדמה, ואנו יושבים עם החיטה שלנו בלא פדיון?.. אגיד לך, בגילוי-הלב, כי נמאס לי לעת זקנה לאכול לחם תמרוּרים כזה ולעמוד בצרות האלה, לאחר שיגעתי כל ימי חיי כבעלגוּלה פחוּת שבפחותים. וכי מה יש לי לאחר כל עבודת פרך זו לצמיתוּת? נֶגע ומחלה, דאגות ונדודי-שינה. עזוב השטוּתים האלו, בניה. ידידך, הרבה יותר מכפי שאתה משער, רוּבים טארטאקובסקי”.

ה“ז’יד-ומחצה” עשה את שלו. הוא כתב את המכתב. אך הדואר לא הביא את המכתב לתעודתו. כיוון שלא באה תשובה, בא בניה לכלל כעס. למחר בא עם ארבעה חברים ללישכתו של טארטאקובסקי. ארבעה בחורים במסכות, ואקדוחים בידיהם, פרצו החדרה.

– ידיים למעלה! – אמרו הבחורים והחלו לנפנף באקדוחיהם.

– עבוד יותר בשקט, סולומון, – העיר בניה לאחד מאלה שהגביה קולו יותר מן השאר, – אל יהא לך ההרגל להיות עצבּני בשעת העבודה, – ובפנותו אל הפקיד, הלבן כסיד וצהוֹב כטיט, שאלו:

– ה“ז’יד-ומחצה” בבית-החרושת?

– הוא אינו בבית-החרושת, – השיב הפקיד, ששם-משפחתו היה מוּגינשטיין, ושמו בישראל יוסף, והוא בנה הרווק של הדודה פֶּסיָה, התרנגולנית מכיכר סֶרֶדינסקאַיה.

– מי, סוֹף-סוף, כאן במקום הבּעלַבּית? – החלו לחקור את מוּגינשטיין העלוב.

– אני כאן במקום הבעלבּית, - אמר הפקיד, שהוֹריק כִכְרֵתִי.

– אם כן, פתח לנו, בעזרת-השם, את הקופה! – גזר עליו בניה, והחלה אופירה בשלוש מערכות.

סולומון העצבּני נתן במזוודה כסף, שטרות, שעון ומונוגראמות; המנוח יוסף עמד לפניו במוֹעל-ידיים, ובאותה שעה היה בניה מספר סיפורי-מעשיות מקוֹרוֹת עם ישראל.

– כיוון שהוא מעמיד פנים של רוֹטשילד, – דיבר בניה על טארטאקובסקי, – ובכן תאכלהו האש. הסבירני-נא, מוּגינשטיין, כהסבר איש לרעהו: הנה הוא מקבל ממני מכתב של עסק; למה איפוא לא ישב בעד חמש קופיקות על טראם ולא יבוא לדירתי ולא ישתה עם בני-ביתי כוס יי"ש ויאכל אכילת-ארעי מאשר נתן לנו האלוהים? מה היה איכפת לו, אילו הסיח לבו לפני? “בניה, – היה אומר לי, – כך וכך, הרי לך הבאלאנס שלי, הארך לי ימים מספר, הניחני להשיב רוחי, תנני לפרש כפיים.” מה תשובה הייתי משיב לו? חזיר בחזיר לא פגע, אנוש באנוש פגע. מוּגינשטיין, בנת לי?

– בנתי לך, – אמר מוגינשטיין ושיקר, לפי שלא הבין לחלוטין, מה טעם חייב ה“ז’יד-ומחצה”, הגביר הנגיד והראש-וראשון בעמיו, לנסוע בטראם ולאכול אכילת-ארעי עם אנשי ביתו של הבינדיוז’ניק מנדל קריק.

בתוך כך היתה הצרה משוטטת מעבר לחלונות, כקבצן עם שחר. הצרה פרצה ברעש לתוך הלשכה. ואף-על-פי שזאת הפעם היתה זו מלובשת בדמותו של היהודי סאווקא בּוּציס, מכל מקום היתה שיכורה כלוט.

– הו-הו-הו, – הצריח היהודי סאווקא, – סלח לי, בנצ’יק, איחרתי – והיה מדשדש ברגליו ומנפנף בידיו. אחר-כך ירה, והכדור פגע בבטנו של מוגינשטיין.

מה יתנו ומה יוסיפו הדיבורים? היה איש ואיננו עוד. חי לו רווק תמים, כציפור על בד, – והנה אבד בעניין של שטוּת. בא יהודי, הדומה למַלָח, וירה לאו-דווקא בסתם בקבוק עם סיוּרפריז, אלא בבטנו של אדם. מה נאמר ומה נדבר?

– התפלטו מן הלישכה, – קרא בניה ורץ אחרון. אך תוך כדי הסתלקות הספיק לומר לבּוּציס:

– בקבר אמי נשבעתי, סאווקא, אתה תשכב בצדו…

ועכשיו, הגידה לי, אדוני הצעיר, הגוזר תלושים ממניות לא-לו, מה היית עושה אתה במקומו של בניה קריק? אינך יודע, מה עושים. והוא ידע. על כן מלך הוא, ואני ואתה יושבים על חומת בית-העלמין היהודי השני ומאהילים בכפינו מפני החמה.

לא לאלתר מת בנה האומלל של הדודה פסיה. שעה אחת לאחר שהביאוהו לבית-החולים, בא לשם בניה. הוא ציווה לקרוא אליו את הרופא הראשי ואת האחות ואמר להם, בלי הוציא ידיו ממכנסי-הקְרֶם שלו:

– יש לי אינטרס בדבר, – אמר, – שהחולה יוסף מוגינשטיין יחלים. הנני מתייצג על כל צרה שלא תבוא, – בנציון קריק. קמפוֹר, כרי-האוויר, חדר מיוחד – לתת בלב פתוח. שאם לא כן, הרי לכל דוקטור, אפילו הוא דוקטור לפילוסופיה, קצובות לא יותר מד' אמות קרקע.

ואף-על-פי-כן מת מוגינשטיין בלילה ההוא. או-אז נתן ה“ז’יד-ומחצה” קולו בצעקה מסוף אודיסה ועד סופה:

– היכן מתחילה המשטרה, – צווח, – והיכן מסתיים בניה?

– המשטרה מסתיימת במקום שמתחיל בניה, – השיבו אנשים בני-דעת, אך טארטאקובסקי לא נתקררה דעתו, והדברים הגיעו לידי כך, שאוטו אדום עם תיבת-נגינה השמיע בכיכר סרדינסקאיה את שיר-הלכת הראשון שלו מן האופירה “צחק, הליצן”. בעיצומו של היום הגיעה המכונית ביעף אל הבית הקטן, שבו שכנה הדודה פסיה.

האוטו הרעים בגלגלים, ריקק בעשן, הבהיק בנחושת, הסריח בבנזין וניגן אַריות בצוֹפרו. מן האוטו קפץ אלמוני ונכנס לבית-התבשיל, שעל ריצפת-העפר שלו נתחבטה הדודה הקטנה פסיה. ה“ז’יד-ומחצה” ישב על כסא ונפנף בידיו.

– פרצוף של חוליגאן, – נצטעק למראה האורח, – באנדיט, לוואי ותקיאך האדמה! מנהג נאה נקטת בידך – לרצוח אנשים חיים…

– מוסיה טארטאקובסקי, – השיב לו בניה קריק בקול חרישי, – הנה כבר הולך המעת-לעת השני שאני בוכה בעד המנוח היקר כבעד אחי בן אמי. אך יודע אני, כי אתה יורק על דמעות עלומי. בושה, מוסיה טארטאקובסקי, – באיזו כספת גנזת את הבושה שלך? לבך נתנך לשלוח לאם המנוח שלנו יוסף מאה קארבוינים עלובים. המוח יחד עם השערות סמר אצלי לשמע הבשורה הזאת.

כאן עשה בניה אתנחתא. הוא היה לבוש מקטורן כעין השוקולאד, ומכנסיים כעין הקרם, ולרגליו מנעלים כעין הפטל.

– עשרת-אלפים במזומנים לאלתר, – נשתאג ואמר, – עשרה אלפים במזומנים לאלתר וקיצבה עד יום מותה, לוואי ותחיה עד מאה ועשרים. שאם לא כן, נצא מן המעון הזה, מוסיה טארטאקובסקי, ונשב באוטו שלי…

לאחר מכן היו מתגדפים זה עם זה. ה“זי’ד-ומחצה” נתגדף עם בניה. לא הייתי בשעת המחלוקת. אך אותם שהיו, זוכרים. הם נתפשרו בחמשת-אלפים במזומנים וחמישים רובל לחודש.

– דודה פסיה, – אמר אז בניה לזקנה הקטנה והפרועה, שנתפלשה על הרצפה, – אם את מבקשת את חיי, יכולה את לקבלם, אך הכל שוגים, אפילו האלוהים. יצאה שגגה כבירה, דודה פסיה. אך האם לא יצאה שגגה מלפני האלוהים, שהושיב את היהודים ברוסיה, שיהיו מתייסרים כמו בגיהינום. ומה רע היה אילו נתגוררו היהודים בשווייצריה, ששם היו מקיפים אותם אגמים ממדרגה ראשונה, אוויר של הרים וצרפתים בלתי-פוסקים? הכל שוגים, אפילו האלוהים. שמעי לי באוזניים שלך, פסיה. יש לך חמשת-אלפים לאלתר, וחמישים רובל בחודש עד יום מותך, – לוואי עד מאה ועשרים. הלוויה של יוסף תהיה סוּג-אָלף: ששה סוסים, כששה אריות, שתי מרכבות עם זֵרים, מקהלה מבית-הכנסת של ברודסקי, מינקובסקי בכבודו-ועצמו יאמר אל-מלא-רחמים לבנך המנוח…

והלוויה נערכה למחרת הבוקר. על אותה לוויה שאל-נא את קבצני בית-העלמין ויגידוך. שאל עליה את שמשי בית-הכנסת, את סוחרי העופות הכשרים, או את הזקנות שבמושב-הזקנים השני. לוויה כזאת עוד לא ראתה אודיסה, והעולם לא יזכה לראות דוגמתה. השוטרים לבשו ביום ההוא כסיות-של-סריגים. בבתי-הכנסיות, המעוטרים עיטורים של ירק, ושעריהם פתוחים לרווחה. דלק החשמל. בראשי הסוסים הלבנים, הרתומים אל המרכבה נתנועעו נוצות שחורות. ששים “משוררים” הלכו בראש הלוויה. “המשוררים” היו נערים, אך הם שרו בקולות של נשים. גבאי בית-הכנסת של סוחרי-העופות הכשרים הובילו את דודה פסיה בשילוב זרועיהם בזרועיה. אחרי הגבאים הלכו חברי אגודת הפקידים היהודים, ומאחורי הפקידים היהודים – עורכי-הדיינים, דוקטוירים ומילדות-חובשות. מימינה של הדודה פסיה היו התרנגולניות מן השוק הישן, ומשמאלה – החלבניות הנכבדות מבּוּגאַיוֹבקה, המעוטפות ברדידים של אוראנז'. הן דשדשו ברגליהן, כז’אנדארמים בשעת מיצעד ביום-של-גנוסיה. ממותניהן הרחבות עלה ריח של ים ושל חלב. ומאחורי כולם נשתרכו פקידיו של ראובן טארטאקובסקי. הם היו מאה איש, או מאתיים, או אלפיים. הם היו לבושים זיגים שחורים עם דַשי-משי, ולרגליהם מגפיים חדשים, שהחריקו, כגורי-חזירים בתוך שק.

ועתה אדבר, כדבר האלוהים בהר-סיני מתוך הסנה הבוער. כּוף אוזנך להכניס בה דברים שאומר לך. כל מה שראיתי, במו עיני ראיתי, בשבתי כאן, על חומת בית-העלמין השני, ליד מוֹיסייקה הסַנְסָנִי ושמשון מחברה-קדישא. ראיתי זאת, אני הגבר, אריה לייב, יהודי בעל-גאווה, השרוי עם נוֹחי-נפש.

המרכבה הגיעה אל בית-הכנסת של בית-העלמין. “הארון” הוצג על המדרגות. דודה פסיה רעדה כציפור. החזן יצא מן הכרכרה והחל לערוך את תפילת-האשכבה. ששים “משוררים” ליווהו בקול. ובאותה שעה זנק האוטו האדום מקרן-הרחוב. הוא השמיע את נגינת “צחק, הליצן” ועמד תחתיו. האנשים שתקו כמתים. שתקו האילנות, “המשוררים”, הקבצנים. ארבעה אנשים הגיחו מתחת לגג האדום ובפסיעה דקה הקריבו אל המרכבה זר של וורדים, עין לא ראתה. ובתום תפילת-האשכבה, נתנו ארבעת האנשים את כתפי פלדתם אל תחת “הארון”, וביקוד-עיניים והֶבְלֵט-חזה הפסיעו יחד עם חברי אגודת הפקידים-היהודים.

מפנים הלך בניה קריק, שבימים ההם עדיין לא היה איש קוראו מלך. הוא ניגש ראשון אל הקבר, עלה לתלולית ופשט ידו.

– מה רצונך לעשות, בחור? – חש אליו קאופמן מחברה-קדישא.

– רצוני לשאת נאום, – השיב בניה קריק.

והוא נשא נאום. שמעוהו כל שאוזניים להם לשמוע. שמענוהו אני, אריה-לייב, ומוֹסייקה הסנסני, שישב עמי על החומה.

– רבותי וגבירותי, – אמר בניה קריק, – רבותי וגבירותי, – אמר והשמש עמד מעל לראשו, כזקיף שקנה-רובה בידו. – באתם לגמול חסד-של-אמת עם אחד העמל-ביושר, שקיפח נפשו בשל פרוטה-של-נחושת. בשמי ובשם כל הנעדרים מכאן אני מודה לכם. רבותי וגבירותי! מה ראה יוסף יקירנו בחייו? הוא ראה שתי קליפות-של-שום-דבר. במה הוא עסק? הוא מנה כספם של אחרים. בעבור מה קיפח את נפשו? הוא קיפח את נפשו בעבור כל מעמד העמלים. יש אנשים שכבר נחתך דינם למיתה, ויש אנשים שעדיין לא התחילו לחיות. והנה הכדור, שעף אל החזה שכבר נחתך דינו, פולח את יוסף, שלא ראה בחייו כלום, חוץ משתי קליפות-של-שום-דבר. יש אנשים, שיודעים לשתות יי“ש, ויש אנשים, שאינם יודעים לשתות יי”ש, ואף-על-פי-כן שותים אותו. והנה הראשונים מקבלים עוֹנג מן הצער ומן השמחה, והאחרים סובלים בעד כל אלה ששותים יי"ש ואינם יודעים לשתות. על כן, רבותי וגבירותי, לאחר שנתפלל לנשמת יוסף המסכן שלנו, אני מבקש אתכם להוביל לקבורה את זה שאינכם מכירים אותו, אך הוא כבר בר-מינן, סאַבָלִי בוציס…

וכסיימו את נאומו, ירד בניה מעל התלולית. החרישו בני-האדם, האילנות וקבצני בית-העלמין. שני קברנים הביאו אל בור הקבר הסמוך “ארון” שלא נמשח בצבע. החזן נתגמגם וסיים את תפילת-האשכבה.

בניה הטיל את האת הראשון ועבר אל סאבקה. אחריו הלכו, כבני מרון כל עורכי-הדיינים והמטרוניות בפריפיוֹתיהן. הוא כפה את החזן להתפלל על קברו של סאבקה את תפילת-האשכבה מתחילתה ועד סופה, ושישים “משוררים” ליוו את החזן. אפילו בחלומו לא חזה סאבקה השכבה כזאת – האמן לדיברתו של אריה-לייב, הזקן המופלג.

אומרים, כי ביום ההוא גמר ה“זי’ד-ומחצה” בלבו לסגור את העסק שלו. לא הייתי באותו מעמד, אך שלא החזן, לא מקהלת-המשוררים, לא אנשי החברא-קדישא לא ביקשו שכר לווייה-וקברנוּת, – דבר זה ראיתי במו עיניו של אריה-לייב. אריה-לייב – זה שמי בישראל. ויותר מזה לא יכולתי לראות כלום, לפי שהבריות, שנרתעו לאטם מאצל קברו של סאבקה, עקרו רגליהם וברחו כמפני שריפה. הם נישאו במרכבות, בעגלות וברגל. ורק הארבעה, שהגיעו באוטומוביל אדום, חזרו בו כלעומת שבאו. תיבת-הניגון ניגנה את שיר-הלכת שלה, המכונית נזדעזעה ונסתלקה ביעף.

– מלך! – אמר, בהביטו אחריה, מוֹיסייקה הסנסני, זה שמנשלני ממיטב המקומות שעל החומה.

עכשיו גלוי וידוע לפניך הכל. גלוי וידוע לפניך, מי ראשון הגה את שם-המפורש “מלך”. היה זה מויסייקה. גלוי וידוע לפניך, מדוע לא קרא כן לא לגראץ' שתום-העין, לא לקולקא המטורף. הכל גלוי וידוע לפניך. אך מה בצע, אם כקודם משקפיים לך על חוטמך, ובנפשך הסתיו?..


המלצות קוראים
תגיות