הנפשות הפועלות
מנדל קריק – בעל עסק של הובלה־בסוסים, בן 62.
נחמה – אשתו בת 60.
בניה – (בנם) בחור טרזני, כבן 26.
ליוֹבקא – (בנם) הוסאר בחופשה, בן 22.
דבוירה – (בתם) בתולה זקנה, בת 30.
אריה־לייב – שמש בבית־הכנסת של בעלי־עגלות, בן 65.
ניקיפור – ראש העגלונים בעיסקו של בית קריק, בן 50.
איוואן פיאַטירובל – נפח, ידידו של מנדל, בן 50.
בן זכריה – רב במולדאוואנקה בן 70.
פומין – סַפָּק, בן 40.
יבדוקיה פּוטאפּוֹבנה חולודנקו – תגרנית בשוק של עופות חיים ושחוטים, זקנה
בעלת־בשרים, עקומת צד. שיכורה, בת 50.
מארוסיה – בתה, כבת 20.
ריאבּצוֹב – פונדקאי.
מיטיה – מלצר בפונדקו של ריאבצוב.
מירון פופיאטניק – חלילן בפונדקו של ריאַבצוב.
מאדאם פופיאטניק – אשתו.
אוּרוּסוב – תּווכן. מדבר בריש גרונית.
סימיון – כפרי קרח.
בוברינייץ – יהודי מרעיש־עוֹלמות. מרעיש מתוך שהוא גביר.
וויינר – גביר מאנפף.
מאדאם וויינר – אשת הגביר.
קלאשה זובאריובה – בתולה מעוברת.
מוסיה בויארסקי – בעל קונפקציה של בגדים תפורים, המכוּנה “שְדָוור”.
סְנקה טוֹפּון – חברו של בניה.
החזן צוויבאק.
העלילה מתרחשת באודיסה ב־1913.
תמונה ראשונה 🔗
חדר־אוכל בבית משפחת קריק. חדר שפל־קומה מרוהט בנוסח קרתני. פרחי נייר, קומודות, גראמופון, דיוקנאות של רבנים, ובצד הרבנים תצלומי־משפחה של אנשי בית קריק – מאובנים, שחורים, שעיניהם בולטות, כתפיהם רחבות כארונות.
חדר־האוכל מותקן לקבלת אורחים. על השולחן, המכוסה מפה אדומה, ערוכים יינות, מעשה־מרקחת, מעשה־מאפה.
הזקנה קריק חולטת תה. מן הצד, על גבי שולחן קטן – מיחם רותח.
בחדר – הזקנה נחמה, אריה־לייב, ליובקא במדי הוּסאר מטוקסים. כובע צהוב ללא מצחון כפוי לו במלוכסן על פניו האדמחומות, סגין ארך־שוליים מכותף לו על גבו. אחרי ליובקא נגררת חרב עקומה. בניה קריק, קשוּט ומקוּשט, כספרדי בשעת חגיגה בכפר, עונב עניבה כנגד המראָה.
אריה־לייב: נו, טוב, ליובקא, יפה מאד… אריה־לייב, שדכנה של מולדאוואנקה ושמש בבית־הכנסת של בעלי־עגלות, מכיר־ויודע עכשיו, קציצת־נטיעות מהי… תחילה מקצצים בנטיעות, מכאן ואילך מקצצים בבני־אדם.. כיבוד־אם כקליפת השום היא בחיינו… אך הבינני נא, ליוֹבקא, ואבין, מה טעם אין הוּסאר שכמוך רשאי לְאַחֵר חופשתו שבוע ימים, עד שתזכה אחותך למַזֵל לה את מזלה?
ליוֹבקא: (גועה בצחוק, בקולו הגס מתגלגלים רעמים). שבוע ימים!.. אתה שוֹיטֶה־שבשוֹיטים, אריה־לייב!.. לאחר שבוע ימים!.. הקאוואלריה – זה לך לא אינפאנטריה. הקאוואלריה יורקת על האינפאנטריה שלך… איחרתי שעה אחת, והוואכמיסטר לוקח אותי אחר כבוד למשכּנו, מזנק לי קצת מיץ מציפור־הנפש, וגם קצת מיץ מנחירי־האף, ולבד מזאת מוסר אותי לדין. שלושה גיניראלים דנים כל פרש, שלושה גיניראלים עם מידאליות בעד מלחמת־הטוּרקים.
אריה־לייב: כך עושים לכל אדם, או ליהודים בלבד?
ליובקא: יהודי, כיוון שרכב על סוס, יצא מכלל יהודים, והרי הוא רוסי לכל דבר. אתה, פשוט, גוֹילֶם, אריה־לייב!.. מה עניין יהודים לכאן?
בעד הדלת הפתוחה למחצה משתרבבים פניה של דבוירקה.
דבוריה: אמא, עד מוצאים אצלך משהו, אפשר לשבור את הראש. להיכן תקעת את השמלה הירוקה שלי?
נחמה: (בלי הבט אל איש, מחטמת לה בריטון). הסתכלי בקוֹמוֹדה.
דבוירה: הסתכלתי בקומודה – אָין.
נחמה: בָּארון.
דבוירה: בארון אָין.
ליובקא: איזו שמלה?
דבוירה: ירוקה עם עָרפית.
ליוֹבקא: דומני שהטאטע שלנו לִקְחֵן אותה.
לבושה־למחצה, מפורכסת־פנים, בסלסלי שיער, נכנסת דבוירה לחדר. היא בעלת־קומה ומסורבלת־בשר.
דבוירה: (בקול עצי). אוֹך, אני מַתָה!
ליובקא: (לאמא), וודאי גילית לו את הסוד, מוּפקרת זקנה, שבּוֹיארסקי יבוא היום להביט את דבוירָה?.. היא גילתה לוֹ. העסק אבוד… עוד מן הבוקר נתתי בו עין. הוא רתם העגלה לשלמה־המלך ולמוּסקה, זלל פת־שחרית, נתפטם ביי"ש, כחזיר־הבר, השליך משהו ירוק אל הדוכן ונסתלק מן החצר.
דבוירה: אוּך, אני מֵתָה! (נושאת קולה בבכיה רמה, תולשת וילונית מעל החלון, רומסתה ברגליך ומשליכתה על הזקנה) הרי לָך!..
נחמה: שתתפגרי! שתתפגרי בעצם היום הזה…
אגב געיה ובכיה יוצאת דבוירה במרוצה. הזקנה טומנת את הוילונות בשידה.
בניה: (קושר עניבה). הטאטע שלנו, מבינים אתם, חס על הנדוניא.
ליובקא: לשחוט זקן כזה לכל החזירים!
אריה־לייב: כך אתה על אבא, ליוֹבקא?
ליובקא: שלא יהיה בּוֹסיאַק.
אריה־לייב: אבא גדול ממך שבת אחת.
ליובקא: שלא יהיה ז’לוֹבּ.
בניה: (נועץ בעניבה סיכה של פנינים). בשנה שעברה רצה סיומקא מוּניש את דבוירה, אך הטאטע שלנו, מבינים אתם, חס על הנדוניא. הוא עשה מן הפאַסאַדה של סיוֹמקה דייסה במיץ־עגבניות והשליך אותו מכל המדרגות.
ליובקא: לשחוט זקן כזה לכל החזירים!
אריה־לייב: על שדכן שכמוני אמר אבן־עזרא: “לוּ יהיו נרות סחורתי, ברנש, יעמוד השמש דום, כבול־עץ, ולא יֵאֵסוֹף עדי מותי…”
ליובקא: (לאמו). מאה־פעמים ביום רוצח אותנו הזקן, ואת שותקת לו, כאבן בקיר. כאן כל רגע יכול החתן לקפוץ עלינו…
אריה–לייב: אמר עלי אבן עזרא: “לו אהיה סוחר בתכריכין, לא יגוועוּן אישים בכל יָמַי, עד סוף כל הדורות, אמן”.
בניה: (סיים את קשירת העניבה, והשליך מעל ראשו את הסבכה הפּטוּלה, המחזקת את התסרוקת, לבש מקטורן קצרצר, מזג כוס יי"ש). לבריאות הנוכחים!
ליובקא: העיקר הבריאות.
אריה־לייב: שיהיה טוב.
ליובקא: (בקול גס). העיקר שיהיה טוב!
החדרה מתגלגל ובא מוסיה בויארסקי, איש זריז ועגלגל. הוא מטרטר בלי הפסק.
בויארסקי: בּרכותַי! ברכותי! (מתיצג). בויארסקי… נעים, נעים יותר מדי!..
אריה־לייב: הבטחת בארבע, לאזאר, ועכשיו שש.
בויארסקי: (מתישב ולוקח מידה של הזקנה כוס תה). אל־אלוהים, אנו חיים באודיסה, ובאודיסה שלנו יש לקוחות, המוציאים מאתנו את הנשמה, כדרך שאתה מוציא חרצן מפרי התמר, יש ידידי־נפש, המוכנים לאכול אותך חיים בלי מלח, על בגדיך ונעליך גם יחד, יש צרות קרוֹני־קרוֹנוֹת, אלף סקאנדאלים. וכי מי שי לו פנאי לתת דעתו על בריאות־הגוף, ומה צורך לו לסוחר בבריאות־הגוף? בקושי קפצתי על רגל אחת לאמבטיות חמות של ים – וישר אליכם.
אריה־לייב: אתה מקבל אמבטיות של ים, לאזאר?
בויארסקי: כל יומיים, כמו שעון.
אריה־לייב: (לזקנה). בצמצום־שבצמצום יש לחשוב חמישים קופיקות האמבטיה.
בויארסקי: אל־אלוהים, יין חדש יש באודיסה שלנו, השוק היווני, פאנקוני.
אריה־לייב: אתה יוצא ונכנס אצל פאנקוני, לאזאר?
בויארסקי: אני יוצא ונכנס אצל פאנקוני.
אריה־לייב: (בתרועת־נצחון). הוא יוצא ונכנס אצל פאנקוני!.. (לזקנה.) בצמצום־שבצמצום – אתה משאיר אצל פאנקוני שלושים קופיקות, לא אוֹמַר – ארבעים.
בויארסקי: סלח לי, אריה־לייב, אם, בתורת צעיר ממך, אשסע את דבריך, פאנקוני עולה לי יום־יום רובל אחד, וגם רובל וחצי.
אריה־לייב: (בהתלהבות). ובכן, אתה בּזבּזן, לאזאר, אתה מופקר, שלא בא כמותו לעולם!.. בשלושים רובל מתפרנסת משפחה, ועוד מלמדים כינור לתינוקות, ועוד חוסכים איכשהו פרוטה כלשהי…
החדרה צפה־ובאה דבוירה. היא לבושה שמלה תפוּזה, סובכי רגליה האדירים מחושקים במנעלים גבוהים.
זוהי ויירה שלנו.
בויארסקי: (קופץ ממקומו). ברכותי! בויארסקי
דבוירה: (בקול צרוד). נעים מאד.
כולם יושבים.
ליובקא: ויירה שלנו קיבלה היום קצת כאב־ראש ממַגהץ.
בויארסקי: לקבל כאב־ראש ממגהץ יכול כל אחד, אבל להיות אדם הגון – דבר זה לא כל אחד יכול.
אריה־לייב: שלושים רובל לחודש להניח על זנב החתוּל… לאזאר, לא היתה לך זכות להיוולד!
בויארסקי: באלפי מחילות מכבודך, אריה־לייב, ואולם על בויארסקי ראוי לך שתדע, שאין הוא מעונין בקאפיטאל, – הקאפיטאל הוא אפס גמור, – בויארסקי מעונין בלהיות מאושר… אני שואל אתכם, יקירַי, מה יוצא לי מזה, שהפירמה שלי מוציאה בחודש מאה – מאה־וחמישים חליפות פלוּס־יחד־עם־זה קומלפלקטים של מכנסיים, פלוּס־יחד־עם־זה מעילים?
אריה־לייב: (לזקנה). יש לחשוב על כל חליפה חמישה רובל ריווח נקי, לא אומר – עשרה…
בויארסקי: ויכ מה היוצא לי מן הפירמה שלי, ואני מעונין אך ורק בלהיות מאושר?
אריה־לייב: ואני אוֹמַר על זה, לאזאר, שםא נעשה את העסק שלנו כבני־אדם, ולא כשארלאטאנים, הרי מוּבטח לך שתהיה מאושר עד יום מותך, לאזאר, לוואי ותזכה למאה־ועשרים… דבר זה אני אומר לך כשַמָש, ולא כשדכן.
בניה: (מוזג יין בכוסות). לקיום המשאלות של שני הצדדים.
ליובקא: (בקול גס). העיקר הבריאות!
אריה־לייב: שיהיה טוב.
בויארסקי: התחלתי בעניין פאנקוֹני. שמעני, מוֹסִיַה קריק, מעשה ביהודי־מחוּצף… אני בא היום במרוצה לפאנקוני, בית־הקפה מלא וגדוש בני־אדם, כּבית־הכנסת ביום־כיפור. בני־אדם סועדים לבם, יורקים על הריצפה, באים לידי עגמת־נפש… אחד יש לו עגמת־נפש מפני עסקי עצמו שהם רעים, אחד יש לו עגמת־נפש מפני עסקי שכנו, שהם טובים. מקום לשבת, בדרך־אגב אָין… כאן קם לו לקראתי מוֹסיה שַאפֵּלוֹן, צרפתי אדם־של־צורה… –להווי ידוע לך, שיקר־המציאות הוא, שיהא צרפתי אדם־של־צורה…קם לו לקראתי ומזמינני אל שולחנו: מוסיה בויארסקי, הוא אומר לי בצרפתית, אני מכבד אותך, בתורת פירמה, ויש לי גג פאנטאסטי לפרווה…
ליובקא: גג?
בויארסקי: אריג, צד עליון לפרווה… גג פאנטאסטי לפרווה, אומר הוא לי בצרפתית, ואני מבקש אותך, בתורת פירמה, לשתות עמי שני קנקנים בירה ולאכול עשרה סרטנים…
ליובקא: אני אוהב סרטנים.
אריה־לייב: עוד זה חסר, שתאמר, כי אתה אוהב צפרדעים.
בויארסקי:…ולאכול עשרה סרטנים…
ליובקא: (בעקשנות). אני אוהב סרטנים!
אריה־לייב: הסרטן – הרי זה צפרדע.
בויארסקי: (לליוֹבקא). במחילת כבודך, מוֹסיה קריק, אם אגיד לך, שהיהודי אינו צריך לכבּד סרטנים, דבר זה נאי אומר לך מתוך השקפה על החיים. יהודי, שמכבד סרטנים, סופו שמתיר לעצמו את הרצועה עם מין הנקבה יותר מכפי שצריך להתיר, הוא יכול לומר ניבול־פה ליד השולחן, ואם קורה לו שיש לו ילדים, הרי מאה־אחוז פאסקודניקים וביליארדיסטים. דבר זה אמרתי ך מתוך השקפה על החיים. ועכשיו שמע מעשה ביהודי־מחוצף…
בניה: בויארסקי!
בויארסקי: אני.
בניה: חַשֵׁב לי, בויארסקי, על רגל אחת, בכמה תעלה לי חליפת־חורף פִּרימָא?
בויארסקי: חַדִטוּרִי, דוּטוּרי?
בניה: חדטוּּרי.
בויארסקי: השוליים אתה מתאר לך – עגולים, או קצוצים?
בניה: השוליים עגולים.
בויארסקי: האריג שלך, או שלי?
בניה: האריג שלך.
בויארסקי: איזו סחורה אתה מצייר לך – אנגלית, לוֹדזאית, או מוסקבאית?
בניה: איזו היא הכי טובה?
בויארסקי: האריג האנגלי, מוסיה קריק, הוא אריג טוב, האריג הלודזאי – זהו שק, שמצוּיר עליו משהו, והאריג המוסקבאי – זהו שק שלא מצויר עליו כלום.
בניה: נקח אנגלי.
בויארסקי: תוספות שלך, או שלי?
בניה: תוספות שלך.
בויארסקי: בכמה זה יעלה לך?
בניה: בכמה זה יעלה לי?
בויארסקי: (שרעיון פתע צץ במוחו). מוֹסיה קריק, אנו משתווה!
אריה־לייב: אתם תשתוו!
בויארסקי: אנו נשתווה… התחלתי בעניין פאנקוֹני…
נשמע קול שאון של מגפיים מסומרים. נכנסים מנדל קריק ושוט בידו וניקיפור ראש העגלונים.
אריה־לייב: (נבוך). עשה, מנדל, הכרה עם מוֹסיה בויאַרסקי…
בויארסקי: (קופץ ממקומו). ברכותי! בויארסקי.
בשאון מגפיים, בלי הבט אל איש, עובר הזקן על־פני החדר עד קצהו. הוא זורק את השוט, יושב על הספה, פושט את רגליו הארוכות והעבות. נחמה כורעת על ברכיה וחולצת את המגפיים מעל רגלי בעלה.
אריה־לייב: (בגמגום), מוסיה בויארסקי סיפר לנו כאן מאודות הפירמה שלו. היא מוציאה מאה־וחמישים חליפות בחודש…
מנדל: בכן, מה אתה אומר, ניקיפור?
ניקיפור: (נשען אל מזוזת הדלת, ועיניו תלויות בתקרה). אומר אני, בַּעלַבִּית, שהבריות מַלעיגים עלינו.
מנדל: מדוע מלעיגים עלינו הבריות?
ניקיפור: הבריות אומרים – אצלכם אלף בעליבתים באורווה, אצלכם ראש־חודש בכל שני וחמישי. אתמול והליכו חיטים לנמל, אַצתי ללישכה לקבל הכסף, והמה – חזור לאחוריך: היה כאן, אומרים הם, האדון הצעיר, בֶּנצִ’יק, ונתן פקודה, לשלם הכּסף לבאנק, כנגד קבלה.
מנדל: נתן פקוּדה?
ניקיפור: נתן פקודה.
נחמה: (חלצה מגף אחד. מנדל פושט לה רגל שניה, הזקנה זוקפת בבעלה עיניים מלאות שנאה ומרטנת בעד שיניה המחוּשקוֹת). שלא תזכה לראות אור־בוקר, רוצח!..
מנדל: בכן, מה אתה אומר. ניקיפור?
ניקיפור: אומר אני, שמעשה־של־גסות עשה היום ליובקא.
בניה: (זוקר את זרִתּוֹ, שותה יין). לקיום המשאלות של שני הצדדים.
ליובקא: העיקר הבריאות.
ניקיפור: הולכנו היום לפַרזֵל את פריילין, בא ליוֹבקא במרוצה לבית־המפחה, פער פיו, כּעביט של שופכין, ומצווה לנפַּח פּיאַטירוּבּל לסַנִדֵל הפרסות בגומי. מיד פרצתי כנגדו. וכי מה אנו, פוליצמייסטרים, אומר אני, או שמא קיסרים אנו, ניקולאים השניים, שנהא מסנדלים בגוּמי? הַבַּעַלַּבָּיִת לא ציווה כן… וליוֹבקא האדים, כסלק זה, ומצווח: מיהו הבעלבית שלך?..
נחמה חלצה את המגף השני. מנדל קם. הוא משך אליו את מפת השולחן. הכלים, התופינים, המרקחת – הכל נתמגר ארצה.
מנדל: ובכן, מי, הבעלבית שלך, ניקיפור?
ניקיפור: (בפנים קודרות). אדוני הוא הבעלבית שלי.
מנדל: ואם אני הוא הבעלבית שלך (הוא ניגש אל ניקיפור ואוחזו בבית חזהו). ואם אני הוא הבעלבית שלך, בכן הרבּץ לזה שרגלוֹ תדרוך באורווה שלי, בשיניים, בעיניים, בציפור־הנפש… (הוא מזעזע את ניקיפור ומטלטלהו מעל פניו.)
בכפיפת קומה, בגשישת רגליים יחפות עובר מנדל את כל החדר אל היציאה. אחריו משתרך ניקיפור.
נחמה: שלא תזכה לראות אוֹר־בוקר, רוצח…
שתיקה.
אריה־לייב: אם אומַר לך, לאזאר, שהזקן לא גמר את בית־המדרש הגבוה לנשים…
בויארסקי:…אז אאמין לך בלי הן־צדק.
בניה: (מושיט ידו לבויארסקי). תיכנס פעם אחרת, בויארסקי.
בויארסקי: אל־אלוהים, הכל קורה במשפחה. פעם קר, פעם חם. ברכותי! ברכותי! אכנס פעם אחרת. (מסתלק.)
בניה קם, מצית סיגרית, טוען על זרועו גלימה טרזנית.
אריה־לייב: על שדכן שכמוני אמר אבן־עזרא: “לוּ אהיה סוחר בתכריכין”…
ליובקא: לשחוט זקן כזה לכל החזירים!
דבוירה נצנחה לאחוריה אל מסעד הכורסה ונתיבבה. שלום! דבוירה קיבלה היסטריקה.
החדרה נכנס ניקיפור. בניה מעביר את הגלימה לזרועו השמאלית ובימינו מכה בפניו של ניקיפור.
בניה: רתום לי את הכרכרה לאדמוני!
ניקיפור: (קילוח רפוי של דם נוזל מאפו). שלמו לי, ואני מתפטר…
בניה: (ניגש כנגד פניו של ניקיפור ואומר בקול לטפני, רוטטני). אתה תמות אצלי היום בלי ארוחת־ערב, ניקיפור ידידי…
תמונה שניה 🔗
לילה, חדר־המשכב של קריק וזוּגתו. קרן של ירח, רוחשת ותכולה, נכנסת בחלון. הזקן ונחמה במיטה־של־זוּג. הם מכוסים בשמיכה אחת. פרועת־השער. ששׂיבתה מזוהמת, יושבת על המצעות, היא מנסרת בקולה, מנסרת בלא הפסק.
נחמה: אצל בני־אדם הכל כדרך בני־אדם… אצל בני־אדם לוקחים לארוחת־הצוהריים עשר ליטרות בשר, עושים מרק, עושים קוֹטלטין, עושים קוֹמפוֹט. האב חוזר מן העבודה, הכל יושבים אל השולחן, בני־אדם אוכלים וצוחקים… ואצלנו?… רבונו־של־עולם, כמה חוֹשך בביתי שלי!
מנדל: תני לחיות, נחמה, תִּישִׁנִי!
נחמה:… בנצ’יק, בנצ’יק כזה, שֶׁמש כזאת בשמיים, והוא שהלך בדרך הזה. היום שוטר אחד, מחר שוטר שני… היום יש לבני־אדם לחם לאכול, מחר יתנו רגליהם בשלשלאות־של־ברזל…
מנדל: תני לנשום, נחמה! תישני!
נחמה:…ליוֹבקא כזה, הנה יחזור הילד מן הצבא, וגם הוא יפשוט ידיו בגזל, וכי מה יעשה הבחור ולא יפשוט ידיו בגזל? האב אוֹיסווּרף, האב אינו נותן לבניו דריסת־רגל בעסק…
מנדל: עשי לילה, נחמה. תישני!
שתיקה
נחמה: הרב אמר, הרב בן זכריה… בוא ראש־חודש, אמר בן זכריה, ולא אכניס את מנדל לבית־הכנסת. היהודים לא יתנוּ לי…
מנדל: (משליך מעליו את השמיכה, יושב בצדה של הזקנה). מה לא יתנו היהודים?
נחמה: יבוא ראש־חודש, אמר בן זכריה…
מנדל: מה לא יתנו לי היהודים, ומה נתנו לי היהודים שלך?
נחמה: לא יניחו, לא יניחו להיכנס לבית־הכנסת.
מנדל: קארבּון קצוּץ נתנו לי היהודים שלך, אותָך, סוּסה בלה, וקבר זה המלא פשפשים.
נחמה: והקאצאפּים מה נתנו לך, מה הקאצאפים נתנו לך?
מנדל: (שוכב). הו, סוּסה בלה על ראשי!
נחמה: יי"ש נתנו לך הקאצאפים, פֶּה מלא עֶרווה, פה מלא זוהמא, ככלב שוטה… בן ששים ושתיים הוא, רבונו־של־עולם, והוא חם כמו תנור, הוא בריא כתנור.
מנדל: הוציאי את שִׁנַי, נחמה, שפכי מרק של ז’ידים לתוך עורקי, כופפי את גבי…
נחמה: חם כמו תנור… בושה וחרפה לי, רבונו־של־עולם!.. (נוטלת את כּרה ושוכבת על הרצפה, בקרן הירח. שתיקה. אחר־כך מתחדש קול ריטוניה.) בערב שבת יוצאים בני־אדם אל מעבר לשער, בני־אדם מצטעצעים בנכדים שלהם…
מנדל: עשי לילה, נחמה.
נחמה: (בוכה). בני־אדם מצטעצעים בנכדים שלהם…
נכנס בניה. הוא בתחתונים.
בניה: אפשר יספיק להיום, חִֻסן־כַּלָה? מנדל מתרומם, הוא זוקף עיניו בבנו. או שאני צריך ללכת לבית־מלון, כדי לישון קצת כמו בן־אדם?
מנדל: (קם מעל המיטה. גם הוא, כבנו, בתחתונים). אתה… אתה נכנסת?
בניה: לשׂכור בשני רובל חדר במלון, כדי לישון קצת כמו בן־אדם?
מנדל: בלילה, בלילה נכנסת?
בניה: היא אמא שלי. שמעת, זַנַאי!
האב ובנו עומדים בתחתונים זה מול זה. מנדל מאַט והולך, מתקרב והולך אל בניה. בקרן הירח מיטרף ראשה הפרוע של נחמה.
מנדל: בלילה, בלילה נכנסת…
תמונה שלישית 🔗
פונדק בכיכר פריבוזנאיה. לילה. הפונדקאי ריאַבּצוב, אדם חולני וקפדני, קורא ליד דוכנו בברית החדשה. שערותיו המאובקות סדורות לו בשני צדי המצח. על במה יושב החלילן שפל־הרוח מירוֹן (בשפת ההמון: מאיור) פוֹפיאטניק. חלילו מפיק נעימת־ריטוטין רפויה. ליד אחד השולחנות יושבים יוונים שחורי־שפם, חתומי־שׂיבה. ומשחקים בקוביה עם סיינקה טוֹפוּן, עמיתו של בניה קריק. לפני סיינקה אבטיח חתוך, סכין פינית ובקבוק מאלאגה. שני מלחים ישנים בְּשִׂימַת כתפיהם היצוקות על גבי השולחן. בקרן־זוויה רחוקה גומע בניחותא מי־זלצר הסַפָּק פוֹמין. פוטאפובנה השיכורה משדלתו שידול כלשהו. ליד השולחן הקדומני עומד מנדל קריק, שיכור, משולהב, כביר־מידות, עם התווכן אוּרוּסוֹב.
מנדל: (מכה באגרוף על השולחן). חושך! בבוֹר־קבר אתה מחזיק אותי, ריאבצוב, בקבר שחור!..
המלצר מיטיה, זקן זוּטא, ששערותיו המכסיפות גזוזות בתספורת “קיפוד”, מביא מנורה ומציגה לפני מנדל.
את כל המנורות ציוויתי! מקהלה דרשתי! את המנורות של כל הפונדק ציוויתי!
מיטיה: הנפט, משמע, לא בחינם הוא ניתן לאנשי־שלוֹמנו, זהו, משמע, טיבו של עניין…
מנדל: חוֹשך!
מיטיה: (לריאַבּצוב). תוספת מאור דורשים
ריאַבּצוב: רוּפּ. 1
מיטיה: קַבֵּל רוּפּ.
ריאבצוב: קיבלתי רוּפּ.
מנדל: אוּרוּסוֹב!
אורוסוב: אני כאן.
מנדל: כמה, אומר אתה, דם זורם דרך לבי?
אורוסוב: על־פי המדע נמצא, שדרך לבו של אדם זורמים במעת־לעת מאתיים פוד דם. ובאמריקה המציאו מין המצאה, ש…
מנדל: עמוד! עמוד!… ואם רוצה אני לנסוע לאמריקה – זה אפשר?
אורוסוב: אפשר בהחלט, ישבת ונסעת…
בהילוך מתערסל, בנדנוד צדהּ העקום. ניגשת אל השולחן פוטאפובנה.
פוֹטאפובנה: מנדל, מַחְמַלִי שלי, לא לאמריקה, לביסאראביה נסע, לקנות גנים.
מנדל: ישבת, אומר אתה, ונסעת?
אורוסוב: על פי המדע נמצא, שארבעה יַמִים אתה עובר – הים השחור, היוֹנִי, האֶגיאי, התיכון, ושני אוקינוסים עולמיים – האוקינוס האטלאנטי והשקט.
מנדל: ואתה אמרת – האדם יכול לעוף דרך יַמִים?
אורוסוב: יכול.
מנדל: דרך הרים, דרך הרים גבוהים יכול אדם לעוף?
אורוסוב: (בתוקף). יכול.
מנדל: (כובש בכפיו את ראשו המדובלל). אין קץ, אין שיעור… (לריאבצוב.) אני אסע! לביסאראביה אסע.
ריאבצוב: וכי מה תעשה שם בביסאראביה?
מנדל: מה שארצה, הוא שאעשה.
ריאבצוב: וכי מה יש לך לרצות?
מנדל: שמעני, ריאַבּצוב, עודני חי…
ריאבצוב: לא חי אתה, באשר קטל אותך האלוהים?
ריאבצוב: ושנות־חייך כמה הן?
קול מן הפונדק: בסך־הכּוֹלֵל – ששים ושתיים.
ריאבצוב: אכן, ששים ושתיים שנה קוטל אותך האלוהים.
מנדל: ריאבצוב, ערמומי אני יותר מן האלוהים.
ריאבצוב: מאלוהֵי הרוּסים ערמומי אתה, ומאלוהי הז’ידים לא.
מיטיה מביא עוד מנורה אחת. אחריו, בזו אחר זו, נכנסות ארבע בתולות שמנות, מנומנמות. בידי כל אחת מהן – מנורה דולקת. האור משתפך על פני הפונדק.
מיטיה: בכן, בּירכת חג־האוּרים עליך! בתוּלות, הקיפו לו, למטורף הזה, במנורות.
הבתולות מציגות את המנורות על השולחן לפני מנדל. נוגהן מאיר את פניו החכליליות.
קול מן הפונדק: הופכים לילה ליום, מנדל?
מנדל: אין שיעור.
פוטאפובנה: (מושכת בשרוולו של אורוסוב). אבקש את חסדו הטוב עלי, ישתה נא עמי, אדוני… הנה סוחרת בתרנגולות אני בשוק, תרנגולות של אשתקד תוקעים לי הכפריים כל הימים, שמא לצמיתוּת נגזרתי לתנגולות הללו? אדוני־אבי גנן היה, גנן ראשון־במעלה. אני, כיוון שאראה איזה תפוּח שיצא לתרבות רעה, מיד אני מחזירה אותו למוטב…
קול מן הפונדק: הופכים יום־חול ליום־טוב, מנדל?
פוטאפובנה: (לסוטתה נתפשקה על חזה השמן, היי"ש, החוֹם, ההתלהבות שמים לה מחנק.) מנדל ימכור את העסק שלו, נקבל, בעזרת האל, כסף, אזי נסע עם החמוּדָה שלנו אל הגנים, על ראשינו, ישמע־נא, אדוני, יהיו ציצים פורחים ויורדים מעצי התּרזָה.. מנדל, מחמדי, אוצרי שלי, בתו של אדוני־אבי אני!…
מנדל: (ניגש אל הדוכן), ריאבּצוֹב, עיניים היו לי… שמעני, ריאבצוב, עיניים חזקות מטלסקופים היו, ומה עשיתי בעיני שלי? רגליים מהירות מקַטָרים היו לי, רגלי שלי על פני יַמִים מהלכות היו, ומה עשיתי ברגלי שלי? מבית־המִזְלוֹל לבית־הכּיסא, מבית ־הכסא לבית־המיזלוֹל… רצפות מטאטא הייתי בפרצוף־פני, ועכשיו אגדל גנים.
ריאבצוב: גַדֵל. וכי מי אינו מניח לך?
קול מן הפונדק: יימָצאו – לא יניחו. ידרכו על זנבו – ולא יזוז…
מנדל: ציוויתי לזַמֵר! תֵּן צִבָאִי, מוזִיקאנט… אל תוֹציא את הנשמה… תן חיים! תן עוד!
מיטיה: (לאורוסוב בלחש). שיבוא פומין, או עוד לא?
אורוסוב: עוד לא. (לכלי זמר). הוסיף משהו, מאיור!
קול מן הפונדק: אין צורך להוסיף, המקהלה באה. פיאטירוּבל משך לכאן את המקהלה.
נכנסת המקהלה – עוורים בכותונות אדומות. הם נתקלים בכסאות, מגששים לפניהם במקלות־אגמוֹן שבידיהם. מוביל אותם הנפח פיאטירוּבּל, איש האַזאַרדי, ידידו של מנדל.
פיאטירובל: מן השינה עקרתי את בני־השטן. לא נזמר, אומרים הם, זמירות. לילה, אומרים הם, מסוף העולם ועד סופו, שַרנוּ דיינו… ואתם, אומר אני, לפני איזה אדם, אומר אני, אתם עומדים?!
מנדל: (חש אל ראש־המזמרים שעוור הוא, חטוּט־פנים וגבה־קומה). פיידיה, לביסאראביה אני נוסע.
העוור: (בקול באס עבה ועמוק). סע והצלח, בַּעלַבָּיִת!
מנדל: זָמֵר, פיידיה, זֶמר הבה לי.
העוור: “אגם הבּאַיקאַל” — לזמר?
מנדל: זֶמֶר!
העוורים: (מכוונים הגיטארות, הבאסים המשוכים שלהם פותחים בזמר):
הָדוּר וְנָאֶה הוּא אֲגַם הַבַּיְקַל,
הָדוּר וְנָאֶה הוּא אֳנִי־הַמִּכְמֶרֶת,
אֵי, בַּרְגוּזִין, שָׂא דָכְיָךָ, הַגַּל:
לֹא אֲרֻכָּה עוֹד הַדֶּרֶךְ!
מנדל: (מטיח בחלון בקבוק שנתרוקן). הֲך!
פיאטירובּל: אח, זה גבר, ממזר־הכלבים!
מיטיה: (לריאבצוב). כמה נחשוב לו במחיר הזכוכית?
ריאבצובּ: רוּפּ.
מיטיה: קבל רוּפּ.
העוורים: (שרים)
אָרְכוּ נְדוּדַי בֵּין סַלְעַי־הַמָּגוֹר,
כָּבְדו אֲזִיקֵי הַבַּרְזֶל, בָּם אֻסַּרְתִּי,
חָבֵר עֲזָרַנִי לָנוּס, וּבַדְּרוֹר
הֶחְלַפְתִּי כֹּחִי וְנִנְעַרְתִּי…
מנדל: הָךְ!
פיאטירובל: שטן, ולא זקן!
קולות מן הפונדק:
— הנה זה מתהולל – עצוּם!..
— איזה עצוּם… מתהולל כרגיל.
— כרגיל אין זה כך. מת עליו מישהו?
— איש לא מת עליו… מתהולל כרגיל.
— והסיבה מהי, בסיבת מה מתהולל הוא?
ריאבצוב: צא ודע הסיבה, פלוני כסף יש לו – גִלַל הכסף הוא מתהולל, פלוני אין לו כסף – גלַל העוני הוא מתהולל. האדם גלָל כל הגלָלים הוא מתהולל…
הזמר רועם בעוצמה גוברת והולכת. בחלון השבור מתנועע כוכב. הבתולות המנוּמנמוֹת נצבו ליד אמוֹת־הספים, תמכו שדיהן בידיהן המחוספסות ופתחו בזמר. מלח מתנודד על רגליו הגדולות, המפושקות, ומתלווה בטנוֹר צלול.
מִשִּׁילְקָה וְנֶרְצִ’ינְסְק עַכְשָׁו לֹא אִירָא,
מִשְׁמַר הַרְרֵי־אֲקָטוּי לא תְפָסַנִּי,
הִצַּלְתִּי נַפְשִׁי מִשִּׁנֵּי הַחַיָה,
כַּדּוּר הַצַּלָּף לֹא הִכַּנִִּי.
פוטאפובנה: (שיכורה ומאושרת). מנדל, מַחמַלי שלי, בוא, שתה־נא עמי! נשתה־נא לחיי החמוּדה שלנו!
פיאטירובל: פרצופו של שומר־הסף פצפץ בדוֹֹאר. זהו זקן! עמודי־טלגרף היה גונב ומביא הביתה על כתפיו…
הָלַכְתִּי בַּלַּיְלָה וּלְאוֹר הַחַמָּה,
נֶחְבָּא בֵּין עָרִים מֵעֵינֵי הָאוֹרְבִים לִי,
נָשִִׁים שֶׁׁבַּכְּפָר לִי פָּרְסוּ מִלַּחְמָן,
מָחוֹרְקָה נָדְבוּ בַּחוּרִים לִי…
מנדל: כופפי את גבי, נחמה, מרק־של־ז’ידים שפכי לי לתוך עורקי!.. (מתנפל ארצה, מקרטע, מתאנח, גועה בצחוק.)
קולות מן הפונדק:
— ממש פיל!
— ראיתי – גם הפילים בוכים…
— שקר, הפילים אינם בוכים…
— אני אומר לך, בכה ושפך דמעות כמים…
— בגן־החיות הרגזתי פעם פיל אחד…
מיטיה: (לאורוסוב). שֶׁיִגש פוֹמין, או עוד לא?
אורוסוב: עוד לא.
הזמרים מזמרים במלוא כוחם.
הָדוּר וְנָאֶה הוּא אֲגַם הַבַּיְקַל,
הֵי, מִפְרָשִׂי, כַּפְתָּנִי הַקָּרוּעַ.
אֵי, בַּרְוגוּזִין, כְּבָר נִשָּׂא בַּגַּלְגַּל
קוֹל הָרְעָמִים וְהָרוּחַ…
בקולות מתייפחים מחדווה שרים הזמרים את פסוקי־הסיום. בתום הזמר, הם קמים ומסתלקים כלפי פקודה.
מיטיה: וזה הכל?
ראש־המזמרים: דיינו.
מנדל: (קפץ מעל הרצפה ורקע ברגליו). צְבָאִי הבה לי! חיים הבה, מוזיקאנט!
מיטיה: (לאורוסוב). שֶׁיִגש פוֹמין, או עוד לא?
אורוסוֹב: זה הרגע!
מיטיה קורץ עין לפומין. היושב בקרן־זווית רחוקה. פומין ניגש במרוצה אל שולחנו של מנדל.
פומין: ברוך היושב!
אורוסוב: (למנדל). ועכשיו, יקירי, הסדר הוא כּך – עת לצחוק, ועת לעשות. (שולף גליון נייר כתוב כולו.) ובכן לקרוא?
פומין: אם אין את נפשך. דרך־משל, לרקוד, הרי אפשר לקרוא.
אורוסוב: ובכן, לקרוא את הסכום?
פומין: סובר ומקבל הצעתך.
מנדל: (לוטש בפומין את עיניו ונרתע לאחוריו). ציוויתי לשיר…
פומין: עת לשיר ועת להולל, ובבוא שעַת המוות – מות נָמוּת.
אורוסוב: (ַ). “…אשר בהתאם לסעיפים הנ”ל, הנני מוסר לפוֹמין וואַסילי ייליסייביץ' לקניין פרטי גמור את עסק ההובלה־בסוסים שלי על כל האינוונטאר המפורט בזה…"
פיאטירובל: פומין, תן דעתך, לץ שכמוך, איזה סוסים לוקח אתה! סוסים אלו מיליון חיטים הובילו, חצי־עולם פחם טלטלו ומשכו, את כל אודיסה אתה נוטל מאִתנו עם הסוסים הללו…
אורוסוב: “…ובסך הכולל, שנים־עשר אלף רובל, ששליש מהם יסולק בשעת חתימת החוזה, והשאר…”
מנדל: (מורה באצבע כלפי הטורקי. היושב בקרן־זווית ומעשן נרגילה בנחת). בן־אדם יושב שם, בוחן אותי.
פיאַטירובל: נכון, בוֹחן… אֲנו, התגוששו! (לפוֹמין.) חי־אלוהים, מיד יהרוג בן־אדם.
פומין: ואולי לא יהרוג.
ריאבצוב: אל תשתטה, שוטה! אורח זה – טורקי הוא, איש קדוש.
פוטאפובנה: (גומעת מן היין גמיעות דקות וצוחקת צחוק של אושר). בתו של אבא שלי!
פומין: הנה כאן, יקירי, כאן עליך לחתום.
פוטאפובנה: (טופחת על חזהו של פומין). כאן הוא אצלו, אצל וואסקה, הכסף, כאן הוא!
מנדל: עלי לחתום, אומר אתה?… (בגשישת מגפיו הולך על־פני כל הפונדק אל הטורקי, יושב על ידו.) וכמה, איש נלבב, בתולות היו לי בימי חֶלדי. וכמה אושר ראיתי, גם בית בניתי, גם בנים גידלתי, – מחירו של כל זה, איש נלבב, שנים־עשר אלף. ולאחר מכן הקץ – פַח נפשך!
הטורקי משתחווה, משיק ידו אל לבו, אל מצחו. מנדל מנשקו בזהירות על שפתיו.
פומין: (לפוטאַפוֹבנה). צחוק. משמע, אתם עושים לי?
פוטאפובנה: הוא ימכּור וואסילי ייליסייביץ', יד אשלח בנפשי, אם לא ימכור!
מנדל: (חוזר ומטרף בראשו). איזה שעמום!
מיטיה: הרי לך שעמום – לשלם צריך.
מנדל: הסתלק!
מיטיה: אין דבר, תשלם!
מנדל: אהרוג!
מיטיה: תתן את הדין.
מנדל: הסתלק, אני רוצה לישון…
מיטיה: אינך משלם? אוֹךְ, רעים נלבבים, מיד אני רוצח נפש!
פיאטירובּל: לאט לך לרצוח. כמה אתה פושט ממנו במחיר חצי־בקבוק?
מיטיה: (נתרתח). אני ילד רע, אני נושך!
מנדל בלי להרים ראשו, משליך את הכסף מכיסו. המעות מתגלגלות על הרצפה. מיטיה זוחל אחריהן, מאספן. בתולה מנומנמת נושפת כלפי המנורות, מכבה אותן. חושך. מנדל ישן, וראשו על גבי השולחן.
פומין: (לפוטאפובנה). תוקעת חוטמך בין הרגליים… מכשכּשת בלשונך, ככלב בזנבו… את כל המוזיקה קלקלת!
פוטאפובנה: (סוחטת דמעות מן הקמטים המעוכים, המזוהמים). וואסילי ייליסייביץ', על בתי מרחמת אני..
פוטאפובנה: הז’ידים פשטו עלינו כמו כינים.
פומין: הז’יד לחַכָם אינו מכשוֹל.
פוטאפובנה: הוא ימכור, וואסילי ייליסייביץ', יעמיד פנים קצת וימכור.
פומין: (באיוּם, לאט־לאט), ואם לא ימכור, הרי בשם ישו המושיע, בשם אלוהינו המושל־בכל נשבעתי לך, זקנה בלה, נחזור הביתה – פסים־פסים של עור אֲפַסְפַּס מעליך!
תמונה רביעית 🔗
עלית־גג של פוטאפובנה, הזקנה מקושטת בשמלת־צבעונין חדשה, שוכבת על אדן החלון ומגלגלת שיחה עם שכנתה. מבעד החלון נראה נמל, ים מתנוצץ. על השולחן ערימת מַקָחוֹת – גזָר של ארג, נעלי אשה, סוכך של משי.
קול השכנה: היכּנסי פעם, תִתהדרי, תתגַדרי לפנינו…
פוטאפובנה: אבוֹא, אבוֹא, אכּנס אצלכם…
קול השכנה: כי הנה שתים־עשרה שנה רצופות מְתָגְרוֹת היינו בשוּרה אחת בשוק־העופות, ופתאום היתה פוֹטאַפוֹבנה ואיננה.
פוטאפובנה: ואפשר לא לצמיתות נגזרתי לתרנגולות הללו. ניכּר הדבר, שלא לעולם עלי להתייסר ביסוּרים…
קול השכנה: ניכר הדבר, שלא לעולם.
פוטאפובנה: הבריות, מן־הסתם, לוטשים עיניהם על פוֹטאפובנה?
קול השכנה: ועוד איך לוטשים! כל אחד מובטח, כי האושר מזומן לו. שים על צלחת ותן לו…
פוטאפובנה: (צוחקת, גופה השמן מפרכס). לא כל אחד יש לו בתולה.
קול השכנה: אך הבתולה, אומרים, כחושה במקצת.
פוטאפובנה: הבשר, יקירתי, כל שהוא קרוב לעצם, הוא מתוֹק יותר.
קול השכנה: הבנים, שמעתי, חופרים לכן בּוֹר..
פוטאפובנה: בתולה ובנים – יד הבתולה על העליונה.
קול השכנה: אף אני אומרת – על העליונה.
פוטאפובנה: הזקן, אמנם, את הבתולה אינו זונח.
קול השכנה: גנים, אומרת השמועה, הוא קונה לכן.
פוטאפובנה: מה עוד אומרים הבריות?
קול השכנה: אין אומרים דברים־של־ממש, ורק חורצים לשון. וצא, דע את האמת.
פוטאפובנה: נדע, אני אדע… מה אומרים על הבד?
קול השכנה: אומרים, שהזקן שלח לך עשרים אַמה.
פוטאפובנה: חמישים!
קול השכנה: נעליים זוג אחד…
פוטאפובנה: שלושה!
קול השכנה: עזה כמוות אהבתם של זקנים.
פוטאפובנה: מסתבר, שלא לצמיתות נגזרתי לתרנגולות.
קול השכנה: מסתבר, שלא לצמיתות… היכּנסי פעם, תתהדרי, תתגדרי לפנינו.
פוטאפובנה: אבוא, אכנס אצלכם… שלוֹם, יקירתי!
קול השכנה: שלום, יקירתי!
פוטאפובנה גולשת מעל החלון. בהילוך מתערסל, בפיזום־שיר, מהלכת היא על־פני החדר, פותחת את הארון, עולה על כסא, כדי להגיע אל האיצטבה העליונה, שעליה עומד בקבוק של ווֹדקה. שותה, מקנחת בשפופרת ממוּלאה קרם. החדרה נכנסים מנדל, הלבוש בגדי חג, ועמו מאּרוּסיה.
מארוסיה: (בקול צלצלני מאוד). הביטו־נא, להיכן טיפסה לה ציפּוֹרת־הכרמים שלנו, רוּצי נא אל מויסייקה, אמא.
פוטאפובנה: (ברדתה מעל הכסא) ומה לקנות?
מארוסיה: אבטיחים קני, בקבוק יין, חצי־תריסר סקוּמבּריות מעוּשנות… (למנדל.) תן לה רוּבָּל.
פוטאפובנה: לא יספיק רוּבַל אחד.
מארוסיה: אל תתממזרי! יספיק, עוד יהיה עוֹדף.
פוטאפובנה: לא יספיק לי רוּבַל אחד.
מארוסיה: יספיק! תבואי בעוד שעה. (דוחה החוצה את אמה, מגיפה את הדלת, נועלת אותה במנעול).
קולה של פוטאפובנה: אשב לי מאחורי השער, בשעת הצורך – תקראי לי.
מארוסיה: טוב. (זורקת את המגבּעוֹנת על הכּסא, סותרת שערות־ראשה, קולעת צמה זהובה. בקול מלא כוח, שופע צליל וחדווה, היא ממשיכה את סיפורה שנפסק)… באנו לבית הקברות, רואים – השעה אחת. כל הלוויות חלפו, אין נפש חיה, רק בשיחים מתנשקים. הסנדק קבר נחמד יש לו – משהו מתוק־נורא!.. ערכתי את פת־האזכּרה, מאדיירה, שנתת לי, בקבוקים, ורצתי להביא את אבא יוהאן. אבא יוהאן יִשישוֹן הוא, עם עיניים תכליליות, אתה, ודאי, מכיר אותו…
מנדל מסתכל במארוסיה באוות־נפש. הוא רועד ונענה בנהימה, ואין להבין, נהימתו מהי.
הכומר ערך תפילה לעילוי נשמת המת אני מזגתי לו כוס מאדיירה, את הכוס במגבת קינחתי, והוא שתה, ואני שניה נתתי לו… (מארוסיה סיימה את קליעת הצמה, צמררה במסרק את קצה, היא יושבת על המיטה, מתירה את שרוכי נעליה הצהובות, הארוכּות, בנוסח הימים ההם.) קסיינקה זו, כאילו לא על קבר אביה היא עומדת, ישבה לה נפוחה, כעכבר על זנבו, מפורכסת כולה, מצובּעת, את חתנה אוכלת בעיניה. וסרגיי איוואניץ‘, הלז כל הזמן בוּטַרבּרוֹדים מורח לו… ואכן, כדי לקנטר לה, לקסיינקה, אני אומרת לוֹ… מה לךָ, אומרת אני, סרגיי איוואניץ’, שעל קסייניה מאטווייבנה, כלתך שלך, אינך נותן דעתך כלל?… אמרתי, ועבר בשלום. את המאדיירה שלך שתינו עד טיפה אחרונה… (מארוסיה חולצת נעליה וגרביה, ניגשת יחפה אל החלון, מותחת על פניו את הווילון). בת־סנדקי בכתה בלי הרף, ואחר־כך הוורידו לחייה, כעלמה, יפיפיה – מתוקה־נורא! גם אני למדתי– ולסרגיי איוואניץ' (מארוסיה מגלה את כנף השמיכה): אַיידָה, סרגיי איוואניץ‘, ללאנזָ’רון, להתרחץ! והוא: אַיידה! (מארוסיה גועה בצחוק, מושכת השמלה מעליה, וזו נחלצת בקושי.) וּקסיינה זו, משמע, כל גבה מלא מורסיות, ואת רגליה שלוש שנים לא רחצה… מיד פערה פיה עלי (מארוסיה מכוסה למעלה ראש בשמלתה שהוסרה למחצה): את, כלומר, מחזיקה פאַסוֹן, את אינטרסאנטית, את כך, ואת כך, על כספו של הזקן את מתחשקת, נו, סופך שיעיפו לך מן הכסף הזה… אמרתי לה: היודעת את מה, קסיינקה, – כך אמרתי לה, – אל נא, קסיינקה, אל תרגיזי את הכלבים שלי… סרגיי איוואניץ’ שומע שיחתנו, מתפקע מצחוק!.. (בזרוע חשופה, זרוע־עלומים יפה־להפליא, מושכת מארוסיה אליה את מנדל. היא פושטת את מקטורנו מעליו ומשליכה את המקטורן על הרצפה.) נו, בוא הנה, אמור – מאַרוּסיצ’קה…
מנדל: מארוּסִיצִ’קָה!
מארוסיה: אמור – מאַרוּסיצ’קה, חוֹמֵד שלי…
הזקן מחרחר, מפרפר, ספק בוכה, ספק צוחק.
(בחיבוב.) אִי אתה, פרצוף!
תמונה חמישית 🔗
בית־הכנסת של חברת בעלי־העגלות במולדאוואנקה. קבלת־שבת. נרות דולקים. לפני העמוד – החזן צוויבּאק בטלית ובמגפיים. הקהל – מסיחים עם רבונו־של־עולם בקול מחריש־אוזניים, מתשוֹטטים על־פני בית־הכנסת, מתנועעים, מתרקקים. פתאום עוקצתם דבורת־החסד, והם פולטים קריאות של־רעם, מתלווים לרינת החזן בקולי־קולות של מצוות־אנשים־מלומדה, משתתקים, שעה ארוכה ממללים להם דרך אינפוף וחוזרים ומנהמים כּשוורים שננערו. בירכּתי בית־הכנסת, על גבי גמרות גדולות רכוּנים שני יהודים קדמונים, שני ענקים בעלי־גרמים ובעלי־גבנונים, שזקנם צהוֹב ומצוּדד בעקמוּמיוּת. אריה־לייב, השמש, מהלך לו בין השורות הילוּך של גדלוּת. בספסל הקדומני, בכותל המזרח, יהודי בעל־כרס, שלחייו משורבּטות, מפוקסות ועוטות אודם, דיחק בין ברכיו ילד כבן עשר. האב תוקע את פני הבן בסידור. בספסל הצדדי – בניה קריק. מאחוריו יושב סנקה טוֹפוּן. הם מעמידים פנים, שאינם מכירים איש את רעהו.
החזן: (קורא בקול). לכו נרננה לאדוני, נריעה לצור ישענו!
בעלי־העגלות מחרים אחריו ברינה. המולת מתפללים.
ארבעים שנה אקוּט בדור, ואומר… (במיעוך הקול.) אריה־לייב, עכברושים!
אריה־לייב: שירו לה' שיר חדש, הוי שיר חדש, שיר חדש, שירו לה'. (ניגש אל אחד המתפללים). בכמה השַחַת?
יהודי: (מתנועע בחוזקה). נתיקרה.
אריה־לייב: הרבה?
היהודי: חמישים וּשתיים קוֹפיקות.
אריה־לייב: נחיה ונגיע עד ששים.
החזן: לפני ה'. כי בא לשפוֹט הארץ… אריה־לייב, עכברושים!
אריה־לייב: די לצרוח, פרא־אדם!
החזן: (במיעוך הקול) אם אראה עוד עכברוש אחד – אני עושה צרות.
אריה –לייב: (בשלוות־רוח). לפני ה' כי בא… כי בא, אוי, כי בא, לפני ה'… בכמה שיבּולת־שועל?…
יהודי ב: (בלי הפסיק התפילה). קארבּון וארבע, קארבּון וארבע…
אריה־לייב: אפשר להשתגע!
יהודי ב: (מתנועע בשצף־קצב). יהיה קארבון ועשר, יהיה קארבון ועשר…
אריה־לייב: אפשר להשתגע! לפני אדוני — כי בא, כי בא…
הכל מתפללים. בדומיה שנשתררה נשמעים דברי שיחתם המקוטעת, המעומעמת, של בניה קריק וסנקה טופון.
בניה: (מורכן על הסידור). נו?
סנקה: (מאחורי גבו של בניה). יש עסק.
בניה: אין עסק.
סנקה: עסק סיטוני.
בניה: מה אפשר לקחת?
סנקה: אריגים.
בניה: הרבה אריגים?
סנקה: הרבה.
בניה: מי השוטר?
סנקה: שוטר לא יהיה.
בניה: שומר־לילה?
סנקה: השומר־לילה מקבל חלק.
בניה: השכנים?
סנקה: השכנים מסכימים לישון.
בניה: מה אתה בעסק הזה?
סנקה: חֵצי.
בניה: אין עסק.
סנקה: ירושת אביך אתה מפסיד?
בניה: ירושת אבי אני מפסיד.
סנקה: מה אתה נותן?
בניה: אין עסק
הרעים קול יריה. החזן צוויבאק הרג ביריה עכברוש, שעבר במרוצה על־פני העמוד. המתפללים זקפו עיניהם בחזן. הילד, הלחוּץ בין ברכיו המשעממות של אביו, מתחבט, מנסה להחלץ. אריה־לייב קפא תחתיו בפעירת הפה, בעלי־הגמרא הגבּיהו פנים גדולות, אדישות.
הכרסתן מפוקס־הלחיים: צוויבאק, זהו מעשה בּוֹסיאַק!
החזן: הסכמתי להתפלל בבית־כנסת, ולא בדיר של עכברושים. (הוא מושך את קנה־האקדוח, מנער מתוכו את התרמיל.)
אריה־לייב: אַי, בּוֹסיאק! אַי, ז’לוֹבּ!
החזן: (מורה באקדוחו כלפי העכברוש ההרוג). הביטו על עכברוש זה, יהודים, קראו לבריות, יאמרו־נא הבריות, אם לא פרה היא זו…
אריה־לייב: בוסיאק, בוסיאק, בּוֹסיאַק!..
החזן: (בקור־רוח). הקץ לעכברושים הללו. (הוא מתעטף בטליתו ומקריב לאוזנו את מזלג־הקול.)
הנער פתח סוף־סוף את הסוּגר של ברכי אביו, אץ אל התרמיל, חטפוֹ וברח.
יהודי א: יום תמים אתה רודף אחרי הפרוטה, בא לבית־הכנסת לקבל תענוג – והרי לך!
אריה־לייב: (מיבב). יהודים, זהו מעשה שארלאטאן! יהודים, אינכם יודעים, מה מתרחש כאן! החלבנים נותנים לבוסיאק זה עשרה קארבוינים יותר… כלך לך אצל החלבנים. בוסיאק, נשק להם לחלבנים במקום שראוי לך לנשקם!
סנקה: (טופח באגרופו על גבי הסידור). שיהא שקט! מצאו להם שוק!
החזן: (בהדרת חג). מזמור לדויד!
הכל מתפללים.
בניה: נו?
סנקה: יש אנשים.
בניה: איזה אנשים?
סנקה: גרוזים.
בניה: יש להם נשק?
סנקה: יש להם נשק.
בניה: היכן מצאת אותם?
סנקה: גרים בשכינוּת עם הקונה שלכם.
בניה: עם איזה קונה?
סנקה: הקונה את העסק שלכם.
בניה: איזה עסק?
סנקה: העסק שלכם – הקרונות, הבית, כל כלי־הרכב.
בניה: (הופך פניו). השתגעת?
סנקה: בעצמו אמר.
בניה: מי אמר?
סנקה: מנדל אמר, אביך… נוסע עם מארוּסקה לבייסאַראַביה לקנות גנים.
המולת המתפללים.
בניה: השתגעת.
סנקה: הכל יודעים.
בניה: הישַׁבע!
סנקה: תבוא עלי הקללה!
בניה: באמך הישבע.
סנקה: שלא אזכה לראות פני אמי בחיים!
בניה: הישבע עוד, נבלה!
סנקה: (דרך זלזול). טפש אתה!
החזן: ברוך אתה אדוני…
תמונה ששית 🔗
חצר בית קריק. שקיעה. השעה השביעית בערב. ליד האורווה, על גבי עגלה, שיצוּלה מזוּקר, בּניה ומנקה אקדוח. ליוֹבקא נשען אל דלת האורווה. אריה־לייב מפרש רזיהם של פסוקי “שיר־השירים” לאותו ילד שבערב־שבת נמלט מבית־הכנסת. ניקיפור מתלבט באין מטרה על־פני החצר. ניכר הוא, שאיזו דאגה בלבו.
בניה: הזמן הולך. פנה דרך לזמן!
ליובקא: לשחוט לכל החזירים!
בניה: הזמן הולך. סור הצידה, ליוֹבקא! פנה דרך לזמן!
אריה־לייב: ב“שיר־השירים” אומר הכתוב: “על משכּבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי”… ומה אומר רש"י?
ניקיפור: (מורה לאריה־לייב כלפי האחים). הנה נצבו להם ליד האורווה כאַלוֹנים.
אריה־לייב: הנה מה שאומר רש“י: בלילות – רוצה לומר: בימים ובלילות. על משכבי ביקשתי… מי ביקש? – שואל רש”י. ישראל ביקש, כנסת ישראל. את שאהבה נפשי… ומיהו שאהבה נפשם של ישראל? – שואל רש"י. ישראל אוהבים את התורה, התורה אוהבת את ישראל.
ניקיפור: אני שואל, מה טעם לעמוד ליד האוּרווה עמידה בטלה?
בניה: עֲלֵה וּצְרַח!
ניקיפור: (מתלבט על־פני החצר) אני את שלי יודע… הסמלונות הולכים אצלי לאיבוד. ובמי שארצה, אחשוד.
אריה־לייב: איש זקן מלמד תורה לילד, ואתה מפריעו, ניקיפור…
ניקיפור: (צוֹוח אך קולו אין בו כוח). לא נמכּרתי לצמיתות לסמלונות שלכם! אני, אם רצונכם לדעת, אח יש לי השוכן בכפר, ועוד כוחו עמו! אני, אם רצונכם לדעת, בחפץ־לב יקחני אחי…
בניה: עֲלֵה וּצְרַח, צרח לך לפני מותך.
ניקיפור: (לאריה־לייב). זקן, אמוֹר־נא, מדוע הם עושים כך?
אריה־לייב: (מגביה אל העגלון עיניים דהוּיות). האחד מלמד תורה, והשני צורח כמו פרה. וכי כך מנהגו של עולם?
ניקיפור: עיניים לך, זקן, אך מה אתה רוֹאה? (יוצא.)
בניה: נתמלא דאגה ניקיפור שלנו.
אריה־לייב: “על משכבי בלילות ביקשתי”. את מי ביקשתי? – אומר רש"י…
הילד: רש"י אומר – תורה ביקשתי.
נשמעים קולות רמים.
בניה: הזמן הולך. סוּר הצדה, ליוֹבקא, פנה דרך לזמן!
נכנסים מנדל, בּוֹבּרינייץ, ניקיפוֹר, פיאטירוּבל בגילופין.
בוברינייץ: (בקול מחריש־אוזניים). אם לא אתה, מנדל, תוביל את החיטה שלי לנמל, מי איפוא, יוביל אותה? אם לא, אצלך, מנדל, אלך, אצל מי, איפוא, אבוא?
מנדל: יש בעולם אנשים חוץ ממנדל. יש בעולם עגלות חוץ משלי.
בוברינייץ: אין באודיסה עגלוֹת חוץ משלך… או שמא תשלחני אל בּוּציס עם הפגרים שלו, ששלוש רגליים להם, אל ז’וּראַבליוֹנוֹק עם הטראַנטעס שלו?…
מנדל: (בלי הבט אל הבנים). אנשים מסתובבים כאן ליד האורווה שלי.
ניקיפור: נתיצבו להם כאלונים מצורעים.
בוברינייץ: תרתום לי מחר עשרה זוגות, מנדל, תוביל את החיטה, תקבל כסף, תגיח כּוֹיסָה אל פיך, תתן קולך בזמר… אַי, מנדל!
פיאטירובל: אַי, מנדל!
מנדל: למה מסתובבים אנשים ליד האורווה שלי?
ניקיפור: בַּעלַבּית, בשם האלוהים!..
מנדל: נוּ?
ניקיפור: ברח מן החצר, בּעלבּית, לפי שבניך…
מנדל: מה בָּני?
ניקיפור: בניך מבקשים לשבר לך את העצמות.
בניה: (קפץ מעל העגלה ארצה. משפיל ראשו ומדבר בחיתוך־הברות) נזדמן לי לשמוע מפי אנשים זרים, לי ולאחי ליוֹבקא, שאתה מוכר, אדוני־אבי, את העסק, שיש בו גם קורטוב של זיעת־אפיים שלנו…
שכנים שעברו בחצר מתקרבים אל בני בית קריק.
מנדל: (מביט ארצה). אנשים, בעליבתים…
בניה: נכון שמענו, אני ואחי ליוֹבקא?
מנדל: אנשים ובעליבתים, ראו נא את דמי שלי (מגביה ראשו), דמי שלי המרים ידו עלי…
בניה: נכון שמענו, אני ואחי ליוֹבקא?
מנדל: אוי, לא תזכו אצלי… (הוא מתנפל על ליוֹבקא, מפילו ארצה, מכה בפניו.)
ליובקא: אוי, נזכה!…
השמים הוצפו בדם השקיעה. הזקן וליוֹבקא מתגלגלים אל אחורי הדיר.
ניקיפור: (נשען אל קיר). אוֹך, חטא ועוון…
בוברינייץ: ליוֹבקא, את אבא?!
בניה: (בחמת־יאושו). ניקישקא, באָשרי אני נשבע לך, הוא את הסוסים, את הבית, את החיים – את הכל זרק לרגלי הבתולה!
ניקיפור: אוך, חטא ועוון…
פיאטירובל: אהרוג כל מי שיפריד! לא לזוז, לא להפריד!
קול נחרה וקול אנחות מגיעים מאחורי הדיר.
לא נולד עוד אדם בארץ נגד מנדל.
אריה־לייב: הסתלק מן החצר, איוואַן.
פיאטירובל: במאה רובל אני מתערב…
אריה־לייב: הסתלק מן החצר, איוואַן.
הזקן וליובקא מתגלגלים ושבים מאחורי הדיר. הם קופצים ועומדים על רגליהם, אך מנדל חוזר ובמכת־אגרוף מפיל את בנו ארצה.
בוברינייץ: ליובקא, את אבא?!
מנדל: לא תזכה אצלי! (הוא רומס את בנו ברגליו.)
פיאטירובל: במאה רובל אני מתערב עם כל אדם…
מנדל: לא תזכה!
בניה: אוי, נזכה! (מנחית בכוח את קת האקדוח על ראש אביו.)
דומיה. משתפלים והולכים יערות־השקיעה העולים באש.
ניקיפור: עכשיו רצחו.
פיאטירובל: (גוחן על מנדל, המוטל בלי נוֹע.) מיש…
ליוֹבקא: (מתרומם, בהאחז אגרופיו באדמה, בוכה ורוקע ברגלו). הוא מתחת לחגורה הכה אותי, כלב!
פיאטירובל: מיש!..
בניה (הופך פניו אל קהל הסקרנים). מה שכחתם פה?
פיאטירובל: ואני אומר – עוד לא עֶרב. עוד מהלך אלף פרסה עד הערב.
אריה־לייב: (על ברכיו לפני הזקן שהופל). אַי, איש רוסי, מה טעם להרעיש, כי עוד לא ערב, ועיניך הרואות, שהיה אדם ואיננו?
ליובקא: (קילוחים עקלקלים של דם ודמעות ניגרים על פניו). הוא מתחת לחגורה היכה אותי, כלב!
פיאטירובל: (פורש בהילוך מתנודד). שניים – נגד אחד.
אריה־לייב: הסתלק מן החצר, איוואן.
פיאטירובל: שניים – נגד אחד… בושה, בושה על כל מוֹלדאבַה! (יוצא ברגליים כושלות.)
אריה־לייב מוחה בממחטה רטובה את ראשו המחוץ של מנדל. מירכתי החצר הגה ובאה בלי ביטחון נחמה. היא כורעת על ברכיה בצד אריה־לייב.
נחמה: אל תשתוֹק, מנדל.
בוברינייץ (בקול מעובה): חדל להעמיד פנים, לץ זקן!
נחמה: צעק משהו, מנדל!
בוברינייץ: קום, בַּעְלַגוּלָה זקן, שטוֹף גרגרתך, הגיח כּוֹיסַה אל פיך…
על הארץ, בפישוק רגליים יחפות, יושב ליובקא. בלי חיפזון הוא רוקק מפיו סרטים ארוכים של דם.
בניה: (הבריח את קהל הסקרנים אל קרן־זווית, לחץ אל הקיר בחור כבן־עשרים, שניטלטלה דעתו מגודל־הפחד, ואחזו בבית־חזהו). נוּ־נו, להתפזר.
דומיה. ערב. אפילה כחולה, אך מעל לאפילה עדיין השמיים עוטים ארגמן, נאפּדים בלהט, מחוּפּרים בבורות של אש.
תמונה שביעית 🔗
דיר־העגלות של בית־קריק – סמלונות שהוטלו לערימה, כרכרות שהותרו מריתמתן, כלי־ריתמה, נראה חלק מן החצר.
בפתח אל שולחן קטן יושב בניה וכותב. עליו מסתער סמיון, כפרי מסורבל וקרח, אילך ואילך מתרוצצת שם מאדאם פוֹפיאטניק. בחצר על גבי עגלה שיצולה מזוקר יושב מאיוֹר, ורגליו הקצרות משולשלות למטה. לא הקיר שעוּן שלט חדש. עליו – באותיות זהב: “עסק של הובלה בסוסים מנדל קריק ובניו”. השלט מעוטר במחרוזות של פרסות־ברזל ושוטים מצולבים.
סמיון: לא איכפת לי כלום… שיהא לי הכסף, ויהי מה.
בניה: (מוסיף לכתוב). אתה מתחצף, סמיון.
סמיון: שיהא לי כסף, ויהי מה… את הגרגרת אטרוף!
בניה: איש נלבב, אני יורק עליך!
סמיון: להיכן תקעת את הזקן?
בניה: הזקן חולה.
סמיון: הנה כאן על הקיר היה כותב, כמה מגיע בעד שבולת־שועל, כמה בעד השחת – הכל־בכל. והיה משלם. עשרים שנה הובלתי אצלו, ולא ראיתי עוול.
בניה: (קם) אצלו היית מוביל, ואצלי לא תוביל, הוא היה רושם על הקיר, ואני לא ארשום, הוא היה משלם לך, ואני, אולי, דווקא לא אשלם, לפי ש…
מאדאם פופיאטניק: (במורת־רוח יתירה סוקרת את הכפרי). בן־אדם, כשהוא טפש, – הרי זה פּאַסקוּדי מאד.
בניה:… לפי שאתה יכול למות אצלי היום בלי ארוחת־ערב, איש נלבב.
סמיון: (נתפחד, אך עדיין מעמיד פנים של תקיפות). שיהא לי הכסף, ויהי־מה…
מאדאם פופיאטניק: אינני פילוסוף, מוֹסיה קריק, אך רואָה אני, שבעולם חיים בני־אדם שאינם צריכים כלל לחיות בעולם.
בניה: ניקיפור!
נכנס ניקיפור, הוא מביט משיפולי מצחו, מדבר כמי שכפאו שד.
ניקיפור: אני ניקיפור.
בניה: שלם לסמיון ומהיום תקנה אצל גרוֹשֵׁב.
ניקיפור: פועלים באו שם, שואלים, עם מי עליהם לדבר על תנאי העבודה.
בניה: אתי ידברו.
ניקיפור: הטבחית הופכת שם עולמות. הבעלבית לקח אצלה מיחם למשכּוֹן, אצל מי, שואלת היא, עליה לפדות את המיחם?
בניה: אצלי לפדות… את סמיון תפטר לחלוטין. תקנה אצל גרוֹשב שחת חמש מאות פוד…
סמיון: (אחוז תדהמה). חמש מאות?! עשרים שנה הובלתי…
מאדאם פופיאטניק: אדם בכספו יכול להשיג לו גם שחת, גם שיבולת־שועל, גם דברים טובים משחת.
בניה: שיבולת־שוּעל – מאתיים.
סמיון: אינני מסתלק מן ההוֹבלה.
בניה: שכח את הכתוֹבת שלי, סמיוֹן.
סמיון ממעך את כובעו, מטרף בצווארו, מסתלק, הופך את פניו וחוזר ומסתלק.
מאדאם פופיאטניק: מוז’יק פּאַסקוּדי אחד, וכל־כך הרגיז אותך… רבון־העולם, אילו ביקשו בני־אדם לזכור, מי נשאר חייב להם! עוד היום נאי אומרת למאיור שלי: בעלי, בעלי הנַחמַד, ראי הוא מנדל קריק אצלנו לשני הרוּבַּלים העלובים האלה…
מאיור: (בקול עמום ומתרונן) רוּבָּל תשעים־וחמש.
בניה: איזה שני רובלים?
מאדאם פופיאטניק: לא כדאי לדבר, חי אלוהים, לא כדאי לדבר!…ביום החמישי שעבר היה למוֹסיֶה קריק מצב־רוח נֵחמַד, הוא הזמין צבאי… כמה פעמים צבאי, מאיור?
מאיור: צבאי – תשע פעמים.
מאדאם פופיאטניק: ואחר־כך ריקודים…
מאיור: עשרים ואחד ריקוד.
מאדאם פופיאטניק: בסך־הכל יצא לנו רוּבל תשעים־וחמש. ריבון־העולם, לשלם למוזיקאנט – זה היה אצל מוסיה קריק במקום הראשון…
בדשדוש מגפיים נכנס ניקיפור. הוא מביט הצידה.
ניקיפור: פוטאַפובנה באה.
בניה: למה לי לדעת, כי מישהו בא?
ניקיפור: מאיימת.
בניה: למה לי לדעת…
בצליעת רגל אחת מתפרצת פוטאפובנה. הזקנה שיכורה, היא צונחת ארצה וזוקפת בבניה עיניים עכורות, שאינן מנידות עפעף.
פוטאפובנה: הצארים שלנו…
בניה: גופו־של־עניין, מאדאם חוֹלוֹדנֵקוֹ?
פוטאפובנה: הצארים שלנו…
ניקיפור: זה מתחיל!
פוטאפובנה: דז’ז', כדורים של ז’ידים מזמזמים… מפזזים בראש הכדורים – דז'ז'ז'…
בניה: גופו־של־ענין, מאדם חוֹלוֹדֵנקוֹ?
פוטאפובנה: (טופחת באגרופה על הארץ). נכון מאד, נכון מאד! יהא החכם שוֹרר בביתו, והחזיר – לבית־המרזח…
פויאטניק: גברת אינטליגנטית!
פוטאפובנה: (מפזרת מטבעות־נחושת על הארץ). הנה ארבעים קופיקות נשׂתכרתי… קמתי, בטרם בוקר, בדרך־באלטה לכּפריים המתנתי… (מפשילה ראשה כלפי השמיים.) מה השעה עכשיו לפי הערך? כבר שלוש?
בניה: גופו־של־עניין, מאדאם חולודנקו?
פוטאפובנה: (קורצת עין). דז’ז’ז', הטיל כדורדורים…
בניה: ניקיפור!
ניקיפור: נו?
פוטאפובנה: (קורצת לניקיפור ברמיזת אצבע עבה, שיכורה רפויה). והבתולה שלנו, משמע, נתעברה, ניקישה!
פופיאטניק: (נשחופפה ונשתלהבה). אינטריגה, אַי, איזו אינטריגה!
בניה: מה איבדת כאן, מאדם פופיאטניק, ומה את רוצה למצוא כאן?
מאדם פופיאטניק: (משתופפת עיניה הקטנות מתרוצצות, יורות חצים, מזרות גיצים). אני הולכת… אני הולכת… ולוואי שנתראה במזל טוב, בהרבה נחת, בשעה טובה, בשעה מצלחת!.. (היא מושכת את בעלה בידיו, נרתעת לאחוריה, מסתובבת, עיניה נתפזלו ומאירות הצידה באור שחור.)
מאיור נגרר אחרי אשתו ומנענע באצבעותיו, לבסוף הם מתעלמים מן העין.
פוטאפובנה: (ממרחת דמעותיה על פניה המעוכות, הכמושות) בלילה ניגשתי אליה בהתגנב, משמשתי בשדיה, והם כבר מלאו אצלה, בכף־היד לא יתכנסו עוד.
בניה: (פנה זיוו, הוא מדבר בחיפזון, מביט על סביבותיו). איזה חודש?
פוטאפובנה: (בלי ניד־עפעף מביטה אל בניה מעל הארץ). הרביעי.
בניה: שקר!
פוטאפובנה: נו, השלישי.
בניה: מה את רוצה מאתנו?
פוטאפובנה: דז’ז', הטיל כדורדורים…
בניה: מה את רוצה?
פוטאפובנה: (קושרת המטפחת בשולי סנטרה). הַגְרִידָה עולה מאה רובל.
בניה: עשרים וחמשה!
פוטאפובנה: את פועלי־הנמל אזעיק.
בניה: את פועלי־הנמל תזעיקי?.. ניקיפור!
ניקיפור: אני ניקיפור.
בניה: לך אצל לאבא ושאַל אותו, אם הוא מצווה לתת עשרים וחמשה…
פוטאפובנה: מאה!
בניה:…עשרים וחמשה רובּל לגרידה, או אינו מצווה?
ניקיפור: לא אלך.
בניה: לא תלך?! (הוא פורץ אל פרגוד הסיטץ, החוֹצה את דיר העגלות.)
ניקיפור: (תופס בידיו של בניה). בחור, איני מפחד מן האלוהים… ראיתי את האלוהים ולא נבהלתי… אהרוג ולא אבּהל.
הפרגוד מפרפר ומתפשק, יוצא מנדל. לאחורי גבו מופשלים לו מגפיים. פניו כחולים, ותפוחים־מדולדלים כפני מת.
מנדל: פתחו!
פוטאפובנה: (זוחלת על הרצפה). אַי, פחד!
ניקיפור: בעלבית!
אל דיר־העגלות קרבים אריה־לייב וליוֹבקא.
מנדל: פתחו!
פוטאפובנה: (זוחלת על הרצפה). אַי, פחד!
בניה: לך הביתה אל רעיתך, אבא.
מנדל: אתה תפתח לי את השער, ניקיפור, רחימאי שלי…
ניקיפור: (כורע על ברכיו). ברב חסדו אבקשנו, בעלבית, אל נא יבייש עצמו לפני, לפני איש פשוט!
מנדל: מדוע אינך רוצה לפתוח את השער, ניקיפור? מדוע אינך רוצה להניחני לצאת מן החצר, שבה הוצאתי את חיי? (קולו של הזקן גובר, האור מתלקח בתחתיות עיניו.) היא ראתני, חצר זו, אב לבנַי, בעל לאשתי, אדון לסוּסַי. היא ראתה את עוצם כוחי ואת עשרים סוסי האבירים ושנים־עשר קרונותי המפורזלים. היא ראתה את רגלי, הגדולות כעמודים, ואת ידי, ידי החרוצות… ועכשיו פתחו לי, בני היקרים, בטלו־נא היום רצונכם מפני רצוני. אצא־נא מן החצר הזאת, שראתה הרבה מדי…
בניה: לך הביתה אל רעיתך, אבא! (הוא מתקרב אל אביו.)
מנדל: אל תכה אותי, בנצ’יק.
ליובקא: אל תכה אותו.
בניה: בני־אדם שפלים! (אתנחתא.) איך יכולתם… (אתנחתא.) איך יכולתם לומר דבר שאמרתם זה עכשיו?
אריה־לייב: מדוע אינכם רואים, בני־אדם, שעליכם להסתלק מפה?
בניה: חיות־טרף, הו, חיות־טרף!.. (מסתלק מהר, ליובקא אחריו.)
אריה־לייב: (מוליך את מנדל אל ספסל). אנו ננוח, מנדל, אנו נרדם…
פוטאפובנה: (נתרוממה מעל הארץ וגעתה בבכיה). הָרגו את הנשר!
אריה־לייב: (משכיב את מנדל על הספסל מאחורי הפרגוד). אנו נרדם, מנדל…
פוטאפובנה: (צונחת ארצה ליד הספסל, היא מנשקת את ידו המדולדלת, נטולת־החיים, של הזקן) בּני שלי, רחימאי שלי!
אריה־לייב: (מכסה פניו של מנדל במטפחת, יושב ופותח בקול חרישי, מרחוק): ויהי בימים ההם, בימים מקדם, ויהי איש בארץ, ושמו דויד. ויהי האיש רועה־צאן, ולימים מלך, מלך על ישראל, על צבאות ישראל וחכמיו…
פוטאפובנה: (מתיבבת) בּני שלי!
אריה־לייב: וַיַרא דויד רוב עושר וכבוֹד, אך לא ידע שַׂבְעָה… כי הכח יחמוד ויצמא, ויגון ישקיט לבב אנוש. ויהי כי זקן המלך דויד, וירא על גגות ירושלים, תחת שמי ירושלים, את בת־שבע, אשת אוריה החתי שר־הצבא. ובת־שבע שדיה נאים, ורגליה נאות, ותענוגיה רבים במאד־מאד. וַיִשָׁלַח אוריה שר־הצבא אל מולל פני המלחמה, וישכב המלך עם בת־שבע, עם אשת איש בטרם יומת, ושדיה נאים, ותענוגיה רבים במאד־מאד…
תמונה שמינית 🔗
חדר־האוכל בבית קריק. ערב. החדר מוּאר בחוזקה באור מנורה תלויה מעשׂה בית,
בנרות, שנקבעו בנברשות, ובמנורות־תכלת עתיקות־ימים, שהוברגו לתוך הקיר. ליד
השולחן, המקושט בפרחים, המלא וגדוש מטעמים ומשקאות, מתרוצצת וטורחת
מאדאם פופיאטניק, הלבושה שמלת משי. ביכרתי חדר־האוֹכל יושב דוּמם מאיור. חושן־נייר מנופח לו על חזהו, החליל מונח על ברכיו, הוא מנענע באצבעותיו ומטרף בראשו. האורחים מרובים. קצתם מהלכים לאורך החדרים המפולשים, קצתם יושבים ליד הקיר. לחדר־האוכל נכנסת קלאשה זובּאריוֹבה המעוברת. עליה מטפחת מצויצת בפרח־ענק. אחרי קלאשה מתנודד ונכנס ליוֹבקא השיכור, המקושט במדי הוּסאַר מטוקסים.
ליובקא: (מצווח סיגנאלים של חיל־הפרשים).
פָּרָשִׁים־רֵעִים, קָדִימָה!
קָדִימָה שָׁעוֹט!
וּפַעַם בְּפַעַם הָבִיאוּ
לַסּוּסִים לִשְׁתּוֹת.
קלאשה: (גועה בצחוק), אוי, בטני! אוי, אני מַפּילה!..
ליובקה:
שׁוֹק שֶל שְׂמֹאל הַַצְמֵד כַּדִּין
וְהַטֵּה לְצַד יָמִין!..
קלאשה: אוי, אני מתפוצצת!..
עוברים, לקראתם – בויארסקי, הלבוש זיג, ודבוֹירה.
בויארסקי: מַמזֶל קריק, על שחור לא אומר, שהוא לבן, ועל לבן לא ארשה לעצמי לומר, שהוא שחור. בשלושת לאפים אנו מעמידים חנות של קוֹנפֶקציה בדֶריבּאַסובסקאַיה ומסדרים חופה וקידושין בשעה טובה ומוצלחת.
דבוירה: אך מדוע כל שלושת האלפים בבת אחת?
בויארסקי: מפני שיש לנו היום יולי בחוּץ, ויולי – הרי זה לא ספטמבר. סחורה של דֶמִיסֶזוֹן הולכת אצלי ביולי, ובספטמבר הולכים אצלי מעילי־חורף… מה יש לך אחרי ספטמבר? לא כלום. סַנטיאַבּ, אוֹקטיאַבּ גוֹיאַבּ, דִיקאַבּ… על לילה לא אומר, שזה יום, ועל יום לא ארשה לעצמי לומר, שזה לילה…
עוברים. מופיעים בניה ובוברינייץ.
בניה: הכל מוכן אצלך, מאדאם פופיאטניק?
מאדאם פופיאטניק: ניקולאי השני לא יתבייש לשבת אל שולחן כזה!
בוברינייץ: תסביר לי את הרעיון שלך, בניה.
בניה: הרעיון שלי כך הוא: יהודי, שאינו בזיו עלומיו, יהודי, שהתהלך כל ימיו יחף ועירם ומזוהם, כאחד המשולחים לארץ־גזירה באי סאַחאַלין… ועכשיו, כשבעזרת־השם, הוא בא בגיל־העמידה שלו, עליו לעשות סוף לקאטורגה זו שאין לה סוף, עליו לעשות, שהשבת תהא שבת…
עוברים בויארסקי ודבוירה.
בויארסקי: סנטיאַבּ, אוקטיאבּ, נויאבּ, דיקאבּ..
דבוירה: וחוץ־מזה אני רוצה שתאהב אותי קצת, בויארסקי.
בויארסקי: אלא מה לעשות אִתך, אם לא לאהוב אותך? לעשות ממך קציצות? מצחיק, בחיי!..
עוברים סמוך לקיר, תחת מנורת־התכלת, יושב סוחר־בהמות, איש מיושב־בדעתו, ובחור בחליפת־בגדים ומשולשת,2 שרגליו עבות. הבחור מפצח בזהירות גרעיני־חמניות וטומן את הקליפות בכיסו.
הבחור עב־הרגליים: חחחַת בפרצופו, שתיים בפרצופו, והזקן ירד מן הגלגלים.
סוחר־הבהמות: הטאטארים – אפילו הם נוהגים כבוד בזקנים, כִּבְרַת־חַיים אֵינה כִִּבְרַת־שדה.
הבחור עב־הרגליים: אילו היה האיש חי חיים של ממש, והרי… (פולט הקליפות ברקיקה.) והרי חי לו סתם־ככה, ועל מה יש לכבדו?
סוחר־הבהמות: מה יש לדבר עם טיפש?
הבחור עב־הרגליים: בנצ’יק שַחת בלבד אלף פודים קנה.
סוחר־הבהמות: הזקן היה קונה מאה פוד – והספיקו.
הבחור עב־הרגליים: את הזקן בין כה וכה ישחטו הללו.
סוחר־הבהמות: הז’ידים, אתה אומר? את אבא?
הבחור עב־הרגליים: ישחטו עד מוות.
סוחר־הבהמות: צא ודבר עם טיפש…
עוברים בניה ובוברינייץ.
בוברינייץ: ובכן, מה אתה רוצה, בניה?
בניה: אני רוצה, שהשבת תהיה שבת. אני רוצה, שנהיה בני־אדם לא גרועים משאר בני־אדם. אני רוצה להלך כשרגלי למטה וראשי למעלה… הבינות אותי, בוברינייץ?
בוברינייץ: הבינותי אותך, בנצ’יק.
סמוך לקיר יחד עם פיאטירוּבל יושבים, מתנפחים מגדלות, הגבירים וויינר – הבעל ואשתו.
פיאטירוּבל: (מבקש לשווא לשתפם ברגשותיו). רצועות היה פושט מעורם של שוטרים, מכות־רצח היה מכה את שוער הדואר הראשי. לוגים של יי"ש היה שוטה בלי קינוח, את כל אודיסה החזיק בידיו… הנה כזה היה הזקן!
שעה ארוכה מהפך ווינר בלשונו העמוסה, השותתת ריר, אך להבין מהו סח אי אפשר.
(בהיסוס.) כבודו מאנפף?
מאדאם ווינר: (בחימה). נו כן!
עוברים דבוירה ובויארסקי.
בויארסקי: סנטיאבּ, אוקטיאַבּ, נויאבּ, דקאבּ…
דבוירה: וחוץ מזה, אני רוצה ילד, בויארסקי.
בויארסקי: זהו שאמרתי: ילד עם קונפקציה – זה יפה, יש לזה פנים… אבל ילד בלי עסק – וכי מה פנים יש לזה?
בריגוש גדול באה ביעף מאדאם פופיאטניק.
מאדאם פופיאטניק: בן זכריה בא! הרב… בן זכריה…
החדר מתמלא אורחים, בתוכם – דבוירה, ליובקא, בניה, קלאשה זוּבּאריובה, סנקא טופון: עגלונים מתומרקים, חנוונים שהילוכם מתערסל. נשים המצחקות זו לזו.
הבחור עב־הרגליים: לריח הזהב בא גם הרב. הריהו כאן.
אריה־לייב ובוברינייץ מגלגלים לחדר כורסה גדולה. היא טומנת בקרביה המרוטשים את גופו הזערורי של בן זכריה.
בן זכריה: (בקול יבבני). עוד השחר מתעטש עטישה של מעלה, עוד האלוהים בשמיים רוחץ פניו במיים אדומים…
בוברינייץ: (גועה בצחוק, מתוך הנאה מוקדמת מן התשובה המחוכמה שתבוא) מדוע אדומים, רבּי?
בן זכריה:…עודי שוכב על גבי, כמָקָק זה…
בוברינייץ: מדוע על גבו, רבי?
בן זכריה: בבקרים מהפכני הקדוש־ברוך־הוא על גבי, כדי שלא אוכל להתפלל… נמאסו לקדוש־ברוך־הוא תפילותי…
בוברינייץ גועה בצחוק קולני.
עוד לא הקיצו התרנגולות, ואריה –לייב מעירני: יחוש־נא, כבוד הרב, לבית קריק, סעודת־ערב עושים אצלם, סעודת־צוהריים עושים אצלם. אנשי בית קריק יתנו לכבודו מאכל, יתנו לכבודו משקה…
בניה: יתנו לכבודו מאכל, יתנו לכבודו משקה, כל מה שירצה כבוד הרב.
בן זכריה: כל מה שארצה?.. גם את סוסיך תתן?
בניה: גם את סוסַי אתן.
בן זכריה: אם כן, יהודים, רוצו לחברה־קדישא, ריתמו את סוסיו שלו למרכבתם שלהם והסיעוני… לאן?
בוברינייץ: לאן רבי?
בן זכריה: לבית־העלמין היהודי השני, שוֹיטֶה!
בוברינייץ: (גועה בצחוק קולני, מושך הכיפה מעל ראשו של הרב ומנשק לקודקודו המוקרח, הוורוד למראה). אַי, חוּליגאן!.. אֵי, ממזר!..
אריה־לייב: (מציג את בניה). הנה זהו, רבי, בנו של מנדל – בנציון.
בן־זכריה: (לועס בשפתיו). בנציון…בן־ציון… (שותק.) אין זנים זמירים בדברי־משל, בן־ציון, ונשים בדברי־מליצה.
ליובקא: (בקול מחריש־אוזניים). עכוזים על הכסאות, גרגרנים, חִבְשוּ הספסלים!
קלאשה: (מנענעת בראשה, מחייכת). אח, זהו גבר!
בניה: (יורה באחיו מבט של זעם). יקירַי, בבקשה לשבת! מוֹסיה בוברינייץ ישב ליד הרבי.
בן זכריה: (מרַטֵעַ תחתיו בכורסתו), למה אשב עם יהודי זה, הארוך כאורך גלותנו? מוטב שהבאנק הממלכתי (תוקע אצבעו כלפי קלאשה.) ישב על ידי.
בוברינייץ: (בהנאה מוקדמת מן החידוד החדש). מדוע באנק ממלכתי?
בן זכריה: היא טובה מבאנק. אם תכניס בה את הקרן הַכִנֵס היטב – פירות כאלה תתן לך, שזרע־השדה יתקנא בך. אם תהא הקרן שלך גרועה, – כל מעיה יתהפכו להחליף את אסימונך הישן בשקל־זהב חדש… היא טובה מבאנק, היא טובה מבאנק…
בוברינייץ: (זוקף אצבעו). והמבין יבין.
בן זכריה: ואַיה נר ישראל, איה אדון הבית הזה, איה רבי מנדל קריק?
ליובקה: הוא חולה היום.
בניה: רבּי, הוא בריא… ניקיפור!
בפתח מופיע ניקיפור בהמילת החול שלו.
יעלה ויבוא אדוני־אבי עם רעיתו.
שתיקה.
ניקיפור: (בחמת־יאוש). אורחים רחמנים!…
בניה: (לאט־לאט). יבוא אבי.
אריה־לייב: (לבנצ’יק). בנצ’יק, אצלנו, אצל היהודים, אין הבן מבייש את אביו בפרהסיא.
ליובקא: רבי, אין אדם מתאכזר לגור־חזירים, כדרך שהוא מתאכזר לאבא.
ויינר ממלמל בהתמרמרות ומתיז רוק.
בניה: (נרכן אל מאדאם וויינר). מהו אומר?
מאדאם וויינר: הוא אומר – בושה וחרפה!
אריה־לייב: אצל יהודים אין מתנהגים כך, בניה!
קלאשה: צא וגדל בנים…
בניה: אריה־לייב, איש זקן, שדכן זקן, שמש בבית־הכנסת של בעלי־עגלות וחזן של בית־הקברות, שמא תספר לי, איך מתנהגים אצל הבריות?.. (טופח באגרופו על גבי השולחן ומדבר בקצב אטי.) יבוא הנה אבא!
ניקיפור נעלם. בהרכנת־ראש, בפישוק רגליים, עומד בניה באמצע החדר. דם ההולך לאט מציף את פניו. דומיה. ורק מלמולו חסר־השחר של בן זכריה מפר את הדממה המדכאה.
בן זכריה: האלוהים בשמיים רוחץ פניו במים אדומים. (שותק, מרטע תחתיו בכורסה.) מדוע אדומים, מדוע לא לבנים? לפי שהאדומים שמחים מן הלבנים…
שני גפיה של הדלת הצדדית חורקים,, גונחים ומתפשקים. כל הפנים מוסבות לעבר ההוא. מופיע מנדל, שפניו המחוצים מפודרים. הוא לבוש חליפת־בגדים חדשה. עמו נחמה בצניף, בשמלת־קטיפה כבדה.
בניה: ידידי, היושבים בביתי! גביעוֹנֶת זו הרשוני נא להרים לכבוד אבי, לכבוד מנדל קריק העמל הוותיק, ורעייתו, נחמה בּוֹריסובנה, ששלושים וחמש שנה הם הולכים בדרך־חיים משותפת. יַקירַי! אנו יודעים, אנו יודעים היטב מאוד־מאוד, שאיש לא ריפד בצֵמַנט את הדרך הזאת, איש לא הציג ספסלים בדרך הארוכה הזאת, ומתוך שהמוני־המונים של בני־אדם עברו במרוצה על־פני הדרך הזאת, היא לא נעשתה קלה יותר, היא נעשתה קשה יותר. ידידי, היושבים בביתי! אני מקווה מכם, שלא תמהלו במיים את היין בכוסותיכם ואת היין בלבותיכם…
וויינר ממלמל בהתלהבות.
בניה: מה הוא אומר?
מאדאם וויינר: הוא אומר – הוּרָא!
בניה: (בלי שיביט אל איש). למדני, אריה־לייב!.. (מגיש יין לאביו ואמו.) האורחים שלנו מכבדים אותנו, אבא, שא דברך לאורחים שלנו.
מנדל: (מביט על סביבותיו ואומר בקול חרישי). אני מאחל כל טוב…
בניה: אבא רוצה לומר, שהוא מנדב מאה רובל לטובת מישהו.
סוחר־הבהמות: ולי יספרו על הז’ידים…
בניה: חמש־מאות רובל מנדב אדוני־אבי. לטובת מי, רבי?
בן זכריה: לטובת מי? אל יחמיץ החלב בשדי הבתולה, יהודים… לטובת הכנסת־כּלה יש לנדב!
בוברינייץ: (משתפך בגעיית צחוק). אַי, חוּליגאַן!.. אי, ממזר!..
מאדאם פופיאטניק: אני נותנת טוּש.
בניה: תני!
טוש של נכאים ממלא בצליליו את חלל החדר. שורה ארוכה של אורחים, וגביעיהם בידיהם, נוהרת אל מנדל ונחמה.
קלאשה זובאריובה: לחייך, סבא!
סנקה טופון: קרוני־קרונות של תענוגות, אדון־אבא, ומאה־אלף להוצאות קטנות!
בניה: (בלי שיביט אל איש). למדני, אריה־לייב!
בוברינייץ: מנדל. לוואי ואזכה לבן כבנך שלך!
ליובקא: (מקצה השולחן אל קצהו). אדון־אבא, אל תכעס… אדון־אבא, את שלך הוֹלַלת דייך…
סוחר־הבהמות: לי יספרו על הז’דים! את הז’ידים אני מכיר יותר מכם…
פיאטירוטבל: (מדחק עצמו אל בניה ומתאמץ לנשקו). אתה תקנה אותנו, שד משחת, ותמכור ותצרור בצרור אחד!
קול בכיה רמה נשמע מאחורי גבו של בניה. דמעות ניגרות על פני אריה־לייב.
אריה־לייב: חמישים שנה, בנצ’יק! חמישים שנה יחד עם אביך… (קורא קריאה היסטרית.) אב טוב היה לך, בניה!
וויינר: (ניתן לו פתאום כוח־הדיבור). הוציאוהו מפה!
מאדאם וויינר: רבונו־של־עולם, איזה קומדיאנט!
בויארסקי: אריה־לייב, טעית. עכשיו צריך לצחוק.
וויינר: הוציאוהו מפה!
אריה־לייב: (מתיפח), אב טוב היה לך, בניה…
מנדל מחוויר תחת שכבת הפודרה שעל פניו. הוא מושיט לאריה־לייב מטפחת נקיה. הלה מוחה דמעותיו, בוכה וצוחק.
בוברינייץ: שויטה, אינך בבית־הקברות שלך.
פיאטירובל: מסוף העולם ועד סופו תלכו, ובנצ’יק כזה לא תמצאו. אני מוכן להתערב…
בניה: יקירַי, התישבו, בבקשה!
ליובקא: חיבשוּ הספסלים.
קול שאון של קירוב כסאות. את מנדל מושיבים ליד הרבי וקלאשה זובאריובה.
בן זכריה: יהודים!
בוברינייץ: שקט שיהיה!
בן זכריה: השוֹיטֵה הזקן בן זכריה מבקש לומר דבר…
ליובקא מנחרר בצחוק, צונח בחזהו על השולחן, אך בניה מנערו. והוא משתתק.
יום הוא יום, יהודים, וערב הוא ערב. היום שוטף אותנו בזיעת אפינו בעמלנו, אך הערב עומד, ומניפות של צינתו האלוהית מזומנות לו בידיו. יהושוע בין־נוּן, שאמר לשמש דוֹם, היה חסר־דיע גמור. והנה נמצא, שמנדל קריק, מקהל המתפללים של בית־הכנסת שלנו, אינו בר־דעת יותר מיהושוע בין־נון. כל ימיו ביקש להיות נִצלָה בלהט השמש, כל ימיו ביקש לעמוד במקום שנָקדה לוֹ חמה של צוהריים, אך הקדוש־ברוך־הוא יש לו שוטרים בכל קרן רחוב, ומנדל קריק היו לו בנים בביתו. השוטרים באים ועושים סדר. יום הוא יום, וערב הוא ערב. הכל בסדר, יהודים. נשתה כוס יי"ש!
ליובקא: נשתה כוס יי"ש!..
רטרוט החליל, צלצול הגביעים, מהומה של צווחות, רעם של צחוק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.