במותו של אליהו גולומב, בתמוז תש“ה (יולי 1945), נותקה עוד חוליה אחת משרשרת “הרביעיה” של המחזור הראשון, שגמר בשנת תרע”ג (1913) את הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה” בתל־אביב.

זוכר אני היטב – כאילו אתמול היה הדבר – את ארבעת הנערים, שהתרועעו למן המחלקה החמישית וצעדו יחד בראש כל יתר התלמידים בני־גילם, עד קבלם תעודת הבגרות של המחלקה השמינית, ואלה הם הארבעה: דוב הוז (ז"ל), אליהו גולומב (ז"ל), משה שרתוק (כיום: שרת, שר־החוץ במדינת ישראל) ואלכסנדר זלצמן (כיום: ד"ר א. מלחי).

אליהו גולומב היה בנערותו שתקן, צנוע ועניו בהליכותיו, אך תקיף בדעתו, ולא נוח לויתורים. נזכר אני בפרט אופייני לדמותו ולתקיפותו עוד בימי נערותו: אירע הדבר, ואליהו גולומב, בהיותו תלמיד המחלקה השביעית, הוצא מן הגימנסיה על־פי החלטת הועד הפדגוגי, בגלל סכסוך בינו ובין אחד המורים הראשיים והותיקים. הנהלת הגימנסיה ניסתה בכוח־השפעתה לדבר על לב התלמיד אליהו גולומב, שיפייס את המורה המובהק, אשר נעלב על ידו, וללא הועיל. אליהו עמד על דעתו בתקיפות, ולא נכנע. כותב הטורים האלה בא בדברים עם אביו והסביר לו, שאליהו בנו, לא יוכל לחזור לגימנסיה כל זמן שלא יפייס את מורו ומחנכו. על כך ענה לי אביו, שאליהו איננו מן הוותרנים, וכל מה שעשה נובע ממחשבה תחילה ומשיקול דעת. רק לאחר התערבות כמה מחברי הועד הפדגוגי והועד המפקח, הוחזר אליהו גולומב למחלקה והמשיך את לימודיו עד סיומם.

כמעט כל בוגרי המחזור יצאו ללמוד בבתי־ספר גבוהים בצרפת, אנגליה, גרמניה, תורכיה וארצות־הברית. ורק יחידים נשארו בארץ ופרשו לעבודה חקלאית. בין המעטים הללו היו דוב הוז ואליהו גולומב, שהלכו לדגניה, שהיתה אז ה“קבוצה” הראשונה מתוך ההתישבות הקבוצתית, שנוסדה בתר"ע. שני החברים עבדו כפועלים פשוטים והתקשרו לעבודת האדמה, כאילו היו חקלאים מבטן ומלידה. לאחר שנה עבר גולומב לקבוצת כנרת, ונתמחה שם בכל ענפי העבודה החקלאית של המשק המעורב, כמו: פלחה, גידול עופות וצאן, מחלבה, גידול ירקות ומטעים שונים.

עם פרוץ מלחמת־העמים באב תרע"ד (אבגוסט 1914), התנדבו כשמונים צעירים משני המחזורים הראשונים של הגימנסיה “הרצליה” והלכו לבית־הספר לקצינים שבקושטא עיר־הבירה של תורכיה בימים ההם. בין המתנדבים היו דוב הוז, משה שרתוק, פנחס ריקליס, חיים קרופסקי (אריאב), אליעזר ליפסון, בנימין ארנשטיין ואחרים. הם חשבו וקוו, שהשתתפותם הפעילה בצבא התורכי הלוחם תשפיע לטובה מבחינה מדינית על מושלי הארץ, ובפרט על העומדים בראש ממשלת תורכיה, שישנו את יחסם לטובה להתישבות היהודית בארץ־ישראל.

אליהו גולומב חשב אחרת מחבריו הרבים. דעתו היתה, שהנוער העברי מחוייב לשמור על הגחלת של הישוב העברי המדולדל בעיר ובכפר, והוא נשאר לעבוד בקבוצים בלול, ברפת ובגידול הירקות והתבואות.

לפי השקפותיו השתייך לתנועת הפועלים, אך לא הבדיל, בפרט בעת צרה, בין נותני העבודה ומקבליה, והוא עשה במיטב יכלתו להקל את מצב הזקוקים לעזרתו ללא כל הפליה.

עם פרסום פקודת הגירוש הכללי על יהודי יפו תל־אביב, בניסן תרע"ז, נוצר מצב חמור מאד. הרשות התורכית הבהילה את כל התושבים לעזוב את בתיהם ולצאת אל הדרך תוך ימים מספר. כלי־רכב חסרו אז לגמרי ביפו ובתל־אביב, וגם במושבות יהודה הקרובות לא היו סוסים ועגלות (מכוניות לנסיעות ומכוניות־משא לא היו עדיין בארץ), מפני שכולם הוחרמו בשביל הצבא התורכי שחנה אז בארץ־ישראל ובסוריה.

בן־לילה נוצר ועד־הגירה, ושליחים יצאו לגליל להשיג עגלות וקרונות־משא, לשם הסעת אלפי המגורשים עם חבילותיהם וצרורותיהם. הועד להקלת המשבר התמזג עם ועדת החטה, הקמח והלחם, וכל יתר הועדות התמזגו עם ועד־ההגירה וכולם יחד היו אובדי־עצות. ואז נתארגנו כמה צעירים, ובהם גם אליהו גולומב ורחל ינאית.

מפיהם נודע לי, שלאחר הגירוש המהיר מיפו ותל־אביב רווחה שמועה, כי פקודת הגירוש חלה גם על מושבות יהודה ושומרון. כן פשטו שמועות, כי למושבות הגליל העליון והתחתון צפויה סכנה של התנפלות מצד הדרוזים, הבידואים והפלחים.

ואז נתארגנה חיש־מהר קבוצת בטחון, שנכנסה בראשה ורובה לפעולת ההגנה על הנפש והרכוש של היהודים בעיר ובכפר. אליהו גולומב, השתקן, לא הרבה בדבורים גם עכשיו, אך עשה הרבה במלוי תפקיד אחראי זה.

עם התחלת ההתנדבות לגדוד העברי, בראשית תרע"ט היה אליהו גולומב מן המתנדבים הראשונים, ויחד עם חבריו ברל כצנלסון, ד. סברדלוב, ש. יבנאלי, משה סמילנסקי ואחרים, עברו מעיר לעיר וממושבה למושבה ופתחו בתעמולה רחבה לשם יצירת הגדוד העברי.

א. גולומב שירת את הגדוד העברי כשנתים עד ראשית תרפ"א, ואחר כך חזר לחקלאות והיה ממיסדי עין־חרוד באותה שנה.

גולת־הכותרת של עבודתו הצבורית היתה: השמירה על הבטחון הצבורי. עשרות שנים שקד על מערכות ההגנה הישובית בארץ, והקדיש לעבודה אחראית זו את מיטב שנות חייו ואת מיטב מרצו ואונו. וכל זה עשה בלא אומר ודברים, ורק על־פי צווי פנימי. לא פעם סיכן את חייו ויצר מערכת בטחון בכל נקודות הישוב העברי, ועל משמרתו זו עמד מתוך־אומץ־לב וגבורה נפשית עד יומו האחרון.

רק בן חמשים ושתים היה במותו (נולד י“ד אדר תרנ”ג–1893 בגרודנה, נפטר בתל־אביב ל' סיון תש"ה), אך מת שבע־פעלים וזכרו יהיה קשור תמיד בתולדות הישוב ובתולדות העיר תל־אביב.

מגידוליה וחניכיה וגם משומריה הראשונים של תל־אביב היה יוסף בן גדליה שושני (נולד 1897).

הכרתיו מראשית בואו לארץ בשנת תר"ע (1910), יחד עם הוריו ובני משפחתו. בן שלש־עשרה היה ונכנס למחלקה השלישית של הגימנסיה “הרצליה”. מן התלמידים המצטיינים היה בכל הלימודים, בעל אופי טוב ומזג נעים, ונתחבב על מוריו, חבריו וכל מכריו.

עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה (1914), התגייסו לצבא התורכי כשמונים תלמיד מבוגרי הגימנסיה “הרצליה” ומתלמידי המחלקות העליונות. בין המתגייסים היה גם תלמיד המחלקה השמינית יוסף שושני, שנשלח עם חבריו לבית־הספר הצבאי בקושטא. אך לאחר מאמצים שוחרר מן הצבא, כדי לגמור את למודיו בגימנסיה.

בתקופת הגירוש הכללי מתל־אביב (ניסן תרע"ז–אפריל 1917), נתרוקנה תל־אביב מתושביה, והיתה צפויה סכנה לכל הרכוש בתל־אביב. לשמירת הרכוש התנדבו עשרה צעירים ושתי צעירות מבין בוגרי הגימנסיה ואחרים.

בין המארגנים הראשיים של השמירה היה סעדיה שושני, ואחיו, יוסף שושני, היה בין השומרים. וכך ניצלה תל־אביב מגניבות ומשוד.

כשנתארגן הגדוד העברי – בסוף 1917, היה יוסף שושני בין ראשוני המתנדבים ואף הלך לחזית הצבא הלוחם. כשנשתחרר מן הצבא, לאחר גמר המלחמה, שימש קצין בנמל חיפה.

בכל מקום המצאו מצא יוסף שושני הבנה הדדית ולשון משותפת עם חבריו־לעבודה הן בחזית והן בעורף.

במרוצת הזמן חזר לתל־אביב, והצטרף להנהלת הדפוס של משפחת שושני.

במשך כשלשים שנה עבד יחד עם אחיו ובני משפחתו, והיה חביב ורצוי על כל העובדים ועל כל הבאים במגע עם דפוס זה, ממקומות־העבודה הראשונים של תל־אביב.

צנוע ועניו, ומאיר פנים לכל אדם, דייקן ושקדן, הולך תמים וישר־לב, חבר טוב ובעל משפחה מסור.

כמה שנים לפני מותו בלא־עת הותקף בהתקפת־לב, הבריא וחזר לעבודתו בבית־הדפוס ובצבור. בינתיים עברו עליו כמה אסונות משפחתיים – מות אשתו האהובה, אסתר לבית ברנשטיין, אחות רחמניה לפי מקצועה, ממחלת הסרטן, ומות ילדתו היחידה ארנה, בת שנה – ששברו לגמרי את כח התנגדותו למחלות, והותקף שוב בהתקפת־לב, החלים וחזר שוב לעבודתו.

בט“ז טבת תש”י עבד בדפוס מן הבוקר עד הערב וחזר בשעה מאוחרת למעונו, בלי להתאונן על כל מחושים.

בחצות הלילה הותקף התקפה קשה, והובהל אליו רופא, אשר טיפל בו שעה ארוכה. התקפה זו היתה ההתקפה האחרונה, אשר ממנה לא קם עוד. בי"ז טבת 6 בינואר 1950 הוציא נשמתו, ונטמן באותו יום ליד קבר אשתו בבית העלמין המרכזי.

הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.