דוד סמילנסקי
י. עם בני עירי תל-אביב

1. מחברי מועצת העיר ומעצבי דמותה

מאת

דוד סמילנסקי


ד"ר אריה אורן

מאת

דוד סמילנסקי

14.jpg

נולד בתר“ן (1890) בעיירה רוזינוי (פלך גרודנה), שבימים ההם היו בה כ־6000 יהודים, ונתפרסמה בתעשית אריגים, שמיכות לצבא ובתי־חרושת לעורות. אביו של הד”ר אורן היה בעל שלושה בתי־חרושת לעורות.

בגיל שלוש החל ללמוד ב“חדר”, ואחר כך ב“ישיבה” עד גיל חמש־עשרה. עבר לוורשה וגמר שם גימנסיה, ובגלל הגבלות על קבלת יהודים לאוניברסיטאות בממלכת הצאר ברוסיה ובפולין יצא ללמוד רפואה בשווייץ, מקודם בברן ואחר שנה – בג’נבה. שם נמנה עם הסטודנטים היהודים המעטים שמצאו ענין בציונות, והיה פעיל במפלגת “פועלי ציון” עד שגמר את לימודיו והוסמך לד“ר לרפואה בשנת 1918. התמחה שנתיים במחלות אף, אוזן וגרון ואחר כך חזר לפולין, לביאליסטוק, עסק במקצועו והמשיך בפעילותו ב”פועלי ציון".

מבחינה חמרית היה מצבו מבוסס למדי, אך יחסו הרציני לציונות הניע אותו להקדיש את ידיעותיו לשרות בריאותו של הישוב הבונה את הארץ, ובסוף 1922 עלה עם רעיתו והשתקע בתל־אביב, שהיתה אז עיירה בת שלשה־עשר אלף תושבים, מספר הרופאים והרופאות בה היה חמשה, ובמקצועו המיוחד היה אז לפניו רופא אחד לכל העיר והסביבה – הד"ר משה שרמן. בשבע השנים הראשונות עבד בקופת־חולים של הסתדרות־העובדים הכללית. בינתים נתפרסם שמו הטוב כאדם וכרופא בין תושבי תל־אביב ויפו והמושבות, ומשנתרבו דורשיו בפרקטיקה רפואית פרטית הפסיק את שרותו בקופת־חולים.

אם כי דורשיו המרובים העסיקוהו מן הבוקר ועד הערב, הקדיש מזמנו וממרצו גם לעבודת הצבור. הוא היה ממארגני הסתדרות השכנים בתל־אביב וכיהן שנים מספר כיושב־ראש הארגון. היה מיוזמי שכונות השכנים א' וב' בצפון תל־אביב, ונבחר כחבר למועצת העיר תל־אביב הראשונה והשניה. בימים ההם היו חברי המועצה מחולקים שווה בשווה ל־20 בגוש האזרחי ו־20 בגוש הפועלי, והוא, היחיד שלא השתייך לשום גוש. היה נוהג להצביע לפי מצפונו בלבד. כך הוא פעיל זה שנים רבות בלשכת “ברקאי” של מיסדר הבונים החפשים וכיהן זמן־מה כנשיאה, ובלשכת “שער ציון” של “בני ברית”, שאליה נכנס בשנת תרפ“ז, מילא כמה תפקידים במסירות ובשנת תש”ב ותש"ג היה נשיאה. אחר כך השתתף ביסוד לשכת “שמעון רוקח” ואף אירגן את אגודת “צעירי בני־ברית” בתל־אביב, ומאז ועד היום הוא מדריך את אחיה ואחיותיה לפי תורת המיסדר “בני ברית” ותכניתו.

במרוצת הזמן החליף את שם משפחתו הגלותי “חבויניק” בשם העברי “אורן”.

הד"ר א. אורן ידוע כאדם חביב ונוח לבריות, בעל גישה כנה לכל עבודה צבורית. חן מיוחד שפוך על פניו וחיוך נעים על שפתיו. בלורית ראשו הלבינה אמנם, אך פניו רעננים ומביעים מרץ, יזמה, בטחון ואמונה בהגשמת שאיפותיו האידיאליות.

כשנפטרה אשתו הראשונה – אסתר בת הרב מתתיהו מדניצקי – בשנת תש"ג, תרם תרומה הגונה לפתיחת חדר־קריאה בשביל ילדים שאינם מסודרים במועדונים. חדר־קריאה זה נושא את שמה של אסתר אורן, וקיים ליד לשכת בנות־ברית “תל־אביב”. יום־יום מתכנסים בחדר הקריאה כמה עשרות ילדים וילדות בהדרכת ספרנית מיוחדת. אף אשתו השניה, אסתר לבית קוריצקי, עסקנית צבורית.

והוא, הד"ר אורן, ממשיך את דרך־חייו בצניעות, במאור פנים בשביל־הזהב, כולו ער לעם ולמולדת, אך בלי להכריע בענינים השנויים במחלוקת לצד זה או לצד אחר. בעל שביל־הזהב, איש השלום והטוהר הצבורי, בונה חפשי אמתי.



דוד איזמוז'יק

מאת

דוד סמילנסקי

15.jpg

הכרתי את דוד איזמוז’יק מראשית בואו לארץ בשנת 1906 ומאז ועד שנת 1933 הייתי נפגש אתו בעבודה צבורית.

בשנים הראשונות לעליתו היה מקדיש את מיטב שעות חייו ומרצו ל“אחוזת בית”, שנוסדה ביפו בקיץ 1906. היה חבר הועד של שכונת תל־אביב ומועצת־העיר תל־אביב עד שנת 1923, ולפעמים היה גם ממלא־מקומו של ראש־הועד בהעדרו. כן היה חבר הועד המפקח של הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב. ממיסדי משפט־השלום העברי ושופט במשפט העליון, מפעילי מיסדר “בני ברית” ובשנות תרצ“א–תרצ”ב היה נשיא לשכת “שער ציון” בתל־אביב. ממיסדי בית־הספר למסחר הראשון בתל־אביב ועמד בראש הועד המפקח. חבר הועד של לשכת־המסחר בתל־אביב. במלחמת־העולם הראשונה (1914–1918), בתל־אביב. ממיסדי בית־הספר למסחר הראשון בתל־אביב ועמד בראש הועד המפקח. חבר הועד של לשכת־המסחר בתל־אביב. במלחמת־העולם הראשונה (1914–1918), היה חבר ועדות החטה והקמח להצלת הישוב מרעב ללחם, וחבר ועד ההגירה לעזרת המגורשים מתל־אביב ויפו באביב תרע"ז.

דוד איזמוז’יק נולד בכ“ט כסלו תרל”ד בביניביץ מחוז אורשה (רוסיה). למד בצעירותו לימודי יהדות ולמודים כלליים, והיה בקי בספרות העברית העתיקה והחדשה.

ראשית עיסוקו בעניני כלכלה היתה: הנהלת בית־חרושת לזכוכית. אחר כך עסק במסחר עצים, ותפס עמדה טובה במסחר ובתעשיה ובעסקנות צבורית. ציוני אמיתי היה, שראה את הציונות בהגשמה עצמית, ובשנת 1906 חיסל את עסקיו ברוסיה ועלה לארץ עם משפחתו בת שבע נפשות. התישב ביפו בקרבת מעונו של מאיר דיזנגוף. ומיד פתח ביפו עסק גדול של עצים וחמרי־בנין, יחד עם י. ל. שרתוק ואחיו ז. שרתוק. בית־מסחר זה היה מספק עצים וחמרי־בנין לכל מושבות יהודה, ואחר כך ליפו, לבניני “אחוזת בית” (תל־אביב). את בנו היחיד וארבע בנותיו חינך בגימנסיה “הרצליה”.

איש פיקח ונבון היה דוד איזמוז’יק, ורכש לו עמדת מכובדת בחברה ובצבור. הוא היה בין ששים המיסדים, הבונים והמתישבים הראשונים בתל־אביב ב־1909. ביתו שנבנה ברחוב לילינבלום, שימש בשנים הראשונות בית ועד לעסקני צבור של יפו ותל־אביב. כמה שנים היה פעיל בהסתדרות הציונים הכלליים, ממיסדי “התאחדות בעלי התעשיה” וחבר הועד הפועל שלה בראשית הווסדה.

בשנת 1934 העתיק את מושבו לחיפה, ונתמנה למנהל מחלקת האימפורט והועד המקומי למסי־עקיפין של “כופר הישוב”. פירסם מזמן לזמן בעתונות מאמרים על נושאים ישוביים ומוניציפאליים, וכן פירסם חוברות על יעוד הארץ, ועוד. הרצאתו היתה נאה, וסגנונו בהיר ונמרץ.

בשנותיו האחרונות חזר מחיפה לתל־אביב, ירד מנכסיו וגם מצב־בריאותו נתרופף.

היה צר מאד לראות את האיש המוצק הזה, שבימי פריחתו היה מלא שמחת חיים וחכמת חיים – בכמישתו, “יורד” מכל הבחינות.

בי“ג אדר תשי”ג הלך לעולמו, ולמחרת חיום הובא לקבורה בבית־העלמין הישן ברחוב טרומפלדור בתל־אביב.



אריה־ליב אסתרמן

מאת

דוד סמילנסקי

16.jpg

יהודי פיקח, בעל שכל ישר והגיון בריא, מוח חריף, איש מתון, מיושב בדעתו ומעורב בין הבריות היה אריה ליב אסתרמן ז"ל.

נולד בתרכ"ט (1869) במחוז טלז, למד כימיה בהיידלברג. כל ימי חייו היה זריז ופעיל. בתנועה הציונית עסק הרבה עוד בהיותו בברלין.

הכרתיו בראשית בואו לארץ בפעם הראשונה בשנת 1913, כאשר הוזמן להיות המנהל המסחרי למוסד האמנותי “בצלאל” בירושלים.

הפרופיסור ב. שץ, מיסד “בצלאל”, היה איש החזון והרוח, איש האמנות והרומנטיקה, ואילו א. ל. אסתרמן לא המריא שחקים, ולא היה בעל הזיות, כי־אם עשה הכל לשם ביסוס המוסד האמנותי הראשון בארץ, והתאמץ לכונן את בית־הספר על יסודות חמריים מוצקים.

בנו הבכור עמנואל (כיום פרופיסור לכימיה בארצות־הברית) נתחנך זמן־מה בביתי, בהיותו תלמיד המחלקה החמישית בגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב בשנים 1913–1914. האב ישב אז בקביעות בירושלים.

מפרק לפרק היה אסתרמן מבקר אצל בנו בביתי, והיתה לי ההזדמנות להכירו ולשוחח אתו על בעיות המוסדות שהעסיקו בימים ההם את הישוב העברי בארץ, כמו: הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה” בתל־אביב, המוסד האמנותי הראשון “בצלאל” בירושלים, המשרד הארצישראלי שהיה בהנהלת הד“ר א. רופין בתל־אביב, בנק אפ”ק ביפו, המושבים הקבוציים הראשונים: מרחביה, דגניה, כנרת ועוד. כל המפעלים הללו, ותל־אביב בתוכם, היו אז בראשית התפתחותם, ואסתרמן ידע להעריך כל מפעל לפי ערכו, ולתת הגדרה נכונה לכל פעולה ישובית.

עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה באבגוסט 1914, יצא אסתרמן את הארץ עם משפחתו.

בשובו לארץ, בשנת 1920, התישב א. ל. אסתרמן בתל־אביב. עקבתי מקרוב, במשך שנים רבות, אחרי פעולותיו בכל שטחי החיים הצבוריים והחברתיים.

לאחר מאורעות־הדמים שפרצו בתל־אביב ויפו – במאי 1921 – נתארגנה קבוצת אנשים, רובם עולים חדשים, אשר שכנו באהלים וצריפי־עץ על חולות תל־אביב, לשם הקמת שכונה חדשה בצפונה של תל־אביב. שם הקבוצה היה אז “מחוסרי דירות” (אחרים קראו לה בהלצה “מחוסרי לירות”). כמעט כולם גרו קודם לכן בשכונות נוה־שלום, נוה־צדק, אוהל משה וכו' (השכונות הגובלות עם יפו, שהיו בחזית הראשונה לכל התפרצות). אמצעיהם הכספיים היו מצומצמים מאד, וכעולים חדשים עדיין לא הספיקו להתבסס בארץ מבחינה כלכלית.

הד“ר חיים בוגרשוב היה הראשון, שנענה לדרישת “מחוסרי דירות”, ואירגן את עשרות הבונים הראשונים בשכונה שנקראה אחר כך בשם “נורדיה” (על שם הד"ר מכס נורדאו, שנפטר בשנה שבה החל בנין השכונה). אסתרמן היה המסייע הראשון להשגת ההלוואה האפותיקאית הראשונה לבנין 50–60 הבתים הראשונים ב”נורדיה", בשנת 1922. היתה זאת כניסתו הראשונה של אסתרמן למפעל האפותיקאי, אשר הלך והתפתח במרוצת הזמן, והפך לבנק אפותיקאי גדול שעזר הרבה להתפתחות הבניה בתל־אביב המתרחבת.

קרוב לארבע־עשרה שנה עמד אסתרמן בראש הנהלת הבנק האפותיקאי, שבמרוצת הזמן תפס יותר ויותר מקום חשוב במערכת המוסדות הכספיים. במשך כל שנות עבודתו בבנק הזה הראה המנוח מסירות, נאמנות וגמישות רבה במלוי תפקידו האחראי. לכל פעולה היתה לו גישה כנה ומעשית, הוא הצליח לתת הלוואות רבות בסכום שעלה על מיליון לירות ארצישראליות (סכום עצום בימים ההם) לבנין כמה מאות בתים בתל־אביב.

עם הווסד השכונה “נחלת יצחק” בקירבת שפת ימה של תל־אביב, בשנת 1922/23, היה אסתרמן מן הבונים והמתישבים הראשונים, והקים לו בית בן 3 קומות ברחוב הנקרא כיום “נס ציונה”.

שכונת “נחלת יצחק” כללה אז את חלקי הרחובות: אליעזר בן־יהודה, פינסקר, טרומפלדור, נס־ציונה, אידלסון והירדן (כעבור שנים נוסדה שכונה חקלאית בשם “נחלת יצחק” במזרחה של תל־אביב, ליד נחל מוצררה, ואין לערבב את שמות שתי השכונות).

בביתו שברחוב “נס ציונה”, גר אסתרמן מראשית בניתו ועד יומו האחרון – כעשרים ושתים שנה.

פקחותו ומעשיותו סללו לפניו את הדרך ל“ועד תל־אביב”, ואחר כך למועצת העיר תל־אביב (לאחר קבלת הזכויות המוניציפאליות המיוחדות, שהפרידו את תל־אביב מיפו).

במועצה הראשונה נבחר א. ל. אסתרמן ליו“ר ועדת הכספים, ושנים מספר (25–1922) השתתף באופן פעיל בסידור התקציבים השנתיים של עירית תל־אביב. בשנת 1922/23 לקח חלק רב בעיבוד ההכנות להשגת המלווה העירוני הראשון בסך 75,000 לא”י מארצות־הברית, אשר הוגשמה על־ידי מ. דיזנגוף בבקורו בארצות־הברית בקיץ 1923.

מלוה זה ניתן לשמונה־עשרה שנה, ונפרע בשלמותו עם הרבית בתשלומים חצי־שנתיים בדיוק נמרץ.

המלווה הנ"ל איפשר, בשנים הראשונות, לעירית תל־אביב להגדיל את מפעל־המים העירוני, ולסלול רחובות חדשים, לבנות כבישים ולהוציא לפועל עוד כמה עבודות צבוריות חשובות, אשר סייעו להתקדמותה של תל־אביב.

אסתרמן היה ידידו הקרוב והטוב של הד"ר תיאודור זלוצ’יסטי (רופא ומשורר, מראשוני התנועה הציונית בגרמניה) עוד בשבתו בברלין. שניהם השתתפו כצירים בקונגרסים הציוניים הראשונים ומילאו כמה תפקידים חשובים בתנועה הציונית שביהדות הגרמנית. בבואם לתל־אביב נפגשו הידידים הותיקים שוב, במועצה הראשונה של עירית תל־אביב. שני הנבחרים האלה עבדו שנים מספר מתוך הבנה הדדית בועדות המים, הכספים, שיפור העיר וכו'.

עם היווסד ה“בנק למלאכה”, בתל־אביב, נבחר אסתרמן להנהלה, ומשנת 1923 ועד יום מותו – ח' אלול תש“ד – היה יו”ר ההנהלה, והקדיש למוסד את מיטב זמנו ומרצו.

הוא היה גם מן החברים הראשונים במועצת “הסתדרות בעלי הבתים” ובמועצת “בנק בעלי הבתים”, והשתתף באופן פעיל בעוד כמה מפעלים צבוריים בתל־אביב.

אסתרמן כאילו נולד להיות עסקן צבורי, ואת רוב מרצו וכושר פעולתו הקדיש לחברה ולצבור.

ותיקי תל־אביב ידעו להעריך את עירנותו ואת פעולותיו המרובות תוך שתי עשרות שנים ויותר, וזכרו הטוב ישאר חרות בתולדות תל־אביב, יחד עם שמותיהם של בוני תל־אביב הראשונים.



דוד בלוך־בלומנפלד

מאת

דוד סמילנסקי

17.jpg

דוד בלוך־בלומנפלד נולד במוטלה מחוז פינסק (רוסיה הלבנה) בתרמ"ד–1884. רוב חייו הקדיש לחברה ולצבור, לאומה ולמולדת, בגולה ובארץ, בעיר ובכפר.

את פעולתו הצבורית התחיל בעודו צעיר לימים מאד, ועד שנותיו האחרונות פעל ויצר כמה נכסי־ערך. ועם כל זה היה כל ימיו צנוע וענוותן בכל הליכותיו, לא התרברב ולא הבליט את עצמו, והיה כאילו מהלך בצדי דרכים. היה נתון כולו לעניני הצבור, לעם, לישוב, לעיר, למפלגה; לעצמו ולמשפחתו דאג מעט, וחי חיים צנועים ומצומצמים.

היושר והאמונה ליווהו בכל אורח חייו. מטבעו בעל מזג טוב, קשה לכעוס ונוח לרצות. אלה שהכירו אותו מקרוב, וגם מרחוק, ידעו להעריך את תכונותיו סגולותיו המצוינות.

דוד בלוך־בלומנפלד היה מבני העליה השניה. הכרתיו מראשית בואו לארץ – באבגוסט 1912, ותוך 35 שנה נפגשתי אתו בכמה עבודות צבוריות ועקבתי אחרי מה שעשה למפלגתו ולמפעליה, כמו: לשכת־העבודה הראשונה בשביל פועלי ארץ־ישראל, אשר נפתחה ביפו סמוך לעלותו. כעבור זמן־מה נוסדה קופת פועלי ארץ־ישראל הראשונה, ודוד בלוך־בלומנפלד עמד שנים רבות בראש שני המוסדות החשובים, אשר התפתחו והתבססו במרוצת הזמן בממדים רחבים, והם סייעו הרבה להקמת כמה מפעלים גדולים של הסתדרות העובדים בארץ־ישראל.

מרכז לשכת העבודה והקפא"י היה מתחילה ביפו, ואחר כך בתל־אביב. בהמשך הזמן פתחו רשת של סניפים בכמה מערי הארץ ומושבותיה.

שנים רבות עבד דוד בלוך־בלומנפלד לביסוס ופיתוח שני המפעלים האלה, אשר סייעו הרבה מאד להקלת מצבם של החלוצים הראשונים, שעלו לארץ לפני עשרות שנים.

שכר העבודה בימים ההם היה ירוּד מאד (5–8 גדושים ליום), מעונות־עובדים ומטבחים זולים (שנוסדו בהמשך הזמן, כדי להקל על חיי הפועלים) לא היו עדיין בארץ, והפועלים חיו בתנאים קשים מאד, ללא עזרה רפואית, כי גם קופת־חולים של הפועלים לא נוסדה עדיין.

דוד בלוך־בלומנפלד התמסר בכל מרצו להרחבת תחומי לשכת־העבודה וקופת־הפועלים, שנעשו אחר כך ליסוד ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל.

משפרצה מלחמת־העמים הראשונה באבגוסט 1914, התחילה פרשת החיפושים, המאסרים והגירושים של יהודי יפו ותל־אביב מטעם הפקידות הצבאית של תורכיה. יום־יום וצרותיו ופקודותיו הצבאיות הדחופות. המצב היה איום ונורא. מאיר דיזנגוף, שעמד בראש ועד תל־אביב, כינס לישיבה דחופה את חברי הועד ואת עסקני הצבור לכל מפלגותיהם. אל שולחן אחד ישבו ודנו בכובד־ראש העסקנים האזרחיים, בראשם דיזנגוף, מרדכי בן הלל הכהן, ד“ר ב”צ מוסינזון, בצלאל יפה ואחרים, ועל ידם – יוסף אהרונוביץ, דוד בלוך־בלומנפלד, ד"ר א. וואלדשטיין ואחרים מנציגי הפועלים. נבחרו אז כמה ועדות, כמו: ועדה מדינית, ועד להקלת המשבר, ועדת הלוואות, ועדת קמח ועוד. לכל ועדה נכנסו עסקנים מכל הזרמים, כולם היו אחים לצרה ולשואה.

דוד בלוך־בלומנפלד הטיל על עצמו כמה תפקידים, ואת כולם מילא במסירות מופתית ומתוך ציות למשמעת צבורית. לכל פעולה חברתית היתה לו גישה כנה ולבבית, והקדיש לה את מיטב מרצו וכשרונו.

פקודת המאסרים והגירושים של המפקד הצבאי הראשי ג’מאל פחה לא פסחה גם על דוד בלוך־בלומנפלד, ובאחד הימים נעצר וגורש מן הארץ לדמשק יחד עם אברהם שפירא מפתח־תקוה, א. אלמליח מירושלים, יעקב שלוש מתל־אביב, נטע הרפז ואחרים.

את כל הדרך הארוכה של כמה מאות קילומטרים עשו המגורשים לא במכוניות, שלא היו אז בנמצא בארץ, ואף לא בעגלות־סוסים, כי אם ברגל ממש. לפניהם רכבו על סוסים דוהרים ג’אנדארמים תורכיים מזוינים, והמגורשים שרכו את דרכם ברגל. הם עברו ברגל דרך חולות, ביצות, סלעים וכפים עד הגיעם לדמשק עיפים ויגעים, רצוצים ושבורים, ושם הושיבו את “הפושעים” בבית־כלא מזוהם ואפל.

עם שחרורם של כל אסירי ארץ־ישראל, שוחרר גם דוד בלוך־בלומנפלד. הוא התמסר שוב לעבודה צבורית, פתח בדמשק משרד של קפא"י, ויצר קשר מתמיד עם גולי תל־אביב ויפו, שהיו מפוזרים בכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה. גם עם העולם החיצוני הצליח ליצור קשר מתמיד.

עם סיום המלחמה – באוקטובר־נובמבר 1918 – מיהר דוד בלוך־בלומנפלד לחזור לתל־אביב עיר מגוריו, ומיד נכנס לעבודתו הסדירה במפעלי קפא"י. כשפרצו מהומות הדמים של הערבים, במאי 1921 – נתארגנה הגנה פנימית מבין תושבי תל־אביב, אשר עמדה על המשמרת תוך שבועות מספר. בין ראשי המארגנים של ההגנה היו אז: מאיר דיזנגוף, פנחס רוטנברג, דוד בלוך, ואחרים.

ובינתיים נמשכה העליה השלישית, מספר הפועלים גדל והלך משנה לשנה, ועם הגידול חרגו ממסגרתם מפעלי הפועלים בערים ובמושבות, ודוד בלוך־בלומנפלד היה במשך שנים רבות הרוח החיה בפיתוח המפעלים האלה והרחבתם.

ויחד עם עבודתו העצומה במפעלים המיוחדים היה גם חבר אסיפת־הנבחרים הראשונה, ואחר כך חבר הועד הלאומי, חבר מועצת ההסתדרות הכללית של העובדים וחבר הועד הפועל של מפלגת “אחדות העבודה”, שנמנה עם חבריה. בשנת 1921 נבחר כציר הקונגרס הציוני בקארלסבאד מטעם “אחדות העבודה”.

ואם כי היה איש־מפלגה בכל רמ"ח אבריו, מצא תמיד לשון משותפת עם החוגים האזרחיים.

במועצת־העיר הראשונה של תל־אביב, שנבחרה באפריל 1922 והתקיימה עד מאי 1925, שימש דוד בלוך־בלומפלד כחבר המועצה. אחר כך נבחר שוב למועצה השניה, שהתקיימה ממאי 1925 עד דצמבר 1926. באותה תקופה שימש כסגן ראש־העיר מטעם הפועלים, יחד עם מר ישראל רוקח, הסגן מטעם הסיעות האזרחיות.

עם פרישתו של מאיר דיזנגוף ממועצת העיר תל־אביב, בסוף 1926 – מילא דוד בלוך־בלומנפלד את מקומו של ראש־העיר, ואחר כך, נבחר כראש־העיר, ובכהונה זו כיהן בשנים 1927–1928.

במשך השנתיים היה פעיל וער לכל העבודות העירוניות, והיה בקשר חי ומתמיד עם כל המפעלים העירוניים והמוסדות הצבוריים. על־ידי כך נתחבב על כל אלה שבאו אתו במגע ומשא, והוא ידע להראות לכולם יחס אדיב ולא להסתלק מכל פעולה צבורית.

בגמר כהונתו כראש־העיר, יצא לארצות־הברית, בשליחותה של הסתדרות העובדים הכללית וגם מטעם קרן־היסוד, אחר כך פעל הרבה בשליחות הקרן הקיימת בפולין וברומניה. כנואם לא הצטיין בכשרון ריטורי מיוחד, אולם דבריו, שיצאו מלב הולם ורגיש, נכנסו ללב שומעיו ועשו רושם רב.

בשנת 1921 היה ממארגני בנק “זרובבל”, ועבד בו כמה שנים כקופאי. בשנותיו האחרונות עמד בראש הקרן “דור לדור” (קרן ביטוח לעת זקנה של הסתדרות העובדים), ועבד במוסד זה עד יומו האחרון. חולשתו הגופנית הפילה אותו למשכב, והוא יצא משורת העבודה קודם זמנו. ובערב ההכרזה על המדינה העברית – ט“ו כסלו תש”ח – השיב רוחו אל אלהים.



דוד בנבנישתי

מאת

דוד סמילנסקי

18.jpg

מן המזרח הקרוב בא אלינו דוד בנבנישתי. יליד איזמיר, החשובה שבערי המסחר והתעשיה באסיה הקטנה בכלל ובתורכיה בפרט, מרכז ההשכלה של יהודי תורכיה ושל העדה ההישפאניולית. במאות הי“ז והי”ח היו באיזמיר “ישיבות” גדולות, ואפילו בתי־דפוס עבריים, שהיו נדירים אז במזרח הקרוב. בעיר זו חיו כמה רבנים מפורסמים כר' חיים אלגאזי, ר' חיים אבולעפיה, ועוד. איזמיר מנתה לפני מלחמת־העולם הראשונה כ־200,000 תושב ובה כ־20,000 יהודים, רובם ככולם מצאצאי גולי ספרד. דוד בנבנישתי נולד בשנת 1892 למשפחה מיוחסת מגולי ספרד, שהשתקעה לפני מאות שנים בעיר זו. גם אמו היתה מצאצאי משפחה חשובה ואצילה – משפחת אלגרנטי – משפחת רבנים ועסקנים צבוריים. דודו – מאיר אלגרנטי, היה נשיא הקהלה באיזמיר בסוף המאה הי"ט.

חניכי בתי־הספר של כי"ח ינקו את השכלתם מן הספרות הצרפתית, והרוב הגדול של יהודי איזמיר התנכר בימים ההם לרעיון הלאומי, אולם הנער דוד בנבנישתי הלך אחרי המעטים שנהו אחרי תנועת שיבת־ציון.

ב־1907 עברו הוריו לאלכסנדריה, שם גמר קולג' צרפתי בהיותו בן 19 שנה, וקיבל משרה ב“דויטשה אוריינט בנק” באלכסנדריה. במשך שנים מעטות עלה מדרגה לדרגה ונחשב בין הפקידים הטובים והחשובים.

עם פרוץ מלחמת־העמים (1914) נסגר הבנק הגרמני שהשתייך לארץ אויבת. ומיד נתקבל לבנק בלגי, בו נתעלה למדריגת פקיד ראשי עם זכות חתימה בשם הנהלת הבנק הבלגי, ולפרקים היה ממלא־מקום המנהל הראשי בהעדרו.

ביום היה ד. בנבנישתי עסוק בתפקידו האחראי בבנק החשוב, ואת שעותיו הפנויות הקדיש לעבודה צבורית. נתפרסם כאחד העסקנים הפעילים באגודת “המכבי הצעיר” ו“צעירי ציון”, ועמד בראש אגודת הצופים העבריים באלכסנדריה.

עם בוא הפליטים היהודיים מארץ־ישראל, שהוגלו למצרים בראשית מלחמת־העולם (1914–1915), הקדיש דוד בנבנישתי הרבה זמן, מרץ ועבודה לועד העזרה שטיפל באלפי הגולים מא"י. באותו זמן הכיר גם את העלמה שרה שמחון (ממשפחת הרב החכם שמחון מיפו, מחביבות הגימנסיה העברית “הרצליה” מתל־אביב, ששימשה כמה שנים מורה לילדי הגולים מא"י).

ועם תום המלחמה עזב את מקום־מגוריו ומשרתו באלכסנדריה, עלה לארץ והתישב בתל־אביב ונשא לאשה את העלמה שמחון.

במרוצת הזמן העביר ד. בנבנישתי את עסקי־מסחרו המצליחים מיפו לתל־אביב המתפתחת במהירות. עם התבצרותו מבחינה כלכלית עבר מיד לשטח העסקנות, ואת רוב זמנו ומרצו הקדיש לעבודה צבורית. בפרט התמסר במשך כמה שנים לועד הקהילה של יהודי יפו ותל־אביב.

שמונה שנים רצופות היה סגן יו"ר וגזבר ועד־הקהילה, ולפרקים ממלא־מקום ראש הקהילה – ונתחבב על חבריו הנבחרים ועל הצבור לכל שדרותיו ועדותיו. מפעם לפעם היה מביע את דעתו נגד הכפילות של שני המוסדות – העיריה והקהילה – והיה מצדד בזכות התמזגותן.

לאחר שמונה שנות עבודה ממושכת בועד־הקהילה נבחר ד. בנבנישתי בדצמבר 1928 לחבר המועצה הרביעית של עירית תל־אביב מטעם “המרכז המאוחד”, אשר ייצג את הציונים הכלליים ואת הגושים האזרחיים. ושוב נבחר ביוני 1932 למועצה החמישית. לאחרונה נבחר מטעם רשימה מיוחדת בשם “למען תל־אביב”, בדצמבר 1935, למועצה הששית, ועד יומו האחרון היה חבר פעיל במועצת־העיר. בשנת 1932 הוטל עליו התפקיד של ראש מחלקת המים והמאור, ואת תפקידו מילא באמונה ובמסירות שמונה שנים רצופות עד יומו האחרון.

זולת זה הטיל על עצמו כמה וכמה תפקידים בועדת הכספים, בועדת התקציב, בועדת בנין ערים, בועדת העזרה הסוציאלית, בועדת הרשיונות, בועדה להערכת מס החנוך, והיה בבחינת מקשר בין כמה מחלקות העיריה.

מלבד תפקידיו המרובים בעיריה, היה שופט במשפט־השלום העברי, יו“ר הועד המפקח של בית־הספר התיכוני המסחרי בתל־אביב ולקח חלק פעיל בעוד כמה מוסדות צבוריים ומפעלי תרבות. וכן היה אחד מותיקי הבונים החפשים בא”י, נשיא הלשכה הבינלאומית “מוריה” בתל־אביב וחבר הלשכה הגדולה בירושלים.

לא בנאומים הצטיין, אלא בסגולות של שכל ישר והגיון בריא, במידות תרומיות וביחס חבה לכל אדם ולכל מעשה טוב. כל מר־לב וכל קשה־יום היה פונה לדוד בנבנישתי, ולכל אחד הושיט את עזרתו והשתדל להקל את סבלו בגדר האפשרות.

עד שנת 1935 היה מצבו החמרי מבוסס למדי, כבעל סוכנות לאריגים של צמר ומשי, בעיקר מאיטליה ובמקצת מצ’כוסלובקיה ואנגליה. לקוחותיו, הסוחרים בני כל העמים שבארץ, כבדוהו והתיחסו אליו כאל סוחר ישר ונאמן. אולם עם פרוץ המלחמה בין איטליה וחבש, והטלת הסנקציות על יבוא תוצרת איטליה בספטמבר 1935, ושנות הפלישות והמלחמות והמשבר בארץ – נעשתה קשה עליו מאד מלחמת־הקיום. אך גם בשנים הקשות ביותר לא הזניח את עבודתו הצבורית. אדרבה, עם גידול המצוקה הכללית נתרבו התפקידים הצבוריים, שהרגיש חובה לעבוד בהם.

כשנתים קודם מותו תקפוהו מכאובים עזים, וכתוצאה מזה נסתמאה עינו האחת, וזה דיכא את רוחו ואת נפשו.

בשנתו האחרונה היו לו כמה התקפות־לב אשר הפילוהו למשכב, אך גם בשכבו על ערש דוי לא פסק להתעניין במפעלים הצבוריים. מתוך התאמצות מיוחדת ניסה כמה פעמים להתגבר על חולשתו הגופנית, והמשיך בעקשנות בלתי־פוסקת את שרותו לעיריה וליתר המפעלים הצבוריים.

ובעצם ימי עבודתו על המשמרת הצבורית נשבר הלב. נפטר, בב' תמוז ת"ש, והובא למנוחות בבית־העלמין הישן ברחוב טרומפלדור, העסקן העממי אשר נתחבב על השדרות הרחבות בתל־אביב ואגפיה.



אליהו ברלין

מאת

דוד סמילנסקי

19.jpg

את אליהו מאיר ברלין, מצירי הקונגרסים הראשונים וחברי ה“פראקציה הדימוקראטית” – שהרבה שמעתי עליו מפי זאב טיומקין ז"ל, בימי עבודתי במחיצתו – הכרתי בשבת 1905, קודם עלותו לארץ־ישראל, בשעה שברלין בא לייליסבטגראד, להפרד מטיומקין ולשוחח אתו על בעיות העבודה המעשית בארץ־ישראל.

א. מ. ברלין נולד במוהילוב (רוסיה הלבנה) בתרכ"ו (1866). גמר גימנסיה רוסית, למד את תורת המשפטים באוניברסיטה במוסקבה. עם גמר חוק־למודיו השתקע בצאריצין (עתה סטאלינגראד), יסד בית־חרושת לנסירת עצים. חריצותו וישרו סללו לפניו את דרכו בחיים.

בזמן המהפכה הרוסית, שהתחוללה בשנת 1905, הצטרף ברלין למפלגת ה“קאדיטים” (קונסטיטוציונים־דימוקראטים) ונבחר כחבר ה“דומה” (הפרלמנט) הרוסית הראשונה. עם זה היה מנושאי דגל התחיה הלאומית כחובב־ציון וציוני. בהשפעתו הצטרפו רבים מיהודי צאריצין לתנועה הציונית. מזמן לזמן היה יוצא לסיבוב בערי רוסיה לשם תעמולה ציונית, וכמה שנים שימש סגן למורשה הציוני ד“ר יחיאל צ’לנוב בגליל מוסקבה. בתוקף פעולתו זו נבחר א. מ. ברלין כציר לקונגרסים הציוניים. בקונגרס החמישי הצטרף לפראקציה הדימוקראטית, שבראשה עמדו אז ד”ר ח. ווייצמן, ל. מוצקין, ב. פייבל, ז. טיומקין ואחרים. ברלין היה בין “אומרי הלאו” בשאלת אוגאנדה. הוא היה מן הראשונים שהבינו עוד בשנת 1905, כי לא על החקלאות בלבד תיבנה הארץ, אלא יש הכרח גם בפיתוח תעשיה, לשם הרחבת כח־קליטתה של הארץ לעליה.

חדשים מספר בשנת 1905 עשה בארץ, ולאחר שחקר ולמד את תנאי ההתישבות בה, לשם הכשרתה לעלית בעלי־הון ויזמה פרטית – בזמן ביקורו בארץ עבר אותה ברגל מקסטיניה (באר טוביה) עד מטולה – שב לרוסיה והיה ממניחי היסוד של חברת “עתיד”, חברת מניות שכל מניה היתה בת 1000 רובל רוסי. אליו נצטרפו מרדכי בן הלל הכהן, המהנדסים מ. פבזנר, נ. וילבושביץ ואחרים, ובשנים 1906– 1908 הקימו מייסדי “עתיד” בית־חרושת לשמן וסבון בבית־עריף הסמוכה ללוד. בחיפה פתח גם בית־חרושת ליציקה ולייצור משאבות ומכונות. בתי־חרושת חלוציים אלה העסיקו בשעתם מאות פועלים יהודים, אף נתנו דחיפה גדולה להקמת מפעלי־תעשיה אחרים בארץ.

בשנת 1907 העלה ברלין את משפחתו לארץ־ישראל, והשתקע ביפו. עם הבנות הבתים הראשונים בתל־אביב, היה מראשוני המתישבים בה וקבע את דירתו ברחוב השחר, בקרבת הגימנסיה “הרצליה”. את עסקיו ברוסיה לא חיסל, ובכל שנה היה נוסע לרוסיה לזמן־מה עד שפרצה מלחמת־העולם. הוא הספיק להעביר לארץ חלק מהונו, והשקיע אותו בנטיעת פרדס גדול בנס־ציונה, ואף רכש לו מגרש בתל־אביב ובנה לו כעבור שנים בית (ברחוב שנקרא כיום על שם ביאליק).

מאז השתקעו בארץ, נתן ברלין חלק רב מזמנו לעסקנות צבורית, וזה כיובל שנים קשור שמו כמעט ברוב המפעלים הישוביים, הכלכליים והתרבותיים העברים שהוקמו בארץ.

הרבה הקדיש לעניניה של הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”, תחילה ביפו, ומשנת תר"ע בתל־אביב. שנים רבות שימש כגזבר ויושב־ראש הועד המפקח של המוסד, אף השתתף באופן פעיל בועד הפדגוגי שלו.

כן הקדיש הרבה ממרצו ומיזמתו ל“אחוזת־בית” בראשית קיומה, ולתל־אביב בשנותיה הראשונות.

ברלין עצמו לא היה בעל־נכסים בתל־אביב בראשיתה, אלא דייר בלבד, אבל החשיב מאד את התכנית לבנין פרבר־גנים עירוני משוכלל, ועקב מקרוב אף סייע לפעולותיהם של ראשוני המיסדים. הוא היה חבר בועדת־הבנין הראשונה שנבחרה בכסלו תרס“ט, ואחר כך – חבר בועד־הבקורת הראשון (שנבחר בכסלו תרע"א), של ועד תל־אביב, ומכסלו תרע”ד נבחר שוב לחבר ועד תל־אביב, בו שימש כחבר פעיל בשנים הראשונות של מלחמת־העולם הראשונה. בשנות המלחמה היה גם חבר הועד להקלת המצב שעל־יד ועד תל־אביב. בערב פסח תרע“ז (1917) גורש עם כל תושבי תל־אביב ויהודי יפו, וישב בראשון־לציון כשמונה חדשים, עד שחרורן של מושבות יהודה ותל־אביב מן הצבא התורכי. משפחת ברלין היתה מן המשפחות הגולות הראשונות שחזרו לתל־אביב מיד עם הכבוש האנגלי. ברלין נבחר ושימש כיו”ר ועד תל־אביב, מאייר תרע"ח ועד שובו של מ. דיזנגוף מן הגולה (חשון תרע"ט).

מלבד עבודתו המסורה בועד תל־אביב ובמועצתה, היה א. ברלין מראשוני המנהלים של בנק־הפועלים בראשיתו, מראשוני המנהלים של “אוצר הישוב”, יו"ר הועד המפקח של חברת “גאולה”, מן המארגנים הראשונים של הישוב המאורגן “כנסת ישראל”. עשרות שנים שימש כחבר הנהלת הועד הלאומי, ושנים רבות גזבר בועד הלאומי, וחבר בועד הפועל של מערכת החנוך של כנסת ישראל, עד שמפעל החנוך עבד מרשות הועד הלאומי למחלקת החנוך של מדינת ישראל. חבר הועד הפועל הציוני, חבר הועד המנהל של הטכניון בחיפה, חבר הועד הזמני של יהודי ארץ־ישראל ועוד. בשנת 1919 היה ברלין חבר משלחת הישוב העברי לועידת־השלום, שנתכנסה לאחר מלחמת־העולם בפאריס.

במלאת לאליהו ברלין שמונים שנה – בניסן תש"ו – נתכבד בתואר אזרח־כבוד של תל־אביב, על שרותו הגדול לעירנו בשנות קיומה הראשונות.

בתואר־כבוד זה הביעה העיריה את ברכתם והוקרתם של כל ותיקי תל־אביב, וגם של הישוב כולו, לאחד מנאמני עסקניה.

א. מ. ברלין זכה להיות חבר “המועצה הזמנית” עם קום מדינת ישראל, וחתם על מגילת העצמאות, באסיפה המיסדת של המדינה בה' אייר תש"ח, בבית מוזיאון תל־אביב (לשעבר: בית מאיר דיזנגוף) בשדרות רוטשילד 16.



דוד־צבי פנקס

מאת

דוד סמילנסקי

20.jpg

עם פטירתו של דוד צבי פנקס, בזמן כהונתו כשר־התחבורה של מדינת ישראל, נסתלקה דמות אצילה, אדם יקר־רוח, בעל מדות תרומיות ונעלות. עסקן צבורי רב־זכויות, שהגיש את מיטב שנות חייו לחברה ולצבור, לתנועה, לעם ולמדינה.

הכרתיו מקרוב מראשית בואו לארץ – בשבט תרפ"ה (1925). היה זה איש צעיר בעצם פריחתו, מלא מרץ ושוחר פעלים. ראיתיו בפעליו ובעליתו בשלבי עבודתו הצבורית במשך עשרים ושבע שנה, ונוכחתי כי אמנם הגדיל האיש לעשות מראשית הופעתו בארץ, ורצוני להציב לו ציון בין האישים, אשר נפגשתי אתם ונתרשמתי מהם.

דוד צבי פנקס היה גבר הדור־פנים בחיצוניותו, זקוף קומה, ומהדר בלבושו. אירופי במלוא המשמע. דבורו היה נאה, מהוקצע, ונאומיו הפומביים היו תמיד חודרים וקולעים אל המטרה.

ד. צ. פנקס נולד בי“ח כסלו תרנ”ו (6.12.1895) בעיר שופרון (הונגריה) לאביו יעקב יהודה, שהיה בנקאי ועסקן מובהק, ממיסדי “המזרחי” באוסטריה וחבר ועד־הקהלה בווינה במשך כמה שנים. את בנו דוד־צבי חינך לרעיון שיבת ציון.

לאחר כמה שנות למודים בישיבה הפרשבורגית המפורסמת, נכנס דוד־צבי לגימנסיה בווינה, ועם גמר למודיו בה, נתקבל למחלקת המשפטים באוניברסיטה והוסמך במדעי המשפט.

עוד בהיותו סטודנט הצטרף לארגון “צעירי המזרחי”, וכן יסד את אגודת הנוער הדתית־לאומית “ישורון”. במרוצת הזמן נעשה לחבר פעיל בחבורת אנשי האמונים של קהלת ווינה, וכן היה חבר מסור בהסתדרות העולמית של “המזרחי”. היה חבר ההנהלה של ברית הסטודנטים הדתיים בווינה, והשתתף כנציגם בועידת העזרה העולמית בקארלסבאד – בשנת 1922. הוא גם היה ציר הקונגרס הציוני השלשה־עשר והשתתף כציר בכמה ועידות עולמיות של “המזרחי”.

בשנת תרע“ט (1919) נכנס ד. צ. פנקס לעבוד באחד הבנקים הגדולים בווינה, ובעבודתו הבנקאית עלה והתבסס יפה מכל הבחינות. אך עבודתו בגולה לא נתנה לו סיפוק רוחני ובשנת תרפ”ה (1925) עזב ד. צ. פנקס את ווינה הגדולה, בה עשה הרבה משנות נעוריו, ועלה לארץ־ישראל על מנת להשתקע. כעבור שנה נשא לאשה את לאה בת הרב יעקב ברמן מירושלים (מראשי “המזרחי” בא"י ומעסקני החנוך הדתי), והתישב בתל־אביב, שהיתה אז עיר מצערה ובראשית התפתחותה.

לאחר זמן קצר נפתח בתל־אביב בנק “המזרחי”, וד. צ. פנקס הוזמן לעמוד בראש המוסד הכספי הקטן. ההון היסודי של הבנק היה מצער, ומספר לקוחותיו מצומצם מאד.

כוח השפעתו האישית של המנהל המוכשר, הליכותיו הנעימות והאדיבות וגישתו הכנה קרבו את לבות המבקרים בבנק ובמרוצת הזמן גדל מספר הלקוחות, שהפקידו סכומים ניכרים בבנק “מזרחי”. וגם ההון היסודי עלה משנה לשנה עד שבנק “מזרחי” נחשב בשנים האחרונות לאחד המוסדות הכספיים החשובים שבארץ, ובמשך כל הזמן ניהל את המוסד במסירות ובאדיבות כשם שנהג בראשיתו.

ארוכה פרשת המפעלים והמוסדות שד. צ. פנקס השתתף בהם בצורה זו או זו, ואפרט כמה מן החשובים שבהם:

שנים רבות היה יו“ר המועצה הדתית בתל־אביב. בשנת תרצ”ב (1932) נבחר מטעם רשימת “המזרחי” וחרדים בלתי־מפלגתיים כחבר המועצה החמשית של עירית תל־אביב. בתרצ“ה נבחר שנית למועצת־העיר הששית, ומאז ועד התפטרותו חדשים מספר קודם מותו, כיהן כחבר פעיל ורב־השפעה במועצת־העיר. משנת תרצ”ו ועד התמנותו לשר־התחבורה היה ראש המחלקה לחנוך של עירית תל־אביב, וחבר פעיל בכמה ועדות עירוניות; שנים רבות היה יו“ר ועד בית־הכנסת הגדול בתל־אביב; יו”ר הועד המנהל של בית־הספר למלאכה “מזרחי”; חבר במועצה המקומית והארצית של “המזרחי”, חבר הועד המנהל של הטכניון העברי בחיפה, חבר הנשיאות של הועד הראשי בהסתדרות “המזרחי” העולמית, חבר בלשכת בני־ברית “שער ציון” בתל־אביב (החשיב מאד את המיסדר השואף לאחוה, אחדות וצדקה ללא הבדל מפלגה ומעמד).

מפרק לפרק היה ד. צ. פנקס נואם בבית־הכנסת הגדול בתל־אביב על ההווי הדתי ועל החגים והמועדים וכו‘. נאומיו היו קצרים, שקולים ומדודים ומנוסחים יפה. במועצת העיר תל־אביב, ובכל מקומות אחרים שנשא את דברו, היו נשמעים דבריו בקשב רב משום תכנם הקולע וצורתם הנאה. פנקס פירסם גם הגיונותיו בדפוס, בשורת רשימות ומאמרים בעתונות על בעיות עירוניות, על עניני חנוך ותרבות, על קדושת השבת, על ערך בית־הכנסת וכו’. על־פי יזמתו הוציא ועד בית־הכנסת הגדול בתל־אביב במשך כמה שנים גליונות “בית הכנסת” לעתים מזומנות, לשם הפצת רעיון בית־הכנסת בצבור ולחבב עליו את ה“מקדש מעט”. בגליונות השתתפו הרבנים הראשיים לארץ־ישראל ורבנים אחרים, חכמים וסופרים, בהם גם חילוניים, שסיפרו ותארו את מוסד בית־הכנסת בתקופות שונות ובארצות שונות. פנקס עצמו היה כותב בכל גליון וגליון מאמר ראשי לשאלות היום.

במועצת־העיר השביעית (נבחרה בתשי"א) נבחר לסגן ראש העיר תל־אביב. עם הסתעף עבודתו כחבר הכנסת, ובפרט לאחר שנבחר לשר־התחבורה, התפטר ממועצת העיר תל־אביב והתמסר לתפקידו כשר המדינה. התאמץ להכניס שפורים בתחבורה, וגם לחוקק חוקים למעט ככל האפשר את חילול השבת בתחבורה.

בעצם מילוי תפקידו ועמידתו במערכת המדינה כרע ונפל, ונפטר אור לכ“ד מנחם אב תשי”ג.

כשלשים שנה חי דוד־צבי פנקס בגולה, ועשרים ושבע שנה בארץ. במיטב שנותיו מת האיש קודם זמנו. אך חייו היו חיים עשירי־תוכן וגדושי־פעלים של איש, אשר היתה בו מזיגה נאה מאין־כמוה של יהודי נאמן לתורת ישראל־סבא ואדם תרבותי החי עם דורו וזמנו.


2. שופטים ראשונים

מאת

דוד סמילנסקי


ד"ר יצחק נופך

מאת

דוד סמילנסקי

1.jpg

בעודני נער בבית אבי הייתי קורא מפעם לפעם את הקורספונדנציות ממינסק של יהודה נופך, שהיו מתפרסמות בעתון היומי “המליץ” הפטרבורגי בעריכת צדרבוים.

ר' יהודה נופך היה מחובבי־ציון הראשונים בשנות השמונים ברוסיה. את חבתו העמוקה לעם ישראל, לארץ־ישראל ולתרבות העברית הוריש האב ליצחק בנו, שעם גמר חוק למוריו בגימנסיה הרוסית סיים גם את הש"ס והיה בקי בספרות העברית העתיקה והחדשה. תורת היהדות וההשכלה האירופית התמזגו בו,

בגמרו את הגימנסיה במינסק, נכנס יצחק נופך לאוניברסיטה בפטרבורג, ללמוד בלשנות ומדעי המזרח. בעת ובעונה אחת היה מנהל הספריה של הבארון דוד גינצבורג בפטרסבורג, ומלמד את בנו עברית.

בעיר־הבירה הרוסית נפגש יצחק נופך עם כמה סטודנטים ציונים, שמהם יצאו להם אחר כך מוניטין בהסתדרות הציונית, בהם: א. גולדשטיין, ש. גפשטיין, א. בבקוב, ש. ינובסקי ואחרים. מאז התמסר לתנועה הציונית.

הסטודנט יצחק נופך היה בין מחשיבי העבודה המעשית והתרבותית בארץ־ישראל בכל התנאים. ובשנת תר“ס (1900) ביקר בפעם הראשונה בארץ־ישראל יחד עם מ. שיינקין. נופך עשה בארץ כמה חדשים. ביקר במושבות יהודה, שומרון והגליל וביקר גם בערים. הישוב העברי בארץ היה אז דל ומצער: המושבות, שברובן הגדול נתמכו על־ידי הבארון רוטשילד, ובשנת 1900 עברו לידי יק”א, עמדו אז לפני משבר גדול. המסחר והתעשיה היו אז בעיקר בידי לא־יהודים, וליהודים כמעט שלא היה חלק בהם, פרט ליקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב.

נופך ראה ושמע הכל, ובשובו לפטרבורג הרצה על המצב בארץ בחוג חבריו הסטודנטים.

בבקרו בארץ חשב ומצא, שלשם ידיעת התנאים המשפטיים והמדיניים הקיימים בתורכיה ובכללה ארץ־ישראל, ראוי למתבונן לעלות לארץ על־מנת להשתקע בה לקבל הכשרה מוקדמת בבית־הספר הגבוה של תורכיה.

חדשים מספר לאחר שגמר את האוניברסיטה בפטרבורג, נפרד נופך מחבריו שעמדו אז בראש התנועה הציונית ברוסיה, ויצא בשנת תרס“ד (1904) לקושטא, ושם נכנס לאוניברסיטה לשם לימוד תורת המשפטים. פה למד ארבע שנים את החוק העותומני, את הלשונות תורכית וערבית, והוסיף להשתלם גם בלשונות האירופיות: אנגלית, צרפתית, גרמנית ועוד. במשך ארבע שנות שבתו בתורכיה (1904–1908) רכש לו ידיעה עמוקה כמנהגיה, בחוקיה ובתרבותה, ובתרס”ח (1908) הוכתר שם בתואר “דוקטור למשפטים”.

בעת למודיו בקושטא הקדיש נופך הרבה מזמנו גם לתעמולה ציונית בין יהודי קושטא, סאלוניקי, איזמיר וכו'. במשך עשר שנים (תרס“ד–תרע”ד) מילא בקושטא כמה תפקידים ציוניים־מדיניים שהוטלו עליו.

לבקיאותו בלשונות המזרח, הלשונות העתיקות והחיות, וידיעותיו המקיפות בחוק העותומאני סללו לפניו את הדרך בחוגים המדיניים בקושטא תודות להשכלתו הגבוהה ולהכשרתו המקצועית. הוא שימש שם כיועץ משפטי ב“לשכת־המסחר הרוסית” ואף היה פעיל בתנועת “התורכים. הצעירים”. שנים מספר שימש הד"ר יצחק נופך מקשר בין עסקני ההסתדרות הציונית לבין השלטונות התורכים, ועם זה היה גם מדריך־מייעץ לעולי ארץ־ישראל שעברו דרך קושטא.

זכורני, כי בבוספורוס רצו רבים מאתנו לעלות על היבשה כדי לסייר את קושטא ופרבריה, בשעה שהאניה הרוסית “ניקולאי” – בה נסעו לארץ־ישראל כמה ויותר מבני העליה השניה. לשם כך דרוש היה רשיון מיוחד מאת הרשות התורכית, ולא בנקל אפשר היה להשיג את ה“תזכרה” התורכית. למזלנו הפליג באניתנו מאודיסה הציוני בינינסון ממינסק עם משפחתו. בינינסון היה מידידי משפחת נופך, וביום צאתו מאודיסה ביקש טלגראפית את יצחק נופך בקושטא לפגשו בזמן עגינת האניה.

עם התקרב האניה לחוף הבוספורוס, עלה מיד על האניה איש צעיר ושופע עלומים, ופגש את בינינסון בחבוקים ונשיקות. באותו מעמד הכרתי אף אני את יצחק נופך, והתידדנו מיד. השיחה בינינו היתה מעניני הזמן: על המשמר התורכי ופגעיו, על “הפתקה האדומה” (פתקה שהתירה ליהודי רוסיה ורומניה לעלות לא"י, ולשהות בה לא יותר משלשה חדשים), על כמה בעיות ישוביות ומדיניות של הימים ההם. יום שלם סיירנו אתו בעיר־הבירה ופרבריה, והוא הרצה לפנינו ארוכות על חיי התורכים ועל המשטר המדיני בארץ זו. בין הנוסעים באניתנו היו כאלה שלא השיגו רשיונות לעלות על חוף יפו, ויצחק נופך הצליח לקבל את הרשיונות לאחר משא־ומתן עם הפקידות התורכית בקושטא.

בשובנו אל האניה נפרדנו מיצחק נופך בברכה להתראות בקרוב בארץ־ישראל. על פעולותיו החשובות של ד“ר נופך בקושטא, בחוגי השלטונות העותומאניים ובקרב היהדות התורכית והמזרח הקרוב, שמעתי אחר כך רבות. ורק כעבור שלש־עשרה שנה, בראשית תר”פ (1919) נפגשתי עם נופך בביתו של מאיר דיזנגוף בשדרות רוטשילד, והוא סח לי על הרפתקאותיו בשנות המלחמה (1914–1918).

הרשות התורכית הצבאית הביטה עליו בעיני־חשד בגלל ציוניותו, ומיד עם פרוץ המלחמה, באב תרע"ד (1.8.1914), הוגלה מקושטא לפנים המדינה התורכית לאנטוליה. במשך ארבע שנות המלחמה הוגלה מעיר לעיר, והיה כל הזמן נתון לפיקוח חמור של השלטונות הצבאיים.

עם בואו לארץ קבע דירתו תחילה בירושלים, ונכנס מיד לעבודה צבורית. יסד את משפט־השלום העברי והיה בו שופט קבוע. עם זה היה מראשוני המורים בשעורי־המשפט הממשלתיים בירושלים. כעבור שנה עבר לגור בתל־אביב ונתמנה מטעם ממשלת ארץ־ישראל לשופט־שלום ממשלתי ביפו.

הרבה טרחות, ויגיעות טרח הד“ר נופך, עד שהוסכם לפתוח בשנת תרפ”ג (1923) משפט־שלום ממשלתי בתל־אביב. ממשלת ארץ־ישראל דחתה זמן רב את פתיחת בית־המשפט בתל־אביב “מחוסר תקציב” אך הד“ר נופך לא נרתע והשפיע על ראש מועצת־העיר מ. דיזנגוף לשכור דירה לבית־המשפט על חשבון העיריה, כדי לשכן את המוסד הממשלתי הראשון בתל־אביב. בקושי רב הושגה הדירה הפנויה של שני חדרים ברחוב יהודה הלוי. ומשנגמרה פרשת הדירה החלה פרשת ריהוט החדרים, החבור הטלפוני והציוד המשרדי הדרוש לבית־המשפט הממשלתי. אף לכך היה חסר תקציב בממשלת א”י. על כותב הטורים האלה, שמילא בימים ההם תפקיד של מפקח כללי בעירית תל־אביב, הוּטל לבוא לעזרת השופט נופך, ואמנם כעבור ימים מספר הועבר השופט לתל־אביב ובית־המשפט נפתח בשעה טובה. הוצאות ההחזקה היו על חשבון העיריה, ורק משכורת המנגנון שולמה על־ידי הממשלה. סדר זה היה קיים עד שנת תרפ“ח (1928) השופט הראשון והיחיד בתל־אביב היה עד אז ד”ר יצחק נופך. הוא היה גם הראשון, שהנהיג את הלשון העברית בבית־המשפט הממשלתי בתל־אביב. הדיונים, הפרוטוקולים, וגם פסקי־הדין נכתבו עברית.

בימים ההם היה זה הישג גדול להשלטת הלשון העברית במוסד ממשלתי, ואף בכך היתה תל־אביב הראשונה.

תחילה חששו השלטונות, שהכנסות בית־המשפט בתל־אביב לא יכסו את ההוצאות, ומשום כך היו בבית־המשפט כמה שנים שופט יחיד, מזכיר אחד ושמש אחד. על שולחנו של הד“ר נופך בבית־המשפט, מצא לו מקום גם “חושן משפט” ליד ספרי החוקים האנגליים והעותומאניים. עם גידול תל־אביב רבו והלכו גם הענינים המשפטיים, וכן עלו וגדלו גם ההכנסות, שכיסו את כל ההוצאות ואף נשאר עודף הגון של אלפי לא”י לקופת הממשלה.

עם התרחבות בית־המשפט, עבר המוסד מדירתו הקטנה לדירה מרווחת יותר, בת 6 חדרים, ברחוב המרכזי אלנבי. הוזמן שופט עברי שני, ואחר כך שלישי, ועם גידול העיר ורבוי האוכלוסיה התפתח גם בית־משפט השלום הממשלתי בתל־אביב למוסד גדול. אחר כך נפתח בתל־אביב גם בית־משפט מחוזי ובית־משפט לקרקעות. גדל מספר השופטים וגדל מנגנון הפקידות. ההכנסות מבתי־המשפט בתל־אביב, כהכנסות משירותים ממשלתיים אחרים, היו מרובות בתל־אביב מאשר בערים אחרות בארץ. מלבד בתי־המשפט הממשלתיים היו קיימים בימי ממשלת המנדט גם משפט שלום עברי (בית־דין של בוררות), ובשנות המלחמה והחירום – בית־דין לענייני ספסרות ובית־דין עירוני לענייני דירות. עם קום המדינה, קמו בתי־דין ישראליים־עבריים, שהכל בהם על טהרת העברית, ורשת בתי־הדין הגדולה ביותר בארץ היא בתל־אביב, העיר רבת־האוכלוסיה שבמדינה.

השופט ד“ר יצחק נופך שימש כמה שנים יועץ משפטי למועצת העיר תל־אביב ולועד הקהלה ליהודי תל־אביב ויפו. לפרקים היה מרצה על מלחמת הזכויות של האשה העבריה בא”י. לא היה פוסק מלימוד והשתלמות כל הימים, תמיד היה שוקד על תורת המשפטים, קורא בספרות העברית הישנה והחדשה, הוגה בספרות האנגלית, הצרפתית, התורכית והערבית. מגדולי המומחים בחוק העותומאני הבין־לאומי. פירסם שורת מאמרים בעתונות הציונית ובעתונות המקצועית.

שופט בחסד עליון, בעל מזג נעים ואופי טוב, חביב ומקובל על הבריות, נקי כפים ובר־לבב, מסביר פנים לכל אדם ומושיט עזרה לכל הפונים אליו.

ועם כל כובד־הראש שלו במשפטו ורחב־השכלה, היה גם איש ספוג־הומור ובעל שיחה נעים, שופע מילי דבדיחותא, משלי עם, פתגמים והיינו־דאמרי־אינשי מכל תקופה ומכל עם.

היה יושב על התורה ועל הספר, חי חיים צנועים ושמח בחלקו. מה מאושר היה, כשזכה להקים לו בית קטן ברחוב יבנה בתל־אביב ולחנך את בתו היחידה חנוך עברי־לאומי ולהקנות לה השכלה גבוהה. אשתו מרים היתה רופאה בתל־אביב, והבת חמדה גמרה את תורת המשפטים בג’נבה (שווייץ), וכיום היא עורכת־דין בתל־אביב.

ביתו של השופט יצחק נופך היה בית ועד לחכמים, שם היו נפגשים שופטים, רופאים, עורכי־דין וכו', ובבית שררה אוירה תרבותית.

במלאת לו חמשים שנה, חלה במחלת־כליות קשה ונסע לפאריס לשם ריפוי ולא זכה עוד לחזור לעירו ולמשפחתו.

בט“ו סיון תרפ”ט נפטר בפאריס, ואחר כך הועלו עצמותיו ונטמנו בבית־העלמין הישן בתל־אביב. אשת־נעוריו לא האריכה עוד ימים אחריו, ובאדר תרצ"ה (פברואר 1935) נפטרה אף היא.

בתולדות הציונות ובתולדות העיר תל־אביב ייזכר תמיד שמו של הד"ר יצחק נופך, מטובי הציונים והעברים, והשופט הממשלתי הראשון בתל־אביב. 



ד"ר ירוחם פישל (פיליפּ) קורנגרין

מאת

דוד סמילנסקי

2.jpg

את הד"ר ירוחם (פיליפ) קורנגרין הכרתי מקרוב מראשית בואו לארץ בשנת 1925. נפגשתי אתו מאז לעתים קרובות מאז וראיתי בפעולותיו הצבוריות והחברתיות, אם בעירית תל־אביב ואם בלשכת “הכוכב” של הבונים החפשים, ואם באיזה מוסד תרבותי או סוציאלי. תמיד עומד הכן לפעולה, תמיד חיוך על שפתיו, חיוך של אל־יאוּש, הסגולה הטובה שכל עסקן צבורי יכול להתברך בה.

עבר ציוני עשיר מנעוריו יש לו, לד"ר קורנגרין:

נולד בתרמ"ג–1883 בטרנוֹפּוֹל (גליציה המזרחית). בגיל 14, נכנס למערכת העבודה הציונית. בן 15 החל לארגן תאים ציוניים בין תלמידי הגימנסיה מבני גילו. בסיימו את הגימנסיה, ביולי 1901, אירגן וניהל את הכנוס הארצי הראשון של בוגרי־הגימנסיות הציוניים מכל גליציה, שנתכנס בטארנופול. ובהיותו תלמיד בית־הספר הגבוה למשפטים, היה ממייסדי האגודה האקדימאית הציונית “בר כוכבא” בטארנופול, והשתתף השתתפות פעילה בכל עבודותיה ובתעמולה הציונית. אף לקח חלק במלחמה לזכויות לאומיות של יהדות גליציה. במלאת לו 23 שנה, הוסמך למשפטים באוניברסיטת לבוב, ותוך התמחות במשרד עורך־דין, השתתף במלחמת־הבחירות הציונית לפרלמנט האוסטרי, שבתוצאתה נבחרו ארבעה צירים יהודים, שהיווּ סיעה יהודית־ציונית בפרלמנט. בשנת 1909 הוכתר בתואר “דוקטור למשפטים ולמדעי המדינה”.

בקונגרס הציוני השביעי (באזל 1905) השתתף ד“ר קורנגרין כנציג עתוני הנוער הציוני בגליציה. אחר כך השתתף כציר בקונגרסים השמיני, התשיעי, העשירי, האחד־עשר, בועידות לונדון (1920) ובקונגרסים השנים־עשר, השלשה־עשר והארבעה־עשר. בקונגרס הציוני שלאחר מלחמת־העולם הראשונה, הרצה הד”ר קורנגרין בעניני עליה, כיו"ר הועדה לעניני עליה.

בסוף 1911 השתתף קורנגרין כנציג הסתדרות בתי־הספר העברים בגליציה ובבוקובינה, עם הרב ד"ר יהושע טהון (נשיא ההסתדרות לתרבות עברית בגליציה) ועם רפאל סופרמן (נשיא אגודת המורים העברים בגליציה) בכינוס “יום העברים” הראשון בלבוב. בהשפעת התנועה העברית נוסדו אז בגליציה 35 בתי־ספר עברים עממיים וסמינריון למורים עברים. אחר כך הוזמן לעבוד כאחד המזכירים של ההנהלה הציונית העולמית בברלין. באבגוסט 1913 חזר לגליציה ועבד כעורך־דין בדרוהוביץ'.

במלחמת־העולם הראשונה, שרת הד“ר פ. קורנגרין כקצין בחזית ובמינהל הצבאי ובחיל־הכיבוש האוסטרי באוקראינה. לאחר המלחמה נבחר מטעם הועד הלאומי היהודי שב”אוקראינה המערבית" כשליח אל ועד המשלחות היהודיות שליד ועידת־השלום בפאריס. המשיך לעסוק בגליציה בפוליטיקה יהודית מקומית לקראת הבחירות לפרלמנט האוקראיני־מערבי, ואחרי כיבוש הארץ בידי הפולנים חזר למקצועו, כעורך־דין, והיה חבר הועד המרכזי של ציוני גליציה בנשיאותו של' הד"ר אריה־ליאון רייך.

ארבע שנים (1920–1924) היה מנהל המשרד הארצישראלי המרכזי בוורשה, ומ־1922 אף בא־כח חברת “הכשרת הישוב” לפולין. השתתף בפעולות בסיעת “עת לבנות”, בועד המרכזי של ציוני פולין, ונבחר לועד קהילת וורשה.

לאחר שביקר בארץ־ישראל בשנים 1922 ו־1923 עלה לארץ על־מנת להשתקע בה, עם רעיתו פרידה בת מנחם זילברדיק (עורכת־דין ומזכירת הקלוב של הצירים היהודים בפרלמנט הפולני). נבחן בבחינות לעורכי־דין זרים, והחל עוסק במקצועו.

בשנת 1925 נבחר על־ידי עולי פולין לאסיפת־הנבחרים ולועד הלאומי ולמועצת העיר תל־אביב.

בסתיו 1929 נתמנה לשופט־שלום ממשלתי בתל־אביב, בשנת 1935 הועבר לתפקיד זה בחיפה, בשנת 1937 נתמנה לשופט בבית־הדין המחוזי בתל־אביב, ובשנת 1944 יצא לפנסיה וחזר למקצועו כעורך־דין.

הד"ר י. פ. קורנגרין עוסק במחקר מדעי בהיסטוריה ובחוק העברי הקדמון, והוא מרצה עליו בבית־הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל־אביב. פירסם ספר על “חוקי המזרח הקדמון”, וכן חיבר ספר על “המושבות הצבאיות של היהודים בימי קדם”, כרך ראשון להיסטוריה יהודית, וכן כתב הרבה חוברות של זכרונות.

ד"ר י. פ. קורנגרין משתתף בחיים הצבוריים כחבר המועצה הארצית של הסתדרות הציונים הכלליים. כמה שנים היה נשיא לשכת בני־ברית “משה שור” בתל־אביב. נשיא לשכת הבונים החפשים “הכוכב” בתל־אביב, וכן כנשיא הגדול של הלשכה הגדולה הלאומית של הבונים החפשים בארץ־ישראל.

גם לאחר שעבר את גיל השבעים, ומתה עליו רעיתו שעמדה לימינו שלשים שנה ומעלה – עומדת בו רעננותו, והוא ממשיך לעבוד ולהשתתף בחיי החברה, כשהחיוך הנצחי של אל־יאוש מרחף תמיד על שפתיו ופניו מסבירות לכל אדם.


3. משומרי הבטחון

מאת

דוד סמילנסקי


אליהו גולומב

מאת

דוד סמילנסקי

3.jpg

במותו של אליהו גולומב, בתמוז תש“ה (יולי 1945), נותקה עוד חוליה אחת משרשרת “הרביעיה” של המחזור הראשון, שגמר בשנת תרע”ג (1913) את הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה” בתל־אביב.

זוכר אני היטב – כאילו אתמול היה הדבר – את ארבעת הנערים, שהתרועעו למן המחלקה החמישית וצעדו יחד בראש כל יתר התלמידים בני־גילם, עד קבלם תעודת הבגרות של המחלקה השמינית, ואלה הם הארבעה: דוב הוז (ז"ל), אליהו גולומב (ז"ל), משה שרתוק (כיום: שרת, שר־החוץ במדינת ישראל) ואלכסנדר זלצמן (כיום: ד"ר א. מלחי).

אליהו גולומב היה בנערותו שתקן, צנוע ועניו בהליכותיו, אך תקיף בדעתו, ולא נוח לויתורים. נזכר אני בפרט אופייני לדמותו ולתקיפותו עוד בימי נערותו: אירע הדבר, ואליהו גולומב, בהיותו תלמיד המחלקה השביעית, הוצא מן הגימנסיה על־פי החלטת הועד הפדגוגי, בגלל סכסוך בינו ובין אחד המורים הראשיים והותיקים. הנהלת הגימנסיה ניסתה בכוח־השפעתה לדבר על לב התלמיד אליהו גולומב, שיפייס את המורה המובהק, אשר נעלב על ידו, וללא הועיל. אליהו עמד על דעתו בתקיפות, ולא נכנע. כותב הטורים האלה בא בדברים עם אביו והסביר לו, שאליהו בנו, לא יוכל לחזור לגימנסיה כל זמן שלא יפייס את מורו ומחנכו. על כך ענה לי אביו, שאליהו איננו מן הוותרנים, וכל מה שעשה נובע ממחשבה תחילה ומשיקול דעת. רק לאחר התערבות כמה מחברי הועד הפדגוגי והועד המפקח, הוחזר אליהו גולומב למחלקה והמשיך את לימודיו עד סיומם.

כמעט כל בוגרי המחזור יצאו ללמוד בבתי־ספר גבוהים בצרפת, אנגליה, גרמניה, תורכיה וארצות־הברית. ורק יחידים נשארו בארץ ופרשו לעבודה חקלאית. בין המעטים הללו היו דוב הוז ואליהו גולומב, שהלכו לדגניה, שהיתה אז ה“קבוצה” הראשונה מתוך ההתישבות הקבוצתית, שנוסדה בתר"ע. שני החברים עבדו כפועלים פשוטים והתקשרו לעבודת האדמה, כאילו היו חקלאים מבטן ומלידה. לאחר שנה עבר גולומב לקבוצת כנרת, ונתמחה שם בכל ענפי העבודה החקלאית של המשק המעורב, כמו: פלחה, גידול עופות וצאן, מחלבה, גידול ירקות ומטעים שונים.

עם פרוץ מלחמת־העמים באב תרע"ד (אבגוסט 1914), התנדבו כשמונים צעירים משני המחזורים הראשונים של הגימנסיה “הרצליה” והלכו לבית־הספר לקצינים שבקושטא עיר־הבירה של תורכיה בימים ההם. בין המתנדבים היו דוב הוז, משה שרתוק, פנחס ריקליס, חיים קרופסקי (אריאב), אליעזר ליפסון, בנימין ארנשטיין ואחרים. הם חשבו וקוו, שהשתתפותם הפעילה בצבא התורכי הלוחם תשפיע לטובה מבחינה מדינית על מושלי הארץ, ובפרט על העומדים בראש ממשלת תורכיה, שישנו את יחסם לטובה להתישבות היהודית בארץ־ישראל.

אליהו גולומב חשב אחרת מחבריו הרבים. דעתו היתה, שהנוער העברי מחוייב לשמור על הגחלת של הישוב העברי המדולדל בעיר ובכפר, והוא נשאר לעבוד בקבוצים בלול, ברפת ובגידול הירקות והתבואות.

לפי השקפותיו השתייך לתנועת הפועלים, אך לא הבדיל, בפרט בעת צרה, בין נותני העבודה ומקבליה, והוא עשה במיטב יכלתו להקל את מצב הזקוקים לעזרתו ללא כל הפליה.

עם פרסום פקודת הגירוש הכללי על יהודי יפו תל־אביב, בניסן תרע"ז, נוצר מצב חמור מאד. הרשות התורכית הבהילה את כל התושבים לעזוב את בתיהם ולצאת אל הדרך תוך ימים מספר. כלי־רכב חסרו אז לגמרי ביפו ובתל־אביב, וגם במושבות יהודה הקרובות לא היו סוסים ועגלות (מכוניות לנסיעות ומכוניות־משא לא היו עדיין בארץ), מפני שכולם הוחרמו בשביל הצבא התורכי שחנה אז בארץ־ישראל ובסוריה.

בן־לילה נוצר ועד־הגירה, ושליחים יצאו לגליל להשיג עגלות וקרונות־משא, לשם הסעת אלפי המגורשים עם חבילותיהם וצרורותיהם. הועד להקלת המשבר התמזג עם ועדת החטה, הקמח והלחם, וכל יתר הועדות התמזגו עם ועד־ההגירה וכולם יחד היו אובדי־עצות. ואז נתארגנו כמה צעירים, ובהם גם אליהו גולומב ורחל ינאית.

מפיהם נודע לי, שלאחר הגירוש המהיר מיפו ותל־אביב רווחה שמועה, כי פקודת הגירוש חלה גם על מושבות יהודה ושומרון. כן פשטו שמועות, כי למושבות הגליל העליון והתחתון צפויה סכנה של התנפלות מצד הדרוזים, הבידואים והפלחים.

ואז נתארגנה חיש־מהר קבוצת בטחון, שנכנסה בראשה ורובה לפעולת ההגנה על הנפש והרכוש של היהודים בעיר ובכפר. אליהו גולומב, השתקן, לא הרבה בדבורים גם עכשיו, אך עשה הרבה במלוי תפקיד אחראי זה.

עם התחלת ההתנדבות לגדוד העברי, בראשית תרע"ט היה אליהו גולומב מן המתנדבים הראשונים, ויחד עם חבריו ברל כצנלסון, ד. סברדלוב, ש. יבנאלי, משה סמילנסקי ואחרים, עברו מעיר לעיר וממושבה למושבה ופתחו בתעמולה רחבה לשם יצירת הגדוד העברי.

א. גולומב שירת את הגדוד העברי כשנתים עד ראשית תרפ"א, ואחר כך חזר לחקלאות והיה ממיסדי עין־חרוד באותה שנה.

גולת־הכותרת של עבודתו הצבורית היתה: השמירה על הבטחון הצבורי. עשרות שנים שקד על מערכות ההגנה הישובית בארץ, והקדיש לעבודה אחראית זו את מיטב שנות חייו ואת מיטב מרצו ואונו. וכל זה עשה בלא אומר ודברים, ורק על־פי צווי פנימי. לא פעם סיכן את חייו ויצר מערכת בטחון בכל נקודות הישוב העברי, ועל משמרתו זו עמד מתוך־אומץ־לב וגבורה נפשית עד יומו האחרון.

רק בן חמשים ושתים היה במותו (נולד י“ד אדר תרנ”ג–1893 בגרודנה, נפטר בתל־אביב ל' סיון תש"ה), אך מת שבע־פעלים וזכרו יהיה קשור תמיד בתולדות הישוב ובתולדות העיר תל־אביב.



יוסף שושני

מאת

דוד סמילנסקי

4.jpg

מגידוליה וחניכיה וגם משומריה הראשונים של תל־אביב היה יוסף בן גדליה שושני (נולד 1897).

הכרתיו מראשית בואו לארץ בשנת תר"ע (1910), יחד עם הוריו ובני משפחתו. בן שלש־עשרה היה ונכנס למחלקה השלישית של הגימנסיה “הרצליה”. מן התלמידים המצטיינים היה בכל הלימודים, בעל אופי טוב ומזג נעים, ונתחבב על מוריו, חבריו וכל מכריו.

עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה (1914), התגייסו לצבא התורכי כשמונים תלמיד מבוגרי הגימנסיה “הרצליה” ומתלמידי המחלקות העליונות. בין המתגייסים היה גם תלמיד המחלקה השמינית יוסף שושני, שנשלח עם חבריו לבית־הספר הצבאי בקושטא. אך לאחר מאמצים שוחרר מן הצבא, כדי לגמור את למודיו בגימנסיה.

בתקופת הגירוש הכללי מתל־אביב (ניסן תרע"ז–אפריל 1917), נתרוקנה תל־אביב מתושביה, והיתה צפויה סכנה לכל הרכוש בתל־אביב. לשמירת הרכוש התנדבו עשרה צעירים ושתי צעירות מבין בוגרי הגימנסיה ואחרים.

בין המארגנים הראשיים של השמירה היה סעדיה שושני, ואחיו, יוסף שושני, היה בין השומרים. וכך ניצלה תל־אביב מגניבות ומשוד.

כשנתארגן הגדוד העברי – בסוף 1917, היה יוסף שושני בין ראשוני המתנדבים ואף הלך לחזית הצבא הלוחם. כשנשתחרר מן הצבא, לאחר גמר המלחמה, שימש קצין בנמל חיפה.

בכל מקום המצאו מצא יוסף שושני הבנה הדדית ולשון משותפת עם חבריו־לעבודה הן בחזית והן בעורף.

במרוצת הזמן חזר לתל־אביב, והצטרף להנהלת הדפוס של משפחת שושני.

במשך כשלשים שנה עבד יחד עם אחיו ובני משפחתו, והיה חביב ורצוי על כל העובדים ועל כל הבאים במגע עם דפוס זה, ממקומות־העבודה הראשונים של תל־אביב.

צנוע ועניו, ומאיר פנים לכל אדם, דייקן ושקדן, הולך תמים וישר־לב, חבר טוב ובעל משפחה מסור.

כמה שנים לפני מותו בלא־עת הותקף בהתקפת־לב, הבריא וחזר לעבודתו בבית־הדפוס ובצבור. בינתיים עברו עליו כמה אסונות משפחתיים – מות אשתו האהובה, אסתר לבית ברנשטיין, אחות רחמניה לפי מקצועה, ממחלת הסרטן, ומות ילדתו היחידה ארנה, בת שנה – ששברו לגמרי את כח התנגדותו למחלות, והותקף שוב בהתקפת־לב, החלים וחזר שוב לעבודתו.

בט“ז טבת תש”י עבד בדפוס מן הבוקר עד הערב וחזר בשעה מאוחרת למעונו, בלי להתאונן על כל מחושים.

בחצות הלילה הותקף התקפה קשה, והובהל אליו רופא, אשר טיפל בו שעה ארוכה. התקפה זו היתה ההתקפה האחרונה, אשר ממנה לא קם עוד. בי"ז טבת 6 בינואר 1950 הוציא נשמתו, ונטמן באותו יום ליד קבר אשתו בבית העלמין המרכזי.

הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.


4. מעובדי עירית תל-אביב

מאת

דוד סמילנסקי


שמעון ברקול

מאת

דוד סמילנסקי

5.jpg

את שמעון ברקול הכרתי מקרוב, מראשית כניסתו, בשבט תרפ"א, לפקידות בועד תל־אביב, ומאז עקבתי אחרי פעולותיו בכל שלבי הפקידות.

תל־אביב היתה אז עיירה קטנה בעלת 3600 נפש.

משרד “ועד תל־אביב” מנה אז פחות מעשרה פקידים, והעבודה המשרדית התרכזה בעיקר במזכירות ובמחלקת החשבונות.

באותם הימים הוזמן ברקול בן הכ"ד (נולד בתרנ"ו בליטא) למשרד ועד תל־אביב כפקיד יומי לנסיון. תחילה עבד ברישום המכתבים הנכנסים והיוצאים ובארכיון הועדה. תוך שבועות מספר התבונן לעבודה המשרדית המסועפת, חקר ושאל מפי גדולים ממנו, למד ושינן מתוך הקפדה ושקידה מתמדת. לא הסתפק בקריאת המכתבים לשם רישום בלבד, אלא התעמק בתכנם, ולמד מהם את הנעשה בפנים הועד ומסביב לו.

תפיסתו הטובה וכשרון הסתכלותו סייעו בידו להסתגל מהר לכל תפקיד שהוטל עליו, ולא בז לשום עבודה, מתוך הנחה שכל העבודות כשרות ובלבד שהן לטובת המוסד.

בימים ההם החל ועד תל־אביב בהכנות להקמת מועצת־עיר. בהתייעצות עם עורכי־דין מובהקים הוכנה הצעת החוקה הראשונה, ותל־אביב עמדה אז לפני מיפנה חשוב בהתפתחותה הקרובה.

ובעצם הכנת תכניות העבודה הגדולה לשם קבלת התחוקה למועצת־העיר העברית הראשונה, פרצו בניסן תרפ"א מאורעות הדמים, שהתפשטו ביפו, בתל־אביב ובמושבות יהודה ושומרון. לתל־אביב הקטנה נשקפה אז סכנה גדולה, כי היתה מוקפת מכל עבריה ישובי הערבים שמהם יצאו כנופיות הפורעים.

“ועד תל־אביב” נעשה מיד למרכז מדיני, שבראשו עמדו אז: נחום סוקולוב (התארח אז בתל־אביב), מאיר דיזנגוף, פנחס רוטנברג, שמעון רוקח, ז. ד. ליבונטין, א. ז. הופיין, ש. טולקובסקי וכותב־הטורים.

ימים על לילות נמצאו חברי הועד המדיני בין כתלי בנין הועד בשדרות רוטשילד, ועמדו על המשמר לשם קבלת ידיעות מירושלים ומתן הוראות לתושבי תל־אביב והמושבות הסמוכות. כותב־הטורים, שמילא אז תפקיד של מפקח כללי בועד תל־אביב, היה עסוק באותם הימים בישיבות הועדה המדינית, ועל־כן הטיל כמה עבודות על עוזרו שמעון ברקול.

שעות העבודה במשרד היו בימים ההם מן הבוקר ועד שעה מאוחרת בערב, בגלל רבוי הענינים המסובכים, אשר לא סבלו כל דחוי.

ואז ראיתי מקרוב את מסירותו המופתית ואת גישתו הכנה והישרה לכל תפקיד שהוטל עליו.

תוך חדשים־מספר היה ש. ברקול עסוק ביום במשרדי הועד, ובלילות היה עומד על משמרתו יחד עם מאות בחורי ישראל, אשר הגינו באומץ־לב על המושב הקטן.

לא פעם סיכן ברקול את חייו, בעמדו במערכת השמירה וההגנה.

לא שערתי אז, שהצעיר ש. ברקול, אשר בשנות נעוריו היה מן התלמידים השקדנים בישיבות טלז וסלובודקה בליטא, והתורה “התישה את כחו”, יהיה מוכשר להשתמש בעת הצורך בכלי־נשק ולעמוד על נפשו בגבורה נפלאה.

והרי מבחינה גופנית היה צנום וכחוש, ובמידה ידועה החלש גם בהיותו שבוי־מלחמה בגרמניה יותר משלש שנים במלחמת־העולם הראשונה, אך כשצו השעה דרש ממנו, התאזר עוז רב ונרתם מתוך התנדבות ובלי כל מורא ופחד להגנה העצמית.

לאחר שתל־אביב קיבלה במאי 1921 את הזכויות המשפטיות, רבתה וגדלה העבודה המשרדית בעירית תל־אביב. וברקול שמח להיות מפקידיה הראשונים.

לא למד בשום בית־ספר למסחר או לכלכלה, ואף לא קיבל כל השכלה מקצועית של פקידות, אלא שקדנותו והתמדתו עזרו לו להתמצא במשך זמן קצר בעבודה המשרדית. את תורת הפקידות למד בעיקר מתוך הסתכלות במציאות החיה ובשרותים השוטפים. עשה את עבודתו לא רק מתוך משמעת ומלוי חובה, אלא מתוך חדוות היצירה. מעשה שעשה, שהיה בו משום הוספת אריח או לבינה לבנין של העיר הצעירה, היו יקרים לו כי נעשה לחלק מן השרות העירוני שבו טיפל באותה שעה.

בעל מזג רך היה מטבעו, נעים הליכות ומאיר פנים לכל אדם, ישר דרך ורוכש את אמונו של הבא אתו במגע.

והרי כמה מן התפקידים של ברקול ששימש בהם בעבודתו בעיריה:

כשש שנים שימש עוזר למפקח הכללי בעירית תל־אביב, ובסוף תרפ"ו הועבר למחלקת המסים, ועסק בעיקר בגביית מסי־הקרקעות. כעבור חדשים־מספר היה סגן המזכיר הכללי, וגם פה מצא את עצמו, והשביע את רצון מנהלו.

עם רבוי עניני העיריה במשרדי ספרי האחוזה והקרקעות (טאבו) של הממשלה, הטילה עליו הנהלת העיריה את העבודה הזאת, שדרשה ממנו זהירות והתמסרות במידה מרובה. באותו פרק־זמן מילא את מקומו של מזכיר־הכספים.

לאחר שהמזכיר הכללי י. נדיבי, הפסיק את עבודתו באבגוסט 1930, הוטל על ש. ברקול למלא את מקומו כשנתים.

המכתבים והמיסמכים האחרים שיצאו מידו היו כתובים בסגנון עברי רהוט ומלוטש, כי היה לא רק בר־אורין, שלמד עברית מן המקורות העתיקים, אלא היה גם בקי בספרות העברית החדשה. דבריו היו קצרים וקולעים אל המטרה.

עם פרוץ מאורעות־הדמים, באב תרפ"ט, לקח שוב ברקול חלק פעיל במערכת ההגנה והשמירה על תל־אביב. במשך כמה חדשים מילא ביום את שליחותו במשרדי העיריה, ובערבים ולפעמים גם בלילות, עמד על המשמר.

הראה את חריצותו ואת כושר פעולתו לא רק במשרדי העיריה, אלא הקדיש הרבה מזמנו וממרצו לעניניהם של פקידי העיריה, לקופת התגמולים ולצרכניה שלהם. בכל המפעלים הללו היה ממניחי יסודות המפעלים והרוח החיה שבהם.

חבה יתירה היתה לו לילדים, ולמענם היה ממיסדי “אגודת חובבי גן־החיות” ובמשך כמה שנים חבר פעיל בועד גן־החיות העירוני.

איש־צבור היה בטבעו, ולכמה מוסדות צבוריים וחברתיים הקדיש הרבה ממרצו ומזמנו. בכל מקום הכירו בו אדם נבון ומיושב בדעתו, הכל עשה במתינות ומתון שקול־דעת, מתוך חבה ואהבה לזולת.

על סגולותיו וענוותנותו ופשטותו נתחבב על אנשי העיריה, נבחרים כפקידים, מנהלים וראשי המחלקות ועל עובדי העיריה לכל סוגיהם.

בגלל ישרו ונאמנותו וכשרונו להסתגל לכל תפקיד, הטילה עליו הנהלת העיריה תפקידים מרובים ובפרט תפקידים מיוחדים שדרשו פקחות, זהירות במשא־ומתן ונאמנות..

עם מנוי ועדת ההערכה הראשונה לשם קביעת גובה שכר הדירה בתל־אביב, הטילה עליו הנהלת העיריה לנהל ענף־הפעולה הזה.

יסוד עיקרי לקביעת גובה המסים ותשלומי המים מתושבי תל־אביב, שימשה הערכת שכר־הדירה. עבודה זו היתה כרוכה בהתאמצות מרובה, וברקול העמיס על עצמו גם את התפקיד הקשה הזה, מתוך הכרה שהוא ממלא שרות חשוב למקורות ההכנסה של העיריה.

גולת־הכותרת של עבודתו בעיריה היתה: גאולת כמה שטחי־קרקע מידי בעלים לא־יהודים בגבולות תל־אביב, לשם הגדלת נכסי העיר והעיריה. על כך זכה לכנוי־של־חבה: “חנקין של עירית תל־אביב”.

הוא לא ידע ערבית, ואף־על־פי כן מצא לו מהלכים בחוגי הערבים בעלי הקרקעות, ניהל אתם משא־ומתן ממושך כמה שנים, והצליח לרכוש לו אמון רב בין הערבים בגלל ישרותו, נאמנותו ומתינותו בדין־ודברים אתם.

לאחר גמר קניה גדולה, שארכה זמן רב, הציע לו בעל־הקרקע הערבי, שהיה מאושר על הסכום הגדול שקיבל בעד הנכס – כמה מאות לא“י כ”מתנה אישית" לאחר עבודה מאומצת ויגיעה רבה, אך המוכר השתומם, כשברקול סרב בהחלט לקבל כל פרס בעד טירחתו, כיון שעבודתו היא כולה לטובת העיר,

את הסיפור הזה שמעתי מפי ש. ברקול, אגב שיחה על עניני גאולת הקרקע, והוא סח לי את זה לא לשם הדגשת ישרו, אלא לפי תומו.

ש. ברקול הגדיל את נכסי העיריה ברכוש גדול בעל ערך רב, ושמח על כל שעל אדמה שהעביר לרשות העיריה. וזה היה שכרו הגדול על עמלו הרב.

הוא לא הצטמצם בשעות־העבודה הרגילות בעיריה, כי גם בהיותו מחוץ למשרדי העיריה היו הגיגיו נתונים בשירותים העירוניים.

במשך עשרים ושתים השנים שעבד בעיריה, השתחרר מן העבודה רק פעמים מספר ולא השתמש בחופשה השנתית המגיעה לו. רק פעם אחת, בניסן תרצ“ה, לאחר 15 שנות עבודתו בעיריה, הרשה לעצמו לקבל חופש לחדשיים, לשם נסיעה לליטא כדי לראות את אביו, אשר התגעגע על בנו־יחידו שלא ראהו שנים רבות. שמחה גדולה גרם לאביו בבקורו זה ובליל הסדר של פסח שאל שמעון את אביו את ארבע הקושיות מן ה”הגדה", כדרך שהיה שואל בילדותו, ולשמחת אביו לא היה כל גבול.

בשובו לארץ, בסיון תרצ"ה, חזר לעבודתו בעיריה, ולאחר זמן קצר קיבל ידיעה מעציבה על מות אביו. זו היתה, איפוא, פגישת הפרידה של שמעון עם אביו.

כשנוסדה בעיריה המחלקה לעבודה סוציאלית, שעליה לטפל בהגשת סיוע לאלפי נצרכים וקשי־יום לסוגיהם, חשבו ומצאו שהאיש המתאים לעמוד בראש המחלקה הזאת הוא – שמעון ברקול, איש המוח והלב כאחד.

תחילה פיקפק והיסס הרבה בידעו, שמחלקה זו מצריכה התאמצות יוצאת־מגדר־הרגיל, בפרט בשנות חירום. והרי הוא בלאו־הכי עסוק בכמה וכמה עבודות עירוניות כמו: רכישת קרקעות, עניני משרד ספרי־האחוזה, מסי־עקיפין “תו־המגן”, מחלקת הערכה וכו'.

אך מתוך משמעת וציות, ובפרט מתוך אהבה לעיר, קיבל עליו גם את התפקיד הקשה הזה, ובתמוז תש"ב נתמנה כמנהל ראשי של המחלקה לעבודה סוציאלית,

וכדרכו התמסר מיד בכל לבו גם למחלקה החדשה, השקיע בה הרבה עמל ואת מיטב מרצו וזמנו, ובמשך שנה הצליח לפתח את המחלקה ולהרים אותה על הגובה הדרוש.

הוא תיכן כמה תכניות לשכלול המחלקה ולפיתוח הסיוע לחברות העובדות בטיפול סוציאלי, ונעשה תוך זמן קצר לאב ולפטרון של מוסדות ומפעלים שונים.

פגשתיו בחנוכת הבנין החדש של בית־הספר המקצועי לנשים מיסודה של הסתדרות נשים עממיות בתל־אביב, וכעבור ימים מספר – במסיבה של אגודת “עזרת יתומים” בתל־אביב, וראיתי שהוא חי ממש עם המוסדות האלה, יש לשון משותפת בינו לבין העסקניות של שני המפעלים החברתיים. פניו קרנו בראותו את עשרות הצעירות, השוקדות על מלאכתן בבית־הספר המקצועי לנשים.

הוא נתחבב על ראשי הועדים על גישתו הכנה לכל פעולה צבורית וחברתית.

ביום ד' באב תש“ג, קבע ש. ברקול במשרד המחלקה לעבודה סוציאלית ראיון לנשיאות של “עזרת יתומים”. הגברות העסקניות באו בשעה הקבועה וחכו לראיון המובטח, אלא שבאותה שעה קיבל ש. ברקול התקפה קשה, והועבר לבית־החולים העירוני “הדסה”, ולא קם עוד ממטתו. לאחר סבל קשה, במשך כמה ימים ומאמצים קשים של הרופאים להמשיך את חייו, השיב רוחו לאלקים בי”ב אב תש"ג.

במותו אבד אחד היקרים והנאמנים שבפקידי עירית תל־אביב.



שלמה גרטל

מאת

דוד סמילנסקי

6.jpg

שנים רבות עבד שלמה גרטל בעירית תל־אביב, כמנהל מחלקת החשבונות והגזברות, עד צאתו לפנסיה. התפתח יחד עם העיריה והלך אתה משלב אל שלב. בימי שירותו כגזבר, גדלה העיר ואוכלוסיתה, ועמן התקציב השנתי. מימיו לא היה בין אנשי־המלל, המדברים גבוהה, אלא בין אנשי־המעש, הצועדים על הקרקע ואינם ממריאים שחקים.

יליד פולין. למד בנעוריו בקלויז של חסידי בלז בעיירת־הולדתו הרובישוב, שבפלך לובלין. אחר כך למד כתלמיד אכסטרני בבתי־ספר למסחר בווארשה ובאודיסה. בתרע"ג, השנה האחרונה של “העליה השניה” (בשנה שלאחריה פרצה מלחמת־העמים), עלה לארץ.

תחילה עבד כפועל בקבוצת כנרת. שם הכיר את א. ד. גורדון, חנה מייזל ויתר טובי החלוצים. אחר כך עבר ללמוד בבית־מדרש למורים בירושלים. משפרצה מלחמת־העולם באבגוסט 1914 קיבל את הנתינות העותומאנית, לבל יגורש מן הארץ כנתין־רוסיה. נדרש לשרת בצבא הלוחם של מולדתו הרשמית ו“פדה” את עצמו, לפי החוק, בתשלום כופר צבאי (“בדל אסכר”) בסך אלף פראנק. בטבריה נפגש עם “ראש ועד ההגירה”, מאיר דיזנגוף, שניהל את מפעל העזרה למגורשים ממקומות מושבותיהם מדרום הארץ. ודיזנגוף הטיל עליו תפקידים בניהול החשבונות והקופה של ועד ההגירה. וכשחזרו הגולים לבתיהם בסוף המלחמה, ודיזנגוף חזר לראשות ועד תל־אביב בסתיו 1917, הטיל על גרטל “להמשיך בעבודתו” כמנהל חשבונות של ועד תל־אביב. הועד היה לעיריה, והיקף העבודה המינהלתית גדל והלך עם גידולה המפליא של העיר, ושלמה גרטל עשה קרוב לשלשים שנה בעבודה שקדנית ומסורה בהנהלת החשבונות, ואחר כך כראש מחלקת הגזברות של עירית תל־אביב.

נדב מזמנו וממרצו גם לעסקנות צבורית כשופט במשפט־השלום העברי, חבר ועדת הבקורת של “הלואה וחסכון”, במכון למנהלי חשבונות בליגה למלחמה בשחפת, כחבר הועד של “כופר הישוב”, חבר הנשיאות בחברת “גאולה”, חבר הועדה לערעורים להסדר תפיסת מקרקעין, חבר המועצה למען הקהק"ל, חבר הנשיאות בקואופרציה לאשראי בארץ, ועוד.

עם צאתו לפנסיה בעירית תל־אביב, הוזמן למנהל ראשי לבנק “הלוואה וחסכון” בתל־אביב, ואף במוסד זה זכה לחיבה ולהוקרה כללית כאדם מוכשר ומסור לתפקידו, דורש סדר ודייקנות מעצמו ומזולתו, וגם איש צנוע בהליכותיו ובעל מזג טוב ונוח לבריות.

שלמה גרטל הוא תמיד ובכל מקום – שלמה גרטל.

הערת המלבה"ד: ש. גרטל נפטר ביום ד' אלול תשט"ז (23.4.1956).



אריה־ליב גולדין

מאת

דוד סמילנסקי

7.jpg

בז' אלול תש“ח הלך לעולמו. אחד מבני העליה הראשונה, אשר בא לארץ בשנת תרנ”ג (1893). אריה־ליב גולדין נולד בתרל"ה (1875) בדוינסק (דינבורג), שם למד בחדר ואחר כך בבית־ספר למלאכה. במלאת לו שמונה־עשרה שנה, עזב את בית הוריו והלך לאודיסה ומשם הפליג באניה רוסית ליפו.

בעלותו לארץ הלך לראשון־לציון, ומיד נתקבל כמסגר לבית המלאכה שעל יד היקב. משכורתו הראשונה היתה פראנק וחצי ליום (ששים פרוטות ישראליות).

רמת־החיים היתה בימים ההם כל־כך ירודה, ששכר זה הספיק לחיים מצומצמים. מנהלי העבודה הכירו מיד, שהצעיר העולה מחונן בכשרונות טובים, והוא היה אז מלא כוח־עלומים ורצון חזק לעבוד, לפעול ולהתקדם במקצועו. כעבור זמן־מה הועלתה משכורתו לשני פראנקים, ותודות למסירותו, שקדנותו וחריצותו עלה משלב אל שלב והגיע לשכר של חמשה פראנקים ליום. אז היה שכר זה גבוה למדי בשביל פועל מקצועי.

מטבעו היה הצעיר גולדין איש צנוע ועניו בכל הליכותיו. לא התרברב ולא אהב לדבר ולנאום, כי מן השתקנים היה. הוא אהב את המקצוע של מכונאות, מסגרות ושרברבות, ומילא את תפקידו האחראי ביקב ראשון־לציון במשך עשרים ושבע שנים רצופות לשביעת־רצונה הגמורה של הנהלת היקב.

שמעו הטוב הלך לפניו, והוא נתפרסם בכל ערי הארץ ומושבותיה כבעל מקצוע מנוסה. בתרס"ט לקח אשה מבנות ירושלים, את לאה ממשפחת הלברשטטר. הוא זכה להקים לו בית בראשון־לציון, ואשתו ילדה לו בן ובת, וחי עם אשת נעוריו חיי משפחה נאים ונעימים.

בתקופת המלחמה הראשונה, כשהרשות הצבאית התורכית שמה מצור כמה פעמים על ראשון־לציון, ואסרה אחדים מראשי המושבה, מעסקניה וממנהלי היקב, עברו על א. ל. גולדין ימים קשים רעים ומרים. מפעם לפעם היה מוכרח להסתתר במחתרת מעיני הבלשים התורכים ובאופן כזה ניצל ממאסר ומגירוש מן הארץ. הוא נשא בדומיה את הסבל הרב במשך כל שנות המלחמה הקודמת בלי להתרעם על מישהו.

עם גמר המלחמה המשיך את עבודתו ביקב ראשון־לציון, והמנהלים ידעו להעריך את שירותו המצוין והתיחסו אליו מתוך הוקרה רבה. הוא גם התחבב על חבר הפקידים והעובדים שעבדו במחיצתו במשך עשרות שנים.

באחד הימים, בראשית 1920, הזמין מ. דיזנגוף את גולדין כמכונאי למחלקת המים בתל־אביב, אשר עמדה אז על סף התפתחותה והרחבתה. תל־אביב היתה אז מצערה – שטחה 1431 דונאם, מספר הבתים – 200, מספר החדרים – 1563 והאוכלוסיה בת 2084.

בשנת 1920 היו בתל־־אביב רק שני מכוני־מים: בשדרות רוטשילד פנת נחלת־בנימין וברחוב אלנבי פנת סמטת בית־השואבה. תצרוכת המים היתה אז כ־300,000 ממ"ע לשנה. אורך רשת הצנורות כ־3000 מטר. אז היה אריה־ליב גולדין המכונאי היחידי, וגם שימש מפקח על רשת הצנורות ועל ידו שני פועלים עוזרים.

עם גידולה של תל־אביב והרחבתה, גדלה תצרוכת המים במידה ניכרת מאד. בהתאם לכך הוקמו מכוני־מים חדשים בכל פנות העיר, אשר חרגה ממסגרתה הצרה ופרצה צפונה ודרומה, מזרחה וימה. גם רשת הצנורות התרחבה בד בבד עם גידולה המהיר של תל־אביב, וא. ל. גולדין עמד במערכת העבודה יומם וליל והתמסר לה בכל נפשו ומרצו.

עם ריבוי העבודה במפעל־המים, גדל המנגנון הטכני ומספר העובדים לכל סוגיהם. מאז נתמנה א. ל. גולדין למכונאי ראשי, והפיקוח על רשת הצנורות הוטל על אחד מעוזריו הנאמנים, א. שווארץ (הלך לעולמו במאי 1931), ולאחר מותו נמסר הפיקוח על הרשת לד. פלדמן. מנגנון המכונאים, החשמלאים, השרברבים, המסגרים, המלחימים, הבנאים ויתר העובדים המקצועיים והבלתי־מקצועיים גדל ורב משנה לשנה, וכולם מצאו לשון משותפת והבנה הדדית עם חברם הוותיק א. ל. גולדין.

הוא זכה לחזות במו עיניו את גידולו המהיר של מפעל־המים, במקום 2 מכוני־מים היו קיימים ביום־מותו 28, ועמדו להתחיל בפעולה עוד 2 מכונים חדשים. במקום 300,000 ממ“ע מים בשנת 1920, סיפקו מכוני־המים בשנת 1947 למעלה מ־23,000,000 ממ”ע; במקום הרשת הקטנה של 3,000 מטר בשנת 1920, השתרעה הרשת לאורך 180,000 מטר. במקום 2 עוזרים היו בשרותי מכוני־המים, רשת הצנורות ומחלקת המאור למעלה ממאה פקידים, מהנדסים, טכנאים, מכונאים, חשמלאים, שרברבים, מסגרים ועוד. מפעל־המים בתל־אביב, שגדל לנגד עיניו, הוא עכשיו המפעל הגדול ביותר מסוג זה בכל הארץ.

א. ל. גולדין היה מאושר לעמוד בשתי רגליו במערכת העבודה של מפעל־המים בתל־אביב, אשר התפתח בממדים רחבים וסייע במידה מרובה לביסוסה והתפתחותה של העיר העברית הראשונה. אפילו בשנים האחרונות, כשמצב בריאותו נתרופף מאד, לא פסק א. ל. גולדין לעקוב אחרי פעולות מפעל־המים, ויחד עם עוזריו שקד על עבודתו מתוך מאמצים רבים והתעניין בכל מה שנעשה לשם הסדרתה של אספקת המים.

הוא חי בארץ 55 שנה, 27 מהן הקדיש לעבודתו ביקב ראשון־לציון ו־28 שנה עבד במפעל המים העירוני בתל־אביב.

חצי שנה לפני מותו יצא לפנסיה, אבל גם בחדשים האחרונים, כששכב על ערש דוי בבית־החולים העירוני “הדסה”, הכרתו לא עזבה אותו והוא התעניין הרבה בכל מה שמתרחש בשטח מפעל־המים.

בשבת ז' אלול תש"ח נפטר אריה־ליב גולדין, ולמחרת היום הובל לקבורה בבית העלמין שבנחלת־יצחק, בן 73 היה במותו.



יעקב גורדון

מאת

דוד סמילנסקי

8.jpg

בכ' טבת תשי“א נפטר יעקב גורדון, מוותיקי הפקידים בעירית תל־אביב. עלה לארץ בימי העליה הרביעית, בראשית 1925. נולד בעיירה לגונסק (פלך מינסק) בחשון תרמ”ט (1885) להורים אדוקים מצאצאי רבנים. בצעירותו למד בישיבת “מיר” המפורסמת עד גיל שבע־עשרה. השכלה כללית רכש לו כמתלמד עצמי.

בשנת 1905 עבר לוורשה (בירת פולין), ונתקבל שם כמורה בבית־ספר עברי, ונתחבב על המורים והתלמידים.

בוורשה נפגש עם הצעירה נאוה וילנסקה תלמידת הקורסים הפדגוגיים, ובא אתה בברית הנשואין.

בשנים הראשונות לנשואיו עסק בהוראה, ואחר כך עבד כמנהל חשבונות בוורשה. עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה בשנת 1914 עבר י. גורדון עם משפחתו לרוסטוב על נהר דון (בירת קוקז הצפונית), ונתקבל שם כמזכיר הקהילה העברית. כאן מצא כר נרחב לעבודה צבורית, התמסר לטיפול בעניני היהודים הפליטים ופעל הרבה בעניני צבור. ואם כי מצבו החמרי והצבורי היה איתן למדי, היו עיניו נשואות לציון. לא קל היה אז לצאת מרוסיה. הגבלות ואיסורים עד אין מספר היו אז כלפי היהודים ברוסיה.

לאחר מאמצים ממושכים הצליח יעקב גורדון לצאת עם משפחתו מרוסיה, ובראשית 1925 הגיע לתל־אביב. לאחר זמן־מה נתקבל כפקיד בעירית תל־אביב, עלה משלב אל שלב עד שמונה בסוף 1927 כמנהל־חשבונות ראשי במשרד מחלקת המים והמאור, ובמשרה זו כיהן כעשרים שנה.

עם פתיחת המחלקה המאוחדת לגבית מסים ותשלומי המים בסוף 1947, עלה לדרגת סגן מנהל במחלקה זוֹ והמשיך את שירותו עד ימיו האחרונים.

מטבעו היה איש צנוע ועניו בכל הליכותיו, והעדיף עבודה ופעולה במקום נאומים.

בדרך כלל היה איש מתון, שקט, בעל אופי טוב, חביב ונוח לבריות, ותמיד היה מוכן ומזומן להגיש את עזרתו לזולת במיטב יכולתו.

היה ממארגני הפקידות בעירית תל־אביב; כן היה ממיסדי שכונת הפקידים והמורים על אדמת קרן הקיימת בתל־אביב, וגם בין הבונים והמתישבים הראשונים בשכונה זו.

היה גם חבר מיסדר הבונים החפשים, לשכת מוריה, ושימש גם כנשיא הלשכה שנה אחת.

אשתו עבדה כגננת בגני־ילדים עירונים בתל־אביב כשתי עשרות שנים, ובנו היחיד גמר את הגימנסיה “הרצליה” ונסע לארצות־הברית להשתלם בגידול משק עופות, וחזר לעבודתו המקצועית בקבוץ “חצור”.

לאחר שחלה ושכב בבית־החולים העירוני “הדסה” חדשים מספר. השיב רוחו אל אלהים בכ' טבת תשי"א.



ישראל ושר־רייכמן

מאת

דוד סמילנסקי

9.jpg

במותו של ישראל ושר־רייכמן נסתלק אחד מבני העליה השלישית, אחד מטובי בנינו־בונינו, אשר עלה לארץ בשנת 1923.

בן 36 היה אז, מלא כח עלומים, רצון ושאיפה לעבוד ולפעול למען האומה והמולדת.

צנוע ועניו בכל הליכותיו, בעל לב טוב, נוח לבריות ומוכן להגיש את עזרתו לכל הפונים אליו, בלי הבדל מפלגה ומעמד.

הכרתיו לראשונה בשורת הפועלים, כשעבד בסלילת כבישים מטעם מחלקת ההנדסה של עירית תל־אביב, ומאז עקבתי אחרי פעולותיו גם בשטח העבודה הצבורית. יום־יום יוצא לעבודה המפרכת והמיגעת את הגוף, ואת הערבים הקדיש לעסקנות צבורית.

בימים הראשונים נבחר לועד עובדי המחלקה, ומיד הראה עירנות ופעילות רבה, וכל חבריו לעבודה הוקירו את מסירותו הגדולה.

בשנות 1926–1928 נבחר ישראל ושר למועצת העיר תל־אביב, כנציג מפלגת “פועלי־ציון” בתל־אביב.

לא היה מן הדברנים והנואמים המושבעים, אלא העדיף את הפעולה הממשית על הדבור. ואזכיר פה רק כמה מפעולותיו בעבודה הצבורית בעיריה (בין העובדים) ובעיר: ישראל ושר היה ממיסדי הועד המאוחד, מועצת עובדי העיריה ופקידיה, קופת־התגמולים של פועלי העיריה, השתתף באופן פעיל ביסוד הצרכניה לפועלים, חברת מעון הפועלים, ספרית הפועל על־שם ב. בורוכוב בתל־אביב, ממיסדי המעונות המשותפים לפועלים בתל־אביב ורמת־גן. כן היה חבר הועד במועדון על־שם רוזה כהן והבטאון של עובדי עירית תל־אביב “שערים”.

במרוצת הזמן עבר י. ושר מסוג “פועלים” לסוג “פקידות” בעבודה משרדית.

בשנים האחרונות שימש יושב־ראש של מועצת פקידי העיריה וחבר הנשיאות בקופת תגמולים של הפקידים.

בשנת 1936 יצא ממפלגת “פועלי ציון” ועבר למפלגת פועלי ארץ־ישראל (מפא"י), והיה פעיל מאד במוסדות צבוריים של הסתדרות העובדים הכללית, בועד הארצי של קרן היסוד, בועד הארצי של הקרן הקיימת, במועצת קופת־מלווה של העובדים, ועוד ועוד.

ובעצם עמידתו במערכת העבודה והעסקנות הצבורית בממדים רחבים, הלך לעולמו.

חבריו לעבודה בחוגי הפועלים והפקידים זוכרים את פעולותיו הצבוריות והענפות, וזכרו הטוב של ישראל ושר־רייכמן לא ימוש מקרבם.



יהודה חקלאי

מאת

דוד סמילנסקי


חקלאי ב.jpg

בשנת תרפ"ג עלה מרוסיה לארץ הצעיר יהודה חקלאי (נולד בתרנ"א בפינסק).

עוד בהיותו תלמיד הגימנסיה בבוברויסק, יסד חוג ללימוד היסטוריה עברית והתקרב לנוער הציוני.

במלחמת־העמים הראשונה שרת כסגן־קצין בצבא הרוסי, ולאחר מהפכת 1917, ברוסיה, עסק בתעמולה ציונית בין החיילים היהודים. בגמר המלחמה למד תורת החקלאות במחלקה האגרוֹנוֹמית של הפוליטכניון בקיוב, על־מנת להשתמש בידיעותיו בארץ־ישראל.

מחוץ לכתלי הפוליטכניון, יסד עם אחדים מחבריו בני גילו את ההסתדרות הציונית “החקלאי”, ואחת מהחלטות החברים היתה שכל אחד מן המייסדים, שיזכה לעלות לארץ־ישראל ישנה את שם משפחתו ל“חקלאי”.

מקיוב עבר למחלקה החקלאית של האוניברסיטה בסימפרופול (קרים), ואף שם יסד הסתדרות בשם “החקלאי”, ששמה לה למטרה לפתח פעילות ציונית ותרבותית עברית. הסתדרות “החקלאי” אירגנה מקומות להכשרה חקלאית מעשית בשביל החלוצים הראשונים, המתכוננים לעלות לארץ ולהשתתף בפיתוח ההתישבות החקלאית.

בשנת 1919 אירגן יהודה חקלאי את עלייתה של שיירה בת 300 איש מתוך המוני הפליטים, שנמלטו לסבסטופול לאחר הפרעות האיומות שהתחוללו באוקראינה, באניה קטנה “חורליניץ”, אשר הגיעה לקושטא (בירת תורכיה אז) לאחר טלטולים קשים במשך ארבעה ימים.

יהודה חקלאי נשאר בקושטא כחצי שנה, ושימש מזכיר לשכת־המודיעין הארצישראלית מיסודו של יוסף טרומפלדור.

בקיץ 1920 עלה לארץ בקבוצת העולים הראשונה, שקיבלה רשיונות־עליה, ונכנס לעבוד במשטרת הנמל ביפו, כדי לעזור לעולים חדשים בהגיעם אל חוף הארץ. כעבור זמן־מה עבר לעבודה חקלאית בקבוצת “מחניים”, אך בגלל מחלת הקדחת הוכרח לחזור לתל־אביב ונתקבל לעבודה בתחנה לקבלת העולים בחוף יפו, בהנהלתו של ח. רידניק.

בזמן הפרעות, שפרצו במאי 1921, ניצל בנס יחד עם ח. רידניק, בעברם בין שורות ערבים פורעים, ובקושי הגיעו שניהם לתל־אביב.

למעלה משנה עזר ליהושע גורדון ולחיים פיינברג בהקמתו והחזקתו של מחנה־העולים הראשון, שהוקם ברחוב אלנבי בכמה מאות אהלים בשנת

  1. הוא התעניין הרבה בחיי העולים החדשים, ודאג לכל מחסוריהם במיטב יכלתו.

בשנת 1923 נתקבל כפקיד במשרד המחלקה לעבודות ציבוריות בעירית תל־ אביב. לאחר ארבע שנים הועבר כמזכיר ראשי למשרדי מחלקת המים והמאור, ואת תפקידו מילא שנים רבות מתוך מסירות רבה וידיעה מקצועית.

היה גם פעיל בחיי ציבור הפקידים, והקדיש מזמנו וממרצו לעסקנות ציבורית.

בשנות 1932–1943 היה יו“ר ועד ההורים וסגן יו”ר הועד המפקח של בית־הספר התיכוני למסחר בתל־אביב. היה מיוזמי ארגון ועד־הורים מרכזי לכל בתי־הספר התיכוניים שבתל־אביב ועבד הרבה בשטח זה.

עם פרוץ הפרעות, באביב 1936, זרמו לתל־אביב המוני פליטים משכונות גבול יפו וסביבתה, ואז נתמנה י. חקלאי מטעם עירית תל־אביב לגזבר מפעל העזרה לפליטים – בנשיאותה של הנרייטה סולד, והוא השתתף בכל מאמציו להקל על סבלם של הפליטים, אשר העריכו את יחסו הטוב אליהם. בעת ובעונה אחת היה מן היוזמים להקמת בית־הספר למלאכה “עמל” (ע’בודה, מ’לאכה ל’פליטים), על־שם מאיר דיזנגוף, לשם הכשרה מקצועית של הפליטים, וכמה שנים היה אחד החברים הפעילים ביותר בועד.

בשנת 1934 נכנס כחבר במיסדר “הבונים החפשים” – בלשכת “מוריה” ומאז הוא פעיל במיסדר זה.

זה שנים רבות הוא חבר הועד הפועל והמועצה של הסתדרות הציונים הכלליים בתל־אביב, חבר הועד הפועל המקומי והארצי של התאחדות בני הישוב, חבר הועד הפועל של חבל ימי לישראל בתל־אביב, פעיל בעוד כמה מוסדות ציבוריים ותרבותיים. י. חקלאי פירסם שורת מאמרים בבעיות צבוריות ועירוניות שונות.

גם בעברו את גיל הששים הוא תמיד חי, ער, תוסס ומלא רצון לפעול ולעבוד לטובת החברה והציבור. המרץ והחריצות מלווים אותו לאורך כל חייו, והוא מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה לעזור לזולת ולהשתתף בפועל. בעבודה ציבורית רחבה ומקיפה. מלא יזמה, רצון ומרץ וממשיך להקדיש את מיטב זמנו לעסקנות ציבורית. 



יהודה נדיבי

מאת

דוד סמילנסקי

11.jpg

בן ארבע עשרה היה יהודה פרנקל (כיום: נדיבי), כשהוריו עלו לארץ מלונדון, בקיץ תרע"ג (1913), והביאוהו לתל־אביב עם שני אחיו הקטנים ממנו.

מאז ראיתיו והכרתיו מקרוב. לנגד עיני עברו חייו בגימנסיה “הרצליה”, התבגרותו ושרותו במשרד הממשלה הבריטית הצבאית והאזרחית, כניסתו למזכירות של עירית תל־אביב בקיץ תרפ"ד (1924).

הוא נולד ביוני 1899 בהומל (רוסיה הלבנה). אביו ר' שלמה בן יוסף פרנקל היה עסקן פעיל ב“צעירי־ציון”, עסק בהוראה והיה מן המורים הראשונים אשר הנהיגו ב“חדר המתוקן” בהומל את השיטה הטבעית “עברית בעברית”. אף האם חנה היתה ציונית מנעוריה (עליה פרק מיוחד במדור אחר בספר זה).

בזמן הפרעות, שפרצו בהומל בקיץ תרס"ג (1903), השתתף שלמה פרנקל באופן פעיל במערכת ההגנה העצמית נגד הפורעים הרוסים. כעבור זמן־מה עקר עם משפחתו ללונדון, ואף פה המשיך לעסוק בהוראה בעברית. ובית פרנקל שימש בימים ההם מרכז לדוברי עברית בלונדון.

הילד יהודה, בגיל חמש, למד ביום – בבית־ספר עממי שבמרכז היהודי במזרח־לונדון, ובשעות הערב – בבית־הספר העברי “תלמוד־תורה”. במלאת לו שתים־עשרה שנה, גמר את בית־הספר העממי וזכה בסטיפנדיה, אשר נתנה לו את האפשרות ללמוד בבית־ספר תיכוני.

האב, שלמה פרנקל, התמסר לתעמולה ציונית בארצות־הברית ובקנדה, ובשנת 1913 היה ציר ציוני קנדה בקונגרס הציוני האחד־עשר, שנתכנס בווינה. לאחר הקונגרס העביר את משפחתו בת חמש הנפשות לתל־אביב, והוא חזר לעבודת התעמולה הציונית בארצות־הברית.

המעבר מלונדון הכרך לתל־אביב הזעירה, שטבעה בים של חולות, לא הדהים את הנער יהודה. מיד הסתגל לחיי תל־אביב, נכנס כתלמיד למחלקה החמשית והתקרב למורים ולתלמידים. המורים הכירו בו תלמיד מקשיב ושקדן ובעל הנהגה טובה בתוך המחלקה ומחוצה לה, והתלמידים התרועעו אתו והוא נעשה כאחד ממשפחת הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”. מן המחלקה החמשית עבר לששית של המגמה הריאלית, והתקדם יפה בלימודים לשביעת רצונם של הוריו ומחנכיו. בפרט הצטיין במתימטיקה, פיסיקה, כימיה, ציור ושרטוט.

ראוי להזכיר, שעוד בראשית תרע"ז הכין התלמיד יהודה פרנקל תכנית תל־אביב הקטנה וסביבתה המדברית. את המדידות עשה בלא כל מכשירים ומכונות, כי־אם בפסיעות, ממש עקב בצד אגודל מדד את הרחובות, את המדרכות ואת המגרשים הבנויים והפנויים, וכתב בכתב אשורי את שמות הרחובות. בשולי המפה כתב הערות ובאורים לסעיפים הבאים:

א. מגרשים ריקים בלתי־בנויים.

ב. ישוב תימני מחוץ לתחומי תל־אביב של אז.

ג. ישוב נוצרי או ערבי מחוץ לתחומי תל־אביב של אז.

ד. הרחובות של אז: הרצל, יהודה הלוי, לילינבלום, שדרות רוטשילד, נחלת בנימין, מונטיפיורי, חברה חדשה (כיום אלנבי), דרך־המלך–שכם–יפו (כיום: דרך יפו ודרך פתח־תקוה) ומסלת הברזל.

מפה זו מעניינת גם עתה את עין רואיה, והיא מזכירה את ימיה הראשונים של תל־אביב בתחילת בנינה.

האב, שעבודתו הציונית החזיקה אותו מחוץ לארץ־ישראל, היה מבקר אצל המשפחה מפרק לפרק, ומאושר שזכה לגדל את בניו בגימנסיה “הרצליה”.

עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה, באבגוסט 1914, נפסק הקשר עם ראש המשפחה, שעשה אז בארצות־הברית. באו ימים קשים, רעים ומרים. החלה פרשת החפושים, המאסרים והגירושים ההמוניים מן הארץ. הבנקים נסגרו, והפרוטה כלתה מן הכיס. צרכי המזון וכל יתר המיצרכים החיוניים נתיקרו באופן מבהיל ואחר כך נעלמו לגמרי. יום יום וגזירותיו הרעות, יום יום וצרותיו האיומות. נוצר מצב חמור מאד, ומאין תבוא העזרה?

לאט־לאט הסתגלו תושבי תל־אביב לתנאים הקשים. הלמודים בגימנסיה “הרצליה” נמשכו, אף־על־פי שהמורים הראשיים (ד“ר ב”צ מוסינזון, ד“ר י. לוריא וד”ר ח. בוגרשוב) גורשו מן הארץ, וגם ד“ר ח. הררי ורעיתו נשארו בחו”ל. ובימים טרופים אלה לא שכחה הגימנסיה “הרצליה” את גדול המשוררים העברים שבתקופת התחיה – את חיים נחמן ביאליק, וערכה בפורים תרע"ה נשף תלמידים למלאת

25 שנה להופעת שירו הראשון. אחדים מן התלמידים ציירו את ח. נ. ביאליק, וכתבו על קלף באותיות זעירות כמה משיריו. והתלמיד יהודה פרנקל צייר כמה תמונות של ביאליק בשרטוט ועל יד כל תמונה חיבר “שיר” מיוחד, שחרוזים אחדים מובאים בזה:

לַחֲצִי יוֹבֶלְךָ עֲבוֹדָתִי זוֹ אַקְדִּישׁ,

מֵעָלֶיהָ תִּקְרָא עָלֶיךָ דַּעְתֵּנוּ,

וְרִגְשׁוֹת כָּל אֶחָד אֵלֶיךָ יַרְגִּישׁ.


בַּצּוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, הַנְּכוֹנָה, הַיָּפָה

תִּרְאֶה עַצְמְךָ כְּפִי שֶׁהִנֶּךָ,

אָהוּב, חָבִיב בְּפִי כָּל נוֹשֵׂא,

פָּנֶיךָ יַבִּיעוּ אֶת טֹהַר נַפְשֶׁךָ…

תמונות אלו עם החרוזים והשרטוטים גנוזות בין יצירות תלמידים ב“בית ביאליק” בתל־אביב.

יומיים לפני פסח תרע"ז (אפריל 1917) יצאה גזירת הגירוש הכללי מיפו ומתל־אביב. תל־אביב התרוקנה מתושביה וגם מורי הגימנסיה “הרצליה” ותלמידיה היו בין הגולים. משפחת פרנקל עברה למושבה יבניאל (בגליל התחתון), ואילו יהודה הבכור נדד עם תלמידי הגימנסיה, שהתפזרו בזכרון־יעקב, שפיה, בת־שלמה, גבעת־עדה וחיפה. בגמר המלחמה חזרה משפחת פרנקל – באוקטובר 1918, יחד עם כל הגולים לתל־אביב.

מיד הוזמן הבוגר יהודה פרנקל, כמקשר בין ה“ריש־גלותא” מאיר דיזנגוף ובין השלטון הצבאי הבריטי בעניני הגולים מיפו ומתל־אביב. ידיעת שתי הלשונות (עברית ואנגלית) סייעה לו לעבור מתפקיד לתפקיד בפקידות. כעבור זמן קצר נכנס לעבוד במשרד המושל הצבאי בחיפה עם המאיור ג’מס רוטשילד. ומן המשרה הצבאית עבר למחלקה לעניני היהודים, בשלטון המחוז, ביפו. במרוצת הזמן נתמנה למנהל המחלקה למושבות העבריות שבמחוז יפו. בעת ובעונה אחת אירגן (בקיץ תרפ"א–1921), מטעם המושל המחוזי ומחלקת העליה הממשלתית, בשיתוף פעולה של ועד הקהילה של יהודי יפו ותל־אביב, את רישום הבקשות של היהודים תושבי מחוז יפו להעלאת קרוביהם מחוץ־לארץ.

עם פרסום חוק ההתאזרחות (בתרפ"ב–1922) החליף יהודה פרנקל את אזרחותו הבריטית בנתינות הארצישראלית, ואת השם “פרנקל” החליף בשם עברי “נדיבי”, ומאז ועד היום הוא ידוע לכל בשם יהודה נדיבי. בתרפ"ג (1923) עבר להנהלת מחלקת הכספים של משרד מושל המחוז ביפו.

לאחר שנה הפסיק את עבודתו במשרדי הממשלה הבריטית, ונתקבל (ביוני 1924) כמזכיר עירית תל־אביב.

נדיבי אוהב סדר ומשמעת, זריז ומהיר במלוי תפקידו ומתמצא יפה בעבודה המשרדית. הוא לא הסתפק בידיעותיו ושאף תמיד להשתלמות מקצועית. ביקר בלונדון, ולמד שם את שיטות העבודה של העיריות ויצר קשרים ראשונים עם חוגי משרד־המושבות. מפרק לפרק ביקר בערי אנגליה, השתתף בועידת ארגון מזכירי העיריות שנערכו באוניברסיטה של אוקספורד. השתתף גם בקונגרס הבינלאומי לניהול מדעי.

בשנת 1937 ביקר נדיבי בכמה ארצות מזרח־אירופה, וכן בסקנדינביה ובברלין, כדי ללמוד מקרוב את שיטות הניהול העירוני בכמה עיריות. בשנת 1939 יצא בשליחות המוסדות והקרנות הלאומיים להודו, בורמה ומאלאיה. בהודו נתקבל לשיחה אצל המהטמה גאנדי. השיחה התנהלה באנגלית, ונמשכה שעה קלה.

נדיבי נקט תמיד בסיסמה: “מכל מלמדי השכלתי”. יחד עם הנסיון המעשי, שנן ולמד את תורת הניהול העירוני בארצות שונות, ובמידה רבה התאים לתנאי הארץ את ידיעותיו בשטח הניהול העירוני.

בתקופת המלחמה השניה התנדב, בהסכמת הסוכנות ועירית תל־אביב, לצבא הבריטי ושירת בדרגת קפיטן, כקצין־הקשר היהודי בין המפקדה הצבאית ובין גדוד המתנדבים הארצישראליים. כחמש שנים טיפל בכל הענינים האישיים של חיילינו בחזיתות אפריקה, אירופה וארצנו. אף בתו התגייסה לחיל התעופה, והבן לבריגדה היהודית.

בגמר המלחמה שוחרר מן הצבא וחזר לעבודתו בעיריה. בשנת 1946 יצא שוב בשליחות עירית תל־אביב והמוסדות ללונדון, ונפגש שם עם כמה אנשים מחוגי הממשלה הבריטית. כן השתתף בועידה השנתית של מזכירי העיריות ובקורס ממשלתי לשלטון מקומי, בה לקחו חלק גם עובדי עיריות איטליה, דנמארק, שבדיה, צ’כוסלובקיה ועוד.

בשנת 1936 יסד את איגוד “מזכירי הרשויות המקומיות העבריות”, ומאז הוא משמש כיושב־ראש האיגוד.

יהודה נדיבי עובד במערכת הפקידות זה יותר משלשים שנה, ותוך עשרות שנים רכש לו נסיון רב בשירותי הפקידות העירונית, והרי אין חכם כבעל הנסיון.

הוא מן הפקידים המוניציפאליים העברים הראשונים בתל־אביב, וממילא בארץ כולה (כי תל־אביב היתה עריסת השלטון המוניציפאלי העברי), שהכניס לעירית תל־אביב את השיטות החדישות המקובלות בערים מתוקנות בעולם. ואף בשטח זה, כבענינים רבים אחרים, עירית תל־אביב היא אם ודוגמה לעיריות אחרות בארץ.



זלמן פבזנר

מאת

דוד סמילנסקי

12.jpg

מתהלך בתוכנו אחד מבני העליה השניה, איש צנוע ועניו בכל הליכותיו, זלמן פבזנר. נולד בסטארודוב (רוסיה) בתר“ן. עלה לארץ בתרס”ח–1908, בהיותו בן 18. עם התחלת ישור החולות בשנת תרס"ט לשם בנין פרבר־גנים “אחוזת־בית”, היה העולה החדש, הצעיר זלמן פבזנר, מן העובדים בחריצות יחד עם קבוצת פועלים בת עשרים איש.

ומערבות החול של “אחוזת־בית” עבר לעבוד כפועל פשוט וכנוטר כרמים בכרמי ראשון־לציון. מראשון־לציון עבר לבאר־יעקב, ועבד שם כשנה, ואחר כך אנו פוגשים אותו ב“מרח” (כיום: גבעת עדה) שליד זכרון־יעקב. ומתרפ"ה – בשירות עירית תל־אביב והספריה העירונית “שערי ציון”.

מראשית בואו לארץ עבד עבודה המיגעת את הגוף, ובקושי השתכר את לחמו הצר. תנאי החיים של הפועלים היו קשים מאד בימים ההם. מזמן לזמן תקפה אותו הקדחת הממארת שהיתה מחלישה את בריאותו, את כחותיו הגופניים. אבל ברוחו היה אמיץ־לב, לא התלונן על גורלו ועל מצבו החמרי, וכאילו נשא בחובו איזה סוד כמוס אשר לא גילהו לשום איש. הסוד נתגלה רק כעבור שנים רבות.

מראשית בואו לארץ נכנס בפבזנר רעיון: ליצור נכס תרבותי שאין דומה לו. בשקט ובלי דברים נגש במרץ רב לאסוף וללקט את העתונות היהודית שיצאה לאור בארץ־ישראל ובכל העולם, בכל הלשונות ולכל גלוייה, מראשיתה ועד ימינו. וזה עשרות שנים הוא חוסך משכרו הדל ורוכש בפרוטותו האחרונה עתונים ישנים וחדשים, ואף כרוזים ומודעות שפורסמו בארצנו לרגל מאורעות שונים. מחונן הוא בחוש מיוחד של אספן, וכשרון רב לו לשמור מכל משמר על העתון, המודעה, העלון, הכרוז, הצלום וכל מה ששייך לחיי ישראל ולחיינו הישוביים בארץ בפרט. בגלל מסירותו המצויינת הצליח ליצור יש מאין, לשמור על הנכס היקר בתקופת מלחמת־העמים הראשונה, שארכה למעלה מארבע שנים (1918–1914), ואחר כך בימי מלחמת־העולם השניה, ובימי המאבקים ומלחמת השחרור, הפצצות והפגזות.

בתקופת החפושים, המאסרים והגירושים ההמוניים, והיחס הרע בכלל מצד השלטונות הצבאיים והאזרחים של המשטר התורכי, טילטל זלמן פבזנר את ארגזיו, סליו וחבילותיו, שבהם היה ארוז האוסף היקר שלו מעיר לעיר ומכפר לכפר, ושמר מתוך הקרבה עצמית וסכנת נפשות על אוצרו היקר, עד שהצליח למצוא לו מקלט בטוח בתל־אביב. ואף כאן בעיר העברית הראשונה, היה טורח ומתיגע הרבה בהעברת אוסף העתונות שלו ממרתף למרתף ומדירה לדירה. ועמלו הרב נתן פרי אשר ישווה לו: בשנת תרצ“ח זכה ז. פ. לקבל מן הקרן הקיימת לישראל מגרש ברחוב ד”ר חיים חיסין בתל־אביב, ובעזרת העיריה והלוואות קופת התגמולין של פקידי עירית תל־אביב, הוקם על המגרש הזה בית קטן בן 4 חדרים ושם מצא האוסף, אחרי טלטולים רבים, מקום קבוע בשני חדרים. תכנית הבנין תוכננה לשלש קומות, אבל מחוסר אמצעים כספיים הוקמה רק קומה אחת.

את הבנין שבו אוסף העתונות, קרא פבזנר “בית הלבנון” על־שם העתון העברי הראשון בארץ־ישראל “הלבנון”.

תודות למסירותו, חריצותו ושקידתו של פבזנר, שמורים וקיימים ב“בית הלבנון” כל עתוני ארץ־ישראל מראשית הופעתם ועד היום הזה. וכן גנוזים ב“בית הלבנון” קומפלקטים שלמים מן העתונות היהודית בארצות הגולה, מהם עתונים שהופיעו לפני מאה וששים שנה ויותר. יש לציין במיוחד את העתון העתיק “וואכענטליכן בעריכטען”, שנדפס בהולאנד בשנת 1781. עובדה היא, כי אינו, לא בספריה הלאומית שלנו בירושלים ואף לא באוספים הגדולים של בתי־הנכות הממלכתיים.

לא יאמן כי יסופר: פ. דל־האמצעים הצליח לאסוף נכס לאומי יקר־ערך כזה שאיו ערוך לחשיבותו, ובזה קנה את עולמו. 



משה פרנקל

מאת

דוד סמילנסקי

13.jpg

האניה הרוסית “רוסלאן”, שפתחה את העליה השלישית לארץ לאחר הכרזת בלפור, הביאה מנמל אודיסה לחוף יפו, למעלה משש מאות יהודים, שבהם בעלי מוניטין בספרות העברית כפרופ' יוסף קלוזנר, כמה עסקנים ציונים חשובים וציונים טובים מן השורה, מהם קשישים בעלי שם, מהם צעירים שרכשו להם שם במרוצת הזמן בארץ. בין הצעירים היו: ישראל גורפינקל (גורי), מחשובי הסתדרות־העובדים כיום וחבר הכנסת; אברהם קמיני, מחשובי הפקידים בעיריה במשך שנים רבות ואחר כך חבר מועצת־העיר, ויו"ר הועד הארצי של הקרן הקיימת לישראל זה שנים רבות.

בין הבאים ב“רוסלאן” היו גם שני אחים צעירים מאודיסה – האחד יצחק פרנקל, כיום מחשובי הציירים, והשני משה פרנקל, מוותיקי הפקידים בעירית תל־אביב, הממונה על גבית המסים ועסקן פעיל וחרוץ בכמה וכמה מוסדות צבוריים.

משה פרנקל נולד בשנת 1897 למשפחת חסידים, וקיבל חנוך מסורתי. בימי נעוריו היה ממבקרי בית־הכנסת “יבנה” באודיסה, אשר שימש שנים רבות מרכז חשוב לציוני אודיסה והסביבה.

כשהגיעו לאודיסה פליטי ארץ־ישראל, אשר גורשו על־ידי הרשות הצבאית של תורכיה בראשית המלחמה הראשונה, נוסד מיד בעיר זו ועד העזרה לפליטים.

משה פרנקל הטה שכם לועד זה, עמד בראשו וטיפל במסירות רבה ומתוך התנדבות בפליטים עד היום האחרון.

עם גמר המלחמה, בנובמבר 1918, החל, יחד עם כמה מחבריו, לארגן את שיבת המגורשים לארץ־ישראל.

אל מחנה הפליטים נספחו מאות עולים חדשים, ובהם גם משה פרנקל ואחיו יצחק.

לא קל היה אז לקבל רשיון־יציאה מרוסיה הבולשביסטית, ושבעתיים קשה היה למצוא אניה אשר תפליג מאודיסה לארץ־ישראל. מחוסר אפשרות למצוא מאות מקומות פנויים באחת האניות, היו מוכרחים לשכור אניה מיוחדת על חשבון הנוסעים עצמם.

לאחר מאמצים מרובים יצאו מאודיסה בסוף 1919 למעלה משש מאות יהודים, והפליגו באניה הרוסית “רוסלאן”.

משה פרנקל המשיך לטפל בפליטים, ודאג להנעים על היוצאים את הנסיעה מאודיסה עד בואם ליפו.

בראש ועד האניה “רוסלאן” עמד הפרופ' יוסף קלוזנר, ועל ידו היו עוד חברים אחדים, ובהם משה פרנקל, אשר התנדב למלא תפקיד של גזבר העולים.

בגורל האניה הזאת נפל להיות הראשונה, אשר הביאה לנמל יפו קבוץ גדול של הפליטים והעולים הראשונים, לאחר סיומה של המלחמה הראשונה.

מנמל יפו עברו כל העולים לתל־אביב. לאחר הפסקה ארוכה של ארבע שנים ויותר היה זה בבחינת מאורע גדול בכל הישוב ובתל־אביב בפרט, ו“עולי רוסלאן” היו לשיחה בפי כל. מחוסר בתי־מלון בתל־אביב, התאכסנו כמעט כולם בבתים פרטיים.

תושבי תל־אביב שמחו לקראת החוזרים והעולים החדשים, וברצון רב קיימו את מצוות הכנסת אורחים, וקבלו את כל העולים בזרועות פתוחות.

תל־אביב הקטנה, עם 180 הבתים ועם האוכלוסיה שעלתה אז ל־1800 נפש, המתה על ששת רחובותיה הקצרים ממאות האורחים אשר מלאו את כל בתי הפרבר, והשמחה היתה במעונות המארחים.

עולי “רוסלאן” הביאו דרישת שלום חיה מיהודי רוסיה וסיפרו, שאלפים ורבבות מאחינו בני ישראל מחכים בכליון עינים ליום המאושר שיוכלו לעלות לארץ ולהתנחל בה.

ימים מספר לאחר שבתו בתל־אביב, הלך משה פרנקל למושבה ראשון־לציון, ועבד בזמן הראשון ביקב.

בשנת 1923 נכנס לעבוד במחלקת המסים בעירית תל־אביב, ובמרוצת הזמן עלה משלב אל שלב עד שנתמנה כמנהל מחלקת המסים, ומאז ועד היום עומד בראש המחלקה הזאת, המכניסה את ההכנסות העיקריות בתקציב העיריה.

מפרק לפרק חרג ממסגרת העבודה המשרדית, ויצא לפעולות צבוריות שונות.

עם הווסד האגודה לבנין שכונה חדשה “נוה־שאנן”, מחוץ לתחומי תל־אביב הבנויים, בשנת 1922, היה משה פרנקל מראשוני מייסדיה.

כעבור שנים מספר נתארגנה קבוצת מורים ופקידים לשם בנין שכונה חדשה על החולות שבקרבת תל־אביב, ושוב אנו מוצאים את משה פרנקל בין מייסדיה ומתישביה בשנת 1931.

בעת ובעונה אחת היה ממייסדי בית הכנסת “נחלת אבות” ברחוב בורוכוב, הגובל בשכונת המורים והפקידים.

גולת הכותרת של עבודתו הצבורית היא – “מגן דוד אדום” בתל־אביב.

מראשית ייסודו של “מגן דוד אדום”, על־ידי יוצרו ויוזמו הד"ר משולם ליבונטין, עמד משה פרנקל לימין המייסד הראשון והתמסר למפעל החשוב בכל נפשו ומאודו.

מ. פרנקל היה גם ממייסדי המרכז הארצי של “מגן דוד אדום”, חבר ההנהלה, גזבר ואחד החברים הפעילים בכל שטחי פעולות המוסד, אשר יצאו לו מוניטין לא רק בכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה, אלא גם מחוץ לגבולות הארץ.

ראוי להזכיר כאן שבעד שירותם הגדול לטובת “מגן דוד אדום” רשם רה“ע מאיר דיזנגוף ז”ל בספר הזהב של הקהק“ל את הד”ר מ. ליבונטין ואת עוזרו הנאמן מ. פרנקל.

בתקופת מלחמת־העולם השניה היה מ. פרנקל חבר המטה הראשי של שירות ההתגוננות הפאסיבית בתל־אביב. כן פעיל בעל היובל במיסדר הבונים החפשים, בלשכת “חירם”.

ועוד כחו ומרצו עמו להוסיף על זכויותיו הצבוריות כהנה וכהנה. 



חיים צ'פלינסקי

מאת

דוד סמילנסקי

14.jpg

זמן רב קשה היה לי להשלים עם המציאות, שהצעיר הרענן והמלא כח־עלומים – החשמלאי חיים צ’פלינסקי איננו עוד בחיים.

הרי מיום כניסתו למחלקת המאור שבעירית תל־אביב, הייתי רגיל לראותו יום־יום במערכת העבודה הסדירה, חי, ער ותוסס, ממלא במסירות מופתית ומתוך הכשרה מקצועית יפה את תפקידיו השונים במחלקת המאור המסועפת.

הוא היה בעל סדר ומשמעת, חרוץ, זריז ומהיר במלאכתו, פיקח, נבון ובעל תפיסה מהירה, מתמצא יפה בכל ענפי העבודה המקצועית. הוא אהב את העבודה, היה קשור בכל נימי נפשו לחבריו בעבודה, לארגון העובדים ולעומדים בראש הסתדרות פועלי ארץ־ישראל, ונתחבב על מרעיו ומיודעיו.

בשנים האחרונות עלה לדרגת פועל ראשי במחלקת המאור, אבל לא השתרר על עוזריו, כי אם משך בעול העבודה לכל ענפיה וסוגיה יחד עם עוזריו המקצועיים והבלתי מקצועיים.

העבודה המקצועית והעבודה הפשוטה נתמזגו אצלו למזיגה נאה, ואחת השלימה את השניה. הוא לא בז לקטנות של עבודה, ובכך שימש דוגמה נאה למנהליו ולעוזריו.

מטבעו היה בעל אופי טוב, קשה לכעוס ונוח לרצות, איש אדיב ובעל רמה תרבותית, מחונן במידות תרומיות ובסגולות מצוינות. עיניו היו בהירות וקורנות, חיוך נעים על שפתיו, פנים מלאים חן, פונה לכל אחד באדיבות ובנימוס מוכן להענות לכל דורשיו.

מוצאו של חיים צ’פלינסקי מעיירה קטנה אושמיאני, בליטא, נתייתם מאביו בילדותו. בגיל צעיר נכנס ללמוד בבית־ספר טכני בווילנא, ולמד בו את תורת החשמלאות.

עם גמר חוק למודיו בבית־הספר בווילנא, השיג מיד עבודה ורכש לו גם נסיון מעשי במקצוע החשמלאות.

באחד הימים של שנת 1935, בהיותו בן 23, יצא חיים צ’פלינסקי את ליטא, ועלה לארץ על מנת להשתקע בה. ביקר בערי ארץ־ישראל ומושבותיה והתיישב בתל־אביב, ופה הוא גר עם רעיתו ובנו יחידו עד יומו האחרון.

חיים צ’פלינסקי לא הסתפק בשירותו העירוני, אלא נמשך גם לעבודה צבורית מתנדבת, והיה פעיל בכמה מפעלים חשובים. בפרט הקדיש מזמנו ומרצו לועד פועלי מפעלי המים והמאור בעירית תל־אביב. יחד עם חברי ועד העובדים הגן במשך שנים על זכויות העובדים – ללא ליאות וללא הפסקה. ידיו היו תמיד מלאות עבודה, בידו האחת אחז במכשירי וכלי העבודה היומיומית, ובידו השנית עסק בעבודה בשביל הזולת, בשביל החברה והצבור.

חיים צ’פלינסקי היה שמח בחלקו, שזכה להיות בשורת עובדי העיריה העברית הראשונה, ובזמן ההכרזה ההיסטורית של באי־כוח האומות המאוחדות בליק־סכסס על הקמת המדינה העברית לא היה גבול לשמחתו ולאשרו.

עם קריאתם הראשונה של אנשי ה“הגנה” נענה מיד, ובכל לבו ונפשו נכנס למערכת ההגנה. אף כאן היה פעיל, ער ומסור, לא חס על זמנו ועמד על משמרתו בחרף נפש, בהקרבה עצמית ובמסירות מופתית. כל אלה שעמדו אתו במערכה יודעים לספר על גבורתו ואומץ לבו.

ובעצם ימי עמידתו על משמרת ההגנה פלחוהו כדורי המרצחים, והחבר היקר חיים צ’פלינסקי נפל חלל ומת מות גבורים בשדה מערכת הדמים – כ“ה שבט תש”ח (5.2.48).

בין גבורי האומה, אשר הקריבו את חייהם על מזבח המולדת והמדינה, יזכר גם שמו הטוב של החבר חיים צ’פלינסקי.


תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
המלצות על הסדרה, מחזור, או שער או על היצירות הכלולות
0 קוראות וקוראים אהבו את הסדרה, מחזור, או שער
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.