א

על ראשית התהווּתה של התנועה הציונית נכתב הרבה, אך ככל שאנו מרחיקים מאותה תקופה הרת־עולם, הולך וגדל הענין בכל פרט ופרט, קטן כגדול. כל מי שזכה לעמוד על יד עריסת התנועה מצוה עליו לספר לדורות הבאים את אשר זכור לו מאז, ולהוסיף נופך משלו לאשר סיפר כבר. רצוני להעלות מומנטים מימי נעוריה של תנועתנו, כפי שנחרתו מזכרוני. דרך אגב מביא אני כמה דברים על הרצל, שנכנסו כבר בתולדות הציונות, אבל בשעתם חיינו אותם, אנו בני הדור הראשון לציונות, והם היו הגיגינו ביום ובלילה:

כשהופיע בשעתו (1896) הספר “מדינת היהודים” של ד"ר הרצל, נזדעזעו אמות הספים של היהדות בכל מזרח־אירופה ובעיקר ברוסיה. רוב מנינה ובנינה של יהדות זו, המשתייכים למחנה “חובבי ציון”, ובני הדור הצעיר בפרט, היו מתכנסים באסיפות הסגורות, בחדרי־חדרים (מאימת הרשות), ומתווכחים על הספר הזה של המחבר, אשר שמו לא היה ידוע בצבור היהודי עד לפני זמן מועט. היה מורגש מכל שורה ושורה שבספר, כי “דרך כוכב מיעקב”, ומאורע גדול נפל בחיי היהדות.

ובינתים הגיעה השמועה על הכנות קדחתניות לקונגרס ציוני עולמי ראשון, העומד להתכנס במרכזה של אירופה.

השמועה עשתה לה כנפים ועברה מעיר לעיר. רוסיה היתה בימים ההם מרכז עיקרי לתנועת “חבת ציון”, וטבעי הוא איפוא, שהד"ר הרצל, הוגה רעיון הקונגרס, נתן את דעתו קודם־כל לקבל את הסכמתם של אנשי “חובבי ציון” היושבים ברוסיה ולשתפם בכנוס ראשון־במינו זה.

לשם כך פנה הרצל בכרוזים לחובבי־ציון שברוסיה ואף שלח ממונפליה את הסטודנט יהושע בוכמיל, מיוצאי רוסיה, לבקר בכמה ערים ועיירות ברוסיה ולהכריז על הקונגרס הציוני הראשון, העומד להוועד.

הצליחה התעמולה המוקדמת. והצירים מרוסיה תפסו את המקום החשוב ביותר בין מאות הצירים, שנתכנסו באבגוסט 1897 בקונגרס הציוני הראשון בבזל.

אגב: על מספר הצירים של הקונגרס הראשון יש גירסאות שונות: ד“ר י. ספיר, במחברתו “תולדות ומהות הציונות” (1901) נקב את מספרם של צירי הקונגרס הראשון – 204. לעומת זה אמר פעם מ. אוסישקין (בהספדו על י. בוכמיל, באוקטובר 1938) כי מספרם היה – 250. הפרופ' היינריך לווה, מצירי הקונגרס הראשון, אמר לי שמספר הצירים היה – 196, ואף הפרופ' צבי בלקובסקי אישר את המספר 196, ומהם 70 מרוסיה בלבד. לעומת זה תומך הפרופ' יוסף קלוזנר במספר שנקב הד”ר י. ספיר במחברתו, היינו 204.

לאחר הקונגרס הראשון חולקה רוסיה הרחבה לשנים־עשר גלילים ציוניים, שבראשם עמדו שנים־עשר מורשים: א) מ. אוסישקין – גליל ייקטרינוסלב; ב) ד“ר י. מ. ברנשטיין־כהן – גליל קישינוב; ג) פרופ' צבי בלקובסקי – גליל פטרבורג; ד) ד”ר בנדרסקי – גליל בנדרי; ה) ד“ר צ. ברוק – גליל ויטבסק; ו) זאב טיומקין – גליל ייליסבטגראד; ז) עוה”ד מ. יסינובסקי – גליל וורשה; ח) ד“ר א. יעקובסון – גליל סימפרופול; ט) פרופ' מ. מנדלשטאם – גליל קיוב; י) ד”ר י. צ’לינוב – גליל מוסקבה; יא) הרב רבינוביץ – גליל ספוצקין; יב) ד"ר ש. רוזנבאום – גליל מינסק.

יש להעיר, שהגלילים נקראו על שמות המורשים לפי מקום־מושבם, וכל גליל הקיף כמה פלכים גדולים ברוסיה של אז.

כל מורשה היה מוציא מפרק לפרק מכתבים־חוזרים בשביל האגודות הציוניות. מכתבים אלה שנכתבו עברית, רוסית ואידיש, שימשו חומר חשוב לביסוס עיקרי הציונות, ובפרט היתה להם השפעה מרובה על בני הנוער שנתחנכו בשנים הראשונות על המכתבים־החוזרים של המורשים הגליליים.

המכתבים־החוזרים היו בטאוניה של ההסתדרות הציונית בראשיתה, כי עתונים ציוניים טרם היו בארץ, אבל היו להם, לבטאונים אלה, הדים רבים מאד.

רעש גדול חולל בשעתו המכתב־החוזר הרביעי, שיצא בעריכת הד“ר ברנשטיין־כהן בקישינוב, מכתב שהוקדש ברובו לבקורת חריפה על פעולות הועד הפועל הציוני בראשותו של ד”ר הרצל. הד"ר ברנשטיין־כהן העיז לדבר גלויות ובלי משוא פנים ולהשמיע את דעתו ברבים, נלחם מלחמה עקשנית להשקפותיו ולדעותיו, ונשאר לעתים יחיד במערכה.

בכנסיה של ציוני רוסיה, שנתכנסה באבגוסט 1902 במינסק, היו רבים שהביעו את מורת־רוחם על הבקורת הקשה שנמתחה על פעולות הרצל, והמכתבים של “לשכת הדואר” בקישינוב נפסקו לגמרי.

בשנים הראשונות היה המרכז הרוחני בביאליסטוק, בהנהלתו של הרב שמואל מוהילובר; המרכז הכספי היה בקיוב בהנהלת הפרופ' מ. מנדלשטאם, בהשתתפותו הקרובה של ליאו מוצקין; המרכז התרבותי והספרותי תחת הנהלת עוה“ד מ. יסינובסקי בוורשה, והמרכז לארגון ולתעמולה היה בהנהלת הד”ר י. מ. ברנשטיין־כהן בקישינוב.

ב

לאחר שנפסקו המכתבים־החוזרים של “לשכת הדואר”, החליט זאב טיומקין להוציא לאור ירחון ברוסית בשם “סקירה ציונית” (“סיוניסטסקאיה אובוזרניה”). השתתפו בירחון בקביעות הד"ר יוסף שטיין, רופא־השניים ד. קניבסקי, א. כהן וכותב השורות האלו.

ירחון זה יצא לאור בייליסבטגראד כשנתים (1902–1903), בעריכת טיומקין ושטיין. בשבועון בגרמנית “די וולט”, שיצא בעריכתו של הד"ר הרצל בווינה, השתקפו בעיקר פעולות האגודות הציוניות במערב־אירופה. הציונות ברוסיה, שבה היו רוב האגודות הציוניות, לא השתקפה בעתון זה במידה מספקת.

השבועון “סקירה ציונית” שימש, איפוא, כלי־מבטא יחידי של ציוני רוסיה עד הופעת הירחון “ייבריסקאיה־ז’יזן” (“החיים היהודיים”), ואחר כך השבועון “ראזסווייט” (השחר) בעריכת א. אידלסון בפטרבורג. עתון זה שימש קשר חי בין הגלילים של המורשים הציוניים ברוסיה, כיון שכל גליל היה בבחינת שלטון עצמאי ונפרד מיתר הגלילים.

העבודה העיקרית של הציונות בימים ההם היתה: הפצת שקלים, מכירת מניות “אוצר התישבות היהודים”, מניות חברת אנגלו־פלשתינה, מכירת בולי קרן הקיימת, ואוסף תרומות שונות לטובת הישוב בא"י.

במרוצת הזמן החלו להכניס לחוג הפעולות גם עבודה תרבותית, כגון: סדור שעורי־ערב והרצאות על תולדות ישראל והתנועה הלאומית, פתיחת בתי־ספר מתוקנים, שבהם נלמדו הלמודים העבריים בעברית. פתיחת חדרי־קריאה וספריות, הוצאת חוברות ועלונים לתעמולה ציונית.

כל המורשים ועוזריהם הקרובים עבדו בהתנדבות, בלא שום שכר, והקדישו את מיטב זמנם ומרצם לתעמולה ציונית בעל־פה ובכתב ולעבודה מעשית.

ההסתדרות הציונית לא היתה מפולגת עדיין למפלגות, ורק ל“זרמים” של עבודה מדינית, תרבותית ומעשית. וכל זרם העדיף את פעולתו על הפעולות האחרות.

הזרם, שצידד בעבודה המדינית, היה בטוח כי זוהי העבודה העיקרית. ואלו העבודה התרבותית והמעשית אינן אלא ממדריגה שניה. כנגד זה טענו “המעשיים” ו“התרבותיים” שהמחנה כולו, הצבור הרחב, חייב לעסוק בעבודה מעשית ותרבותית בגולה ובארץ־ישראל, ואת התפקידים המדיניים יש להטיל על קומץ המנהיגים ועוזריהם הראשיים בלבד.

אגב: לאחר פרעות קישינוב, באביב 1903, היו הציונים מן המארגנים הראשיים של ההגנה העצמית. אותו הרגש הלאומי, שעורר את בני עמנו לשאוף לחדוש נעורי העם במולדתו ההיסטורית, תבע מהם לזקוף קומה גם במקומות־ישובם ולהגן על הכבוד הלאומי, על הנפש ועל הרכוש.

הכנסיה הציונית שנתכנסה באבגוסט 1902, היתה מאורע גדול בחיי התנועה הציונית ברוסיה. מארגני הכנסיה היו: עוה“ד ד”ר שמשון רוזנבאום ויצחק ברגר. המרצים הראשיים היו: מ. אוסישקין מייקטרינוסלאב, זאב טיומקין מייליסבטגראד, אשר גינצבורג (אחד־העם) מאודיסה, וד"ר י. מ. ברנשטיין־כהן מקישינוב.

ואלה נושאי ההרצאות בועידת מינסק:

על עניני ההסתדרות הציונית (ארגון שוקלים, ועד מרכזי, המורשים הגליליים, לשכת הדואר, כנוסים גליליים, כנוסים מוקדמים לפני הקונגרסים, תקציב ההסתדרות, העתון הרשמי “די וולט”, “מזרחי”, הפראקציה הדימוקראטית) הרצו אוסישקין, טיומקין וברוק.

על היסודות העיקריים של תקנות הקרן הקיימת לישראל (הרצאת עוה"ד ש. רוזנבאום).

על החנוך הלאומי, התרבות הלאומית, תכניות לבתי־ספר מתוקנים, לשעורי מורים, יסוד ספריות, הכנת קטלוגים וכו' (הרצאות אחד־העם וברנשטיין־כהן).

על הכנסת העבודה הכלכלית לתכנית הציונות (הרצאת ד"ר ד. גורביץ מוורשה).

על התעמולה בקרב החרדים (הרצאת הרב רבינוביץ מספוצקין), על התעמולה בחוגי הנוער הלומד (הרצאת ל. יפה מגרודנה).

על השתתפות הציונים בעבודה המעשית בא“י ויחסם למוסדות ולמפעלים הקיימים בא”י (הרצאת ד"ר י. צ’לינוב ממוסקבה).

על ארץ־ישראל (הרצאת יהושע ברזילי, שבא לשם כך במיוחד מא"י).

הרעיון על כנוס כללי של ציוני רוסיה נתעורר במאי 1902, וכל ההכנות הדרושות לכך נעשו תוך חדשים מספר בלבד.

הצורך בכנוס זה הורגש זה־כבר, מתוך שגמלה ההכרה הכללית בצורך הרב שיש באיחוד הכוחות הפזורים, מאחר שהתנועה הציונית הכתה שרשים עמוקים בשדרות הרחבות ברוסיה ואף חדרה לשכבות המשכילים היהודים שעמדו כבר על סף ההתבוללות.

הסופר וההיסטוריון הרוסי הנודע, דניאל מורדובציב, שלח בימים ההם למשורר העברי יחזקאל לויט מכתב שנתפרסם בשעתו, מכתב מלא רגש חם ויחס חיובי לתנועה הציונית, ובמכתב נאמר בין השאר: “חובה מוסרית מוטלת על העולם הנוצרי והאישׂלמי לעזור לעם ישראל לשוב לארצו – ארץ אבותיו. אני מאמין, שיום זה יבוא ואף אם יתמהמה. כל האנושות חייבת הרבה לעם ישראל, ועיני העמים הרבים בכל העולם הרחב יפקחו באחרית הימים”.

אמונה גדולה, שאיפה נעלה והתנדבות בלב ונפש – אלה הם הדברים אשר ליוו את הציונים הראשונים, שהניחו את היסוד לתנועה הכבירה אשר השיגה סוף־סוף את משאת־נפשה.

ד

זכורני את הרושם העצום, שעשתה בשעתה הידיעה על ראיונו של מנהיג ההסתדרות הציונית הד“ר הרצל במאי 1901 עם השולטן עבדול חמיד בקושטא (ראיון היסטורי זה סודר אז, כידוע, בעזרת הפרופ' הרמן ואמברי, שהיה יועצו של השולטן עבדול חמיד, ועם זה בעל קשרים עם המדינאים של אירופה המערבית ועם בית המלוכה הבריטי). באותו ראיון נתבקש, כידוע, הרצל להגיש הצעות ממשיות לתקנת הפינאנסים של ממלכת תורכיה, ובשכר זה היתה תורכיה צריכה להסכים להתישבות יהודים בארץ־ישראל במשפט גלוי. אחר כך (בפברואר 1902) הוזמן שוב, כידוע, הרצל, לקושטא על־ידי השולטן, והוצע לו רשיון להתישבות יהודים במקומות שונים שברחבי הממלכה התורכית, בפרט בארם־נהרים, מחוץ לארץ־ישראל והרצל דחה את ההצעה. בפעם השלישית – ביולי 1902 – בא הרצל לקושטא בלוית דוד ולפסון, המנהל הראשי של “אוצר התישבות היהודים” בימים ההם, ולהזמנת השולטן עבדול חמיד היה הרצל אורחו במשך 10 ימים. באותו בקור ארוך גילה השולטן התענינות מיוחדת בתכניותיו של ראש התנועה הציונית. בשיחות היו משתתפים גם הווזיר הגדול של תורכיה סעיד־פשה, המזכיר הראשון של השולטן תחסין ביי, ראש הטקס בחצר השולטן איברהים ביי, וראש הקבינט עארף־ביי. יום־יום היה הרצל משוחח עם מקורבי השולטן על התכנית הציונית. הרצל הגיש לשולטן כמה תזכירים, שבהם נגולו בבהירות רבה מטרת הציונות ונוסחו התנאים של הגירה יהודית רבת־ממדים, על יסוד הצ’ארטר, לארץ־ישראל ולסביבתה. השולטן הביע יחס חיובי לעזור להגירה יהודית, ואם כי הצעות השולטן לא התאימו לתכניתו המקיפה של ד”ר הרצל, היה ערך מדיני רב מאד למשא־ומתן בין נציגי ההסתדרות הציונית לראשי הממלכה התורכית. משא־ומתן זה הרים את ההסתדרות הציונית לנציגת עם ישראל כולו, שיווה לה ערך מוסד בינלאומי ולא פנימי־יהודי בלבד, ועם זה השפיע מאד על המערכה הפנימית.

המזרחן היהודי פרופ' ואמברי הגדיר בשעתו את מטרת הציונות ושאיפותיה: “הציונות הציבה לה למטרה לעזור לכל היהודים הנדכאים והמשוללים זכויות אזרחיות בארצות שונות. זוהי שאיפה נעלה הראויה להוקרה מייחדת. התנועה הציונית היא עולמית, וכל אדם שרגש הומאניטארי פועם בו, מצווה לסייע לנושאי דגל התנועה המשחררת”.

ה

בשנת 1902 הוזמן הד"ר הרצל ללונדון על־ידי ועדת בית־הנבחרים האנגלי, שהוטל עליה לחקור את שאלת ההגירה היהודית. 

אף עובדה זו, שיהודי נתין מדינה זרה, הוזמן על־ידי מעצמה אדירה כיועץ וכמומחה לעניני ההגירה, היתה בשעתה בעלת חשיבות מרובה, והרימה את ערכו של הרצל בעיני אנשי התנועה הציונית, וגם עורר תשומת־לבם של המדינאים בעולם כולו.

בנאומו המזהיר בפני חברי הועדה הפרלמנטרית ציין הרצל, ששבע שנים קודם לכן, במחברתו “מדינת היהודים”, חזה מראש ששאלת היהודים תתעורר באנגליה, והרי הועדה הממלכתית מטפלת לא בשאלת ההגירה הכללית, אלא בשאלת הגירת יהודי המזרח.

בין יתר דבריו אמר הרצל: “אני חושב כי חובה להדגיש, שקריאת הועדה הזאת יצרה קשיים מרובים, מפני שהועדה תצטרך לעסוק בהגבלות, או לא לנקוט בשום אמצעים כל־שהם. אם לא יקבלו שום הגבלות, הרי העובדה כשהיא לעצמה, שהועדה דנה בשאלה זו, תוביל להגדלת בעית ההגירה. ואם הפרלמנט יקבל הצעה בדבר חוקי הגבלה – הרי תפר בכך אנגליה את עקרונה הגדול, אשר הנחיל לה כבוד, לפתוח את שעריה בפני היהודים… אגב, איני סבור שהנסיונות להפטר מן היהודים האומללים יתן פרי טוב ויביא כבוד לאנגליה. להיפך, פתרון חיובי יוכיח, שאנגליה היא ארץ נוחה לקליטת המהגרים”.

ועוד אמר הרצל בהמשך דבריו: “יהודי המזרח אינם יכולים יכולים להשאר במקום־מגורם. לאן ילכו? אם בארץ־מגורם אין סובלים אותם, הכרחי למצוא בשבילם ארץ אשר תקלוט אותם. אחרת – תוותר השאלה הכאובה שבפתרונה אתם מתלבטים עכשיו. השאלה הזאת תיפתר, או תיעלם רק אז, אם ייצרו מולדת בשביל היהודים הנרדפים ויבטיחו את המתישבים מבחינה משפטית”.

חברי הועדה חפרלמנטארית האנגלית התרשמו הרבה מהרצאתו המקיפה של הרצל.

לד"ר הרצל היו, כידוע, עוד כמה וכמה פגישות חשובות עם מלכים, מדינאים, ראשי־מדינה מושלים ואנשי־שם ידועים. תמיד ובכל מקום היה מופיע בראש מורם ובקומה זקופה כנציגה הראשי של ההסתרות הציונית, וממילא כנציגו של עם ישראל כולו. וכל צעד וצעד של המנהיג היה מלווה ברכתם, חבתם וחרדתם של כל אוהבי ציון ודורשיה.

דורנו זכה לראות בעיניו בהגשמת בהגשמת חזונו של הרצל, ולקצור את אשר זרעו ראשוני התנועה הציונית.

א

עם חיים וייצמן, מנהיגו הגדול של עם ישראל ונשיאה הראשון של מדינת ישראל, נפגשתי מקרוב כמה פעמים, במרחק שנים בין פגישה לפגישה. כל פגישה היתה תחנה חדשה בחייו ובפעולותיו של המנהיג, שהיתה ממילא גם תחנה חדשה בתולדות הציונות. וברצוני להעלות על הכתב את הפגישות הללו:

רבות שמעתי מפי מורי ומדריכי זאב טיומקין, בשנותיה הראשונות של התנועה הציונית, על הדוצנט הצעיר חיים וייצמן, אשר נמנה עם מיסדיה של הסיעה הדימוקראטית בהסתדרות הציונית, יחד עם חבריו ליאו מוצקין, ברתולד פייבל, מרטין בובר ועוד.

הסטודנטים היהודים מרוסיה, אשר למדו בבתי־הספר הגבוהים בערי שווייץ, בשנות 1900–1904, היו שותים בצמא את דבריו של וייצמן, שהשפעתו היתה מרובה בחוגי המתלמדים, ותודות לו נצטרפו רבים להסתדרות הציונית ואף לקחו חלק פעיל בעבודה המעשית והתרבותית. תודות לתעמולתו המתמדת של וייצמן נמשכו לתנועה הציונית כוחות רעננים ובעלי רמה תרבותית גבוהה, אשר מילאו אחר כך תפקידים חשובים בעיצוב דמותה של התנועה.

הרצאותיו של וייצמן – שנתפרסם כבר אז ככוח מדעי חשוב – באגודות הציוניות של תלמידי בתי־הספר הגבוהים במינכן, ברן, ג’ניבה ועוד, יצאו להן מוניטין. הן נתפרסמו גם בעתונים שיצאו לאור ברוסיה. משקלם של דברי וייצמן בעניני ציונות גדל עוד יותר, משנודע על הצלחתו המדעית ועל תוצאותיו החימיות החשובות, ששמען הלך למרחוק. נעים מאד היה לדעת, כי לא רק השכבות העממיות אלא גם אנשי־מדע הם אתנו.

בהתחלת 1904 היה לי העונג להכיר פנים את הדוצנט חיים וייצמן בייליסבטגראד, אשר שימשה אז גליל ציוני מרכזי לפלכים חרסון, חרקוב ופודוליה.

היה זה לאחר הקונגרס הששי, שנתקיים בשנת 1903 בבאזל. על הציונות המדינית עבר אז משבר חמור, ונתהווה קרע גדול בין צירי הקונגרס. רוב הצירים הצביע, יחד עם המנהיגים הרצל ונורדאו, בעד הצעת ההתישבות באוגאנדה, שהוצעה על־ידי ממשלת אנגליה, ואילו המיעוט התנגד להצעה האפריקנית, אף־על־פי שנורדאו כינה מעל במת הקונגרס הששי את אוגאנדה כ“מקלט ליל” בלבד, ותשמש פרוזדור להכשרת העולים והמתישבים היהודים בארץ־ישראל, מקלט הקבע.

בין המעוט של “אומרי הלאו” היה גם הדוצנט חיים וייצמן, אשר פירסם לאחר הקונגרס הששי, כמה מאמרים נגד הצעת אוגאנדה. בין השאר כתב (“הצופה” וורשה 1903): “מה היא העבודה אשר לנו הציונים לעשות כעת?” הוא שואל והוא משיב: “לעסוק בישוב ארץ־ישראל! לישוב בארץ־ישראל עלינו להקדיש את כל כוחותינו. צריך מקודם להושיב מספר מסוים של יהודים בארץ־ישראל, ואחר־כך לשאוף לזכויות מדיניות. במלה אחת: צריך לעסוק בזה שקוראים ישוב קטן. מדינה יהודית אי־אפשר לברוא בארץ שאין בה יהודים”.

המעטים של “אומרי הלאו” לא נרתעו לאחור, ואחדים מהם כגון הסטודנטים בן־ציון מוסינזון, יעקב רבינוביץ, זאב ז’בוטינסקי, דוב־בר בורוכוב, חיים בוגרשוב, ובראש כולם – הדוצנט חיים וייצמן, התגייסו מתוך התנדבות ויצאו למסע־תעמולה בכל רחבי רוסיה.

חיים וייצמן היה אז בעצם שנות עלומיו – בגיל 30, גבה־קומה, בעל סבר פנים אצילות, עינים מפיקות פקחות ותבונה. בישיבה הראשונה שנתכנסה בבואו לייליסבטגראד, השתתפו העסקנים הציונים של העיר ומחוזה, בראשותו של מורשה־הגליל זאב טיומקין. וייצמן הרחיב את הדבור על התכנית הבזילאית, והוכיח, שההסתדרות הציונית צריכה לעסוק בהתישבות בארץ־ישראל בכל התנאים הקיימים במשטר התורכים. לשם כך יש להיטיב את המצב החמרי של הישוב העברי הקיים ולשפר את הרמה התרבותית בערי ארץ־ישראל ומושבותיה. ישוב יהודי מבוסס ומפותח ישמש בסיס ויסוד למדינה העברית לעתיד. המרצה הטעים, שאין להחליף בשום צורה ובשום תנאי את ציון במדינה אחרת אפילו בדרך ארעית, ורק בשובנו לאדמתנו ההיסטורית בארץ יעודנו נשוב ונהיה לעם ככל העמים היושבים על אדמתם.

את הדברים הללו השמיע וייצמן בעצם הימים שבהם נתקל הרצל בקיר אטום בקושטא. הרבה אמונה ובטחון ללא־גבול בצדקת מפעלנו, והרבה אומץ וסיכון דרושים היו כדי להכריז גלויות באותם הימים דברים נמרצים ונועזים כאלה. למחרת היום נתקיימה אסיפה רבת־עם, בהשתתפות ציונים ועסקנים גם מחוגים לא־ציוניים (מספרם היה רב מאד, וכנויים שונים להם: מתבוללים, קוסמופוליטים, סוציאל־דימוקרטים, סוציאל־ריבולוציונרים, בונדאים ועוד).

שעה ארוכה עמד וייצמן על הבמה וחצב דבריו על מהות הציונות, הסביר בדרך מדעית, היסטורית־לאומית־סוציולוגית, את יסודותיה וסכוייה לעתיד־לבוא של התנועה. הוא גולל את פרשת הרעיון הלאומי מראשית התהוותו, ציין את ההישגים של ההסתדרות הציונית הצעירה בשטח המדיני, הארגוני והתרבותי.

במיוחד התעכב וייצמן על הצורך והחשיבות לייסד אוניברסיטה עברית בירושלים, אשר תשמש מרכז תרבותי חשוב לנוער היהודי בעולם השואף להשתלמות ודלתות בתי־הספר הגבוהים נעולות בפניו, וממילא גם למרצים ולפרופיסורים יהודים. כאן יש להדגיש, כי גם ד“ר הרצל התיחס בחיוב וברצון ליסוד בית־מדרש עברי גבוה בארץ־ישראל, והוא כתב לד”ר וייצמן ביולי 1902: “שאלת האוניברסיטה מושכת את לבי בלי הרף. אל תצריכני נא לחזור על דברי אלה שנית. רוצה אני להגיד לך באסיפתנו הבאה, כיצד מצייר אני לעצמי את הדבר”.

שומעי דבריו של וייצמן היו “מסלתה ושמנה” של העיר ייליסבטגראד, עיר רבת־משכילים בימים ההם. כולם האזינו מתוך קשב רב לדברי המרצה. לאחר ההרצאה המטירו המשתתפים שאלות על שאלות, ואחדים נכנסו גם בוכוחים חמים. והד"ר ח. וייצמן, לאחר ששמע את דברי השואלים והמתוכחים, ענה לכולם תשובות חותכות וקולעות. הסברותיו ותשובותיו הנמרצות עשו רושם עמוק על כל הנאספים ורובם נפרדו ממנו בהבעת רצון להפגש אתו שוב בזמן הקרוב.

ב

זו היתה הפעם הראשונה, שראיתי את וייצמן מקרוב ושמעתי את דבריו.

כעבור ארבע שנים, בשנת 1908, היתה לי הפתעה נעימה לראות בפעם השניה את וייצמן בארץ־ישראל במעונו של מאיר דיזנגוף ז“ל, בשכונת מנשיה ביפו – עוד בטרם הבנות תל־אביב. וייצמן היה אז מרצה לביו־חימיה באוניברסיטה של מאנשסטר. היה זה בקורו הראשון בארץ, בלוית הד”ר שמריהו לוין. שניהם עברו את הארץ לארכה ולרחבה, ביקרו בירושלים ובמושבות העבריות ביהודה, בשומרון ובגליל. בקונגרסים הציונים ובכנוסים הארציים נטוש היה הוכוח בימים ההם על העבודה המעשית בארץ־ישראל בכל התנאים הקשים של המשטר התורכי.

בקונגרס השמיני, שנתכנס בשנת 1907 בהאג, דיבר הד"ר ח. וייצמן על הסינתיזה של שני הזרמים: הזרם המדיני והזרם המעשי כאחד, ובין יתר דבריו אמר: “האם אין זאת הוכחה מספקת, כשציונים רבים הולכים לארץ־ישראל ואומרים, אף־על־פי שאפשר ובקרב הימים יבוא עלינו משבר קשה, בכל־זאת אנו הולכים לארץ להתישב ולעבוד בה. הממשלות תטינה לנו אוזן קשבת רק אם תווכחנה, שאנו מסוגלים לכבוש את ארץ־ישראל בעבודה מעשית תכופה”.

וכדי להיות לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, תיכן אז ד"ר וייצמן תכנית להקמת מפעל חימי גדול בארץ. לשם כך עשה אז בארץ שבועות מספר, חקר ולמד את התנאים המקומיים, ואינני יודע מה גרם לכך שתכניתו התעשיתית לא נתגשמה אז. קודם צאתו את הארץ נפרד מכל מכריו, בהבעת תקוה להתראות בקרוב בעבודה מעשית בארץ־ישראל. 

ג

בפעם השלישית נפגשתי עם וייצמן בסוף מלחמת העולם הראשונה.

באבגוסט 1914 פרצה, כידוע, מלחמת־העמים הראשונה, ונותק הקשר בין ארץ־ישראל לארצות אחרות. על הישוב העברי בארץ עברו שנים קשות ומרות. עם בטול הקפיטולציה בתחילת המלחמה, גורשו אלפי יהודים מן הארץ והחלה פרשת חפושים, מאסרים וגירושים בפנים המדינה. בערב פסח תרע"ז (אפריל 1917) גורשו כל היהודים מתל־אביב ויפו, ופקודת הגירוש חלה גם על יתר ערי יהודה ומושבותיה. נוצר מצב חמור מאוד, הישוב העברי סבל מצוקה נוראה, חסרו אמצעים כספיים, חסרו מיצרכי־מזון החיוניים ביותר, חסרה עזרה רפואית מפני שהרופאים היהודים ברוב הגדול גויסו לצבא התורכי. כל זה גרם למחלות אפידמיות, אשר הפילו חללים רבים. יום־יום ומאורעותיו הנוראים, וקשה היה להחזיק מעמד. הקשר בין הישוב העברי בארץ עם העולם החיצוני נפסק לגמרי.

ובעצם עמידתם במערכה הקשה, בפגעי המלחמה ובגירושים ההמוניים, נתבשרו תושבי הארץ בבשורה מעודדת ומשמחת, כי הד“ר חיים וייצמן הצליח לרכוש לרעיון הציוני את הכרתם וידידותם של מדינאים אנגליים גדולים כמו: לורד בלפור, לויד ג’ורג' ואחרים. שמענו גם, כי בימי המלחמה הצליח הד”ר וייצמן לפעול בהמצאה חימית פעולה חשובה לטובת אנגליה. אחר כך הגיעה אלינו הידיעה על הכרזת בלפור, שהוכרזה בב' נובמבר 1917. בהכרזה זו נאמר מפורש, כי ממשלת בריטניה קבלה עליה לסייע לעם ישראל להקמת בית לאומי בארץ־ישראל.

לאלה שאינם זוכרים את ההתעוררות הגדולה שבאה בעקבות הכרזת־בלפור, וכן את התקוות הגדולות שתלו בה, כדאי לצטט קטעים מן הכרוז אל העם העברי, שנתפרסם לאחר הכרזת־בלפור, ביום ג' בטבת תרע“ח (18.12.1917), בחתימותיהם של ד”ר חיים וייצמן, נחום סוקולוב וד“ר יחיאל צ’לנוב: “יום י”ז בחשון תרע”ח – 2.11.1917 – הוא יום מיפנה חשוב בדרך לקראת עתידנו הלאומי. הוא מציין את סופה של תקופה שלמה ומשמש פתיחה לתקופה חדשה. בתולדות עם ישראל יש רק יום אחד דומה לו בחשיבותו, זהו יום 28 באבגוסט 1897 – יום יסוד ההסתדרות הציונית החדשה בשעת הקונגרס הראשון בבזל“. להלן נאמר בכרוז הנ”ל: “עכשיו באה שעת הסיכומים. תקופת התעמולה והנסיונות נסתיימה והיא עטורה בהוד האלמוות. אולם עלינו ללכת הלאה בדרכנו. ההיסטוריון צופה לאחור, החיים הולכים קדימה. בתור נקודת־המפנה משמשת הצהרת הממשלה הבריטית, שבה היא מכריזה, כי היא מתיחסת באדיבות ליסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל ותעשה את כל מה שבכוחה לסייע להגשמת המטרה הזאת”.

והכרוז מסיים בשורות הבאות: “אתם המדוכאים והעיפים מנדודי אלפי שנים על פני מדבריות וימים, אתם נרדפי־הסערות ומנופצי־המשברים, אתם הנדחים ומחוסרי־המחסה, לכם נשקפת עכשיו היכולת להשתחרר מתלאות ויסורי הגלות, ולחיות בארצכם, ארץ אשר בה יבריאו וישובו לחיים חדשים הרוח העברי והגאון הלאומי הקדמון, אשר שוטטו ימים כה רבים על כנפיהם השבורות בקני־נכר”.

כעבור חדשים־מספר בא לארץ חיים וייצמן בראש ועד הצירים, והביא אתו את הבשורה על הכרזת בלפור. הידיעה המשמחת נתפשטה עד מהרה בכל פנות הארץ, ותעבור הרנה במחנות ישראל אשר נלחמו במערכה על יד הצבא הבריטי. ובעוד לא תמה המלחמה, עלה ויצמן (באפריל 1918) להר הצופים והניח שם את אבן־היסוד לבניני האוניברסיטה העברית.

המפקד הראשי של צבאות בריטניה, אלנבי, לא הבין אז לרוחו של וייצמן שבזמן הקרבות הקשים של המלחמה נשא את דבריו מעל הר הצופים על הקמת מוסד תרבותי עליון לעם ישראל, ובין השאר אמר: “עתידה של היהדות אינו בחרב, לא בכח כי אם ברוח. עם היהודים, בעמדו מול הכוח הצבאי הכובש של רומא, לא הציל את עצמו בחרב, אלא ברוח שהיתה נסוכה בו, ושצוררי ישראל לא יכלו לנצחו. זהו סוד קיומו של העם במשך שמונה־עשרה מאות השנים של חיי הגולה. בעמדי עתה במקום הזה המקודש על ידי הנבואות הקדומות, ואשר הוקדש לעתיד להיות המקלט של אותו האור האינטלקטואלי הגדול שאליו נושאת נפשה היהדות השבה לתחיה – האוניברסיטה של ירושלים – יכול אני להביט מעל להווה של שפיכת־דמים שגעונית, אל תקופת התפתחות של שלום בעתיד, אותם היהודים אשר הוכרחו, כמו העמים האחרים, לפנות עורף לסדר השלום, ואחזו אף הם בחרב – עשו זאת רק כדי לעזור להציל את התרבות של העולם כולו מלהיות טרף לסערת הצבאיות הגרמנית”.

ועוד אמר וייצמן בהמשך משאו: “אמרתם, אדוני, כי בעבודתכם הנמרצת בשארית כוחותיהם להקמת הבנין הגדול של תחית הארץ והעם, על אף המכשולים שפגשתם על דרככם, בסבלנותכם הרבה בארץ, – זכיתם לבשורת התקוה הגדולה של הגשמת שאיפותינו. ואכן אמת היא שמסירותכם לעבודת הארץ נתנה לכם כוח ועוז לשאת את כל התלאות שהתרגשו עליכם בסבלנות יתרה, עד שהגעתם למומנט ההיסטורי החשוב הנוכחי”.

המפקד הצבאי אלנבי, בשמעו את דברי הנואם על האוניברסיטה העתידה להבנות על ההר השומם, המכוסה כפים וסלעים, השתומם על האמונה הגדולה של מניחי היסוד לבית־הספר הגבוה, וחשב את וייצמן לבעל הזיות ודמיונות שאינם ניתנים להגשמה.

לאחר ימים מספר נשא ח. וייצמן את דבריו בראשון־לציון. ובין יתר דבריו אמר: “עמנו ההיסטורי, אין כוחו בנשק ואין כוחו במלחמה. המלחמה הנוכחית הראתה לנו דוגמה, שממשלות אדירות עם ספינותיהן הגדולות ותותחיהן היורקים אש, נפלו בלי הוסיף קום, ועמנו, העם הסבלן המתפאר זה אלפים שנה בספר הקטן, שהוא נושא בחיקו ממקום למקום, העם הנלחם רק בכוח רוחו נגד המכשולים – העם הזה חי וקיים, ושמו לא ישכח מן ההיסטוריה, ובזכות הסבלנות העצומה הזאת והרוח הכבירה המתנוססת בו, יבוא לידי הגשמת אותה השאיפה שגדולי האומה העלו את נפשם לקרבן בעדה”.

ואל באי־כח הערבים, הארמנים וכו' בירושלים, אמר הד“ר ח. וייצמן בט”ז אייר תרע"ח: “מתוך רגש של אחריות גדולה אשא את דברי ברגע חשוב זה. יש את נפשי לדבר על שלום, אחדות ועבודה משותפת בין העדות השונות, אשר באי־כוחן נתכנסו מסביב. אמנם עוד יגיע לאזנינו קול רעם תותחים במרחק כמה מילין מכאן, וכלי־משחית פולטים עוד את כדוריהם, ואין ספק כי אמנם כזאת תרגישו כולכם, שאיזה רוח כמוס ונשגב, דבר היוצא לגמרי מגדר הרגיל, מרחף את אסיפתנו זאת. כאן במקום הזה, בירושלים, עמדו אבותי לפני אלפיים שנה, כאן הגו את מחשבותיהם, מכאן שלחו לעולם את בשורתם הנעלה; כשלח איש את לחמו על פני המים שלחוה, והנה ברוב הימים מצאנוה; זרם המים החזיר אותה אלינו”.

ד

בפעם הרביעית נפגשתי עם וייצמן, בשנת 1925, בבואו לפתיחה החגיגית של האוניברסיטה העברית בירושלים.

באחד באפריל 1925 נפתחו באוניברסיטה בירושלים המכונים הראשונים לחקירה מדעית, מכונים לכימיה, למיקרוביולוגיה, לפיסיקה ולחקירת מדעי היהדות והמזרח. זה היה מאורע חגיגי והיסטורי לא רק בשביל הישוב העברי בארץ, כי אם כל היהדות חגגה את פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, ומאות אורחים וצירים מכל תפוצות הגולה עלו ארצה לחזות במו עיניהם בהיכל התרבות בעיר הנצחית. לעצרת התרבותית החגיגית באו מאות פרופיסורים מכל ארצות תבל, כל אחד בתלבושת המיוחדת הנהוגה בבית־הספר הגבוה שבארצו.

הפרופיסור חיים וייצמן, שאף הוא היה לבוש בתלבושת פרופיסור האוניברסיטה של מנשסטר, אמר בדברי הפתיחה בין השאר: “בחנכנו את האוניברסיטה העברית בירושלים, אנו מכריזים בגלוי על אחוה בין העם היהודי ועמי תבל, וכי גם אנחנו נעמוד במערכות העובדים לטובת התרבות. תרבותנו הצעירה בבתי־המדרש היהודים תשא את דגל המסורת הארוכה של המדע היהודי ומאמצי היהדות לגלות את סתרי התבל. היא נושאת את עיניה אל הנביאים והחכמים, לאלה אשר על חרבות המדינה היהודית כוננו את ישיבות יבנה. נהרדעא ופומבדיתא. ולאלה אשר במחשכי ימי הבינים הוסיפו להרים את נס התורה והחכמה בטהרן בישיבות ובבתי־מדרש אשר בכל תפוצות הגולה. המכונים החדשים שלנו נושאים את עיניהם למלומדים היהודים הרבים, אשר עתה יפיצו מעינותיהם על פני כל תבל להורותנו את הדרך נלך בה. ועתה אשמח לקדם בשם מיסדי האוניברסיטה את כל אלה אשר כבדונו היום בבואם הנה, את הוד מעלתו הנציב העליון לארץ־ישראל, באי־כח ממשלת הוד־מלכותו, את הוד־מעלתו הנציב העליון למצרים לורד אלנבי, אשר שמו יהיה קשור לעולם בשחרור ארץ־ישראל ואשר בבינתו הואיל להרשות להניח את אבן־הפינה לאוניברסיטה הזאת לפני שבע שנים; את באי כח הממשלות, את הצירים הנכבדים שליחי האוניברסיטאות ומכוני־המדע בכל חלקי תבל, אשר את ברכותיהם נוקיר בברכות אחים ואת נכבדי כל עדות הארץ. לי הכבוד המיוחד לקבל את פני הלורד בלפור לא רק כאחד מגדולי עולם המחשבה, ולא רק כנשיא האוניברסיטה הקדומה, כי אם גם כשׂר המדינה אשר שמו יהיה קשור לנצח במעשה הנערץ, אשר בשנת תרע”ח שינה את פני היהדות וקורות ימיה. האוניברסיטה, אשר הלורד בלפור עומד לפתחה, היא הסמל המיוחד וגם גולת־הכותרת לבית הלאומי אשר אנו הולכים ובונים, בהכנעה ובקדושה ובדעה שלמה את אשר אנחנו חייבים לאחרים ולנפשנו אנו מתאמצים לשאת את תרומתנו אנו לאנושות כולה"…

מי ששמע באזניו את המשא המזהיר הזה, שנשא המנהיג הנערץ מעל במת האמפיתיאטרון של הר הצופים, לא ישכחהו כל ימי חייו. כנביא קדום נראה אז וייצמן, בפניו המוארים באור שמש־ירושלים בשעות אחרי־הצהרים, נביא הנושא דברו לישראל ולעמים.

ה

במלאת לד“ר חיים וייצמן ששים שנה, החליטה מועצת העיר תל־אביב־יפו פה אחד לבחור בו לאזרח־כבוד של העיר תל־אביב. התעודה הכתובה על קלף נמסרה לוייצמן על־ידי ראש העיר תל־אביב מאיר דיזנגוף בכסלו תרצ”ה, בשובו לארץ לאחר כמה שנות העדרו ממנה. והרי קטע מן התעודה הזאת (שנוסחה על־ידי הסופר א. ז. בן־ישי, מנסחן של כל תעודות אזרחות־הכבוד ותעודות חגיגיות אחרות של עירית־תל־אביב במשך שנים רבות):

– – – לא עני אתה בכתרים ששׂר־האומה חונן אותך בהם: לך כתר חכמה ודעת, לך כתר מדינאים, לך כתר המנהיג לישראל, אשר מימי מנהיגנו המנוח הרצל ז“ל לא קם כמוהו. ואילו את הכתר האחד ואת אות־הכבוד האחד חסרת, ואותו אנו מגישים לך היום במלאת לך ששים שנה, מתנת אהבה והערצה של עם למנהיגו: אות אזרח־הכבוד של העיר העברית הראשונה אחרי החורבן, שהיא בבחינת זעיר־אנפין של הבית הלאומי העברי כולו בהבנותו…”

“אנו בוחרים בך לאזרח־כבוד של תל־אביב הגדולה, בימי פריחה ושלוה, בבואך לשבת עמנו כאזרח הארץ וכאזרח המדע, ואנו מברכים אותך כי תשא ימים רבים את אות הכבוד הזה, אשר כבדנוך בו היום. ועוד תזכה להיות אזרח של תל־אביב במנותה אוכלוסיה פי עשרה ומוקפת מאות כפרים עבריים, ובימיך ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח”.

ניבאה תעודת־הכבוד של תל־אביב, ונבואתה נתקיימה: החזון הפך למציאות חיה וקיימת. ולאחר מלחמת־העולם השניה, לאחר מאבק ממושך וקשה של הישוב על השחרור המלא של הארץ מידי משעבדים זרים, באה שעת השחרור. ובמשפט גלוי של כל עמי התרבות, ממערב וממזרח, הוכרז חגיגית על זכותנו למדינה עצמאית בארץ מולדתנו ההיסטורית. והפעם חזרנו וראינו את חיים וייצמן בכל תפארתו כנשיאה הראשון של מדינת ישראל המחודשת.

ו

ארוכה ורבת־חתחתים היתה דרכו של חיים וייצמן מימי פינסק ועד ארמון־הנשיא ברחובות. זו היתה גם דרכה הארוכה והמשובשת באבני נגף של התנועה הציונית, תנועת השחרור של עם ישראל, במחצית המאה האחרונה. גם לאחר קום המדינה עוד רבה הדרך להגשמתו המלאה של חזון הדורות – לקבוץ גלויות מלא, לשלמות הארץ המבותרת, לשלמותה של ירושלים עיר־בירתנו הנצחית. לפיתוח הארץ ולביסוסה מבחינה כלכלית – אך אשרי אלה שזכו לעמוד ליד עריסתה של תנועת התחיה העברית, ולחיות ולהגיע גם להתחלת ההגשמה. חיים וייצמן, האיש אשר יותר מכל מנהיגים ציוניים אחרים בדורנו, נשא בחבלי ההגשמה ונשא את סבל העם, היה בין המעטים שזכו לראות באור הגאולה. נתקיימו בו דברי חז"ל: “כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה” (תענית ל').