א    🔗

על ראשית התהווּתה של התנועה הציונית נכתב הרבה, אך ככל שאנו מרחיקים מאותה תקופה הרת־עולם, הולך וגדל הענין בכל פרט ופרט, קטן כגדול. כל מי שזכה לעמוד על יד עריסת התנועה מצוה עליו לספר לדורות הבאים את אשר זכור לו מאז, ולהוסיף נופך משלו לאשר סיפר כבר. רצוני להעלות מומנטים מימי נעוריה של תנועתנו, כפי שנחרתו מזכרוני. דרך אגב מביא אני כמה דברים על הרצל, שנכנסו כבר בתולדות הציונות, אבל בשעתם חיינו אותם, אנו בני הדור הראשון לציונות, והם היו הגיגינו ביום ובלילה:

כשהופיע בשעתו (1896) הספר “מדינת היהודים” של ד"ר הרצל, נזדעזעו אמות הספים של היהדות בכל מזרח־אירופה ובעיקר ברוסיה. רוב מנינה ובנינה של יהדות זו, המשתייכים למחנה “חובבי ציון”, ובני הדור הצעיר בפרט, היו מתכנסים באסיפות הסגורות, בחדרי־חדרים (מאימת הרשות), ומתווכחים על הספר הזה של המחבר, אשר שמו לא היה ידוע בצבור היהודי עד לפני זמן מועט. היה מורגש מכל שורה ושורה שבספר, כי “דרך כוכב מיעקב”, ומאורע גדול נפל בחיי היהדות.

ובינתים הגיעה השמועה על הכנות קדחתניות לקונגרס ציוני עולמי ראשון, העומד להתכנס במרכזה של אירופה.

השמועה עשתה לה כנפים ועברה מעיר לעיר. רוסיה היתה בימים ההם מרכז עיקרי לתנועת “חבת ציון”, וטבעי הוא איפוא, שהד"ר הרצל, הוגה רעיון הקונגרס, נתן את דעתו קודם־כל לקבל את הסכמתם של אנשי “חובבי ציון” היושבים ברוסיה ולשתפם בכנוס ראשון־במינו זה.

לשם כך פנה הרצל בכרוזים לחובבי־ציון שברוסיה ואף שלח ממונפליה את הסטודנט יהושע בוכמיל, מיוצאי רוסיה, לבקר בכמה ערים ועיירות ברוסיה ולהכריז על הקונגרס הציוני הראשון, העומד להוועד.

הצליחה התעמולה המוקדמת. והצירים מרוסיה תפסו את המקום החשוב ביותר בין מאות הצירים, שנתכנסו באבגוסט 1897 בקונגרס הציוני הראשון בבזל.

אגב: על מספר הצירים של הקונגרס הראשון יש גירסאות שונות: ד“ר י. ספיר, במחברתו “תולדות ומהות הציונות” (1901) נקב את מספרם של צירי הקונגרס הראשון – 204. לעומת זה אמר פעם מ. אוסישקין (בהספדו על י. בוכמיל, באוקטובר 1938) כי מספרם היה – 250. הפרופ' היינריך לווה, מצירי הקונגרס הראשון, אמר לי שמספר הצירים היה – 196, ואף הפרופ' צבי בלקובסקי אישר את המספר 196, ומהם 70 מרוסיה בלבד. לעומת זה תומך הפרופ' יוסף קלוזנר במספר שנקב הד”ר י. ספיר במחברתו, היינו 204.

לאחר הקונגרס הראשון חולקה רוסיה הרחבה לשנים־עשר גלילים ציוניים, שבראשם עמדו שנים־עשר מורשים: א) מ. אוסישקין – גליל ייקטרינוסלב; ב) ד“ר י. מ. ברנשטיין־כהן – גליל קישינוב; ג) פרופ' צבי בלקובסקי – גליל פטרבורג; ד) ד”ר בנדרסקי – גליל בנדרי; ה) ד“ר צ. ברוק – גליל ויטבסק; ו) זאב טיומקין – גליל ייליסבטגראד; ז) עוה”ד מ. יסינובסקי – גליל וורשה; ח) ד“ר א. יעקובסון – גליל סימפרופול; ט) פרופ' מ. מנדלשטאם – גליל קיוב; י) ד”ר י. צ’לינוב – גליל מוסקבה; יא) הרב רבינוביץ – גליל ספוצקין; יב) ד"ר ש. רוזנבאום – גליל מינסק.

יש להעיר, שהגלילים נקראו על שמות המורשים לפי מקום־מושבם, וכל גליל הקיף כמה פלכים גדולים ברוסיה של אז.

כל מורשה היה מוציא מפרק לפרק מכתבים־חוזרים בשביל האגודות הציוניות. מכתבים אלה שנכתבו עברית, רוסית ואידיש, שימשו חומר חשוב לביסוס עיקרי הציונות, ובפרט היתה להם השפעה מרובה על בני הנוער שנתחנכו בשנים הראשונות על המכתבים־החוזרים של המורשים הגליליים.

המכתבים־החוזרים היו בטאוניה של ההסתדרות הציונית בראשיתה, כי עתונים ציוניים טרם היו בארץ, אבל היו להם, לבטאונים אלה, הדים רבים מאד.

רעש גדול חולל בשעתו המכתב־החוזר הרביעי, שיצא בעריכת הד“ר ברנשטיין־כהן בקישינוב, מכתב שהוקדש ברובו לבקורת חריפה על פעולות הועד הפועל הציוני בראשותו של ד”ר הרצל. הד"ר ברנשטיין־כהן העיז לדבר גלויות ובלי משוא פנים ולהשמיע את דעתו ברבים, נלחם מלחמה עקשנית להשקפותיו ולדעותיו, ונשאר לעתים יחיד במערכה.

בכנסיה של ציוני רוסיה, שנתכנסה באבגוסט 1902 במינסק, היו רבים שהביעו את מורת־רוחם על הבקורת הקשה שנמתחה על פעולות הרצל, והמכתבים של “לשכת הדואר” בקישינוב נפסקו לגמרי.

בשנים הראשונות היה המרכז הרוחני בביאליסטוק, בהנהלתו של הרב שמואל מוהילובר; המרכז הכספי היה בקיוב בהנהלת הפרופ' מ. מנדלשטאם, בהשתתפותו הקרובה של ליאו מוצקין; המרכז התרבותי והספרותי תחת הנהלת עוה“ד מ. יסינובסקי בוורשה, והמרכז לארגון ולתעמולה היה בהנהלת הד”ר י. מ. ברנשטיין־כהן בקישינוב.

 

ב    🔗

לאחר שנפסקו המכתבים־החוזרים של “לשכת הדואר”, החליט זאב טיומקין להוציא לאור ירחון ברוסית בשם “סקירה ציונית” (“סיוניסטסקאיה אובוזרניה”). השתתפו בירחון בקביעות הד"ר יוסף שטיין, רופא־השניים ד. קניבסקי, א. כהן וכותב השורות האלו.

ירחון זה יצא לאור בייליסבטגראד כשנתים (1902–1903), בעריכת טיומקין ושטיין. בשבועון בגרמנית “די וולט”, שיצא בעריכתו של הד"ר הרצל בווינה, השתקפו בעיקר פעולות האגודות הציוניות במערב־אירופה. הציונות ברוסיה, שבה היו רוב האגודות הציוניות, לא השתקפה בעתון זה במידה מספקת.

השבועון “סקירה ציונית” שימש, איפוא, כלי־מבטא יחידי של ציוני רוסיה עד הופעת הירחון “ייבריסקאיה־ז’יזן” (“החיים היהודיים”), ואחר כך השבועון “ראזסווייט” (השחר) בעריכת א. אידלסון בפטרבורג. עתון זה שימש קשר חי בין הגלילים של המורשים הציוניים ברוסיה, כיון שכל גליל היה בבחינת שלטון עצמאי ונפרד מיתר הגלילים.

העבודה העיקרית של הציונות בימים ההם היתה: הפצת שקלים, מכירת מניות “אוצר התישבות היהודים”, מניות חברת אנגלו־פלשתינה, מכירת בולי קרן הקיימת, ואוסף תרומות שונות לטובת הישוב בא"י.

במרוצת הזמן החלו להכניס לחוג הפעולות גם עבודה תרבותית, כגון: סדור שעורי־ערב והרצאות על תולדות ישראל והתנועה הלאומית, פתיחת בתי־ספר מתוקנים, שבהם נלמדו הלמודים העבריים בעברית. פתיחת חדרי־קריאה וספריות, הוצאת חוברות ועלונים לתעמולה ציונית.

כל המורשים ועוזריהם הקרובים עבדו בהתנדבות, בלא שום שכר, והקדישו את מיטב זמנם ומרצם לתעמולה ציונית בעל־פה ובכתב ולעבודה מעשית.

ההסתדרות הציונית לא היתה מפולגת עדיין למפלגות, ורק ל“זרמים” של עבודה מדינית, תרבותית ומעשית. וכל זרם העדיף את פעולתו על הפעולות האחרות.

הזרם, שצידד בעבודה המדינית, היה בטוח כי זוהי העבודה העיקרית. ואלו העבודה התרבותית והמעשית אינן אלא ממדריגה שניה. כנגד זה טענו “המעשיים” ו“התרבותיים” שהמחנה כולו, הצבור הרחב, חייב לעסוק בעבודה מעשית ותרבותית בגולה ובארץ־ישראל, ואת התפקידים המדיניים יש להטיל על קומץ המנהיגים ועוזריהם הראשיים בלבד.

אגב: לאחר פרעות קישינוב, באביב 1903, היו הציונים מן המארגנים הראשיים של ההגנה העצמית. אותו הרגש הלאומי, שעורר את בני עמנו לשאוף לחדוש נעורי העם במולדתו ההיסטורית, תבע מהם לזקוף קומה גם במקומות־ישובם ולהגן על הכבוד הלאומי, על הנפש ועל הרכוש.

הכנסיה הציונית שנתכנסה באבגוסט 1902, היתה מאורע גדול בחיי התנועה הציונית ברוסיה. מארגני הכנסיה היו: עוה“ד ד”ר שמשון רוזנבאום ויצחק ברגר. המרצים הראשיים היו: מ. אוסישקין מייקטרינוסלאב, זאב טיומקין מייליסבטגראד, אשר גינצבורג (אחד־העם) מאודיסה, וד"ר י. מ. ברנשטיין־כהן מקישינוב.

ואלה נושאי ההרצאות בועידת מינסק:

על עניני ההסתדרות הציונית (ארגון שוקלים, ועד מרכזי, המורשים הגליליים, לשכת הדואר, כנוסים גליליים, כנוסים מוקדמים לפני הקונגרסים, תקציב ההסתדרות, העתון הרשמי “די וולט”, “מזרחי”, הפראקציה הדימוקראטית) הרצו אוסישקין, טיומקין וברוק.

על היסודות העיקריים של תקנות הקרן הקיימת לישראל (הרצאת עוה"ד ש. רוזנבאום).

על החנוך הלאומי, התרבות הלאומית, תכניות לבתי־ספר מתוקנים, לשעורי מורים, יסוד ספריות, הכנת קטלוגים וכו' (הרצאות אחד־העם וברנשטיין־כהן).

על הכנסת העבודה הכלכלית לתכנית הציונות (הרצאת ד"ר ד. גורביץ מוורשה).

על התעמולה בקרב החרדים (הרצאת הרב רבינוביץ מספוצקין), על התעמולה בחוגי הנוער הלומד (הרצאת ל. יפה מגרודנה).

על השתתפות הציונים בעבודה המעשית בא“י ויחסם למוסדות ולמפעלים הקיימים בא”י (הרצאת ד"ר י. צ’לינוב ממוסקבה).

על ארץ־ישראל (הרצאת יהושע ברזילי, שבא לשם כך במיוחד מא"י).

הרעיון על כנוס כללי של ציוני רוסיה נתעורר במאי 1902, וכל ההכנות הדרושות לכך נעשו תוך חדשים מספר בלבד.

הצורך בכנוס זה הורגש זה־כבר, מתוך שגמלה ההכרה הכללית בצורך הרב שיש באיחוד הכוחות הפזורים, מאחר שהתנועה הציונית הכתה שרשים עמוקים בשדרות הרחבות ברוסיה ואף חדרה לשכבות המשכילים היהודים שעמדו כבר על סף ההתבוללות.

הסופר וההיסטוריון הרוסי הנודע, דניאל מורדובציב, שלח בימים ההם למשורר העברי יחזקאל לויט מכתב שנתפרסם בשעתו, מכתב מלא רגש חם ויחס חיובי לתנועה הציונית, ובמכתב נאמר בין השאר: “חובה מוסרית מוטלת על העולם הנוצרי והאישׂלמי לעזור לעם ישראל לשוב לארצו – ארץ אבותיו. אני מאמין, שיום זה יבוא ואף אם יתמהמה. כל האנושות חייבת הרבה לעם ישראל, ועיני העמים הרבים בכל העולם הרחב יפקחו באחרית הימים”.

אמונה גדולה, שאיפה נעלה והתנדבות בלב ונפש – אלה הם הדברים אשר ליוו את הציונים הראשונים, שהניחו את היסוד לתנועה הכבירה אשר השיגה סוף־סוף את משאת־נפשה.

 

ד    🔗

זכורני את הרושם העצום, שעשתה בשעתה הידיעה על ראיונו של מנהיג ההסתדרות הציונית הד“ר הרצל במאי 1901 עם השולטן עבדול חמיד בקושטא (ראיון היסטורי זה סודר אז, כידוע, בעזרת הפרופ' הרמן ואמברי, שהיה יועצו של השולטן עבדול חמיד, ועם זה בעל קשרים עם המדינאים של אירופה המערבית ועם בית המלוכה הבריטי). באותו ראיון נתבקש, כידוע, הרצל להגיש הצעות ממשיות לתקנת הפינאנסים של ממלכת תורכיה, ובשכר זה היתה תורכיה צריכה להסכים להתישבות יהודים בארץ־ישראל במשפט גלוי. אחר כך (בפברואר 1902) הוזמן שוב, כידוע, הרצל, לקושטא על־ידי השולטן, והוצע לו רשיון להתישבות יהודים במקומות שונים שברחבי הממלכה התורכית, בפרט בארם־נהרים, מחוץ לארץ־ישראל והרצל דחה את ההצעה. בפעם השלישית – ביולי 1902 – בא הרצל לקושטא בלוית דוד ולפסון, המנהל הראשי של “אוצר התישבות היהודים” בימים ההם, ולהזמנת השולטן עבדול חמיד היה הרצל אורחו במשך 10 ימים. באותו בקור ארוך גילה השולטן התענינות מיוחדת בתכניותיו של ראש התנועה הציונית. בשיחות היו משתתפים גם הווזיר הגדול של תורכיה סעיד־פשה, המזכיר הראשון של השולטן תחסין ביי, ראש הטקס בחצר השולטן איברהים ביי, וראש הקבינט עארף־ביי. יום־יום היה הרצל משוחח עם מקורבי השולטן על התכנית הציונית. הרצל הגיש לשולטן כמה תזכירים, שבהם נגולו בבהירות רבה מטרת הציונות ונוסחו התנאים של הגירה יהודית רבת־ממדים, על יסוד הצ’ארטר, לארץ־ישראל ולסביבתה. השולטן הביע יחס חיובי לעזור להגירה יהודית, ואם כי הצעות השולטן לא התאימו לתכניתו המקיפה של ד”ר הרצל, היה ערך מדיני רב מאד למשא־ומתן בין נציגי ההסתדרות הציונית לראשי הממלכה התורכית. משא־ומתן זה הרים את ההסתדרות הציונית לנציגת עם ישראל כולו, שיווה לה ערך מוסד בינלאומי ולא פנימי־יהודי בלבד, ועם זה השפיע מאד על המערכה הפנימית.

המזרחן היהודי פרופ' ואמברי הגדיר בשעתו את מטרת הציונות ושאיפותיה: “הציונות הציבה לה למטרה לעזור לכל היהודים הנדכאים והמשוללים זכויות אזרחיות בארצות שונות. זוהי שאיפה נעלה הראויה להוקרה מייחדת. התנועה הציונית היא עולמית, וכל אדם שרגש הומאניטארי פועם בו, מצווה לסייע לנושאי דגל התנועה המשחררת”.

 

ה    🔗

בשנת 1902 הוזמן הד"ר הרצל ללונדון על־ידי ועדת בית־הנבחרים האנגלי, שהוטל עליה לחקור את שאלת ההגירה היהודית. 

אף עובדה זו, שיהודי נתין מדינה זרה, הוזמן על־ידי מעצמה אדירה כיועץ וכמומחה לעניני ההגירה, היתה בשעתה בעלת חשיבות מרובה, והרימה את ערכו של הרצל בעיני אנשי התנועה הציונית, וגם עורר תשומת־לבם של המדינאים בעולם כולו.

בנאומו המזהיר בפני חברי הועדה הפרלמנטרית ציין הרצל, ששבע שנים קודם לכן, במחברתו “מדינת היהודים”, חזה מראש ששאלת היהודים תתעורר באנגליה, והרי הועדה הממלכתית מטפלת לא בשאלת ההגירה הכללית, אלא בשאלת הגירת יהודי המזרח.

בין יתר דבריו אמר הרצל: “אני חושב כי חובה להדגיש, שקריאת הועדה הזאת יצרה קשיים מרובים, מפני שהועדה תצטרך לעסוק בהגבלות, או לא לנקוט בשום אמצעים כל־שהם. אם לא יקבלו שום הגבלות, הרי העובדה כשהיא לעצמה, שהועדה דנה בשאלה זו, תוביל להגדלת בעית ההגירה. ואם הפרלמנט יקבל הצעה בדבר חוקי הגבלה – הרי תפר בכך אנגליה את עקרונה הגדול, אשר הנחיל לה כבוד, לפתוח את שעריה בפני היהודים… אגב, איני סבור שהנסיונות להפטר מן היהודים האומללים יתן פרי טוב ויביא כבוד לאנגליה. להיפך, פתרון חיובי יוכיח, שאנגליה היא ארץ נוחה לקליטת המהגרים”.

ועוד אמר הרצל בהמשך דבריו: “יהודי המזרח אינם יכולים יכולים להשאר במקום־מגורם. לאן ילכו? אם בארץ־מגורם אין סובלים אותם, הכרחי למצוא בשבילם ארץ אשר תקלוט אותם. אחרת – תוותר השאלה הכאובה שבפתרונה אתם מתלבטים עכשיו. השאלה הזאת תיפתר, או תיעלם רק אז, אם ייצרו מולדת בשביל היהודים הנרדפים ויבטיחו את המתישבים מבחינה משפטית”.

חברי הועדה חפרלמנטארית האנגלית התרשמו הרבה מהרצאתו המקיפה של הרצל.

לד"ר הרצל היו, כידוע, עוד כמה וכמה פגישות חשובות עם מלכים, מדינאים, ראשי־מדינה מושלים ואנשי־שם ידועים. תמיד ובכל מקום היה מופיע בראש מורם ובקומה זקופה כנציגה הראשי של ההסתרות הציונית, וממילא כנציגו של עם ישראל כולו. וכל צעד וצעד של המנהיג היה מלווה ברכתם, חבתם וחרדתם של כל אוהבי ציון ודורשיה.

דורנו זכה לראות בעיניו בהגשמת בהגשמת חזונו של הרצל, ולקצור את אשר זרעו ראשוני התנועה הציונית.