בקונגרס הציוני הכ"ו – ירושלים, 4 בינואר 1965

אנו מתכנסים בנקודת מפנה היסטורי לתנועה ולעם. אני יודע שמשפט זה נשמע דהוי משימוש. הוא נאמר כמעט בכל קונגרס, אבל דומני, שהפעם אפשר להצדיק את הדיבור הזה הצדקה מלאה.

אפשר לגשת להגדרת משימותיה של התנועה הציונית, ובעצם להגדרת תפקידיו האקטואליים של העם היהודי כולו, משתי נקודות מוצא: האחת מתוך ניתוח צרכיו של העם בתפוצות, והאחרת – מתוך הגדרת צרכיה של מדינת ישראל. אם משותפת לנו המגמה, לבצר הויה יהודית לאומית שמדינת ישראל עומדת במרכזה, חייבים אנו להגיע לאותה מסקנה ממשית עצמה משתיהן כאחת.

בנאום הפתיחה העלה נשיא ההסתדרות הציונית, הד"ר גולדמן, כמה מן הגורמים המונחים ביסודה של המציאות היהודית בזמן הזה. דומני, שקשה לחלוק על הפרוגנוזה הקודרת שלו. לדידנו היא מחייבת מסקנה ציונית קלאסית, שאין עתיד לעם ישראל מבלעדי ארץ-ישראל. היא משוה למסקנה זו חריפות-משנה אקטואלית. אקדיש את דברי הערב לחתירה למסקנה הציונית, בדבר תפקידיו האקטואליים של העם היהודי כולו, מן הצד האחר: מהערכת מצבה וצרכיה של מדינת ישראל, ואנסה לתאר אותם כאן בקצרה.

 

בטחון ישראל    🔗

בעיית בטחון המדינה חייבת להעסיק אותנו – ומעסיקה אותנו – בראש ובראשונה. דבר זה איננו נובע מטעמי אידיאולוגיה איזו שהיא אלא מצרכים מוחשיים לגמרי. הבטחון תופס את המקום הראשון בדאגותינו, וארשה לעצמי לומר שהפך במידה ידועה לערך עצמי מקודש, משום שאנו חיים במציאות הנקבעת על-ידי רצון מוצהר של אויבים להאבידנו מגוי. אם לא נוכל לעמוד בסכנה הזאת, לא יהיה טעם ולא יהיה קיום לכל שאר מעשינו בארץ. ומתוך ההנחה הציונית, כי רק מרכזיותה של ישראל מבטיחה את המשך קיומו הלאומי העצמי של העם היהודי, את פיתוח רוחו וגאונו, באים אנו לכלל מסקנה כי חזית בטחונה של ישראל היא גם חזית-הקיום היהודית בעולם כולו.

שני פנים לה, לבעיית הבטחון שלנו: מה שאנו קוראים בשם הבטחון השוטף ומה שקרוי הבטחון היסודי. מצד הבטחון השוטף, חיים אנו בתקופה של רגיעה יחסית, אבל לא יותר מיחסית. עדיין אין זו רגיעה אמיתית, מתמדת ויציבה. מאחורי הגבול השָלֵו, לכאורה, מאחורי כל גבול יבשתי של ישראל, עומדים כוחות מזוינים ואורבים לרגע של פעולה. והמדובר איננו רק בסכנה בכוח אלא גם בסכנה בפועל. הרעשת ישובים שלוים בידי הסורים בצפון, התקפה זדונית שביצעו הירדנים על שוטרים באיזור הר-הצופים, לא כל כך רחוק מן האולם הזה, בעת שהשוטרים יצאו לתפקיד שיש בו משום מחוה של רצון טוב מצדנו – אלה הן שתי דוגמאות הלקוחות מן הכרוניקה של הימים האחרונים ממש, שתי תזכורות-דמים המזהירות אותנו, אם יש צורך באזהרה, מפני היתפסות לשאננות מתוך שלוה מדומה.

ואם חייבים אנו להיזהר מאשליות בתחום הבטחון השוטף, על אחת כמה וכמה שאין לנו להיתפס לשאננות בתחום הבטחון היסודי. גם כאן יש תופעות, שיש בהן משום ארגעה למראית-עין, ולא היא. מרכז התוקפנות העיקרי, השלטון המצרי, סיגל לעצמו באחרונה נוסח דיבור הנשמע לעתים מתון יותר. נאצר מופיע באיצטלה של רודף שלום כשהוא מכוון את דבריו אל אורחים מארצות אירופה ואמריקה. לעתונות סוננו ידיעות, בודאי לא בלי כונה, כי השלטונות מצרים הם שעצרו בעד הקיצוניים, כביכול, בסוריה. חשוב לנו לחדור מבעד לפני הדברים ולדעת את משמעותם האמיתית. בדיבורו כלפי עמו שלו אין השליט המצרי סוטה אף כהוא-זה מן המגמה היסודית שלו, לעשות מלחמה בישראל ולהכריעה בשעה שייראו לו הנסיבות נוחות לכך. אין השליט המצרי מתעלם כליל מן הלקח שלמד בדבר הכוח הישראלי. אולם מסקנתו איננה שלום אלא תכונה לטוח ארוך יותר, תוך ליכוד מכסימלי של מדינות ערב בהגמוניה מצרית. כדי לשרת מגמה זו סובבים משולחיו של נאצר בבירות ערב. כדי לשרת מגמה זו, ולא כדי לעשות שלום, מעונין הוא למנוע התפרצויות, שהן – לפי חשבונו – לפני זמנן. לשם כך באים גם מאמצי קהיר לצבּוֹר כוח מדיני בצורת החלטות אנטי-ישראליות בועידות בינלאומיות ובצורת הצהרות הזדהות מצד מעצמות מסוימות.

נאצר אומר, כי המלחמה עם ישראל היא בלתי נמנעת, אך את הזכות לקבוע את מועדה מבקש הוא לשמור לעצמו. מאמצנו הבטחוני היסודי חייב להיעשות מתוך התכוונות לסכל מזימה זו ולקדם פניה, אם תבוא, בכל עת שתבוא.

השלום עדיף בשבילנו על המלחמה, ואפילו תסתיים בנצחוננו. מכאן חשיבותו היסודית של בניית כוח הרתעה רב-עצמה, שיהפוך את חלום התוקפנות נגד ישראל לאשליה מסוכנת לבעליה. אם בכל זאת יתעלם אויב מכוחנו המרתיע, חייבים אנו להיות חזקים במידה מספקת כדי להתגונן מפני התקפה, ממש כשם שאנו נכונים להתגונן מפני התגרויות שוטפות לאורך הגבול.

כל הדברים הללו מחייבים את חיזוקו המתמיד של צה“ל באדם ובכלים גם יחד. לא אכנס כאן בפרטים בכל הנוגע לכלים. אנו שוקדים על הגברת עצמתו של צה”ל בשטח זה, ויש לנו לרשום לזכותנו הישגים לא מבוטלים. מה שאני רוצה להדגיש הוא, כי בכלים בלבד לא די. בחשבון אחרון, אנו נשענים על האדם, על כוח-אדם מעולה, על חייל היודע על מה הוא נלחם וכיצד להילחם.

שני פנים לה לדאגה זו שלנו לכוח-האדם המגן עלינו: כמות ואיכות. גם במיטב הכלים והרוח הלוחמת קשה לעמוד בפני הסכנות המאיימות עלינו בלי נושא אנושי וכמות מתאימה, ודומני שאין הדבר הזה טעון הסברים. אבל לא די בכך. מחשבת התוקפנות ארוכת הטוָח של אויבינו מבוססת על הידיעה הברורה, כי במספרים אבסולוטיים תמיד יעלה כוח-האדם של הערבים על כוחנו. התכניות שלהם מכוּונות להוציא ממשות יסודית זו מן הכוח אל הפועל, להפוך את המספר הסטטיסטי למציאות בשדה הקרב. על כן עלינו לגבר חיילים גם בכמות וגם באיכות. מכאן התביעה לגידול האוכלוסיה ומכאן השקידה המתמדת על איכות החייל והמפקד בצה"ל, שקידה שאין להפרידה מטיפוח רמתה החינוכית, המדעית והטכנולוגית של המדינה בכלל. שתי התביעות מופנות במלוא התוקף אל יהדות העולם, אל התנועה הציונית ואל הקונגרס הזה. ועוד אחזור לכך בהמשך דברי.

 

מקורות המים    🔗

הבטחת שלומה של מדינת ישראל היא התנאי להמשך מפעלנו בפיתוח הארץ. פיתוח זה אינו מותנה כל-כך בשטחים העומדים לרשותנו; הוא נתחם על-ידי כמות המים העומדת לרשותנו, אבל – שוב ושוב – גם על-ידי כוח-האדם שיהיה לנו.

התכניות החקלאות שלנו בנויות על ניצול מקורות המים הרגילים שלנו, כולל המים הזורמים במוביל הארצי, והמים שיזרמו בו בשלביו הבאים, עד לסוף העשור הזה. הרחבת כוח הקליטה מעבר לכך, לביצור המדינה עצמה ולהיענות לבאים אליה מדחקם ומרצונם, מחייבת אותנו להכניס למעגל, בסמוך לכך, גם את מי הים שנמתיק. כך, עשור אחרי עשור, מתחשלת שרשרת המעשים של מדינה משגשגת ונענית לתביעות העם היהודי ולחזון גאולתו, שעה שהיא נענית לצרכי גידולה והתעצמותה שלה. לכן נקל להבין מדוע הופיעו תכניות ההשקיה והמים כגורם מרכזי על כך גם בפעולתנו המדינית: ההדיפה הנמרצת של ההתנכלות הערבית למוביל הארצי וההסכם עם ארצות-הברית בדבר הקמת מפעל משותף, בעשור הבא, להפקה משולבת של מים מתוקים ושל חשמל, בעזרת כור גרעיני המיועד לשני הדברים גם יחד.

כך רואים אנו, כי מאמצי המדינה לרכּוש ידידוּת ממעצמות מכוּונים במישרין להגברת כוחה העצמי בכל השטחים החיוניים. אנו שוקדים על עזרה מדינית וממשית להעשרת מקורות המים שלנו ולהאדרת פיתוח הארץ, כשם שאנו שוקדים על עזרה מדינית וממשית להגברת כוח העמידה הצבאי שלנו. למען המדינה ולמען עתידו נתבע וחייב העם היהודי להטות את שכמו לכך.

אם נחזור לבעיות הפיתוח כשהן לעצמן, חייבים אנו לציין, כי גם אם יתגשמו מיטב שאיפותינו לגבי החקלאות, הרי עם כל ערכה של החקלאות כיסוד ראשוני, חמרי, חברתי ומוסרי בתחיית העם, עדיין אין בה בלבד משום פתרון מלא לבעיית הגדלת האוכלוסיה.

 

תיעוש    🔗

כל תכנית רצינית להגדלת אוכלוסיית המדינה במידה ניכרת חייבת להישען במידה רבה על תיעוש מוגבר ועל שילובו של התיעוש הזה במערכות ההתישבות שלנו. ידעתי, כי תיעוש במונחי הזמן הזה תובע כוח-אדם מעולה, יזמה, תעוזה ותושיה, רמה טכנולוגית ומדעית והון רב. זכו הקיבוצים היהודיים בארצות הרוחה, ויש בידם לתת לנו מכל אלה, ולנו הזכות והחובה לתבוע שיבואו וימצאו לעצמם שדה-פעולה מבורך בארץ.

יבואו נא בעלי יזמה ובעלי ידע. המדינה ואנו כולנו מצפים להם. יבואו מכל קצות העולם היהודי ביזמתם, בידעם ובהונם. עם זאת יש לחפש ולמצוא פתרונות גם להעברת האופי החברתי המיוחד של מפעלנו לתחום החרושת. הטלתי בחללה של תנועתנו זה כמה זמן את רעיון הקיבוץ התעשייתי, בצד צורות אחרות של התישבות תעשייתית קואופרטיבית. אני משוכנע, כי הדבר חייב להיעשות ואף ייעשה, וכבר יש התחלות בכיוון זה על-ידי התארגנות נוער להתישבות תעשייתית במסגרת הנח"ל.

כל התכניות, בחקלאות ובתעשיה גם יחד, וכן בשטחים אחרים, מיוסדות על עליה גדולה. העליה דרושה לשם ביצוען, ממש כשם שביצוען דרוש להמשך קליטת העליה.

 

מאין יבוא המשך העליה?    🔗

אנו מתקרבים במהירות רבה לשלב קריטי במפעלי העליה שלנו. העליה נמשכת כיום בקצב מהיר של כמה רבבות לשנה. אם היא תמשיך בקצב כזה – ואין סיבה להניח שלא תימשך – אנו עשויים לדלוֹת עד לקונגרס הציוני הבא את מעינות העליה המצויים בארצות המצוקה הפתוחות לעליה, ואוכלוסייתנו תגיע לשלושה מיליונים. איני רוצה להלאותכם בניתוח מספרי השאלה הזאת, וחלק מן הדברים אף אינם נתונים לאמירה בפומבי. בודאי תשמעו על כך בועדות.

אם יש משמעות לחזון הציוני, לחזון קיבוץ גלויות, לחזון בנין המולדת – חייבים אנו להציג לעצמנו במלוא החריפות את השאלה: מאין יבוא המשך העליה?

כאן חייבים אנו קודם כל להפנות מבטנו אל יהודי ברית-המועצות, שמספרם למעלה משלושה מיליונים. הזיקה היהודית הלוהטת של קיבוץ זה איננה מוטלת בספק, והדבר בא לידי גילוי בכך שרובו המכריע הצהיר על יהדותו בריש-גלי במפקד האוכלוסין האחרון. מן הצד השני נתון כל ביטוי של הזדהות יהודית לאומית בארץ זו בהגבלות חמורות. וכבול גם הביטוי העליון של הזדהות לאומית יהודית, העליה לארץ, ואפילו בתחום מצומצם המצוּוה על-ידי הומניוּת פשוטה ויסודית: איחוד משפחות. אין שום הכרח לכרוך את תביעת העליה מברית-המועצות דוקא בטענה על קשי מצבם של היהודים בארץ זו או בהטחת האשמות כלפי ברית-המועצות בכלל. אנו נושאים את עינינו לעליה שביסודה מונחת תחושה יהודית עמוקה. תחושת היסטוריה ומולדת, שהיא נחלת היהדות הרוסית בכל הדורות. אנו בטוחים בצדקת התחושה הזאת ובקיום נושא לאומי ואנושי גדול שייענה לה, מתוך רצון איתן להסתפח לצור מחצבתם, למולדתם ולמשפחותיהם. שאלת יהדות ברית-המועצות לא תרד מעל סדר יומנו ומעל לוח לבנו. אנו בטוחים, כי אין שום סיבה מהותית, לא ממלכתית-סובייטית ולא אידיאולוגית-קומוניסטית, להתעלמות זו מאחדות הגורל היהודי ומיחידותו, כשם שאין שום טעם סביר להפליה ולהסתר-פנים לגבי מפעלנו המהפכני והמחדש חברה בארץ, דוקא מצד משטר שחרת על דגלו את התמורה החברתית הגדולה. אנו מצפים לתמורה גם בענין זה. אני בטוח כי הכרתו העצמית של הציבור ושל השלטון הסובייטי, ורגישותה של דעת-קהל בעולם, יחוללו אותה. העם היהודי, התנועה הציונית ומדינת ישראל ערוכים ונכונים לקבל תמורה זו ולהתמודד עם אתגריה לכשתבוא.

כשמונה מיליוני יהודים בערך חיים בארצות אירופה ובאמריקה, שהעליה מהן תלויה כולה במאמצינו שלנו, במאמצי העם היהודי עצמו. לגבי הקיבוצים הללו אין דאגה להיתר העליה. כל הרוצה לבוא משם – בן חורין הוא לקום ולבוא. ואכן, נמשכת העליה מארצות אלה, אף כי בקילוח דק, אפילו בשנות העליה ההמונית הגדולה מארצות המצוקה, שעה שלא נתפנינו לטפל בהן במיוחד. עתה שוב לא די בכך.

 

מיזוג הגלויות במדינה    🔗

לעניין העליה צמוד דבר הקליטה ומיזוג העליות והגלויות בתוך המדינה. קצת יותר מששים ריבוא היינו כאן בקום מדינת ישראל. מאז קלטנו כפלים כמספר הזה. העולים שבאו אלינו לא היו גוף אחיד בתרבותו וביכלתו הטכנית. אנו מצוּוים ועומדים על העלאת רמתן של העליות הבאות מארצות נחשלות, גם מצד השקידה על רמתה של המדינה בכלל, וגם מצד ההיענות לבעיה החברתית הנוצרת כתוצאה מפער תרבותי, המיתרגם על נקלה לפער כלכלי וסוציאלי.

מלבד האמצעים שבתחום הפיתוח המשקי, אנו נתבעים ונענים למאמץ חינוכי אדיר, וכבר אנו רואים פירות ראשונים לפעולתנו בשטח זה. עדיין אנו רחוקים מן הרצוי. הפיכת עליות שונות למקשה חברתית אחת היא, כנראה, משימה הדורשת יותר מימי דור אחד. אבל גם אם עלינו המלאכה לגמור, אין אנו בני-חורין ליפטר הימנה. גם לשם כך אנו זקוקים למלוֹא כוחותיו האנושיים, החמריים והרוחניים של העם היהודי.

 

היעד הציוני בשנים הראשונות לקיום המדינה    🔗

ביקשתי להעלות כאן, ולו בקצרה, את עיקר הבעיות שמדינת ישראל עומדת לפניהן בתחומי הבטחון, הפיתוח והעליה. בכל שטח ושטח המסקנה המתחייבת מהעמדת הבעיה היא אותה עצמה: גידול מהיר שיסתכם בהכפלת אוכלוסייתה של מדינת ישראל תוך עשרים וחמש שנים.

שני דברים דרושים כדי שנוכל לעמוד בכך: העליה עצמה וזיקה יהודית עמוקה ברחבי העם בתפוצות. כי זאת לדעת: בלי חויה יהודית של עם יהודי אין מקור לעליה, פרט אולי לזו הבאה מחמת המציק. אנו נושאים עכשיו את עינינו לעליה הבאה מתוך הרגשת-ייעוד לאומית, מתוך אהבת חירות ומולדת, מתוף חיפוש סדן לפטיש היכולת הרוחנית הלאומית, מלבד ענינים שבחומר. למען העליה הזאת, ולמען הזיקה היהודית שהיא אֵם העליה, חייבת התנועה הציונית לחשל את כליה הרעיוניים והארגוניים גם יחד.

סמוך להקמתה של מדינת ישראל דיברו הכל על משבר רעיוני בתנועה הציונית. הנה לחמה התנועה על קוממיותו המדינית של עם ישראל בארצו והיא השיגה את היעד שהציבה לעצמה. כמובן, מדינת ישראל הוסיפה ומוסיפה להיות זקוקה לעזרה ולחיזוק, על-ידי תמיכה כספית ומדינית, ומבחינה זו לא תמו תפקידיה של התנועה הציונית עם הקמתה. אבל – אמרו – עזרה וחיזוק באים למדינת ישראל גם ממקורות יהודיים שאינם מגדירים את עצמם כציוניים לא מבחינה אידיאולוגית ולא מבחינה ארגונית. באין היערכות ליעדים חדשים מצד הציונים, היו שהטילו ספק בטעם קיומה של התנועה אחרי קום המדינה.

בכל זאת הוסיפה התנועה להתקיים ופעלה בלי רביזיה יסודית במערכות הרעיון והארגון. כיצד קרה הדבר הזה? האומנם רק מתוך אינרציה של מוסד, המקיים את עצמו בלי קשר הכרחי עם ייעודו? דומני, שאת התשובה יש למצוא בתחום אחר.

היעד הציוני המידי במשך שש-עשרה או שבע-עשרה השנים הראשונות לקיום המדינה התבטא בהעלאת גלויות המצוקה הפתוחות לעליה, במתן הכלים הארגונים והכספיים לארגון העליה הזאת ולקליטתה. למרות השינוי שחל בנסיבות המדיניות, היתה התנועה הציונית, כמות שהיא, ערוכה ומאורגנת לעמידה במשימה זו. הפעולה הגדולה שנעשתה יצרה אצל רבים בתנועה הרגשת סיפוק שדחתה את הלחץ להעמיק חקור ולבדוק ביסודות קיומה של התנועה כולה.

 

בתמורות הזמנים    🔗

כעת נשתנה המצב. פעולות העליה והקליטה, כפי שהכרנון עד כה, מתקרבות לקצן. יש להעמיד לפני התנועה הציונית תפקידים מסוג חדש. התפקידים הללו מעוגנים ברעיון הציוני היסודי אבל אינם דומים למה שנדרש מן התנועה מעודה ואף בימי קיום המדינה עד כה. התנועה הציונית קיימה, בכל הנסיבות ההיסטוריות, אחדוּת ייעוד מתוך חילופי יעדים. הייעוד לא נשתנה. היעדים חדשים כיום לגמרי.

הצורך להגדיר דברים מחדש ולהיערך מחדש הועמד בחריפות מיום קום המדינה כשאלה של ניתוח היסטורי. כיום הזה, עם התקרבותנו לדליית גלויות המצוקה הפתוחות, הפך הדבר לשאלה מעשית בוערת, לשאלת חיים, גם למדינה וגם לתנועה הציונית, לענין שאין לדחותו עוד.

היכולת להקדים את מהלך ההיסטוריה היהודית, לחזותו מראש, להתמודד עמו ולהעלות פתרונות שיטוהו מדרכו הסטיכית, זה היה מקור לגאוה מוצדקת של תנועתנו. אם לא נחשב את דרכנו לאלתר, במונחי האתגרים המוחשיים העומדים לפנינו, נימצא, חלילה, נגררים אחרי מרכבת ההיסטוריה ולא צועדים לפניה. אנו נמצא את עצמנו פנים אל פנים עם המחר, ועלינו – כלֵי האתמול. אסור לתנועה הציונית, אסור למדינה, אסור לעם היהודי, שיקרה אותנו כדבר הזה. חכמים –רְאוּ את הנולד.

 

ההכרח בעליה מארצות הרוָחה    🔗

בראש ובראשונה – עליה מארצות הרוָחה. התביעה הזאת מופנית קודם כל אל הציונים המאורגנים. עליהם להיחלץ לה. במופת אישי ובארגון. אני יודע שדיברנו על כך גם בקונגרסים הקודמים ולא רק בקונגרסים. ההמונים לא באו בעקבות הקריאה. ידינו היו מלאות עבודה בקליטת עליית המצוקה ויכולנו לפטור זאת במשיכת כתף. לעתיד לבוא לא תוכל המדינה, לא יוכל העם היהודי, לא תוכל התנועה הציונית להשלים עם תשלום מס שפתים בלבד, ולעתים אף עם פחות מזה. והרי אפילו ציונים נתפסו ונתפסים לראות גם בדיבור על עליה משום אפיקורסות מזיקה.

היו ארצות שיהודים היו חייבים לעזבן, אם בצפון-אמריקה ואם באמריקה הלאטינית, אך המירו, ברובם המכריע, גולה בגולה ולא עלו לארץ. עובדה זו היא עדות חמוּרה בכתב האישום נגד תנועתנו. היא מצטרפת בהבלטה מחרידה למיעוט העליה מארצות הרוחה הגדולות, עליה שבכל קָטְנה אין לזקוף גם אותה בשלמות לחשבון התנועה.

המחשבה החדשה והעשיה החדשה, שהתנועה נתבעת להן, חייבות לענות על צרכי כמות ואיכות גם יחד.

קודם כל – עליה גדולה. אנו חייבים לחשוב בקאטיגוריות של רבבות בשנה המצטברות ברבות השנים למאות אלפים עולים והמצטברים לפחות למיליון אחד תוך 20–25 שנים. והלא מבחינה מספרית אין התביעה בשום פנים למעלה מכוחו של העם היהודי בארצות הרוחה. המדובר הוא בעליה של 30–40 אלף יהודים בממוצע לשנה מארצות אלה, עם ראשית שנות השבעים – פחות משליש מן הריבוי הטבעי השנתי של 8 מיליוני יהודים החיים בהן. האוּמנם אי אפשר לתבוע אפילו את המעט הזה מן העם ומנאמני ציון שבתוכו, למען הבטחת קיומנו כעם, למען המדינה שקמה בתמצית תקוותיהם של אחינו הנטבחים? גולת הרוָחה נתבעת לקיים “ואהבת” בכל מאודה – בכספה – ונענתה, התרחש הנס הזה. האוּמנם ייבצר ממנה לקיים גם “בכל נפשך” – בגופה ממש?

 

גרעינים חלוציים של אינטליגנציה צעירה    🔗

אולם לא רק זאת. טיב התרומה שתתרום העליה החדשה הזאת לתחיית ישראל בארצו מותנה גם בכך, שיהיה בה גרעין יסודי, לוז שבשדרה, של בני נוער חדורי רעיון ומסירות לרעיון. כבר השתמשתי פעם בדוגמה של חיל השלום מיסודו של הנשיא קנדי המנוח. במסגרתו של חיל זה נחלצו בני-נעורים יהודיים רבים לעזרת העולם המתעורר והמפתח. צריך להיות לנו הכוח לחולל תנועה כזאת לעזרת עמנו שלנו. איטליגנציה צעירה, אנשי רוח, אנשי מדע וטכניקה, אנשי דת, צריכים לבוא לכאן להטות שכם ולעצב את דמותה החדשה של המדינה בהיבנותה.

עלינו ליצוק את רעיון החלוציות לתוך דפוסים חדשים, פרי התקופה הזאת, פרי השליש האחרון של המאה העשרים.

עיצוב הדמות של התנועה החלוצית מותנה קודם כל בעצם קיומה של התנועה הזאת, בהחזרת עטרתה ליושנה. התנועה הציונית חייבת לתת לתנועה החלוצית את מלוא העזרה. התנועה החלוצית מצדה צריכה לחשוב בקאטיגוריות חדשות המחייבות אותה לתנופה גדולה תוך התגברות על הפיצול המופרז הקיים בתוכה כמורשת עבר, שאין לה שום משמעות במונחי האתגרים העומדים לפנינו.

 

חינוך עברי לאומי – תנאי קודם לעליה    🔗

כבר אמרנו, כי העליה מותנית בקיום ציבור יהודי איתן בתודעתו ובהוייתו הלאומית. הכלי היסודי ליצירת תודעה כזאת והויה כזאת הוא החינוך, חינוך עברי. גם כאן יש להתחיל קודם כל ממצות-עשה של היחיד הציוני. ציונים – למדו עברית, למדו עברית את בניכם ואת בנותיכם. הביאום במגע בלתי-אמצעי עם ספר-הספרים ועם דברי-ימי ישראל במקור, עם ספרותנו החדשה ועם ערכי התרבות הנוצרים במולדת. יתן קודם כל הציוני חינוך יהודי לאומי-עברי לבניו ולבנותיו שלו. גם כשהוא לעצמו ולבדו יהיה דבר זה בגדר מנוף אדיר, שיחולל ראשית שינוי בדמותן של תפוצות ישראל. אחרי צעד ראשון זה תבוא חובת הנשיאה בעול עיצוב הדמות היהודית של כלל קיבוצי ישראל בעולם. זוהי “עבודת ההווה” הציונית הנדרשת כיום מאתנו, נוסף על מלאכת ביצור המדינה, ולמענה: לא המאבק על קיומן של תפוצות ישראל בלבד, אלא המאבק על קיומן היהודי.

 

עזרת המדינה לגולה    🔗

מדינת ישראל מוכנה גם היא להיחלץ לעזרת המשימה הזאת. קודם כל כמרכז להכשרת כוח אדם למפעל החינוך בארצות הגולה.

יכול אני להודיע לקונגרס, כי ממשלת ישראל והנהלת ההסתדרות הציונית העולמית קבעו יחד את עקרון האחריות המשותפת לעתידו של העם. בלי שנקבעה זכות של בלעדיות, נשמח לכל יזמה של גופים יהודיים ציבוריים בעולם לפעולה נוספת בשטח זה ונעזור לה. הכשרת פעילים ושליחים והצבתם לתפקידים בחינוך, בפעולה בנוער, בהסברה, בהפצת הלשון העברית ובעידוד העליה, היא משימה מרכזית לעניין זה. ממשלת ישראל תתן לכך את מלוא עזרתה. אני בטוח כי מלבד החובה הלאומית שבדבר זוהי גם השקעה נבונה מצד מדינת ישראל. גם אם נזרע בדמעה ובדאגה עשרות ואולי מאות – נקצור אלפים ורבבות ברינה.

מתנהל אצלנו, כאילו, ויכוח בין התובעים להפנות כוחות חינוך מישראל לגולה, למען חיזוקה הלאומי, לבין המתנגדים לכך בנימוק שכל כוחות ההוראה שיש בידנו להעמיד, דרושים למדינה לעצמה. כבר העירו, כי הויכוח הזה הוא מדומה. אין איש מציע שהדבר הזה ייעשה תוך דלדול מערכת החינוך שלנו, ואין איש טוען שיש בכוחה של ישראל להרים מעמסה כזאת לבדה, ואפילו במחיר קרבנות גדולים.

המעמסה העיקרית מוטלת על שכם הקיבוצים היהודיים לארצותיהם, גם מבחינת האמצעים וגם מבחינת כוח-האדם. ישראל יכולה להיות הכוח המארגן, המכשיר המחנך, הדוחף והמניע; היא יכולה לעזור בהכשרת מורים ומדריכים; היא יכולה להוסיף ולשגר שליחים לארגון עליה וחינוך גם יחד; היא יכולה להפנות אמצעים ולטפח את הכרת הייעוד המשותף. אין היא יכולה לבוא במקום המאמץ העצמי, במקום האבטואֶמנסיפציה במשמעות החדשה שיש עתה למושג זה בארצות הרוחה. כאן יש כר נרחב לפעולתה של התנועה הציונית. הבעתי את תקותי שגם ארגונים יהודיים אחרים יטו שכם, וכבר יש סימנים לכך.

ובזאת לא אמרנו דבר על העזרה העיקרית שיש ביכלתה של ישראל להושיט, ממנה ייתבע הדבר והיא חייבת להיחלץ לכך; טיפוח מאורה שלה, מאורה הלאומי – רוחני וחברתי, כדי שתהיה אבן שואבת למיטב העם והנוער, שיקומו מאהבה לבנות יחד אתנו את עתיד האומה, ויתברכו בו. אבל גם לשם כך זקוקה היא לתוספת כוח. וזאת לדעת: הדרת מדינה – גם ברוב עם.

 

חינוך עברי ועלייה – מצוַת-עשה של הציונות    🔗

צוין כאן שיתוף-הפעולה הקיים בין ההסתדרות הציונית לבין ממשלת ישראל. שיתוף-פעולה זה יימשך, והוא דרוש לנו. אבל אין פירושו הרפיית התביעה מן התנועה הציונית ומכל יחיד ציוני, שימצה רעיונו ויבצע את המשמעות האקטואלית שהיא מחויבת ההיסטוריה היהודית בימינו: בנין הארץ ובנין העם – עליה לארץ וחינוך העם.

היתה הערה אחת, בדבריו של ד"ר גולדמן בנאום הפתיחה, על ממשלתה הנוכחית של ישראל, המבטאת “רוח חדשה” במכלול העמדה הציונית, לעומת מה שהיה בימי ממשלותיו של דוד בן-גוריון.

מתעורר בי החשש, שמא יטעה מי מצירי הקונגרס, לאו דוקא ד"ר גולדמן עצמו, ויחשוב כי עם החילוף בראשות הממשלה נסתיים באמת הויכוח לגופו של ענין, פסה התביעה. חובתי להסביר ולהזהיר, כי עמת היסוד שלנו, של ממשלתה הציונית של מדינת ישראל, עומדת בעינה. התביעות לביצור המדינה לעליה ולחינוך עברי שאובות מכבשונם של חיינו, ולא תיתכן ממשלה בישראל, הנעמנה לייעודה ולשליחותה, שלא תבטא קריאתנו זו מן המיצר.

התביעה היסודית מן התנועה הציונית ומכל חבריה, שיהיו חייהם מכוּונים למילוי משימות הדור ומצווֹתיו איננה נושא לחילוקי-דעות, על-כל-פנים לא ויכוח ביני, או בין משהו אחר בממשלה, לבין דוד בן-גוריון.

תנופתה ההיסטורית של התנועה הציונית שינתה תכלית שינוי את המציאות היהודית. הוקמה המדינה וקלטה אחים במצוק. המציאות החדשה, שאנו יצרנו במו ידינו, היא התובעת מאתנו תנופה חדשה. לא ההמשך בלבד אף לא הגברת הפעולה יענו על הצרכים. החידוש צריך להיות עקרוני, מהותי, תפנית גדולה בתנופה רבתי.

אם נחפש לנו אנאלוגיות היסטוריות – ההבדל הוא כמו בין הצהרת בלפור לבין הצהרת כורש. הצהרת בלפור ראתה את עבודתנו “בעין יפה”. הצהרת כורש, בנוסח החותם את ספר-הספרים שלנו, אומרת: “מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו – ויעל”. עד כה ראתה התנועה בגולה “בעין יפה” ציונות של מצוות-עשה אישיות. רק מעטים קיימו זאת בגופם, אם יכולנו להרשות לעצמנו את הדבר. כיום אנו עומדים במועד האחרון ממש, וקוראים בפאראפראזה של הפסוק הנאה: מי בכם מכל עמו אחריות לגורל העם עמו – ויחנך את בניו ואת קהילתו לעמו; מי בכם מכל עמו אחריות לגורל העם עמו –ויעל.