ירושלים, 13 באוקטובר 1936

וזוהי משמעותן הפוליטית של המהומות: הוצגה מחדש שאלת א"י לפני הממשלה האנגלית, דעת-הקהל האנגלית, העם האנגלי. השאלה שכאילו נפתרה בשנים בנובמבר 1917 – נגולה מחדש, ובכל היקפה.

בימים כתיקונם יש לנו ענין עם האדמיניסטרציה הארצישראלית, עם משרד-המושבות, עם הממשלה המרכזית. הפעם יש לנו ענין עם דעת הקהל האנגלית. דעת-קהל זו מתענינת עכשיו בשאלת א“י כאשר לא התענינה אף פעם לאחר מלחמת העולם. ודעת-הקהל היא המלה האחרונה בחיים הפוליטיים של ארץ דמוקרטית זו. מראשית המאורעות ראינו בדעת-קהל זו את החזית העיקרית שלנו – ולפי כך כיוונו את כל המדיניות שלנו. וחשיבותה וסכנתה של הועדה המלכותית, העומדת לבוא בקרוב, היא בהד העצום שיהיה למסקנותיה בתוך דעת-הקהל האנגלית. לא מרובים האנגלים אשר יקראו את הדינים והחשבונות אשר יוגשו לועדה. גם העתונים הגדולים לא ירבו לכתוב על הדיונים והבירורים שיעשו בארץ, אולם כולם או רובם יקראו את המסקנות – ואת מאמרי העתונות אשר יכתבו על מסקנות אלו. בקרב האנגלים מועטים אלה שיש להם עמדה ברורה ופסוקה בשאלת א”י. יחידי-סגולה אלה לא יושפעוּ מהועדה המלכותית. אולם הרוב הגדול של האנגלים יודעים מעט מאוד על א"י ועל העם העברי, ואין להם אפשרות ואין להם רצון להתעמק בשאלה זו – אחת השאלות המסובכות ביותר – ודעת הועדה תהיה במידה רבה מכרעת בשבילם.

לפי ההוראות שניתנו לה חייבת הועדה לבדוק את הקובלנות הערביות והיהודיות, והסיבות שגרמו למאורעות. ואין ספק שלפניה יופיעו כל הטענות והשאלות הקשורות בהיסטוריה של הארץ, בגורלה המדיני, בהנהלתה, במשקה, ביחסיה הפנימיים, בהבטחות של שנת-המלחמה ולאחריה, וכדומה. בכל השאלות הללו יהיה ויכוח משולש: לערבים תהיה עמדה אחת, ליהודים עמדה שניה ולממשלת א"י עמדה שלישית. אולם במרכז הדיון והבירור תעמוד שאלה אחת יסודית: שאלת העליה. ושאלת העליה אינה שאלת הפסקת העליה. אם-כי הערבים מעמידים פנים כאילו הם דורשים הפסקה גמורה ומוחלטת של העליה – אין אף ערבי אחד נבון פחות או יותר, שלא ידע שאין דרישה זו מעשית ורצינית. לא יעלה על דעתה של שום ועדה אנגלית ושל שום ממשלה אנגלית להפסיק את העליה (המדובר הוא לא בהפסקה זמנית). השאלה המרכזית שתעמוד לדיון היא היקף העליה, מידות-העליה. זוהי שאלת השאלות. ובלשון הנוסחאות, תוכן השאלה הוא: אם תימשך העליה בהתאם לעיקרון של יכולת-הקליטה הכלכלית, כלומר – במלוא מידת-הקליטה הכלכלית, כאשר היה להלכה עד עכשיו, או תחומי העליה יצומצמו ויקָבעו באופן מלאכותי מתוך חשבונות פוליטיים.

שאלה זו לא היתה כמעט קיימת לפני שנים אחדות. עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית שהוכרז ב“ספר הלבן” של שנת 1922 היה נראה אז כעיקרון מגביל ומצמצם את זכות העליה היהודית. השינוי הגדול, שגילה את משמעותו רבת-התוכן של עיקרון זה, חל לפני שלוש שנים. שנת 1933 היתה שנת-מפנה בתולדות הארץ ובתולדות הציונות. משנה זו ואילך התבלט יותר ויותר שארץ זו מסוגלת לקלוט המונים גדולים, ושיכולת-הקליטה של הארץ מותנית לא רק מהסגולות הפיסיות והגיאוגרפיות של הארץ, שהן במהותן תכונות סטטיות, אלא קודם-כל מכוח הדחיפה והיצירה של העם העברי, שהוא כוח דינמי גדל ומתרחב. המצוקה האיומה הדוחפת את המוני ישראל לארץ, כשרונות ההסתגלות והיצירה הצפונים בעם, האמצעים החמריים, האיניציאטיבה הארגונית ומאמצי העבודה המושקעים ע"י העולים בארץ – כל אלה פורצים ומרחיבים את כשרון הקליטה.

והשאלה אשר תעמוד לפני הועדה היא זו: האם להניח גם להבא לעליה במידת-יכלתה של הארץ, זאת אומרת, עליה גדלה ומתרחבת – או לבלום את זרם העליה באמצעים מלאכותיים מפחד “פן ירבו”.

לפני שש שנים בועדת שאו ¹, טענו הערבים טענת-נישול: היהודים מנשלים את הפלחים מעל אדמתם. טענה זו נתבדתה. חקירה מדוקדקת שנעשתה על-ידי פרנטש ²ושופטים אנגלים גילתה, שטענת הנישול אינה אלא עלילה. מאז נכנסו לארץ כמאתיים אלף יהודים, נרכשו למעלה ממאתיים אלף דונם, ומצב הפלחים לא זה בלבד שלא נתרופף ולא הורע, אלא נתבצר ונשתבח, ובמרכזי-ההתישבות היהודים לא היו הפלחים הערבים מושרשים באדמתם ובמשקם כאשר הם עכשיו. הטענה הכלכלית של הערבים הופרכה בעובדות בלתי-מפוקפקות.

הטענה העיקרית של הערבים הפעם תהיה מדינית. אין ספק שבמאורעות אלה לא מילא המניע הכלכלי כל תפקיד. לכל הפחות עד עכשיו לא נמצא אף מנהיג ערבי אחד שיטען כי סבל כלכלי הביא לידי “התקוממות” ההמונים. יש להניח, שהמנהיגים הערבים לא ימנעו את עצמם גם הפעם מהשלכת שיקוצים על המפעל הציוני וינסו לחדש את הטענות שהישוב היהודי נבנה על חורבנו של הישוב הערבי. אולם ברור, שבמרכז טענותיהם תעמוד הפעם טענה חדשה – טענת נישול-המולדת. העליה היהודית כפי שהיא מתרחבת בשנים האחרונות עלולה להביא בקרוב לידי רוב יהודי, זאת אומרת – לשלטון יהודי, למדינה יהודית. ובני-הארץ הערבים שארץ זו היתה מולדתם זה אלף ושלוש מאות שנה – יאבדו את מולדתם, ויהפכו בארצם לנתינים כפופים לשלטון יהודי.

בשאלת העליה עמדתנו לפי המנדט והפירושים הרשמיים שניתנו לו על-ידי הממשלה האנגלית באישור חבר-הלאומים היא מבוצרת למדי. התישבותנו בארץ אינה נעשית על חשבון הערבים. כל העליה היהודית נקלטת במשק שאנו יוצרים מחדש. ביצירת אפשרויות-קיום חדשות בעיר ובכפר, ביבשה ובים, בחקלאות ובחרושת – אנו מרבים עושר הארץ ומעלים את רמת-החיים של כל תושביה. כל הגבלה מלאכותית של העליה היהודית גוזרת קפאון על הארץ – או מחייבת עליה לא יהודית. צמצום העליה למטה מיכולת-הקליטה פירושו למנוע הכנסת הידים העובדות הדרושות בארץ. דבר זה יתכן אך ורק באחת משתי הדרכים: או שהממשלה תעכב בשרירות-לב את פיתוח המשק, לבל יזָקק לידים נוספות, או שבמקום היהודים האסורים בעליה – יעלו לארץ לא-יהודים.

קשה לשער סתירה יותר משוועת לכל כוונת המנדט והתחייבויותיו המפורשות ממדיניות נלוזה כזו, שתבלום את פיתוח הארץ או תכניס לארץ במקום יהודים – מהגרים בלתי-יהודים.

מכל ההתקפות הצפויות לנו בועדה המלכותית, ההתקפה על העליה, כלומר – על עליה במלוא מידת יכולת-הקליטה של הארץ – היא המסוכנת ביותר. הועדה המלכותית אינה הפוסקת האחרונה. מסקנותיה לא תהיינה אלא הצעות ועצות אשר תוגשנה לממשלה הלונדונית. ממשלה זו אינה חפשית לגמרי לעשות ככל העולה על רוחה, ואינה מחויבת למפרע לקבל את מסקנות הועדה. הממשלה קשורה בשני דברים: א) בהתחייבויות בין-לאומיות הכרוכות במנדט; ב) בעמדת דעת-הקהל האנגלית. כל נסיון לצמצם את העליה היהודית נוסף על הצמצום הנעשה לפי עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית היא סתירה גלויה ובולטת למנדט. אולם המנדט, ככל תעודה משפטית ומדינית, נתון לפירושים, ולא אנו אלא ממשלת-המנדט היא היא המפרשת אותו. ואם הממשלה תסלף את פירושו של המנדט, אין לנו לערער עליה אלא בפני דעת-הקהל האנגלית.

בעלת-המנדט אל ארץ-ישראל היא לאשרנו מדינה דמוקרטית, שיש בה דעת-קהל ערה, חפשית ונבונה, והממשלה תלויה בדעת-קהל זו אולי יותר מאשר בכל ארץ דמוקרטית אחרת.

ולא הועדה המלכותית, אף לא הממשלה המרכזית, אלא דעת-הקהל האנגלית, תהיה עכשיו הפוסק האחרון בשאלה הגדולה והיסודית העומדת במרכז הבעיה הארצישראלית – בשאלת היקף העליה.

ובאמצעות הועדה המלכותית עלינו להגיש עצומותינו לפני דעת-קהל זו.

אנו בוטחים בצדקת שאיפתנו, ביושר מפעלנו, בזכויותינו המוּכרות והמאושרות. אבל לא בכל הארצות הצדק והיושר והזכויות הם עכשיו מטבּע עובר לסוחר. רק השנה ראינו בחבש דוגמא איומה ומחרידה של נצחון האלמות על המשפט הבין-לאומי. חבר-הלאומים שניסה להגן על נתקף חלש וצודק – נחל כשלון מחפיר. התקיף והאלים בלע את טרפו – ואין מציל מידו. ביחסי-העמים בעולם כאילו לית דין ולית דיין. אמנם משטר האלמות והזדון לא ימָשך לעולמים. כשם שאנו מאמינים בנצח ישראל אנו מאמינים גם בנצח האדם. אבל האמונה ב“נצח” תסתלף ותתרוקן מתכנה אם תשמש גורם משתיק ומשׁאנן, אם במסוה הנצח נתעלם מהסכנות הצפויות לעם ברגע זה ונשלים עם שיתוק מפעלנו וחיבולו בשנים הקרובות. חמש שנים הן כאפס מבחינת ה“נצח” – אולם לא כל השנים בהיסטוריה דומות זו לזו, ובחמש השנים הבאות אולי יוכרע גורל דורנו, אם לא גורלנו לדורות.

מצב היהדות בעולם, המאורעות הפוליטיים המתרחשים על גבולות ארצנו, החששות הכבדים הנעוצים בסבך הבין-לאומי, הסכנות המחרידות הכרוכות במלחמת-עולם חדשה – כל אלה מחייבים גידול מהיר של הישוב והחשת הקצב של בנין הארץ. היקף העליה בשנים הקרובות היא שאלת-גורל. ודעת-הקהל האנגלית, אשר לפניה תובא ההכרעה בשאלה זו, צריכה לדעת שהיא קובעת לא רק שאלה כמותית רגילה – אם מספר כזו או אחר של עולים יהודים יורשה להיכנס בשנים הקרובות לארץ, אלא את גורל העם היא קובעת.

לאשרנו יש לנו דבר עם עַם שלא הוציא עדיין משימושו את מטבעות היושר והצדק והמשפט הבין-לאומי. האנגלים עצמם מתרחקים מאידיאליזציה עצמית, והבקורת החריפה ביותר על דו-פרצופיותה של הפוליטיקה האנגלית תמצאו בפובליציסטיקה האנגלית גופה. ביחסיה עם העמים אין אנגליה מתעלמת מהאינטרס העצמי שלה, אבל מעטים העמים ומבינים לזהות את האינטרס הלאומי שלהם עם האינטרס העולמי, והמאמינים בתום-לב – במידה שאמונה זו מתישבת עם הצרכים החיוניים שלהם – במשפט הבין-לאומי וביושר האנושי, כאשר יודע לעשות זאת העם האנגלי.

ואין כעם האנגלי אשר ישמע יותר ויבין יותר את טענוֹת העם היהודי: טענת זכותנו ההיסטורית, זכות המולדת העברית האחת והיחידה בכדור הארץ ובהיסטוריה האנושית, הזכות שנקנתה לפני אלפי שנה ולא פסקה עד היום הזה, כי נחתמה לנצח בלב העם העברי ובערכי-התרבות הנצחיים אשר יצר במולדת זו; טענת מצוקתנו האיומה, המתגברת ללא נשוא, אין לה תיקון וישע אלא בקיבוץ-גלויות; טענת שממת הארץ ודלדולה אשר כילכלה בעבר מיליוני תושבים ובכוחה לכלכל מיליונים חדשים גם בעתיד – אם לעם היהודי תינתן האפשרות להפרות ולהפריח ארץ זו.

על טענות אלו מתבססת תביעתנו להמשכת העליה במלוא יכולת-הקליטה הכלכלית של הארץ, ללא כל סייג פוליטי וללא כל תחום מספרי.

בתביעת העליה אין אנו מתעלמים מקיומם של התושבים הבלתי-יהודיים ומזכויותיהם, ויש בידינו להוכיח לעם האנגלי שהעליה היהודית אינה פוגעת במעמדם הכלכלי של תושבי הארץ, ולא עוד אלא שהיא מסייעת להרמתו והשבחתו. תולדות מפעלנו בארץ מעידות שהעליה היהודית היתה לברכה רבה לכל תושבי הארץ: ההתבצרות הכלכלית וריבוי הישוב הבלתי-יהודי בכל מחוזות ההתישבות היהודית, בין בכפר ובין בעיר, הם עדים חיים לברכה זו.

הגדלת העליה היהודית הכרוכה בפיתוח נוסף ומתגבר של אוצרות הארץ ואפשרויותיה הכלכליות ביבשה ובים, בחקלאות ובחרושת – פירושה גם עליה כלכלית מתמדת של כל תושבי הארץ, כיהודים וכערבים.

אולם דעת הקהל האנגלית, המסוגלת להבין ולקבל את עמדתנו בשאלת העליה מבחינה כלכלית, תאמר:

אמנם הוכחתם שיש מקום בארץ להמוני מתישבים חדשים, ואין העליה היהודית פוגעת באינטרסים הכלכליים של תושבי הארץ הבלתי-יהודיים, להיפך, היא מביאה להם ברכה. אבל זרם זה של העליה עלול להביא בזמן קרוב ליצירת רוב יהודי בארץ אשר ישתלט על הישוב הערבי ויוריד אותו למדרגה של מיעוט הכפוף לגמרי לרצון אחרים, וזהו מקור פחד הערבים, והסיבה העיקרית למלחמתם בכם. היתכן הדבר שאנגליה תשתמש בכוחה הצבאי למען הנחית את מעמדם הפוליטי של הערבים ולמען עשות אותם כפופים לאחרים?

כשם שהתנועה הציונית לא התעלמה מהצד הכלכלי של השאלה הערבית, כך לא הסיחה דעתה מהצד הפוליטי של שאלה זו. שאיפת התנועה הציונית היתה לעבוד יד ביד עם העם הערבי למען התקומה הלאומית של שני העמים השמיים קרובי הגזע ושכני הארץ. והברית שנכרתה עם פייסל ³– בא-כוח העם הערבי בועידת השלום – היא עדות נאמנה לשאיפה זו. ואם ברית זו לא נתקיימה – אין זו אשמתה של התנועה הציונית. והמוסדות העליונים של התנועה הציונית הצהירו לא-פעם בלשון ברורה, שאין זו משאיפת הציונות להשתרר על הערבים, אלא להעמיד את העם היהודי עצמו מבלי היותו כפוף לשלטון זר.

הקונגרס השבעה-עשר חזר והכריז על שאיפתו של העם היהודי להקים בארץ יחסי שלום והתקרבות בין היהודים ובין הערבים על יסוד העיקרון, שבלי שים לב לגודל הכמותי של כל אחד משני העמים האלה לא יהא אף אחד מהם שולט על חברו או כפוף לו.

עיקרון זה שהוכרז על-ידי הקונגרס הציוני שֹם לאַל את החששות המוּבעים ע"י הטובים שבקרב האנגלים, כי היות היהודים לרוב בארץ עלול להנחית את מעמדם הפוליטי של הערבים ולעשותם כפופים לאחרים. כמו-כן מונע עיקרון זה העמדת היהודים במצב של מיעוט גם בשעה שמספרם קטן ממספרם של הבלתי-יהודים בארץ.

הכרזת הקונגרס השבעה-עשר על עקרון איי-ההשתלטות עושה לאַל את הטענה המדינית של הערבים על הרחבת העליה.

יתכן, שהערבים עצמם ידחו עכשיו עיקרון זה, והם ידרשו שלטון הרוב הקיים. אבל דחיה זו מצדם תוכיח בעליל, שכל דבריהם על פחדם מפני השתלטות היהודים, אינה אלא אמתלה כוזבת, המכוּונת לכסות על רצונם-הם להשתלט על היהודים.

עקרון אי-ההשתלטות, מלבד היותו לעזר רב לנו במלחמתנו על עליה המונית לפי מלוא מידת יכולת-הקליטה הכלכלית של הארץ, יש בו יתרון פוליטי ביחסינו עם אנגליה, כי עיקרון זה מחייב הכרעת ממשלת-המנדט. פריטט פוליטי על-פי טבעו והגיונו מצריך צד שלישי שיכריע בין שני הכוחות השקולים, וצד שלישי זה יכול להיות רק ממשלת המנדט. לאנגלים יש אינטרסים חיוניים להישאר בארץ, וגם אנו מעונינים בהישארותם. ובמידה שאנו נצליח להגביר את שותפות האינטרסים בין העם היהודי ובין אנגליה – נבצר את עמדתנו הפוליטית.

29 באוקטובר 1936

– – בקרוב תבוא הועדה המלכותית ותבדוק את המנדט מיסודו. באופן פורמלי אמנם אין היא רשאית לשנות את המנדט, אלא רק לבחון אם הוא נתפרש כהוגן או לא. היא גם לא תבדוק את מהלך המאורעות, כי אם את הסיבות והגורמים למאורעות אלה. ועליה יהיה להציע הצעות לתיקון המצב לאחר שתשמע את טענות היהודים והערבים. אם טענות אלה תמָצאנה צודקות, יהיה עליה להציע איך לסלק ולספק את הטענות האלה. הועדה לא תבוא כאורגן ממשלתי בלבד, אלא **כאורגן של דעת-הקהל האנגלית. ** אילו היתה הועדה רק אורגן של הממשלה לא היו תוצאות פעולותיה כל-כך חמוּרות. כבר היו לנו התנגשויות עם הממשלה וכמה פעמים עלה בידינו לקרוע את רוע הגזירות. הועדה הזאת נתמנתה אמנם על-ידי הממשלה, והיא הקובעת את סמכותה, אבל בתוקף המאורעות, לא רק בארץ, ובתוקף התגובה וההד שהיו למאורעות באנגליה, נעשתה הועדה הזאת לאורגן של העם האנגלי, של דעת-הקהל האנגלית. כי אנגליה מצפה עכשיו למוצא פיה של הועדה; המאורעות הכריחו כל אנגלי בר-דעת להתעסק בשאלה ארץ-ישראל. האנגלי הבינוני, שהוא מתענין פחות או יותר בשאלות פוליטיות, והוא פחות או יותר הגון בדרך כלל, רוצה להיות “פייר” גם ליהודים וגם לערבים, והוא מתחבט בשאלה קשה זו מבלי לראות בעצמו מוצא לדבר. אין הוא יודע במידה מספיקה את העובדות ואינו מסוגל להתיר סבך היחסים – והוא רואה בועדה חבר אנשי-סגולה שיחקרו בשאלה באופן יסודי ובלתי-משוחד, ועל יסוד נסיונם הרב יציעו פתרון.

דעת-הקהל האנגלית עצמה מתקשה בפתרון הפרובלימה הארצ-ישראלית. מצד אחד יש הבטחה חגיגית לעם היהודי שהתאשרה על-ידי חבר-הלאומים; יש לא רק הבטחה: קיים מפעל הנעשה על יסוד ההבטחה הזאת, והמפעל מעורר כבוד. אבל יש לא רק מפעל, אלא גם מצוקה היסטורית של עם ישראל. האנגלים יודעים פחות או יותר (הרבה פחות מאשר יותר), שמצב העם היהודי הוא ללא מוצא; הם יודעים אמנם כמעט רק על צרת היהודים בגרמניה ומקצת מן המקצת על פולין וארצות אחרות; הם יודעים גם זאת, שיש קשר היסטורי ישן בין העם העברי לארץ-ישראל. אלה הם הנימוקים לטובת היהודים. אבל הם יודעים עוד דבר: א) הם רואים שבארץ יש עם ערבי, והארץ שהבטיחו ליהודים אינה ריקה מתושבים, אלא יושבים בה ערבים לא מאתמול, לא פחות זמן מאשר יושבים האנגלים באנגליה, ואולי גם יותר; ב) העם הזה נלחם, נלחם שלא ינשלו אותו ממולדתו. אין מדברים עכשיו על נישול מאדמה, – אם כי יש טוענים גם על נישול זה, אך רבים יודעים שטענה זו נתבדתה לגמרי והעיקר הוא לא הנישול מעל האדמה, אלא נישול מן המולדת של העם הערבי, שרוצים להפוך אותה למולדת של העם היהודי. והערבי נלחם באופן שאי-אפשר להתעלם ממלחמתו. הוא שובת, הוא נהרג, הוא מקריב קרבנות גדולים. אלה הן הטענות המתרוצצות בלב האנגלי ההגון. כך הוא המצב מבחינת שיקול הדברים גופם, מבלי הכנסת האלמנט של האינטרסים העצמיים של אנגליה. האינטרס הבריטי מסבך עוד יותר את השאלה. גם מבלי הסבך הזה יש לשאלה הארצישראלית שני צדדים וכל צד צודק בעיני האנגלי וקשה להכריע ביניהם. אבל נוסף עוד מומנט אחר. האנגלים אינם רק שופטים אובייקטיביים ובלתי-מעונינים. אין כאן מקרה של שני בעלי-דין הבאים אל השופט שאינו נוגע בדבר, ואינו נוטה לא לכאן ולא לכאן, והוא שומע את שני הצדדים ומוציא פסק-דין בלי משוא פנים, לפי מיטב יכלתו השיפוטית, האובייקטיבית. במקרה הארצישראלי הענין נוגע מאוד לשופט האנגלי. יש לאנגלים איטרסים גם מצד זה וגם מצד שני. היהודים מפוזרים בכל העולם והם יכולים להבאיש את ריח אנגליה, וזה אינו ענין נעים. מאידך גיסא יש ערבים, מדינות ערביות מסביב לארץ זו. ולא רק אלה, יש עוד עמים מזרחיים. הם אמנם לא ערבים, אבל הם רוחשים רגשי סולידריות לערבים. ותמיכת אנגליה במפעל היהודי מעוררת שנאה אליה בקרב העמים הערבים והמזרחיים. ויש עוד דבר נוסף בשאלה: מלבד החשש לשני הצדדים הרבים ולתומכיהם בעולם ­ יש לאנגליה אינטרס ישיר באחיזה בטוחה בארץ; רבוי היהודים מחזק אחיזה זו – אבל מגביר גם מלחמת הערבים וחריפות התנגדותם. ואנגליה מסתבכת בהתחייבויותיה, וההגנה שהיא חייבת ליהודים עלולה להעמיד אותה במצב קשה. היא צריכה לשלוח הנה צבא. מקודם בטליון אחד, שנים, ואחר-כך גם דיביזיה שלמה. אמנם ברגע זה אין לה צורך רב בצבא באנגליה עצמה ולא באיזה מקום אחר, אבל מי יודע מה יהיה לאחר חצי-שנה. יש לה הודו; וגם שם יכול לפרוץ מרד. יכולה להיות מלחמה בים התיכון – יש מוסוליני בעולם והוא חומד את הים התיכון; יש גם מצרים ויש גם פינות אחרות מסוכנות. אנגליה יש לה אינטרסים בכל קצוי עולם. ויכול להיות, שאנגליה עצמה תצטרך לצבא במקום אחר. יכולה גם לבוא מלחמה עולמית או מלחמה גדולה שתצריך להוציא את הצבא מתוך הארץ. הם אינם יכולים לקשר עשרים אלף אנשי צבא לארץ קטנה זו. והם יאמר לנפשם: אולי צדקו היהודים בהחלט, אבל הדבר הזה אי-אפשר לעשותו בלי החזקת צבא רק בארץ. אם נמשיך בעליה הגדולה – יהיו היהודים לרוב; הערבים יודעים זאת, וילחמו נגד זה בחרוף נפש, וידָרשו קרבנות צבאיים גדולים מצד אנגליה; בשל מצבה הבין-לאומי קרבנות אלה בלתי-אפשריים הם, ולכן יש לשנות את כל הפוליטיקה שהיתה עד עכשיו. אי-אפשר להיות קשור לעולם להבטחה שניתנה פעם. לא רק מדינאים, אלא דעת-הקהל האנגלית – השליט הסופי באנגליה – עלולה להגיד: לא יתכן להמשיך ככה, לא יתכן שהדברים יגיעו לידי כך שנהיה מוכרחים לשלוח עוד פעם צבא כה רב; צריכים עכשיו לנקוט בפוליטיקה חדשה שלא תביא לידי צורך כזה. יתכן גם שיאמרו: דרישות הערבים אולי אינן צודקות, אבל הערבים יושבים בארץ 1400 שנה, ואין להכניס עם אחר לארץ בעל כרחם, בכוח צבא, הנחוץ אולי במקום אחר; ומן ההכרח הוא לשנות את הפוליטיקה הזאת בנוגע לעליה אשר לא תעורר התנגדות כל-כך חריפה מצד הערבים ולא תפיל עליהם פחד כה רב המביא לידי מלחמה נואשת – – –

זאת היא הסכנה הגדולה הצפויה לעליה וזהו חומר הסכנה הכרוך בשליחות הועדה. אנגליה חושבת שהיא הביאה קרבנות כבדים במאורעות אלה. ההחלטה שנתקבלה בקבינט בשנים לספטמבר היתה בה הכרעת-גורל. זאת היתה ההרגשה שליוותה את ההחלטה. יתכן שהחלטה זו נתקבלה לא רק מתוך ידידות כלפי היהודים, יתכן שאינטרס ממלכתי בריטי – שאלת פרסטיג’ה וכדומה – גרם לכך. אבל היה בהחלטה זו מאמץ גדול, כמעט אפשר להגיד – מאמץ עליון. חלק מדעת-הקהל האנגלית הצדיק מאמץ זה וחלק דחה, ומשלוח הצבא הרב הזה לארץ רק הפגין חומר השאלה הארצישראלית, ושיוָה לועדת-הכתר משקל נוסף. עכשיו מצפים האנגלים למוצא פיה, ולמסקנותיה יהיה משקל עצום בעניני דעת-הקהל האנגלית, לא רק משום חשיבות האנשים והתואר שלה, “רויאל קומישן”, אלא בשל הנסיבות ההיסטוריות שגרמו לקביעת הועדה.

---

– – – אין ספק שהשאלה המרכזית בועדה תהיה שאלת העליה. אמנם יכולות להיות גזירות גם בכל ענינים אחרים, בקרקע וכדומה. אבל אילו היינו מובטחים להבא בעליה גדולה, אין סכנה גדולה בגזירות אחרות. המכה האנושה והמסוכנת היא הצרת העליה וצמצומה. כל הסכנות והאבדות שהיו לנו בארץ, הריסת הרכוש, רצח אנשים, כל אלה הם ולא כלום לעומת גזירה על העליה. למערכה מכרעת זו טרם הגענו. כל מה שהיה עד עכשיו הוא בבחינת הקדמה, המערכה תתחיל רק בגמר המהומות ובמערכה הזאת אנו עומדים לפני סכנות תהומיות… לא בריחה מהועדה היא שתעזור לנו. אילו היינו מחרימים את הועדה לא היה זה נוטל ממשקלה המכריע בדעת-הקהל האנגלית. החרמתנו את הועדה אינה מוכיחה שטענותינו צודקות. האנגלים, המתחבטים ללא מוצא בשאלת ארץ-ישראל, זקוקים לועדה. בחדשים ששהיתי באנגליה ראיתי התחבטות קשה מאוד בעתונות האנגלית, ולא רק בעתונות. אחד המדינאים הגדולים של אנגליה, שרב לא פעם את ריבנו, אמר לנו: מה לעשות? האם להפוך את ארץ-ישראל לארץ יהודית? לבית-לאומי – כן, לבית-לאומי בארץ-ישראל נסכים, לזה התחייבנו, אבל לא התחייבנו להפוך את הארץ לארץ יהודית. ועליה בלתי-פוסקת לפי יכולת-הקליטה של הארץ פירושה להפוך את ארץ-ישראל כולה לארץ יהודית. – – –

– – – לנו אין ברירה אלא לעמוד על נפשנו; אבל עלינו לקדם את פני הרעה עד כמה שאפשר ולמנוע מראש את הסכנות, או לכל-הפחות להפחית במידת יכלתנו את פעולת הגורמים השליליים. עלינו לבקש דרכים להבטחת המינימום ההכרחי של העליה למען נוכל לגדול בארץ ולהגיע למה שאנו רוצים להגיע. – – –

דעת כולנו היא, כמובן, בעד פּרינציפּ של עליה גדולה, אבל אין להסתפק בפּרינציפּ מופשט. לנו דרושה עליה יהודית למעשה. לא הכרזה על עליה גדולה נחוצה – אלא עליה גדולה ממש. עליה של ששים אלף בפועל היא יותר חשובה מהכרזה על עליה של חצי-מיליון, אפילו יותר חשובה מאשר הכרזה על חופש-עליה.

בניגוד לרביזיוניסטים ראתה תנועתנו תמיד את המרכז לא בהכרזות, אלא בהגשמה. כל הגשמה היא מצומצמת, אבל בצמצום זה יש יותר מהתקרבות למטרה הסופית מאשר בהכרזה בלתי-פוסקת על המטרה הסופית הגדולה. כשאנו התנגדנו להכרזות, לא התעלמנו אף פעם מהמטרה הסופית, ואנחנו ידענו את חשיבות החזון הגדול, לא רק לגבי העתיד, אלא גם לגבי ההווה. מעשינו הקטנים והממושכים יונקים מתוך החזון. המניע האי-רציונלי, האמונה בגדולות, השאיפה לגאולה השלמה, לא רק גאולת ישראל אלא גאולת האנושות, החושים העמוקים השולחים קרנים חודרות בעד כל פגעי המציאות והזמן ומאירות את ערפלי העתיד הרחוק, וכוחות הנפשיים הנעלמים הפועלים בתוכנו, במעמקינו, ומגבירים אותנו על מכשולים חיצוניים ומכשירים אותנו לבלי הירתע גם ממוות – כל אלה אינם זרים לנו. כולנו יונקים מתהומות אלה. מלחמה ללא פשרה על פּרינציפּים אינה מלחמה מופשטת ואינה מלחמת-סרק. הפּרינציפּ זהו רק שם אחד למקורות, ליסודות, לנשמת הדברים. בלי יניקה מתמדת ממקורות אלה, בלי אחיזה איתנה בנבכי האמונה יתערער כשרון פעולתנו וייבש מעין כוחנו. תקראו לזה מיסטיקה, תקראו לזה שם אחר – בדבר זה יש לכולנו חלק. אולם זה לא די. כשאנו באים לשאלה קונקרטית – מה לעשות היום, מחר, עלינו ליהפך למכונה מחשבת; ולגבי המעשה המסוים יש רק חשבון קר, אכזרי, כלמהנדס שניגש לבנות בית; המניע לבנין יכול להיות אסתטי, רליגיוזי וטרנסצנדנטלי, ולא רק הצורך המעשי במחסה – כשם שאדם עושה לעצמו לבושים לא רק לכסות את גופו אלא מפני כיסופי היופי; אלה הם צרכים עמוקים של נשמת אדם. ויש צורך לבנות היכל, בית-תפילה וכדומה. אין כאן מניעים מעשיים בלבד, ואין חשבון מעשי אם לעשות או לא לעשות. אבל כשבאים לבנות – מוכרחים לשקול ולמדוד, לעשות צירופי חשבונות ולהתחשב עם טבע החומר, מידת המקום, גבולו וכדומה. והוא הדין במעשה מדיני. אנו חייבים לראות את הדברים כהוויתם. אני רואה בתקופה הקרובה אפשרות פוליטית של עליה בת מאה אלף לשנה, וגם אפשרות פוליטית של עשרים אלף לשנה או פחות, ואין לעשות את גורל האומה העברית ענין של משחק בגורל.

עד עכשיו הצלחנו במלחמתנו – והצלחה זו גופה מחמירה את עמדתנו. ועלינו לעשות את החשבון האסטרטגי, ולא להסתפק רק בחשבון תכסיסי. החשבון האסטרטגי קובע, ולא תוצאות הקרב בכל יום. אנחנו צריכים לדאוג לנצחון סופי, ובשביל נצחון סופי זה שחייבים לפעמים לסגת אחור, במערכה מסוימת (אם-כי אין להמליץ על נסיגה כעל שיטה, ואנו צריכים לדאוג לנצחון יום-יום; אבל הנצחון הקטן אינו צריך להאפיל על הסכנה הגדולה, העיקרית). עד עכשיו היו לנו נצחונות, אחדים מהם הם בעיני בגדר נסים. אני חושב לנס שאחרי ששה חדשים של מהומות כאלה, יש עוד עליה יהודית, ויתכן שמחר תהיה עליה חדשה, כי נקבל שוב שדיול חדש. אבל אין לסמוך על נסים. הם אינם מוכרחים להתרחש גם לאחר גמר המאורעות. כל זמן שתוקפים אותנו – האנגלים עומדים אתנו, מתוך יושר-לב ומתוך טעמי פּרסטיז’ה. הם אומרים: הורגים יהודים, מתעללים ביהודים, היהודים מתנהגים יפה, אנו אחראיים לחייהם, ועלינו לחסל התקפות פראיות אלו, עלינו למנוע את הישנותן ולשם כך עשו בחודש זה מאמצים עליונים. אבל לאחר דיכוי המהומות – יעשו חשבון, ויאמרו: השלטנו סדר, עכשיו עלינו לדאוג לכך שהדבר לא ישָנה – – –

ירושלים, 7 בדצמבר 1936

ל… בלונדון.

– – – כפי שתראה לא החלטנו על “נוסח” חדש, אלא הסתפקנו בנוסח שהכריז עליו הקונגרס. כל הזמן התנגדתי לכך שהכרזה על פּריטי פוליטי תצא מאתנו, כי חששתי לשלושה דברים: א) חלק גדול של דעת-הקהל האנגלית, שאינה מבינה את הסבך הארצישראלי, לא תראה בהכרזה זו הנחה מצדנו, אלא להיפך, דרישת פריבילגיה. מיעוט של 30% הדורש פּריטי אינו מגלה רצון רב לפשרה. ב) הכרזת פּריטי מצדנו תקומם את כל העולם הערבי ותגביר את ההסתה נגדנו. כי הם ודאי יראו בזה לא ויתור אלא פריבילגיה למיעוט. ג) אם אנחנו נכריז רשמית על פּריטי – יקשה הדבר על הועדה המלכותית לקבלו. פּריטי הוא דבר שאפשר לקבל אותו כמו שהוא או לדחותו. אי-אפשר להסכים לחלק קטן או גדול של פּריטי, וקשה להעלות על הדעת שהועדה המלכותית תזדהה עם הפרוגרמה הרשמית של הסוכנות בשאלה כל-כך חיונית. התנגדתי להכרזה על פּריטי. אבל חשבתי – ועדיין אני חושב – שאנו צריכים לקבל את הפּריטי כלפי עצמנו, ולכוון את הפעולה המדינית באנגליה ובקרב הערבים במגמה זו.

אך כיון שנתעוררה בועד-הפועל התנגדות חריפה, מקצתה מתוך אי-הבנה רצינית וערבוב המשטר הפּריטטי במטרה הסופית של הציונות, היה נראה לי שעלינו הפעם לשמור קודם-כל על שלמות החזית הפנימית, והמוצא שנמצא הוא לדעתי מוצלח במצב הענינים.

– – – עדיין אנו עומדים כמעט בראשית ה“עדויות” שלנו. אולם מסופקני אם מסקנות הועדה תלויות בעדויות הללו. הועדה תתחשב יותר מכול עם “עדויות” הממשלה, לא העדוּת שניתנה בדלתים פתוחות, והיתה בדרך-כלל לא לרעתנו, אלא עם ה“עדות” הפוליטית החשאית של הפקידים הגבוהים. אין אנו יודעים, כמובן מה היתה עדות זו, אולם לא קשה לנחש את תכנה.

– – – חברי הועדה אינם מגלים, כמובן, דעתם ויחסם. “דורשי-רשומות” מנסים על יסוד שאלה זו או אחרת למצוא את הנטיות של חבר זה או אחר בועדה. איני מיחס ערך רב לסימני ה“ידידות” או ה“התנגדות” המתגלים אגב הצגת שאלות. מסקנות הועדה מותנות מנסיבות פוליטיות אובייקטיביות ומיחס הממשלה הארצישראלית.

– – – נדמה לי, שהמצב הפוליטי, גם זה שבארץ, וגם זה שבאנגליה, וגם זה שבעולם כולו, מחייב אותנו לחשוב מחדש את כל דרכנו הפוליטית. אין אנו חיים יותר בעולם של שנת 1930. צל מלחמה עולמית חדשה תלוי עכשיו על ראשה של האנושות, וצל זה גם מחשיך את עולמנו. לאשרנו אין כוחנו עכשיו בארץ כל-כך דל כמו בשנת 1930, אולם הכוח הזה בלבד אינו מספיק, ואם לא נדע להתגבר בעוד מועד, מי יודע מה יקרה לנו אם יתחולל האסון העולמי. ולהתכונן ליום ההוא – זהו, נדמה לי, התפקיד המרכזי של תנועתנו. בפעולה נמרצת ומחושבת מקוה אני שיש בידינו לקדם את פני הרעה. אבל הדבר דורש מאמצים ענקיים ואמצעים רבים, ונצטרך לדון ברצינות רבה על ענינים אלה.

העדוּת בפני הועדה המלכותית / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

ב-7 לינואר 1937

ההזמנה שקיבלתי להעיד לפני הועדה המלכותית הביאתני במבוכה. יודע אנוכי, כי יש לי מעט מאוד להוסיף על דברי עדותם המקיפה של שליחי הסוכנות היהודית, וביחוד על דבריו של ד"ר וייצמן; לפיכך, רוצה אני להצטמצם בשאלות יסודיות אחדות, שנתעוררו במשך החקירה הזאת.

הצדקת מפעלנו

הרבה דוּבר כאן על התועלת, שהיהודים הביאו לארץ בכללה, על השבּחת החקלאות, על יצירת אפשרויות-עבודה נוספות, על שיפור תנאי הבריאות, על שכלול החינוך וכדומה. לא צדקת היהודים היא שגרמה לכל אלה והביאה תועלת לכל הארץ כולה; הדבר טבוע בעצם אֹפיו של מפעלנו. אין אנו יכולים להגשים את שאיפתנו בארץ-ישראל בלי עבודה בונה ויוצרת בחקלאות, בתעשיה, בחינוך וכדומה. טובת הארץ כולה לנגד עינינו – מתוך נימוקים מוסריים, כלכליים ומדיניים. אולם רוצה אני להרחיק אפשרות של אי-הבנה גדולה, העלולה להתעורר אגב ויכוח מסוג זה: לא הבאת תועלת לאחרים, כאותה התועלת שצמחה לארץ ממפעלנו, היא הנימוק להימצאנו כאן וההצדקה למפעלנו, מפעל הבית-הלאומי היהודי. אנו באים הנה ונמצאים כאן בזכותנו אנו. אנו חושבים את הבית-הלאומי היהודי למטרה בפני עצמה. טענתנו היא, שאנו נמצאים כאן ובונים את עתידנו בארץ, משום שזו זכותנו שלנו המוצדקת מעצמה – בין אם זה מביא ובין אם זה לא מביא תועלת לזולתנו.

היו"ר: כשאתה אומר: בין אם זה מביא תועלת לאחרים – האם כוונתך: בין אם זה מביא תועלת לצד השני?

ב. ג.: מפעלנו אינו מכוּון מעיקרו לתועלתם של אחרים, אך למעשה מן ההכרח שהוא מביא תועלת גם לאחרים, שכן זהו מפעל של יצירה ובנין.

היו"ר: אתה אומר, שזה מן ההכרח?

ב. ג.: כן, מעצם מהותו של מפעלנו, שהוא מביא ברכה לכל הארץ, אחרת לא היינו יכולים לבצע את שאיפתנו.

סיר הוראס רומבולד: כוונתך, איפוא, שהתועלת שאתם מעניקים לעם השני אינה אלא תועלת מקרית, הצומחת אגב הקמת ביתכם הלאומי?

ב. ג.: כן, אין זו המטרה העיקרית, והצדקת מפעלנו טבועה בו גופו.

סיר לורי האמונד: בן-גוריון מתכוון לומר, שהם באו הלום בזכותם-הם ולא בתורת פילנתרופּים.

ב. ג.: כן, אדוני, זוהי מטרה לעצמה; אנו חושבים כי העם היהודי זכאי לחיות ולהיות חפשי למענו ובזכותו הוא.

התנ"ך הוא המנדט שלנו

זכותנו ביחס לארץ-ישראל נובעת לא מהמנדט והצהרת-בלפור. היא קודמת לאלה. היו“ר הנכבד של הועדה המלכותית, או אחד מחבריו, אמר באחת הישיבות, כי המנדט הוא ה”בייבל" (תנ"ך) של הציונות.

היו"ר: האמנם הרחקתי כה לכת?

ב. ג.: אולי נאמר הדבר ע“י אחד מחבריך. היינו שמחים לשמוע דבר כזה מפיכם, אך אני יכול לומר בשם העם היהודי את ההיפך: התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ”ך שנכתב על-ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא-הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה. הרי נאמר בפירוש בהצהרה ובמנדט, שהעמים מכירים בזכותו של העם היהודי “להקים מחדש את ביתו הלאומי”.

פרופ' קופלאנד: זה נאמר בהקדמה למנדט?

ב. ג.: כן, בהקדמה למנדט. זכותנו זו איננה דבר חדש, עובדה היסטורית חדשה.

היו“ר מעיר: לדעתך, נאמרו הדברים בתנ”ך יותר ברור מאשר במנדט? (צחוק באולם).

לא דבר חדש אנו באים לייסד כאן

ב. ג.: כוונתי, שלזכותנו ההיסטורית תוקף גדול יותר. המנדט אישר, כי זכותנו ניתנה לא ב-1917 או ב-1922; בשנים אלה הוכרו קשרינו ההיסטוריים עם ארץ-ישראל ואוּשרה גם מנימוקים אחרים זכותנו להקים מחדש את ביתנו הלאומי, לבנות מחדש דבר שהיה לנו בעבר ושהיה שלנו במשך כל ההיסטוריה של העם היהודי – ולא דבר חדש הוא זה שאנו באנו לייסדו.

רומבולד: ובכן, על יסוד זכותכם הנובעת מהתנ"ך הלא תגיע גם להקמתה-מחדש של המדינה הלאומית היהודית?

ב. ג.: עוד אגיע לשאלה זו. לא עורך-דין אנוכי ואין ברצוני לדבר בשפת המשפט. אדבר רק בשפת השכל הישר וההיסטוריה. אני אומר, שאנו נמצאים כאן בזכותנו. מאמין אנוכי, שכל העמים, קודם-כל העם האנגלי ואחריו עמי-אירופה אחרים וארצות-הברית של אמריקה, שאישרו את פעולתה של בריטניה הגדולה – גם העמים האלה ראו את דבר הקמת הבית הלאומי כמטרה בפני עצמה.

הכוונה – פתרון שאלת היהודים

כוונתם היתה, לא שהיהודים יביאו תועלת לארץ, אלא לפתור את השאלה היהודית, לסלק תלונה היסטורית של העם היהודי קבל כל העולם הנוצרי, תלונה הקיימת במשך דורות על דורות. בדורות האחרונים נעשו ע"י עמים נאורים שונים כמה נסיונות, שכוונתם היתה רצויה וראויה לשבח, לסלק בדרכים שונות – כגון שיווּי-זכויות באנגליה, בצרפת ובארצות אחרות – את תלונתו ההיסטורית של עם ישראל, את סבלותם ואת רדיפותיהם; אולם הוּכח, כי אין זה פתרון, משום שאין בו כדי לעקור את שורש כל צרותינו, והוא – שבכל הארצות אנו מהוים מיעוט הנתון לחסדו של הרוב. רוב זה יכול להתיחס אלינו ביושר ובצדק כמו באנגליה ובצרפת, או שהוא עלול לרדוף אותנו כמו, למשל, בגרמניה. – על-כל-פנים, תמיד נתונים אנו לחסדם או לשבטם של אחרים.

היו“ר: אינני רוצה להפסיקך, אך על זאת כבר דיבר בפרוטרוט ד”ר וייצמן.

ב. ג.: כבר העירותי בראשית הודעתי, שאינני מתכוון לחזור על דברים; אין כוונתי אלא להסביר, כי באנו הלום בזכותנו אנו ולמען עצמנו, אף-על-פי שאנו גם מביאים ברכה לארץ. אין אנו רוצים ליצור גם בארץ-ישראל אותו מצב שאין לשאתו שבו שרויים היהודים בארצות הגולה. הבית-הלאומי היהודי בא להביא שינוי יסודי בחייו ובמצבו של העם היהודי. שאם לא כן הרי אין כל חפץ בבית-לאומי. הבית-הלאומי היהודי אין פירושו מתן שיווּי-זכויות ליהודים בארץ-ישראל, אלא שינוי יסודי בחיי העם – בית לחיים לאומיים, חפשיים ומלאים.

מדוע דוקא ארץ-ישראל?

ואני רוצה לבאר מדוע דוקא בארץ-ישראל. לא משום שאנו כבשנו פעם את הארץ – עמים רבים כבשו ארצות שונות ואיבדו אותן אח"כ, ואין כל תביעה וכל זכות על אותה ארץ שכבשו פעם. אולם זכותנו אנו על ארץ-ישראל מיוסדת על שני נימוקים, שאין להם אח ותקדים בהיסטוריה – ראשית: ארץ-ישראל היא הארץ היחידה בעולם, שהיהודים – בתור אומה או גזע ולא בתור יחידים – יכולים לראותה כארצם, כארץ-מולדתם ההיסטורית. שנית: אין עם או גזע אחר בעולם – ואני מדגיש “עם” ולא סתם “אוכלוסים” או “חלק של עם” – הרואה בארץ זו את ארץ-מולדתו היחידה. כל תושבי ארץ-ישראל בלי הבדל הם בניה של הארץ ויש להם זכויות שווֹת בארץ, לא רק בתורת אזרחים, אלא גם בתורת בני הארץ היושבים בה, כלומר – זכותם באה להם באשר הם תושבים בארץ. ולנו הזכות על ארץ-ישראל בתור יהודים, בתור בני-ישראל, בין אם כולנו נמצאים כבר בארץ ובין אם עוד לא כולנו כאן. בזמן שניתנה הצהרת בלפור היו בארץ 60.000 יהודים, ולא זכותם בלבד היא זו שניתנה ההצהרה. כיום אנו 400.000 נפש וגם עתה אין זו זכותם של 400.000 אלה בלבד. אנו בני העם העברי וזו ארץ-מולדתו היחידה של העם העברי, ורק משום כך יש לנו זכויות על הארץ הזאת.

כאֵם זו היולדת בעצמה את ילדה

אנחנו חוזרים לארץ-ישראל, ואנו מקבלים בשמחה וללא סייג רק תנאי הכרחי אחד, והוא – שלא תיפגענה זכויותיהם של תושבי הארץ, ושלא ישָלל מהם שום דבר מהדברים הדרושים לקיומם ולאושרם. באנו הלום על-מנת ליצור ולהוסיף ולא לשלול ולגרוע ממישהו. אנו עולים ואנו זכאים לעלות לארץ כל עוד לא נפתרה השאלה היהודית בעולם, כל עוד היהודים זקוקים לארץ-ישראל וכל עוד יש בה מקום בשבילנו בלי לנשל את זולתנו. אין אנו קונים בית-לאומי לעצמנו; אין אנו כובשים בית-לאומי. אנו יוצרים מחדש את ביתנו הלאומי. ומשום כך מייחסת תנועתנו הלאומית ערך כה רב לעבודה עברית ולעבודה עצמית. ממש כמו אֵם זו היולדת בעצמה את ילדה ולא תוכל לעשות זאת על-ידי אשה אחרת, כן חייבת האומה ליצור את ביתה במאמציה-היא ובעבודתה העצמית. וזוהי הסיבה שאנו עומדים בתוקף על הדרישה, שכל עבודתנו בארץ – חרישה בשדות, עבודה בבתי-חרושת, בנין בתינו וכו' ­תיעשה בידי עצמנו, שאם לא כן – לא נהיה זכאים לקרוא לזה בשם ביתנו הלאומי, באותו מובן שכם קורא לארץ בשם ארצו שלו.

מדוע בית-לאומי ולא מדינה?

ועתה הגעתי לשאלתו של סיר הוראס – בדבר מדינה לאומית. כשאנו אומרים כי ארץ-ישראל היא ארצנו, איננו מתכוונים להוציא מהכלל את שאר התושבים; הרי זו גם ארצם של אלה שנולדו כאן ושאין להם מולדת אחרת. אנו זכאים להיכנס לארץ ללא כל הגבלה וסייג, מלבד התנאי היחיד, שלא לנשל את התוֹשבים הנמצאים כאן. הבית-הלאומי היהודי פירושו – פתרון שלם של הבעיה היהודית. פירושו: לעשות את העם היהודי לאדון עתידו ולחותך גורל עצמו, דוגמת כל עם בן-חורין ועצמאי. ובכן שואלים אותנו: מדוע בית-לאומי יהודי ולא מדינה יהודית? כן שואלים לפעמים: מדוע נאמר “בית-לאומי ליהודים בארץ-ישראל” ולא “ארץ ישראל בתור בית-לאומי”? ראשית, הייתי רוצה לומר, כי בתכניתה הפוליטית של תנועתנו, שנוּסחה לראשונה – אני מדגיש: “נוסחה” ולא “נוצרה”, שכּן תכנית זו היתה קיימת במשך כל ההיסטוריה שלנו – בקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897, כבר אז השתמשנו כמעט באותן המלים, שבהן משתמשת הצהרת בלפור: “ליצור בית-מולדת לעם ישראל בארץ-ישראל, מובטח במשפט ממלכתי”. בנוסח שנכתב בשפה הגרמנית השתמשנו במלה “היימשטֵאטֵא”, מלה גרמנית מיוחדת במינה, שפירושה בית מקוּים על-ידי חוק פומבי, כלומר, נתכוונו לבית בשביל העם היהודי בארץ-ישראל.

גם בתכנית באזל השתמשנו במלים “בארץ-ישראל”, ולא אמרנו “ארץ-ישראל בתור בית-לאומי”, כלומר, לא אמרנו מדינה יהודית בארץ-ישראל; לא אמרנו זאת אז ואיננו אומרים זאת גם עתה. וזאת מתוך שלושה נימוקים:

אין אנו רוצים לשלוט

ראשית, שאיפתנו היא לעשות את העם היהודי לחותך גורל עצמו, אשר לא יהיה, דוגמת כל עם חפשי, כפוף לרצונם ונתון לחסדם של אחרים. אולם אין זה ממטרתנו לשלוט על מישהו. לו היתה ארץ-ישראל ריקה מתושבים לא-יהודים, אולי היינו גורסים “מדינה יהודית”, כי אז לא היה הדבר נוגע לאחרים. אולם יש תושבים אחרים בארץ-ישראל, וכשם שאין אנו רוצים להיות נתונים לחסדם של אחרים, כן זכאים גם הם לא להיות נתונים לחסדם של היהודים. יתכן, שאילו היתה הארץ בידי היהודים, כי עתה היינו מראים יחס טוב יותר כלפי התושבים האחרים; אך אין הם מחויבים לסמוך על רצוננו הטוב. לגבי מדינה שיש בה שתי קבוצות לאומיות, הרי זה דבר אפשרי – אם-כי לא הכרחי – שהרוב ירצה להשתלט על המיעוט; ומכאן החשש, שרוב יהודי בארץ עלול להשתלט על שאר התושבים. אך כשם שלא נתכוונו לכך בזמן ניסוח תכנית-באזל, כן אין זו מטרתנו כעת.

האמונד: ובכן, מטרתכם היא לא להשתלט?

ב.ג.: כן, לא לשלוט על אחרים אלא להבטיח קוממיות לעצמנו. עמידה ברשות עצמנו ולא שליטה על אחרים.

היו"ר: ומשום כך אתם רוצים במשטר של מנדט, כדי שלא תועמדו בנסיון – –

ב.ג.: לא. הרי אמרנו זאת לפני היות המנדט; תכניתנו הפוליטית נוּסחה לפני המלחמה, בשנת 1897; ואני מתכוון לנוסח ההוא. כבר אז הבאנו בחשבון, שיש לא-יהודים בארץ-ישראל ולא נתכוונו להשתלט עליהם, לפיכך לא דיברנו על מדינה.

קשר עם חבר העמים הבריטי

שנית, “מדינה” פירושה יחידה פוליטית נפרדת, מובדלת מכל מדינה אחרת. גם בית-לאומי יהודי עלול להיות כך, אך אין זה הכרח שיהא מובדל לעצמו. איננו שואפים לכך, להיפך, היינו רוצים שהארץ תהא קשורה ביחידה מדינית גדולה יותר, יחידה הנקראת בשם חבר-העמים הבריטי. לשם פתרון הבעיה היהודית ולמען עתידנו החפשי, אין הכרח שארץ-ישראל תהיה מדינה מובדלת, וגם לאחר שתושלם הקמת הבית-הלאומי היהודי וארץ-ישראל תהיה חפשית לחלוטין ולעולם, גם אז היינו רוצים להצטרף כחבר ליחידה מדינית גדולה יותר, ז. א. לחבר-העמים הבריטי. גם מסיבה זו אין אנו משתמשים במונח “מדינה יהודית”.

המקומות הקדושים

וסיבה שלישית לכך – יש בארץ-ישראל מקומות קדושים לכל העולם התרבותי; איננו רוצים ואין זה מעניננו לקבל על עצמנו את האחריות להם! אנו מכירים בצורך של פיקוח בין-לאומי על המקומות הקדושים, פיקוח ע"י שלטון מנדטורי או מוסד בין-לאומי אחר, כפי שנקבע במנדט.

בית-לאומי יש בו יותר מבמדינה יהודית

מטעמים אלה אין אנו משתמשים במונח “מדינה”, העלול להביא לידי אי-הבנה, אך ביתר הדברים אין הבדל בין בית-לאומי יהודי לבין מה שמקובל להבין במונח מדינה יהודית, אלא שבית-לאומי יש לו יתרון אחד על מדינה. בית-לאומי לעם היהודי הרי זה יותר ממדינה יהודית, והנני להסביר לכם, מהו היתרון. אילו אמרנו מדינה יהודית, ואלמלא היו קיימים שלושת הטעמים הנ"ל – כלומר: לוּ היתה הארץ ריקה מתושבים, לולא רצינו להצטרף ליחידה מדינית גדולה יותר, אלמלא היו מקומות קדושים בארץ, – כי עתה היה פירושה של מדינה יהודית כזו פחות מבית-לאומי. מדוע? מדינה יהודית, דוגמת כל מדינה אחרת, משמע – רבּונותו של העם של אותה מדינה; בידם להחליט, ללא מתן אילו נימוקים שהם, מי יכּנס ומי לא יכּנס לגבולותיה של המדינה. ומאחר שבריטניה הגדולה והמעצמות האירופיות האחרות הכירו בזכותו של העם היהודי לשוב לארצו, ולבנות מחדש את ביתו הלאומי, הרי הוכרה בזאת זכותו של כל עם ישראל, של כל היהודים בעולם, ולא רק של היהודים היושבים בארץ-ישראל, או אלה, שבדרך מקרה ימָצאו בארץ בשעה שתיכוֹן מדינה יהודית. אלה לא יוכלו למנוע את כניסתם של יהודים אחרים, כל עוד לא יהיה מקום בשבילם בארץ. נמצא, כי בנידון זה בית-לאומי יהודי הוא מושג רחב יותר מאשר סתם מדינה.

רומבולד: כוונתך לומר, שאילו היתה מדינה לאומית יהודית, כי עתה היתה המדינה עלולה להגיד ברגע ידוע: “יש כבר די אנשים כאן וצריך להפסיק את כניסתם של אחרים”?

ב.ג.: כן, וזאת בלי מתן אילו נימוקים שהם; לא כן בבית-לאומי בשביל העם היהודי כולו.

היו"ר: מדינה היתה יכולה לומר זאת בלי כל הנמקה.

כל עוד יש יהודי – –

ב.ג.: מה שאין כן בבית-לאומי יהודי הקיים בתוקף החוק הבין-לאומי; במקרה של בית-לאומי, הרי היו חייבים להגיש נימוקים לפעולה כזו, וגם לוּ היתה שם ממשלה יהודית, גם אז היו מחויבים לתת נימוקים. איש לא יוכל למנוע כניסת יהודים לגבולות הבית-הלאומי, משום שהזכות להיכנס לארץ נתונה לכל יהודי. פירוש הדבר, ששיעור גידולו של הבית-הלאומי אינו קשור בשום אופן ופנים במספר התושבים הנמצאים בארץ, והוא מותנה רק בשני דברים: במספר היהודים בעולם הזקוקים לעליה לארץ-ישראל ובאפשרויותיה הממשיות של הארץ עצמה. כל עוד ימָצא בעולם יהודי המוכרח והרוצה לעלות לארץ-ישראל, וכל עוד ימָצא בשבילו מקום בארץ בלי לנשל את אחד התושבים, הרי תהיה לו הזכות להיכנס לארץ. לדעתנו, רק שני דברים אלה יש להביא בחשבון בקביעת שיעור מידותיו של הבית-הלאומי. ואם תאמרו, כי הצורך הזה בעליה גדולה לארץ-ישראל הוא עובדה חדשה, צורך חדש שבא בעקב המצב הנוכחי בגרמניה, בפולין וכו' – הרי טענה כזו לא תהיה נכונה מבחינה היסטורית. עוד בקונגרס הציוני הראשון ובשאר הקונגרסים שהתקיימו לפני המלחמה, הועמדה במרכז הדיון שאלת מצבם הנורא של היהודים בכמה מארצות הגולה. הקונגרסים שנערכו לפני המלחמה דנו בסכנה הצפויה ליהודים אפילו באותן הארצות, שבהן נהנו היהודים משיווי-זכויות. מאותה תקופה יש לציין ביחוד את הופעתו של הסופר היהודי המפורסם מאכס נורדוי, שהרצה לפני הקונגרס על מצב היהודים בעולם.

ד"ר הרצל בפני ועדה בריטית

בשנת 1902 מינתה הממשלה הבריטית ועדה מלכותית לחקר שאלת הגירת הזרים; הועדה דנה גם בשאלת המהגרים היהודים, וד"ר הרצל הוזמן להעיד לפניה. זה היה בתולדות תנועתנו הקשר הראשון שלנו עם ועדה מלכותית בריטית.

לא מרכז רוחני, אלא מרכז מדיני

ד“ר הרצל אמר לפני אותה ועדה שהיתה בשנת 1902 את המלים הללו, שתוכלו למצוא אותן בדו”ח הרשמי: “פתרונה של הבעיה היהודית יבוא רק אם יכירו ביהודים בתור עם וימצאו בשבילם בית-לאומי מוּכּר במשפט העמים, ושאליו יוכלו היהודים להגר מאותם חלקי העולם שם הם נרדפים” – הכוונה היתה למרכז מדיני. אח"כ באה הצעתו של צ’מברלין ליישב יהודים באוגנדה; גם בהצעה זו לא יתכוונו למרכז רוחני, אלא למרכז מדיני, מקום אשר אליו יוכלו לבוא אותם היהודים, שלא יוכלו להישאר בארצות בהן ישבו. וכשניתנה הצהרת-בלפור ולפני שהתחילה העליה החדשה שלאחר המלחמה, הכריז גנראל סמאטס, אחד ממחברי הצהרת-בלפור ומי שהיה חבר בקבינט-המלחמה הבריטי: “אין בלבי כל ספק, שאם גם לא אזכה לראות בחיי אותו יום שבו ישוב כל עם ישראל לארץ-ישראל, בטוח אני שארץ-ישראל תיעשה יותר ויותר ביתו הלאומי של העם היהודי. מאותם חלקי העולם, שבהם היהודים נרדפים ואומללים, והם אינם מתקבלים שם בסבר פנים יפות מצד האוכלוסים הנוצרים – מאותם חלקי העולם יבוא זרם עולים לארץ-ישראל, שילך הלוך וגדול”. דברים אלה נאמרו בשנת 1919.

כלפי הארצות השכנות

היו"ר: התדבר עכשיו על ההתאמה בין השאיפות הלאומיות של היהודים לבין אלו של הערבים?

ב.ג.: הנני לדבר על זאת. דברי הקודמים קשורים בשאלת עמדתנו כלפי שכנינו הערבים. מעולם לא התעלמנו מקיומם של לא-יהודים בארץ-ישראל וממציאות תנועה לאומית ערבית. אנו מאמינים, – ואמונתנו זו נתאמתה ע"י כל מה שפעלנו עד עכשיו בארץ – שמפעלנו בארץ-ישראל, שהוחל בו מתוך שאיפה להביא גאולה לעם היהודי, עתיד, הודות לעצם מהותו, להביא ברכה רבה לא רק לתושבים הלא-יהודים בארץ-ישראל, אלא גם לארצות השכנות ולכל המזרח הקרוב. אנו מקדמים בשמחה את העובדה, שהעמים הערביים בעיראק ומצרים, וכעת גם בסוריה, זכו לקבל עצמאות; אנו שמחים על כך לא רק מטעמים מוסריים, לא רק משום שתנועתנו הלאומית מבינה לרוח שאיפותיהם הלאומיות של אחרים ויודעת להעריכן ולכבדן, אלא גם מתוך טעם עמוק יותר של תועלת עצמית. כדי שיהיה לנו בית-לאומי מוכרחים אנו ליצור בארץ ישוב יהודי גדול וחזק; אינני יכול לומר, מה יהא גדלו של הישוב בעתיד, על-כל-פנים נחוץ לנו, בשביל קיומנו והתפתחותנו, שהארצות השכנות לנו תהיינה מאושרות, מפותחות ומצליחות. אנו אמונה, שמפעלנו המביא ברכה לארץ-ישראל – כל העורך סיור קצר בארץ ישראל יכול לראות במו עיניו מה גדולה הברכה, שהיהודים מביאים לכל הארץ – יביא תועלת גם לאותם העמים היושבים בארצות השכנות לארץ-ישראל, והמקבלים עתה את עצמאותם.

תנועתנו היא תנועת בנין בעיקר

חבל מאד שבקרב שכנינו הערבים קיימת תנועה לאומית שהיא פוליטית גרידא.

אינני מגנה מישהו, אין לי כל רשות לכך; כל עם רשאי לארגן את תנועתו הוא כרצונו, אולם יש הבדל יסודי מאוד בין תנועתנו הלאומית ובין תנועתם הלאומית של הערבים בארץ. תנועתנו היא בעיקר תנועת-בנין. אין אנו עוסקים בתעמולה פוליטית, אלא בעבודת יצירה ובנין. הוכרחנו לעשות זאת כדי להשיג את מטרתנו: ראינו את תפקידנו ביבּוש ביצות, בהגדלת הפוריוּת הקרקע, בבנין ערים ובתי-חרושת, ביצירת מוסדות אמנות, תרבות ומדע. שכנינו הערבים היו עסוקים בעבודה פוליטית גרידא. ועתה שמחים אנו לראות, כי שכנינו בסוריה, עיראק ומצרים, כיון שהשיגו את עצמאותם, הרי אינם יכולים כעת להטיל את האחריות לצרותיהם על ממשלה זרה, והם מוכרחים לטפל בעצמם בשאלות קונסטרוקטיביות. כעת הם אחראים לארצם ולעמם, ואינם יכולים להטיל אשמות על הבריטים או על הצרפתים; הם מוכרחים כעת לפתור בעצמם את בעיותיהם-הם, ועליהם יהיה לעסוק באותה עבודה קונסטרוקטיבית, שאנו עוסקים בה בארץ.

יבוא יום והערבים יווכחו

אני מקוה שהם, ואחריהם גם שכנינו הערבים בארץ, יוכרחו להכיר ולהעריך את מהותו היוצרת והמועילה של מפעלנו, ויווכחו לדעת, כי לא רק שאין התנגשות אינטרסים בין העם היהודי כולו לבין כל העם הערבי, אלא להיפך: שהאינטרסים של שני העמים משלימים אלה את אלה. אנו זקוקים זה לזה. אנו יכולים להועיל זה לזה. אין לי כל ספק בדבר, כי העמים השכנים היושבים בסוריה, עיראק ומצרים, יהיו הראשונים, שיכירו בעובדה זו ומהם תתפשט ותלך ההכרה הזאת בקרב שכנינו הערבים בארץ; אני מאמין בזה, כי בעצם אין מקום ואין הכרח לסכסוך בין שני העמים. אנו מצדנו מעולם לא היה לנו ריב עם הערבים בארץ-ישראל, אף לא עם הערבים בארצות אחרות. באנו לארץ בהכרה, שמלבד הצלת עצמנו וגאולת עמנו, עלינו גם למלא תפקיד תרבותי חשוב בארץ, ושאנו יכולים להיות לעזר רב לשכנינו הערבים בארץ-ישראל ובארצות הסמוכות; וסבורני, כי מפעלנו הוכיח זאת. ככל שנתחזק וישובנו בארץ ילך ויגדל, ככל שיפרוץ מפעלנו הישובי ויתפתחו מוסדות-המדע שלנו, כן יכירו שכנינו הערבים בארצות הסמוכות ובארץ את הברכה הצפונה במפעלנו; כן תגדל התענינות-הגומלין ההיסטורית הקיימת בין שני העמים, בין העם היהודי השב לגבולו ומביא אתו את המסורת של תרבות אירופה וברכתה לבין העמים הערביים שמסביבנו, השואפים גם הם להשיג לא רק עצמאות פוליטית רשמית, אלא גם תחיה כלכלית, שכלית, רוחנית ותרבותית. אנו מאמינים, כי ישוב יהודי גדול, אומה יהודית חפשית בארץ-ישראל בעלת כר נרחב לפעולותיה, עלול להביא ברכה רבה לשכנינו הערבים. ומתוך הכרת העובדה הזאת, יקום שלום-של-קיימא ושיתוף-פעולה מתמיד בין שני העמים.

יש שני תאריכים גדולים בתולדות הציונות המדינית: תאריך 1897 ­ – שנת הקונגרס הציוני הראשון, ותאריך 1917 – שנת מתן הצהרת-בלפור. בתאריך הראשון הוכרזו הקיום המדיני והרצון המדיני של העם היהודי על-ידי עצמו. בתאריך השני, לאחר עשרים שנה, נעשתה הכרזה זו על ידי אחרים, על ידי האדירה שבמדינות. הפרוגרמה הברזילאית משנת 1897 נקבעה הקונסטיטוציה הפוליטית של האומה היהודית מבחינה פנימית, מבחינת הכרת עצמה. בהצהרת-בלפור משנת 1917 אושרה קונסטיטוציה זו, מבחינה חיצונית, מבחינת הכרת העמים. ושוב הגענו לתאריך שלישי מכריע – כי השנה תיקבע מחדש המדיניות הארצישראלית של ממשלת המנדט.

תקופת עשרים שנה שבין תאריך לתאריך, היא כמובן לגמרי דבר שבמקרה. אבל בשלושת התאריכים האלה. 1897, 1917, 1937, צפוּן לקח מאַלף ועמוק.

כשאנו סוקרים לאחור ועושים חשבון ארבעים השנים שעברו עלינו – אנו מוצאים שורה של כיבודים ונצחונות, גם פוליטיים וגם התיישבותיים. ה“הזיה” של קומץ חולמים פוליטיים נעשתה עובדה בין-לאומית: הפרוגרמה שנוסחה בבאזל בשנת 1897, נכנסה במלוֹאה לתוך הכרזה מחייבת של האדירה במדינות. השאיפה הציונית הונחה ביסודו של המנדט הבריטי. הישוב הדל, מעוט האוכלוסים ואמון ה“חלוקה”,הפך למרכז יהודי גדול, מושרש בקרקע, בעבודה, בחרושת ובים. פני הארץ נשתנו בעקבות פעולתנו הענפה והמפרה בכפר ובעיר. חותם העבודה העברית הוטבע בישוב הגדל, ובשום ארץ אחרת שבעולם לא הכה הפועל העברי שרשים כל-כך מעמיקים, לא גילה עושר-פעולה וכשרון-יצירה ויכולת-כיבוד כבארץ שמתנגדינו כינו אותה בזלזול “ארץ הקברים”. מאה אלף פועלים יהודים מאורגנים מהוים את חוט-השדרה של הישוב הארצישראלי, הסתדרות העובדים היתה לראש-פינה בארץ המתנערת מהריסותיה, ובתנועת-הפועלים היהודית בעולם אין משלה בכוחה המשקי, הארגוני, התרבותי והממלכתי. מישוב תלוי ביהודי חו"ל נהפכה היהדות הארצישראלית תלפיות לעם היהודי, מרכז לשאיפותיו ומשׂוֹשׂ גאונו.

בחינת העבר הקרוב, חשבון ארבעים השנים שעברו מיום התכנס הקונגרס הציוני הראשון – דיו לבצר את אמונתנו ובטחוננו בכוח עצמנו, בכוח רעיוננו, תנועתנו והסתדרותנו. אולם פנינו מופנות לבאות. בחינת העתיד קובעת את מחשבתנו ורצוננו. העתיד מעורר חרדה. הסיפוק הקל בכיבושים שנעשו אינו יכול ואינו רשאי להרדים את ערוּתנו וחרדתנו – כי אנו עומדים בפני מערכה כבדה, וסכנות חמורות ואיומות צפויות לנו בעתיד – אם לא נדע להתאזר עוז ולעמוד בפרץ במלוא כל יכלתנו.

הכוח שבו עמדנו כל השנים בפני כל מפגע ומעצור – באותו כוח עלינו לפגוש עכשיו את הבאות. אין זו הפעם הראשונה שמנסים להצמית את מפעלנו. שנות 1921, 1929, 1936 עוד זכורות גם לדור הצעיר שבנו. התנקשויות אלו הדפנו אחור ויצאנו מתוכן מחוזקים ומבוצרים משהיינו. אבל ניזהר מהשוואות קלות ומרגיעות. ההיסטוריה אינה תמיד חוזרת. צירופי-כוחות ונסיבות חדשים מופיעים מזמן לזמן – ואפשרויות חדשות לשבט ולחסד חבויות בתוכם. ודרוש לנו האומץ הפנימי לראות את הסכנות המתרחשות ובאות ללא כל השליה: המערכה שאנו עומדים בה לא היתה דוגמתה. גורל הארץ הזאת אינו מקופל עדיין בתוכה אלא תלוי בגורמים ובכוחות המצויים בחוצה לה. גם כוחנו-אנו אינו הכוח של יהודי ארץ ישׂראל בלבד – וגם הכוח העומד נגדנו אינו רק הכוח של מתנגדינו אשר בארץ. במשך השנה שעברה התחוללה בארץ התנגשות מרה בין כוחות היצירה וההרס אשר בתוך הארץ – ומהיאבקות זו יצאנו אנחנו, היוצרים, והבונים, וידנו על העליונה. החזקנו מעמד לאורך כל החזית – ואף הרחבנו וביצרנו עמדותינו. אנו עומדים עכשיו בפני היאבקות בשטח בין-לאומי עולמי, בפני היאבקות בין העם היהודי וממשלת-המנדט, וציר ההיאבקות היא המדיניות החדשה שתיקבע על יסוד מסקנות הועדה המלכותית.

איש אינו יודע לפי-שעה מה הן המסקנות הללו. יתכן שהועדה עצמה אינה יודעת עדיין. אולם דבר אחד כמעט ברור: פחות מכל יש לחכות להמלצה על המשכת ה“סטטוס-קווֹ”.

עשרים השנים שעברו מאחרי הכרזת-בלפור היו שנות היאבקות קשה בין העם היהודי שגמר אומר לממש את ההבטחה שניתנה לו על אף המכשולים שקמו יום יום – ובין ממשלת המנדט שנרתעה מהתחייבויותיה מפני שנבהלה מהקשיים. אלו היו שנות נצחון וכשלון: נצחון העקשנות היהודית וכשלון הרתיעה האנגלית. אנו הלכנו מחיל אל חיל – בשעה שהפקידות והממשלה המהססת הלכו מדחי אל דחי. הנצחון והכשלון הגיעו לשיאם במאורעות 1936. והשאלה הגדולה היא: מה יכריע בקביעת המדיניות החדשה? נצחוננו או כשלונם? והסכנה היא שהממשלה לא תודה בכשלונה ותתלה את הקולר לא ברתיעתה, בהיסוסה ובשגיאותיה – אלא בקושי הפנימי, כביכול, ואולי בנמנעות של קיום המנדט.

עם מינוי הועדה הוכרז רשמית ופומבית שאין הועדה מוסמכת לנגוע במנדט – אלא לבחון את דרכי הגשמתו. אולם לא היה זה סוד שאין זו אלא הכרזה למראית-עין. למבחן הועדה הועמד למעשה לא פירוש המנדט אלא קיום המנדט. אנגליה אינה נוהגת להתכחש בגלוי וביודעים להתחייבויותיה. אבל אפשר לומר – ויש להדגיש שאין זו נבואה ואין זו קביעת עתידות, אלא בירור אפשרות בלבד: – שהדבר אשר הובטח ליהודים בשנת 1917 כבר קיים ועומד. הובטח ליהודים בית-לאומי בארץ-ישראל – והבית-הלאומי כבר הוקם. יש מושבות יהודיות, יש עיר עברית, יש ישוב יהודי של ארבע מאות אלף איש, יש בתי-ספר ומוסדות-חינוך, יש שפה ותרבות עברית, יש אוניברסיטה עברית – זאת אומרת יש בית-לאומי. אנגליה מילאה כבר את הבטחותיה והריהי מעכשיו פטורה מעול המנדט והצהרת-בלפור.

יתכן שלא יעיזו לומר זאת בפה מלא, ויודו שהבית-הלאומי לא הוקם עדיין בשלמותו. אבל יטענו: הבטחנו בית לאומי – לא הבטחנו מדינה יהודית. וגם בית-לאומי הבטחנו בארץ ישראל – אבל לא ארץ ישׂראל כבית-לאומי. זאת אומרת שלא כל הארץ נועדה להיות בית-לאומי, ואין להקים בית-לאומי שיהפך למדינה יהודית. למען מנוע הפיכת הבית-הלאומי למדינה יהודית יש למנוע התהווּת רוב יהודי בארץ, זאת אומרת יש לקבוע כלל יסודי שהיהודים ישארו לתמיד מיעוט בארץ.

ויתכן שלא ירצו גם לומר זאת בפירוש – אבל יקבעו סדר-עליה כזה שיגזור למעשה על הישארותנו מיעוט בארץ. לשם כך יש רק לשנות את העיקרון אשר על פיו ישק דבר העליה – כלומר יש לבטל את העיקרון של יכולת-קליטה כלכלית. עיקרון זה שהוכרז ב“ספר הלבן” של 1922, בטרם אוּשר המנדט, יקבע את מכסימום העליה – אבל לא את המינימום. יאמרו: אין העליה היהודית יכולה לעבור על מידת-הקליטה הכלכלית, אבל אין היא מחויבת תמיד להגיע עד מלוא הקליטה הכלכלית, כי יש לקחת בחשבון גם גורמים ונסיבות פוליטיים, ויש לסדר את העליה באופן כזה שלא יִשָנו המאורעות של 1936, כלומר שלא ירגיזו ויפחידו את הערבים ומנהיגיהם….

כל שלוש האפשרויות האלה – אומרות למעשה דבר אחד: ליקבידציה, וזוהי הסכנה כמו שהיא, בכל מוראה. זהו ההבדל שבין המערכה הפוליטית שאנו עומדים בה הפעם ובין המערכות הפוליטיות שעמדנו בהן בשנים הקודמות. עד עכשיו עמדנו בפני גזירות, קיצוצים וקיפוחים – ולרוב התגברנו עליהן. אנו עומדים הפעם לא בפני קיצוץ זה או אחר – אלא בפני אפשרות של ליקבידציה, של ערעור היסוד, של עקירת העיקר.

ועלינו להתכונן למערכה בגיוס מלוא יכולתנו ומלוא כוחנו. בשני דברים נעמוד במערכת-הגורל הכבדה הזאת: בכוח הישוב ובכוח הציונות.

כוח הישוב פשוטו כמשמעו: הכוח המשקי, הארגוני והפיסי של ארבע מאות אלף היהודים אשר בארץ. כוח זה צריך להיות מגויס ומצויד בכל מכשירי ההתגוננות והתנופה, מלוכד ומאוחד בהכרתו ובמשמעתו הציונית כחלוץ העם העברי העומד בחזית הראשונה של מלחמת השחרור והגאולה. במאורעות 1936 לא בא עדיין לידי גילוי מלוא הכוח הגנוז בישוב, לא הכוח המשקי ולא כוח ההתגוננות. אנו לא רק ארבע מאות אלף מספרים חיים. משקלנו היחסי, האיכותי הוא הרבה יותר גדול ממספרנו החשבוני. גבורתו המוסרית והגופנית של הנוער שלנו, התלכדותו ויזמתו של מחנה פועלינו, ערכן של שלוש מאות נקודותינו, יכולת משקנו ועבודתנו, יצר וכשרון היצירה הפועם בתוכנו, הכרת שליחותנו ההיסטורית וצדקת מפעלנו המשחרר – כל אלה משַוים לנו כוח-משנה, ועלינו להטילו עכשיו במלוא כבדו על כף-המאזנים של המערכה הצפויה לנו.

אבל המערכה אינה נערכת בארץ בלבד, ולא פה תוכרע הכף – בלי התגייסות מכסימלית של התנועה הציונית בעולם כולו, בלי המוני ישראל בתפוצות, בלי היהדות העולמית שתתאסף תחת הדגל הציוני ותופיע במלוא קומתה ומשקלה – לא נעמוד בקרב. וזהו היעוד הפוליטי של הקונגרס העשרים – מוביליזציה של עם ישראל להגנת תביעתנו הארצישראלית במלוא היקפה ותכנה.

ההכרזה היהודית משנת 1897 וההכרזה האנגלית משנת 1917 עומדות למבחן בשנת 1937 – ובימי הקונגרס העשרים יוטל הגורל. ולעומת מזימת ההתכחשות והליקבידציה עלינו להציג את הכוח והרצון המלוכד וכושר המלחמה המגויס של העם היהודי, המיוצג בהמוניו בהסתדרות הציונית ובמתה העליונה – הקונגרס הציוני.

בקונגרס לא תסתיים המערכה – מערכות פוליטיות אינן מסתיימות על-נקלה ובמהרה. אבל בקונגרס יתגלה כוחה הפוליטי של הציונות. בהיקף הכוח הזה, בהמונים שיעמדו מאחוריו, בנכונותם החלוצית ובכשרונם המלחמתי והיוצר – ניבּחן.

במערכה הפוליטית העומדת לפנינו יכריעו כוחות פוליטיים. כוחו של הקונגרס נקבע במפעל השקל. היקף ההמונים אשר יתרכזו סביב הקונגרס יקבע את משקלו הפוליטי. משום כך אין מפעל השקל הפעם רק ענין הסתדרותי פנימי בלבד – אלא גיוס פוליטי חיצוני. דעת-הקהל האנגלית והעולמית צריכה לראות שמאחורי מלחמתנו הפוליטית עומד עם ישראל בהמוניו. אולם גם פה, גמו בגיוס כוח הישוב, חשובה לא רק הכמות אלא גם האיכות. גדלו של הכוח החלוצי הציונות, ונכונות ההמונים להצטרף למחנה הבונים והיוצרים, העובדים והמגינים – משַוה כוח-משנה לקונגרס הציוני, ותנועתנו נתבעת לגלות כוח-משנה לקונגרס הציוני – במלוא היקפו ועצמתו.

הרצאה במועצה העולמית של איחוד פועלי-ציון (צ.ס.) – התאחדות.

ציריך 29 ביולי 1937.

– – בדו"ח של הועדה המלכותית נמצאים כמה דברים טובים. כשתבדקו היטב – לא יקשה עליהם למצוא מקור הדברים האלה. חברי הועדה קיבלו מאתנו הרבה הסברות, הרבה הוכחות, הרבה רעיונות. אבל הם לא קיבלו מאתנו את העיקר – שהדרך הנכונה והנאמנה להגשים את המנדט היא להגשים אותו במרץ יותר גדול, בקצב יותר מהיר ובעוז יותר רב.

אנו טענו: עזרו ליצור בזמן קצר ישוב יהודי גדול. כשהערבים יראו שהממשלה גמרה אומר להגשים בתוקף ובלי היסוסים את מדיניות הבית-הלאומי, כשהערבים יעמדו בפני ישוב יהודי גדול, חזק ומתרחב במהירות – תינטל מהם האפשרות והתשוקה להתנגד בכוח, והארץ תשקוט.

הועדה לא נענתה לנו בטענה זו – כשם שלא נענתה לנו הממשלה, וכשם שלא נענתה לנו דעת-הקהל הבריטית. כל עוד נמשכו המהומות עמדה לנו האהדה האנגלית למנוע הפסקת העליה. כל הזמן התרינו בממשלה לבל תכנע לאלימות ולא תפסיק את העליה אפילו זמנית. ומלחמתנו זו למניעת הפסקת העליה לא היתה קלה. הערבים הודיעו שכל זמן שתימשך העליה – לא תחדל השביתה ולא יפסקו המהומות. מלכי-ערב התערב ולחצו בכוח רב על הפסקה זמנית של העליה. הפקידות בארץ דרשה הפסקת העליה. חלק גדול מהעתונות האנגלית נטה אף הוא להפסקת העליה כאמצעי להשקטה. היו גם יהודים חשובים שהיו מוכנים להפסקת העליה ברצונם הטוב – למען “השלום”. כשפרצו המהומות בשנת 1921 – הפסיק הנציב העליון היהודי (הרברט סמואל) את העליה לחדשים אחדים. לאחר 1929 הפסיקה הממשלה בלונדון את העליה לזמן-מה. הפעם היה ברור לנו שיש בהפסקה של העליה, אפילו הפסקה זמנית, גזר-דין של מוות. כי המלחמה הפעם היתה מכוונת נגד זכותנו לעליה, נגד עלייתנו “בזכות ולא בחסד”; לכך היה מכוון כל הטירור הערבי, ואם הממשלה תיכנע הפעם – יש בהכנעה זו משום תבוסה ניצחת, אם לא לממשלה הרי לנו, ומשום כך עשינו מאמצים נואשים לקרוע את רוע הגזירה – והדבר עלה בידינו. העליה לא נפסקה, עד כדי כך עמדה לנו האהדה של הציבור האנגלי, של העתונות והפרלמנט. אבל ראינו שלאהדה זו יש גבול מסוים. במניעת הפסקת העליה מצאנו עזרה בדעת-הקהל הבריטית – בדרישת הגדלת העליה נתקלנו בקיר אטום. גם רבים מאוהדינו טענו: אסור לנו להיכנע לטירור ולהפסיק את העליה, אבל לאחר השקטת המהומות מן ההכרח לעשות הנחות גם לערבים.

והלך-רוח זה ששלט בדעת-הקהל האנגלית נתגלה גם בועדה. איש מאתנו לא ידע כמובן מה אומרת הועדה להציע. הועדה לא היתה מוסד למו"מ – אלא לחקירה, היא שמעה את טענותינו, הסברותינו, קובלנותינו, ותביעותינו, אבל היא לא היתה מוסמכת לבוא אתנו בדברים ולנהל אתנו משא ומתן. אולם משאֵלותיה והערותיה לא קשה היה לעמוד על נטייתה והלך-רוחה.

**

בתחילת פברואר 1937, לאחר שעזבה הועדה את הארץ, הרציתי במסיבה אחת על התוצאות והמסקנות האפשריות, שהועדה עלולה להגיע אליהן בדו"ח שלה.

א. סיום המנדט. במנדט עצמו לא קבוע מועד לסיומו, אולם סעיף 28 אומר: "במקרה של סיום המנדט – תעשה מועצת חבר-הלאומים סידורים לפי הצורך להבטיח לעולמים, בערבות חבר-הלאומים, את הזכויות הקבועות בסעיפים 13 ו – 14 " וכו'. מכאן שהמנדט ניתן להסתיים, הזכויות הנזכרות בסעיפים 13–14 מתיחסות למקומות הקדושים. אבל המנדט אינו אומר מה יהיה גורל הבית-הלאומי ושאר ההתחייבויות. המנדט עובר על זה בשתיקה. סתם ולא פירש. וחברי הועדה לא-פעם עוררו שאלות על סיום המנדט. ואם המנדט מסתיים – משתחררת אנגליה מהתחייבויותיה הבין-לאומיות כלפי הבית-הלאומי; כי בהצהרת בלפור היתה רק הכרזה חד-צדדית, ללא סנקציה בין-לאומית.

ב. שינוי סעיפי המנדט. גם דבר זה יתכן לפי המנדט, אם-כי רק בהסכמת מועצת חבר-הלאומים, כפי שפורש בסעיף 27 של המנדט.

ג. קנטוניזציה. הצעה זו נידונה בועדה, אם-כי לא ברור לנו מה היה תכנה. הסוכנות התנגדה בכל תוקף להצעה זו, והתכנית שהוגשה כנראה ע"י הממשלה הארצישראלית על חלוקת הארץ לשלושה מיני קנטונים – יהודים, ערבים ומעורבים, לא נראתה בעיני הועדה. הצעת הפקידות הארצישראלית לא היתה מכוּונת ליצירת קנטונים דוגמת שוייצריה, כלומר יחידות ממלכתיות ברשות עצמן בתוך ברית פדרלית, אלא לקביעת אזורים למשטר קרקעי מיוחד: באיזור היהודי לא יורשה לערבים, ובאיזור הערבי– לא יורשה ליהודים לרכוש קרקע. באזורים מעורבים תיקבע “יחידת-מחיה” שלא תימכר לצמיתות.

כאשר דנה הועדה בהצעה זו, כבר היתה לפניה הצעה מרחיקה-לכת של סיר סטפורד קריפס על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, אבל לא היה ידוע מהו יחס הועדה להצעה זו.

ד. הועדה יכולה לקבוע כי הבית-הלאומי כבר הוקם, והתחייבויות ממשלת המנדט כלפי העם היהודי כבר נתמלאו. פירושו של דבר שאפשר להפסיק לגמרי את העליה היהודית.

ה. הועדה יכולה להגיע לידי מסקנה שעד אשר תעבד הממשלה תכניות חדשות, עד אשר תפרק את הנשק מתושבי הארץ, עד אשר יתרגלו הערבים לעבוד בקואופרציה עם היהודים – צריכה לבוא שביתת העליה, כלומר הפסקת העליה למשך שנים אחדות. במשך החקירה נשמעה דעה זו כמה פעמים מפי חברי הועדה.

ו. הועדה יכולה לתת פירוש חדש למונח “בית-לאומי”. היא יכולה להגיד: “בית-לאומי” אינו מדינה, והיות שמדינה יהודית פירושה רוב יהודי, אין בהבטחה להקים בית-לאומי התחייבות לרוב יהודי, והיהודים צריכים להישאר לתמיד מיעוט בארץ, ועל-פי-זה יש לסדר להבא את העליה היהודית, שלא יגיעו היהודים לידי רוב.

ז. בעקב פירוש זה או גם בלעדיו יכולה הועדה להגיע לידי ביטול העיקרון של עליה לפי יכולת-הקליטה הכלכלית, ולהציע סידור העליה לפי יכולת-קליטה פוליטית – כלומר שתורשה עליה יהודית רק במידה כזו שהארץ יכולה לעכל בלי זעזועים פוליטיים.

ח. יש חשש שהועדה תפרש פירוש מצמצם את הסעיף ד' במנדט המכיר בסוכנות היהודית. הסוכנות נראית לועדה כממשלה בתוך ממשלה, ודבר זה עלול להרגיז את הערבים, ולכן יש לקצץ בסמכויות של הסוכנות היהודית.

ט. יתכן שהועדה תגיע לידי מסקנה, כיון שקיימת סוכנות יהודית יש להקים סוכנות ערבית מקבילה. וכשם שהסוכנות היהודית אינה ביאת-כוח של יהודי א“י בלבד אלא של העם היהודי כולו, כך גם הסוכנות הערבית אינה צריכה להיות ביאת-כוח ערבי א”י בלבד. הואיל ויש חשש שעם הרכבת הסוכנות הערבית יתחיל ריב בקרב הערבים, צריכה הסוכנות להתמנות על-ידי המלכים הערבים ולייצג את הערבים שבכל הארצות.

מלבד כל אלה, יש לחשוש לגזירות בעניני קרקע – קביעת אזורים שבהם אסור יהיה ליהודים להתישב, צמצום רכישת קרקע בכלל, ע"י חוק “יחידת-מחיה” וכדומה.

**

בתוך כל המסקנות האפשריות שמניתי אז – ושרבות מהן לצערי נתקיימו – נעדרה מסקנה אחת, זו שעמדנו עליה בפני הועדה: הגברת העליה והחשת קצב הבנין. דעה זו לא נקלטה בועדה, ולא היה כמעט כל סיכוי שתתקבל ותוצע על ידה.

לעומת-זה היה לי חשש רב שהועדה תנסה למצוא פתרון רדיקלי בכיווּן אחר: לא להרחבה אלא לצמצום. והסכנה החמורה ביותר היתה – צמצום העליה. ואם אפילו לא תאמר הועדה בפירוש שהיהודים צריכים להישאר מיעוט, – כי באמירה זו יש להרגיז יותר מדי את היהודים,– הרי תוכל הועדה לעשות זאת על-ידי החלפת העיקרון של קליטה כלכלית הבנוי על יכולת-היצירה של העם היהודי בעקרון קליטה פוליטית, הבנוי על התחשבות עם הלחץ הערבי וההתנגדות הערבית.

סכנה זו נראתה לי אז ועדיין נראית לי עכשיו כאסון האיום ביותר הצפוי לציונות. לציונות אין דבר משלה כהאמונה הפאטאלית ב“נצח ישראל”. אמונה זו הולמת את הגלות. בכוח אמונה זו התקיימו היהודים בגולה ומסוגלים להתקיים עוד מי יודע עמה, אם-כי אפילו הקיום הגלותי מוטל בספק בתנאים ידועים. אין מן הנמנע שהיהדות הרוסית תיהרס ותתבולל אם המצב הקיים עכשיו ברוסיה ימָשך לאורך ימים. אולם הציונות אינה נתונה להתגשמות בכל התנאים שבעולם. הגשמת הציונות מותנית בתנאים פוליטיים וסוציאליים מסוימים. ויש תנאים המעמידים את הציונות מצד אחד ואת הישוב מצד שני בסכנה עצומה.

**

אם תקבע אנגליה שיעורי העליה לפי יכולת-הקליטה הפוליטית, כלומר תצמצם במידה אכזרית את העליה לפי לחץ הערבים, והישוב לא יוכל לגדול במידה ניכרת בתקופת השנים הקרובות, צפויות לנו שתי סכנות אלו:

א. התנוונות התנועה הציונית והתאבנותה בחוג צר ומחוסר-ערך של חובבים. בלי עליה אין להמונים ענין בארץ. רק יחידים יסתפקו באידיאולוגיה ציונית. ההמונים והנוער זקוקים לעליה. בלי עליה תרד הציונות מעל במת הציבוריות היהודית ככוח פוליטי, והנוער יעזוב אותה.

ב. התנוונות הישוב, גם כלכלית וגם תרבותית. א"י כשהיא לעצמה, בלי המוני יהודים בתוכה, אינה קמיע בפני התבוללות וכליון. מיעוט יהודי הנידון להישאר מיעוט, לא ישמור אפילו בארץ על צביונות הלאומי, שניתן לו בתוקף העליה וההתישבות החקלאית. ישוב בלתי-גדל יהָפך לגיטו עלוב בסביבה ערבית. יהודים יצטרכו לפרנסה ויסתגלו לערבים או יעזבו את הארץ.

הסיכויים שהועדה תעמוד על השארת הססטוס-קוֹו היו קלושים מאוד, אם היו בכלל. אם לא שינוי יסודי ומהיר ביחסי הכוחות בארץ, על ידי העלאת מאות אלפי יהודים בזמן קצר – כאשר דרשנו – הרי הסטטוס-קוו פירושו אנרכיה מתמדת בארץ, מהומות חוזרות ונשנות, טירור ממושך ובלתי-פוסק.

אנחנו כמובן איננו נפחדים ממהומות, ולא נרתעים מטירור, ובכל התנאים נמשיך בעבודתנו. אבל לא רק אנו פועלים בארץ, ורצוננו אינו הגורם היחיד הנשקל בכף-המאזנים.

**

מבחינה ערבית המשכת הסטטוס-קוֹו פירושה עליה יהודית שתהפוך בעוד מספר שנים את הארץ למדינה יהודית. אם העליה כפי שהיתה בשנות 1934–5 תימשך עוד עשר, שתים-עשרה שנה – יהיו היהודים לרוב בארץ. רוב יהודי – פירושו שלטון יהודי. הערבים סבורים – לא בלי יסוד – שהשלטון האנגלי בארץ לא ימשיך לאחר שהיהודים יהיו כאן לרוב. רעיון המנדט – כלומר אפוטרופסות של מדינה נאורה ותרבותית על ישוב נחשל ומפגר – אינו הולם ארץ יהודית. היהודים אינם נופלים בתרבותם מהאנגלים. הערבים חושבים אפילו שהם עולים עליהם. הערבים מאמינים שהיהודים יש להם השפעה מכרעת אפילו באנגליה: שגם הפרלמנט האנגלי, גם העתונות האנגלית וגם הקבינט האנגלי הם בידי היהודים. וכשהיהודים יהיו רוב בארץ לא יתכן שפקידים אנגלים ישלטו עליהם.

היש להעלות על הדעת שהערבים ישלימו עם סיכוי כזה?

והאנגלים יודעים או מאמינים שהערבים לא ישלימו. ולכן המשכת הסטטוס-קוו מבחינה אנגלית – פירושה התמדת אנרכיה, מהומות, טירור, פרעות; ולא רק בקרב ערבי א"י. ואמנם יש לאנגליה צבא ומכונות-יריה והם יכולים לדכא מהומות אם ירצו בכך. הירצו? ואם ירצו פעם – הירצו בפעם שניה? ובפעם שלישית? היקחו על עצמם להקים ולקיים משטר של דיכוי למשך שנים?

כשאנו מדברים על אנגליה ואנגלים, עלינו לזכור שהאנגלים אינם מה שאנחנו היינו רוצים שיהיו – אלא מה שהם רוצים להיות. אין בידינו לעצב את האופי האנגלי, אין ברשותנו לקבוע את האינטרס האנגלי, אין בכוחנו לכוון את הרצון האנגלי. כשם שאנו נאמנים לצרכינו כפי שאנו מבינים אותם – כך נאמנים האנגלים לצרכיהם כפי שהם מבינים אותם. אם יש במידה ידועה שיתוף של אינטרסים בין היהודים ובין האנגלים – בלי שיתוף זה לא היתה באה הצהרת-בלפור ולא היה ניתן מנדט זה – הרי אין זה אלא טעות והשליה להניח שיש זהות אינטרסים בין היהודים ובין האנגלים. להנחה זו אין שחר.

**

וחברי הועדה המלכותית הם נציגי אנגליה. הועדה לא היתה מורכבת מאבטומטים הממלאים בעינים עצומות רצון מישהו או מקיימים פקודות הממשלה. חברי הועדה היו אנשים חיים, עם סגולות ונטיות אינדיבידואליות, עם סימפטיות ואנטיפטיות פוליטיות, ויתכן שהיו בתוכם חילוקי-דעות. יתכן שפלוני העריך יותר את המפעל היהודי ורחש חיבה יותר גדולה לאידיאל הציוני, ואלמוני נטה יותר כלפי הערבים וקיבל את טענותיהם, אבל כל חברי הועדה, בלי יוצא מן הכלל, היו קודם-כל אנגלים, והראות האנגלית, והאינטרס האנגלי, והמנטליות האנגלית שלטו בתוכם שלטון מוחלט. ואם-כי אין אנו מחויבים להניח שאזני הועדה היות אטומות לתביעות של צדק ויושר וכבוד – הרי אין כל ספק שכל שאלה וכל הצעה נבחנה בועדה קודם-כל בחינה בריטית, ובחינה זו, אם גם לא היתה אחת ויחידה, היתה הקובעת.

ואם הפתרון שהצענו אנחנו – ריבוי מהיר של הישוב ע“י עלית מאות אלפים יהודים בשנים האחרונות לא נתקבל על דעת האנגלים, וגם המשכת הסטטוס-קוו נפסלה מבחינה אנגלית, וגזירת מיעוט על הישוב היהודי מתכחשת להתחייבויות בין-לאומיות ומפקירה את העם היהודי – מה המוצא? אין זה פלא, איפוא, שהועדה, לאחר שבחנה ופסלה את שלושת הפתרונות הנ”ל, הגיעה לידי מסקנה רבולוציונית והציעה לחלק את הארץ ולהקים בה שתי מדינות עצמאיות, אחת של היהודים, ואחת של הערבים.

הצעת הועדה הסעירה את הרוחות בקרב העם היהודי כאשר לא הסעיר שום דבר במשך מאות ואלפים שנה. יש רואים בהצעה זו חורבן הציונות – ויש רואים בה אתחלתא דגאולה.

הצעה מסוג זה אי-אפשר שלא לברר באופן יסודי ומקיף. אולם לפני בירור ההצעה יש לעמוד בקיצור על הדו“ח בכללו. ספר זה שפירסמה הועדה המלכותית על א”י היא תעודה ממלכתית ממדרגה ראשונה, וגם בספרות הציונית אין כתבים רבים העולם בחשיבותם על ההרצאה הזאת של ועדת פיל.

**

הדו"ח של הועדה המלכותית מכיל שלושה חלקים. החלק הראשון נקרא בשם “הפרובלימה” ודן על תולדות הארץ מידי אברהם אבינו עד גמר המאורעות של 1936. החלק השני נקרא בשם “דרך ביצוע המנדט” ודן על הפקידות, הבטחון, הקרקע, העליה, חינוך, שירותי-ציבור אחרים, עבר-הירדן, שלטון עצמי. החלק השלישי נקרא בשם “אפשרות סידור מתמיד” ודן בקוים כלליים על תכנית החלוקה.

אם-כי מרכז-הכובד מונח בחלק האחרון, הקצר מאוד, יש לנו ענין רב גם בשני חלקיו הראשונים. מסקנות הועדה כידוע נתקבלו פה-אחד, ועל הדו“ח חתומים כל ששת חברי הועדה. אולם כשקוראים בעיון את שני החלקים הראשונים נראה כאילו נכתבו על-ידי אנשים שונים. החלק הראשון כתוב בשאָר-רוח, והוא שופע הוקרה וכבוד לציונות ולמפעל היהודי בארץ. החלק השני עושה רושם כאילו נכתב בידים לא-ידידותיות, ומסקנותיו גרועות מ”הספר הלבן" של פספילד¹.

**

ביחס לעליה מוצע שתיקבע למפרע כמות שנתית לעליה יהודית, על יסוד של “מכסימום פוליטי” לכל סוגי העולים. לחמש השנים הבאות יהיה המכסימום 12,000 לשנה, ובשום תנאי לא תעלה העליה במשך שנה אחת על מספר זה. אולם אין העליה מחויבת להגיע למכסימום זה. הנציב העליון יוכל בכל פעם להפחית את המספר, אם לדעתו אין יכולת-הקליטה הכלכלית מגיעה עד 12,000. אולם לא יתחשבו עם יכולת-הקליטה הכלכלית, אם זו תחייב עליה למעלה מהמכסימום הפוליטי. העליה היהודית תצומצם איפוא כפלים: גם במידה פוליטית וגם במידה כלכלית. ורק המינימום של שתי המידות יורשה.

הועדה מנמקת את ההגבלה הכפולה של העליה בהסברה זו: “היתכן הדבר שממשלת-המנדט תחויב להרשות עליה גדולה לארץ בלי לקחת בחשבון את האיבה המתגברת המתגלה מזמן לזמן במהומות-דמים – וכלום דבר זה הוא לטובת הבית-הלאומי עצמו? האם רוצה העם היהודי שא”י תקלוט מכסימום של יהודים שיכולים להסתדר בארץ מבחינה כלכלית – אם התוצאה תהיה מרד ודיכוי מתמיד?" (סעיף 74, פרק י'). ומתוך כך מציעה הועדה לבטל את ההבטחה המפורשת שניתנה באגרת מקדונלד לד"ר ויצמן, כי “השיקולים היחידים הקובעים את גבול יכולת-הקליטה הם שיקולים כלכליים בלבד”, וכי לדעת הועדה אין להתעלם מיחס-האיבה של הערבים לגידול העליה, ועל הממשלה להתחשב לא רק בגורמים כלכליים, אלא גם בגורמים פסיכולוגיים ופוליטיים. אולם באותו פרק סותרת הועדה את הבסיס התיאורטי לעיקרון החדש, וקובעת בעצמה שאפילו ההגבלה החדשה אינה עלולה לסלק את “יחס האיבה” של הערבים.

“העליה, אומרת הועדה, היא בלי ספק הגורם הראשי בבעיה הארצישראלית. כל מי שלא בחן מקרוב את המצב יוכל לדמות שאיזו הגבלה של העליה עלולה לפתור במידה רבה את השאלה. לדעתנו אין הדבר כך, ואין אנו רואים בהצעתנו אלא פּאַליאַטיב. היא לא תסלק את “קובלנת” הערבים בנידון זה ולא “תמנע את הישנותה”. כי בעיני הערבים הבית-הלאומי העברי הוא כבר עכשיו גדול מדי. ארבע מאות אלף הוא חלק עצום של ישוב המונה רק 1,300,000. בחינוכו וביזמתו, בשיטות-העבודה המודרנית שהוא נוקט ובהון העומד לרשותו, בסיוע שהוא מקבל מהעולם היהודי שמחוצה לו, עולה היהודי הבינוני פה-כמה על הערבי הבינוני. אבל אין זה העיקר. הקושי היה תמיד, וקושי זה יתמיד כל זמן שהמנדט קיים, שקיום הבית-הלאומי, ותהא מידתו אשר תהיה, חוסם את הדרך בפני הערבים להגיע לידי אותו המעמד הלאומי שהגיעו אליו, או עומדים להגיע אליו בקרוב, כל הערבים האחרים באסיה” (סעיף 98, פרק י').

אם כן, נשאלת השאלה: מה הועילו חכמים בגזירתם? אם הגבלת העליה באה רק למען הרגיע את הערבים, והועדה יודעת שגם עליה מוגבלת אין בה כדי להרגיע – מה טעם יש בהגבלה אפילו מבחינה בריטית?

**

גם בשטח הקרקע מציעה הועדה הגבלות קשות. באיזורים מסוימים וביחוד בהרים יאָסר בכלל על יהודים לרכוש קרקע ולהתישב. אם איסור זה מתנגד למנדט – יש לדעת הועדה לשנות את סעיפי המנדט למען הכשר הגבלה זו (סעיף 13, פרק ט'). גזירה זו אינה מוצעת מפני שההתישבות היהודית הזיקה לערבים. להיפך, הועדה קובעת ש“עד היום נהנה הפלח, והערבי בכללו, גם מפעולת האדמיניסטרציה הבריטית וגם ממציאות היהודים בארץ. שכר-העבודה עלה, רמת-החיים הוטבה, עבודה בכבישים ובנינים נמצאה בשפע. בעמק-החולה סיגלו לעצמם כמה ערבים שיטות-עבודה מתוקנות”. ואף-על-פי-כן מציעה הועדה שלא רק תוגן בקפדנות יתירה הזכות של כל אריס או פלח ערבי במקרה של העברת קרקע מערבים ליהודים, אלא ש“מכירת קרקע ליהודים תורשה רק אם אפשר להחליף את העיבוד האכסטנסיבי באינטנסיבי, מה שיתכן רק בעמקים, ולא בהרים, בכל אופן לא בתקופה הנוכחית” (סעיף 64, פרק ט'). “גם התישבות היהודים בעמקים תורשה רק בהגבלות מסוימות” (סעיף 3, פרק י"ט).

**

בשטח הפוליטי מציעה הועדה שתוקם סוכנות ערבית בירושלים ובלונדון, שתהא מקבילה במעמדה לסוכנות היהודית, ותהיינה לה אותן הזכויות והסמכויות שיש לסוכנות היהודית לפי סעיף 4 של המנדט. לסוכנות הערבית הזאת תהיה הזכות לייעץ לממשלה איך “להבטיח שהעליה היהודית לא תפגע בזכויות ובעמדה של חלקי הישוב הלא-יהודי” (סעיף 6 של המנדט). סוכנות זו “תהא מורכבת לא רק מערבי א”י, אלא תכלול גם נציגים מעבר-הירדן, עיראק, סעודיה, סוריה ואולי גם מצרים" (סעיף 109, פרק ו').

הועדה אינה מציעה להקים לתחיה את תכנית המועצה המחוקקת. לעומת-זאת היא מחייבת הקמת מועצה מייעצת, שרוב חבריה יהיו נבחרי הציבור. המועצה תוכל רק לפנות לממשלה בהצעות ודרישות אך לא תוכל לחוק חוקים או לדון בעניני תקציב (סעיף 12, פרק י"ח). הועדה לא קיבלה את הרעיון של פּאריטט, מפני שאינו הולם שלטון דימוקרטי ורפרזנטטיבי, ואין בכוח משטר פּאריטטי לשבּח את היחסים בין שני העמים, והעיקר מפני שהערבים לא יסכימו לפּאריטט בשום תנאי (סעיפים 8, 9, 10, פרק י"ח).

**

הועדה דחתה גם את כל דרישותינו בנוגע לעבר-הירדן. הועדה ציינה את העובדה בעבר-הירדן, התופס שטח של 24,000 מיל מרובע, יש לו רק ישוב מאומד של 320,000 נפש, זאת אומרת: בעוד ששטח עבר-הירדן הוא כמעט פי שנים וחצי מזה של מערב א“י, ישובו הוא רק כרבע מזה שבמערב. ולדעת הועדה יש מקום בעבר-הירדן לישוב גדול הרבה יותר, אם רק הארץ תפותח. אולם הפיתוח יעלה ביוקר, והתנגדות הערבים בעבר-הירדן לעליה יהודית אינה פחות מרה באשר במערב. סעיפי הבית-הלאומי שבמנדט אינם חלים על עבר-הירדן. יתר על כן, ממשלת עבר-הירדן הוכרה עצמאותה, ואם-כי הנציב העליון זכאי “לייעץ” לממשלת עבר-הירדן – אין להניח שהוא יעמוד על “עצתו” בשאלה העליה היהודית. “אפשרות הרחבת הבית הלאומי ע”י עליה לעבר-הירדן מושתת על ההנחה הישנה של הסכם בין היהודים והערבים. אם בין היהודים והערבים בא”י תוקם הרמוניה, יתכן שערבי עבר-הירדן ישלימו, ואולי גם יקדמו ברצון, את העליה היהודית. אולם כל עוד נמשך ריב היהודים והערבים בארץ – אין להניח שהם יגיעו לידי הסכמה במקום אחר. והדלת בעבר-הירדן, כבמדינות ערביות עצמאיות אחרות, תיפתח ליזמה היהודית רק בה-במידה שיתגברו יחסי-ידידות בארץ-ישראל" ( סעיף 7, פרק 11).

אלו הן המסקנות הראשיות והעיקריות של הועדה בחלק השני של הדו"ח. אף פעם לא הוצעו גזירות יותר קשות ולא נשמעו משפטים יותר חמוּרים להצר ולצמצם את מפעלנו בארץ.

**

ואף-על-פי-כן אין לקפח את זכות הועדה. ספר הדו"ח בחלקו הראשון כולל סקירה היסטורית מזהירה, כתובה בכשרון רב ובהבנה יתירה, על תולדות הארץ והעם היהודי, על הקשר ההיסטורי בל-ינתק בין ישראל וארצו, על מצוקת היהודים בגולה והשאיפה הציונית, על הישוב והמפעל הציוני בארץ. גם בספרות הציונית המובחרת אין למצוא הרבה דברים שאפשר להעמידם בשורה אחת עם הרצאה זו של הועדה המלכותית. היצירה הנצחית שהקים עם ישראל במולדתו והירושה הגדולה אשר הוריש לאנושות, קשיות-העורף שבה דבק ישראל בארצו גם לאחר חורבנה והתקוה שנשא בלבו כל הדורות לשוב ולבנותה, – כל אלה מצאו את ביטוים הקולע והממצה בסקירה רשמית זו.

“בכל תפוצותיהם בעולם לא שכחו היהודים את ארצם – הדת היהודית ופולחנה מושרשים בזכרונות אלה, והאהבה ל”ארץ ישראל" (עברית במקור), ענוּת ההליכה בגולה מפעפעת בכל המחשבה הישראלית החילונית – – – מיטב השירה העברית שנכתבה בגולה כפרקי התהילים בגלות-בבל שופעים ערגה לשוב לציון. והקשר לא היה רוחני ושכלי בלבד. יהודים היו יושבים תמיד או כמעט תמיד בארץ, גם לאחר החורבן. בימי שלטון הערבים היו קהילות יהודיות חשובות בערים העיקריות. בתקופת נוסעי-הצלב ובימי האינבזיה המונגולית כמעט שנשמדו – אבל לא לגמרי. – עולים חדשים באו מזמן לזמן, מספרד במאה השש-עשרה, ממזרח-אירופה במאה השבע-עשרה, – – – הקיום המתמיד של יהודים בארץ, אם-כי מספרם היה קטן, היה לו ערך כביר לכל היהדות. המוני ישראל, דלים וחשוכים, בגיטאות של מזרח-אירופה, הרגישו שהם מיוצגים כביכול על-ידי שארית-עמם זו, השומרת על אחיזה בארץ עד בוא הגואל". (סעיפים 22–23, פרק א').

הועדה עומדת לא רק על השרשים ההיסטוריים של הציונות אלא הבינה והסבירה גם את גורמיה המודרניים ותכנה החיובי: תגבורת האנטשמיות, הכרח ההמונים להגר, ההכרה שהאמנסיפציה וההתבוללות אין בכוחן לפתור את השאלה, תסביך-הנחיתות הכרוך במעמד של מיעוט, הרצון לגילוי הגניוס היהודי בקרקע המולדת, יצירת סביבה לאומית ותרבות לאומית, מפלט מ“חיי-מיעוט” לקיום עצמאי (סעיפים 25–28, פרק א').

אף פעם מקודם לא ניסתה ועדת חקירה רשמית, לא-יהודית, להעמיק חקר בתולדות הרעיון הציוני ולהגיע עד שרשיו כאשר ניסתה והצליחה הועדה המלכותית. לנו הציונים לא גילתה הועדה, כמובן, שום חדשות; אולם דו"ח זה נועד בשביל הקהל האנגלי והאירופי, ומבחינה זו עשתה לנו הועדה שירות רב וגדול שקשה להגזים בערכו.

**

והדבר שעשתה הועדה לרעיון הציוני – עשתה גם למפעל הציוני. הערכה והוקרה כזו למפעלנו ולעבודתנו בארץ לא שמענו אף פעם משום מקור רשמי אנגלי – אם לא להכניס בחשבון את הדו"ח על חמש שנות כהונתו של הרברט סמואל, הנציב היהודי בארץ.

כיבושי היהודים בארץ, בכפר ובעיר, בחרושת ובחקלאות, במשק ובתרבות, בחינוך ובארגון, בחומר וברוח – תוארו ביד אמונה ומתוך אהדה בלתי-מוסתרת: “אי-אפשר – אומרת הועדה – לכל מסתכל בלתי-משוחד לראות את הבית-הלאומי ולא לרצות בהצלחתו. הוא הגדיל לעשות להקלת סבל-ישרים, הוא מגלה כל-כך הרבה מרץ ויזמה – ומסירות לענין הכללי. במידה שאנגליה סייעה ליצירתו, אנו טוענים יחד עם הלורד בלפור, שבאותה המידה לכל-הפחות הראתה הנצרות את עצמה ש”אין היא שוכחת לגמרי את העוול אשר עשתה" (סעיף 22, פרק ה').

הועדה גם אינה מתעלמת מהברכה שהמפעל היהודי הביא לארץ כולה ולתושביה הערבים.

"לאחר שבּחַנו את ההוכחות בשאלה זו שהוגשו לנו גם בעל-פה וגם בכתב, על-ידי נציגי היהודים, הגענו למסקנות הבאות:

א. ההון היהודי הרב שזרם לארץ הפרה בדרך-כלל את החיים הכלכליים של הארץ כולה.

ב. התרחבות החרושת הערבית ומטעי-ההדר הערביים מוּמנו במידה רחבה בהון שנתקבל מהיהודים.

ג. הדוגמא היהודית השפיעה במידה רבה להשבחת החקלאות הערבית וביחוד של מטעי-ההדר.

ד. הודות ליזמה ולפיתוח של היהודים נתרבתה העבודה לערבים בשטחי העיר, וביחוד בנמלים.

ה. השבחת הקרקע ויבּוש הביצות שנעשו במושבות היהודיות הביאו ברכה לכל הערבים שבסביבתן.

ו. מוסדות שהוקמו בקרנות יהודיות לשמש בעיקר את הבית-הלאומי, שימשו גם את הישוב הערבי. “הדסה”, למשל, מטפלת בחולים ערבים, ומגישה להם עזרה, בבית-החולים לחולי-שחפת בצפת ובמוסד הרדיולוגיה בירושלים; פלחים מתקבלים במרפאות של קופת-החולים החקלאית, והיא עושה הרבה לטובת הילדים של אמהות ערביות.

ז. הברכה הכללית שהשפיעה העליה היהודית לטובת הערבים בולטת במיוחד בשטחים עירוניים שהושפעו ממפעל-הפיתוח היהודי. ההשוואה בין מספרי המפקד בשנת 1922 ושנת 1931 מוכיחה, שהגידול הערבי באחוזים למאה לפני שש שנים היה בחיפה 86, ביפו 62, בירושלים 37, בשעה שבערים ערביות טהורות, כגון חברון ושכם, היה הגידול רק 7, ובעזה היתה הפחתה ב-2 אחוזים. מסקנתנו היא איפוא, שבדרך-כלל קיבלו הערבים את חלקם במדרגה הגונה בברכה החמרית שהעליה היהודית הביאה לארץ. התחייבויות המנדט בנידון זה נתמלאו. המצב הכלכלי של הערבים בכללו, לא נפגע עד כה ע“י הקמת הבית-הלאומי”. (סעיפים 32–34, פרק ה').

כשאנו נזכרים בקטרוגים ובעלילות שהעלו ועדות-החקירה הקודמות בדיבת הנישול והפגיעה בעניני הערבים – שהתפשטה באנגליה אחרי ועדת-שאו – אין אנו יכולים להישאר כפויי-טובה לועדה המלכותית, שהשמיעה סוף-סוף את האמת מארץ-ישראל במלים ברורות, נאמנות – ומוסמכות.

**

חשיבות רבה נודעת להרצת הועדה השטח הפוליטי: בפעם הראשונה שמענו ממקור רשמי מה היתה כוונתה האמיתית של הצהרת-בלפור, ולמה התחייבה הממשלה האנגלית כלפי העם היהודי, מה היה השטח הטריטוריאלי שעליו חלה הצהרת בלפור ומה היתה המשמעות הפוליטית של הבית-הלאומי.

לאחר שהועדה מספרת על תולדות ההצהרה – היא מבררת את מובנה:

"הרשינו לבדוק את התעודות המתיחסות לשאלה זו, וברור לנו שהמלים “יסוּד בית לאומי בארץ-ישראל” נתקבלו כפשרה בין אותם מיניסטרים שהתכוונו להקמת מדינה יהודית בעתיד ובין אלה שלא התכוונו לכך. ברור בכל אופן שממשלת הוד מלכותו לא יכלה להתחייב על הקמת מדינה יהודית. היא רק יכלה לקחת על עצמה לסייע לגידול “הבית”. ודבר זה יהיה תלוי בעיקר בשקידה וביזמה של היהודים – אם הבית יגדל עד כדי היותו למדינה. מר לויד ג’ורג', שהיה ראש הממשלה באותו זמן, העיד בפנינו כי:

“הרעיון היה, וזה היה הפירוש שניתן לדבר באותו זמן, שמדינה יהודית לא תוקם מיד ע”י חוזה-השלום בלי תשומת-לב לרצונו של רוב התושבים. מאידך גיסא, היה בדעתנו שאם הגיע הזמן להעניק מוסדות מייצגים לארץ-ישראל, והיהודים בינתיים יעָנו להזדמנות, שניתנה להם ברעיון הבית-הלאומי, ויהיו לרוב מוחלט בארץ – תהיה אז א“י לקהיליה (קומונוולת) יהודית”.

ממשלת הוד מלכותו הכירה באופן זה שמדינה יהודית עלולה במשך הזמן להתכונן, אבל לא היה ביכלתה לומר שדבר זה יקום, ועוד פחות מזה יכלה להביא לידי מדינה מתוך רצונה-היא בלבד. המנהיגים הציונים מצדם הכירו שיסוּד מדינה יהודית בעתיד לא הוצא מגדר הכרזת-בלפור, וכך הובן הדבר גם במקומות אחרים. “בּרי לי” – אמר הנשיא וילסון ב -3 במרס 1919 – “שמדינות בעלות-הברית, בהתאם גמור עם ממשלתנו אנו ועם עמנו, הסכימו לכך שבא”י יונחו היסודות לקהיליה יהודית" (סעיפים 20–21, פרק ב').

הועדה מציינת כי האמיר פייסל, שייצג את הערבים בועידת-השלום הסכים להצהרת-בלפור, ובחוזה עם ד"ר וייצמן הבטיח קואופרציה “בין המדינה הערבית ובין ארץ-ישראל”, וסיוע לעלית יהודים בקנה-מידה רחב לארץ ויישובם המהיר על הקרקע.

כשהועדה מגיעה בסקירתה ההיסטורית ל“ספר הלבן” של צ’רצ’יל משנת 1922, היא קובעת עובדה פוליטית רבת-חשיבות:

“הגדרת הבית-הלאומי (שניתנה ב“ספר הלבן”) נתפרשה לפעמים כאילו היא מונעת יסוּד מדינה יהודית. אבל, אם-כי הניסוח היה מכוּון במפורש לשכּך עד כמה שאפשר את התנגדות הערבים לבית-הלאומי, אין ב”ספר הלבן" כל דיבור שיש בו כדי לאסור בעתיד יסוּדה של מדינה יהודית, ומר צ’רצ’יל בעצמו העיד בפנינו שאיסור זה לא עלה במחשבה. השקפה זו כמובן היתה גם נחלת ההסתדרות הציונית, וההנהלה הציונית, לאחר שבחנה את “הספר הלבן”, הודיעה, “שהפעולות של ההסתדרות הציונית ינוהלו בהתאם לקו שנקבע בו”. אחד הטעמים שלא נרמז בפומבי דבר המדינה בשנת 1922, הוא אותו הטעם שלא נרמז הדבר בשנת 1917. הבית-הלאומי היה עדיין בבחינת נסיון. רק כ-16,000 יהודים עלו לארץ בשנות 1920–21, האוכלוסים הערבים מנו בערך 600,000 נפש. ונראָה אז שזמן רב יעבור עד שהיהודים יגיעו לידי רוב בארץ. – ורק עם הגידול הרב של כמות העליה היהודית בשנים האחרונות הופיע סיכוי ריאלי של מדינה יהודית באופק הפוליטי". (סעיף 39, פרק ב').

בכל המסמכים הרשמיים שהופיעו עד עכשיו מצד אורגנים של הממשלה זוהי הפעם הראשונה שניתן פירוש זה להצהרת בלפור ולמובנו הפוליטי של בית-לאומי. הועדה גם קובעת במלים ברורות את הטריטוריה שעליה חלה הצהרת בלפור: “השטח שבו יוקם הבית-הלאומי היה, בימי מתן הצהרת-בלפור, צריך להיות כל ארץ-ישראל ההיסטורית, והציונים היו מאוכזבים קשה כשעבר –הירדן נחתך משטח זה בהתאם לסעיף 25 של המנדט” (סעיף 42, פרק ב').

עד עכשיו היינו רגילים לראות בתעודות הרשמיות פירושים מצמצמים ומגבילים את זכויותינו, בפעם הראשונה זכינו לשמוע מפי ועדה מלכותית אנגלית שההבטחה אשר ניתנה לעם היהודי כללה, אם גם לא התחייבה במפורש, את האפשרות להיות לרוב ולהקים מדינה יהודית עצמאית, ולא בחלק אחד של הארץ, אלא בארץ-ישראל ההיסטורית – שגבולותיה אמנם אינם מסוימים ובתקופות שונות נתחלפו ונשתנו, אבל אין ספק שהם כוללים את עבר-הירדן, לא רק זה שניתן לשלטונו של עבדאללה, אלא גם החלק הצפוני מעבר לנהר ירמוק שנמסר למנדט צרפתי.

**

הועדה גם מדגישה, שבאישור המדינות של הצהרת-בלפור נתנו מדינות-הברית תוקף ל“הכרת הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ-ישראל ולנימוקים לחידוש ביתו הלאומי בארץ הזאת”, ומשום כך אין המנדט הארצישראלי דומה למנדטים של סוריה והלבנון ולמנדטים של עיראק, – שאף הם, כמנדט הארצישראלי, הם מסוג א'. “א”י שונה משאר הפרובינציות שנקרעו מתורכיה. היא יחידה במינה, גם מפני היותה הארץ הקדושה לשלוש דתות וגם מפני שהיא המולדת ההיסטורית של היהודים. הערבים היו בתוכה מאות בשנים, אך זה זמן רב חדלו לשלוט בה, ומפני אָפיה המיוחד אין הם יכולים לתבוע את השלטון עליה באותה מידה שהם יכולים לתבוע שלטון בסוריה או בעיראק“. בדבּרו בבית-הלורדים ב-27 ליוני 1923 הכריז לורד מילנר על עצמו “כתומך נמרץ של מדיניות פרו-ערבית”. “אני מאמין בעצמאות של ארצות ערב – – – אני נושא נפשי לפדרציה ערבית”, אבל הוא הוסיף: “אין לעולם לראות את א”י כראותנו את שאר הארצות הערביות. אין אתם יכולים להתנכר להיסטוריה ולמסורת שבדבר. אין אתם יכולים להתעלם מהעובדה שהיא עריסת שתי הדתות הגדולות שבעולם. – – ואין להניח שגורל הארץ יוכרע מתוך רשמים ורגשות זמניים של הרוב הערבי בארץ זו בשעה הנוכחית” (סעיף 48, פרק ב').

**

אחרי כל אלה הגיעה הועדה לידי מסקנה – שהמנדט לא ניתן להגשמה, ויש לחלק את הארץ ממערב הירדן לשני חלקים בלתי-שוים, על-מנת להקים בחלק הקטן בצפון הארץ ומערבה מדינה יהודית, ובחלק הגדול – ממזרח ומדרום יחד עם עבר-הירדן – מדינה ערבית. להצעה זו מוקדש החלק השלישי של הדו"ח. כיצד נעשתה הקפיצה הזאת?

בסעיפים האחרונים של החלק הראשון מסכּמת הועדה את דעתה על המנדט, ובסיכום זה נמצא במפתח למסקנה המפתיעה של הועדה:

"– – הכרת זכויות היהודים שלובה בהכרת זכויות הערבים. הוכר שהיהודים נמצאים בארץ בזכות. יש לסייע למיעוט היהודי הקטן לגדוֹל על-ידי עליה. הקלת יסודו של הבית-הלאומי היתה להתחייבות בין-לאומית המוטלת על בעלת המנדט. המנדט גם הטיל התחייבויות ספציפיות כלפי הערבים. אין לפגוע בזכויותיהם הדתיות והאזרחיות ובמעמדם תוך כדי עליה והתישבות על הקרקע. ברם, קבלת ההתחייבויות הספציפיות והשליליות כלפי הערבים לא פטרה כמובן את ממשלת-המנדט מההתחייבויות הכלליות והפוזיטיביות הכלולות בפיסקה הראשונה של ההקדמה ובסימן הראשון של סעיף 22 מספר-הברית. כשם שתביעות הערבים כפופות לזכויותיהם של אחרים – כך הוא הדין לגבי תביעות היהודים.

ברור איפוא שמדיניות הכרזת-בלפור נעשתה כפופה לביצוע של שיטת המנדטים משנת 1919, מתוך אמונה שההתחייבויות שנקבעו על-ידי כך כלפי הערבים והיהודים לא תהיינה סותרות זו את זו. אמונה זו עדיין עמדה בתקפה כשנתאשר נוסח המנדט על-ידי מועצת חבר-הלאומים בשנת 1922. המנהיגים הערבים כבר גילו אז את איבתם למנדט ולכל הכרוך זו, אלא שהיתה סברה כי איבה זו תחלש במרוצת הזמן ותחלוף כליל.

מר צ’רצ’יל דיבר על “הצהרות המדיניוּת שלו”² כעל בסיס שעליו יכּון, לפי אמונתו, “רוח של קואופרציה”. והיסוד לאמונה זו בהתאמת ההתחייבויות לא היה פחות ברור. היתה אז הנחה שיסוּד הבית-הלאומי יביא בעקבותיו הפרחת הארץ כולה. היה זה חלק חיוני של היעוד הציוני להחיות את הארץ, לתקן ע"י עבודה עברית, כשרון עברי והון יהודי את ההריסות שמאות שנות-עזובה גרמו לארץ. מזה יהנו ערבים כיהודים. הם ימצאו כי הארץ הידועה להם משכבר הימים כדלה ונחשלה, נוחלת במהירות ברכות העושר של תרבות המערב. על יסוד הנחה זו היו סבורים שחששות הערבים ומשפטיהם הקדומים יסולקו בהדרגה.

מן ההכרח שהיה צריך להיות ברור מלכתחילה שאם הנחה יסודית זו תתבדה יווצר מסך מסובך (Awkward) שיקשה בלי-ספק על ביצוע המנדט בכל חלקיו ואף יסבך בהרבה את שאלת סיומו. דבר אחד הוא לטפח עליה יהודית מתוך סיכוי שהעליה תביא סוף-סוף לידי יצירת רוב יהודי ותקומת מדינה יהודית בהסכמת הערכים או לכל-הפחות בהשלמתם, אולם דבר אחד לגמרי הוא, אם מתכוונים להפוך בכוח את א“י למדינה יהודית, ולו גם בעתיד הרחוק, בניגוד לרצונם של הערבים. דבר זה ודאי שמפיר את רוח שיטת-המנדט וכוונתה. פירושו של דבר שמונעים הגדרה עצמית לאומית כל עוד הערבים הם רוב, ומעניקים אותה רק כשיהודים נעשים לרוב. פירושו של דבר, ששוללים מהערבים את האפשרות לעמוד על רגליהם, ושעל צד האמת הם הוצאו כסחורה עוברת מיד ליד, לאחר תקופה של סכסוך, מתוך ריבּונות תורכית לריבּונות יהודית. אמנם, נכון הדבר שלאור ההיסטוריה אין לראות בשלטון היהודים בארץ שלטון זר באותו מובן שהשלטון התורכי היה זר. אולם ההכרה הבין-לאומית בזכותם של היהודים לשוב למולדתם הישנה אינה נושאת בתוכה את הזכות של היהודים לשלוט בערבי ארץ-ישראל נגד רצונם. הטענות של לורד מילנר נגד שלטון ערבי בא”י חלות במידה שוה על שלטון יהודי" (סעיפים 49–51, פרק ב').

**

ברור שהועדה מערבבת כאן – ביודעים ובלא-יודעים – שני מושגים שונים בתכלית: תביעות הערבים וזכויות הערבים. היא מחליפה לצורך מסקנתה את שאיפות ערבי א" בהתחייבויות שאנגליה קיבלה על עצמה כלפי ערבי א“י. הניגוד שהועדה מוצאת בין “הבית-הלאומי” ובין שאיפות הערבים לעצמאות – אינו ניגוד בין ההתחייבויות שנוטלו על אנגליה כלפי היהודים וכלפי הערבים. שאיפת הערבים להפוך את א”י למדינה ערבית סותרת בלי כל ספק את הבית-הלאומי, המנדט והצהרת-בלפור. אבל אנגליה לא נתחייבה אף פעם למלא שאיפה זו, להיפך, הממשלה האנגלית הודיעה וחזרה והודיעה שהבטחות מק-מהון³ לא חלו על א“י. בהצהרת-בלפור ובמנדט נתחייבה אנגליה אך ורק לשמור על זכויותיהם הדתיות והאזרחיות של הלא-יהודים שלא יפגעו תוך כדי הקמת הבית-הלאומי ע”י העליה וההתישבות היהודית. הצהרת-בלפור והמנדט אינם תולים את הקמת הבית-הלאומי בהסכמת הערבים, והועדה מודה בפירוש – עובדה זו היא ידועה – שעוד לפני אישור המנדט היה ידוע גם באנגליה וגם בחבר-הלאומים שהערבים מתנגדים לבית-הלאומי. הטענה המוסרית של הועדה נגד העברת הערבים מרבּונות תורכית לרבּונות יהודית מתעלמת מהעובדה שלאחר המלחמה קיבל העם הערבי עצמאות בחצי אי-ערב, עיראק וסוריה, ושא"י היא לגבי העם היהודי בבחינת כבשת-הרש. הרוב המכריע על העם הערבי הועמד ברשות עצמו, וארץ-ישראל היא הארץ היחידה בעולם שהעם היהודי נמצא בתוכה “בזכות”. והטענות של לורד מילנר נגד שלטון הערבים אינן חלות במידה שוה על היהודים, מפני שאין מצב היהודים דומה למצבם של הערבים, ורק מפני המצב המיוחד של היהודים והקשר ההיסטורי שלהם עם ארץ-ישראל – רק עם ארץ-ישראל – הכירה אנגליה והכיר חבר-הלאומים בזכות היהודים לשוב לארץ ולכונן בה מחדש את “ביתו הלאומי”, שלפי עדותה המוסמכת של הועדה פירושו – אפשרות ליצירת רוב יהודי בארץ. ההנחה שיסוד הבית-הלאומי יביא בעקבותיו הפרחת הארץ כולה ויעניק ברכה גם לערבים – הנחה זו נתאמתה והועדה מעידה על כך בספרה.

**

הועדה עצמה בלי-ספק הרגישה בחולשת נימוקיה הפורמליים. הבסיס האמיתי של הועדה למסקנתה היסודית בדבר אי-האפשרות להגשים את המנדט הוא לא יורידי, אלא פוליטי, והוא מונח לא בניגוד שבין ההתחייבויות כלפי היהודים והערבים – אלא בהתנגדות הערבים בכוח לעליה יהודית המצריכה שימוש בכוח למען דכא את ההתנגדות הזאת, ואי-הרצון של אנגליה להשתמש בכוחה למטרה זו. הועדה מודה שהיה ביכלתה של אנגליה לדכא את הטירור הערבי:

“מגוחך הוא להניח שזהו למעלה מיכלתה של ממשלת הוד מלכותו לטפל במרד כה פעוט וכה לקוי בציודו לצרכי מלחמה מודרנית. – – – אנו מעיזים לחשוב שדעת-הקהל היהודית בעולם, אם תדע ותבין בבהירות כזו כפי שאנו מבינים, שהמדיניות הנדרשת על-ידי נציגיה, מחייבת שימוש מתמיד בכוח, תהסס אף היא לעמוד בתוקף על קבלת מדיניות זו, אלא אם כן, כפי שאמרנו, תיווכח בפירוש שאין כל דרך אחרת לסיפוק הוגן של שאיפותיה. אמנם, מכשירי-הכוח – הצבא, האוירונים, הפצצות, מכונות-היריה – הם בריטיים. מן ההכרח שיהיו בריטייים, כי ממשלת הוד מלכותו לא תוכל לעמוד מן הצד ולהניח ליהודים ולערבים להכריע את ריבם בקרב. אבל אין דבר זה מעלים מעיני היהודים את המציאות האכזרית של דיכוי. ואם אפשר להוכיח שיש אפשרות הוגנת לפתור את השאלה בדרכים אחרות, אנו מאמינים שרוח הציונות, כפי שאנו מבינים אותה, תתקומם נגד השימוש בכוח, וביתר שאת, לאחר שהכוח אינו כוחה”… (סעיף 77, פרק ה').

לא הסתירה ההגיונית והמשפטית שבמנדט, אלא ההכרה שהגשמת המנדט כרוכה במשך הרבה שנים בשימוש בכוח צבאי לדכא את ההתקוממויות החוזרות ונשנות – זהו הנימוק האמיתי של מסקנת הועדה שאין המנדט ניתן להגשמה, ושאין דרך אחרת לאנגליה לקיים את הבטחותיה ליהודים אלא בחלוקת הארץ ויסוּד שתי מדינות עצמאיות.

**

בטרם אעבור לבירור העיקרי – להצעת החלוקה – עלי לציין במלים אחדות איך קיבלה דעת-הקהל באנגליה, העתונות והפרלמנט, את הדו“ח של הועדה. מיד לאחר הופעת הדו”ח נתפרסם באחד השבועונים בלונדון מאמר של לויד ג’ורג' בשם “הדו”ח הסקנדליוזי“, בו מתח מי שהיה נשיא הממשלה ביקורת חריפה ומרה על הצעת החלוקה ועל כשלון האדמיניסטרציה בארץ שהביאה לידי “סיום מעציב של אחד הנסיונות המבטיחים ועשירי-הדמיון שהמלחמה הגדולה עשתה לאפשרי”. אולם קולו של ל.ג'. היה בודד. כל העתונות האנגלית, מימין ועד שמאל, עתוני השמרנים, הליברלים והפועלים, העתונות היומית הגדולה בלונדון ובערי-השדה, השבועונים והירחונים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, גמרו את ההלל על הדו”ח של הועדה וראו בו את התיאור והניתוח המקיף, היסודי והממצה ביותר של המצב בארץ שהופיע עד היום בלשון האנגלית. לא היה אף עתון חשוב אחד שלא הקדיש מאמר ראשי להערכת הדו“ח, ולא היה כמעט אף סופר אחד שלא סמך ידיו על מסקנות הועדה. נראה היה שדברי הועדה נתקבלו בעם האנגלי כדברי האורים-והתומים. הממשלה הכריזה ב”ספר לבן" שהופיע יחד עם הדו“ח של הועדה, ש”ממשלת הוד מלכותו בממלכה המאוחדת עיינה על-פי הוראת הוד מלכותו בדו“ח של הועדה המלכותית לא”י שנתקבל פה-אחד. הממשלה רואה עצמה תמימת דעים עם הנימוקים והמסקנות של הועדה". פיסקה קצרה זו מסכמת לא רק דעת הממשלה אלא גם את העמדה הכללית של העם האנגלי, במידה שזו באה לידי ביטוח בעתונות. כמעט שום ועדה מלכותית אחת באנגליה לא זכתה אף פעם להסכמה כללית כזו מצד העתונות. דעת הועדה על המפעל הציוני, על הניגוד היסודי שבין שאיפות היהודים והערבים, על אפשרות הגשמת המנדט, נעשו לנחלת הציבור האנגלי.

**

הדו“ח של הועדה נתפרסם, כידוע, בשבעה ביולי; ובעשרים ביולי נתקיים ויכוח בבית-הלורדים שנמשך יומים. למחרת, ב- 21 ליולי, נתקיים ויכוח גם בבית-התחתון שנמשך יום שלם. ישבתי בפרלמנט והקשבתי לויכוחים אלה, – בעשרים ביולי – בבית-הלורדים, בעשרים ואחד ביולי – ב”בית הקהילות", ונדמה היה לי לפרקים שאני נמצא בקונגרס הציוני. מלבד שנים-שלושה נאומים של תומכי הערבים מתוך השמרנים – היה כל הויכוח שופע אהדה לעם היהודי, מחאה נגד האנטישמיות, הוקרה לחזון ולמפעל הציוני.

אולם בשני הבתים נמתחה בקורת חריפה על הצעת החלוקה. השטח הקטן שהוצע למדינה היהודית, הוצאת ירושלים החדשה מתחום המדינה, הכללת הנגב במדינה הערבית, עקירת דגניה ובנותיה מהתחום היהודי – עוררו התנגדות רבה בקרב רוב הנואמים; גם עצם הרעיון של חלוקת הארץ עורר אי-שביעות רצון, אך איש מהנואמים לא הציע אלטרנטיבה אחרת מלבד הלורד היהודי – הרברט סמואל, שאולי יותר ממישהו אחר נושא באחריות לדרך ביצוע המנדט שהגיעה לפשיטת-רגל. גם סמואל לא דרש להמשיך את משטר המנדט – אבל במקום חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית הציע להכניס את א"י לקונפדרציה ערבית ולהגביל את העליה היהודית.

"נראה לי – אמר לורד סמואל – שהיהודים צריכים להיות מוכנים להביא קרבן. עליהם להרגיע את הערבים. אין אנו יכולים להמשיך כך. הם חייבים מפני זה להסכים להגבלת העליה שלא על-פי עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית. הם חייבים לקבל את העיקרון המוצע על-ידי הועדה: התחשבות בשיקולים פוליטיים. איני רואה כל נימוק למה דוקא המספר 12,000. הועדה לא נתנה כל טעם למספר זה. הלורד האציל (פיל) הודיע שזה מספר שרירותי. נראה שהוא נקבע למען שמור של המאזן הנוכחי של האוכלוסים הערבים והיהודים גם בעתיד, אולם הועדה אינה אומרת זאת. היהודים ידָרשו להסכים להגבלה למשך שנים – יתכן לתקופה די-ארוכה – ובמשך התקופה הזאת לא יעלה הישוב היהודי בארץ על אחוז מסוים של האוכלוסים בכללם, אולי 40%, או אחוז מוסכם אחד, אבל זהו האחוז שאני חושב עליו.

היהודים צריכים להסכים ולהכיר בממשות של השאיפות הלאומיות של הערבים, ושהשאיפות הללו ראויות לכבוד ולשיתוף-פעולה מצדם. – –

על היהודים להשתתף עם הערבים כאשר עשו בימים הגדולים של התרבות הערבית, כשמדינאים, פילוסופים ואנשי-מדע יהודים עזרו לערבים להחזיק את לפיד המדע. וגם על אנגליה לעזור לתנועה זו. אכן, חברי הועדה אומרים שדעת-הקהל הבריטית רוחשת אהדה לשאיפת הערבים לקראת תקופה חדשה של אחדות ופריחה בעולם הערבי. ומפני כך הצעתי הראשונה היא הגבלת העליה, והצעתי השניה היא שאנגליה בהסכמת צרפת ובקואופרציה המלאה של התנועה הציונית תתמוך בכל דרך ואופן בהקמת קונפדרציה ערבית גדולה – שלא תיבּנה ביום אחד או בשנה אחת, אלא בהדרגה, ותכלול את חצי-אי ערב של אבן-סעוד, עיראק, עבר-הירדן, סוריה, לבנון וגם פלשתינה. לקונפדרציה גדולה זו תביא פלשתינה עושר רב…".

לורד סמואל הודיע שאינו מדבר בשם איזו הסתדרות שהיא, אבל הוא רמז שהצעתו אינה אימפרוביזציה אלא פרי שיקול רב ודיון עם הצדדים, ברם הוא לא פירש אילו צדדים.

לכבודו של הפרלמנט האנגלי יש לציין שלא נמצא אף תומך אחד בהצעותיו של לורד סמואל. לורד סוינטון, שהיה בעצמו במשך ארבע שנים מיניסטר המושבות (כשנקרא קונליפ-ליסטר) ומשמש עכשיו כמיניסטר-התעופה, השיב ללורד היהודי:“הסבור הוא (סמואל) שימצא אף יהודי אחד שיסכים להגבלת העליה היהודית?”…

בעקב הבקורת החריפה שתכנית-החלוקה של הועדה פגשה בפרלמנט, בקורת שבאה בעיקר מצד ידידי הציונות, נאלצה הממשלה להסיר את הצעתה הראשונה האומרת: “הבית הזה מאשר את הקו של ממשלת הוד מלכותו ביחס לא”י כפי שנקבע בספר-הפקודה מספר 5513“, ובמקומה נתקבלה הצעת-פשרה האומרת: “ההצעות הנכללות בספר-הפקודה מספר 5513 ביחס לא”י יוגשו לחבר-הלאומים למען אַפשר לממשלת הוד-מלכותו, אחרי חקירה מספיקה, להביא לפני הפרלמנט תכנית מסוימת, מתוך התחשבות מלאה בכל הריקומנדציות של ספר-הפקודה”.

**

הויכוח בפרלמנט ערער הרבה את תכנית-החלוקה שהציעה הועדה: גם בהודעתה הראשונה לא נתחייבה הממשלה על כל פרטי הצעת הועדה, ואף הועדה עצמה לא ראתה את הצעתה כבלתי-נתונה לשינויים ותיקונים. החלטת הפרלמנט אמנם לא שללה במפורש את תכנית הועדה, אבל לא נתנה לה גם כל אישור, אלא הטילה על הממשלה לאחר קבלת סמכות פרינציפיונית מאת חבר-הלאומים, להגיש מחדש לפרלמנט “תכנית מסוימת” שתקח בחשבון את הריקומנדציות שקיבלה הממשלה ב“ספר הלבן” (ספר הפקודה מספר 5513). הצעת הועדה המלכותית אינה לפי-שעה אלא חומר אשר בו תשתמש הממשלה, כראות עינה, כשתבוא להתקין תכנית חדשה. הקונגרס לא יוכל איפוא עדיין לומר כן או לא להצעת הועדה – אם גם הרוב בקונגרס, כפי שנראה לי, יקבל את רעיון המדינה של הועדה. מתוך התגובה של העם עד עכשיו ברור לי שרוב העם היהודי – ואני שייך לרוב זה – מחייב את הקמת המדינה היהודית, אם-כי רק בחלק אחד של הארץ. אבל לפי-שעה אין עדיין הצעה מסוימת שממשלת-המנדט התחייבה עליה ויש לה סמכות הפרלמנט האנגלי וחבר-הלאומים. תכנית הועדה היא רק בגדר הצעה, אבל לפי-שעה זוהי ההצעה היחידה, ויש לברר מה יש בהצעה זו מן החיוב ומה מן השלילה.

**

אתחיל מהשלילה:

א. ביטול המנדט והצהרת-בלפור גם לגבי כל ארץ-ישראל המערבית.

ב. הקמת מדינה ערבית עצמאית שתכלול את כל עבר-הירדן, כמעט כל הנגב (שטח של 12,500,000 דונם במספרים עגולים) וכשמונה מיליון דונם במערב א“י מחוץ לנגב. מלבד האוכלוסים שבעבר-הירדן (קצת למעלה מ- 300,000 נפש) יכנסו למדינה הערבית במערב א”י כ- 550,000 נפש. מדינה זו תקבל תמיכת אנגליה לכניסה בחבר-הלאומים.

ג. מנדט בריטי מתמיד, אבל בלי הצהרת-בלפור, על “מסדרון” בין יפו וירושלים, שיכלול שטח של 790,000 עם 220,000 תושבים, מהם למעלה מ- 78,000 יהודים (כל תושבי ירושלים והמושבות סביב ירושלים ובשפלה).

ד. השטח היהודי בעבר-הירדן, על הקבוצות ועל תחנת-הכוח של חברת-החשמל, יכָּנסו לרשות המדינה הערבית, והישוב החקלאי בדגניה ובנותיה יוצא ויועבר למדינה היהודית;

ה. בערי עכו, חיפה, צפת וטבריה יהיה מנדט “זמני”, בנצרת יהיה מנדט בריטי תמידי. ירושלים תישאר תחת שלטון אנגלי תמידי והצהרת-בלפור לא תחול עליה;

ו. בתל-אביב לא יורשה לבנות נמל יהודי, אלא יוקם נמל משותף ביפו ותל-אביב שיתנהל ע"י ועד משותף, ערבי-יהודי, בנשיאות יושב-ראש אנגלי;

ז. מפעל האשלג בים-המלח יכנס לתחום המדינה הערבית.

ח. על חוף ים כנרת תהיה השגחה מצד אנגליה.

ט. ב“תקופת המעבר” יאָסר על היהודים לרכוש קרקע ב“שטח הערבי”, ועליה יהודית לא תורשה לשום מקום שנועד למדינה הערבית. הממשלה תרבי ביסוּד בתי-ספר ערביים, “תעודד” הקמת בתי-ספר מעורבים, ותדון על יסוד אוניברסיטה אנגלית בירושלים.

**

ההצעות החיוביות:

א. תוקם מדינה יהודית עצמאית בשטח של חלק חמישי בערך ממערב א"י (בערך 4,900,000 דונם שיכיל כשש מאות אלף נפש, מהם כ- 290,000 ערבים);

ב. גבול המדינה היהודית בצפון יהיה הלבנון, ובמערב – ים התיכון לאורך 150 קילומטר – שלושה-רבעים של החוף הארצישראלי;

ג. כמעט כל עמקי הארץ – החולה, עמק-יזרעאל, חלק מעמק-הירדן המערבי עד בית-שאן, עמק-החוף עד באר-טוביה – יכָּללו במדינה היהודית.

ד. הערבים היושבים בעמקים אלה יפונו ויועברו למדינה הערבית;

ה. המדינה היהודית תקבל תמיכת אנגליה לכניסה לחבר-הלאומים, ותכרות חוזה צבאי עם אנגליה;

ו. המדינה היהודית תקבל ערבות אנגליה למלוה לשם רכישת אדמות הערבים שבשטחה.

ז. למדינה היהודית תהיה גישה חפשית למצרים דרך הרכבת, וכן גם לעקבה. תמורת זאת תהיה למדינה הערבית גישה חפשית לחיפה;

ח. בתקופת-המעבר תסודר העליה היהודית לפי יכולת-הקליטה היהודית של “השטח היהודי” ושל “המסדרון האנגלי”; על הערבים יאָסר לרכוש קרקע ב“שטח היהודי”, אולם לא תיאָסר “עליה” ערבית לשטח זה, יעשו צעדים לתיקון סעיף 18 במנדט, על-מנת להכשיר את הארץ לקבוע חוזי-מסחר עם מדינות-חוץ.

גם הצעות חיוביות אלו נפגמות בתכנית הועדה בנקודות חשובות ועיקריות: ה“סוברניות” של המדינה היהודית לא תחול “באופן זמני” על חיפה, עכו, צפת וטבריה; גבית המכס בנמלים תימצא בידי פקידים בריטיים; המדינה היהודית תשלם קיצבה שנתית למדינה הערבית. מסדרון בריטי יחתוך את הקצה הדרומי של המדינה היהודית מגופה הצפוני.

הצעות אלו, כאמור, אינן הלכה למשה מסיני. ולשוללים הנאחזים בפרט שלילי זה או אחר – יש לומר כי אפשר לדון על תיקונים, ועל תיקונים יסודיים, ומי שהקשיב בעיון לויכוח בפרלמנט – יכול היה להיווכח שתיקונים חשובים אינם מן הנמנע.

אולם גם את המחייבים יש, לצערי, להזהיר: הצעה זו לפי-שעה אינה אלא פיסת-נייר; הממשלה אמנם התחייבה על תכנית הועדה בכללה, אבל הויכוח בפרלמנט שינה את המצב; הפרוצדורה תהיה ארוכה, ואין איש יכול לומר בבטחה מה יקרה בינתיים. בתקופת-המעבר צפונות סכנות קשות. כשם שאפשר לסלף ולעכב את הגשמת המנדט – כך אפשר לסלף ולעכב את הגשמת המדינה. ברור שאין להקים מחר או מחרתיים שתי מדינות. התכונות וההכשרות, הבירורים והמו"מ ידרשו אולי שנים אחדות. והרבה דברים יכולים עוד להשתנות.

החיוב העיקרי שיש בהצעת הועדה – סוברניות יהודית על חלק מארץ-ישראל – הוא לפי-שעה לא הרבה יותר מסוברניות פיקטיבית.

ב-4 דברים פוגמת הצעת הועדה בסוברניות המוּצעת למדינה היהודית:

1. המנדט הזמני על ארבע ערים. אם אפילו נודה שיש הגיון-מה בהצעה-זו – וקשה להודות בכך, כיון שהועדה מציעה בין כך וכך ערובות להגנת המיעוטים – אין כל אפשרות לקבלה, אלא אם יקָבע מועד סופי למנדטים זמניים אלה, והמועד הסופי לא יאחר לבוא.

מושלי הערים מטעם ממשלת-המנדט, אין לחשוד בהם שיסדרו בעצמם מהומות גזעיות – אבל הם עלולים להשתמש במהומות כאלו כשיתפרצו לשם המשכת שלטונם. השלטון האנגלי בחיפה ובעכו הוא יותר מדי נוח ורצוי לממשלת-המנדט, ובלי קביעת מועד סופי, “המנדט הזמני” עלול להימשך עולמית.

1. הנמל המשותף ביפו ותל-אביב בנשיאות אנגלית. יש לתמוה על מחברי הדו"ח, שפיקחים הם, כיצד לא הרגישו שכל בר-דעת יעמוד על הסתירה המשוועת שבהצעה זו לכל הנחתם המרכזית, האומרת שהמנדט לא ניתן להגשמה מפני שהיהודים והערבים אינם יכולים לחיות יחד. אם קואופרציה יהודית-ערבית לא תיתכן ומשום כך יש לבטל את המנדט – כיצד תיתכן קואופרציה בנמל משותף – ודוקא בתל-אביב ויפו?… אולם הקושיה העיקרית היא זו: כיצד מתישבת סוברניות של המדינה היהודית עם איסור להקים נמל בתל-אביב, שהיא חלק של המדינה הסוברנית? מה עסקם של האנגלים אם היהודים יבנו שנים או שלושה נמלים על חוף מדינתם? ובאיזו זכות יעמוד אנגלי בראש הנמל המשותף?

2. גם גבית מכס-נמל במדינה היהודית על-ידי פקידים אנגלים אינה מתישבת עם סוברניות יהודית, אלא עם הרצון להשליט את אנגליה על חוף הים היהודי.

3. הקיצבה למדינה הערבית עושה את המדינה היהודית למס-עובד. קיצבה זו תיתכן אך ורק בהסכמת המדינה היהודית תמורת פיצוי מתאים.

בלי שנברר בהחלט שאין מתכוונים להחליף את המנדט על א"י כולה במנדט על החלק החמישי של הארץ – אין אנו יכולים לדון על הצעת החלוקה. חוזה עם האנגלים דרוש לנו יותר מאשר לאנגלים. בלי ערובה בריטית לשלמות הטריטוריה של המדינה היהודית – בטחון המדינה יהיה תלוי כמעט על בלימה. וערובה מצד אנגליה פירושה תלות. ואין תלות זו צריכה להפחיד אותנו. גם מדינות יותר גדולות תלוי בטחונן בחסות מדינות אחרות. בלגיה, שוייצריה ועוד כמה מדינות אינן מסוגלות להגן על עצמן רק בכוחן בלבד. אבל מתלות שכזו ועד מנדט –מנדט גלוי או מוסתר – רב המרחק, ואין אפילו מחייב קיצוני יכול להסכים לשחרר את אנגליה מהתחייבויות המנדט, כל עוד נקודה זו – עצמאות אמיתית של המדינה היהודית – לא תוברר בתכלית הבהירות. כי רק תמורת מדינה, מדינה ממש, שבידה השלטון והתחוקה בכל שטחי המדינה ובכל מקצועות החיים, יש לדון על ביטול המנדט.

הבטחת סוברניות אמיתית למדינה היהודית זהו תנאי ראשון לדיון על התכנית. הצעת הועדה לקויה לא בסעיף הסוברניות בלבד.

**

לאחר פרסום הדו"ח של הועדה נשאלתי בלונדון על-ידי מפלגת-העבודה הבריטית מהי דעתנו על הצעת הועדה. בהתאם להחלטת הועד הפועל הציוני, אפריל ש.ז., עניתי שאנו עומדים על קיום המנדט ואנו דוחים את טענת הועדה שהמנדט לא ניתן להתגשם. אילו הייתי נשאל שאלה כזו במפלגה יהודית, אני הייתי משיב תשובה אחרת. מדינה יהודית אפילו בחלק של הארץ, עתידה, לפי הכרתי, לסייע יותר להגשמת הציונות מאשר מנדט בריטי על כל ארץ-ישראל. אולם למפלגת-העבודה הבריטית לא יכולתי לומר את דעתי הפרטית – כי בפניהם הייתי שליח התנועה, וכשליח התנועה ראיתי חובה לעצמי לעמוד על החלטת הועד הפועל הציוני. במפלגת-העבודה הבריטית גופה היו הדעות מחולקות, גם בה היו מחייבים ושוללים, ואם בפרלמנט התנגדה המפלגה כולה להצעת הממשלה – חוששני שעמדתנו הרשמית גרמה לכך במידה לא-קטנה.

אבל ידוע הדבר לחברים שהשתתפו באותה ישיבה של הועד הפועל הציוני, שמלבד ההחלטה הגלויה – נתקבלה בועדה הפוליטית הוראה פנימית להנהלה: לאחוז בכל האמצעים לתיקון הצעת-החלוקה בלי להתחייב בקבלתה. באותה ישיבה שנתקיימה ב-24 לאפריל 1937 בירושלים, מסרתי על כך הודעה בשם ההנהלה.⁴

לפי הודעה זו פעלה ההנהלה לאחר שהדו"ח נתפרסם והממשלה הכריזה שהיא מקבלת אותו. תוצאות הפעולה הזאת נראו בויכוח שהתקיים בפרלמנט ב- 21 ליולי 1937.

**

אחת השאלות המרכזיות בכל תכנית החלוקה היא שאלת ירושלים. מקומה של עיר זו בעברנו הרחוק, בתקופת קוממיותנו הממלכתית, כמרכז הפוליטי והרוחני של העם וסמל יחודו ויעודו ההיסטורי; השרידים היקרים מהעבר הגדול העומדים על תִלם בעיר זו; חריתת השם הקדוש והנערץ של ירושלים בלב האומה שהלכה בגולה ושבועת-האמונים לעיר קדשנו שדור אחרי דור חזר עליה, בכל הנדודים, מעל נהרות בבל לפני יותר מאלפיים שנה ועוד ימינו אלה על כל הנהרות שבעולם; הנסיונות המתמידים במשך כל ימי הגולה לשוב לעיר זו על אף כל התלאות והצרות שפגשו את מחונני ירושלים מכיבוש הרומאים ועד שלטון התורכים; הישוב היהודי העתיק המושרש בעיר זו מכמה דורות; ערכה של ירושלים החדשה שהפכה שוב להיות עיר עברית ברובה המכריע ומכילה יותר ממשית של כל יהודי הארץ; המוסדות הלאומיים המרכזיים שהוקמו בעיר זו: האוניברסיטה העברית, בית הסוכנות היהודית, הספריה הלאומית, מרכז כנסת-ישראל וכדומה; קיבוץ הגלויות שנתרכז בירושלים כאשר לא נתרכז בשום מקום אחר בארץ – כל אלה הופכים את ירושלים לנקודת-המוקד של האהבה, הגעגועים, השאיפות והתקוות של העם העברי. כמובן, אין אנו יכולים להתעלם מהעובדה ההיסטורית והמציאותית שמקומות ידועים בעיר זו קדושים גם לעולם הנוצרי והמוסלמי, ואין דבר רחוק מאתנו ומתנגד לאינטרסים החיוניים ביותר של תקומתנו הלאומית מפגיעה כלשהי בקדשי עמים אחרים. אבל מקומות אלה מועטים ומצומצמים כמעט כולם בעיר העתיקה, והמנדט מחייב שגם לאחר ביטולו של המנדט יובטחו הזכויות והעמדות של המקומות הקדושים האלה. בעיר עתיקה זו מרוכזים גם המקומות היקרים ביותר לעם היהודי – ויש הכרח שהעיר העתיקה תישאר תחת משטר בין-לאומי עד עת קץ, ואין כאנגליה הראויה לקבל על עצמה את השליחות הבין-לאומית הזאת לשמור על קדשי כל הדתות וכל עמי התרבות. אולם ירושלים החדשה והעברית כולה אינה יכולה להיקרע מהמדינה היהודית – לכשתוקם מדינה כזאת בארץ. ואחד הליקויים הבולטים ביותר בהצעת הועדה – הוא בעקירת ירושלים החדשה מתכנית המדינה היהודית.

אחר מידידינו היהודים בקרב הבלתי-ציונים, כששמע שההנהלה עומדת לדרוש את הכללת ירושלים במדינה היהודית המוצעת, מיהר והתרה בנו שלמען השם לא נעשה את הדבר הזה, כי דרישה כזו עלולה חס ושלום לקומם נגדנו את כל העולם הנוצרי. עד שבא אחד הנציגים העליונים של העולם הנוצרי וטפח על פניו של יהודי לא-ציוני זה: ראש הכנסיה הנוצרית באנגליה, הארכיבישוף מקנטרבורי בכבודו ובעצמו תבע בבית-הלורדים הכללת ירושלים החדשה במדינה היהודית. “יש נקודה אחת – אמר ראש הכהונה האנגליקנית בנאומו בבית-הלורדים – שבה נדמה לי, יש ליהודים קובלנה מוצדקת נגד הצעות הועדה המלכותית – – – וזהו דבר ירושלים. אני רואה חובה לעצמי לומר, שנראה לי קשה מאוד להצדיק את מילוי השאיפות הציוניות בלי ציון. כיצד יתכן הדבר שלא נרחש אהדה בענין זה ליהודים? כולנו זוכרים את ערגתם וקינתם ומשאלתם מאות בשנים “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. אין הם יכולים לשכוח את ירושלים בשום תכנית של חלוקה; כבר צוין שהישוב הקיים של ירושלים הוא בן 76,000, מהם 72,000 יושבים באותו חלק של העיר שהוא מחוץ לחומה העתיקה, מחוץ לאותו שטח שממשלת המנדט חייבת לקבל עליו אחריות מיוחדת. – אין להעלות על הדעת שחלק זה של ירושלים החדשה המונה 72,000 יהודים, והמכיל, כמדומני, את האוניברסיטה העברית, לא יצורף למדינה היהודית!”.

למחרת הויכוח בבית-הלורדים נתקיים כידוע הויכוח בבית-התחתון, ומדברי מיניסטר-המושבות אורמסבי-גור נראה שתביעת ראש הכהונה האנגלית לא נתקלה באזנים אטומות בקרב הממשלה. בהגיע א.ג. לדון על המקומות הקדושים אמר: “אלה הם ירושלים, בית-לחם ונצרת יחד עם ים כנרת. והרי עיר הבירה, ירושלים. אין אני מתכוון לחלק החדש, אלא לעיר הקדושה העתיקה כפי שקוראים אותה כרגיל, בתוך החומות (ההדגשה שלי) – – הכרחי שעיר זו תהיה עיר קדושה, ולא היהודים, ולא הערבים וגם לא העדה הנוצרית שבמקום ישלטו בה וישמרו עליה”. א.ג. לא הבטיח במפורש לצרף את ירושלים החדשה למדינה היהודית, אבל לא במקרה הפריד בין העיר העתיקה ובין העיר החדשה, ואת ההכרח של שלטון אנגלי בירושלים ייחד בדבריו לעיר העתיקה בלבד.

**

כחשיבותה ההיסטורית והרוחנית – חשיבותה הפוליטית והמשקית של חיפה. הישוב היהודי בחיפה קטן עכשיו מזה של ירושלים, אבל הוא גדל במהירות יותר גדולה. עוד לפני שנים אחדות היינו עדיין מיעוט בעיר זו. הגענו עכשיו לידי רוב. אולם כבירושלים אין מספר היהודים בלבד קובע את ערכה של חיפה. עיר זו היא המפתח הכלכלי והאיסטרטגי של הארץ. זהו הנמל הטבעי היחיד על החוף הארצישראלי. ולא במקרה נבנה כאן הנמל המתוקן הראשון בארץ. לחיפה נודעה גם חשיבות בין-לאומית. זוהי עיר-החוף היחידה באימפריה הבריטית שיש בה צינורות-נפט. בים-התיכון המזרחי חיפה עלולה להיות העיר הראשית. ואין מן הנמנע שתעלה על אלכסנדריה של מצרים. בחיפה מרוכזת כבר עכשיו “התעשיה הכבדה” שלנו בארץ. בים, ביבשה ובאויר מחוברת חיפה עם כל קצוי העולם. מפרץ חיפה והר-הכרמל בחלק גדול אדמתם היא יהודית, ברובה –אדמת הלאום. יותר מכל עיר אחרת עטורה חיפה בישובים עובדים יהודים. אפשרויות ההתרחבות של עיר זו בעמק ובהר הן כמעט בלתי-מוגבלות. וחזונו של הרצל על חיפה עיר-העתיד אינו רחוק מהתממשות.

הועדה המלכותית מציעה לשים עיר זו יחד עם עכו ושתי ערי הגליל – טבריה וצפת – תחת “מנדט זמני”, בלי להוציא אותם מתוך שטח המדינה היהודית. אולם ברור שיש טעם אחד למנדטים המוצעים בשביל צפת וטבריה – וטעם שונה לגמרי בשביל המנדטים לחיפה ועכו. בערי הגליל מתכוונים להגנת הישוב הערבי – בערי החוף יתכן שיש שאיפות אחרות לגמרי, ולא בכדי נגע לורד מלצ’ט בנאומו בבית-הלורדים באופן מיוחד בשאלת חיפה:

“ביחס למנדט על חיפה הייתי רוצה לומר, ובגילוי-לב גמור, שכולנו יודעים, ואיש אינו יודע יותר ממני, האינטרס שיש לבריטניה הגדולה בנמל חיפה. אני הייתי ממליץ על חשיבותה זה כמה שנים. אבל ברצוני לומר, שאם אנגליה רוצה נמל חיפה יש לה שתי דרכים לקבל זכויות לפי התכנית המוצעת: או שתקח את חיפה ותאמר שהיא לוקחת אותה מתוך המראה בכל ההתחייבויות הבין-לאומיות שיש בענין זה; או שתניח את חיפה למדינה היהודית ותנהל מו”מ על חוזה. לא יתישב הדבר עם כבודה ומעמדה של בריטניה הגדולה לנסות לרכוש זכויות צבאיות וימיות בחיפה תחת המסוה של מנדט זמני. אני יוכל להבטיח את הממשלה שאין זכויות על-פי חוזה שהיא עלולה לדרוש אשר לא יוענקו לה ברצון, אבל הבו לנו בהירות ופרשו את כוונותיכם כשיגיע לידי מו“מ בענינים אלה”.

בויכוח שנמשך בבית-הלורדים למחרת השיב לורד סוינטון, מיניסטר התעופה, לשאלתו של לורד מלצ’ט:

" הוא (מלצ’ט) ביקשני לדבר מפורשות על חוזה. לא אעשה זאת. בענין חיפה, לדעתי, יש לדחות את הקביעה. אחרי הכל, חיפה אינה רק הנמל הגדול של א“י. היא הרבה יותר מזה. אין היא רק המוצא לצינורות-הנפט. כשאנחנו דנו בנמל חיפה זכרנו לא רק את ההתפתחות הרבה שנתחוללה בארץ אלא גם אל ההינטרלנד הרחב ואת המזרח התיכוני בכללו, שנמל זה נועד לשמש. ואני סבור שמחכמה יהיה לדחות את הקביעה בענין זה”.

לורד מלצ’ט קם אז ושאל:

“היכול הוייקונט האציל (סוינטון) לספר לנו דבר-מה כיצד ואימתי ועל-ידי מי תיעשה קביעה זו לכשתיעשה?”

וייקונט סוינטון ענה: בסוף הסוֹפוֹת זו תהיה קביעה שתוצע ותאושר על-ידי ממשלת הוד מלכותו".

לורד מלצ’ט: “וחבר הלאומים?”

וייקונט סוינטון: “אין ספק שחבר-הלאומים יביא דעתו”.

לורד מלצ’ט: “היש להבין שחיפה אינה כלולה במדינה היהודית?”

וייקונט סוינטון: “אין להבין מדברי יותר משאמרתי, והייתי זהיר בדברי, ואמרתי ביושר-לב, שענין חיפה נשאר תלוי ועומד. אין זאת אומרת שפסק-הדין ינתן לטובת התובע או הנתבע. כוונת דברי היא בפשטות: הדבר תלוי ועומד. זוהי תשובה בהירה וישרה למדי”…

האומנם?

**

תשובה יותר בהירה ויותר מניחה את הדעת ניתנה ע"י הממשלה בשאלת הנמל השני – הנמל היהודי בתל-אביב. בשנים “הבתים” נתקפה ההצעה התמוהה של הועדה שיש לאסור על תל-אביב לבנות לה נמל משלה. מדברי באי-כוח הממשלה היה ברור שאין הממשלה מקבלת את דעת הועדה בענין זה. ושוב היתה זו זכותו של לורד מלצ’ט שעורר שאלה זו בבית-הלורדים: “הועדה מציעה לנו סוברניות – זהו דבר יקר וגדול. בשנה הבאה ימלאו אלפיים שנה לאבדן המדינה היהודית הסוברנית. אבל, האם הכוונה היא באמת לסוברניות? הלואי שהייתי יודע, והייתי רוצה לקבל תשובה ברורה מהוייקונט האציל (סוינטון) אשר יענה (בשם הממשלה): היכול הוא לומר לנו כיצד סוברניות מתישבת עם הסעיף על נמל תל-אביב?”

בבית התחתון עורר שאלה זו ציר מפלגת-העבודה, מורגן ג’ונס: “הדו”ח (של הועדה המלכותית) אומר למעשה שהעם במדינה היהודית לא יורשה לשלוט בנמליו. – יפו ותל-אביב יושמו תחת ועד משותף. הקוראים אתם לזה סוברניות?"

בבית-הלורדים ענה על שאלה זו לורד סוינטון, ובבית-התחתון – אורמסבי-גור.

לורד סוינטון אמר: “ברור הדבר, לדעתי, שטבע הקיום של מדינה עצמאית ונפרדת מחייב שאם רוצים להקים נמל עצמאי על חשבון עצמם ובתוך הטריטוריה שלהם – יש להם הזכות לעשות זאת, אם-כי מהצד המעשי אולי זה יותר טוב לבנות את הנמל במקום נאות שיוכל לשמש לשתי המדינות”.

ואורמסבי-גור הודיע בתשובה לשאלת מורגן ג’ונס: “ברצוני להבהיר את הדבר, כי ב”ספר הלבן" שלנו הודענו במפורש שאין אנו קשורים להצעה זו (של הועדה על נמל משותף ליפו ותל-אביב). אני מבין שביפו יהיה נמל ערבי, ובתל-אבי יהיה נמל יהודי, אלא שהועדה המלכותית חיוותה דעתה שאם יהיה נמל משותף יהא הדבר לברכה לארץ כולה. – – – כמובן יש בנמל משותף סתירה לסוברניות, אלא אם שתי המדינות יקימו נמל משותף מתוך הסכם הדדי".

**

הועדה קבעה שלוש בחינות לתכנית החלוקה: מעשיוּת, נאמנות להתחייבויות, יושר כלפי היהודים והערבים. מכל אחת משלוש הבחינות הללו קשה להצדיק את הצעת הועדה בדבר הנגב.

המשולש הגדול המשתרע מצפון ים-המלח ועד מפרץ-אילת בדרום וגבול מצרים על ים התיכון במערב – תופס כמעט חציה של ארץ-ישראל המערבית. מחוז באר-שבע בלבד מונה 12,577,000 דונם. לזה יש להוסיף את החלק המזרחי של מחוזות חברון, בית-לחם, ירושלים ודרום-יריחו – כל אלה מהוים עכשיו מדבר שמם ריק מאדם. מלבד תחנות-משטרה אחדות (בחפיר, עסלוג', סווירה, אום-רשרש) והעיר העתיקה-חדשה באר-שבע, אין בכל השטח הרחב הזה אף נקודה ישובית אחת. רק שבטי בדוים נודדים בערבות הנגב. אולם שרירי הערים בסבייטה (צפת), רחייבה (רחובות), חלצה, עבדה, מושרפה, חפיר, כורנב, קוצימה, מווילה ועוד; עקבות המדרגות בנחלים ובעמקים וסימני הגדרות והמשוכות בכרמים ובגינות, – כל אלה מעידים, כי לפנים היה פה ישוב כפרי ועירוני, וכי תושבי הנגב עסקו במזרע, בנטיעות ובמסחר.

ברור שבידי הערבים ישָאר הנגב שומם וריק כאשר היה מאות בשנים, ולא עוד אלא שיהווה מעמסה כבדה על תקציב המדינה הערבית. התקוה היחידה הנשקפת למדבר זה – זו היא החריצות, העבודה, ההון והמדע של היהודים צמאי הקרקע. אם למרות העדר-הגשמים צפויות בנגב אפשרויות התישבות – רק היהודים מסוגלים לגלותן ולהגשימן. פחות מאשר בכל חלק אחר של הארץ עלול ישובו של השטח הזה על-ידי יהודים לפגוע במישהו – כי שטחו של הנגב למעשה לפנוי לגמרי. ואם עתידים היהודים לגלות פה מים – נפתחים כאן סיכויים להתישבות רחבה, הפטורה מכל הקשיים הרגילים שבהתישבות בארץ, לרגל מציאות ישוב לא-יהודי.

שאלת הנגב נתעוררה בויכוח בפרלמנט: בבית-הלורדים על-ידי לורד סטראבולג’י (מפלגת-העבודה) ולורד מלצ’ט, בבית התחתון – על-ידי אמרי (שמרני), מי שהיה מיניסטר –המושבות. אמרי הציע שכל דרום א"י מעבר לקו יפו, ירושלים, יריחו ישאר תחת מנדט בריטי, והעליה היהודית לשטח זה תסודר לפי עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית. “ואם היהודים יוכיחו שבידם לפתח את הנגב – יעשו זאת בלי שהנגב ינתן להם בטרם יוכיחו זאת”.

נואמי הממשלה, לורד סוינטון וּוינטרטון, עברו בתשובתם בשתיקה על שאלה זו.

**

הסעיף התמוה ביותר בהצעת הועדה המלכותית זוהי הוצאת המשולש דגניה מתחום המדינה היהודית. “החל מראש-הנקרה נמשך קו (הגבול של המדינה היהודית) בעקבות הגבול הצפוני המזרחי הקיים של הארץ עד ליום-כנרת, וחוֹצה את ים-כנרת עד לתוצאות הירדן, משם הוא נמשך במורד הירדן עד לנקודה צפונה מבית-שאן”. שתי הדגניות, בית-זרע, אפיקים, דלהמיה, גשר, מסדה ועין-הקורא, תל-אור ותחנת-הכוח על נהר הירמוק – מוּצאות מהמדינה היהודית. השטח של המשולש הזה הוא 60,200 דונם, מהם 32,834 הם כבר בידי היהודים. מלבד המשולש הדרומי, המשתרע בין הכנרת, הירדן והירמוק – שייכת לשטח זה לשון צרה וארוכה לאורך החוף המזרחי של הכנרת, ברוחב של שני קילומטרים. הגבול שמציעה הועדה הוצע לכתחילה בחוזה סיקס-פיקו⁵, בחלוקה לבין אנגליה וצרפת, אולם הממשלה הצרפתית הסכימה אחר-כך לשינוי, והעתיקו את קו הגבול מזרחה, כי מצאה שיש להניח את כל ים-כנרת בתוך תחומי המנדט הבריטי והבית-הלאומי; ולא יתכן שהגבול אשר נמתח בשעתו לטובת הבית-הלאומי – לא ישָאר הגבול של המדינה העברית.

**

הוא הדין לגבי הצעת הועדה בדבר ביתור בית-שאן ומתיחת הגבול הדרומי של המנדט הבריטי והבית-הלאומי. אדמת בית-שאן היא אדמת הממשלה, שהמנדט חייב במפורש להעמידה לרשות התישבות יהודית צפופה.

לואיס פרנטש כותב בהרצאתו של אדמות בית-שאן:

“המיושבות פלחים החיים בצריפי טיט וחמר, ונגועים קשה במלריה. רמתם הרוחנית כה נמוכה עד שאין הם מסוגלים לקלוט שום רעיון להשבחת השיכון, הספקת המים או החינוך. שטחים רחבים של אדמתם שוממים ומכוסים עשבים רעים. לא היה כל עץ וכל ירק. הפלחים היו מוכנים תמיד לקבל תחת חסותם גונבי-בהמות ופושעים אחרים, אם גם בעצמם לא היו הגנבים והפושעים. החלקות המעובדות, במידה שהיו מעובדות, עברו מיד ליד בכל שנה. לא היה כמעט כל בטחון ציבורי, ומנת-חלקו של הפלח היתה – שוד וחמס מידי שכניו הבדוים”.

הנציב העליון הראשון חילק את אדמת בית-שאן לאריסים, לבדוים ופלחים, וכן לאפנדים עשירים. אפילו הופ-סימפסון⁶ ביקר קשות את הסידור הזה, אשר “הוציא מידי הממשלה את הפיקוח על שטח גדול של אדמה פוריה הראויה מאוד להכשרה חקלאית ואשר יש למענה מימי-השקאה בשפע – – מתן האדמות הביא לידי ספסרות מרובה בקרקעות – – – המעשים האלה פוסלים את כל הטענות שעל יסודן נחתם ההסכם הראשון. ההסכם ההוא נחתם כדי לתת לערבים אדמה שתספיק לכלכלתם ברמת-חיים הוגנת, ולא לתת להם שטחי-אדמה לשם ספסרות”.

הועדה המצטטת את הבקורת הזאת של הופ-סימפסון, מוסיפה ואומרת:

“אנו מצטרפים לדברי-הבקורת של סיר ג’ון הופ-סימפסון”. והועדה ממשיכה: “ההסכם המקורי משנת 1921 נערך בחפזון ללא חקירה מספקת. התעלמו מאפשרות ההתפתחות, ונהגו בנדיבות-לב מופרזת לגבי הערבים, שאין ביכלתם ליהנות מנדיבות-לב זו, ללא תריסים מספיקים נגד שימוש לרעה. אילו נהגו בשטח זה לפי אותם הקוים שנהגו בהם לגבי תכנית החולה, כי עתה היה המצב כיום שונה מאוד, אפילו עתה, בשעה מאוחרת זו, נראה כי הכרחי הדבר שהממשלה תקבל לרשותה ותסדיר את זכויות המים בשטח זה שהתישבות צפופה אפשרית בו” (סעיף 133, פרק ט').

אולם כשהועדה בעצמה באה להציע סידור סופי, שכחה את בקורתה הקשה על הסידורים הקודמים וחזרה על השגיאה שנעשתה בשנת 1921, והוציאה את דרום מחוז בית-שאן מתחום ההתישבות הצפופה, מתחום המדינה היהודית. אדמת דרום מחוז בית-שאן עשירה במעינות ובמי-תהום. האדמה שייכת כרגע לבעלים שאינם יושבים עליה ואינם מעבדים אותה. וברור שרק היהודים יוכלו לפתח אותה; השטח הדרומי של בית-שאן שהועדה הוציאה מתחום המדינה הוא למעלה ממאה אלף דונם. חלק של השטח הזה כבר נמצא בידי היהודים, וההתישבות החדשה ודאי שלא תפסח על מקום רב-סיכויים ואפשרות זה.

**

מניתי את כל הפגימות בהצעת הועדה. הויכוח בפרלמנט הוכיח שיש אפשרות של תיקונים, אולם אין אנו יכולים לדון על הצעה “מתוקנת” כי היא אינה עדיין. אין גם להתעלם מהעובדה של כל הויכוח בפרלמנט היה לטובתנו. תומכי הערבים לא התנגדו לעצם רעיון החלוקה, אבל הם ביקרו קשה את הגבולות שמציעה הועדה, שכאילו מקפחים הם את הערבים. התקפתם נתרכזה ביחוד בשאלות הגליל. הם ערערו על מסירת שטח רצוף במחוזות עכו וצפת המיושב כולו ערבים – לשלטון יהודי. ואם יחולו שינויים בתכנית אין איש יכול לערוב שכל השינויים יהיו לטובתנו. תומכי הערבים דורשים להניח ל“מדינה יהודית” מה שיש כבר ליהודים, בניגוד לדעת הועדה, שהכירה – במידה מוגבלת ומצומצמת – את הצורך לאפשר התפשטות הישוב היהודי, קליטת-עליה נוספת, כפיצוי לביטול ההבטחות וההתחייבויות שניתנו ליהודים בכל שאר שטחי-הארץ הנמסרים למדינה הערבית, ואיש מאתנו אינו יכול להגיד בבטחה מה יהיו ההנחות של אלה שיבואו לתקן או לשנות את ההצעה.

אין להעריך את ההצעה מתוך השוואה עם ה“פאַליאַטיבים” שמציעה הועדה. “פאַליאַטיבים” אלה סותרים את הכוונה היסודית של המנדט והצהרת-בלפור – אם-כי הועדה מציעה אותם (במקרה שלא תקום החלוקה) כדרך להגשמת המנדט. התוכן הברור של ה“פאַליאַטיבים” – הועדה אמנם נמנעה מהגיד זאת בפירוש – היא גזירת מיעוט נצחי על היהודים בארץ-ישראל. עליה של שנים-עשר אלף לשנה כמכסימום, סגירת איזור ההרים ושטחים אחרים בפני התישבות יהודית – פירושן הקפאת המיעוט היהודי. הריבוי הטבעי הערבי, גם לאחר ניכוי הריבוי הטבעי היהודי, הוא למעלה משנים-עשר אלף לשנה. ועלית שנים-עשר אלף שמציעה הועידה הו מכסימום, ולא מינימום. אם יכולת-הקליטה הכלכלית לא תגיע למכסימום, אין הממשלה מחויבת להרשות עלית שנים-עשר אלף. הצעה זו דנה אותנו למיעוט נצחי. ומיעוט לא במדינה מנדטורית, אלא במדינה ערבית. אין להעלות על הדעת שהמנדט יעמוד לנצח. במוקדם או במאוחר מוכרחה ארץ-ישראל לקבל עצמאות. כל זמן שלעם היהודי יש הזכות והיכולת לגדול בארץ – אין לבסס את המשטר רק על האוכלוסים המצויים בארץ בלבד. אולם לאחר שמייצבים את מעמד היהודים כמיעוט – ניטל היסוד המשפטי והמוסרי ממניעת העצמאות מתושבי הארץ, וארץ-ישראל נהפכת למדינה ערבית. ומיעוט יהודי במדינה פלשתינאית ערבית אינו “בית-לאומי” אלא מהתלה מרה ואכזרית בגורל העם היהודי ותוחלתו היחידה. אולם אין היתרון ממעמד מיעוט יכול לחייב בעינינו את הצעת החלוקה. אין אנו צריכים כלל להעלות על דעתנו שיתכן דבר בגידה כזה מצד אנגליה.

הצעת הועדה המלכותית – ההצעה העקרונית, ולא זו המסוימת – טעונה בירור לגופה, כלומר יש לשקול את היתרונות לעומת המגרעות, יש למצות את האפשרויות והקשיים שבהגשמת הצעה זו, ולברר אם אין היתרונות של מדינה יהודית מצומצמת בשטח שקולים כנגד משטר מנדטורי אנגלי אל פני כל מערב ארץ-ישראל. אולם אם אנו באים להעמיד את תכנית הועדה לעומת המשכת המשטר המנדטורי, אין לקחת כקנה-מידה “מהדורה מתוקנת” של המנדט כפי שהיא מרחפת בדמיוננו, אלא את המנדט כמו שהוא. לא את הפירושים שאנו היינו נותנים למנדט אילו היו פירושינו מחייבים את ממשלת-המנדט, אלא את הפירושים שממשלה זו נותנת לעצמה; הבסיס להשוואה יכול לשמש רק המנדט כפי שהוא מתגשם במשך שבע-עשרה השנה על-ידי אנגליה. ומבחינה זו איני חושש לומר שתכנית הועדה בכללה עולה על המשטר המנדטורי, אם רק יתמלאו שני תנאים עיקריים: סוברניות אמיתית והגשמת ה“טרנספר”.

**

הדבר הגדול שיש בדו“ח של הועדה, הדבר שמעמיד אותו לדעתי בשורה אחת עם הצהרת-בלפור, אם לא למעלה ממנה, הוא הכרזת מדינה יהודית בארץ-ישראל. אחרי אלפיים שנה של שעבוד, נכר ותלות מציעה לנו ממשלה אדירה, שבידה השלטון על הארץ, קוממיות ממלכתית במולדת, עצמאות מדינית בארצנו. אנחנו למודי-אכזבות, ואנו יודעים שמהצעה עד הגשמה הדרך לא קצרה ולא תמיד מובטחת. גם התקוות הגדולות שעוררה לפני עשרים שנה הצהרת-בלפור – לא נתקיימו במלואן. ועלינו להיות ישרים עם עצמנו – לא כל האכזבות באו לנו אך ורק מידי ממשלת-המנדט. העם היהודי עצמו לא נענה במידה השלמה להזדמנות ההיסטורית הגדולה שניתנה לנו ולא השתמש בכל האפשרויות שנפתחו לפנינו. אם אנו מונים עכשיו בארץ רק כארבע מאות אלף איש, ורכושנו הקרקעי מגיע רק למיליון ורבע דונם – לא ההפרעות והקיצוצים בלבד של הממשלה גרמו לכך. אולם עשינו מאז גדולות, ומפעלנו אינו עוד בגדר של נסיון אפילו בעיני זרים. הכרזת מדינה עברית היא דף חדש ויקר במגילת שחרורנו. אפילו ההכרזה בלבד מרימה את קרן העם היהודי ומחזקת את עמדתנו המוסרית והפוליטית בארץ. הקמת המדינה היהודית יוצרת מעמד בין-לאומי חדש לעם העברי ועושה אותו לחבר שוה-זכויות במשפחת האומות החפשיות והעצמאיות – ואין להתפלא על גל-השמחה שפרץ ביום פרסום הדו”ח בקרב היהדות של מזרח-אירופה.

**

אנו חייבים בבחינה ציונית. אנו מעריכים כל הופעה בחיינו ובעולם מבחינת ההגשמה הציונית – עד כמה היא מסייעת או מפריעה לביצוע המטרה הציונית. ואיני רואה שיש צעד העלול במידה כזו להחיש ולקרב את הגשמת הציונות כהקמת מדינה עברית. מדינה יהודית מוסרת בידינו את המפתח לעליה – מפתח הגאולה. היא מוסרת בידינו את התחוקה, ההגנה ויחסי-חוץ. משטח המנדט – גם הטוב ביותר – רואה בהקמת הבית-הלאומי רק אחד מתפקידיו. רק מתוך תמימות יתירה אפשר להניח שפקידות זרה, אפילו הידידותית ביותר והנאמנה לגמרי למנדט, תעשה בארץ את מלאכתנו. לא רק ההתחייבויות ללא-יהודים שבמנדט, לא רק האינטרסים האגואיסטיים של ממשלת-המנדט – עוּבדת זרותה של הפקידות המנדטורית מונעת פעולה מכוונת, שיטתית ונאמנה להקמת הבית-הלאומי. הרצון, ההבנה, ההתמדה והמסירות הדרושים לביצוע המעשה הגדול והקשה הזה, יתכנו רק בתוך ממשלה יהודית.

מדינה יהודית זו המוצעת לנו עכשיו, גם אם יחולו בה התיקונים ההכרחיים והאפשריים לטובתנו, אינה המטרה הציונית – בשטח זה אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם היא עלולה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה. היא תקים בארץ בזמן הקצר ביותר את הכוח היהודי הממשי שיביא אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי.

**

הועדה עצמה לא התעלמה מזעירותו של השטח שהיא מציעה למדינה היהודית; ובהצעת העברת האוכלוסים הערבים מהמקום, אם אפשר ברצונם הטוב, ואם לא – על-ידי כפיה, ניתנה האפשרות להרחיב את ההתישבות היהודית. מפעלנו החקלאי בארץ הוכיח שבאדמת-שלחין – והעמקים הם כמעט כולם שלחין – אפשר להושיב משפחה יהודית על שטח של עשרים במקום מאה דונמים הדרושים באדמת בעל. אם נניח ששני מיליון דונם מוכשרים להשקאה יפונו מישובם הנוכחי, אפשר יהיה להושיב במקום עשרים אלף משפחה – לכל הפחות מאה אלף. הועדה אינה מציעה נישול הערבים, היא מציעה להעבירם וליישבם במדינה הערבית. כמדומני שאיני צריך להסביר את ההבדל היסודי והעמוק שבין נישול ובעין העברה. גם עד עכשיו עשינו את התישבותנו בארץ ע"י העברת האוכלוסים מנקודה לנקודה. עלילת הנישול שנשמעה בועדת-שאו – נחקרה באופן יסודי על ידי חוקרים אנגלים (פרנטש והשופט ווב) ונתבדו. הוכח שהערבים אשר עזבו את האדמות שעברו לרשותנו סודרו. בשטחים אחרים או באמצעי-פרנסה חדשים. רק במקומות מועטים של התישבותנו החדשה לא היינו זקוקים להעביר את התושבים הקודמים. לרוב סודרו ההעברות מתוך הסכם חפשי עם האריסים, ורק במקרים מועטים היה הכרח בהעברה כפויה. ההעברה עד עכשו נעשתה בתוך תחומי שטח המנדט. ההבדל העיקרי בהצעת ההעברה של הועדה הוא, שההעברה תיעשה בקנה-מידה יותר רחב, ומהשטח היהודי לשטח הערבי. אם יתכן להעביר ערבים מכפר לכפר בתוך תחומי המנדט הבריטי – קשה למצוא איזה נימוק פוליטי או מוסרי נגד העברת אותם הערבים משטח העומד תחת שלטון יהודי לשטח שיעמוד תחת שלטון ערבי. אנו לא היינו יכולים להסכים להעברה – גם אם היא מוצעת ומוּצאת לפועל על ידי האנגלים – – אילו היתה ההעברה כרוכה בנישול, כלומר בהריסת הקיום הכלכלי של האנשים המועברים. אבל גם מתוך חסידות יתירה וקפדנות מוסרית מכסימלית אי-אפשר להתנגד להעברה, המבטיחה למועברים גם תנאים חמריים מספיקים וגם בטחון לאומי מכסימלי, כפי שמחיי ההעברה המוצאת על-ידי הועדה. בשביל הערבים שיתישבו במדינה ערבית יהא בהעברה זו משום סיפוק מלא ושלם של מאוייהם הלאומיים, ואם ההעברה תבטיח להם גם תנאי-חיים חמריים לא-גרועים מאלה שהיו לשם במקומם הישן – ורק בתנאי זה תיתכן ההעברה – הרי גם מבחינה אישית וכלכלית אין לראות בהעברה כל פגיעה במצבם ובזכויותיהם. והיש מן הצורך להסביר מה יהיה ערכו של ישוב יהודי רצוף בעמקי החוף, יזרעאל, הירדן והחולה?

**

השטח שהועדה מציעה למדינה היהודית הוא פחות מהחלק החמישי של מערב ארץ-ישראל. לפי הערכות הממשלה רק כ-7,120,000 דונם או 52% של הארץ (מחוץ לנגב) ראויים לעיבוד. לא קיבלנו ולא נקבל הערכה כזו. הועדה אמנם לא קיבלה את הוכחותינו שהאדמה הצחיחה לדעת הממשלה היא בהרבה מקרים ראויה לעיבוד. אולם בנוגע לאפשרויותיה של ארץ-ישראל אין אנו חיים מפי הועדה. מפעלנו החקלאי הוכיח שאדמות רבות, שלדעת מומחים נחשבו לעקרות וצחיחות – נהפכו על-ידי עבודתנו לפורחות ופוריות. אפילו הופ-סימפסון עמד על כך בהרצאה שלו, והדוגמא של מוצא וקרית-ענבים תוכיח. המומחים ראו לפניהם רק קרקע הארץ וטבעה. אבל אלה בלבד אינם הגורם המכריע. המומחים לא ראו ולא הבינו את יכולת היצירה הצפונה באדם העובד היהודי ואת לחץ המצוקה המניע אותו להפריח שממה. וארבע-החמישיות המוּצאות בתכנית הועדה משטח ההתישבות היהודית, אם-כי הן כוללות בעיקר הרים ומדבריות, אינן נטולות אפשרויות-התישבות. אולם אין צורך לזלזל בהרי יהודה ושומרון או בערך הנגב בשביל לראות שהשטח המוצע לנו לא ימָדד רק במספר הדונמים שבו, אלא גם בפריונו הפוטנציאלי והממשי. בידי הערבים היתה החולה שטח שומם וממאיר ומקום של קדחת. בידי היהודים הוא עלול ליהפך לשטח צפוף-ישוב וברוך-תנובה אשר מעטים כמותו בארץ. דונם אחד של אדמת-שלחין שקול בפריונו כנגד עשרה דונמים של אדמת-בעל, ואין להשוות אדמת-עמק לאדמת-הרים. לא כל עמקי הארץ מוצעים בתכנית בועדה למדינה היהודית – אבל אין להתעלם מהעובדה שרוב העמקים ימָצאו בתחום המדינה העברית. ולא נעשה חשבון אמיתי אם מלבד כמות השטח לא נעריך גם את איכותו.

**

כחשיבות העמקים מבחינת ההתישבות, חשיבות הגליל מבחינה פוליטית. אני רואה אחד היתרונות היסודיים שבתענית הועדה המלכותית בקביעת גבול הצפון על-יד הלבנון. מלבד הערך ההיסטורי של הרי-הגליל וחשיבותם המעשית מבחינת הבריאות הלאומית, יש בשכנות הלבנון משען פוליטי עצום למדינה יהודית. הלבנון הוא בן-הברית הטבעי של ארץ-ישראל היהודית. העם הנוצרי בלבנון, גורלו דומה לעם היהודי בארץ – בהבדל זה שאין לנוצרי הלבנון האפשרות להתרבות על-ידי עליה מן החוץ. הלבנון אף הוא מוקף ים ערבי מוסלמי, אף הוא מהוה אי נאור בערך המוקף ישוב פרימיטיבי ומדברי, והלבנון זקוק לידידותנו ותמיכתנו לא-פחות משאנו זקוקים לעזרתו. לא כל תושבי הלבנון הם נוצרים, ולא כל הנוצרים הם בני עדה אחת; העדה השלטת – המרוניטים – היא במיעוט, ובלי שכנות יהודית אין לה עתיד עצמאי. מדינה יהודית, בתוקף הכוח והאפשרויות שבידה, עתידה לרכוש את ידידות שכניה הערבים כולם. אולם ידידות זו לא תקום בן-לילה. שכנות הלבנון מבטיחה למדינה היהודית בן-ברית נאמן מיום ראשון להקמתה, ואין ה מן הנמנע שבעבר הצפוני של הגבול, בדרום הלבנון הגובל עם המדינה היהודית, תהיה לנו האפשרות הראשונה של התפשטות מתוך הסכם גמור ורצון טוב של שכנינו הזקוקים לנו.

**

ואולם הדבר הגדול ביותר בתכנית הועדה – הוא דבר חוף הים. לפי תכנית זו אנו מקבלים שלושה-רבעים של חופה של ארץ-ישראל בים-התיכון. נאמר על-ידי אחד החברים שהים אינו רק נכס חיובי אלא גם מקום לפורענויות. כל נכס מרבה דאגה. יותר משיש פורענויות בים – יש פורענויות ביבשה. מדינה – היא מקום לפורעניות. מולדת היא מקום לפורעניות. “אשרי היתום” – ואלפיים שנה סבלנו מה“אושר” הזה. מי שאין לו כלום – אינו עלול לאבד דבר. וכל נכס שיצרנו בארץ כרוך בדאגות, בצרות ובתלאות. האין כרוכות סכנות בהסתדרות העובדים? האם יפסול מישהו מאתנו על-ידי כך את המפעל הגדול והאדיר הזה? ודאי צפויות סכנות מהם – אבל אין עם שלא ימסור נפשו על הים שיש בידו, או לא יקריב את הקרבנות הגדולים ביותר למען כיבודו. אם יש לארצנו מתנת-אלוה גדולה וברוכה – זהו הים. עתידנו המשקי בארץ יבּנה על שלושה: חקלאות, חרושת – וים. ואיני יודע עדיין אם בשלושה אלה הים לא יהיה החשוב ביותר. סדק אחד קטן שנפתח לנו בימי המאורעות לים בתל-אביב הסעיר את הישוב והעשיר אותו. שום כיבוש אחר בתולדות הישוב לא הערה בתוכנו כל-כך הרבה התלהבות ואהבה ב“נמל” תל-אביב הקטן והעראי. לא רק המדינה המוצעת היא זעירה, ארץ-ישראל כולה היא קטנה, ואם אנו עורגים למרחב – נמצָאֶנו בים. הנבואה שארץ-ישראל עתידה להתפשט – תתקיים אם הים יהיה שלנו. כל מרחבי-עולם יהיו שלנו; אפקי ראייתנו ומפעלנו יתרחבו עד קצוי תבל; מקורות בלתי-פוסקים של הים – ויצירה וגבורה יפכּו בעורקינו; שדה-פעולה ועבודה לאין-שיעור יתגלה לעתידנו – אם הים הגדול יצורף לאדמת מדינתנו הקטנה. בפעם הראשונה בתולדות העם היהודי ניתנה לו האפשרות להיות לעם-הים, ואפשרות זו שקולה בעיני כנגד כל הפגימות והקיפוחים שבתכנית המדינה העברית. מהים היינו מנותקים עוד יותר מאשר היינו קרועים מעל האדמה, כי גם בשבתנו במולדת לא היה החוף ברשותנו. רק יפו נכבשה בימי החשמונאים.

אך כשם שידענו להתערות בקרקע למרות מאות שנות חיי-עור, נדע להשתרע בים, אם-כי מאז ומעולם חיינו חיי-יבשת. וההתחלה המצערה של תל-אביב תוכיח. רק לפני ארבע מאות שנה היה העם הגדול החולש על גלי כל האוקינוסים מכונס באי הבריטי הקטן – ורק היציאה למרחבי הים עשתה את הגזה האנגלי לגזע הנפוץ והשליט בחמשת חלקי התבל. לנו ישמש הים אמצעי כינוס התפוצות – וגם גשר לכל התפוצות. גדוּלת צור וצידון עתידה לחזור – לחופשי המדינה היהודית בחיפה ותל-אביב.

**

מדינה יהודית כזה מאפשרת בתקופה הקרובה, נאמר לחמש-עשרה השנים הבאות, עליה של מאה אלף איש לשנה. עם מפתח העליה בידינו, עם חוקי עבודה ותעשיה וקרקע שאנו נחזק, עם תעריפי-מכס שאנחנו נתקין וחוזי-מסחר שאנו נכרות, עם צבא יהודי ומשטרה יהודית נאמנים לבטחון הארץ, עם פקידות יהודית הרואה את תפקידי קיומה בבנין המדינה, עם עזרת העם היהודי בעולם הדבוק בנפשו ומאודו בממלכת ישראל – נבצע את הדבר שלא יכלה ולא רצתה לבצע פקידות זרה; פיתוח מכסימלי של האפשרויות הגנוזות בארץ העומדות לרשותנו והעלאת מכסימום של יהודים שהארץ יכולה להכיל. – – –

**

ומה יהיה לאחר חמש-עשרה השנה (או מספר שנים אחר), כשהמדינה המוצעת קטנת-השטח תגיע ל“נקודת-השובע” של התאכלסותה? מהי התשובה שניתן אז להמוני ישראל שיתפרצו לעלות – ולא יהיה להם מקום במדינה היהודית?

אדם הרוצה להיות ישר עם עצמו לא יתנבא מה יהיה בעוד חמש-עשרה שנה. מי יוכל לומר מה יהיה בעוד חמישה-עשר יום עם הצעת הועדה? לפני שלושה שבועות הכריזה הממשלה האנגלית על יסוּד מדינה יהודית; מי יודע מה תכריז בעוד שלושה שבועות? השאלה מה יהיה בעוד חמש-עשרה שנה היא שאלה חמוּרה ששום ציוני אינו רשאי להתעלם ממנה. אבל לפי שעה אפשר לתת רק תשובה אחת: בעוד חמי-עשרה שנה יהיה מצבנו יותר טוב – אם בינתיים תוקם מדינה יהודית ובתוכה יתרכזו שני מיליון יהודים – מאשר אם במשך חמש-עשרה השנה ימָשך משטר המנדט. חמש-עשרה השנה שעברו מראשית אישור המנדט ועד היום נתנו לנו באופן ממוצע עליה של ששה-עשר אלף לשנה. המסוגל משטר המנדט בעתיד לתת לנו יותר? אינני נמנה בין אלה המרשיעים תמיד את הפקידות האנגלית ואינני רואה רק את הצללים והרעות שבמשטר המנדט. לא כל הפקידים האנגלים הם רעים. היו ישנם בקרב הפקידים האנגלים אנשים ישרים וחרוצים, ויש ביניהם המעריכים ומוקירים את מפעלנו. אולם הפקידים האנגלים, הטובים והרעים, הם כולם אנגלים ולא יהודים. ורק תמים ומוכה-סנוורים ידמה לצפות מפקיד אנגלי שיעשה מלאכתו כפי שאנו היינו רוצים כי מלאכה זו תיעשה. ואם גם נניח שה“פליאטיבים” שמציעה הועדה המלכותית – במקרה שתכנית חלוקת הארץ לא תתקבל – לא יגזרו עלינו, וישָאר הססטוס-קוו – שזוהי הנחה אופטימית מאוד – אין כל יסוד להאמין שמשטר המנדט בעתיד ייטב מזה שבעבר. והשאלה נשאלת: היגדלו סיכויינו בעוד חמש-עשרה שנה אם במקום שני מיליון יהודי יהיו אז בארץ רק שמונה מאות אלף יהודים, ואם במקום מדינה יהודית וצבא יהודי תהיה אז בארץ פקידות בריטית וצבא בריטי ומשטרה פלשתינאית?

מה שיהיה בארץ לאחר חמש-עשרה שנה תלוי במה שיקרה בארץ במשך חמש-עשרה שנה אלה. כשם שאיני רואה את המדינה היהודית המוצעת כפתרון הסופי של שאלת עם ישראל, כך איני רואה את החלוקה כפתרון הסופי של שאלת ארץ-ישראל. צדקו אלה משוללי החלוקה הטוענים שארץ זו לא ניתנה לחלוקה - מפני שהיא מהוה יחידה אחת, לא רק מבחינה היסטורית, אלא גם מבחינה טבעית ומשקית. עבר-הירדן נקרע לפני חמש-עשרה שנה, – האין כל איש רואה עכשיו שהקרע הזה היה אסון בשביל עבר-הירדן יותר מאשר למערב הארץ? כאן התפתחות, גידול, ריבוי אוכלוסים, לא רק יהודי, אלא לא-פחות ריבוי ערבי, ושם – קפאון, דלדול, עוני וישוב בלתי-גדל.

**

אני רואה את עתידנו ואת עתידה של הארץ בהחזרת איחודה ושלמותה מתוך הסכמה חפשית וצורך-חיים הדדי של העם היהודי והערבי. מדינת היהודים תשמש גורם – ואולי הגורם – להסכם יהודי-ערבי, שברגע זה אולי אי-אפשר לראות את כל היקפו וגדלו.

ואחד החיובים הגדולים של המדינה היהודית הוא – ביצירת התנאים הריאליים לאפשרות של הסכם יהודי-ערבי. כשמציאות כוח יהודי גדול, גם מספרי, גם משקי, וגם ממלכתי, תהיה לעובדה – יהא חשבון לערבים להגיע לידי הסכם עם כוח כזה. עם שני מיליון יהודים, שיש להם משק מפותח, צבא מאורגן, שלטון בים, כוח ממלכתי, כדאי יהיה לערבים לבוא לידי ברית ויחסי-גומלין. לכוח יהודי. זה יהיו הערבים זקוקים – לא פחות משיהיו היהודים זקוקים להם. מדינת היהודים תיצור את העובדה הפוליטית שהערבים יצטרכו להתחשב אתה. והחלוקה, שנעשתה עכשיו הכרחית לרגל מלחמת הערבים בציונות, תתבטל ברצון החפשי של הערבים, לאחר שהציונות תבצע בכוח החלוקה שלב מכריע בהתגשמותה.

**

ואני אסיים במלים אחדות על תפקיד הקונגרס. קונגרס זה לא יוכל עדיין להגיד “כן” או “לא” לתכנית החלוקה. אחרי החלטת הפרלמנט האנגלי אין צורך ואין אפשרות לדון על עצם התכנית – כי הפרלמנט לא קיבל ולא אישר הצעת הועדה המלכותית, אלא ייפה את כוחה של הממשלה להגיש לפניו, לאחר שיקבל סמכות מאת חבר-הלאומים, תכנית מסוימת של חלוקה הטעונה אישור הפרלמנט. הקונגרס צריך להביע בכל החריפות את דעתו נגד החלק השני של דו"ח הועדה, הקובע שהמנדט אינו ניתן להגשמה והמציע פאליאטיבים הסותרים את כל ההבטחות וההתחייבויות של אנגליה וחבר-הלאומים כלפי העם היהודי. הקונגרס צריך להכריז שוב על נכונותו לבוא לידי הבנה עם העם הערבי – ויחד עם זאת הוא צריך להביע מחאה חריפה נגד הצעת “השלום” של לורד סמואל, שפירושה אינו אלא סתימת-גולל על תקוַת העם היהודי. הקונגרס צריך להכריז מהי ארץ-ישראל לעם היהודי, ארץ-ישראל כולה, השלמה, בגבולותיה הטבעיים וההיסטוריים. והעיקר – צריך לתת יפוי-כוח להנהלה החדשה לבוא בדברים עם הממשלה על תכנית מתוקנת להקמת מדינה יהודית.

עכשיו יושבת ועדת-המנדטים ודנה על הדו"ח של הועדה המלכותית. בתחילת ספטמבר תתקיים ישיבת מועצת חבר-הלאומים. לאחר ששני המוסדות האלה יחליטו מה שיחליטו, אפשר יהיה לדון עם הממשלה על גבולות, על שטח, על סמכות, על סוברניות, על טרנספר, על מנדטים זמניים – נקבל החלטה סופית. עד אז אין אנו מסתלקים מהמנדט. לפי שעה זהו המשען היחידי של זכויותינו. רק כשאנגליה תתחייב באישור חבר-הלאומים להוציא לפועל תכנית מדינה יהודית רצויה ומוסמכת על ידינו – נוכל לשחרר את אנגליה מהמנדט.