ליקט והביא לבית־הדפוס יהודה ארז

מאורעות 1936–1939

מאת

דוד בן־גוריון

---

לא כדרכם דרכנו

מאת

דוד בן־גוריון

בכינוס המפלגות הציוניות¹, ירושלים, 19 באפריל 1936

– – – אני מבין ומרגיש את המרירות הרבה שנשמעה כאן בדברי החברים. אולם דוקא מפני חומר המצב עלינו לשמור גם על צלילות מחשבתנו וגם על העקרונות המוסריים והמדיניים המדריכים את פעולתנו הציונית והישובית. – פנינו תמיד לשלום; כשאנו נתקפים אנו יודעים להגן על עצמנו, אבל אין אנו יוצאים מגדר של הגנה עצמית. – – –

– – – אחד מסימני ההתבוללות הוא, שהיהודי עושה לא מה שהיה מחויב לעשות לפי מצבו, אלא מה שה“גוי” עושה. ויש בארץ התבוללות חדשה – התבוללות ערבית. לא שמדברים ערבית, אלא מחקים את מעשי הערבים. מתבוללים במסוה ציוני אומרים לנו: הערבים עושים כך, אף אנחנו נעשה כך. ותמימים בתוכנו נאחזים באמרה קלה והגיונית זו לכאורה. לאלה יש להסביר: האמצעים הם תמיד לפי המטרה. אילו היתה המטרה שלנו כשל הערבים, היו האמצעים שלהם יכולים להיות האמצעים שלנו. אבל למעשה האמצעים של הערבים מותאמים למטרה שלהם ולא למטרה שלנו. המטרה שלהם מה היא? הריסת האפשרות של בנין הארץ, מניעת בוא היהודים לא"י, סטטוס קווֹ, השארת הארץ במצב כמו שהיא, משטר עבר‑הירדן, מדינה כמו בערב. למטרה זו מכוּונים האמצעים. אינני יודע אם הם יובילו לכך. אני מקוה שלא; אבל הם שואפים למטרה זו. כלום זוהי המטרה שלנו? אנו רוצים לשנות את הסטטוס בקווֹ, אנו רוצים להכניס המוני‑עולים חדשים, אנו רוצים לבנות ולהיבּנות; אנו צריכים להקים בתי‑חרושת, אנו צריכים למכור את התוצרת של בתי‑החרושת האלה, אנו צריכים לנטוע, לשתול, לעבוד, ליצור. באמצעים הנקוטים בידי הערבים לא נעשה כל זאת. ואני חושב כי אלה שרצחו היום את אנשינו מהמארב לא רק התנכלו להרוג כמה יהודים, אלא גם התכוונו לפרובוקציה, רצו לדחוף אותנו למלכודת למען נעשה כמוהם ונהפוך ארץ זו לארץ‑דמים. להם אולי זה נחוץ, הם רוצים שהארץ תהיה במצב של פוגרום פרמננטי. הצריכים אנו לסייע למזימות‑הרס אלו.

---

לקח המאורעות

מאת

דוד בן־גוריון

בכינוס הועד‑הלאומי, תל‑אביב, 5 במאי 1936

אני רואה כינוס זה כנסיון מצד הישוב לברר את המצב, ועלי לומר לצערי, שלאחר ששמעתי את הויכוחים נדמה לי שהנאספים לא עמדו עדיין על כל חומר הסכנות.

מאורעות אלה נעוצים קודם‑כל במתיחות הפוליטית העולמית. סכנת מלחמה עולמית או לכל הפחות מלחמה בים התיכון עוררה מחדש תקוות הערבים לשינוי הסטטוס קווֹ הם קיווּ שיבּנו ממלחמה זו – גם בסוריה וגם בארץ‑ישראל. אחר כך באו המהומות בסוריה, שודאי לא נערכו על‑ידי הממשלה הצרפתית, והסורים הצליחו להכריח את ממשלת המנדט להיכנע. הנציב הצרפתי הבטיח משא‑ומתן בפריס על ביטול המנדט הסורי והחלפתו בחוזה דוגמת עיראק ואיני יודע מדוע אין מבינים שגם ערבי ארץ‑ישראל מסוגלים ללמוד דרכי הסורים – וסוף‑סוף יש קשרי דם ודת, ויש דוגמא מאלפת, ואין ערבי א"י צריכים לחכות להוראות ולהדרכה מצד הפקידות האנגלית, והם מסוגלים לפעול מתוך רצונם העצמי, אין זו אלא אונאה עצמית לראות במאורעות אלה אך ורק אצבע האדמיניסטרציה החורשת מזימות נגדנו ומקימה עלינו את הערבים. – – –

מה הן המסקנות?

קודם‑כל עלינו להסיק מסקנה פנימית. הלקח הראשון והעיקרי שמאורעות אלה צריכים ללמד אותנו – אם עוד לא הספקנו ללמוד זאת מאז היות הישוב החדש ועד היום – הוא שעלינו להשתחרר מכל תלות כלכלית במכסימום האפשרי. לא מעט קרבנות נפלו ביפו בשל תלות בלתי‑הכרחית ובלתי‑מוצדקת זו. ומי יודע כמה קרבנות צפויים לנו במושבות. אבל אין זו שאלת בטחון גופני בלבד. זוהי שאלת‑היסוד של קיומנו ותקומתנו. נקים בארץ משק יהודי רק אם הוא על‑ידינו ממש. זוהי קדם‑כל שאלת עבודה עברית מלאה בכל ענפי המשק היהודי בכל נקודות הישוב היהודי.

אבל אין זו רק שאלת העבודה העברית במובן המצומצם. השתחררות כלכלית פירושה נמל יהודי, מוסדות ממשלתיים במרכזי ישובים יהודיים, תוצרת חקלאית יהודית להזנת כל היזוב, חמרי‑גולם יהודיים בשביל התעשיה – במידה שחמרי‑גולם אלה נמצאים בארץ. אם אנו רוצים גאולה עברית במאה אחוז – נחוץ לנו ישוב עברי במאה אחוז, מושבה עברית במאה אחוז, נמל עברי במאה אחוז. לא יתכן, שנימצא בארץ זו במצב כזה שאפשר יהיה לשונאינו להרעיב אותנו, לסגור בפנינו הדרך לים, למנוע מאתנו חצץ ואבן לבנין. המלחמה לנמל יהודי – זהו אחד התפקידים המרכזיים בפעולתנו הפוליטית והמשקית. נמל זה לא יוקם ביום אחד – כשם שהארץ לא תיבּנה ביום אחד, אבל עלינו עכשיו להניח יסוד ראשון. בנו תלוי הדבר יותר מבכל גורם אחר.

*

אינני יודע כמה זמן תימשך השביתה. היא יכולה להיפסק מהר, והיא יכולה להימשך. אין זה תלוי בנו. נמל חיפה אינו שובת – כי בנמל זה יש פועלים יהודים, – אבל איני בטוח אם לא ישבות מחר או מחרתיים, כי איני יודע מה יקרה עוד בארץ ואם ישָפך עוד דם, ועל כן עלינו לבצר את עצמאותינו הכלכלית תוך כדי השביתה, וכשישובו הדברים לתיקונם עלינו להיות חפשים מכל תלות כלכלית. אני חסיד של קואופרציה יהודית‑ערבית, גם בשטח הפוליטי וגם בשטח הכלכלי, אבל תלות אינה קואופרציה. שיתוף‑פעולה פורה מחייב עצמאות ואי‑תלות. האדמה שברשותנו צריכה להספיק ירקות ושאר מזונות לישוב היהודי. המחצבות שלנו צריכות להספיק אבן וחצץ לבנינינו ולכבישינו. אם נדע לעשות זאת לא נפחד משביתות פוליטיות של הערבים, ובמובן זה צדק ק. שאין בכלל סכנה בשביתה. אם סכנה כלכלית אין האן – הרי סכנה פוליטית יש ויש. והסכנה היא כפולה: כלפי פנים וכלפי חוץ. שביתה כזו כרוכה במהומות. שביתה כזו מולידה מהומות. ומשום כך אין אנו יכולים לקבל עמדת הממשלה שהשביתה היא חוקית. – הממשלה חייבת לדעת שהשביתה תביא לידי מהומות וטירור. – – – השביתה מסוכנת גם מבחינת עמדתנו הפוליטית. המשכת השביתה תעורר דעת הקהל נגדנו. – – –

אחד מהמתווכים הצטער על ה“הבלגה”. הייתי מצטער אילו לא ידענו “להבליג”. אין אנו ערבים, ואותנו מודדים בקנה‑מידה אחר, ואתנו ידקדקו כחוט השערה. כבר שילמנו פעם בעד אי‑הבלגה. כל ההיסטוריה של 1929 היתה אולי אחרת אילו ידענו “להבליג”. ואין אני מצטער על הבלגתנו עכשיו. יש בה הרבה יותר גבורה, ואין צריך לומר תבונה ובגרות פוליטית, מאשר בהתפרצות בלתי‑מרוסנת. כלי‑המלחמה שלנו שונים מאלה של הערבים ורק בהם הערובה לנצחוננו. לא נפסיד כלום אם תדע אנגליה וידע כל העולם שאנו מגינים ולא מתקיפים.

– – – חומר המצב וסכנתו אינם לא ביחס לישוב, אלא ביחס לעם היהודי. המלחמה שהערבים מנהלים עכשיו אינה מכוּונת נגד הישוב של ארבע מאות אלף, אלא נגד העם היהודי כולו וזכותו לשוב לארץ. בכל רגע נוכל להשיג שלום גמור עם הערבים אם נאמר להם שרק אנו נישאר פה. אנו נלחמים הפעם מלחמת העם היהודי. – – –

---

מה בין מאורעות אפריל 1936 למאורעות אבגוסט 1929

מאת

דוד בן־גוריון

ירושלים, 7 במאי 1936

ל…

– – – מאורעות אפריל 1939 – יותר נכון מהומות שהחלו באפריל ונמשכות עוד גם במאי, ואין יודע עדיין מתי תסתיימנה – שונים באופן יסודי ממאורעות אבגוסט 1929. והשינוי הוא גם חיובי וגם שלילי.

באבגוסט 1929 נערך בכמה ערים טבח ביהודים (חברון, צפת) ונעשו כמה התנפלויות על ישובים יהודיים. הפעם לא היתה אף התנפלות אחת על ישוב יהודי. רק ממארב – אם בדרך ואם בתוך יפו (עיר ערבית ברובה הגדול) – נפלו יהודים בודדים. ההתקפות על המשקים הצטמצמו עד עכשיו רק בהצתת שדות ועקירת עצים, ואין זה מקרה: משנת 1929 ואילך גדל הישוב היהודי והתבצר, ולא קל ולא בלתי‑מסוכן להתנפל עליו פנים מול פנים. בשנת 1929 מנה הישוב 155,000 נפש ועכשיו הוא מונה 400,000.

גידול זה של הישוב בכמות ואיכות עשה כמעט לנמנע הישנות הפרעות בצורתן של 1929. – – –

אין כוונתי להסיק מסקנה, שעכשיו לא תיתכן לגמרי התנפלות על ישוב יהודי. מסקנה זו היא מוטעית. אין אנו עדיין כוח מספרי וארגוני שאין לו לחשוש לשום התקפה. אולם התקפה ישרה על הישוב נעשתה עכשיו הרבה יותר קשה, ומצריכה כוחות מתנפלים גדולים ומרובים יותר מאלה שנתגייסו לשם פרעות בשנים הקודמות. זהו השינוי שבא לידי גילוי במהומות האחרונות.

אולם חלו גם שינויים לרעה במשך השנים האחרונות.

באבגוסט 1929 היה למהומות אופי דתי. במשך שנה שלמה הוּסת ההמון הקנאי בתואנת‑שוא שקדשי האיסלם בירושלים הם בסכנה. הסיבה הבלתי‑אמצעית לפרעות אז היה הסכסוך בגלל הכותל המערבי. הפעם יש למאורעות אופי פוליטי בולט. אנו עומדים עכשיו לא רק בפני מעשי‑פשע רגילים: רציחות, השמדת הרכוש – אלא בפני מלחמה פוליטית רצינית המכוּונת לביטול הצהרת בלפור, והמנהיגים הערבים משתמשים הפעם לשם השגת מטרתם באמצעי‑מלחמה פוליטיים חדישים: שביתה כללית ומרי אזרחי. – – –

בשנת 1931, כשבא הנציב הנוכחי¹ לארץ, הגיעה העליה היהודית לארבעת אלפים. בשנת 1932 עלתה עד 10.000, בשנת 1933 – עד 30.000, בשנת 1934 – עד 40.000, בשנת 1935 – עד 61.000. הפריחה הכלכלית שעליה גדולה זו הביאה אתה, העשירה את הישוב הערבי והרימה את מצבו הכלכלי ויצרה רווחה כלכלית בין המוני הערבים שאין דוגמתה באף אחת מהארצות השכנות. פריחה כלכלית זו נתנה כמובן סיפוק חמרי ואישי להמוני הערבים, ואלמלא מאורעות פוליטיים שנפלו בעולם, בארצות השכנות ובארץ גופא – לא היו מנהיגי הערבים מצליחים לקומם את ההמון הערבי נגד היהודים, המשפיעים ברכה כזו על כל הארץ, וההתנגדות לעליה היהודית היתה נשארת נחלת יחידים, והיתה מוצאת ביטוייה רק בגילויים פוליטיים מחוסרי כל השפעה כל ההמונים. אולם המצב הבינלאומי המסובך, המלחמה בחבש, החששות שהסכסוך החבּשי יביא לידי תסבוכת קשה בים התיכון בין אנגליה לאיטליה, ואולי גם למלחמת‑עולם, – הסעירו את הרוחות בין חוגים אקטיביים בישוב הערבי והגבירו את החשבון הפוליטי על החשבון הכלכלי. – השפל הכלכלי הזמני שבא בעקבות מלחמת חבש יצר רקע לתגבורת התסיסה הפוליטית בקרב שכנינו.

– – – הויכוח שנערך בפרלמנט האנגלי, תחילה בבית‑הלורדים ואחר‑כך בבית‑הנבחרים² הוסיף שמן למדורה. – – –

– – – הבקורת הקשה שנמתחה על הממשלה בענין המועצה המחוקקת, לא רק מצד מתנגדי הממשלה, אלא גם מתומכיה הנאמנים, הכריחה את הממשלה לבקש מוצא חדש. במשך הויכוח בפרלמנט נשמעו שתי הצעות: א) מינוי ועדה מלכותית לבחינת שאלת המועצה, ב) הזמנת היהודים והערבים לשולחן‑עגול בלונדון. שתי ההצעות היו מכוּונות לדחיית המועצה, אם לא דחיה מוחלטת, הרי לכל הפחות דחיה זמנית. הממשלה לא קיבלה אף אחת משתי ההצעות הללו, ולא קשה להבין את הסיבה: כיון שהצעת הממשלה באה לשם פיוס הערבים, הרי לא נוח לממשלה לקבל הצעה המכוּונת לביטול המועצה או לדחייתה. הממשלה ידעה שהערבים לא יקבלו עכשיו הצעה ע“ד שולחן‑עגול, כי במצב השורר בארץ ובשתי הארצות השכנות (סוריה ומצרים) אין הערבים נוטים להתפשר עם היהודים. היא גם חשבה כנראה שועדה מלכותית המכוּונת לקבורת‑כבוד של המועצה המחוקקת תיפגש ע”י הערבים בהתנגדות נמרצת, ואולי גם בחרם.

משום כך נולדה ההצעה על‑דבר הזמנת משלחת ערבית ללונדון.

ע"י הזמנת המשלחת ללונדון ניתן לערבים סיפוק ידוע לאחר הויכוח בפרלמנט: שאלת המועצה תוצא מתוך הויכוח הארצישראלי ותועבר ללונדון; והעיקר – שהלחץ הערבי, המורגש בארץ, יועבר אף הוא ללונדון, כלחץ מקביל להסברה היהודית שנתגלה בויכוח בפרלמנט.

המנהיגים הערבים שהוזמנו פתע‑פתאום לנציב ביום ב' באפריל ש"ז והוצע להם לשלוח משלחת ללונדון – קיבלו את ההזמנה פה‑אחד, אולם כשנודע הדבר בציבור הערבי התעוררה התנגדות למשלחת. כל אותם העסקנים הערבים שלא היתה להם תקוה להיכנס למשלחת – לא ראו בעין יפה את התמנותם של חמשת‑ששת המנהיגים שהוזמנו לנציב להיות שליחי העם הערבי. אולם בהתעגדות זו היו לא רק טעמים אישיים בלבד. האגף הקיצוני שהתנגד בלבו כל הזמן למועצה – לא הסכים למשלחת אשר תפקידה הראשי הוא להשתדל אצל הממשלה שתקיים את המועצה. – – –

אולם מתנגדי המשלחת בקרב הערבים טענו, שבתנאים הקיימים בארץ לא תצליח המשלחת ולא תשפיע בלונדון. המשלחת הסורית הלכה לפריס, רק לאחר שביתה כללית שהכריחה את הממשלה הצרפתית להיכנע ולהבטיח ביטול המנדט וחילופו בחוזה, ולכן אין לשלוח משלחת ללונדון כשהארץ שקטה. לעומתם טענו מצדדי המשלחת, שמוטב להם ללכת עכשיו ללונדון, ואם יראו שם שאינם מצליחים – יתנו אות ויערכו בארץ מהומות כדוגמת סוריה. בגלל ויכוח זה, ובגלל הסכסוכים האישיים על הרכב המשלחת – נתעכבה יציאת המשלחת.

עד שפרצו המהומות ביפו היתה יד מצדדי המשלחת על העליונה. רק המיעוט שבקרב המנהיגים דרש לעכב את צאת המשלחת. הפרועת ביפו שינו מיד את פני הדברים. לאחר שנרצחו ט“ז יהודים ביפו ללא כל סיבה ואמתלה, אפילו ללא אמתלה כוזבת שבאבגוסט 1929 (סכסוך הכותל המערבי), – הבינו המנהיגים הערבים, שלא תהא תפארתם על הדרך הזאת בשעה זו בלונדון. אם בשעה זהארץ שקטה התנגד הפרלמנט להקמת מועצה מחוקקת, בנימוק שמועצה כזו רק תשמש כוח מפריע לבית הלאומי, הרי לאחר הרצח בפראי ביפו ודאי שדעת‑הקהל באנגליה לא תסכים למסור שלטון מחוקק לרוב ערבי זה, ובכ”ב לאפריל התאספו המנהיגים הערביים והחליטו פה‑אחד לדחות את דבר המשלחת ולהכריז שביתה כללית. – – –

התביעה העיקרית של הערבים עכשיו היא הפסקת העליה. השביתה הערבית הוכרזה בשלוש סיסמאות, שנוּסחו בתזכיר הערבי לנציב בחודש נובמבר: הפסקת העליה, איסור מכירת קרקע, הקמת ממשלה לאומית אחראית בפני פרלמנט נבחר ע"י תושבי הארץ. לפי ההכרזה הפורמלית צריכה השביתה להימשך עד ששלוש דרישות אלו תתמלאנה, אולם למעשה נודיעו המנהיגים הערבים שהם נכונים להפסיק את השביתה אם הממשלה תפסיק – ולוּ רק באופן זמני לעת‑עתה – את העליה היהודית, כאשר עשתה הממשלה לאחר מאי 1921 ואבגוסט 1929. לפי הידיעות שיש לנו עד הרגע הזה אין ברצון הממשלה, גם פה וגם בלונדון, להפסיק את העליה. בשנת 1933 עמדה כבר ממשלת ארץ‑ישראל בנסיון זה. גם אז היתה התקפה ערבית חריפה, נערכו הפגנות, הוכרזה שביתה, וביפו נפלו בהתנגשות עם המשטרה כארבעים ערבים – והממשלה לא הפסיקה את העליה אף לשבוע אחד. אולם אין לדעת מה ילד יום. אם גם בשעה זו לא תיפסק, אין זאת אומרת שאין סכנה צפויה לכל המדיניות של הבית הלאומי. – – –

השביתה הערבית כשהיא לעצמה אינה מסכנת את קיומנו הכלכלי. אין אנו תלויים פה במשק הערבי, וסגירת החנויות הערביות, שביתת האבטומובילים והאבטובודים הערבים, ואפילו מניעת הירקות והתוצרת החקלאית הערבית מהשוק היהודי, אינן עלולות להזיק במאומה למשק היהודי. להיפך, עצמאותינו הכלכלית רק תתגבר על‑ידי כך, אולם השביתה מהוה סכנה רבה לבטחון בארץ; השביתה קשורה במעשי‑אלמות; ארץ‑ישראל אינה דומה לסוריה. שם יש רק ערבים, והמנהיגים יכלו להשבית את כל הארץ. פה יש ישוב יהודי גדול, והערבים יודעים זאת, ואינם רוצים להפסיד את פרנסתם ואת שכרם. והמנהיגים מוכרחים לגייס כנופיות אשר יכריחו באיומים ובמעשי‑אלמות את החנוונים והפועלים לשבות. ומעשים אלה הם חומר‑שריפה מסוכן. – – –

החזית השניה והמכרעת – היא החזית המדינית. ההבטחות המרגיעות שקיבלנו גם פה וגם בלונדון מהממשלה, אינן צריכות ואינן יכולות לספק אותנו. אם גם העליה לא תיפסק – אין זאת אומרת שאינה עלולה להצטמצם. ובשעה זו אין אנו יכולים להסתפק אפילו באי‑צמצום העליה. מצב העם היהודי בעולם מחייב הרחבת העליה, וגם הפתרון היחיד והמהיר לקושי הפוליטי שבארץ – הוא בהגדלת העליה ובהחשת בנין הארץ. כי רק עם גידול כוחנו, עם פריחת הארץ – יבינו הערבים שיש בכרח להפסיק את המלחמה, העקרה והמהרסת, נגד הכוח הבונה את הארץ. רק עם היותנו לכוח גדול שאין שום אפשרות לערערו ולהשתיקו יבינו המנהיגים הערבים שיש להשלים עם מציאות העם היהודי בארץ, כי לאשרנו אין שום ניגוד היסטורי בין האינטרס הגדול של העם היהודי בארץ ובין האינטרס הגדול של העם הערבי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

---

כשלון הממשלה

מאת

דוד בן־גוריון

ירושלים, 13 במאי 1936

ל – – – בלונדון

בימים הראשונים היה אולי בלונדון בקרב כמה מידידינו רושם שבתוכנו שוררת פניקה יתירה, ושהחששות הכבדים המדאיגים אותנו הם מוגזמים. עכשיו – לאחר שהגיעו ללונדון ידיעות יותר מלאות על המצב – מובטחני כי ידידינו עמדו כבר על רצינות הסכנות הפוליטיות לא‑פחות מאתנו. אולם מסופקני אם אפילו עכשיו נתחוור להם כל חומר המצב במלואו.

* * *

– – – קשה כמובן לממשלה לשמור על שדה וכל עץ ואין בכוח אנוש לשמור בפני תבערות כשבארץ נמצאים מאות ואולי אלפי אנשים, בכל קצות הארץ, המוכנים להצית שדות בחשכת הלילה. – – – אבל אין למצוא שום נימוק הגיוני לסירוב הממשלה להגדיל את כוחות המשטרה היהודית, כאשר דרשנו, ולהספיק לאנשי משקינו תוספת נשק, למען הכשיר אותם לשמור בעצמם על שדותיהם. הישוב הוכיח בימי‑מבחן אלה את כוח הבלגתו ושלטונו העצמי, ולמרות ההצתות ועקירות העצים הנמשכות והולכות, לא קרה אף מקרה אחד של מעשה‑נקמה, ואני מקוה שלא יקרה, ואין כל יסוד לממשלה – ואין לה כל הצדקה מוסרית או פוליטית – למנוע מאנשינו את האפשרות לשמור על רכושם.

מרכז המשטרה מנסה לעשות מה שיש בכוחו באותם האמצעים המוגבלים שבידו. אולם במצב זה של הארץ מוטלת על הממשלה בעיקר פעולה פרבנטיבית, וכאן נתגלה כל כשלון הממשלה, כל חוסר‑הדרך והתהפוכות שלה.

בעשרים ושלוֹשה באפריל הוכרזה השביתה הערבית. לא חשובה כל‑כך השאלה אם מבחינה פורמלית‑חוקית שביתה זו היא אסורה או מותרת. יועצי הנציב המשפטיים סבורים, ששביתה זו היא חוקית. עמדה זו של הממשלה היא תמוהה במקצת, לאחר שהחוק הארצישראלי אוסר בפירוש אפילו משמרות‑פועלים גזעיות, אם‑כי בדרך‑כלל משמרת‑פועלים בסכסוך כלכלי גרידא היא מותרת. אבל כאמור, אין השאלה הפורמלית כאן עיקר. לשביתה יש תוכן פוליטי. שביתה זו בנויה על איום ומעשי‑אלמות, ומלבד היותה עלולה להביא לידי מהומות‑דמים הריהי מכוּונת להשבית את מהלך‑החיים הנורמלי בארץ. – – –

– – – לאחר שהשביתה נמשכה שבועיים ללא כל נסיון רציני מצד הממשלה להפסיקה – קרא הנציב ביום 5 במאי את המנהיגים הערביים וקרא לפניהם דרישה לא להצטרף לכרוז שפרסמו חסן צדקי דג’אני וצלאח עבדו ע“ד אי‑תשלום מסים, והודיע שהיות ו”הועד הערבי העליון" עומד לבקר בערים שונות, הוא משתמש בהזדמנות זו לומר להם, שלא יתיר “כינוס אסיפות פומביות העלולות להתכוון להפגנות ולמהומות ולגרום לאבידות בנפש”, ו“דעתו השקולה היא כי השביתה אינה מביאה אלא רעות בעקבותיה וכל תועלת לא תצמח ממנה, והוא דורש להסתלק מהדרך האחרונה (דרך השביתה) ולשלוח את המשלחת ללונדון”.

למחרת (6 במאי) נפגשתי עם אחד הערבים, מהחשובים ביותר, שאינו פעיל בעצמו בפוליטיקה הערבית, אבל הוא קרוב מאד למרכז ויודע היטב מכל הנעשה בקרב המנהיגים הערביים. הוא אמר לי, שבימים האחרונים רפתה השביתה ועמדה להתפורר, אולם אזהרה פתאומית וקשה זו של הנציב הדהימה את המנהיגים. אילו באה ביום הראשון של הכרזת השביתה היתה בלי ספק מונעת התפשטות השביתה. אל לאחר שהשביתה נמשכה כבר שבועיים ללא כל התנגדות מצד הממשלה, חשבו כל הערבים כי הממשלה מרוצה בעצם מהכרזת השביתה, ואזהרה זו שבאה במאוחר תהיה לה פעולה הפוכה: היא תרגיז את העם ולא תתן אפשרות לאותם המנהיגים שרצו להביא את השביתה לידי גמר – לעשות זאת, ולא עוד אלא שתחמיר את המצב, והוא חושש, כי באסיפה שנקראה למחר בירושלים תתקבל החלטה על הכרזת מרי אזרחי. ואמנם כך היה. הממשלה לא רק שלא הפריעה לועד העליון לכנס אסיפות – אלא לא עשתה כלום נגד מכריזי המרי. פקודת‑האיסור שהוצאה נגד חסן צדקי דג’אני וצאלח עבדו נתבטלה, ושוב נוצר רושם, שהממשלה אינה מתכוונת לעשות שום דבר נגד ארגון המרי האזרחי.

מצב זה לא רק שהוא החמיר את דבר הבטחון בארץ, אלא מעמיד בסכנה את המשך העליה.

עד היום לא נמסרה לנו הודעה רשמית על השדיול. מכל העברים באות אלינו בעקיפין הצעות מצד המנהיגים הערביים, שנאפשר להם לצאת מן המיצר ע"י הסכמתנו להפסקה זמנית של העליה. עד עכשיו לא הגיעה אלינו הצעה כזו מאת הממשלה, אבל יש סימנים בולטים שיש נטיה כזו.

אחד הערבים החשובים אמר: יש שתי דרכים להפסקת השביתה: א) הפסקת העליה, או ב) הכרזה על בנין נמל בתל‑אביב. למעשה אין צורך אפילו באמצעי כל‑כך קיצוני (אם כי עלינו עכשיו לגייס כל יכלתנו ומאמצינוּ להקמת נמל בתל‑אביב); רשיון לפריקה בתל‑אביב יעשה את פעולתו. רשיון זה דרוש לא רק להפסקת השביתה – אלא דרוש גם לגופו. נמל חיפה מתגבב לאין נשוא, העברת סחורות מחיפה לתל‑אביב עולה בהוצאות יתירות, ואין כל הצדקה למנוע מעיר‑החוף הגדולה ביותר בארץ את השימוש בים.

---

עם מתן הרשיון לפריקה בחוף תל אביב

מאת

דוד בן־גוריון

בישיבת… ירושלים, 19 במאי 1936

– – – אין אנו עומדים עדיין לאחר המאורעות. עוד לא הגענו לחיסול המהומות. עוד יש סכנה של פרעות ושל טירור ממושך. וישנה עוד סכנה של ריביזיה פוליטית לרעתנו. בשבוע האחרון באה אמנם הקלה ניכרת במצבנו המדיני. מתן הרשיון לפריקה בחוף תל‑אביב הוא מעשה רב¹. אילו בא קודם, כאשר רק דרשנו אותו, היה אולי מחיש את קץ השביתה ומונע הרבה פורעניות. עכשיו אולי אין לו עוד אותו הערך לגבי חיסול השביתה והמהומות, אולם ערכו הפנימי עומד בעינו. זוהי התחלה של כיבוש גדול – אחד הכיבושים הפוליטיים הגדולים ביותר בשנים האחרונות. הרשיון הוא אמנם זמני, וכשיפתח נמל יפו תנסה אולי הממשלה לבטלו ותדרוש מאתנו לשוב ליפו. אבל נתקע יתד לנמל יהודי, ועלינו לשמור על כיבוש זה כעת כעל בּבת עיננו ולא נזוז מחוף תל‑אביב. לא מזח זמני ולא מזח קבוע עלינו לבנות. אין לנו להסתפק בזאת, אלא לעשות כל המאמצים להקמת נמל יהודי. גם מתוך השדיול הוא מעשה רב². הפסקת העליה בשעה זו היתה יכולה לשמש התחלת הליקבידציה, היתה משמשת נצחון מכריע להתקפה הערבית. ניצלנו מהסכנה, והלקח הזה לא יעבור בלי תוצאות בשביל הערבים ובשביל הפקידות. – – –

אולם עם כל אלה, לא ירדו מעל ראשנו שתי הסכנות הגדולות: סכנת מהומות בארץ, וסכנה של ריביזיה פוליטית לרעתנו בלונדון.

האיניציאטיבה לריביזיה לא נולדה בימי המאורעות, אלא קדמה להם בכמה חדשים. – – –

במצב זה אסור לנו להסתפק בתגובה יומיומית על המאורעות, אלא נחוץ לנו קו‑פעולה מחושב, הבנוי מצד אחד על צרכינו, ומצד שני על הבנת הגורמים החיצוניים המסייעים או המפריעים לעבודתנו.

אסור לנו להסתפק בפוליטיקה שלילית בלבד – רק באמירת “לא” למועצה המחוקקת ובהתנגדות לחוק‑הקרקעות, – אלא דרושה לנו תכנית קונסטרוקטיבית אשר תתקבל על דעת‑הקהל.

מסוכן להסתפק בעמדה דפנסיבית בלבד. עלינו לקחת בידינו את האיניציאטיבה לתנופה פוליטית לשם שינוי הקו של המדיניוּת האנגלית בארץ. – – –

---

אל תיעזב הגולה לנפשה

מאת

דוד בן־גוריון

לונדון, 26 ביוני 1936

ל… בירושלים

– – – הגעתי לוארשה ביום א' בבוקר (21.6.36) והפלגתי באוירון ביום ג' בבוקר. שני ימי שהותי היו ימים ארוכים, ללא הפסקות כל שהן.

היו לי שלוש מטרות בביקור זה:

א. לבחון את תגובת היהדות הפולנית למאורעות בארץ.

ב. להעמיד את המרכז הראשי באירופה על מצבנו בארץ ובאנגליה כהוויתו.

ג. לגייס ולהפעיל את תנועתנו בפולין. – – –

במועצה המורחבת של המפלגות ביון א' בבוקר הבעתי השתוממותי על השאננות, חוסר‑החרדה והפסיביות השוררים בקרב הציונים בגולה. גידול כוחנו הישובי מטעה, כנראה, את ציבורנו ומעלים ממנו את הסכנה, סכנה משולשת, הצפויה גם לישוב וגם לציונות כולה: סכנת החיים והרכוש, סכנת חורבן כלכלי, סכנת מדיניות אנטי‑ציונית בעקב המהומות. – – –

יתכן, שהאופי המיוחד החדש של המאורעות גרם לכך. הפעם לא היתה טרגדיה מזעזעת כמו בחברון ב- 1929 או בבית‑החלוצים ביפו ב-1921¹; העליה לא נפסקה, ויש רושם – לא לגמרי בלתי‑נכון – על כוח גדול של הישוב. ויש גם רצון רב – ובמידה ידועה, יש גם יסוד לכך – להאמין שאין הממשלה, לפחות בלונדון, נגדנו.

יתכן, שמצב‑הבלהות של היהדות הפולנית גופה, מצב של פוגרום פרמננטי, גם פוליטי וגם פיסי, גם גלגלי וגם מוסרי, – טמטם את הרגשות. דלות מבהילה, עלבון עובר כל גבול, יאוש שחור וחוסר‑אונים, חדלון‑ישע וחוסר‑מוצא, ואין כל שמץ של תקוה להטבה, להגנה עצמית. וכנראה קשה באופן נפשי ליהודי פולני ולציוני פולני להניח, שגם התוחלת היחידה והאחרונה אף היא בסכנה. יש איזו השראה משיחית במובן שלילי – לא תגבורת האמונה בכוחות עצמיים וחישול הרצון, אלא הזיה מופשטת. אחרת אולי לא היו יכולים להתקיים בגיהנום זה. הרגשתי זאת באסיפה הפומבית. אני דיברתי על הקשיים הפוליטיים והסכנות החמוּרות, ובאולם היתה התלהבות ללא גבול, כאילו הבאתי בשורת המשיח.

אולם כשדנתי בישיבות הבאות על פעולה – לא ראיתי את הנכונות וההמרצה שאפשר היה לצפּות להן בימים אלה.

נדמה לי, שנעשה משגה שלא הוצאה‑לפועל ההחלטה של ההנהלה לשלוח חברים לפולין. מבין אני את הקושי הנפשי לעזוב בשעה זו את הארץ – אולם אין גם לעזוב את הגולה לנפשה. יש לנו לא רק חזית‑הבטחון בארץ וחזית פוליטית בירושלים ולונדון, – יש גם חזית‑העם, שבשעה קשה כזו ודאי שאין להזניחה.

– – – נסעתי מוארשה בלב כבד: שלושה מיליון יהודים מופקרים לפרעות, עלבונות וחורבן כלכלי, ללא סיכוי ותקוה, ללא הנהגה והדרכה, ללא ארגון וסעד פנימי.

---

ששת חדשי המאורעות

מאת

דוד בן־גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

ירושלים, 13 באוקטובר 1936

– – – לפני יומים נתפרסמה הכרזה על הפסקת השביתה והמהומות. הכרזה זו באה באופן פורמלי לפי בקשת מלכי‑ערב. התערבות המלכים שגוּרשה בשנים בספטמבר דר הדלת – חזרה והוכנסה דרך החלון. אמנם התערבות מחודשת זו שונה מההתערבות הקשורה בשמו של נורי פחה, מיניסטר‑החוץ של עיראק. ההתערבות ההיא היתה קשורה בהתחייבויות והבטחות מצד אנגליה, שהיו עשויות להפוך את ארץ‑ישראל לחלק של המדינות הערביות השכנות. הפעם, לפי מיטב הידיעות שבידינו, לא קיבלו המלכים שום הבטחה ושום התחייבות פורמלית או בלתי‑פורמלית, מפורשת או כללית, והפסקת השביתה נעשתה בלי כל תנאים. אין זאת אומרת, שאין לחשוש כלל להתערבות “חפשית” זו, שלא נעשתה כמובן בלי ידיעתה של הממשלה האנגלית. זהו תקדים מסוכן. אולם לא פנייתם זו של המלכים היתה הסיבה האמיתית והריאלית להפסקת השביתה. זהו סוד גלוי, שפניית המלכים הוזמנה על ידי הועד‑הפועל הערבי שראה עצמו מוכרח להפסיק את השביתה, כי אחרת היתה השביתה נפסקת מאליה.

הגורמים להפסקת השביתה

התמרמרות ההמונים הערבים על המשביתים הלכה וגדלה. השביתה הרסה מעמדם של אלפי סוחרים, חנוונים, בעלי‑מלאכה, פועלים ופלחים. הטירור שבו השתמש “הועד העליון” למען הטיל את מוראו על הציבור הערבי – הטיל לבסוף את אימתו על המנהיגים עצמם. הרצח של ראש עירית חברון לא היה יחידי. המנהיגים הרגישו, שהשלטון האמיתי אינו בידיהם, והם עלולים ליפול בידי אותם המרצחים ששולחו במתנגדיהם.

גורם נוסף ודוחק שימש קטיף תפוחי‑הזהב הממשמש ובא. המנהיגים הערבים יכלו במשך חדשים להתעלם מהסבל ומההפסד של ההמונים, אבל אל היו מוכנים להקריב את האינטרסים החיוניים של חבריהם עצמם ומקורביה. בין חברי הועד הערבי העליון עצמו נמצאים פרדסנים גדולים, והדבר נגע עכשיו לכיסם‑הם.

תפקיד לא‑קטן מילא הפחד שנפל על נשיא הועד הערבי העליון¹, שמא יאבּד את משרותיו והכנסותיו המרובות, שיש בידו לא בתוקף היותו מופתי בירושלים, אלא בתוקף היותו ממונה על‑ידי ממשלת א"י לנשיאות המועצה המוסלמית העליונה.

אולם הגורם העיקרי והמכריע בהפסקת השביתה היה התוקף הרחב שעמד להינתן למפקד הראשי של כוחות הצבא. ידעו מסדרי השביתה והפרעות, שהמשחק המסוכן שנסבל זמן כה רב על‑ידי האדמיניסטרציה האזרחית מגיע לקצו – והם הבינו, שמוטב להם למהר ולהיכנע בלי כל תנאים, כפי שנדרש מהם לאחר החלטת הקבינט בשנים בספטמבר, – מאשר לתת לשביתה להתפורר מאליה ולדכא את הטירור בכוח הצבא.

השביתה נפסקה, הכנופיות מתפזרות ומסתירות נשקן – אבל אם גם המהומות יפסקו עכשיו אין להשלות את נפשנו שהבטחון הוחזר. צפויה לנו התחדשות המהומות בעתיד אל‑רחוק, אם לא יחולו שינויים יסודיים במשטר‑הבטחון בזמן הקרוב. – – –

השביתה החטיאה את המטרה

ועכשיו מלים אחדות להערכת השביתה. לא נבהלנו כשהוכרזה השביתה ואין אנו צוהלים כשנגמרה בכשלון גמור. השביתה לא השיגה אף אחת ממטרותיה המפורשות. מינוי ועדת‑הכתר נעשה עוד באמצע חודש מאי. יותר מזה לא הושג מאז. השביתה גם לא הצליחה כהפגנה. אם עוד היה קיים צורך להוכיח זאת – הוכיחה השביתה שארץ זו אינה כבר עכשיו ארץ ערבית בלבד. השביתה הפגינה כלפי העולם שאין בכוח הערבים להשבית את חיי הארץ. במשך חדשי השביתה הערבית אל חל כל שינוי יסודי במהלך החיים הכלכליים שבארץ. השביתה לא הקיפה אילו את כל הישוב הערבי. הכפר הערבי לא שבת כלל. נמל חיפה המשיך לפעול. עובדי הרכבת, הדואר והטלגרף הערבים עבדו. מהשירותים הארציים הושבת רק נמל יפו – וקשה לתאר שירות גדול יותר שעשה המופתי לישוב היהודי ולמפעל הציוני בהשבתת נמל יפו…

בששת חדשי המהומות היו לנו אבידות‑אדם יקרות, נזקי‑משק לא‑מעטים – אבל לא נחלנו כל תבוסה. להיפך, יצאנו מהמהומות באוצר של כיבושים משקיים ופוליטיים חשובים. אולם המערכה לא תמה עדיין. המהומות בארץ נגמרו לפי‑שעה, אבל המערכה הכבדה, המסוכנת – עדיין לפנינו; זוהי המערכה הפולטית אשר תוכרע לא פה, אלא באנגליה.

גדולה הסרת טבעת…

עלי לעמוד עוד על דבר אחד, שאמנם הוא בעיקרו ענין משקי, אבל יש לו חשיבות פוליטית ממדרגה ראשונה, זהו ענין הנמל העברי בתל‑אביב. עברו שני ימים אחרי הפסקת השביתה. שביתה זו עם כל הנזקים והסכנות שבה היתה גם לברכה: היא סייעה בעקיפין לביצור עצמאותינו המשקית ולכיבוש עמדות כלכליות חשובות, ובנו תלוי הדבר שכיבושי אלה יהיו בני‑קיימא; כוונתי להגברת העבודה העברית, הרחבת התוצרת העברית – ועל כולם פיתוח נמל תל‑אביב. על שלושת הדברים האלה היינו מצוּוים כל הימים, אבל מה שהתורה וההגיון של הציונות לא יכלו לעשות, עשתה “הסרת הטבעת” של המופתי. בלי פרעות ומהומות לא הבינו יהודים רבים שהחזרה לארץ‑ישראל אינה רק חזרה גיאוגרפית, אלא חזרה לעצמאות משקית, ושלא ניאָחז במולדת אם לא נבנה בתוכה את כל חיינו ברשות עצמנו, אם לא נזרע ונקצור, נשתול ונקטוף, נסול ונבנה, נעמול ונעבוד בעצמנו. כי בעשיית מלאכתנו בידי עצמנו מתחילה הציונות, ובעצמאות משקית כבעצמאות תרבותית טמון ההבדל בין גלות למולדת. אולם ההגיון הציוני כשהוא לעצמו לא עצר כוח להעמיד אותנו על אמת זו, עד שבאו הפרעות ונתנו לנו לקח מר – ומועיל. עכשיו מבינים הכל שנחוצות לנו מחצבות משלנו ושיעבדו בהן יהודים, ויש הכרח שיהיה לנו חלב יהודי וירקות יהודיים, ויש הכרח שיהודים יעבדו בפרדסים – כי אחרת הכל צפוי לחורבן ולהרס. לרגל המהומות הוכרח הישוב לחיות חיים עצמאים במשך ששה חדשים, והמופתי נעשה למסייע למפעל. המופתי הפסיק עכשיו את עזרתו זו, ועומדת בפנינו השאלה אם גם בכוח עצמנו נוכל לשמור על התוצרת העברית ועל העבודה העברית ועל כל העמדות היסודיות שביצרנו בחדשים אלה, וקודם‑כל – העמדה שכבשנו בים.

כיבוש היסטורי גדול

ישבנו בערים ובמושבות שעל החוף ולא הרגשנו שיש בארצנו אוצר גדול ויקר ששמו ים. לכל‑היותר היה זה מקום רחצה וטיול. ולא עלה על לבנו שלים יש תפקיד משקי, פוליטי והתישבותי עצום. מעבודת‑הים היינו רחוקים. כמובן היינו חוצים את הים כשבאנו ארצה. היינו מכניסים דרך הים את צרכינו, שלחנו דרכו את פרי הארץ – אבל “זכינו” ומלאכתנו נעשתה בידי אחרים. אנחנו היינו הנוסעים, הסוכנים, הסוחרים. הספנים, הקברניטים, הסוארים, הסבּלים, השייטים, הפורקים והטוענים – היו אחרים. הים היה שלהם – והם ידעו לנצל שלטונם זה למען החנק אותנו. ופתאום – נסגר הים בפנינו, בעלי הים ועובדיו הכריזו עלינו מלחמה. “האחרים” סירבו לזכּות אותנו במלאכתם הימית. – ופתאום הרגשנו מה ערכו של מוצא לים ועד כמה כל קיומנו בארץ זו תלוי בים. הממשלה, שאף היא סייעה להרחיק אותנו מהים, הוכרחה לתת לנו מוצא חדש לים, – והוקם המזח בתל‑אביב. איני יודע בכל תולדות מפעלנו בארץ התחלת כיבוש היסטורי גדול יותר מהתחלה צנועה זו. בשביל הממשלה היה זה רק סידור ארעי וחולף ואיני תולה הרבה תקוות בחסדי הממשלה. הממשלה לא עזרה לנו לפני המאורעות להיכנס לעבודת‑הים, ובמקרים רבים גם הפריעה לנו, ואין לקוות שהיא תעזור לנו עכשיו בפיתוח הנמל העברי. להיפך, יש להניח שלא תימנע מנסיונות ישרים ועקיפים לחסל את ההתחלה בתל‑אביב ותזקיק אותנו לנמל יפו כבימים שעברו, לפני המהומות. אין כמובן בכוח הממשלה להחזירנו נגד רצוננו ליפו, ואין לה כל יסוד והצדקה להכריח אותנו להסתלק מתל‑אביב. אבל היא יכולה לבוא אלינו בטענות: בנמל יפו הושקע הון רב (ברובו שלנו), נעשו סידורים טכניים, וזה מקור‑הכנסה לממשלה, ואין צורך בנמל שני ליד יפו. גם אמצעי‑לחץ בידי הממשלה: ביטול התעריף המוּזל בהובלת סחורות מחיפה, הכבּדות והגבלות אדמיניסטרטיביות בפריקה ובטעינה בתל‑אביב וכדומה. והאמצעים יהיו מכוּונים לתכלית אחת: להחזיר אותנו לנמל יפו. ומשנחזור לנמל יפו – יסָתם כמובן הגולל על נמל תל‑אביב. ועלינו לקבוע מיד ובאופן הברור והנמרץ ביותר את יחסנו לנמל יפו.

פנינו לשלום ולא לחרם הדדי

אף פעם לא הכרזנו חרם על ערבים ולא נכריז גם להבא. כשם שלא ענינו אף פעם בהתקפה על התקפה – כך לא ענינו ולא נענה אף פעם בחרם על חרם. לאחר שנכשלה השביתה שהוכרזה נגדנו – יתכן שהמנהיגים הערבים יקראו את ציבורם מר‑הנפש והמאוכזב למלחמת‑חרם עלינו. לא נבהלנו מהשביתה, לא נבהלנו מהטירור – לא ניבּהל מהחרם. השביתה הזיקה למשביתים הרבה יותר משהזיקה לנו. אפילו הטירור פגע בערבים הרבה יותר מאשר פגע בנו. והחרם אף הוא יתנקם במחרימים הרבה יותר משיורגש בתוכנו. לא פועלים יהודים עסוקים במשק הערבים, אלא פועלים ערבים עסוקים במשק היהודי. לא אכרינו מוכרים תוצרתם החקלאית בעיר הערבית, אלא הפלחים מביאים תוצרתם לשוק היהודי. לא בעלי בתים יהודים משכירים דירותיהם לדיירים ערבים, ולא ספּנים וסבּלים ונהגים יהודים מובילים סחַר הערבים – אלא לכיפך. התרחקנו מעין תחת ענין, נתרחק מחרם תחת חרם. ההתקפות החוזרות נגדנו, מימי משטר התורכים שלפני המלחמה ועד המאורעות האחרונים, לא העבירו אותנו על דעתנו ועל הכרתנו המוסרית והפוליטית, ולא יצאנו מגדר הגנה עצמית מוכרחת ומוצדקת – ועל‑פי קו זה נתנהג גם בשטח היחסים המשקיים. לא היתה לנו ולא תהיה לנו מלחמה בערבים, לא משקית ולא צבאית ולא מדינית. הציונות חרתה על דגלה שאיפת שלום וידידות לשכנינו הערבים בארץ ובסביבותיה, ולא נזוז משאיפה זו גם לאחר כל הנסיונות המרים שנתנסינו בהם בעבר, – ואולי עוד נתנסה בהם בעתיד. שאיפת השלום והידידות אינה רק מורך מוסרי עמוק של הציונות – והציונות נשענת קודם‑כל על יסודות מוסריים עמוקים – אלא גם צורך פוליטי ומשקי חיוני. אין בכוח ההתקפות, הטירור והמהומות של המנהיגים הערבים להזיז אותנו כמלוא נימה מרצוננו הנחרץ לחזור למולדתנו, לבנותה ולחדש בה את עצמאותנו הלאומית השלמה. ולא היתה עדיין אף התקפה אחת נגדנו שלא יצאנו מתוכה מחוזקים ומבוצרים מאשר היינו, גם בשטח המשקי וגם בשטח הפוליטי. אחרי פרעות ירושלים, בשנת 1920, באה הכרזת סן‑רימו ² וראשית העליה החדשה. אחרי פרעות מאי 1921 – בא בנין תל‑אביב העברית. אחרי מאורעות 1929 – באה אגרת מקדונלד ³ והעליה ההמונית. ותוך כדי המאורעות האחרונים, שזעזעו את כל הארץ עד היסוד – התמדנו בכיבושים המשקיים והישוביים והרינו עומדים בסוף המהומות בישוב יותר גדול ובמשק יותר מבוצר מבראשיתן.

קואופּרציה ולא תלות

וכשם שהתקפות אלו לא החלישו את כוחהו הפוליטי והכלכלי – כך לא זעזעו את עמדתנו המוסרית והרוחנית. לא אכולי‑שנאה, ולא שטופי‑נקמה – אלא בוטחים בצדקתנו, בכוחנו ובעתידנו אנו מוסיפים לעמוד על המשמרת – משמרת הגאולה והקוממיות והשלום של העם העברי, וממשיכים את מפעלנו היוצר והמשחרר מתוך רצון כּנה ונאמן לקיים יחסי שלום וידידות עם שכנינו הערבים. אין אנו רואים בכנופיות ובמופתי את הביטוי היחיד של העם הערבי ואין אנו חושבים את הטירור והשביתה והחרם למלה האחרונה של ההיסטוריה הערבית. אנוּ יודעים, שאת שליחותנו אנוּ נבצע לא בחרמות ולא בשפיכות‑דמים, אלא במפעלי יצירה ובנין. – ביסוד ליחסינו לשכנינו הערבים אנו מניחים:** עצמאות וקואופרציה**. כל השנים שאפנו לפעולת‑גומלין וליחסי ידידות ועזרה הדדית – ובשאיפותינו אנו עומדים ונעמוד. התנגדנו ונתנגד להתבדלות ולהסתגרות – אבל התנגדנו ונתנגד לתלוּת, לחסות, לחסד. קואופרציה מחייבת זכויות שוות ורצון הדדי; אין קואופרציה חד‑צדדית ואין קואופרציה כשצד אחד תלוי בחסדו של הצד השני. בלי עצמאות אין קואופרציה. ובשביל יחסינו העתידים עם העם הערבי – והחשבון שלנו עם העם הערבי הוא חשבון לדורות – עינו לבצר את עצמאותנו ולהאדירה מבחינת הכמות והאיכות בכל המהירות האפשרית ובכל שטחי‑החיים.

מעמדנו בים

מאורעות אלה הציגו בכל החריפות והדחיפות הטרגית את שאלת מעמדנו בים. במשך שני הדורות הראשונים של התישבותנו המחודשת עשינו מאמצים להיאחז ביבשת המולדת והסחנו דעתנו מים המולדת. המאורעות האחרונים הראו שבלי מוצא חפשי ועצמאי לים – כל קיומנו ועתידנו בארץ זו בסכנה. בלי מוצא עצמי וחפשי לים אין עליה יהודית – אין גם בטחון קיום פיסי לישוב הקיים. בלי הים אנו כלואים בגיטו כלכלי ופוליטי. בלי הים אנו נתונים להרעבה ולכליון.

שני נמלים בארצנו – ביפו ובחיפה. את שניהם רצו להשבית ולסגור בעדנו. נמל חיפה לא הושבת ­– כי הצלחנו להכניס לנמל זה את הפועל היהודי והצלחנו להקים יחסי‑חברות בין פועלי‑הנמל היהודיים והערביים. אבל נמל חיפה אינו מספיק לכל צרכי הארץ. וישובנו הדרומי זקוק לנמל שני. שנים רבות היינו תלויים בנמל יפו. עלייתנו ומסחרנו פרנסו נמל זה ומאות עובדיו הערבים. ובעיר‑נמל זו נערך פעמים פוגרום אכזרי ופרוע: במאי 1921 ובאפריל 1936. כאז כן גם הפעם לא ידעה הממשלה למנוע את ההריגה. אולם הפעם לא הסתפקו בפוגרום – אלא סגרו בפנינו את ים‑יפו והשביתו את הנמל, כי בנמל זה לא ניתנה דריסת‑רגל לעובד‑ים יהודי. הנמל שנתקיים ונבנה ונתעשר מהעליה היהודית – הושבת למען התנקש בנפשה של העליה.

אולם גם אז וגם הפעם לא קמה מזימת‑הדמים, לא טימאנו נפשנו בתועבות הפורעים ולא ענינו על שפיכות‑דמים בשפיכות‑דמים. גם אז וגם עכשיו עשינו את הדבר היחיד ההולם את כבודנו וצרכנו הלאומי: אחרי הטבח במאי 1921 מקימונוֹ על יד יפו עיר עברית. אחרי ההריגה באפריל 1936 – הקימונו על יד יפו נמל עברי, והשתחררנו מהשעבוד המחפיר ורב‑הסכנות לקן הרוצחים והפורעים. ולשעבוד זה לא נשוב – ויהי מה! מוצאנו לים לא יהא עוד תלוי בחסדם של משטיני העליה העברית ושום ממשלה בעולם לא תכריח אותנו לשוב לעיר שחיינו תלויים בה מנגד.

אין ארץ‑ישראל בלי ים ישראל

במאורעות אלה הוכח לנו והוכח לעולם כולו שאין הממשלה מוכשרה – אם גם לא אומר שאינה רוצה – למנוע שביתה ערבית פוליטית המכוּונת להחנקת הישוב היהודי, כזו שהיתה בנמל יפו. ואין היא רשאית למנוע מאתנו מוצא עצמאי ובטוח ליום. – אין זו שאלת לת‑אביב לבדה, אין זו אפילו שאלת הישוב הארצישראלי בלבד. זוהי שאלת‑חיים, שאלה גורלו של העם העברי כולו. זוהי כרגע מהשאלות הפוליטיות והקולוניזציוניות המרכזיות, העומדות ברומה של הציונות והקובעות את כל עתידנו, את כל עתידה של ארץ‑ישראל העברית. אין ארץ ‑ישראל בלי ים ‑ישראל. עמים אחרים מוציאים כסף‑תועפות ומקריבים את הקרבנות היקרים ביותר למען השיג מוצא לים. הים הארצישראלי – אחד האוצרות הגדולים והיקרים ביותר של ארץ קטנה זו – הוא נחלת כל תושבי הארץ, ונמלי הארץ הם נמלי כל אוכלוסיה. לא אנו אלא הערבים הכריזו על נמל יפו כעל נמל ערבי, והפכו נמל זה לנשק מורעל ומסוכן במלחמתם הפרועה נגדנו. לא הכרנו ולא נכיר במונופול זה. יש לנו זכות בכל נקודה בארץ זו, בין ביבשה ובין בים, ובפתחנו נמל בתל‑אביב לא ויתרנו על זכותנו בשום נמל אחר. אבל אין הערבים יכולים לאחוז את החבל בשני ראשיו: אם ביפו חיי יהודי הם בסכנה, ואם נמל יפו מושבת למען הפסיק עליה יהודית – אנו מודיעים, שאין אנו זקוקים לנמל זה.

אשמת הממשלה

הממשלה גם היא נושאת באחריות לכל אשר קרה ביפו ובנמל יפו, ואף היא אינה רשאית לאחוז את החבל בשני ראשיו: אם היא לא נתנה להכניס עובדים יהודים בנמל יפו, ולא היה לה כשרון או יכולת או רצון למנוע שביתת הנמל נגדנו – אין היא יכולה לתבוע מאתנו שנחדל לפתח ולשכלל את הנמל בתל‑אביב.

יתכן שהממשלה תאמר לנו, שהיא מכירה בטעותה והיא נכונה להבטיח לנו חלק בעבודת נמל יפו מכאן ולהבא. יתכן שהיא תבטיח לנו עכשיו אמצעים מספיקים להגנת חיינו כשנחזור ליפו. אין אנו זקוקים לחסד זה ואין אנו רשאים לקבלו. לפני המהומות סירבה הממשלה לתת לנו חלק בעבודת‑הים ביפו, מתוך נימוק שעובדי‑הים הערבים יראו בעבודתנו קיפוח והתחרות ויתקוממו ויביאו לידי שפיכות‑דמים. כלום נשתנה יחס זה לאחר המהומות? השביתה הממושכת, שנגמרה בכשלון גמור, ודאי לא המתיקה את המרירות והשנאה של ספני יפו. הם חזרו לעבודתם מאוכזבים ומרי‑נפש, כי מסיתיהם ומעבידיהם רימו אותם והוליכו אותם שולל, אבל איבתם ורוגזם יכוּונו נגדנו. ואם פועלים יהודים יכּנסו עכשיו לנמל יפו בחסות כידונים בריטיים – תגדל המרירות והשנאה. מה ענין יש לנו לשמש מטרה לחצי המשטמה? ולמי נחוץ הדבר שהועדה המלכותית תמצא כאן את המחזה המרהיב של פועלים יהודים עובדים בנמל יפו תחת משמר צבא בריטי והספנים הערבים מרימים צעקה שהם מנושלים? למה לנו למרר ולחדד שלא לצורך יחסינו עם הערבים? יש לנו הזכות לעבוד במנל יפו – כי נמל יפו הוא נמל ארצישראלי, אבל אין לנו החובה לעבוד שם כשעבודתנו זו אינה נחוצה לעצמנו, אינה רצויה לערבים, והיא דרושה אך ורק לאלה שרוצים להתנקש בקיומו של נמל תל‑אביב ופיתוחו. להתנקשות זו לא ניתן יד.

מוצא עברי לים – הכרח לקיומנו ולעלית יהודים

בלי נמל עצמאי אין הבטחון לקיומנו הכלכלי בארץ, אין בטחון לעליה היהודית. וכשם שלא נסתלק מהלשון העברית, כך לא נסתלק מים עברי ומנמל עברי. ושום קושי טכני, שום קושי כלכלי, שום עיכוב ומכשול פוליטי, לא יזיזו מהמוצא העברי לים.

אנו מוכנים לקואופּרציה גם בים

ויחד עם המשכת עבודתנו בנמל תל‑אביב נודיע לממשלה ולערבים: אנו מוכנים תמיד לקואופרציה – בם בשטח הים. ואם יפו הערבית רוצה בנמל משותף, ותציע לנו תנאי בטחון וכבוד מספיקים, זכויות שוות ומלאות גם בבעלות, גם בעבודה, גם בהון, גם בפקידות, כשותפים גמורים, בזכות ולא בחסד – נדון ברצון טוב על הצעה זו.

אין יודע אם הצעה כזו תבוא ואימתי. אולי ילמדו הערבים לקח מהמהומות האלה. אולי יווכחו שהם זקוקים לנו לא פחות משאנו זקוקים להם. אולי יראו בעליל שבלי עליה יהודית ובלי אימפורט ואכספורט יהודי נידון נמל יפו לדלדול וחורבן – ויכירו סוף‑סוף שיש להם צורך בקואופרציה אתנו. אם מהפכה כזו בלב ערבי יפו תבוא – נקדם אותה בברכה. אבל קואופרציה – אם תבוא – תהיה קואופרציה בין נמל יפו ובין נמל תל‑אביב. פיתוחו של הנמל העברי הוא תנאי מוקדם גם לעצמאות וגם לקואופרציה. לראש הדף

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

---

למען בטחוננו

מאת

דוד בן־גוריון

ירושלים, 21 בדצמבר 1936

מצב הבטחון חמוּר, אולי חמוּר יותר מאשר נדמה לרבים מאתנו, אבל עלי להזהיר מהיאוש שנשמע כאן בדברי ס. מובטחני שמר ס. אינו מתיאש מהציונות. אולם עלי להזהיר אפילו מיאוש באנגליה. יתכן, שנעמוד עוד בכמה משברים ביחסינו על ממשלת-המנדט, ולא פעם אולי נעמוד בקשרי-מלחמה. אבל מלחמתנו תהיה תמיד מלחמה לבטחון, מלחמה לקיום המנדט. מלחמה לבית-הלאומי – לא מלחמה נגד אנגליה. אין לנו בעולם בעלי-ברית וידידים יותר נאמנים מאשר יש לנו באנגליה. זוהי האומה היחידה אשר קיבלה על עצמה התחייבות היסטורית כלפי האומה היהודית. וכשם שאין להחמיר בהתחייבות זו למעלה מהמידה, כן אין להקל בה שלא כדין.

– – – מערכת-הבטחון עוד לא נסתיימה. אל נשלה את נפשנו. אנו עומדים בחזית קשה מאוד. אין אלה רק מקרי הפרת-חוק. הוכרזה עלינו מלחמה מצד המנהיגות הערבית, לא מלחמת-דברים, אלא מלחמה ממש, מלחמת-דמים, ואם-כי המכשלה הזאת היא תחת יד הממשלה – עליה להבטיח שלום אזרחי הארץ ובטחונם – אין אנו פטורים לגמרי מדאגת הגנה עצמית. אנו יותר מאזרחים בארץ הזאת. זכויותינו המיוחדות כרוכות בהתחייבויות נוספות, לא התחייבויות כלפי אחרים – אלא כלפי עצמנו, כלפי עתידנו. מלבד החלק המגיע לנו בכוחות הבטחון בארץ על חשבון מספר האוכלוסים שלנו – חייבים אנו, כנושא-העתיד, בגיוס כוחנו, הגברתו וציודו. ממשלת-המנדט, האחראית לבטחון הארץ, צריכה לדעת את כשרון ההגנה העצמית שלנו. שכנינו הערבים הנקלעים בין יצר התועלת והשיתוף ובין יצר ההרס והשנאה, צריכים לדעת שיָדנו אמונה לא רק כשהיא עושה במלאכה, אלא גם כשהיא מחזיקה בשלח, ולא רק האנגלים והערבים – יתכן שאנו בעצמנו אין אנו מכירים עדיין את כוחנו במלוא יכלתו. במשך ששת חדשי-השביתה נתגלה כוחנו המשקי; בהתקפות-הדמים נתגלה כוחנו המוסרי; אולם עד היום לא בא עדיין לידי גילוי כוחנו הפיסי. יותר מדי חי בנו זכרן העבר הקרוב – כשהיינו מתי מעט, כשהישוב מנה רק מאה אלף, מאה וחמישים אלף. אנחנו עכשיו ארבע מאות אלף איש בארץ – מעט מאד מבחינת העתיד, אבל כוח לגמרי לא-קטן מבחינת ההווה. כוח זה כשהוא נתון במסגרת משמעת והכשרה ואקטיביות – אין כלל לזלזל בו ואין להתעלם ממנו. משעננו לא היה ולא יהיה הכוח הפיסי בלבד. אנו בוטחים בצדקת מפעלנו וכשרון יצירתנו. אבל אנו חיים בשעה טרופה, שאין עם זוכה בה בריבו רק מפני שהצדק אתו. משקל הצדק עולה עם משקל הכוח המלַוה אותו. ואם כי אין בכוחנו בלבד כדי להכריע את כף – אין כוחנו כמות במוטלת, גם מבחינת הבטחון וגם מבחינה פוליטית. לא נחקה את מעשי הערבים, ולא נלך בדרכים שלהם, אבל אל נשים מכשול בפני מישהו ביצירת רושם מוטעה כאילו אנו חסרי-אונים ונטולי-ישע ותלויים אך ורק בחסות-זרים.

טעה מר ג. השיטה שבה נקטנו במשך המהומות – שקראו לה משום-מה “הבלגה” – קיימת ועומדת, ולא נזוז ממנה. אף פעם לא נצא מתחומי הגנה עצמית – אבל בתוך תחומים רחבים אלה לא נשב בחיבוק ידים. גיוס מלוא כוחנו דרוש לא רק בחזית-הבטחון בארץ, אלא גם במערכה הפוליטית באנגליה. אין בשעה זו אומה להוטה אחרי שלום יותר מאנגליה. אין זו הפעם הראשונה שהאינטרס הבריטי מזדהה עם האינטרס העולמי. אבל גם אנגליה זו הרודפת שלום בכל לב מזדיינת במהירות קדחתנית ושוקלת בכף-המאזנים לא רק נימוקי יושר וצדק ומשפט – אלא גם כוח. ואנו נחסיר ממשקלנו האמיתי אם לא נדע לגייס ולהביא לידי גילוי את מלוא כוחנו. אבל כמקודם עלינו לשמור על טהרתנו המוסרית בכל מגע שלנו עם שכנינו הערבים, כי בלי בסיס מוסרי כל כוחנו הוא אפס.

---

סיכומה של מערכה

מאת

דוד בן־גוריון

סיכומה של מערכה / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

הרצאה במועצת ההסתדרות ל"ה, פברואר 1937

אין שעה זו נוחה ביותר לבירורים עיוניים על דרכנו הפוליטית, כי אנו עומדים עדיין בתוך החזית. אולם הפעולה הפוליטית שלנו אינה נעשית ע"י נציגים מדיניים בלבד. הגורם הפוליטי האמיתי והכוח האקטיבי המכוון ומשפיע על עתידנו המדיני – זה ציבור הפועלים, הישוב, העם היהודי כולו, ולא שיחה עם נציב עליון, עם ממשלה, עם ועדה מלכותית, אלא מה שעושה הציבור הזה יום-יום – זה קובע את עתידנו.

רק בימים אלה קרו שלושה מאורעות מדיניים ממדרגה ראשונה: עלית החברים של “תל עמל” ו“השדה” על אדמתם בסביבה הפרועה של בית-שאן, והופעת קובץ “השומר”. אלו הן תעודות מדיניות. והציבור שלנו כולו, העומד במערכת יום-יום, חייב לעשות חשבונם של המאמצים הנדרשים מאתנו, של הסכנות הצפויות לנו, גם של המכשולים שעלינו להתגבר עליהם.

במערכה מתמדת

אנחנו בחזית. כל חיינו בארץ הזאת הם מערכה אחת מתמדת. אולם השנה עלתה על כולנה. בשנה הזאת נתערטלו הסכנות הצפויות לנו בדרכנו בארץ הזאת; הופעלו כל החזיתות הצוררות לנו, ובשנה זו עמדו הכוחות היוצרים והבונים שלנו במבחן קשה ואכזרי, כאשר לא היה אף פעם. אמרתי, שהשנה נתערטלו הסכנות, ועלי להוסיף: עוד לא כולן. ומהכוחות הצוררים לנו, עדיין לא כולם באו לידי ביטוים המלא, וגם כוחותינו אנו טרם נתגלו במלואם.

ומשום כך בלבד אי-אפשר לדבר בוַדאות על אשר עומד לפנינו. בהיסטוריה יש להתחשב תמיד עם הסמוי מן העין, עם דברים העומדים מעֵבר לאופק ושהם עלולים לצוף לפתע-פתאום ולערבב באופן בלתי-צפוי את מערכת הכוחות והקורמים הגלויים. ביחוד נכון הדבר בארץ הזאת. הגורמים הפועלים בחיינו כאן, מורכבים יותר מכפי שאפשר לתפוס אותם, מסובכים יותר מאשר הגורמים הפועלים בכל ארץ אחרת. דברים, אשר לכאורה אין להם קשר ישר עם חיינו, משפיעים מזמן לזמן השפעה עצומה על מצבנו וקיומנו. שינוי הקוניוקטורה הכלכלית באמריקה, שינוי בפוליטיקה הפיננסית של פולין, חילופי ממשלה בעיראק, הסתבכות היחסים בין סוריה וצרפת, מצב ההזדיינות באנגליה, שאלות אימפריאליסטיות של איטליה הפאשיסטית, ועוד גורמים רבים שאין אנו קשורים בהם קשר ישיר, שאין לנו שליטה בהם – הם המשפיעים, ולפעמים מכריעים בחיינו. וכאשר אני מדבר על הגורמים העיקריים, – אין אני מתעלם מכל המון הגורמים האחרים, אשר מזמן לזמן הם מופיעים ומבלבלים את המערכה. הם מרובים כל –כך, שאין אפשרות לעמוד על כולם. אני בוחר את שלושת הגורמים המרכזיים – לא היחידים, – הקובעים יותר מכל את קיומנו ועתידנו בארץ: הגורם היהודי, הגורם האנדלי והגורם הערבי.

החזית הציונית המלוכדת היא שעמדה לנו

אתחיל מהגורם שעומד ברשותנו, יותר מאחרים, ותלוי ברצוננו אנו – הגורם היהודי. אתחיל אולי מתקופה קדומה קצת. לא לשם סיפור ההיסטורה, אלא משום הלקח שבהיסטוריה הזאת ומשום שהיא לא נסתיימה עוד. אני מתחיל מהקונגרס הציוני האחרון, מהנסיון הקשה אשר עשינו להקים קואליציה רחבה בציונות. היו לא מעט מערערים על הנסיון הזה. היו סיעות ציוניות אשר התנגדו לכך: סיעת המדינה היהודית, ואף בתוכנו – סיעת השוה“צ. אבל לא רק הן, גם בתוך מפלגת פועלי ארץ-ישראל, – עוֹרך עתונה של המפלגה, החבר לופבן, כתב לאחר הקונגרס מאמר זועם מאוד ב”הפועל הצעיר" על הקואליציה הרחבה.

אנחנו עומדים כרגע כמעט שנתיים לאחר המעשה, ואנו יכולים לתאר לעצמנו מה היה מצבנו בשנה האיומה הזאת אילו – נוסף על ההתקפה הערבית ועל גזירות הממשלה – היתה התנועה הציונית פרועה, קרועה, שטופת-מלחמה. ההיינו יכולים במצב כזה של התנועה הציונית לעמוד במבחן האכזרי? היכולים היינו לעמוד בחזית-הדמים בארץ ובחזית הפוליטית כלפי ממשלת-המנדט? החשש לדכנות כאלו לא היה הנימוק היחיד אשר העלה אותנו בדרך הקשה של הקמת הקואליציה. גם ללא הסכנות הללו שנתגלו בשנה זו, – אלא מתוך עצם הצרכים הציוניים, מתוך הצורך של תנופה גדולה להכשרת הארץ לקליטת עליה גדולה, לביצוע מפעלי-התישבות גדולים, ראינו הכרח בליכוד מכסימלי של הכוחות הציוניים בחזית ציונית מאוחרת. ומה שבוצע לאחר לוצרן¹ והסכנות אשר נתגלו אחרי לוצרן – אינם אלא מאַשרים, כי נכון היה הכיוון הזה, אשר בו הלך הרוב המכריע של תנועת-הפועלים בארץ ובציונות העובדת.

אהיה האחרון להשלות את עצמי ולחשוב, שעם הקמת הקואליציה וקיומה השׂתררה אידיליה בציונות. לא קיוינו לאידיליה הזאת, ולא אתעלם מהפגימות ומאי-מילוי התנאים של צד זה או אחר בקואליציה. אבל אין אנו צריכים לחפש רק באחרים את אי-הרצון, או אי-היכולת למלא את כל התנאים של השותפות הגדולה בציונות. אם נפשפש קצת במעשינו אנו, – נמצא אולי שגם אנחנו לא בכל צדקנו. אציין רק דבר אחד – ענין מנוחת השבת, אשר היה לו תפקיד גדול בקונגרס האחרון. יש אתנו פה חברים רבים אשר ישבו בסיעת-הפועלים בקונגרס ושמעו את דבריהם הכנים של ברץ, יערי, טבנקין ואחרים ע"ד הצורך לקיים את מנוחת השבת בעבודת השדה מטעמים תרבותיים, היגייניים, סוציאליים, לאומיים, ולא רק מטעמי האיסטרטגיה הפרלמנטרית בציונות. היש בינינו איש, שיאמר בלב שקט, כי קיימנו את החובה אשר קיבלנו עלינו? אין לנו הזכות לראות עצמנו צדיקים ולגלות חטאי אחרים, אם-כי – שוב – אהיה האחרון להתעלם מהחטאים האלה ולפקפק בנזקם ובסכנתם.

אבל אם אני שואל את עצמי: מה נתן לנו את הכוח לעמוד בשנה האיומה הזאת בשתי החזיתות הללו, אני אומר: קודם-כל כוחה של התנועה הציונית המלוכדת, אם גם היא מלוכדת לא באופן אידיאלי, ולא באופן אידילי.

בצלה של מלחמת איטליה – חבש

אחד הנימוקים שהביא אותנו לידי הקמת קואליציה רחבה, היו החששות הקשים שלנו כבר אז לגבי המתרחש בעולם. ידענו, כי המתרחש בעולם יש לו השפעה חוזרת על מה שייעשה בארץ; כי את ראשית המאורעות יש לראות לא ב-19 לאפריל – אלא במה שקרה כמה חודשים לפני זה בערבות חבש. כבר אז העיב צל המלחמה את האופק. אף כי ידענו שאין אנחנו “צד” בריב הזה וכי המקום רחוק מאתנו, אבל אנחנו חיים בתקופה שכל המרחקים נתקרבו בה, נגוזו, ומה שנעשה בפינה אחת בעולם – יש לו מיד הד בכל רחבי תבל, וקודם כל בארץ ישראל, שהיא רגישה יותר מהרבה ארצות אחרות לכל מה שמתרחש בעולם.

לאחר-מעשה כולנו חכמים. נפוצה מאוד בחוגי הממשלה הסברה שהמאורעות היו גלומים כבר בכל מה שקרה בשנים האחרונות; גרמה לכך העליה העברית הגדולה של 2–3 השנים האחרונות. לא אהיה מגלה-סוד אם אוֹמר שבתקופת הקונגרס האחרון, עוד בטרם התלקחה המלחמה בחבש, חשבה הממשלה הזאת שהעלאת 60,000 יהודים לשנה – אין זה מכסימום ואין זה הגבול האחרון, וכי אם ההתפתחות הכלכלית תתקדם כאשר התקדמה בשנם האחרונות, תהיינה שנים של עלית 60–70–80 אלף ולמעלה מזה. ועוד ב-29 לינואר 1936, כבר לאחר מלחמת חבש, כשהדי המלחמה הזאת נשמעו שמיעה מרעימה מאוד גם במצרים, גם בסוריה וגם במקצת בארץ-ישראל, כשהחלה כבר תסיס רבה בקרב הערבים, שבאה בעקבות המהומות במצרים, בעקבות השביתה הכללית שהוכרזה בסוריה, – עוד אז הודיע הנציב למשלחת הערבית המאוחדת שוהפיעה לפניו, כי “העיקרון שאנחנו הולכים לאורו בענין הכנסת עולים לארץ – היא הפוליטיקה של יכולת-קליטה כלכלית ואין בדעת ממשלת הוד מלכותו לנטות מעיקרון זה”. זה מראה שאז לאחר הקונגרס וגם זמן רב לאחר-כך, חשבה גם האדמיניסטרציה פה, וביחוד הממשלה בלונדון – כי תשובה זו ניתנה ע"י הנציב על דעת מזכיר המושבות, על דעת הקבינט, ואני ציטטתי את הדברים כמו שהם נאמרו – שאין לדבר ולדון על שום שינויים מהקו העיקר בפוליטיקה של עליה והקו של יכולת כלכלית, ואם יכולת-הקליטה תתקדם הרי מובן שאז לאו-דוקא 60 אלף, אלא הרבה יותר מזה אפשר יהיה להכניס לארץ.

עם פרוץ המאורעות

אבל מיד כשבאו המאורעות, – החרדה הגדולה שלנו לא היתה לקיומנו הפיסי בארץ, אם-כי לא זלזלנו בסכנה הצפויה בחזית זאת, כי ידענו שהפעם מאורעות אלה אינם של 1921, אפילו לא של 1929, אלא זו תנופה אחרת לגמרי. ידענו מה שקרה בסוריה לפני זמן קצר, ידענו את השביתה ואת המהומות אשר הכריחו את מיניסטר החוץ, – לאחר שהודיע כי אין לחזור אל הקונסטיטוציה של 1923, לאחר שבועות אחדים של מהומות, – לבוא בדברים לא רק על הכרת הקונסטיטוציה, אלא גם על סידור עצמאותה של מצרים. ולמרות זה ששמענו באופן מפורש את הודעתו של הנציב, – ידענו שהדבר העומד בסכנה במאורעות אלה הוּא דבר העליה.

אנחנו עומדים כבר 10 חדשים אחרי התחלת המאורעות. העליה לא נפסקה. אינני אומר זאת בסיפוק רב, כי אי-אפשר לראות בלי חרדה עמוקה מאד את כמות העליה שהולכת ומצטמקת בלי – לעת-עתה – גזירות פוליטיות. וכמות העליה היא בשבילנו דם-התמצית של קיומנו.

המאבק על עליה מתמדת

אבל לפני שאלת כמות-העליה יש שאלה יותר רצינית – שאלת הֶתמד העליה. כרגע זה כאילו טבעי שהעליה נמשכת, מתמדת. אבל ששה חדשים היתה הארץ פרועה לשמצה טירוריסטית. דם יהודי, דם ערבי, דם אנגלי נשפך בגלל דבר אחד – הפסקת העליה, ולא-דוקא הפסקה גמורה, עולמית, אלא הפסקה זמנית. אין זה סוד, כי אף אם התביעות הרשמיות של המנהיגים הערבים היו הפסקה גמורה של העליה, איסור מכירת קרקעות, הקמת ממשלה לאומית ערבית, הרי הם רצו אליבא דאמת להסתפק בהפסקה זמנית של העליה, ובשכר זה היו מוכנים להפסיק את המהומות.

ולא רק הערבים, ולא רק האדמיניסטרציה הארצישראלית, לא רק הם, – כל הממשלה בלונדון, ולא רק הממשלה בלונדון, כמעט כל דעת-הקהל באנגליה היתה בעד הפסקה זמנית של העליה. ושוב לא אהיה מגלה-סוד אם אומַר לכם שלא רק הערבים, שלא רק האדמיניסטרציה, לא רק הממשלה בלונדון, ולא רק דעת-הקהל האנגלית, אלא היו גם הרבה יהודים בארץ אשר למען השלום – והיהודים הם רודפי שלום, – באו אלינו לא פעם בעצה הטובה הזאת שנוותר בעצמנו לזמן-מה על העליה, נפסיק את העליה למען יפסיקו המנהיגים הערבים את המהומות. באו אלינו ידידים אנגלים – ואני אומר ידידים לא באירוניה. יש בקרב התושבים הבריטיים בארץ (לא מהפקידות) כמה וכמה ידידים נאמנים, – והם יעצוּ לנו עצה, שלמען השלום, למען תת מוצא, למען אַפשר הפסקת המהומות, נוותר אנו מרצוננו על השדיול, נסכים להפסקה זמנית של העליה.

ועדיין לא הגיע הזמן לספר את כל ההיסטוריה של ההאבקות המיואשת הזאת אשר נמשכה כמה וכמה חדשים נגד הפסקת העליה. היו רגעים, והם היו לא מעטים, שנדמה היה כי אין שום מנוס, שזוהי גזירה שאין לקרוע אותה. היו רגעים אשר היה נראה כי זוהי עובדה שהעליה נפסקת. זה היה גם בטרם שקיבלנו את השדיול במאי (אתם יודעים שכרגיל צריך לקבל אותו באפריל, והוא נדחה לא במקרה). זה היה גם בטרם ששקיבלנו את השדיול האחרון. אתם זוכרים כולכם שלפני התפזר הפרלמנט הודיע מיניסטר המושבות, כאשר הכריז על הועדה המלכותית, “ואשר להפסקה זמנית של העליה, הממשלה תדון על זה בבוא הזמן באופן מריטורי”. זה היה רמז גלוי ופומבי, שיש בדעת הממשלה להפסיק את העליה, אם לפני הפסקת המהומות, אם אחריה; אם לא לפני צאתה של הועדה המלכותית ארצה – הרי בשעת בּוֹאָה, והיה כפשׂע בין הפסקת העליה ובין אי-הפסקתה. ואני אומר לכם מה היה פשׂע זה, זו היתה אי-ההשלמה שלנו עם הגזירה הזאת, אם-כי חדשים רצופים חיינו כשלחץ עצום של מהומות בארץ היה מסביבבנו, לחץ עצום אשר הביא לשליחת הצבא אשר זעזעה את כל אנגליה. הייתי ביום ההוא בלונדון, בשעה שהכריזו על גיוס ה“רזרביסטים”, על ביטול המַנֶברות (התמרונים) הגדולות, וראיתי איך אנגליה היתה כולה מזועזעת מהמעשה הזה, ונדמה יה כי הנ-הנה באה הגזירה, והדבר מנוי וגמור – גם בלונדון וגם בירושלים – ורק אי-כניעה שלנו לגזירה הזאת עד הרגע האחרון מנעה את ההכרזה עליה. וזו היתה עלולה להיות לא כגזירה של 1921, כשהנציב היהודי הפסיק את העליה, אף לא כמו ב-1929, אלא קשה ממנה. אחרי מהומות אלו, ואחרי מרד זה שלא הצטמצם רק בחוגים ערבים אשר בארץ, אלא הקיף גם כנופיות ערביות שבאו מסוריה ועיראק; ולאחר שכל מלכי-ערב התערבו בענין, הוסיפו את לחצם הגדול הלחץ של הטירור הערבי בארץ, ושל האדמיניסטרציה, ושל כל מיני ידידים, ונוסף לכך, לחץ כמעט של כל דעת-הקהל באנגליה, גברה הסכנה כי העליה תפסק. ואילו היתה העליה נפסקת בתנאים אלה – לא היתה מתחדשת כל-כך מהר; מי יודע מתי היתה נפתחת שוב. ומשום כך גדלה כל-כך החרדה שלנו וקשתה התנגדותנו להפסקה “זמנית”. והעקשנות של נציגי עם עני קרעה את רוע הגזירה. אבל הם לא היו מצליחים, וכל העקשנות שלהם, כל קשיות-העורף שלהם לא היתה עומדת להם, – אלמלא עשה הישוב מה שעשה בחדשים הנוראים האלה.

עמידת כבוד של חלשים נגד חזקים

הגורם אשר הכריע את הקו ואשר נתן את העוז הזה לנציגיו של העם היהודי האומלל והמחוסר-אונים לעמוד בפני הלחץ של כמעט כל העולם הערבי וכמעט כל העולם האנגלי היה – ההתנהגות של הישוב בחדשים האיומים האלה. ואני עומד על ההתנהגות הזאת לא מפני שזה פרק היסטורי חשוב ומעניין, אלא מפני שההיסטוריה לא נסתיימה עדיין, מפני שהדבר שקרה עלול להתחדש, ועלול להתחדש בהיקף יותר רחב ובתנופה יותר אמיצה. כל מי שעוקב אחרי מה שקוראים מאורעות בא"י, אחרי המהומות – רואה קו עולה. המהומות ב-1921 לא היו כמהומות ב-1920. המהומות ב-1929 לא היו כמהומות ב-1921, ולא הרי 1936 כהרי 1929, ומה שצפוי בשנה אשר מספרה פלאי – לא ישוה למה שקרה ב-1936.

ואנחנו חייבים לעמוד על ההתנהגות הזאת, לראות מה היה בה מן החיוב ומה היו השגיאות. כי התנהגות זו קבעה את גורל העליה עליה אנחנו קובעים את גורל הציונות, אולי לא רק לתקופה קצרה של שנים אחדות. ומה היה הדבר אשר סייע? אלה היו 3 דברים: א) התגובה של הישוב להתקפה הטירוריסטית הערבית; ב) כשרוננו להחזיק מעמד כלכלי; ג) הכיבושים החדשים שנעשו ע"י הישוב בימים הנוראים ההם.

מה היתה התגובה שלנו על ההתקפה הטירוריסטית הערבית? היו בה כמה דברים:

גבורה ותבונה

היתה, קודם-כל, גבוּרת ההגנה. התקפה איומה זו שנמשכה 6 חדשים ואשר הצריכה משלוח של 2 דיביזיות צבא לארץ (ענין אחר הוא, איך השתמשו בהן פה), כשמאות ואולי אלפי טרוריסטים ערבים התהלכו זמן רב מזוינים והטרידו בפעולות טירור את הממשלה ואת הצבא של האימפּריה הגדולה ביותר בעולם ואשר הטילו את אימתם על ההמונים הערבים ואשר רצחו כל ערבי שהתנגד למנהיגים שלהם, – לא עלתה בידה להביא אותנו אף לעזיבת נקודה אחת, ולוּ גם הקטנה ביותר, ולא הצליחו לחדור אפילו לקטנה שבנקודותינו.

אבל נתגלתה לא רק גבורת ההגנה שלנו, נתגלתה תבוּנת ההגנה שלנו.

הועמדנו בפני מבחן קשה כאשר לא היה עד כה כמוהו בארץ: התקפה אכזרית, פרועה, פחדנית, מחוסרת כל כבוד, – והרי גם ביחסי מלחמה יש איזה כבוד, איזה נימוס, – התנפלות על ילדים כשהם ישנים במיטה, יריות ביהודים זקנים מאחורי גבם, הריגת אחיות רחמניות, שריפות שדות, עקירת עצים בחשכת לילה, התקפת-דמים חוזרת ונמשכת ללא-הרף על כל נקודה בודדת, פיצוץ רכבות. ולא רק שוטרים נהרגו, אלא גם אנשי-צבא לא-בודדים, הנמנים על דיביזיות מזוינות בטנקים, ברדיו ובמכונות יריה. ואפשר היה גם להיבהל, גם לצאת מן הכלים. הישוב לא עשה אף אחד משני אלה: לא נפחד. לא רק הנקודה הקטנה ביותר לא נפחדה, גם הנהג הבודד של האוטו לא נפחד. ואינני יודע בספרות אֵיפּופּיה של גבורה יותר פשוטה מזו שבוטאה בחוברת של “אגד” עם הסיפורים הנאיביים של הנהגים שנסעו בדרכים באותם הימים בין חיפה, תל-אביב, ירושלים והמושבות. אבל גבורה זו יכולב היתה לצאת מגדותיה, כי היתה פרובוקציה כאשר לא היתה קודם. ואין אנחנו צדיקים גמורים, ואין אנו נקיים בתוכנו מיסודות פּרובוקטוריים. אבל הישוב בכללו – וזו לא תהיה התפארות לומר – תחת ההדרכה של ציבור-הפועלים המאורגן – גילה את כל גבורתו בהגנה, ויחד עם זה גילה תבונה ממלכתית עמוקה בשמירת התחומים של ההגנה ועל-ידי כך גילה גם שלונא, גם לידיד את צדקת ההגנה, את ההכרח שבה, ואפילו הממשלה הזאת היתה מוכרחה לאַשר את ההגנה שלנו, ומאות, ואחר-כם אלפי בחורים יהודים זוּינו וגוּיסו תוך כדי המהומות.

התנהגות זו של ישוב קטן, נתקף באופן כל-כך פרוע ואכזרי, מגלה גבורה כל-כך גדולה, מגלה גם גבורה גופנית וגם גבורה מוסרית הצרופה בהגיון פּוליטי גדול מאוד, – לא יכלה לא לעורר כבוד בתוך דעת-הקהל האנגלית, לא יכלה לא להכביד עליה, לאחוז באמצעים שיש בהם משום הטלת עונש נוסף על הישוב העברי – לסגור את העליה.

גילוי כוח הישוב בחזית המשק

הדבר השני שמנע את הפסקת העליה – זה היה הכשרון של הישוב להחזיק מעמד כלכלי. גם זה היה דבר לא כל-כך קל. ששה חדשים נמשכה שביתה כללית של הערבים. אנחנו יודעים איך נעשתה שביתה זו, אנחנו יודעים בכמה איומים כלפי הערבים עצמם, כלפי המוני הערבים, כלפי כל מנהיג אשר דעתו היתה קצת אחרת, היו הטירוריסטים הנסתרים ומנהיגיהם הגלוּיים מוכרחים להשתמש למען עורר ולחזק את השביתה. אבל אי-אפשר גם לשלול מהאויב מה שמגיע לו. עם כל האיומים והטירור אשר החזיקו את השביתה הזאת, – אין לזלזל ביכולת הזאת לקיים שביתה במשך ששה חדשים כמעט, ושביתה זו היתה מכוּונת להרעיב אותנו, להחריבנו חורבן כלכלי, לנתק את התחבורה, למנוע את ההספקה, להחריב את המשק. אולם הישוב הכה שרשים כלכליים עמוקים וגילה שאין הוא דומה לכל ישובי היהודים בעולם כולו, גם לאלה שהם עולים עליו פי-עשרה. הוברר, כי זהו ישוב שאינו סמוך על שולחן אחרים, ישוב חי הוא, נושא את עצמו גם בעיר וגם בכפר, המסוגל לכלכל את עצמו גם כאשר חייהם הכלכליים של שני-שלישים מתושבי הארץ משותקים לגמרי, כשהארץ פרועה, כשהדרכים בסכנה, כשאחד משני הנמלים סגור. עובדה זו הוכיחה על הכוח הכלכלי החיוני של הישוב הזה.

לא זה בלבד שהחזקנו מעמד, אלא בחדשים אלה באו עולים והם נקלטו, חוסר-העבודה לא נתרבה אלא להיפך. וזה שלל את האמתלה העיקרית אשר בה צריכים היו לתרץ כלפי חוץ את הפסקת העליה: הנה מהומות, משבר כלכלי, אין מקום לחדשים, מוכרחים להפסיק לזמן-מה עד אשר ישובו החיים למסלולם.

החזקה זו של מעמד כלכלי היא שנטלה את האמתלה הזאת מידי שונאינו. אילו אמרו לאחר כל זה להפסיק את העליה, היה ברור לכּל: לא מתוך משבר כלכלי, אלא משום כניעה בפני הטירור הערבי נפסקה. וזה היה קשה. דעת-הקהל האנגלית לא היתה מעכלת בנקל מעשה כזה.

כיבושים חדשים

הדבר השלישי שגילה הישוב ושהפך לגורם מדיני עצום הוא, שידע לא בלבד להחזיק מעמד תוך הרס ותוך אי-יכלתה או אי-רצונה של הממשלה לקיים סדר – אלא הוא הראה שהוא מסוגל לכבוש כיבושים חדשים, להגביר את עצמאותו הכלכלית. ואם בראשית 1936 היו במושבות 5000 – 6000 פועלים, – הנה בסוף 1936 נמצאו כבר 12000 פועלים חקלאים; במקום מאות אחדות של פועלים יהודים בנמלים לפני-כן, נמצאו בסוף השנה הזאת כמעט 2000 פועלים; הוגברה התוצרת החקלאית היהודית, הוגברה תוצרת-האבן היהודית, הממלאת תפקיד גדול בחיי המשק העברי ומשק הארץ. גם בימים טרופים אלה גילה הישוב – ובשורה הראשונה הפועל העברי – יכולת לכבוש שדות-עבודה חדשים ולהתבצר במקומות שכבר גזרו כליה עליהם.

וכשם שבחזית-הבטחון ידע הישוב להימלט משתי הסכנות שארבו לו; הן מסכנת הפחד, פּאַניקה, רתיעה לאחור, והן מסכנת נקמה תפלה, שאינה אלא ביטוי של חרון אין-אונים, תגובה של חלש, חדל-כוח, – כך ידענו גם בשטח הכלכלי להימנע מההתחסדוּת הבטלנית של זיקה למשק הערבי בכל מחיר ומפּוליטיקה של חרם כלכלי. אמרנו: קודם-כל תגבורת העצמאות הכלכלית – במושבה, בעבודה ממשלתית, בכפר ובעיר, ועל כולם – בים. ואילו במשך שתי השנים הללו לאחר הקונגרס בלוצרן, לא היתה הנהלת הסוכנות משיגה שום דבר אחר מחוץ לנמל תל-אביב, היתה ע"י זה בלבד מבטיחה לעצמה מקום כבוד בהיסטוריה היהודית. אולי משום שאנחנו קרובים עדיין יותר מדי לדבר ומשום שהוא עודנו בראשיתו, אין אנו מעריכים במידה מספיקה מה ערכו העצום – הפוליטי, המשקי, האנושי – של הכיבוש הזה. לא היה מספיק לסחוט מהממשלה את הרשיון לפריקה. הרבה רשיונות ניתנו לנו, אבל הרבה זמן לא ידענו לממש אותם. לא ידענו לממש בזמנו את הרישון הגדול ביותר שניתן לנו – עצם הצהרת בלפור. היו שנים, עם בוא הנציב העליון האזרחי הראשון, שהיתה אפשרית עליה חפשית לארץ – ולא ידענו להשתמש בה. אילו היה לנו רק רשיון זה לפריקה והישוב לא היה מרגיש באופן אינסטיקטיבי מה עצומה ההזדמנות שניתנה לנו – לפרוק על החוף, בלי מעגן, בלי מזח – לא היינו מגיעים לאשר הגענו. אבל הישוב חש את האפשרות הגדולה הנתונה לו ברשיון זה ובן-לילה קם המזח, הוקם מעגן. גם לאחר זה היה הישוב יכול לאבּד בנקל את אשר בנה. בענין זה אין אנו יכולים לקפח את זכותו של המופתי. בכיבוש הגדול של נמל תל-אביב חלקו רב. לפני המהומות לא חלם הישוב על נמל עברי. החלום הגדול שלנו היה להכניס מספר פועלים יהודים לנמל יפו. בצרות צרורות הגענו שם רק למספר מועט של סבּלים. אבל לא עלה בידינו להכניס אף פועל יהודי אחר לעבודות-הים. כשני שבועות לפני פּרוץ המאורעות קיבלנו מכתב מאת הממשלה שאין לדבר על כניסת ספּנים יהוידם לנמל יפו. זה היה החלום שחלמנו אז. והיתה סכנה שברגע שהוסרה יד המופתי והשביתה פסקה, יחָרב המפעל הצעיר והיהודים ימהרו לחזור ליפו. גם בענין זה לא הגיעה עדיין השעה לספר את הכל. ואילולא התגבר הישוב על האינסטינקט הגלותי שהביא גם כמה מהטובים להיות מוכנים לחזור ליפו, אם יתנו לנו כמה פירורי-עבודה ומספר פקידים, ויסולו כביש, שיקל על החזרה ליפו; אלמלא היה מתגבר האינסטינקט הממלכתי היהודי הצעיר, החוש של הכרת הערך העצום שיש לעצמאות הימית שלנו בשביל כל עתידנו, – היינו עלולים לאבד את המפעל הזה.

אלה היו שלושת הגילויים של כוח הישוב: הגנה של גבורה ותבונה, החזקת מעמד כלכלי וכיבושים חדשים, והם היו הגורמים המכריעים במלחמה המדינית הנואשת נגד הפסקת העליה. אבל עם הגבורה והתבונה וההצדקה שגילינו בתגובה שלנו על ההתקפה הטירוריסטית, אין אנו רשאים להתעלם גם מהליקויים ומהחולשות שניבעו במעשינו. כי המאורעות לא נסתיימו וכשישוּבו לא ישוּבו כמו שהיו.

איתנים במערכה

לא עזבנו אף נקודה אחת. לא נתנו לאויב לחדור לנקודותינו. כל נקודה ונקודה עמדה על נפשה רק בכוחותיה-היא. בימים ההם זה הספיק. איננו בטוחים שהכוחות האלה יספיקו בעתיד. לא רק אנו מסוגלים ללמוד מהעבר, גם האויב יודע זאת. ואם יתחדשו המאורעות יתכן מאוד שיתחדשו בהיקף ובתנופה אחרים לגמרי, והכוחות המקומיים של כל נקודה ונקודה לא יספיקו. הנצחון שלנו בימים ההם, אַל יטע בלבנו בטחון-שוא. אם תתחדש התקפה, תהיה מסוכנת הרבה יותר. ואם לא יהיה לנו כוח על-מנת להחיש עזרה לנקודות הבודדות, החלשות והקטנות – אין זה מן ההכרח שיתחדש הנס של המאורעות הקודמים. ויש בכוחנו לעשות את הדבר הזה. בשנים האחרונות גדלנו במהירות רבה. כחולנו תפילה שגידולנו ימשיך ויתמיד, אבל הגידול המהיר הזה גרם לכך שעדיין לא עמדנו במידה מספּיקה על כוחנו המלא. עוד רבים מאתנו חיים בהרגשה של קומץ קטן בארץ כאשר היינו לפני חמש – עשר שנים. אין אנחנו עוד קומץ. אנחנו – ארבע מאות אלף איש. ויותר מזה, כי לא רק הכמות המוחלטת קובעת לגבי כוח-הגנה, אלא גם הרכב הגילים של הישוב, ובנידון זה עולה הישוב שלנו על כל ישוב אחר.

בישוב העברי בארץ מהווים אנשים בני 15–30 שנה 32 אחוז, בעוד שבין הערבים גיל זה מהוה רק 23 אחוז, באנגליה – 26 אחוז, הוא הדין באמריקה, כלומר, לנו יש בגיל הזה ב-6 אחוזים יותר מאשר באנגליה ואמריקה וב-9 אחוזים יותר מאשר בישוב הלא-יהודי בארץ. אנשים בני 30–45 יש בישוב 24,8 אחוז, בעוד שבין האוכלוסים הערבים יש רק 19,6 אחוז, באנגליה 22 אחוז. יש בתוכנו כבר כיום 180,000 איש ואשה בני 20–40. זהו כוח, והוא מסוגל להתגייס. והוא חייב להתגייס. זהו כוח שיכול לעמוד בפני כל התקפה, אם תנתן לו אפשרות של התגוננות. אנו צריכים לדעת זאת, ושכנינו הערבים צריכים לדעת זאת, ואף האנגלים צריכים לדעת זאת.

עצמאות משקית

וכשם שבשטח הבטחון לא גייסנו עדיין את מלוא כוחנו ויש לנו היכולת לעמוד בפני התקפות הרבה יותר גדולות ומסוכנות, כן גם בשטח הכלכלי. באפשרויות הכיבוש שיש לנו, לא ניצלנו עדיין הכל. אני מדבר על עצמאות ולא על התבדלות כלכלית, לא על חרם. כי אחת השאיפות שלנו, היא קואופּרציה. היינו מוכנים לקואופּרציה ואנו מוכנים לכך גם כיום, למרות כל ההתקפות וההתנקשויות וההחרמות. אבל כל עוד אנו עומדים בפני התקפה כלכלית, בפני מצור, עלינו לבצר קודם כל את עצמאותנו. והעצמאות הזאת נחוצה לגופה. זהו מובנו של מפעלנו בארץ – עצמאות בכל השטחים, בשטח הכלכלי, התרבותי, הפוליטי, והסוּציאלי. היא דרושה לגופה והיא דרושה גם בשביל הדבר שממנו לא התיאשנו עדיין – מקואופּרציה עם שכנינו.

רק כוח עצמאי שאיננוּ תלוי באחרים, שאיננוּ סמוך על שולחן זרים, שיכול לעמוד על רגליו – עלול להביא את הצד השני לקואופּרציה. אבל עד אשר תבוא ולמען שתבוא, דרושה הגברת עצמאותנו. כשם שאנו אומרים בשטח הבטחון: לא בריחה, לא פחד ולא נקמה אלא הגנה עצמית, – כך נאמר בשטח הכלכלי: לא תלוּת, לא חרם, אלא עצמאות; כשהצד השני ירצה ויזקק לקואופּרציה – אנחנו מוכנים.

אלה הם התפקידים המרכזיים שעומדים לפנינו נוכח הסכנה של התחדשות המאורעות: גיוס מלוא כוחנו – שאיננו קטן – תגבורת מכסימלית של עצמאותנו הכלכלית.

---

בחזית משולשת

מאת

דוד בן־גוריון

הרצאה בכינוס הישובי, תל-אביב, 3 באבגוסט 1938

לא חיבוק ידים ולא מעשי יאוש

– – – אנחנו עומדים בחזית משולשת. יש שאלות שנויות במחלוקת בתוכנו-אנו, בתוך הציבור היהודי. יש שאלות שנויות במחלוקת – מחלוקת של דמים – בינינו לבין שכנונו הערבים, ויש דברים שהם שנויים במחלוקת פוליטית חמוּרה בינינו לבין האנגלים. בלי הגזמה רבה אפשר לומר שמימי פולמוס בר-כוכבא לא עמדנו במערכה קשה כזו. ואם-כי המהומות הללו, המלוּווֹת רצח ומעשי-זוועה איומים, נמשכים כבר למעלה משנתיים, אי-אפשר לומר שאנו רואים כבר את הקץ. ואין פלא שבציבור יש מבוכה רבה, לפעמים רפיון-ידים, לפעמים אפילו יאוש. והמבוכה והרפיון אולי מסוכנים לנו ולעתידנו יותר מהמהומות עצמן. ויש קודם-כל להזהיר גם מחיבוק-ידים ושאננות וגם מהיסטריה וממעשי-יאוש וטירוף-דעת. בימים היומים הללו, שאין יודע כמה ימָשכו, עלינו קודם-כל לראות את הדברים כמו שהם, עלינו להבין את המתרחש לא רק יום-יום ושעה-שעה, אלא את כל ההשתלשלות והנסיבות ההיסטוריות שבהן הדברים נעשים, ועלינו לגייס את מתוא התבונה ומתוא כוחנו המוסרי והפיסי למען עמוד בשער, למען הדוף את הסכנות ולמען הגיע לנצחון.

המאורעות – מטרתם פוליטית

אנחנו רואים מעשי רצח וזוועה כמעט יום-יום, ויש שאנו חושבים, שלפנינו סתם מעשי לסטים, פורעים ושודדים. אין טעות מרה ומסוכנת מזו. אנו עומדים לפני מעשי-טרור פוליטיים, שיש להם מטרה מדינית מסוימת, הנעשים לפי פרוגרמה מחושבת, ואשר מאחוריהם עומדת אהדת המונים.

עוד בטרם החלו המהומות, ב-19 לאפריל 1936, עמדנו במערכת פוליטית קשה, שקצה האחד היה נעוץ במחנה הערבי והקצה השני בממשלת-המנדט. כמה חדשים לפני פרוץ המהומות שמענו ע“ד תכונה לשינויים פוליטיים: שינויים במשטר הארץ, יצירת מועצה מחוקקת, שינויים לרע במשטר העליה, ותכניות להגבלת ההתישבות היהודית ע”י צמצום זכות היהודים לרכישת קרקע בארץ. ובמחנה הערבי, שהיה אז מפורד בתוכו, אבל פחות או יותא היה מאוחד בהתנגדותו לעליה היהודית, למפעל הציוני ולקיום המנדט, – נוסחה אז פרוגרמה פוליטית בת שלושה סעיפים: א) הפסקה גמורה של העליה היהודית, ב) איסור מוחלט של מכירת קרקע ליהודים, ג) הקמת ממשלה לאומית, כלומר: ביטול המנדט והקמת ממשלה ערבית.

לאחר 19 באפריל 1936 נוספה לנו מערכת-דמים, ההולכת ונמשכת עד היום הזה.

לא המעטת-דמות ולא הגזמה בערך האויב

ויש לעמוד תחילה על מערכת-הדמים הזאת. אַל נמעיט את דמות האויב, אַל נזלזל בכוחו, אַל נגזים בערכו ואל נאציל עליו אידיאליזציה יתירה על-פי דוגמאות שאולות מארצות אחרות ומתקופות אחרות. אין אנחנו עומדים בפני התקוממות לאומית, בפני מהפכה של העם הערבי. לא העם הערבי כולו או רובו עומד במערכת-הדמים הזאת. לעם הערבי אין לא הרצון, לא הכשרון ולא הכוח להתקומם. אבל אין גם אנחנו עומדים רק בפני כנופיות בודדות ובלתי-חשובות של לסטים ורוצחים. לפנינו מלחמה לחיים ולמוות של מיעוט קטן בעם הערבי, אשר איננו בוחל בשום אמצעים ואשר איננו נרתע מכל מעשה שפל ואיום ביותר לשם מטרה פוליטית מסוימת. המשתתפים בפועל במעשים אלה הם חלק קטן של העם הערבי; אולם לא בכוחם בלבד הם עושים את אשר הם עושים. במעשי-הדמים משתתפים מעטים, אבל במניעים המפעילים אותם ובמטרה, אשר לשמה הם מכוונים את המעשים האלה, משותף חלק לא-קטן של העם הערבי. הכנופיות אין מרובות, אבל התמיכה שהכנופיות הללו מקבלות – גם תמיכה בכסף, גם תמיכה בנשק, גם תמיכה בהחבּאה ובחיפוי, ובעיקר תמיכה פוליטית, באה מתוך חלקים גדולים של העם הערבי אשר בארץ, ולא רק של העם הערבי אשר בארץ. את כוחו של הטירור ומשקלו הפוליטי אין למדוד רק במשקל הפוליטי של ערבי ארץ-ישראל. בעינינו מהוה ארץ זו במשך אלפי שנה חטיבה מיוחדת, ואין בינה לבין ערב או עיראק או סוריה יותר מאשר בינה לבין קפריסין או ארץ זרה אחרת. לא כן הדבר בעיני הערבים. בעיניהם זוהי סוריה הדרומית. הערבי הסורי רואה את עצמו נפרד מארץ זו, לא בנפשו, לא בלבו, אלא ע"י כוח זר; הדור הקשיש בקרב הערבים עודנו זוכר, שארץ-ישראל היתה מחוברת עם כל הארצות מהסביבה. ואלה מאתנו, שהיו כאן לפני המלחמה, זוכרים את הקשר הזה, והשאיפות הלאומיות והפוליטיות של ערבי ארץ-ישראל הן במידה רבה השאיפות הלאומיות והפוליטיות של תושבי סוריה, עיראק וארצות ערביות אחרות. ואין זה סוד, שבתקופה הראשונה ינק הטירור בעיקרו מכוחות-חוץ, מסוריה ומעיראק. גם אנשי הכנופיות, גם הנשק, גם המפקדים, גם האמצעים הכספיים, חוץ מהאמצעים שבאו ממדינות ידועות באירופה, באו מהארצות הערביות השכנות. בתקופה השניה, שבה אנו עומ’ים, הטירור הוא בעיקרו מלאכתם של בני-הארץ, אבל גם עכשיו הוא יונק הרבה לא רק מהסימפּטיה, אלא גם מהעזרה הממשית, מהמצאת נשק וכסף, מהארצות השכנות. ואין למדוד את כוח הטירור אך ורק במספר האנשים המשתתפים בו בפועל.

בשלושה דברים…

מראשית פרוץ המאורעות ועד היום ראינו את דרכנו במערכה האיומה הזאת בשלושה דברים:

א. בהימנעות מכל פעולה נפסדת, העלולה להגביר את הטירור הערבי ולהגדיל את מחנה הטירוריסטים;

ב. בהקמת כוח מזוין יהודי, שיגן על הישוב וילחם בטירור ובטירוריסטים עד השמדתם הגמורה;

ג. ברכישת עזרת הצבא והעם האנגלי להגנת עמדתנו וביצוע שאיפותינו בארץ.

אמצעים שונים למטרה שונה

הדבר הראשון בעצם הוא רק דבר שלילי, מניעה מדברים, העלולים להגביר את הטירור הערבי. פירוש הדבר, מניה מהליכה בדרכי הטירוריסטים הערבם, מניעה ממלחמה מערבי אך ורק באשר הוא ערבי, מניעה ממעשי-נקם – לא מניעה ממלחמה בטירוריסטים, אלא ממעשי-נקם, שיפגעו בערבי שאין לו למעשה כל יד במלאכת הטירור. בענין זה יש חילוקי-דעות עמוקים בתוך הישוב, ואולי לא רק בתוך הישוב. נשאלת השאלה: כיצד עלינו להתנהג כלפי הטירור הערבי?

אין אנו יכולים לדעת ואין זה תפקידנו לברר, מי עשה מעשה-נקם פלוני ואלמוני. לא חשוב כלל מי הוא העושה – לא החוטא, אלא עם ישראל כולו יהיה הנענש. הכלל נושא באחריות. ויש הלך-רוח מיואש ברחוב היהודי, הלך-רוח, שהוא פרי צער ואכזבה, קוצר-רוח ומרירות ממעשי-הטירור הבלתי-פוסקים של הערבים, שאין הממשלה בארץ שׂמה להם קץ. ויש בתוכנו הושבים: טוב שמישהו משלם לערבים כגמולם. ונדרשת מאתנו תשובה ברורה וגלויה.

זוהי בשוּרה הראשונה שאלה מוסרית: אסור לשפוך דם נקיים. אולם לצערי אנו חיים עכשיו בעולם, שאינו מתנהג לפי סיווּי המוסר. בדברי-מוסר בלבד לא נוכל לעמוד בפני הלך-רוח של נקמת-דם. ואם נסביר, שעל-פי התורה אסור לרצוח – לא ישמעו לנו. אפילו יהודים אדוקים לא ישמעו לנו. כנגד “לא תרצח” אפשר למצוא פסוק אחר המלמד היתר. ועלינו לבחון את השאלה מבחינה פוליטית, מבחינת התועלת.

הטירור מביא ברכה לערבים. הטירור עלול להחריב את הישוב ולערער את הציונות. הרוצים ללכת בדרכי הערבים ולחקות את מעשיהם אינם רואים את ההבדל היסודי בינינו ובין הערבים. המטרה שלנו והמטרה של הערבים סותרות שו את זו והאמצעים העלולים לשמש את המטרה הערבית – נהפכים לנו לרועץ.

הטירור הערבי ושכרו לערבים

הטירור כבר הביא תועלת לערבים – המדובר על תועלת פוליטית, כי מבחינה כלכלית הורס הטירור את הערבים הרבה יותר מאשר את היהודים: המצב הפרוע בארץ צמצם את העליה עוד קודם שבאו ההגבלות החוקיות. ככל שיגדל הטירור – כן עלול מפעל הבנין להשתתק ויכולת-הקליטה של הארץ להצטמצם. בעלי-הון מפחדים במצב כזה להשקיע כספים בארץ, להקים מפעלים חדשים. כל זה הוא “ריוח” פוליטי לערבים.

הטירור מביא את הממשלה לידי ויתורים פוליטיים. זוהי דרך הממשלות. לפי-שעה עוד לא נכנעה הממשלה לגמרי לטירור – אבל רק עיוור אינו רואה, שמזמן לזמן היא עושה ויתורים: משלוח הועדה המלכותית היה ויתור לטירור. אנו לא דרשנו ועדה זו. קיצוץ העליה היה ויתור שני. הכרזה על המנדט שאינו גר-הגשמה היה ויתור שלישי. וטעות היא לחשוב, ששורת הויתורים נסתיימה. יאמרו: זוהי ממשלה רשעה. אבל בבקשה, תראוני ממשלות יותר טובות: שמא ממשלת היטלר, או ממשלת פולין, רומניה? לחץ הטירור הערבי כמעט אי-אפשר שלא ישפיע על ממשלה אנגלית. אנגליה מוותרת לטירוריסטים גם בענינים הנוגעים לה; והראיה – אירלנד, הודו, מצרים. ואם הדבר נוגע ליהודים – על אחת כמה וכמה.

הטירור מלכּד את השורות הערביות. כולנו יודעים, כמה מפולגים ומפורדים הם הערבים. אולם הטירור מטיל אימה, וכוחו של המופתי הולך הלוך וגדול. ומעשי-הנקמה שנעשו בשבועות אלה, לפי הידיעות שיש לנו ממקורות ערבים, ליכדו את המחנה הערבי כאשר לא עשה זאת שום דבר אחר.

הטירור מעורר בעולם הערבי והמוסלמי סימפּטיה לערבי הארץ.

כמה עמים ערבים לא ידעו כמעט על מציאותה של ארץ-ישראל תלפיות לערבים. גם באירופה

מתעוררת סימפּטיה לערבים. כשאנשים יוצאים להורג – והטירוריסטים אינם רק הורגים, הם גם נהרגים – סימן שהדבר נוגע בנפשם. בל נשכח, שמיום שפרצו המאורעות נהרגו ערבים לכל הפחות פי-עשרה משנהרגו יהודים. ויש הגיון פוליטי בטירור הערבי. גם בספרי הערבים כתוב “לא תרצח”, אבל אין הם משגיחים בספרי-המוסר שלהם, ולמעשיהם יש לכל הפחות "הצדקה, פוליטית, תועלתית.

עוד דבר. הטירור נעשה אצלם מטעם התנועה הלאומית, מתוך משמעת ובהשגחת המנהיגות.

טירור יהודי – רק נזק בצדו

היפוכם של כל אלה בטירור היהודי. מה עלול הטירור היהודי לתת לנו?

טירור יהודי לא יפחיד את הכנופיות ומנהיגיהן. מה איכפת לו למופתי, שברחביה נרצח ילד ערבי, או שבתל-אביב יהרג פלח מסכן? כל מעשה-נקם מצדנו עלול רק לגרור אחריו קרבנות חדשים, ומארעות חיפה וירושלים יוכיחו.

זוהי תמימות להניח, שהערבים יבּהלו ממעשי-נקם ויניחו את נשקם מידם אם יפלו עשרות או מאות ערבים. מה איכפת למופתי, אם ייהרגו אלף או עשרת אלפים ערבים? האם אנו נפחדים כשיהודים נהרגים יום-יום? ויהודים נהרגים לא מהיום, אלא מזמן שהחלה ההתישבות החדשה, זה כששים שנה. אנו נתקפים מזמן לזמן – הנפחדנו? הנפחדו אנשי חדרה, סג’רה, תל-חי? הערבים נלחמים על ארץ זו שתישאר ערבית. כלום יפחדו הטירוריסטים כשאֵילו ערבים ייהרגו מהמארב ע"י יהודים? כלום המופתי אינו מתפלל בלבו, שיקרו מעשים כאלה? הנבהלו אנשי הכנופיות מעשרות ומאות הרוגי-הצבא? הנפפחדו מתליות? ומניין התמימות הזאת, שרצח פלח מסכן ממארב יהודי יפחיד את מנהיגי הכנופיות? הכנופיות הערביות אינן מבחינות בין יהודי ליהודי. הם רוצחים כל יהודי הבא לידם. הנעשה גם אנחנו כמוהם?

זאת אומרת: הנהרוג ערבים נקיים, מכל הבא ליד? המדברים נגד “הבלגה” מתכוונים לא להגנה עצמית, לא למלחמה מאורגנת בכנופיות, אלא למעשי-נקמה בערבים מקריים. ובלי לעורר את השאלה המוסרית, יש לשאול: מה זה יתן לנו?

ברור, שע"י כך לא נגדיל את העליה. אם למעשים אלה תהיה איזו השפעה שהיא על העליה – הרי זו רק לצמצומה או להפסקתה הגמורה.

כשטועים אצלנו, מדוע אין הממשלה שׂמה קץ לטירור, שוכחים, שנקל היה לממשלה להפסיק את הטירור. היא יכלה לעשות זאת בלי צבא ובלי שפיכת-דמים: פשוט, ע"י הפסקת העליה היהודית.

משום מה שוכחים אצלנו, שהטירור הערבי אינו בא לשם טירור, אלא זהו אחד מאמצעי-המלחמה נגד העליה היהודית. והטירור נמשך מפני שהעליה לא נפסקה הפעם, על אף הכל. אחרי מאורעות 1921 נפסקה העליה, אחרי מאורעות 1929 נפסקה העליה: המאורעות האחרונים נמשכים זה שנתיים וחצי – והעליה לא נפסקה. ואם לא השיגו הערבים את הפסקת העליה ע“י טירור ערבי, הם עלולים להשיג זאת ע”י טירור יהודי.

הטירור משמש כוח מלכּד במחנה הערבי. הטירור בתוכנו מוכרח להביא פירוד מסוכן ומחריב במחנה. יש יהודים אשר לא שכחו את ה“לא תרצח”, ולא ישאו בשום אופן, בשום אמתלה “פטריוטית” כוזבת באחריות על מעשי-רצח. גם הכנופיות הערביות יש להן נימוקים “פטריוטיים”, אינן רוצחות לשם הנאה בלבד. ואף-על-פי-כן אנו קוראים לאנשיהן בשם רוצחים, ואנו דורשים מהממשלה להילחם בהם ביד רמה ובזרוע נטויה, בלא רחמים ובלא פשרה. ולא כולנו נשלים עם מוסר הוֹטינטוֹטי. מה שאסור לערבים אסור ליהודים; אם אנו דורשים מהממשלה לבער טירור ערבי, אנו חייבים לדרוש ממנה גם ביעור טירור יהודי. ואם אין לתללות יהודי בלי עדים ובלי התראה קודמת – לפי הלכות סנהדרין, – אין לתלות גם ערבי בניגוד להלכה זו. ועד עכשיו לא שמענו כל מחאה נגד תליית ערבים מצד בעלי-ההלכה שלנו. בישוב היהודי יש מצפּון אנושי. וישוב זה לא ישלים בשום אופן על חיפוי על רוצחים, אפילו אם הם יהודים, ולא ילמד זכות עליהם. והטירור היהודי עליל להביא לידי הרס פנימי, כאשר לא היה כמוהו. רבים מאתנו לא יגררו אחרי פרובוקציות, ושם צעקות“פטריוטיות”, כביכול, לא יפחידו אותם. “לא תרצח”, לדעתנו, חל על יהודי וערבי במידה שוה. רוצח הוא רוצח – הרי גם יהודי ההורג ערבי חף-מפשע מתוך נימוק “פטריוטי” הוא רוצח.

עכשיו כשאנו קוראים יום-יום על אסונות חדשים, אנו יודעים, לכל-הפחות, שאנו יכולים לעמוד בראש מוּרם כלפי העולם ולהמשיך את מפעלנו במצפון נקי. על סיפוק זה לא נוותר. ובשום אופן לא נוכל להזדהות עם שופכי דם-נקיים בשם “מלכות ישראל”. טירור יהודי זוהי נעיצת חרב בישוב היהודי.

ואל נשכח עוד דבר אחד: למעששה טירור יש עוד תוצאה מוכרחת – הוא מתחיל בחוץ ומסיים בפנים. טירור יהודי נגד ערבי יביא בקרוב לטירור יהודי נגד יהודי. גם הכנופיות הערביות אינן מסתפקות רק ב“שונא החיצוני”. נרצחו ערבים ע"י ערבים אולי יותר משנרצחו יהודים. וכשיתחיל יהודי לרצוח מנימוקים “פטריוטיים” לא יסתפק אף הוא בשונא החיצוני. מטירור יהודי נגד ערבים רק פסע אחד לטירור יהודי נגד יהודים.

לא הרי היהודים כהרי הערבים

הקו אשר נקטנו בו ועליהו להמשיך בו, אין המלה “הבלגה” הולמת אותו. אין אנו מבליגים כלל – אלא עומדים על נפשנו בכוח, בנשק. אנו משתתפים בביעור הרוצחים. אנו תוקפים את הכנופיות, אנו רודפים אחריהן. אבל אנו מתנגדים לרצח אנשים נקיים, אנו שוללים מעשי-נקם בערבים חפים-מפשע.

קו זה אינו תלוי בשום תנאי, התנהגותנו אנו אינה תלויה בהתנהגות הממשלה. לא למען עשות טובה לממשלה התרחקנו ממעשי-נקם. עשינו זאת מטעמים מוסריים, מטעמים פוליטיים, מתוך שיקול תועלתנו ומעמדנו.

שעת החירום עוד לא עברה. מי יודע אם אין אנו עומדים עדיין בהתחלה. מלחמת הערבים בנו לא תיגמר כל-כך מהר. להם אין מה לאבד במלחמה זו. הם יכולים רק להרויח. הם אינם זקוקים לאנגלים, אין הם צריכים לרכוש קרקע ולהביא הנה ערבים מחו"ל. הכל בידם, מלבד השלטון – והם נלחמים על השלטון. לנו יש מה להפסיד. אנו יכולים להפסיד את עולמנו הפנימי, את סיכויינו לעתיד, את מעמדנו כלפי האנגלים, את אפשרויות ההבנה עם הערבים. לנו דרושה עליה, ולשם העליה דרושה לנו עזרת האנגלים.

האם אפשר להשיג עליה ע"י הטלת אימה על האנגלים?

דוגמא אחרת: הקרובים לעניני קרקע יודעים, שמאחרי המלחמה לא היו כל-כך הרבה הזדמנויות לרכישת קרקע כבשעה זו. הארץ נידלדלה. לא רק הישוב היהודי נפגה מהמהומות. הישוב הערבי נפגע פי-כמה. העוני גדל לא רק בין ההמונים. גם עשירים ובעלי-אחוזות נתרוששו והם מבקשים למכור את עודף אדמתם. אבל אף פעם לא היה קשה לגאול קרקע כבשעה זו. כי יש טרור נגד מוכרי הקרקעות. הטירור הערבי מונע מכירת קרקע. הערבי הרוצה למכור אדמה יודע, שחייו בסכנה. האפשר לרכוש קרקע ע“י טרור? למנוע בטירור אפשר – לרכוש בטירור הוא מן הנמנע. אפשר גם למנוע עליה ע”י טירור, אך אי-אפשר לעשות עליה בכוח טירור. הלהוטים אחרי גזירות-שוא אינם רואים, שיש אַנלוֹגיות נפסדות, נפסדות לא רק במובן מוּסרי, אלא גם במובן מעשי. יש אומרים: הערבים רוצחים יהודים ואנגלים ואף-על-פי-כן עושה הממשלה להם ויתורים. מדוע לא נעשה כמוהם? השואלים שוכחים שאין ממשלה אוילית שתעלה לארץ אנשים המטילים עליה פחדשם. הערבים אינם זקוקים לחוקים ולמשטר אדמיניסטרטיבי, המאפשרים העברת קרקעות. הקרקע הוא בידיהם. רק אנו זקוקים למשטר כזה.

הערבים אינם דואגים לכך, איך יתיחסו אליהם האנגלים, משום שהם רוצים – וזוהי המטרה העיקרית שלהם – להיפטר מהאנגלים, להניס אותם, לגרש אותם מן הארץ, להרוס את שלטונם בה. מה איכפת להם, מה שהאנגלים יחשבו עליהם? ליהודים לא אחת היא, איך יתיחס העם האנגלי ואיך תתיחס הממשלה האנגלית ליהודים. אילו העם היהודי לא היה יושב בפולין ובאוֹסטריה ובגליציה ובאמריקה, אילו היה העם היהודי מרוכז בארץ, אולי לא היה איכפת גם לו, מה יחשבו עליו האנגלים; אבל כשיש כאן רק קומץ של יהודים, והעם היהודי, שאת מלחמתו אנו לוחמים, יושב בפולין ובגרמניה וברומניה ובאמריקה, והערבים אשר בארץ נלחמים בעלייתו בפצצות, – הרי לא אחת היא לו, לעם היהודי, מה תחשוב אנגליה עליו ועל התנהגותו זאת. משום כך לא נוכל ללכת בדרך הערבים. גם ברגעים המרים ביותר, בשעה שכל אחד מאתנו היה מורתח ומזועזע עד היסוד, אמרנו: מעשים אלה לא נעשה, כי בנפשנו הם.

כוח מגן עברי רשמי

אבל לא יכולנו להסתפק ב“לא תעשה” ואמרנו: האמצעי האקטיבי הראשון למלחמה בטירור זהו הקמת כוח יהודי מזוין, אשר לא רק יגן על נפשו ועל נפש הישוב, אלא ילחם מלחמת-תנופה, מלחמת-השמד בטירוריסטים הערבים. וזה היה לא קל, כי לא יכולנו להקים כוח יהודי מזוין, אשר יהיה לו תוקףפ לא רק להגן, אלא גם להלחחם בטירוריסטים – בלי עזרת הממשלה האנגלית. אבל למלחמה והגנה בהיקף כזה, כפי שעמדנו לפניו במשך שתי שנים אלה, הכרחי כוח מזוין ליגלי, אשר יוכל לשאת את נשקו ברמה, אש ריוכל לצאת ולעמוד בשער, לא רק בהיחבא, אלא גם לעיני השוטר והחייל האנגלי, ואשר יוכל לרדוף אחרי התוקף ואשר יוכל להילחם בו מלחמת-תנופה. ולשם כך נחוץ נשק ליגלי, לשם כך נחוץ צבא ליגלי. וזה היה נגד המסורת של האנגלים בכלל ונגד המסורת של האנגלם בארץ הזאת בפרט. בודאי זוכרים רבים מכם את 1929, אז זיינו האנגלים את כל הפקידים האנגלים – “קרוֹמיע יברייאֵב” (חוץ מיהודים). ואז היו פקידים יהודים בשלבים הגבוהים ביותר של השלטון בארץ. היה שם יהודי בריטי יועץ משפטי¹, ולקחו ממנו את הרובה. היה עוד יהודי בריטי, בנו של הנציב הראשון בארץ², גם ממנו לקחו את הרובה באשר הוא יהודי. לאחר התחלת המהומות ב-1936 נפגשתי בלונדון עם אחד מטובי האנגלים, שהוא אחת הדמויות האצילות ביותר בחיים הפוליטיים באנגליה ואחד הידידים הטובים ביותר שלנו. דברתי אתו על הצורך לזיין את היהודים בארץ. הוא אמר: דבר זה לא יתכן במצב כזה, שהארץ בוערת באש, כשיש התקפות, מלחמה גזעית; לא יתכן שאנחנו נזיין חלק אחד של התשובים נגד החלק השני. וזאת אמר לא צר ואויב; זאת אמר אחד הידידים המובהקים, שיש לנו באנגליה. כי זו המסורת האנגלית, והיה צריך לשבור אותה, אם כי לא קל לשבור מסורת אצל אנגלים, ביחוד כשזהו לצורך אחרים ולא לצורך עצמם. עדיין לא השגנו את כל מבוקשנו בשטח זה, אבל כבשנו כיבוש, אשר לא היה לנו מאחרי תבוסת בר-כוכבא בארץ. בפעם הראשונה אחרי 1800 שנה הוקם בארץ-ישראל כוח-הגנה יהודי ותפקידו הוא להגן על הישוב היהודי. ואני לא שכחתי יצירה צבאית חשובה, שהיתה לי הזכות להשתתף בה, את הגדוד העברי. אבל הגדוד היהודי בימי המלחמה, אפילו שני גדודי-המתנדבים, זה שבא מאמריקה וזה שהוקם הארץ, לא היה צבא יהודי; זאת היתה יחידה יהודית בצבא האנגלי, ולא ניתנה לה האפשרות להגן על הישוב. כשפרצו המאורעות בירושלים בשנת 1920, הייתי עוד לבוש מדי-צבא של הגדוד היהודי, ולא יכולנו, לא אני ולא חברי, ללכת להגן על ירושלים, כי אנחנו היינו חיילים בצבא האנגלי ולא היה עניננו להגן על היהודים. וכעבור שנה, כאשר פרצו הפרעות ביפו ב-1921, ונשארה רק שארית של הגדוד, ואנשיו הלכו לתל-אביב, פירקו את שארית הגדוד, ואת המפקד היהודי³ רצו להעמיד בפני בית-דין צבאי, אלא שעמדה לו הזכות שאיננו אנגלי כי אם אבסטרלי, ונתנו לו לנסוע מן הארץ. רק בשנתיים אלו הוקם כוח יהודי למטרה יהודית. בפעם הראשונה אחרי מפלת בר-כוכבא קם בארץ כוח-הגנה יהודי לא-מוסתר, לא נחבא אל הכלים, אלא גלוי, בגושפנקא דמלכותא. כוח לא-מספיק, אבל כוחש אין לזלזל בערכו, ושהראה את יכלתו.

הישוב שלנו בארץ מחולק בעיקר לשני חלקים: ישוב כפרי וישוב עירוני. והחלק העומד במערכה זהו בעיקר הכפר היהודי, המקריב את הקרבנות היקרים ביותר, הנושא על גבו את כל כובד המערכה הזאת, המקיים את “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח”. הישוב העירוני, ביחוד הישוב בתל-אביב, פחות או יותר שוכן לבטח. ואם יש מקום, בו יש אי-הבנה ורפיון-ידים וטירוף-הדעת והלך-רוח מיואש שעלול לסכן את מעמדנו בארץ, הרי זה דוקא בעיר הבטוחה הזאת. אולי משום שאינם יודעים את הנשה בכפר; כאן קוראים רק בוקר-בוקר את הנדפס במסגרות השחורות, אבל אין יודעים את פרשת-הגבורה, לא רק של מלחמת-המגן, אלא גם של מלחמת-התנופה, שהכפר שלנו עומד בה זה שנתיים.

יש לנו חיל של 5.000 יהודים, המושבעים מטעם הרשות לשם הגנה על הישובים היהודים, יש לנוכ-4.500 רובים צבאיים, מלבד כ-1.000 “גרינרים”, ומספר גדול מאוד של אקדוחים. יש לנו כמה יחידות וכמה פורמציות להגנה ולתנופה. יש לנו יחידה מיוחדת של משמר-הרכבות. כל תחנות-הרכבות מלוד ועד חיפה מוגנות בכוח יהודי, כמובן תחת מפקדה אנגלית. בתוך היחידה הזאת יש כשלוש מאות חייל יהודי. יחידה מיוחדת שומרת על הגבול הצפוני ועל הגדר שנמתחה על הגבול הצפוני. רק לפני כעשרה ימים הלכתי לראות את המעשה הזה. לפני שלושה חדשים היו רבים בתוכנו, והיו עוד רבים יותר בקרב פקידי הממשלה, שלעגו לתכנית הזאת: א. לא יתכן להקים גדר לאורך של 100 קילומטרים בערך בחלק-הארץ הפרוע ביותר, על גבול הלבנון, במקום שם פועלות הכנופיות; ב. לא יתכן בזמן קצר לעשות את המלאכה הזאת; ג. אם תּיעשה, יהיו העושים קציר לטירור, יפּלו קרבנות רבים; ד. אם תיבּנה ותושלם הגדר, יהרסו אותה. כלום יעמדו חוטי-ברזל בפני הטירוריסטים או בפני הכנופיות, אשר כל הכפרים מסביב מסייעים להם יומם ולילה?!

סתימת הפירצה בצפון

והנה הפלא הראשון. לפני זמנה נגמרה המלאכה, בפחות משלושה חדשים, והמלאכה – מהצעד הראשון עד האחרון – עבודה עברית היא במאה אחוז: ארגון עברי, זעה עברית, יזמה עברית, סידור עברי והגנה עברית. כי נוסף על מחנה-העבודה של 800 איש הופקד מחנה של 300 שוטרים יהודים לשמור על הגודרים. נתבדתה נבואה שניה, שנשלם מחיר יקר באנשים. אמנם שילמנו. נפלו שני חברים שלנו. ואין שום תשלומים לקרבנות. אבל הכוח היהודי של הגבול הזה הפיל 24 חללים מקרב הטירוריסטים. וכשנסעתי לפני עשרה ימים לאורך הגבול הצפוני, מראש-אל-נקורה עד ראש פיה וטבריה, הרגשתי, שנכון הדבר מה שסיפרו לי האנשים העובדים והשומרים על הכביש הזה, שזהו המקום הבטוח ביותר בארץ; שם היה שלטון העבודה והשמירה העברית. וגם המעשה שהוקם הוא מעשה חשוב. אם-כי כולכם קראתם על הריסת הגדר מיד לאחר שהוקם חלקו, אבל אם יקיימו את המשטר שיש שם עכשיו, לא קל יהיה להרוס ולעבור את הגדר הזאת. היה נסיון לפוצץ את הגדר, והכנופיה נתקלה במוקשים והדבר הפיל אימה ופחד על המתנקשים. ומהעֵבר הדרומי, מעֵבר שלנו, יש משמר. ואם שני הדברים יתקיימו, הרי הוקמה מחיצה בטוחה על גבול ארצנו ולא קל יהיה לכנופיה להבקיע אותה, וחדלו הכנופיות לעבור בחלק ההוא של הארץ. אין זאת אומרת, שלא יוכלו לעבור מהחלק המזרחי, מעבר-הירדן. אבל הפירצה המסוכנת ההיא שעל גבול הצפון נסתמה ואין כנופיה עוברת שם.

מחיל מצב ליחידה ניידת

בתחילה ניתן לנו רק מה שקוראים בלשון צבאית חיל-מצב, קבוצת נוטרים יהודים, שהם חונים במושבה ושומרים במושבה; אסור היה להם לצאת מגבולות המקום. דרשנו חופש-פעולה. אמרנו: לא יתכן, שאנחנו נשב במושבה ונחכה עעד שהטירוריסטים יבואו אלינו ואז נגרשם. וגם כאן נתקלנו בקשיים, במסורת נקשה ובכל מיני חששות: אם נרשה לכם לצאת מהמושבה, מהכפר שלכם, מי יודע, מה תעשו בנשק שלכם? אולם עכשיו יש לנו גם יחידה צבאית נודדת, שאינה קשורה למקומה, אלא עוברת מכפר לכפר במחוזות היהודיים. זוהי יחידה, שיש בה שני שותפים: הממשלה מצד אחד – היא נותנת את הנשק, היא נותנת את הסמכות; מן הצד השני הסוכנות היהודית – היא נותנת מכוניות משורינות, אמצעים להחזקת המכוניות. יש לנו כרגע יחידה נודדת, לא-גדולה, ואנחנו עומדים במשא-ומתן להרחבה ניכרת של היחידה הזאת, ויש סיכויים לכך, אם-כי עד הרגע האחרון, עד שיהיה הדבר בידינו, לא אוכל לאמר, שהוא מובטח; אבל יש סיכויים, שנשיג יחידה גדולה פי-כמה מהיחידה, שיש לנו עכשיו. אם תשאלו את בני הכפר, יגידו לכם, מה ערך הכוח הזה.

“פלוגות הלילה”

אולם אמרנו: גם זה לא מספיק, יש צורך להתקיף את הכנופיות הטירוריסטיות. ואמנם הצבא האנגלי עושה זאת. וכלינו להיות צודקים גם ביחס לאחרים. לא רק קרבנות יהודים נפלו במערכה הנוראה הזאת, אלא גם קרבנות אנגלים, גם קרבנות ערבים. יומם ולילה משוטטים גדודים אנגלים בדרכים משובשות בטירוריסטים, בכפרים השורצים רוצחים, ובסכנת-נפשות הם מנסים לבער את הרע. ואמרנו, יש לשתף אותנו במלאכת-הביעור הזאת. ושוב נתקלנו בקשיים ובמסורת. אמרו: לא, את זה תניחו לנו, זהו הדבר הקשה ביותר, המסוכן ביותר, וכפוי-הטובה ביותר. למה לכם הדבר הזה, שעליכם יפול ענין השמדת טירוריסטים ערבים? אמרנו: אמנם לא רק להגנתנו אתם עושים אלא גם להגנת הפרסטיג’ה הבריטית, אבל בעיקרו של דבר הרי זה להגנת הישוב העברי, להגנת זכויותינו – המערכה היא, איפוא, במידה רבה בגללנו ולא יתכן שרק חיילים אנגלים יפלו בה. יש לנו גם הזכות וגם החובה להשתתף בה. והשגנו דבר-מה, ויש לנו יחידה מיוחדת. אנחנו קוראים לה בשם צנוע ופשוט “פלוגות-לילה”: פלוגות מיוחדות מעורבות של בחורים שלנו עם חיילים אנגלים בהנהגת קצינים בריטיים, יוצאות לילה-לילה לכפרים, שבהם מתאספות כנופיות, או להרים, שמשם באות הכנופיות, ואורבוֹת להן, אוסרוֹת עליהן מלחמה ועושוֹת בהן שמות. רק לפני שלושה ימים קראתם בעתונים הודעה יבשה של המשטרה, שבבוקר היתה באום-עוג’רה תגרה בין השמטרה והצבא לבין כנופיה ונפלו 5 מהכנופיה ונפצעו אחדים. מסופקני, אם יש איש מכם יודע, מה היא המשטרה הזאת ומה הוא הצבא הזה. זוהי הפלוגה המיוחדת שלנו עם מספר קטן של אנשי-צבא בריטיים; לאחר שקיבלו ידיעה על-דבר כנופיה ידועה, ארבו לה כל הלילה, הקיפו את הכפר, שבו התחבאה. בארבע בבוקר יצאה הכנופיה לקראת הפלוגה שלנו והיתה מערכה קשה: אנשינו הפילו 5 חללים מהכנופיה, לקחו 4 מאנשיה בשבי ופצעו 14. מלבד זה נלקחו סוסים, רובים, כדורים, פצצה. שלנו יצאו כולם שלמים.

המערכה לרכישת אהדת העם האנגלי למפעלנו

עוד לא הגענו למה שמגיע לנו, למה שנחוץ לנו. אבל גם לוּ השגנו את כל מה שדרשנו בשטח זה, לא היינו יכולים, אנו לבדנו, לעמוד במערכה הזאת. גם אז היינו צריכים לדבר השלישי שהזכרתי – לעזרת הצבא והעם האנגלי, כי אנחנו עומדים לא רק במערכת-דמים, אנחנו עומדים גם במערכה פוליטית, לא רק עם הכנופיות, אלא עם תנועה של עם ערבי בארץ ובסביבותיה, ואנו נתקבלים בתנודות, בניגודי-דעות ובהיסוסים רבים בתוך העם האנגלי ובמצב בין-לאומי חמוּר, שלא היה כמותו. יחד עם הקמת כוח יהודי מזוין, אשר ילחם גם מלחמת-מגן וגם מלחמת-תנופה בטירור הערבי וישמיד את הטירוריסטים, בלי שנגאל את ידינו במעשי-נקמה ונכריז מלחמה על ערבים אך ורק באשר הם ערבים – יחד עם זה ראינו בחיזוק הידידות האנגלית והגברתה ענין עיקרי במערכה הפוליטית. היה לנו תמיד קושי גדול במערכה הפוליטית בהסברת עניננו לאנגלים. יש דעה נאיבית הנפוצה בתוכנו, כיון שביום בהיר אחד או ביום-גשם אחד – בנובמבר יש ודאי גשמים באנגליה – ניתנה הצהרה לעם היהודי ע"י מיניסטר אנגלי, הרי כבר הארץ בכיסנו ונאמנותו של העם האנגלי בטוחה, ואין לנו מה לעשות אלא לבוא ולאכול מפרי ההצהרה הזאת. זוהי השקפה נאיבית מאוד. אין הבטחה, אפילו חגיגית, ואפילו מאושרת על-ידי כמה מדינות, מגשימה את עצמה. מזמן שניתנה הצהרת-בלפור כבר נקרעו לגזרים כמה אמנות וחוזים בין-לאומיים, כבר נתבטלו כמה התחייבויות בין-לאומיות ונשתכחו כמה הבטחות והצהרות. כל אמנת-ורסייל נקרע לגזרים. איפה הערבות לעצמאות אבסטריה? איפה הדימיליטריזציה של אזור-הריין? אפה הגבלת הצבא של גרמניה? איפה ההגבללות למצרי הדרדנלים של תורכיה? כל זה בטל ומבוטל, וכל מי שעמד במערכה הפוליטית של הציונות יודע, שאת הצהרת-בלפור היינו צריכים לכבוש כל בוקר מחדש. את עזרת העם האנגלי למפעלנו בארץ, אשר איננו מפעל בר-ביצוע ביום אחד, אלא פרוצס היסטורי ממושך – את העזרה הזאת אנו צריכים לרכוש יום-יום מחדש. לא רק במצרים, גם באנגליה יש “ויקם מלך חדש”; מיניבטר הולך ומיניסטר בא, והוא אינו יודע את יוסף, ורוצה לשכוח את ההבטחות של קודמיו. זאת עושים לא רק לעם חלש ומחוס-אונים כמו היהודים. הנה התחייבו, למשל לשלם לאמריקה את הכסף, שקיבלו ממנה בימי המלחמה. ביום בהיר אחד אמרו: לא, אין אנחנו יכולים לשלם. ויום-יום מוכרחים להילחם מחדש על ההתחייבויות של אנגלי, על עזרתה של אנגליה, ולהסביר לה, מה הן שאיפותינו בארץ, מה היא זכותנו בארץ, מה אופי מפעלנו, מדוע יש לתמוך בנו, מדוע אנו ראויים לתמיכה. ודבר זה לא היה קל. כי לא די להסביר את זה למיניסטר. אנגליה היא ארץ דימוקרטית. שם המיניסטרים תלויים בפרלמנט, והפרלמנט תלוי בעם, והעם הוא עם חפשי, הוא קובע מזמן לזמן את דרכו, פעם הוא קובע כך ופעם אחרת. והשופט האחרון והשליט האחרון זהו העם האנגלי, דעת-הקהל האנגלית.

עמדנו תמיד בפני הקושי, איך נגיע לעם הזה, איך נסביר לו את שאיפתנו, את זכותנו, את מפעלנו. יכולים להיפגש עם מיניסטרים, עם מספר ידוע של צירים בפרלמנט, עם מספר עתונאים. איך ניפגש עם העם האנגלי הגדול? איך ניפגש עם ההמונים האלה, כי הרי הם קובעים את הדברים בחשבון האחרון. והנה הגיעו לארץ אלפי אנגלים, בפעם הראשונה לאחר גמר המלחמה, אמנם אנגלים לבושים מדי-צבא, אבל האנשים האלה, קודם שלבשו מדי-צבא, עבדו בבתי-חרושת ובשדות ובמשרדים ובעתונות, וזהוּ העם האנגלי. והקצינים האנגלים – זוהי האינטליגנציה האנגלית. והנה באו אלפי אנגלים כאלה ופוצו בארץ ברגע שהסכסוך הערבי-יהודי עמד על חודו, כשהפרובלימה הארצישראלית נגולה מחדש בכל חריפותה, כשהמבוכה באנגליה גדלה, כשכל אנגלי שאל את נפשו: עם מי הצדק? מלד אחד עַם האומר “אני יושב בארץ לא מהיום ולא מאתמול, אלא 1.400 שנה, אבותי ואבות אבותי מתו בארץ הזאת, תנו לנו לחיות כרצוננו, תנו לנו משטר דימוקרטי, תנו לנו משטר-נציגים כמו שיש אצלכם. למה תשלטו עלינו מרחוק? אתם זרים”. כל אלה דברים המובנים לכל אנגלי מפני פשטותם, מפני אלמנטריותם. מצד שני עומד העם היהודי עם שלשלת יוחסין של 3.500 שנה, עם שטר-יוחסין גדול ומכובד מאוד, עם התנ"ך, ועם הבטחה של ממשלת אנגליה ועם מפעל יוצר בארץ ועם מצוקה איומה בגולה, שלא היתה כדוגמתה, עם רדיפות, שהאנגלים בוחלים בהן, וטוען לזכותו לשוב לארצו, והאנגלים נבוכים ואינם יודעים מה לעשות.

ברגע זה באו אלפי אנגלים לחרף את נפשם, אמנם בעד כבוד המלך ובעד האימפריה, אבל הם יודעים, שלא היה צורך בהם, אילו היתה אנגליה עושה דבר קטן אחד: אילו היתה מפסיקה את העליה היהודית. הם לא היו צריכים אז לשוטט בהרי שכם, תל-כרם וג’נין, ולא היו צריכים ליהרג, ואל היו צריכים לעורר את שנאת העם הערבי ואת שנאת העולם המוסלמי אליהם ולא היו נותנים חרב בידי היטלר לומר: “אנגליה זו, שמטיפה לנו מוסר, ראו, מה היא עושה בארץ-ישראל, ראו את התליות הללו”. הם היו יכולים למנוע את הכל על-ידי דבר אחד, כמוהו עשה נציב יהודי שהיה בארץ, הרברט סמואל, שהיה גם ציוני. והם לא עשו את זאת, ובגלל זה נמשך הטירור. והם רוצים לדעת, הכדאי הדבר? מי הם היהודים האלה, שבגללם אנחנו צריכים ליהרג ושאותם אנחנו צריכים להעלות לארץ? הראויים הם לכך? הכדאים הם לכך? הכדאי לנו כל הסבל הזה.

היה חשוב לנו מאוד, איך יראו אותנו האנגלים האלה בימי-נסיון אלה בשבילם – אם יראו אותנו בגבורתנו וביפינו או בנוולותנו ובכיעורנו. ולאשרנו ראו אותנו ביפינוּ. הם ראו שאנחנו במצור, ושתוקפים אותנו באופן ברוטלי ואכזרי ואנו עומדים בגבורתנו, אין אנו נרתעים ויודעים לעמוד בשער. מה שאין יודעים בתל-אביב – זה יודע הצבא; הוא ראה את גבורת הבחורים באפיקים, בחניתה, בטירת-צבי, בתל-עמל ובעין-חרוד. הם לא חשבו מה שחושבים פה יושבי-קרנות: אם לא נעשה מעשי-נקמה, פירוש הדבר, שנשב בחיבוק-ידים או שנברח כעכברים, כמו שמישהו בחוץ-לארץ הכריז על הישוב הזה. הם ראו אותנו גם בעבודתנו וביצירתנו. הם ראו, כי על אף הטירור, הסבל, ערעור כל יסודות חיינו, הרי הישוב הזה יוצר, בונה, ממשיך את חייו הפוֹרים מתוך אהבה ומסירות לארץ הזאת, מתוך גבורה פיסית ומוסרית גדולה. ויותר מכל התעמולה שאנחנו עשינו בכתב, ויותר מכל הנאומים של הנציגים המחוננים שלנו, פעלה מראית-עין זו של אלפים ורבבות אנגלים בארץ.

תפארת עמידתנו קרעה הגזירה של נעילת שערים

לא פעם היתה חרב הפסקת העליה נטויה על ראשנו, והיה נדמה, כי הנה עוד מעט והיא תנחת על ראשנו והעליה תיפסק. ואם לא נפסקה הפעם, הרי לא בגלל השקידה והעמידה שעל המשמר של הנציגות היהודית – בודאי לא תחשדו בי, שאני רוצה להפחית את ערך פעולתה; היתה לי הזכות להשתתף בה גם פה וגם בלונדון – אבל אני אומר, לא רק בגלל העמידה הזאת של נציגינו בארץ ובלונדון, אלא בעיקר בגלל העמידה האמיצה, המפוארת והנבונה של הישוב בימי-המסה האלה. כשאנחנו אמרנו להם: תראו, איך הישוב מסור ונאמן לארץ, איך הוא מעורה בה, אף-על-פי שרק אתמול באו האנשים מגרמניה, מפולין, איך הם ממשיכים במצור האיום הזה תחת מטר יריות הטירוריסטים, איך הם עושים גם את עבודתם וגם את הגנתם ואיך הם שומרים על טהרתם. זהו ישוב מעורה, נאור, יוצר ובעל אומץ מוסרי ומשמעת ממלכתית. הוא נלחם בטירוריסטים, אבל ידו לא תהיה בערבי חף-מפשע, על אף כל הפרובוקצציה; ולאחר כל הגבורה הפיסית והמוסרית הזאת, לאחר הסבל הזה של הישוב, כלום תבואו להעניש אותנו בעונש האכזרי ביותר ולהפסיק את העליה?! היה לא יהיה כדבר הזה! והם לא העֵזו! לא העֵזו לעשות זאת, מפני תפארת-עמידתו של הישוב.

הדרכים שנקטו בהן אחדים בחדשים האחרונים – מבוכה, יאוש, ומרירות מובנים – אינן אלא עוזרות למופתי ולכנופיות ומבאישות את ריחנו. היו לנו אבידות. אמנם העליה שלנו קוצצה, ומי יודע עוד איזו סכנות אורבות לנו, אבל זכותנו הפּרינציפּיונית לעליה אושרה כאשר לא אושרה אף פעם. אם לאחר שתי שנים אלה של אש ודם לא נפסקה העליה, לא תעֵז עוד שום ממשלה אנגלית להפסיקה. אבל לא רק הזכות הפּרינציפּיונית אושרה. במשך כ“ח חדשי-האימים האלה עלו לארץ 35.000 יהודים. אין זה העם היהודי, אין זו גלות גרמניה, אין זו גלות פולין, אבל באלפיים שנות הגלות לא היינו כ”כ מפונקים. המספר של 35.000 יהודים שבאו ארצה משך שנות זוועה אלוּ, עולה על מספר היהודים שעלה במאות שנות גלותנו, כמעט כמספר עולי-בבל בימי עזרא ונחמיה. במשך כ"ח חדשים אלה עוכב הבנין שלנו, אבל לא נשבת. נוצר נמל יהודי, הוקמו 26 נקודות חקלאיות יהודיות. במשך שתי שנות הגאות הגדולה ביותר, בשנת 1934 – 1935, בימי הפריחה הגדולים ביותר שלנו בארץ, הוקמו רק 16 נקודות (9 בשנת 1934 ו-7 בשנת 1935). בימי זוועה אלה הוקמו 26 נקודות.

והחשיבות היא לא רק בעצם הנקודות, בעצם הנמל, בעצם העליה – גם אלה חשובים לאין ערוך – החשיבות היא פוליטית: הוכחנו לעולם וּבילוד לאותו חלק ממנו, אשר בתקופה הנוֹכחית מסרה ההשגחה ההיסטורית בידו את השלטון, הוכחנו מה לנו הארץ הזאת, עד כמה אנחנו קשורים לארץ הזאת, ועד כמה אין שום מפגע יכול לכלוא את מרצנו ולהשתיק את עבודתנו בארץ. שום נאום, שום ספר, שום תעמולה לא העמיקו את חשיבות הרעיון הציוני בין האנגלים כמפעל היהודי בשנים הללו. והשאלה עומדת עדיין לפנינו: היראה אותנו העולם בגבורתנו הפיסית והמוסרית, בכוחנו הבונה – או יראנו בנוולותנו, כגרועים וכמקוללים שבעמים.

אנו זקוקים לעזרה מהחוץ

ואל נעשה לעצמנו שום אשליות. אנחנו חיים בתקופה, שבה נתמעטו הידידים שלנו בעולם. הציונות אמנם בנויה קודם-כל על רצונו ועל כוחו, על יכלתו ועל אמונתו של העם היהודי להיגאל, אבל אנו זקוקים גם לעזרה חיצונית, אין אנו עובדים בחלל ריק. הארץ הזאת אינה ריקה, הארצות מסביבה אינן ריקות, ונלחמים בנו, נלחמים בנו בפצצות וברובים, ומאין תבוא העזרה? מגרמניה של היטלר? מרוסיה של סטאלין? מאיטליה של מוסוליני?

אמריקה עשתה ג’סטה נהדרה באֵוויאֵן⁴. העם היהודי ודאי אסיר-תודה גם על כוונה טובה. אבל הכוונה לא נצטרפה למעשה, ויצאנו מאֵוויאֵן בידים ריקות, ואמריקה נקטה בפוליטיקה עולמית בעמדה של התבודדות. ענינים חיוהיים שלה נפגעים בסין, ואין היא רוצה להתערב. היא רואה, מה שמתהווה בספרד, וכל הסימפּטיה שלה היא עם הריפוֹבליקנים, עם הדימוקרטיה הספרדית, כל הבוז והשנאה והאנטיפּטייה היא לפרנקו, אבל אין היא מתערבת. היחשוב מישהו, שאמריקה זו תריב עם אנגליה בגללנו? ברכה לועידה הציונית – כן, אבל ריב עם ממשלה זרה – לא! תשאלו את חברינו באמריקה, הקרובים למלכות, ויספרו לכם. אין זאת אומרת שאין אנחנו צריכים לדאוג לרכישת ידידים בכל ארץ בעולם. אבל בשעה טרופה זו ששנאת-ישראל לוהטת כאשר לא להטה מימים, ומדינות גדולות ואדירות רוצות לא רק להשמיד את היהודים בארצם, אלא את יהדות העולם, והם שולחים שליחים ומסיתים לכל כנפות הארץ לזרוע את רעל השנאה ליהודים, ושליחי היטלר יושבים במצרים, עיראק, סוריה ובארץ ומפיצים את הרעל הנאצי בכסף גרמני ובמכשירי-תעמולה גרמניים – בשעה טרופה זו יש עוד עם אחד בעולם, שעזר לנו קצת; והוא עם גדול; אמנם לא עם של מלאכי השרת – עם אגואיסטי ככל העמים, כמונו – עם אשר יש לו אינטרסים בכל רחבי תבל ואינטרסים סותרים ומנוגדים זה לזה, ומשום כך הוא מהסס ומפקפק לא רק בענין שלנו. משום כך היה מהסס ומפקפק ב-1914, כשעמדה גרמניה להכריז מלחמה על צרפת ידידתו; והוא מהסס עכשיו בספרד, והוא מהסס בסין, מפני שכוחו הגדול מוגבל אף הוא, ויש לו כל מיני אינטרסים, וזה מביא לכל מיני שיקולים: יתערב כאן – יזיק לום שם, יתערב שם – יזיק לו פה, והוא דואג ומתענין במה שאומר העם היהודי עליו, אבל הוא גם דואג ומתענין במה שאומר העם הערבי והעולם המוסלמי עליו. אבל עם כל ליקוייו וחסרונותיו, עם כל היסוסיו, העם הזה היה היחיד בהיסטורה אשר הושיט את ידו לנו והכיר ראשונה בזכותנו למולדת. ואם-כי לא נתן לנו כל מה שאנו קיוינו, לא קיים את הבטחותיו, כפי שפירשנו אותן אנחנו, הוא בעצמו מפרש אותן. הוא מפרש מזמן לזמן, לפי צרכיו הוא, ואין בכוחנו לתת לו “פקודות”. פקודות אפשר לביים בועידה ריביזיוניסטית, אבל ביחסי-עמים אין נותנים פקודות. גם מדינות קטנות וגדולות אֵינן יכולות לתת לאנגליה פקודות. צ’כוסלובקיה חזקה מאתנו, והיא יושבת בארצה ומבוצרה בחוזה בין-לאומי והיא חברה בחבר-הלאומים, וגבולותיה נקבעו לפי החלטת שליחי אנגליה, ואותו מיניסטר שחתם על הצהרת-בלפור, חתם גם על גבולות צ’כוסלובקיה. וצ’כוסלובקיה זו אינה יכולה לתת פקודות לאנגליה. ומדינה יותר גדולה מצ’כוסלובקיה, צרפת, שאף היא עומדת בסכנה מפני אותו אויב, אינה יכולה לתת פקודות לאנגליה, אלא מתאמצת לרכוש את ידידות האנגלים כמו שהם, מפני שהם יודעים, שדבר אחד נבצר מהם: הם לא יעשו את האנגלים ללא-אנגלים. וגם עלינו לרכוש את ידידות האנגלים כמו שהם, ולא לחכות עד שיתחילו לחיות לפי השכל שלנו, לפי המובנים שלנו ולפי הפירושים שלנו; עלינו לרכוש את האנגלים של היום, כי אנו זקוקים לעזרתם. לא לעולמים. אין איש יכול לדבר על “עולמים” – אך בימינו אלה עזרתם או אי-עזרתם של האנגלים עלולה להיות מכרעת. זוהי המערכה הניצחת. לא מערכת-הדמים של הערבים, אלא המערכה הפוליטית שבחזית האנגלית. במערכה הפוליטית שבינינו ובין אנגליה לא חי 400.000 היהודים עומדים בסכנה, אלא תקוַת עם ישראל. לא לעצצמנו, לא לבטחוננו אנו נלחמים, אלא על זכות העם היהודי ועל עתידו. כלפי מערכה מכרעת זו אנו צריכים לכוון את מעשינו ואת צעדינו בארץ.

בגבורה, בתבונה ובטהרה

בשתי המערכות הללו נתבעים מאתנו שלושה דברים: גבורה, תבונה, טהרה. דרושה מאתנו גבורה פיסית ומוסרית להחזיק מעמד, להגן על חיינו, על כל העמדות שרכשנו, לבצר ולהרחיב אותן על אף כל התנאים הארורים. דרושה מאתנו גבורה ליצור ולבנות, לעמוד על נפשנו, לעשות שמות בטירוריסטים. אבל דרושה מאתנו גם תבונה בשעה מטורפת זו, בתוך סבך-דמים זה, בתוך חזית כפולה שאנו עומדים בה מול הערבים וגם מול האנגלים; שומה עלינו למצוא דרך שתרבה לנו ידידים עוזרים ותמעיט, עד כמה שאפשר, את מספר אויבינו וצרינו. ונדרשת מאתנו טהרה. היטלר יכול בכוח האלמות להשתלט על אבסטריה, להשמיד את היהודים, לאיים על צרפת ועל צ’כוסלובקיה. אנחנו עם קטן, מחוּסר צבא, מחוּסר מדינה, מחוסר כוח כפיה, אין אנחנו יכולים להטיל אימים על העולם. כוחנו בנכס הגדול, שיש לעם היהודי – בנכס המוסרי, בטהרה המוסרית של חיינו, של בניננו, של שאיפתנו, של הליכותינו עם העולם, ובשלו-אלה – בגבורה, בתבונה, בטהרה – נעמוד עד הנצחון.

עם הועדה המלכותית

מאת

דוד בן־גוריון

---

עם מינויה של הועדה המלכותית

מאת

דוד בן־גוריון

ירושלים, 13 באוקטובר 1936

וזוהי משמעותן הפוליטית של המהומות: הוצגה מחדש שאלת א"י לפני הממשלה האנגלית, דעת-הקהל האנגלית, העם האנגלי. השאלה שכאילו נפתרה בשנים בנובמבר 1917 – נגולה מחדש, ובכל היקפה.

בימים כתיקונם יש לנו ענין עם האדמיניסטרציה הארצישראלית, עם משרד-המושבות, עם הממשלה המרכזית. הפעם יש לנו ענין עם דעת הקהל האנגלית. דעת-קהל זו מתענינת עכשיו בשאלת א“י כאשר לא התענינה אף פעם לאחר מלחמת העולם. ודעת-הקהל היא המלה האחרונה בחיים הפוליטיים של ארץ דמוקרטית זו. מראשית המאורעות ראינו בדעת-קהל זו את החזית העיקרית שלנו – ולפי כך כיוונו את כל המדיניות שלנו. וחשיבותה וסכנתה של הועדה המלכותית, העומדת לבוא בקרוב, היא בהד העצום שיהיה למסקנותיה בתוך דעת-הקהל האנגלית. לא מרובים האנגלים אשר יקראו את הדינים והחשבונות אשר יוגשו לועדה. גם העתונים הגדולים לא ירבו לכתוב על הדיונים והבירורים שיעשו בארץ, אולם כולם או רובם יקראו את המסקנות – ואת מאמרי העתונות אשר יכתבו על מסקנות אלו. בקרב האנגלים מועטים אלה שיש להם עמדה ברורה ופסוקה בשאלת א”י. יחידי-סגולה אלה לא יושפעוּ מהועדה המלכותית. אולם הרוב הגדול של האנגלים יודעים מעט מאוד על א"י ועל העם העברי, ואין להם אפשרות ואין להם רצון להתעמק בשאלה זו – אחת השאלות המסובכות ביותר – ודעת הועדה תהיה במידה רבה מכרעת בשבילם.

לפי ההוראות שניתנו לה חייבת הועדה לבדוק את הקובלנות הערביות והיהודיות, והסיבות שגרמו למאורעות. ואין ספק שלפניה יופיעו כל הטענות והשאלות הקשורות בהיסטוריה של הארץ, בגורלה המדיני, בהנהלתה, במשקה, ביחסיה הפנימיים, בהבטחות של שנת-המלחמה ולאחריה, וכדומה. בכל השאלות הללו יהיה ויכוח משולש: לערבים תהיה עמדה אחת, ליהודים עמדה שניה ולממשלת א"י עמדה שלישית. אולם במרכז הדיון והבירור תעמוד שאלה אחת יסודית: שאלת העליה. ושאלת העליה אינה שאלת הפסקת העליה. אם-כי הערבים מעמידים פנים כאילו הם דורשים הפסקה גמורה ומוחלטת של העליה – אין אף ערבי אחד נבון פחות או יותר, שלא ידע שאין דרישה זו מעשית ורצינית. לא יעלה על דעתה של שום ועדה אנגלית ושל שום ממשלה אנגלית להפסיק את העליה (המדובר הוא לא בהפסקה זמנית). השאלה המרכזית שתעמוד לדיון היא היקף העליה, מידות-העליה. זוהי שאלת השאלות. ובלשון הנוסחאות, תוכן השאלה הוא: אם תימשך העליה בהתאם לעיקרון של יכולת-הקליטה הכלכלית, כלומר – במלוא מידת-הקליטה הכלכלית, כאשר היה להלכה עד עכשיו, או תחומי העליה יצומצמו ויקָבעו באופן מלאכותי מתוך חשבונות פוליטיים.

שאלה זו לא היתה כמעט קיימת לפני שנים אחדות. עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית שהוכרז ב“ספר הלבן” של שנת 1922 היה נראה אז כעיקרון מגביל ומצמצם את זכות העליה היהודית. השינוי הגדול, שגילה את משמעותו רבת-התוכן של עיקרון זה, חל לפני שלוש שנים. שנת 1933 היתה שנת-מפנה בתולדות הארץ ובתולדות הציונות. משנה זו ואילך התבלט יותר ויותר שארץ זו מסוגלת לקלוט המונים גדולים, ושיכולת-הקליטה של הארץ מותנית לא רק מהסגולות הפיסיות והגיאוגרפיות של הארץ, שהן במהותן תכונות סטטיות, אלא קודם-כל מכוח הדחיפה והיצירה של העם העברי, שהוא כוח דינמי גדל ומתרחב. המצוקה האיומה הדוחפת את המוני ישראל לארץ, כשרונות ההסתגלות והיצירה הצפונים בעם, האמצעים החמריים, האיניציאטיבה הארגונית ומאמצי העבודה המושקעים ע"י העולים בארץ – כל אלה פורצים ומרחיבים את כשרון הקליטה.

והשאלה אשר תעמוד לפני הועדה היא זו: האם להניח גם להבא לעליה במידת-יכלתה של הארץ, זאת אומרת, עליה גדלה ומתרחבת – או לבלום את זרם העליה באמצעים מלאכותיים מפחד “פן ירבו”.

לפני שש שנים בועדת שאו ¹, טענו הערבים טענת-נישול: היהודים מנשלים את הפלחים מעל אדמתם. טענה זו נתבדתה. חקירה מדוקדקת שנעשתה על-ידי פרנטש ²ושופטים אנגלים גילתה, שטענת הנישול אינה אלא עלילה. מאז נכנסו לארץ כמאתיים אלף יהודים, נרכשו למעלה ממאתיים אלף דונם, ומצב הפלחים לא זה בלבד שלא נתרופף ולא הורע, אלא נתבצר ונשתבח, ובמרכזי-ההתישבות היהודים לא היו הפלחים הערבים מושרשים באדמתם ובמשקם כאשר הם עכשיו. הטענה הכלכלית של הערבים הופרכה בעובדות בלתי-מפוקפקות.

הטענה העיקרית של הערבים הפעם תהיה מדינית. אין ספק שבמאורעות אלה לא מילא המניע הכלכלי כל תפקיד. לכל הפחות עד עכשיו לא נמצא אף מנהיג ערבי אחד שיטען כי סבל כלכלי הביא לידי “התקוממות” ההמונים. יש להניח, שהמנהיגים הערבים לא ימנעו את עצמם גם הפעם מהשלכת שיקוצים על המפעל הציוני וינסו לחדש את הטענות שהישוב היהודי נבנה על חורבנו של הישוב הערבי. אולם ברור, שבמרכז טענותיהם תעמוד הפעם טענה חדשה – טענת נישול-המולדת. העליה היהודית כפי שהיא מתרחבת בשנים האחרונות עלולה להביא בקרוב לידי רוב יהודי, זאת אומרת – לשלטון יהודי, למדינה יהודית. ובני-הארץ הערבים שארץ זו היתה מולדתם זה אלף ושלוש מאות שנה – יאבדו את מולדתם, ויהפכו בארצם לנתינים כפופים לשלטון יהודי.

בשאלת העליה עמדתנו לפי המנדט והפירושים הרשמיים שניתנו לו על-ידי הממשלה האנגלית באישור חבר-הלאומים היא מבוצרת למדי. התישבותנו בארץ אינה נעשית על חשבון הערבים. כל העליה היהודית נקלטת במשק שאנו יוצרים מחדש. ביצירת אפשרויות-קיום חדשות בעיר ובכפר, ביבשה ובים, בחקלאות ובחרושת – אנו מרבים עושר הארץ ומעלים את רמת-החיים של כל תושביה. כל הגבלה מלאכותית של העליה היהודית גוזרת קפאון על הארץ – או מחייבת עליה לא יהודית. צמצום העליה למטה מיכולת-הקליטה פירושו למנוע הכנסת הידים העובדות הדרושות בארץ. דבר זה יתכן אך ורק באחת משתי הדרכים: או שהממשלה תעכב בשרירות-לב את פיתוח המשק, לבל יזָקק לידים נוספות, או שבמקום היהודים האסורים בעליה – יעלו לארץ לא-יהודים.

קשה לשער סתירה יותר משוועת לכל כוונת המנדט והתחייבויותיו המפורשות ממדיניות נלוזה כזו, שתבלום את פיתוח הארץ או תכניס לארץ במקום יהודים – מהגרים בלתי-יהודים.

מכל ההתקפות הצפויות לנו בועדה המלכותית, ההתקפה על העליה, כלומר – על עליה במלוא מידת יכולת-הקליטה של הארץ – היא המסוכנת ביותר. הועדה המלכותית אינה הפוסקת האחרונה. מסקנותיה לא תהיינה אלא הצעות ועצות אשר תוגשנה לממשלה הלונדונית. ממשלה זו אינה חפשית לגמרי לעשות ככל העולה על רוחה, ואינה מחויבת למפרע לקבל את מסקנות הועדה. הממשלה קשורה בשני דברים: א) בהתחייבויות בין-לאומיות הכרוכות במנדט; ב) בעמדת דעת-הקהל האנגלית. כל נסיון לצמצם את העליה היהודית נוסף על הצמצום הנעשה לפי עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית היא סתירה גלויה ובולטת למנדט. אולם המנדט, ככל תעודה משפטית ומדינית, נתון לפירושים, ולא אנו אלא ממשלת-המנדט היא היא המפרשת אותו. ואם הממשלה תסלף את פירושו של המנדט, אין לנו לערער עליה אלא בפני דעת-הקהל האנגלית.

בעלת-המנדט אל ארץ-ישראל היא לאשרנו מדינה דמוקרטית, שיש בה דעת-קהל ערה, חפשית ונבונה, והממשלה תלויה בדעת-קהל זו אולי יותר מאשר בכל ארץ דמוקרטית אחרת.

ולא הועדה המלכותית, אף לא הממשלה המרכזית, אלא דעת-הקהל האנגלית, תהיה עכשיו הפוסק האחרון בשאלה הגדולה והיסודית העומדת במרכז הבעיה הארצישראלית – בשאלת היקף העליה.

ובאמצעות הועדה המלכותית עלינו להגיש עצומותינו לפני דעת-קהל זו.

אנו בוטחים בצדקת שאיפתנו, ביושר מפעלנו, בזכויותינו המוּכרות והמאושרות. אבל לא בכל הארצות הצדק והיושר והזכויות הם עכשיו מטבּע עובר לסוחר. רק השנה ראינו בחבש דוגמא איומה ומחרידה של נצחון האלמות על המשפט הבין-לאומי. חבר-הלאומים שניסה להגן על נתקף חלש וצודק – נחל כשלון מחפיר. התקיף והאלים בלע את טרפו – ואין מציל מידו. ביחסי-העמים בעולם כאילו לית דין ולית דיין. אמנם משטר האלמות והזדון לא ימָשך לעולמים. כשם שאנו מאמינים בנצח ישראל אנו מאמינים גם בנצח האדם. אבל האמונה ב“נצח” תסתלף ותתרוקן מתכנה אם תשמש גורם משתיק ומשׁאנן, אם במסוה הנצח נתעלם מהסכנות הצפויות לעם ברגע זה ונשלים עם שיתוק מפעלנו וחיבולו בשנים הקרובות. חמש שנים הן כאפס מבחינת ה“נצח” – אולם לא כל השנים בהיסטוריה דומות זו לזו, ובחמש השנים הבאות אולי יוכרע גורל דורנו, אם לא גורלנו לדורות.

מצב היהדות בעולם, המאורעות הפוליטיים המתרחשים על גבולות ארצנו, החששות הכבדים הנעוצים בסבך הבין-לאומי, הסכנות המחרידות הכרוכות במלחמת-עולם חדשה – כל אלה מחייבים גידול מהיר של הישוב והחשת הקצב של בנין הארץ. היקף העליה בשנים הקרובות היא שאלת-גורל. ודעת-הקהל האנגלית, אשר לפניה תובא ההכרעה בשאלה זו, צריכה לדעת שהיא קובעת לא רק שאלה כמותית רגילה – אם מספר כזו או אחר של עולים יהודים יורשה להיכנס בשנים הקרובות לארץ, אלא את גורל העם היא קובעת.

לאשרנו יש לנו דבר עם עַם שלא הוציא עדיין משימושו את מטבעות היושר והצדק והמשפט הבין-לאומי. האנגלים עצמם מתרחקים מאידיאליזציה עצמית, והבקורת החריפה ביותר על דו-פרצופיותה של הפוליטיקה האנגלית תמצאו בפובליציסטיקה האנגלית גופה. ביחסיה עם העמים אין אנגליה מתעלמת מהאינטרס העצמי שלה, אבל מעטים העמים ומבינים לזהות את האינטרס הלאומי שלהם עם האינטרס העולמי, והמאמינים בתום-לב – במידה שאמונה זו מתישבת עם הצרכים החיוניים שלהם – במשפט הבין-לאומי וביושר האנושי, כאשר יודע לעשות זאת העם האנגלי.

ואין כעם האנגלי אשר ישמע יותר ויבין יותר את טענוֹת העם היהודי: טענת זכותנו ההיסטורית, זכות המולדת העברית האחת והיחידה בכדור הארץ ובהיסטוריה האנושית, הזכות שנקנתה לפני אלפי שנה ולא פסקה עד היום הזה, כי נחתמה לנצח בלב העם העברי ובערכי-התרבות הנצחיים אשר יצר במולדת זו; טענת מצוקתנו האיומה, המתגברת ללא נשוא, אין לה תיקון וישע אלא בקיבוץ-גלויות; טענת שממת הארץ ודלדולה אשר כילכלה בעבר מיליוני תושבים ובכוחה לכלכל מיליונים חדשים גם בעתיד – אם לעם היהודי תינתן האפשרות להפרות ולהפריח ארץ זו.

על טענות אלו מתבססת תביעתנו להמשכת העליה במלוא יכולת-הקליטה הכלכלית של הארץ, ללא כל סייג פוליטי וללא כל תחום מספרי.

בתביעת העליה אין אנו מתעלמים מקיומם של התושבים הבלתי-יהודיים ומזכויותיהם, ויש בידינו להוכיח לעם האנגלי שהעליה היהודית אינה פוגעת במעמדם הכלכלי של תושבי הארץ, ולא עוד אלא שהיא מסייעת להרמתו והשבחתו. תולדות מפעלנו בארץ מעידות שהעליה היהודית היתה לברכה רבה לכל תושבי הארץ: ההתבצרות הכלכלית וריבוי הישוב הבלתי-יהודי בכל מחוזות ההתישבות היהודית, בין בכפר ובין בעיר, הם עדים חיים לברכה זו.

הגדלת העליה היהודית הכרוכה בפיתוח נוסף ומתגבר של אוצרות הארץ ואפשרויותיה הכלכליות ביבשה ובים, בחקלאות ובחרושת – פירושה גם עליה כלכלית מתמדת של כל תושבי הארץ, כיהודים וכערבים.

אולם דעת הקהל האנגלית, המסוגלת להבין ולקבל את עמדתנו בשאלת העליה מבחינה כלכלית, תאמר:

אמנם הוכחתם שיש מקום בארץ להמוני מתישבים חדשים, ואין העליה היהודית פוגעת באינטרסים הכלכליים של תושבי הארץ הבלתי-יהודיים, להיפך, היא מביאה להם ברכה. אבל זרם זה של העליה עלול להביא בזמן קרוב ליצירת רוב יהודי בארץ אשר ישתלט על הישוב הערבי ויוריד אותו למדרגה של מיעוט הכפוף לגמרי לרצון אחרים, וזהו מקור פחד הערבים, והסיבה העיקרית למלחמתם בכם. היתכן הדבר שאנגליה תשתמש בכוחה הצבאי למען הנחית את מעמדם הפוליטי של הערבים ולמען עשות אותם כפופים לאחרים?

כשם שהתנועה הציונית לא התעלמה מהצד הכלכלי של השאלה הערבית, כך לא הסיחה דעתה מהצד הפוליטי של שאלה זו. שאיפת התנועה הציונית היתה לעבוד יד ביד עם העם הערבי למען התקומה הלאומית של שני העמים השמיים קרובי הגזע ושכני הארץ. והברית שנכרתה עם פייסל ³– בא-כוח העם הערבי בועידת השלום – היא עדות נאמנה לשאיפה זו. ואם ברית זו לא נתקיימה – אין זו אשמתה של התנועה הציונית. והמוסדות העליונים של התנועה הציונית הצהירו לא-פעם בלשון ברורה, שאין זו משאיפת הציונות להשתרר על הערבים, אלא להעמיד את העם היהודי עצמו מבלי היותו כפוף לשלטון זר.

הקונגרס השבעה-עשר חזר והכריז על שאיפתו של העם היהודי להקים בארץ יחסי שלום והתקרבות בין היהודים ובין הערבים על יסוד העיקרון, שבלי שים לב לגודל הכמותי של כל אחד משני העמים האלה לא יהא אף אחד מהם שולט על חברו או כפוף לו.

עיקרון זה שהוכרז על-ידי הקונגרס הציוני שֹם לאַל את החששות המוּבעים ע"י הטובים שבקרב האנגלים, כי היות היהודים לרוב בארץ עלול להנחית את מעמדם הפוליטי של הערבים ולעשותם כפופים לאחרים. כמו-כן מונע עיקרון זה העמדת היהודים במצב של מיעוט גם בשעה שמספרם קטן ממספרם של הבלתי-יהודים בארץ.

הכרזת הקונגרס השבעה-עשר על עקרון איי-ההשתלטות עושה לאַל את הטענה המדינית של הערבים על הרחבת העליה.

יתכן, שהערבים עצמם ידחו עכשיו עיקרון זה, והם ידרשו שלטון הרוב הקיים. אבל דחיה זו מצדם תוכיח בעליל, שכל דבריהם על פחדם מפני השתלטות היהודים, אינה אלא אמתלה כוזבת, המכוּונת לכסות על רצונם-הם להשתלט על היהודים.

עקרון אי-ההשתלטות, מלבד היותו לעזר רב לנו במלחמתנו על עליה המונית לפי מלוא מידת יכולת-הקליטה הכלכלית של הארץ, יש בו יתרון פוליטי ביחסינו עם אנגליה, כי עיקרון זה מחייב הכרעת ממשלת-המנדט. פריטט פוליטי על-פי טבעו והגיונו מצריך צד שלישי שיכריע בין שני הכוחות השקולים, וצד שלישי זה יכול להיות רק ממשלת המנדט. לאנגלים יש אינטרסים חיוניים להישאר בארץ, וגם אנו מעונינים בהישארותם. ובמידה שאנו נצליח להגביר את שותפות האינטרסים בין העם היהודי ובין אנגליה – נבצר את עמדתנו הפוליטית.

---

בשעה זו (בקרוב תבוא הוועדה המלכותית)

מאת

דוד בן־גוריון

29 באוקטובר 1936

– – בקרוב תבוא הועדה המלכותית ותבדוק את המנדט מיסודו. באופן פורמלי אמנם אין היא רשאית לשנות את המנדט, אלא רק לבחון אם הוא נתפרש כהוגן או לא. היא גם לא תבדוק את מהלך המאורעות, כי אם את הסיבות והגורמים למאורעות אלה. ועליה יהיה להציע הצעות לתיקון המצב לאחר שתשמע את טענות היהודים והערבים. אם טענות אלה תמָצאנה צודקות, יהיה עליה להציע איך לסלק ולספק את הטענות האלה. הועדה לא תבוא כאורגן ממשלתי בלבד, אלא **כאורגן של דעת-הקהל האנגלית. ** אילו היתה הועדה רק אורגן של הממשלה לא היו תוצאות פעולותיה כל-כך חמוּרות. כבר היו לנו התנגשויות עם הממשלה וכמה פעמים עלה בידינו לקרוע את רוע הגזירות. הועדה הזאת נתמנתה אמנם על-ידי הממשלה, והיא הקובעת את סמכותה, אבל בתוקף המאורעות, לא רק בארץ, ובתוקף התגובה וההד שהיו למאורעות באנגליה, נעשתה הועדה הזאת לאורגן של העם האנגלי, של דעת-הקהל האנגלית. כי אנגליה מצפה עכשיו למוצא פיה של הועדה; המאורעות הכריחו כל אנגלי בר-דעת להתעסק בשאלה ארץ-ישראל. האנגלי הבינוני, שהוא מתענין פחות או יותר בשאלות פוליטיות, והוא פחות או יותר הגון בדרך כלל, רוצה להיות “פייר” גם ליהודים וגם לערבים, והוא מתחבט בשאלה קשה זו מבלי לראות בעצמו מוצא לדבר. אין הוא יודע במידה מספיקה את העובדות ואינו מסוגל להתיר סבך היחסים – והוא רואה בועדה חבר אנשי-סגולה שיחקרו בשאלה באופן יסודי ובלתי-משוחד, ועל יסוד נסיונם הרב יציעו פתרון.

דעת-הקהל האנגלית עצמה מתקשה בפתרון הפרובלימה הארצ-ישראלית. מצד אחד יש הבטחה חגיגית לעם היהודי שהתאשרה על-ידי חבר-הלאומים; יש לא רק הבטחה: קיים מפעל הנעשה על יסוד ההבטחה הזאת, והמפעל מעורר כבוד. אבל יש לא רק מפעל, אלא גם מצוקה היסטורית של עם ישראל. האנגלים יודעים פחות או יותר (הרבה פחות מאשר יותר), שמצב העם היהודי הוא ללא מוצא; הם יודעים אמנם כמעט רק על צרת היהודים בגרמניה ומקצת מן המקצת על פולין וארצות אחרות; הם יודעים גם זאת, שיש קשר היסטורי ישן בין העם העברי לארץ-ישראל. אלה הם הנימוקים לטובת היהודים. אבל הם יודעים עוד דבר: א) הם רואים שבארץ יש עם ערבי, והארץ שהבטיחו ליהודים אינה ריקה מתושבים, אלא יושבים בה ערבים לא מאתמול, לא פחות זמן מאשר יושבים האנגלים באנגליה, ואולי גם יותר; ב) העם הזה נלחם, נלחם שלא ינשלו אותו ממולדתו. אין מדברים עכשיו על נישול מאדמה, – אם כי יש טוענים גם על נישול זה, אך רבים יודעים שטענה זו נתבדתה לגמרי והעיקר הוא לא הנישול מעל האדמה, אלא נישול מן המולדת של העם הערבי, שרוצים להפוך אותה למולדת של העם היהודי. והערבי נלחם באופן שאי-אפשר להתעלם ממלחמתו. הוא שובת, הוא נהרג, הוא מקריב קרבנות גדולים. אלה הן הטענות המתרוצצות בלב האנגלי ההגון. כך הוא המצב מבחינת שיקול הדברים גופם, מבלי הכנסת האלמנט של האינטרסים העצמיים של אנגליה. האינטרס הבריטי מסבך עוד יותר את השאלה. גם מבלי הסבך הזה יש לשאלה הארצישראלית שני צדדים וכל צד צודק בעיני האנגלי וקשה להכריע ביניהם. אבל נוסף עוד מומנט אחר. האנגלים אינם רק שופטים אובייקטיביים ובלתי-מעונינים. אין כאן מקרה של שני בעלי-דין הבאים אל השופט שאינו נוגע בדבר, ואינו נוטה לא לכאן ולא לכאן, והוא שומע את שני הצדדים ומוציא פסק-דין בלי משוא פנים, לפי מיטב יכלתו השיפוטית, האובייקטיבית. במקרה הארצישראלי הענין נוגע מאוד לשופט האנגלי. יש לאנגלים איטרסים גם מצד זה וגם מצד שני. היהודים מפוזרים בכל העולם והם יכולים להבאיש את ריח אנגליה, וזה אינו ענין נעים. מאידך גיסא יש ערבים, מדינות ערביות מסביב לארץ זו. ולא רק אלה, יש עוד עמים מזרחיים. הם אמנם לא ערבים, אבל הם רוחשים רגשי סולידריות לערבים. ותמיכת אנגליה במפעל היהודי מעוררת שנאה אליה בקרב העמים הערבים והמזרחיים. ויש עוד דבר נוסף בשאלה: מלבד החשש לשני הצדדים הרבים ולתומכיהם בעולם ­ יש לאנגליה אינטרס ישיר באחיזה בטוחה בארץ; רבוי היהודים מחזק אחיזה זו – אבל מגביר גם מלחמת הערבים וחריפות התנגדותם. ואנגליה מסתבכת בהתחייבויותיה, וההגנה שהיא חייבת ליהודים עלולה להעמיד אותה במצב קשה. היא צריכה לשלוח הנה צבא. מקודם בטליון אחד, שנים, ואחר-כך גם דיביזיה שלמה. אמנם ברגע זה אין לה צורך רב בצבא באנגליה עצמה ולא באיזה מקום אחר, אבל מי יודע מה יהיה לאחר חצי-שנה. יש לה הודו; וגם שם יכול לפרוץ מרד. יכולה להיות מלחמה בים התיכון – יש מוסוליני בעולם והוא חומד את הים התיכון; יש גם מצרים ויש גם פינות אחרות מסוכנות. אנגליה יש לה אינטרסים בכל קצוי עולם. ויכול להיות, שאנגליה עצמה תצטרך לצבא במקום אחר. יכולה גם לבוא מלחמה עולמית או מלחמה גדולה שתצריך להוציא את הצבא מתוך הארץ. הם אינם יכולים לקשר עשרים אלף אנשי צבא לארץ קטנה זו. והם יאמר לנפשם: אולי צדקו היהודים בהחלט, אבל הדבר הזה אי-אפשר לעשותו בלי החזקת צבא רק בארץ. אם נמשיך בעליה הגדולה – יהיו היהודים לרוב; הערבים יודעים זאת, וילחמו נגד זה בחרוף נפש, וידָרשו קרבנות צבאיים גדולים מצד אנגליה; בשל מצבה הבין-לאומי קרבנות אלה בלתי-אפשריים הם, ולכן יש לשנות את כל הפוליטיקה שהיתה עד עכשיו. אי-אפשר להיות קשור לעולם להבטחה שניתנה פעם. לא רק מדינאים, אלא דעת-הקהל האנגלית – השליט הסופי באנגליה – עלולה להגיד: לא יתכן להמשיך ככה, לא יתכן שהדברים יגיעו לידי כך שנהיה מוכרחים לשלוח עוד פעם צבא כה רב; צריכים עכשיו לנקוט בפוליטיקה חדשה שלא תביא לידי צורך כזה. יתכן גם שיאמרו: דרישות הערבים אולי אינן צודקות, אבל הערבים יושבים בארץ 1400 שנה, ואין להכניס עם אחר לארץ בעל כרחם, בכוח צבא, הנחוץ אולי במקום אחר; ומן ההכרח הוא לשנות את הפוליטיקה הזאת בנוגע לעליה אשר לא תעורר התנגדות כל-כך חריפה מצד הערבים ולא תפיל עליהם פחד כה רב המביא לידי מלחמה נואשת – – –

זאת היא הסכנה הגדולה הצפויה לעליה וזהו חומר הסכנה הכרוך בשליחות הועדה. אנגליה חושבת שהיא הביאה קרבנות כבדים במאורעות אלה. ההחלטה שנתקבלה בקבינט בשנים לספטמבר היתה בה הכרעת-גורל. זאת היתה ההרגשה שליוותה את ההחלטה. יתכן שהחלטה זו נתקבלה לא רק מתוך ידידות כלפי היהודים, יתכן שאינטרס ממלכתי בריטי – שאלת פרסטיג’ה וכדומה – גרם לכך. אבל היה בהחלטה זו מאמץ גדול, כמעט אפשר להגיד – מאמץ עליון. חלק מדעת-הקהל האנגלית הצדיק מאמץ זה וחלק דחה, ומשלוח הצבא הרב הזה לארץ רק הפגין חומר השאלה הארצישראלית, ושיוָה לועדת-הכתר משקל נוסף. עכשיו מצפים האנגלים למוצא פיה, ולמסקנותיה יהיה משקל עצום בעניני דעת-הקהל האנגלית, לא רק משום חשיבות האנשים והתואר שלה, “רויאל קומישן”, אלא בשל הנסיבות ההיסטוריות שגרמו לקביעת הועדה.

---

– – – אין ספק שהשאלה המרכזית בועדה תהיה שאלת העליה. אמנם יכולות להיות גזירות גם בכל ענינים אחרים, בקרקע וכדומה. אבל אילו היינו מובטחים להבא בעליה גדולה, אין סכנה גדולה בגזירות אחרות. המכה האנושה והמסוכנת היא הצרת העליה וצמצומה. כל הסכנות והאבדות שהיו לנו בארץ, הריסת הרכוש, רצח אנשים, כל אלה הם ולא כלום לעומת גזירה על העליה. למערכה מכרעת זו טרם הגענו. כל מה שהיה עד עכשיו הוא בבחינת הקדמה, המערכה תתחיל רק בגמר המהומות ובמערכה הזאת אנו עומדים לפני סכנות תהומיות… לא בריחה מהועדה היא שתעזור לנו. אילו היינו מחרימים את הועדה לא היה זה נוטל ממשקלה המכריע בדעת-הקהל האנגלית. החרמתנו את הועדה אינה מוכיחה שטענותינו צודקות. האנגלים, המתחבטים ללא מוצא בשאלת ארץ-ישראל, זקוקים לועדה. בחדשים ששהיתי באנגליה ראיתי התחבטות קשה מאוד בעתונות האנגלית, ולא רק בעתונות. אחד המדינאים הגדולים של אנגליה, שרב לא פעם את ריבנו, אמר לנו: מה לעשות? האם להפוך את ארץ-ישראל לארץ יהודית? לבית-לאומי – כן, לבית-לאומי בארץ-ישראל נסכים, לזה התחייבנו, אבל לא התחייבנו להפוך את הארץ לארץ יהודית. ועליה בלתי-פוסקת לפי יכולת-הקליטה של הארץ פירושה להפוך את ארץ-ישראל כולה לארץ יהודית. – – –

– – – לנו אין ברירה אלא לעמוד על נפשנו; אבל עלינו לקדם את פני הרעה עד כמה שאפשר ולמנוע מראש את הסכנות, או לכל-הפחות להפחית במידת יכלתנו את פעולת הגורמים השליליים. עלינו לבקש דרכים להבטחת המינימום ההכרחי של העליה למען נוכל לגדול בארץ ולהגיע למה שאנו רוצים להגיע. – – –

דעת כולנו היא, כמובן, בעד פּרינציפּ של עליה גדולה, אבל אין להסתפק בפּרינציפּ מופשט. לנו דרושה עליה יהודית למעשה. לא הכרזה על עליה גדולה נחוצה – אלא עליה גדולה ממש. עליה של ששים אלף בפועל היא יותר חשובה מהכרזה על עליה של חצי-מיליון, אפילו יותר חשובה מאשר הכרזה על חופש-עליה.

בניגוד לרביזיוניסטים ראתה תנועתנו תמיד את המרכז לא בהכרזות, אלא בהגשמה. כל הגשמה היא מצומצמת, אבל בצמצום זה יש יותר מהתקרבות למטרה הסופית מאשר בהכרזה בלתי-פוסקת על המטרה הסופית הגדולה. כשאנו התנגדנו להכרזות, לא התעלמנו אף פעם מהמטרה הסופית, ואנחנו ידענו את חשיבות החזון הגדול, לא רק לגבי העתיד, אלא גם לגבי ההווה. מעשינו הקטנים והממושכים יונקים מתוך החזון. המניע האי-רציונלי, האמונה בגדולות, השאיפה לגאולה השלמה, לא רק גאולת ישראל אלא גאולת האנושות, החושים העמוקים השולחים קרנים חודרות בעד כל פגעי המציאות והזמן ומאירות את ערפלי העתיד הרחוק, וכוחות הנפשיים הנעלמים הפועלים בתוכנו, במעמקינו, ומגבירים אותנו על מכשולים חיצוניים ומכשירים אותנו לבלי הירתע גם ממוות – כל אלה אינם זרים לנו. כולנו יונקים מתהומות אלה. מלחמה ללא פשרה על פּרינציפּים אינה מלחמה מופשטת ואינה מלחמת-סרק. הפּרינציפּ זהו רק שם אחד למקורות, ליסודות, לנשמת הדברים. בלי יניקה מתמדת ממקורות אלה, בלי אחיזה איתנה בנבכי האמונה יתערער כשרון פעולתנו וייבש מעין כוחנו. תקראו לזה מיסטיקה, תקראו לזה שם אחר – בדבר זה יש לכולנו חלק. אולם זה לא די. כשאנו באים לשאלה קונקרטית – מה לעשות היום, מחר, עלינו ליהפך למכונה מחשבת; ולגבי המעשה המסוים יש רק חשבון קר, אכזרי, כלמהנדס שניגש לבנות בית; המניע לבנין יכול להיות אסתטי, רליגיוזי וטרנסצנדנטלי, ולא רק הצורך המעשי במחסה – כשם שאדם עושה לעצמו לבושים לא רק לכסות את גופו אלא מפני כיסופי היופי; אלה הם צרכים עמוקים של נשמת אדם. ויש צורך לבנות היכל, בית-תפילה וכדומה. אין כאן מניעים מעשיים בלבד, ואין חשבון מעשי אם לעשות או לא לעשות. אבל כשבאים לבנות – מוכרחים לשקול ולמדוד, לעשות צירופי חשבונות ולהתחשב עם טבע החומר, מידת המקום, גבולו וכדומה. והוא הדין במעשה מדיני. אנו חייבים לראות את הדברים כהוויתם. אני רואה בתקופה הקרובה אפשרות פוליטית של עליה בת מאה אלף לשנה, וגם אפשרות פוליטית של עשרים אלף לשנה או פחות, ואין לעשות את גורל האומה העברית ענין של משחק בגורל.

עד עכשיו הצלחנו במלחמתנו – והצלחה זו גופה מחמירה את עמדתנו. ועלינו לעשות את החשבון האסטרטגי, ולא להסתפק רק בחשבון תכסיסי. החשבון האסטרטגי קובע, ולא תוצאות הקרב בכל יום. אנחנו צריכים לדאוג לנצחון סופי, ובשביל נצחון סופי זה שחייבים לפעמים לסגת אחור, במערכה מסוימת (אם-כי אין להמליץ על נסיגה כעל שיטה, ואנו צריכים לדאוג לנצחון יום-יום; אבל הנצחון הקטן אינו צריך להאפיל על הסכנה הגדולה, העיקרית). עד עכשיו היו לנו נצחונות, אחדים מהם הם בעיני בגדר נסים. אני חושב לנס שאחרי ששה חדשים של מהומות כאלה, יש עוד עליה יהודית, ויתכן שמחר תהיה עליה חדשה, כי נקבל שוב שדיול חדש. אבל אין לסמוך על נסים. הם אינם מוכרחים להתרחש גם לאחר גמר המאורעות. כל זמן שתוקפים אותנו – האנגלים עומדים אתנו, מתוך יושר-לב ומתוך טעמי פּרסטיז’ה. הם אומרים: הורגים יהודים, מתעללים ביהודים, היהודים מתנהגים יפה, אנו אחראיים לחייהם, ועלינו לחסל התקפות פראיות אלו, עלינו למנוע את הישנותן ולשם כך עשו בחודש זה מאמצים עליונים. אבל לאחר דיכוי המהומות – יעשו חשבון, ויאמרו: השלטנו סדר, עכשיו עלינו לדאוג לכך שהדבר לא ישָנה – – –

---

נקדם פני הרעה

מאת

דוד בן־גוריון

ירושלים, 7 בדצמבר 1936

ל… בלונדון.

– – – כפי שתראה לא החלטנו על “נוסח” חדש, אלא הסתפקנו בנוסח שהכריז עליו הקונגרס. כל הזמן התנגדתי לכך שהכרזה על פּריטי פוליטי תצא מאתנו, כי חששתי לשלושה דברים: א) חלק גדול של דעת-הקהל האנגלית, שאינה מבינה את הסבך הארצישראלי, לא תראה בהכרזה זו הנחה מצדנו, אלא להיפך, דרישת פריבילגיה. מיעוט של 30% הדורש פּריטי אינו מגלה רצון רב לפשרה. ב) הכרזת פּריטי מצדנו תקומם את כל העולם הערבי ותגביר את ההסתה נגדנו. כי הם ודאי יראו בזה לא ויתור אלא פריבילגיה למיעוט. ג) אם אנחנו נכריז רשמית על פּריטי – יקשה הדבר על הועדה המלכותית לקבלו. פּריטי הוא דבר שאפשר לקבל אותו כמו שהוא או לדחותו. אי-אפשר להסכים לחלק קטן או גדול של פּריטי, וקשה להעלות על הדעת שהועדה המלכותית תזדהה עם הפרוגרמה הרשמית של הסוכנות בשאלה כל-כך חיונית. התנגדתי להכרזה על פּריטי. אבל חשבתי – ועדיין אני חושב – שאנו צריכים לקבל את הפּריטי כלפי עצמנו, ולכוון את הפעולה המדינית באנגליה ובקרב הערבים במגמה זו.

אך כיון שנתעוררה בועד-הפועל התנגדות חריפה, מקצתה מתוך אי-הבנה רצינית וערבוב המשטר הפּריטטי במטרה הסופית של הציונות, היה נראה לי שעלינו הפעם לשמור קודם-כל על שלמות החזית הפנימית, והמוצא שנמצא הוא לדעתי מוצלח במצב הענינים.

– – – עדיין אנו עומדים כמעט בראשית ה“עדויות” שלנו. אולם מסופקני אם מסקנות הועדה תלויות בעדויות הללו. הועדה תתחשב יותר מכול עם “עדויות” הממשלה, לא העדוּת שניתנה בדלתים פתוחות, והיתה בדרך-כלל לא לרעתנו, אלא עם ה“עדות” הפוליטית החשאית של הפקידים הגבוהים. אין אנו יודעים, כמובן מה היתה עדות זו, אולם לא קשה לנחש את תכנה.

– – – חברי הועדה אינם מגלים, כמובן, דעתם ויחסם. “דורשי-רשומות” מנסים על יסוד שאלה זו או אחרת למצוא את הנטיות של חבר זה או אחר בועדה. איני מיחס ערך רב לסימני ה“ידידות” או ה“התנגדות” המתגלים אגב הצגת שאלות. מסקנות הועדה מותנות מנסיבות פוליטיות אובייקטיביות ומיחס הממשלה הארצישראלית.

– – – נדמה לי, שהמצב הפוליטי, גם זה שבארץ, וגם זה שבאנגליה, וגם זה שבעולם כולו, מחייב אותנו לחשוב מחדש את כל דרכנו הפוליטית. אין אנו חיים יותר בעולם של שנת 1930. צל מלחמה עולמית חדשה תלוי עכשיו על ראשה של האנושות, וצל זה גם מחשיך את עולמנו. לאשרנו אין כוחנו עכשיו בארץ כל-כך דל כמו בשנת 1930, אולם הכוח הזה בלבד אינו מספיק, ואם לא נדע להתגבר בעוד מועד, מי יודע מה יקרה לנו אם יתחולל האסון העולמי. ולהתכונן ליום ההוא – זהו, נדמה לי, התפקיד המרכזי של תנועתנו. בפעולה נמרצת ומחושבת מקוה אני שיש בידינו לקדם את פני הרעה. אבל הדבר דורש מאמצים ענקיים ואמצעים רבים, ונצטרך לדון ברצינות רבה על ענינים אלה.

---

העדוּת בפני הועדה המלכותית

מאת

דוד בן־גוריון

העדוּת בפני הועדה המלכותית / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

ב-7 לינואר 1937

ההזמנה שקיבלתי להעיד לפני הועדה המלכותית הביאתני במבוכה. יודע אנוכי, כי יש לי מעט מאוד להוסיף על דברי עדותם המקיפה של שליחי הסוכנות היהודית, וביחוד על דבריו של ד"ר וייצמן; לפיכך, רוצה אני להצטמצם בשאלות יסודיות אחדות, שנתעוררו במשך החקירה הזאת.

הצדקת מפעלנו

הרבה דוּבר כאן על התועלת, שהיהודים הביאו לארץ בכללה, על השבּחת החקלאות, על יצירת אפשרויות-עבודה נוספות, על שיפור תנאי הבריאות, על שכלול החינוך וכדומה. לא צדקת היהודים היא שגרמה לכל אלה והביאה תועלת לכל הארץ כולה; הדבר טבוע בעצם אֹפיו של מפעלנו. אין אנו יכולים להגשים את שאיפתנו בארץ-ישראל בלי עבודה בונה ויוצרת בחקלאות, בתעשיה, בחינוך וכדומה. טובת הארץ כולה לנגד עינינו – מתוך נימוקים מוסריים, כלכליים ומדיניים. אולם רוצה אני להרחיק אפשרות של אי-הבנה גדולה, העלולה להתעורר אגב ויכוח מסוג זה: לא הבאת תועלת לאחרים, כאותה התועלת שצמחה לארץ ממפעלנו, היא הנימוק להימצאנו כאן וההצדקה למפעלנו, מפעל הבית-הלאומי היהודי. אנו באים הנה ונמצאים כאן בזכותנו אנו. אנו חושבים את הבית-הלאומי היהודי למטרה בפני עצמה. טענתנו היא, שאנו נמצאים כאן ובונים את עתידנו בארץ, משום שזו זכותנו שלנו המוצדקת מעצמה – בין אם זה מביא ובין אם זה לא מביא תועלת לזולתנו.

היו"ר: כשאתה אומר: בין אם זה מביא תועלת לאחרים – האם כוונתך: בין אם זה מביא תועלת לצד השני?

ב. ג.: מפעלנו אינו מכוּון מעיקרו לתועלתם של אחרים, אך למעשה מן ההכרח שהוא מביא תועלת גם לאחרים, שכן זהו מפעל של יצירה ובנין.

היו"ר: אתה אומר, שזה מן ההכרח?

ב. ג.: כן, מעצם מהותו של מפעלנו, שהוא מביא ברכה לכל הארץ, אחרת לא היינו יכולים לבצע את שאיפתנו.

סיר הוראס רומבולד: כוונתך, איפוא, שהתועלת שאתם מעניקים לעם השני אינה אלא תועלת מקרית, הצומחת אגב הקמת ביתכם הלאומי?

ב. ג.: כן, אין זו המטרה העיקרית, והצדקת מפעלנו טבועה בו גופו.

סיר לורי האמונד: בן-גוריון מתכוון לומר, שהם באו הלום בזכותם-הם ולא בתורת פילנתרופּים.

ב. ג.: כן, אדוני, זוהי מטרה לעצמה; אנו חושבים כי העם היהודי זכאי לחיות ולהיות חפשי למענו ובזכותו הוא.

התנ"ך הוא המנדט שלנו

זכותנו ביחס לארץ-ישראל נובעת לא מהמנדט והצהרת-בלפור. היא קודמת לאלה. היו“ר הנכבד של הועדה המלכותית, או אחד מחבריו, אמר באחת הישיבות, כי המנדט הוא ה”בייבל" (תנ"ך) של הציונות.

היו"ר: האמנם הרחקתי כה לכת?

ב. ג.: אולי נאמר הדבר ע“י אחד מחבריך. היינו שמחים לשמוע דבר כזה מפיכם, אך אני יכול לומר בשם העם היהודי את ההיפך: התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ”ך שנכתב על-ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא-הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה. הרי נאמר בפירוש בהצהרה ובמנדט, שהעמים מכירים בזכותו של העם היהודי “להקים מחדש את ביתו הלאומי”.

פרופ' קופלאנד: זה נאמר בהקדמה למנדט?

ב. ג.: כן, בהקדמה למנדט. זכותנו זו איננה דבר חדש, עובדה היסטורית חדשה.

היו“ר מעיר: לדעתך, נאמרו הדברים בתנ”ך יותר ברור מאשר במנדט? (צחוק באולם).

לא דבר חדש אנו באים לייסד כאן

ב. ג.: כוונתי, שלזכותנו ההיסטורית תוקף גדול יותר. המנדט אישר, כי זכותנו ניתנה לא ב-1917 או ב-1922; בשנים אלה הוכרו קשרינו ההיסטוריים עם ארץ-ישראל ואוּשרה גם מנימוקים אחרים זכותנו להקים מחדש את ביתנו הלאומי, לבנות מחדש דבר שהיה לנו בעבר ושהיה שלנו במשך כל ההיסטוריה של העם היהודי – ולא דבר חדש הוא זה שאנו באנו לייסדו.

רומבולד: ובכן, על יסוד זכותכם הנובעת מהתנ"ך הלא תגיע גם להקמתה-מחדש של המדינה הלאומית היהודית?

ב. ג.: עוד אגיע לשאלה זו. לא עורך-דין אנוכי ואין ברצוני לדבר בשפת המשפט. אדבר רק בשפת השכל הישר וההיסטוריה. אני אומר, שאנו נמצאים כאן בזכותנו. מאמין אנוכי, שכל העמים, קודם-כל העם האנגלי ואחריו עמי-אירופה אחרים וארצות-הברית של אמריקה, שאישרו את פעולתה של בריטניה הגדולה – גם העמים האלה ראו את דבר הקמת הבית הלאומי כמטרה בפני עצמה.

הכוונה – פתרון שאלת היהודים

כוונתם היתה, לא שהיהודים יביאו תועלת לארץ, אלא לפתור את השאלה היהודית, לסלק תלונה היסטורית של העם היהודי קבל כל העולם הנוצרי, תלונה הקיימת במשך דורות על דורות. בדורות האחרונים נעשו ע"י עמים נאורים שונים כמה נסיונות, שכוונתם היתה רצויה וראויה לשבח, לסלק בדרכים שונות – כגון שיווּי-זכויות באנגליה, בצרפת ובארצות אחרות – את תלונתו ההיסטורית של עם ישראל, את סבלותם ואת רדיפותיהם; אולם הוּכח, כי אין זה פתרון, משום שאין בו כדי לעקור את שורש כל צרותינו, והוא – שבכל הארצות אנו מהוים מיעוט הנתון לחסדו של הרוב. רוב זה יכול להתיחס אלינו ביושר ובצדק כמו באנגליה ובצרפת, או שהוא עלול לרדוף אותנו כמו, למשל, בגרמניה. – על-כל-פנים, תמיד נתונים אנו לחסדם או לשבטם של אחרים.

היו“ר: אינני רוצה להפסיקך, אך על זאת כבר דיבר בפרוטרוט ד”ר וייצמן.

ב. ג.: כבר העירותי בראשית הודעתי, שאינני מתכוון לחזור על דברים; אין כוונתי אלא להסביר, כי באנו הלום בזכותנו אנו ולמען עצמנו, אף-על-פי שאנו גם מביאים ברכה לארץ. אין אנו רוצים ליצור גם בארץ-ישראל אותו מצב שאין לשאתו שבו שרויים היהודים בארצות הגולה. הבית-הלאומי היהודי בא להביא שינוי יסודי בחייו ובמצבו של העם היהודי. שאם לא כן הרי אין כל חפץ בבית-לאומי. הבית-הלאומי היהודי אין פירושו מתן שיווּי-זכויות ליהודים בארץ-ישראל, אלא שינוי יסודי בחיי העם – בית לחיים לאומיים, חפשיים ומלאים.

מדוע דוקא ארץ-ישראל?

ואני רוצה לבאר מדוע דוקא בארץ-ישראל. לא משום שאנו כבשנו פעם את הארץ – עמים רבים כבשו ארצות שונות ואיבדו אותן אח"כ, ואין כל תביעה וכל זכות על אותה ארץ שכבשו פעם. אולם זכותנו אנו על ארץ-ישראל מיוסדת על שני נימוקים, שאין להם אח ותקדים בהיסטוריה – ראשית: ארץ-ישראל היא הארץ היחידה בעולם, שהיהודים – בתור אומה או גזע ולא בתור יחידים – יכולים לראותה כארצם, כארץ-מולדתם ההיסטורית. שנית: אין עם או גזע אחר בעולם – ואני מדגיש “עם” ולא סתם “אוכלוסים” או “חלק של עם” – הרואה בארץ זו את ארץ-מולדתו היחידה. כל תושבי ארץ-ישראל בלי הבדל הם בניה של הארץ ויש להם זכויות שווֹת בארץ, לא רק בתורת אזרחים, אלא גם בתורת בני הארץ היושבים בה, כלומר – זכותם באה להם באשר הם תושבים בארץ. ולנו הזכות על ארץ-ישראל בתור יהודים, בתור בני-ישראל, בין אם כולנו נמצאים כבר בארץ ובין אם עוד לא כולנו כאן. בזמן שניתנה הצהרת בלפור היו בארץ 60.000 יהודים, ולא זכותם בלבד היא זו שניתנה ההצהרה. כיום אנו 400.000 נפש וגם עתה אין זו זכותם של 400.000 אלה בלבד. אנו בני העם העברי וזו ארץ-מולדתו היחידה של העם העברי, ורק משום כך יש לנו זכויות על הארץ הזאת.

כאֵם זו היולדת בעצמה את ילדה

אנחנו חוזרים לארץ-ישראל, ואנו מקבלים בשמחה וללא סייג רק תנאי הכרחי אחד, והוא – שלא תיפגענה זכויותיהם של תושבי הארץ, ושלא ישָלל מהם שום דבר מהדברים הדרושים לקיומם ולאושרם. באנו הלום על-מנת ליצור ולהוסיף ולא לשלול ולגרוע ממישהו. אנו עולים ואנו זכאים לעלות לארץ כל עוד לא נפתרה השאלה היהודית בעולם, כל עוד היהודים זקוקים לארץ-ישראל וכל עוד יש בה מקום בשבילנו בלי לנשל את זולתנו. אין אנו קונים בית-לאומי לעצמנו; אין אנו כובשים בית-לאומי. אנו יוצרים מחדש את ביתנו הלאומי. ומשום כך מייחסת תנועתנו הלאומית ערך כה רב לעבודה עברית ולעבודה עצמית. ממש כמו אֵם זו היולדת בעצמה את ילדה ולא תוכל לעשות זאת על-ידי אשה אחרת, כן חייבת האומה ליצור את ביתה במאמציה-היא ובעבודתה העצמית. וזוהי הסיבה שאנו עומדים בתוקף על הדרישה, שכל עבודתנו בארץ – חרישה בשדות, עבודה בבתי-חרושת, בנין בתינו וכו' ­תיעשה בידי עצמנו, שאם לא כן – לא נהיה זכאים לקרוא לזה בשם ביתנו הלאומי, באותו מובן שכם קורא לארץ בשם ארצו שלו.

מדוע בית-לאומי ולא מדינה?

ועתה הגעתי לשאלתו של סיר הוראס – בדבר מדינה לאומית. כשאנו אומרים כי ארץ-ישראל היא ארצנו, איננו מתכוונים להוציא מהכלל את שאר התושבים; הרי זו גם ארצם של אלה שנולדו כאן ושאין להם מולדת אחרת. אנו זכאים להיכנס לארץ ללא כל הגבלה וסייג, מלבד התנאי היחיד, שלא לנשל את התוֹשבים הנמצאים כאן. הבית-הלאומי היהודי פירושו – פתרון שלם של הבעיה היהודית. פירושו: לעשות את העם היהודי לאדון עתידו ולחותך גורל עצמו, דוגמת כל עם בן-חורין ועצמאי. ובכן שואלים אותנו: מדוע בית-לאומי יהודי ולא מדינה יהודית? כן שואלים לפעמים: מדוע נאמר “בית-לאומי ליהודים בארץ-ישראל” ולא “ארץ ישראל בתור בית-לאומי”? ראשית, הייתי רוצה לומר, כי בתכניתה הפוליטית של תנועתנו, שנוּסחה לראשונה – אני מדגיש: “נוסחה” ולא “נוצרה”, שכּן תכנית זו היתה קיימת במשך כל ההיסטוריה שלנו – בקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897, כבר אז השתמשנו כמעט באותן המלים, שבהן משתמשת הצהרת בלפור: “ליצור בית-מולדת לעם ישראל בארץ-ישראל, מובטח במשפט ממלכתי”. בנוסח שנכתב בשפה הגרמנית השתמשנו במלה “היימשטֵאטֵא”, מלה גרמנית מיוחדת במינה, שפירושה בית מקוּים על-ידי חוק פומבי, כלומר, נתכוונו לבית בשביל העם היהודי בארץ-ישראל.

גם בתכנית באזל השתמשנו במלים “בארץ-ישראל”, ולא אמרנו “ארץ-ישראל בתור בית-לאומי”, כלומר, לא אמרנו מדינה יהודית בארץ-ישראל; לא אמרנו זאת אז ואיננו אומרים זאת גם עתה. וזאת מתוך שלושה נימוקים:

אין אנו רוצים לשלוט

ראשית, שאיפתנו היא לעשות את העם היהודי לחותך גורל עצמו, אשר לא יהיה, דוגמת כל עם חפשי, כפוף לרצונם ונתון לחסדם של אחרים. אולם אין זה ממטרתנו לשלוט על מישהו. לו היתה ארץ-ישראל ריקה מתושבים לא-יהודים, אולי היינו גורסים “מדינה יהודית”, כי אז לא היה הדבר נוגע לאחרים. אולם יש תושבים אחרים בארץ-ישראל, וכשם שאין אנו רוצים להיות נתונים לחסדם של אחרים, כן זכאים גם הם לא להיות נתונים לחסדם של היהודים. יתכן, שאילו היתה הארץ בידי היהודים, כי עתה היינו מראים יחס טוב יותר כלפי התושבים האחרים; אך אין הם מחויבים לסמוך על רצוננו הטוב. לגבי מדינה שיש בה שתי קבוצות לאומיות, הרי זה דבר אפשרי – אם-כי לא הכרחי – שהרוב ירצה להשתלט על המיעוט; ומכאן החשש, שרוב יהודי בארץ עלול להשתלט על שאר התושבים. אך כשם שלא נתכוונו לכך בזמן ניסוח תכנית-באזל, כן אין זו מטרתנו כעת.

האמונד: ובכן, מטרתכם היא לא להשתלט?

ב.ג.: כן, לא לשלוט על אחרים אלא להבטיח קוממיות לעצמנו. עמידה ברשות עצמנו ולא שליטה על אחרים.

היו"ר: ומשום כך אתם רוצים במשטר של מנדט, כדי שלא תועמדו בנסיון – –

ב.ג.: לא. הרי אמרנו זאת לפני היות המנדט; תכניתנו הפוליטית נוּסחה לפני המלחמה, בשנת 1897; ואני מתכוון לנוסח ההוא. כבר אז הבאנו בחשבון, שיש לא-יהודים בארץ-ישראל ולא נתכוונו להשתלט עליהם, לפיכך לא דיברנו על מדינה.

קשר עם חבר העמים הבריטי

שנית, “מדינה” פירושה יחידה פוליטית נפרדת, מובדלת מכל מדינה אחרת. גם בית-לאומי יהודי עלול להיות כך, אך אין זה הכרח שיהא מובדל לעצמו. איננו שואפים לכך, להיפך, היינו רוצים שהארץ תהא קשורה ביחידה מדינית גדולה יותר, יחידה הנקראת בשם חבר-העמים הבריטי. לשם פתרון הבעיה היהודית ולמען עתידנו החפשי, אין הכרח שארץ-ישראל תהיה מדינה מובדלת, וגם לאחר שתושלם הקמת הבית-הלאומי היהודי וארץ-ישראל תהיה חפשית לחלוטין ולעולם, גם אז היינו רוצים להצטרף כחבר ליחידה מדינית גדולה יותר, ז. א. לחבר-העמים הבריטי. גם מסיבה זו אין אנו משתמשים במונח “מדינה יהודית”.

המקומות הקדושים

וסיבה שלישית לכך – יש בארץ-ישראל מקומות קדושים לכל העולם התרבותי; איננו רוצים ואין זה מעניננו לקבל על עצמנו את האחריות להם! אנו מכירים בצורך של פיקוח בין-לאומי על המקומות הקדושים, פיקוח ע"י שלטון מנדטורי או מוסד בין-לאומי אחר, כפי שנקבע במנדט.

בית-לאומי יש בו יותר מבמדינה יהודית

מטעמים אלה אין אנו משתמשים במונח “מדינה”, העלול להביא לידי אי-הבנה, אך ביתר הדברים אין הבדל בין בית-לאומי יהודי לבין מה שמקובל להבין במונח מדינה יהודית, אלא שבית-לאומי יש לו יתרון אחד על מדינה. בית-לאומי לעם היהודי הרי זה יותר ממדינה יהודית, והנני להסביר לכם, מהו היתרון. אילו אמרנו מדינה יהודית, ואלמלא היו קיימים שלושת הטעמים הנ"ל – כלומר: לוּ היתה הארץ ריקה מתושבים, לולא רצינו להצטרף ליחידה מדינית גדולה יותר, אלמלא היו מקומות קדושים בארץ, – כי עתה היה פירושה של מדינה יהודית כזו פחות מבית-לאומי. מדוע? מדינה יהודית, דוגמת כל מדינה אחרת, משמע – רבּונותו של העם של אותה מדינה; בידם להחליט, ללא מתן אילו נימוקים שהם, מי יכּנס ומי לא יכּנס לגבולותיה של המדינה. ומאחר שבריטניה הגדולה והמעצמות האירופיות האחרות הכירו בזכותו של העם היהודי לשוב לארצו, ולבנות מחדש את ביתו הלאומי, הרי הוכרה בזאת זכותו של כל עם ישראל, של כל היהודים בעולם, ולא רק של היהודים היושבים בארץ-ישראל, או אלה, שבדרך מקרה ימָצאו בארץ בשעה שתיכוֹן מדינה יהודית. אלה לא יוכלו למנוע את כניסתם של יהודים אחרים, כל עוד לא יהיה מקום בשבילם בארץ. נמצא, כי בנידון זה בית-לאומי יהודי הוא מושג רחב יותר מאשר סתם מדינה.

רומבולד: כוונתך לומר, שאילו היתה מדינה לאומית יהודית, כי עתה היתה המדינה עלולה להגיד ברגע ידוע: “יש כבר די אנשים כאן וצריך להפסיק את כניסתם של אחרים”?

ב.ג.: כן, וזאת בלי מתן אילו נימוקים שהם; לא כן בבית-לאומי בשביל העם היהודי כולו.

היו"ר: מדינה היתה יכולה לומר זאת בלי כל הנמקה.

כל עוד יש יהודי – –

ב.ג.: מה שאין כן בבית-לאומי יהודי הקיים בתוקף החוק הבין-לאומי; במקרה של בית-לאומי, הרי היו חייבים להגיש נימוקים לפעולה כזו, וגם לוּ היתה שם ממשלה יהודית, גם אז היו מחויבים לתת נימוקים. איש לא יוכל למנוע כניסת יהודים לגבולות הבית-הלאומי, משום שהזכות להיכנס לארץ נתונה לכל יהודי. פירוש הדבר, ששיעור גידולו של הבית-הלאומי אינו קשור בשום אופן ופנים במספר התושבים הנמצאים בארץ, והוא מותנה רק בשני דברים: במספר היהודים בעולם הזקוקים לעליה לארץ-ישראל ובאפשרויותיה הממשיות של הארץ עצמה. כל עוד ימָצא בעולם יהודי המוכרח והרוצה לעלות לארץ-ישראל, וכל עוד ימָצא בשבילו מקום בארץ בלי לנשל את אחד התושבים, הרי תהיה לו הזכות להיכנס לארץ. לדעתנו, רק שני דברים אלה יש להביא בחשבון בקביעת שיעור מידותיו של הבית-הלאומי. ואם תאמרו, כי הצורך הזה בעליה גדולה לארץ-ישראל הוא עובדה חדשה, צורך חדש שבא בעקב המצב הנוכחי בגרמניה, בפולין וכו' – הרי טענה כזו לא תהיה נכונה מבחינה היסטורית. עוד בקונגרס הציוני הראשון ובשאר הקונגרסים שהתקיימו לפני המלחמה, הועמדה במרכז הדיון שאלת מצבם הנורא של היהודים בכמה מארצות הגולה. הקונגרסים שנערכו לפני המלחמה דנו בסכנה הצפויה ליהודים אפילו באותן הארצות, שבהן נהנו היהודים משיווי-זכויות. מאותה תקופה יש לציין ביחוד את הופעתו של הסופר היהודי המפורסם מאכס נורדוי, שהרצה לפני הקונגרס על מצב היהודים בעולם.

ד"ר הרצל בפני ועדה בריטית

בשנת 1902 מינתה הממשלה הבריטית ועדה מלכותית לחקר שאלת הגירת הזרים; הועדה דנה גם בשאלת המהגרים היהודים, וד"ר הרצל הוזמן להעיד לפניה. זה היה בתולדות תנועתנו הקשר הראשון שלנו עם ועדה מלכותית בריטית.

לא מרכז רוחני, אלא מרכז מדיני

ד“ר הרצל אמר לפני אותה ועדה שהיתה בשנת 1902 את המלים הללו, שתוכלו למצוא אותן בדו”ח הרשמי: “פתרונה של הבעיה היהודית יבוא רק אם יכירו ביהודים בתור עם וימצאו בשבילם בית-לאומי מוּכּר במשפט העמים, ושאליו יוכלו היהודים להגר מאותם חלקי העולם שם הם נרדפים” – הכוונה היתה למרכז מדיני. אח"כ באה הצעתו של צ’מברלין ליישב יהודים באוגנדה; גם בהצעה זו לא יתכוונו למרכז רוחני, אלא למרכז מדיני, מקום אשר אליו יוכלו לבוא אותם היהודים, שלא יוכלו להישאר בארצות בהן ישבו. וכשניתנה הצהרת-בלפור ולפני שהתחילה העליה החדשה שלאחר המלחמה, הכריז גנראל סמאטס, אחד ממחברי הצהרת-בלפור ומי שהיה חבר בקבינט-המלחמה הבריטי: “אין בלבי כל ספק, שאם גם לא אזכה לראות בחיי אותו יום שבו ישוב כל עם ישראל לארץ-ישראל, בטוח אני שארץ-ישראל תיעשה יותר ויותר ביתו הלאומי של העם היהודי. מאותם חלקי העולם, שבהם היהודים נרדפים ואומללים, והם אינם מתקבלים שם בסבר פנים יפות מצד האוכלוסים הנוצרים – מאותם חלקי העולם יבוא זרם עולים לארץ-ישראל, שילך הלוך וגדול”. דברים אלה נאמרו בשנת 1919.

כלפי הארצות השכנות

היו"ר: התדבר עכשיו על ההתאמה בין השאיפות הלאומיות של היהודים לבין אלו של הערבים?

ב.ג.: הנני לדבר על זאת. דברי הקודמים קשורים בשאלת עמדתנו כלפי שכנינו הערבים. מעולם לא התעלמנו מקיומם של לא-יהודים בארץ-ישראל וממציאות תנועה לאומית ערבית. אנו מאמינים, – ואמונתנו זו נתאמתה ע"י כל מה שפעלנו עד עכשיו בארץ – שמפעלנו בארץ-ישראל, שהוחל בו מתוך שאיפה להביא גאולה לעם היהודי, עתיד, הודות לעצם מהותו, להביא ברכה רבה לא רק לתושבים הלא-יהודים בארץ-ישראל, אלא גם לארצות השכנות ולכל המזרח הקרוב. אנו מקדמים בשמחה את העובדה, שהעמים הערביים בעיראק ומצרים, וכעת גם בסוריה, זכו לקבל עצמאות; אנו שמחים על כך לא רק מטעמים מוסריים, לא רק משום שתנועתנו הלאומית מבינה לרוח שאיפותיהם הלאומיות של אחרים ויודעת להעריכן ולכבדן, אלא גם מתוך טעם עמוק יותר של תועלת עצמית. כדי שיהיה לנו בית-לאומי מוכרחים אנו ליצור בארץ ישוב יהודי גדול וחזק; אינני יכול לומר, מה יהא גדלו של הישוב בעתיד, על-כל-פנים נחוץ לנו, בשביל קיומנו והתפתחותנו, שהארצות השכנות לנו תהיינה מאושרות, מפותחות ומצליחות. אנו אמונה, שמפעלנו המביא ברכה לארץ-ישראל – כל העורך סיור קצר בארץ ישראל יכול לראות במו עיניו מה גדולה הברכה, שהיהודים מביאים לכל הארץ – יביא תועלת גם לאותם העמים היושבים בארצות השכנות לארץ-ישראל, והמקבלים עתה את עצמאותם.

תנועתנו היא תנועת בנין בעיקר

חבל מאד שבקרב שכנינו הערבים קיימת תנועה לאומית שהיא פוליטית גרידא.

אינני מגנה מישהו, אין לי כל רשות לכך; כל עם רשאי לארגן את תנועתו הוא כרצונו, אולם יש הבדל יסודי מאוד בין תנועתנו הלאומית ובין תנועתם הלאומית של הערבים בארץ. תנועתנו היא בעיקר תנועת-בנין. אין אנו עוסקים בתעמולה פוליטית, אלא בעבודת יצירה ובנין. הוכרחנו לעשות זאת כדי להשיג את מטרתנו: ראינו את תפקידנו ביבּוש ביצות, בהגדלת הפוריוּת הקרקע, בבנין ערים ובתי-חרושת, ביצירת מוסדות אמנות, תרבות ומדע. שכנינו הערבים היו עסוקים בעבודה פוליטית גרידא. ועתה שמחים אנו לראות, כי שכנינו בסוריה, עיראק ומצרים, כיון שהשיגו את עצמאותם, הרי אינם יכולים כעת להטיל את האחריות לצרותיהם על ממשלה זרה, והם מוכרחים לטפל בעצמם בשאלות קונסטרוקטיביות. כעת הם אחראים לארצם ולעמם, ואינם יכולים להטיל אשמות על הבריטים או על הצרפתים; הם מוכרחים כעת לפתור בעצמם את בעיותיהם-הם, ועליהם יהיה לעסוק באותה עבודה קונסטרוקטיבית, שאנו עוסקים בה בארץ.

יבוא יום והערבים יווכחו

אני מקוה שהם, ואחריהם גם שכנינו הערבים בארץ, יוכרחו להכיר ולהעריך את מהותו היוצרת והמועילה של מפעלנו, ויווכחו לדעת, כי לא רק שאין התנגשות אינטרסים בין העם היהודי כולו לבין כל העם הערבי, אלא להיפך: שהאינטרסים של שני העמים משלימים אלה את אלה. אנו זקוקים זה לזה. אנו יכולים להועיל זה לזה. אין לי כל ספק בדבר, כי העמים השכנים היושבים בסוריה, עיראק ומצרים, יהיו הראשונים, שיכירו בעובדה זו ומהם תתפשט ותלך ההכרה הזאת בקרב שכנינו הערבים בארץ; אני מאמין בזה, כי בעצם אין מקום ואין הכרח לסכסוך בין שני העמים. אנו מצדנו מעולם לא היה לנו ריב עם הערבים בארץ-ישראל, אף לא עם הערבים בארצות אחרות. באנו לארץ בהכרה, שמלבד הצלת עצמנו וגאולת עמנו, עלינו גם למלא תפקיד תרבותי חשוב בארץ, ושאנו יכולים להיות לעזר רב לשכנינו הערבים בארץ-ישראל ובארצות הסמוכות; וסבורני, כי מפעלנו הוכיח זאת. ככל שנתחזק וישובנו בארץ ילך ויגדל, ככל שיפרוץ מפעלנו הישובי ויתפתחו מוסדות-המדע שלנו, כן יכירו שכנינו הערבים בארצות הסמוכות ובארץ את הברכה הצפונה במפעלנו; כן תגדל התענינות-הגומלין ההיסטורית הקיימת בין שני העמים, בין העם היהודי השב לגבולו ומביא אתו את המסורת של תרבות אירופה וברכתה לבין העמים הערביים שמסביבנו, השואפים גם הם להשיג לא רק עצמאות פוליטית רשמית, אלא גם תחיה כלכלית, שכלית, רוחנית ותרבותית. אנו מאמינים, כי ישוב יהודי גדול, אומה יהודית חפשית בארץ-ישראל בעלת כר נרחב לפעולותיה, עלול להביא ברכה רבה לשכנינו הערבים. ומתוך הכרת העובדה הזאת, יקום שלום-של-קיימא ושיתוף-פעולה מתמיד בין שני העמים.

---

לקראת הקונגרס העשרים

מאת

דוד בן־גוריון

יש שני תאריכים גדולים בתולדות הציונות המדינית: תאריך 1897 ­ – שנת הקונגרס הציוני הראשון, ותאריך 1917 – שנת מתן הצהרת-בלפור. בתאריך הראשון הוכרזו הקיום המדיני והרצון המדיני של העם היהודי על-ידי עצמו. בתאריך השני, לאחר עשרים שנה, נעשתה הכרזה זו על ידי אחרים, על ידי האדירה שבמדינות. הפרוגרמה הברזילאית משנת 1897 נקבעה הקונסטיטוציה הפוליטית של האומה היהודית מבחינה פנימית, מבחינת הכרת עצמה. בהצהרת-בלפור משנת 1917 אושרה קונסטיטוציה זו, מבחינה חיצונית, מבחינת הכרת העמים. ושוב הגענו לתאריך שלישי מכריע – כי השנה תיקבע מחדש המדיניות הארצישראלית של ממשלת המנדט.

תקופת עשרים שנה שבין תאריך לתאריך, היא כמובן לגמרי דבר שבמקרה. אבל בשלושת התאריכים האלה. 1897, 1917, 1937, צפוּן לקח מאַלף ועמוק.

כשאנו סוקרים לאחור ועושים חשבון ארבעים השנים שעברו עלינו – אנו מוצאים שורה של כיבודים ונצחונות, גם פוליטיים וגם התיישבותיים. ה“הזיה” של קומץ חולמים פוליטיים נעשתה עובדה בין-לאומית: הפרוגרמה שנוסחה בבאזל בשנת 1897, נכנסה במלוֹאה לתוך הכרזה מחייבת של האדירה במדינות. השאיפה הציונית הונחה ביסודו של המנדט הבריטי. הישוב הדל, מעוט האוכלוסים ואמון ה“חלוקה”,הפך למרכז יהודי גדול, מושרש בקרקע, בעבודה, בחרושת ובים. פני הארץ נשתנו בעקבות פעולתנו הענפה והמפרה בכפר ובעיר. חותם העבודה העברית הוטבע בישוב הגדל, ובשום ארץ אחרת שבעולם לא הכה הפועל העברי שרשים כל-כך מעמיקים, לא גילה עושר-פעולה וכשרון-יצירה ויכולת-כיבוד כבארץ שמתנגדינו כינו אותה בזלזול “ארץ הקברים”. מאה אלף פועלים יהודים מאורגנים מהוים את חוט-השדרה של הישוב הארצישראלי, הסתדרות העובדים היתה לראש-פינה בארץ המתנערת מהריסותיה, ובתנועת-הפועלים היהודית בעולם אין משלה בכוחה המשקי, הארגוני, התרבותי והממלכתי. מישוב תלוי ביהודי חו"ל נהפכה היהדות הארצישראלית תלפיות לעם היהודי, מרכז לשאיפותיו ומשׂוֹשׂ גאונו.

בחינת העבר הקרוב, חשבון ארבעים השנים שעברו מיום התכנס הקונגרס הציוני הראשון – דיו לבצר את אמונתנו ובטחוננו בכוח עצמנו, בכוח רעיוננו, תנועתנו והסתדרותנו. אולם פנינו מופנות לבאות. בחינת העתיד קובעת את מחשבתנו ורצוננו. העתיד מעורר חרדה. הסיפוק הקל בכיבושים שנעשו אינו יכול ואינו רשאי להרדים את ערוּתנו וחרדתנו – כי אנו עומדים בפני מערכה כבדה, וסכנות חמורות ואיומות צפויות לנו בעתיד – אם לא נדע להתאזר עוז ולעמוד בפרץ במלוא כל יכלתנו.

הכוח שבו עמדנו כל השנים בפני כל מפגע ומעצור – באותו כוח עלינו לפגוש עכשיו את הבאות. אין זו הפעם הראשונה שמנסים להצמית את מפעלנו. שנות 1921, 1929, 1936 עוד זכורות גם לדור הצעיר שבנו. התנקשויות אלו הדפנו אחור ויצאנו מתוכן מחוזקים ומבוצרים משהיינו. אבל ניזהר מהשוואות קלות ומרגיעות. ההיסטוריה אינה תמיד חוזרת. צירופי-כוחות ונסיבות חדשים מופיעים מזמן לזמן – ואפשרויות חדשות לשבט ולחסד חבויות בתוכם. ודרוש לנו האומץ הפנימי לראות את הסכנות המתרחשות ובאות ללא כל השליה: המערכה שאנו עומדים בה לא היתה דוגמתה. גורל הארץ הזאת אינו מקופל עדיין בתוכה אלא תלוי בגורמים ובכוחות המצויים בחוצה לה. גם כוחנו-אנו אינו הכוח של יהודי ארץ ישׂראל בלבד – וגם הכוח העומד נגדנו אינו רק הכוח של מתנגדינו אשר בארץ. במשך השנה שעברה התחוללה בארץ התנגשות מרה בין כוחות היצירה וההרס אשר בתוך הארץ – ומהיאבקות זו יצאנו אנחנו, היוצרים, והבונים, וידנו על העליונה. החזקנו מעמד לאורך כל החזית – ואף הרחבנו וביצרנו עמדותינו. אנו עומדים עכשיו בפני היאבקות בשטח בין-לאומי עולמי, בפני היאבקות בין העם היהודי וממשלת-המנדט, וציר ההיאבקות היא המדיניות החדשה שתיקבע על יסוד מסקנות הועדה המלכותית.

איש אינו יודע לפי-שעה מה הן המסקנות הללו. יתכן שהועדה עצמה אינה יודעת עדיין. אולם דבר אחד כמעט ברור: פחות מכל יש לחכות להמלצה על המשכת ה“סטטוס-קווֹ”.

עשרים השנים שעברו מאחרי הכרזת-בלפור היו שנות היאבקות קשה בין העם היהודי שגמר אומר לממש את ההבטחה שניתנה לו על אף המכשולים שקמו יום יום – ובין ממשלת המנדט שנרתעה מהתחייבויותיה מפני שנבהלה מהקשיים. אלו היו שנות נצחון וכשלון: נצחון העקשנות היהודית וכשלון הרתיעה האנגלית. אנו הלכנו מחיל אל חיל – בשעה שהפקידות והממשלה המהססת הלכו מדחי אל דחי. הנצחון והכשלון הגיעו לשיאם במאורעות 1936. והשאלה הגדולה היא: מה יכריע בקביעת המדיניות החדשה? נצחוננו או כשלונם? והסכנה היא שהממשלה לא תודה בכשלונה ותתלה את הקולר לא ברתיעתה, בהיסוסה ובשגיאותיה – אלא בקושי הפנימי, כביכול, ואולי בנמנעות של קיום המנדט.

עם מינוי הועדה הוכרז רשמית ופומבית שאין הועדה מוסמכת לנגוע במנדט – אלא לבחון את דרכי הגשמתו. אולם לא היה זה סוד שאין זו אלא הכרזה למראית-עין. למבחן הועדה הועמד למעשה לא פירוש המנדט אלא קיום המנדט. אנגליה אינה נוהגת להתכחש בגלוי וביודעים להתחייבויותיה. אבל אפשר לומר – ויש להדגיש שאין זו נבואה ואין זו קביעת עתידות, אלא בירור אפשרות בלבד: – שהדבר אשר הובטח ליהודים בשנת 1917 כבר קיים ועומד. הובטח ליהודים בית-לאומי בארץ-ישראל – והבית-הלאומי כבר הוקם. יש מושבות יהודיות, יש עיר עברית, יש ישוב יהודי של ארבע מאות אלף איש, יש בתי-ספר ומוסדות-חינוך, יש שפה ותרבות עברית, יש אוניברסיטה עברית – זאת אומרת יש בית-לאומי. אנגליה מילאה כבר את הבטחותיה והריהי מעכשיו פטורה מעול המנדט והצהרת-בלפור.

יתכן שלא יעיזו לומר זאת בפה מלא, ויודו שהבית-הלאומי לא הוקם עדיין בשלמותו. אבל יטענו: הבטחנו בית לאומי – לא הבטחנו מדינה יהודית. וגם בית-לאומי הבטחנו בארץ ישראל – אבל לא ארץ ישׂראל כבית-לאומי. זאת אומרת שלא כל הארץ נועדה להיות בית-לאומי, ואין להקים בית-לאומי שיהפך למדינה יהודית. למען מנוע הפיכת הבית-הלאומי למדינה יהודית יש למנוע התהווּת רוב יהודי בארץ, זאת אומרת יש לקבוע כלל יסודי שהיהודים ישארו לתמיד מיעוט בארץ.

ויתכן שלא ירצו גם לומר זאת בפירוש – אבל יקבעו סדר-עליה כזה שיגזור למעשה על הישארותנו מיעוט בארץ. לשם כך יש רק לשנות את העיקרון אשר על פיו ישק דבר העליה – כלומר יש לבטל את העיקרון של יכולת-קליטה כלכלית. עיקרון זה שהוכרז ב“ספר הלבן” של 1922, בטרם אוּשר המנדט, יקבע את מכסימום העליה – אבל לא את המינימום. יאמרו: אין העליה היהודית יכולה לעבור על מידת-הקליטה הכלכלית, אבל אין היא מחויבת תמיד להגיע עד מלוא הקליטה הכלכלית, כי יש לקחת בחשבון גם גורמים ונסיבות פוליטיים, ויש לסדר את העליה באופן כזה שלא יִשָנו המאורעות של 1936, כלומר שלא ירגיזו ויפחידו את הערבים ומנהיגיהם….

כל שלוש האפשרויות האלה – אומרות למעשה דבר אחד: ליקבידציה, וזוהי הסכנה כמו שהיא, בכל מוראה. זהו ההבדל שבין המערכה הפוליטית שאנו עומדים בה הפעם ובין המערכות הפוליטיות שעמדנו בהן בשנים הקודמות. עד עכשיו עמדנו בפני גזירות, קיצוצים וקיפוחים – ולרוב התגברנו עליהן. אנו עומדים הפעם לא בפני קיצוץ זה או אחר – אלא בפני אפשרות של ליקבידציה, של ערעור היסוד, של עקירת העיקר.

ועלינו להתכונן למערכה בגיוס מלוא יכולתנו ומלוא כוחנו. בשני דברים נעמוד במערכת-הגורל הכבדה הזאת: בכוח הישוב ובכוח הציונות.

כוח הישוב פשוטו כמשמעו: הכוח המשקי, הארגוני והפיסי של ארבע מאות אלף היהודים אשר בארץ. כוח זה צריך להיות מגויס ומצויד בכל מכשירי ההתגוננות והתנופה, מלוכד ומאוחד בהכרתו ובמשמעתו הציונית כחלוץ העם העברי העומד בחזית הראשונה של מלחמת השחרור והגאולה. במאורעות 1936 לא בא עדיין לידי גילוי מלוא הכוח הגנוז בישוב, לא הכוח המשקי ולא כוח ההתגוננות. אנו לא רק ארבע מאות אלף מספרים חיים. משקלנו היחסי, האיכותי הוא הרבה יותר גדול ממספרנו החשבוני. גבורתו המוסרית והגופנית של הנוער שלנו, התלכדותו ויזמתו של מחנה פועלינו, ערכן של שלוש מאות נקודותינו, יכולת משקנו ועבודתנו, יצר וכשרון היצירה הפועם בתוכנו, הכרת שליחותנו ההיסטורית וצדקת מפעלנו המשחרר – כל אלה משַוים לנו כוח-משנה, ועלינו להטילו עכשיו במלוא כבדו על כף-המאזנים של המערכה הצפויה לנו.

אבל המערכה אינה נערכת בארץ בלבד, ולא פה תוכרע הכף – בלי התגייסות מכסימלית של התנועה הציונית בעולם כולו, בלי המוני ישראל בתפוצות, בלי היהדות העולמית שתתאסף תחת הדגל הציוני ותופיע במלוא קומתה ומשקלה – לא נעמוד בקרב. וזהו היעוד הפוליטי של הקונגרס העשרים – מוביליזציה של עם ישראל להגנת תביעתנו הארצישראלית במלוא היקפה ותכנה.

ההכרזה היהודית משנת 1897 וההכרזה האנגלית משנת 1917 עומדות למבחן בשנת 1937 – ובימי הקונגרס העשרים יוטל הגורל. ולעומת מזימת ההתכחשות והליקבידציה עלינו להציג את הכוח והרצון המלוכד וכושר המלחמה המגויס של העם היהודי, המיוצג בהמוניו בהסתדרות הציונית ובמתה העליונה – הקונגרס הציוני.

בקונגרס לא תסתיים המערכה – מערכות פוליטיות אינן מסתיימות על-נקלה ובמהרה. אבל בקונגרס יתגלה כוחה הפוליטי של הציונות. בהיקף הכוח הזה, בהמונים שיעמדו מאחוריו, בנכונותם החלוצית ובכשרונם המלחמתי והיוצר – ניבּחן.

במערכה הפוליטית העומדת לפנינו יכריעו כוחות פוליטיים. כוחו של הקונגרס נקבע במפעל השקל. היקף ההמונים אשר יתרכזו סביב הקונגרס יקבע את משקלו הפוליטי. משום כך אין מפעל השקל הפעם רק ענין הסתדרותי פנימי בלבד – אלא גיוס פוליטי חיצוני. דעת-הקהל האנגלית והעולמית צריכה לראות שמאחורי מלחמתנו הפוליטית עומד עם ישראל בהמוניו. אולם גם פה, גמו בגיוס כוח הישוב, חשובה לא רק הכמות אלא גם האיכות. גדלו של הכוח החלוצי הציונות, ונכונות ההמונים להצטרף למחנה הבונים והיוצרים, העובדים והמגינים – משַוה כוח-משנה לקונגרס הציוני, ותנועתנו נתבעת לגלות כוח-משנה לקונגרס הציוני – במלוא היקפו ועצמתו.

---

הועדה המלכותית ומסקנותיה

מאת

דוד בן־גוריון

הרצאה במועצה העולמית של איחוד פועלי-ציון (צ.ס.) – התאחדות.

ציריך 29 ביולי 1937.

– – בדו"ח של הועדה המלכותית נמצאים כמה דברים טובים. כשתבדקו היטב – לא יקשה עליהם למצוא מקור הדברים האלה. חברי הועדה קיבלו מאתנו הרבה הסברות, הרבה הוכחות, הרבה רעיונות. אבל הם לא קיבלו מאתנו את העיקר – שהדרך הנכונה והנאמנה להגשים את המנדט היא להגשים אותו במרץ יותר גדול, בקצב יותר מהיר ובעוז יותר רב.

אנו טענו: עזרו ליצור בזמן קצר ישוב יהודי גדול. כשהערבים יראו שהממשלה גמרה אומר להגשים בתוקף ובלי היסוסים את מדיניות הבית-הלאומי, כשהערבים יעמדו בפני ישוב יהודי גדול, חזק ומתרחב במהירות – תינטל מהם האפשרות והתשוקה להתנגד בכוח, והארץ תשקוט.

הועדה לא נענתה לנו בטענה זו – כשם שלא נענתה לנו הממשלה, וכשם שלא נענתה לנו דעת-הקהל הבריטית. כל עוד נמשכו המהומות עמדה לנו האהדה האנגלית למנוע הפסקת העליה. כל הזמן התרינו בממשלה לבל תכנע לאלימות ולא תפסיק את העליה אפילו זמנית. ומלחמתנו זו למניעת הפסקת העליה לא היתה קלה. הערבים הודיעו שכל זמן שתימשך העליה – לא תחדל השביתה ולא יפסקו המהומות. מלכי-ערב התערב ולחצו בכוח רב על הפסקה זמנית של העליה. הפקידות בארץ דרשה הפסקת העליה. חלק גדול מהעתונות האנגלית נטה אף הוא להפסקת העליה כאמצעי להשקטה. היו גם יהודים חשובים שהיו מוכנים להפסקת העליה ברצונם הטוב – למען “השלום”. כשפרצו המהומות בשנת 1921 – הפסיק הנציב העליון היהודי (הרברט סמואל) את העליה לחדשים אחדים. לאחר 1929 הפסיקה הממשלה בלונדון את העליה לזמן-מה. הפעם היה ברור לנו שיש בהפסקה של העליה, אפילו הפסקה זמנית, גזר-דין של מוות. כי המלחמה הפעם היתה מכוונת נגד זכותנו לעליה, נגד עלייתנו “בזכות ולא בחסד”; לכך היה מכוון כל הטירור הערבי, ואם הממשלה תיכנע הפעם – יש בהכנעה זו משום תבוסה ניצחת, אם לא לממשלה הרי לנו, ומשום כך עשינו מאמצים נואשים לקרוע את רוע הגזירה – והדבר עלה בידינו. העליה לא נפסקה, עד כדי כך עמדה לנו האהדה של הציבור האנגלי, של העתונות והפרלמנט. אבל ראינו שלאהדה זו יש גבול מסוים. במניעת הפסקת העליה מצאנו עזרה בדעת-הקהל הבריטית – בדרישת הגדלת העליה נתקלנו בקיר אטום. גם רבים מאוהדינו טענו: אסור לנו להיכנע לטירור ולהפסיק את העליה, אבל לאחר השקטת המהומות מן ההכרח לעשות הנחות גם לערבים.

והלך-רוח זה ששלט בדעת-הקהל האנגלית נתגלה גם בועדה. איש מאתנו לא ידע כמובן מה אומרת הועדה להציע. הועדה לא היתה מוסד למו"מ – אלא לחקירה, היא שמעה את טענותינו, הסברותינו, קובלנותינו, ותביעותינו, אבל היא לא היתה מוסמכת לבוא אתנו בדברים ולנהל אתנו משא ומתן. אולם משאֵלותיה והערותיה לא קשה היה לעמוד על נטייתה והלך-רוחה.

**

בתחילת פברואר 1937, לאחר שעזבה הועדה את הארץ, הרציתי במסיבה אחת על התוצאות והמסקנות האפשריות, שהועדה עלולה להגיע אליהן בדו"ח שלה.

א. סיום המנדט. במנדט עצמו לא קבוע מועד לסיומו, אולם סעיף 28 אומר: "במקרה של סיום המנדט – תעשה מועצת חבר-הלאומים סידורים לפי הצורך להבטיח לעולמים, בערבות חבר-הלאומים, את הזכויות הקבועות בסעיפים 13 ו – 14 " וכו'. מכאן שהמנדט ניתן להסתיים, הזכויות הנזכרות בסעיפים 13–14 מתיחסות למקומות הקדושים. אבל המנדט אינו אומר מה יהיה גורל הבית-הלאומי ושאר ההתחייבויות. המנדט עובר על זה בשתיקה. סתם ולא פירש. וחברי הועדה לא-פעם עוררו שאלות על סיום המנדט. ואם המנדט מסתיים – משתחררת אנגליה מהתחייבויותיה הבין-לאומיות כלפי הבית-הלאומי; כי בהצהרת בלפור היתה רק הכרזה חד-צדדית, ללא סנקציה בין-לאומית.

ב. שינוי סעיפי המנדט. גם דבר זה יתכן לפי המנדט, אם-כי רק בהסכמת מועצת חבר-הלאומים, כפי שפורש בסעיף 27 של המנדט.

ג. קנטוניזציה. הצעה זו נידונה בועדה, אם-כי לא ברור לנו מה היה תכנה. הסוכנות התנגדה בכל תוקף להצעה זו, והתכנית שהוגשה כנראה ע"י הממשלה הארצישראלית על חלוקת הארץ לשלושה מיני קנטונים – יהודים, ערבים ומעורבים, לא נראתה בעיני הועדה. הצעת הפקידות הארצישראלית לא היתה מכוּונת ליצירת קנטונים דוגמת שוייצריה, כלומר יחידות ממלכתיות ברשות עצמן בתוך ברית פדרלית, אלא לקביעת אזורים למשטר קרקעי מיוחד: באיזור היהודי לא יורשה לערבים, ובאיזור הערבי– לא יורשה ליהודים לרכוש קרקע. באזורים מעורבים תיקבע “יחידת-מחיה” שלא תימכר לצמיתות.

כאשר דנה הועדה בהצעה זו, כבר היתה לפניה הצעה מרחיקה-לכת של סיר סטפורד קריפס על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, אבל לא היה ידוע מהו יחס הועדה להצעה זו.

ד. הועדה יכולה לקבוע כי הבית-הלאומי כבר הוקם, והתחייבויות ממשלת המנדט כלפי העם היהודי כבר נתמלאו. פירושו של דבר שאפשר להפסיק לגמרי את העליה היהודית.

ה. הועדה יכולה להגיע לידי מסקנה שעד אשר תעבד הממשלה תכניות חדשות, עד אשר תפרק את הנשק מתושבי הארץ, עד אשר יתרגלו הערבים לעבוד בקואופרציה עם היהודים – צריכה לבוא שביתת העליה, כלומר הפסקת העליה למשך שנים אחדות. במשך החקירה נשמעה דעה זו כמה פעמים מפי חברי הועדה.

ו. הועדה יכולה לתת פירוש חדש למונח “בית-לאומי”. היא יכולה להגיד: “בית-לאומי” אינו מדינה, והיות שמדינה יהודית פירושה רוב יהודי, אין בהבטחה להקים בית-לאומי התחייבות לרוב יהודי, והיהודים צריכים להישאר לתמיד מיעוט בארץ, ועל-פי-זה יש לסדר להבא את העליה היהודית, שלא יגיעו היהודים לידי רוב.

ז. בעקב פירוש זה או גם בלעדיו יכולה הועדה להגיע לידי ביטול העיקרון של עליה לפי יכולת-הקליטה הכלכלית, ולהציע סידור העליה לפי יכולת-קליטה פוליטית – כלומר שתורשה עליה יהודית רק במידה כזו שהארץ יכולה לעכל בלי זעזועים פוליטיים.

ח. יש חשש שהועדה תפרש פירוש מצמצם את הסעיף ד' במנדט המכיר בסוכנות היהודית. הסוכנות נראית לועדה כממשלה בתוך ממשלה, ודבר זה עלול להרגיז את הערבים, ולכן יש לקצץ בסמכויות של הסוכנות היהודית.

ט. יתכן שהועדה תגיע לידי מסקנה, כיון שקיימת סוכנות יהודית יש להקים סוכנות ערבית מקבילה. וכשם שהסוכנות היהודית אינה ביאת-כוח של יהודי א“י בלבד אלא של העם היהודי כולו, כך גם הסוכנות הערבית אינה צריכה להיות ביאת-כוח ערבי א”י בלבד. הואיל ויש חשש שעם הרכבת הסוכנות הערבית יתחיל ריב בקרב הערבים, צריכה הסוכנות להתמנות על-ידי המלכים הערבים ולייצג את הערבים שבכל הארצות.

מלבד כל אלה, יש לחשוש לגזירות בעניני קרקע – קביעת אזורים שבהם אסור יהיה ליהודים להתישב, צמצום רכישת קרקע בכלל, ע"י חוק “יחידת-מחיה” וכדומה.

**

בתוך כל המסקנות האפשריות שמניתי אז – ושרבות מהן לצערי נתקיימו – נעדרה מסקנה אחת, זו שעמדנו עליה בפני הועדה: הגברת העליה והחשת קצב הבנין. דעה זו לא נקלטה בועדה, ולא היה כמעט כל סיכוי שתתקבל ותוצע על ידה.

לעומת-זה היה לי חשש רב שהועדה תנסה למצוא פתרון רדיקלי בכיווּן אחר: לא להרחבה אלא לצמצום. והסכנה החמורה ביותר היתה – צמצום העליה. ואם אפילו לא תאמר הועדה בפירוש שהיהודים צריכים להישאר מיעוט, – כי באמירה זו יש להרגיז יותר מדי את היהודים,– הרי תוכל הועדה לעשות זאת על-ידי החלפת העיקרון של קליטה כלכלית הבנוי על יכולת-היצירה של העם היהודי בעקרון קליטה פוליטית, הבנוי על התחשבות עם הלחץ הערבי וההתנגדות הערבית.

סכנה זו נראתה לי אז ועדיין נראית לי עכשיו כאסון האיום ביותר הצפוי לציונות. לציונות אין דבר משלה כהאמונה הפאטאלית ב“נצח ישראל”. אמונה זו הולמת את הגלות. בכוח אמונה זו התקיימו היהודים בגולה ומסוגלים להתקיים עוד מי יודע עמה, אם-כי אפילו הקיום הגלותי מוטל בספק בתנאים ידועים. אין מן הנמנע שהיהדות הרוסית תיהרס ותתבולל אם המצב הקיים עכשיו ברוסיה ימָשך לאורך ימים. אולם הציונות אינה נתונה להתגשמות בכל התנאים שבעולם. הגשמת הציונות מותנית בתנאים פוליטיים וסוציאליים מסוימים. ויש תנאים המעמידים את הציונות מצד אחד ואת הישוב מצד שני בסכנה עצומה.

**

אם תקבע אנגליה שיעורי העליה לפי יכולת-הקליטה הפוליטית, כלומר תצמצם במידה אכזרית את העליה לפי לחץ הערבים, והישוב לא יוכל לגדול במידה ניכרת בתקופת השנים הקרובות, צפויות לנו שתי סכנות אלו:

א. התנוונות התנועה הציונית והתאבנותה בחוג צר ומחוסר-ערך של חובבים. בלי עליה אין להמונים ענין בארץ. רק יחידים יסתפקו באידיאולוגיה ציונית. ההמונים והנוער זקוקים לעליה. בלי עליה תרד הציונות מעל במת הציבוריות היהודית ככוח פוליטי, והנוער יעזוב אותה.

ב. התנוונות הישוב, גם כלכלית וגם תרבותית. א"י כשהיא לעצמה, בלי המוני יהודים בתוכה, אינה קמיע בפני התבוללות וכליון. מיעוט יהודי הנידון להישאר מיעוט, לא ישמור אפילו בארץ על צביונות הלאומי, שניתן לו בתוקף העליה וההתישבות החקלאית. ישוב בלתי-גדל יהָפך לגיטו עלוב בסביבה ערבית. יהודים יצטרכו לפרנסה ויסתגלו לערבים או יעזבו את הארץ.

הסיכויים שהועדה תעמוד על השארת הססטוס-קוֹו היו קלושים מאוד, אם היו בכלל. אם לא שינוי יסודי ומהיר ביחסי הכוחות בארץ, על ידי העלאת מאות אלפי יהודים בזמן קצר – כאשר דרשנו – הרי הסטטוס-קוו פירושו אנרכיה מתמדת בארץ, מהומות חוזרות ונשנות, טירור ממושך ובלתי-פוסק.

אנחנו כמובן איננו נפחדים ממהומות, ולא נרתעים מטירור, ובכל התנאים נמשיך בעבודתנו. אבל לא רק אנו פועלים בארץ, ורצוננו אינו הגורם היחיד הנשקל בכף-המאזנים.

**

מבחינה ערבית המשכת הסטטוס-קוֹו פירושה עליה יהודית שתהפוך בעוד מספר שנים את הארץ למדינה יהודית. אם העליה כפי שהיתה בשנות 1934–5 תימשך עוד עשר, שתים-עשרה שנה – יהיו היהודים לרוב בארץ. רוב יהודי – פירושו שלטון יהודי. הערבים סבורים – לא בלי יסוד – שהשלטון האנגלי בארץ לא ימשיך לאחר שהיהודים יהיו כאן לרוב. רעיון המנדט – כלומר אפוטרופסות של מדינה נאורה ותרבותית על ישוב נחשל ומפגר – אינו הולם ארץ יהודית. היהודים אינם נופלים בתרבותם מהאנגלים. הערבים חושבים אפילו שהם עולים עליהם. הערבים מאמינים שהיהודים יש להם השפעה מכרעת אפילו באנגליה: שגם הפרלמנט האנגלי, גם העתונות האנגלית וגם הקבינט האנגלי הם בידי היהודים. וכשהיהודים יהיו רוב בארץ לא יתכן שפקידים אנגלים ישלטו עליהם.

היש להעלות על הדעת שהערבים ישלימו עם סיכוי כזה?

והאנגלים יודעים או מאמינים שהערבים לא ישלימו. ולכן המשכת הסטטוס-קוו מבחינה אנגלית – פירושה התמדת אנרכיה, מהומות, טירור, פרעות; ולא רק בקרב ערבי א"י. ואמנם יש לאנגליה צבא ומכונות-יריה והם יכולים לדכא מהומות אם ירצו בכך. הירצו? ואם ירצו פעם – הירצו בפעם שניה? ובפעם שלישית? היקחו על עצמם להקים ולקיים משטר של דיכוי למשך שנים?

כשאנו מדברים על אנגליה ואנגלים, עלינו לזכור שהאנגלים אינם מה שאנחנו היינו רוצים שיהיו – אלא מה שהם רוצים להיות. אין בידינו לעצב את האופי האנגלי, אין ברשותנו לקבוע את האינטרס האנגלי, אין בכוחנו לכוון את הרצון האנגלי. כשם שאנו נאמנים לצרכינו כפי שאנו מבינים אותם – כך נאמנים האנגלים לצרכיהם כפי שהם מבינים אותם. אם יש במידה ידועה שיתוף של אינטרסים בין היהודים ובין האנגלים – בלי שיתוף זה לא היתה באה הצהרת-בלפור ולא היה ניתן מנדט זה – הרי אין זה אלא טעות והשליה להניח שיש זהות אינטרסים בין היהודים ובין האנגלים. להנחה זו אין שחר.

**

וחברי הועדה המלכותית הם נציגי אנגליה. הועדה לא היתה מורכבת מאבטומטים הממלאים בעינים עצומות רצון מישהו או מקיימים פקודות הממשלה. חברי הועדה היו אנשים חיים, עם סגולות ונטיות אינדיבידואליות, עם סימפטיות ואנטיפטיות פוליטיות, ויתכן שהיו בתוכם חילוקי-דעות. יתכן שפלוני העריך יותר את המפעל היהודי ורחש חיבה יותר גדולה לאידיאל הציוני, ואלמוני נטה יותר כלפי הערבים וקיבל את טענותיהם, אבל כל חברי הועדה, בלי יוצא מן הכלל, היו קודם-כל אנגלים, והראות האנגלית, והאינטרס האנגלי, והמנטליות האנגלית שלטו בתוכם שלטון מוחלט. ואם-כי אין אנו מחויבים להניח שאזני הועדה היות אטומות לתביעות של צדק ויושר וכבוד – הרי אין כל ספק שכל שאלה וכל הצעה נבחנה בועדה קודם-כל בחינה בריטית, ובחינה זו, אם גם לא היתה אחת ויחידה, היתה הקובעת.

ואם הפתרון שהצענו אנחנו – ריבוי מהיר של הישוב ע“י עלית מאות אלפים יהודים בשנים האחרונות לא נתקבל על דעת האנגלים, וגם המשכת הסטטוס-קוו נפסלה מבחינה אנגלית, וגזירת מיעוט על הישוב היהודי מתכחשת להתחייבויות בין-לאומיות ומפקירה את העם היהודי – מה המוצא? אין זה פלא, איפוא, שהועדה, לאחר שבחנה ופסלה את שלושת הפתרונות הנ”ל, הגיעה לידי מסקנה רבולוציונית והציעה לחלק את הארץ ולהקים בה שתי מדינות עצמאיות, אחת של היהודים, ואחת של הערבים.

הצעת הועדה הסעירה את הרוחות בקרב העם היהודי כאשר לא הסעיר שום דבר במשך מאות ואלפים שנה. יש רואים בהצעה זו חורבן הציונות – ויש רואים בה אתחלתא דגאולה.

הצעה מסוג זה אי-אפשר שלא לברר באופן יסודי ומקיף. אולם לפני בירור ההצעה יש לעמוד בקיצור על הדו“ח בכללו. ספר זה שפירסמה הועדה המלכותית על א”י היא תעודה ממלכתית ממדרגה ראשונה, וגם בספרות הציונית אין כתבים רבים העולם בחשיבותם על ההרצאה הזאת של ועדת פיל.

**

הדו"ח של הועדה המלכותית מכיל שלושה חלקים. החלק הראשון נקרא בשם “הפרובלימה” ודן על תולדות הארץ מידי אברהם אבינו עד גמר המאורעות של 1936. החלק השני נקרא בשם “דרך ביצוע המנדט” ודן על הפקידות, הבטחון, הקרקע, העליה, חינוך, שירותי-ציבור אחרים, עבר-הירדן, שלטון עצמי. החלק השלישי נקרא בשם “אפשרות סידור מתמיד” ודן בקוים כלליים על תכנית החלוקה.

אם-כי מרכז-הכובד מונח בחלק האחרון, הקצר מאוד, יש לנו ענין רב גם בשני חלקיו הראשונים. מסקנות הועדה כידוע נתקבלו פה-אחד, ועל הדו“ח חתומים כל ששת חברי הועדה. אולם כשקוראים בעיון את שני החלקים הראשונים נראה כאילו נכתבו על-ידי אנשים שונים. החלק הראשון כתוב בשאָר-רוח, והוא שופע הוקרה וכבוד לציונות ולמפעל היהודי בארץ. החלק השני עושה רושם כאילו נכתב בידים לא-ידידותיות, ומסקנותיו גרועות מ”הספר הלבן" של פספילד¹.

**

ביחס לעליה מוצע שתיקבע למפרע כמות שנתית לעליה יהודית, על יסוד של “מכסימום פוליטי” לכל סוגי העולים. לחמש השנים הבאות יהיה המכסימום 12,000 לשנה, ובשום תנאי לא תעלה העליה במשך שנה אחת על מספר זה. אולם אין העליה מחויבת להגיע למכסימום זה. הנציב העליון יוכל בכל פעם להפחית את המספר, אם לדעתו אין יכולת-הקליטה הכלכלית מגיעה עד 12,000. אולם לא יתחשבו עם יכולת-הקליטה הכלכלית, אם זו תחייב עליה למעלה מהמכסימום הפוליטי. העליה היהודית תצומצם איפוא כפלים: גם במידה פוליטית וגם במידה כלכלית. ורק המינימום של שתי המידות יורשה.

הועדה מנמקת את ההגבלה הכפולה של העליה בהסברה זו: “היתכן הדבר שממשלת-המנדט תחויב להרשות עליה גדולה לארץ בלי לקחת בחשבון את האיבה המתגברת המתגלה מזמן לזמן במהומות-דמים – וכלום דבר זה הוא לטובת הבית-הלאומי עצמו? האם רוצה העם היהודי שא”י תקלוט מכסימום של יהודים שיכולים להסתדר בארץ מבחינה כלכלית – אם התוצאה תהיה מרד ודיכוי מתמיד?" (סעיף 74, פרק י'). ומתוך כך מציעה הועדה לבטל את ההבטחה המפורשת שניתנה באגרת מקדונלד לד"ר ויצמן, כי “השיקולים היחידים הקובעים את גבול יכולת-הקליטה הם שיקולים כלכליים בלבד”, וכי לדעת הועדה אין להתעלם מיחס-האיבה של הערבים לגידול העליה, ועל הממשלה להתחשב לא רק בגורמים כלכליים, אלא גם בגורמים פסיכולוגיים ופוליטיים. אולם באותו פרק סותרת הועדה את הבסיס התיאורטי לעיקרון החדש, וקובעת בעצמה שאפילו ההגבלה החדשה אינה עלולה לסלק את “יחס האיבה” של הערבים.

“העליה, אומרת הועדה, היא בלי ספק הגורם הראשי בבעיה הארצישראלית. כל מי שלא בחן מקרוב את המצב יוכל לדמות שאיזו הגבלה של העליה עלולה לפתור במידה רבה את השאלה. לדעתנו אין הדבר כך, ואין אנו רואים בהצעתנו אלא פּאַליאַטיב. היא לא תסלק את “קובלנת” הערבים בנידון זה ולא “תמנע את הישנותה”. כי בעיני הערבים הבית-הלאומי העברי הוא כבר עכשיו גדול מדי. ארבע מאות אלף הוא חלק עצום של ישוב המונה רק 1,300,000. בחינוכו וביזמתו, בשיטות-העבודה המודרנית שהוא נוקט ובהון העומד לרשותו, בסיוע שהוא מקבל מהעולם היהודי שמחוצה לו, עולה היהודי הבינוני פה-כמה על הערבי הבינוני. אבל אין זה העיקר. הקושי היה תמיד, וקושי זה יתמיד כל זמן שהמנדט קיים, שקיום הבית-הלאומי, ותהא מידתו אשר תהיה, חוסם את הדרך בפני הערבים להגיע לידי אותו המעמד הלאומי שהגיעו אליו, או עומדים להגיע אליו בקרוב, כל הערבים האחרים באסיה” (סעיף 98, פרק י').

אם כן, נשאלת השאלה: מה הועילו חכמים בגזירתם? אם הגבלת העליה באה רק למען הרגיע את הערבים, והועדה יודעת שגם עליה מוגבלת אין בה כדי להרגיע – מה טעם יש בהגבלה אפילו מבחינה בריטית?

**

גם בשטח הקרקע מציעה הועדה הגבלות קשות. באיזורים מסוימים וביחוד בהרים יאָסר בכלל על יהודים לרכוש קרקע ולהתישב. אם איסור זה מתנגד למנדט – יש לדעת הועדה לשנות את סעיפי המנדט למען הכשר הגבלה זו (סעיף 13, פרק ט'). גזירה זו אינה מוצעת מפני שההתישבות היהודית הזיקה לערבים. להיפך, הועדה קובעת ש“עד היום נהנה הפלח, והערבי בכללו, גם מפעולת האדמיניסטרציה הבריטית וגם ממציאות היהודים בארץ. שכר-העבודה עלה, רמת-החיים הוטבה, עבודה בכבישים ובנינים נמצאה בשפע. בעמק-החולה סיגלו לעצמם כמה ערבים שיטות-עבודה מתוקנות”. ואף-על-פי-כן מציעה הועדה שלא רק תוגן בקפדנות יתירה הזכות של כל אריס או פלח ערבי במקרה של העברת קרקע מערבים ליהודים, אלא ש“מכירת קרקע ליהודים תורשה רק אם אפשר להחליף את העיבוד האכסטנסיבי באינטנסיבי, מה שיתכן רק בעמקים, ולא בהרים, בכל אופן לא בתקופה הנוכחית” (סעיף 64, פרק ט'). “גם התישבות היהודים בעמקים תורשה רק בהגבלות מסוימות” (סעיף 3, פרק י"ט).

**

בשטח הפוליטי מציעה הועדה שתוקם סוכנות ערבית בירושלים ובלונדון, שתהא מקבילה במעמדה לסוכנות היהודית, ותהיינה לה אותן הזכויות והסמכויות שיש לסוכנות היהודית לפי סעיף 4 של המנדט. לסוכנות הערבית הזאת תהיה הזכות לייעץ לממשלה איך “להבטיח שהעליה היהודית לא תפגע בזכויות ובעמדה של חלקי הישוב הלא-יהודי” (סעיף 6 של המנדט). סוכנות זו “תהא מורכבת לא רק מערבי א”י, אלא תכלול גם נציגים מעבר-הירדן, עיראק, סעודיה, סוריה ואולי גם מצרים" (סעיף 109, פרק ו').

הועדה אינה מציעה להקים לתחיה את תכנית המועצה המחוקקת. לעומת-זאת היא מחייבת הקמת מועצה מייעצת, שרוב חבריה יהיו נבחרי הציבור. המועצה תוכל רק לפנות לממשלה בהצעות ודרישות אך לא תוכל לחוק חוקים או לדון בעניני תקציב (סעיף 12, פרק י"ח). הועדה לא קיבלה את הרעיון של פּאריטט, מפני שאינו הולם שלטון דימוקרטי ורפרזנטטיבי, ואין בכוח משטר פּאריטטי לשבּח את היחסים בין שני העמים, והעיקר מפני שהערבים לא יסכימו לפּאריטט בשום תנאי (סעיפים 8, 9, 10, פרק י"ח).

**

הועדה דחתה גם את כל דרישותינו בנוגע לעבר-הירדן. הועדה ציינה את העובדה בעבר-הירדן, התופס שטח של 24,000 מיל מרובע, יש לו רק ישוב מאומד של 320,000 נפש, זאת אומרת: בעוד ששטח עבר-הירדן הוא כמעט פי שנים וחצי מזה של מערב א“י, ישובו הוא רק כרבע מזה שבמערב. ולדעת הועדה יש מקום בעבר-הירדן לישוב גדול הרבה יותר, אם רק הארץ תפותח. אולם הפיתוח יעלה ביוקר, והתנגדות הערבים בעבר-הירדן לעליה יהודית אינה פחות מרה באשר במערב. סעיפי הבית-הלאומי שבמנדט אינם חלים על עבר-הירדן. יתר על כן, ממשלת עבר-הירדן הוכרה עצמאותה, ואם-כי הנציב העליון זכאי “לייעץ” לממשלת עבר-הירדן – אין להניח שהוא יעמוד על “עצתו” בשאלה העליה היהודית. “אפשרות הרחבת הבית הלאומי ע”י עליה לעבר-הירדן מושתת על ההנחה הישנה של הסכם בין היהודים והערבים. אם בין היהודים והערבים בא”י תוקם הרמוניה, יתכן שערבי עבר-הירדן ישלימו, ואולי גם יקדמו ברצון, את העליה היהודית. אולם כל עוד נמשך ריב היהודים והערבים בארץ – אין להניח שהם יגיעו לידי הסכמה במקום אחר. והדלת בעבר-הירדן, כבמדינות ערביות עצמאיות אחרות, תיפתח ליזמה היהודית רק בה-במידה שיתגברו יחסי-ידידות בארץ-ישראל" ( סעיף 7, פרק 11).

אלו הן המסקנות הראשיות והעיקריות של הועדה בחלק השני של הדו"ח. אף פעם לא הוצעו גזירות יותר קשות ולא נשמעו משפטים יותר חמוּרים להצר ולצמצם את מפעלנו בארץ.

**

ואף-על-פי-כן אין לקפח את זכות הועדה. ספר הדו"ח בחלקו הראשון כולל סקירה היסטורית מזהירה, כתובה בכשרון רב ובהבנה יתירה, על תולדות הארץ והעם היהודי, על הקשר ההיסטורי בל-ינתק בין ישראל וארצו, על מצוקת היהודים בגולה והשאיפה הציונית, על הישוב והמפעל הציוני בארץ. גם בספרות הציונית המובחרת אין למצוא הרבה דברים שאפשר להעמידם בשורה אחת עם הרצאה זו של הועדה המלכותית. היצירה הנצחית שהקים עם ישראל במולדתו והירושה הגדולה אשר הוריש לאנושות, קשיות-העורף שבה דבק ישראל בארצו גם לאחר חורבנה והתקוה שנשא בלבו כל הדורות לשוב ולבנותה, – כל אלה מצאו את ביטוים הקולע והממצה בסקירה רשמית זו.

“בכל תפוצותיהם בעולם לא שכחו היהודים את ארצם – הדת היהודית ופולחנה מושרשים בזכרונות אלה, והאהבה ל”ארץ ישראל" (עברית במקור), ענוּת ההליכה בגולה מפעפעת בכל המחשבה הישראלית החילונית – – – מיטב השירה העברית שנכתבה בגולה כפרקי התהילים בגלות-בבל שופעים ערגה לשוב לציון. והקשר לא היה רוחני ושכלי בלבד. יהודים היו יושבים תמיד או כמעט תמיד בארץ, גם לאחר החורבן. בימי שלטון הערבים היו קהילות יהודיות חשובות בערים העיקריות. בתקופת נוסעי-הצלב ובימי האינבזיה המונגולית כמעט שנשמדו – אבל לא לגמרי. – עולים חדשים באו מזמן לזמן, מספרד במאה השש-עשרה, ממזרח-אירופה במאה השבע-עשרה, – – – הקיום המתמיד של יהודים בארץ, אם-כי מספרם היה קטן, היה לו ערך כביר לכל היהדות. המוני ישראל, דלים וחשוכים, בגיטאות של מזרח-אירופה, הרגישו שהם מיוצגים כביכול על-ידי שארית-עמם זו, השומרת על אחיזה בארץ עד בוא הגואל". (סעיפים 22–23, פרק א').

הועדה עומדת לא רק על השרשים ההיסטוריים של הציונות אלא הבינה והסבירה גם את גורמיה המודרניים ותכנה החיובי: תגבורת האנטשמיות, הכרח ההמונים להגר, ההכרה שהאמנסיפציה וההתבוללות אין בכוחן לפתור את השאלה, תסביך-הנחיתות הכרוך במעמד של מיעוט, הרצון לגילוי הגניוס היהודי בקרקע המולדת, יצירת סביבה לאומית ותרבות לאומית, מפלט מ“חיי-מיעוט” לקיום עצמאי (סעיפים 25–28, פרק א').

אף פעם מקודם לא ניסתה ועדת חקירה רשמית, לא-יהודית, להעמיק חקר בתולדות הרעיון הציוני ולהגיע עד שרשיו כאשר ניסתה והצליחה הועדה המלכותית. לנו הציונים לא גילתה הועדה, כמובן, שום חדשות; אולם דו"ח זה נועד בשביל הקהל האנגלי והאירופי, ומבחינה זו עשתה לנו הועדה שירות רב וגדול שקשה להגזים בערכו.

**

והדבר שעשתה הועדה לרעיון הציוני – עשתה גם למפעל הציוני. הערכה והוקרה כזו למפעלנו ולעבודתנו בארץ לא שמענו אף פעם משום מקור רשמי אנגלי – אם לא להכניס בחשבון את הדו"ח על חמש שנות כהונתו של הרברט סמואל, הנציב היהודי בארץ.

כיבושי היהודים בארץ, בכפר ובעיר, בחרושת ובחקלאות, במשק ובתרבות, בחינוך ובארגון, בחומר וברוח – תוארו ביד אמונה ומתוך אהדה בלתי-מוסתרת: “אי-אפשר – אומרת הועדה – לכל מסתכל בלתי-משוחד לראות את הבית-הלאומי ולא לרצות בהצלחתו. הוא הגדיל לעשות להקלת סבל-ישרים, הוא מגלה כל-כך הרבה מרץ ויזמה – ומסירות לענין הכללי. במידה שאנגליה סייעה ליצירתו, אנו טוענים יחד עם הלורד בלפור, שבאותה המידה לכל-הפחות הראתה הנצרות את עצמה ש”אין היא שוכחת לגמרי את העוול אשר עשתה" (סעיף 22, פרק ה').

הועדה גם אינה מתעלמת מהברכה שהמפעל היהודי הביא לארץ כולה ולתושביה הערבים.

"לאחר שבּחַנו את ההוכחות בשאלה זו שהוגשו לנו גם בעל-פה וגם בכתב, על-ידי נציגי היהודים, הגענו למסקנות הבאות:

א. ההון היהודי הרב שזרם לארץ הפרה בדרך-כלל את החיים הכלכליים של הארץ כולה.

ב. התרחבות החרושת הערבית ומטעי-ההדר הערביים מוּמנו במידה רחבה בהון שנתקבל מהיהודים.

ג. הדוגמא היהודית השפיעה במידה רבה להשבחת החקלאות הערבית וביחוד של מטעי-ההדר.

ד. הודות ליזמה ולפיתוח של היהודים נתרבתה העבודה לערבים בשטחי העיר, וביחוד בנמלים.

ה. השבחת הקרקע ויבּוש הביצות שנעשו במושבות היהודיות הביאו ברכה לכל הערבים שבסביבתן.

ו. מוסדות שהוקמו בקרנות יהודיות לשמש בעיקר את הבית-הלאומי, שימשו גם את הישוב הערבי. “הדסה”, למשל, מטפלת בחולים ערבים, ומגישה להם עזרה, בבית-החולים לחולי-שחפת בצפת ובמוסד הרדיולוגיה בירושלים; פלחים מתקבלים במרפאות של קופת-החולים החקלאית, והיא עושה הרבה לטובת הילדים של אמהות ערביות.

ז. הברכה הכללית שהשפיעה העליה היהודית לטובת הערבים בולטת במיוחד בשטחים עירוניים שהושפעו ממפעל-הפיתוח היהודי. ההשוואה בין מספרי המפקד בשנת 1922 ושנת 1931 מוכיחה, שהגידול הערבי באחוזים למאה לפני שש שנים היה בחיפה 86, ביפו 62, בירושלים 37, בשעה שבערים ערביות טהורות, כגון חברון ושכם, היה הגידול רק 7, ובעזה היתה הפחתה ב-2 אחוזים. מסקנתנו היא איפוא, שבדרך-כלל קיבלו הערבים את חלקם במדרגה הגונה בברכה החמרית שהעליה היהודית הביאה לארץ. התחייבויות המנדט בנידון זה נתמלאו. המצב הכלכלי של הערבים בכללו, לא נפגע עד כה ע“י הקמת הבית-הלאומי”. (סעיפים 32–34, פרק ה').

כשאנו נזכרים בקטרוגים ובעלילות שהעלו ועדות-החקירה הקודמות בדיבת הנישול והפגיעה בעניני הערבים – שהתפשטה באנגליה אחרי ועדת-שאו – אין אנו יכולים להישאר כפויי-טובה לועדה המלכותית, שהשמיעה סוף-סוף את האמת מארץ-ישראל במלים ברורות, נאמנות – ומוסמכות.

**

חשיבות רבה נודעת להרצת הועדה השטח הפוליטי: בפעם הראשונה שמענו ממקור רשמי מה היתה כוונתה האמיתית של הצהרת-בלפור, ולמה התחייבה הממשלה האנגלית כלפי העם היהודי, מה היה השטח הטריטוריאלי שעליו חלה הצהרת בלפור ומה היתה המשמעות הפוליטית של הבית-הלאומי.

לאחר שהועדה מספרת על תולדות ההצהרה – היא מבררת את מובנה:

"הרשינו לבדוק את התעודות המתיחסות לשאלה זו, וברור לנו שהמלים “יסוּד בית לאומי בארץ-ישראל” נתקבלו כפשרה בין אותם מיניסטרים שהתכוונו להקמת מדינה יהודית בעתיד ובין אלה שלא התכוונו לכך. ברור בכל אופן שממשלת הוד מלכותו לא יכלה להתחייב על הקמת מדינה יהודית. היא רק יכלה לקחת על עצמה לסייע לגידול “הבית”. ודבר זה יהיה תלוי בעיקר בשקידה וביזמה של היהודים – אם הבית יגדל עד כדי היותו למדינה. מר לויד ג’ורג', שהיה ראש הממשלה באותו זמן, העיד בפנינו כי:

“הרעיון היה, וזה היה הפירוש שניתן לדבר באותו זמן, שמדינה יהודית לא תוקם מיד ע”י חוזה-השלום בלי תשומת-לב לרצונו של רוב התושבים. מאידך גיסא, היה בדעתנו שאם הגיע הזמן להעניק מוסדות מייצגים לארץ-ישראל, והיהודים בינתיים יעָנו להזדמנות, שניתנה להם ברעיון הבית-הלאומי, ויהיו לרוב מוחלט בארץ – תהיה אז א“י לקהיליה (קומונוולת) יהודית”.

ממשלת הוד מלכותו הכירה באופן זה שמדינה יהודית עלולה במשך הזמן להתכונן, אבל לא היה ביכלתה לומר שדבר זה יקום, ועוד פחות מזה יכלה להביא לידי מדינה מתוך רצונה-היא בלבד. המנהיגים הציונים מצדם הכירו שיסוּד מדינה יהודית בעתיד לא הוצא מגדר הכרזת-בלפור, וכך הובן הדבר גם במקומות אחרים. “בּרי לי” – אמר הנשיא וילסון ב -3 במרס 1919 – “שמדינות בעלות-הברית, בהתאם גמור עם ממשלתנו אנו ועם עמנו, הסכימו לכך שבא”י יונחו היסודות לקהיליה יהודית" (סעיפים 20–21, פרק ב').

הועדה מציינת כי האמיר פייסל, שייצג את הערבים בועידת-השלום הסכים להצהרת-בלפור, ובחוזה עם ד"ר וייצמן הבטיח קואופרציה “בין המדינה הערבית ובין ארץ-ישראל”, וסיוע לעלית יהודים בקנה-מידה רחב לארץ ויישובם המהיר על הקרקע.

כשהועדה מגיעה בסקירתה ההיסטורית ל“ספר הלבן” של צ’רצ’יל משנת 1922, היא קובעת עובדה פוליטית רבת-חשיבות:

“הגדרת הבית-הלאומי (שניתנה ב“ספר הלבן”) נתפרשה לפעמים כאילו היא מונעת יסוּד מדינה יהודית. אבל, אם-כי הניסוח היה מכוּון במפורש לשכּך עד כמה שאפשר את התנגדות הערבים לבית-הלאומי, אין ב”ספר הלבן" כל דיבור שיש בו כדי לאסור בעתיד יסוּדה של מדינה יהודית, ומר צ’רצ’יל בעצמו העיד בפנינו שאיסור זה לא עלה במחשבה. השקפה זו כמובן היתה גם נחלת ההסתדרות הציונית, וההנהלה הציונית, לאחר שבחנה את “הספר הלבן”, הודיעה, “שהפעולות של ההסתדרות הציונית ינוהלו בהתאם לקו שנקבע בו”. אחד הטעמים שלא נרמז בפומבי דבר המדינה בשנת 1922, הוא אותו הטעם שלא נרמז הדבר בשנת 1917. הבית-הלאומי היה עדיין בבחינת נסיון. רק כ-16,000 יהודים עלו לארץ בשנות 1920–21, האוכלוסים הערבים מנו בערך 600,000 נפש. ונראָה אז שזמן רב יעבור עד שהיהודים יגיעו לידי רוב בארץ. – ורק עם הגידול הרב של כמות העליה היהודית בשנים האחרונות הופיע סיכוי ריאלי של מדינה יהודית באופק הפוליטי". (סעיף 39, פרק ב').

בכל המסמכים הרשמיים שהופיעו עד עכשיו מצד אורגנים של הממשלה זוהי הפעם הראשונה שניתן פירוש זה להצהרת בלפור ולמובנו הפוליטי של בית-לאומי. הועדה גם קובעת במלים ברורות את הטריטוריה שעליה חלה הצהרת בלפור: “השטח שבו יוקם הבית-הלאומי היה, בימי מתן הצהרת-בלפור, צריך להיות כל ארץ-ישראל ההיסטורית, והציונים היו מאוכזבים קשה כשעבר –הירדן נחתך משטח זה בהתאם לסעיף 25 של המנדט” (סעיף 42, פרק ב').

עד עכשיו היינו רגילים לראות בתעודות הרשמיות פירושים מצמצמים ומגבילים את זכויותינו, בפעם הראשונה זכינו לשמוע מפי ועדה מלכותית אנגלית שההבטחה אשר ניתנה לעם היהודי כללה, אם גם לא התחייבה במפורש, את האפשרות להיות לרוב ולהקים מדינה יהודית עצמאית, ולא בחלק אחד של הארץ, אלא בארץ-ישראל ההיסטורית – שגבולותיה אמנם אינם מסוימים ובתקופות שונות נתחלפו ונשתנו, אבל אין ספק שהם כוללים את עבר-הירדן, לא רק זה שניתן לשלטונו של עבדאללה, אלא גם החלק הצפוני מעבר לנהר ירמוק שנמסר למנדט צרפתי.

**

הועדה גם מדגישה, שבאישור המדינות של הצהרת-בלפור נתנו מדינות-הברית תוקף ל“הכרת הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ-ישראל ולנימוקים לחידוש ביתו הלאומי בארץ הזאת”, ומשום כך אין המנדט הארצישראלי דומה למנדטים של סוריה והלבנון ולמנדטים של עיראק, – שאף הם, כמנדט הארצישראלי, הם מסוג א'. “א”י שונה משאר הפרובינציות שנקרעו מתורכיה. היא יחידה במינה, גם מפני היותה הארץ הקדושה לשלוש דתות וגם מפני שהיא המולדת ההיסטורית של היהודים. הערבים היו בתוכה מאות בשנים, אך זה זמן רב חדלו לשלוט בה, ומפני אָפיה המיוחד אין הם יכולים לתבוע את השלטון עליה באותה מידה שהם יכולים לתבוע שלטון בסוריה או בעיראק“. בדבּרו בבית-הלורדים ב-27 ליוני 1923 הכריז לורד מילנר על עצמו “כתומך נמרץ של מדיניות פרו-ערבית”. “אני מאמין בעצמאות של ארצות ערב – – – אני נושא נפשי לפדרציה ערבית”, אבל הוא הוסיף: “אין לעולם לראות את א”י כראותנו את שאר הארצות הערביות. אין אתם יכולים להתנכר להיסטוריה ולמסורת שבדבר. אין אתם יכולים להתעלם מהעובדה שהיא עריסת שתי הדתות הגדולות שבעולם. – – ואין להניח שגורל הארץ יוכרע מתוך רשמים ורגשות זמניים של הרוב הערבי בארץ זו בשעה הנוכחית” (סעיף 48, פרק ב').

**

אחרי כל אלה הגיעה הועדה לידי מסקנה – שהמנדט לא ניתן להגשמה, ויש לחלק את הארץ ממערב הירדן לשני חלקים בלתי-שוים, על-מנת להקים בחלק הקטן בצפון הארץ ומערבה מדינה יהודית, ובחלק הגדול – ממזרח ומדרום יחד עם עבר-הירדן – מדינה ערבית. להצעה זו מוקדש החלק השלישי של הדו"ח. כיצד נעשתה הקפיצה הזאת?

בסעיפים האחרונים של החלק הראשון מסכּמת הועדה את דעתה על המנדט, ובסיכום זה נמצא במפתח למסקנה המפתיעה של הועדה:

"– – הכרת זכויות היהודים שלובה בהכרת זכויות הערבים. הוכר שהיהודים נמצאים בארץ בזכות. יש לסייע למיעוט היהודי הקטן לגדוֹל על-ידי עליה. הקלת יסודו של הבית-הלאומי היתה להתחייבות בין-לאומית המוטלת על בעלת המנדט. המנדט גם הטיל התחייבויות ספציפיות כלפי הערבים. אין לפגוע בזכויותיהם הדתיות והאזרחיות ובמעמדם תוך כדי עליה והתישבות על הקרקע. ברם, קבלת ההתחייבויות הספציפיות והשליליות כלפי הערבים לא פטרה כמובן את ממשלת-המנדט מההתחייבויות הכלליות והפוזיטיביות הכלולות בפיסקה הראשונה של ההקדמה ובסימן הראשון של סעיף 22 מספר-הברית. כשם שתביעות הערבים כפופות לזכויותיהם של אחרים – כך הוא הדין לגבי תביעות היהודים.

ברור איפוא שמדיניות הכרזת-בלפור נעשתה כפופה לביצוע של שיטת המנדטים משנת 1919, מתוך אמונה שההתחייבויות שנקבעו על-ידי כך כלפי הערבים והיהודים לא תהיינה סותרות זו את זו. אמונה זו עדיין עמדה בתקפה כשנתאשר נוסח המנדט על-ידי מועצת חבר-הלאומים בשנת 1922. המנהיגים הערבים כבר גילו אז את איבתם למנדט ולכל הכרוך זו, אלא שהיתה סברה כי איבה זו תחלש במרוצת הזמן ותחלוף כליל.

מר צ’רצ’יל דיבר על “הצהרות המדיניוּת שלו”² כעל בסיס שעליו יכּון, לפי אמונתו, “רוח של קואופרציה”. והיסוד לאמונה זו בהתאמת ההתחייבויות לא היה פחות ברור. היתה אז הנחה שיסוּד הבית-הלאומי יביא בעקבותיו הפרחת הארץ כולה. היה זה חלק חיוני של היעוד הציוני להחיות את הארץ, לתקן ע"י עבודה עברית, כשרון עברי והון יהודי את ההריסות שמאות שנות-עזובה גרמו לארץ. מזה יהנו ערבים כיהודים. הם ימצאו כי הארץ הידועה להם משכבר הימים כדלה ונחשלה, נוחלת במהירות ברכות העושר של תרבות המערב. על יסוד הנחה זו היו סבורים שחששות הערבים ומשפטיהם הקדומים יסולקו בהדרגה.

מן ההכרח שהיה צריך להיות ברור מלכתחילה שאם הנחה יסודית זו תתבדה יווצר מסך מסובך (Awkward) שיקשה בלי-ספק על ביצוע המנדט בכל חלקיו ואף יסבך בהרבה את שאלת סיומו. דבר אחד הוא לטפח עליה יהודית מתוך סיכוי שהעליה תביא סוף-סוף לידי יצירת רוב יהודי ותקומת מדינה יהודית בהסכמת הערכים או לכל-הפחות בהשלמתם, אולם דבר אחד לגמרי הוא, אם מתכוונים להפוך בכוח את א“י למדינה יהודית, ולו גם בעתיד הרחוק, בניגוד לרצונם של הערבים. דבר זה ודאי שמפיר את רוח שיטת-המנדט וכוונתה. פירושו של דבר שמונעים הגדרה עצמית לאומית כל עוד הערבים הם רוב, ומעניקים אותה רק כשיהודים נעשים לרוב. פירושו של דבר, ששוללים מהערבים את האפשרות לעמוד על רגליהם, ושעל צד האמת הם הוצאו כסחורה עוברת מיד ליד, לאחר תקופה של סכסוך, מתוך ריבּונות תורכית לריבּונות יהודית. אמנם, נכון הדבר שלאור ההיסטוריה אין לראות בשלטון היהודים בארץ שלטון זר באותו מובן שהשלטון התורכי היה זר. אולם ההכרה הבין-לאומית בזכותם של היהודים לשוב למולדתם הישנה אינה נושאת בתוכה את הזכות של היהודים לשלוט בערבי ארץ-ישראל נגד רצונם. הטענות של לורד מילנר נגד שלטון ערבי בא”י חלות במידה שוה על שלטון יהודי" (סעיפים 49–51, פרק ב').

**

ברור שהועדה מערבבת כאן – ביודעים ובלא-יודעים – שני מושגים שונים בתכלית: תביעות הערבים וזכויות הערבים. היא מחליפה לצורך מסקנתה את שאיפות ערבי א" בהתחייבויות שאנגליה קיבלה על עצמה כלפי ערבי א“י. הניגוד שהועדה מוצאת בין “הבית-הלאומי” ובין שאיפות הערבים לעצמאות – אינו ניגוד בין ההתחייבויות שנוטלו על אנגליה כלפי היהודים וכלפי הערבים. שאיפת הערבים להפוך את א”י למדינה ערבית סותרת בלי כל ספק את הבית-הלאומי, המנדט והצהרת-בלפור. אבל אנגליה לא נתחייבה אף פעם למלא שאיפה זו, להיפך, הממשלה האנגלית הודיעה וחזרה והודיעה שהבטחות מק-מהון³ לא חלו על א“י. בהצהרת-בלפור ובמנדט נתחייבה אנגליה אך ורק לשמור על זכויותיהם הדתיות והאזרחיות של הלא-יהודים שלא יפגעו תוך כדי הקמת הבית-הלאומי ע”י העליה וההתישבות היהודית. הצהרת-בלפור והמנדט אינם תולים את הקמת הבית-הלאומי בהסכמת הערבים, והועדה מודה בפירוש – עובדה זו היא ידועה – שעוד לפני אישור המנדט היה ידוע גם באנגליה וגם בחבר-הלאומים שהערבים מתנגדים לבית-הלאומי. הטענה המוסרית של הועדה נגד העברת הערבים מרבּונות תורכית לרבּונות יהודית מתעלמת מהעובדה שלאחר המלחמה קיבל העם הערבי עצמאות בחצי אי-ערב, עיראק וסוריה, ושא"י היא לגבי העם היהודי בבחינת כבשת-הרש. הרוב המכריע על העם הערבי הועמד ברשות עצמו, וארץ-ישראל היא הארץ היחידה בעולם שהעם היהודי נמצא בתוכה “בזכות”. והטענות של לורד מילנר נגד שלטון הערבים אינן חלות במידה שוה על היהודים, מפני שאין מצב היהודים דומה למצבם של הערבים, ורק מפני המצב המיוחד של היהודים והקשר ההיסטורי שלהם עם ארץ-ישראל – רק עם ארץ-ישראל – הכירה אנגליה והכיר חבר-הלאומים בזכות היהודים לשוב לארץ ולכונן בה מחדש את “ביתו הלאומי”, שלפי עדותה המוסמכת של הועדה פירושו – אפשרות ליצירת רוב יהודי בארץ. ההנחה שיסוד הבית-הלאומי יביא בעקבותיו הפרחת הארץ כולה ויעניק ברכה גם לערבים – הנחה זו נתאמתה והועדה מעידה על כך בספרה.

**

הועדה עצמה בלי-ספק הרגישה בחולשת נימוקיה הפורמליים. הבסיס האמיתי של הועדה למסקנתה היסודית בדבר אי-האפשרות להגשים את המנדט הוא לא יורידי, אלא פוליטי, והוא מונח לא בניגוד שבין ההתחייבויות כלפי היהודים והערבים – אלא בהתנגדות הערבים בכוח לעליה יהודית המצריכה שימוש בכוח למען דכא את ההתנגדות הזאת, ואי-הרצון של אנגליה להשתמש בכוחה למטרה זו. הועדה מודה שהיה ביכלתה של אנגליה לדכא את הטירור הערבי:

“מגוחך הוא להניח שזהו למעלה מיכלתה של ממשלת הוד מלכותו לטפל במרד כה פעוט וכה לקוי בציודו לצרכי מלחמה מודרנית. – – – אנו מעיזים לחשוב שדעת-הקהל היהודית בעולם, אם תדע ותבין בבהירות כזו כפי שאנו מבינים, שהמדיניות הנדרשת על-ידי נציגיה, מחייבת שימוש מתמיד בכוח, תהסס אף היא לעמוד בתוקף על קבלת מדיניות זו, אלא אם כן, כפי שאמרנו, תיווכח בפירוש שאין כל דרך אחרת לסיפוק הוגן של שאיפותיה. אמנם, מכשירי-הכוח – הצבא, האוירונים, הפצצות, מכונות-היריה – הם בריטיים. מן ההכרח שיהיו בריטייים, כי ממשלת הוד מלכותו לא תוכל לעמוד מן הצד ולהניח ליהודים ולערבים להכריע את ריבם בקרב. אבל אין דבר זה מעלים מעיני היהודים את המציאות האכזרית של דיכוי. ואם אפשר להוכיח שיש אפשרות הוגנת לפתור את השאלה בדרכים אחרות, אנו מאמינים שרוח הציונות, כפי שאנו מבינים אותה, תתקומם נגד השימוש בכוח, וביתר שאת, לאחר שהכוח אינו כוחה”… (סעיף 77, פרק ה').

לא הסתירה ההגיונית והמשפטית שבמנדט, אלא ההכרה שהגשמת המנדט כרוכה במשך הרבה שנים בשימוש בכוח צבאי לדכא את ההתקוממויות החוזרות ונשנות – זהו הנימוק האמיתי של מסקנת הועדה שאין המנדט ניתן להגשמה, ושאין דרך אחרת לאנגליה לקיים את הבטחותיה ליהודים אלא בחלוקת הארץ ויסוּד שתי מדינות עצמאיות.

**

בטרם אעבור לבירור העיקרי – להצעת החלוקה – עלי לציין במלים אחדות איך קיבלה דעת-הקהל באנגליה, העתונות והפרלמנט, את הדו“ח של הועדה. מיד לאחר הופעת הדו”ח נתפרסם באחד השבועונים בלונדון מאמר של לויד ג’ורג' בשם “הדו”ח הסקנדליוזי“, בו מתח מי שהיה נשיא הממשלה ביקורת חריפה ומרה על הצעת החלוקה ועל כשלון האדמיניסטרציה בארץ שהביאה לידי “סיום מעציב של אחד הנסיונות המבטיחים ועשירי-הדמיון שהמלחמה הגדולה עשתה לאפשרי”. אולם קולו של ל.ג'. היה בודד. כל העתונות האנגלית, מימין ועד שמאל, עתוני השמרנים, הליברלים והפועלים, העתונות היומית הגדולה בלונדון ובערי-השדה, השבועונים והירחונים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, גמרו את ההלל על הדו”ח של הועדה וראו בו את התיאור והניתוח המקיף, היסודי והממצה ביותר של המצב בארץ שהופיע עד היום בלשון האנגלית. לא היה אף עתון חשוב אחד שלא הקדיש מאמר ראשי להערכת הדו“ח, ולא היה כמעט אף סופר אחד שלא סמך ידיו על מסקנות הועדה. נראה היה שדברי הועדה נתקבלו בעם האנגלי כדברי האורים-והתומים. הממשלה הכריזה ב”ספר לבן" שהופיע יחד עם הדו“ח של הועדה, ש”ממשלת הוד מלכותו בממלכה המאוחדת עיינה על-פי הוראת הוד מלכותו בדו“ח של הועדה המלכותית לא”י שנתקבל פה-אחד. הממשלה רואה עצמה תמימת דעים עם הנימוקים והמסקנות של הועדה". פיסקה קצרה זו מסכמת לא רק דעת הממשלה אלא גם את העמדה הכללית של העם האנגלי, במידה שזו באה לידי ביטוח בעתונות. כמעט שום ועדה מלכותית אחת באנגליה לא זכתה אף פעם להסכמה כללית כזו מצד העתונות. דעת הועדה על המפעל הציוני, על הניגוד היסודי שבין שאיפות היהודים והערבים, על אפשרות הגשמת המנדט, נעשו לנחלת הציבור האנגלי.

**

הדו“ח של הועדה נתפרסם, כידוע, בשבעה ביולי; ובעשרים ביולי נתקיים ויכוח בבית-הלורדים שנמשך יומים. למחרת, ב- 21 ליולי, נתקיים ויכוח גם בבית-התחתון שנמשך יום שלם. ישבתי בפרלמנט והקשבתי לויכוחים אלה, – בעשרים ביולי – בבית-הלורדים, בעשרים ואחד ביולי – ב”בית הקהילות", ונדמה היה לי לפרקים שאני נמצא בקונגרס הציוני. מלבד שנים-שלושה נאומים של תומכי הערבים מתוך השמרנים – היה כל הויכוח שופע אהדה לעם היהודי, מחאה נגד האנטישמיות, הוקרה לחזון ולמפעל הציוני.

אולם בשני הבתים נמתחה בקורת חריפה על הצעת החלוקה. השטח הקטן שהוצע למדינה היהודית, הוצאת ירושלים החדשה מתחום המדינה, הכללת הנגב במדינה הערבית, עקירת דגניה ובנותיה מהתחום היהודי – עוררו התנגדות רבה בקרב רוב הנואמים; גם עצם הרעיון של חלוקת הארץ עורר אי-שביעות רצון, אך איש מהנואמים לא הציע אלטרנטיבה אחרת מלבד הלורד היהודי – הרברט סמואל, שאולי יותר ממישהו אחר נושא באחריות לדרך ביצוע המנדט שהגיעה לפשיטת-רגל. גם סמואל לא דרש להמשיך את משטר המנדט – אבל במקום חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית הציע להכניס את א"י לקונפדרציה ערבית ולהגביל את העליה היהודית.

"נראה לי – אמר לורד סמואל – שהיהודים צריכים להיות מוכנים להביא קרבן. עליהם להרגיע את הערבים. אין אנו יכולים להמשיך כך. הם חייבים מפני זה להסכים להגבלת העליה שלא על-פי עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית. הם חייבים לקבל את העיקרון המוצע על-ידי הועדה: התחשבות בשיקולים פוליטיים. איני רואה כל נימוק למה דוקא המספר 12,000. הועדה לא נתנה כל טעם למספר זה. הלורד האציל (פיל) הודיע שזה מספר שרירותי. נראה שהוא נקבע למען שמור של המאזן הנוכחי של האוכלוסים הערבים והיהודים גם בעתיד, אולם הועדה אינה אומרת זאת. היהודים ידָרשו להסכים להגבלה למשך שנים – יתכן לתקופה די-ארוכה – ובמשך התקופה הזאת לא יעלה הישוב היהודי בארץ על אחוז מסוים של האוכלוסים בכללם, אולי 40%, או אחוז מוסכם אחד, אבל זהו האחוז שאני חושב עליו.

היהודים צריכים להסכים ולהכיר בממשות של השאיפות הלאומיות של הערבים, ושהשאיפות הללו ראויות לכבוד ולשיתוף-פעולה מצדם. – –

על היהודים להשתתף עם הערבים כאשר עשו בימים הגדולים של התרבות הערבית, כשמדינאים, פילוסופים ואנשי-מדע יהודים עזרו לערבים להחזיק את לפיד המדע. וגם על אנגליה לעזור לתנועה זו. אכן, חברי הועדה אומרים שדעת-הקהל הבריטית רוחשת אהדה לשאיפת הערבים לקראת תקופה חדשה של אחדות ופריחה בעולם הערבי. ומפני כך הצעתי הראשונה היא הגבלת העליה, והצעתי השניה היא שאנגליה בהסכמת צרפת ובקואופרציה המלאה של התנועה הציונית תתמוך בכל דרך ואופן בהקמת קונפדרציה ערבית גדולה – שלא תיבּנה ביום אחד או בשנה אחת, אלא בהדרגה, ותכלול את חצי-אי ערב של אבן-סעוד, עיראק, עבר-הירדן, סוריה, לבנון וגם פלשתינה. לקונפדרציה גדולה זו תביא פלשתינה עושר רב…".

לורד סמואל הודיע שאינו מדבר בשם איזו הסתדרות שהיא, אבל הוא רמז שהצעתו אינה אימפרוביזציה אלא פרי שיקול רב ודיון עם הצדדים, ברם הוא לא פירש אילו צדדים.

לכבודו של הפרלמנט האנגלי יש לציין שלא נמצא אף תומך אחד בהצעותיו של לורד סמואל. לורד סוינטון, שהיה בעצמו במשך ארבע שנים מיניסטר המושבות (כשנקרא קונליפ-ליסטר) ומשמש עכשיו כמיניסטר-התעופה, השיב ללורד היהודי:“הסבור הוא (סמואל) שימצא אף יהודי אחד שיסכים להגבלת העליה היהודית?”…

בעקב הבקורת החריפה שתכנית-החלוקה של הועדה פגשה בפרלמנט, בקורת שבאה בעיקר מצד ידידי הציונות, נאלצה הממשלה להסיר את הצעתה הראשונה האומרת: “הבית הזה מאשר את הקו של ממשלת הוד מלכותו ביחס לא”י כפי שנקבע בספר-הפקודה מספר 5513“, ובמקומה נתקבלה הצעת-פשרה האומרת: “ההצעות הנכללות בספר-הפקודה מספר 5513 ביחס לא”י יוגשו לחבר-הלאומים למען אַפשר לממשלת הוד-מלכותו, אחרי חקירה מספיקה, להביא לפני הפרלמנט תכנית מסוימת, מתוך התחשבות מלאה בכל הריקומנדציות של ספר-הפקודה”.

**

הויכוח בפרלמנט ערער הרבה את תכנית-החלוקה שהציעה הועדה: גם בהודעתה הראשונה לא נתחייבה הממשלה על כל פרטי הצעת הועדה, ואף הועדה עצמה לא ראתה את הצעתה כבלתי-נתונה לשינויים ותיקונים. החלטת הפרלמנט אמנם לא שללה במפורש את תכנית הועדה, אבל לא נתנה לה גם כל אישור, אלא הטילה על הממשלה לאחר קבלת סמכות פרינציפיונית מאת חבר-הלאומים, להגיש מחדש לפרלמנט “תכנית מסוימת” שתקח בחשבון את הריקומנדציות שקיבלה הממשלה ב“ספר הלבן” (ספר הפקודה מספר 5513). הצעת הועדה המלכותית אינה לפי-שעה אלא חומר אשר בו תשתמש הממשלה, כראות עינה, כשתבוא להתקין תכנית חדשה. הקונגרס לא יוכל איפוא עדיין לומר כן או לא להצעת הועדה – אם גם הרוב בקונגרס, כפי שנראה לי, יקבל את רעיון המדינה של הועדה. מתוך התגובה של העם עד עכשיו ברור לי שרוב העם היהודי – ואני שייך לרוב זה – מחייב את הקמת המדינה היהודית, אם-כי רק בחלק אחד של הארץ. אבל לפי-שעה אין עדיין הצעה מסוימת שממשלת-המנדט התחייבה עליה ויש לה סמכות הפרלמנט האנגלי וחבר-הלאומים. תכנית הועדה היא רק בגדר הצעה, אבל לפי-שעה זוהי ההצעה היחידה, ויש לברר מה יש בהצעה זו מן החיוב ומה מן השלילה.

**

אתחיל מהשלילה:

א. ביטול המנדט והצהרת-בלפור גם לגבי כל ארץ-ישראל המערבית.

ב. הקמת מדינה ערבית עצמאית שתכלול את כל עבר-הירדן, כמעט כל הנגב (שטח של 12,500,000 דונם במספרים עגולים) וכשמונה מיליון דונם במערב א“י מחוץ לנגב. מלבד האוכלוסים שבעבר-הירדן (קצת למעלה מ- 300,000 נפש) יכנסו למדינה הערבית במערב א”י כ- 550,000 נפש. מדינה זו תקבל תמיכת אנגליה לכניסה בחבר-הלאומים.

ג. מנדט בריטי מתמיד, אבל בלי הצהרת-בלפור, על “מסדרון” בין יפו וירושלים, שיכלול שטח של 790,000 עם 220,000 תושבים, מהם למעלה מ- 78,000 יהודים (כל תושבי ירושלים והמושבות סביב ירושלים ובשפלה).

ד. השטח היהודי בעבר-הירדן, על הקבוצות ועל תחנת-הכוח של חברת-החשמל, יכָּנסו לרשות המדינה הערבית, והישוב החקלאי בדגניה ובנותיה יוצא ויועבר למדינה היהודית;

ה. בערי עכו, חיפה, צפת וטבריה יהיה מנדט “זמני”, בנצרת יהיה מנדט בריטי תמידי. ירושלים תישאר תחת שלטון אנגלי תמידי והצהרת-בלפור לא תחול עליה;

ו. בתל-אביב לא יורשה לבנות נמל יהודי, אלא יוקם נמל משותף ביפו ותל-אביב שיתנהל ע"י ועד משותף, ערבי-יהודי, בנשיאות יושב-ראש אנגלי;

ז. מפעל האשלג בים-המלח יכנס לתחום המדינה הערבית.

ח. על חוף ים כנרת תהיה השגחה מצד אנגליה.

ט. ב“תקופת המעבר” יאָסר על היהודים לרכוש קרקע ב“שטח הערבי”, ועליה יהודית לא תורשה לשום מקום שנועד למדינה הערבית. הממשלה תרבי ביסוּד בתי-ספר ערביים, “תעודד” הקמת בתי-ספר מעורבים, ותדון על יסוד אוניברסיטה אנגלית בירושלים.

**

ההצעות החיוביות:

א. תוקם מדינה יהודית עצמאית בשטח של חלק חמישי בערך ממערב א"י (בערך 4,900,000 דונם שיכיל כשש מאות אלף נפש, מהם כ- 290,000 ערבים);

ב. גבול המדינה היהודית בצפון יהיה הלבנון, ובמערב – ים התיכון לאורך 150 קילומטר – שלושה-רבעים של החוף הארצישראלי;

ג. כמעט כל עמקי הארץ – החולה, עמק-יזרעאל, חלק מעמק-הירדן המערבי עד בית-שאן, עמק-החוף עד באר-טוביה – יכָּללו במדינה היהודית.

ד. הערבים היושבים בעמקים אלה יפונו ויועברו למדינה הערבית;

ה. המדינה היהודית תקבל תמיכת אנגליה לכניסה לחבר-הלאומים, ותכרות חוזה צבאי עם אנגליה;

ו. המדינה היהודית תקבל ערבות אנגליה למלוה לשם רכישת אדמות הערבים שבשטחה.

ז. למדינה היהודית תהיה גישה חפשית למצרים דרך הרכבת, וכן גם לעקבה. תמורת זאת תהיה למדינה הערבית גישה חפשית לחיפה;

ח. בתקופת-המעבר תסודר העליה היהודית לפי יכולת-הקליטה היהודית של “השטח היהודי” ושל “המסדרון האנגלי”; על הערבים יאָסר לרכוש קרקע ב“שטח היהודי”, אולם לא תיאָסר “עליה” ערבית לשטח זה, יעשו צעדים לתיקון סעיף 18 במנדט, על-מנת להכשיר את הארץ לקבוע חוזי-מסחר עם מדינות-חוץ.

גם הצעות חיוביות אלו נפגמות בתכנית הועדה בנקודות חשובות ועיקריות: ה“סוברניות” של המדינה היהודית לא תחול “באופן זמני” על חיפה, עכו, צפת וטבריה; גבית המכס בנמלים תימצא בידי פקידים בריטיים; המדינה היהודית תשלם קיצבה שנתית למדינה הערבית. מסדרון בריטי יחתוך את הקצה הדרומי של המדינה היהודית מגופה הצפוני.

הצעות אלו, כאמור, אינן הלכה למשה מסיני. ולשוללים הנאחזים בפרט שלילי זה או אחר – יש לומר כי אפשר לדון על תיקונים, ועל תיקונים יסודיים, ומי שהקשיב בעיון לויכוח בפרלמנט – יכול היה להיווכח שתיקונים חשובים אינם מן הנמנע.

אולם גם את המחייבים יש, לצערי, להזהיר: הצעה זו לפי-שעה אינה אלא פיסת-נייר; הממשלה אמנם התחייבה על תכנית הועדה בכללה, אבל הויכוח בפרלמנט שינה את המצב; הפרוצדורה תהיה ארוכה, ואין איש יכול לומר בבטחה מה יקרה בינתיים. בתקופת-המעבר צפונות סכנות קשות. כשם שאפשר לסלף ולעכב את הגשמת המנדט – כך אפשר לסלף ולעכב את הגשמת המדינה. ברור שאין להקים מחר או מחרתיים שתי מדינות. התכונות וההכשרות, הבירורים והמו"מ ידרשו אולי שנים אחדות. והרבה דברים יכולים עוד להשתנות.

החיוב העיקרי שיש בהצעת הועדה – סוברניות יהודית על חלק מארץ-ישראל – הוא לפי-שעה לא הרבה יותר מסוברניות פיקטיבית.

ב-4 דברים פוגמת הצעת הועדה בסוברניות המוּצעת למדינה היהודית:

1. המנדט הזמני על ארבע ערים. אם אפילו נודה שיש הגיון-מה בהצעה-זו – וקשה להודות בכך, כיון שהועדה מציעה בין כך וכך ערובות להגנת המיעוטים – אין כל אפשרות לקבלה, אלא אם יקָבע מועד סופי למנדטים זמניים אלה, והמועד הסופי לא יאחר לבוא.

מושלי הערים מטעם ממשלת-המנדט, אין לחשוד בהם שיסדרו בעצמם מהומות גזעיות – אבל הם עלולים להשתמש במהומות כאלו כשיתפרצו לשם המשכת שלטונם. השלטון האנגלי בחיפה ובעכו הוא יותר מדי נוח ורצוי לממשלת-המנדט, ובלי קביעת מועד סופי, “המנדט הזמני” עלול להימשך עולמית.

1. הנמל המשותף ביפו ותל-אביב בנשיאות אנגלית. יש לתמוה על מחברי הדו"ח, שפיקחים הם, כיצד לא הרגישו שכל בר-דעת יעמוד על הסתירה המשוועת שבהצעה זו לכל הנחתם המרכזית, האומרת שהמנדט לא ניתן להגשמה מפני שהיהודים והערבים אינם יכולים לחיות יחד. אם קואופרציה יהודית-ערבית לא תיתכן ומשום כך יש לבטל את המנדט – כיצד תיתכן קואופרציה בנמל משותף – ודוקא בתל-אביב ויפו?… אולם הקושיה העיקרית היא זו: כיצד מתישבת סוברניות של המדינה היהודית עם איסור להקים נמל בתל-אביב, שהיא חלק של המדינה הסוברנית? מה עסקם של האנגלים אם היהודים יבנו שנים או שלושה נמלים על חוף מדינתם? ובאיזו זכות יעמוד אנגלי בראש הנמל המשותף?

2. גם גבית מכס-נמל במדינה היהודית על-ידי פקידים אנגלים אינה מתישבת עם סוברניות יהודית, אלא עם הרצון להשליט את אנגליה על חוף הים היהודי.

3. הקיצבה למדינה הערבית עושה את המדינה היהודית למס-עובד. קיצבה זו תיתכן אך ורק בהסכמת המדינה היהודית תמורת פיצוי מתאים.

בלי שנברר בהחלט שאין מתכוונים להחליף את המנדט על א"י כולה במנדט על החלק החמישי של הארץ – אין אנו יכולים לדון על הצעת החלוקה. חוזה עם האנגלים דרוש לנו יותר מאשר לאנגלים. בלי ערובה בריטית לשלמות הטריטוריה של המדינה היהודית – בטחון המדינה יהיה תלוי כמעט על בלימה. וערובה מצד אנגליה פירושה תלות. ואין תלות זו צריכה להפחיד אותנו. גם מדינות יותר גדולות תלוי בטחונן בחסות מדינות אחרות. בלגיה, שוייצריה ועוד כמה מדינות אינן מסוגלות להגן על עצמן רק בכוחן בלבד. אבל מתלות שכזו ועד מנדט –מנדט גלוי או מוסתר – רב המרחק, ואין אפילו מחייב קיצוני יכול להסכים לשחרר את אנגליה מהתחייבויות המנדט, כל עוד נקודה זו – עצמאות אמיתית של המדינה היהודית – לא תוברר בתכלית הבהירות. כי רק תמורת מדינה, מדינה ממש, שבידה השלטון והתחוקה בכל שטחי המדינה ובכל מקצועות החיים, יש לדון על ביטול המנדט.

הבטחת סוברניות אמיתית למדינה היהודית זהו תנאי ראשון לדיון על התכנית. הצעת הועדה לקויה לא בסעיף הסוברניות בלבד.

**

לאחר פרסום הדו"ח של הועדה נשאלתי בלונדון על-ידי מפלגת-העבודה הבריטית מהי דעתנו על הצעת הועדה. בהתאם להחלטת הועד הפועל הציוני, אפריל ש.ז., עניתי שאנו עומדים על קיום המנדט ואנו דוחים את טענת הועדה שהמנדט לא ניתן להתגשם. אילו הייתי נשאל שאלה כזו במפלגה יהודית, אני הייתי משיב תשובה אחרת. מדינה יהודית אפילו בחלק של הארץ, עתידה, לפי הכרתי, לסייע יותר להגשמת הציונות מאשר מנדט בריטי על כל ארץ-ישראל. אולם למפלגת-העבודה הבריטית לא יכולתי לומר את דעתי הפרטית – כי בפניהם הייתי שליח התנועה, וכשליח התנועה ראיתי חובה לעצמי לעמוד על החלטת הועד הפועל הציוני. במפלגת-העבודה הבריטית גופה היו הדעות מחולקות, גם בה היו מחייבים ושוללים, ואם בפרלמנט התנגדה המפלגה כולה להצעת הממשלה – חוששני שעמדתנו הרשמית גרמה לכך במידה לא-קטנה.

אבל ידוע הדבר לחברים שהשתתפו באותה ישיבה של הועד הפועל הציוני, שמלבד ההחלטה הגלויה – נתקבלה בועדה הפוליטית הוראה פנימית להנהלה: לאחוז בכל האמצעים לתיקון הצעת-החלוקה בלי להתחייב בקבלתה. באותה ישיבה שנתקיימה ב-24 לאפריל 1937 בירושלים, מסרתי על כך הודעה בשם ההנהלה.⁴

לפי הודעה זו פעלה ההנהלה לאחר שהדו"ח נתפרסם והממשלה הכריזה שהיא מקבלת אותו. תוצאות הפעולה הזאת נראו בויכוח שהתקיים בפרלמנט ב- 21 ליולי 1937.

**

אחת השאלות המרכזיות בכל תכנית החלוקה היא שאלת ירושלים. מקומה של עיר זו בעברנו הרחוק, בתקופת קוממיותנו הממלכתית, כמרכז הפוליטי והרוחני של העם וסמל יחודו ויעודו ההיסטורי; השרידים היקרים מהעבר הגדול העומדים על תִלם בעיר זו; חריתת השם הקדוש והנערץ של ירושלים בלב האומה שהלכה בגולה ושבועת-האמונים לעיר קדשנו שדור אחרי דור חזר עליה, בכל הנדודים, מעל נהרות בבל לפני יותר מאלפיים שנה ועוד ימינו אלה על כל הנהרות שבעולם; הנסיונות המתמידים במשך כל ימי הגולה לשוב לעיר זו על אף כל התלאות והצרות שפגשו את מחונני ירושלים מכיבוש הרומאים ועד שלטון התורכים; הישוב היהודי העתיק המושרש בעיר זו מכמה דורות; ערכה של ירושלים החדשה שהפכה שוב להיות עיר עברית ברובה המכריע ומכילה יותר ממשית של כל יהודי הארץ; המוסדות הלאומיים המרכזיים שהוקמו בעיר זו: האוניברסיטה העברית, בית הסוכנות היהודית, הספריה הלאומית, מרכז כנסת-ישראל וכדומה; קיבוץ הגלויות שנתרכז בירושלים כאשר לא נתרכז בשום מקום אחר בארץ – כל אלה הופכים את ירושלים לנקודת-המוקד של האהבה, הגעגועים, השאיפות והתקוות של העם העברי. כמובן, אין אנו יכולים להתעלם מהעובדה ההיסטורית והמציאותית שמקומות ידועים בעיר זו קדושים גם לעולם הנוצרי והמוסלמי, ואין דבר רחוק מאתנו ומתנגד לאינטרסים החיוניים ביותר של תקומתנו הלאומית מפגיעה כלשהי בקדשי עמים אחרים. אבל מקומות אלה מועטים ומצומצמים כמעט כולם בעיר העתיקה, והמנדט מחייב שגם לאחר ביטולו של המנדט יובטחו הזכויות והעמדות של המקומות הקדושים האלה. בעיר עתיקה זו מרוכזים גם המקומות היקרים ביותר לעם היהודי – ויש הכרח שהעיר העתיקה תישאר תחת משטר בין-לאומי עד עת קץ, ואין כאנגליה הראויה לקבל על עצמה את השליחות הבין-לאומית הזאת לשמור על קדשי כל הדתות וכל עמי התרבות. אולם ירושלים החדשה והעברית כולה אינה יכולה להיקרע מהמדינה היהודית – לכשתוקם מדינה כזאת בארץ. ואחד הליקויים הבולטים ביותר בהצעת הועדה – הוא בעקירת ירושלים החדשה מתכנית המדינה היהודית.

אחר מידידינו היהודים בקרב הבלתי-ציונים, כששמע שההנהלה עומדת לדרוש את הכללת ירושלים במדינה היהודית המוצעת, מיהר והתרה בנו שלמען השם לא נעשה את הדבר הזה, כי דרישה כזו עלולה חס ושלום לקומם נגדנו את כל העולם הנוצרי. עד שבא אחד הנציגים העליונים של העולם הנוצרי וטפח על פניו של יהודי לא-ציוני זה: ראש הכנסיה הנוצרית באנגליה, הארכיבישוף מקנטרבורי בכבודו ובעצמו תבע בבית-הלורדים הכללת ירושלים החדשה במדינה היהודית. “יש נקודה אחת – אמר ראש הכהונה האנגליקנית בנאומו בבית-הלורדים – שבה נדמה לי, יש ליהודים קובלנה מוצדקת נגד הצעות הועדה המלכותית – – – וזהו דבר ירושלים. אני רואה חובה לעצמי לומר, שנראה לי קשה מאוד להצדיק את מילוי השאיפות הציוניות בלי ציון. כיצד יתכן הדבר שלא נרחש אהדה בענין זה ליהודים? כולנו זוכרים את ערגתם וקינתם ומשאלתם מאות בשנים “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”. אין הם יכולים לשכוח את ירושלים בשום תכנית של חלוקה; כבר צוין שהישוב הקיים של ירושלים הוא בן 76,000, מהם 72,000 יושבים באותו חלק של העיר שהוא מחוץ לחומה העתיקה, מחוץ לאותו שטח שממשלת המנדט חייבת לקבל עליו אחריות מיוחדת. – אין להעלות על הדעת שחלק זה של ירושלים החדשה המונה 72,000 יהודים, והמכיל, כמדומני, את האוניברסיטה העברית, לא יצורף למדינה היהודית!”.

למחרת הויכוח בבית-הלורדים נתקיים כידוע הויכוח בבית-התחתון, ומדברי מיניסטר-המושבות אורמסבי-גור נראה שתביעת ראש הכהונה האנגלית לא נתקלה באזנים אטומות בקרב הממשלה. בהגיע א.ג. לדון על המקומות הקדושים אמר: “אלה הם ירושלים, בית-לחם ונצרת יחד עם ים כנרת. והרי עיר הבירה, ירושלים. אין אני מתכוון לחלק החדש, אלא לעיר הקדושה העתיקה כפי שקוראים אותה כרגיל, בתוך החומות (ההדגשה שלי) – – הכרחי שעיר זו תהיה עיר קדושה, ולא היהודים, ולא הערבים וגם לא העדה הנוצרית שבמקום ישלטו בה וישמרו עליה”. א.ג. לא הבטיח במפורש לצרף את ירושלים החדשה למדינה היהודית, אבל לא במקרה הפריד בין העיר העתיקה ובין העיר החדשה, ואת ההכרח של שלטון אנגלי בירושלים ייחד בדבריו לעיר העתיקה בלבד.

**

כחשיבותה ההיסטורית והרוחנית – חשיבותה הפוליטית והמשקית של חיפה. הישוב היהודי בחיפה קטן עכשיו מזה של ירושלים, אבל הוא גדל במהירות יותר גדולה. עוד לפני שנים אחדות היינו עדיין מיעוט בעיר זו. הגענו עכשיו לידי רוב. אולם כבירושלים אין מספר היהודים בלבד קובע את ערכה של חיפה. עיר זו היא המפתח הכלכלי והאיסטרטגי של הארץ. זהו הנמל הטבעי היחיד על החוף הארצישראלי. ולא במקרה נבנה כאן הנמל המתוקן הראשון בארץ. לחיפה נודעה גם חשיבות בין-לאומית. זוהי עיר-החוף היחידה באימפריה הבריטית שיש בה צינורות-נפט. בים-התיכון המזרחי חיפה עלולה להיות העיר הראשית. ואין מן הנמנע שתעלה על אלכסנדריה של מצרים. בחיפה מרוכזת כבר עכשיו “התעשיה הכבדה” שלנו בארץ. בים, ביבשה ובאויר מחוברת חיפה עם כל קצוי העולם. מפרץ חיפה והר-הכרמל בחלק גדול אדמתם היא יהודית, ברובה –אדמת הלאום. יותר מכל עיר אחרת עטורה חיפה בישובים עובדים יהודים. אפשרויות ההתרחבות של עיר זו בעמק ובהר הן כמעט בלתי-מוגבלות. וחזונו של הרצל על חיפה עיר-העתיד אינו רחוק מהתממשות.

הועדה המלכותית מציעה לשים עיר זו יחד עם עכו ושתי ערי הגליל – טבריה וצפת – תחת “מנדט זמני”, בלי להוציא אותם מתוך שטח המדינה היהודית. אולם ברור שיש טעם אחד למנדטים המוצעים בשביל צפת וטבריה – וטעם שונה לגמרי בשביל המנדטים לחיפה ועכו. בערי הגליל מתכוונים להגנת הישוב הערבי – בערי החוף יתכן שיש שאיפות אחרות לגמרי, ולא בכדי נגע לורד מלצ’ט בנאומו בבית-הלורדים באופן מיוחד בשאלת חיפה:

“ביחס למנדט על חיפה הייתי רוצה לומר, ובגילוי-לב גמור, שכולנו יודעים, ואיש אינו יודע יותר ממני, האינטרס שיש לבריטניה הגדולה בנמל חיפה. אני הייתי ממליץ על חשיבותה זה כמה שנים. אבל ברצוני לומר, שאם אנגליה רוצה נמל חיפה יש לה שתי דרכים לקבל זכויות לפי התכנית המוצעת: או שתקח את חיפה ותאמר שהיא לוקחת אותה מתוך המראה בכל ההתחייבויות הבין-לאומיות שיש בענין זה; או שתניח את חיפה למדינה היהודית ותנהל מו”מ על חוזה. לא יתישב הדבר עם כבודה ומעמדה של בריטניה הגדולה לנסות לרכוש זכויות צבאיות וימיות בחיפה תחת המסוה של מנדט זמני. אני יוכל להבטיח את הממשלה שאין זכויות על-פי חוזה שהיא עלולה לדרוש אשר לא יוענקו לה ברצון, אבל הבו לנו בהירות ופרשו את כוונותיכם כשיגיע לידי מו“מ בענינים אלה”.

בויכוח שנמשך בבית-הלורדים למחרת השיב לורד סוינטון, מיניסטר התעופה, לשאלתו של לורד מלצ’ט:

" הוא (מלצ’ט) ביקשני לדבר מפורשות על חוזה. לא אעשה זאת. בענין חיפה, לדעתי, יש לדחות את הקביעה. אחרי הכל, חיפה אינה רק הנמל הגדול של א“י. היא הרבה יותר מזה. אין היא רק המוצא לצינורות-הנפט. כשאנחנו דנו בנמל חיפה זכרנו לא רק את ההתפתחות הרבה שנתחוללה בארץ אלא גם אל ההינטרלנד הרחב ואת המזרח התיכוני בכללו, שנמל זה נועד לשמש. ואני סבור שמחכמה יהיה לדחות את הקביעה בענין זה”.

לורד מלצ’ט קם אז ושאל:

“היכול הוייקונט האציל (סוינטון) לספר לנו דבר-מה כיצד ואימתי ועל-ידי מי תיעשה קביעה זו לכשתיעשה?”

וייקונט סוינטון ענה: בסוף הסוֹפוֹת זו תהיה קביעה שתוצע ותאושר על-ידי ממשלת הוד מלכותו".

לורד מלצ’ט: “וחבר הלאומים?”

וייקונט סוינטון: “אין ספק שחבר-הלאומים יביא דעתו”.

לורד מלצ’ט: “היש להבין שחיפה אינה כלולה במדינה היהודית?”

וייקונט סוינטון: “אין להבין מדברי יותר משאמרתי, והייתי זהיר בדברי, ואמרתי ביושר-לב, שענין חיפה נשאר תלוי ועומד. אין זאת אומרת שפסק-הדין ינתן לטובת התובע או הנתבע. כוונת דברי היא בפשטות: הדבר תלוי ועומד. זוהי תשובה בהירה וישרה למדי”…

האומנם?

**

תשובה יותר בהירה ויותר מניחה את הדעת ניתנה ע"י הממשלה בשאלת הנמל השני – הנמל היהודי בתל-אביב. בשנים “הבתים” נתקפה ההצעה התמוהה של הועדה שיש לאסור על תל-אביב לבנות לה נמל משלה. מדברי באי-כוח הממשלה היה ברור שאין הממשלה מקבלת את דעת הועדה בענין זה. ושוב היתה זו זכותו של לורד מלצ’ט שעורר שאלה זו בבית-הלורדים: “הועדה מציעה לנו סוברניות – זהו דבר יקר וגדול. בשנה הבאה ימלאו אלפיים שנה לאבדן המדינה היהודית הסוברנית. אבל, האם הכוונה היא באמת לסוברניות? הלואי שהייתי יודע, והייתי רוצה לקבל תשובה ברורה מהוייקונט האציל (סוינטון) אשר יענה (בשם הממשלה): היכול הוא לומר לנו כיצד סוברניות מתישבת עם הסעיף על נמל תל-אביב?”

בבית התחתון עורר שאלה זו ציר מפלגת-העבודה, מורגן ג’ונס: “הדו”ח (של הועדה המלכותית) אומר למעשה שהעם במדינה היהודית לא יורשה לשלוט בנמליו. – יפו ותל-אביב יושמו תחת ועד משותף. הקוראים אתם לזה סוברניות?"

בבית-הלורדים ענה על שאלה זו לורד סוינטון, ובבית-התחתון – אורמסבי-גור.

לורד סוינטון אמר: “ברור הדבר, לדעתי, שטבע הקיום של מדינה עצמאית ונפרדת מחייב שאם רוצים להקים נמל עצמאי על חשבון עצמם ובתוך הטריטוריה שלהם – יש להם הזכות לעשות זאת, אם-כי מהצד המעשי אולי זה יותר טוב לבנות את הנמל במקום נאות שיוכל לשמש לשתי המדינות”.

ואורמסבי-גור הודיע בתשובה לשאלת מורגן ג’ונס: “ברצוני להבהיר את הדבר, כי ב”ספר הלבן" שלנו הודענו במפורש שאין אנו קשורים להצעה זו (של הועדה על נמל משותף ליפו ותל-אביב). אני מבין שביפו יהיה נמל ערבי, ובתל-אבי יהיה נמל יהודי, אלא שהועדה המלכותית חיוותה דעתה שאם יהיה נמל משותף יהא הדבר לברכה לארץ כולה. – – – כמובן יש בנמל משותף סתירה לסוברניות, אלא אם שתי המדינות יקימו נמל משותף מתוך הסכם הדדי".

**

הועדה קבעה שלוש בחינות לתכנית החלוקה: מעשיוּת, נאמנות להתחייבויות, יושר כלפי היהודים והערבים. מכל אחת משלוש הבחינות הללו קשה להצדיק את הצעת הועדה בדבר הנגב.

המשולש הגדול המשתרע מצפון ים-המלח ועד מפרץ-אילת בדרום וגבול מצרים על ים התיכון במערב – תופס כמעט חציה של ארץ-ישראל המערבית. מחוז באר-שבע בלבד מונה 12,577,000 דונם. לזה יש להוסיף את החלק המזרחי של מחוזות חברון, בית-לחם, ירושלים ודרום-יריחו – כל אלה מהוים עכשיו מדבר שמם ריק מאדם. מלבד תחנות-משטרה אחדות (בחפיר, עסלוג', סווירה, אום-רשרש) והעיר העתיקה-חדשה באר-שבע, אין בכל השטח הרחב הזה אף נקודה ישובית אחת. רק שבטי בדוים נודדים בערבות הנגב. אולם שרירי הערים בסבייטה (צפת), רחייבה (רחובות), חלצה, עבדה, מושרפה, חפיר, כורנב, קוצימה, מווילה ועוד; עקבות המדרגות בנחלים ובעמקים וסימני הגדרות והמשוכות בכרמים ובגינות, – כל אלה מעידים, כי לפנים היה פה ישוב כפרי ועירוני, וכי תושבי הנגב עסקו במזרע, בנטיעות ובמסחר.

ברור שבידי הערבים ישָאר הנגב שומם וריק כאשר היה מאות בשנים, ולא עוד אלא שיהווה מעמסה כבדה על תקציב המדינה הערבית. התקוה היחידה הנשקפת למדבר זה – זו היא החריצות, העבודה, ההון והמדע של היהודים צמאי הקרקע. אם למרות העדר-הגשמים צפויות בנגב אפשרויות התישבות – רק היהודים מסוגלים לגלותן ולהגשימן. פחות מאשר בכל חלק אחר של הארץ עלול ישובו של השטח הזה על-ידי יהודים לפגוע במישהו – כי שטחו של הנגב למעשה לפנוי לגמרי. ואם עתידים היהודים לגלות פה מים – נפתחים כאן סיכויים להתישבות רחבה, הפטורה מכל הקשיים הרגילים שבהתישבות בארץ, לרגל מציאות ישוב לא-יהודי.

שאלת הנגב נתעוררה בויכוח בפרלמנט: בבית-הלורדים על-ידי לורד סטראבולג’י (מפלגת-העבודה) ולורד מלצ’ט, בבית התחתון – על-ידי אמרי (שמרני), מי שהיה מיניסטר –המושבות. אמרי הציע שכל דרום א"י מעבר לקו יפו, ירושלים, יריחו ישאר תחת מנדט בריטי, והעליה היהודית לשטח זה תסודר לפי עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית. “ואם היהודים יוכיחו שבידם לפתח את הנגב – יעשו זאת בלי שהנגב ינתן להם בטרם יוכיחו זאת”.

נואמי הממשלה, לורד סוינטון וּוינטרטון, עברו בתשובתם בשתיקה על שאלה זו.

**

הסעיף התמוה ביותר בהצעת הועדה המלכותית זוהי הוצאת המשולש דגניה מתחום המדינה היהודית. “החל מראש-הנקרה נמשך קו (הגבול של המדינה היהודית) בעקבות הגבול הצפוני המזרחי הקיים של הארץ עד ליום-כנרת, וחוֹצה את ים-כנרת עד לתוצאות הירדן, משם הוא נמשך במורד הירדן עד לנקודה צפונה מבית-שאן”. שתי הדגניות, בית-זרע, אפיקים, דלהמיה, גשר, מסדה ועין-הקורא, תל-אור ותחנת-הכוח על נהר הירמוק – מוּצאות מהמדינה היהודית. השטח של המשולש הזה הוא 60,200 דונם, מהם 32,834 הם כבר בידי היהודים. מלבד המשולש הדרומי, המשתרע בין הכנרת, הירדן והירמוק – שייכת לשטח זה לשון צרה וארוכה לאורך החוף המזרחי של הכנרת, ברוחב של שני קילומטרים. הגבול שמציעה הועדה הוצע לכתחילה בחוזה סיקס-פיקו⁵, בחלוקה לבין אנגליה וצרפת, אולם הממשלה הצרפתית הסכימה אחר-כך לשינוי, והעתיקו את קו הגבול מזרחה, כי מצאה שיש להניח את כל ים-כנרת בתוך תחומי המנדט הבריטי והבית-הלאומי; ולא יתכן שהגבול אשר נמתח בשעתו לטובת הבית-הלאומי – לא ישָאר הגבול של המדינה העברית.

**

הוא הדין לגבי הצעת הועדה בדבר ביתור בית-שאן ומתיחת הגבול הדרומי של המנדט הבריטי והבית-הלאומי. אדמת בית-שאן היא אדמת הממשלה, שהמנדט חייב במפורש להעמידה לרשות התישבות יהודית צפופה.

לואיס פרנטש כותב בהרצאתו של אדמות בית-שאן:

“המיושבות פלחים החיים בצריפי טיט וחמר, ונגועים קשה במלריה. רמתם הרוחנית כה נמוכה עד שאין הם מסוגלים לקלוט שום רעיון להשבחת השיכון, הספקת המים או החינוך. שטחים רחבים של אדמתם שוממים ומכוסים עשבים רעים. לא היה כל עץ וכל ירק. הפלחים היו מוכנים תמיד לקבל תחת חסותם גונבי-בהמות ופושעים אחרים, אם גם בעצמם לא היו הגנבים והפושעים. החלקות המעובדות, במידה שהיו מעובדות, עברו מיד ליד בכל שנה. לא היה כמעט כל בטחון ציבורי, ומנת-חלקו של הפלח היתה – שוד וחמס מידי שכניו הבדוים”.

הנציב העליון הראשון חילק את אדמת בית-שאן לאריסים, לבדוים ופלחים, וכן לאפנדים עשירים. אפילו הופ-סימפסון⁶ ביקר קשות את הסידור הזה, אשר “הוציא מידי הממשלה את הפיקוח על שטח גדול של אדמה פוריה הראויה מאוד להכשרה חקלאית ואשר יש למענה מימי-השקאה בשפע – – מתן האדמות הביא לידי ספסרות מרובה בקרקעות – – – המעשים האלה פוסלים את כל הטענות שעל יסודן נחתם ההסכם הראשון. ההסכם ההוא נחתם כדי לתת לערבים אדמה שתספיק לכלכלתם ברמת-חיים הוגנת, ולא לתת להם שטחי-אדמה לשם ספסרות”.

הועדה המצטטת את הבקורת הזאת של הופ-סימפסון, מוסיפה ואומרת:

“אנו מצטרפים לדברי-הבקורת של סיר ג’ון הופ-סימפסון”. והועדה ממשיכה: “ההסכם המקורי משנת 1921 נערך בחפזון ללא חקירה מספקת. התעלמו מאפשרות ההתפתחות, ונהגו בנדיבות-לב מופרזת לגבי הערבים, שאין ביכלתם ליהנות מנדיבות-לב זו, ללא תריסים מספיקים נגד שימוש לרעה. אילו נהגו בשטח זה לפי אותם הקוים שנהגו בהם לגבי תכנית החולה, כי עתה היה המצב כיום שונה מאוד, אפילו עתה, בשעה מאוחרת זו, נראה כי הכרחי הדבר שהממשלה תקבל לרשותה ותסדיר את זכויות המים בשטח זה שהתישבות צפופה אפשרית בו” (סעיף 133, פרק ט').

אולם כשהועדה בעצמה באה להציע סידור סופי, שכחה את בקורתה הקשה על הסידורים הקודמים וחזרה על השגיאה שנעשתה בשנת 1921, והוציאה את דרום מחוז בית-שאן מתחום ההתישבות הצפופה, מתחום המדינה היהודית. אדמת דרום מחוז בית-שאן עשירה במעינות ובמי-תהום. האדמה שייכת כרגע לבעלים שאינם יושבים עליה ואינם מעבדים אותה. וברור שרק היהודים יוכלו לפתח אותה; השטח הדרומי של בית-שאן שהועדה הוציאה מתחום המדינה הוא למעלה ממאה אלף דונם. חלק של השטח הזה כבר נמצא בידי היהודים, וההתישבות החדשה ודאי שלא תפסח על מקום רב-סיכויים ואפשרות זה.

**

מניתי את כל הפגימות בהצעת הועדה. הויכוח בפרלמנט הוכיח שיש אפשרות של תיקונים, אולם אין אנו יכולים לדון על הצעה “מתוקנת” כי היא אינה עדיין. אין גם להתעלם מהעובדה של כל הויכוח בפרלמנט היה לטובתנו. תומכי הערבים לא התנגדו לעצם רעיון החלוקה, אבל הם ביקרו קשה את הגבולות שמציעה הועדה, שכאילו מקפחים הם את הערבים. התקפתם נתרכזה ביחוד בשאלות הגליל. הם ערערו על מסירת שטח רצוף במחוזות עכו וצפת המיושב כולו ערבים – לשלטון יהודי. ואם יחולו שינויים בתכנית אין איש יכול לערוב שכל השינויים יהיו לטובתנו. תומכי הערבים דורשים להניח ל“מדינה יהודית” מה שיש כבר ליהודים, בניגוד לדעת הועדה, שהכירה – במידה מוגבלת ומצומצמת – את הצורך לאפשר התפשטות הישוב היהודי, קליטת-עליה נוספת, כפיצוי לביטול ההבטחות וההתחייבויות שניתנו ליהודים בכל שאר שטחי-הארץ הנמסרים למדינה הערבית, ואיש מאתנו אינו יכול להגיד בבטחה מה יהיו ההנחות של אלה שיבואו לתקן או לשנות את ההצעה.

אין להעריך את ההצעה מתוך השוואה עם ה“פאַליאַטיבים” שמציעה הועדה. “פאַליאַטיבים” אלה סותרים את הכוונה היסודית של המנדט והצהרת-בלפור – אם-כי הועדה מציעה אותם (במקרה שלא תקום החלוקה) כדרך להגשמת המנדט. התוכן הברור של ה“פאַליאַטיבים” – הועדה אמנם נמנעה מהגיד זאת בפירוש – היא גזירת מיעוט נצחי על היהודים בארץ-ישראל. עליה של שנים-עשר אלף לשנה כמכסימום, סגירת איזור ההרים ושטחים אחרים בפני התישבות יהודית – פירושן הקפאת המיעוט היהודי. הריבוי הטבעי הערבי, גם לאחר ניכוי הריבוי הטבעי היהודי, הוא למעלה משנים-עשר אלף לשנה. ועלית שנים-עשר אלף שמציעה הועידה הו מכסימום, ולא מינימום. אם יכולת-הקליטה הכלכלית לא תגיע למכסימום, אין הממשלה מחויבת להרשות עלית שנים-עשר אלף. הצעה זו דנה אותנו למיעוט נצחי. ומיעוט לא במדינה מנדטורית, אלא במדינה ערבית. אין להעלות על הדעת שהמנדט יעמוד לנצח. במוקדם או במאוחר מוכרחה ארץ-ישראל לקבל עצמאות. כל זמן שלעם היהודי יש הזכות והיכולת לגדול בארץ – אין לבסס את המשטר רק על האוכלוסים המצויים בארץ בלבד. אולם לאחר שמייצבים את מעמד היהודים כמיעוט – ניטל היסוד המשפטי והמוסרי ממניעת העצמאות מתושבי הארץ, וארץ-ישראל נהפכת למדינה ערבית. ומיעוט יהודי במדינה פלשתינאית ערבית אינו “בית-לאומי” אלא מהתלה מרה ואכזרית בגורל העם היהודי ותוחלתו היחידה. אולם אין היתרון ממעמד מיעוט יכול לחייב בעינינו את הצעת החלוקה. אין אנו צריכים כלל להעלות על דעתנו שיתכן דבר בגידה כזה מצד אנגליה.

הצעת הועדה המלכותית – ההצעה העקרונית, ולא זו המסוימת – טעונה בירור לגופה, כלומר יש לשקול את היתרונות לעומת המגרעות, יש למצות את האפשרויות והקשיים שבהגשמת הצעה זו, ולברר אם אין היתרונות של מדינה יהודית מצומצמת בשטח שקולים כנגד משטר מנדטורי אנגלי אל פני כל מערב ארץ-ישראל. אולם אם אנו באים להעמיד את תכנית הועדה לעומת המשכת המשטר המנדטורי, אין לקחת כקנה-מידה “מהדורה מתוקנת” של המנדט כפי שהיא מרחפת בדמיוננו, אלא את המנדט כמו שהוא. לא את הפירושים שאנו היינו נותנים למנדט אילו היו פירושינו מחייבים את ממשלת-המנדט, אלא את הפירושים שממשלה זו נותנת לעצמה; הבסיס להשוואה יכול לשמש רק המנדט כפי שהוא מתגשם במשך שבע-עשרה השנה על-ידי אנגליה. ומבחינה זו איני חושש לומר שתכנית הועדה בכללה עולה על המשטר המנדטורי, אם רק יתמלאו שני תנאים עיקריים: סוברניות אמיתית והגשמת ה“טרנספר”.

**

הדבר הגדול שיש בדו“ח של הועדה, הדבר שמעמיד אותו לדעתי בשורה אחת עם הצהרת-בלפור, אם לא למעלה ממנה, הוא הכרזת מדינה יהודית בארץ-ישראל. אחרי אלפיים שנה של שעבוד, נכר ותלות מציעה לנו ממשלה אדירה, שבידה השלטון על הארץ, קוממיות ממלכתית במולדת, עצמאות מדינית בארצנו. אנחנו למודי-אכזבות, ואנו יודעים שמהצעה עד הגשמה הדרך לא קצרה ולא תמיד מובטחת. גם התקוות הגדולות שעוררה לפני עשרים שנה הצהרת-בלפור – לא נתקיימו במלואן. ועלינו להיות ישרים עם עצמנו – לא כל האכזבות באו לנו אך ורק מידי ממשלת-המנדט. העם היהודי עצמו לא נענה במידה השלמה להזדמנות ההיסטורית הגדולה שניתנה לנו ולא השתמש בכל האפשרויות שנפתחו לפנינו. אם אנו מונים עכשיו בארץ רק כארבע מאות אלף איש, ורכושנו הקרקעי מגיע רק למיליון ורבע דונם – לא ההפרעות והקיצוצים בלבד של הממשלה גרמו לכך. אולם עשינו מאז גדולות, ומפעלנו אינו עוד בגדר של נסיון אפילו בעיני זרים. הכרזת מדינה עברית היא דף חדש ויקר במגילת שחרורנו. אפילו ההכרזה בלבד מרימה את קרן העם היהודי ומחזקת את עמדתנו המוסרית והפוליטית בארץ. הקמת המדינה היהודית יוצרת מעמד בין-לאומי חדש לעם העברי ועושה אותו לחבר שוה-זכויות במשפחת האומות החפשיות והעצמאיות – ואין להתפלא על גל-השמחה שפרץ ביום פרסום הדו”ח בקרב היהדות של מזרח-אירופה.

**

אנו חייבים בבחינה ציונית. אנו מעריכים כל הופעה בחיינו ובעולם מבחינת ההגשמה הציונית – עד כמה היא מסייעת או מפריעה לביצוע המטרה הציונית. ואיני רואה שיש צעד העלול במידה כזו להחיש ולקרב את הגשמת הציונות כהקמת מדינה עברית. מדינה יהודית מוסרת בידינו את המפתח לעליה – מפתח הגאולה. היא מוסרת בידינו את התחוקה, ההגנה ויחסי-חוץ. משטח המנדט – גם הטוב ביותר – רואה בהקמת הבית-הלאומי רק אחד מתפקידיו. רק מתוך תמימות יתירה אפשר להניח שפקידות זרה, אפילו הידידותית ביותר והנאמנה לגמרי למנדט, תעשה בארץ את מלאכתנו. לא רק ההתחייבויות ללא-יהודים שבמנדט, לא רק האינטרסים האגואיסטיים של ממשלת-המנדט – עוּבדת זרותה של הפקידות המנדטורית מונעת פעולה מכוונת, שיטתית ונאמנה להקמת הבית-הלאומי. הרצון, ההבנה, ההתמדה והמסירות הדרושים לביצוע המעשה הגדול והקשה הזה, יתכנו רק בתוך ממשלה יהודית.

מדינה יהודית זו המוצעת לנו עכשיו, גם אם יחולו בה התיקונים ההכרחיים והאפשריים לטובתנו, אינה המטרה הציונית – בשטח זה אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם היא עלולה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה. היא תקים בארץ בזמן הקצר ביותר את הכוח היהודי הממשי שיביא אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי.

**

הועדה עצמה לא התעלמה מזעירותו של השטח שהיא מציעה למדינה היהודית; ובהצעת העברת האוכלוסים הערבים מהמקום, אם אפשר ברצונם הטוב, ואם לא – על-ידי כפיה, ניתנה האפשרות להרחיב את ההתישבות היהודית. מפעלנו החקלאי בארץ הוכיח שבאדמת-שלחין – והעמקים הם כמעט כולם שלחין – אפשר להושיב משפחה יהודית על שטח של עשרים במקום מאה דונמים הדרושים באדמת בעל. אם נניח ששני מיליון דונם מוכשרים להשקאה יפונו מישובם הנוכחי, אפשר יהיה להושיב במקום עשרים אלף משפחה – לכל הפחות מאה אלף. הועדה אינה מציעה נישול הערבים, היא מציעה להעבירם וליישבם במדינה הערבית. כמדומני שאיני צריך להסביר את ההבדל היסודי והעמוק שבין נישול ובעין העברה. גם עד עכשיו עשינו את התישבותנו בארץ ע"י העברת האוכלוסים מנקודה לנקודה. עלילת הנישול שנשמעה בועדת-שאו – נחקרה באופן יסודי על ידי חוקרים אנגלים (פרנטש והשופט ווב) ונתבדו. הוכח שהערבים אשר עזבו את האדמות שעברו לרשותנו סודרו. בשטחים אחרים או באמצעי-פרנסה חדשים. רק במקומות מועטים של התישבותנו החדשה לא היינו זקוקים להעביר את התושבים הקודמים. לרוב סודרו ההעברות מתוך הסכם חפשי עם האריסים, ורק במקרים מועטים היה הכרח בהעברה כפויה. ההעברה עד עכשו נעשתה בתוך תחומי שטח המנדט. ההבדל העיקרי בהצעת ההעברה של הועדה הוא, שההעברה תיעשה בקנה-מידה יותר רחב, ומהשטח היהודי לשטח הערבי. אם יתכן להעביר ערבים מכפר לכפר בתוך תחומי המנדט הבריטי – קשה למצוא איזה נימוק פוליטי או מוסרי נגד העברת אותם הערבים משטח העומד תחת שלטון יהודי לשטח שיעמוד תחת שלטון ערבי. אנו לא היינו יכולים להסכים להעברה – גם אם היא מוצעת ומוּצאת לפועל על ידי האנגלים – – אילו היתה ההעברה כרוכה בנישול, כלומר בהריסת הקיום הכלכלי של האנשים המועברים. אבל גם מתוך חסידות יתירה וקפדנות מוסרית מכסימלית אי-אפשר להתנגד להעברה, המבטיחה למועברים גם תנאים חמריים מספיקים וגם בטחון לאומי מכסימלי, כפי שמחיי ההעברה המוצאת על-ידי הועדה. בשביל הערבים שיתישבו במדינה ערבית יהא בהעברה זו משום סיפוק מלא ושלם של מאוייהם הלאומיים, ואם ההעברה תבטיח להם גם תנאי-חיים חמריים לא-גרועים מאלה שהיו לשם במקומם הישן – ורק בתנאי זה תיתכן ההעברה – הרי גם מבחינה אישית וכלכלית אין לראות בהעברה כל פגיעה במצבם ובזכויותיהם. והיש מן הצורך להסביר מה יהיה ערכו של ישוב יהודי רצוף בעמקי החוף, יזרעאל, הירדן והחולה?

**

השטח שהועדה מציעה למדינה היהודית הוא פחות מהחלק החמישי של מערב ארץ-ישראל. לפי הערכות הממשלה רק כ-7,120,000 דונם או 52% של הארץ (מחוץ לנגב) ראויים לעיבוד. לא קיבלנו ולא נקבל הערכה כזו. הועדה אמנם לא קיבלה את הוכחותינו שהאדמה הצחיחה לדעת הממשלה היא בהרבה מקרים ראויה לעיבוד. אולם בנוגע לאפשרויותיה של ארץ-ישראל אין אנו חיים מפי הועדה. מפעלנו החקלאי הוכיח שאדמות רבות, שלדעת מומחים נחשבו לעקרות וצחיחות – נהפכו על-ידי עבודתנו לפורחות ופוריות. אפילו הופ-סימפסון עמד על כך בהרצאה שלו, והדוגמא של מוצא וקרית-ענבים תוכיח. המומחים ראו לפניהם רק קרקע הארץ וטבעה. אבל אלה בלבד אינם הגורם המכריע. המומחים לא ראו ולא הבינו את יכולת היצירה הצפונה באדם העובד היהודי ואת לחץ המצוקה המניע אותו להפריח שממה. וארבע-החמישיות המוּצאות בתכנית הועדה משטח ההתישבות היהודית, אם-כי הן כוללות בעיקר הרים ומדבריות, אינן נטולות אפשרויות-התישבות. אולם אין צורך לזלזל בהרי יהודה ושומרון או בערך הנגב בשביל לראות שהשטח המוצע לנו לא ימָדד רק במספר הדונמים שבו, אלא גם בפריונו הפוטנציאלי והממשי. בידי הערבים היתה החולה שטח שומם וממאיר ומקום של קדחת. בידי היהודים הוא עלול ליהפך לשטח צפוף-ישוב וברוך-תנובה אשר מעטים כמותו בארץ. דונם אחד של אדמת-שלחין שקול בפריונו כנגד עשרה דונמים של אדמת-בעל, ואין להשוות אדמת-עמק לאדמת-הרים. לא כל עמקי הארץ מוצעים בתכנית בועדה למדינה היהודית – אבל אין להתעלם מהעובדה שרוב העמקים ימָצאו בתחום המדינה העברית. ולא נעשה חשבון אמיתי אם מלבד כמות השטח לא נעריך גם את איכותו.

**

כחשיבות העמקים מבחינת ההתישבות, חשיבות הגליל מבחינה פוליטית. אני רואה אחד היתרונות היסודיים שבתענית הועדה המלכותית בקביעת גבול הצפון על-יד הלבנון. מלבד הערך ההיסטורי של הרי-הגליל וחשיבותם המעשית מבחינת הבריאות הלאומית, יש בשכנות הלבנון משען פוליטי עצום למדינה יהודית. הלבנון הוא בן-הברית הטבעי של ארץ-ישראל היהודית. העם הנוצרי בלבנון, גורלו דומה לעם היהודי בארץ – בהבדל זה שאין לנוצרי הלבנון האפשרות להתרבות על-ידי עליה מן החוץ. הלבנון אף הוא מוקף ים ערבי מוסלמי, אף הוא מהוה אי נאור בערך המוקף ישוב פרימיטיבי ומדברי, והלבנון זקוק לידידותנו ותמיכתנו לא-פחות משאנו זקוקים לעזרתו. לא כל תושבי הלבנון הם נוצרים, ולא כל הנוצרים הם בני עדה אחת; העדה השלטת – המרוניטים – היא במיעוט, ובלי שכנות יהודית אין לה עתיד עצמאי. מדינה יהודית, בתוקף הכוח והאפשרויות שבידה, עתידה לרכוש את ידידות שכניה הערבים כולם. אולם ידידות זו לא תקום בן-לילה. שכנות הלבנון מבטיחה למדינה היהודית בן-ברית נאמן מיום ראשון להקמתה, ואין ה מן הנמנע שבעבר הצפוני של הגבול, בדרום הלבנון הגובל עם המדינה היהודית, תהיה לנו האפשרות הראשונה של התפשטות מתוך הסכם גמור ורצון טוב של שכנינו הזקוקים לנו.

**

ואולם הדבר הגדול ביותר בתכנית הועדה – הוא דבר חוף הים. לפי תכנית זו אנו מקבלים שלושה-רבעים של חופה של ארץ-ישראל בים-התיכון. נאמר על-ידי אחד החברים שהים אינו רק נכס חיובי אלא גם מקום לפורענויות. כל נכס מרבה דאגה. יותר משיש פורענויות בים – יש פורענויות ביבשה. מדינה – היא מקום לפורעניות. מולדת היא מקום לפורעניות. “אשרי היתום” – ואלפיים שנה סבלנו מה“אושר” הזה. מי שאין לו כלום – אינו עלול לאבד דבר. וכל נכס שיצרנו בארץ כרוך בדאגות, בצרות ובתלאות. האין כרוכות סכנות בהסתדרות העובדים? האם יפסול מישהו מאתנו על-ידי כך את המפעל הגדול והאדיר הזה? ודאי צפויות סכנות מהם – אבל אין עם שלא ימסור נפשו על הים שיש בידו, או לא יקריב את הקרבנות הגדולים ביותר למען כיבודו. אם יש לארצנו מתנת-אלוה גדולה וברוכה – זהו הים. עתידנו המשקי בארץ יבּנה על שלושה: חקלאות, חרושת – וים. ואיני יודע עדיין אם בשלושה אלה הים לא יהיה החשוב ביותר. סדק אחד קטן שנפתח לנו בימי המאורעות לים בתל-אביב הסעיר את הישוב והעשיר אותו. שום כיבוש אחר בתולדות הישוב לא הערה בתוכנו כל-כך הרבה התלהבות ואהבה ב“נמל” תל-אביב הקטן והעראי. לא רק המדינה המוצעת היא זעירה, ארץ-ישראל כולה היא קטנה, ואם אנו עורגים למרחב – נמצָאֶנו בים. הנבואה שארץ-ישראל עתידה להתפשט – תתקיים אם הים יהיה שלנו. כל מרחבי-עולם יהיו שלנו; אפקי ראייתנו ומפעלנו יתרחבו עד קצוי תבל; מקורות בלתי-פוסקים של הים – ויצירה וגבורה יפכּו בעורקינו; שדה-פעולה ועבודה לאין-שיעור יתגלה לעתידנו – אם הים הגדול יצורף לאדמת מדינתנו הקטנה. בפעם הראשונה בתולדות העם היהודי ניתנה לו האפשרות להיות לעם-הים, ואפשרות זו שקולה בעיני כנגד כל הפגימות והקיפוחים שבתכנית המדינה העברית. מהים היינו מנותקים עוד יותר מאשר היינו קרועים מעל האדמה, כי גם בשבתנו במולדת לא היה החוף ברשותנו. רק יפו נכבשה בימי החשמונאים.

אך כשם שידענו להתערות בקרקע למרות מאות שנות חיי-עור, נדע להשתרע בים, אם-כי מאז ומעולם חיינו חיי-יבשת. וההתחלה המצערה של תל-אביב תוכיח. רק לפני ארבע מאות שנה היה העם הגדול החולש על גלי כל האוקינוסים מכונס באי הבריטי הקטן – ורק היציאה למרחבי הים עשתה את הגזה האנגלי לגזע הנפוץ והשליט בחמשת חלקי התבל. לנו ישמש הים אמצעי כינוס התפוצות – וגם גשר לכל התפוצות. גדוּלת צור וצידון עתידה לחזור – לחופשי המדינה היהודית בחיפה ותל-אביב.

**

מדינה יהודית כזה מאפשרת בתקופה הקרובה, נאמר לחמש-עשרה השנים הבאות, עליה של מאה אלף איש לשנה. עם מפתח העליה בידינו, עם חוקי עבודה ותעשיה וקרקע שאנו נחזק, עם תעריפי-מכס שאנחנו נתקין וחוזי-מסחר שאנו נכרות, עם צבא יהודי ומשטרה יהודית נאמנים לבטחון הארץ, עם פקידות יהודית הרואה את תפקידי קיומה בבנין המדינה, עם עזרת העם היהודי בעולם הדבוק בנפשו ומאודו בממלכת ישראל – נבצע את הדבר שלא יכלה ולא רצתה לבצע פקידות זרה; פיתוח מכסימלי של האפשרויות הגנוזות בארץ העומדות לרשותנו והעלאת מכסימום של יהודים שהארץ יכולה להכיל. – – –

**

ומה יהיה לאחר חמש-עשרה השנה (או מספר שנים אחר), כשהמדינה המוצעת קטנת-השטח תגיע ל“נקודת-השובע” של התאכלסותה? מהי התשובה שניתן אז להמוני ישראל שיתפרצו לעלות – ולא יהיה להם מקום במדינה היהודית?

אדם הרוצה להיות ישר עם עצמו לא יתנבא מה יהיה בעוד חמש-עשרה שנה. מי יוכל לומר מה יהיה בעוד חמישה-עשר יום עם הצעת הועדה? לפני שלושה שבועות הכריזה הממשלה האנגלית על יסוּד מדינה יהודית; מי יודע מה תכריז בעוד שלושה שבועות? השאלה מה יהיה בעוד חמש-עשרה שנה היא שאלה חמוּרה ששום ציוני אינו רשאי להתעלם ממנה. אבל לפי שעה אפשר לתת רק תשובה אחת: בעוד חמי-עשרה שנה יהיה מצבנו יותר טוב – אם בינתיים תוקם מדינה יהודית ובתוכה יתרכזו שני מיליון יהודים – מאשר אם במשך חמש-עשרה השנה ימָשך משטר המנדט. חמש-עשרה השנה שעברו מראשית אישור המנדט ועד היום נתנו לנו באופן ממוצע עליה של ששה-עשר אלף לשנה. המסוגל משטר המנדט בעתיד לתת לנו יותר? אינני נמנה בין אלה המרשיעים תמיד את הפקידות האנגלית ואינני רואה רק את הצללים והרעות שבמשטר המנדט. לא כל הפקידים האנגלים הם רעים. היו ישנם בקרב הפקידים האנגלים אנשים ישרים וחרוצים, ויש ביניהם המעריכים ומוקירים את מפעלנו. אולם הפקידים האנגלים, הטובים והרעים, הם כולם אנגלים ולא יהודים. ורק תמים ומוכה-סנוורים ידמה לצפות מפקיד אנגלי שיעשה מלאכתו כפי שאנו היינו רוצים כי מלאכה זו תיעשה. ואם גם נניח שה“פליאטיבים” שמציעה הועדה המלכותית – במקרה שתכנית חלוקת הארץ לא תתקבל – לא יגזרו עלינו, וישָאר הססטוס-קוו – שזוהי הנחה אופטימית מאוד – אין כל יסוד להאמין שמשטר המנדט בעתיד ייטב מזה שבעבר. והשאלה נשאלת: היגדלו סיכויינו בעוד חמש-עשרה שנה אם במקום שני מיליון יהודי יהיו אז בארץ רק שמונה מאות אלף יהודים, ואם במקום מדינה יהודית וצבא יהודי תהיה אז בארץ פקידות בריטית וצבא בריטי ומשטרה פלשתינאית?

מה שיהיה בארץ לאחר חמש-עשרה שנה תלוי במה שיקרה בארץ במשך חמש-עשרה שנה אלה. כשם שאיני רואה את המדינה היהודית המוצעת כפתרון הסופי של שאלת עם ישראל, כך איני רואה את החלוקה כפתרון הסופי של שאלת ארץ-ישראל. צדקו אלה משוללי החלוקה הטוענים שארץ זו לא ניתנה לחלוקה - מפני שהיא מהוה יחידה אחת, לא רק מבחינה היסטורית, אלא גם מבחינה טבעית ומשקית. עבר-הירדן נקרע לפני חמש-עשרה שנה, – האין כל איש רואה עכשיו שהקרע הזה היה אסון בשביל עבר-הירדן יותר מאשר למערב הארץ? כאן התפתחות, גידול, ריבוי אוכלוסים, לא רק יהודי, אלא לא-פחות ריבוי ערבי, ושם – קפאון, דלדול, עוני וישוב בלתי-גדל.

**

אני רואה את עתידנו ואת עתידה של הארץ בהחזרת איחודה ושלמותה מתוך הסכמה חפשית וצורך-חיים הדדי של העם היהודי והערבי. מדינת היהודים תשמש גורם – ואולי הגורם – להסכם יהודי-ערבי, שברגע זה אולי אי-אפשר לראות את כל היקפו וגדלו.

ואחד החיובים הגדולים של המדינה היהודית הוא – ביצירת התנאים הריאליים לאפשרות של הסכם יהודי-ערבי. כשמציאות כוח יהודי גדול, גם מספרי, גם משקי, וגם ממלכתי, תהיה לעובדה – יהא חשבון לערבים להגיע לידי הסכם עם כוח כזה. עם שני מיליון יהודים, שיש להם משק מפותח, צבא מאורגן, שלטון בים, כוח ממלכתי, כדאי יהיה לערבים לבוא לידי ברית ויחסי-גומלין. לכוח יהודי. זה יהיו הערבים זקוקים – לא פחות משיהיו היהודים זקוקים להם. מדינת היהודים תיצור את העובדה הפוליטית שהערבים יצטרכו להתחשב אתה. והחלוקה, שנעשתה עכשיו הכרחית לרגל מלחמת הערבים בציונות, תתבטל ברצון החפשי של הערבים, לאחר שהציונות תבצע בכוח החלוקה שלב מכריע בהתגשמותה.

**

ואני אסיים במלים אחדות על תפקיד הקונגרס. קונגרס זה לא יוכל עדיין להגיד “כן” או “לא” לתכנית החלוקה. אחרי החלטת הפרלמנט האנגלי אין צורך ואין אפשרות לדון על עצם התכנית – כי הפרלמנט לא קיבל ולא אישר הצעת הועדה המלכותית, אלא ייפה את כוחה של הממשלה להגיש לפניו, לאחר שיקבל סמכות מאת חבר-הלאומים, תכנית מסוימת של חלוקה הטעונה אישור הפרלמנט. הקונגרס צריך להביע בכל החריפות את דעתו נגד החלק השני של דו"ח הועדה, הקובע שהמנדט אינו ניתן להגשמה והמציע פאליאטיבים הסותרים את כל ההבטחות וההתחייבויות של אנגליה וחבר-הלאומים כלפי העם היהודי. הקונגרס צריך להכריז שוב על נכונותו לבוא לידי הבנה עם העם הערבי – ויחד עם זאת הוא צריך להביע מחאה חריפה נגד הצעת “השלום” של לורד סמואל, שפירושה אינו אלא סתימת-גולל על תקוַת העם היהודי. הקונגרס צריך להכריז מהי ארץ-ישראל לעם היהודי, ארץ-ישראל כולה, השלמה, בגבולותיה הטבעיים וההיסטוריים. והעיקר – צריך לתת יפוי-כוח להנהלה החדשה לבוא בדברים עם הממשלה על תכנית מתוקנת להקמת מדינה יהודית.

עכשיו יושבת ועדת-המנדטים ודנה על הדו"ח של הועדה המלכותית. בתחילת ספטמבר תתקיים ישיבת מועצת חבר-הלאומים. לאחר ששני המוסדות האלה יחליטו מה שיחליטו, אפשר יהיה לדון עם הממשלה על גבולות, על שטח, על סמכות, על סוברניות, על טרנספר, על מנדטים זמניים – נקבל החלטה סופית. עד אז אין אנו מסתלקים מהמנדט. לפי שעה זהו המשען היחידי של זכויותינו. רק כשאנגליה תתחייב באישור חבר-הלאומים להוציא לפועל תכנית מדינה יהודית רצויה ומוסמכת על ידינו – נוכל לשחרר את אנגליה מהמנדט.

אנו, שכנינו והאנגלים

מאת

דוד בן־גוריון

---

על הסכם יהודי-ערבי בשעה זו

מאת

דוד בן־גוריון

א

לונדון, 9 ביוני 1936

ל… בירושלים

– – – יתכן שכל דבר ההסכם ¹אינו עכשיו בגדר של ריאליות. לא רק מפני המרירות והמשׂטמה שנתגברו תוך כדי המהומות, אלא מפני הניגוד הפוליטי היסודי שבינינו ובין הערבים, קודם-כל בשאלת העליה. בשביל המנהיגים הערבים אין ערך לצד הכלכלי של פיתוח הארץ, וגם אם יודו – ולא כולם מודים אפילו בזאת – שעלייתנו מביאה ברכה חמרית לארץ, הרי הם אומרים: לא מדבשכם ולא מעוקצכם. יש יהודים שאינם מאמינים בציונות והם שרויים בפחד ומוכנים להתפשר על חשבון עתידו של העם היהודי. יהודים אלה רק עלולים להזיק לאפשרות של הסכם, מפני שהם יטעו את הערבים לחשוב שהעם היהודי יוותר על ארץ-ישראל וע"י כך יגבירו את העקשנות הערבית. אבל נדמה לי, שאין זה לגמרי מן הנמנע לבוא לידי הסכם…

– – – אנו מלאים טענות – ברובן צודקות ובמיעוטן כוזבות – על הממשלה האנגלית, ויש שאנו חושבים שהממשלה היא כולה אך ורק לטובת הערבים, ואין אנו לוקחים כלל בחשבון, שבעיני הערבים התמונה היא הפוכה לגמרי. הערבים בטוחים, שאנגליה היא בהחלט אתנו. הם בטוחים, שהעתונים האנגלים נכנעים לנו, שהקבינט עושה תמיד רצוננו ושהפרלמנט מושפע תמיד מאתנו. האגדה על שליטת היהודים בעולם היא בשבילם עובדה, ועלייתו של ליאון בלום לשלטון היא בשבילם הוכחה נוספת, והוכחה ניצחת. הם בטוחים, שיכולתנו הכספית היא בלתי-מוגבלת. לא חשוב כלל, שסברות אלו הן מגוחכות ומופרכות מבחינה עובדתית, אובייקטיבית. אמונתם באגדה זו היא עובדה – ועובדה פסיכולוגית ופוליטית כאחת. בה מקור הפחד העצום שתפוסים לו כל המנהיגים הערבים. באמת קשה למי שלא בא בעצמו בדברים עם הערבים לשער כמה גדול פחדם מפנינו, ואם-כי פחד זה גורם לנו הרבה צרות – הרי עלול הוא גם לשמש מניע ומנוף להסכם. כי אם אפשר יהיה להפיג במקצת את פחדם על-ידי סידורים מסוימים – אין זה מן הנמנע שהם יקבלו הסכם זמני שיש בו ברכה בשבילנו, ויש בו באותו הזמן גם הפחתת הסכנה בשבילם כפי שסכנה מצטיירת במוחם, אם-כי אין סכנה זו קיימת כלל או אינה קיימת במידה כזו במציאות. – – –

אנגליה מלאה היסוסים, התרוצצויות וחששות. היא רוצה לא רק בידידות העם היהודי, אלא גם בידידות העולם המוסלמי והערבי. היא רוצה, ששניהם יהיו תלויים בה ולא להיפך. הקשיים שאינם עלולים להפחיד אותנו – עלולים בנקל להרתיע אותה. ואילו היה עולה בידינו לסלק את הקושי המתגבר של האופוזיציה הערבית היינו מחזקים את עמדתנו הפוליטית כלפי אנגליה במידה שאין לשער. דבר זה חשוב ביחוד בשעה זו, כשאנגליה מסובכת בשאלות-גורל עולמיות, ובראש עומדת ממשלה לא-תקיפה ואולי גם לא יציבה. אני חושב למעשה-גבורה בלתי-רגיל אצל הממשלה האנגלית את עמדתה (לכל הפחות עד עכשיו) לא להפסיק זמנית את העליה. אמנם היו נימוקים כבדים לטובת עמדה זו. אחרי המפלה הפוליטית בסכסוך איטליה-חבש לא נוח לאנגליה לגלות שוב חולשה ורתיעה מפני אלמות ערבית. בהשגת השדיול הפעם היה בשבילנו משום נצחון פוליטי ממדרגה ראשונה, שאולי לא הערכנו אותו כראוי. אולם עניננו על-פי טבעו אינו ניתן להיכבש באקט חד-פעמי. והסכנה הגדולה לגורל העליה – כאשר לא היתה כמוה אף פעם – לא עברה לגמרי, אולי עוד לא הגענו אליה. אנו חיים בשנת 1936, ומידות העליה של חמש-עשרה השנים שקדמו לשנת 1934 נפסד ערכן הממשי בשביל העם היהודי. וההיאבקות הגדולה והמכרעת להיקף העליה עודנה לפנינו. וזו לא תהיה היאבקות קלה.

– – – יש גם נימוק כלכלי לטובת הסכם. גורלנו תלוי באפשרויות בניה, ובקנה-מידה רחב. המשק הערבי הוא פרימיטיבי ולא יהָרס גם במצב של מהומות, פרעות ומלחמה. קיומו של המשק היהודי, ועוד יותר פיתוחו של המשק היהודי מותנה במשטר של בטחון ושקט. הערבים יכולים להיעזר בשוק היהודי, והיהודים זקוקים לשוּקי סוריה, מצרים ועוד.

יחסים נורמליים עם שכנינו הם לנו לא רק צורך מוסרי ופוליטי – אלא גם כלכלי ומשקי. ואם יש איזו אפשרות, צל של אפשרות – אין אנו צריכים לזלזל בה ולהחמיצה. ועלינו לנסות תמיד, וביחוד עכשיו, לבוא לידי הסכם.

חשובה השאלה מי ומי ינהל את המשא-ומתן עם הערבים. ראוי לכך רק מי שיש לו שתי התכונות הללו:

א. מי שמאמין אמונה עמוקה בציונות, מי שעיקרי הציונות (כגון עבודה עברית, עליה עממית, קרקע) הם בשבילו בחינת “יהרג ואל יעבור”, מי שרואה את הציונית המכסימאלית כמינימום הכרחי בשביל העם העברי, מי שרואה את הגשמת הציונות כשאלת החיים והמוות של העם היהודי.

ב. מי שמבין את נפש הערבי, מי שמכבד את שאיפתו הלאומית, מי שמסוגל לראות את הדברים בעיני ערבי.

ועוד דבר: מי שניגש למו"מ מתוך פּאניקה – יכּשל ויכשיל. – – –

קרוב לודאי שכל הענין הוא רק תיאורטי, אולם אין צריכים להחמיץ שום הזדמנות ושום אפשרות, אפילו הרחוקה שברחוקות. – – –

ב

לונדון, 18 ביוני

ל… בתל-אביב

– – – כיבוש חבש ע“י איטליה יחייב את אנגליה לעמוד יותר על משמר ענינה בים התיכון וזהו פשר ההודעה של אידן ², שאם-כי הסנקציות יתבטלו והיחסים עם איטליה יוטבו – לא תחליש אנגליה גם להבא את כוחות הצי שלה בים התיכון. א”י היא אחת העמדות החשובות בים התיכון ואנו מעונינים בכוח אנגלי גדול בים זה. – – –

ואף-על-פי-כן:

למרות ידידותו של N. N., למרות התגבשות הסיטואציה הבין-לאומית לטובתנו, למרות האינטרס האנגלי לעמוד בתוקף ובלי כל ריתוי בפני התקוממות הערבים בארץ – עלינו לחפש דרך של הבנה והסכם עם הערבים, אם רק יש אפשרות אחת מני אלף שהחיפושים יצליחו. – – –

ל. לא צדק בטענתו שנאו מטפלים בשאלה הערבית רק בזמן פרעות. התעסקנו בענין זה למעשה גם בימי-הגיאות הנוחים ביותר בשבילנו. היה לנו קונטאקט כל הזמן עם מנהיגים ערבים ונעשה נסיון רציני בארץ-ישראל, מצרים, סוריה וז’ניבה לברר אפשרות של הסכם. חוּדש הנסיון לפני המאורעות ונמשך לאחר הפרעות ביפו.

ישיבתי בלונדון לא החלישה את הכרתי, שבשביל התקופה הקרובה הגורם החיצוני המכריע היא – אנגליה. ואעפי"כ – אל נשכח לרגע ואל נמעיט במשהו את דמות הגורם הערבי. ושום מאמץ לא יכבּד בעינינו למען רכוש, או קרב, את הגורם הזה, ואל נסתלק משום נסיון אפשרי, ואל נזלזל בשום פעולה קטנה או גדולה שתקרב או תקל בקורטוב אחד את פתרון השאלה הגורלית הזאת.

---

בשתי מערכות חמורות

מאת

דוד בן־גוריון

לונדון, 18 באוֹגוסט

ל… בגנף

– – – אנו עומדים בשתי מערכות: כלפי הערבים – מערכת-דמים בארץ; כלפי ממשלת המנדט והעם האנגלי – מערכת פוליטית; שתיהן חמוּרות והרות סכנה כאשר לא היתה.

והשאלה היא: מהי המערכה המכרעת – הערבית או האנגלית? אין זו שאלה תיאורטית. לא הזמן עכשיו לטפל בתיאורטיוּת “צרופה”. זו שאלה פוליטית מעשית. כי בתשובה לשאלה זו תלויה דרכנו והתנהגותנו הפוליטית. יש הרואים את מרכז-הכובד של הסכנה בחזית הערבית. ומראיה זו הם מסיקים שתי מסקנות הפוכות: מסקנה אחת: היות וזוהי החזית המכרעת – עלינו להתעלם מכל השאר ולרכז את כל כוחנו במלחמה זו: הערבים נלחמים בנו – עלינו להילחם בהם, וחסל!

מסקנה שניה: היות וזוהי החזית המכרעת – עלינו להשלים עם הערבים בכל מחיר שהוא.

אני שולל את שתי המסקנות האלה – מפני שאני שולל את ההנחה המוקדמת שעליה הן בנויות. לא החזית הערבית –אלא החזית האנגלית היא המכרעת בתקופה זו, ומהנחה זו עלינו להסיק כל המסקנות המוכרחות. לא מלחמת-דמים תכריע – אלא המערכה הפוליטית בינינו ובין ממשלת המנדט.

באמרי שהחזית האנגלית היא המכרעת, איני מתעלם מהעובדה שהחזית הערבית משמשת גורם, גורם רב-משקל, בחזית האנגלית. וכל כמה שגדול הקושי הערבי – גדול באותה מידה, או במידה לא הרבה קטנה, הקושי האנגלי. אולם ההכרעה הפעם היא לא בידי הכנופיות והשובתים והמשביתים הערבים, והיאבקותנו אינה אתם, אלא עם הממשלה. עמדת אנגליה כלפינו תכריע גם בשטח הבטחון – וגם בכל שאר השטחים. וביכלתנו, כשרוננו ותבונתנו לנצח בחזית האנגלית, תלוי עתידנו הקרוב. ומשום כך, לא מלחמה לנו בערבים, ומשום כך, אין הכרח בהכנעה לערבים.

זאת אינה אומרת – התעלמות מהערבים; כי התעלמות זו תהיה משגה כבד שאין לו כפרה ותקנה, לא רק מבחינת יחסינו העתידים עם הערבים (וחשבונותינו עם הערבים לא יגמרו רק השנה או בשנה הבאה – החשבון שלנו עם העם הערבי הוא לדורות) – אלא קודם-כל מבחינת יחסנו עם אנגליה.

ומשום כך יש לעמוד על הצורך החיוני, לבוא, אם רק יש איזה צד של אפשרות, לידי הבנה עם הערבים, אם גם זו לא תהיה אידיאלית – – –

ולמרות כל הנעשה עכשיו בארץ, יש לשקוד על כל אפשרות קטנה וגדולה של מו"מ והסכם עם הערבים, ואין לסגור בפני עצמנו את הדרך בהנחות מופשטות, הנכונות בממלכת הצדק המוחלט, אבל אינן מחוכמות בעולם המעשה, שיש בו התרוצצות בלתי-פוסקת של טוב ורע. עולם זה מחייב “כשרון-פשרה”. לא כל פשרה היא טובה אך לא כל פשרה היא רעה.

– – – בבחינת האפשרויות אין לערבב אפשרות מתימטית באפשרות פוליטית, כמו שאין לערבב אמת מתימטית באמת פוליטית. האפשרויות הפוליטיות הן מוגבלות, והאמיתות הפוליטיות הן יחסיות. שתי פעמים שתים הן תמיד ארבע, אבל מאורעות 1929 אינם מאורעות 1936. והמצב בעולם בשנת 1936 – אינו המצב בשנת 1929, ודרכי-המלחמה של לפני שבע שנים אינן הולמות את השעה הזאת. והתוצאות של אז אינן מחויבות להיות גם התוצאות של עכשיו. והמערכה שלנו הפעם כבדה פי-כמה, לא רק מפני שהערבים עכשיו אינם הערבים של אז – אלא מפני שהמצב בעולם נשתנה ומצבה של אנגליה נשתנה ומצבו של העם היהודי נשתנה. ולא נוכל להתעלם מכל השינויים האלה בבואנו לעשות עכשיו את חשבוננו הפוליטי. – – –

– – – אם נמצא ואם לא נמצא עכשיו דרך לערבים – עלינו לקיים את קשרינו עם אנגליה. עלינו לרכוש את הבנתה, אהדתה ועזרתה. עזרה זו נחוצה לנו. הכרת אמת פוליטית זו אולי אינה נעימה. לא נעים ליחיד להזדקק לאחר, על אחת כמה וכמה שלא נעים לעם להזדקק למשנהו. אבל אין אנו העם היחידי שזקוק לעם אחר. הצ’כים זקוקים לעזרת צרפת, צרפת זקוקה לעזרת רוסיה, ורוסיה זקוקה לידידות אנגליה וצרפת ואיטליה ואמריקה – כי יש עליה מוראן של גרמניה ויפּאן. והרבה דברים עושה רוסיה זו – בניגוד לתורותיה ועקרונותיה שהחזיקה בהם הרבה שנים והכריזה עליהם כעל אמיתות נצחיות ומוחלטות שאין לזוז מהן כמלוא נימה – למען רכוש את ידידות המדינות הקפיטליסטיות והאימפריאליסטיות הללו. הבוגדת רוסיה בעצמה? לא. היא נאמנה למטרתה, ומכוונת את האמצעים למטרה. וכיון שמטרתה עכשיו היא לא מהפכה – אלא בנין, היא אדוקה בשלום ומבקשת קרבת המדינות המעונינות בשלום כמוה. ולשם התקרבות זו בא ליטבינוב ללוָית המלך האנגלי, וסועד על שולחנו של מוסוליני. – – –

– – – מצבנו לא קל לגמרי, כשאנו באים לקרוא תגר על הפקידות הבריטית בארץ. ועלינו להיזהר ולבחון מעשינו ודרכינו לא רק מבחינת הצדק והיושר, אלא גם מבחינת התכלית הפוליטית והתאמתם למטרה שאנו חותרים אליה. גם כאן אין אנו יכולים לתת למרירות הרבה שנצטברה בלבנו להשתלט עלינו. אין אנו חיים בעולם של היושר המוחלט, וביחסים שבין עמים אין עדיין שופט-רמים שמאזני-צדק בידו. כששופט אנגלי דן דינם של שני בעלי-עצומות, חזקה עליו שיוציא דין-צדק לפי מיטב ישרו והבנתו באובייקטיביות מוחלטת. אין השופט מעונין בריב, אין הוא נתון לשוחד ולמשוא-פנים, וכושר הבחנתו ושיפוטו הם ממדרגה גבוהה על-פי הרוב. השופט שלנו בריבנו עם הפקידות הוא העם האנגלי, דעת-הקהל האנגלית, הממשלה האנגלית. שופט זה אינו אובייקטיבי – הוא צד. הוא צד בריב עצמו. הוא צד לצד שבריב, הענין נוגע לגופו, והפקידות שלו היא, וחביבה עליו וכבודה יקר לו. והוא לא יסלח לנו אם אנחנו נחטא לפקידות בהאשמות-שוא או האשמות מוגזמות, או האשמות שאין להוכיחן. ולא תועיל לנו ההכרה שאנו צדקנו בהאשמות אלו – אם אי-אפשר להקנות הכרה זו גם לשופט המכריע, שאין עליו שום ערעור. אולם לא נכסה ולא נטשטש את החטאים והכשלונות. לא חטאים וכשלונות שבסברה, אלא חטאים וכשלונות שאת אמיתותם וממשותם אפשר להוכיח גם לאנגלים.

---

שאלת הפריטי

מאת

דוד בן־גוריון

שאלת הפַּריטי / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

במושב הועד הפועל המצומצם – ירושלים, 14 בנובמבר 1936

בויכוח על פּריטי מערבבים את הויכוח על המטרה הסופית. כל דברי ה“ה א., ג. ופ. מוּסבּים על ניסוח המטרה הסופית. אין אנו מציעים עכשיו להכריז על המטרה הסופית. אילו היינו דנים בניסוח מטרה זו, לא הייתי מוצא נוסח משותף עם ה' פ., כי מטרתי הסופית מרחיקה לכת. החזון היהודי הגדול, חזון אחרית הימים – אין אני מוכן לוותר עליו, והוא חלק אורגני, נפשי ורעיוני מיהדותי ומשאיפתי הציונית. היהדות האמיתית, ההיסטורית, הנבואית נושאת בלבה את החזון של גאולה שלמה ומלאה, גם לאומית, גם פוליטית, וגם אנושית. המטרה הסופית של היהדות היא משטר אנושי חדש, משטר של “ואהבת לרעך כמוך” בארץ-ישראל ובעולם כולו. אנו מאמינים במטרה סופית זו. מה שא. ופ. מציעים כמטרה סופית – אינה אלא תחנה אחת בדרך למטרה הסופית. גם תחנה זו היא די רחוקה, ואנחנו נצטרך עוד להתעכב בכמה תחנות קרובות. אין אנו מציעים ניסוח המטרה הסופית, ולשוא התוכחו כאן. אנו מדברים על תחנה אחת – תחנת-ביניים. אנו מדברים על “נישונל-הוֹם”. כלום “נישונל-הוֹם” היא המטרה הסופית שלנו? כלום היתה בהצהרת-בלפור הצהרה על המטרה הסופית שלנו – אפילו הפוליטית בלבד? גם פרוגרמת-באַזל אינה נוסחת המטרה הסופית, היא נוסחה של תחנת-ביניים, תחנת מעבר. הצהרת בלפור אינה אלא ניסוח פוליטי של התחייבויות שאנגליה קיבלה על עצמה לעשות לזמן ידוע, למשך תקופה אמנם בלתי-מסוימת, אבל לא בלתי-סופית, ואנחנו עומדים כרגע רק בתחומי יחסינו הפוליטיים עם אנגליה. מה פירוש המנדט? מינוי לזמן ידוע. לא לנצח יתקיים המנדט. אינני יודע אם האימפריה האנגלית תתקיים לנצח. במנדט ודאי לא התכוונו לנצח, זהו רק סידור זמני: אנגליה קיבלה על עצמה לסייע ל”בית-הלאומי" כל זמן שהמנדט יהיה בידה. אבל יכולים גם להוציא את המנדט מידה ויכולים גם לבטלו. אין בדעתנו לא לבטל עכשיו את המנדט ולא להוציאו מידי אנגליה. אנו רוצים להציע סידור פוליטי בינינו לבין הערבים לכל זמן קיום המנדט, אנחנו רוצים בקביעת פּריטי לתקופת המנדט הבריטי. יש פרובלימה של שלטון בארץ. הפרובלימה היא בעלת שלוש זויות: אנגליה, יהודים, ערבים. אין אנו רוצים ואין אנו יכולים להחליט איך יהיו הדברים לנצח: אולם בתקופת המנדט, בזמן השלטון האנגלי, אנו עומדים בפני השאלה: האם ישתפו גם את היהודים והערבים בשלטון ואיך ישתפו אותם? זאת היא הפרובלימה. כל זמן שהמנדט הוא בידי אנגליה פירושו של המנדט הוא, כי ההכרעה היא בידי אנגליה. בלי הכרעת אנגליה אין מנדט אנגלי. ואנו עומדים על בסיס המנדט ואנו מקבלים את ההכרעה האנגלית, אבל יש שאלה של שיתוף היהודים והערבים, ואנו מציעים פּריטי כיסוד השיתוף.

פּריטי מתכוון לשני דברים: א) לשיתוף יהודים וערבים בשלטון, שלא כל השלטון ימָצא אך ורק בידי אנגלים. ב) שהיהודים והערבים משתתפים בשלטון כשתי חטיבות שוות, בלי שים לב למספר היהודים והערבים. ופּריטי אין פירושו כדברי א. שבכל נקודה ובכל מקום יהיה בשלטון 50% יהודים ו-50% ערבים. רעיון הפּריטי הפוליטי מתיחס אך ורק למוסדות ארציים, ולא מקומיים. העיריה נבחרת על-ידי תושבי המקום. לגבי העיריות יש רק אזרחים, ולא חטיבות. מועצת העיריה ומועצת הכפרים נבחרות על-ידי תושבי העיר והכפר. במועצות אלו אין אנגלים. הפּריטי מכוּון לשלטון הארצי המרוכז כולו בידי ממשלת-המנדט ונציגיה. ובכל מוסד ארצי שמשתפים בו את בני-הארץ – משתתפים היהודים והערבים על בסיס פּריטטי. זוהי ההצעה, הצעה טובה או רעה, אבל רק עליה יש לדון. הויכוח הגדול על כבשונה של הציונות, שהיה חשוב מאוד, אינו כלל וכלל ענין לכאן, כי אין דנים כלל על המטרה הסופית של עם ישראל; דנים על נציגות פּריטטית של יהודים וערבים במוסדות-השלטון לתקופת-המנדט.

כאן נשמעה טענה – שאין לנו רשות להחליט על כך. זוהי שאלה פוליטית ממדרגה ראשונה, ורק הקונגרס מוסמך להחליט עליה. רבותי! אין לנו כל צורך להחליט עכשיו מחדש על שאלה זו. העיקרון הזה הוכרז כבר על-ידי הקונגרס, וההנהלה שהכריזה עליו היתה הנהלה שישב בה בא-כוח ציוני ב' ובא-כוח “המזרחי”, וההכרזה נעשתה על-ידי נשיא ההסתדרות הציונית נחום סוקולוב, וזה היה באותו קונגרס שסילק את וייצמן מהנשיאות – בקונגרס הי“ז. מאז פעלה ההנהלה לפי עיקרון זה. וזה חמש שנים ממשיכה ההנהלה בפעולתה המדינית על יסוד הכרזה זו. שנתיים עשתה זאת ההנהלה של פרבשטיין. אני לא הייתי חבר בהנהלה ההיא, וזה שלוש שנים עושה זאת ההנהלה שיש לי הכבוד להיות בתוך חבריה. בהתאם לעיקרון זה דרש ארלוזורוב המנוח – בהנהלתו של פ. – שכל פעם שהממשלה ממנה ועדה מתושבי הארץ – תמנה יהודים וערבים על יסוד של פריטי: אחד ערבי ואחד יהודי, או שנים ערבים ושנים יהודים, לא בהתאם למספר היהודים והערבים בארץ, אלא על יסוד ההנחה שיש בארץ שתי חטיבות. בהתאם לעיקרון זה ניהלנו מו”מ עם הערבים וניהלנו פעולת-הסברה באנגליה ועשינו מה שעשינוּ בהתאם להכרזת הקונגרס שיצאה מפי פרבשטיין וחבריו. כאן אתם יכולים לשאול: אם הקונגרס כבר הכריז על כך – מה צורך יש בדיון ובניסוח חדש? התשובה היא, שהנוסח הישן הוא רחב יותר וניתן לפירושים העלולים לסכּן את ענינינו, ביחוד בשטח העליה, ואנו רוצים לצמצם ולהבהיר את העיקרון, שיבינו כולם כי מדובר על פּריטי פוליטי בלבד, ולא על פּריטי מספרי.

ה' פרבשטיין וחבריו הכריזו בקונגרס, ש“שני העמים”, היהודים והערבים, לא ישלטו זה על זה ולא יהיו כפופים זה לזה בלי שים לב למספרם הכמותי. פורמולה זו היא רחבה יותר מדי, ואנו רוצים לצמצמה. אילו הייתי אני צריך לנסח את ההכרזה הזאת לכתחילה, לא הייתי מנסח “שני עמים” אלא שתי חטיבות, כי אין העם הערבי והעם היהודי שוים בזכויותיהם בארץ ישראל. הזכויות שיש לערבים בארץ-ישראל הן זכויות של תושבי הארץ, לא פחות ולא יותר. הזכויות שיש ליהודים בארץ שייכות ליהודים לא באשר הם תושבי הארץ, אלא באשר הם יהודים, והזכויות אינן רק ליהודי ארץ-ישראל, אלא ליהודי כל העולם, כלומר: לעם היהודי בשלמותו. אבל אין זכויות לעם הערבי בשלמותו. ערבי שאינו תושב הארץ אין לו כל זכות בארץ-ישראל. ומשום כך לא הייתי משתמש בנוסח שהשתמש בו פרבשטיין – “שני עמים”. נוסח זה עלול להטעות. אנו רוצים שוב לומר עכשיו לאנגלים, מה שאמרנו להם כל השנים על יסוד ההכרזה של הקונגרס, שאין אנו שואפים לשלוט בערבים ואין אנו רוצים שהערבים ישלטו בנו; ודרוש שהאנגלים ידעו ויבינו שאין זה מתיחס להקצבת מידות העליה ולפּריטי מספרי, כי העליה צריכה גם להבא להיקבע לפי עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית, בלי כל סייג פוליטי וכמותי. יש רק סייג אחד: שאני לא ננשל את הערבים, לא נשלול את עבודתם, אלא ניצור מקומות-עבודה חדשים בשביל עולינו. אם יכולת-הקליטה תאפשר מיליון – יעלה מיליון, אם חמישה מיליון – יעלו חמישה. זה יהיה תלוי בבנין הארץ והתפּתחותה. אולם כמה שלא יהיה מספרם של היהודים ושל הערבים – יקָבע עיקרון זה פּריטי פוליטי בנציגות של יהודים וערבים לכל תקופת המנדט.

אחת הקובלנות המוצדקות שיש גם ליהודים וגם לערבים היא, שתושבי-הארץ הוצאו מכל השתתפות בשלטון. זו תהיה בכל אופן אחת הטענות העיקריות של הערבים – ולממשלה האנגלית קשה לעמוד בפני טענה זו. גם לנו יהיה קשה לעמוד בפניה. אנו יכולים גם להוכיח שבשובנו לארץ אין אנו דוחקים את רגלי הערבים ולוקחים מקומם, אלא מחדשים אפשרויות-קיום נוספות. אבל אין אנו יכולים להצדיק כלפי דעת-הקהל בעולם ובאנגליה שלאוכלוסים בארץ אין שום זכות לחוות דעה ואין להם שום אפשרות לקחת חלק בשלטון הארץ. אנחנו התנגדנו ומתנגדים למועצה המחוקקת, מפני שאין למסור את הכוח המחוקק בארץ זו לאוכלוסים המתנגדים למנדט ולבית-הלאומי, מפני שאין להעמיד את היהודים במצב של מיעוט לאומי, מפני שבארץ זו יש זכויות לא רק ליהודי ארץ-ישראל, אלא לעם העברי כולו, ומפני שהמועצה המחוקקת תשמש אמצעי להפריע להקמת הבית-הלאומי – שהיא תעודתו העיקרית של המנדט, והיא תשמש משום כך גורם מפריד בין היהודים לערבים ולא גורם מקרב. אבל קשה לנו להוכיח שאין לתת לתושבי הארץ כל חלק וכל השתתפות בשלטון.

וכאן בא א. בטענה: אין צדק בנציגות פּריטטית. היהודים אינם אלא 30%, והערבים הם 70% של האוכלוסים, ולפי חוקי הדימוקרטיה מגיע לרוב – רוב. טענה זו לכאורה צודקת, אבל א. בטענתו מתעלם מעובדה יסודית: שהשלטון בארץ זו ביסודו אינו מבוסס על השבּלוֹנה המקובלת בארצות אחרות; שארץ זו נתונה בתנאים מיוחדים שאין להם “אח” בשום ארץ אחרת; כי בארץ זו יש זכויות לעם שאינו עוד בפועל בארץ. ויש לדון על המשטר בארץ זו לפי מצבה היחיד-במינו של הארץ. אַמת-המידה המקובלת בארצות אחרות אינה הולמת ארץ מנדטורית, כי תעודתו העיקרית של המנדט היא החזרת העם היהודי לארץ. ואילו היינו עכשיו לא 30% אלא רק 10% או אפילו 3% – אין למדוד את זכויותינו במספר שיש לנו ברגע זה. המנדט הארצישראלי הוא sui generis, ורק מתוכו, מטבעו המיוחד והיחיד במינו, יש להסיק מסקנות פוליטיות, ולא מתוך כללים מקובלים שאינם הולמים את המציאות ההיסטורית והדינמית של הארץ הזאת.

אין ספק שבקרוב נעמוד שוב לפני שאלת המשטר. עמדה נגטיבית בלבד לא תספיק לנו. ועלינו להיות מצוידים גם בעמדה חיובית.

---

לחשבוננו עם האנגלים

מאת

דוד בן־גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

במושב הועד הפועל המצומצם – ירושלים, 14 בנומבבר ¹1936

– – – הקטרוג הקשה שנשמע כאן נגד אנגליה – אינו הוגן מבחינת האמת ואינו רצוי מבחינת התועלת.

יש לי כמה וכמה טענות נגד הממשלה האנלית, אבל אין אני מקבל את הקטרוג הקשה. איני נאיבי כל-כך לחשוב שכל מה שאנגליה עושה בארץ זו היא עושה אך ורק לשם שמים. אין שום עם עושה דברים לשם שמים. ויש כמה וכמה דברים שאנגליה עושה בארץ זו – שאינם לטובתנו. ואין אנו עוברים על דברים אלה בשתיקה. כל פעולתנו הפוליטית היא היאבקות ממושכת עם הממשלה. אבל איני מוכן להצטרף ל“הגזמה” – אני-נוקט לשון נקיה – של י. וא. “הגזמה” זו לא רק שהיא חוטאת לאמת – היא מסוכנת לכל עמדתנו הפוליטית. – – –

– – – ב. כופר ב“מרד”, ויש נימוקים לכך: א) לא היה שום יסוד לערבים למרוד, כי בארץ יש משטר ערבי, ואין טעם לערבים למרוד במשטר כזה. ומדוע המשטר הוא ערבי? מפני שמוסה-עלאמי הוא תובע כללי, ופלוני-אלמוני הם נציבים מחוזיים. עובדות אלה מספיקות לב. להכריז על המשטר כמשטר ערבי. אבל ב. אינו ערבי, ולא הוא היה צריך להחליט אם למרוד או לא. הערבים יש להם תפיסה אחרת לגמרי בנוגע למשטר. הם אומרים: משטר זה מעלה לארץ בשנה אחת 30,000 יהודים, בשנה שניה – 42,000, בשנה שלישית – 62,000. מה בצע שמוסה עלאמי הוא תובע כללי? אם משטר זה ימָשך עוד מספר שנים – אנו, הערבים, אבודים, ועלינו למרוד בו ולהפילו.

אומרים: לא היה כאן מרד, מפני שהממשלה היתה יכולה לדכא אותו. נניח, שזה נכון. כלום יוצא מזה שהערבים לא מרדו? אילו אנגליה היתה שולחת בראשית מלחמת-הבּוּרים בדרום-אפריקה צבא עצום – היתה מיד מכניעה את הבּוּרים, כלום על-ידי כך לא היה מרד הבּוּרים מרד? אנגליה, כידוע, לא עשתה כך, והמלחמה נמשכה כשנתיים. כלום יאמר מישהו שאנגליה סידרה בכוונה כי המלחמה תימשך שנתיים, ולא היתה כלל מלמחה מצד הבּוּרים? מרד אינו חדל להיות מרד אם גם אין מדכאים אותו מיד. רק מי שאינו מעז לראות את המציאות כהוויתה, יכול להתנכר לעובדה שהערבים התקוממו נגד המשטר, שב. קורא “משטר ערבי”. חוששני, שאילו היה ב. ערבי היה אף הוא מצטרף למרד, ולא היה מסתפק במשרתו של מוסה-עלאמי. השאלה המכרעת לגבי הערבים – בדיוק כמו לגבי היהודים – היא שאלת העליה. ואין הם מוכנים לבלוע עליה זו בשכר משרתו של מוסה או בשכר שלטונם של פלוני-אלמוני בנציבות המחוז.

אין אני מלמד זכות על הממשלה, אבל התעלמות זו מהסבך ומהקשיים אינה עלולה לחזק את טענותינו וקובלנותינו נגד הממשלה; אנו נטען ונקבול על הממשלה שלא אחזה באמצעים מספיקים, ולא אחזה באמצעים בשעתם – אבל ההגזמות וההפרזות וההכללות רק תחלשנה את טענותינו הצודקות והמבוססות.

לא נקבל את העצה הנמהרה ולא נאמר, שכל מה שהממשלה עשתה בארץ זה במשך י"ט השנים האלה היא שורה ארוכה של זדונות ומזימות וקיפוחים המכוּונים נגד הבית-הלאומי ובעד הקמת מדינה ערבית. אין אני מייעץ להתעלם מהשגיאות והזדונות של הממשלה – להיפך, נביא את עצומותינו לפני הועדה ולפני דעת-הקהל האנגלית. אבל ניזהר מהאשמות סיטוניוֹת. ידידנו הטוב ביותר באנגליה לא יקבל האשמות אלו. לא כל מה שאנגליה עשתה בארץ הוא רע. וגם לא כל הרע שעשתה – נעשה בזדון ומתוך מזימה: אנגליה הכניסה לארץ שלוש מאות וחמישים אלף יהודים. היא בנתה נמל בחיפה, וחיפה נהפכה לעיר עם רוב יהודי. היא בנתה דרכים בין המושבות היהודיות, והיא תמכה – אמנם לא במידה מספקת – בתעשיה יהודית. ואין אני יכול להתעלם מעובדות אלו. אין אני מתגעגע לימי תורכיה. חייתי בארץ בימים ההם, ויודע אני שכמה דברים שיכולנו לעשות אז – אי-אפשר לעשות עכשיו. ואף-על-פי-כן איני מתגעגע למשטר ההוא. אנו פועלים בתוך מסגרת פוליטית, בארץ ובעולם, ועלינו להתחשב עם המציאות הפוליטית. נחוצה לנו אהדת העם האנגלי ועזרתו, ועלינו להגביר אהדה זו – ולא להרסה.

קטרוגים מופרזים ובלתי-מבוססים לא יוסיפו לנו חיבה וסימפּטיה בעם האנגלי. כשאנו דורשים מהאנגלים יחס הוגן אלינו – אנו חייבים ביחס הוגן אליהם. כמה אנו מתמרמרים כשטופלים על הכלל היהודי חטאו של יחיד יהודי! הנבוא אנחנו לטפול על הכלל האנגלי, ולוּ אפילו על כלל הפקידות, את החטא והמשגה של כל פקיד יחיד? האנגלים אינם אומה של מלאכים, ויודע אני את המעשים הנוראים שעשו האנגלים באירלנד ובמקומות אחרים; אבל האנגלים עשו גם דברים חיוביים גדולים בארצות הנמצאות תחת שלטונם. זהו עם גדול, בעל תרבות עשירה – ולא עם של עושקים ושודדים. והאנגלים עשו לנו לא רק רעות. הם הכירו בזכותנו ההיסטורית על הארץ – הכירו הראשונים, – הכריזו על לשוננו כעל שפה רשמית, אפשרו עליה גדולה, ואם נעשה חשבון – נעשה חשבון-צדק.

גם הרע שנעשה לנו – לא נעשה תמיד מתוך זדון. אביא דוּגמא אחת: קיפוח חלקנו בעבודות הממשלה. אין זה קיפוח מדומה, ולא קשה לנו להוכיח אותו. אבל הדבר אינו כל-כך פשוט. האם רק אנגלים מקפחים את העבודה העברית? מה נעשה במושבות היהודיות? כשאנו מגיעים לפרשה זו, יודעים מ. וחבריו ללמד זכות על מחרימי הפועל היהודי: כי יש עבודה זולה, ויש חשבון כיס. גם האנגלים מבכרים בעבודות הממשלה פועל זול. גם הם עושים חשבון כיס. ועלינו להסביר שבארץ זו יש ענין של בית-לאומי, ושל עליה יהודית, ושל רמת-חיים יותר גבוהה, ואין הזול כשהוא לבדו יכול להכריע. עובר זמן-מה עד שהאנגלי תופס כל זאת. – יהודים רבים, וביניהם גם הקוראים לעצמם בשם ציונים, עוד לא תפסו זאת. אביא דוגמא אחרת: זיוּן היהודים. כשהייתי באנגליה שמעתי מפי ידיד נאמן לנו, העומד תמיד לימיננו בפרלמנט, שיש סכנה בזיוּן היהודים, וכי מוטב שאנגלים יגנו עלינו. הידיד הזה טעה, ואנחנו לא קיבלנו את דעתו, ועמדנו במשך כל ימי המהומות על ההכרח של זיון הישוב היהודי. וגם הצלחנו. אבל יש שיקול-דעת, ויש טעות בשיקול-דעת, ולא הכל בא מתוך שנאה, ומתוך התנגדות ומתוך מזימה רעה. ועלינו להבין את האנגלים כמו שאנו רוצים שהם יבינו אותנו. והענין שלנו בארץ הוא בלתי-רגיל, הוא יחיד במינו, והאנגלים יש להם מסורת והרגלים, ואין מסורת והרגלים אלה הולמים את התנאים והצרכים המיוחדים של ארץ זו. ולא קל לאנגלים לתפוס את היחיד הזה. בלפור הבין, לויד ג’ורג' הבין – אבל לא כל אנגלי יש לו שאָר-הרוח והבינה הרבה של בלפור ולויד ג’ורג'. וכמה קיפוחים נעשים לנו בארץ הזאת רק מפני התנאים המיוחדים שבהם נתון המפעל שלנו, תנאים שאין להם דוגמא בארצות אחרות. מכאן עלינו להסיק מסקנה: לא כל הפקידים הם שונאינו, אלא קיום המנדט מחייב פקידות מחונכת ברוח המנדט, היודעת עוד לפני לכתה לארץ מה הם התנאים והצרכים המיוחדים הקשורים בסטטוס של המנדט ותפקידיו.

יש לנו נכס יקר אחד – ידידות העם האנגלי, ועלינו לשמור עליו כעל בבת עיננו. העם היהודי היה תמיד מוקף שנאה, גם בשבתו בארצו וגם בנדודיו בגולה. השנאה הזאת לא פסקה ולא נתרופפה. בימינו היא הולכת ומתגברת. לא רק בגרמניה – שנאת ישראל לוהטת בפולין, ברומניה, בשאר ארצות מזרח-אירופה, בארצות אסיה – וגם בצרפת, אנגליה ואמריקה אין היא נעדרת כלל וכלל. כל הארצות רוצות להיפטר מאתנו, מי בנחת ומי בזרוע. וכל אלה שרוצים להיפטר מאתנו, רוצים ומסוגלים לפתוח לפנינו שערי ארץ-ישראל. האבנטורה החדשה של ז’בוטינסקי ²היא מסוכנת לא רק בזה שהיא מגדילה את תאבונם של שונאינו לגרש את היהודים, ומעמידה בסכנה את שארית הזכויות שיש עוד להמוני היהודים בארצות מזרח-אירופה; היא גם טפשית, מפני שלפולין אין אינטרס ויכולת לשלוח את יהודיה דוקא לארץ-ישראל. גירוי רצונה של פולין להיפטר מהיהודים עלול לדחוף את פולין לבקש לה מושבות או לשלוח את היהודים למדגסקר ולאיים אחרים; פולין אינה מעונינת בעליה יהודית לארץ-ישראל – היא מעונינת ביציאת היהודים מפולין, ותו לא. אין בידי פולין להעביר מאות אלפי יהודים לארץ-ישראל. לא בידה המפתח לארץ, ולא בידה לכוף את אנגליה לקבל את היהודים בהמוניהם. האבנטורה מחוסרת-האחריות הזאת עלולה רק להבאיש את ריח הציונות בעיני הפולנים, כשיראו שאין ארץ-ישראל קולטת במהרה את יהודי ארצם. והוא הדין בארצות אחרות. רק תמימים ושוטים יכולים להניח שפולין או ארץ אחרת תריב עם אנגליה בגלל ארץ-ישראל. המצב הבין-לאומי הוא כזה, שכל הארצות, אולי מלבד אמריקה, להוטות אחרי ידידותה של אנגליה. אנגליה היא המדינה היחידה שקיבלה על עצמה להכניס יהודים לארץ העומדת תחת שלטונה. ואנו זקוקים לרצון הטוב של אנגליה, לידידותה, להבנתה, לעזרתה, לאהדתה. וקרה לנו נס היסטורי – שרכשנו במידת-מה את הידידות הזאת. זה לא עלה בנקל. אבל אנו יכולים לאבּד את הידידות הזאת. אנו יכולים בנקל להשניא את אנגליה ולהשניא את עצמנו על אנגליה. גם באנגליה יש אנטישמיות. האנגלים הם טובים הרבה יותר בנידון זה מעמים אחרים – אבל אינם שונים מהם באופן יסודי, אין הם מלאכי-השרת, ואין הם מתנהגים – אפילו בארצם גופא – אך ורק על-פי הצדק המוחלט. איני יודע אם היהודים מתנהגים על-פי הצדק המוחלט – ובודאי שאתנו לא יתנהגו האנגלים לפי אמת-מידה אידיאלית. ואם רק יש בנו ניצוץ של חוש ממלכתי ואחריות פוליטית, עלינו לכלכל את מעשינו עם האנגלים ככה שלא נאבּד ולא נחליש את הידידות – אלא נגביר אותה. אין אנו צריכים להרכין ראשנו בפני כל גזירה, ואין אנו יכולים להצדיק את הדין על כל עוול – אבל אנו חייבים לדעת מידה גם בתביעותינו וגם בקובלנותינו. האנגלים רגילים לשמוע בקורת – ובספרות האנגלית גופא תמצאו את הבקורת החריפה ביותר על המדיניות האנגלית. אבל בקרתנו צריכה להיות מבוססת על עובדות ולא על סברות. ובדרישותינו אנו חייבם לקחת בחשבון את האפשרי, את המעשי, בלי להתעלם מהקשיים ומהמכשולים האובייקטיביים.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

---

ענינינו המדיניים

מאת

דוד בן־גוריון

סוף ההרצאה במועצת ההסתדרות ל"ה¹ – 7 בפברואר 1937

היסודות של הגורם האנגלי

קשה יותר כשאני ניגש לדבר על הגורם השני – הגורם האנגלי. כאן אני נכנס קצת לתחום לא-ידוע. אנחנו בארץ יודעים את הגורם האנגלי ע"י נציגיו בפקידות, אבל אין זו הדמות האמיתית של אנגליה ואנו עלולים לטעות מרה, אם ניצור את המושג שלנו על אנגליה אך ורק על-פי דמות נציגיה בארץ. אבל לא רק משום כך, אלא גם משום שבאמת הגורם הזה קשה להבינו. קודם-כל, אין זה גורם אחד. זוהי מערכת-גורמים מסובכת מאד ומורכבת מאין כמוה. וגם בזה אני מוכרח לא להתעכב על הרבה דברים חשובים ולעמוד רק על 3 יסודות של הגורם הזה: א) האדמיניסטרציה בארץ; ב) הממשלה בלונדון; ג) העם האנגלי, דעת-הקהל האנגלית. ואין לערבב את שלושה אלה; אין לערבב אפילו את האדמיניסטרציה בארץ עם הממשלה בלונדון. אינני תמים כל-כך לחשוב שהפקידים בארץ זו הם מדינה בפני עצמה, שהם עושים מה שרוצים בלי ידיעת שולחיהם, למרות רצונם. לא. הפקידות בארץ היא רק גלגל אחד קטן במכונה הממלכתית הגדולה השלטת באימפּריה הבריטית. ואף-על-פי-כן יש להבדיל בין האדמיניסטרציה הבריטית בארץ ובין הממשלה בלונדון. גם הפקידות כשלעצמה, לא הרי הפקידות הקולניאלית כפקידות האנגלית באנגליה. מי שמכיר פקידים קולוניאליים – אין לו מושג על התכונות, הכשרונות, היכולת, היושר – בתנאים הקיימים, במשטר הקיים, הכל יחסי, כמובן – של הפקידות האנגלית באנגליה. מלבד המדינות הסקנדינביות הקטנות שעומדות אולי על השלב העליון של התרבות האירופּית, – מסופקני אם יש בעולם פקידות מוכשרה יותר והגונה יותר מאשר הפקידות האנגלית באנגליה. אבל הממשלה אינה פקידות. כאשר אני מדבר על הממשלה בלונדון, אין אני מתכוון לפקידות. בדברים הטובים שאנחנו שומעים מלונדון ובמעשים הרעים שאנחנו רואים מזמן לזמן בארץ, יש לא רק דו-פּרצופיות. יש הבדלים טבועים בסביבה, הנובעים לא רק מטבע הפקיד הקולוניאלי, כי אם גם מהסביבה ומהתפקיד הבלתי-רגיל והקשה, אשר נפל בחלקו של הפקיד הקולוניאלי.

יש האומרים בכנות שם בלונדון דברים טובים, ועושים אחר-כך כאן דברים רעים. יש גם הרבה אי-כשרון, קארייריזם, עצלות של מכונה אדמיניסטרטיבית, עבודה בלי ענין לגופו של דבר. מה שאין כן באנגליה. שם יש לו לפקיד ענין רב לתפקידו. כאן אולי אין המלאכה נוגעת בנפשו. היא נשארת זרה לו. היום הוא כאן ומחר הוא עובר לקולוניה אחרת. מלבד זאת, אינו רגיל לתושבים מסוג זה שהוא פוגש בישוב היהודי בארץ-ישראל. בקולוניות אחרות יש לפניו ילידים נכנעים או מורדים והוא יודע להתנהג עם אלה כמו עם אלה. כאן – תושבים משונים; אינם נכנעים, אינם מתרפסים. גם מורדים אינם. אלא שהם דורשים יחס שויון מתוך קומה זקופה. והוא אינו רגיל לכך. קושי נוסף – יש כאן טיפול בארץ חדשה. ולא שחסר להם, לאנגלים, נסיון בהתישבות – שום עם לא הושיב מיליונים כה מרובים בארצות חדשות כאשר הושיבו האנגלים. אבל האנגלים הושיבו את עצמם, וע"י מדינה. כאן יש לפניהם אימיגרציה מפולין ומרוסיה ומגרמניה. ובכל יום באות מהעולים תביעות חדשות, מדי פעם עוברת ההתקדמות הכרוכה בעליה את גדות המסגרת, מדי פעם זה דורש הרחבה, שינוי. כי דבר חדש הוא, אוּניקוּם. הוסיפו לכך, שבכל גוי בינוני יש גם ניצוץ של אנטישמיות והרי לכם הרקע ליחסים בין הפקידות לבינינו.

נפוצה עכשיו השקפת-עולם טוטליטרית, וגם בתוכנו יש לה מהלכים. חבר אחד של המועצה דיבר בועה"פ הציוני, הוא ידבר ודאי גם כאן. הוא ליגלג על דעתי ביחס לדעת-הקהל האנגלית בתור “יש” נפרד מהממשלה. אין דבר כזה, הוא אומר. אבל אנו יכולים ללמוד מההיסטוריה הקצרה שלנו בזמן האחרון.

הנה ענין המועצה המחוקקת. לפני שנה הודיע הנציב העליון בשם הממשלה שהוחלט להקים מועצה מחוקקת. זה היה מנוי וגמור עוד משנת 1930. אגרת מקדונלד אל וייצמן לא ביטל את דבר המועצה המחוקקת. הפעם הודיע הנציב העליון על פרטי המועצה: סמכות, מספר נבחרים, ממונים ופקידים ועוד. והיתה על כך גושפנקה של הקבינט. והנה הובא הדבר לפני דעת-הקהל האנגלית, הפּרלמנט והעתונות. היה ויכוח בבית-הלורדים ובבית-הנבחרים. מלבד אחדים, הרי יצאה כל דעת-הקהל נגד תכנית הממשלה וביטלה את התכנית לשעה, לפחות. ולא רק האופּוזיציה, אלא גם חברי מפלגת-הממשלה ביקרו אותה קשות.

הפעם הועמדנו שוב בפני דעת-הקהל, כי המאורעות זעזעוה, והשאלה הארצישראלית כולה במלוא היקפה, הוצגה על הפרק. דברים שנדמה כי נחתמו כבר, הועלו שוב לויכוח.

מרכז ההכרעה בשעה זו

המאורעות חידשו את הויכוח הארצישראלי בתוך העם האנגלי, לא רק חידשו אלא חידדו אותו. הם חידשו את הויכוח גם בתוכנו, וכמו שבקרב האנגלים גבר מחדש הריב הין האורינטציה הפּרו-יהודית ובין האורינטציה הפּרו-ערבית, כך נתעורר מחדש בתוכנו הויכוח בין אורינטציה “אנגלית” ואורינטציה “ערבית”, היכן מרכז-הכובד של המערכה הפוליטית שלנו – בחזית הערבית או בחזית האנגלית. שאלה זו נשאלה בראשית המאורעות ועדיין היא נשאלת. אין זו שאלה אקדמית בלבד. מהתשובה לשאלה זו תלוי כיווּן מדיניותנו בימים אלה ובשנים הקרובות. היו רבים אשר אמרו: החזית העיקרית, המכרעת, היא פה: יש התקפות על רכושנו וחיינו, שורפים שדות ועוקרים עצים, מפוצצים רכבות, רוצחים מהמארב. הרי זוהי הסכנה, כאן מרכז החזית. ומתוך הנחה זו הסיקו – מסיקים שונים – שתי מסקנות הפוכות. מסקנה אחת היתה: היות והסכנה העיקרית היא בהתקוממות הערבים, יש לבקש כאן את הפתרון ולחתור לקראת שלום והסכם עם הערבים מיד. כי אנו עומדים לא רק בפני ערבי ארץ-ישראל. מאחורי ערבי ארץ-ישראל עומדים הערבים בסוריה, עיראק, סעודיה. האש עלולה להתלקח בכל המזרח הקרוב, ומשום כך – שלום בכל מחיר. דורשים הפסקת העליה – נסכים להפסקת העליה. דורשים ויתורים, סייגים, צמצומים – נסכים, ונציל מה שאפשר להציל. ובלבד שנפסיק את המהומות.

והיתה גם מסקנה הפוכה: הערבים הכריזו עלינו מלחמה – נענה במלחמה על מלחמה. נלמד מדרכיהם, ונענה בעין תחת עין. הגנה עצמית לא מספיקה. זוהי מלחמת-אזרחים – ונראה את כוחנו.

המדיניות הציונית, ההנהלה הציונית, תנועת-הפועלים האחראית במידה רבה למדיניות הציונית, דחתה בכל תוקף ובלי פקפוקים את שתי המסקנות הללו גם יחד: היא התנגדה גם להכנעה וגם למידה כנגד מידה. היא שללה את ההנחה היסודית, המוקדמת, שעליה בנויות שתי המסקנות הללו: היא שללה את ההנחה שהחזית הערבית היא המכרעת. העמדה שנקטנו מראשית המאורעות היא שההכרעה לא תבוא מכאן, שהגורמים המקומיים הם אמנם בעלי משקל רב, אבל אין הם לבדם קובעים. מרכז ההכרעה בתקופה זו היא בחזית האנגלית. זוהי ההנחה היסודית שהדריכה את פעולתנו כל הימים האלה והיא תדריך את מדיניותנו בשנים הקרובות. והחזית האנגלית אין פירושה חזית האדמיניסטרציה, אפילו לא חזית הממשלה המרכזית – אלא חזית דעת-הקהל האנגלית. ההכרעה בשעה זו היא לדעת-הקהל האנגלית, וביכלתנו, כשרוננו, ותבונתנו לרכוש את דעת-הקהל האנלית להבנת מפעלנו ולתמיכה במפעלנו ובשאיפותינו, תלוי גורל המערכה הזאת.

הגורמים הפועלים בארץ חשובים עכשיו רק באותה המידה שהם משפיעים על הגורם המכריע בשעה זו – העם האנגלי, הדימוקרטיה האנגלית.

שאלת הציונות והארץ הועמדה מחדש

ביודעים ובלא יודעים, בהכרה או באינסטינקט, כיוון הישוב בימי המאורעות את פעולתו להנחה פּוליטית יסודית זו. והתנהגותו האמיצה, הנבונה והקונסטרוקטיבית של הישוב פעלה את פעולתה הרצויה על דעת הקהל באנגליה, והיא היא שעמדה לנו עד עכשיו. אולם הפרשה לא נסתיימה. עד עכשיו הצלחנו רק למנוע את ההפסקה הזמנית של העליה. הצלחנו למנוע את כניעת הממשלה לטירור הערבי. אולם המאורעות הציגו מחדש לפני דעת הקהל את השאלה הארצישראלית בכל היקפה. מה יהיה עתידה של הארץ, עתידו של המנדט, מה יהיה גודל העליה וההתישבות היהודית להבא, מה יהיה משטר הארץ, מה יהיה היקפו ותכנו של הבית הלאומי, מה יהיה הקו היסודי של המדיניות האנגלית בארץ בשנים הקרובות – כל השאלות האלה הוצגו מחדש לדיון ולקביעה. הצהרת בלפור והמנדט כשהם לעצמם אינם פותרים את השאלות. כי לתעודות של נייר אפשר לתת כל מיני פירושים – לפי הצרכים והתביעות של השעה. וזהו חומר הרצינות והסכנה שיש בועדה המלכותית.

לא נימוקי דברים יכריעו, אלא משקל כוחנו

בהוראות הסמכות שניתנו לועדה נאמר אמנם בפירוש שאין הועדה רשאית להעמיד בשאלה את סעיפי המנדט, ועליה רק לחקור את עילת המהומות ולברר אם המנדט נתקיים או מתקיים ולבחון את קובלנות היהודים והערבים. אולם עלינו להתרחק מכל השליה. האיסור לפגוע בסעיפי המנדט אין בו כל ממש – לאחר שהועדה מוסמכת לפרש את הסעיפים האלה. אין אנו צריכים גם להניח בתמימות שהועדה נשלחה למען ברר את קובלנותינו וטענותינו אנו. אילו הממשלה רצתה לעשות זאת – לא היתה צריכה לועדה מלכותית. יש לה צנורות הרבה יותר נוחים לכך. ועדה זו לא נשלחה הנה על-פי בקשתנו-אנו, להיפך, אני ראינו מהרגע הראשון סכנה חמוּרה במשלוח הועדה והתנגדנו לה. הריביזיוניסטים אמנם קפצו עוד בראשית המאורעות ודרשו מינוי ועדה – אבל אנו יודעים שאפילו לא בזכות הריביזיוניסטים נתמנתה הועדה. ונוכח הסכנה הכרוכה בועדה נשמעה בארץ כאילו עצה מחוכמה להחרים את הועדה. לא קיבלנו עצה זו – כי החרמת הועדה פירושה בריחה מהמערכה. כשעומדים בפני מערכה קשה ומסוכנה, אין מנצחים על-ידי בריחה. החרמת הועדה על-ידינו אינה מבטלת את קיומה ואינה מונעת את מסקנותיה. אנחנו לא רצינו גם במערכה הערבית. פנינו לבנין וליצירה. שתי המערכות היו כפויות עלינו – ועמדנו בהן בעל-כרחנו. עמדנו במערכת הועדה המלכותית – והיא לא נסתיימה עדיין. פרשת הועדה בארץ, הפומבית והחשאית, לא היתה אלא הקדמה. הפרשה העיקרית היא עודנה לפנינו. היא עברה עכשיו ללונדון – שם תבוא ההכרעה ולקראתה עלינו להתכונן ולהתגייס במלוא-כוחנו: במלוא כוחו של הישוב העברי בארץ, כוחו המשקי, הפּוליטי, המוסרי והפיסי, ובמלוא כוחם של התנועה הציונית ושל העם העברי בכל התפוצות. במערכה זו שאנו עומדים בה עכשיו בחזית האנגלית לא נימוקי דברים בלבד יכריעו אלא משקל כוחנו, וחישול כוחנו, ביצורו, גיוסו בכל המובנים ובכל האמצעים – זהו עכשיו צו-השעה הגדול. אבל אין לזלזל גם בהסברה, בהסברת עניננו, מפעלנו, שאיפותינו, לדעת-הקהל ולעם האנגלי, ואף הסברה זו אינה קלה.

זר לא יבין זאת

וכל מי שעקב אחרי פרשת ה“עדויות” בפני הועדה המלכותית, גם הפרשה היהודית וגם הפרשה הערבית, יכול היה להיווכח שאין זו מלאכה קלה. מפעלנו הוא דבר יחיד במינו, והמוח האנגלי רגיל לחשוב בקטיגוריות של גזירות-שוות, במסגרת של השוואות, והוא תופס בקושי תופעה חדשה שאין לה אח ודוגמא בעובדות ובנוסחאות השגורות במחשבתו ובזכרונו. גם לא לכולנו מובן כל סבך בעיותנו. אפילו בדבר יסודי ועיקרי כגון דבר העבודה העברית, שהוא אבן-השתיה של המפעל הציוני, עוד שוררת בחלקים שונים במחננו מבוכה. ולא יפּלא אם זרים אינם מבינים אותנו. לכאורה היו האנגלים צריכים להבין אותנו ביתר קלות – אף עם אחד לא ביצע מפעלים קולוניזטוריים גדולים כמותם. אבל דוקא הנסיון הקולוניזציוני האנגלי עלול להיות בעוכרינו, עלול להטעות את האנגלי הבא לבחון את מפעלנו מתוך הנסיון העשיר של הקולוניזציה הבריטית. האנגלים יישבו את אמריקה הצפונית, קנדה, אבסטרליה, ניו-זילנדיה, דרום-אפריקה ועוד ועוד. אולם קולוניזציה זו נעשתה בשטחים רחבי-ידים, ענקי-מידה, בעלי אפשרויות כמעט בלתי-מוגבלות, והתישבות זו נמשכת זה יותר ממאה שנה ומאחוריה עמד כוחה של האימפריה העצומה בעולם. ההתישבות האנגלית בקנדה החלה לפני כמאה ושבעים שנה. קנדה תופסת שטח של 9,660,000 קילומטר מרובע, כלומר יש בה מקום ליותר מ-370 ארצות בגודל של ארץ-ישראל המערבית. ועד היום יש בקנדה ענקית זו רק כתשעה מיליון תושבים. התישבות האנגלים באבסטרליה התחילה בשנת 1788 ז"א לפני 148 שנה. אבסטרליה תופסת שטח של 1,706,000 קילומטר מרובע, ויש בה מקום ליותר מ-296 ארצות בגודל של ארץ-ישראל המערבית: וכיום יש באבסטרליה רק כ- ½5 מיליון תושבים. והוא הדין, בערך, באפריקה-הדרומית ובשאר ארצות ההתישבות הבריטית. וכאן רואים האנגלים ארץ קטנטנה, ובלתי ריקה לגמרי, מיוּשבת פי-כמה באופן יחסי מארצות הקולוניזציה הבריטית – ומראש, בתוקף האנלוגיות עם הארצות הקולוניזציוניות הידועות להם, יש להם דעה שאין כאן מקום לעליה והתישבות רחבה. יש לאנגלים דעה קדומה לא רק על האפשרויות המצומצמות של הארץ – אין הם בטוחים מראש ביכולת הקולוניזציונית של העם היהודי. יודעים הם שהיהודים הם בני-עיר, וההיסטוריה שלהם, כהיסטוריה של הרבה עמים אחרים, אומרת להם שיש תנועה מהכפר אל העיר – אבל אינם תופסים תופעה הפוכה, המתנגדת כאילו לכל חוקי הכלכלה והסוציולוגיה, של נהירה מהעיר אל הכפר, ואנחנו צריכים להוכיח שלמרות מיעוט השטח ולמרות היותנו עם עירוני מדורי-דורות, יש בכוחנו להקים כאן התישבות חקלאית, ויש אפשרות של קליטה בארץ הזאת לעליה רחבה, בלי לדחוק את רגלי התושבים הנמצאים כבר בארץ. רק בהכרזות פּרינציפּיוניות על זכויותינו ההיסטוריות ועל ההבטחות שניתנו לנו לא נשכנע את האנשים האלה שגישתם לכל שאלה ושאלה היא קודם-כל אֶמפּירית. מסיבה זו לא יכולנו להסתפק רק בהכרזת בעלוּתנו או זכותנו הפּוליטית בארץ זו – אלא היינו מצוּוים לגולל את פרשת מפעלנו לכל פרטיו ודקדוקיו, בחקלאות, חרושת, בנין, עבודות צבוריות, למען הוכיח על יסוד המציאות שיצרנו ועל יסוד השינויים שהכנסנו בארץ הזאת, את יכלתה של הארץ לקלוט אותנו ואת יכלתנו-אנו לבנות את הארץ ולהיבּנות בה, בלי לפגוע באינטרסים הכלכליים של תושבי הארץ. כשם שהארץ לא תהיה לנו רק על-ידי הכרזות ציוניות, ויהיה הנוסח של ההכרזות מה שיהיה, אלא עלינו לגאול את האדמה שעל אחרי שעל, לחרוש ולזרוע שדה אחרי שדה, להקים בית-חרושת זה אחרי זה, להניח אריח על גבי אריח, נדבך על גבי נדבך – כך גם בהיאבקותנו הפוליטית עלינו להסביר ולהוכיח לא רק את טיבה, היקפה ובסיסה ההיסטורי, הפוליטי והמשפטי של שאיפתנו הציונית, אלא עלינו להסביר ולהוכיח את כל אפשרויות ההגשמה ופרטי מלאכת הבנין, בכל ענפי פעולתנו, ומתוך הצגת מפעלנו המתגשם להצביע על המניעים והגורמים המיוחדים המפעמים בתוכנו ומאפשרים את המאמצים הללו שאין להם כמעט דוגמא בתולדות ההתישבות בארצות אחרות.

ומשום כך נקטנו בהופעתנו לפני הועדה המלכותית בשתי דרכי ההסברה: בהסברת הרקע הכללי וההיקף הפּרינציפּיוני של שאיפתנו, ובהסברת הפרטים המעשיים והבעיות המקצועיות של מפעלנו לכל סוגיו וענפיו. וגם בחלק הבקורתי של הופעתנו, שרובו לא נתפרסם ולא יתפרסם מתוך נימוקים פוליטיים מכריחים, נקטנו בשיטה כפולה זו: גם מתחנו בקורת מקפת וממַצה על שיטת פעולתה של ממשלת המנדט מאחרי הצהרת בלפור ועד היום, וגם הצבענו באופן מפורט על הקיפוחים ועיווּתי-הדין הנעשים כלפינו יום-יום בכל שטחי האדמיניסטרציה: בפקידות, בכוחות-הבטחון, בעבודות הציבוריות, בשירותי המדינה, בחלוקת התקציב וכדומה.

לפני הכרעה חמורה

ועם יציאת הועדה המלכותית מהארץ לא נסתיימה הפרשה – היא בעצם רק מתחילה. ובחדשים הקרובים תיפול ההכרעה. זוהי לא הכרעה סופית. המערכה הפוליטית של הציונות היא ממושכת, היא מערכה לעשרות שנים אם לא לדורות. ושום מסקנה חד-פעמית לא תהיה סופית. אין בית-דין פוליטי כזה בעולם שאין אחרי מעשיו ולא כלום. לא רק הועדה המלכותית – גם הממשלה האנגלית גופא לא תהא הפוסקת האחרונה בפעם הזאת, ואף לא בפעמים הבאות. אולם ההכרעה שתיפול עכשיו היא הכרעה חמוּרה, אם-כי זמנית, מפני שהזמן הוא גורם גורלי בתולדות מפעלנו.

גורם זמני ו“נצחי” במדיניות

בויכוח הפוליטי על ה“אורינטציה”, אם מרכז-הכובד של מדיניותנו החיצונית הוא בחזית הערבית או בחזית האנגלית, אנו שומעים לפעמים טענה זו: הגורם האנגלי בארץ הוא זמני, בשעה שהגורם הערבי הוא “נצחי”; המנדט עתיד לחלוף, אולם הערבים ישארו. אתם נחיה יחד לעולמים. ועל כן – העיקר הוא בחזית הערבית.

לכאורה יש ממש בטענה זו. הגורם האנגלי קיים בארץ רק 19 שנה, ושלטון המנדט הוא לפי מהותו רק משטר-של-מעבר, בשעה שהערבים היו בארץ גם לפני בוא האנגלים ויהיו פה אחרי ביטול המנדט. מבחינת אורך הזמן יש לראות את הגורם האנגלי כארעי, כחולף, והערבי כקבוע, כבן-קיימא. איש, כמובן, אינו יכול לומר כמה תימשך ה“ארעיוּת” של הגורם האנגלי. אנגליה כבשה את מצרים בספּטמבר 1882 – באופן זמני. הכיבוש “הזמני” הזה נמשך למעלה מחמישים וארבע שנים, עד שהוכרזה לפני חדשים אחדים העצמאות הגמורה של מצרים ונחתם חוזה-ידידות בין שתי המדינות – ויש אומרים שטרם נסתיים גם עכשיו… אבל ברור שמבחינת אורך-הזמן הגורם הערבי מכריע. אלא שבחינת אורך-הזמן אינה אלא בחינה אריתמטית ולא פוליטית. גם בחיי איש פרטי לא כל השנים שוות בערכן. יש שני רגעים בחיי כל אדם שהם עולים בחשיבותם על הרבה שנים: אלה הם רגעי ההריון והלידה. רגע מכריע הוא גם גורם המוות. יש רגעים כאלה גם בחיי עמים. ארבע השנים מ-1914 עד 1918 מילאו תפקיד יותר מכריע בהיסטוריה האנושית מאשר ארבעים השנה שקדמו למלחמת-העולם. מבחינה ארתימטית 4 שנים הן פחות מארבעים. אבל מבחינה פוליטית, מבחינה היסטורית, יש ששנה אחת שקולה כנגד עשר או עשרים שנים. לא אורך-הזמן קובע חשיבות תקופה בהיסטוריה, אלא המתרחש והמתהווה בתקופה הנדונה; אם זוהי תקופת הריון ולידה, אם זוהי תקופת עמידה וקפאון, או זוהי תקופת התנוונות ומוות. ומה שעתיד להתרחש בארץ בעשר – חמש-עשרה השנים הקרובות, מכריע יותר מבחינה היסטורית ממה שיתרחש בארץ אולי בעוד חמישים או מאה שנה. מה שקרה בארץ בדורנו יותר חשוב ויותר מכריע בשביל כל עתידותינו ממה שקרה עשרה דורות ועשרים דורות לפני כך. ומה שעתיד לקרות בשנים הבאות בדורנו זה – יכריע אולי את הכף בשביל כל הדורות הבאים. מצוה עלינו לראות מה הם הגורמים המכריעים בדורנו זה, בשנים אלו. כל הויכוח הפוליטי על ה“נצח” הוא ויכוח תפל, ריק, חסר-תוכן. מי יודע אם יש “נצח” בפוליטיקה; מי יודע מה יהיו פני הדברים בעולם כעבור חמישים או מאה שנה? אנחנו יודעים מה אנו רוצים, לא רק לרגע זה אלא גם לעתיד הרחוק, ורצון זה מדריך את פעולתנו. אולם מי יודע מה יהיו גורמי-ההגשמה הריאליים, מה תהיינה הנסיבות הפוליטיות בעולם בעוד שלושים או חמישים שנה? ואם כן – מה טעם וערך יש לויכוחים על הנעלמים ההיסטוריים האלה? אחת אנו יודעים: מה שנעשה מחר, מחרתיים ובעוד שנה ובעוד חמש שנים – זה ישפיע על מהלך הענינים בימים הבאים ואולי בדורות הבאים. ובתקופה שבה אנו פועלים עכשיו – הגורם המדיני החיצוני, שבידו ההכרעה, זהו הגורם האנגלי. ושאלות-החיים שלנו בשעה זו עומדות להיות מוכרעות על ידו בימים הקרובים – ומשום כך תנופתנו הפּוליטית מכוּונת לצד זה.

שאלת השאלות – היקפה של העליה

והשאלה העומדת להכרעה היא שאלת העליה – שאלת-השאלות שלנו. ובלשון הנוסחאות, השאלה תלויה כמעט במילה אחת: עליה. עליה יהודית לארץ לפי יכולת-קליטה כלכלית או יכולת-קליטה פּוליטית. מלה קלילה זו היא עכשיו גורלית. על תכנה הממשי של מלה זו נעשתה כל המלחמה בארץ בשנה האחרונה, והמלחמה טרם נסתיימה, ואולי לא תסתיים כל-כך מהר. וההבדל הממשי שבין שתי הנוסחאות הללו הוא זה: עליה יהודית לפי כוח הקליטה שהעם היהודי יוצר במאמציו, יצירתו, בנינו בארץ זו – או לפי קליטה שהתנועה הלאומנית הערבית מוכנה לעכּל. השאלה היא אם כוחה היוצר של הציונות יקבע את היקף העליה – או כוחו ההורס של הטירוריסט הערבי ומנהיגו.

והיקף העליה היא שאלת השאלות. בו תלוי הכל – גם קיומו של הישוב וגם המטרה “הסופית”.

על המטרה הסופית

ועכשיו מלים אחדות על מטרה זו. בניסוח המטרה הציונית ניתנו לה כמה הגדרות, ולרוב הגדרות כוזבות ומסולפות, לא רק על-ידי המקצצים וה“מינימליסטים” – אלא גם על-ידי אלה שמתימרים להיות מרחיבים ומכסמליסטים. לא מן הצורך לסתור פה את תורהת המרכז הרוחני. מה שקרה בארץ בשנה הקודמת, מה שקרה בעיראק לאשורים, מה שקורה יום-יום ליהודי תימן – שופך אור אכזרי על סיכויי “המרכז הרוחני” של מיעוט יהודי בסביבה ערבית. אולם גם דוגלי “הרוב” והמדינה היודית², יש שמסלפים את תכנה האמיתי של הציונות. האומנם רוב יהודי – זוהי המטרה? יש בארץ, נניח, מיליון ערבים. היש במיליון יהודים פּלוּס אחד פתרון לשאלת העם היהודי? התולים אנו את היקף הישוב היהודי בהיקף הישוב הערבי – או בהיקף צרכי העליה של העם היהודי? שיעור-הקומה של הציונות המתגשמת אינו תלוי במספר הלא-יהודים שבארץ – אלא במספר היהודים שיש ביכלתם וברצונם להתישב בארץ. לא מספר הלא-יהודים קובע, – קובעים הרצון והצורך של העם היהודי והיכולת של הארץ, ויכולת זו אף היא אינה קבועה ונתונה מראש, אלא תלויה במאמצי-היצירה של העם היהודי.

וכשם שרוב יהודי אינו מגדיר את משאלת הציונות – כך אין המונח מדינה יהודית ממצה את כל תכנה. ואילו היו מציעים לנו מדינה יהודית משני עברי הירדן בתנאי שלא יעלו לארץ יותר ממיליון וחצי יהודים – ומיליון וחצי יהודים מספיקים כדי להוות רוב בשני עברי הירדן, ועל-ידי כך להוות מדינה יהודית, – היינו חייבים לדחות הצעה זו אם אנו נאמנים לעם היהודי ולצרכי גאולתו. איני קובע שהציונות פירושה ריכוז כל שבעה-עשר מיליון היהודים בארץ-ישראל. איני יודע אם כל שבעה-עשר המיליון ירצו לשוב לארץ, ואם הארץ תכיל אותם. אבל תכנה האמתי והנאמן של הציונות הוא: גאולת כל היהודים הרוצים והיכולים להיגאל בארץ-ישראל – לא פחות מזה ולא יותר מזה. ומדינה יהודית של מיליון וחצי יהודים, שאינה רשאית או שאינה רוצה להעלות יהודים נוספים לארץ – אינה אלא סילוף הציונות וקיצוצה. אם אנו רוצים רוב יהודי, ואם אנו רוצים מדינה, הרי אנו רואים בהם רק תחנות בהגשמה הציונית. לא מטרה אלא אמצעי למטרה. נחוץ לנו רוב ונחוצה לנו מדינה למען נוכל להעמיס על עצמנו את המלאכה הקשה והעצומה של קיבוץ גלויות ולסדר ברשות עצמנו עליה והתישבות יהודית בקנה-מידה רחב-היקף, שיש לעשותו רק במכשירים ממלכתיים משלנו.

הציונות – פתרון מלא וגמור לשאלה היהודית

הגשמת הציונות היא יותר ממדינה יהודית, הציונות היא פתרון מלא וגמור לשאלת העם היהודי, ולכך נתכוונתי בדבּרי לפני הועדה המלכותית. שמעתי כמה הערות-בקורת על דברי בועדה, שבית לאומי לעם היהודי הוא יותר ממדינה יהודית. אמרו לי שזוהי אולי אמרה יפה – אבל מחוסרת-יסוד מבחינה פּוליטית. המבקרים האלה טועים. חברי הועדה המלכותית הבינו היטב מאוד הבחנה זו. הם הבינו מפני שהם יודעים את הלקח של תולדות הכיבושים וההתישבות. האנגלים כבשו את אבסטרליה והתישבו בה. המתישבים האלה קיבלו במשך הזמן אבטונומיה, ואחר-כך עצמאות פּוליטית – ולאחר שהשלטון המדיני עבר לידי המתישבים אסור על אנגלים אחרים להגר לאבסטרליה. כך עשו גם המתישבים האנגלים בניו-זילנדיה ובקנדה. בקיץ 1930, נזדמנתי יחד עם דוב הוז וגולדה מאירסון בועידת פועלי האימפריה הבריטית, שבה נדונה שאלת המיגרציה מאנגליה לדומיניונים האנגליים. באנגליה היה חוסר-עבודה מאיים. מיליוני פועלים היו מובטלים ורבים מהם היו מוכנים להגר לאבסטרליה, קנדה, ניו-זילנדיה. אולם הממשלות של הארצות הללו, ביחוד על-ידי הלחץ של תנועת-הפועלים המאורגנת, סגרו את שעריהם – לא בפני יהודים, אלא בפני אנגלים בני-עמם, אשר עזרו להם לבנות את הארצות ומגינים עליהן בצים האדיר. צירי הפועלים האנגלים קבלו על חבריהם בדומיניונים – והללו טענו שהגירה עלולה להזיק לפועלי הדומיניונים. ראיתי לפני דוגמא של מדינות אנגליות סוגרות את שעריהן בפני אנגלים אחרים המבקשים להגר אליהן. ואבסטרליה גדולה פי-כמה מאנגליה, ויש בה מקום למיליונים ולעשרות מיליונים מתישבים נוספים – והיא סוגרת את שעריה בפני אנגלים – בפני בני-עמם. ואבסטרליה זקוקה לאנגליה, זקוקה להגנת הצי הבריטי, כי בלי הגנה לא תוכל לעמוד אף יום אחד בפני יפּאן. ומה שעושה מדינה אנגלית למהגרים אנגלים מסוגלה לעשות מדינה יהודית ליהודים. ותמציתה ומהותה של הציונות היא לא להעניק למספר יהודים משרות-מושלים ומדי-שררה וצעצועי-שלטון – אלא לאַפשר את שיבת העם היהודי בהמוניו, כלומר כל אלה שצריכים לכך ורוצים בכך. ומבחינה זו הציונות היא יותר משאיפה למדינה עברית. ואם אנגליה התחייבה לסייע לא רק להרמת “בית-לאומי עברי” אלא בית-לאומי לעם העברי – הרי יש בהתחייבות זו יותר מהתחייבות למדינה עברית – זו היא התחייבות לכל העם היהודי באשר הוא, לכל יהודי לשוב ולהתערות במולדתו, וגם אם יהיו כבר בארץ די יהודים להוות רוב ולכונן מדינה עצמאית, לא פרק כוחה של התחייבות זו, כל עוד יש יהודים בעולם הרוצים לשוב לארץ.

העליה – דם-התמצית של קיומנו

שאלת העליה בשנים הקרובות היא שאלת-גורל לציונות ולארץ. אין זו רק שאלה כמה יהודים נספיק להציל בזמן הקרוב מהתנוונות וחורבן בגולה. השאלה היא מה גדול וחזק יהיה המנוף אשר נקים בארץ לפעולתנו העתידה. הדחיפה הראשונה למהומות אפריל ניתנה במלחמת חבש-איטליה. ומי יודע מה היה גורל הישוב אילו מהומות אלו, – בעזרת גורמי-חוץ מצד קומוניסטים ופאשיסטים גם יחד, בעזרת מלכי ערב וכנופיות מסוריה ועיראק – היו פורצות לא בשנת 1936, כשמנינו כבר ארבע מאות אלף איש – אלא חמש או שש שנים לפני כן. מי יודע כיצד היו נגמרות אז. מי יודע מה היו התוצאות גם בשטח הבטחון וגם בשטח הפּוליטי.

ועדיין לא נתגלו כל הסכנות. מלחמת חבש היתה סוף-סוף רק אַפּיזודה רחוקה וקצרה. אין יודע מה יתרחש בעולם בעוד שנים אחדות. שואת מלחמת-עולם חדשה תלויה על ראשינו. אין בידינו למנוע קטסטרופה איומה זו, אבל גורלנו ביום-הדין הנורא ההוא – אם יבוא – יהיה תלוי בכוחנו שיהיה לנו אז בארץ. ושאלת העליה בשנים הקרובות אינה רק שאלה של השנים הקרובות – זוהי שאלת עתידתנו. ומשום כך כל מאמצינו מופנים עכשיו לחזית הפּוליטית אשר בה תוכרע עכשיו שאלה זו.

מדינה דו-לאומית – מה פירושה?

אולם עם כל התרכזותנו בתפקידי השעה – שמהם תוצאות לעתיד הרחוק – אין אנו צריכים ורשאים להתעלם מהגורם אשר ברגע זה אינו מכריע, אבל אין השפעתו נעדרת גם עכשיו, ואשר בעתיד ימלא תפקיד עוד יותר גדול ואולי תפקיד מכריע – זהו הגורם השלישי, הגורם הערבי.

ביחס לגורם זה שוררת בתוכנו מבוכה וערבוביה אולי עוד יותר גדולה מאשר ביחסנו לגורם האנגלי. יש שמבטלים אותו ויש שמתבּטלים מפניו, ושניהם כאחד חוטאים בהגזמה. אף בשאלה פוליטית אחת לא רבו פתרונות-האליל כמו שרבו בשאלה הערבית. ואחד הפתרונות הוא מדינה דוּ-לאומית. אם הנוסחה של מדינה דוּ-לאומית מתכוונת אך ורק לציוּן העובדה שבארץ זו יש יהודים וערבים, הרי הציוּן הוא נכון, אבל ציון-עובדה אינו פותר שום שאלה. אין איש בציונות המציע להוציא את הערבים מארץ-ישראל. ושוב, אם הנוסחה הדוּ-לאומית מתכוונת לקבוע שויון פוליטי בין היהודים שבארץ ובין הערבים שבארץ בלי שים לב למספרם, – אין היא אלא גירסה משובשת של נוסחה יותר בהירה וברורה – של נוסחת פּאַריטט פוליטי. תנועתנו מחייבת פּאַריטט פוליטי זה לכל תקופת-המעבר של משטר המנדט, והקונגרס הציוני הי"ז הכריז על שאיפתו של העם היהודי להקים בארץ יחסי שלום והתקרבות בין היהודים והערבים על יסוד העקרון “שבלי שים לב לגודל הכמות של כל אחד משני העמים האלה לא יהא אף אחד מהם שולט על חברו או כפוף לו”.

בית-מושב של יהודים או בית-קיבול לעולים

אולם הפרובלימה הפוליטית העיקרית לגבי הגורם הערבי היא לא בקביעת היחסים שבין היהודים הנמצאים בארץ והערבים הנמצאים בארץ. אין כאן שאלת היחסים בין שתי חטיבות לאומיות קיימות, סטאַטיות, החיות יחד במסגרת ארצית או מדינית אחת. אין הארץ בעינינו הארץ של תושביה הקיימים. הזכות שיש לנו בארץ היא לא זכותם של יהודי ארץ-ישראל – אלא זכותו של העם היהודי המפוזר בכל העולם, ואשר רק כשלושה אחוזים ממנו יושבים בארץ. חשיבותה של הארץ בשביל העם היהודי היא לא בהיותה מושבם של ארבע מאות אלף יהודים, אלא בהיותה בית-קיבול לעליה יהודית מתמדת ומתרחבת. ומבחינה זו יש בנוסחה הדו-לאומית סילוף רעיוני וסכנה מדינית.

מה בין זכויות היהודים לבין זכויות הערבים

נוסחה זו, אם אינה נבוּבה וחסרה כל תוכן, אומרת שלגבי הארץ היהודים והערבים שווים. כשאנו אומרים פּאַריטט פוליטי, אנו מתכוונים לנציגות שוה של יהודים וערבים במוסדות השלטון הארצי לכל תקופת המנדט בלי שים לב למספר היהודים ולמספר הערבים, הנמצאים בתקופה זו בארץ. אבל אם אומרים שא“י היא ארץ של שני לאומים, של הלאום היהודי והלאום הערבי, מסלפים את האמת הציונית כפלים, גם ביחס ליהודים וגם ביחס לערבים. כי לא הרי הזכות של היהודים והעם היהודי כהרי הזכות של הערבים והעם הערבי בארץ. ההבדל בשתי הזכויות הללו הוא לא פורמלי, אלא טכני, עקרוני, ונוקב עד היסוד של הפרובלימה הארצישראלית. הזכות שיש לערבים בא”י היא זכות של תושבי הארץ, באשר הם תושבי הארץ, ולא באשר הם ערבים. והזכות ישנה רק לערבים תושבי הארץ. גם ארמני תושב הארץ, וגם חבשי תושב הארץ, יש לו אותן הזכויות, אם-כי מספר הארמנים והחבשים בארץ הוּא קטן. אולם אין שום זכות בארץ-ישראל לערבי שאינו תושב הארץ. לערבים בסוריה, בעיראק, בסעודיה אין כל זכויות בארץ. הזכות שיש ליהודים בארץ, היא לא רק ליהודים תושבי הארץ, הזכות הזאת נתוּנה להם באשר הם יהודים, בין שהם בארץ ובין שאינם בארץ. והזכות העיקרית, אשר עליה כל הריב, הזכות שעומדת לדיון, ושהערבים חולקים עליה, הזכות שהיא תקותנו הלאומית האחת – היא דוקא זכותם של היהודים מחוץ-לארץ, זכות העליה. הקושי ביחסי היהודים והערבים שארץ הוא לא הקושי שבין יהודי א“י ושכניהם. נגד זכויות-האזרח של יהודי א”י לא יריבו הערבים כל-כך. אפילו המופתי לא העיז לומר בפה מלא בפני הועדה המלכותית שהוא שולל את זכויותיהם של היהודים הנמצאים כבר בארץ. בזאת אין ברצוני לומר שהישוב הקיים בארץ הוא בטוח. לאשורים בעיראק לא היתה תביעה של עליה – והערבים ערכו בהם טבח, והם הוכרחו לעזוב את מולדתם שישבו בה אלפי שנה. אבל המהומות בארץ לא סודרו בסיסמא של גירוש יהודי א“י – אלא בסיסמא של הפסקת העליה. מלחמת הערבים – גם מלחמת-הדמים וגם המלחמה הפוליטית – מתנהלת נגד העליה היהודית. וזכות העליה העברית עומדת בסתירה לנוסחה הדוּ-לאומית. אין העם העברי והעם הערבי שווים – ואין כל יסוד מוסרי מציאוּתי, פוליטי להיותם שווים לגבי א”י.

לערבים תושבי הארץ מגיעות כל זכויות-אזרח, כל הזכויות הפוליטיות, לא רק כיחידים, אלא גם כקיבוץ לאומי, בדיוק כמו ליהודי ארץ-ישראל. אבל זכויות אלו מגיעות אך ורק לערבי ארץ-ישראל. הם רואים עצמם כבני המולדת הארצישראלית – ויש להם כל הזכויות של בני המולדת. לערבים שמחוץ-לארץ, לערבים בסוריה, עיראק, סעודיה, יש מולדת ויש קרקע ויש מדינה. ואין להם צורך, אין להם הכרח, ואין להם זכות, לא רק פוליטית ופורמלית, אלא גם לא מוסרית ומציאותית בארץ-ישראל. לא כן ביחס לעם היהודי. זהו עם מחוסר מולדת וקרקע ועבודה בכל ארצות תבל, וא“י היא מולדתו האחת, ולכל היהודים יש חלק ונחלה וזכות במולדת זו, והם יכולים לבוא אליה. זכות זו עומדת בסכנה – זכות זו מיטשטשת כשאומרים ארץ דו-לאומית, וזכות זו מסתכנת כשמעמידים את העם היהודי והעם הערבי בשורה אחת ביחס לארץ-ישראל. מדינה דו-לאומית פירושה עליה יהודית וערבית לארץ – או איסור עליה יהודית וערבית לארץ. מדינה דו-לאומית אומרת שארץ-ישראל שייכת רק ליהודים ולערבים היושבים בה – או לכל היהודים ולכל הערבים הנמצאים בעולם. שתי ההנחות גם יחד הן כוזבות וסותרות את מהותה של הציונות. אין א”י צריכה וקרואה לפתור שאלת שני עמים, אלא שאלת עם אחד – העם היחיד בעולם שאין לו מולדת מחוץ לא"י. פתרון זה אינו בא על חשבון תוֹשביה הערבים הקיימים של הארץ. בארץ יש מקום לכל התושבים הנוכחים – יהודים ולא יהודים – ולעם היהודי כולו.

אחת הקובלנות – לא היחידה – שיש לנו מימי המהומות נגד הפקידות הבריטית היא – שהיא ניסתה ועדיין היא מנסה לעשות את א“י לא רק לפרובלימה של ערבי א”י והעם היהודי – אלא לפרובלימה של שתי האומות: העם היהודי בעולם כולו מצד אחד, והעם הערבי בעולם כולו מצד שני. הצריכה הפקידות לקבל סיוע מתנדב זה מאתנו בסילוף מסוכן זה של כוונת המנדט והוראותיו הברוּרות?

אין אנו רשאים לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה פוליטית, להתעלם מקיום הערבים בארץ ומזכויותים³ וצרכיהם המוצדקים, הן בתור אזרחים והן בתור קיבוץ לאומי, אבל אין אנו גם רשאים מתוך התחסדות נבערת ליצור כאן זכויות ואינטרסים של עמי ערב שאינם זקוקים לארץ ואין כל יסוד מוסרי או פוליטי להתערבותם בעניני ארץ-ישראל.

פני המאורעות

וגם בבחינת המאורעות עלינו להיזהר מסילוּפים בשני הקצוות. עלינו להתרחק מאידיאליזציה מדומה של האלמות הערבית – ולראותה באור הקומוניסטי של גבורת עם הנלחם על חירותו ומולדתו. מאידך גיסא עלינו להיזהר מביטול המניעים הלאומיים שפעלו בלי-ספק אף הם במעשי השוד וההרס והרצח. אין אנו יכולים לראות את “המאורעות” רק כאינטריגה של כוחות זרים או כמעשי ידי הפקידות הפושעת. אין כל ספק שיש יד ללא-ערבים במהומות אלו, יש יד גם לפאשיזם וגם לקומוניזם ואולי עוד למישהו. אבל יש יד “גם” לערבים במהומות אלו. במהומות באה לידי גילוי ברוטלי, גס, פרוע, התעוררות הנציונליזם הערבי, נציונליזם ששיטת-פעולתו היא אלמות, ומטרתו – השתלטות ודיכוי. אין זו תנועת שחרור לאומי כאשר אנו מבינים תנועות כאלו. תנועה זו שנתעוררה לאחר המלחמה לא דאגה אף-פעם להרמת מצב העם הערבי, לא יצרה אף נכס חיובי אחד לא בשטח הסוציאלי, לא בשטח התרבותי ולא בשטח המשקי. התרומה העיקרית שתרמה במשך עשר השנים האחרונות להיסטוריה של הארץ – היו הפּרעות של 1920, 1921, 1929 ו-1936. אבל אין זה מקרה שפרעות אלו הלכו ונתרחבו בכל התפרצות חדשה. פרעות אלה “מחנכות” את ההמונים הערבים – ואין להתעלם מתוצאות החינוך הזה, ואין לזלזל בו.

המאורעות האחרונים, אף-על-פי שהזיקו לערבים הרבה יותר משהזיקו לנו, השאירו עקבות עמוקים בחינוך הפוליטי של ההמונים הערבים, הגבירו את התלכדותם הלאומית והעמיקו את הכרת הקשר שלהם לעמים הערבים שמחוץ-לארץ.

בחירת נציגי העם הערבי – לא בידינו היא

ועלינו למצוא דרך לעם הערבי ולתנועה הלאומית הערבית, דרך להבנה, לשלום, להסכם ולקואופרציה גם כלכלית וגם מדינית. אין הדבר קל – אבל אינו גם מן הנמנע. אין מקום להשליות אופטימיות אבל אין יסוד ליאוש.

מאחורי הקונגרס הפרגאי ועד היום נעשו על ידינו מאמצים רבים לקשור קשרים עם מנהיגי הערבים גם בארץ וגם בארצות השכנות; המאמצים האלה נמשכו עד המהומות ולא נפסקו גם בימי המהומות והם לא הביאו לידי תוצאות ניכרות. אולם לא עלו לגמרי בתוהו. מתוך נסיונות אלה להבנה הדדית נתגלו כמה נקודות-מגע חשובות ונתבררו אפשרויות של הסכם, שעדיין לא נתבשלו, אבל נותנות תקוה לעתיד. ובהזדמנות זו אני רוצה להודיע על טעות אחת שטעיתי בענין זה לפני כמה שנים.

לפני 13 שנה דנו בועידת “אחדות-העבודה” בעין-חרוד על יחסינו עם הערבים, ובתשובה לשאלה: “במה נבוא עכשיו לראשי התנועה הערבית?” עניתי: “עם ראשי-התנועה האלה לא נבוא לידי הסכמה. הדרך הקצרה והקלה לאפנדים ולרודי העם הערבי – היא לא דרכנו. עלינו לחפש דרך יותר ארוכה ויותר קשה – הדרך לעובד הערבי. אין כל מצע משותף בינינו ובין המעמד השליט בעם הערבי. אולם יש מצע משותף בינינו ובין העובדים הערבים, אם-כי המצע אינו קיים עדיין בפועל – אלא בכוח”.

כאז כן היום אני מאמין בברית שבינינו ובין העובד הערבי, אם-כי עוד היום המצע לברית זו קיים עדיין רק בכוח ולא בפועל. אולם לא הייתי אומר היום שהדרך להבנה היא אך ורק הדרך לעובד הערבי. עלינו לחפש דרך לעם הערבי גם פה וגם בארצות השכנות על-ידי מגע ומו"מ עם נציגיו כאשר הם. עוד היום כמו בימי ועידת עין-חרוד “העובד הערבי אינו קיים בתור כוח וגורם מדיני העומד ברשות עצמו”. אבל אין אנו יכולים ורשאים להתעלם מהעם הערבי ומתנועתו הלאומית אך ורק מפני שעדיין אין הפועל הערבי עומד בראשם. עלינו לתת את כל העזרה המוסרית והסיוע הארגוני לפועל הערבי, ולתמוך בהתעלותו הכלכלית, הסוציאלית והפוליטית. אולם אין בידינו לקבוע מי יהיו נציגי העם הערבי, ואין אנו רשאים לדחות את פגישתנו עם הערבים עד ליום שהפועלים ידברו בשמם. הברית המחודשת בין צרפת ורוסיה נכרתה על-ידי ליטוינוב מצד אחד ולאַואַל מצד שני. כל עם בוחר את נציגיו שהוא ראוי להם באותה שעה, ואם אנו מכירים בצורך של הבנה הדדית עם העם הערבי – עלינו לבוא בדברים עם אלה שהעם סומך עליהם באותה שעה.

גידולנו בארץ הוא המבטיח סיכוי להבנה עם הערבים

ואנחנו ניסינו לבוא בדברים עם אלה המייצגים עכשיו את הציבוריות הערבית; חיפשנו דרך להסכם פוליטי – ולא נחדל מהחיפושים האלה עד שיצליחו. ויש סיבות רבות לכך שלא הצליחו עד היום. הסיבה העיקרית היא חולשתנו. אין אנחנו עדיין חזקים למדי בעיני הצד השני למען נהיה בעלי-ברית כדאים. היחסים בין העמים לפי שעה בנויים על אינטרסים, ולא על תביעות הצדק. לא בהוכחת צדקת שאיפתנו נרכוש את העם הערבי. לאַואַל נתקשר עם ליטוינוב לא מפני שהוא אוהב את המשטר הסוביטי, ואנגגליה הגינה על בלגיה בשנת 1914 לא מפני שבלגיה צדקה בריבה עם גרמניה. למען נהיה כדאים בעיני אחרים, לכרות אתנו ברית – עלינו להיות כוח.

גידולנו בארץ הוא הגורם העיקרי בסיכויי ההבנה ההדדית שבינינו ובין הערבים. המהומות הפורצות מזמן לזמן כאילו מתוך מחאה נגד גידולנו, אינן סותרות הנחה זו. נכון הדבר שכל התפרצות חדשה גדולה מקודמתה. אבל לא מקרה הדבר שההתפרצות באה לא בימי הפריחה והגיאות אלא לאחר התחלה השפל שבא בעקבות מלחמת חבש. לקח הנזקים שנגרמו לערבים ע"י המהומות אף הוא לא עבר בלי תוצאות. גם תגובת הישוב וכשרון עמידתו בשער יש להם ערך מחנך בשביל המחנה הערבי. במידה שהתרבותנו בארץ נהפכת לעובדה פוליטית, כן הולכת וגדלה ההכרה בקרב המדינאים הערבים, שיש להתחשב עם עובדה זו ולהשלים אתה. מנהיגי הערבים בארצות השכנות, שאפקם הפוליטי יותר רחב מחוג-ראייתם המצומצם של העסקנים הערבים בארץ, אינם מזדהים לגמרי עם ההתנגדות המרה של חבריהם הפלשתינאים.

סיבות דוחות

הסיבה השניה לאי-הצלחת הנסיונות, שנעשו על ידינו להגיע לידי הבנה הדדית היא – חולשת התנועה הלאומית הערבית. העובדה שלמעשה אין עדיין תנועה מגובשת אלא כנופיות משפחתיות המתחרות זו בזו בהשפעה על ההמונים ובתפיסת עמדות ומשרות – עשתה לאַל כל נסיון של הסכם יהודי-ערבי. העסקן המוכן להסכם יהודי לא יעיז לגלות דעתו זו מפחד יריבו, שיכריז עליו כעל בוגד, ובתוך סביבה פרימיטיבית נקל לעורר את ההמון ולקנות את לבו על-ידי הפחת שנאה לאומית מאשר על-ידי מדיניות קונסטרוקטיבית מרחיקה-ראות.

הסיבה השלישית היא העמדה המפוקפקת של הגורם המכריע – הגורם האנגלי. קשה לומר שממשלת א"י גילתה רצון רב לקירוב הלבבות בין היהודים והערבים…

אבל למרות העדר הסכם פוליטי רשמי או רשמי-למחצה בינינו ובין התנועה הערבית, הרי זו תהיה טעות לחשוב שמאמצינו המתמידים להבנה הדדית נכשלו לגמרי. ישנם חוגים ערבים בעלי השפּעה המעריכים הערכה חיובית את הגורם היהודי גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה פוליטית, ויש בקרב הערבים גם “אורינטציה יהודית” – על-פי גזירה-שוה של אורינטציה “ערבית” או “אנגלית” מצדנו, – ובמידה שיש אמונים בחוגים הערבים – וזו תהיה הפרזה לא-צודקת אם יאָמר שאמונים אלה נעדרים לגמרי בחוגים ההם – הם שומרים לנו אמונים גם בימים טובים וגם בימים רעים.

ראיית ענין הערבים בעיניהם-הם

לא נוכל למצוא שפה משותפת עם התנועה הלאומית הערבית אם לא נהיה מסוגלים לראות את הדברים בעיני ערבי. כשם שאנו מטרה לעצמנו ולא אמצעי לדבר-מה אחר – כן גם הערבים רואים עצמם כמטרה לעצמם ולא כאמצעי לדבר-מה זר להם, עומד מחוצה להם. גם אנו שוקלים את התועלת שיש ב“אורינטציה” זו או אחרת – ואין אנו קובעים תמיד את ה“אורינטציה” אך ורק לשם שמים. ואין לנו כל יסוד להניח שדוקא הערבים יתכוונו אך ורק לשם שמים – לשם הצדק המופשט, העליון. האורינטציה “היהודית” בקרב הערבים תיתכן אם נוכל להוכיח להם, ובידי בעלי-האורינטציה הזאת יעלה להוכיח לחבריהם, שיש ברכה בשיתוף-פעולה עם היהודים, עם המפעל הציוני, לא רק ברכה כלכלית, אלא גם פוליטית, ושהגורם היהודי אינו גורם מחוסרי-אונים וארעי – אלא גורם רב-יכולת וקבוע שהוויתו בארץ היא עובדה היסטורית שאין לבטלה וּלערערה ואין להחלישה ואין להתעלם ממנה.

אי-אפשר לראות בגורם הערבי רק אובייקט שיש להיעזר בו או שיש למנוע את נזקו. הגורם הערבי הוא סובייקט, הוא נושא של רצון עצמי, של צרכים עצמיים ושל יכולת עצמית. יתכנו כל מיני הערכות על תקפו של רצון זה, על היקפה של יכולת זו, על תחומיהם של צרכים אלה. אבל לא יתכן כל ספק בדבר קיומם העצמאי. ובבואנו לעשות לעצמנו פרוגרמה “ערבית” לא נוּכל לקבוע את הפרוגרמה אך ורק מתוך התאמתה לצרכינו אנו ולשאיפותינו אנו. הערבים אינם מחויבים להיות כלי-שרת לסיפוק מאוויינו. אנו מוכרחים לשאול את עצמנו: באיזו מידה הולמת הפּרוגמה את צרכי הערבים ואת שאיפותיהם? בלי תשובה ישרה ונאמנה לשאלה זו נעלה רק חרס בידינו.

מטעם זה אני פוסל את הגישה לארגון הפועל הערבי אך ורק מתוך שיקול צרכינו ושאיפותינו. ארגון הפועל הערבי יבוא – אם הוא יעָשה לגופו. הוא יתקיים – אם יספק לא את הצרכים שיש לנו, אלא את הצרכים שיש לו. ולפועל הערבי דרוש הארגון להטבת מצבו החמרי, להשבחת תנאי עבודתו – ולא למען הגדלת העליה היהודית. והחברים הרואים בארגון המשותף את הפתרון לשאלותינו המדיניות – שהן בעיקרן שאלת העליה – אינם רואים את הערבי – והפועל הערבי אף הוא ערבי, כשם שהפועל היהודי יהודי – כבעל רצון עצמי אלא אך ורק כמכשיר בידינו. ופועל ערבי, וּפלח ערבי לא יהָפך אף פעם למכשיר בידינו, אלא יעמוד על רצונו ועל צרכיו ועל שאיפותיו הוא. ימָצא אולי יחיד יוצא מן הכלל, ולאו דוקא שמוכר עצמו. גם בקרב הערבים תיתכן הופעה של התבוללות, של משיכה לתרבות העשירה והגבוהה של הסביבה היהודית וסביבת הפועל היהודי. יתכן פועל ערבי או אינטליגנט ערבי צעיר אשר בכנוּת ובלא כל רדיפת-בצע או הנאה חמרית גסה ימָשך אחרי הקסם התרבותי והחברתי של תנועת-הפועלים היהודית ויתמסר לה בלב ונפש. אבל יחידים אלה הם יוצאים מן הכלל – יוצאים מן הכלל הערבי. אין הם מייצגים את ציבור-הפועלים הערבי, את המוני הפלחים הערבים או את האינטליגנציה הערבית. ולא מגע עם ערבי בודד, אֵכּזוטי דרוש לנו – אלא מגע עם העם הערבי, עם העם הערבי כמו שהוא, בהוויתו ובהתהווּתוֹ העצמית הפנימית. אנו משפיעים – ביודעים ובלא יודעים – גם על הוויה זו וגם על התהוות זו. דבר היותנו בארץ, מפעלנו המשקי, התרבותי, הסוציאלי והארגוני משמש גורם ומניע בדינמיקה הערבית. אולם כיווּני הדינמיקה הזאת מותנים לא ברצוננו ובצרכינו – אלא ברצונם ובצרכיהם של הערבים. וצרכים אלה אינם דוקא הצרכים שנראים לנו כצרכי הערבים – אלא הצרכים שנראים להם. לוח-הערכים שלנו אינו מחויב להיות לוח-הערכים שלהם. לרבים מתוכנו ברור שדבר פלוני או אלמוני הוא צורך הפועל והפלח הערבי. אולם כל זמן שהפועל והפלח בעצמם אינם מרגישים בצורך זה או אינם מוקירים אותו – אין הוא צורך שלהם. ואין הפועל והפלח הערבי כחומר ביד היוצר – ביחוד כשיד זו היא יד לא-ערבית.

בתיאוריה הציונית תופס ה“בלתי-נשקל”, האימפּונדרבּילי, מקום מכובד. יש דבר-מה “בלתי-נשקל” בחיי כל עם ועם, ואף בחיי העם הערבי. פועלי-ציון שמאל, ובמקצת גם “השומר הצעיר”, רואים בארגון המשותף מכשיר למלחמתנו על העליה העברית. וחשבונם פשוט: העליה היהודית מעלה את דרגת-החיים של הפועלים והפלחים; הפועלים והפלחים מעונינים בעלית יהודים, וכיון שכך – הם יעזרו לנו במלחמתנו לעליה זו. אבל יתכן שסוציאליסט ערבי, המצויד בכל מכשירי ההכרה הסוציאליסטית ותכסיסי מלחמת-המעמדות, החרד בכל לבו להרמת דרגת-החיים של הפועלים והפלחים הערבים – יטען קצת אחרת: לשם הרמת דרגת-החיים של המוני העובדים בארץ הזאת, כמו בכל ארץ אחרת, אין להכניס המוני פועלים זרים, אלא יש לארגן את ההמונים המקומיים, לעוררם למלחמה, לארגון מקצועי, פוליטי, קואופרטיבי, לתפיסת השלטון ולמהפכה הסוציאלית. כלום משום שיהודי פולין וגרמניה וליטא ורומניה רוצים לבוא לא“י – אין סוציאליסט ערבי בארץ-ישראל יכול וצריך לנהל מלחמת-מעמדות כמו שמוכרח יהיה לנהל מלחמת-מעמדות סוציאליסט ערבי בעיראק, או אלג’יר, שאליהן אין היהודים רוצים לבוא? הנגזרה כליה על המוני הפועלים והפלחים הערבים בארצות שאין בהן עליה יהודית? ומדוע אין מלחמת-המעדות⁴ בא”י כדוגמת מלחמת-המעמדות בכל שאר הארצות – בלי שום הכנסת גורם חיצוני – מספיקה מבחינה סוציאליסטית ערבית?

אורינטציה “ערבית” שהיא אורינטציה ציונית אכסקלוסיבית

אנשי פוע“צ שמאל והשוה”צ, הדוגלים כביכול באורינטציה “ערבית”, אינם מסוגלים כלל לראות את הדברים בעיני ערבי, ובעיני סוציאליסט ערבי. האורינטציה שלהם, אם-כי הם משום-מה קוראים לה ערבית – אינה אלא אורינטציה ציוני אֵכּסקלוסיבית, הרואה את כל העולם דרך משקפים ציוניים. ופירמה ציונית למשקפים אינה רעה בעיני כלל וכלל, אולם תמה אני על צרות-העין והאכסקלוסיביות השוביניסטית הזאת שאינה מניחה לפועל הערבי לבחור לו משקפים בפירמה ערבית…

ארגון הפועל הערבי דרוש לגופו, – הוא יקום ויתקיים אם יהיה לברכה לפועל הערבי. הרמת דרגת-החיים של הפועל הערבי במשקו יש בו ברכה גם לנו – היא מקילה עלינו את המלחמה על שמירת דרגת-החיים הרמה שלנו, וכל פעולה משותפת עם ערבים בכלל, ועם עובדים ערבים בפרט, המועילה גם לנו וגם להם, יש בה בעקיפין גם ברכה פוליטית. היא מרבה שלום בארץ. ועלינו להרחיב עד כמה שיכלתנו מגעת את הקואופרציה הכלכלית והסוציאליסטית שבינינו ובין הערבים: קואופרציה בין פועלים יהודים ופועלים ערבים, בין אכרים יהודים ואכרים ערבים, בין בעלי אומנויות חפשיות, בין סוחרים ובעלי-תעשיה משני העמים. כל קואופרציה כזו יש בה תועלת לגופה ויש בה גם ברכה לחיזוק השלום בארץ. אבל הקואופצריה הכלכלית אינה פותרת עדיין את השאלה הפוליטית, ועלינו גם למצוא דרך לקואופרציה מדינית, וקואופרציה זו תקוּם כשיבּרא המצע לשותפות מדינית, ותנאי-קודם לשותפות מדינית היא מציאות שני השותפים. עוד לא כל הערבים סבורים שיש שותף יהודי. הם עוד מקווים שיש בידם לשמור על בעלותם היחידה, ובעלות יחידה טובה בעיניהם אפילו משותפות מוצלחת…

ואין זה מקרה שבקרב מנהיגי הערבים בארצות השכנות גדולה הנטיה לשותפות פוליטית בין היהודים והערבים מאשר בקרב המנהיגים הפלשתינאים. המרחק יש שהוא מסייע לראיה יותר מקפת ויותר בהירה: האופק נעשה יותר רחב, והיער אינו מתעלם מפני רוב העצים. אולם פועל כאן לא רק מרחב האופק, שאינו בתנועה הערבית הפלשתינאית.

שינוי מערכות

הימים הקשים ביותר בימי המאורעות, כשנדמה היה שחשך עלינו כל עולמנו, והסכנות החמוּרות ביותר ממשמשות ובאות – היו לא ימי יפו, לא ימי ההתקפות מהמארב, לא ליל-הזוועה בצפת, אלא ימי נורי-פשה. נדמה היה שלא בלי עזרת הממשלה המקומית ואולי גם לא בלי עזרת הממשלה בלונדון הועמדנו לפתע-פתאום לא רק בפני התקוממות ערבי א“י – אלא בפני התאחדות אנטי-ציונית של כל העולם הערבי – סעודיה, עבר-הירדן, תימן, סוריה, עיראק, מצרים. נדמה היה שהשלטון בארץ שהיה במשך כמה חדשים לא בידי ממשלת-המנדט אלא בידי “הועד הערבי העליון” – עבר לנציגות פּן-ערבית המכתבת את תנאיה לא רק לנו היהודים – אלא גם ל”ממשלת הוד מלכותו". גם פרק זה בהיסטוריה הצעירה שלנו טרם הגיעה שעתו להיכתב. במאמצים מיואשים שנעשו על ידינו בסוף אבגוסט וראשית ספּטמבר בירושלים, לונדון ומקומות אחרים, נהדפה סכנה זו. נורי-פשה הורחק מהארץ, והממשלה בלונדון פרסמה בשבעה לספטמבר גילוי-דעת שאין היא יכולה יותר לשאת את “הקמפּניה של מעשי-אלמות ואיומי-טירור שבהם מנסים המנהיגים הערבים להשפיע על המדיניות של ממשלת הוד מלכותו”, ויש לעשות קץ לתעלולים אלה בתוקף, במרץ ובלי כל דיחוי. אמנם, אנו יודעים שבדרך מלונדון לירושלים, או להרי שכם, התנדף המרץ והתוקף, והקץ נדחה מיום ליום, עד שבאה שוב התערבות המלכים והשביתה והאלמות כאילו נפסקו “מאליהן”, והיד הנעלמה הוסיפה זמן רב – ואיני בטוח אם אינה מוסיפה גם עכשיו – להפחיד את מי שצריך בדחליל הפּאַן-ערבי, בסכנה הנשקפת מהצטרפות סוריה, עיראק וסעודיה להתקוממות האנטי-ציונית.

אולם בינתיים נשתנתה כל המערכה, נורי-פשה שהתיצב או שהוצג בראש ההתאחדות האנטי-ציונית של העולם הערבי – הוּדח ממשרתו והוא עכשיו גולה במצרים. הממשלה החדשה בעיראק פונה עורף לחלומות הפּאַן-ערביים. אחד מעמודי התווך של הממשלה החדשה הוא כוּרדי שקשריו עם העולם התורכי אינם פחוּתים מאשר עם העולם הערבי. ושני השכנים האדירים של עיראק – איראן (פרס) ותורכיה – מעסיקים אותה הרבה יותר מנרגנות הכנופיות המשפחתיות של מיוחסי-הערבים בארץ-ישראל הרחוקה. “הועד הערבי העליון” שנדר נדר להחרים את הועדה המלכותית, שלח משלחת לעיראק, ושם נאמר לה בלחש שאין ממשלת עיראק יכולה להתעלם מהברכה שיש במפעל הציוני לכל המזרח הקרוב ואין ממשלה זו רואה בעין טובה את המלחמה הפרועה נגד המנדט וממשלת-המנדט, ועם שוב המשלחת הזאת מבגדאד הפיר “הועד העליון” את נדרו והופיע לפני הועדה המלכותית.

ובמרכז שני של התנועה הפּאַן-ערבית, בסוריה, הוקמה ממשלה עצמאית – ועל המנהיגים הסורים הוטלה עכשיו האחריות על סידור מדינה ופתרון שאלות כלכליות, כספיות, צבאיות, סוציאליות, בכוח עצמם – ואין הם יכולים להסתפק יותר כמנהיגים הפלשתינאים בתעמולה ובהסתה פוליטית נגד הזרים, נגד הציונים. עליהם עכשיו לדאוג לחוסר-עבודה, לפיתוח המשק, לסידור המסים, להגנה. ועוד בטרם יבשה הדיו של החתימה על חוזה-העצמאות, קפץ עליהם רוגזה של תורכיה, ומחוז אלכסנדרתה שצרפת חתכה מתורכיה בימי כשלונה של הקיסרות העותומנית בתום המלחמה – אם-כי מחוז זה היה בעיקרו תורכי – וכללה אותה בשטח המנדט הסורי, נתבע עכשיו חזרה בתוקף ע"י תורכיה הצעירה והמחודשת. ותורכיה כבר השיגה את מבוקשה – בהסכמת אנגליה הוכרז מחוז אלכסנדרתה כמחוז אבטונומי ששפתו הרשמית היא תורכית. וסוריה העצמאית הועמדה בפני סכנת ההתפשטות התורכית, ותורכיה נעשתה שוב גורם פוליטי רב-כוח במזרח הקרוב. וסוריה מעונינת עכשיו יותר מאשר בכל זמן ברכישת ידידים, ואין היא עשויה לזלזל כמקודם בחשיבות הגורם היהודי.

היהודים הם שיקבעו את גורל הארץ

ערכנו בשביל העולם הערבי סביבנו אינו תלוי בנוסחה זו או אחרת, שבה נגדיר את שאיפתנו – אלא בכוח הממשי שנהווה בארץ הזאת. וידידותנו עם העם הערבי תקום לא רק באשר ידידות זו דרושה לנו – אלא גם באשר ידידות זו תידרש לו. בהנמכת-הקומה של הציונות להלכה ולמעשה לא נקדם את אפשרות ההבנה ההדדית. ישוב יהודי חלש, דל-אוכלוסים ורפה-רצון אינו בן-ברית פוליטי. ותגבורת-כוחנו המהירה, כשם שהיא דרושה לגופה, היא גם תנאי-קודם להחשת ביצוע השותפות המדינית שקיימת בכוח, אם עדיין לא בפועל, בין הציונות המתגשמת במלוא היקפה ובמלוא תכנה הפוליטי, המשקי והתרבותי ובין ההתעוררות והתקומה של העמים הערבים אשר מסביבנו.

עוד צפויות לנו אולי התנגשויות קשות. בכל החזיתות נשקפות לנו סכנות גדולות – גם בחזית האנגלית וגם בחזית הערבית… רק בחישול וגיוס כוחנו המלא, כוחנו המשקי, הפוליטי, המוסרי והפיסי – נעמוד בפני כל הסכנות האלה ונהפוך כוחות מתנכרים ואויבים לכוחות-עזר ובני-ברית. בעולם הגדול – כוחנו כמעט אפס; במשקל כוחות האיתנים המתגוששים עכשיו בעולם – אין בידינו להכריע את הכף, אולם בפינה קטנה זו שבכדור העולם, בארץ-ישראל – אנו הגורם המכריע. גורל ארץ-ישראל יוכרע על-ידינו. זוהי גזירת ההיסטוריה של העם היהודי, זוהי גזירת ההיסטוריה של הארץ. כי אנו האומה היחידה בעולם ששאלת ארץ-ישראל היא בשבילה שאלת החיים והמוות.

יש בארץ הזאת הרבה אינטרסים – ונרמה את עצמנו אם נתעלם מכל אלה. יש כאן אינטרסים ערביים, אינטרסיים בריטיים, וכן אינטרסיים בין-לאומיים אחרים, ומה כוחנו לעומת כל הכוחות הענקיים האלה העומדים מאחורי האינטרסים הבלתי-יהודיים? אנו העם המפוזר והמפורד – מה כוחנו לעומת העמים הערבים המרוכזים בארצם ויש בידם כל המכשירים והאמצעים של מדינות עצמאיות?

מה כוחנו לעומת האימפריה הגדולה בהיסטוריה האנושית ובכדור-הארץ הנקראת בשם אימפריה בריטית?

ואילו עמדו נגדנו האינטרסים החיוניים של הכוחות העצומים האלה, אילו היתה שאלת היותם ואי-היותם של יהודים בארץ שאלת-הקיום של עיראק, סעודיה, סוריה, מצרים, אילו היתה זו שאלת-החיים של האימפריה הבריטית – לא אנו היינו אז המכריעים.

מה יכריע את כף-המאזנים

כוחנו ובטחוננו בארץ הזאת מיוסד על יחידוּת יחסנו לארץ הזאת, על יחידוּת עמדתנו ההיסטורית במקום הזה, על יחידוּת האינטרס החיוני והגורלי, הקושר אותנו בלבד, לארץ הזאת. ובהתרוצצות הכוחות והגורמים שאנו נתקלים בהם במערכה ההיסטורית שלנו אנו צריכים להבחין בין גורמים חולפים, ארעיים, קוניונקטורליים – ובין גורמי-יסוד היסטוריים שאינם נתונים לחליפות ותמורות. הגורמים הארעיים, הזמניים, יש שהם נוחים לנו ויש שהם מכבידים עלינו – אולם את כף-המאזנים ההיסטוריים יכריעו אך ורק גורמי-היסוד ועובדות-הקבע המניעים את מפעלנו:

המצוקה האיומה של המוני ישראל בגולה.

כוחות-היצירה ומאוויי-הגאולה הפועמים בתוכנו.

האפשרויות הגנוזות בארץ הנשמה והמדולדלת.

ברכת המפעל הציוני, מפעל הבנין והיצירה, שאנו מביאים לארץ, לתושביה ולעולם כולו.

---

בעקבות הויכוח

מאת

דוד בן־גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

דברי תשובה במועצת ההסתדרות ל"ה, בפברואר 1937

הויכוח שנתקיים במועצה הוא הבירור הפומבי הראשון, לא רק בהסתדרות אלא גם בישוב, של מאורעות השנה האחרונה והשאלות הפוליטיות הכרוכות בהם. ויש לציין בסיפוק רב שרמת הויכוח בכללו הלמה את חומר השעה ורצינות הנדון. בבירור השתתפו באי-כוח מפלגות שונות, ואף-על-פי-כן נשמעו רק מעט דברי פולמוס מפלגתי שאינם לגופו של ענין.

קריאה לאיחוד ציוני-סוציאליסטי

אולם עם כל חשיבות הבירור המדיני נדמה לי שהדבר החשוב ביותר שנשמע בויכוח הוא ענין שאין לו לכאורה שייכות ישירה לשאלותינו הפוליטיות — וזהו דבר האיחוד שעמד עליו יערי בפתיחת דבריו. כאחד האנשים שהוטלה עליו בשנים האחרונות הנהלת הענינים הפוליטיים של התנועה ודאי שאין אני מזלזל בחשיבות הפרובלימות של אורינטציה בריטית וערבית, “ארגון משותף” וקוי פעולתנו המדינית, אוּלם אין לדעתי דבר חשוב יותר מכל הבחינות — ואפילו מבחינה מדינית חיצונית — מתגבורת כוחה הפנימי של התנועה וחישול אחדותה. בהריסת המחיצה הטפלה והמכשילה, המפרידה כיום בין מפלגת פועלי ארץ-ישראל לבין השומר הצעיר ובליכוד כל הכוחות החלוציים שבתוך מעמד-הפועלים במפלגה אחת, אני רואה מנוף מוסרי ופוליטי אשר לא יסולא בפז. ואני רוצה לומר ליערי ולכל חברי השוה“צ בלי כל עקיפין: אם דברי בועדה המלכותית, כפי שנתפרסמו ב”דבר“, ואם דברי מ. שרתוק על אלפיים הפועלים הערבים הקבועים, יש בידם להרוס את המחיצה ולהביא לידי איחוד בינינו ובין השוה”צ — הרי אני מוכן (ואני מאמין שכל המפלגה מוכנה) להתאחד מיד עם השוה“צ על יסוד הניסוחים כפי שניתנו על ידינו בועדה המלכותית, בלי להוסיף ובלי לגרוע מהם אף מלה, ובלי הביאורים הנוספים שהרציתי עליהם במועצה זו. ואני פונה בשאלה פשוטה וגלויה לחברי השוה”צ: המוכנים אתם להתאחד על יסוד ניסוח זה? אם אתם מוכנים — נדחה את הויכוח במועצה לישיבה שניה, ונכנס מיד מועצת איחוד, ללא כל דחיות ושהיות ¹

אני מצטער על התשובה הבלתי-ברורה של יערי שיש בה מעין רתיעה. שאלתי שאלה ברורה וישרה, ועל יסוד דבריו של יערי בפתיחת הויכוח חכיתי לתשובה חיובית ממין השאלה. צר לי שיערי לא ענה ב“הן” ברור, אולם אין אני מיואש מתשובה סתומה זו. הפתח לאיחוד לא נסתם, ונמשיך לדפוק על השער.

אנו עומדים זה כמה שנים בתביעת איחוד מאת השומר הצעיר, לא ראינו אף פעם כל הצדקה, לא מוסרית, לא רעיונית ולא מעשית, לפירוד זה. בשטח ההגשמה לא ראינו כל הבדלים. המעשה שאנו עושים בארץ, זה למעלה משלושים שנה בשטח הציוני, הישובי וההסתדרותי — הוא גם המעשה של השוה“צ. אין אף מקצוע אחד, ענף אחד במפעלנו הארגוני, ההתישבותי, החברתי והפוליטי שהשומר הצעיר מתכחש לו; אין אף פעולה אחת של השומר הצעיר — שאין בה מנחלת תנועתנו בכללה. חילוקי-דעות עיוניים קיימים לא רק בינינו ובין השוה”צ, אלא גם בינינו לבין עצמנו, בתוך המפלגה. אף פעם לא שאפנו, ואני מאמין אף פעם לא נשאף, להיות מפלגה טוטליטרית שאינה סובלת בתוכה אלא דעה אחת ודברים אחדים. ציבור-פועלים רב-מנין ובן-חורין במעשיו ומחשבותיו, מן הנמנע שלא יהיו בתוכו הפרשי-דעות עיוניים ומעשיים, והבירור החפשי והויכוח החברי, שאינו מסתלף מתוך קולקטיביות רעיונית מלאכותית המתבצרת במסגרת ארגונית נפרדת, יש בו ברכה רבה להבהרת הענינים ולמיצוי האמת. אנו מאוחדים בהכרת יעוּדנו ההיסטורי ובביצוע מפעל-ההגשמה המשותף לכולנו, ובתנועת השומר-הצעיר, כבתנועת כל הנוער החלוצי המגשים, שקמה בגולה במידה רבה מתוך הקרנת מפעל-העבודה בארץ, ראינו כל השנים עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. בכמה מחילוקי-הדעות שנתגלו בינינו ראינו רק אי-הבנה הדדית; בכמה מהם — ביטוי של חבלי-הגידול של השוה"צ; הקיום הנפרד כשהוא לעצמו נהפך למקור של ניגודים אידיאולוגיים, אמיתיים או מדומים.

המחיצות האלה המפרידות בינינו — מחיצות לא-טבעיות ולא-מוכרחות — הרעו כבר לא מעט לתנועתנו, וחוששני שגם השוה"צ שילם מחיר יקר בעד התבּדלוּתוֹ מאתנו. מאמין אני שהאיחוד בוא יבוא — אבל למה נחמיץ את השעה ונישא בהפסד המר של הפירוד עוד מי יודע כמה? היש לנו רשות לחכות? גם במערכה הפוליטית האיומה שאנו עומדים בה זה השנה השניה, היה האיחוד מוסיף לנו משנה-כוח.

בכל המאמצים הקשים שלנו בארץ — גם ההתישבותיים וגם הפוליטיים — אין לנו כל משען אלא בכוחנו הפנימי. אולם יש מצב אחד המחייב באופן מיוחד את האיחוד בשעה זו — וזהו מצבו של הנוער היהודי בגולה. על נוער זה עובר עכשיו משבר קשה. העליה הולכת ומצטמצמת — ואין יודע כמה זמן צמצום זה ימָשך. העליה היתה תקוות החיים האחת שפרנסה את הנוער בגולה במשך השנים האחרונות. ותקוה זו הולכת עכשיו ומתרופפת. יש מלגלגים אצלנו על “עלית-הסרטיפיקטים”, מזלזלים בערך הנוער החלוצי, באשר לא האידיאה אלא הסרטיפיקט מושך את לבו ומכניס אותו לשורות “החלוץ” וקיבוצי-ההכשרה. המלגלגים האלה שוכחים שהעליה היא בשביל הנוער היהודי ברוב ארצות הגולה שאלת-החיים פשוטה כמשמעה, גם מבחינה אישית, גם מבחינה לאומית וגם מבחינה סוציאלית. מה צפוי לנער ולנערה הנמקים בעיירה היהודית הדלה, הרעבה, הפרועה, הנדונה לכליה — בלא אפשרות עליה? מה צפוי לכל ארגוני-הנוער וקיבוצי-ההכשרה, גם אלה אשר לבם שלם בהחלט עם האידיאה — לאחר שאפשרויות העליה נתמעטו?

היה כאן ויכוח על אורינטציה אנגלית או ערבית. אולם המשענת האמיתית שלנו היא לא בהצהרת-בלפור ולא בפועל הערבי המאורגן — אלא בנוער היהודי. ולגורל נוער זה אני חרד בשעה קשה זו. אם לא נוכל לבוא עכשיו לנוער זה במלא כוחנו המוסרי, במלוא תחמשתנו הרעיונית, במלוא אחדותנו הנפשית, כשליחי חזון אחד ומגשימי מפעל-חיים משותף — נתחייב בנפש הנוער היהודי. כל מיני רוחות הרס והשמד, גם אדום וגם שחור, משתוללים עכשיו בגולה ומסתערים על נפשו של הנוער היהודי, ובלי עזרתנו הנאמנה לא יעמוד הנוער במלחמת-איתנים זו, והצלת הנוער תובעת מאתנו את האיחוד. לא רק הפורעים הערבים, לא רק האימפריאליזם הבריטי עושה בנו שמות — גם שׂטן-הפירוד המרקד בתוכנו עושה שמות בנוער היהודי בגולה. ההבדלים הרעיוניים הדקים שאין להם כל משקל בארץ — מפני כובד ערכו של המעשה המשותף — נהפכים בגולה להררי-הררים ותהומי-תהומות של סתירות וניגודים המבלבלים את הנוער, משחיתים את נפשו ומרעילים את היחסים בתוכו ובתוכנו. גם בשנים כתיקונן שילם הנוער היהודי בגולה מס כבד למעלה מכוחותיו למולך-הפירוד — בשעה קשה וטרופה זו אנו עלולים להפסיד את שארית הברכה שנשתמרה לנו עדיין מהימים הטובים. הצלת נפשו של הנוער בגולה מצוה עלינו את האיחוּד — ומיד, במהירות האפשרית.

אנו מצדנו לא נציג להשוה“צ כל תנאים. תביעתנו האחת היא — איחוד. השוה”צ אינו נתבע להיכנס למפלגת פועלי ארץ-ישראל והשוה"צ ודאי אינו רוצה שהמפלגה תיכנס לתוכו — אנו תובעים איחוד של שני הגופים; אם יש קשיים — ידע רצוננו המשותף לאיחוד להתגבר עליהם. איש מאתנו אינו צריך להתכחש לעצמו למען האיחוד, נתאחד כמו שהננו, כי כמו שהננו — אנו למעשה מאוחדים בחזון-העתיד ומאוחדים בגורל-חיים משותף. ואם יש ויכוחים רעיוניים בינינו — נמשיך את הויכוח במפלגה המאוחדת.

נמנע מדרכי פולמוס נפסדות

כחבר למפלגה המאוחדת העתידה, אני מבקש רשות להתוַכח בשתי השאלות שעוררו כאן שוב חברי השוה"צ: שאלת העבודה העברית וניסוח התוכן המדיני של הציונות.

אולם לפני הויכוח אני רוצה, עד כמה שאפשר, להרחיק את הניגודים המדומים שלעתים קרובות הם “מפוברקים” ע"י המתוַכח למען הקל על עצמו א המלאכה. במקום לדון על דעות הצד-שכנגד שלא קל לחלוק עליהן — מייחסים לו דעות נפסדות שלא עלו כלל על לבו, ואת “הדעות” האלה מוקיעים לדראון. בדפדפי בגליונות “השומר הצעיר” אני מוצא לפרקים מאמרים ורשימות המתוַכחים כביכול עם הדברים שהבעתי בעל-פה ובכתב — ועל-פי רוב איני מכיר את עצמי…

איני מניח שחברי השוה“צ מסלפים בזדון את דברי, — אולם מובטחני שבויכוח שבין חברי השוה”צ בינם לבין עצמם לא יפלו טעויות כאלה…

אציין רק דוגמא אחת שיש לה ענין לויכוח שהיה לנו במועצה. בחוברת 18 של השוה"צ (15.9.36) כותב הח' אל. פ. את הדברים האלה:

"בכינוס הראשון של באי-כוח הישוב שנתקיים בהתחלת הפורעניות יכול היה ציבור-הפועלים לשמוע מפי שליחו בתנועה הציונית דברי ביטול כלפי אפשרות של איזה-שהוא הסכם יהודי-ערבי במשך עשרות השנים הקרובות, וקביעת הברית היהודית-בריטית כאורינטציה ציונית-יחידה " (ההדגשות הן שלי). קראתי דברים אלה ונשתוממתי: הבינותי כי “השליח” המדובר עליו כאן זהו אני עבדכם, אולם הדעות המיוחסות לי בציטטה זו הן ההיפך ממחשבותי. כי גם בימי המאורעות המשכתי את הנסיונות לקראת הסכם יהודי-ערבי, ונלחמתי בעל-פה ובכתב נגד אלה שחושבים כי אין בתקופה זו כל סיכוי להסכם כזה, ואם בשעת המהומות כך, במשך עשרות השנים הקרובות — על אחת כמה וכמה.

ואם-כי כל הזמן אני מחזיק בצורך של קואופרציה יהודית-בריטית, וביחוד בתקופה זו, אין זו אורינטציה “יחידה” המוציאה מן הכלל חתירה לקראת קואופרציה יהודית-ערבית. וכל מי שיעיף עין על רשימותי שכינסתי בספר האחרון של “כנסת” בשם “במערכה”, ימצא כי דעותי בשאלות האורינטציה הפוליטית והקואופרציה היהודית-ערבית הן ההיפך הגמור לדעות שמייחס לי הח' אל. פ. ב“השומר הצעיר”. באותן הרשימות נתפרסמו גם דברי בכינוס הראשון של באי-כוח הישוב שנתקיים בהתחלת הפורענויות — שעליהם מסתמך אל. פ. ובהם נאמר: " אני חסיד של קואופרציה יהודית-ערבית, גם בשטח הפוליטי וגם בשטח הכלכלי, אבל תלות אינה קואופרציה" (“כנסת” עמוד 475). ואיזה צורך יש לח' אל. פ. לייחס לי שלילת כל סיכוי של הסכם יהודי-ערבי “במשך עשרות השנים הקרובות”?

גם בלי היותנו מאוחדים במפלגה אחת עלינו להתרחק מדרכי-פולמוס נפסדות כאלה, שאינן הולמות את הרמה התרבותית והמוסרית של תנועתנו, גם זו של המפלגה וגם זו של השוה"צ.

בעיית העבודה העברית במשק העברי

ובויכוחי עם השוה"צ בשאלת העבודה העברית אני רואה חובה לעצמי קודם-כל להגדיר בדיוק באיזו מידה שאלה זו שנויה במחלוקת בינינו.

מדבריהם של חברי השומר הצעיר אפשר להסיק כאילו תנועה זו מתנגדת בהחלט ובכל המקרים לתביעה של 100 אחוז עבודה עברית. אין זה נכון. השומר הצעיר דורש כמונו במקרים ידועים 100 אחוז עבודה עברית. בנידון זה נאמנים עלי דבריו של הח' אל. פ. אמנם לא תמיד אפשר לסמוך על “דיוקן” של אל. פ. כשהוא בא לקבוע את עמדת השוה"צ, ואל. פ. מודיע בפירוש (חוברת 12 של “השומר הצעיר” מיום 15.6.36 במאמר “בשאלה ישנה-חדשה”): “בכל משק עברי חדש הננו לוחמים על עבודה עברית מלאה “,כלומר על מאה אחוז. התנגדותוֹ של השוה”צ לסיסמה של 100 אחוז אינה איפוא מוחלטת, וכל טענות השוה”צ נגד עצם הסיסמה — הן בטלות.

אותו אל. פ. מודיע שוב באותו מאמר שאין השוה“צ תובע עבודה מעורבת, ובזה מגדיר עצמו השוה”צ מהתנגדותו של מ. סמילנסקי לתביעת 100 אחוז. השוה“צ אינו מחייב לכתחילה עבודה מעורבת, ואם הדברים נאמרו ברצינות — ואין כל יסוד לפקפק ברצינותם — הרי פירושם שהשוה”צ בדרך-כלל מחייב עבודה עברית מלאה, כלומר 100% של עבודה עברית במשק יהודי. ואפילו במקום “שבו שולטת כבר עבודה מעורבת או שבו מוחרם בכלל הפועל העברי, הננו דורשים כל מקום-עבודה נוסף — בשביל הפועל והעולה היהודי”. אין השוה“צ מחייב אפילו הישארותם של הפועלים הערבים שהוכנסו כבר למשק היהודי — אם עבודתם לא נעשתה עבודת-קבע. עד כאן מסכים השוה”צ לעמדת המפלגה. אולם להשוה"צ עמדה מיוחדת בשאלת הפועל הקבוע.

“איננו תובעים להכניס פועלים ערבים נוספים למשק העברי, — ממשיך באותו מקום אל. פ. — כי אם להבטיח את זכותו של הפועל הערבי, אשר אנו מצאנו כבר במשק העברי ואשר קנה לו כבר זכות-אזרח " (הדגשה שלי). ובגלל “פועל ערבי קבוע” זה אין השוה”צ יכול להתאחד עם המפלגה, עד ששמע את דברי משה שרתוק בפני הועדה המלכותית. אולם תמה אני איך נתעלמה מעינו החדה והריאליסטית של השוה“צ העובדה שעוד כמה חדשים לפני עדותו של שרתוק — נסתלק הפועל הערבי “הקבוע” מהמשק היהודי, לא חלילה באשר הוא הכריז שביתה על רמת השכר, או הכרת “זכות-האזרח” שלו — אלא מפני שנצטרף לשביתה ולטירור כדי להחניק את העליה היהודית. והן מובטחני שלא יעלה על דעתם של החסידים האדוקים ביותר בתוך השוה”צ של הפועל “הקבוע” לדרוש את החזרתם של “שובתים” אלה למשק היהודי. “זכותו של הפועל הערבי הקבוע למקום עבודתו — — — פקעה מן הרגע שפועל זה התיצב בפועל בין המתנקשים בנפש הישוב היהודי ועזב מרצונו את עבודתו” — הלכה פסוקה וחריפה זו נשנתה לא בבית-מדרשה של מפא“י — אלא ניתנה מפי הגבורה של השוה”צ, ומחבּרה הוא שוב אותו אל. פ. (במאמר הנזכר לעיל). ונשאלת השאלה: המוצדקת למעשה ההתנגדות של השוה“צ לסיסמה של עבודה עברית מלאה, של עבודה עברית במאה אחוזים, שאנו דוגלים בה? האם אין השוה”צ משותף אתנו עכשיו למעשה בתביעה זו, לאחר שהוא תובע עבודה עברית מלאה בכל משק חדש, תוספת של פועלים עברים בלבד בכל מקום-עבודה נוסף, והפקעת זכות הפועל הערבי “הקבוע” העוזב מרצונו את עבודתו — כלום אין כל זה חופף למעשה את התביעה של עבודה עברית מלאה בכל המשק היהודי? מובן, יתכן מאוד-מאוד שלאחר עבוֹר הזעם יפוטרו כמה פועלים יהודים ובמקומם יוכנסו שוב פועלים ערבים. האם יאמר השוה“צ שפקעה זכותם של פועלים עברים אלה — לאחר שבעלי-הבתים הכריחו אותם לעזוב את העבודה? וכלום לא ילחם אז אתנו יחד השוה”צ על החזרת הפועלים העברים, כלומר על החזרת עבודה עברית מלאה? הן זכותו של הפועל העברי אינה גרועה מזכותו של הפועל הערבי. אל.פ. בשם השוה“צ, מפקיע זכות עבודתו של הפועל הערבי רק אם הוא עוזב את עבודתו מרצונו ומתיצב בין המתנקשים בנפש הישוב היהודי. הפועל היהודי, המנושל מעבודתו בעטיו של המעביד המתנכר, כלום מאַבד גם הוא זכות עבודתו — אם פועל ערבי תופס את מקומו שלא בצדק? האם סבור השוה”צ שזכותו של הפועל היהודי תלויה בקפריסה של המעביד היהודי? כלום יכול השוה“צ להניח שבידי המעביד להפקיע לפי שרירות לבו זכות העבודה מהפועל היהודי? ואם למעשה כל הפועלים הערבים “הקבועים” עזבו את עבודתם במשק היהודי מרצונם, ובהתאם להשוה”צ זכותם לעבודה פקעה על ידי כך, ואם המקומות שבהם עובדים הפועלים היהודים צריכים להישאר בידיהם — גם אם המעביד מנסה לנשלם, ואם בכל משק חדש ובכל מקום-עבודה נוסף יש להילחם, כדברי אל. פ. על עבודה עברית מלאה — הריני שואל: מהו התוכן הממשי בהתנגדותו של הושה“צ לעמדתנו אנו בשאלות העבודה העברית? כלום לא נתרוקנה מתכנה כל המלחמה של השוה”צ נגד תביעת עבודה עברית מלאה בכל ענפי המשק היהודי?

אולם כל זה לא מנע את הח' אל.פ. לכתוב לפני שבועות אחדים את הדברים התמוהים הללו: “כל עוד היה צידוק רעיוני לסיסמה של 100 אחוז עבודה עברית היה תוכן רעיוני למלחמה שהתנהלה בינינו ובין מפא”י בשטח זה. אך משהסתלקה מפא"י מן הסיסמה הזאת (ההדגשה שלי) איננו יכולים לראות טעם אחר לדבר, אלא שיש כאן שימוש בסיסמה שנתרוקנה מתוכנה לשם מטרות מפלגתיות של מלחמה נגד ‘השומר הצעיר’ " (חוברת 24 של השוה"צ מיום 15.12.36)…כמה גדולה חריצת עטו של הח' אל.פ.: מפא“י גם הסתלקה מהסיסמה של עבודה עברית מלאה, וגם משתמשת בה, ואל.פ. גם יודע להסביר בתמימות מפליאה את הסתירה שהמציא בדמיונו: מפא”י מחזיקה בסיסמה לא מפני שהיא מאמינה בה — אלא באשר היא נחוצה לה לשם מלחמה בהשומר-הצעיר.

הח' אליעזר פראי גינה במועצה של ההסתדרות את ההסתה הפרועה של “הבוקר” נגד האכסקוטיבה. חבל מאד, שהח' א. פראי לא ידע לגנות את לזות-השפתים שנתפרסמו בעתונו הוא בחתימת אל. פ.

הסיסמה של עבודה עברית מלאה, של מאה אחוז — עומדת בתקפה, ולא רק שצידוקה הרעיוני קיים ועומד, אלא ש“המאורעות” השמיטו מידי מתנגדיה את הטענה היחידה שהיה בה כאילו איזה ממש: טענת הפועל הערבי הקבוע. עוד בראשית המהומות ידע השוה“צ, ש”עלינו להיכנס לאותם מקומות-העבודה אשר נתפנו בעקבות עזיבתו של הפועל הערבי הקבוע" (השוה"צ 12, מיום 15.6.36), והויכוח בינינו ובין השוה"צ נתרוקן מתכנו.

אין כל בטחון שהעבודה העברית המלאה שהשתלטה עכשיו ברוב המושבות תתמיד גם לאחר שיעבור זעם ויבּטל כוחה של “הסרת הטבעת”. אולם במלחמה הצפויה לנו נגד נישולו החדש של הפועל היהודי לא תעמוד מפא“י לבדה: השוה”צ המקפיד על נוסחתו המילולית הנפרדת — יהא בלי-ספק שותף נאמן של המפלגה במלחמה זו.

מה בין בית-לאומי למדינה יהודית

גם בשטח המדיניות הציונית הניגודים בינינו ובין השוה"צ הם בתכנם הרבה יותר קטנים מאשר בניסוחם.

יערי ניסה למצוא סתירה בין דברי על המדינה העברית בועדה המלכותית ובין דברי במועצת ההסתדרות. בועדה המלכותית כאילו “הסתלקתי” ממדינה יהודית — ובמועצה חזרתי שוב על החטא הקדמון שמצאו בי אנשי השוה“צ עוד לפני כמה שנים בקראם בספרי “אנחנו ושכנינו” ש”ציונות פירושה מדינה יהודית" (ציטטה זו של יערי היא משובשת: בספרי נאמר: ציונות פירושה בנין מדינה").

יערי סיפר למועצה ש“בפני הועדה המלכותית — התנגד (ב.ג.) למדינה יהודית, לא רק משום שזה פחות מ”בית-לאומי“, אלא משום שהמושג הזה יכול לעורר חשש של שאיפה להשתלטות עם אחד על משנהו, וגם משום שאיננו באים לארץ ריקה אלא מיושבת… אתמול סיפר לנו שוב ב.ג. שמדינה יהודית היא תחנה הכרחית להגשמת הציונות”. — — ויערי מקשה על סתירה זו שבין ההופעה כלפי חוץ וההופעה כלפי פנים. אבל סתירה זו היא אחות-תאומה לסתירה שגילה אל. פ. בין “הסתלקותה של מפא”י מהסיסמה של 100 אחוז ובין השימוש המתמיד בסיסמה זו“. בפני הועדה המלכותית לא “התנגדתי למדינה יהודית”, כאשר נדמה היה משום-מה ליערי, אלא הסברתי מדוע אנו משתמשים בפרוגרמה הרשמית שלנו במונח “בית-לאומי” ולא במונח “מדינה יהודית”, אם-כי אין כל הבדל בין בית-לאומי לבין מדינה יהודית, מלבד יתרון אחד שיש ל”בית-לאומי" על פני “מדינה יהודית” מבחינת זכות העליה של יהודי חוץ-לארץ. לא רק במועצת ההסתדרות הסברתי שהקמת מדינה עברית היא לא התחנה האחרונה בהגשמת הציונות — אלא אותו דבר קבעתי גם בעדותי לפני הועדה המלכותית בדברים האלה: “בית-לאומי לעם היהודי הרי זה יותר ממדינה יהודית — — — מדוע? מדינה יהודית דוגמת כל מדינה אחרת, משמע — ריבונותו של העם של אותה מדינה. בידו להחליט, ללא מתן אילו נימוקים שהם, מי יכָּנס ומי לא יכָּנס לגבולותיה של המדינה. אולם מאחר שבריטניה הגדולה והמעצמות האירופאיות האחרות הכירו בזכותו של העם היהודי לשוב לארצו ולבנות מחדש את ביתו הלאומי, הרי הוכרה בזאת זכותו של כל ישראל, של כל היהודים שבעולם, ולא רק של היהודים אשר בדרך מקרה ימָצאו בארץ בשעה שתקום המדינה היהודית. הללו לא יוכלו למנוע בלא נימוק מספיק כניסתם של יהודים אחרים לארץ. זכות כזו לא תינתן להם. היהודים היושבים בארץ, עם כל רוב מספרם, ועם כל שלטונם בארץ בתוקף מספרם הרב, אין להם הזכות למנוע כניסת יהודים אחרים כל זמן שיש מקום בארץ ליהודים נוספים; נמצא שמבחינה זו בית-לאומי לעם העברי הוא **מושג הרבה יותר רחב ממדינה עברית”.** "

במועצת ההסתדרות אמרתי: "כשם שרוב יהודי אינו מגדיר את משאלת הציונות — כך אין המונח מדינה יהודית ממצה את כל תכנה.

— — — מדינה יהודית של מליון וחצי יהודים, שאינה רשאית או אינה רוצה להעלות יהודים נוספים לארץ — אינה אלא סילוף הציונות וקיצוצה. אם אנו רוצים רוב יהודי, ואם אנו רוצים במדינה — הרי אנו רואים בהם רק תחנות בהגשמה הציונית. לא מטרה אלא אמצעי למטרה — הגשמת הציונות היא יותר ממדינה יהודית: הציונות היא פתרון מלא וגמור לשאלת העם היהודי".

כיצד גילה יערי בדברי לפני הועדה המלכותית “התנגדות למדינה יהודית”, או סתירה לדברי במועצת ההסתדרות? כלום אין יערי מסוגל להבין שאי-השתמשות במונח מדינה יהודית בהגדרת הפרוגרמה הציונית אין פירושה התנגדות למדינה יהודית — ביחוד כשמסבירים לועדה שהשאיפה הציונית היא עוד יותר ממדינה יהודית? כלום אין יערי זוכר את הויכוח המר שהתלקח בקונגרס הי"ז סביב הגדרת “המטרה הסופית” — כשאנחנו התנגדנו להכרזת רוב יהודי ומנענו את הקונגרס מהכרזה זו. כלום התנגדנו בזה לרוב יהודי? האם אין השומר הצעיר עצמו מבחין בין סיסמה של רוב יהודי שיש להתנגד לה — ובין השאיפה לרוב יהודי שיש לקבל אותה?

מהאמור לעיל — כותב חברו של יערי (“השומר הצעיר” מס' 15, מיום 1.8.36) — מסתברת גם התנגדותנו לנוסחה של “רוב יהודי”. שואפים אנו לישוב של מיליונים (יהודים) בחבל-ארץ זה, וכמובן שפירוש הדבר, כי יהיו יותר יהודים מאשר ערבים (ההדגשה שלי), אך מתנגדים אנו בהחלט להגדרה (ההדגשה במקור) של רוב יהודי אשר היא הגדרה פוליטית ואשר יכולה להתפרש כמכוּונת נגד הערבים".

ואם אפשר לרצות ברוב יהודי — אם-כי מתנגדים לניסוח פרוגרמטי של “רוב יהודי” — מדוע אי-אפשר לרצות במדינה יהודית — גם כשלא משתמשים במונח “מדינה יהודית” בניסוח הפרוגרמה? וכיצד יכול יערי לייחס התנגדות למדינה יהודית לעֵד המופיע לפני הועדה המלכותית וטוען שהפרוגרמה הציונית שואפת לדבר שהוא גדול ורחב ממושג מדינה יהודית?

עקרון אי-השתלטות

יערי בא למועצת ההסתדרות מצויד במאמרי-בקורת שהופיעו לפני שנים אחדות בחוברות “השומר הצעיר” על הספר “אנחנו ושכנינו”; יערי ספר לנו בחגיגיות רבה שבחוברות אלו הופיע גילוי-דעת של השוה“צ על אי-השתלטות עם בעם בארץ-ישראל. גילוי-דעת זה כאילו מייחד את עמדת השוה”צ ומבדיל אותה מעמדתנו-אנו. אבל אילו היה יערי קורא לא רק את הבקורת על “אנחנו ושכנינו” — אלא גם את הספר המבוקר, היה מוצא שעקרון אי-ההשתלטות נקבע בספר ההוא כמה וכמה שנים לפני גילוי-הדעת ההיסטורי של השומר הצעיר.

עוד בתחילת שנת 1918, שבועות אחדים לאחר מתן הצהרת-בלפור, כתבתי: “העם היהודי מקַוה שאומות-העולם יכירו בתביעתנו הלאומית. אולם עלינו לזכור שזכויות אלו יש גם לתושבים היושבים כבר בארץ — ואין לפגוע בזכויות הללו” (“אנחנו ושכנינו”, עמוד ל"ב). ובהרצאתי באספת-הנבחרים בטבת תפר“ו על “אבטונומיה לאומית ויחסי שכנים” הצגתי את השאלה: " מהו היחס שלנו לתושבים הבלתי-יהודים הנמצאים בארץ-ישראל, מהו היחס שלנו כיום אליהם ומה יהיה היחס הזה מחר? והתשובה יכולה להיות רק זאת: מה שאנו דורשים לעצמנו — אנו דורשים גם לאחרים. — — אנחנו איננו רוצים שזרים ישלטו בנו ובגורלנו — — ואנחנו המציגים בצדק ובלב תמים לכל העולם את תביעת שויוננו הלאומי הגמור, הרי אנו מחויבים להציג את התביעה הזאת גם לעצמנו. — התביעה הזאת מחייבת גם אותנו ביחסנו לאחרים, ואין כל הבדל אם אנחנו הננו המיעוט ואחרים הם הרוב או אם אנחנו הרוב ואחרים הם המיעוט. **היחסים הצודקים בין העמים אינם יכולים להיות תלויים בזה, אם עם אחד הוא מיעוט ועם שני הוא רוב”** (ההדגשה במקור) — יחסים צודקים, אנושיים בין עם לעם אינם תלויים ביחסי-הכוחות הכמותיים" ( “אנחנו ושכנינו” ע' ק"ב).

“כשדנו בשאלה זו בועידת עין-חרוד ציינתי שבמדינה שלנו אנו מתכוונים לשלטון על עצמנו — שאין בה כל השתלטות על אחרים” (שם, עמוד פ"ב), ובויכוחים שהיו לי עם אנשי “ברית-שלום” נגד הנוסחה של מדינה דו-לאומית, עמדתי על הצורך “לשתף את היהודים והערבים על יסודות פּריטטיים בשלטון הארץ, לא רק במוסד מחוקק, אלא קודם-כל בשלטון האכּסקוטיבי” (שם, עמוד קפ“ז, חשון תר”ץ), וגם פרסמתי הצעת קונסטיטוציה הבנויה כולה על רעיון זה של שויון פוליטי, אם-כי בהצעה זו שללתי את הפורמולה של דו-לאומיוּת — כאשר אבאר בהמשך דברי.

זכויות הערבים

חברי השומר הצעיר אינם מחויבים לקרוא את דברי — ואין אני מתרעם על הח' יערי שרק מעדותי לפני הועדה המלכותית נודע לו שאנו עומדים על עקרון אי-ההשתלטות. על מה אני מתרעם? על חברי השוה"צ שקוראים את דברינו — ועושים אותם פלסתר לצרכי “הויכוח הקל”.

בחוברת 20 של “השומר הצעיר” (מיום 5.10.36) עומד הח' ברנרד ו“מזכיר נשכחות” בציטטות מהספר “אנחנו ושכנינו”; ובציטטה אחת, המתיחסת לענין שנדון הרבה פעמים במועצה, כאילו דוּבר על הארץ “אשר תהיה לעם היהודי ולעם הערבי היושבים בתוכה”. עלעלתי וחיפשתי ב“אנחנו ושכנינו” — ולא מצאתי פסוק כזה. לעומת-זאת נאמר לא-פעם בספר: “ארץ-ישראל תהיה לעם העברי ולערבים היושבים בתוכה” (“אנחנו ושכנינו”, עמוד ק"ה), “ארץ-ישראל יעוּדה לעם היהודי ולערבים היושבים בתוכה” (שם, עמוד קפ"ה). כלום אין חברי השוה"צ תופסים את ההבדל שבין שתי הנוסחאות האלה — זו שאני משתמש בה בספרי, וזו שהח' ברנרד מייחס לי שלא מדעתי?

עמדתי על הציטטה “המשובשת” של הח' ברנרד מפני שבשינויי גירסה אלה בין מה שנאמר על-ידי באמת ובין מה ששׂם בפי סופר השוה“צ, מתמצה הבדל-הדעות שבינינו לבין השוה”צ בניסוח התוכן המדיני של הציונות. הבדל זה אינו בניסוח רוב או לא רוב. כמונו כהשוה“צ רוצים ביותר מרוב יהודי — ובאותו זמן שנינו מתנגדים לסיסמה של רוב כהגדרת המטרה הסופית. גם ההבדל שבינינו אינו מתיחס גם ליחסים המשפטיים-מדיניים שבין היהודים והערבים שבארץ — כל עוד הארץ נתונה תחת שלטון המנדט. שנינו מחייבים שויון-פוליטי של שתי החטיבות, זאת אומרת, נציגות פּריטטית במוסדות השלטון המרכזי. דברי חזן במועצה ש”ב.ג. אומר להבטיח רק זכויות אזרחיות לערבים " — שאוּבים ממיטב הדמיון שנתפסים לו חברי השוה"צ מזמן לזמן, כשהם באים לקטרג על חברי המפלגה. איש במפלגה אינו שולל ואינו מעמיד בספק את זכויות הערבים כקיבוץ לאומי.

אין חולקים

אין גם הבדל-דעות בינינו ובין השוה“צ בדבר המדינה העברית — לא כסיסמה, אלא כשאיפה לעצמאות מדינית. כשם שהשוה”צ אינו מתנגד לרוב יהודי — כמונו אין הוא מסתפק אך ורק ברוב ביחס לערבים שבארץ, אלא שואף שרוב העם היהודי יתרכז שוב במולדת — והוא דוחה את סיסמת הרוב, כך שאין השוה"צ מתנגד לעצמאות מדינית ולקוממיות ממלכתית של העם היהודי — אם-כי הוא דוחה סיסמת המדינה העברית הניתנת להתפרש כמכווּנת נגד הערבים. כשהתוַכחתי לפני שתים עשרה שנה עם חברי “ברית-שלום” אמרתי: "העם היהודי רוצה להיות עם חפשי ועומד ברשות עצמו, זאת אומרת: “מדינה יהודית” (“אנחנו ושכנינו”, עמוד פ"ב) וכשיערי דיבר במועצה על עתידה של הארץ ועל האפשרות של הגירה ערבית לארץ-ישראל, והגירה עברית לסוריה ועיראק, הציג כתנאי-קודם לכך קיום ישוב יהודי בארץ-ישראל הנושא את עצמו מבחינה כלכלית ופוליטית ואשר עצמאותו המדינית תובטח לו, והשלטון על העליה בארץ ימָצא בידו ויהא בכוחו להציג תנאים לעמים הערבים שבארצות השכנות. כלום אין זאת מדינה עברית?

אין גם הבדל-דעות בנוגע ליחסה של מדינה זו לתושביה הערבים. מובטחני שגם אנו וגם השוה“צ רוצים לראות מדינה עברית שאין בה דיכוי לאומי ושלילת זכויות של מישהו, בין זכויות אזרחיות ובין זכויות לאומיות, כי ,יש מדינה ויש מדינה — אנו, הפועלים, שואפים למדינה סוציאליסטית, שאינה משעבדת ואינה מדכאה עם ואין בה שלטון איש באיש ועם בעם” (שם). מסופקני אם השוה“צ יחלוק על דברים אלה — אם-כי הם יצאו מפיו של חבר המפלגה. אם חברי השוה”צ אינם משתמשים במונח מדינה עברית למען הגדיר את תכנה המדיני של הציונות — הרי אין הם אלא הולכים בעקבות מנסחי הפרוגרמה הבאַזילאית. וכל זמן שהם מודים שתכנה הפוליטי של שאיפתנו הציונית היא עצמאות מדינית לעם ישראל בארצו — אין כל הויכוח בנידון זה אלא מילולי בלבד.

במה מחולקים

אבל כשם שאיני רוצה להרחיב באופן מלאכותי את שטח הויכוח שבינינו — כך איני רשאי להתעלם מניגוד רציני במקום שהוא קיים, וניגוד זה מוצא את ביטויו בנוסחה של דו-לאומיות. וגם כאן אין אני טוען על נוסח ההגדרה — אלא על תכנה הפוליטי. ויכוח זה שבינינו ובין השוה"צ אינו אלא מהדורה חדשה של הויכוח שהיה לנו לפני כמה שנים עם אנשי “ברית-שלום”, ואין לי אלא לחזור על הדברים שנאמרו אז:

"הנוסחה של מדינה דו-לאומית שאנשי “ברית-שלום” הרימו על נס — אינה אומרת כלום ואין בה כל תוכן פוליטי. אם הכוונה היא לציין עובדה קיימת — שבארץ-ישראל יש ערבים ויהודים — הרי אין לי כלום נגד ציוּן זה. אבל גם ביחס לעובדה זו חוששני שיש חילוקי-דעות בינינו לבין “ברית-שלום”. עובדה זו מה טיבה — האם זוהי עובדה סטטית או דינמית? אנו מאמינים בגורמים דינמיים המשנים בלי הרף את הרכב האוכלוסים בארץ, לא שינויי-גרעון, אלא שינויי-תוספת. ואם אתם מתעלמים מהגורם הדינמי הרי אתם מתכחשים לעיקר.

— — מה אומרת, איפוא, הנוסחה של מדינה דו-לאומית? אם כוונתכם לומר שעלית היהודים והתרבותם אינה צריכה לפגוע בזכות הערבים או להביא לידי שעבודם הפוליטי, הרי לא רק שאסכים אתכם, אלא ארחיק ללכת מכם. — —

— — אבל אם בנוסחה שלכם אתם רוצים לקבוע את שויון ערכה של הארץ לגבי היהודים והערבים, הרי שוב אתם מחטיאים את העיקר ומסלפים את האמת. ארץ-ישראל בשביל העם העברי וארץ-ישראל בשביל העם הערבי אינה היינו-הך.

האומה הערבית נאחזה בהמון ארצות רחבות-ידים, ששטחן באסיה בלבד היא כשליש השטח של אירופה כולה. קיומה הכלכלי, התרבותי והמשקי של האומה הערבית, עצמיותה הלאומית וקוממיותה הממלכתית אינם קשורים ואינם תלויים בארץ-ישראל. ארצנו אינה אלא חבל קטן בטריטוריה העצומה והענקית המיושבת ערבים — אגב, בדלילות יוצאת מהכלל. רק רסיס אחד של העם הערבי יושב בארץ-ישראל וקשור בה. מה שאין כן ביחס לעם היהודי.

בשביל האומה היהודית — בכל דורותיה ותפוצותיה — זוהי הארץ האחת והיחידה אשר גורלה ועתידה ההיסטורי קשורים בה בתור אומה. — וכל מי שמטשטש אמת זו — את נפש האומה הוא קובע.

אנו מצוּוים על שמירת זכויותיהם ושויונם של שכנינו הערבים — אבל נשקר לעצמנו, אם נאמר שארץ-ישראל לגבי העם הערבי היא אותו הדבר מה שארץ-ישראל לגבי העם העברי. אם להשוואה זו מתכוונת הנוסחה של דו-לאומיות, הרי אין זו אלא סילוף אמת וסירוס מטרה. במקום נוסחה משובשת זו אני אומר: ארץ-ישראל יעודה לעם העברי ולערבים היושבים בתוכה" (“אנחנו ושכנינו”, עמודים קפ“ג— קפ”ד).

הסכנה המדינית בנוסחת הדו-לאומיות

הויכוח על “דו-לאומיות” אינו עכשיו ויכוח אקדמי בלבד. חוששני שהושה"צ אינו יודע עד כמה “נוסחה משובשת” זו עלולה לחתור עכשיו תחת עמדתנו הפוליטית. המזימה האיומה ביותר הנרקמת עכשיו נגדנו היא ביצוע התכנית הפוליטית הגלומה בנוסחה של דו-לאומיות. נוסחה זו ניתנת להתפרש בשתי פנים, ושתיהן מסוכנות כאחת; פירוש אחד: שהארץ היא אך ורק ליהודים ולערבים היושבים בתוכה. זוהי עכשיו הטענה של המנהיגות הערבית. מסקנתה — הפסקה גמורה של העליה היהודית. הפירוש השני — ופירוש זה ניתן עכשיו על-ידי צוררינו בקרב המחנה הבריטי: ארץ-ישראל נוגעת במידה שוה לעם היהודי כולו ולעם הערבי כולו; מסקנתו: זכות התערבות של מלכי-ערב בארץ-ישראל — וזכות “עליה” של קאוקג’י וחבריו לארץ-ישראל.

הנוסחה הדו-לאומית שוללת את ההבדל היסודי, הנוקב עד התהום, שבין זכויות היהודים ובין זכויות הערבים לגבי ארץ-ישראל — או שנוסחה זו ריקה מכל תוכן, וההבדל הוא בין זכויות הערבים כתושבי הארץ, ואך ורק כתושבי הארץ, ובין זכויות היהודים בין שהם בארץ ובין שהם בחוץ-לארץ, כלומר: זכות העליה יש רק לעם העברי ואין לעם הערבי. ואפילו יערי מוכרח היה להודות בויכוח שדו-לאומיות מזדהית עם פתיחת שערי הארץ לעליה ערבית. הודיה זו צריכה להביא את יערי להסתלקות מנוסחה מסולפת ומזיקה זו — כי אין יערי רוצה בפתיחת שערי הארץ לעליה ערבית, והוא נלחם יחד אתנו להעמיד את כל אפשרויות-הקליטה של הארץ לשירות העליה העברית, והעליה העברית בלבד. אולם אין השוה“צ מוותר בקלות על נוסחה שנשגרה בפיו ונתקבלה בפרוגרמה שלו, גם אם ריקנותה והפסדה הובררו לו. ויערי מצא מפלט אוריגינלי: דו-לאומיות אמנם מחייבת עליה ערבית, אבל אין השומר הצעיר גורס דו-לאומיות כענין אקטואלי מהיום למחר. דו-לאומיות כלולה בפרוגרמה רק כהגדרת המטרה הסופית. המשטר הדו-לאומי לא יתגשם אלא לאחר היאבקות ממושכת, לאחר שנעבור כמה תחנות, ובלשון השוה”צ, אַטאַפּים. ואחר האַטאַפּים היא הבטחת העצמאות המדינית של העם היהודי בארץ-ישראל.

דו-לאומיות לפי פירוש יערי

הפירוש הקונקרטי החדש שנותן יערי לדו-לאומיות ראוי הוא שנעמוד עליו במלים אחדות. יערי אמר: “אם יקום בארץ-ישראל ישוב יהודי נושא את עצמו מבחינה כלכלית ופוליטית ואם תובטח עצמאותו המדינית, אנו נוכל להסכים להגירה ערבית לארץ-ישראל במידה שליהודים יהיה מותר להגר לעבר-הירדן, לסוריה ועיראק”. איני יודע אם לעם היהודי העצמאי בארץ-ישראל יהיה אז כדאי חוזה כזה על זכות-הגירה הדדית עם מדינות סוריה ועיראק. כי לפי הסכם ההגירה שמנבא עליו יערי “באחרית הימים” יוכלו היהודים להגר לארצות סוריה ועיראק באותה מידה שערבי סוריה ועיראק יהגרו לארץ-ישראל. מסופקני אם לנו יהיה כדאי להכניס, נאמר, מיליון יהודים לסוריה ועיראק תמורת הגירת מיליון סורים ועיראקים לארץ-ישראל. ראשית — אין אני רואה כל טעם לדבר שיהודים יהגרו לסוריה ועיראק, בשעה שיהיה מקום בשבילם בארץ — כי לפי הנחה של יערי מידת ההגירה של יהודים לסוריה ועיראק תהיה תלויה באפשרות ההגירה של סורים ועיראקים לארץ-ישראל. לשם מה, איפוא, נפזר את היהודים בסוריה ועיראק, ולא נרכזם בארץ — ונכניס לארץ-ישראל ערבים במקום יהודים? מהו האידיאל המוסרי, הסוציאליסטי, הציוני הכרוך בחליפין אלה של מהגרים — יהודים לעיראק, ועיראקים לארץ-ישראל?..האם כדאי להשוה"צ בשביל אידיאל זה, הנשגב מבינתנו, לקיים את המחיצה האידיאולוגית בינו ובין המפלגה? אולם נניח שהסוציאליזם המהפכני והציונות הגדולה מחייבים בעתיד משטר משונה זה של עליה יהודית לסוריה ועיראק ועלית ערבית לארץ-ישראל. מה ענין סידור זה של עליה יהודית-ערבית אצל נוסחת הדו-לאומיות? לפי הפירוש החדש של יערי חל הסידור הדו-לאומי לא על היהודים והערבים שבארץ-ישראל. מדבריו של יערי על “עצמאותנו המדינית” וכי “אנו נוכל להסכים להגירה ערבית לארץ-ישראל” — מוכח שהגורם השליט והמכריע בארץ-ישראל יהיה הגורם היהודי, ושבידי היהודים יהיה הכוח להחליט אם הם מסכימים להגירה ערבית ובאילו תנאים הם מסכימים. האין זאת מדינה עברית? והנוסחה הדו-לאומית לא רק שהיא נעתקה מפי יערי מההווה לעתיד הרחוק, להגדרת המטרה הסופית, אלא שהוצאה מתחומי היחסים שבין היהודים והערבים בתוך ארץ-ישראל — והועברה לשטח היחסים שבין ארץ-ישראל יהודית לסוריה ועיראק ערביות, כלומר ליחסים בין-לאומיים של מדינות עצמאיות. ועכשיו אני שואל: כלום לא נתרוקנה הנוסחה הדו-לאומית מכל תוכן — לאחר הפירוש החדש שניתן לה בפי יערי? ועוד, אין נוסחה זו עוד ענין להווה — אלא “לאחרית הימים”.

לשם מה, איפוא, מוסיף השוה"צ להתגדר בנוסחה משובשת ומזיקה זו, לאחר שלפי פירושו החדש של יערי נתרוקנה נוסחה זו מכל תכנה, גם מבחינת המקום?

איש מאתנו אינו יכול לקבוע מעכשיו את היחסים העתידים בין ארץ-ישראל העברית לבין עיראק וסוריה הערביות. כולנו רוצים שישׂררו ביניהן יחסי שלום וידידות ועזרה הדדית, בדיוק כיחסים שאנו רוצים שישררו בין כל ארץ וארץ, בין כל עם ועם. אבל הנכון הדבר לכנוֹת יחסים אלה בשם דו-לאומיות? ומדוע הוּצאה מן הכלל מצרים, הגובלת אף היא עם ארצנו והאי קפריסין ועוד ועוד?

מטרה סופית ואמצעים למטרה

הגדרת “המטרה הסופית” של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית. בדרך הגשמת מטרה זו אנו נתקלים בגורמים פוליטיים חיצוניים — ערבי ארץ-ישראל, אנגליה (לפני המלחמה — תורכיה), ערבי הארצות הקרובות, כמה ממדינות-אירופה אחרות. בקביעת יחסינו עם הגורמים האלה מכרעת בכל פעם ופעם ובכל מקרה הדאגה להגשמת הציונות. יחס זה או אחר עם גורם זה או אחר אף פעם אינו נהפך מבחינה ציונית למטרה לעצמו — אלא אמצעי למטרה. בדרך-כלל אנו שואפים ליחסים כאלה אשר יעשו את הגורמים הפוליטיים החיצוניים למסייעים ובני-ברית למפעלנו הציוני. אולם בקביעת היחסים אין אנו הגורם היחיד, ואין אנו תמיד הגורם המכריע. לצד שכנגד יש רצון משלו, דרך משלו, אינטרס. ולא תמיד אלה עולים בקו הרצוי לנו. ואי-אפשר לקבוע מראש מסמרות בכיוון היחסים החיצוניים. לנו ברורה רק פחות או יותר המטרה אשר אנו חותרים לקראתה. מטרה זו קבועה ברצוננו ומכוונת את מאמצינו. אולם יחסינו עם הגורמים החיצוניים אינם נתונים וקבועים מראש ברצוננו אנו — כי הם מושפעים ומותנים מרצונות העומדים לגמרי מחוצה לנו, ואין לערבב את הגדרת המטרה שלנו, סופית או לא-סופית, (כלום יש בהיסטוריה דבר-מה סופי?) בהגדרת האמצעים שאנו נוקטים בהם מזמן לזמן כדי להגיע למטרה. המטרה שלנו ניתנת להגדרה מתוך צרכינו, סגולותינו, יכלתנו ורצוננו. כל האלמנטים שבהגדרה מצויים בתוכנו, בהוויתנו ובהתהווּתנו, מובנים וברורים לנו. מה שאין כן בהגדרת היחסים שלנו עם גורמים חיצוניים. כאן אנו עומדים לפני אלמנטים נעלמים, מתחלפים, בלתי-נתפסים, והעיקר — בלתי תלויים בנו. ויש שאנו נאלצים לקבל יחסים העומדים בסתירה גמורה למשאלותינו אנו.

היחסים הקיימים בשעה זו בינינו ובין הערבים הם לא פרי רצוננו ומשאלותינו אנו — אלא פרי ההכרח שהמציאות הערבית כפתה עלינו. אין איש מאתנו יכול לדעת מה תהיה המציאות בעיראק וסוריה בשעה שתקום בארץ “העצמאות המדינית” של העם היהודי. אנו יכולים להגדיר מבחינה ציונית “עצמאות” זו כמטרה סופית, אבל אין אנו יכולים להגדיר את קביעת ההסכם עם סוריה ועיראק כמטרה סופית שלנו או כחלק אורגני שלה. אם גם אנו שואפים להסכם עם סוריה ועיראק על זכות הגירה הדדית — כיצד אפשר להכניס שאיפה זו להגדרת המטרה הסופית שלנו? — כלום לא נצטרך להיעגן לרצונן של סוריה ועיראק בענין זה — גם אם נניח שמבחינת האינטרסים שלנו הסכם כזה רצוי? כלום יוציא יערי מכלל ציוני את היהודי, את הפועל היהודי ואת הסוציאליסט היהודי אשר יפקפק בנחיצותו או באפשרותו של הסכם כזה עם סוריה ועיראק? מהי, איפוא, “ההתנגדות” הפוליטית המיוחדת של השומר-הצעיר?

פּריטט — מה טיבו?

חזן התפלא בויכוח “למה טרח ב.ג. להוכיח את האבסורד” של הדו-לאומיות. “אם זוהי שאלה של מלים” — מוכן חזן למצוא מלה אחרת. מניתוח עמדתו של יערי בויכוח אפשר היה להגיע לידי מסקנה כי אמנם אין זה אלא ויכוח של מלים. אולם לחזן, על אף הדרך הקולקטיבית הרעיונית המרתקת את אנשי השוה“צ, יש עמדה משלו ופירוש משלו בהבנת הדו-לאומיות. חזן אומר: “אם אנחנו אומרים חברה דו-לאומית, אנחנו מתכוונים לדבר אחד: לשווי-זכויות נצחי בין הערבים אשר נמצאים בארץ-ישראל ובין העם היהודי, לא בין 300 אלף היהודים הנמצאים כאן” (ההדגשה שלי). זהו פירוש אחר לגמרי לנוסח הדו-לאומיות מהפירוש שנתן לה יערי. כאן מדובר לא על העתיד הרחוק, לאחר שתובטח העצמאות המדינית שלנו, אלא לשעה זו, לעתיד הקרוב והרחוק ולנצח נצחים, ולא על היחסים שבין ארץ-ישראל היהודית ובין סוריה ועיראק הערביות — אלא על היחסים שבין ערבי ארץ-ישראל ובין העם היהודי. לפי פירושו של חזן אין הנוסחה הדו-לאומית קשורה בזכות הגירה הדדית של ערבים לארץ-ישראל ושל יהודים לארצות ערב — אלא כוונתה למשטר של פּריטט נצחי בין היהודים והערבים. וכאן אמנם יש ניגוד בין עמדת השוה”צ בנוסח חזן ובין העמדה שלנו. כשאנחנו אומרים פּריטט פוליטי אנו מתכוונים לנציגות שוה של יהודים וערבים במוסדות השלטון של זמן שהארץ נתונה תחת שלטון המנדט. לדעתנו הפּריטט מוגבל בזמן — מוגבל בתקופת-המעבר של המשטר המנדטורי, כי משטר פּריטטי מחייב מציאות כוח שלישי מכריע. בלי הכרעת צד שלישי עלול פּריטט פוליטי להביא לשיתוק והרס גמור של המכונה הממלכתית. נקח לדוגמא שאלה העליה — איך תצויר עליה יהודית לארץ אם הכוח השלטוני המחליט בשאלה זו מחולק כולו באופן שוה בין היהודים הרוצים בעליה גדולה ובין הערבים שאינם רוצים בעליה לגמרי. מי יכריע? כלום יש בעולם דוגמא אחת של משטר כזה המורכב משני צדדים שווים, ובכוח כל צד לשתק לגמרי ולחלוטין צד שני? ושיתוק זה בנידון דידן מסוכן קודם-כל לצד היהודי. כי בעיקר אנו מעונינים בחידושים ושינויים, בשעה שהצד הערבי להוט אחר הסטטוס קווֹ ומתנגד לרוב השינויים שאנו נזקקים להם. התקום מדינה על יסוד רעוע זה; ואם תקום — התתקיים? תביעת הפּריטט מופנית מצדנו לממשלת-המנדט — ולא לערבים. כל זמן שיש צורך במשטר מנדטורי, ז“א כל זמן ש”הבית הלאומי" לא הוקם על תלו, או בנוסח של יערי — כל זמן שלא הובטחה עצמאותינו המדינית בארץ, מוטלת האחריות העליונה לכל הנעשה בארץ לא על תושבי הארץ אלא על ממשלת המנדט. היא הקובעת והיא האחראית — במסגרת סעיפי המנדט. אולם אין תושבי הארץ צריכים אף בתקופה זו להיות משוללים זכויות פוליטיות, והם צריכים להיות משותפים במוסדות השלטון, בלי לפגוע כמובן בסמכותה ובאחריותה העליונה של ממשלת-המנדט. כיצד תתגשם השתתפות זו של תושבי הארץ במוסדות השלטון? לכאורה, אפשר לומר: על יסוד פּרופּורציונלי — זהו היסוד הדימוקרטי היחידי. אולם יסוד זה הולם לארץ היעודה אך ורק לתושבים הנמצאים בתוכה ולא לארץ זו שיש זכויות ואינטרסים לאלה שעדיין אינם נמצאים בתוכה, וזכויות אלה מהוות את הנושא המרכזי — אם כי לא היחיד — של תפקידי השלטון. ולפיכך אין למנות את הגולגלות — אלא יש לראות את הישוב הערבי והישוב היהודי כשתי חטיבות, כשתי יחידות השוות בנציגותן הפוליטית בכל מוסדות השלטון. אולם סידור זה אינו יכול להיות נצחי — מפני שמשטר-המנדט לא יהיה נצחי, ובלי הכרעת הצד השלישי אין סידור פּריטטי יכול להתקיים. אך לא מפני זה בלבד אין לדבר על נצחיות הפּריטט. מי יערוב לנצח הזה? מי יערוב לסידור נצחי זה מצד הערבים — אם הערבים יהיו רוב לאחר ביטול המנדט? ומי יערוב לסידור נצחי זה מצד היהודים אם היהודים יהיו רוב לאחר ביטול המנדט? סידורים מיוחדים, יוצאים מגדר הרגיל והמקובל, יתכנו במשטר מנדטורי, כי עצם משטר זה הוא בלתי-רגיל ויוצא מגדר המקובל. ומי יקבע עכשיו, מראש, את המשטר הנורמלי בארץ — לאחר ביטול המנדט וביטול הגורמים והנימוקים המיוחדים שהתנו את קיום המנדט?

עם ביטול המנדט יד רק שתי אפשרויות: או שהמשטר העצמאי נקבע מתוך הסכם הדדי, הסכם יהודי-ערבי — וכמעט נעלה מכל ספק שההסכם לא יחול על פּריטט פוליטי, מפני שאין מדינה, כאמור, יכולה להתקיים על יסוד כזה — או אם לא נגיע להסכם בין היהודים והערבים, יקָבע משטר חדש (אם לא לקחת בחשבון פעולות מהפכניות) על-ידי ממשלת-המנדט באישור חבר-הלאומים. וברור שגם אז לא יונח ביסוד החוקה החדשה הפּריטט הפוליטי מפני אותו הנימוק. אבל נניח לרגע שבגמר תקופת-המנדט יסכימו היהודים והערבים להמשיך את הפּריטט או שחבר-הלאומים יטיל את הפּריטט על שני הצדדים. האפשר לדבּר בּרצינות על סידור זה כעל סידור נצחי? היכול לדבּר על נצח הפּריטט סוציאליסט הבונה הכל על דיפירנציאציה מעמדית ושותפות-אינטרסים מעמדית החותכת את קו החלוקה הלאומית ומוחקת אותו? היש לדבּר ברצינות על משטר של שתי קוּריות לאומיות בארץ כמשטר נצחי? וכלום אין כל סידור קונסטיטוציוני איזה-שהוא — סידור זמני, חולף, משתנה? ומניין האדיקות הזאת של חזן הסוציאליסט בנצח הפּריטט? המאמין הוא באמת “בפריטט נצחי”, והסבור הוא שימצא אף ערבי אחד בארץ שיאמין ב“פּריטט נצחי” זה? פּריטט, ככל סידור פוליטי, הוא דבר זמני, לתקופת-מעבר, לתקופה מסוימת — לחמש שנים, לעשר או לעשרים? איש אינו יכול לקבוע זאת מראש, כשם שאיש אינו יודע עכשיו כמה זמן יתקיים המנדט. הדבר הברור והוַדאי היחיד הוא שאין זה סידור נצחי. ואם חזן אומר: "אינני מאמין שבאופן אחר (כלומר, בלי “פּריטט נצחי”) נוכל ליצור יסוד להסכם בינינו ובין הערבים, הריהו מעיד על עצמו שאינו מאמין במה שהוא וחבריו מדבּרים על הסולידריות המעמדית של המוני העמלים משני העמים. כי בארצות שבהן נתגלתה או נתקיימה הסולידריות הזאת — לא היה הפּריטט הפוליטי יסוד ליחסי-עמים.

סיכומו של הויכוח

אני יכול עכשיו, כמדומני, לסכּם את הויכוח שבינינו ובין השוה"צ בדבר הגדרת התוכן הפוליטי של שאיפתנו הציונית: אין חילוקי-דעות בשאלת הרוב. שנינו רוצים שהיהודים יהיו פה במספר הרבה יותר גדול מהערבים, ושנינו איננו מסתפקים ברוב ביחס לערבים, אלא רוצים ברוב ביחס לעם היהודי. אולם שנינו איננו דוגלים בסיסמת הרוב.

אין חילוקי-דעות בשאלת המדינה. השוה“צ רוצה כמונו ב”עצמאות מדינית" של העם היהודי בארצו — וכמונו הוא מתנגד לכל משטר שיש בו דיכוי לאומי ושלילת זכויות של מישהו, בין כיחידים ובין כקיבוץ לאומי. ושוב, אם-כי שנינו רוצים במדינה עברית שאין בה דיכוי והשתלטות — אין אנו דוגלים בסיסמת המדינה העברית ואין אנו רואים אותה בלבד כתחנה האחרונה וכמטרה הסופית שלנו.

אין חילוקי-דעות בשאלת הפּריטט — בתקופת המנדט. השוה"צ כמפלגה מחייב פּריטט פוליטי בנציגות היהודים והערבים בכל מוסדות השלטון — כל עוד ההכרעה נמצאת בידי הממשלה המנדטורית.

לאחר ההכרזה של יערי, כי “השומר הצעיר אינו גורס דו-לאומיות כענין אקטואלי מהיום למחר” — בטלו גם חילוקי-הדעות לפי-שעה בענין הדו-לאומיות.

אם יש עוד אילו חילוקי דעות — אינם מתיחסים להווה ולעתיד הקרוב, אלא ל“אחרית הימים” הציונית. אליבא דיערי — קשורה המטרה הסופית שלנו עם הסכם “דו-לאומי” בין ארץ-ישראל היהודית ובין עיראק, עבר-הירדן וסוריה, שיכיל גם זכות הגירה הדדית. אליבא דחזן קשורה המטרה הסופית עם “פּריטט נצחי”. מסופקני, אם לרגל “חילוקי-דעות” אלה מותר לפלג את תנועת-הפועלים הארצישראלית. אם חזן ויערי, הכרוכים שניהם ב“קולקטיביות רעיונית”, רשאים לפרש באופן שונה את המטרה הסופית ואת ה“דו-לאומיות” — מדוע ימָנע דבר זה מחברי המפלגה וחרבי השוה"צ? מדוע לא יהיה מקום לחילוקי-דעות אלה במפלגה מאוחדת — כשם שיש חילוקי-דעות בקיבוץ ארצי מאוחד?

שאלת האורינטציה המדינית

ונדמה לי שגם חילוקי-הדעות בדבר ה“אורינטציה” הפוליטית, לא-פחות מהניגודים בדבר המטרה הסופית, הם מנופחים באופן מלאכותי ויותר משיש בהם הבדלים רעיוניים, יש בהם אי-הבנה הדדית. היה כאן ויכוח רב על אורינטציה אנגלית או אורינטציה ערבית. היש ממש בויכוח זה? מלבד פלג אחד של פוע“צ שמאל, אין פה אף אחד ששולל את המנדט הבריטי והמשטר המנדטורי. וגם לשלילת פוע”צ שמאל מותר להתיחס בספקנות מרובה. אינני יודע אילו היתה ההכרעה בידי ניר ואֶרֶם — אם היו נוקפים עכשיו אצבע קטנה למען סילוק אנגליה… והקמת “ממשלה מקומית” מארץ. ואם יש כאן שלטון מנדטורי אנגלי — ומעונינים אנו לרכוש עזרתו וסיועו — האם שומה עלינו לפעול פעולה פוליטית לשם כך? היש מי שיענה על שאלה זו בשלילה?

אין איש בתוכנו דוגל באורינטציה חד-צדדית. רק מתוך אי-ידיעה או זדון אפשר לייחס לנו התעלמות מחשיבות הגורם הערבי ופסיביות פוליטית בשטח הערבי. דוּבר כאן על מרכז ההכרעה בשעה זו. כולנו מאמינים — והשוה“צ יחד אתנו — שכוחנו, מאמצינו, מפעלנו הם המשען העיקרי והראשוני שאנו נשענים עליהם. ואשר לכוחות ולגורמים החיצוניים — הן גם אליעזר פראי הודה בויכוח, כי “אין כל ספק כי אנגליה קובעת כיום בארץ-ישראל”. וכשא. פראי אומר “כיום” אינו מתכוון להיום ממש, שמונה בפברואר 1937, אלא לתקופה זו שאנו עומדים פה עכשיו, למספר השנים הקרובות. אין דבר זה תלוי בנו כל-כך; ואם אנגליה קובעת — עלינו להפנות את מאמצינו הפוליטיים כלפי צד זה, ואם אנו רוצים להציל את העליה — וזוהי הסכנה האיומה הצפויה לנו “כיום” בחזית האנגלית — עלינו לרכז את פעולתנו בחזית האנגלית. אולם אין זאת אומרת שאנו מתעלמים מהחזית הערבית ומזניחים אותה. — במשך ארבע השנים האחרונות, לפני הגיאות הגדולה, בשעת הגיאות ולאחריה, ואפילו בימי המהומות, התנהלה על-ידינו פעולה בלתי-פוסקת בחזית הערבית, וכל הזמן קיים מגע עם מנהיגי הערבים גם בארץ וגם בארצות השכנות. שום הזדמנות למשא-ומתן ולבירור בינינו ובין שכנינו לא הוזנחה. והמשא ומתן, כמובן, מתנהל עם באי-כוח הערבים הנוכחים, כמו שבאנגליה מתנהל המשא-ומתן עם הממשלה הקיימת. הפולמוס הזול של יצחקי ² וחבריו נגד האורינטציה שלנו, כביכול, על הפיאודלים והאַפנדים הערבים — אינו ראוי לתשובה רצינית. גם בנידון זה נדמה לי אין חילוקי-דעות בינינו ובין השוה”צ. שום איש רציני נבון וישר לא יציע לנו להחרים את באי-כוח הערבים הנוכחים בארץ זו או בארצות השכנות, רק מפני שעדיין באוּת-כוח זו אינה בידי פועלים ערבים, כמו שאיש לא יאמר לנו שלא נבוא בדברים עם הממשלה האנגלית מפני שבראשה עובדים שמרנים ולא פועלים. “ההסתדרות הציונית, כותב אל. פ. בחוברת 16 של השוה”צ (15.8.36) כמסגרת מדינית, אינה רשאית לוותר על זכותה לעמוד גם בקשרי משא-ומתן עם המנהיגות הערבית הקיימת, כשם שהיא מופיעה כגורם פוליטי לגבי כל הכוחות המדיניים של המשטר הקיים“. ואל. פ. אינו יחיד בעמדה זו בתוך השוה”צ. דעה זו הביע גם אליעזר הכהן בחוברת 17 של השוה"צ (1.9.36): “האם — — — צריך להינזר מכל מגע, מכל משא-ומתן עם ההנהגה הנוכחית של הערבים? לפי-שעה זוהי ההנהלה ואין זולתה, ואין לוותר, אפילו תוך המאורעות הללו, אף רגע, על כל נסיון של מגע ומשא-ומתן. יש לזה ערך תכסיסי, פוליטי וחינוכי רב”.

היחס לציונות אינו נקבע לפי הקו המעמדי

אין בידינו לקבוע מי יהיו הנציגים של העם הערבי, כשם שאין בידינו אנו לקבוע מי יהיו נציגי העם האנגלי. אגב, אין זה כל-כך מתאים למציאות לקבוע שהיחס בקרב עמים אחרים לציונות מתחלק לפי קו מעמדי. בתוך העם היהודי גופו אין קו מעמדי ביחס לציונות. לא רק הציונות מאחדת בתוכה מעמדות שונים בקרב העם היהודי — אלא גם האנטי-ציונות בנויה על כלל ישראל. ה“בונד” ³, הפּלוטוקרטיה היהודית באמריקה ואנגליה, “אגודת ישראל” החרדית — עשו הרבה שנים יד אחת במלחמתן נגד הציונות. הקונצנטרציה האנטי-ציונית אינה מכירה ב“מלחמת-מעמדות” — גם בקרב העם היהודי וגם מחוצה לו. לפני המלחמה היו מנהיגי הסוציאליזם האינטרנציונלי בארצות מזרח אירופה ומרכזה בקרב מתנגדי הציונות המובהקים. הסוציאליסטים בצרפת, בלגיה, איטליה, אנגליה היו הראשונים שעמדו לימיננו, — אבל בעמדה זו היה מעין מדיניות “לאומית”: גם חוגים אחרים בצרפת, בלגיה, איטליה ואנגליה תמכו בציונות. במפלגת-העבודה הבריטית מצאנו כל השנים עזר וסעד. אבל אין לשכוח ש“הספר הלבן” משנת 1930 נכתב על-ידי סידני ואַבּ⁴ — מורה ורבה של תנועת-הפועלים האנגלית. וסידני ואַבּ הוא עכשיו השמאלי ביותר, כמעט קומוניסט, בתנועת-הפועלים הבריטית. אמנם, מפלגת-העבודה וחבריו של ואַבּ בקבינט-הפועלים השני⁵ התנגדו לדרכו של לורד פאספילד, והמנוח הנדרסון כמעט ביטל את “הספר הלבן” על-ידי האגרת שנערכה על-ידו כמיניסטר לעניני-חוץ, הידועה כאגרת מקדונלד (מפני שהוא חתם עליה כראש-הממשלה), אך במלחמה נגד “הספר הלבן” נעזרנו גם על-ידי מנהיגי מפלגות השמרנים והליברלים. אף פעם לא רצינו להפוך את היחס לציונות לשאלה מפלגתית אנגלית, תמיד שאפנו לרכוש את תמיכת כל החוגים באנגליה למפעלנו הציוני. האורינטציה של המדינאים האנגלים בעד ונגד הציונות אינה עולב בקו החלוקה המעמדית או המפלגתית. יש בקרב כל המפלגות תומכים בציונות ומתנגדים לה — מלבד המפלגה הקומוניסטית, שכולה צוררת לציונות. הפשטנות של כמה מחברי השוה“צ על העזרה הבטוחה הצפויה למפעל הציוני בקרב “הסוציאליזם המהפכני” היא יותר פרי הרהורי לבם מאשר פרי המציאות. אם יש מפלגה אחת בעולם העומדת נגדנו כאויב וצר, ונלחמת בנו לא רק בנשק אידיאולוגי ופוליטי, אלא תומכת להלכה ולמעשה בהסתה האפנדית והמוּפתית ובמעשי הרצח והשוד של כנופיות-הליסטים, הרי זוהי מפלגת “דיקטטורת הפרוליטריון”. רוצחי חברון וצפת בשנת 1929, שבכל העולם התרבותי, הפועלי והבלתי-פועלי, גינה את תעלולי-הזוועה המתועבים שלהם, זכו לתואר לוחמי מהפכה לאומית לא רק מידי עתוני המופתי, אלא קודם-כל מידי העתונות הקומוניסטית. ולא רק הפ.ק.פ. הפלשתינאי — אלא כל האינטרנציונל הקומוניסטי תמך ותומך במעשי השוד והרצח של שיך קאסים⁶ ותלמידיו. ומשונה לראות כיצד אנשים שקוראים לעצמם מרכסיסטים, מתעלמים מעובדות חיות — מפני שהן מרות. אין זה אלא עיוורון או פחדנות מוסרית ואינטלקטואלית להתעלם עכשיו מהעובדה המתועבת ש”הסוציאליזם המהפכני" לפי נוסח מוסקבה הקים חזית מאוחדת עם המופתי, האפנדים וכנופיות השודדים הערבים להשמיד את הישוב היהודי ולהצמית את תקוות הגאולה של העם היהודי. אין להתעלם גם מהעובדה שמאחרי חזית בזויה ונתעבת זו עומדת רוסיה הסוביטית. ולא רק הקומאינטרן, הסוטה בענין זה, לפי דעת השוה“צ, מהקו הנכון של “הסוציאליזם המהפכני”. ההבחנה האיסטניסית הזאת של חברי השוה”צ בין הקומאינטרן ובין רוסיה הסוביטית, מתנכרת לעובדה יסודית, שגם בקומאינטרן וגם ברוסיה הסוביטית יש רק כוח שליט אחד ויחיד, המכוון הכל ואחראי לכל: המפלגה הקומוניסטית ברוסיה. היתכן שעובדה זו אינה ידועה לחברי השומר הצעיר?

התגברותנו בארץ תקרב רחוקים

מובן, שאין להעריך את רוסיה הסוביטית אך ורק מבּחינת יחסה לציונות, כמו שאין להעריך את גדלותו הספרותית של דוֹסטוֹייבסקי ⁷ רק מבחינת יחסו ליהודים, אבל אין להתעלם מיחס זה, ואין לטשטש אותו. אין עלינו להוציא מכאן מסקנה שרוסיה הסוביטית תהיה לעולם-ועד ולנצח-נצחים בעלת בריתו של המופתי. גם כאן אין אני מאמין ב“נצח”. אם נגדל, נתרבה, נתגבר ונהיה לכוח ממשי — תשנה גם רוסיה את יחסה אלינו. אין אני מאמין שההתנגדות לציונות בקרב הקומוניסטים הרוסים מעורה באידיאולוגיה ובהערכה מוסרית. לא האידיאולוגיה הסוציאליסטית — אלא האינטרסים הפוליטיים קובעים את יחסה של רוסיה הסוביטית לכל גורמי-חוץ. “החטא” האמיתי שלנו בעיני רוסיה הסוביטית הוא — חולשתנו. הקומוניסטים הרוסים מסוגלים ונוהגים להתקשר עם השטן עצמו — אם קשר זה עלול לדעתם לסייע לצרכיהם הפוליטיים. הקומוניזם תומך במופתי ובפוזי קאוקג’י — לא מתוך הכרת צדקתם, אלא מפני שהוא סבור שיש בידו להפיק תועלת פוליטית ממהומות-הדמים שבארץ-ישראל. כשנהיה לכוח לא כדאי יהיה לקומוניזם להילחם בנו — ובחינת ה“כדאי” היא המכרעת בתכסיסים ובתמרונים המדיניים של המפלגה הקומוניסטית — כלומר של רוסיה הסוביטית. המלחמה, מלחמת רצח ושוד, המתנהלת נגדנו בארץ ובעזרת הקומוניזם, אינה מכוּונת רק נגד מעמד יהודי אחד — נגד בעל-הבית היהודי — אלא נגד היהודי באשר הוא יהודי, או כפי הנוסח שלו, באשר הוא ציוני. אין הקומוניזם שומר כאן לגמרי על הקו המעמדי.

אידיאולוגיה סוציאליסטית בלבד אינה ערובה ליחס חיובי לציונות

אין אני גורס גם את הפּשטנות של אל. פראי בנוגע לסוציאליסטים הערבים שהיו קמים אילו רק רצינו בכך. לדעת אל. פראי “הדרך העיקרית בכיוּון זה (של שמירה על עצמאות פעולתנו המדינית) היא ההישענות על הגורם הערבי”. מניין הבטחון הזה שהגורם הערבי ישמש לנו משען? יערי מדבר קצת ביתר זהירות. הוא אומר: “אילו פעלנו ברציפות במשך כל השנים יתכן שהיתה כיום מתקיימת מפלגה ערבית סוציאַליסטית בעלת בריתנו. שליחי המפלגה הזאת היו עושים בכפר הערבי פעולה הרבה יותר חזקה מאשר המסיתים ואנשי הכנופיות”. אולם ב“אילו” זה של יערי יש השערות מפוקפקות הרבה יותר משמניח יערי בעצמו. זוהי השערה מסופקת מאוד — כי תקום מפלגה סוציאליסטית ערבית אך ורק מתוך התעמולה שלנו והצרכים הפּוליטיים שלנו. וכי על מה נוסדת סברתו של יערי שאין מפלגה סוציאליסטית ערבית אך ורק מפני שאנו “לא פעלנו ברציפות במשך כל השנים?” יודע אני כוח “מהפכני” שפּעל ברציפות בקרב הערבים במשך כל השנים, וכוח לא-קטן כלל וכלל, כוח שברשותו יש כסף רב, ותועמלנים מומחים ומנגנון אורגניזציוני ועוד דבר-מה — ועדיין אין אנו רואים את הגדולות שהוא עשה בשטח ארגון מפלגה “מהפכנית” בקרב הפלחים או הפועלים הערבים. אבל נניח, שאנחנו היינו מצליחים במקום שהקומאינטרן לא הצליח, ובלי האמצעים הכספיים והפוליטיים העומדים לרשותו של הקומאינטרן היה עולה בידינו להקים מפלגה סוציאליסטית ערבית — מניין הבטחון הזה של יערי שמפלגה זו היתה נעשית ל“בעלת-בריתנו”, בלי לדבר כבר על המפלגות הקומוניסטיות? מדוע דוקא מפלגה ערבית מחוייבת להיות בעלת-בריתנו — אם היא רק תהיה סוציאליסטית? אין אני שולל אף לרגע אפשרות ברית בינינו ובין מפלגה ערבית, פועלית ואפילו לא-פועלית, כי רואה אני יסוד פוליטי לברית זו, אבל מפקפק אני אם האידיאולוגיה הסוציאליסטית כשהיא לבדה היתה מספיקה למען הבטיח את בריתה של המפלגה הערבית אתנו, ואין לי הבטחון הזה שיש ליערי, כי שליחי מפלגה סוציאליסטית יפעלו בכפר פעולה יותר חזקה מאשר המסיתים ואנשי-הכנופיות. לי לא ברור כלל וכלל אם יפעלו שליחי סוציאליסטים נגד כנופיות, כל עוד יהיו בארץ תנאים פוליטיים המכשירים מציאות כנופיות כאלה; ואם יפעלו נגדן — אין אני בטוח כלל שפעולתם תהיה יותר חזקה מפעולת המסיתים. אם נניח שהממשלה האנגלית לא תפריע לפעולת הכנופיות, ולא עוד אלא שתאַמץ את ידי המנהיגות הערבית העומדת למעשה מאחרי הכנופיות, ואם נניח שהארצות הערביות השכנות יוסיפו לשלוח נשק וכסף ואנשים לארגון הכנופיות וציודן, והשודדים יורשו לעשות פעולתם בלי מפריע ובאין עונש, ובקרב המוני הפלחים תתפשט ההכרה שלית דין ולית דיין — מסופקני אם הפלחים ישמעו אז לתעמולה של שליחים סוציאליסטיים ערבים — אם יהיו אז כאלה — אשר ייעצו אותם להילחם לא ביהודים אלא במופתי. גם אז — כשתהיה מפלגה סוציאליסטית כזו — דאגתנו העיקרית תהיה מופנית ליצירת משטר בטחון על ידי ממשלת-המנדט (אם באותו זמן הארץ תימצא עדיין בידה), ומרכז-הכובד של פעולתנו הפוליטית החיצונית יהיה שוב, כמו עכשיו, בחזית האנגלית.

לפני תמורות

אבל גם כאן עלינו להזהר מאשלית ה“נצח”. אין “נצח” פוליטי. עם גידול כוחנו בארץ עלולים הרבה דברים להשתנות. ולא רק שיחולו שינויים באורינטציה שלנו ביחס לאחרים — יתכנו גם שינויים באורינטציה של אחרים ביחס אלינו. ועלינו להכשיר את הקרקע לשינויי-אורינטציה אלה. אנו חיים בעולם דינמי. בארץ וסביבותיה מתחוללים שנויים. סוריה שלפני שנה אינה סוריה של עכשיו. ועיראק של ימי המהומות — אינה עיראק של ימינו. ובנסיבות המשתנות עלינו לחפש בני-ברית חדשים. (לאו-דוקא לפי דוֹגמה אפּריוֹרית). השינויים המתחוללים במזרח בלי-ספק יש להם מצע סוציאלי. ההמונים נעשים יותר ויותר לגורם פוליטי. אולם האֵבוֹלוּציה הפנימית, הסוציאלית אינה ממצה בארצות אלה, כבארצות אחרות, את כל המציאות הפוליטית. גורמים מדיניים בין-לאומיים הם כרגע המכריעים והקובעים את האורינטציה המדינית של העמים אשר מסביבנו. בשטח עולמי אפשר למצוא בנקל את ה“שתי וערב” הסוציאלי הטבוע בהתרוצצות הפוליטית המחלקת כמעט את כל העולם כולו לשני מחנות אויבים. אולם במידה שהשטח הטריטוריאלי מצטמצם — מסתבך הסבך הפוליטי; ובחלק קטן זה של פינת-העולם — קטן מבחינת כדור הארץ, אולם גדול ורחב מבחינת עניננו בארץ-ישראל — אינם קובעים עדיין הניגודים הסוציאליים הפנימיים אלא הגורמים הפוליטיים החיצוניים. ענין אַלכּסנדרתה מאפיל בסוריה על הרבה שאלות פנימיות. והסכנה להתפוררות סוריה אינה מסתיימת בגבולות הסנג’ק ⁸. הסכנה מאיטליה, אחרי כיבוש חבש, הכריעה את הכף במצרים — בקרב כל המפלגות המצריות בלי יוצא מן הכלל — בסידור ההסכם האחרון עם אנגליה. האֵכּספּנסיה של האימפּריאַליזם האיטלקי אינה הגורם היחיד שמערבב עכשיו את ה“יוצרות” במזרח הקרוב. גם האֵכּספּנסיה התורכית נותנת את אותותיה הברורים בסוריה ועיראק — ועל ידן בכל העולם הערבי. ופרס (איראן) החדשה הולכת בעקבות תורכיה של מוסטפא כּמאַל⁹ — עד עכשיו במדיניותה הפנימית ובקרוב, אולי גם במדיניותה החיצונית. ועיראק עלולה לעמוד בקרוב בפני לחץ כפול: של תורכיה מצפון ושל פרס ממזרח. המדיניות הציונית אינה יכולה להסיח דעתה מכל השינויים האלה. אנו עומדים בלי-ספק לפני ריאורינטציה כללית בארצות-המזרח, ובתנאים ידועים עלול הגורם היהודי למלא תפקיד לא-קטן בריאוֹרינטציה זו. ופעולתנו הערבית — כוונתי לפעולתנו המדינית — אינה רשאית להצטמצם רק בשטח “הארגון המשותף”, אם-כי אין איש בתוכנו מזלזל בחשיבות הארגון הזה. החזית הערבית שלנו אינה מכוּוצת רק בתחומי הארץ בלבד, כאשר נדמה לחברי השוה“צ המעמידים את הדגש על הארגון המשותף. אל. פראי רוצה להפקיע את מדיניותנו הציונית מתלות באנגליה על-ידי חשיפת גורמים פוליטיים אחרים שיעמדו לימיננו. דברים מעין אלה אנו שומעים מזמן לזמן מאת הריביזיוניסטים. אני מניח שהח' פּראי אינו מתכוון לאותם הגורמים שהריביזיוניסטים רוצים להישען עליהם. הח' פּראי סבור שהגורם אשר ישחרר אותנו מתלות במדיניות האנגלית הוא הגורם הערבי. על גורם זה, מאמין פראי, נוכל להישען בהיאבקותנו המרה עם ממשלת-המנדט — ולא “באחרית-הימים” אלא בזמן הקרוב. אולם פּראי בעצמו מציין ש”הננו נמצאים ערב מלחמה עולמית ואנגליה צריכה להבטיח לעצמה את “העורף” בארץ-ישראל על ידי רכישת הריאקציה הערבית ועל-ידי הידוק הקשרים עם הארצות הערביות השכנות". איני יודע מדוע סבור פּראי שנוכח הסכנה של מלחמה עולמית יש צורך לאנגליה להבטיח לעצמה רק את העזרה של “הריאקציה הערבית”? פּראי שכח שלאַואַל הריאקציוני דאג להבטיח לצרפת למקרה של מלחמה לאו-דוקא עזרת המדינות הריאַקציוניות — אלא כריתת ברית צבאית עם רוסיה הסוביטית. מדוע זה לא תדאג אנגליה להבטיח לעצמה גם את “הפּרוגרס הערבי” — אם יש כזה? האם תבדוק אנגליה — או איזו מדינה אחרת שהיא — בטיבם הסוציאלי של בעלי-בריתה במקרה מלחמה?

עיני אנגליה לחזית מאוחדת נגד איטליה

אבל העובדה כשהיא לעצמה — שציין פּראי — היא בלי ספק נכונה. אנגליה רוצה להדק את קשריה עם הארצות הערביות, אבל רצון זה הוא לא תוצאה אלא סיבה של הנטיות האנטי-ציוניות באנגליה. לא באשר אנגליה רוצה להילחם בציונות היא מתקשרת עם הארצות הערביות — אלא באשר יש לה צורך להתקשר עם הארצות הערביות, והארצות הערביות עוינות לציונות — מתגלות באנגליה נטיות אנטי-ציוניות.

האינטרס של אנגליה בארצות-המזרח הוא לא קידום “הפּרוגרס הערבי” או תמיכה ב“ריאקציה הערבית” — כפי השיגרה הרוֹוחת בהשוה“צ — אלא הקמת חזית מאוחדת נגד השאיפות האיטלקיות. לא הכיוון הפנימי של המדיניות הערבית מעסיק את אנגליה — אלא כיווּנה החיצוני, יחסיה הבין-לאומיים, ובמידה שיעלה בידינו להחליש בקרב הארצות השכנות את ההתנגדות לציונות — כן נחליש את הנטיות האנטי-ציוניות במדיניות האנגלית. “הפעולה הערבית” שלנו צריכה מפני זה להקיף את כל ארצות-ערב באשר הן. ואם אל. פּראי אינו רוצה לחכות — ובצדק — ל”אַחרית הימים" בהפעלת הגורם הערבי לטובת הציונות — הריהו מוכרח יחד אתנו לפעול בקרב העמים הערבים באשר הם, לדון עם המפלגות והאישים העומדים בראש החיים המדיניים והציבוריים בארצות השכנות, ורק מתוך שיגרה מליצית אפשר לזהות פעולה זו עם פעולת “הארגון המשותף”. הפעולה שלנו בקרב הפועלים הערבים בארץ — אנו חייבים עליה לא רק מתוך נימוקים פוליטיים. אבל אין פעולה זו ממצה את כל תוכן מדיניותנו הערבית.

אל תנח ידך מזה ומזה

אין אנו מציגים את האורינטציה הערבית מול האורינטציה האנגלית. שתי האורינטציות האלה אינן סותרות זו את זו אלא משלימות אהדדי. המדיניות החיצונית שלנו שואפת לקואופרציה משולשת — יהודית-אנגלית-ערבית. הפעולה בקרב העמים הערבים דרושה לנו לא למען מציאת משען בהיאבקותנו עם אנגליה — אלא למען חסל את הצורך בהיאבקות זו ולהביא לידי קואופּרציה יותר אמיצה ונאמנה בין ממשלת-המנדט ובינינו. ושוב עלי להזכיר שאיני מדבר על נצח — ואיני מאמין בשום פרוגרמה פוליטית “נצחית”. אני מדבר על התקופה הקרובה העומדת לפנינו. ובתקופה זו אנו רוצים וצריכים לרכוש הבנה ואהדה בקרב הארצות השכנות — לא בניגוד לאנגליה, אלא בקואופּרציה עם אנגליה. מצבנו היה רע מאוד אילו העמים הערבים סביבנו היו צריכים לבחור בין העם היהודי ובין האימפּריה האנגלית. הברירה הפוליטית העומדת לפניהם למעשה — היא אנגליה או איטליה, ובברירה זו אין ניגוד מוכרח בינינו ובין אנגליה, בינינו ובין שכנינו הערבים. כל אורינטציה חד-צדדית במדיניותנו החיצונית תהיה בעוכרינו. אנו רוצים בברית עם אנגליה וגם עם העמים הערבים. כל ברית עם אחד מהצדדים מסייעת לשניה. לא זה לעומת זה — אלא מזה ומזה אל תנח ידך. זוהי המדיניות החיצונית היחידה ההולמת את צרכי הציונות בתקופה זו של ההיסטוריה העולמית והיהודית.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

---

מזימת הכשלה

מאת

דוד בן־גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

תל-אביב, 30 נובמבר 1937

— — — הולכת ונרקמת מזימה חדשה של מתנגדי מדינה יהודית שלא מתוך התנועה הציונית, על-דבר “משא-ומתן עם ערבים”. הופיעה לפנינו הצעה, שכאילו נתמכת על-ידי ערבים בעלי-השפעה. אינני יודע, אם באמת יש ערבים אחראים, העומדים מאחורי הצעה זו. הצעה זו בלי-ספק יוצאת מחוגים יהודיים ואנגליים, הרוצים להכשיל את המדינה היהודית. ואחת הדרכים שלהם — נסיון של הסכם, כביכול, יהודי-ערבי. קבוצה זו, שהביאה לפנינו הצעת משא-ומתן עם ערבים, מנסה להכשיל את המדינה היהודית בעזרת אנגלים. יתכן שמצאו או ימצאו ערבים שיסייעו להם בכך.

---

איני מקבל את ההנחה של ט., שדיכוי הטירור יביא את הערבים לידי משא-ומתן אתנו ורצון להסכם. יש רק אפשרות רצינית אחת, שתניע את מנהיגי הערבים לחפש הסכם אתנו — אם הצעת המדינה העברית מצד אנגליה תהיה רצינית וריאלית. אפשרות זו ישנה — אם-כי אינה בטוחה עדיין, ובלי ספק עלינו להתכונן לקראתה. מיד עם פרסום הדין-וחשבון של הועדה המלכותית נתברר, שעמדתנו כלפי הערבים שונתה לטובה, שנעשינו בעיניהם לגורם ממלכתי שאין להתעלם ממנו ושאולי כדאי לבוא אתו בדברים.

אם הצעת המדינה תתקרב להגשמה, יתעורר בלי-ספק אצל המנהיגות הערבית — דוקא הקיצונית והלאומית באמת — הרצון לבוא אתנו לידי משא-ומתן על-מנת שתופר עצת המדינה העברית. אבל מסופקני, אם ימהרו במשא-ומתן רציני אתנו, כל זמן שיאמינו כי אפשר לסכּל את דבר המדינה בדרכים אחרות. אין איש מאתנו ברגע זה יודע, מהי התכנית הקרובה של הממשלה האנגלית ביחס לארץ-ישראל ואם יש לה באמת תכנית נחרצה. אבל יתכן שבקרוב תמוּנה הועדה ותצא לארץ — ודבר המדינה יהיה שוב אקטואלי, ואז אפשר להניח, שהערבים יפנו אלינו. מבחינת תיאורטית מופשטת יש הסכם עם ערבים, שאבכּר אותו אפילו על-פני ייסוד מדינה יהודית בחלק מן הארץ על יסוד של חלוקה. אם יסכימו הערבים לעליה יהודית לפי יכולת-הקליטה של הארץ, אם יסכימו, שעבר-הירדן יפתח כמערב ארץ-ישראל לעליה והתישבות יהודית — על עיקרון זה יש לדון. אילו היו הערבים מוכנים להסכם כזה — הייתי מעדיף אותו אפילו על מדינה יהודית בחלק מן הארץ — אם-כי לא בלב קל. אבל אין בתנאים הקיימים, לדעתי, כל שאַנסה ריאלית להסכם כזה. רק ערבים מרחיקי-ראות, היודעים להעריך את ידידות העם היהודי ויכלתו הקונסטרוקטיבית לשם ברית יהודית-ערבית הבנויה על הכרת השאיפות הלאומיות הסופיות של שני העמים במזרח הקרוב, היו מסוגלים לעשות הסכם כזה. זו היתה בערך הקונצפּציה של פייסל. אבל אין עכשיו ערבים כאלה, ומימי פייסל ועד עכשיו נשתנו התנאים והנסיבות בעולם ובמזרח הקרוב לרעה. נתגברה השנאה אלינו. הלאומיות הערבית שטופה משטמה ומשתמשת בטירור כאמצעי פוליטי רגיל. ואין אני רואה עכשיו אפשרות אקטואלית להסכם יהודי-ערבי, אשר ישתף את שני העמים במאמץ פוליטי מאוחד להשגת מטרותיהם הלאומיות.

---

המו“מ שהוצע לנו עכשיו הוא ממין אחר לגמרי. זוהי מזימה של שונאי המדינה היהודית במחנה היהודי ובמחנה האנגלי. ואולי הם בקואליציה עם מנהיגים ערבים אחדים. עוד בהיותי בלונדון שמעתי על התארגנות קבוצה יהודית — מתוך המתבוללים והמתבוללים-למחצה — לשם מלחמה בתכנית המדינה. יש לקבוצה זו שליח בארץ. יש סכנה, ש”שוללים" ציונים שאינם מסוגלים להבחין בענינים פוליטיים יאָחזו בענין זה. הצעה זו, שמגיש לנו עכשיו נ., אין אנו יכולים לדון בה. הצעה זו אומרת, שארץ-ישראל תהיה למדינה עצמאית, כלומר למדינה ערבית. למשך זמן מסוים — הזמן לא פורש — יסכימו הערבים לעליה יהודית, על-מנת שהיהודים לא יגיעו לידי חמישים אחוז. היהודים יקבלו זכויות של אבטונומיה עדתית, ובזה יוקם הבית הלאומי, אבל לא תיווסד מדינה עברית. אולם לא נאמר בהצעה, שלא תיווסד בארץ-ישראל גם מדינה ערבית. הכוונה ברורה — אם-כי מכוסה בצעיף נוסחאות מחוכמות, העלולות להטעות תמימים: מדינה ערבית עם מיעוט יהודי, שיקראו לו “בית-לאומי”.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

---

כלפי שכנינו

מאת

דוד בן־גוריון

ירושלים, 4.1.1938

— — — אם תוקם המדינה היהודית, נצטרך לעיין היטב-היטב בשאלת יחסינו החיצוניים. כי יש לנו עוד שאלה אחת, לא פחות חיונית משאלת יחסינו אל אנגליה, וזוהי — יחסינו אל העם הערבי. אני מחייב את תכנית החלוקה, כי איני מאמין שבשעה זו תיתכן הבנה עם הערבים על בסיס ציוני. כל הנסיונות הנעשים עכשיו ע“י נורי-פחה ושהבנדר, אולי לא בלי ידיעת המופתי, אינם אלא תמרונים להכשיל את הקמת המדינה היהודית. ואני מבכּר מדינה יהודית קטנה על הסכם עם המופתי בשעה זו. המופתי או ערבי אחר בעל השפעה לא יעיז ולא ירצה להסכים עכשיו לעליה יהודית בלתי-מצומצמת. ואם המדינה היהודית לא תוקם — לא יסכים לשום עליה יהודית. אולם גם לאחר הקמת המדינה — השאלה הערבית במקומה עומדת. והשאלה היא משולשת: הערבים שבתוך המדינה, הערבים בארץ-ישראל שמחוץ למדינה, הערבים בארצות השכנות. גם בנין המדינה בתחומיה המצומצמים וגם התפשטותנו בארץ מעֵבר לתחומים אלה מחייבים הבנה הדדית עם הערבים. אני רואה את החיוב הגדול של מדינה יהודית גם בהגדלת סיכויינו להסכם יהודי-ערבי. אני מאמין באפשרויות-ההתישבות הרחבות של המדינה העברית אפילו בגבולות של הועדה המלכותית; אבל לא נוכל להסתפק רק בהתישבות זו, ונצטרך לפרוץ את הגבולות — ואני מאמין, שהדבר הזה אפשרי מתוך הסכם יהודי-ערבי: הסכם רחב שיוּצא מגבולות ארץ-ישראל. לעתידה של האומה הערבית אין חשיבות, אם יהיו להם עוד עשרת אלפים קילומטרים של מדבר בנגב או לא; אבל הם לא יוותרו אפילו על מדבר קטן — אם לא יקבלו תמורתו דבר-מה יותר גדול ויותר חשוב. כשאנו חלשים ומחוסרי-עצמאות אין לנו מה להציע להם. הדבר ישתנה — אם תהיה לנו מדינה, ואם במדינה ישבו שנים-שלושה מיליונים. מדינה זו תשלוט על החוף המזרחי של הים התיכון ותהוה את הכוח השני, אחרי התורכים, במזרח הקרוב. ידידות מדינה כזו נותנת דבר-מה לערבים. ואני רואה את עתידנו בביטול החלוקה — לאחר שנתבצר במדינתנו. ואנו צריכים להניח לעצמנו אפשרות של ברית עם הארצות הערביות השכנות, ואולי גם עם פדרציה ערבית. נראה לי, שברית כזו הולמת גם את האינטרסים של האימפריה הבריטית, ובדיוננו עם הממשלה האנגלית על תכנית המדינה נצטרך לברר גם את האספקט הזה. ואם אנו מכריזים כבר עכשיו על כניסה לאימפריה הבריטית, אנו רק מגדילים את הניגוד של העולם הערבי. בכל אופן, שאלה זו היא יסודית, ואין לעשות כל צעד ממין זה בלי דיון ובירור קודם-כל בינינו לבין עצמנו, ואח”כ גם עם הממשלה האנגלית. בשאלות חיוניות ויסודיות כאלה אין פועלים מתוך בהלה רגעית.

איני יודע, עד כמה יש יסוד לפסימיזם שלכם בלונדון ועד כמה הידיעות על מפנה חדש בממשלה הן מבוססות. אם גם יש בממשלה אנשים, הרוצים לחסל את המדיניות הציונית מפחד הערבים והמוסלמים, או מפחד היטלר ומוסוליני — איני מאמין, שדעת-הקהל האנגלית תרשה בגידה כזאת. סוף-סוף אין אנגליה מדינה טוטליטרית. יש עתונות ויש פרלמנט, ויש מסורת. ויש לנו ידידים, ויש הבטחות והתחייבויות והכרזות.

איני מזלזל כלל וכלל בסכנות הצפויות לנו. אני יודע — לא מהיום — את כוח ההתנגדות הערבית ומשקלה הפוליטי. ומשום כך איני מאמין בסטטוס-קווֹ. אם גם המנדט ימָשך באופן פורמלי — ספק אם תהיה עליה גדולה במשטר מנדטורי. וגורל העליה הוא העיקר, ולא הלהג על “שלמות הארץ”. ארץ-ישראל שלמה ובלתי-מחולקת היתה ארבע מאות שנים תחת שלטון תורכי, ו“שלמות” זו היתה ערבית. גם מנדט בריטי אינו משנה את האופי הערבי של הארץ, אם אין עליה יהודית גדולה. אין לשכוח, שיש “עליה” ערבית, שאינה זקוקה לסרטיפיקטים. לכך דואג כוח הפריה והרביה של הגברים והנשים הערבים; במשטר המנדטורי נתווספו בארץ יותר ערבים מיהודים, ופרוצס זה ימָשך גם להבא, אפילו אם המנדט ישָאר. ומשום כך הייתי בוחר במדינה — אילו גם היה סיכוי לקיום המנדט. המתנגדים לחלוקה מתנגדים עוד יותר למנדט, שיאפשר עליה יהודית גדולה, ויש רק להתפלא על העיוורון המעציב של חברינו השוללים, המריעים בתנועת-נצחון על ביטול תכנית “החלוקה”. אבל על אף כל המכתבים המבהילים מלונדון קשה להניח, שאנגליה תפקיר אותנו ותחזור שנית על מעשה האשורים. הסכנה הריאלית היא בדחיות ובשהיות וב“סחיבה” — שיערערו בינתיים את המעמד הכלכלי של הישוב וידכאו את התנועה הציונית.

ועלינו לאחוז באמצעים להחיש את הפתרון, אבל עלינו להימנע מצעדים פזיזים ונמהרים, הנעשים מתוך בהלה וחוסר שיקול-דעת. היום תתפרסם הודעת הממשלה. איני בטוח, שגם לאחר הודעה זו יתבהר המצב, כי שוב יתכנו כל מיני עיכובים ושהיות — והודעות חדשות. הקונגרס הטיל עלינו להביא לפניו הצעה מוסכמת על הקמת המדינה היהודית, ואין כל צל של ספק בלבי, שהרוב המכריע של התנועה הציונית והעם היהודי תומכים בתכנית המדינה. רבים מה“שוללים” מתנגדים לרעיון החלוקה, אבל רק מועטים שבמועטים יתנגדו למדינה יהודית כשהדבר יהיה ריאלי. אני מעריך את ההתנגדות של ציוני הולנד, של אוסישקין ושל וייז, כי היא נובעת מתוך חרדה ציונית ואמונה ציונית. אבל זוהי דעת מיעוט. בלונדון סבורים, שהשוללים הם מרובים. זוהי טעות אופּטית. השוללים הם עכשיו היחידים המשמיעים את קולם. אם יהיה צורך יערכו אסיפות המוניות של המחייבים. לדעתי יביא הפולמוס הפנימי הזה רק נזק. כל זמן שאין הצעה מסוימת אין טעם לויכוח. אין אף איש אחד, שיש לו לומר עכשיו מה שלא נאמר כבר בקונגרס. כשתהיה הצעה, מובן שנצטרך לערוך את הויכוח, כי הקונגרס יצטרך להכריע, ולפני הקונגרס יצטרכו הבוחרים להכריע.

עלינו להבהיר את המצב — דבר זה לא יעָשה בויכוחים עקרים בין שוללים ובין מחייבים, אלא במו"מ רציני עם הממשלה.

---

התקפת "רודפי השלום"

מאת

דוד בן־גוריון

בועד הפועל הציוני — לונדון, 10.3.38

— — — בחדשים האחרונים נערכה התקפה ממין חדש על ההנהלה: התקפה של “רודפי-שלום”. מאשימים אותנו בהזנחת החזית הערבית.

אין שום הנהלה יכולה להתפאר, שעשתה באיזה מקצוע שהוא די הצורך הציוני. לא בהתישבות ולא בגאולת קרקע, לא בעליה ולא בהנחלת הלשון לעם סיפּקנו את הצורך הגדול. ההנהלה לא עשתה גם די-הצורך בשטח היחסים שבינינו ובין הערבים. הפעולה נעשית לפי היכולת. וכשם שבכל ענפי הפעולה הציונית נעשו המאמצים לפי היכולת ובמלוא היכולת — המצומצמת והזעומה לדאבוננו — כך הדבר גם בשטח הפעולה הערבית. הנסיונות והיגיעות לבוא במגע עם הערבים בא“י ובארצות השכנות לא פסקו אף פעם, לא בימים הטובים ולא בימים הרעים, לא בימי הגיאות והשקט, ולא בימי השפל והמהומות. היה מגע בעל-פה ובכתב, בשיחות ובמו”מ, בהסברה ובאינפורמציה, בחיפושי-דרך להסכם ולהבנה הדדית. על-ידי ההנהלה הוצאו חוברות וקונטרסים בערבית והופצו בכל ארצות-ערב, וניתנה האפשרות לאינטלגנציה הערבית לעמוד על מהות שאיפתו של העם היהודי ועל יחסנו לעם הערבי. אין עדיין לומר, שהושגו תוצאות חיוביות, אבל יש לזכור את האמרה העתיקה: “שלח לחמך על פני המים”. באנו בדברים עם מנהיגים, סופרים ואנשי-מדינה ערבים. אף פעם לא הגיע הדבר לידי הסכם פוליטי. אך אין לחשוב, שהשיחות עלו בתוֹהו. יש עסקנים ערבים, המבינים אותנו יותר, המעריכים את מפעלנו ומבקשים קרבתנו — אם-כי אינם יודעים, כיצד להביא לידי ביטוי פומבי את יחסם, או אינם מעיזים עדיין לעשות זאת. הציונות אינה תפקיד בן-יום, הקרקע של יחסי שני העמים זרוע טרשים וסלעים ואבני-נגף, ויש צורך בסיקול ועיזוק, ויש צורך בחריש עמוק וממשוך, ואין לצפּות ליבול מהיר. עלינו להימנע מטעות כפולה. יש אומרים: אל תטפלו בערבים — הם לא יתנו ידם לנו, הם נלחמים בנו. הללו טועים בראית העתיד. אף אם הערבים אינם מוכנים עדיין להושיט לנו יד בשעה זו, אין אנו רשאים להתנכר לקיומם. ואם התנאים בשעה זו אינם כשרים להבנה הדדית — עלינו להכשיר את הקרקע ליום אחר.

ויש אומרים להיפך: הערבים לא נתנו לנו יד — סימן שלא טיפלתם בהם. גם הללו טועים — בראית ההווה. הערבים לא נענו לנו, אף כי טיפלנו בהם. אי-אפשר לראות בערבים רק אובייקט של רצוננו הפוליטי. הערבים הם סובייקט, הם גורם עצמאי, ויחסם אלינו אינו נקבע אך ורק ע"י יחסינו אליהם. הם פועלים לפי מניעים פנימיים שלהם, לפי נסיבות חייהם ונטיותיהם העצמאיות, והם מושפעים ממסורת, ממאויים, מהשפעות עולמיות, וכל אלה אינם פועלים עכשיו לטובתנו. והגורם הערבי עומד בשעה זו כצר ואויב נגדנו.

מלחמה קשה ונואשת לנו עכשיו על זכותנו למולדת. עוד אין לנו מלחמה על המולדת. כי אין אנו שרויים עדיין במולדתנו. העם היהודי בארצו היה מוצא דרך בנקל אל שכניו הערבים. אך לעם היהודי המנותק מארצו ורוצה לחזור אליה לא קל הדבר למצוא דרך של הבנה לערבים, הרואים את עצמם בעלים, בעלים יחידים, לארץ זו. אין הם מודים בזכותנו למולדת — כי בעיניהם זוהי מולדת שלהם, ורק שלהם, וכל מי שמשיא לנו עצות טובות ויפות לעשות הסכם עם הערבים, כדי שתקל עלינו החזרה למולדת, אינו אלא לועג לרש.

קמו נגדנו, נגד זכותנו למולדת, כוחות-איתנים. גם בתוך העם היהודי. ההתבוללות הוכתה ע"י ההיסטוריה בימינו מכה אנושה, אבל היא לא פרקה עדיין את נשקה, והיא נלחמת בנו במרירות מוגברת, אולי דוקא מפני שהיא מרגישה, כי תוחלתה נכזבה ונתערערה. “סכנת” המדינה היהודית מעוררת באופן מיוחד את חמתה — ונוצרת ברית בלתי-קדושה נגדנו בין שונאינו הערבים, בין מתנגדינו בקרב האנגלים ובין מהרסינו ומנדינו מבפנים. בארץ מתנהלת המלחמה בנו מתוך רציחות ושפיכות-דמים. באנגליה ובאמריקה נערכת התקפה של “שלום”. בשעה שהמופתי וסיעתו מארגנים ומזיינים כנופיות טירוריסטיות — בה-בשעה מפרסמים ידיד המופתי באנגליה ובמקומות אחרים שמועות כוזבות על אפשרויות של שלום והסכם.

עוד קודם שנתפרסם הדו“ח של הועדה המלכותית, כשרק נתפשטו השמועות על תכנית של חלוקה, שהועדה עומדת להציע, פנינו למנהיגים ערבים בארץ ואמרנו להם: הנה נזדמן מקרה של פעולה משותפת ואינטרס משותף, נבוא לידי הסכם חיובי ונילחם שכם אחד נגד חלוקת הארץ. והתשובה אשר ניתנה לנו היתה זו: אנו מוכנים להילחם בחלוקה, אולם תכנית משותפת תיתכן רק בתנאי אחד, שאף יהודי נוסף אחד לא יעלה ארצה. עכשיו מפיצים ידידי המופתי וגם חוגים יהודים אנטי-ציוניים שמועות-שוא, שכאילו לפני פרסום דו”ח ועדת פיל הושיטו לנו הערבים יד לשלום, ואנחנו דחינו אותה. האמת היא שעד פרסומה של הצעת הועדה המלכותית סירבו המנהיגים הערבים לשמוע על-דבר כל נסיון להסכם חיובי עם היהודים. משנודעה הצעת הועדה והחלטת הממשלה על הקמת מדינה יהודית בחלק מן הארץ היה ברור לנו, שמעמדנו כלפי הערבים נשתנה לטובה. בפעם הראשונה נעשינו בעיני הערבים בני-דיון, נהפכנו לצד שאין להתעלם ממנו. הם ראו בנו לא רק כוח פוליטי, אלא גורם ממלכתי. ידעו זאת גם צוררינו. ובתוך יתר האמצעים, שנקטו בהם להתגבר על ה“סכנה” החדשה, היה גם תמרון-רמיה של רדיפת שלום. ובתמרון זה נאחזו גם יהודים, מי במזיד ומי בשוגג.

העתונים הערבים מצד אחד וה“ג’ואיש כרוניקל” בלונדון מצד שני, הרבו בזמן האחרון להפיץ ידיעות על משא-ומתן, המתנהל בין נציגים יהודים וערבים, ועל האפשרות הקיימת להגיע לידי הסכם.

עתונים אחדים אפילו הודיעו, שהמנהיגים הציוניים כבר באו לידי הסכם עם הערבים. לרגל שמועות-שוא אלו, שהופצו במזימה מסוימת, ראתה ההנהלה צורך לפרסם גילוי-דעת ב“העולם” (מיום 23.12.37) ובעתונים אחרים. אולם השמועות המטעות לא פסקו, וכל עוד תעמוד שאלת הקמת מדינה יהודית על הפרק, יש להניח, שהתמרונים האלה לא יחדלו, ויש צורך, שהתנועה תעמוד על המצב לאמיתו.

בראשית נובמבר הודיע עסקן יהודי בלונדון במכתב להנהלה, ש“יש לו יסוד מספיק להאמין, שערבים אחראים ורפרזנטטיביים מוכנים להיפגש עם יהודים רפרזנטטיביים לדון על אפשרות פתרון הבעיה הארצישראלית”, והוא הגיש להנהלה הצעה מנוסחת, אשר לדבריו “נתקבלה ע”י הערבים כיסוד לדיון".

ההצעה היא בת תשעה סעיפים, וזו לשונה:

א. מדינה פלשתינאית סוברנית בלתי-תלויה תיווצר באחד בינואר – – 19 בתנאי, שחבר-הלאומים יעיד, שאוכלוסי א"י ראויים כבר לשלטון עצמי;

ב. כל פלשתינאי, בלי הבדל גזע, דת ולאום יהנה משיווי זכויות אזרחיות ופוליטיות מלאות;

ג. בינתיים תמשיך בריטניה הגדולה לשאת באחריות השלטון, וממשלת א"י תעניק לתושבי הארץ, ערבים ויהודים, חלק גדול ומתרבה בהנהלת השלטון;

ד. אבטונומיה מלאה תינתן לכל העדות בענינים עדתיים במידה הרחבה ככל-האפשר, בתנאי, ששום עדה לא תהא לה זכות שיפוט על חברי עדה שניה באותם הענינים. על-ידי כך יוקם בית-לאומי עברי, אבל לא מדינה יהודית;

ה. אבטונומיה מוניציפלית מלאה תינתן בהקדם האפשרי לכל הערים, הכפרים והמחוזות, שהם כולם יהודים או כולם ערבים.

ו. המכסימום של האוכלוסים היהודים בארץ, ואחר-כך בעבר-הירדן, לא יעבור על מספר מוסכם, שיהיה פחות מחמישים אחוז של כל האוכלוסים.

ז. האינטרסים של העדות השונות בא"י אחרי יצירת המדינה הבלתי- תלויה יהיו נתונים לחסותה של ממשלת בריטניה;

ח. בריטניה הגדולה תחזיק בזכויות מיוחדות בחיפה;

ט. ההסכם הזה יהא לו תוקף למשך…שנים, ויהא נתון לחידוש".

כעבור שבועיים פנה עסקן יהודי ידוע בירושלים להנהלה באותה הצעה, מתוך הודעה, שמאחורי הצעה זו עומדת קבוצה ערבית בעלת-השפעה.

בישיבת ההנהלה שדנה בהצעה זו הבעתי ספק, אם באמת עומד מאחורי הצעה זו גוף ערבי מוסמך, או אפילו ערבים יחידים בעלי-השפעה, ואם אין כל ה“תכנית” מזימה של אנגלים ויהודים, הרוצים להכשיל את תכנית המדינה היהודית. ויש קודם-כל לברר, מי הם בעלי-הצעה האמיתיים: אם יהודים ואנגלים הרוצים להכשיל את תכנית המדינה היהודית, או ערבים הרוצים לבוא לידי הסכם עם היהודים. אם מאחורי ההצעה עומדים לא-ערבים — אין כל צורך לדון עליה. אם, להיפך, בעלי ההצעה הם ערבים — יש לבוא אתם בדברים, אם-כי ההצעה המסוימת אינה מתקבלת על דעתנו.

אין צורך לעמוד הרבה על השלילה שבעצם ההצעה. אין אנו יכולים לדון על הסכם, הקובע ליהודים מעמד של מיעוט. אולם אם הצעה זו יצאה מחוג ערבי מוסמך — אין להתעלם מהחיוב שיש בהצעה, בהשוואה לעמדה השלילית, שנקטו הערבים עד עכשיו:

א. זכות עליה יהודית בכלל ולעבר-הירדן בפרט.

ב. הכרה, אם-כי מסותרת ומקוצצת, ב“בית-לאומי עברי”.

בהצעה נשארו שתי נקודות סתומות. התאריך בסעיף א' (תאריך הקמת המדינה הארצישראלית) והתאריך בסעיף ט' (גמר ההסכם הזמני הנתון לחידוש). ושאלה חשובה ומכרעת היא: איזה מהתאריכים קודמים, כלומר, התוקם המדינה לפני גמר ההסכם הזמני, בשעה שהיהודים הם עדיין מיעוט, או גמר ההסכם הזמני הוא קודם להקמת המדינה. בהצעה נאמר: “ע”י כך יוקם בית-לאומי עברי, אבל לא מדינה יהודית“. הגם יאמר ש”לא תוקם מדינה ערבית"?

שאלות אלו הוצגו לעסקן הירושלמי, שהביא את ההצעה להנהלה, וזה ענה, שלפי-שעה אין הוא יכול לענות עליהן, אבל יברר ויודיע להנהלה. ואשר לבעלי-ההצעה, ידוע לו מלונדון (מהעסקן היהודי, שהמציא את ההצעה להנהלה בלונדון), שמחברי ההצעה הם אמנם יהודי אחד ואנגלי אחד, אבל ערבים בעלי-השפעה “מסכימים להצעה כבסיס לדיון” (בלונדון נודע לנו, שהאנגלי הוא אנטי-ציוני מובהק, מהתומכים הקרובים של המופתי).

בתחילת דצמבר הודיע העסקן הירושלמי להנהלה, שאמנם קיבלה ההצעה הסכמת ערבים בעלי-השפעה, שהם חברים של הועד הערבי העליון שפורק, לרבות המופתי. אולם המשיב הכניס בתשובתו פיסקה מעוררת ספק:

“הם — יש אומרים — מוכנים לקבל את התכנית כיסוד לדיון”. התאריכים בסעיף א' ובסעיף ט' אינם אידנטיים, והשאלה איזה מהם יקָבע תחילה — תוחלט ע"י שני הצדדים כשיפגשו. ולנאמר בהצעה “שיוקם בית לאומי יהודי, אבל לא מדינה יהודית” — האם פירוש הדבר, שתוקם מדינה ערבית? ענה:

“הכוונה היא למדינה דו-לאומית, לא מדינה יהודית ולא מדינה ערבית. הפיסקה ההיא הוכנסה במטרה להראות, שהערבים מוכנים להכיר ברעיון של בית-לאומי בארץ-ישראל”.

תשובה זו השאירה את השאלה העיקרית סתומה.

המוכנים חברי הועד הערבי לקבל את התכנית כבסיס לדיון — או רק “יש אומרים” שהם מוכנים?

וקודם שניגשה ההנהלה לדון בעצם ההצעה החליטה לברר נקודה עיקרית זו והודיע למתווך הירושלמי, “כי אין דרך לברר את העובדות לאמיתן ולהגיע לידי מו”מ ממשי, במקרה שמו“מ כזה הוא אפשרי, אלא ע”י סידור פגישה בינינו לבין הערבים המוכנים למו"מ. מובן מאליו, שהפגישה הראשונה תוכל להיות רק פגישת בירור בלתי-רשמית, שבתוצאותיה אפשר יהיה לקבוע אם יש או אין מקום למשא-ומתן.

ההנהלה הציעה איפוא למתווך לברר, אם פגישה כזאת אפשרית.

עברו כמה שבועות בלי תשובה מהצד השני. בינתיים נתפרסמה בד' בינואר האגרת הידועה של אורמסבי-גור לנציב העליון ( “הספר הלבן”) החדש, שהעמידה בספק את תכנית הקמת המדינה היהודית על בסיס החלוקה, וכעבור שבוע הודיע המתווך הירושלמי, שהערבים המוסמכים טוענים שהם לא סמכו ידם על ההצעה שהוגשה לנו, ושהמחברים הלונדונים עברו את גבולות הסמכות שניתנה להם ע“י הערבים, ולתוך ההצעה נכנסו סעיפים ותנאים, שלא באה עליהם הסכמת הערבים ולא תבוא. הערבים לא הסכימו לפיסקה ד' האומרת: " על-ידי כך יוקם בית-לאומי יהודי”, וכן גם לא לסעיף ו' המכיר בזכות עליה יהודית בכלל ולעבר-הירדן בפרט. הצעת הערבים היא "שהמכסימום של הישוב היהודי בא"י יהיה הישוב הנמצא בארץ כיום ".

הערבים נכונים להיפגש עם היהודים, אבל אך ורק על בסיס הצעתם, שהיא הצעת המופתי, האומרת:

א. מדינה פלשתינאית סוברנית תוקם באחד לינואר – – 19;

ב. כל פלשתינאי, בלי הבדל גזע ודת יהנה מזכויות אזרחיות ומדיניות שוות ומלאות;

ג. בינתיים תמשיך בריטניה הגדולה לשאת באחריות לשלטון. ממשלת א"י תעניק לתושבי הארץ, ערבים ויהודים, חלק גדול ומתרבה בהנהלה;

ד. אבטונומיה מלאה במידה הרחבה ביותר תינתן לכל העדות בענינים עדתיים במהירות האפשרית, ושום עדה לא תהא לה זכות שיפוט על בני עדה אחרת באותם הענינים.

ה. אבטונומיה מוניציפלית מלאה תינתן במהירות האפשרית לכל הכפרים והערים, שהם כולם ערבים או כולם יהודים.

ו. המכסימום של הישוב היהודי יהיה המכסימום של הישוב הנמצא כיום בארץ. כל היהודים הנמצאים בארץ באחד ל – – יהיו זכאים לבקש ולקבל את הנתינות הפלשתינאית. במשך תקופת-הביניים אין המנהיגים הערבים מוסמכים מטעם הקונגרס ¹ או מטעם מלכי ערב להסכים לעליה יהודית נוספת או לרכישת קרקעות חדשים;

ז. האינטרסים של העדות השונות בארץ לאחר הקמת המדינה העצמאית יובטחו על-ידי הממשלה הבריטית;

ח. האינטרסים המוצדקים של בריטניה הגדולה יהיו מובטחים".

מובן מאליו, שההנהלה הפסיקה מיד את המו"מ והודיעה, שאין היא מוכנה לדון עם מישהו על “הצעה” זו.

המתווכים, גם זה שבלונדון וגם זה שבירושלים, לא הצליחו עד היום להסביר לנו, על יסוד מה הודיעו לנו קודם, שמאחורי הצעתם עומד גוף ערבי מוסמך. כך פקעה מזימת ה“שלום”, שנרקמה בבירות, לונדון וירושלים.

מדינה יהודית או מנדט בריטי

מאת

דוד בן־גוריון

---

חזון הניתן להגשמה

מאת

דוד בן־גוריון

בישיבת …. תל-אביב, 10 באפריל 1937

——— האם יתכן פתרון כזה¹ מצד אנגליה? אני מקבל את דברי ט. שזהו רק חזון, שאין זה עובדה, אבל אינני מסכים שזה דבר פנטסטי. אני אומר: זוהי אפשרות! הפתרון הזה אינו מוכרח, אינו ודאי – אבל אינו מן הנמנע. הוא אפשרי.

ט. בטוח, שהאנגלים לא יניחו להקים מדינה יהודית כזאת. יש בינינו ויכוח ישן על יחס האנגלים לענין שלנו. בזמן המאורעות היה ויכוח “על שני צדדים”. היו אומרים, שיש אנגלים וערבים מצד אחד, ואנחנו מצד שני, וכי כל דאגתה של אנגליה היא רק לפייס את הערבים. אולם מי שמכיר את הנעשה בקרב הערבים יודע, שגם הערבים חושבים כך, אלא באופן הפוך, כלומר גם הם סבורים שיש שני צדדים – אנגלים ויהודים מצד אחד, וערבים מצד שני, והאנגלים עושים רק את זה שהיהודים רוצים. שתי ההנחות האלה מוטעות הן. ההנחה, שהאנגלים רוצים לעשות רק את אשר רוצים הערבים, עומדת בסתירה לכל המעשה שהאנגלים עשו בארץ. ב-1920 היה הפוגרום הראשון בא“י, ולא היה ספק שהוא נעזר ע”י כמה אנגלים. אבל אנגלים אלה לא היו אנגליה. באה אז תגובה חריפה מצד היהדות, והדבר לא נגמר בחיסול הצהרת-בלפור, אלא – כמעט ב“מדינה יהודית”: מינוי נציב יהודי, ולא יהודי במקרה, אלא באשר הוא יהודי; רוב הפקידות הגבוהה היתה יהודית. זו היתה התשובה על הפּרעות ביהודים ב-1920. מה זה? הרגעת הערבים? הרגיעו את היהודים ולא את הערבים. ולא רק הנציב, אלא גם מנהל העליה, מנהל המכס, הפקיד שמנסח את החוקים – כל אלה היו יהודים. זו היתה כמעט “מדינה יהודית”, ולא אשמתה של אנגליה היא שהם פעלו בדרך אשר פעלו. וזה קרה אחרי-הפרעות ב-1920. האם דבר זה עשתה אנגליה מתוך שנאה אלינו?

אחר-כך היה פוגרום ב-1921. הדבר היה בימי הנציב היהודי. הוא יכול היה למנוע את הפוגרום – במקום זה הוא סגר את העליה. ועוד פעם באה תגובה יהודית ואחריה בא “הספר הלבן” של צ’רצ’יל, שיהודי ניסח אותו, ולאחר-כך באה תקופת פריחה רבה ועליה גדולה.

אחר-כך באה שנת 1929, ושוב צריכים היו להרגיע את הערבים. אבל באה אגרת מקדונלד, נשלח לארץ ווּקוֹפּ, והוא נשלח לא להרגיע את הערבים, אלא לתפקיד אחר, והוא מילא את התפקיד במשך חמש שנים.

היתה “התקוממות” ערבית בשנת 1933 וירו ביום אחד 40 ערבים ביפו. אחר-כך באו מאורעות 1936. זו היתה התקוממות חמורה, וכל העולם הערבי הזדעזע. מה עשו האנגלים? הקימו נמל יהודי – הזוהי הרגעה לערבים? זיינו והולכים ומזיינים את היהודים – – והעליה נמשכת עד עכשיו – כל זה להרגעת הערבים? כמובן, שהאנגלים רוצים להרגיע את הערבים. אבל לא רק זה הם רוצים. כדי לעשות סיכום אמיתי, חייבים אנו לשים לב אל כל העובדות, והעובדות במלואן סותרות את ההנחה החד-צדדית שאנגליה אינה אלא מרגיעה את הערבים.

– – – והחשבון שעושים אצלנו ביחס לאנגליה וליחסה אלינו איננו חשבון נכון מבחינת האמת, אם-כי התמרמרותנו צודקת. האוריינטציה של אנגליה אינה רק על הערבים. כמובן, שאיננה מתעלמת מן הגורם הזה; האם היא תתעלם מאבן-סעוד, מעיראק – בגלל האף היפה שלנו? הם אינם מתעלמים מן הערבים, אבל הם אינם מתעלמים גם מהיהודים. ומכיון שהם עומדים בפני חידוד הסכסוך בין שני העמים – מה עלולה אנגליה לעשות?

נבחן כמה אפשרויות:

א) השארת הסטטוס קווֹ. אחד החברים אמר כאן, שאילו היה לנו סטווס קווֹ של 1935 לא היה מסכים למדינה. נניח, שמבחינה יהודית אמירה זו נכונה, אבל מהו הדבר מבחינה אנגלית? אין כמובן ליהודי להכנס לעורו של אנגלי, אבל נראה שאם הסטטוס קווֹ פירושו – עוד פעם התקוממות, עוד פעם יריות, עוד פעם משלוח צבא, והתמדת הריב בין היהודים ובין הערבים – הרי אין זה פתרון אידיאלי מבחינה אנגלית. איני אומר, שדבר זה הוא מן הנמנע. הוא אפשרי. נלחמנו ונילחם על כך שיקיימו את הסטטוס קווֹ שיקוים המנדט כהוויתו, בלי קיצוצים וצמצומים, נילחם על עליה והתישבות רחבה, אבל איני רואה, שזהו פתרון האידיאלי בשביל האנגלים. לעצמנו – אולי כן. טענו בפני הועדה המלכותית, שהפתרון לקושי הפוליטי הוא עליה גדולה ובנין מהיר של הבית הלאומי – כי רק אלה יעקרו מלב הערבים את הנטיה למהומות. ואילו היה לאנגליה אומץ-לב להכניס במשך מספר שנים מיליון יהודים לארץ – היו אולי נפסקות המהומות. ואולי לא. אין ודאות מוחלטת בכך, אבל ברור שיש בכוחה של אנגליה לעשות זאת – שאלה אחרת היא אם היא מוכנה לעשת זאת…

ב) פתרון שני שאנגליה עלולה לקבל זהו – קיצוץ קשה בעליה. וש. אומר שאפילו זה עדיף מתכנית המדינה, כי “התכנית” מאבדת מחצית הארץ. יתכן שאנגליה תקבל פתרון זה ולא תקבל תכנית המדינה – אבל זה יהיה אסון לדורות. ארץ-ישראל בלי יהודים אינה ארץ-ישראל, ובמקום אסון זה יש לבחון ברצינות אפשרות של פתרון ג' – הקמת מדינה יהודית בחלק מספיק של ארץ-ישראל.

אומרים שפתרון זה איננו יכול להתקבל על הדעת האנגלית, ואיננו בא בחשבון כאפשרות פוליטית ריאלית. העובדות סותרות סברה זו. פתרון זה מתקבל על דעת כמה וכמה אנגלים – כי הוא הוצע על-ידי אנגלים. כמה מדינאים בריטיים תומכים ברעיון של יצירת שתי מדינות בארץ-ישראל. העתונות האנגלית דנה על פתרון זה ברצינות. זוהי כרגע שאלה אקטואלית. אנגליה זקוקה למוצא מהסכסוך שיש לה עם היהודים ועם הערבים כאחד, ואת המוצא הזה אינה יכולה להשיג ע"י החזקת הסטטוס קווֹ, והיא רוצה להיפטר מהסכסוך לחלוטין ולתמיד.

אנגליה יש לה אינטרסים בארץ-ישראל והיא רוצה לקיים אותם. 1500 מיליון לירות מוציאה אנגליה לזיון, היא חוששת שהיא עומדת לפני מצב כמו בשנת 1914 (אמנם אף פעם אין ההיסטוריה חוזרת, ויש עכשיו סכנות אחרות, ויש שינוי ביפאן ובאמריקה, אבל הסיטואציה דומה במקצת לזו של 1914), ושוב יש לה צורך באהדת היהודים, ואין לה אינטרס שהעם היהודי בעולם יהיה מר-נפש. היא רוצה, כמובן, להניח גם את דעת הערבים, אבל היא אינה יכולה לעשות זאת ע"י התכחשות גמורה להצהרת-בלפור, והיא רואה קושי גדול בקיצוץ העליה, כי דבר זה יקומם את היהודים – והיא מחפשת פתרון.

– – – עצמאות יהודית אינה עומדת בניגוד לאינטרס הבריטי. אומרים, שדבר זה יקומם את הערבים. אבל אנגליה יכולה לומר לעצמה שבמקום סכסוך מתמיד עם העולם היהודי ועם העולם הערבי מוטב לה פעם אחת לחתוך, חלק לערבים וחלק ליהודים, ואם אחר-כך מישהו יתקומם – ידכאו אותו, ויש לה כוח לכך. ואינני רואה מבחינה אנגלית, שדבר זה הוא מן הנמנע.

– – – האם הוא אפשרי מצד היהודים? מה עלול לומר העם?

– – – אם יהיה לנו שלטון שימָצא בברית עם אנגליה, ואם תהיה לנו סמכות מלאה על העליה, ואם התחיקה תהיה בידינו, והשטח שימָסר לרשותנו יהיה הוגן – נביא שנים-שלושה מיליונים יהודים שאפשר להושיב אותם בחלק זה של הארץ, ולאו-דוקא במשך שלושים שנה – מדוע לא בעשרים או בחמש-עשרה שנה? סוכנות יהודית אינה יכולה לעשות זאת, אבל מדינה יכולה – והיא תעשה את הדבר כאשר עשו ביון (העברת האוכלוסים מאנטוליה). אם יקום פה שלטון יהודי, הוא יכול לנהל התישבוּת עממית תכניתית של מאות אלפים. כמובן, יתכן שתבוא קטסטרופה עולמית, ומעצמה פלונית, למען הרוס את האימפריה הבריטית, תרים את דגל האיסלם, תילחם בנו ותהרוס אותנו. יתכן. אך נגד זה אין שום קמיע. במקרה זה – ודאי שהסטטוס קווֹ לא יעמוד לנו. החושש, שהיהודים לא יעלו לארץ לאחר החלוקה, אינו מכיר את העם היהודי. אמונתו של העם אינה תלויה בהצהרת-בלפור. לא היה לנו שום חוזה שנותנים לנו את עבר-הירדן כשבאנו הנה לפני המלחמה. להיפך, היה חוק שאסר לעלות לארץ זו. אמונה גדולה היתה לנו, אם-כי האפשרויות היו קטנות יותר. ואם האפשרויות תהיינה עכשיו גדולות יותר – מדוע תוקטן האמונה? אותה האמונה שהיתה לנו בשעה שעלינו לארץ ועבר-הירדן היה סגור בפנינו, תישאר גם אם תהיה מדינה יהודית. מדוע תחדל אז האמונה בארץ-ישראל? אינני מחשיב אמונה שאינה מלוּוה רצון ויכולת להגשמה.

– – – ועוד טוענים: הערבים לא יתנו, יהיה מרד. אם בכוחם של הערבים לא לתת, הרי המנדט אינו קיים ולא יהיה קיים. זה חמש-עשרה שנה נלחמים הערבים במנדט. – – – אין לזלזל בהתנגדות הערבים, אבל אין להגזים. לסוריה יש די צרות משלה והיא זקוקה מאד לצרפת ולא תעשה דבר נגדה. אם-כי היא כועסת עליה מאוד על אשר חתכה ממנה את אלכסנדרתה. והמדינה הערבית השכנה שלנו זקוקה לאנגליה לא-פחות מאתנו, והיא תהיה בעלת-ברית לאנגליה, ולא בנקל נלחמים בבעל-ברית. תהיינה כנופיות? יתכן שתהיינה, אבל תהיה משטרה ויהיה צבא ואלה יהיו נאמנים. ואשר לשאיפתנו ההיסטורית: את תחומי המדינה היהודית יקבע עכשיו כוח זר, אבל את תחומי השאיפה הציונית – יקבע העם היהודי, ואת אלה לא יצמצם שום כוח חיצוני. אני מאמין בהסכם עם הערבים. אם תקום מדינה שתהיה בברית עם אנגליה, והמדינה תפתח את הארץ והיהודים יהיו לכוח, יבואו הערבים אתה לידי הסכם. – – – אין איש יכול להבטיח הסכם. אין הוא מונח בקופסה, אבל יהיו לנו אז יותר סיכויים להסכם עם הערבים מאשר עכשיו, כי אז ניהפך להיות כוח, והערבים מכבדים כוח.

– – – כל מרד ערבי בארץ הזאת (זהו אחד הפרדוכסים של הארץ הזאת) הביא עד עכשיו כיבוש חדש ליהודים. ומרד זה, שהביא לנו כבר נמל יהודי, יתכן שיביא לנו כיבוש פוליטי עוד יותר גדול.

---

אגרת למועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל

מאת

דוד בן־גוריון

לונדון, 1 ביולי 1937

– – - כשאתם תדיינו בשאלה יהיה כבר, כנראה,לפניכם החומר העיקרי; הדו"ח של הועדה והמסקנה הראשונה של הממשלה, ותימצאו במצב נוח יותר ממני לבירור הדבר עכשיו¹. עלי לכתוב אליכם כשאני עדיין שרוי באי-ידיעה גמורה על מה שצפוי לנו בפסק-דינה של הועדה המלכותית. האינפורמציה שהיתה לי עד עכשיו – אינה אינפורמציה שיש לסמוך עליה. אני נמצא עדיין באותו מצב קשה שבו נמצא הרוב הגדול של תנועתנו, אשר לא זכה להימנות בין השוללים הגדולים המוחלטים, הוַדאים מראש. איני שולל מראש ואיני מחייב מראש אני עדיין נעדר יכולת להשתתף בויכוח של ההכרעה. אין לי בטחון שגם לכם תהא האפשרות לחוות דעה פסוקה, סופית.

הויכוח שרק החל – או רק יתחיל אולי – לא יגָמר כה מהר. ותוך כדי הסערה הממושכת נצטרך לשמור כעל בבת-עיננו על הנכס הגדול והיקר והיחיד שיש לנו – על תנועתנו, שלמותה ואחדותה. והתנועה השלמה והמאחדת תיתכן גם בתוך חילוקי-דעות חריפים ונוקבים, אבל לא תיתכן בלי חברוּת נאמנה, בלי אמון הדדי, בלי אמת גלויה וישרה בינינו.– – –

בישיבת – – – אמר אחד החברים היקרים שבתוכנו: “אולי יש עוד איזו אפשרות לעשות משהו שיציל אותנו מסכנת החלוקה “. זוהי הגדרה חד-צדית שאיני יוכל לקבל. הדבר העומד לפנינו הוא לא רק “סכנת החלוקה” – אלא גם הקמת מדינה יהודית, ולא כולנו יכולים בקלות ובודאות להצטרף מראש לאלה הקוראים להצילנו מ”סכנה” זו; אין אני בין המתעלמים מסכנת החלוקה, – בלי מרכאות – אבל החלוקה העומדת, כנראה, להיות מוצעת לנו הפעם כרוכה ביצירת מדינה עברית – ועדיין לא נשתחררתי מ“אילוסיות” ו“אוטופיות”, שלא להיות נרעד ונרעש עד עמקי לבי ותהום נפשי מהחזון הגדול והמופלא של מדינה יהודית שהגיעה שעתה – ולוּ גם רק בראשיתה המצערה. – – –

אמנם כן, חברים, מה שהועמד לדיון עכשיו, לא רק במועצתנו, אלא על סדר-יומה של המדיניות העולמית, היא: יסוּד מדינה יהודית בארץ-ישראל. ואני מתוַדה על עניות-דעתי; אין לי הבטחון המוחלט של כל אלה היודעים מראש שזהו האסון הנורא ביותר הצפוי בשעה זו לעם ישראל. לא פסה אמונתי ב“נסים”. – וכשאני שומע כי אמנם ועדה מלכותית של אימפריה אדירה עומדת להציע יסוּד מדינה עברית בארץ-ישראל — אימפריה שיש בכוחה לבצע את הפלא הגדול והנורא הזה – אני נסער בלבי ובנפשי עד היסוד, ומשתאה להוד החזון הצרור בנשמתנו מאות ואלפים שנה. ועם כל היותי רווה חשדות וספקות ונסיון מר ואכזבות מכאיבות, ועם כל פקפוקי בכוונותיה של האימפריה הזאת – אני נפעם ונרעש, כאשר הייתי בימי מתן הצהרת-בלפור על-ידי אותה אימפריה, כשהצהרה זו התאימה פחות למצב-הענינים הריאלי כביכול בארץ-ישראל מאשר היום.

לא היה צורך בויכוח בינינו אילו עמדנו אך ורק בפני חלוקה. – אבל לא יהיה ויכוח קל בינינו, לא רק בין חבר לחבר, אלא בין כל חבר לעצמו, כשנעמוד לפני שאלת הקמת מדינה יהודית, אם-כי נעמוד הפעם לא לפני הקמת ארץ-ישראל כמדינה יהודית, אלא מדינה יהודית בארץ-ישראל.

הייתי כל ימי ציוני מדיני, ציוני השואף למדינה יהודית ותמיד הבחנתי בין ארץ-ישראל לבין המדינה היהודית בארץ-ישראל. ארץ-ישראל משׂתרעת בין ים-סוף בדרום והלבנון והחרמון בצפון, ובין ים התיכון במערב ומדבר קדם או סוריה במזרח. ואני מאמין היום לא-פחות מאשר האמנתי לפני שלושים-שלושים וחמש שנה, שלנו תהיה הארץ הזאת.

אמונתי זו, כאמונת כולנו, לא היתה קשורה במנדט ולא היתה תלויה באנגליה. אמונתנו ושאיפתנו הציונית היתה מורכבת משני דברים, ושני דברים בלבד; עם-ישראל וארץ-ישראל. לא התוגר, לא הקיסר וילהלם ולא בלפור יצרו אמונה זו ופרנסו אותה. אהבת-אומן למכורת-מולדת, כיסופי נצח לקוממיות ממלכתית, גאון-דורות בשלשלת-יוחסין, הדי-קדומים של נביאים חוזים, דבקות מופלאה בייחוד לאומי וביעוד היסטורי, ועל הכל – סבל ומצוקה ויסורים ופורעניות של חיי נכר וגולה ותלוּת – אלה יצקו בנו את להט-הרצון והאמונה לגאולת העם בארצו; ושממת-הארץ, עזובתה ודלדולה ריקעו את הסדן למאמצי ההגשמה, אבל מרגע שראשוני חלוצינו העפילו והעיזו לעבור משאיפה ערטילאית למפעל מגשים – בא בהכרח הצמצום שבמעשה. לדבּר ולשיר ולהתגעגע אפשר על ארץ-ישראל כולה – לגאול אפשר רק שעל שעל. וכשיהודי ירושלים יצאו לפני ששים שנה מתוך כתלי החומה העתיקה ורכשו ביצות מלבּס – לא הסתלקו מארץ-ישראל שמחוץ למלבס, אלא הניחו יסוד ראשון לכיבוש הארץ – על-ידי כיבוש אלפי דונמים אחדים.

ואילו הציעו להרצל צ’רטר על השרון או השוֹמרון או על הגליל התחתון או על מואב או על בשן – היה מקבל אותו כמתנת-אלהים גדולה ויקרה, והיה תוקע יתד למדינה יהודית בארץ ישראל. – אבל לא שיחקה לו השעה ולא זכה הוא ולא זכה העם היהודי, ולא היה לנו צ’רטר על חלק קטן של הארץ. בימי התורכים הקימונו רק מושבות מספר, רובן על שמות אנשים “מושאלים”, ללא כל בסיס וערוּבּה מצד החוק והמשפט. אבל היה מוסד אחד ללא-שלטון וללא הוד וראיתי בו ערך ממלכתי יקר – ועד–המושבה. זה היה הניצן הראשון של שלטון יהודי עצמאי בארץ, וראיתי בו יסוד ראשוני לכיבוש תקומתנו הממלכתית. החוק התורכי לא ידע אותו, משפט-העמים לא הכיר בו – אבל בתולדות תקומתנו הוא יעמוד כשלב ראשון בסולם המדינה העברית.

ואני זוכר, לא-מעטים הם בינינו שהדבר זכור להם, את הויכוח הראשון כביכול על “חלוקה”. זה היה מיד אחרי המלחמה, כשנתעוררה השאלה על עצמאותו של הפרבר היהודי הצעיר ביפו. אנחנו דרשנו להפוך את שכונת תל-אביב לעיריהנפרדת מיפו הגדולה; “אנשי-המעשה” וה“פטריוטים” קצרי-הראות עמדו תוך טעמים משקיים ופוליטיים על קשר עם יפו – כי לשכונה העברית הנפרדת לא יהיה קיום, ובהפרדה אנו מוותרים על חלקנו ושלטוננו ביפו. למה לנו להתיחד ולהתבדל בעיירה עברית קטנה לעצמה, כשאנו יכולים במשך השנים להיות לרוב ביפו כולה? וכאילו היה הצדק, גם המעשי-המשקי וגם הפרינציפּיוני-פוליטי, עם אנשי “יפו האחידה והבלתי-נפרדת”; ביפו היו אז כחמישים אלף תושבים, יפו היתה עיר–הנמל העיקרית, כמעט היחידה בארץ, ושלשלת יוחסיה הגיעה עד יונה הנביא, ועוד יותר – עד ימי יהושע בן-נון; ותל אביב היתה שכונה קטנה, צעירה, בת עשר שנים עם אלפיים או שלושת אלפים תושבים. אולם החוש המדיני או בעל-הדמיון שלנו ניצח את החשבון השטחי והמשובש של חכמי המציאות ופטריוטי יפו הגדולה. העצמאות והעבריות הגמורה של השכונה הקטנה והצעירה הפכו למקור-יצירה ואבן-שואבת שריכזו אלפים ורבבות של יהודים ונתנו לנו את העיר העברית – העיר הגדולה והראשית בארץ.

האם הסתלקו יוצרי תל אביב ובוניה מארץ-ישראל אשר מחוץ לתל-אביב? הם הקימו מנוף כביר-אונים לכיבוש הארץ כולה, ומנוף זה נוצר בכוח ההתיחדות והעצמאות העברית. וכשבא המשבר הגדול ונמל יפו נסגר בפנינו – הנמל שנתפרסם ונתעשר מהעליה והמסחר היהודי ונעשה בידי הערבים ובשלטון תורכי ובריטי – פרצנו דרך לים, שהוא כולו שלנו, משום שהצלחנו והעזנו להתבדל ולבנות עיר לעצמנו.

והלא דבר הוא שכל הנסיונות שנעשו במשך מאות שנים וגם בדור האחרון להתישב בתוך ישובים ערבים – עלו בתוהו. מה גורל הישוב היהודי בעזה, שכם, רמלה וחברון? הן במשך דורות ויובלות ואלפי שנים ישבנו בארצות אחרות בקרב זרים – ומשום-מה יבּצר מאתנו דבר זה בארץ? המקרה הוא הדבר – או נסוך בו פשר-רזים מכבשונה של הוויתנו החדשה בארץ? ישבו יהודים בכל הערים האלה וניסו כמה יהודים להתישב בתוך כפרים ערבים, וכל הנסיונות לא הצליחו – כל הערים והכפרים האלה נעזבו מתושביהם היהודים, ושוב לא יעלה על דעת מישהו לחזור אליהם. מה פשר הדבר המיוחד והמאַלף הזה? בארץ-ישראל מתישבים היהודים אך ורק בתוך “מדינות יהודיות”. ביודעים ובלא יודעים, מרצון ומאונס, אנו רואים את העצמאות הישובי ת, את היחוד הישובי כתנאי מלַווה וכגורם הכרח חיוני בהתישבותנו. ההתחברות שבין ישראל ובין ארצו לא תיתכן בלי עצמאות ויחוד, – זהו החוק המבצבץ מתוך תולדות התישבותנו בארץ. לא רק יהודים ואדמה ומשק, – לבצוע מפעלנו דרושות גם עצמאות והתיחדות. אנו איננו יכולים להקים ישוב יהודי אלא כשאנו מקימים “מדינה” יהודית. למדינה יש שלושה סימנים; ציבור, קרקע ועצמאות… כשסולומון וחבריו יסדו את פתח-תקוה יסדו “מדינה יהודית”, אבל כשהיהודים התישבו בחברון – הוסיפו נקודה חדשה לתפוצות, לגולה בתוך ארץ-ישראל. וה“גולה” חרבה – המדינה, נתקיימה והתפתחה. ובכל נקודה חדשה שהקימונו מאז בארץ – הוספנו “מדינה” חדשה. לא הפכנו על-ידי כך את ארץ-ישראל למדינה יהודית – אבל הקימונו מדינה יהודית קטנה, מצערה בארץ-ישראל. לא סתם ישוב יהודי – אלא ישוב מדינה, שסימנה – עצמאות.

– – – ובכּול יש דרגות. יש עצמאות סוברנית, יש עצמאות אבטונומית, יש גם עצמאות של “ועד-מושבה” במשטר תורכי, לא מנדט וללא הצהרת-בלפור. ויש חוק-גידול בטבע ובהיסטוריה גם יחד. הזרע של העץ הגדול ביותר הוא קטן, מזער. אבל בגרעין הזערער הזה גלום עץ ענקי עם שרשים מעמיקים וסדן רחב-ידים וגבה-קומה ונוף עשיר-בדים ורב-צל, אם רק הוא נופל לתוך אדמה פוריה ופנויה. פחות משני מנינים היו אנשי ביל"ו הראשונים והם הקימו שבט-חלוצים בן-רבבות, אשר נתן לעם היהודי את מפעל ההגשמה הגדול אשר בו כל משגבנו ומבטחנו. ואספת קטוביץ הקטנה נתנה לנו את ההסתדרות הציונית העולמית אשר כבשה את כל זכויותינו הפוליטיות החתומות במנדט; וועד-המושבה הראשון באֵם-המושבות הניח את היסוד לשלטון יהודי עצמאי בארץ – שממנו ישתלשל השלטון היהודי על הארץ.

ישוב בארץ קודם ליישוב הארץ, בנין בארץ קודם לבנין הארץ, והקמת מדינה בארץ קודמת למדינת הארץ. בתפילה בגעגועים ובחזון היתה הארץ, כל הארץ, – כשבאנו לידי הגשמה גאלנו רק חלקים של הארץ, יישבנו נקודות בארץ, ארגנו עצמאות בנקודות נפרדות. יצרנו רשויות יהודיות חלקיות. היש במעבר זה מ“כל הארץ " שבפינו ל”חלקי הארץ " שבידינו משום נסיגה או התקדמות? ביסוד פתח-תקוה היה פחות מכיבוש אחד מאלף של שטחה של ארץ-ישראל, אבל כיבוש קטן זה היה פי-אלף חשוב יותר בשביל כיבושה של הארץ מאשר כל הזמירות והשירות על ארץ-ישראל כולה. ואני יודע את ערך הזמירות והתפילות על “ותחזינה עינינו בשובך לציון” – אבל החזרה בלבד על תפילה זו שלוש פעמים ביום, בשלוש מאות וששים וחמישה ימים בשנה, במשך אלף ושמונה מאות שנים, זו לאחר זו – לא נתנה לנו אף שעל אדמה אחד ולא קירבה אותנו אף פסיעה אחת לגאולה. וכל מיליוני היהודים במשך דורות ויובלות שהתפללו והתגעגעו ויחלו וערגו וכלתה נפשם לשיבת ציון – לא הוסיפו אף יהודי אחד ליישוב ארץ-ישראל,מחוץ לאלה שקמו בגופם ועלו לארץ ולא הסתפקו בתפילות ובגעגועים בלבד. השב העם היהודי לארצו? רק יהודים חזרו למולדת – בודדים, יחידים, מעטים, ורק ממעטים אלה צמח הישוב. וכגאולת הקרקע וכשיבת היהודים כן גם הקמת המדינה.

המתכחש הגואל מאה דונם בארץ-ישראל לארץ כולה? המתכחש הבונה “מדינה” יהודית קטנה לגאולה השלמה?

אנו עולים בשלבים – גם ביחס לאנשים גם ביחס לקרקע וגם ביחס למדינה, לעצמאות. בעלית כל יהודי יחיד לארץ אני רואה שלב בקיבוץ גלויות. ברכישת כל דונם אדמה אני רואה שלב בגאולת הקרקע, ביסוּד כל רשות יהודית אני רואה שלב להקמת המדינה היהודית. וכציוני מדיני ראיתי כל ימי בהקמת “מדינה יהודית” בארץ-ישראל – וכל רשות יהודית עצמאית מועד-מושבה ועד נמל עברי, הוא בעיני “מדינה” יהודית – תנאי קודם למדינה הארצישראלית היהודית.

– – – אחרי ששים שנות פעולה התישבותית הגענו לארבע מאות ועשרים אלף יהודים ולמיליון וארבע מאות אלף דונם קרקע ולמאתים “מדינות יהודיות” קטנות וגדולות, כפריות ועירוניות, בארץ-ישראל. כשלושה-רבעים של הרכוש הזה עשינו לאחר המנדט, בעזרת (ובהפרעת) המשטר המנדטורי. בעבודתנו היו עליות וירִידות, כיבושים וכשלונות. ולא רק בעבודתנו – אלא גם בסיכויינו ובאפקי מחשבתנו היו זיגזגים. מיד לאחר הכרזת-בלפור היו לנו תקוות –נשר שנתאכזבו. קיבלנו נציב יהודי עם חבר עוזרים ראשיים יהודים שהיווּ כמעט ממשלה יהודית – והכזיבו מרה. היו תקופות שפל וגאות מבחינה כלכלית וגם מבחינה פוליטית. הגענו לתור-הזהב בתקופת כהונתו הראשונה של ווּקוֹפּ – שנסתיימה במאורעות 1936. כל השנים האלה לא חשבנו על מדינה כתפקיד השעה. לא זה בלבד שהחזון של ארץ-ישראל כמדינה יהודית היה חזון רחוק – ז’בוטינסקי “העיד” בפני ועדת-שאו שהיהודים יהיו לרוב בעוד ששים שנה, - אלא גם לא ראינו סיכוי של מדינה יהודית בארץ-ישראל כדבר העומד על סדר- היום של מדיניותנו האקטואלית. בשנת 1931 לא היה סכוי לעלית שלושים אלף יהודים – בשנת 1935 לא הסתפקנו בעליה של ששים אלף, חזוננו הציוני לא נשתנה כל השנים – אולם גורמי ההגשמה נשתנו. לפני כשנתיים רכשנו את החולה – הרכישה הגדולה והחשובה ביותר לאחר המלחמה, מלבד מפרץ חיפה. ידענו על קיום החולה גם קודם – אבל הרכישה לא היתה נתונה לפני כך. וכשהוכשרה השעה ורכשנו אותה, לא חשבנו שזוהי ארץ-ישראל, אבל רכישה זו, מלבד ערכה כשהיא לעצמה, לגופה, עלולה אולי למלא הפעם תפקיד מכריע בקביעת גורלנו הפוליטי בארץ לדורות. – גם כיבושינו המדיניים היו תלויים בגורמי זמן ומקום. דווקא השנה כבשנו את ההתחלה הראשונה של כוח מזוין יהודי ליגלי. כבשנו נמל עברי. הגברנו את עצמאותנו האדמיניסטרטיבית – בריכוז משרדי-ממשלה בערים ומחוזות יהודים וייהוד הפקידות המחוזית.

אבל עד הזמן האחרון לא נראָה באופק שלנו סיכוי ממשי למדינה יהודית, הסיכוי הזה נתגלה עם מינוי הועדה המלכותית. לא של ארץ-ישראל כמדינה יהודית – אלא של מדינה יהודית בארץ-ישראל, – הסיכוי הגדול ביותר שנתגלה לנו מהופעתה של הציונות המדינית של הרצל ועד היום.

הרצל אמנם ניסה להשיג צ’רטר על חיפה והעמק – ולא הצליח. הוא ניסה שנית להשיג צ’רטר מאנגליה על אל-עריש – ולא הצליח. אלה היו שני הנסיונות הראשיים ליסוּד מדינה יהודית – מדינת-זרת – בארץ-ישראל.

מאז לא חזר שום נסיון – לא במעשה ולא במחשבה, יעקובסון² היה כמדומני הראשון והיחיד שהעלה מחדש את הרעיון – זה יותר מחמש שנים – על יסוד מדינה יהודית בארץ ישראל – כאָטפה בהגשמת הציונות. הרעיון לא מצא אוזן קשבת – והדבר לא יצא מגדר תזכיר. הדבר לא היה אקטואלי ולא נעשה אקטואלי מסיבות שונות.

המאורעות של שנת 1936 עשו את הרעיון הזה לאקטואלי. אולם רעיון זה הופיע בנסיבות טרגיות וחמורות, כשהוא כרוך סכנות קשות ואיומות: ביטול המנדט וחלוקת הארץ.

ב. מתאונן על עצמו ועל כולנו, ש“נשאנו וסבלנו כל מיני חלוקות ולא הרעשנו עולם”. את העולם אמנם לא הרעשנו – איני יודע אם כל-כך קל “להרעיש את העולם” שלאחר-המלחמה –אולם אין זה מדויק לומר ש“סבלנו כל מיני חלוקות”. בימים ההם עוד לא היה לנו חלק ב“מדיניות הרשמית” של ההסתדרות הציונית – אבל תנועתנו עשתה את שלה, אין תחת ידי פה התזכיר שהגשנו למפלגת-העבודה בשנת 1920, אבל בתזכיר ההוא עמדנו לא רק על עבר-הירדן שנמסר אחר-כך לעבדאללה, אלא על החורן והבשן ועל גבול ליטני. ומפלגת-העבודה תמכה בנו וקיבלה רזולוציה מיוחדת על הגבולות ברוח התזכיר שלנו. כמובן, לא היה שומע לנו, והסגירו תחילה חלק מצפון הארץ ומזרחה לצרפת, ואח"כ הפרידו שנית את עבר-הירדן בשביל עבדאללה. אבל תנועתנו אנו לא שפכה את הדם הזה.

אולם ב. מתח בקורת קשה על הזמן האחרון: “אנחנו לא עמדנו בפרץ. לא העמדנו סכר בפני שטפון הפניקה והרפיון הנפשי שבו נסחפת מדיניותנו הרשמית”.

זוהי האשמה קשה שאין לה יסוד עובדתי. אף פעם לא נשטפנו בפניקה. גם בימים המרים והנואשים ביותר של המהומות, כשחרב הפסקת העליה היתה תלויה על ראשינו, לא השלמנו ולא נואשנו, ורוע הגזירה נקרע.

עלינו להזכיר בשגיאות ולהודות עליהן – אבל אין אנו צריכים להכות על לבנו על חטא שלא חטאנו. את מניעת הפסקת העליה איני זוקף אך ורק לזכותנו אנו – סייעו לכך נסיבות וגורמים גם מחוצה לנו, אבל אנו את שלנו עשינו.

וגם עם בוא הועדה המלכותית לא נתגלה בתוכנו רפיון. מהרגע הראשון נקטנו עמדה, שהפתרון היחיד לכל הקשיים שבארץ – היא עליה מורחבת ומואצת.

תביעה זו מצדנו לא נתחדשה בועדה ולא באה בעקב המאורעות. בתקופת קונגרס לוּצרן עמדנו על הצורך של “מדיניות חדשה” – החשת בנין הארץ ועליה גדולה. ובפגישה שהיתה לנו עם הממשלה בלונדון (מיד לאחר הקונגרס) תבענו מדיניות חדשה בהתישבות, תעשיה ועליה; העמדת שטחי קרקע גדולים לרשותנו לשם התישבות רחבת-מידות. תחיקה ושיטות מכס, והגנה שיאמצו את העליה – ועליה גדולה מזו שבשנת 1935.

והחשש ל“מאורעות” נתעורר אצלי עוד לפני מהומות אפריל.

במלחמת-חבש ותגבורת סכנת מלחמה עולמית, במאורעות מצרים וסוריה ראיתי מניע וגורם לתגבורת מלחמת הערבים בציונות, והתרצות מהומות בארץ. הגעתי לידי מסקנה, שיש להזהיר את הממשלה על כך ולדרוש ממנה שינוי הקו המדיני, בכיווּן של הגדלה מהירה של העליה והחשת בנין הבית-הלאומי.

בימי הויכוח בפרלמנט על המועצה המחוקקת דרשנו מהידידים שלנו בלונדון לא להסתפק במדיניות שלילית – אלא לרכז כל המאמצים למתן אפשרויות לעליה גדולה של מאות אלפים יהודים במשך השנים הקרובות.

באו המאורעות והועדה המלכותית. מדיניותנו בימים ההם לא היתה פרי רפיון, המסקנה המשותפת של כולנו היתה לא רק קיום המנדט, אלא “מהדורה מתוקנת” בהגשמת המנדט: עליה גדולה והחשת הבנין.

רעיון החלוקה לא יצא מתוכנו. הוא נשמע תחילה באנגליה – בחוגים של בני סמך והשפעה – אחר-כך בועדה. אני ראיתי בו אז ורואה בו עכשיו שאנסה היסטורית גדולה וסכנה פוליטית איומה.

אעמוד תחילה על הסכנה: הפסד עמדתנו הפוליטית שנתגבשה במנדט.

זה כמה שנים אני חרד לגורל המנדט. ביטול המנדט בעיראק וראשית חיסולו של המנדט בסוריה ערערו את איתנותו של המנדט הארצישראלי. אם מותר לפקפק בנצח האימפריה הבריטית – ודאי שאין לבטוח בנצח המנדט הבריטי. נשיאת מנדט יחיד מסוג זה נעשתה יותר ויותר קשה. אסור להפליג בהשוואות, ויש הבדל יסודי בין המנדטים ההם והמנדט הארצישראלי. למנדט העיראקי לא היה נושא אלא בעל המנדט, וכשבעל המנדט ראה שהוא יכול לסדר את עניניו בצורת חוזה לא היה איש מעונין בקיום המנדט. להיפך – תושבי הארץ התנגדו במרירות לקיום המנדט, מלבד אולי מיעוטים חסרי-אונים. לא כן במנדט הארצישראלי. כאן יש מלבד בעל-המנדט גורם חשוב שיש לו ענין חיוני בקיום המנדט – העם היהודי. ואין להתעלם מהבדל חשוב זה. והעם היהודי אינו יכול לוותר בנקל על מגילת זכויותיו אלה – עם כל הליקויים והפגימות שיש במגילה זו ועם כל דו-הפרצופיות של בעל המגילה.

כי לפי שעה זוהי התעודה המשפטית הבין-לאומית היחידה שבה הוּכּרנו כעם ואוּשר קשרנו לארץ ונקבעו זכויותינו להקמת הבית-הלאומי. וכל צעד מצדנו עלול לערער ולהפחית את כוחה של תעודה זו ויציבותה הוא פשע ואסון. ומשום כך הצעתי בועד הפועל החלטה המתנגדת לכל קיצוץ ולכל חלוקה ולכל פגיעה במנדט; כי עלינו להחזיק בכל מאודנו בתעודה זו – כי היא לפי שעה משעננו הפוליטי היחיד, ועד שלא נקבל תמורת הסידור יותר טוב – אין אנו רשאים לזוז ממנה ולוותר עליה אף כמלוא הנימה.

ותהיה הצעת הועדה אשר תהיה – על המועצה (ולדעתי גם על הקונגרס) לקבל החלטה הדורשת קיום המנדט במלואו ובאמונה. בסטדיה זו מלחמתנו הפוליטית חייבת להיות מלחמה על קיום המנדט והגשמתו הנאמנה, אבל לא מתוך שלילת המדינה היהודית בארץ–ישראל. איני יודע מה מציעה הועדה ומה תחליט הממשלה. יתכן שכל הנביאים יתבדו. – – –

אולם נסיבות היסטוריות יחידות-במינן, נתנו לנו עכשיו שאנסה גדולה – ואסור לנו לזלזל בה ולהחמיצה, ועם מלחמתנו על קיום המנדט עלינו לעשות את כל הצעדים והמאמצים ששאנסה זו תתגשם.

בתוכנו לא היה הויכוח המטפיסי על החלוקה. ויש שתי אפשרויות שבהן נהיה כולנו מאוחדים, גם השוללים וגם המחייבים; מדינה “טובה” – כולנו נקבל, מדינה “רעה” – כולנו נשלול.

אולם חוששני לאפשרות שלישית – שהמדינה המוצעת לא תהיה כל-כך טובה ולא תהיה כל-כך רעה, שקל יהיה לכולנו להתאחד בקבלתה או בדחייתה, וכל הנסיבות והסימנים מעידים שזו תהיה האפשרות הריאלית. – – – אני שולל בתכלית השלילה את עמדתם של אלה הרואים בעצם הקמת מדינה עברית – ויהיו שטחה ותחומיה מה שיהיו – ערך חיובי כשהוא לעצמו, – באשר מדינה עברית כלשהי נותנת לדעתם לעם היהודי סטטוס אינטרנציונלי ופרסטיז’ה ממלכתית. אני רואה ברעיון זה סילוף הרעיון הציוני. לא האַטריִבּוּט הממלכתי, אלא התרכזות האומה העברית והתערותה במולדת כאומה שוות-זכויות במשפחת העמים החפשים – בה אני רואה את מהותה של הציונות. כשם שמיניסטר יהודי באנגליה או סגן-מלך יהודי בהודו אינו פותר במאומה את שאלת העם היהודי – כך תל-אביב כמדינה עצמאית אינה משנה את גורל העם היהודי מחוסר-המולדת. אני כופר בכלל בערך של מדינה נפרדת, ואני מאמין שעתידה של האנושיות תלוי בהקמת מדינה כל-אנושית אחת, כלומר בביטול המדינות בכללן. במדינה בכלל אני רואה רק מכשיר זמני, חברתי לשם השגת מטרות קיבוציות, כל עוד האנושות נפרדת ליחידות ממלכתיות. ובמדינה יהודית בפרט אני רואה מכשיר להגשמת הציונות – לקיבוץ גלויות בארץ-ישראל. אולם המדינה היא המכשיר המשוכלל ורב-האונים ביותר להשגת מטרה קיבוצית, ואין מכשיר חשוב יותר להגשמת הציונות ממדינה יהודית. וכשם שאני רואה בכל מפעל ציוני ובכל כיבוש ציוני לא מטרה לעצמה, אלא מנוף למפעלים חדשים וכיבושים חדשים, כך אני רואה בהקמת “מדינות יהודיות” כיחידות עצמאיות בכפר ובעיר את המכשיר להקמת מדינה יהודית גדולה יותר ויותר, עד שתבוצע הגאולה השלמה של ארץ-ישראל כולה. ואם יש לנו עכשיו אפשרות של הקמת מדינה יהודית בחלק אחד של ארץ-ישראל – אני רואה בה את השאָנסה הגדולה ביותר שנזדמנה לנו מהזמן שחרבה קוממיותנו הלאומית בארץ. ואילו לא היתה הקמת המדינה כרוכה בביטול המנדט ובחלוקת הארץ הייתי מקבל בהתלהבות ובלי כל היסוסים את המדינה הקטנה ביותר. אילו, למשל, היתה הממשלה מציעה, שגוש עין-חרוד, או גוש עמק-חפר או אפילו רק תל-אביב יקבלו בתחומיהם סוברניות ממלכתית – בלי לשנות את הסטטוס של כל שאר חלקי ארץ-ישראל ובלי לגרוע את זכויותינו מחוץ לשטח הסוברני, הייתי רואה בהצעה זו חיוב מלא, כי בכל תגבורת של עצמאותנו באיזו נקודה שהיא אני רואה עליה בשלב ההגשמה. אולם ההצעה ליסוד מדינה יהודית בחלק של הארץ כרוכה הפעם בביטול המנדט – כלומר, בביטול זכויותינו המיוחדות שנקבעו במנדט לגבי כל הארץ ובהפיכת כל החלק או רוב החלק שמחוץ למדינה העברית למדינה ערבית. כאן יש לשקול את הריוח לעומת ההפסד. והשיקול אינו קל ופשוט.

שאלת החלוקה העומדת עכשיו לפנינו אינה דומה לשאלת החלוקה שעמדה לפנינו במקרה תל-אביב ויפו, אשר הזכרתי לעיל. גם בהפרדת תל-אביב מיפו ויתרנו למעשה על האפשרות והרצון “לכבוש” את יפו – אבל לא הסתלקנו מכל זכות ולא סולקנו מכל אפשרות לשבת ביפו ולהתאזרח בה ולהשתתף בהנהלתה העירונית. הוא הדין בבנין הנמל בתל-אביב. כאן כבשנו עצמאות במקום אחד – בלי לאבד את הזכות במקום השני. גם אינו דומה חלוקה מוניציפאלית לחלוקה טריטוריאלית. לעומת-זאת אינה דומה מדינה יהודית לעיירה יהודית. האפשרויות הניתנות למדינה – גם מבחינת השטח, גם מבחינת הגבולות, וגם מבחינת הסמכות – אינן כלל בנות-השוואה לאלה של עיריה.

מהו איפוא, קנה-המידה שבו נוכל למוד את ה“ריוח” וההפסד, או את החיוב והשלילה של ההצעה העומדת לפנינו: ביטול המנדט, הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית?

קודם-כל אני מסלק מהחשבון את הארגומנטציה האנטי–ציונית שנתפסו לה גם אחדים מהשוללים בתוכנו:

א. פחד-היהודים – הפחד ממדינה יהודית באשר היא מדינה יהודית ולא דו-לאומית, שנתפס לה השומר הצעיר (יחד עם כל המתבוללים האנטי-ציונים).

ב. פחד-הערבים של כמה מחברינו מפני מרד, זכויות מיעוט וכו'. הפחד הזה במידה שיש לו יסוד ריאלי (הוא לדעתי ריאלי הרבה יותר מאשר לדעת כמה מהשוללים) מתיחס לציונות כולה, ולאו-דוקא לשלב של מדינה יהודית בחלק מן הארץ. לא “המדינה” הולידה או המציאה את הערבים, אלא הם קיימים ועומדים בארץ-ישראל כולה ובסביבותיה, והתנגדותם לכל כיבוש ציוני תלך ותגדל במשך הזמן, ולא להיפך. והתנגדות זו תהיה הרבה יותר גדולה והרבה יותר מרה ונואשת להגשמת המנדט ב“מהדורה מתוקנת” מאשר להקמת מדינה עברית בחלק הארץ.

ג. פחד-האנגלים – הממשלה האנגלית גם לאחר שתחליט ותקציב לנו מה שתקציב – תרַמה אותנו, תתכחש לנו ולא תעמוד בדיבורה. גם פחד זה חל הרבה יותר על המשטר המנדטורי מאשר על המדינה, אם אנגליה אינה נאמנה עלינו לעמוד בדיבורה במשך שלוש או חמש שנים של תקופת-המעבר ותחזור מדיבורה המסוים והברור על שטח, גבולות וסמכות – על אחת כמה וכמה שאין היא נאמנה עלינו על קיום המנדט הבלתי-ברור והבלתי-מסוים שימָשך עשרות שנים.

ד. פחד איטליה ורוסיה וסיבוכים אנטרנציונליים. אפילו אם תהיה לנו מדינה יהודית המתפשטת על פני כל שטחה של ארץ-ישראל משני עברי הירדן, יהיו קיימים הסיבוכים האלה והסכנות האלה כמו שהם קיימים לגבי צ’כוסלובקיה ואוסטריה ומדינות אחרות, קטנות ובינוניות ואפילו גדולות. אפילו האימפריה הבריטית אינה בטוחה בקיומה לעולם-ועד. וכוחנו בארץ לא יגדל על-ידי כך שלא יהיה בידינו שום תוקף ממלכתי, אלא נהיה תלויים בחסד הפקידים הבריטיים ובסימפטיות או האנטיפטיות שלהם ובתהפוכות המדיניות של משרד המושבות.

הדבר הקובע, לדעתי, את יחסנו להצעה זו הוא זה: השטח וגבול הסמכות המוצעים לנו. אינני מוכן לוותר על חלק איזה שהוא מהארץ; אולם אין אנו מתישבים בין כך וכך ב“מושע”³ אלא ב“מפרוז⁴; היהודי שבא לארץ-ישראל אינו מתישב בכל נקודה ונקודה של שטח הארץ, אלא בשטח מסוים וקבוע. ואם למשך תקופה מסוימת התישבותנו תתרכז בשטח רצוף אחד ולא תגע כלל בשטח רצוף שני, איני רואה בזאת כל אסון והפסד, ואם בשטח הרצוף תהיה התישבותנו יותר מהירה ויותר מבוססת ויותר מובטחת הודות לקיום שלטון יהודי בשטח זה – הרי אני רואה בסידור זה יתרון עצום שאין ערוך לו. כי הבחינה הציונית היא אחת ואין שניה: הבחינה היא לא מנדט בריטי, ואפילו לא שלטון יהודי – אלא אפשרות של גידול וריבוי מהיר של יהודים באר ץ. אני מדגיש את ה”ריבוי" ואת ה“מהיר”, אני מדגיש זאת בהדגשה כפולה, כי אני רואה בגורם הזמן ערך קובע מכריע, פאטאלי, גורלי, בגאולת הארץ אין נצח. זו תלויה בנסיבות הזמן והמקום, ונסיבות אלה הן נגדנו – אם לא נחיש ונאיץ את התרבות היהודים בארץ. אני רואה את “מנא מנא תקל ופרסין” בוערות באותיות אש ודם על רקע הארץ. עם יהודים רבִים בארץ נבצע הכל ונגבור על כל מכשול ופורענות, בלי יהודים רבים לא יעמוד לנו שום מנדט.

איני זולל אנגלים, ואיני רואה באימפריה הבריטית את סמל הרשע, הצביעות והתרמית, איני מצטרף אפילו להרשעה המַכללת של הפקידות הבריטית בארץ, ובודאי שאיני מצטרף להשמצת הממשלה האנגלית. להיפך, אני מכבד אותן עד כדי הערצה. אבל איני בוטח בהן. גורל חיינו אנו אינו בטוח בידיהן, כי מכאובנו לא מכאובן, אסוננו לא אסונן וגאולתנו לא גאולתן. מלאכת שחרורנו תא תיעשה בידיהן – אם עוד לשנים רבות ניזקק להן.

אין משנים בקלות גבולות – אמר ל. באחת הישיבות. ואני אומר: אין משנים בנקל את ממשלת המנדט. “מהדורה מתוקנת” של המנדט רוצים חברינו. גם אני רוצה בכך, אבל מי יבטיח לנו את המהדורה המתוקנת? איך ומתי תתוקן ממשלת המנדט? מדוע ישַנוּ האנגלים את עורם פתאום? משום שיש לנו צורך בכך? – לא מהדורה מתוקנת, אלא גרועה, גרועה בתכלית, צפויה לנו. מלחמה? כולנו מוכנים למלחמה – אבל לא רק אנו צמאי-מלחמה וכשרי-מלחמה.

הרבה מחשבות היו בלב הועדה המלכותית – מחשבה אחת נעדרה בכל אלה: המחשבה להגביר את העליה היהודית. ועדה זו אינה מורכבת משונאי-ישראל מובהקים ומאנטי-ציונים. אין היא גם מורכבת מציונים נלהבים. זוהי ועדה המייצגת את האנגלים כמו שהם, ודעתה משקפת את דעת הציבור האנגלי כמו שהוא – לא כמו שאנחנו היינו רוצים שיהיה. הנסגור עינינו מראות את האמת המרה? ואם לראית המציאות קורא ב. רפיון – הריני מתוַדה על רפיון אמונתי… באנגלים. לפני עשרים שנה האמנתי בהם יותר (מבחינה ציונית), ואינני יכול להתעלם מהלקח של עשרים שנים רצופות – ובעשרים שנים אלה נתחלפו נציבים ומזכירים ופקידים גבוהים ונמוכים. – הצד השוה שבהם – אף אחד מהם לא הניח דעתנו. אף אחד לא קיים את המנדט באמונה – כמו שאנו מבינים.

והערבים עכשיו אינם מה שהיו לפני עשרים שנה. עיראק עצמאית, מצרים עצמאית, סוריה עומדת להיות עצמאית – והפחד מפנינו גדל, נתעמק; והשנאה אלינו גברה ונתחזקה, ומצבנו בעולם נתערער, והאלמות והפראות בעולם נתרבו; ואנחנו – הנשׂים כל מבטחנו במנדט – כלומר: בפקידות הבריטית?

וכשם שרפתה אמונתי באנגלים – כך גדלה אמונתי ביהודים. אם תחת משטר זר, אדיש, ולפעמים עוין ומתנגד, עשינו חיל זה – מה נעשה אם נעמוד ברשות עצמנו, אם אנו בעצמנו נעשה את חוקי הקרקע ובעצמנו נקבע תעריפי המכס ובידינו ימָצא המפתח לעליה יהודית ולנשק ולמלוה ממלכתי והמשא ומתן עם שכנינו הערבים יתנהל על-ידי ממשלה יהודית שמאחוריה עומד העם היהודי בכל התפוצות עם כל יכלתו המדעית, הפיננסית והפוליטית?

ויתור על הארץ – לא, ויתור על שלטון אנגלי – כן! ואני מוקיר שלטון אנגלי אפילו כשאינו אידיאלי, אבל אני מבכר שלטון יהודי – ואני יודע כל הצרות והפגעים הצפויים לנו בהקמת שלטון זה – אבל כציוני אן עלי פחד היהודים. לא ראיתי אף פעם את ההגשמה הציונית כ“פּיקניק” – ואם אין אנו מפחדים להעלות את קיבוץ רודגס⁵ בדרום בית-שאן הפרועה ערב המאורעות – הנירתע מהקמת מדינה עברית מפני מרד ערבי?

את הצעת המדינה העברית נדון לגופה; טעה ל.; אין נצח בגבולות. מסופקני אם יכול להראות אף גבול אחד בכל כדור הארץ שלא נשתנה. עד שנסיים ליישב במתוא הצפיפות את המדינה שלנו יקרו עוד הרבה דברים, שאין איש יכול לראותם מראש. ועדיין אני אדוק ברעיון ברית יהודית-ערבית, והקמת מדינה יהודית תקל עלינו את כל הדברים האלה – יותר ממנדט בריטי באיזו “מהדורה” שהיא. הברית היהודית-ערבית תקום לא על-ידי הסברה של בנטוב וחזן, שיוכיחו לעמלים הערבים כי טוב להם שנשטוף את הארץ במיליוני יהודים, אלר על-ידי יצירת כוח יהודי בארץ, – ואין מכשיר טוב להקמת כוח יהודי ממדינה יהודית. ובאפשרויות הניתנות למדינה להקמת כוח כזה – בזאת, ורק בזאת, תיבחן ההצעה.

גם לאחר פירסום הדין-וחשבון, גם לאחר שלכמה מאתנו יהיה נדמה שיש יסוד למשא-ומתן על התכנית החדשה – אין לנו לזוז מהעמדה שקבענו בועד-הפועל הציוני: מלחמה על קיום המנדט הבריטי והסברה על אפשרות הגשמתו. גם התכנית הטובה ביותר – ואינני מצפה לתכנית טובה ביותר (אין יסוד אובייקטיבי לכך) – כרוכה בקשיים ובסיבוכים ובסכנות, ועוד בירור רב ודיון רב ידָרש עד שיתגבש דבר-מה שנוכל לפסוק עליוף כן או לא. ובינתיים – אל זיזה מעמדתנו: מלחמה על המנדט. לא כאשר נלחנו בשנת 1930, אלא כאשר לוחם עם על תקוותו האחת העומדת לפני סכנת-כליה, גיוס ההמונים והאישית בישראל, גיוס ידידינו בעולם – בתנועת הפועלים, בכנסיות הנוצריות, ממשלת פולין, רומניה – אל תישאר אף אפשרות קלה ביותר שלא נשתמש בה למען הוכיח מה לנו זכות הבית-הלאומי ומה בשבילנו ארץ-ישראל, ארץ-ישראל כולה, עם עבר-הירדן. עלינו לזעזע בשעה זו את עולמנו אנו והעולם הכללי; חרדת עם לגורל גאולתו, אהבת דורות לארץ-המולדת צריכה להבקיע עכשיו את כדור הארץ מקנדה ועד דרום-אפריקה, מסן-פרנציסקו ועד בוקרסט ווארשה, מהודו ועד ירושלים.

העולם הרחב והאנגלי צריכים לשמוע ולהרגיש מהי א"י לעם היהודי.

ולא רק המועצה צריכה לקיים עמדה כזו, אלא הקונגרס יצטרך לנקוט עמדה מלחמתית ותקיפה.

הקונגרס באבגוסט לא יוכל לקבל החלטה סופית, אלא אם ההצעה תהיה מסוג זה שכולנו נדחה אותה לחלוטין בלי כל פקפוקים; הצעה שיש לדון בה – אסור לקונגרס לקבל אותה, כי תדרוש עיון ודיון רב עם הממשלה.

עלינו להתלכד במלחמה על קיום המנדט – לפי הקו שנקטנו בהחלטת הועד-הפועל והועדה הפוליטית שלו.

ולא-פחות מזה עלינו לשמור עכשיו במיוחד על שלמותנו הפנימית, על כשרון הסתערותנו הקולקטיבית גם בשטח הפוליטי וגם בשטח ההתיישבותי.

נמשיך בתוכנו את הויכוח הפנימי לגוף תכנית החלוקה והקמת מדינה עברית – כלפי חוץ תהיה לנו עמדה אחת, עד בוא רגע ההכרעה.

---

בינתים – נילחם על קיום המנדט בשלמותו

מאת

דוד בן־גוריון

לונדון 3 ביולי 1937

ל… בירושלים

– – – בדרך כלל אין להוציא עדיין משפט אחרון על הדין-וחשבון – על יסוד הפירורים והקטעים שיש לנו. יש לראות את החומר במלואו, ויש לעיין בו ולהפוך בו יפה-יפה.

עלינו להמשיך ולהתמיד במלחמה על קיום המנדט בשלמותו בלי לקשור את ידינו במשא ומתן עם הממשלה לשם השבחת התכנית עד כמה שידנו מגעת.

כמחייב, אני רוצה להזהיר את החברים שהם תמימי-דעים אתי; התכנית אינה מונחת, עדיין בקופסה שלנו; לא רק אין לנו עוד ירושלים ותקוה לנגב – גם מה שמציעה הועדה עדיין לא בידנו הוא. ומתוך רדיפה אחרי “חלום” אנו עלולים להשמיט את הקרקע היחיד שאנו עומדים עליו לפי שעה: את המנדט.

אני שרוי בדאגה שהעם היהודי, בכל אופן המוני ישראל בפולין, ליטה, רומניה ושאר ארצות הגיהינום הגלותי, יתלהבו יותר מדי לשמע המדינה היהודית. בי עצמי יוקדת התלהבות זו. אבל חוששני, שההמונים היהודים לא יראו את כל המוקשים הצפונים לנו – בטרם תקום התכנית, והסכנות הצפויות להתבדותה. ואוי לנו אם האנגלים יחשבו שחסד הם עושים לנו – הם צריכים לדעת שקיבלו על עצמם התחייבות יותר קשה ויותר גדולה כלפי העם היהודי – ואל נשחרר אותם בחפזון ובקלות-דעת מהתחייבות זו. דעת-הקהל באנגליה אינה מתכחשת בנקל לחובת-כבוד, ואל נקל אנחנו את מלאכתם של הפקידים הבוחרים לעצמם את קו ההתנגדות הקלה ביותר.

אבל גם חברינו השוללים – ואיני יודע אם הם המיעוט או הרוב בתוכנו, – חייבים לקחת בחשבון גם את הסכנות הממשיות החמוּרות, אולי הרבה יותר משהן נראות לאחדים מהם, הצפויות לנו מכל אלטרנטיבה אחרת, וגם את דעת המחייבים הרואים שאנסה היסטורית גדולה בהקמת מדינה יהודית. ומטעמים פנימיים וחיצוניים גם יחד עלינו לפעול עכשיו לפי קו משותף אחד שנטינו בישיבת הועד-הפועל הציוני ובועדה הפוליטית שלו:

תביעת המנדט, משא-ומתן על תיקון התכנית.

---

נאום בקונגרס העשרים

מאת

דוד בן־גוריון

7 באבגוסט 1937, ל' באב תרצ"ז

בפעם הראשונה בתולדות הקונגרסים אנו מבררים שאלה בדלתיים סגורות, כי עלינו לדבּר הפעם אל עצמנו. העמדנו בפני ויכוח ציוני הנוקב עד התהום, מעין נקודת-המוקד של ההיסטוריה היהודית. אנו דנים בשאלה המגיעה עד שרשי הציונות ונבכי נשמתה של האומה העברית. בבירור חמוּר זה על כל אחד מאתנו להתיחד עם נפשו ולומר את אשר בלבו, כל אשר בלבו. וכולנו יחד נשקול את הדברים – ונכריע מתוך בחינה ציונית, ורק מתוך בחינה ציונית. רק ציונים, המאמינים בזכותו וברצונו וביכלתו של העם היהודי לקומם מחדש את עצמאותו המלאה במולדת – רק אלה יכריעו בויכוח נורא-הוד זה.

כל הצעה להשאירנו מיעוט במולדת – פסולה

לכל השוללים והפוסלים זכותנו לקוממיות ממלכתית נאמר: אספו ידיכם! כל יהודי יש לו זכות לדעתו ולהשקפתו – אבל גורל העם היהודי יחָרץ רק על-ידי אלה הקשורים לעם ומאמינים בעתידו הלאומי. מאחורי גבו של העם היהודי נעשים עכשיו נסיונות – בסתר ובגלוי – לחתור תחת שאיפת גאולתו וזכותו למולדת. בויכוח האחרון בבית-הלורדים הבריטי הציע יהודי בעל שם מכובד לעשות את ארץ-ישראל חלק מפדרציה ערבית גדולה ולהרשות ליהודים במשך כמה שנים רק עליה מצומצמת שלא תתן לישוב היהודי לעלות על 40% מאוכלוסי הארץ. הצעה מחפירה זו יצאה מפי לורד סמואל, ואין יודע אם כיהודי הרים יד על תקוות עמו והתעלל במצוקת אחיו בגולה, או כאנגלי – כג’נטלמן אנגלי המתפאר בישרו והגינותו – יעץ את העם האנגלי לחלל ולהפר את ההתחייבות ההיסטורית שנתן לעם ישראל. הד הצעתו של סמואל נשמע לפני ימים אחדים בתזכיר שהגישה ממשלת עיראק לועדת-המנדטים של חבר-הלאומים. הממשלה העיראקית מציעה לדון את היהודים בארץ-ישראל למיעוט נצחי בתוך מדינה פלשתינאית ערבית. הסבורה ממשלה זו שהעולם שכח את הדוגמא האיומה של גורל המיעוט האשורי בעיראק לאחר ביטול המנדט? ואין פלא שעורכי הטבח האשורי נטפלו להצעתו של סמואל. אולם העם היהודי ידע להעריך נכונה את הופעתו של הלורד הנכבד הזה. לא-פעם עשו בנו פרעות – ביהודים יחידים, בקהילות יהודיות ובקיבוצים יהודים ארציים. אולם מזימת הלורד סמואל פוגעת לא ביחידים, לא בקהילות ולא בקיבוץ ארצי. הגזירה על יהודי ארץ-ישראל להישאר מיעוט בתוך גלות-ערב היא התעללות אכזרית באומה היהודית לדורותיה, מימי האבות ועד סוף כל הדורות. לא הקונגרס ולא העם היהודי – איש מאתנו לא יעיין ולא ידון בשם הצעה שיש בה סכנה או חשש של הישארותנו כמיעוט יהודי בארץ המולדת. וקודם-כל נעקור מבירורינו כל מחשבת-פיגול ממין זה.

זכותנו למולדת השלמה – קדושה

התנועה הציונית והאומה היהודית הגיעו לפרשת-דרכים היסטורית, ועלינו לבוֹר לעצמנו הדרך נלך בה בעתיד הקרוב. ובבירור זה – שהוא בירור ציוני – אל נשתמש בנימוקים אנטי-ציוניים למען הוכיח זה לזה את טעותו, ואל נציג שאלות שאינן בגדר שאלה לכל ציוני נאמן ומאמין. אין בתוכנו ולא יתכן בתוכנו ויכוח על אחידותה של ארץ-ישראל ועל קשרנו וזכותנו לארץ כולה. ורק למותר להוכיח מעל במתנו הציונית שאין לוותר על שום חלק מהארץ. אחידותה של ארץ-ישראל אינה בשעה זו, לצערנו, עובדה פוליטית. במשך הרבה דורות לא היתה עובדה פוליטית. הארץ גזורה וקרועה לארבעה חלקים: צפונית, מזרחית-צפונית, מזרחית-דרומית ודרומית. אולם במקום הנאמן ביותר – בלב העם היהודי – אחידות זו חרותה באותיות בל-ימחו. אפשר לעקור לב יהודי; אבל שום כוח לא יעקור ארץ-ישראל, וארץ-ישראל כולה, מתוך הלב היהודי. שלמותה של המולדת וזכותנו המלאה למולדת חרותה לא רק בלבנו. ספר-הספרים, הקדוש גם למאות מיליונים לא-יהודים, עֵד-נצח הוא לקשר בל-ינתק שבין עם ישראל וארץ ישראל. ואם דור-מתכחשים ניסה למחוק שם ציון מתפילתו ומלבו, באו בניהם אחריהם והחזירו את העטרה ליושנה. ועדים חיים הם הרוטשילדים, המלצ’טים, הברנדייסים והבלומים – ארצנו לא תינכר לצמיתות.

הציונות – פתרון מלא לשאלת העם

אין גם ויכוח בתוכנו על מטרתה הסופית של הציונות – על עצמאותה המלאה והגמורה של האומה העברית בארצה. והכנופיות והפלגות בתוכנו, התובעות לעצמן מונופולין על תקוַת המדינה העברית, אינן אלא מחללות את רגשות העם ומשאת-לבו. הציונות קבעה – כאמונת עם ישראל לדורותיו – שארץ-ישראל עתידה לפתור את “שאלת היהודים” בשלמותה ובמלואה. לא פתרון חלקי לעם, ולא פתרון לחלק מהעם, אלא פתרון מלא לעם בשלמותו – כלומר לכל יהודי שזקוק ורוצה בחיי-מולדת. ולא קבלנו דעתו של אחד-העם על מרכז רוחני, כי עם ישראל לא האמין אף פעם בשניוּת של החומר והרוח. בלי שכינתו הגשמית של העם בארץ לא תיכון ולא תקום שכינתו הרוחנית. המרכז הרוחני של העם היהודי יתכן רק במרכזו הארצי. ואל נסלף את בירורנו הפוליטי החמוּר המחלוקת-סרק שעבר זמנה.

מי תיכן את מידות-הקליטה של הארץ?

כל דרך שאינה מאפשרת קליטת המוני ישראל במולדת – פסולה, כי היא סותרת את בסיסה העיקרי של הציונות. ויותר מכל פסולים הנימוקים המוציאים דיבת הארץ. הנסיון שנעשה מצד זה ומצד שני להטיל פגם באפשרויות-הקליטה של חלק זה של הארץ או חלק אחר – נסיון זה נובע ממקור לא-טהור, ממקור הכפירה הציונית. ההשוואות ה“מדעיות” כביכול עם צפיפות האוכלוסין בצרפת, בלגיה וארצות אחרות – כוזבות ומטעות. החלוצים בעין-חרוד או משמר-העמק לא ביסו אף פעם את תכניותיהם המשקיות וקביעת שיעור המתישבים בקבוצתם על השוואות פסולות אלו. שללנו תמיד את מידת-הרמיה של יכולת-הקליטה הסטטית שבה מדדה ממשלת-המנדט את אפשרויות העליה היהודית. בטבע הארץ וגדלה ראינו רק גורם אחד בחישוב הקליטה. את המפתח הדינמי לאפשרויות ההתישבות ראינו תמיד – ונסיון התישבותנו אימת את ראייתנו – בכשרון-היצירה ובצרכי-ההתישבות של העם היהודי. מה היתה יכולת-הקליטה של אלפי-דונמי-החול בסביבת יפו כשבאנו לפני שלושים שנה לארץ? איזה אכספרט מדעי היה מוסמך לקבוע שבחולות עקרים אלה יקלטו מאה וחמישים אלף יהודים ותיבּנה תל-אביב העברית? ההגיע מקום זה לשיא קליטתו? ההגיעה חיפה לשיא קליטתה? העמדה תעשיתנו מלדת¹ בשני מרכזים אלה? והוא הדין בכל נקודות התישבותנו – ובכל השטחים המרובים של מרכזי ההתישבות היהודית שעדיין לא נתישבו בהם. צפיפות האוכלוסין בצרפת מותנית לא בכוח-הקליטה של הארץ אלא בכוח-הפריה של העם הצרפתי. אילו היו מיליונים צרפתים מדוכאים ונרדפים ללא-מוצא בגולה – היתה צרפת מוצאת בתוכה מקום רחב-ידים לקליטתם. כשמיליון וחצי יוָנים נעקרו בחוזק-יד מאדמת תורכיה החדשה – מצא העם היוני מקום להם במולדתם הקטנה. ומה פשר הזלזול באפשרויות-הקליטה של עמק החוף, עמק-יזרעאל, עמק החוּלה, והרי הגליל? כלום מפני שחבלים פורים ומבורכים אלה מוצעים למדינה יהודית, פקעה זכותם וברכתם? על מה ביססנו כל השנים את מיכסות העליה העובדת? כלום נשענו על יכולת-הקליטה של שכם, ג’נין, זרנוּגה ורמלה? לא הארץ כולה אלא מרכזי הישוב היהודי בלבד – בעיר ובכפר – שימשו עד עכשיו יסוד לחישובי יכולת-הקליטה של העליה היהודית, ורק הנקודות היהודיות בלבד היו קולטות את עליתנו. ההגיעו כל אלה לקצה יכלתם? כמו-כן מוזר הפגם שמטילים בשאר חלקי הארץ. בודאי לא דומה יכולת-הקליטה של הרי אפרים ויהודה ליכולת-הקליטה של עמק השרון והירדן ושאר עמקי הארץ. אבל מאיזה זמן נתיאשנו מאפשרויות הקליטה – ולו גם מצומצמוצ – של חבל ההרים וערבות הנגב? אגב פולמוס ציוני פוליטי, שיש לבררו לגופו, אל תוציאו דבת הארץ.

לא לדחות, אלא לדחוק את הקץ

אל נתעלם גם מהדרגיוּת מוכרחת שבהגשמה הציונית. דבר גאולנו המלאה לא יקום בבת-אחת. שיבת עם ישראל לארצו, בנין המולדת, זהו תפקיד לדורות. היו משיחי-שקר בישראל, יש גם ציוני-שקר. וציונות-שקר היא זו המקימה מדינה יהודית בהבל פיה. מתעתעים ומלהגים הם אלה המתפארים בלשון מדברת גדולות, כי בידם לחולל את הפלא של החזרת עם מפוזר ומפורד לארץ מדולדלת ועניה – בתנופת-יד אחת. הציונות מתגשמת בשלבים, שלב אחרי שלב. אבל אל נעשה את ההדרגיוּת פלסתר. האומרים: חכינו אלפיים שנה ויש בידינו לחכות עוד עשרות ומאות שנים, עד “אחרית הימים” – מתכחשים לציונות. הזמן הוא גורם פאַטאַלי בציונות. אין לנו הרבה פנאי. נביאינו ניבאו ל“אחרית הימים” לפני אלפיים וחמש מאות שנה. אם “אחרית הימים” זו תקום – ויותר מבכל זמן אחר אנו מאמינים בהתקרבותה – לא תרחק חוק. עברנו מרחק של מאה דורות מאז – ואני מאמין שאנו עומדים כבר על סף “אחרית הימים”, גם מבחינה יהודית וגם מבחינה אנושית אוניברסלית. הגאולה הגדולה שנביאינו ראו בחזונם, גאולת העם והאדם, מתקרבת ובאה. מתחוללים בעולם מאורעות שישַנו את פני האנושות, שישַנו יחסי עמים ומעמדות, שיקראו גאולה ודרור לישראל ולעמים – ודורנו קרוא להחיש את פעמי הגאולה. יעודנו הוא לא לדחות אלא לדחוק את “הקץ” – קץ הסבל היהודי והאנושי.

האופי הבין-לאומי טבוע במהותה של הציונות

אין גם צורך לעמוד מחדש בקונגרס ציוני על האופי הבין-לאומי של הציונות. שאלת היהודים היא שאלה בין-לאומית – זאת קבע עוד הרצל בזמנו. גם פתרון השאלה יתכן רק בדרך בין-לאומית. לא תעודה זו או אחרת הטביעה את החותם האינטרנציונלי בציונות; החותם הזה טבוע במהותה הפנימית של הציונות. הגלות היא קללה לא רק לעם ישראל, אלא לעולם כולו. והעולם לא ישקוט ולא ינוח עד שיקום הפתרון. ההכרה הבין-לאומית בזכות עם ישראל לארצו שאושרה במנדט, היא תוצאה ולא סיבה. לא המנדט המציא זכות זו – הוא רק ציין וניסח עובדה היסטורית קיימת. העובדה גופא מקורה בתולדות עם ישראל ובמצבו בּעולם. שום תעודה בין-לאומית חדשה, או מתוקנת, אינה עלולה לעקור או לסלף עובדה היסטורית זו. אם צריכים לחול שינויים או לא, בתעודת המשפטיות הקובעות עמדתנו בארץ – דבר זב תלוי בנסיבות חולפות, אבל אין הנסיבות החולפות והשינויים הפורמליים הכרוכים בהן מסוגלים לשנות עובדת-יסוד. ועובדת-היסוד שעליה בנויה הציונות הוא הפיזור הטרגי של עם גולה שאין לו תקנה אלא בכינוסו במולדת העומדת מאות שנים בחורבנה ודלדולה.

בגזירת הגורל הפוליטי בדורנו הננו קשורים באנגליה

אין אנו עומדים גם עכשיו בפני השאלה אם לחסל או להמשיך את קשרינו ויחסינו עם אנגליה. בכל דרך אשר נבחר בקונגרס זה או בקונגרס הבא – עוד שנים לא-מעטות נהיה קשורים לאנגליה ותלויים בה. כי כך חרץ הגורל הפוליטי בדורנו, וגורל זה לא ישונה במהרה.

לנו – זכות עם, לערבים – זכויות תושבים בארץ

פחות מכל נתונים שינויים יסודיים ביחסינו לערבים. רק צחוק מר עושים לנו אלה שגילו פתאום מציאותם של שלוש מאות אלף ערבים במדינה היהודית המוצעת לנו. מציאות הערבים בארץ לא באה בעקבות הצעת החלוקה. בין שיהיה מנדט בריטי ובין שלא יהיה, בין שהארץ תחולק או לא תחולק – נעמוד כאשר עמדנו כל השנים, בטרם היות המנדט ולאחר חתימתו, בפני מציאות מאות אלפים ערבים בארץ ובפני מציאות מיליונים ערבים בארצות השכנות. לא המנדט פינה אותם ולא החלוקה תחזירם. מציאות זו של הערבים אף היא עובדת-יסוד היסטורית היא, ומציגה בפני תנועתנו את הבעיה החמוּרה והקשה ביותר שעלינו למצוא לה פתרון. שום שינוי במשטר כשהוא לעצמו לא יביא את הפתרון. אנו, בציונים, המאמינים בזכותנו המוחלטת, הבלתי-מותנית, של העם היהודי לשוב לארצו ולבנותה – לא שללנו ולא נשלול זכות-קיומם של הערבים היושבים בארץ. להם זכויות-תושבים – לנו זכות-עם. שאלת קיומו של העם הערבי אינה תלויה בארץ. האומה הערבית אינה חסרה מולדת. להיפך, היא ברוכה במולדות רבות ורחבות-ידים, המסוגלות לקלוט ולקיים מיליונים נוספים. הערבים היושבים בארץ-ישראל הם רק אחוז קטן ובלתי-חשוב מהעם הערבי. חידוש המולדת העברית בארץ-ישראל אינו מסכן את עצמאותה של האומה הערבית בארצותיה. הוא גם אינו חותר תחת קיומם של הערבים המועטים היושבים בתוך הארץ. גם מבחינה מוסרית, גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה התישבותית-משקית אין כל ניגוד וסתירה. בין זכותנו ומאוויינו להעביר לארץ המוני ישראל, כל המוני ישראל הרוצים וזקוקים לכך, ובין שמירה על זכויות הערבים היושבים בארץ. את אפשרויות התישבותנו אנו יוצרים מחדש, ולא כובשים מאחרים. ולשוא מכניסים בויכוח הפוליטי המיוחד, שהועמדנו בו הפעם, את שאלת הערבים.

הציונות – פירושה בנין ולא הצהרות

ועוד דבר אין אנו רשאים לשכוח בבירור זה: הציונות אינה חברת-התישבות בלבד, השוקלת ובוחנת אך ורק שאלות משקיות וכספיות. אין הציונות גם מועדון לויכוחים, אידיאולוגיים ופוליטיים, המסתפקת בבירורים עיוניים ובקביעת הלכות מופשטות. בציונות היא תנועת-עם, ששוּמה עליה לחנך את ההמונים היהודים ואת הדור הצעיר, לארגן כוחו הקיבוצי של העם ולנהל את מלחמתו הפוליטית, לגייס את יכלתו היוצרת ולבנות את הארץ. ארץ-ישראל אינה אובייקט להצהרות ולהכרזות בלבד. בלי בנין הארץ מתרוקנת הציונות מתכנה. דבר הציונות לא יבוצע בדיבורים.

בכוח האמונה ובכשרון הראיה המפוכחת

ועוד: אל נעמיד זו לעומת זו את הריאליות וה“מיסטיקה”. עלינו לנקוט בבת-אחת גם בריאליות וגם ב“מיסטיקה” – וב“מיסטיקה” אני מתכוון לאמונה ורצון. עלינו לנקוט בריאליות – ובריאליות בקורתית – ביחסינו לאחרים, לזרים, לאנגלים, לערבים וכדומה. עלינו לנקוט ב“מיסטיקה” ביחס לעצמנו. עלינו להיות ריאליסטים – וריאליסטים ביקורתיים – ביחס לכל צעד ממשי שאנו עושים בהווה ובעתיד הקרוב, ועלינו להיות “מיסטיים” – בעלי אמונה עמוקה ללא גבול ובעלי רצון אדיר ללא-חת – ביחס לעתיד, עתידנו.

מה השלב הקרוב בדרך למטרה?

על מה אנו מתוכחים? מהי השאלה הפוליטית שהוצגה בפני קונגרס זה?

אין זו השאלה על תחומי שאיפתנו הציונית ועל מטרתנו הסופית, אלא שאלה על השלב הקרוב בדרך ההגשמה. והשאלה היא:

מנדט בריטי – או מדינה יהודית?

והברירה שהוצגה לפנינו אינה ברירה לעולם-ועד. שום איש מהטוענים למנדט אינו סבור שהמנדט האנגלי יעמוד לנצח, ושום איש הבוחר במדינה יהודית אינו מניח שהמדינה תצטמצם לעולם-ועד רק בחלק מן הארץ. אין אנו עכשיו קרואים לפתור שאלות-הנצח או אפילו שאלה לדורות רבים. השאלה היא: מה רצוי לנו בתקופה הקרובה? אין דבר כוזב מעירבוב מתימטיקה בפוליטיקה, וכשאי מדבר על התקופה הקרובה, אין בידי לקבוע את מספר השנים בדיוק חשבוני: אם הכוונה לעשר, לחמש-עשרה או לעשרים השנים הקרובות. הועמדנו בפני שלב חדש בהגשמה המודרגת של הציונות, ובידינו להכריע אך ורק את גורל התחנה הקרובה. ובפתח-תחנה זוז אנו עומדים בפני שתי אלטרנטיבות: מנדט או מדינה – מנדט בריטי או מדינה יהודית; הראשונה במלוא חלקה המערבי של הארץ; השניה – בחלקו של שטח “הבית הלאומי”. ושתי הברירות נתונות. וטוֹעה כל מי שסובר שיש לו רק ברירה אחת.

אם אין בטחון בקיום המנדט – אין גם בטחון בקיום המדינה היהודית

יש אומרים: המנדט נשרף, נתבטל, ואין לנו אלא לקבל תכנית המדינה המקוצצת. זוהי טעות מסוכנת. אילו לא היה קיים עוד מנדט – לא היתה ניתנת לנו ברירה של מדינה, אפילו של מדינה קטנה. אם רק ברירה אחת לפנינו – אין לנו כל ברירה. תאמר הועדה המלכותית מה שתאמר: המנדט קיים, והוא ניתן להגשמה, אם נרצה – לא יתבטל המנדט.

וכמחייב גמור של המדינה, לא לעתיד לבוא, ולא בכל רחבי הארץ, אלא מדינה לאלתר, אפילו בחלק אחד של הארץ, אני מוכן להילחם על קיום המנדט ורואה הכרח על קיום המנדט כל עוד לא הוקמה המדינה. לפי שעה יש רק הצעה של מדינה מטעם הועדה המלכותית ומטעם הקבינט הבריטי. אם אין בטחון בקיום המנדט – אין גם בטחון בקיום המדינה. אם ועדה אחת אומרת שהמנדט אינו ניתן להגשמה, יכולה ועדה שניה גם לומר שהמדינה אינה ניתנת להגשמה. לפי-שעה יש רק הצעה על הקמת מדינה יהודית. הצעה זו אינה מחייבת אותנו – אולם היא מעמידה בפנינו ובפני העם היהודי אלה גדולה ורבת-אחריות, כאשר לא היתה מיום צאתו בגולה, זה אלפיים שנה.

כיצד ראתה ממשלת המנדט את דבר יסוד הבית הלאומי

השאלה הוצגה לא על ידינו. הצעת המדינה לא מאתנו באה. את השאלה הזאת הציגה ממשלת-המנדט. הממשלה היא גורם פוליטי מכריע בימינו – ועוד תשמש גורם מכריע במשך שנים לא-מעטות. ולא במקרה ולא מתוך שרירות-לב הציגה לפנינו הממשלה האנגלית את שאלת קיום המנדט או הקמת מדינה יהודית במקום המנדט. שאלה זו הוצגה בתוקף המאורעות של שנת 1936, אשר זעזעו לא רק את הישוב בארץ והעם היהודי בגולה; אלא גם את דעת-הקהל באנגליה ובעולם. כחצי-שנה היתה הארץ פרועה: שביתה כללית, מהומות, תבערות, התנקשויות, רציחות – בסימן מלחמה נגד העליה היהודית והבית הלאומי. דעת-הקהל באנגליה והממשלה האנגלית הועמדו בפני הכרעה: הלהמשיך בעליה היהודית לפי עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית, כבשנים הקודמות, בהתאם להתחייבויות וההבטחות הרשמיות, ופירוש הדבר – רוב יהודי בארץ בעתיד הקרוב; או – לצמצם את העליה במסגרת פוליטית על-מנת שהערבים ישארו גם להבא רוב. בהיקף העליה היתה כרוכה השאלה הברורה: הלתת להפוך את ארץ-ישראל למדינה עברית – או לגזור על היהודים להישאר מיעוט בארץ ערבית. אילו היתה זאת אך ורק שאלה משפטית בלבד, והפוסק בדבר היה משפט הקונגרס, היתה התשובה ברורה. אפילו הועדה המלכותית נתנהתשובה ברורה. בפרק ב‘, סעיפים 21–20 של דין-וחשבון הועדה (עמ' 25–24) נאמר בדבר מובנה הפוליטי של הצהרת-בלפור: "הורשינו לבדוק את התעודות המתיחסות להצהרת-בלפור וברור לנו שהמלים ‘יסוּד בית-לאומי בארץ-ישראל’ באו כפרי פשרה בין אותם המיניסטרים אשר יזמו הקמת מדינה יהודית במשך הזמן ובין אלה אשר לא התכוונו לכך. מכל צד ברור שממשלת הוד מלכותו לא יכלה לקחת על כצמה הקמת מדינה יהודית. היא יכלה רק להתחייב להקל על גידול בית-לאומי. והדבר היה תלוי בעיקר בשקידה וביזמה של היהודים, אם הבית יגדל עד כדי היות מדינה. מר לוי ג’ורג’, ראש הממשלה באותו הזמן, העיד בפנינו לאמור:

“היתה מחשבה – פירוש ניתן לדבר באותו זמן – שמדינה יהודית לא תקום מיד עם חתימת חוזה-השלום בלי בירור המאוויים של רוב האוכלוסים. מאידך גיסא התכוונו לכך, שבהגיע הזמן להעניק מוסדות רפרזנטטיביים לארץ, תהא ארץ-ישראל לקהיליה (קומונוולט) יהודית, אם בינתיים יעָנו היהודים להזדמנות שניתנה להם בהכרזת הבית הלאומי ויהווּ רוב מסוים של האוכלוסים בארץ”.

מכאן ברור שממשלת הוד מלכותו ראתה מראש שיתכן דבר הקמת מדינה יהודית במשך הזמן, אפס, לא היה באפשרותה לומר כי דבר זה ודאי שיקום, ועוד פחות מזה יכולה היתה להביא לידי כך ברצונה היא בלבד. המנהיגים הציוניים מצדם הכירו שהקמת מדינה יהודית בעתיד לא הוצאה מכלל סעיפי ההכרזה, ודבר זה הובן על-ידי אחרים. “אני משוכנע”, אמר הנשיא וילסן ב-3 למרס 1919 “שמדינות בעלות-הברית בהתאם עם ממשלתנו ועמנו-אנו, הסכימו לכך, שבארץ-ישראל יונח היסוד לקהיליה (קומונוולט) יהודית”. הגנרל סמאטס, שהיה חבר קבינט-המלחמה בשע פרסום ההצהרה, בישׂר מראש בנאום ארוך אשר נשא ב-3 לנובמבר 1919 ביוהניסבורג: “זרם מתרחב של עליה יהודית לארץ ומדינה יהודית גדולה, אשר תקום שם מחדש לדורות הבאים”. לורד רוברט ססיל², בשנת 1917, סיר הרברט סמואל בשנת 1919 ומר וינסטון צ’רצ’יל בשנת 1920 השתמשו במלים שמובנו הברור והיחיד – תקומה אפשרית של מדינה יהודית".

עד כאן דברי הועדה המלכותית על הכוונה של הצהרת-בלפור ועל תוכן המושג של “בית-לאומי לעם היהודי”. ההבטחה וההתחייבות של אנגליה כלפי העם היהודי הן איפוא, ברורות. ומבחינה משפטית אין ספק שאנגליה חייבת לסייע לעליה יהודית, גם אם זו עלולה להביא לידי יצירת רוב יהודי והפיכת ארץ-ישראל למדינה יהודית.

ומה מסקנות הועדה המלכותית?

אולם המסקנה הפוליטית שהסיקה הועדה המלכותית מבחינת המצב בארץ – היא הפוכה, כי הועדה התחשבה עם גורמים פוליטיים ושיקולים פוליטיים.

בסוף פרק ה' (הדן על “הצעות היהודים והערבים”) בסעיפים 76–75 (עמ' 147–146) אומרת הועדה:

“… קו-הפעולה שנתבע מאת הסוכנות היהודית והועד הלאומי לא יביא שלום לארץ (הכוונה לדרישת הסוכנות להגדיל את העליה היהודית); הגשמת קו זה, בלי-ספק, יתָּקל בהתנגדות מלוא כוחו של הנציונליזם הערבי, אם בהתקוממות כללית או ב”מהומות" נשנות וחוזרות כי קו זה פירושו כניסת מכסימום של יהודים, אשר הבית הלאומי ותומכיו בחו"ל יוכלו לספּק להם עבודה ופרנסה. פירוש הדבר: גידול מתמיד של האוכלוסים היהודים, אם הכל יהיה בסדר, עד כדי רוב לגבי האוכלוסים הערבים, וכתוצאה מכך שלטון יהודי בעתיד על כל הארץ. הערבים יראו, איפוא, בתהליך זה את ההפיכה המודרגת של ארץ-ישראל למדינה עברית.

יש שעברה מחשבה בלבנו, כי הפיכה זו אפשר היה להוציאה לפועל בבת-אחת ולתמיד, בתורת אקט מלחמה. – אולם קשה יותר להניח הפיכת הארץ למדינה עברית בנסיבות הנוכחיות, בתורת אקט של שלום, אם אפשר לומר כך. נכון הדבר, שהעליה היהודית לא רק שהיא מוּכרת אלא גם נתבעת באמנות בין-לאומיות חגיגיות. נכון הדבר, שהיהודים עולים לארץ “בזכות ולא בחסד”. ואף-על-פי-כן, רואים הערבים בעליה זאת, הנתמכת מזמן לזמן על-ידי כוח למרות כל התנגדותם, מעין אינבזיה, ובפרוצס המוליך את היהודים לקראת רוב הם רואים מעין כיבוש אטי".

בהצהרת-בלפור, כידוע, נתכוונה הממשלה האנגלית שבהקמת הבית-הלאומי לא תיפגענה זכויותיהם האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי-יהודיות בארץ, אבל לא התנתה תנאי שהבית-הלאומי יוקם בהסכמת הערבים, ולא התחייבה להתחשב בדעות ובנטיות של התושבים הבלתי-יהודים בארץ. התנגדותם, איפוא, של הערבים לעליה יהודית, העלולה ליצור רוב יהודי ולהפוך את ארץ-ישראל למדינה עברית, אינה מבטלת במאומה את התחייבותה של אנגליה ואינה גורעת מההבטחה הברורה שניתנה ליהודים, שהרשות בידם להיות רוב – ועל-ידי כך לשלוט בארץ. ואילו היתה הועדה נאמנה לפירוש הנכון שנתנה בעצמה להצהרת-בלפור, היתה צריכה להסיק מסקנה שהממשלה האנגלית חייבת להמשיך בעליה יהודית עד כדי היות רוב יהודי בארץ. אולם הועדה הסיקה מסקנה אחרת. לא מפני שחשבה שאין ביכלתה של אנגליה לקיים את התחייבותה. להיפך, הועד מכריזה בפירוש (סעיף 77 של פרק ה', עמוד 174 מהדו"ח): "הרי זה מגוחך להניח, שזהו למעלה מיכלתה של ממשלת הוד מלכותו לעמוד בפני מרד בקנה-מידה קטן ובלתי מצויד למלחמה מודרנית. אולם אין זה מן הראוי, ואין זה מן התועלת הבריטית לדכא התנגדות ערבים בכוח. הועדה אינה אומרת בפירוש אנגליה צריכה להתכחש להתחייבותה – אבל מסקנתה המעשית, הפוליטית היא שהמנדט אינו צריך ואינו יכול להתגשם מפני שהערבים מורדים בו.

בריב הזה לבין זכות היהודים לעליה שתעשה אותם לרוב ובין תביעת הערבים להישאר רוב – אין הועדה המלכותית ואין הממשלה האנגלית רוצות להכריע, ותוך אי-רצון זה נולדה הצעה על חלוקת הארץ והקמת מדינה עברית לא בארץ כולה, לאחר היווצר בה רוב יהודי, אלא בחלק של הארץ ולאלתר.

זכותנו לארץ כולה לא נתערערה

מסקנת הועדה המלכותית אינה מחייבת אותנו. גם קבלת המסקנה הזאת על-ידי הקבינט הבריטי אינה מחייבת אותנו. זכותנו לארץ כולה לא נתערערה, אלא נתחזקה בדין-וחשבון של הועדה. אף פעם לא נשמעו בתעודה רשמית דברים מפורשים וברורים כאלה על זכותנו להיות רוב בארץ; אף פעם לא הובהר התוכן הפוליטי של הצהרת-בלפור – כאשר נעשה בדו"ח של הועדה. אני מדבר כאן על זכותנו הפורמלית המוּכּרת במשפט בין-לאומי ולא על זכותנו ההיסטורית הקודמת להצהרת-בלפור ולמנדט ואינה תלויה בקיומן של התעוודת הללו או בביטולן. ואם גם אנגליה תתכחש להתחייבויותיה כלפינו ותבטל הבטחותיה שנתנה לעם היהודי – אין הזכות שנתנה לנו ההיסטוריה עוברת מן העולם, כי לא מאנגליה ירשנו אותה.

מה עדיף מבחינת הגשמת הציונות

אולם, השאלה הפוליטית-הריאלית במקומה עומדת: ממשלת המנדט הכריזה שבתוקף התנגדות הערבים המלוּוה מהומות ומרידות, אין בדעתה להמשיך את מדיניות המנדט, כפי שנתפרשה על-ידי הועדה, והיא עומדת להחליפה בחלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בחלק של שטח “הבית-הלאומי”. ועלינו לדון ולברר, אם התחליף הזה רצוי לנו או לא.

ולא כחבר ההנהלה, ולא כשליח המפלגה, אלא כאחד מצירי הקונגרס וכאחד מששה-עשר מיליוני היהודים אני אומר: מבחינת הגשמת הציונות עדיפה הקמת מדינה יהודית לאלתר – ואם גם בחלק של ארץ-ישראל המערבית – מהמשכת המנדט הבריטי בתנאים הקיימים בכל מערב הארץ.

ולפני שאברר את נימוקי, עלי להעיר הערה פּרינציפּיונית. אילו הועמדנו לפני השאלה: מדינה יהודית בכל מערב ארץ-ישראל תמורת הסתלקות מזכותנו ההיסטורית על ארץ-ישראל כולה – הייתי דוחה את המדינה. אין רשות לשום יהודי לוותר על זכות העם היהודי בארץ. אין זו מסמכותו של העם היהודי כולו החי אתנו היום – לוותר על אזה חלק שהוא בארץ. זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאינה ניתנת להפקעה בשום תנאי. ואילו גם היו יהודים באיזה זמן שהוא מכריזים על הסתלקותם מזכות זאת – אין בכוחם ובסמכותם להפקיע זכות זו מהדורות הבאים. שום ויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי. זכותנו על הארץ – על הארץ כולה, קיימת ועומדת לעד. ועד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה, לא נזוז מזכותנו ההיסטורית. ובכל זמן ובכל שעה נעמוד על זכות זו בכל האמצעים הכשרים והמוסריים אשר בידינו.

השאלה העומדת לפנינו עתה היא: ויתור על המנדט הבריטי תמורת המדינה היהודית לאלתר בחלק מן הארץ. ואם נכונה אמנם אנגליה לאַפשר לנו מיד הקמת מדינה יהודית בתנאים נאותים – הרי לדעתי רצוי לנו התחליף הזה, כי הוא מחיש ומקדם את ההגשמה בציונית בתקופה הקרובה.

אבן-הבוחן היחידה – כל שמחיש את התגברותנו בארץ

אבן-הבוחן בשביל כל צעד ציוני קונקרטי, מסוים, ריאלי, היא לדעתי: אם צעד זה מביא לתגבורת מהירה של כוחנו בארץ. החזון הציוני אינו תלוי בנסיבות הזמן – אולם גורמי ההגשמה הציונית בכל שעה מותנים בתנאי המקום והזמן. מקורו של החזון הציוני – בתולדות העם היהודי, במצוקת הגולה, האהבת המולדת וברצוננו לחונן את הריסותיה. אפשרויות ההגשמה הציונית תלויות בנסיבות חולפות ומשתנות. הצהרת-בלפור והמנדט לא יצרו את הציונות – אלא באו בעקבותיה, ורק מסורת נקשה של הרגלי-מחשבה, שנתגבשו מאחרי קיום המנדט, מכבידה על כמה ציונים לראות שיתכנו דרכים יותר בטוחות ויותר מהירות להגשמה ציונית, מאשר בדרך המנדט הבריטי. אף מנדט זה אינו חל על כל ארץ-ישראל, ואם בכנוּת ובתום-לב אנו מאמינים בזכותנו לארץ כולה – אין לתלות זכות זו במנדט. המנדט לא רק שהוא מצומצם בחלק מן הארץ – במערב ארץ-ישראל – אלא שגם בחלק זה אינו מקנה זכויות אך ורק לנו כי אם גם ללא-יהודים. והפירוש למנדט, הפירוש לזכויות אשר לנו ואשר לזולתנו – לא ניתן בידינו, ולא משפט הקונגרס קובע מה על ממשלת-המנדט לעשות למען הגשמת הבית-הלאומי. פירוש זה ניתן על-ידי ממשלת המנדט עצמה; ואין לראות בה, גם בעין האופטימית ביותר, צד בלתי-משוחד, מעין שופט צדק שאין משוא-פנים ואין אינטרס עצמי לנגד עיניו. ממשלת המנדט היא צד מעונין. ושלטונה בארץ לא בא אך ורק לשם סיוע להקמת הבית-הלאומי. כל הימים חלקתי על דעת החברים מסוגו של אוסישקין ואנשי השומר-הצעיר, שראו בכל מעשי ממשלת-המנדט רק מזימות ותככים וקיפוחים ותעלולי רשע ורמיה, ואיני מבין כיצד דוקא אנשים אלה הפכו פתאום עורם וממליצים בהתלהבות כזו ובאמונה עיוורת כזו על המשכת המנדט – הנשאר בידי אותה הממשלה “המרשעת” ו“האימפריאליסטית”. כשם שהגזימו מקודם בהבאשת המשטר המנדטורי, כך הם מפריזים עכשיו באידיאליזציה של משטר זה.

אין כל צורך לפסול את משטר המנדט למען חייב הקמת המדינה העברית. עם כל הפגימות והליקויים של המנדט עצמו, חוסר-בהירותו ודו-משמעותו; עם כל המגעות, המומים והחטאים של בעלי -המנדט ועושי-דברם בארץ – אין לשכוח שבשנים המועטות בערך של משטר המנדט (1937–1920) התקדמנו בארץ פי-כמה מאשר בכל הימים המרובים והארוכים שקדמו למנדט. אין לשכוח שהמנדט הוא התעודה הבין-לאומית הילידה לפי-שעה המכירה על יסוד הצהרת-בלפור בזכותנו לארץ, בנציגותנו הלאומית, בלשוננו העברית, במשפט עליתנו והתישבותנו ובדומה לאלה. ואין אנו רשאים לזלזל לא במנדט עצמו ולא במשטר המנדטורי, אולם המנדט אינו מטרה אלא אמצעי. ואם ינתנו בידינו אמצעים עדיפים ומעולים מהמנדט – לא נהסס אף רגע לקבלם. כי לא האדיקות הדוגמטית במנדט – אלא בחינת אפשרויות ההגשמה הציונית היא הקובעת. ומבחינה זו, ורק מבחינה זו, עלינו לשקול את היתרונות והמגרעות של כל אחת משתי הדרכים העומדות לפנינו: מנדט או מדינה, והברירה נתונה. המנדט קיים – אם-כי הוכה קשה על ידי הועדה המלכותית. אנו יודעים היטב שהנחת הועדה המלכותית על-דבר אי-אפשרות הגשמתו של המנדט כוזבת היא ולא באה אלא לטשטש את כשלונה של הפקידות הארץ-ישראלית וללמד זכות על אי-רצונה של ממשלת-המנדט לקיים את שליחותה. אבל עובדה היא שועדה מלכותית הוציאה גזר-דינו של המנדט, וקבינט בריטי וכמעט כל העתונות הבריטית אישרו גזר-דין זה. ואף-על-פי-כן המנדט קיים, ולא כל-כך קל יהיה להרסו ולבטלו – בלעדינו. כי אינו דומה המנדט הארץישראלי למנדט העיראקי והסורי. למנדטים ההם לא היה נושא – מחוץ לבעל המנדט. ואם זה יכול היה לסדר את עניניו בלי אמצעות מנדט – ניטל הבסיס הריאלי היחיד שעליו נשען המנדט. המנדט הארץ-ישראלי שונה. מאחרי מנדט זה עומד עם שתקוַת-חייו היחידה קשורה באותן הזכויות והעמדות, אם גם חלקיות ומצומצמות, שמנדט זה מבטיח לו. ואם נרצה, אם נראה צורך בכך, אם נילחם – לא יקָרע המנדט כל-כך בנקל. ולא מתוך יאוש במנדט, לא מתוך הנחה שאחרי דו"ח הועדה אין המנדט קיים עוד – אלא מתוך שיקול-דעת זהיר ואחראי עלינו לבור אחת משתי הדרכים העומדית לפנינו: באישו מהן נחיש את גידולו של כוח הישוב? באיזו מהן נרכז במן הקצר ביותר מכסימום של יהודים בארץ? באיזו מהן נקים את המנוף החזק ביותר בשביל הגשמת הציונות בשלבים הבאים? כי לא המנדט ולא המדינה המוצעת אינם עדיין השלב האחרון בהגשמה הציונית. כל אחד מהם הוא רק תחנה – ותחנה עוברת.

אין איש מאתנו יכול לומר בודאות את אשר יקרה אותנו. ספר-העתידות סגור וחתום וכל דף שבו עלוף רזים. אולם כרב-חובל השט במים אדירים אין אנו יכולים לחתור לקראת העתיד הנעלם בלא מצפּן ביד. אין זה מכשיר מגנטי עשוי מחומר כמצפּן שבידי השייט, אלא גיבוש הנסיון ההיסטורי המקרין את אורו לתוך יום-מחר. מהעבר ומאותו-הזמן אנו לומדים על העתיד. וכשאני עומד בפני הברירה בין שתי דרכים – דרך סלולה וכבושה של המנדט ודרך חדשה ורזית של המדינה – אני חייב לשאול את עצמי: מה נתנה לנו עד עכשיו הדרך הכבושה ומה היא עלולה לתת בעתיד – ומה עלולה לתת לנו הדרך השניה?

מה נתן לנו המנדט, ומה עלול לתת לנו בעתיד

המנדט קיים באופן פורמלי רק חמש-עשרה שנה. אולם למעשה התחיל משטר-המנדט עם בואו של הנציב העליון הראשון לארץ, בשנת 1920. מאז עברו 17 שנה. במשך שבע-עשרה שנים אלו נכנסו לארץ כ-300,000 יהודים, ורכשנו בערך 800,000 דונם. באופן ממוצע העלינו בתקופת המנדט 16,000 יהודים וגאלנו 47,000 דונם בכל שנה.

הימָשך דבר זה גם להבא בטמפּו זה – אם משטר המנדט יתמיד? היוּאַץ או יוּאַט הטמפּו של עבודתנו להבא בתנאי המנדט? הנעמוד בשנים הבאות לפני “מהדורה” מתוקנת או גרועה של המנדט – או לא יחולו כל שינויים ניכרים בהגשמת המנדט ותנאי-קיומו? איש איננו יכול לענות על שאלות אלו בבטחון ובודאות.

יש גורמים המסייעים להחשת הטמפּו:

(א) כוחנו בארץ גדל. כשרון יצירתנו הוכח. ברכת מפעלנו אינה מוטלת עוד בספק… נסתרו טענות מנדינו ושוטנינו. מבחינה זו עשה לנו הדו"ח של הועדה שירות גדול נאמן.

(ב) מצוקת ישראל גדלה. לחץ המוני ישראל ולחץ המדינות הרוצות להיפטר מהמונים אלה מתגבר. שאלת היהודים לא היתה אף פעם חריפה וחמוּרה כבימים אלה. ומחוץ לארץ-ישראל אין תקוה ואין סיכוי. נסגר בעדנו העולם. בכוח-איתנים נדחפים המוני ישראל למולדת.

לעומת-זאת רבו הגורמים הפועלים נגדנו:

(א) התנגדות הערבים הולכת ומתגברת, וכוח הערבים הולך וגדל. השתחררות המדינות הערביות מסביב לארץ – עיראק, מצרים, סוריה – פועלת את פעולתה.

(ב) אפשרויות רכישת-קרקע בארץ נעשות קשות מיום ליום. בלי קרקע לא יעמדו לנו כל ההכרזות וההצהרות, בין של עצמנו ובין של אחרים.

(ג) משטר-המנדט הוכה קשה – אם-כי ללא-צדק, על-ידי הועדה המלכותית ובעקבותיה על-ידי דעת הקהל באנגליה. וגם העובדה שכל המנדטים מסוג א' נתבטלו, אינה מחזקת את משטר-המנדט בארץ.

(ד) המצב הבין-לאומי מחמיר והולך, ואנו עומדים בפני סיבוכים בין-לאומיים קשים ומסוכנים, אם לא בפני סכנת מלחמת-עולם חדשה. ורק עיוור או קל-דעת יתעלם מהאסונות הקשים הכרוכים בהחמרת היחסים הבין-לאומיים.

(ה) מתערערת עמדת היהודים בכמה ארצות. כוחם הפוליטי והמשקי שוקע ויורד. בעשרים השנים האחרונות נכרת מאתנו השבט הרוסי. מי יודע מה יקרה לתפוצות במשך עשרים השנים הבאות?

אולם נניח שבתקופה הקרובה, נאמר במשך 15 השנים הקרובות, יעלה בידינו להמשיך את פעולתנו בארץ כאשר עשינו בחמש עשרה השנים שעברו. הקצב לא יוּאַט ולא יוּאַץ. זאת אומרת שבמשך חמש-עשרה השנים הקרובות נעלה לארץ 240,000 איש (על-פי חשבון ממוצע של 16,000 לשנה). בעוד חמש-עשרה שנה נעמוד, איפוא, בארץ עם ישוב של 700,000 יהודים.

אני נוקט מספרים אלה לא כהוכחה סטטיסטית, אלא כדי לסַבּר את האוזן. הסטטיסטיקה יש בה תועלת רבה – כשיודעים לא לסמוך עליה. וביחוד כשהסטטיסטיקה נכנסת לרשות שאינה שלה – לרשות העתידות. אולם אנו עומדים בויכוח חמוּר ורציני, וכשמנסים להבטיח שהצלחתנו היחידה והאחת היא במשטר-המנדט – יש צורך לפענח את התוכן המסוים של נוסחה זוולראות מה נתן לנו המשטר הזה מאז היותו ועד היום ומה הוא עלול לתת לנו בעתיד. אנו סומכים על “נסים” שאנחנו נעשה, על מאמצי רצון ויצירה גדולים שיתגברו על קשיים חיצוניים. אבל אין לנו רשות לסמוך על “נסים” שיעשו לטובתנו אחרים, ואין לנו כל יסוד להניח שאנגליה תשתנה לטובתנו, שפקידיה הקולוניאליים יוטבו, שפסיחתה המתמדת על שתי הסעיפים – היהודים והערבים – תחדל. אפשר אולי להניח שבמקרה הטוב ביותר ימָשך המצב הישן, ובהימשך המצב הקודם נגיע בעוד חמש-עשרה שנה לידי מה שציינתי: שני מיליון דונם, 700,000 יהודים.

הצד השני של המטבע

אבל זהו רק צד אחד של המטבע. תחת משטר-המנדט חיים לא רק היהודים אלא גם הערבים. והמסט דואג גם להם, ואף הם אינם קופאים על שמריהם. אם בתקופת המנדט נוספו 100,000 יהודים בארץ – הרי נתרבו בה הערבים במספר עוד יותר גדול. בשנת 1920 היו בארץ כ-600,000 ערבים. בשנת 1936 – כ-950,000, ריבוי של 350,000. העיקר האה התוספת מריבוי טבעי, הגדול בקרב ערבי ארץ-ישראל מאשר בכל ארץ ערבית אחרת וכמעט כל ארץ אחרת שהיא. במקצת נתרבו הערבים גם על-ידי עליה חוקית, ויותר – על-ידי עליה בלתי-חוקית. אם אפילו נניח שלהבא תמנע הממשלה כל עליה ערבית בלתי-חוקית ולא תרשה שום עליה ערבית חוקית (הנחה זו אין לה על מה לסמוך), יתווספו במשך 15 השנים הבאות כ-450,000 ערבים מריבוי טבעי בלבד. מספר האוכלוסים הערבי יעלה אז עד כדי 1,400,000 והיהודים יהווּ רק שליש של תושבי הארץ. ישתנה גם המצב בבעלות הקרקע. במשך 15 – 17 השנים שעברו רכשו גם הערבים קרקעות – לא בקניה. אין הם צריכים לקנות קרקע – כל אדמת ארץ-ישראל היא בידיהם. אולם השטח המעובד והמיושב ע"י ערבים גדל בתקופת המנדט ב-2,000,000 דונם בערך. ויש להניח שתהליך זה ימָשך גם להבא – ויכביד עלינו רכישת קרקעות, גם אם לא יתמיד הטירור שמתנהל עכשיו נגד כל ערבי המוכן למכור קרקע ליהודים. במקרה הטוב ביותר יעלה שטח הקרקעי של היהודים בעוד 15 שנה ל-7,5% מהשטח של מערב הארץ.

אלה הם הסיכויים הנשקפים לנו מהמשכת הסטטוס-קווֹ.

ואם בינתיים תקום מועצה מחוקקת עם רוב ערבי?

ואם יפרוץ שוב מרד ערבי – נתמך על-ידי ארצות ערב השכנות?

ואם תפרוץ, חלילה, מלחמה עולמית?

בשנת 1914 היו ארץ-ישראל, סוריה, עיראק, חצי-אי ערב פרובינציות תורכיות. במקרה של מלחמה חדשה תימצא ארץ-ישראל המנדטורית מוקפת מדינות ערביות עצמאיות עם צבא מזוין, וערבי ארץ-ישראל יראו במלחמה הזדמנות פוליטית לגמור חשבונות ישנים, ולעזרתם תעמודנה מדינות ערביות מזוינות – והישוב היהודי, המיעוט היהודי, יהיה תלוי כולו בחסד הפקידות הזרה והצבא הזר.

אלה מאיתנו, שהציונות אינה להם ענין לנאומים ולהצהרות בקונגרסים בלבד – אלא שאלת-חיים, לא אישית בלבד, אלא שאלת החיים והמות של העם יההודי, ראו כל הימים את “מנא מנא תקל ופרסין” החרות על שערי הארץ – ורק בגידולנו המתמיד והמהיר ראו את הערובה היחידה לקיומנו ולעתידנו. אמנם גדלנו עד עכשיו, אבל גדלו גם הכוחות המתנגדים לנו. והשאלה הפאַטאַלית היא: מי יגדל במהירות יתירה?

לולא גדלנו, היתה אנגליה מתכחשת להתחייבויותיה

ובעמדנו לפני שאלת-גורל זו יאן אנו רשאים להסתלק מעיון רציני בברירה השניה הניתנת לנו עכשיו – אפשרות הגידול המהיר במדינה יהודית עצמאית, ולו גם בחלק הארץ המערבי. הברירה השניה ניתנה למו לא במרה ולא במתנת-חסד. היא פרי גידול כוחנו. היא גם פרי תגבורת ההתנגדות לגידולנו. אילו היינו עד עכשיו מתי-מעט, כאשר היינו בשנת 1929 – איני יודע אם אנגליה לא היתה מחסלת עכשיו את המנדט בלי כל אלטרנטיבה של מדינה יהוית. הרבה התחייבויות בין-לאומיות הופרו ונתבטלו מאחרי מתן הצהרת-בלפור. כוחנו בגולה נחלש מאז. היהדות הרוסית עדיין כרותה. יהדות גרמניה נחרבת. השפעתנו בעולם נתערערה ונחלשה. רק בארץ גדל כוחנו – ורק הוות לכוח זה אין אנגליה יכולה להיפטר בקלות מהבטחותיה והתחייבויותיה כלפינו. ורק מפני שאין להתעלם עוד ממציאותנו בארץ, הגיעה הממשלה האנגלית לידי הרעיון הריבולוציוני להציע לנו הקמת מדינה יהודית – במקום המנדט שלא ניתן, לדעתה, להגשמה.

ערכה של ההכרזה על מדינה יהודית

ואין אני תמים כל-כך להאמין שההכרזה החדשה של אנגליה כוחה גדול מההכרזות הישנות שלה. המדינה המוצעת אינה מונחת עדיין בקופסה, והדרך להקמתה אינה סוגה בשושנים. וגם לכשתוקם – תתחבט הרבה שנים בקשיים עצומים, ועצמאותה לא תהיה שלמה, גם אם תובטח לנו סוברניות אמיתית, ולא זו המדומה שמציעה הועדה המלכותית. סוברניות של מדינה קטנה אינה יכולה להיות אמיתית, גם אם מבחינה פורמלית תהיה שלמה ובלי פגם. אחרי האכזבות המרות שהיו לנו בעבר אין אנו יכולים לשעשע את עצמנו באשליות קלות, ואין אנו צריכים לקבל כל הכרזה והבטחה חדשה כטבין ותקילין. וגם כשאנו עומדים לאחר החלטת קבינט בריטי על הקמת מדינה יהודית – אין אנו יכולים עדיין לראות את המדינה כעובדה קיימת. אבל להחלטה זו גופא יש ע רך פוליטי לא קטן. בפעם הראשונה במשך אלפיים שנה מדברים ברצינות על מדינה עברית. החלום העמום של דורות, ההזיה המשיחית של אלפי שנה, נעשו אקוטליות פוליטית.

לא רק על סדר-היום שלנו – על סדר-היום של המדיניות הבין-לאומית הועלתה ברצינות שאלת המדינה העברית. זהו אולי החידוש הפוליטי הגדול ביותר בדורנו זה (הרב גולד: יש הכרזה גם על מדינה ערבית). בהכרזה זו אין חידוש רב – מדינות ערביות קיימות, ותוספת מדינה ערבית חדשה אינה דוקא תוספת חיובית. בחשבון אריתמטי – שנַים עדיפים מאחד. בחשבון פוליטי – לאו-דוקא! מדינה ערבית נוספת על שלוש או ארבע המדינות הקיימות יכולה לא רק להגביר אלא גם להחליש את הכוח הערבי. אולם לגבי העם היהודי – הנטול זה אלפיים שנה כל שלטון ותוקף ממלכתי – הקמת מדינה יהודית היא תוספת-כוח עצומה. זוהי מהפכה היסטורית. ולא לשוא אין העתונות העולמית דנה על המדינה הערבית המוצעת על-ידי הועדה המלכותית – אלא מטפלת בעיקר ברעיון המדינה היהודית. אגב, המדינה הערבית לא תהיה כל-כך חדשה; זוהי רק הרחבה של מדינת-הערבים בעבר-הירדן, שגם הוא חלק של ארץ-ישראל, של ארצנו. הנתיאשנו מעבר-הירדן? לא בכוח רצינו להתישב במזרח הירדן, ולא מצד השלטון הערבי היה העיכוב, אלא מצד השלטון המנדטורי. הכרזת מדינה יהודית – לא מצד דימגוג ריביזיוניסטי אלא מצד ממשלה אדירה – זוהי עובדה פוליטית רבת-משקל. וכל לב יהודי פעם ונזדעזע. גם דעת-הקהל בעולם נרעשה – כי נפל דבר גדול. ויהא גורל הצעת הועדה המלכותית אשר יהיה – הכרזה זו של הממשלה האנגלית כבר נתנה תוקף חדש לרעיון הציוני והרימה קרן העם העברי בעיני העולם.

המדינה היהודית, גם בחלק של הארץ, מרחיבה את אפשרויות העליה והקליטה

אולם איני מעריך הפעם את הצעת המדינה מבחינה מוסרית ופוליטית מופשטת. אבן-הבוחן הממשית היא: היש בתכנית זו להגדיל את העליה היהודית, להרחיב את מידות התישבותנו, לשנות את יחסי הכוחות בארץ לטובתנו? אמנם רק חלק קטן של הארץ יעבור לידי המידנה היהודית. המנדט חל על עשרים וששה מיליון דונם. מציעים עכשיו למדינה היהודית רק חמישה מיליונים. אבל כשאנו בוחנים את ההצעה מבחינת העליה – ולפי הכרתי הציונית בחינה זו היא הקובעת – אין אנו יכולים לשכוח שהעליה היהודית עד עכשיו הצטמצמה בשטח הרבה יתר קטן מזה שמוצע למדינה היהודית. לא הארץ כולה קלטה את עליתנו, אלא מיליון ושלוש מאות אלף הדונם שעמדו ברשותנו, אותן “הנקודות” הקיימות, הכפרים והערים היהודים, רק הן בלבד קלטו את העליה, ורק על יכולת-קליטתן ביססנו את מיכסות-העליה שדרשנו מזמן לזמן – וכל אלה נמצאות בשטח המוצע לנו. כלום במקרה נתרכזה התישבותנו עד עכשיו בשטח זה? כלום במקרה בנינו כל תעשיתנו בחיפה ובתל-אביב? כלום במקרה פיתחנו את חקלאותנו האינטנסיבית בעמקי החוף, יזרעאל, הירדן והחוּלה?

גם מקודם ידענו על הרי אפרים ויהודה וערבות הנגב, ולא מתוך חוסר-אהבה לנוף-מולדת, לא מתוך שכחת הזכרונות ההיסטוריים המקשרים אותנו לחברון ומסדה, בחרנו להתישב על שפת הים ובעמקים. בתקופה הקרובה, כבזו שקדמה לה, תתרכז העליה וההתישבות היהודית בשטחים המוצעים למדינה היהודית, ועלית-המונים לא תיתכן בלעדיהם. ושטח זה, אשר מאמצינו החלוציים, השקעת הוננו ואוננו, הם שהחזירו לו את פריונו וברכתו שדולדלו במשך מאות שנים והפכוהו לחבל המפותח והעשיר ביותר של הארץ, וימו רב-העתידות, וערי-החוף הגדולות שבנינו ועודן בחיתוליהן – מה גדול יהיה כוח קליטתו אם לא פקידות זרה, אדישה, לעתים נוטה-חסד ולעתים רווּית-איבה, אלא ממשלה יהודית, ציונית, תחוקק את חוקיו, תקבע את סדרי הנהגתו, תשמור על סדריו, תתקין משטר סחרו ותחזיק בידה את מפתח העליה! בגלל מפתח-העליה בלבד אני מוכן לוותר על המשטר המנדטורי, אם מפתח זה ימָסר לעם היהודי, למדינה יהודית, בשטח המספיק לכל הפחות לעליה של מיליון וחצי איש במשך חמש-עשרה השנים הבאות. כי עם עליה כזו משתנה ביסודו כל מצבנו בארץ, והקיר האטום שאנו עומדים לפניו כל השנים יפָּרץ.

גידולנו בארץ יקרבנו להסכם עם הערבים

אני מתכוון לקיר ההתנגדות הערבית. כי לעג לרש, לעג מר ואכזרי היא העצה הטובה החוזרת ונשמעת בתוכנו, שעלינו לבקש את קרבת העם הערבי וידידותו. הבנו היה העיכוב? הלנו חסר הרצון להבנה הדדית ולעזרת-גומלין? שנים על שנים אנו משפיעים רוב טובה על ערבי הארץ – ועֵדה על זה הועדה המלכותית. אלם מטיפי השלום והברית לא גילו לנו את הסוד כיצד ובמה נניע את הערבים להסכים לעליה המונית יהודית. רק בהיות העליה הגדולה עובדה, רק בהיות היהודים לכוח גדול בארץ, יכירו הערבים במציאותנו ובברכה הגדולה בצפויה לתחית עמי-ערב מידידות העם היהודי ומעזרתו. רק בהיות עם יהודי בארץ תיכון הברית בין שני העמים. הגבולים הנפסדים החוצים באופן מלאכותי בין חלקי הארץ, שאינה ניתנת לחלוקה מטעמים היסטוריים, טבעיים ומשקיים, יוסרו בהסכם הדדי ומתוך תועלת הדדית של שני צדדים המוכרחים לכבד זה את זה. כי לא עוד רוב ומיעוט, רוב מכריע ומיעוט קטן, יעמדו זה מול זה. מול העם הערבי עשיר-הארצות ודל האוכלוסין יעמוד לא ישוב יהודי קטן החוסה בצל מנדט זר, אלא עם יהודי עצמאי, מצויד במכשירים ממלכתיים, מבוצר בכפריו ועריו ונמליו, מעורה בחקלאות ותעשיה ומלאכת-הים, והעם הערבי ידע שכדאי לבוא בברית עם העם היהודי, ולעבוד אתו יחד לשם הפרחת הפינה העזובה ורחבת הידים שקוראים לה: המזרח התיכון.

בעית המיעוט הלאומי במדינה הברית

שואלים אותנו: איך נסתדר עם המיעוט הערבי, מיעוט של 300,000 ערבים בקרב 400,000 יהודים? השואלים שוכחים דבר יסודי אחד: בארבע מאות אלף יהודים אנו מתחילים, ואילו היתה המדינה היהודית נועדת אך ורק לארבע מאות אלף אלה לא היתה כדאית, אילו גם לא היה בה מיעוט ערבי של שלוש מאות אלף. ארבע מאות אלף אלה לא היו בארץ לפני עשר שנים, גם לא לפני חמש שנים. ואם גדלנו תחת שלטון זר, אם כי מנדטורי, שהתחכם כל יום פן נרבה – באיזה מהירות ואיזה קצב נגדל תחת שלטון יהודי, שפעולתו הראשית והעיקרית תהיה – למען נרבה? משנה לשנה, מחודש לחודש ישתנה היחס המספרי בין הרוב היהודי ובין המיעוט הערבי. והעם היהודי אשר ישוב לארצו ויתרבה במדינתו, לא יוכל לשכוח את לקח אלפיים שנות הגולה ואת גורל בניו בנכר. לא תכון מדינה יהודית, קטנה או גדולה, בחלק מן הארץ או בארץ כולה, אם במולדת-הנביאים לא יבוצעו היעודים המוסריים הגדולדים, הנצחיים, שנשאנו בלבנו ובנשמתנו כל הדורות: חוקה אחת לגר ולאזרח. משטר-צדק, אהבת-רֵע, שויון-אמת. המדינה היהודית תהיה למופת לעולם בהתנהגותה עם מיעוטים ועם בני עם אחר. חוק וסדר ישלטו במדינתנו, ויד תקיפה תבער כל רע בקרבנו. אבל בביעור הרע לא נַפלה בין יהודי ולא-יהודי. שוטר ערבי שיתן יד לפורעים מבני עמו יענש בכל חומר-הדין, כאשר יעָנש בכל חומר-הדין שוטר יהודי אשר לא יגן על ערבי מפני חוליגן יהודי, אם חלילה יהיה חוליגן יהודי בתוכנו.

היחסים בין המדינה היהודית ובין אנגליה

מדינת-היהודים תהיה עוד זמן רב תלויה מכמה בחינות באנגליה. אי-אפשר לנו להתעלם מהאינטרסים החיוניים שיש לבריטניה הגדולה בים התיכון. לאשרנו, האינטרסים הבריטיים בעולם – הם שמירת השלום. ובחיזוק כוחה של האימפריה הבריטית לא רק אנו בלבד רואים ערובה חשובה לחיזוק השלום בין העמים. ולאנגליה להתיינה עמדות-הגנה, בים ובשיבשה, במדינה היהודית ובמסדרון הבריטי. עוד לשנים רבות תיזקק המדינה היהודית לחסותה הצבאית של אנגליה – וכל חסות יש אתה תלות. אולם זו לא תהיה תלות כל אזרח יהודי בפקידות הבריטית, כתלות שיש לנו עכשיו במשטר המנדטורי. היחסים בין המדינה היהודית ובין אנגליה יקָבעו באמנה בין-לאומית, בחוזה של ברית וידידות של שני צדדים, אמנם לא-שוים בכוחם ובמשקלם, – ברית של שתי מדינות חפשיות.

חבר שוה בחבר-הלאומים

המדינה היהודית תהיה חברה בחבר-הלאומים, ונציגה יופיע באספת החבר כנציג כל מדינה עצמאית וסוברנית. כוחה בעולם לא ישָען רק על היהודים שישבו בתוכה, אלא – על העם היהודי כולו, בכל התפוצות, אשר ירימו קרנו וכבודו בהיכון המדינה העברית.

באלה תיבחן כל הצעה

ועל הקונגרס להכריע – לא בעד ונגד מדינה; הצעת המדינה עדיין אינה מסוימת. כבר הכריז נשיא ההסתדרות הציונית, שהצעת הועדה המלכותית אינה באה בחשבון ואין לקבלה. הממשלה האנגלית לא התחייבה על פרטי הצעתה של הועדה המלכותית. כל הצעה אשר תוגש לנו תיבחן בשלושה אלה:

(1) אם השלטון הסוברני הוא אמיתי או מדומה;

(2) אם הגבבולות הם כשרי-הגנה ומספיקים מבחינת קליטת עליה המונית והתישבות רחבת-מידות;

(3) אם ירושלים העברית לא תישאר בידים זרות.

מכל הבחינות הללו פסלנו את הצעת הועדה – ודרוש משא-ומתן אחראי ורציני למען ברר, אם אמנם יש הצעה מסוימת וממשית שאפשר לקלה במקום המנדט.

יפוי-כוח להנהלה

ואין הקונגרס יכול לפי שעה אלא למלא את ידי ההנהלה החדשה אשר תיבחר, לדון ולברר עם כל הגורמים הבאים בחשבון באיזו מידה ההצעה היא ריאלית וראויה להתקבל, ורק כשיתברר שיש הצעה כזו – יובא הדבר לדיון והחלטה לפני מוסדות ההסתדרות הציונית.

*

ואני מתפלל בעומק לבי – ואני מאמין שזוהי עכשיו תפילת המוני ישראל – כי יעלה בידי ההנהלה החדשה להביא לנו ברוב את הבשורה, שאמנם דבר הקמת מדינה עברית תלוי מעכשיו אך ורק בהסכמתנו וברצוננו. לבשורה זו מחכה העם היהודי זה אלפיים שנה! (מחיאות כפים ממושכות).

הודעה אישית

ד"ר וייז הציג לי בנאומו שאלה דו-משמעית. – – – לשם מניעת כל אי-הבנה אני רוצה לתת תשובה ברורה וגלויה: אני מתנגד לחלוקת הארץ לא-פחות מכל אומרי “לא” כּנה, ואני רואה בכל חלוקה גזירת-עוול, כמו שראיתי בקנה-מידה קטן יותר גזירה בכל קיצוץ העליה, כשדרשנו מהממשלה עשרים אלף סרטיפיקטים והיא נתנה לנו רק 4,000. וכשקיבלנו את 4,000 הסטיפיקטים לא הכרנו בגזילה של של 16,000, ולא השלמנו אתה.

אני דוחה בכל תוקף את דברי ד"ר וייז שכאילו מאורעות 1936 שינו את השקפתי או אמונתי בציונות. מאורעות אלה לא הפתיעו אותי. מיום בואי לארץ, לפני 31 שנה, ידעתי שדברים אלה עלולים לקות, וגם דבר-מה גרוע מהם.

גם התנהגות הפקידות הארצישראלית לא היתה בשבילי הפתעה גמורה, אם-כי מצערת. אף פעם לא האמנתי שאנו יכולים לבטוח בזרים. אני מלא כבוד והערצה לאנגליה – אבל אף פעם לא זהיתי את העם האנגלי עם העם היהודי, ואף פעם לא ציפיתי שאנגליה גופה תזדהה עם העם היהודי.

אני מחייב מדינה יהודית לא לעתיד לבוא, אלא לאלתר, כאתחלתא דגאולה; ואינני מפחד מפני עצמאות יהודית אפילו כשזו מוגבלת. אולם לשם הקמת המדינה לא אוותר, ככל אומרי “לאו”, אף על חלק אחד שבארץ-ישראל: לא במזרח ולא במערב, לא בצפון ולא בדרום. אני מוכן לוותר בתנאים ידועים אך ורק על הכידונים הבריטים המלווים אותנו בדרך לשכם וג’נין. אני מאמין שבכוח המדינה העברית, בכוח יצירתנו וצדקתנו, בכוח יחסי-הידידות שהמדינה היהודית תקים עם שכניה הערבים, נוכל – בלי עזרת כידונים זרים ובלי חיכוכים בינינו ובין הערבים – להתישב בכל חלקי ארץ-ישראל ובדרך-שלום.

---

לפני ברירה חדשה

מאת

דוד בן־גוריון

בסיום הבירור במועצה העולמית של איחוד פועלי ציון (צ.ס.) – התאחדות, ציריך, 4 באבגוסט 1937

יסלחו לי החברים שאינם יודעים עברית אם אדבר הפעם דברי עברית. אנו עומדים בבירור המחייב את כל אחד מאתנו לומר את כל אשר בלבו, ולא אוכל לעשות זאת אלא בעברית.

לא מחלוקת אלא בירור על דרכי הגאולה

חברים, אין בתוכנו מחלוקת, אין אנו מחנות נפרדים. שמעתי מתוך האזנה מתוחה את דברי החברים שקוראים להם “שוללים”, ובכל דיבור שלהם שמעתי מרחשי לבי. חרדתם – חרדתי, חששותיהם – חששותי, רצונם – רצוני. אנו יונקים כולנו ממקור אחד, חזון אחד מחיה אותנו ורצון אחד פועם בלבנו. אין כל ניגודי מטרה בינינו.

אולם יש בינינו בירור, בירור על הדרך, בירוּר קשה, כאשר לא היה אף פעם בתנועת-הפועלים שלנו, כאשר לא היה אף פעם בתנועה הציונית, כאשר לא היה אף פעם בעם היהודי. והבירור נעשה לא בתנאים נוחים לנו; אנו נתבעים לא רק ללבּן ולחוור – אלא גם לפעול, והנסיבות ההיסטוריות שבהן נעשית פעולתנו אינן נותנות בידינו בלבד את ההכרעה. העובדות הפוליטיות הקובעות דרכנו נוצרות לא רק על ידינו-אנו, ובזמן שאנו מתוַכחים בינינו לבין עצמנו עומדים אנו במערכה חיצונית חמורה, במערכה שיש בה שתי חזיתות, חזית ערבית וחזית אנגלית; וחופש-הבחירה שלנו מוגבל, כי יש גורמים חיצוניים שאין לנו שליטה עליהם, וגורמים אלה יפעלו בעתיד לא כאשר אנו היינו רוצים שיפעלו, אלא כאשר רצונם העצמי הטבוע במהותם יניע אותם מזמן לזמן, בהתאם לנסיבות המשתנות.

בירור בתוך תנועה מאוחדת

אני חותם בשתי ידי על מה שנאמר כאן, כי בשאלה זו אין לסמוך על דעת מנהיגים. אין שאלה של אמון לפלוני או לאלמוני; השאלה היא על דרך-הגאולה של העם היהודי – ואין בירור מחריד ואחראי מבירור שאלה מעין זו, וכל אחד מאתנו נושא באחריות במידה שוה לעתידו של העם. אולם אנו עושים את הבירור כתנועה מאוחדת וקיבוצית, וכל אחד מאתנו אחראי לא רק לעצמו – אלא לכל אחד מחבריו; אין לגמרי רשות יחיד בנידון העומד לבירור. לא חובת המשמעת וקשר תנועתי בלבד מחייבים אותנו לעמדה אחידה – אלא מהותה הפנימית של השאלה אינה מניחה מקום להתפלגות. רק ארץ-ישראל אחת יש בעולם, ואשר יקרה את הארץ – יקרה את כולנו.

בבירור שאנו עשינו כאן חסרים חברי השוה“צ. ואני נפגע ונעלב עד היסוד מחסרונם; אולם לא אנו הוצאנו אותם מבירורנו המשותף – אלא הם הוציאו אותנו. השומר הצעיר נתאסף בלעדנו והחליט בשאלה – בטרם יכלה התנועה כולה להיפגש יחד. אין אני משלים עם הדיון המיוחד של השוה”צ בשום שאלה ושאלה, כי למרות כל חילוקי-הדעות המדומים והאמיתיים רואה אני את עצמנו ואותם כחברים למפלגה אחת במובן העמוק ורב-המשמעות של חברוּת במפלגה; לא מסגרת ארגונית אלא דבר-מה עמוק יותר מאחד את כולנו: אחדות הגורל, גורל העם היהודי וגורל העובדים. אחדותנו אינה מותנית ותלויה בעמדה מקרית של כל אחד מאתנו לגבי שאלה בודדה זו או אחרת – אלא היא טבועה בברית החיים והמוות, שכרתנו עם העבודה בארץ, ובחזון-הגאולה, היהודית והאנושית, המניע את כל פעולותינו. ובשאלה נוקבת זו העומדת לפנינו לא היתה זכות מוסרית להשוה"צ לפסוק הלכה לעצמו – לפני היות הבירור המשותף והחפשי במסיבה כללית של כל חלקי התנועה.

שני צדדים של מטבע אחד

בבירור זה רואה אני לא ויכוח בין שתי אסכולות – אלא התחבטות כללית בדרך גאולתנו. זה אולי הויכוח הרציני הראשון בתנועתנו על דרכי הגשמת הציונות במלואה. לא לעתים קרובות מציגים אנו לעצמנו שאלה זו. כל אחד מאתנו שקוע יום-יום בכל מאודו בקורטוב ההגשמה שעלה בגורלו, כל אחד מאתנו עובד בפינתו מתוך מאמצים מתוחים ומצליח – כי כל עבודה מצליחה. ואגב עבודתנו מועמדים אנו בפני שאלות הענף והמקצוע והסוגיה והשלב של פעולתנו, ומבררים אותן במיטב יכלתנו, ואנו לרוב מסיחים דעתנו מהשאלות המקיפות שאין תשובתן נתבעת הלכה למעשה. אולם הפעם הועמדנו לפני השאלה הגדולה, והקשיים העצומים שבפתרון המלא, שאנו מתעלמים מהם בימים כתיקונם – מפני שאנו שקועים בקשיים החולפים של העבודה השוטפת – נתגלו לנו הפעם בכל אימתם ותקפם; וכששמעתי כאן כיצד הקשו השוללים על המחייבים וכיצד הקשו המחייבים על השוללים – לא ראיתי לפני שני גופים נפרדים ומחולקים, אלא שני צדדים של מטבע אחד. הקושיות של כל צד מכוּונות לא לצד-שכנגד – אלא לענין כולו כשלעצמו; אלה הן קושיות ההגשמה הציונית. וכשהצביעו החברים “השוללים” על הסכנות הכרוכות בדרך ההגשמה שטוענים לה המחייבים – הרי אני “המחייב” שמעתי בדבריהם רק הד לבבי ונפשי, כי סכנות אלה לא נתגלו לי רק עכשיו בויכוח זה.

דרך-ההגשמה הציונית אינה סוגה בשושנים. גאולת ישראל עומדת בפני מעצורים וקשיים שאין דוגמתם, ואילו היינו נרתעים מפניהם לא היינו באים עד הלום. אולם הקשיים טבועים בעצם ההגשמה הציונית; הם טבועים בתנאי הארץ, במציאות היהודית, בנסיבות בין-לאומיות, בגורמי התקופה. ואם איני יכול להסכים לכמה מדברי החברים, הרי אין זאת מפני שאני כופר בקשיים או מתעלם מהם, אלא מפני שאיני יכול לתלות אותם בשיטה זו או אחרת השנויה אצלנו במחלוקת, ואני רואה אותם טבויעם במציאות האובייקטיבית, שבחירתה אינה נתונה בידינו; אולם אני מאמין בכוחנו וביכלתנו להתגבר עליהם.

אני דוחה את האשמה שהוטלה עלי בויכוח, כאילו נתעלמתי מהתוכן השלילי שבדו“ח הועדה המלכותית. ספר זה הוא בעיני עובדה פוליטית, שבטרם באים חהעריכה יש להבינה כמו שהיא. ובקראי את הספר חיפשתי קודם-כל את הרעות – ובפתיחתי עמדתי תחילה על כל הצדדים השליליים שבהרצאת הספר ושבמסקנותיו הפוליטיות. והיתי רוצה לראות את היוריסט או המדינאי אשר יגלה בדו”ח של הועדה סכנות חמורות וגזירות ועיווּלים אשר לא ציינתי בפתיחתי.

אנו בוחנים את השלילה והחיוב ולא את השוללים והמחייבים

הבירור שהיה כאן לא זעזע אף במשהו את דעתי כ“מחייב”; עד עכשיו לא נתברר לי מדוע חברים מספר שלנו מתנגדים להקמת מדינה יהודית בחלק מן הארץ. אני מבין – אם-כי איני מקבל – את השלילה “המטפיסית”, שח כמה מהשוללים במפלגות אחרות, אבל איני מבין את השלילה הפוליטית של חברי מפלגתנו. הקשבתי קשב רב לדבריהם – ולא הגעתי לחקר התנגדותם. אולם דבר אחד ברור לי: מאחורי שלילה זו עומדת אמונה ציונית עמוקה. דרוש תוקף מוסרי רב למען דחות הצעה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. מי שאין לו אמונה בחזון הציוני הגדול לא יעצור כוח לדחות הצעה ממשית להקים מיד בחלק של הארץ מדינה יהודית. מי שדוחה מדינה יהודית בארץ-ישראל – בשם הציונות – ומדינה יהודית בארץ-ישראל אינה אוגנדה, ודאי שציוניותו רבת-אמונה ועמוקת-שרשים. ומבחינת האמונה הציונית והנאמנות הציונית אין אנו יכולים למצוא כל הבדל ופדות בין השוללים והמחייבים. אולם אנו בוחנים לא את השוללים והמחייבים – אלא את השלילה והחיוב, ומבחינה זו אני חולק בכמה דברים גם על המחייבים וגם על השוללים.

נימוקים אנטי-ציוניים – פסולים

אני חולק על כל הנימוקים האנטי-ציוניים והבלתי-ציוניים, שגם מחייבים וגם שוללים משתמשים בהם כדי להוכיח את דעתם. נימוקים אלה, בין שהם באים להוכיח את תועלת המדינה והחלוקה, ובין שהם באים להוכיח את ההיפך, הם פסולים וכוזבים, ושימושם מערער את ההכרה הציונית.

אין אנו חדלי-אונים

אני פוסל את הנימוק של כמה מחייבים על דבר חדלון-כוחנו. אין אנו צריכים להתרברב כאילו “אנחנו ואפסנו עוד”. אנו מכירים את העולם הגדול והכוחות העצומים הפועלים בתוכו, ואנו יודעים את מקומנו הצנוע במערכת הגוגרמים הבין-לאומיים. אולם כשם שאין אנו צריכים להפריז בכוחנו – כך אין צריכים לזלזל בו. יש כוח יהודי בעולם. אין הוא כמות מבוטלת, וגם הסבל היהודי הוא – כוח. מי שאומר שהיטלר הקטין את כוחנו אינו אומר את האמת כולה. חורבן יהדות גרמניה בודאי החליש את העם היהודי בעולם והפחית את משקלו הפוליטי, אבל מאידך גיסא – גם הגדיל את לחץ המצוקה היהודית, והמצוקה היהודית אף היא משמשת גורם פוליטי.

לפנינו ברירה – ולא גזירה

אני שולל גם נימוק שני של כמה מחייבים: שאין לנו ברירה. מסכים אני כמעט לכל דבריו של ברל כצנלסון מחוץ להנחתו, שדבר החלוקה נגזר מטעם ההשגחה האימפראיליסטית – באשר לאימפריאליזם הבריטי דרושה פדרציה פאן-ערבית. סברה זו אפשר שהיא נכונה ואפשר שאינה נכונה, ואיני מוכן לדון על המדינה והחלוקה כעל גזירה היסטורית שאינטרסים זרים גזרו עלינו – ואין להשיבה. אני מחייב את המדינה לגופה, מבחינת היותה מנוף להגשמה הציונית, העולה לדעתי על המנדט, אולם איני מאמין במדינה כברירה היחידה. אם אין לנו ברירה אחרת – גם ברירה זו אינה קיימת. אם אנגליה יכולה לחסל את המנדט בלי כל התחשבות בנו – הרי אין לה כל הכרח להקים מדינה יהודית, והמחייב טוען כי המנדט נשרף – עושה שירות רע למדינה. ולכל המשלים עם המדינה באשר היא גזירה שאין להשיבה – אני אומר במלוא הכרתי הפוליטית: המדינה לא תקום אם אנחנו לא נרצה בה. אם נכון הדבר, כאשר סבורים כמה שוללים, כי מדינה כזו יש בה אסון לציונות – יש בידינו למנוע את הקמתה. גם האדירה בממלכות, האימפריה הבריטית בשיא חסנה, לא יעלה בידה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל – בניגוד לרצונה של התנועה הציונית, בניגוד לרצונו של העם היהודי, ועלינו לבחון את הצעת המדינה לא באשר היא גזירה אלא באשר היא רצויה; לא באשר היא הברירה האחת, אלא באשר היא הברירה המעולה.

המנדט לא מת. אמנם ועדה מלכותית הכריזה פה-אחד שהמנדט אינו ניתן להגשמה, והקבינט הבריטי הצהיר שהוא מקבל דעת הועדה המלכותית. מסקנה זו של הועדה המלכותית והקבינט הבריטי מון שנתנה מכה קשה למנדט – ואעפ"כ עדיין המנדט קיים ועומד, ולא בנקל יעלה אפילו בידי האדירה בממלכות לחסלו – נגד רצוננו. אין המנדט הארצישראלי דומה למנדט בסוריה או בעיראק. מנדט זה כרוך בהכרה בין-לאומית של זכויות העם היהודי, ואין זה מן הדברים הפשוטים והקלים לחסל זכויות אלה – שגורל העם היהודי תלוי בהן.

מנדט בריטי או מדינה יהודית

יש לנו שתי ברירות: יש ברירת המנדט ויש ברירת המדינה – מנדט בריטי בכל מערבה של ארץ-ישראל, ומדינה יהודית בחלק אחד של ארץ-ישראל המערבית. ועלינו להכריע, כלפי עצמנו לכל הפחות, מהי הברירה הרצויה מבחינת הגשמת הציונות.

אין אני יכול להבטיח למישהו, אפילו לא לי לעצמי, שבהכרעתנו בלבד תלוי הדבר. הכרעתנו השלילית לגבי המדינה אין לי כל ספק בקיומה, אולם איני בטוח באותה המידה בהכרעתנו החיובית. כשם שאין להקים מדינה יהודית נגד רצונו של העם היהודי – כן אי-אפשר בימינו אלה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל נגד רצון הממשלה האנגלית. למרות הודעתה הברורה של הממשלה האנגלית זהיא מקבלת הצעת הועדה המלכותית בדבר הקמת מדינה יהודית על יסוד חלוקה – אין לי עדיין בטחון מוחלט שהממשלה האנגלית תעמוד בהחלטתה זו ותקיים אותה. ספקות אלה יש לגם ביחס למנדט. האִמרה שהמנדט מת היא לא רק מזיקה – אלא גם כוזבת. ולמרות הודעתה הברורה של הממשלה האנגלית שהמנדט אינו ניתן להגשמה – אין המנדט נתון לחיסול מהיר וקל בלי הסכמתנו-אנו. יש לנו די כוח להילחם על המשכת המנדט. ואם אנחנו נכריע נגד המדינה ובעד המנדט – תהיה להכרעה זו משקל לא-קטן, אולי לא-פחות מאשר להכרעה של הועדה המלכותית, אולם קיום המנדט והגשמתו אינם בידינו; גם בהימשך המנדט – יהיה זה מנדט בריטי, ומפרשי המנדט ומגשימיו יהיו אנגלים, שליחי האומה האנגלית – הממשלה האנגלית – ולא שליחי הקונגרס הציוני.

ואע"פ שאין לנו בטחון מוחלט כי לפי הכרעתנו אנו יקום הדבר, אין לנו לדון על שתי הדרכים – מדינה ומנדט – אלא לפי ההנחה, שהברירה היא בידינו וההכרעה תלויה בנו, כי במידה שאנו מוגבלים – חלה ההגבלה על כל אחת משתי הברירות, ובמידה שכוחנו אתנו, יעמוד לנו כוח זה להילחם על דרך אחת כמו על השניה.

כוח יהודי וכוח ערבי

ויש לנו כוח, והוא לא-קטן, ובארץ הוא הולך וגדול, ועל-ידי כך הוא הולך וגדול בעולם כולו. בתקופת-המנדט היתה לנו אבדה גדולה וקשה – ניתקה מאתנו היהדות הרוסית, וזה עשרים שנה כאילו אינה קיימת, אם-כי אני מאמין שיבוא יום ויהדות רוסיה תשוב לתת מכוחה לעם היהודי ולארץ-ישראל. אולם בתקופה זו גדל כוחנו הודות למנדט. אלה שהתאוננו על הפקידות האנגלית המטפחת את התנועה הערבית – שוכחים שטענה כזו בדיוק יכולים לטעון הערבים: כי אין ספק שהצהרת-בלפור והמנדט נתנו חיזוק רב, חיזוק פנימי, לתנועה הציונית, והרימו את קרנה לא רק בעולם הבין-לאומי, אלא קודם-כל בתוך העם היהודי עצמו. הזכויות שהבטיח לנו המנדו והפעולות שהמנדט איפשר ועודד – הגדילו את כוחנו והרחיבו את השפעתנו. אין זה כוח שיכול לעמוד נגד הצי הבריטי – אבל לא כל החלטה והכרזה של הממשלה האנגלית כרוכה בגיוס הצי הבריטי, וגורל האימפריה אינו תלוי בכיווּן זה או אחר במדיניות הארצישראלית. המניעים המולידים את הנדנודים הבלתי-פוסקים במדיניות זו – אין כוחנו כל-כך חלש כלפיהם, ו“הריאליסטים” הטוענים בשם חדלון כוחנו – הריאליזם שלהם פגום.

כמובן, אין לשכוח שגםג הכוח הערבי גדל – ולכוח הערבי יש יתרון אחד חשושב שאין לכוח היהודי. הכוח הערבי הוא מגובש, מסוים, נתון בעין. הכוח היהודי הוא היולי, סתום, סמוי מן העין; את הכוח הערבי אפשר לשקול ולמשש ביד – את הכוח היהודי אפשר לחוש רק בכלי-חישה רוחניים. לערבים יש ארצות, מדינות, ממשלות, צבא; ונקל למנות את האוכלוסים ולהעריך את משקלם. הערכת משקלנו-אנו אינה מלאכה קלה. נחוצה עין חדה והרגשה דקה למען תפוס את משקלנו האמתי.

כל הארץ כשרה להתישבות

הנימוק הפסול ביותר שנשמע בבירור זה – גם מצד המחייבים וגם מצד השוללים – זהו גינוי חלקי הארץ. הללו מגנים את השטח שמציעה הועדה למדינה היהודית: בשטח זה הכל כמעט מיושב ותפוס כבר, אין בו אפשרויות של קליטה והתישבות; והללו מגנים את השטחים שהוצאו מכלל המדינה היהודית המוצעת: מה ערך יש להרי שכם וחברון או לערבות-הנגב השוממות? ציזלינג משוה את הצפיפות של שטח “המדינה” לצפיפות של צרפת – אבל מאיזה זמן מודד ציזלינג את אפשרויות ההתישבות בעמק בצפיפות תושבי צרפת? הנבנה ישוב בעין-חרוד, ביגור, בגשר על יסוד השוואה זו? ומאיזה זמן נפסלו בתוכנו אפשרויות ההתישבות בהרים? האם לא עמדנו כולנו לפני שנים מספר במלחמה קשה עם “המומחים” השונים שהכריזו על ההרים שאין מהם תקוה להתישבות יהודית? האם לא הקימונו יחד ישובים בעטרות, בקרית-ענבים, במוצא, בכפר-החורש – והפרכנו את הלעז השטחי הזה?

וכלום לא תלינו כולנו תקוות רבות במרחבי הנגב? אף פעם לא השלמנו עם גזירת השממה שניתכה על הארץ ע"י כוחות מהרסים ומחריבים – וראינו את עצמנו נתבעים ויעודים לחונן את ההריסות באשר הן.

טענת האירדנטה – אין בה ממש

אני פוסל גם טענת “האירדנטה” שכמה מהשוללים השתמשו בה. כלום רק מדינה יהודית עלולה להעמיד אירדנטה? האין הציונות כולה, בכל צורותיה, כרוכה באירדנטה? היש עוד בשנתיים אלה אדם בישראל או בעולם שיתעלם מהריב שבין היהודים והערבים על זכותם לארץ זו? לא השמכת המנדט תעקור ריב זה ולא הקמת המדינה תחדש אותו. מי שמפחד מאירדנטה – אינו יכול להיות ציוני. אי-אפשר להתנגד למדינה יהודית מפני הקושי הערבי – ולדרוש באותו זמן המשכת המנדט; הקושי הערבי בהמשכת המנדט יהיה לא יותר קטן, אם לא הרבה יותר גדול, מאשר בהקמת המדינה; אם המנדט פירושו עליה יהודית גודלה והתישבות יהודית רחבה – היש מישהו בתוכנו המאמין ש“מנדט” זה לא יתָקל בהתנגדות מתגברת ומתמדת של הערבים? כלום אין הערבים מבינים ש“מנדט” זה פיירושו הפיכת ארץ-ישראל, וארץ-ישראל כולה, למדינה יהודית? ואם טענת האירדנטה יש בה ממש – טענה זו חלה על מנדט ביתר שאת.

לא איפה ואיפה

אין אני מבין גם את הערעור של כמה שוללים נגד מהירות התשובה “כן”. אפשר לפסול את ה“כן” לגופו, אם ישנימוקים מספיקים לכך. אפשר להוכיח ולבסס את ה“לא” – אבל אי-אפשר לטעון: אל תמהרו להשיב “כן” – בשעה שהטוענים עצמם ממהרים להשיב “לא”. מהו החפזון הזה בשלילת המדינה היהודית? אם הדבר טעון עיון – ואני מודה שהוא טעון עיון רב – חל העיון על השאלה בכללה, וכולנו חייבים בו, גם הנוטים לחיוב וגם הנוטים לשלילה.

עובדות-יסוד היסטוריות ונסיבות זמניות

מסקנות הועדה המלכותית שנתקבלו ע"י הממשלה האנגלית – ממשלת המנדט – העמידו אותנו בפני שאלות-היסוד של הציונות.

השאיפה הציונית ואפשרות הגשמתה מושתת על ארבע עובדות-יסוד: א) אהבת המולדת, ב) מצוקת הגלות, ג) אפשרויות-ההתשיבות הגנזות בארץ, ד) כשרון-היצירה של העם העברי.

טול אחד מהיסודות הללו – והציונות נפרכת או מתבדית. ארבע עובדות-יסוד אלה מתיחסות לשני הגופים שמהם מצטרפת הציונות המתגשמת: עם-ישראל וארץ-ישראל. אולם שיבת-ציון אינה מתרחשת בחלל ריק והעם היהודי וארץ-ישראל נתונים להשפעת גורמים ונסיבות ותנאים מחוץ לעובדות-היסוד שמניתי: תושבי הארץ הבלתי-יהודים, הארצות השכנות, המעצמות הגדולות שיש להן אינטרסים ושאיפות בארץ, יחסים וסידורים בין-לאומיים, ועל הכל – רצונה, מעמדה וצרכיה של המעצמה השליטה בארץ. מערכת הגורמים החיצונים האלה אינה קובעת את מהותה של הציונות, את שאיפתה ומטרתה. החזון הציוני טבוע במציאות ההיסטורית של האומה היהודית; אולם הנסיבות והגורמים החיצוניים מַתנים את אפשרויות ההגשמה ודרכיה. נסיהות אלה ומשתנות מזמן לזמן. התמורות הללו אינן פרי הוויתנו-אנו ולא ברצוננו תלויות – אבל אין אנו יכולים להתעלם מהן בואנו לקבוע מזמן לזמן את שיטות הפעולה שלנו. לא תמיד תמורות חיצוניות אלו רצויות לנו, אבל אנו נעשה משגה כבד אם נתנכר להן באשר אינן מוצאות חן בעינינו.

נתערערו היסודות של שיטת-המנדטים

בשנים האחרונות נפלו בעולם דברים אשר שינו מיסודם את היחסים הבין-לאומיים. התפשטות משטר האלמות והדיקטטורה בעולם; נצחון הפאשיזם האיטלקי בחבש למרות הסנקציות של חבר-הלאומים; התרחבות השפעת הנאציזם במרכז אירופה ודרומה; התמוטטות חבר- הלאומים והרס אָשיות המשפט הבין-לאומי; תגבורת מגמת ההתבודדות במדינות של ארצות הברית; חוסר-אונן של ארצות הדימוקרטה למנוע ולהפסיק התקפה יפאנית בסין והתקפה גרמנית-איטלקית בספרד – כל אלה ערערו במידה מרובה את יסודות המשפטיים והמדיניים הבין-לאומיים שעליהם התבססה שיטת-המנדטים, שאחרי מלחמת העולם שימשה יסוד מוסד במדיניות הציונית החיצונית. מבחינה מוסרית אנו פוסלים את התמורות האלה – אבל עובדה אינה חדלה להיות עובדה, גם אם אינה ראויה לשבח. המשטר הפוליטי בעולם ויחסי- העמים אינם נתונים בידינו; ובמידה שגורמים חיצוניים משפיעים על ההגשמה הציונית – עלינו לקחת בחשבון את השינויים והחליפות המתהוים בגורמים אלה, בין שהם מוצאים חן בעינינו ובין שאינם מוצאים חן.

בדיונים שלנו עלינו להבחין הבחנה קפדנית בין המושגים הכרוכים בשאיפתנו, רצוננו, הרגשתנו אנו, ובין המושגים הכרוכים בעובדות אובייקטיביות, בגורמיים זרים, ברצונות זולתנו. ואני רואה אחת הטעויות המרכזיות של השוללים בערבוב המושגים.

שאיפה והכרזה

אחת הטענות העיקריות של השוללים היא טענת אחידות הארץ, או שלמותה. כאן יש לנו דוגמא בולטת של ערבוב מושגים נפשיים במושגים פוליטיים, של החלפת משאָלה ושאיפה – בעובדה ומציאות; אחידות או שלמות הארץ, שבשמה מתנגדים למדינה יהודית בחלק מן הארץ, מה היא – ובאיזו מובן הן סותרות זו לזו?

בקונגרס השבעה-עשר היה ויכוח חריף בינינו ובין הריביזיוניסטים בשאלת המטרה הסופית. מה היה תוכן הויכוח? כלום היה הויכוח בזאת שהריביזיוניסטים רצו ברוב יהודי ואנו הסתפקנו במיעוט? הויכוח היה על הכרזה!

בשבילנו היתה הציונות תמיג הפתרון המלא לשאלת היהודים, ובקיבוץ-גלויות ובקוממיות ממלכתית במולדת ראינו את תכנה של המטרה הציונית. אולם בניגוד לריביזיוניסטים לא ראינו צורך ותועלת בהכרזה על מדינה. בכל כיבוש ישובי, בכל בנין נקודה חדשה, בכל תוספת עליה יהודית, בכל התבצרות משקית וארגונית, בכל יצירת גרעין של כוח יהודי – ראינו נדבך נוסף בבבנין המדינה; אולם לא רצינו להחליף את הפעולה הממשית, אם-כי המודרגת, להקמת המדינה בהרכזה מילולית ועקרה על מדינה יהודית. ידענו שהנקודה הקטנה ביותר הנוספת לנו בארץ מקרבת אותנו למדינה יותר מההכרזה הצעקנית ביותר על מדינה עברית משני עברי הירדן. מבחינה זו רואה אני גם את ההכרזות על אחידות הארץ ושלמותה.

כשם שקוממיות ממלכתית היא חלק בלתי-נפרד מהרעיון הציוני, כך שלמות הארץ – שיבת ציון המלאה והתערות העם היהודי בכל חלק מארץ-ישראל, בצפון ובדרום, במזרח ובמערב – יסוד אינטגרלי של השאיפה הציונית. אולם מהי אחידות הארץ בשעה זו?

אחידות הארץ – עובדה נפשית

אחידות הארץ כעובדה נפשית, כהרגשה יסודית בלב האומה – אין ויכוח עליה. בנשמת העם היהודי חיה ארץ-ישראל מאות בשנים כיחידה אחת ושלמה. וכל התהפוכות שעברו על הארץ, כל האינבנזיות והכיבושים, כל התמורות הפוליטיות, צירוף הארץ למדינות זרות או חלוקת הארץ לשטחים פוליטיים נפרדים, לא שינו במשהו את הרגשת העם היהודי. בכל הגלגולים המרובים והמתחלפים נשארה בנשמת האומה ארץ-ישראל, הארץ. בארץ שלטו רומאים, פרסים, ביצנטים, ערבים, מונגולים, צלבנים, תורכים – הארץ היתה פרובינציה באימפריה זרה או מדינה ערבית; בעיני העם היהודי לדורותיו זו היתה ארץ-ישראל. אחדות הארץ בנפש העם ובהיסטוריה היהודית היא עובדה מוחלטת, עובדה של ברזל, שאלפי שנים של נכר ותהפוכות לא עקרו ולא ערערו ואין כנראה כוח בעולם שיעקור אותו מהלב היהודי.

מחליפים מושג נפשי במושג פוליטי

אולם חוששני שכאן מערבבים חברינו מושג נפשי במושג פוליטי ומחליפים שאיפה בעובדה, כשמדברים הם על שלמות הארץ כעל עובדה אובייקטיבית, כעל מציאות קיימת – מתנכרים הם לאמת. אחידות הארץ בשעה זו אינה קיימת. רק בימי עצמאותנו המדינית היתה הארץ יחידה פוליטית. וגם אז – רק בתקופות מסוימות. מחוץ להיסטוריה היהודית אין לארץ-ישראל, כליחידה גיאוגרפית ומדינית, קיום מיוחד. בארבע מאות שנות השלטון התורכי היתה הארץ “שלמה” כחלק של האימפריה העותומנית. מאחרי הכיבוש האנגלי קרועה הארץ לארבעה חלקים. החלק הצפוני של ארץ-ישראל המערבית – מהגבול הצפוני של שטח המנדט הבריטי עד נהר ליטני – כלול עכשיו במדינת הלבנון. חלק שני של צפון הארץ – מזרחה, החורן, הגולן והבשן, – כלול במדינת סוריה. עבר-הירדן מדרום הירמוק על גבול חג’ז – נתון תחת “שלטון” המאיר עבדאללה, אם-כי המנדט הבריטי חל עליו. החלק הרביעי – שטח המנדט במערב ארץ-ישראל, שעליו בלבד חלים לפי שעה הסעיפים של הבית הלאומי במנדט. (ברל: יש גם סיני שהיא כיום בידי מצרים). וכששואלים שוללי המדינה: מה יהיה עם השטחים שמחוץ למדינה – שוכחים הם שאפשר להפנות אליהם שאלה זו גופה: מה יהיה עם השטחים שמחוץ למנדט? המנדט של,הבית הלאומי" אינו מקיף את ארץ-ישראל “השלמה”. הויתרנו על זכותנו להתישב בחלקי ארץ-ישראל שמחוץ למנדט?

המדינה היהודית – טוענים – תיצור גבולות בין שטח אחד של הארץ ובין משנהו. אולם כל מפעל התישבותי שלנו בארץ – כקטן כגדול – יוצר גבולות. כלום לא הקימו בוני עין-חרוד גבול בינם לבין קומי¹? כלום לא הציבו יוצרי בית-אלפא גבול בינם ובין סחנה²? כל נקודה חדשה שלנו בארץ מוסיפה גבולות חדשים.

שלמות פלשתינה או אפשרות עליה

לפני התחלת ההתישבות שלנו היתה הארץ שלמה באמת – אולם זו היתה “שלמות” ערבית, שלמות של פלשתינה. מודדי האחוזים של השטח המוצע למדינה היהודית שוכחים שאחרי ששים שנות-התישבות לא הגענו עדיין אפילו לששה אחוזים של שטח המנדט המערבי, ו“השלמות” המקוטעת של הארץ (מקוטעת מפני החלוקה המרובעת בין הלבנון, סוריה, עבדאללה, וה“בית התאומי”) – היא עדיין כמעט כולה ערבית. הבשם “שלמות” זו מוכנים אנו לשלול הקמת מדינה יהודית בחלק של ארץ-ישראל המערבית? לא-פחות מהחבירם השוללים מתנגד אני לאלה האומרים: עליהו לקבל הצעת המדינה בכל צורה שהיא, כי אחרת אנו מפסידים הכל. זוהי תפיסה דפטיסטית, העלולה לערער את כל עמדתנו, ולא רק שהיא מזיקה ומסוכנת מבחינה ציונית – אלא היא גם לא מחויבת-המציאות ובלתי-מבוססת מבחינה פוטחיטית אובייקטיבית. ואני מקבל כאלטרנטיבה להצעת המדינה – המשכת המנדט. אבל מה ענין המנדת ל“שלמות” הארץ – אם במלה שלמות מתכוונים לשלמות יהודית של הארץ, לשלמות של ארץ-ישראל? באיזה סעיף מסעיפי המנדט מובטחת לנו “שלמות יהודית”? בהמשכת המנדט אין ארץ-ישראל כולה נהפכת לארץ יהודית. במקרה הטוב ביותר עלול המנדט בהמשכו להביא לידי תגבורת ידועה של הכוח היהודי בארץ, לידי ריבוי מספרנו והרחבת התישבותנו בארץ-ישראל המערבית. לא בהמשכת המנדט ולא בהקמת מדינה בחלק מן הארץ מבוצעת הציונות בשלמותה; בכל אחת משתי האפשרויות הללו יש רק כדי הגשמת שלב מסוים בציונות. והשאלה הקובעת לדעתי בויכוח זה היא: מה עלול להביא לידי תגבורת גדולה וריבוי מהיר של היהודים בארץ: משטר המנדט – או מדינה יהודית?

ובעוד שגולדה מאירסון שואלת מה לענות לבנה לאחר חמש-עשרה שנה, כשהמדינה היהודית תגיע לנקודת-השובע של קליטה – עליה לשאול עצמה, מהי התשובה שתתן מחר ומחרתיים ליהודים הדופקים על שערי ארץ-ישראל המנדטורית – ומוצאים שערים סגורים?

כשציוני מדבר על “שלמות הארץ” אינו מתכוון לשלמות הפיסית או המטפיסית של הארץ – אלא להתישבות היהודים בארץ בשלמותה. לא שלמות פלשתינה מעניינת אותנו אלא שלמות ארץ-ישראל. בלי יחס להתישבות יהודית אין לנו ענין לא בפלשתינה השלמה ולא בחלקי פלשתינה. מהו איפוא תכנו הציוני של נימוק האחידות והשלמות של הארץ, שמכניסים כמה מהשוללים בויכוח זה?

בימי תורכיה היתה הארץ “אחידה ושלמה” – במשך ארבע מאות שנים – אבל הארץ היתה כולה לא-יהודית; וכשם שבאמירת ברכת “המוציא” אין מוציאים לחם מן הארץ – כך אין עושים ארץ בלתי-יהודית ליהודית על-ידי הכרזה על שלמות הארץ ואחידותה. בלי חריש וזרע וקציר – אין מוציאים לחם מן הארץ. בלי עליה, התישבות ועבודה עברית אין גואלים ארץ-ישראל. פלשתינה לא תיהפך לארץ-ישראל – לא כולה ולא מקצתה, בלי אפשרויות ממשיות של עליה והתישבות רחבה.

חבר הלאומים ואנגליה

אבל אומרים: המנדט הוא משטר בין-לאומי. על הזכויות שהובטחו לנו במנדט יש ערבות חבר-הלאומים, בשעה שהערובה היחידה לקיום המדינה היא אנגלית בלבד. גם טענה זו יש לבחון בחינת-משנה: בחינת עובדות ובחינת רעיון.

אין אני מזדהה עם אלה שמבטלים עכשיו את ערכו של חבר- הלאומים, היות והוא נמצא בירידה בזמן האחרון… אין כוח חבר-הלאומים מספיק אמנם כדי למנוע התקפת איטליה על חבש, או מלחמת יפאן בסין, אולם עדיין יש כוח מוסרי רב למוסד בין-לאומי. ואם-כי שלטון האלמות והאגרוף מתחזק ומתפשט ורוב המעצמות הגדולות עומדות מחוץ לחבר – עדיין יש ערך לכוחות המוסריים בעולם המרוכזים בחבר- הלאומים, ואנחנו היהודים נהיה האחרונים שנזלזל בכוחות אלה. אין גם לשכוח שבאנגליה מיחסים ערך רב לחבר-הלאומים, ואם-כי אנגליה בעצמה היא הכוח המשפיע המרכזי – אפשר לומר הכוח המכריע בחבר – ואין להעלות על הדעת שום צעד של חבר-הלאומים בניגוד לרצונה ולאינטרס החיוני של אנגליה, הרי מאידך גיסא זקוקה אנגליה לחבר-הלאומים אולי יותר מכל מדינה אחרת ואנגליה מצדה לא תעשה בנקל שום צעד שיש בו פגיעה בולטת בעמדת חבר-הלאומים או בחוקתו. העם היהודי כאומה החלשה בעולם, כעם ללא מדינה וללא נציגות ממלכתית וללא כוח פיסי, ודאי שאינו צריך לזלזל בערך של ערובה בין-לאומית, אם גם אין לערובות אלא תוקף צבאי ופיסי. ההכרה הבין-לאומית בזכויותינו המובטחות במנדט – זהו נכס פוליטי גדול, שעלינו לשמור עליו כעל בבת-עיננו.

חבר הלאומים והמנדט

אולם קשה להבין מדוע חשוב חבר-הלאומים לגבי המנדט – ואינו חשוב לגבי המדינה היהודית; מדוע משמש חבר-הלאומים משען לנו כשהשלטון בארץ הוא בידי פקידות בריטית – ואין חבר הלאומים משמש משען למדינה היהודית? אם מדינת-היהודים תקום – לא תקום בלי הסכמתו ואישורו של חבר-הלאומים. האיניציאטיבה וההכרעה הממשית בהקמת המדינה היא כמובן בידי אנגליה. אבל גם ניסוח המנדט – ולא רק ביצועו – נעשה על-ידי אנגליה. חבר-הלאומים לא ערך את המנדט ולא קבע את תקנותיו וסעיפיו, אלא אישר את הנוסח שהותקן על-ידי אנגגליה. הגשמת המנדט אינה נמצאת בידי חבר-הלאומים, אלא בידי אנגליה בלבד. חבר-הלאומים אינו מוסמך להתערב בהנהלה ובשלטון הארצישראלי, יש לו רק הזכות לקבל דו“ח שנתי מאנגליה על דרך הגשמת המנדט ולחוות דעתו על הדו”ח. ועדת-המנדטים בודקת דו“ח זה ומוסרת מסקנותיה למועצת חבר-הלאומים. במועצת חבר-הלאומים אין לקבל שום החלטה בלי אנגליה – כי כל החלטות המועצות יכולות להתקבל רק פה-אחד. ליהודים אין נציג בחבר-הלאומים, לא במועצה ולא באספה הכללית יתר על כן – אפילו בפני ועדת-המנדטים אין נציג יהודי יכול להופיע. האפשרות החוקית היחידה שיש לנציגות יהודית היא להמציא לועדת-המנדטים דו”ח שנתי על התפתחות הבית-הלאומי והערות בקורת על פכולת האדמיניסטרציה המנדטורית בארץ. אגרת זו נשלחת לועדת-המנדטים באמצעות הנציב העליון; רק בא-כוח ממשלת-המנדט מופיע לפני ועדת-המנדטים כשהיא דנה על ארץ-ישראל.

זוהי המסגרת המעשית של הערובות הבין-לאומיות והפיקוח של חבר-הלאומים על המשטר המנדטורי בארץ.

חבר הלאומים והמדינה היהודית

ונשאלת השאלה: במה יגָרע משעננו הבין-לאומי – אם במקום מנדט בריטי תבוא מדינה יהודית? מדינה זו תקבל אישורו של חבר-הלאומים, ואם יש תוקף וערך לאישור הבין-לאומי שניתן למנדט – יש תוקף וערך לאישור הבין-לאומי שינתן למדינה היהודית. במשטר המנדט מוסמכת הסוכנות היהודית לשלוח אגרת לועדת-המנדטים – האורגן המפקח של חבר-הלאומים. במשטר המדינה היהודית ישתתף נציג יהודי בחבר-הלאומים גופו. האמנם יש לאגרת הנשלחת על-ידי הסוכנות היהודית לועדת-המנדטים תוקף וערך פּוליטי גדול יותר מנציגות שוות-זכויות של מדינה יהודית סוברנית המשתתפת בחבר-הלאומים? אם כוחו של חבר-הלאומים גדול כדי עמידה בפני אנגליה להגנת זכויותינו במנדט – מדוע אין כוחו של החבר יפה באותה המידה להגנת עמדתה של המדינה היהודית? וכי משום שהעם היהודי יהיה מוצג בחבר-הלאומים כעם סוברני – יקטן כוחו בחבר או יפחת ערכו של החבר?

חבר-הלאומים ימלא בהקמת המדינה היהודית תפקיד גדול הרבה יותר מאשר בקביעת המנדט. הממשלה האנגלית לא תוכל כלל לגשת לעיבוד תכנית להקמת המדינה עד שהדבר יתברר תחילה בחבר-הלאומים וההסכמה המוקדמת של החבר תינתן לאנגליה. מיניסטר-המושבות יושב כבר כמה ימים בז’נבה ודן עם ועדת-המנדטים עלתכנית החלוקה. זהו לפי-שעה דיון מוקדם – וגם זה לא בא עדיין לידי גמר. ועדת-המנדטים תגיש מסקנותיה למועצת חבר-הלאומים, ויש להניח שחבר-הלאומים יאמר לאנגליה: אַת רוצה שנשחרר אותך מהמנדט ושנסכים לסידור החדש – נראה קודם מהו הסידור החדש, מה התכנית? הצעת הועדה המלכותית לא נתאשרה עוד על ידיכם ולא קבלה את הסכמת הפרלמנט. לפי-שעה – המנדט עומד בתקפו; כשתביאו לנו תכנית מעובדת ומאושרת על ידיכם – נדון עליה.

שליח הממשלה האנגלית יחזור אז ללונדון. חקירה חדשה, חקירת התנאים האיסטרטגיים, ההידרוגרפיים, המשקיים, הכספיים וכו' תיערך על-ידי הממשלה, והצעה מסוימת ומוסמכת תעובד – וההצעה תובא שוב לפני חבר-הלאומים. החבר יבדוק את ההצעה ויסמיך את הממשלה להתחיל בצעדים מוקדמים. הממשלה תצטרך לבוא בדברים אתנו, למען עבד הסכם אתנו ועם הערבים. אני מניח שלכל-הפחות אנחנו, היהודים, נגיע לידי הסכם. הסכם זה יוגש לאישור חבר-הלאומים. ההסכם יקבע את תקופת-המעבר ויקים ממשלה זמנית, ואז יתחיל מו"מ חדש עם הממשלה הזמנית על אמנה, אשר תקבע יסודות המדינה ויחסיה עם אנגליה. אמנה זו צריכה שוב להיות מובאת לאישור חבר-הלאומים, ורק אז כשתקום המדינה לפי סעיפי האמנה – יבטל המנדט, והמדינה תוּכּר כחברה בחבר-הלאומים. זוהי בערך הפרוצדורה הצפויה בהצעות הועדה המלכותית. אין אני יכול לערוב שאלה בדיוק יהיו השלבים של הקמת המדינה – כשם שאיני יכול לערוב שהמדינה בכלל תוקם. אולם דבר אחד ברור: שאם תוקם מדינה יהודית לא יעָשה הדבר בלי שיתופו של חבר-הלאומים בכל הדרגות והשלבים המכריעים, וקיום המדינה יהיה מובטח על-ידי חבר-הלאומים לא-פחות מאשק קיום המנדט. דבר אחד ישתנה עם הקמת המדינה והשינוי יהיה לטובתנו – אנו בעצמנו נהיה שותף בחבר-הלאומים. עכשיו משתתפים בחבר-הלאומים רק נציגי מדינות ערביות (עיראק, מצרים – ובקרוב אולי גם סוריה) – ואלה שרואים את ברכת משטר המנדט בכוחו של חבר-הלאומים אינם רשאים להתעלם מעובדה זו. חבר-הלאומים אינו כולו כוח פרו-ציוני, ולא תמיד הוא כוח פרו-ציוני. בחבר-הלאומים יש גם כוחות אנטי-ציוניים. לא רק המדינות הערביות שבחבר הן כוח אויב. למדינות אלו יש ידידים ובעלי-ברית. וכל זמן שהמנדט ישלוט בארץ לא ימָצא בחבר-הלאומים אף נציג יהודי, בשעה שמספר הנציגים הערבים ילך ויגדל. רק עם הקמת מדינה יהודית ישתתף נציג יהודי בדיונים ובהחלטות של חבר-הלאומים.

התקום מדינה יהודית?

וכאן נשמעת טענה חדשה של שוללים – המדינה היהודית לא תקום, הצעת הועדה המלכותית אינה אלא אשליה.

לא קבלתי את הדעה שנשמעה כאן, כי הקמת המדינה היהודית היא גזירה מטעם ההשגחה של האימפריאליזם הבריטי. אולם קשה לי גם לקבל את הדעה שהקמת המדינה היהודית היא בגדר הנמנע. לא-פחות מהמבקרים המושבעים של ממשלת-המנדט מתיחס אני בספקנות רבה להודעות ממשלתיות, ואם מישהו יתבע ממני התחייבות שמחר או מחרתיים תקום המדינה – לא אתחייב על כך. אולם איני יכול לקבל הנחה שהועדה המלכותית הציעה יסוד מדינה יהודית בידעה מראש שהדבר לא יקום. גם איני יכול להניח שהממשלה האנגלית הכריזה על הקמת המדינה – בכוונה תחילה למעל בהכרזתה, וכל המו“מ המתנהל עכשיו בז’ניבה ע”י מיניסטר-המושבות – אינו אלא אחיזת-עינים. ואם ממשלה אנגלית סבורה שאפשר ושיש להקים מדינה יהודית – מדוע נאמר אנחנו שהדבר הוא בגדר הנמנע?

אומרים: הממשלה האנגלית לא תעיז להקים מדינה יהודית נוכח ההתנגדות הנמרצת של הערבים. יתכן. אולם מי שטוען כך – קשה יהיה לו להוכיח תוך כדי כך, שעם ביטול המדינה עתיד המנדט להתקיים באמונה על-ידי אותה הממשלה הפחדנית. הסבור מישהו בתוכנו שהתנגדות הערבים לקיום המנדט, כלומר לעליה יהודית גדולה לכל רחבי הארץ, תהיה פחות נמרצת ופחות תקיפה מהתנגדותם להקמת מדינה יהודית? מדוע? ננסה לבחון את העמדה של הערבים, הרואים במפעל הציוני סכנה או נזק לעתיד האומה הערבית. ערבים כאלה, בלי-ספק ילחמו נגד מדינה יהודית אפילו אם מדינה זו תתפוס רק חלק של ארץ-ישראל. אבל מוכרחים לשאול: הילחמו ערבים אלה פחות נגד קיום המנדט? החלוקה מעמידה ברשות שלטון יהודי חלק של הארץ. קיום המנדט עלול להעמיד תחת שלטון יהודי את הארץ כולה. מדוע לא תגבר מלחמת הערבים נגד קיום המנדט ממלחמתם נגד החלוקה? מדוע איפוא תגלה הממשלה האנגלית אומץ-לב גדול יותר בהגשמת המנדט מאשר בהקמת המדינה?

לא פרוגנוזה “מדעית” אלא הכרח ציוני

איש מאתנו אינו יודע עתידות. יש יהודי פיקח אחד ושמו אוטו בואר³. יהודי זה מפרסם אחת לשנתיים ספר חדש, בו הוא מוכיח על-פי תורת מרכס, שכל מה שקרה לפני שנתיים היה מחויב המציאות ולא יכול לקרות אחרת. אולם סופר פיקח זה לא פרסם עוד אף פעם ספר שבו יוכיח באותות ומופתים מארכסיסטיים מה שהוכרח לקרות במשך השנתיים הבאות. אין דבר קל מלהסביר את העבר כי אין כל אפשרות לסתור את ההסברה. את העבר אין לשנות, ובין שהתיאוריה המסבירה אמיתית היא או כוזבת, הדברים שקרו – קרו, ואין כל כוח בעולם יכול לשנות אף קורטוב אחד ממה שנתרחש, ואין איפוא שום אמצעי נסיוני להוכיח שהדברים יכלו להתרחש אחרת מאשר התרחשו למעשה. אולם היכול מישהו לומר שהדברים בעתיד גזורים מראש ומוכרחים להתרחש דוקא כך ולא אחרת? האמנם הכל צפוי והרשות אינה נתונה? האדם החי והחברה האנושית אינם יכולים לקבל דעה ממיתה ומטמטמת, שאין בחיי האדם ובחיי החברה שום ברירה, כי הכל קבוע ומוגדר מראש. גם אם ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת-קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני – הרי הבחור והבחורה בטוחים שהם בחרו זה בזה מתוך ברירה חפשית.

לא אכניס ראשי בויכוח מטפיסי על חופש הבחירה, אולם אין אנו יכולים לפעול בחיי היחיד ובחיי הצבור אלא מתוך הנחה שיש לנו ברירה.

נסיבות פוליטיות הציגו אותנו לפני ברירה חדשה, לפני גרירה של מדינה יהודית בחלק מן הארץ. ברירה כזו לא היתה לנו לפני עשרים שנה, לפני עשר שנים, ולא לפני שנה. עכשיו ניתנה אפשרות כזו. הקמת מדינה יהודית נעשתה אקטואליוּת פוליטית. אין זו גזירה שאין להימנע ממנה; אין זו עובדה שכבר נתקיימה. זוהי רק אפשרות, אחת האפשרויות. גיום האפשרות תלוי לא רק בנו. יש גורמים חיצוניים המַתנים את ההגשמה ותנאי ההגשמה של אפשרות המדינה. אולם גם בנו תלוי הדבר. בנו תלוי הדבר אולי יותר מאשר באחרים, כי יש לנו כוח להשפיע גם על אחרים. ולא “הפרוגנוזה המדעית” כביכול, אם דבר הקמת המדינה יתכן או לא יתכן – אלא הקביעה הציונית, אם הקמת המדינה רצויה או לא רצויה לעם היהודי. קיעה זו, ורק זו, צריכה להכריע בבירור שבו אנו עומדים.

---

הליכות המדינה היהודית

מאת

דוד בן־גוריון

תל-אביב, 29.10.1937

אנו עומדים לפני שינויים פוליטיים מכריעים. יתכן שאנו עומדים גם לפני קוממיות ממלכתית, לפני הקמת מדינה יהודית.

בפני הנעלם

יש להדגיש את המלה “יתכן” – כי אין עדיין לדבר על כך בודאות מכמה טעמים. לפי שעה אין זו אלא הכרזה – ויש כמה אפשרויות שימנעו את הקמת המדינה היהודית. יתכן, שהעם היהודי יסרב. יש אפשרות שאפילו המחייבים יסרבו – אם תכנית המדינה המוּצעת ע"י אנגליה לא תהא מספקת ולא תמלא את הדרישות המינימליות, הנראות לנו כהכרחיות לקיום המדינה ומילוי תעודתה. יש אפשרות תיאוריטית, שהמחייבים ימצאו סיפוק בהצעה, אולם רוב הקונגרס ידחה את ההצעה מטעמים פּרינציפּיוניים, לפי דעת השוללים.

יתכן למעשה סירוב מצד הערבים. יש להניח, שהערבים ימָנעו מכל משא ומתן הכרוך בהקמת מדינה יהודית עצמאית אפילו בחלקה של הארץ, כי לדעת הערבים ארץ-ישראל כולה היא ארץ ערבית, ומתוך עמידה על “שלמוּת הערץ” יתנגדו להקמת מדינה ערבית בחלקה של הארץ. אך יש גם אפשרות של סירוב מצד אנגליה. הממשלה האנגלית אמנם הכריזה בלונדון ובג’ניבה, שהיא מקבלת בכללן את מסקנות הועדה המלכותית על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות עצמאיות, אולם מותר לפקפק, אם תקיים הממשלה את הכרזתה. אין זה כלל מן הנמנע, שבטרם תקום המדינה תשנה הממשלה את דעתה. מה שעשתה הממשלה ביחס למנדט היא יכולה לעשות גם ביחס לתכנית החלוקה. תשלח ועדה חדשה – והועדה תמצא, שהמסקנות של הועדה המלכותית אינן בגדר של הגשמה.

יתכנו גם הפרעות אחרות שאינן תלויות בשלושת הגורמים האלה. אנו חיים עכשיו בעולם טרוף ומסוכסך, ואין יודע מה ילד יום. במערב אירופה ובמזרח אסיה מתלקחת מלחמת-דמים ויש חשש להתפוצצות עולמית. ואם המצב בעולם יחריף יש לפקפק, אם תוכל אנגליה להיפּנות לביצוע התכנית הנועזת והקשה, שהציעה הועדה המלכותית.

לא כל ההפרעות האפשריות שמניתי הן ריאליות ובנות-תוקף במידה שוה. הקמת המדינה היהודית תלויה בעיקר בשני גורמים: היהודים והאנגלים. והספק חל יותר על הגורם היהודי. לפי-שעה עומדת הממשלה על דעתה, ש“הפתרון הטוב ורב-הסיכויים ביותר” הוא פתרון החלוקה; אך אין דבר נתון לשינויים ולחליפות כמדיניות האנגלית, ואין שום בטחון שהממשלה תאמר גם מחר מה שאמרה אתמול. ואם תאמר – אין בטחון שתעשה את דברה. מהכרזה עד הגשמה יש מרחק רב.

עת לעסוק בבירור הליכות המדינה העברית

ואף-על-פי-כן – הגיעה השעה להתחיל בבירור הליכות המדינה העברית. כי אין זה מן הנמנע, שבעוד שנה נעמוד לפני שלב ראשון בהקמת המדינה, ונצטרך לברר לעצמנו ולאחרים את הדרך בה תלך המדינה היהודית.

בתנועה יש עדין ויכוח לגופו של דבר. יש עדיין שוללים את המדינה מיסודה, באשר הקמת המדינה כרוכה באסון החלוקה. בויכוח זה אין חדש עכשיו. הבירור שנתקיים בציריך מיצה את טענות שני הצדדים ואין עכשיו מה להוסיף או לגרוע. הויכוח עוד לא נתסיים ולא הוכרע – אבל אין טעם לחידוש הויכוח רק כשתסתמן תכנית ברורה ומוסמכת מצד הממשלה האנגלית. רק אז תהיה אחיזה חדשה ממשית בבירור סופי של השאלה.

והבירור שיש להעמיד בפני תנועתנו – גם המחייבים וגם השוללים מחייבים להיזקק לו. ברור, זה מיוסד לפי-שעה על השערה בלבד, שדבר הקמת המדינה יתכן גם מצד היהודים וגם מצד האנגלים, וגם השוללים אינם יכולים להגיד בודאות, שהשערה זו היא נמנעת-המציאות. אם תוקם המדינה בניגוד לדעת השוללים – לא תהא זו מדינת המחייבים, אלא מדינת היהודים, המדינה של המחייבים והשוללים כאחד, וכולנו יחד ניתבע למאמץ משותף להקים את המדינה, לבנותה ולעשותה מנוף רב-אונים להגשמת הציונות – ובעוד זמן עלינו לברר, כיצד יעָשה הדבר.

ויש לפתוח את הבירור בהבהרת המושג והתוכן של “מדינה יהודית”. במועצת הסוכנות בציריך שאל אחד ה“לא-ציונים” שאלה זו: מה זאת מדינה יהודית – האם זוהי מדינה, שרק יהודים אזרחיה? או רק יהודים שליטים בה? או דתה הרשמית היא הדת היהודית? או שהרוב בתוכה הם יהודים?

מדינת היהודים – יעודה שונה מכל המדינות

לא הרי המדינה היהודית כמדינה הערבית. הצעת המדינה הערבית מכוּונת להענקת עצמאות לערבים היושבים בשטח הערבי. במדינה העברית אין המכוּון הענקת עצמאות ליהודי ארץ-ישראל. אילו היתה תכנית המדינה היהודית מכוּונת אך ורק למתן קוממיות ליהודי ארץ-ישראל – לא היה המדינה מוקמה, כי לא היה בנמצא אף יהודי אחד בגולה או בארץ, שהיה נותן ידו להקמת מדינה שכזו.

המדינה היהודית שונה מבחינה ידועה לא רק מהמדינה הערבית, אלא גם מכל מדינה אחרת שבעולם. המדינה היהודית לא תהיה ככל שאר המדינות מטרה לעצמה, אלא אך ורק אמצעי למטרה שמחוצה לה. מדינה זו לא תוקם לשם הנאת תושביה ואזרחיה בלבד. המדינה תשמש מכשיר ואמצעי להגשמת הציונות: לא סיפוק צרכי הישוב הנמצא בתוכה בשעת הקמתה, אלא מקלט וכלי-קיבול להמוני ישראל שבגולה. למדינה הזאת תהיה תעודה היסטורית – לשמש מנוף לקיבוץ-גלויות, ורק תעודה זו תכשיר את זכות קיומה.

שלבים בהגשמת הציונות

הקמת מדינה יהודית עפ"י תכנית החלוקה, כלומר: בחלקה של הארץ, אין בה משום ביצוע השאיפה הציונית בשלמותה, כי רק בארץ-ישראל כולה אפשר לפתור את שאלת היהודים בהיקפה המלא. המדינה המוּצעת לא תוכל איפוא להיות אלא שלב, אחד השלבים, בהגשמת הציונות.

ויש לראות שתי תקופות בהתפתחות המדינה היהודית: א) תקופת הבנין והיסוד; ב) תקופת ההתפשטות.

עם הקמת המדינה היהודית אין אנו מפקיעים את זכותנו לשוב ולהתישב בכל חלקי הארץ, והתישבותנו לא תהא מצומצמת לעולם-ועד בתחומים המוגבלים של המדינה. אולם ברור, שבתקופה הראשונה נרכז את מיטב מאמצינו, אם-כי אפשר לא את כולם, בבנין המדינה וביצירת משק וישוב יהודי גדול בתוכה. תקופה זו תימשך עשר או חמש-עשרה שנים. אינו קובע מסמרות. מספרים אלה אינם באים אלא לסבּר את האוזן. לא הרי ההיסטוריה כהרי האסטרונומיה, ואין לראות מראש א הנולד ואף לא את המולד. אפשר רק לנטות קו של סיכויים ואפשרויות. הכוחות והגורמים שיפעלו ויכריעו בעתיד – רק מקצתם נראים מבין מצולות-הזמן, ואחד מהם הוא רצוננו ההיסטורי, כיווּן דרוך ותכליתי בפעולתנו, חתירה מאומצת ומתמדת לקראת מטרה. ואם יש לעמוד על התקופה השניה – זו הסמויה עדיין לגמרי מן העין – הרי אין זאת לשם ציוּן אפקים רחוקים וסיכויי העתיד, אלא לשם נטית קו-הפעולה בתקופה הקרובה, הראשונה, בתקופת-המסד. כי רק באופי פעולתנו וכיווּנה בעתיד הקרוב, בימים הראשונים להקמת המדינה, מותנית האפשרות של בוא התקופה השניה. תקופת ההתפשטות לא תבוא ולא תוכשר מאליה, כפרי בשל הנושר מהעץ. אפשרויות ההרחבה לא יתכנו, אם מהרגע הראשון לא תכוון המדינה היהודית את כל מאמציה וצעדיה ויחסיה – בבנין, ביצירת-כוח ובהקמת יחסי-שכנים – לקראת התפשטותנו בארץ, מתוך רצון והסכמה ושיתוף-פעולה עם שכנינו הערבים. בחיים החקלאיים יש עונת החריש והזרע ויש עונת הקציר והאסיף. בשום אופן אי-אפשר לשנות את סדר העונות – עונת-הקציר אף פעם לא תקדים את עונת-הזרע. אולם הקציר אל יבוא אף בעונתו – אם לא קדמו לו חריש וזרע.

המדינה היהודית – מדינה ציונית

המדינה היהודית, ככל מפעל ציוני, אינה אלא אמצעי למטרה אחת ויחידה: קיבוץ-גלויות במולדת. והמדינה לא תמלא את תפקידה, אם מהרגע הראשון של קיומה לא תתאים את כל הליכותיה בבית ובחוץ למטרה זו. כדי שתהיה המדינה היהודית נאמנה ליעודה ההיסטורי, יש הכרח שתכלכל את כל מעשיה, בשטח הכלכלי והפוליטי, במשטר הפנימי והחיצוני, מתוך דאגה להרחבת אפשרויות הקליטה וההישבות. במלים אחרות: שומה עליה,על המדינה היהודית, להיות מדינה ציונית. הנחה זו צריכה לשמש נקודת-מוצא בקביעת דרכנו במדינה היהודית – לכשתקום.

ערובה לאפיה הציוני של המדינה היהודית

השאלה הראשונה המתעוררת אחרי אקדמה זו היא: מהי הערובה שהמדינה היהודית אמנם תהיה מדינה ציונית? כיצד תובטח התעודה הציונית, שלשמה עומדים להקים את המדינה היהודית? ערובה זו אינה נתונה מאליה. העובדה, שהמדינה תהיה יהודית, כלומר: שהרוב שבה יהיה יהודי ושליטיה יהיו יהודים, אינה מבטיחה עדיין את האופי הציוני ומילוי התפקידים והיעודים הציוניים של המדינה. יהודי ארץ-ישראל מעונינים כמובן בגידול כוחם ומספרם, אולם אין זהות אוביקטיבית מלאה בין הצורך הכללי של הישוב לגדול ולהתגבר ובין הצרכים של המוני ישראל לעלות לארץ להתישב בה. העברת המוני ישראל לארץ לא תיתכן בלי תמורה במבנה הסוציאלי-כלכלי של ההמונים האלה, בלי העברת ההמונים האלה לחיי-עבודה. מהי איפוא הערובה, שבמדינה היהודית יקום משטר ציוני? אין שום ערובה אבטומטית ואַפּריוֹרית, מלבד העובדה האוביקטיבית של המצוקה היהודית האיומה, המתגברת והולכת. המדינה היהודית תעמוד תחת הלחץ העצום של המוני ישראל שאינם יכולים להתקיים בגולה ואשר בתוקף גזירת הקיום ישׂתערו על הארץ. לחץ מתמיד זה של העם היהודי בגולה ישמש בלי ספק גורם כביר בשמירת האופי הציוני של המדינה, אולם בלי מציאות כוח ציוני שקול ומכוון בתוך המדינה עלול לחץ זה להסתרס ולהסתלף.

האופי הציוני של המדינה היהודית יובטח בה-במידה שהשלטון במדינה ישָען בעיקרו של הכוחות הציבוריים המזהים את האינטרסים שלהם עם האינטרסים ההיסטוריים של האומה והמעמידים עצמם לבא תנאי ושיור לשירות ההגשמה הציונית.

ההגמוניה של חלוצי ההגשמה הציונית בארץ תשמש יחד עם מצוקת ישראל בגולה ערובה לכך, שהמדינה היהודית לא תצטמצם בדאגה לצרכי תושביה הקיימים, אלא תכוון את מאמציה ויכלתה וכח שלטונה להכשרת התנאים לקליטת המוני ישראל והשרשתם באץ בחיי-עבודה בכפר, בעיר ובים.

יהדות העולם – משען ומעוז למדינה היהודית

בנין המדינה עצמו וביצוע תפקידיה לא יתכנו בלי מאמצים חלוציים מוגברים ובלי שיתוף-כוחות בין יהודי ארץ-ישראל לבין העם היהודי בעולם. המדינה היהודית לא תקום, לא תתקיים ולא תמלא את שליחותה, אם לא תשען על כוחו של העם היהודי כולו. בלי העם היהודי שמחוץ למדינה אין קיום למדינה, אין צורך במדינה ואין עתיד למדינה. לא ארבע או חמש מאות אלף היהודים יהיו נושאי המדינה היהודית. המדינה תוקם, כדי לשמש את צרכיו של העם היהודי כולו; המדינה תתקיים אם מאחוריה יעמוד כוחו של העם היהודי כולו. המטרה שלשמה מוקמת המדינה – קליטת המוני ישראל והשרשתם במולדת – לא תושג אך ורק בכוחותיה הפנימיים של המדינה.

באחד העתונים הציוניים בפולין נתפרסם לפני זמן-מה מאמר, שיצא מעטו של אחד מעסקני הציונים הכלליים על דבר חדלונה של ההסתדרות הציונית לאחר הקמת המדינה. לדעת העסקן הציוני הפולני לא יהיה עוד צורך בהסתדרות ציונית, כי המלאכה הציונית תיעשה על-ידי המדינה היהודית. בהבנה זו יש סירוס רעיונה של ההסתדרות הציונית לא-פחות מסילוף משמעותה של המדינה היהודית. שליחותה של ההסתדרות הציונית אינה מסתיימת עם הקמת המדינה – כי המדינה אינה השלב הסופי של ההגשמה הציונית. הקמת המדינה תזקיק ביתר שאת וביתר תוקף גיוס כוחות העם היהודי – כי הצרכים יגדלו, האפשרויות ירבו והתביעה של ההמונים תגבר, והמדינה כשהיא לבדה לא תוכל לספק את כל הצרכים והתביעות ולבצע את כל האפשרויות; הבור לא יתמלא מחוליתו. עלית מאות אלפים יהודים מהתפוצות, הקלטתם בחקלאות ובחרושת ובמלאכת הים, לא תיעשה ביכולת המוגבלת של המדינה. אמנם, הקמת שלטון ממלכתי יהודי, המטיל מסים וגובה מכס וכורת בריתות מסחריות, תיצור יכולת כספית חדשה, שאינה ניתנת כלל בלי מדינה. אפילו האבטונומיה המקוצצת של עיריה בת מאה וחמשים אלף מאפשרת מלוה חיצוני של מיליון. והאפשרויות של מדינה תהיינה גדולות פי-כמה מהאפשרויות של עיריה. אולם היכולת המורחבת של המדינה תהיה זעומה ודלה לעומת הצרכים העצומים, כי לא צרכי תושבי המדינה בלבד, אלא צרכי עם, צרכי מיליונים שמחוצה לה, יהיו עמוסים על מדינה יחידה-במינה זו – וצרכים אלה לא יתמלאו על-ידי תושבי המדינה, אלא בכוחו של העם, בכוחם של המיליונים היהודים אשר מחוץ למדינה.

היחסים ההדדיים בין המדינה היהודית וההסתדרות הציונית

במערכות התנועה הציונית יחולו בלי-ספק כמה שינויים לאחר שתוקם המדינה היהודית. המסגרת של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, יחסיהן עם היהדות הארצישראלית, עם חבר-הלאומים, עם אנגליה ועם שאר המדינות בעולם, לא תוכל להישאר לאחר היות מדינה, כאשר היתה לפני היות מדינה. הנציגות הממלכתית תתרכז כולה במדינה, אבל מציאות שלטון יהודי, מוסד מחוקק יהודי, תקציב-ממלכה יהודי – לא תגרע אלא תגביר את כוחה של התנועה הציונית. וההסתדרות הציונית תיזקק למדינה היהודית לא-פחות משהמדינה היהודית תיזקק להסתדרות הציונית. הליכות המדינה היהודית לא יקָבעו, אמנם, על-ידי ההסתדרות הציונית, וההסתדרות הציונית לא תהיה כפופה למרוּת המדינה, אולם לשתיהן יחד יהיה תפקיד משותף: הכשרת המונים לעליה, הסעתם והשרשתם בארץ. מפעל העליה וההתישבות לא יבוצעו אלא בסיוע המדינה היהודית וההסדרות הציונית כאחת. המדינה תשרת את העליה ןההתישבות היהודית בתחיקה, משטר, שיטת מכס וכספים ובריתות מסחריות, המכוּונים לפיתוח אינטנסיבי מכסימלי של כל שטחי המדינה בעמק ובהר, להרמת הפריון של החקלאות והחרושת ומלאכת הים והרחבתן, להגנת התוצאת ושיווּקה. אולם המדינה לא תוכל להעמיס על עצמה את כל העול הכספי הדרוש למפעל ההתישבותי. ככל שהעליה תתרחב לאחר הקמת המדינה, כן יהיה הכרח להגדיל את האמצעים הלאומיים של העם היהודי מכל רחבי הגולה, למען האדיר את כשרון הקליטה הכלכלית של המדינה ויצירת מקורות פרנסה וכלכלה נוספים. הסתדרות הציונית תשתתף בבנין המדינה ופתוחה לא רק בקרנות הלאומיות. כמקודם תהיה שוּמה על ההסתדרות הציונית לחנך את העם היהודי, לארגנו וללכדו, להכשיר את הנוער היהודי לתפקידי-כיבוש חלוציים בחקלאות, בעובודת ציבוריות, בים, בשמירה ובהגנה, להנחיל לעם את הלשון העברית וספרותה, לגייס לעזרת המדינה היהודית את הגורמים הבין-לאומיים. קיום המדינה ישמש בלי ספק גורם מחנך ומללכד רב-אונים, אשר יסייע לתפקיד החינוכי, הארגוני והפוליטי, המוטל על התנועה הציונית. לאחר הקמת המדינה תרכז ההסתדרות הציונית סביבה המונים יותר מרובים מאשר עכשיו, וכוחה והשפעתה בתפוצות יגדלו. תגדל גם אחריותה.

הקואופרציה המוכרחת בין המדינה היהודית ובין ההסתדרות הציונית לשם ביצוע השליחות המשותפת של שתיהן – תחייב חזית לאומית מאוחדת גם במדינה וגם בהסתדרות הציונית.

יסוּד מדינה יהודית עפ"י תכנית-חלוקה בימינו אלה הוא נסיון נועז ומסוכן. הקשיים החיצוניים והפנימיים, שתתקל בהם המדינה מראשית יסודה, התביעות החמורות והמרובות אשר יוגשו למדינה והאפשרויות המוגבלות לסיפוקן, – כל אלה יעמידו את המדינה במצב קשה ומסוכן, ורק במשטר איתן ובמדיניות יציבה ומרחיקה-ראות, רק בתמיכה נאמנה ומתמדת של המוני האזרחים בפנים והמוני ישראל בחוץ תוכל המדינה להתגבר על קשייה ולעמוד בנסיון. לא הכל יעָשה בכוח הכפיה ובתוקף השלטון. גם הדברים שיכּללו בחוג סמכותה ויכלתה העצמית של המדינה לא יבוצעו תמיד ולאורך-ימים בגזירת החוק והמנגנון הממלכתי בלבד. ולא הכל יכּלל בתחום סמכותה ויכלתה של המדינה. למדינה לא תהיה שליטה על העם היהודי שבתפוצות. וגיוס העם היהודי לעזרת המדינה, ואפילו כנאמנות של אזרחי המדינה לחובתם הממלכתית, לא יתכנו אלא אם ירגיש כל אזרח וכל יהודי, שהוא שותף למפעל ההיסטורי, שהמדינה יעוּדה לבצעו.

טיפוח השותפות ההיסטורית הזאת בהכרת העם ובהכרת אזרחי המדינה, גיבוש השותפות הזאת במסגרת הסתדרות ציונית מאוחדת ובמשטר ממלכתי דימוקרטי וקואליציוני – באלה יש לראות את הצו הראשון של התנועה, הרואה עצמה אחראית לעתיד האומה והמדינה כאחת.

התפקידים המיוחדים של המדינה היהודית

הענינים שהמדינה עתידה לטפל בהם, יש לחלקם לשני חוגים: א) חוג הענינים שבהם מטפלת כל מדינה באשר היא מדינה, כגון: חוק ושמפט, שירותם, מכס, וכו'; ב) חוג הענינים המיוחדים, שיוטלו על מדינה זו באשר היא מדינה יהודית, או ביתר דיוק – באשר יש לה יעוד ציוני; אלה הם עניני עליה, התישבות, יחסים עם ערבים וכדומה.

בהמשך דברי אנסה לברר את הקו הממלכתי, שיש לקוט בו רק לגבי הענינים המיוחדים, הכרוכים באופן בלתי-אמצעי בתעודה הציונית של המדינה.

מדיניות העליה

בראש וראשונה העליה. זו תהיה אחת השאלות הקשות והבוערות במדינה. המדינה לא תוכל לקלוט כמובן את כל שבעה-עשר מיליוני היהודים, היא לא תוכל לקלוט את כל הרוצים לעלות. ואין להניח, שבמדינה היהודית תתקיים עליה חפשית בלי שום הסדרה ורגולציה. כיון שהמדינה תהיה לא מטרה אלא אמצעי – גם העליה לא תהיה מטרה לעצמה, אלא אמצעי לבנין המדינה ולפילוס נתיב להרחבה ולהתפשטות. מדינה לא תהיה מוכשרה לקלוט כל הזקוקים לעליה – ומשום כך תבחר ותברור את החלק הרצוי לה מבחינת היעוד ההיסטורי המוטל עליה. המסקנה: העליה במדינה היהודית תהיה מכוּונת ומבוררת. צרכי המדינה יחייבו בשורה הראשונה עליה צעירה – מבני י“ח עד בני ל' משני המינים. צרכי המשק והבטחון, סיכויי העתיד והבראת העם ימריצו עליה של עובדים ועובדות צעירים, מגינים ומגינות צעירים, אבות ואמהות צעירים, אם-כי לא תמיד תוכל המדינה להתחשב אך ורק עם התועלת הממלכתית בלבד, ולא תוכל להתעלם מתביעות משפחתיות והוּמניות. המדינה תצטרך לעודד באופן מיוחד את עלית בעלי-הון, מומחים מקצועיים ומדעיים, אולם ציר העליה העיקרי יהיה הגיל הצעיר, שיקבל בארצות הגולה הכשרה תרבותית, גופנית, מקצועית, צבאית. מהעולה הצעיר תדרוש המדינה ידיעת השפה העברית, ידיעת הארץ, ידיעת מקצוע או הרגל לעבודה גופנית. צירי המדינה בארצות הגולה יפקחו על ההכשרה, והמדינה היהודית תכרות בריתות עם מדינות-היציאה לתת הכשרה צבאית ומקצועית לעליה הצעירה. בארצות מסוימות, כגון: אמריקה, הולנד ואנגליה, יקבל נוער יהודי מובחר הכשרה ימית ואוירית בבתי-הספר הממלכתיים – עפ”י הסכם מיוחד שבין ממשלות הארצות הללו לבין הממשלה היהודית.

מדיניות פיתוח להגברת כוח-הקליטה

המשטר הקרקעי של המדינה יהיה משטר של פיתוח. התחיקה הקרקעית תהיה מכוּונת לארבעה דברים עיקריים: א) מניעת הוברת האדמה ועזיבתה; ב) מניעת ספסרות קרקעית והפקעת מחירים; ג) ניצול רציונלי ומכסימלי של מקורות המים; ד) אינטנסיפיקציה מכסימלית של המשק החקלאי.

המדינה תטיל מסים על אדמה מוּברת ובשעת הצורך תשתמש בחוק המחלול התורכי ¹) ותעביר לרשות המדינה אדמה בלתי-מעובדת. המים: מי-התהום, מי הנהרות והנחלים ומי-המעינות, יהיו קנין המדינה. בכל שטחי-השלחין תתקין המדינה תכניות-פיתוח של חובה: מומחים חקלאיים וכלכליים יעבּדו שיטת-משק אינטנסיבית בנויה על השקאה, שתאפשר הרמת דרגת-החיים של האכר והקטנת יחידת-המחיה הקרקעית; בנק ההתישבות יסַפק לאכרים מִלְוֶה לפיתוח המשק, ויקבלו תמורתוֹ עודף הקרקע להתישבות נוספת. המדינה לא תגביל את הקנין הפרטי בקרקע ותאַמץ השקעת ההון הפרטי בפיתוח החקלאות, אולם המדינה תמסור לחברה ממלכתית את המונופולין בהעברת קרקעות מחוץ לשטח הערים, בין בקניה ובין במכירה, לשם מניעת ספסרות והפקעת מחירים מלאכותיים.

המדינה תייער באמצעים ממלכתיים את ההרים שאינם ראויים לעיבוד משקי אחר, ותאַמץ נטיעת עצי-פרי בכל האדמות ההרריות המוּכשרות לכך. על-ידי יסוּד שדות-מופת ותחנות-נסיון בכל חלקי המדינה ועל-ידי קואופרציה של חובה בין האכרים תקדם המדינה עיבוד אינטנסיבי של הקרקע וגיווּן המשק החקלאי ותיכונו. הקואופרציה החקלאית תסדר בעזרת המדינה את השיווּק של תוצרת הארץ. ההתישבות החדשה תהיה פטורה ממסים בחמש השנים הראשונות. הקרנות הלאומיות של ההסתדרות הציונית, יחס עם בנק התישבותי של המדינה, יציידו את המתישבים בקרקע ובמכשירים.

בטחון והגנה

הבטחון במדינה יוּשתת על שתים: שאיפה נאמנה לשלום וצדק בית ובחוץ, וכוח-צבאי מאומן ומצויד במכשירי-הגנה משוכללים.

ברוח בלבד אין מבטיחים סדר, ביחוד במדינה קטנה, שום אמצעי לא יגביר את הבטחון של המדינה ושל תושביה כמדיניוּת פנימית וחיצונית, אשר הצדק החברתי והשלום הבין-לאומי יהיה לה לקו. דימוקטיה, שתימנע מהכל הפליה ושתדע לנטוע בלב כל האזרחים הרגשת שותפות-גורל ושותפות מולדת, מאמצים נאמנים לקשור יחסי-ידידות וקואופרציה עם הארצות השכנות – אלה יהווּ את היסוד המוסרי של הבטחון הפנימי והחיצוני של המדינה. אולם משטר-צדק ושאיפת-שלום אינם מזדהים עם חוסר-אונים ורפיון-ידים. המדינה היהודית תיזקק לשלטון תקיף ונמרץ, שיש ביכלתו להשליט חוק וצדק ולהגן על שלום המדינה לא רק במאמרי-מוסר ובאגרות ידידות, אלא גם ביד חזקה ובזרוע נטויה. מדינה זו לא תיתבע אך ורק להבטיח שלום אזרחיה, אלא לשמש מקלט לרבבות ומאות אלפים עולים חדשים – ויותר מכל מדינה אחרת תיזקק לכוחות מזוינים ומצוידים לשמור על הבטחון הפנימי והחיצוני.

המדינה היהודית לא תנהיג שירות-צבא כללי, כי כל כוחות האדם במדינה ידָרשו לבנין, לעבודה, למלאכה, ליצירה. אולם המדינה תתקין חינוך צבאי כללי – בים, ביבשה ובאויר. כל נער ונערה בגיל בית-הספר יקבלו גם חינוך גופני וצבאי מלא. יחד עם למוד תורה ועבודה ילמד הנער, ללא הבדל מין, לאחוז בנשק. המדינה תקיים גרעין פרופסיונלי של מומחים צבאיים מכל הסוגים. תורת-צבא היא תורה רחבה ועמוקה ותובעת התמכרות שלמה ככל מקצוע מדעי וטכני מורכב. וחלק מטובי הכוחות האינטלקטואליים של הנוער במדינה יקדיש עצמו לתורה זו כל ימי חייו. אולם הדור הצעיר בכללו לא יוטל עליו לבזבז זמנו בקסרטין, אלא יקבל בבית-הספר הכשרה צבאית כללית, ויקָרא לאחר גמרוֹ בית-הספר מפעם לפעם לזמן לא רב אל תחת הדגל, למען חדש ושכלל את ידיעותיו וסגולותיו הצבאיות. העולים המתבגרים והבוגרים, שלא קיבלו חינוכם בבתי-הספר בארץ ואף לא קיבלו הכשרה גופנית בגולה – בשבילם יסודרו מחנות-הדרכה מיוחדים. המדינה תשאף לכך, שלא ימָצא בתוכה אף אדם צעיר אחד, שלא יהיה מוכשר להגנה בבוא יום-הפקודה. כל אזרחי המדינה יהווּ כוח מתגונן – בלי ליהפך צבא פרוֹפסיונלי.

המיעוט הערבי במדינה והיחסים עם הארצות השכנות

השאלה המסובכת והקשה ביותר היא אולי המדיניות הערבית של המדינה היהודית. המדיניות היהודית כלפי המיעוט הערב – היא לא שאלת- מיעוט רגילה. אילו היו הערבים שישארו במדינה היהודית, הערבים היחידים, ובארצות מסביב היו יושבים עמים לא-ערבים – היתה שאלת הערבים במדינה היהודית שאלת-מיעוט רגילה, זו המצויה בכמה וכמה ארצות, ופתרונה היה פשוט וקל. אולם הערבים במדינה היהודית יהווּ רק רסיס קטן של העם הערבי הגדול, התופס שטח ענקי צפונית, דרומית ומזרחית למדינה היהודית. וביחס המדינה היהודית לערבים היושבים בתוכה תהיה כרוכה במידה רבה שאלת הקשרים שבין המדינה היהודית לבין הארצות הערביות השכנות. המדינה היהודית תיזקק ליחסי-שכנות טובים לא רק למען הבטיח שלומה הפנימי והחיצוני והתפתחותה הכלכלית, אלא למען הכשיר במשך הזמן עליה והתישבות יהודית בשאר חלקי הארץ מתוך הסכם והבנה עם העם הערבי. גם לאחר שתפתח המדינה היהודית את יכולת-הקליטה עד קצה המכסימום, לא תכיל את כל המוני ישראל, שיוכרחו או ירצו לעזוב את הגולה. יש צורך שהמדינה היהודית תרכוש את אמונו וידידותו של העם הערבי. זה היה צורך חיוני של התנועה הציונית כל הימים, אבל להסכם יהודי-ערבי דרושים שני צדדים,ועד היום לא היה צורך לצד השני – כך לכל-הפחות סבור היה הצד השני – שום הסכם עם העם היהודי, אשר יאפשר את גידולו של הכוח היהודי בארץ. אם אנו אצים בהסכם יהודי-ערבי – וכל הימים רצינו בהסכם כזה; אם לנו דרוש הסכם כזה מטעמים פוליטיים ומוסריים – אין להסיק מכך מסקנה, שהערבים יעשו את רצוננו, בלי שיהיה להם צורך חיוני בכך ולי שיכירו הם בצורך זה. ולא רק לא הכירו הערבים צורך זה – הם לא הודו כלל במציאות שני צדדים. הם ראו בעצם רק צד אחד – רק את העם הערבי; העם היהודי היה בפולין, באמריקה, בגרמניה, בכל שאר התפוצות, אבל לא היה עם יהודי בארץ-ישראל. היה רצון לעם היהודי להיות בארץ, היתה שאיפה של המוני ישראל בגולה לשוב לארץ; אבל הערבים ראו רק את המציאות הקיימת בארץ ובסביבותיה, מציאות זו ראו מיעוטים יהודים בעיראק, סוריה, תימן וארץ-ישראל. בארץ זו הלך המיעוט וגדל על-ידי עליה – והם התנגדו לגידול זה, פחדו מפניו ולא רצו בשום אופן להשלים אתו. הערבים בתימן אינם מכירים במיעוט היהודי כבצד; הערבים בעיראק אינם מכירים ביהודי עיראק כבצד, ולגבי הערבים אין ארץ-ישראל שונה מארץ ערבית אחרת – מסוריה, עיראק ותימן. וכל ה“פיקחים” ואנשי-המעשה אשר הסבירו לנו השכם והסבר, כי למעננו אנו, למען הצלחת מפעלנו הציוני, יש צורך בהסכם עם הערבים, לא גילו לנו אף פעם את הסוד, מה ידחף את הערבים לבוא לידי הסכם אתנו – אם ההסכם פירושו עליה יהודית גדולה לארץ. יש חכמים המנסים להוכיח לנו, כי ההמונים הערבים מעונינים בעליה יהודית גדולה; אבל עד היום לא הצליחו החכמים האלה להוכיחזאת לערבים. הערבים ה“מטומטמים” מסרבים לקבל את ההוראות המחוכמות ואינם מזהים את האינטרסים שלהם עם אינטרסי העליה היהודית, ואים רוצים לשמוע על שום הבנה הדדית עם היהודים, שאין עמה הסתלקות מהשאיפות הציוניות. והטעם פשוט: הערבים אינם רואים עדיין, שיש להם חשבון ותועלת לבוא לידי הסכם עם היהודים ולתת להם להיות כוח עצמאי בארץ. הכוח היחיד שהערבים רואים בארץ, זהו הכוח האנגלי. כוח זה אולי יכול היה להביא לידי התקרבות יהודית-ערבית – אילו היה רוצה בכך ברצינות. אולם איני מצפה, שאדמיניסטרציה זרה זו תביא לידי הבנה בין היהודים לערבים. הפקידות הבריטית יכולה להתקיים גם בלי שלום יהודי-ערבי. עם הקמת מדינה יהודית יווצרו התנאים, אשר יכשירו את ההסכם היהודי-ערבי. תקום ממשלה יהודית, אשר תעשה את כל המאמצים הפוליטיים למען ברית יהודית-ערבית – יקום בארץ כוח יהודי, כוח מספרי, משקי, תרבותי, פוליטי וצבאי; יקום הצד השני, היהודי, שהיה חסר עד עכשיו. אין יודע כמה יהודים תקלוט המדינה היהודית – היהיו פה שנים או שלושה מיליון יהודים. אולם אם מפתח העליה יהיה בידינו, ושלטון יהודי יחוקק את חוקי העבודה, הקרקע, החרושת, וממשלה יהודית תכלכל את בנין הארץ – יקום בארץ בזמן הקצר ביותר כוח יהודי גדול, משק ענף ומפותח, תרבות גבוהה ועשירה, כוח, שאין רבים כמוהו בכל המזרח הקרוב, – לא בכמות, אלא באיכות – ושום מדינה שנה לא תוכל להתעלם מכוח זה, ולא בנקל תוותר על ברכת ידידותו ועזרתו.

גם עכשיו, כשלא הגענו אפילו לחצי-מיליון ואין לנו כל שלטון, יש כבר בארצות השכנות מנהיגים ערבים, היודעים להעריך את חשיבות הגורם היהודי – אמנם לא בפומבי, כי עדיין חוששים לומר זאת בקול רם, אבל אומרים לנו זאת בשיחות פרטיות, והיו רוצים להתקשר אתנו, אלא שהסכסוך עם ערבי ארץ-ישראל מעכב; כי הם אומרים לנו: אין אנו יכולים לבוא אתכם בברית מעל לראשי אחינו הערבים בארץ.

הסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל, אם –כי הוא סכסוך חד-צדדי, כי ידנו מושטת כל הזמן לשלום, הוא המפריע העיקרי להבנה יהודית-ערבית בהיקף יותר רחב, ומכאן חשיבותו העצומה של פתרון שאלת המיעוט הערבי במדינה היהודית. מעמד המיעוט הערבי במדינה היהודית יקבע במידה מרובה את היחסים בין המדינה היהודית לבין הארצות הערביות השכנות.

המדינה היהודית תצטרך להתנהג כלפי אזרחיה הערבים כאילו היו יהודים. ז.א. לא רק שויון-זכויות מלא בכל שטחי החיים, במוסדות המחוקקים, בפקידות, בשירותי המדינה, במשק, בתרבות – אלא מאמצים מתמידים ומדרגים להשוואת מדרגת-החיים של המיעוט הערבי לדרגה הכלכלית והתרבותית של הרוב היהודי. מובן, שהדבר לא יעָשה בבת-אחת. הפלא הזה הוא למעלה מיכלתה של המדינה ולמעלה מכשרונם של הערבים. אולם המדינה היהודית לא תהיה נאמנה ליעודה הציוני, אם לא תסייע במכוּון ובהתמדה להעלאת רמת-החיים של המיעוט הערבי עד כדי הרמה התרבית, הסוציאלית והכלכלית של הרוב היהודי – על-ידי חובת חינוך כללי, שירות רפואי וסניטרי, תחיקת-הגנה של העובד החרשתי והחקלאי, טיפוח הארגון המקצועי והקואופרציה המשקית, ללא כל מחיצה גזעית, בקרב העובדים, האכרים, בעלי האומניות החפשיות, בעלי המלאכה והחרושת והסוחרים היהודים והערבים.

לא רק מתוך הנחות מוסריות בלבד, לא רק מתוך דאגה וחרדה למצב המיעוטים היהודים בגולה, אלא תוך התעודה הציונית המוטלת על המדינה היהודית, מתוך הצורך ההיסטורי למצוא מסילות ללב העם הערבי ולהתקשר אתו בברית-ידידות ובפעולת-גומלין, תשקוד המדינה היהודית במידת-יכלתה על שמירת זכויותיהם ותיקון מעמדם של הערבים אשר ישארו במדינה. ערבי ארץ-ישראל משמשים עכשיו סלע-מחלוקת בין העם היהודי ובין העם הערבי, והם זורעים מדנים בין הישוב ובין הארצות השכנות. היחס ההוגן והנכון של המדינה היהודית לאזרחיה הערבים עלול להפוך את המיעוט הערבי לגשר בינה ובין שכניה הערבים. הערבים במדינה היהודית יעלו על הערבים שבכל הארצות הערביות ברמתם הסוציאלית, התרבותית והכלכלית. אמנם כפית-טובה היא חזיון שכיח בחיים הפוליטיים. יתכן, שאותם הערבים אשר המדינה תעשיר, תרים ותחנך, ינסו כוחם בהתנקשויות ובטירור. היד החזקה של המדינה תנחת בפושעים אלה. הממשלה היהודית לא תירתע מכל צעד, שיש בו הכרח להבטיח את השלום והשקט במדינה. ובביעור הרע לא תפלה בין יהודי לערבי. אולם היא לא תפלה גם בין יהודי לערבי בשירותי המדינה ובהנאת מפעליה החינוכיים, המשקיים והבריאותיים. מקו-היחס מיעוט הערבי ימָתח קו-יחסים למדינות הערביות השכנות. המדיניות הערבית הפנימית תכשיר את הדרך למדיניות הערבית החיצונית. ושוב – לא על הצדק בלבד, אלא על כוחה המשקי והגופני תישען המדינה היהודית ביחסיה עם שכניה. בשנַים תבוא המדינה היהודית לשכניה הערבים: בכוח המוסרי של מעמד המיעוט הערבי ובכוח החמרי של המשק והשלטון והצבא היהודי. בשני אלה תכשיר את הברית היהודית-ערבית, ברית מיוסדת על עזרת-גומלין של שני כוחות ממשיים מציאותיים, שיש לכל אחד מהם מה לתת ומה לקבל.

ומי יודע? יתכן שמתוך הבנה והסכמה הדדית תיהרס המחיצה המלאכותית אשר הקימה תכנית-החלוקה בין שתי המדינות, והארץ המפולגה תתאחד שוב בגבולותיה ההיסטוריים,ושני העמים השמיים יעבדו שכם אחד לתחית המזרח הקרוב מתוך הרמוניה והסכם של עמים שוי-זכויות ושוי-דרגה.

זו בכל אופן תהיה השאיפה של המדינה היהודית – אשר תשַוה לפניה כל הימים את התעודה הציונית שלשמה נוצרה.

ב

בישיבת ההנהלה – ירושלים, 7 ביוני 1938

– – הדיון בשאלת המיעוט במדינה היהודית, כמו בכל שאלות המדינה, הוא לא-נוח ולא קל בשעה זו. אולם הועמדנו על שאלה זו ע“י הועדה ²). יש רושם כאילו גורל המיעוט הערבי היא השאלה המרכזית המעסיקה את הועדה. אולם אין כל בטחון שאנו דנים על ענין אקטואלי. המדינה היהודית אינה קיימת ואינה מונחת בקופסה. ואם גם נניח שתקום, הרי כל זמן שלא ידועה לנו המסגרת הטריטוריאלית והפוליטית של המדינה, קשה לדון בשאלת המיעוט. אסור לגשת לשאלה זו גישה דוגמטית. מה תהיינה אפשרויות העליה וההתישבות של המדינה – זוהי בשבילנו השאלה העיקרית, המתנה את כל שאר השאלות. הליכות המדינה היהודית יקָבעו מתוך צרכי העליה וההתישבות, שלשמם תוקם המדינה. התעודה הציונית של המדינה היהודית תקבע את כל הליכותיה. כשהועדה מציגה לנו שאלות יש לנו קושי רב במתן התשובות, כי בכל תשובה יש מעין התחייבות לעתיד, בה בשעה שהממשלה האנגלית עוד לא קבעה עמדתה ולא אמרה לנו, מה יהיה טיבה של המדינה המוצעת: גבולותיה, שטחה, סמכותה. יתכן לאמר, שהועדה מתכוונת להקמת “מדינה”, שלמעשה תעמוד תחת משטר של מנדט, ולא המנדט הקיים, אלא המנדט של ה”פּאַליאַטיבים", כפי שהציעה הועדה המלכותית בחלק השני של הרצאתה. אולם יהיו הנימוקים של הועדה מה שיהיו – אין אנו יכולים להשתמט מתשובה. נקודת-המוצא לפתרון שאלת הערבים במדינה היהודית היא הצורך להכשיר את התנאים להסכם ערבי-יהודי, שיאפשר ביטול החלוקה והתפשטות היהודים בכל ארץ-ישראל מתוך הבנה הדדית והסכם יהודי-ערבי.

לפי-שעה אפשר לציין רק ראשי-פרקים לקו פעולותיה והליכותיה של המדינה העברית:

אם תוקם מדינה יהודית סוברנית, תתקין המדינה בעצמה את חוקתה ותקבע מזמן לזמן את קו מדיניותה. אם לא תהיה למדינה הסמכות המלאה להגדיר את משטרה וסדריה ולהחליט על דרכי פעולתה לפי ראות עינה וצרכיה מפקידה לפקידה, לא תהיה זו מדינה סוברנית. אי-אפשר איפוא להטיל על המדינה תכנית כפויה מראש, שתכבול את חופש פעולתה ותפגע בסוברניות.

אולם יש בעיות פוליטיות, הטעונות בירור וקביעה עוד בטרם תוקם המדינה באשר קביעה זו משמשת תנאי להקמת המדינה. אין כמעט ספק, ששני הגורמים הראשיים בהקמת המדינה היהודית – אנגליה מצד אחד והעם היהודי מצד שני – לא יסכימו להקמת המדינה, אם לא יובטחו מראש תנאים מסוימים אשר לשמם תוקם המדינה או אשר בהיעדרם אין להקימה, והם: א) ביצוע כוונתה של הצהרת-בלפור; ב) הבטחת האינטרסים של בריטניה בארץ; ג) הגנת המיעוטים.

א. התעודה הציונית של המדינה היהודית

הקמת מדינה יהודית עפ"י תכנית-החלוקה אין בה משום ביצוע השאיפה הציונית והגשמת כוונתה של הצהרת-בלפור, אלא משום דרך חדשה בקידום המפעל הציוני בתנאים מוצרים מצד אחד ומורחבים מצד שני: בשטח מצומצם פי-כמה מזה שהתכוונה לו הצהרת-בלפור, ובסמכויות ואפשרויות מורחבות מאלו שהוגדרו במנדט: סמכות של מדינה סוברנית ואפשרות של העברת האוכלוסים הערבים.

ביחס למנדט קבעה הועדה המלכותית, ש“אין כל ספק שהתעודה הראשונית של המנדט,כפי שהובעה בהקדמתו וסעיפיו, היא לקדם את יסוּדו של הבית-הלאומי היהודי” (עמוד 39, פרק ב', סעיף 4). יש לקבוע בודאות לא פחות קטנה, שהתעודה העיקרית של המדינה היהודית המוצעת היא ליצור תנאים ואפשרויות לקליטת מכסימום של עולים יהודים ולסייע ע"י כך לפתרון שאלת היהודים בעולם. – – –

גם הועדה המלכותית, שהציעה את תכנית-החלוקה, וגם ממשלת הוד מלכותו, בהצהרתה משבעה ליולי 1937, שאישרה את התכנית הזאת בכללה, הבחינה וציינה את התעודה המיוחדת של המדינה היהודית.

הועדה ראתה את היתרון של תכנית-החלוקה בשביל היהודים בשחרור עליה היהודית מהשגחה לא-יהודית ומהגבלות המנדט, “חלוקה – אומרת הועדה – הופכת את הבית-הלאומי למדינה יהודית. אזרחיה יהיו מוכשרים להכניס לארץ יהודים במספר כזה, שלפי דעתם הם יש בכוח המדינה לקלוט”. ובציינה מה אומרת הקליטה בארץ להמוני היהודים הסובלים בגולה, קובעת הועדה: “בזה, כמו בהרבה דברים אחרים הקשורים לארץ, יש לקחת בחשבון לא רק את העמים היושבים בארץ. השאלה היהודית אינה האחרונה השאלות המרובות, המסבכות את היחסים הבין-לאומיים וחוסמות את הדרך לשלום ופריחה” (פרק כ"ב סעי' 3–4).

ממשלת הוד מלכותו הודיעה בהצהרתה מיום 7 ביולי 1937: “בתמכה בפתרון שאלת א”י בדרך הלוקה, נתרשמה מ.ה.מ. התרשמות מרובה מהיתרונות שיש בחלוקה גם לערבים וגם ליהודים. – החלוקה תבטיח את יסוּדו של הבית-הלאומי היהודי ותשחררהו מכל אפשרות של שעבוד בעתיד לשלטון ערבי. היא תהפוך את הבית-הלאומי למדינה יהודית, שיהיה לה פיקוח מלא על כל העליה".

מהצהרות אלו ברור, שגם לפי דעת מתכני תכנית-החלוקה אין הקמת המדינה היהודית מכוּונת כצעד סופי ביסוד הבית-הלאומי, אלא כאמצעי להבטיח את פיתוחו של הבית-הלאומי על-ידי קליטת עליה נוספת, שתסודר ברשות המדינה העברית.

התעודה, שלשמה תוקם המדינה יהודית – התעודה לקלוט מכסימום של עולים יהודים ולסייע ע“י כך לפתרון שאלת העם היהודי בעולם – תקבע את אפיה, משטרה ושיטת פעולתה של המדינה היהודית כלפי פנים וכלפי חוץ. היחס של העם היהודי לתכניות הועדה והצעות מ.ה.מ. יקָבע מתוך בחינה, באיזו מידה תינתן האפשרות למדינה היהודית המוצעת לשמש אמצעי למטרה זו. הבחינה לא תהיה אם ליהודי א”י יובטח במדינה המוצעת קיום עצמאי ובר-הגנה, אלא באיזו מידה יאפשרו השטח, הגבולות והסמכות, שיוצעו למדינה היהודית, קליטת עליה והתישבות יהודית נוספת, שיש בה כדי לסייע באופן ממשי לפתרון השאלה היהודית וביצוע השאיפה הציונית, לפי רוח ההתחייבות של הממשלה הבריטית כלפי העם היהודי.

המשטר של המדינה היהודית יהיה מכוּון איפוא בשורה הראשונה להרחבת יכולת-הקליטה של הארץ בשביל המוני עולים יהודים ולהושבת חלק מאתים של העולים על הקרקע. – – –

המדינה העברית תבוא בדברים עם המדינות הערביות השכנות בדבר העברה מרצון של אריסים, פועלים ופלחים ערבים, מהמדינה היהודית למדינות השכנות. לשם כך תרכוש המדינה היהודית, או חברה מיוחדת לכך, שתוכר בתור חברה לתועלת הציבור, אדמות בארצות השכנות לשם התישבות כל אותם הפלחים והאריסים, אשר יאותו לצאת מהמדינה היהודית.

התחיקה התעשיתית ומדיניות-המכס: שיטת-הכספים והבריתות המסחריות של המדינה היהודית יהיו מכוּונת להרחבת החרושת והמלאכה, שיקלטו לכל-הפחות שני-שלישים של העליה היהודית. המדינה תגן על תוצרתה מפני הצפה והתחרות בלתי-הוגנת של עבודה זולה מהחוץ.

ב. המדינה היהודית ואנגליה

אמנת-ברית בין המדינה היהודית ובין אנגליה תיערך מתוך מו"מ שבין ממשלת המנדט ובין הסוכנות היהודית, לאחר שיקבעו גבולותיו של השטח היהודי והקונגרס הציוני ידון ויחליט בחיוב על תכנית-החלוקה.

באמנה זו יקבעו ההתחייבויות ההדדיות של בעלות-הברית (המדינה היהודית מצד אחד והממלכה המאוחדת מצד שני), ובתוך השאר תקבע האמנה את הזכויות שינתנו לצבא, לצי ולחיל-האויר האנגלי באזורים השונים של המדינה היהודית, בחופיה ובנמליה ובשאר אמצעי-תחבורתה, כמו-כן תבטיח את הגנתה של המדינה מפני כל התקפה חיצונית.

אמנה זו תכיר בסוברניות המלאה הפנימית והחיצונית של המדינה היהודית, ותבטיח את עזרת אנגליה לקבלת המדינה היהודית כחברה בחבר-הלאומים בהתאם לברית.

במקרה של ברית צבאית בין המדינה היהודית ובין הממלכה מהאוחדת, אשר תחייב את אנגליה לבוא להגנת המדינה היהודית מפני התקפה חיצונית – תתחייב המדינה היהודית לנהל את מדיניותה החיצונית מתוך התיעצות עם ממשלת ה.מ., אולם שני עיקרים יסודיים יונחו מראש במדיניות החיצונית של המדינה היהודית:

א. פעולה אקטיבית ושיטתית לקשור יחסי-ידידות, שכנות טובה וקואופרציה משקית, תרבותית ופולטית עם הארצות הערביות השכנות;

ב. הגשת עזרה, חסות והגנה ליהודים הזקוקים לכך בארצות אחרות, בלי להתערב בענינים הפנימיים של שום מדינה אחרת, ובלי לצאת מגדר היחסים המתוקנים שבין העמים.

ג. המדינה היהודית והמיעוטים

החוקה של המדינה היהודית תוּשתת על זכות בחירה כללית של כל אזרחיה הבוגרים ללא הבדל דת, גזע, מין ומעמד, על נציגות פרלמטרית, ועל ממשלה אחראית בפני נבחרי העם; אולם חוקה זו תיכנס בתקפה רק לאחר שיבוצר השלום והבטחון הציבורי במדינה. עד אז ימָצא השלטון בידי ממוני הסוכנות היהודית.

עם הקמת המדינה תינתן הברירה לכל האזרחים הארצישראליים, הדרים בשטח המדינה, לקבוע במשך שלוש שנים, אם הם מקבלים את נתינות המדינה היהודית או לא. במקרה השני יצטרכו לאחר גמר תקופת הברירה לעזוב את הארץ.

המדינה היהודית תגן על זכויות המיעוטים הדתיים והלאומיים ותבטיח את חופש הדת והמצפון של כל העדות והאזרחים.

כל עדה דתית תיהנה מחופש מלא לסדר ברשות עצמה את סדרי הפולחן, בלי לפגוע בבטחון הציבורי ובאשיות המוסר.

ימי-החג של כל עדה דתית יוכרו כימי-מנוחה רשמיים של בני-העדה.

שום הפליה לא תיעשה בין אזרחי המדינה העברית על יסוד גזע, דת, מין ומעמד. טיפול המדינה בהעברת ערבים למדינות הערביות השכנות מתוך רצונם החפשי של המועברים וטיפוח העליה היהודית למדינה ומאמצי המדינה ליישוב העולים היהודים אינם בגדר הפליה.

השפה העברית תהיה שפת המדינה. אולם כל מיעוט לאומי יובטח לו חופש מלא להשתמש בלשונו בחינוך בניו ובשאר צרכיו הפנימיים.

המיעוט הערבי יוכל להשתמש בלשונו הערבית לא רק במוסדותיו החינוכיים, הדתיים והעדתיים, אלא גם בפנותו לכל מוסדות המדינה. בכל מחוז, עיר וכפר, שרוב תושביהם הם ערבים יתפרסמו כל הודעות הממשלה גם בערבית. – – –

עד שיטושטשו המחיצות בין שתי רמות החיים השונות של הרוב היהודי והמיעוט הערבי, יובטח אחוז מתאים בכל עבודות המדינה ושירותיה לפקידים ולעובדים ערבים בשכר עבודה שוה לפקידים ולעובדים היהודים. כמו כן יבוטח אחוז מתאים לנציגות הערבים במוסדות הנבחרים של המדינה, בלי לקבוע שיטת בחירות עדתיות.

עם הגנה אפקטיבית של זכויות המיעוטים בכל שטחי החיים הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים, תתאמץ המדינה להשריש בתוך כל אזרחיה הכרה ממלכתית משותפת ותטפח כל פעולה וארגון, המכוונים להריסת המחיצות שבין הגזעים והעדות בכל הענינים הממלכתיים הכלליים.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

---

משמעותה של החלטת הקונגרס

מאת

דוד בן־גוריון

במועצת ההסתדרות ל“, ד' – ח' כסלו תרצ”ח

בויכוח המר והחמוּר המתנהל עתה בעולם היהודי, – אם מנדט בריטי או מדינה יהודית: אם מנדט בריטי בכל מערב ארץ-ישראל או מדינה יהודית בחלק ממערב ארץ-ישראל – בויכוח זה לא אשתתף הערב, ואסביר אח"כ מדוע. אעיר רק הערותאחדות על דרך הויכוח.

– – טבנקין התוַכח כאן רק עם האנגלים, ונתקבל רושם כאילו הויכוח על חלוקה אינו ויכוח פנימי – אלא ויכוח בין יהודים ואנגלים. כל דבר המדינה היהודית על יסוד של חלוקה הוצג כאן כ“מזימה” אנגלית, כחוליה אחת בשרשרת המזימות של “הספר הלבן” של פּאספילד, הפאַליאַטבים, המשכת הפרעות. זהו ויכוח קל מאד – ביחוד כשהצד השני איננו, ואין הוא יכול כלל לספר לטבנקין שאולי אינו להוט כל-כך אחרי מדינה יהודית, והוא מסוגל לסדר עניניו האימפּריאליסטיים גם באופן אחר לגמרי. אין אני בא-כוח אנגליה ואיני מחויב להגן עליה מהתקפות טבנקין, שרובן אני מסכים להן, אם-כי איני מקבל את הכללתן ופסקנותן. אולם טבנקין כאילו שכח שהויכוח על מנדט או מדינה אינו ויכוח בין העם היהודי ובין אנגליה, אלא ויכוח בין יהודים ויהודים, ואיני יכול לעשות את הויכוח קל כל-כך על-ידי צירוף “מזימות” המדינה היהודית לכל שורת הקיפוחים והקיצוצים של הפקידות הבריטית, שכולנו נלחמים נגדם. איני יודע באותה ודאות שיודע טבנקין אם אמנם צוררינו שבקרב האנגלים בהולים כל-כך על הקמת מדינה יהודית, ואם הועדה המלכותית לא היתה אלא מכשיר בידי צוררינו אלה. אולם אם באים לברר בתוכנו את השאלה יש להיזקק גם לטענות המחייבים היהודים ולנסות לסתור אותן – ולא לאחוז במלאכה הקלה של עשיית חשבון עם המזימות האינפּריאליסטיות האנגליות. מה היה טבנקין אומר אילו מישהו מהמחייבים לא היה מנסה כלל לענות לדברי השוללים שלנו והיה מציג את כל ההתנגדות להקמת המדינה היהודית כמזימה של המופתי ונורי פחה ופאוזי אל קאוקג’י וכנופיות הרוצחים והטירוריסטים הערבים, הנלחמים נגד החלוקה והמדינה – בכל אופן לא-פחות מאשר האימפּריאליזם האנגלי נלחם בעד המדינה? כלום פסולה ההתנגדות למדינה היהודית – מפני שהמופתי מגייס כנופיות-פורעים נגדה? הרוצה להילחם נגד החלוקה והמדינה צריך להתוַכח עם “השוללים” הציונים – ולא עם צוררינו הערבים. הויכוח עם המופתי הוא ויכוח זול – אך גם הויכוח עם “המזימה האימפּריאליסטית” אינו הולם אותנו.

רק דרך-אגב נפלטה מפי טבנקין מלה שיש אילו ציונים “תומכים” בתכנית – ונאמר שהתמיכה באה “ברגע של רפיון”. מסופקני אם גם דרך-ויכוח זו הולמת את תנועתנו. אין לאיש בתוכנו מונופּולין על כוח ועל אמונה בכוח יהודי. אני חולק על עמדתו של טבנקין, אבל איני חולק עליו באשר אני חושב שיש לו פחות אמונה ציונית מאשר לי. לטבנקין מותר, כמובן, להניח, שאנחנו, המחייבים, טועים. יתכן שאנחנו טועים. אין אנו אלא בני-תמות, וכל בן תמותה עלול לטעות. אבל אל יקל על עצמו את המלאכה ולהסביר את “טעותנו” – שכאילו היא נובעת מתוך התרופפות אמונתנו, או כמוש אמר זאת בפשטות יתירה – מתוך יאוש. אני מחייב את המדינה היהודית מתוך שיש לי אמונה רבה בעם היהודי ובכוח היצירה היהודית – אמונה יותר גדולה מאשר בפקידים האנגלים והממשלה האנגלית, נושאי-המנדט, אם-כי איני מרשיע את אנגליה ופקידיה בהכללה כזו כמו שעושה זאת טבנקין. איני רואה באנגליה את סמל הרע, ובכל מעשיה אתנו – רק מזימות. אולם אני מאמין שממשלה יהודית, אפילו חלשה, תעשה לציונות יותר מממשלה אנגלית חזקה. ואני מבכר שלטון יהודי קטן על פני שלטון אנגלי גדול לא מתוך הסתפקות במועט, ולא מתוך רפיון – גם לא מתוך התעלמות מהקשיים המרובים והגדולים הצפויים למדינה יהודית. אני מאמין שהעם היהודי יתגבר על הקשיים.

והויכוח בינינו אינו ויכוח בין מאמינים ובין דלי-אמונה, בין מכסימליסטים ובין מינימליסטים. אני יודע שהשוללים בתוכנו מאמינים בציונות לא פחות ממנו, ורוצים בעצמאות כמוני, ואף-על-פי-כן אני חולק עליהם. אולם הערב לא אשתתף בויכוח זה. ואומר מדוע.

היה ויכוח מעמיק לפני הקונגרס, והויכוח נעשה בתוכנו, בתוך תנועת-הפועלים. הויכוח היה גדול וממצה, בכל אופן בתוך מפלגת פועלי ארץ-ישראל. במפלגתנו כמו במפלגות אחרות יש שוללים ומחייבים. יתכן שהשוה“צ לא היה צריך כלל בויכוח – להם היה ברור מיד, ולכולם יחד, על-פי רוח הקודש שנצנצה בלבם ברגע אחד, שדבר המדינה היהודית הוא פסול בתכלית. אולם בחלק הגדול ביותר של תנועת-הפועלים היה ויכוח חפשי וגלוי, – קודם בארץ, ואח”כ בציריך, במועצת האיחוד, לבסוף בקונגרס. הקשבתי לכל דברי השוללים – ואוסיף להקשיב, כי הדבר הוא עדיין בגדר שאלה – המדינה עוד איננה. הקשבתי גם למה שדובר היום. לא שמעתי אף נימוק חדש אחד שכנגד. לא שמעתי בכלל אף מלה אחת נגד נימוקי המחייבים. המחייבים והנימוקים שלהם כאילו לא היו קיימים כלל. שמעתי רק על אנגליה, על האימפּריאליזם, על המזימות – ושמעתי ציטטות מלפני עשרים שנה. איני מתרעם על הציטטות – כשהן נקראות בשלמותן וכהוגן. ארם¹ הקריא היום ציטטה שהיתה לדעתי הדבר הכי-טוב בכל נאומו. אבל לא שמעתי שום טענה נגד דברי המחייבים. אדם “איננו יודע מה שאמרו השוללים בקונגרס”, כי הוא לא השתתף בו. כשאמרתי לאלכסנדר ²

: השתתפו בקונגרס – ענה בתוקף: “לא!”. אולם חברי השומר הצעיר וטבנקין היו בקונגרס ושמעו נימוקי המחייבים. ואעפ“י-כן לא ראו כל צורך לסתור אותם. ובכן, מה-בצע בויכוח? למי יועילו המונולוגים? אולם לא זה הוא הטעם העיקרי לסירובי להשתתף בויכוח. אין כרגע כל אחיזה ממשית לויכוח – ואין בו כל תועלת, פרשה אחת בויכוח נתסיימה כי הקונגרס קיבל החלטה – קיבל ברוב גדול, וברוב זה היו גם שוללים, כמוש היו מחייבים בהצעת המיעוט שנדחתה. הרוב לא החליט שהוא מחייב את המדינה. אבל החלטת הקונגרס סיימה פרשה אחת. לפני הקונגרס אפשר היה לחשוב כי עצם הרעיון של מדינה על יסוד חלוקה הוא פסול. וכלפי חוץ היה באמת רושם שההסתדרות הציונית מתנגדת לכל תכנית של חלוקה – כי כך החליט כאילו הועה”פ הציוני בישיבתו בירושלים בחודש אפריל. עכשיו יש לי הרשות לפרסם דבר שלא היה ידוע בפומבי לפני הקונגרס. מלבד ההחלטה הגדולה שנתקבלה פה-אחד בועד הפועל הציוני – היתה גם החלטה פנימית שנתקבלה בועדה הפוליטית במעמד כל באי-כוח המפלגות הציוניות, והיתה ידועה לכל הועד-הפועל הציוני, ורק על יסוד החלטה פנימית זו – נתקבלה ההחלטה הפומבית.

אמרתי “החלטה” פנימית – אם-כי מבחינה פורמלית לא היתה זו החלטה, אלא הודעה של ההנהלה הציונית, אשר נתקבלה ונתאשרה על-ידי הועדה הפוליטית. עד הקונגרס אסור היה לתת לה פרסום – היה טעם פוליטי לשמירתה בסוד. הטעם הזה בטל עכשיו ואני יכול למסור כאן, מעל במת ההסתדרות, את ההחלטה ההיא לידיעת כל הציבור. הסתדרות העובדים אינה משתתפת באופן פורמלי בקונגרס הציוני, אך אין הרבה במות יותר ציוניות מזו. ההודעה שהזכרתי נמסרה בועדה הפוליטית על ידי. וכאן עלי לתקן טעות אחת של הח' אידלסון האוהב לדייק – ובצדק – בענינים קונסטיטוציוניים. שרתוק לא דיבר במועדה זו בשם ההנהלה הציונית. לא היתה לו כל רשות לכך מטעם ההנהלה. גם אני איני מדבר כאן בשם ההנהלה. אני מדבר במועצה כאחד מחברי ההסתדרות. אולם בועדה הפוליטית דיברתי כיו"ר ועדת הסוכנות ובשמה. היתה הצעה בועדה לתת הוראה להנהלה, שהיא תשפיע על עיצוב תכנית החלוקה, בלי להתחייב על קבלתה, כי היה ידוע שבחוגי הועדה המלכותית יש מחשבה על חלוקה והקמת שתי מדינות. התנגדתי להצעה זו ואמרתי: "אני מתנגד להצעת ר. שהועדה הפוליטית תתן הוראה להנהלה להשפיע על עיצוב תכנית החלוקה. אין צורך בהחלטה; ההנהלה עושה זאת ותמשיך לעשות זאת גם בלי הוראה. החלטה בנידון זה עלולה להתפרש כאילו אנו מקבלים מראש תכנית החלוקה. וגם אליבא דמחייבי החלוקה יש סכנה רבה להסכמתנו מראש – כל עוד אין אנו יודעים מה טיבה של ההצעה – מהו השטח שניתן לנו, מה הם הגבולות, מה היא הסמכות של “המדינה”.

"אבל ההנהלה לא תשב בחיבוק-ידים, גם בלי הוראה מפורשת מאת הועדה, כי אין ההנהלה רשאית להסתפק רק בהגנה ובמלחמה על עמדתנו-אנו – כי לא רק אנו הקובעים. ועלינו החובה לאחוז בכל האמצעים שגם האַלטרנטיבות האחרות תהיינה עד כמה שאפשר לטובתנו, ולא להיפך.

"אולם בפעולה זו עלינו להיזהר מליצור רושם מוטעה כאילו אנו מסכימים לאיזו אלטרנטיבה שהיא. אנו עומדים על הפתרון שהצענו לועד: קיום המנדט. כל רמז מצדנו שאנו נכונים להסתלק מהמנדט יש בו סכנה, גם אליבא דאלה המחייבים פתרון אחר, כי לא בידינו הגשמת הפתרון אלטרנטיבי. ההסכמה שלנו לביטול המנדט משחררת את הממשלה האנגלית מההתחייבות המפורשת היחידה הקושרת את ידה. – –

"אבל אם לאחר קבלת מסקנות הועדה תפנה אלינו הממשלה ותאמר הגשמת המנדט כמו שהוא – היא בלתי אפשרית, ואנו מציעים לכם שתי ברירות: חלוקת הארץ או פתרון אחר, ולנו נדמה שהברירה הטובה במקרה ההוא היא חלוקה – לא ניתן לממשלה כל תשובה עד שנביא את הדבר להכרעת המוסדות המוסמכים של התנועה.

“זוהי טעות לחשוב שיש רק שתי אפשרויות: הגשמת המנדט וחלוקת הארץ. יש אפשרויות אחרות, ועלינו להילחם בכל תכנית העשויה להגביל את גידולנו בארץ – אבל באותה שעה עלינו לדאוג שבעלי התכניות האחרות יכניסו לתכניותיהם את מכסימום האפשרויות הרצויות לנו”.

לאחר שנשמעה הודעה זו קבע היו“ר שהועדה מקבלת בסיפוק את ההודעה, ואיש מחברי הועדה לא התנגד לכך. הודעה זו כמובן הובאה לכל הסיעות, בסיעת הפועלים היה ויכוח, והיו חברים שערערו על קבלת ההודעה, והיתה הצבעה. אינני זוכר בדיוק את המספרים, אבל אם אינני טועה היו 19 בעד אישור ההודעה, ו-3 – 4 נגד. בסיעה השתתפו חברי המפלגה וחברי השוה”צ.

ההנהלה פעלה לפי הודעה זו עד הקונגרס. לא פרסמנו הודעה זו, לבל עורר רושם שכאילו אנו מוכנים לוותר על המנדט. בקונגרס נתקיים הויכוח הגדול, לאחר שקדם לו בירור בכל הסיעות.

הקונגרס לא דחה את רעיון המדינה על יסוד חלוקה – מובן שהוא אסר את הדעה המתנגדת לחלוקה. הקונגרס בכלל אינו גוזר על דעות.

חלק מהשוללים עשה לדעתי משגה בקונגרס – מבחינת השלילה. הם הכניסו הצעה לדחות את תכנית החלוקה מראש, בכל התנאים, מבלי יפוי-כוח להנהלה לברר תכנית הקמת המדינה היהודית. הצעה זו הוכנסה ע“י “קואליציה” משונה קצת של השומר הצעיר, המזרחי, קבוצה ב' ³ ומפלגת המדינה העברית. (חזן: גם “הקואליציה” האחרת היתה כזאת) – לא – הקואליציה של המחייבים היתה מורכבת כולה מ”ציונות פרוגרסיבית" – הפועלים וקבוצה א' ⁴ . אין אני פוסל גם קואליציה יותר רחבה כידוע, אבל אני רק מציין את העובדה שהקואליציה של השוה“צ בקונגרס היתה קואליציה של השוה”צ, קבוצת גרוסמן ⁵ , מפלגת סירקיס ⁶ ומפלגת שמורק ⁷ . הקונגרס היה מוכרח לדחות הצעת הקואליציה הזאת. דבר זה היה ידוע מראש, כי למחייבים היה רוב גדול (אפילו בקרב מפלגת “השוללים” כביכול), והצעה זו היה בה רק הפסד פוליטי לעמדת השוללים. כי לא היו צריכים ליצור רושם שכאילו יש הסכמה פּרינציפּיונית מראש לחלוקה. אני, שהנני מהמחייבים, לא הייתי רוצה שיווצר רושם באנגליה שהתנועה הציונית נכונה להסכים לחלוקה. אולם חלק מהשוללים הכריח את הקונגרס לגלות את דעתו שהוא שולל את עמדת השוללים. אילו היו אנשי השוה“צ וחבריהם במפלגות האחרות דואגים לענין עצמו ולקונגרס כולו – ולא רק מעונינים בהפגנה – לא היו עושים את המשגה הזה. וזו היא זכות גדולה לאותם מחברי מפלגתנו השוללים את החלוקה לא פחות מהשוה”צ, שלא השתתפו בהפגנה מחוסרת-טעם זו. חברינו השוללים היו יותר נאמנים לעמדתם, ברצותם למצוא דרך להחלטה מאוחדת שאין בה קבלת החלוקה, אך לרגל המשגה של השוה"צ אורחים הכריז הקונגרס שאינו מקבל את השלילה האַפּריאורית של תכנית המדינה היהודית על יסוד של חלוקה. אולם הקונגרס, בהחלטת הרוב, לא הביע הסכמתו לחלוקה – הוא הניח את השאלה פתוחה, עד לאחר בירור התוכן המסוים של המדינה היהודית המוצעת. גם אילו היה הקונגרס מורכב ממחייבים בלבד – לא היה יכול עדיין להחליט שהוא מסכים לתכנית החלוקה, מטעם פשוט: לא היתה לפנינו שום תכנית מסוימת ומוסמכת. הצעת הועדה המלכותית לא היתה מסוימת דיה והועדה עצמה הודיעה שאין היא באה אלא לסבר את האוזן. הממשלה הכריזה שאין היא מתחייבת על פרטי הצעה זו, אלא מקבלת רק מסקנות ונימוקי הועדה בכללם. במידה שהצעת הועדה היתה מסוימת – היא לא נתקבלה גם על דעת המחייבים. הקונגרס לא החליט, איפוא, בחיוב או בשלילה – אלא הוא אמר להנהלה החדשה: תבררו עם הממשלה האנגלית והגורמים האחרים את טיבה של ההצעה, תסמנו את הפרטים של המדינה היהודית המוצעת – וכשתהיה הצעה מוסמכת מאת הממשלה האנגלית תובא לקונגרס הבא לשם דיון והכרעה. זאת אומרת שהקונגרס הבא יצטרך להכריע לא בשאלה המופשטת בין מנדט ומדינה, אלא יצטרך להחליט אם המדינה המוצעת יש לקבל אותה או לא.

הקונגרס החליט שהוא מניח שתי אפשרויות, שתי אלטרנטיבות בתור דרך ההגשמה הציונית: אלטרנטיבה אחת היא מסוימת וברורה פחות או יותר – האַלטרנטיבה של המשכת המנדט הקיים. האַלטרנטיבה השניה היא לפי-שעה מופשטת, ערטילאית, אין לה דמות וצורה מסוימת, ובטרם אנו מכריעים בין שתי האלטרנטיבות, עלינו לדעת טיבה הממשי והמסוים של האלטרנטיבה השניה – הצעת המדינה היהודית על יסוד של חלוקה; והקונגרס אמר עוד דבר אחד: ההכרעה בין שתי האלטרנטיבות צריכה לבוא מאתנו, מהעם היהודי, מהתנועה הציונית ולא מהאנגלים. אין אנו רוצים שהממשלה האנגלית תבטל על דעת עצמה את המנדט באופן שאם נרצה או נרצה נהיה מוכרחים לקבל את ההצעה השניה – מדינה – ותהא ההצעה מה שתהיה. כמו כן אין אנו רוצים שהצעת המדינה תוסר מעל הפרק על-ידי הממשלה האנגלית. רצונו הברור של הקונגרס – של הרוב הגדול והמכריע בו – היה שתסתיים ותסתכם הצעה ברורה ומוסמכת להקמת מדינה עברית, והקונגרס הבא ידון בהצעה ויחליט בה; הקונגרס דחה את ההנחה המרכזית של הועדה המלכותית שהמנדט אינו בר-הגשמה. התביעה לקיים את המנדט עד שתבוא הכרעה בין שתי האלטרנטיבות, היתה תביעה משותפת של מחייבים ושוללים כאחד. גם המחייבים דרשו קיום המנדט לא-פחות מהשוללים, אם-כי אין הם דוחים מראש את תכנית החלוקה, ואם-כי רבים מהם מבכרים מדינה יהודית אפילו בחלק מן הארץ על מנדט בריטי בכל הארץ, מפני שלפי-שעה אין מדינה יהודית. וגם השוללים, בכל אופן, חלק מהשוללים, לא רצו שהצעת המדינה תתבטל על-ידי אנגליה, אלא שתינתן אפשרות לכל התנועה לבדוק ולבחון הצעת המדינה העברית – ולדחות אותה בקונגרס הבא מתוך קביעת ההפסד והריוח שיש בהצעת הממשית, ולא ברעיון המופשט של חלוקה. היה אולי מיעוט קטן שהיה רוצה שהצעת המדינה תיבטל על-ידי אנגליה, בלי שתהיה יכולת לעם היהודי להכריע. אבל זה לא היה רצונו של הקונגרס, זה לא היה הרצון אפילו של כמה שוללים אחראים. ציוני נאמן שאינו פוסל את הציונות של המחייבים – לא יכול היה לרצות ששאלה יסודית כזו, תוכרע בכוח חיצוני בלבד. גם אילו היו המחייבים רק מיעט בקונגרס, היתה להם הזכות המוסרית לדרוש מהרוב לברר את תכנה הממשי של הצעת המדינה בטרם תבוא ההחלטה הסופית. והעמדה שקיבל הקונגרס לא היתה מקרית – אלא מוכרחת במצב הענינים, גם מבחינה חיצונית וגם מבחינה פנימית. ועמדה זו הניחה לנו דיון על שתי אפשרויות: מנדט או מדינה, מנדט בריטי במערב הארץ, או מדינה יהודית בחלק ממערב הארץ. והנה שתי האפשרויות הללו אין מציאותן שוה ודומה זו לזו. המנדט קיים 15 שנה, מנוסח וקבוע בסעיפיו, כתוב וחתום על-ידי אנגליה ומאושר על-ידי חבר-הלאומים וארצות-הברית באמריקה. הממשלה האנגלית, אמנם, אומרת עכשיו שאינו ניתן להגשמה. ואין להתעלם מאמירה זו, אם גם לפי הכרתנו העמוקה אינה צודקת. אמירה זו היא עובדה פוליטית, וּועדת-המנדטים, שאף היא, כמונו, לא קיבלה את דעת הועדה המלכותית כי המנדט לא ניתן להגשמה, אמרה והודיעה שלאחר שממשלת-המנדט הכריזה שהמנדט אינו בגדר של הגשמה – הגשמתו היא כמעט בלתי-אפשרית. הכרזת הממשלה האנגלית נתנה בלי-ספק מכה אנושה למנדט – אבל הוא קיים ויש לו תוקף, ובאי-כוח הממשלה האנגלית בעצמם הודיעו בז’ניבה שהמנדט עומד בתקפו כל עוד לא הוחלף במשטר אחר.

אולם האפשרות השניה – מדינה – אינה לפי שעה אלא רעיון ערטילאי. איזו מדינה? מה גדלה? מה גבולותיה? מהי סמכותה? איש אינו יודע. יש עוד לעבד תכנית של מדינה זו. את המנדט אין צריכים לעבד מחדש. הוא מנוסח וקיים. אבל תכנית המדינה – טרם נסתכמה וטרם נוסחה. לא אנחנו הציונים נעבד תכנית זו. לתכנית שאנחנו נתקין לא יהיה שום ערך, והקונגרס לא ידון בה. התכנית צריכה להיות מעובדת ומוסכמת ע“י הממשלה האנגלית – ומוסכמת ע”י הפרלמנט האנגלי וחבר-הלאומים.

איני יודע אם כוחנו יעמוד אף לאחת משתי האפשרויות האלה. לעת-עתה עלה בידינו דבר לא-קטן. מועצת חבר-הלאומים, בעקבות ועדת-המנדטים, החליטה שהמנדט עומד בתקפו, כל עוד אין סידור אחר מאושר וקבוע ע"י חבר-הלאומית. אין זאת אומרת, שהמנדט מובטח, אין זאת אומרת שהממשלה האנגלית אינה יכולה לקפח אותו. גזירת המכסימום הפוליטי למשך שמונה חדשים מיולי 1937 עד מרס 1938 – מקפחת את המנדט. אולם כל התנועה הציונית, לא רק השוללים בלבד קרואה לשמור על המנדט ולהילחם על הגשמתו. ואינני יודע אם כוחנו יעמוד לנו לקבל מהמשלה האנגלית הצעת מדינה יהודית שנוכל להביא לקונגרס הבא. כשם שקיום המנדט אינו בטוח – כך הצעת המדינה היהודית אינה מונחת בקופסה. ושוב, זהו תפקיד התנועה הציונית כולה, ולא רק של המחייבים בלבד, לקבל מאת אנגליה את התכנית הטובה והמתוקנת ביותר, שאפשר יהיה להביא לקונגרס הבא לידי הכרעה.

מכל מה שאמרתי ברור מהו תפקיד התנועה בתחנה זו. ותפקיד זה אינו מתחלק לפי מחייבים ושוללים. הויכוח בתחנה הראשונה המוקדמת, נפסק והוכרע: כולנו יחד חייבים על מלחמה לקיום המנדט ולשמירת כל זכויותינו המובטחות בהצהרת-בלפור ובמנדט, וכולנו יחד חייבים על משא-ומתן עם אנגליה שיאפשר לנו להביא לקונגרס הבא הצעה על הקמת מדינה עברית.

המחייבים אינם רשאים עכשיו להסתלק מהמנדט, והשוללים אינם רשאים להסתלק ממו"מ על הקמת מדינה. רק הקונגרס הבא תהיה לו רשות להכריע בין שני אלה. מהקונגרס בציריך עד עכשיו לא קרה שום דבר שנותן יסוד ואחיזה לויכוח חדש. וכל זמן שלא תהיה הצעה מסוימת ומוסמכת של הממשלה האנגלית על מדינה יהודית – אין על מה להתוַכח. הויכוח האקדמי לא יתן ולא יוסיף. רק כשתהיה הצעה מסוימת – יהיה יסוד לויכוח חדש. המחייבים יוכלו אז להוכיח שמדינה זו המוצעת לנו יש בה ברכה למפעלנו, והשוללים יוכלו להוכיח שמדינה זו היא אסון וחורבן. בלי תכנית כזו הויכוח הוא תפל וחסר-ענין. בנובמבר 1937 אין להוסיף אף מלה על הויכוח שנתקיים באבגוסט 1937, ונסתיים בהחלטה מסוימת.

אסור לשכוח כי אין אנו עומדים רק בויכוח פנימי בלבד. גם אילו היה על מה להתוַכח בינינו – לא היה הויכוח צריך להתנהל כמוש הוא נעשה במועצה זו. יש בתוכנו דעות שונות – אבל כל אחד חייב לזכור שיש לכולנו אמונה אחת, ורצון אחד, ועתיד אחד. לא על-ידי פיסול אמונתו של המתנגד, או הטלת דופי באישיותו נוכיח איש לרעהו את צדקת עמדתו.

הויכוח החמור והרציני שעומד עכשיו על הפרק אינו הויכוח בין המחייבים והשוללים שבתוכנו, אלא הויכוח המר שיש לכולנו עם הממשלה האנגלית. בויכוח זה אין הבדל – לא יכול להיות הבדל – בין מחייבים ושוללים. ההתקפה על העליה היא התקפה על כולנו, ודברי הח' פראי שמלחמתנו על העליה אינה די נמרצת מפני שאנו רוצים במדינה – אינם אלא דברי עלילה. וגם הויכוח על תוכן הצעת המדינה – אינו רק ויכוח בין המחייבים ובין השוללים, אלא ויכוח בין כל התנועה הציונית ובין ממשלת-המנדט. ואני בטוח שהשוללים, אני מדבר על השוללים הציונים, אם-כי הם מתנגדים לעצם הרעיון, מעונינים בדיוק כמוני שאם תקום מדינה יהודית – יהיו לנו התנאים הטובים ביותר.

זהו בעצם מה שיש לי לומר עכשיו בויכוח זה. יותר מזה אין איש מאתנו יכול לומר לפי-שעה, בין שהוא מחייב ובין שהוא שולל. איני מזלזל בחומר הויכוח. אני יודע, אף-על-פי שאני “מחייב”, שמאחורי השלילה יש לא זלזול במדינה יהודית – אלא חרדה לעתיד. בעינַי, הקמת מדינה יהודית, אפילו לא-גדולה, הוא מעשה גדול. בתולדות העם היהודי, לא היה לנו הרבה פעמים מדינות גדולות, גם כשישב העם בארצו. אבל עם כל אמונתי שבהקמת מדינה יהודית, אפילו בחלק לא גדול בארץ, יש כיבוש היסטורי עצום, מעין אתחלתא דגאולה, אני ידוע שבכיבוש זה כרוך אסון גדול מאד – חלוקת האר., לאחר שהיא נחלקה כבר פעמים. ואין שום מחייב יכול לזלזל באסון זה ובחרדה ובהיאבקות ובמלחמה של השוללים. חברינו שוללי החלוקה – אני רואה בשלילתם אמונה עמוקה בציונות, כי הם אינם פוסלים מדינה יהודית באשר היא יהודית ולא באשר אינה מדינה דו-לאומית, אלא באשר אינה מדינה דיה ואינה יהודית דיה. דרושה אמונה ציונית רבה לדחות אפשרות של הקמת מדינה יהודית, באשר היא קטנה – ואי-אפשר לנו לא לכבד אמונה זו, אם-כי לא קיבלנו את ההתנגדות הכרוכה בה. אולם אני מבחין בין שוללי המדינה היהודית באשר היא קטנה ובין שוללי המדינה היהודית באשר היא יהודית. שלילה זו היא בעיני שלילה אנטי-ציונית. איני מפקפק בציונותם של חברי השוה"צ, אבל מפקפק אני אם הם יודעים למה הם מתנגדים למדינה יהודית. הם לא ניסו אף פעם לבאר לא רק לאחרים, אלא גם לעצמם, מהי המדינה הדו-לאומית שהם דוגלים בה. מהו ההבדל בין מדינה דו-לאומית ובין מדינה ערבית שיש בה מיעוט יהודי? מה גורל העליה היהודית במדינה דו-לאומית? היוצב בה גבול מספרי לעליה היהודית? היגָזר על היהודים להיות פחות מחצי האוכלוסים, רק החצי – או מותר יהיה להם להיות רוב? האם מדינה דו-לאומית פירושה פּריטט פוליטי – או מספרי, או רק שיווי-זכויות אזרחי בלי הבדל לאום? וכלום לא יתכן שיווי-זכויות – גם אזרחי וגם לאומי – למיעוט ערבי במדינה יהודית?

כל זמן שאנשי השומר הצעיר לא ענו על שאלות אלה – מותר לפקפק אם הם יודיעם מהי הנוסחה שבשמה הם נלחמים נגד המדינה היהודית, ואין איש מחויב להתיחס למלחמה זו ברצינות. אולם ציוני שאינו מפחד מעצמאות יהודית שלימה וגמורה בארצו ורוצה במדינה יהודית – אף-על-פי-כן הוא מתנגד למדינה המוּצעת אי-אפשר שלא להתיחס בכבוד ציוני להתנגדותו.

אולם גם השוללים חייבים בכבוד למתנגדיהם. כי גם למחייבים יש אמונה ציונית וחרדה ציונית לא-פחות מלשוללים. ואם מישהו אומר בועד-הפועל הציוני – וזה אמר איש שאני מכבד ומוקיר מאוד-מאוד – “אני – סמל שלמות הארץ, ומשום כך אני נלחם בחלוקה ובמדינה”, – הרי הוא מקל על עצמו את מלאכתו בתמימות רבה. הוא שוכח שבין המחייבים יש אנשים שקשריהם עם הארץ, עם הארץ כולה, אינם פחות עמוקים ושרשיים מאשר ל“סמל-החי” הזה, המתנגד למדינה הכרוכה בחלוקה ואינו מוותר על שום חלק מהארץ. האמונה בציונות הגדולה ובגאולה השלימה אינה מונופולין של מישהו. יש ויכוח על הדרך – לא על המטרה. יש סבורים שהדרך היא מנדט – ויש מאמינים שהדרך היא מדינה. ואַל תהפכו ויכוח זה למחלוקת בין פטריוטים ולא-פּטריוטים, בין גדולי אמונה ובין קטני-אמונה.

אנו עומדים על פרשת-דרכים. אַל תיתלו במלים “פרוזדור” ו“מעבר” שנפלו מפי משה שרתוק ואַל תכניסו בהן כוונות שאומרן לא נתכוון להן. כולנו, גם המחייבים וגם השוללים, כל התנועה הציונית, כל המפעל שלנו – עומדים על פרשת-דרכים. 1937 אינה 1917. במשך עשרים שנה אלה קרו כמה דברים גם טובים וגם רעים. מפעלנו גדל, מספּרנו נתרבה, כיבושינו נתרחבו. יכלתנו היוצרת הוכחה קבל העולם כולו. אולם גם הקשיים גדלו. התנאים בעולם ובעם היהודי נשתנו. יהדות רוסיה נקרעה מאתנו, קיבוץ יהודי גרמניה הולך ונהרס, וכוס-התרעלה עוברת גם על קיבוצים אחרים. נשתנה המצב גם בעם הערבי. בארצות גדולות השתלטו דיקטטורה ואלמות, והחופש האנושי וכבוד האדם נרמסים ברגלים. ב-1917 לא האמין איש שבעולם הגדול יתחוללו הזוועות שאנו עדים להן. וגם בעולמנו הקטן קרה דבר-מה. נשתנה דבר-מה גם בעם הערבי. זה שנה וחצי שהוכרזה נגדנו מלחמת-השמד. גם בסביבות ארצנו חלו שינויים – ואין סידורים פוליטיים שנעשו לפני עשרים שנה או לפני חמש-עשרה שנה כל-כך בטוחים ואיתנים, שנוכל להשליך עליהם, ורק עליהם, את כל יהבנו. אנו עומדים על פרשת-דרכים – ויש ויכוח נוקב עד התהום באיזו דרך נבחר. אין כל אסון בחילוקי-דעות אלה – כשתבוא השעה נכריע. השעה טרם באה. ההכרעה שתבוא – תהיה הכרעת כולנו. אין חזרה על מקרה אוגנדה. אז היה האובייקט של הויכוח שונה, והאוּגנדיסטים יכלו לבחור באוגנדה ו“וציוני-ציון” החזיקו בארץ-ישראל. האובייקט של הויכוח שלנו הוא אחד. השוללים לא יוכלו לבחור לעצמם מנדט בארץ-ישראל, והמחייבים – מדינה. מה שיוכרע – יוכרע לכולנו. אם במקום מנדט תהיה מדינה – ישבו המחייבים והשוללים באותה מדינה, ואם יקום המנדט – יעמדו המחייבים והשוללים תחת המנדט. ומשום כך אַל ימהרו המחייבים להכריז, כאשר הכריז, לצעיר, סאַקר, שהמנדט מת. עוד אין בידינו מדינה, וסאַקר אולי יצטרך עוד יחד עם טבנקין להילחם על המנדט. ו“אל יתהלל חוגר כמפתח”. כל בעיטה במנדט עכשיו – היא הכשלה למדינה היהודית. אם נכון שהמנדט מת – לא תקום מדינה יהודית.

אם יש תקוה למדינה יהודית הרי זה אך ורק מפני שיש מנדט. לא מתוך חסד הציעה הממשלה האנגלית להקים מדינה יהודית. וגם השוללים חייבים לזכור שאם תקום מדינה יהודית – יצטרכו יחד אתנו לבנות את המדינה. כי המדינה לא תקום רק מתוך הכרזת הממשלה האַנגלית והסכמת הקונגרס הציוני.

גם לאחר שתיבנה המדינה – אין היא התחנה האחרונה שלנו, אלא אחד השלבים בהגשמת הציונות. ואל תמהרו לנאץ את הכלי שתצטרכו אולי להשתמש בו אחר-כך. אַל תזרעו יאוש ורפיון במחנה, ואל תאמרו שהמדינה היהודית היא חורבן הציונות. האם תסתלקו מהציונות לאחר שתוקם מדינה? טרם הגענו להכרעה. עוד עלינו לעבור דרך קשה, קשה מאד, אולי הדרך הקשה ביותר בתולדות התנועה הציונית, אם לא בתולדות העם היהודי. ובמעבר זה עלינו להילחם יחד על בטחון, על עבודה, על התישבות חדשה, על עליה. נעבור דרך זו כמחנה אחד, עם מטרה משותפת, עם אמונה אחת ורצון אחד, בלי להטיל דופי איש ברעהו – אם גם דעותינו שונות על הדרך שבה נבחר. כשתבוא שעת-ההכרעה – נעשה את הבירור והויכוח, מתוך כבוד הדדי ואמון הדדי, ויחד נקבל את ההכרעה אשר יגזור עלינו העם היהודי.

---

בשם התנועה

מאת

דוד בן־גוריון

בישיבת הועד הפועל הציוני המצומצם – 18 במאי 1938

ועדת-החלוקה אמרה לנו, שתשמור על תחומי-סמכותה ולא תדון בשום שאלה או הצעה, העומדת מעבר לתחום. הסמכות נקבעה באגרת של אורמסבי-גור. הסבורים, שכאילו נמסר לועדה גם לבדוק עצם שאלת החלוקה בעקרונה – טועים.

אמנם באגרת של אורמסבי-גור נאמר, שעוד יבדקו את תכנית-החלוקה, אם היא הוגנת ואם היא מעשית. את הבדיקה הזאת תעשה ממשלת ה.מ. ולא הועדה. באגרת הוגדרו באופן ברור הסמכויות של הועדה, ובה נאמר, שלועדה יש שני תפקידים עיקריים, המסתעפים לכמה סעיפים: א. להגדיר את הגבולות של השטח היהודי, של השטח הערבי ושל השטחים המנדטוריים, הזמניים או התמידיים, ב. לברר שורה של שאלות כספיות וכלכליות, הכרוכות בחלוקה. רק זה נמסר באופן רשמי לועדה. אין זאת אומרת, שאין הם עלולים לעבור על סמכותם. אבל זוהי הסמכות שניתנה להם, והועדה אמרה לנו, שתצטמצם בתחומי סמכות זו ולא תדון בשום פתרון אחר.

אני מקדם בברכה את הגבלת הסמכות של הועדה. הייתי רואה נזק וסכנה, אילו ניתנה לועדה הזאת לבדוק מחדש את כל הפרובלימה הארצישראלית, כלומר: אילו היתה זו מהדורה שניה של הועדה המלכותית. נלחמנו באופן נואש נגד קביעת הועדה המלכותית, נגד מינויה ושליחותה לארץ. לא רצינו, שתיפתח מחדש השאלה הארצישראלית. “ועדה מלכותית” חדשה לא תביא לנו שום ברכה, היא עלולה להיות רק לרועץ, ועדה מלכותית אחת הביאה לנו אסון החלוקה, אבל גם ברכת המדינה היהודית; ועדה מלכותית שניה תוכל להציע “שלמות” ארץ-ישראל, יותר נכון, שלמות פלשתינה תחת שלטון ערבי היא בכל אופן יכולה לדון על הצעה זו, ואין זה רצוי לנו.

אין לשכוח דבר אחד חשוב, שתחומי הויכוח הציוני הפנימי אינם תחומי הפרובלימה הארצישראלית, ותחומי המתוַכחים בקרב הציונים אינם תחומי המעונינים והגורמים בפתרון שאלת ארץ-ישראל. תחומי הויכוח הציוני הם מנדט או מדינה; מנדט בריטי בכל מערב ע“י או מדינה יהודית בחלק ממערב א”י. הויכוח הציוני סובב על שני צירים אלה. יש כאלה, שאומרים מנדט בכל התנאים: יש גורסים מנדט בריטי מתוך התלהבות רבה, ויש התובעים מנדט בריטי מתוך עגמת-נפש, כי קשה להם להתלהב למנדט זה, אפילו אנגלי, והיו בוחרים כמובן במנדט יהודי; אבל אין מנדט יהודי אפשרי, ולכן הם גורסים מנדט בריטי. ויש שרוצים במדינה יהודית, ולוּגם בחלק מן הארץ. ושוב יש שרוצים במדינה יהודית מתוך התלהבות, כי מדינה יהודית, אפילו לא-גדולה, טובה בעיניהם ממנדט בריטי גדול, ויש שמסכימים למדינה קטנה מתוך עגמת-נפש. אבל בשביל כל התנועה הציונית לא יתכן אלא אחד משני הפתרונות האלה. אולם הויכוח הארצישראלי מתנהל לא רק בתחום התנועה הציונית. יש אנגלים ויש ערבים. גם הם דנים “קצת” בשאלה הארצישראלית, ואם בתוכנו נשענים על פסוק “מלבוא חמת” – יש ביניהם הרוצים להקים אימפּריה ערבית ממפרץ פרס עד תורכיה, מעיראק עד הים התיכון. ויש גם מרחיק-לכת. יש שואפים להקים אימפריה, שתכלול לא רק את ערבי עיראק, א“י וסוריה וסעודיה, אלא גם צפון אפריקה, ממצרים ועד מרוקו, ממזרח ים התיכון עד מערבו; ובאימפריה או פדרציה ערבית זו צריכה להשתתף א”י בשלמותה. הכוחות העומדים מאחורי פתרון זה אינם מעטים ומבוטלים. זוהי תנועה לאומית, הנשענת גם על מדינות קיימות, על צבא ערבי, ועל אוירונים ועל טנקים, שבימינו אלה, לצערנו, יש להם איזה משקל. תנועה זו נשענת לא רק על העם הערבי והממלכות הערביות; גם בקרב האנגלים ואפילו בחוגי הממשלה האנגלית, יש נטיות כאלו. והנטיות הללו מצויות לא רק בקרב החוגים השמרניים ביותר של אנגליה, אלא גם באגף השמאלי ביותר של תנועת-הפועלים האנגלית – בקומוניזם האנגלי.

הדיון בין שוללים ומחייבים אינו ממצה איפוא את כל הויכוח הארצישראלי. יש עוד מתוַכחים אחרים, ואין להתעלם מהם בשום פנים ואופן. “המתוַכח” השלישי, הערב, אינו מנהל כמונו רק מלחמת-דברים, אלא מלחמה ממש. מלחמה בנשק, בשפיכות-דמים, ומלחמה זו מכּונת נגדנו, ואינה מבחינה כלל בין שוללים ומחחיבם. אנחנו רק מדברים, אנחנו רק עושים תעמולה, אנחנו רק מסבירים, אנחנו רק עושים עבודת יצירה בארץ. אבל אחרים לוחמים ממש. לוחמים בפצצות, ברובים, במוקשים. אלה שעושים את המלחמה ממש, נלחמים בהצעת מדינה עברית קטנה ובעד “שלמות הארץ”. לא בעד מנדט בריטי, אלא בעד “שלמות הארץ” ממש, שלמות ארצם. הם אינם זקוקים לעליה ולהתישבות למען הגשים שלמוּת הארץ. הם אינם צריכים לחכות עד שיהיו לרוב. הם הרוב ב“ארץ השלמה”, והם נלחמים על שלטון הרוב, על שלטון הרוב בארץ כולה. ובמלחמה זו נופלים יהודים כמעט יום-יום, זו השנה השלישית. האפשר להתעלם לגמרי ממלחמה זו במדינה יהודית ובעד “שלמות הארץ”? ואם מישהו רוצה לשכוח ממלחמה זו – באות הכנופיות המזוינות ומזכירות לו, והכנופיות אינן בודדות. מאחריהן עומדים מיליוני ערבים, והן נתמכות ע“י מדינות ערביות וע”י שונאינו באנגליה וע"י שונאינו בקרב היהודים. לכנופיות יש פרוגרומה פוליטית. ויש שאינם תומכים במעשי-הרצח של הכנופיות, אבל תומכים בתכניתם המדינית. בין התומכים יש גם אנגלים וגם יהודים, ואפילו אנשים הקוראים לעצמם בשם ציונים. וכשאנו עושים את הויכוח הפנימי בין שוללים ומחייבים אי-אפשר לשכוח, שיש עוד מתוַכחים, אם גם הויכוח הציוני בתוכנו הוא מר ונוקב עד התהום.

אי אפשר לנו לראות רק את היריב הציוני ולעשות את המלחמה הפנימית כאילו אין לנו אלא מחלוקת בין “מחייבים” ו“שוללים”. עלי להזהיר אתכם – לאט לכם! יש עוד צד ויש עוד לוחמים. “הסכנה” של מחייבי המדינה היהודית אינה היחידה. יש לוחמים חריפים נגד המדינה היהודית – ואף הם דוגלים ב“שלמוּת הארץ” – והם מהווים סכנה הרבה יותר גדולה לציונות מאשר כל בעלי-הפלוגתא בפנים. תחומי הויכוח מסביב לא“י הם רחבים, ו”הויכוח" שמעבר למחייבים ושוללים שלנו הוא חמוּר ורציני, כי הוא נעשה בפצצות וברובים. יתכן, שהשוללים שלנו “ינצחו” – לא תקום מדינה יהודית בחלקה של א“י. התיבּנה הציוֹנות מ”נצחון" זה בלבד? זה כאלפיים שנה זכינו ל“נצחון” הגדול הזה. זה כאלפיים שנה שלא היתה לנו בארץ אפילו מדינה קטנה ביותר, והארץ היתה “שלמה” – האם זה האידיאל של השוללים? עוד לא די שאוסישקין ינצח את וייצמן. אם גם תיבטל תכנית מדינה על יסוד של חלוקה, עדיין לא הובטח נצחון הציונות. הרס האפשרות להקים עכשיו מדינה יהודית בחלק מהארץ יכול להיות גם נצחונו של המופתי, שאף הוא נלחם ל“שלמות הארץ”.

ומפני שתחומי הויכוח והמתוַכחים הם הרבה יותר רחבים ועדיין איש מאתנו אינו יודע מה ילד יום – כי המלחמה בנו, בכולנו, בשוללים ובמחייבים כאחת, עוד לא נסתיימה – חובה עלינו לכבוש קצת את יצר הרוב ולעשות סייג לויכוח הפנימי. אל תאמרו, שההסתדרות הציונית אינה אלא “מסגרת”, ולאחר שנחלקנו על תוכן הציונות מה לנו המסגרת הפורמלית? ההסתדרות הציונית שאנו עומדים בה אינה "מסגרת פורמלית, אלא ברית חיים ומוות של נאמני העם היהודי. ברית זו היא עכשיו עוגן-ההצלה היחיד של העם היהודי, ובה תלויה תקות גאולתו, בין שהתקוה תתגשם בדרך המחייבים או בדרך השוללים. על אף הויכוח יש עוד דבר-מה משותף בין המחייבים והשוללים. והדבר המשותף אינו מסגרת, אלא חומה חיה של מגיני תוחלת העם ומגשימיה. מעבר לחומה זו עומדים אויבינו-בנפש.

אני חולק על דעת השוללים לא-פחות מאשר הם חולקים על המחייבים, ובחיובי יש לא-פחות תוקף מאשר בשלילתם. אבל אין אני יכול להרשות לעצמי את צרות-העין לראות בשוללים את האויב. את האויב המסוכן לציונות אני רואה במקום אחר לגמרי, וראית האויבים האלה מרסנת את הויכוח שלי עם השוללים, ולפי דעתי מוכרחה מציאות האויבים האלה לרסן את אוסישקין במלחמתו בחייבים.

אנחנו עומדים בחזית; ואולי מימי מלחמתנו ברומאים לא עמדנו בחזית קשה כזו. זוהי אינה החזית שבין אוסישקין ובין וייצמן, אלא החזית שבין העם היהודי ובין אויביו בארץ ובעולם. אויבים? חיות-טרף! ועמידתנו בחזית איומה זו מחייבת אותנו לעמוד ב“מסגרת” המשותפת.

לאחר הקדמה זו אני רוצה לגשת לענין גופו. לא אעשה פולמוס, אבל אקבע שורה של הנחות מחויבות המציאות הפוליטית, שעל פיהן עלינו לפעול בלי לזוז ימינה או שמאלה.

אין אנו רואים בועדה זו אינסטנציה פסקנית בריב שבין המחייבים והשוללים. אין אנו מביאים את הויכוח שלנו להכרעה בפני הועדה. ועדה זו לא נבחרה מטעם הקונגרס הציוני, ולא הקונגרס נותן לה הוראות. מהי איפוא סמכותה להכריע בריב שבין הציונים? רק הקונגרס הציוני מוסמך להכריע בויכוח שבין השוללים והמחייבים. כל אחד מאתנו יצטרך להוכיח את צדקת עמדתו לא לועדה אנגלית, אלא לקהל הבוחרים הציונים, והם יכריעו בדבר. ועדת התכנית היא ועדה של הממשלה האנגלית, ואין אנו רשאים למסור לה את ריבנו הפנימי. מי שרוצה זאת פוגע בעיקר ציוני מרכזי ומערער את היסוד, אשר עליו עומדת הציונות: קביעת גורל העם היהודי היא בידי העם היהודי, ולא בידי זרים. הדור השני של החשמונאים הזמין את הרומאים להכריע בריב שביניהם. ומאז התחיל חורבן המדינה היהודית.

אינני “זולל-אנגלים”, להיפך – אני מעריץ אותם. אבל איני רוצה, שאפילו אנגלים יכריעו בשאלותינו הפנימיות. רצון הקונגרס היה, שההכרעה הסופית תבוא בקונגרס הבא. אין לשום ציוני רשות לעשות את הועדה לשופטת בינינו. וההנהלה לא תתן שמישהו יעשה את הועדה לשופטת בינינו. אפשר לעשות, כמובן, נגד רצון התנועה. להסתדרות הציונית אין שלטון ואין כוח של כפיה. אבל כל אלה העומדים בתוך ה“מסגרת” הציונית חייבים להמנע מצעד זה, הסותר החלטת הקונגרס.

ואני רוצה להניח כלל שני: יש לא רק מחייבים ושוללים, אלא יש גם ציונים. כלומר, ציונים שציונותם קודמת ל“חיוב” או ל“שלילה”. איני מתעלם אף פעם מהעובדה שבתוכנו יש מחייבים ושוללים, ושינהם הם שוי-זכויות בתנועה. ויש לא סתם שוללים ומחייבים, אלא יש כמה סוגים של מחייבים וכמה סוגים של שוללים. יש שוללים תקיפים ויש שוללים פושרים, ויש מחייבים תקיפים ומחייבים פושרים. יש שוללים מאונס ויש כוללים בהתלהבות ויש מחייבים בהתלהבות. אבל יש עוד דבר: יש ציונים, יש הסתדרות ציונית, יש קונגרס ציוני ויש הנהלה ציונית. יש תנועה אחת, מאוחדת – ותהיה הופעה אחידה של התנועה ושל ההנהלה בפני הועדה. יש ויכוח – אבל הקונגרס לא נפלג וההסתדרות לא נחלקה, ונתקבלה עמדה אחת, המחייבת את המחייבים ואת השוללים כאחת.

ומכאן נובע הכלל השלישי, שיש לקבוע: העמדה, שתובא בפני הועדה האנגלית בשם התנועה הציונית ובשם הסוכנות, לא תהיה עמדתם של המחייבים ולא של השוללים, אלא העמדה שקיבל הקונגרס וקיבלה מועצת הסוכנות: עמדה דואליסטית. מאחרי הקונגרס העשרים ועד הקונגרס ואחד (אם נניח, שהקונגרס הבא כבר יוכל להכריע הכרעה סופית) יש להסתדרות הציונית בשלמותה עמדה דואליסטית, האומרת: א. מלחמה על המנדט, ב. מלחמה על תכנית מתוקנת של מדינה יהודית. יתכן שלכל אחד מאתנו יש רק עמדה מוניסטית. המחייב רוצה רק במדינה, השולל רוצה רק במנדט. כל זה בויכוח הפנימי. כלפי חוץ מצוּוה כל ציוני להילחם גם על המנדט וגם על תכנית מדינה יותר מתוקנת – כדי שתוגש לקונגרס לדיון ולהחלטה. כשדחה הקונגרס האחרון את הצעת פיל החליט, שעל ההנהלה לנהל מו"מ בדבר הקמת מדינה.

זוהי העמדה של הקונגרס הציוני, וההנהלה, על מחייביה ושולליה, יכולה להגן בפני הועדה אך ורק על עמדה זו – עמדה דואליסטית. בכל מקרה ובכל אינסטנציה שיש בהם להגן על המנדט – לעשות מלחמה על המנדט. בכל מקרה ובכל אינסטנציה שיש בהם להגן על תכנית מדינה יותר מתוקנת – להלחם על תכנית מדינה יותר מתוקנת.

בקונגרס היתה גם הצעה על עמדה מוניסטית – מלחמה על המנדט – ותו לא. עמדה מוניסטית זו נדחתה, והתנועה נתחייבה על עמדה דואליסטית. ועד הקונגרס הבא לא נזוז ממנה.

השאלה העומדת לפנינו עכשיו – שאלת הופעתנו בפני הועדה – אינה השאלה מי יופיע, אלא במה נופיע? השאלה אינה, אם יופיעו השוללים והמחייבים יחד או לחוד, אלא במה יופיעו גם המחייבים וגם השוללים. והתשובה של ההנהלה היא ברורה: בין שמחייבים והשוללים יופיעו יחד, בין שיופיעו לחוד, ובין שיופיעו רק מחייבים או רק שוללים – הם מחויבים לעמוד על החלטה הדואליסטית של הקונגרס. אם תדון הועדה גם במשטר המנדט, מחויב כל אחד להגן על אפשרות הגשמתו של המנדט ועל מילוי כל התחייבויות המנדט, בלי לסתור את אפשרות הקמת המדינה היהודית, כי לקונגרס הבא צריכה להינתן האפשרות לדון ולהחליט – בחיוב או בשלילה – על תכנית הקמת המדינה. ואם תדון הועדה רק על תכנית חלוקה – ולפי שעה קבעה הועדה, בהתאם להוראות שלה, שהיא דנה על תכנית חלוקה – חייב כל אחד מאתנו לעמוד ולהילחם על תכנית מתוקנת של מדינה עברית, בלי לוותר על המנדט, כי לפני החלטת הקונגרס אי-אפשר לחייב את התנועה על שום תכנית של מדינה, גם הטובה ביותר, כי רק הקונגרס הבא מוסמך לקבל החלטה סופית.

מה יהיה הצעד הראשון שלנו בפני הועדה?

נביא לועדה את עמדת התנועה, עמדת הקונגרס הציוני ומועצת הסוכנות גם בדבר המנדט וגם בדבר תכנית החלוקה. נגן על דעתנו המשותפת והכללית, שהמנדט הוא בר-הגשמה, ונסביר את הנימוקים, שהביאו אותנו לדחית הצעת פיל. המיעוט דחה, מפני שהוא מתנגד מלכתחילה לכל תכנית של מדינה יהודית, הכרוכה בחלוקת הארץ. הרוב דחה מטעמים מעשיים, בלי לקבוע לפי-שעה עמדה עקרונית: אם בתנאים מסוימים ישלים או לא ישלים עם מדינה מקוצצת. והנימוקים המעשיים לדחייה הם: ועדת פיל הכריזה על מדינה יהודית סוברנית, אולם בתכנית הקונקרטית שהגישה הסוברניות של המדינה המוצעת היא פגומה. אין שלטון מלא על חוף הים, אין רשות להקים נמל בת“א, יש “מנדטים זמניים” בארבע ערים, יש תשלום מס למדינה הערבית. נאמר שלא תיתכן מדינה יהודית בלי ירושלים, לא יתכנו הגבולות המזרחיים והדרומיים, כפי שהוצעו ע”י ועדת-פיל, לא מטעמי בטחון ולא מטעמי משק. נעמוד על הנגב, על מפעל ים-המלח ומפעל החשמל.

לפי שעה נעמוד רק על בקורת תכנית פיל; אבל ברור לנו, שלא נוכל להסתפק בבקורת בלבד. כי יתכן מאד – והדבר קרוב לודאי – שהועדה תאמר לנו: נניח, שבקורתכם נכונה, כולה או מקצתה, אך לא יתכן “מנדט זמני” לעולם-ועד. אבל אם “המנדטים הזמניים” יקָבעו לחמש או שלוש שנים, היש בהם פגימה יסודית או לא? תאמרו: אתם תובעים את ירושלים, אולם אתם מודים,שהמקומות הקדושים צריכים לעמוד תחת חסות בין-לאומית – תציעו איפוא תכנית מסוימת איך לעשות זאת? יאמרו לנו: אתם מוצאים פגם בגבול הדרומי או בגבול המזרחי – מהו לדעתכם הגבול הרצוי, אשר יאפשר לקונגרס לדון בהצעה ולהחליט בה?

אין ספק שנעמוד בפני שאלות כאלו ונהיה מוכרחים לתת עליהן תשובה – ז.א. נצטרך להיכנס במו"מ מפורט על תכנית המדינה. לא יתכן שנאמר לועדה: אנחנו באנו אליכם רק לשמוע. כשתהיה לכם או לממשלה הצעה – נגיש אותה לקונגרס והקונגרס יחליט. אם נעשה זאת – נתכחש לרצון הברור של הקונגרס, ונמעל בשליחותנו הציונית, כי הוטל עלינו – אם-כי הדבר לא נאמר בפירוש – לעשות את כל המאמצים האפשריים למען השיג מהממשלה האנגלית את התכנית הטובה ביותר.

אנו עומדים בפני מערכה רצינית וחמורה,ועלינו ללכד את שורותינו. את הויכוח הפנימי נמשיך באופן חברי; אולם כלפי חוץ נופיע בעמדה מאוחדת, ואת ההכרעה הסופית נשאיר בידי המוסד העליון של תנועתנו.