– היכן עמדנו?

בן תשע־עשרה היה. מטענו ביהדות – רב. העברית כבר רהוטה בפיו. גימנזיסט, שנפשו יוקדת מיקוד חזון התחיה ורעיונות הקידמה של הסוציאליזם, כשלימות אחת. הוא נשמע לקול הקורא הפנימי שלו, לצאת ולבקר בארץ־ישראל. אמר והגשים. בשליחות עצמו בא, לעורר רוח העבודה ולחזק לבבות כנגד הצעת אוגנדה. כשלושה חדשים התהלך בארץ לארכה ולרחבה, בערים ובמושבות החדשות. עשרה ימים הקדיש לירושלים. עלה לעיר דוד במעלה הר־ציון, השתאה למראה החומה הגבוהה ומצודת־דוד לצידה; פלחים ופלחיות בלבושם הכפרי, הפשוט, באורח בני־קדם מילאו את רחבת שער־יפו, מהם רבוצים ליד גמליהם ומקניהם ומהם תגרו בקולי־קולות. עד מהרה, הסיעו העגלון היהודי לבית ידידו ובן עירו־פולטאבה, המורה מרדכי קריצ’בסקי־האזרחי, שדר בחצרו של גיסו אברהם עמיאל, מחוץ לחומה, בסמוך לנחלת שבעה.

מאז עלותו ירושלימה, נהג האיש לצאת עם שחר ולשוח בחוצותיה ולהסתופף בסימטאותיה, לרוות מאוירתה הרעננה, ממראה מקומותיה העתיקים והמקודשים הקושרים עבר והווה, עם וארץ. רושם עז עשו עליו העדות והשבטים שחוברו יחדיו, משאת נפש אחת הביאתם מקצות־עולם לעיר הנצח.

יום אחד ביקר במעין ובכפר השילוח, נכנס למערת צדקיהו. יום שלם התהלך בסימטאות העיר העתיקה. עמד והתבונן בחיי הצוותא של יהודים וערבים, באורח־חייהם, מלבושם, לשונם ומזונם, שיחם ושיגם. סר וביקר ברחוב היהודים ובבתי הכנסיות, נפעם עמד לפני הכתל המערבי. ירד לרחוב השלשלת האפלולי, ותודות למתת־יד שהעניק לשוער, נכנס “לפני ולפנים” של מסגד עומר ומסגד אלאקצה בהר הבית; חזר ועבר את “רחוב הבשמים” ומכאן לרחוב דוד.

יום אחר ביקר בקבר רחל, בחברון, במערת המכפלה.

כבר עמדה בימים ההם תחנת הרכבת. הישוב החדש התרכז בשכונות החדשות והבודדות שהוקמו מחוץ לחומה, ימין משה, נחלת שבעה, רחובות הבוכרים, שכונת הגורג’ים ליד שער־שכם, שכונת המערבים, עשה היכרות ראשונה עם אחים, עולי אפריקה הצפונית ועם יתר שבטי־ישראל; פרולטריון יהודי המתרקם ברחובה של ירושלים: ספרדים, אשכנזים, תימנים, בוכרים, כורדים, על לשונם העברית, בלולה אמנם, אך בכל זאת “שפה אחת ודברים אחדים”… ברית אהבה שכרת עמם, התחזקה והלכה במרוצת השנים, כאשר יחד עם רעיתו נהג לפקוד נויהם ומעונם ועמד מקרוב על מנהגיהם והרגליהם; ולשנים נחלצו יחד עם יתר מגיני ירושלים, במאורעות תרפ“א, תרפ”ט, תרצ“ו־תרצ”ט ובימי מלחמת השחרור והעצמאות, עמדו בשער להגן על ירושלים, מבואותיה וחייה. לא אחת היה האיש עומד ותמיה על אורח־החיים המיוחד המתפתח בישוב. “מאה־שערים” למשל, הלוא עולם מלא הוא. שכונה סגורה, כאותם הגיטאות המצוים בארצות הגולה. על־אף־כן, זו אחת השכונות שנבנו מן המסד ועד הטפחות על ידי יהודים. אמנם, סגורה השכונה בלילות בדלתיים ובריח, כבגיטו. אך שמירה יהודית ביום ובלילה. על אף האופי הגלותי, חש במיוחד ובחדש המתרקם. מהלך לו שומר יהודי בשבת ושומר על השכונה ואילו נער ערבי, שכיר, הולך אחריו ונושא אקדחו, “להרחיק את השומר היהודי מן המוקצה”.

בימים ההם התרכזו חיי התרבות בבית־הכנסת. חיי החברה התנהלו ביחוד בשלושה או בארבעה בתים שמחוץ לחומה: בית אליעזר בן־יהודה, בית דוד ילין, האזרחי ומיוחס. בית בן־יהודה היה שופע חיים ותנועה, התמרד נגד המציאות הקופאת. כאן התרשם האיש ממראה השקידה, וללא ליאות, של מחיה הלשון העברית במלאכת המילון, בהוצאת עתונו “השקפה”, בקנאותו לעברית והנחלתה בחיי יום־יום; עמידתו האיתנה והאמיצה כנגד אלה שקידשו עליו מלחמה בחרמות. לימין בן־יהודה עמדו צעירים בודדים שסייעו לו בהנחלת הלשון לרבים, ביניהם אברהם אלמאליח ואיתמר בן־אב"י, שנטלו על עצמם להוציא הוצאה שבועית של “השקפה”. בודדים היו דוברי העברית בימים ההם. זוכר הוא את שסיפרה לו חמדה בן־יהודה, רעית מחיה הלשון, שהזכירה מי ומי הם דוברי העברית, על אצבעות כף ידה מנתה עשר המשפחות העבריות בירושלים ובמושבות הגדולות. תמיה היה, ואף חרה לו, שבן־יהודה ורוב עסקני הישוב נמנו בין חסידי הצעת אוגנדה.

רענן עם האיש זכר הכנוסים הראשונים שקרא מ. אוסישקין שנה לפני־כן, בראשית ארגונו של הישוב, בכללם, ארגון המורים. הנה נערכה אסיפת מורים בלתי־חוקית בבית הספר “למל”. אלמוני הלשין וגילה הדבר לרשות, ל“מותצריף”. שיגר ה“מותצריף” פלוגת שוטרים, והללו הקיפו הבית מכל עבריו ובטוחים היו שכל הנאספים נלכדו ברשתם. אלא שהכניסה לתוך הבית היתה אסורה לשליחי ה“מותצריף” הואיל והבית נמצא בחסות מדינה זרה. תמה האסיפה. הג’נדרמים עומדים הכן לצוד את ה“עבריינים”… יצא אחד, אפרים כהן, ומשנתפס הציג עצמו וטען, “אספו ידים”, שהרי הוא “אלמני” – נתין גרמני. אחריו יצא ח. א. זוטא והוא טען, שנתינותו “מוסקובי” – רוסי; יצאו זה אחר זה, וכל אחד העיד על נתינותו הזרה, מי “פראנסווי” כלומר, צרפתי, ומי “נימסאווי” – אוסטרי. נמצא שכולם מחוסנים ואין הרשות רשאית לגעת בהם לרעה. עד שבאו שני נתינים עותמניים: דוד ילין ויוסף בר"ן מיוחס, ואלה הובאו לפני מפקד המשטרה. זקף המפקד עינים זועמות למראה שני האסירים שהובאו לפניו ובחמת רוחו קרא ושאל ליתר המשתתפים באסיפה: “הזה הכל”?… – השיב השוויש: “כולהום אחמיה” – כולם מחוסנים. חירף וגידף המותצריף את השוויש ובלעג רוגזה קרא: “עג’יבה, פלאי־פלאים, שיחררת כל הזרים ואילו את נתיני אסרת”… קרא ושיחרר אף את השנים.

מוסדות תרבות אחרים כמעט ולא היו, פרט לספרית “בני־ברית” ברחוב החבשים, שהיתה ברבות הימים לספריה־הלאומית והאונברסיטאית, בית הספר של הכי"ח – אליאנס, בית הספר לנדאו, ומספר ישיבות של אשכנזים וספרדים. עדיין לא היה הסמינר למורים ולא “בצלאל” ולא בית העם…

עוד זכור עמו מראה הסבל היהודי, המעלה פסנתר רב־מידות לבנין בית הספר “למל”. חברי הסבל “סייעו” בידו, לא בהטית־שכם, אלא בקול אנחה הפורצת בקצב ניגון חד־גוני, הסבל פוסע והולך ונושא משאו הכבד, ובכוח אותו ניגון, פוסע ועולה במדרגות הבית עם קצב הניגון הנוגה, ההולם ופועם מפי חבריו…

חנוכה תשי"ג

כחמשים שנה אחר אותו ביקור ראשון, גילה האיש ובטקס ממלכתי, לוח זכרון שהוצב בשער בית אליעזר בן־יהודה ברחוב החבשים. הדליק נר ראשון של חנוכה וברך “על הנסים ועל הנפלאות”… ועל מפעלו הכביר של מחיה הלשון העברית…

נושא הלפיד, המברך והמבורך, היה אותו איש ירושלים של אז, נשיא מדינת ישראל היום – יצחק בן צבי.

*

יום ההשבעה

כונן הנשיא צעדיו לעבר הכנסת. אימץ ללבו ספר התנ"ך ובידו השנית הניע ובישר שלום לאחיו שנקהלו מול פתח צריפו. חיוורים היו פניו אותו בוקר. אך מאירים מאד.

“יחי נשיאנו, יצחק בן־צבי”! קראו הנקהלים – “יחי”!…

באותו קרן־רחוב עמד צריף צנוע, שטבל בירק ובפרחים. הצריף, שריד אחרון היה למערכת צריפי “גדוד העבודה” שעמדה כאן, ונתמזג בנופה של ירושלים. בצריף זה איוו משכנם יצחק בן־צבי ורחל ינאית. ציר הדלת הקטנה שהובילה למעונם סבב תכופות. פקדו את הבית פרט וכלל, אישי הישוב, נציגי עדות, שליטי המנדט, קונסולים, ראשי עדות. הלב והבית היו פתוחים לכל, הדריכו חיי ציבור, האזינו לקשי־יום, הקלו על מצוקת יחיד. ברבות הימים היה הבית על יושביו לדמות העממית של הישוב, לסמל מוסרי. אגדה־חיה. מי מבני הישוב הותיק אינו מתברך בקרבתו לבית יצחק ורחל בן־צבי? העדות והשבטים לגוניהם, הפרסית, הבוכרית, הספרדית, העירקית, התימנית, אף שומרונים וקראים, הכל שאבו מן המאור הגנוז של ה“צריף”.

מקורו של מאור זה, אולי נמצא ברמזי הזכרונות של אבי המשפחה הישיש ר' צבי שמשי ז“ל. בדברי ההקדמה לספרו הוא כותב: “אבי היה קורא בשם חמשה דורות אבותיו, שהיו ידועים לו, ומספר בשבחם, אלה היו בעלי מידות תרומיות ומעשים טובים. על לוח הספר “לקח טוב”, שקנה לי אבי, כתבתי מפיו את שמי עם שלשלת היוחסין האלה: “זה הספר שייך להבחור צבי ב”ר ראובן ישראל, ב”ר אהרן אברהם, ב”ר בן־ציון, ב“ר נפתלי, ב”ר בנימין, ב“ר אליהו למשפחת שימשעלעוויץ”. המשפחה התגאתה ביחוס עצמי, “כי אבי אמי, אברהם משה הלפרין, היה נין ונכד למחבר “סדר הדורות” ולהמקובל ר' משה איביער חברו של הגר”א, שהיה מצאצאי רש“י…” במשך זמן קצר, למדתי לאהבה ולהוקיר את אבי, כי אותו מצאתי מורם מיתר היהודים תושבי העיירה בורונובה. הוא לקח חלק בעניני הקהל… אבא נזהר מלהוציא מפיו שבועה וקללה. בכל יום השכים לקום ולומר שיעור בתלמוד, ובערב היה קורא ספרי חקירה. הוא היה היחידי בעיירה החתום על עתון עברי, קודם על “המגיד” ואחר־כך על “הלבנון”. היה בקי בתנ“ך וחיבה יתירה רחש למדרש רבא”.

בספר זה מגלה יצחק בן־צבי, שאביו, בעל הזכרונות, “היה מעשרת הראשונים שהרימו דגל התנועה הלאומית בימי הרעה, שעה שכל העם נרדם בתרדמת דורות, ורק יחידי סגולה נתעוררו והעירו… תיאור תנועת חיבת־ציון ועריסתה ותמונות חבריו “החיילים הנעלמים”, המוסרים נפשם עליה בתנאי המשטר הצאריסטי הקטלני, נסיעותיו מטעם חובבי־ציון בערי תחום המושב, הכרוכות בסכנת מאסר ועונשים מצד הרשות; עליותיו הראשונות לארץ כשליח החובבים הראשונים; הסערה שבאה עליו בעטיו של שלטון־הרשע (משפט ההגנה בפולטבה וגרוש הורי בן־צבי לסיביר), שעקרה אותו ואת משפחתו מנוום וטלטלה אותם טלטולי־גבר לירכתי צפון; תיאור חייו וסבלותיו במשך שש־עשרה שנה במאסר ובגולה, בארץ ה”טייגא" וה“טונדרא”, כל זה בא ללמד על תקופה מזהירה בדורו של המחבר".

בימי נעוריו פרצו ברוסיה מאורעות ופרעות ביהודים, ובן־צבי פעיל בהגנה היהודית. צמיחתו וגידולו של בן־צבי היו איפוא על קרקע שכולה יהודית, אך לכלל הגשמה ציונית הגיע בשעה שנפתחו לפניו שערים לפעילות ציבורית ברוסיה. הברק הראשון והמסנוור של המהפכה, לא עורר בו אשליות. עד מהרה תפס את עיקר מהותו ותמציתו של רעיון התחיה היהודית, ובכל עמקו. בימי המהפכה, בככר הרחבה שיד התיאטרון בפולטבה, בנאמו לפני קהל גויים בן עשרת אלפים איש, שאל עצמו: “אל מי אני נושא דברי? האם יבינוני שומעי אלה כאן בפולטבה, האם יאמינו? האם אנו היהודים, שותפים אמיתיים הננו למהפכה זו ולנצחון זה? למה אנו כאן, ולא שם? למה אנו כולנו כאן, ולא שם? ומשעלו השאלות לפני, שוב לא יכולתי להשתחרר מהן, ובסיימי דברי חשבתי לא על הפגנה זו ולא על נצחון המהפכה הרוסית, אלא על ירושלים שלנו. אותה שעה החלטתי החלטה גמורה שמקומי הוא בארץ־ישראל, ושעלי לעלות לשם ולהקדיש חיי לבנינה, ובהקדם האפשרי”. (ראה ספרו “פועלי ציון”).

מכאן מפליג י. בן־צבי אל ימים ציבוריים סוערים, ברוכי־פעולה, רבי־עלילה. מראשית עליתו לארץ מטביע הוא את חותמו על חיי הישוב. כאחד מראשי “פועלי ציון”, הניח יחד עם רעיתו רחל וחברים אחרים יסודות ראשונים לארגון הפועל העברי בעיר ובכפר, הניח יסודות ל“אגודת השומר”, ש“קמה וגם ניצבה כיצירה מקורית שאין לה תקדים. “השומר” נולד וצמח מתוך מגעו הישיר של העולה היהודי החדש עם אדמת המכורה, עם תנאי החיים והבטחון, בהם נתקל איש העליה השניה, מתוך מאבקו על היאחזות בקרקע המולדת” (מהקדמתו לספר “השומר”). מן “השומר” קמה “ההגנה” ומן “ההגנה” והפלמ“ח צמח צבא הגנה לישראל. יחד עם קבוצת חברים מצומצמת יסד את שבועון הפועלים הסוציאליסטי העברי הראשון, את ה”אחדות". עם רחל תר בן־צבי ברחבי הארץ. לא בנסיעה ולא ברכיבה. ברגל הלכו־גמאו מרחקים, התבשמו מקסמה ומהדרה של המולדת. הכירו ישובה ממזרח וממערב.

בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה גורש בן־צבי מהארץ. בארצות־הברית ארגן יחד עם ד. בן־גוריון את גרעיני “החלוץ” ואת “הגדוד העברי־האמריקאי” שהשתתף בכבוש הארץ.

תמה המלחמה. קמה התעוררות גדולה בחיי העם. י. בן־צבי עמד במרכז החיים הציבוריים עתירי התקוות. ארגון הפועל סימן יפה היה לארגון הישוב, זהו הקו המנחה התפתחות הארץ עד היום. בתל־אביב נמנה בן־צבי בין ששת חברי הועד, עם ב. כצנלסון, ד. רמז ז“ל ויבדלח”א ד. בן־גוריון, ש. יבניאלי וי. טבנקין שהקימו את “אחדות־העבודה־פועלי־ציון”. רק כעבור שנה להתכנס אסיפת־הנבחרים הראשונה, הוקמה בחנוכה ההסתדרות הכללית של העובדים. י. בן־צבי עמד אז בראש הועד הלאומי, היה חבר ב“מועצה הממשלתית” שמינה אותה הנציב העליון סיר הרברט סמואל. בן־צבי התפטר מחברותו (במועצה) זו כמחאה על צמצום העליה.

עמל נמלים, עוז רוח, אהבה ומסירות ואורך רוח עילאיים היו דרושים כדי לעמוד בימים ההם מול אכזבות ראשונות של השלטון המנדטורי, ראשית התנכרותו להבטחותיו להקל הגשמת היעוד היהודי הלאומי. הועד הלאומי היה נטול סמכות לכפות רצונו על הזולת, דרושה היתה רכישת אמונו של הציבור, ולטפח בקרבו רוח מוסרית מתנדבת, חדורה אחריות והכרה לאומית עמוקה, הנובעים מרצון חופשי. פרצו בארץ מאורעות דמים. הגלים הזדונים הסתערו על ראשו של הישוב, ובן־צבי ורחל מחזיקים בהגה וב“הגנה”, לא משו. במלחמת העצמאות הופגזה ירושלים קשות. פגז אף התפגז בצריף והרס חלק קדמי ממנו. אך הצריף כולו הוסיף לעמוד איתן, כמבצר־עוז, כמרכז “ההגנה”. כשם ששילמו מאות ואלפי משפחות, כך י. בן־צבי ורחל, הביאו גם הם את שלמי הקרבן היקר, בנם עלי נפל במערכה על בית־קשת, בגליל.

בדמותו של י. בן־צבי נתמזגו הסייפא והספרא. ההגנה על הישוב וביצורו של הפועל העברי בארגונו, ומחקרי ארץ על עדותיה ושבטיה. מדי פעם מפתיענו במחקר חדש על עדה ועל ישוב עתיק בארץ. התבוננות קלה בספריתו דיה ללמדנו כל הלהט הפנימי הפועם בלבו של בן־צבי לקבוץ נדחי־ישראל, לחדור לרוחם, להבינם, לרומם רוחם ולהקל על מיזוגם. ספרייתו נתברכה במחקרי־ארץ־ישראל, במחקרי תנועת העבודה העברית, בהיסטוריה ובאתנוגרפיה, ספרים על המזרח הקרוב והרחוק, על שבטי־ישראל, לרבות העדה השומרונית והעדה הקראית.

י. בן־צבי אינו מסתגר בד' אמות מחקריו ואינו מסתמך רק על תעודות וספרים, אלא בא במגע ישיר עם בני העדות, פוקדם במקומותיהם, מתארח בבתיהם. במאסף “ארץ־ישראל” שהוקדש לנשיא, לכבוד מלאות חמשים שנה לעלייתו לארץ, פורסמה רשימה ביבליוגרפית של כתביו, החל מ“ארץ ישראל דאס לאנד פאר יידשע קאלאניזאציע”, ניו־יורק – “פועלי ציון קאמיטע”, תרע“ו, החתום “אבנר” וגומר בספרו האחרון “ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני” (ירושלים תשט"ו), רשימה הכוללת מאות ערכים בארכיאולוגיה של הארץ, תולדות הישוב, קהילות יהודיות בארצות האיסלם, מסורות יהודיות בקרב שבטים מוסלמים, השבתאים, השומרונים והקראים, הדתות בארץ־ישראל, מחקרים של מסעות וסיורים בתפוצות, עניני לשון, דברי בקורת, תנועת העבודה. בכתובים נמצאים עוד ספר מסעות וסיורים בארץ ישראל ובקהילות הגולה, ואוסף מקורות ומחקרים לתולדות הישוב ועם ישראל. לפני שנים אחדות הקים י. בן־צבי המכון לחקר עדות המזרח ליד האוניברסיטה העברית, הידוע כ”מכון בן־צבי". בשקדנות רבה אוסף הנשיא כל חומר הנוגע לחקר עדות המזרח, כתבי־יד, תצלומים, ספרים עתיקים, תעודות. בתקופה זו של עליה המונית מארצות ערב, גואל בן־צבי ניצוצות וערכי רוח יהודיים רבים, לבל ירדו לטמיון. ספרו של הנשיא “נדחי ישראל” כבר הופיע במהדורה שניה ותורגם לספרדית, אנגלית וצרפתית.

זכות ראשונים ליצחק בן־צבי. עצם מעצמו של הישוב הוא, בשר מבשרו. איש־ירושלים שזכה לאהבתם העמוקה של כל שדרות העם. התחיה העברית, תנועת העבודה והקמת המדינה שזורים בחייו ובדמותו הנאצלה, דמות מוסרית, איש־אמת, תפארת העם. הליכותיו בנועם ובחן, בהשקט. ההרמוניה בהליכותיו נובעת מדעתו השקולה של תלמיד־חכם, מהיותו מעורה ועומד, עמידה מוצקה, על קרקע החיים. דבריו ונאומיו, אף בימי חרום והתרגשות, עצורים ומאופקים; מחוננים בשרשיות יהודית וחמימות פנימית. דיבורו שקול, מתון, מפכה ועולה ממעמקים, הולם במשפטו הקצוב והברור. משחר נעורים יוצא ובא לפני העם. בכל עת, נכון להאזין גם לרחשי החבר מן השורה, חיוכו שופע טוב־לב, עם חוש הומור מלבב, פשטות שבאצילות טבעית, חברית, ללא מחיצות:

עמו רוח רעננה, מאור אדם, יהודי בכל זהרו.

נשיא המדינה יצחק בן־צבי ורעיתו רחל צעדו אותו יום בטוחות אל הנישא שבהרי ירושלים ונטעו את העצים הראשונים ב“יער ירושלים”. קהל רב ליווה במבטיו את שתי הדמויות, שצעדיהם משולבים וצמודים זה למעלה מיובל שנים בשאיפה לגאולת האדם מישראל ולגאולת האדמה משממותה. ולא אחד בודאי העלה הרהור בלבו: היש מספר לעצים שנטעו ידי רחל? ניסתה רחל לתקוע יתד ראשונה, ישוב חקלאי ראשון, בקצה שכונת הבוכרים, בסנהדריה. אחר עברה לרחביה עד שנאחזה בתלפיות ב“חוות הלימוד החקלאית לנערות”. משאת נפשה – להקיף את ירושלים ישובים רבים, שהרי “מקום בו נתקעת יתד או מחרשה, שם מפכים חיים ואהבה ומקום שם אהבה שם גם יצירה, אין נוטשים את המקום, מגינים עליו”, כך נוהגת רחל לאמר. ראיתיה בעשרת “ימי ההפוגה” במלחמת השחרור והעצמאות, והאשה נאחזת באדמות עין כרם. בכוחה הלכה, בציוויה הפנימי, והקימה את כפר הנוער, וקראה לעולים צעירים שנקבצו אליה מעשרים גלויות. “ראויה ירושלים לפחות לשני ישובי נוער, העירה באותם הימים, אחד במזרח ואחד במערב, ומכאן נסתער על יתר ההרים”.

לעבוד את האדמה, לחיות ולנשום את קסמי המולדת בחיק הטבע – באלה רואה רחל חזות כל התחיה, היא נושאת נפשה לראות את כל בני ישראל ופניהם נוהרים משמחה ומאושר בימים גדולים אלה, חלף כל אותו צער־תהומות שהיה מנת חלקם בעבר. עוברת היא בישובי העולים תכופות, פוקדת מעברות, סרה לפרברי העוני. אי־משם יעלה באזנה צליל ניגון־תפילה מבית־כנסת, “אכנסה ואפקוד אחים אלה”, רגע תאסוף כוח ותמשיך לדרוך במסלול הנחמות.

“אתה שואלני מה נעשה לבניינה של ירושלים? אין בנין אלא תוספת ישובים חדשים. עלינו לגדול מתוכנו, על ידי העלאת רוח העם לטוב ולנעלה שבמסורת ישראל”. והיא מיצרה על שעוד מיליוני יהודים אינם תובעים עלייתם לארץ, שרויים באשליה מפתה, את קולה זה היתה רוצה להרים שיישמע מקצה הארץ ועד סופה, עד ייקבצו אלי מולדת אחרוני בניה.

ניגון יהודי עמוק, צלילו של מזמור תהלים מבית אבא, ר' מאיר יונה ז“ל, מלווה את דרכה של רחל ינאית עוד משחר נעורים; בהאזינה באישון־לילה ללמודי היהדות בבית. בלמדה ב”חדר“, בהיחלצה לתנועה הציונית, בהיצמדה אל תנועת פועלים מהפכנית. כל קרבן לא ישווה לייעוד־חיים נעלה, של החיאת חזון־הנביאים וחידוש מלכות ישראל. אל הקונגרס הציוני השביעי יצאה כצירת עיירה, מאלין, ב”טראמפים" עשתה דרכה עד באזל. כי הפרוטה לא היתה מצויה. שנה לאחר מכן, בתרס“ו, משתתפת היא בועידת פולטבה, יחד עם יצחק בן־צבי, ביסוד מפלגת פועלי־ציון. ומקץ שנתיים, כמסקנה מובנת לרעיון התחיה, עולה היא לארץ ועומדת במרכז החיים הפועליים, ביסוד “השומר”, במערכת “אחדות”, בעבודה חקלאית, ב”הגנה" בגליל ובירושלים. וכל שלב ותפקיד – הוא נושא רב משמעות, עליו דובר וידובר. הכמיהה לדעת ולהכיר את העם היא שהעמיקה את אהבת רחל ויצחק בן־צבי. תכופות יצאו בשנים הראשונות ועברו ברגל את הארץ לארכה ולרחבה, “מדן ועד אילת”. בירושלים היו יוצאים כמעט מדי שבוע לסייר בשכונות, להכיר נידחי ישראל הנקבצים למכורתם הישנה־חדשה.

אין בית בישראל בו הלמו ובישרו פעמי התחיה כבצריפם של יצחק ורחל בן־צבי לפנים ו“בית הנשיא ורעיתו” היום. את בית הנשיא מתאווה רחל לראות, לא כבית “אישי” אלא של כל בית ישראל, שהכל נוהרים אליו “אל ביתם” ושואבים ממנו השראה זה מזה. הבית חי כל השנים את קיבוץ הגלויות. כל המתרחש במדינה, בחיי המבוגרים ובחיי הנוער, מוצא הדיו כאן. “נחיה את הזוהר שבעליה והתפארת שבקליטה. כל זרם עליה מעורר מחשבה לחיפושי דרך חדשים. אנו מצווים להגברת המתח והנכונות הנפשית. ממנה תוצאות הרבה. העיקר שילדינו ימצאו קן־מבטחים בבית־הספר, שהמבוגרים יחושו בבית הכללי, המשותף לכל”.

תקיפה האשה בדעתה, כאדמה הקשה של ירושלים אותה היתה מעבדת כל הימים. אך מבעד לנוקשות זו זוהרת אהבה עמוקה של אם, לצמח הרך כלילד, לאילן ולנער ולנערה, ביום חג ומועד, כשבית הנשיא פותח שעריו, או בגן הנשיא, המלבלב בפרחיו ובדשאיו, וקהל עם נוהר, מרנין בססגוני לבושיו, המתלכדים בסימפונית המראות של ירושלים, ינועו ההמונים לאיטם כגלים שוקטים עד עמדם לפני הנשיא ורעיתו לברכם ולהתבשם מברכתם.

ובספר על הבן עלי, שנפל בהגנת בית־קשת במלחמת העצמאות, מתוודה רחל: “אם אשר שכלה את היקר בחייה, את בנה, גם זו המשקיעה את עצמה בפעולתה ומדמה שהיא מוסיפה לחיות ברוח הבן, גם זו האם – בכל אשר תפנה – לא תרפה ממנה ההרגשה כי נחרב עולמה עליה. בנבכי נפשה מחלחלת התחושה, כי אין זה טבעי להמשיך ולחיות אחריו. והיא נמלטת מעצמה, להתייחד עם זכר ילדה, עם זכר כל יום מימיו. בזכרונות תנסה לשכך יגונה. אך יודעת היא גם יודעת – אין הזמן מפיג את הצער, אינו מקהה את הכאב. מבשרי חזיתי זאת: עת אני נבלעת בבית הנשיא בפעולה הנראית לי כאילו אני מתעלה בה על עצמי, והיא משכיחה את יגוני על הבן שאיננו, ניעור בעמקי הלב צער השכול ביתר חריפות, מציפני היגון, ולא אדע נפשי”… כה נובעים ומאירים דבריה מתוך העצב הקורן של אם בישראל.

• אלקנה דוד
• יעל ריישר
• מיה קיסרי