נשיא המדינה יצחק בן־צבי ורעיתו רחל צעדו אותו יום בטוחות אל הנישא שבהרי ירושלים ונטעו את העצים הראשונים ב“יער ירושלים”. קהל רב ליווה במבטיו את שתי הדמויות, שצעדיהם משולבים וצמודים זה למעלה מיובל שנים בשאיפה לגאולת האדם מישראל ולגאולת האדמה משממותה. ולא אחד בודאי העלה הרהור בלבו: היש מספר לעצים שנטעו ידי רחל? ניסתה רחל לתקוע יתד ראשונה, ישוב חקלאי ראשון, בקצה שכונת הבוכרים, בסנהדריה. אחר עברה לרחביה עד שנאחזה בתלפיות ב“חוות הלימוד החקלאית לנערות”. משאת נפשה – להקיף את ירושלים ישובים רבים, שהרי “מקום בו נתקעת יתד או מחרשה, שם מפכים חיים ואהבה ומקום שם אהבה שם גם יצירה, אין נוטשים את המקום, מגינים עליו”, כך נוהגת רחל לאמר. ראיתיה בעשרת “ימי ההפוגה” במלחמת השחרור והעצמאות, והאשה נאחזת באדמות עין כרם. בכוחה הלכה, בציוויה הפנימי, והקימה את כפר הנוער, וקראה לעולים צעירים שנקבצו אליה מעשרים גלויות. “ראויה ירושלים לפחות לשני ישובי נוער, העירה באותם הימים, אחד במזרח ואחד במערב, ומכאן נסתער על יתר ההרים”.

לעבוד את האדמה, לחיות ולנשום את קסמי המולדת בחיק הטבע – באלה רואה רחל חזות כל התחיה, היא נושאת נפשה לראות את כל בני ישראל ופניהם נוהרים משמחה ומאושר בימים גדולים אלה, חלף כל אותו צער־תהומות שהיה מנת חלקם בעבר. עוברת היא בישובי העולים תכופות, פוקדת מעברות, סרה לפרברי העוני. אי־משם יעלה באזנה צליל ניגון־תפילה מבית־כנסת, “אכנסה ואפקוד אחים אלה”, רגע תאסוף כוח ותמשיך לדרוך במסלול הנחמות.

“אתה שואלני מה נעשה לבניינה של ירושלים? אין בנין אלא תוספת ישובים חדשים. עלינו לגדול מתוכנו, על ידי העלאת רוח העם לטוב ולנעלה שבמסורת ישראל”. והיא מיצרה על שעוד מיליוני יהודים אינם תובעים עלייתם לארץ, שרויים באשליה מפתה, את קולה זה היתה רוצה להרים שיישמע מקצה הארץ ועד סופה, עד ייקבצו אלי מולדת אחרוני בניה.

ניגון יהודי עמוק, צלילו של מזמור תהלים מבית אבא, ר' מאיר יונה ז“ל, מלווה את דרכה של רחל ינאית עוד משחר נעורים; בהאזינה באישון־לילה ללמודי היהדות בבית. בלמדה ב”חדר“, בהיחלצה לתנועה הציונית, בהיצמדה אל תנועת פועלים מהפכנית. כל קרבן לא ישווה לייעוד־חיים נעלה, של החיאת חזון־הנביאים וחידוש מלכות ישראל. אל הקונגרס הציוני השביעי יצאה כצירת עיירה, מאלין, ב”טראמפים" עשתה דרכה עד באזל. כי הפרוטה לא היתה מצויה. שנה לאחר מכן, בתרס“ו, משתתפת היא בועידת פולטבה, יחד עם יצחק בן־צבי, ביסוד מפלגת פועלי־ציון. ומקץ שנתיים, כמסקנה מובנת לרעיון התחיה, עולה היא לארץ ועומדת במרכז החיים הפועליים, ביסוד “השומר”, במערכת “אחדות”, בעבודה חקלאית, ב”הגנה" בגליל ובירושלים. וכל שלב ותפקיד – הוא נושא רב משמעות, עליו דובר וידובר. הכמיהה לדעת ולהכיר את העם היא שהעמיקה את אהבת רחל ויצחק בן־צבי. תכופות יצאו בשנים הראשונות ועברו ברגל את הארץ לארכה ולרחבה, “מדן ועד אילת”. בירושלים היו יוצאים כמעט מדי שבוע לסייר בשכונות, להכיר נידחי ישראל הנקבצים למכורתם הישנה־חדשה.

אין בית בישראל בו הלמו ובישרו פעמי התחיה כבצריפם של יצחק ורחל בן־צבי לפנים ו“בית הנשיא ורעיתו” היום. את בית הנשיא מתאווה רחל לראות, לא כבית “אישי” אלא של כל בית ישראל, שהכל נוהרים אליו “אל ביתם” ושואבים ממנו השראה זה מזה. הבית חי כל השנים את קיבוץ הגלויות. כל המתרחש במדינה, בחיי המבוגרים ובחיי הנוער, מוצא הדיו כאן. “נחיה את הזוהר שבעליה והתפארת שבקליטה. כל זרם עליה מעורר מחשבה לחיפושי דרך חדשים. אנו מצווים להגברת המתח והנכונות הנפשית. ממנה תוצאות הרבה. העיקר שילדינו ימצאו קן־מבטחים בבית־הספר, שהמבוגרים יחושו בבית הכללי, המשותף לכל”.

תקיפה האשה בדעתה, כאדמה הקשה של ירושלים אותה היתה מעבדת כל הימים. אך מבעד לנוקשות זו זוהרת אהבה עמוקה של אם, לצמח הרך כלילד, לאילן ולנער ולנערה, ביום חג ומועד, כשבית הנשיא פותח שעריו, או בגן הנשיא, המלבלב בפרחיו ובדשאיו, וקהל עם נוהר, מרנין בססגוני לבושיו, המתלכדים בסימפונית המראות של ירושלים, ינועו ההמונים לאיטם כגלים שוקטים עד עמדם לפני הנשיא ורעיתו לברכם ולהתבשם מברכתם.

ובספר על הבן עלי, שנפל בהגנת בית־קשת במלחמת העצמאות, מתוודה רחל: “אם אשר שכלה את היקר בחייה, את בנה, גם זו המשקיעה את עצמה בפעולתה ומדמה שהיא מוסיפה לחיות ברוח הבן, גם זו האם – בכל אשר תפנה – לא תרפה ממנה ההרגשה כי נחרב עולמה עליה. בנבכי נפשה מחלחלת התחושה, כי אין זה טבעי להמשיך ולחיות אחריו. והיא נמלטת מעצמה, להתייחד עם זכר ילדה, עם זכר כל יום מימיו. בזכרונות תנסה לשכך יגונה. אך יודעת היא גם יודעת – אין הזמן מפיג את הצער, אינו מקהה את הכאב. מבשרי חזיתי זאת: עת אני נבלעת בבית הנשיא בפעולה הנראית לי כאילו אני מתעלה בה על עצמי, והיא משכיחה את יגוני על הבן שאיננו, ניעור בעמקי הלב צער השכול ביתר חריפות, מציפני היגון, ולא אדע נפשי”… כה נובעים ומאירים דבריה מתוך העצב הקורן של אם בישראל.