לעלוי נשמת הורי היקרים

ר' חיים רפאל ב"ר אברהם אלחנטי

מרת שרה ב"ר זכריה ששון

זכרונם לברכה

שער אחד: נשיא ישראל וביתו

מאת

אברהם חיים אלחנני

---

יצחק בן־צבי

מאת

אברהם חיים אלחנני

– היכן עמדנו?

בן תשע־עשרה היה. מטענו ביהדות – רב. העברית כבר רהוטה בפיו. גימנזיסט, שנפשו יוקדת מיקוד חזון התחיה ורעיונות הקידמה של הסוציאליזם, כשלימות אחת. הוא נשמע לקול הקורא הפנימי שלו, לצאת ולבקר בארץ־ישראל. אמר והגשים. בשליחות עצמו בא, לעורר רוח העבודה ולחזק לבבות כנגד הצעת אוגנדה. כשלושה חדשים התהלך בארץ לארכה ולרחבה, בערים ובמושבות החדשות. עשרה ימים הקדיש לירושלים. עלה לעיר דוד במעלה הר־ציון, השתאה למראה החומה הגבוהה ומצודת־דוד לצידה; פלחים ופלחיות בלבושם הכפרי, הפשוט, באורח בני־קדם מילאו את רחבת שער־יפו, מהם רבוצים ליד גמליהם ומקניהם ומהם תגרו בקולי־קולות. עד מהרה, הסיעו העגלון היהודי לבית ידידו ובן עירו־פולטאבה, המורה מרדכי קריצ’בסקי־האזרחי, שדר בחצרו של גיסו אברהם עמיאל, מחוץ לחומה, בסמוך לנחלת שבעה.

מאז עלותו ירושלימה, נהג האיש לצאת עם שחר ולשוח בחוצותיה ולהסתופף בסימטאותיה, לרוות מאוירתה הרעננה, ממראה מקומותיה העתיקים והמקודשים הקושרים עבר והווה, עם וארץ. רושם עז עשו עליו העדות והשבטים שחוברו יחדיו, משאת נפש אחת הביאתם מקצות־עולם לעיר הנצח.

יום אחד ביקר במעין ובכפר השילוח, נכנס למערת צדקיהו. יום שלם התהלך בסימטאות העיר העתיקה. עמד והתבונן בחיי הצוותא של יהודים וערבים, באורח־חייהם, מלבושם, לשונם ומזונם, שיחם ושיגם. סר וביקר ברחוב היהודים ובבתי הכנסיות, נפעם עמד לפני הכתל המערבי. ירד לרחוב השלשלת האפלולי, ותודות למתת־יד שהעניק לשוער, נכנס “לפני ולפנים” של מסגד עומר ומסגד אלאקצה בהר הבית; חזר ועבר את “רחוב הבשמים” ומכאן לרחוב דוד.

יום אחר ביקר בקבר רחל, בחברון, במערת המכפלה.

כבר עמדה בימים ההם תחנת הרכבת. הישוב החדש התרכז בשכונות החדשות והבודדות שהוקמו מחוץ לחומה, ימין משה, נחלת שבעה, רחובות הבוכרים, שכונת הגורג’ים ליד שער־שכם, שכונת המערבים, עשה היכרות ראשונה עם אחים, עולי אפריקה הצפונית ועם יתר שבטי־ישראל; פרולטריון יהודי המתרקם ברחובה של ירושלים: ספרדים, אשכנזים, תימנים, בוכרים, כורדים, על לשונם העברית, בלולה אמנם, אך בכל זאת “שפה אחת ודברים אחדים”… ברית אהבה שכרת עמם, התחזקה והלכה במרוצת השנים, כאשר יחד עם רעיתו נהג לפקוד נויהם ומעונם ועמד מקרוב על מנהגיהם והרגליהם; ולשנים נחלצו יחד עם יתר מגיני ירושלים, במאורעות תרפ“א, תרפ”ט, תרצ“ו־תרצ”ט ובימי מלחמת השחרור והעצמאות, עמדו בשער להגן על ירושלים, מבואותיה וחייה. לא אחת היה האיש עומד ותמיה על אורח־החיים המיוחד המתפתח בישוב. “מאה־שערים” למשל, הלוא עולם מלא הוא. שכונה סגורה, כאותם הגיטאות המצוים בארצות הגולה. על־אף־כן, זו אחת השכונות שנבנו מן המסד ועד הטפחות על ידי יהודים. אמנם, סגורה השכונה בלילות בדלתיים ובריח, כבגיטו. אך שמירה יהודית ביום ובלילה. על אף האופי הגלותי, חש במיוחד ובחדש המתרקם. מהלך לו שומר יהודי בשבת ושומר על השכונה ואילו נער ערבי, שכיר, הולך אחריו ונושא אקדחו, “להרחיק את השומר היהודי מן המוקצה”.

בימים ההם התרכזו חיי התרבות בבית־הכנסת. חיי החברה התנהלו ביחוד בשלושה או בארבעה בתים שמחוץ לחומה: בית אליעזר בן־יהודה, בית דוד ילין, האזרחי ומיוחס. בית בן־יהודה היה שופע חיים ותנועה, התמרד נגד המציאות הקופאת. כאן התרשם האיש ממראה השקידה, וללא ליאות, של מחיה הלשון העברית במלאכת המילון, בהוצאת עתונו “השקפה”, בקנאותו לעברית והנחלתה בחיי יום־יום; עמידתו האיתנה והאמיצה כנגד אלה שקידשו עליו מלחמה בחרמות. לימין בן־יהודה עמדו צעירים בודדים שסייעו לו בהנחלת הלשון לרבים, ביניהם אברהם אלמאליח ואיתמר בן־אב"י, שנטלו על עצמם להוציא הוצאה שבועית של “השקפה”. בודדים היו דוברי העברית בימים ההם. זוכר הוא את שסיפרה לו חמדה בן־יהודה, רעית מחיה הלשון, שהזכירה מי ומי הם דוברי העברית, על אצבעות כף ידה מנתה עשר המשפחות העבריות בירושלים ובמושבות הגדולות. תמיה היה, ואף חרה לו, שבן־יהודה ורוב עסקני הישוב נמנו בין חסידי הצעת אוגנדה.

רענן עם האיש זכר הכנוסים הראשונים שקרא מ. אוסישקין שנה לפני־כן, בראשית ארגונו של הישוב, בכללם, ארגון המורים. הנה נערכה אסיפת מורים בלתי־חוקית בבית הספר “למל”. אלמוני הלשין וגילה הדבר לרשות, ל“מותצריף”. שיגר ה“מותצריף” פלוגת שוטרים, והללו הקיפו הבית מכל עבריו ובטוחים היו שכל הנאספים נלכדו ברשתם. אלא שהכניסה לתוך הבית היתה אסורה לשליחי ה“מותצריף” הואיל והבית נמצא בחסות מדינה זרה. תמה האסיפה. הג’נדרמים עומדים הכן לצוד את ה“עבריינים”… יצא אחד, אפרים כהן, ומשנתפס הציג עצמו וטען, “אספו ידים”, שהרי הוא “אלמני” – נתין גרמני. אחריו יצא ח. א. זוטא והוא טען, שנתינותו “מוסקובי” – רוסי; יצאו זה אחר זה, וכל אחד העיד על נתינותו הזרה, מי “פראנסווי” כלומר, צרפתי, ומי “נימסאווי” – אוסטרי. נמצא שכולם מחוסנים ואין הרשות רשאית לגעת בהם לרעה. עד שבאו שני נתינים עותמניים: דוד ילין ויוסף בר"ן מיוחס, ואלה הובאו לפני מפקד המשטרה. זקף המפקד עינים זועמות למראה שני האסירים שהובאו לפניו ובחמת רוחו קרא ושאל ליתר המשתתפים באסיפה: “הזה הכל”?… – השיב השוויש: “כולהום אחמיה” – כולם מחוסנים. חירף וגידף המותצריף את השוויש ובלעג רוגזה קרא: “עג’יבה, פלאי־פלאים, שיחררת כל הזרים ואילו את נתיני אסרת”… קרא ושיחרר אף את השנים.

מוסדות תרבות אחרים כמעט ולא היו, פרט לספרית “בני־ברית” ברחוב החבשים, שהיתה ברבות הימים לספריה־הלאומית והאונברסיטאית, בית הספר של הכי"ח – אליאנס, בית הספר לנדאו, ומספר ישיבות של אשכנזים וספרדים. עדיין לא היה הסמינר למורים ולא “בצלאל” ולא בית העם…

עוד זכור עמו מראה הסבל היהודי, המעלה פסנתר רב־מידות לבנין בית הספר “למל”. חברי הסבל “סייעו” בידו, לא בהטית־שכם, אלא בקול אנחה הפורצת בקצב ניגון חד־גוני, הסבל פוסע והולך ונושא משאו הכבד, ובכוח אותו ניגון, פוסע ועולה במדרגות הבית עם קצב הניגון הנוגה, ההולם ופועם מפי חבריו…

חנוכה תשי"ג

כחמשים שנה אחר אותו ביקור ראשון, גילה האיש ובטקס ממלכתי, לוח זכרון שהוצב בשער בית אליעזר בן־יהודה ברחוב החבשים. הדליק נר ראשון של חנוכה וברך “על הנסים ועל הנפלאות”… ועל מפעלו הכביר של מחיה הלשון העברית…

נושא הלפיד, המברך והמבורך, היה אותו איש ירושלים של אז, נשיא מדינת ישראל היום – יצחק בן צבי.

*

יום ההשבעה

כונן הנשיא צעדיו לעבר הכנסת. אימץ ללבו ספר התנ"ך ובידו השנית הניע ובישר שלום לאחיו שנקהלו מול פתח צריפו. חיוורים היו פניו אותו בוקר. אך מאירים מאד.

“יחי נשיאנו, יצחק בן־צבי”! קראו הנקהלים – “יחי”!…

באותו קרן־רחוב עמד צריף צנוע, שטבל בירק ובפרחים. הצריף, שריד אחרון היה למערכת צריפי “גדוד העבודה” שעמדה כאן, ונתמזג בנופה של ירושלים. בצריף זה איוו משכנם יצחק בן־צבי ורחל ינאית. ציר הדלת הקטנה שהובילה למעונם סבב תכופות. פקדו את הבית פרט וכלל, אישי הישוב, נציגי עדות, שליטי המנדט, קונסולים, ראשי עדות. הלב והבית היו פתוחים לכל, הדריכו חיי ציבור, האזינו לקשי־יום, הקלו על מצוקת יחיד. ברבות הימים היה הבית על יושביו לדמות העממית של הישוב, לסמל מוסרי. אגדה־חיה. מי מבני הישוב הותיק אינו מתברך בקרבתו לבית יצחק ורחל בן־צבי? העדות והשבטים לגוניהם, הפרסית, הבוכרית, הספרדית, העירקית, התימנית, אף שומרונים וקראים, הכל שאבו מן המאור הגנוז של ה“צריף”.

מקורו של מאור זה, אולי נמצא ברמזי הזכרונות של אבי המשפחה הישיש ר' צבי שמשי ז“ל. בדברי ההקדמה לספרו הוא כותב: “אבי היה קורא בשם חמשה דורות אבותיו, שהיו ידועים לו, ומספר בשבחם, אלה היו בעלי מידות תרומיות ומעשים טובים. על לוח הספר “לקח טוב”, שקנה לי אבי, כתבתי מפיו את שמי עם שלשלת היוחסין האלה: “זה הספר שייך להבחור צבי ב”ר ראובן ישראל, ב”ר אהרן אברהם, ב”ר בן־ציון, ב“ר נפתלי, ב”ר בנימין, ב“ר אליהו למשפחת שימשעלעוויץ”. המשפחה התגאתה ביחוס עצמי, “כי אבי אמי, אברהם משה הלפרין, היה נין ונכד למחבר “סדר הדורות” ולהמקובל ר' משה איביער חברו של הגר”א, שהיה מצאצאי רש“י…” במשך זמן קצר, למדתי לאהבה ולהוקיר את אבי, כי אותו מצאתי מורם מיתר היהודים תושבי העיירה בורונובה. הוא לקח חלק בעניני הקהל… אבא נזהר מלהוציא מפיו שבועה וקללה. בכל יום השכים לקום ולומר שיעור בתלמוד, ובערב היה קורא ספרי חקירה. הוא היה היחידי בעיירה החתום על עתון עברי, קודם על “המגיד” ואחר־כך על “הלבנון”. היה בקי בתנ“ך וחיבה יתירה רחש למדרש רבא”.

בספר זה מגלה יצחק בן־צבי, שאביו, בעל הזכרונות, “היה מעשרת הראשונים שהרימו דגל התנועה הלאומית בימי הרעה, שעה שכל העם נרדם בתרדמת דורות, ורק יחידי סגולה נתעוררו והעירו… תיאור תנועת חיבת־ציון ועריסתה ותמונות חבריו “החיילים הנעלמים”, המוסרים נפשם עליה בתנאי המשטר הצאריסטי הקטלני, נסיעותיו מטעם חובבי־ציון בערי תחום המושב, הכרוכות בסכנת מאסר ועונשים מצד הרשות; עליותיו הראשונות לארץ כשליח החובבים הראשונים; הסערה שבאה עליו בעטיו של שלטון־הרשע (משפט ההגנה בפולטבה וגרוש הורי בן־צבי לסיביר), שעקרה אותו ואת משפחתו מנוום וטלטלה אותם טלטולי־גבר לירכתי צפון; תיאור חייו וסבלותיו במשך שש־עשרה שנה במאסר ובגולה, בארץ ה”טייגא" וה“טונדרא”, כל זה בא ללמד על תקופה מזהירה בדורו של המחבר".

בימי נעוריו פרצו ברוסיה מאורעות ופרעות ביהודים, ובן־צבי פעיל בהגנה היהודית. צמיחתו וגידולו של בן־צבי היו איפוא על קרקע שכולה יהודית, אך לכלל הגשמה ציונית הגיע בשעה שנפתחו לפניו שערים לפעילות ציבורית ברוסיה. הברק הראשון והמסנוור של המהפכה, לא עורר בו אשליות. עד מהרה תפס את עיקר מהותו ותמציתו של רעיון התחיה היהודית, ובכל עמקו. בימי המהפכה, בככר הרחבה שיד התיאטרון בפולטבה, בנאמו לפני קהל גויים בן עשרת אלפים איש, שאל עצמו: “אל מי אני נושא דברי? האם יבינוני שומעי אלה כאן בפולטבה, האם יאמינו? האם אנו היהודים, שותפים אמיתיים הננו למהפכה זו ולנצחון זה? למה אנו כאן, ולא שם? למה אנו כולנו כאן, ולא שם? ומשעלו השאלות לפני, שוב לא יכולתי להשתחרר מהן, ובסיימי דברי חשבתי לא על הפגנה זו ולא על נצחון המהפכה הרוסית, אלא על ירושלים שלנו. אותה שעה החלטתי החלטה גמורה שמקומי הוא בארץ־ישראל, ושעלי לעלות לשם ולהקדיש חיי לבנינה, ובהקדם האפשרי”. (ראה ספרו “פועלי ציון”).

מכאן מפליג י. בן־צבי אל ימים ציבוריים סוערים, ברוכי־פעולה, רבי־עלילה. מראשית עליתו לארץ מטביע הוא את חותמו על חיי הישוב. כאחד מראשי “פועלי ציון”, הניח יחד עם רעיתו רחל וחברים אחרים יסודות ראשונים לארגון הפועל העברי בעיר ובכפר, הניח יסודות ל“אגודת השומר”, ש“קמה וגם ניצבה כיצירה מקורית שאין לה תקדים. “השומר” נולד וצמח מתוך מגעו הישיר של העולה היהודי החדש עם אדמת המכורה, עם תנאי החיים והבטחון, בהם נתקל איש העליה השניה, מתוך מאבקו על היאחזות בקרקע המולדת” (מהקדמתו לספר “השומר”). מן “השומר” קמה “ההגנה” ומן “ההגנה” והפלמ“ח צמח צבא הגנה לישראל. יחד עם קבוצת חברים מצומצמת יסד את שבועון הפועלים הסוציאליסטי העברי הראשון, את ה”אחדות". עם רחל תר בן־צבי ברחבי הארץ. לא בנסיעה ולא ברכיבה. ברגל הלכו־גמאו מרחקים, התבשמו מקסמה ומהדרה של המולדת. הכירו ישובה ממזרח וממערב.

בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה גורש בן־צבי מהארץ. בארצות־הברית ארגן יחד עם ד. בן־גוריון את גרעיני “החלוץ” ואת “הגדוד העברי־האמריקאי” שהשתתף בכבוש הארץ.

תמה המלחמה. קמה התעוררות גדולה בחיי העם. י. בן־צבי עמד במרכז החיים הציבוריים עתירי התקוות. ארגון הפועל סימן יפה היה לארגון הישוב, זהו הקו המנחה התפתחות הארץ עד היום. בתל־אביב נמנה בן־צבי בין ששת חברי הועד, עם ב. כצנלסון, ד. רמז ז“ל ויבדלח”א ד. בן־גוריון, ש. יבניאלי וי. טבנקין שהקימו את “אחדות־העבודה־פועלי־ציון”. רק כעבור שנה להתכנס אסיפת־הנבחרים הראשונה, הוקמה בחנוכה ההסתדרות הכללית של העובדים. י. בן־צבי עמד אז בראש הועד הלאומי, היה חבר ב“מועצה הממשלתית” שמינה אותה הנציב העליון סיר הרברט סמואל. בן־צבי התפטר מחברותו (במועצה) זו כמחאה על צמצום העליה.

עמל נמלים, עוז רוח, אהבה ומסירות ואורך רוח עילאיים היו דרושים כדי לעמוד בימים ההם מול אכזבות ראשונות של השלטון המנדטורי, ראשית התנכרותו להבטחותיו להקל הגשמת היעוד היהודי הלאומי. הועד הלאומי היה נטול סמכות לכפות רצונו על הזולת, דרושה היתה רכישת אמונו של הציבור, ולטפח בקרבו רוח מוסרית מתנדבת, חדורה אחריות והכרה לאומית עמוקה, הנובעים מרצון חופשי. פרצו בארץ מאורעות דמים. הגלים הזדונים הסתערו על ראשו של הישוב, ובן־צבי ורחל מחזיקים בהגה וב“הגנה”, לא משו. במלחמת העצמאות הופגזה ירושלים קשות. פגז אף התפגז בצריף והרס חלק קדמי ממנו. אך הצריף כולו הוסיף לעמוד איתן, כמבצר־עוז, כמרכז “ההגנה”. כשם ששילמו מאות ואלפי משפחות, כך י. בן־צבי ורחל, הביאו גם הם את שלמי הקרבן היקר, בנם עלי נפל במערכה על בית־קשת, בגליל.

בדמותו של י. בן־צבי נתמזגו הסייפא והספרא. ההגנה על הישוב וביצורו של הפועל העברי בארגונו, ומחקרי ארץ על עדותיה ושבטיה. מדי פעם מפתיענו במחקר חדש על עדה ועל ישוב עתיק בארץ. התבוננות קלה בספריתו דיה ללמדנו כל הלהט הפנימי הפועם בלבו של בן־צבי לקבוץ נדחי־ישראל, לחדור לרוחם, להבינם, לרומם רוחם ולהקל על מיזוגם. ספרייתו נתברכה במחקרי־ארץ־ישראל, במחקרי תנועת העבודה העברית, בהיסטוריה ובאתנוגרפיה, ספרים על המזרח הקרוב והרחוק, על שבטי־ישראל, לרבות העדה השומרונית והעדה הקראית.

י. בן־צבי אינו מסתגר בד' אמות מחקריו ואינו מסתמך רק על תעודות וספרים, אלא בא במגע ישיר עם בני העדות, פוקדם במקומותיהם, מתארח בבתיהם. במאסף “ארץ־ישראל” שהוקדש לנשיא, לכבוד מלאות חמשים שנה לעלייתו לארץ, פורסמה רשימה ביבליוגרפית של כתביו, החל מ“ארץ ישראל דאס לאנד פאר יידשע קאלאניזאציע”, ניו־יורק – “פועלי ציון קאמיטע”, תרע“ו, החתום “אבנר” וגומר בספרו האחרון “ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני” (ירושלים תשט"ו), רשימה הכוללת מאות ערכים בארכיאולוגיה של הארץ, תולדות הישוב, קהילות יהודיות בארצות האיסלם, מסורות יהודיות בקרב שבטים מוסלמים, השבתאים, השומרונים והקראים, הדתות בארץ־ישראל, מחקרים של מסעות וסיורים בתפוצות, עניני לשון, דברי בקורת, תנועת העבודה. בכתובים נמצאים עוד ספר מסעות וסיורים בארץ ישראל ובקהילות הגולה, ואוסף מקורות ומחקרים לתולדות הישוב ועם ישראל. לפני שנים אחדות הקים י. בן־צבי המכון לחקר עדות המזרח ליד האוניברסיטה העברית, הידוע כ”מכון בן־צבי". בשקדנות רבה אוסף הנשיא כל חומר הנוגע לחקר עדות המזרח, כתבי־יד, תצלומים, ספרים עתיקים, תעודות. בתקופה זו של עליה המונית מארצות ערב, גואל בן־צבי ניצוצות וערכי רוח יהודיים רבים, לבל ירדו לטמיון. ספרו של הנשיא “נדחי ישראל” כבר הופיע במהדורה שניה ותורגם לספרדית, אנגלית וצרפתית.

זכות ראשונים ליצחק בן־צבי. עצם מעצמו של הישוב הוא, בשר מבשרו. איש־ירושלים שזכה לאהבתם העמוקה של כל שדרות העם. התחיה העברית, תנועת העבודה והקמת המדינה שזורים בחייו ובדמותו הנאצלה, דמות מוסרית, איש־אמת, תפארת העם. הליכותיו בנועם ובחן, בהשקט. ההרמוניה בהליכותיו נובעת מדעתו השקולה של תלמיד־חכם, מהיותו מעורה ועומד, עמידה מוצקה, על קרקע החיים. דבריו ונאומיו, אף בימי חרום והתרגשות, עצורים ומאופקים; מחוננים בשרשיות יהודית וחמימות פנימית. דיבורו שקול, מתון, מפכה ועולה ממעמקים, הולם במשפטו הקצוב והברור. משחר נעורים יוצא ובא לפני העם. בכל עת, נכון להאזין גם לרחשי החבר מן השורה, חיוכו שופע טוב־לב, עם חוש הומור מלבב, פשטות שבאצילות טבעית, חברית, ללא מחיצות:

עמו רוח רעננה, מאור אדם, יהודי בכל זהרו.

---

רחל ינאית בן־צבי

מאת

אברהם חיים אלחנני

נשיא המדינה יצחק בן־צבי ורעיתו רחל צעדו אותו יום בטוחות אל הנישא שבהרי ירושלים ונטעו את העצים הראשונים ב“יער ירושלים”. קהל רב ליווה במבטיו את שתי הדמויות, שצעדיהם משולבים וצמודים זה למעלה מיובל שנים בשאיפה לגאולת האדם מישראל ולגאולת האדמה משממותה. ולא אחד בודאי העלה הרהור בלבו: היש מספר לעצים שנטעו ידי רחל? ניסתה רחל לתקוע יתד ראשונה, ישוב חקלאי ראשון, בקצה שכונת הבוכרים, בסנהדריה. אחר עברה לרחביה עד שנאחזה בתלפיות ב“חוות הלימוד החקלאית לנערות”. משאת נפשה – להקיף את ירושלים ישובים רבים, שהרי “מקום בו נתקעת יתד או מחרשה, שם מפכים חיים ואהבה ומקום שם אהבה שם גם יצירה, אין נוטשים את המקום, מגינים עליו”, כך נוהגת רחל לאמר. ראיתיה בעשרת “ימי ההפוגה” במלחמת השחרור והעצמאות, והאשה נאחזת באדמות עין כרם. בכוחה הלכה, בציוויה הפנימי, והקימה את כפר הנוער, וקראה לעולים צעירים שנקבצו אליה מעשרים גלויות. “ראויה ירושלים לפחות לשני ישובי נוער, העירה באותם הימים, אחד במזרח ואחד במערב, ומכאן נסתער על יתר ההרים”.

לעבוד את האדמה, לחיות ולנשום את קסמי המולדת בחיק הטבע – באלה רואה רחל חזות כל התחיה, היא נושאת נפשה לראות את כל בני ישראל ופניהם נוהרים משמחה ומאושר בימים גדולים אלה, חלף כל אותו צער־תהומות שהיה מנת חלקם בעבר. עוברת היא בישובי העולים תכופות, פוקדת מעברות, סרה לפרברי העוני. אי־משם יעלה באזנה צליל ניגון־תפילה מבית־כנסת, “אכנסה ואפקוד אחים אלה”, רגע תאסוף כוח ותמשיך לדרוך במסלול הנחמות.

“אתה שואלני מה נעשה לבניינה של ירושלים? אין בנין אלא תוספת ישובים חדשים. עלינו לגדול מתוכנו, על ידי העלאת רוח העם לטוב ולנעלה שבמסורת ישראל”. והיא מיצרה על שעוד מיליוני יהודים אינם תובעים עלייתם לארץ, שרויים באשליה מפתה, את קולה זה היתה רוצה להרים שיישמע מקצה הארץ ועד סופה, עד ייקבצו אלי מולדת אחרוני בניה.

ניגון יהודי עמוק, צלילו של מזמור תהלים מבית אבא, ר' מאיר יונה ז“ל, מלווה את דרכה של רחל ינאית עוד משחר נעורים; בהאזינה באישון־לילה ללמודי היהדות בבית. בלמדה ב”חדר“, בהיחלצה לתנועה הציונית, בהיצמדה אל תנועת פועלים מהפכנית. כל קרבן לא ישווה לייעוד־חיים נעלה, של החיאת חזון־הנביאים וחידוש מלכות ישראל. אל הקונגרס הציוני השביעי יצאה כצירת עיירה, מאלין, ב”טראמפים" עשתה דרכה עד באזל. כי הפרוטה לא היתה מצויה. שנה לאחר מכן, בתרס“ו, משתתפת היא בועידת פולטבה, יחד עם יצחק בן־צבי, ביסוד מפלגת פועלי־ציון. ומקץ שנתיים, כמסקנה מובנת לרעיון התחיה, עולה היא לארץ ועומדת במרכז החיים הפועליים, ביסוד “השומר”, במערכת “אחדות”, בעבודה חקלאית, ב”הגנה" בגליל ובירושלים. וכל שלב ותפקיד – הוא נושא רב משמעות, עליו דובר וידובר. הכמיהה לדעת ולהכיר את העם היא שהעמיקה את אהבת רחל ויצחק בן־צבי. תכופות יצאו בשנים הראשונות ועברו ברגל את הארץ לארכה ולרחבה, “מדן ועד אילת”. בירושלים היו יוצאים כמעט מדי שבוע לסייר בשכונות, להכיר נידחי ישראל הנקבצים למכורתם הישנה־חדשה.

אין בית בישראל בו הלמו ובישרו פעמי התחיה כבצריפם של יצחק ורחל בן־צבי לפנים ו“בית הנשיא ורעיתו” היום. את בית הנשיא מתאווה רחל לראות, לא כבית “אישי” אלא של כל בית ישראל, שהכל נוהרים אליו “אל ביתם” ושואבים ממנו השראה זה מזה. הבית חי כל השנים את קיבוץ הגלויות. כל המתרחש במדינה, בחיי המבוגרים ובחיי הנוער, מוצא הדיו כאן. “נחיה את הזוהר שבעליה והתפארת שבקליטה. כל זרם עליה מעורר מחשבה לחיפושי דרך חדשים. אנו מצווים להגברת המתח והנכונות הנפשית. ממנה תוצאות הרבה. העיקר שילדינו ימצאו קן־מבטחים בבית־הספר, שהמבוגרים יחושו בבית הכללי, המשותף לכל”.

תקיפה האשה בדעתה, כאדמה הקשה של ירושלים אותה היתה מעבדת כל הימים. אך מבעד לנוקשות זו זוהרת אהבה עמוקה של אם, לצמח הרך כלילד, לאילן ולנער ולנערה, ביום חג ומועד, כשבית הנשיא פותח שעריו, או בגן הנשיא, המלבלב בפרחיו ובדשאיו, וקהל עם נוהר, מרנין בססגוני לבושיו, המתלכדים בסימפונית המראות של ירושלים, ינועו ההמונים לאיטם כגלים שוקטים עד עמדם לפני הנשיא ורעיתו לברכם ולהתבשם מברכתם.

ובספר על הבן עלי, שנפל בהגנת בית־קשת במלחמת העצמאות, מתוודה רחל: “אם אשר שכלה את היקר בחייה, את בנה, גם זו המשקיעה את עצמה בפעולתה ומדמה שהיא מוסיפה לחיות ברוח הבן, גם זו האם – בכל אשר תפנה – לא תרפה ממנה ההרגשה כי נחרב עולמה עליה. בנבכי נפשה מחלחלת התחושה, כי אין זה טבעי להמשיך ולחיות אחריו. והיא נמלטת מעצמה, להתייחד עם זכר ילדה, עם זכר כל יום מימיו. בזכרונות תנסה לשכך יגונה. אך יודעת היא גם יודעת – אין הזמן מפיג את הצער, אינו מקהה את הכאב. מבשרי חזיתי זאת: עת אני נבלעת בבית הנשיא בפעולה הנראית לי כאילו אני מתעלה בה על עצמי, והיא משכיחה את יגוני על הבן שאיננו, ניעור בעמקי הלב צער השכול ביתר חריפות, מציפני היגון, ולא אדע נפשי”… כה נובעים ומאירים דבריה מתוך העצב הקורן של אם בישראל.

שער שני: עם אנשי רוח

מאת

אברהם חיים אלחנני

---

יהודה אבן־שמואל

מאת

אברהם חיים אלחנני

על הדלת: פס־נחושת כזרת, ועליו שם האיש באותיות זעירות; בחוץ יהלוך בצידו של רחוב; בין מנחה־למעריב יפרוש לירכתי בית־הכנסת ויסב עם תלמידי חכמים השונים בדף גמרא; כל עצמו מכורבל בתוך עצמו, ואינו חורג מד' אמותיו. לא אחת, בערבי־שבת ומועד, אחר ימי חולין טרופין ומ“ט שערי ציבוריות ועסקנות, יש וישאל אדם בירושלים: “לאן?” ורגליו יובילוהו אל אותו נוה צנוע של ר' יהודה אבן־שמואל, זה הצמוד ימים ולילות אל עמוד־לימודים, הוגה ב”מורה" להרמב“ם. פניו מאירים באור תורה, ואין לך שיחה עמו שאינה משולבת בדברי נביאים וחז”ל. מעשה נקשר במעשה, משל במשל. נזכרתי בדברי הרמב"ם: בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר כהונה – לאהרן, כתר מלכות – לדוד, ואילו כתר תורה הגדול משניהם, מונח ועומד ומוכן לכל ישראל. כל מי שירצה יבוא ויטול… אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד־תורה, אלא תלמוד־תורה כנגד כל המצוות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה… כך היא דרכה של תורה: “פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל… לא בשמים היא – לא בגסי הרוח היא מצויה ולא במהלכי מעבר לים היא”… (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה – הרמב"ם).

– שמא נשוחח על הרמב"ם?

– בבקשה. אך אף זו במועדה: בחודש טבת, במלאות שבע מאות וחמשים שנה לפטירתו. אחר ימים נמצאתי נכבש על ידו, כשהוא מכניסני להיכל המחשבה של הרמב"ם, חושף לפני משכיות החמדה שבמאור היהדות, וקולו החרישי מהדהד בין אולמות הפלטרין, בחדריו, תאיו ותיבותיו, על “המדע” ועל “האהבה”, עליהן הושתתה תורת ישראל. על זיכוך המידות ועל חכמת האדם שנברא בצלם ועל האמונה בעתיד, בגאולה.

אני מנסה לתהות על ראשית מלאכת קודש זו שהוא עמל בהם שנים רבות – תרגום “המורה” ופירושו –– ועד מהרה מסתבר לי שר' יהודה נאפד כולו באהבה יוקדת להרמב“ם, אהבה היונקת משני מקורות, האחד משל בית־אבא והאחר משל ביאליק. משל בית־אבא כיצד? אני מעלעל בספר זכרונותיו ומוצא בו: “בן תשע הייתי כשאבא העיר לי, בקראי לפניו את הפסוקים: “וירד ה' על הר סיני… וידבר אלהים אל משה”: “אל תדמה בנפשך כי הקב”ה ירד על ההר כדרך שבני אדם יורדים, ברגליהם, או דיבר כדרך שבני אדם מדברים, בחיתוך הדיבור – חס ושלום! זכור ואל תשכח: הקב”ה אין לו גוף ואינו דומה לשום גוף!” אני עודני משתאה לגילוי – ואחי הגדול, ר' חיים, שחרד לחנוכי מראשית ימי למדי בחדר, פונה אל אבא בתמיהה רבה: “האם ללבו של ילד בגיל רך כזה יש להכניס פליאה זו?” – בתשובה לדברי אחי הוציא אבינו מארון הספרים את ספר “מורה נבוכים” – אוצרו היקר ביותר, ספר שהגה בו בשעות של רוממות הנפש, – וביקש מאת אחי לקרוא את השורות שהראה לו עליהן, ואחי קרא לפנינו בקול: “כמו שצריך שייחנכו הנערים שהשם ית' אחד, כן צריך שיימסר להם, דרך קבלה, שה' אינו גוף ואין דמיון בינו ובין ברואיו כלל בדבר מן הדברים”. באותו רגע נקשרה נפשי ברמב“ם, ולאבא אני חייב תודה עמוקה על שמסרתי לספר ה”מורה" את רוב ימי חיי".

ומשל ביאליק כיצד?

בפתח דברים לספר “המורה” מביא הוא מימרה זו בשם ר' חיים נחמן ביאליק: “היהדות נתונה במערכת שלוש שמשות: משה רבינו, רבי עקיבא, הרמב”ם“. “האומה – אומר ר' יהודה בפירושו למימרה זו (שם) – ראתה ברמב”ם את האיש שהעמיד את האדם פנים אל פנים עם האלוה, הוא שהרס את כל המחיצות – שבין האדם ובין שאיפתו אל הדבקות באין סוף, ששיחרר את האדם מכבלי השוא ששם האדם על עצמו והראה לאדם את הדרך אל עצמו ואל האלוה… הוא ידע את כל האהבות שהנחילונו משה ורבי עקיבא והוסיף עליהן אחת הכוללת את כולן: אהבת האמת! הוא לימדנו לחיות באהבתנו זו, לאהוב מתוך ידיעה: “אינו אוהב הקב”ה אלא בדעת שידעהו… ועל פי הדעה תהיה האהבה: אם מעט – מעט ועם הרבה – הרבה” (משנה תורה)". “ביאליק אומר – הזכיר לי בהמשך שיחתו – כי כל עבודת כינוס צריכה להיות מדעית בשרשה הנעלה ופופולארית בצורתה המגולה. דברים אלה של שר שירתנו משפינים עלי בכל עבודת חיי”, וכשלמי־תודה מקדיש ר' יהודה את הספר הראשון של “מורה נבוכים” – “לנשמת חוזה דורנו, חיים נחמן ביאליק, שאצל מרוחו ויופיו לא רק לדורות יבואו, אלא גם לדורות עברו”.

תוך כדי שיחה קם ר' יהודה ממושבו, פנה לאיצטבות הספרים והראָה על שורה ארוכה של מפרשי “המורה”, מאז אלתבריזי הפרסי (עוד בחיי הרמב"ם) דרך ר' שם טוב פאלקירה ור' הלל (מווירונה), ר' יוסף הכספי ור' משה נרבוני, ר' יצחק האפודי ור' שם טוב בן יוסף, ר' אשר קרשקש ודון יצחק אברבנאל, וספריהם של חוקרי הרמב“ם מראשית תקופת “חכמת ישראל” ועד ימינו אנו: שד”ל ומונק, דוד קויפמן וזאב באַכר, יעקב ויוליוס גוטמן, הרמן כהן, פרידלנדר, וייס, דוד ניימרק, דיזנדרוק, וולפסון, אפרת וח“י רות – כל אלה לעיניו בדרך פירושו הוא. בודק ר' יהודה ובוחן נוסחאות וגירסאות, שיבושי כתיב ושיבושי תרגום, מנפה ומצרף, שוקל במאזני ההגיון, עושה ימים ולילות על כל תג ותג, מעיר ומאיר עד שפוסק פירושו האחרון. כך דרכו מאז החל במפעלו זה בשנת תרפ”ה, שנה אחת לפני עלותו לארץ. דומה שכל תילי הפירושים שנערמו מאז ועד היום מתנערים מאבק הדורות, עומדים ומאירים את גאון ישראל. וכבר אמר הרב קוק ז“ל: “דברי הרמב”ם כולם, וגם דברי הספר הגדול “מורה נבוכים” יישארו לאור עולם בחכמת ישראל ותורתו, כשמש צדקה ומרפא בכנפיה”. פירושו החדש של ר' יהודה ל“מורה” וההוצאה המיוחדת המנוקדת והמוגהה של “המורה”, אינו מכוון אלא לתכלית אחת, להנחיל לדורנו ולדורות הבאים מן האור הגדול הזורח מיצירה מופלאָה זו, ושכל אדם מישראל יוכל להגות בה, להסבירה בעצמו ולעצמו וליהנות מהרעיונות הכלולים בה.

שלשה חלקי “המורה”, אומר הוא בסוף מבואו לכרך הראשון – שואפים לשחרר את האדם: משעבוד ל“לשון בני אדם”, כדי להכינו לקראת המושג האלוהי – השלמות המוחלטת; משעבוד לידיעה המצומצמת רק בעולם הנסיון; משעבוד לראיית עצמו כמרכז העולם. ספר “מורה נבוכים” ילמד את האנשים לדעת, ראשית כל, מה הוא מבחן האמת, מה הם מקורותיה של הכרת האמת ומהו מקור טעויותיו של האדם. הספר מראה לנו כי בעיות נצחיות, שלפי דעת הפילוסופים אין תקוה לפתרן, כבר נפתרו פתרון מכריע בתורה, פתרון שאין לפילוסופיה שום יסוד לדחותו. הרמב"ם מלמדנו לגשת מחודשים אל ספר התורה, לקרוא בו ללא מחיצה. לשאלה: מהו הדבר המייחד את האדם? הכל יענו בפשטות – השכל, ואולם הסתכלות יסודית בספר התורה מביאה אותנו לידי הכרת סימן היחוד של השכל, והוא: חירות! (מהקדמת יהודה אבן שמואל למהדורה המנוקדת – מוסד הרב קוק).

מלבד הפירוש הכין ר' יהודה גם תרגום “המורה” ממקורו הערבי ללשון ימינו.

לא התכוונתי אלא לשיחה קצרה. באתי ונמצאתי עומד על שפת הים, ובמרחקים, אי־שם באופק, מסתמנת סירת־מפרשים ובה אדם מפליג בים הגדול, במים אדירים – בכבשונה של המחשבה היהודית ובתמצית מהותה.

*

ליל שבת.

בביתו של ד“ר יהודה אבן־שמואל, נזדמנו, כנהוג, כמה מיקירי ירושלים. כל אותו ערב היה ר' יהודה מספר בשבחם של ישראל, נותן טעמים לניגון החסידי, המתרפק ב”היכל" – השער לגן־עדן, והמעורר לאהבת הבורא, יוצר בראשית. והבית מאיר ושמח מנרות־שבת ומזיווה של שבת.

“אומה”, “אמנות”, “אמונה” קרובות הן בצלצולן ההגיי, ואילו, לדברי ר' יהודה אבן־שמואל, הקשר ביניהן הוא מהותי. שלוש סגולות נתייחדו ונתקדשו ביהדות: הלשון העברית, השבת ובית הכנסת. כשיצר הקב"ה את האדם בצלמו ובדמותו – נתן לו במתנה את כוח היצירה האמנותית. אין אומה אמנותית אלא זו שחוננה ביצירות אמנות קולקטיביות במשך דורות. הלשון העברית – אין כמותה לעושר הציוריות, לעומק הסודות הגנוזים בה. אין כעברית בעולם, אף ביופיותו של יפת, לא ליופי ולא לחכמה ולקדושה. לא לחינם מתקרית היא “לשון הקודש”, לפי שהיא מתנשאת מעל לחולין שבחיים… היצירה הקולקטיבית השניה היא השבת, יום מנוחה וקדושה, יום תפילה ותורה, יום זימרה, שירות ותשבחות. והסגולה השלישית – בית־הכנסת, בית המדרש, מקום שיהודי פונה לתפילה, לשפוך שיחו, לגילוי אמת האמונה, לדבקותה של האומה באין־סוף.

החזנות ירשה את הניגון מנביאים ומשוררים. שירת משה ושירת דוד, אסף ובני־קורח, ישעיה, ירמיה ושאר נביאים, הפכו את המחשבה לשירה, בתפילות ישראל תואר הקב“ה כ”הבוחר בשירי זימרה“… אמנות האמנויות של ישראל, היא המוסיקה המלווה את כל חיינו. “אין תפילה נשמעת אלא במקום רינה”, “לבי ובשרי ירננו לאל־חי”, “קומי רוני בלילה”. הניגון והריקוד הכשירו את ישראל לקבלת התורה: “עלי באר” ו”שיר המעלות" – ישרה הדרך מן הרינה אל התפילה.

זכורים הימים בתל־אביב, עת סבבה על צירה דלת בית ר' יהודה אבן־שמואל קויפמן. כאן התכנסו סופרים, חברי ועדת התרבות של ההסתדרות, ידידים מירכתי ארץ. לא אחת זכו הבאים מ“שיריין” של שיחה עם חיים נחמן ביאליק, ור' יהודה ורעיתו מקדמים את פני הבאים במאור פנים. חלפו שנים, ועל הבית ירד היגון. נפטרה הרעיה הנאצלה, מרת פרומה לאה ע"ה. נפל הבן יקיר שמואל, בעת אימוני הכשרה מול הרי הגלבוע. לאחר שנה חדשיים וחצי נפלה גם בחירת לבו של שמואל, זהרה לביטוב, ניספתה בטיסת־שירות בירושלים.

לימים, ומאור תורתו של ר' יהודה רמז שוב, וכפרפרים המתלכדים סביב הנר, החלו מתכנסים אצלו, מאישי ירושלים ולומדיה. בלילות שבת ומועד יושבים הם ומשתעשעים בחידושי תורה ומספרים בנפלאות היצירה של עם ישראל בארצו, מתוך כיסופי־שלום ואהבת הבריות. על משמר קנייני הרוח של ישראל עומד ר' יהודה אבן־שמואל כל הימים, ועל טיפוחן של מידות־המעלה, שהן מקור אשרו של האדם ושלימותו ועל הנחלתן לכלל האומה. בתנ“ך, באגדה התלמודית, בריה”ל, ברמב“ם ובחסידות – בהיכלות אלו, יסתופף ויהגה יומם וליל. משחר נעורים שגורים בפיו פרקי ספר הספרים ופרקים רבים של “מורה נבוכים”, “שהוא ספר הספרים של מחשבת היהדות על עצמה”. הופך והופך ר' יהודה ודולה מהם פניני מחשבה ורעיון, מיסוד האמונה, לחיות בהם. עוסק הוא בתרגום “המורה” מחדש, אך פירושו ל”מורה" כתב על הנוסח המקובל בידינו בתרגומו של אבן־תיבון, אותו הגיה, נקד, בירר גרסותיו, ועוד המלאכה מרובה. שהרי יפה “המורה” לדורות. הלוא כה יאמר ר' יהודה בפתח המהדורה החדשה: “גם צעיר הדורות, דורנו אנו, שלא היו כמותו למבוכה, ליסורים ולהתגברות, נושא עיניו באמונה אל האור המאיר והרומז, ולא הוגי־דעות בלבד בתוכנו, אלא אף המוני־עמנו, שצורפו בסבל לא ידעתו אומה ולשון והתעלו במפעל שציפו לו דורות, פונים אליו בגעגועים ובתוחלת… יעיינו בתורת הרמב”ם ויאור להם, ילמדוה ויחזק רוחם, ידבקו בה ויזכו להתחדש ולחדש בכוחה".

נזדמן פעם במסיבה, אחד מידידי בעל הבית, תלמיד־חכם והוגה, שעורר ספקות, “אם בדור נטול אמונה באלהים, שבו אנו חיים, תיתכן רנסאנסה של הרמב”ם, ואם יכול הרמב“ם להשיב לבעיותיו של הדור”. ניכר היה שאיזה מיתר עדין וכמוס נתרעד ונחרד בלב ר' יהודה ובקול חנון נענה מתון־מתון: “להרמב”ם היה דור מעניין, דור נבוכים, שידע ממה להיות נבוך, ואילו דורנו אינו יודע ממה להיות נבוך: שאלות שהדור שואל הן אך בלטריסטיות“. וכעולה על מזבח אחר לגמרי וכאחד מנושאי נס האמונה הזכיר אחדים מעיקרי שיטת הרמב”ם. השגחת הקב“ה על האדם חופפת את מידת האמונה של האדם בהשגחה, מי שמאמין לא בהשגחה, כי אם בחוק או במקרה, נמסר בידי המקרה: בחינת “ואף אשר הלכו עמי בקרי, אף אני אלך עמם בקרי”. “מורה הנבוכים”, הוסיף, הוא יסוד היסודות של המוסר והחסידות. הרמב”ם היה חסיד גדול, הוא שכתב את “פרקי המתבודד” וביקש להחזירנו לאטמוספירה של גבורי הרוח, החסידים והקדושים (בניגוד לאטמוספירה של ה“איליאדה” היוונית, בה שליט האַלים, שליטה החרב), הרמב“ם לימדנו להאמין מתוך הכרה שכלית, אבל הוא שלימד שמעל לשכל עומדת האינטואיציה, הנבואה העומדת מעל לכל הכרה… ונאמרו דברי ר' יהודה בלהט פנימי עצור, מתוך שכנוע של אמונת ראשונים הנובעת ממעיינות מחשבה טהורים, נצנוצי־מאורות המפזזים בחשכה האופפת מבוכת ימינו, הד הדם של דברים ומחשבות המתרוננים למכביר בפרקי מבואותיו ל”המורה“. השוה ביחוד את דבריו במבוא, “הפילוסופיה של היהדות על פי הרמב”ם״, בפרק הדן על התגלות האלוהות באברהם, “ראשון למאמינים וראשון לנאמנים”: “מן ההשגה השכלית הגיע אברהם אל הערצת האלוה, הבורא והמנהיג, אל יראת האלהים, יראת הרוממות: מהשגת הנבואה, הגיע אל אהבת האלוה, זו שהובעה אצלו באמונה בה' ובמסירות לו… והבטחת האלוה לאברהם נתקיימה… שלושה דורות רצופים (אברהם יצחק ויעקב) דבקו מדעת ומאהבה ב”דת אברהם”, והמשפחה סללה דרך לדורות במנהגים ישרים, ברגשות צדק, במעשי הטוב והישר, ובאמונה כי האלוה עושה משפט לעשוקים, שומע צעקת כל סובל וחש לעזרתו“. הרמב”ם מציין כאן את יחסי הגומלין שבין האדם המאמין לבין אלוהיו: אברהם “קרא בשם האלוה, קרא האלוה אליו, דיבר אליו, ציוהו על המעשה אשר יעשה ונתן תקוה גדולה בלבו כי ממנו תצא אומה שלימה מבורכת, אשר תקבל את כל לימודיו ותלמדם לכל באי עולם. ואברהם נשמע לקריאה, בראשונה לקריאת “לך לך”, ובצאתו אל הארץ אשר הראה לו האלוה ידע כי הוא יוצא לקראת חיים חדשים, הנובעים מן ההתגלות שזכה לה”.

אחרי התגלות זו באה התגלות הנבואה במשה, ו“במדבר באה ההתגלות האלוהית העליונה בהיסטוריה האנושית: עם שלם שמע את קול האלהים. במעמד הר סיני זכה כל העם היוצא ממצרים להתגלות זו… ושוב נכרתה ברית בין האלוה ובין העם – הפעם עם עם שלם: עם הנבואה נעשה לעם התורה”…

ובסיום: “אמנם כן, האלוה אין דומה לו ואין לדמות לו שום נברא מנבראיו, אבל ההידמות אינה דומי לאלוה, כי אם שאיפה להתאים פעולותינו לפעולותיו, שאיפה לשלימות העליונה האפשרית לנו. כי כשם שהכרנו את האלוה כמקור כל מציאות כך הכרנוהו כמקור כל השלימויות, ועל ידי המצוות למדנו לעשות רצונו ולשאוף להימשך שפעו עלינו. להכיר את האמת ולעשות אך טוב – זהו היעוד שהטיל עלינו אלהינו. ולכן עלינו לשאוף כל חיינו לשפע השכל ולשפע המידות השופעים עלינו מאת מקור כל השלימויות, ורק בשמרנו על שאיפה זו תושלם כוונת הבורא אשר בראנו בצלמו ובדמותו”.

*

כל פגישה עם ר' יהודה אבן־שמואל מעוררת חויה של הודייה, בהשראה הזכה, שהיא שופעת, באמונה באדם שהיא נוטעת, אף בשיח חולין מפכים דבריו מתוך מעיינות חיים ושמחים.

בחיבורו הראשון לבחינת הדוקטוראט (בית המדרש דרופסי, פילדלפיה – תרע"ט) על ר' יום טוב ליפמן מילהויזן, בעל “הנצחון” אשר התמודד בסוף המאה הי“ד בויכוח עם כהני הדת הנוצריים, אומר ד”ר יהודה אבן־שמואל בין היתר: “הצד החדש בקבלתו של ר' ליפמן הוא מה שלא ראה כלל שום ניגוד וסתירה, שום מחלוקת ופירוד הדעות בין הקבלה והתורה והעיון. נפשו היתה נפש הרמונית ושלמה, נפש שיש בה מקום לרבוי הגונים, ואולי גם נפש שאינה סובלת שום סתירות, נפש המבקשת והמוצאה את האחדות ברבוי, – והאחדות הזאת אינה כלל אחדות של פשרה פושרת, כי אם אחדות המונחת בטבע הענינים, אחדות הנובעת ממקור אחדותו של יוצר הרבוי”. באור יקרות זה, מאירה גם דמותו של ר' יהודה אבן־שמואל במפעלו הספרותי, העיוני והחינוכי, רב האנפין ורב הענפין; בנגלה ובנסתר, הכל מכוון להאיר דרך לנבוכי הדור. מכאן זיקתו לעממיות ומדרשי גאולה, לאיש העמל והעבודה, לאהבת הבריות, לחרדתו מפני המחלוקת, הריב והמדון המטילים חשכתם, מעוררים מלחמות ומקפחים נפש־אדם.

משופעת ירושלים באדריכלי הרוח. אך בודדים הם המצויינים באינטנסיביות רוחנית כזו, שבה חונן ר' יהודה אבן־שמואל. כל ימות השבוע מסוגר האיש בחדרו, אך לא מבודד במועדיו: “כל הימים מצוי אני בחברתם של הנביאים, חכמי התלמוד, הרמב”ם, הלוי, הבעש“ט, ר' לוי יצחק, ביאליק ושאר יקירי רוח, אם מתור הזהב ואם מתקופת החסידות”, נוהג הוא להעיר תכופות. ללמדך, שהתבודדותו של ר' יהודה נאצלה ומפרה היא, שקודה על העמקת תודעתנו התרבותית מתוך הכרת ערכי היהדות, ערכי הרוח והיצירה שלנו, סגנון החיים המקוריים והווי המורשת.

מהותו של ר' יהודה בשרשיות יהודית; מזיגה הרמונית של יהודי אשר ספג תורה הרבה. ראשיתו ברוסיה. עשה זמן מסויים באנגליה וקנה תורה ודעת אצל גדולי המחשבה והמחנכים בסורבונה שבפאריס, ולאחר מכן – השתלמותו ושלימותו בארצות הברית. וכל שקנה ולמד ורכש מיועד לנקודה אחת: למען ישראל וארץ־ישראל. למד בישיבתו של “רב צעיר”, ממנה יצאו יחזקאל קויפמן, צבי וויסלבסקי, יום טוב הלמן ואחרים. הוא מפליג לאחר מכן לקנדה ולארצות הברית ונמנה עם מייסדי הקונגרס היהודי ומנהיג בו את הקו הציוני מתוך הדגשת השאיפה להקים מדינה יהודית בארץ־ישראל (1918) שתתן לערבים זכויות לאומיות, מעין אותן הזכויות שדרשנו לעצמנו בגולה. בספר “זכרונות” לאביו, ר' שמואל קופמן ז“ל, נזכרים דבריו של ר' יהודה, (כפי שנתרגמו¹ ממאמרו של בלקין ב“אידישער קעמפפער” מה־29 במארס) – דו”ח על הקונגרס היהודי בקנדה: “כדאי להעיר כאן כי חברנו ד”ר יהודה קופמן צריך היה להילחם בועדת ההחלטות שתים עשרה שעות בעד זכויות לאומיות לערבים בארץ־ישראל ובעד תכניתנו הלאומית; הוא דרש גם זאת, שהמונח, “קומונוולטה” יהודי יוחלף במונח “מדינה יהודית”… נתקבלה ההצעה של ד“ר קופמן שגבולות ארץ־ישראל יהיו לא מדן ועד באר שבע: תינתן ארץ־ישראל מורחבת!” ומשדן הקונגרס בבעיות החינוך – נאמר באותו דין וחשבון… “וחבר ד”ר יהודה קופמן קיבל את רשות הדיבור: זה היה מנאומיו האמנותיים. הוא קרא לאנשי “המזרחי” ולכל יושבי ימין. הוא דיבר על המצב הטראגי של החינוך היהודי. הוא קרא את הקהל לסייע להתעוררות רוח ישראל וליצור בקנדה מרכז חדש של תרבות ישראל וחכמת ישראל. קריאתו של ד“ר קופמן הסעירה את הקונגרס. רבים לחצו את ידיו. החלטתנו נתקבלה פה אחד: המתנגדים לא השתתפו כלל בהצבעה”… וד"ר יהודה אבן־שמואל קופמן נחלץ לפעולה שבממש, פעל בין הארגונים היהודיים, הקים ספריות, ייסד בתי ספר יהודיים. לאחר שסיים לימודיו שם עבר לבית מדרש דרופסי, פילדלפיה, שם המשיך חקירותיו במדעי היהדות במחלקה של פרופ' מאלטר וייחד מעייניו בפילוסופיה של ימי הבינים.

לימוד התורה ופעולה ציונית השתלבו בחייו השתלבות אחת והעלו את ד“ר יהודה אבן־שמואל למנהיגות הרוחנית של תנועת פועלי־ציון יחד עם חיים גרינברג. באותה תקופה נפגש עם י. בן־צבי, ב. כצנלסון, ד. בן־גוריון, ז. שזר, ב. לוקר, ברוך צוקרמן. מפעלו הציבורי והחינוכי בשורות פועלי־ציון הניס הרבה מאוירת החולין המלווה ואוכלת כל מפלגה. אותה שעה עמד בראש בית מדרש למורים, ניהל אוניברסיטה עממית, והרצה בכל רחבי אמריקה היהודית על תרבות ישראל ועל תנועת התחיה. והמונים נהרו ובאו להאזין להרצאותיו, שהיו מוקדשות לביצורה של היהדות, למלחמה בטמיעה, להתעוררות לציון. עד שבשנת תרפ”ז הגשים שאיפתו ומאוויו ועלה לארץ־ישראל והצטרף למפעלי “הכינוס” שביאליק הכריז עליהם.

דומה שיובלות נקפו מאז אותם “ימי בראשית” בארץ־ישראל, בהם הקים סמינרים והזמין מרצים להרבות דעת בעם. משעלה לירושלים נתעצמה שקידתו. כראש מחלקת התרבות של הועד הלאומי הניח יסודות איתנים להשכלת הרבים ויצר כלים ראשונים לערכי־תרבות, למיזוג גלויות. ד“ר יהודה אבן־שמואל הוא שהנהיג לראשונה את הקריאה בפרק יומי מן התנ”ך, הוא שהסתער לביעור הלעז ופתח במבצע נועז להנחלת הלשון העברית, הוא שעשה להקמת מכון למוסיקה יהודית דתית, לתיאטרון עברי, להקמת ספריות בישובים, לרשת שיעורי ערב. בסמינרים שהקים למורי עברית ולמבוגרים, נמנו בין המרצים: יצחק אפשטיין, דוד שמעוני זכרונם לברכה, וייבדלו לחיים ארוכים י. בן־צבי, יצחק גרינבוים, מ. צ. סגל, יצחק לבני ועוד ועוד. אף את הרעיון של הוצאת עתונים מיוחדים, מותאמים לשכבות עולים חדשות ושונות – ד“ר יהודה אבן־שמואל הגה בו לראשונה. בבית מדרשו על הרעיון לציון יובלות של אישי הרוח בישראל, והישוב חגג את יובל הרמב”ם, ריה“ל, רש”י ורמח“ל, ור' יהודה הרעיף מן הנשמה היתירה להעשרת ימי זכרון אלו לבל ייהפכו להמולה ריקה, וכה קיים בהם, דברי חז”ל: אין עושים נפשות לצדיקים – מעשיהם זכרונם.

העמקת התודעה במורשה היהודית וגדולי אישיה מזה והקניית אידיאות הגאולה, באלה רואה ד“ר יהודה אבן־שמואל משימת חייו. מכאן גם הכינוס של מדרשי הגאולה האפוקליפטיים שכינס, ועריכת ספרי שבת ומועדים, מכאן שקידתו הרבה ששקד בעריכת ספרו הגדול של א. ז. אשכולי ז”ל, הכולל תעודות משיחיות מימי המקרא ועד ימינו, מכאן תרגומו המחודש של הכוזרי. ובין עבודות אלו, העלה נרות־נשמה לאהוביו־יקיריו מכל, לאבין ר' שמואל קופמן, לבנו שמואל אשר, לזהרה לביטוב, חברת בנו – זכרונם לברכה.

ודאי, רואה ד"ר יהודה אבן־שמואל ברכה רבה וחיוב גדול בעבודה ציבורית לשמה, אלא שתלמוד תורה – כנגד כולם, לימוד, כיסוד לתיקון נפש האדם והחברה, “אין לך הסברה נעלה יותר מהלימוד”, מעיר הוא, כאומר: ככל שמתעמקת הכרתו של אדם באדם, כן מתעצמת אהבת הבריות אלו לאלו.

---

שאול אדלר

מאת

אברהם חיים אלחנני

פרופ' שאול אדלר הוא איש ירושלים. ראשית מחקריו בביולוגיה – במעבדה ב“הדסה”, שקדמה לאוניברסיטה העברית. אולם נוסף לעבודתו המדעית – נתייחדה בו מזיגה של תרבות יהודית שרשית עם תרבות המערב. דומה, השקפותיו בביולוגיה משמשות לו למעשה רקע להשקפת עולמו החברתית. ההתפתחות ההיסטורית של המין האנושי, המסיבות הנסתרות והנגלות, נצחונות ומפלות במלחמות בעבר ובהווה, אין להבינם ולחדור למלוא משמעותם, מבלי ליתן את הדעת גם על אותם האויבים הזעירים והסמויים מן העין, המכריעים גורל עם לשבט או לחסד.

“אותם החיידקים הממאירים אינם יודעים הפליה פוליטית או צבאית” ורבים חללי מחלות מחללי חרב. “אין תקוה להתקדמות ביולוגית ניכרת לגבי בני האדם, אומר הוא באחת ממסותיו, אבל לבן האדם כפי שהנהו בימינו מזומנים כל הנתונים להתקדמות חברתית. אדנותו של האדם על הטבע מובטחת לו מראש, זו תלויה בניצול מוחו. לא תהיה התקדמות חברתית עד כדי לשפר את חיי האדם ולהצילו מכליון, אם לא תהיה קשורה בשכלולים מוסריים הנקנים בעמל רב, בחנוך ובתעמולה בלתי פוסקת. את המוסר אני מגדיר באופן פשוט ביותר – חופש הפרט והדאגה לזולת”.

על רקע זה סובבה שיחתנו. סכנת החורבן המאיימת על העולם בשל ההמצאות המדעיות מעוררת גם את בעית מקומו של איש המדע בשדה המותר והאסור. לדעתו אין לדרוש, גם אין למצוא, רמה מוסרית נעלה יותר בין אנשי מדע ונימוק לכך שהפיסיקאים או הפילולוגים יהיו טובים יותר מעורכי־דין או נהגים. המדע אינו מתקיים בחלל ריק, המפלגה המדינה אינן צריכות ואינן יכולות להיות אדישות לגבי המדע, הנושא בחובו תוצאות חברתיות, וממילא גם מוסריות מרחיקות לכת, אך בהגבלה יסודית אחת: המדינה יכולה וגם חייבת להחליט כיצד להשתמש בהישגי המדע, אבל אינה יכולה לקבוע את מימצאי המדע, מאחר שהללו אינם ניתנים להשפעה, ואין שום שיקול דעת פוליטי חל עליהן.

פרופ' אדלר אינו מתעלם מההתנגשויות הפורצות בין המוסר והמדע ומטעים, כי האחריות המוסרית הראשונה, שהחוקר מתחייב בה, נעוצה בנאמנותו לשאיפת המדע להגיע, עד כמה שאפשר, לידי פשר דבר. הוא הדין לגבי הבאקטריאולוג, המתימטיקאי וחוקר האטום וכן לגבי בעלי מקצוע אחרים, ואין זה אשמתם, שסידרי החברה והיחסים הבינלאומיים בעבר גרמו למלחמות וכל האמצעים שעמדו לרשות החברה גויסו למטרות קרב. “סוף כל סוף, הבעיה היסודית אינה כיצד להחדיר את המוסר לתוך המדע, אלא כיצד להחדיר את המוסר לתוך החברה בכללה ולתוך הפוליטיקה הבינלאומית בפרט. חכמים ונבונים טרם מצאו הדרך למטרה זו, ובכל אופן לא תושג על ידי החרמת איזה ענף מדע שהוא”, מטעים פרופ' אדלר.

השיחה נשתלשלה ועברה אל הבעיות העומדות על הפרק אצלנו. מיזוג־גלויות פירושו, ראשית כל, ביעור מחלות וביעור הבערות. עלינו להיחלץ ולהקנות מקצועות המעניקים לאדם חדוות־יצירה וכוח עמידה עצמית במלחמת הקיום. שליטה במקצוע משחרר את האדם מרגש נחיתות ומחוסר־אונים. “לא באשמתם הגיעו עולינו נעורים מכל השכלה ומקצוע, דורות רבים קופחו בארצות גלותם הנחשלות. עלינו לסייע בידם להבראתם בגוף וברוח”. כאן סיפר מעשה בעוזרת ביתו, שבעלה הפליא לה את מכותיו על שום שילדה בת ולא בן. זכרון עגום זה אינו מרפה ממנו. שיפור מצבה הסוציאלי של האשה חייב לעמוד בראש דאגותינו. אינדכס התרבות שלנו ייבחן לא רק לפי הספרים שאנו כותבים, לא רק לפי כמות בתי הספר, אלא ביחוד לפי הישגינו בהרמת כבודה של האשה. לא תוכל לקום חברה ראויה לשמה, כל זמן שמחצית חברה זו תהיה נתונה בתנאי דכוי והשפלה. דכוי מחצית האוכלוסיה, כלומר האשה, גורם ממילא לניוון החלק האחר. הטרגדיה הגדולה של דורנו, הוסיף, היא שלשעבר היה לנו עם מסוגל לבנות מדינה, יהדות גדולה בליטה ובפולין, ולא היתה לנו ארץ. כעת – יש לנו ארץ, מדינה ריבונית, אך אין לנו עם מצויד בכשרון המעשה הדרוש לבנין מדינה. משימה כבדה מאד הוטלה על שכם הדור, משימה אחת שהיא שתים, בנינו של עם ובנינה של ארץ: שיקום כלכלי וחנוכי, רוחני ומוסרי. הנטיה היהודית לפלגנות, הטבועה בנו אינה עשויה לסייע להגשמת חזון מיזוג גלויות, ואילמלא הפילוג במעמד הפועלים – היתה בוודאי המשימה קלה יותר.

פרופ' אדלר הפסיק שיחתו ולאחר שהיית־מה הטעים:

“אולי האסון הגדול ביותר שהיה לנו מאז השואה הוא הפילוג בתנועת הפועלים בארץ. חובה לעשות מאמץ כביר כדי לחסל פילוג זה”. לא נוכל לשאת את המעמסה הגדולה מבלי שנדע להתאזר בסבלנות. מבחינה זו יש ללמוד הרבה מן האנגלים: סבלנות ושוב סבלנות, מתן חופש לפרט להביע דעתו מבלי להגות לו איבה אישית, אם אין דעתנו נוחה הימנו. אחידות בדעות אינה אידיאל, והיא מן הנמנעות. כל התקדמות באה מתוך שפשוף וליבון רעיונות. לימוד אינו חקוי. אנו חייבים ללמוד מכל העמים, אך מבלי לחקותם, ואם לאו נשקע בלבנטיניות.

פרופ' אדלר נמנע לדבר על עצמו ועל מפעלו. הוא ממעט לשוחח אף על ראשית עבודתו וימי נעוריו. הוא עבד ביערות, בג’ונגולי אפריקה, לתכלית מחקריו במחלות טרופיות, ואמנם, קראנו תיאורים מלבבים רבים ממסעותיו. אין רואים אותו בעצרות־עם ולא בקבלות־פנים. לפני כמה שנים היה נוהג לבוא לעתים במסיבתם של יקירי ירושלים, בחברתם של י. מיכל רבינוביץ, אשר ביילין, א. ז. אשכולי וד"ר משה ויצמן זכרונם לברכה. “חבילה” זו נתפרדה, ומאז נראה פרופ' אדלר מהלך בדרך כלל יחידי. “יחידות” זו אינה פרישה מן הצבור. יש התבודדות והתייחדות שמקורן הקשב רב קשב לדאגות הצבור.

נזדמנתי במסיבה גדולה. כשיצאתי משם עוד הדהדו מחיאות כפיים שליוו דברי הנואמים. פגשתי בפרופ' אדלר והוא שאלני ל“תשואה זו מה היא עושה”. סיפרתי. החיש צעדיו כמבקש להתרחק מאותו מפגע “אנו מפריזים בראוותנות”, אמר, נתפסנו לפולחן “לראות ולהיראות”.

---

עמנואל אולסבנגר

מאת

אברהם חיים אלחנני

כיוונתי דרכי לביתו של ד“ר עמנואל אולסבנגר, לשמוע מלקחו על הפולקלור העברי ועל השקפת עולמו. ירד הערב, ודממה גדולה נבלעה בתוך החשכה. נתייגעתי להבחין חדר־מדרגות אחד ברחוב עזה. עד שאני פוסע מדרגה אחת או שתים, תליתי עיני מעלה וראיתי את האיש, ניצב ומעיר: “שיערתי בואך”… גלוי אנושי קטן לכאורה, אך כמה יקר הוא בעת־רצון. מצאתי עצמי בחדר מוקף ספרים ערוכים על איצטבאותיהם, נתרשמתי מהפסילים הערוכים זה ליד זה על ארונות הספרים, פסילים הודיים: ה”האנומאן" – אל הקופים, ה“קרישנה” – האל המבורך, “שיבה”, בודהא". אכן, הארת המדרגות וגלוי “המוזות” – במחיצתם מסתופף האיש, אות וסימן היו בעיני למאור שבנפשו הנגלה והנסתר, עולמו של יחיד. פתחה השיחה בפסילים, שאינם אלא נושאי אידיאות. “מה מצערה ידיעתנו על תרבות המזרח”, אמר בנעימה נוגה. כמה דלה היכרותנו בתרבות הודו, סין, יפאן, מה אנו יודעים על לאו־טזו וקונפוציוס? מי מאתנו יודע, למשל, שביפאן, אין כמעט אנאלפביתים. נשים עוסקות שם בצחצוח נעלים ברחובות העיר, ובין צחצוח לצחצוח הן קוראות ספר. “לפני שנים תרגמתי מיפאנית כמה ספורי־עם מוקשי־בנשי. המלאכה עלתה במאמצים ניכרים. כל אדם מן הישוב צריך לדעת מעט יפאנית. שהרי מיליוני בני אדם דוברים בלשון זו”, הוסיף ספק ברצינות וספק מתוך בדיחות. אשר לתרבות הודו, כל שאנו יודעים ומכירים בה הוא באמצעות צינורות משניים, מאנגלית ומשפות אחרות. את טאגורי, למשל, אנו יודעים לפי החלקים שתורגמו על ידי המשורר באנגלית, ממנה תירגם דוד פרישמן לעברית. אך זו טיפה אחת מן המעיין המבורך של גאון בנגאלי זה.

לא מכבר סיים ד“ר אולסבנגר תרגום (מסנסקריט) הבהאגאוואדגיתה, השיר הלאומי המקודש בין כל הדתות בהודו. שירה זו מתארת דו־שיח בן “קרישנה”, האל המבורך, לבין ארג’ונא גיבור לאומי במלחמת קורקשטרא. בשיחה זו באים לידי בטוי דעות מיטפיסיות, אורח־חיים ומידות טובות שעל האדם לנהוג לפיהם. תשוקתו של ד”ר אולסבנגר לתרגם מיפאנית את ספרה של ליידי מוראסאקי, נסיכה יפאנית שחיתה לפני תשע מאות שנה, על חיי הנסיך גנג’י. זהו ספר קלאסי המתאר את חצר המיקאדו ומשקף חיי העם היפאני. תרגם האיש את “הקומדיה האלוהית” לדאנטי, “זה היפה לקראו לפני עם ועדה”. לאחר שנים חזר ותרגם את “החיים החדשים”, פרי בכורים לדאנטי שכתב בשנתו העשרים ושש, בו מתאר את אהבתו הנשגבה לביאטריצ’י, יצירה שהיא כרוז מבשר ל“קומדיה האלוהית”. אוירת קדומים של אהבה בת־שמים נושבת מעלי “החיים החדשים”, המשולבת בשירה ופרוזה, פירוש, רמז ונסתר משמשים בה ונוסכים על הקורא השראה של עולם קסמים, עולם של רעיונות דתיים ופילוסופיים.

“לא על פי הזמנה, לעצמי אני מתרגם”, מעיר לי הישיש והוסיף: “דומה, שאתה מפליג בספינה בים־הזמן אל מרחבי העבר, ומרחוק מתגלה לעיניך מקדש נהדר שראשו מגיע השמימה ומפיק קרני־זיו לכל העברים – זה דאנטי. בכל ספרות ימי הביניים, דאנטי הוא המגדלור, הוא מבשר הרנסנס, ומבחינה ידועה הוא גם מבשר הזמן החדש. מפליא: גדולי עולם ממצים מחשבתם בחרוז אחד שעולם מלא צפון בו, כשקוראים פרק מדאנטי ופרק מ”הגיתא" – לא יתכן לקרוא בהם כבסיפור רגיל"…

שתק, ואחר הוסיף:

מוזר. משום מה אני מזכיר ובנשימה אחת את דאנטי ואת הגיתא. אכן, מצאתי אצלם חרוז הדומה כבתרגום מילולי. ודאי, דאנטי לא ידע על הגיתא, אלא שרעיון אחד מנחה הוגי־דעות נעלים, היודעים להלבישו, אף באותו ניב ובאותו תוכן. בצמצום שפה. בשיר האחד־עשרה של הגיתא ובמזמור השלושים ושלוש ב“העדוי”, מצאתי שהשנים מתארים כאחד את התגלות האלוהות. אלא שבהגיתא, תאור ההתגלות הוא בשתי שורות ואילו אצל דאנטי בשלוש שורות"…

אותו יום נראה הישיש מדוכא. שחוח ישב בגינת בית הקפה והתחמם לאורה של חמה וחרז חרוזי־חיים. "לא מכבר, העיר, נפטרה אשה דגולה, וחוג ידידים כתב עליה, “שהיא חיתה בהשפעת הזאן בודהיזם, זו המורה, שאלה ההולכים בעקבות בודהא, המות אינו הפתעה להם, כי הבודהיסטים חיים את המוות”. באמונה, אני מבקש לירד לסוף דעתו של חוג זה, ונבצר ממנו להגיע למשמעו של מושג. היתכן לחיות עם המות? מעיד אני עלי שמים וארץ שמשפט כזה אינו מצוי בכל הספרות הבודהיסטית העשירה. אל־נכון נתפסו הללו לאיזה משפט קטוע ולא ירדו לעמקו, נתפסו לערפל של פסבדו־מיסטיציזם, המרבים מהומה, מערפלים מחשבה.

ד“ר אולסבנגר תרגם גם חלק מהדיקאמרון לבוקאצ’ו. שנים הרבה תר אחר ארצות רבות, בשליחות ציונית ועשה נפשות לישראל. ארבע פעמים ביקר בשליחות בהודו. למד להכיר ולהוקיר עמיה, דבק בשבט היהודי “בני ישראל”. יש בשיחתו של ד”ר אולסנבנגר מן הנעימה האבהית. עמוקה, מלבבת. מתובלת דברי חידוד ושופעת מעשיות־עם. משנדרש לפסוק את פסוקו על הפולקלור העברי, נטל את ספרו על נושא זה באנגלית, עלעל לכאן ולכאן וקולו עלה מתוך העומק: – מעשה באם ובתה שראו מרחוק להקת נזירים בודהיסטים, לבושי קרעים ומסואבים ושערותיהם פרועות. “חושי בתי ורוי מבטך מחזותם של קהל קדושים זה”, האיצה האם בבתה. מיהרה הבת בשמחה לחזות במחזה. אולם בשובה נראו פניה עצובים, מאוכזבים: “אמא, אם כך נראים הקדושים, מי יוכל לתאר תעובם של החוטאים”?…

צער רב מיצר אולסבנגר על אדישותנו לגבי סיפורים ואגדות־עם עבריים. לבו מר על אבדן אוצרות־רוח של תרבותנו, שיש להם ערך גם לתרבות העולם. אין לך ארץ בעולם המשופעת באוצרות פולקלור כארצנו, אליה נקבצו שבטים נידחים. כל שנה העוברת בלי הצלת שרידים יקרים אלה אבדה שאינה חוזרת היא, החקירה נעשית קשה יותר, הענינים מיטשטשים והולכים, אבות נאספים אל עמם, והבנים שוכחים…

מה טוב היה אילו קמו מורים, עורכי־דין, רופאים והוגים הבאים במגע עם העדות, אף מדריכי־נוער, לאגור נכסי־רוח אלו. יעסוק בן עדה בבני עדתו, “זר לא יבין זאת” ולא יחדור למהותם של הסיפורים, האגדות, השירים, המנהגים על ניביהם ונעימותיהם. נאצור בתקליטים את המנגינות ושירי העם ונגאלם בעוד מועד. מלאכת התרגום אינה קלה כלל, דרושה גישה מיוחדת למצוא את הניבים המיוחדים שבלשונות רבות, ההולמים לניב העברי. חלילה לנו להיתפס לתרגומי בדיחות, למשל, לסגנון למדני ומליצי. אין העגלון והסבל בעולם היהודי חייבים להופיע ב“מחלצות” של למדנים מופלגים. ידועה פעולתה של “ידע־עם”, לא נעלמו ממני מעשיהם של יחידים בודדים. אולם אני דן על הצורך בהקמת תנועה עממית להצלת אוצרות־רוח אלו. דרושה תמיכת הממשלה ועזרת ציבור רחבה. יש שאנו נדים לארצות רחוקות כדי להציל גנזי־רוח יהודיים, ואילו לעינינו מתגלגלות אבני־יקר, פניני־רוח, של יהודים, מיטב יצירת הדורות של העם ואין מקבץ.

קומתו התמירה של ד"ר אולסבנגר רכוזה־רכונה, כנכונה לתפילת־תמיד, ראשו מושפל כלפי־מטה ולבו – לשמים. רגע יתעכב וישיח עם מכר ומודע בעניני יום; יעיר ויאיר חיי־שעה באימרת־כנף שנימת הומור מלבבת עמה, יעלה מעשית־עם שמוסר השכל בצידה: “אי אפשר לשאת את לפיד האמת מבלי לחרוך את זקנו של איש זה ואחר, או את הצמות של אשה זו ואחרת”, נוהג לומר. ספרו “בין אדם למקום” כתוב על דרך חליפת מכתבים בינו לבין בוראו. שאיפה אחת לאיש־חתירה לאין סוף, מכאן גם כמיהתו להיות בין הראשונים הטסים אל הירח ולנחות עליו. כל אימת שמתבשר האיש על התקדמות בהכנות לטיסה אל הירח, מתמלא יראה והתרגשות מעוצם המאורע, מבקש שהכל ישיחו במאורע זה, ממנו ארוכה ומרפא לאנושות. לא אחת יתמה ויקיש במטהו אחת ואחת על האדמה מעוצם כאב על שהבריות עלולות “להסתגל” להישג זה של עליה אל הירח, כשם שהסתגלו לטיסה באוירון, לרדיו או תגליות מופלאות רבות אחרות שרוח אדם יצרם. “יום שיגיעו הראשונים אל הירח, אמר, יום הרת עולם יהיה. בני אדם יתנו שוב דעתם לפועל השם, לאין סוף של הבריאה”; ועוד “תסלל הדרך” מן הירח אל עולמות רחוקים אחרים, “ואשרי אלה שיזכרו לנוע מכוכב אלי כוכב ברחבי הקוסמוס, באדיר במרומים”…

משהוקמה האגודה האינטרפלנטרית הבריטית לפני שנים, פנה ד“ר אולסבנגר אל ראש האגודה פרופ' לאו וביקשו לצרפו אל משלחת החלוץ לירח. השיב לו הפרופסור תשובה רבת־משמעות: “הטיסה לירח תהא אפשרית למעשה בעוד מאתים או שלוש מאות שנה”. השיב אישנו: “ודאי שמענך מסב לי אכזבה מרה. שמא יואיל כבוד הפרופיסור להפחית את הזמן במאה שנים לפחות, לפי, שנעדר סבלנות אני לחכות זמן כה רב”? ללמדך, מה גדולה הערגה של האיש לאותו יום נורא הוד, שאף ההכרה, שהנה קרוב היום והאדם ינוע אל רחבי השמים – ממלאת אותו נחמה, בטחון. “היום כבר מדברים על טיסה לירח בעוד עשר או עשרים שנה”, הוסיף ד”ר אולסבנגר, והיה מרבה לספר כל אותה תכונה הרוחשת במכון הבינלאומי לטיסה אל גרמי השמים, להיות נכונים להיום הזה, מן הבחינה הטכנית, הרפואית, הגבת גוף האדם בספירות העליונות, זכויות־אויריות של עמים ופרטי פרטים אחרים. “היום אני מאמין שעוד ילדינו הלומדים בגן כבר יזכו לזמן בו תדרוך רגל אדם על קרקע הירח, בטוחני שהדור הנולד היום יזכה להאזין לשידורו של הרדיו מעל הירח… היש ביטוי אנושי היכול להכיל כל גודל החויה, כל אותה מהפכה שיחולל מאורע זה ברוח האדם”? שהרי אם חלילה, לא ינוע ולא יזוע האדם מהישג שמימי זה, כליה, חלילה, צפויה לכל המין האנושי. השקפת העולם שלנו היום מוגבלת ביותר היא, נוכח השקפת העולם שתמלא את חייו של האיש החדש, זה הדן בבעיותיו מתוך חישובי המרחבים האינסופיים. "מדוע איפוא אין מתחילים לספר בכל הגדולה הזו, מדוע לא יספר אב לבנו, מורה לתלמידו, איש לרעהו יאמר: “הכון לקראת העליה לירח”? אני מתאר לעצמי, הוסיף, תכנו של השידור הראשון ברדיו מעל הירח, יהודי יפתח בברכה: “בורא שמים, ארץ וירח”… אך שוב: היתרעשו מוסדי ובני הארץ הזו, היזועו? או לאחר הבשורה הראשונה, יעבור הקריין לסדר היום ויכריז: "עתה האזינו להרצאתו של מר גרגשי על: “פני פקיעין – לאן”?…

“אכן, כל שכתבתי לפרופ' לאו, ברצינות כתבתי”, הוסיף האיש. “אה, אילו הייתי עתה לפחות צעיר בעשר שנים. משחיפשו אחר מועמדים לטיסה הצגתי את מועמדותי ומתוך הכרה בגודל המעשה ובגודל הסכנה הכרוכה בו. ואם גם יקרה ואשוב בשלום, אל־נכון תערוך האוניברסיטה באנקט לכבודי”…

אותה שעה הוציא האיש מכיסו ספר תנ"ך, אותו הוא מתאווה להביא ראשונה לארץ הירח, פתח בעובדיה וקרא בלחש של תפילה ובהטעמה: “אם תגביה כנשר, ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה'”. יודע אתה כל הטרגדיה של האנושות היא צולעת, דומה היא לאותו אדם המהלך ברחובה של עיר ורגלו האחת דורכת על המדרכה והאחרת על הכביש. האנושות צופה באחת מעיניה מאחוריה, אל עבר ימים קדומים, ובשניה אל העתיד הרחוק, מכאן שעומדות לפנינו שתי אפשרויות: או שהיא תתאושש ותאזור כוח והחלטה להביט ישרות או שתדרדר לתהומות.

כל עיקרה של שיחה זו, מסתבר, לא באה, אלא כבטוי למערכי לבו הכמוסים של אולסבנגר, מעין תפילה לעני כי יעטוף, ערגה שאינה ניתנת להבעה להעלות מחדש את רוח האדם. מוסיף להשיח, שעם התנ"ך היה מתאווה להביא גם כמה מספרי הקודש של העמים האחרים, “שהרי אמונתי עמי, שבאחד מכוכבי הלכת, מהלכים ברואים משכילים, והכרה זו, הממלאת אותי יראה ורעדה, נוסכת בי רגש של שלווה רוחנית, תחושה שאני בן בית בכל היקום”. אמרתי: כל מעיינך לתור אחר עולמות רחוקים. חוקר אתה תורות של עמים ותרבויות עתיקים, חוזה אל הירח…

אמר: חלילה. בשבילי אין אלו עולמות רחוקים. קרובים הם לי מאד. אין אני מכיר בחלוקת הזמן. כבן בית אני רואה עצמי בדורו של אברהם אבינו, כשם שהנני בן דורנו ועד לסוף כל הדורות. לדידי, הזמן הוא חטיבה שאינה ניתנת לחלוקה, כשם שהאדמה עשויה מקליפה אחת, כשם שהקוסמוס אחד הוא. רוצה אתה: השקפה עולמי היא מיסתיציזם־רציונלי, כן מיסתיציזם רציונלי…

ד“ר עמנואל אולסבנגר עומד בימים אלה בסימן תרגום ה”אופנישדות" – שירי קודש הודיים ופיתח, אגב כך, השקפת עולמם של ההודיים לגבי נפש האדם השואפת להתלכד בנפש הקוסמית. חיי אדם, אינם אלא “אחיזת עינים”, העיר, כוכבי מרום, אינם אלא מראות של עבר בני אלפי ומיליוני שנים. האדם שואף להגיע מתודעתו הוא לתודעת הכלל. כד המים הצף על פני הים נשאר “כד מים”. נשבר הכד, הגוף, והמים מצטרפים אל מי הים הגדול, אל התודעה הכללית. ארבע דרגות בתודעת האדם: מצב של עירנות, חלום, תרדמה והעליונה מכל, ריכוז עד לעילוי ההכרה – זו: מעין הדבקות החסידית שלנו.

---

מרדכי מ. בובר

מאת

אברהם חיים אלחנני

שיחה עם פרופ' מ. בובר, דרכה להוביל לבחינת עולם. עניינים קלים כעניינים רציניים המנסרים בספירה של עם ואדם – מטביע עליהם חותם אישיותו. שיבח מ. בובר, אותו יום, הוצאת ספרים אחת, שמעולה היא אף מן הנאות שבעולם. ברך על חרות הרוח שנשתמרה בה, והיה מיצר על שנתמעטו קוראי־אמת בימינו. “פסה אותה חדווה, פג אותו רתת, שהיה לפנים מסימנו של ציבור שוחר־תרבות לקראת כל ספר חדש. לא כימים ההם הימים הללו: שאם מופיע ספר חדש, כמה יתנו דעתם עליו? והלא מהי תרבות אם לא הזיקה שבין הציבור ליצירה”? העיר בעצב ומתוך חרדה לבאות, והוסיף שלא אחת אנוס סופר ואיש הרוח מישראל, ליטול כלי־נדוד, לתור בארצות נכר אחר נוחם ושותפים לדעה.

שמחה עורר מראה הישיש בקלות הליכותיו, תנועותיו המזורזות, דריכותו ועירנותו. שערות הכסף בראשו, זקנו ההדור, תוי פניו משווים לאיש ארשת של חכם־קדמון, רועה־רוחני שקהל חסידים רבים גלויים וסמויים לו. אוחז בזה ומזה לא יניח ידו, מוסיף תמיהה על תמיהה, לאותו מעיין נסתר ממנו שואב כוחותיו, אי הזמן העומד לרשותו? – “אתה שואלני על שעות עבודה: שתים־עשרה שעות ביממה, לעתים יותר, מבוקר עד חצות”. שמא היתה בהערתו אבק של יוהרה, מיהר וביקש להצניע: “שוב, אין השינה פוקדת אותי ואינה טורדת אשמורות עיני”, ועיני האיש פקוחות וגלויות, גדולות ומאירות וחוגגות על שהימים והשנים לא יכלו להן, ולא עלתה בהן הכהות. קמה רוח השיחה, זו המפילה מחיצות. נמתח ונוצר הגשר הנפשי. עמדה השאלה על חיי המוסר במדינה; האיר מ. בובר חיוכו הרחב, עיניו הישירו כנגדי ובאפלולית שירדה ונתעבתה כאילו נתחדדה ראייתן ואמר: “וכי סבור אתה שקיים הבדל מהותי בין מדינה זו לבין שאר מדינות? וכי לא מנהגו של עולם אחד הוא בכל אתר ואתר? סדנא דארעא חד הוא”. “ודאי מיצר אני על רוח העבודה הירודה בעולמנו. אבד מעמנו הרבה ממוסר העבודה, ממוסר המקצוע. כלומר, אין, להוציא בודדים מן הכלל, אומן הנותן נפשו למלאכתו, אינו רואה בה משום יעוד ויצירה. אין עושים מלאכה לשמה; כל כולו של האומן – לבצעו. מי יודע אימתי תחזור אותה רוח־עבודה כאשר היתה לפנים”… עד מהרה חזר אל הנושא שביקש להיאחז בו, בשאלת חרות הרוח: “דומני שאין לתחום תחומים, כחוק בל יעבור, לחופש הבעת הדעה, אמר, הכל לפי הזמן והכל לפי המקום, לפי מה שאנו מאירים את ערכי המוסר האנושי במסיבות השונות”.

– שמא, חלילה, מה שטוב היום עלול להיות רע מחר?

– על “הטוב” ו“הרע” הקדשתי ספר שלם, השיב, ושקע בדומיה. צלל בכורסתו, עיין ושוטט במחשבתו, שקל משפטו. הסתכלתי בחדר סביב: ארון ספרים לא גדוש, על הקיר תצלום העיר רומי ומנגד “מפת ירושלים העתיקה”, ללמדך, העיר, “שירושלים עדיפה על רומי”. על הארון עמדו שני כדי נחושת קלל, ובסמוך להם כד חרסינה עשוי פתוחי חושב, ובסמוך חנוכיה מבהיקה: "זו מבית הכנסת מלבוב, מימים “שלפני ההיסטוריה”…

החל מ. בובר לנתח אט־אט רעיונו על גורל היחיד בחברה, הביע מצוקתו על הסתירה הטראגית האופפת את האזרח, היחיד, בתוך הכלל, המפלגה. היחיד מצטרף למפלגה כדי להגשים שאיפה, אך עליו להכנע למרות עליונה, מרות הכלל. יש ואין דעת הרבים חופפת את דעתו. נמצא, שהיחיד כובל עצמו, הוא חבוש. “אהה, מה המסקנה איפוא? אין אני אומר חלילה שלא להצטרף למפלגה, אולם אי האדם אמיץ הלב, היודע לעמוד על דעתו, לקום בתוך המפלגה נגד המפלגה ולמען המפלגה!” הכל תלוי, כמובן, במבנה המפלגה ובאיזו מידה היא מקנה את חופש הדעה ליחיד. שהרי, אם לאו, עשויה המפלגה להתפס לטוטליטריות. “אני רואה ברוח המפלגתיות המופרזת, ולא בעובדת קיומן של המפלגות, את הסכנה לחופש היחיד, הנכנע לה בלבו, הרוצה בקיומה ואף בהצלחתה”.

אמרתי: המתוקנות במפלגות, דוגלות בחופש הדעה ובאחדות המעשה.

הורה מ. בובר על כמה מקרים בהם מתקומם היחיד על המוסכם והמקובל, חזר והטעים ובביטוי נמרץ, כי הכרח ליחיד להגן על אידיאות, אם כי גם בדבר זה יש לנהוג הגינות במלחמה לבל ילבשו הניגודים חריפות מופרזת. מה טוב היה, הוסיף, אילו נתעוררה כל מפלגה לביקורת עצמית, לבחינה מחודשת של ערכיה, לבל תזוח עליה דעתה, לחשב את דרכה אם היא נכונה או שמא טועה וסוטה מן הדרך, ואולי היא מתעלמת מן המציאות, סגולות המתסיסות חיים פנימיים, ואין חיות־אמת בחברה אלא במידה שמפכים בה חיים פנימיים.

נקלעה השיחה על ערכי הרוח בישראל ובעמים. הצביע מ. בובר על תמורה לטובה ביצירה הרוחנית שגילה בביקורו בארצות הברית.

אמרתי: “אף בישראל מוחשים סימני התעוררות רוחנית. לא נתפנתה די צרכה לטיפוח קנייני הרוח כפי שאיוותה, לפי שעיקר מעייניה – לבטחונה נתונים, לעמידה על נפשה, לכלכלתה, ירווח לה מצריה ותחזור להעלות ערכי־הרוח”…

– “יפה, אמר. דאגת הקיום. אל־נכון עוד יתפנה העם לטפח קנייני רוח”…

– הקריאה להעמקת התודעה היהודית, היא אחד מסימני התמורה לטובה, הוספתי.

העיבו פני הישיש. הרצינו מאד:

– אל־נכון גילוי של רצון חנוכי טוב הוא, אלא שלצערי איני רואה מי ומי יטול המשימה לחדור לעמקה של תורה, איני רואה גם הנכונות הנפשית ההולמת להתיר בעיה סבוכה זו הלכה למעשה במסכת החיים המתרקמים בארץ. אה, סבורני שדעתי בסוגיה זו נוגדת מן המקובל. אין בין הנחותי לבין הדעה הכללית הרווחת כל אחיזה ומגע, נעדרת כל התאמה עם אלו הדעות המהלכות, שלילה אני שולל לאותה משמעות, לתודעה היהודית. תאמר: שמא באמתחתי תרופה אחרת שאני מבקש להביא, פתרון כלשהו, ולא היא. אין בידי כל תרופה.

היה מ. בובר מצמצם עצמו כאומר להתכנס ולהעלם בתוך כורסתו, רק כוסף ראשו וזקנו הבהיק מן האפלולית:

– תודעה יהודית שאני רואה, שונה מהמקובלת, חזר. לא היום אך מחר, אני מאמין, עוד תקום אי־שביעת רצון, בנינו ובנותינו יתקוממו נגד התפיסה של הדור. אתה אומר חלה התעוררות, ואילו אני איני רואה עדיין כל התעוררות. מה דעתך, ומה מוטב, לא לראות דבר לחלוטין או לראותו ולהתעלם מן העיקר? אומר אני: מוטב שלא לראות דבר לחלוטין מאשר לראותו ולהתעלם מן העיקר. אי?…

שלח אלי האיש מבט מלטף כמבקש לסייעני לירד לסוף דעתו והוסיף:

“זוכר אתה אשר אמר רנ”ק ב“מורה נבוכי הזמן”? רנ“ק אומר כי בה בשעה שכל עם ועם בחר באלהים בהתאם לסגולתו ותעודתו של העם, בחר ישראל באלהיו, במחלט. רנ”ק התייחס לאותו פסוק ב“האזינו”: “בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים, למספר בני ישראל. כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו”. האל יצב גבולות עמים, למספר בני ישראל, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו… דעתו של רנ“ק נראית לי, שהרי מהותה של הנבואה בישראל היא, שהרוח היא היסוד העיקרי ביהדות ולא הכלכלה ולא הפוליטיקה. ואנו מה עשינו? בגדנו ברוח ובמחלט שהם מהות הוייתנו. כסבור אתה שדיינו, אם יסכימו איש עם רעהו לנהוג בהתאם לכללים מסויימים? כלום הסכם של בני־אדם על היתר ואיסור, של עשה ולא תעשה, הצו המחלט הוא? ואף אם אלף אנשים יסכימו ביניהם על ענינים מסויימים, מה זו עושה? במה ישתנה האדם? הלא זו דעתם של הסופיסטים, שטענו שהכל תלוי בהסכמה של בני אדם”.

– מן הסתם, אמרתי, זקוק דורנו לנס שיטהר לבנו לעבוד את המחלט באמת.

אמר: רנ"ק התכוון ללב נכון. תאמר, שיבה אל הערכים. אף זה תלוי בידי מי יהיו נתונים. לאמור, היעלה על הדעת שמורים ראויים ללמד מחר מה שלא קנו היום? כיצד יבואו להקנות מחר ערכים שלא באו לעולם, לעולמם, שאינם מאמינים בהם?

עמדה השיחה במבוי סתום. נקלעה לסבכה. ואחר הוסיף:

– כלום סבור אתה שעוד ניתן עולמנו להשפעה?

– אילמלא האמנו, אמרתי, אפסה כל תקווה. הן נסתרות דרכי הרוח, את שנזרע היום, סופו להביא יבול ברכה מחר, אט־אט וממעמקים.

– ודאי, ודאי, קרא הפרופיסור. חלילה לנו לאמר נואש. אחד המאמרים הראשונים שפרסמתי עם עלותי לארץ היה על “כוח הרוח”. אמת. נסתרות הן דרכי הרוח, אלא שהדברים אמורים להיום. אה, “תודעה יהודית”, ואילו לפנים ביקש אדם מישראל אחר הקדוש ברוך הוא – הקדוש ברוך הוא חזר בהטעמה יתירה ובדבקות.

ודברי חרדה חמורים הביע בהמשך דבריו על המצב בנוער, “מצב שהוא איום”, בשל דפוסי המפלגה הכובלים הנפשות הרכות ומקפיאים צמיחתו הטבעית של הנער, מעכבים חנוכו למחשבה עצמית. מכאן נשקפת סכנה גדולה להתפתחות התקינה של חברתנו, הכרח הוא להביא ארוכה למצב פתלוגי זה. מבקש מ. בובר למצוא צד של סניגוריה, שהמסיבות ההיסטוריות של עם ישראל נטעו בו את הפוליטיזציה המופרזת בחייו, “אולם אנו מצווים לעקור מקרבנו תקלה זו. חלילה לנו להקפיא מחשבתו של הנער, ננהג בו זהירות כבצמח רך, כי בנפשנו הוא! התנ”ך, צריך לעמוד במרכז חנוכנו המוסרי, עלינו לא רק להגות בו, אלא גם להאזין להמיתו הפנימית, לקול האלהים המהלך בתוכו, אנו חייבים להיאחז בערך המחלט, שלפי טיבו אינו משתעבד ליחסיות. הפנה שיחו כלפי מורי הדור ומאשריו, החייבים להיות חדורים אמונה במחלט כדי שיוכלו להקנותה לבאים אחריהם. הלקוי העיקרי, הוסיף, בלימודי התנ“ך בבתי הספר שלנו הוא, שרואים בתנ”ך מעין ספרות לאומית מפוארת, כשם שלכל עם ועם ספרות לאומית מפוארת משלו. אולם התנ“ך היא יצירה מיוחדת במינה. לצערנו אין המורים חותרים לקראת הארת האמת שבתנ”ך, מכאן שאין מעמידים שאלת האמת במרכז הוייתו של התלמיד. מורה בבית ספר אינו ראוי ליעודו ואינו מסוגל לגבש אפיו המוסרי של הדור הצעיר, אם בעצמו אינו חדור אותה אמונה באמת, במחלט"…

היחס שבין המורה לתלמיד, ההשראה ההדדית ששואבים זה מזה, תופסים מקום נכבד בעולם המחשבה של האיש, ההוגה כל הימים בכבשונה של היהדות בדורנו:“… כאן אתה נוגע באותו יסוד חיוני של החסידות שממנו נרקמו החיים בין המלהיבים לנלהבים. היחס שבין הצדיק לתלמידו אינו אלא רכוזו הנמרץ ביותר. המורה עוזר לתלמידים למצוא את עצמם, המורה מדליק את נרות נשמותיהם של התלמידים, עתה הם מקיפים אותו ומאירים לו. התלמיד שואל, ובאורח שאלתו הוא מעלה שלא ביודעים תשובה ברוח המורה, תשובה שלא היתה נולדת בלא שאלה זו”.

ואילו אנו, טוען מ. בובר, אין שואלים לאן מוביל חינוכנו ומה תכליתו. הוא הדין לגבי המדינה החייבת לשמש לנו לא כתכלית אלא כדרך למטרה הנכספת, לתחיה המגלמת עצמותו של העם ואת יחסו המיוחד אל המחלט. תהה מ. בובר וחיפש אחר קו המשקלת שביחסי אדם, בין יחיד ליחיד ובין כלל וכלל: מפני מה מתעורר המצפון האנושי בשל עוול שיחיד עושה ליחיד, ואין מתקוממים על עוול הנעשה מצד היחיד בצוותא חברתית? אי הקו המאחד את היחיד והציבור בכגון אלו?

משחזר לרעיון היעוד הוסיף ואמר: המותר לנו לזהות רעיון התחיה הגדול עם המדינה כשהיא לעצמה, ואפילו עם מיזוג גלויות? בימי ראשיתה של הציונות דגלנו בגאולה. כלום אין אנו חשים שב“גאולה” צפון רעיון עמוק ומקיף יותר, אליו נכסף אדם מישראל? וכי מה משמעותה של “יציאה מן הגולה”, אם לא חידוש האפשרות לקבוע בעצמנו דמות חיינו? הנה ניתן לנו החופש, אין אנו עוד עבדים, אין לנו עוד כבלים, אשרינו – אנו בני חורין, כלום אך בזה אנו מקיימים האפשרות הגלומה בחרות זו, האם הפוטנציאל הזה המצוי ברשותנו בא לידי ביטויו? השחררנו למעשה את עצמנו מן הכבלים? חלילה לנו להלוך כבערפל. נעשינו לעם ועלינו לחיות כבני חורין, הנדע לצעוד אל המטרה הנעלה?

*

משמעות רבה נודעה לו למ. בובר לשיחה, שיחה לשמה. השקפת־עולם שלימה גלומה בה. שיחה – כתפילה, בחינת סוד שיח שרפי קודש; וידוי שבין אדם לחברו, זו העולה מן הפנים, מן הגנוז והנשמה היתירה. חרות המחשבה חוגגת בשיחה דוקא. אינה יודעת מורא וכבלים, אדם מאזין בה ממשק כנפי האין־סוף, מיישבת קושיות ואבעיות, מעוררת הכרה ממשית, ומקום שהכרה בו – שם אתה מוצא אהבת־עולם, שהרי במאמר ברא הקב“ה את העולם. רוצה אתה, התנ”ך כולו נושא חותם השיחה. הפוך בה והפוך בה וכולו דו־שיח בין האדם והאלהים.

ב“אור הגנוז”, מתאר מ. בובר הצדיק הדורש לפני עדתו בפרשת השבוע בשבת בסעודה השלישית: “העדה היא שדה־הכוח של דיבורו, בו מביא הדיבור את הרוח לידי גילוי הגלים המתפשטים והולכים. וסעודה זו עצמה – אין לתפוס מתיקותה ואת נועמה אלא אם תתפוס שכל אחד מתמכר כליל, והכל מתאחדים לאחדות נלהבת, אחדות שאינה אפשרית אלא, מסביב למרכז מלהיב, הרומז בהווייתו על המרכז האלוהי של כל ההווייה”.

“שיחה, העיר, חביבה עלי מכתיבה. לעולם איני חש בה עייפות וליאות”. שיחתו של האיש מתרוננת בהמייתה ובשלוותה, כהמיית הירדן, ככנרת השוקטה. שעה אַרכה־קלחה שיחתו של מ. בובר, אפלולית החדר שאבה ממאור המעט שנצנץ מן המנורה והביאה לריכוז המחשבה, כן הילכה שיחתו והבהיקה כחסיד בעת צקון־לחש. נתפס רגע לתמונה אחת שלא עלתה יפה. קם והציג שתי תמונות משל אביו, אחת נעימה ואחרת שקוי הפנים בולטים כחריש עמוק באדמה דשנה. תמונה אחרונה היתה שונה לחלוטין מקודמתה. כדי־כך העלה זכרון משל אבא שבעל אחוזות היה, עיקר מעייניו היו לשבח עבודת החקלאות וטיוב הקרקע. פעם נסע לתערוכה חקלאית גדולה שהתקיימה בפאריס וקנה האב כמות ביצים היפות להשבחת גזע עופותיו, והיה האב נושא על ברכיו טנא הביצים, כל הדרך נשאן, מפאריס ועד גליציה, לכפרו ליד צ’ורטקוב, לבל יאונה להן רע. אגב הזכיר, שאביו הוא שהציע לראשונה להרצל לפתח ולנצל אוצרות הפוספטים בארץ־ישראל. אף דמותו של סבא רבי שלמה בובר, חרותה בנפשו, תלמיד חכם גדול היה. בעל תורה מופלג שומר מצוות ומתפלל ב“שטיבל” עם חסידים, אם כי נמנה לבין המשכילים. “בילדותי התרשמתי התרשמות ראשונה ממראה הליכות החסידים. אף ראיתי את רבי דוד משה מצ’ורטקוב הוא בנו ש רבי ישראל מרזין”.

– זו ראשית יניקה מתורת החסידות, שהרבה אתה לן במשנתה, אמרתי.

– ודאי שמבית סבא ראשית גילויי בחסידות. ללמדה החילותי רק אחר פטירתו של הרצל.

עמדה השאלה, אם יתואר חידוש תנועת החסידות בימינו והיכן אנו מוצאים גילוייה.

– אני מבקש, אמר, להסמיך בזה ענין בו אני נזכר כשקראתי בנעורי ב“רומי וירושלים”. משה הס אמר: “החסידות משמשת מעבר טבעי בגבול רוח־היהדות החיה, מעבר מן היהדות של ימי־הביניים אל יהדות מתחדשת, שעדיין לא יצאה מהתהוותה, ותוצאותיה של החסידות – אם אך תשכיל התנועה הלאומית להשתלט עליה – עין לא תשורן מראש”. ביקש מ. בובר להסביר ההומניזם הלאומי של הס בלבושה של החסידות, הוסיף ואמר:

– דוק. לפי דרכי אני מבקש לפרש דברי משה הס. שואל אני: למה התכוון הוגה דעות זה שלא היה דוקא משומרי המצוות. התרשמתי מאד מדבריו. תדיר שואל אני את עצמי, מהו בחסידות העשוי לעורר השפעה על חיי היחיד? לדבריו של משה הס, אין תנועה לאומית בלי חידוש החברה היהודית, וחידושה של חברה מבפנים היא צריכה. אם נוציא מכלול המצוות הכלולות בחסידות, נשאל, מהו התוך, העיקר הגלום בתנועה זו? מצאתי שהעיקר בחסידות היא הדבקות, הכוונה היתירה, שאדם מכוון את כל לבו בשעת מעשה. לא רק שהאדם ידע שעושה מעשה, אלא שהמעשה כובש כל ישותו והוויתו של האדם. משמע, לא סגי בקיום מצוות, אלא שהעיקר בהן הכוונה, יהא אדם חדור הכרה שכוונתו לשם שמים, שיכוון לבו לשמים ולא רק שיקיים מצוות לשמים. מי שמתכוון איפוא לסוציאליזם של אמת, לחיים סוציאליסטיים, לחידוש פני החברה, לא תהא יכולת בידו, אלא אם כן יחתור לקראת התחדשות ההקבלה שבין חידוש מבחוץ והפיכה מבפנים, העדר התאמה בין שתים אלה, פירושו משטר סוציאליסטי לקוי, התאמתם – משמע חיים סוציאליסטיים שלמים.

– החסידות, העירותי, לובשת צורה ופושטת צורה. אך מהותה אחת היא. התנועה החלוצית בישראל על כל גילוייה הנאצלים, וכל הגדולה המתרקמת במדינה, מסימניה של החסידות הם?

– אמנם כן, השיב הישיש בגבורות. לא אחת נתתי דעתי לכך. שתי פנים מצאתי לתשובה: “הן” ו“לאו”. החלוציות כתופעה מזהירה של תנועת התחיה שאפה לשנות סידרי חיים ולהתחדשותם מבפנים. לא התכוונה לצד האינטלקטואלי אלא לשינוי פני החיים גופם. אני חוזר ושואל עצמי: מה חסר לה לחלוציות?…

“מה חסר לה, לחלוציות שלנו”?…

שתק קמעא, הרהר בקול:

– נחזור־נא לעולמה של החסידות. למה זו התכוונה? החסידות ביקשה את הדבקות בכל דבר ודבר ובכל מעשה ומעשה. אמת. אך לאיזו תכלית? שאלה עצמה: לאן? המענה היה: הדבקות במידותיו של הקדוש ברוך הוא, לשם ייחוד קודשא בריך הוא, או כפי שאמרו: איחוד הקדוש ברוך הוא עם השכינה. כלומר, האמונה מעוררת את האדם לעשות מעשהו מתוך כוונה וקדושה והיא עשויה להשפיע על גלגל המזלות והעולמות העליונים. חדירה אל תוך תוכה של הווית העולם, זו הידועה בכנויה בפילוסופיה טרנסצנדנטיות. היינו, שיצור זעיר, הקרוי אדם, יש בכוחו להתעלות אל אותם עולמות עליונים. במלים אחרות: אותה כוונה שאנו מכוונים בחיינו ובמעשינו, שלא תהא מופנית כלפי היחסיות ולא כלפי המוסכם אלא כלפי המחלט, שהכל תלוי בו, הטוב, הקדושה, מושגי היסוד של האמת והצדק, המוסר; מושגים אלה צריכים להיות ממהותה של חברה, שוב לא בהסכמה, אלא כערכים מחלטים שהכל ניזונים מהם ותלויים בהם, שבן אדם יהא ניזון מן המחלט שבעבודה ולא עבודת האדם לשם משהו, העוקר את הערך משרשיותו והופכו ליחסי, והיחסיות – תכונת הארעיות והזמניות בה, מן החולף, המתפרק והמתפורר. בכל עת ובכל עידן מזומנים לאדם חיים על יסוד ערכים מחלטים של צדק וחסד בצוותא. זו מן הנודעות ואינה צריכה ראייה. אלא שהחלוציות ברובה התעלמה ומתעלמת מאותו “משהו”. מבקש אני ללמד זכות עליה, לפי שחלוצינו עלו בדור שהם כינוהו כדור העומד בסימן של ניוון הדת. אך לא עצרה החלוציות כוח ליציאה למרחב, למעשה שבכוונה. לא תכון הגשמה אמתית אלא בשתים: בחידוש פני החברה ובדבקות אל המחלט. בלעדיהן, הכל ייתפס ליחסיות, וכל עוד נשארת היחסיות בתחומה, אין לה תקנה.

הזכיר כאן מ. בובר את האימרה: “הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו” והוסיף, כי לשם השגתם וקיום חיי־אמת לא סגי בשמירת מצוות התורה בלבד, אלא חייב אדם להיות דבק בה, גם בנותן התורה. בלעדי התפיסה של המחלט שהיא ממהות קיומה של היהדות, שוא עמלו עומלים. הדבקות במחלט היא יסודה של היהדות: “אילמלא נולדתי יהודי והיה עלי לחזור אחר תורה ולבחור בדת, שוב הייתי בוחר ביהדות”, קרא פרופ' מ. בובר מתוך סערה כבושה. “מפליא, הפטיר, בניגוד לאלה שראו באותם הימים בחסידות אמונה תפלה, ראה משה הס בחסידות יסוד להתחדשות של האומה, וכבר בימים ההם”…

ביקשתי לשאול לדעתו על ראשית הסימנים לכבוש הקוסמוס, החלל, ואם עולה תקווה שכבוש זה יחולל שינוי ערכין אף בחיי האדם ושליחותו ויעודו לגבי ערכי הנצח.

אמר: אכן, כבר נשאלתי בזה על ידי אנשים מחוץ לארץ. השיבותי: הכל תלוי באדם. סוף דבר וראשית דבר, הכל תלוי בו. אם כבוש ושליטה טכנית זו יעבירוהו על דעתו, הרי יהירות יתירה כמוה כהתפסות אל הסיטרא אחרא, שחורבן וכליון צופן בחובו. יכול האדם להתבונן אל פועל כפיו של הקב"ה, והוא יתנשא ויתעלה:

אכן, שאלת הנצח, שאלה טראגית היא של הדור…

*

ישב פרופ' מ. בובר בכורסתו מתוך שלווה והשקט. ראשו הנאה נשען על כתפיו האיתנות ומעמסת השנים אינה ניכרת עליו. שמש טובה, מבשרת התקרב־הסתיו, הזליפה מאורה, והעינים הרחומות נצצו, כמפללות לשיחה שתקובל ברצון. “מחמת תשישות אנוס אני לחשוב באיטיות רבה”, העיר הישיש כמתנצל ואגב הסמיך רמז ומשל חסידי על אותו צדיק, שלא היה נותן תנומה לעיניו ובתשובה לחסידיו התמהים העיר: “אל תחששו, אני ישן במהירות”. ראשיתה של השיחה הפעם עמדה תחת רישומה של מסיבת עתונאים שקדמה יום או יומיים, בה גילה פרופ' מ. בובר פגישה אחת לפני עשר שנים, בה ביקש ראש הממשלה עצה וחוות־דעת, מבין אנשי־הרוח: “איזו דרך טובה לעיצוב דמותה של האומה בעתיד”. אמר מ. בובר: “חינוך הדור למילוי חובה מוסרית”, אפילו אין הדור רואה טעם למעשה מסויים של מנהיגיו, סופו שירד לעמקו, יברך ויתברך בו. כמשל, הצביע מ. בובר, שישראל תיטול על עצמה את היוזמה לפתרון בעית הפליטים הערבים. קיבל ראש הממשלה הנחה זו בעיקרה, אלא שבין שני האישים עמדה שאלת “המוקדם והמאוחר”.

הימים עומדים בסימן של מגע־האדם הראשון עם הירח, פגישתם של שני ראשי־הצוקים מזרח ומערב. שאלתי לדעת הוגנו, שהרי הקירבה בין אדם לאדם, חשובה לא פחות ממגעו של תבל בתבל. אמרתי: מהו המאורע הגדול שהיינו עדים לו השנה?

“מאורע גדול?” נתן בי הישיש מבטו האבהי והחודר. "שאלתך מזכירתני פניה אחרת שקיבלתי מאישיות אחת בארצות־הברית, שביקשה לדעת “מיהו לדעתי האדם הגדול ביותר שקם לה לאנושות באלף השנים האחרונות”. מה לדעתך צריך הייתי לענות. מובן, שלא עניתי. אדרבה, אמור־נא לי אתה, מהו המאורע הגדול שאירע? הרהרתי רגע והודיתי, “שאין בפי מענה”, ולכאורה עולם כמנהגו נוהג, לא חל כל שינויי בגילויו של האדם.

“זהו זה”, נענה מ. בובר. כתוקע יתד איתנה ליריעת השיחה, שהוא אומר לפרוש.

“השעה אמנם גדלה היא, אנו שרויים בתקופה רבת־סכויים, מליאת אפשרויות, שלא היתה כמותה לתקווה וליאוש, לנחמה ולאכזריות. עד כמה שאני זוכר, על־כל־פנים מתקופת ההיסטוריה של המין האנושי, עוד לא היתה תקופה שיציבותו של העולם עמד על כף המשקלת כדורנו, אם לשבט ואם לחסד, לחיים או לאבדון, מפלט אחר – אין. לפנים נהגו לומר, “נמשיך איכשהו”. כיום לא תצלחנה תחבולות קטנות מעין אלה, משמשת ובאה שעה גורלית, שבלא הכרעה אמתית, בלא מפנה יסודי, אין להמשיך”. שקע האיש בהרהור־מה, ועצב־עולם ירד עליו, כבן לדורות שחלפו ונגוזו שנקלע לתקופה שאינה תקופתו, והוא מחפש בנרות להציל נכסי־רוח של עם ואדם, לבל ייטרפו כליל בסערת־האימים של הימים.

“אתה מבין, הוסיף, דרגת ממשותם של הדברים מתעצמת והולכת, פוחתת והולכת צביונה המפשט. שוב לא יכונו סיסמאות־פוליטיות בעלמא ושאין להן אחיזה. העולם חש, שמן הנמנע להמשיך כך, כיום אין־שחר להפשטה הפוליטית”.

היה פרופ' בובר מתברך בתיבה עברית ואנושית נאה זו, ש“שחר” שמה, המצטרפת מתוך התאמה מופלאה למושג רעיוני שהוא מבקש להגדיר: עולם ואידיאה שרויים באפלה ומצפים שינצו עפעפי־שחר, תוחלת וספק המשמשים בערבוביה, ואילו האדם נפעם מן ההתרחשות העומדת להתחולל ולבו מנבא לו חזות־קשה, והוא נחרד להביעה. אלא, אמונתו מעוררתו ובכוחה הוא מבקש להמריד את עצמו כנגד עצמו, את העם, עמנו, כנגד עצמו, הכל כנגד הכל, סתירה לשם בנין, ספקנות המעוררת למחשבה. מתוך אומץ רוח, הנובע מתחושה עמוקה של חרות־פנימית, מיצר פרופ' בובר וקובל על שלא הצלחנו עד כה לגלות כוחות של “מדיניות עצמית ועקיבה”, אף בבעיות המסובכות ביותר, בעשור הראשון של המדינה, והרי אנו “תלויים יותר ויותר במצב העולם”.

– אנו חיים בעולם אחד, העירותי. אין מנוס. שוב, לא יכון עם לבדד ישכון. "ודאי, אמר, לא להתבודדות פיסית הכוונה, אלא להתבודדות רוחנית, זו העשויה לחדור לנבכי־עולם, המעוררת להתחדשות רוחנית, לגילויים חדשים של רוח האדם. זאת ודאי לא עשינו, שכן, לא תבוא הרוח לידי גילויה, אלא מתוך התבודדות עצמאית רוחנית.

הפליגה השיחה אל “המאורע הבולט ביותר” שאירע השנה בחיי המדינה. מאורעות ואדי סאליב, תופשים אל־נכון מקום בראש הגיגינו. נימת־חרדה נתרעדה ממעמקים מן הקצה ועד הקצה והכל הופכים והופכים בה. “ודאי שמאורע זה זיעזענו”, אמר מ. בובר, אלא שלא פחות מכן נזדעזעתי מפני העובדה, שכמה וכמה דברים, שאפשר היה לעשותם לפני המאורעות, באו על תיקונם לאחר המאורעות. ממה נפשך? אם היה ביכולתנו למלא את חובתנו לאחר המקרה המעציב, מה טעם שלא הקדמנו רפואה למכה? כלומר, שוב, לא עשינו את המוטל עלינו, החובה המוסרית. אל נשלה עצמנו בטעמי־שוא, שהללו בארצות גלותם היו שרויים בתנאים לא פחות קשים. שהרי מה טעמה של “עליה המונית”, “קיבוץ גלויות ומיזוגן” אם לא חזון זה של קבלת פני רבבות אלפי אחינו ולשתפם שתוף של אמת בכל מערכי־חיינו. בעניין זה עומד אני לצידם של המפגינים אם כי אף מצפוני נוקפני, שהרי יש לי דירה ומשפחה ופרנסתי מצויה. אמנם, ככל אדם, מבקש אף אני לשכנע את עצמי ולהרגיע מצפוני, “שזה דרכו של עולם”. עליתי לארץ לפני כחצי יובל שנים… אף אין דעתי כדעתך, ששני חלקים מסתמנים בישוב הנבדלים זה מזה, מכאן הפרזה במותרות ומכאן מחסור ומצוקה; כלומר, שאין בחברתנו חלוקה שווה של המצוי והמחסור. שהרי, אין לבוא אל הציבור בכללו בתביעות, שיקריב קרבנות. זה דרכו של ציבור, ומבחינה זו כל בני האדם שווים. אלא, שהממשלה מצווה לכוון ולהדריך את חיינו, וממשלתנו עוד חייבת להיות שונה משאר ממשלות בעולם, עליה הדאגה והחובה. שוחחתי בעצמי עם כמה מעולי צפון אפריקה. נתרשמתי מכנות דבריהם. אין להם כל פניות פוליטיות והם גילו את אכזבתם ממה שהבטיחו להם שליחינו לבין המציאות אליה הובאו. רואה אני בזה תופעה בלתי מוסרית הנובעת מהעדר אחריות מספיקה. לא נועיל הרבה אם נפנה “אל הציבור” ונטיף לו “מה נחוץ לו ומה לא נחוץ לו”. הסוציאליסטים האוטופיסטים חשבו לפני מאה שנה לשכנע בעלי־הון לשנות ממנהגם ולשתף פועלים בהנהלת המפעל. יודע אני כמה בעלי הון בחוץ לארץ המנסים כיום ללכת בדרך זו. אולם, לפנות בהטפה אל הציבור ולבקשו שיעשה וויתורים לשנות דרכו – לא נצליח. לעומת זאת, אפשר לפנות אל המפלגה, אל הקואליציה, ולשאול אותם, “כלום באמת נעשה כל שלאל ידם לעשות”?…

אמרתי: הלב כולו נתון בהפרחת שממות הארץ, בהקמת היכלי תרבות, ואילו היחיד נשכח־נשחק.

“אמת־אמת, נענה פרופ' מ. בובר. כסבור אני, תרבות זו שאנו בונים אינה תרבות אמתית, זו מן השפה ולחוץ, מן החלון ולחוץ, תרבות זו אינה צומחת מתוך עצמיות של חיי־אדם, במשאו ומתנו, במגעו האמתי. תרבות זו שאנו מטפחים, תרבות מדומה היא, מלאכותית. תרבות אינה הקמת מפעלים והפרחת שממות, אלא משמעה טיבם המהותי של מפעלים אלה, ביחסים שהם יוצרים בין אדם לחברו. איני אומר, שאדם חייב להקריב עצמו למען הזולת. לכך לא הגענו. אך קודם לראש, מעשה פשוט הרבה יותר: הידברות איש אל רעהו. זקנתי כבר וקניתי נסיון־חיים בעולם, בנתיבות חיי נוכחתי, שאמנם המגע הכן בין אדם לחברו מתמעט והולך, הצורות הקיבוציות־חברתיות מרכבות מן הבחינה הטכנית, עיניהן נשואות אל “התכליתיות” בלבד. הפכנו לחברה של תגרנים, שהתכסיס כובש את המידות הטובות, עד כי לעתים, יש ומהרהר אני, “שמא אין תקנה לדורנו זה”?!… העולם כולו שרוי כיום “בדיבור פוליטי”, זה הנובע מן השפה ולחוץ, שאין תוכו כברו. רק מפנה יסודי עלול לשנות את המצב, אולי הדור השני או השלישי, שירעב ויצמא לתאום הדיבור למעשה, המחשבה למציאות, דור שיפרוק מעל עצמו את “השקר” הממלא את הוויתנו. נא־דוק, לא “שקר” במובן המקובל והרגיל. מבקש אני לומר, דור שישחרר עצמו מחיי כפילות וסתירה פנימית. חלילה לנו להמשיך בדרך זו. ביחוד אנו כהוויה יהודית, שבנו טבוע משהו המייחדנו ומבדילנו מכל העמים”.

באה אתנחתא. צנח ראשו של הישיש על שולחנו ונשתררה דומיה. לאחר שעה קלה, חזר וזקף גוו והשעינו אל כורסתו, וכמבקש להתקרב יותר ויותר לאמת עם עצמו ועם העולם הסובבו, הוסיף ואמר:

“אל נכון פעלנו נצורות. יצרנו תנאים היכולים לסייע בידינו לעשות מפנה מכריע, אלא שעד כה לא קיימנו את שמוטל עלינו לעשות. תאמר, אין הדרך קלה, ואל נקל ראש בהישגים. העולם משתאה לכל אשר חוללנו. אמת. אלא, שלא עשינו אותם דברים שהמדינה והעצמאות מאפשרים לנו ומטילים עלינו לעשותם”.

כאן עבר פרופ' בובר ועשה מעין וידוי, וגילה משהו מהכרתו היהודית־ציונית־אנושית. “דרכו של אדם, אמר, ככל שהוא מזקין לא רק שדעתו מתיישבת, אלא גם תופס הוא את החיים בממשות־יתר, בחומר וברוח. הציונות שלי, היתה משתתת במידה רבה, על אשיות הרעיון של הקיבוץ, שראיתי בו מעין התגלמות של מצודה ומעוז־רוחני נעלה. כידוע לך, אין אני אידיאליסט, או פרפקציוניסט אלא מליוריסט וריאליסט גמור. איני מתכוון בחיים לשלימות, זו שאין אנו יודעים כיצד מגיעים לתכליתה ושהיא אך מחזון ימות־המשיח לעתיד לבוא. אני שואף לחיפוש דרך בגבולות האפשריים, בגדר היכולת האנושית, לשיפור־יתר של האדם ובתנאים ובמסיבות שהשעה כשרה להם; רוצה אתה – לשלימות יתר של חיי האדם. אמרתי לפנים, הנה חיי הקיבוצים סימן יפה הם לחברה כולה. אלה יתנו אותותם אף לחיי העיר. אמרתי, הנה מרעיון הקיבוץ תצמח גאולה לשכנות טובה, ליחסים טובים שבין אדם לחברו, של קירבה אנושית מחוף אלי חוף. באו ימים וטפחו על כל התקוות והחלומות. אותו רעיון כאילו הועם משהו. פסקה, כנראה, מהתנועה הקיבוצית אותה רעננות חיים, אותו שגשוג, אותו טאמפו, נכונות ורצון להגשמה כמימי נעורים. אין אני מתיימר לומר, שאני מכיר את התנאים כיום מתוך מגע קרוב, ולדאבוני נבצר ממני הכוח לתור היום על פני הארץ כמלפנים. התקום הרוח בדור זה לשנות פני החיים? אמונתי בדור הבא, בדורות הבאים, וכדעתי מאז, לא המנהיגים קובעים, הנוער קובע”.

משנגע פרופ' מ. בובר בשאלת הנוער, אינו יכול שלא לחשוף אף כאן שרשיו, וכגודל אכזבתו היום כן גודל אמונתו במחר.

“… ופני הנוער שלנו, מה תגיד עליו”? אין הנוער שלנו שונה מכל נוער אחר בעולם. אכן, כן הוא. אלא, שאני חש בליקוייו של הנוער שלנו ביתר חריפות. דומה, שבהתפתחותו של הנוער שלנו, נעשה איזה עוול אובייקטיבי. אני עומד ותוהה – כיצד ימלא הנוער את המוטל עליו, ולא הגשמת הרצוי בלבד, אלא שיהא חדור הכרה להיות לעם בעל יעוד, ולאור אותו חזון של הגשמה אליו נכספנו בכל תקופות הגלות, של קיבוץ גלויות ומיזוג גלויות. כיצד ייחלץ הנוער למשימה נעלה זו. תמיהני". ושלושה סימנים נותן פרופ' מ. בובר בנוער של ימינו. האחד, אותו נוער החדור “מפלגתיות מופרזת”. לא שפרופ' בובר שולל את המפלגה מעיקרה. אדרבה. הוא מחייבה כמסגרת אנושית רצויה וברוכה. אלא, שלכל מפלגה מטרה ראשית, שמתפקידה להגן עליה. ואילו המציאות מטשטשת לא אחת את המטרה העיקרית. קיים מיעוט במפלגה, המבקש להגן על אותה מטרה, ואין הוא מגיע לכך ואינו מעז לצאת נגד הקו השליט ולהלחם למען אותו יעוד ראשי. מבחינה זו, סכנה של ניוון נשקפת לנוער.

גרוע יותר, אלה הם הצעירים שאינם מאמינים במפלגה, או בכל אמונה פוליטית־מפלגתית איזו שהיא ואינם דואגים אלא לעצמם בלבד. נוער שנתפס לציניות ולאנוכיות. יודע אני, שמסוכנת האנוכיות הקולקטיבית המפלגתית, אך רעה חולה הימנה היא סוג של נוער זה. הסוג השלישי, אלה בני־עליה מעטים מבני הנוער הנכספים למשהו שונה, חשים בחלל הריק ואינם יודעים למה הם נכספים, נושאים בלבם חלומות וגעגועים אל משהו שעדיין לא נתפס. יתכן ומהם תצמח טובה וישנו פני הדברים ויחדשו חיי העם. על הנוער הזה דאגתו ותקותו של פרופ' מ. בובר, שבעוד דור או שני דורות יביא את המפנה. “מוכרח להתחולל אותו מפנה שאנו מייחלים לו, שאותו דור יהיה חדור אי־שביעת רצון עמוקה, שיצמיח דבר חדש. כשאני לעצמי, מרגיש אני מבחינה זו את נכדי וניני, כבעלי־ברית שלי ושל הדורות הבאים והטובים שיבואו, בוא יבואו”.

בסיומה של השיחה ירדה עננה כבדה, מה עתיד נכון לנו. התהא רציפות? היקום דור ממשיכים?

מבעד לחלון הבהיק פס של אורה…

---

ש. ה. ברגמן

מאת

אברהם חיים אלחנני

שעת בין הערבים. מתוך האפלולית, שהשתררה והלכה בחדר, הזדקרה קומתו הזקופה של הפרופ' שמואל ה. ברגמן. מתוך כך הבהיקו יותר שערות הכסף אשר לו, המבט נעשה חודר, השפתיים הקרינו חיוך נלבב. ביתו של ברגמן שרוי מתחת לפני הרחוב. הנגוהות האחרונים שזלפו מבעד לאשנב שיוו למקום דמות משכן מעמקים בו מסתופף בחרדת־נפש אזרח־עולם ישראלי התוהה כל הימים על כבשונו של עולם. אדם וספר צמודים כאן לישות אחת. רגע “הצצתי” על עבר ימים ראשונים, לפני כשלושים וחמש שנה, עת כיהן האיש כמנהל הספריה הלאומית ברחוב החבשים, רכון על שולחנו כצולל בים של ספרים. נראה שגורל הספריה בהר־הצופים מדריכה את מנוחתו, כשם שמעסיקה אותו בעית עתידו הרוחני של עולמנו: “גדולה הסכנה הצפויה לכל עבודתנו המדעית בהתמדת המצב על הר הצופים, העיר, חצי מליון כרכים בענפי־מדע שונים עדיין נתונים בשביה, נכסי־רוח שאין להם תמורה”.

פרופסור ברגמן, פרשנו המובהק של א. ד. גורדון, סיפר על ראשית פגישותיו עם גורדון בועידת היסוד של הפועל הצעיר “צעירי ציון” בניסן תר"פ בפראג, ועל פגישותיו התדירות בארץ, בדגניה או בכינוסים ובועידות. “קשה לשער כעת מה היתה עשויה להיות השקפתו של גורדון על דרכי הבנין של מדינתנו ולהט תקומתה, ואם היה רואה בקורת־רוח את אפני ההגשמה”. אמר בתשובה לשאלתי, לפי שאין להעתיק אותה מציאות קטנה של העבר למציאות הרבה והגועשת של ימינו. אל־נכון היה שש למראה התנועה מן העיר לכפר, בודאי היה שמח על השאיפה לכונן את המדינה על בסיס איתן ופשיטא שהיה רואה במורת־רוח תלותנו הכלכלית ביהדות הגולה. והרי הוא הטיף תמיד להסתפקות במועט, לחיי צנע והורה לנו לעמוד ברשות עצמנו.

השיחה התנהלה לאיטה. נראה היה שמר ברגמן שוקל כל משפט היוצא מפיו. דעותיו יצוקות, שקופות ובהירות. הזכיר את הויכוח: אם על ידי הקמת האוניברסיטה לא תצמח תקלה לעבודת האדמה “דוקא גורדון צדד בזכות האוניברסיטה. שבני הקיבוצים ילמדו תורה. ואמנם, רעיון זה שנראה כאוטופי בשעתו, מתגשם בימינו. מפעם לפעם מוצא אני אנשי־כפר וחברי קיבוצים שוחרי השכלה ומדע – החוזרים לאחר שנים לישוביהם”.

פרופ' ברגמן הפסיק לרגע. פניו נעשו קודרים, משל חזות קשה עלתה לפניו: “אכן, אחד המכשולים הגדולים לעתיד ההשכלה של הדור, הוא המצב הכלכלי של מתלמדינו ומורינו. מורים רבים אינם מרוויחים כדי מחיתם ונאלצים לחפש להם מקור־פרנסה צדדי, מאבדים זמנם היקר ומקפחים שדה־מחקרם, דבר זה עלול להתנקם בנו. האוניברסיטה שולחת אמנם את צעירינו המעולים להתמחות בחוץ לארץ, אך לנו דרושה עליה של אנשי־מדע כבשנות השלושים, שבזכותם קנתה האוניברסיטה את שמה בעולם. חלילה לנו להשלים עם המצב הקיים. מכוני מדע נסגרו ומכונים חיוניים חדשים אינם נפתחים מחמת מיעוט כוחות ההוראה. אמנם הנהיה אחר מדעים “מעשיים” היא מסימניה של התקופה בכל העולם. אך אנו לקינו יותר. מתגלים סימני התנכרות מסויימים של הדור הצעיר לערכי היהדות. מה דלונו במתלמדים שוחרי מדע־היהדות. לפנים סיפקו ישיבות פולין צרכי הרוח שלנו. נסתם אף מקור זה. אנא נבוא? אה, אילו השכלנו לסלול נתיב ללבבות של בני העליות החדשות, מן הסתם צפונים בהם כוחות מעולים”.

פרופ' ברגמן העלה על נס מפעלו של יעקב מימון להנחלת הלשון העברית בקרב עולינו. “זהו מפעל כביר של יחיד. שלשום ראיתי תלמידה מן העיר והיא מורה במעברת תלפיות במחיצתה של נערה כבת שש־עשרה או שבע־עשרי, עולה מאפגניסטן. הנערה העולה למדה לא רק קרוא וכתוב. ראיתי קורת־רוח מפניה. שתי נערות שישבו צמודות על ספסל אחד, זו ליד זו, “המורה” ו”התלמידה" – לא רק שתי יחידות נפרדות. זו היתה פגישה אנושית. אף האורחים הנוצרים שהיו עמי, שני מלומדים, פיני ושבדי, היו נרגשים ממלאכת קודש זו. לא קלה היא המלאכה על תלמידנו ומורינו. אך חובה לעשותה. מכאן עתידה לבוא התשועה ללימודי היהדות. הבעיה היא אם יעלה בידינו למזג את תרבות המערב במזרח. כלומר, שהמערב יפרה את חיינו ולא יגרום עקירה; לאמץ כל הטוב ויפה בתרבות המערב ולזרוק קליפתה־קללתה, להתרחק מהניהיליזם וכפירתו. השאלה היא אם ניתן לאותם הבאים מן המזרח לשמור ולטפח את מורשתם הרוחנית – או שניטול מהם מורשת זו והם יצאו קרועים מכאן ומעורטלים מכאן. מבחינה זו נועד לאוניברסיטה תפקיד נכבד ביותר. היא חסרה עדיין קתדראות חיוניות, במיוחד קתדראות לדת־משווה, חקר הדתות והכרת הדתות במזרח. לא נוכל להבין את עולם המזרח, את הודו, סין ויפאן וארצות אחרות מבלי להכיר את דתותיהן, הבודאיזם, הברהאמיזם ודתות אחרות. העדר מקצועות אלו מגביר ממילא ההשפעה של תרבות המערב, על החיוב והשלילה שבה ומקפחת ביותר תרבות המזרח".

גדולה חרדתו של פרופיסור ברגמן מן ההתערטלות הרוחנית העלולה לצמוח בעולמנו מן הפגשה של “המערב והמזרח”. ושוב מביא ראיה מגורדון שאמר לו לפני פטירתו: “בדגניה אין יום כפור ואנו מקפחים את הדור מן החויה הגדולה של יום זה לאדם מישראל. זו אבידה שאינה חוזרת”. מה טוב היה אילו ניתן לנו לגבש קבוצות צעירים מוכשרים העשויים לאחר עשר או עשרים שנה לעצב דמותנו הרוחנית. היינו פותרים לא רק שאלה ישראלית נכבדה ביותר, אלא עושים את ישראל למעבדה אנושית כללית. התזכור, הוסיף פרופ' ברגמן, באחד המכתבים של א. ד. גורדון, יש תאור יפה להפליא ממסעו מטרייסט לוינה (לנתוח) בעברו דרך האלפים. הוא ראה לפניו את הנוף האדיר בקסמו, יערות העד וההרים המרהיבים, הטבע דיבר אליו ישרות. אך מבין ההרים והיערות נצנצו לעיניו מודעות של חברות מסחריות שקלקלו את הנוף. וגורדון רואה בתרבות זו מארת הקפיטליזם המערבי, שפגיעתו רעה אף בהדר הטבע.

פרופ' ש. ה. ברגמן אחרון הוא לאותה “כנסת גדולה”, המשמרת הראשונה, שכיהנה פאר בהיכל המדע שלנו. אך עוד רוחו איתנה להשפיע על עולמנו משאר־רוחו. לפני זמן יצא לאור ספרו על “תורת ההגיון”. זה לא כבר הופיע תרגומו: “ביקורת התבונה הטהורה” לקאנט. הוא התקין לדפוס תרגום מסותיו של הפרופ' המנוח י. גוטמן ועתה הוא שוקד על“המסכת התיאולוגית־פוליטית” לשפינוזה (בתרגום ח. וורשובסקי). את מלאכת היציקה החדשה הוא עושה בצוותא עם תלמידו הפרופ' נתן רוטנשטרייך.

*

בשנים האחרונות מעסיקה את פרופ' ש. ה. ברגמן שאלת אלהים ואדם, מקומה של היהדות במערכת העולם של היום. “אין זה מענייננו לדבר על היתרונות ועל החסרונות המאפיינים את התאים השונים של האנושות העתידה הקיימים כיום, אומר הוא במחברתו “אלהים ואדם במחשבה החדשה”, אך רק נאמר כי היתרון הגדול של היהדות הוא בזה, שהיא ממשות לאומית מוחשית ולא אמונה מופשטת, ועל ידי כך אבר אורגני של האנושות, אשר ההיסטוריה שלו היא חלק של ההיסטוריה הכוללת של האנושות”.

בהמשך דבריו קובע הוגה הדעות שלנו כי ביהדותנו נאבקו מאז ומתמיד שתי השאיפות, האוניברסאלית והפרטיקולארית. ברגע ההיסטורי שבו נעשינו מדינה, עם במשפחת העמים, התחזקה אמנם במידת־מה השאיפה האוניברסאלית, אך התחזקו מן הצד השני גם השאיפות לקראת התבדלות ובדידות. וכאן אורבת לנו סכנה איומה לנו ולעמדתנו בין העמים. אנו צווינו למחות את זכר עמלק ולא לקיימו ולחזקו. אל נרים בארצנו את חומת הגטו במו ידינו. נהיה מה שכינה א. ד. גורדון בשם עם־אדם, ואז יהיה מקומנו ניכר במאבק האדם על הומאניזם חדש. ומי יודע אם מצבנו הגיאוגרפי, ההיסטורי והנפשי בין המזרח והמערב אינו מכשירנו למלא תפקיד חשוב במאבק זה. ובסיכום: הומאניזם המבקש להיות הומאניזם אמיתי, מבוסס על מהותו של האדם, מן ההכרח שיהיה הומאניזם מאמין, מבוסס על הברית בין אלהים ואדם. מזה נובע אספקט חדש של מעשי בני־האדם. האדם נקרא להיות שותף במעשה בראשית, לסיים כביכול את מעשי בראשית על האדמה, שלא הגיעו עדיין לסיומם. האדם נקרא להיות שותף, אך עדיין אינו שותף, כי האנושות האחת אינה קיימת. האדם טרם תפס משמעותו. מה שאנו רואים כעת כהתחלות של האנושות האחת, ארגונים כמו או"ם והצלב האדום, הם רק התחלות טכניות שאנו אמנם מברכים עליהן אך הם לא נוצרו מתוך הבנה עמוקה יותר של האדם כיצור מיטאפיסי. ארגונים אלה משפרים את התנאים אך אינם משנים את היסוד, מכאן חולשתם. רק תפיסה מיטאפיסית של האדם, הומאניזם אשר יבין את האדם כצלם אלהים וכבן בריתו של אלוהים, ואשר יהיה חדור המחשבה והרגש של אחדות המין האנושי, רק הוא יכול לממש את האנושות המשיחית.

ביקשתי ממנו לספר לי משהו על פגישתו עם איינשטיין. "ראיתיו, אמר, כשעתיים שוחחנו, זו היתה בעצם שיחתו, שיחת יחיד, על מצב הפיזיקה כיום. דבריו של הגאון הישיש היו נוגים. הוא, אמר, שהגיע לנקודה ללא מוצא בתורתו. ומאידך גיסא אינו יכול להסכים לשיטת תלמידיו, אמר: “תורתי מונחת כבתוך קופסה שאין לפתחה, איני יכול למצוא דרך להוכיח תורתי על ידי ניסוי, ובאין ניסוי אין תוצאות מוחשיות”…

לא נדרשתי לספר על פגישה זו אלא משום “הקופסה הסגורה”, שהיא משל וסימן לתקומתנו.

*

שאלה: האם תרבותנו כיום מבשרת פריחה וקידמה או נידונה לניוון?

תשובה: על שאלה זו אין אני יכול לתת תשובה אחידה. ישנם סימנים לשניהם. הסימנים לניוון הם רבים:הריסת תרבויות עתיקות (סין), שלטון הכמות¹, שלטון המכונה והטכניקה על האדם, הקולקטיביזציה המופרזת, הירידה של ערך הפרט. אמנם, יודע אני שכל אלה הן תופעות־לווי של הריבוי המהיר של בני־האדם ושלא מצאנו עדיין את האמצעים לפתור את הבעיות שנוצרו על־ידי כך. לעומת זה רואה אני סימני פריחה בנסיונות לשוב אל תרבויות עתיקות – וכאן אולי אנחנו בעצמנו הדוגמה החשובה ביותר – בנסיון לבנות חברה חדשה, אשר האחריות בה תוטל על היחידות הקטנות (הקיבוצים אצלנו בזמנם הקלאסי, “חצר האחים” הנוצרי באנגליה ובארצות אחרות, תנועת וינובה בהודו, והאידיאולוגיות של א. ד. גורדון, של סימונה וייל).

– העשוי כיבוש החלל לחולל מהפכה ברוח האדם, לחדש בו אמונה בערכי הנצח?

– איני מאמין שכיבוש החלל יחולל כלשעצמו מהפכה ברוח האדם; אלא אם כן הוא יביא לידי מגע עם אישים עילאים, שאולי שוכנים על כוכבי־הלכת.

– דת ואמונה או מדע וטכניקה – תרתי דסתרי? היתכן שילוב ומיזוג בהם למען אשרו של האדם?

– איני מאמין כי דת ומדע, אמונה וטכניקה מהוות סתירה. הבעיה היא בעיקרה בעית היתרון. הערכים הדתיים־מטפיזיים צריכים לעמוד במקום הראשון, והמדע והטכניקה חייבים לשרת אותם, ולא להיפך, כפי שזה היום.

– האם האמונה היא בחינת יאוש מן הפילוסופיה, כאפשרות רציונלית הבאה ליתן תשובה לשאלות, שהיא מעמידה לעצמה?

– האמונה אינה יאוש מן הפילוסופיה. הכזיבה אותה הפילוסופיה, אשר בנתה על השכל הדיסקורסיבי, המנתח בלבד, ולכן לא יכלה לחדור אל המטפיזיקה או היתה נאלצת להסתפק במטפיזיקה, שהיתה רק תוצר של השכל הסובייקטיבי והתפלספותו. מטפיזיקה אמיתית גדולה ואמונה אינן סותרות זו את זו, להיפך, הרמב"ם היה פילוסוף גדול ומאמין גדול.

– קראתי ב“דוקטור ז’יואגו”: “איני אוהבת חיבורים המוקדשים בשלמותם לפילוסופיה. לדעתי, על הפילוסופיה להיות תבלין מעט לחיים ולאמנות. העוסק בפילוסופיה בלבד תמוה בעיני כאכילת חזרת בלבד.” מה דעתך?

– הפילוסופיה אינה תבלין, אלא עיקר החיים.

– תיקונו של עולם – בדרך תיקון היחיד או תיקונה של החברה?

– כל תיקון החברה ללא תיקון היחיד לא יצלח. על זה כבר אמר א. ד. גורדון כל מה שצריך לומר.

– איזוהי דרך טובה שיבור לו האדם בימינו?

– שילמד להתפלל.

– יש סוברים, שהמדינה היא כעין נסיגה במחשבת היהדות המשיחית וכצמצום לאומי לעומת ההיקף והחתירה לכלל אנושות, כמוטעמת בספרות ההוגים מבין היהודים בדורות האחרונים. מה דעתך היום בשאלה זו?

– המדינה באשר היא מדינה אינה נסיגה לגבי החתירה לכלל האנושות, כי האנושות מגשימה את עצמה דרך המדינות. אין אנו יכולים היום לדעת מה חשיבותה של מדינת ישראל לגבי הרעיון המשיחי. השאלה תוכרע בכך, אם מדינתנו תמצא את העוז ללכת בפוליטיקה החיצונית שלה ובפוליטיקה הפנימית (היחסים בין המפלגות והיחס למיעוטים) בדרכים “משיחיות”, היינו אם היא תסלול דרכים חדשות במדיניותה, או אם היא תהיה מדינה ככל המדינות. אולי מוקדם יותר מדי שנעז ללכת בפוליטיקה החיצונית בדרכים חדשות ולעזוב את דרך השקרים והנכלים הרגילה. אולם בפוליטיקה הפנימית היינו בודאי חייבים להראות שאין אנו ככל הגויים. היה בידינו להראות אם אנו מוכנים ללכת ביחסי המפלגות בדרך של אמת ושל ויכוח עניני בין הצדדים. את האפשרות הזאת דחינו, דבר המורגש ביותר בזמן שלפני הבחירות, ואנו כיום מדינת היהודים, אך אין אנו עדיין מדינה יהודית.

– איזוהי, לדעתך, התקופה הרוחנית הגדולה במחשבת ישראל?

– התקופה של המשנה והתקופה הספרדית נראות בעיני התקופות הגדולות ביותר. אין אני מונה כאן את תקופת התנ"ך, מפני שגדלותה התחוללה מלמעלה, ואין לכנותה תקופה גדולה במחשבת ישראל.

– האין לומר שצדקה היהדות, שהתאימה בכל מקרה את הערך הקובע של המצוות המעשיות כקובעות את ההשתייכות לאומה והמעיטה את הערך של המחשבה כיסוד הכרחי לשם קביעת ההשתייכות וההזדהות עם מעמד מסוים ואומה מסוימת?

– הרואה את המצוות המעשיות “קובעות את ההשתייכות לאומה” אינו רואה את העיקר. המצוות המעשיות הן בשביל היהודי הדרך ל“קרבת אלוהים”.

– מהו הצו הראשון שעל ישראל למלא כיום?

– השיבה לאלוהי ישראל. על הדרך בה נלך יהיו בודאי חילוקי־דעות רבים, אך הלואי ונראה כולנו את המטרה.

– מה דעתך על תנועת הפועלים בישראל כיום?

– תנועת הפועלים בישראל עזבה את דרכו של א. ד. גורדון והלכה בדרך הריכוז כלפי מעלה, במקום להטיל את עיקר המשקל ואת עיקר האחריות על היחיד ועל היחידות הקטנות. בזה אבד לה חלק גדול מחשיבותה לעולם.

– מדינת־חוק או מדינת־הלכה, מה עדיף?

– מדינת־חוק הרואה את עצמה כמצב של מעבר ושואפת להיות פעם שוב מדינה של ההלכה, כשההתחדשות של ההלכה תאפשר זאת.

– מה הביאך לחב"ד?

– אני מעריץ את דרך חב“ד, אך עדיין אין אני רואה שתנועת חב”ד פותרת את בעית התשובה בישראל. אין בה סינתיזה עם הרוח של המערב, היא עדיין עומדת בתקופה שלפני ההתבוללות ולפני האמנציפציה. אך הרוב הגדול שלנו עבר את דרך האמנציפציה וההתבוללות באירופה, עם כל הטוב והרע שיש בזה. סימן חיצוני בולט להבדל כאן היא עמדת האשה. אני חושש שכאן עיכוב רציני, אשר יעכב את ההשפעה של חב"ד על היהדות כיום.

– מה דעתך על התנועה למען גיור עמים?

– הנני שולל בתכלית את התנועה לגיור, כשם שאני שולל את פעולת המיסיונרים בתוכנו. אם לגייר – נגייר את עצמנו. אסור לעקור אדם ממטרתו הדתית. “כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו, ואנחנו נלך בשם ה' אלוהינו לעולם ועד”. (מיכה ד‘, ה’).

---

אברהם יהושע השל

מאת

אברהם חיים אלחנני

אמר פרופ' אברהם יהושע השל בכינוס העיוני: כשם שמוטל עלינו להיות בני־אדם כך אנו חייבים להיות יהודים. כל הפורש מן היהדות מאבד את עצמו הרוחני לדעת. כשם שאי־אפשר להחליף את הגוף כך אי־אפשר להמיר את צלם האלוהים. לכל אומה יש דת, שקיבלה מידי אחרים. ואנו העם היחידי, שהוא ותורתו אחד. כל חלקי האומה, לא רק יחידי־סגולה, נעשו לנושאי האחדות הזאת. בעמדנו ביהדותנו – אנו פועלים ויוצרים יותר לטובת העולם מאשר על־ידי תרומות־מדע חשובות, שאנו תורמים לתרבות הכללית. הבעיה העומדת לפני כל יחיד ויחיד בישראל היא: איך יחיה אדם בפני הפלא? איזו היא דרך ישרה שיבור לו היהודי, דרך תפארת לקונו ותפארת לו, נאה ליהודי ונאה למסתורין?

פרופ' השל, המרצה בפילוסופיה של היהדות בסמינר שכטר בניו־יורק, אינו פנים חדשות. כל הדן בכבשונה של היהדות מכיר את משנתו של הוגה דעות מובהק זה, את מחשבתו המקורית האמיצה, המעיזה למצות את המסקנות עד תומן. עליתו לירושלים לא באה, חלילה, להורות הלכה. “מי אני – אמר – שאבוא לפסוק הלכה? מי יאמר שהעליה לישראל ובנינה, שכל איש החי בישראל אינו עדיף ממיטב האישים, החיים עדיין במרחקים? אלא שסבורני, כי גם שמירת השבת והנחת תפילין צורך נפשי לאדם מישראל, ממהות חייו”. פרופ' השל הוא מן הדמויות הבודדות של הדור, המחפש להחזיר לאיש ישראל את החוויה הדתית, אשר במרכזים רבים ומטעמים שונים נסתלפה דרכה. חיפוש זה כורח הוא לידיעת טעם קיומנו ויעודנו בדור שאירעו לו שלושה דברים העומדים ברומו של העיון – השואה, המדינה ושידוד המערכות – שהם הם גופי תורה ובני־אדם תוהים בהם. “לפעמים מרגישים כאילו נסוכה עלינו רוח תרדמה, ותהי לנו חזות הכל, כדברי הספר החתום. בני־אדם נותנים דופי בכל ואומרים: אין בבנין הארץ כל גדולה ופלא. כל המפרש את תולדות ישראל על פי הפשט עושה אותן פלסתר. מבחינה מעשית, על פי השכל וההגיון, לא היתה תקוה לשאיפת הציונים. השאיפה הציונית לא היתה אלא אגדה או חלום, ולדעת אנשי־השכל – אין למדים מן האגדה, ודברי חלומות לא מעלין ולא מורידין… אלא מה שלא יעשה השכל יעשה החזון.”

בוקר. חמה של שלהי־אב בערה כאש אוכלה. תר פרופ' השל פינה מצלה בגן הבית שבירכתי ירושלים והיה כמשיח צערו עם עצמו על "שיהודים הבאים מכאן לאמריקה אינם רואים ענין להתקרב אל חכמי ישראל ולסופריו.

תלמידים מישראל השוהים שם מתרחקים מן הציבור היהודי, פרט לבודדים. אלה מבקשים יותר אחר אמריקה מאשר אחר יהדות אמריקה".

אמרתי להמתיק נימת העצב שבדבריו: “אל נכון מצויים חכמי־ישראל שבאמריקה בקשרי אגרות ומכתבים עם חכמי ישראל וסופריו, ועתונים וספרים הבאים מן הארץ תחליפין הם לגרש את הבדידות”.

הפטיר איש שיחי: “אדם כמותי מתקשה בחליפת מכתבים, וכשאני לעצמי הריני רוכש ספרים עברים לרוב המופיעים בישראל”. אלא שאף בכך אינו רואה קורטוב של נחמה, לפי שאפשרויות רבות גנוזות למען הפצת הספר העברי ולמען תרבות ישראל באמריקה – ואין עושים.

רגע שתק. נתן בי עיניו הטובות, רחומות ונוגות, ואחר העיר בנחת, ודבריו השרו אוירה של רגיעה והשקט והתמזגו באיוושת הרוח: “יקרים לי בני ירושלים. יודעים הם לקרב, להשרות אינטימיות, אף בפגישה ראשונה”. וכאורג מחדש הגיגים, שנקטעו מחמת ענין של מה בכך, הוסיף ואמר: “אל נכון תשמח מאוד לשמוע שזיקת יהודי ארצות־הברית לישראל עמוקה היא עד מאוד, יותר מכפי שאפשר לשער, נכס נפשי זה מן השרידים שנותרו, מאחדים כל שכבות העם”.

–ומה הפלא? – אמרתי – יהדות זו מתערטלת מכל ערכי היהדות, ולא נותר לה עתה אלא היאחזות בישראל כבתקותם האחרונה.

– ולא היא – אמר פרופ' השל – לזיקה זו משמעות עמוקה יותר. ישראל יקרה ליהודי ארה"ב מאוד, והם רואים בה ערך גורלי מקודש, להוציא אותם מעטים שונאי־ציון. תקומתה של ישראל – תקומת העם כולו היא. אותה זיקה רגשית היא, אמוציונאלית, אלא שלא על רגשות בלבד יחיה האדם. כשם שחובת ישראל להשפיע על הגולה כן חובת יהודי הגולה להשפיע על המדינה. על יהודי הגולה לא רק לקבל, אלא אף לתת. לא יכון בדק־הבית בתפוצות בלי התקשרות בארץ־ישראל, בלי אוירה דארץ־ישראל. וחובות היחיד בתפוצות – משמע לא רק לתת, אלא גם לקבל השראה מציון, אמונה מציון.

דומה, שנקלעה השיחה אל חופים עלומים. עמדה השאלה בכל תוקפה; “והעליה מהתם מה יהא עליה”? אך שוב האירה מחשבתו של האיש, אמר והסביר: "הדת, הרעיון האלוהי – זהו הדבר שהיהודי המאמין מחשיב ביותר בעולמו. ואילו כיום מהי הדת האוניברסאלית, אם לא ההצלחה האישית, שהיא למעשה עבודת־אלילים מודרנית, אלילות שאינה מנחילה לאדם לא אושר ולא שלוה פנימית? אדם רודף אחר האושר, ואילו האושר בורח ממנו והלאה. לא כן מדינת ישראל ובנין הארץ. אירוע זה המתרחש כאן אינו מושתת על מושגי האלילות האמורים. שהרי ביסודו הונח הרעיון של הצלחת האומה כולה. תאמר, מה המיוחד שאני רואה בארץ? אשיב: כאדם הנאמן למסורת היהודית הייתי כל ימי שקוע בעבר העשיר, ואילו בישראל אני רואה בנין העתיד. האלילות ענינה בהווה. מכאן שכל בעית עליתם של יהודים מאמריקה תלויה בשינוי ערכין, במהפכה רוחנית פנימית. אין גם להתעלם מעובדת המציאות, שעליה לארץ־ישראל משמעה ויתור על כמה וכמה דברים חשובים לאדם, וביחוד מבחינת הסגידה לאלילות – ההצלחה האישית, הנוחיות וכיוצא באלו.

פרופ' אברהם יהושע השל הוא יליד וארשה, קנה תורה בישיבות עיר־מולדתו ופילוסופיה באוניברסיטת ברלין. חיבוריו שנתפרסמו בעברית, אנגלית, אידיש וגרמנית מקיפים י“ג ספרים, ועוד מחקרים שלו פורסמו בכתבי־עת רבים. ראש וראשון למחקריו – “חיי הרמב”ם ותורתו”, בו מפריך הפרופסור דעה מקובלת, המיוחסת ל“מורה”, לגבי שלטון השכל. אדרבה, טוען חוקרנו, הרמב“ם הרגיש במגבלות המחשבה ונסמך יותר על האינטואיציה. אחד מסודות חייו של הרמב”ם היא האמונה בהשראה נבואית. מכאן נתבקש מאליו חיבור שני – “הנבואה” ומהותה תוך חיפוש אחר המשותף והמיוחד שבתופעות שונות בחיי האדם. בפעם הראשונה עשה איש ישראל מאמץ לקבוע את תודעת הנביא כפי שהיא משתקפת במקרא, ובניגוד לדעות חוקרים, המוצאים סימוכין בין נביאי ישראל לתופעות זהות אצל אומות העולם, קובע השל שהנבואה הישראלית אין לה אח ודמיון אצל שום אומה ולשון. מחקרים רבים אחרים מייחד פרופ' השל לפילוסופיה של ימי־הבינים, ל“מקור חיים”, לאבן גבירול, לתורת ההוויה של סעדיה גאון. על יהדות מזרח אירופה פרסם מחקר בשם “לה' הארץ”, בו ניסה למצות דמותה הרוחנית של היהדות בתקופה של אלף שנים. ביצירת ספרים, קובע פרופ' השל, עלתה תקופת ספרד על תקופת אשכנז, ואילו מבחינת תרבות פנימית־רוחנית לא היתה כתקופה האשכנזית וכאן הסמיך ושילב הרב סיפור חסידי:“מעשה בבעש”ט ותלמידיו, שבאו לראות את ר' ליבר מברדיטשב ולא מצאוהו בביתו. הלכו לשוק ומצאו את ר' ליבר משוחח עם גוי. אמר הבעש“ט לתלמידיו: גוי זה אליהו הנביא הוא”. תמהו התלמידים. אמר להם: כסבורים אתם שר' ליבר זוכה לגילוי אליהו? ולא היא. אליהו זוכה לגילוי ר' ליבר. "כן אומר אני בספרי: במעמד הר סיני זכו היהודים לגילוי השכינה, ואילו בתקופת אשכנז זכתה השכינה לגילוי ישראל.

על שני עיקרים, אומר פרופ' השל, עומדת היהדות – על ההלכה ועל האגדה. או על הקבע ועל הכוונה. לא יכון זה בלא זה. פרישה מהלכה או מהאגדה – כמוה ככפירה. אגדה בלי הלכה, כוונה בלא קבע – כפנימיות בלא מעשה, נשמה בלא גוף. התחיה הרוחנית של ישראל תבוא מתוך יחסי–גומלין שבין ההלכה והאגדה, אגדה משמעה – לא רק ספרות, אלא גם השראה, חיי נשמות שבכל דור ודור. שתי מסילות למחשבה האנושית: דרך הביטוי ותגובת היחיד לחיי המציאות; ודרך אחרת – האמפטיה, כלומר, חדירה לתוך המציאות, אל מהות הדברים, אל מעבר הנראה לעין. כן צריך להיות יחס המחשבה היהודית ליהדות: ביטוי עצמי וחדירה אל המקורות, להבנה הפנימית. שעה ארוכה ישב הפרופסור והיה כמעיין המתגבר. משנתו סדורה בפיו, מחשבתו בהירה, גדושת הברקות, בקיאותו במכמני היהדות מפליאה, דבריו שמחים והולכים בתפיסתם הנועזת, בגילוייו החדשים בתורת היהדות. התעכב ביחוד על שני ספריו החשובים ביותר: “לא גלמוד האדם” ו“האל מבקש אחר האדם”. בראשון עושה המחבר ניתוח של התודעה האנושית, אשר שתי פנים לה – האחת הנראית, הניתנת לניסוח ולביטוי, והאחרת שהיא למעלה מן הנתפס והמוחש. אם מעמידים את הדת על הביטוי בלבד – הרי הופכת זו לדוגמה נטולת־נשמה. ואילו שאיפת האדם היא ההתעלות אל תעלומת המציאות, בחינת “למנצח לבני קורח על עלמות שיר”, או מדברי המדרש: “מעולמים הדברים שראינו, אין אנו יודעים מה ראינו”. חש אדם באותה התעלמות ואינו תופס אותה בממשות, נבצר ממנו להסבירה בדפוסי ההגדרה־ההכרה. אך זו קיימת. בראשית היה התמהון, הפלא, המסתורין שבכל הימים ובכל התקופות, ואחת הבעיות של המחשבה הישראלית היא: איך יעמוד האדם בפני פלא החיים, כיצד יתאים מעשיו למאורו של עולם?

הטראגדיה הגדולה בדת ישראל נעוצה בכך, אומר הרב, שנשתכחה נשמתה ולשונה. מכל הדתות שבעולם אין לך דת, שהיא כל כך נעלמת, וככל שייראה הדבר תמוה, בלתי־מובנת, לא ידועה ליהודים, כדת ישראל. על אף כל העושר והקדושה שביהדות שנשתמרו בספרותנו – העיקר עדיין לא בא לידי ביטוי. אפשר ללחוש עליה מפה לאוזן, להשיחה מלב אל לב, לרמוז ברמז, ברחשי אהבה, בגוון ובנעימת הדיבור. מכאן חוששני, כי ההתבוללות הרוחנית שלנו, הדרך לפרש את המורשת שלנו בקטגוריות של תרבויות זרות – עלולה לגרור שתישכח, חלילה, מישראל כל התורה שבעל־פה. כל יהודי האומר "אין לי אלא תרבות חילונית – גם תרבות לא תהיה לו. ספרות ושפה – כלים הם, ולא אורות. האם בצל יהדות שאינה אלא תרבות חילונית נחיה בגויים? מכאן שלמורשת האשכנזית שלנו ערך חיוני. כי רק בם גשר פנימי ומגע נפשי קרוב.

ספרו “האל מבקש אחר האדם” הוא בן שלושה חלקים ודן בתפיסת היהדות את האלוהות, בנבואה ובמצוות, תורת הסמליות ובקורתה, ומראה על הזהות והקרבה שבין האל לישראל וישראל לאל. ומחקרים רבים פרסם פרופ' השל בתולדות החסידות, ביחוד בדורו של הבעש"ט ותלמידיו.

אך דומה, שלא בא ר' א. י. השל לכינוס העיוני אלא כדי לחפש בפנס אחר היחיד בישראל. שהרי “כל יחיד הוא עמוד, עליו נשענת עתידה של היהדות. חייב כל יהודי לומר: בידי נתון עתיד כל האומה. כל יהודי הוא עם ישראל בזעיר־אנפין, הוא נושא בקרבו את נשמת כל האומה. אם לא נבנה את בית היחיד בישראל – לשוא נעמול בבנין האומה”.

---

צבי וויסלבסקי

מאת

אברהם חיים אלחנני

בערב הושענא רבא ראיתי את שלום אש מהלך יחידי ברחובה של ירושלים. בלוריתו הכסופה הסתלסלה לצדדין ועיניו העצובות של מחבר “קדוש השם” ו“בעל התהלים” רק לעתים הביטו נכוחה. אותה שעה חשתי בצער של שקיעת דמות יקרה שפרנסה לבבות של יהודים שוחחתי בפרשה זו עם צבי וויסלבסקי. והוא הזכיר מעשה שאירע בקהילת ישראל ליברלית בברלין בימי המלחמה העולמית הראשונה. וכך היה מעשה: הקהילה ערכה בבית כנסת אחד נשף־הקראות מן התנ“ך לטובת מוסד ציבורי מלחמתי. קהל רב היה שם לאו דוקא רבנים ויראי שמים. קריינית נוצריה פתחה במזמורי תהלים. אולם לאחר כך כשביקשה לקרוא ב”ברית החדשה“, זנק החזן הליברלי לארון הקודש, ופרץ בזעקה גדולה: “שמע ישראל”! כל העדה קמה וענתה אחריו: “אחד הוא אלוהינו, אחד הוא אלוהינו”! היה זה לי רגע של קדוש השם, העיר וויסלבסקי ועבר לספר מעשה ששמעו מפי ד”ר ע. אולסבנגר: יהודים ירודים בהודו לא ידעו במשך מאות בשנים ספר עברי, אף ספר תורה לא היה בידיהם ולא היו מקיימים אלא מצוות מעטות, שעברו אליהם בירושה מדור לדור. באו אנגלים מסיונרים והגישו להם כתבי־הקודש ו“ברית החדשה” בכרך אחד. אותם יהודים לא היו יודעים לא במקרא ולא במשנה ולא בפוסקים; שרידים מועטים מבית ישראל שנתגלגלו לשם ושכחו לאט־לאט את תורתם ואת מנהגי חייהם. אך חוש נכון הדריכם לקבל רק את כתבי הקודש של ישראל.

יש ואתה תמה, מפני מה הרחיקה היהדות את פילון וקדשה את הרמב“ם, קבלה את אבן גבירול, את חסדאי קרשקש, את הרלב”ג ודחתה את שפינוזה. חוש רואה נכוחה מנחה את היהדות לקרב את ההולם לרוחה ולדחות מה שטעון דיחוי. מבחינה זו יש לדון על כל הפולמוס, שנתעורר מסביב לספר “האיש מנצרת” של אש.

כל אימת שצבי וויסלבסקי דן באיזו סוגיה הריהו מפליא בצלילות מחשבתו, ומה גם כשהדברים נוגעים לכבשונה של היהדות. אותה שעה עיניו מאירות ונוצצות בשמחה ואין הוא מרפה מן הנושא עד שיורד לעמקו. הלוכו מתון־מתון, אך בבטחה, עיניו תרות לכאן ולכאן כמבקשות ידיד ורע לפרוס בשלומו. על גורל הספר בימינו הוא סח בחרדה. לפנים – ספר ראוי לשמו היה מאורע. ואילו היום – נוטל אדם ספר ומעלעל בו, מעיף עליו מבט חטוף כרוצה לגמור את כל התורה על רגל אחת. ואנו בארץ נוהים אחרי הלעז. כל שהלעז גובר כן גדלה ההתעניינות: "צא וראה, מה מעטים עיינו במסכת של יחזקאל קויפמן ותהו על “גולה ונכר”, או על “תולדות האמונה בישראל”. איזה כושר כתיבה, איזה כוח ביטוי.

מהלך רעיונותיו של וויסלבסקי אינו תלוש מן המציאות, אינו מרחף בעולם המופשט, אלא מעורה בקרקע המציאות והוא סומך לכל סברה פרק של נסיון, שלא רק על עצמו בא ללמד – אלא על כלל גדול בחיי החברה. משנדרש לפסוק פסוקו על מהותה של חברתנו סח גם כן מעשה שהיה. – נתיתמתי בילדותי, ומיצר הייתי על שהיתומים יושבים בבית הכנסת על ספסלים מרוחקים. נתקנאתי בילדים שישבו עם אבותיהם ב“מזרח”, קנאה אחת שהיא שתים. לימים, אחר תום מלחמת העולם הראשונה, נזדמנתי שוב לעיירתי ושוב עמדתי ליד הדלת של אותו בית כנסת. אותה שעה ניגשו אלי בעלי הבתים ואמרו: “ר' יהודי, אל תבייש אותנו – עלה”. עליתי. לפתע הרגשתי כי העיקר מבית הכנסת חסר – “המזרח” נעלם. ולא שבית הכנסת עמד עני, אדרבה, היה יותר עשיר, בני אדם נתנו דעתם על הנקיון, אך העיקר “המזרח איננו” – לפי ש“כל העולם” נדחק למזרח". הנמשל: יהדות מערב אירופה. זו עשתה כל שיכלה כדי להכנס לתוך החברה האירופאית, ולא נתנו לה. וכשנכנסה שוב לא היה טעם כי “המזרח” – החברה האירופאית – כבר לא היה, בא ערב־רב.

כל שדנים על מהות תקופתנו, ימי קבוץ גלויות, אי אפשר שלא לשקוד על משנתם של בני עליה מישראל, שלא רק הציצו בפרדס של חיי החברה, אלא גם נטעו בה נטעים. וויסלבסקי עמד להעלות את דמויותיהם של בני העליה האלה בחיבורו ובראש גיאורג זימל וגומפלוביץ. האחרון ייסד את תורת הגזעים הרוחנית ובמקצת גם הפיזית. הוא שנדרש למסכת זו של מיזוג שבטים לעמים. ממנו אפשר ללמוד גם על בעיתנו, כלומר, שהכפיה של מיזוג אינה כפיה; “לא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אלא יאמר: רוצה אני שאתה תכפה עלי”, זו אחת הבעיות החשובות ביותר של הסוציולוגיה העברית, כל מיזוג אצלנו אין משמעו הבלעה בהוייתנו ובמחשבתנו, שהעלינו מארצות אחרות. הספרות העברית החדשה, שכולה נוצרה על אדמת אשכנז לא יצאה לכלל חוקת חיים, כמו השולחן ערוך, שנתפשט בכל מקום שהיה ישוב יהודי אם כי לא היו רכבות וכל שכן לא מטוסים ורדיו. הספרות החדשה לא יצאה לכלל חוקה כזו, וזה חייב לשמש לנו גורם לחשבון אחר לגמרי של נפשנו ועליתנו בספרות החדשה, שזכינו לה.

השאלה היא מהי הקרקע המשותפת של שבטים שונים מישראל? כאן תתבהר מאליה גזירת הוייתנו לאן ומאין. יש לדבר לפי שעה בגושי־תרבות גדולים, העשויים להתקבל גם על דעת חילונים מישראל ועל דעת אלה שאינם חילונים. ראשון ספר התנ“ך, לא רק כספר העבר, אלא כספר ההווה והעתיד. או ספר האגדה, כל מקום שאנו נפתח בו, כל שבטי ישראל יהיו שותפים לו, כשם שהיו שותפים לשולחן ערוך ולמשנה תורה להרמב”ם. איש ההוויה והמשורר הגדול, שקם לישראל, ביאליק, הרגיש בדבר והניח יסוד לספר האגדה שלו. בלשונו של ביאליק היו כמה חתימות. נדרשתי רק לסוגיה החילונית ולא נדרשתי לעצם המהות. זו היא סוגיה חמורה העתידה להעשיר את ישראל מכאן ולדלדל אותה מכאן. להעשירה: עצם הזיקה, כל כמה שתעמיק הזיקה של האדם מישראל, מקורות ראשונים, היכולים להבריא את הקרקע, שתגדיל ותשגשג את התרבות העברית החדשה, כן תגדל הטרגיות של המיזוג וכן ירבו פירותיה. גם הפגישה החדשה של האומה הישראלית עם התרבות העולמית, שעיקרה גדל וצמח לא בשדה ישראל, עתידה להתגלגל בבעיה עצומה: פגישת עצמיות בעצמיות (ולא ויתור על עצמיות המזדווגת לעצמיות זרה, כדרך שעשתה ההתבוללות היהודית הרוחנית), עתידה לשמש פתח לדרמה אנושית כבירה, ואולי לטרגדיה אנושית עצומה. הטרגיות פעמים מתחילה ועוברת דרך כל האיסטדיות של היצירה. וגדול לעתים שכרה לעתיד מן ההפסד של היום. התנגשות זו כונסת בתוכה הרבה אפשרויות גדולות וחזקות, ויהי רצון שהן תהיינה לברכה לתרבות ישראל ולהמשך הוייתנו הנצחית.

*

דברים אלה מביא ד“ר צבי וויסלבסקי בראשית מסתו “האצילות בישראל” שהקדישם לרבו הנערץ ברון דוד גינצבורג. טול מכאן שם הרב ומצאת דמות דיוקנו האצילה של התלמיד בימי הנעילה של חייו. כל שבא לפקוד את ד”ר צבי וויסלבסקי להשיח עמו, “להתפלל” במחיצתו, מצא הדמות המופלאה הזו מתפשטת מכל גשמיות, רואה עולם ואדם ראייה שברוחניות, פניו החיוורים הביעו כאבים ויסורים שכבשם ועצרם, שפעו והאירו באור תורה של אדם המעלה בישראל, שאהבת החכמה ואהבת הבריות השתלבו והתמזגו לאחד שבנפשו. נוחם רב שאב מכל ביקור של ידיד ורע, והיה מפליג עמו בשיחה ודן עמו בכבשנו של עולם הרוח, דרכי ספרות, מנהגי חברה, נפתולי אדם. ועיני ד“ר צבי וויסלבסקי היו מושפלות קמעא, מתוך הצניעות ומתוך הענווה, מרכין ראשו הרכנה שהבליטה יותר קומתו הזקופה התמירה, ראש יפה ומצח אציל, בזויות הפה ובעיניו עלה חיוך לבבי, משל אדם אסיר תודה לאל ולבריותיו. שיחה עמו, שקולה היתה ברמתה למסותיו; מחשבתו היתה תמיד ערוכה וסדורה, תורה שבכתב ותורה שבעל־פה ללא חציצה בינותם,זכות וטוהר בפנימיותו ובחיצוניותו, דמות בעלת תרבות עמוקת־שרשים, שליט שליטה מקיפה במכמני היהדות, ותרבות עולם, בעל זכרון מופלא. סיפר פעם: בסיימו את האוניברסיטה בברלין, עמד לפני בחינות. אמר לו הפרופסור בוחנו: “אין לי שהות לבחון אותך, סורה־נא לביתי ונקיים שיחה על כוס תה”. עשה כמבוקש וכתום השיחה פסק הפרופסור: “עברת את הבחינה”… והלא, כל ימיו נראה האיש כעומד לפני מבחן, בוחן עצמו ומחשבתו לאור ערכי־חיים מתחדשים, ביקש פתרונים למבוכת הזמן. על ציר זה סובבים חיבוריו: “ערובי רשויות” – על אישים ותורות; “חבלי תרבות” – מחקר סוציולוגי בבעיות אומה ולשון; “במזל מאדים” – הדן במשבר הרוח במלחמת העולם השניה. אף שדן על “יחידים ברשות הרבים” ולן במשנתם של סופרים ומשוררים והוגים, מקיפה – ראייתו תחומים אנושיים רחבים, מפליג אל אפקים רחוקים. כאיש הגות מקורי, עמדו לוויסלבסקי גם כליו הלשוניים העשירים והמדוייקים, שנענו לכל מושג התפתחות המחשבה המודרנית, לכל שארג והגה על חבלי עולם וחבלי אנוש. חומר ורוח, תהפוכות דור התועה ומבקש נתיב ומוצא מן המבוכה. בסידרת הרצאות באוניברסיטה העברית, שכינסן לאחר מכן בחוברת “עיון” (חוב' ד' תשי"ג), ניתח ד”ר צבי וויסלבסקי שרשי המשבר, שפקד את העולם על כל גילוייו, במדיניות, בכלכלה, בחיי ציבור, במשפט, במוסר, במדע ובהשקפת עולם ומבקש דרך התשובה אל האדם, אל היחיד ואידיאליו, אל אמונתו כמלפני “תנאי ראשון לקיומה של תרבות. כיבוש הטבע ועשייתו שימוש לצרכי בני אדם נתמלא בדורות האחרונים במידה שלא היתה בשום תרבות אחרת מוכרת וידועה”, והוא הוסיף: “כלום גם גיבושו של האדם, זה כיבוש שעליו אמרו חכמינו: איזהו גיבור הכובש את יצרו, שמו כיבוש אמיתי? כלום יש בידי הפסיכיאטריה של הסעד החברתי ובהישגיה של המלחמה בעבריינות לשמש בכהונה זו של כיבוש האדם את עצמו? ומה משמעותו של כיבוש זה, כיבושו של האדם? הווה אומר: היא השאיפה לאנושות, שבה כל פרט ופרט שולי על עצמו לעצמו. דומה שהאדם בן הדורות האחרונים, זה שהגיע לידי שיאים בהשתלטות על הטבע, על החומר, מסרב להשתלט על עצמו, והרי הוא דוחה מעל פניו כל מה שהוא יתר־טבע שבו”, והוא בוחן טיבו וטבעו של האדם על ניגודיו ולבטיו שנגזרו עליו, בהיותו נקלע והולך בכף הקלע מריבוי לאחדות ומאחדות לריבוי, מכיסופי נצח להנאות־רגע, מן היחסי והזמני החולף אל הנצחי, הגמור והמוחלט, קובע כי מתוך יהירות יתירה ראה דור זה את אמיתותיו כאמיתות עולם ואמר לכפות אותן כדת ובאמונה לכל הדורות ולכל הזמנים. “וכאן באה האנדרלמוסיה הגדולה. השאיפה הגדולה, העמוקה, הטבעית אל השלמות, אל הכולות, היא שהעבירה אותו על דעתו שלו, היא דעת התבונה ועל דעת קונו שרק לו נאה ויאה השם המוחלט”.

ביקרתי את ד“ר צבי וויסלבסקי שבועות ספורים לפני פטירתו, ושטחתי לפניו בקשת העורך להביא מברכת עטו דברים לזכר ידידו ורעו מנוער הפרופ' שמעון רבידוביץ ז”ל. ישב האיש בכורסתו והיה כאוזר שארית כוחותיו, שמא יתרחש הנס ויעמדו לו כוחות על אף חולשתו למלא הבקשה. נתגלגלה השיחה כך, שעוררתני להציע עצמי ולרשום מפיו את הדברים. אורו עיני האיש, ועד מהרה החלו דבריו שופעים ונובעים כמעיין המתגבר, והוא לא החזיק בידו כל ספר, כל פתק וכל רשימות לרענן זכרונו. דיבורו היה שקול ומדוד, שלם בנתינתו הראשונה, אמן ואדריכל, שידיו אמונות לעצב הדמות שנרקמה ועלתה תחילה במחשבתו ויצקה אותה יציקה ועשאה קבע. לפלא היה הדבר מראה האיש וגופו החלוש, שהלך ורפה מיום ליום,כאוב, ואילו מחשבתו צלולה ובהירה, העלה פרטי פרטים של זכרונות וקטעי שיחות ממחוז מכורה משותפת עם רעו ועד התחנות האחרונות של שמעון רבידוביץ בשדה המחשבה היהודית והעולמית. ההכתבה היתה בשלושה או בארבעה המשכים ובמשך שבוע אחד. מאמץ רב עשה. סיים. צפה על פניו ארשת של סיפוק וקורת רוח, כאילו מילא משאלה כמוסה, שהיתה עמו מכבר, ועתה הגיעה שעתה ונתמלאה. “מי יתן, העיר כמתפלל בקולו הרך והענוג, ואזכה לקיים נדרי גם לגבי יוצרים וסופרים ואנשי הגות אחרים, לצרפם ב”יחידים ברשות הרבים".

כאשר אירע לכמה מידידי נפשו ורעיו מנעורים, שכמהו להוראה באוניברסיטה העברית, כן אירע לד“ר צבי וויסלבסקי. אותו גורל נבו. במעמקים כססה וקננה השאיפה לזכות ולכהן בהוראה בהיכל הרוח הנישא של ישראל ולא זכה. ומאידך, נקלע אל כף הקלע: פרופיסור ישיש וזר הפציר בו לקום ולהורות באוניברסיטת ברלין, מלחמה קשה נלחם עם עצמו ונפשו עד שהחליט שלא להיענות לבקשה ולא לדרוך על אדמתה של אותה ארץ שנואה. ואת מלאכת “ההוראה” לא נטש, הוא פנה אל אותה “אוניברסיטה” הפתוחה לכל הציבור הרחב, זו שאינה יודעת כתלים ומסגרות, סייגים ופורמליות, את תורתו וכל שהגה הפיץ לכל רוח. בנדיבות. ציר דלת ביתו סבב בלא הפוגה. מכתבים והזמנות באו אליו מכל במה ספרותית והגותית לקשט את גליונותיהם מפרי עטו של ד”ר צבי וויסלבסקי. ככל שחלה וכחש הגוף, כן חזקה ונתעצמה רוחו. עוד לפני עשרות שנים אמר: “כל יום הוא מתנת אלוה לי”. כבר אז חש בימים הקשים שנכונו לו: “מיחושים לי בחלק זה של הגוף ומיחוש בחלק אחר, כמעט ובלא מתום”.

את כל חייו ראה כמתנת אלהים. אסיר תודה היה לכל יום, שזכה לחזות בזריחתה של חמה, לחיים. נדיב הרוח היה. ועברו עליו ימי מצוקה. כתב מסה על פרויד ומסרה לאיזו מערכת ואין יודע גורלה עד היום, תרגם הגיוני גתה ושלח להוצאת ספרים אחת ועד יומו האחרון ציפה וייחל למענה, והמענה לא בא. תרגם את “הקאפיטל” לקארל מרכס לעברית ושכרה של מלאכה מפרכת זו בה השקיע שלוש שנים מחייו – מצער עד לכאב.

ד"ר צבי וויסלבסקי לא נהג לקבול על גורל חיים. עשיר היה ברוח. כל שנתן והעניק בעין יפה העניק, ברחבות לב, במאור עינים:

מאור שנגנז.

---

משה זילברג

מאת

אברהם חיים אלחנני

קליפות הרבה עוטות חיינו ברוחניות כבגשמיות. לא אחת מבקש אדם להשיר מעליו הקליפות ורבדי אבק־חיים המצטברים עליו ערימות־ערימות; מבקש אדם לטהר עצמו, לתור לו שלווה קמעא, ולהימלט מן המהומה אל היחוד עם עצמו.

עמדתי בחדרו של בית בירכתי רחוב מרכזי בירושלים. מן הקירות ניבטו תמונות מעשה־אמן, דמויות של יראים ולמדנים, שפניהם מאירים. הריהוט בחדר – צנוע: שולחן כתיבה, ספה חצי־גורן עגולה, שולחן קטן, איצטבת־ספרים. הספרים אינם מרובים. ניכרת כאן ידו של בררן ואיסטניס האומר: “לאו כל ספר זוכה להימנות עם פמליא נכבדה זו”.

שעת דמדומים. השמש שקעה, אך מבעד לאשנב עוד מבהיקה חומת ירושלים.

את האיש שביקשתי לראות, אחד משיירי תנועת המוסר, לא מצאתי אותה שעה. אך מתוך שיחה עם האשה למדתי משהו על האיש. הוא נולד בשקודביל פלך קובנה. בעודו ילד היה אביו נוהג לקחתו עמו ב“ימים נוראים” לקאלם, להתבשם מאוירת ימי־חשבון הנפש ומתורתם ותפילתם של מאורות גדולים, אדירי המוסר.

אך הנה נכנס האיש לחדר מתון־מתון בהילוכו ובדיבורו כדרכם של תלמידי־חכמים. השיחה נשתזרה במקום שנפסקה, והיו דבריה שמחים והולכים על המוסר בישראל ועל אותה תנועה מופלאה שהרעידה לבותיהם של המוני יהודים, לפני חמשים ולפני מאה שנה וששרידיה חיים עמנו היום. היה האיש מספר על הבית שהתאכסן בו עם אביו ב“ימים נוראים” בקאלם, היה זה ביתו של ראש הישיבה, בית המבהיק בנקיונו. מוקף גדר גבוהה של עץ. שקט שרר באותו הבית.

שלוש אסכולות היו בתנועת המוסר, וכל אחת ואחת הצטיינה במסירותה, בנאמנותה ובהתלהבותה. זו של קאלם, אמר, היתה מצויינת בנימוסיה, הקפידו על טהרת גופם ונקיון לבושם וביקשו להיות שלמים עם עצמם ועם הזולת. המוסר’ניק של קאלם, היה נזהר שלא להוציא מפיו דבר שאינו נאה, לכעוס או להביא את הזולת לידי רוגזה ועגמה; הוא החמיר כלפי עצמו במצוות שבין אדם לחברו. אנשי המוסר של קאלם לא ביקשו להביא תיקון לעולם. כל אחד ביקש לתקן את עצמו, את מידותיו הוא. חברותא של אמת, קשרה אותם אהדדי, ויושבי ערים אחרות היו נפגשים אחת בשנה בקאלם, ובין פגישה לפגישה עמדו בחליפת־מכתבים. ידועה היתה אסכולה אריסטוקרטית זו ביפי–רוחה. בתלמוד תורה בקאלם לא נמצא ספסל ועליו סימן של אבק. ולא רק משום זהירותם בנקיון אלא כדי שלא ידבק האבק בלבוש הזולת. הסדר והשקט מלבר ומלגו היו מסימניה של אסכולה זו. מספרים על בנו של ר' שמחה זיסל, שבא לבקר פעם את בנו, שלמד בישיבה. לא מצא את הבן. נתן האב עינו במזוודתו של הבן, ומצאה ערוכה וסדורה כהלכה. הסיק: “שלום לבן” …

שונה ממנה היתה אסכולת המוסר’ניקים מסלובודקה. הישיבה כללה ארבע מאות או חמש מאות תלמידים, שבאו מקצוי־ארץ. שיטת מוסרם היתה פסיכולוגית־פילוסופית. את כל התורה, וביחוד את מעשי האבות, העמידו לנגד עיניהם מבחינת שיפור המידות. לא בטיפול האינדיבידואלי הושם הדגש, אלא בחברותא. אף אסכולה זו שאפה לשלמות האדם עם עצמו ועם סביבתו. מצויינים היו בני ישיבת סלובודקה בפיקחותם, וכרבם, “הסבא מסלובודקה”, ר' נתן נטע צבי פינקל, ידעו לעמוד מתוך מבט ראשון על טיבו של כל אדם חדש שנקלע במחיצתם. החבורה לבשה צורה של תנועה עממית והקיפה גם “בעלי בתים”. נערים בני י“ג וי”ד, ביקשו לאמן עצמם, לא רק שלא להיכשל במאכלות אסורות, אלא אף לרחוק מאבק לשון הרע, מכעס ומגאווה. ב“ימים הנוראים” היו מטילים “קבלות” על עצמם, מעין נדרים, שלא לבוא לידי רוגזה, להימנע מכל דבר של דופי, שלא לצער חברם ועוד הרבה “קבלות” למען אשרו של האדם. וסייגים היו עושים לעצמם. אחד החליט למשל, שבהרגישו כי הוא עומד לבוא לידי כעס, יסור לביתו להחליף בגדיו… כך עסקו “בתכסיסי מלחמה” עם יצרם כדי להזדכך ולעלות במעלות השלימות. לדידם, אין אדם רשע, אלא שיצריו תקפו עליו והוא נכנע להם, עד שמוציאים אותו מן העולם.

רגע נדם האיש. שאף רוח קמעא. ניכר היה, שעדיין לא הגיע אל העיקר, אל האסכולה השלישית, שעמה נמנה הוא עצמו ושנושא דברה המובהק הוא ר' יוזיל הורביץ. אישיות מופלאה זו, שבמחיצתה עברה עליו תקופת־חיים.

“זה היה יהודי נפלא, יפה, עליז ושמח”, קרא איש שיחי מן הכתבים שבידו. “כל תנועה מתנועותיו אומרת עליצות ורעננות של נער. אף כי כבר היה בזמן ההוא בן ששים ויותר. והעינים! את העינים האלה לא אשכח לעולם. מתחת לגבות צפופות ובולטות – זוג עינים פולחות שקשה לקבוע את צבען. פעמים נראו כחולות ופעמים ירוקות; פעמים חומות ופעמים אפורות. באיזו קלות היה האיש עובר מהבעה להבעה, ממצב רוח למצב רוח… שולט היה שלטון גמור ברמ”ח איבריו. ובעל רצון כביר היה, אישיות חזקה, מקסימה ומהפנטת. זוכר אני את שיחתנו הראשונה. טיילנו ברחובה הראשי של העיר. הוא לא דיבר אתי בעניינים רוחניים כלל וכלל… שאל אותי למשל מה דעתי על הבוץ בהומל, ואם יש טראמוואי במינסק. אולם בדברים בטלים אלה, הצליח לשלב אילו הערות פסיכולוגיות מחוכמות, שהיו מכוונות להשפעה לאחר זמן. זכורני, שעבר על ידינו זוג אחד, בחור ובחורה, שניהם צעירים. הם הלכו שלובי זרוע וצחקו במלוא פיהם. הוא תפסני בזרועי ואמר לי: “הסבור אתה, שאנשים אלה מאושרים באמת? יש להם צרות צרורות”…

תנועת המוסר של ר' יוזיל, הוסיף איש־שיחי, היתה תנועה עממית־פרולטרית, מהפכנית ומקיפה. סבורה היתה, כשם שחיזוק הגוף צריך התאמנות ותירגול, כן דרך הרוח והנפש. תנועה זו נתפסה לקיצוניות רבה ומתמיהה. לשיטתם זו קראו “השתוות”. הם ניערו חצנם מכל מנהג מקובל, מדרכי “נימוס” שנראו בעיניהם כמסלפים את אמת־החיים. הם פרצו גדרות וסייגים בחברה, כדי להרגיל עצמם להשתחרר מאימת “מה יאמרו הבריות?” מה שעשו, עשו ללא רתיעה ובלבד שיגיע האדם אל עצמו: “לא הגעת אל עצמך, אינך אדון למחשבותיך ולרעיונותיך… אינך מאמין? כלום יודע אתה במה אתה מאמין. והרי כל שאתה עושה, אינו אלא מתוך פחד, כמאמר הבריות, עיני הזולת הן ההורסות את האדם”…

בויכוחים בינם לבין עצמם ובהופעותיהם בשוק, אימנו את עצמם, נטעו בתוך עצמם רגש בטחון, שהוא הסימן הנעלה והנשגב של דביקות בבורא עולם. בעלי תנועת המוסר של ר' יוזיל ביקשו להיות שליטים בדעתם, לשאת ביד רמה את אמיתם להמונים. המידה השלילית ביותר, לפי דעתם, היתה רדיפת הכבוד וההתחשבות בדעת הבריות. כדי להשתחרר ממידות מגונות אלו, הקלו ראש בכל הידור חיצוני והתערבו עם ההמונים…

עלעל האיש בספר “תנועת המוסר” להרב כץ, וכמתייחד עם עצמו הוסיף מן התיאור בספר: “תלמידי נובוהרודיק התאזרו בגבורה – – הפקירו כל ענייניהם האנוכיים – – הרוחניים והחמריים, והתגייסו בכל כוחם והתלהבותם לעבודה זו. לא עמדו בפניהם כל מעצורים, לא חתו מפני כל. שמו פניהם כחלמיש, נתנו גוום ונפשם למכים ולמגדפים ונרתמו במאבק עז למען הרבצת תורה. אצו ממקום למקום, תוך סכנת דרכים וחרפת רעב, כינסו תוך מסירות נפש ילדים ונערים, יסדו ישיבות ובתי חינוך והפקירו את כל ישותם למענם”…

ר' יוזיל פיזר חילו ותורתו על פני עשרות עיירות של רוסיה. בימי מלחמת העולם הראשונה, בימי המהפכה הבולשביסטית ובימי מחלות מידבקות, עמד במרכזם של החיים היהודים. על ר' יוזיל היו אומרים: “למקום שצריך לשלוח מכתב, שלח ר' יוזיל מברק, במקום שהיה צריך מברק – היה שולח בחור־שליח; במקום שליח – היה יוצא ר' יוזיל בעצמו, ובמקום שצריך ר' יוזיל בעצמו להיות – כבר נמצא שם ר' יוזיל מכבר”…

“פעם היינו מהלכים מרוסטוב שעל נהר דון – סיפר האיש – עמדנו בראש גבעה נישאה והשקפנו על העיר: מראה מרהיב של תנועת רכב ואדם, בניינים, היכלות וגנים, והדון חוצה את העיר. תפס ר' יוזיל בזרועי, כדרכו, ואמר: ‘רואה אתה, יקירי, כשעומדים במקום נישא, נראה העולם פעוט וזעיר’” …

האיש, בעל השיחה, תלמידו של ר' יוזיל, היה ד"ר משה זילברג, שופט בית הדין העליון בירושלים.

מאליה נתבקשה גזירה שווה לימינו. התיתכן בימינו תנועה מוסרית־עממית־מהפכנית, שתשחרר את האדם מן הקליפות? העיר השופט על המשימה הנכבדה שנטל על עצמו דור התחיה במיזוג גלויות. לפנים, בעיירה ליטאית, היתה העדה מעין משפחה, וכל אדם ידע רצון זולתו לפי נדנוד עפעף, עקימת אף ומצמוץ עין. היום, מי ישא ויכלכל את קיבוצי ישראל שעלו משבעים גלויות, והביאו עמהם מנהגים שונים ומשונים. לפחות שלושה דורות דרושים עד שיקום המיזוג, על אף בית הספר וצה"ל. לא יקום מיזוג אמת, אלא אם כן יאפשרו השכלה שווה, בית ספר תיכון לכל. כיום רחוקים אנו ממצע נפשי משותף.

נטל ד"ר משה זילברג חוברת, ובה סידרת הרצאותיו על “חוק ומוסר במשפט העברי” ובפתח דבריו אני קורא: “החוק פונה אל האזרח, המוסר פונה אל האדם. זה – יוצרו מבחוץ, במרכזי השלטון, וזה – יוצרו מבפנים, במעמקי הלב; זה בא להשליט סדר, וזה בא להשקיט מצפון. תפקידו של החוק להציל את העשוק, תפקידו של המוסר להציל את העושק מידי עצמו. זה מצווה לסלק את החוב, וזה מצווה למלא את החובה. קיצורו של דבר: החוק הוא יצור סוציאלי, הרואה את הפרט באספקלריה של הכלל, המוסר הוא חוויה אישית, הרגשת חובה אינדיבידואלית, הרואה גם את הכלל במנסרת הצבעים של הפרט”.

---

הרב אברהם חן

מאת

אברהם חיים אלחנני

בקרן רחוב רמב“ן בירושלים עמד ביתו של הרב אברהם חן, איש חב”ד.

בעתות של “מלווה מלכה” קראו לעונג שבת; בימי חג ומועד, בליל שמחת־תורה, עלה מן הבית זמר חסידי, זמר חרישי רווי כיסופים. בין זמר לזמר גילה הרב מסודה של תורה וייחודה של אומה, אספקלריה של עולם ואדם. “ראוי לעורר ביהדות ובעולם חברות נושאי דגל קדושת היחיד, לעורר את נפש האדם הרדומה, לבל יאבד “אחד” מישראל”…

המסובים היו בני חוגים שונים, ציבור מגוון: רבנים וישישים, חסידים ופרושים, פרחי רבנים, בחורי ישיבות, שופטים, סופרים. בפינת הבית עמד ארון הקודש. על העמוד הסמוך מונחים הטלית והתפילין במעטה של קטיפה, וספרים עומדים ממעל לארון. היה הרב שקוע בתוך עצמו ושני נרות, נתונים בפמוטי־כסף מאירים. הרבנית ישבה מנגד, ידיה היו שלובות, גמעה בנחותה מן הדברים שריחפו. הרים הרב ראשו כנושא משא… עמד השבוע בסימן של פרשת “נחמו” ובעל “למנחמי”, הסביר את המשמעות המיוחדת שבנחמת ישראל. מהותה של הנחמה היהודית אמר, שונה לחלוטין מזו של הלא־יהודית. הנחמה הלא־יהודית נאחזת ב“מה לעשות?” ו“לא יחידי וראשון אתה, אף לאחרים וגדולים אירע כך וכך”, מושגים ותפיסת חיים שהם זרים לרוח ישראל. “אמרו לעולא שילך עמם לתנחומים ואמר: מה אית ליה עם בבלאים, שהתנחומין שלהם הן חירופין וגידופין, שאומרים, מה אית למיעבד” – מה אפשר לעשות. ואילו הנחמה היהודית נשקלת בכובד צערה, לפום צערא אגרא, של “ה' ברך את אחרית איוב מראשיתו”, של “הזורעים בדמעה ברינה יקצרו”. כשמת בנו של ר' יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו. ר' אליעזר אמר: אדם הראשון היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומים, אף אתה קבל תנחומים. אמר ר' יוחנן, לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי גם צערו של אדם הראשון וכו' עד שנכנס ר' אליעזר בן עזריה והמשיל משל הפקדון שהפקיד המלך בידי אחד משריו והיה אותו נאמן חרד על שלימות הפקדון: “אף אתה החזרת את שני הבנים בטהרתם”. “אמר לו, ר' אליעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמים”.

גילה הרב כל אותה תעודה שבמוסר היהדות. לאחר מעשה העגל אמר משה: כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו וכו'. על כך אומר תנא דבי אליהו: “מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר הקב”ה למשה דבר זה מעולם, אלא מלבו אמר".

דמותו המופלאה של הרב חן משכה תשומת הלב לפני עשרות שנים. כל מה שפרסם טבוע בו חותם הגות מקורית, המביאים להתעוררות המחשבה ולחשבון הנפש. כתבי הרב עוררו הדים רבים בכל רחבי רוסיה. ספרו על “היהדות והדם” (נגד עלילת הדם במשפט ביילס) שנתפרסם ברוסיה עורר טובי ההוגים מבני עמנו ומחסידי אומות העולם. ב“למנחמי” הגיע הרב לשיא מצוי הגות הצער והנחמה. משופע היה הרב חן באוצרות כתבי־יד משל גדולי עמנו. “אילו נמצא אדם אשר היה מסייע בידי להשליט סדר בכל הכתבים האה”, אמר, היתה הדעה נחה ומתפנית להמשך העבודה. רגע נדמה, שהנה נתפס הרב לענינים שבחולין ומפליג בהויות העולם. עד מהרה נתלה בקוצו של רעיון, ברמז של ניגון, ותולה בו מהגיגיו ומחשבותיו.

דן הרב חן על חדש וישן, ומאליה צפה, עלתה כפורחת המחשבה למשמעותו העמוקה של החידוש, שהוא לעולם חדש. “חדשים וגם ישנים”. חדשים – אומר תנא דבי אליהו: משה וחבורתו, יהושע וחבורתו, דוד וחבורתו. ישנים: עזרא וחבורתו, הלל וחבורתו, כלומר, כל שהוא ראשון ומקורי הריהו תמיד חדש ואילו הבאים אחריו, אם כי מאוחרים ולכאורה “חדשים יותר”, הם הישנים. “יקרה היא מפנינים”, ואין פנינים אלא תחילה. המקוריות האמתית, הראשוניות הגמורה, היא בלבד המהות היסודית של הגניוס. הראשון הגמור אינו בא לעולם בדרך המלך, במסילה הישרה והכבושה, ואינו עולה בסולם המקובל. לא משושלת אבות ולא משורה של דורות שסללו לפניו הדרך, אומר הרב באחד מכתביו. הרעיון הגדול בא “בדרך אגב”, בלי כוונת המכוון. הוא הדין לגבי אישים דגולים. לא אחת אנו חוטאים למקוריות, העיר הרב, חוטאים לגבי היוצרים הראשונים, נתפסנו למיני לקוטים ולא מעיין אחד נסתם בשל כך. שהרי מים שאובים עד כמה שיהיו מרובים הם מוגבלים בכמותם ומדליחים. לא כן מעיין קטן, עד כמה שהוא קטן יש לו הטבע של האין־סוף ומטהר בכל שהוא, ואין מושחין מלכים אלא על גבי המעיין. במידה שהמעיין יותר תהומי, יותר מעוצם, בה במידה מימיו יותר זכים, נביעתו יותר טהורה. “יש הר געש היורק אש וגפרית תמיד, ויש גיגית דולפת, עציץ נקוב, ויש כד מרוסק המשיר מתוכו תמיד נוצות ומוכין. אש עצורה בעצמות האדם, יוקדת מבפנים ומתיזה ניצוצות מבחוץ, ואש זו אם היא קדושה, והעצמות שבהן היא עצורה, טהורות הן, ניצוצותיה אור ואמת, נשמה ואושר בעולם. ולעומת זאת יש כברה של מים שאובים, שאולים וגנובים, שאינה פוסקת מלטפטף ולדרדר, יש ברז פתוח המקלח תמיד, שניהם אינם אלא מטחיבים את המקום שעומדים עליו” …

פתח הרב אברהם חן מגרה אחת ואחרת, הוציא תיק אחד ומשנהו, מכתבים ומסמכים ותעודות מאישים ביהדות, כתבים שבמקור וכתבים שבתרגום, דברי סופרים ותלמידי־חכמים, אוצר בלום. מכתבים לרוב, מדובנוב, ביאליק, אחד־העם, ב. כצנלסון, בהם מכתב צנוע מאשר ברש, האומר בין היתר: “צר לי על דברים מעין אלה הנופלים בדור שאין לו אוזן ואין לו לב… כל הדברים אור ממעמקים”… ואגב העיר הרב, ועמד על משמעותו של הצדיק: “אין צדיק אלא נסתר”, ואין סולל דרך אלא בעל “האידיאה־פיקס”, בחינת שויתי לנגדי תמיד. והרב היה כמעיין המתגבר ומתרונן ומרנין מן השיחה השופעת חיות וטוען כנגד אלה הקורין דברים מן הכתב, שהרי דברים מן הכתב הם כ“מחומשים”, ואין בהם אלא מה שכתוב ואילו בשיחה בעל־פה יוצא כל העצם ומתגלית הנשמה…

הביע הרב קורת רוחו על שמצא אוזן קשבת לדבריו: “האוזן לגבי הפה כמקדח למים”, העיר. מה המקדח אינו עושה מים אך חושף מקורות מים, כן האוזן… והרי משמעות “השמע” בעברית פירושו לא רק קליטה, אלא גם הבנה. כבר מצינו אצל הרמב"ם מושג של “אזני הלב”…

*

היינו מסובים עם הרב בשעות מלווה מלכה. קהל רב מילא את הבית. הזהיבו אחרוני נגוהות. ישב הרב בראש השולחן ופתח בניגון חסידי. עד מהרה נתלוותה כל העדה עמו והניגון התעלה ותימר אל עולמות נעלמים. בין ניגון לניגון היה הרב מוסיף ומרעיף דברי הגיגים על יחיד וציבור, אדם ואומה, על הצדיק הנסתר ועל בריותיו של הקב"ה, שחוננו בלב שהוא גם מוח, על יחיד שלא נברא אלא שכל העולם ישמש אותו. קרא הרב לאידיאל שיכלול בתוכו את כל האדם, ועיניו מאירות באורה של תורה, שהרי “אין לך בן־חורין אלא מי שעוסק בתורה”.

עמדה אותה שבת בסימן של פרשת “ויצא יעקב… ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו”. סלם כסמל, ובגמטריה “סיני”, וכדי שראשו יגיע השמימה, מן הדין שיהא תקוע בשרשו וביסודו באדמה – מוצב ארצה. כלום מלאכי אלהים צריכים כביכול לסולם? אלא בא ללמדך, מה כאן מלאכים עולים ויורדים בסולם המוצב ארצה – כן בסיני “ויתיצבו בתחתית ההר”… “וכל העם ראים את הקלות ואת הלפידים ואת קול השופר”…

התעכב הרב חן על משמעות המדרגות ביהדות, אשר שיבושן סימן לחטאת: “סדרן של מדרגות, משקל הערכין, תורת הקדימות וההכרעות, מי נדחה מפני מי ומה מפני מה – הוא הבסיס וגולת הכותרת של כל בנין היהדות, מלכות היהדות” … יסוד הסדר כאן לכל דרכי החיים… זמנים בקדשים. אפילו מחשבה בקרבן מחוץ לזמנו מפגלת, ועונשו כרת. וזמנים לחגים ולמועדים וזמני קריאת־שמע ותפילה… ואם הסיום הוא המצוי של הדבר, האקורד של הניגון, הנה ההתחלה היא הגרעין של הנטיעה, הצליל של שיר הזמר… זה אפיו המיוחד של הסולם היהודי: “גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה”, כפי שמצינו אצל אברהם. מכאן עבר הרב ועמד על המידות באהבה, זו של יעקב לרחל, דוד ויונתן וכו' ושל הקרבה עצמית, “העקדה”, במשה שקרא “מחני מספרך” ועוד עילאית ממנה, זו הבאה ליטול על עצמו עונש בעד חטאו של הזולת, כמו אצל אהרן במעשה העגל, והכל נועד לנקודה של אהבת האדם.

---

נ. ה. טור־סיני

מאת

אברהם חיים אלחנני

בחדר אפלולי היה פרופ' נ. ה. טור־סיני כנבלע בתוך ערימות ספרים. היו מעייניו נתונים בהגהות העיבוד האנגלי של פירושו החדש לספר איוב. הצביע על עלי הגהה שונים, רצופי תיקונים, ולא באו אלא להעיד על החרדה וההקפדה הגדולה המלווים את האיש בהארת סתומות המקרא.

כל הופעה של פרופ' נ. ה. טור־סיני בכתב או בעל־פה, מעוררת צפיה, מתיחות־רוחנית לגלוי מפתיע מעולם המקרא. לא אחת מעוררות הצעותיו והנחותיו גם התנגדות נמרצת. תאמר: הרפתקנות רוחנית? יתכן. אך יש בה גם מעוז הנפש, אבירות, בד בבד עם הסתערות זו, הוא גם קורע אשנבים לאיוורור והתרעננות לחקר המקרא. “אין דברי אלו כתובים בשביל חשוכי דעת וקפואי דעה, הכפופים לשגרתם”, כתוב בהקדמת ספרו “הלשון והספר” בו דן על בעיות יסוד במדע הלשון ובמקורותיה בספרות. דבריו מופנים אל היודעים “שאין מסקנות סופיות בהבנת עברנו, ושחובה עלינו להפוך ולהפוך בבירור ירושתנו הנצחית. עוד עלינו לחפש את עיקר האמת, המתעלמת והמסתתרת מפנינו ושאין לנו לחשוש לגלויה של האמת או־אז תראה לנו זו ביתר יופי ויתר קדושה, ככל שנתקרב אליה”.

ב“אני מאמין” זה צפונה עיקר תורתו של פרופ' נ. ה. טור־סיני. אין לך שורה במקרא שאין לחוקרנו דין ודברים עמה. “כך אני”, מעיר, שהרי משחר נעורים גדל והתחנך בשדה זה, מורשת היא לו מבית אבא. חוש מיוחד מדריך מנוחתו ובולש אחר מקור המלים ומובנן המדויק. אכן, מעמסה כבדה הטיל על שכמו האיש, ובענוותנות מעיר: “אם כבדה עלי המלאכה בשל הכרכים הראשונים של תרגומי למקרא, הדנים בכתובי הפרוזה, שבעתיים תכבד המלאכה בחלק השירי”.

דורות רבים לא הכירה היהדות בתלמיד־חכם אלא זה הממית עצמו באהלה של תורה. זאת הפעם מצאתי תלמיד־חכם המתחיה באהלה של תורה. יומם ולילה יעסוק בה, בחינת “תורתך שעשועי”, שהרי תורת השם מאירה משיבת נפש. כבר הגיע האיש לשיבה ואילו גיוו הישר, עיניו הירוקות מאירות, בלוריתו העליזה יורדת על מצחו, שובבה, ואין בה כל גון של שיבה. לא אחת יצא לשחיה לבריכה הסמוכה. טיפח את גן ביתו, יתן קולו בשיר, יאהב הקריאה בספרי בלשים (ספריתו מונה כאלפיים ספרים כאלה) ועל הכל ישתקע במשחק האשקוקי ויותר מאלף ספרים הדנים בשח־מט מצויים בספריתו, אל נכון זו הספריה הגדולה ביותר בארץ בשח־מט. שנים רבות עמד בראש המערכת להשלמת מלון אליעזר בן־יהודה ונשיא האקדמיה ללשון העברית. כבר החל בחיבור המלון ההיסטורי של הלשון העברית.

רמזתי לחוקרנו, שמא כל תלי התלים של הפירושים החדשים שהציע, עלולים ליצור תנ“ך חדש. “חלילה”, השיב. אוהב אני מסורת ואת הפירוש המקובל, אך עיקר מחקרי לחשוף כוונת הכתוב לאמיתה. אין להתעלם מכל הפירושים הרבים שתלו חז”ל למקרא, פירושים שהפכו לחלק בלתי נפרד מנשמת האומה היהודית. אך על ידי גלוי האמת אנו חושפים את היופי הגנוז, את העומד והקיים. שומה עלינו לראות בספר הספרים תעודה בעלת ערך נצחי, שנשמת חיים תוססת ומפרכסת בו ובכל דור ודור ולאין סוף.

הפליגה השיחה על דרכו של לימוד התנ“ך בימינו. שאלתי לדעת החוקר אם רואה הוא נחת בלימוד התנ”ך בבתי הספר והשפעתו על הדור:

“הקשית לשאול, אמר. סבורני כי עלינו לתת גישה אנושית לתנ”ך. אין ללמוד ספר זה כספר ללימודי ההיסטוריה ואף לא כספר מוסר בלבד. דרכי הקנית ידיעת התנ“ך בימינו על הדור החדש, ביחוד פרקי הנבואה וספר תהלים, עלולים לא אחת להמאיס את הלימוד בו. אין אני מאמין גם ב”תעשיה תנכית“, לא ב”תמונות תנכיות" ולא ב“ריקודים תנכיים” ואף לא ב“מחזות תנכיים”. יש בכל הצגה מעין אלו מן הזיוף, מהדימיון הכוזב. אתה שואלני על המגילות הגנוזות. ודאי חשיבותן גדולה, אם כי אינן עשויות לקדם אותנו להבנת התנ“ך. בכוחן להגביר את ההתענינות בתנ”ך, כבארכיאולוגיה. תשאל למה? אגידך: משום שכותבי המגילות הגנוזות, כבר לא הבינו פשוטם של הכתובים ובר נתפסו לדרושים. ערכן של המגילות הגנוזות, בפני עצמן עומדות, להבנת התקופה בה נכתבו. כמעט ולא מצאתי בהן אף ענין מקורי אחד הבא להורות וללמד על פשוטו של פסוק. נוסח המגילות נופל מן הנוסח המסורתי, וכל דבר הסתום במסורת, ממילא סתום במגילות". ובטרם הספיק פרופ' טור־סיני לסיים את דבריו וכבר נתפס שוב לפירושו של פסוק ולוחש באזני משמעו של כתוב, אשר רבותינו פירשוהו כאשר פירשוהו, ואילו חוקרנו גילה בו פנים חדשות, אך אינו אץ לגלותו ברבים …

“תן יד לפה, אל נא תגלה ואל תרגיז את הבריות”, העיר, ועיניו כחולמות האירו בארשת של קברניט מנוסה המפליג בלבב ימים באניות תרשיש.

*

במילה “תתרן” נשלמה בחנוכה תשי"ט הדפסת “מילון הלשון העברית הישנה והחדשה לאליעזר בן־יהודה, ירושלמי”. ההדפסה נמשכה למעלה משני דורות, כחמישים שנה, והמילון מקיף 7944 עמודים ב־17 כרכים.

סח לי פרופ' נ. נ. טור־סיני, הכרכים הששי והשביעי של המילון נדפסו מתוך כתב־יד שהיה מוכן ובהשגחת חבר מלומדים שהיו בימים ההם בירושלים. אשר לחלק השמיני והתשיעי – נשארו ערכים מרובים, ביחוד מתחום המקרא, כתובים בכתב ידו של בן־יהודה, אלא שאת המשכם וכן את הערכים מתחום הספרות שלאחר המקרא, היה צורך לחבר על יסוד רשימותיו. מלאכה זו עשה מ. צ. סגל, בעזרת מזכירו יעקב כנעני. כן היה מוכן לדפוס המבוא, שהוצאתיו יחד עם עוזרי מאיר מדן. אשר ליתר הכרכים, היו ערכים מקראיים מועטים של בן־יהודה וכן חומר רב של פתקאות ובהם רמזים בלבד למקורות ולפירושים מתוך הספרות העברית לדורותיה. החומר שהיה מצוי בידינו פחת והלך עם התקדמות המילון, והיה עלינו לשים לב גם למקורות של הספרות המדעית, שלא היו לנגד עיניו של בן־יהודה, כגון לכתובות שנתגלו או אפילו כבמקרה הלשון האוגרית כשפה שמית חדשה שלא נתגלתה אלא אחרי מותו. כרכים אלה, פרט לכמה ערכים וכן הערכים המקראיים באות “פ” ובראשית האות “צ” חוברו למעשה על ידי ועל־ידי עוזרי שסידרו את החומר לפי הוראותי. לא רק להערות המרובות מאד אני אחראי, אלא כל משפט על המלים וצירופי הלשון שבמקורות, נוסחו על ידי. אף־על־פי שהשתדלתי לשמור על המסגרת שקבע המחבר והבאתי כל רמז, שבו הביע את דעתו ברשימותיו ובשולי ספריו, גם כל שגיאה אני אחראי לה. עשרים ושלוש שנים אלו בהן טיפלתי במלון בן־יהודה, היו שנים של לימוד בלתי־פוסק, של חידוש ידיעה ושל התחדשות הדעות. כל מה שכתבתי בספרים ובמאמרים בשנים אלו בתחום הלשון, לשון המקרא ולשון המקורות שלאחר המקרא, נולד ברובו בשעת טיפולי בבעיות המרובות הכרוכות באוצר המלים המשוקע במלון בן־יהודה.

הוסיף פרופ' נ. ה. טור־סיני ואמר, שעצם רשימת המקורות שבכל כרך, עשוייה ללמד על כך כיצד חיפשנו, עוזרי ואני, דרך להרחיב את החומר לפני שהבאנו את המלים לדיון. מובן, שהיום יש בידי להוסיף וגם לתקן, ודוגמה מאלפת ימצא הקורא אפילו בערך האחרון שנאמר בו: “תתרן – עי' תותרן”. מלה זו, שמפרשי התלמוד והבאים אחריהם פירשוה “פגום בחוש הריח”,ואילו בכתיב “תותרן” בו', שהוא הנכון, נרמז לכוונת המלה הבאה בנקבה, “תותרנית”, שאינו אלא, כאמור במקומו, מלשון תותרת, אשה מיתר האמורי החשודה בכישוף. אמור מעתה שתותרנית היא מכשפה. ואמנם, בספרות המאוחרת כבר השתמשו בתתרות וכדומה, כפי הבנת המפרשים.

“למעשה חוברו מלונים רבים בסמוך למלונו של בן־יהודה ואחריו”, הוסיף פרופ' טור־סיני, “מלונים שהשתמשו גם בחומר הנמצא בו. ואולם, אלה הם מלונים ללשון החיה המספרים, בעיקר, על הקיים בלשוננו ומהיכן לקוחה מלה זו או שימוש־לשון זה. ואילו מלונו של בן־יהודה הוא ביסודו מלון מחקרי, ועיקרו בהערות המרובות, החוקרות את מקור המלה, את קשריה ללשונות הקרובות והרחוקות ואת הפירושים שניתנו לה, כדי לברר מתוך כך את פירושה המקורי. בכיוון זה לא הגענו, כמובן, לסוף מעשה ממש. גם מלון בן־יהודה בא בעיקרו להביע דעת יחיד, וטבעי הדבר, שאני, שזכיתי לסיים את מפעלו של בן־יהודה, הצעתי תכנית לעבודה גדולה יותר – חיבור מלון היסטורי אקדמי של הלשון העברית, אשר האקדמיה ללשון העברית ו”מוסד ביאליק" משתפים פעולה בהכנתו. אם אמנם לא אוכל לקוות שאזכה לראות גם את המפעל הזה מושלם בחיי, אקווה שאזכה לראות את התחלתו במלון היסטורי מושלם לכתבי הקודש, מלון מקראי מקיף ומעמיק, שאני עוסק בו עתה במיוחד. על דרך המלון החדש הזה, שגם הוא בלתי־אפשרי היה בלי היסוד שהניחו בן־יהודה, הרציתי בכינוס האחרון למדעי היהדות".

סיפר הפרופסור על פגישתו הראשונה עם אליעזר בן־יהודה. בשנת 1910 שימש איש־שיחנו מורה בגימנסיה העברית בירושלים: “הייתי מהלך בחברתו של ידיד, מורה אף הוא בגימנסיה זו, במגרש הרוסים. אליעזר בן־יהודה כבר ידע את שמי מתוך הספרות המדעית, ואני אז בן עשרים ושלוש וכשראני אמר: “הלא הכל מספרים לי שראו את בנו של טורצ’ינר המזרחן, ואילו אותו עצמו איש לא ראה”. לאחר היכרות היה פרופ' טור־סיני למורה לילדיו של אליעזר בן־יהודה “ואף כיבדני בן־יהודה להיות חבר בועד הלשון העברית. כיום, אני כ”תותרן” האחרון, מותר ועד הלשון העברית מאותה תקופה" – מעיר הנשיא הראשון של האקדמיה של הלשון העברית. “לא אחת נוהג הייתי לבקר את בן־יהודה בביתו, ואף השתתפתי בקריאת ההגהות למלון. בהיותי בחוץ לארץ עמדתי עמו בקשרי מכתבים עד ליומו האחרון. חזרתי לארץ, ומרת חמדה בן־יהודה פנתה אלי, לפני עשרים ושלוש שנה, בהצעה להשלים את המלון – ונעניתי”.

---

נחום סלושץ

מאת

אברהם חיים אלחנני

משחר נעוריו צמחו לו כנפים להגביה עוף; לדרוך על במתי עולם, לדלג מפסגה לפסגה באוירה של חופש ועצמאות. בן תשע ונפשו חדורה רוח התנ“ך, רוח אשר לא נכלאה ב”חדר", לא נערמו עליה תלי־תלים של פלפול ודרוש, של הזיה; אלא תפיסה פשוטה ואנושית בריאה, נשגבה ונעלה: “כי דברה תורה בלשון בני־אדם”. את המקרא ראה לא כתורה קפואה ומאובנת, אלא כרוח חיה ותוססת אשר במעמקיה סואנים איתני־אנוש, גאון ישראל, החדורה פיוטיות ומלאכת מחשבת, שהחיים המתרוננים בקרבה והכוחות הפועלים בה – יפים הם גם היום ומחר. אולי, כאן צפון אותו מקור לכוחות הנפשיים העצומים הגלומים בחייו; מכאן הראיה היהודית־האנושית הלוהטת באש־חזון; מכאן עוז הרוח להסתער על מדברות לוב וסהרה, על מרחבי ימים, על הרי ישראל ולהניע גלגלי היסטוריה ישראלים; להעלות מנבכי חיינו אוצרות תרבות עבריים־עתיקים המבשרים התחדשות, פריחה.

מצאתי אותו יום את הפרופ' נחום סלושץ, יושב בבית קפה ברחוב בן יהודה בירושלים וגומע בנחת מספל הקפה שלפניו. ישב וגבו הישיר, דבורו־רתת ורעד, אך עד מהרה כובש ומלבב, ושיחתו קולחת כמעיין המתגבר. “בראש חודש כסלו מלאו לי שמונים וחמש שנה”, אמר, כשבת־צחוק זורחת על פניו השזורים קוים נמרצים ומחוטבים. "גיבור אינני, מבחינה פיזית, הוסיף. אף־על־פי־כן, ראה פלא, מגיעים עד גבורות, ולאחר גבורות. לא חשבתי שאזכה לאריכות ימים כל־כך … על אף זאת, ראה, למדינה עברית הגעתי… "

אותה שעה כאילו נפתחו לפני שערי־חסד־זכרונותיו, והאיש העלה אותם אחד לאחד. מה נפלאים הם ישישים אלה הנזכרים בפרטי־הפרטים מקורות חייהם. יליד ליטא (עיירת סמורגון), בן למשפחה יהודית המעורה עמוקות ביהדות ולבה פתוח לרחשי התחיה. ראש המשפחה ר' דוד שלמה סלושץ, חניך ישיבת וולוז’ין וממקורבי מבשרי התנועה הציונית, פינסקר ולילנבלום, וכל הסובב אותם. ואותה התסיסה הציונית, בראשית ניצניה, מכה גלים בלב המשפחה, והיא כולה שואפת אוירה של התחיה, חופש עצמאות רוחנית. “המגיד” ו“הצפירה”, ספרות ההשכלה, הוגיה ומשורריה היו בני בית קבועים, כל רעיון נעלה נקלט בנפש הנער והופך לחלק מהוויתו. דמיונו משתלהב למקרא “מסעות ישראל” לבנימין השני, על חיי היהודים בארצות קדם, נדחי ישראל בהרי כורדיסטאן וארצות נידחות אחרות. פרצו הפרעות באודיסה (תרנ"ב) ותנועת התחיה מנסרת מכל עבר. חיבת ציון, ביל“ו, הדים חזקים עולים משאר־הישוב בארץ ישראל, מאותו קומץ ישובים, עם בן־יהודה ועתוניו “הצבי” ו”האור“. ב”ספרית ראשונים" אנו מוצאים תאור על העלם נחום סלושץ באותה תקופה: בן שש־עשרה נמנה נחום כחבר ועד ספרית “בני ציון” – שאחד העם, שרתוק האב, ואחרים נמנו בין חבריו – והתחיל מתערב בעניני חיבת ציון והספרות; הוא היה מזכירו של החוקר דוד כהנא שעל ידו התקרב לספרות המדעית של העבר, אבל נפשו של הנער שאפה להיאחז בארץ ישראל. בתרנ“א, לאחר שנוסדה רחובות על ידי חברת “מנוחה ונחלה”, עלה בידו לאגוד אגודה של מתנחלים אמידים ובאביב תרנ”א נשלח על ידי החברים בחברת סוחר מאודיסה לתור את הארץ ולמצוא אחיזה, ולבנות כפר עברי… בחג השבועות של אותה שנה הגיע נחום סלושץ לחוף יפו, כבא־כוח חובבי ציון, בעיצומה של תנועת העליה שהקיפה את ה“חובבים” ברוסיה, אשר זאב טיומקין עמד בראשה. אבל בעודנו עושה כה וכה, והנה פרץ משבר פנימי בקרב העסקנים (אשר אגודת “בני משה” נשאה הרבה באחריותו ובפרט לאחר שדחפה מקרבה את מיכל פינס). ובסוף הקיץ באו על העולים גזרות המלכות ופגעים שונים: איסור העליה מטעם הרשות יחד עם הגזרה על רכישת קרקעות אירעו בלוית התפשטות מגפה של קדחת בקרב העולים… קמה בהלה כללית והאגודות המרובות שנוסדו ברוסיה לתכלית רכישת קרקעות נתבטלו. לזה גרמו גם המאמרים “אמת מארץ ישראל” ל“אחד העם”, וההתחרות בין העסקנים שנהפכו לסרסורים. האכזבה הזאת השאירה מרירות בלבו הצעיר הרגיש מטבעו. בכל זאת החליט בדעתו להשאר בארץ. הוא בילה את הקיץ וראשית החורף בראשון לציון, וביקש להתמכר לעבודת השדה והכרמים. אך חולשת גופו מנעה זאת ממנו. בחורף התרנ“ב שב נחום סלושץ לאודיסה מלא רוגז על אכזבתו האישית, ויותר מזה על המשבר בישוב שעברו עליו שנות יאוש וסכנה. היה מרבה בקריאה, מצא ענין בבעיות הזמן ובבעיות כלליות והרבה לפרסם מפרי רוחו בעתונות העברית והלועזית של הימים ההם.”

בבואו לפריס היה לתלמידם של אופרט ודירנבורג, מגדולי המזרחנים בימים ההם. הם עודדו את העברי הצעיר לכתוב על תולדות הספרות העברית החדשה. ספרו הראשון של סלושץ בצרפתית “התחיה העברית” (תורגם לעברית על יד המחבר ויצא לאור ע"י “תושיה”) הכה גלים בין אנשי המערב ואנשי ההשכלה היהודים. מכס נורדוי כתב שני מאמרי הערכה ב“פושיטע צייטונג”, הביע את התרשמותו העמוקה מקיומה של הספרות, וביכולתו של המחבר לחשוף את פרשת תחיתה של הספרות העברית. כהמשך לספר זה בא הספר השני בצרפתית “השירה העברית החדשה” (עד דוד שמעוני). פרופ' סלושץ היה גם הראשון שתרגם לפני כארבעים וחמש שנה את הנובילות של מופסאן וכתב ספר על אמיל זולא (“תושיה”).

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נמצא נ. סלושץ במרכז הפעילות הציונית הפוליטית. חללי הצרפתים כבר עברו את המיליון הראשון. היו דרושים חיילים, בלבו של סלושץ עולה רעיון הגדוד העברי, חלף הכרת צרפת בשאיפות היהודיות. לסלושץ נודעה השפעה רבה בצמרת הממשלה הצרפתית, אך המלאכה אינה קלה. הוא הציע שצרפת תכריז על מדינה יהודית, והציונות תעשה למען גיוסה של יהדות אמריקה למלחמה. בזה גם יביאו לידי התערבותה הפעילה של אמריקה. משנתמנה טרדיה לנציב העליון לעניני מלחמה, ביקר בארצות הברית, סלושץ מצליח לקיים פגישה בין בראנדיס לטרדיה. המאורעות והמלחמה מקרבים יותר ויותר את אמריקה למלחמה עד שהיא מצטרפת למעצמות הברית. אמריקה מכריזה על גיוסם של שני מיליוני חיילים, ובכללם הגדוד העברי אשר בין מתגייסיו נמנו דוד בן גוריון וי. בן צבי. בסוף המלחמה, בימי ועידת השלום בפריס, נשלח סלושץ על ידי ברנדיס כנציג ציוני אמריקה לועידת השלום.

בשנת 1906 נתמנה מרצה לספרות עברית בסורבון. זו הפעם הראשונה שיהודי מרצה על במה אקדמאית זרה על הספרות ומכהן מעל דוכן נכבד זה שש־עשרה שנה. הוא קושר קשרים הדוקים עם חברת “כל ישראל חברים”, בלבו עודם שמורים התאורים ממסעות בנימין השני. סלושץ שומע על נדחי ישראל בארץ לוב, ומדי שנה הוא מקדיש חדשים רבים למסעותיו.

לצאת לפני חמשים שנה, יחידי, אל מדבריות לוב היה משום רומנטיקה של אבירות ישראלית נועזת. הוא חיפש יהודים השוכנים מתחת לאדמה ויהודים שוכני פסגות הרים, יהודים אשר נשתמרה בהם אותה הישראליות הקדומה מימי הבית הראשון ויהודים מימי הבית השני, למד מנהגיהם ואורח חייהם, רשם את תולדותיהם. פעמים רבות היה נתון בסכנת נפשות, ופעמיים ושלוש כבר אמר נואש לחייו ובאורח בלתי צפוי ניצל. סלושץ אינו חוקר השואב מקורות מספרים בלבד, הוא חייב לראות בעיניו: “ובתוך אוכלוסי פראי־אדם אלה נתגלו לפני קבוצים שלמים מבני ישראל עמנו אשר הוסיפו לחיות עד דורנו זה בתנאי חיי המדבר ומבואיו מקדם קדמתה; קהלות שלמות היושבות בדד בחצרות כקדם מדורות קדומים בנאות המדבר, שבטים או שרידי־שבטים המתגוררים על יד מקדש מעט קדמון כשבטי ישראל בדורות השופטים; קבוצים יושבים במערות, בבטן האדמה, כעמי החורים לפנים, שכונים באוהל הנודדים ממדבר למדבר כערבים; קהלות של הרריים המטפסים ומסתתרים בחביון סתר הרים כבני אדום לפנים. עולם יהודי שלם ומיוחד, שאם כי אינו מרובה באוכלוסיה, הנה הוא מתפשט על פני ארץ רבה; שארית שנשארה בתומתה מגלות החל רחבה אשר לפנים ונפוצה על פני כל ארצות המדבר ועד שני עברי קו המשווה ואשר עקבות תועדתה ההיסטורית ופעולתה התרבותית טרם נמחו מזכרונות הילידים יושבי הארצות”.

את תגליותיו אלה הוא מפרסם בשני ספרים “מסעות לוב” אשר כמה מפרקיו אינם רק בעלי ערך היסטורי ומדעי פולקלורי, אלא פרקי שירה. נפשו של פרופ' סלושץ מתרוננת ממציאותם של שרידי יהודים. שרידים אלה עלו תחילה מעט־מעט ועם קום המדינה גבר זרם העלאתם לארץ.

ברשותו של הפרופ' סלושץ היתה גם סמכות ממשלתית צרפתית גבוהה; הוא היה שליחו האישי של המרשאל ליוטי, נציגה הראשון של צרפת במרוקו, כובשה ומיישבה. אדם שהיה לא רק איש צבא, אלא איש רוח הוגה וסופר. במקרה של התנגדות או גלוי של אי־רצון היה ברשות היהודי סלושץ בימים ההם להכריז על הפגנת־כוח וליתן צו לאנית המשחית אשר הסיעה אותו מדי פעם לאפריקה הצפונית לשלום או למלחמה.

חקירותיו על הים נטעו בו את ההכרה שהיהודים נמנים בין העמים הקדומים ביותר אשר שטו וסחרו על פני הימים. הכתבות הפניקיות שפענח וגילה, מאשרים שצור וצדון והיהודים אינם אלא שני ענפים מגזע אחד. הים התיכון, על קסמו, עברו, התפקיד שמילא בקשרי עמים, לתרבות עמים – מצא בפרופ' סלושץ את מבטאו העברי הנאמן. אגב באחד ממסעותיו בלב ים, הרצה הפרופ' על הים התיכון. בין המאזינים היה דוד רמז ז"ל והוא שעורר את סלושץ להעלות בספר את ידיעותיו על הים. ספרו של סלושץ, ספר ראשון על הים (הוצא לאור ע"י החבל הימי לישראל) – לא איחר לבוא והוא גדוש חומר עובדתי רב־ערך על קדמוניות יורדי הים התיכון והקשר של היורדים עם סוחרי הימים. בהקדמת הספר כותב דוד רמז, בין היתר: “עמים־נינים מותר להם לעוג לעצמם, בהשכלתם העממית, עוגה צרה; לא כן עמים אבות, אשר שורשם נוגע עד מעיינות תהום רבה של הפריהיסטוריה. טיסתו הרחבה של המחבר, אשר חזה רבות במו עיניו בסיוריו המדעיים בארצות אפריקה ובחופי הים התיכון ואייו, חתירתו המקורית ולהט־רוחו עושים את “ספר הים” כלי־חפץ עממי ובן–לוויה נעים לכל המטיילים בנתיבות־ימי־קדם, היבשתיים והימיים”.

כבמסעות לוב, כן גם בספר הים, מחפש סלושץ לא רק את היהודי שבקולומבוס אלא גם את קולומבוס היהודי. בזה הוא קובע עובדה היסטורית על השרשיות בתרבות הים בקרב היהודים. זו הפעם הראשונה אנו שואפים רוח מרחבים ומאזינים ל“שירת הים” של איש המזרח התיכון: "אדם ים תיכוני כזה הוא קודם כל איש החברה, חוליה אחת בשרשרת גדולה של בני אדם שכמותו, שאינו משיג את החיים מחוץ לחבורה אשר נולד וגדל בתוכה. הפתגם: “חברותא או מיתותא” מתאים ביחוד להלך הרוח שלו ושל הדומים לו. המלט ודוקטור שטוקמאן (גיבור איבסן) הם “גיבורים בערפל” – הולכי חשכים, הנלחמים בצלמי בלהות, ואת האדם באשר הוא אדם הזקוק לאור שמש ורוח צח קודם כל אינם רואים, אינם מרגישים. לא כן גבורי האופק המזהיר של ים התיכון. יהיה שם האיש כאשר הנהו, יהיו גם דגולים מרבבה, מצויינים בשאר רוחם ונבדלים מחבריהם: שמשון או דוד, אלכסנדר או סוקרטס, חניבעל או נפוליון. כל אחד מהם הוא קודם כל בן־עירו, סביבתו, קשור לחברה שנולד בה בנימים דקות ביותר, אחד מן העם שגדלהו, וממנו לא יבדל לעולם. מרכז עולמו הוא הטבע השופע טובה לכל, המפיץ אורו על הכל. אוהב הנהו את הרחוב, חיי תענוגיו בראש חוצות העיר, הגדר, הקרת – אינן אלא מחסה ביום סגריר וגשמים ומגן מאויב מרחוק; הבית – אינו הדירה העיקרית, אלא המאסף לחיי המשפחה, ממגורה למזונות, מקלט לילה ומפלט בצרה בלבד… "

תאורים כאלה תמצא בספר הדן על הים, כאילו בשולי דברים, אגב תאוריו על דורות ראשונים, על צור גברת הימים, על קרת חדשה, גברת תרשיש, השיט בזמן פרס, יון ורומא, הספנות בימי הבינים ובכללם גלויי עולמות חדשים, ובנספחות דן המחבר על לשון הספנים בהיסטוריה, לשון הספנים בעברית ושייריה בלועזית. פרק מיוחד דן על הנמל ותפקידיו. הפרופ' סלושץ מספר פרשה מופלאה על ספן מפורסם חנא שופט קרתחדשה, אשר יצא לשם חקירת המקומות מעבר למצרי–ים המערבי עד כדי 5000 (עד סיארה ליאוני) – ויש אומרים עד כדי 7000 קילומטר – לארצות קו־המשוה ומייחד את הדבור לא רק בעניני מסחר אלא מתבונן אל מדות המרחק, אל מראות הטבע ומסתכל בחיי הבריות השונות וכותב על ספר ממראות עיניו ותוצאות חקירותיו.

תאוריו של פרופ' סלושץ מפרים ומעוררים לא רק למחשבה מדעית, יש בהן גם פיוט, הד ובת־קול מנבכי העבר המחיים ומרעננים את הנפש.

לפני שהשתקע פרופ' נ. סלושץ בארץ, ביקר בה שלוש פעמים ובכל פעם חיפש נקודות התאחזות. את כל אשר ראה ולמד, את כל אשר חקר ושנה – הוא פורש לפנינו בשפעת כוחות, בחדות חיים. רגע נדמה לי כי לפני לא יהודי גוץ, עניו וצנוע, אלא דמות יחידה במינה, דמות של “פאן עבראיסט” (כפי שכנוהו סלומון ריינק ואחרים). הרגשה שכל הכוח הזה אינו נובע אלא מכוח כוחו של “ספר־הספרים” אשר אליו נכבש האיש בכל מהותו. נסיתי להסביר את תוכן חייו על דרך זו והוא העיר: “כן, כוחו של התנ”ך כוח פלאים חבוי בו, התנ“ך הוא ספר הספרים רק משהוא משתחרר מהמתולוגיה והמסתורין שנערמו עליו. ספר הספרים הוא כשאין מקרא זה יוצא מדי פשוטו. הספר שופע ומחדיר בטחון ואמונה. אין יצירה בלי אמונה ובטחון. בימי הבית השני, כשרוח זו ירדה, אין פלא שלא היה המשך לתנ”ך. היום: חזרו אלינו ימי הבטחון והאמונה. המחשבה היהודית משתחררת והולכת מעבדות מסתורין מ“ענני דשמיא”. אין ספק, עוד יבוא היום וכל אשר אנו עושים יירשם כתמצית ויהווה המשך לתנ“ך”.

מה נרעד דבורו ומה אדיר הגיגו: “כשהלב מתמלא – הראש עובד. אני קורא לזה שכל־הלבב”.

---

יחזקאל קויפמן

מאת

אברהם חיים אלחנני

אחר שיחה עם פרופ' יחזקאל קויפמן הרהרתי בסגולתם של אישי הרוח לעורר, בלי משים תחושת חירות לכל הבא במחיצתם, בניגוד לרבי־השררה המקיפים אותך בסייגי־״דיסטאנס“. חזרתי ושניתי במסתו הנפלאה של ד”ר צבי וויסלבסקי על האיש המעמיק בכבשונה של היהדות, שהרים משא_איתנים כ“תולדות האמונה הישראלית”: “איש שמוחו פתוח לארבע רוחות העולם, לקליטה ולספיגה של מציאות רוויה דעת ורוח, ושל דעת ורוח גדושות מציאות של ממש, ולבו בית גנזים ליופי ולנאצל, לטוב וטהרה – טהרת הגיון וטהרת מוסר”. חזרתי והעליתי לעיני רוחי את דמות האיש, התלמיד־חכם בעל מאור פנים, גלוי לב, האיש שאסר מלחמה נמרצת על האסכולה של וולהויזן בחקר התנ"ך, שניסתה לראות אמונת־היחוד הישראלית “כאחת מתופעות החיים הדתיים של עמי המזרח, כמחוברת בשרשיה לדתות עמי המזרח הקדמונים”. יחזקאל קויפמן קיבל מן האסכולה הנחות ביקורתיות, אבל דחה השקפתה על תולדות הספרות המקראית, וביחוד על מהותה וראשית האמונה הישראלית: “האמונה הישראלית נתפסת כאן כיצירה מקורית של האומה הישראלית. יצירה זו שונה היא בהחלט מכל מה שיצר רוח האדם בעולם האלילי כולו. המונותיאיזמוס הישראלי לא נולד כרעיון ‘תיאולוגי’, שהגוהו וטיפחוהו יחידים או אסכולות, ואין הוא רעיון, שהובע במקראות אלו ואלו, בשכבה ספרותית זו או זו, אלא היא אידיאה יסודית של תרבות לאומית הטבועה בכל גילויי היצירה הישראלית כולה ומראשיתה. לא אידיאה שסיגלו לה באופן מלאכותי לתכלית מעשית גבישי יצירה אלילית, אלא – סגנון ראשוני של תרבות לאומית. האמונה הישראלית נתפסת כאן כיצירת־בראשית – של עם ישראל, כעולם בפני עצמו, יחיד ומיוחד ללא דוגמא ודמיון” (מן הפתיחה לכרך א').

שמונת הספרים של “תולדות האמונה הישראלית” הדנים ברעיון יסודי זה משחר־שחרה של האומה עד סוף הבית השני, יש להביאם לידיעת העולם, כי המערכה היא גם מערכה כלפי חוץ. חוקרי המקרא, יהודים ולא־יהודים, שואלים לספרו. התעניינה ביחוד אוניברסיטת מאנצ’סטר (הפרופסורים רולי ומאיר ואלנשטיין). שאיפה לחוקרנו: להעלות בספר אחד תמצית הדברים למען יהיו נחלת הרבים: “אני חולם על כך, אך לפי שעה לא נמצא מי שיעשה זאת. לו יכולתי, הייתי עושה זאת בעצמי, אבל – אין יכולת”. הספר השמיני דן למן גלות בבל עד סוף תקופת פרס, שיבת ציון, זרובבל, עזרא ונחמיה, השומרונים, בנין הבית, נביאי הבית השני: חגי זכריה ומלאכי, והמכיל גם סקירה כללית על היצירה הספרותית והדתית באותה תקופה, בירור פרקי א’–ו' בדניאל ודברי הימים.

“קנאה רבה – אמר פרופסור יחזקאל קויפמן – מתמלא אני בראותי מה רבה פעולתם של הגויים בחקר המקרא, גדולה הרבה יותר משל היהודים. באנגליה, שווייצריה, ארצות־הברית, הארצות הסקנדינביות, חוקרים והוגים בספר התנ”ך, ויש חברות ואגודות המפרסמות ספרים וכתבי־עת הדנים בכל החידושים המתחדשים בספר־הספרים. גם בגרמניה עוסקים הרבה ומתוך מסירות בחקר התנ“ך ומוציאים שם לאור פירוש חדש. בארצות אלו מופיעה ספרות עשירה ומגוונת: מדעית, מדעית־תיאולוגית, תיאולוגית־מעשית. חוקרים כל תג ותג, מבקשים פתרון לכל חידה, דורשים רשומות וחמורות, מחפשים הדרכה בשאלות החיים. מה חלקנו בכל הפעילות הזאת? אין בעברית ספרות מדעית מספקת בשטח זה. נראה לי שגם הנוער הלומד אינו מוכן להקריב קרבן על מזבח מדע המקרא. איני אומר, חלילה, שאין ציבורנו מגלה ענין בתנ”ך, אדרבה, יש ענין רב בכל הנוגע לספר הספרים. צא וראה איזה קהל גדול ממלא כינוסי החברה לחקר המקרא. אולם בשטח הספרות המדעית אנו מפגרים לעומת עמים אחרים. ראה – אין לנו עד כה פירוש מדעי לתנ“ך הראוי לדרישות הזמן והמספק צרכי הנוער האקדמי. הופיעו עתה פירושים מדעיים לספרים בודדים, אבל פירוש חדש לתנ”ך כולו בשביל הנוער האקדמי אין לנו. והלא זהו צורך ראשוני.

אין אדם מישראל ממית עצמו באהלה של תורה, כשם שהוא עושה זאת בענפי מחקר אחרים. יתכן ודרושה עזרה חומרית; אין אנו מעודדים ומחזקים בעלי הכשרון על ידי מתן סטיפנדיות, שהרי לא כל אחד יכול לעמוד בצו של “פת במלח תאכל”, לומדים תנ“ך, אוהבים תנ”ך, אבל אינם מקדישים חייהם למחקר התנ"ך.

הנה נסתלק מאתנו החוקר המקראי הנודע מ. ד. קאסוטו, ופרש מן האוניברסיטה, ייבדל לחיים ארוכים, פרופ' מ. צ. סגל, מי לנו עוד כמותם? מי ימלא השורות? לא מלאנו חובתנו ולא דאגנו לבאות. אינני רואה בדור הצעיר גילויי רצון להתגבר על כל המכשולים, לעמול ולעמול, שהרי כבר אמר ישראלס: “ועניתם את נפשותיכם” – זו אמנות. וגם המדע אינו נקנה בדרך אחרת. אתה טוען לאווירה של תנ“ך ואני אומר: קיימת אווירה של תנ”ך, קיים קשר איתן לערכי התנ"ך, וגם אהבה עמוקה, אך לכלל הקרבה אין אנו מגיעים.

אשר למגילות הגנוזות? – “לא היה סיפק בידי לחקור חקירה של ממש את התגלית הגדולה הזו, מצפה אני לשעה שאתפנה לכך. אחת ידעתי, תגלית זו מוסיפה להכות גלים ומסעירה חוקרי התנ”ך כשם שלא הסעירה כל תגלית אחרת בשדה זה. אין לך קובץ מדעי הדן בשאלות התנ“ך שאינו כולל מחקרים על המגילות הגנוזות”.

*

“אין לי ביוגרפיה, יש לי רק ספרים – ביבליוגרפיה”, העיר לפנייתי פרופ' יחזקאל קויפמן, ערב אחד מערבי הסתיו. והיתה בדבריו נימה של התנצלות יותר משל סרוב. “בני אדם הרבה תמצא, הוסיף, שידם רב להם בהעלאת זכרונות מן העבר, ומשחר נעורים, ולפרטי פרטים, ושמות אנשים שפעלו באותם הימים. אה, בעלי זכרון מופלגים אלה! תמצא גם סופרים והם עוסקים כל ימיהם בכתיבת זכרונות. פליאה היא זו בעיני, כשאני לעצמי, מעולם איני מתפנה לזכרונות, ולו יהיו הדברים קצרים. תאמר דרכו של אדם להתפרק על עברו, שחלף ואינו. ניחא. עתים אני מתאווה ליטול קולמוס ולרשום אי־אלה דברים מן העבר, אך מעולם לא הגעתי לכתיבה של ממש, כך הוא. מה אעשה, והפירוש לספר שופטים דוחק, ועדיין רבה המלאכה”.

שמחה היתה לראות את פרופ' יחזקאל קויפמן ורוחו טובה עליו, לאחר שהתאושש לחלוטין מן המחלה שפקדה אותו לפני ירחים אחדים. פגה אותה ארשת של מתיחות שהיתה פרושה על פניו באותם הימים, אותו רפיון גופני ורוחני שפקדו אותו. הנה עתה חזרו אליו תוי הפנים הרכים והענוגים, השלווים, ועיניו התכולות מאירות באור תורה, וחדוות היצירה חזרה אליו כמימים ימימה. קר היה בחדר: “משאין היום הסקה, נתחמם לאורו של אדוני בזק”, העיר בהומור. ומשהחלה ברכת השיחה קולחת, פתח לפני אשנב לימי נעוריו.

פרופ' יחזקאל קויפמן נולד בדוניביץ (ליד קמינץ פודולסק) להורים חרדים. האב היה סוחר אריגים. ימי הילדות הראשונים עברו ב“חדר”, ומשבגר למד תלמוד ופוסקים בקלויז, בבוקר הוא וחברו אצל ר' יוזיפ, ובערבים היו אברכים ובעלי בתים מתכנסים בקלויז מסביב לשולחן ולומדים גמרא או מדרש. "לימים התחלתי ללמוד עברית מפי המורה פישקה קניגסברג, ברצינות ובהתלהבות. הוא היה אומר לאבא: “הוצא את בנך מן ‘החדר’ ומסור אותו לידי, בעוד שנים אחדות יכתוב ספרים”… והמורה הקנה לתלמידו דקדוק וספרות עברית חדשה וכתיבת חיבורים. “הייתי אוהב לכתוב וגם לתרגם, והמורה הרגיש בי, כנראה, נטיה לספרות”.

רציתי לדעת מה היה המאמר הראשון שכתב, והשיב: “המאמר הראשון שכתבתי היה מאמר על אחד־העם, שנתפרסם ב”השלוח'".

תמיה הייתי, אם אחד משרידי “המתמידים” ידע חיי נעורים וילדות: “ודאי שעסקו במשחקים, ובכל הדברים שנערים רגילים לעסוק בהם. אך אלה היו מן השעשועים שנעשו בהסתר מעינו של אבא. משנתגלתה משובתם “זכו” למכות. שהרי, החינוך היהודי באותם הימים לא העניק משחקים לילד. הנער העברי כבש את המשחק בעצמו. ההורים לא רצו שיסתובבו ברחובות. המשחק היה בימים ההם בלתי־ליגלי… ברור שחזרנו הביתה כשהפנים משולהבים”…

לימים עברה המשפחה לאודיסה ויחזקאל קויפמן נכנס לישיבתו של “רב צעיר”, שבה הרצו, בין היתר, ביאליק וקלוזנר. מפי קלוזנר שמע לראשונה יחזקאל קויפמן הרצאות על ביקורת המקרא החדשה. “קשה מאד לומר מה עורר אותי לכתוב את “תולדות האמונה הישראלית”, הוסיף. עוד בהיותי באודיסה מסרתי לקלוזנר מאמר על מנת שידפיסו ב”השלוח“. במאמר זה היו דברים שעוררו את התנגדותו. זכורני שבת אחת, ביקרתי את קלוזנר בביתו והתווכחנו ארוכות על אותו מאמר. קלוזנר עמד על שלו ואני עמדתי על שלי, עד שפקעה סבלנותו, והוא החזיר לי את המאמר. הייתי אז כבן שבע־עשרה או שמונה־עשרה. חלק מאותו מאמר נדפס ב”העתיד" לש“י איש הורביץ”.

“הדבר הראשון שהפתיעני היה, שהמקרא אינו מכיר את האלילות כמות שהיא”, אמר. “גילוי זה הדהימני, ועד היום עומד אני נדהם לפני תופעה זו. הכרה זו לא נתנה לי מנוח. התחלתי להתלבט בשאלה עוד בשבתי על ספסל בית־הספר, בשעה שהתחלתי לומד את ווירגיליוס ואת אובידיוס בלטינית ובשעה שקראתי את הומרוס בתרגום רוסי. מצאתי שהחוקרים ביקשו לעקוף תופעה זו וניסו להסבירה הסבר שבדוחק. הסבריהם לא סיפקו אותי. קניתי לי ישיבת־קבע בספריה הלאומית באודיסה, התחלתי לחקור אתה הספרות האלילית. המשכתי אחר־כך בברן. עמדתי על כל תופעה ותופעה. תשובה מצאתי רק ברבות הימים”.

הוציא פרופ' קויפמן ממגרת שולחנו מחברת, שעליה הצהיבו עם רשימות בכתב־יד זעיר, אך ברור, מימי לימודיו באוניברסיטת ברן, בה למד היסטוריה ופילוסופיה, מקרא ולשונות־שם אצל קארל מרטי. באותה מחברת רשימות ראשונות, מראי מקומות וציונים ביבליוגרפים “על הנביאים” וכו', ובשולי הרשימות תאריכים: “שלהי 1916”, “ספטמבר 1916”, “אלול תרע”ו“… נתרשמתי מאד מן היסודיות ברשימות של הסטודנט הצעיר בראשית לימודיו, סגולה שהכשירה אותו לשאת במרוצת השנים כל עומס רב־פעלים, מיצוי מהותה של האמונה הישראלית, פרשה המשתרעת על פני שמונה כרכים. “מכאן כבר החלו להתרקם האידיאות הראשונות”, העיר, “לפתע ניצנץ הרעיון”… בימים ההם עמדתי על התופעה היסודית השניה המשלימה את התופעה, שהזכרתי קודם (שהמקרא אינו מכיר את האלילות כהווייתה), והיינו, שהאמונה המקראית, אף־על־פי שאינה פילוסופית־מופשטת, נצחה את המיתוס. המקרא אינו נלחם במיתולוגיה במפורש, אבל הוא לא־מיתולוגי בכל תאיו ורקמת תאיו”. מאז התחיל לבנות את היכלו לתולדות האמונה הישראלית.

והיה פרופ' יחזקאל קויפמן מסביר ומאיר כל אותה תופעה עולמית מיוחדת שבאמונת היהדות. הוא הגיע לידי הכרה, שהגורם הדתי היה הגורם המכריע בתולדות עם ישראל. זה היה היסוד שעורר אותו לכתיבת ספרו “גולה ונכר”. “משעמדתי על אופייה המיוחד של האמונה הישראלית, נתגלה לי גם סוד גורלה המיוחד של האומה הישראלית. מצאתי שבחיי האומה הישראלית נתגלה כוח דתי מיוחד שנתן צורה להוייתה ולהויית העולם, וכפה על העם הליכה בדרך מיוחדת”.

“את התפתחות האמונה הישראלית אין לתפוס”, אומר יחזקאל קויפמן בחלק א' של “תולדות האמונה הישראלית”, “כהתפתחות איטית של תורת המונותאיסמוס מתוך מין הצטברות טכנית של רעיון לרעיון, דרגות עם דרגות־ביניים, על פי סכמה מלאכותית של ‘התפתחות’ מודרגת, אלא כהתגלמות אורגנית של אידיאה יסודית. התגלמות זו היא היא התפתחותה. המונותאיזמוס בישראל היה לא דעה, השקפה, דוגמה תיאולוגית פילוסופית, אלא אידיאה יסודית של תרבות עממית, הרגשת עולם שלמה של אומה. האידיאה הזאת “נתנה” מתן אחד ככל אידיאה של תרבות”..

והיתה השיחה שמחה והולכת על מקורו של הרעיון וסוד התהוותו, והייתי מבקש לירד לעמקה של תופעה זו.

“ודאי, איש אינו יודע”, נענה פרופ' יחזקאל קויפמן. “כל אידיאה חדשה – אין אדם יודע כיצד היא באה לעולם. זהו מסוד היצירה הרוחנית, שאין אדם יכול לעמוד עליו. ודאי, שאנשי הדת יראו בזה התגלות אלוהית. ההיסטוריון מוכרח להסתפק בקביעת העובדה, שבעולם האידיאות הופיעה האידיאה המונותאיסטית, וזה אירע אצל עם אחד, עם ישראל”.

בהמשך אותו פרק, בדברים שבכתובים, קראתי על סוגיה זו: האידיאה, “היא היתה אינטואיציה ראשונית חדשה. ודאי היה גם מתן זה תלוי בתנאים היסטוריים ידועים. התגלמות האידיאה אף היא היתה תלויה בתנאים ההיסטוריים של כל תקופה. אבל בתולדות הרוח אנו מוכרחים לראות את האידיאות עצמן ואת כוח הגידול הגנוז בהן כראשית עצמאית. האידיאה המקורית היא מבחינה ידועה עילת־עצמה, שאין אנו יכולים “לבאר” אותה. היא עולה מגנזי רוח האדם, היא משתרשת בנפש האדם, ובכוחה הפנימי הוא מפרה את החיים, היא נעשית גורם בין גורמי החיים”.

הפליגה השיחה על הביאור לספר יהושע, שהופיע לא מכבר ושפרופ' יחזקאל קויפמן עמל עליו שנים הרבה. עתה, כבר סיים את המבוא לספר שופטים והוא עובד בשקידה לסיים פירושו. “שני ספרים אלה יש לראותם כחטיבה אחת”, אמר. “הם דנים באותן הבעיות. לדעתי ידע מחבר ספר שופטים את ספר יהושע והמשיך אותו. יש וטוענים, ששני הספרים האלה היוו ספר אחד. אין אני מאמין ומקבל דעה זו. מבחינת הטכסט אין שופטים ספר קשה, פרט לשירת דבורה. אבל מבחינת הבעייתיות, ההתהוות הסיפורית – זהו מן העניינים המסובכים ביותר. נהיה נאמנים יותר לאמת אם נאמר, שחוקרי התנ”ך סיבכו את הדברים ביותר, ואין לנו אלא להתיר כל אותו סבך ולהעמיד את הדברים על חזקתם הראשונה, על פשוטו של מקרא".

שאלתי אם כבר מכין חוקרנו את הספר התשיעי לתולדות האמונה.

– אמנם כן, השיב, י. קויפמן, מתבקש הספר התשיעי, שידון עד סוף הבית השני, שאז חלה תמורה עמוקה בישראל. האמונה הישראלית חדלה להיות אמונה ארצית, היא הפכה לאמונה על־ארצית, שמימית, אמונה של עולם הבא. הופיעה הנצרות. זו תופעה עולמית, שעיון היא צריכה. אלא, שלגבי תולדות האמונה הישראלית נודעת חשיבות דוקא לספרי יהושע ושופטים, להבנת ההתפתחות ההיסטורית הרוחנית הדתית של עם ישראל. יש המבקשים לטעון, כי עם ישראל נכנס לארץ־ישראל לא כעם כובש אלא שנתמזג בכנענים, ושדתו היתה מעורבת, ישראלית־כנענית. ולא היא. לאמיתו של דבר, היה עם ישראל מראשיתו עם מונותיאיסטי. מפנה זה חל עוד בימי משה. במשה ניצנץ לראשונה הרעיון; הוא שחולל את המהפכה ונטע בישראל את האמונה המונותאיסטית. המקרא נתהווה וצמח באוירה לא־אלילית.

דומה, משדן פרופ' יחזקאל קויפמן באמונה הישראלית, הוא זורח באור התנ"ך, בייחודו, ועל שגב אידיאי זה, שהנחיל ספר הספרים לישראל ולעולם, מוכן להשיח האיש ימים וימים. קורת־רוח נפרשה על פניו כתום השיחה, והיה כמתברך ומברך: “ראה, ביוגרפיה ביקשת ומצאת אידיאה”, זו נשמתה ורוח אפה של היהדות.

---

יוסף קלוזנר

מאת

אברהם חיים אלחנני

“עד סוף ימי, עד נשימתי האחרונה, אאמין כי לכל אדם גדול שני אביבים, יש וזקנים – נגוהות השקיעה של חייהם כארגמן, כדרך זריחתם”, נהג פרופ' יוסף קלוזנר לומר, לא אחת, לפני מאות תלמידיו בספרות בין כתלי האוניברסיטה, בהר־הצופים. ולא היה שיעור שלא הורה לתלמידיו, בניו, אָרחי־חיים, פרי הסתכלות מעמיקה, בחינה שקודה במהות החיים, פרקי־אבות ומידות־אדם, “הניגודים הגדולים הם היוצרים את התופעות העליונות ביותר”, הוסיף. “ראו: בקעת הכנרת והרי הגולן נוצרו מתוך התפרצות איתני הטבע… לארמנטוב נולד לאב שיכור ולאם יפה ועדינת־נפש, אשה נפלאה”…

לא אחת עלו דברי הישיש כמזהיר עצמו ומזהיר הזולת, יום יום ושעה שעה: “לאהוב את האמת, להתרחק מן השקר ומן הפיקציה והדומה להם”. לא אחת היתה חלוקה עמו הדעה בישוב, אך בכל מלחמותיו מעולם לא פגע בכבודו של הזולת המתנגד, כגדול וכקטן, כנכבד או הנקלה. ודאי בזה ייבחן איש הרוח האמתי, איש האשכולות אשר מחשבתו יקדה בכבשונה של היהדות לדורותיה ונכסיה הרוחניים והמקיפה גלגל עולם, שאינו יודע גבולות וסייגים, זמנים ומועדים.

פליאה היה מראה כוח העבודה העצום שהיה גנוז באיש. חותם ההתמדה והשקידה היה טבוע בכל שהעלה עטו המבורך. הוציא יום אחד ממגרתו כתב־יד, רצוף תיקונים: “זהו ערך ביאליק שנועד לאנציקלופדיה”, אמר. לא ייאמן: החוקר, אשר פרסם הערכות רבות־היקף על ביאליק ושירתו, עמל על “הערך” כאילו לו זו הפעם הראשונה שהוא דן בנושא. כתב, חזר והעתיק בעצמו כל שהעלה, ויגיעה רבה התייגע עד שהכשירו לדפוס. “מעולם לא פירסמתי דבר שלא העתקתיו לפחות פעמיים”, העיר. כל שהעלה בקולמוס ראשון, מעולם לא הגישו לפרסום, כתב נוסח אחד ופסלו, כתב אחר והעתיקו: “אמר לי פעם אחד־העם, לא קשה לכתוב מאמר, אך קשה למחוק את הזיעה מעליו”… פרופ' י. קלוזנר הוציא כתב־יד אחד, שסיימו לא מכבר על “נביאי האמת” והסב לבי על התיקונים והשינויים שהביא: “לא רציתי לעשות מלאכתי רמיה. תמיד עמלתי באמונה”, ואגב העלה זכרון הקשור לענין בו דן. היה זה בימי הקונגרס השמיני בהאג. ביום ששי לפני קבלת שבת, עלה בדעתו לבקר אצל הצייר הנודע יוסף ישראלס, אשר דר באחד הפרברים בהאג. האמן עשה עליו רושם עז. “יהודי גוץ, בן שמונים, עיניו צעירות ומאירות, שופעות תום, הליכתו כמדדה. שאלתיו בין היתר: אדוני האמן, אמנות מהי? והוא השיב: “אדוני יהודי? אדוני שומע עברית? אדוני יודע מה זה יום כיפור? ביום כיפור נאמר ‘ועניתם את נפשותיכם’ – זו האמנות”. מקום שאתה מוצא אדם המענה נפשו במלאכתו, נותן נפשו עליה, ותהא זו מלאכת הפיסול, או הציור, מדע או ספרות יפה, שם שכינת האמנות שורה על היצירה. יודע אדוני, הוסיף האמן, אצל הגויים העיקר הוא הפרטים החיצוניים, הצורה, הפרחים, ואילו אצל היהודים – העיקר הוא הפנים, הנשמה. משום כך אין כוחנו בפיסול ובציור, לעומת זאת רבה ידנו בכתיבת מזמור תהלים”.

היה פרופ' יוסף קלוזנר כמעיין המתגבר. קשר עניינים ותופעות השאובים מן ההיסטוריה הישראלית; מן הספרות העברית ומן החיים המתרקמים במדינה: “אין אני כה תמים שלא אבין כי אין הדורות שווים. מי כמוני יודע, שנחוץ לחכות כדי להיווכח מהו יקר הספרות שלנו. מי כמוני יודע כיצד קידמו לראשונה את פני שאול טשרניחובסקי. שלושים שנה ערכתי מלחמה בשוללים עד שהכירו בו. אף־על־פי־כן, המצב כיום בשדה הספרות מכביד מאד על לבי. אנו חיים בימים גדולים, שלא היו דוגמתם. מאורע עולמי חד־פעמי זה של הקמת מדינת ישראל. אי היצירה שתצלח ותעלה כל ההתרחשות הכבירה הזאת של תחית אומתנו. ודאי, תמצא לא אחת כמה סיפורים מסופרי הדור החדש והם מוצלחים, ויש בהם מחותמת התקופה. לא אחת השתתפתי בקביעת פרסים להם. אולם, לא חשתי בהם את הגדולה והרוממות של ימינו. אין אני נמנה עם אלה הגורסים ספרות מגמתית־טנדנציוזית. אך מה תרומתה של הספרות העברית החדשה למדינה הצעירה שלנו? איזהו הספר המורה דרך לדור הצעיר, המלהיבו, המדריכו ומשמש כאבוקת אור לפניו? אף בשדה המדע אין נחת, אם כי המצב טוב מזה שבשדה הספרות. אולם אין כיום גם ספר אחד עליו אפשר להצביע שיצר שיטה חדשה, המשמש מורה לנבוכי הזמן. שמא תאמר, קרובים אנו מדי לתקופה – ודאי שכן, אף זה נימוק. אולם ביאליק כתב את “משא נמירוב” את “בעיר ההריגה” שלו, חודש ימים לאחר הפרעות בקישינוב”.

*

פרופ' יוסף קלוזנר היה הכהן הגדול ופרשנה הגדול של הספרות העברית. למעלה מששים שנה שרת בקודש. לא כהתה עינו ולא נס ליחו עד יומו האחרון. נשא ברמה עטו־שרביטו וניצח על הסימפוניה המופלאה של ספרות דור התחיה על מכלל גוניה; שירה וסיפור, הגות ומחשבה, היסטוריה ופובליציסטיקה, לשון עברית, הוראה. האיש היה נתון גם לעסקי ציבור והתנועה הציונית, שריד אחרון לצירי הקונגרס הציוני הראשון.

חותם האמת ביקש פרופ' יוסף קלוזנר כל ימיו. אמתו לא ידעה פשרות, עליה נלחם ללא רתיעה, אם בשאלות אמונות ודעות ואם בערכי־ספרות ופובליציסטיקה. לא נשא פנים בדברים שכתב ובדברים שהטיף בעל־פה, תמיד היה בו מן החידוש, וככל מחדש עורר לא אחת התנגדות, בחינת “עושה חדשות בעל מלחמות”. תכונה זו לאמת, עיקר ומהות בה. היא שהשפיעה עליו דינאמיות, מילאה אותו חיות נעורים והתלהבות רעננה, והיא שעשתה אותו גם ל“איש ריב ומדון”. כי היה פרופ' יוסף קלוזנר חדור אמונה בלתי־מעורערת בנצחון הצדק, בחיי יחיד כבחיי חברה; צדקת־עם, עמו, כפי שחזוה נביאינו, וממנה תקוה ואחרית טובה לאנושות, לשלום עמים.

כבר בראשית דרכו צעד פרופ' יוסף קלוזנר בטוחות בממלכת הרוח, בתחומה היהודי ובתחומה הכללי, וביקש את המזיגה בנעלה ובמרומם ובמשותף לכל העמים הנאורים. מכאן “יהדות ואנושות”, שהיתה לו לסיסמה מאירה כל ימיו, אותה קבע על שער ביתו בתלפיות בירושלים; יהדות מכאן, יוון ורומי מכאן – בחינת הלב והמוח הלווים זה מזה. על אף היותו איש מדע מובהק, בעל חרות רוחנית שאינה יודעת סייגים וגבולות וחרד לכל עניין לפרטיו ולדקדוקיו, לא נתפס לנוקשות, לפי ש“השכלת הלב ורוך ההרגשה יקרים מכל מדע ומכל חכמה”.

אָפיניים הם דברי פרופ' קלוזנר שהשמיע בסוף ימיו על אחד־העם, רבו, במלאות מאה שנה להולדתו, ומאירים באור חוזר דמות אומרם:

“תעודת הספרות העברית בדורנו היא לא לשמש מעבר אל הספרות הלועזית, כמו שהיתה בשנות הששים והשבעים למאה הי”ט, אלא ‘ללמדנו דעת את עולמנו הפנימי’. אומר אחד־העם במאמר מיוחד בשם “תעודת־השילוח”, שבא בראש החוברת הראשונה של הירחון החדש, והוסיף כי, הדעת אינה נקנית רק על־ידי דברים הבאים מתוך התפעלות רגשית בלבד, ואף אינה מתבטאת בפרזיאולוגיה ריקה, במליצות משונות ובגיבוב־דברים. היהדות כתפיסת־עולם מיוחדת הועמדה בזמננו בסימן־שאלה. היא עומדת על פרשת־דרכים: להיות או לחדול! – וספרותנו החדשה צריכה ללמד אותנו האיך “להיות”, כיצד לחיות חיים עצמאיים לאומיים בעולם החדש, שבו אין הדת תופסת עוד את המקום העיקרי והיחידי. ופירושו של דבר הוא: “לחדור למסתרי־חיינו, לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן את עתידותינו בתבונה”. וכדי להתקרב אל תכלית נרצית זו, יהא מקום ב“השילוח” למחלקות הללו: פרקי־חכמה, פובליציסטיקה, ביקורת, בלטריסטיקה… “עוד הרבה דברים למדתי מ”אחד־העם" כעורך “השילוח”, הוסיף פרופ' י. קלוזנר, דברים ששמעתי מפיו בהזדמנויות שונות. מורגל היה בפיו לומר: “אין תוכן רעיוני חריף, שאי אפשר לבטא אותו בכתב, ובלבד שלא יהא הביטוי גס ולא יפגע במתנגד לרעיון כזה באופן אישי”. ביטויים גסים, חריפים יתר על המידה ואישיים, היה אחד־העם מוחק בלא חמלה, יהא כותבם מי שיהיה". (ראה חוברת “לדרכו של אחד־העם, מאה שנה להולדתו”, הוצאת האוניברסיטה העברית ע“ש י”ל מאגנס).

פמליא גדולה של תלמידים הקים יוסף קלוזנר מאז ראשית דרכו בהוראה, מאז בית המדרש של “רב־צעיר”, באודיסה ועד עמדו בראש הקתדרה לספרות עברית באוניברסיטה העברית. ערכים רבים קבע, ערכי ספרות והגות באנציקלופדיות שונות, והיה עורכה הראשי של האנציקלופדיה הישראלית מאז היוסדה ועד יומו האחרון. מי מן הסופרים, צעירים וותיקים, לא נזקק לעצתו, לעידודו ולהדרכתו של פרופ' יוסף קלוזנר, שביתו היה פתוח תמיד לרווחה. אילמלא גילה והעניק לנו את שאול טשרניחובסקי בלבד – דיינו, והוא העשיר את ספרותנו, בביקרות, בהגות בהיסטוריה. עם טשרניחובסקי התקשר פרופ' קלוזנר קשרי נפש עמוקים, ורגיל היה לומר, שטשרניחובסקי לימדו “לאהוב את החיים ואת השירה, לדעת מה היא אהבה שבחיים, לא זו שבספר”. היקף יצירתו של פרופ' קלוזנר – מתמיה. מאז מאמרו הראשון ב“המליץ”, “מלים מחודשות וכתיבה תמה”, זיכה את ספרותנו ביותר מחמישים ספר, בהם היסטוריה של הספרות העברית החדשה בששה כרכים, “יוצרים ובונים” – שלושה כרכים, מונוגרפיות על סופרים עבריים; היסטוריה של תקופת הבית השני, ספרים על ישו ופאולוס, החיבור הפילוסופי “יהדות ואנושות”, שורה של דמויות הוגים ומאמינים, ספרים בבלשנות ובפובליציסטיקה ועוד. משנתו של פרופ' יוסף קלוזנר ברורה היא, הרצאתו בהירה ומצויינת בדיוק הבעתה ופשטותה. כמלאך טוב “הכה” יוסף קלוזנר על ראשי השתילים של הספרות העברית וקרא להם: “גדלו”, והם צמחו לאילנות נאים ויפים, נושאים פירות ברכה.

להנחיל את העברית לעם כולו, היתה משאת־נפשו הטמירה של פרופ' יוסף קלוזנר, ולדידו נחלק העם לשנים. “ליודעי עברית ולשאינם יודעים עברית. עברית אינה שאלת לשון, אלא שאלת האומה, בלא עברית אין תנ”ך, אין רבי יהודה הלוי, אין ביאליק".

העברית היא המאחדת את העם מן הקצה ועד הקצה.

---

אליעזר שטיינמן

מאת

אברהם חיים אלחנני

באתי אל אליעזר שטיינמן ובצקלוני מערכת שאלות על הישגי המדינה וקשייה, על הדמות העתידה של חברתנו – וראה, נמצאתי מוקף ו“מותקף” בשאלות. שלא במתכוון נעשיתי משיב במקום שואל. אלא שנזדמן לחדר אדם, שביקש משטיינמן “לעבור” על הרצאתו בעניני חינוך בטרם יראו הדברים אור הדפוס. אמר שטיינמן: “אי־אפשי”, ונימוקו עמו. דברים שבעל־פה לעולם אינם באים על תיקונם כשעולים על הכתב. אין מלכות נוגעת בחברתה, שהרי דברים שבעל־פה סגולתם לעצמם וכליהם שונים. אליהם מתלווים ומסייעים נעימות הקול, הנשימה, התנועות, ארשת־פנים ומבע־העיניים. השיחה הוסיפה כבדרך הטבע להתנהל על מהותה של “תורה שבעל־פה” ו“תורה שבכתב” וכאותה רוח הנושבת והולכת ומלבה גחלת עד שעולה ללהבה.

אמרתי: אפילו דברים שנקלטו בכל דיוקם, אינם זהים לדברים היוצאים מפי האדם. אינה דומה “מוסיקה על גבי תקליטים” לזו שבתזמורת באולם. כאן הצלילים בבחינת “מים עומדים”, וכאן נובעים ומפכים מתוך מעין החיות.

א. בעל פה ובכתב

כך, נענה שטיינמן – אם נניח, שנפש האדם הוא מעין, הרי למעין זה שתי שלוחות, זו שבכתב וזו שבעל־פה. אלא ששלוחות אלו נעולות הן, בחינת “גן נעול, מעיין חתום”. דוק, בכוונה לא אמרתי כ“שני ברזים”, לפי שלברז יש נעימה של זלזול. אנו נוהגים לזלזל במים. כך דרכו של אדם. אף־על–פי שהמים הם מקור חיים, עושים אותם משל ודוגמה לדברים בטלים, שאין לעולם צורך בהם. טבע הבריות להקל בענינים חשובים. ככל שהדבר חשוב יותר כן מזלזלים בו יותר. כפי שאמר הרמב“ן על ירושלים: “כל מקום שקדוש יותר – חורבנו גדול יותר. כך כל הדברים שהחיות תלויה בהם פוטרים אותם מתוך לעג: “מים”… כל המוחות הגדולים, שהעולם נתון בלבם נקראים בטלנים. עושי המלחמות ומסכסכי ערים ומדינות הם “הפני”, שמנה וסלתה של האנושות. רק חכמינו הקדמונים יצאו והורו שעיר אשר עין בה עשרה “בטלנים” אינה עיר… אלא שבברזים אנו דנים. הווה אומר: “ברז שבכתב” ו”ברז שבעל־פה” ואין שניהם יכולים להיות פתוחים בבת אחת. כיון שפותחים אחד – מיד נסגר השני מאליו. העומד על הבמה ומרצה נאלץ לסגור את הברז שבכתב. הכתיבה מחייבת דקדוקים הנהירים ליודעי ח“ן. אבל הרוצה לברר מחשבותיו לקהל הרחב אנוס לוותר על שאר־רוח ולשכוח דקדוקי החכמה. עליו להתפשט לתוך המחשבה הכללית, אל המרחבעם ולא אל המרחביה. כדרך האב עם הבן והמורה עם התלמיד, שאינם יכולים ללבן את הנושא במיצויו ומגלים רק טפח ממה שידוע. כבר אמר הבעש”ט: “מותר לאדם להגיד לזולת רק רביעית ואף חמישית ממה שיודע”. הגע בעצמך, כלום ייתכנו דברים שנאמרו בעל־פה ושיצאו מן השלוחה של “השכל הקטן” – לקביעה בדפוס, הנועד לדברים היוצאים מן השלוחה שבכתב, שהיא בבחינת“השכל הגדול”, הרחב. אולם לקו המידות בעולמנו, ורבים מערבבים את שתי השלוחות וקובעים בדפוס דברים שנאמרו. זורעים את מחשבתנו כלאים ומשעטנזים פה בכתב, מחשבה ותעמולה. נמצאנו מפסידים מזה ובזה. לדברים שבעל־פה חיות משלהם, שהם נובעים ושקויים מהמגע האישי, אך אין בהם מדיוק החכמה, מן ההבדלים הדקים שבעיון־המחשבה, וכשאתה מביאם לדפוס, הם מאבדים חיותם. לעולם אין הדיבור מגיע לרומו של עולם הכתב. למרבה הקלקלה, מוצפים העתונים, גם המאספים הירחונים, דברים שבעל‏־פה, היינו שאינם ראויים לדפוס, אף עושים ספרים על יסוד שיחות, שאין בהן לא בירור לא ניפוי ולא חיפוי על הדברים, שהצניעה יפה להם. “אין פלא, איפוא, שבא קלקול לעולם הדיבור והכתב כאחד. פג טעמן של מלות ההגיון, נפסל המאמר, הדיבור נעשה צעקה והמגילה הכתובה כרזה. והלא בעשרה מאמרות נברא העולם. רואה אני דבר זה, כאחד הגורמים לדלדול הרוחני ולקלקול המוסרי שירדו לעולמנו. הדובר מתכוון מלכתחילה לכתב, לפומבי, והכותבים מזרימים שיחות בטלות. חז”ל אמרו, כי דברים שבעל־פה אי אתה רשאי לאָמרם בכתב. במשך דורות היה התלמוד תורה שבעל־פה, עד שבא רבי יהודה הנשיא וחיבר את המשנה.

לא נתפסנו לנושא זה אלא באקראי, ומאי נפקא מינה? כל ענין הבא לידינו הופך בו שטיינמן, ונותן בו סימנים, מנער מעל המלים והמושגים אבק השיגרה ומחזיר להם את משמעותם הראשונה, את חיותם הרעננה. לפניך תלי־תלים של ענינים, ששים רבוא נושאים, ששים ושמחים מעץ החיים. דברים אלה שאמר שטיינמן בסערת נפש אמרם, מתוך אני מאמין עמוק, מעין חושן־משפט, ועלעלי רעיוניו מרפרפים ומרהיבים וכממלאים חללם של פרדס וכרם משופעים בפירות. עד שאתה חוטף־קוטף “תפוח” יפה־מראה טוב למאכל – כבר רומזים־מאירים לעיניך פירות של אילן אחר המשובחים יותר:

איני מתעלם – הוסיף שטיינמן ואמר – מיתר הגורמים לקלקול ההגיון והמידות, שהזמן גרמם והחברה מעודדת אותם והטכניקה מולידה אותם והעולם הזר משפיע אותם עלינו ואף כופה אותם עלינו כגיגית של שופכין. אבל גם הרישול הפנימי שלנו הוא אחד מאבות הנזיקין. אלא שחלילה לי להתייחד בקהל אותם הרוגנים המתמידים על קלקול המידות והתרפקות מן הערכים, ובמיוחד בין המתריעים על הניהיליזם שנתפשט כביכול בזמן האחרון. מוזר ביותר, שכל קלקול זוקף דור הולך על חשבונו של דור בא, או איש על חשבון חברו. הכל צווחים, למשל, על מעילות. אי אתה יודע היכן מתחילה מעילה והיכן היא מסתיימת, מי כאן הצועק ועל מי צועקים, מי הטוען ומי הנתבע. תאמר כצעקתם, מי זכאי לומר אני אקום ואתקן, או אני מוסמך לתפוס את הגנב. ובכל זאת צועקים, הכל צועקים. יכול שעתים הצועק הוא דווקא שותף למעילה. ויכול שמעילה פלונית היא עורבא פרח. ובכן, מי יקום ויתקן את צעקת־השוא.

אמרתי: כל המכריז על עצמו “ראו, איש אמת אני, צדיק וישר” – טעון בדיקה ומעורר עלינו ספקות במידותיו.

ב. על המעילות

נכון, –נענה שטיינמן – אילו כל הצועקים על מעילות היו מתכוונים לשם שמים – ודאי שלא היו צועקים בלחש ומחפשים דרכים לתקן. אין זה אלא משל. יש גם נמשל. כשם שיש בן־מלך יש בת־מלכה. הבה נעזוב את בן־המלך ונשוב לבת־המלכה, כי השנים נוצרו מששת ימי בראשית. דומה, שהקריאה המתמדת על ניהיליזם והריטון שאינו פוסק על מעילות משמשים גורמים נוספים להגביר ניהיליזם ולהגדיל מעילות. שכן רבים אומרים: מכיון שהכל צועקים על ניהיליזם ומעילות, מכלל שסדר העולם בכך. ושוב אי אתה יודע למה מתכוון פלוני ואלמוני בניהיליזם. עצם הדיבור על ניהיליזם מעורר דמיון למה שמדברים על שדים ומזיקין, שמחמת רוב דיבור מתחילים לפחד מפני שדים ומזיקים, שאולי אינם קיימים כלל. האדם בהבל פיו מוליד שדים, רוחות ולילין. ואילו היה כל אחד מפחד מפני השד שבתוכו ומאשים את עצמו בניהיליזם, הייתי אומר שאין זו מידה, לפי שכבר אמרו חכמינו, אין אדם משים עצמו רשע. אלא שהקטגורים שלנו מגדילים לעשות. הם אינם משימים את עצמם רשעים, אלא משימים את כל הנוער רשעים, בכך בודאי אין שום חידוש. מנהג עתיק־יומין הוא. מכל מקום אצלנו הוא מנהג, שכל דור בוכה ומתאנח על “הסתלקות השכינה”, ועל “שאנו דור יתום”,ו“הראשונים כבני־אדם ואנחנו כחמורים”… כפי שזכור לי, לא היו חברי, אף אני בתוכם, בני דורי, טובים מן הנוער של ימינו. חייבים אנו להגיד ובפה מלא: לא טובים אנו מבנינו. אבל רבים נדרשים אל הניהיליזם מחמת עניות בנושאים, ולכן נטפלים בכל שעת מחסור ועושים משכנתא לבנינו. ומהי משכנתא זו? – היו נוהגים בבית המדרש, משנכנס תלמיד חדש, להשכיבו על הספסל ומרביצים בו כהוגן, וכך מקדשים אותו להכניסו לתוך החברה. כך אנו מכניסים כל דור לתוך השרשרת, מקדשים אותו על ידי שמלעיזים עליו שאינו בתורה ולא בדרך־ארץ, לא במוסר ולא בנימוסין; הקיצור – הוא ניהיליסטן.

זכורים לנו המשפטים הציבוריים שערכו על הנוער. האבות שערכו בשעתם משפטים על הנוער כבר נעשו סבאים, זקנים ונשואי־פנים. ואילו היום משמשים ראשי בית־דין, שבו בניהם עורכים משפט על נכדיהם. וזהו מעגל קסמים, שכל דור מחפש כתמים ביורשיו.

מן הראוי, לדעתי, להתנזר לתקופה ממושכת ביותר מנושא הניהיליזם של הנוער. אל תעירו ואל תעוררו את יצר הנחיתות והאשמה. די לגלגל בנושא הנוער. יפשפש כל דור במעשיו. אם הדור ההולך יטהר את עצמו, יזכה גם לבנים הולכים בדרכיו. אף המאשרים והמנהיגים חייבים לקשט קודם כל את עצמם, והמונהגים יהיו ממילא מקושטים.

ג. ממושגים והישגים

אתה שואלני באיזה אור נראים לי הישגי המדינה? קשה לענות. אשתדל. אך שוב, ייתכן, שבדפוס לא יתפרשו דברי כהלכה. כל אימת שנדרשים לנושא זה, יוצא כמעט תמיד שיש שני צדדים, של טוען ונטען. צד אחד, שאיננו יודעים בדיוק מיהו, עומד וטוען כלפי זה, שאף הוא אין יודעים מיהו. אומרים לנו: "ראו כל הגדולות שאנו עושים, ואתם מחרישים. מדוע הנכם מפרסמים את העוולות ומתעלמים מן ההישגים הגדולים? אם קיימים שני צדדים, אפשר לומר ששניהם צודקים או שניהם אינם צודקים. ואם שואלים קושיות – תירוצים לא יחסרו. נניח לאותו ענין של שני צדדים. נאמר, שכל אחד מאתנו היושב בארץ הוא עצמו בחינת שני צדדים. קושיה זו אינה עוברת בין שתי סיעות, אלא בין בתרי הלב של כל אחד מאתנו. למה הדבר דומה? אחותי התחתנה. החתן מוצא חן בעיני, ובכל זאת אני עצוב. שואל אני את עצמי: על שום מה אני עצוב? השידוך מוצא חן בעיני, כלי־זמר מעולים, השולחן ערוך ומשופע במעדנים ובמטעמים, ואף גלוי וידוע לפני שכעבור עשר שנים עוד יספרו ויאמרו: “כחתונה הזו שהיתה אצל אחותי – עין לא ראתה”. אני שואל ואני משיב: ייתכן, שעצוב אני על שום שבשעת החתונה ניגשו אלי רבים, מחותנים ואף לא מחותנים, קרואים ולא־קרואים, ושאלו: “ובכן, אתה שמח?” אפילו שרוי אדם בשמחה גדולה, כיוון שנשאל “אתה שמח?” – מיד נעשה עצוב. השמחה היא ענין עדין כפרח על־תגע־בי, שאם נוגעים בו – פוגעים בו. כל נגיעה – פגיעה. מידה לא נכונה היא שרבים טוענים: “על מה אתם שותקים? אנו עושים היסטוריה, ואתם שותקים”. אבל כך דרכה של היסטוריה של אמת, שהיא נעשית בשתיקה. וינועו העם ויעמדו מרחוק. התביעה להגיב על היסטוריה אין בה תבונה. אלכסנדר מוקדון ביקש מאחד היסטוריון ללוותו במלחמותיו כדי לתאר אותן. אמר לו אותו חכם: כדי לכתוב היסטוריה, חייב אדם לשבת מרחוק… מי שהוא בתוך המעגל אינו מסוגל להקיף במבטו את כל המעגל.

הישגים – הוסיף א. שטיינמן ואמר – אף כשהם גדולים מן הצד הגשמי אינם גדולים אלא אם כן מתלווים אליהם רגשי שמחה והתעוררות של הפרט והכלל. הורדוס הביא לעם ישראל הישגים גדולים ביותר. בית־המקדש שלו היה בהדרו יותר גדול מבית־המקדש של שלמה. בימיו הורחבו גבולות המדינה, נבנו ערים בצורות, נסללו כבישים, נתרחב המסחר. להורדוס היו כיבושים גדולים, הוא הפלא לעשות בטקסים, בראוות ובתהלוכות. אבל חכמי ישראל בזמנו, שבתוך נקודת־לבם נתרכזה שכינת ישראל, היו עצובים. חס וחלילה, אין אני בא להשוות תקופתנו רבת הקוממיות לתקופת הורדוס. אלא דור־התחיה בזמננו יונק מן הרוח והוא סמוך על “שולחן הרוח”, אם כי אינו סמוך לצערנו, על שולחן ה“שולחן ערוך”. רוח, רוח, אין אפוטרופוס לרוח. הרוח נושבת. דור־התחיה הציץ קצת ברמב"ם, קרא את א. ד. גורדון, שמע שיש “חפץ חיים”. אבל אין לנו חזקה על גדולי־רוח אלה גם לעתיד. בכלל אסור להישען על זכות אבות. דרך הטבע הוא, שאיננו מסוגלים לראות את ההישגים הגדולים במלואם ובהיקפם, כשם שאין אדם יכול להסתכל בשמש שמא יסתנוור. ולא מן הדין הוא להתפעל מהבניה כשהיא לעצמה או מכיבושים והישגים בלבד. זכרון נסתר למין האדם, שגדולי העריצים היו גם גדולי הבונים. הרי הפירמידות, הדניאפרוסטרוי. גדולה בניה רק אם בה מתקיים מה שנאמר בניך־בוניך. זו שאינה משכיחה מאתנו שאנו בנים למקום. לצערנו הרב, יש דבר־מה באוירה של הארץ מאז קיום המדינה, שהקים מחיצה בין הלבבות. אמנם, אור גדול זרוע מסביב. אך לא כל אור גדול הוא גם אור־יקרות. יש אור־קפאון, יש גאוה, עמידה לפני הראי, הצטלמות. הייתי בערב־פסח בקיבוץ בחגיגת קציר־העומר. ראיתי את השדות הרחבים ואת הנערים והנערות הרעננים, היתה לי קורת־רוח מן הזמרה, הריקודים ויפה־הנוף. אבל היו שם כל־כך הרבה צלמים, עד שמרוב צלמים לא ראיתי כמעט את הענין עצמו. הראוה נהפכה כמעט לליצנות. מרוב צלמים־לצים לא נראה היער! הקלקולים הגדולים של תקופתנו נובעים לא רק מידי הצלם (צד"י פתוחה) אלא גם מידי הצלם שבהיכל. לא לשכוח את ראשיתם המצער והמצערת. יין החשמונאים נעשה במשך שני דורות חומץ.

ד. על הגאוה

היה אליעזר שטיינמן מוסיף ומברר וכמעין המתגבר שאינו יודע מנוח. הוא המריא למרומי הנושא, ורעיוניו והגיגיו שפעו.

לא חרבה ירושלים אלא מחמת גאוה, – אמר – כלום אפשר לבנות מתוך גאוה? בגאוה מקימים בתים, ארמונות, נוטעים גנים ופרדסים, אבל כלום הגאוה יפה לבנין עם? הענוה היא טבעת־הקידושין של כל מפעל מחולל עם, חתונה היא לא שולחן־המטעמים, לא החופה, לא המחותנים ואף לא הנדוניה. חתונה נעשית על־ידי טבעת־הקידושין ששוויה פרוטה. היא העיקר. בלי טבעת זו אין “הרי את מקודשת לי” והנישואין אינם תופסים. ומה פירוש ענוה? איני חסיד גדול של ענוה בפרהסיה, אדם עניו על חשבון הכלל… הענוה משמעה פשטות. מקום שאתה מוצא פשטות שם אתה מוצא טבעיות, ומקום שאתה מוצא טבעיות שם סבר פנים יפות. בדרך הטבע כשאין עננים, מאירה השמש. אף פני האנשים מאירים לפי טבעם. אך הגאוה היא חשרת־עננים. אפילו אדם טוב וישר, העמל עם הציבור באמונה, אם אינו פועל מתוך סבר פנים יפות – אין הוא רואה ברכה במעשיו. כל כמה שלא תהיינה לשכות לקליטת עולים – לא נועיל כלום, אם הפנים של כל יהודי בארץ לא יהיו מאירים כמנורה. שני מיליון יהודים – שני מיליון מנורות! מצינו: “ליהודים היתה אורה, שמחה וששון”. במקום האורה שם תשכון השמחה. אך הגאוה מוחקת את השמחה, מולידה עצבות. עצבות מביאה בדידות. לכן כל יהודי שני או שלישי בארץ מתאונן על הבדידות והעצבות. ושתיהן מקורן בגאוה שפשטה בקרב הראשים והמנהיגים. הגאוה דרכה בשקר. אילו לפחות היינו בעלי גאוה של אמת, היתה זו חצי צרה. בעל הגאוה של אמת עושה על כרחו מעשים טובים, שומר על צלם אלוהים. שומר על עצמיותו ואינו מחקה את הזולת. אנו מצד אחד בעלי גאוה ומצד שני אנשי־נחיתות הממעטים דמות עצמנו ומשתעבדים לכל מה שבא מחוץ־לארץ. תאמר מה טיבה של הגאוה שלנו? על כך אפשר אך לרמוז. נוצר חוג נוצץ של של אנשים, הבאים במגע עם אנשי חוץ־לארץ, תיירים ואורחים חשובים, היושבים בבת אחת בארץ ובחוץ־לארץ והם דרך הטבע נתינים לכמה תרבויות. מתוך המגע עם מרומי־אנשים מסגלים הללו לעצמם הליכות של גאוה בלי גאוה היונקת מתוך האושר הפנימי. כבר נאמר, אדם שזחה עליו דעתו – השכינה מסתלקת ממנו. מניין איפוא נובעת הגאוה? היא נובעת משני מקורות, מתוך המגע החיצוני עם חוץ־לארץ, כלומר מתוך גבהו של הכסא; ומתוך רום מעלתם של האנשים, שאתם באים במגע.

הרי אף הלהיטות לפרסם דברים שנאמרו עיקרה יוהרה. צאו וראו בנו כמה הננו חשובים, שאף כל פליטת־שיחה שלנו ראויה לדפוס וחובה לפרסמה. הפרסומת אוכלת גם את אנשינו הטובים. המקור השני הוא, שאנו מתפתים לשבחים, שאומרים לנו אנשים המציצים מן החרכים לארץ זוטא זו או שומעים עליה מפי השמועה, כיתרו ששמע על הגדולות והנפלאות שעשה משה במצרים. שומר נפשו ירחק משבחים. אמנם, הם מזמזמים מסביבנו כזבובים, אך עוקצים אותנו כשועלים. משל למה הדבר דומה, לילד שצובטים לחייו ומצרפים לו אימרה של חיבה: “נחמד אתה, נעים אתה”. כל שבח למבוגר הוא מזכרת עוון או חולשה. כיוון שנכרים מעתירים עלינו שבחים – סימן שאנו להם כתינוקות של בית רבן. אנו זוכים למחמאות מפוקפקות, אשר לעתים יש בטעמן קורטוב של ליצנות.

ה. מהי יהדות

כלום במה נבדלו בני ישראל מן הגויים במשך הדורות? היהודים אמרו: נפש אחת היא עולם מלא. עמך ישראל כולם צדיקים. ר' עקיבא אמר: כל בני ישראל בני מלכים הם. למדת תורה הרבה – אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת. כללו של דבר, יסוד קיום היהודים בעולם היה בעבר ובודאי יהיה גם בעתיד השויון המלא שבין אדם לחברו. היהדות אמרה: אב אחד לנו. אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים. אם אדם הוא חכם וגאון – הריהו חכם וגאון לעצמו. זוהי היהדות בתמציתה. היפוכה – העולם הנכרי. ביסוד החיים של אומות העולם פועלים ההתחרות, השיאים, האספורט. מי חכם ממי, מי עשיר ממי. שני עולמות אלו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לא כל שכן ששום יהודי אינו יכול לאחד בתוכו את שני העולמות האלו. אם נרצה לבנות את קיומנו ועתידנו על יסוד התחרות ועל האספורט בכל השטחים, על הפרסים – פרס־העבודה ופרס היופי, פרס חידון תנכ“י ופרס הזכרון, פרס למרבה בבולים ובתחביבים וכיוצא בזה – לא נוכל להתקיים. שום יהודי לא יוכל להסכים שהוא פחות־ערך מחברו, שאינו עולם מלא, שאינו נסיך ובן־מלך. כל ישראל הם חברי הכנסת. עמך כולם – שרים ונשיאים. ברק מדומה הוא רקב לישראל. אין דברים נפרדים. אין חידון תנכ”י למבוגרים ולילדים מצד אחד ופרסים למלכת–היופי מצד שני. כל הדברים קשורים אלו באלו. יבורכו ההישגים החומריים שפע ברכות והצלחות על המדינה. נפט, כבישים, מים, חשמל, תיקון השממות, הפיכת מדבריות לנאות־דשא הם הצלחות מזהירות. אבל ההישג הגדול ביותר הוא הישג השויון של כל האנשים. אין אנו מסוגלים להשפיע על כל העולם את נקודת–השקפתנו, אך עלינו לחדש לעצמנו את השויון הגמור בתוכנו. לא רק כיס אחד, אף לב אחד, לכולנו. כל ישראל יש להם חלק בחכמה, ביופי, במידות טובות ובמידת המלכות בכללן. רק אם נהיה אלו באלו, יבורכו ההישגים החומריים.

שער שלישי: מספרים ומשוררים

מאת

אברהם חיים אלחנני

---

יהודה בורלא

מאת

אברהם חיים אלחנני

“לונה”, “בלי כוכב”, “אשתו השנואה”, “נפתולי־אדם”, “מרננת”, “נעמה”, “בת־ציון”, “עלילות עקביה”, “כסופים” ועד “אעלה מסעי רבי יהודה הלוי” – עולמות שסערו בחביונה של היהדות הספרדית, בחומר וברוח, ובא יהודה בורלא והציגם לפני מאורו של עולם, כאבן יקרה שנחשפה בסימטאות ירושלים ושובצה בכתרה של היצירה העברית.

היינו מסובים עם יהודה בורלא במסעדה מזרחית. אגב גמיעת קפה ריחני, היתה השיחה שמחה והולכת על דרכי צמיחתם של ניבים אישפניוליים שהם ממקור עברי. תהינו על מקור השם “בנבנישתי”. אחד סיפר והזכיר אגדה קדומה המיוחסת לשם זה בנוסח אחד ואחר חזר ושינה אותה אגדה בגירסה אחרת… זכרנו את דוד הראובני שחלם על כבוש הארץ עוד לפני מאות בשנים, ונמצא כי מחוללי התנועות המשיחיות בישראל כולם ממוצא היהדות הספרדית.

ארכו הדברים מר' יהודה הלוי ועד ר' יהודה אלקלעי.

פתח יהודה בורלא ואמר: הבה ואספר לכם מקרה שאירעני בהיותי בשליחות בארגנטינה. בבית המלון פקדני יהודי, יליד ירושלים, והציג עצמו כבנם של מירקאדו ולינדה קמחי. אמרתי: לא יתכן. לזוג זה לא היו ילדים. השיב הלה: אמנם כן, אני בנם המאומץ. נטלתי אחד מסיפורי ונתתי בידי האיש על־מנת שיקרא ומשסיים העיר: “זה אבא, זו אמא, כך אירע בדיוק”…

“היה זה הסיפור על עיניה המופלאות והקוסמות ביופיין של לינדה”, הוסיף י. בורלא, “שענוות רוחה, תום לבה וטוהר רגשה היו משתקפות וניגלות מזוהר מבטן”. אך עקרה היתה האשה וכלתה נפש הבעל לזרע קיימא, עד שמקץ עשרים שנה גמר אומר ליתן גט כריתות על ידי שליח לאשת נעוריו. האשה דרשה שהבעל יתן הגט במו ידיו, אחרת: “המיתוני אדוני החכמים, לא אקבל”. .. משעמד הזוג לפני הדיינים, הורה שמש בית הדין לאשה כיצד להרים את זרועותיה ולפרוש שתי כפות־ידיה כשפרקן מחוברות ואצבעותיהן מפושקות כדי לקבל לתוכן את הגט. והבעל עומד לפניה כשעיניו מנסות להמלט ממראיה של לינדה, כי קשים גרושי אשה מבעלה כחורבן בית המקדש, והיתה האשה עומדת לפני הדיינים כנושאת תפילה לאלוה, נכנעת, דוממת כעולה לגרדום הגורל ובקול חנוק לחשה כלפי אישה: “יסלח לך האל, אהובי, אני סולחת לך”… אותה שעה נפל מבטו של הבעל על עיני אשתו, היה כנרתע מפני צער־עולם שנתעגם בהן, ולעיני הדיינים קרע את הגט לגזרים ואמר: “זאת אשר יגורתי…מפני עיניה יגורתי”…

*

ערב. גלגל ירח היה דלוק ברקיע ירושלים. תלה יהודה בורלא עיני־כיסופים אל עבר העיר העתיקה, שם עמדה עריסתו, דלה זכרונות גנוזים וסיפר על בית אבא, שהיה בית ועד לחכמים וגדולי תורה פקדוהו תכופות; העלה משל ואגדה שהפליאה האם לספר, רומנסות ספרדיות שסילסולן הילכו קסם, “שיר השירים” ו“פרקי אבות” שעלו בנעימת־ערגה מכל בית־כנסת בשבתות ובחגים; דמויות אבהיות כ“תנאים ואמוראים”, ועדיין שמורות בזכרון בכל חיותן; השכים הנער בטרם שחר “לסליחות” ועם אור בוקר נצמד אל המקומות הקדושים עלופי סוד קדומים; הזכיר לילות “הסדר” עת הסבה כל המשפחה העניפה בצוותא וכן את “לימודי הפטירה”:

“ואותו ח' גדליה היה נראה, משהגיע יום השבת, כבן אדם אחר ממש”.

כיצד?

יצא מבית־הכנסת אחר תפילת שחרית – מיד נראים פניו כשטופי אור וסימני חדוה אחוזים־חרותים בהם. כמו היו נגוהות בוקר־שבת, הזוהרות והבהירות, חודרות כולן אל קרבו ומתלהלהות וקורנות מתוכו. מהלך הוא מבית לבית עם חבר הפייטנים, המזמרים והחזנים (שכן גבאי הוא לבית־הכנסת מורשת אבותיו) למלא ולקיים חובות ידועות: קריאה במנין, מעט אדרא זוטא, כעשרה, חמשה־עשר רגע בביתו של בעל “פטירה” – עם מתן שכר: ביצים מן ה“פטירות”. יש שבתות רבות־פטירות, וממילא – רבות־ביצים, ויש מועטות. אחר כך נכנסים לבית שמחה ל“שבת אירוסין” או “שבת חתונה” או ל“שבת מילה”. שם משמיעים הפייטנים פזמון אחד רגעים קלים. ושכר פזמון טעימה זעירה במרקחת בקצה מזלג וקבלת מי־בשמים הנזלפים על הידים…

הגיע ח' גדליה לפתח ביתו, ומיד היה נותן קולו, קול רינה וצהלה, ב“עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות” והולך וגומר בכל הפיוטים וקטעי הזוהר עד “קידוש”. (“מערכות”).

הבית היהודי בעיר העתיקה רובו היה מתחת לקרקע. נתון בחצר בתוך חצר וקרני השמש תעו בין הגדרות וביקשו אחיזה בירכתי החדר. ביקשה האם היהודיה, האם הספרדיה, להאיר את ביתה מבפנים בעיניה הטובות ובחן הליכותיה. מעטים־מעטים היו המים, במשורה, וביחוד בשנות בצורת, וכנס כד השמן אצל השונמית, כן השכילה האם להשרות נקיון בכתלי הבית, בהבריקה את הבלטות שריצפו את החדר. דל היה לבושם של הילדים, אך מאירים היו הפעוטים בזיוום. לא גן ולא אחו, אך “שדרת” עציצים ופרחים עמדו ו“צייצו” ופרחו מעל אדני החלון וסמוך לכניסה של הבית; “לוס מנדרס” – הספה, עשויה היתה משני לוחות עץ הנתמכים על ארגזים, ועליהם מצע שתוכו “מרחשת” של טלאים, וברו מין פסיפס או תשבץ מופלא של שיירי בדים מצבעים מרהיבים; “לוס פירדס”, אלו הוילאות הצחורים התלויים על החלונות עם ה“טאנדילאס” – התחרים, מעשי־אמנות, או אותו מכסה הפרוס על המיטה הנישאה שעמדה בירכתי החדר, כפאר הרהיטים עם הגולות המוזהבות בארבעת קצותיה. בכתלים אלה הילכה האם כמלכה בארמונה, כשהיא חובשת על ראשה אותה “יאזמה” רקומה ומשרה סביבה מן השלווה ומן ההרמוניה, שכל כלי שהיא נושאת בידיה וכל הגה היוצא מפיה רוויים אהבה וכיסופים, וכל מעשיה מכוונים לאותו יקר היקרים, אבי המשפחה, בעלה, מלכו של הבית, “הפשה די לה קאזה”, למען ירווה מן הנחת, מן היופי שבחיים ועמו יאירו גם פני הבית.

מכאן גם כל אותה מערכה של בוסה ריינה בסיפור מופלא זה של בורלא, “מערכות”, שהגורל המר לה מאד ונסתמאה, ומבקשת היא אף בסמיאותה להיות צופיה על הליכות ביתה, ומתריסה דברים קשים אפילו כלפי בוסה גאלאנה, האשה הצדקנית שביקשה אך להיטיב לאם ולבני הבית, שהקריבה עצמה להיות היא לעינים תחת אלו שלקו. אלא ש“בממלכה” זו אין פשרות, וסוערים הלבבות ומעמיק הצער.

העלה בורלא דמותו של הדוד, הרב יוסף נסים בורלא, שהיה מופלג בידיעת התורה, בנגלה כבנסתר, ושל ר' חיים חזקיה מדיני, הגאון בעל “שדי חמד” ועוד שורה של אישים מקורבים שאצלו יראת־הוד בנועם הליכותיהם ובמידותיהם, זו “הגרנדיזה הספרדית”, האצילות הספרדית.

הגאון ר' חזקיה מדיני, יליד העיר העתיקה בירושלים היה, וזכור לבורלא שתי פגישות עם דמות מופלאה זו. בהיות מדיני כבן עשרים וחמש יצא לשמש ברבנות בקאראסו באזאר, קרים. משחזר לירושלים אחר שנים רבות, ערכו לכבודו רבני העיר קבלת־פנים בבית הועד. הגאון הקדים לבוא כמחצית השעה לפני המועד ועדיין היו הדלתות נעולות והשמש עומד בחוץ ותוהה. אמר לו הרב: “הרשה לי לשבת עד שיבוא הקהל”, ולא נתכוון הרב להקדים, אלא כדי למנוע טירחת הציבור לקום לכבודו. משנכנס הרב יוסף נסים בורלא שהיה רבו, ניגש הגאון וביקש לנשק ידו כמנהג תלמיד לפני רבו. השמיט הרב יוסף ידו ואמר: “אבל אתה “תלמיד מחכים”, מורנו ורבנו”… ועוד פגישה העלה בורלא: בחברון, בסוכות. התפלל הגאון בבית המדרש. בשעת “ההקפות” רמז הרב מדיני לבורלא ליטול מידיו את הלולב והאתרוג למען יוכל לחבוש משקפיו ולקרוא מן “המחזור”. תחילה לא הבין הנער המבוקש ממנו והיה כמתמהמה, פני הרב הרצינו והיה כגוער: “המ… המ… " משחבש רבינו מדיני את משקפיו הסתכל בנער והמשיך בתפילה. לאחר ה”מוסף", ניגש הרב וביקש מבורלא להמתין לו, עד לאחר “עלינו לשבח”, משסייים, אמר: "בלי משקפים דמתיך לשלמה (אחד מתלמידיו) המחזיק מדי יום את הלולב עד שאני נוטל משקפי. לא הכרתיך וגערתי בך. הריני שואל ממך מחילה בפני שני עדים: “נעניתי לך, מחול לי”… והיה הנער נרעש ונפעם מענוותנותו של הגאון.

עברו ימים ובורלא היה לחובש ישיבת “תפארת ירושלים”, בה למד תלמוד ופוסקים. אחר שנים נכנס עם כמה מחבריו לבית המדרש למורים “עזרא” בו סיים את לימודיו. כיהן בהוראה. חיי ההווי שהעלו מנדלי, פרץ, שלום עליכם, יהודה שטיינברג ועוד ועוד הפרו את עולמו הרוחני של בורלא. “הלא כחיים האלה המתוארים ביצירותיהם, מצויים גם בעדה הספרדית”, אמר, “קרקע אחת להם: התורה והמצווה, אם כי נבדלים בגונם ובצורתם”. ימים רבים היה מהלך בהמיית־נפש, שרוי בגעגועים, עד שניסה והעלה את “לונה” (1918), סיפורו הראשון. את הסוד לא גילה לאיש. פנה אל ברנר, שמוצא פיו היה לנוער בימים ההם בחינת “אורים ותומים”, ובלב החלטה שאם הוא, ברנר, ימצא לראוי את הסיפור, יוסיף לנסות ולכתוב, ולא – “קונם עלי שלא תאחז בעט ידי”. מקץ שבוע, שמע בורלא בדחילו ורחימו את פסקו של ברנר: “יש בך כשרון, כתוב”. עברו־חלפו שנתיים ובורלא העלה את “בלי כוכב” שהיה בעיני ברנר למאורע בספרותנו ומקורביו יודעים לספר כי בשעה שהחזיק בכתב־היד, אמר: “הנה קם לנו צ’כוב עברי”.

ואילו באיגרות ביאליק תמצא מכתב לבורלא בו אומר המשורר לאחר שקרא “נפתולי־אדם”: “אתה המספר בספרותנו”. כשהזכרתי לבורלא מכתב זה, העלה שיחה אחרת מפגישת־אקראי עם ביאליק בשפיה. (באותה פגישה נזדמן גם הסופר שלום שטרייט): “היתה זו פגישה ראשונה עם ביאליק שקיבלנו בחביבות ואגב שיחתנו אמר: באלה הימים קראתי “בלי כוכב” והמיוחד בסיפורו של בורלא שהוא מספר והולך, צועד והולך קדימה ואנו הקוראים נמשכים והולכים אחריו, ויש סופרים המספרים, כאילו עומדים על מקום אחד, הולכים ודשים תחתיהם”, ותוך כדי דיבורו, קם ביאליק ממקומו והדגים ודשדש, חזור ודשדש.

הפליג הערב עמוקות וקרב אל חצות. צפה ועלתה בעית ההשפעה מסופר לסופר. גילה בורלא התרשמותו העמוקה מיצירותיו של גורקי: “כן; במידה שהסופר אינו סופר, ודאי קיימת עליו השפעה לא מעטה. אולם סופר מקורי, וכל סופר בעל שיעור קומה הוא מקורי, כלומר, הוא בא לעולם בזכות עצמו, עליו לא חלה “השפעה”. סופר אמן יוצר עולמו משלו, מעצב דמויותיו ומערה עליהן מרוחו, מפיח בהן מנשמתו וחזונו. ואם אמן גדול הוא, יודע גם ליצור דפוסים משלו, כעגנון, הזז. יתר מכן: סופרים מושפעים השפעה תרבותית מכל ספרויות עמים המעשירות את נפשנו כקוראים אבל לא כסופרים, יש ואנו אוהבים סופר במיוחד משום שהוא קרוב לרוחנו, שתפיסתו כתפיסתנו, עולמו – עולמנו”…

עיניו הטובות של בורלא העלו חיוך ובקול מתון־מתון העלה מעין וידוי: “רוב הדמויות שהעליתי מן המציאות העליתי”, אמר. “מפרשת חיים מסוימת, מסבכי גורל. אך ראה: יצירה ספרותית אינה העתקה ממש מהחיים. כי במה ייחשב הסופר כיוצר, אם העתיק דברים ומאורעות כמות שהם מן החיים? משמע מכאן, היצירה האמנותית מעלה את המצוי לרמה הנכספת, יוצקת בו דפוסי חיים צרופים ושזורים של חזון ואמת, משאת־נפש וערכי־חיים. “עלילות עקביה” למשל, הרי זה אותו אברהם איש ברוסה, “אלברוסלי”, שרבים הכירוהו בירושלים. לא יכולתי לתפוס מהותה של דמות זו, אלא אם כן ביקרתי וטפסתי על פסגות הרי הלבנון, הדומות בשיאן להרי אנטוליה, ארץ מולדתו של גבור הספור. הוא הדין לגבי “אשתו השנואה”, הטיפוסים מוכרים גם הם, וכן “בת ציון”, “מרננת”. את “בלי כוכב כתבתי בהיותי בקיר מואב, עת גורשתי מירושלים כ”צנזור בוגד” על־ידי ג’מאל פחה, בשבתי בין שבטי הבידואים למדתי להכיר את ארחי חייהם ומנהגיהם".. .

יהודה בורלא הוא הביטוי הקלאסי להווי יהודי המזרח בדורות האחרונים. במכחול־אמן צייר את סביבתם וחברתם, הלכי מחשבתם וכיסופיהם; תבע את זכותם לחיים ומנת חלקם בעולמות היפים שפיכו במסתרים; זכותם לחיות כשווים בין שווים תחת יריעת שמים אחת. הרגשת אמון מלווה את הקורא לכל שבורלא מספר.

לימים ביקש בורלא ליתן ביטוי למיצבר הגעגועים והשאיפות של העם לגאולה, לרגש הלאומי ולכבוד הלאומי. נתגלתה לפניו דמותו של ר' יהודה אלקלעי, “דמות מופלאה זו שהגתה לראשונה את המחשבה הציונית ובכל היקפה במחשבה ובמעשה”, והביא לנו המחבר את “כיסופים”, וחלק שני לו “מאבק” (ועוד חלק שלישי: “באופק”). עברו ימים, ועוד שאיפה תססה בלב בורלא ובאה לכלל הגשמתה. העלה את דמותו של רבי יהודה הלוי, האישיות המזהירה ביותר בתולדות ישראל בתור־הזהב, דמות שהיתה לאגדה. ב“אלה מסעי רבי יהודה הלוי” מתאר יהודה בורלא את פרשת העליה לציון העטורה הילת אגדה, כל אותם כיסופים טמירים של נפש יהודי ומשורר, – וכה אומר בדברי ההקדמה “המביא לבית הדפוס” בתאור מסע־מופלא זה, של ר' יהודה הלוי: “וכל אשר השיג את המשורר מן הנחת ומן השמחה, מן הכבוד והתפארה, ככל שקידמוהו בכל אשר חנה, גם כל אשר עדה עליו במסתרים מיגונות ומנסיונות וכן כל אשר קרה, לטובה או לרעה, לאחדים מבני־לוויתו – כל אלה טבועים בחותם אמת וישר, באשר הכותב היה עד ראיה “רפיק” (בן־לוויה) בדרך המשורר מראשית מסעיו מספרד ועד יומו האחרון בירושלים ומהיות הכותב איש נלבב, יקר רוח ועניו, מעריץ שירת הלוי בכל נפשו ומאודו, קשר נפשו בנפש המשורר וגורלו בגורלו”.

כדי לקרב את היצירה לרוח הימים ההם ולשירתו של המשורר, כתב יהודה בורלא את מרבית פרקי הספר על דרך המקאמה, הפרוזה החרוזה, ובזה בא ליד גילוי סגולת־יתר של המספר האמן.

דומה, מ“לונה” ועד “אלה מסעי ר' יהודה הלוי”, אחת היא דרכו של יהודה בורלא: תהייה אחר גורל האדם ותהפוכותיו, ה“מזל” הסמוי הנוהג לב הבריות בנפתוליהם ולבטיהם, המאיר ומורה דרכם בחיים, לשבט ולחסד.

---

ר' בנימין

מאת

אברהם חיים אלחנני

הרואה בשטח, ימצא פנים שתים בר' בנימין. האחת, איש העט הענוג, והשניה איש הפובליציסטיקה הלוחם. היורד לעומק, יגלה בר' בנימין דמות־אנוש, הטבועה בחותם של שלימות עם עצמו. הוא הוגה לא רק בתנ“ך, אלא גם ב”נפתולי עם האמת" לגנדי וביצירותיו של אמיל זולא בעל ה“אני מאשים”.. .

פעם סיפר לי על השושבינים לספרות שלו: קיץ תרס“ב, על שולחנו של בריינין מצא את הספר הראשון “על פרשת דרכים”. אמר ר' בנימין לבריינין: אילו נדרשתי להוכיח טעויותיו של ספר זה, חייב הייתי לכתוב ספר גדול הימנו. הטיל בי בריינין שתי עינים חודרות “מלמעלה למטה”, כתוהה על חוצפתו והעזתו של הדובר הצעיר. “שתקתי, הוסיף ר' בנימין. כעבור שעה, בשובי לביתי, כמעט ונשתכחה ממני אותה הערה. ישנתי. אך לפנות בוקר התעוררתי, כמו התדפקו על דלתי ועל חלוני וקול פנימי קרא: “יהושע, קום וכתוב'!” ומאותה שעה תקפו בולמוס הכתיבה, ומקץ שבועיים אסף ניירותיו ומסרם לבריינין ופרסם את הדברים ב”לוח אחיאסף”. היו שדנו את המאמר לשבח, כיעקב רבינוביץ, היו שדנוהו ברותחין כד“ר אהרנפרייז ב”השלוח" שאמר: “רדלר זה מחקה את ברדיצ’בסקי וברדיצ’בסקי מחקה את ניטשה, חקוי אחר חקוי”… כבר במאמרו הראשון נגע בשאלה הערבית, וזה התפתח ברבות השנים ל“משא ערב”.

ועוד מקרה של התקפת־כתיבה היתה לו, בעקבות מכתבה של מורה בארץ שכתבה אליו (בשהותו בחוץ לארץ) על מצבם של המורים, שלא באו על שכרם ששה חדשים רצופים. ושוב הוא, עשה לילות כימים עד שהעלה “צרור מכתבים מן הארץ” ובקולמוס ראשון שלחם ל“התקופה”.

מכאן אנו למדים, שכתיבתו של ר' בנימין נובעת כל עיקרה מתוך דחיפה פנימית, של “קום ועשה”. ברשימתו “דע את עצמך” (“על הגבולין”) אנו קוראים: “וכי איזה אוצר־שמים, איזו תכונה, איזו מתת, חייבוני להיות סופר בישראל? מנין כל הפרטנסיה והדרישה? משום מה בכלל מעמידים אותי לדין? מה פשעי ומה חטאתי? תאמרו: לשון? הרצאה וביטוי? להטי סגנון? אבל שתי תשובות בדבר. ראשית: אם לדין יש מקום לערעורים, פקפוקים, ספקות וספקי־ספקות. שנית: לו יהיה כדבריכם, אך הרי גם מתנות אלו, רקחות וטבחות בממלכת הספרות, לא היו כאן אלא תוצאות מגורמים אחרים, לא ספרותיים. כל אימת וכל־כמה שבער הלב ולהט הלב בשלהביות של איזו מחשבה, של איזו הרגשה, מצא לו את ביטויו, למחצה, לשליש ולרביע, גם בסממנים ספרותיים. שמע־מינה כי שלהבת הלבב, היקוד שבלב היא כאן העיקר, “הפרימו”, השאור שבעיסה, והביטוי הספרותי, אינו אלא טפל לו, כלי־שרת לו”.

ר' בנימין היה חלק מנופה של ירושלים והוא מתרפק עליה, על ירושלים עיר הקודש באהבה. “הה, ירושלים! דור אחר בא בעולמך. צפרים חדשות ינוו בין צוקי סלעיך, והזמירות מה נוגות, מה קודרות… את לא תתפלאי אם כוס הגעגועים גאה תגאה ואם איש־הצבא יניח ביום אחד את כלי מלחמתו מידו ועלה יעלה על גבועתיך וטמן את ראשו הקודח בחיקך הנעלה”.

אך כיסופיו נתונים לאוירת־בראשית של כנרת: למשרד הארצישראלי ביפו עם רופין ועם טהון. מסתופף הוא בין דמויותיהם של בריינין וברדיצ’בסקי, פרישמן וברנפלד, י. ח. ברנר. משבאתי להתבשם מברכת־שיחתו של ר' בנימין, העמיד עלי פנים תמוהות: “יקיר, אמר, הלא איני מקובל עתה על הבריות, ועל מה ראית לעשות כן?” היה זה ערב, שברקים לרוב האירו את ירושלים ורעמים שאגו ממרום. למחרת בבוקר ישבתי בחדרו ב“בית המעלות”: "לא, דעת הציבור אינה מענייני, העיר כממשיך שיחה שנקטעה בליל אמש. ודאי תראה בדברי מן היהירות. יהי כן… היה לי ויכוח עם פרופ' פישל שניארסון. כתבתי לו: בהיותי צעיר לימים לא בחרתי לעצמי להיות רופא ולא רב, לא ביקשתי לעצמי פרופסורה ולא פרופסיה כל־שהיא, דבר אחד התאויתי: לדעת ולהבין, ותפילה אחת אני נושא כל הימים: “לב מבין”. אומר לי בעל המסה ומתרגמו של “יסורי ורטר הצעיר”.

רגע שתק ר' בנימין, כאומר לשכך מעט סערת־נפש, שאינה צפה על פני השטח. הימים היו ימי זכרון לעליה השניה ור' בנימין העלה פרקים מאותה תקופה, משליחותו של שמואל יבנאלי לתימן וכל הלבטים, שהיו כרוכים באותה שליחות. "יש עמי סוד שעדיין לא גיליתיו לאיש, קרא ר' בנימין לפתע. לא אחת ישאל השואל: מה הניע אותן מאה המשפחות שנתיים ושלוש לפני שליחותו של יבנאלי לעלות מתימן לארץ. לפני כעשרים שנה נזדמנתי בבית מלון בירושלים עם אהרן אייזנברג והוא סיפר לי כיצד העסיקה אותו שאלת העבודה העברית. פנה אל עסקני תימן בארץ והציע להם, ובתנאי שאיש לא ידע, לכתוב לרבני תימן, שיעוררו את יהודיה לעלות לארץ ישראל ולעבוד את אדמתה. דומני, שאיש אינו יודע עד היום מעשהו זה של אהרן אייזנברג מייסד רחובות. ועיני ר' בנימין האירו מהאמת, שהגיעה שעתה לצוף.

כאן עמדה השיחה להגיע לסוף־פסוק. ר' בנימין קם, ניגש למזווה והביא עמו צלחת ובה שני תפוזים. נטל תפוז אחד ופתח לקלפו, נטלתי אני את השני, ותוך כדי כך, צף ועלה שמו של עגנון.

“כבר בימים הראשונים אהבנו את עגנון, אמר. עוד בהיותו בן י”ח הכרתיו. התאכסן בחדרי ביפו ובטרם החל לשלוח ידו בכתיבה, כבר פרסמתי שיחה קצרה, ששמעתי מפיו. עגנון דיבר אז על מנדלי: “אתם חושבים שמנדלי הוא הסיום, לא! צריך לצאת מתחום זה”. אותה שעה הבטתי עליו, כשם שבריינין הביט בי כשדיברתי כנגד דעותיו של אחד־העם, ועגנון הסביר: “הריאליסטיקה של מנדלי אינה מספיקה, היא מעורבלת, צריך לפרוץ מסגרת זו”… אהה, ימים, ימים, הוסיף ר' בנימין, כבר אז ראינו בחוש את עגנון של היום. בטרם החל בכתיבה, בימים שהיה מטאטא את החדר, ובין טאטוא לטאטוא, היה מענג אותנו בסיפורים ובאגדות, ודברי־חיים. עגנון הוא שגילה לי את הרב קוק. כבר אז הרגשנו במיוחד שבעגנון. כבר אז חקר וחקר במכמני הלשון העברית ובאוצרות היהדות והכין עצמו … כמה יגיעות מתייגע עגנון עד היום עד שמעלה לאור את הכתוב.. .

ארכו הדברים. יש גם ר' בנימין אחר, זה שהוא מחולק עם רבים. טעמתי תוכו של התפוז ומתקו היה ערב־ערב, וריחו כבעת פריחתו.

*

מהדמויות הפטריארכאליות של ירושלים היה, סופר והוגה, שחונן בעט־ענוגים, שביקש אחר הנאצל וקידש חייו ליפה ולערכי המוסר, בחיי יום יום; איש־שיחה מלבב, בעל זכרונות להפליא, ממלווי התפתחותו וגידולו של הישוב החדש מראשיתו, מחלוציו ובוניו, בכפר ובעיר, פובליציסט שנון, לוחם על דעותיו ללא רתיעה, נאמן ועקבי לעמדתו ותהא זו גם הבלתי־פופולרית ועתים אף מכאיבה ביותר. גלויי הכוח ומעשי האלימות שטם ללא פשרות, ותהא מטרתם קדושה ביותר. לא אחת חלקו על דעותיו, ביחוד לגבי העמדה כלפי הערבים, אשר התקרבות אתם היתה משאת נפשו מאז ראשית עלייתו על הבמה הספרותית והציבורית, מאז “משא ערב” שלו. “דעת הקהל אינה מעניינת אותי”, נהג להעיר תכופות. את האמת ביקש לשרת.

מתון־מתון מהלך היה ברחובה של עיר, בעל הדרת פנים ועטור זקן, רחב מצח, דיבורו בניחותא ואילו בלבו בערה אש תמיד. סוער ומעורר ויוזם תמיד לפעולות, אם בספרות ואם בציבור ובחברה. ר' בנימין הוא שעורר את ש. יבניאלי לצאת לתימן. נמנה עם ראשוני מקימי תל־אביב, וכעבור שנים – עם יוזמי הקמת שכונות חדשות בירושלים ובחיפה, הטיף לחידוש ההתנחלות בחברון וסביבתה והוא שהקים לו בית קטן בשעתו בכפר עציון ודר בו חדשים רבים. בעל חוש ציבורי, שלא ידע מנוח, מייסר ומוכיח בשער, מעורר את הישוב לפעולה שבמצפון, להציל אחים מהתופת הנאצית. בין מקימי “אל דמי” ו“ליגה ו'” ועוד אגודות כיוצא בהן, שמגמתן אחוות־עמים. מן המאמינים הגדולים שלא תם מצפון מן העולם, מכאן קרבתו הרוחנית לגאנדי, שעמו אף עמד בקשר מכתבים.

---

י ד ברקוביץ

מאת

אברהם חיים אלחנני

לבי נקפני על שבאתי להטריד בשיחה את י. ד. ברקוביץ ימים אחדים לאחר שקם ממחלתו. והשעה של אחר הצהרים, והחום בער כתנור.שלח אלי הסופר מבט רחום, והביאני אל חדרו, ועד מהרה נחה דעתי משראיתיו נצמד מחדש אל השולחן ומכונת הכתיבה לפניו. – מסיים ספורו על “צפת”.

“חייב הסופר לצאת מבדידותו ומהסתגרותו”, העירותי כמצטדק על ביקורי המפתיע והבלתי צפוי. או אולי תוי־פניו הענוגים, רמזו לי להתלות בנושא “הבדידות”. “ומה בכך!” העיר ברקוביץ. סופר אינו חייב לצעוד בראש כל חוצות, לצרף קולו לשאונה של עיר ולהמונו של רחוב. אדרבה, יפה הבדידות לאדם, ובפרט לסופר, שכל כוחו אינו אלא במעט הבדידות, שחלק לו אלוהים. ועוד: שמא תאמר לי, מה ענין לקהל קוראי העתונות בגורלו האישי של הסופר? אדם מביא ספר לעולם, והרי הספר מדבר בעדו. שותף אני לתפילתם של אלה, הדבקים במידתו של הקדוש־ברוך־הוא: “הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו”. הצבור הגדול, ספק קרא מספרי הסופרים, ספק לא קרא. אולי שמע שמותיהם מפי המכים בתוף, והוא מחליפם לפעמים באלו. פסו קוראים מישראל – הוסיף בשטף השיחה, – עברו הימים עת היינו צמאים לכל גילוי ספרותי חדש. הספרים נתרבו, ואילו הקוראים נתמעטו. כלומר, לא שקוראינו נתמעטו במספר, אלא שאין אותה קריאה של היום דומה לקריאה של אז. מעטים קוראי־אמת בעולם־השקר שלנו. להודיעך, כשם שמצויים סופרים גרפומנים, כך מצויים קוראים גרפומנים. מוצא מין את מינו"…

סח ברקוביץ מה שסח ולא נתכוון ל“שיחה” והיה כנושא ונותן עמי, שמא ראוי לדחות את השיחה למועד אחר וטעמו ונימוקו עמו: לא מכבר קם מחליו והוא עומד עתה בעצם המלאכה, מכין לדפוס ספרו החדש, על ביקורו הראשון בארץ־ישראל. ניכר היה שברקוביץ מבקש לחוש מחדש אותה חויה גדולה של פגישה ראשונה עם המולדת. שנים רבות עברו מאז, “כיום אתמול כי יעבור”, עת דמתה תל־אביב יותר לעיירה. עבר את הארץ לארכה ולרחבה, בעמק ובגליל, בצפת, ירושלים וחברון. נכנס עם חבורה קטנה, ביניהם י. ח. רבניצקי (שהוא אחד מ“גבורי” ספרו הנעלמים) אפילו למערת המכפלה, זכות שנמנעה אף מן “הנציב הראשון ליהודה”. עבר עם ביאליק וש. צמח וביקר בישובים השונים, ישובים חדשים וותיקים, וכל המראות שראה העלה בצורה סיפורית. גדולה התרשמות ראשונה. ראיה ראשונה יפה משאר ראיות – כזו של תינוק, הפוקח עיניו על חידושי העולם. “ביחוד אנו, יוצאי העיירה בגולה, אותה עיירה וחייה הקטנים והעניים. שרויים היינו בעצבות, וכתבנו ספרים עצובים. כולנו כתבנו ספרים עצובים. להוציא אולי את שלום־עליכם, אף כי גם אצלו מסתיים כל סיפור הומוריסטי בטרגדיה וסיפורי הילדות העליזים – בדמעות ילדים. והנה באתי לארצנו, ארץ שטופת אורה ושמחה, עבודה ויצירה, התהלכתי בה לארכה ולרחבה, שכור הייתי מכל מראות עיני, לא נתפסתי לסנטימנטליות, אך חשתי בכל הווייתי כי אנו מחדשים כאן את נעורינו, שבים אל יסוד מוסד בקיום עם ואדם – של שמחת החיים”…

מכאן הפליגה השיחה על דרכי הסיפור בימינו. ברקוביץ, כאחרים, סבור, שאין סופרים זקנים וצעירים. יש ספרים טובים ורעים. ברוסית אומרים: “ייטחן ויהיה קמח”. כזאת נוכל לומר על סופרינו הצעירים. בעלי הכשרון שבהם סופם שיצאו לדרך המלך. נסיתי להסב את השיחה על תכניותיו הקרובות, וברקוביץ אמר: “כלום ראית סופר, שאין לו תכניות? אלא, אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. כש”התכניות" יבואו לידי גילוי ויניחו קודם כל את דעתי, לא אכלא אותן עמי".

כשקמתי, הייתי עובר ומסתכל בתמונות התלויות על קירות חדר־העבודה, בהן נראה ברקוביץ כאן בחברת שלום־עליכם, וכאן בחברת האודיסאים: ביאליק, דרוינוב, רבניצקי, איש מקלו בידו ותלבושתו כסגנון הימים ההם. הכל נראים צעירים, שופעי עלומים ומנדלי הישיש עומד לפניהם מחייך, ספק מתוך יהירות, ספק מתוך נחת־רוח, כגנרל הסוקר את צבאו. “מדי שבת בשבתו”, סיפר ברקוביץ, " היינו באים אל מנדלי לשמוע תורה מפיו. תמונה זו היא מהפגישות האחרונות, לפני צאתי מרוסיה לדור בברלין. והנה פרצה המלחמה הראשונה, נאלצנו לברוח לקופנהגן, משם יצאה כל המשפחה לארצות הברית".

התמונה הגדולה של שלום־עליכם נשקפת מעל אחד מארונות הספרים. “שלום־עליכם”, אומר ברקוביץ, “היה תופעה חד־פעמית בחיי העם, גילוי שבנס אשר נתרחש לעם דווי וסחוף. סופר ואדם מישראל, שהוטל עליו מטעם שר האומה להמתיק בצחוקו את מר־הגלות. יצירתו של שלום־עליכם אינה ספרות בלבד, אלא למעלה מספרות”. בקרן־זוית אני נפגש עם תמונה נוספת: ברקוביץ וביאליק, זה מול זה, כבשעת פגישה. “היו אלה ימים טובים” מוסיף ברקוביץ, “אירופה היתה שאננה ומדושנת, שביעה. איש לא חשב על מלחמה. אפילו ברוסיה היה מצב היהודים בעלייה, על אף כל הגזרות. רק שניאור החריף, היחידי, בחוש הריח שלו, הריח מרחוק את ימי־הביניים המתקרבים… ותמונה זו היא מן הימים ההם. אמנם, צרות לא חסרנו גם אז.אך הרוח היתה אחרת. אומר אתה, כי ביאליק נראה כאן כמי שלבו טוב עליו? אמנם כן. אולם כסבור אתה, שביאליק נמנה בין אלה האומרים: שלום עליך נפשי? רבות שבע מרורות במסתרים, בבדידות חדרו”. “בשממון הזה אחפוץ בדד היות”…

כשעמדתי להיפרד ממנו שאלני הסופר: “האומנם הוצאת משיחה זו דברים הראויים להעלותם ברבים”?

חזרתי ועלעלתי בכתבי ברקוביץ ולא אחת יעלו רושמי רשומות כל התרומה הגדולה שהנחיל לנו בסיפור, במסה, בזכרונות ובתרגומו המופלא לשלום־עליכם. אך מוטיב אחד מצאתי בולט יותר מכל, נושא אשר באקראי נאחזתי בו בראשית השיחה – זו הבדידות, המשמשת לברקוביץ עולם ומלואו, עולם של אצילות ורווי־כיסופים לטוב ולנעלה. “נער מתבודד הייתי, ההולך אחר הרהורי לבו”, אומר הוא בספורו הראשון “בערב יום הכיפורים”. ולהלן, כשהוא מתאר ביד אמן דבר המריבה שפרצה בערב יום הכיפורים בין אבא וגרונם ואמא ואשת־גרונם: “לא די שאינם מתפייסים, אלא מוסיפים להקניט אלו את אלו בצעקות וקללות נוראות, שאסור להעלות אותן על הלשון אפילו בשאר ימות השנה. שקעתי בהרהורים מרים אלה, בעמדי בודד על התנור, והייתי בעיני אומלל מכל האדם אשר על פני הארץ”. ..“הוי קלארה, קלארה הטובה!… מהרהר אני בבדידותו בימים האלה, כשהאביב מתדפק על חלוני בטעות”… (“וידוי”). בדידות יוצרת זו אינה פוסחת על סופרנו גם בעת ביקורו בארץ, כשהוא מקשיב בה את הבשורה ל“ימות המשיח”.

---

לאה גולדברג

מאת

אברהם חיים אלחנני

כבד על עפעפינו העולם.

ראשינו שח. בכינו נאלם.

נחתם האור בפאתי הים

הזמר תם.

הולכים עבים. צועדת השירת

בדומיה זורחת ומקמרת.

נהיה שלוים. נהיה שלוים מאד.

היום פנה. עינינו עצומות.

נעימה של תוגה מתרעדת בשיחתה של לאה גולדברג. לעתים יאירו עיני המשוררת בחיוך, כקרן אורה הזורחת מבעד גבות־עיניה הלאות, כטובלות ברביבים. אותו בוקר ראיתיה כהתגלמות שירה הראשון שנדפס מימי נעורים, “חורף”, בו מתארת “טיול נאה ביום קר מאד, וקרני שמש מפזזים מבין שלגים”; מזיגה של אפרורי ולובן, מעין “צער עולם”, עצור, ויפי־גנוז:

הנה אשה עבריה, ושירתה עמוסה גורל־אדם:

אהבתי הפצועה, האילמת –

איך תוכל צפור יחידה

לשאת את כל השמים…

ביקשתי אחר מקור שירתה. העלתה לאה גולדברג קטעי זכרון מימי ילדות. בת חמש היתה כשהחלה ציוצה השירי. ההורים רשמו דברי השיר, וכמתוודה על “חטאת נעורים” העירה ש“אם יחפשו אי־שם בניירותיה, אל־נכון ייגלו אותן מחברות של שירים ראשונים, שצמחו ממחוז הילדות. נזכרתי בתיאור ב”והוא האור": "… הילדות שכבו פרקדנית בין הגבעולים הגבוהים והדשנים, שמי הקיץ מלמעלה והעננים שעליהם – הולכים לאט. כשהיתה בת חמש, לימדה האב לאהוב את העננים הללו. סיפר לה עליהם כעל בריות משונות ויפות מכתבי־הקודש. צאן יתרו. ואור השקיעה על הצמרת־הסנה בוער ואיננו אוכל. תמיד זכרה את הדברים האלה, והלך נפשה היה אלגי בחיק הטבע אף בימי הילדות. לפרקים היה נדמה לה, כי גם היא הנה בריה מופלאה מאוד, גדולה וחכמה ויודעת את סוד הדשאים והאילנות.

“הקשיבי, אוליה, אני שומעת איך צומח העשב”…

לא אחת נהגו ההורים ללוות בהערה שיר שחיברה הפעוטה: “אין בזה כל משמעות”, ולימים התרגלה הבת והיתה נענית בשאלה:“וכי יש משמעות בשיר”?…

מאז למדה לרשום את השיר, ואחר שנוצר בהכרתה, מקבל משמעותו וטעמו, ואחר קובעת מסגרתו. צמיחתה השירית של לאה גולדברג היא איפוא צמיחה אורגנית. צעד בצעד גדלה עמו: “אהבתי מאד, כשהיו קוראים לי שירים”, העירה.

בת תשע ולאה גולדברג נכנסה לבית ספר עברי ומבלי לדעת אף מלה עברית, והיא נאבקה בקשיי המעבר משפה לשפה, ועד שגברה העברית על “בת האמה”, ומתוך רחשי חיבה והוקרה מזכירה את מנהלה פרופ' משה שוובה. משנידלק ניצוץ הלשון העברית בנפשה, חשה במהפכה שחלה בחייה ויוזמת לדבר עם חברותיה אך ורק עברית. הצימאון לידיעה גבר בה, ביקשה לתור אחר המקורות, מכאן שפות השמיות שלמדה באוניברסיטאות ליטא וגרמניה. למדה היסטוריה כללית, וראתה את ההוראה כממשות לחייים, והשיר מתרונן בלבה כבחלום: “מעולם לא חשבתי לעשות את הספרות למקצוע, מבחינת הקיום”. עם סיומה את האוניברסיטה בבון, כיהנה לאה כמורה לספרות עברית ולהיסטוריה בליטא וציפתה לסרטיפיקט לעליה לארץ־ישראל. “היתה זו תקופה של פרץ ולחץ ספרותי”, אמרה. הוציאו עלון ספרותי בשם “פתח”. וקובץ בשם “פעם”: “רוצה אתה, היתה זו סערה בכוס, אף בעולמה של הספרות העברית בליטא. באמצעות עלונים אלה באנו בקשרים עם אברהם שלונסקי ואליעזר שטיינמן בימי “כתובים”, ושיר אחד משיריה כבר הופיע ב”דבר“. זלמן שזר שנזדמן בליטא באותם ימים, תהה על יצירתה של לאה, והוא,שהעלה” את שירה הראשון לארץ והיא עדיין “בסוף מערב”…

“ביקשת ליצור גם בפרוזה”, אמרתי ברמזי על ספרה “והוא האור” ועל העקבות האבטביוגרפיים המצויים בו.

אמרה לאה: "ככל ספר על נעורים, מצויים בו הרבה צבעים אישיים, אם כי אין בו מן האבטביוגרפיה במובן המקובל. העליתי לפני כן ספר נוסף בפרוזה “מכתבים מנסיעה מדומה”, והיתה כמתנצלת על “שגיאותיו” של אדם צעיר הנתפס למשובות, והזכירה דברי פושקין, שאמר כי “הפרוזה היא רצינית יותר” ומיד חזרה לעצמה והעירה כי גבולות בטויה מסומנים בשירתה, “בשירה בא בטויי לידי מצויו”.

אמרתי, שירה או פרוזה, העיקר שהאדם יגיע לידי תיאור החיים לאמיתם, ואגב הצבעתי על כמה מקוי דמיון אופייניים שבין יצירתה ליצירתו של יעקב פיכמן: אותה נהייה אחר מראות הטבע, התפעמות ממראות הדשאים וקמה שהבשילה, הדבקות לצד האסטתי שבשיר, האהבה לילד. לא מקרה הוא שיעקב פיכמן כתב, לאחר שהופיע ספר שיריה “על הפריחה”:

"שמחתי כי הנערה הביאה מליטא העברית משהו שהיה לו ריח תרבות ביחד עם ריח של שבלים מבשילות – לא לחינם קראה לאחד מקבציה “שבולת ירוקת העין” וגם בזה היא קרובה ללבי, שבהיותה אמונה על הקצב המודרני, אין היא מפגנת אותו – איננה נזקקת לו אלא במידה שהוא מוסיף לעצם השירה. בעולם הזה לא נוצרנו אלא לשיר, – לפרוח, והיא מברכת “על הפריחה”, בהמשך מוסיף פיכמן: “היא יודעת סוד המסה הביקורתית, שאינה נכתבת בלי עמל, בלי התרכזות מיוחדת”.

אמנם כן, נענתה לאה גולדברג, היו לה יחסי רעות וקירבה יתרה עם יעקב פיכמן, אלא שאינה מוצאת השפעות שירתו של פיכמן ביצירתה. “ודאי, ההשפעות הראשונות באו עלי משירתו של שלונסקי וממנו למדתי הרבה מאד. אולם בשבילי היתה פגישה אחת, כמעט מהפכנית בחיי והיא הפגישה עם המשורר אברהם בן יצחק (סונה), כאדם וכמשורר, והוא לא פירסם אלא י”א שירים בלבד. יש בעולם כמה אנשים, שיאמרו לך כמעט אותו דבר על אברהם בן־יצחק. שנה לאחר פטירתו נפגשתי באנגליה עם הסופר אליאס קאנטי, שהיה ידידו של אברהם בן־יצחק, והשאלה הראשונה ששאל היתה: “האם גם בחייך היה האיש הזה החשוב ביותר כמו בחיי? כשנעניתי “כן”, הוסיף: “כך היה גם בשבילי, וגם בשביל הרמן ברוך, בשביל הקומפוזיטור אלבן ברג. הוא היה אומר מלה, וכדברו תקנו כל מה שכתבנו”. היתה זו אישיות חד־פעמית. ולאלה אשר זכו להיות בקרבתו שנים רבות, לשמוע מפיו את דבריו הנפלאים, את שיחותיו, את סיפוריו, הערותיו, הגדרותיו המדויקות והמזהירות ונדמה, כי קיבל מידיו אוצר יקר”, כותבת לאה עליו ב“פגישה עם משורר”.

הדמות השניה שהשפעתה נודעת על לאה גולדברג היתה של אורי ניסן גנסין: “זה היה הסופר שלי”. בהיותה בת חמש עשרה גילתה את אלכסנדר בלוך, ובת שבע־עשרה היתה לחסידה של רילקה, “בשירי הראשונים מורגשת ההשפעה שלהם”, וכמבקשת להצניע עצמה הוסיפה: "דיברתי על השפעה. לא תמיד הסופר האהוב ביותר הוא גם קרוב ביותר מבחינת הדמיון ביצירה. מגוחך יהא לזהות את ההשפעה עם הקירבה והדמיון. אלה הם שני דברים רחוקים. כבר אמר פורסטר: “אם אני רואה פירמידה איני מושפע ממנה, אני מתפעל ממנה”. הוא הדין לגבי השפעות ספרותיות.

הפליגה השיחה על דרכה של הביקורת הספרותית, אשר לעתים קרובות נתפסת לביקורת של “מחמאות ושבחים” המעוררים חולשת הדעת ורפיון הרוח, במקום הביקורת העניינית ביקורת כזאת, אפילו תהא זו שלילית, ברכתה מרובה, לפי שזו קוראת לאתגר, מעוררת לחשבון הנפש, להתמודדות מחודשת, “והשירה”? אמרתי. כלום טובה הימנה? היתה המשוררת כשואפת אנחה ואחר אמרה:

“כל־כך הרבה כותבים שירה אצלנו, עד כי מרוב האילנות אין רואים את היער. קבצי שירה יוצאים רצים ודחופים אלו אחר אלו, והעתונות מלאה וגדושה מהם. באמת, אני כבר נבוכה ומבולבלת. מדפיסים אמנם כל מה שראוי לדפוס, ואין כנראה מלאכה זו קשה ביותר כיום, ואין נותנים את הדעה גם למה שמעבר מזה”…

הרהרה רגע. כאילו נרתעה המשוררת מן המשפט החמור שגזרה על השירה בימינו והוסיפה: “מכל מקום, יש לחכות ולראות את שיעשה הזמן”.

מגוונת היא יצירתה של לאה גולדברג. לאחרונה קיבצה בספר אחד את שירה “מוקדם ומאוחר” (ספרית פועלים) בו כלולים: “טבעות עשן”, “שבולת ירוקת העין”, “מביתי הישן”, “שיר בכפרים”, “על הפריחה”, “ברק בבקר”, “מלים אחרונות”. בהם מתרוננת ומתנגנת השקפת עולמה של המשוררת על כל גוני החיים, על “האהבה הפצועה”, האכזבה, הבדידות, הטבע ומראותיו, החיים לגוניהם, תוחלתם ששונם, יגונם. מראות השואה, שהמשוררת היתה להם עדה בראשיתם העמיקו בנפשה:

איך את לבנו הגוסס נביאה

אל יום חדש בהעלות האור?

כאון תוסס היין בגביע,

כאן רקיע את קשתו יחגור,

כאן הבקר מפזז בשחת

ולחי־שקיעות נצמד ללחי האור.

ורק אנחנו, הלומי הפחד,

גזולי־חלום, עדי התבערה,

נשא את אדמתנו הפורחת

כנזר אבלות אלי קבורה.

*

דירתה של לאה גולדברג בירכתי ירושלים, משקיפה אל חומת העיר והדר נופה. כל שבחדרה, עציץ וריקמת־יד, תמונה וספר מעידים על רוך, שיד ענוגה מרעיפה עליהם טללים רעננים.

“אתה שואלני על התכונות הבולטות בספרות הישראלית החדשה”, לדעתי, אחת התכונות הן נסיונות צורניים בשירה ובמידה מסויימת גם בפרוזה, המבקשים לשבור, מה שקוראים, “הכבלים של הצורות המסורתיות”. אם בדור שלפניהם היתה מורגשת השפעה של ספרות רוסית וגרמנית בעיקר בספרות העברית, הרי הדור הזה, הקורא בעיקר אנגלית וקצת צרפתית, מושפע יותר מן הספרות האמריקנית, האנגלית ובמידה ידועה מן הספרות הצרפתית החדשה. הדבר המבדיל דורנו מן הדור הקודם, זה גם הנסיון להכניס את הסלאנג העברי ואת לשון הרחוב לתוך הספרות. לצערי הרב, בפרוזה, לעתים קרובות, אין הסופר מבחין בין דיבורו של הגיבור, לבין לשון שלו, של המספר. לא אחת אנו מוצאים, שהגיבור מדבר לשון ספרותית יתר על המידה ואילו הסופר בלשון המדוברת. דבר זה יתאזן אי־פעם לכשייוצר באמת סגנון חדש בפרוזה עברית.

– כלומר, אמרתי, עדיין נמצא הסגנון העברי החדש בשלב של גיבוש?

– בדרך כלל לא, השיבה המשוררת. חוץ ממעטים, שיש להם סגנון אישי משלהם וזה מה שנדרש מהסופר.

אשר להלך הרוח, הוסיפה לאה גולדברג, בולט נסיון לשינוי ערכים הגובל לעתים עם ביטול ערכים. עם זאת, אין להפריז בצעקה על ביטול הערכים. אני משערת כי בשעתו גם ברנר עורר רוגזה של קוראים רבים. מה שנראה אז כנהיליזם, היה אף על פי כן, מן היסוד המפרה.

אשר לרציפות בספרות?

בשאלה זו, סבורני, שעם כל הסטיות, קיימת רציפות. אפילו המודרניסטים הגדולים ביותר, הכוונה למוכשרים ביותר, לא יכלו לעשות מה שהם עושים אילמלא היה מאחוריהם עולמם של ביאליק, טשרניחובסקי, מנדלי, ברנר, גנסין. אלא שכל אחד בוחר לעצמו, “אב” המתאים לרוחו יותר. שמתי לב, הוסיפה המשוררת, כי בשירת הצעירים, יש אהבה למשוררי ימי הבינים ולפיוטי אהבה, שהיא גדולה יותר מאשר בדור שקדם להם. החידושים של משוררי ימי הבינים, היחס שלהם ללשון ולעתים גם צורות ומשפטים שלמים אנו מוצאים דוקא אצל הצעירים. מעניין, דומה שמשוררינו מבקשים לחזור ישר אל המקור. הם מחפשים איזו תקופה בספרות העברית ולהיאחז בה ולפי שחלק מהם אינו קרוב להווי העיירה היהודית, ולמרביתם אין יחס לספרות ההשכלה, הרי הם פונים לשירת “תור הזהב”.

למשל?

– למשל, המרובעים של יהודה עמיחי. אלה ממש מושתתים מבחינה צורנית על המרובעים של ר' שמואל הנגיד. זה מקרה בולט, אך אינו יחיד. חזרנו לשאלה, על תכונתה ויעודה של הספרות שלנו.

– לא אדוש בשאלה זו, אמרה לאה גולדברג, כי אני חושבת שיעודה ותפקידה של כל ספרות ליתן את הביטוי למציאות הרוחנית והממשית של בני־אדם החיים בדורו של הסופר. המסקנות נוגעות יותר לעניינו של הקורא מאשר לעניינו של הסופר. אם נתחיל לדרוש תכלית מסויימת מספרות, נגיע רחמנא ליצלן לאיזו “סוציאליזם ריאליסטי”…

עמדה השאלה, אם דור הסופרים של היום חדור אמונה בדרכו וביעודו.

– סבורני, שהדרך אינה ברורה לרבים, הטעימה לאה גולדברג. אין אותה התרוממות רוח של הרגשת תחיה. ודאי, נקל להסביר. הלוא מצב זה נובע מתנאי חיינו. עם זאת, ובסופו של דבר, הספרות הטובה נעשית על־ידי יחידים, ואנו כולנו לוקים בקוצר רוח. אם במשך שתי שנים אין יצירות גדולות, אנו כבר נתפסים ליאוש. שהרי, לא נאמר בשום מקום, שספרות מוכרחה לתת שיאים כל שנה. הדברים יסתברו במשך הזמן, כאשר ההיסטוריה תעשה את הסלקציה שלה, כפי שעשתה בדורות האחרים.

---

חיים הזז

מאת

אברהם חיים אלחנני

הדמויות המעוצבות ב“היושבת בגנים” כיצד גילית אותן? – שאלתי פעם את חיים הזז, אגב טיול־ערב בצדי הדרכים של ירושלים. היו אלה ימי מאבק מרים לארץ כולה, ביחוד בירושלים: הלבבות כמהו לגאולה. חישבו הקץ. אניות מעפילים התדפקו בשערי המולדת… באותם הימים עוד עיטר את פני הזז זקן עבות; הוא הביט אלי, בעינים מאירות וחודרות והשיב: מרי סעיד ומרי אלפקעה – לא היו ולא נבראו. יכול סופר להעלות לעתים דמות מן המציאות – והיא מופרכת, אינה מתקבלת על דעת איש ואינה חודרת ללבב. ונהפוך הוא: יתכן עיצוב דמות דמיונית – והיא תדבר בשפת מציאות יותר מכל מציאות. הלא זהו כבשונה של ספרות…

אותה שאלה ואותו מענה צפו בזכרוני כשסיימתי את הקריאה ב“יעיש” – ספרו של הזז. הודאות של “מציאותו”, של יעיש – נעלה מכל ספק. שהרי אנו פוגשים “אותו” על כל צעד ושעל, אם במעברות ואם בכפרי עבודה, בעיר ובכפר, אותו ואת אחיו החרוצים והמובלעים במלאכתם, הכמהים לביאת־הגואל, עליזי הנפש וצמאי־חדוות־החיים, השרים ומתרוננים, שריקודם – אש־דת.

ראוי שיבואו מיטב סופרינו ומיטב מבקרינו ויעמיקו חקר ביצירה מופלאה זו, ב“יעיש”, מפאת העולם המיוחד שהזז חושף בה, עולם חיי אחד משבטי ישראל – התימנים, ומפאת ייחודם של היוצר ויצירתו. אם בכל שאר יצירותיו הרבות בא לכלל גילוי כוחו הרב בהעלאת טיפוסי־אדם ודפוסי־חיים – הרי ספרו זה, דומה, הגיע לשיאים. כל תיאור ותיאור שלו ממערכי הנפש וכל הסובב אותה מעוצבים בכוח אמנותי רב. גדושים במראות ומרהיבים בעתרת גונים, משופעים בלהטי ניב, כובשים ומהממים. היכל פלאות הקים לנו הזז ביעיש, החטוב באדריכליות עשירה וקוסמת; היכל העשוי תאים־תאים, וכל תא, הוא שלמות בפני עצמה. והמיוחד והנועז בתופעה זו הוא, התעוררותו של הזז להקמת היכל־פלאים זה: איש מישראל, מיוצאי רוסיה, אשר גדל באקלים תרבותי מסויים, היה אמון על מיטב הספרות האירופית וספג אוירתה ורעיונותיה, עולה לארץ־ישראל ונטרד אל קוטב שונה בתכלית, נוטל “מקל נדודים” ומפליג יחידי ל“מדבר שרגל אנוש לא דרכה בו ולא חצתה אותו”. הזז קובע לו פינה בירכתי ירושלים, עלית־גג צנועה וחבויה, פעם ברחובות הבוכרים, פעם בזכרון־יוסף בין הכורדים או בנחלת־אחים בין התימנים, ועורג אל מקורות יניקה, לרוות צמאונו הרוחני. הוא פנה תחילה אל הכורדים, אלה היהודים המוצקים, ההרריים, העומדים איתנים בשתי רגליהם עלי אדמות. אך כאן לא עוררה המציאות, כנראה, הדים רבים בנפשו. הקול והבת־קול לא נענו אהדדי. לא פעם התרחשו “מאורעות מרעישים” במשכנות שבט זה – ואילו בנפש היוצר לא ניכר רישומם. בשבתות יכול היה הזז להיות עד־ראיה למחזות רבי־ענין־וגורל לעדה – אך בנשמות האחים האלה, בחיי הרוח שלהם, לא מצא כל אחיזה. בחושו האמנותי פילס לו אט־אט נתיבות לעדות אחרות, גזר על עצמו חיי בדידות ונדר –כביכול – נדר להתערות בחיי בני העדות האלה, להיצמד להווייתם, לשיש בשמחתם ולהתאבל באבלם, סר לבית־תפילתם ותלמודם. אליו פנו והשיחו מרי לבם ושטחו לפניו רצונם ומאווייהם. למד שפתם, דרכי הבעתם ומנהגיהם, האזין להגיגיהם ולרחשי לבם – עד כי נלפת ברוח חייהם, נמשך לבושמם החריף, נתפס לאוירת־בראשית שלהם והיה לאחד מהם כמעט ללא חציצה. נפשו מלאה אהבה רבה לשבטים אלה, אשר כל אחד ואחד מהם מתפאר ב“אתה בחרתנו”.

יכול היה הזז לדרוך על אדמה סלולה, לפנות רק אל אלה אשר מתוכם הוא עצמו יצא ואשר את חייהם ותמצית תולדותיהם תאר בחרט אמן ביצירותיו הקודמות (“בישובו של יער”, “קץ הימים” וכו'). אך הוא לא כן עשה. הוא לא הסתפק בתיאורי הנוף הטבעי והרוחני אשר בו צמח הוא עצמו, אלא נטה אהלו בלב מדבר־שממה, בעיצומן של סופות חול מסמאות, וכאן החל להכשיר קרקע ו לשתול שתילים ולהצמיח צמח, כאותם חלוצים שמרדו בתחום־המושב ופרצו גדרים אל מרחבים ומישורים רחוקים; כאותם כובשים שקסמו להם הרי הגליל והבשן, הערבה והנגב ופינות נידחות אחרות, אשר דורות רבים היו מאין יושב – כן היוצר הספרותי חיפש לו הפעם ביטוי הולם לרוח הנישאה שצנפה רבים ורבים. הוא תר בספירות נעלמות ונסתרות, כאומר לחדור למקור־המקורות של רוח האדם בישראל. והזז מצא בשבט התימני ההד הנאמן שאליו נכסף. ההווי של שבט זה הלם בנפשו כמקבת. משנאחז בעולם זה, שוב לא הירפה ממנו, לא נטשו, עד אשר מיצה תוך־תוכם של החיים החדשים שגילה, רבדי־הרבדים של הנשמות האלה, אשר ריחפו דורות על דורות בערטילאיותן בחללו של עולם זר ועויין, נשמות תועות ותוהות, עד שמצאו גואלן. פניני פולקלור ומחשבה, צער־יחיד וצער עולם, נארגו ביצירה זו בריקמת־יקר שמהותה אחת – גאולה עצמית, גאולת ישראל.

ויש בזה משום פלא ומשום נס.

יתכן שה“פלא” הזה של אדם “זר” החודר לעולמם של אחרים – אינו פלא. כי על כן זו היא מלאכתה של ספרות, וכל סופר־אמן מלאכתו בכך. אבל הפלא שחולל הזז מתגלה לא בעצם הנושא שבחר ליצירתו, אלא ביצירה הספרותית עצמה: בברק הכשרון המאיר מתוכה, בעולמות הגנוזים והנגוזים שנחשפו בה, בביטוי הנמרץ שנתן לנפשות הפועלות ונפעלות בעולמות אלה ובאהבה הגדולה ששיקע בהן האמן.

אם מרי סעיד, ב“היושבת בגנים” שלו הוא דון־קישוט שלנו ומרי אלפקעה – סנשו פנשו יהודי־תימני (כדברי ב. כצנלסון) – הרי “יעיש” הוא “אודיסיאה” יהודית. אין גיבורה מפליג במים עזים ולמרחקי ארצות ועושה מלחמות ונפלאות לבדו – אלא הוא יצור אוורירי, דל וכחוש, אשר עולמו אינו אלא תחום צר, בחינת ד' על ד' אמות, ואילו מבחינת הרוח ומערכי הנפש – שטחים שאין לזרים שליטה עליהם – הרי עולמו של הגיבור הוא רחב עד לאין־סוף. עולמו־אהלו של יעיש נסמך על יתדות הנוטריקון והגימטריה, ויריעותיו – האגדה, החלום וההזיה. החלל רצוף רוחות ומלאכי־שרת, אליהם עולים בסולם הסיגופים ובעיוני “הזוהר” וספרי־קבלה אחרים. עולם אוורירי לכאורה, אך הדמיון והמציאות משמשים בו בעירבוביה ומשלימים זו את זו; זוהי ממשות־חיים שיהודים סיגלו לעצמם בארץ אויביהם וחיו בה דורות על דורות, מציאות סוערת וטראגית, רבת דווי ויגון, אשר השלימה עם כל פורענות, עם כל מצב, עד בוא המשיח. במציאות זו לא נעדרו גם תופעות שהן נחלת כל חברת אדם “נורמאלית”: התלקחות יצרים ותאוות, קנאה ותחרות, תחושת אושר וצער השיעבוד וסבל, המביא לידי התרסה כלפי שמים. נשאל עצמנו לא פעם ובתמיהה, שמא חיים ערטילאיים אלה, חיי־רוח אלה, תלישות זו, הפיגו במקצת טעמה וצערה של הגלות המרה, היו לנו למגן ולמחסה, שמרו על ייחדונו?

הזז אינו מחפש את “המנהיג”, את הגבאי והתקיף, ואף אינו פונה אל יצורים נקלים ושפלים. הוא תר אחר פשוטי־עם, בהם הוא מגלה כל הנשגב שבאדם. פעמיים ושלוש חוזר הוא: “לא דבר גדול הוא, יא אבי, להיות מלאך בשמים, ולא דבר גדול הוא להיות בהמה בשדה, אלא דבר גדול הוא להיות אדם בארץ”. אדם הצועד צעדיו הראשונים מתוך לבטים ומאבק פנימי, תהיה ותמיהה עד שמגיע לעמידה איתנה־מוצקה. צעד אחר צעד, אחר הצלחותיו ותהפוכותיו של יעיש, אנו עדים לאפלה האופפת אותו. מר לנו על שלא ניתן לו ילד, ואושרו – אושרנו משהוא זוכה לפרי־בטן; אנו רעבים ברעבונו, חולים במחלתו, ולאחר החלמתו מפתיענו בגילוי פילוסופי, באמת־החיים שלו. רק שני דברים למד בימי חוליו: העולם הזה אינו ולא כלום – הרי זה דבר אחד; העולם הזה הוא הכל – הרי זה דבר שני"…

מכאן ההתמודדות הגדולה: מעתה כל מצוקות האדם אינם אלא אמצעים להתעלות נפשית. גם בשעה שעולמו שרוי בחשכה נפש יעיש זוהרת וקורנת. הרעב, זה אויבו הארור ביותר של האדם – נעשה לו ליעיש מקור בטחון, לפי “שיפה בטחון מממון”; ההתענות והצום – מקור להזדככות הנפש, עוצמה המקרבת את הגאולה. אשת יעיש, גנא, אשה הרואה את החיים כהווייתם, מנסה מדי פעם בפעם להחזיר את בעלה אל המציאות הפשוטה, להביאו לידי הודאה בכך, שרעב הוא רעב, שתענית היא התענות המכלה את הגוף. אך לבסוף היא נכנעת ומשלימה עם גורלה, נגרפת בזרם רצונו התקיף של בעלה, נכנעת בנאמנותה ללא גבול: “מי לי בעולם בלעדיך”. כנגד ההתרסה של האשה: “עד מתי נישאר מצטערים, מתי תבוא לנו הישועה – לאחר שתצא נשמתנו?” הוא מגלה לה סוד כמוס: “אנחנו כבר נושענו! כי העניות היא ישועה!… אסור לך שתטיחי דברים כלפי מעלה! העניות היא אוצרו של הקדוש־ברוך־הוא, כתר מובהק מכל הכתרים שבעולם, שכל מיני אבנים טובות ומרגליות קבועות בו לקבל דיני שמים באהבה ובחיבה”! כי זהו הגורל: “מי שנתון למעלה רוגם, ומי שנתון למטה נרגם, ומי שנותן יסורים הוא גם נותן כוח לסבול את היסורים”. אין לתמוה על כך ש“שבת של אותו שבוע היתה להם שבת של רעב”,, ,

ומשהדביר יעיש את הרעב ורתם אותו לכוח של חיות, – דוקא אז משתפר מצבו, והוא עוסק ברוכלות ואחר־כך בצורפות. חלה “הרווחה כלכלית”, והבית נושם לרווחה. אך יעיש עומד “בנסיון” של הרווחה ויכול לו. בדרך סחרו הוא נתקל בתופעות של השפלת כבוד האדם: המוסלמים מבזים ובוזזים את היהודים. יהודי חייב לרדת מעל בהמתו משנתקל במוסלמי, יהודי חייב להתרפס, ללבוש קלון, יהודים נרגמים באבנים… תופעות אלו מעוררות בלב יעיש סערה, ישותו מתקוממת נגד מציאות זו, הוא כבר “ציוני”. אולם עד מהרה הוא חש, מה דל־אונים הוא נוכח העולם העויין, המקיף אותו. שיח ושיג תמידי לו עם מלאכים, אליהם הוא נמלט ומוצא נוחם במחיצתם. בן־בית הוא בין דרי־מעלה ובקלות עולה אליהם בכוח מזמורי התהלים, “הזוהר”, הצומות והסיגופים. בלבו של יעיש גועשים רחשי שנאה לרשעי הגויים, ובלבו עולה מחשבה נועזה – מחשבת נקם, המתגלית אגב אורחא ב“משא ומתן” שלו עם המלאך, בהציעו לו להתחלף בתפקידים: “אני אהיה מלאך בשמים ואתה – יעיש בארץ”. אך יעיש נרתע מהמחשבה שעלתה לפניו ולבו מתמלא רחמים על המלאך: “למה לך לירד למטה? ובפרט שאנו שרויים בגלות ואין לך קשה מגלות ישמעאל”! ומשטמתו העמוקה של יעיש כלפי הגויים המשעבדים כאש בוערת בעצמיו. הוא יורק מלוא פיו, המלאך שואל לפשר הדבר ויעיש קורא: “אני ירקתי עליהם, על שונאי ישראל, ימח שמם ושם זכרם, שהם משתעבדים בנו בכל מיני שעבודים. אה”… הגיע המלאך עצמו ואמר: תירק ותירק עוד! ויעיש משיב: “מה שווה אם אני אירק?” – צידד יעיש עיניו: זה נחוץ להם מבול ולא רקיקה קטנה אחת שלי… לו השם ברוך הוא הביא עליהם מבול או שלח להם מלאכיו והפכם כסדום ועמורה! ולו אני מלאך במקומך ואותי שלח הקדוש־ברוך־הוא בזו השליחות, אני הייתי הופך לתוהו ובוהו כל הארצות של רשעי הגויים ולא השארתי לשונאיהם של ישראל שריד ופליט!"

ומהכרה זו כאילו נפרצו החומות לגאולה ואין גאולה באה אלא כשאדם גואל עצמו. יעיש חש באונו, בעדיפות כוחו לשאת ולסבול יותר מאותם המלאכים בני המזל אשר בכוחם להושיע ולא יאבו. היסורים חיסנוהו. יעיש נאבק עם המלאך: – "אני גדול מכם ועליון על כולכם! אני – אדם אני! חשוב אני! אני נבראתי בצלם ובדמות!

המאורעות שהתרחשו אחר־כך נובעים מהכרה זו כבדרך הטבע. בא שליח מישראל ומעורר את הלבבות לעזוב הכל ולעלות לארץ ישראל, לנשק עפרה ולהתרפק על אבני הכותל המערבי, לעבוד את האדמה. ויעיש נוטל מטלטליו ויוצא לדרך. וראה זה פלא: משדרכו רגליו על אדמת הקודש, נגוזה אותה מציאות אורירית, אותו עולם הזיות. במקום אותה תלישות נצמד יעיש אל אדמה מוצקה, אל ישות טבעית: – “מה זה?… נצטער בלבו. – תמיהה! תמיהה גדולה… במקום שאסתייע בזכות קדושת ארץ־הקודש ואעלה למעלה־למעלה, גבוה מעל גבוה, למקומות שלא זכיתי לעלות, ואסתכל בציפיית המרכבה או אכנס להיכל משיח ומה וכיוצא – הנה מן השמים אמרו לי: “הכבד ושב בביתך!” מה זה?… האם חטאתי לשם, טעו בשמים או שארץ ישראל גרמה לי?… הייא, יא מריה דעלמא! הנני פה! בארץ הקודש! בירושלים!”, ויעיש “לא נענה לא בדבר של מעשה ולא במראה ולא בחלום. כל עמל שעמל וכל יגיעה שיגע לא הועילו לו. השמים ננעלו בפניו ולא נפתחו לו עוד כל ימיו, לעולם”.

כאן מגיע המאבק הנפשי, הפנימי לשיאו. המהפכה שחלה בנפשו היא אכזרית – ומעודדת. שקע עולם – עלה עולם, ובו נגאל האדם באשר הוא אדם, זה העומד איתן בשתי רגליו עלי אדמות, שלם בגופו וברוחו, וממעל לו שמים גבוהים ושמש זורחת.

*

חיים הזז בעל־פה משרה מתוך רושם ראשון מעין כבדות ותהייה. אך עד מהרה שובה אותך באמת הפנימית ובלבביות הטבעית שבדבריו. וכל שיחה עמו מאלפת. יום ששי היה אותו יום. ישב הזז לפני שולחנו ועיין בספר. העליתי משאלתי, אם כי ידעתי עד מה הוא כופר בעיקר “הראיון”, כמעט ונפשו סולדת הימנו. “אדרבה, אשאל אני אותך שאלות”, העיר. אמרתי: זה דרכו של ראיון, כמוהו ככבוד, כל שבורחים מפניו, הראיון רודף אחריו. – ממה נפשך? הפסיקני. סופר, אם דבר עמו, הרי קולמוסו בידו. ואם אין – הרי שהשיחה היא בחינת מלאכה לבטלה, העלולה להכלים פניו ברבים ואף להוציא זמנם של הבריות בדברים שאין בהם מן הטעם. או שמא תאמר, רצון הוא להסב מעין נחת־רוח לסופר, לכבדו ב“עליה”? ניחא. אלא, מנין לכם שלפלוני הסופר דבר הראוי להישמע? על מה איפוא רואה העתונאי לחזר אחר סופרים שהם בחינת נידחים, ואינם שותפים בפועל בבנין החברה. משימה זו נתונה בידים אחרות, ואילו הסופר נגרר אחרי העלילות והמעשים. לכם, העתונאים, ידכם רב לכם בשאלות. אך דא עקא שהכל שואלים והשאלות מרובות הן, והתשובות מעטות. מעולם לא ניחר גרונם של הללו, השואלים …

אמרתי לחפות על מבוכתי: “אילו השמעת דברים שהשמעת – דיי”. .. נראה שהפסתי דעתו של הזז, שהיתה מסערת והולכת וכאומר להרגיעה, נתפנה, מזג לי כוס קפה, מזג גם לעצמו ואחר אמר:

– אתה שואלני למקומו של הסופר בחיי המדינה. אין שאלה זו נראית לי. שהרי סופר, ככל אדם, תופס מקום הראוי לו. לעולם אין דבר ניתן לאדם אלא אדם נוטלו לעצמו. ובעמדנו בערב חג הסוכות, הביא משל מעניני דיומא: אין מברכין על נתינת לולב, מברכין על נטילת ללולב. כך מנהגו של עולם. כך הדין לגבי סופר. יש ובעיני הבריות אין מקומם מוצא חן, ואף בעיני הסופר פעמים אין מקומו מוצא חן – אבל כך הוא ואין לשנות.

עד מהרה נעשו דברי הזז כאשד הנופל בשאון. דבריו דהרו־דלקו כאילו ביקשו להדביק את רעיונותיו: “ודאי שהסופר העברי נתון כיום במבוכה גדולה. שהרי הוא נתקע לתוך מציאות חדשה, עשירה מאד בתופעותיה. אף־על־פי שלבו שמח בה (והלא זה היה מיטב חלומותיו), מציאות זו חדשה לו. הסופר עומד תוהה ושואל לנתיבותיה. לא תמיד הוא עוצר כוח להשתלט עליה, לתפוס אותה, לפי שהוא רובו נתון בעולם אחר. ביתר דיוק, הוא נתון בין שני עולמות: האחד כונס את גורנו, מוציא כתביו. המספר הגיע לידי סיום, משלים מלאכתו. ואילו העולם החדש הוא בבחינת שדה המחכה לחריש. זאת ועוד: הסופר בדור החולף היה נתון בסבך בעיות העולם שלו, נצרף בכאב הדור, נספג בצער המלחמה למען הרעיון, האידיאה, הקים בנין של גולה וגאולה. ולפתע – עולם זה נעקר ובטל והיה כלא היה. חלפו ובטלו גם גופי הדברים. עברו גופי אומה עברו גלויות שלמות. חלק גדול של אומה נעקר מן העולם, ולא נותר לסופר אלא לומר “קדיש”. ואולי אין הסופר כיום עושה אלא חשבון הנפש האמיתי שלו, שמא רק עתה נגלה לעיניו שהוא לא עשה הכל משל אתמול ובלב כוסס הספק שמא לא עשה די הצורך לעיירה העברית לאור נר התמיד!”… נדמה היה שחצבתי הפעם מלוא מאוויי ממחצב הגיגיו של הזז. ועל דרך השיגרה נתפתחה השיחה על כמה מהתופעות השליליות והחיוביות במדינה, על ריבוי הפרסים, על יהדות רוסיה, דרכי העליה ומיזוג הגלויות. נתעכבה השיחה בפרק “הספרות החדשה”: –

– אין טעם לדבר על היש בספרותנו, אמר הזז. מוטב לייחד את מעיינינו על מה שאין ומה שצריך להיות. ברור, העולם היהודי נשבר לשנים. עולם אחד של “עד כאן”, שהיה קיים אלפיים שנה. יהודי בן המאה השלוש־עשרה לא נבדל מן היהודי בן המאה השתים־עשרה. יחסו של היהודי לעולם בתקופת הגאונים ורש“י לא היה שונה מזה של אבותינו בדור החולף: אולי אותה התנועה, אותו הנוסח, אותה הרוח: נוסח מבפנים ונוסח מבחוץ, בלבוש כבמאכל. ועולם חדש “מכאן ואילך”. היום נשתנה הרבה, קיימת שאיפה למשהו העתיד להתרחש ולהיות שונה לגמרי ממה שהיה. קמה מציאות חדשה, אולי גם היסטוריה חדשה. נכנסו לעולם החדש בהתלהבות גדולה, לוהטת. העבודה נעשתה מעתה העיקר בישראל. מרכזים רוחניים, שהיו קיימים בלב אדם מישראל, נעקרו ונעתקו לספירות אחרות. הדגש היום הוא ליתר מעשיות, ליתר פעילות. העם החל נושם חיי ממלכה ועצמאות, לו צבא וצי בים ובאויר, כור גדול ונפלא – זה של היתוך, של חרושת וחקלאות והפיכת מעשה בראשית. דוק: אני דן על רוח התלהבות עזה שחלחלה במשך דורות בתנועות המשיחיות, בתנועת החסידות; כל המצבר הנפשי העצום הזה – מופנה היום לקיבוץ גלויות. הנה זה הפורקן על אבדן החלומות הגדולים, אותן מלחמות עולם והשקפות עולם, אותם החזיונות שליוו המשיחיות וקץ הימים, גלויות־גלויות, עולם ומלואו. אין זה חשוב שמדינתנו מכילה כבר רק מיליון וחצי תושבים. העיקר הוא שמדינתנו כינסה את שבעים הגלויות, על מנהגיהם, לשונותיהם וניביהם. עולם מלא בזעיר אנפין, איזה חומר משובח איזה שופרא דשופרא, ים גדול ורחב ידים שסופרינו יוכלו לשחות בו ללא מיצרים. שהרי קיבוץ גלויות הוא בבחינת שינוי מעשה בראשית, כשם שאנו הופכים הרים ומשנים אפיק הירדן לעבר אחר לצורך העם והארץ, כן גם בקיבוץ גלויות משנים סדרי חיי ישראל להטותם לאפיק אחר. העדות הרבות הן למעשה אספקלרית העולם כולו. כל עדה ועדה עולם מלא הוא לעצמו, עולם גנוז, עתיר נכסי רוח, רב פנים ורב גונים והוא תובע דפוסו. הלא זה תפקידה של הספרות מטבע בריאתה, בספרות כזו עלולה להשתקף הספרות העולמית – האנושית ביותר, כי ידנו היתה בכל התרבויות. איזה חומר נפלא, איזה שיש משובח לפסול בו, כמה זה נפלא לעבוד בו! מצב דומה לא היה מעולם לסופר עברי, לשום סופר של איזה אומה ולשון. אין השאלה איפוא ספרות עברית צעירה, אלא חלופי משמרות. אנו שרויים במשמרת האחרונה של הלילה. אנו מאזינים לקריאת השכוי, תרנגול קטן אמנם, הקורא בקול צרוד, בקול דק־דק, אך הקול נשמע “מסוף העולם ועד סופו”, כי השחר מפציע והולך… ולא רק עולמות חדשים נחשפו, על הספרות העברית החדשה לשמש המשך לספרות הקודמת, זו שהיתה מלאה תוכחה, גדושת מוסר־השכל, רצופה דין ודברים, זו שלחמה וחיטטה בנבכי הנפש, זו שעשתה חשבון הנפש, זו שאמרה “לאו” למציאות. מעולם לא אמרה הספרות “הן” למציאות. טול את פייארברג, ברדיצ’בסקי, יל”ג, אחד־העם, ביאליק, כולם אנשי לאוין היו למציאות, כשם שכל סופרי העולם, טולסטוי, וולטר, היינה ורבים אחרים – היו אומרי הלאו הגדול. ודוקא אלה היו אוהבי המין האנושי הגדולים ביותר. על אף כל החיוב שנתחדש בימינו, עדיין המציאות שלנו דורשת ותובעת אמירת לאו לסירוסים ולסילופים שמצאו מקום בחיי החברה. עם האהבה הגדולה והחרדה הגדולה לגורלנו, החדווה הגדולה ליצירתנו והמתח הגבוה בחיינו, היא תובעת מהסופר עמידה בשער, רמה מוסרית, קידוש ערכין, כובד־ראש.

הזז סח על העיבוד החדש שהוא מעבד סיפורי המהפכה שלו. אולם ניכר שהוא לא השלים עם השיחה שכפיתי עליו. לפנים, כשאדם היה מצוי הרבה אצל ספרות, היה גבור הספר משמש לו אות ומופת לעיצוב דמותו. כיום, זכינו, אנוסים על פי החיים, שהאנשים עצמם נעשים גבורים ומשמשים סמל אידיאלי לדור, ללכת בעקבותיהם. הנה נמצא יחיד מיוחד שנטש את המלכות והלך המדברה¹, הרי זה תלמוד לומר גדול רב משמעות, לפרוש מחיי כרך ולהתייחד עם עצמו במדבר. בא ללמד שבני אדם לא ייקרו את כסאותיהם, שילמדו לזנוח כסאותיהם כשהשעה צריכה לכך, כשהמדבר קורא להם. לפי שהמדבר בשוממותו מעמיד את את העם בסכנה ומאיים עליו. משום שהמדבר חייב לפרוח בבחינת ישושום מדבר וציה, הרי לך מרחב גדול לגלויי התלהבות לאומיים ואנושיים. הנוער ילך למדבר, כי במדבר נחשים ועקרבים, כאותו בור שהשליכו לתוכו את יוסף, מים לא היו אך נחשים ועקרבים היו בו. המופת האישי הזה חייב להיות סמל לכל אדם מישראל, לכל הנוער הטוב, ההוגה, ההולך מטעם חושו הנכון, אחר סודו של המדבר, למצוא קרקע מוצק לרגליו. שאיפה כמוסה מקננת בלב כל אדם מישראל ללכת ולברוח המדברה. זו מורשה קדומה המובלעת בגזענו ובדמנו, המדבר שזור בנו באלפי נימים, דופק בלי הרף על פתחי לבנו, “קול דודי דופק”; “המדבר קורא לאדם, קורא לעם”. וכאן סיפר הזז מעשה מפי השמועה, ספק מעשה שהיה ספק לאו: בשעה שביאליק נסע ברכבת ממצרים לארץ ישראל עבר דרך מדבר סיני. אותה שעה נתאווה ביאליק לקפוץ מן הרכבת ולפרוש למדבר. אף אותו יחיד חש בלבו נטיה זו כאיש חזון ומוסר, וכאיש מעשה ביקר לקיים את הצו בעצמו. הנה מקור לא אכזב להפיץ מעיינות היצירה העברית החדשה, הנה אחד מהמקורות לסופרינו. ניכר היה שלבו של הזז מתרונן כשהוא מדבר על המדבר והפראתו, להתרפק בסוד הישימון ולהאזין לחיים המפכים בעמקי הקרקע הזאת, אותו המדבר אשר עליו שר ב“חתן דמים”.

היום רד. קול תרועת החצוצרה בישרה השבת. יצאנו אל גינת הבית. “אי הדרך חזרה”, שאלתי, והזז הורה: “הנה לך דרך פסגות הרים, הדרך קרובה יותר”…

*

ערב ערב יוצא חיים הזז לרחובה של ירושלים. פסיעתו מדודה. שקולה. קצב בהליכתה וטעמה עמה. יציאה זו אל רשות הרבים צורך נפשי היא לו, לטבול ולהסתפג בהמונם ובשאונם של הבריות, להאזין להמייתם ולריחושם העולים מעברים. שהרי שמחה היא לראות “ציבורים־ציבורים של יהודים, כעין דפוס לשבעים אומות ולשבעים לשונות, אספקלריה לכל העולם מסופו ועד סופו”, נצרפים בכור ההיתוך של המולדת, משירים מעליהם קליפות הגלות, קליפה אחר קליפה. מהלך הזז ומונה שבחה של כל עדה, מגדיר ייחודה, מעין העיטורים המתנוססים בשער “היושבת בגנים”. אלא שהזז בעל־פה, תיאורו לובש יתר חריפות, והוא תיאור המתבשם מהשראת השעה ומהתרשמות המקום, או מגון קולו העמוק, מבטו החודר ותווי פניו הנמרצים. דומה שמחפש הזז בשלל העליות אחר דבר שאינו ניתן להבעה, שאין לו משמעות גלויה, אבל חש במתרקם ובנארג במסתרים; מאמין בסתרי־זהרם של קיבוצים אלה, המשופעים באוצרות־רוח עממיים ונאצלים, שעדין גנוזים עמם, אך סופם להתגלות ולהעיר אדם־המעלה בישראל: “כוחות אלה חייבים להתעורר מתוך העדות עצמן”, הוא מעיר.

לא אחת מתאווה הזז לפקוד ישובי עולים ומעברות. שמא לתכלית יצירה? ולא היא, שהרי זו מצריכה ישיבת קבע בינותם, ועדיין לא כשרה שעתו. אך ודאי מתאווה לסתם פגישה, לאמירת “שלום ר' יהודי, מאין ולאן”. דומה, יום חג היה להזז אותו ערב, יום או יומיים לפני ראש השנה, בצאתו לתור מעברת תלפיות.

גלגל חמה שילח נגוהות אחרונים וצללים־צללים פשטו ועלו על צריפים ופחונים שריצדו והתמזגו בצללי דמויות פעוטים־עליזים, מהם נוגסים ברעב מן הפת שבידם, מהם מוסיפים להתפלש באשפתות, מתגוללים על אם הרחוב הראשי בסמוך לשוק. אי־שם על מיטת ברזל חלודה שעמדה בפתח הבית, מעורטלת מכל כסות, התפרקד זוג ילדים ושילחו מבטים תמוהים, אך שלווים, מול שמים רמים המתנשאים בסמוך לגבול, מהלך של פסיעה ופסיעותיים. מהלך הזז שעה ארוכה ותוהה; המעברה – כעיירה בשקיעתה; צריף נושק לפחון, משפחה בסמוך לחברתה, אידיליה מלבר וחטיבה סוערת בצער מלגו, סוכות העומדות ברוח נכאה ומבקשות עקירה. סר הזז ופקד משפחה זו ואחרת, אם מבגדד או מאפגאניסטאן, מפרס או מארוקו, באחת המעיט לשאול ובאחרת הרבה, הכל לפי מה שהוא אדם ומה שהוא מוצא. בבית אחד מצא הזז אב חולה, האשה נושאת בעול הפרנסה ובגאווה הצביעה על תמונת בנה החייל ולידו תעודת הצטיינות מאת נשיא המדינה. בצריף סמוך עמדו זוג ישישים ובנם החייל סועד פת ערבית לאור מנורת פתילה. לוחש המדריך להזז: “חייל המסיים שרותו בצבא, שוב אינו יכול לחזור ולגור עם הוריו, הוא אחר”. .. מבית ספר סמוך עלה קולם הדק של דרדקים שלמדו הלכות ראש השנה. מנגד נראה בית כנסת שפרוכת ארגמן משווה לקירות חשופים מראה של היכל הדור, ובירכתי הבית הסבו מנין יהודים, מהם מצונפים במצנפת כמנהג מארוקו, מנשקים ידי רבם לאחר “לימוד” וקריאה בזוהר הקדוש לעילוי נשמה.

עינו החדה של הזז תרה אחר מראות שבמרכז ובהיקף, לבו פתוח לכל שישיח איש המעברה, על פרט שיצא ללמד על כלל וכלל על פרט, אלו דברים שבאור ואלו השרויים בצל, אם בנגלה ואם בנסתר. עמדה השיחה: מה טיבו, ובמה יכלכל נוער המעברה ארחותיו. הפטיר המדריך: “אילו לקחו אותו בידים”.. .

– מה אם אין לוקחים אותו בידים? – שקל הזז ושאל ככובש סערתו ומבקש לירד לאמיתה של מציאות, והוא נענה: “נטלנו פעם את הנוער, הבאנו אותו לקיבוץ והם ביקשו להישאר, אלא שההורים התנגדו. והיום? משאין לוקחים אותו בידים יש עולם תחתון, רחוב, בית קפה, קולנוע, קלפים ונערות מתפקרות”, ,,

דוק של עוצב נמתח על עיני הזז וכמבקש נוחם, הוסיף להלוך בין הפחונים והצריפין, והחשכה יורדת ומתעבה. והיה הזז שואל על חיי החברה ועיסוקם של בני המקום, דרכי לימוד העברית, ומדריך המעברה משיב ועונה על ראשון – ראשון ועל אחרון – אחרון. עצובה היתה המעברה בשעה זו, דוממת, אפורה מול בתי הלובן של ירושלים, גוני השקיעה המרנינים, המתלכדים בראשוני אורות של פנסים.

ולצדם של צללים מצא הזז במשפחות רבות חיים המאירים באור פנימי. ביחוד נתמלא לבו הערצה והתפעלות למראה הנשים, אמהות, צעירות כקשישות. כמעט וכל אחת נושאת עולל בזרועותיה ועוד כרסה מבצבצת ועולה ומבשרת המשך. איזה צער מעדן קלסתר פניהן, חן ותום בהליכותיהן, קולן רועד בדברן, ועיניהן מביעות הכרת תודה עמוקה לאדם שנקרה לצריפן. אגב שיח קצר ובעמידה, פונה אב ומבקש לכבד בקפה, והאשה אצה להגיש ממתק וחיוכה קורן, או קוטפת שושנה מגינתה הצנועה ומגישה לאורח, להזז, ומעתירה עליו מברכותיה “לשנה טובה”.

אמרתי: הנה הכל דוברים עברית, ישראלים לכל דבר, מיזוג גלויות, ותיק וחדש.

אמר הזז: “ודאי ברכה רבה במיזוג גלויות”, שתק רגע מהורהר ואחר הוסיף: “אך מגעו של עולם חדש זה עם הישן, סכנה כרוכה בו, לא תמיד הוא לברכה, ספק אם הללו העולים יודעים ומכירים עד מה הושחתה תרבות של היום”, תהה בתמיהה והעלה משאלה שבצפיה: “מי יודע מה תהא דמות אדם מישראל בעוד שני דורות או שלושה”, ומיצר על “שבעלי תריסין ובעלי ההכרה הרוחנית אינם מעיזים ועושים את שנחוץ לעשות, לסיפוק מאוויי הדור ולעיצוב דמותו; דור המבקש אחר המאחד והמלכד, כמיה ל’משהו' והוא תועה בדרכים ובשבילים נפתלים הרבה; ואין גדול ואין מחדש, ואין רב או בעל רגש דתי לעורר ולהגות מחשבה נועזת, גואלת”.

אהבה רבה שקויה בראייתו של הזז ובתהייתו על דמות העם לעתיד. מאמין גדול הוא באהבת ישראל שתדע לפלס דרכה, שבכל דור ודור לובשת צורה ופושטת צורה: “לא הרי אהבת ישראל בגולה כאהבת ישראל בארצו. זו שבגולה נקנתה ואף ניתן לפרשה ‘כמחוייבת המציאות’, לצורך הגנה עצמית באה, עקב היותנו עקורים ונרדפים, זרים, מיעוט בין הרבים. כל יחיד ויחיד מישראל, אפילו הקל שבקלים היה חדור אהבת־ישראל, כל אחד ואחד היה חדור באהבה זו שהתפשטה אף על גנב ועבריין מתוך העדה, לפי שהיו ישראל ערבים זה לזה, כלל ישראל נתפס על כל אחד ואחד שבעם. מכאן, מעולם לא נשאר אדם מישראל בלי חלות מקצת ובלי דגים ובשר משהו לשבת. מעולם אף הדל שבדלים והרש שברשים והאביון שבאביונים, לא נשאר בלא יין לארבע כוסות ומצות לפסח. רבים היו מצוינים באהבת ישראל, נשים רבות היו מופלגות במידה זו ומי ימנה ויכיל כל אותה מסירות־נפש של האשה בישראל”!

"נשתבחנו באהבה רבה, הוסיף הזז. "אהבה של היום ניזונה מקרקע טבעית, צומחת על קרקע שבני־חורין מהלכים עליה. כאן, בארץ, נתגלגלה אהבת ישראל באהבת הבריות, כדרך כל העולם. ודאי מאפילים פה ושם גילויים מצערים, זה נוהגו של עולם. אך עיקר חיינו – על כנפי אהבה נישאים: איש המגן ואיש המחרשה, בן הכפר ובן הכרך, זה היוצא להפרות מרחבי הגליל וזה היוצא אל אחיו בארץ הנגב – כולם מכוח אהבה עולים; אותה אהבה שנתגלתה בעליה ב', שמעפילים ומסייעיהם נקשרו בנפש אחת, חירפו חייהם, שטו על פני שבעה ימים בספינות רעועות ושבורות; אהבת ישראל היא המלכדת את העם בעתות סכנה מנוער ועד זקן. ילד ונערה כי ייעלמו ותימלא הארץ חרדה, גייסות־גייסות של חיילים ושוטרים ועמהם אזרחים, מגששים באפילת הלילות אחר האבודים כדי להציל נפש מישראל:

וכל הפלא הזה חוללה הציונות, זה הנס הטמיר שאירע לעם. בלעדיה לא היתה תקומה לישראל והיא שהצילה אותו מכליון חרוץ, כפי שמעידה השואה. משנתפס הזז לנושא זה, הריהו נזער בסערה הממלאה כל ישותו. בדחילו וברחימו ישיח על הציונות, זו המהפכה האנושית הכבירה שעוררה התמורה המופלאה בחיי העם, ובלא שפיכת דמים. “מאת ההשגחה היתה זאת, תחושה סמויה, לא־נודעת, עוררה יחידים ומעטים להיתפס להרפתקה היסטורית ופנטאסטית זו, להפליג אל דרך אחוזת־הזיה, אל ארץ חלומות. אלא שמרוב מלל ומרוב טקסים ניטשטשה ונצטמצמה דמותה של הציונות ולא חדרה להכרתה ולתודעתה של האומה”. ביקשתי לדעת מהי הדמות הנערצה עליו מאז ומתמיד, נעניתי ובקול לוהט־רוהט: “הרצל”, ועיני הזז מביעות פליאה על שדמות נישאה זו “עדיין לא הוערכה די הצורך ולא באה לידי מיצויה, אם בשיר או בסיפור, בציור או באגדה; לא חדרה למעמקי התודעה של העם כגיבור־העם, ומי כהרצל גיבור לעמו, מנהיג למופת!”.

סלידה כבושה נודעת מהזז אל הראווה המתרברבת, אל הנאום החוצב זיקוקין שאין בהם אורה של ממש, מגילויי ברק חיצוני, והוא כנמלט אל שיחת־רעים וביחידות, שריפאות בה, שכולה מאור שבפנים. קפידה יתרה מקפיד הזז על דיוקם של דברים, מיצוים של מראות ומאורעות, אלא שמונע עצמו, ולעתים מתוך שוויון נפש, להגיב על דברים חסרי שחר שהזולת טופל עליו. אגב שיחה העלה הזז זכרה של בדיה שנפוצה עוד בהיותו בקושטא, “שהזז – קראי” או מעשהו של אותו עתון יהודי באמריקה, שסיפר לקוראיו ובאותיות של קידוש לבנה על הזז “סופר עברי טטרי”, וכיוצא באלו. אלא שאין דרכו להגיב, ועל עצמו כמעט ולא ישיח: “חיי כדרך כל אדם, הוא מעיר, ואין בהם מן הענין להביאם ברשות הרבים”.

*

חורף. בחוץ נשבה הרוח ונתגעשה ביללה ובשריקה. עמד הזז בחדרו לבוש חלוקו והיה כנבלע בתוך האפלולית בירכתי החדר, אצל האח המבוערת, בידו “סידור”, והוא מעלעל בו. שיבח הזז כוחה של יצירה נאצלה זו, מנה בה טעמים ומעלות שהם מנכסי הרוח הנצחיים שבגאון האומה, בה מוצא אדם מפלט ומקלט לתעיותיו, נוחם לעניו ומרודו, אמונה ותקווה, בו כלול צער של יחיד וצער של ציבור. “‘סידור’ מעין זה שלנו לא זכו בו שום דת ולשון”. עיני הזז בישרו עת רצון. פתח כדרכו “במה נשמע ובמה לא נשמע”, אחר גילגל ודילג מנושא אחד לנושא אחר, כאותה סנונית החגה חוגים בחלל שמים עד שמגביהה ומכוונת מעופה למחוז חפצה:

“יודע אתה, אמר, בנעורי ראיתי בעברית חזות הכל. עברית הצטיירה בנפשי כעולמו של נצח, של שלימות ושל תפארת: אשרי העם שעברית לו. העברית ראיתי כחומת־אש המקיפה את העם ושומרת עליו מכל רע ופגע. אדם הדובר עברית, אמרתי, חזקה עליו שהוא בר־לבב, זך וטהור, נקי משמץ דופי. לולא העברית מסופקני, אני ורבים אחרים כמוני, אם הייתי עולה לארץ־ישראל. רוצה לאמר, אילו דיברו בארץ־ישראל יידיש או לשון אחרת, ספק אם הייתי זוכה להיות כאן. זכיתי ועליתי. ומה עמוקה היתה האכזבה. מצאתי שגם בעברית אפשר לחיות חיי חולין, חיים של טומאה, של ספסרות ומעילה, להפיץ דעות כוזבות ומזיקות! אכן, שנים עברו מאז, ועד היום זכורה ומקננת בי אותה אכזבה”.

חרדתו וקנאותו לעברית של חיים הזז הן חלק ממהותו. אולי כאן מפתח הקסמים לדמותו ולאותה קופת־פלאים שביצירתו, מכאן חרדת הקדוש שלו לכל שעברית מגלמת בגוף וברוח, בחיי הפרט והכלל, עם ואדם. מכאן גם הסברה לכל אותה חומרה שהוא מחמיר עם עצמו בתחום היצירה ותובעה גם מן הזולת: לשוות שלימות אחת ליצירה בתוכן ובצורה, מלאכת־מחשבת, מקשה אחת. יש והזז מהלך ימים רבים ונפשו נתונה כבעבותות ובכבלים, תר אחר מלה ומשפט נכסף, למצות רעיונו, ואם זכה ומצא הריהו כמוצא שלל רב.

בשדה היצירה העברית, הזז הוא ממגיניה התקיפים, העומד ללא פשרות נגד כל האומרים לקום עליה ולסלפה. כל משפט שלא כהילכתו, ביטוי שלא לשמו, תיאור וענין שאין בהם אמת־חיים, מעוררים התנגדותו. יש ויפלו דבריו בברקים וברעמים: “סופרים רבים, עד מה הם מקילים ראש בכתיבה. הללו ‘אופים’ ספרים הרבה, ואילו ספר של ממש – כתיבה הוא צריך”. ו“כתיבה” מודגשת בפי הזז, כלומר: כתיבה הטעונה ועמוסה משא לעייפה, של עבודה מפרכת, של אחריות, שיקול־דעת, יושר־לבב, בחינת ייהרג ואל יעבור. אין הזז מחבב ספרים הרבה. מעיניו בעיקר אצל משנת קדומים, ראשונים. ספריתו משופעת בברכתה. אך כמותה תמצא בבתים הרבה בירושלים. שהרי כמה אדם יכול להכיל ולקרוא? אלף או אלפיים ספר בימי חלדו ורובם – עמל ואוון. רק מיעוט שבמיעוט נותר לפרנסת עולמו הרוחני. וכבר אמרו חז“ל: “כל המכניס בתוך ביתו יותר מכ”ד ספרים מהומה הוא מכניס בתוך ביתו”. “על עולמנו יורד מבול של ספרים ועוד מוסיפים עליהם עתונים לרוב וקיתונות של להג יורדים ומרעילים בארות־נפש – ומביאים את האדם לידי קילקול וחילול המידות ולידי פגימת הטעם הטוב”.

*

יש ועם אור הנערב של ירושלים יוצא הזז אל גינת ביתו הצנועה ועיניו הכחולות טובלות בזוהר היפעה של המרחבים ולבו הפתוח מרעיף שפע ברכות על חמדת הארץ וחמדת ישראל: “עומק לפנים מעומק, ועובי לפנים מעובי ונבכי־אור בנבכי־אור עד לנגד מנגד ועד לרחוק מרחוק”…

אותה שעה עמדה השיחה על משמעותה של יצירה מעולה. אמר הזז: “ודאי שאלה קשה ומסובכת מאוד היא. הרבה דיו נשפכה עליה והרבה קולמוסין נשתברו, ודורות רבים נתחבטו ומתחבטים, וכל אחד מגדירה הגדרה ומסבירה הסבר, הכל לפי התקופה, לפי הדור או האסכולה. אנסה להעלות הגדרה, ואף על פי שהיא סתמית ביותר, וידועה לכל, מצווה לחזור ולומר אף הדבר הידוע: יצירה ספרותית משמעה חדירה לפני ולפנים מן הניגלה, לפנים מן החיצוני הנראה לעין, חדירה אל מהות הדברים, אל האמת והטיפוסי, האמת של הדברים שהיא מקיימת בכל הימים ובכל הזמנים. משמע, מלאכת הסופר היא לגלות מהותם הפנימית של דברים, עלילות, מעשי בני־אדם, לא מהות עקורה לעצמה או שהיא נפרשת לעצמה בתור פרט, אלא מהות שהיא הדוקה למהויות רבות של דור, של ארץ, של עולם ושל אדם. ספר אינו עומד וקיים על ידי החומר הנראה לעין, ספר טוב פורץ גבולות החומר, פורץ גבולות המעשים שעליהם מספר, ומפליג אל אפקים רחבים ורחוקים שאולי אף לא היה בדעת הסופר לתתם ולהעלותם”.

– ספר התנ"ך נושא ראייה זו, – אמרתי.

השקיף הזז אל מרחבי השדות. נשא עיניו אל ההרים והמשיך:

“מכאן ייחודה של היצירה התנ”כית, כיוון שהיא כולה פנים, מבעד לקליפה היא נושמת חיה, כאש עצורה בתוך הר־געש, אש העלולה לעלות ולהתפרץ בכל עת".

רגע שתק, חזר והפטיר:

“ובמה גבעות והרים אלה אינם פרקי תנ”ך ומזמורי תהלים?".

*

היטה חיים הזז ראייתו כלפי אפקם של עולים בלכיש, העלה מכמני הגיגים, אירועים ומעשים – אספקלריה נאמנה לדמות המדינה, על מכלול בעיותיה, מחשבתה ומפעלה.

ימים רבים התאווה לירד לכיש, עד שבאה לידיו שעת־כושר וירד לאשקלון, ומכאן ללכיש. כבר באוטובוס נקלע עם עולים מבבל ומפרס, מרוקו וטוניס והוא מנסה לקשור עמם שיחה, אף־על־פי ש“הלשון העברית יוצאת אצלם אלא במקצתה, מקצת מן המקצת” ומחיצות של זרות ונכר מפרידים ביניהם. נוסע תימני משמש מעין גשר של קרבה כלשהי, ומתפתחת שיחה על ענינים של פרט וכלל, מן המתרחש במקומות מושבותם. יצא למחרת אל מרחבי שדות, לראות את אחיו, והמספר פוגשם באשר הם, בעבודה, בצרכניה, בבית הכנסת ובבית הספר, בביתם, בשיחם ובשיגם. כולו תמיהה למראיהם: “מהיכן באו הללו? מאלו מערות ומדברות”? הניגודים הקטביים והעדר כל פרופורציה בזמן, במקום ובאדם הם מן המדהימים: “אלפיים שנה בגלות ושתי שנים במולדת”… מכאן שמעון זית, מזכיר המועצה האזורית, המשמיע דברי ביטול ולעג כלפי “הדימוסתנסים” ו“הארטיסטים” שבעיר, בשעה שעולים, “אין מי שידריכם וילמדם ישיבת ארץ־ישראל”; ויובל, מיוצאי הפלמ“ח, מזכיר אזורי ומדריך המדהים בהערתו, שאפשר לעסוק בבנין הארץ, ובלבד שמן השמים לא יתערבו; אופנהיים מניצולי השואה – ומכאן דמויות עולים המזכירות למספר כאלו שראה בציורים החרותים על גבי לוחות ומצבות־זכרון; רב מרוקני או טוניסי, דמות שונה משל הרבנים המקובלים ושאנו רגילים בהם, והוא עוסק בקליעה באקדח, בעל השכלה צרפתית גבוהה, רועה רוחני נאמן לבני עדתו; – דמות ההוגה מחשבה אמיצה על צרכי הדת ומבקש לחדשה ולהוציאה מקפאונה; ניגודי התפיסה שבין הותיקים והחדשים נוגעים אף בתחומי תפיסת המושגים שבין “טוב” ו”רע" וכ“דרך הטבע” באה התקלה למספר, שהסבה לו מבוכה ו“חזוק”: הוא הצטרף אל קוטפי הכותנה, מילא השק וביקש למסור השכר לאלמנה המטופלת בשלושה ילדים. מעשה זה עורר חשדות קרובי האשה:

– זה אסור! – פשט הבחור ידו בכיס התלוי בירכו וטילטלו אילך ואילך וצוה לו כמין דבר מן הדברים הגלויים כגון דין המפורש ב“אבן העזר”. – זה אסור ואסור! הסתלק מפה תיכף ומיד בזה הרגע! האנשים הכניסו עצמם ביני לבינו, פייסו אותי עליו ופירשו לי כי אין ראוי לעשות כן מפני כבוד המשפחה ומפני טעות הבריות וכו' וכו'.

– טוב – קיבלתי טענותיהם. – לא נתכוונתי אלא לשם מצוה.

– לא צריך! – קפץ הבחור לתוך דברי. היא לא אשתך ולא קרוב שלך.

ובהמשך סיוריו מגלה המספר התהום הרבה הפעורה בין המדריך לבין העולים. “כל שהרהרתי בדבר נתברר לי הפרש שיש בינו לבינם, הפרש מרובה יותר, עמוק יותר מן הפרש שיש בין עבר לעתיד, בין עם לעם ובין דת לדת”. ורחשם של העולים, כדרך יוצאי המדבר ובראי של הדור, טוענים על היגיעה המרובה שמתייגעים מן העבודה הקשה, הלנת השכר, קובלנות כלפי המוסדות המישבים ומכלל הדברים מבצבצת ומנסרת התמיהה הגדולה: “לאן”? שהרי ישן וחדש משמשים בערבוביה בישראל ואין יודע מה ילד מהם; אדם ואדמה משנים חזות ונוף; עם עתיק יומין והוא תוסס בכור התהוות; ארץ נושנה ושוממה והיא נושמת פריחה וצמיחה, כביום הבראה. שבטים משבעים ארצות עם שבעים לשון ולשון נקבצים לאחות קראים, פרט כפרט וציבור בכללו, לשנוי הוויתו וברייתו – להיות לעם. עולמות שריחפו על כנפי דמיון והזייה ונישאו על כנפי ערטילאיות מבקשים אחיזה על קרקע מוצק – לחיים של ממש.

ויורדת דעתו של הזז עד לעמקי שרשי החוויה המיוחדת והמופלאה, בחריפות ובאומץ לב האפייני לו. מעורר את הדאגה הכוססת לבאות. בהרהורי אורי, סטודנט שבא לבין העולים החדשים לעשות מחקר סוציולוגי, ניתן בטוי לחרדה זו: קיבוץ גלויות להלכה ובמעשה הם שני דברים שונים… בעוד שנים מספר בני עדות המזרח יהוו רוב בארץ… השאלה היא: האם אפשר להפקיד בידי איש המזרח גורל העם העברי, ההיסטוריה העברית ויותר מזה גורל הארץ. ומחשבה זו גוררת וטורדת מחשבה אחרת: “מה עתיד להיות כאן בימים הבאים? מה יהא אפיה של אומה זו, מה דמות ומראה ומה זכות ושבח בידה? במה היא משתמרת ובאיזה דבר מתקיימת?”

ברי שמשהו מתרחש, שאינו ניתן עדיין למיצוי ולהגדרה של ממשות: “עכשיו חזרתי וראיתי את המישור מוטל כפשוטו, מושלך לחמה ומסוים בסתמו, משכחה עולמית, כאילו דברים לא אירעו בו לשעבר ומעשים לא היו בו מעולם, ואין בו אלא של עכשיו, מה שהעינים רואות, ודבר־מה עוד, סתום ומבעית, שלא ניתן להתפרש, נרמז ואין נרמז בו… העולם כל־עצמו, שיערתי לומר, לא נשתנה. הוא אותו של עבר הוא אותו של עכשיו. אותם שמים למעלה ואותו מישור למטה, אותם הרי יהודה ואותה חמה מתקופת תמוז, וישראל שרויים על אדמתם, ומצרים מכאן ואשור מכאן, ואין בין לשעבר ושל עכשיו אלא אלפיים וחמש מאות שנה בלבד”,,, העבר הרחוק, חוזר ולובש חיות. מתוך השלילה הגדולה עולה החיוב הגדול, מן הסתירה ומן העקירה, של מנהגים ומסורת עולה ופועם קול הבנין והיצירה. מן הזרות מתרקמים יחסי אחווה והבנה שבין אדם לחברו. ארץ רחבה, “גיאוגרפיה גדולה” ובלתי נודעת נפרשת לעיני המספר, ויהודים פושטים בשדות כותנה, שדות תירס ועגבניות, בטנים וחמניות, ומשנים ארחת חייהם, של פנים ושל חוץ, עד שמאמר של בטלה הופך בכוח היוצר למשמעות חיובית משמחת: “בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על־ידי עצמם”, והעיקר שישראל לעצמם עובדים ולא לגויים, “ולא חשוב, מרוצים לא מרוצים. אבל כאן הם, במולדתם”.

ככל יצירה של הזז, ראוי להפוך ולהפוך בה כדי לירד לעמקה, למצות טעמה ומשמעותה. זכותה של כל יצירה משלו, לעצמה היא עומדת ונדרשת, מכוח התהוות המסכת של העלילה הנידונה היא חיה. אולם, גם קשורה קשר פנימי, לא רק עם שני הסיפורים האחרים הכלולים ב“חגורת מזלות”, “חופה וטבעת” ו“נהר שוטף”, אלא גם עם שאר יצירותיו הסובבות בגלגל המהפכה לכל גלוייה, משיחיות וגאולה. רוצה אתה: “אופק נטוי” הוא המשך ל“יעיש” – יציאה מחיי תלישות וכניסה לחיים של מולדת, חיים של מציאות.

יצירתו של הזז שקופה וברורה היא. אינה מבקשת להחבא מבעד לערפלי משל ומליצה. היא מדברת בלשון התקופה, מבקשת להשיב ולפתור בעיות הדור, מתוך ראייה ומיצוי העיקר. הפעם חותר הפתרון בדמותו של בנימין אופנהיים, דמות מופלאה, מיוחדת במינה, טראגית, שזור בה הרבה מן המתמיה בחיינו: משרידי מחנות השואה, שעד שהוא תינוק עברו עליו הזוועות של ישיבה בגיטו, אקציות, סלקציות, טרנספורטים, בונקרים, מחנות עבודה, יערות, מנזר. משכלתה המלחמה הגיע לארץ־ישראל והוא נער בן אחת־עשרה, יתום בלא אב ואם, בלא אח ואחות, ומתוך משפחה עניפה אשר שלשלת יוחסין גדולה לה, נותר הוא יחידי בעולם כולו. אופנהיים בעל הגות הוא, טיפוס יהודי השואף לאזרחות עולם ומתוך כך גם מחייב הגלות, מתגאה בייחוד היהודי, שהרי “יהודים – סימן דרכים דרכים הם לעולם”, ומצפה שכל עם יתנסה בגלות עד “וישוו כולם זה עם זה בכלל אחד של אחוה ורעות וחברה אחת של 'אדם בארץ'”. ואילו המציאות בישראל גוזרת אחרת, היא מצווה ישיבה בה, תיקונו מוצא אופנהיים בנישואיו עם רחלה המרוקנית, נערה חיננית, בעלת תרבות ממוזגת של צפון אפריקה ומשהו של אירופה, נלבבת בתמימותה, מעודנת ורומנטית, שופעת חיבה, שניצני הסתגלות לחיים החדשים שהיא מוצאת בארץ צצים ועולים בה מאז התגוררה בבטלה במעברה בפרדס חנה, ועד עברה להתישב במושב בלכיש, מנטיה לעבודה במשק בית ועד צאתה לשדות, מתוך הכרה שאם לא תעבוד היא “תפסיד המון כסף”; מפליאתה על יופיה של “אשכנזיה”, על זוגות היושבים ולומדים על ספסל לימודים אחד ויוצאים יחד לטיול בערבים, ועד שמגלה מחשבתה הפנימית. משנשאלה, “מה היא תעשה”, השיבה מתוך גלוי לב של התוודות: “וגם אני אשתגע כמו כולם”…

זו המציאות וזה הנס של הארץ, מצוות הישיבה בה, דרכה – דרך גאולים.

*

“לאמיתו של דבר, נטול אדם מישראל ביוגרפיה משלו, פרשת־חיים שלמה ומסוייגת לעצמה ואין בה אלא מייחודו של הפרט, מטבע ברייתו ומנהגו ודרכו שהיא שונה משל כל הבריות”.

(הזז – “אופק נטוי”)

ישב חיים הזז בצלו של עץ באחד מישובי לכיש. חיפש אחר מסתור ומחסה מפני שאונו והמולתו של יובל, שתשעה קבין של התנפחות והתרברבות כרוכין בו, ותלי ברכות נערמים ומצפים ערימות־ערימות את בעליו.

“כך דרכו וזה נהגו של עולם”, העירותי.

אמר הזז: סופר אינו צריך ביובלות. דיו שמתוך ששים שנות חיים ארבעים הוא עמל במלאכתו. דיו בכך. שהרי שכר עבודה – עבודה.

ובפנותו אל חבר אחד, שהביא ברכה צנועה, הוסיף ואמר:

– מקובלת עלי ברכתך וברוך תהיה. אך מה לשמחה זו עושה? אגב סיפר על ביקור שביקר יום אחד בכפר דרוזי בגליל ומצא באחד הבתים זקן מופלג, בן מאה ושבע־עשרה, מכורבל בסמרטוטים, פניו קמוטים וצמוקים, עיניו כהות, מוטל על הארץ ואינו יכול להניע יד או רגל: “אמרתי, העיר הזז, אי־אפשי במאה ושבע־עשרה שנה. דיי במאה ושש־עשרה”…

תוך כדי כך, עלתה השיחה ונקלעה על יחיד וציבור. יחיד כיצור רב־אנפין, הלובש צורה ופושט צורה לחליפותיו וגוני־גוניו: אדם אחד הוא באהלו ואחר בצאתו. הסיר חיים הזז את משקפיו, הציגם מול קרני האור ועיניו התכולות שילחו מבט של שהייה, להבהירם. אגב כן, נפרשו גבות עיניו, שעירות ועבותות, חיוך קל צף ועלה על פניו ובישר רעיון שעלה במחשבה, מתסיסו ומבקש פורקנו. אמר: אפילו למודים אנו על אדם שזהו זה, עדיין אין אנו יודעים עליו מאומה. לפי שכלל בני אדם בישראל נעדרי ביוגרפיה הם, והמבקש להציגם על תולדות חייהם, נמצא שהוא בחזקת בדאי. אף זה המעלה אוטוביוגרפיה אינו מהימן עלינו שהוא נאמן על האמת, כמוהו כמספר על חלום שחלם. הרבה עושה “התוספת”, התפייטות והתפארות, מעשה אמנות – להתנאות. משול אדם לזה העומד לפני הראי ומתקין עצמו בטרם יצא לרחוב, לרשות הרבים, או זה העומד לפני המצלמה ומשווה לפניו ארשת של רוממות ונחת, מעלה חיוך אנוס מבינות שפתיו וזויות העינים, וכל כולו “מדושן עונג”, שבע שובע־שמחות. מכאן, שאין אמת בביוגרפיה אלא אחת: “פ”נ."… היה אדם ואיננו עוד וגל העפר המכסהו, גלעד לחייו. כל היתר בחזקת ספק הוא, בין מה שהיה ובין שלא היה. ודאי, אדם מכוון לבו לאמת. כלל האדם, הוסיף הזז, וצדיק ויסוד עולם – לא כן שכן, שלבו ופיו שווים ומכוון לבו לשמים. ולעתים, צא וראה, מבצבצת האמת גם בדרך אקראי. זו הצפה ועולה שלא מדעת: דיבור האמור בעידנא דריתחא, בשעה של עירפול ההכרה, בה תמצא פעמים גם ממהות בעל הדבר ויסוד עולמו: "תן דעתך למוצא פיו של אדם לפני פטירתו, שהוא עדות לאפיו, מהותו כל חייו. ראוי לו לחוקר נפש האדם, שיחקור ויעקוב אחר תכונה אנושית מופלאה זו, הרבה יש ללמוד הימנה. לא אחת אני עומד על גילוי זה, זוכר אתה את שאמר ביאליק לפני מותו? – “אוי, לבי”!… – זה כל ביאליק.

הניח הזז ידו על לבו ופניו עצבו ביגון. אחר הוסיף והסביר כדרכו, שוודאי היתה סיבה שהעיקה על לבו של ביאליק, סיבה גופנית, אלא שהמקרה הסמוי פעמים מסייע לאדם להתגלות לפי משהו.

"ומה אמר גיתה לפני מותו? – “הבו אור”!… – זה כל גיתה.

לפי שעמדו הימים בסימן ההתנקשות בכנסת, סמך הזז משלו להסבר ראייתו, הלקוח מן החיים הנוהרים והשוטפים, תיאר מהותה של אשה, שהיא נמרצת מן הגבר, תקיפה מעיזה, שכל עצמה על מידת הדין היא עומדת, ותהא זו בין רכה וענוגה ובין אשת־חיל רבת פעלים:

"השמת אל לבך את שאמרה שרת החוץ מיד לאחר ההתנקשות? היא שאלה: – “תפסו אותו”? ואילו ראש הממשלה שאל: “מיהו”? לאמור, מי עלול לעשות פשע נורא כזה? מי הוא: יהודי, ערבי, מאיזו מפלגה? שתי שאלות שהן שונות זו מזו, בעיקר וביסוד. כאן – מידת הדין וכאן – תהייה. וכל זה לא בא אלא על־ידי דיבור שלא במחשבה תחילה, בהיסח הדעת.

אמרתי: הכל לפי הרואה. שאין שתי ראיות זהות ואף זו של אדם כלפי עצמו ופעלו וכל קביעה מסויימת היא לעצמה ולשעתה, ונראית, לעתים לאחר מכן, כמסלפת החיים לאמיתם.

“לא היא”, אמר הזז. אין בה מן הסילוף. אדם מבקש להשלים עצמו במה שאין בו, על־ידי נטילה מסגולותיו של הזולת. לעולם אין דעתו נוחה בשל עצמו, בצלמו ודמותו כמות שהוא נברא, ומתאווה להתברך במה שאין בו. משמע, מבקש אדם להוסיף על תכונותיו ולראות עצמו ככליל של שלימות.

“היטיבה איפוא היהדות, אמרתי, שהתעלמה מ”בשר ודם" ועשתה אך זכרון למעשיו, שהרי אין עושים נפשות לצדיקים אלא מעשיהם הם זכרונם".

– כך־כך, נענה הזז, כנאחז באילן ששרשיו עמוקים וסנסניו ענפים, משופעים בפירות משובחים. זו דרכה של היהדות. והעלה רעיונות שהזכירו דבריו שאמר בקבלו פרס ברל כצנלסון, על מידת הנסתר שבישראל, שרוב כתבי הקודש ורוב הספרות הרבנית אין שם מחברם נקרא עליהם, ואפילו מחברים שקיימו שמם על חיבוריהם סוף ניטשטשו וכמעט פסק מהם הצד האישי, ולא נשתיירו אלא ספריהם ונוטריקון בעלמא.

הנהייה אחר האמת, היא המדריכה את מחשבת הזז כל הימים, בלא משוא־פנים יערה את האמת באשר תימצא, ותהא זו מרה ואכזרית ובלתי נעימה. יש ונקלעת השיחה ומתעכבת בפרשה ספרותית מסויימת, או בענייני אמנות, או בדיני חברה ומאורע איזה שהוא, ומלוכדת החברותא בדעה לגבי אותו פלוני ואלמוני, ואילו הזז יוסיף טפח משלו, מעין מלח ופלפל וכל תבלין אחר, שבנותן טעם ויפטיר: “והעיקר שאותם דברים שאמר הלה ניכרים בהם דברי אמת”, או “בדברי אותו פלוני אלמוני יש דברים המעוררים חשד, שאין בהם כל האמת ועוד טעונים הנחותיו בדיקה”, והדברים יוצרים אוירה של קירבה והזדהות, התגלות־לב, כנות המשרה מן השלווה, ההרמוניה.

*

“עם ישראל ישב בגלות לרצונו… אני יודע, הרבה הירהרתי בדבר… לרצונו, כן. ארץ־ישראל לא היתה עיקר לו ולא מרכז עולמו”. (“אופק נטוי”).

עמדו הימים בסימן כינוס נבחרי התנועה הציונית. אמרתי: אין כינוס ואין תרומות באות מן החוץ אלא כדי לחפות על חרפת הישיבה בגלות.

“וכי מתי ביקשו יהודים לעלות לישראל ולהגאל? אמר הזז. יהודים ציפו לשעה רצויה, למשיח, ולא עשו דבר לקרב פעמי הגאולה. יהודים הלכו אחר חיים ארעיים, נתפסו למלאכות קלות, נדדו מארץ לארץ, יצרו השקפות־עולם מסולפות ובלבד שלא יצטרכו לעלות לארץ־ישראל. ואם עלו, הרי יד הנוגש היתה בהם לגרשם ולהניסם מארצות גלותם. לא מרצונם עלו. רדום ועינום, פעם ארבע מאות שנה ופעם ארבעים דור ודור, ומה מצערה היתה ראשית העלייה של היום. טיפין טיפין. ודאי, אין איש ישראל יוצא מכלל אנוש. נוח לו לאדם להמצא במקום שנמצא. אתה אומר אין אידיאל, טרגדיה. ולא היא. אילו היו היהודים נהנים משלום ומשלווה והשקט ומשווי זכויות באירופה ובארצות ערב ובכל שבעים הגלויות שגלו בהן, היו כולם נטמעים משכבר וכלים, חלילה, מן העולם. צא וראה עד כמה גדולה הפורענות, עד שאין אנו משתמרים אלא על ידי אינקביזיציות, מסעי צלב, פרעות, שחיטות, חיי גיטו – מוזר, באלו נשמרו היהודים מכליון ומטמיעה. עיניך הרואות, רבים חללי הטמיעה והשמד”.

אמרתי: מכלל כן, יוצא שאלפיים שנה, ישב העם בגלות, נכסף לגאולה, לפדות ולמשיח, שאף לחרות, אך לא עשה במעשה דבר של ממש.

– כך הוא, השיב הזז. יהודים לא ביקשו לגאול עצמם. תמיד ביקשו שאחר יעשה מלאכתם זו. שהמשיח יבוא ויעלה אותם על כנפי נשרים ויגיש להם את ארץ הבחירה על מגש של כסף. לישב איש תחת גפנו ותחת תאנתו:

– אי אי אי, מדוע אינם באים? עמד לפני ואמר מתוך הדאגה ומתוך ההרהורים שהיו טורדים כנראה בלבו. – הרי אם נחטא שמים וארץ ייענשו, שמים וארץ ישאו עווננו שמים וארץ מעוניינים בנו… כעת ייאמר לעם ישראל: “יהודים, הנה שמים וארץ”! וייאמר לשמים וארץ: “שמים וארץ, הנה עם ישראל”! מדוע אין איש? אין באים ואין רואים אותם.(אופק נטוי).

יש ויתן חיים הזז שיחו על הכל, על טבע ואדם, ספרות וביקורת, עם וארצו, פרט וכלל. אך ביום סוער יצא לרחובה של עיר, וסערה של חוץ, יש ומתלווה לסערה של פנים, הנושאת בכנפיה אמרות רושפות ונוקבות, מכרזת והולכת על “ברקים ורעמים” המרדפים ובאים אלו אחר אלו ומתדרדרים ברוב עסק. יש ויתריע על כל הלהג שמלהיגים מושכי־עט ועסקנים ומביעים מאויים ורצונות ובאים לפגום מאשר לתקן; פעם מבקשים על העלמם של שבטים מחיינו ואין רואים כל הברכה הצפונה בקרב כל עדה בפני עצמה, על לבושה ומנהגיה ופעם מתנכלים לאותה פינת בראשית של “החוּלה” עם כל החי והצומח ומבקשים להעבירם מן העולם, עולמנו; על הנוף העברי שעדיין לא נמצא מבטאו הנאמן, לפי “שהנוף הוא קודם לכל שרוי בלבו של אדם”; על הלשון העברית שאינה נענית לכל שיוצר מבקש להעלות בכוחה.

עמד פעם הזז מהילוכו, השפיל עיניו כלפי מטה ושתי ידיו נטויות לארץ כמבקש להרים משא כבד, גוף דומם, ואמר: “עדיין העברית בעלבונה היא עומדת, עדיין גולם היא העברית, בלי רוח חיים”. וידיו של הזז נעות וגוו הגמיש מתפתל, תוי פניו הנמרצים והחטובים מרצדים אילך ואילך כמבקשים לסייע ולהמחיש כל שמבקש לומר; עיניו פקוחות־זקופות, תרות אחר מעשה שבהמחשת טעמם של דברים שהעלה, רעיון שהגה ורקם, משהו שבממש, בנתפס ביד ובעין. דומה היה עלי הזז אותה שעה כאומר לגהור על “בן השונמית”, העברית, לשים פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו, שיחם בשר “הילד”, השפה, להקיצה, להפיח בה רוח ולומר לה: “חיי”!…

וירושלים הנוקשה והמסולעת רומזת לחיים הזז בנגוהותיה ובהדרה, בקרני שמשה הלוהטת וברום שמים. נלפת המבט אל הרי יהודה הזהובים ואל פס התכלת המשוך בהן ומבהיק ונטוי אל פאתי מזרח, גונים גונים משחקים ומפזזים, חומקים ונחפזים, יוצאים ובאים חליפות ועולים מגנזי נסתרים ומתמזגים בדמות הסעורה וכסופת השער, הסעור ברוח, כשבלי קמה ברוכה, שהבשילה. ניגש אחד וחילק חוברת על גרי הצדק בישראל. העיף הזז מבט רחוף ואמר: "ודאי שראוי לעשות נפשות לישראל. אך מה יוסיף ומה יתן מעשה זה, כל עוד היהדות בקפאונה ובהתאבנותה היא עומדת, חנוטה וקפואה, דומה כמקוה שמילאו אותה מ' סאה. מעיינות הדת אינם נובעים ואינם מפרים, אינה לובשת צורה ופושטת צורה, אינה מסתגלת לחיים – סך־הכל חתום, ממנו אין להוסיף, ממנו אין לגרוע:

“מיד הפשיל הדברים לאחוריו וסמך דעתו לדברים שיש בלבו לעשות, מחשבות, עצות ואידיאות הרבה. כגון מה? כגון, לכנס כנסת של רבנים, שרי־התורה ועמודי ההוראה, מכל העולם, ממזרח וממערב, שידונו בצרכי הדור ויתקנו תקנות גדולות בישראל. כיוצא בזה קונגרס של פילוסופים, הוגי־דעות, סופרים ואנשי־רוח ושאר גאונים וגדולי ישראל שהם מחוננים בכשרונות מופלגים ומצוינים בסגולות יקרות שאינן שכיחות,,, בשביל מה? להגדיל דת ישראל ולהאדיר, להעמיק אפיה ועיקריה העיוניים, הפילוסופיה הדתית, המיסטיקה; להכניס בה רוח חיים, רוח דינמית, ולשוות לה פנים לפי צרכי הדור ולעשותה שוה לכל נפש, כראוי לדת אוניברסאלית, כיוצא בזה ליסד מיסיון יהודי להרבות גרים בישראל מכל אומות העולם! איטלקים, ספרדים, אמריקאים, יפאנים, וביחוד מבין עובדי האלילים שבאפריקה ואיי חיים”? – (“אופק נטוי”).

קרב הזז לביתו. אותה שעה חלפה־חמקה סיעת נערים שיצאה מבית הספר וחזרה לבתיהם. העלו הנערים שאון והמולה ומלאו חלל של רחוב, וחיים הזז מלווה את מרוצם ומשובתם בחיבה ובאהבה. אורו עיניו, הפסיע והלך מתוך הרגשת הטובה וההנאה מזיוו של יום.

---

ישורון קשת

מאת

אברהם חיים אלחנני

השירה והחיים, בכל קשת גוניהם, ממוזגים בנפשו של ישורון קשת, מיזוג שבהרמוניה. הסתכלות של משורר והכרה של הוגה כרתו ברית בעולמו ומוצאות את סמליהן השיריים בטבע. קשר עמוק לו לישורון קשת אל הטבע: “בשחר נעורי מרבה היייתי לשוח בין יערות, גנים ושדות”, אמר לי פעם, ודומה שכל אותם פלאי־מראות וחויות בראשית, על שמחתם וצערם, כיסופים לנעלה ולטמיר והגוזרים על האדם בדידות שבהתייחדות עם עצמו, עומדים אצל ישורון קשת בחיוניותם וברעננותם, שאין לזמן שליטה עליהם.

אחת אשאל לי בטרם אלך –

זאת תפלת־דמי ללב כי ישפיל ראות,

עת שח הראש עם פרידה אל אוצרו:

כי בלי הפוגה עיני ראות תנעמנה

אל מרחב־מראות הביט, הביט דם,

לא תיעף תבל־סוד מקדם למחי.

ובבוא המות ימצאני צופה

לאפק־שדות עוטה פלאי דמי.

ועת ישלח ידו חרש בי לגעת

עוד אעמד נשען דם על גדר־גן…

כך הוגה הוא באחד משיריו בספר “החיים הגנוזים”, ואף המסות של ישורון קשת בספרות, מחשבה ואמנות, שקויים ברנן השיר, מחוננים מועצבים בחרט־אמן זך.

“הנכון הוא, שכל אדם מתרונן ב”ניגון" משלו, ניגון המלווהו כמלאך טוב ומאיר את דרכי חייו"? שאלתיו.

– “בודאי”, ענה. – כל אדם ובעצם כל יצור חי, יש לו קצב פנימי משלו, הכל לפי הריתמוס של ההווה באדם, לפי האופן המיוחד שבו החיים מתנגנים באדם זה. אף לא כל אוזן תבחין את הקצב הזה. כדי לשמוע את קול ההוויה שבקרבו צריך אדם להיות בעל קשר להוויה עולמית זו, העומדת מאחורי כל הווה, מאחורי כל התופעות הגשמיות. אבל ברוב בני־אדם יש להם קשר רק אל עולם־התופעות הגשמי בלבד. ואין כאן משום הבדל של מעלה, אלא רק הבדל של סוג ומהות. עם האנשים היודעים רק את העולם הגשמי נמנים לא רק פחותי־מדרגה אלא גם אנשים טובים, ישרים ומועילים, שהם רוב מניין ורוב בניין של החברה. לעומתם יש לך משוררים ואמנים, שיש להם אמנם קשר להוויה, לנשמת־העולם, ועם זה הם מבלי־עולם ובלתי־מסוגלים לבנות חברה, לקיים מדינה, להילחם למען הצדק. ויש סוגי־ביניים, העומד בין שני הקצוות האלה, הוא סוג אנשי האינטלקט, שיודעים אמנם על־אודות מותר ההוויה מן ההווה, אך יודעים זאת רק בהכרה בלבד, ולא בהרגשה עצמית. הללו מסוגלים להיות אנשים קונסטרוקטיביים, מדינאים, מנהיגים, אנשי־מדע, עושי־היסטוריה; הם נעלים על אנשי הגשמיות, אך אינם מגיעים למדרגת רואי ההוויה, השומעים את שירת ההוויה, אף על פי שהם עלולים להיות יותר פוזיטיביים יחידי־סגולה, שדקותם היתרה עושה אותם גם חלשים ביותר. אבל ברור, שרק השומעים את קצב ההוויה, המתנגן בהם, הם משוררים".

התשאל לשירי? – הוא ענוג וערירי,

הוא בזיך של בשמים בלב חולות ציה,

כן מתחיל שירו בשער הספר. “חיים גנוזים”, ודאי רמז כפול בו, רמז לחיים הפנימיים של המקשיב אל קרבו ואל קול ההוויה המתנגן בו, וגם רמז להכרח לגנוז, בדור זה, את השירה, שאוזן הדור אינה קולטתה; – אם כי מצד שני, העיר המשורר, שירת־אמת אינה עניין של אופנה ומודה, יפה היא בכל עת ועידן ואצל כל בני אדם…

– ואינך רואה ניגוד בין פרוזה לשירה? שאלתי.

– הפרוזה של הסופר־היוצר הוא תמיד אחותה של השירה, השיב. ואחיות, גם כשהן שונות זו מזו תכלית שינוי, בנות הן לאם אחת.

השנה זיכה אותנו ישורון קשת בעוד יצירה חשובה, מונוגרפיה מקיפה על מ. י. ברדיצ’בסקי, יצירה שציפו לה מכבר: "התעוררתי ליצירה זו קודם־כל מתוך היחס הפנימי והענין המיוחד שעורר בי ברדיצ’בסקי בנעורי, אמר. ראיתי בו, בברדיצ’בסקי אדם מיוחד במינו, השונה מן הצביון הכללי של סופרים עברים בני אותה תקופה. ראיתי, שהוא עומד לחוד, “האחר” שבו הוא שעורר אותי לכתיבה זו. ביקשתי לתור אחר אותו נעלם שעשה את ברדיצ’בסקי “אחר”. מצאתי, שלא מתוך ביטול, אלא מתוך אהבתו העמוקה לערכים, למאור ולאידיאה של היהדות, היה האיש לאשר היה.

– הלא אלה הם הלבטים שגם דורנו מתלבט בהם. אולי יש כאן משום רמז לנוער של היום לגבי ערכי־יהדות?

– אמנם כן. סבורני שברדיצ’בסקי יכול לגלות הרבה ולהאיר דרך לנוער הישראלי, שנקלע לפקפוקי מבוכה לגבי ערכינו. מצד אחד קשור הנוער לערכים ההיסטוריים של היהדות, העבר, התנ“ך, אך אינו יודע לבור לעצמו עמדה ברורה כלפי אותם ערכים שנתחדשו ביהדות בדרכה ההיסטורית הגדולה. אנו חיים בתקופה הרת־עתידות, שהיא נקודת מפנה בחיי עמנו, אבל, ספק אם יש בציבורנו הכרה שלמה של חשיבות ההווה, הגדולה ההיסטורית שבהקמת המדינה וגם הסכנה הכרוכה בעקב הדלדול המוסרי והרעיוני של דורנו. אמנם קיימת הכרת הצורך בהתעשתות מוסרית לנוכח “המצור” שהעולם שם עלינו, הצורך לבדוק את ההרכב החברתי שלנו. מצד אחד, מורכב ציבורנו מיסודות של אנשים יגעים ועייפים, מניצולי השואה והעולים מהארצות הנחשלות: ומאידך גיסא, הנוער הישראלי שופע כוחות נפשיים ומוסריים ומבטיח טובות וגדולות, אם כי עדיין אינו יכול לשאוב מרמתו התרבותית כמו שהיא את מלוא ההכרה לדעת כיצד לכוון את כוחותיו הפנימיים. יודע אתה מה חסר לו לנוער שלנו? חסרה לו הגישה הברורה אל צומת היחסים הזו, אל המאור של היהדות והקשר שבין היהדות הצרופה ובין היהדות הגלותית. אלה אינם שני הפכים הסותרים זה את זה, אלא שני צדדים למטבע אחד. אנו חייבים לקבל את היהדות כמות שהיא, בכללותה, ולהצמיד אליה כל התמורות הגלותיות שחלו בה במרוצת הדורות והתקופות. אלא, שיש לצרף את היהדות מכל הסיגים שנטפלו לה עקב פיזוריו וחייו הבלתי רגילים”.

השיבה אל מקור היהדות, משמעה לדעתו של ישורון קשת – יצירת חיים יהודים חדשים. “יהדות היא אצילות בפני עצמה, הואיל ולהיות יהודי הרי זה להיות מזוקק על ידי אלפי שנות נסיון נפשי ורוחני. אפס, כי יסוד חיובי זה תולדה שלילית לו, כיון שמרובים הם בעמנו, הפרטים שהזיקוק הממושך בוקקם עד כי נפסד טעמם. ולמן ימי־הביניים, שהרעילו את באר ישראל, התחילו האצילות שבהוויה היהודית והעקמומיות שבפסיכיקה היהודית להופיע ביחד… אותה אצילות ואותה עקמומיות לבשו צורה של אב ותולדה מבחינת היחס שביניהן; העקמומיות נבעה מתוך האצילות. אך אוי לאותה אצילות שתולדתה עקמומיות”.

כך הוגה ישורון קשת בפרקים שכינס בספרו “הדרך הנעלמה”, וחשבון זה עושה הוא בגילוי־לב ובאומץ־רוח; חשבונה של היהדות לדורותיה ולחליפותיה, על החיוב ועל השלילה שבה, ומסיק שאין ליהדות בימינו אלא לשוב אל מקור־מקוריותה, שהיא בעצם אמה־יולדתה של התרבות המערבית הצרופה: “התרבות המערבית, בתם של שוכני הים התיכון, ישראל ויוון, נאספת אל אבותיה, היא מתה יתומה מאביה היווני, אך לא יתומה מאמה היהדות, ושואפת עתה לשוב אל אוצר מכורותיה… אני מאמין באמונה שלמה, כי עוד גנוזה לה לרוחנו פריחה אנושית גדולה בעתיד, שתבוא על ידי יהודים בריאי־מוח ותמימי נפש, משורשים בטבע ולא תועי־רוח; יהודים שאנושיותם אינה טפל ליהדותם”… והוא קורא למהפכה ולהתחדשות, לפי שאין קיום בלא התחדשות־אמת, “ולא יתכן שאיש־הרוח העברי יקבל חשיבות לאומית אם לא יפעל כריפורמטור ביהדות”…

קרוב ליובל־שנים ובתנאים שלא תמיד היו נוחים לעבודתו, דורך ישורון קשת את קשתו העברית בשירה, במסה, בבקורת, בתרגום. מלבב הוא בתפארת קומתו וזקיפותו, ראשו הכסוף, עיניו הנוגות: דמות שניכרות בו עקבות מתלאות וצער, אבל נמרצה, העומדת על נפשה ומבקשת להאיר מסילות בלב הדור. הבא אל ביתו נקלע לתוך אוירה רוגעת, אם כי מרגישים עד מהרה, שבין כתלים אלה תהלך נפש מסוערת. רהיטיו צנועים, ספרים רבים רומזים מעל המדפים, המקיפים את הקירות. שולחן עבודתו מעיד על תהיית־תמיד, בקשה לריכוז, כיסופים ליפה ולנאצל. דוק של עצבות פרוש על עיניו והוא אומר:

“שומה על איש הרוח בישראל לטפח ערכי היהדות. שהרי כל מקום שאתה מוצא העדר ערכים או ערבוב־מושגים, שם אין תרבות יכולה להיווצר. ואם תרבות אין, גם חברה ומדינה – אין. למה הדבר דומה? ליום וללילה, לקיץ ולחורף, לכל תופעות הטבע, שאם גשמי הערכים לא יפרו את הארץ, אף על פי שחרשו חורשים, הגו חכמים, עמלו חזקים וטובים, לא תדשא הארץ דשא, ולא תצמיח יבולה. בדלדול הערכים הרוחניים כרוכה הטרגדיה של הדור. שומה עלינו לעשות מה שהמציאות מחייבת. עלינו לשאוף לטוהר המידות, לעשיית הטוב”.

בעשיית הטוב מתגלמת מהותה הנעלה של היהדות, קובע ישורון קשת בספרו על הנבואה “שירת המקרא”: "הכוח היוצר הישראלי נתן לעולם את עשיית הטוב (ויעש את הטוב בעיני ה'), בניגוד לאדם הקדמון שהטוב היה לגביו מה שמהנה את יצרו, כדבר שבקבלה, אך לא כדבר שבמתן. עשיית־הטוב היהודית היא השער לחיים.

בהמשך הדברים, היה ישורון קשת קובל קשות על שדוקא אלה, שמתפקידם לעורר את ההכרה הרוחנית, אין להם בשעה זו כמעט כל השפעה על הציבור. מעמדו של הסופר בימינו הוא ירוד, מבודד, אין לו מקום על במת חיינו, ויש אפילו דוחים אותו בנימת־לעג: “הלוא אתה קלאסיקון”… כמעט שנבצר מעם הסופר לפרסם דבריו, לבקר או להבהיר מושגים יסודיים. פני הציבור היום למעשים, למעשים בלבד, והביקורת נראית ממילא כמעכבת, כמיותרת.

ישורון קשת העשיר את ספרותנו בכמה ספרים עתירי ערכים: “בדורו של ביאליק”, “בדור עולה”, “משכיות”, ספרי שיריו “ההלך בארץ”, “אלגיות”, והשנה, כאמור, הופיעו שתי יצירות חדשות, האחת על ברדיצ’בסקי (הוצא' האוניברסיטה ע"ש י. ל. מאגנס) וספר שיריו “החיים הגנוזים” (הוצא' מוסד ביאליק). ב“עם עובד” יצא (תש"ך) ספרו “רוחות המערב” המכיל מסות על סופרי אירופה, מדנטי וליאונרדו די־וינצ’י ועד סטנדאל והיינה.

סיפר לי ישורון קשת על ראשית צעדיו בארץ לפני כיובל שנים, ועל תחילת דרכו בספרות: י. ח. ברנר הדפיס אותו ראשונה בקובץ “רביבים” ובשבועון “אחדות” (לפני מלחמת העולם הראשונה – 1912), והוא קרב אותו תמיד. גם פנייתו לדברי ביקורת מיד ברנר באה לו. “פעמים הרבה, משנתפסנו לשיחה בענייני ספרות, היה ברנר אומר אלי: “דברים אלה שאמרת, מן הראוי שתעלה אותם על הכתב”. הוא שעוררני לכך. עד היום איני יודע אם בטובתי או שלא בטובתי נתפסתי לביקורת”, הוסיף. ליד ברנר קנה מקום מיוחד בנפשו ח"נ ביאליק. “עד היום אני מרגיש בחסרונם”, העיר.

דבריו של ישורון קשת שקויים אהבה גדולה ליצירה העברית ולנושאיה. רגש של רוממות ויראת הגדולה וכבוד רב ליצירה. מכאן גם ההקפדה היתרה שהוא מקפיד כדי לשוות שלימות לכל נושא בו הוא דן. אין דבר יוצא מידיו אלא אם כן נצטלל ברוחו ועבר כמה מבחנים. דבריו מגובשים ומהוקצעים, ניבו – אומר שירה, חותם של מקוריות בו; מזיגה מרנינה של רוח האצילות היהודית עם יפי־העולם; הגיגיו שופעים עתרת דימויים, מיצוי של טבע, עומק־הרגש והישג־הרוח כאחד. אהבה רבה רוחש לבו לירושלים, אהבת נעוריו. אלא שדואב הלב על “שעיר הנצח קטועה וקצוצה”. אף על פי כן, יפה היא אוירתה של ירושלים ועדיפה על זו של ערים אחרות בארץ, ביחוד לפעולה רוחנית. וכמבקש לבטל כל הבלי עולם זה, הוא מעיר: “חייב אדם לוותר על כמה וכמה קניינים גשמיים, כדי שיוכל להתמסר למשאת נפשו, טיפוח הערכים הרוחניים, בלעדיהם אין ערך גם להישגים הגשמיים”…

---

אהרן ראובני

מאת

אברהם חיים אלחנני

לאחר שסיימתי הקריאה ב“ספרות והוי” לא. ראובני (בהוצאת ראובן מס ירושלים), דומה היה, שסופת־פתע עברה וביקשה לעקור “ארזי ספרות”, ומכוחה התעופפו “בדים וענפים” בחלל כמו בשלכת. מש“שככה הסערה”, הייתי כמברך על אותם אילנות, שזקפו שוב צמרותיהם והעמיקו שורש. כל אותם הסופרים והמשוררים, אשר עליהם העביר המבקר את איזמלו החד והם הוסיפו להעשיר את ספרותנו ביצירות חדשות. ולא שבכל ענין אין הדין עם המבקר השנון, אלא שראיה ספרותית “שמאית” וללא רחם, “יקוב הדין את ההר”, חייבת להיזהר, שאגב ניכוש העשבים הרעים לא ייעקר הנטע כולו. כסבור הייתי: שמא “מבקר עוין” הוא זה, המטיל מרה שחורה בספרותנו. ולא היא: תמצא בביקורתו גם אהבה עמוקה ליצירה. בטרילוגיה שלו “עד ירושלים” (בהוצאת ניומן) רומן על ירושלים בתקופה שלפני עשרות שנים, מעלה א. ראובני במכחול אמן דמותה של ירושלים על אישיה וחייה, בראיה מעמיקה לנפש גבוריו, וכן גם בפואימה שלו “על ירדן יריחו” ו“חמשה ושלושים” (שיר נהי ועוז) ובשורה ארוכה של סיפורים ויצירות, שעוררו בשעתם הד חזק בלבבות, וטעמם עומד בהם גם היום. אך, זה דרכו של א. ראובני: “כך הוא טבעי, לאמר אשר עם לבי ומחשבתי, ללא כחל ושרק, העיר לי, ואין בזה כל רבותא”. יש בראובני קו משל ברנר, אותו זעם של בעל “שכול וכשלון” שבמחיצתו עבד במערכת “אחדות” בירושלים. “ברנר, אומר ראובני, היה בעל אופי מיוחד במינו: מצד אחד התייחס בבטול לעולם הזה והתנזר מכל תענוגותיו, ומצד שני היה ער לכל המתרחש בספרות וגם בחיים הציבוריים. הוא ניחן בסגולה יקרה, לתפוס העיקר שבכל ספר ובכל מאורע ודעתו היתה קבועה ועמוקה, מוחלטת. ספרים לא שמר עמו, אך זכרונו היה בור סוד; כל דבר זכר לפרטי פרטיו. מאמריו הספרותיים היו מאורע ובעשר או עשרים שורות יכול היה למצות את העיקר. כאשר הבאתי לו ספורי “על יד הקיר”, ישב וקראו כל אותו לילה עד גמירה. כל מעשה אהב לעשות בבת אחת, בלא השהיות, בשלימות. הוא שדחף אותנו להתעמק ולחדור לנשמת הסובב אותנו”.

ראובני מפליג בסיפור זכרונות על אותם ימי ה“אחדות” בירושלים ב“סוכת שלום” עם חברי המערכת: י. בן־צבי אחיו, רחל ינאית, דוד בן־גוריון, י. זרובבל, אלכסנדר חשין, על הויכוחים והדיונים שניהלו בעניני פנים

ועניני חוץ, יציאתם של י. בן־צבי וד. בן־גוריון לקושטא ללמוד תורת המשפט לפי שחסרו מאד, בימים ההם, פרקליטים יהודים יודעים תורכית והחוק העותמני, להביא דבר הישוב לפני הערכאות והשלטונות. במערכת “אחדות” נותרו: ברנר, ראובני ואלכסנדר חשין. משפרצה המלחמה (הראשונה) היה העתון נתון במצב קשה. “המדיניות שלנו היתה נגד ברית תורכיה־גרמניה לפי שעינינו היו נושאות אל אנגליה, קוינו ממנה להכרת זכותנו על הארץ”. בינתיים התחילו הגרמנים לדרוש מהתורכים לסגור את העתון. אנשי “אחדות” לא נרגעו והוציאו לאור עוד שלושה קבצים “בלתי חוקיים”: שנים בעריכת זרובבל בירושלים ואחד בעריכת רחל ינאית בצפת.

באותם הימים נתפס ראובני למעשה הרפתקה, לעבור את אפריקה ברגל, ויצא לדרך עם יהודי הולנדי ויהודי רוסי. הוא מספר על נסיון זה כעל אחד המאורעות הגדולים בחייו, הזכור לו לפרטיו. הם הלכו ברגל מתל־אביב לעזה ומעזה לחן יונס עד שהגיעו אל הגבול המצרי ברפיח. כאן נעצרו על ידי משמר מצרי ולאחר שהשוויש התקשר עם מפקדתו באל־עריש הותרו להתקדם בדרכם. שלושה שבועות הלכו במדבר סיני הלוהט ומעבר לתעלת סואץ, ארץ גושן ועד קהיר. ראובני תאר בצבעים עזים ההליכה של שמונה־עשרה שעות ביום אחד, מלפני עלות השחר ועד חצות הלילה, הישימון המשולהב שאין לו קץ, על חושו המפתיע של אותו בידואי מורה דרך, שידע לגלות מעיין מים חיים על ידי נקישה במטה בחול, וערבי אחר שהשגיח באישון לילה בנחש ארסי ורוצץ גולגלתו באלתו. השלושה הגיעו לקהיר, לאחר שעברו ברגל כשש מאות קילומטר והחלטתם נחושה להמשיך ולחצות כל יבשת אפריקה. אלא, שכאן אירעה תקלה לראובני: הוא חלה בדיזנטריה ונאלץ לחזור לארץ־ישראל. אחר כך חזר לעולמו הספרותי, כתב שירים וסיפורים רבים וארבעה רומנים: עצבון, בראשית המבוכה, האניות האחרונות ושמות – שלושת האחרונים הצטרפו לטרילוגיה בשם “עד לירושלים”. בשנות העשרים השקיע עצמו במחקר מקראי ואחרי עשר שנות עבודה הוציא את ספרו הנודע “שם חם ויפת”. בפרוץ הפרעות הראשונות בארץ, החזיק ראובני בדעה, כי הן מעשה ידי האנגלים והיה אחד משלושת חברי המשלחת ללונדון להביא את האשמות הישוב לפני הממשלה הבריטית. כאן נפגש לראשונה עם פעילי המהפכה הרוסית, המהפכה מעוררת בלבו תקוות, אולם עד מהרה נוכח, כי “הסוציאליזם אינו יכול להתקיים בלי דיקטטורה ועריצות”. השקפותיו על דימוקרטיה של אמת מובעות בספרו “דימוקרטיה וטוטליטריות”. בהמשך השנים נטרד מקוטב אל קוטב במערכות הישוב: ממפלגת פועלי ארץ ישראל וממשרד הועד הפועל של ההסתדרות ל“בוסתנאי” ול“דאר היום”. פרסם שירו “מלחמת ירושלים”, שהועתק ותורגם בעתונים רבים בחוץ לארץ, עורר סערה בחוגי השלטונות בירושלים וגרם לסגירת העתון, אבל עשה לו כנפים ברחבי הגולה. לאחר מכן אנו פוגשים את בעל יצר־הנדודים על במות ספרותיות רבות, ובמיוחד ב“העולם”, בו כתב את המדור למדיניות חוץ.

אהרן ראובני הולך בשבילו המיוחד. כיוון שהגיע למסקנה ברורה בבעיה המעסיקה אותו שוב אין הוא זז מנקודת־השקפתו. מכאן רוחו הסוערת והמורדת. כינותו שאינה ניתנת לערעור, רגישותו לגבי כל פגימה ברוח הלשון העברית, עשוהו לאיש ריב ומדון. שרוי הוא בפינתו, מבודד, ללא אכסניה ספרותית. עוסק בתרגומים. כשבאתי להשיחו מצאתיו שקוע בתרגום חבורו ההיסטורי הגדול של ויל דיוראנט על תולדות התרבות בעולם. “לא, לא הצטרפתי לשום תנועה, בשנים האחרונות התרחקתי מכל מפלגה. כל שאני שואף: עצמאות במחשבת האדם”, הוסיף, וסח לי שיחה שהיתה לו פעם עם פרופיסור י. קלוזנר: “אמר לי קלוזנר: אתה כותב ביקורת קטלנית, אף אני עושה כן, אולם יודע אני גם ללטף, אתה רק פוגע והורס, מה יהיה בסופך? הכל ישנאוך, סופך שלא ידפיסו אותך, ומה תשיג על ידי כך? אמרתי: איני רוצה להשיג מאומה, אני רוצה להביע דעותי. – “אבל אתה גורם נזק לעצמך”. השיבותי: לא איכפת לי, הסיפוק שלי, הוא להביע דעתי, איני מבקש כלום מן האדם, איני מחפש משרה ולא שום עמדה”.

בדבר אחד א. ראובני מתגאה ביותר. הוא רואה עצמו מחבר השם של מדינתנו. כחודש לפני החלטת או“ם בא לכלל סברה, שמדינת ישראל הוא השם היחידי, ההולם את מדינתנו. אחרי ויכוחים רבים עם ידידיו בסס את דעתו במאמר בשם: “המדינה, מה שמה?” שלחו בליל ה־30 בנובמבר 1947, הוא ליל ההכרעה באו”ם, אל “מאזנים” בתל־אביב. המאמר נדפס שם אותו שבוע בגליון מיום ה־5 בדצמבר 1948. כעבור שנה וחצי פרסם ראובני פרטים על תולדות הצעתו ב“פלשתין פוסט” וב“הד המזרח”.

שעה ארוכה השמיעני ראובני פרקי־זכרונות. משל זה מכבר לא נפתח סגור לבו. אכן נוקשה האיש וזועם מלבר, אך לבבי, נעים ופשטן בשיחת רעים. בשיחתו מותח ביקורת על סופר זה או אחר, נפשו סולדת ממליצות, מתיאורי־סרק, משיר שאין בו אלא חרזנות ומצליל תועה ללא אחיזה בנפש האדם. חזרנו ושוחחנו על “ספרות והוי” והוא העיר בחיוך: “מאז פרסמתי ספר זה ננעלו בפני רוב השערים, ואין לי אלא לכלכל את עצמי בתרגומים בלבד”.

תאמר: “החטא וענשו”? – לא! לא מצאתי בא. ראובני כל אות של חרטה, אדרבה, כאילו חיזוק. עד היום הוא לוחם ללא חת, נאמן תמיד לאמתו, זו האמת השרשית, המפעמת את בית צבי שמשי.

---

יצחק שמי

מאת

אברהם חיים אלחנני

יצחק שמי, סופר־משורר, חשף לראשונה את הכסות מעל פני המזרח, והרים בספרות העברית החדשה יריעת האהל הערבי וגילה צפונותיו. יבוא הקורא, יחזור ויקרא בסיפוריו ויתבשם מהם כמימי פריחה ראשונים; להט נעורים נשתמר בהם, לא פג טעמם. אותם צבעים חריפים ודשנים מהווי המזרח – לא דהו, אותו רתת נפשי שהניעו תיאוריו לפנים, מתרעדים אף היום. בסיפורו הגדול “נקמת האבות” בו מתאר עלית המאמינים לקבר “נביא מוסא”, חושף יצחק שמי עולם מלא של חיי המזרח על גוניו העזים, הד ימים קדומים, בקצב ובעצב; מפראות המדבר ותפארת של גבורה, ביפעתה והתפרעותה; יצירי־אללה לוהטים ביצריהם ובקנאתם הראשונית, בשחרם לדם ולנקמת־דם, עד דור אחרון; תאור דרמתי של יסורי העונש הרודפים אחר החוטא; תחרות בני־שכם ובני חברון ובית שאן כדי לזכות במשפט הבכורה, הכבוד והתהילה. הנה אחד מתאוריו ביום העליה לקבר, וכל התכונה הרוחשת לפני צאת המסע לדרכו:

“הגיא הזה לכל ארכו, מביתו של אבו־אלשואריב עד כיכר המסגד של נבי יוסף, עם האדים הקלילים המתאבכים ממעל לו, העולים מפלגי המים החבויים בין השיחים והעשבים הגבוהים – נדמה מרחוק להמשכן של מדרוני הגריזים הדשנים והעדויים פרחי אביב מבריקים, שפניני טל נוטפים מעליהם ומרעידים לרוח אביב רעננה. שם נראו: הכפיות מכל הצבעים, הלפות מכל המינים והעבאיות מכל הגונים, והמוני הראשים האלה התערבו והתפרדו, התנדנדו וריפרפו על פני האדמה כעדות יתושים על פני נחל. זימזומם ושאונם, חירחורי גמליהם וצהלות סוסיהם, נעירות חמוריהם וצריחות ילדיהם בקעו את חלל האויר ויהיו להמולה ממושכה. הרוח נשא את הקולות והפיצם לכל עבר. כזרם מים סוערים השתפכו גליהם על פני הגבעות והמורדות, לפתו את העיר מן הקצה אל הקצה, דפקו במאחרי קום ובנחשלים, סחבום מעל מיטותיהם החמות החוצה ובלעום וספגום אל תוכם. אלה היו החוגגים הרחוקים בני הגליל והעמק ובדוי בית־שאן, כפלגים ויובלות מים עשו דרכם בין צורים וסלעים להתאחד ולהשתפך אל נהר העלייה הראשי, שמוצאו בהרי שכם”.. .

ב“אב ובנותיו” מתאר יצחק שמי את אכזבתו של יהודי, אשר סבל ממחסור ומצוקה, נדד לארצות רחוקות עד שצבר מעט הון, ובדרכו חזרה לדמשק, מהרהר ומדמה כל אותה קורת־רוח שיסב לבני ביתו, ואילו הגורל המר טופח על כל הזיותיו־תקוותיו, ואת בנותיו מוצא והן לכודות בצפרני ההפקרות והפריצות. יתר סיפוריו: “בין חולות הישימון”, “ג’ומעה אל אהבל” (סיפור מחיי הרועים), “הבריחה”, “העקרה”, “כופר נפש” – הצד השווה ביצירות אלו, העיצוב האמנותי־ספרותי מקורי של חיי המזרח, סיפורים המעידים על כוחות יצירה עזים שפיעמו בשמי.

לא קלה היתה דרכו של מספרנו בשמי היצירה הספרותית העברית בארץ־ישראל. קרא ושנה ולא ידע שבעה. כתב ונפתל ונאבק עם מלאך היצירה ולא ידע מנוח. לילות רצופים היה שמי רכון וצמוד אל קולמוסו, כתב ושינה, רשם ומחק, והוא גומע מן הקפה, ספל אחר ספל, והוא מרחף בדמיונו בערפלי־עשן שהעלו סיגרה אחר סיגרה, רוקם כבחוטי־משי ואורג ריקמת־ריקמתיים. עם עפעפי־שחר, יש והעמיד כל שכתב, לפני החמה שהנצה, נתן מבטו החד בכל שהעלה קולמוסו, אם סיפקו – ונתמלא ששון־עולם. אך לא אחת, הדברים ציערוהו, לא הפיסו דעתו, רגוז מליל נדודים קרע כל שכתב, גזרים־גזרים ופיזרם לכל רוח. איש הניגודים היה יצחק שמי, אך דרכו דרך ישרים ותמימים, לא פגע באדם. איש המזרח שכמיהה כמוסה ליצירה הסעירה נפשו, דחפתהו אף אל תרבות המערב ולא פייסתו. זר היה לה, אם כי חדר לעמקה. ביתו – קן בדידות וללא נחת. לעצמו לא הותיר, לביתו לא עשה. מתחומו לא גילה דבר, מעולם לא סיפר על אביו ועל אמו. ואילו הוא יציר הכפילות והניגודים של הוריו, המשתקפים בין השיטין בסיפורי עלילותיו.

*

שבעה סיפורים הניח יצחק שמי, אותם ערך וקיבץ אשר ברש והקדים להם דברי־העזבון של יצחק שמי:

"עזבוני הספרותי דל וזעום. מבוע יצירתי, בעקב המאורעות והמעצורים, לא היה מעין מבורך, עשיר ומשובב נפש, אלא מעין סלע קשה, שלא פילס לו נתיב החוצה. הוא סער בחובו ורק לפרקים הזיל טפין טפין, הרטיב את קירו החלק וחזר ונבלע בתוכו.

האם מוכרח כל בעל כוח יוצר לשאת על גבו נטל כבד של גוילים בלכתו בדרך הארוכה של הנצח? משאי הוא קל ואני לא אכרע תחתיו מדי צעדי… כדי שתקל העבודה על חברי ובני, אם יואילו לקבץ את נידחי, הנני רושם כאן את הרשימה הבאה" ( – שבעת הסיפורים).

כדברים האלה כתב יצחק שמי עוד בתרצ"ג לידיד נעוריו דוד אבישר:

“… לפעמים יכול האדם לרכוש גם חיי נצח בשנים ואף בשיר אחד, לא הכמות העיקר. כי, תאר לך ידידי, מה יעשה סופר גדול שיקח אתו אלי קבר עשרות ספרים. הן הלוא יכרע תחת נטל משאו, מוטב לקחת צידה קלה ומזינה. בחבילה קטנה ימצא לו פינת נחת בגן־עדן ולא יצטרך למקום רב”…

במכתב אחר על גורל אב אומר שמי:

“תא שמע! בהסתכלי דרך נסיעה בצומח שמסביבי, אני נוכח ורואה שהענף יונק מן השורש את הכל ואיננו מחזיר לו כלום, זה מצטמק ומוציא מעצמו את תמצית ליחו ולשדו לפרנס את יונקתו, זה יהנה באויר ובאורו וזה הולך במחשכים ובאופל”…

אי־הדרך עלה הלום?

אביו של יצחק שמי, חכם אליהו, עלה לחברון מדמשק והוא בגיל העצה ומאחריו גלגולי חיים ונפתולי חיים סוערים. גרש אשה ונשא אשה, מתה אשה ונשא אחרת. בעל גוף היה חכם אליהו, גברתן אלים, לבושו כדרך אנשי המזרח לכל דבר, פלח, שאדרת שער עליו, ועל ראשו צונחת מצנפת, זו הלפה המזרחית, קפטן ארוך נמשך עד קרסוליו וחזהו תדיר גלוי לעיני השמש או הרוחות, בעדיו נראה שערו השחור המזדקר ונטוי כמסמרות. איש מזרח מובהק היה, מעורה בחיי המזרח מדורי דורות, ישן על הארץ, אכל פיתות ואורז וביד, כדרך בני קדם. חכם אליהו סחר במיני סדקית, ביחוד בחוטי־משי, שהיה מביא מדמשק, חוטים, שדרכם להלהיב דמיונן של נשים ערביות ופלחיות. לא תמיד היו מצויים המזומנים בידי הנשים, ולימים נתפתח סחר־חליפין: חכם אליה מעניק לנשים חוטים וחפצי־קישוט ובתמורתם נהנה האיש מתוצרת חקלאית, ירקות וביצים, דבלות תאנים וצמוקים, גדי עם פרי מגדים: “את הפלחיה, הבי עוף נאה זה שבידך”, היה פונה לערביה, ליוגבת שעיניה תהו ותעתעו מברק חוטי המשי, לרקום בהם שמלות לחג וכלולות… ובית חכם אליהו לא חסר דבר. ברגל היה יוצא חכם אליה מחברון לבית־לחם והסביבה, אף לירושלים וליפו ועד דמשק נהג לנדוד. ימים רבים עשה בדרך כאותו גמל־המדבר הגומא מרחקים; אדם בריא בגוף וברוח, מחונן בהומור חריף, כמי ששפרה עליו נחלתו; זורע פתגם עממי וקוצר גלי צחוק והנאת הזולת, מלא חיים וחדווה. פעם, בצאתו מבית־הכנסת, ונתקע בקהל יהודים נרגשים, למראה מריבה שנתלקחה. מה עשה? הרים קולו וקרא כלפי אשתו: “רבקה, הבי אותם כלונסאות הסוכה, ניתן אחד בידו של זה ואחד בידו של זה ויחבטו ויתכתשו זה בזה כדת וכדין”… וראה פלא, הניצים נפרדו והקהל פרץ בצחוק אדיר. פגה האוירה המתוחה ובא השלום.

חביב היה חכם אליהו אף על הילדים, שאהבו להאזין לאמרותיו השנונות, לסיפוריו ולאגדותיו, שדמיון ומציאות שימשו אלו את אלו. ביקש להיחלץ, אך הפעוטות והזאטוטים – נטפלו אליו והפצירו בו לספר עוד ועוד, עד שפני חכם אליהו היו מרצינות ושפתיו ממלמלות פסוקים מהתנ"ך ומן המקורות, שהיו שגורים בפיו והשתמש בהם ככל שהשעה היתה נצרכת להם… וחכם אליה פורש לדרכו, אל־נכון לבית־הכנסת, לתפילה…

אשה היתה לחכם אליהו, שהיתה הניגוד הגמור לטבעו ולמיזגו. רבקה היתה רכה וענוגה, בת למשפחה ספרדית ותיקה, רבת יחס ואצילה, משפחת קסטל; דיבורה היה בהשקט, הליכותיה בצינעה ובענווה, עדינות של קטיפה משכה האשה באשר פנתה. אלא, מן השמים גזרו על הזוג לדור בכפיפה אחת, עולמות הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ירדו פני האשה, רבקה קראה בדידות לחייה, לא נראתה בשמחות ולא הופיעה בחברת ידידות ומכרות. יום אחד נחרדה “החצר” בחברון, אש ועשן פרצו מאכסדרת הבית ובבוא השכנים, היתה האשה למאכולת אש. היא הניחה שלושה בנים: יצחק, הוא מספרנו, דוד, שהוא משפטן ויעקב המורה.

יצחק שמי למד ב“חדר” בחברון. בגר ונכנס לישיבת “שדה חמד” של הרב הגאון ויפה התואר ר' חיים־חזקיה מדיני ז“ל. לימים, ויצר נדודיו של שמי קראוהו לעולמות אחרים, נתפס ללימודים חילוניים. “מאין עלה על הדעת לימוד חילוני בלב צעיר חברוני, שכל סביבתו היתה ספוגה תורה ויראה – לפלא היה הדבר”, תמיה דוד אבישר. ובימים ההם, נוסד בחברון בית־ספר מטעם החברה “למען ציון”, במגמה לקרב לב הצעירים ללימודי המזרח. בית־ספר זה הוקם בסמוך לתלמוד־תורה. בין ראשוני הפוקדים אותו היו בני משפחת מני, המצויינים בחריצותם, השכלתם ויושרם. אהרן מני, שהיה מורה, רכש בימים ההם את הוצאת “תושיה” ופתח ספריה בביתו. הכל היו פונים אליו לשאול מן הספרים, ואילו יצחק שמי “טרף” ספר אחר ספר, עד תום כל הספרים. צמאונו לדעת לא ידע רוויה. ומאורע שלישי נתארע בימים ההם, התעוררות בחוגי הצעירים לחרוג מד' אמות של מערת־המכפלה, עלו לירושלים לקנות תורה ודעת, בבית־הספר “עזרה” או ב”אליאנס“. שמי פשט לבוש המזרח ולבש פראנג’י (אירופאי) כדרך המערב ונכנס ללמוד ב”עזרא". בחן סיפוריו ובלהט דמיונו הסוער נתחבב על חבריו. פנקס קטן היה מצוי תמיד בכיסו ובתיקו וכל משפט נאה שעלה בלבו, תאור שובה־לב על אדם וטבע שמצא בספר או שמע – רשם ושינן אותם בעל־פה. להטו של יצחק שמי לקריאה גבר, ובהיותו בסמינר למורים כבר החל להתגלות כמספר מחונן בעל נשמה פיוטית ויוצרת והוא אז אך בן שמונה־עשרה.

באותם הימים "העז להביא את סיפורו הראשון “העקרה” לאור עולם. פנה לש. בן־ציון והוא שפתח את שערי הספרות לפני הסופר הצעיר. המשורר יעקב כהן פירסם לאחר מכן סיפור שני מאת שמי – “הבריחה”, בו העלה דיוקנאות ממושב זקנים בירושלים. הצלחות אלו עוד הגבירו במספרנו את התשוקה לקריאה שגבלה בפולחן. למד לשון גרמנית ודרכה נתבשם מספרות העולם.

יצחק שמי הוא שמשך את דוד אבישר ללימודים בירושלים ויחד עם יהודה בורלא היו פוקדים מפקידה לפקידה את נום של יצחק ורחל בן־צבי שעלו לירושלים באותם הימים; סיירו בשכונות, פרסמו שירים ומאמרים אם “באחדות העבודה” או ב“הפועל הצעיר”. יצחק שמי כתב בענייני עובדים ומעבידים, תיאר המלאכות המצויות בחברון, קדרות, סנדלרות, כלי־זכוכית וכדומה. לפתע, נטש שמי את לימודיו, פנה למושבות יהודה והורה את הלשון הערבית בעקרון ובגדרה ונתגלה כשרונו הרב בהוראה לפי שיטת “ההסתכלות” שנתחבבה על תלמידים הרבה. מכאן, והוא נוטל מקל נדודים וחוזר אל עיר אביו, דמשק, ושם מגלה את “אב ובנותיו”, סיפור שנתפרסם ב“השילוח” וב“התקופה”, עד שהגיע לשיא יצירתו “נקמת האבות”. לא אחת נתפס שמי ל“סימפטיות”, נערות נאות, שלבו הלך שבי אחריהן. לא אחת היה יוצא ברגל מעקרון ועד גדרה כדי להפגש עם אותה “דולצינה”, ולחזור ולספר מעלותיה, קסמה ורוב חינה ויופיה לפני חבריו. בראשית מלחמת העולם הראשונה יצא יצחק שמי לבולגריה לפי הזמנת קהילת סופיה, לכהן כמורה. נשא אשה, את פנינה קרונגולד, שילדה לו את ידידיה. תמה המלחמה, והוא חוזר לארץ ועמו צרור גדול של רובלים, ולהוותו נתברר שערכם ירד והוא נשאר נקי מכל. אשתו מתה עליו. שמעה ידידתו מימי שהותו בדמשק, אחות רחמניה, שרה, אשר הגרה בינתיים לארצות הברית, כי נתאלמן ידידה, עלתה לארץ ונישאה לשמי. אך שוב, כהוריו, אשתו שרה היתה הניגוד הגמור לטבעו. התנגשו יצרים קטביים, האשה גילתה כוחות נפש נעלים בחנכה ובגדלה את הילד ובמסירות של אהבת־אם ובלי מיצרים.

יצחק שמי יצא בינתיים להוראה. מעייני היצירה שלו, פעפעו בקרבו והוא לא נתן להם מוצא. הדכאון והמרה שחורה תכפו עליו. העולם חשך בעדו, חלה קשות, ולא פסקה קריאתו בימים ההם: “התולעת בתוך החזרת, מתוך הרקבון היא גדלה, מתוך הרקבון היא עולה”. רגע דומה היה שהנה יתאושש ויגבר על חליו ומצב רוחו ייטב, הנה שוב יחזור ויגלגל בצ’יזבטים. לשוא! כוחותיו רפו והלכו. המורא הגדול מפני מחסור היה לשמי בן־לוויה, סיוט שרדף אחריו כל הימים. בסוף ימיו הגה להוציא ספר, שיתאר את חיי חברון.

בסידרה של מכתבים, שכתב שמי מפקידה לפקידה לידידו דוד אבישר באו לידי ביטוי מלבטיו הכמוסים, שוועתו האילמת של מורה וסופר עברי הנאבק מרה עם מצוק החיים, ואף בשעות האפלות ביותר הבריקו ניצוצי מחשבה, דימוי ותאור.

*

“הוי, ידיד, עכשיו אני רואה מה חדל אני רגש הכבוד העצמאי, השחרור. הכל תלוי בכסף, אם אין לאדם המתכת הנבזה הזו הרי הוא ולא כלום, כל החלומות הכי יפים והרגשות הכי נשגבים לא יוסיפו לו זרת אחת על גובהו. טוב שישנה לי הנחמה הפורתא הזו, שכאשר אראה שאזלה ידי ותקצר ידי מהושיע אז אסתלק מהכא ואעבור לממלכת הצללים. עוולות רבות נעשו לי בימי חיי. אף אחת לא פגעה בי ולא פצעה אותי פצע מות כעוולה שנעשתה לי השנה הזו. ההרגשה הזו, שישנם בני אדם שיש בידם הכוח למשוך בחוט והרי אתה מוכרח לרקד ולהניף ידים ורגלים מדכאת אותי עד עפר וממליטה ממני זעקות אף מתוך שינה. ואולם, מוטב שנעבור לפרק אחר, הפרק הזה מר יותר מדי וההתמרמרות של החלשים איננה שווה אף אסימון. מרעישים עולמות על יובלו של ביאליק. תא חזי מה בינינו לבינם. חגגו הבולגרים את חג יובלו של איואן יזוף (המשורר הלאומי שלהם), אגב הוא איננו מגיע אף לקרסוליו של ביאליק, הגיש לו העם מתנה, ארמון נהדר בנאות דשא הכי יפה שבבולגריה וגם לזה עוד הענקת כסף ביד רחבה, ואצלנו יללת כלבים עד נחירת הגרון ונדמה לקורא ולמסתכל שכאן בני אדם נכנסו בהתחרות מי יוכל לילל בקול יותר רם ולהוסיף מלים למכביר. המלים אינן עולות בפרוטה, הלא גם אפשר על־ידן להראות ולהבליט במקצת את עצמיותם האפסית”…

*

“היכן הכסף שצברתי?”, אתה שואל. “כלום יש לי פונט אחד בכיס או בקופת חסכון שהיא, שתוכל להראות עליו באצבע שאני חס עליו להוציאו? אין לי לא בית ולא מגרש, לא רכוש ולא מטלטלין, חובותי עולים לשבעים לירות. אמנם חייבים לי יותר מזה אבל מה שאני חב לאחרים תובעים ממני בחזקה ומה שאחרים חייבים לי איננו כי אם אקטיבה פסולה שאי אפשר לקנות בה אפילו פת לחם… אחרים יש להם הכשרון לצבור חובות ולהשיג הלואות. אני לא חונכתי באלה. כשזקוק הייתי לפני חדשים לשתי לירות והייתי מוכרח לדפוק על דלתו של י. ל. האמינה לי שהייתי הולך ביתר בטחון ושקט לקראת נתוח, והטעם התפל והמחפיר של ההליכה ההיא עדיין אני נושאה בחובי… שנו רבותינו, גורקי ודוסטוייבסקי, חכמי הנפש, שאין בעולם מלאכים ושדים, הרוצח היושב בבית־המות מסוגל להקרבה עצמית ברגע אחר ובמסיבות אחרות וכמו־כן להיפך ובכן סמי מכאן המלה “מלאך”. .. שנן לך את זה היטב, אם זוג איננו חי כהלכה, החסרון שרוי בשניהם. חמרים כימיים שונים, שכל אחד בפני עצמו הוא שקט ונוח ובחברך אותם יחד עלולים להשנות ולהפוך לחומר מפוצץ. אמנם אינני כבשה תמה אשר איננה משיבה לחורפיה דבר ואינני מן הנעלבים ובלתי עולבים. מכיר אני את עצמי היטב ויודע אני בי שאינני שייך לאלה המושיטים את הלחי השניה, אבל יש בי הרבה גם ממידת הותרנות ובלחי הראשונה אני מקבל סטירות דיי, ורק כאשר בא הדבר אל השניה אני יוצא מכלי… תאמר וידויך בעצמך מעיד עליך, אין אדם נתפש בשעת צערו, אותם הדברים נאמרו לשם הצלפה עצמית והמבין יבין… גם אני אינני חש עצמי בקו הבריאות ואולם בשנים האחרונות כל כך תכפו עלי מחושים שונים ומשונים עד שכבר התרגלתי אליהם ומבטל אני אותם בלבי וחסל. כל עוד שאני חי אחיה ואם יבוא המות ולו גם מחר ולו גם הלילה הזה אפגשהו בנפש שקטה ואקבלהו כגואל ומשחרר. .. היה זמן שהייתי כותב, צווח ויורד בקינה. עכשיו אני מעבר השני גם של הצווחה. הלא גם זה לא יועיל. איוב ביאושו הגדול עוד צווח וקונן, אם יכול היה לקחת חרש ולהתגרד בו ולחטט בפצעיו סימן שקוה עדיין לדבר מה. ואולם משגבר היאוש ותנחומי רעיו לא נגעו אל לבו שתק וחדל גם לענות להם”.

*

“בימים האחרונים העיפות ומתיחות־העצבים גברו אצלי כל כך עד שלכל תנועה ותנועה מיותרת הדורשת עמל כל שהוא נאלץ אני למתוח את כל כוחותי כסוס הסוחב את עגלתו הטעונה במעלה ההר, ולולא מורא השבט הבלתי נראה התלוי אי שם מלמעלה או מן הצד והמוכן בכל רגע להצלפה, הייתי בוחר לשכב ולקרוס תחתי ולהפיח את נשמתי בפרשת דרכים. ואולם אחרי רגע מתאוששים שוב, ממתחים את השרירים עד כדי התפקעות וזזים קדימה ומשרכים את דרך החיים הלאה. ואולם ההלאה הזה הלא אין לו סוף, אין לו מטרה ואין לו כל נקודה שבשביל להגיע אליה כדאיות ההתאמצויות. זאת היא רק נסיגה לאחור ובאופן הכי טוב סבוב במקום אחד ויתרון הסוס ממני הוא בזה, על הסוס חסים וקושרים את עיניו, ואני נאלץ לגלגל את נטל חיי בעינים פקוחות. הדאגה והפחד מפני יום המחרת, אלה ממררים את החיים עוד יותר ונוטלים מהם את טעמם. ראיתי סוס כזה בימים האחרונים כשנופצה עגלתו והוציאוהו מן הריתמה, הוא נשאר עומד במקומו, תוהה וחרד על גורלו, כל זעזוע של שמחה, כל ניד של שחרור לא הורגש בפניו… סוסי העלוב והאומלל, רתום אתה אל עגלת החיים שאין מנוס מפניה, באינסטינקט שלך הבנת שלא תמו עגלות מן הארץ, זו נופצה אחרת תמלא את מקומה. גורלי גרוע ממנו בזה, שבהנפץ העגלה הרי נסתמו כל מקורות המחיה”…

“ישנו חזיון אחד ברדיו הנקרא בשם “פדינג”. בטח ידוע לך שפתאום נעלמים ונפסקים הגלים. החוקרים אינם יכולים לבאר עדיין את התופעה. כנראה היה אצלך פדינג נפשי. הכך הדבר? נגד תופעה זו אין מה לעשות, צרי לחכות עד שהגלים יחזרו שוב ויבין איש את שפת רעהו”…

"ותא חזי, בימי הבחרות אוהב אדם לבקר רעים רבים, לקפץ מאחד אל משנהו, לרפרף כאן ולדלג לשם. בימי העמידה האדם מאריך יותר בביקורו. נשארים לו, אם זוכה לכך, ידידים מעטים ואליהם משענו. תאמר – ובכן מה, מדוע חכיתי עד עכשיו ולא נעניתי לך? פתחת לי פתח רחב של אולם השתיקה הזאת?.. .

“ושב אני אל לבי. מה לך לב סכל כי תהמה. כי תתיפח וכי תוריד בשיחך? העולם בוער בלהבות, כל הערכים התמוטטו ונהרסו, התערבל גם אתה גרגיר חול במערבולת, ישאך הרוח אל אשר ישאך לאבדון ולשחת או אל האפלה הנידחת, ומה לך כלב כי תיליל ותנבח למול הירח? העולם איננו מוצא חן בעיניך, פרוש ממנו הצידה, החבא בצל ולך על יד הקירות, טשטש את מהותך עד כמה שיש לאל ידך עד שיגיע התור ותפנה את מקומך… וישנם רגעים אחרים שבהם אני נותן אל לבי שגם לתולעת קטנה יש לה הזכות לקבל את מנתה בחיים לפי יכולתה ולפי המקום שהיא תופסת בו”.

ואני נשארתי מהסס ועומד על הסף. אל תחשדני במה שאין בי, אנא דונני לכף זכות, דחיתי את כתיבתי מיום ליום משום שחכיתי לימים יותר טובים מאלה, לשעות של השראת רוח שהן אללי לי אינן נפרצות כלל וכלל אצלי בימים האחרונים, ההשראה לא באה ואיחרתי את המועד".

*

“… נסיתי פעמים רבות להעלות הגיוני על הכתב אך בקראי את אשר כתבתי נראו לי הדברים עלובים וריקים, לא פתחו פתח למצוקה ולא גללו את המועקה. אין תכלית ואין טעם להגיונות הכתובים כשם שאין תכלית ואין טעם להרהורים ולהרגשות הכאב הצובטים את הלב. נשך את שפתיך ודום, הורד דמעות תפל ודום. שא את יגונך בחובך ושתוק. זה לי החודש השלישי שאני שוכב על ערש דוי ובלי כל תקוה להקלה. רואה אני בגויעתי ובקצי ההולך וקרב. ובלילות של נדודים ובימים של מכאובים כשזכרונות חיים עברו עוברים שוב לנגד עיני, הרי בתוך היריעה הזאת חוטים רבים מובילים אליך, ארוגים ביריעתך וקשורים בעברנו המשותף. הנני פורץ הפעם את גדר השתיקה וכותב לך קטעי מחשבות, שברי הרהורים, במצב של יאוש זה, שאני שרוי בו, אל תדינני לכף חובה. חזקה עלי מחלתי ותושיה נדחה ממני. הרופאים חדלו לטפל בי. אמנם אני יודע כי קצי איננו רחוק אבל עד אז העוני והיגון שומרים לצלעי. לא הכנתי לי צידה ליום שואה. עוד חודש או חדשיים בטח ישליכוני כנצר נתעב, הן לא יצלח לעבודה הנני… אדיר היה חפצי לפלט את נשימתי האחרונה בכרי ובמטתי ולהקבר בירושלים. אינני יודע אם אזכה לשניהם יחד, אבל לאחרון אולי תעזור לקיים את בקשתי ולמלא חסד של אמת לרע… כאבי הם כאבי הכמישה והגויעה”…

*

שבע רוגז ומרורים נאסף יצחק שמי אל עמיו, בראשית אדר תש"ט והוא בן ששים ושתים, ולאחר שהורה במשך כארבעים שנה בבתי־ספר שונים ויקד ביקוד העברית, להוט מיקוד שמשה.

---

דוד שמעוני

מאת

אברהם חיים אלחנני

נופו של “היער בחדרה” מתלווה אל דוד שמעוני בכל שייראה. סודו וקסמו של יער, בסער ובסהר, באיושת בדיו וענפיו, בחשאי יתנגן ומבעדו יעלה הדם של א. ד. גורדון, י. ח. ברנר, ב. כצנלסון ושורה ארוכה של עובדים, חולמים וקודחים שחיפשו פשטות, מאור הפנים והלב, הסתפקות במועט. רוצה אתה: “היער בחדרה” זו תורת העליה השניה על רגל אחת. העליה השניה היתה מבורכת, אמר. ולא כך היא, גם עליות אחרות הביאו ברכה גדולה לארץ. כל עליה וברכתה עמה, תקופה ותעודתה.

בוקר תל־אביב, החמה לוהטת. כשנכנסתי לחדרו של המשורר נשבה רוח אחרת, פשטות ורעננות מרגיעה. על הקיר תמונת הנער שמואל לפני עלי, “הנני כי־קראת לי” ובסמוך שדות מוריקים, שולחן הכתיבה מ“הימים ההם” ואצטבאות מבורכות בספרים מזן אל זן, עבר והווה. ראה דוד שמעוני שדעתי עלי פזורה, “חש לעזרתי” וכאומר לחלצני ממבוכתי ומלבטי שיחה בפגישה ראשונה, קיים מצוות “את פתח לו”. עיניו הטובות והחודרות מאירות וקולו העמוק צרוד מקצת, לבבי, שוקק. בדרך הילוכו אל האיצטבה מראה לי המשורר ספר זה וספר פלוני. שאלתי לכתביו היוצאים לאור, ואמר לי שמנינם עשרה כרכים; שיר והגות, סיפור ומשל, סטירה ונאום. כל הספרים הופיעו במהדורות חדשות. האידיליות כבר יצאו במהדורה השמינית וכמה אידיליות בודדות הגיעו לתפוצה של רבבות טפסים, כרך חדש “מעל הדוכן”, ובו הרצאותיו ונאומיו בכנוסים שונים ומסות על סופרים. תרגומו ממבחר כתבי לרמנטוב (בהוצאות מוסד ביאליק), שתרגם לפני שנים, חזר ותרגמם בהברה ספרדית מבלי לעיין כלל בתרגום הראשון. תוך כדי כך סח ד. שמעוני על התפתחות ספרותנו ודבריו חדורים אהבה עמוקה לספר, אהבה, ששרשיה נעוצים בשחר ילדותו. אותה להיטות אחרי הקריאה, החגיגיות וההתקדשות לקריאה ובשעת קריאה, מתוארים בסיפורו “משה’נקי מוכר ספרים”.

" כשהייתי בא אל ברל ביומא דפגרא או בשבת או בערב יום קיץ, שבו נשתחררנו מהלימודים לפני שקיעת החמה, היינו קודם כל ניגשים לארון הספרים הגדול ומתחילים לחטט בו. לא כל ספר שבא לידי ראשון נראה לי, והייתי בוחן ובודק, ובדיקה זו נעשתה כרגיל על הרצפה לפני הארון, אני מוציא ספר ומתחיל קורא בו, משתקע לפעמים בקריאה שעה ארוכה. ויש שאנו מראים איש לרעהו איזה מקום מעניין ביותר ונכנסים בויכוח נלהב תוך כדי ישיבה על הרצפה. בשבתות, כדי לא להפריע למנוחת אנשי הבית, היינו עולים לעליית הגג, שהיתה מלאה תבן, ואפלולית נעימה היתה שרויה בה. השהייה בעליה היתה גורמת לי הנאה משולשת: הקריאה, האפלולית הנעימה והשקטה וביחוד מראה שדות רחוקים אשר נראו לי יפה מבעד לפתח. ביתו של ברל עמד בפרבר מרוחק קצת ממרכז העיר, בדרך למבצר המהולל של בוברויסקי". ולאחר “מה לא קראנו אז” ומנין שורה ארוכה של סופרים אשר כמעט נשכחו מלב אומר שמעוני כי “חיבת ציון שלנו, הציונות שלנו, התחילה אז, על הרצפה שלפני ארון הספרים והיא מצאה בנפשנו קרקע נאות להתפתחותה ושגשוגה”. (ר' משחרותו של ברל כצנלסון, “זכרונות” לשמעוני).

אמרתי לשמעוני שבאתי להשיחו. העיר: “מובן, מובן, את הזקנים אתה בא להשיח, הזקנים”. “כן, כל אחד מתגעגע על נעוריו, מיצר אני הרבה על שאין לי היכולת לראות בעיני את כל מרחבי ארצנו כמלפנים, צמיחת ההתישבות החדשה, הצנור בנגב, החדושים במפעלים”.

על האידיליה וקסמה, שאלתי, אם יפה סוג יצירה זה גם בימינו הסוערים. – כל תקופה יפה היא לאידיליה, אמר ד. שמעוני. הכל תלוי בסופר. “מגילת רות”, אומרים, נכתבה דוקא בימי החורבן, “הרמן ודורותיאה” לגיתה נכתבה בתקופה קשה לגרמנים. האידיליה תלויה במזגו של המשורר, במבנהו הנפשי, ברוחו. כשברנר כתב דברי נכאים, כתבתי אני אידיליות. והלא מאד הייתי מקורב אליו.

שמעוני סח, אגב, על דרך הרוח והפליאה שבדרכי “ההשפעה” הבאה לא אחת מנתיבים נעלמים. ב“תולדות אידיליה אחת” נרמז משהו על המקור והמעיין ממנו שאב את ההשראה ליצירתו: "בלילות החורף הארוכים, עת השינה נדדה לעתים קרובות מעיני (מרעב, מקור, מהרהורים), התמזג בנפשי הצער הישראלי המיוחד עם הצער הכל־אנושי, אולי יותר נכון, הכל יקומי, זה הצער הקהלתי, או כפי שרגילים לקרוא לו בספרות “צער העולם”.

האידיליה היא עמוד התווך של בחינת־עולמו. בתארו אחת מפגישותיו עם שאול טשרניחובסקי אמר: “כמה מעט נחוץ לאדם כדי להיות שרוי במצב רוח טוב! המיחם מזמזם בביתיות מלטפת, הלחם האפוי יפה (מפינלנד) והכרוב הכבוש חורקים תחת השנים כדואט מותאם יפה, וכשהתה רותח, לפעמים גם מומתק בסוכר הפינלנדי, משתפך באברים כיין־הרקח ומחמם את כל הגוף בחמימות גנעדנית – הרי שוטפת וזורמת השיחה על כל מיני ענינים, בעיקר ספרותיים אמנותיים, כאילו אין מלחמה בעולם, אין זוועות, אין צרות, אין דאגות…וצרות ודאגות היו אז רבות המכיל גם אצל האורח וגם אצל המארח”…

אוצרות רבים היו גנוזים בזיכרונותיו של דוד שמעוני. דמויות מימי שחרותו, צפות ועולות בחיות רעננה בספר ה“זכרונות”. משנסתיימה השיחה יצאתי לרחובה של תל־אביב, אל חוף ימה. ספר זכרונותיו של המשורר היה ביד. עלעלתי בו ומצאתי תיאור של טיול־ערב אחד עם ברנר על שפת ימה של יפו, בסימטאות השקטות של נוה־שלום: “מזמן לזמן היינו מתערבים, מביטים אל משחק הזהרורים והנצנוצים של הגלים הקלים המלחכים את החוף, מקשיבים רב קשב אל ההמיה האיתנה והענוגה כאחת של הים וממשיכים את דרכנו, עד שהיינו שוב עומדים מסתכלים בשמים, משעננים קלים, נוציים, רחפו עליהם והיו מכסים לפרקים בצעיף כמעט שקוף את הלבנה, היינו מביטים למעלה עד שהלבנה היתה שוב מתגלה”… ואותו ערב נתגלה ברנר “בצורת עלם הוזה ושקוע בחלומות”.

את קסם המולדת, את ההרמוניה בחיים ובטבע שר דוד שמעוני.

---

יצחק שנהר

מאת

אברהם חיים אלחנני

בבית מדרש קטן בפרוסקורוב העיר ישבו שנים: רב ותלמידו. לילה־לילה ישבו השנים צמודים ושנו דף גמרא לאור עששית. משהבחין הרב בחוש, כי נתייגעה רוחו של הנער, היה מניח ידו על הדף כאומר: “אתנחתא”… הגב הכפוף של הישיש נשען אותה שעה אל הכותל, עיניו המעולפות היו נעצמות, זקנו הלבין בצללים שריצדו סביב וכלובש “שש כנפים” ריחף בעולמות ההזיה ושפתיו נעות ומספרות, מספרות ומדובבות בניגון חסידי וחרישי על ש“י עולמות הרמוזים במדרש ובאגדה, שהרי אמרו חז”ל: רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד הגדה. אותה שעה היה הנער כולא נשימתו, כולו קשב ורווה מלוא דברי־שיר ופייט שהתרוננו בחיק הבדידות של חצות, אחר חצות ולעתים בטרם שחר:

–עלית נשמה זו בשחר־חיים העניקה לנו את יצחק שנהר הפייטן.

ראשית חנוכו בבית ספר רוסי. אף ניסה בראשית דרכו לכתוב שנים או שלושה סיפורים ושירים ברוסית. “אימה נפלה עלי, חשתי שהנה כאן מקור של סכנה עצומה; הכלים כל־כך עשירים, השדה כה נרחב, הדוגמאות כל־כך מלבבות וקוסמות, עד שאמרתי בלבי כי ענין זה של דו־לשוניות, עברית־רוסית, בגדר אשליה הוא וסכנה גדולה צפויה ומאז משכתי יד מכל לועז, ולא יספתי כתוב אלא עברית בלבד”: ו“משבר”, זה הוא שזיכה אותנו בשנהר המתרגם.

משעלה שנהר לארץ עם התנועה החלוצית, נתנסה בכל עבודה קשה, בסבלות בנמל יפו, בבנין, במושבות יהודה, בעמק, על פסי הרכבת, יהודי יחידי על סף המדבר, בשמירה וב“הגנה”; נפשו לא ידעה שבעה ממראות הארץ והתהלך בה לארכה ולרוחבה בשכרון וערגה: הנה שנהר המספר.

*

ערב אחד נערכה מסיבת סופרים ליצחק שנהר בירושלים. באותה מסיבה נזדמנו גם ש"י עגנון וחיים הזז. עמד אחד המברכים והטיל לחלל האויר סימן שאלה: “יעודו של סופר כיצד? נאמן לדורו או”?… ובטרם יספיק לסיים משפטו נענו כמה מהמסובים: “יעודו הוא להיות נאמן לעצמו”!

לימים הייתי מסיח בנושא זה עם יצחק שנהר, והוא אמר: “אחד מסימניו המובהקים של דורנו הוא ‘מעל האידיאולוגיות’, אם ניתן להתבטא כן, או נכון יותר: הסתירה בין אידיאולוגיה ובין אינטלקט. דורנו הוא דור דימוני ביותר, דור מפוצל ביותר, הינסה הסופר לכפות עליו דברים שאינם חופפים אותו? יכול הוא לדגול בשם רעיון מסוים כחלק מפרצופו הרוחני של הדור, רעיון שעשוי לשמש נקודת אחיזה, סמוכת בטחון, אך דמות דיוקנו של הדור על קרעיו־נתחיו אין כאן”. והוא הפליג בדברים על פרצופי דורות שעברו, על הרביזיה ביחסנו לדור־ההשכלה והערכתו, ביחס לימי הביניים בכלל ושל ישראל בפרט, ועל פרובלימות שבספרות ובאמנות הצצות בכל דור ודור. ובהמשך דבריו הוסיף: “הסופר חייב להראות בעליל את הסטרוקטורה האמתית של הווית האדם בדורנו, ולא רק כך וכך תופעות או אידיאולוגיות שלו. אילולא דמיסתפינא הייתי אומר כי הפילוסופיה שבימינו קיפחה הרבה מן הבטחון שבטחה בעצמה בנסותה להעלות לפנינו את משמעות החיים, והרי היא מבקשת להעזר במידה רבה בספרות ובאמנות. הפילוסופיה נעשתה, כמדומני, במידה מרובה צד שואל, ולא צד משיב, ושאלותיה שוב אינן שאלות התרות אחרי האמת, אלא שאלות התרות אחרי האדם, ולאו דוקא מבחינה פסיכולוגית, היינו – השאלה היא מה הוא האדם, ולא מה נוהג יש בידו”.

*

שנהר חי את חיי ההווה, מאוהב היה בהווה על קרבו ועל כרעיו. ודוקא משום כך נסתברו יפה דבריו באמרו: “אתה שואלני היכן אני עומד,ואילו אותי מעסיקה השאלה היכן אעמוד, מה אכתוב למחר, או ביתר דיוק מהו שאני מתאווה לכתוב היום, עכשיו, ועדיין לא כתבתי. ודאי אילוסיה היא, אבל אילוסיה זו בת־בית היא אצל כל סופר ואמן, המקווה ומייחל שהנה בעתיד הקרוב צפונה לו יצירה עליה חלם ואשר למענה נרתם בעול הכבד. ומכאן לעמק־האכזב – אין המרחק גדול. האילוסיה שלי מסתעפת לכיוונים שונים. ראשית: להוסיף ולהתמכר לסיפור הקצר. כל המעלות שמנו חכמים בסיפור הקצר יפות הן ביותר לחיינו הזורמים במהירות, צפים ועולים נחשולים־נחשולים על רקע של הווי רופס ומשתנה, בלא מסורת חיים ארוכה הנמסרת מאבות לבנים. יתרה מזו: מורגש מעין קוצר רוח לגבי היריעה הרחבה שבסיפור, ואף־על־פי־כן אני שולח ידי גם לרומאן, אם גם מתוך היסוסים מרובים”. מכאן הפליג שנהר ל“אלוסיה” אחרת המעסיקה אותו: המחזה העברי. “סימן יפה הוא לדור הצעיר שנתפס לתחום יצירה זה בשמחה ובשקיקה. תחום הוא, שאצלנו הוא בבחינת שדה־בור כמעט, ושפונות בו אפשרויות ספרותיות־ארכיטקטוניות עצומות, בקעה רחבה היא להתגדר בה להתמודדות רעיונית, לחישוף כוחות נפש נאמנות לאין שיעור, וביותר – בדור זה של מגשימים, של עלית המונים, של קיבוץ גלויות, של עברית מתחדשת לבקרים. אפשר שבבימה, יותר מבכל סוג אמנותי אחר, מוצאים בני עדות רבות כר נרחב לפעול בצוותא. אלא, שמכאן גם השאלה הנוקבת מהו שמבקש המחזה העברי המקורי? היש לו תעודה משלו? דרך משלו? כלים משלו? ומכאן מסתעפת השאלה הנכבדה: התנ”ך בחיינו שלנו, על כל הברכה והחסד והתפארת שבכך, ועל כל הסכנה המיוחדת במינה הצפונה בכך!… ומכאן גם חטוטי החומרה שאנו מחטטים במחזה העברי המקורי לבקש בו גם משמעות פנימית שתהא מציצה בבירור מתחת לטלאי חיינו".

---

זלמן שניאור

מאת

אברהם חיים אלחנני

עמדתי לפני המשורר זלמן שניאור. למראה קומתו התמירה וראש־הכסף ההדור, הייתי כמעפיל אל הר תלול וטלול, שמחזות הבריאה מאירים במורדיו, ועל פיסגת ההר סוערת הרוח בחירות ובהמייה רבה; כמחוז ילדות ונעורים, יפה וקסום, שאדם נכסף ועורג לשוב אליו. בוקר צח היה, שפה רוח ראשית סתיו וחדרה מבעד לחלון. המשורר עוד לבש חליפת־בית, שזורה פסים רעננים במשיותם. שיוו למראהו יתר זקיפות וחן. רגע ברך ל“שלום”, הטיל בי מבט, כמאמר המשל העממי: “אלו העינים אינן טעונות משקפים”.

אמרתי: “טוב שמהלך עמנו זלמן שניאור כשקומתו ישרה ודבריו גלויים ואמיצים, שאינו מוחל על כבודו ודרוך לקרב כל הימים, להשיב מלחמה שערה”.

האירו עיני המשורר באור חיבה וקירבה. אחר חזר על דברים שאמר פעם במסיבה לכבודו: “כל שאמרתי, כלפי עדת עורבים מסוימים התכוונתי, אם בארץ ואם בחוץ לארץ, כלפי אלה האמונים על חרופין וגדופין. ואילו ממני מבקשים לידום מחמת… ש’האצילות מחייבת' – נובלס אובליז' – אדם רוגז, מתרעם, מוחה והללו עומדים ממעל לו, מניפים במגלב ואומרים: ‘אוהו, יופיטר כועס אתה? משמע שאינך צודק’. באמונה, אך בני עוולה ובני בליעל, שקרנים בדו מלבם את יופיטר זה. כשאני לעצמי, אי־אפשי בו, מעולם לא הסכנתי ליריקות גסות ולומר שאלו ‘גשם נדבות’, מעודי מרדתי ב’דייטה רוחנית' זו. כל מצפוני הספרותי מתקומם לצביעות מוסכמת, ונכון אני תמיד להשיב למשנאי ולמרעי מנה אחת אפים. שהרי כאלו הם החיים, מלחמה ומאבק בהם, עליות ומורדת ככפות המאזניים הנעות. אבוי למי שנתיגעו לו כפות המאזניים – זהו המוות”.

מסתבר, הגדרתו הנמרצה של ביאליק, לפני שנים רבות, על שניאור: “שמשון צעיר שגדלו לו בן־לילה כל שבע מחלפותיו”, כוחה יפה היה לגבי האיש, אף בהגיעו לשיבה ובהפליגו לגבורות. ב“שמשוניותו” עמד שניאור כל השנים. עוד הרבה כתרים מכתירים את המשורר כ“חוזה” וכמוכיח; “חושף מקורות חיים ורעננות ראשונים”; “יוכיח את אשר יאהב” ו“סיסמוגרף־חי”; ואילו אותה שעה ראיתיו כ“הר־געש” ובעיצומו. דבריו הלמו בסאון ושיתף בהם כל הרמ“ח והשד”ה. אהבה שאהב – הובעה ונבעה ממעמקי ישותו, ושנאה ששנא פעפעה בכל מרירותה, כאש אוכלה, מלווה בלעג שנון. הגדרה שהגדיר– אחוזה היתה ב“ציצית ראשה” בשרשיותה, כזה שכוחו רב לו ואמון להסתער על אדם ועל טבע; מדברות, יערים, שיאי הרים; החש בעוד מועד לסערה המתחוללת לבוא, ל“ימי הביניים”, חושף “מגילות גנוזות” – כולו מעורטל וגלוי בפני אלהים ואדם; משורר עברי שגבריותו מלאה חיות שירתית ובחושיו הבריאים, בעוצם כוחו, בשיר השרירים – שהרבה מן המתמיה ומן הזרות בו, אך בכל טבוע חותם אמת והעפלה.

“לפנים, בנעורי, עמד כוחי לכוף מוט ברזל. ואף היום יש לאל ידי להלום מהלומה ראויה לשמה”, והוא הניע זרועותיו לכאן ולכאן כאומר להדוף סלעים, להפיג אשליות, לחשוף שקרים מוסכמים.

“יום אחד, סיפר לי, בימי מלחמת העולם השניה, מהלך הייתי עם רעי ברחובה של ניו־יורק, ב’ככר פורווערדס' נזדמנו שני ערלים שהיו בגילופים למחצה וביקשו להתגרות בנו, חרפו וגדפו יהודים כדרך הגויים. ביקש רעי למשכני הצידה. עכבתי בעדו. אמרתי: סורה נא הצידה במחילה מכבודך פן תספוג מהלומת־אקראי. עד מהרה ניגשתי אל אחד השיכורים והכברתי עליו אחת ואחת, הנה קרב האחר ובכל הזריזות זכיתי אף אותו ב’יבשות'. התגלגלו השנים על הארץ ככלבים מסואבים ובמלוא קומתם. אמרתי להם: הרי לכם כגמולכם, על חרופים שחרפתם, וכך נוהגים ‘יהודים מזוהמים’”!…

והיה זלמן שניאור מתאר פרטי אותו מאורע בדרמתיות רבה, בתנועות ידים ובברק עינים, בקול חזה עולה ויורד חליפות, לפי המסיבות והמצבים. היתה זו הצגת תיאטרון לכל דבר, כאילו אירע הדבר אך היום. והוא ממחיש במראה כל שתיאר בניבו, מחשבה ורעיון עולים ובאים אלו אחר אלו, בעתרת גונים. קמה וניצבה לנגד עיני דמותו של “פנדרי הגבור”, על יצריו הלוהטים, כולו אומר גבורה ואהבת ישראל.

“מן הסתם, אמרתי, היה זה בשעות הלילה”.

“בלילה? קרא. – בצהרי יום, לעיני השמש, לפני קהל ועדה! ללמדך, שאין אני ירא את אור השמש כשהצדק אתי”.

אמרתי: “שמחה היא זו, שסופר בישראל, אינו מטה גוו למכים, אינו מסתגר בד' אמותיו ונאנק במסתרים ומחטט בפצעו ובעצבונו, אלא יוצא ונלחם”.

“כך – כך הוא, השיב. חלילה לו לסופר להלוך כמאסף, אחר המחנה. הסופר חייב להתייצב בראש המחנה, להיות מנושאי דגל החרות, פרט וכלל. הסופר העברי הוא שרצף בגופו וברוחו את הדרך לתחיה, הדרך לציון. עשרות שנים שיקעתי לעברית ולציון, ועבודתי זו נמשכת מימי רבי יהודה הלוי”.

רגע נתפנה. יצא לחדר הסמוך כמבקש ארגעת־מה. עד מהרה חזר והביא עמו מן התרגומים של “פנדרי הגבור”, שהופיעו בצרפתית ובשוודית ובאנגלית, בשם “שירת הדנייפר” וההוצאות מהודרות להפליא, אלו שכבר הוציאו לאור ממיטב הקלאסיקונים של אירופה. “‘פנדרי’, העיר, נתרגם לחמש־עשרה שפות”.

אמרתי: “כך כובשת לה ספרות ישראל לבבות בין העמים. לפי שכל ספרות לאומית ויפה, ממילא היא גם ספרות אנושית־כללית”. רמזתי, שלא ירחק היום ויכירו העמים ביצירה העברית הכרה של ממש.

“אף אני מאמין, נענה שניאור. אלא שמצויים בקרבנו מקטרגים לרוב. הלא עיניך רואות, מה שאירע ל’פרס העצמאות' בימי חגיגות העשור”.

דומה, כל שנוגע המשורר בפרשה זו, עננת עצבת יורדת ומעיבה מאור עיניו. בלב הרבים כססה האכזבה על אותה פגיעה שפגעו במשורר, בספרות העברית ואולי יותר משפגעו במשורר ובספרות – גילו השופטים החכמים את עצמם כבעלי תעודת־עניות.

“ולא רק בי פגעו, הוסיף המשורר. התעלמו אף מסופרים דגולים אחרים. מהדור הראשון השאירו רק זכר לטיט. אמנם בפסח בליל ‘הסדר’ אוכלים אותו במרור, כדי להפיג טיטותו. אבל רבונו דעלמא, כמה טיט אפשר לאכול ב’סדר' אחד?”

הבאתי ב“ציקלוני” עתרת שאלות על מעמדו של סופר בישראל, עתידו. ביקשתי “להציץ” במכמנים ולראות במה עומד להפתיענו, והוא כמעיין המתגבר, מדלג מענין לענין, נאחז בזה ובזה ובסופו, מסתבר, הכל משתזר למסכת אחת, שלימות אחת. קבל שניאור על היגיעה המרובה שנתייגע עד שהתקין המהדורה החדשה של כל כתביו, כחמשת אלפים דפים, ובכללם שלושה ספרים חדשים. ירחים רצופים, כשנה ומחצית השנה, מבוקר עד ערב, לעתים משעה שלוש אחר חצות עד אמצע היום, עמל ולא הירפה, עד שסיים. מתוך כך, הזניח את בריאותו, על אף אזהרות רופאו. עתה הנה עלה לו המאמץ בבריאות, הוא חש בלבו וגם ראייתו נפגמה ואנוס הוא לחזר אחר רופאים שבארצות־חוץ לריפוי: “ספרות ופואיזיה, כאהבת נשים, מיעוטה – מבריא הגדשתה – יחלי”, העיר.

תוך כדי כך, קם וחזר שוב לחדרו. הביא שלושה וארבעה כרכים מן המהדורה החדשה והוא שש ומתרונן על ההידור שבהוצאה, מביע דברי פליאה ושבח שמדי חודש מופיע כרך חדש כסידרו ועוד זאת, שלא כהוצאות קודמות, ששולי הספר רחבים העשויים “לבקע בטנו של אדם” בשעת קריאתו, מחמת כבדו.

“רואה אני יקירי, הוסיף, שבעל הומור אתה. סימן יפה הוא. שהרי יודע מר, יראה גדולה אני ירא את האנשים המשוללים קורטוב הומור ונפשם חרבה כחרוב יבש, עינם כהה מלראות זיוו של עולם מבעד אספקלרית ההומור. שהרי משופע הטבע במראות הומור, נתברך עולמו של הקדוש־ברוך־הוא מפליאה זו. הומור מרים כל משא כבד. מפיג צער. כדור ברזל הופך בכוח ההומור לכדור פורח. הומור – כמוהו כחלום. רע ומר לו, לאדם, שאינו זוכה לחלום, ואין חלום פוקדו. חכמינו ז”ל אמרו: ‘אדם שאינו חולם – רשע’. יפה אמרו. אבוי לאדם שבת־צחוק אינה מאירה פניו במאור ההומור. החלום הוא בחינת מציאות שאינה מציאות, יש בו מזה ומזה. החלום מעלה לפניך אדם שכולו רוח ומשתנה מרגע לרגע. אוי־אוי לבעלי המצחים הקמוטים, שאין להם חוש לקריקטורה. ודברים שאמרתי במסיבה, על דרך ההומור אמרתי. וכבר סח פרישמן: ‘אומרים לו ליהודי ‘לך לעזאזל’, והריהו מרים מיד שולי קפוטתו ומבקש לילך לאותו עזאזל. מראים לו ליהודי ‘תאנה’, אצבע משולשת, ומיד הוא מברך עליה ‘בורא פרי העץ’. אמרתי מה שאמרתי כנגד אלה הדוקרים אותך ב’נובלס אובליז’ וב’יופיטר הכועס', ואני מבקש להשיב להם כהלכה. רואה אני עצמי לבעל־לב. אלא שאין אני מבקש להיות אהוב על רבים ושונים. אמרתי פעם לביאליק: ‘אתה ביאליק דומה לתמרה. מה פרי תמר זה ברו רך ומתוק ותוכו חרצן נוקשה, אף אתה כך. ואילו אני דומה לאגוז. כל המבקש ליהנות, חייב תחילה לפצח קליפתו’".

שוב קם המשורר… חזר והזכיר מעמדו של הסופר העברי שהיה עוד לפני שנים אחדות בחינת “הפקר” וכל הרצאה שהרצה לא באה על שכרה אלא שעשעה את הבריות. דן ברותחים אמנות קלוקלת שפשטה בתיאטרונים דלים, בעיקר אלה המבקשים בחסדם לשעשע אותנו וברך שבע ברכות על “הבימה” ועל ההנאה המרובה שנהנה בערב חג יובלה, מהצגות “הדיבוק” ו“הגולם”.

ביקשתי להסב את השיחה ולרכזה בתעודת הסופר ועתידה של השירה העברית. היה המשורר מספר ומגלה מעמלו הרב לעבודתו. יצירות נשתהו במגרות שולחנו כעשרים שנה ומעלה עד אשר השלימן. במשך תקופה מעין זו הוא טיפל בנושאים שונים. התחיל בזו והניח את זו, ומכאן שברבות הימים הופיעו בעת ובעונה אחת שנים ושלושה וארבעה ספרים. בדרך זו, נתן שהות לעצמו, לעמוד על כל יצירה מתוך אספקלרית הזמן ולעמוד על מגרעותיה בטרם יראו אור.

“שיר שהופיע לפנים היה למאורע ספרותי, העיר. היום, נאנח, חדלו לקנות ספרי שירה. ולא רק אצלנו. בכל העולם הספרותי כך הוא המצב. וכל כך למה? על שום שהשירה הפכה למעין של ‘טינגל, טאנגל, גענגל’. חרוזים שנקל בהם לאחז את העינים, להערים ולהונות ולבלבל דעת הבריות. כשאני לעצמי פניתי לפני שנים רבות לפרוזה. מצאתי, שאין עוד השירה עשויה להשביע את הנפש. אדרבה, יבואו כל קהל ‘המשוררים’ המספקים ספר־שירה לבקרים, וינסו נא כוחם בפרוזה. בזה ייבחנו, שכן אין בפרוזה טובה מקום לתרמית ולאחיזת עינים”.

הזכרתי את שפרסם המשורר לפני שנים רבות על “השירה והספרות” הפותח: “מקום שעין הבשר חדלה לראות – שם מתחיל החזיון” ובין היתר מיצר המשורר על “שימים הגיעו ומלאכת־השיר היתה לקליעת סלים, סלים ריקים ללא צורך. בן־לילה נוצרת מחרוזת סונטות, פואמות לאומיות – בין מנחה למעריב. והקצב שלהם דומה לצלצול תכשיטי־שפק, ולקלקול מכשירי־גנבה. גונבי־סתר מצלצלים בו ומתגנדרים בגלוי”.

הוסיף המשורר ועמד על קוצר השגתם של “משוררים” לחדור למהות ההוויה: “משול כל כשרון לצלוחית מים שמערבבים בהם כפית מלח. אם מוסיפים עוד כפית ועוד כפית, מתגבש משקע. כך היא נפש האדם ויכולת קליטתה. שנים מבקרים במוזיאום. אחד קולט רשמים הרבה משפעת האורות והצבעים ואחר יוצא ב’כאב ראש'. כמשפט הזה משפט השיר. ודאי, לא מעט מחבלים בשירה הקולנוע, הרדיו והטלביזיה וכל אותם תקליטים ארכי־נגן ובמקום לייגע העין בקריאה, מתפרקד לו אדם על הספה וכורה אזניו לצלילי הרדיו. עתיד נוגה רואה אני לספר הטוב, אם לא תגלה הספרות כוחות כבירים, נעלים מכל החידושים וההמצאות הטכניות, יוצאים מן הקו הרגיל, אם לא תשתחרר הספרות מן השיגרה של הריפורטאז’ה האוכלת אותה בכל פה”.

וקולו ודברו של המשורר הילך נכאים. על סלף שמסלפים וזיוף שמזייפים כל ספרות טובה וחוטאים לה בתחליף הריפורטאז’ה שנעשתה רשות כל בעל־עט־ודיו: “לפנים נכנס אכר לרפתו וחלב את הפרה, ולא התכוון האדם אלא לצרכי פרנסתו. האכר היה אכר, הפרה – פרה והחלב – חלב. ואילו היום ניצב אדם לפני אותו ‘טוביה החולב’ ומנעים כביכול ב’טין טין ובלין לין'”… הדגים שניאור דבריו בהניעו רגלו ועשה אותה כמין עוגב. הניע ידו אילך ואילך כדורך הקשת עלי כנור, הוסיף ואמר: “כך כותבים שירה, כך כותבים ‘אלף קילומטר של ספרות’ שכל קיומה בת־יומה וכעלה נידף ברוח, שאין בה מן העומד ומן הקיים”.

ארכה השיחה. עוד סיפר המשורר עד כמה מאוהב הוא בישראל. ביחוד חביבה ואהובה עליו ירושלים. הרי צפת קוסמים לו: “הרבה מקומות עברתי, לרבות חופי קליפורניה במאור שמשם והרי שויצריה בעטרת שלגם. אך שום דמיון לא ישווה ליפעת המראה מראש הכרמל אל עבר מפרץ עכו. יחיד ומיוחד הוא נוף זה בעולם, ונשגב המחזה, נעלה מכל דמיון”…

*

בפעם האחרונה ראיתיו ברמת־גן, רחוב יהלום. היו אלה ימים ספורים לפני צאתו לחוץ־לארץ לצרכי ריפוי. אותה שעה סיים זלמן שניאור כתיבת איגרת וביקש מרעיתו לשלחה בדואר ובכל הדחיפות לתעודתה.

היה המשורר מהלך בחדרו אנה ואנה כנישא בסערת־נפש. רגע תהה על אותו קנקן עם שושנים אדומות שעמד על השולחן, בטבורו של החדר, ואחר השהה מבט אל תמונת נוף־כפרי, שהיתה תלויה ממול על הקיר. קשה היה לתאר, שאמנם עבר האיש את גיל השיבה והוא שופע חיות וכוחות עלומים,גוף ונפש המתרוננים כאחד, חומר ורוח ממוזגים בדמו של משוררנו.

אכול מרירות היה אותה שעה שניאור. וככל שעמקה אכזבתו כן נעורו בו כוחותיו האיתנים, שציוו עליו יתר מרץ ויתר מאמץ, להעפיל אל שיאים חדשים מעלה־מעלה; ענק שהעניק לספרות העברית מפרי רוחו היוצרת והברוכה והשפיע על נכסי האומה עתרת יצירות־מופת, בשיר ובפרוזה, בביקורת ובתיאור דמויות סופרים מבני דורו. חזון שחזה, מראות שלא שבעה עינו, מעשים ודברים – תפס בכל הגודש ובכל ההיקף, הציבם חיים, כאנדרטות־פלא, לדורות. עיניו היו נוצצות ומבריקות כמתגרות ונכונות לקרב תמיד, להוסיף ולהלחם, באשר “כאלה הם החיים”. כל אותה שיחה, לא היתה אלא התרסה אחת כלפי כל הסובב אותו. חוק הקיום הוא המעוררו לעמוד על נפשו ועל כבודו. הזכיר ראשית צעדיו בספרות, כפי שהעלה בכתב. ללמדך, כי למוד נסיון הוא. סיפר כיצד קנה את “אמנות הכתיבה” בהיותו בן שבע ושמונה, ומאז החל לטעום טעם של נרדף: “… בכל אשר השיגה ידי פיסת־נייר, נייר נקי או מודפס בחלקו – הייתי מקפלו, גוזרו ותופר לי פנקסים קטנים. על שום מה קטנים? כדי, שיהא נוח להסתירם מעיני סקרנים בבית ובחדר. אותם הפנקסים מלאתי חרוזים, דברי פרוזה, “רעיונות”, משלים… את פרי “כתבנותי” הצנעתי מחמת יראה. עשיתי עבודתי במחתרת, את טעמה של “ספרות אסורה” הספקתי לטעם בהיותי בן תשע. וכנראה עקב רדיפה זו שרדפוני הגדולים על כל חטאי, נעשיתי “כופר” להכעיס – על אף האימה שהטילו עלי, כי היושב בשמים מעניש ממרומיו על כל עבירה קלה”. (ר' “ספרותנו היפה” לחיים תורן ומ. רבינזון).

שניאור תבע בקול כבוד הסופר העברי, זה החלוץ שסלל נתיבות בלב ועורר לתנועת התחיה והאיר את הדרך לציון. יקד בלבו להטה של הספרות העברית, כאב את היצירה האומנותית העברית הנאמנה ליעודה־אמיתה; הניף ידו אנה ואנה כמבקש לכוסס שדה־קוצים וחרולים המאיימים על שדה ספרותנו, “עוד ישלמו יקרות, עוד ישלמו יקרות אלה שהיה לאל ידם לתקן ולא תקנו, לסייע ולא סייעו, למחות ולא מיחו”, העיר כלפי אלה שלא יצאו עמו לעמוד בשער ולהגן על כבוד הספרות העברית. שניאור לא היה מן המסתגרים בחדרי־חדרים. תמיד יצא ופרץ “החוצה” ונהם כארי פצוע:

עוד לא נוצרה היד אשר תשבור רצוני,

ויהי זה צדקתי ויהי זה עווני!

ובכל אשר יכף רצוני החזק

ביתר עוז יחזור יתקומם בתוכי

והפּיל את דורכיו קל, נערץ כבזק –

נביא־עולם אנוכי. (“משירי הנביא”)

כל אותו בוקר לא פסק דיבורו מסביב לאותו “מקרה”, פרס העצמאות: “לאחר מכן ביקשו לתקן, נהם, אלא שקוגל טעימה בשבת. קוגל הנאכל אחר השבת מסב למיחושי־בטן. ולממון איני צריך. יש לי רב ברוך ה'”…

רגע שתק. וכנעור מהרהור שהרהר הוסיף: “אל־נכון צמא אתה”. .. פנה אל המקרר. חזר ונשא עמו שני בקבוקים. באחד מיץ אשכוליות ובשני – צוננים. אמר: “התאבה מיץ מרוכז, או שמא מבכר אתה במים טהורים”?… מזג מזה ומזה והעיר מתוך ההומור: “בין כך ובין כך מיץ זה שאנו שותים, רובו מים ומיעוטו הדרים”…

חזר והעלה מעמדו של הסופר העברי. אלא, שמדי פעם נקטעה השיחה מחמת הצלצולים וקריאות הטלפון התכופות. ואותה דמות, שעמדה כל הזמן בזקיפותה, כאילו נשברה. צנח לפתע על כסאו, הניח ידו על לבו והעיר: “אין כוח … אין כוח”… נאנח וביקש להניס את צל המות שריחף לפתע… “עוד אשוב לארץ ונתראה, עוד יבואו ימים טובים יותר”… ועוד דברו מהדהד ועוד שירו מתרונן:

משתפכים הקולות, מתלכדות

גם יחד אנחות וזמירות,

שפלטו לבבות נפצעים,

שבראו נפשות צעירות.

וזמרו ורקבו ובראו,

ועמד לא יעמדו לעולם;

ונפש התבל נשארת

רק ריקה וצמאה לקולם. (מ“שירת הנצח”)

שער רביעי: עם חוקרי העבר

מאת

אברהם חיים אלחנני

---

בן־ציון דינור

מאת

אברהם חיים אלחנני

“הרגשה לאומית היא ראשית כל הרצון להיות יום יום בצוותא עם בני עמך והנאה מצוותא זו… לפי זה הוגדרה בעיית החינוך הלאומי כבעיית הכשרתו של הדור לתנאי הקיום של האומה והמשך התפתחותה. כדרכים לחינוך הלאומי הציוני: א) פיתוח הרגשת ההשתייכות האקטיבית והריאלית של התלמיד לעצם ולצרכיו; ב) פיתוח הרגשת הרציפות ההיסטורית על־ידי לימוד ההיסטוריה היהודית; ג) פיתוח ההתעניינות ביצירה היהודית המקורית ופתיחת דרכים להבנתה” …

אימתי נקבעו עקרונות אלו? עם ראשית החינוך העברי בארץ, או לאחר הכיבוש הבריטי ומתן אפשרות לעליה מוגברת? עם קום המדינה, העליה ההמונית או בימי התעצמות הויכוח על התודעה היהודית של היום? עקרונות אלה קבע פרופ' ב. דינור עוד בראשית המאה הזאת (1910). הדברים לקוחים מ“צעדים ראשונים בדרך אל עצמי”, אחד מפרקי ספרו “בעולם ששקע”, בו הוא מעלה שרשרת ארוכה של דמויות שנשכחו מלב, מאורעות, חויות ודברי הגות של יחיד.

רב סגולות הוא פרופ' דינור. היסטוריון, מחנך, חוקר ומפרש סוגיות בתנ"ך, חוקר משנת החסידות, עסקן ציבורי, נואם, איש שיחה מלבב. דרכו לדבר בלשון של עיקרונות. מגדיר מהותו של רעיון וזה משמש לו כמקור לעשייה, להסתערות, ביצוע והגשמה. אחת היא הדמות מראשית נעורים, ומראשית עליה על הבמה הציבורית היהודית, מימי המהפכה הראשונה ברוסיה בראשית המאה הזו, צעדיו הראשונים בתנועה הציונית, לחנוך לעברית, לעליה לארץ־ישראל. כבר בימים ההם בא לכלל הכרה בתודעתו היהודית והוא רשם בפנקסו: “מבחינה זו אני מגדיר את עצמי עכשיו כציוני. אני כולי נתון לארץ־ישראל, אני עוקב אחרי כל צעד ושעל שאנו צועדים שם. יותר מזה, אני חושב לקשור את חיי בארץ־ישראל… אני קשור כולי בהוויה היהודית; החלומות על עברנו ועל עתידותינו הם חלק מבשרי ודמי: – איני רוצה – ואולי איני יכול כלל – להסתגל כראוי למציאות הגלות שבה אני נתון. – אבל האם גם פתרונה האובייקטיבי של השאלה היהודית נמצא בקו זה”? …

לא נכנסתי אל הפרופ' דינור אלא לשעה קלה. תמהתי למראה תלי הספרים, התיקים והניירות שהאיש נבלע בתוכם, נאבק עם קורות הדורות. מסתבר, שכל שפרסם עד כה, ויבולו רב, הוא אך רמז לאוצרות הגנוזים עמו, המדהימים בהיקפם, בשפעתם והערוכים במאות תיקים, סדורים במדפים עיליים ותחתיים ומצפים לפרסומם. גולת הכותרת של מפעלו היא “ישראל בגולה, ישראל בארצו”, שני נושאים שהם אחד, בהם עמל האיש זה למעלה מארבעים שנה. עיקרו של המחקר מבוסס על תעודות, מראי־מקומות וביאורים, עם הקדמה והערות המנחות את המעיין ומאירות עיניו: “היסטוריה צרופה”, שכולה שפת התעודות, הכיר החוקר בתמיהתי והעיר: “אמנם כן, שיטה מיוחדת במינה. אם כי יש ומערערים עליה, להרצות היסטוריה בלשון התעודה בלבד”. וכל שאומר לפרסם יהיה אך כשליש או כרביע מן המסמכים והתעודות המצויים במכמניו, שעיקרה עדות נאמנה שתרבות־עולם אחוזה בעם־עולם. לא תתואר זו בלעדי זו. מקום שאתה מוצא יהודי, שם גם פריחה ותרבות וישוב. ואת המלאכה הקשה והמפרכת הזו, עושה האיש בעיקביות ובשיטתיות ובהתמדה, ללא רתוי. עיינתי, עיון שבחטף באחד התיקים, אצל “מוחמד והיהודים”, או “כיבוש מצרים והיהודים”, “כיבוש פרס והיהודים”, ספרד ועוד ועוד. עוד לפני מאות בשנים העיד אבן־סעד, “שאין מקום בעולם מיושב, אלא אם כן יש בו מספר יהודים”. אלמוקדסי שחי במאה העשירית מספר לתומו: “אין בחג’אז כיום, פרט למכה, מקום ישוב משובח יותר מקארא, המשגשג יותר, המאוכלס יותר ועשיר יותר בסוחרים, בנכסים ובשפע. מבצר חזק סביבה, ובפיסגתו – מצודה. את העיר מקיפים כפרים וסובבים אותה דקלים נושאי תמרים מרהיבים, מישורים יפים. מים בשפע, בתי מגורים נאים ושווקים. זוהי עיר סורית־מצרית־עיראקית וחיג’אזית ורוב תושביה הם יהודים”…

אין תקופה בתולדות ישראל, שדינור לא דן בה וצרף אותה בכור ראייתו המיוחדת ובאספקלריה שלו: זו המבקשת בחינה מחודשת של קורות העם לדורותיו, לאור דור התחיה ותקומת המדינה. היסטוריון מפוכח הוא, אך מיטשטשים אצלו לוח הזמנים, אין הוא דן על העבר אלא מכוח מאורעות ההווה ולמען החזון של העתיד. מכאן מחקריו ההיסטוריים השונים של העבר הקרוב, מכאן מחקריו על הנס של תקומת מדינת ישראל ויסודותיו ההיסטוריים ופרסומם בימים העומדים בעיצומם של התרחשות הנס. שקוד האיש בחקר ההיסטוריה החדשה של עם ישראל והוא מסוללי הדרך הראשיים בשדה נוקשה זה מחמת רבוי החומר והעדר הפרספקטיבה של זמן. “תקומתה המדינית של ישראל, אומר פרופ' ב. דינור, במחקרו על יסודותיה ההיסטוריים של תקומת ישראל, היא תמצית תמציתה של ההיסטוריה הישראלית, רווית נסיון הדורות והפעילה בנאמנות ברית הדורות. היא חידשה את הברית עם הארץ מתוך שאיפה להעלות את ברית האדם על־ידי בניינה של חברה חדשה לברית־עולם”.

רוצה אתה, ובהגדרה זו מקופלת כל השקפת עולמו של חוקרנו. מדרש חדש של “נצח ישראל לא ישקר”. אמרתי: על אף כן, הרבה התגעגע העם למולדתו ומעט עשה בפועל. העיבו פניו של האיש. עיניו הנבונות קדרו. צימצם מחשבתו ואחר אמר: “אך דוק, את הארץ קנינו פעמים הרבה. “הבה נתחכמה” היה נקוט בידי שונאינו בכל הדורות. כל אימת שביקשנו להתערות בארץ ולגדול, היינו לבז ולמשיסה. היינו מעין “פרה חולבת”. הערבים היו אנשי “החלוקה” ההיסטוריים של ישראל. אם כי לא היתה לעמנו ארץ, הוא חי בתחושה עמוקה שהארץ לו היא, תחושה חיה זו היא שאיחדה את העם מן הקצה עד הקצה. ההתבוללות ניסתה לטשטש הכרה זו, ולהטות את העם מראייה אמתית, והיא נכשלה”…

בד בבד עם הנחה זו, אינו שוכח ב. דינור מלראות את ההווה כמות שהוא ובנימה של חרדה העיר: “עיקרו של הדור הוא, מיצוי מאמצים עצומים להשלים עם העולם. כלומר, שהעמים יראו את עם ישראל אוהב שלום ושוחר שלום, שהשלום במרומיו, המשתקף מכל מערכי חייו, במחשבה ובמעשה יום יום. עלינו לחתור לשלום ביחוד עם העולם הערבי”…

כתביו ההיסטוריים של הפרופ' ב. דינור יופיעו בשבעה כרכים. לפני כשלוש שנים, הופיע הכרך הראשון “במפנה הדורות”, הכרך השני “במאבק של דורות”, הכולל מחקרים שונים שפרסם או שנתחברו כתזכירים היסטוריים בתקופת המאבק המדיני – מכלול תולדות הישוב היהודי ומאבקו המדיני של העם מאז חורבן הבית השני ועד התעוררות התנועה הלאומית ושל הישוב. בשנים אלו פירסם חוקרנו כמה מחקרים חשובים, בכללם “התכנית להקמת בית ספר גבוה למדעי היהדות בפטרוגרד בשנות 1916–1917 וגורלה”, מחקר אחר בה דן על “וי”ו הייחוד במקרא ומשמעותה". ביחוד ראוי להזכיר מחקרו על “דמותה ההיסטורית של היהדות הרוסית ובעיות החקר בה” הקובע כי, ארבע תופעות־יסוד בהוייתו של הקיבוץ היהודי קבעו לה, להוייה זו, את מקומה המיוחד בחיי עמנו בדורות האחרונים: מבחינה ישובית – היה זה הקיבוץ הרב ביותר ובהמוניו המרוכז ביותר בישוביו; ומבחינה תרבותית היה זה הקיבוץ המגובש ביותר באורח חייו, המשרש ביותר במסורות־הדורות של תרבות חיים יהודית. ארבע תופעות אלו הן גם שעיצבו את דמותה ההיסטורית של היהדות הרוסית על שלושת קוי־אופייה העיקרים: ישות יהודית חזקה ומובלטת בחייה ובסגנונה, מתיחות יהודית מתמדת בגורלה ובמהלך תולדותיה והתעצמות יהודית גוברת והולכת במאבקה ובהתגוננותה. בסיכום: תולדות ישראל בדורות האחרונים עמדו בכללן במזלה של היהדות הרוסית, בתוקף אותן התופעות והמסיבות, שהעלו דוקא בה את כוחות היצירה של העם, בהם באו לידי גילוי ראשוני תהליכי התחדשותו ותקומתו.

*

ארוכה היא דרכו של הפרופ' ב. דינור. סעורה ומסוערת. לוחם ללא רתיעה בכתב ובעל־פה, מבקש להקנות ערכי היסוד של העם, להרוס מוסכמות שבתפלות, לנער אבק גלות ולהחזיר לעם את תחושתו הבריאה. מכאן עיקר התמכרותו בשדה החינוך בו עדר ועמל למעלה מחמשים שנה, מן “החדר המתוקן” ועד להוראה בגמנסיות, בסמינרים למורים, באוניברסיטאות ועד כהונתו כשר החינוך והתרבות, הניח יסודותיו של החינוך הממלכתי, ביסס את חוק חינוך חובה חינם והנהיג תכנית הלימודים החדשה. תלמידים הרבה העמיד. אולי יותר מכל מורה אחר. תלמידיו מצויים בכל רחבי הארץ, בעיר ובכפר, אף בפינות הרחוקות ביותר, המוני תלמידים הזוכרים באהבה ובהוקרה עמוקה כל שהקנה להם רבם, ביחוד בהיסטוריה ובתנ“ך. על דרכו בהוראת התנ”ך ותפיסתו אתה מוצא רמז עוד בראשית צעדיו. שם באותו “עולם ששקע” מסופר: “… כוחו של מארטי היה בעיקר בפירושו לתנ”ך. אבל דרך הפירוש לא נראתה לי. אף הרשיתי לעצמי להגיד לו, שאני מתנגד עקרונית לפרשנות שאינה מיוסדת במידה מספקת על תפיסת פרק כ“יחידה” ספרותית, כיצירה אורגנית“… הוא שמע בקביעות גם הרצאות בפדגוגיה. “המרצה היה אחד הפקידים הבכירים בהנהלת החינוך במדינה. הוא הרצה באוניברסיטה על בעיות דידאקטיות ארגוניות של החינוך”… “השיתוף הזה של אנשים מן הפקידים הבכירים של המדינה בהוראה אוניברסיטאית בשוויץ לא הצטמצם. שילוב זה של חיי המדינה בחיי האוניברסיטה נראה לי כאחד הסימנים המובהקים של המשטר הדמוקראטי”… ואף הרב יודע להשיב אהבה לתלמידיו, משבח ומשתבח על המצאו במחיצתם. “המגע עם הכוח הצעיר, אמר, מרענן את הרוח. אם אתה חודר לרוחם של הצעירים, ודאי לך שתהא נשכר. אמת גדולה צפונה במאמר, “מכל מלמדי השכלתי”. .. הכל מצוי אצל הפרופ' דינור בשפע. בפרי הרוח ובהמוני תלמידיו. לא גדר עצמו. לא הסתגר במחקריו. שיתף עצמו לא רק במפעלי תרבות וחינוך, אלא מעורה בעסקנות ציבורית ומדינית. הגה רעיון ונעזר להגשימו. “עשה היסטוריה” לאחר שהגה בכתיבת היסטוריה. הוא שנחלץ בימי המנדט וכתב תזכירים על הישוב, תזכירים שנועדו לועדות החקירה שפקדו את הארץ תכופות, הוא שניסח פרשת זכותנו לכותל המערבי, ערך פרקי ספר “ההגנה”. רוב מחקריו עשה אך בשעות ובעתותיו הפנויות. רק בשנים האחרונות נתפנה למחקר בלבד, והוא שקוד עליו משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הלילה המאוחרות. חצות ולאחר חצות, יוקד בקדחת היצירה. זו שאינה יודעת סייגי גיל ואינה נכנעת לזיקנה. מאמין גדול הוא דינור שלכל אדם קצב פנימי, ובאורח של הומור נוהג להוסיף: “אם אדם משנה חלילה את האינרציה הטבעית שלו – עלול הדבר להזיק לבריאותו”… כיום פרש מהרבה מוסדות, אך עוד מצוי הרבה בחברה ההיסטורית הישראלית, ב”יד ושם” וגואל אוצרות רוח מן האבדן ומן השיכחה, ביחוד משנות השואה. יזם וקרא לכינוסים העולמיים למדעי היהדות. כל הימים חותר לרכוז אוצרות הרוח, שבכוחם יוכל העם להמשיך במאבקו וביצירתו לצורך קיומו בעתיד: “חשיבות מיוחדת אני מייחס לכך, שהרי אין בטחון עצמי בלי עצמאות רוחנית. בגיוס כל אוצרות רוחנו הערובה לבטחוננו בעתיד. אנו עם קטן. מוקף אויבים מקרוב ולא ידידים מרחוק. אנו חיים בדור עליו התחוללה השואה והחורבן האיומים ביותר. למדנו להכיר פרצופו של עולם. לא נוכל לעמוד אלא אם כן נגייס את כל המצבר הרוחני והאינטלקטואלי, המוסרי, הטכני והתרבותי שבכל אחד ואחד מאתנו ולצרפו למבוע כללי אחד. תורת החינוך שלנו אינה איפוא פשוטה כל עיקר. מיוחדת היא לעמנו: להנחיל מיטב המורשת הרוחנית והמוסרית שלנו ולעשותם לקניינם של הדורות הבאים מתוך אמונה ביכולתו והתאזרותו של כל העם, ליצור אדם בישראל אשר יחד עם מורשת העבר, יוכל להגשים ולבצע את המשימות הגדולות בעתיד. זאת ייעשה מתוך אומץ לב ואומץ מחשבה חופשית. מתוך שיבה אל המקורות. אנו מצווים לקצב נמרץ יותר של הגשמה. התרחקות מן השיגרה ומן הלמדנות למחצה. אני מאמין בדור הזה. אנו עומדים בראשית ההתעוררות הגדולה של הכוחות הרוחניים והעצומים הגלומים בעם”. היסטוריה עשירה בת ארבעת אלפים שנה לעם. ערכה עצום. זו חייבת להיות נטועה בלבבות ולא כלואה בספרים.

*

במסיבת יובל השבעים וחמש לפרופ' ב. דינור, הביאו ידידים, חוקרים ותלמידים שי־ברכה. בסיום השיב חתן היובל למברכיו. פתח ודרש את הפסוק בתהלים “רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך”, והביא פירושו של רבי אחד, שאמר: רוצה אתה לרחוש ולזכות במחשבות טובות, עליך לספר מעשיך לחכמים, מאן מלכי רבנן. להודות – משמעו גם להתוודות, ואין וידוי אלא לספר על מגרעות. והיה הפרופ' ב. דינור כמתוודה ומונה עשר מגרעות שמנו בו רבותיו לפנים ואותן המגרעות חוזרים ומונים בו תלמידיו היום: על שנתפס לפזיזות ובהילות, על מידת העקשנות הטבועה בו, שעוסק בעניינים הרבה, מפזר כוחו ואינו מרכזו לעיקר אחד, על שנעדר ממנו חוש של חשבון הזמן ועוד ועוד. וכל “מגרעת” היתה מתוארת בחן ובדברי משל וחידה רצופים הומור. היו לי מורים ותלמידים, אמר, ש“לימדו אותי ללכת”. אלה דנו את המהירות לגנאי ואלה שיבחו. שהרי, אדם חייב להשמע לקצב הפנימי שלו, שכל חי הוא נושא את עצמו. מכאן, אין לאדם לדחוק עצמו לקרן זוית. עליו ללמוד ולהאזין לקולו הפנימי, לציווי של עצמו, להיות נאמן לעצמו, בחינת “אם אין אני לי מי לי”. בין “המגרעות” שמנה, גילה, שרגיל הוא להתפס למושכל ראשון, למחשבה ראשונה וממנה מסיק מסקנותיו.

לימים, למד לדעת כי במושכל ראשון שרויה רוח הקודש.

---

אברהם יערי

מאת

אברהם חיים אלחנני

“סיימתי כתיבתן של תולדות חברון, אומר אברהם יערי, אני לן בדברי ימי צפת. אילו אמרתי להעלות קורותיה של ירושלים ייבצר הדבר מעמי, לפי שבירושלים נתקפלה ארץ ישראל כולה, ירושלים היא ארץ ישראל”. כה דיבר האיש שהעלה את “איגרות ארץ ישראל”, “מסעות ארץ ישראל” ו“זכרונות ארץ ישראל” וכגולת הכותרת “שלוחי ארץ ישראל”,יד ושם שהציב לאותה שרשרת מפוארת של השליחות הארץ־ישראלית מהחורבן ועד ימינו, נוסף לכמה ספרי־מסעות של שלוחי־ארץ־ישראל: מסעי יעקב ספיר לתימן, מסע אפרים נימרק לארם נהרים, לפרס ולבוכארה ומסע שליח צפת לארצות המזרח ועוד ועוד.

אנשי ספר ואוהבי ספר רבים תפגוש בירושלים. לא אחת תפגוש אותם והם “מסתודדים” על “כלי־חמדה” שנפל לידיהם. אך בודדים הם הצמודים לספר כנשמה בגוף כאברהם יערי. אדם כי יסור לביתו וייפתחו לפניו גנזי־רוח מתוכם תעלה פעימת לב־קורותיה של ארצנו מימים קדומים ביותר. ערב אחד ישבתי שעה ארוכה עם יערי ומשאמרתי לפרוש הימנו, נתחוור לי שעל עיקרו של אדם זה לא עמדתי. הערב ירד ונפל, הוציא יערי ספר אחד מהאיצטבה וקרבני אל החלון: “זהו “סידור” שקיבלתי בהיותי לבר־מצוה”, לחש בדחילו. חזר והוציא ספר אחר זעיר: “סידור” שלקחו עמם המהגרים היהודים הראשונים לאמריקה; פנה וחזר אל האיצטבה וניגש שוב אל החלון ו“הציג” לפני את ספרו של ר' עקיבא יוסף שליזנגר בעל “חברא מחזירי עטרה לישנה”, חיבור ראשון לסידרי מדינה עברית על יסודות דמוקרטיים שנתפרסם בשנת “קומי אורי כי בא אורך” (תרלג), והנה “מסעות שמעון”, מראשוני החולמים ליסוד מושבה חקלאית בארץ, וספר עתיק אחר “גורר” ספר עתיק אחר ולכל אחד ואחד מתלווים שבחיו של יערי בדבקות חסידית, לעילא ולעילא, מעלעל ומעלעל דפיו הבלים והכמושים כאדם שפתח שכיות־חמדה, מרגליות ואבנים טובות והריהו שוטחם לפני קרני השמש האחרונים למען יאירו ויזהירו. בארון ספריו תמצא שורה ארוכה של “ספרים קטנים” בהם מסופרים שבחי ארץ־ישראל, מעלות ארץ־ישראל, מעשי־נסים בארץ־ישראל, ותיאורי יום־יום באותו הישוב שהיה נתון למשיסה בידי שליטים אכזרים ולמפגע לשכנים רעים.

משצלל למכמנים אלה, שוב קשה לעקור את יערי משם, והוא מראה והולך עטורי מקומות קדושים בארץ שציירו לפני מאות בשנים, תמונות שהיו תולים בסוכה או “במזרח” הכתל של הבית, מפה בליל “הסדר” וכל אותם הזכרונות והכלים שקשרו את האדם היהודי בגולה לארץ־ישראל שבממש, הפכו בארכיונו למסמכים היסטוריים שעליהם הוא דורש תלי־תים של הלכות ומעתיר עליהם שבחים. האוסף היקר הזה, מורשת היא לו מאותה אהבה בה דבר ל“מפה” משל סבא מצפת, רקומה בציורי המקומות הקדושים,אשר נפרשה על השולחן בכל שבת, ומראי המקומות נחרתו בנפשו כאחת מהחויות העזות שלו בימי הילדות. מי יודע אם ספרו הראשון “איגרות” אינו פרי אותן איגרות שנתקבלו לבית אבא מהסבא בצפת ובהן שבחי ארץ ישראל לפרטיהן. האהבה ללא מצרים לספר העברי ולמחקר תולדות הישוב בארץ־ישראל, על שני עמודים אלה עומד מפעלו של אברהם יערי, והרשימה הביבליוגרפית של חיבוריו כבר מונה כמאתים וחמשים עבודות וכולם בעניני תולדות הדפוס והספר העברי הדנים על ארץ־ישראל; הדפוס העברי בארצות המזרח, הספרות היהודית־הפרטית של יהודי בוכארה, רשימת ספרי לאדינו, דגלי הדפוסים העבריים, מחקר על משיחי שקר בתימן ומכירת ספרים בתימן על ידי שליחי ארץ ישראל, ספרי דפוס שנכתבו על קלף וציורי כתבי־יד עבריים, ועד ביבליוגרפיה של המחזה העברי, מאיגרות יל“ג לסופרת העברית הראשונה ועד איגרות שניאור זלמן שכטר מגלה הגניזה בקהיר, מהמדפיסים בני פואה באיטליה ועד יונה בן יעקב אשכנזי וצאצאיו המדפיסים בקושטא, ועד בית דפוסה של הרבנית היהודית רוזניס בלבוב, מ”גרים במלאכת הדפוס העברית" עד דניאל בומברג המדפיס הנוצרי הגדול בוניציה, וכל זה נוסף לספרים הגדולים אותם הזכרנו לעיל, עבודות שיערי חשף מתוך גניזות, שחפר בהן מן השיתין, ושימש להם כחוקר חלוץ. כל אשר מביא חוקרנו, בדוק וערוך בקפדנות מדעית. אך הוא מרצה עליהם בפשטות עממית. ספרו “שלוחי ארץ־ישראל” הוא פרי יגיעה של שמונה עשרה שנה, הוא חרש בשדה שאיש לפניו לא עיבד אותו, ובפעם הראשונה האיר את תופעת השליחות כתופעה מקורית מפארת של היהדות אשר שמרה על הקשר עם התפוצות ונשאה את אש הגאולה והפדות במשך כל דורות הנדודים. יערי השתמש לשם מחקרו לא רק בפרקים היסטוריים שמצא אלא גם חקר ודרש ב“שאלות ותשובות”, פירושים וחידושים, תפילות ופיוטים, קבלות ופנקסי קהלות, הסכמות, הקדמות והערות אגב. וכל החקירה המקיפה הזו באה מנקודת מוקד אחת: תפקידה המרכזי של ארץ־ישראל בחיי העם וכוח סמכותה שהוכר על ידי התפוצות גם בשעה שהישוב היה קטן ביותר. שליח מארץ־ישראל שנקלע באחת מארצות הגולה רשאי היה לפסוק הלכה בענינים שרבנים וגדולי התורה באותה ארץ לא העיזו לפסוק. "השליחות מארץ־ישראל לגולה היא אינסטיטוציה רצופה הנמשכת זה קרוב לאלף ותשע מאות שנה, מחורבן בית שני ועד ימינו, אומר הוא בהקדמתו לספר, השליח לא היה “קבצן נודד” שעיקר עיסוקו באיסוף נדבות, אלא היו בו שתי פנים: צד של לקיחה וצד של נתינה. לקיחה, על דרך גביית מס, ואילו הנתינה באה כחלק מהותי מתפקידיו ואף קהלות הגולה, ראוהו כך וציפו לקבל ממנו הדרכה במוסר, בהלכה, במנהגים ותבעו שהשליח יכריע במחלוקת ושיקבע עמדה לכל מיני תסיסות רוחניות, יפסוק הלכה בעניני משפט מסובכים, יכריע בין פסקי־הלכה מנוגדים של חכמים שונים. כל כולה של מלאכה זו באה להעיד שלושה עיקרים גדולים: רציפות הישוב בארץ־ישראל, רציפות גיבושו של הישוב על־ידי עליה ורציפות המאמץ ליישב את ארץ־ישראל. היהודים צפו בכל עת לשעת־כושר לחדש את הישוב ולהקים עצמאותם במכורתם. “אין לך טעות גדולה מזו, אומר לי יערי, לחלק את תולדותינו בארץ לישוב ישן וחדש. האמת ההיסטורית היא שהישוב אחד הוא, מאמץ מתמיד ועקשני במשך דורות רבים להיאחז בארץ ולהפכה לארץ עברית”, ומיצר החוקר יערי מעומק לבו על שבתי ספרנו אינם מרבים להורות את תולדות הישוב. אילו למדו, היו יודעים שכל מה שאנו קוראים “עליה ראשונה”, “עליה שניה”, “שלישית” וכו' אינן אלא אך חוליות אחרונות בשרשרת העליות לארץ ישראל שלא פסקו בכל הדורות.

מפעלו של אברהם יערי אינו רק ב“אוסף” אשר אף לו ערך גדול בתנאי הפיזור של ספרותנו על פני כל מיני גלויות, אלא גם עבודת מחקר קפדנית, ואתה עומד ומשתאה על כושר עבודה נדיר זה היודע לסכם במחקרים בהירים את אשר מצא בכתבי־יד ובדפוסים ראשונים. נמצאת בדפוס ביבליוגרפיה מפורטת של כל ההגדות של פסח שנדפסו מראשית הדפוס ועד היום, אלפים ושש מאות מהדורות, מהן שנדפסו בארצות המזרח ולא נודעו עד היום. זוהי מונוגרפיה היסטורית־תרבותית על ספר שנדפס יותר מכל ספר עברי אחר; ושמורים עמו מחקר על עלית החרדים לארץ לפני עלית החסידים, אוסף איגרות של יהודי תימן שכתבו לאחיהם בארץ ישראל בדבר עליתם לארץ, תיאורי רעש בספרות העברית, בצורת וארבה בארץ ישראל, מספרים על הישוב העברי בארץ ישראל ובכל הדורות, תולדות ל"ג בעומר. כהמשך עבודתו על הדפוס העברי בארצות המזרח בשני חלקים (האחד על הדפוס במזרח התיכון והאחד בהודו), יש אתו מחקר גדול על הדפוס העברי בשלוש הקהלות העיקריות בתורכיה: סלוניקי, קושטא ואיזמיר.

יערי בא לארץ עם ראשית העליה השלישית וכשלושים וחמש שנה עבד בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. על אף שקידתו העצומה על מחקריו ההיסטוריים, קשור הוא ולבו ער לכל המתרחש בארץ, ולא אחת יצא לראות במו עיניו כל שנתחדש בה. “כשם שאין להבין את ההווה בלי ידיעת העבר, כך אין להבין את העבר בלי ידיעה רחבה על כל מה שמתרחש בימינו ולעינינו”, אומר לי. דאגתו נתונה להעשיר את אוצרנו הלאומי לא רק בספרים עברים אלא גם בספרים בדיאלקטים היהודיים השונים שנדפסו באותיות עבריות: אידיש, לאדינו, ערבית־יהודית, פרסית־יהודית, טטרית־יהודית. מששואלים אותו מתי הוא מספיק לעשות כל המלאכה הזו הוא מעיר: “בשעה שאחרים מדברים לשון הרע”.

הנה זו ברכתו של יחיד ובמלוא כוח תנופתו והרושם הוא שלא כל אשר יש עמו גילה, עוד צפונות עמו תכניות לעבודות מחקר שלא יעיז להעלותם על דל שפתיו, וכל זה מכוח־כוחה של יהדות שרשית, מיגון של אב ששיכל את בנו, גור ז"ל, בעת מילוי תפקידו בהרי אפרים, בארץ האויב, בימי מלחמת השחרור, בכוח דבקות ראשונית לספר העברי, מיקוד אהבת ארץ־ישראל.