(שני מכתבים לעורכי “העומר”)

מכתב ראשון¹

כן דברתם, חברים נכבדים: “עכשיו הגיעה השעה להתחיל בנטיעת ספרותנו בארץ מולדתה, במקום חיותה”². אלא שהנחה זו יש לה, כמדומה לי, יסוד רחב ועמוק יותר מזה שנתתם לה בהודעתכם. לא מפני זה בלבד הגיעה השעה לכך עכשיו, “שמספר הגון של יהודים כבר ישנו בארץ וסביבותיה, והרי עבודה קולטורית לאומית כאן לפני הספרות העברית, ששפתה משותפת ליהודים השונים שבארץ”³. אלו היתה כאן רק סבה זו בלבד, היינו אנחנו סופרי הגולה, אמנם שמחים מרחוק על החזיון ונהנים מפרי הארץ בחפץ לב, אבל לא היינו מרגישים בחובתנו להשתתף בפועל בספרות מקומית זו, שלא נוצרה אלא לצרכי “היהודים השונים שבארץ”, אשר תנאי חייהם ידועים לנו אך מפי השמועה או מתוך ראיה אַרְעִית. ואם בכל זאת מרגיש אני – ומובטחני שירגישו גם יתר חברינו – את החובה לקחת חלק בְמִפְעָלְכם, אין זה אלא מפני שבאמת לא אך מצב היהודים בארץ ישראל, כי אם מצב עמנו בכלל מביאנו עכשו לידי הכרת הצורך, לחזור ולחבר את הדבקים שנתפרדו, את שני עמודי התוך של חיינו הלאומיים, ששניהם קרובים לנו כל כך ורחוקים מאתנו כל כך: – את ארצנו ולשוננו – ולעשותם שניהם יחד, על ידי יסוד מרכז ספרותי הגון בארץ, לְצִנוֹר אחד גדול של שֶפַע לאומי, אשר יצא וישתפך אל כל ארצות פזורינו.

“מביאנו עכשו " – אמרתי, אע”פ שעוד לפני הרבה שנים נצנצה בנו ההכרה, שהרוח העברי אל מקומו שואף, מפני שחייו בגולה אינם חיים בריאים ושלמים. אלא שגם הכרתנו זו עצמה לא יכלה להשתחרר בבת אחת מכבלי הגלות ולא מנעה אותנו מלחלום כל אותן השנים על דבר תחית לשוננו וספרותנו בגולה. עכשו באו החיים ועשו את חלומנו דברים בטלים, ואנו למדים באונס מפי הנסיון מה שלא חפצנו ללמוד ברצון מפי ההגיון: שכשם שאין הרוח העברי יכול להתפתח די צרכו בלי מרכז חפשי “במקום חיותו”, כן לא יוכלו גם לבושי הרוח: הלשון והספרות, וכל עמלנו לעוררן לתחיה בארץ נכריה לא יועיל אלא לשעה, עד שזיק יצא מתחת הפטיש של החיים הנכרים, הסובבים אותנו, ויחריב בזמן קצר מה שבנינו שנים רבות בשארית כחנו⁴ .

כמה ארוכה היא דרך התפתחותה של ההכרה האנושית! בחבלי לידה קשים באה לעולם כל הכרה חדשה, ואף לאחר שבאה – עוד זמן רב עובר וכחות הרבה אובדים משעלה “עמוד השחר” שלה עד שיזרח שמשה במלואו. בראשיתה היא נגלית חתולה בערפל, מאירה ואינה מאירה, וקויה הכהים נפוצים אך על פני השטח העליון של הרוח ואין בכחם עדיין לחדור למעמקיו. רק לאט לאט, אחר יגיעה מרובה ונסיונות קשים, יתפזר הערפל ואור ההכרה יגדל ויפרוץ לכל הפנוֹת האפלות שברוחנו, ואנו מסתכלים אז באותן הפנות ותמהים על עצמנו: איך לא הרגשנו עד כה בערבוביא של טעויות וסתירות, ששלטה שם בחשכה בעת שעל השטח מלמעלה כבר נגה האור?…

ובחבלי לידה קשים באה לעולם גם הכרתנו הלאומית בצורתה ה“ציוניות”, ואף היא היתה ערפל חתולתה בהולדה. ישב ישראל בגלותו בדור שלפנינו “שוקט על שמריו”, מצפה לרחמי שמים ולחסד לאומים, ולא הרגיש כמעט ב“ריסוק אבריו”, ההולכים ונפזרים לכל “רוח”, ולא בקש לו “גדולות” בעתיד, זולתי חיים של מנוחה ופרנסה בין העמים. והנה קמה סערה והרסה בקול רעש גדול את התקוה לחסד לאומים וגם, כביכול, לרחמי שמים, וכרוז יצא בקהל הגולה: רצונכם לחיות ולהתפרנס במנוחה? לכו ושובו לארצכם הלאומית ולא תצפו עוד לשלחן אחרים; לפי שאין המנוחה והפרנסה מצויות ובטוחות אלא לעם ועם בארצו.

זו היתה שעת “עלות השחר” להכרתנו החדשה. זכרון ארצנו ההיסטורית, שכבר “נס לחו” ולא היה עוד אלא “זכרון בספר “, חזר ונתעורר לחיים גם בלב ועורר עמו גם את האהבה ליתר קנינינו ההסטוריים, שערכם בהוה כבר נעלם היה מעיני רבים וחזר ונראה להם עתה באור חדש. וכך היה מהלך מחשבתם של אלו: אם אנו אומרים, כי ארץ לאומית לנו, שאנו חפצים לשוב אליה בפועל, ולא אך ב”סדר התפלה”, – הרי אנו מודים ורוצים שיודו גם אחרים, כי אמנם עם אנחנו, ולא אך צבור של מתפללים. ואם עם אנחנו, הרי אי-אפשר לנו בלי רוח לאומי, שבו אנו נבדלים מיתר העמים, ואותו אנו “חייבים” להוקיר ולשמור, כאשר יעשה כל עם זולתנו לרוחו בלאומי. ואם מוקירים אנו את רוחנו הלאומי, איפה נמצאהו אם לא בקנינינו ההיסטוריים, ביחוד בשפתנו הלאומית וספרותה, שבהן טמן כל דור את אוצרו הרוחני ואבות לבנים שם השאירו לנחלה את מיטב הגיונם, סוד שיח לבם והד אנחותם? – ובכן הולידה “חבת ציון” בראשיתה את ההתעוררות “לתחית הרוח” – הרמת הלשון והספרות, יסוד בתי חנוך לאומיים, וכו' – לא כשאיפה מיוחדת לעצמה, אלא כתולדה מוכרחת מתוך השאיפה לחיי מנוחה בארץ ישראל, כעין “ראיה לדבר” שבאמת אומה מיוחדת אנו וכל מה ששייך למושג זה יש לנו, ועל כן אנו צריכים וראוים להשיג גם מה שאין לנו עתה: – את הארץ הלאומית.

אבל מעט מעט התחילה ההכרה הציונית להתברר יותר, והמעשים בארץ ישראל ובחוץ לארץ עזרו לה אף הם לצאת מתוך ה“ערפל” של תקוות דמיוניות. אז קמו אחדים מנושאיה והפכו את הסדר: לא שגאולת העם היא מטרת כל מעשינו, ותחית הרוח אך אמצעי וסניף לה, אלא אדרבא, תחית הרוח היא היא המטרה, שאליה אנו עמלים להגיע, מדעת ושלא מדעת, וכל עצמו של הישוב בארץ ישראל אינו עומד להבראות אלא בשביל להיות בסיס לזו.