ה הירשטיין ¹

הבנק להוצאת שטרי־מטבע והבנק לאשראי גדלו ונתפתחו באירופה החדשה בזמן אחד; ייתכן אפילו לומר, שהבנק לאשראי צמח ועלה מתוך הצורה הראשונית של הבנק להוצאת שטרי־מטבע. גדולי הבנקים של אירופה הצפונית־מערבית בימי נעוריו של הקפיטליזם, כגון הבנק של אמשטרדם והג’ירובנק של המבורג, היו בנקים להוצאת שטרי־מטבע ובלתי־תלויים במדינה, אלא שמלבד תפקידם העיקרי, יצירת מטבע יציב – אמנם, פרטי – היו גם מחזיקים פקדונות של יחידים. הפרדה גמורה של שני התפקידים הללו התחילה אך בימי המאה הי"ט, ויש בנקים, והחשוב שבהם בנק צרפת (Banque de France), ששני התפקידים האלה כרוכים בהם יחד.

הבנק להוצאה והמטבע

בנק להוצאת שטרי־מטבע פירושו – בנק השואב מן הקהל אשראי קצר־מועד ע“י הוצאת שטרות שאינם נושאים כל רווחים, אבל נאמנים על הציבור ומקובלים עליו כמטבע, בין שהם מטבע חוקי (Legal Tender) ובין שאינם מטבע חוקי. בכל מדינה בזמננו רואה החוק את זכות ההוצאה של שטרי־מטבע כראות הזכות לטביעת מטבעות מתכת לפנים, ולפיכך היא מצריכה קבלת רשיון מיוחד. על הרוב מעניקים זכות זו לבנק אחד בלבד ולשטרותיו ניתן כמעט תמיד, במוקדם או במאוחר, דין מטבע חוקי. ומענינת העובדה ששני מטבעות־הנייר הנחשבים כיום בעולם לממון־שבממון, היינו השטרות של בנק אנגליה (Bank of England) ושל הבנקים הפדרליים של ארצות הברית (Federal Reserve Banks) לא זכו למעמד מונופוליסטי זה. אמנם, באנגליה כבר נעלמו הבנקים הפרטיים להוצאת שטרי־מטבע, אבל עדיין קיימים בנקים־להוצאה בסקוטלנד ובאירלנד. הכיסוי למחזור שלהם משמשים שטרי־המטבע של בנק אוף אינגלנד. בארצות הברית המצב בכלל שונה מיסודו: יש שטרות שהוצאו ע”י “הבנקים הלאומיים” (National Banks), ויש שטרי־מטבע של הבנקים הפדרליים (שני המינים מן הנפוצים ביותר) ומלבדם עוד כמות הגונה של מטבעות־נייר אחרים שאינם שייכים אף לאחד מאלה.

בנקים להוצאת שטרי־מטבע יש להם שתי תעודות. האחת – מתן רווחים לבעליהם, שהרי רוב בנקים אלה נוסדו כחברות בערבון מוגבל. השניה – תעודה לאומית רחבת־היקף: ייצוב שער החליפין (אסכולה חדשה אומרת: ייצוב רמת המחירים, דעה שעדיין חולקים עליה); איזון העליות והירידות (העונתיות, לפחות) בשוק הכספים (לפי שיטה חדשה חייב הבנק לדאוג שהכסף יהיה בזול); שמירה על הליקבידיות של הבנקים ועל רמה נאותה וצודקת בכלכלת המדינה, בדרך השפעה על הבנקים ועל שוק הכספים; מלחמה בספסרות, על כל פנים – בצורותיה הפרועות. בזמן האחרון הוטל על בנקים אלה בארצות רבות לכוון את השקעות ההון, ביחוד את ההון הבינלאומי. חלק מן התעודות האלו מטילות על הבנקים חובות קשות מדי, ביחוד לאחר שתפקידם הכביד הרבה ע"י הזנחת סטאנדארד הזהב הקלאסי.

מלים אחדות בדבר קשרי־הגומלין שבין הבנקים להוצאת שטרי־מטבע ובין הסטאנדארד. יש להבדיל בזה שלוש שיטות: האחת היא סטאנדארד הזהב האמיתי, כלומר מכסת זהב מסוימת ליחידת המטבע (כגון הלירה האנגלית), כפי שנקבע ע“י החוק, רזרבה של זהב בבנק־להוצאה ומחזור של מטבעות זהב בתחומי המדינה. כאן הבנק להוצאה הוא הקו השני של ההגנה, כיון שהתנודה הקלה בשער החליפין מתאזנת ע”י הוצאת זהב מן המחזור והעברתו ממדינה למדינה. רק בשעה שאין דרך זו מועילה לאיזון השער, חייב הבנק־להוצאה להתערב בדבר התערבות ישירה. שיטה שניה היא שיטת חילופי־הזהב, כשאין זהב במחזור. כאן כל תביעה לזהב לשם איזון השער נופלת מיד על הבנק־להוצאה וכמויות הזהב הנדרשות להעברה גדולות יותר מאשר במקרה הקודם. שיטה שלישית היא סטאנדארד של מטבע־נייר שאין לו כיסוי, כלומר, שאין כל קשרים מעשיים (לפעמים יש קשר משפטי) בין הזהב ובין המטבע. כאן תפקידו של הבנק קשה עוד יותר, כי כמויות הזהב הדרושות לאיזון החליפין הן במקרה זה גדולות ביותר. שיטה א' יש בה כמעט הסדר אוטומטי של המחזור ושל החליפין; השיטות ב' וג' הן שיטות של “מטבע מנוהל”, והוא הטיפוס המצוי בזמננו.

מהו הכיסוי לשטרי מטבע?

בעשרים השנים האחרונות התחילו מדברים בענין כיסוי לשטרי־מטבע, וביתר דיוק: כיסוי־זהב. השטרות הראשונים, של צורפי־הזהב, לא היו בתחילתם אלא תחליף נוח במקום מטבעות הזהב המופקדים אצלם. אולם הנסיון הורה במרוצת הימים, שהנפקד יכול להשתמש בזהב המופקד, או לפחות בחלקו, למטרות אחרות, משום שלא ייתכן כמעט שכל השטרות יובאו לפניו לגביה בשעה אחת. וכך נתפתחו שלוש שיטות של כיסוי. האחת ראשיתה בבנק־אוף־אינגלנד. הון המייסדים של בנק זה ניתן בהלואה לממשלה והיא נתנה תמורתו לבנק רשות להוציא בסכום זה, הנקרא בשם “המכסה הקצובה”, שטרי־מטבע אשר “כיסוים” הוא החוב “הנצחי” הזה של הממשלה הרשום בפנקסי הבנק. כל שטר־מטבע המוּצא יתר על המכסה הזאת, צריך שיהיה לו כיסוי מלא בזהב. שיטה זו היתה קיימת בשינויים קלים, ובהרחבה גדולה של “ההוצאה בנאמנות” (שלא בכיסוי זהב = Fiduciary Issue) עד ראשית מלחמת העולם של עכשיו.

השיטה השניה מקורה בבנק צרפת הנפוליאוני. היא נוצרה מיד לאחר הירידה האיומה של ה“אסיגנאט” (מטבע הנייר בזמן ההוא) שבעקבותיה היו מוכרחים להציב תחום־מעלה למחזור שטרי־המטבע. תחום זה לא היה תלוי בשום כיסוי ואי־אפשר היה לשנותו אלא בכוח החוק.

השיטה השלישית, היא שיטת הכיסוי היחסי – עד כדי 1/3 – התפתחה למעשה בין כתלי הרייכסבנק הגרמני העתיק, אם כי הויכוח התיאורטי בשיטה זו קדום יותר. איזוהי הדרך לתת כיסוי למחזור שאין לו כיסוי זהב, כלומר מה הם האמצעים שהבנק צריך לאחוז בהם, כדי שיהיה בידיו תמיד לכסות את שטרי־המטבע – שאלה זו היתה מאז ומעולם שנויה במחלוקת גדולה. השאלה חשובה מאוד, משום שכל רווחיו של הבנק היו תלויים בסעיף זה של השקעותיו. ברור היה כי השקעות אלו צריכות להיות קצרות־מועד, כיון ששטר־מטבע עומד לפרעון ברגע שיידרש. אשראי מסחרי אמיתי, שניתן בשביל משלוח סחורה באניות או לשם תעשיית מצרך יסודי, נחשב תמיד “כמשתלם־מאליו” (Self־liquidating). במסיבות כאלה נדמה שמיטב הכיסוי הם שטרי־חליפין מסחריים נאמנים. ואמנם מכשיר־אשראי זה שימש כיסוי עיקרי כמעט לכל הבנקים־להוצאה עד מלחמת העולם הראשונה. לעיתים היה מכשיר אחר ממלא מקומו או משלים אותו, והוא שטר החליפין המשוך על מדינת־חוץ, ביחוד שטר על לונדון בשטרלינגים. שיטה זו נתקבלה במדינות רבות אחרות בשנים שבין שתי המלחמות הגדולות, במקצת משום שאסכולה של מלומדים קשרה כתרים להשפעתה המבריאה, ובמקצת, ואולי בעיקר, משום שמדינות רבות לא היה בידן לקנות כמויות גדולות של זהב ולאצור אותו בתורת כיסוי לשטרי־המטבע שהוציאו. ומכיון שכל הבנקים־להוצאה התחילו את קיומם בהוצאת שטרי־מטבע “מכוסים” ע“י תביעת־חוב שיש להם מאת אחת המדינות בעלות הבכורה בשוק או ע”י מכשיר־אשראי של מדינות אלו, היו אגרות חוב ממלכתיות פנימיות נחשבות במרבית התקופה שבין מלחמת נפוליאון לבין מלחמת העולם הראשונה ככיסוי גרוע, שהוא למעשה כעין חוב נצחי ואינו עובר לסוחר. אך כבר בזמן ההוא היה יוצא־מן־הכלל אחד גדול, ארצות הברית, שבהן היה נהוג מאז ומעולם כיסוי ע“י אגרות־חוב של ארצות הברית, שקיבל אחר כך אישור גם ע”י החוק בדבר “הבנקים הלאומיים” משנת 1863. על כל פנים, ב־25 השנים האחרונות נשתנו הדעות בענין זה וחלק הארי של הכיסוי בזמננו הוא בכל מקום החוב הלאומי בצורותיו השונות.

בכל השיטות הללו של כיסוי היו הבנקים־להוצאה משתדלים לא להוציא שטרות בכל הסכום שבידם, אלא לשמור סכום גדול ככל האפשר בתורת מלואים לשעת הדחק.

ומן הראוי להעיר על שני דברים: א) המונח “כיסוי” משמש לרזרבה של זהב, לרזרבה של שטרי־חליפין ולרזרבה של שטרי־אוצר או של אגרות־חוב ציבוריות; בכל אחד משלושת המקרים הללו יש למלה “כיסוי” טעם אחר. ב) לשער הזהב יש תוצאות שלא נתגלו, אפילו בדרך ההלכה, אלא בתקופה מאוחרת מאוד: הוא יוצר כעין פירמידה הפוכה של יחסי אשראי בינלאומיים, ועובדה זו ודאי שהחמירה הרבה את המשבר של 1929/35 (הזהב במרתפיה של “הגברת הזקנה מרחוב טרידנידל”, היינו בנק־אוף־אינגלנד, משמש, כידוע, בסיס ליחסי האשראי בבריטניה הגדולה, שהם בחלקם הגדול בינלאומיים, ומכשירי־האשראי שנוצרו בתהליך זה משמשים כיסוי להוצאת שטרי־מטבע ובסיס ליחסי־אשראי במדינה אחרת, ואלה עשויים לשמש בסיס למדינה שלישית).

הבנק להוצאה והממשלה

שאלת הכיסוי של חוב ממלכתי על־ידי שטרי־מטבע ואגרות־חוב מוליכה אותנו לשאלה נרחבת ממנה – היחסים בין המדינה ובין הבנק־להוצאה. אין ספק שהבנק להוצאת שטרי־מטבע הוא צורך הכרחי למדינה מודרנית. היחסים בין שני אלה הוא הגורם המכריע בליקבידיות של הבנק, אשר שאלת הכיסוי היא אך חלק ממנה. כדי לכלול את חוב המדינה בתוך כלי־הכיסוי אין אתה צריך אלא חוק מתאים, אך בזה עדיין לא פתרת את השאלה הכללית. וכבר הפכו בענין זה גדולי הקלאסיקים של תורת הכלכלה המדינית, וכולם הגיעו, למרות דעותיהם השונות בעניני מטבע, לכלל מסקנה אחת: הפרדה מעשית ותמה בין עסקי המדינה ובין עסקי הבנק־להוצאה. האמצעים למטרה זו היו שונים ולא תמיד הביאו את הפרי שקיוו לו. להסברת הענין נביא לדוגמא את שני הקצוות. הבנק הממשלתי הרוסי (הישן והחדש) אינו אלא מכשיר בידי הממשלה להגשמת הפוליטיקה שלה במתן הלואות וקבלתן. ולעומתו הרייכסבנק הגרמני לפי תכנית דייוויס, שלא הורשה לו לתת לממשלה אלא אשראי קצר־מועד של 100 מיליון מרקים גרמניים, ואף זה על מנת להחזיר הכל כעבור כמה חדשים, ואפילו נכיון שטרי־האוצר בעקיפין, על ידי קונים פרטיים, לא היה אפשרי אלא בדרך של חוק מיוחד, שנתקל בהתנגדות נמרצת והגביל את הקניה בתחום של 400 מיליון מרקים בפעם אחת.

נקודה חשובה אחרת היא שאלת ההנהלה וחבר העובדים, כלומר: מה הם, שרות אזרחי (Civil Service) או עובדים פרטיים? במאה הי“ט היה אחד הבנקים הגדולים להוצאת שטרי־מטבע, בנק אוף אינגלנד, חברה פרטית במובנה הצר ביותר של מלה זו, והמנהל היה (ועודנו גם כיום) נבחר ע”י ועד מנהלים. לא כן בנק דה פראנס, שאף הוא אמנם חברה בערבון מוגבל, אבל המנהל שלו הוא פקיד הממשלה הצרפתית המתמנה על ידיה. אף־על־פי־כן היתה הנהלת שני הבנקים עצמאית במידה שווה ובמידה גדולה מאד.

בימינו אין לכל השאלות הללו שום ערך מעשי. שאלת הכיסוי נפתרה על־ידי כך שעניני הבנק־להוצאה נשתלבו עם עניני אוצר המדינה במידה כזאת, שהגדרת היחסים ותחומי־האחריות שביניהם והפרדתם מחדש היא עבודה לעשרות שנים. אף שאלת ההנהלה אינה חשובה עוד, כיון שהבנק־להוצאה הוא כיום בכל מדינה מכשיר פוליטי.

שאלת הארגון

הצורה המשפטית של הבנק להוצאת שטרי־מטבע איננה חשובה. ואולם שאלה חשובה היא אם מוטב לקיים בנק אחד להוצאה או בנקים רבים, ואם הבנק צריך להיות מרוכז, כלומר בלי סניפים, או לא. כמעט בכל העולם היתה דרך ההתפתחות מריבוי של בנקים קטנים לבנק אחד רב־אונים. הבנקים־להוצאה הקטנים שבסקוטלנד ובאירלנד אינם אלא שרידים היסטוריים בלי חשיבות, והמדינה היחידה שנתנה תשובה אחרת לשאלה זו היא ארצות־הברית. שנים עשר הבנקים הפדרליים להוצאת שטרי מטבע והקיימים שם מאז 1913, הם גם פרי מסיבות היסטוריות, וחשוב הוא לדעת שאין הם מחלקות של איזה מבנה עליון, כגון מועצת הרזרבה הפדרלית (Federal Reserve Board), שהיא מועצת הבנקים הפדרליים, אלא מוסדות בלתי־תלויים שיש לכל אחד מהם שיטה משלו שאינה תמיד מתאימה לשל חברו.

התשובה לשאלה אם לבנק המרוכז צריכים להיות סניפים תלויה בפעולתו של הבנק במשק הפרטי. בנק שעסקיו רק עם בנקים, ולא עם לקוחות פרטיים, אינו זקוק לסניפים. ואם לבנק אוף אינגלנד יש סניפים מעטים, הרי אין הם אלא לשכות חליפין לשטרי מטבע. ואולם בנק־להוצאה יש והוא משרת גם לקוחות פרטיים. לדוגמא: הרייכסבנק הגרמני, שיש לו רק לקוחות גדולים, ובנק דה פרנס, המשרת גם לקוחות זעירים – לכל אחד מהם סניפים רבים בארצו.

עד שנת 1914 היתה המגמה כאילו ברורה בכיוון של “בנק הבנקים”, כלומר בנק מיוחד שאינו מתקשר עם היחיד אלא רק באמצעות בנק. מאז חלו כמה משברים בארצות חשובות. באנגליה גופה תמכו בגלוי בשיטה האומרת, שהבנק־להוצאה צריך לעשות עסקים אך ורק עם בנקים, אף על פי שלמעשה היה מטופל בעסקים ממין אחר לגמרי, כגון ארגון־מחדש של מפעלי תעשיה וכדומה.

שיטת הנכיון

התעודה הראשונה והחשובה של כל בנק להוצאת שטרי־מטבע היא הסדרת היקף האשראי הבנקאי במדינה. ולשם כך יש ברשותו שתי תחבולות: שיטת פעולה מסוימת בשער הנכיון ושיטת פעולה מסוימת בשוק החפשי.

בשני שטחים הכוונה היא להשפיע על שער הרבית וממילא על נטייתם ועל יכלתם של הבנקים־לאשראי לתת הלואות. על שוק ההשקעה (האשראי ארך־המועד) אין השפעת האמצעים הללו אלא השפעה עקיפה ולא מעמיקה. הדבר תלוי במבנה שוק הכספים בארץ: במקום שהדרישה לאשראי ארך־מועד ניתנת למימון בשוק הכספים (בבנקים, ע"י החלפה תמידית של שטרות קצרי־מועד) ולא בשוק ההשקעות, תהיה השפעת השינוי בשער הנכיון קטנה, משום שהשפעת שער הרבית ניכרת בעיקר באשראי מסחרי קצר־מועד. באנגליה ובצרפת שלפני 1914 היתה הדרישה לאשראי ארך־מועד בשוק הכספים קטנה מאוד; האשראי בו היה מסחרי וקצר־מועד. על כן היו השינויים בשער הרבית בלונדון משמשים תמיד, כמעט מאה שנה, כעין אות אזעקה בינלאומי על סכנה קרובה, משום שחלק גדול של המסחר הבינלאומי היתה מתממן בבנקים הלונדונים. האפשרויות וסיכויי הריוח במסחר זה היו תלויים, איפוא, במישרים במצבו של שוק הכספים בלונדון.

שיטת הנכיון היא נשק שיש להשתמש בו בעוד מועד, כי בימים שהרווחה בעסקים מגיעה לשיאה, אין עליה של כמה אחוזים ברבית יכולה להשפיע על הספסרות באותה מידה שעליה של אחוז אחד או אפילו של חצי אחוז היה עשוי להשפיע חדשים אחדים קודם לכן. ובימי משבר אפשר ששבועות אחדים של שער נכיון גבוה מדי יספיקו כדי להאריך את המשבר החריף כמה חדשים.

במשך המאה ה־19 היתה שיטת הנכיון של הבנקים המרכזיים מודרכת ע"י היחס שבין קרן הזהב ובין סכום המטבע שבמחזור, או, בלשון זמננו, בין קרן הזהב ובין סכום ההתחייבויות של הבנק המרכזי להוצאת שטרי־מטבע. אם ירדה קרן הזהב (ע"י יבוא של זהב) יותר מדי וסכום שטרי־המטבע שבמחזור עלה – היה צורך להעלות את הרבית, כדי למשוך זהב ולהיפך. שער הדיסקונטו של הבנק־להוצאה צריך להיות קצה למעלה משער השוק הפרטי, שאם לא כן יאבד את המגע עם השוק. כבר במאה ה־19 היו אנשי הלכה שהטילו ספר ביכלתה של שיטת הנכיון, ואמנם בתנאים של זמננו היא באמת קטנה מאוד. אבל אין כל ספק, כי בסטאנדארד של זהב כהלכתו עשויים השינויים בדמי הדיסקונטו להשפיע באופן ניכר על היקף האשראי קצר־המועד; לעומת זאת אין להם, כאמור, כל כוח השפעה על אשראי ארך־מועד.

אפילו בשוק הכספים נחוץ שיתוף ידידותי בין הבנק להוצאת שטרי־מטבע ובין שוק האשראי, כדי שתהיה לראשון אפשרות של השפעה בלי הפרעות. בנקים לאשראי חזקים מדי עלולים ליצור שיטת אשראי משלהם, שלא תמיד תהיה מתאימה לשיטת הבנקים המרכזיים, כפי שראינו מדוגמאות שונות. מצד שני חשיבותו של שער הדיסקונטו תלויה במידה מסוימת ביחס הבנק־להוצאה אל הלקוחות הפרטיים. אם הבנק־להוצאה עומד בקשר ישיר עם הלקוח, כוח השפעתו גדול יותר. אך אם הוא “בנק הבנקים” (אשר, כאמור, מתקשר עם היחיד רק ע"י בנק) השפעתה של שיטת הנכיון של הבנק המרכזי תהא תלויה במידה רבה ביחס הבנקים הפרטיים. נמצא שכוח השפעתו הישירה של הבנק המרכזי גדול הרבה יותר בשעה שיש לו לקוחות פרטיים משלו. במדינות רבות בימינו, הרבית הנדרשת בבנקים הפרטיים וכן הרבית המשתלמת על ידיהם לבעלי־זכות תלויה מבחינה טכנית בשער הדיסקונטו של הבנק להוצאת שטרי־מטבע, היינו הבנקים קובעים אותה בשיעור מסוים למעלה או למטה מן הרבית הרשמית. זה מגביר מאוד את השפעתם הישירה של השינויים בשער הדיסקונטו, אם כי בימינו היקף האשראי מושפע יותר ע“י הנהלת המשק במדינה – וזו נקבעת לרוב לפי ענינים פוליטייים – מאשר ע”י הוצאות האשראי הנקבעות ע"י שער הרבית.

שינויים תכופים מדי בשער הרבית היו נחשבים תמיד למגרעת. ואולם הקבע הממושך ביותר אף הוא תופעה שאינה מצויה אלא בתקופה שבין המלחמות (1939–1918), להוציא מן הכלל את בנק דה פראנס. מתוך 57 השנים שבין “חוק פיל” (ראה להלן “בנק אוף אינגלנד”) ובין סוף המאה ה־19 עברו על צרפת 48 שנים ללא שינוי בשער הדיסקונטו; באנגליה אך שתי שנים, בהולנד 14, בגרמניה 9 שנים.

שיטת “השוק החפשי” (Open Market Policy)

אמצעי שני של הבנק־להוצאה להשפעה על היקף האשראי הבנקאי במדינה ועל שער הרבית – הוא מקח או ממכר של תעודות, עפ"י רוב אגרות־חוב של האוצר או של מוסד בעל־בטחון מעולה, ויש ארצות שהוא קונה בהן אפילו שטרי־חליפין ראשונים במעלה. כשהוא מוכר תעודות – הכסף בשוק מתמעט, והוא עושה כן כדי להעלות את שער הרבית או כדי למנוע את ירידתו, ולרוב כדי לתת תוקף יותר לשער הרבית שלו עצמו. ולהיפך, אם יש ברצונו להעלות את הליקבידיות בשוק ולהוריד את שער הרבית שלו, הריהו מרבה לקנות תעודות.

בארצות־הברית, למשל, במקום ששטרי המלוה הממלכתי (פדרלי) משמשים כיסוי להוצאת שטרי־המטבע של “הבנקים הלאומיים”, ענין המקח־וממכר הסדיר בשטרי־המלוה הללו הם מעשים בכל יום במערכת הבנקים הפדרליים (הריכוז הפדרלי של הוצאת המטבע), שהיא פעילה בשוק החפשי מראשית היותה, ולא עוד אלא שיש לה אפשרויות רחבות הרבה יותר מאשר המסחר בשטרי־מלוה ממלכתיים בלבד, כפי שיבואר להלן. ואשר לבנק־אוף־אינגלנד הרי אין לו כל הגבלות חוקיות להשקעותיו, מחוץ להוראות בדבר כיסוי זהב לשטרי־המטבע (הוראה שבוטלה בימינו). יש לו מחזור קטן מאוד של שטרי־חליפין, אבל בידו מפתחות ההשקעה של סכומים גדולים מכספי הציבור בצורה זו או אחרת, וממילא גם אפשרויות נרחבות להשפעה בשוק החפשי. שני הבנקים הללו פיתחו בשתי עשרות השנים האחרונות את שיטת הפעולה בשוק עד כדי אמנות מיוחדת במינה, ובעקבותיהם יצאו עכשיו הרבה בנקים אחרים להוצאת שטרי־מטבע. במשטר של “מטבע מנוהל” התכסיס בשוק החפשי הוא לרוב חשוב ויעיל יותר מאשר תכסיסי הנכיון.

צמצום האשראי

בדורנו נתחדשה דרך שלישית חשובה בתכסיסי הבנק־להוצאה. שום בנק־להוצאה (ושום בנק בכלל) איננו נוהג לתת אשראי ללא בוחן וללא סייג. אבל המונח הטכני “צמצום אשראי” בא להורות על דרך מיוחדת בענין זה, שאנו יודעים אפילו את ראשיתה. לאחר שנסתיימה האינפלציה הגרמנית משנות 1920/23 היה הכל תלוי בדרך ההוצאה של ה“רנטנמארק” החדש וסגן־נשיא הרייכסבנק לא נהג לתת אשראי במתינות ובזהירות אלא ביד רחבה ובקצב שהיה מתאים יותר לתקופות מסוימות בשנים שעברו. ב־8 באפריל 1924 לא ראה הנשיא החדש, ד"ר שאכט, כל תרופה אחרת אלא מתן פקודה, שההיקף האשראי הקיים של הרייכסבנק הוא גם קצה גבולו, ואין לתת אשראי חדש נוסף. ואפילו העברת סכומים מאיש לאיש או מסניף לסניף בתוך התחומים האלה טעונה רשיון. את היקף האשראי הכללי יש להפחית כל חודש ב־10%. מובן, שאמצעי זה הביא לידי משבר דיפלטיבי, אבל נתברר שהוא בר־פעולה במידה כזאת ובמהירות כזאת, שהרייכסבנק ובנקים־להוצאה אחרים חזרו והשתמשו בו לעיתים מזומנות.

היחסים בין הבנק־להוצאה ובין הבנקים־לאשראי אינם מצטמצמים בחוג הרידיסקונטו או ההתחרות. הבנק־להוצאה הוא המנהיג הטבעי של הבנקים, הוא כמעט תמיד גם המנהיג של הסינדיקטים להוצאת שטרי־המלוה הממלכתיים (באנגליה אין סינדיקטים כאלה). שאלה אחרת נתעוררה ע"י המגמה להטיל פיקוח ממשלתי על הבנקים, דבר אשר הונהג ברוב הארצות במשך עשרות השנים האחרונות. הבנק־להוצאה, יש אשר הוא עצמו מגשים את הפיקוח, כמו באיטליה, או שהוא עושה זאת בקשר אמיץ עם המפקח הממשלתי כמו בגרמניה. בקצת ארצות, כגון בשבדיה, הפיקוח הוא נפרד לגמרי מעל הנהלת הבנק־להוצאה. ואולם המופת של ארצות הברית מוכיח כי שיתוף מסוים הוא הכרחי: המפקח על המטבע, שהוא הפקיד הממשלתי המפקח על הבנקים, הוא גם חבר למועצת הרזרבה הפדרלית (המועצה המפקחת על הבנקים הפדרליים).

בנק אנגליה

הבנק החשוב שבעולם להוצאת שטרי־מטבע עודנו בנק־אוף־אינגלנד. הוא גם הותיק שבכל הבנקים הקיימים; רק הבנק השבדי קשיש ממנו כמה עשרות שנים. הון־היסוד שלו (1.2 מליון לירות שטרלינג) הוא, כמו שנאמר, מלוה שנתנו סוחרי לונדון וקבלניה לממלכה וקיבלו ממנה תמורתו את הזכות להוציא שטרי־מטבע בסכום זה. גם התוספות להון זה בשנים הבאות, עד שהגיעו לשיעורו כיום, 14.5 מיליונים לי"ש, ניתנו בדרך זו, ורובו של ההון עדיין מצוין בדין־וחשבון כחוב נצחי של הממלכה, שמקצתו אינו נושא רבית.

הבנק מתנהל ע"י גוברנר וסגן גוברנר ו־42 מנהלים. בתחלה היו המנהלים מתחלפים בכהונה כל שנתים לפי התור, וכל אחד היה תחילה סגן־גוברנר ואחר כך גוברנר. לורד קונליף כיהן כגוברנר כעשר שנים, בימי המלחמה הקודמת ולאחריה, עד יום מותו. יורש כסאו, זה למעלה מעשרים שנה, הוא מונטגיו נורמן. זה 15 שנה ששני פקידים ראשיים של הבנק מצורפים אל הדירקטוריון ואחד מהם מכהן כסגן־גוברנר. זה 200 שנה שהבנק מנהל את קופתה ואת חשבון חובותיה של הממלכה הבריטית.

בתקופה הנפוליאונית נתגלה, כי שטרות שכיסוים זהב, ואפילו כסף טהור, נתנו רווחים יותר משטרי־המטבע של בנק־אוף־אינגלנד. הבנק היה אנוס ב־1820 לחזור גם לכיסוי של זהב, אף שכבר ניסה בזה פעם וביטל. עד אשר בא “חוק פיל” משנת 1844 וסיכם את כל הנסיונות הללו וביסס אותם על יסודות משפטיים, שעליהם נשענת עבודת הבנק עד היום הזה. הסעיף החשוב שבחוק זה הוא התקנת מכסה קבועה של שטרי־מטבע נוספים שאפשר להוציאם בכיסוי מלא של זהב. זוהי שיטה לא גמישה כלל וכלל, שאין לה קיום אלא בארץ ששטר־המטבע ככלי־תשלום איננו ממלא בה אלא תפקיד צנוע לצדו של השיק. וגם כאן היה סוף־סוף הכרח לבטל את גזירת הכיסוי שלוש פעמים במשך 20 השנים הראשונות, אלא שבפעם הראשונה והשלישית הספיקה ההודעה בלבד על ביטול תקנת הכיסוי בעתיד כדי למנוע משבר כספי.

ב־1890 נקט הבנק בדרך אחרת: השיג ע“י בית רוטשילד אשראי של 3 מיליון לי”ש זהב בבנק דה פרנס; זה אולי המעשה הראשון של “שיתוף בין בנקים־להוצאה”, ענין שמייחלים לו כל כך בדורות האחרונים. משפרצה מלחמת העולם הקודמת נמצא שבמסגרת החוקה הזאת של הבנק אין כל אפשרות להתגבר על מיעוט מכשירי התשלום בשוק והיה הכרח להוציא עוד שטרי־מטבע ממלכתיים, הם Currency Notes. מן ה־“Bradbury’s” הללו (על שמו של מזכיר האוצר בימים ההם, בראדבורי, שחתם על שטרי־מטבע אלה) יצאו אחר כך שטרי־המטבע בני לי“ש ובני חצי לי”ש אשר במחזור כיום, כי לפניהם לא היו מותרים אלא שטרות בני 5 לי“ש ומעלה. מלבד זאת קמו ב־1928 וצירפו גם את שאר שטרי־המטבע הממלכתיים אל המכסה הקבועה והעמידוה על 260 מיליון לי”ש. שאר שטרי־המטבע אשר במחזור היו כמקודם חייבים בכיסוי מלא של זהב ואפילו ירידת השטרלינג ב־1931 לא שינתה בזה מאומה, מלבד שפטרה מן החובה להחליף למעשה שטרי־מטבע בזהב. החילוף במטבעות מתכת בטל עוד בשנת 1914, אלא שבשנות 1925–1931 אפשר היה תמיד לקבל בבנק מטילי־זהב.

כזאת היתה חוקת הבנק מבחינה משפטית עד ראשית המלחמה החדשה. אבל לאחר ירידת השטרלינג קרה מקרה אשר שינה את מבנה הבנק מבחינת הסטאנדארד תכלית שינוי: ב־1932 נוצרה ה“קרן לייצוב המטבע”. בימים הקשים שבין מלחמה למלחמה היו כל המדינות עוסקות בתכסיסי־מטבע, קצת ע“י הבנקים להוצאת שטרי־מטבע וקצת לצדם של הבנקים הללו. באנגליה עשה זאת בנק־אוף־אינגלנד על חשבון עצמו, על חשבון המדינה, לאחר שהמצב היה הולך ורע. נמצא שהקרן נתנה רק תוקף למצב שהיה קיים ועומד, אבל כל התכסיס הזה גרם שהדין־וחשבון של הבנק, שהיה לקוי גם קודם, איבד לגמרי את ערכו. תכסיסי־מטבע מחייבים סודיות, והויתור היחיד שנעשה, במאוחר, לדעת הקהל היה זה, שחייבו את הקרן לפרסם דו”ח פעמים בשנה ולמועד שנסתיים לפני שלשה חדשים. בסעיף החשוב ביותר אשר בדו“ח, כמות הזהב, לא חל כמעט שינוי ע”י יצירת הקרן עד לסמוך לימי המלחמה של עכשיו, כשם שלא חל שינוי בדמי הדיסקונטו. היו כמובן כמה טרנזאקציות גדולות בין הבנק ובין הקרן. גרמו לכך טעמים של תכסיסי־מטבע ועשו תמיד רושם רב. הטרנזאקציה האחרונה היתה עם פרוץ המלחמה וחשיבותה גדולה ביותר עד היום: קרן הייצוב קיבלה לידיה את כל הזהב אשר בבנק. מחזור שטרי־המטבע של הבנק הוא עכשיו, כנראה, מכוסה כולו על ידי בטוּחות ממשלתיות (Government Securities).

חוקת הבנקים האנגלית, ועל כולם – הלך־המחשבה האנגלי על מהות הבנק, הבדילה תמיד בין השקעות מותרות, קצרות־מועד, ובין הקפאת הכסף ע"י מלוה גדול. באיזה מידה נשמר הבדל זה למעשה בבנקים לאשראי – ידובר במקום אחר. כאן יש להעיר, על כל פנים, שאין זו אלא אירוניה של הגורל, שדווקא בנק אוף אינגלנד ראה עצמו אנוס אחרי 1919 להקפיא את הונו בכמה וכמה מפעלים באנגליה ומחוצה לה. נודעת ביותר השתתפותו באנגלו־אינטרניישונל בנק, יורשת הבנק האנגלו־אוסטרי. ההפסד הגדול שהיה כאן ודאי כבר נמחק בפנים. גדולות וחשובות מזו היו ההשתתפויות בבריטניה עצמה, בעיקר בעסקי־איפותיקה חקלאיים ובהבראת ענפי תעשיה שונים, ועל כולם – תעשיית צמר־הגפן.

על הדין־וחשבון של בנק אוף־אינגלנד ידובר להלן, בקשר עם שאלת הפומבי בבנקים להוצאת שטרי־מטבע.

הבנקים הפדרליים בארצות הברית

מסוג אחר לגמרי הם תולדותיה ומבניה של מערכת הבנקים הפדרליים בארצות־הברית (Federal Reserve System). פיצול הבנקאות להוצאת שטרי־מטבע בארצות הברית מאז הכרזת העצמאות ב־1776 עד 1913 – אין לו חבר בשום ארץ אחרת. נסיונות רבים במאה הי“ט ליצור בנק־להוצאה מרכזי נכשלו כולם בגלל נטיית ההתבדלות החזקה של הארצות השונות אשר בברית. לרוב נדחתה הצעת החוק כבר בקונגרס. עד שבא “חוק הבנקים הלאומיים” (National Banks Act) משנת 1863, שעבר בשלום אך בגלל מלחמת האזרחים, וקבע הלכה שכל שטרי־המטבע צריך שיהיה להם כיסוי בשטרי־מלוה של הברית. אין שום בנק רשאי להוציא שטרי־מטבע אלא “הבנקים הלאומיים” (National Banks), כלומר הבנקים המכוונים מעשיהם לפי החוק הנ”ל, ורק במכסת שטרי־המלוה של הממשלה אשר בידיהם. חוסר הגמישות במחזור שטרי־המטבע שנוצר עקב חוק זה הביא לידי המשבר הכספי של שנת

1. עד כמה גרם החוק להחרפת המשבר יש לראות מדברי ג. פ. מורגאן, שהתאונן בפני ועדה של הסינט על העובדה, שלא עלה אז בידו להשיג שום אמצעי־תשלום ליקבידי בלשכת האוצר בניו־יורק אפילו במחיר זהב בעין. הנסיון המר של אותו סתיו הוליד את ה־Federal Reserve Act (חוקת הרזרבה של הברית) מ־1913, אשר קיבל תוקף בשעה האחרונה שלפני מלחמת העולם הקודמת ומנע משבר כספי כבד בפרוץ המלחמה.

במקום בנק מרכזי אחד להוצאת שטרי־מטבע נחלקו כל ארבעים ושמונה הארצות של הברית ל־12 מחוזות ובכל אחד מהם הוקם “פדרל רזרב בנק” המוציא שטרי־מטבע. “הבנקים הלאומיים” שבמחוז נדרשו להיות חברים למערכת הרזרבה הפדרלית. “הבנקים הארציים” (הקיימים בארצות השונות לפי החוקה הפנימית של אותן הארצות – (State Banks) היו רשאים להיות חברים לפי תנאים מסוימים. כיום מקיפה מערכת הרזרבה הפדרלית כשליש לערך מכל הבנקים שבארצות הברית (מספרם למעלה משתי רבבות) ובהם שני שלישים מכל הכספים שבבנקים. הבנקים־החברים חייבים להפקיד בבנק הפדרלי שבמחוזם את הרזרבה שהם מצווים עליה לפי החוק (בהתאם לפקדונות שבידם) ולקנות מכסה מסוימת של ניירות הבנק הפדרלי. לעומת זאת יש להם הזכות להשיג בבנק זה נכיון שטרות והלואות. בנקים שאינם חברים למערכה אינם זכאים למו"מ עם הבנק הפדרלי. ואולם הבנק הפדרלי רשאי לקנות בשוק שטרי־מלוה ממלכתיים וכיוצא בזה אפילו משאינם חברים. הבנקים הפדרליים אינם תלויים זה בזה והרשות לכל אחד מהם לקבוע לעצמו שער רבית כרצונו – ולרוב השער במערב החקלאי גדול מאשר במזרח התעשייתי – אבל קשורים הם זה בזה קשרי אשראי ולפעמים במידה רחבה מאד.

פסגת המערכה הזאת וחוליתה המקשרת היא “מועצת הרזרבה הפדרלית (Federal Reserve Board)”, מוסד ממשלתי של שמונה חברים, מהם שנים שהם פקידים פדרליים – שר האוצר, הוא נשיא המועצה, והמפקח על המטבע (Comptroller of the Currency) – שניהם מצטרפים למועצה בתוקף משרתם. ההנהלה המעשית היא בידי הגוברנר, אחד מששת החברים, שהם מתמנים על־ידי נשיא ארצות־הברית למשך 10 שנים. סמכותה של המועצה היא רחבה מאד. כוחה יפה אפילו לצוות שאחד הבנקים הפדרליים יסדר לחברו נכיון־משנה (רידיסקונטו), לשחרר בנק פדרלי למשך 15 יום, תמורת מס על שטרי־מטבע, מחובת הכיסוי המוטלת עליו לפי חוקת הרזרבה הפדרלית, לאשר את שער הרבית שקבע לו כל בנק וכדומה.

הריוח הנקי של כל בנק פדרלי מצטבר בקרן עודפים עד שהוא משתווה להון החתום. מן העודף ניתנים 10% לקרן עודפים, השאר – לאוצר הממשלה. הרי שהבנקים הם אמנם מוסדות פרטיים, שרוב מנהליהם (6 מתוך 9) – נבחרים ע"י החברים, אבל מכיון שהם נתונים לפיקוח הממשלה הם כעין־ממשלתיים. שלושה מנהלים מתמנים על ידי מועצת הרזרבה הפדרלית לשלוש שנים, אחד מהם הוא נשיא המועצה של הבנק במחוז ונקרא “מורשה הרזרבה הפדרלית”.

ההשגחה על הוצאת שטרי־המטבע היא כמובן בידי המפקח והוא עושה זאת על ידי המורשים.

מערכת הבנקים הפדרליים היא, איפוא, מערכת בנקים להוצאת שטרי־מטבע והיא היתה הראשונה שדאגה לשיעור מסוים של כיסוי לכל סכום ההתחייבויות. השיעור הוא 35% בזהב או באמצעי־תשלום חוקיים אחרים. שטרי־המטבע של הבנק הפדרלי חייבים בכיסוי של זהב דווקא בשיעור של 40% לפחות.

דינים־וחשבונות ופומביוּת

אם הבנק לאשראי משקף את הגאות והשפל במשקה של ארץ ביתר בהירות וביתר מהירות מאשר כל מפעל תעשייתי שהוא – הבנק הגדול להוצאת שטרי־מטבע על אחת כמה וכמה. ייתכן, כי התביעה מאת הבנקים־להוצאה שיפרסמו סיכומים (Returns) כסדרם היתה מטרתה בראשונה לשמור עליהם שלא יעברו על תקנות הכיסוי שנתחייבו בהן. אבל עד מהרה נתברר, שסיכום מלא של בנק־להוצאה תועלתו גדולה יותר וערכו הלאומי־כלכלי הלך והתבלט. במאה העשרים התחיל חלק מן הבנקים־להוצאה לעבד בעצמם ובשיטתיות את כל החומר החשוב מבחינה כלכלית המגיע לידם ולפרסם אותו, תחילה בתוך הדו“ח השנתי שלהם ואחר כך לחוד. המצב בשנים האחרונות שלפני המלחמה החדשה היה בערך כך: בנק־אוף־אינגלנד נשאר נאמן למסרתו הנושנה של שמירת סוד. אין הוא מפרסם דו”ח שנתי, המנהל שלו אינו מדבר באספה הכללית, שאלות מצד בעלי מניות נחשבות כחוסר נימוס וכמעט שאין עליהן תשובה. ואולם גם הוא יצא בעקבות הפדרל רזרב בנקס ומפרסם סקירות סטאטיסטיות חדשיות. סקירות אלו אינן חסרות ענין, אך אין להשוותן אל הירחונים של מועצת הרזרבה הפדרלית של ארצות הברית. מלבד הירחון האמריקאי הזה, שחשיבותו המדעית לחוקרי הקוניונקטורה גדולה מאד, יש עוד הרבה בנקים־להוצאה המוציאים קובצים חדשיים. אמנם יש בהם המצמצמים מאד את חוג הקוראים; כך היה עושה, למשל, הרייכסבנק הגרמני עוד לפני המשבר הכספי של

1. הדו“חות הרגילים של הבנקים הללו מכילים עד היום הרבה ידיעות בעלות חשיבות משקית כללית שאין אתה מוצא אותן במקום אחר. ואעפ”י כן הפרסום החשוב ביותר של כל בנק־להוצאה הוא, כמובן, ה“סיכום” התדיר, המופיע לרוב אחת לשבוע.

תכנו של הסיכום הוא בעיקר ידיעות על מחזור שטרי־המטבע ואמצעי הכיסוי ועל סכומי הזכות והחובה. אולם ידיעות אלה ניתנות בריכוז כזה שאין כל אפשרות להוציא על פיהן משפט על מצבם האמיתי של המטבע ושל שוק הכספים בארץ. הסיכום הלקוי ביותר והלוט ביותר הוא של בנק־אוף־אינגלנד. ידועה השיחה בין סיר אדוארד הולדן, מנהל המידלנד־בנק, לבין לורד קונליף, מנהל הבנק־אוף־אינגלנד, שבה התאונן הולדן על הסיכום של ב. או. אי. שאין לראות בו כלום חוץ מכמות הזהב. “וגם את זאת לא הבנת כהלכה” – ענה לו קונליף.

נביא לדוגמא סיכום אחד של בנק־אוף־אינגלנד, המחולק לשתי מחלקות: מחלקת ההוצאה (Issue Department) והמחלקה הבנקאית (Banking Department).

סיכום בנקאי (Bank Return) ל־9 באוגוסט 1939

מחלקת ההוצאה

אקטיב פסיב לי"ש לי"ש חוב הממשלה 11.015.100 שטרי מטבע שהוצאו: בטוחות ממשלתיות אחרות 288.154.925 במחזור 521.876.938 בטוחות אחרות 120.018 במחלקה הבנקאית 24.540.027 מטבעות־כסף 709.957 מטבעות־זהב וגושי־זהב 246.416.965 ־־־־־־־־־־־־־־־־־ ־־־־־־־־־־־־־־־־־־־ 546.416.965 546.416.965 המחלקה הבנקאית אקטיב פסיב לי"ש לי"ש בטוחות ממשלתיות 114.831.164 שארית 3.562.973 בטוחות אחרות: הון 14.533.000 דיסקונטו ומפרעות 5.954.915 פקדונות ציבוריים 31.845.568 בטוחות 21.532.552 פקדונות אחרים: שטרי מטבע 24.540.027 של בנקים 81.654.303 מטבעות זהב וכסף 686.507 שונים 35.929.321 ־־־־־־־־־־־־־־־־־־־ ־־־־־־־־־־־־־־־־־ 167.545.165 167.545.165

בסוף באה טבלת השואה לשבוע הקודם ולשנה הקודמת.

סכום כל שטרי־המטבע שהוצאו, הן ב“נאמנות” (בכיסוי של בטוחות) והן ב“כיסוי זהב”, נראה מן המאזן של מחלקת ההוצאה. בסעיפים 1, 2 מחולק הסכום לשנים – החלק שבמחזור והחלק האצור בבנק (רזרבה של שטרי־מטבע). השני מופיע, כמובן, גם בצד האקטיב של המחלקה הבנקאית (ס' 16), ס' 3 הוא אותו “חוב נצחי” שדיברנו בו. ס' 4 כולל רק ניירות־ערך ממלכתיים וס' 5 גם שטרות של יחידים (מאז המלחמה נעלם ס' 7, אוצר הזהב, ונתמזג בס' 4). הסעיפים 3, 4, 5, 6 הם הכיסוי “להוצאת הנאמנות”.

במאזן המחלקה הבנקאית – ס' 9 הוא הרזרבה מבחינה מאזנית־טכנית, אבל כולל גם את הריוח, כלומר פוחת בכל חצי שנה, אחרי האספה הכללית, בסכום הדיבידנדה המחולקת. סעיף 14 כולל כל ניירות־הערך הממשלתיים, שנקנו בשוק או שנתקבלו לנכיון או במשכון, גם מפרעות לממשלה. ס' 15 הם ניירות־ערך לא־ממשלתיים שנקנו בשוק. ס' 14 אשראי בנכיון ובמשכון שניתן לשוק, וביחוד לסוחרי שטרות. הבנקים הגדולים אינם עושים דיסקונטו בבנק־אוף־אינגלנד, שלא לגלות סימנים של חוסר ליקבידיות.

לעומת 17 הסעיפים של סיכום הבנק־להוצאה הבריטי יש בסיכומי הבנקים האמריקאיים, הן בסיכום הארצי המרוכז והן בסיכומי 12 הבנקים הפדרליים שבמחוזות, קרוב ל־30 סעיפים. כל סיכום משקף את התנאים המיוחדים שבמחוז. העתונות מביאה אך מספרים נבחרים מן הסיכום הניו־יורקי. סעיף הזהב מחולק על פי רוב לשנים – זהב לכיסוי ושאינו לכיסוי. ניירות־הערך הממשלתיים מחולקים למלוות, לשטרי־מטבע ולשטרי־חוב. השטרות שנקנו מן הבנקים־החברים מובדלים מן השטרות שנקנו בשוק, ויש עוד כמה שינויים קלים. הסיכומים של שאר הבנקים בעולם אינם שונים הרבה מן הנזכרים לעיל.

תמציות של כל הסיכומים הללו היו מופיעות ע"י חבר הלאומים, ואף שהיו באות במאוחר – היתה חשיבותן גדולה מאד.

דוד גורביץ

שיטת המטבע שהיתה קיימת בארץ־ישראל לפני המלחמה הונהגה על ידי התורכים בשנת 1880. הסטאנדארד היה לירת הזהב, שהיתה מחולקה למאה פיאסטרים (גרושים יציבים). המטבעות העיקריים מלבד הלירה היו: מג’ידי הכסף – 20 פיאסטר סאח או 1/5 הלירה; בשליק הנחושת או בשליק הכסף בני שנים וחצי פיאסטרים סאח, ופיאסטר הכסף או פיאסטר הניקל בני 4 מטליקים או 40 פארס. מטבע נייר לא היה בארץ. ברם, לשם חישוב המחירים, מקח־וממכר בשוק והנהלת חשבונות השתמשו ביחידה מדומה בשם גרוש שורוק (גרוש לקוי או גרוש שוק), שלא היה קיים כמטבע והיה מחוסר תוקף חוקי. שויו היה משתנה מעיר לעיר. לירת זהב, שערכה היה 4.40 דולר, היתה שווה ל־124 גרוש שורוק בירושלים, ל־141 בתל־אביב, ל־162 בחברון, ול־255 גרוש שורוק בעזה. בתל־אביב, למשל, היו נוהגים לחשב גרוש שורוק כשווה שלשה מטליקים ומחצית הקבק (1 מטליק = 2 קבקים = 8 סאחים), ובשליק אחד – עשרה מטליקים ו־½1 קבקים. נוסף לזה ומחמת ירידת ערכה של מתכת הכסף, קבעה הממשלה שבשביל תשלום המסים יש לחשב את המג’ידי כשווה 19 גרוש סאח ובאופן כזה הכניסה מטבע שלישי – גרוש ממשלתי.

מטבע חוץ היו מקבלים בארץ ברצון. המטבע העובר לסוחר היה: מטבע הזהב הצרפתי של 20 פרנקים (= 87,5% של הלירה התורכית), ליטרת השטרלינג האנגלית (= 110% של הלירה התורכית), ומטבעות זהב רוסיים. אכן, ערך המטבעות היה משתנה לפי המקומות: שויו של השטרלינג היה 136 גרוש שורוק בירושלים, 156 בתל־אביב. דרך זו של חישובי חליפין היתה כמובן קשה ביותר, וגרמה לערבוביה רבה; מסיבה זו ומפאת חוסר מטבעות היו החלפנים מרויחים מחילופי מטבעות שונים ומפריטת מטבעות זהב למטבעות קטנים (כאן כדאי להעיר, כי עד היום שולטת בארץ ערבוביה ביחידות המשקל: רוטל שווה ל־2.88 ק“ג בירושלים ובתל־אביב, ל־2.56 בחיפה, ול־3.1 ק”ג בחברון).

בזמן המלחמה היה מורגש בכל הארץ מחסור גדול במטבעות כסף, משום שההמונים הרבו להטמין אותם ומפי יצוא הכסף לגרמניה ואוסטריה כתשלום בעד חמרי מלחמה. הממשלה התורכית ביטלה את החישוב בגרוש שורוק והוציאה מטבעות־נייר, שלכמה מהם היה בתחילה כיסוי בזהב או בשטרי־ערך של האוצר הגרמני. אבל הוצאת מטבעות הנייר גדלה והלכה וערכם פחת והלך; בירושלים ירד ערך לירת הנייר בנובמבר 1915 ל־98 פיאסטר סאח; בינואר 1916 ל־90, ביוני ל־57, ובדצמבר ל־33; ביוני 1917 ירד שוב ל־31, ובדצמבר, בזמן הכיבוש, ל־18 פיאסטר סאח. ועדיין היה מורגש מחסור במטבע נייר ומשום כך השתמשה הממשלה בהמצאה אפיינית: היתה גוזרת את לירת הנייר לשני חצאים שווים וכל מחצית היתה מתקבלת ע"י הממשלה, הבנקים והתושבים כמחצית הלירה.

נובמבר 1917 – אוקטובר 1927

ב־23 בנובמבר 1917, עם כיבוש הארץ על ידי כוחות הצבא הבריטי שבמצרים, הכריז השלטון הצבאי, כי למטבע המצרי ניתן תוקף של מטבע חוקי. מטבע זה הוּצא ע"י הבנק הלאומי המצרי והיה לו כיסוי בשטרי־האוצר הבריטי ובזהב וגם היה קשור עם השטרלינג הבריטי. שטרי המטבע התורכיים בוטלו, ואלה של מצרים, אשר הוכנסו לארץ על ידי הצבא בכמויות גדולות, היו מתקבלים בכל הארץ, לאחרי תקופת־מעבר קצרה, בערכם הנומינלי. מחזור המטבע בארץ ובעבר־הירדן בשנת 1922 נערך ב־900,000 לירות מצריות ובשנת 1927 – ב־2 מיליון, מזה – 90% בשטרי־מטבע ו־10% במטבעות כסף, ניקל ונחושת. יחידת הסטאנדארד היתה: לירה מצרית אחת = 100 פּיאסטרים (גרושים) = 1000 מילים. המטבעות היו: שטרי־המטבע בני חצי לירה, לירה אחת ויותר, מטבעות כסף של 5 ו־10 פּיאסטרים; מטבעות ניקל – ½, 1 ו־2 פּיאסטרים; נחושת – 1, ו־2 מילים.

שיטת המטבע הזאת היתה שלטת 10 שנים עד נובמבר 1927. בתקופה זו היה השטרלינג, ויחד אתו, כמובן, הלירה המצרית, מטבע יציב, וארץ ישראל נהנתה משיטת־מטבע בריאה וניצלה בשטח זה מכל התהפוכות אשר מהן סבלו לא רק המדינות החדשות, כמו סוריה, פולין וצ’כוסלובקיה, אשר הנהיגו מטבע שלהן, אלא גם מדינות ותיקות כגרמניה, צרפת ואיטליה, אשר שער החליפין שלהן היה בלתי־יציב. אכן, לא היתה אפשרות להמשיך זמן רב בשיטה זו, כי סיבות פוליטיות וכלכליות הגבירו את הצורך בשיטת מטבע מיוחדת לארץ־ישראל. הסיבות היו: א) הארץ היא ארץ מנדטורית ובלתי־קשורה למצרים; זו יצאה בינתים מאפיטרופסותה של בריטניה והיתה למלוכה אוטונומית; ב) לארץ ישראל אין כל חלק בהנהלת הבנק המצרי שהוציא את שטרי־המטבע, ובמקרה שתונהג שיטת מטבע חדשה במצרים צפויות לארץ סכנות ידועות משינוי זה; ג) ארצנו לא קיבלה כל חלק מהרווחים אשר קיבל הבנק המצרי מהאופרציות הכספיות ומהוצאת מטבעות קטנים של מתכת פחותת־ערך.

באפריל 1924 הוקמה ועדה מורכבת מבאי־‏כוח הממשלה, התושבים והבנקים, והוטל עליה לעיין בשאלת מטבע ארצישראלי, שיטתו ויחידותיו.

מצבנו הכלכלי בתקופה ההיא השפיע, כנראה, יחד עם המצב המדיני, על בחירת שיטת המטבע. ב־1926 היתה בארץ אוכלוסיה קטנה של 900 אלף איש, ומהם 150 אלף (16%) יהודים; הארץ נמצאה אז בדרגת־התפתחות נמוכה הרבה יותר מזו של היום; התוצרת של בתי החרושת ושל בתי המלאכה היתה פחות מ־4 מיליון לא“י; סכום המטבע במחזור עלה ל־2 מיליון לא”י; סכום הפקדונות בבנקים היה קטן והיו שייכים בחלקם לבני חוץ־לארץ, שהיו רשאים להוציאם בכל זמן שירצו. אולם מה שבלט בעיקר היה המצב הבלתי בריא של סחר החוץ: היבוא ב־1926 עלה ל־6.6 מיליון לא“י, והיצוא ל־½1 מיליון לא”י. את הגרעון הזה, 5,1 מיליון לירות, אפשר היה לכסות על ידי זהב, דביזים, יבוא של הון זר להשקעות בבנין הארץ והכנסות שונות “סמויות מן העין”. קיום שער החליפין היה מצריך אמצעים מסובכים ומסוכנים.

תוצאות חקירתה של הועדה לא פורסמו ברבים, אולם ידוע שהיא לא המליצה על ייסוד בנק מרכזי להוצאת בנקנוטים; ההוצאה־לפועל היתה צריכה להיות בידי ועדה אֶמיסיונית, שתתמנה ע"י הממשלה ושתעבוד בשיתוף־פעולה עם ועדה מטעם הממשלה שבלונדון. כסטאנדארד הציעה הועדה לירה, השווה בערכה ללירה שטרלינג ומתחלקת לעשרה שקלים בני 100 פרוטות; היחידה העיקרית במחזור, בהתחשב עם התנאים הכלכליים, היה צריך להיות השקל.

שיטת המטבע בארץ

התקנות פורסמו בעתון הרשמי מס' 170 מ־1 בספטמבר 1926 ובמס' 182 מ־1 במרס 1927, ואפשר לסכמן כך: ההנהלה נמצאת בידי “מועצת המטבע הפלשתינאית (א"י)” (Palestine Currency Board) המורכבת כולה מפקידים בריטיים – באי־כוח הכתר, האוצר הבריטי ועוד, המתמנים על ידי ממשלת בריטניה והאחראים רק בפניה. המועצה רשאית להוציא מטבעות־נייר ומטבעות־מתכת. הסטאנדארד הוא הלירה הא“יית המחולקת ל־1000 מיל, ואם היא מוּצאה בצורת מטבע־מתכת חייבים לעשותה מזהב, ועליה להכיל 123 גרעינים. המטבע יהיה: מטבעות־נייר בני ½, 1, 5, 10, 50, ו־100 לא”י; מטבעות־כסף – בני 50 ו־100 מיל; מטבעות־ניקל – בני 10 ו־20 מיל; מטבעות־ברונזה – בני 1 ו־2 מיל (אין התקנות מכירות בכינויים “גרוש” ו“שילינג” המקובלים ע"י הקהל שהיה רגיל להשתמש במטבעות תורכיים ואנגליים).

המטבע הארצישראלי יכול להיות מוחלף במטבע בריטי לפי המכסה הנומינלית של לירה ארצישראלית בלירה שטרלינג בריטית ולהיפך. הרוצה להחליף מטבעות ארצישראליים בבריטיים חייב להביאם לבנק ברקליס בירושלים ולקבל את השטרלינג מלונדון וכן להיפך. בעד העברת הכסף בין ירושלים ללונדון על־ידי הדואר, או על־ידי הטלגרף, משלם המחליף ⅛ של אחוז אחד מהסכום המוחלף. באופן זה קשורה הלירה הא"יית לשטרלינג.

המועצה רשאית להשקיע את כספיה בניירות־ערך של הממשלה הבריטית ושל ממשלות הדומיניונים; עליה ליצור קרן־מלואים למטבע בסכום מספיק להחלפת מטבע הנייר שלה ולכיסוי כל פחיתה בערכו של המטבע. אם המועצה מוצאת כי הקרן הזאת מספיקה למטרות אלה, רשאית היא לתרום סכומים מסוימים לממשלת ארץ־ישראל.

המועצה וקרנותיה אחראיות על כיסוי מטבעות הנייר שבמחזור, והסכומים הדרושים לתשלום יהיו חוב על הכספים והבּטוּחוֹת אשר בידה, ובמקרה שלא יספיקו נופלת האחריות על הכנסותיה הכלליות של ממשלת א“י. **פירושו של דבר שהלירה הא”יית קשורה לשטרלינג, ואין המועצה צריכה להחזיק ברזרבה של זהב, ואין היא קונה ניירות־ערך של ממשלת הארץ והמוסדות הכלכליים שלנו. אין לממשלה בא־כוח במועצה, אולם היא אחראית למועצה בהכנסותיה.**

המועצה חייבת לפרסם דינים־וחשבונות שנתיים מפורטים בנוגע לסכומי המטבעות שהוצאו על ידה, לסכום הקרנות וכו'. מרכז המטבע הוא בירושלים; מנהל האוצר של הממשלה הוא מנהל המטבע ובנק ברקליס הוא הסוכן המקומי.

השיטה הונהגה בנובמבר 1927, ונתקבלה ללא פקפוקים בארץ ובעבר־הירדן. המטבע המצרי שהיה בארץ הוחלף בבנקים לפי המכסה של לירה ארצישראלית = ל־0.975 לירה מצרית, אם כי עבר זמן מה עד שהמצרים הסכימו לקבל חזרה את מטבעות המתכת שלהם (אשר חלק גדול מהם הוטמן קודם לכן על ידי הפלחים) ואפילו במחיר מופחת – מה שגרם לנו הפסד של 24,500 לא“י. מועצת המטבע הוציאה בשנת 1927 מטבעות־נייר בסך מיליון וחצי לא”י ומטבעות־מתכת בסך ¾ מיליון לא“י. הסכום האחרון היה מופרז, הואיל ומטבעות־כסף הוכנסו למחזור בסך 200,000 לא”י בלבד; למעלה מ־320,000 לא“י הוחזרו לאנגליה בשנות 1928 ו־1929 ונמכרו בתורת מתכת, ובשאר השתמשו רק בשנים שלאחר כך. בקשר עם האמור כאן מן הראוי להעיר, כי סכום מטבע הנייר הוא בדרך־כלל כ־87%־90% מהסך הכולל של מטבעות נייר ומתכת, ומהם האחוז הגדול ביותר הוא של שטרות בני 1 ו־5 לירות, בעוד שכמות מטבעות המתכת בארץ עולה לסכום פחות מחצי מיליון לא”י, שהם כ־13%־10%. רק במקרים יוצאים מהכלל, כשירד חלקם של המטבעות לרגל הוצאת הפקדונות מהבנקים והטמנתם, הגדילה המועצה באופן ניכר את הכמות של מטבע הנייר, ואילו את כמות מטבעות המתכת לא שינתה אלא מעט. משום כך ירד אחוז מטבעות המתכת ל־8% בספטמבר 1935 – בזמן מלחמת חבש־איטליה – ול־5.4% באוגוסט 1939, בתחילת המלחמה. אולם מאותו זמן עלה שוב והגיע במרס 1940 ל־8.2%. את השינויים שחלו בשנה האחרונה וכ"כ את הרכב כמות המטבעות אפשר לראות מהטבלא שלהלן¹.

כמות המטבעות וערכם
(באלפי לא"י)
		יולי 1939			אוגוסט 1939			ספטמבר 1939			מרס 1940
	לא"י		%	לא"י		%	לא"י		%	כמות מטבעות ושטרות		לא"י	%
מטבעות כסף 50 מיל	220		3.5	220		2.2	294		2.8	5.836		292	3.4
מטבעות כסף 100 מיל	222		3.5	222		2.2	304		2.8	3.055		305	3.6
מטבעות ניקל 5,10,20 מיל	83		1.3	83		0.9	93		0.9	10.720		92	1.1
מטבעות ברונזה 1, 2 מיל	9		0.1	9		0.1	10		0.1	8.950		11	0.1
ס"ה	534		8.4	534		5.4	701		6.6	–		700	8.2
מטבעות נייר ½ לא"י	373		5.9	419		4.3	517		4.7	956		478	5.6
מטבעות נייר 1 לא"י	2458		38.9	2843		29.0	3128		29.4	2.786		2786	32.5
מטבעות נייר 5 לא"י	1822		28.9	3029		30.8	3303		31.0	516		2582	30.3
מטבעות נייר 10 לא"י	983		15.6	2485		25.3	2530		23.8	168		1686	19.8
מטבעות נייר 50 לא"י	145		2.3	519		5.2	476		4.5	6		310	3.6
ס"ה	5781		91.6	9286		94.6	9954		93.4	–		7842	91.8
סך־הכל	6315		100	9820		100	10655		100	–		8542	100

הטבלא מראה לנו כי: ביולי 1939 היו מטבעות־כסף של 50 ו־100 מיל פחות מרבע מיליון לא“י בכל סוג, מטבעות־ניקל – 83 אלף לא”י, ושל ברונזה – רק 9 אלפים; הכמות של מטבעות־ברונזה בשימוש היא קטנה ולא מספיקה לתשלומים. ואכן, לא פעם נשמעה הדעה שהמחזור המצומצם במטבעות אלו מביא לעיגול המחירים הקמעוניים בחצאי גרושים.

כמות המטבע במחזור

כרגיל משמשת כמות המטבע במחזור אספקלריה של המצב הכלכלי ושל שינוייו הקוניונקטורליים. ב־12 השנים האחרונות באה התרחבות עצומה בכל שטחי הפעולה: הישוב היהודי גדל ביותר משליש מיליון נפשות והישוב הערבי ברבע מיליון; ההשקעות בפרדסנות, בתעשיה ובבנין הגיעו ל־60 מיליון לא“י, והכסף הזה בא מיבוא ההון ובמקצת מחסכונות; סחר החוץ גדל במידה ניכרת – מ־¾6 מיליון ב־1928 ל־¾14 בשנת 1929; הוצאות הממשלה עלו מ־¾2 ל־6 מיליון; והפקדונות בבנקים גדלו מ־½2 מיליון ל־20 מיליון לפני המלחמה של עכשיו, ובאפריל 1940 הם עומדים על 16.6 מיליון. לרגל הגידול הסטרוקטורלי גדל, כמובן, המחזור של המטבע ומ־2 מיליון הגיע ל־½8 מיליון במרס 1940, ז.א. שהכמות לגולגולת עלתה מ־2 לירות ל־½5 לירות. מובן, שבד בבד עם התנודות הקוניונקטורליות והשינויים המדיניים חלו גם שינויים במחזור המטבע: בשנות הקפאון 1928־32 לא הגיע המכסימום של המחזור אלא ל־½2 מיליון, בשנות הגאות 1933־35 גדל ועלה בכל שנה במיליון לירות והגיע ל־½6 מיליון ב־1935 (פרט לספטמבר 1935); בשנות המאורעות 1936־1939 היה מתנועע בין 5 ו־6 מיליון, ומאז פרוץ המלחמה – בין 8.3 מיליון ל־11.7 מיליון לא”י.

כמות המטבע הושפעה גם מגורמים חיצוניים, וביחוד מסכנות המלחמה באוגוסט 1935 ובספטמבר 1938 (כיבוש צ’כיה), והגיעה לשיא בסתיו 1939. בספטמבר 1938 התחילו בעלי הפקדונות להוציא את כספם מהבנקים, ואמנם הוציאו 1,216,000 לא“י. נוסף לזה צברו והגדילו הבנקים בעצמם את סכום המזומנים ב־666,000 לא”י. באותו חודש גדל המטבע במחזור בסך 1,975,000 לא"י. שנה אחרי זה, בחדשי אוגוסט–ספטמבר 1939, הוציאו שוב בעלי הפקדונות ½4 מיליון, לסוף השנה ירד סכום המזומנים בבנקים במיליון וחצי והמטבע במחזור נתרבה ב־⅓4 מיליון.

בקשר לאמור לעיל כדאי לצטט את הדו"ח האחרון של מועצת המטבע לשנת 1938/9:

“מחזור המטבע הושפע יותר מן המצב החיצוני מאשר מן המצב הפנימי… בסתיו 1938 הביא המשבר המדיני באירופה לידי מצב עצבני, שהשתלט על בעלי הפקדונות וגרם להוצאת כספיהם מהבנקים ומאגודות שיתופיות (סכום הפקדונות ירד בספטמבר 1938 ב־1,216,000 לא”י. הדרישה לכסף גדלה עוד והגיעה בספטמבר ל־1,975,000 לא“י; מהסכום הזה נתנו הבנקים ביום אחד, 28 לספטמבר, 1,090,000 לא”י. אולם מיד אחרי מינכן התחילו להחזיר את הפקדונות לבנקים ומחזור המטבע פחת. בפברואר ומרס (1939) נשתלטו שוב מאורעות פוליטיים על המצב הפנימי וניכרה השפעתם: שוב חזרו להוצאת מטבעות והטמנתם, ומחזור המטבע גדל בפברואר (1939) ב־195.000 ובמרס ב־805,000 לירות" (המלים בסוגרים הן של המחבר).

תנודות המטבע שבמחזור נתונות בטבלא הרשומה מטה, והכיוון הכללי, הנמצא במזל של עליה תמידית, ניתן בדיאגרמה.

תנודות המטבע
	מינימום		מכסימום
	(במיליוני לא"י)
1935	4.8	7.5		אוקטובר (מלחמה)
1936	5.7	6.2		מאי
1937	4.8	5.6		מרס
1938	4.8	6.8		ספטמבר
1939	5.6	10.7		ספטמבר (מלחמה)
1940 (עד יוני)	8.4	10.5		מאי (מלחמה)

סיכום הדו"ח של המועצה

הדו“ח השנתיים של המועצה מכילים מספר טבלאות הנוגעות לכמות המטבעות, ערך ההשקעות, הכנסה והוצאה, רזרבה, מאזן ואי־אלו תיאורים קצרים בתכלית הקיצור. את הדו”ח האחרון המתייחס לשנה שיצאה ב־ 31 במרס 1939 אפשר לסכם כדלהלן:

א) המועצה השקיעה את כספיה בניירות־ערך של הממשלה האנגלית ומושבותיה. קרוב ל־¾4 מיליונים הושקעו בניירות שהוצאו ע“י ארצות אוסטרליה, אפריקה ואסיה, ע”י האוצר הבריטי, חברות כלכליות אנגליות וכו' (ראה טבלא להלן).

תמונה: קובץ 29, עמ' 88, דיאגרמה מצולמת: הכסף הארץ־ישראלי במחזור.

ההשקעות בניירות־ערך
	באלפי לא"י
	המחיר הנומינלי	המחיר ששולם	השווי	ההפרש
	לא"י	לא"י	לא"י	לא"י
אוסטרליה, זלנדיה החדשה, איי פיג'י	405	406	397	9־
אפריקה הדרומית, נגריה, קניה	395	390	430	40+
Funded Debt, אגרות להגנה לאומית	60	61	61	–
עירית לונדון	1200	1255	1233	22־
חברת חשמל, חברת רכבות	1731	1872	1777	95־
	383	364	360	4־
	100	94	104	9+
	332	326	295	31־
ס"ה	4606	4769	4657	112־

לפי זה יצא שהשווי היה בסופו 112,000 לא"י פחות ממחיר הרכישה. הפחיתה חלה ביחוד ב־Conversion Loans וקרוב למיליון לירות הושקע, כנראה, בניירות אלו בשנת 1938/9 אף־על־פי שהיו במזל של ירידה במשך שלש השנים האחרונות.

עם פרוץ המלחמה חלה ירידה בניירות הערך, והאוצר הבריטי קבע להם מחירים מינימליים. כדי להבטיח להם שוק ולשמור על מחירם מנע האוצר הוצאה חדשה של ניירות־ערך. השינויים שחלו במחירים בזמן המלחמה היו קטנים בהשואה למחירים הקודמים, ומחיר הניירות במרס 1940 היה 2% למעלה ממחירם בשנה שלפני זה – עדות ליציבות ההשקעות שבניירות (ראה טבלא להלן).

השואת מחירים
השואת		1938	1939	1940	מחיר המינימום שנקבע ע"י האוצר
Conversion Loans	1940/44	¾105	¾102	½100–99½	½98
				⅛102–⅝101	100
Conversion Loans	1944/64	¾112	¾107	¾108–108½	½107
Conversion Loans	1944/49	97½	93	98½–97½	½96
אוסטרליה	1941/43	98	94½	99–97	96
אפריקה הדרומית	1945/75	111	½107	109–107	103
National Defence Bonds	1944/48	99	95½	¼100–¼99	98
קניה	1950	111	½107	108–106	104
חברת החשמל	1950/55	92	87	92–90	88
חברת הרכבת	1951/2	½92	90	95½–93½	91
	ממוצע		100	½102–101½	100
הערה: המספרים לחודש מרס 1940 הם לפי העתון Financial News

ב) במשך השנה 1938/9 הכניסה הממשלה למחזור 3,170,000 לא“י תמורת השטרלינגים ששולמו בלונדון, הוציאה מהמחזור 1,605,000 לא”י על סמך משיכות או העברות טלגרפיות ללונדון, וקיבלה קומיסיה של ⅛ אחוז. מטבעות נייר בסכום של 648,000 לא"י שלא היו ראויים לשימוש הוחלפו באחרים.

ג) הדיבידנדות מניירות־הערך הגיעו ל ־153,278 לא“י, הרבית ע”ח עובר־ושב ופקדונות – ל־14,490 לא“י, הכנסות שוטפות אחרות ל־4,301 לא”י, הרווחים ממכירות ניירות – ל־1,373 לא“י, ובס”ה ל־173,442 לא“י. הוצאות הנהלה ומשרד, שכר־דירה ושונות עלו ל־2,976 לא”י; פחת ניירות־ערך והפסד בזמן מכירתם – ל־168,864, הפרש בהוצאת מטבעות – ל־2,529 לא"י. הדיבידנדות הן ½4־3 אחוזים משווי ניירות הערך.

ד) למטבעות־נייר היה כיסוי של 111% בניירות־ערך. המצב הכללי למרס 1939 מראה שהאקטיב, ז.א. הניירות, הפקדונות, הקופה וערך המטבעות שבמחסן, עלה על הפּסיב כלומר על ערך מטבעות הנייר והמתכת שבמחזור, בסכום של 623,000 לא“י; אם נוריד מזה את ה־440,000 לא”י השייכות לחשבון הרזרבה של השקעות (Investment Reserve Account) נקבל סכום נטו של 183,000 לא“י. העודף 623,000 לא”י הוא 9,5% של כל המטבע שבמחזור ו־ 13.4% של ניירות הערך, אבל הוא פחות הרבה מאותם המספרים בשנים שעברו.

ה) במשך 12 שנות קיום המועצה שולם לממשלת הארץ 710,000 לא“י, או 60,000 לשנה בממוצע. בחמש השנים הראשונות שולמו סכומים קטנים, בשש השנים האחרונות כ־100,000 לא”י כל שנה, בשנת 1938/39 לא שולם כלום ויש לשער שגם בעד 1939/40 יהיה כך (כרגיל נכללים תשלומי השנה בחשבונות השנה שלאחריה).

תשלומי המועצה לממשלה
על חשבון	לא"י
1927/8	–
1928/9	10,000
1929/30	20,000
1930/31	35,000
1931/2	50,000
1932/3	90,000
1933/4	110,000
1934/5	115,000
1935/6	100,000
1936/7	80,000
1937/8	100,000
1938/9	–
ס"ה	710,000

ו) המספרים העיקריים לחמש השנים האחרונות (עד סוף מארס 1939) הם:

	(באלפי לא"י)
	1 אפריל 1934 3 מארס 1935
	לא"י
א)מטבעות נייר ומתכת לסוף מרס של השנה	5,326
ב)דיבידנדים	177
פחת ניירות_ערך	–
ריוח(+), הפסד (־) שהועבר לקרו־מלואים של המטבע	50+
ג) קרן־מלואים של המטבע לסוף מארס	5,598
ד)עודף האקטיב על הפסיב לסוף מרס	848
אחוז העודף מהכסף במחזור לסוף מרס	15.9%
אחוז העודף מערך הניירות לסוף מרס	16.8%
ה) המטבע שהוכנס למחזור לסוף מרס	1,307
המטבע שהוצא מהמחזור (שולם בלונדון)	50
ו)שווי ניירות־הערך	5,045
ז) רכישת ניירות־ערך	162
ח) כסף־מזומן ובבנקים לסוף מרס	915

יתרונות וחסרונות

ראינו את היתרונות שבשיטת המטבע שלנו: את הלירה הא“י יכולים להחליף בשטרלינג שהוא שייך לסוג המטבעות היציבים בעולם; בתשלומים הבינלאומיים אנו פטורים מתשלומי זהב, דביזים וכו', וכ”כ פטורים מאמצעים המסובכים הקשורים בקיום שער חליפין על בסיס הזהב; למטבעות הנייר יש כיסוי של יותר ממאה אחוז בניירות־ערך של האימפּריה הבריטית, שערכם היה בדרך כלל יציב; ארצנו קיבלה מהמועצה תרומה בסך של 710,000 לירות; קל לה להשיג כספים בלונדון שהוא המרכז הכספי של העולם.

החסרונות הכלכליים והמדיניים של שיטת המטבע הם:

1. כספי המועצה בסכום ¼7 מיליון לירות הושקעו בחוץ־לארץ בזמן שארצנו זקוקה להון. הממשלה, ההסתדרות הציונית, חברות הזכיון, ומפעלים כלכליים העסוקים בבנין הארץ נזקקו למלוות־חוץ ברבית גבוהה. לדוגמא נציין שהממשלה לותה ב־1927 ½4 מיליון לא“י; ערך המניות של חברות הזכיון (חברת החשמל וחברת האשלג) עולה ליותר מ־½3 מיליון לא”י; מניות ואגרות־חוב של חברות כלכליות יהודיות נמכרו בארץ ובחו"ל בסכומים גדולים. נכון, אמנם, אין לניירות אלה אותו בטחון שיש לניירות אנגליים והמפעלים הם צעירים, אולם מצבם הכלכלי איתן ומצדיק השקעות במידה מסוימת.

2. אין חובה על המועצה לדאוג שחלק הכיסוי יהיה בזהב ובניירות מסחריים. בזמנים אלו, ביחוד בזמן המלחמה, יש לזהב ערך כלכלי וגם ערך פסיכולוגי רב. אין המועצה אחראית כלפי ממשלת הארץ ואין היא משתפת בעבודתה את באי־כוחנו.

3. מבחינה מדינית יכולים לטעון שאנו תלויים בשטרלינג, כלומר במצבו של העם הבריטי. ירידה בשטרלינג גוררת אחריה ירידה בלירה הא"יית ביחס לכסף זר: הדולר, הפרנק וכו' – כמו שקרה ב־1931, כשאנגליה ירדה מסטאנדארד הזהב. שינויים במצב המדיני של אנגליה יכולים להביא שינויים וזעזועים במחיר ניירות הערך הבריטיים, שבהם הושקעו כספי המועצה.

ה הירשטיין ¹

הבנק לאשראי (Kreditbank) בצורתו החדישה הוא יצירה מאוחרת יותר מן הבנק להוצאת שטרי מטבע. על כל פנים, כך הוא הדבר לגבי הבנק האוניברסלי בצורתו ה“קונטיננטלית”, כלומר המקובלת בארצות יבשת אירופה. מה שאין כן הבנק לפקדונות (Depositenbank) בצורתו ה“אנגלית”, שימיו בערך כימי הבנקים לשטרי־מטבע, ואם תמצא לומר, – אפשר אף להקדים את לידתו עד ימי הבינים, כשהיו נוהגים להפקיד כספים אצל צורפי הזהב.

מהותו של בנק לפקדונות היא קבלת כסף לפקדון, על מנת לשלם ממנו על פי שיקים או המחאות של המפקיד בכל שעה שידרוש או לאחר הודעה מוקדמת. הצד השני של פעולת הבנק, השימוש בכסף הזה לצרכי השקעה שונים, נקבע על פי הכלל שאין להשתמש בכסף המופקד אלא להשקעות קצרות־מועד בעיקר, או – כגון בחשבון עובר־ושב – להלואות על מנת להחזיר בכל שעה שיידרש. לפיכך חייב הבנק, בשעה שהוא בא להשקיע כסף מופקד, לשמור על דרגה גבוהה של ליקבידיות (מזומנוּת לפרעון). ואכן, הליקבידיות החשבונית של הבנקים־לפקדונות האנגליים, הצרופים, היא תמיד גדולה פי כמה וכמה מן הליקבידיות החשבונית של הבנקים ה“אוניברסליים” אשר ביבשת אירופה.

הבנק לפקדונות

המבקש לעמוד על מהותו של הבנק־לפקדונות ילך אצל בריטניה הגדולה, אשר בה צורה זו של בנק היא כמעט היחידה בארץ. ה־Joint Stock Bank האנגלי אינו מזכה ברבית אלא בשעה שהותנה על כך מראש, ועל־פי־רוב רק אם הופקד הכסף למועד מסוים ללא חזרה. החלק התשיעי בערך מן הכסף המופקד אצלו מחזיק הבנק במזומנים בבנק־אוף־אינגלנד ובעזרת חשבון זה מסתדרים גם הסילוקים (Clearings) יום־יום. חלק אחר של הכסף המופקד מושקע בשטרי־האוצר, השקעה שערכה עלה הרבה בשנים האחרונות (שטרות אלה דחקו את רגליהם של שטרי המסחר הפרטיים, שהם עומדים על דרגה נמוכה יותר במעלת הליקבידיות, כפי שיבואר להלן). על דרגה שווה בערך לשטרי־האוצר, או משהו למטה מהם, עומדות ההלואות לשוק הכספים ולבורסה, הידועות בשם “Money at call and short notice” (כסף לפי דרישה והודעה קצרה). החשובות שבהן הן ההלואות לסרסורי־השטרות (Bill Brokers) שעסקם בקניית שטרות מכל המינים ומכירתם בריוח קטן (על פי רוב בבית־הנכיונות – Discounting House – שידובר בו להלן). אחריהן במעלה – שטרי־המסחר, שהיו ממלאים לפנים תפקיד חשוב מאוד, ואולם בשנים האחרונות כמעט שנעלמו מן השוק. הסעיף הגדול ביותר שבהשקעות הבנק־לפקדונות הוא על־פי־רוב חשבון ה“מפרעות”, שהוא גם המכניס ביותר, כי הרבית על הלואות אלה גדולה יותר. אלו הן הלואות על סמך בּטוּחוֹת, הניתנות לתקופה של 6 עד 12 חודש ולפעמים קרובות גם בהארכת הזמן.

כללו של דבר, ההשקעות של הבנק־לפקדונות האנגלי הן – לפי הגדרת מק־מילאן – “תערובת של חובות קצרי־מועד וארוכי־מועד ושל מניות” וכוללות תמיד אחוז הגון של שטרי־מלוה ממלכתיים.

הבנק האוניברסלי

ההבדל העיקרי בין הצורה האנגלית של הבנק־לפקדונות (שאינה דומה לאמריקאית אלא במידה שהדבר נוגע לבנקים האמריקאיים הגדולים) ובין הבנק האוניברסלי שביבשת אירופה הוא בזה, שהבנק האנגלי אינו נותן אשראי להשקעות, אלא אשראי למחזור בלבד. אכן, אין הדבר למעשה כמו שהוא להלכה, כי גם הבנקים האנגליים הקפיאו את הונם במידה גדולה ע"י הלואות קצרות־מועד שניתנו למפעלי תעשיה בעיקר, בשטרות או באשראי פתוח, ולא נפרעו. ובנק־אוף־אינגלנד עמל כמעט חמש עשרה שנה לפתח צורות חדשות, שבהן אפשר יהיה להמיס את הקפאון הזה, שהיה קיים ביחוד בתעשיה הכבדה ובתעשיית הטכסטיל.

הבדל שני ויסודי בין שתי הצורות הוא ביכולת להעמיד מזומנים תוך זמן מועט. הבנקים הקונטיננטליים, ומאז 1913 גם הבנקים האמריקאיים, יש להם תמיד יכולת לפנות לעזרת הבנק להוצאת שטרי־מטבע ולקבל נכיון־משנה (רידיסקונטו) של תיק השטרות אשר בידם, או לעבוט אצלו שטרות או ניירות־ערך. באנגליה אין נוהגים לעשות לא דא ולא הא. שטרות אין הבנק לפקדונות מוציא מתחת ידו בכלל; לפעמים הוא מוכר בשוק שטרי־מלוה ושטרי־האוצר, כדי להרבות את המזומנים שבידו. ואולם האמצעי המקובל ביותר למטרה זו היה לתבוע מאת סרסורי־השטרות את פרעון ההלואות שניתנו להם על־פי־רוב למשך שבעה ימים. הסרסורים, ופעמים גם הדיסקונט־הויז, היו פונים אזי בתביעות אל הבנק־אוף־אינגלנד, ולפי זה היה מתגלה מיעוט הכסף שבשוק.

היפוכו הבולט של הבנק לפקדונות האנגלי הוא, כפי שכבר נאמר לעיל, הבנק האוניברסלי. אב־טיפוס שלו הוא הבנק Credit Mobilier (כיום איננו קיים עוד) אשר נוסד ב־1852 ע“י האחים Pereire בפאריס. האחים היו תחילה פקידים בבנק של רוטשילד בפאריס ואת הבנק החדש יסדו בכוונה תחילה בניגוד לשיטת העסקים של רוטשילד. הם וחוג מקורביהם היו נתונים להשפעת האסכולה של סן־סימון, אשר ראה בהפצת המניה את האמצעי הבדוק ביותר לפתוח לפני המונים רחבים את השער אל גן הפריחה הכלכלית ותוך כדי כך גם לגייס הון עצום, שהיה נחוץ לפיתוח התעשיה, אולם אי־אפשר היה להשיגו עוד מן הציבור הרחב במכירות אגרות־חוב, שבית רוטשילד כבר הרבה להשתמש בה. האידיאל האחרון של בית סן־סימון היה משק תכניתי, שבראשו עומד לא המדינה אלא הבנק האוניברסלי הזה. בתקנותיו של הבנק “קרדיט מוביליה” נאמר בפירוש, כי אחת התעודות המוטלות עליו היא לייסד חברות מניות ולקנות את מניותיהן, ועל סמך אלה להוציא אגרות־חוב פי עשרה מהון המניות. ההבדל העיקרי בין שיטה זו לבין שיטת הטרוסט להשקעות (ראה להלן) הוא בזה, שהטרוסט להשקעות מרכז בתיקו ניירות־ערך שהם קיימים כבר וטובים בעיניו, ואילו האחים פירייר ביקשו לקחת אל התיק הון של חברות חדשות, הנוסדות בידיהם, ולמַמן את ההון הזה ע”י מכירת אגרות־חוב. הסכנות הצפויות בשיטה זו נתגלו חיש מהר, אולם עוד זמן רב לפני שנבעו הפרצים הראשונים בבנין־הכספים של קרדיט מוביליה, ב־1853, ניסח דין־וחשבון אחד של הבנק למסחר ולתעשיה (דארמשטאטר בנק) בגרמניה את תפקידו של בנק אוניברסלי או בנק לתעשיה, לאמור:

“אין זה בשום פנים תפקידו של הבנק לקדם את הספסרות בתנודות השער (אז’יוטז') ולהניע את ההון למשחקי בורסה לא־פרודוקטיביים. תעודתו היא לקדם מפעלים גדולים וסולידיים, הן ע”י שיתוף עצמו בהם והן ע“י השקעת ניירות של אחרים. – – עליו לסייע לידי כך, שההון והיזמה יוּטוּ לאפיקים נכונים ומתאימים לצרכי השעה. – – זכותו וחובתו היא לקחת את ההון המצוי באופן ארעי בידי בעל־תעשיה אחד ולתת אותו לבעל־תעשיה אחר הזקוק ברגע זה לאותו כסף ולהמריץ על ידי חליפין מתמידים אלה את הפעילות התעשייתית”.

מובן מאליו, שהבנק חייב גם לקחת חלק בעסקי המלוות הממלכתיים, אף לתת ידו לעסקי־פקדונות ועסקי־כספים בינלאומיים. הסכנות הכרוכות אפילו בפרוגרמה המצומצמת הזאת של הבנק האוניברסלי והמסתברות מאליהן מתוך השורות המעטות הללו, נתגלו באופן בולט במשך הדור האחרון. אבל אין להכחיש, כי חלק גדול מן הפריחה המהירה של התעשיה ביבשת אירופה, ובעיקר במרכז אירופה, יש לזקוף לזכותו של הבנק האוניברסלי. עד כמה היה הרעיון ברוח הזמן ומושך את הלב, תעיד העובדה שבית רוטשילד קם שנים אחדות לאחר ייסוד ה“קרדיט מוביליה” ויסד בוינה את Oesterreichische Kreditanstalt f. Handel und Gewerbe כבנק אוניברסלי מובהק. במרוץ הזמן, במאה הי“ט, גברו בבנקים אוניברסליים אלה העסקים הרגילים על עסקי המימון וע”י כך ניטל הרבה מעוקציה המסוכנים של השיטה הזאת. נכון הוא, כי המשבר באירופה בשנות 1935–1929 הוריד לטמיון אך ורק בנקים אוניברסליים, אולם המלה האחרונה בדבר הצורה השימושית ביותר של העסק הבנקאי עדיין לא נאמרה.

בנק למימון מפעלים (Financing House)

ליד שתי צורות־אב אלו של הבנק נתפתחו בארצות רבות עוד צורות אחרות, רובן בדומה לאחת המחלקות של הבנק האוניברסלי, ואולם לא כתולדה ממנו. על כך תעיד העובדה, שרוב הבנקים הללו קמו באנגליה, ארץ המופת של בנק־הפקדונות הצרוף. בעולם הקפיטליזם המודרני של ניירות־הערך יש תפקידים בנקאיים התובעים את תיקונם, אך אין בנק־הפקדונות לפי עצם מהותו עשוי לקבל אותם על עצמו. הבנק האוניברסלי עוסק ב“ארגון־מחדש” של עסקים, כלומר נוטל עסק פרטי ועושה אותו לחברת מניות, או שהוא מייסד חברת מניות חדשה למטרה מסוימת (כגון להקמת בית־חרושת חדש) ומבקש למכור את המניות, מיד או כעבור זמן, בציבור. למרות הנסיון ב“קרדיט מוביליה” שהיה בסופו של דבר כשלון, ואולי בגלל הנסיון הזה, נתפתח דווקא בצרפת ה“בנק ד’אפייר”, שהפנה עצמו במיוחד אל העסק הזה, כדרך ה־Financing House בלונדון. בארצות־הברית, לפני הריפורמה הבנקאית של רוזבלט, היו הבנקים־לפקדונות הגדולים עוסקים כמעט בעיקר בעסקי מימון, אם כי ה“פיננסינג הויזיס” עדיין היו חשובים יותר בשטח זה. גם שם, כמו בלונדון, רובם ככולם בתי־עסק פרטיים או חברות באחריות מוגבלת עם חברים מעטים.

הטכניקה של ייסוד חברות־מניות או ארגונם־מחדש של בתי־מסחר קיימים שווה היא בכל הארצות, מחוץ לשינויים שמקורם בהבדלים משפטיים. לא כן הדבר בהוצאת מניות (ואף של ניירות־ערך אחרים), שיש בה הבדל בין לונדון ובין מקום אחר. ברוב הארצות נוסד קונסורציום של בנקים ובנקאים המקבל על עצמו, לפי מכסה פנימית מוסמכת, את סכום כל ההוצאה העתידה לבוא, מציע את נייר־הערך להחתמה ומחלק אחר כך בין חבריו את הריוח או מטיל עליהם את קניית השארית שלא נחתמה, הכל לפי מכסה מסוימת מראש. לא כן באנגליה, שבה ה־“פינאנסינג האוז” או “מרצ’נט באנק” הם לבדם, ולפעמים אפילו החברה בעצמה, מוציאים את הנייר להחתמה. את מקומה של קבוצת הבנקים ממלא קונסורציום של בעלי־ערובה (Underwriters) שהם על־פי־רוב בתי עסק מסוג אחד, המתחייבים בשכר ריוח מסוים לקנות את שארית ההוצאה שלא נחתמה, כדי לשוב אחר כך ולהציעה שנית לציבור.

טרוסט להשקעה (Investment Trust)

בעשרות השנים האחרונות היה חל לפעמים שינוי בסדר־הענינים הזה. קבוצה אחרת של מוסדות כספיים החלה מופיעה כקבלן למטרה זו, והם הטרוסטים להשקעה. ואולם אלה היו לפעמים נוטים, גם יכולים, להשאיר בידיהם חלק ידוע של ההוצאה. כבר נאמר לעיל, כי הבנק “קרדיט מוביליה” עמד לקבל לתיקו ניירות־ערך של מפעלים אשר מימונם ניתן מאת הבנק עצמו ע"י מכירת אגרות־חוב. נתברר כי בצורה זו לא נשא הרעיון פרי, ואולם בשינוי צורה זכה לגדולות באנגליה ובארצות־הברית. הטרוסטים להשקעות בארצות אלה שונים במבנה שלהם, ואולם הרעיון השווה שבכולם הוא: בעל ההון הקטן אין ביכלתו, או גם אין ברצונו, להכריע על דעת עצמו בטיבו של כל נייר־ערך. גם עצם הנהלת רכושו (הדיבידנדה המתחלקת לעיתים מזומנות, הרבית או ההענקה [בונוס], הגרלת ניירות־הערך וכו') גורמת לו קושי. כל העול הזה יכולה להסיר מעל שכמו חברת־בינים, והוא הטרוסט להשקעות. הטרוסט הזה מוציא אגרות־מְנָת (Anteilscheine) שיש להן לעיתים אופי של מניות ולעיתים אופי של אגרות־חוב. רכוש ניירות־הערך של טרוסט כזה הוא לפעמים מגוון מאוד. אצל טרוסט אנגלי אחד מסוג זה היו לפני כמה שנים ניירות של 11 ארצות ושל סוגים מסוגים שונים, למן שטרי הממלכה הבריטית עד ניירות של חברות לתועלת הציבור (כגון – חברות לחשמל, לגאז וכדומה) ועד מניות של מפעלי תעשיה.

כדאי להעיר על שתי צורות עיקריות ונבדלות של הטרוסט להשקעות. לפעמים ניתן שם זה לחברה להנהלת רכוש, היא הצורה הידועה באנגליה משנת 1860 בשם Fixed Trust. חברה זו קונה בשנת ייסודה כמות מסוימת, בשם ובמספר, של ניירות־ערך, שאסור למכרם בשוק או להמירם בניירות אחרים. אגרות־המנת הניתנות בידי החברים הן במקרה זה “יחידה” אחת או מספר יחידות, כלומר – מנות קטנות ככל האפשר מכל רכוש החברה. בניגוד לצורה כופתת זו של החברה יש צורה אחרת, חפשית. לפיה מתחילה אמנם החברה בתיק מסוים של ניירות־ערך אשר שיעורו מתפרסם בשעת ייסוד החברה, אבל יש לחברה, לפי תקנותיה, רשות – והיא משתמשת בה – להמיר חלקים של התיק, אם הדבר טוב בעיני ההנהלה. טרוסט כזה יכול להיות לאחד הסוחרים הגדולים של ניירות־הערך והוא יכול גם להשפיע בשטח זה זמן־מה על הבורסה, וייתכן, כגון במקרה של כשלון ההנהלה, שיתנוון עד כדי חברה ספסרית.

בנק לנכיון

(Discounting House, Accepting House, Merchant Bank)

ראינו שנכיון השטרות הוא אחד העסקים החשובים ביותר בבנק האוניברסלי, משום שהוא הליקבידי ביותר. ואולם יש באנגליה קבוצת בנקים, אשר ייחדו לעצמם שטח זה של פעולה בלבד, הבנקים לנכיון. אלה היו בתחילה כמעט כולם בתי־עסק פרטיים בעלי הון רב ונהפכו, כמובן, אחר כך ברובם לחברות באחריות מוגבלת. ממהותו של שוק הכספים האנגלי מסתבר, כי הבנקים הללו נוצרו תוך כדי מסחר מעבר־לים, שכן מעמדה של אנגליה כמתווך במסחר הבינלאומי וכמסלקה בינלאומית גרם לשפע רב של קשרי־התחייבויות, אשר שותפיהם הם אנגליה מזה ואחת הארצות שמעבר־לים מזה. חומר השטרות שנערם בדרך זו היה כל כך רבגווני, אשר שום ארגון בעולם לא היה יכול להקיפו ולממש אותו, אלמלא הבנקים הפרטיים כמו דיסקונטינג הויז, מרצ’נט בנק, ואקצפט הויז. כל שלושת המוסדות הללו היו מוציאים שטרי־קיבול (אקצפטים) או משלמים המחאות שנמשכו עליהם תמורת משלוח סחורה שנמסר לידיהם בסוכנות. הדיסקונט הויז היה נוסף על כך גם קונה שטרות והמחאות מסוג זה ולעיתים גם עושה בהם מסחר. הדיסקונט הויזיס בימינו נצטמצמו הרבה מאוד וחלק מהם נתפרק או נתמזג. ואולם בימים הטובים של שוק הכספים הלונדוני היתה לבתי־עסק אלה חשיבות עצומה. הם היו רגילים לקבל הלואות גדולות מאת בנקי־המניות הגדולים, כדי שיוכלו לקנות את השטרות הנזכרים לעיל. וכבר נאמר, כי דרישה דחופה מצד הלווים להחזיר את ההלואות הללו היתה מכרחת את הדיסקונט הויזיס לדפוק על דלתי הבנק־אוף־אינגלנד וכו', בדרך זו היו הבנקים־לפקדונות האנגליים נוהגים להגדיל את אמצעיהם השוטפים בשעה שתכפו עליהם תביעות המפקידים. במקרים כאלה היו הדיסקונט הויזיס עובטים בבנק־אוף־אינגלנד את שטרי־הממלכה אשר בידיהם, ושטרות כאלה היו בידיהם משום שדרכם היה להשקיע רוב הונם במלוות ממלכתיים. בנקים אלה, אף שמרבית ההוצאה של ניירות־ערך מהם באה, לא יצאו להם מוניטין כמו לסוגים אחרים של אדירי הבנקאות, אבל חשיבותם גדולה מאד, ראשית משום שהם, כאמור, המו"לים העיקריים של ניירות־הערך (חוץ ממלוות ממלכתיים שהוצאתם היו בידי בנק־אוף־אינגלנד), שנית משום שקבוצה זו של בנקאים היא היא המעמידה חברים לדירקטוריון של בנק־אוף־אינגלנד.

בנק מקצועי

כל סוגי הבנקים המתוארים לעיל נבדלים איש מרעהו אך בבחירת הסעיף, או הסעיפים של הפעולה הבנקאית המיוחדים להם או החביבים עליהם ביותר. אבל יש גם בנקים המייחדים את עצמם לענף מסוים של הכלכלה או לפעולה בקרב סוג מסוים של האוכלוסים. הדברים אמורים ביחוד לגבי הבנקים של הפועלים, שהגיעו לידי חשיבות בארצות שונות, ובתוכן ארצות הברית. בארצות אחדות התפתחו גם בנקים של פקידים, אבל לא הגיעו כמעט בשום מקום למעלה ניכרת. גם הבנקים שאומנתם ענף כלכלי מסוים לא היתה חשיבותם אלא ארעית. והטעם, משום שהם חסרים את האיזון הפנימי בין הכסף הנכנס לבין הכסף הנדרש, איזון שאינו ניתן אלא לבנקים שלקוחותיהם אינם מעור אחד. והדבר מסתבר מאליו: בנק־לטכסטיל, למשל, מן הדין הוא שבימי קציר צמר־גפן לא יהא נתבע כמעט לשום ענין חוץ ממתן הלואות, ואילו בחדשים האחרונים שלפני הקציר יהיה מוצף כסף ללא שימוש. וקשה מגורם זה, הפוגע בעיקר ברנטביליות של הבנק המקצועי, הוא גורם שני, שממנו צפויה לבנק גם סכנת הפסד: בימי משבר לענף הכלכלי הזה שהבנק עוסק בו יהיו הפסדיו גדולים יותר משל בנקים אחרים. הבנקים שבמחוז לנקשייר, למשל, חוזים זאת מבשרם תמיד בימי המשבר בתעשיית צמר־הגפן, אף על פי שאין הם בנקים מקצועיים, אלא שעיקר פעולתם במחוז הזה.

לחשיבות רבה הגיע סוג אחד של בנקים, שהוא מזיגה של בנק מקצועי טהור עם טרוּסט להשקעות, היינו – בנקים שענינם הוא פיתוחו ומימונו של ענף תעשיה מסוים, לפעמים גם באיזור גיאוגרפי מסוים. רעיון זה נולד עם בנייתן של מסילות הברזל הגדולות הראשונות בכמה מארצות אירופה העניות יותר. ואולם לידי חשיבות בינלאומית הגיע בימי נעוריה של תעשיית החשמל, על ידי ייסוד “בנקים־לחשמל” בשוייץ ובבלגיה. בנקים אלה קיפחו עכשיו חלק גדול מערכם, מפני המכשולים הנערמים על דרך נדודיו של ההון הבינלאומי.

הבנק לאשראי בארצות הברית

העיקרים הכלליים שעל פיהם הוסברה כאן מהותו של הבנק־לאשראי באירופה בולטים, כמובן, גם בהתפתחותה של הבנקאות בארצות הברית. ואף־על־פי־כן יש הבדלים עמוקים בין ארצות הברית לבין ארצות אירופה. יסודם – הוא, ראשית, בהתפתחותו הנסערת של הקפיטליזם האדיר בארצות הברית, במחצית השניה של המאה הי"ט וסמוך לאחריה, שנית – בעובדה שהתחיקה בשטח הבנקאות בעשרות השנים המכריעות ביותר היתה לא בידי ברית הארצות אלא מסורה לכל ארץ וארץ. גם “חוקת הבנקים הלאומיים” שמסרה לבנקים אלה את הזכות היחידה להוציא שטרי־מטבע (בטרם הונהגה שיטת הבנקים הפדרליים של הברית) לא נתקבלה אלא בלחץ מלחמת האזרחים. אף נשאר בתקפו האיסור הכללי לפתוח סניף לבנק לאומי, ועל כולם האיסור הקיים עד היום לפתוח לו סניף בארץ שניה. תנאים אלה הביאו בהכרח לידי כך שפרו ורבו בנקים קטנים, שפקדונותיהם לא עלו על כמה מיליוני דולרים ושהלואותיהם ניתנו או במקומם או בבורסה, בעזרת ידידים־לעסק, ביחוד בין אנשי ניו־יורק. מצב כזה אי־אפשר שלא ימיט אסון בימי משבר; ואמנם בתקופת השנים 1932/33 גרם לתמוטת המוני בנקים בארצות הברית, אשר שימשה עילה לחוקי הריפורמה של רוזבלט. במידה שחוקים אלה נתכוונו להנהלת עסקי הבנקים, לגודל הרזרבות וכו', אין הם ענין לכאן, כי אין בהם שום חידוש עקרוני. לא כן ענין ביטוח הפקדונות שהתקינו בימים ההם, שהוא רעיון חדש לגמרי שלא נתנסו בו עד היום. וזה יסודו: הבנקים חייבים כולם בבקורת מתמדת של ספריהם אצל המפקח על המטבע, כן הם חייבים להניח בבנקים הפדרליים אחוז מסוים מפקדונותיהם בתורת רזרבה – הכל לפי ערכה הכלכלי של ארץ מושבו של הבנק – ולהגיש מאזנים חדשיים. מלבד זאת מפרישים הבנקים אחוז קטן מפקדונותיהם לקופת־מלואים משותפת, העומדת בקשרים עם הבנקים הפדרליים, והפרשה זו נחשבת כדמי ביטוח, שתמורתם ערבה ממשלת ארצות הברית לכל הפקדונות שבבנקים. הכוונה היא למנוע בהלה מן הבנקים, כי לאחר שניתנה ערבות הממשלה שוב ניטל עוקצה של שאלת הבטיחות של הבנק. שיטה זו שימשה נושא לבקורת רבה כל השנים הללו, וביחוד מצד אותם הבנקים הרואים את עצמם, מפאת יושר הנהלתם, פטורים מביטוח פקדונותיהם, והנה הם מחויבים בעל־כרחם להצטרף למערכה ולהעמיס על רווחיהם תשלומי פרמיה שאין להם ממנה כל תועלת. הביטוח נתגשם עד עכשיו רק במקרים מעטים שלא קשה היה להסתדר אתם. לידי מבחן ממשי עדיין לא הגיעו הדברים.

ד"ר א פושטר

השינויים הכבירים שחלו בכלכלה הארצישראלית בתקופת הגאות של 1932־1935, בעקבות העליה המוגברת בנפש וברכוש, נתנו, כמובן, אותותיהם גם בהתפתחותה של מערכת הבנקים בארץ. התרחבות כפולה ומכופלת של המוסדות הקיימים, ייסוד מוסדות כספיים חדשים, ובהם גם בעלי תפקידים מיוחדים, אשר לא נתמלאו על־ידי המוסדות הקיימים, גיוון רב של הפעולה הבנקאית, – אלה הם סימני ההיכר של התקופה האחרונה בבנקאות הארצישראלית.

הדכאון הכלכלי עקב המאורעות הפוליטיים בארץ ובעולם משנת 1936 ואילך האיט את מהלך ההתפתחות, ולעיתים הביא גם לידי נסיגה. ואולם אגב כך נכנסה מערכת הבנקים גם לשלב של קונסולידציה, הוסרו מתוכה כמה מוסדות נחשלים ובלתי־בריאים ונצטמצמה פעולתם של כמה מוסדות קטנים ובינוניים. ועדיין אנו עומדים בעצם התהליך הזה.

בפרקים הבאים ניתנת סקירה תמציתית על מערכת הבנקים שלנו כהתפתחותה וכהויתה עד סוף שנת 1938, כלומר בתקופה שלפני המלחמה העולמית השניה. עם המלחמה נכנסה ארצנו לתקופה שאין איש יכול לחזות מראש את הצפון בה לכלכלתנו בכלל ולמשק הפיננסי בפרט.

המוסדות־לאשראי שבארץ־ישראל הם, מבחינת צורת הארגון, משלושה סוגים: א) סניפים של גדולי הבנקים שבחוץ־לארץ; ב) בנקים מסחריים בצורת חברות־מניות בע"מ; ג) אגודות שיתופיות לאשראי.

סניפים של בנקי־חוץ

הסניפים הם של חמישה בנקי־חוץ: ברקליס בנק, עותומן בנק, בנקו די רומא, פ.ק.או. (קופת־החסכון הפולנית) והולנד בנק אוניון. החשוב והפעיל ביותר שבסניפים אלה הוא ברקליס בנק, שהוקם בשנת 1925 מתוך התמזגות של אנגלו־אג’יפשן בנק עם עוד שני בנקים קולוניאליים אנגליים. הוא מסונף ל“בנק ברקליס, דומיניון קולוניאל אנד אוברסיז” (כלומר: בנק ברקליס לדומיניונים, למושבות ולארצות שמעבר־לים), שהוא בת־חברה לבנק ברקליס הידוע כאחד מחמשת הבנקים הגדולים ביותר באנגליה (“Big Five”) והפועל בכל חלקי אפריקה הבריטית, במצרים, בסודן, בארץ־ישראל, בקפריסין ובכמה ארצות אחרות של האימפּריה הבריטית. תפקידו של ברקליס בנק בארץ, כבנק הממשלה שלנו וכסוכנה של מועצת המטבע הארצישראלי, הקנה לו עמדה ראשית. מרכזו בירושלים וסניפים לו בנקודות החשובות ביותר. לבנק עותומן, שפעל לפני מלחמת 1914־1918 כבנק של הממשלה התורכית, יש מרכזים בקושטא, בלונדון ובפאריס. הונו בידי אנגלים וצרפתים.

בנקים למסחר

מן הבנקים למסחר חשוב ביותר בנק אנגלו־פלשתינה בע“מ. הוא נוסד בלונדון, בשנת 1902, על־ידי ההסתדרות הציונית (בשם “חברת אנגלו־פלשתינה” ובתור בת־חברה של “האוצר הקולוניאלי היהודי”), בהון של 40.000 לי”ש, אשר הוגדל עד שנת 1913 ל־100,000, ועד שנת 1934 ל־300.000 לי“ש. בשנות 1935־6 הוגדל ההון שוב פי שלושה על־ידי הוצאה מוצלחת של מניות רגילות ומניות־בכורה בשוק הלונדוני והוא מגיע כעת ל־1.080.000 לי”ש (861.000 לי“ש הון מניות ו־219.000 לי”ש קרנות). הפקדונות שעלו לסוף 1914 ל־350.000 לי“ש בלבד, הגיעו עד סוף 1932 – תוך כדי עליות וירידות – ל־2,278.000 לי”ש ולסוף 1938 ל־7.270.000 לי"ש. א.פ.ב. הוא הבנק הרשמי של המוסדות היהודיים הלאומיים והמוסד הפיננסי המרכזי בישוב. יש לו סניפים בישובים החשובים ביותר שבארץ ומשרד בלונדון. הוא מרכז למעלה משליש כל הפקדונות אשר בבנקים הארצישראליים וחלק חשוב מעסקי האשראי שלהם. הוא הבנק־להוצאה של אגרות־החוב והמניות אשר לבת־החברה שלו החשובה ביותר – הבנק האיפותיקאי הכללי לארץ־ישראל – ושל ניירות־ערך ארצישראליים אחרים.

שאר בנקי־המסחר – מספרם כיום 35 – הון המניות המשולם שלהם עלה בסוף 1938 ל־1.200.000 לא“י והון הקרנות ל־190.000 לא”י.

מן הבנקים הבינוניים ראויים להיפקד ראשונה בנקים אחדים, אשר מלבד עמדתם החשובה בכלל, יעדו לעצמם שטחי־פעולה מיוחדים להם:

א. בנק הפועלים, שנוסד בשנת 1921 בהון עצמי (הון מניות וקרנות קבועות) של 60.000 לא“י ויש לו כיום הון עצמי של 189.000 לא”י ו־466.000 לא"י פקדונות וחסכונות. הוא משמש בעיקר כמוסד הבנקאי למפעלים המשקיים המסונפים להסתדרות העובדים הכללית, ביחוד למשקים החקלאיים לסוגיהם, למפעלים הקואופרטיביים להובלה, לחרושת ולמסחר וכדומה. הוא גם המרכז לקופות המלוה והחסכון של העובדים בארץ.

ב. הבנק המרכזי למוסדות שיתופיים בא“י בע”מ, מיסודן של החברה הכלכלית הא“יית שבניו־יורק, של המועצה הכלכלית הא”יית שבלונדון ושל פיק“א. הבנק עוסק, בעיקר, במתן אשראי לקואופרטיבים חקלאיים ואשראיים בכפר ובעיר ובאספקת כסף למשק פרי ההדר. הוא התחיל לפעול בשנת 1922 בהון עצמי (בהוספת קרנות מיוחדות קבועות) של 30.000 לא”י. כעת הון המניות שלו – 150.000 לא“י והקרנות 50.000 לא”י.

ג. האגודה הארצישראלית בע“מ מיסודה של המועצה הכלכלית הארצישראלית בלונדון, שעיקר ענינה אספקת כסף לתעשיה (בדרך אשראי או על־ידי השתתפות) ולמשק ההדר. הונה של האגודה, שהיה בשנת ייסודה (1922) 40.000 לא”י, הגיע בסוף 1938 כדי 440.000 לא"י.

המבנה הפיננסי של האגודה הא"יית וכן של הבנק המרכזי הוא שונה מכל יתר הבנקים המסחריים: לשני המוסדות אין כמעט פקדונות העומדים לתשלום לפי הדרישה, והם עובדים בהון עצמי ובהלוואות שניתנו להם מידי אמות־החברה או מאת מוסדות פיננסיים אחרים.

ד. הבנק הארצישראלי לתעשיה בע“מ, שנוסד בשנת 1933 על־ידי התאחדות בעלי התעשיה בתור אגודה שיתופית בהון של 2.000 לא”י ונעשה בשנת 1938 לבנק (בצורת חברה בע"מ), הוא כיום מוסד משותף של התאחדות בעלי התעשיה ושל בנק אנגלו־פלשתינה. הונו העצמי 31.000 לא“י והוא ניזון על־ידי אשראי לנכיון־משנה של עשרות אלפים לא”י אצל א.פ.ב. הוא עוסק במתן אשראי לתעשיה הזעירה, וביחוד בעבוֹט (לומבארד) סחורה.

ה. על המפקד יעמדו גם המוסדות הבנקאיים שנוסדו על־ידי עולים מגרמניה בשנות 1933־1935, כגון בנק יפת ושות' בע“מ, בנק אלרן, י.ל. פויכטואנגר – בנק כללי לעסקי מסחר, בע”מ ואחרים, שמשאם־ומתנם הוא בעיקר עסקי ניירות־ערך (אפקטים) ושטרי־חוץ (דביזים), ועסקי־העברה עם גרמניה. לפי חלוקת ההון ולפי אופן הנהלת העסקים יש להם למוסדות אלה אופי של בנקים פרטיים נוסח גרמניה.

משאר הבנקים המסחריים הבינונים יש עוד להזכיר את בנק מזרחי בע“מ (הון ורזרבות 47.000 לא"י) ובנק מרכנטיל (הון ורזרבות 85.000 לא"י), שיש להם סניפים בערים אחדות. ולבסוף ייזכרו הבנקים היחידים שאינם יהודיים: הבנק הגרמני של טמפּלגזלשאפט (הון ורזרבות 67.000 לא"י), שפעל בשנים האחרונות – בין יתר הדברים – כסוכן הרייכסבנק בהעברת הון יהודי מגרמניה, והבנק הערבי בע”מ (הון מניות 45.000 לא"י).

סך כל הפקדונות, של כל הבנקים המקומיים והזרים כאחד, עלה בסוף 1938 כדי 15.000.000 לי"ש (בדיוק: 14.980.000 לי"ש), שמהן 3,4 מיליון, או 23%, פקדונות־למועד והשאר, הרוב המכריע, (77%), פקדונות העומדים לתשלום לפי דרישה.

האגודות השיתופיות לאשראי

היסוד לקואופרציה האשראית בארץ הונח לפני המלחמה הקודמת (משנת 1904 ואילך) על־ידי בנק אנגלו־פלשתינה, אשר בסוף 1912 היו מסונפים אליו 45 אגודות, והוא היה מספק להן את כל האשראי הדרוש. לאחר מלחמת 1914 הגיעה הקואופרציה האשראית בארץ לידי התפתחות גדולה.

בסוף 1938 היה מספר האגודות השיתופיות לאשראי בישוב היהודי 94 (38 מוסדות עירוניים, 56 כפריים) ומספר חבריהן 88,600. הונן העצמי עלה באותו זמן למעלה מ־700.000 לא“י (הערבויות הנוספות מצד החברים קרוב ל־½3 מיליון לא"י). פקדונותיהן – 3.120.000 לא”י, מהם 1.255.000 (40%) פקדונות־למועד.

הרוב המכריע של האגודות השיתופיות לאשראי מאורגן בשתי בריתות־פיקוח. כ־40 אגודות כלליות (כלומר שאינן שייכות לזרם העובדים) מסונפות ל“מרכז” ברית הפיקוח של הקואופרציה האשראית בארץ־ישראל ולמוסד הכספי שלה – בנק זרובבל בע“מ. בנק זרובבל נוסד ב־1933 כאגודה שיתופית ונעשה ב־1939 לבנק בצורת חברת־מניות. הונו העצמי כיום 33.000 לא”י. מלבד זאת הוציא אגרות־חוב עם פרסים, ששולם עליהן לסוף 1938 סכום של 183.000 לא"י. לפי היקף האמצעים העומדים לרשותו לא יכול היה להיות לבנק המרכזי של הקואופרציה האשראית, הניזונה גם ממקורות פיננסיים אחרים, ביחוד מאת בנק אנגלו־פלשתינה.

כעשרים וחמש קופות־מלוה וחסכון של העובדים מאורגנות ב“ברית הפיקוח של הקואופרציה האשראית העובדת”; כמוסד מרכזי כספי משמש לאגודות האלה, כאמור, בנק הפועלים.

שני הקואופרטיבים הגדולים ביותר לאשראי – בנק אשראי ובנק קופת עם – שלפי היקפם ואופן הנהלת עסקיהם התפתחו לבנקים מסחריים, וכן בנק זרובבל, היו בשנת 1939 לבנקים בצורת חברות בע“מ. ע”י זה צומצם ההיקף של האגודות השיתופיות בארץ עד לפחות מהחצי. בראש הקואופרציה האשראית, מבחינת הגודל והחשיבות, עומדים כיום המוסדות “הלואה וחסכון” בתל־אביב, בירושלים ובחיפה.

בנקים לאשראי ריאלי לזמן ארוך

עם הגידול העצום של תנועת הבנין, התעשיה והחקלאות בארץ גדלו והלכו הצרכים לאשראי לזמן ארוך בבטוחות ריאליות, שאין הבנקים המסחריים יכולים לספק אותו במידה ניכרת. לצדם של הבנקים המסחריים קיימים כמה מוסדות איפותיקאיים הממלאים את התפקיד הזה; מהם אשר הרחיבו בשנים האחרונות את פעולותיהם במידה רבה ומהם אשר אך נוצרו בתקופה זו.

ביניהם המוסד החשוב במעלה הוא הבנק האיפותיקאי הכללי של ארץ־ישראל בע“מ, שהוא, כפי שנזכר לעיל, בת־חברה של בנק אנגלו־פלשתינה. הבנק האיפותיקאי נוצר ב־1921 על־ידי א.פ.ב. בהשתתפות קרן־היסוד בהון של 50.000 לא”י. היות ובארץ לא היה אז קהל אמיד ורגיל בהשקעות של ניירות־ערך, ויהודי חוץ־לארץ עדיין לא ראו את ארץ־ישראל כמקום־השקעה בטוח, אי־אפשר היה להגדיל את הון המניות של המוסד עד סוף 1932, ואגרות־החוב אשר הוצאו על־ידו לא הגיעו באותו זמן אלא לסך 153.000 לא“י. עם התפתחות שוק ניירות־הערך הארצישראליים, משנת 1933 ואילך, הצליח הבנק האיפותיקאי להגדיל פי־כמה את היקף עסקיו. לסוף 1938 מגיע הון המניות שלו ל־475.000 לא”י, שאליהן מצטרפות קרנות בסך 67.000 לא“י, ומחזור אגרות־החוב שלו עולה ל־2.564.000 לא”י. יתרת ההלואות האיפותיקאיות שניתנו לזמן ארוך (עד ל־20 שנה) על בנינים עירוניים עולה ל־3.043.000 לא"י. המניות ואגרות־החוב שלו עוברות לסוחר לא רק בארץ, אלא גם בבורסות קהיר ואלכסנדריה, ולולא המאורעות הפוליטיים בארץ בשנים האחרונות יש לשער, כי היתה נפתחת לפניו גם הבורסה הלונדונית, שבה נעשו כבר צעדים ראשונים בכיוון זה.

במתן הלואות איפותיקאיות לבנינים עוסקות גם “בנין”, חברת דרום־אפריקה למשכנתאות בע“מ בחיפה, שנוסדה בשנת 1922/23; הונה העצמי – 175.000 לא”י והונה הזר (אגרות־חוב אין היא מוציאה) 92.000 לא“י. יתרת האיפותיקות שלה היתה במרס 1939 כ־250.00 לא”י. איפותיקות לבנינים בערים ובמושבות נותן גם בנק משכנתאות ואשראי ארץ־ישראל בע"מ מיסודה של החברה הכלכלית הארצישראלית בניו־יורק (הון עצמי 34.000 לא“י, הלואות מאם־החברה 88.000 לא”י, סכום ההלואות 107.000 לא"י).

יש גם כמה חברות־ביטוח אנגליות – פרודנשל, גרדיאן איסטרן, סן ואחרות – שהן תופסות מקום חשוב בשוק־האיפותיקות העירוני בארץ. בשנים האחרונות נוסדו גם אגודות חסכון לבנין, שלא הגיעו לידי התפתחות ניכרת.

בכוחם של כל המוסדות הללו ובעזרתו של שוק ההון הפרטי באו צרכי האשראי האיפותיקאי של ענף הבנין על סיפוקם פחות או יותר. אין לומר כך על צרכי האשראי של החקלאות, אם כי בתקופת הזמן הנדונה נוספו כמה מוסדות חקלאיים חדשים. להיפך, המקורות לסיפוק אשראי ארך־מועד להשקעה בחקלאות לא גדלו בד בבד עם צרכי המשק החקלאי. אשראי כזה ניתן בעשרות השנים שעברו כמעט רק על־ידי המוסדות המיישבים – קרן־היסוד, פיק“א, אמי”קה וכדומה. גם א.פ.ב. נתן הלואות ארוכות־מועד לחקלאות, בעיקר לפרדסנות, לפני המלחמה האחרונה ומיד לאחריה. גם מוסדות אחרים, ביחוד הבנק המרכזי והאגודה הארצישראלית, השקיעו סכומים ידועים באשראי מסוג זה. אולם עד לפני ארבע־חמש שנים לא היה בארץ מוסד בנוי על יסודות מסחריים שיטפל באופן מיוחד במתן אשראי ארך־מועד לחקלאות.

צעד חשוב בנידון זה נעשה בשנת 1935 בייסוד החברה למשכנתאות חקלאיות של פלשתינה (א"י) בע“מ The Agricultural Mortgage Company of Palestine, Ltd.) ) ביזמתה ובעזרתה של הממשלה ובשיתוף בנקים גדולים מקומיים. ההון הרשום של החברה הוא 400.000 לא”י, שמהן שולמו עד כה 335.000 לא“י. על בעלי המניות נמנים בנק ברקליס, א.פ.ב., בנק עותומן, החברה הכלכלית הארצישראלית באמריקה, האגודה הארצישראלית, חברות־הביטוח פרודנשל וגרדיאן איסטרן. הממשלה נתנה לחברה הלואה של 150.000 לא”י בלי רבית ל־10 השנים הראשונות לשם יצירת קרן ערבות מיוחדת לאגרות־החוב שיוצאו על־ידי החברה. עד יולי 1938 נתנה החברה 662 הלואות לפרדסנות העברית והערבית על שטח כולל של 36.000 דונם, שיתרתן עלתה לסוף 1938 לסך 387.000 לא"י. מאז הפסיקה לתת הלואות חדשות לרגל המצב הכללי.

בשנת 1932 נוסד מטעם התאחדות האכרים בנק האכרים, אגודה שתופית בע“מ. הונו העצמי – 27.000, וסכום אגרות־החוב שהוצאו על ידו בארץ וחוץ־לארץ (מתוך זה נקנה חלק על־ידי חברת־הביטוח פרודנשל) – 60.000 לא”י. סכום ההלואות – 83.000 לא"י.

בשנת 1935 הוקם, ביזמת הסוכנות היהודית ובהשתתפותו של בנק אנגלו־פלשתינה והבנק האיפותיקאי הכללי, האוצר לחקלאות עברית. ה“אוצר” חילק הלואות איפותיקאיות לפרדסנים בסך של 50.000 לא"י בערך. המצב הכללי עיכב את התפתחותו של המוסד הזה (שאגב, לא נוסד עדיין וההלואות שניתנו על ידו נרשמו על שם בנק א.פ.ב.) וכן של מוסד התאחדות האיכרים. שניהם נתנו הלואות במשכנתא ראשונה על פרדסים בזמני פרעון עד ל־12 שנה.

בתקופה האחרונה נוצרו גם שני מוסדות המספקים אשראי ארך־מועד ובינוני־מועד לחקלאות המעורבת העובדת. מהם חברת “ניר” בע“מ שנוסדה בשנת 1933 כמוסד של הסתדרות העובדים הכללית. החברה הזאת ניצלה במידה רחבה את אפשרויות המימון שניתן בטרנספר הכספים מגרמניה על־ידי חברת ה”העברה“. הונה העצמי הגיע בסוף 1938 ל־294.000 לא”י והון אגרות־החוב שלה ל־195.000 לא“י, ובהתאם לכך עלתה יתרת ההלואות למעלה מ־400.000 לא”י שמהן עלו כשני שלישים בחלקם של המשקים החקלאיים ומוסדותיהם.

המוסד השני הוא החברה הארצישראלית להתישבות חקלאית בע“מ (פאז"א), שנוסדה על־ידי הסוכנות היהודית וקרן־היסוד בשנת 1936. מלבד הונה העצמי, שסופק על־ידי קרן־היסוד והמגיע כעת ל־140.000 לא”י, הוציאה החברה, בעיקר בדרך הטרנספר הגרמני אגרות־חוב בסך 111.000 לא“י. יתרת ההלואות שלה למשקים חקלאיים (עד ל־20 שנה, ברבית של 4% לשנה) עולה לסך 240.000 לא”י.

ובסוף תיפקד חברת “ביצור” בע“מ, שנוסדה בשנת 1936 על־ידי הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים בשיתוף בנק אנגלו־פלשתינה בע”מ. המוסד הזה נותן אשראי ארך־מועד ובינוני־מועד לעבודות ציבוריות, כמו סלילת כבישים וכדומה, לשיכון ולתכניות־בנין אחרות, בעיקר על סמך בטוחות ריאליות. מלבד הון מניות נפרע (לאמצע 1939) 81.000 לא“י, שניתן מאת המוסדות המייסדים, הצליחה החברה בעזרתו הפעילה של א.פ.ב. לגייס בשוק־ניירות־הערך המקומי 219.000 לא”י על־ידי הוצאת אגרות־חוב, נושאות 5 עד 6% יתרת ההלואות – 272.000 לא"י.

שנות גידול והתפתחות

לגידולה העצום ביותר הגיעה הבנקאות הארצישראלית, כמו שנזכר לעיל, בשנות 1933־1935. עם ההתפתחות הכללית של המשך ועם זרם ההון שהלך וגבר. אך גם בשנים האחרונות, שנות השפל הכלכלי ואי־השקט הפוליטי, היו עסקי פקדונות מזה ומתן הלואות מזה מוסיפים והולכים, אם כי בקצב מואט, כפי שנראה מן המספרים המובאים להלן (מספרים מפורטים יותר על התפתחות הפקדונות וההלואות של הבנקים מוּצאים, מאפריל 1936 ואילך, על־ידי המחלקה לסטאטיסטיקה של הממשלה על סמך המאזנים החדשיים, הנמסרים על־ידי המוסדות למפקח על הבנקים).

הפקדונות בבנקים ובקואופרטיבים לאשראי
מרס 1933	מרס 1934	מרס 1935	מרס 1936	דצמבר 1936	דצמבר 1937	דצמבר 1938
7.000.000	12.275.000	16.000.000	16.700.000	16.985.000	16.286.000	18.099.000

הרכב הפקדונות בבנקים
	פקדונות	פקדונות למועד	בנקים למסחר	קואופרטיבים לאשראי	סך־הכל
אפריל 1936	13.701.000	3.459.000	14.619.000	2.541.000	17.160.000
מרס 1937	13.257.000	4.107.000	14.534.000	2.830.000	17.364.000
מרס 1938	11.910.000	4.646.000	13.736.000	2.820.000	16.556.000
דצמבר 1938	13.411.000	4.688.000	14.980.000	3.119.000	18.099.000

נכיון שטרות והלואות ללקוחות
	בנקים מסחריים	קואופרטיבים לאשראי	סך־הכל
אפריל 1936	9.414.000	3.156.000	12.570.000
מרס 1937	10.203.000	3.290.000	13.493.000
מרס 1938	10.069.000	3.407.000	13.476.000
דצמבר 1938	10.668.000	3.412.000	14.080.000

החשובים שבעסקי האקטיב של הבנקים המסחריים הארצישראליים הם, כמובן, עסקי הנכיון של שטרי־לקוחות והאשראי המסחרי בחשבון עובר־ושב על סמך שטרי לקוחות ובטוּחוֹת אחרות. אשראי עונתי קצר־מועד ניתן לפרדסנות במידה מספקת על ידי הבנקים הגדולים, בעיקר על־ידי א.פ.ב., בנק ברקליס, בנק עותומן, האגודה הארצישראלית והבנק המרכזי, שפעלו בחלק ניכר ביחד, בדרך קונסורציום. אשראי עונתי או אשראי שוטף רגיל ליתר ענפי החקלאות היו קודם מספקים בעיקר בנק הפועלים והבנק המרכזי; אולם בשנים האחרונות נכנס א.פ.ב. יותר ויותר לשטח־פעולה זה והוא תופס בו כעת מקום חשוב. צרכי האשראי המסחרי הרגיל לתעשיה מוצאים את סיפוקם בכל הבנקים המסחריים ובמוסד המיוחד לכך – הבנק הארצישראלי לתעשיה.

במידה מצומצמת יותר נתנו הבנקים המסחריים גם הלואות ארוכות־מועד ובינוניות־מועד על סמך בטוחות מתאימות, ביחוד לחקלאות, לתעשיה ולמוסדות ציבוריים. כן השקיעו, כמו שנזכר לעיל, א.פ.ב., הבנק המרכזי, האגודה הארצישראלית ומוסדות אחרים סכומים ניכרים בהלואות ארוכות־מועד לחקלאות, בעיקר לפרדסנות. אשראי ארך מועד ובינוני־מועד (3 עד 10 שנים) לתעשיה הזעירה והבינונית ניתן על־ידי א.פ.ב. בהשתתפות חלקית מצד הסוכנות היהודית והבנק לתעשיה.

האגודות השיתופיות לאשראי נותנות, בעיקר, אשראי אישי לחבריהן (בעלי־מלאכה, סוחרים זעירים, חקלאים, פקידים, פועלים, בעלי מקצועות חפשיים וכו') על־סמך שטרי־יחיד (סולו) עם שני ערבים.

סך כל ההלואות של מוסדות האשראי בארץ עלה בסוף 1938 ל־14.080.000 לא“י, שמהן ניתנו 10.668.000 לא”י על־ידי הבנקים המסחרייים ו־3.412.000 לא"י על־ידי הקואופרטיבים לאשראי (לרבות בנק אשראי, בנק קופת עם ובנק זרובבל, אשר, כאמור, היו רק בשנת 1939 לחברות בע"מ).

מבין מקבלי האשראי מן הבנקים המסחריים מתבלטים ביותר ענפי ההדר והמסחר הסיטוני, שבחלקו של כל אחד מהם עולים כ־17%־15% של כל הלואות הבנקים. בתור לווים חשובים מופיעות התעשיה, שבחלקה נופלים 12%־11%, והחקלאות המעורבת שחלקה מגיע ל־10%־9% מסך כל החקלאות. שאר עסקי האשראי מתחלקים ליתר ענפי המשק.

שיעור־הרבית המכסימלי, המותר לפי החוק הארצישראלי, הוא 9%, והבנקים הגדולים (בנק אנגלו־פלשתינה, ברקליס בנק ועוד) מחשבים ללווים רבית של 7%־5%, ואילו הרבית אצל המוסדות הקטנים יותר היא על־פי־רוב למעלה מ־7%. הרבית על פקדונות בחשבון עובר־ושב היא במוסדות גדולים 1%־%½. על פקדונות־למועד של 6־12 חדשים ־ %½2–%½1. שיעור הרבית בבנקים הקטנים והבינוניים הוא בכל הסוגים ב־3%־1% למעלה משיעורם של הבנקים הגדולים.

משאר סוגי העסקים של הבנקים ראוי להזכיר את עסקי ניירות־הערך והוצאתם (אֶמיסיה), שהגיעו בשש השנים האחרונות לידי התפתחות גדולה. מטפחים אותם בעיקר בנק אנגלו־פלשתינה ומוסדות הבנקאות הפרטית מיסודם של יהודי גרמניה שמנינו לעיל. לשכת החליפין לניירות־ערך בתל־אביב שנוסדה ב־1935 והוטל עליה תפקיד של בורסה מקומית לניירות־ערך, הוכיחה את תועלתה המרובה. נרשמו בה ניירות־ערך ארצישראליים בסכום קרוב ל־½4 לא"י, שמהן כ־⅔ מניות ואגרות־חוב של הבנק האיפותיקאי הכללי. גם עסקי הדביזים והדוקומנטים הקשורים עם סחר החוץ התפתחו בהרבה, בד בבד עם גידולו והתרחבותו של המשק הארצישראלי.

תיקונים חשובים בחוק

בשני המשברים הבינלאומיים הגדולים, של ספטמבר 1935 (עם מלחמת איטליה־חבש) ושל ספטמבר 1938 (עם פלישת גרמניה לצ’כיה), אשר הביאו בעקבותיהם בהלה של המפקידים, עמדו הבנקים בדרך כלל עמידה איתנה ונענו לדרישות המוגברות של מפקידיהם, אמנם בעזרה חלקית ניכרת מצד הבנקים הגדולים (א.פ.ב. ובנק ברקליס). ואולם המשברים האלה ותקופת הדפּרסיה הכלכלית, אשר החלה בשנת 1936, העלו גם כמה וכמה ליקויים במבנה של הבנקאות הארצישראלית ופעולותיה. הריבוי של מוסדות קטנים ובינוניים, שמייסדיהם ומנהליהם לא עמדו תמיד על הרמה המקצועית הדרושה, הביא לידי התחרות בלתי־בריאה בתשלום רבית על פקדונות ובחיפוש השקעות שיצאו לעיתים קרובות מן התחום המקובל לעסקי בנק. לרגל התקלות שהיו צפויות למשק הארצישראלי מהתפתחות זו ראתה הממשלה הארצישראלית, שנהגה עד כה לפי השיטה הליברלית האנגלית גם לגבי הבנקים הארצישראליים, שעת כושר לנקוט באמצעים חוקיים להגבלת פעולתם ולפיקוח עליהם. התחיקה הבנקאית החדשה משנות 1936־7 הביאה לידי חיסול גמור של כמה וכמה מוסדות בנקאיים קטנים וחלשים (למעלה מ־30 במספר).

לפי פקודת הבנקים החדשה ממרס 1936 מינתה הממשלה מפקח על הבנקים (Examiner of Banks), ועליהם הטילה חובה להגיש – נוסף למאזנם השנתי – מאזנים חדשיים וניתוחים חצי־שנתיים של עסקי ההלואות, לפי סוגי הלווים ולפי סכומי ההלואות. אך האמצעי החוקי האחרון והחשוב ביותר היתה הפקודה שהוצאה באוקטובר 1937, שעל פיה חייב בנק בהון מינימלי רשום של 50.000 לא“י, שממנו צריך ההון המשולם להיות 25.000 לא”י לכל הפחות, וסניף של בנק חוץ־לארץ חייב בהון מינימלי של 100.000 לא“י (נקבעו הוראות־מעבר לתקופת השנתים הראשונות למתן החוק). הוראות נוספות של הפקודה האמורה קובעות, שכל חברה העוסקת בעסקי בנק חייבת לשלם מס שנתי של 100 לא”י. אדם שהיה מנהל בנק אשר פורק על־ידי בית־המשפט, או שהיה קשור בהנהלת בנק כזה, או אדם שנדון על־ידי בית־המשפט למאסר שנה אחת או יותר – אסור לו להיות קשור להנהלה של חברה המנהלת עסקי בנק, אלא אם כן קיבל רשות מיוחדת לכך מהנציב העליון. המשתמש בשם בנק או באחד מגזרותיו בלי רשות מהנציב העליון – צפוי לעונש.

יש לקוות שהתחיקה הבנקאית של השנים האחרונות תתן לממשלה את האפשרות של עקיבה מדויקת אחרי התפתחות מוסדות האשראי ושל הדרכה בכיוון הרצוי – לקראת יצוב וחיזוק לאחר ההתפתחות המהירה בתקופת הגאות.

פ. נפתלי

הנכנס בפעם הראשונה לבורסה בלונדון או בניו־יורק, בהמבורג או בקהיר, בין שהיא בורסה לניירות־ערך ובין שהיא בורסה לכותנה או לחטים – ישתומם למראה עיניו: אולמות גדולים מלאים אנשים המתרוצצים אנה ואנה, משוחחים ביניהם בהתרגשות משונה או מכריזים בקולי־קולות. מלים מקוטעות, מספרים ושברי מספרים בוקעים את חלל הבית. בחושים הפשוטים אין אתה מסוגל כלל לתפוס את הנעשה, ולפי רושם חיצוני רשאי אתה להניח כי נקלעת לבית־משוגעים, אלמלא ידעת אל נכון, כי במרכז החיים של החברה הקפיטליסטית עומדות רגליך.

מה זאת בורסה?

הבורסה היא כעין שוק, כלומר מקום־פגישה לאנשים העוסקים במקח־וממכר של סחורות או של ניירות־ערך; אלא שבבורסה, שלא כמו בשוק הרגיל, נפגשים אך האנשים בלבד, באין כל סחורה בידיהם. כיצד אפשר לסחור ולקבוע מחירים לסחורה שאיננה במקום המסחר? זה אפשר רק על ידי קביעת סטאנדארדים, כלומר, קני־מידה מסוימים לסחורות השונות, לפי איכותן.

סידור זה של קביעת סטאנדארדים אינו אפשרי אלא בסחורה שכל יחידה שלה שווה באיכותה לחברתה ואין לכל יחידה איכות מיוחדת משלה, שעל כן אפשר להחליף את היחידות זו בזו. לנכסים כאלה קוראים נכסים מִתְדַמִים (Fungible), כלומר: נכסים שמכריעה במחירם הכמות בלבד, ואין בהם דרגות של תכונה או של צורה להבדיל בין יחידה ליחידה שלהם, ומשום כך הלווה מהם יכול לפרוע בעין, כלומר בנכס אחר מאותו מין. כך, למשל, אפשר לקבוע סטאנדארד בשביל כותנה גלמית, שכל חבילה שלה שווה באיכותה לחברתה, אבל לא בשביל תמונות שאין תמונה שווה לרעותה; אפשר בשביל ברזל, אבל לא בשביל מכונות

ואולם, במשק החליפין המודרני – הנכס שהוא המתדמה ביותר הוא הכסף (המעות), כלומר מטבעות־המתכת ושטרי־המטבע של המדינות השונות, כמו כן תביעות־כספיות שונות.

תולדות הבורסה

יש היסטוריונים הסבורים, שכבר אצל המצרים, הבבלים והכנענים העתיקים היה נפוץ המסחר בנכסים המתדמים, וכי המסחר הזה היה דומה לבורסה של עכשיו. ההיסטוריון תיאודור מוֹמסן כינה את אספות הלווים בפוֹרוּם של רומא בשם “הבורסה הרומית”. לא כאן המקום להיכנס לעובי המחלוקת על התועלת שבהעתקת מושגים מודרניים לתופעות של תקופות היסטוריות קודמות. מוטב שנראה בבורסה מכשיר ספּציפי של המשק הקפיטליסטי המודרני. ואולם שרשיה של הבורסה נעוצים עוד בסוף ימי הבינים, בזמן שנראו ראשוני הניצנים של המשק המודרני, הבנוי על הכסף ועל האשראי. אמנם גם בימי הבינים נעשו מעין פעולות של בורסה בערים מסחריות ידועות¹ לשם הקלה על תנועת השטרות והאשראי המסחרי. ואולם רק במאות ה־15 וה־16 – לאחר שהתפתחה תנועה מסחרית מקיפה בין־עירונית ובין־לאומית – פוגשים אנו, לראשונה באיטליה, מסחר במטבעות השונים, בשטרות ובמתן אשראי למשלוחי סחורות מעבר לים. מסחר זה היה לו אופי של עסקי בורסה. בונציה, בפלורנציה ובגינוא נתכנסו לראשונה אספות בורסה. אח“כ מוצאים אנו אספות כאלה גם בפרוֹבנס, בקטלוֹניה, והעיקר במרכזים המסחריים החדשים אשר בפלנדריה, שגם כאן תפשו האיטלקים מקום חשוב בעסקי הכסף. מכאן, מהעיר בריגה שבפלנדריה, מוצאו של השם הבינלאומי “בורסה” הבית בעיר בריגה, אשר בו נעשו עסקי־מסחר אלה היה רכושם של משפחה עשירה בשם “וַן דה בוּרסה”. השם “דה בורסה” נתקבל אח”כ באַנטוורפן ובאמשטרדם, מקום שבו נוסדה הבורסה החשובה ביותר. במשך הזמן נתקבל שם זה בכל הארצות שביבשת אירופה. רק בלונדון כינו את הבורסה, שנוסדה שם בשנת 1570 ע"י תומס גרשאם, בשם Royal Exchange, ועד היום מכנים את מוסדות הבורסה בארצות הדוברות אנגלית בשם Exchange.

בראשונה תפסו את המקום הראשי בעסקי הבורסה – השטרות, המטבעות והמלוות. בראשית המאה ה־17 נוסדה באמשטרדם חברת המניות הגדולה והראשונה “החברה המסחרית הולנד־הודו־המזרחית” ובזה נוסף לעסקי הבורסה המסחר במניות. מסחר זה היה במשך הזמן לגולת הכותרת של עסקי הבורסה ותנאי מוקדם להתפתחותם של המפעלים הקפיטליסטיים הגדולים. כבר בראשית המאה ה־18 יודעות הבורסות תקופות של ספקולציות גדולות במניות. בסוף המאה ה־18 החלו הממשלות לגייס אמצעים ע"י מלוות בצורה של הוצאת ניירות־ערך. מאז גדלה והלכה חשיבותם של שטרי־המלוה הממשלתיים בבורסות. באנגליה הוצאו שטרי־המלוה האלה בשולים של זהב ומכאן הכינוי הכללי לסוג ניירות־ערך זה עד היום “Gilt Edge Securities”. עם התפתחותן של חברות המניות למפעלים גדולים הופיעו בשוק, על יד הסוגים השונים של המניות, שטרי־מלוה (אגרות־החוב) של מפעלים פרטיים. בניגוד למניות שהרווחים שלהן עולים ויורדים ואינם קבועים, רווחיה של אגרות־החוב נקבעים מראש והם באים לידי פרעון תוך מועד מסוים.

הבורסה של הסחורות, אשר הצטמצמה, כאמור, בסוגי הסחורות המתדמות בלבד, התפתחה ביתר אטיות. בראשונה היתה קשורה קשר אמיץ עם בורסת הכספים וניירות־ערך, ואולם במשך הזמן נפרדו אחת מרעותה. במקומות אחדים קיימות שתיהן זו ליד זו באותו בנין, אבל רק במקרים בודדים, למשל בהמבורג, נשארה המסגרת הארגונית המשותפת לשני סוגי הבורסה.

במסחר התבואות, הכותנה, המתכות, ובכמה ענפי מסחר בינלאומיים אחרים ממלאה הבורסה תפקיד חשוב. גם במתן אשראי בנקאי על סחורה מכריעה העובדה שהסחורה שייכת לסוגי הסחורות שבהן עוסקים בבורסה.

ואולם מרכז החיים המשקיים המודרניים הוא בכל זאת רק בורסת הכספים וניירות־הערך. מצד אחד מסמלות הבורסות הללו באופן בולט את אהבת הבצע הרכושני ואת כל הקצב המטורף השולט במשק הקפיטליסטי של זמננו. מצד שני ממלאות הן תפקיד חשוב מאד בהסדרת הייצור הקפיטליסטי. בהן מרוכזים כל הצינורות שדרכם עובר ההון מענף לענף, כי גם האיש הקונה בבורסה ניירות־ערך רק כדי להשקיע כסף במפעלים נותני־רווחים וגם הסרסורים המקצועיים של הבורסה, ואפילו הצבא הגדול של הספסרים הרודפים רק אחרי הבצע – כולם אינם אלא מכשירים עיורים של המשק הקפיטליסטי בתהליכו ובסידורו המודרני. אמנם, כולם מעונינים רק בריוח הפרטי שלהם, אבל סוף־סוף פועלים הם, בלי יודעים, גם לסיפוק הצרכים הכלליים של החברה כולה, שכן הם הם המפעילים התמידיים של הצינורות המעבירים את ההון ממפעל למפעל ומיד ליד.

בתנודות החריפות שבבורסות, במשחק הגדול, שבו יכולים אנשים להתעשר או להתדלדל יום אחד, באים לידי ביטוי בולט כל העורון וכל הסתירות של הכלכלה הקפיטליסטית.

בדרך כלל התחילו המשברים הכלכליים הגדולים במאה האחרונה בפשיטת־רגל של ספסרות הבורסות. נזכור רק את ההתמוטטות הגדולה בבורסה הניו־יורקית באוקטובר 1929, שהיתה פתיחה למשבר העצום ביותר במשק העולם.

מהעבר הרחוק תצויינה כאן שתי דוגמאות:

א) המשבר הפיננסי בצרפת, אשר בא כתוצאה מהספקולציה הקדחתנית שעורר ג’ון לאוּ (John Law) בשנת 1715 ע"י ייסוד חברות מסחר והעלאת שער מניותיהן, בלי שהיה יסוד לכך בהתפתחות עסקיהן. ההעלאה הזאת של שער המניות מעל לערכן הנומינלי נקרא מאז בשם “אג’יאוטאז” – Agiotage (במלה Agio מציינים את ההפרש בין המחיר הנומינלי של ניירות־הערך לבין מחירן לפי שער גבוה ממנו; היפוכו – Disagio, כלומר ההפרש שבין המחיר הנומינלי לבין השער הנמוך ממנו).

ב) המשבר שפרץ באוסטריה ובגרמניה בשנת 1873, אחרי תקופת הגאות, אשר באה בעקבה של מלחמת 1870/71, תקופה שהוקמו בה מפעלים מסחריים וחברות מניות למכביר. גם משבר זה פרץ אחרי הספקולציה בבורסה הווינאית. עורך עתון מאותו זמן מתאר את המאורע במלים אלה:, בימים 8 ו־9 לחודש מאי 1873 השתרר שלטון של אימים ממש בבורסה הווינאית. המחזות המרעישים בין כתלי הבורסה כמעט שהיה להם אופי של מהפכה. את התפרצויות הכעס והיאוש ילאה העט לתאר. ירידה מהירה ובלתי־פּוסקת של כל ניירות־הערך מציינת את הימים האלה".

מתוך הנסיון נמצאנו למדים, שקו־התנודה של שער המניות בבורסה, הן לעליה והן לירידה, קודם הוא לקו־התנודה המקביל לו בהתפתחותה של הקוניונקטורה הכלכלית, וכי את הירידה הכלכלית והפתאומית בבורסה יש לראות כמבשרת את המשבר הכלכלי הממשמש ובא.

כלל גדול הוא, כי בין תנודות הבורסה ובין הקוניונקטורה הכלכלית של העולם יש קשרי־גומלין וזו משפיעה על זו.

צורות הארגון

שני סוגים בבורסות: א) מוסדות ציבוריים, כמו בצרפת ובגרמניה. ב) מוסדות פרטיים, כגון באנגליה ובארצות הברית, שהבורסות שלהן שייכות להסתדרויות פרטיות שהתארגנו לשם החזקת הבורסה. למעשה אין ההבדל בין שני הסוגים האלה גדול ביותר, מפני שגם הבורסות הפרטיות כציבוריות נתונות לבקורת ממשלתית.

כל הבורסות הן מוסדות סגורים, ז.א. אין רשות לאדם מן החוץ להשתתף באופן אישי בפעולותיהן; הרשות הזאת נתונה רק לחברים שיש להם זכות־כניסה, כלומר מקום קבוע בבורסה, והתנאים לקבלת מקום כזה הם שונים. בדרך־כלל מדקדקים מאד בבחירת חברים. דורשים, למשל, שהחבר יהיה סוחר נאמן ומדויק בתשלום חובותיו.

הדרישה הזאת מסתברת מתוך הצורה המיוחדת של עסקי הבורסה: העסקים הבורסאים, אפילו של סכומים גדולים נעשים בצורת חוזים שבעל־פה על סמך אמון אישי. זה ייתכן רק בחוג של סוחרים המכירים איש את רעהו ומאמינים איש לרעהו.

יסוד עיקרי בסדרי העבודה של הבורסה היא המהירות. בלעדיה לא יתואר קיומה בכלל. לדוגמא יצוין, כי במשך דקה אחת עוברות בבורסה קניות ומכירות יותר ממספר העברות קרקעות בארץ ישראל במשך שנה שלמה.

בבורסה פרטית דורשים לעיתים מחבר חדש שכר מסוים בעד המקום. בניו־יורק, למשל, מספר המקומות בבורסה מוגבל ומחירם משתנה בתנודה גדולה לפי הקוניונקטורה. בבורסה הניו־יורקית שבוול־סטריט עולים דמי המקום לפעמים חמש מאות אלף דולר ומעלה. במחיר זה נכללת גם מניה בבנין הבורסה וגם חוזה לביטוח החיים של החבר. מכאן, שהבורסה בניו־יורק פתוחה אך לאנשים עשירים מאד. אכן, ליד הבורסה הגדולה הרשמית, ששמה Stock Exchange, יש עוד שתי בורסות פרטיות בשמות Curb Market, Consolidated Exchange. גם בשתי אלה מספר החברים מוגבל, אך תנאי הכניסה נוחים יותר. השם Curb Market פירושו “שוק נד”, משום שעד 1921 היתה פעולת הבורסה הזאת ברחוב. המסחר בבורסות הפרטיות מצטמצם בניירות־ערך שאינם מקובלים בבורסה הרשמית, בדרך־כלל – במניות או באגרות־חוב של חברות חדשות.

חלוקת אנשי הבורסה לפי תפקידיהם ועסקיהם שונה בארצות שונות. בבורסה שבלונדון מתנהלים העסקים על ידי שתי קבוצות: הקבוצה הראשונה – Brokers, כלומר סרסורים, שמקבלים פקודות מלקוחותיהם למכור או לקנות ניירות־ערך. הלקוחות נמצאים מחוץ לבורסה והם בעיקר בנקים שאינם חברי הבורסה. הברוקרים הם רק מתווכים וכל רווחיהם מדמי הסרסרות. אנשי הקבוצה השניה נקראים Dealers, כלומר סוחרים שאין להם קשר ישיר עם הקהל המזמין, אלא מוכרים וקונים ניירות־ערך על חשבון עצמם.

הסרסור פונה לסוחר והלה מודיע לו את המחירים שלפיהם הוא מוכן לקנות או למכור. הסוחרים מתחרים זה בזה ולעיתים בצורה חריפה מאד. ההפרש שבין מחיר הממכר ובין מחיר המקח הוא הריוח של הסוחר.

בבורסות אחרות בניו־יורק, בפאריס ובברלין הבנקים הם חברים קבועים של הבורסה ועושים בה חלק חשוב של המסחר: קונים ומוכרים על חשבון לקוחותיהם וגם על חשבון עצמם.

בפאריס ובברלין עובדים בבורסה סרסורים רשמיים (Agents de Change, Kursmakler) שאסור להם לסחור על חשבון עצמם ותפקידם אך לתווך בין קונים למוכרים ולקבוע על־ידי כך את המחירים הרשמיים, השערים (בגרמנית: Kurse, ובאנגלית Security Prices or Rates).

בכל הבורסות יש סדר קבוע להכנסת ניירות־ערך למקח־וממכר. דורשים פרוספקט, כלומר מודעה מפורטת המתארת את העסק, אשר מניותיו או אגרות־החוב שלו מוצאים ע"י הבנקים למכירה בבורסה, והבנקים אחראים על נכונותם של כל הדברים הנאמרים שם. הפרוספקט נותן חומר חשוב לקהל הקונה את ניירות־הערך ולעתונות הכלכלית; הוא מאפשר גם בקורת ציבורית מוסמכת.

המסחר הוא במטבעות ובשטרי־מטבע בנקאיים זרים, בשטרי־חוץ ובשטרי־פנים שתשלומם במטבע זר, באגרות־חוב של מדינות, של עיריות ושל מוסדות־ציבוריים אחרים, במניות ובאגרות־חוב של חברות פרטיות של בנקים של מפעלי תעשיה, תחבורה ושרותים ציבוריים וכדומה.

משניתנה הרשות לכניסתם של ניירות־ערך מסוימים למסחר הבורסה מופיעים שעריהם (מחיריהם) בלוח הרשמי היומי של הבורסה. הלוח הזה מתפרסם בעתונות הגדולה, וכל שיש לו ענין בדבר יודע באיזה מחיר יכול הוא למכור או לקנות את ניירות־הערך הנחוצים לו.

פרסום זה הוא מכשיר גדול להפצת ניירות־הערך בשוק הכספים ומקיל על המימון, ז.א. על השגת ההון הנחוץ לבעלי־העסק או למוסדות הציבוריים שהוציאו את ניירות־הערך.

המקח־וממכר בבורסות נעשה בתי צורות עיקריות: א) מקח תכוף – במזומנים; וב) מקח למועד.

בניו־יורק נעשה המסחר בניירות־ערך רק במזומנים, כלומר מוסרים את ניירות־הערך ביום המכירה או תוך שלושה ימים, ומשלמים למוכר את התמורה. כל חשבונות העסקים של יום אחד נמסרים למסלקה המרכזית, ה־Clearing House והיא מעבירה בבנקים מחשבון לחשבון את ההפרש שבין סכומי הקרדיט והדביט של אותו יום. מכאן אנו למדים, שגם המסחר במזומנים הוא בבורסה יותר מסובך מאשר בשוק אחר, ועל כן נדרשים יחסי אמון מיוחדים בין הסוחרים הבורסאים. בלעדי אמון כזה לא היה קיומה של הבורסה המודרנית אפשרי כלל.

בבורסה בלונדון נעשה רק מסחר למועד, כלומר בכל החוזים נועד יום מסוים למסירת ניירות־הערך והתשלום. היום הוא תמיד באמצע החודש (Medio) או בסופו (Ultimo). במסחר למועד נוהגים לעתים קרובות להאריך את מועד תקפם של החוזים, אבל משלמים במועד שנקבע בראשונה פרמיה מסוימת בעד ההארכה. הפרמיה נקבעת לפי השינויים שנתהוו בינתים בבורסה בשער ניירות־הערך.

ביתר הבורסות, בפאריס, בברלין ובווינה, נעשה גם מסחר תכוף וגם מסחר למועד. במסחר למועד במקומות אלה נעשה סכום החשבונות אחת לחודש, בסופו.

מקובל, שהמסחר למועד ממריץ את הספּקולציה. נכון הוא, שבמסחר מסוג זה אפשר לעשות מקח־וממכר מנופח, כלומר להתקשר בסכומים עצומים ע"י תשלומים קטנים. אבל אין זה הגורם המכריע להתפתחות הספסרות בבורסה, כי הלא יודעים אנחנו, למשל, שבבורסה הניו־יורקית היו תקופות של ספסרות פרועה ביותר אף־על־פי שהמסחר נעשה שם אך ורק במזומנים. תנאי האשראי, וביחוד התנאים הנוחים של ההלואות הניתנות בבורסה במשכון ניירות־ערך – הם שממריצים בעיקר את הספּקולציה הפרועה. לעיתים קרובות תנודות השער במסחר למועד קטנות מאשר מסחר במזומנים, מפני שקלות החליפין במזומנים נותנת מקום לאוריינטציה מהירה במגמות השונות ובתכסיסים המרובים של קבוצות הסוחרים השונים בבורסה.

בניו־יורק נהוג לפרסם כל יום יחד עם השערים גם את המספר הכללי של ניירות־הערך שנמכרו במשך היום. מספר זה עוזר לקהל בהערכת התנודות, מלבד שהוא נותן קנה־מידה חשוב לחקר הקוניונקטורה הכלכלית בארצות הקפיטליסטיות הגדולות.

לעיתים קרובות מפרסמים בלוחות האלה מספרים המראים את המכירות ואת הקניות שנעשו בבורסה לכל נייר־ערך ובכל שעה לחוד. ללקוח שמחוץ לבורסה קשה מאד לדעת באיזו שעה ובאיזה שער הוציא הסרסור שלו לפועל את פקודתו למכור או לקנות ניירות־ערך, ולכן יש לבורסאים הזדמנות טובה להרויח יפה מאחורי גבו של הלקוח מן התנודות השונות של השערים במשך שעות היום. כדי להגביר את הבטחון של הלקוח מן החוץ, הונהגה בכמה בורסות, ביחוד בבורסה הברלינית, השיטה של שער קבוע לכל היום למסחר במזומנים. שיטה זו מחייבת את הסרסור הרשמי לקבוע את השער הממוצע שבו הוא יכול לעשות בשביל הלקוח שלו, בהתאם לפקודתו, את מרבית המקח־והממכר במחיר קבוע. בשיטה זאת של שער אחד קבוע לכל היום לא קל לסרסורים להערים על הקהל בחילופי שערים. אולם הצד הרע שבה הוא, שהריכוז בקביעת השער מניח מקום לכל מיני השפעות מלאכותיות על השער החד־יומי מצד המעונינים בדבר, ביחוד מצד הבנקים. התמרונים השונים בקביעת השער, הנעשים ע“י סוחרי הבורסה היודעים בדיוק את מצב הביקוש וההיצע בניירות־הערך ברגע מסוים, הם לעיתים קרובות סכנה גדולה יותר לקהל הרחב מאשר ניצול תנודות השערים ביום אחד. סוחרים בקיאים וזריזים יכולים להביא לידי שינויים גדולים בשערים ע”י קניות ומכירות בסכומים קטנים הנעשות בכוונה ברורה ובתכסיס מסוים לשם השגת השינויים הללו. כל השפעה מלאכותית מוצלחת על השער יוצרת תיכף אפשרויות חדשות לסוחרים האלה להרויח יפה על חשבונו של הקהל, שאינו יכול לדעת את כל סודות הבורסה הקשורים בקביעת השערים.

מבקר הבורסה מחמיר בכל ההתחייבויות האינדיבידואליות של אנשי הבורסה, אבל הוא מתיחס בסבלנות גדולה לתמרונים שאינם נעשים כלפי לקוח מיוחד אלא כלפי הקהל האלמוני הרחב. בנוגע לתמרונים כלפי הקהל מכירים אנשי הבורסה רק בדבר אחד, והוא: הצלחת התכסיס, כי גם בשדה זה של המשק הקפיטליסטי ההצלחה קובעת ומכשירה את האמצעים.

השפעות על השערים

הכלל המקובל, שהשער הוא הביטוי האמיתי של היחס בין הביקוש ובין ההיצע בבורסה, אינו מתאים לעיתים קרובות למציאות המסובכת, שבה עומדים במערכה כבדה זה מול זה אנשים עם דרגות שונות של ידיעות בסתרי הבורסה. והנה משל בולט מתולדות הבורסה האמריקאית הקשור בשם הטרוסט הגדול לפלדה “יונייטד סטייטס סטיל קורפּוריישן” ובשם הבנקאי המפורסם מורגאן. בשנת 1901 נוסד הטרוסט הזה בהון של מניות בכורה ומניות רגילות בסך ביליון וחצי דולרים. הערך האמיתי של בתי־החרושת וכל נכסי החברה הזאת עלה לכל היותר לביליון של דולרים. תמורת הנכסים קיבלו בעלי בתי־החרושת של הטרוסט מניות בכורה בסך חצי ביליון דולרים, ומייסדי הטרוסט, ובראש־וראשונה מורגאן עצמו, קיבלו מספר מסוים של מניות רגילות. תיכף אחרי ייסוד הטרוסט פתחה הנהלתו בתעמולה בינלאומית עצומה, שהרעישה עולמות והכריזה על הסיכויים המצוינים של עסקי הטרוסט הענקי. במשך שנה וחצי הצליחו בעלי המניות הרגילות עם מורגאן בראשם למכור את המניות הרגילות שלהם בבורסות האמריקאיות והאירופיות בסכום ממוצע של 50% מערכם הנומינלי. לא עברו ימים רבים והתברר לקהל הנדהם, שלפי שעה יכול הטרוסט לשלם דיבידנדה אך ורק לבעלי מניות הבכורה, ואף לא פרוטה אחת לבעלי המניות הרגילות. כתוצאה מזה התחיל השער של המניות הרגילות לרדת מטה מטה ובמשך זמן קצר שקע עד 9%. אז חזרו מורגאן וחבריו וקנו בבורסה חלק הגון של המניות הרגילות במחירים הנמוכים. הקהל הרחב שלא ידע את התמרון הזה הביא לכיסיהם של מורגאן וחבריו ע"י המשחק האכזרי הזה מיליונים רבים בתור ריוח של המניפולציה המוצלחת. מובן, שבעלי ההון הקטנים התמרמרו על הפסדיהם, אולם ההתמרמרות לא גרעה כלשהו מהונו של מורגאן והפרסטיז’ה שלו לא ירדה כלל בעיני אנשי הבורסה. המשחק הזה, אף שניתן לו פרסום גדול, חזר ונשנה כעבור זמן־מה ודווקא באותן המניות שיצאו מכיסו של מורגאן וחזרו אליו ברווחים כל כך גדולים. זאת היא דוגמא מאלפת של תמרוני הבורסאים, המביטים על הקהל כעל עדר כבשים שמצוה לגוזזם כל כמה שאפשר. והדבר המענין ביותר הוא שהקהל אף פעם אינו לומד מנסיונות מסוג זה, אלא חוזר ונופל בפח. ברור, שכל זמן שעקרון החיים הכלכליים יהיה הבצע הפרטי, תהיה גם ספּקולציה לשם השגת הבצע, ויהיה גם עדר כבשים שיתן את צמרו לגוזזים.

יש, כמובן, להבדיל בין מעשי הספּקולנטים, המכוּונים להעלות את ערכם של הניירות באופן מלאכותי, ובין הפעולות החוקיות, הנעשות ע"י הבנקים־לאֶמיסיה לשם הסדרת השער של ניירות־הערך שהוצאו על ידיהם לשוק. את הפעולה הזאת מכנים בשם “טיפוח השער של ניירות־הערך”, ומטרתה להביא לידי יציבות ידועה ולמנוע תנודות מקריות או מלאכותיות, מעשי ידיהם של מעונינים בדבר. לתפקיד זה מקימים קונסורציום של קונים, הקונה ניירות בסכום ידוע בזמן ירידת השער, כדי לעצור את הירידה, ולהיפך, מוציא ניירות למכירה בשוק בזמן שיש לעכב בעד עליית מחירים מופרזת או בלתי־רצויה.

מטפלים בשער הניירות כדי להקל על המכירה הנוספת של ניירות החברה, או כדי למנוע מן הבנק האמיסיוני הפסדים העלולים לבוא אם במישרים ואם ע"י האשראי שניתן לשם אמיסיה. ואולם בעקיפין יש בטיפול זה משום פעולה לטובת הציבור הרוכש ניירות־ערך לשם השקעה בטוחה ולא לשם ספקולציה. טיפול זריז בשער הניירות אין מטרתו יציבות מוחלטת של השער אלא הסדרת תנודותיו, ותנודות אלה הם מגופי המעשה והענין של הבורסה ושל קהל הבורסה גם יחד.

בין בורסה לבורסה

מקצוע גדול בבורסה הוא ה־Arbitrage, היינו – הפק רווחים מן ההפרשים שבין השערים, כלומר מהבדלי המחירים של אותם ניירות־הערך או המטבעות בבורסות השונות. לבנקים העוסקים במקצוע זה דרושים קשרים קבועים ומתמידים עם בנקים במקומות אחרים, העובדים אתם בחשבון משותף (Conto Meta), כי כדי להרויח בו ביום על ידי מכירה בבורסה אחת וקניה בבורסה שניה, בלי הסתבך בסיכון גדול, מוכרח הבנק לעמוד בקשר מהיר ביותר עם כמה ערים, כדי לדעת כל רגע את הנעשה בבורסות השונות ולנצל את המצב במהירות האפשרית. בדרך־כלל נעשה הדבר ע"י הטלפון ולשם כך קשורות הבורסות על ידי טלפון ישר, כדי שהחיבור יהיה מהיר ככל האפשר. הארביטרז' מנצל את ההפרשים הקטנים ביותר שבמחירי השער, אלא שהמחזור הגדול של עסקיו מביא לו רווחים גדולים אף־על־פי שההפרשים הם פעוטים.

הארביטרז' מעונין ביחוד בשוק הדביזים, כלומר מטבעות־חוץ. בשוק הזה מעונינים בעיקר האימפּורטרים, האכספּורטרים והבנקים הגדולים.

סחר ההמחאות והשטרות ומטבעות החוץ הוא אספקלריה בהירה למאזן התשלומים של כל ארץ. ואף שרבו בימינו המדינות שביטלו את סטאנדארד הזהב, נשאר הזהב בכל זאת קנה־מידה יחיד בחיי המשק הבינלאומי, ולכן קשור סחר הדביזים, וביחוד הארביטרז', בתנועת הזהב בעולם. כיום יש הגבלות רבות לתנועה זו, ובארצות רבות תלויה העברת הזהב מארץ לארץ בבנקים המרכזיים הנתונים לבקורת הממשלה. שיטת הפעולה של הבנקים המרכזיים בעסקי הדיביזים – מטרתה היא בדרך כלל, לייצב את השערים ככל האפשר על בסיס הרזרבות של הזהב.

הקשר הזה לשוק הזהב מפריע בהחלט לכל העובדים בשוק הדביזים בתקופות של סטאנדארד הזהב וגם בתקופות של שיטות אחרות של המטבע. בגלל הקשיים הרבים בשטח זה בימינו – מספר הבנקים שיכולים לעסוק בארביטרז' של דביזים הוא קטן מאוד, והחשובים שבהם עובדים מתוך קשר הדדי או למען הבנקים המרכזיים בלבד. אבל תוצאות המסחר הזה חשובות מאוד מאוד לכל תנועות ההון מארץ לארץ, באיזו צורה שהיא, כלומר – למסחר הסחורות ולמסחר ניירות־הערך גם יחד. על־ידי המסחר בדביזים למועד קבוע יכול האימפורטר והאכספורטר להבטיח את עצמו בהרבה בפני הפסד בתנודת המטבע, וזה ודאי תפקיד חשוב של הבורסה בארץ .

התפקיד והצורה

נחזור לשוק ניירות־הערך. הבורסה משמשת מרכז לתיווך הבינלאומי בין הביקוש להון הנחוץ לענפי כלכלה שונים ובין הצורך הקיים תמיד אצל בעלי חסכונות להשקיע את כספם במפעלים נושאי־ריוח. עם התפתחות המשק הקפיטליסטי, המיוסד רובו ככולו על אשראי, התפתח באופן טבעי התפקיד המיוחד של התיווך הבינלאומי למטרה זו. תיווך זה מכוּון לריכוז סכומים קטנים של הון מזומן בהשקעות גדולות והתחייבויות מצד המשקיעים להכניס כספים מחסכונותיהם העתידים לבוא, מתוך תקוה להפיק רווחים הגונים.

גורם חשוב לתנועת העסקים בבורסה היא הספּקולציה שאינה מכוונת להשקעות קונסטרוקטיביות בלבד, אלא בעיקר לריוח על ידי שינויי שערים. ביחוד הדבר כך במסחר הבורסאי למועד קבוע, ששם אפשר לאדם להרויח בעת אחת גם בתור קונה, על ידי העלאה מלאכותית ומכוּונת של השערים, וגם בתור מוכר, על ידי הורדה מלאכותית ומכוונת של השערים. משום כך קיימות תמיד בבורסה שתי קבוצות של סוחרים: אחת מהן עושה את עסקיה על סמך עליות השערים העתידה לבוא לפי הנחתה והקבוצה השניה עושה את מעשיה על סמך הירידה המקוּוה.

בין אנשי הבורסה, וגם בקהל שמחוצה לה, פועלים תמיד המאמינים בעליה נגד המאמינים בירידה ולהיפך. בצרפתית קוראים את הראשונים – Haussiers ואת האחרונים – Baissiers, ובאנגלית נקראים הראשונים – Bulls, ז.א. שוורים, והאחרונים – Bears, ז.א. דובים. הפירוש המסורתי של השמות “שוורים” ו“דובים” הוא “שהשוורים” אוהבים לדחוף את הכל למעלה בכוח הקרנים, ואילו הדובים מהלכים כפופי ראש כמוכנים לבלוע את כל הבא לפניהם.

העסקים בבורסה מתנהלים לפי סדרים מחושבים יפה מראש, כלומר, מתוך רציונליזציה מוחלטת, אבל בחיי הבורסה שולט הרבה גם כוח הדמיון המסחרי. כי כשרון הספּקולציה מורכב משני אלמנטים: א) הכרת העובדות הקיימות, ב) הערכת האפשרויות והסיכויים בזמן הקרוב ביותר. יש חילוקי־דעות בנוגע לטיב הספּקולציה. חוקרים קפּיטליסטיים, כמו החוקר האנגלי מק־קולש, אומרים שספּקולציה אינה אלא שם נרדף לראיית הנולד, והצלחה בספּקולציה היא, איפוא, כולה פרי השכל של הספּקולנט, שהוא חריף יותר מאשר שכלם של מתחריו. לא כן דעת הסוציאליסט פרדיננד לאסאל, האומר שסכום הגורמים הבלתי־נראים לעין במהלך הכלכלה עולה תמיד לאין שיעור על סכום הגורמים הידועים, ולכן הצלחת הספקולנט אינה תלויה כלל בחריפות מוחו, אלא היא בעיקרה משחק המזל. לא ניכנס כרגע בעובי הקורה הזאת, אבל ודאי הוא, כי הספּקולנטים מוכרחים לדעת את כל הפרטים הניתנים לידיעה על המצב האמיתי של המפעל, אשר מניותיו הם קונים או מוכרים וגם את הגורמים הכלליים המשפיעים באותו רגע, או עתידים להשפיע בזמן הקרוב ביותר, על חיי הכלכלה והמדינה. הנה דוגמא חיה ובולטת מתוך תולדות משפחת רוטשילד. בזמן המלחמה הנפוליאונית האחרונה סידר רוטשילד הלונדוני דואר־יונים, כדי לעמוד בקשרים עם שדה־המלחמה ולדעת במהירות האפשרית את תוצאותיה, אשר בודאי השפיעו תיכף על הבורסה. היונה הביאה לרוטשילד את הידיעה על נצחונם הגדול של האנגלים נגד נפוליאון בואטרלו, בשנת 1815, זמן־מה לפני שהידיעה הגיעה לאחרים, ועל סמך זה קנה רוטשילד תיכף בבורסה ניירות־ערך רבים במחירים נמוכים מאוד. כשנתפרסמו תוצאות המלחמה יצא רוטשילד ברווחים עצומים מקניותיו אלה והם הניחו את היסוד להונו הגדול. בימינו עומד שרות הטלגרף והטלפון לרשותו של כל אחד ומובן שהבורסה משתמשת בהם ביד רחבה. לעיתים קרובות מקבלים אנשי הבורסה ידיעות פרטיות על מהלך העסקים של מפעלים, ואפילו על תוכניות של פעולות ממשלתיות, על ידי קשרים אישיים שיש להם, או על ידי השתתפותם האקטיבית בהנהלת המפעלים בתור דירקטורים. היות והבורסה היא לא רק מרכז בחיי הכלכלה המודרנית, אלא גם זירה גדולה של רודפי־בצע שונים, נעשים שם יום־יום כל מיני תמרונים כדי להשפיע על השערים באופן מלאכותי. למשל: מפיצים שמועות מכל המינים ואפילו ידיעות כוזבות ומזויפות. תפקיד הבקורת הממשלתית, וגם הבקורת העתונאית הבלתי־תלויה, הוא להלחם בפשעים כאלה, כדי לשמור על עניני הקהל הרחב ולצמצם עד כמה שאפשר את ניצולו בידי ספסרים שונים.

סוף דבר: הבורסה היא מכשיר הכרחי בכלכלה הקפיטליסטית המודרנית. אך היא גם משמשת אספקלריה בהירה של הרוח הספציפית השולטת בחיי המפעלים הקפיטליסטיים בימינו.

שוק ניירות הערך בא"י

ולבסוף מלים מעטות על בעיית הבורסה בארץ־ישראל. שוק ניירות־הערך שלנו עדיין קטן מאוד. מעטות אגרות־החוב של מוסדות ציבוריים וחברות שונות והמניות הראויות למכירה לקהל הרחב. אף חוג האנשים שיש ביכלתו להשקיע כסף בניירות־ערך מצומצם הוא. אבל הכל הולך, כמובן, ומתפתח בשטח זה גם אצלנו. הניצנים הראשונים כבר ישנם. כבר יש לנו לוח־שערים שהוא פרי שיחות רגילות בין מנהלי הבנקים, ומועיל, בלי ספק, להרחבת השוק הפנימי של ניירות־הערך.

בשנים האחרונות רבו גם ההשקעות באגרות־חוב ובמניות, והטכניקה של הוצאתן וגם ההשפעה המכוּונת על השער שלהן לבשה צורות מודרניות. עד פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 היו התנודות בשערי ניירות־הערך בתל־אביב פּחותות הרבה יותר מאשר בבורסות הגדולות בחוץ־לארץ. אין לשוק־הניירות הארצישראלי להתבייש כלל בזה שעם פרוץ המלחמה חלה הפסקה זמנית במסחר הניירות. אפילו בבורסה הלונדונית הופסק המו"מ בניירות־הערך ונקבע להם מטעם הממשלה שער קצוב, ורק לאט־לאט – ולא קודם מאשר בתל־אביב – נתחדשה הפעולה. אולם, עם כל הערכתנו החיובית של שוק־הניירות שלנו בשביל סיפוק דרישותינו הרבות להשקעות כספיות, הרי זה מוגזם לדבר על בורסה בתל־אביב, אם ניקח בחשבון את הצורה הארגונית, את הרכב העסקים והאנשים המשתתפים בדבר ואת היקף המחזור הכספי. נדמה לי כי נחוץ מאוד ומועיל הוא לפתח את שוק ניירות־הערך בארצנו במתינות ובזהירות, על ידי ריבוי הניירות המתאימים להשקעות מצד הקהל הרחב ועל ידי פרסום אחראי ומלא של כל הדברים העומדים בקשר עם ניירות־ערך אלה ועם המפעלים המיוצגים על ידם.