ה הירשטיין ¹

הבנק להוצאת שטרי־מטבע והבנק לאשראי גדלו ונתפתחו באירופה החדשה בזמן אחד; ייתכן אפילו לומר, שהבנק לאשראי צמח ועלה מתוך הצורה הראשונית של הבנק להוצאת שטרי־מטבע. גדולי הבנקים של אירופה הצפונית־מערבית בימי נעוריו של הקפיטליזם, כגון הבנק של אמשטרדם והג’ירובנק של המבורג, היו בנקים להוצאת שטרי־מטבע ובלתי־תלויים במדינה, אלא שמלבד תפקידם העיקרי, יצירת מטבע יציב – אמנם, פרטי – היו גם מחזיקים פקדונות של יחידים. הפרדה גמורה של שני התפקידים הללו התחילה אך בימי המאה הי"ט, ויש בנקים, והחשוב שבהם בנק צרפת (Banque de France), ששני התפקידים האלה כרוכים בהם יחד.

 

הבנק להוצאה והמטבע    🔗

בנק להוצאת שטרי־מטבע פירושו – בנק השואב מן הקהל אשראי קצר־מועד ע“י הוצאת שטרות שאינם נושאים כל רווחים, אבל נאמנים על הציבור ומקובלים עליו כמטבע, בין שהם מטבע חוקי (Legal Tender) ובין שאינם מטבע חוקי. בכל מדינה בזמננו רואה החוק את זכות ההוצאה של שטרי־מטבע כראות הזכות לטביעת מטבעות מתכת לפנים, ולפיכך היא מצריכה קבלת רשיון מיוחד. על הרוב מעניקים זכות זו לבנק אחד בלבד ולשטרותיו ניתן כמעט תמיד, במוקדם או במאוחר, דין מטבע חוקי. ומענינת העובדה ששני מטבעות־הנייר הנחשבים כיום בעולם לממון־שבממון, היינו השטרות של בנק אנגליה (Bank of England) ושל הבנקים הפדרליים של ארצות הברית (Federal Reserve Banks) לא זכו למעמד מונופוליסטי זה. אמנם, באנגליה כבר נעלמו הבנקים הפרטיים להוצאת שטרי־מטבע, אבל עדיין קיימים בנקים־להוצאה בסקוטלנד ובאירלנד. הכיסוי למחזור שלהם משמשים שטרי־המטבע של בנק אוף אינגלנד. בארצות הברית המצב בכלל שונה מיסודו: יש שטרות שהוצאו ע”י “הבנקים הלאומיים” (National Banks), ויש שטרי־מטבע של הבנקים הפדרליים (שני המינים מן הנפוצים ביותר) ומלבדם עוד כמות הגונה של מטבעות־נייר אחרים שאינם שייכים אף לאחד מאלה.

בנקים להוצאת שטרי־מטבע יש להם שתי תעודות. האחת – מתן רווחים לבעליהם, שהרי רוב בנקים אלה נוסדו כחברות בערבון מוגבל. השניה – תעודה לאומית רחבת־היקף: ייצוב שער החליפין (אסכולה חדשה אומרת: ייצוב רמת המחירים, דעה שעדיין חולקים עליה); איזון העליות והירידות (העונתיות, לפחות) בשוק הכספים (לפי שיטה חדשה חייב הבנק לדאוג שהכסף יהיה בזול); שמירה על הליקבידיות של הבנקים ועל רמה נאותה וצודקת בכלכלת המדינה, בדרך השפעה על הבנקים ועל שוק הכספים; מלחמה בספסרות, על כל פנים – בצורותיה הפרועות. בזמן האחרון הוטל על בנקים אלה בארצות רבות לכוון את השקעות ההון, ביחוד את ההון הבינלאומי. חלק מן התעודות האלו מטילות על הבנקים חובות קשות מדי, ביחוד לאחר שתפקידם הכביד הרבה ע"י הזנחת סטאנדארד הזהב הקלאסי.

מלים אחדות בדבר קשרי־הגומלין שבין הבנקים להוצאת שטרי־מטבע ובין הסטאנדארד. יש להבדיל בזה שלוש שיטות: האחת היא סטאנדארד הזהב האמיתי, כלומר מכסת זהב מסוימת ליחידת המטבע (כגון הלירה האנגלית), כפי שנקבע ע“י החוק, רזרבה של זהב בבנק־להוצאה ומחזור של מטבעות זהב בתחומי המדינה. כאן הבנק להוצאה הוא הקו השני של ההגנה, כיון שהתנודה הקלה בשער החליפין מתאזנת ע”י הוצאת זהב מן המחזור והעברתו ממדינה למדינה. רק בשעה שאין דרך זו מועילה לאיזון השער, חייב הבנק־להוצאה להתערב בדבר התערבות ישירה. שיטה שניה היא שיטת חילופי־הזהב, כשאין זהב במחזור. כאן כל תביעה לזהב לשם איזון השער נופלת מיד על הבנק־להוצאה וכמויות הזהב הנדרשות להעברה גדולות יותר מאשר במקרה הקודם. שיטה שלישית היא סטאנדארד של מטבע־נייר שאין לו כיסוי, כלומר, שאין כל קשרים מעשיים (לפעמים יש קשר משפטי) בין הזהב ובין המטבע. כאן תפקידו של הבנק קשה עוד יותר, כי כמויות הזהב הדרושות לאיזון החליפין הן במקרה זה גדולות ביותר. שיטה א' יש בה כמעט הסדר אוטומטי של המחזור ושל החליפין; השיטות ב' וג' הן שיטות של “מטבע מנוהל”, והוא הטיפוס המצוי בזמננו.

 

מהו הכיסוי לשטרי מטבע?    🔗

בעשרים השנים האחרונות התחילו מדברים בענין כיסוי לשטרי־מטבע, וביתר דיוק: כיסוי־זהב. השטרות הראשונים, של צורפי־הזהב, לא היו בתחילתם אלא תחליף נוח במקום מטבעות הזהב המופקדים אצלם. אולם הנסיון הורה במרוצת הימים, שהנפקד יכול להשתמש בזהב המופקד, או לפחות בחלקו, למטרות אחרות, משום שלא ייתכן כמעט שכל השטרות יובאו לפניו לגביה בשעה אחת. וכך נתפתחו שלוש שיטות של כיסוי. האחת ראשיתה בבנק־אוף־אינגלנד. הון המייסדים של בנק זה ניתן בהלואה לממשלה והיא נתנה תמורתו לבנק רשות להוציא בסכום זה, הנקרא בשם “המכסה הקצובה”, שטרי־מטבע אשר “כיסוים” הוא החוב “הנצחי” הזה של הממשלה הרשום בפנקסי הבנק. כל שטר־מטבע המוּצא יתר על המכסה הזאת, צריך שיהיה לו כיסוי מלא בזהב. שיטה זו היתה קיימת בשינויים קלים, ובהרחבה גדולה של “ההוצאה בנאמנות” (שלא בכיסוי זהב = Fiduciary Issue) עד ראשית מלחמת העולם של עכשיו.

השיטה השניה מקורה בבנק צרפת הנפוליאוני. היא נוצרה מיד לאחר הירידה האיומה של ה“אסיגנאט” (מטבע הנייר בזמן ההוא) שבעקבותיה היו מוכרחים להציב תחום־מעלה למחזור שטרי־המטבע. תחום זה לא היה תלוי בשום כיסוי ואי־אפשר היה לשנותו אלא בכוח החוק.

השיטה השלישית, היא שיטת הכיסוי היחסי – עד כדי 1/3 – התפתחה למעשה בין כתלי הרייכסבנק הגרמני העתיק, אם כי הויכוח התיאורטי בשיטה זו קדום יותר. איזוהי הדרך לתת כיסוי למחזור שאין לו כיסוי זהב, כלומר מה הם האמצעים שהבנק צריך לאחוז בהם, כדי שיהיה בידיו תמיד לכסות את שטרי־המטבע – שאלה זו היתה מאז ומעולם שנויה במחלוקת גדולה. השאלה חשובה מאוד, משום שכל רווחיו של הבנק היו תלויים בסעיף זה של השקעותיו. ברור היה כי השקעות אלו צריכות להיות קצרות־מועד, כיון ששטר־מטבע עומד לפרעון ברגע שיידרש. אשראי מסחרי אמיתי, שניתן בשביל משלוח סחורה באניות או לשם תעשיית מצרך יסודי, נחשב תמיד “כמשתלם־מאליו” (Self־liquidating). במסיבות כאלה נדמה שמיטב הכיסוי הם שטרי־חליפין מסחריים נאמנים. ואמנם מכשיר־אשראי זה שימש כיסוי עיקרי כמעט לכל הבנקים־להוצאה עד מלחמת העולם הראשונה. לעיתים היה מכשיר אחר ממלא מקומו או משלים אותו, והוא שטר החליפין המשוך על מדינת־חוץ, ביחוד שטר על לונדון בשטרלינגים. שיטה זו נתקבלה במדינות רבות אחרות בשנים שבין שתי המלחמות הגדולות, במקצת משום שאסכולה של מלומדים קשרה כתרים להשפעתה המבריאה, ובמקצת, ואולי בעיקר, משום שמדינות רבות לא היה בידן לקנות כמויות גדולות של זהב ולאצור אותו בתורת כיסוי לשטרי־המטבע שהוציאו. ומכיון שכל הבנקים־להוצאה התחילו את קיומם בהוצאת שטרי־מטבע “מכוסים” ע“י תביעת־חוב שיש להם מאת אחת המדינות בעלות הבכורה בשוק או ע”י מכשיר־אשראי של מדינות אלו, היו אגרות חוב ממלכתיות פנימיות נחשבות במרבית התקופה שבין מלחמת נפוליאון לבין מלחמת העולם הראשונה ככיסוי גרוע, שהוא למעשה כעין חוב נצחי ואינו עובר לסוחר. אך כבר בזמן ההוא היה יוצא־מן־הכלל אחד גדול, ארצות הברית, שבהן היה נהוג מאז ומעולם כיסוי ע“י אגרות־חוב של ארצות הברית, שקיבל אחר כך אישור גם ע”י החוק בדבר “הבנקים הלאומיים” משנת 1863. על כל פנים, ב־25 השנים האחרונות נשתנו הדעות בענין זה וחלק הארי של הכיסוי בזמננו הוא בכל מקום החוב הלאומי בצורותיו השונות.

בכל השיטות הללו של כיסוי היו הבנקים־להוצאה משתדלים לא להוציא שטרות בכל הסכום שבידם, אלא לשמור סכום גדול ככל האפשר בתורת מלואים לשעת הדחק.

ומן הראוי להעיר על שני דברים: א) המונח “כיסוי” משמש לרזרבה של זהב, לרזרבה של שטרי־חליפין ולרזרבה של שטרי־אוצר או של אגרות־חוב ציבוריות; בכל אחד משלושת המקרים הללו יש למלה “כיסוי” טעם אחר. ב) לשער הזהב יש תוצאות שלא נתגלו, אפילו בדרך ההלכה, אלא בתקופה מאוחרת מאוד: הוא יוצר כעין פירמידה הפוכה של יחסי אשראי בינלאומיים, ועובדה זו ודאי שהחמירה הרבה את המשבר של 1929/35 (הזהב במרתפיה של “הגברת הזקנה מרחוב טרידנידל”, היינו בנק־אוף־אינגלנד, משמש, כידוע, בסיס ליחסי האשראי בבריטניה הגדולה, שהם בחלקם הגדול בינלאומיים, ומכשירי־האשראי שנוצרו בתהליך זה משמשים כיסוי להוצאת שטרי־מטבע ובסיס ליחסי־אשראי במדינה אחרת, ואלה עשויים לשמש בסיס למדינה שלישית).

 

הבנק להוצאה והממשלה    🔗

שאלת הכיסוי של חוב ממלכתי על־ידי שטרי־מטבע ואגרות־חוב מוליכה אותנו לשאלה נרחבת ממנה – היחסים בין המדינה ובין הבנק־להוצאה. אין ספק שהבנק להוצאת שטרי־מטבע הוא צורך הכרחי למדינה מודרנית. היחסים בין שני אלה הוא הגורם המכריע בליקבידיות של הבנק, אשר שאלת הכיסוי היא אך חלק ממנה. כדי לכלול את חוב המדינה בתוך כלי־הכיסוי אין אתה צריך אלא חוק מתאים, אך בזה עדיין לא פתרת את השאלה הכללית. וכבר הפכו בענין זה גדולי הקלאסיקים של תורת הכלכלה המדינית, וכולם הגיעו, למרות דעותיהם השונות בעניני מטבע, לכלל מסקנה אחת: הפרדה מעשית ותמה בין עסקי המדינה ובין עסקי הבנק־להוצאה. האמצעים למטרה זו היו שונים ולא תמיד הביאו את הפרי שקיוו לו. להסברת הענין נביא לדוגמא את שני הקצוות. הבנק הממשלתי הרוסי (הישן והחדש) אינו אלא מכשיר בידי הממשלה להגשמת הפוליטיקה שלה במתן הלואות וקבלתן. ולעומתו הרייכסבנק הגרמני לפי תכנית דייוויס, שלא הורשה לו לתת לממשלה אלא אשראי קצר־מועד של 100 מיליון מרקים גרמניים, ואף זה על מנת להחזיר הכל כעבור כמה חדשים, ואפילו נכיון שטרי־האוצר בעקיפין, על ידי קונים פרטיים, לא היה אפשרי אלא בדרך של חוק מיוחד, שנתקל בהתנגדות נמרצת והגביל את הקניה בתחום של 400 מיליון מרקים בפעם אחת.

נקודה חשובה אחרת היא שאלת ההנהלה וחבר העובדים, כלומר: מה הם, שרות אזרחי (Civil Service) או עובדים פרטיים? במאה הי“ט היה אחד הבנקים הגדולים להוצאת שטרי־מטבע, בנק אוף אינגלנד, חברה פרטית במובנה הצר ביותר של מלה זו, והמנהל היה (ועודנו גם כיום) נבחר ע”י ועד מנהלים. לא כן בנק דה פראנס, שאף הוא אמנם חברה בערבון מוגבל, אבל המנהל שלו הוא פקיד הממשלה הצרפתית המתמנה על ידיה. אף־על־פי־כן היתה הנהלת שני הבנקים עצמאית במידה שווה ובמידה גדולה מאד.

בימינו אין לכל השאלות הללו שום ערך מעשי. שאלת הכיסוי נפתרה על־ידי כך שעניני הבנק־להוצאה נשתלבו עם עניני אוצר המדינה במידה כזאת, שהגדרת היחסים ותחומי־האחריות שביניהם והפרדתם מחדש היא עבודה לעשרות שנים. אף שאלת ההנהלה אינה חשובה עוד, כיון שהבנק־להוצאה הוא כיום בכל מדינה מכשיר פוליטי.

 

שאלת הארגון    🔗

הצורה המשפטית של הבנק להוצאת שטרי־מטבע איננה חשובה. ואולם שאלה חשובה היא אם מוטב לקיים בנק אחד להוצאה או בנקים רבים, ואם הבנק צריך להיות מרוכז, כלומר בלי סניפים, או לא. כמעט בכל העולם היתה דרך ההתפתחות מריבוי של בנקים קטנים לבנק אחד רב־אונים. הבנקים־להוצאה הקטנים שבסקוטלנד ובאירלנד אינם אלא שרידים היסטוריים בלי חשיבות, והמדינה היחידה שנתנה תשובה אחרת לשאלה זו היא ארצות־הברית. שנים עשר הבנקים הפדרליים להוצאת שטרי מטבע והקיימים שם מאז 1913, הם גם פרי מסיבות היסטוריות, וחשוב הוא לדעת שאין הם מחלקות של איזה מבנה עליון, כגון מועצת הרזרבה הפדרלית (Federal Reserve Board), שהיא מועצת הבנקים הפדרליים, אלא מוסדות בלתי־תלויים שיש לכל אחד מהם שיטה משלו שאינה תמיד מתאימה לשל חברו.

התשובה לשאלה אם לבנק המרוכז צריכים להיות סניפים תלויה בפעולתו של הבנק במשק הפרטי. בנק שעסקיו רק עם בנקים, ולא עם לקוחות פרטיים, אינו זקוק לסניפים. ואם לבנק אוף אינגלנד יש סניפים מעטים, הרי אין הם אלא לשכות חליפין לשטרי מטבע. ואולם בנק־להוצאה יש והוא משרת גם לקוחות פרטיים. לדוגמא: הרייכסבנק הגרמני, שיש לו רק לקוחות גדולים, ובנק דה פרנס, המשרת גם לקוחות זעירים – לכל אחד מהם סניפים רבים בארצו.

עד שנת 1914 היתה המגמה כאילו ברורה בכיוון של “בנק הבנקים”, כלומר בנק מיוחד שאינו מתקשר עם היחיד אלא רק באמצעות בנק. מאז חלו כמה משברים בארצות חשובות. באנגליה גופה תמכו בגלוי בשיטה האומרת, שהבנק־להוצאה צריך לעשות עסקים אך ורק עם בנקים, אף על פי שלמעשה היה מטופל בעסקים ממין אחר לגמרי, כגון ארגון־מחדש של מפעלי תעשיה וכדומה.

 

שיטת הנכיון    🔗

התעודה הראשונה והחשובה של כל בנק להוצאת שטרי־מטבע היא הסדרת היקף האשראי הבנקאי במדינה. ולשם כך יש ברשותו שתי תחבולות: שיטת פעולה מסוימת בשער הנכיון ושיטת פעולה מסוימת בשוק החפשי.

בשני שטחים הכוונה היא להשפיע על שער הרבית וממילא על נטייתם ועל יכלתם של הבנקים־לאשראי לתת הלואות. על שוק ההשקעה (האשראי ארך־המועד) אין השפעת האמצעים הללו אלא השפעה עקיפה ולא מעמיקה. הדבר תלוי במבנה שוק הכספים בארץ: במקום שהדרישה לאשראי ארך־מועד ניתנת למימון בשוק הכספים (בבנקים, ע"י החלפה תמידית של שטרות קצרי־מועד) ולא בשוק ההשקעות, תהיה השפעת השינוי בשער הנכיון קטנה, משום שהשפעת שער הרבית ניכרת בעיקר באשראי מסחרי קצר־מועד. באנגליה ובצרפת שלפני 1914 היתה הדרישה לאשראי ארך־מועד בשוק הכספים קטנה מאוד; האשראי בו היה מסחרי וקצר־מועד. על כן היו השינויים בשער הרבית בלונדון משמשים תמיד, כמעט מאה שנה, כעין אות אזעקה בינלאומי על סכנה קרובה, משום שחלק גדול של המסחר הבינלאומי היתה מתממן בבנקים הלונדונים. האפשרויות וסיכויי הריוח במסחר זה היו תלויים, איפוא, במישרים במצבו של שוק הכספים בלונדון.

שיטת הנכיון היא נשק שיש להשתמש בו בעוד מועד, כי בימים שהרווחה בעסקים מגיעה לשיאה, אין עליה של כמה אחוזים ברבית יכולה להשפיע על הספסרות באותה מידה שעליה של אחוז אחד או אפילו של חצי אחוז היה עשוי להשפיע חדשים אחדים קודם לכן. ובימי משבר אפשר ששבועות אחדים של שער נכיון גבוה מדי יספיקו כדי להאריך את המשבר החריף כמה חדשים.

במשך המאה ה־19 היתה שיטת הנכיון של הבנקים המרכזיים מודרכת ע"י היחס שבין קרן הזהב ובין סכום המטבע שבמחזור, או, בלשון זמננו, בין קרן הזהב ובין סכום ההתחייבויות של הבנק המרכזי להוצאת שטרי־מטבע. אם ירדה קרן הזהב (ע"י יבוא של זהב) יותר מדי וסכום שטרי־המטבע שבמחזור עלה – היה צורך להעלות את הרבית, כדי למשוך זהב ולהיפך. שער הדיסקונטו של הבנק־להוצאה צריך להיות קצה למעלה משער השוק הפרטי, שאם לא כן יאבד את המגע עם השוק. כבר במאה ה־19 היו אנשי הלכה שהטילו ספר ביכלתה של שיטת הנכיון, ואמנם בתנאים של זמננו היא באמת קטנה מאוד. אבל אין כל ספק, כי בסטאנדארד של זהב כהלכתו עשויים השינויים בדמי הדיסקונטו להשפיע באופן ניכר על היקף האשראי קצר־המועד; לעומת זאת אין להם, כאמור, כל כוח השפעה על אשראי ארך־מועד.

אפילו בשוק הכספים נחוץ שיתוף ידידותי בין הבנק להוצאת שטרי־מטבע ובין שוק האשראי, כדי שתהיה לראשון אפשרות של השפעה בלי הפרעות. בנקים לאשראי חזקים מדי עלולים ליצור שיטת אשראי משלהם, שלא תמיד תהיה מתאימה לשיטת הבנקים המרכזיים, כפי שראינו מדוגמאות שונות. מצד שני חשיבותו של שער הדיסקונטו תלויה במידה מסוימת ביחס הבנק־להוצאה אל הלקוחות הפרטיים. אם הבנק־להוצאה עומד בקשר ישיר עם הלקוח, כוח השפעתו גדול יותר. אך אם הוא “בנק הבנקים” (אשר, כאמור, מתקשר עם היחיד רק ע"י בנק) השפעתה של שיטת הנכיון של הבנק המרכזי תהא תלויה במידה רבה ביחס הבנקים הפרטיים. נמצא שכוח השפעתו הישירה של הבנק המרכזי גדול הרבה יותר בשעה שיש לו לקוחות פרטיים משלו. במדינות רבות בימינו, הרבית הנדרשת בבנקים הפרטיים וכן הרבית המשתלמת על ידיהם לבעלי־זכות תלויה מבחינה טכנית בשער הדיסקונטו של הבנק להוצאת שטרי־מטבע, היינו הבנקים קובעים אותה בשיעור מסוים למעלה או למטה מן הרבית הרשמית. זה מגביר מאוד את השפעתם הישירה של השינויים בשער הדיסקונטו, אם כי בימינו היקף האשראי מושפע יותר ע“י הנהלת המשק במדינה – וזו נקבעת לרוב לפי ענינים פוליטייים – מאשר ע”י הוצאות האשראי הנקבעות ע"י שער הרבית.

שינויים תכופים מדי בשער הרבית היו נחשבים תמיד למגרעת. ואולם הקבע הממושך ביותר אף הוא תופעה שאינה מצויה אלא בתקופה שבין המלחמות (1939–1918), להוציא מן הכלל את בנק דה פראנס. מתוך 57 השנים שבין “חוק פיל” (ראה להלן “בנק אוף אינגלנד”) ובין סוף המאה ה־19 עברו על צרפת 48 שנים ללא שינוי בשער הדיסקונטו; באנגליה אך שתי שנים, בהולנד 14, בגרמניה 9 שנים.

 

שיטת “השוק החפשי” (Open Market Policy)    🔗

אמצעי שני של הבנק־להוצאה להשפעה על היקף האשראי הבנקאי במדינה ועל שער הרבית – הוא מקח או ממכר של תעודות, עפ"י רוב אגרות־חוב של האוצר או של מוסד בעל־בטחון מעולה, ויש ארצות שהוא קונה בהן אפילו שטרי־חליפין ראשונים במעלה. כשהוא מוכר תעודות – הכסף בשוק מתמעט, והוא עושה כן כדי להעלות את שער הרבית או כדי למנוע את ירידתו, ולרוב כדי לתת תוקף יותר לשער הרבית שלו עצמו. ולהיפך, אם יש ברצונו להעלות את הליקבידיות בשוק ולהוריד את שער הרבית שלו, הריהו מרבה לקנות תעודות.

בארצות־הברית, למשל, במקום ששטרי המלוה הממלכתי (פדרלי) משמשים כיסוי להוצאת שטרי־המטבע של “הבנקים הלאומיים”, ענין המקח־וממכר הסדיר בשטרי־המלוה הללו הם מעשים בכל יום במערכת הבנקים הפדרליים (הריכוז הפדרלי של הוצאת המטבע), שהיא פעילה בשוק החפשי מראשית היותה, ולא עוד אלא שיש לה אפשרויות רחבות הרבה יותר מאשר המסחר בשטרי־מלוה ממלכתיים בלבד, כפי שיבואר להלן. ואשר לבנק־אוף־אינגלנד הרי אין לו כל הגבלות חוקיות להשקעותיו, מחוץ להוראות בדבר כיסוי זהב לשטרי־המטבע (הוראה שבוטלה בימינו). יש לו מחזור קטן מאוד של שטרי־חליפין, אבל בידו מפתחות ההשקעה של סכומים גדולים מכספי הציבור בצורה זו או אחרת, וממילא גם אפשרויות נרחבות להשפעה בשוק החפשי. שני הבנקים הללו פיתחו בשתי עשרות השנים האחרונות את שיטת הפעולה בשוק עד כדי אמנות מיוחדת במינה, ובעקבותיהם יצאו עכשיו הרבה בנקים אחרים להוצאת שטרי־מטבע. במשטר של “מטבע מנוהל” התכסיס בשוק החפשי הוא לרוב חשוב ויעיל יותר מאשר תכסיסי הנכיון.

 

צמצום האשראי    🔗

בדורנו נתחדשה דרך שלישית חשובה בתכסיסי הבנק־להוצאה. שום בנק־להוצאה (ושום בנק בכלל) איננו נוהג לתת אשראי ללא בוחן וללא סייג. אבל המונח הטכני “צמצום אשראי” בא להורות על דרך מיוחדת בענין זה, שאנו יודעים אפילו את ראשיתה. לאחר שנסתיימה האינפלציה הגרמנית משנות 1920/23 היה הכל תלוי בדרך ההוצאה של ה“רנטנמארק” החדש וסגן־נשיא הרייכסבנק לא נהג לתת אשראי במתינות ובזהירות אלא ביד רחבה ובקצב שהיה מתאים יותר לתקופות מסוימות בשנים שעברו. ב־8 באפריל 1924 לא ראה הנשיא החדש, ד"ר שאכט, כל תרופה אחרת אלא מתן פקודה, שההיקף האשראי הקיים של הרייכסבנק הוא גם קצה גבולו, ואין לתת אשראי חדש נוסף. ואפילו העברת סכומים מאיש לאיש או מסניף לסניף בתוך התחומים האלה טעונה רשיון. את היקף האשראי הכללי יש להפחית כל חודש ב־10%. מובן, שאמצעי זה הביא לידי משבר דיפלטיבי, אבל נתברר שהוא בר־פעולה במידה כזאת ובמהירות כזאת, שהרייכסבנק ובנקים־להוצאה אחרים חזרו והשתמשו בו לעיתים מזומנות.

היחסים בין הבנק־להוצאה ובין הבנקים־לאשראי אינם מצטמצמים בחוג הרידיסקונטו או ההתחרות. הבנק־להוצאה הוא המנהיג הטבעי של הבנקים, הוא כמעט תמיד גם המנהיג של הסינדיקטים להוצאת שטרי־המלוה הממלכתיים (באנגליה אין סינדיקטים כאלה). שאלה אחרת נתעוררה ע"י המגמה להטיל פיקוח ממשלתי על הבנקים, דבר אשר הונהג ברוב הארצות במשך עשרות השנים האחרונות. הבנק־להוצאה, יש אשר הוא עצמו מגשים את הפיקוח, כמו באיטליה, או שהוא עושה זאת בקשר אמיץ עם המפקח הממשלתי כמו בגרמניה. בקצת ארצות, כגון בשבדיה, הפיקוח הוא נפרד לגמרי מעל הנהלת הבנק־להוצאה. ואולם המופת של ארצות הברית מוכיח כי שיתוף מסוים הוא הכרחי: המפקח על המטבע, שהוא הפקיד הממשלתי המפקח על הבנקים, הוא גם חבר למועצת הרזרבה הפדרלית (המועצה המפקחת על הבנקים הפדרליים).

 

בנק אנגליה    🔗

הבנק החשוב שבעולם להוצאת שטרי־מטבע עודנו בנק־אוף־אינגלנד. הוא גם הותיק שבכל הבנקים הקיימים; רק הבנק השבדי קשיש ממנו כמה עשרות שנים. הון־היסוד שלו (1.2 מליון לירות שטרלינג) הוא, כמו שנאמר, מלוה שנתנו סוחרי לונדון וקבלניה לממלכה וקיבלו ממנה תמורתו את הזכות להוציא שטרי־מטבע בסכום זה. גם התוספות להון זה בשנים הבאות, עד שהגיעו לשיעורו כיום, 14.5 מיליונים לי"ש, ניתנו בדרך זו, ורובו של ההון עדיין מצוין בדין־וחשבון כחוב נצחי של הממלכה, שמקצתו אינו נושא רבית.

הבנק מתנהל ע"י גוברנר וסגן גוברנר ו־42 מנהלים. בתחלה היו המנהלים מתחלפים בכהונה כל שנתים לפי התור, וכל אחד היה תחילה סגן־גוברנר ואחר כך גוברנר. לורד קונליף כיהן כגוברנר כעשר שנים, בימי המלחמה הקודמת ולאחריה, עד יום מותו. יורש כסאו, זה למעלה מעשרים שנה, הוא מונטגיו נורמן. זה 15 שנה ששני פקידים ראשיים של הבנק מצורפים אל הדירקטוריון ואחד מהם מכהן כסגן־גוברנר. זה 200 שנה שהבנק מנהל את קופתה ואת חשבון חובותיה של הממלכה הבריטית.

בתקופה הנפוליאונית נתגלה, כי שטרות שכיסוים זהב, ואפילו כסף טהור, נתנו רווחים יותר משטרי־המטבע של בנק־אוף־אינגלנד. הבנק היה אנוס ב־1820 לחזור גם לכיסוי של זהב, אף שכבר ניסה בזה פעם וביטל. עד אשר בא “חוק פיל” משנת 1844 וסיכם את כל הנסיונות הללו וביסס אותם על יסודות משפטיים, שעליהם נשענת עבודת הבנק עד היום הזה. הסעיף החשוב שבחוק זה הוא התקנת מכסה קבועה של שטרי־מטבע נוספים שאפשר להוציאם בכיסוי מלא של זהב. זוהי שיטה לא גמישה כלל וכלל, שאין לה קיום אלא בארץ ששטר־המטבע ככלי־תשלום איננו ממלא בה אלא תפקיד צנוע לצדו של השיק. וגם כאן היה סוף־סוף הכרח לבטל את גזירת הכיסוי שלוש פעמים במשך 20 השנים הראשונות, אלא שבפעם הראשונה והשלישית הספיקה ההודעה בלבד על ביטול תקנת הכיסוי בעתיד כדי למנוע משבר כספי.

ב־1890 נקט הבנק בדרך אחרת: השיג ע“י בית רוטשילד אשראי של 3 מיליון לי”ש זהב בבנק דה פרנס; זה אולי המעשה הראשון של “שיתוף בין בנקים־להוצאה”, ענין שמייחלים לו כל כך בדורות האחרונים. משפרצה מלחמת העולם הקודמת נמצא שבמסגרת החוקה הזאת של הבנק אין כל אפשרות להתגבר על מיעוט מכשירי התשלום בשוק והיה הכרח להוציא עוד שטרי־מטבע ממלכתיים, הם Currency Notes. מן ה־“Bradbury’s” הללו (על שמו של מזכיר האוצר בימים ההם, בראדבורי, שחתם על שטרי־מטבע אלה) יצאו אחר כך שטרי־המטבע בני לי“ש ובני חצי לי”ש אשר במחזור כיום, כי לפניהם לא היו מותרים אלא שטרות בני 5 לי“ש ומעלה. מלבד זאת קמו ב־1928 וצירפו גם את שאר שטרי־המטבע הממלכתיים אל המכסה הקבועה והעמידוה על 260 מיליון לי”ש. שאר שטרי־המטבע אשר במחזור היו כמקודם חייבים בכיסוי מלא של זהב ואפילו ירידת השטרלינג ב־1931 לא שינתה בזה מאומה, מלבד שפטרה מן החובה להחליף למעשה שטרי־מטבע בזהב. החילוף במטבעות מתכת בטל עוד בשנת 1914, אלא שבשנות 1925–1931 אפשר היה תמיד לקבל בבנק מטילי־זהב.

כזאת היתה חוקת הבנק מבחינה משפטית עד ראשית המלחמה החדשה. אבל לאחר ירידת השטרלינג קרה מקרה אשר שינה את מבנה הבנק מבחינת הסטאנדארד תכלית שינוי: ב־1932 נוצרה ה“קרן לייצוב המטבע”. בימים הקשים שבין מלחמה למלחמה היו כל המדינות עוסקות בתכסיסי־מטבע, קצת ע“י הבנקים להוצאת שטרי־מטבע וקצת לצדם של הבנקים הללו. באנגליה עשה זאת בנק־אוף־אינגלנד על חשבון עצמו, על חשבון המדינה, לאחר שהמצב היה הולך ורע. נמצא שהקרן נתנה רק תוקף למצב שהיה קיים ועומד, אבל כל התכסיס הזה גרם שהדין־וחשבון של הבנק, שהיה לקוי גם קודם, איבד לגמרי את ערכו. תכסיסי־מטבע מחייבים סודיות, והויתור היחיד שנעשה, במאוחר, לדעת הקהל היה זה, שחייבו את הקרן לפרסם דו”ח פעמים בשנה ולמועד שנסתיים לפני שלשה חדשים. בסעיף החשוב ביותר אשר בדו“ח, כמות הזהב, לא חל כמעט שינוי ע”י יצירת הקרן עד לסמוך לימי המלחמה של עכשיו, כשם שלא חל שינוי בדמי הדיסקונטו. היו כמובן כמה טרנזאקציות גדולות בין הבנק ובין הקרן. גרמו לכך טעמים של תכסיסי־מטבע ועשו תמיד רושם רב. הטרנזאקציה האחרונה היתה עם פרוץ המלחמה וחשיבותה גדולה ביותר עד היום: קרן הייצוב קיבלה לידיה את כל הזהב אשר בבנק. מחזור שטרי־המטבע של הבנק הוא עכשיו, כנראה, מכוסה כולו על ידי בטוּחות ממשלתיות (Government Securities).

חוקת הבנקים האנגלית, ועל כולם – הלך־המחשבה האנגלי על מהות הבנק, הבדילה תמיד בין השקעות מותרות, קצרות־מועד, ובין הקפאת הכסף ע"י מלוה גדול. באיזה מידה נשמר הבדל זה למעשה בבנקים לאשראי – ידובר במקום אחר. כאן יש להעיר, על כל פנים, שאין זו אלא אירוניה של הגורל, שדווקא בנק אוף אינגלנד ראה עצמו אנוס אחרי 1919 להקפיא את הונו בכמה וכמה מפעלים באנגליה ומחוצה לה. נודעת ביותר השתתפותו באנגלו־אינטרניישונל בנק, יורשת הבנק האנגלו־אוסטרי. ההפסד הגדול שהיה כאן ודאי כבר נמחק בפנים. גדולות וחשובות מזו היו ההשתתפויות בבריטניה עצמה, בעיקר בעסקי־איפותיקה חקלאיים ובהבראת ענפי תעשיה שונים, ועל כולם – תעשיית צמר־הגפן.

על הדין־וחשבון של בנק אוף־אינגלנד ידובר להלן, בקשר עם שאלת הפומבי בבנקים להוצאת שטרי־מטבע.

 

הבנקים הפדרליים בארצות הברית    🔗

מסוג אחר לגמרי הם תולדותיה ומבניה של מערכת הבנקים הפדרליים בארצות־הברית (Federal Reserve System). פיצול הבנקאות להוצאת שטרי־מטבע בארצות הברית מאז הכרזת העצמאות ב־1776 עד 1913 – אין לו חבר בשום ארץ אחרת. נסיונות רבים במאה הי“ט ליצור בנק־להוצאה מרכזי נכשלו כולם בגלל נטיית ההתבדלות החזקה של הארצות השונות אשר בברית. לרוב נדחתה הצעת החוק כבר בקונגרס. עד שבא “חוק הבנקים הלאומיים” (National Banks Act) משנת 1863, שעבר בשלום אך בגלל מלחמת האזרחים, וקבע הלכה שכל שטרי־המטבע צריך שיהיה להם כיסוי בשטרי־מלוה של הברית. אין שום בנק רשאי להוציא שטרי־מטבע אלא “הבנקים הלאומיים” (National Banks), כלומר הבנקים המכוונים מעשיהם לפי החוק הנ”ל, ורק במכסת שטרי־המלוה של הממשלה אשר בידיהם. חוסר הגמישות במחזור שטרי־המטבע שנוצר עקב חוק זה הביא לידי המשבר הכספי של שנת

1. עד כמה גרם החוק להחרפת המשבר יש לראות מדברי ג. פ. מורגאן, שהתאונן בפני ועדה של הסינט על העובדה, שלא עלה אז בידו להשיג שום אמצעי־תשלום ליקבידי בלשכת האוצר בניו־יורק אפילו במחיר זהב בעין. הנסיון המר של אותו סתיו הוליד את ה־Federal Reserve Act (חוקת הרזרבה של הברית) מ־1913, אשר קיבל תוקף בשעה האחרונה שלפני מלחמת העולם הקודמת ומנע משבר כספי כבד בפרוץ המלחמה.

במקום בנק מרכזי אחד להוצאת שטרי־מטבע נחלקו כל ארבעים ושמונה הארצות של הברית ל־12 מחוזות ובכל אחד מהם הוקם “פדרל רזרב בנק” המוציא שטרי־מטבע. “הבנקים הלאומיים” שבמחוז נדרשו להיות חברים למערכת הרזרבה הפדרלית. “הבנקים הארציים” (הקיימים בארצות השונות לפי החוקה הפנימית של אותן הארצות – (State Banks) היו רשאים להיות חברים לפי תנאים מסוימים. כיום מקיפה מערכת הרזרבה הפדרלית כשליש לערך מכל הבנקים שבארצות הברית (מספרם למעלה משתי רבבות) ובהם שני שלישים מכל הכספים שבבנקים. הבנקים־החברים חייבים להפקיד בבנק הפדרלי שבמחוזם את הרזרבה שהם מצווים עליה לפי החוק (בהתאם לפקדונות שבידם) ולקנות מכסה מסוימת של ניירות הבנק הפדרלי. לעומת זאת יש להם הזכות להשיג בבנק זה נכיון שטרות והלואות. בנקים שאינם חברים למערכה אינם זכאים למו"מ עם הבנק הפדרלי. ואולם הבנק הפדרלי רשאי לקנות בשוק שטרי־מלוה ממלכתיים וכיוצא בזה אפילו משאינם חברים. הבנקים הפדרליים אינם תלויים זה בזה והרשות לכל אחד מהם לקבוע לעצמו שער רבית כרצונו – ולרוב השער במערב החקלאי גדול מאשר במזרח התעשייתי – אבל קשורים הם זה בזה קשרי אשראי ולפעמים במידה רחבה מאד.

פסגת המערכה הזאת וחוליתה המקשרת היא “מועצת הרזרבה הפדרלית (Federal Reserve Board)”, מוסד ממשלתי של שמונה חברים, מהם שנים שהם פקידים פדרליים – שר האוצר, הוא נשיא המועצה, והמפקח על המטבע (Comptroller of the Currency) – שניהם מצטרפים למועצה בתוקף משרתם. ההנהלה המעשית היא בידי הגוברנר, אחד מששת החברים, שהם מתמנים על־ידי נשיא ארצות־הברית למשך 10 שנים. סמכותה של המועצה היא רחבה מאד. כוחה יפה אפילו לצוות שאחד הבנקים הפדרליים יסדר לחברו נכיון־משנה (רידיסקונטו), לשחרר בנק פדרלי למשך 15 יום, תמורת מס על שטרי־מטבע, מחובת הכיסוי המוטלת עליו לפי חוקת הרזרבה הפדרלית, לאשר את שער הרבית שקבע לו כל בנק וכדומה.

הריוח הנקי של כל בנק פדרלי מצטבר בקרן עודפים עד שהוא משתווה להון החתום. מן העודף ניתנים 10% לקרן עודפים, השאר – לאוצר הממשלה. הרי שהבנקים הם אמנם מוסדות פרטיים, שרוב מנהליהם (6 מתוך 9) – נבחרים ע"י החברים, אבל מכיון שהם נתונים לפיקוח הממשלה הם כעין־ממשלתיים. שלושה מנהלים מתמנים על ידי מועצת הרזרבה הפדרלית לשלוש שנים, אחד מהם הוא נשיא המועצה של הבנק במחוז ונקרא “מורשה הרזרבה הפדרלית”.

ההשגחה על הוצאת שטרי־המטבע היא כמובן בידי המפקח והוא עושה זאת על ידי המורשים.

מערכת הבנקים הפדרליים היא, איפוא, מערכת בנקים להוצאת שטרי־מטבע והיא היתה הראשונה שדאגה לשיעור מסוים של כיסוי לכל סכום ההתחייבויות. השיעור הוא 35% בזהב או באמצעי־תשלום חוקיים אחרים. שטרי־המטבע של הבנק הפדרלי חייבים בכיסוי של זהב דווקא בשיעור של 40% לפחות.

 

דינים־וחשבונות ופומביוּת    🔗

אם הבנק לאשראי משקף את הגאות והשפל במשקה של ארץ ביתר בהירות וביתר מהירות מאשר כל מפעל תעשייתי שהוא – הבנק הגדול להוצאת שטרי־מטבע על אחת כמה וכמה. ייתכן, כי התביעה מאת הבנקים־להוצאה שיפרסמו סיכומים (Returns) כסדרם היתה מטרתה בראשונה לשמור עליהם שלא יעברו על תקנות הכיסוי שנתחייבו בהן. אבל עד מהרה נתברר, שסיכום מלא של בנק־להוצאה תועלתו גדולה יותר וערכו הלאומי־כלכלי הלך והתבלט. במאה העשרים התחיל חלק מן הבנקים־להוצאה לעבד בעצמם ובשיטתיות את כל החומר החשוב מבחינה כלכלית המגיע לידם ולפרסם אותו, תחילה בתוך הדו“ח השנתי שלהם ואחר כך לחוד. המצב בשנים האחרונות שלפני המלחמה החדשה היה בערך כך: בנק־אוף־אינגלנד נשאר נאמן למסרתו הנושנה של שמירת סוד. אין הוא מפרסם דו”ח שנתי, המנהל שלו אינו מדבר באספה הכללית, שאלות מצד בעלי מניות נחשבות כחוסר נימוס וכמעט שאין עליהן תשובה. ואולם גם הוא יצא בעקבות הפדרל רזרב בנקס ומפרסם סקירות סטאטיסטיות חדשיות. סקירות אלו אינן חסרות ענין, אך אין להשוותן אל הירחונים של מועצת הרזרבה הפדרלית של ארצות הברית. מלבד הירחון האמריקאי הזה, שחשיבותו המדעית לחוקרי הקוניונקטורה גדולה מאד, יש עוד הרבה בנקים־להוצאה המוציאים קובצים חדשיים. אמנם יש בהם המצמצמים מאד את חוג הקוראים; כך היה עושה, למשל, הרייכסבנק הגרמני עוד לפני המשבר הכספי של

1. הדו“חות הרגילים של הבנקים הללו מכילים עד היום הרבה ידיעות בעלות חשיבות משקית כללית שאין אתה מוצא אותן במקום אחר. ואעפ”י כן הפרסום החשוב ביותר של כל בנק־להוצאה הוא, כמובן, ה“סיכום” התדיר, המופיע לרוב אחת לשבוע.

תכנו של הסיכום הוא בעיקר ידיעות על מחזור שטרי־המטבע ואמצעי הכיסוי ועל סכומי הזכות והחובה. אולם ידיעות אלה ניתנות בריכוז כזה שאין כל אפשרות להוציא על פיהן משפט על מצבם האמיתי של המטבע ושל שוק הכספים בארץ. הסיכום הלקוי ביותר והלוט ביותר הוא של בנק־אוף־אינגלנד. ידועה השיחה בין סיר אדוארד הולדן, מנהל המידלנד־בנק, לבין לורד קונליף, מנהל הבנק־אוף־אינגלנד, שבה התאונן הולדן על הסיכום של ב. או. אי. שאין לראות בו כלום חוץ מכמות הזהב. “וגם את זאת לא הבנת כהלכה” – ענה לו קונליף.

נביא לדוגמא סיכום אחד של בנק־אוף־אינגלנד, המחולק לשתי מחלקות: מחלקת ההוצאה (Issue Department) והמחלקה הבנקאית (Banking Department).

 

סיכום בנקאי (Bank Return) ל־9 באוגוסט 1939    🔗

בסוף באה טבלת השואה לשבוע הקודם ולשנה הקודמת.

סכום כל שטרי־המטבע שהוצאו, הן ב“נאמנות” (בכיסוי של בטוחות) והן ב“כיסוי זהב”, נראה מן המאזן של מחלקת ההוצאה. בסעיפים 1, 2 מחולק הסכום לשנים – החלק שבמחזור והחלק האצור בבנק (רזרבה של שטרי־מטבע). השני מופיע, כמובן, גם בצד האקטיב של המחלקה הבנקאית (ס' 16), ס' 3 הוא אותו “חוב נצחי” שדיברנו בו. ס' 4 כולל רק ניירות־ערך ממלכתיים וס' 5 גם שטרות של יחידים (מאז המלחמה נעלם ס' 7, אוצר הזהב, ונתמזג בס' 4). הסעיפים 3, 4, 5, 6 הם הכיסוי “להוצאת הנאמנות”.

במאזן המחלקה הבנקאית – ס' 9 הוא הרזרבה מבחינה מאזנית־טכנית, אבל כולל גם את הריוח, כלומר פוחת בכל חצי שנה, אחרי האספה הכללית, בסכום הדיבידנדה המחולקת. סעיף 14 כולל כל ניירות־הערך הממשלתיים, שנקנו בשוק או שנתקבלו לנכיון או במשכון, גם מפרעות לממשלה. ס' 15 הם ניירות־ערך לא־ממשלתיים שנקנו בשוק. ס' 14 אשראי בנכיון ובמשכון שניתן לשוק, וביחוד לסוחרי שטרות. הבנקים הגדולים אינם עושים דיסקונטו בבנק־אוף־אינגלנד, שלא לגלות סימנים של חוסר ליקבידיות.

לעומת 17 הסעיפים של סיכום הבנק־להוצאה הבריטי יש בסיכומי הבנקים האמריקאיים, הן בסיכום הארצי המרוכז והן בסיכומי 12 הבנקים הפדרליים שבמחוזות, קרוב ל־30 סעיפים. כל סיכום משקף את התנאים המיוחדים שבמחוז. העתונות מביאה אך מספרים נבחרים מן הסיכום הניו־יורקי. סעיף הזהב מחולק על פי רוב לשנים – זהב לכיסוי ושאינו לכיסוי. ניירות־הערך הממשלתיים מחולקים למלוות, לשטרי־מטבע ולשטרי־חוב. השטרות שנקנו מן הבנקים־החברים מובדלים מן השטרות שנקנו בשוק, ויש עוד כמה שינויים קלים. הסיכומים של שאר הבנקים בעולם אינם שונים הרבה מן הנזכרים לעיל.

תמציות של כל הסיכומים הללו היו מופיעות ע"י חבר הלאומים, ואף שהיו באות במאוחר – היתה חשיבותן גדולה מאד.