דוד גורביץ

שיטת המטבע שהיתה קיימת בארץ־ישראל לפני המלחמה הונהגה על ידי התורכים בשנת 1880. הסטאנדארד היה לירת הזהב, שהיתה מחולקה למאה פיאסטרים (גרושים יציבים). המטבעות העיקריים מלבד הלירה היו: מג’ידי הכסף – 20 פיאסטר סאח או 1/5 הלירה; בשליק הנחושת או בשליק הכסף בני שנים וחצי פיאסטרים סאח, ופיאסטר הכסף או פיאסטר הניקל בני 4 מטליקים או 40 פארס. מטבע נייר לא היה בארץ. ברם, לשם חישוב המחירים, מקח־וממכר בשוק והנהלת חשבונות השתמשו ביחידה מדומה בשם גרוש שורוק (גרוש לקוי או גרוש שוק), שלא היה קיים כמטבע והיה מחוסר תוקף חוקי. שויו היה משתנה מעיר לעיר. לירת זהב, שערכה היה 4.40 דולר, היתה שווה ל־124 גרוש שורוק בירושלים, ל־141 בתל־אביב, ל־162 בחברון, ול־255 גרוש שורוק בעזה. בתל־אביב, למשל, היו נוהגים לחשב גרוש שורוק כשווה שלשה מטליקים ומחצית הקבק (1 מטליק = 2 קבקים = 8 סאחים), ובשליק אחד – עשרה מטליקים ו־½1 קבקים. נוסף לזה ומחמת ירידת ערכה של מתכת הכסף, קבעה הממשלה שבשביל תשלום המסים יש לחשב את המג’ידי כשווה 19 גרוש סאח ובאופן כזה הכניסה מטבע שלישי – גרוש ממשלתי.

מטבע חוץ היו מקבלים בארץ ברצון. המטבע העובר לסוחר היה: מטבע הזהב הצרפתי של 20 פרנקים (= 87,5% של הלירה התורכית), ליטרת השטרלינג האנגלית (= 110% של הלירה התורכית), ומטבעות זהב רוסיים. אכן, ערך המטבעות היה משתנה לפי המקומות: שויו של השטרלינג היה 136 גרוש שורוק בירושלים, 156 בתל־אביב. דרך זו של חישובי חליפין היתה כמובן קשה ביותר, וגרמה לערבוביה רבה; מסיבה זו ומפאת חוסר מטבעות היו החלפנים מרויחים מחילופי מטבעות שונים ומפריטת מטבעות זהב למטבעות קטנים (כאן כדאי להעיר, כי עד היום שולטת בארץ ערבוביה ביחידות המשקל: רוטל שווה ל־2.88 ק“ג בירושלים ובתל־אביב, ל־2.56 בחיפה, ול־3.1 ק”ג בחברון).

בזמן המלחמה היה מורגש בכל הארץ מחסור גדול במטבעות כסף, משום שההמונים הרבו להטמין אותם ומפי יצוא הכסף לגרמניה ואוסטריה כתשלום בעד חמרי מלחמה. הממשלה התורכית ביטלה את החישוב בגרוש שורוק והוציאה מטבעות־נייר, שלכמה מהם היה בתחילה כיסוי בזהב או בשטרי־ערך של האוצר הגרמני. אבל הוצאת מטבעות הנייר גדלה והלכה וערכם פחת והלך; בירושלים ירד ערך לירת הנייר בנובמבר 1915 ל־98 פיאסטר סאח; בינואר 1916 ל־90, ביוני ל־57, ובדצמבר ל־33; ביוני 1917 ירד שוב ל־31, ובדצמבר, בזמן הכיבוש, ל־18 פיאסטר סאח. ועדיין היה מורגש מחסור במטבע נייר ומשום כך השתמשה הממשלה בהמצאה אפיינית: היתה גוזרת את לירת הנייר לשני חצאים שווים וכל מחצית היתה מתקבלת ע"י הממשלה, הבנקים והתושבים כמחצית הלירה.

נובמבר 1917 – אוקטובר 1927    🔗

ב־23 בנובמבר 1917, עם כיבוש הארץ על ידי כוחות הצבא הבריטי שבמצרים, הכריז השלטון הצבאי, כי למטבע המצרי ניתן תוקף של מטבע חוקי. מטבע זה הוּצא ע"י הבנק הלאומי המצרי והיה לו כיסוי בשטרי־האוצר הבריטי ובזהב וגם היה קשור עם השטרלינג הבריטי. שטרי המטבע התורכיים בוטלו, ואלה של מצרים, אשר הוכנסו לארץ על ידי הצבא בכמויות גדולות, היו מתקבלים בכל הארץ, לאחרי תקופת־מעבר קצרה, בערכם הנומינלי. מחזור המטבע בארץ ובעבר־הירדן בשנת 1922 נערך ב־900,000 לירות מצריות ובשנת 1927 – ב־2 מיליון, מזה – 90% בשטרי־מטבע ו־10% במטבעות כסף, ניקל ונחושת. יחידת הסטאנדארד היתה: לירה מצרית אחת = 100 פּיאסטרים (גרושים) = 1000 מילים. המטבעות היו: שטרי־המטבע בני חצי לירה, לירה אחת ויותר, מטבעות כסף של 5 ו־10 פּיאסטרים; מטבעות ניקל – ½, 1 ו־2 פּיאסטרים; נחושת – 1, ו־2 מילים.

שיטת המטבע הזאת היתה שלטת 10 שנים עד נובמבר 1927. בתקופה זו היה השטרלינג, ויחד אתו, כמובן, הלירה המצרית, מטבע יציב, וארץ ישראל נהנתה משיטת־מטבע בריאה וניצלה בשטח זה מכל התהפוכות אשר מהן סבלו לא רק המדינות החדשות, כמו סוריה, פולין וצ’כוסלובקיה, אשר הנהיגו מטבע שלהן, אלא גם מדינות ותיקות כגרמניה, צרפת ואיטליה, אשר שער החליפין שלהן היה בלתי־יציב. אכן, לא היתה אפשרות להמשיך זמן רב בשיטה זו, כי סיבות פוליטיות וכלכליות הגבירו את הצורך בשיטת מטבע מיוחדת לארץ־ישראל. הסיבות היו: א) הארץ היא ארץ מנדטורית ובלתי־קשורה למצרים; זו יצאה בינתים מאפיטרופסותה של בריטניה והיתה למלוכה אוטונומית; ב) לארץ ישראל אין כל חלק בהנהלת הבנק המצרי שהוציא את שטרי־המטבע, ובמקרה שתונהג שיטת מטבע חדשה במצרים צפויות לארץ סכנות ידועות משינוי זה; ג) ארצנו לא קיבלה כל חלק מהרווחים אשר קיבל הבנק המצרי מהאופרציות הכספיות ומהוצאת מטבעות קטנים של מתכת פחותת־ערך.

באפריל 1924 הוקמה ועדה מורכבת מבאי־‏כוח הממשלה, התושבים והבנקים, והוטל עליה לעיין בשאלת מטבע ארצישראלי, שיטתו ויחידותיו.

מצבנו הכלכלי בתקופה ההיא השפיע, כנראה, יחד עם המצב המדיני, על בחירת שיטת המטבע. ב־1926 היתה בארץ אוכלוסיה קטנה של 900 אלף איש, ומהם 150 אלף (16%) יהודים; הארץ נמצאה אז בדרגת־התפתחות נמוכה הרבה יותר מזו של היום; התוצרת של בתי החרושת ושל בתי המלאכה היתה פחות מ־4 מיליון לא“י; סכום המטבע במחזור עלה ל־2 מיליון לא”י; סכום הפקדונות בבנקים היה קטן והיו שייכים בחלקם לבני חוץ־לארץ, שהיו רשאים להוציאם בכל זמן שירצו. אולם מה שבלט בעיקר היה המצב הבלתי בריא של סחר החוץ: היבוא ב־1926 עלה ל־6.6 מיליון לא“י, והיצוא ל־½1 מיליון לא”י. את הגרעון הזה, 5,1 מיליון לירות, אפשר היה לכסות על ידי זהב, דביזים, יבוא של הון זר להשקעות בבנין הארץ והכנסות שונות “סמויות מן העין”. קיום שער החליפין היה מצריך אמצעים מסובכים ומסוכנים.

תוצאות חקירתה של הועדה לא פורסמו ברבים, אולם ידוע שהיא לא המליצה על ייסוד בנק מרכזי להוצאת בנקנוטים; ההוצאה־לפועל היתה צריכה להיות בידי ועדה אֶמיסיונית, שתתמנה ע"י הממשלה ושתעבוד בשיתוף־פעולה עם ועדה מטעם הממשלה שבלונדון. כסטאנדארד הציעה הועדה לירה, השווה בערכה ללירה שטרלינג ומתחלקת לעשרה שקלים בני 100 פרוטות; היחידה העיקרית במחזור, בהתחשב עם התנאים הכלכליים, היה צריך להיות השקל.

שיטת המטבע בארץ    🔗

התקנות פורסמו בעתון הרשמי מס' 170 מ־1 בספטמבר 1926 ובמס' 182 מ־1 במרס 1927, ואפשר לסכמן כך: ההנהלה נמצאת בידי “מועצת המטבע הפלשתינאית (א"י)” (Palestine Currency Board) המורכבת כולה מפקידים בריטיים – באי־כוח הכתר, האוצר הבריטי ועוד, המתמנים על ידי ממשלת בריטניה והאחראים רק בפניה. המועצה רשאית להוציא מטבעות־נייר ומטבעות־מתכת. הסטאנדארד הוא הלירה הא“יית המחולקת ל־1000 מיל, ואם היא מוּצאה בצורת מטבע־מתכת חייבים לעשותה מזהב, ועליה להכיל 123 גרעינים. המטבע יהיה: מטבעות־נייר בני ½, 1, 5, 10, 50, ו־100 לא”י; מטבעות־כסף – בני 50 ו־100 מיל; מטבעות־ניקל – בני 10 ו־20 מיל; מטבעות־ברונזה – בני 1 ו־2 מיל (אין התקנות מכירות בכינויים “גרוש” ו“שילינג” המקובלים ע"י הקהל שהיה רגיל להשתמש במטבעות תורכיים ואנגליים).

המטבע הארצישראלי יכול להיות מוחלף במטבע בריטי לפי המכסה הנומינלית של לירה ארצישראלית בלירה שטרלינג בריטית ולהיפך. הרוצה להחליף מטבעות ארצישראליים בבריטיים חייב להביאם לבנק ברקליס בירושלים ולקבל את השטרלינג מלונדון וכן להיפך. בעד העברת הכסף בין ירושלים ללונדון על־ידי הדואר, או על־ידי הטלגרף, משלם המחליף ⅛ של אחוז אחד מהסכום המוחלף. באופן זה קשורה הלירה הא"יית לשטרלינג.

המועצה רשאית להשקיע את כספיה בניירות־ערך של הממשלה הבריטית ושל ממשלות הדומיניונים; עליה ליצור קרן־מלואים למטבע בסכום מספיק להחלפת מטבע הנייר שלה ולכיסוי כל פחיתה בערכו של המטבע. אם המועצה מוצאת כי הקרן הזאת מספיקה למטרות אלה, רשאית היא לתרום סכומים מסוימים לממשלת ארץ־ישראל.

המועצה וקרנותיה אחראיות על כיסוי מטבעות הנייר שבמחזור, והסכומים הדרושים לתשלום יהיו חוב על הכספים והבּטוּחוֹת אשר בידה, ובמקרה שלא יספיקו נופלת האחריות על הכנסותיה הכלליות של ממשלת א“י. **פירושו של דבר שהלירה הא”יית קשורה לשטרלינג, ואין המועצה צריכה להחזיק ברזרבה של זהב, ואין היא קונה ניירות־ערך של ממשלת הארץ והמוסדות הכלכליים שלנו. אין לממשלה בא־כוח במועצה, אולם היא אחראית למועצה בהכנסותיה.**

המועצה חייבת לפרסם דינים־וחשבונות שנתיים מפורטים בנוגע לסכומי המטבעות שהוצאו על ידה, לסכום הקרנות וכו'. מרכז המטבע הוא בירושלים; מנהל האוצר של הממשלה הוא מנהל המטבע ובנק ברקליס הוא הסוכן המקומי.

השיטה הונהגה בנובמבר 1927, ונתקבלה ללא פקפוקים בארץ ובעבר־הירדן. המטבע המצרי שהיה בארץ הוחלף בבנקים לפי המכסה של לירה ארצישראלית = ל־0.975 לירה מצרית, אם כי עבר זמן מה עד שהמצרים הסכימו לקבל חזרה את מטבעות המתכת שלהם (אשר חלק גדול מהם הוטמן קודם לכן על ידי הפלחים) ואפילו במחיר מופחת – מה שגרם לנו הפסד של 24,500 לא“י. מועצת המטבע הוציאה בשנת 1927 מטבעות־נייר בסך מיליון וחצי לא”י ומטבעות־מתכת בסך ¾ מיליון לא“י. הסכום האחרון היה מופרז, הואיל ומטבעות־כסף הוכנסו למחזור בסך 200,000 לא”י בלבד; למעלה מ־320,000 לא“י הוחזרו לאנגליה בשנות 1928 ו־1929 ונמכרו בתורת מתכת, ובשאר השתמשו רק בשנים שלאחר כך. בקשר עם האמור כאן מן הראוי להעיר, כי סכום מטבע הנייר הוא בדרך־כלל כ־87%־90% מהסך הכולל של מטבעות נייר ומתכת, ומהם האחוז הגדול ביותר הוא של שטרות בני 1 ו־5 לירות, בעוד שכמות מטבעות המתכת בארץ עולה לסכום פחות מחצי מיליון לא”י, שהם כ־13%־10%. רק במקרים יוצאים מהכלל, כשירד חלקם של המטבעות לרגל הוצאת הפקדונות מהבנקים והטמנתם, הגדילה המועצה באופן ניכר את הכמות של מטבע הנייר, ואילו את כמות מטבעות המתכת לא שינתה אלא מעט. משום כך ירד אחוז מטבעות המתכת ל־8% בספטמבר 1935 – בזמן מלחמת חבש־איטליה – ול־5.4% באוגוסט 1939, בתחילת המלחמה. אולם מאותו זמן עלה שוב והגיע במרס 1940 ל־8.2%. את השינויים שחלו בשנה האחרונה וכ"כ את הרכב כמות המטבעות אפשר לראות מהטבלא שלהלן¹.