ה הירשטיין ¹

הבנק לאשראי (Kreditbank) בצורתו החדישה הוא יצירה מאוחרת יותר מן הבנק להוצאת שטרי מטבע. על כל פנים, כך הוא הדבר לגבי הבנק האוניברסלי בצורתו ה“קונטיננטלית”, כלומר המקובלת בארצות יבשת אירופה. מה שאין כן הבנק לפקדונות (Depositenbank) בצורתו ה“אנגלית”, שימיו בערך כימי הבנקים לשטרי־מטבע, ואם תמצא לומר, – אפשר אף להקדים את לידתו עד ימי הבינים, כשהיו נוהגים להפקיד כספים אצל צורפי הזהב.

מהותו של בנק לפקדונות היא קבלת כסף לפקדון, על מנת לשלם ממנו על פי שיקים או המחאות של המפקיד בכל שעה שידרוש או לאחר הודעה מוקדמת. הצד השני של פעולת הבנק, השימוש בכסף הזה לצרכי השקעה שונים, נקבע על פי הכלל שאין להשתמש בכסף המופקד אלא להשקעות קצרות־מועד בעיקר, או – כגון בחשבון עובר־ושב – להלואות על מנת להחזיר בכל שעה שיידרש. לפיכך חייב הבנק, בשעה שהוא בא להשקיע כסף מופקד, לשמור על דרגה גבוהה של ליקבידיות (מזומנוּת לפרעון). ואכן, הליקבידיות החשבונית של הבנקים־לפקדונות האנגליים, הצרופים, היא תמיד גדולה פי כמה וכמה מן הליקבידיות החשבונית של הבנקים ה“אוניברסליים” אשר ביבשת אירופה.

הבנק לפקדונות    🔗

המבקש לעמוד על מהותו של הבנק־לפקדונות ילך אצל בריטניה הגדולה, אשר בה צורה זו של בנק היא כמעט היחידה בארץ. ה־Joint Stock Bank האנגלי אינו מזכה ברבית אלא בשעה שהותנה על כך מראש, ועל־פי־רוב רק אם הופקד הכסף למועד מסוים ללא חזרה. החלק התשיעי בערך מן הכסף המופקד אצלו מחזיק הבנק במזומנים בבנק־אוף־אינגלנד ובעזרת חשבון זה מסתדרים גם הסילוקים (Clearings) יום־יום. חלק אחר של הכסף המופקד מושקע בשטרי־האוצר, השקעה שערכה עלה הרבה בשנים האחרונות (שטרות אלה דחקו את רגליהם של שטרי המסחר הפרטיים, שהם עומדים על דרגה נמוכה יותר במעלת הליקבידיות, כפי שיבואר להלן). על דרגה שווה בערך לשטרי־האוצר, או משהו למטה מהם, עומדות ההלואות לשוק הכספים ולבורסה, הידועות בשם “Money at call and short notice” (כסף לפי דרישה והודעה קצרה). החשובות שבהן הן ההלואות לסרסורי־השטרות (Bill Brokers) שעסקם בקניית שטרות מכל המינים ומכירתם בריוח קטן (על פי רוב בבית־הנכיונות – Discounting House – שידובר בו להלן). אחריהן במעלה – שטרי־המסחר, שהיו ממלאים לפנים תפקיד חשוב מאוד, ואולם בשנים האחרונות כמעט שנעלמו מן השוק. הסעיף הגדול ביותר שבהשקעות הבנק־לפקדונות הוא על־פי־רוב חשבון ה“מפרעות”, שהוא גם המכניס ביותר, כי הרבית על הלואות אלה גדולה יותר. אלו הן הלואות על סמך בּטוּחוֹת, הניתנות לתקופה של 6 עד 12 חודש ולפעמים קרובות גם בהארכת הזמן.

כללו של דבר, ההשקעות של הבנק־לפקדונות האנגלי הן – לפי הגדרת מק־מילאן – “תערובת של חובות קצרי־מועד וארוכי־מועד ושל מניות” וכוללות תמיד אחוז הגון של שטרי־מלוה ממלכתיים.

הבנק האוניברסלי    🔗

ההבדל העיקרי בין הצורה האנגלית של הבנק־לפקדונות (שאינה דומה לאמריקאית אלא במידה שהדבר נוגע לבנקים האמריקאיים הגדולים) ובין הבנק האוניברסלי שביבשת אירופה הוא בזה, שהבנק האנגלי אינו נותן אשראי להשקעות, אלא אשראי למחזור בלבד. אכן, אין הדבר למעשה כמו שהוא להלכה, כי גם הבנקים האנגליים הקפיאו את הונם במידה גדולה ע"י הלואות קצרות־מועד שניתנו למפעלי תעשיה בעיקר, בשטרות או באשראי פתוח, ולא נפרעו. ובנק־אוף־אינגלנד עמל כמעט חמש עשרה שנה לפתח צורות חדשות, שבהן אפשר יהיה להמיס את הקפאון הזה, שהיה קיים ביחוד בתעשיה הכבדה ובתעשיית הטכסטיל.

הבדל שני ויסודי בין שתי הצורות הוא ביכולת להעמיד מזומנים תוך זמן מועט. הבנקים הקונטיננטליים, ומאז 1913 גם הבנקים האמריקאיים, יש להם תמיד יכולת לפנות לעזרת הבנק להוצאת שטרי־מטבע ולקבל נכיון־משנה (רידיסקונטו) של תיק השטרות אשר בידם, או לעבוט אצלו שטרות או ניירות־ערך. באנגליה אין נוהגים לעשות לא דא ולא הא. שטרות אין הבנק לפקדונות מוציא מתחת ידו בכלל; לפעמים הוא מוכר בשוק שטרי־מלוה ושטרי־האוצר, כדי להרבות את המזומנים שבידו. ואולם האמצעי המקובל ביותר למטרה זו היה לתבוע מאת סרסורי־השטרות את פרעון ההלואות שניתנו להם על־פי־רוב למשך שבעה ימים. הסרסורים, ופעמים גם הדיסקונט־הויז, היו פונים אזי בתביעות אל הבנק־אוף־אינגלנד, ולפי זה היה מתגלה מיעוט הכסף שבשוק.

היפוכו הבולט של הבנק לפקדונות האנגלי הוא, כפי שכבר נאמר לעיל, הבנק האוניברסלי. אב־טיפוס שלו הוא הבנק Credit Mobilier (כיום איננו קיים עוד) אשר נוסד ב־1852 ע“י האחים Pereire בפאריס. האחים היו תחילה פקידים בבנק של רוטשילד בפאריס ואת הבנק החדש יסדו בכוונה תחילה בניגוד לשיטת העסקים של רוטשילד. הם וחוג מקורביהם היו נתונים להשפעת האסכולה של סן־סימון, אשר ראה בהפצת המניה את האמצעי הבדוק ביותר לפתוח לפני המונים רחבים את השער אל גן הפריחה הכלכלית ותוך כדי כך גם לגייס הון עצום, שהיה נחוץ לפיתוח התעשיה, אולם אי־אפשר היה להשיגו עוד מן הציבור הרחב במכירות אגרות־חוב, שבית רוטשילד כבר הרבה להשתמש בה. האידיאל האחרון של בית סן־סימון היה משק תכניתי, שבראשו עומד לא המדינה אלא הבנק האוניברסלי הזה. בתקנותיו של הבנק “קרדיט מוביליה” נאמר בפירוש, כי אחת התעודות המוטלות עליו היא לייסד חברות מניות ולקנות את מניותיהן, ועל סמך אלה להוציא אגרות־חוב פי עשרה מהון המניות. ההבדל העיקרי בין שיטה זו לבין שיטת הטרוסט להשקעות (ראה להלן) הוא בזה, שהטרוסט להשקעות מרכז בתיקו ניירות־ערך שהם קיימים כבר וטובים בעיניו, ואילו האחים פירייר ביקשו לקחת אל התיק הון של חברות חדשות, הנוסדות בידיהם, ולמַמן את ההון הזה ע”י מכירת אגרות־חוב. הסכנות הצפויות בשיטה זו נתגלו חיש מהר, אולם עוד זמן רב לפני שנבעו הפרצים הראשונים בבנין־הכספים של קרדיט מוביליה, ב־1853, ניסח דין־וחשבון אחד של הבנק למסחר ולתעשיה (דארמשטאטר בנק) בגרמניה את תפקידו של בנק אוניברסלי או בנק לתעשיה, לאמור:

“אין זה בשום פנים תפקידו של הבנק לקדם את הספסרות בתנודות השער (אז’יוטז') ולהניע את ההון למשחקי בורסה לא־פרודוקטיביים. תעודתו היא לקדם מפעלים גדולים וסולידיים, הן ע”י שיתוף עצמו בהם והן ע“י השקעת ניירות של אחרים. – – עליו לסייע לידי כך, שההון והיזמה יוּטוּ לאפיקים נכונים ומתאימים לצרכי השעה. – – זכותו וחובתו היא לקחת את ההון המצוי באופן ארעי בידי בעל־תעשיה אחד ולתת אותו לבעל־תעשיה אחר הזקוק ברגע זה לאותו כסף ולהמריץ על ידי חליפין מתמידים אלה את הפעילות התעשייתית”.

מובן מאליו, שהבנק חייב גם לקחת חלק בעסקי המלוות הממלכתיים, אף לתת ידו לעסקי־פקדונות ועסקי־כספים בינלאומיים. הסכנות הכרוכות אפילו בפרוגרמה המצומצמת הזאת של הבנק האוניברסלי והמסתברות מאליהן מתוך השורות המעטות הללו, נתגלו באופן בולט במשך הדור האחרון. אבל אין להכחיש, כי חלק גדול מן הפריחה המהירה של התעשיה ביבשת אירופה, ובעיקר במרכז אירופה, יש לזקוף לזכותו של הבנק האוניברסלי. עד כמה היה הרעיון ברוח הזמן ומושך את הלב, תעיד העובדה שבית רוטשילד קם שנים אחדות לאחר ייסוד ה“קרדיט מוביליה” ויסד בוינה את Oesterreichische Kreditanstalt f. Handel und Gewerbe כבנק אוניברסלי מובהק. במרוץ הזמן, במאה הי“ט, גברו בבנקים אוניברסליים אלה העסקים הרגילים על עסקי המימון וע”י כך ניטל הרבה מעוקציה המסוכנים של השיטה הזאת. נכון הוא, כי המשבר באירופה בשנות 1935–1929 הוריד לטמיון אך ורק בנקים אוניברסליים, אולם המלה האחרונה בדבר הצורה השימושית ביותר של העסק הבנקאי עדיין לא נאמרה.

בנק למימון מפעלים (Financing House)    🔗

ליד שתי צורות־אב אלו של הבנק נתפתחו בארצות רבות עוד צורות אחרות, רובן בדומה לאחת המחלקות של הבנק האוניברסלי, ואולם לא כתולדה ממנו. על כך תעיד העובדה, שרוב הבנקים הללו קמו באנגליה, ארץ המופת של בנק־הפקדונות הצרוף. בעולם הקפיטליזם המודרני של ניירות־הערך יש תפקידים בנקאיים התובעים את תיקונם, אך אין בנק־הפקדונות לפי עצם מהותו עשוי לקבל אותם על עצמו. הבנק האוניברסלי עוסק ב“ארגון־מחדש” של עסקים, כלומר נוטל עסק פרטי ועושה אותו לחברת מניות, או שהוא מייסד חברת מניות חדשה למטרה מסוימת (כגון להקמת בית־חרושת חדש) ומבקש למכור את המניות, מיד או כעבור זמן, בציבור. למרות הנסיון ב“קרדיט מוביליה” שהיה בסופו של דבר כשלון, ואולי בגלל הנסיון הזה, נתפתח דווקא בצרפת ה“בנק ד’אפייר”, שהפנה עצמו במיוחד אל העסק הזה, כדרך ה־Financing House בלונדון. בארצות־הברית, לפני הריפורמה הבנקאית של רוזבלט, היו הבנקים־לפקדונות הגדולים עוסקים כמעט בעיקר בעסקי מימון, אם כי ה“פיננסינג הויזיס” עדיין היו חשובים יותר בשטח זה. גם שם, כמו בלונדון, רובם ככולם בתי־עסק פרטיים או חברות באחריות מוגבלת עם חברים מעטים.

הטכניקה של ייסוד חברות־מניות או ארגונם־מחדש של בתי־מסחר קיימים שווה היא בכל הארצות, מחוץ לשינויים שמקורם בהבדלים משפטיים. לא כן הדבר בהוצאת מניות (ואף של ניירות־ערך אחרים), שיש בה הבדל בין לונדון ובין מקום אחר. ברוב הארצות נוסד קונסורציום של בנקים ובנקאים המקבל על עצמו, לפי מכסה פנימית מוסמכת, את סכום כל ההוצאה העתידה לבוא, מציע את נייר־הערך להחתמה ומחלק אחר כך בין חבריו את הריוח או מטיל עליהם את קניית השארית שלא נחתמה, הכל לפי מכסה מסוימת מראש. לא כן באנגליה, שבה ה־“פינאנסינג האוז” או “מרצ’נט באנק” הם לבדם, ולפעמים אפילו החברה בעצמה, מוציאים את הנייר להחתמה. את מקומה של קבוצת הבנקים ממלא קונסורציום של בעלי־ערובה (Underwriters) שהם על־פי־רוב בתי עסק מסוג אחד, המתחייבים בשכר ריוח מסוים לקנות את שארית ההוצאה שלא נחתמה, כדי לשוב אחר כך ולהציעה שנית לציבור.

טרוסט להשקעה (Investment Trust)    🔗

בעשרות השנים האחרונות היה חל לפעמים שינוי בסדר־הענינים הזה. קבוצה אחרת של מוסדות כספיים החלה מופיעה כקבלן למטרה זו, והם הטרוסטים להשקעה. ואולם אלה היו לפעמים נוטים, גם יכולים, להשאיר בידיהם חלק ידוע של ההוצאה. כבר נאמר לעיל, כי הבנק “קרדיט מוביליה” עמד לקבל לתיקו ניירות־ערך של מפעלים אשר מימונם ניתן מאת הבנק עצמו ע"י מכירת אגרות־חוב. נתברר כי בצורה זו לא נשא הרעיון פרי, ואולם בשינוי צורה זכה לגדולות באנגליה ובארצות־הברית. הטרוסטים להשקעות בארצות אלה שונים במבנה שלהם, ואולם הרעיון השווה שבכולם הוא: בעל ההון הקטן אין ביכלתו, או גם אין ברצונו, להכריע על דעת עצמו בטיבו של כל נייר־ערך. גם עצם הנהלת רכושו (הדיבידנדה המתחלקת לעיתים מזומנות, הרבית או ההענקה [בונוס], הגרלת ניירות־הערך וכו') גורמת לו קושי. כל העול הזה יכולה להסיר מעל שכמו חברת־בינים, והוא הטרוסט להשקעות. הטרוסט הזה מוציא אגרות־מְנָת (Anteilscheine) שיש להן לעיתים אופי של מניות ולעיתים אופי של אגרות־חוב. רכוש ניירות־הערך של טרוסט כזה הוא לפעמים מגוון מאוד. אצל טרוסט אנגלי אחד מסוג זה היו לפני כמה שנים ניירות של 11 ארצות ושל סוגים מסוגים שונים, למן שטרי הממלכה הבריטית עד ניירות של חברות לתועלת הציבור (כגון – חברות לחשמל, לגאז וכדומה) ועד מניות של מפעלי תעשיה.

כדאי להעיר על שתי צורות עיקריות ונבדלות של הטרוסט להשקעות. לפעמים ניתן שם זה לחברה להנהלת רכוש, היא הצורה הידועה באנגליה משנת 1860 בשם Fixed Trust. חברה זו קונה בשנת ייסודה כמות מסוימת, בשם ובמספר, של ניירות־ערך, שאסור למכרם בשוק או להמירם בניירות אחרים. אגרות־המנת הניתנות בידי החברים הן במקרה זה “יחידה” אחת או מספר יחידות, כלומר – מנות קטנות ככל האפשר מכל רכוש החברה. בניגוד לצורה כופתת זו של החברה יש צורה אחרת, חפשית. לפיה מתחילה אמנם החברה בתיק מסוים של ניירות־ערך אשר שיעורו מתפרסם בשעת ייסוד החברה, אבל יש לחברה, לפי תקנותיה, רשות – והיא משתמשת בה – להמיר חלקים של התיק, אם הדבר טוב בעיני ההנהלה. טרוסט כזה יכול להיות לאחד הסוחרים הגדולים של ניירות־הערך והוא יכול גם להשפיע בשטח זה זמן־מה על הבורסה, וייתכן, כגון במקרה של כשלון ההנהלה, שיתנוון עד כדי חברה ספסרית.

בנק לנכיון    🔗

(Discounting House, Accepting House, Merchant Bank)

ראינו שנכיון השטרות הוא אחד העסקים החשובים ביותר בבנק האוניברסלי, משום שהוא הליקבידי ביותר. ואולם יש באנגליה קבוצת בנקים, אשר ייחדו לעצמם שטח זה של פעולה בלבד, הבנקים לנכיון. אלה היו בתחילה כמעט כולם בתי־עסק פרטיים בעלי הון רב ונהפכו, כמובן, אחר כך ברובם לחברות באחריות מוגבלת. ממהותו של שוק הכספים האנגלי מסתבר, כי הבנקים הללו נוצרו תוך כדי מסחר מעבר־לים, שכן מעמדה של אנגליה כמתווך במסחר הבינלאומי וכמסלקה בינלאומית גרם לשפע רב של קשרי־התחייבויות, אשר שותפיהם הם אנגליה מזה ואחת הארצות שמעבר־לים מזה. חומר השטרות שנערם בדרך זו היה כל כך רבגווני, אשר שום ארגון בעולם לא היה יכול להקיפו ולממש אותו, אלמלא הבנקים הפרטיים כמו דיסקונטינג הויז, מרצ’נט בנק, ואקצפט הויז. כל שלושת המוסדות הללו היו מוציאים שטרי־קיבול (אקצפטים) או משלמים המחאות שנמשכו עליהם תמורת משלוח סחורה שנמסר לידיהם בסוכנות. הדיסקונט הויז היה נוסף על כך גם קונה שטרות והמחאות מסוג זה ולעיתים גם עושה בהם מסחר. הדיסקונט הויזיס בימינו נצטמצמו הרבה מאוד וחלק מהם נתפרק או נתמזג. ואולם בימים הטובים של שוק הכספים הלונדוני היתה לבתי־עסק אלה חשיבות עצומה. הם היו רגילים לקבל הלואות גדולות מאת בנקי־המניות הגדולים, כדי שיוכלו לקנות את השטרות הנזכרים לעיל. וכבר נאמר, כי דרישה דחופה מצד הלווים להחזיר את ההלואות הללו היתה מכרחת את הדיסקונט הויזיס לדפוק על דלתי הבנק־אוף־אינגלנד וכו', בדרך זו היו הבנקים־לפקדונות האנגליים נוהגים להגדיל את אמצעיהם השוטפים בשעה שתכפו עליהם תביעות המפקידים. במקרים כאלה היו הדיסקונט הויזיס עובטים בבנק־אוף־אינגלנד את שטרי־הממלכה אשר בידיהם, ושטרות כאלה היו בידיהם משום שדרכם היה להשקיע רוב הונם במלוות ממלכתיים. בנקים אלה, אף שמרבית ההוצאה של ניירות־ערך מהם באה, לא יצאו להם מוניטין כמו לסוגים אחרים של אדירי הבנקאות, אבל חשיבותם גדולה מאד, ראשית משום שהם, כאמור, המו"לים העיקריים של ניירות־הערך (חוץ ממלוות ממלכתיים שהוצאתם היו בידי בנק־אוף־אינגלנד), שנית משום שקבוצה זו של בנקאים היא היא המעמידה חברים לדירקטוריון של בנק־אוף־אינגלנד.

בנק מקצועי    🔗

כל סוגי הבנקים המתוארים לעיל נבדלים איש מרעהו אך בבחירת הסעיף, או הסעיפים של הפעולה הבנקאית המיוחדים להם או החביבים עליהם ביותר. אבל יש גם בנקים המייחדים את עצמם לענף מסוים של הכלכלה או לפעולה בקרב סוג מסוים של האוכלוסים. הדברים אמורים ביחוד לגבי הבנקים של הפועלים, שהגיעו לידי חשיבות בארצות שונות, ובתוכן ארצות הברית. בארצות אחדות התפתחו גם בנקים של פקידים, אבל לא הגיעו כמעט בשום מקום למעלה ניכרת. גם הבנקים שאומנתם ענף כלכלי מסוים לא היתה חשיבותם אלא ארעית. והטעם, משום שהם חסרים את האיזון הפנימי בין הכסף הנכנס לבין הכסף הנדרש, איזון שאינו ניתן אלא לבנקים שלקוחותיהם אינם מעור אחד. והדבר מסתבר מאליו: בנק־לטכסטיל, למשל, מן הדין הוא שבימי קציר צמר־גפן לא יהא נתבע כמעט לשום ענין חוץ ממתן הלואות, ואילו בחדשים האחרונים שלפני הקציר יהיה מוצף כסף ללא שימוש. וקשה מגורם זה, הפוגע בעיקר ברנטביליות של הבנק המקצועי, הוא גורם שני, שממנו צפויה לבנק גם סכנת הפסד: בימי משבר לענף הכלכלי הזה שהבנק עוסק בו יהיו הפסדיו גדולים יותר משל בנקים אחרים. הבנקים שבמחוז לנקשייר, למשל, חוזים זאת מבשרם תמיד בימי המשבר בתעשיית צמר־הגפן, אף על פי שאין הם בנקים מקצועיים, אלא שעיקר פעולתם במחוז הזה.

לחשיבות רבה הגיע סוג אחד של בנקים, שהוא מזיגה של בנק מקצועי טהור עם טרוּסט להשקעות, היינו – בנקים שענינם הוא פיתוחו ומימונו של ענף תעשיה מסוים, לפעמים גם באיזור גיאוגרפי מסוים. רעיון זה נולד עם בנייתן של מסילות הברזל הגדולות הראשונות בכמה מארצות אירופה העניות יותר. ואולם לידי חשיבות בינלאומית הגיע בימי נעוריה של תעשיית החשמל, על ידי ייסוד “בנקים־לחשמל” בשוייץ ובבלגיה. בנקים אלה קיפחו עכשיו חלק גדול מערכם, מפני המכשולים הנערמים על דרך נדודיו של ההון הבינלאומי.

הבנק לאשראי בארצות הברית    🔗

העיקרים הכלליים שעל פיהם הוסברה כאן מהותו של הבנק־לאשראי באירופה בולטים, כמובן, גם בהתפתחותה של הבנקאות בארצות הברית. ואף־על־פי־כן יש הבדלים עמוקים בין ארצות הברית לבין ארצות אירופה. יסודם – הוא, ראשית, בהתפתחותו הנסערת של הקפיטליזם האדיר בארצות הברית, במחצית השניה של המאה הי"ט וסמוך לאחריה, שנית – בעובדה שהתחיקה בשטח הבנקאות בעשרות השנים המכריעות ביותר היתה לא בידי ברית הארצות אלא מסורה לכל ארץ וארץ. גם “חוקת הבנקים הלאומיים” שמסרה לבנקים אלה את הזכות היחידה להוציא שטרי־מטבע (בטרם הונהגה שיטת הבנקים הפדרליים של הברית) לא נתקבלה אלא בלחץ מלחמת האזרחים. אף נשאר בתקפו האיסור הכללי לפתוח סניף לבנק לאומי, ועל כולם האיסור הקיים עד היום לפתוח לו סניף בארץ שניה. תנאים אלה הביאו בהכרח לידי כך שפרו ורבו בנקים קטנים, שפקדונותיהם לא עלו על כמה מיליוני דולרים ושהלואותיהם ניתנו או במקומם או בבורסה, בעזרת ידידים־לעסק, ביחוד בין אנשי ניו־יורק. מצב כזה אי־אפשר שלא ימיט אסון בימי משבר; ואמנם בתקופת השנים 1932/33 גרם לתמוטת המוני בנקים בארצות הברית, אשר שימשה עילה לחוקי הריפורמה של רוזבלט. במידה שחוקים אלה נתכוונו להנהלת עסקי הבנקים, לגודל הרזרבות וכו', אין הם ענין לכאן, כי אין בהם שום חידוש עקרוני. לא כן ענין ביטוח הפקדונות שהתקינו בימים ההם, שהוא רעיון חדש לגמרי שלא נתנסו בו עד היום. וזה יסודו: הבנקים חייבים כולם בבקורת מתמדת של ספריהם אצל המפקח על המטבע, כן הם חייבים להניח בבנקים הפדרליים אחוז מסוים מפקדונותיהם בתורת רזרבה – הכל לפי ערכה הכלכלי של ארץ מושבו של הבנק – ולהגיש מאזנים חדשיים. מלבד זאת מפרישים הבנקים אחוז קטן מפקדונותיהם לקופת־מלואים משותפת, העומדת בקשרים עם הבנקים הפדרליים, והפרשה זו נחשבת כדמי ביטוח, שתמורתם ערבה ממשלת ארצות הברית לכל הפקדונות שבבנקים. הכוונה היא למנוע בהלה מן הבנקים, כי לאחר שניתנה ערבות הממשלה שוב ניטל עוקצה של שאלת הבטיחות של הבנק. שיטה זו שימשה נושא לבקורת רבה כל השנים הללו, וביחוד מצד אותם הבנקים הרואים את עצמם, מפאת יושר הנהלתם, פטורים מביטוח פקדונותיהם, והנה הם מחויבים בעל־כרחם להצטרף למערכה ולהעמיס על רווחיהם תשלומי פרמיה שאין להם ממנה כל תועלת. הביטוח נתגשם עד עכשיו רק במקרים מעטים שלא קשה היה להסתדר אתם. לידי מבחן ממשי עדיין לא הגיעו הדברים.