- l מלחמה ושלום – אפילוגים ואחרית דבר / לב טולסטוי
- l מלחמה ושלום / לב טולסטוי
- l אנה קרנינה / לב טולסטוי
- l מות איבן איליץ' / לב טולסטוי
- l הקוזקים / לב טולסטוי
- l חג'י מורט / לב טולסטוי
- l סונטת קרויצר / לב טולסטוי
- l אושר המשפחה / לב טולסטוי
- l שלוש מיתות / לב טולסטוי
- l סופה / לב טולסטוי
- l סֶבַסְטוֹפּוֹל / לב טולסטוי
- l השבוי בקוקז: ספּור / לב טולסטוי
- l בעל הבית והפועל / לב טולסטוי
- l אבא סרגי / לב טולסטוי
- l לוּצֶרן / לב טולסטוי
- l שָׁלוֹשׁ מִיתוֹת / לב טולסטוי
- l לְאַחַר נֶשֶף הַמְחוֹלוֹת / לב טולסטוי
- l סוּפַת שֶׁלֶג / לב טולסטוי
- l מדבּד / לב טולסטוי
חלק ראשׁון
I
עברו שבע שנים. ים‑ההיסטוריה הנגרש של אירופה חדל מזעפו, נדמה היה כאילו נשתתק; אבל הכוחות הטמירים המניעים את האנושיות, (טמירים מפני זה, שהחוקים המכוונים את תנועתם בלתי‑ידועים לנו) המשיכו את פעולתם.
אף על פי שמרחב ים היסטוריה כאילו עמד בלי נוע, לא פסקה אף לרגע תנועת האנושיות כתנועה זו של הזמן השוטף בלי הפסק. נתחברו ונתפרדו חליפות סוגי שונים של התאגדויות אנשים; הוכנו והוכשרו הסיבות לשם התהוות ממלכות והתפרדותן, לשם העתקת עמים ממקום למקום.
ים‑ההיסטוריה התנודד בשצף‑קצף, שלא כדרכו, מחוף אחד למשנהו: הוא סער ורתח במעמקיו. אישים היסטוריים טולטלו כגלים, שלא כרגיל, מחוף לחוף: עכשיו כאילו עמדו והסתובבו במקום אחד. אישים היסטוריים, שקודם הכו אחור, בתור מצביאים, את תנועת ההמוני על ידי פקודות‑מלחמה, הכרזת‑קרבות ומסע‑מחנות, דחו עכשיו את התנועה הזאת על ידי מזימות מדיניות ודיפלומטיות, מתן חוקים, כריתת חוזים…
את הפעולה הזאת של האישים ההיסטוריים מכנים ההיסטוריקונים בשם ריאקציה.
ההיסטוריקונים, המתארים את פעולת האישים ההיסטוריים הללו, שגרמו לדעתם למה שנקרא בפיהם בשם ריאקציה, מגנים אותם בכל חומר הדין. כל האנשים המפורסמים שבתוקפה ההיא, מאלכסנדר ונפוליאון עד הגברת Staël, פֹוטִי, שֵׁלינג, פִיכְטֵה, שַׁטוֹבּריאַן ואחרים, עוברים לפני כס משפטם החמור ונידונים לכף זכות או לכף חובה בה במדה שהם מסייעים להתקדמות או לריאקציה.
באותה תקופה התחוללה, לפי תיאוריהם, ריאקציה גם ברוסיה, והגורם הראשי לריאקציה זו היה אלכסנדר 1, אותו אלכסנדר 1 שהיה לפי אותם התיאורים גופם, הגורם הראשי למעשי ההתחלה הליברליים שבימי מלכותו ולהצלת רוסיה.
בספרות הרוסית הנוכחית לא ימצא, מתלמיד של גמנסיה עד היסטוריקון מלומד, אף אדם אחד, אשר לא יַדה אבן באלכסנדר על רוע מעלליו בתקופת מלכותו זו.
"הוא צריך היה לעשות ככה וככה. במקרה זה התנהג כשורה, ובזה – שלא כשורה. הוא הטיב להתנהג בראשית ימי מלכותו ובשנת השתים עשרה; אבל הרע לעשות בזה, שנתן קונסטיטוציה לפולניה, הקים את הברית הקדושה, נתן שלטוֹן לאַרַקצֶ’יֶיב, תמך בגוֹליצין ובאמונת המסתורין ואחרי כן תמך בשישקוב ובפוטי. הֵרע לעשות, שטיפל בפלוגת‑החזית של הצבא, עשה שלא כהוגן שביטל את הגדוד הסֵמיוֹנוֹבי וכדומה.
עשרת גליונות ניר לא יספיקו אם נבוא למנות ולספור את כל הנזיפות שנוזפים בו היסטוריקונים על סמך המושגים, שיש לבם על אושר האנושיות.
הנזיפות הללו – מה פירושן?
אותם המעשים המהוגנים, שההיסטוריקונים מונים באלכסנדר 1, כגון: פעולותיו הליברליות בהתחלת מלכותו, המלחמה בנפוליאון, אומץ הרוח שהבליט בשנת ה 12, מלחמת שנת ה 13, כלום אין כל אלה נובעים מאותם המקורות – תנאי המשפחה, החינוך, החיים, אשר עשו את אישיותו של אלכסנדר למה שהיתה, – שמהם נובעים גם המעשים המגונים בעיני ההיסטוריקונים, כמו הברית הקדושה, הקמת פולניה, הריאקציה של שנות העשרים?
מה משמעותן של הנזיפות האלו?
משמעותן בזה, שאישיות היסטורית כמו אלכסנדר הראשון, אדם שעמד במרום פסגת השלטון האנושי, כאילו בתוך נקודת הזוהר של כל קרני‑האור ההיסטוריות, המתרכזות בו; אדם שהיה נתון תחת ההשפעות היותר כבירות בתבל, השפעות של רמאות, מזימות חרש, חנופה ושחצנות, הכרוכים בשלטון; אדם שבכל רגע ורגע ראה את עצמו אחראי בעד כל המתהוה באירופה; לא אדם מדומה, אלא חי וקיים, כמו כל אדם שבעולם, על הרגליו העצמיים, תאוותיו, שאיפותיו אל הטוב, היפה והישר, – שאדם זה אשם – לא חלילה בחוסר מוסר (על זה אין דרכם של ההיסטוריקונים לגנות), אלא בזה שהשקפותיו על טובת האנושיות היו שונות מאלו, שיש עכשיו לפרופיסור העוסק מימי נעוריו בחכמה, כלומר, בקריאת ספרים, בהרצאות ובהעתקת הספרים וההרצאות הללו לתוך מחברת מיוחדת.
אבל אם גם נניח, שאלכסנדר 1 טעה לפני חמשים שנים בהשקפותיו על טובת האנושיות, הרי השכל מחייב להניח, שההיסטוריקון הדן את אלכסנדר, לא יצדק אף הוא בעוד חמשים שנים בהשקפתו על טובת האנושיות. על אחת כמה וכמה טבעית והכרחית ההנחה הזאת לאחר שאנו רואים, אגב התבוננות אל מהלך ההיסטוריה, שמדי שנה בשנה, אצל כל סופר וסופר, הולכת ומשתנה ההשקפה על מה שנקרא בשם טובת האנושיות; יוצא איפא, שמה שנחשב לטוב הרי הוא רע לאחר עשר שנים, והוא הדין גם להיפך. יתר על כן: בעת ובעונה אחת אנו מוצאים בהיסטוריה השקפות על הטוב ועל הרע, הסותרות ביסודן זו את זו: אלה מהללים את אלכסנדר בעד מתן הקונסטיטוציה לפולניה והקמת הברית הקדושה, ואלה, להיפך, מרשיעים אותו.
על פעולת אלכסנדר ונפוליאון לא יתכן להגיד שהיתה מועילה או מזיקה, הואיל ואין אנו יודעים לשם מה היא מועילה ולשם מה היא מזיקה. אם פעולה זו אינה מניחה את דעת מי שהוא, הרי רק משום שאינה מתאימה להשקפה המוגבלת שיש לו על מושג הטוב. אם נראית לטובה בעיני הצלת בית אבי במוסקבה בשנת ה 12 או תהלת צבאות רוסיה, או שגשוגה של האוניורסיתה הפטרבורגית או אחרת, או חירותה של פולניה, או חסנה של רוסיה, או שיווי‑משקלה של אירופה או סוג ידוע של ההשכלה האירופית – הקידמה, הרי מוכרח אני להודות, שפעולת האישיות ההיסטורית נתכוונה, מלבד המטרות האלה, גם למטרות אחרות יותר כלליות אשר נשגבו מבינתי.
אבל נניח, שהמדע כביכול, כוחו יפה לפשט את כל הסתירות. ושיש לו – לשם הערכת אישים ומאורעות היסטוריים – קנה מדה קבוע לטוב ולרע.
נניח, שאלכסנדר יכול היה לעשות הכל באופן אחר. נניח, שיכול היה – לפי תורת אותם הקטגורים, המתרברבים בידיעת המטרה הסופית של תנועת האנושיות – לכלכל את מעשיו לפי אותה התכנית של לאומיות, חופש, שויון והתקדמות, (תכנית אחרת, כמדומני, אין), שהיו נותנים לו קטגורי‑זמננו. נניח, שתכנית זו היא בגדר האפשרות ושהיא סודרה ועובדה ושאלכסנדר פועל ברוחה. אבל אם כן, מה יהא, איפא, עם פעולת אותם האנשים, שהתנגדו בזמנם לכיוון הממשלה, פעולה, שהיא טובה ומועילה לדעת ההיסטוריקונים? פעולה זו לא היתה אזי קיימת; לא היה סימן של חיים; לא היה אזי כלום.
אם להניח, שאפשר להטות את החיים על פי השכל בטל תיבטל כל אפשרות של חיים.
II
אם להניח, כפי שנוהגים ההיסטוריקונים, שאנשים גדולים מנהלים את האנושיות לקראת השגת מטרות מסוימות, אחת היא אם היא גדולתה של רוסיה או צרפת, או שיווי משקלה של אירופה, או הפצת רעיון המהפכה והקידמה הכללית או אחרת, אי אפשר להסביר את תופעות ההיסטוריה בלי מושגי המקרה והגאוניות.
אם תכלית המלחמות האירופיות בתחילת המאה הנוכחית היתה גדולת רוסיה, הרי אפשר היה להשיג את התכלית הזאת גם בלי המלחמות הקודמות ובלי התנפלות הצבא. אם התכלית היא גדולת צרפת, אפשר היה להשיגה גם בלעדי המהפכה ובּלי הקיסרות. אם התכלית כלולה בהפצת אידיאות, יפה כוחה של הדפסת‑ספרים לשם תכלית זו מכח החילים. אם התכלית – בהתקדמות הציביליזציה דעת לנבון נקל, שמלבד השמדת אנשים ונכסיהם ישנן גם דרכים אחרות, יותר תכליתיות לשם הפצת הציביליזציה.
מדוע זה קרה הדבר ככה ולא אחרת? מפני שכך קרה הדבר.
“המקרה גרם למצב; הגאון השתמש בו”, – אומרת ההיסטוריה. אבל מה זה מקרה? מה זה גאון?
המלים מקרה וגאון אינן מסמנות שום דבר שקיים במציאות ומשום כך אי אפשר להגדירן. המלים הללו מציינות רק מדרגה ידועה בהבנת התופעות. אינני יודע את מקורה של תופעה מסוימת; אני סובר, שאיני יכול לדעת אותו; ומשום כך אינני רוצה גם לדעת והריני אומר: מקרה. אני רואה כוח, העושה פעולה, שאינה לפי מדת הכוחות האנושיים הרגילים; אינני מבין את סיבתו והריני אומר: גאון.
אותי האיל, שרועה‑הצאן מכניסו מדי ערב בערב לדיר מיוחד לשם פיטוּם, ובשרו ישמן כפלים, צריך להֵראות לגאון בעיני עדר האילים. ואותה העובדה, שדוקא את האיל הזה יכניס הרועה לא אל המכלאה המשותפת, אלא אל דיר מיוחד ושדוקא האיל הזה, הטובל בשומן, נשחט לאכילה, צריכה להֵראות בעיניהם לצירוף נפלא של גאוניות וגלגולי מקרים בלתי רגילים.
אבל די להם, לאילים, לחדול מחשוב, שכל מה שמוצא אותם לא נברא אלא לשם סיפוק צרכיהם הם; די להם להניח, שלמאורעות העוברים עליהם, יכולות להיות גם תכליות בלתי מובנות להם ומיד יראו משום אחדות ועקביות בכל מה שנעשה באיל המפוטם. ואם גם לא ידעו למה מתפטם האיל, ידעו לכל הפחות, שכל מה שקרה את האיל לא קרה שלא במתכון, ושוב לא יצטרכו לא למושג המקרה ולא למושג הגאון.
רק אחרי שנכיר ונודה, שזרה לנו התכלית הקרובה ושהמטרה הסופית נשגבה מבינתנו, תפקחנה עינינו לראות את התכליתיות בחיי האישים ההיסטוריים; לפנינו תתגלה סיבת הפעולה, שאינה לפי ערך הכוחות האנושיים הרגילים, המולידים אותה ושוב לא נזדקק למלים מקרה וגאון.
מספיקה לנו ההכרה, שסיבת המבוכות אשר קמו בקרב עמי אירופה אינה ידועה לנו, ושידועות לנו רק העובדות בלבד, כלומר, מעשי הרצח שהיו קודם בצרפת, אחרי כן באיטליה, באפריקה, בפרוסיה, באוסטריה, בהישפניה, ברוסיה, ושהתנועה ממערב למזרח וממזרח למערב היא היא מהות המאורעות ותכליתם, ואז לא רק שלא יהי לנו צורך לבקש סגולות יוצאות מן הכלל וגאוניות בתכונותיהם של נפוליאון ואלכסנדר, אלא גם לא נוכל לתאר לעצמנו את האנשים האלה אחרים מכמו שהם ושונים מכל בני אדם; ולא רק שלא יהי צורך להסביר על ידי פעולת המקריות את אותם המאורעות קלי‑הערך, שעשו את האנשים האלה למה שהיו, אלא יתברר לנו, שכל המאורעות העוטים הללו לא באו אלא מן ההכרח.
כשנוַתר על ידיעת התכלית הסופית נבין ונדע, שכשם שאי אפשר ליחס לשום צמח בעולם נצה אחרת וזרע אחר, שיתאימו לו יותר מאלה אשר יניב ויצמיח, כך אי אפשר להעלות על הדעת שני אנשים שונים, אשר קורות העבר שלהם יתאימו בכל פרטי פרטיהם במדה שוה לאותה התעודה, שהוטלה עליהם למלאותה.
III
מהותם העיקרית, הממשית של מאורעות‑אירופה בתחילת המאה הנוכחית היא: מסע‑גייסות של המוני עמים ממערב למזרח וממזרח למערב. ראשונה לתנועת‑המונים זו היתה התנועה ממערב למזרח. כדי שיוכלו עמי המערב להוציא אל הפועל את מסע‑הגייסות נחוץ היה: 1) שיתאחדו לפלוגה צבאית גדולה, אשר תעצור כח לעמוד בפני ההתנגשות בפלוגה הצבאית שבמזרח;
2) שיסתלקו מכל המסרות וההרגלים המקובלים;
3) ושיעמידו בראש תנועתם הצבאית אדם, שיוכל להצדיק, גם בפני עצמו גם בפני אחרים, את כל מעשי הרצח והשוד והתרמית, אשר ליווּ את התנועה הזאת בדרכה.
ואמנם, החל מהמהפכה הצרפתית הולכת ונהרסת הפלוגה הישנה הבלתי גדולה; המסרות הקדומות וההרגלים הישנים הולכים ובטלים; הולכת ומתלכדת לאט‑לאט פלוגה חדשה, העולה בהיקפה; מתגבשים הרגלים ומסרות חדשים, ומבצבץ ועולה האדם, שעתיד לעמוד בראש התנועה החדשה ועתיד לקחת על עצמו את כל האחריות בעד מה שעומד להתרחש.
אדם בלי השקפות, בלי מסרות, בן בלי שם, אף לא צרפתי, מתפרץ ועובר בגלגולי‑מקריות מוזרים, בין כל המפלגות הממרידות את צרפת, ומבלי להסָפח אף לאחת מהן, הוא מתעלה ותופס מקום בראש.
בוּרוּת החברים, חולשת המתנגדים ואפסותם, השקרנות גלוית הלב והקטנות המזהירה והבוטחת העמידו את האיש הזה בראש הצבא. ההרכבה המצוינה של חיל הצבא האיטלקי, סירובו של האויב להלחם, החוצפה הילדותית והבטחון בכוחות עצמו מנחילים לו תהילת מלחמה. מקרים ממקרים שונים שלא ימנו מרוב מלווים אותו על כל צעד. אי‑החסד שהטו לו שליטי צרפת היה לו לברכה. נסיונותיו לשנות את הדרך שהותותה לו, נשארו מעל: אינם מקבלים אותו לכהונה ברוסיה, אינה עולה בידו השליחות לתורכיה. בזמן המלחמות באיטליה נמצא פעמים מספר על עברי פי פחת וכל פעם ניצל בדרך נס. חיילות רוסיה, שיש בּכוחם לשים לאל את תהילתו, אינם מתפרצים לאירופה, כל זמן שהוא נמצא שם.
אחרי שובו מאיטליה הוא מוצא את הממשלה בפריז במצב של התפרדות, שבו מיטשטשים ומתבטלים מן ההכרח כל האנשים הנתונים בו. ומתוך עצמו מזדמן לו מוצא מהמצב המסוכן הזה, והוא – המשלחת לאפריקה, המחוסרת כל סיבה וטעם. ושוב מסייעים לו גלגולי המקרה. מַלטה הבצורה נכנעת לפניו בלי כל יריה; פקודותיו המבוהלות מוכתרות בנצחון. צי האויב, שלא יתן לעבור אף לספינה אחת, החמיץ את זמן‑המעבר של חיל עצום. באפריקה נעשו מעשי חמס ורשע לגבי תושבים שאננים, והאנשים העושים את המעשים הללו, וביחוד מנהיגם, בטוחים, שהדבר מצוין ונותן כבוד לשמם, שיש בזה משום מעשי יוליוס קיסר ואלכסנדר מוקדון ושהכל טוב ויפה.
אותו האידיאל של תהלה וגדולה, המתיר לאדם לא רק לטהר כל דבר אסור, אלא גם להתיהר בכל מעשה רשע אשר יעשה וליחס לו ערך מיוחד, נשגב ונפלא, אידיאל זה שעתיד להיות לקו ולמשקול לאדם זה ולכל הנוהים אחריו, הולך ולובש צורה במרחבי אפריקה. אל כל אשר יפנה יצליח. הדֶבר לא יפגע בו. דבר הרגו את שבויי המלחמה באכזריות רצח, לא יחָשב לו לעוון. נסיעתו מאפריקה מתוך אי‑זהירות ילדותית, בלי שום סיבה ובלי שמץ של אדיבות כלפי אחיו לצרה, יחשב לו לזכות, וצי האויב מעלים שוב את עינו ממנו. בו בזמן שהוא שב לפריז, שכור נצחון הפשעים, שהצליחו בידו, מוכן ומזומן למלוי תפקידו החדש וחסר כל מורה, הגיעה התפרדות הממשלה הרפובליקנית, שיכלה להכחידו לפני שנה, עד לקצה גבולה, אבל עכשיו נוכחותו של אדם העומד מחוץ למפלגות, יכולה רק לרומם ולנשא את הממשלה הזאת.
אין לו שום תכנית; הוא ירא ומפחד מפני כל; אבל המפלגות נאחזות בו ותובעות ממנו את השתתפותו.
רק הוא בלבד, עם האידיאל של התהלה והרוממות, אשר טיפח באיטליה ומצרים, עם שגעון ההאלהה העצמית, עם חוצפת רשעתו, עם תום שקרנותו – רק הוא לבדו יכול להצדיק את מה שעומד להתהוות.
הוא נחוץ בשביל המקום, המחכה לבואו, ומשום כך, כמעט מחוץ לרצונו ולמרות היסוסיו וחוסר התכנית וכל השגיאות אשר ישגה, הוא מסתבך בקשר, המכוון לשם כיבוש השלטון והקשר נגמר בהצלחה.
דוחפים אותו לתוך ישיבת מושלים. הוא רואה את עצמו לאבוד ורוצה מרוב פחד לברוח; מתחפש למתעלף; מדבר דברי שטות שיש בהם משום סכנה לנפשו. אבל שליטי צרפת, כה נבונים וגאים לפנים, מדי הרגישם עכשיו שעבר זמנם, נבוכו יותר ממנו והם מוציאים מפיהם לא את אותן המלים, שצריכים היו להגיד כדי להצמית אותו ולהציל את השלטון.
המקריות, אלפים ורבבות של מקרים נותנים לו את השלטון, וכל האנשים, כאילו מתוך הסכמה, מסייעים לחיזוק שלטונו. מקרים משעבדים לו את לבותיהם של שליטי צרפת בתקופה ההיא; גלגולי המקרה קובעים את אפיו של פאוּל הראשון, המכיר בשלטונו; המקריות זוממת נגדו קשר, שלא רק שאינו פוגע בו, אלא מגביר שבעתים את שלטונו. המקריות מסגירה בידו את אֵינְגִיֵנְסְקִי, ושלא במתכון היא מכריחה אותו להמיתו, ומוכיחה בזה לעם יותר מכל אמצעי‑הסברה אחרים, שיש לו הרשות והצדקה, מפני שבידו הכח. המקריות גורמת, שהוא מאמץ את כל כוחותיו כדי לעלות על אנגליה, שהיתה בודאי מכריעה אותו, אבל אינו מקיים אף פעם את רצונו זה, ושלא במתכון הוא מתנפל על מַק ועל האוסטרים, הנכנעים לפניו בלי תגרה. המקריות והגאוניות מנחילות לו נצחון על יד אוסטרליץ, ובמקרה כל האנשים, לא רק הצרפתים, אלא כל אירופה כולה, מלבד אנגליה, שגם לא תשתתף בכל המאורעות המתרחשים לבא, מכירים עכשיו למרות חרדת‑לבם ורגש בחילתם למעשי פשעיו, בשלטונו, בשמו, שהקנה לעצמו, באידיאל התהלה והרוממות, שנחשב בעיני כולם לנשגב ונבון.
כוחות המזרח, כאילו מתוך הכנה והתגיסות לתנועה העתידה, חותרים פעמים אחדות, בשנת 1805, 6, 7, ו9 אל המזרח, והם הולכים ומתגברים, הולכים ומתרבים. בשנת 1811 מתמזגת פלוגת האנשים שהוקמה בצרפת עם עמי אירופה התיכונית לפלוגה אחת כבירה. עם התגברות פלוגת האנשים הולך ומתגבר גם כח ההצדקה של האדם, העומד בראש התנועה. בתקופת עשר שנות ההכנה שקדמו לתנועה הכבירה, מזדמן אדם זה עם כל נושאי‑הכתר של אירופה. מושלי התבל המוזָמים אינם יכולים להעמיד כנגד אידיאל התהלה והרוממות של נפוליאון שום אידיאל של טעם. אלה ואלה שואפים להראות לו את אפסותם. המלך הפרוסי שולח את אשתו, למען תתרפס לפני האיש הגדול ותבקש את חסדו. קיסר אוסטריה יחשוב לו לחסד, שהאיש הזה יעלה את בתו על יצועו; האפיפיור, נוטר קדושת העמים, משתמש בדתו לשם העלאת האדם הגדול. יותר משנפוליאון בעצמו מתקין את עצמו למלוי תפקידו, מכינים אותו כל אנשי סביבתו לקבל על עצמו את מלא האחריות בעד כל המתהוה והעתיד להתהוות. אין לך פעולה, אין לך מעשה רשע או תרמית קטנונית, שלא יעלו בפי בני לויתו למדרגת עלילה כבירה. החג היותר מפואר, שהגרמנים היו יכולים לסדר לכבודו – הוא חגיגת יינה ואַוֹערשְׁטֶט. לא רק הוא לבדו אדם גדול, אלא גדולים גם אבות אבותיו, אחיו, בניו חורגיו, חתניו. הכל נעשה כדי ליטול ממנו את שארית שכלו ולהכינו לקראת תפקידו האיום. וכשהוא עומד מוכן, מוכנים גם הכוחות.
מסע הגייסות נוהר אל המזרח, מגיע למחוז חפצו, למוסקבה. עיר הבירה נלכדה; תבוסת החיל הרוסי עולה על כל התבוסות של צבאות האויב בקרבות הקודמים מאַוּסְטֵרליץ עד וַגְרַם. אבל פתאם, במקום גלויי המקריות והגאוניות, שנחו אותו עד עכשיו מחיל לחיל אל המטרה, אשר התוה לעצמו, מתגלים מקרים הפוכים עד בלי מספר, מהנַזלת בבוֹרוֹדינה עד קפאון החורף וגץ‑האש, שהעלה את מוסקבה על המוקד; ובמקום גאוניות באה שטות ונבלה, שאין דוגמתן בעולם.
מסע הגייסות בורח, שב בחזרה, שוב בורח, ומעכשיו כל המקרים יקרוּ תמיד לא לטובתו, אלא לרעתו.
מתחילה תנועה נגדית ממזרח למערב, הדומה עד להפליא לתנועה הקודמת ממערב למזרח. את התנועה הגדולה מקדימים אותם נסיונות התנועה ממזרח למערב, שנעשו בשנות 1805 – 1807 – 1809; אותה ההתלכדות לפלוגה אחת כבירה; אותו הסיפוח של עמי אירופה התיכונית אל התנועה; אותו ההיסוס בחצי‑הדרך ואותה המהירות במדת ההתקרבות אל המטרה.
פריז, המטרה האחרונה, – הושגה. ממשלת נפוליאון וצבאותיו – הוכו חרם. נפוליאון בעצמו – אין לו מעכשיו שום ערך; כך פעולותיו הן, כמובן, עלובות ונבזות; אבל שוב מתגלה מקריות‑פלא: בעלי הברית שונאים את נפוליאון, שבו הם רואים את מקור כל הפורעניות, שבאו עליהם; נפוליאון, המשולל כח ושלטון, שנתפס במעשי רשע וערמומיות, צריך היה להֵראות בעיניהם, כפי שנראה לפני עשר שנים ושנה אחת אחרי כן – כרוצח העומד מחוץ לגדר החוק. אבל על פי מקרה מוזר אין איש רואה את הדבר. תפקידו טרם נגמר. אדם, שנחשב לפני עשר שנים ושיחשב בעוד שנה לרוצח העומד מחוץ לגדר החוק, משתלח – מהלך יומַיִם מצרפת – לאי, שניתן לו לאחוזת עולם, עם שומרי ראש ועם מיליונים, המשתלמים לו מי יודע בעד מה.
IV
תנועת העמים מתחילה להרָגע ולהשתתק. גלי התנועה הגדולה נסוגו אחור ועל פני הים הרוגע עולים ומבעבעים חוגים שבהם חגים ונישאים הדיפלומטים החושבים, שהם הם הגורמים להשקטת התנועה.
אבל פתאם התנער והשׂתער הים שנשתתק. לדיפלומטים נדמה, שהתפרצות הכוחות החדשה היא בשלהם ובשל סכסוכיהם; הם מצפים להכרזת מלחמה חדשה בין מלכיהם; המצב נראה בעיניהם ללא מוצא. אבל הגל, שכולם מרגישים את גאותו, בא ממקום בלתי צפוי. שוב מתנשא אותו הגל מנקודת המוצא הקודמת – מפריז. מתחיל בעבוע הגלים האחרון של התנועה, ההולכת מצד מערב; בעבוע גלים זה צריך להתיר את כל הקושיים הדיפלומטיים מחוסרי‑המוצא למראית עין ולשים קץ לתנועת המלחמה בתקופה זו.
האדם שהחריב את צרפת שב בעצמו, בלי מרד, בלי חילים, לצרפת. כל שוטר ושומר יכול לאסור אותו; אבל על פי מקרה משונה לא רק שאין אדם מעכב בידו, אלא הכל מקבלים בהתלהבות את פני האדם, שעוד לפני יום אחד ניאצו את שמו ואשר קלל יקללוהו בעוד חודש.
האדם הזה נחוץ כדי להצדיק את הפעולה המשותפת האחרונה.
המשחק הגיע עד סופו. נגמר התפקיד האחרון. השחקן נצטווה להתפשט ולהסיר את הכחל ואת הסרק מעל פניו. שוב לא יהיה צורך בו.
ועוברות שנים מספר, כשהאדם הזה, בבדידותו על האי השמם, משחק בפני עצמו קומדיה עלובה, מסכסך ומשקר, מצדיק את פעולותיו, בשעה שאין כבר צורך בצידוקן, ומראה לכל העולם את ערך הדבר שנחשב לכח בעיני בני‑אדם בו בזמן, שיד פליאה כוננה את אשוריו.
המנהל, לאחר שגמר את הדרמה והפשיט את בגדי השחקן, הראהו לנו.
– הביטו וראו, הנה האיש אשר האמנתם בו! הריהו! הרואים אתם עכשיו, שלא הוא הניע אתכם, אלא אנכי?
אבל האנשים, שגודל התנועה הכם בסנורים לא הבינו את הדבר זמן רב.
עקביות והכרחיות גדולה מזו אנו רואים בחיי אלכסנדר I, אותו האדם שעמד בראש התנועה הנגדית ממזרח למערב.
מה דרוש לו לאדם, שיעמוד, מורם מכל עם, בראש התנועה הזאת ממזרח למערב? נחוץ רגש של צדק, יחס לעניני אירופה, אבל יחס הצופה לעתידות, שאינו מתבטל בדברים של מה בכך; נחוץ גובה מוסרי מכריע ביחס לחברים – מלכי התקופה ההיא; נחוצה אישיות צנועה ומושכת את הלב; נחוצה הרגשת עלבון אישי ביחס לנפוליאון. וכל אלה התלכדו באלכסנדר I; כל זאת הוכן והוכשר על ידי מה שנקרא בשם מקריות במשך כל ימי חייו שעברו; והם: גם החינוך, גם ההתחלות הליברליות, גם היועצים אשר סביבו, גם אוסטרליץ, גם טילזיט, גם אֶרפורט.
בזמן המלחמה העממית אין האישיות הזאת פועלת, מפני שאין צורך בה. אבל מן הרגע שהתגלע ההכרח של מלחמה אירופית כללית, מופיעה האישיות הזאת במקומה הראוי והיא מאחדת את עמי אירופה ומובילה אותם אל המטרה.
המטרה הושגה. אחרי המלחמה האחרונה בשנת 1815 עומד אלכסנדר במרום השלטון האנושי האפשרי. כיצד השתמש בשלטון זה?
אלכסנדר הראשון – עושה‑השלום באירופה, אדם ששאף מימי נעוריו להרבות אשרם של עמי ארצו, הראשון שתיקן תקנות ליברליות במולדתו, עכשיו כשהגיע למרום שלטונו וניתנה לו משום זה האפשרות להיטיב לעמיו, בו בזמן שנפוליאון מתכן בארץ גלותו תכניות ילדותיות וכוזבות על רוב האושר שהיה מעניק לאנושיות אלמלי היה השלטון בידו – אלכסנדר הראשון, לאחר שמלא את שליחותו והרגיש את יד האלהים אשר נחה עליו, מכיר פתאם את אפסותו של השלטון המדומה הזה, הנו מתרחק ממנו, מוסר אותו בידי אנשים שנואים, בזויי נפשו ואומר רק:
– לא לנו, לא לנו, כי לשמך תן כבוד! גם אני אדם כמוכם; תנוני לחיות כאחד האדם ולהרהר על נשמתי ועל האלהים.
*
כשם שהשמש וכל אטום ואטום של האיתר הוא כדור שלם ומוגמר ויחד עם זה רק חלק של כל היקום, שנשגב בענקיותו מבינת האדם, כך גם כל אישיות ואישיות נושאה בחובה את מטרותיה היא, אבל היא משמשת בו בזמן גם למטרות כלליות, שהן למעלה משכל האדם.
הדבורה שישבה על הענף עקצה את הילד. הילד מפחד מהדבורה ואומר, שמטרת הדבורה היא לעקוץ אנשים. המשורר מתענג על הדבורה היונקת מגביע הפרח ואומר, שמטרת הדבורה היא לספוג את ריח הפרחים. מגַדל הדבורים הרואה שהדבורה אוגרת את אבקת הפרחים ומביאה אותה לתוך כורתה אומר, שמטרת הדבורה היא לאגור דבש. מגדל דבורים שני שחקר את חיי הנחיל אומר, שהדבורה מאספת את האבקה כדי להזין את הדבורים הרכות ולהפריח את המלכה ושמטרתה – היא המשכת המין. הצמחן מדגיש, שהדבורה מדי רדתה עם אבקת הפרח דו‑הביתי על העלי, היא מפרה אותו, ובזה רואה הצמחן את מטרת הדבורה. צמחן אחר, המתבונן לנדידת הפרחים ממקום למקום רואה, שהדבורה מסייעה לנדידה זו; החוקר החדש הזה יכול להגיד שזוהי מטרת הדבורה. אבל המטרה הסופית של הדבורה איננה כלולה לא במטרה זו, ולא בשניה, ולא בשלישית, שהשכל האנושי יכול לגלותן. כל אשר יתעלה השכל האנושי מתוך גילוי המטרות האלו, כן תרחק ממנו המטרה הסופית.
בגדר השגתו של האדם הוא רק להתבונן, עד כמה מתאימים חיי הדבורה ליתר תופעות החיים. הוא הדין גם עם מטרותיהם של האישים ההיסטוריים והעמים.
V
חתונת נטשה, שנישאה בשנת 1813 לביזאוחוב היתה המאורע המרנין האחרון במשפחת הרוסטובים הזקנים. באותה שנה מת הגרף אילה אנדרייביץ', ועם מיתתו נתפוררה, כרגיל, כל משפחתו.
מאורעות השנה האחרונה: דליקת מוסקבה ומנוסת הבהלה מתוכה, מות הנסיך אנדריי ויאושה של נטשה, מות פטיה, שברה של הגרפינה כל אלה, מכה אחרי מכה, ניתכו על ראש הגרף הזקן. הוא כנדמה לא הבין והרגיש את עצמו חדל‑אונים להבין את ערך כל המאורעות האלה והוריד בדכדוך נפש מוסרי את ראשו השב, כאילו חכה ובקש מהלומות חדשות, שישימו קץ לחייו. יש שהיה עושה רושם של אדם נדהם ונבוך, ויש שהיה מלא רוח חיים וגבורה שלא כדרך הטבע.
חתונת נטשה העסיקה אותו זמן מה מצד חיצוניותה. הזמין ארוחות צהרים וערב, וכנראה רצה להעמיד פנים שמחים; אבל עליזותו לא מצאה הד, כלפנים; אדרבא, עוררה רק רגש של רחמנות אצל כל האנשים, שהכירו ואהבו אותו.
אחרי נסיעת פיר ואשתו נשתתק והתחיל סובל געגועים. כעבור ימים אחדים חלה ונפל למשכב. מימי מחלתו הראשונים, הבין, למרות תנחומי הרופאים, שלא יקום מחליו. הגרפינה לא פשטה את בגדיה ושבועים ישבה בכורסה למראשותיו. כל פעם שהגישה לו את סמי הרפואה, נשק דומם מתוך יבבה את ידה. ביום האחרון געה בבכי ובקש סליחה מאשתו ומבנו שלא בפניו בעד בזבוז האחוזה – האשמה העיקרית, שלא נתנה דמי לו. אחרי הסעודתא והמשיחה בשמן הקודש מת בצנעה, וממחרת היום מילא קהל מכרים, שבא לקיים את מצות חסד של אמת למנוח, את הדירה השכורה של הרוסטובים. כל המכרים האלה, שהרבה פעמים סעדו ורקדו בביתו, הרבה פעמים לגלגו עליו, עכשיו מתוך הרגשה כללית של מוסר כליות וחנינה, כאילו התחטאו בפני מי שהוא ואמרו: “כן היה מה שהיה, אבל אדם מצוין היה. אנשים כאלה אינם עכשיו בנמצא… ואי לך אדם אשר לא יחטא?”…
דוקא בו בזמן שנסתבכו עסקי הגרף, עד שקשה היה לדעת במה יגמר הדבר, אם מצב כזה ימשך עוד שנה, מת הגרף לפתע פתאום.
ניקוליי היה עם צבאות רוסיה בפריז, כשקבל את הבשורה על מות אביו. הגיש מיד כתב‑פטורין, אבל מבלי לחכות לתשובה, לקח חופשה ובא למוסקבה. המצב הכספי נתברר לגמרי כעבור חודש אחרי מות הגרף והפליא את כל המשפחה בסכום הכביר של חובות פעוטים שונים, אשר איש לא שער לקיומם. סכום החובות עלה כפלים על ערך האחוזה.
הקרובים והידידים יעצו לניקולי להסתלק מהירושה. אבל ניקולי ראה בהסתלקות זו כעין ביטוי של תוכחת כּלפי זכר אביו שהיה קדוש לו, ולפיכך לא רצה גם לשמוע על דבר הסתלקות וקבל את הירושה עם התחייבות לפרוע את החובות.
המלוים, אשר שתקו זמן רב, מפני שהיו כפותים– כל זמן שחי הגרף – בהשפעה הכבירה ובלתי‑ברורה, שהשפיע עליהם טוב‑לבו הפרוע, הגישו עכשיו בבת אחת את תביעותיהם לבית‑הדין. התחילה, כמו תמיד, התחרות – מי יקבל קודם, ואותם האנשים גופם, שהיו להם שטרי‑ידידות, אשר ניתנו בתורת מתנה ואינם טעונים פרעון, כמו מיט’נקה ואחרים, הופיעו עתה לפניו כנושים תבעניים. לא נתנו לניקוליי אף רגע מנוחה; ואלה שחסו כנראה על הזקן אשר גרם להם חסרון כיס (אם היה להם בכלל חסרון כיס), התנפלו עתה בלי רחם על היורש הצעיר, שלא עשה להם כל דבר רע ואשר נטל על עצמו ברצונו הטוב את תשלום החובות.
מכל הקנוניות שקוה להן ניקולי לא הצליחה אף אחת; האחוזה נמכרה בפומבי בחצי מחיר ומחצית החובות בכל זאת לא סוּלקה. ניקולי לקח את 30 האלפים שהציע לו חתנו ביזאוחוב למען סלק את חלק החובות, שמצא אותם לחובות ממשיים, כספיים. וכדי שלא יושם בבית האסורים בעד החובות הנשארים, כפי שאיימו לו הנושים, נכנס שוב למשרה.
לנסוע אל הגדוד כדי לתפוס בו את המקום הפנוי הראשון של מפקד הגדוד לא יכול, מפני שהיה משען‑החיים היחידי לאמו; ומשום כך, למרות סירובו להשאר במוסקבה בתוך חוג אנשים שידעוהו מקודם, ואף על פי שעבודה ממשלתית היתה לו לזרא, קבל במוסקבה משרה ממשלתית, פשט את בגדי‑השרד החביבי עליו והשתקע עם אמו וסוניה בדירה קטנה בְּסיבצוֹבי ורַז’וֹק.
נטשה ופיר דרו באותו זמן בפטרבורג, מבלי שהיה להם מושג ברור על מצבו של ניקולי. ניקולי, אשר לוה כסף אצל חתנו, השתדל להעלים ממנו את מצבו הדחוק. ביחוד הורע מצבו של ניקולי בזה שבמשכורתו אשר הגיעה ל 1200 רובל צריך היה לפרנס לא רק את עצמו, את סוניה ואת אמו, אלא גם לכלכל את אמו באופן שלא תרגיש בעניותו. הגרפינה לא יכלה להשלים עם חיים ללא מותרות ותפנוקים ומבלי להבין כמה קשה הדבר לבנה היתה דורשת מרכבה שלא היתה להם כדי להביא אל ביתה את ידידתה, או מאכל יקר בשביל עצמה ויין בשביל בנה, או כסף כדי להפתיע במתנה את נטשה, את סוניה או את ניקולי בעצמו.
סוניה ניהלה את משק הבית, שמשה את הדודה, קראה לה ספרים בקול, סבלה דומם את הקפריסות והטינה המסותרת שלה ועזרה לניקולי להעלים מהגרפינה את מצב הדחקות שהיו נתונים בו. ניקולי הרגיש את עצמו אסיר‑תודה לסוניה בעד כל מה שעשתה לאמו, התפעל מסבלנותה ומסירותה, אבל בקש להתרחק ממנה.
בקרב לבו כאלו נזף בה על היות המושלמת יותר מדי ועל שאי אפשר לגנותה על שום דבר, היו לה כל המדות המחשיבות את האדם; אבל רק מעט מזה, שימריצנו לאהבה אותה. והרגש הרגיש כי כל אשר ירבה לכבדה כן תמעט אהבתו אליה. נלכדה בהבטחתה באחד מכתביה, שבה נתנה לו חופש גמור, ועכשיו התנהג עמה, כאילו כל מה שהיה ביניהם נשכח זה כבר מן הלב ושוב אין לו חזרה לעולם ועד.
מצבו של ניקולי הורע מיום ליום. המחשבה לחשוך כסף ממשכורתו עלתה בתוהו. לא רק שלא קיצץ אלא שקע בחובות. לא ראה שום מוצא ממצבו. הרעיון לקחת יורשת עשירה לאשה, שהציעו לו קרובותיו, היה לו לזרא. מוצא אחר ממצבו – מות אמו – לא עלה אף פעם על דעתו. לא רצה כלום, לא קוה לשום דבר, ובעמקי נשמתו נהנה הנאה זועמת וחריפה מסבל מצבו, אשר נשא בהכנעה. התאמץ להתרחק ממכריו הקודמים, עם השתתפותם בצערו והושטת‑עזרתם המעליבה; נזהר מפיזור‑נפש ובדיחות‑דעת; גם בשבתו בביתו לא עסק בשום דבר, מלבד עריכת‑קלפים עם אמו, פסיעות דוממות בחדר ועישון מקטורת בלית פוסק. כאילו התאמץ לנטור את מצב הרוח הקודר שרק תחת השראתו הרגיש בנפשו את היכולת להתגבר על מצבו.
VI
בהתחלת החורף באה הנסיכית מריה למוסקבה. מפי השמועות שבעיר נודע לה על מצב הרוסטובים ועל “מסירת הנפש של הבן למען אמו”. (כך ריננו בעיר).
“לא פיללתי לשמוע עליו אחרת”, – אמרה בלבה הנסיכית מריה, בראותה בזה סימן מרנין של אהבתה אליו. מדי זכרה את יחסה הידידותי, כמעט המשפחתי אל כל בני הבית, ראתה חובה לעצמה לנסוע אליהם. אבל כשזכרה את יחסה לניקולי בבורוניז', יראה לנסוע. אחרי התאמצות פנימית רבה, נכנסה בכל זאת שבועות מספר אחרי בואה העירה אל משפחת הרוסטובים.
ניקולי פגש בה הראשון, הואיל ואל הגרפינה אפשר היה להכנס רק דרך חדרו. עם נעיצת המבט הראשונה בפניה קבלו פני ניקולי, במקום ארשת שמחה, שקותה למצא אצלו הנסיכית מריה, הבעת קרירות, יבשות וגאוה. ניקולי שאל לשלומה, הביאה אל אמו וכשבתו כחמשה רגעים יצא את החדר.
כשעזבה הנסיכית את הגרפינה, בא שוב ניקולי ובחגיגיות ויבשות מיוחדת ליווה אותה אל הפרוזדור. לא השיב אף מלה על הערותיה בדבר שלום הגרפינה.
“כלום עסקך זה? עזביני במנוחה” – דובב מבטו.
– ולמה תשוטט הנה והנה? מה נחוץ לה? לא אוכל נשוא את הגבירות הללו עם מתק שפתיהן! – אמר בקול בנוכחותה של סוניה. מאפס כח כנראה לכבוש את כעסו, אחרי שהתרחקה מרכבת הנסיכית מהבית.
– הוי, איך אפשר לדבר ככה, Nicolas – אמרה סוניה, בהסתירה בקושי את שמחתה. – היא טובה כל כך, וּ maman אוהבת אותה ככה.
ניקולי לא ענה דבר ורצה בכלל לחדול מדבר על הנסיכית. אבל מיום ביקורה סחה עליה הגרפינה הזקנה פעמים אחדות ביום.
ניקולי התאמץ להחריש, כשדברה אמו על הנסיכית, אבל שתיקתו הרגיזה את הגרפינה.
– היא עלמה הגונה ונאה, – אמרה, – ועליך לנסוע אליה. על כל פנים תתראה עם אנשים, שהרי הישיבה עמנו, כמדומתני, מביאה לידי שעמום.
– אבל אין לי כל חשק, אמא.
– כל הזמן השתוקק לראות, ועכשיו – אין לי חשק, אינני מבינה איתך באמת, חביבי. היא עלמה הגונה מאד ומצאה תמיד חן בעיניך; ופתאם – כל מיני תירוצים. הכל הכל מכסים ממני.
– חס וחלילה, אמא’לי.
– הייתי מבינה, אלמלא בקשתי מאתך לעשות איזה דבר בלתי נעים, והרי אני מבקשת ממך רק לנסוע אליה ולבקרה. חושבתני, שגם מדת הנימוס דורשת… בקשתיך ושוב לא אתערב בדבר, אם יש לך סודות בפני אמך.
– טוב, אסע אם רצונך בכך.
– אחת לי; רק את טובתך דרשתי.
ניקולי גנח בנשכו את שפמו וערך את הקלפים מתוך התאמצות להסב את דעת אמו לענין אחר.
ביום השני, השלישי והרביעי נשנה אותה השיחה.
אחרי הביקור בבית הרוסטובים וקבלת‑הפנים הפתאומית, הקרירה של ניקולי, התודתה הנסיכית מריה בפני עצמה, כי צדקה בזה שלא רצתה הראשונה לנסוע אל הרוסטובים.
– לא פללתי למצא אחרת – אמרה בלבה, ובקשה תנחומים ברגש גאותה. אין ביני ובינו ולא כלום; לא חפצתי אלא ראות את הזקנה שהטיבה תמיד עמדי ואני חייבת לה משום כך תודה מרובה.
אבל המחשבות האלו לא הרגיעו את רוחה: רגש הדומה לחרטה עינה את לבה מדי זכרה את ביקורה. אף על פי שהחליטה לבלתי נסוע יותר למשפחת הרוסטובים ולשכח את הכל, הרגישה את עצמה בלי הפסק במצב בלתי ברור. וכששאלה את עצמה מהו הדבר המציק לה התודתה בעל כרחה, שזהו משום יחסה לרוסטוב. הנעימה הקרירה, המנומסת שלו נבעה מהרגש, אשר רחש אליה (היא ידעה זאת), והנעימה הזאת האפילה על משהו. את ה“משהו” זה רצתה לברר לעצמה; וכל זמן שלא תברר הרגישה, שלא תדע שלו בנפשה.
באמצע החורף ישבה בחדר המורה והשגיחה על בן אחותה המכין את שיעוריו והנה הודיעו לה את דבר‑באו של רוסטוב. בהחלטה נמרצה לבלתי גלות את סודה ולבלתי הראות את מבוכתה הזמינה את M-lle Bourienne ויחד עמה יצאה אל הטרקלין.
מתוך הבטה ראשונה בפני ניקולי ראתה, שבא רק לקיים את מצות הנימוס והחליטה בנפשה להתנהג עמו באותו הטון אשר גלה אליה.
פתחו בשיחה על שלום הגרפינה, על מכרים משותפים, על חדשות המלחמה האחרונות, וכשעברו עשרת הרגעים המספיקים לפי מנהגי הנימוס שהאורח יקום ממקומו, קם ניקולי מתוך ברכת פרידה.
הנסיכית בעזרת M-lle Bourienne יצאה מהשיחה בשלום; אבל ברגע האחרון עיפה כל כך מדבר על ענינים שלא העסיקו אותה, והמחשבה – מדוע נגרע חלקה בנעימות החיים כל כך הטרידה אותה, עד שאחוזת פיזור‑נפש שלחה נכחה את עיניה הקורנות, ישבה בלי נוע ולא הרגישה כשקם ממקומו.
ניקולי הסתכל בפניה ומתוך רצון להעמיד פנים שאינו רואה את פיזור נפשה הגיד מלים אחדות לְ M-lle Bourienne ושוב הסתכל בפני הנסיכית. היא הוסיפה לשבת בלי תנועה ופניה העדינים ניכרו סימני צער. פתאום נכמרו רחמיו עליה ובמוחו עלתה הכרה מטושטשת, שאולי הוא הוא סיבת התוגה, הנסוכה על פניה. נתעורר אצלו הרצון לעזור לה, להנעים לה דברים, אבל לא מצא מה להגיד לה.
–שלום לך, נסיכית, – אמר.
התאוששה פתאם, השתלהבה ופלטה אנחה כבדה.
– אח, סלח לי, – אמרה, כאילו נתעוררה משנה.
הנך נוסע כבר, גרף? נוּ, שלום! ואת הכר בשביל הגרפינה?
– חכי, כרגע אביאהו – אמרה M-lle Bourienne ויצאה את החדר.
שניהם החרישו, ורק מזמן לזמן הביטו איש אל רעהו.
– כן, נסיכית, – אמר לבסוף ניקולי בשחקה של עצב, – הדבר כאילו קרה תמול‑שלשום, והרי כמה מים אזלו מני ים מהעת שהתראנו בפעם הראשונה בבוֹגוצ’רוב. אז נדמה לנו, שהננו שרויים כולנו בצרה. ואני מוכן לתת את כל הון ביתי כדי להחזיר את הימים ההם… אבל אין להם חזרה.
– כן, כן, – אמרה. – אבל אל נא יצר לך על העבר, גרף. כפי שאני תופסת את חייך עכשיו, זכר תזכרם תמיד בעונג, מפני שמסירת הנפש, המציינת את חייך עתה…
– אינני מקבל את דברי תשבחתך, – שסע את דבריה בחפזון. – אדרבא, אני מיסר את עצמי בלי הפסק… אבל שיחה זו היא אי‑מענינת ובלתי משמחת לגמרי.
ומבטו קבל שוב את ההבעה הקודמת, היבשה והקרה. אבל הנסיכית הכירה בו עכשיו את האדם אשר ידעה ואהבה אותו ורק עם האדם הזה לקחה עכשיו דברים.
– סברתי, שתרשה לי להגיד לך זאת… – אמרה. נתידדנו ככה עמך… ועם משפחתך, וסברתי, שלא תחשוב את השתתפותי לבלתי נאותה, אבל שגיתי. – אמרה. קולה רטט פתאום. – אינני יודעת מדוע – הוסיפה אחרי שהתעודדה, קודם היית אחר וְ…
– יש אלפי נימוקים מדוע. (הדגיש בהדגשה מיוחדת את המלה מדוע). תודתי לך, נסיכית, אמר בקול חרישי. – לפעמים קשה.
“הנה משום מה! הנה משום מה!” – צלצל קול פנימי בנשמת הנסיכית מריה. “לא, אהב אהבתי לא רק את מבטו העליז, הטוב והגלוי, לא רק את חצוניותו ההדורה; נתגלתה לי נשמתו האדיבה, האמיצה, המסורה” – אמרה בלבה. “כן, הוא עני עכשיו, ואני – עשירה… כן, רק משום כך… כן, אלמלא הדבר הזה…” ובזכרה את עדינותו לשעבר ובהביטה עכשיו אל פניו הטובים והנוגים, הבינה מיד את סיבת קרירותו.
– מדוע זה, גרף. מדוע? – קראה פתאם כמעט בקול רם ונתקרבה אליו שלא במתכון. – מדוע, הגידה לי. עליך להגיד לי. (הוא שתק). איני יודעת גרף את המדוע שלך, – המשיכה. אבל לי קשה, לי… אני מודה בזה לפניך. רוצה אתה לגזול ממני משום מה את הידידות הקודמת. וזה גורם לי צער. (דמעות רעדו בעיניה ובקולה). אשרי בחיים היה כה דל, עד שכל אבדה קשה עלי… סלח לי, הוה שלום. – נתנה את קולה בבכי ויצאה את החדר.
– נסיכית! חכי נא למען השם! – קרא והתאמץ לעכב אותה. נסיכית!
השקיפה מאחוריה. דקים מספר הביטו דוממים איש בעיני רעהו, ומה שהיה רחוק ובלתי אפשרי נעשה בין רגע לקרוב, אפשרי ובלתי נמנע.
VII
בסתו, שנת 1813 נשא ניקולי את הנסיכית מריה לו לאשה, ויחד עם אשתו, אמו וסוניה עקר דירתו אל “ההרים הקרחים”.
במשך ארבע שנים סילק, מבלי אשר מכר את אחוזת אשתו, את שארית חובותיו ואחרי שקבל ירושה לא גדולה אחרי מות קרובתו, פרע גם את החוב לפיר.
מקץ עוד שלוש שנים, בשנת 1820, סידר ניקולי את עניניו הכספיים עד לידי כך, שקנה והוסיף לנכסיו אחוזה לא גדולה אצל ההרים הקרחים, ונהל משא ומתן בדבר פדיון אחוזת אביו “אָטְרַדְנוֹיֶה”, מה שהיה חלום שעשועיו מאז.
אחרי שהתחיל לטפל בעל כרחו בעניני המשק, התמסר במהרה בכל לבו למשקו, עד שנהפך למשלח ידו החביב והיחיד כמעט. ניקולי היה בעל‑בית פשוט, לא אהב חידושים, ביחוד אנגליים, שהיו אז לפי רוח הזמן, התיחס בביטול לחבורים העיוניים בעניני המשך, לא אהב בתי‑חרושת, תוצרות יקרות, זריעת תבואות יקרות, ובכלל לא טיפל לחלקי משק בודדים. לנגד עיניו היה תמיד כל המשק בשלמותו, ולא פרט זה או אחר. ובאחוזתו החשיב בעיקר לא את החנקן או את החמצן, הנמצאים בקרקע או באויר, לא מחרשת מיוחדה במינה וזבל, אלא את המכשיר העיקרי המפעיל גם את החנקן, גם את החמצן, גם את המחרשה, גם את הזבל והוא הפועל, האיכר. משהתמכר ניקולי לעבודת המשק והתחיל חודר לתוך חלקיו השונים, עורר האיכר את תשומת לבו המיוחדה; האיכר היה בעיניו לא רק למכשיר, אלא גם למטרה ושופט. בתחלה היה מתבונן אל האיכר והתאמץ להבין ולדעת, מה נחוץ לו, מה טוב ומה רע בעיניו, והעמיד פנים כאילו הוא מפקד ומצוה, ולמעשה למד מהאיכרים את דרכי פעולתם, ודבורם וסברותיהם על הטוב ועל הרע, ורק אחרי שהכיר את טעמם ושאיפותיהם ולמד לדבר כלשונם ולהבין את טיב שפתם הטמיר, כשהרגיש את עצמו מקורב לאיכר, רק אז התחיל לשלוט בו בלי היסוס, כלומר למלא ביחס לאיכרים את התפקיד הדרוש. ומשקו של ניקולי הלך והתפתח לעילא ולעילא.
ניקולי, אחרי שלקח את האחוזה תחת הנהלתו, מנה מיד, בלי שגגה, בטביעת עין של אדם הרואה את הנולד, בתור זקן‑הכפר או ראש העדה את אותם האנשים, שהיו נבחרים על ידי האכרים בעצמם, אלמלי ניתנה להם הרשות לבחור ואת הפקידים הממונים האלה לא החליף מעודו. טרם שחקר את סגולות הזבל הכימיות, טרם שנכנס בפרטי “החייב והזכאי” (כפי שהיה רגיל לקרא בלשון של בוז), אסף ידיעות על כמות הבקר אצל האכרים והגדיל אותה בכל האמצעים שהיו ברשותו. תמך בּמשפחות האכרים ככל אשר השיגה ידו ולא הרשה להן להתפלג. רדף את האכרים הנרפים, החלשים ופרוצי המוסר והתאמץ להוציאם מהעדה.
בזמן הזריעה וקציר השחר ותבואות השדה השגיח במדה שוה על שדותיו ושדות האכרים. ולא רבים היו ביניהם, שהיו מקדימים ומטיבים לזרוע ולקצור את שדותיהם ומפיקים מהם הכנסות רבות כניקולי.
עם עבדי החצר לא אהב להרבות דברים, קרא להם בשם גנאי אוכלי‑לחם חנם. וּלדעת רבים פינקם יותר מדי ופרעם לשמצה; כשצריך היה לתת פקודה בדבר אחד מעבדי החצר וביחוד כשצריך היה להטיל עונש, היה מהסס ומתיעץ עם כל בני הבית; אולם כשאפשר היה למסור לצבא תחת איכר את אחד מאנשי החצר, עשה את הדבר בלי שום היסוס. לעומת זה, בכל פקודותיו על דבר האכרים לא ידע אף שמץ ספק. ידע שכל פקודה ופקודה שלו תתקבל על ידי כולם ברצון כנגד אחד או מתי‑מבט.
במדה שוה לא הרשה לעצמו להטריח או ליסר אדם רק משום זה, שכך עלה על דעתו, כשם שלא הרשה לעצמו להקל את עולו ולשלמו טובה רק מפני שכך היה רצונו הפרטי. אלמלי נשאל לא יכול היה להגיד במה ראה את קנה‑מדת הראוי ובלתי ראוי; אבל היה לו קנה‑מדה כזה, חוש‑הבחנה קיים ומוצק בנשמתו.
לעתים קרובות היה רגיל לדבר בכעס על איזו תקלה או אי‑סדר: “עִם עַמנו הרוסי”, ודימה בנפשו שאינו סובל את האיכר.
אבל אהוב אהב את עמנו הרוסי הזה ואת אורח חייו בכל נפשו ומאודו ורק משום זה הבין וקלט את הדרך היחידה ואפני העבודה של המשק, המביאים ברכה לבעליו.
הגרפינה מריה קנאה את בעלה לאהבתו זו והצטערה, שאינה יכולה לקחת חלק בה; אבל לא יכלה להבין את רגשי השמחה והעצב, שהשרה עליו העולם הזה המובדל והזר לרוחה. לא יכלה להבין את התעוררותו ואת עליצותו המיוחדת, כשהיה שב לשתית התה מהזריעה, הקציר או האסיף, אחרי שקם עם עלות השחר ובלה את כל הבוקר בשדה או בגורן. לא הבינה את פשר התפעלותו, כשהיה מספר בהתלהבות על האיכר העשיר והמשקי מטביי ירמישין, שהוביל כל הלילה עמרים עם בני משפחתו ובטרם שנקף אדם באצבע כבר עמדו גם נצבו האלומות בשדו, לא הבינה מדוע זה, כשהיה מטייל בין החלון והיציע, היה מחייך מתחת לשפמו והיה קורץ בעינו, כשירדו רביבים חמים טורדים על בכורי השעורים המתיבשים או מדוע זה, ברדוף הרוח בזמן הקציר או האסיף ענן כבד בשמים, היה אומד (בשובו מן הגורן אדום, שזוף, שטוף זעה וספוג ריח לענה שנדף משערותיו) בשמחה ובשפשוף כפים: “נו, עוד יום‑יומים, וגם שלי גם של האכרים יובל הגרנה”.
עוד פחות מזה לא יכלה להבין מדוע זה בעלה טוב‑הלב, שהיה מוכן ומזומן תמיד להקדים ולמלא את כל משאלות לבה, היה בא כמעט לידי יאוש, כשהיתה מוסרת לו את בקשותיהם של אכרים או אכרות שפנו אליה לשחררם מעבודה; מדוע הוא, Nicolas הטוב, דחה בעקשנות את בקשותיה ובקש אותה בכעס לבלתי התערב שלא בעניניה. הרגישה שקיים בשבילו איזה עולם מיוחד אשר יאהבהו בכל נפשו, עם חוקים מיוחדים שלא ידעה פתרם.
וכשהזכירה לו לפעמים מתוך התאמצות להבין אותו את הטוב ואת החסד אשר יגמול לנתיניו, היה כועס ואומר: “לא מיניה ולא מקצתיה; מעולם לא עלה הדבר על דעתי; לטובתם דוקא לא אעשה את הדבר. מעשי חסד לבריות – אלה הם בדיות ופטפוטי נשים; רוצה אני, שבני לא יחזרו על הפתחים; עלי לסדר את נכסי כך זמן שהנשמה בקרבי; זה – הכל. ולשם זה נחוץ סדר, נחוצה קפדנות… זה – הכל!” – היה אומר בקפצו את אגרופו הסנגביני. “וגם צֶדק, כמובן” – היה מוסיף, מפני שאם האכר לבוש קרעים ורעב ואין לו אלא סוסה כחושה בלבד לא יעשה את עבודתו לא בשבילי ולא בשביל עצמו".
וקרוב לודאי, כי לרגלי זה שזר היה לו הרעיון, לניקולי, לעשות מה שעשה בשביל אחרים מתוך אהבת חסד, הצליח כל מעשי ידיו. הונו פרץ ורבה; האכרים שבשכנותו באו לבקש ממנו שיקנה אותם מקנת כסף וזמן רב אחרי מותו נשתמר בקרב העם זכר הנהלתו שנזכרה ביראת כבוד: “בעל בית היה… קודם דאג לאכרים, ואחר – לעצמו. וגם לא נשא פני איש. בקיצור – בעל בית!”
VIII
הדבר היחידי שהיה מציק לפעמים לניקולי ביחס להנהלת משקו – הרי זו רתחנותו עם רגילותו ההוסַרית הישנה – לתת חופש לידים. בזמן הראשון לא ראה בזה דבר אשר חטא, אבל בשנה השניה לחתונתו נשתנתה פתאם השקפתו על עונשין ממין זה.
פעם אחת בקיץ נקרא מבוגוצ’רוב זקן‑הכפר שבא במקומו של דרון המנוח, שנאשם בכל מיני הזנחות ומעשי רמאות. ניקולי יצא לקראתו אל המבוא ועם תשובותיו הראשונות של זקן‑הכפר נשמעו בפרוזדור צעקות ומהלומות. בשובו אל הארוחה הביתה, נגש ניקולי אל אשתו, אשר כבשה את פניה במסגרת‑הסריגה, והתחיל מספר לה, לפי הרגיל, את כל אשר העסיק באותו הבוקר ודרך אגב, גם על דבר זקן הכפר מבוגוצ’רוב, הגרפינה מריה התאדמה, הלבינה, כווצה את שפתיה חליפות, וישבה כמו קודם, כשראשה מורד ארצה ולא ענתה כלום על דברי בעלה.
– נבל מחוצף שכמותו, – קרא והתלהב לזכר המעשה. – לו אמר לי לכל הפחות, שהיה שכור, שלא ראה… אבל מה היה לך מרי? – שאל אותה פתאום.
הגרפינה מריה הרימה את ראשה, רצתה להגיד דבר, אבל שוב הורידה את עיניה וכווצא את שפתיה.
– מה זה, מה היה לך, יקירתי?
הגרפינה המכוערה מריה יפתה כל פעם כשבכתה. היא לא בכתה מעולם מתוך כאב או עגמת נפש, אלא תמיד מתוך עצב ורחמנות. וכשבכתה הביעו עיניה הקורנות חן מקסים.
משנגע ניקולי בידה לא יכלה להתאפק ותבך.
– Nicolas – ראה ראיתי… הוא אמנם אשם, אבל אתה, מדוע זה…! Nicolas – ותכס את פניה בכפיה.
ניקולי נשתתק, פהיו אדמו כארגמן; סר ממנה והתחיל פוסע דומם בחדר. הבין משום מה בכתה; אבל מניה וביה לא יכול להסכים בנשמתו, כי הדבר שהיה רגיל בו מימי ילדותו ושהיה בעיניו פשוט עד למאד, הוא מעשה רע; “דברים של חיבה – הם בדותות תפלות; ואולי צדקה באמת”? – שאל את עצמו. ומבלי אשר פתר לעצמו את השאלה, הסתכל שוב בפניה המפיקים אהבה וצער והבין פתאום, שהצדק היה אתה, ושהוא אשם מכבר כלפי עצמו.
– מַרִי, – אמר בלחש בגשתו אליה – שוב לא ישנה הדבר לעולם; על דברתי אמת. לעולם, – חזר בקול רועד, כנער המתחטא לפניי אביו.
שטף דמעות פרץ מעיני הגרפינה. לקחה את יד בעלה ונשקה אותה.
– Nicolas, מתי שיברת את הקמיע? – אמרה לשם חילוף השיחה, בהתבוננה באצבעו, שהיתה נתונה בטבעת עם ראש לַאוֹקָאוֹן.
– היום; שוב אותו הדבר. אח, מרי, אל תזכירי לי זאת. – שוב התלקח. – הן צדקי, שלא ישנה הדבר. ויהי לי הדבר לזכרון לעולם ועד – אמר בהראותו את הטבעת המנופצה.
מאותו זמן, כשהיה מתוכח עם זקני הכפר והסוכנים ופניו היו מתמלאים דם וידיו מתאגרפות, היה מסבב את טבעתו המנופצה על אצבעו ומוריד את עיניו לפני האיש שהכעיס אותו. אפס פעמַים בשנה שכח נפשו מרוב כעס ובבואו אל אשתו היה מתוודה על עונו ושוב הבטיח, שזוהי הפעם האחרונה.
– מרי, את מתעבת אותי בודאי, – היה אומר לה: – אני ראוי לכך.
– לך לך, מהרה ולכה, אם אין לאל ידך להתאפק – אמרה הגרפינה מריה בעצב, והתאמצה לנחם את בעלה.
בחברת אצילי הפלך כבדו את ניקולי, אבל לא אהבוהו. צרכי האצילים לא ענינו אותו. ומשום זה נתנוהו אחדים ליהיר ואחרים – לשוטה. בקיץ בלה את כל העת, מתקופת זריעת האביב עד האסיף בעבודות המשק. בסתו היה מתמכר לציד באותה הרצינות המעשית שנהג בעניני המשק והיה יוצא לדרך לחודש או חדשים לצוד ציד. בחורף נסע מכפר לכפר ועשה ביקורים או עסק בקריאת ספרים. קרא ספרים, על פי רוב, הסטוריים, אשר חתם עליהם מדי שנה בשנה בסכום קבוע. סידר לו, כפי שהיה אומר, ספריה רצינית ונקט את הכלל בידו לקרא את כל הספרים אשר קנה. בכובד ראש היה יושב בחדר משכיתו ומטפל בקריאה, שבתחילה ראה בה משום מילוי חובה, שהטיל על עצמו ואחרי כן נהפכה לרגילות, שנתנה לו הנאה מיוחדת במינה וגם הכרה, שהוא מטפל בענין רציני. מלבד הנסיעות לרגלי עסקיו, בלה בימות החורף את רוב זמנו בביתו, היה מסתגל לבני משפחתו ומתערב ביחסים הפעוטים שבין האם והילדים. אל אשתו נתקרב יותר ויותר וגילה בה מדי יום ביום אוצרות נפשיים חדשים.
סוניה דרה בבית ניקולי מיום חתונתו. עוד לפני חתונתו ספר ניקולי לאשתו על מה שהיה בינו ובין סוניה וגינה את עצמו ושיבח את סוניה. בקש את הנסיכית מריה להסביר פנים לסוניה ולהטיב עמה. הגרפינה מריה הרגישה בכל נפשה את אשמת בעלה; הרגישה גם את אשמתה בפני סוניה; סברה שרכושה הוא הוא שהשפיע על בחירתו של ניקולי, לא יכלה למצא כל דופי בסוניה, שאפה לאהוב אותה; אבל לא רק שלא אהבתה, אלא לעתים קרובות מצאה בלבה הרגשות רעות מכוונות נגדה ולא יכלה להבליג עליהן.
פעם נכנסה בדברים עם ידידתה נטשה על אודות סוניה ועל היחס הבלתי צודק אשר תנהג בה.
– היודעת את, – אמרה נטשה: – הנה את מרבה לקרא את האבנגליון; שם תמצאי פסוק אחד, שהוא ממש מכוון לסוניה.
– מה? – שאלה הגרפינה מריה בתמהון.
– “כל אשר יש לו נתון ינתן לו, והמחוסר כל – יוקח ממנו…” הזוכרת את? היא – המחוסר כל; מדוע? – אינני יודעת. אין בה אולי אנוכיות – אינני יודעת; אבל יוקח ממנה הכל וגם לוקח כבר. לפעמים צר לי עליה מאד; בתחילה חפצתי בכל נפשי ש Nicolas יקחנה לו לאשה; אבל בכל פעם כאילו הרגשתי מראש, שלא יקום הדבר. היא – פרח עקר; היודעת את, כזה שעל תות‑הגן. לפעמים צר לי עליה ולפעמים אני חושבת, שאיננה מרגישה את הדבר, כפי שהיינו מרגישים אנו.
ואף על פי שהגרפינה מריה הסבירה לנטשה, שאת דברי האבנגליון צריך להבין אחרת, הרי הסכימה לפירושה של נטשה מדי הביטה אל סוניה. ואמנם, נתקבל הרושם, שאין סוניה מרגישה את קושי מצבה ושהשלימה לגמרי עם יעודה, יעוד הפרח העקר. דומה היה שיותר משהיא מוקירה את האנשים היא מוקירה את כל המשפחה. התרפקה כחתולה לא על האנשים אלא על הבית. חזרה אחרי הגרפינה הזקנה, לטפה וסלסלה את הילדים, היתה תמיד מוכנה ומזומנה לשרויות פעוטות, שהיו לפי כוחותיה; אבל כל זה נתקבל שלא ברצון, מתוך הכרת תודה זעומה…
אחוזת “ההרים הקרחים” סודרה מחדש, אבל לא באותה הרחבה שבחיי הנסיך המנוח. הבנינים, שהקימו אותם בשנות הדחק, היו פשוטים בתכלית הפשטות. בית גדול, שהושתת על יסוד‑אבן ישן, נבנה עץ והוטח רק מבפנים. בית גדול רחב‑ידים, עם רצפת קרשים בלתי צבועה, היה מרוהט בספות וכורסות, שולחנות וכסאות, קשים ופשוטים, שנעשו מעצי לבנה בידי נגריהם. הבית היה בית מדות ובו חדרים מיוחדים בשביל אנשי החצר ומדורים בשביל אורחים. קרובי הרוסטובים והבולקונסקים היו באים לפעמים להתארח ב“הרים הקרחים” עם משפחותיהם, ברתמת ששת עשר סוסיהם, עם עשרות משרתיהם והתאכסנו במשך חדשים רצופים. מלבד זאת, ארבע פעמים בשנה, בימי הגנוסיה וההולדת של בעלי הבית, היו באים אורחים‑כמאה איש – ליום או יומים. ביתר ימות השנה שטפו בלי מפריע חייהם הקבועים על עסקיהם הרגילים, והם שתיות התה וארוחות הבוקר, הצהרים והערב, שנערכו מצידת הבית.
IX
היה ערב “יום ניקולי”, שחל בחורף, בחמישי לדצמבר שנת 1820. בשנה זו, מהתחלת הסתו, התארחה נטשה עם בעלה וילדיה בבית אחיה. פיר היה בפטרבורג, כי נסע שמה, כפי שאמר, לרגלי עסקיו המיוחדים לשלושה שבועות, וזה השבוע השביעי אשר התמהמה שם. צפו לבואו בכל רגע ורגע.
בחמישי לדצמבר התארח בבית הרוסטובים, מלבד משפחת בזאוחוב, ידיד נעוריו של ניקולי, הגנרל בפטורין, וסילי פידורוביץ דיניסוב.
בששי לחודש, ביום השמחה וקבלת פני האורחים, ידע ניקולי, שצריך יהיה לפשוט את הבֵּשְׁמֵט1 וללבוש זיג, לנעול מגפים מהודקים עם חרטומים צרים ולנסוע אל הכנסיה החדשה אשר בנה, ואחרי כן לקבל איחולי ברכה ולכבד בפרפראות של סעודה ולדבר על בחירות האצילים ועל יבול השנה; אבל מצא, שהרשות עוד בידו לבלות את אותו הערב כדרכו תמיד. עד ארוחת הצהרים בקר ניקולי את חשבונותיו של זקן הכפר הריאַזַנִי, הנוגעים לאחוזת דודן אשתו, כתב שני מכתבים בעניני עסקיו וילך אל הגורן, אל אורוות הסוסים ודיר הבקר. אחרי שאחז באמצעי שמירה נגד השכרות הכללית שחשש לה ביום המחרת לרגלי חג המלך, בא אל ארוחת הצהרים, וטרם שהספיק להחליף, דברים בינו לבין אשתו, ישב אל השולחן הארוך שנערך לעשרים מסובים יחד עם כל בני הבית. אל השולחן היו מסובים האם, הזקנה בילובה, שדרה אצלה, אשתו, שלושת ילדיו, אומנת, אומן, דודן עם אומנו, סוניה, דניסוב, נטשה, שלושת ילדיה, אומנתן והישיש מיכאיל איבנוביץ, האדריכל של הנסיך שחי את שארית ימיו ב“הרים הקרחים”.
הגרפינה מריה ישבה בקצה השולחן שכנגד. משישב בעלה על מקומו הכירה מיד הגרפינה לפי תנועת היד, שהסיר בה את המפית והעתיק במהירות את הכוס והגביע אשר עמדו לפניו, שלבו בל עמו, כאשר יקרה מקרהו לעתים קרובות, ביחוד לפני אכילת המרק ובזמן שישוב מהמשק ישר אל ארוחת הצהרים. הגרפינה מריה הטיבה לדעת את מצב רוחו זה וכטוב לבה עליה היתה מחכה בנחת אד שיגמור את אכילת המרק ואז התחילה מדברת עמו ואלצה אותו להסכים שלא היתה שום סיבה לדכדוך נפשו. אבל היום שכחה כליל לדקדק בדבר. הצטערה, שיכעס עליה בלי שום סיבה והרגישה את עצמה אומללה. שאלתו איפה היה. ענה על דבריה. שאלה שוב אם כל המשק בסדר. פניו נתעקמו עקימה אִי נעימה מהטון הבלתי טבעי שבקולה וענה בחפזו.
– “ובכן, לא שגיתי”, – הרהרה הגרפינה מריה – “ומדוע זה יכעס עלי”? – בנעימת דבריו הרגישה הגרפינה מריה כעין טינה שבלב ורצון להפסיק את השיחה. הרגישה, שדבריה לא יצאו מן הלב; אבל לא יכלה להתאפק לבלתי הציע עוד שאלות אחדות.
לא ארך הזמן והשיחה אצל השולחן, בזכותו של דניסוב, נתמלאה מיד רוח חיים ותהי משותפת, אבל הגרפינה מריה לא דברה עם בעלה. כשקמו מאצל השולחן והלכו להודות לגרפינה הזקנה, נשקה הגרפינה מריה, מתוך הושטת יד, את בעלה ושאלה לפשר כעסו.
– תמיד יש לך מחשבות מוזרות. לא עלה גם על דעתי לכעוס.
אבל במלה תמיד היה משום תשובה לגרפינה מריה: “כן, אני כועס ולא אגיד מפני מה”.
ניקולי חי עם אשתו בנעימים, עד שגם סוניה והגרפינה הזקנה שרצו בקנאתם לעורר סכסוכים ביניהם, לא יכלו למצא אמתלא לשם נזיפה; אבל היו רגעים, שגם ביניהם פרצה איבה. לפעמים, דוקא אחרי תקופות‑הזמן המאושרות ביותר, יש שהיתה עמהם רוח של התנכרות ואיבה; הרגשה זו הופיעה ביחוד בימי הריונה של הגרפינה מריה. עכשיו עברה עליהם תקופת זמן כזו.
– נוּ, messieurs et mesdames, – אמר ניקולי בקול רם וכאילו בעליזות (לגרפינה מריה נדמה, שבכונה, למען העליב אותה) מהשעה הששית אני עומד על רגלי. יום המחרת טעון עמל ועבודה, ועכשיו צריך ללכת לנוח.
לא הוסיף דבר אל הגרפינה מריה, הלך אל חדר האורחים ונח על הספה.
– “כך דרכו תמיד” – חשבה הגרפינה מריה. “מדבר עם הכל ורק לא עמדי. אני רואה יפה, שנמאסתי בעיניו, ביחוד במצבי זה”. הסתכלה בכרסה המלאה ובראי – בפניה הצהובים‑חוורים והכחושים ובעיניה שגדלו הפעם יותר מימים‑ימימה.
והכל היה לה לזרא: גם צעקת דיניסוב ורעמי צחוקו, גם שיחת נטשה וביחוד אותו המבט, שהעיפה עליה סוניה בחפזה.
סוניה היתה תמיד האמתלה הראשונה, שבה היתה בוחרת הגרפינה מריה לשם הקנטה עצמית.
אחר שישבה זמן קצר במסיבת האורחים ולא הבינה כלום מכל מה שדברו, יצאה חרש והלכה אל חדר הילדים.
הילדים, רכובים על גבי הכסאות, נסעו למוסקבה והזמינוה לנסוע אתם. ישבה, שחקה קצת עמהם, אבל המחשבה על בעלה ועל כעסו התפל הציקה ולא נתנה דמי לה. הגרפינה קמה והלכה, בהתנהלה בכבדות על ראשי אצבעותיה אל חדר האורחים הקטן.
“אולי איננו ישן; אקח עמו דברים לשם הסברת הענין” – אמרה בלבבה. אנדריושה, בנה בכורה, חיקה את מעשיה והלך אחריה על ראשי אצבעות רגליו. הגרפינה מריה לא הרגישה בו.
– מריה חביבתי, הוא ישן כמדומתני; הוא עיף ככה, – אמרה צרפתית (כפי שנדמה לגרפינה מריה) בחדר‑האורחים הגדול סוניה, שנזדמנה לה בכל מקום. – אנדריושה לא היה מעיר אותו.
הגרפינה מריה הביטה לאחוריה וראתה מאחורי גבה את אנדריושה, הרגישה שסוניה צדקה ודוקא משום כך התלקחה וכנראה התגברה בקושי על יצרה מהפליט מלים קשות. לא אמרה כלום, וכדי שלא להקשיב בקולה עשתה בידה אות לאנדריושה, שלא יקים רעש, ונגשה אל הדלת כשאנדריושה הולך אחריה. סוניה עברה בדלת השניה. מהחדר שבו ישן ניקולי, הגיע לאזני אשתו קצב נשימתו, הידוע לה לכל גווני גווניו. הקשיבה לנשימתו וראתה לנגד עיניה את מצחו החלק והיפה, את שפמו ואת מלא פניו, שהיתה רגילה להבט עליהם ארוכות, כשהיה ישן בדממת הלילה. ניקולי נזדעזע פתאום והוציא גניחה מלבו. ובאותו רגע קרא אנדריושה מאחורי הדלת: “אבא, אמא עומדת כאן”!
הגרפינה מריה חורה מפחד והתחילה עושה סימנים לבנה. נשתתק; קמה דממה שנמשכה עדי רגע ושהעיקה מאד על הגרפינה מריה. ידע ידעה, כמה שונא ניקולי, כשמעירים אותו משנתו. פתאם עלתה מאחורי הדלת גניחה שניה, תנועת גוף, ונשמע קול התרעומת של ניקולי.
– לא יתנו לנוח אף לרגע, האת זאת, מרי? למה הבאתִיו הנה?
– נגשתי להסתכל בלבד, לא ראיתי… סלח לי…
ניקולי פרץ בשעול ונשתתק. הגרפינה מריה סרה מהדלת והכניסה את בנה אל חדר הילדים. כעבור חמשה רגעים קמה ורצה אל אביה בת‑השלוש, שחורת‑העין, נטשה, בתו מחמדו של ניקולי, אחרי שנודע לה מאחיה, שאבא ישן ואמא בחדר האורחים. הילדה שחורת‑העין פתחה בכח את הדלת שהשמיעה קול שריקה, נגשה בצעדעדי און של רגלים קטנות רופפות אל הספה, ובהתבוננה לשכיבת אביה אשר ישן, כשפניו מופנים אל הקיר, קמה על ראשי אצבעות רגליה ונשקה ביד אביה, שהיתה מונחת מתחת לראשו. ניקולי פנה אליה וחיוך של חיבה על פניו.
– נטשה, נטשה! – נשמע מבעד לדלת קולה הנבעת של הגרפינה מריה. – אבא רוצה לישון.
– לא אמא, איננו רוצה לישון – ענתה נטשה הקטנה בבטחה – הוא צוחק.
ניקולי הוריד את רגליו, קם ולקח את בתו על זרועותיו.
– הכנסי, מַשַׁה, – אמר לאשתו.
הגרפינה מריה נכנסה אל החדר וישבה אצל בעלה.
– גם ראה לא ראיתי, כיצד נכנס אחרי, – אמרה ברטט. – אני ככה.
ניקולי, שאחז בידו האחת את בתו, הסתכל באשתו, ובראותו את פניה שהביעו הכרת‑אשמה, חבק אותה בידו השניה ונשק את שערותיה.
– האפשר לנשק את אמא? –שאל את נטשה.
נטשה חיכה בבישנות.
עוד פעם! – אמרה בקול מצוה, בהראותה את המקום, שניקולי נשק בו את אשתו.
– איני יודע, מדוע עלה בדעתך, שרוחי נעכרה, – אמר ניקולי, בענותו על השאלה שפעפעה – הוא ידע זאת – בנשמת אשתו.
– אינך יכול לתאר לעצמך, כמה אומללה, וגלמודה אנכי, כשאתה כזה. נדמה לי תמיד…
– חדלי, מרי, פשוט שטות, הלא תתבישי – אמר מתוך עליזות.
– נדמה לי, שאינך יכל לאהוב אותי, שאני כה מכוערה… ותמיד… ועכשיו… במצָ…
– אח, כמה מגוחכה את! נעים אדם לא ביפיפותו, אלא יפה בנעימותו. רק את Malvina ואת האחרות אוהבים בגלל יפין; וכלום אוהב אני את אשתי? אינני אוהב אלא ככה, איני יודע כיצד להגיד לך. כשאינך עמדי או באשר יחלוף פתאם בינינו איזה חתול, הריני כאבוד ואינני יכל כלום. נו מה, כלום אני אוהב את אצבעי? אינני אוהב, אבל נסי נא לכרות אותה.
– לא, אני לא ככה, אבל אני מבינה. ובכן, אינך כועס עלי?
– כועס מאד, – אמר בבת צחוק, ובקומו ובעשותו את שערותיו, התחיל צועד בחדר.
– היודעת את, מרי, מה עלה בדעתי? – פתח עכשיו בדברים, כשנתפייס עם אשתו, והתחיל מיד לחשוב מחשבות בקול במעמד אשתו.
לא שאל את פיה, אם מוכנה היא לשמע את דבריו: אחת היא לו. מחשבה עלתה במוחו, שמע מיניה, גם במוחה. והוא ספר לה את כונתו לשדל את פיר שישאר אצלם עד האביב.
הגרפינה מריה שמעה את דבריו, העירה הערות, והתחילה גם היא לחשוב את מחשבותיה בקול. מכוונות היו לילדיה.
– האשה כבר נכרת בה, – אמרה צרפתית, בהראותה על נטשה הקטנה, אותנו הנשים מאשימים אתם בחוסר הגיון. הנה הוא הגיוננו. אני אומרת: אבא רוצה לישון, והיא אומרת: לא, הוא צוחק. והצדק עמה, – אמרה הגרפינה מריה בשחקת‑גיל.
– כן, כן.
וניקולי לקח את בתו בידו האמיצה, הרימה למעלה, הושיבה על גבו, באחזו את רגליה מתחת לסנטרו והתחיל פוסע עמה בחדר. פני האב כפני הבת קרנו מטומטמי אושר.
– היודע אתה, הנך עלול לעבור על מדת הצדק. יותר מדי תאהב את זו, – לחשה הגרפינה מריה צרפתית.
– כן, אבל מה לעשות? אני מתאמץ לבלתי גלות…
בו ברגע נשמעו במבוא הבית ובפרוזדור חריקת הבלוק וצעדים הדומים לשאון אנשים באים.
– מישהו בא במרכבה.
מובטחתני, שפיר. אלך ואודע, – אמרה הגרפינה ויצאה מהחדר.
כשיצאה הרשה ניקולי לעצמו להרקיד את בתו, בדהרו מסביב לחדר. כבד‑נשימה מעיפות, הוריד במהירות את בתו מעל ראשו ואימצה אל חזו. מצא בקפיצותיו דמיון של רקודים ובהביטו אל פני הילדה העגולים המפיקים אושר, חשב על מראה פניה לעתיד לבא, כשיתחיל לעת זקנתו להראותה בקהל וזכר, כיצד אביו המנוח היה מרקד עם בת דנילו קופור והיה יוצא עמה במחול מזורקה.
– הוא הוא, Nicolas, – אמרה הגרפינה מריה כעבור רגעים אחדים, בשובה החדרה. – עכשיו התאוששה והתעודדה נטשה שלנו. כדאי היה לראות את התפעלותה ואת המנה היפה אשר קבל תיכף ומיד בעד איחורו. נו. הבה נלך, נחושה! – מתי תפרדו סוף כל סוף, – אמרה בהביטה בחיוך אל בתה, אשר נדחקה לאביה.
ניקולי יצא באחזו את בתו בידה. הגרפינה מריה נשארה בחדר האורחים.
“מעולם מעולם לא הייתי מאמינה” לחשה בקרב לבבה “שאהיה כל כך מאושרה”. פניה אורו מזיו בת‑צחוקה; אבל בו בזמן פלטה אנחה ועצב חרישי כסה את מבטה הנוקב. דומה היה שמלבד האושר אשר הרגישה, היה קים אושר אחר, בלתי‑מושג בחיינו אלה ובו נזכרה שלא במתכוון באותו רגע.
X
נטשה נישאה לאיש בראשית הסתו בשנת 1813 ובשנת 1820 כבר היו לה שלש בנות ובן, אשר התפללה אליו והניקתו עכשיו בשדה. נטשה כשתה ושמנה, עד שקשה היה להכיר באם המסורבלת את נטשה הקודמת, הענוגה וקלת‑התנועה. קוי פניה הובהקו ביותר וקבלו בטוי של עדינות שאננה ובהירות. בפניה לא ניכרה עכשיו, כמו קודם, אש‑התמיד הבוערת של ערניות, שהיתה מקור חנה. עכשיו היו נראים לעתים קרובות רק פניה וגופה, אבל נשמתה לא נראתה. נתגלתה רק נקבה חזקה, יפה ופוריה. לעתים רחוקות מאוד הוצַתה בה האש הקודמת. הדבר קרה רק בזמן כשבעלה היה שב, כמו עכשיו, מדרכו או כשהילד קם מחליו או כשהזכירה יחד עם הגרפינה מריה את הנסיך אנדרי (עם בעלה לא דברה אף פעם על אודותיו, שמא יקנא אותה לזכר הנסיך אנדרי) ולעתים רחוקות מאד, כשהתמסרה במקרה לזמרה, אשר הזניחה לגמרי אחרי חתונתה. ובאותם הרגעים הנדירים, כשהתלקחה האש הקודמת בגופה היפה המפותח, משכה שבעתים את לב כל רואיה.
מזמן חתונתה גרה נטשה עם בעלה במוסקבה, בפטרבורג ובכפר שבסביבת מוסקבה ואצל אמה, זאת אומרת, אצל ניקולי. הגרפינה הצעירה ביזאוחובה לא הרבתה להתראות בחברה ואלה שראוה, דעתם לא נחה ממנה. לא היתה נעימה אף לא נוחה לבריות. קשה להגיד, אם אהבה את הבדידות (בעצמה לא ידעה, אם אהבה או לא; נדמה לה אפילו שלא אהבה). אבל כשהרתה, הולידה והניקה בעצמה את ילדיה, והשתתפה כל רגע ורגע בסבל חייו של בעלה לא יכלה לספק את הצרכים האלה אלא על ידי פרישות מהציבור. כל מי שהכיר את נטשה עד חתונתה, התפלא לשנוי שנתהווה בה, כמו לדבר בלתי רגיל. רק הגרפינה הזקנה בלבד שהבינה בחוש האם שכל התפרצויות הרגש של נטשה – מקורן בצורך המשפחה והבעל, – כפי שצעקה באוטרדנויה יותר ברצינות מאשר בהלצה, – האם תמהה לתמהון האנשים, שלא הבינו את נטשה וחזרה אחרי דבריה, שתמיד ידעה, כי נטשה תהיה אשה נאמנה ואם אוהבת.
– היא מגזימה רק באהבתה לבעלה וילדיה – היתה אומרת הגרפינה, – עד שהדבר נעשה מגוחך.
נטשה לא הלכה בשביל הזהב המוטף בפי אנשים נבונים, וביחוד צרפתים, שהבתולה בהנשאה לאיש איננה צריכה להזדנח, איננה צריכה לותר על כשרונותיה, אלא להיפך צריכה יותר מבשנות בתוליה לטפל בחצוניותה, צריכה להקסים וללבב את בעלה כשם שהקסימה את שאינה‑בעלה. נטשה, להיפך, ויתרה בבת אחת על כל קסמי חנה, שאחד מהם – הזמרה – הצטיין בכוחו הבלתי רגיל. נטשה הסתלקה ממנה דוקא מפני זה, שגדול היה כחה המקסים. נטשה לא דאגה לנימוסיה, לנקיות לשונה, להלבשתה, לא בקשה להרָאות לעיני בעלה בפוזות נוחות, לא התאמצה לבלתי הציק לו בתבענותה עשתה את היפוכם של כל הכללים האלה. הרגישה, שכווני החן, אשר השתמשה בהם קודם בחושה הטבעי, היו עכשיו מגוחכים בעיני בעלה, אשר מהרגע הראשון התמכרה לו בכל נפשה, מבלי להשאיר בה אף פנה אחת, שתהי סגורה לפניו. הרגישה, שהקשר שבינה ובין בעלה איננו ניזון מאותן ההרגשות הפיוטיות, אשר לקח בהן את לבה, אלא במשהו אחר, בלתי‑מסוים, אבל מוצק כקשר זה שבין נשמתה וגופה.
לתלתל שערותיה, ללבוש קרינולינות ולזמר שירי אהבה כדי להטות את לב בעלה אליה – כל אלה היו כה מוזרים בעיניה, כמו התקשטות כדי למצא חן בעיני עצמה. ולהתקשט למען נשוא חן בעיני אחרים, יוכל היות, שהיתה מוצאת בזה נחת רוח, – לא ידעה נפשה, – אבל לא היה לה לחלוטין זמן לכל אלה. לא טפלה בזמרה, לא עסקה בתלבשתה ולא דקדקה בדבריה – בעיקר, מפני שחסרה לגמרי זמן לעסוק בזה.
ידוע הדבר, שהאדם מוכשר להתעמק כולו בענין של מה בכך, וידוע גם זאת, שאין לך דבר אפסי וחסר ערך, שמתוך התבוננות מרוכזת בו לא יגדל עד בלי סוף.
הענין, שנטשה נשתקעה בו כולה, היה – המשפחה, כלומר הבעל, אשר צריך היה לרסן אותו עד שיהי שייך כולו לה ולבית ולילדים שאותם צריכה היתה לשאת בבטנה, ללדת, והניק ולחנך.
וכל אשר העמיקה לחדור לא בשכלה, אלא בנשמתה, בכל ישותה בענין שהעסיק אותה, כן השתגשג והתפשט הענין לנגד עיניה, וכן תשו ואפסו כחותיה בעיניה ומשום כך ריכזה את כולם במשפחה בלבד ובכל זאת לא הספיקה לעשות את כל מה שנחוץ היה לעשות לדעתה.
הסברות וההשערות על זכויות הנשים, על היחסים שבין הבעל אשתו, על חופשם וזכויותיהם, אף על פי שלא נקראו עדיין בשם שאלות כמו עכשיו, היו לפנים ממש כבימינו אנו; אבל השאלות האלו לא רק שלא ענינו את נטשה, אבל היא גם לא הבינה אותן לגמרי.
השאלות האלו היו קיימות גם אז, כמו עכשיו רק בשביל האנשים, הרואים בחיי אישות הנאה בלבד, שהאיש והאשה מהנים זה את זה, זאת אומרת, רק את ההתחלה של חיי האישות, ולא את כל ערכם, המתגלה במשפחה.
הסברות האלו והשאלות דהאידנא, הדומות לשאלות האנשים, כיצד להפיק את ההנאה היותר מרובה מארוחת הצהרים, אינן קיימות בשביל אנשים, שתכלית הארוחה בשבילם היא ההזנה, ותכלית האישות – המשפחה.
אם תכלית הארוחה היא הזנת הגוף, הרי מי, שיאכל בבת אחת שתי ארוחות יהנה אולי הנאה יותר גדולה, אבל לא ישיג את מטרתו, באשר קיבתו לא תעכל שתי ארוחות.
אם תכלית חיי האישות היא המשפחה, הרי מי שיחפוץ להרבות נשים ובעלים, יהנה אולי הנאה גדולה, אבל בשום אופן לא תהיה לו משפחה.
אם תכלית הארוחה היא הזנה, ותכלית האישות היא משפחה, נפתרת אז כל השאלה רק בזה, שלא לאכל יותר מיכולת העיכול של הקיבה, ולא להרבות נשים ובעלים יותר ממדת הצורך של המשפחה, כלומר יותר מאחד ומאחת. לנטשה היה נחוץ בעל. הבעל ניתן לה. והבעל נתן לה משפחה. ולא רק שלא ראתה שום צורך בבעל אחר יותר טוב, אלא מכיון שכל כוחותיה הרוחניים היו מכוונים כדי לשמש את הבעל ואת המשפחה, לא יכלה לתאר לעצמה – ואף לא מצאה חפץ ביגיעת המח על מה שיכול היה להיות אלמלי היה אחרת.
נטשה לא אהבה בכלל את החברה ואולי משום כך הוקירה עוד יותר את חברת קרוביה, – הגרפינה מריה, אחיה, אמה וסוניה. הוקירה את חברת האנשים, שאליהם יכלה לצאת פרועת שער, לבושת חלט, בפסיעות גדולות מחדר הילדים ולהראותם להם מתוך שמחה חיתול, שיש בו רבב צהוב במקום ירוק ולשמע מפינם דברי הנחמה, שמעכשיו הוטב שלום הילד במדה מרובה.
נטשה נזדנחה עד לידי כך, שתלבשתה, תסרקתה, דבריה שנאמרו לא מזמנם, קנאתה – היא קנאה לסוניה, לאומנת, לכל אשה יפה או מכוערה – שמשו מקור לצון והתולים לכל קרוביה. דעת רבים היתה, שפיר מושך בעול אשתו, ואמנם כך היה הדבר. מימי חתונתם הראשונים הכריזה נטשה על תביעותיה. פיר התפלא מאד להשקפת אשתו, שהיתה חדשה בעיניו לגמרי והאומרת, שכל רגע חייו שייך לה ולמשפחה; פיר התפלא לתביעות אשתו, אבל לבו נתעה אחריהן ונכנע להן.
וזה דבר הכנעותו של פיר, שלא העיז לא רק לחזר אחרי אשה אחרת, אלא גם להסביר לה פנים, לא העיז לנסוע אל המועדונים לארוחה, סתם, למען בלות שם את הזמן, לא העיז להוציא כסף להנאתו, לא העיז לצאת לדרכו לזמן ממושך, מלבד הנסיעות לעסקיו, שבהם כללה אשתו גם את טפולו במדעים, שלא הבינה בהם כלום ושיחסה להם חשיבות גדולה. תחת זאת ניתנה לפיר זכות רחבה להיות שורר בביתו לא רק על עצמו, כרצונו, אלא גם על כל המשפחה. נטשה העמידה את עצמה בביתה במדרגה של שפחה, העושה רצון בעליה; וכל בני הבית הלכו על ראשי האצבעות, כשפיר עבד, קרא או כתב בחדר משכיתו. כדאי היה לפיר לגלות איזו תשוקה ומיד נתקיים הדבר אשר אהב. כדאי היה לו להביע איזה רצון ומיד קפצה נטשה ורצה למלא את בקשתו.
כל הבית הונהג רק לפי פקודותיו המדומות של בעלה, כלומר לפי משאלותיו של פיר, שנטשה התאמצה תמיד לפתרן. דרכי החיים, מקום הישיבה, המכרים, הקשרים, עיסוקי נטשה, חינוך הילדים – כל אלה נעשו לא רק כרצונו הגלוי של פיר, אלא נטשה התאמצה למצא את הדבר, הנובע מתוך מחשבות פיר, שהובעו בשיחותיו. ותמיד מצאה בדיוק את מהות משאלותיו של פיר, ומשמצאה פעם אחת החזיקה בהן בעקשנות. וכשרצה פיר בעצמו לבטל את רצונו נלחמה נגדו בכלי‑הזין אשר שם בידה.
כך למשל, בשעה קשה, שנחרתה במוחו של פיר, אחרי הולדת בנו‑בכורו החלש, כשהוכרחו להחליף שלש מיניקות ונטשה נפלה על ערש דוי מרוב יאוש, הודיע לה פעם את דעות רוּסו, אשר הוא, פיר הסכים להן הסכמה גמורה, שההזנה על ידי מיניקות היא בלתי טבעית וגורמת נזק לבריאות. כשנולד לה הבן השני והאם, הרופאים ובעלה בעצמו התנגדו להנקת הילד בחלב האם, דבר שהיה בלתי שכיח בימים ההם וגם מזיק לבריאות, עמדה נטשה על דעתה ומאותו זמן הניקה בשדה את כל ילדיה.
לעתים קרובות, ברגעים של התרגזות, קרו מקרים שהיו מריבים זה עם זה, אבל זמן רב אחרי הריב היה מגלה פיר לגודל שמחתו ותמהונו לא רק בדברי אשתו, אלא גם במעשיה את אותו הרעיון שנלחמה נגדו. ולא רק שהיה מוצא את הרעיון, אלא שהרעיון הזה היה מזוקק מדברי היתר, שנשתרבבו בסערת ההתלהבות והויכוח בבטוי המחשבות של פיר.
מקץ שבע שנים לחתונתם הרגיש פיר בלבו הכרה משמחת ומוצקה, שהוא אדם לא‑רע, והרגיש משום זה שראה באשתו את בבואת עצמו. בנפשו הרגיש את הטוב ואת הרע כשהם משמשים בערבוביה ומטשטשים זה את זה. אבל באשתו השתקף רק מה שהיה טוב באמת; הטוב למחצה ולשליש נזרק הלאה. והשתקפות זו באה לידי גילוי לא על ידי המחשבה ההגיונית, אלא על ידי השתקפות אחרת סודית ובלתי אמצעית.
XI
לפני שני חדשים קבל פיר, שהתארח אצל הרוסטובים, מכתב מאת הנסיך פידור; הנסיך הזמין אותו לבוא לפטרבורג לשם בירור שאלות נכבדות, שהעסיקו בפטרבורג את חבריה של אגודה אחת, אשר פיר היה מראשי מיסדיה.
כקרוא נטשה את המכתב הזה (היא קראה את כל מכתבי אישה), הציעה לו בעצמה לנסוע לפטרבורג, למרות כל הקושי הכרוך בהעדרו של בעלה בשבילה. לכל עסק רוחני, מפשט אשר לבעלה, היתה מיחסת חשיבות גדולה, מבלי להבין אותו, והיתה שרויה בפחד תמיד לבלתי הפריע את בעלה בעבודתו זו. על מבט השאלה הבַּישני של פיר ענתה אחרי קריאת המכתב בבקשה, שיסע אלא שיקבע בדיוק את זמן שובו, והחופשה ניתנה לו לארבע שבועות.
מהיום שעבר זמן חופשתו של פיר, היתה שרויה נטשה – במשך שבועים – במצב של פחד, עצב והתרגזות.
דניסוב, גנרל בפטוּרין, שאינו מרוצה מהמצב הקיים, שבא בשבועַים האחרונים, הביט אל נטשה בתמהון ועצב. כהבט אל תמונה מזויפת של אדם אהוב. מבט נוגה וספוג שעמום, תשובות שלא כענין, ושיחות על חדר הילדים – זה כל מה שראה ושמע מפי אשת‑הקסמים הקודמת.
נטשה היתה כל הזמן עצובה ונרגזה, ביחוד כשהאם, האח, סוניה או הגרפינה מריה התאמצו, מתוך רצון לנחם אותה, להצדיק את פיר ולמצא סיבות לאיחורו.
– הכל שטות, הכל הבל, – אמרה נטשה, – כל מחשבותיו, שלא תועלנה, וכל החברות הטפשיות האלו, – ונתכונה לאותם הענינים, שבחשיבותם הגדולה האמינה באמונה שלמה.
והלכה לה אל חדר הילדים להניק את בנה יחידה פֵּטְיַה. איש לא יכול להרגיע את רוחה בדברי טעם כיצור הרך בן שלשת החדשים, בשעה שהיה צמוד לדדיה והרגישה את ניד פיו ונחרת אפו. הבריה הזאת אמרה: “את כועסת, את מקנאה. את רוצה לקחת נקם ממנו, את מתיראה, ואני – הריני הוא. ואני – הריני הוא”… ולא היה מה לענות, הדבר היה אמת ונכון.
במשך שני שבועות ללא שקט ומנוחה בקשה נטשה לעתים קרובות בילד מרגוע לנפשה והתמידה ככה לטפל בו, עד שהניקה אותו יותר מדי והתינוק חלה. חרדה מאד למחלתו, אבל בעצם היה הדבר נחוץ לה. הטיפול בתינוק הפיג קצת את אי‑מנוחתה בגלל אישה.
הניקה את ילדה ברגע, שעלה שאון עגלתו של פיר במבוא, והאומנת שידעה במה לשמח את הגברת, הופיעה חרש, אבל בצעדים קלים בפתח הדלת, כשפניה קרנו מגיל.
– בא? – שאלה נטשה בלחישה מהירה ופחדה לזוז ממקומה, כדי שלא לעורר את התינוק הנרדם.
– בא, אמא, – סננה האומנת בלחש.
הדם עלה ופרץ בפני נטשה, והרגלים נעו בעל כרחן; אבל לקפוץ ממקומה ולרוץ – לא עצרה כח. הילד פקח שוב את עיניו והתבונן. “עמדי אַת”, כאילו הפליט מפיו ושוב מצמץ בשפתיו מתוך התפנקות.
נטשה הוציאה לאט לאט את שדה, הניעה את התינוק, מסרתו לאומנת וקרבה בצעדים נמהרים אל הדלת. אבל אצל הדלת עמדה מלכת, כאילו נקָפה לבה על זה, שמרוב שמחה הזדרזה לעזוב את התינוק ותבט לאחוריה. האומנת העבירה את התינוק בהרמת מרפקים מעל למסעד המטה.
– אבל לכי, לכי אמא, היי שקטה, לכי, – לחשה האומנת בבת‑צחוק, בנעימה של משפחתיות, שהונהגה ביחסה אל הגברת.
ונטשה נחפזה בצעדים קלים אל המסדרון. דניסוב, שיצא הראשון אל הטרקלין ומקטורן בפיו, הכיר בפעם הראשונה את נטשה. מעל פניה הקורנים זרמו פלגי אור מבהיק, מזהיר ומרנין.
– בא! – קראה לו מתוך ריצה ודניסוב הרגיש, שתקפתו התפעלות לרגלי בואו של פיר, אשר לא אהבו ביותר.
נטשה התפרצה אל המסדרון וראתה דמות‑אדם גבוהה בפרוה, שהתירה את מטפחת צוארה. “הוא! הוא! נכון! הנה הוא!” – קראה לעצמה ובקפצה עליו חבקתו, לחצתו לגופה, אמצה ראשו לחזה, ואחר הרחיקתו קצת והסתכלה בפניו החכלילים, המאושרים, המכוסים כפור. “כן, הוא ולא אחר, מאושר ושבע רצון”…
ופתאום זכרה את כל יסורי הצפיה, שעברו עליה בשבועַים האחרונים; השמחה שנהרה מעור פניה נסה; פניה קדרו ומטר נזיפות ומלים קשות נתך על פיר.
"כן, טוב לך, אתה שמח, התעלסת… ואני מה? לוּ חסת לכל הפחות על הילדים. אני מניקה, חלבי נתקלקל… פטיה – היה חולה מסוכן. ואתה שמח. כן, שמח אתה…
פיר ידע, שאינו אשם, מפני שלא יכול להקדים לבוא; ידע, שהתפרצות זוּ מצדה איננה מן הנימוס, וידע גם זאת, שאחרי שני רגעים יעבור הכל ויהי כלא היה; העיקר שידע, שהוא בעצמו עליז ושמח. היה לו הרצון לחייך, אבל לא העיז גם לחשוב על זה. העמיד פנים עלובים ונפחדים ונתכופף.
– לא יכולתי, חי נפשי. ומה פטיה?
– עכשיו לא רע, נלך. הלא תתביש. לוּ ידעת את מצבי בלעדך, כיצד התעניתי…
– השלום לך?
– נלך, נלך, – אמרה, מבלי לשלח את ידו. וילכו לחדריהם.
כשבאו ניקולי ואשתו לראות את פיר, נמצא באותו זמן בחדר הילדים והחזיק על כף ידו הימנית האדירה את התינוק שנתעורר משנתו והרקיד אותו. על פניו הרחבים, שעם הפה הפעור חסר‑השינים, עלתה שחקה עליזה. הסער שכך זה כבר, ושמש רב זוהר ועליצות זרח על פני נטשה, שהביטה בחנינה אל בעלה ובנה.
– התיעצת כדבעי עם הנסיך פידור? – אמרה נטשה.
– כן, מצוין.
– הרואה אתה, הנהו מרים (את ראשו, – נתכונה נטשה) נוּ, כמה הפחיד אותי… ואת הנסיכית ראית? האמת הדבר, שנתאהבה בזה…
– כן, תארי לך…
באותו זמן נכנס ניקולי עם הגרפינה מריה. פיר, מבלי להוציא את בנו מתוך זרועותיו, גחן והתנשק עמהם וענה על שאלותיהם. אבל למרות הדברים המענינים הרבים שצריך היה לדון בהם בלע כנראה התינוק, אשר נענע את ראשו חבוש‑הכפה, את כל תשומת לבו של פיר.
– כמה נחמד! – אמרה הגרפינה מריה, בהביטה אל התינוק ובשחקו עמו. אחת לא אבינה, Nicolas – פנתה לבעלה, – כיצד אינך מבין את יפי המחמדים האלה.
– איני מבין, איני יכול, – אמר ניקולי ונעץ מבט קר בתינוק. – חתיכת בשר. נלך, פיר.
– הלא בעיקר הוא אב רך – אמרה הגרפינה מריה, למען הצדיק את בעלה, אלא כשכבר מלאה שנה לילד או קרוב לזה…
– לא, פיר אוֹמן אותם עד להפליא – אמרה נטשה; הוא אומר, שידו עשויה ממש לפי אחורי התינוק. הביטו.
– נוּ, רק לא לשם זה, – אמר פתאום פיר בצחוק ובהעבירו את הילד מיד ליד, מסָּרו לאומנת.
XII
כמו בכל משפחת בני‑אדם ישבו יחדיו בבית שב“הרים הקרחים” כמה עולמות שונים ונבדלים, אשר מתוך שמירה על עצמיותם וּותרנות הדדית, נתמזגו לחטיבה הרמונית אחת. כל מאורע שקרה בבית זה, היה מרנין או מדאיב וחשוב במדה שוה לכל העולמות האלה. אבל לכל אחד מהם היו סיבות מיוחדות ובלתי‑תלויות באחרות לשמח או להתעצב למאורע זה או אחר.
ככה היה גם דבר בואו של פיר מאורע משמח וחשוב ורושם כזה עשה על כולם.
עבדי הבית, שופטי הצדק של האדונים, מפני שהם דנים לא לפי שיחות וגלויי רגשות, אלא לפי מעשים ודרכי חיים, שמחו לבואו של פיר, יען כי ידעו שבנוכחותו יחדל הגרף מבקר את המשק מדי יום ביומו ויהיה יותר עליז וטוב לב וגם מפני שכולם יקבלו מתנות יקרות לימי החג.
הילדים והאומנות שמחו לבואו של בֶזְאוּחוֹב, מפני שאיש לא שיתפם בחיים הכלליים, כמו פיר. רק הוא בלבד ידע לפרוט על הקלַביקורדים את הָ“אֵיקוֹסֵז” (המחזה היחידי שלו) שלנגינתו אפשר היה לרקוד, כדבריו, את כל מיני הריקודים, ובודאי הביא מתנות לכלם.
ניקוֹלֵנְקָה, בן חמש‑עשרה, שהיה עכשיו נער כחוש, חולני, חכם, צהבהב ומסולסל שערות עם יפה‑עינים שמח מפני זה, שהדוד פיר, כפי שקרא לו, היה מקור התפעלותו ואהבתו העזה. איש לא נטע בלב ניקולנקה אהבה מיוחדת לפיר וגם ראהו רק לעתים רחוקות. הגרפינה מריה, שחנכה אותו אמצה את כל כוחותיה להמריץ את ניקולנקה לאהוב את בעלה כשם שהיא אוהבת אותו; וניקולנקה אהב את דודו, אבל באהבתו היה ניכר שמץ של בוז בעוד שאת פיר העריץ ממש. לא רצה להיות הוסר או פרש גֵאורגי, כמו הדוד ניקולי; השתוקק להיות מלומד, חכם וטוב‑לב, כמו פיר. במעמדו של פיר קרנו פניו בזוהר של שמחה, והיה מתאדם ונושם בכבדות, כשפנה אליו פיר. לא גרע אף מלה אחת מכל מה שהגיד פיר, ואחרי כן ביחד עם דֵיסַל וכשהוא בפני עצמו הזכיר והסביר לעצמו את ערך כל מלה ומלה, ששמע מפי פיר. חיי פיר לשעבר, מצוקותיו עד השנה השתים‑עשרה (שעליהן צרף לו מושג פיוטי מטושטש על סמך הדברים ששמע), הרפתקאותיו במוסקבה, השביה, פלַטון קַרַטַיֶב, (ששמע עליו מפי פיר), אהבתו לנטשה (שגם אותה אהב הנער אהבה מיוחדת) והעיקר, ידידותו עם אביו, שניקולנקה לא זכר אותו – כל אלה העלו בעיניו את פיר למדרגת גבור ודבר של קדושה.
מהשיחות המקוטעות על אביו ונטשה; מההתרגשות שבדברי פיר, בשעה שדבר על המנוח; מהעדינות הזהירה והמלאה חרדת קודש, שבה דברה גם נטשה עליו – מכל הצירופים האלה קבל הנער, שזה עתה התחיל לשער על מציאות האהבה, את המושג, שאביו אהב את נטשה ובמותו צוה אותה לרעהו. אביו זה, אשר הנער לא ידָעו, נצטייר במוחו כאלוהות, שאין הדמיון שולט בה, והיה חושב תמיד על אודותיו מתוך פוגת לב ודמעות עצב והתפעלות. ומשום כך היה הנער מאושר לרגלי בואו של פיר.
האורחים שמחו לבואו של פיר, יען היותו אדם, היודע לאחד כל חברה ולהכניס בה רוח חיים. בני הבית הקשישים, חוץ מאשתוֹ, שמחו לרֵע, המשרה שקט וממתיק את קושי החיים.
הזקנות שמחו גם למתנות אשר יביא והעיקר שיעודד שוב את נטשה.
פיר הרגיש את כל ההשקפות השונות שיש לעולמות השונים האלה ומהר לתת לכל אחד מה שפלל לקבל.
פיר, אדם שאין כמוהו לפיזור נפש ושכחה, קנה עכשיו לפי רשימה שסודרה על ידי אשתו, הכל, מבלי לשכוח את פקודת אמו ואחיו, גם קנה אריג לשמלה בשביל בֵילוֹבָה וצעצועים בשביל הדודנים. מוזרה היתה בעיניו בזמן הראשון אחרי חתונתו תביעת אשתו: למלא ולבלתי שכח להביא את כל אשר נטל עליו לקנות והדהימתו עגמת נפשה, כשהשכיח מלבו את כל זאת בזמן נסיעתו הראשונה. אבל אחרי כן התרגל לזה. בידעו שנטשה לא בקשה שום דבר בשביל עצמה, ובשביל אחרים מלאה את ידיו לקנות רק במקרים כשהוא בעצמו התנדב לקנות, מצא עכשיו הנאה ילדותית בלתי משוערת בקנית מתנות לכל בני הבית, ואמנם, אף פעם לא נשכח שום איש. אם ראוי היה לנזיפותיה של נטשה, הרי רק משום זה שקנה דברים מיותרים ויקרים יותר מדי. לכל חסרונותיו – לפי דעת הרוב (רשלנות, לכלכנות) או למעלותיו, לפי דעת פיר, הוסיפה נטשה גם את הקמצנות. מאותו זמן שפיֶר התחיל חי בהרחבה חיי משפחה. הכרוכים בהוצאות מרובות, ראה לתמהונו, שהוצאותיו נתמעטו פי שנים, ושעסקיו אשר נתערערו בזמן האחרון, ביחוד על ידי חובותיה של אשתו הראשונה, הולכים ומשתפרים.
החיים הוזלו מפני זה שהיו כפותים ומגבלים. פיר לא נהג שוב את הבזבזנות היקרה הכרוכה בדרכי חיים העלולים להשתנות בכל רגע וברצונו הטוב הסתלק ממנה; עכשיו הרגיש, שאורח חייו נקבע ללא שנוי עד יום מותו, שאין העוז בידו לשנות אותו ומשום כך היה זול אורח חייו זה.
פיר ערך את החפצים הקנוים בפנים צוחקים וצוהלים.
– הביטי! – אמר, בפרשו כחנוני חתיכת אריג. נטשה שהחזיקה את בתה הבכירה על ברכיה והורידה את עיניה הנוצצות מבעלה על החפץ אשר הראה לה, ישבה לעומתו.
– זאת בשביל בילובה? מצוין. (מששה את איכות הסחורה). מחיר הארשין רובל בודאי?
פיר אמר את המחיר.
– יקר, – ענתה נטשה. – כמה ישמחו הילדים וּ maman. אבל לשוא קנית לי זאת, – הוסיפה. ולא יכלה להתאפק מצחוק בהביטה על משרק הזהב המשובץ פנינים, שזה עתה נעשה לדבר של מודה.
– אַדֵיל בלבלה אותי: קְנֵה ושוב קְנֵה – אמר פיר.
– מתי אשימנו? – נטשה נעצה אותו בצמתה. יועל, כשנביא את מַשַׁנְקָה בקהל; אזי אולי שוב ישימו כאלה. נוּ, נלך.
ובקחתם את המתנות הלכו בתחלה אל חדר הילדים ואחרי כן אל הגרפינה.
הגרפינה ישבה עם בילובה כדרכה וערכה פַּסְיַנְס גדול, בשעה שפיר ונטשה נכנסו אל הטרקלין וחבילותיהם תחת בית שֶׁחְיָם.
הגרפינה היתה בת ששים ומעלה. שערותיה הפכו לבן, והשביס שעל ראשה הקיף את כל פניה במלמלה. פניה היו מקומטים, השפה העליונה משורבבה והעינים עמומות. אחרי מות בנה ומות בעלה שבאו רצופות זה אחר זה ראתה את עצמה כיצור עזוב ושכוח בעולם, ללא מטרה ותכלית בחיים. היא אכלה, שתתה, ישנה, היתה ערה, אבל לא חיתה. לא קבלה שום רשמים מהחיים. לא דרשה כלום מהחיים, מלבד מנוחה ומנוחה זו יכלה למצא רק במות. אבל טרם שבא המות צריכה היתה לחיות, כלומר להשתמש בכוחותיה החיוניים. ניכר היה אצלה במדה רבה מה שמתבלט אצל ילדים קטנים מאד ואצל אנשים זקנים מאד. בחייה לא היתה נכרת שום תכלית חיצונית ונתגלה רק הצורך לאַמֵן את נטיותיה וכשרונותיה השונים. היה לה צורך לאכול, לישון, לחשוב, לשוחח, לבכות, לעבוד, לכעוס וכו' רק משום זה, שהיתה לה קיבה, מח, שרירים, עצבים וכבד. עשתה את כל אלה בלי שום סבה חיצונית, לא כמו שעושים האנשים בשנות הגבורה, כשלרגלי המטרה הנכספת אינה נראית המטרה האחרת לשימוש כוחותיהם. דברה רק משום זה שהיה לה צורך פיסי לעבוד בלשון ובריאה. בכתה כילד משום זה, שצריכה היתה למחוט את אפה וכו'. מה שמשמש מטרה לאנשים בשנות גבורתם היה כמובן בשבילה רק אמתלה.
כך למשל בבוקר, ביחוד אם אכלה אמש איזה דבר שָׁמן, נתגלה אצלה הצורך לכעוס, ואז בחרה לה את האמתלה הקרובה ביותר – את חרשותה של בילובה.
מקצה החדר התחילה מדברת אליה בלאט.
– היום, כמדומתני, יותר חם, חביבתי, – אמרה אליה בלחש.
וכשענתה לה בילובה: “בודאי שבאו”, נהמה בכעס: “רבונו של עולם, כמה חרשה היא וטפשית”!
האמתלה השניה היתה – טבק להרחה, שנראה בעיניה או יבש, או לח או כתות שלא כדבעי. אחרי ההתרגזויות האלו נשפכה מררתה על פניה ושפחותיה ידעו כבר על פי סימנים מובהקים, מתי תהיה בילובה שוב חרשה, ומתי יהיה לח הטבק ומתי יתכרכמו פניה. וכשם שנחוץ היה לה לעבוד במררתה, כך היה לה צורך לפעמים לעבוד ביתר כשרונותיה – לחשוב, ואמתלה לזה שמש הַפַּסְיַנְס. כשצריך היה לבכות שמש אמתלה הגרף המנוח. כשצריך היה לפחד – היתה האמתלה – ניקולי ובריאותו. כשצריך היה לאַמֵן את חיתוך הדבור – הדבר קרה על פי רוב בשעה השביעית, אחרי מנוחת העיכול בחדר אפל – אז שמשו אמתלה ספורי המעשיות, שסופרו עשרת מונים לשומעיהם מאז.
כל בני הבית הבינו וידעו את מצב הזקנה, אף על פי שאיש לא דבר על זה אף פעם, וכולם התאמצו בכל כוחותיהם לספק את צרכיה אלה. הבנת‑מצבה המשותפת יש שהיתה מקבלת את בטויה במבט של בת‑צחוק נוגה, אשר ניקולי, פיר, נטשה והגרפינה מריה העיפו זה לזה.
אבל חוץ מזה הביעו המבטים האלה עוד אחרת. הם אמרו, שהזקנה מלאה כבר את שליחותה בחיים; שערכה לא רק בזה, שנראה עכשיו לעין; שכולנו עתידים להיות כמותה ושיש משום הרגשת עונג להכנע לה, לכבוש את היצר למען הישות העלובה הזאת, אשר היתה לפנים כה יקרה ומלאה חיים כמונו. “memento mori” – דובבו המבטים האלה.
רק אנשים שוטים ורעי לב וגם הקטנים שבבני הבית לא הבינו את הדבר והתנכרו לה.
XIII
כשנכנסו פיר ואשתו אל הטרקלין, היתה חדורה הגרפינה בצורך הרגלי להעסיק את עצמה בעבודה הרוחנית של עריכת פַּסְיַנס גדול, ומשום כך, למרות שהגידה מתוך רגילות מלים, שהיא נוהגת להגידן תמיד אחרי שובו של פיר או בנה: “כבר עת, כבר עת, חביבי; חכינו עד בוש. נוּ, תודה לאל”, וכשנמסרו לה המתנות אמרה מלים רגילות אחדות: לא המתנה עיקר, חביבי, אלא הזכרון. תודתי לך, שחוננתני, הזקנה… – בכל זאת ניכר היה, שבואו של פיר היה בלתי‑נעים בשבילה באותו רגע, מפני שהסיח את דעתה מהפסינס הגדול, הבלתי‑נגמר. גמרה את הפַּסְיַנס ורק אז פנתה אל המתנות. המתנות היו: נרתיק בשביל קלפים, מעשה ידי אמן, ספל כחול‑בהיר מחרסינת סֶבר עם צמיד וציורי רועות וקופסת טבק מעשה זהב עם תמונת הגרף, שפיר הזמינה בפטרבורג אצל צַיַר‑דמויות זעירות. (הגרפינה רצתה בה זה כבר). עכשיו לא היה לה רצון לבכות, ולפיכך הסתכלה בשויון נפש בתמונה והתעסקה יותר בנרתיק.
– תודתי לך, ידידי; נחמתני, – אמרה כדרכה תמיד. – אבל טוב מכל שהבאת את עצמך. שהרי אין טעם לדבר. לוּ גערת לפחות באשתך. מה זה? בלעדיך – כמטורפת. אינה רואה דבר, אינה זוכרת כלום, – דברה מלים רגילות. הביטי אַנְנַה טִימוֹפֵיֶבְנָה – הוסיפה על הנרתיק, שהביא לנו בן מחמדנו.
בילובה שבחה את המתנות והתפעלה מהאריג. פיר, נטשה, הגרפינה מריה ודניסוב צריכים היו להועץ בהרבה דברים, אבל לא נגעו בהם במעמד הגרפינה, לא מפני שכיסו ממנה דבר, אלא מפני שהיתה רחוקה כל כך מהרבה דברים, עד שאם התחיל איש לספר משהו בפניה, צריך היה לענות על שאלותיה שלא כענין ולחזור שוב על דברים שנאמרו לה פעמים רבות: לספר שפלוני מת, אלמוני נשא אשה, דברים, שלא נקלטו אף הם בזכרונה. אבל לפי הרגלם ישבו בטרקלין מסובים אצל השולחן, ופיר ענה על שאלות הגרפינה התפלות והבלתי מענינות, שהנסיך וַסילי נזדקן ושהגרפינה מריה אלקסיֶבנה בקשה למסור דרישת שלום ולזכור אותה וכו'.
שיחה כזו, בלתי מענינת, אבל הכרחית, התנהלה כל הזמן של שתית התה. מסביב לשלחן העגול על יד המיחם, שסמוך לו ישבה סוניה, נתכנסו אל התה כל בני המשפחה הקשישים. הילדים, האומנים והאומנות גמרו כבר את שתיתם וקולותיהם עלו מחדר האורחים הסמוך. כולם ישבו על מקומותיהם הרגילים: ניקולי תפס את מקומו על יד התנור אצל שלחן קטן, שהגישו עליו את התה. כלבת‑הצָידים מִלכה, בת מִלכה הראשונה, זקנה, שבת פנים, שהבליטו ביותר את עיניה השחורות, רבצה אצלו על הכורסה. דניסוב מסולסל השערות, השפם וזקן‑הלחיים שהכסיפו למחצה, לבוש זיג גנרלי מבודר, ישב אצל הגרפינה מריה. פיר ישב בין אשתו והגרפינה הזקנה. ספר דברים שיכלו – הוא ידע זאת – לעַנין את הזקנה והיו מובנים לה. דבר על מאורעות ציבוריים חיצוניים ועל אותם האנשים שהיו שייכים לפנים לחוג בני גילה של הגרפינה הזקנה, שהיו באמת לפנים חוג מיוחד, ממשי, שהתקיים במציאות, ושעכשיו הם מפוזרים בכל העולם, ועומדים כמוה על גבול זקנתם ומלקטים את לקט השבלים מכל מה שזרעו בחיים. אבל הם, בני גילה אלה, נראו בעיני הגרפינה הזקנה כעולם ממשי ורציני עד למאד. לפי התעוררותו של פיר ראתה נטשה, שנסיעתו היתה מענינת, שהוא רצה לספר הרבה, אבל לא העיז לדבר בפני הגרפינה. דניסוב, שלא היה חבר המשפחה ושלא הבין משום כך את זהירותו של פיר ושהיה חוץ מזה אדם נזעם, התענין מאד בכל מה שנעשה בפטרבורג וזירז בלי הפסק את פיר לספר את המעשה, שקרה זה עתה בגדוד הסמיונובי או על דבר אַרַקְצֵ’יֶב או על החברה הביבלית. יש שפיר היה מתלהב והיה מתחיל לספר, אבל ניקולי ונטשה היו מחזירים אותו בכל פעם לשלומו של הנסיך איבַן והגרפינה מריה אנטוֹנוֹבנה.
– מה יש, האמנם כל השגעון הזה, גם גוֹסְנֵר גם טטַרִינוֹבָה, – שאל דניסוב, – הולך ונמשך?
– מאי משמע נמשך? – קרא פיר.
עוד לא היה כמוהו לעוז ולכח. החברה הביבלית – זוהי עכשיו כל הממשלה.
– מהוּ זה, mon cher ami? – שאלה הגרפינה, בלגמה את התה עד גמירה, שבקשה, כנראה, אמתלה לכעוס קצת אחרי הסעודה. – כיצד אמרת זאת – הממשלה; בין לא אבין את זאת.
– יודעת את, maman, – התערב ניקולי, שידע כיצד לתרגם את הענין לשפת האם, – הנסיך א. נ. גוליצין יסד חברה; מספרים, שיש לה כח גדול.
– ארקצֵ’יֶב וגוליצין, – אמר באי‑זהירות, – זוהי עכשיו כל הממשלה. ועוד איזו! בכל דבר ודבר היא רואה התקשרות ומפחדת מפני כל.
– ובכן, במה אשם הנסיך אלכסנדר ניקוליביץ? הוא אדם מכובד מאד. הייתי פוגשת אותו אזי אצל מריה אנטונובנה, – אמרה הגרפינה בהרגשת עלבון, ומעולבת עוד יותר מהשתיקה הכללית הוסיפה: עכשיו שופטים את הכל. חברה אֶוַנגלית, מה עָול מצאתם בזה? – וקמה ממקומה (כולם קמו גם כן) ובפנים זועפים צפה אל חדר האורחים לשולחנה.
בתוך הדומיה ספוגת העצב שקמה בחדר עלו מהחדר הסמוך צחוק ילדים וקולות. כנראה איזו התרגשות גיל התעוררה בקרב הילדים.
– נגמר, נגמר! – נשמעה יבבת השמחה של נטשה הקטנטנה מאחורי כולם.
פיר שלח מבטו אל הגרפינה מריה וניקולי שענו לו במבט‑חליפין (את נטשה ראה תמיד) וחייך מאושר.
– איזו מוסיקה נפלאה! – אמר.
– אננה מקורובנה גמרה את סריגת הפוזמק, – אמרה הגרפינה מריה.
– אָ, אלך ואראה, – אמר פיר וניתר ממקומו. היודע אתה, – אמר בעמדו מלכת אצל הדלת, – מדוע אוהַב ביותר את המוסיקה הזאת? הם הראשונים המבשרים ואומרים, שהכל בסדר. הנני שב היום: כל אשר אתקרב לביתי, יגדל פחדי. משנכנסתי אל המסדרון הנני שומע והנה אנדריושה משתפך בדמעות משום מה; נוּ, אם כן – הכל בסדר…
– ידעתי גם ידעתי את הרגש הזה – אישר ניקולי. – לי אסור ללכת. הרי פוזמקאות – הפתעה בשבילי.
פיר נכנס אל הילדים, והצחוק והצעקות עלו וגברו.
– נוּ, אננה מַקַרובנה, – נשמע קולו של פיר, – עמדי פה באמצע, ולפי המפקד: אחת, שתים, וכשאגיד שלש… אתה התיצב כאן; אותך – על הידים. נוּ, אחת, שתים… – הרעים קולו של פיר; נשתלטה דומיה. – שלש!
ורעם של התפעלות, אשר פרץ מגרונות הילדים נסר בחלל החדר. “שנים, שנים”! – צעקו הילדים.
אלה היו שני פוזמקאות, שאננה מקרובנה סרגה בבת אחת במחטים סדקיות (זה היה סודה) והוציאה אותם בתנועת‑יד חגיגית זה מתוך זה, כשהפוזמק נסרג עד סופו.
XIV
בקרוב אחרי זה באו הילדים להפרד. הילדים התנשקו עם כל אחד, האומנים והאומנות נפרדו בקידה ויצאו. נשאר דיסַל לבדו עם חניכו. האומן הזמין בלחש את חניכו לרדת למטה.
– לא, אדון דיסל, אבקש רשות מהדודה להשאר, – ענה גם כן בלחש ניקולנקה בולקונסקי.
– Ma tante, הרשיני להשאר, – אמר ניקולנקה בגשתו אל דודתו.
פניו הביעו תחנונים, התרגשות והתפעלות. הגרפינה מריה הסתכלה בו ופנתה אל פיר.
– כשאתה כאן אינו יכול להפרד, – אמרה לו.
– תיכף אביאו, אדון דיסל; שלום – אמר פיר, בהושיטו את ידו לשויצרי ופנה בחיוך אל ניקולנקה: לא התראינו עמך לגמרי. מַרִי, הוא מתחיל להיות דומה, – הוסיף בפנותו אל הגרפינה מריה.
– לאבא? – אמר הנער, בהתאדמו כארגמן, והסתכל בו ממטה למעלה בעיניו המזהירות והמתפעלות.
פיר הניע לו בראשו והמשיך את הסיפור, שנפסק על ידי הילדים. הגרפינה מריה עשתה מלאכת יד על גבי קַנבָה; נטשה לא גרעה את עיניה מבעלה. ניקולי ודיניסוב קמו מזמן לזמן, עשנו את מקטרתם, לקחו תה מידי סוניה, שישבה נסוכת עצב ובעקשות מאחורי המיחם והקיפו בשאלות את פיר. הנער המסולסל החולני, עם העינים המזהירות, ישב חבוי בקרן זוית ורק מדי הניעו לצד פיר את ראשו המסולסל על צוארו הדק שהיה מבצבץ מתוך צוארון מופשל, היה מזדעזע לעתים רחוקות ולוחש דברים לעצמו, כנראה מתוך איזה רגש חדש ועז.
השיחה סבבה על ציר הרכילות החדשה מההנהלה העליונה, שבה רואה כרגיל רוב האנשים את הענין החשוב ביותר של הפוליטיקה הפנימית. דניסוב, שמפאת אי‑הצלחתו בעבודתו התרעם על הממשלה, קלט בשמחה את כל השטויות, שנעשו לפי דבריו, עכשיו בפטרבורג ובבטוים חריפים ועזים העיר את הערותיו על דברי פיר.
– בתחלה צריכים היו להיות גרמנים, עשיו צריך לרקוד עם טטרינובה והגברת קריודנר, לקרא את… אֶקַרסטהויזן ואת החבריא. אח! הייתי שולח שוב את בחורנו בונופרטה. היה מפריח את כל טפשותם. עו, כלום יתכן לתת לחיל שוַרץ את הגדוד הסמיונובי? – צעק.
ניקולי, אף על פי שלא היתה לו הכונה לגנות את הכל, ככונתו של דניסוב, מצא גם כן לראוי וחשוב לדון על הממשלה וסבר, שמה ש A נתמנה למיניסטר לענינים פלוניים ו B לגנרל‑קוברנטור בפלך אלמוני, ושהצאר אמר כך והמיניסטר כך וכך – שכל אלה הם ענינים חשובים מאד. מצא גם לנחוץ להתענין בזה ולהקיף את פיר בשאלות. חוץ מהשאלות והתשובות של שני המשוחחים האלה, לא יצאה שיחתם מתחומי רכילות רגילה על חוגי הממשלה העליונים.
אבל נטשה שידעה את כל תחבולות בעלה ומחשבותיו, ראתה שפיר רצה זה כבר – אבל לא יכול – להסב את השיחה לענין אחר ולגלות את מחשבתו החבויה בנפשו, אותה המחשבה, אשר כוננה את רגליו לפטרבורג למען הועץ שם עם ידידו החדש הנסיך פידור, ומשום כך באה לעזרתו בשאלה: מה מצב ענינו עם הנסיך פידור?
– איזה ענין? – שאל ניקולי.
– אותו הענין גופו, – אמר פיר, בהביטו לצדדים. גלוי וידוע לכל, שהענינים הם כל כך ירודים, שאסור לעזוב כך את הדבר ושחובת כל האנשים הישרים היא לפעול נגדם כיד היכולת.
– אבל מה יכולים לעשות אנשים ישרים? – אמר ניקולי, כשפניו, הועמו קצת, – מה אפשר לעשות?
– הנה מה…
– נלכה אל חדר המשכית, – אמר ניקולי.
נטשה, אשר הרגישה זה כבר שיקראוה להניק את הילד, שמעה את קריאת האומנת ותלך אל חדר הילדים. הגרפינה מריה הלכה אחריה. הגברים הלכו אל חדר המשכית, וניקולנקה בולקונסקי, שהיה סמוי מעיני הדוד, אף הוא הלך שמה, וישב בצל, אצל החלון, על יד שולחן הכתיבה.
– נו, מה זה תעשה? – אמר דניסוב.
– תמיד פנטסיות, – אמר ניקולי.
– הדבר הוא כך, – פתח פיר, מבלי לשבת, והתחיל צועד בחדר ועומד מלכת לסרוגין, מלמל בלשונו ועשה תנועות מהירות בידיו בשעת דבורו: הדבר הוא כך. המצב בפטרבורג הוא כזה: הצאר איננו מתערב בשום ענין. התמכר כולו למיסטורין. (פיר לא מחל עכשיו לשום אדם שטפל במיסטורין). הוא מבקש רק מנוחה, ומנוחה יכולים לתת לו רק אותם האנשים sana foi ni loi (בלי אמונה ויושר) שמעיקים ומחניקים ביד חזקה: מַגניצקי, ארקצ’ייב וכיוצאים באלה… המסכים אתה, שאלמלא טפלת בעצמך בעניני משקך והיית שואף רק למנוחה, היית מקרב את השגת מטרתך בה במדה שזקן‑כפרך היה מרבה את אכזריותו? – פנה אל ניקולי. – נו, למה אתה אומר זאת? – אמר ניקולי. – נו, והכל הולך לאיבוד. בבתי הדין – גנבות, בצבא – שלטון המקל: חכמת הצעידה, חובת גלות – מענים את העם, מחניקים את ההשכלה. נגזרה כליה על כל מה שצעיר וישר. הכל מתוח עד קצה הגבול וסופו להתפקע, – אמר פיר. (כפי שרגילים לומר תמיד האנשים המתכוננים לפעולת כל ממשלה, מאז היות ממשלה במדינות). אחת אמרתי להם בפטרבורג.
– למי? – שאל דניסוב.
– נו, הרי יודע אתה למי, – אמר פיר בהביטו מתחת למצחו: לנסיך פידור ולכולם. לסייע להשכלה ומעשי צדקה – כל זה יפה, כמובן. מטרה נשגבה, בלי ספק; אבל בתנאים הנוכחים יש צורך באחרת.
באותו רגע ראה ניקולי את נוכחותו של דודנו. פניו התקדרו; נגש אליו.
– מה אתה עושה כאן?
– למה? הרף ממנו. – אמר פיר, לקח את ידו של ניקולי והמשיך: לא די בזה. אני אומר להם: עכשיו נחוץ אחרת. כשאתם עומדים ומחכים, שהנה – הנה יפקע המיתר המתוח הזה; כשהכל מחכים למהפכה בלתי נמנעת, צריך העם להתאחד ולהתלכד, כדי לעמוד בפני השבר הכללי. כל הצעיר והאמיץ בעם נוהר שמה ומתקלקל. את האחד מצודדות הנשים, את השני – רדיפה אחרי הכבוד, את השלישי – שאיפת התהלה, תאות הבצע, והם עוברים אל המחנה השני. לאנשים חפשים ובלתי תלויים כמוך וכמוני לא ישאר שריד. ואני אומר: הרחיבו את חוג החברה. וישמש לנו כסיסמה לא רק מעשה הצדק בלבד, אלא חירות ופעולה.
ניקולי עזב את דודנו, העתיק כורסה בכעס, ישב בתוכה ובשמעו את דברי פיר כעכע בלי רצון וקמט יותר ויותר את מצחו.
– אבל פעולה זו מה תהי מטרתה? – קרא. – ומה יהי יחסכם אל הממשלה?
– אגיד לך. יחס של עוזרים. חברה יכולה להיות גם בלתי‑חשאית, אם הממשלה תסכים לכך. לא רק שאיננה מתיחסה באיבה לממשלה, אלא היא חברת משמרים אמתיים. חברת ג’נטלמנים במלא מובן המלה. אנו נלחמים יחד יד ביד, כדי שלא יבוא פוגצ’וב לשחוט את בני ובניך וכדי שלא יגזור עלי ארקצ’יב חובת גלות צבאית, ומטרה אחת לנו: אושר משותף ובטחון כללי.
– כן; אבל החברה היא חשאית, שמע מיניה, אויבת ומסוכנה, שיכולה להצמיח רק רע.
– מדוע? האם ה“טוגֶנדבּונד” שהציל את אירופה, (אזי לא העיזו עדיין לחשוב שרוסיה הצילה את אירופה) הביא איזה נזק? “טוגֶנדבּונד” – הוא ברית הצדק והמוסר, זוהי – אהבה, עזרה הדדית; זוהי – מה שהטיף ישו מעל הצלב…
נטשה שנכנסה אל החדר באמצע השיחה הביטה בשמחה אל בעלה. לא שמחה לדברים אשר הגיד. גם לא ענין אותה הדבר, מפני שכל זה נדמה לה פשוט מאד וידוע מכבר, (נדמה לה כך משום שידעה את מקור הדברים – נשמת פיר); אבל שמחה מדי הביטה אל דמותו החיה, המתפעלת.
ביתר שמחה והתפעלות הביט אל פיר הנער שכוח‑האנשים, דק הצואר, שעלה ובצבץ מתוך הצוארון המופשל. כל מלה ומלה של פיר נקבה את לבו, ובתנועת אצבעות עצבנית שבר על השולחן, מבלי להרגיש בכך, את חומר‑החותם והעטים, שבאו לידו.
– לגמרי לא מה שאתה חושב; הנה מה שהיה ה“טוגנדבונד” הגרמני ומה שאני מציע.
– נו, אחא, ה“טוגנדבונד” טוב בשביל הנקניקאים, אבל אני אינני מבין זאת וגם קשה לי להוציא מן הפה, – נשמע הקול הרם, הפסקני של דניסוב. הכל נבזה ומכוער, אני מסכים; אבל את ה“טוגנדבונד” אינני מבין; ואם לא יישר בעינינו אין מוצא אלא מרד; הנה זאת אני מבין je suis votre home! (הנני איש שלומכם!)
פיר הצטחק, נטשה פרצה בצחוק, אבל ניקולי קימט עוד יותר את מצחו והתחיל מוכיח לפיר, ששום מהפכה אינה באה בחשבון ואינה קיימת אלא בדמיונו. פיר הוכיח את ההיפך ומכיון שעלה עליו בגודל כשרונותיו הרוחניים וזריזותם, ראה ניקולי את עצמו בין המצרים. הדבר הכעיסו עוד יותר, מפני שהכיר את צדקתו הפנימית שאינה מוטלת בספק לא בכח השכל, אלא באיזה כח טמיר העולה על השכל.
– הנה מה שאגיד לך, – אמר בקומו, העמיד בתנועות עצבניות את מקטרתו בפנת החדר וסוף כל סוף עזב אותה. – להוכיח לך אין לאל ידי. אתה אומר, שאצלנו רע הכל ושתהיה מהפכה; אינני רואה זאת; אבל אתה אומר שהשבועה היא דבר של תנאי, ועל זה אגיד לך: שאתה הנך הטוב בידידי, גלוי וידוע לפניך; אבל לו יסדתם חברה חשאית ולו החילותם לפעול נגד הממשלה ותהיה מה שתהיה, יודע אני שחובתי להכנע לפניה. ולו צוה לי ברגע זה ארקצ’ייב לעלות עליכם בגדוד פרשים ולגזור על ימין ועל שמאל – אף רגע לא אפקפק ואלך. ואתה הוצא עלי משפט כרצונך.
אחרי הדברים האלה קמה דומיה אי‑נעימה. נטשה פתחה הראשונה בשיחה, הגינה על בעלה והתנפלה על אחיה. הגנתה היתה קלושה ובלתי מוצלחת, אבל מטרתה הושגה. השיחה שוב נתחדשה, אבל לא באותו הסגנון הבלתי‑נעים והמלא איבה, שבו נאמרו דבריו האחרונים של ניקולי.
כשקמו כולם לארוחת הערב, נגש ניקולנקה בולקונסקי, חוור, ועיניו מזהירות, קורנות.
– דודי פיר… אתה לא… אלמלי היה אבא חי, ההיה מסכים לדעתך? – שאל.
פיר הבין פתאום את הפעולה המיוחדת, העצמית המורכבה והעזה של הרגש והמחשבה, אשר התחוללה בנשמת הנער הזה בזמן השיחה, ובזכרו את כל מה שאמר הצטער, שהנער שמע זאת. אבל צריך היה לענות לו.
– חושבני, שכן – אמר בלי רצון ויצא את חדר המשכית.
הנער כפף את ראשו וכאן כאילו ראה בפעם הראשונה את אשר קלקל על השולחן. נזדעזע ונגש אל ניקולי.
– דודי, סלח לי, אני עשיתי זאת… שלא במתכון – אמר בהראותו על חומר‑החותם והעטים השבורים. ניקולי זע בכעס.
– טוב, טוב – אמר, בזרקו מתחת לשולחן את שברי החומר והעטים.
ובכבשו בקושי את כעסו, פנה ממנו.
– לא היית צריך להיות כאן בכלל – אמר.
XV
בשעת ארוחת הערב שוב לא נסבה השיחה על פוליטיקה וחברות, אלא, להיפך, נתעוררה השיחה הנעימה ביותר בשביל ניקולי – על זכרונות השנה השתים עשרה, השיחה, שנגע בה דניסוב, ושבה הצטיין פיר בחביבותו ובדיחותו. הקרובים נפרדו איש מאחיו מתוך יחסי ידידות.
ככלות הארוחה, פשט ניקולי את בגדיו בחדר העבודה ומסר את פקודותיו למשגיח, שחכה לו כל הזמן; כשנכנס לבוש‑חלט אל חדר משכבו, פגש באשתו אצל המכתֵּבה: כתבה משהו.
– מה תכתבי, מַרי? – שאל ניקולי.
הגרפינה מריה התאדמה. חששה שבעלה לא יבין ולא יקבל ברצון את אשר כתבה. רוצה היתה להעלים ממנו את אשר כתבה, אבל יחד עם זה היתה שבעת רצון, שמצא אותה בשעת כתיבה ושצריך לגלות לו.
– זהו יומן, Nicolas, – אמרה בהגישה לו חוברת כחולה, כתובה בכתב בטוח, גדול.
– יומן? – אמר ניקולי בנעימה של בוז ולקח את החוברת בידו.
כתוב היה בה צרפתית:
יום רביעי לדצמבר. היום לא רצה אנדריושה (הבכור), אחרי התעוררו משנתו, ללבוש את בגדיו, ו m-lle Louise שלחה לקרא אותי. היה גחמן ועקש. נסיתי לאיים עליו, אבל הדבר הכעיסהו עוד יותר. אז לקחתי על עצמי, עזבתיו, הלבשתי עם האומנת את יתר הילדים, ולו אמרתי, שאינני אוהבת אותו. שתק זמן רב, כאילו מתוך תמיהה; אחר, כן קפץ אלי בחלוקו אשר עליו וימרר בבכי, עד שלא יכלתי זמן רב להרגיעו. נראה היה, שנצטער בעיקר בזה שהעציבני. אחרי כן, כשנתתי לו בערב כרטיסון, שוב בכה והתיפח, בנשקו אותי. עמו אפשר לעשות הכל בעדינות".
– מה זה כרטיסון? – שאל ניקולי.
– החילותי לתת לקשישים מדי ערב בערב פתקאות על דבר התנהגותם.
נקולי הסתכל בעינים הקורנות שהביטו אליו והוסיף לדפדף ולקרא. האם רשמה ביומנה פרטים מחיי הילדים, שהיו נפלאים בעיניה, וציינה דרך אגב את אופי הילדים או הביעה מחשבות כלליות על דרכי החנוך. על פי רוב היו אלה דברים של מה בכך, בלי שום ערך; אבל לא כך היו בעיני האם והאב, כשקרא עכשיו בפעם הראשונה את היומן על הילדים.
בחמישי לדצמבר היה רשום:
"מיטיה השתובב אצל השולחן. אבא צוה לבלתי תת לו עוגה. לא נתנו לו; אבל הוא הביט בעינים תאותניות ונוּגוֹת על האחרים שאכלו. חושבת אני, שעונש של אי נתינת ממתקים מגביר רק את התאותנות. להגיד ל Nicolas ".
ניקולי הניח את החוברת והסתכל בפני אשתו. עיניה הקורנוֹת הביטו אליו כמביעות שאלה, ( אם הוא משבח או מגנה את היומן). היה למעלה מכל ספק: ניקולי לא רק ששבח, אלא עמד מלא התפעלות לפני אשתו.
יוכל היות, שאין צורך לעשות את הדבר בקפדנות כזו. אולי הדבר גם מיותר לגמרי, חשב ניקולי, אבל המתיחות הנפשית הזאת, המתמידה והבלתי‑פוסקת, הדואגת לטובת הילדים המוסרית, הפליאה אותו. לו ניתנה היכולת לניקולי להבחין ולדקדק בהרגשתוֹ, כי עתה הכיר וידע, שביסוד אהבתו העזה, הרכה והגאה לאשתו היה מונח רגש ההתפעלות בפני נפשיותה, בפני העולם המוסרי הנשגב, שאשתו חיתה בו תמיד ושהיה כמעט סגור בפני ניקולי.
הוא התגאה בחכמתה וטוב לבה, הכיר את אפסותו כנגדה בעולם הרוחניות ומשום כך שמח שבעתים לא רק בזה, שהיא ונשמתה שייכת לו, אלא שהיא עצם מעצמו ובשר מבשרו.
– הנני מסכים הסכמה גמורה, יקירתי, – אמר בפנים רציניים, ואחרי שתיקה קלה הוסיף: ואני התנהגתי היום שלא כהוגן. את לא היית בחדר העבודה. התוכחנו עם פיר, ואני נתלהבתי קצת. ואי אפשר אחרת. הוא עושה מעשה ילדות. אינני יודע מה היה לו לולא רסנה אותו נטשה. התדמי בנפשך: למה נסע לפטרבורג? הם סדרו שם…
– כן, אני יודעת, – אמרה הגרפינה מריה. נטשה ספרה לי.
– נו, ובכן תדעי – הוסיף ניקולי בהתרגזו לזכר הוכוח. הוא רוצה להוכיח לי, שכל אדם ישר חובתו להתנגד לממשלה, בעוד שהשבועה והחובה… צר לי שלא היית. כולם שם התנפלו עלי, גם דניסוב, גם נטשה… נטשה מעוררת צחוק. הן היא המושלת בו ומשיגיע הדבר לידי שיקול דעת – אין מלים בפיה, דבריו ממש יוצאים מגרונה, – הוסיף ניקולי, ונכנע לשאיפה פנימית עזה, המעוררת את האדם לדון ולשפוט את רעיו הקרובים והיקרים לו ביותר.
ניקולי שכח, שמה שאמר על אודות נטשה, מלה במלה, אפשר היה להגיד גם עליו ביחס לאשתו.
– כן, ראיתי זאת. – אמרה הגרפינה מריה.
– וכשאמרתי לו, שהחובה והשבועה עולות על הכל, התחיל מוכיח לי השם יודע מה. חבל, שלא היית, מה היית אומרת?
– לדעתי, צדקת בהחלט. ככה אמרתי גם לנטשה. פיר אומר, שהכל סובלים, נענים, טובעים בפריצות מוסר, ושחובתנו היא לעזור לאחינו. כמובן, הצדק אתו, – אמרה הגרפינה מריכה, – אבל הוא שוכח, שעלינו למלא גם חובות אחרות יותר קרובות, שהאלהים בעצמו הטיל עלינו, ושאנו יכולים להקריב את עצמנו, אבל לא את ילדינו.
– אמנם כן, זהו אשר אמרתי לו, – נכנס לתוך דבריה נקולי, שנדמה לו באמת, כי אמר את הדבר הזה – והם בשלהם: שאהבת האדם לרעהו והנוצריות… וכל זה במעמדו של ניקולי, שהתגנב אל חדר המשכית ושבר את כל אשר מצא.
– אח, היודע אתה, Nicolas, ניקולנקה מרבה כה לענות את נפשי, – אמרה הגרפינה מריה. – זהו נער בלתי‑רגיל ואני מפחדת, שאני שוכחת אותו בגלל ילדי. לכולנו יש ילדים, לכולנו – משפחה; ולו אין כל. תמיד לבדו הוא עם מחשבותיו.
– נו, אין לך יסוד, כמדומני, להוכיח את עצמך בגללו. כל מה שיכולה אם רכה לעשות לטובת בנה, עשית וגם תעשי למענו. ואני, כמובן, שמח על זה, הוא נער טוב עד למאוד. לא ידע, ממש, את נפשו בהקשיבו לדברי פיר. דמי בנפשך: אנו הולכים לארוחת הערב, אני מביט והנה שיבר לרסיסים את כל אשר מצא על שולחנו, ותיכף התודה. לא ראיתי מעודי שידבר שקר. נער נפלא, נפלא! – חזר ניקולי, שהשתוקק תמיד להכיר אותו לנפלא, אף על פי שבעצם לא היה ניקולנקה לפי רוחו.
– אינני נוהגת בו כאם – אמרה הגרפינה מריה, אני מרגישה, שלא כן אנכי עמדו וזה מדכא את לבי. נער נפלא; אבל אני מפחדת לגורלו. החברה הועל תועיל לו.
– נו מה, לא לאורך זמן; בקיץ זה אובילו לפטרבורג – אמר ניקולי. כן, פיר היה, הוה ויהיה חולם חלומות – הוסיף, בהמשיכו בחדר המשכית את השיחה, שכנראה הרגיזה אותו. נו מה לי ולכל המתהוה שם, שארקצ’יב הוא אדם רע וכדומה, מה היה לי וּלכל אלה, ואני – בעל אשה וחובותי עצומים, עד שהושיבוּ אותי בבור ואם יש לי, שאינה יכולה לסבול ולהבין כל זאת. ואחרי כן – אַת הילדים, העסקים. כלום לשם הנאתי אני שקוע מבוקר ועד ערב בעסקים ובלשכה. לא, יודע אני שעלי לעבוד כדי להרגיע את האם, לשלם לך כגמולך ולא להשאיר ילדים עניים כפי שהייתי אנכי.
לגרפינה מריה היה הרצון להגיד לו שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, שהוא מחשיב יותר מדי את העסקים האלה; אבל ידעה שלהגיד זאת אין צורך ותועלת. היא לקחה רק את ידו ונשקתה. ניקולי קבל את מעשה אשתו כסימן של הסכמה ואישור של מחשבותיו, ובהרהרו רגעים מספר בדומיה, המשיך את מחשבותיו בקול.
– היודעת את, מרי, – אמר, – היום בא אִילְיַה מיטרוֹפַנוֹביץ' (המשגיח על עסקיו) מכפר שבפלך טמבוב ומספר, שבעד היער נותנים כבר 80 אלף.
וניקולי התחיל מספר בהתעודדות על האפשרות לפדות בזמן קרוב מאד את אוֹטְרַדְנוֹיֶה. “עוד עשר שנות חיים, ואני אנחיל לילדי… במצב מזהיר”.
הגרפינה מריה הקשיבה לדברי בעלה והבינה את כל אשר אמר לה. ידעה, שכאשר יהרהר ככה בקול, ישאלנה לפעמים את הדבר אשר אמר לה והיה כועס בראותו, שמחשבות אחרות במוחה. אבל היא עשתה את עצמה כשומעת בהתאמצות גדולה, מפני שכל אשר אמר לא עניֵן אותה לחלוטין. הביטה אליו, ויותר משחשבה אחרת הרגישה אחרת. הרגישה אהבה מלאה עדינות והכנעה לאיש הזה, שמעולם לא יבין את אשר היא מבינה, וכאילו משום זה גדלה אהבתה אליו שבעתים בתוספת של עדינות תאותנית. מלבד ההרגשה הזאת שמלאה את כל חדרי לבה ושהפריע אותה מלחדור בפרטי התכניות של בעלה, נצנצו במוחה מחשבות, שלא עמדו בשום קשר עם דברי פיו. חשבה על דודנה (ספורו של בעלה על התרגשותו בשעת שיחתו של פיר הדהים אותה מאד) ותארה לעצמה קוים שונים של אָפיו הרך והרַגיש. לא השותה את דודנה עם ילדיה, אבל השותה את רגשה אליו ואליהם ומצאה לדאבונה, שרגשה לניקולנקה היה לקוי במדת מה.
לפעמים עלה על דעתה, ששנוי זה מקורו בגיל; אבל הרגישה, שחטאה לפניו ובלבה הבטיחה לתקן את עצמה ולעשות דבר בלתי אפשרי, זאת אומרת לאהוב כל ימי חייה גם את בעלה, גם את הילדים, גם את ניקולנקה, גם את כל רעיה, כאהוב ישוּ את האנושיות – נשמת הגרפינה מריה שאפה תמיד אל האין‑סוף, אל התכלית והשלמות ומשום כך לא מצאה מעולם מנוחה לנפשה. פניה קבלו ביטוי קשה על צער נעלה ומסותר, צער נשמה, אשר נלאה נשא את סבל הגוף. ניקולי הסתכל בה. “אלי בשמים! מה יהיה עמנו אם תמות, כי על זה, כמדומני, תענה הכרת פניה!” – הרהר ובהתיצבו לפני האיקונין, התחיל מתפלל את תפלת הערבית.
XVI
נטשה, שנשארה לבדה עם בעלה, דברה גם היא עמו כדבר אשה עם בעלה בלבד, זאת אומרת, הכירה ומסרה את המחשבות בבהירות ומהירות בלתי רגילה, בניגוד לכל כללי ההגיון, לא באמצעות השערות, היקשים ומסקנות, אלא באופן מיוחד לגמרי. נטשה היתה רגילה לדבר באופן כזה עם בעלה, והסימן היותר מובהק לזה שנפל דבר בינה ובין בעלה היה – מהלך המחשבות ההגיוני של פיר. כשהתחיל להוכיח דבר בראיות, לדבר בהגיון ובנחת ואף היא התחילה לעשות כדוגמתו, אז ידעה שהדבר יביא לבטח לידי ריב.
מאותו הזמן שנשארו לבדם, ונטשה נגשה אליו דומם בעינים פקוחות ומפיקות אושר ותפסה בחפזה את ראשו ולחצתו אל לוח לבה ואמרה לו: “עכשיו – כולך שלי, שלי! לא תעזבני”! מאותו זמן התחילה שיחה זו, המתנגדת לכל חוקי ההגיון, לכל הפחות משום זה, שבעת ובעונה אחת דובר על ענינים שונים לגמרי. טיפול זה בענינים רבים בזמן אחד לא רק שלא משמש את בהירות הבנה, אלא להיפך, שמש ראיה חותכת, שהם מטיבים להבין איש את רעהו.
כשם שבחלום הכל הוא בלתי‑נכון, חסר‑טעם ומלא סתירות מלבד הרגש, המכוון את החלום, כך גם בשיתוף זה, הסותר את כל חוקי השכל, בהירים ועקביים לא הדיבורים, אלא הרגש המכוון אותם.
נטשה ספרה לפיר על חיי אחיה, על היסורים אשר סבלה ולא ראתה חיים בלעדי בעלה, על התגברות אהבתה למַרי ועל זה שמַרי טובה ממנה מכל הבחינות. באמרה זאת התודתה נטשה בגלוי‑לב, שהיא רואה את יתרונה של מרי, אבל יחד עם זה תבעה, אגב דיבור, מפיר, שיבכרנה בכל זאת על פני מרי ויתר הנשים, ושיחזור ויאשר את הדבר בפניה ביחוד אחרי שראה הרבה נשים בפטרבורג.
פיר, בענותו על דברי נטשה, ספר לה, שקשה היה לו עד בלי נשא לשהות עם נשים בפטרבורג בארוחות ונשפים.
– שכחתי לגמרי כיצד לדבר עם הנשים – אמר, – ממש שעמום. בפרט שהייתי טרוד כל כך.
נטשה הסתכלה בו בעין חודרת והוסיפה:
– מרי – כמה נחמדה היא! – אמרה. כמה היא מטיבה להבין את הילדים. היא כאילו רואה רק את נשמתם. אתמול, למשל, התחיל מיטנקה בקפריסותיו…
– כמה דומה הוא לאביו, – הפסיקה פיר.
נטשה הבינה מדוע העיר את ההכרה הזאת על דמויו של מיטנקה לניקולי; זכר ויכוחו עם גיסו היה אי‑נעים לו ורצה לדעת את דעתה של נטשה על הדבר.
– זוהי חולשתו של ניקולינקה, שאם לא נתקבל איזה דבר על ידי הכל, לא יסכים לו בשום אופן. ואני מבינה, שבשבילך העיקר דוקא – לגלות חוג פעולה חדש, אמרה, בחזרה אחרי הדברים שנאמרו פעם על ידי פיר.
– לא, העיקר הוא, שבשביל ניקולי, – אמר פיר, – מחשבות ועיונים הם שעשועים, מין בילוי זמן. הנה הוא מקבץ ספריה וקובע לו כלל לבלתי קנות ספר חדש טרם שלא יקרא את הקנוי – את סִיסְמוֹנְדִי, את רוּסוֹ, את מוֹנְטֵסְקיֶה, – הוסיף פיר בחיוך. הלא יודעת את, כמה אני… – התחיל ממתיק את דבריו; אבל נטשה הפסיקתו מתוך רמז, שלא נחוץ הדבר.
– ובכן אתה אומר, שהמחשבות הם שעשועים בשבילו?
– כן, ובשבילו כל יתר הדברים הם שעשועים. כל הזמן בפטרבורג ראיתי את כולם כמו בחלום. כשמעסיק אותו איזה רעיון, הרי כל השאר – הם שעשועים.
– אח, חבל, שלא ראיתי היאך נפגשת עם הילדים, – אמרה נטשה. – מי שמח יותר מכל? בודאי, ליזה?
– כן, – אמר פיר והמשיך את הרעיון שהטריד אותו. ניקולי אומר, שאין אנו צריכים לחשוב. ואני איני יכול. לא אדבר על זה, שהרגשתי בפטרבורג (לך אני יכול להגיד זאת) שבלעדי הכל התפורר, כל אחד משך לצדו. אבל עלה בידי לחבר את כולם, ונוסף לזה – רעיוני כה פשוט וברור. הרי אינני אומר, שאנו צריכים להתנגד לזה ולזה. אנו יכולים לטעות. אני אומר רק: לכו יד ביד, כל אלה האוהבים את הטוב, ויהי דגל אחד לכולנו – להתמיד במעשה‑צדקה. הנסיך סרגי אדם נפלא ופקח.
נטשה לא פקפקה בזה, שרעיונו של פיר הוא רעיון גדול, אבל דבר אחד דכא אותה: שהוא היה בעלה. “האומנם אדם כה חשוב ונחוץ לחברה – הוא יחד עם זה בעלי”. מדוע קרה כך הדבר? השתוקקה להביע לו את החשש הזה. “מי ומי הם האנשים, שהיו יכולים להחליט ולקבוע. שהוא עולה באמת בחכמתו על כל האנשים”? – שאלה את עצמה והעבירה בדמיונה את כל האנשים שכובדו על ידי פיר. אם לדון על פי ספוריו כיבד את פלַטון קַרַטַיֶב יותר מכל האנשים.
– היודע אתה על מה אני חושבת? – אמרה. – על פלַטון קַרַטַיֶב. והוא מה? ההיה מחייב עכשיו את מעשיך?
פיר לא התפלא לגמרי לשאלה זו. הבין את מהלך מחשבותיה של אשתו.
– פלטון קרטיב? – אמר ושקע במחשבות, כאילו רצה באמת לתאר לעצמו את דעתו של קרטיב בענין זה. הוא לא היה מבין לרעי; ואולי יוכל היות, שכן.
– אני אוהבת אותך בכל נפשי! – אמרה פתאם נטשה. בכל נפשי ומאודי!
– לא, לא היה מחייב, – אמר פיר, אחרי שיקול דעת. אחת היה מחייב, את חיינו המשפחתיים. הוא נכסף כל כך לראות בכל סדר, אושר, מנוחה, ובהרגשת גאוה הייתי מראה לו את חיינו. הנה את אומרת: פרידה. והרי לא תאמיני, אני מרגיש לגבך איזו הרגשה מיוחדת אחרי הפרידה…
– והנה עוד… – התחיל נטשה.
– לא, לא זאת. לעולם לא אחדל מאהבך. ולאהב יותר – אי אפשר. וזאת ביחוד… נו, כן… לא סיים את מחשבתו, יען כי מבטיהם שנפגשו השלימו את השאר.
– איזה שטויות, – אמרה פתאום נטשה, – ירח הדבש ושהאושר הוא רק בזמן הראשון. להיפך, דוקא עכשיו תכלית האושר. ובלבד שלא תסע מדי פעם בפעם. הזוכר אתה כיצד התקוטטנו. ואני הייתי תמיד האשמה. תמיד אנכי, ובשלמה התקוטטנו – איני זוכרת אפילו.
– תמיד בשל אחת, – אמר פיר והצטחק, – קִנ… –
אל תאמר, לא אוכל שאת, – קראה נטשה, ובעינה הבריק ניצוץ קר ורע – הראית אותה? הוסיפה מתוך שתיקה.
– לא; לו ראיתיה אפילו – לא הייתי מכיר אותה.
שניהם החרישו.
– אח, היודע אתה? כשדברת בחדר המשכית, הבטתי אליך – אמרה נטשה והתאמצה, כנראה, לפזר עננה מתקרבת. – נו, כשתי טיפות מים דומה אתה אליו, אל הנער. כך קראה את בנה), אח, כבר עת ללכת אליו… והרי צר לי לעזבך.
נשתתקו לדקים אחדים. ופתאם שעו בזמן אחד זה לזה והתחילו מדברים משהו. פיר התחיל בנחת רוח ובהתפעלות, נטשה – בחיוך חרישי, מאושר. עמדו מלכת מתוך התנגשות ופינו זה לזה את הדרך.
– רצונך‑מה? דברי, דברי.
– לא, הגידה אתה; אני ככה, שטויות – אמרה נטשה.
פיר המשיך את אשר התחיל, ספר בהנאה עצמית את ספוריו על הצלחתו בפטרבורג. נדמה לו באותו רגע, שהוטל עליו לתת כיוון חדש לכל הציבור הרוסי ולכל העולם כולו.
– חפצתי להגיד רק, שכל הרעיונות, שיש להם תוצאות כבירות מצטינות תמיד בפשטותם. עיקר רעיוני הוא זה, שאם אנשים רעים וחטאים התאגדו והיו לכח, הרי גם אנשים ישרים צריכים לעשות כמעשיהם. פשוט בתכלית הפשטות!
– כן.
– ואת מה חפצת להגיד?
– אני ככה, שטויות,
– לא. הגידי בכל זאת.
– לא כלום, שטויות – אמרה נטשה ופניה אורו שבעתים בבת צחוקם: חפצתי רק לספר על דבר פטיה. היום נגשת האומנת לקחתו ממני; והוא פרץ בצחוק, עצם את עיניו ונלחץ אלי; חשב בודאי, שהתחבא. נחמד מאד. הנה הוא צועק. נו שלום. – ותצא את החדר.
ובאותו זמן בער כמו תמיד בזיק בחדר‑משכבו של ניקולנקה בולקונסקי. (הנער פחד מפני החושך, ואי אפשר היה לשרש את הרגלו זה). דיסל ישן למעלה על ארבעת כריו וחטמו הרומי השמיע קולות נחרה קצובים. ניקולנקה שהתעורר זה עתה, מכוסה זעה קרה, כשעיניו פתוחות לרוחה, ישב על גבי מטתו והביט נכחו. חלום זועה העיר אותו. ראה בחלומו את עצמו ואת פיר, ועל ראשם כובעים, כאלה שצוירו בהוצאת פלוטארך. יחד עם פיר צעד בראש צבא עצום. הצבא היה עשוי מקוים אלכסוניים לבנים, הממלאים את האויר כקורי עכביש, המעופפים בסתו, שדיסל מכנה אותם בשם Fil de la Vierge. לפניהם פסעה התהילה, אף היא עשויה מאותם הקוים, אלא דחוסה ביותר. הם – הוא ופיר – דהרו בקלות ובצהלה והתקרבו אל המטרה. ופתאום נתרופפו הקוים, שהניעו אותם ונסתבכו. המצב נעשה קשה. והדוד ניקולי אלייץ עמד לפניהם איום ונורא.
“האתה עשית זאת?” – אמר בהראותו על חומר החותם והעטים השבורים. אהבתיך, אבל את פקודת ארקצ’ייב אשמור ומי שיזוז קדימה הרג אהרגהו". ניקולנקה נשא את פניו לפיר, אבל פיר לא היה כבר. במקום פיר היה האב – הנסיך אנדרי, ולאב לא היו דמות וצורה, אבל הוא היה, וניקולקה מכיון שראה אותו, הרגיש את חולשת האהבה: הרגיש את עצמו חדל‑כח, חסר עצמות וצורה. האב לטף ורחם אותו. אבל הדוד ניקולי איליץ הלך ונדחק אליהם. אימתה ופחד נפלו על ניקולי והוא התעורר משנתו.
“האב”, – חשב. “האב” (ולמרות שנמצאו בבית שתי תמונות הדומות אל פניו, לא תאר ניקולנקה לעצמו את אביו בדמות אדם), האב היה עמדי וסלסל אותי. הוא חייב את מעשי, הוא חייב את מעשי הדוד פיר. את אשר יאמר, אקיים. מוּציוס סצֵיבולה שרף את ידו. אבל מדוע זה לא יהיה הדבר גם בחיי? יודע אני, הם רוצים, שאלמד. ואמנם אלמד. אבל יגיע יום ואחדל; ואז אמלא את הדבר. ורק אחת אבקש מאלהים: שיקרני גם אני מה שקרה את אנשי פלוטארך, ואז אעשה את הדבר. אטיב לעשותו. הכל יכירו, הכל יאהבוני, הכל יתפעלו בי. ופתאם הרגיש ניקולנקה דמעות שחנקו את גרונו ויבך.
– החולה אתה? – נשמע קול דיסל.
– לא, – ענה ניקולנקה ונח על הכר.
– “הוא טוב ויפה, אני אוהב אותו”, – חשב על דיסל. "והדוד פיר? הה, איזה אדם נפלא! והאב? האב! האב! כן, אעשה דבר, שגם הוא יהיה מרוצה מזה…
אפילוג שני
I.
נשוּא ההיסטוריה – הם חיי העמים והאנושיות. לתפוס ולהביע בדברים ולתאר, באופן בלתי אמצעי, את החיים לא רק של כל האנושיות כולה, אלא אפילו של עם אחד בלבד – הוא דבר מן הנמנע.
כל ההיסטוריקונים הקדמונים היו משתמשים באמצעי אחד, כדי לתאר ולתפוס את חיי העם שלמראית עין הם למעלה מתפיסתנו. הם תארו את פעולותיהם של אנשים יחידים, המושלים בעם; ובפעולות אלו ראו את פעולתו של כל עם.
על השאלה: כיצד המריצו אנשים יחידים את העמים לפעול לפי רצונם ובאיזה כח כֻּוון רצונם של היחידים, היו עונים הקדמונים: על השאלה הראשונה – על ידי הודאה ברצון האלוהות, ששעבדה את העמים לרצון האדם הנבחר, ועל השאלה השניה – על ידי הודאה באלוהות, המכוונת את רצון האדם הנבחר לקראת המטרה הקבועה מראש.
הקדמונים היו פותרים את השאלות האלו על ידי אמונתם בהשתתפותה הבלתי אמצעית של האלוהות בפעולות האנושיות.
ההיסטוריה של הזמן החדש ביטלה להלכה את שתי ההנחות הללו.
מדת השכל מחייבת, שההיסטוריה החדשה מכיון שביטלה את אמונות הקדמונים, שבני האדם משועבדים לאלוהות ושכל העמים מוּנהלים לקראת מטרה קבועה, הרי צריכה היתה לחקור לא את גלויי השלטון, אלא את הסיבות המסבבות אותו. אבל ההיסטוריה החדשה לא הלכה בדרך זו. אף על פי שביטלה להלכה את השקפות הקדמונים, הרי למעשה היא מחזיקה בהן.
במקום אנשים שחוננו בשלטון אלוהי ושהרצון האלוהי מכונן את דרכם, הציגה ההיסטוריה או גבורים שחוננו בכשרונות לא‑אנוש, או סתם אנשים בעלי תכונות שונות, ממושל יחיד עד העתונאי הרודה בהמונים. במקום המטרות הקודמות, הרצויות לאלוהות, המטרות של העם היהודי, היוני, הרומי, שבהן ראו הקדמונים את מטרותיה של תנועת האנושיות, הציגה ההיסטוריה החדשה את מטרותיה היא – הצלחת העם הצרפתי, הגרמני, האנגלי, ובמובן היותר מפשט, הצלחת הציביליזציה של כל האנושיות, הכוללת, לפי הרגיל, רק את אותם העמים, היושבים על השטח הצפוני‑מערבי של היבשת האירופית הגדולה.
ההיסטוריה החדשה ביטלה את אמונות הקדמונים, אבל לא הולידה במקומן השקפה חדשה והגיון הנמצב הכריח את ההיסטוריקונים שביטלו, כביכול, את שלטון המלכים האלוהי ואת גזרת הגורל של הקדמונים לבא לידי הנחה זו בדרך אחרת: להכיר 1) שיחידים מדריכים את העמים, 2) ושקיימת מטרה מסוימת, שלקראתה הולכים העמים והאנושיות.
ביסוד החקירות של ההיסטוריקונים החדישים, מגיבון עד בוֹקל, מונחות – למרות חילוקי הדעות המדומים וחידוש השקפותיהם המדומה – שתי ההנחות הבלתי נמנעות הישנות האלו.
ראשית, מתאר ההיסטוריקון את פעולת היחידים המנהלים, לדעתו, את האנושיות: האחר רואה יחידים כאלה רק במושלים, מצביאים, מיניסטרים; השני מוסיף אל המושלים גם את הנואמים, המלומדים, המתקנים, הפילוסופים, המשוררים. שנית: המטרה, שהאנושיות הולכת לקראתה, ידועה להיסטוריקון: בשביל אחד – אין מטרה זו אלא חוסן הממלכה הרומאית, ההישפנית, הצרפתית, בשביל השני – זהו החופש, השויון, הציביליזציה של פנת העולם הקטנה המכונה בשם אירופה.
בשנת 1789 מתחילה תסיסה בפריז; היא עולה ומתפשטת ומתגלה בתנועת העמים ממערב למזרח. פעמים אחדות נוהרת תנועה זו לצד מזרח, ומתנגשה בתנועה נגדית, ההולכת ממזרח למערב; בשנת 12 היא מגיעה עד קצה גבלה – למוסקבה, ואז מתחילה בסימֶטריה מפליאה תנועה נגדית ממזרח למערב, ממש כמו בתנועה הראשונה, ובזרמיה נגרפים העמים של ארצות‑הבינים. התנועה הנגדית מגיעה עד נקודת המוצא של התנועה במערב – לפריז – ומשתתקת.
במשך תקופה זו של עשרים שנים לא נחרשו מרחבי שדות כבירים, נשרפו ונהרסו בתים, המסחר שינה את כיוונו; מליוני אדם נתרוששו, נתעשרו, העתיקו את מקומות מושבותיהם, ומליוני נוצרים שנצטוו לאהוב איש את רעהו הרגו איש את אחיו.
מה פירוש הדבר? מה גרם לכך? מה המריץ את האנשים האלה לשרוף בתים ולרצוח איש את נפש רעהו? סיבות המאורעות מה הן? איזה כח הניע את האנשים הללו לעשות ככה? – אלו הן השאלות התמימות והחוקיות ביותר, שהאנושיות מציגה בעל כרחה לעצמה, כשהיא נתקלת בזכרונותיה ובמסרותיה של התקופה שעברה.
כדי לתרץ את הקושיות הללו פּונה השכל הישר של האנושיות אל מדע ההיסטוריה, שמטרתה היא – ההכרה העצמית של העמים והאנושיות.
אלמלי היתה שומרת ההיסטוריה על השקפות הקדמונים, היתה אומרת: האלוהות, בתור תשלום שכר או קנס לעם‑בחירה, נתנה שלטון לנפוליאון וכיוונה את רצונו לשם השגת מטרותיה האלוהיות. והתשובה היתה ברורה ומקיפה. אפשר היה להאמין או לכפור ביעודו האלוהי של נפוליאון, אבל מי שהאמין בו על כל שטח ההיסטוריה של התקופה ההיא, מצא הכל נבון וברור לפניו ולא ראה בה שום סתירה.
אבל ההיסטוריה החדשה אינה יכולה לתת תשובה כזו. המדע כופר באמונת הקדמונים על השתתפות האלוהות במעשי האנושיות, ולפיכך עליה לתת תשובות אחרות.
ההיסטוריה החדשה המטפלת בשאלות הללו אומרת: רוצים אתם לדעת, מה פירושה של תנועה זו, מה מקור התהוותה, איזה כח הוליד את המאורעות האלה? שמעו שמוע:
“לודביק ה XIV היה אדם שחצני מאד ובוֹטח בעצמו; היו לו מאהבות כאלו וכאלו ומיניסטרים פלונים‑ואלמונים, ולא ידע למשול על צרפת. יורשי לודביק גם כן היו אנשים רכי‑מזג ואף הם לא ידעו למשול על צרפת. ולהם היו מאהבוֹת כאלו וכאלו ומקורבים פלונים ואלמונים. מלבד זאת היו אנשים אחדים שחיברו ספרים בזמן ההוא. בסוף המאה ה XVIII נתכנסו בפריס כעשרים איש, והתחילו מספרים, שכל בני‑האדם שוים וחפשי. משום כך התחילו האנשים מכריתים ומשמידים איש את רעהו בכל מדינת צרפת. האנשים האלה הרגו את המלך ועוד רבים. באותו זמן נמצא בצרפת אדם גאוני – נפוליאון. הוא ניצח תמיד ובכל מקום, זאת אומרת, הכה הרבה אנשים, מפני שהיה גאוני בתכלית הגאונות. לשם מטרה בלתי ידועה הלך לאפריקה להכות את יושביה, והרבה בה את חלליהם, וכה הצטיין בפקחותו וערמתו עד שבשובו לצרפת צוה שהכל יכנעו לפניו. ואמנם הכל נכנעו לפניו. וכשנמשח למלך הלך שוב להכות אדם רב באיטליה, באוסטריה ובפרוסיה. אבל ברוסיה היה המלך אלכסנדר, שהחליט לחדש את הסדר באירופה ומשום כך נלחם בנפוליאון. אבל בשנה השביעית כרת פתאם ברית שלום עמו, ובשנה האחת עשרה נפלה שוב מחלוקת ביניהם ושוב התחילו הורגים רבבות בני אדם. ונפוליאון הביא ששים רבוא איש לרוסיה ולכד את מוסקבה; אחר כך ברח פתאם ממוסקבה, ואז, בעצת שטיין ואחרים, איחד המלך אלכסנדר את אירופה והסיע את צבאותיה נגד משבית שלומה. כל בני בריתו של נפוליאון נהפכוֹ פתאם לאויבי נפשו; והמחנה העצום הזה עלה על נפוליאון, שאסף בינתים כוחות חדשים. בעלי הברית נצחו את נפוליאון; נכנסו לפריז; הכריחו את נפוליאון להסתלק מכס המלוכה ושילחוהו אל האי אֶלבה, מבלי לשלול ממנו את תואר המלך וחלקו לו את הכבוד הראוי, אף על פי שלפני חמש שנים וכמו כן שנה אחרי כך הכל ראו בו רוצח העומד מחוץ לגדר החוק. כתר המלוכה עבר ללודביק ה XVIII, שעד הזמן ההוא לגלגו עליו גם הצרפתים גם בעלי הברית. ונפוליאון, שהוריד דמעות בפני הגוַרדיה הישנה שלו ויתר על כסא מלכותו וילך לארץ גזרה. אחרי כן התחילו משוחחים מדינאים ודיפלומטים מצוינים בוינה (ביחוד טַלירן, שהקדים את חברו בתפיסת הכורסה הידועה והרחיב על ידי זה את גבולות צרפת) ובשיחותיהם אלו אצלו אושר או המיטו שואה על עמיהם. עוד מעט ושוב היתה פורצת מריבת‑פתאם בין המושלים והדיפלומטים, וכבר היו מוכנים לפקוד על צבאותיהם לשלח חרב איש ברעהו; אבל באותו זמן שב נפוליאון עם פלוגת חילים לצרפת והצרפתים שתעבוהו – מיד נכנעו כולם לפניו. אבל המושלים בעלי הברית נתמלאו רוגז וילכו שוב להלחם בצרפתים. המושלים נצחו את נפוליאון הגאוני ושלחוהו אל אי הילנה הקדושה, כשהוא מוכרז פתאם בפי כולם לרוצח. אסיר האי, מורחק ומובדל ממחמדי נפשוֹ ומצרפת החביבה עליו, גסס שם על צוק סלע גסיסה אטית והנחיל את מעשי גבורתו לזרעו. ובאירופה התחוללה תנועת ריאקציה וכל המושלים שוב התחילו מעליבים ומדכאים את עמיהם”.
לשוא יחשוב הקורא שאין זה אלא הלצה, קריקטורה של תיאורים היסטוריים. להיפך, זהו הביטוי הרך ביותר לכל התשובות הסותרות והמופרכות הניתנות לנו על ידי כל ההיסטוריה כולה, החל מכותבי הזכרונות וקורות הממלכות המיוחדות וגמור בהיסטוריות הכלליות ובמין החדש של הסתוריות‑התרבות שבתקופה ההיא.
התשובות האלו הן מוזרות ומגוחכות בזה שההיסטוריה החדשה משולה לאדם חרש, העונה על שאלות שאיש איננו מציג לו.
אם מטרת ההיסטוריה היא תיאור תנועת האנושיות והעמים, הרי השאלה הראשונה, המזקיקה לתשובה, שבלעדיה לא יובן השאר, היא: איזה כח מניע את העמים? בתשובה על שאלה זו מספרת ההיסטוריה החדשה בכובד ראש, שנפוליאון היה אדם גאוני או שלודביק XIV היה שחצני מאד או גם זאת, שסופרים פלונים‑אלמונים חיברו ספרים כאלה וכאלה.
כל זה הוא בגדר האפשרות והאנושיות מוכנה להסכים לכך; אבל לא זאת היא השאלה אשר תשאל. הדבר יכול היה להיות מענין, לו היינו מודים בשלטון אלוהי, הנסמך על כוחו העצמי, השוה תמיד והמנהל את העמים על ידי שליחיו הנפוליאונים, הלודביקים והסופרים; אבל הרי אין אנו מודים בשלטון זה ולפיכך, טרם שאנו מתחילים לדבר על נפוליאונים, לודביקים וסופרים, עלינו להראות את הקשר הפנימי הקיים בין האנשים האלה ובין תנועות העמים.
אם במקום השלטון האלוהי קם כח אחר, צריך להסביר מה טיבו של כח זה, מפני שדוקא בכח זה כלולה כל תמצית ההיסטוריה.
ההיסטוריה כאילו מניחה מראש, שכח זה מסתבר מעצמו והוא גלוי וידוע לכל, אבל למרות כל חפצנו להכיר כח זה לדבר גלוי וידוע, הרי כל המרבה לקרא מחקרים היסטוריים מפקפק בעל כרחו, אם באמת נתברר לכולנו הכח הזה, שאפילו ההיסטוריקונים בעצמם מבינים אותו באופנים שונים, איש איש לפי רוח בינתו.
II
איזהו הכח המניע את העמים?
היסטוריקונים ביוגרפיים פרטיים והיסטוריקונים כלליים, כלומר, אלה המטפלים ביחיד ואלה המטפלים בעמים שלמים, רואים את הכח הזה בשלטון השכיח אצל גבורים ושליטים. לפי תיאוריהם, אין מאורעות מתרחשים אלא ברצון נפוליאונים, אלכסנדרים ובכלל כל אותם האנשים, המתוארים על ידי ההיסטוריקון הפרטי. התשובות הניתנות על ידי היסטוריקונים ממין זה על השאלה בדבר הכח המוליד את המאורעות מניח את הדעת רק כל זמן שהיסטוריקון אחד מטפל במאורע אחד. אבל משמתחילים היסטוריקונים בני עמים שונים ובעלי השקפות שונות לתאר מאורע אחד, אין שום טעם לתשובותיהם אשר יתנו, מפני שכל אחד תופס את הכח הזה לא רק מתוך השקפה אחרת, אלא גם בסתירה גמורה לדעת האחרים. היסטוריקון אחד פוסק, שנפוליאון הוליד את המאורע בכח שלטונו; השני פוסק, שאלכסנדר הוליד את המאורע בשלטונו; השלישי – שכח שלטונו של אדם שלישי גרם לכך. מלבד זאת היסטוריקונים מסוג זה סותרים איש את רעהו גם בהסברת הכח, שעליו מבוסס שלטונו של אותו אדם. טייר הבונופרטיסטון אומר, ששלטונו של נפוליאון הושתת על גאוניותו ומדותיו התרומיות. Lanfrey הריפובליקאי סובר ששלטונו היה בנוי על רמאותו ועל הונאת העם. היוצא מזה, שהיסטוריקונים ממין זה המבטלים איש את הנחת רעהו מבטלים ממילא גם את מושג הכח המוליד את המאורעות, ואינם נותנים שום תשוּבה על השאלה היסודית של ההיסטוריה.
ההיסטוריקונים הכלליים, המטפלים בעניני כל העמים, כאילו מודים בזה, שהשקפת ההיסטוריקונים הפרטיים על הכח המחולל את המאורעות אינה צודקת. הם רואים בכח זה לא שלטון המצוי אצל גבורים ומושלים. אלא תוצאות כוחות רבים, הפועלים בּכיוונים שונים. ההיסטוריקון הכללי המתאר מלחמה או כיבוש‑עם מוצא את סיבת המאורע לא בשלטון של יחיד, אלא בפעולת הגומלין של כמה אנשים הקשורים במאורע.
בהתאם להשקפה זו אפשר היה לחשוב, ששלטון האישים ההיסטוריים, אשר בא בתור תוצאת הפעולה של הרבה כוחות אינו בא בחשבון בתור כח המוליד את המאורעות כשהוא לעצמו. ואף על פי כן ההיסטוריקונים הכלליים מזהים ברוב המקרים את מושג השלטון עם הכח המוליד מאורעות כשהוא לעצמו והמתיחס אליהם כסיבה לתוצאה. פעם הם פוסקים, שהאישיות ההיסטורית טבועה בחותם‑התקופה ושלטונה הוא רק תוצאת הפעולה של כוחות שונים; ופעם הם מחליטים שהשלטון הוא הכח המוליד את המאורעות. גֶרוִינוס, שלוסֶר, למשל, ואחרים יש שהם מוכיחים, שנפוליאון הוא פרי המהפכה, האידיאות של 1784 וכ', ויש שהם אומרים בודאות, שמלחמת שנת 1812 ומאורעות אחרים שאינם רצוים בעיניהם – הם רק פרי הרצון המוטעה של נפוליאון ושהאידיאות גופא של 1784 נעצרו בהתפתחותן לרגלי שרירות לבו של נפוליאון. אידיאות המהפכה, מצב‑הרוח הכללי – הם שהולידו את שלטון נפוליאון. מאידך גיסא, שלטונו של נפוליאון דיכא את אידיאות המהפכה ואת מצב‑הרוח הכללי.
סתירה מוּזרה זו לא באה במקרה. לא רק שהיא מצויה על כל צעד ושעל, אלא כל תיאורי ההיסטוריקונים הכלליים – הם שורה שלמה של סתירות כאלו. מקור הסתירה הזו הוא בזה, שההיסטוריקונים הכלליים שבחרו במחקר הנתוחי עמדו בחצי הדרך.
כדי למצא את הכוחות הנפרדים השוים בכללותם לכח המורכב נחוץ שסכום הכוחות הנפרדים ישוה לכח המורכב. ההיסטוריקונים הכלליים לא השגיחו מעולם בתנאי זה ומשום כך לשם הסברת הכח המורכב – מלבד הכוחות הנפרדים, שאינם מספיקים לדעתם – נזדקקו לקיומו של איזה כח נעלם הפועל על הכח המורכב.
ההיסטוריקון הפרטי המתאר את מלחמת שנת ה13 או את תקומת הבורבונים אומר בלי עקיפין, שרצונו של אלכסנדר הוליד את המאורעות האלה. אבל ההיסטוריקון הכללי גרוינוס, המבטל השקפה זו של ההיסטוריקון הפרטי מתאמץ להוכיח, שמלחמת שנת ה13 ותקומת הבורבונים נתהוו לא רק ברצונו של אלכסנדר בלבד, אלא נגרמו גם על ידי פעולתם של שטיין, מֶטֶרניך, הגברת Stael, טַליירן, פיכטה, שַׁטובריאַן ואחרים. ההיסטוריקון הפריד, כנראה, את אלכסנדר לחלקיו: טליירן, שטובריאן ואחרים; סכום החלקים הנפרדים, כלומר פעולת הגומלין של שטובריאן, טליירן, הגברת Stael ועוד איננה שוה לכח המורכב, כלומר לאותה התופעה שמיליוני צרפתים נשתעבדו לבורבונים. מהעובדה גופא, ששטובריאן, הגברת Stael ואחרים אמרו איש לרעהו כזאת וכזאת נובע רק יחסם ההדדי, אבל לא שעבודם של מיליונים. ומשום כּך, כדי להסביר כיצד גרם יחסם זה לידי שעבודם של מליונים, כלומר, כיצד מצטרפים כוחות נפרדים השוים כל אחד ל A לכוח משוה השוה לאֶלף A, מוכרח ההיסטוריקון להכיר שוב באותו כח השלטון, שהוא שולל את קיומו העצמי ורואה בו רק תוצאה של כוחות, זאת אומרת, הוא מוכרח להודות בקיומו של כח נעלם הפועל על הכח המורכב. ככה נוהגים גם ההיסטוריקונים הכלליים. ומשום כך הם סותרים לא רק את דברי ההיסטוריקונים הפרטיים, אלא גם את עצמם.
יושבי הכפר, שאינם יודעים בדיוק את סיבת הגשם, אומרים, כשהם מצפים ליום בהיר או לגשם: הרוח פיזר את העבים או הרוח הצפיף את העבים. והוא הדין גם עם ההיסטוריקונים הכללים: לפעמים, כשרצונם בכך, וכשהדבר מתאים לתורתם הם קובעים הלכה, שהשלטון הוא פרי המאורעות; ולפעמים, כשיש צורך להוכיח את ההיפך, הם פוסקים שהשלטון מוליד את המאורעות.
ההיסטוריקונים מהסוג השלישי, הקרויים בשם היסטוריקוני התרבות וההולכים בדרך הכבושה של ההיסטוריקונים הכלליים, שרואים לפעמים בסופרים ונשים כוחות המולידים מאורעות, מסבירים את הכח הזה באופן אחר ושונה לגמרי. הם מוצאים אותו בתרבות, בפעולה הרוחנית.
ההיסטוריקונים של התרבות עקביים מאוד ביחס לרבותיהם, ההיסטוריקונים הכלליים: ובאמת, אם אפשר להסביר מאורעות היסטוריים בזה, שאנשים אחדים התיחסו ככה וככה איש לרעהו, מדוע איפא אי‑אפשר להסבירם בזה, שאנשים פלונים‑אלמונים חיברו ספרים כאלה וכאלה? ההיסטוריקונים האלה בוחרים מתוך סכום הסימנים הכביר, המציינים כל תופעה בחיים את סימן הפעולה הרוחנית ואומרים, שדוקא סימן זה הוא הסיבה האמיתית. אבל למרות כל התאמצותם להוכיח, שסיבת המאורע ספונה בפעולה הרוחנית, אפשר להסכים רק בדרך של פשרה לזה, שיש משהו מן השיתוף בין הפעולה הרוחנית ותנועת העמים, אבל בשום אופן אי אפשר להניח, שהפעולה הרוחנית מכוונת את מעשי האנשים; מפני שתופעות כמעשי הרצח האכזריים של המהפכה הצרפתית, הנובעים מתורת השויון של בני האדם, ומלחמות הדמים ומשפטי‑המות, הנובעים ממוסר האהבה האנושית, אינם מצדיקים את ההנחות הללו.
אבל אם גם נניח, שצדקו כל הסברות הערמומיות, הממלאות את דפי ההיסטוריה; אם גם נניח, שאיזה כוח נשגב, המכונה בשם אידיאה שולט בעמים, הרי בכל זאת השאלה היסודית של ההיסטוריה נשארת בלתי פתורה, או שאל השלטון הקודם של המושלים ואולי גם אל השפעת היועצים, המוכנסת על ידי ההיסטוריקונים הכלליים, מצטרף כח חדש של האידיאה, אבל גם הקשר שבינה ובין ההמונים טעון בירור. מתקבל על הדעת, שנפוליאון היה בעל שלטון ומשום כך אירע המאורע; בדרך של פשרה אפשר גם להבין, שנפוליאון ועוד השפעות אחרות גרמו למאורע; אבל כיצד גרם הספר Contrat Social, שהצרפתים התחילו רוצחים איש את נפש רעהו, אי אפשר בשום אופן להבין מבלי להסביר את הקשר הסיבתי שבין הכח החדש הזה ובין המאורע.
בלי ספק, יש קשר בין כל מה שחי וקיים בזמן אחד, ומשום כך לא קשה למצא קשר ידוע בין הפעולה הרוחנית של האנשים ובין תנועתם ההיסטורית, כשם שאפשר לקבוע את הקשר הזה בין תנועת האנושיות ובין המסחר, האומנות, הגננות וכל מה שאתם רוצים. אבל קשה להבין מה ראו ההיסטוריקונים על ככה לחשוב את הפעולה הרוחנית של האנשים לסיבתה, לביטויה של כל התנועה האנושית ההיסטורית. לידי מסקנה כזו יכולים היו לבא ההיסטוריקונים מתוך הנימוקים הבאים: 1) ההיסטוריה נכתבת על ידי מלומדים, ומשום כך טבעי וגם נעים להם הדבר לחשוב, שעבודת מעמדם משמשת יסוד לתנועת האנושיות, כשם שטבעי ונעים הוא הדבר לחשוב ככה למעמד הסוחרים, האכרים, החילים. (הדבר אינו מובע בקול רם, מפני שסוחרים וחילים אינם מבקשים היסטוריה). 2) הפעולה הרוחנית, ההשכלה, הציביליזציה, התרבות, האידיאה – כל אלה הם מושגים ערפליים, בלתי ברורים, ובטליתם נוח מאד להאפיל על מלים, שערכן עוד יותר מטושטש ושקל משום זה לכרוך אותן עם הלכות שונות.
אבל מבלי לדבר על ערכן הפנימי של היסטוריות ממין זה (יוכל היות, שהן נחוצות למישהו או למשהו), היסטוריות התרבות, שאת צורתן הולכות ומקבלות כל ההיסטוריות הכלליות, מצטיינות בזה, שמדי בררן בפרטות וברצינות תורות שונות, דתיות, פילוסופיות, מדיניות, בתור סיבות של מאורעות, כל פעם, שיש להן צורך לתאר מאורע היסטורי אמיתי, כמו למשל, מלחמת שנת ה12, הן מתארות אותו בעל כרחן בתור תוצאת כח השלטון, או במלים פשוטות, שהמלחמה הזאת היא פרי רצונו של נפוליאון. מדי דברם ככה, סותרים היסטוריקוני התרבות את עצמם או שהם מוכיחים, שהכח החדש אשר בדו מלבם, אינו מסביר את המאורעות ההיסטוריים ושהאמצעי היחידי לתפיסת ההיסטוריה הוא השלטון, שכאילו אינם מכירים בו.
III
הולך הקטר. נשאלת השאלה: מדוע הוא נע? האכר אומר: השד מניע אותו. פלוני אומר, שהקטר מתנועע בכח הגלגלים. אלמוני סובר, שסיבת התנועה היא בעשן, המונדף על ידי הרוח.
אי אפשר להכחיש את דברי האכר. כדי להכחיש את דבריו צריך מי שהוא להוכיח לו, שאין שדים בעולם או שאכר שני יסביר לו, שאת הקטר מניע לא שד, אלא מכונאי אשכנזי. רק אז יוכחו מתוך הסתירות, ששניהם לא צדקו. אבל מי שאומר, שהסיבה היא בתנועת הגלגלים, מכחיש את עצמו יען כי בעלותו על דרך המחקר הניתוחי עליו להמשיך את דרכו: הוא צריך לברר לעצמו את סיבת התנועעות הגלגלים. וכל זמן שלא יגיע עד הסיבה האחרונה של תנועת הקטר, אל הקיטור הנלחץ של קלחת‑הקטר, אינו רשאי להפסיק את חפוש הסיבה. ואותו האיש, שהסביר את תנועת הקטר על ידי העשן המונדף, לאחר שראה, שנימוק הגלגלים איננו מספיק לברר את הסיבה, לקח את הסימן הראשון שנזדמן לו והפך אותו לסיבה.
המושג היחידי שיש בּו כדי לבאר את תנועת הקטר הוא מושג הכח, השקול כנגד התנועה הנראית לעין.
המושג היחידי שיש בו כדי לבאר את תנועת העמים הוא מושג הכח השקול כנגד כל תנועת העמים.
אבל היסטוריקונים שונים רואים במושג זה כוחות שונים לגמרי, שאינם שווי‑ערך עם התנועה הנראית לעין. אחדים רואים בו כח המצוי אצל גבורים, כאיכר זה שרואה בקטר את השד; השני – כח שנפעל על ידי כוחות אחרים, כתנועה זו של האופנים; השלישי – השפעה רוחנית, כעשן נדף.
כל זמן שנכתבות היסטוריות של יחידים – יהיו קיסרים, אלכסנדרים, לוּטרים או ווֹלטרים – ולא היסטוריה של כל האנשים המשתתפים במאורע, בלי שום יוצא מן הכלל, אין שום אפשרות לתאר את תנועת האנושיות בלי מושג הכח, המכריח את האנשים לכוון את פעולתם לקראת מטרה מסוימת. ומושג יחידי כזה הידוע להיסטוריקונים או השלטון.
המושג הזה הוא המנוף היחידי, שבו אפשר לשלוט בחומר ההיסטוריה בהסברתה הנוכחית, ואלמלי שבר מישהו את המנוף הזה, כפי שעשה בוקל בשעתו, שלא מצא אמצעי אחר להשתמש בחומר ההיסטוריה, היה גוזל מעצמו את שארית האפשרות להשתמש בו. את הנחיצות של מושג השלטון לשם בירור התופעות ההיסטוריות מוכיחים בתכלית הדיוק ההיסטוריקונים הכלליים והיסטוריקוני התרבות גופם, המסתלקים כאילו ממושג השלטון והמשתמשים בו בעל כרחם על כל צעד.
מדע ההיסטוריה עד עכשיו משול – ביחס לשאלות האנושיות – לכסף חוזר, למטבעות ושטרי כסף. ההיסטוריות העממיות הביוגרפיות והפרטיות משולות לשטרי כסף. הן הולכות וחוזרות וממלאות את תפקידן מבלי לגרום איזה נזק לאיש ולפעמים הן מביאות גם תועלת כל זמן שלא תתעורר השאלה על דבר בטיחותן. די לנו להסיח את דעתנו מהשאלה כיצד מחולל רצון הגבורים את המאורעות, וההיסטוריות של הטיֶרים תהיינה מענינות ומאלפות וגם טבועות בחותם השירה. אולם כשם שמתעורר הספק בערכם האמתי של שטרי‑הכסף על ידי המחשבה, שאפשר לזייף אותם או שידרשו את שוים במשקל הזהב, ככה מתעורר הספק בערכן האמיתי של כל מיני ההיסטוריות או על ידי זה, שמספרן גדל יותר מדי או שמישהו ישאל לפי תומו: באיזה כח עשה זאת נפוליאון? זאת אומרת, שיחפוץ להחליף את שטר‑הכסף החוזר בזהב טהור של מושג נכון.
ההיסטוריקונים הכלליים והיסטוריקוני התרבות משולים לאנשים, שהחליטו – לרגלי אי‑הנוחות של שטרי‑הכסף, לטבוע מטבע מצלצלת ממתכת, שאין לה משקל הזהב. אכן, היו מקבלים מיציקה זו מטבע מצלצלת, אבל רק מצלצלת. שטר‑הכסף עוד יש בכוחו לרמות את ההדיוט; אבל מטבע מצלצלת, מחוסרת ערך, לא תרמה איש. כשם שהזהב קרוי זהב כשהוא יסכון לא רק לשם חליפין, אלא גם למלאכה, כך גם ההיסטוריקונים הכלליים יהיו בבחינת זהב, כשיוכלו לענות על השאלה היסודית של ההיסטוריה: מהו השלטון? ההיסטוריקונים של תולדות התרבות מבטלים בכלל את השאלה ועונים על איזו שאלה אחרת. וכשם שמטבעות‑הזכרון הדומות לזהב יכולות לשמש במקום זהב רק בקהל אנשים המסכימים לקבלם תמורת זהב או בקרב אנשים שאינם יודעים את סגולות הזהב, כך גם ההיסטוריקונים הכלליים והיסטוריקונים של תולדות התרבות, שאינם נותנים תשובה על השאלות התמציתיות של האנושיות, משמשים לשם מטרות מסוימות מטבע עוברת לסוחר בשביל אוניברסיטאות וקוראים נכבדים – חובבי ספרים רציניים, כפי שהם קרויים בפיהם.
IV
ההיסטוריה, לאחר שנסתלקה מהשקפת הקדמונים על ההשתעבדות האלוהית של רצון העם ליחיד בחיר‑יה, ועל השתעבדותו של הרצון הזה לאלוהות, שוב אינה יכולה לפסוע אף פסיעה אחת מבלי להסתבך בסתירות ועליה לבחור אחת משתי אלה: או לשוב אל האמונה הקודמת בדבר השתתפות האלוהות במעשי האנושיות, או להסביר בדיוק את ערך הכח, המוליד מאורעות היסטוריות והמכונה בשם שלטון.
לשוב אל הראשון אי‑אפשר: האמונה נתערערה; ומשום כך צריך להסביר את ערך השלטון.
נפוליאון צוה לגייס צבא ולצאת למלחמה. מושג זה כל כך רגיל בעינינו, להשקפה זו התרגלנו עד לידי כך, שהשאלה: מדוע יצאו למלחמה ששים רבוא איש בפקודתו של נפוליאון נראית בעינינו למחוסרת‑טעם. העוז היה בידו ומשום כך נתמלאה פקודתו.
תשובה זו היא מספיקה למדי כל זמן שאנו מאמינים, שהשלטון הוא מתנת אלהים. אבל מכיון שאנו כופרים בזה, הרי יש צורך לקבוע מהו סוד השלטון ששולט האדם באדם.
שלטון זה איננו היתרון הפיסי של הגבור על החלש, הכרעה הבנויה על ההשתמשות או על איום של השתמשות בכח פיסי, כשלטונו של הֵרַקֶלס; אינו מבוסס גם על יתרון הכח המוסרי, כפי שחושבים לתומם היסטוריקונים אחדים, האומרים שעסקנים היסטוריים הם גבורים, כלומר אנשים המחוננים בסגולות שכל ונשמה מיוחדות, ששמן – גאוניות. שלטון זה אינו יכול להתבסס על יתרון הכח המוסרי, מפני שאם נעבור בשתיקה על אנשים‑גבורים, כמו הנפוליאונים, שבדבר מדותיהם המוסריות הדעות חולקות, הרי ההיסטוריה מוכיחה לנו, שגם הלודביקים ה XI ‑יים, גם המטרניכים, ששלטו על מיליוני אנשים, לא הצטיינו בשום סגולות נפשיות מיוחדות, כי אם להיפך, רובם ככולם היו מבחינה מוסרית פחותי ערך מכל מיליוני האנשים אשר סרו למשמעתם.
אם מקור השלטון הוא לא בסגולותיו הגופניות והרוחניות של האדם, הרי ברור לכל, שהמקור הזה נמצא מחוץ לאדם, באותם היחסים אל ההמונים, שהאדם בעל השלטון נתון בהם.
ככה מבינה את מהות השלטון גם תורת‑המשפט, זו קופת‑החליפין של ההיסטוריה, המבטיחה להחליף את הבנת השלטון ההיסטורית בזהב טהור.
השלטון הוא סכום רצונות ההמונים שנמסר על ידי הסכמה שבעל פה או הודאת שתיקה למושלים שנבחרו על ידי ההמונים.
בתורת המשפט הכוללת דעות וסברות כיצד לסדר ממלכה ושלטון, עד כמה שסידור כזה הוא בגדר האפשרות, הרי הדבר ברור למדי; אבל ביחס להיסטוריה טעונה הגדרת שלטון זו ביאורים.
תורת המשפט מביטה על הממלכה והשלטון, כמו שהביטו הקדמונים על האש, כעל דבר בעל קיום מחלט. אבל בשביל ההיסטוריה ממלכה ושלטון הם רק תופעות בלבד, כשם שהאש בתורת הפיסיקה של זמננו איננה כח איתנים, אלא תופעה פיסית.
הבדל יסודי זה בין השקפת ההיסטוריה וזו של תורת המשפט גרם, שתורת המשפט יכולה להרחיב בדברים, כיצד צריך לפי דעתה לארגן את השלטון ומהי מהות השלטון, המתקיים ללא שנוי מחוץ לזמן; אבל על שאלות היסטוריות בדבר ערך השלטון המשתנה בזמן איננה יכולה לענות כלום.
אם השלטון הוא סכום של רצונות שנמסר למושל, כלום יש לראות את פוגַצ’וב כבא כח רצון ההמונים? ואם לא – מדוע זה נפוליאון I הוא בא כח? מדוע נחשב נפוליאון III, לאחר שנתפש בבולון, לפושע, ומדוע נהפכו לפושעים האנשים אשר נתפשו על ידו?
במהפכות חצרניות, שרק שנים – שלשה אנשים משתתפים בהן, כלום גם שם נמסר רצון ההמון לאיש החדש? וביחסים הבין‑לאומיים כלום נמסר רצון העם לכובשו? בשנת 1808 – כלום נמסר רצון הברית הרהיינית לנפוליאון? הנמסר לנפוליאון רצון המוני העם הרוסי בשנת 1808, כשצבאותינו עם בעלי בריתם הצרפתים יצאו להלחם באוסטרים?
על השאלות האלו אפשר לענות אחת משלש אלה: או להכיר, 1) שרצון ההמונים נמסר תמיד בלי שום תנאים למושלים, אשר בחרו בהם ומשום כך כל הרמת שלטון חדש, כל התנגדות לשלטון שנמסר פעם בידי מושל נבחר דינה כדין הפרעת השלטון הקיים;
או להכיר, 2) שרצון ההמונים נמסר למושלים בתנאים קבועים ומסוימים ולהוכיח שכל המצוקות, ההתנגשויות ואפילו ההתנקשויות בשלטון – מקורם בזה שהמושלים אינם מקיימים את התנאים, שבהם נמסר השלטון בידיהם;
או להכיר, 3) שרצון ההמונים נמסר למושלים בתנאים, אבל בתנאים בלתי ידועים ובלתי מסוימים, ושהתהוותם של שלטונות רבים, מלחמתם ומפלתם נגרמו על ידי זה, שהמושלים מרבים או מפחיתים לקים את אותם התנאים הבלתי ידועים, שבהם העבר רצון ההמונים מאיש אחד למשנהו.
בשלשת האופנים האלה מפרשי ההיסטוריקונים את יחס ההמונים אל מושליהם.
ההיסטוריקונים, שאינם מבינים בתומת נפשם את שאלת ערך השלטון, אותם ההיסטוריקונים הביוגרפיים, הפרטיים, שעליהם כבר דובר לעיל, כאילו מכירים, שסכום רצונות ההמונים נמסר לאישים היסטוריים בלי תנאים, ומשום כך ההיסטוריקונים האלה המתארים איזה שלטון משערים, ששלטון זה הוא האמתי והמחלט, וכל כח אחר המתנגד לשלטון זה איננו שלטון, אלא הפרעת השלטון, כלומר מעשה אונס ואלמות.
תורה זו, שכוחה יפה בתקופות הקדם ותקופות השלום והמנוחה בחיים ההיסטוריים, אינה מתאימה לתקופות הסוערות והמורכבות בחיי העמים, כששלטונות רבים ושונים קמים בזמן אחד ונלחמים זה בזה, מפני שההיסטוריקון שומר‑החוק יוכיח, שהקונבנט, הדירקטוריה ובונופרט הפריעו את השלטון, והרפובליקאי והבונופרטיסטון יוכיחו: האחד, שהקונבנט היה בעל השלטון האמתי, השני – שהקיסרות היתה בעלת השלטון, ושהכל זולתה היה הפרעת שלטון. מובן מעצמו שפירושים כאלה של היסטוריקונים, הסותרים איש את רעהו, טובים הם רק בשביל תינוקות בשחר ילדותם.
הסוג השני של היסטוריקונים המודים בטעותה של השקפה זו על ההיסטוריה אומר, שהשלטון מבוסס על זה, שרצונות ההמונים בכללותם נמסרים בתנאי למושלים, ושהאישים ההיסטוריים רשאים להשתמש בשלטונם רק כל זמן שהם מקיימים את התכנית, אשר התוה להם רצון העם מתוך הודאה של שתיקה. אבל מה טיבה של התכנית הזאת – זאת אינם אומרים לנו ההיסטוריקונים, ואם גם אומרים, הרי הם סותרים תמיד איש את דברי רעהו.
כל היסטוריקון, בהתאם להשקפתו על המטרה אשר לתנועת העם, רואה את התכנית הזאת בחסנם, עשרם, חירותם, השכלתם של אזרחי צרפת או של ארץ אחרת. אבל אם גם נסיח את דעתנו מסתירות ההיסטוריקונים בדבר עצם תכנה של תכנית זו; אם גם נניח, שקימת תכנית אחת משותפת לכל, – הרי העובדות ההיסטוריות מכחישות כמעט תמיד את התורה הזאת. אם העשירות, החופש, השכלת העם הם תנאי מסירת השלטון, מדוע זה הלודביקים ה XIV ‑ים והיואנים ה IV ‑ים מגיעים בשלום ומנוחה עד סוף ימי מלכותם והלודביקים ה XIV ‑ים והקרלים ה I ‑ים מוּצאים להורג על ידי העם? על שאלה זו עונים בזה, שפעוּלת לודביק ה‑ XIV, שהתנגדה לתכנית, השתקפה בלודביק ה XVI. אבל מדוע זה לא נתנה את אותותיה בלודביק ה XIV וה XV. מדוע הראתה את סימניה דוקא בלודביק ה XVI? ועד איזה זמן תראה את אותותיה? על שאלות אלו אין תשובות וגם אי אפשר שתהיינה. מתוך השקפה זו קשה גם להסביר את הסיבה, מדוע סכום הרצונות של דורות אחדים אינו נמסר על ידי מושליהם ויורשיהם ואחרי כן הוא נמסר לפתע פתאם ובמשך חמשים שנים לקונבט, לדירקטוריה, לנפוליאון, לקרל ה X, ללודביק‑פיליפ, לממשלה הריפובליקאית, לנפוליאון III. וכשבאים ההיסטוריקונים האלה לפרש את מסירת הרצונות המהירה מאיש לאיש, ביחוד ביחסים בין‑לאומיים, בכבושים וכריתת בריתות, הרי הם מוכרחים להודות בעל כרחם שמקצת התופעות האלו איננה העברת רצונות רגילה, אלא מקריות, התלויה בערמתו, בטעותו או בתרמיתו של המדינאי, או המושל או מנהיג המפלגה. היוצא במדברינו, שרוב גלויי ההיסטוריה מתפרש על ידי ההיסטוריקונים האלה לא כפרי מסירת רצונות חפשיים, אלא כפרי רצון מוטעה אצל אדם אחד או רבים, כלומר, שוב כהפרעת רצון. ומשום כך המאורעות ההיסטוריים גם אצל ההיסטוריקונים האלה סותרים את ההלכה.
משל למי דומה היסטוריקון כזה – לצמחן, שראה צמחים אחדים הנובטים בצורת עלים‑תאומים והוא פוסק הלכה, שכל מה שצומח אינו צומח אלא בצורת שני עלעלים מפולגים, ושהתמרה והפטריה ואפילו האלון המסתעפים במלא פריחתם ואין להם דמות של שני עלעלים, סותרים את ההלכה.
היסטוריקונים מסוג שלישי מכירים, שרצון ההמונים נמסר לאישים היסטוריים בתנאי, אלא שהתנאים האלה אינם ידועים לנו. הם אומרים, שהשלטון נמצא בידי האישים ההיסטוריים משום שהם מגשימים את רצון ההמונים שנמסר להם.
אבל אם הכח המניע את העמים צפון לא באישים ההיסטוריים, אלא בעמים, מה איפא ערכם וחשיבותם של האישים ההיסטוריים?
האישים ההיסטוריים – אומרים ההיסטוריקונים הללו – משמשים ביטוי לרצון ההמונים; פעולת האישים ההיסטוריים משמשת בבואה לפעולת ההמונים.
אבל אם כך הדבר נשאלת השאלה: האם כל פעולת האישים ההיסטוריים בכללותה משמשת ביטוי לרצון ההמונים או רק חלק ידוע של פעולה זו? אם כל פעולת האישים ההיסטוריים משמשת ביטוי לרצון ההמונים, כפי שחושבים אחדים, הרי תולדות הנפוליאונים, היֶקַטֵרינות, עם כל פרטי הדיבות החצרניות משמשים ביטוי לחיי עמיהם, דבר שהוא שטות גמורה; ואם רק צד אחד של פעולת האישיות ההיסטורית משמש ביטוי לחיי העמים, כפי שחושבים היסטוריקונים – פילוסופים מדומים, הרי טרם שנקבע, איזה צד בפעולת האישיות ההיסטורית מבליט את חיי העם, צריך לדעת קודם מה טיבם של חיי העם.
היסטוריקונים מסוג זה, כשהם נתקלים בקושי כזה בודים מלבם הפשטה כללית ערפלית ובלתי מוחשת, שאפשר להכניס לתוכה מאורעות אין קץ ואומרים, שהפשטה זו היא היא מטרת התנועה של האנושיות. ההפשטות הכלליות היותר רגילות, המקובלות על ידי כל ההיסטוריקונים הם: חופש, שויון, השכלה, קִדמה, ציביליזציה, תרבות. ההיסטוריקונים שבוחרים איזו הפשטה להיותה מטרת התנועה של האנושיות, חוקרים את חיי האנשים, שהשאירו אחריהם זכרונות רבים, – מלכים, מיניסטרים, מצביאים, מחברים, מתקנים, אפיפיורים, עתונאים, בה במדה שהאישים האלה סייעו או התנגדו לפי דעתם להפשטה ידועה. אבל מכיון שלא הוכח בהחלט, שמטרת האנושיות היא החופש, השויון, ההשכלה או התרבות ומכיון שהקשר בין ההמונים והמושלים ומשכילי האנושיות בנוי רק על ההשערה, שסכום רצונות ההמונים נמסר תמיד לאישים המתבלטים לעינינו, אין כל פלא שפעולת מליוני האנשים הנודדים מארצם, השורפים בתים, העוזבים את עבודת אדמתם והמכחידים איש את רעהו אינה מקבלת את בטויה בתיאור הפעולה של מתי‑המעט, שאינם שורפים בתים, שאינם עוזבים את עבודת אדמתם ושאינם רוצחים איש את רעהו.
ההיסטוריה מוכיחה זאת על כל צעד ושעל. תסיסת עמי המערב בסוף המאה שעברה וחתירתם אל המזרח – כלום היא מתפרשת על ידי פעולת לודביק ה XIV, ה XV וה XVI, או פעולת מאהבותיהם, המיניסטרים, חיי נפוליאון, רוּסוֹ, דִידְרו, בוֹמַרשֶׁה ואחרים?
תנועת העם הרוסי מזרחה לקזַן וסיביר כלום נתגלתה בפרטי האופי החולני של יואן הרביעי וחליפת מכתביו עם קורבסקי?
תנועת העמים בזמן מסעי הצלב – כלום נגרמה בחייהם ופעולתם של הגוטְפרידים והלודביקים ונשותיהם? חידה סתומה היא לנו תנועת העמים ממזרח למערב, תנועה ללא מטרה, בלי מנהיגות, עם המוני פוחזים וריקים, עם פיוטר המתבודד. ועוד יותר נשגבה מבינתנו הפסקת התנועה הזאת בו ברגע, שעסקנים היסטוריים הרימו על נס את המטרה הנבונה, הקדושה של מסעי הצלב – את שחרור ירושלים. אפיפיורים, מלכים ואבירים עוררו והלהיבו את העם לשחרר את האדמה הקדושה; אבל העם לא הלך, מפני שאותה הסיבה הנעלמה שהתניעה אותו קודם, שוב לא היתה קיימת, תולדות הגוטפרידים ומשוררי‑האהבה (“מִינֵזֵנֱגֵרִים”) אינן יכולות כנראה להכיל בקרבן את חיי העמים. ותולדות הגוטפרידים והמינזנגרים נשארו מה שהיו וגם דברי ימי העמים ותנועותיהם נשארו פליאים כמו שהיו.
עוד פחות מזה תפרשנה לנו את חיי העמים תולדות הסופרים והמתקנים.
היסטורית התרבות תסביר לנו את נימוקי הפעולה, את תנאי החיים והמחשבה של הסופר או המתקן. יודע לנו, שלוּתֵּר היה בעל מזג רתחני ונשא דרשות כאלו וכאלו; יודע לנו, שרוסו היה איש קל אמנה וחיבר ספרים כאלה וכאלה; אבל ידוע לא נדע מדוע השמידו עמים איש את רעהו אחרי הריפורמציה ומדוע דנו למות איש את אחיו בתקופת המהפכה הצרפתית.
אם נצרף את שתי ההיסטוריות האלו יחד, כפי שעושים זאת ההיסטוריקונים בזמן החדש, נקבל היסטוריה של מושלים וסופרים, אבל לא דברי ימי העמים.
V
חיי היחידים אינם יכולים להכיל בקרבם את חיי העמים, כי לא נמצא הקשר בין היחידים האלה ובין העמים. ההלכה הפוסקת, שהקשר הזה הוא במסירת הרצון הקיבוצי לאישים היסטוריים היא רק השערה גרידא שלא התאמתה עדיין על ידי נסיון ההיסטוריה.
התורה בדבר מסירת הרצון הקיבוצי של ההמונים לאישים היסטוריים יש בה אולי כדי לפרש הרבה והרבה דברים בתורת המשפט ואולי היא נחוצה לה לצרכיה; אבל ביחס להיסטוריה, מן הרגע שמופיעות מהפכות, כיבושים, מלחמות אחים, משמתחילה ההיסטוריה, אין תורה זו מפרשת כלום.
תורה זו עושה רושם של ודאית דוקא מפני זה, שאי אפשר לאמת את דבר מסירת הרצון הקיבוצי, יען כי לא היה קיים מעולם.
על כל מאורע שלא יבא, ויעמוד מי שיעמד בראש המאורע, יכולה תמיד ההלכה לפסוק, שאדם זה עמד בראש התנועה מפני זה, שהרצון הקיבוצי נמסר לו.
תשובותיה של התורה הזאת על השאלות ההיסטוריות דומות לתשובותיו של אדם שרואה עדר צאן, ומבלי לקחת בחשבון גם את איכותה של אדמת‑המרעה בקצות השדה השונים גם את הרועה הנוהג את העדר, הנהו דן על הסבות המצעידות את העדר בכיוונים שונים לפי הבהמה הפוסעת בראש העדר.
“העדר הולך בכיוון זה ולא אחר משום זה, שהבהמה ההולכת בראש העדר מנהלת אותו, והרצון הקיבוצי של כל יתר הבהמות נמסרה למנהיג העדר הזה”. ככה עונה הסוג הראשון של ההיסטוריקונים המחזיקים במסירת‑השלטון בלי תנאי.
“אם הבהמות ההולכות בראש העדר מתחלפות, הרי מפני זה, שהרצון הקיבוצי של כל הבהמות נמסר ממנהיג אחד לשני בה במדה, שהבהמה מנהלת בכיוון שהותוה על ידי כל העדר”. כך עונים ההיסטוריקונים המכירים, שהרצון הקיבוצי של ההמונים נמסר למושלים בתנאים, שלפי דעתם הם בלתי ידועים לנו. (דרכי הסתכלות כאלה גורמים לעתים קרובות, שהמסתכל – בהתאם לכיוון אשר בחר לו – חושב למנהיגים את אלה, אשר במקרה של חילוף מכיוונם של ההמונים, ילכו לא בראש, אלא מן הצד ואולי גם בזנב ההמונים).
“אם הבהמות העומדות בראש מתחלפות בקביעות ומשתנה בלי הפסק גם כיוונו של כל העדר, הרי סבת הדבר היא בזה, שלשם השגת המטרה הידועה לנו הבהמות מוסרות את רצונותיהן לבהמות הנראות לעינינו; ומשום כך, כדי לחקור ולדעת את תנועת העדר צריך להתבונן בכל הבהמות הנראות לנו, ההולכות בכל קצות העדר”. ככה אומרים ההיסטוריקונים מהסוג השלישי, הרואים סימן של תקופה בכל האישים ההיסטוריים, ממושלי‑יחיד עד העתונאים.
תורת מסירת הרצון הקיבוצי לאישים היסטוריים איננה אלא פַּרַפְרַזָה, הרצאת השאלה במלים אחרות.
מהי סיבת המאורעות ההיסטוריים? – השלטון. מהו – שלטון? – השלטון הוא רצון קיבוצי, שנמסר לאישיות אחת. באיזה תנאים נמסר הרצון הקיבוצי לאישיות אחת? – בתנאי שהאישיות מביעה את רצון כל האנשים, זאת אומרת, שהשלטון הוא שלטון. במלים אחרות. שהשלטון הוא מלה, שפירושו אינו ברור לנו.
*
אלמלי נצטמצם שדה המחשבה האנושית במחשבה מופשטת בלבד, היתה האנושיות מעבירה תחת שבט הבקורת את מושג השלטון, הניתן על ידי המדע והיתה באה לידי מסקנה, שהשלטון הוא רק מלה בלבד ואיננו קיים בחיי המציאות. אבל לשם הכרת התופעות משתמש האדם, מלבד המחשבה המפשטת, גם במכשירי הנסיון, שבו הוא בודק ובוחן את פרי המחשבה. והנסיון מלמדנו, שהשלטון אינו רק מלה גרידא, אלא תופעה הקיימת במציאות.
אם גם לא נביא בחשבון, שבלי מושג השלטון כל תיאור של פעולת אנשים קיבוצית הוא מן הנמנע, הרי גם ההיסטוריה גם ההסתכלות במאורעות דורנו נותנות ראיות מובהקות לקיום השלטון.
כל פעם שמתחולל מאורע מופיע אדם או אנשים, שברצונם מתהוה המאורע. נפוליאון III מצוה והצרפתים הולכים למֶקסיקו, המלך הפרוסי וביסמרק מצוים, והצבאות הולכים לבוהֶמיה. נפוליאון ה I מצוה, והחילים הולכים לרוסיה. אלכסנדר ה I מצוה, והצרפתים נכנעים לבורבונים. מפי הנסיון אנו למדים, שכל מאורע אשר יארע כרוך תמיד ברצונו של אדם או אנשים, אשר צוו אותו.
ההיסטוריקונים, הרואים לפי רגילות ישנה חלק אלוה ממעל במפעלי האנושיות, רוצים לראות את סיבת המאורע בגילוי רצונו של האיש, שעליו הוטל השלטון; אבל מסקנה זו אינה מתאשרת לא על ידי מחשבה ולא על ידי נסיון.
מצד אחד מראה לנו המחשבה, שגלוי הרצון של האדם – דברי פיו – הוא רק חלק של הפעולה הכללית, המתגלה במאורע, כמו למשל, במלחמה או במהפכה; ומשום זה אם לא נודה שקיים כח עליון, מופלא, מחוץ לדרך הטבע – הנס – לא ישוער, שדברי האדם ישמשו סיבה ישרה לתנועת מליונים. מאידך גיסא, אם גם נניח, שדברי האדם יכולים לשמש סיבה למאורע, הרי אנו למדים מההיסטוריה, שברוב המקרים גלוי הרצון של האישים ההיסטוריים איננו מפעיל שום פעולה, זאת אומרת, לא רק שפקודותיהם אינן מתמלאות, אלא לפעמים ההיפך מפקודתם.
בלי ההנחה בדבר השתתפות אלוהית במפעלי האנושיות אין אנו יכולים לקבל את השלטון בתור סיבת המאורעות.
השלטון, מבחינת הנסיון, הוא הקשר שבין גלוי‑רצון של היחיד ובין מלוי הרצון על ידי אחרים.
כדי לבאר לעצמנו את תנאי הזיקה הזאת, עלינו לברר קודם כל את המושג של גילוי הרצון וליחסו לאדם ולא לאלוהות.
אם האלוהות נותנת פקודה, מביעה את רצונה, כפי שאנו קוראים בהיסטורית הקדמונים, אין הבעת רצון זו תלויה בזמן ובשום גורמים, מפני שהאלוהות אינה קשורה לחלוטין במאורע. אבל כשאנו מדברים על פקודות – גילוי הרצון של האדם – הכרוכות בזמן והקשורות זו בזו, – כדי לברר לעצמנו את הקשר שבין הפקודות והמאורעות עלינו לקבוע: 1) את התנאים שבהם נתונה הפעולה המתהוה: רציפות התנועה הן בזמן המאורעות הן בזמנו של האדם המפקד; 2) את תנאי הקשר ההכרחי שבין האדם המפקד והאנשים הממלאים את פקודתו.
VI
רק גילוי הרצון של האלוהות, שאיננו תלוי בזמן, יכול להתיחס לכמה וכמה מאורעות העתידים להתרחש בעוד שנים אחדות או דורות אחדים, ורק האלוהות, שהיא קדמון, יכולה לקבוע ברצונה בלבד את כיוון התנועה של האנושיות; מה שאין כך האדם הפועל בזמן והמשתתף בעצמו במאורע.
כשנביא בחשבון את התנאי הראשון שהשמטנו – את תנאי הזמן – נווכח, ששום פקודה איננה יכולה להתקיים אלא אם כן פקודה אחרת קודמת לה, המאפשרת את מלוי הפקודה האחרונה.
אין לך פקודה הבאה מתוֹך עצמה והכוללת בתוכה שורה שלמה של מאורעות; כל פקודה ופקודה נובעת מאחרת הקודמת לה ואיננה מתיחסת לשלשלת של מאורעות, אלא למומנט מסוים של מאורע.
כשאנו אומרים, למשל, שנפוליאון פקד על צבאותיו לצאת למלחמה, אנו מאחדים לפקודה אחת שניתנה בזמן אחד כמה וכמה פקודות, שבאו זו אחר זו ושתלויות זו בזו. נפוליאון לא יכול להוציא פקודה להסיע את המחנות לרוסיה וגם לא הוציא מעולם פקודה כזאת. היום הוא צוה לכתוב נירות כאלה וכאלה לוינה, לברלין, לפטרבורג; מחר – להוציא חוקים ופקודות כאלה וכאלה לצבא, לצי, לפקידות‑המשק וכו' וכו', – רבא רבבות של פקודות, שנצטרפו לשורה של פקודות, המתאימות לאותם המאורעות, שהביאו את חיל‑צרפת לרוסיה.
אם נפוליאון מוציא במשך כל ימי מלכותו פקודות בדבר משלחת צבאית לאנגליה, ומבזבז זמן ומאמצי‑כח, שאף אחת ממשלחותיו לא זכתה להם, ולמרות זאת, לא נסה אף פעם במשך כל ימי מלכותו לבצע את מזמתו, ומסדר משלחת רק לרוסיה, שלפי הכרתו הפנימית אשר הוּבעה כמה פעמים, כדאי לחיות עמה בשלום, הרי סיבת הדבר היא בזה, שהפקודות הראשונות לא היו לפי רוח המאורעות והאחרונות היו לפי רוחם.
כדי שהפקודה תתמלא באמת, נחוץ שהאדם יוציא פקודה שיכולה להתקיים. מה שיכול להתקיים ומה שאינו יכול – אי אפשר לדעת לא רק ביחס למסע נפוליאון לרוסיה, שמיליוני בני אדם השתתפו בו, אלא אפילו בנוגע למאורע פשוט שבפשוטים, מפני שרבבות מכשולים יכולים להפריע בעד הגשמה זו או אחרת. כל פקודה שנתמלאה היא רק אחת מסכום כביר של פקודות אשר שלא נתמלאו. הפקודות שאינן בגדר האפשרות אינן מתקשרות עם המאורעות ואינן מתמלאות. רק אותן הפקודות, שהן בגדר האפשרות, מצטרפות לשורה של צוויים, המתאימים לשורה של מאורעות והן מתמלאות למעשה.
מושגנו המוטע, שהפקודה הקודמת למאורע היא סיבתו – מקורו בזה, שכשנתהוה המאורע ונתקיימו רק אחדות מאלפי הפקודות שהיו קשורות במאורעות, אין אנחנו זוכרים את הפקודות שלא נתמלאו לרגלי זה שלא יכלו להתמלא. מלבד זאת מקור טעותנו העיקרית הוא בזה, ששורה שלמה של מאורעות אין מספר, שונים ומשונים וקטנים שבקטנים, כמו למשל שפע העובדות שהביא את חיל צרפת לרוסיה, מוכללת למאורע אחד לפי התוצאה שבאה בעקבי המאורעות האלה; ובהתאם להכללה זו מוכללת גם שורת הפקודות לגילוי‑רצון אחד.
אנו אומרים: נפוליאון רצה לערוך קרב על רוסיה וכן עשה. למעשה לא מצאנו מעולם בכל פעולת נפוליאון אף דבר וחצי דבר שיהי דומה לגילוי רצון זה, אלא ראינו שורה של פקודות או של גילויי רצון, בעלי‑כיוונים שונים ובלתי קבועים. מהמספר העצום של פקודות נפוליאון אשר לא נתמלאו נתקבל סכום פקודות – בשביל מלחמת שנת 1812 – אשר נתמלאו, לא מפני שהפקודות האלו עלו במשהו על הפקודות הבלתי‑מקוימות, אלא מפני שמספר ידוע של הפקודות האלו חל בזמן אחד עם המאורעות שהביאו את חיל‑צרפת לרוסיה; באופן דומה לזה יצויר ציור קבוע על ידי טופס‑2 הקיר בלי שום הבדל כיצד ובאיזו כיוונים ימשחו עליו את הצבע ורק מפני זה שהציור הגזור בטופס היה כולו משוח בצבע.
ובכן, כשאנו מתבוננים מבחינת הזמן ליחס הפקודות אל המאורעות אנו מוצאים, שהפקודה אינה יכולה בשום אופן לשמש סיבה למאורע ושבין שניהם קיימת זיקה קבועה ומסוימת.
כדי להבין את טיבה של זיקה זו צריך לחדש בזכרון תנאי נשכח שני לכל פקודה היוצאת לא מהאלוהות, אלא מפי האנשים, והתנאי הזה הוא שהאדם גופא הנותן את הפקודות משתתף במאורע.
היחס הזה של האדם הנותן פקודות אל האנשים המקבלים את הפקודות הוא אותו הדבר והמכונה שלטון. טיבו של היחס הנ"ל הוא כזה:
לשם פעולה משותפת מתאגדים תמיד האנשים להתאגדויות מסוימות, שבהן שכיח יחס‑גומלין שוה בין האנשים המשתתפים בפעולה למרות המטרות השונות של הפעולה המשותפת.
משמתחברים האנשים בהתאגדויות האלו, נוצר תמיד ביניהם יחס כזה, שרוב האנשים משתתף באופן בלתי אמצעי במדה היותר גדולה, ומיעוטם משתתף באופן בלתי אמצעי במדה היותר קטנה באותה הפעולה המשותפת, שלשמה הם מתחברים.
מכל התאגדויות‑האנשים לשם פעולות משותפות – הבולט והקבוע ביותר הוא – הצבא.
כל צבא וצבא מורכב: מבעלי דרגה צבאית נמוכים, חיילים פשוטים, שהם הרוב המכריע בצבא; מבעלי דרגה גבוהים מהם: שרי עשרה, שלישים, שמספרם פחות מהראשונים; מבעלי דרגה יותר גבוהים וכה הלאה, עד השלטון הצבאי העליון, המתרכז באדם אחד.
את הסידור הצבאי אפשר לצייר בדיוק בדמות חרוט, את הבסיס עם הקוטר היותר גדול מהווים החיילים; את הבסיס העילי, הפחות קצת – שרי הצבא הנמוכים, הבינונים וכו', עד ראש החרוט, כלומר עד המצביא.
החילים המהווים את הרוב – הם הנקודות היותר נמוכות של החרוט והבסיס שלו. החיל בעצמו דוקר, גוזר, שורף, שודד, ולשם פעולות אלו הוא מקבל תמיד פקודות מאנשים העומדים על גבו; כשהוא לעצמו איננו מוציא פקודות. שר-העשרה (מספרם פחות כמובן) השתתפותו בפעולה היא יותר נדירה מזו של החיל; אבל הוא כבר מוציא פקודה. הקצין – השתתפותו בפעולה עוד יותר נדירה, אבל הפיקוד יותר תדירי. הגנרל – נותן רק פקודות לצבא וכמעט שאינו משתמש בנשק. המצביא – אינו יכול להשתתף באופן ישר בפעולה ונותן רק פקודות כלליות על הסעת המחנות. יחס כזה בין האנשים מצוי בכל התאגדות אנושית לשם פעולה משותפת – בחקלאות, במסחר ובכל הנהלה.
ובכן, מבלי לחלק באופן מלאכותי את כל הנקודות המתמזגות של החרוט, את פקידי הצבא, את נושאי המשרות והמעלות של הנהלה או חברה שיתופית, למקטון עד גדול, מסתמן חוק, הקובע את היחס ההדדי בין אנשים המתאגדים לשם פעולה משותפת באופן כזה, שבמדה שהאנשים מרבים להשתתף באופן ישר בעצם הפעולה הם ממעיטים לצוות ולהוציא פקודות ומספרם יגדל; ובמדה שימעיטו להשתתף בעצם הפעולה ירבו לפקד ומספרם ימעט; באופן כזה אנו מגיעים מהשדרות התחתיות עד האדם האחד, האחרון, שאינו משתתף באופן ישר בעצם המאורע ושכל פעולתו מכוונת להוצאת פקודות.
יחס זה של אנשים מפקדים לאלה שמקבלים פקודות – הוא מהות המושג המכונה שלטון.
כשהבאנו בחשבון את תנאי הזמן של המאורעות מצאנו, שהפקודה מתקיימת רק כשהיא מתיחסת לשורה של מאורעות מסוימים. וכשלקחנו בחשבון את התנאי ההכרחי של הקשר אשר בין המצוה והמקיים מצאנו, שהמצוים, לפי עצם תכונתם, משתתפים רק מעט מזעיר בפעולה גופה ושכל פעולתם מכוונת להוצאת פקודות גרידא.
VII
כשיארע איזה מאורע, מביעים האנשים את דעותיהם ושאיפותיהם בדבר המאורע, ומכיון שהמאורע נובע מהפעולה הקיבוצית של הרבה אנשים הרי מן ההכרח מתקיימה אחת הדעות או השאיפות המובעות ולו גם לפי ערך. כשמתקיימת אחת הדעות המובעות, היא מתקשרת כרגיל עם המאורע בתור פקודה שקדמה לו.
אנשים סוחבים קורה. כל אחד מחוה את דעתו, כיצד ואנה מושכים אותה. האנשים מוציאים את הקורה ונמצא, שהפעולה נעשתה כדברי אחד מהם. הוא צוה. הנה לפנינו פקודה ושלטון בצורת בראשית. האיש שהרבה לעמול ביגיע כפיו, לא יכול להרבות מחשבות על עבודתו ולהעמיק חקר על תוצאות הפעולה המשותפת ולתת פקודות; והאיש שנתן פקודות – לפי טבע פעולתו – בדברי פיו צריך היה, כמובן, למעט ביגיע כפים.
במדה שהולך ומתרבה המון האנשים, המכוון את פעולתו למטרה אחת, מתבלט ביותר אותו סוג האנשים, הממעטים להשתתף השתתפות בלתי אמצעית בפעולה הקיבוצית בה במדה שפעולתם מכוונת לנתינת פקודות.
כשהאדם פועל פעולת יחיד יש לו תמיד סכום מסוים של נימוקים, המדריכים את פעולתו בעבר, המשמשים הצדקה לפעולתו בהוה והמכונים את מחשבותיו על דבר פעולתו בעתיד. ככה יעשה גם ההמון, המניח לאנשים שאינם משתתפים בפעולה להמציא את הנימוקים, ההצדקות וההשערות של פעולתם הקיבוצית.
לרגלי סיבות ידועות או בלתי ידועות לנו התחילו הצרפתים טובחים והורגים איש את רעהו. את המאורע הזה מלוה ההצדקה המוצאה את ביטויה בגילוי הרצון הקיבוצי, שהדבר נחוץ לטובתה של צרפת, לטובת החופש והשויון. האנשים חדלו מטבוח איש את רעהו ואת המאורע הזה מלוה הצדקה בצורת הצורך של אחדות השלטון, ההתנגדות לאירופה וכו‘. אנשים מתפרצים ממערב למזרח ורוצחים את אחיהם, ואת המאורע הזה מלוים דברי מליצה על תהילת צרפת, שפלותה של אנגליה וכ’. ההיסטוריה מורה לנו, שלכל ההצדקות האלו על המאורע אין שום תכלית כללית, שהן סותרות זו את זו, כמו למשל רציחת אדם לשם הכרת זכויותיו או הריגת מיליוני אנשים ברוסיה לשם השפלת אנגליה. אבל יש ערך של הכרח להצדקות האלו במובנן הנוכחי.
ההצדקות האלו פוטרות את האנשים המחוללים את המאורעות מעול האחריות המוסרית. המטרות הזמניות האלו דומות למגרדות, ההולכות לפני הקַּטר על גבי פסי הבּרזל לשם נקוי הדרך והסרת המכשולים: הן מנקות את דרך האחריות המוסרית של האנשים. בלי הצדקות אלו קשה לתרץ את הקושיה היותר פשוטה המבצבצת ועולה בשעת בירור כל מאורע ומאורע: כיצד מוציאים לפועל מיליוני אנשים פשעים קיבוציים, הריגות, מלחמות וכדומה?
אם נקח את החיים הממלכתיים והציבוריים באירופה בצורותיהם המרכבות הנוכחיות, כלום אפשר להראות על מאורע כל שהוא, שלא יבא לפי דרישותיהם, הוראותיהם ופקודותיהם של מלכים, מיניסטרים, בתי‑מחוקקים, עתונים? כלום ישנה בעולם פעולה קיבוצית, שלא תמצא את הצדקתה באחדות ממלכתית, בלאומיות, בשווי המשקל של אירופה, בתרבות? בקיצור, כל מאורע מתהוה מוצא את בטויו בגילוי‑רצון מסוים, ולאחר שהוא מוצא את הצדקתו הוא מתקבל כפרי רצון של אדם אחד או רבים.
אל כל אשר תפן הספינה המפליגה בים, נראה תמיד זרם של גלים הרוגשים לפניה. לעיני האנשים העומדים על ספון הספינה, יהיה זרם זה הזרם היחידי הנראה לעין.
רק כשנעקוב מקרוב, בכל רגע ורגע, את תנועת הזרם ונשוה אותה לתנועת הספינה נווכח, שכל רגע בתנועת הזרם נקבע על ידי תנועת הספינה ושתנועתנו אנו הסמויה מן העין היא היא שהביאה אותנו לידי טעות.
כדומה לזה נראה, כשנעקוב בכל רגע ורגע את תנועת האישים ההיסטוריים (כלומר, כשנקח בחשבון את התנאי ההכרחי לכל המתהוה בעולם – תנאי רציפות התנועה בזמן) ולא נגרע עינינו מהקשר ההכרחי שבין האישים ההיסטוריים וההמונים.
כל מעשה אשר יֵעָשה, תמיד ימָצא בסופו, שהיה צפוי מראש ובא בפקודת אחרים. אל כל אשר תפן הספינה, זאם גלים הומה וגועש לפניה, מבלי אשר יכוון ויאיץ את תנועתה, אבל בעינינו ידמה מרחוק לזרם, אשר לא רק יתנועע בכח עצמי, אלא גם יכוון את תנועת הספינה.
ההיסטוריקונים, שחקרו את גלויי‑הרצון של אישים היסטוריים, שלבשו צורה של פקודות ביחס למאורעות, שערו, שהמאורעות תלויים בפקודות. לאחר שחקרנו את עצם המאורעות ואת הקשר שבין ההמונים והאישים ההיסטוריים מצאנו, שהאישים ההיסטוריים ופקודותיהם תלויים במאורעות. ראיה מובהקת למסקנה זו משמשת העובדה, ששום פקודה בעולם לא תביא לידי התהוות המאורע, אם אין סיבות אחרות להתהוותו. אבל מכשיארע המאורע – יהיה מה שיהיה – הרי בסכום גילויי הרצון הבלתי פוסקים של אנשים שונים תמיד ימצאו כאלה, שלפי תכליתם ולפי זמנם יתגלו ביחס למאורעות בצורה של פקודות.
לאחר שבאנו למסקנה זו, אנו יכולים באופן ישר וחיובי לענות על שתי השאלות היסודיות של ההיסטוריה:
1. מה זה שלטון?
2. איזה כח מוליד את תנועת העמים?
1. השלטון הוא יחס של אדם לזולתו, שעל פיו ממעט האדם הזה להשתתף בפעולה בה במדה שהוא מביע יותר את הדעות, ההשערות וההצדקות של הפעולה הקיבוצית המתהוה.
2. את תנועת העמים מוליד לא השלטון, לא הפעולה הרוחנית, אפילו לא שני הדברים יחד, כהשערת ההיסטוריקונים, אלא פעולת כל האנשים, המשתתפים במאורע, והמתאגדים באופן כזה, שכל המרבה להשתתף באופן בלתי אמצעי במאורע מקבל על עצמו את האחריות היותר קטנה ולהיפך.
מבחינה מוסרית סיבת המאורע – הוא השלטון; מבחינה חמרית – הנכנעים לשלטון. אבל מכיון שהפעולה המוסרית לא תתכן בלי הפעולה החמרית, הרי סיבת המאורע מצויה לא בזו ולא בזו, אלא בשתיהן יחד.
או במלים אחרות: ביחס לתופעה הנידונה אי אפשר להשתמש במושג הסיבתיות.
בסופו של דבר אנו מגיעים אל חוג הנצח, אל תכלית הגבול, שאליה מגיע שכל האדם בכל מקצועות המחשבה, אם נושא המחשבה אינו משמש בשבילו כלי לשחק בו.
החשמל מוליד את החום, מוליד את החשמל. האטומים מושכים זה את זה, האטומים דוחים זה את זה. כשאנו מדברים על יחס‑הגומלין בין החום והחשמל ועל האטומים אין אנו יכולים להסביר לעצמנו את הדבר ואנו אומרים, שהדבר הוא כך, מפני שכך צריך להיות, מפני שלא ישוער אחרת, מפני שזהו – חוק. הוא הדין גם בתופעות היסטוריות. מדוע פורצת מלחמה או מהפכה – אין אנוּ יודעים; אנו יודעים רק, שלשם פעולה זו או אחרת מתאגדים האנשים להתאגדות מסוימת, שבה הם משתתפים כולם; ואנו אומרים, שכך הוא הדבר, מפני שלא ישוער אחרת, מפני שזהו – חוק.
VIII
לו טפלה ההיסטוריה בתופעות חיצוניות, הרי החוק הפשוט והברור הזה היה מספיק והיינו גומרים בזה את הרצאת דברינו. אבל חוק ההיסטוריה מתיחס לאדם. חלקית החומר אינה יכולה להגד לנו, שאינה מרגישה צורך במשיכה ודחיה ושהדבר – שקר; אבל האדם, שהוא נשוא ההיסטוריה, אומר ישר: בן חורין אנכי ומשום כך אינני כפוף לחוקים.
שאלת חופש הרצון, אף על פי שלא הוצגה עדיין, קיומה מורגש בהיסטוריה על כל צעד ושעל.
כל ההיסטוריקונים המעמיקים חקר נתקלו בעל כרחם בשאלה זו. כל הסתירות, כל תעלומות ההיסטוריה, הדרך המוטעת, שבה הולך המדע הזה – כולם נובעים מחוסר הפתרון לשאלה זו.
אם האדם הוא בעל בחירה חפשית, זאת אומרת, אם כל אדם ואדם הוא בן חורין לעשות כטוב בעיניו, הרי כל ההיסטוריה איננה אלא שורה של מקרים ללא קשר ביניהם.
אם אפילו אדם אחד ממליוני אנשים במשך תקופה של אלף שנים היה בעל בחירה חפשית, כלומר שעשה כל הישר בעיניו, הרי מובן מעצמו, שפעולה חפשית אחת של אדם המתנגדת לחוקים, מבטלת את אפשרות הקיום של חוקים כל שהם בשביל כל האנושיות.
אם קיים לוּ גם חוק אחד המכוון את מעשי האדם, שוב לא יתכן חופש הרצון, מפני שרצון האנשים צריך להשתעבד לחוק זה.
בסתירה זו כלולה שאלת הבחירה החפשית, המעסיקה מאז ומעולם את מוחותיהם של טובי האנושיות, השאלה שהוצגה מקדמת דנא בכל חשיבותה הכבירה.
השאלה היא בזה, שכאשר אנו מביטים על האדם כעל נשוא ההסתכלות, מכל בחינה שהיא: דתית, היסטורית, מוסרית, פילוסופית, – אנו מוצאים חוק כללי של הכרח, שהאדם משועבד לו ככל מה שחי וקיים בעולם. וכשאנו מביטים אליו מבפנים, כאל נשוא ההכרה, אנו מרגישים את עצמנו בני‑חורין.
ההכרה היא מקור תודעה עצמית, מובדל ומופרש מהשכל ובלתי קשור בו. באמצעות השכל האדם מתבונן אל עצמו; אבל הוא יודע את עצמו רק על ידי ההכרה.
בלי הכרה עצמית לא תשוער שום הסתכלות עצמית ותפיסה שכלית.
כדי להבין, להסתכל, להסיק מסקנות צריך האדם להכיר את חיותו. ואין אדם מכיר את חיותו אלא על ידי רציתו, כלומר, הוא מכיר את רצונו. ואת רצונו, שהיא מהות חייו, האדם מכיר ומוכרח להכיר כרצון חפשי.
אם האדם, המתבונן אל עצמו, רואה שרצונו מכוון תמיד לפי חוק קבוע (למשל, כשהוא מתבונן אל הכרח האכילה או אל פעולת מוחו או אחרת) הרי הוא תופס בעל כרחו את הכיוון המתמיד של הרצון כהגבלת הרצון. מה שאיננו חפשי איננו עלול להיות גם מגבל. רצונו של אדם הוא כמגבל בעיניו דוקא משום זה, שהוא מכיר אותו כרצון חפשי.
אתם אומרים, שאינני חפשי. ואני הרימותי והורדתי את ידי. דעת לנבון נקל, שתשובה בלתי הגיונית זו היא ראיה מובהקה לחופש הרצון.
התשובה הזאת היא גלוי של הכרה שאיננה כפופה לשכל.
לולא היתה הכרת החופש מקור תודעה עצמית מיוחד ומובדל מהשכל, אז היתה נכנעת להגיון ולנסיון; אבל למעשה הכנעות כזו איננה קיימת ואיננה עולה על הדעת.
שורה של נסיונות ושקולי‑דעת מלמדת את האדם, שבתור נשוא ההסתכלות הוא כפוף לחוקים ידועים, ומשום כך האדם נכנע להם ואיננו נלחם בחוק המשיכה או אי-החדירות, אשר הכיר בו לחלוטין. אבל אותה שורת הנסיונות ושקולי-הדעת מראה לו, שהחופש הגמור,אשר יכיר בהכרה פנימית בתוך עצמו, הוא מן הנמנע, ושכל אחת מפעולותיו תלויה בתכונתו, באפיו ובנימוקים המפעילים אותו; אבל האדם אינו נכנע מעולם למסקנות של הנסיונות ושקולי-הדעת האלו.
האדם, שלמד מפי הנסיון ושיקול-הדעת, שהאבן נופלת למטה, מאמין בזה בכל לבו ובכל המקרים האלה והדומים להם הוא מצפה להתגשמות החוק המוּכר הזה.
אבל לכשנודע לו בודאות לא פחותה מזו שרצונו כפוף לחוקים, איננו מאמין ואיננו יכול להאמין בזה.
כמה שלא יוכיחו הנסיון ושקול הדעת לאדם, שבאותם התנאים כמו שהם ובאפיו כמו שהוא, יעשה גם עכשיו מה שעשה קודם, הרי מדי גשתו בפעם האלף באותם התנאים והאופי אל הפעולה, שהיתה נגמרת תמיד באופן שוה, הוא בטוח בלבו, שהוא יכול לעשות כטוב בעיניו, כמו לפני הנסיון. כל אדם, מפרא מדבר עד הוגה דעות, כמה שלא יוכיחו לו ההגיון והנסיון בהוכחות מובהקות שלא תשוערנה שתי פעולות שונות בתנאים שווים, מרגיש שבלי מוצג3 חסר טעם זה (שהנהו מהות החופש) אינו יכול לתאר לעצמו את החיים. הוא מרגיש, שאף על פי שהדבר הוא בלתי אפשרי, הוא קיים במציאות, מפני שבלי המוצג הזה על החופש לא היה מבין את מהות החיים ולא היה יכל לחיות אפילו שעה אחת.
לא היה יכול לחיות מפני זה, שכל שאיפות האנשים, כל הגרויים והתשוקות החיוניים אינם אלא שאיפות להגברת החופש. העושר והעניות, התהלה והעילום, השלטון והשעבוד, הגבורה והחולשה, הבריאות והחולניות, ההשכלה והבורות, העמל והבטלה, השובע והרעב, המוסר והפריצות – כל אלה הם דרגות של חופש, גבוהות או נמוכות ביותר.
אדם משולל חופש חשוב כמת.
אם מושג4 החופש נראה בעיני השכל כסתירה מחוסרת טעם, כאפשרות לעשות שתי פעולות בזמן אחד או כפעולה ללא סיבה הרי זה מוכיח את העובדה, שההכרה אינה משועבדה לשכל.
הכרת חופש זו שאיננה עלולה להתערער ולהבטל ושאינה כפופה להגיון ולנסיון, המוּכרת על ידי כל החכמים והמוחשת על ידי כל האנשים בלי יוצא מן הכלל, הכרה שבלעדיה לא יתכן שום מוצג על האדם, – הכרה זו היא הצד השני של השאלה.
האדם הוא יצור האלוהים אדיר‑היכולת, היודע נסתרות, רב החסד והאמת. מהו טיבו של החטא, שפירושו נובע מהכרת חופש הבחירה? זוהי – שאלת הדת.
פעולות האנשים כפופים לחוקים כלליים וקבועים, שמוצאים את ביטוים בסטטיסטיקה. אבל מה טיבה של אחריות האדם בפני חברה, שפירושה נובע מהכרת החופש? זוהי – שאלת המשפט.
מפעלי האדם נובעים באפיו הטבוע בדמו ומהגורמים המשפיעים עליו. מה טיבו של המצפן, והכרת מעשים טובים ורעים, הנובעים מהכרת החופש? זוהי שאלת המוסר.
האדם, בקשר עם חיי האנושיות הכלליים, כפוף לחוקים, הקובעים את החיים האלה. אבל אותו אדם מחוץ לקשר זה עומד ברשות עצמו. העמים והאנושיות לשעבר מה הם – פעולת אנשים חפשית או בלתי חפשית? זוהי שאלת ההיסטוריה.
רק בתקופתנו זו הבוטחת בכוחה, תקופת התפרסמות המדע על ידי מכשיר הבערות הכביר – הפצת ההדפסה – ירדה שאלת חופש הרצון עד לידי מדרגה כזו, ששוב אין בה מקום לעצם השאלה. בתקופתנו קבל רוב האנשים הנאורים, כלומר המוני הבורים, את עבודת חוקרי הטבע, המטפלים רק בצד אחד של השאלה, לפתרון השאלה גופה.
אין נשמה וחופש, מפני שחיי האדם מתגלים בתנועות השרירים, ותנועות השרירים תלויות בפעולת העצבים; אין נשמה וחופש, מפני שבתקופת זמן בלתי ידועה יצאנו מגזע הקופים – כך אומרים הם וכותבים ומדפיסים ואינם חוששים כל עיקר, שלפני אלפים בשנים, לא רק הכירו, אלא מעולם לא כפרו כל הדתות וכל הוגי הדעות באותו חוק ההכרחיות, שהם מתאמצים להוכיחו עכשיו על ידי תורת הפיזיולוגיה והזואולוגיה ההיקשית. אינם רואים, שתפקודם של מדעי הטבע בשאלה זו היא רק לשמש מכשיר להארת השאלה מצד אחד. מפני שהעובדה, שהשכל והרצון הם מבחינת ההסתכלות רק הפרשות (secretion) המוֹח, ושהאדם, הכפוף לחוק הכללי, יכל היה להתפתח בתקופת זמן נעלמה מחיות שפלות עד למדרגתו הנוכחית מסבירה רק מבחינה חדשה את האמת, שהוכרה לפני אלפי שנים על ידי הדתות והתורות הפילוסופיות, שמבחינת השכל האדם כפוף לחוק ההכרחיות, אבל אינו מקרב אף כחוט השערה את פתרון השאלה, שיש לה גם צד שני, נגדי, המבוסס על הכרת החופש.
אם האנשים – מוצאם מהקופים בתקופת זמן בלתי ידועה, הרי הדבר הזה מובן וברור לנו לא יותר מההשערה שהאנשים נקרצו מקומץ אדמה בתקופת זמן ידועה (במקרה הראשון – X הוא הזמן השני המוצא); והשאלה, כיצד מזדוגה הכרת החופש עם חוק ההכרחיות, המשעבד את האדם, איננה יכולה להפתר על ידי פיזיאולוגיה היקשית וזואולוגיה, מפני שבצפרדע, השפן והקוף אנו רואים רק את הפעולה השרירית‑עצבית, ובאדם – גם את הפעולה השרירית-עצבית, גם את ההכרה.
חוקרי הטבע וחסידיהם האומרים לפתור את השאלה הזאת למה הם דומים? לטַיחים, שהוטל עליהם לטיח צד אחד של כותל הכנסיה, והם, בהשתמשם בהעדרו של המפקח הראשי על העבודה טחו מרוב התמדה גם את החלונות, גם את האיקונין, גם את הפיגום, גם את הכתלים הבלתי‑מחוזקים והנם שמחים, שהכל עכשיו ישר וחלק מנקודת ראיתם הטַיחית.
פתרון השאלה על דבר החופש וההכרח בשביל ההיסטוריה – יתרונו על יתר מקצועות המדע הוא בזה, שבשביל ההיסטוריה שאלה זו מתיחסת לא לעצם מהותו של הרצון, אלא למוצג על גלוי הרצון הזה בעבר ובתנאים מסוימים.
יחס ההיסטוריה אל מדעים אחרים בפתרון השאלה הזאת הוא כיחס מדע נסיוני למדע עיוני.
נשוא ההיסטוריה איננו עצם רצונו של האדם אלא מוצגנו אנו על הרצון.
ומשום כך איננו קיים בהיסטוריה, כמו בדת, במוסר ובפילוסופיה, הסוד הנעלם והבלתי נפתר של הצטרפות שתי הסתירות של החופש וההכרח. ההיסטוריה חוקרת את מוצג חיי האדם, שבו קיימת בתור עובדה הצטרפות שתי הסתירות האלו.
בחיי המציאות מסתבר כל מאורע היסטורי, כל פעולת אדם באופן ברור ומסוים, מבלי להרגיש בהם שום סתירה, אף הקלה שבקלות, אף על פי שכל מאורע ומאורע מקצתו חפשי ומקצתו הכרחי בעינינו.
כדי לפתור את השאלה כיצד מצטרפים החופש וההכרח ומהי מהותם של שני המושגים האלה צריכה פילוסופית ההיסטוריה ללכת בדרך‑מחקר הפוכה לזו, שבה הולכים יתר המדעים. במקום להכניס את תופעות החיים לתוך מסגרת הגדרות הנקבעות מראש, על יסוד מושגי החופש וההכרח, שקבענו בתוך עצמנו, צריכה ההיסטוריה להסיק משפע הגילויים השייכים לה והתלוים תמיד בחופש ובהכרח, את הגדרת המושגים של החופש וההכרח.
כל מוצג ומוצג על פעולת אדם או אנשים אנו תופסים מקצתו כפרי חופש האדם ומקצתו כפרי ההכרח.
כשאנו מדברים על נדידת העמים ועל התנפלות שבטי אסיה או על פקודותיו של נפוליאון III או על מעשה של אדם סתם, אשר בחר, למשל, בשעת טיולו מכמה וכמה כיוונים כיוון זה ולא אחר, – אין אנו רואים בכל אלה שום סתירה. מדת החופש וההכרח אשר כיוונה את מעשי האנשים האלה ברורה וגלויה לכולנו.
לעתים קרובות יש לנו מוצגים שונים על מדת החופש, בהתאם לנקודת השקפתנו על התופעה; אבל אנו רואים תמיד במדה שוה בכל פעולת אדם הצטרפות מסוימת של רצון והכרח; בכל פעולה אנו מוצאים חלק ידוע של חופש וחלק ידוע של הכרח. ובה במדה שמתרבה החופש בפעולה מתמעט בה ההכרח ולהיפך, כל אשר תרבה בה מדת ההכרח תמעט מדת החופש.
יחס החופש אל ההכרח יגדל או יפחת בהתאם לנקודת ההשקפה שממנה נידונה הפעולה; אבל יחס זה הוא תמיד בערך הפוך.
האדם הטובע, שנאחז בחברו וטיבע אותו, או אם רעבה, שחלש לבה מהנקת הילד ושלחה ידה לגנוב אוכל או אדם, מלומד‑משמעת, שהורג בחזית המלחמה אדם חסר‑הגנה בתוקף הפקודה – כל אלה נראים כאנשים פחות אשמים, כלומר פחות חפשיים ויותר משועבדים לחוק ההכרח בעיני האדם, המכיר את התנאים, שבהם היו נתונים האנשים האלה, ויותר חפשים בעיני הבלתי‑יודע, שהאדם ההוא היה צפוי לסכנת טביעה, שהאם היתה רעבה, שהחייל נמצא בחזית המלחמה וכדומה. כמו כן האיש אשר רצח נפש אדם לפני עשרים שנים וחי אחרי כן בשקט ובמנוחה בחברה, מעשהו משועבד יותר לחוק ההכרח בעיני האיש שדן את המעשה כעבור עשרים שנים ויותר חפשי בעיני האיש שדן את המעשה למחרת היום אחרי העשותו. כמו כן כל פעולת אדם שכור. משוגע או נרגז נראית פחות חפשית ויותר הכרחית בעיני האיש היודע את מצבו הנפשי של העברין ויותר חפשית ופחות הכרחית בעיני האיש שאינו יודע זאת. בכל המקרים האלה מתרבה או מתמעט מושג החופש ובה במדה מתמעט או מתרבה מושג ההכרח בהתאם לנקודת ההשקפה על העברה. עם הִתרַבות ההכרח פוחת החופש ולהיפך.
הדת, השכל הישר של האנושיות, תורת המשפט וההיסטוריה גופה מעריכים במדה שוה יחס זה שבין ההכרח והחופש.
יחס האדם, בעל הפעולה, אל העולם החיצוני,
אל הזמן,
ואל הסיבות שהולידו את הפעולה.
היסוד הראשון הוא היחס הגלוּי פחות או יותר שבין האדם והעולם החיצוני, המושג הברור פחות או יותר, על דבר המקום שהאדם תופס ביחס לכל המתקיים עמו בזמן אחד. זהו היסוד המראה בעליל, שהאדם הטובע הוא פחות חפשי וכפוף יותר להכרח מהעומד על היבשה; זהו היסוד הגורם לזה, שפעולת האדם, המשתף את חייו עם חיי אנשים אחרים בתוך ישוב צפוף, ופעולות האדם, הכפותוֹת בקשרי משפחה, משרה, עסקים, – הן בלי ספק פחות חפשיות ויותר משועבדות לחוק ההכרח מפעולותיו של אדם בודד וגלמוד. כשאנו מסתכלים באדם כשהוא לעצמו, מחוץ ליחסו אל הסביבה המקיפה אותו – הרי כל פעולה ופעולה שלו נראית חפשית בעינינו. אבל כשאנו מסתכלים בו מבחינת יחסו לסביבה החיצונית, מבחינת הקשר שבינו ובין כל אשר סביבו: האדם המדבר עמו; הספר אשר יקרא; העבודה אשר יעשה; אפילו האויר, המקיף אותו; אפילו האור אשר סביבוֹ, – הרינו רואים, שכל אחד מהגורמים הללו משפיע עליו ומכוון את פעולתו למחצה, לשליש ולרביע. ובה במדה שאנו לוקחים בחשבון את התנאים האלה מתמעט מוצגנו על החופש שלו ומתרבה מוצגנו על ההכרח, המשעבד אותו.
היסוד השני הוא: היחס הגלוי פחות או יותר של האדם אל העולם החיצוני בשטח הזמן; המושג הברור פחות או יותר על דבר המקום, שפעולת האדם תופסת בזמן. מבחינת היסוד הזה חטאתו של אדם הראשון, שהביאה לידי התהוות המין האנושי, נראית פחות חפשית מחתונתו של אדם בן דורנו. מבחינת היסוד הזה חייהם ופעולתם של אנשים אשר חיו לפני כמה וכמה דורות והקשורים עמדי קשר של זמן אינם יכולים להיות חפשים בעיני כחיים הנוכחים, שתוצאותיהם אינן ידועות לי לפי שעה.
מדרגות המוצגים על חופש והכרח פחות או יותר גדולים תלויות בשטח הזמן, המבדיל בין עשיית הפעולה ובין שיקול הדעת עליה.
כשאני בוחן פעולה שפעלתי לפני רגע, בתנאים השוים בערך לתנאים שאני נתון בהם עכשיו, הרי פעולתי נראית בעיני כחפשית לגמרי. אבל כשאני בוחן פעולה שנעשתה לפני חודש בתנאים אחרים, הרינו מודה בעל כרחי, שלולא נעשתה הפעולה, לא היו קיימים כמה דברים מועילים, נעימים ואולי גם הכרחיים הנובעים ממנה. וכשאפנה בזכרוני אל פעולה יותר קדומה, תתבררנה לי ביתר עוז תוצאות פעולתי; ואז יקשה עלי לתאר לעצמי את מצב הדבר, לולא היתה הפעולה בכלל. כל אשר ארחיק לכת אחורנית בזכרוני או – במלים אחרות – כל אשר ארחיק לכת קדימה על ידי שיקול המחשבה, משפטי על חופש הפעולה יהיה מסופק יותר ויותר.
את אותה הפרוֹגרסיה של ודאות בדבר השתתפות הרצון החפשי במפעלי האנושיות הכלליים אנו מוצאים גם בהיסטוריה. מאורע שקרה בימינו נראה בעינינו כתוצאה ודאית של מעשי כל האנשים המפורסמים; אבל במאורע מרוחק בזמן אנו רואים כבר את תוצאותיו ההכרחיות, שבלעדיהן לא ישוער שום דבר. ובה במדה שנרחיק ללכת אחורנית בבירור המאורעות, תפחת בעינינו מדת ההפקרות של המאורע.
המלחמה האויסטרית‑פרוסית נראית בעינינו כתוצאה ודאית של מעשי ביסמרק הערום. מלחמות נפוליאון – אף על פי שיש חשש ספק בדבר, עודן מתקבלות על הדעת כפרי רצונם של גבורים. אבל במסעי הצלב אנו רואים כבר מאורע שיש לו מקום קבוע ושבלעדיו לא תשוער ההיסטוריה החדשה של אירופה, אף על פי שגם בשביל כותבי דברי הימים של מסעי הצלב היה המאורע הזה רק פרי רצונם של יחידים. ואם נפן אל נדידת העמים, הרי לא יעלה על דעת שום איש בזמנינו שכזדון אַטילה תלויה הקמת השלום האירופי. כל אשר נרחיק לאחור את נשוא הסתכלותנו בהיסטוריה, מוטל יותר בספק חופש האנשים המולידים את המאורע ומתבלט ביותר חוק ההכרחיות.
- היסוד השלישי הוא: מדת היכולת להכיר את התקשרות הסיבות האי‑סופיות, המהוה את התביעה ההכרחית של השכל, שבה צריכה כל תופעה מוּכרת ומשום כך כל גם פעולת אדם לתפוס בהכרח את מקומה הקבוע, בתור תוצאה לקודמים לה ובתור סיבה לבאים אחריה.
זהו היסוד הגורם לזה, שפעולותינו ופעולות זולתינו נראות בעינינו מצד אחד יותר חפשיות ופחות משועבדות לחוק ההכרח בה במדה שיותר נהירים לנו החוקים הפיזיולוגיים, הפסיכולוגיים וההיסטוריים, המוּסקים מההסתכלות, שהאדם משועבד להם ובה במדה שהעמקנו לחקור את הסיבה הפיזיולוגית, הפסיכולוגית או ההיסטורית של הפעולה; מאידך גיסא – במדה שהפעולה הנחקרת היא יותר פשוטה ובמדה שפחות מורכב האופי והשכל של האדם, שאנו מטפלים בפעולתו.
כשאין אנו יודעים לגמרי את סיבת הפעולה: במקרה של מעשה רשע, מעשה צדקה או פעולה שהיא מחוץ לגדר הטוב והרע, הרי אנו מכירים במעשים כאלה את מדת החופש היותר גדולה. במקרה של מעשה רשע – אנו דורשים להטיל עונש על הפושע, במקרה צדקה אנו משבחים את המעשה הטוב. במקרה בינוני – אנו מכירים בעצמיות, במקוריות ובחופש היותר גדולים. אבל אם מכל הסיבות הרבות הללו ידועה לנו לו גם אחת, הרינו מכירים כבר במדה ידועה של הכרחיות ואנו מפחיתים לדרוש עונש בעד מעשה הרשע ואנו ממעיטים את זכותו של עושה הצדקה ואנו מקטינים את מדת החופש במפעל המקורי כביכול. העובדה, שהפושע נתחנך בסביבת פושעים, ממתיקה את אשמתו וגזר דינו. מסירת נפשם של אב ואם מסירת נפש מתוך צפיה לתשלום גמול היא יותר מובנה ממסירת נפש ללא סיבה, ומשום כך היא פחות חפשית ופחות טעונה הכרת תודה. מיסד של כתה, של מפלגה או ממציא מפליאים אותנו פחות כשאנו יודעים כיצד ובמה הוכשר הקרקע לפעולתם. כשאנו עומדים בפני שורה שלמה של נסיונות, כשהסתכלותנו מכוונת תמיד לקביעת יחסי‑גומלין בין הסבות והתוצאות של פעולות האנשים, הרי הפעולות האלו הן יותר הכרחיות ופחות חפשיות בעינינו בה במדה, שאנו מטיבים לקשר את התוצאות והסיבות. אם הפעולות הנחקרות הן פשוטות וברשותנו היה לתכלית החקירה מספר כביר של פעולות כאלו, הרי מושגנו על הכרחיותן יהיה יותר מלא ומקיף. מעשה מחפיר שעשה בן מביש של אב נקלה; התנהגות פרוצה של אשה, שנפלה לתוך סביבה רעה; שיבת שכור לשכרותו וכד' – כל אלה הם מעללים, שכל אשר תתברר לנו סיבתם הם פחות חפשיים בעינינו. ואם האדם, בעל הפעולה הנידונה עומד בשפל המדרגה של ההתפתחות השכלית, כמו משוגע, שוטה וקטן, הרי אנו היודעים את סיבת הפעולה ואת ליקוי האופי והשכל, רואים מדת הכרחיות כה גדולה ומדת חופש כה קטנה, עד שאנו יכולים לחזות מראש את המעלל על סמך ידיעת הסיבה.
רק על שלושת היסודות הללו בנויה אי‑העָנשות הפשעים הקיימת בכל ספרי החוקים והגורמים הממתיקים את אשמת הפושע. האדם הוא בר‑עונשין פחות או יותר בהתאם לידיעת התנאים שבהם היה נתון האדם עושה הפעולה, בהתאם לגודל שטח הזמן שבין עשיית הפעולה ושיקול‑הדעת עליה ובהתאם למדת הבנת‑הסיבות אשר גרמו למעשה.
X 5
ובכן, מוצגנו על החופש וההכרח מתרחב ומצטמצם בהדרגה בהתאם למדת הקשר, אשר אנו קשורים עם העולם החיצוני, לריחוק הזמן בין המעשה ושיקול‑הדעת ולמדת השעבוד לסיבות, שבהם אנו חוקרים את תופעת חיי האדם.
נמצא, שאם אנו חוקרים מצב של אדם בתנאים של ידיעת הקשר עם העולם החיצוני, ריחוק הזמן היותר גדול בין המעשה ושיקול הדעת והכרת סיבות המעשה, הרינו מקבלים מוצג על ההכרחיות היותר גדולה והחופש היותר קטן. להיפך, אם אנו חוקרים את האדם, הקשוּר במדה פחותה בעולם החיצוני, אם פעולתו נעשתה בזמן הסמוך לרגע הנוכחי ואם סיבות פעולתו נשגבו ממנו, הרינו מקבלים מוצג על ההכרחיות היותר קטנה והחופש היותר גדול.
אבל בכל המקרים שהם, ותהי נקודת השקפתנו מה שתהיה – כל כמה שלא נברר לעצמנו את הקשר המקשר את האדם עם העולם החיצוני וכל כמה שלא ניגע להגיע עד תכליתו; כל כמה שלא נאריך או נקצר את שטח הזמן; כל כמה שלא תהיינה הסיבות ברורות או סתומות בשבילנו – לעולם לא נוכל לתאר לעצמנוּ חופש גמור או הכרחיות גמורה.
כל כמה שלא נתאר לעצמנוּ את האדם, מחוץ להשפעות העולם החיצוני, מעולם לא נקבל את מושג החופש בשטח. כל פעולה ופעולה של אדם מותנה הן בסביבה המקיפה אותו הן בעצם גופו של האדם. אני מרים ומוריד את ידי, פעולתי – חפשית בעיני; אבל כשאני שואל את עצמי, אם יש לי יכולת להרים את ידי בכל הכיוונים השונים, הריני רואה, שהרימותי את ידי דוקא באותו הכיוון שלפעולה זו הוא חפשי ביותר ממכשולים, הנמצאים הן בסביבה המקיפה אותי הן במבנה גופי. אם מכל הכיוונים השונים בחרתי רק באחד, הרי עשיתי את הדבר משום זה, שלכיוון זה היו פחות מכשולים. כדי שפעולתי תהיה חפשית נחוץ שלא תפּגע בשום מכשולים. כדי שהאדם יהיה חפשי בעינינו, עלינו לדמותו מחוץ לשטח, דבר שהוא בלתי אפשרי בהחלט.
כל כמה שלא נקרב את הזמן שלשיקול הדעת לזמן הפעולה לא נקבל לעולם מושג על חופש בזמן. מפני שאם אני מוציא משפט על פעולה שנעשתה דק אחד קודם, עלי להכיר מן ההכרח, שפעולתי היא בלתי‑חפשית, מפני שפעולתי כרוכה באותו הרגע, שבו נעשתה פעולתי. היכול אני להרים את ידי? אני מרים את ידי; אבל אני שואל את עצמי: ההיתה לי האפשרות לבלתי הרים את ידי באותו הרגע שעבר עלי? כדי להוכח בדבר, אין אני מרים את ידי ברגע הבא אחריו. אבל הרי לא הרימותי את ידי לא באותו הרגע הראשון, כששאלתי את עצמי בדבר החופש. עבר זמן, שאין בכחי לעצור בעד מרוצתו, והיד שהרימותי אז, והאויר שבו עשיתי את התנופה, שוב אינם אותו האויר, המקיף אותי עכשיו ואותה היד, שאיני מניע אותה עכשיו. הרגע שבו נעשתה התנועה הראשונה שוב אין לו חזרה, ובו ברגע יכלתי לעשות רק תנועה אחת ולא שניה ושלישית זולתה. העובדה שברגע השני לא הרימותי את ידי איננו משמש ראיה שהיתה הברירה בידי לבלתי הרים אותה. ומכיון שתנועת ידי יכולה היתה להיות רק אחת ברגע אחד, הרי מובן שלא היתה יכולה להיות אחרת משהיתה. כדי שהתנועה תהי חפשית בעינינו, עלינו לתארה לעצמנו מחוץ לזמן, דבר שהוא מן הנמנע.
כמה שלא יגדל הקושי שבהכרת הסיבה, לא נקבל לעולם מוצג על חופש גמור, כלומר, על העדר הסיבה. כמה שלא תשגב מבינתנו סיבת גילוי הרצון בפעולה זו או אחרת, תביעת שכלנו הראשונה היא לשער, שהסיבה קימת וגם לגלותה, כי בלעדיה לא תשוער שום פעולה. אני מרים את ידי בכונה לעשות פעולה שאינה תלויה בשום סיבה; אבל עצם הכונה לעשות פעולה שאין לה סיבה – היא היא סיבת פעולתי.
אבל אלמלי היינו גם מתארים לעצמנו אדם, שעומד בהחלט מחוץ לכל השפעות והיינו דנים את פעולתו הרגעית בהוה, שלא נגרמה על ידי שום סיבה, והיינו מניחים, שיש כאן שמינית שבשמינית של הכרחיות הקרובה לאפס, – גם אז לא היינו מקבלים מושג על חופש גמור של אדם, מפני שהישות שאיננה מושפעת על ידי העולם החיצוני, שנמצאת מחוץ לזמן ושאיננה תלויה בסיבת – איננה קרויה אדם.
כמו כן אין אנו יכולים לתאר לעצמנו פעולת אדם, שחוק החופש אינו חל עליה ושכפופה רק לחוק ההכרחיות בלבד.
כמה שלא ניטיב לדעת את תנאי השטח שבהם נתון האדם, ידיעה זו לא תגיע לעולם עד תכליתה, מפני שמספר התנאים האלה גדול עד אין חקר, כגדול השטח עד בלי סוף. ומשום כך, כל זמן שידוע רק חלק של התנאים המשפיעים על האדם, אין גם הכרחיות גמורה ויש, איפא, מדה ידועה של חופש.
כמה שלא נאריך את שטח הזמן שבין התופעה הנידונה ושיקול דעתנו עליה, תקופה זו היא סופית, והזמן הוא דבר שאין לו סוף, ומשום כך גם בנידון זה אין אפשרות של הכרחיות גמורה.
כמה שלא תהי גלויה לפנינו שלשלת הסיבות של פעוּלה כל שהיא, לא נדע לעולם את כל שלשלת הסיבות, מפני ש____א6 אי‑סופית, ושוב לא נמצא לעולם הכרחיות גמורה.
אבל אם גם נניח חוץ לזה, שקיימת שמינית שבשמינית של חופש, הקרובה לאפס, ונכיר במקרה ידוע העדר מוחלט של חופש, כמו למשל אצל גוסס, עוּבָּר או חסר דעה, הרי מיניה וביה אנו מבטלים את עצם המושג על מהות האדם, מפני שבאין חופש אין גם אדם, ומשום כך המוצג על פעולת האדם הכפוף לחוק ההכרחיות, בלי שמץ של חופש, אינו בגדר האפשרות, כשם שבלתי‑אפשרי הוא המוצג על פעולת אדם חפשית לגמרי.
כדי שנתאר איפא לעצמנו פעולת אדם הכפופה רק לחוק ההכרחיות, עלינו לדעת סכום אין סופי של תנאי שטח, תקופה אין‑סופית של זמן ושורה אין‑סופית של סיבות.
כדי שנתאר לעצמנו אדם חפשי לגמרי, שאינו כפוף לחוק ההכרחיות, עלינו לדמותו לבדו, מחוץ לזמן, מחוץ לשטח ומחוץ לפעולת הסיבות.
במקרה הראשון, אלמלי היה אפשרי קיום של הכרחיות בלי חופש, היינו באים לידי הגדרת ההכרחיות (בצורת חוקים) על ידי ההכרחיות גופה, כלומר, היינו מקבלים צורה בלי תוכן.
במקרה השני, אלמלי היה אפשרי חופש בלי הכרחיות, היינו מקבלים חופש מוחלט מחוץ לזמן, לשטח ולסיבות, שמפאת היותו בלתי מותנה ובלתי מוגבל בשום דבר, ערכו כאין וכאפס, זאת אומרת, תוכן בלי שום צורה.
אנו היינו מגיעים בכלל לשני היסודות, המהוים את השקפת עולמו של האדם – למהות החיים הבלתי מושגת ולחוקים הקובעים את המהות הזאת.
השכל אומר: 1) השטח וכל הצורות השונות אשר צר בו החומר הוא אי‑סופי ולא ישוער באופן אחר; 2) הזמן הוא תנועה אי‑סופית בלי רגע של מנוחה ולא ישוער באופן אחר; 3) הקשר שבין הסיבות והתוצאות – אין לו ראשית ואין לו סוף.
ההכרה אומרת: 1) אני ואין דבר מלבדי; לפיכך אני כוללת את השטח; 2) אני מודדת את שטף הזמן באמת ההוה הרגעי, הבלתי‑נע, ורק בו יש לי הכרת החיים; לפיכך אני מחוץ לגבולות הזמן; 3) אני מחוץ לסיבות, באשר אני רואה את עצמי סיבה לכל גילויי חיי.
השכל מביע את חוקי ההכרחיות. ההכרה מביעה את מהות החופש.
החופש הבלתי‑מגבל הוא מהות החיים בהכרת האדם. ההכרחיות בלי תוכן הוא שכל האדם בשלוש צורותיו.
החופש הוא נשוא ההתבוננות. ההכרחיות – נושא ההתבוננות. החופש – תוכן. ההכרחיות – צורה.
רק כשאנו מפרידים בין שני מקורות ההכרה, המתיחסים זה לזה כצורה לתוכן, מתקבלים שני מושגים נבדלים על החופש וההכרחיות. שני המושגים האלה סותרים זה את זה והם נשגבים מבינתנו.
ורק כשאנו מחברים אותם אנו מקבלים מוצג ברור על חיי האדם.
מחוץ לשני המושגים האלה המגדירים זה את על ידי התקשרותם – התקשרות של צורה ותוכן – לא ישוער שום מוצג על החיים.
כל מה שאנו יודעים על דבר חיי האדם אינו אלא יחס ידוע של חופש אל הכרחיות, כלומר, יחס ההכרח אל חוקי השכל.
כל מה שאנו יודעים על עולם הטבע החיצוני אינו אלא יחס ידוע של כוחות הטבע אל ההכרחיות או יחס מהות החיים על חוקי השכל.
כוחותיהם של חיי הטבע ספונים מחוצה לנוּ ואינם מוּכָּרים על ידי הכרתנו, ולהם אנו קוראים בשם כח‑המשיכה, כח ההתמדה, החשמל, הכח החיוני וכ'; אבל הכח החיוני של האדם מוּכָּר על ידי הכרתנו ואנו קראים לו בשם חוש.
אבל כשם שכח המשיכה, שאינו מושג כשהוא לעצמו, אבל מוחש על ידי כל אדם, מובן לנו רק עד כמה שאנו יודעים את חוקי ההכרחיות השולטים בו (מידיעתנו הראשונה שכל הגרמים הם בעלי משקל עד חוק ניוטון), כך גם כח החופש, שאינו מושג כשהוא לעצמו והמוּכָּר על ידי כל אדם, אף הוא מובן לנו רק עד כמה שאנו יודעים את חוקי ההכרחיות, השולטים בו. (החל מזה, שסוף כל אדם למיתה וגמור בידיעת החוקים הכלכליים או ההיסטוריים המרכבים ביותר).
כל דעת ודעת – אינה אלא התאמת מהות החיים לחוקי השכל.
חופש האדם נבדל מכל כח אחר בזה, שהכח הזה מוּכָּר על ידי האדם; אבל ביחס לשכל איננו נבדל מכל כח אחר. כח המשיכה, החשמל או תרכובת חימית נבדלים אחד מהשני רק בזה, שהשכל תופס את הכחות הללו באופן שונה.
כמו כן גם כח החופש של האדם נבדל מיתר כוחות הטבע רק בהגדרה הניתנת לה על ידי השכל. החופש בלי ההכרחיות, כלומר בלי חוקי השכל הקובעים אותו איננו נבדל בשום דבר מכח המשיכה או החום, או כח הצמיחה – בשביל השכל הוא רק תחושת חיים רגעית ובלתי מוגדרת.
וכשם שמהותו הבלתי‑מוגדרת של הכח, המניע את צבא השמים, מהותו הבלתי מוגדרת של כח החום, החשמל, או כח התרכובת החימית, או הכח החיוני – מהוים את תוכן התכונה, הפיסיקה, החימיה, תורת החי, הצומח, וכד' כך מהותו של כח החופש מהוה את תוכן ההיסטוריה. אבל כשם שנשוא כל מדע ומדע הוא גלוי המהות הסתומה של החיים, – ככה גם גלוי כח החופש של האנשים בשטח, בזמן וביחס לסיבות מהוה את נשוא ההיסטוריה, והחופש גופו – הוא נשוא המטפיסיקה.
במדעים נסיוניים אנו קוראים בשם חוקי הכרחיות לדבר הידוע לנו; מה שאינו ידוע לנו אנו קוראים בשם כח חיוני. הכח החיוני הוא שם דבר לשארית הבלתי ידועה ממה שאנו יודעים על מהות החיים.
כמו כן גם בהיסטוריה אנו מכנים בשם חוקי ההכרחיות את הדבר הידוע לנו, ובשם חופש – את הדבר הבלתי ידוע. חופש בהיסטוריה הוא רק שם דבר לשארית בלתי ידועה ממה שאנו יודעים על דבר חוקי חיי האדם.
XI
ההיסטוריה חוקרת את גלויי חופש האדם בקשר עם העולם החיצוני, בזמן ובהפעלת הסיבות, ז. א. מגדירה את החופש על ידי חוקי השכל; ומשום כך ההיסטוריה היא מדע רק בה במדה שהחופש הזה הוגדר על ידי חוקי השכל.
הכרת חופש האנשים בתור כח שיכול להשפיע על מאורעות היסטוריים, ז. א. כח שאינו משועבד לחוקים דינו בשביל ההיסטוריה כהכרת חופש התנועה של גרמי‑השמים בשביל התכונה.
הכרה זו מבטלת את אפשרות הקיום של חוקים, זאת אומרת, של כל חכמה ודעת. אם קיים בעולם לו גם כח אחד בעל תנועה חפשית, שוב אינם קיימים בעולם חוקי קֵפְּלֶר וניוטון ואינו קיים שום מוצג על תנועת גרמי השמים. אם קיים לו גם מעלל חפשי אחד של אדם, שוב אינו קיים אף חוק היסטורי אחד ושום מוצג על מאורעות היסטוריים.
בשביל ההיסטוריה קיימים קוי‑תנועה של רצונות בני אדם, שקצם האחד נעוץ בעולם הפליאה, ובקצם השני נעה – בשטח, בזמן ובהפעלת הסיבות – הכרת חופש האדם בהווה.
כל אשר ירחב לנגד עינינו שדה‑פעולה זה, כן יתגלו ביותר חוקי התנועה הזאת, תעודת ההיסטוריה היא לתפוס ולהגדיר את החוקים האלה.
אם לקבל את נקודת ההשקפה של המדע על נשוא חקירתו; אם ללכת בדרך אשר ילך בו המדע, המחפש את סיבות התופעות ברצונם החפשי של בני האדם – אז אין שום אפשרות לקבוע חוקים למדע; כי אחרי שקבלנו את חופש האדם ככח, שאינו כפוף לחוקים, שוב אין לו לחוק שום אפשרות של קיום, למרות כל הצמצומים אשר נצמצם את חופש האדם.
רק כשנצמצם את החופש הזה עד קצה גבולו, ז.א. כשנקבל אותו לגודל קטן עד בלי סוף, נווכח, שאין שום אפשרות להשיג את הסיבות ואז במקום לחפש את הסיבות תציג לה ההיסטוריה את המטרה לחפש את החוקים.
צריכה להקנות לעצמה, הולכים ומסתמנים בו בזמן שההיסטוריה הישנה המפרטת ומפררת כסדר את סיבות התופעות, באה לידי התבטלות.
בדרך זו הלכו כל מדעי האנושיות. המתמטיקה, המדויקת במדעים, שהגיעה עד הקוטן האי‑סופי, עוזבת את הפרוצס של הפירור ונגשת לפרוצס חדש של סיכום הקטנים האי‑סופיים הבלתי ידועים. המתמטיקה המסתלקת מהמושג על הסיבות המחפשת את החוק, כלומר את הסגולות המשותפות לכל היסודות הקטנים האי‑סופיים הבלתי ידועים.
בדרך מחשבה זו, אף כי בצורה אחרת, הלכו כל יתר המדעים. כשגילה ניטון את חוק המשיכה, לא אמר שהמשיכה היא סגולת השמש או האדמה, אלא אמר, שכל גוף וגוף, למקטון עד גדול, יש לו כעין סגולה של משיכה הדדית, זאת אומרת, הדגיש את הסגולה המשותפת לכל הגופים, מהגדולים בלי סוף עד הקטנים בלי סוף, מבלי לטפל בשאלת הסיבה של תנועת הגופים. והוא הדין גם במדעי הטבע: אף הם מבקשים את החוקים מבלי לטפל בסיבות. גם ההיסטוריה הולכת בדרך זו ואם תפקיד ההיסטוריה הוא לחקור את תנועות העמים והאנושיות ולא לתאר מאורעות מחיי האנשים, הרי גם היא צריכה לוותר על מושג הסיבות ולבקש חוקים המשותפים לכל יסודות החופש הקטנים – האי‑סופיים, השוים והקשורים זה בזה קשר שלא ינתק.
XII
מהזמן שנגלה והוכח החוק של קופרניקוס, הרי הכרת העובדה, שלא השמש סובב אלא האדמה, הרסה את כל הקוסמוגרפיה של הקדמונים. בביטול החוק החדש אפשר היה להציל את ההשקפה הישנה על תנועת הגרמים; אבל מבלי לבטל את החוק הזה אי אפשר היה, לכאורה, להמשיך את חקירת עולמותיו של תלמי7; ואף על פי כן הוסיפו לחקור את עולמותיו של תלמי גם אחרי לוי החוק של קופרניקוּס.
מהרגע שהאדם הראשון הגיד והוכיח, שמספר הלדות או הפשעים כפוף לחוקים מתימטיים, ושתנאים גיאוגרפיים ומדיניים‑כלכליים קובעים את צורת השלטון, שיחס ידוע של האוכלסים אל אדמתם מוליד את תנועות העם – מאותו זמן נתערערו בעצם אותם היסודות, שעליהם נתבססה ההיסטוריה.
אפשר היה, מתוך ביטולהחוקים החדשים, להציל את ההשקפה הישנה על ההיסטוריה; אבל מבלי לבטל אותם אי אפשר היה, לכאורה, להמשיך את חקירת המאורעות ההיסטוריים בתור יצירת הרצון החפשי של בני אדם. מפני שאם נקבעה צורת שלטון מסוימת או קמה תנועת עם לרגלי תנאים גיאוגרפיים, אתנוגרפיים או כלכליים כאלה וכאלה, אי אפשר להכיר בתור סיבה את רצון האנשים שנחשבים בעינינו ליוצרי צורת השלטון או מעוררי תנועת העם.
ולמרות כל זאת ממשיכים ללמוד את ההיסטוריה הקודמת ביחד עם חוקי הסטטיסטיקה, הגיאוגרפיה, הכלכלה המדינית, הפילולוגיה ההיקשית והגיאולוגיה הסותרים את הנחותה בשלמות.
זמן רב ניטשה מלחמה עקשנית בפילוסופיה הפיסית בין ההשקפה הישנה והחדשה. התיאולוגיה עמדה על משמרת ההשקפה הישנה והאשימה את זו החדשה בהריסת גלוי‑האלוהות. אבל מכשנצחה האמת, בצרה התיאולוגיה את עמדותיה על הקרקע החדש.
זמן רב נמשכת עכשיו מלחמה עקשנית בין ההשקפה הישנה והחדשה על ההיסטוריה, ואף כאן עומדת התיאולוגיה על משמרת ההשקפה הישנה ומאשימה את זו החדשה בהריסת גילוי‑האלוהות.
בשני המקרים גם יחד מעוררת המלחמה התרגשות עזה בשני המחנות ומאפילה על האמת.
מצד אחד – באה התנגדות של פחד וצער בשל הריסת בנין, שהוקם במשך דורות; מצד שני – שאיפת‑בלע לנתוץ ולהרוס.
לאנשים שנלחמו באמת החדשה של בפילוסופיה הפיסית נדמה, שאם יכירו חלילה באמת זו תבטל האמונה באלוהים, בבריאת העולם, בנס של יהושע בן נון. למגיני החוקים של קופרניקוס וניוטון, למשל, לְווֹלְטֶר, נדמה, שחוקי התכונה הורסים את הדת, והשתמש בתור כלי‑זיין נגד הדת בחוקי המשיכה.
כמו כן נדמה לנו עכשיו, שכדאי הוא להכיר רק בחוק ההכרחיות ומיד יהרסו: מושגי הנשמה, הטוב והרע וכל מוסדות הממלכה והכנסיה, אשר נבנו על יסוד המושג הזה.
כמו כן משתמשים גם עכשיו, כמו וולטר בשעתו, חסידי חוק ההכרחיות הבלתי‑מוּכָּרים בחוק זה בתור כלי זיין כנגד הדת; בו בזמן שחוק זה בהיסטוריה, כחוק קופרניקוס בתכונה, לא רק שאינו מערער, אלא להיפך, הוא מחזק את היסוד, שעליו מתבססים מוסדות הממלכה והכנסיה.
כמו בשאלת התכונה בשעתה, כך גם בשאלת ההיסטוריה בזמננו מבוסס הבדל ההשקפות על ההכרה או אי‑ההכרה ביחידה המוחלטת, המשמשת אבן‑בוחן לתופעות הנגלות. בתכונה היתה יחידה כזו – האדמה הבלתי‑מתנועעת; בהיסטוריה זוהי חירותה של האישיות, החופש.
כשם שקשה היה בשביל התכונה להכיר בתנועת האדמה משום זה שצריך היה להשתחרר מההרגשה הבלתי אמצעית של עמידת האדמה ומאותה ההרגשה של תנועת כוכבי‑הלכת, כך קשה גם בשביל ההיסטוריה להכיר בשעבוד האנשים לחוקי השטח, הזמן והסיבתיות, מפני שצריך להשתחרר מהרגשה הבלתי‑אמצעית של חופש האישיות. אבל כשם שההשקפה החדשה אמרה בתכונה: “אכן, אין אנו מרגישים את תנועת האדמה, אבל אם נניח שאין האדמה סובבת, נבא לידי אבסורד, ואם נניח, שהאדמה סובבת, נבא לידי חוקים”, כך אומרת גם בהיסטוריה ההשקפה החדשה: “אמנם, אין אנו מרגישים את כפיפותנו, אבל אם נניח שאנו חפשים, נבא לידי אבסורד; ואם נניח שאנו כפופים לעולם החיצוני, הזמן והסיבות, נבא לידי חוקים”.
במקרה הראשון צריך היה להסתלק מהכרת אי‑התנועה הבלתי קיימת בשטח ולהכיר בתנועה בלתי מוחשת על ידינו; במקרה השני צריך גם כן להסתלק מחופש בלתי קיים ולהכיר בכפיפותנו הבלתי מוחשת על ידינו.
הוספה
הערות אחדות לספר “מלחמה ושׁלום”
כשהדפסתי את החיבור הזה אשר השקעתי בו חמש שנות עבודה מיוחדת ובלתי פוסקת, בתנאי חיי היותר טובים, היה את נפשי להביע בהקדמה לחיבורי את השקפתי עליו, ועל ידי זה לקדם את החששות והפקפוקים העלולים להתעורר בלב הקוראים. אדיר היה חפצי, שהקוראים לא יראו ולא יבקשו בספרי את אשר לא רציתי ולא יכולתי להביע, ושישיטו את לבם רק לדברים שחפצתי להביעם, אבל לא מצאתי לנוֹח (משום תנאי היצירה) להתעכב עליהם. גם זמני גם כשרוני לא הרשו לי לבצע את חפצי במלואו, והריני נהנה ממדת הכנסת‑אורחים של ז’ורנל מיוחד, כדי לפרש בו – ולו גם בקצרה ובצמצום – את השקפת המחבר על יצירתו לפני אותם הקוראים, אשר ימצאו בה חפץ.
1. מהו “מלחמה ושלום”? אין זה רומן, ופחות מזה – פוֹאֵימָה, ועוד פחות מזה – כרוניקה היסטורית. “מלחמה ושלום” – זהו מה שרצה להביע המחבר באותה הצורה אשר הקנה ליצירתו. הודעת מחבר זו, שיש בה משום זלזול בצורות המקובלות של יצירה אמנותית פרוזאית, היתה עושה רושם של בטחון‑עצמי, אלמלי נבחרה הצורה הזאת בכוונה ולולא היו לה דוגמאות בספרות. אבל דברי ימי הספרות הרוסית מימי פושקין ואילך לא רק שנותנים לנו כמה דוֹגמאות של נטיה מהצורה האירופית המקובלת, אלא אינם מראים לנו אפילו צורה אחת נגדית. החל מ“הנשמות המתות” של גוגול וגמור ב“בית המות” של דוֹסְטוֹיֵבסקי אין אנו מוצאים בתקופה החדשה של הספרות הרוסית אף יצירה אמנותית פרוזאית אחת, שהיא למעלה ממדת הבינוניות, אשר תהי מותאמת לצורת הרומן, הפואימה או הסיפור.
2. אופי הזמן, כפי שאמרו לי קוראים אחדים בשעה שהופיע בדפוס החלק הראשון, לא נקבע ביצירתי בדיוק מספיק. על טענה זו עלי להשיב את הדברים דלקמן:
יודע אני את אופי הזמן החסר ברומני – אלה הם בלהות המשטר של שעבוד האכרים, הלקאת בנים בוגרים, סלִטִיצִ’יכָה וכדומה; ואת אופי הזמן הזה, כפי שאנו רגילים לתפסו, אינני מוצא לנכון ועל כן לא חפצתי גם לתאר אותו. כשחקרתי מכתבים, יומנים, מסרות לא מצאתי בהם את בלהות הפראות האנושיות במדה יותר גדולה מאשר אני מוצאן עכשיו או באיזה זמן מן הזמנים. בימי העבר גם כן אהבו, קנאו, בקשו אמת ומוסר, התנו אהבים; גם אז היו אותם החיים השכליים‑מוסריים המורכבים, לפעמים גם יותר עדינים משהם עכשיו במרום החברה. ואם בהשגתנו הוחזקה הדעה, שאופי הזמן ההוא קבל את ביטויו בכח האגרוף והפקרות, הרי רק משום זה, שבמסרות, ברשימות, בספורים וברומנים הגיעו אלינו בעיקר מקרים בולטים של אלמות וחמסנות. להסיק מכאן, שאופי הזמן ההוא היה חמסנות הוא בלתי צודק, כשם שלא יצדק האיש, אשר בראותו מעבר להר צמרות‑עצים בלבד, יבא לידי מסקנה, שבישוב אשר מאחורי ההר אין כלום מלבד עצים. אופי הזמן ההוא (כאפיה של כל תקופה ותקופה) נובע מהפלוסופיה השלטת, מהתנכרות חוגי‑החברה העליונים למעמדות האחרים, מדרכי החנוך המיוחדות, מההרגל להשתמש בשפה הצרפתית ועוד ועוד. ואת האופי הזה השתדלתי לתאר כיד היכולת.
3. שמוש השפה הצרפתית ביצירה רוסית. מדוע – שואלים אותי – מדברים בחבורי לא רק רוסים, אלא גם צרפתים, חלקם רוסית וחלקם צרפתית. הטענה שאנשים מדברים וכותבים צרפתית בספר רוסי דומה לטענת האדם המתבונן בתמונה ומתפלא לכתמים השחורים (הצללים), אשר אינם קימים בעולם המציאות. הצייר איננו אשם בזה, שאחדים רואים את הצל אשר צייר על פני התמונה ככתם שאיננו קיים במציאות; הצייר יאשם רק אם הצללים יהיו מצוירים באופן גס ובלתי נכון. מכיון שטפלתי בתקופת ההתחלה של המאה הנוכחית וציירתי רוסים בני חברה מסוימה ואת נפוליאון ואת הצרפתים, אשר השתתפו באופן בלתי אמצעי בחיי הזמן ההוא, נמשכתי בעל כרחי אחרי צורת הבטוי של המחשבה הצרפתית יותר משהיה נחוץ. ומשום כך, אף על פי שאיני מכחד, שהצללים אשר העלתי על התמונה הם אולי בלתי נכונים וגסים, הייתי רוצה, שהאנשים הרואים משום גיחוך באותו נפוליאון המדבר פעם רוסית ופעם צרפתית ידעו ויבינו, שמקור הגיחוך הוא רק בזה, שבהביטם אל התמונה אם רואים לא פני אדם עם אורות וצללים, אלא כתם שחור מתחת לחוטם.
4. שמות הנפשות הפועלות, בּוֹלְקוֹנְסקִי, דְרוּבֵּצְקוֹי, בִּילִיבִּין, קוּרַגִין ועוד מזכירים שמות רוסיים מפורסמים. כשהעמדתי זה מול זה נפשות פועלות בלתי היסטוריות ואישים היסטוריים ידועים, הרגשתי משום צרימת אוזן בקליטת דבריו של הגרף רַסְטוֹפְצ’ין המדבר עם הנסיך פְרוֹנְסקי, עם סְטרֵילִיסקי ועם נסיכים או גרפים אחרים, בעלי שם‑משפחה בדוי, יחיד או כפול. בּולְקונסקי או דְרוּבֵצְקוי, אף על פי שאינם וולקונסקי וטרובצקוי, יש בשמותיהם משהו קרוב וטבעי בשביל החברה האריסטוקרטית הרוסית. קשה היה לי לבדות בשביל כל האישים האלה שמות אשר לא יצרמו את האוזן, כמו בֶזְאוּחִי ורוסְטוֹב, ולא יכלתי להתגבר על הקושי אלא על ידי זה, שלקחתי שמות‑משפחה הקרובים ביותר לאוזן הרוסית והחלפתי בהם אותיות אחדות. אצטער מאד, אם הדמוי הזה של השמות הבדוים והאמתיים יביא את מישהוּ לידי מחשבה, שחפצתי לתאר אישיות היסטורית פלונית‑אלמונית; ומכל שכן, שהעבודה הספרותית המטפלת בתיאור אנשים, אשר התקיימו או הנם קיימים באמת, אין לה כל שייכות שהיא לאותה העבודה הספרותית שאני טפלתי בה.
מ. ד. אַחְרוֹסִימוֹבה וְדֵיניסוֹב – אלה הם האנשים היחידים, אשר בעל כרחי ובלי מחשבה תחילה קראתים בשמות, המתקרבים ביותר לשני אנשים חביבים וטפוסיים מאד, אשר היו מצויים בימים ההם בחברה הרוסית; זוהי שגיאתי, אשר נבעה מתוך עצמיותם האופינית של שני האנשים האלה, אבל שגיאתי נצטמצמה בקביעת שני הטפוסים האלה בלבד; והקוראים יסכימו בודאי, שכל אשר קרה את האנשים האלה אינו דומה אף משהו למציאות. יתר האנשים הם בדויים לגמרי וגם אני בעצמי איני מוצא שום דוגמה להם במסורת או במציאות.
5. הסתירה בין תיאורי המאורעות ההיסטוריים ביצירתי ובין הרצאות ההיסטוריקונים. זוהי לא סתירה מקרית, אלא בלתי נמנעת. ההיסטוריקון והאמן, המתארים תקופה היסטורית אחת, שני נשואים להם, השונים בהחלט זה מזה. כשם שלא יצדק ההיסטוריקון, כשיבא לתאר אישיות היסטורית בכל שלמותה, בכל סבך יחוסיה אל כל צדדי החיים, כך לא ימלא גם הצייד את שליחותו, אם יתאר את הערך ההיסטורי של האישיות. לא תמיד רכב קוטוזוב על גבי סוס צחור, כשהוא מראה על האויב והמשקפת בידו; לא תמיד הצית רוסטופצ’ין את הבית הבוֹרוֹנובִי באבוקה; (אגב לא עשה את הדבר מעולם); לא תמיד עמדה הקיסרית מריה פיאודרובנה בגלימת חולד‑ההרים, כשידה נשענת על ספר‑החוקים; אבל ככה הם מצטיירים בדמיון העם.
בשביל ההיסטוריקון, מבחינת הסיוע, שהאדם מסייע להגשמת מטרה מסוימת, קימים גבורים; בשביל האמן, מבחינת התאמת האדם לכל צדדי החיים, אינם קיימים ואינם צריכים להתקיים גבורים, אלא אנשים בלבד.
ההיסטוריקון מחויב לפעמים מתוך סירוס האמת להכניס אל כל פעולות האישיות ההיסטורית במסגרת אידיאה אחת, אשר נסה באישיות זו. האמן, להיפך, רואה ביחידות הרעיון כשהיא לעצמה סתירה לתעודתו, והוא מתאמץ להבין ולהראות לנו לא עסקן ידוע, אלא את האדם.
ההבדל הזה מתבלט ביותר בתיאור המאורעות גופם.
ההיסטוריקון מתענין בתוצאות המאורע, האמן – בעצם העובדה של המאורע. ההיסטוריקון, כשהוא מתאר מלחמה, הרי הוא אומר: האגף השמאלי של צבא פלוני נשלח אל כפר אלמוני, הדף את האויב אבל הוכרח להסוג אחור; אז התנפל חיל הפרשים, אשר התקיף… וכו'. ההסטוריקון אינו יכול לדבר אחרת. אבל בשביל האמן כל הדברים האלה הם מחוסרי טעם ואינם נוגעים אפילו בעצם המאורע. האמן מסיק את מושגו הוא על המאורע המתהוה מתוך נסיונו או מתוך מכתבים, זכרונות או ספורים ולעתים קרובות (במשל זה על המלחמה) המסקנה על פעולת צבא פלוני‑אלמוני שמסיק ההיסטוריקון סותרת לגמרי את מסקנת האמן. מקור הידיעות הראשי בשביל ההיסטוריקון (אם נשתמש במשל הנ"ל) הם הרצאות המפקדים והמצביא. האמן אינו יכול לשאוב דבר ממקורות כאלה. הם אינם אומרים לו כלום ואינם מפרשים לו כלום. יתר על כן: האמן מסתלק מהם, מהשקר ההכרחי שבהם. אין צורך כמובן להדגיש את הדבר, ששני האויבים, בבואם לתאר את הקרב, הרי הם סותרים כמעט תמיד זה את זה סתירה גמורה: בכל תיאור של מלחמה אנו מוצאים שקר הכרחי הנובע מהצורך לתאר במלים מצומצמות את פעולת אלפי אנשים, המשתרעים לאורך חזית בת אלפי וֵירְסטָאות, הנמצאים במצב של גירוי מוסרי חזק, תית השפעת הפחד, החרפה והמות.
בתיאורי מלחמות כותבים לפי הרגיל, שצבאות כאלה וכאלה יצאו בהתקפה על נקודה זו וזו, ואחרי כן ניתנה פקודה להסוג אחור וכו‘, כאילו מתוך הנחה קודמת, שאותה המשמעת המשעבדת רבבות אנשים לרצון היחיד מאחורי החזית תפעל ככה גם במקום שבו נחתך גורל החיים והמות. כל מי שהשתתף בקרב יודע, כמה בלתי צודקת היא ההנחה הזאת8; ובכל זאת מיוסדות על הנחה זו הרצאות המלחמה, ועליהן תיאורי המלחמה. עברו את כל הצבאות תיכף אחרי המלחמה, או גם ביום השני, השלישי אחריה, שאלו את כל החיילים, את מפקדי הצבא הבינונים והנמוכים על מהלך המלחמה; האנשים האלה יספרו לכם את אשר ראו והרגישו, ובלבכם יקום רושם נשגב, מורכב עד בלי קץ, קשה, משונה ובלתי‑בהיר; אבל משום איש, ופחות מכל – מפי המצביא לא יודע לכם כיצד היה הדבר. והנה כעבור שנים שלושה ימים מתחילים הפטפטנים לספר כיצד היה הדבר אשר לא ראוהו בעיניהם; באחרונה נערכת הרצאה כללית, ועל סמך הרצאה זו מתהוה דעת הצבא הכללית. כל אדם מתרץ בנקל את ספקותיו ואת שאלותיו על ידי מושג‑השקר הזה, המובן לכל איש והמשעשע כל נפש. וכשתשאלו בעוד חודש או חדשַׁים את האיש אשר השתתף במלחמה, – שוב אינכם מרגישים בספורו את החומר ההיולי המציאותי שהיה בו קודם, אלא הוא מספר על פי ההרצאה. ככה ספרו לי על דבר מלחמת בורודינה הרבה אנשים פקחים, שחיו באותו זמן והשתתפו במלחמה. כולם ספרו את אותו הדבר על פי התיאור המזויף של מִיכַילוֹבְסקִי – דַנִילֶבְסקִי, על פי גְלִינְקה וכו’; אפילו הפרטים אשר ספרו היו דומים זה לזה, אף על פי שהמספרים נמצאו בריחוק מקום של וירסטאות אחדות.
אחרי אבדן סבסטופול שלח לי מפקד חיל התותחים קריז’נובסקי את הרצאות האופיצרים הקלעים מכל המצודות ובקש, שאחבר הרצאה אחת מעשרים ההרצאות. אני מצטער, שלא העתקתי את ההרצאות האלו המשמשות דוגמה מצוינה לשקר‑המלחמה התמים וההכרחי, שעליו מתבססים התיאורים. סבורני, שרבים מחברי, שחברו אזי את ההרצאות האלו, בקראם את השורות האלו ישחקו בעצמם כאשר יזכרו, שכתבו על פי פקודת השלטונות דברים, אשר לא יכלו לדעת אותם. כל מי שהשתתף במלחמה יודע, עד כמה מסוגלים הרוסים למלא את תפקידם במלחמה ועד כמה אינם מסוגלים לתארה מתוך השקרנות השחצנית ההכרחית בענין זה. הכל יודעים, שאת התפקיד הזה, את חיבור ההרצאות וההודעות הצבאיות ממלאים אצלנו על פי רוב בני‑הנכר.
לא אמרתי כל זאת אלא כדי להראות שהשקר הוא בלתי נמנע בתיאורי מלחמה, המשמשים חומר בשביל הסטוריקוני‑מלחמה, וכדי להראות על ידי זה שבלתי נמנעת היא גם הסתירה בין האמן וההיסטוריקון התפיסת המאורעות ההיסטוריים. אבל מלבד השקר ההכרחי בהרצאת המאורעות ההיסטוריים, מצאתי אצל היסטוריקוני התקופה ההיא אשר ענינה אותי, (בודאי מפני ההרגל למיין את המאורעות, להביעם בקצרה, ולהתאימם לטון הטרגי של המאורעות) סגנון מיוחד של שפה נמלצה, שבו נזדייפו ונסתרסו לא רק המאורעות אלא גם הבנת ערכם. לעתים קרובות, כשחקרתי את שתי היצירות ההיסטוריות היסודיות של התקופה ההיא, זו של טיֶיר ושל מִיכַילובסקי –דַנִילֶבְסקי, תמהתי ולא הבינותי כיצד אפשר היה להדפיס ולקרא ספרים כאלה. חוץ מזה שהם מתארים את המאורעות גופם בטון רציני ובכובד ראש ומסתייעים בחומר וסותרים זה את זה בתכלית הסתירה. מצאתי אצל שני ההיסטוריקונים תיאורים כאלה, שלא ידעתי נפשי אם לשחוק או לבכות עליהם. והלא הספרים האלה הם ספרי‑הזכרון היחידים על התקופה ההיא ויש להם מיליונים קוראים. אצטט רק דוגמה אחת מספרו של ההיסטוריקון המפורסם טיֶיר. אחרי ספרו, שנפוליאון הביא עמו שטרות‑כסף מזויפים, הוסיף, ואמר: כדי להמתיק את השמוש בשטרות האלה על ידי מעשה צדקה, כראוי לו ולצבא הצרפתי, צוה לתת תמיכה לנשרפים. אבל מכיוון שצרכי האוכל היו יקרים מאוד, ולא היתה שום יכולת לתת אותם לאנשים זרים, שהתיחסו על פי רוב באיבה, בחר נפוליאון לחוננם בכסף, ומשום כך נתנו להם רובלים בשטרות כסף".
הפסוק הזה מפתיע – אי אפשר להגיד בחוסר מוסריותו, אלא בטפשותו המדהימה. אבל אגב קריאת כל הספר איננו מרעיש כל עיקר, יען כי הוא מתאים כולו לסגנון השפה הנמלץ וההגיגי, שאין לו שום טעם. ובכן, תעודות האמן וההיסטוריקון הן שונות וההבדל שביניהם בתיאור המאורעות והאנשים בספרי אינו צריך להפתיע את הקורא.
אבל האמן אינו צריך לשכח, שהמוצג על האישים והמאורעות ההיסטוריים המצוי אצל העם, מבוסס לא על כח הדמיון, אלא על תעודות היסטוריות, עד כמה שההיסטוריקונים ידעו לסדרן כהוגן, ומשום כך צריך האמן, המבין והמתאר באופן אחר את האישים ואת המאורעות, להתבסס כמו ההיסטוריקון, על חומר היסטורי. בכל מקום ברומני, ששם מדברים ופועלים אישים היסטוריים, לא בדיתי את הדברים מלבי, אלא השתמשתי בחומר, אשר נצטבר במשך זמן עבודתי עד לידי אוסף גדול של ספרים, שאת שמותיהם איני מוצא לנחוץ לפרוט פה, אבל אני יכול להמציאם בכל עת ובכל שעה.
- ובסוף – הבירור הששי והיותר חשוב בשבילי נוגע לאותו הערך האַפסי, אשר אני מיחס ל“אנשים גדולים” במאורעות היסטוריים.
כשחקרתי את התקופה הטרגית, רבת המאורעות הכבירים והקרובה לכולנו החיה במסָרות רבות ושונות, באתי לידי הכרה ברורה, שסיבות המאורעות ההיסטוריים המתהוים נשגבו משכלנו. להגיד (מה שנדמה לפשוט מאד בעינינו) שסיבות המלחמה בשנת ה 12 הן שאיפות‑הכיבוש של נפוליאון או העוז הפטריוטי של הקיסר אלכסנדר פבלוביץ לא פחות טפשי מלהגיד, שסיבת התמוטטות הקיסרות הרומית היא בזה, שברבר פלוני הוליך את עמיו מערבה, או שקיסר רומאי אלמוני הרע למשול על ממלכתו או שהר אדיר הנעקר ממקומו נפל משום זה שהפועל האחרון הכה במעדרו.
מאורע שבו הכו מליוני בני אדם איש את רעהו והרגו חצי מיליון, אי אפשר, שיהי נגרם על ידי רצונו של אדם אחד: כשם שאדם אחד אינו יכול לבדו לעקור הר ממקומו, כך אינו יכול אדם אחד להביא חמש מאות אלף איש לידי מיתה. ובכן, מה הן הסיבות? היסטוריקונים אחדים אומרים, שהסיבה היא – רוח הכיבוש של הצרפתים, הפטריוטיות של רוסיה. אחרים דברו על היסוד הדמוקרטי אשר השמיד את גדודי נפוליאון, על הכרחה של רוסיה לבא בקשר עם אירופה וכדומה. אבל כיצד התחילו מליוני בני‑אדם הורגים איש את אחיו, מה המריצם לכך? גלוי וידוע לכל אדם, כמדומני, שמהטבח הזה לא יוטב לשום אדם, להיפך ירע לכל; אם כן, למה עשו זאת? אפשר להסיק וגם מסיקים מסקנות רֵטְרוֹסְפֵּקטיביות עד אין קץ על סיבות המאורע הטפשי הזה; אבל המספר העצום של ההסברות האלו, שכולן מכוונות למטרה אחת מוכיח רק, שאין קץ ואין שיעור לסבות האלו, ושאף אחת מהן אי אפשר לקבוע בתור סיבה.
מדוע רצחו מיליוני בני אדם איש את רעהו, אם מבריאת העולם ידוע לנו, שהדבר רע מבחינה פיסית ומוסרית?
יען כי זה היה צורך בלתי‑נמנע, וכי האנשים שעשו את הדבר קיימו את החוק הזואולוגי היסודי, שהדבורים מקיימות אותו כשהן משמידות אשה את רעותה לפני הסתו, ושעל פיו דורסים הזכרים שבחיות זה את זה. תשובה אחרת אי אפשר לתת על השאלה הנוראה הזאת.
אמת זו לא רק שהיא ברורה וגלויה לכל, אלא היא טבועה בנפש כל אדם, עד שלא היה אפילו צורך להוכיחה, לולא היו לאדם הרגשה אחרת והכרה אחרת האומרות לו, שהוא בעל בחירה חפשית בכל רגע שהוא עושה איזו פעולה.
כשאנו בוחנים את ההיסטוריה מנקודת ראיה כללית, הננו בטוחים בטחון גמור בקיומו של חוק נצחי המכוון את המאורעות. כשאנו בוחנים אותה מבחינה פרטית הננו בטוחים בהיפוך הדבר.
אדם שהורג את זולתו, נפוליאון, הנותן פקודה לעבור את הנימן, אתה ואנכי, כשאנו מגישים בקשה על דבר סיפוח למשרה, או כשאנו מרימים ומורידים את ידינו – כולנו בטוחים בלי שמץ של ספק, שכל פעולותינו – ביסודן סיבות שכליות ורצוננו החפשי, ושרק בנו תלויה עשיית פעולה זו או אחרת, והכרה זו כל כך טבעית בנו ויקרה לכולנו, עד שלמרות הוכחות ההסטוריה והסטטיסטיקה של התפשעת (המוכיחות שפעולות האנשים אינן תלויות ברצונם), הננו מיחסים את הכרת חופשנו לכל פעולותינו.
הסתירה כאילו ללא פתרונים. בעשותי את הפעולה הנני בטוח, שאני פועל לפי רצוני; וכשאני בוחן את הפעולה הזאת מבחינת השתתפותה בחיי האנושיות הכלליים (במובנה ההיסטורי) הנני נוכח, שהפעולה היתה קבועה מראש ובלתי נמנעת. היכן איפא השגיאה?
הסתכלויות פסיכולוגיות בכשרונו של אדם להתאים כהרף עין באופן רֵטְרוֹסְפֵקְטִיבִי שורה שלמה של מסקנות חפשיות מדומות לעובדה שנתהוה (אני מתכוון לפרש זאת בפרטות במקום אחר) מאשרות את ההשערה, שהכרת החופש שיש לו לאדם בשעה שהוא עושה פעולות מסוימות היא מוטעת. אבל אותן התצפיות הפיסיכולוגיות מוכיחות, שיש מין אחר של פעולות, שבהן הכרת החופש איננה רֵטְרוֹסְפֵקטיבית, אלא היא פתאומית ובלתי‑מפוקפקת. אני יכל בהחלט – ויאמרו החמרנים מה שיאמרו – לעשות פעולה או להמנע מעשותה, כשהפעולה נוגעת רק בי בלבדי. בלי שום ספק הרימותי או הורדתי את ידי רק ברצוני בלבד. אני יכול לחדול תיכף מכתוב. אתה יכל להפסיק מיד את הקריאה. אין ספק שרק ברצוני בלבד ומחוץ לכל מכשולים עפתי עכשיו על כנפי דמיוני לאמריקה או עסקתי באיזו שאלה מתימטית. אני יכל מתוך הכרת חופשי להרים ולהוריד בכח את ידי באויר. עשיתי זאת. אבל אצלי עומד ילד, אני מרים את ידי מעל לראשו ובאותו כח אני רוצה להורידה על הילד. איני יכול לעשות זאת. על הילד מתנפל כלב, איני יכול לבלתי שלוח את ידי בכלב. אני עומד בחזית ואיני יכול לבלתי לכת בתנועת הגדוד. איני יכול בקרב לבלתי התנפל בהתקפה עם גדודי ולא לברוח בשעה שהכל בורחים סביבי. איני יכול, בשעה שאני מגין על הנאשם בבית הדין, לחדול מדבר או לדעת תחלה את אשר אדבר אחרי כן. איני יכול לבלי לקרוץ בעיני ברגע שהמהלומה מכוונה נגדי.
ובכן, ישנם שני מיני פעולות. אחדות תלויות ברצוני, ואחדות אינן תלויות בו. והטעות המביאה לידי הסתירה היא בזה, שאת הכרת החופש (המלוה באופן חוקי כל פעולה ופעולה השייכת ל“אני” שלי, להפשטה העליונה של מהותי) אני מיחס שלא בצדק לכל פעולותי, הנעשות ביחד עם פעולות אנשים אחרים והתלויות גם ברצונות אחרים, שהתלכדו עם רצוני. לקבוע את הגבול בין החופש והשעבוד קשה מאד, וקביעת הגבול הזה היא תעודתה היסודית של הפסיכולוגיה; אבל כשאנו בוחנים את תנאי גלוים של חופשנו היותר גדול ושל שעבודנו היותר גדול, אנו רואים מן ההכרח, שבה במדה שפעולתנו היא יותר מפשטה ועל כן גם פחות קשורה בפעולת אנשים אחרים, היא יותר חפשית; ולהיפך, במדה שפעולתנו יותר קשורה בפעולת אנשים אחרים, היא פחות חפשית.
הקשר היותר חזק, קשה, מתמיד ומלתי פוסק עם האנשים האחרים הוא השלטון על אנשים אחרים, שבמובנו האמתי אינו אלא השעבוד היותר גדול.
מאחר שנוכחתי בדבר זה – בטעות או שלא בטעות – במשך כל זמן עבודתי, הרי בתארי את מאורעות 1805, 1807 וביחוד 1812 שבהם מתבלט ביותר חוק היעוד או הגזרה, לא יכולתי באופן טבעי ליחס ערך לפעולות האנשים אשר נדמה להם, שהם מכוונים את המאורעות, ואשר פחות מכל המשתתפים במאורעות שתפו בהם את פעולתם האנושית החפשית. פעולת האנשים האלה היתה מענינת בשבילי רק במובן הציורת לחוק היעוד, המכוון לפי הכרתי את ההיסטוריה ולאותו החוק הפסיכולוגי, המכריח את האדם העושה את הפעולה הבלתי חפשית להתאים בדמיונו לעובדה המתהוה שורה שלמה של מסקנות רטרוספקטיביות, שמטרתן היא להוכיח לו שהוא בעל חופש.
גרף לֵב טוֹלְסטוֹי
-
מעיל טטרי. ↩
-
TpᴀФpнт ↩
-
מוצג – Цpндзтᴀвлняіᴇ, Vorstellung ↩
-
מושג – Begriff, poИᴀтіᴇ ↩
-
כך במקור – לאחר פרק VIII מופיע פרק X [הערת פרויקט בן יהודה]. ↩
-
מילה לא ברורה במקור המודפס [הערת פרויקט בן–יהודה]. ↩
-
Claudius Ptolomeus – מתימטיקון ומהנדס מפורסם, חי בשנת 140 באלכסנדריה של מצרים. ↩
-
אחרי שנדפס החלק הראשון עם תיאור מלחמת שנגרבן נמסרו לי דברי ניקולי ניקוליביץ מורביוב‑קרסקי על תיאור המלחמה הזאת, – דברים, אשר הוכיחו את צדקת הכרתי. ניקולי ניקוליביץ מורביוב, המצביא, הביע את דעתו, שמעודו לא קרא תיאור מלחמה יותר נאמן ושנוכח מפי הנסיון עד כמה בלתי‑אפשרי הוא למלא את פקודות המצביא בזמן המלחמה. ↩
כרך א
חלק א
א
– כן הוא אפוא, אדוני הנסיך. גֵּינוּאַ ולוּקה מעתה רק אחֻזות-נחלה הן לבית בּוֹנַפַּרְטֵי ולא יותר. לא העידותי בך, כי אם לא תאמר לי, כי מלחמה לנו, אם עוד תמצא עֹז בנפשך ללמד זכות על כל נִבְלוֹתָיו, על כל תועבותיו של האנטיכריסט הזה (ואני מאמנת כי הוא האנטיכריסט), – אינני יודעת אותך עוד, לא ידידי אתה עוד, לא עוד עבדי הנאמן כדבריך. אולם שלום לך, שלום. רואה אני, כי דברַי מְבַהֲלִים אותך. שבה-נא ונשמעה מה בפיך.
כה אמרה צרפתית העלמה הנודעה אַנה פּבלובנה שֶׁרֶר, שהיתה רֵעָה מקֹרבת לקיסרית מַריה פיאודורובנה, באחד מֵעַרְבֵי יוני בשנת 1805, בקדמה פני הנסיך המגֻדל והמנֻשא וַסִּילִי, אשר בא אל נִשְׁפָּהּ ראשון לכל קרוּאיה. אנה פבלובנה השתעלה ימים אחדים, ולפי-דבריה, אֲחָזָהּ “גֱּרִיפּ” (מלה זאת היתה חדשה בימים ההם ורק מעטים השתמשו בה). פתקאות-ההזמנה, אשר שלחה ביום ההוא בבקר ביד משרתה האדמוני, נכתבו צרפתית כֻּלן כאחת בנוסחה זאת:
אם אין לך, אדוני הגרף (או הנסיך) ענין טוב מזה, ואם הרעיון לבלות את הערב אצל אשה דואבת לא יבהילך עד-מאד, ישמח לבי לראותך היום בביתי בין שבע ובין עשר שעות. אַנֶּט שֶׁרֶר".
– אבל מה-נורא כעסך! – ענה הנסיך הנכנס בלי כל רגש תמיהה או מבוכה, והוא היה לבוּש מעיל משֻׁבּץ חצרני, ופוזמקאות מסָנאות ברגליו, וכוכבים על לבושו, ועל פניו אור שמחת-לב.
הנסיך דבר בלשון צרפתית נמלצה זו. אשר אצילי רוסיה לא רק דברו בה, כי אם גם הגו בה, ובהברות נמוכות אלה של משיכת-חסד, המיֻחדות לתקיף זקן ורגיל בשדרות העליונות ובחצר-הקיסר. והוא נגש אל אנה פבלובנה וישק לה על גב ידה, בהקריבו לה את קרחתו המבֻשֶׂמת והנוצצת, וישב במנוחה על הדרגש.
– קדם כל-דבר אמרי-נא לי, מה שלומך. הרגיעי את ידידך, –
אמר לה בלי שַׁנות את קולו ובנגינה, שהָרגשו בה מבעד הנמוסיות וההשתתפות גם קרירות-דעת וגם לגלוג.
– כלום אפשר לשלום… בשעת צער מוסרי? האפשר לשקוט בעת הזאת לאיש אשר רֶגש בקרבּו? – אמרה אנה פבלובנה. – הלא תשב עמי כל הערב, כאשר אקוה?
– וחגיגת מלאך אנגליה? הלא היום יום רביעי. עלי להֵראות שם – אמר הנסיך. – בתי תבוא לקרא לי ולנסוע אתי שמה.
– אני דמיתי, כי נדחתה חגיגת היום הזה. לא אכחד ממך, כי כל אותן החגיגות והַמַּשּׂוּאוֹת החלו להיות לט ֹרח כבד מנשֹא.
– אִלו ידעו שרצונך בכך, היו דוחים את החגיגה – אמר הנסיך, אשר הָרגל להוציא מפיו אמרים ידועים, כמו שמפעֵם השעון המכונן, אמרים, אשר גם לא רצה שיאמינו להם.
– אל-נא תַלאני. ומה גמרו בדבר הטלגרמה הבּאה מנובוסילצוב? הלא אתה יודע הכל.
– מה אֹמַר לך? – אמר הנסיך בקול קריר ועצב – מה גמרו? גמרו, שבונַפַּרטי שרף את אניותיו, וכמדֻמה לי, שגם אנו נכונים לשרוף את אניותינו!
הנסיך וַסילי דבר תמיד בעצלתים, כאַקטור הממלא תפקידו בחזיון נושן. לא כן אנה פבלובנה שֶׁרֶר: אף על-פי שהיתה בת ארבעים שנה, היתה מלאה התעוררות והתרגשות.
ההתלהבות היתה לעִקר לה במצבה הצבורי, לפעמים התנהגה בהתלהבות, גם בשעה שלא רצתה נפשה בזה, רק לבלתי השלות את האנשים אשר ידעו את דרכה ונכונו לראותה בכך. בת-הצחוק העצורה, אשר נחה על-פני אנה פבלובנה תמיד ולא עלתה יפה להם עוד, לפי שכבר התחילו נובלים, העידה עליה, כזו של ילדים מפונקים, שגם היא יודעת, שמגוּנה הוא מדה זו הנושאת חן בעיני רבים, אלא שאינה רוצה ואינה יכולה ואינה רואה צרך בדבר לסור ממנה.
באמצע השיחה על-אודות המעשים המדיניים באה אנה פבלובנה לכלל התרגשות.
– בבקשה ממך, אל-נא תזכר לפני את אוסטריה! אפשר, שאיני מבינה בזה מאומה, אבל ברור לי, שאוסטריה לא רצתה מעולם ואינה רוצה גם עתה במלחמה. מוכרת היא אותנו. רוסיה לבדה זקוקה להציל את אירופה. אדונינו איש-חסדנו יודע את תעודתו המרוממה, והוא ימלא אותה באמונה. זה הדבר האחד, שאני מאמנת בו. קיסרנו הטוב והנפלא עתיד להגדיל עשה מכל מלכי הארץ, ובטובו ובגדל חסדו נבטח, כי לא יעזבהו אלהים, עד אשר ימלא את תעודתו, עד אשר ידכא את מפלצת הריבולוציה האיוּמה עתה עוד יותר בדמות המרצח העריץ הזה. אנחנו לבדנו זקוקים לגאל את דמו של אותו צדיק… למי ניחל, אמר-נא לי אתה?… אנגליה לא תבין ולא תוכל להבין ברוחה המסחרי את כל רום-נפשו של הקיסר אלכסנדר. הן היא מאנה לצאת ממלטה. היא רואה, היא מבקשת לראות מטרה מסוּתרת במעשינו. מה אמרו לנובוסילצוב?… לא אמרו מאומה. הם לא הבינו, הם אינם יכולים להבין את בוֹר-לבבו של קיסרנו, אשר לא יבקש מאומה לעצמו וכל חפצו אך להיטיב לעולם כוּלו. והם מה הבטיחו? מאום לא הבטיחו. וגם מה שהבטיחו לא יעשו. פרוסיה כבר הודיעה ברבים, כי בונפרטי לא ינוּצח לעולם וכי כל אירופה לא תוכל לעשות לו דבר. ואני איני מאמנת גם במלה אחת לא להרדנברג ולא לגוֹיגויץ. ניטרליותה הידועה של פרוסיה אינה אלא רשת פרושה. אני מאמנת רק באלהים וברום מזלו של קיסרנו הנחמד. הוא יושיע את אירופה!…
ופתאום עמדה מדבר ותצחק כמו מתוך לגלוג על ההתרגשות שלה.
– אני חושב – אמר הנסיך בבת-צחוק – כי אילו שלחו אותך תחת וינצנגירוֹדי חביבנו, היה מלך פרוסיה מסכים לנו על-כרחו. אכן דוברת רמות אַת. רצונך שתתני לי כוס טה?
– כרגע. אגב אורחא – הוסיפה בנוחה מהתרגשותה – אגיד לך, כי שני אנשים חשובים מאד יבואו הנה היום: הגרף די-מוֹרטימר, הקרוב את המוֹנמוֹרסיים על-ידי משפחת הרוֹהנים, שהיא מן המשפחות המעולות שבצרפת. הוא אחד האמיגרנטים הטובים, מן האמתיים שבהם. והשני הוא אבּא מוֹריוֹ: בודאי שמעת את שמעו, בעל שכל עמוק הוא. הוא נתקבל לפני הקיסר. הלא ידעת?
– אה! שמוח אשמח מאד – אמר הנסיך. – הגידי-נא – הוסיף, כאילו זכר פתאם ברגע ההוא דבר קל שאין לו כל ערך בעיניו, אף-על-פי שהשאלה הזאת היתה מטרתו העיקרית בבואו – האמת הדבר, כי הקיסרית האלמנה רוצה, שימנה הברון פוּנקה למזכיר ראשון בוינה? אדם קל הוא הברון הזה, לפי מה שנדמה לי.
הנסיך וסילי רצה, שתנתן לבנו משמרת-פקוּדה זו, שהשתדלו לתתה לברון הזה על-ידי הקיסרית מריה פיאודורובנה.
אנה פבלובנה כמעט עצמה עיניה לאות, שאי-אפשר לא לה ולא לשום אדם בעולם לגלות דעת במה שטוב או יפה בעיני הקיסרית.
– על הברון די פונקה המליצה אחותה של הקיסרית-האֵם לפניה – אמרה בלשון קצרה וכמו מתוך עגמת-נפש וקפידה. בשעה שהזכירה אנה פבלובנה את הקיסרית, נראה על פניה פתאם רוֹשם עמוק של רגשי אמון וכבוד ועגמת-נפש יחד, וכן היה לה בכל פעם אשר הזכירה בשעת שיחתה את אשת-חסדה המרוממת. אחרי-כן אמרה, כי הגבירה הקיסרית הואילה לחלוק כבוד רב לברון פונקה, ומבטה חזר ועטה מעטה עצב קל.
הנסיך שתק במנוחה. אנה פבלובנה נתכונה בטכסיסיותה החצרנית ובערמתה, ערמת-נשים, לעקוץ את הנסיך, על-דבר אשר העז פניו לדבר בגנותו של איש, אשר המליצו עליו לפני הקיסרית, – ובאותה שעה גם לנחמו.
– אולם על-אודות ביתך – אמרה אליו – דע לך, כי מאז החלה בתך להראות בבתים, הכל שמחים לקראתה. אומרים עליה, כי היא יפה כחמה.
הנסיך גחן לאות כבוד והחזקת-טובה.
– לעתים קרובות אני מדברת עם לבבי – הוסיפה אנה פבלובנה אחרי שתיקה רגע אחד ותקרב בכסאה אל הנסיך ותצחק אליו בחבה וכמו הגידה בזה, כי תמו דברי השיחה הפוליטיים והכלליים והיא פותחת בדברי-ידידות – לעתים קרובות אני מדברת עם לבבי, עד כמה יחָלק לפעמים טוּב העולם הזה שלא בצדק בין הבריות. על מה נִתְּנוּ לך שני ילדים נפלאים כאלה, – להוציא את אֲנַטּוֹל בנך הצעיר, אותו לא אהבתי (העירה דרך גזרה שאין לדון אחריה עוד ותרם גבות-עיניה) – ילדי חמד כאלה? ואתה אינך יודע את ערכם ועל-כן אינך ראוי להם.
ובאמרה זאת צחקה צחוק קל מתוך התעוררות כדרכה.
– מה את דורשת מאתי? לַפַטֶר היה אומר עלי בודאי, שאין לי אותה הפִּיקָה, שאהבת הורים לילדיהם תלויה בה – אמר הנסיך.
– חדל לך לְהַתֵּל. אני חפצה לדבּר עמך דברים כפשוטם. דע לך שאין רוחי נוחה נוחה מבּנך הצעיר. בלחישה אגלה לך (לדברים האלה לבשו פניה עצבת), כי כבר כבר דברו בו בפני הוד קיסריותה, ומאהביך ינודו לך…
הנסיך לא השיב דבר, אך היא הביטה אליו הבטה מסברת כדורשת תשובה, ופניו נתכַּוצו קצת.
– מה את דורשת ממני כי אעשה לו? – אמר הנסיך לבסוף – הן ידעת, כי בשביל חנוכם עשיתי כל מה שאני יכול לעשות. ושניהם יצאו טפשים. הִפּוֹליט הוא לפחות טפש מתון, ואֲנַטול לא יוכל השקט. זהו הצד האחד שאינו שוה בהם – אמר בבת-צחוק מעֻשָׂה ורגשנית יותר מהרגיל, ובַקמטים שנהיו ברגע ההוא מסביב לפיו נראה רׁשם עז של גסות וכעור.
– ולמה-זה יולדו בנים לאנשים כמוך? לולא היית אב לילדים, לא יכולתי למצא בך שום דבר שאינו הגון – אמרה אנה פבלובנה ותרם עיניה מתוך הרהורים.
– עבדך הנאמן אני, ואך באזניך אני יכול להודות בזה. ילדי הם בעוכרי. עֹל סֻבָּלִי זה דבָרִי תמיד. ומה אעשה…
הנסיך עצר במלים והביע בתנועה את סבלנותו נגד גורלו המר. אנה פבלובנה שקעה בהרהורים.
– האם לא שמת לב עד-כה להשיא את אֲנַטול בנך התועה מני-דרך. אמֹר יאמרו כי בתולות זקנות שדכניות לתאבון הן. אני איני מרגשת בעצמי עוד תאבון זה, אבל ידעתי עלמה רכה נתונה בידי אב קשה מאד, והיא קרובה לנו, בת-נסיך היא, ממשפחת הבּוֹלקוֹנסקיים.
הנסיך וסילי לא השיב דבר, אך באשר היה כרֹב בני השדֵרות הגבוהות, מהיר לשמע וקשה לאבּד, הניע בראשו לאות, כי שָׂם לב לפרטים האלה.
– דעי לך, כי אני מוציא על אנטול ארבעים אלף כסף לשנה – אמר הנסיך,
אשר נראה בו בבֵרור, שאינו יכול לשים מעצור לשטף רעיוניו המרים, ויוסף אחרי שתיקה קצרה: – מה יהיה בעוד חמש שנים, אם נוסיף ללכת בדרך הזה? זה מתן שכרו של אב. העשירה היא בת-הנסיך אשר אמרת?
– אביה עשיר מאד וקמצן. הוא יושב בכפר. הוא הנסיך בּוֹלקונסקי המפֻרסם, אשר הוסר מעבודת-הממלכה עוד בימי הקיסר הנפטר ואשר יקראו לו “מלך פרוסיה”. פּקח גדול הוא, אבל מתנהג בשגעון וקשה לקרובים אליו. העלמה עזובה וגלמודה. אחיה הוא שנשא זה מעט את ליזה מֵיגֶן, והוא מְשָּׁלישֵׁי קוּטוּזוֹב. הוא יהיה פה היום.
– שמעי-נא, אַנֶט יקירתי – אמר הנסיך ויאחז פתאם את ידה וַיָּכָף בלי טעם מובן את היד האחוזה כלפי-מטה – הוציאי-נא זאת לפּעֻלה, והייתי לך לעבד נאמן כל ימי, כמו שכותב זקַּן אחֻזתי – פה חִקה את לשונו המשֻׁבשת של זה. – ממשפחה יפה היא ועשירה, וזה כל מה שדרוש לי.
ובתנועותיו היפות, תנועות חפשיות מתוך קרבה יתרה, שהיה מצֻיָּן בהן, אחז בידה של רֵעת הקיסרית, נשק לה, ואחרי נשקו נופף את היד בחבה וישב ברחבה על הכסא ועיניו הביט הצדה.
– טוב – אמרה אנה פבלובנה בחַשְּׁבָהּ את דרכה. – עוד היום אדבר עם ליזה, אשת בּולקונסקי הצעיר. ואפשר שיעלה הדבר. במשפחתך אחל ללמוד את אומנותן של בתולות זקנות.
ב
חדר-האורחים שבבית אנה פּבלובנה החל להמלא מעט מעט. הגבוהים שבנכבדי פטרבורג באו שמה, אנשים שונים זה מזה בשנותיהם וברוחם, אבל שוים זה לזה על-פי החברה, שבה חיו. בתוכם באה גם אֱלֶן היפה, בתו של הנסיך וַסִּילי, על-מנת לקחת את אביה ולנסוע אתו אל החגיגה שבבית מלאך-אנגליה. היא היתה לבושה שמלת נשף-מחול ועליה משבצת-כבוד. בתוכם גם היפה בבנות פטרבוּרג, הנסיכה הצעירה והקטנה בּוֹלקונסקַיה, אשר היתה לאיש בשנה הקודמת ועתה חדלה לבוא אל אספות גדולות מפני הריונה, אך עוד לא נמנעה מבוא אל נשפים קטנים, הנסיך הִפּוליט בנו של הנסיך וַסִּילי בא עם מורטימֵר ויציגהו לפני הנאספים; גם אַבָּא מוֹרִיּוֹ בא ועוד קרואים רבים.
העוד לא ראיתם או לא ידעתם את דודתי? – אמרה אנה פבלובנה אל קרואיה בבואם ותנהגם ותביאם בכֹבד-ראש אל אשה זקנה קטנה מקֻשטת בסְרָטים גבוהים, אשר כמו שטה ויצאה מחדר אחר, בשעה שהתחילו קרואים מתאספים, ותקרא לפני הזקנה הזאת בשמו של כל אחד מהם וַתַּעֲבֵר עיניה במתינות מעל האורח הקרוא על אותה הדודה, ואחרי-כן סרה ותלך-לה מאצלה.
כל הבאים הֻגשוּ לקדם פני הדודה הזאת, אשר לא ידע איש מי היא ואיש לא רצה ולא הֻצרך לדעת זאת. ואנה פבלובנה הקשיבה את ברכותיהם בפנים עצובים ומביעים השתתפות ובשתיקה מתוך הסכמה. הדודה דברה בשפה אחת ובדברים אחדים אל כל אחד על-אודות שלומו ושלומה ושלום הגבירה הקיסרית אשר, תודה לאֵל, הוטב לה היום. כל הנגשים התאפקו ולא הראו אותות-חפזון ובנחת-רוח של אדם שפרע את חובו הקשה הלכו להם מאצל הזקנה הזאת על-מנת שלא לגשת אליה עוד כל הלילה אפילו פעם אחת.
הנסיכה הצעירה בולקונסקַיה הביאה אתה מלאכת-יד באמתחת קטיפה קטנה מרֻקמת זהב. שפתה העליונה היתה קצרה קצת ומחֻפה ציצי שער שחור דק, אבל יפה היתה שפה זו שלא כסתה למדי את שִניה, וביחוד נעמה בְהִפָּתְחָהּ ועוד יותר בהִּמָּתְחָהּ לפעמים על התחתונה. כמו שאנחנו מוצאים בכל הנשים הנחמדות באמת, נדמו חסרונותיה – שפתה הקצרה ופיה הפתוח למחצה – למעלות טובות לה ליָפיה המיֻחד, שהיא מצֻינת בו. לשמחת-לב היה לכל רואיה להסתכל באשה היפה הזאת, המלאה בריאות וחיים, אשר התעתדה להיות לאֵם ואשר נשאה את כֹּבד מצבה במנוחה כזאת. גם זקנים, גם צעירים מרי-נפש הביטו אליה ונדמה להם, כי בשבתם ובדבּרם עמה זמן מעט הם נמשלים אליה. מי שדבר עמה וראה את בּת-צחוקה, שצחקה באור פניה לכל מלה, ואת שִניה הלבנות והנוצצות, אשר נראו בכל עת ובכל שעה, חשב על עצמו, שהוא נוח לבריות ביותר באותו היום. כן חשב כל איש.
הנסיכה הקטנה הלכה בצעדים קטנים ומהירים, הלֹך וְצָלֹעַ קצת, וַתָּסָב אל השֻּׁלחן וילקוטה הקטן בידה וַתְּתַקֵּן בפנים צוהלים את שמלתה ותשב על הדרגש אצל המוליאר של כסף, כאלו היה כל מה שהיא עושה דרך שעשועים לה ולכל הסובבים אותה.
– הנה הבאתי את את מלאכתי – אמרה בפתחה את ילקוטה אל כל הנאספים יחד.
– ראי-נא, אַנֶּט, אל תתני לפני מכשול – אמרה אל בעלת-הבית. – הנה כתבת לי, כי נשף קטן יהיה זה. ראי את לבושי הדל.
וכאמרה זאת פרשה את ידיה להראות את שמלתה האפורה אשר היתה יפה למדי, מקֻשטת במעשי סריגה וחגוּרה בסֶרֶט רחב מתחת לשדיה.
– אל תדאגי, ליזה, על-כל-פנים תהיי היפה בנשים – ענתה אנה פבלובנה.
– דע-לך, כי אישי עוזב אותי – הוסיפה הנסיכה הקטנה בנגינה שדבּרה בה קדם לזה ותפן אל גֶּנֶרַל אחד. – הוא הולך למיתה. הגידה-נא לי, למה לנו המלחמה הנתעבה הזאת? – אמרה אל הנסיך וסילי, ובטרם יספיק להשיב לה פנתה אל בתו של זה, אל אֱלֶן היפה.
– מה-נחמדה היא הנסיכה הקטנה הזאת! – אמר הנסיך וסילי בלחש אל אנה פבלובנה.
רגעים מעטים אחרי כניסת הנסיכה הקטנה נכנס איש צעיר בריא וגדל-תֹאר, וראשו מגֻלח, ומשקפים על עיניו, ומכנסיו לבנים כמנהג הימים ההם, ורקמה גבוהה על לבו, וּפרַק קִנְטוֹנִי עליו. הצעיר הבריא הזה היה בן-פילגש לגרף בֶּזְאוּחוֹב, שר גדול בימי יקטרינה, שהיה שוכב גוסס עתה במוסקבה. אותו צעיר לא עבד עוד במוסדי-הממלכה, כי זה לפני זמן בא מחוץ-לארץ, מן המקום אשר חֻנך בו, וזו הפעם הראשונה נראה בצבור. אנה פבלובנה קדמה פניו בקידה קטנה, שנהגה לקבּל בה את הקטנים והשפלים שבבאי-ביתה. אבל אף-על-פי שנזהרה מכל הפרָזה בקבּלת-פניו, נראו סמני דאגה ויראה על פּניה בראותה אותו, כמין יראה מפני דבר גדול ביותר שאינו נאה למקומו. אף אמנם גדול היה פְּיֶר – זה שמו – בתארו משאר הגברים שנמצאו בחדר, אולם יראה זאת יכלה לבוא בה רק מפני מבטו–מבט פקח וענָו יחד, מסתכל יפה ופשוט – שהצטיֵן בו מכל הנמאים בחדר-האורחים.
– הטיבות, אדוני פיֶר, כי באת לראות אשה חולה – אמרה לו אנה פבלובנה ותשם עיניה בפחד על הדודה בקרבה אתו אליה.
פּיֶר הוציא בשפתיו איזו הברת דברים שאינם מובנים ויוסף להביט כה וכה כמחפש דבר בעיניו. בבת-צחוק של גיל השתחו לנסיכה הקטנה, כמו למיֻדעה קרובה, ויגש אל הדודה. לא לשוא פחדה אנה פבלובנה מפני פיֶר, כי נטה מאצל הדודה בטרם תגמור שיחתה על שלום הקיסרית. אנה פבלובנה ראתה ותבהל ותעצרהו ותאמר לו:
– אתה אינך יודע את אַבּא מוֹרִיּוֹ? הוא אדם מצֻין מאד…
– כן, שמעתי על-אודות עצת השלום הנצחי שלו, מעַנין הוא הדבר מאד, אך קשה לקוות לזה…
– כן תחשֹב?.. – אמרה אנה פבלובנה רק כדי לאמר דבר ותשב למלא חובת בעלת-בית לקרואיה.
אבל פּיֶר עבר הפעם על הלכה אחרת מהלכות דרך-ארץ: קדם לזה הלך מאשת-שיחו בטרם כלתה את דבריה, ועתה עצר בדברים את אשת-שיחו בשעה שהֻצרכה ללכת מאצלו; כי כפף ראשו ובהעמידו את רגליו הגדולות עמדה חזקה החל לברר, מפני מה הוא חושב את רעיון האב-הכהן לרעיון-רוח.
– אחרי-כן נדַבר בזה – אמרה אנה פבלובנה בבת-צחוק.
ובזה השתמטה מאותו צעיר, אשר לא ידע את דרכי החיים, ותשב אל עבודתה, עבודת בעלת-הבית, ותוסף להטות אזנה ולשאת עיניה על-מנת לחוש לעזרה בכל-מקום שתתעכב השיחה. כבעל בית-מלאכת-מטוה המתהלך בין פועליו, אחרי הושיבו אותם איש על מקומו, ושָׂם פעמיו בחפזון אל המקום אשר יראה בו פלך עומד מנוע או ישמע משם קול חריקה או מַשק גדול מהראוי, על-מנת לעצור או להחיש את התנועה ולהעמידה על המדה הנכונה, – כן התהלכה אנה פבלובנה בחדר-האורחים שלה ותקרב אל כל חבורה, שהתחילה שותקת או מגבּהת קולה יותר מדי, ובמלה אחת או בהחלפת מקומו של אחד מבני-החבורה חזרה ותקנה את מכונת-הדבור, לבעבור תעשה את שלה בסדר הגון ונאה. אבל בכל השתדלותה זאת הָרגשה יראה מיֻחדת מפני פיֶר. אליו הביטה בעיון בגשתו לשמוע מה שדברו מסביב למורטימֵר ובסורו משם אל החבוּרה שהאב-הכהן דבּר בה. לפיֶר, שגדל בחוץ-לארץ, היה הנשף הזה ראשון ברוסיה, כי לא בא עוד אל כל נשף אחרי שובו. הוא ידע כי כל האינטליגנציה הפטרבורגית נאספה פה, וַיָּעֶף עֵינָיו כה וכה, כילד שבא אל חנות של כלי-שעשועים. ירא היה, פּן יְאַבֵּד טפה משיחות-החכמה שאפשר לו לשמוע. למראה בעלי הפנים היפים המלאים בטחה, שנאספו שם, חכה לדברי חכמה נפלאה. לאחרונה קרב אל מוֹרְיּוֹ. השיחה היתה חשובה בעיניו ועל-כן עמד ויחכה לרגע שיוכל לחוות דעו גם-הוא, כי כדרך רב הצעירים חפץ גם-הוא בהתגלות לבו.
ג
נשפּהּ של אנה פבלובנה היה כתקונו. פלכי המכונות השמיעו קול רעשם מעברים שונים בסדר הגון ובלי-הפסק. הנאספים – חוץ מהדודה ואשה אחת שישבה אצלה, אשה קרובה לימי-זקנה, בעלת פנים דלים וקודרים מני-בכי, שהיתה כנכריה ביניהם – נחלקו לשלש חבורות. באחת מהן, שרֻבּה היו גברים, היה אּבּא מוֹרִיוֹ למרכז; בשנית, בחבורת הצעירים, היו אֱלֶן היפה בת הנסיך וסילי והנסיכה הקטנה בולקונסקיה, היפה והחכלילית והמֻסבלה בבשר מעט יותר מהראוי לפי-שנותיה, ובשלישית – מורטימֵר ואַנה פבלובנה.
הגרף מורטימר היה איש צעיר נחמד, רך וענֹג במראהו ובתנועותיו, שנחשב בעיניו, לפי מה שהיה נכּר בו, לאחד המפֻרסמים שבארץ, אשר בנימוסיותו היתרה הוא נוהג קלות-ראש בעצמו ונותן לצבור שֶׁנִּקְרָה בתוכו לֵהנות מזיוו. לאנה פבלובנה היה כמין פרפרת יפה בעד קרואיה. כטבּח אמן, אשר יביא אל השלחן בתור מטעמים בלתי-מצוּים חתיכת בשר, שכל הרואה אותה כשהיא בבית-המבשלות המזֹהם לא יאבה לאכלה, כן הגישה אנה פבלובנה לפני קרואיה בראשונה את הגרף ואחרי-כן את האב הכהן בתור חזיון-יקר שלא כל-אדם מֻכשר להעריכו. בחבורת מורטימֵר דברו ברציחת ההרצוג האֶנְגִיאָני. הגרף אמר, כי ההרצוג האֶנגיאָני אבד מרֹב וַתרנותו וכי היו סבות מיֻחדות לזעמו של נפוליון.
– הבה נשמעה! ספר-נא לנו, אדוני הגרף – אמרה אנה פבלובנה ותשמח בלבה על אמרה: “ספר-נא לנו, אדוני הגרף”, כי הרגישה בדבור זה מרוחו של לוּדוִיג החמשה-עשר.
הגרף גחן לאות קבלת-עֹל ויחַיך מתּוך נמוּסיוּת. אנה פבלובנה הקהילה אנשים מסביב לגרף ותעורר את כֻּלם לשמוע מה שיספר.
“הגרף היה ממיֻדעי ההרצוג”, לחשה אנה פבלובנה לאחד. “הגרף סַפְּרָן יפה”, אמרה לשני. “כל רואהו יכירהו, כי ממבחר הצבור הוא”, אמרה לשלישי; ככה הֻגש הגרף לפני הנאספים במעטה הוד והדר, כרוֹסְטְבּיף מֻגש על קערה רותחת ויֶרק מפֻזר עליו.
הגרף כבר רצה להחל את ספורו ויחַיך חיוך דק.
– עברי-נא הֵנה, אֱלֶן היקרה – אמרה אנה פבלובנה אל בת-הנסיך היפה, אשר ישבה מרחוק והיתה למרכז לחבורה אחרת.
אלן היפה חִיְּכה ותקם ממקומה בבת-צחוק זו, בת-צחוק קבועה של אשה יפה באמת, שנכנסה בה לחדר-האורחים. באִוְשָׁה קלה אִוְשַׁת שמלתה הלבנה המקֻשטת בקִסוס ובלֶכֶש, עברה בין הגברים אשר נטו הנה והנה לתת לה ידים לעבור, ותּתנוסס בלֹבן כתפיה ובזיו שערה ואבניה היקרות ותלך-לה, בלי הבט אל איש, אך בבת-צחוק מכֻוֶּנת לכל הנצבים עליה, כאלו נתנה רשות בזה לכל אחד מהם להתענג על יפי תארה וכתפיה העגֻלות ולבה וגַבָּה החשופים הרבה על-פי מנהג הימים ההם, וכאלו נשאה עליה את כל הדר הנשף, ותקרב אל אנה פבלובנה. אֱלֶן היתה יפה כל-כך, שלא רק שלא הָרגש בה סמן כל-שהוא של התהדרות יתרה, אלא שנדמה, כאלו לבה נוקפה קצת על יפיָה הלוקח נפשות בכח גדול כזה וכאלו רצונה להמעיט את פעֻלת הקסם הזה, אלא שאינה יכולה.
“מה-נאה אשה זו!” אמר כל מי שראה אותה. הגרף הניע כתפיו כמשתומם על המראה ויורֶד את עיניו, כאשר ישבה אצלו ותפץ גם עליו את אור בת-הצחוק, אשר רחפה על פניה תמיד.
– גברתי חושש אני, שאין בי די כשרון לדבר לפני עדה כזאת – אמר בהרכנת-ראש ובבת-צחוק.
בת הנסיך אלן סמכה את זרועה המלאה והחשופה על השלחן ולא מצאה חפץ לאמר דבר, כי אם חִיְּכה ותחכה. בכל שעת הרצאתו ישבה ישיבה ישרה והביטה הבטות קצרות ובלתי-תכופות פעם על זרועה המלאה והיפה, אשר נשתַּנה תארה מעט בהלחצה אל השלחן, ופעם אל חזֶהָ אשר יָפָה עוד יותר, ובהביטה תקנה את רביד האבנים היקרות הנתון עליו; פעמים אחדות תקנה את קפולי שמלתה, ובשעה שההרצאה עשתה רשם הסתכלה באנה פבלובנה ומיד קבלו פניה אותו הרשם, שנראה ברגע ההוא על-פני אנה פבלובנה, ואחרי-כן חזרה לבת-צחוקה התדירית, שהאירה על פניה. אחרי אֱלֶן עברה גם הנסיכה הקטנה משלחן הטה.
– המתינו-נא לי, אני רק אקח את מלאכת-ידי – אמרה הנסיכה הקטנה. – במה אתה מהרהר? – אמרה אל הנסיך הִפּוליט, – הביאה לי את חֲרִיטִי.
הנסיכה שנתה את מקומה פתאם, מבלי הפסק את בת-צחוקה ואת שיחתה, ותשב ותכונן מושבה בשמחה.
– עתה טוב לי – אמרה ותבקש מהמרצה, כי יחל לדבר, ותוסף לעבוד עבודתה.
הנסיך הִפּוליט המציא לה את חריטה ויעבור אחריה ויקָרֶב אליה את כסאו וישב אצלה.
הִפוליט המתנהג בנמוסיות כזאת, התמיה את רואיו בדמיון הרב, אשר היה בינו ובין אחותו היפה בעלמות, ועוד יותר בזה, שאף-על-פי-כן היה כעור מאד. רשומי פניו היו כרשומי פני אחותו, אבל עליה נגה אור בת-צחוקה התדירה, המלאה חיים ושמחה, ובתארה דמתה למעשה-ידי-אמן; ופני אחיה הדומים לפניההיו מכסים ענן בערות ומביעים תמיד קפדנות וגאות, וגויתו היתה דלה ורפה. עיניו, אפו ופיו התכַּוצו יחד והיו למין הַעֲוָיָה מתוך שעמום שאינה מביעה מאומה וידיו ורגליו היו תמיד במצב בלתי-טבעי.
– האין זה מעשה ברוחות? – אמר הפוליט, כאשר ישב אצל הנסיכה, ויכונן בחפזון את הלורנֶט שלו אל עיניו, כאלו לא היה אפשר לו לפתוח שפתיו בלי כלי-חפץ זה.
–חלילה לי, יקירי, – אמר המספר וינע כתפיו בתמיהה.
– אני לא אוכל נשא ספורי מעשיות ברוחות, – אמר הפוליט בקול שנראה מתוכו, שבתחלה הוציא את הדברים בשפתיו ואחרי-כן הֻברר לו מה משמעותם.
מתוך הגאות שנאמרו הדברים בה, לא יכול איש להבין, אם חכמה רבה או אִולת רבה בהם. הוא היה לבוש פרַק ירק-כֵּהה, מכנסיו – מראיהם כ“מראה רגל נינפה נבהלה” לפי דעת עצמו, ועל רגליו פוזמקאות ומסאנות.
הגרף ספר בלשון נעימה מה שהיו מספרים בימים ההם, כי ההרצוג האֵנגיאֶני נסע בצנעה לפריז לראות את הַמַּדמוּאֲזֶל ז’ורז' וכי נזדמן שם עם בונַפַּרטי, שגם הוא היה ממרֻחמיה של אותה אקטריסה, וכי במקרה התעלף נפוליון בשעה שנזדמנו שם הוא וההרצוג, שכך היה דרכו להתעלף פתאם, וההרצוג יכול לעשות בו כרצונו, אלא שלא אבה ההרצוג להשתמש במקרה זה, ועל החסד הזה, על כי הזקיקו להחזיק טובה לו, שמר בונַפַּרטי עברתו לו כל-הימים וימיתהו.
הספור הֻרצה יפה והעסיק את הלבבות, ביחוד במקום ששני המאהבים מכירים זה את זה פתאם, והאנשים שבחבורה באו, לפי-הנראה לכלל התרגשות.
– יפה ונעים – אמרה אנה פּבלובנה ותבט דרך-שאלה אל הנסיכה הקטנה.
– יפה ונעים – לחשה אחריה הנסיכה הקטנה ותתחב את מחטה במלאכת רקמתה, כאלו רמזה בזה, שענין הספור ויפי ההרצאה מפריעים אותה מעבודתה.
הגרף שמח על תהלה זו שהֻבעה לו בשתיקה ויחַיך חיוך של תודה ויוסף לספר; אך באותה שעה התבוננה אנה פבלובנה, אשר לא חדלה להשגיח לרגעים אל הצעיר אשר דאגה מפניו, כי הוא מקום הסכנה. באמת הספיק פיֶר להכנס בשיחה עם האב על-דבר שווי-המשקל הפוליטי והאב שמח, כנראה, על תמימותו והתלהבותו של אותו צעיר והתחיל מרצה לפניו את רעיונו החביב לו. שניהם שמעו ודברו ברֹב התעוררות ותמימות יתרה, והדבר הזה לא ישר בעיני אנה פבלובנה.
– המוצא הוא – שווי-המשקל האירופי ומשפט העם – אמר האב. – אם רק ממלכה אדירה אחת כרוסיה, אשר עשתה לה שֵם בארץ במעשי-אכזריותה, תעמוד בלי כל בקשת-בצע בראש ברית-ממלכות לשם שווי-המשקל באירופה, עתידה היא להציל את כל הארץ!
– ואיככה תוכל למצא שווי משקל כזה? – התחיל פיֶר להשיב.
אך ברגע ההוא נגשה אנה פבלובנה ותשם עיניה דרך-אזהרה על פיר ותשאל את האב, אם לא קשה לו האקלים במרום הזה. פני האב האיטלקי שֻׁנו פתאם וקבלו הבעה של עלבון וחנינה יתרה, ולפי-הנראה היה רֹשֶׁם כזה מצוי עליהם בדברו עם נשים.
– קסמי הבינה וההשכלה שבחברה, שזכיתי להתקבל בה, וביחוד שבבנות החברה הזאת, משכו את לבבי כל-כך, שלא הספיקה לי השעה לשים לבי לאקלים הזה – ענה האב.
אנה פבלובנה לא משה עוד מאצל האב ומפְּיֶר, ולבעבור יקל לה להשגיח אליהם קראה אותם אל החבורה הכללית.
ד.
ברגע ההוא באו פנים חדשות. הנסיך הצעיר אנדרי בּוֹלקונסקי, בעלה של הנסיכה הקטנה, נכנס לחדר-האורחים. הנסיך בּוֹלקונסקי היה שפל-קומה, נחמד למראה, ורשומי פניו חדים וקרים. כל מה שנראה בו, ממבטו – מבט עיפות ועצבות – עד הליכתו החרישית והמסֻדרה, היה הפך גמור מאשתו הקטנה המלאה חיים ותנועה. בו היה נכּר, שכל הנמצאים בחדר-האורחים לא רק מיֻדעים היו לו, כי-אם גם היו עליו לטֹרח כל-כך, שנלאה גם להביט אליהם ולשמוע את דבריהם. אבל יותר מכל שאר פרצופי הפנים קצה נפשו, לפי-הנראה, בפרצוף פני אשתו היפה בנשים, כי נטה מאצלה בעקימת-פה, אשר קלקלה את פניו היפים, וישק את ידה של אנה פבלובנה ויתבונן בכל הנאספים בעינים עצומות למחצה.
– אתה נכון לצאת למלחמה, אדוני הנסיך? – אמרה אנה פבלובנה צרפתית.
– הגנרל קוטוזוב – אמר בולקונסקי צרפתית ובנגינת מלרע גם בשם קוטוזוב כצרפתי ממש – חפץ בי לקחת אותי לאדיוטנט.
– וליזה רעיתך?
– היא תסע אל הכפר.
– איככה תוכל לקחת מתוכנו את אשתך היפה?
– אנדרי, – אמרה אשתו אליו בקול מתחַנחֵן, כדרך שדבּרה עם שאר בני אדם, – מעשה יפה ונחמד ספר לנו הגרף במדמואזל ז’ורז' ובונַפַּרטי.
הנסיך אנדרי עצם עיניו קצת ויפן הצדה. פיר, אשר לא גרע עיניו המלאות חדוה ורעות מהנסיך אנדרי מרגע כניסתו של זה לחדר-האורחים, נגש אליו ויאחז בידו. הנסיך אנדרי עקם פניו בקפידה על הנוגע בידו, אך בראותו את פניו הצוחקים של פּיֶר, צחק פתאם צחוק קל של חבה ורדיפת-טוב.
– כן-הוא אפוא!… גם אתה בעולם העליון הזה? – אמר אל פיר בלשון יחיד. – אני ידעתי, כי תהיה פה – ענה פיר בלשון רבים. – ללחם-הערב אבוא אליכם, – הוסיף בלחש כדי שלא להפריע את הגרף, אשר הוסיף לספר – האוכל לבוא?
– לא, חלילה לך, – אמר הנסיך אנדרי בצחוק וירמז לו בלחיצת-יד, כי אין לו לשאֹל כזאת.
הנסיך אנדרי רצה לאמר עוד דבר, אבל ברגע ההוא קמו הנסיך וַסילי ובתו ללכת, ושני האנשים הצעירים האלה קמו מפניהם לתת ידים להם לעבור.
– סלח-נא לי, חביבי הגרף – אמר הנסיך וסילי אל הצרפתי וימשכהו בחבה בשרוּולו למטה כלפי כסאו, לעצרו מקוּם. – חגיגה זו בבית מלאך אנגליה מונעת עֹנג ממני ומפרעת אותך. צר לי מאד לעזוב את הנשף הנחמד הזה – אמר לאנה פבלובנה.
אֱלֶן בתו עברה בין הכסאות והחזיקה קצת בקפלי שמלתה ובת-צחוקה נגהה עוד יותר על פניה היפים. פיר התפלא והביט כמעט בעיני-בהלה אל העלמה היפה הזאת בעברה לפניו.
– יפה מאד – אמר הנסיך אנדרי.
– מאד – אמר פיר.
והנסיך וסילי החזיק בעברו ביד פיר ויפן אל אנה פבלובנה.
– הדריכי-נא למעני את הדֹב הזה – אמר אליה. – זה חֹדש ימים הוא יושב בביתי, וזו הפעם הראשונה אני רואה אותו בין הבריות. אין דבר שאדם צעיר זקוק לו יותר מחברת נשים חכמות.
אנה פבלובנה צחקה צחוק קל ותבטיחהו לשים לב לפיר, אשר ידעה, כי קרוב הוא מצד אביו לנסיך וסילי. האשה הבאה בימים, שישבה קדם לזה אצל הדודה, קמה בחפזון ותשג את הנסיך וסילי בפרוזדור. כי סמני ההקשבה המדֻמה סרו מעליה ופניה הטובים אשר נשחת מראיהם מבכי רב, הביעו אך דאגה ופחד.
– ומה תאמר לי, אדוני הנסיך, על אודות בּוֹריס בני? – אמרה בהשיגה אותו בפרוזדור (את השם בוריס בטאה בהדגשת הברת “בוֹ”). – אינני יכולה לשבת יותר בפטרבורג, אמר-נא, מה אוכל להודיע לבני האובד?
אף-על-פי שהנסיך וסילי שמע את דבריה לא ברצון וכמעט דרך-גסות וגם הראה סמני קֹצר-רוח, דבּרה היא אליו בבת-צחוק של חבה ותחנונים ותאחז בידו, כדי שלא ילך-לו.
– הלא אך דבר יֵצא מפיך באזני הקיסר והעבירוהו מיד אל הגוַרדיה – אמרה אליו בלשון-בקשה.
– האמיני לי, גברתי הנסיכה, כי אעשה כל אשר אוכל – ענה הנסיך וסילי – אבל קשה לי לבקש מהקיסר; אני איעצך לפנות אל רומיַנצוב על ידי הנסיך גַּליצין; בזה תצליחי יותר.
שם האשה הבאה בימים היה הנסיכה דרוּבֶּצקַיה, שהוא שֵם אחת המשפחות המעלות שברוסיה, אבל עניה היתה וזה ימים רבים לא נראתה בצבור וכל מיֻדעיה זרו לה. עתה באה להשתדל, שיקֻבּל בנה יחידה אל הגוַרדיה. רק בעבור זה, רק למען ראות את הנסיך וסילי, הודיעה את שמה ובאה אל אנה פבלובנה, רק בעבוּר זה שמעה את ספורו של הגרף. דברי הנסיך וסילי הבהילוה; פניה, אשר היו יפים בימים שעברו, הביעו זעם, אבל דבר זה נמשך רק רגע אחד, ומיד חזרה וחִיְּכה ותַּחזק עוד יותר ביד הנסיך וסילי.
– שמע-נא – אדוני הנסיך – אמרה אליו – מימי לא בקשתי דבר מאתך וכל ימי לא אבקש, מעולם לא הזכרתי לפניך את ידידות אבי אליך. אבל עתה, אני משביעך באלהים, עשֵה זאת לבני, ואני אחשבך לאיש-חסדי – הוסיפה בחפּזון. – לא, אל תקצוף, אך הַבטיחה לי. מגֵּליצין בקשתי זאת וישב את פני. היֵה בן טוב כאשר היית לפנים – אמרה צרפתית ותתאמץ לחַיך, אף-על-פי שנקוו דמעות בעיניה.
– אבּא, הלא נאחר – אמרה אֱלֶן אשר חכתה לאביה בפתח, וַתַּסֵּב את ראשה היפה על כתפיה המחֻטבות.
אבל השפעה מרֻבּה היא קרן קַימת, שיש להִזהר בה, שלא תִתֹּם. הנסיך וסילי ידע זאת וישם אל לבו, כי אם יבקש על כל מי שישאל מאתו, לא יוכל בקרוב לבקש דבר לעצמו, ועל-כן השתמש בהשפעתו רק לעתים רחוקות. אך בדבר הנסיכה דרוּבֶּצקיה הרגיש אחרי מִלָּתָהּ האחרונה כעין יראת-חטא. אמת היה הדבר, אשר הזכירה לפניו: על ראשית הצלחתו בעבודת הממלכה היה חַיָּב להודות לאביה. מלבד זאת ראה על-פי תחבולות מלחמתה, כי היא אחת מאותן הנשים, ביחוד מאותן הָאִמּוֹת, אשר בבוא רעיון בלבן, לא תשקטנה ולא תרפינה עד אשר ימלאו את שאלתן, ואם אַיִן – הן נכונות לפצור בכל יום ובכל רגע וגם לעורר שאון ורעש. הדאגה האחרונה הזאת הטתה אותו לצאת מגדרו.
– אנא מיכאילובנה יקירתי, – אמר בנגינה שיש בה התקרבות ולֵאוּת, – כמעט אי-אפשר לי לעשות מה שאתם רוצים; אך כדי להראותך לדעת עד-כמה אהבתיך ועד-כמה יקר לי זכרון אביך, אעשה מה שאי-אפשר: בנך יעבור אל הגוַרדיה. הנני תוקע בפי על זה. הדַי לך?
– מחמדי, איש חסדי אתה! ידעתי כי כן תענני; ידעתי,מה-טוב לבך.
הנסיך רצה ללכת.
– המתינה-נא, אך שתי מלים. מקרה שבא לידך… – פה התחילה מגמגמת – הלא ידידים אתם, אתה ומיכאיל אִילַריוֹנוֹביץ קוּטוּזוֹב, המלץ לפניו על בוריס ויקבלהו לאדיוטנט. אז יבטח לבי, אז לא עוד…
הנסיך וסילי צחק צחוק קל.
– זאת לא אבטיח. את לא תדעי, עד כמה מציקים לו, לקוטוזוב, מן היום אשר הָפקד למצביא הראש. באזני שמעתי מפיו, שכל גבירות מוסקבה נוסדו עליו לתת את כל בניהן לאדיוטנטים לו.
– לא, הַבטיחה, לא ארף ממך, מחמדי, איש-חסדי…
– אבּא – חזרה וקראה היפה בעלמות כבפעם הראשונה – הלא נאחר לבוא.
– להִתראות אפוא שלום. הלא תראי?
– מחר אפוא תאמר לקיסר?
– הבטחתי ואקַימה, ועל-דבר קוטוזוב לא אבטיח.
– לא, לא, הַבטיחה-נא, הַבטיחה – קראה אליו אנה מיכאילובנה מאחריו בבת-צחוק של אשה צעירה מבקשת אהבה, אשר בודאי היתה נאה לה לפנים, אך באותה שעה לא עלתה יפה כלל לפניה הרזים.
נכר היה בה שברגעים ההם שכחה בת כמה שנים היא, ועל-כן השתמשה בכל התחבולות שהָרגלה בהן לפנים. אך כאשר יצא משם, חזר ונראה על פניה רֹשֶם הקרירות וההתכחשות, שהיה עליהם קֹדם לזה; ובשובה אל החבורה, אשר הרצה בה הגרף עוד את דבריו, חזרה ועשתה עצמה כשומעת ובלבה רק חכתה לשעת יציאה משם, באשר כבר הספיקה לעשות מה שהיה עם לבבה.
ה.
ומה תאמר על הקומֵדיה האחרונה, על ההכתרה בעיר מילַן? – אמרה אנה פבלובנה – והנה עוד קומדיה חדשה, שעמי המדינות גינוא ולוקה מביעים בה את בקשותיהם לאדון בונַפַּרטי, והוא יושב על כסא-מלכותו וממלא בקשות עמים! מחזה נפלא! הלא אפשר לבוא לידי שגעון! כמדֻמה לי, שעולם כֻּלו מטֹרף הוא.
הנסיך אנדרי הביט בעינים מיֻשרות אל פני אנה פבלובנה ויתן קולו בצחוק.
– “האלהים הוא הנותן אותה לי, אוי למי שיגע בה” – אמר הנסיך אנדרי (דברים שאמר בונפרטי בשימו את העטרה על ראשו). – אומרים עליו, שהיה יפה מאד באמרו את הדברים האלה – הוסיף וַיִּשְׁנֶה את הדבים האלה איטלקית" “Dio mi la dona, gual a qui la tocca”
– מקוה אני – הוסיפה אנה פבלובנה – כי זאת היתה הטפה האחרונה בכוס הממֻלאה על לבלי הכיל עוד. מלכי הארצות לא יוכלו עוד לשאת את האיש הזה, הנכון להשחית הכל.
– מלכי הארצות? ברוסיה לא אדבר – אמר הגרף דרך כבוד ויאוש – מלכי הארצות, גברתי! מה עשו בעבור לוּדוִיג השמונה-עשר, בעבור המלכה, בעבוּר אלישבעת? מאום לא עשו – הוסיף בהתלהבות. – והאמיני-נא לי, כי הם נענשים על בגדם בבית הבורבונים. המלכים האלה? הלא שולחים הם מלאכים לברך את גוזל הכסא.
ובאנחה מתוך בוז חזר ושִׁנה את מעמדו. הנסיך הפוליט הביט זמן רב אל הגרף בעד הלורנֶט, ולדברים האמה הפנה פתאם את כל גויתו אל הנסיכה הקטנה ויבקש מאתה את מחטה וירשם במחט על השלחן את סמל משפחת קוֹנדֵי וַיַּרְאֶהָ ויבאר לה את פרטי הסמל בפנים מלאים כַּונה ועיון, כאלו בקשה זאת מידו בעצמה.
– מטה אדם מקֻשט בנקֻדות אדֻמות-כחלות – בית קונדי, דבּר אליה הפּוליט.
הנסיכה הקשיבה בבת-צחוק.
– אם יֵשב בונפרטי על כסא צרפת עוד שנה אחת – הוסיף הגרף לפרש דבריו כבקי וממחה יותר מכל-חבריו בענין שהוא עוסק בו, שאינו שומע בשביל-כך מה שאחרים אומרים ואין לפניו אלא מהלך הגיונו בלבד – תגדל הרעה עד לאין-מרפא. בסכסוכים, במעשי-כפיה, במשפטי-מות יכָּחד הצבור הצרפתי, כַּונתי, הצבור המעֻלה. לעולם, ואז…
פה הניע הגרף כתפיו ויפרש ידיו. פּיר רצה לאמר דבר (השיחה משכה את לבו), אך אנה פבלובנה אשר לא חדלה לשמור עליו, נכנסה לתוך דבריו.
– הקיסר אלכסנדר – אמרה בפנים עצובים, אשר היו לה תמיד מדי דּברה במשפחת הקיסר – הודיע, כי יתן לצרפתים לבחור בעצמם את משטר הממשלה אשר ייטב בעיניהם. ואני חושבת, כי אין כל ספק, שכּל העם ימהר, בהנצלו מיד העריץ, לשוב אל מלכו יורש-הכתר על-פי החֹק – אמרה אנה פבלובנה בהשתדלה להיות רצויה לָרוֹיַליסט הגולֶה.
– זה מוטל בספק – אמר הנסיך אנדרי. – הגרף אומר בצדק, כי כבר הרחיקו לכת מאד. על-דעתי, יכבד לשוב אל המשטר הישן.
– לפי מה ששמעתי אני – התערב פיר עוד פעם בשיחה ופניו האדימו – עברו כמעט כל האצילים ויהיו לבונפרטי.
– כן אומרים הבונפרטיסטים – אמר הגרף בלי הסב עיניו אל פיר. – עתה קשה לדעת את דעתו של הצבור הצרפתי.
– בונפרטי אמר זאת – אמר הנסיך אנדרי בבדיחת-לגלוג.
נכר היה, שלא מצא הגרף חן בעיניו ושהוא מכַון דבריו נגדו, אף-על-פי שאינו מביט אליו בעיניו.
– הראיתי להם את דרך הכבוד – אמר אחרי שתיקה קצרה עוד פעם דברים שאמר נפוליון – ולא אבו ללכת בה; ואפתח להם את פרוזדורַי, ויפרצו ויבואו בהמון רב"… אינני יודע עד-כמה היתה לו רשות לאמר כזאת.
– לא היתה לו כל- רשות – השיב הגרף, – אחרי רציחה זו שרצח את ההרצוג חדלו גם הנוטים אחריו ביותר לחשבו לגבּור. אם גם נמצאו אנשים אשר חשבוהו לגבור – אמר הגרף בפנותו את אנה פבלובנה – עתה, אחרי רצחו את הדוכס, נוסף קדוש אחד במרומים ונגרע אחד מן הגבורים אשר בארץ.
עוד לא הספיקו אנה פבלובנה ואחרים אִתה להביע בבת-צחוק, מה-יפו הדברים האחרונים בעיניהם, ופיר חזר והתערב בשיחה, ואנה פבלובנה לא יכלה עוד לעכב בעדו, אף-על-פי שלבה נבּא לה, שיאמר דבר שאינו הגון.
– מיתת ההרצוג האֶנגיאֶני – אמר פיר – היתה הכרח מדיני; ואני רואה סמן של גֹדל בזה, שלא ירא נפוליון לקבל על-עצמו בלבד את אחריות המעשה הזה.
– אלי! אלי! – אמרה אנה פבלובנה בלחישה נוראה.
– מה זאת? האמנם, אדוני פּיר, תראה סמני גֹדל-רוח במעשה-רצח? – אמרה הנסיכה הקטנה בבת-צחוק ותקָרב אליה את מלאכת ידה.
– אַה! אָה! – קראו קולות שונים.
– יפה מאד! – אמר הנסיך הפוליט אנגלית ויחל לספוק את כּפּו על ברכו.
הגרף הניע כתפיו. פּיר הביט מתוך התעוררות אל השומעים.
– מטעם זה אני אומר כן – הוסיף בחֹם לבב – הבורבונים ברחו מפני הרבולוציה ונתנו את העם בידי האנרכיה, ואך נפוליון לבדו השכיל ויבן מה היא הרבולוציה ויוכל לה, על-כן לא יכול לדחות את טובת הכלל מפני חייו של יחיד.
– רצונך שתעבור אל השלחן ההוא? – אמרה אנה פבלובנה. אך פיר לא ענה ויוסף לדבר:
– לא – אמר בהתלהבות הולכת ורבה – נפוליון גדול הוא, כי על כן הגביה לעלות ממעל לריבולוציה ויהדוף את הרע ויחזק בכל הטוב שנמצא בה – גם בשויון זכיות האזרחים גם בחפש הדבור והדפוס – ורק בזה קנה את השלטון.
– אלו קנה את השלטון ולא השתמש בו למעשה-רצח ומסר אותה לידי יורש-המלוכה – אמר הגרף – אזי קראתי לו אדם גדול.
– זאת לא היה יכול עשות. העם נתן בידו את המשרה רק על-מנת שיציל אותו מכף הבורבונים ומפני שמצא בו העם אדם גדול. הריבולוציה היתה ענין גדול – הוסיף פיר, ובקריאה זאת, אשר קרא פתאם בחֹם-לבב כְּנִצָּב לָרִיב, נראו עֹז עלומיו ותשוקתו להביע את כל רוחו.
– רבולוציה ורציחת מלכים ענין גדול הן?… אם-כן… אך האין רצונך לעבור אל השלחן ההוא? – חזרה ואמרה אנה פבלובנה.
– “אֲמָנָה חברתית” של רוסו – אמר הגרף בבת-צחוק של רצון וחנינה.
– ברציחת מלכים לא אדבר. אני מדבר ברעיון הריבולוציה.
– שהם רעיונות חמס ורצח ורציחת-מלכים – נכנס לתוך דבריו שנית אותו הקול של לגלוג.
– המעשים האלה היו דרכי הפרזה כמובן, אך לא בהם עִקרו של דבר, העִקר הוא בזכיות האדם, בבטול ההבדלים המקֻבּלים, בהשוָיַת זכויות האזרחים, ברעיונות האלה החזיק נפּוליון ולא הרפה מהם.
– החֹפש והשויון – אמר הגרף בבוז וכמו גמר לאחרונה לברר לצעיר הזה בשפה נאמנה, עד-כמה נבערו דבריו – כל-אלה מלים רמות הן שנתחללו זה ימים רבים. מי לא יאהב את החפש ואת השויון? כבר הטיף גם מודיענו לחפש ולשויון. האם הוטב לבני-האדם אחרי הריבולוציה? להפך. אנחנו בקשנו חֹפש, ובונַפַּרטי בא ובִטלו.
הנסיך אנדרי הביט בצחוק קל פעם אל פיר, פעם אל הגרף ופעם את בעלת-הבית. ברגע הראשון נפלו עליה אימות בשמעה את דברי פיר, אף-על-פי שהיתה רגילה כל-כך במנהגי העולם העליון; אבל בראותה כי לא העבירו דברי אפיקורסיותו של פיר את הגרף על דעתו, וכאשר הברר לה, כי אי-אפשר עוד להפסיק ולהשכיח את הדברים שאמר, התחזקה ותתנפל על פיר גם-היא יחד עם הגרף.
– אבל, אדוני פיר – אמרה אנה פבלובנה – במה תוכל להצדיק את האדם הגדול, אשר מלאו לבו להמית את ההרצוּג, או להמית איש בכלל בלי בית-דין ועל לא עָול בכפיו?
– ואני שואל – אמר הגרף – במה יצדיק אדוני את מעשה יום השמונה-עשר לברימֶר. האין זה מִרמה? הלא מעשה קוביוסטוס הוא, שאינו לפי מדותיו של אדם גדול בשום אֹפן.
– ומה שהרג את השבוים באפריקה? – אמרה הנסיכה הקטנה. – מה-נורא הדבר! – גמרה ותנע כתפיה.
– בן-בליעל הוא, אִמרו מה שתאמרו – אמר הנסיך הִפוליט.
פיר לא ידע למי להשיב וישם עיניו על כל הנקהלים עליו ובת-צחוק על פיו. בת-צחוקו לא היתה כזו של בני-אדם, שתחלתה וסופה אינם מָרגשים לעין. פניו נשתנו פתאם, כהרף-עין לבשו, תחת מַעטה ההסתכלות הקרובה לרגזנות, מעטה ילדות ותמימות קרובה לטפשות, וכמו הביעו בקשת סליחה.
הגרף ראה את פיר בפעם הראשונה והֻברר לו מיד, כי הַ“יַּעֲקָבִּינִי” הזה לא נורא הוא במדה שאפשר לשער על-פי דבריו. כל הנאספים החרישו.
– החפצים אתם, כי ישיב לכלכם בבת-אחת? – אמר הנסיך אנדרי, – מלבד זאת יש להבדיל במעשי איש מדיני בין מה שהוא עושה בתור אדם פרטי למַה שהוא עושה בתור שר-צבא או קיסר. כן נדמה לי.
– כן, כן, בודאי – נענה אחריו פיר בשמחה על כי נמצא טוען לו.
– אין לכחד – הוסיף הנסיך אנדרי – כי בתור אדם פרטי גדול הוא נפוליון במעשיו על הגשר שעל-יד הכפר אַרקוֹלה ובבית-החולים שביפו, אשר נתן שם ידו לחולי דזומה, אבל… יש מעשים שקשה למצא לו זכות עליהם.
הנסיך אנדרי, אשר נראה בו בברור שכַּונתו להפיג מרירות דבריו של פיר, קם ללכת ויתן אות לאשתו.
פתאם קם הנסיך הִפוליט וירמז בידיו לכל הנמצאים בחדר ויבקש מאתם לשבת ויאמר:
– היום ספרו לי אניקדוטה מוסקבאית יפה מאד; עלי לשים אותה לפניכם. סלח-נא לי, אדוני הגרף, כי אספר אותה רוסית: שלא בלשון רוסיה יפוג כל טעמה.
והנסיך הִפּוליט החל לדבּר דבריו רוסית בהברה שמדבּרים בה צרפתים אחרי שבתם כשנה אחת ברוסיה. כל הנאספים עמדו איש על מקומו, כי חזקה עליהם דרישת הנסיך הפוליט להקשיב בשום-לב מה שהוא נכון לספּר.
– יש במוסקבה אשה אחת, אשה כבדה. והיא קמצנית מאד. אותה האשה הֻצרכה לשני משרתים במרכבתה, משרתים גבהי-קומה, כן אָהבה תמיד, ולה נערה משרתת גבהת-קומה. האשה אמרה…
פה התחיל מהרהר, ונראה בו, כיקשה לו לסַדר את דבריו.
– היא אמרה… כן היא אמרה: לבשי (אל אותה המשרתת), לבשי לִיבְרֵיָה וסעי אתה במרכבה לבקורים.
פה נָער הנסיך בקולו והתחיל צוחק קדם לשומעי ספורו, והדבר הזה עשה רשם לא-טוב. אף-על-פי-כן העלו רבים בת-צחוק על פיהם והאשה הבאה בימים ואנה פבלובנה בתוכם.
– הנערה נסעה. פתאם נשבה רוח גדולה, ויפול הכובע מעל ראשה, ושערה הארֹך נפרע…
פּה לא יכול עוד להתאפק והתחיל צוחק צחוק גדול למקֻטעים ובצחוקו עלתה בידו לאמר:
– ונודע לכל העולם…
בזה נגמר ספורו. אמנם לא יכול איש להבין, למה-זה יספרהו ובשביל-מה הֻכרח לסּפרו אך רוסית, עם-זה החזיקו אנה פבלובנה ואחרים עמה טובה לנסיך הפוליט, על כי בנימוסיותו הרַבה שָׂם קץ נעים כזה לקנתּרנותו הגסה והקשה של האדון פיר. אחרי-כן נחלקה השיחה לשיחות בטלות קצרות על-אודות הנשף הקרוב והנשף הקודם, על-אודות החזיון והזמנים והמקומות, שיזדמנו בהם עוד פעם לפֻנדק אחד.
ו.
הקרואים הודו לאנה פבלובנה על נשפה המלבּב והתחילו יוצאים איש לדרכו.
פיר היה כבד-תנוּעה. בעבי גויתו, בקומתו הגבוהה מבינונית ובידיו הגדולות והאֻדמות לא ידע להכנס לטרקלין ועוד פחות מזה ידע לצאת מתוכו, הַינו לאמר מאמר נעים לפני יציאתו. מלבד זאת היה גם טרוד בהרהורים. בקומו חטף תחת כובעו כובע משֻׁלש מקֻשט בצִיצִת-נוצה של גֶּנֶרל והחזיק בו ומשך בנוֹצתוֹ, עד אשר בקש הגנרל מאתו להשיבו לו. אבל על כל טרדת רעיוניו וקֹצר-דעתו לענין הכניסה לטרקלין והלכות דרך-הארץ הנוהגות בו כסו רשמי החסד והצניעות והענוה שהיו על פניו. אנא פבלובנה פנתה אליו ותרכן לו בראשה לאות סליחה ומחילה של אשה נוצרית הגונה על חטאת שפתיו ותאמר:
– אקוה לראותך עוד, אבל יחד עם-זה אקוה, עי תעזוֹב את דעותיך אדוני פיר.
על דבריה אלה לא ענה מאומה, כי אם גחן וצחק כבפעם הראשונה בת-צחוק זו, שלא אמר בה כלום, או אך דברים כאלה בלבד: “מה לנו ולדעות, הלא עיניך רואות, כי איש טוב ובן-חיל אני”. וכל הנצבים עליו ואנה פבלובנה אף עמהם הרגישו זאת מאליהם.
הנסיך אנדרי יצא אל הפרוזדור ויט כתפיו למשרת, אשר נתן עליו במהירותו את אדרתו, וישמע בקרירות-דעתו את פטפוטי אשתו עם הנסיך הפוליט, אשר יצא גם-הוא אל הפרוזדור. הנסיך הפוליט עמד אצל הנסיכה הֶהָרָה ויבט בעד הלורנֶט ישר אליה.
– לכי-לך, אַנֶט, פן תאחזך צנה – אמרה הנסיכה הקטנה בהתפטרה מאנה פבלובנה – כן יהיה – הוסיפה בלחש.
כבר הספיקה אנה פבלובנה לדבר עם ליזה על-דבר השדוך בין אנטול ובין גיסתה של נסיכה זו.
– אני בוטחת בך, ידידתי הנעימה – אמרה אנה פבלובנה בלחש גם היא – אתּ תכתבי לה ותגידי לי את דעת אביה על זה. שלום לך – גמרה אנה פבלובנה ותשב מן הפרוזדור פנימה.
הנסיך הפוליט נגש אל הנסיכה הקטנה וַיָּכָף אליה את פניו ויחל לדבּר אליה כמעט בלחישה.
שני משרתים, אחד של הנסיכה ואחד של הנסיך הפוליט, עמדו ויחכו להם עד שיגמרו לשיח, זה אחז במעטפתה של זו וזה אחז באדרתו של זה, וישמעו את שיחתם-הצרפתית, אשר לא הבינו בה דבר, ופניהם כפני אנשים מבינים מה שֶׁיְּדֻבר לפניהם ואינם רוצים, שיכירו בהם, שהם מבינים. הנסיכה דברה כדרכה בבת-צחוק קלה וצחקה בקול בדַבֵּר הנסיך אליה.
– שמֵח אני מאד, כי לא נסעתי אל בית המלאך – אמר הִפוליט – שעמום… נשף נהדר היה זה, האין זאת, נהדר מאד?
– שמעתי, כי נשף-המחול יהיה נאה מאד – השיבה הנסיכה בהרמת שפתה העליונה, הַמַּצְמַחַת שער דק. – כל הנשים היפות שבעיר תהיינה שם.
– לא כלן, כי את לא תהיי שם; לא כלן – אמר הנסיך הפוליט ויצחק צחוק-שמחה ויחטוף את מעטפתה מידי המשרת וגם הדף אותו בהֵחָפְזו ויחל להלביש את הנסיכה את המעטפה.
מבלי מהירות או בכַונה (איש לא יכול להכריע בזה) לא הוריד את ידיו זמן רב, כשכבר הושמה המעטפת עליה, ויהי כמחבק את האשה הצעירה.
היא נטתה הצדה בטוב-טעם, אך לא חדלה מֵחַיֵּךְ ותסב פניה ותתבונן אל אישה. עיני הנסיך אנדרי היו עצומות – על כן נראה כעָיף ומתנמנם.
– הנכונה את? – שאל את אשתו ויעבר עיניו עליה.
הנסיך הפוליט שם עליו את אדרתו בחפזון, והאדרת היתה בטעם הימים ההם, ארֻכּה ונגררת על-פני עקביו, וירץ אחרי הנסיכה אל המרפסת התחתונה שלפני הפתח, ורגליו נאחזו באדרתו ברוצו. המשרת הושיב ברגע ההוא את הנסיכה במרכבה.
– שלום לך, גברתי הנסיכה! – קרא בקול גדול ונכשל גם בלשונו, כמו שנכשל ברגליו.
הנסיכה אספה את שולי שמלתה ותשב בירכתי המרכבה, ואישה התקין את חרבו, והנסיך הפוליט כמו התאמץ לעזור ובאמת היה אך למכשול לכֻלם.
– הַנְ-נִיחָה-נָא אדוני – אמר הנסיך אנדרי רוסית בקול קפידה וזעם את הנסיך הפוליט, אשר עֲצָרוֹ בדרכּו.
– אני מחכה לך, פיר – אמר באותו רגע בקול רך של חבּה וידידות.
הרוכב לפני המרכבה זז ממקומו, והמרכבה החלה מרקדת ברעש. הנסיך הפוליט עמד על מרפסת המבוא וצחק צחוק לסרוגין והמתין לַגרף, כי הבטיח את הגרף להוליכו הביתה במרכבתו.
אכן, יקירי, נחמדה היא הנסיכה הקטנה שלך מאד – אמר הגרף שהתקין את עצמו במרכבה אצל הפוליט. – נחמדה מאד – הוא נשק את קצות אצבעותיו – וצרפתית גמורה היא.
הפוליט נָעַר ויצחק.
– אבל נורא אתה בכל התמימות אשר בפניך – הוסיף הגרף – צר לי על אישה האמלל, על אותו האופיצר הקטן, המתנהג כבעל שלטון עז.
הפוליט נָער שנית ויצחק ויאמר:
– ואתה אמרת, כי הנשים הרוסיות נופלות מהצרפתיות? יש לדעת איך להתחכם להן.
פּיר הקדים לבוא אל בית הנסיך אנדרי, בטרם ישובו הנסיך והנסיכה במרכבתם, וכאחד מבאי-הבית הקבועים נכנס מיד לחדר-עבודתו של הנסיך וישכב על הדרגש כרגילותו ויקח לו את הספר, אשר בא לידו ראשונה (זה היה כתבי יוליוס-קיסר) וישען על מרפק-זרועו ויחל לקרֹא מאמצע הספר.
– מה זאת עשית למַדמוּאֲזֶל שֶׁרֶר? הלא חלה תֶחלה עתה באמת – אמר הנסיך אנדרי בבואו אל חדר-עבודתו וישפשף את כפות ידיו הקטנות והלבנות זו בזו.
פיר נסב בכל גויתו עד שהדרגש חרק תחתיו, ויהפוך את פניו המלאים התעוררות אל הנסיך אנדרי ויחַיך וינף ידו.
אכן מעַנין הוא מאד אבּא זה, אך הוא איננו מבין את הדבר כראוי… לדעתי אפשר לבוא לידי שלום-עולם, אך אינני יודע להביע זאת כראוי… על-כל-פנים לא עלידי שווי-המשקל המדיני…
הנסיך אנדרי לא נמשך, לפי-הנראה, אחרי הענינים המָּפשטים האלה.
– אי-אפשר, יקירי, לאמר בכל מקום את כל אשר יעלה על הלב. אבל ההחלטת דבר על-אודות עצמך? הֱקַוַלֶרַגַרְד תהיה, אם דיפלומט? – שאל הנסיך אנדרי אחרי שתיקת רגע.
פיר ישב על הדרגש ויאסוף את רגליו תחתיו.
– הלא תתמה עלי, ואני לא אדע עוד. גם אחד מאלה לא ייטב בעיני.
– אבל סוף-סוף נחוץ לבחור. אביך מחכה.
בן עשר שנים שֻלַּח פיר עם מחנכו, והוא כהן-אב, אל מחוץ לארץ, ושם היה עד שנת העשרים לימי חייו. בשובו למוסקבה, שִׁלַּח אביו את הכהן מעל פניו ויאמר אל בנו: “עתה לֶךְ-לך פּטרבורגה ושים לבבך אל דרכיך ובחר לך. אני אסכים לך בכל אשר תבחר. הא לך מכתב אל הנסיך וסילי והא לך כסף. כתב לי הכל, ואני אהיה לך לעזר בכל”. אבל זה שלשה חדשים ישב בפטרבורג על-מנת לבחר-לו שדה-עבודה ולא עשה מאומה. זאת היא הבחירה אשר דבר בה הנסיך אנדרי. פיר מחה את מצחו.
– אבל אין זה כי אם אחד “הבונים החפשים” – אמר פיר על הכהן, אשר ראה בערב ההוא.
– כל אלה הבלים – השתיק אותו הנסיך אנדרי שנית – נדבר-נא אל הענין. ההיית בגורדיה של רוכבים?
– לא, לא הייתי, אבל זה הדבר אשר עלה על רוחי וחפצתי לאמר לך. הנה מלחמה לנו בנפוליון. אלו היתה זאת מלחמה בעד החפש, אז הבינותי והייתי מן הראשונים הנכנסים לעבודת הצבא; אך לעזור לאנגליה ולאוסטריה במלחמתן עם הגדול מכל-האדם… זה דבר שאינו הגון…
הנסיך אנדרי רק הניע כתפיו על קצר-דעתו הילדותי של פיר ויעמֵד פניו לאות, כי אין לענות על דברי-שטות כאלה; ובאמת היה קשה להשיב על שאלת-תם זו דבר חוץ ממה שהשיב עליה הנסיך אנדרי.
– אלו היו הכל נלחמים רק על-פי דעותיהם, לא היתה כל מלחמה בעולם – אמר הנסיך אנדרי.
– וכך היה יפה באמת – אמר פיר.
הנסיך אנדרי נתן קולו בצחוק.
– אפשר מאד, שכך יפה באמת, אבל כך לא יהיה לעולם…
– אמר-נא אתה, בשביל-מה אתה הולך למלחמה? – שאל פיר.
– בשביל-מה? אינני יודע. כך צריך להיות. מלבד זאת, אני הולך… – הוא שתק רגע קטן – אני הולך, על כי החיים האלה, חיי פה – לא לרצון לי!
ז.
בחדר הסמוך נשמעה אִושת שמלת אשה. הנסיך אנדרי התנער כמקיץ משנתו ועל פניו חזר ונראה אותו הרשם, שהיה עליהם בחדר-האורחים שבבית אנה פבלובנה. פיר הוריד רגליו מעל הדרגש, והנסיכה נכנסה. כבר שמה עליה שמלה אחרת, שמלת-בית, אבל גם שמלה זו היתה יפה וחדשה. הנסיך אנדרי קם וַיַּגֶּש-לה כסא דרך-נמוסיות.
– מפני-מה, אני שואלת בלבי לעתים קרובות – התחילה מדברת כדרכה צרפתית בעודה מַתְקֶנֶת עצמה בחפזון וביגיעה על כסאה – מפני-מה לא היתה אַנֶּט לאיש? מה נבערתם כלכם, אדוני, כי לא נשאתם אותה. סלחו-נא לי, אבל אין אתכם יודע, מה טיבן של נשים. ואתה, אדוני פיר, מה אהבת להתוַכח.
– מתוַכח אני כל היום עם אישך: לא אבין, בשביל-מה הוא רוצה ללכת למלחמה – אמר פיר אליה בלי כל צל של בישנות זו, המצויה כל-כך ביחסו של איש צעיר לאשה צעירה.
הנסיכה התנערה. דברי פיר נגעו בה, כנראה, נגיעה עמֻקה.
– הה, גם אני אומרת זאת! – אמרה הנסיכה – אינני מבינה, לא אוכל להבין, מפני-מב אין הגברים יכולים להתקַים בלי מלחמה? מפני-מה אין אנחנו הנשים מבקשות דבר ואין לנו צרך בשום דבר? היה-נא אתה לשופט. תמיד אני דוברת אליו: פה הוא אדיוטנט לדודו, ומכבד הוא מאד, אין מכבד ממנו. הכל יודעים אותו ומוקירים אותו. בית האַפְּרַקְסִינים שמעתי באחד הימים האחרונים, והנה אשה כבֻדה שואלת: “הזה הנסיך המהֻלל אנדרי?” בכבודי אבטיח! – היא צעקה בקול. – בכל מקום נוהגים בו כבוד. נקל לו להיות גם לפליגל-אַדיוטנט. דע לך, כי הקיסר דבר עמו בחבּה יתרה. וכבר דברנו אני ואֲנֶּט, כי נקל להוציא זאת לפעֻלה. מה דעתך?
פיר שם עיניו על הנסיך אנדרי, ובראותו, כי אין שיחה זו טובה בעיני ידידו, לא ענה מאומה.
– מתי תצא? – שאל פיר.
– אל-נא תדבר אלי על אודות היציאה הזאת! אל תַּזְכֵּר אותה לפני! אינני רוצה לשמוע על אודותיה – התחילה הנסיכה ממללת בקול התחטאוֹת והתיַפות, כמו שדבּרה עם הִפוליט בחדר-האורחים, וקול זה לא היה נָאוֶה כלל בחבורה זו של בני-הבית, שגם פיר היה אחד מהם. – בזכרי היום, כי עלי לעזוב את כל הנפשות היקרות לי… ומלבד זאת, יודע אתה אנדרי? – היא קרצה בעיניה אל אישה. – ירֵאה אני, יְרֵאה אני! – לחשה לו, וגבה רעד.
אישה נתן עיניו בה בתמיהה, כאלו ראה פתאם ותמה, שלא הוא ופיר לבדם בחדר, ובנימוסיות קלה פנה אליה ויאמר לה:
– מה זה תיראי, ליזה? לא אוכל להבין.
– כן דרך כל הגברים, אגואיסטים הם כלם, כלם אגואיסטים! בגלל תשוקות שאין להן טעם הוא עוזב אותי, סוגר אותי לבדד בכפר.
– עם אבי ועם אחותי יחד, אל-נא תשכחי זאת – אמר הנסיך אנדרי בלחש.
– אחת היא, יחידה, מֻבדלת מידידַי שֶׁלִּי… ורוצה הוא שלא אירא.
וכבר היה בקולה כעין תלונה, ושפתה הקטנה הורמה, אבל הפעם הוסיפה לפניה לא קו של שמחה, כי אם רֹשם פני חיה, פני סנאית. היא עצרה במלים, כאלו חשבה לבלתי-נמוסי לדבּר בפני פיר על-אודות הריונה, שזה היה עִקרו של דבר.
– ובכל-זאת לא הבינותי, מפני-מה תיראי – אמר הנסיך אנדרי בקול ממֻשך, מבלי גרֹע עיניו מאשתו.
הנסיכה הִסמיקה ותנף ידיה דרך-יאוש.
– לא, אנדרי, אני אומרת, כי נשתנית כל-כך, כל-כך נשתנית…
– רופאך אומר, כי עליך לשכּב בשעה מֻקדמת קצת – אמר הנסיך אנדרי. – מוטב לך לשכב בשעה זאת.
הנסיכה לא ענתה דבר, ופתאם התחילה שפתה הקטנה רועדת; הנסיך אנדרי קם וינע כתפיו ויהלך-לו על-פני החדר.
פיר הביט בתמיהה ובתם-לב בעד משקפיו פעם אליו ופעם אליה וינע תנועה קטנה, וכאלו רצה לקום גם-הוא, אבל נמלך וְיָשַׁב על מקומו.
– מה מני יהלוך, כי אדוני פיר פה – אמרה הנסיכה הקטנה פתאם, ופניה היפים נעוו פתאם כאלו נכונה להוריד דמעות. – זה פעמים רבות חפצתי לאמר לך אנדרי: על-מה ככה נשתנית בדרכיך עמי? מה עשיתי לך? הנך נוסע אל המערכה ולא תחוס עלי. על-מה?
– ליזה! – אמר הנסיך אנדרי ורק מלה זאת לבד.
אבל במלה קצרה זאת הָרגשו גם בקשה גם איום, וביחוד בטחון, שהיא עתידה להתחרט על הדברים שֶׁיֵּצאו מפיה; אבל היא הוסיפה:
– אתה נוהג בי מנהג חולה או ילדה. אני רואה הכל. הֲכֵן היה יחסך אלי לפני חצי שנה?
– ליזה, אני מבקש מאתך, כי תחדלי – אמר הנסיך אנדרי בהדגשה עזה מבראשונה.
סערת לבו של פיר בשעת שיחה זו גדלה יותר ויותר והוא קם ונגש אל הנסיכה. לפי-הנראה לא יכול נשא מראה דמעות ועוד מעט ובכה גם הוא בעצמו.
– הרגעי-נא, נסיכה. כה נדמה לך, יען כי… אני מבטיחך… גם בעצמי נֻסֵּיתי… יען כי… למען… לא, סלחי-נא, איש זר מיֻתָּר פה… לא, הרגעי-נא… שלום לך…
הנסיך אנדרי עצר אותו בידו.
– לא, הַמתִּינה, פיר. הנסיכה טובת-לב היא ולא תאבה למנוע ממני את העֹנג לבַלות אתך את הערב הזה.
– לא, הוא דואג אך לנפשו – אמרה הנסיכה מבלי עצוֹר בדמעות-זעמהּ.
– ליזה – אמר הנסיך אנדרי בקפידה וירם קולו במדה, שנראה מתוכה, כי כח-סבלנותו כלה.
פתאם נהפך רֹשם זעם-הסנאית, שעלה קדם לזה על פניה היפים של הנסיכה, לרֹשם של יראה מלַבֵּב ומעוֹרר-חמלה, והיא נשאה את עיניה היפות ותבט אל אישה מתחת למצחה, ובפניה עמד אוֹת רֹשם הפחדנות וההכנעה, המצוי בפני כלב כשזנבו מורד והוא מנפנף בו במהירות, אך בלי התחזקות.
– אלי, אלי! – אמרה הנסיכה ותרם בידה האחת את כפל שמלתה ותגש אל אישה ותשקהו על מצחו.
– לֵיל מנוחה, ליזה – אמר הנסיך אנדרי ויעמוד וישק על גב ידה בנמוסיות כמו שנוהגים באשה נכריה.
ח.
שני הידידים החרישו. איש מהם לא פתח בדברים. פיר הביט לרגעים אל הנסיך אנדרי, והנסיך אנדרי מחה את מצחו בידו הקטנה.
– נלכה-נא לסעוד – אמר הנסיך אנדרי באנחה ויקם וישם פעמיו אל הדלת.
חדר האכל שנכנסו לתוכו, היה מחֻדש ומהדר בכל טוב-טעם עשירים. כל אשר נמצא בו, מִמַּפּות-הידים עד כלי הכסף והקוניה והבדֹלח, נשא עליו חותם החִדוש, המצוי בבתי זוגות צעירים. באמצע הסעֻדה נסמך הנסיך אנדרי על מרפק-זרועו ויפתח שפתיו כאיש אשר לו דבר עצור בקרבו זה ימים רבים והוא מתעורר פתאם להגיד את כל לבו, ובהתרגזות, אשר כמוה לא ראה פיר על פניו מימיו, החל לדבּר:
– לעולם, לעולם אל תשא אשה, ידידי; זאת עצתי לך: אל תשא אשה עד שתוכל לאמר לנפשך, שכבר עשית כל מה שהיה לאל-ידך לעשות, ועד שתחדל לאהוב את האשה אשר בחרת לך עד אשר תראה ותדע באמת מה טיבה של אשה זאת; ואם לא תשמע לעצתי, תשגה שגיאה גדולה, אשר לא תוכל לתקנה. לכשתזקן ולא תצלח עוד למאומה, אז תקח לך אשה… ואם לא תשמע, יִתֹּם לריק כל הטוב והנשגב שיש בך. הכל יבֻזבז על דברים של מה-בכך. כן-הוא, כן, כן! אל-נא תתמה ככה אלי. אם יש לך תקוות לעתיד, תרגיש בכל פסיעה ופסיעה, שכל תקוותיך אבדו, שהכל סגור ומסֻגר מפניך, חוץ מחדר-האורחים, ובו אתה עתיד לעמוד במדרגה אחת עם אחד המשרתים החצרנים, עם אחד השוטים הללו… אך מה לי לדבּר!…
הוא הניע תנועה אנרגית בידו.
פיר הסיר את משקפיו, ועל-ידי-זה שֻנו פניו והביעו טוב-לב עוד יותר מן הרגיל, ויבט בתמיהה אל רעהו.
– אשתי – הוסיף הנסיך אנדרי – אשה טובה וישרה היא, אחת מהנשים המעטות, אשר יוכלו בעליהן לבטוח באמונתן באמת; עם-זה, הה אלי, מה-מאד אקַנא עתה במי שאינו נשוי! לך לבדך אמרתי זאת, לך ראשונה, יען כי אהבתיך.
באמרו זאת היה דומה עוד פחות מקֹדם לאותו הנסיך בּולקונסקּי, אשר ישב בפִשוט כל גופו על אחד מכסאותיה של אנה פבלובנה והביע מליצות צרפתיות בעינים עצומות למחצה. כל שרירי פניו הקרים והשוקטים רעדו מרֹב התעוררותו. עיניו, אשר קדם לזה כמו כבה כל זיק חיים בהן, נוצצו והפיקו קרנים; נכר היה, כי במדה שנראָה בכל שעה אחרת כחסר תנועה וחיים, בה במדה גברה התעוררותו ברגעים האלה, בבואו לידי התרגזות קרובה לתמהון-לב.
– אתה לא תבין, מפני-מה אני אומר זאת – הוסיף עוד. – הלא היסטוריה שלמה היא לכל חיי אדם. והנה אמרת בונפרטי והצלחתו – אמר הנסיך אנדרי, אף-על-פי שלא הזכיר פיר את בונפרטי. – בונפרטי אתה אומר; אך בונפרטי בימי עבודתו, בלכתו מעט מעט אל מטרתו, חפשי היה לנפשו, כל דבר לא היה לנגד עיניו חוץ ממטרתו, על-כן הגיע אליה. אך כיון שנשא לו אדם אשה, הריהו כמי שרגליו נתונות בַּסַּד ולא יוכל לעשות עוד דבר כרצונו. וכל תקוותיו וכחותיו אך למשא עליו ולדאבון-נפש בלבד. חדרי-אורחים, לשון הרע, נשפי-מחול, רדיפה אחרי הכבוד, חיי הבל וריק – זהו עִגּוּל-הקסם, אשר אינני יכול לצאת ממנו. הנה אני יוצא עתה למלחמה הגדולה, אשר כמוה לא היתה לפניה, ואני אינני יודע מאומה ולא אצלח למאומה. אני מתחבב מאד על הבריות ומפליא לדבר מהתלות – הוסיף – ודברַי נשמעים בבית אנה פבלובנה. וכל אותו הצבּור הנבער, שאין אשתי יכולה להתקַים בלעדיו, וכל אותן הנשים… מי-יתן ויכלתּ לדעת, מה הן כל החכמניות האלה והנשים בכלל! את אָבי הצדק. אגוֹאיסמוּס, התכבדות, קֹצר-דעת, דלות רוחנית גמורה – אלה הן מדות הנשים על-פי האמת. אם נשים עין עליהן כמו שהן בפומבי, נְדַמֶּה כי אנו מוצאים בהן גם דברים טובים, אך באמת אין כל-מאומה, אפס ואין! כן-הוא, אל תשא אשה, מחמד-נפשי, אל תשא – סִיֵּם הנסיך אנדרי.
– מגֻחך הוא בעיני – אמר פיר – כי אתה חושב את-עצמך, אתה את-עצמך, לאדם אשר לא יכשר ואת חייך לחיים שֶׁכָּלוּ בהבל. הלא הכל נכון לך לימים הבאים, הכל מוכן ומזֻמן, ואתה…
את מאמרו האחרון לא גמר, אך קול מדבָּרו העיד, עד-כמה הוא מוקיר את ידידו ומה רבו הגדולות, שידידו זה עתיד לעשות על-פי דעתו.
“איככה יוכל לאמר כדברים האלה!” אמר פיר בלבו. והוא חשב את הנסיך אנדרי לכליל כל המדות הטובות שבעולם, יען כי נמצאו בו במדרגה גבוהה כפי-האפשר כל אותן המדות, שלא נמצאו בפיר ושבקֵרוב מרֻבּה אפשר לכללן במדה זו שקוראים עז-רצון. פיר היה תמֵה תמיד על כשרונו של הנסיך אנדרי להתנהג במנוחה עם כל מיני בני-אדם, על כח-זכרונו הרב, על רבּוי הספרים אשר קרא (כי היה קורא בכל מיני ספרים וידע הכל וקנה לו בינה בכל דבר), ויותר מכֹּל – על כשרונו לעבוד וללמוד. אמנם לעתים קרובות השתומם, על כי אין דרכו של אנדרי להתפלסף ולחקור במֻפלא (מה שהיה פיר אוהב ביחוד), אך גם בזה ראה לא חסרון, כי אם סמן של גבורה.
גם בדרכי ידידות נאמנה וטהורה אי-אפשר בלי קצת חנופה או תהלה, כשם שאי-אפשר לאופנים להתגלגל ולהוליך בלי מִשֱׁחָה.
– אני גברא קטילא – אמר הנסיך אנדרי, – מה נדבר בי? נדבר-נא בך, – אמר אחרי שתיקה קצרה בצחקו צחוק קל למחשבת-התנחומים שלו. צחוק קל זה נראה בו-ברגע גם על פני פיר.
– ובי מה נדַבר? – אמר פיר ויפצה פיו בבת-צחוק של חדוה ובדיחות-דעת. – מה אני? בן-פילגש אני! – ופתאם הסמיקו פניו. נכר היה בו, כי בקשי מצא עֹז בנפשו לאמר זאת. – בלי שֵם, בלי מעמד… ומה אפוא, באמת… אך לא סִיֵּם במה שפתח. – בן-חורין אני בין-כך וטוב לי, אך אינני יודע במה לבחור. חפץ אני לְהִוָּעֵץ אתך באמת.
הנסיך אנדרי הביט אליו בעיני-חבּה. אך בהבטה זו, שהביט אליו בידידות ובאהבה, הֻבּעה גם הכרת היתרון אשר לו על ידידו הצעיר.
– יקר אתה לי ביחוד, על כי אתה האדם החי האחד בכל הצבור שלנו. הנה טוב לך. בְּחַר באשר ייטב בעיניך; אין כל חלוק בדבר. בכל מקום תשכיל, רק אחת אבקש מאתך. חדל-לך לבוא אל הקוּרַגִינִים וללכת בדרכי משובתם. אין זה נאה לך כלל: כל מעשי-ההוללות האלה, מנהגי ההוּזרים, וכיוצא באלה…
– מה לעשות, יקירי – אמר פיר וינע כתפיו – הנשים, יקירי, הנשים!
– אינני מבין – ענה אנדרי. – הנשים ההגונות ענין אחר הן; אך הנשים המקֹרבות לקורַגין, אותן הנשים והיין, זאת לא אבין!
פיר היה דר בבית הנסיך וַסילי קורַגין ומשתתף במשובות דרכי אנטול בנו, הוא אנטול, אשר אמרו להשיא לו את אחותו של הנסיך אנדרי, לבעבור ייטיב דרכו.
– הידעת – אמר פיר, כאלו עלה על לבו רעיון נפלא פתאם – זה פעמים רבות אמרתי זאת עם לבבי, באמת. בדרכי אלה לא אוכל גם להחליט דבר גם לעַיֵּן היטב בדבר. הראש כואב, וכסף אין. היום קרא לי, ואני לא אלך.
– הבטיחני בהֵן שלך, שלא תלך!
– בהֵן שלי!
ט.
בשעה השנית בלילה יצא פּיֶר מלפני ידידו. ליל יוני פטרבורגי, שאין בו חשכה, היה הלילה ההוא. פיר עלה אל מרכבה שְׂכוּרָה על-מנת לנסוע לביתו. אך במדה שהקריב לבוא, בה במדה הִרבה להרגיש, שלא יוכל להרדם בלילה הזה, אשר דָּמָה יותר לתחלת ערב או לבֹקר. ברחובות הריקים נראה הכל עד למרחוק. בדרך זכר פיר, כי בערב הזה צריכה להִוָעד חבורת משחקים בקלפים בבית אנטול קוּרַגין כפעם-בפעם, וזו ועידה שמרבים לשתות אחריה, וסופה אחד ממעשי-ההוללות האהובים לו לפיֶר.
“טוב לנסוע עתה אל קורגין” – אמר בלבו. אול כרגע זכר, שהבטיח לנסיך אנדרי בהֵן שלו, כי לא יבוא עוד אל בית קורגין. אך כדרך כל האנשים שקוראים להם “מחֻסרי-אֹפי” התאוה כרגע כל-כך לטעום עוד פעם אחת מחיי המשובה וההללות הנודעים בכל פרטיהם, עד שגמר לנסוע שמה. וכרגע עלה על לבו, שההֵן שלו אינו מעכב, שהרי קדם שהבטיח לנסיך אנדרי הבטיח לנסיך אנטול, שיבוא אליו; אחרי-כן השיב
אל לבו, שכל אותן ההבטחות ב“הן-צדק” אינן אלא דברים מקֻבּלים בצבור בלי יסוד נכון, ביחוד, אם יושם לב, שביום-מחר אפשר שלא יהיה עוד בחיים או שיקרהו מקרה משֻנה כל-כך שלא יהיה לו לא הֵן-צדק ולא הֵן מֻרמה. סברות כאלה היו מתחדשות בקרבו לעתים קרובות ומבטלות את כל מחשבותיו ושאיפותיו. ובכן גמר ונסע אל קורגין.
בבואו במרכבה עד לפני מרפסתו התחתונה של בית גדול סמוך לבתי הקסרקטין של פרשי הגוַרדיה, הוא הבית, שדר בו אנטול, עלה במרפסת המוארה ובמעלות ונכנס לפרוזדור פתוח. איש לא היה בפרוזדור, בקבוקים ריקים, אדרות וערדלים התגוללו בו פה ושם, ריח יין עלה באף וקול הולך מרחוק נשמע, קול מדברים ורוגשים.
המשחק והסעֻדה כבר נגמרו, אבל האורחים עול לא הלכו לבתיהם. פיר השליך מעליו את אדרתו ויבוא אל החדר הראשון, אשר עמדו בו כלי המשתה ושיָריו, ומשרת אחד, אשר דִּמה, כי אין רואה, שתה בסתר את הנותר בכוֹסות. מן החדר השלישי נשמע קול שאון וצחוק וקריאות של אנשים ידועים לו בקולותיהם ונהימה של דב. שם נזעקו שמונה אנשים צעירים אצל חלון פתוח וטִרדה נראתה על פניהם. שלשה היו עסוקים בדֹב צעיר: אחד מהם נהג בו בכבל ואִיֵּם בו על חברו.
– אני עָרֵב בעת סְטִיוֶנְס במאה! – קרא האחד.
– השמר-לך מתמֹך בו! – קרא השני.
– אני בעד דוֹלוֹחוֹב! – קרא השלישי. – הַפְרֵד-נא קורגין.
– עִזבו את הדב, הלא מתערבים פה.
– יעקב, הבה בקבוק, יעקב! – קרא בעל-הבית בעצמו, איש רם-קומה ויפה-מראה, שעמד באמצע הכנופיה, ועליו אך כֻּתֹּנת דקה פתוחה לרוחה על לבו. – עמדו, אדוני, הנה פֶּטְרוּשה פה, ידיד נחמד! – פנה אל פיר.
וקול אחר, שנדמה כמשֻנה מאד בתוך כל קולות השכרון שנשמעו שם, באשר הֻבּעה בו דעה צלולה, קול איש שפל-קןמה, בעל עיני-תכלת ברורות, קרא מאצל החלון: “גשה הנה – הפרֵד בין המתערבים!”. זה היה דולוחוב, אחד האופיצירים של הגדוד הסימיונובי, מצחק-בקלפים ושואף-קרָבות נודע, שהיה דר בביתו של אנטול. פיר חִיֵּך ויבט בשמחה אל סביבותיו.
– אינני מבין מאומה, מה-זאת?
– עֲמֹדוּ, הוא איננו שכור הבו בקבוק, – אמר אנטול ויקח כוס מעל השלחן ויגש אל פיר.
– קדם כל-דבר שתֵה.
פיר התחיל שותה כוס אחרי כוס, ובשתותו הביט מתחת למצחו אל האורחים השכורים, אשר נאספו שנית אצל החלון, ויט אזנו לשמוע את דבריהם. אנטול מסך לו יין ויספר לו, כי דולוחוב מתערב עם הַסַּפַּן האנגלי סטיוֶנס, שהיה באותו מעמד, ומקבל עליו לשתות בקבוק רוּם עד-תֻּמוֹ, כשהוא יושב על החלון בדיוטה שלישית זו ורגליו מוּרדות החוצה.
– אבל שתֵה את הכל! – אמר אנטול בתתו לפּיֶר את הכוס האחרונה. – ואם אַין, לא אַנִּיחַ לך!
– לא, אינני רוצה! – אמר פיר ויהדוף את אנטול ויגש אל החלון.
דולוחוב החזיק ביד האנגלי ויפרש את תנאי-ההתערבות בלשון ברורה ומדֻיקת וביחוד פנה בדבריו אל אנטול ואל פיר.
דולוחוב היה בעל קומה ממֻצעת ושֵׂער מסתלסל על עיני-תכלת בהירות, והוא אז כבן עשרים וחמש. את שפמו לא גִדל, כי לא הֻתּר לשרי צבאות-הרגלים לגדל שפם, ויהי פיו, המצֻין מכל חלקי פרצופו, כֻּלו חשוף ומגֻלה. קַוים כפופים דקים מאד גָּבלו את הפּה הזה. באמצעיתו היתה שפתו העליונה מוּרדת ברוח עֹז, בדמות טֵרוּז חד, עד השפה התחתונה הקבועה בחזקה, ובשתי קרני זויותיו עלו תמיד כמין שתי בנות-צחוק קלות, אחת מימין ואחת משמאל; וכל זה בהצטרפותו ביחוד בצרוף מבטו, שהביע אֹמֶץ וחֻצפה ופקחות, עשה על רואהוּ רֹשֶם של פנים, שעינו של אדם נמשכת אליהם שלא מדעתו. עֹשֶר וקרבת-תקיפים לא היו לו לדולוחוב. אך אף-על-פי שאנטול בזבז עשרות אלפים, דר עמו דולוחוב בביתו והשכיל לנהוג כבוד בעצמו כל-כך, שנכבד בעיני אנטול וכל יודעיהם יותר מאנטול. הוא היה משַחק בכל מיני המשחָקים וזוכה כמעט בכל-פעם. בשתותו לשכרה, גם כשהִרבה לשתות, לא כהה שכלו מימיו. קורגין ודולוחוב היו גם שניהם מן המפֻרסמים בדורם בפטרבורג בין ההוללים והבזבזנים.
ובקבוק רוּם הובא, ושני משרתים יגעו להסיע את מסגרת החלון, באשר לא נָתנה לשבת על חלקו החיצון של סף החלון, והמשרתים נראו כנחפזים ומֹבהלים מֵעצותיהם ומגערותיהם של האדונים הסובבים אותם.
אנטול נגש את החלון בעֹז פני מנַצח כדרכו. חֵשק היה בו לשבּר דבר, ויהדוף את המשרתים וימשֹך במסגרת, אך היא לא נענתה לו וזכוכית אחת נשברה באשמתו.
– גש-נא אתה, בעל-הכֹּח – פנה אל פּיר.
פיר אחז בבדי המסגרת וימשך, והמסגרת העשויה עצי-אלון נהפכה בחריקה גדולה.
– הוציאוה וְסַלקוה לגמרי, פן-יאמרו, כי אני אוחז בה, – אמר דולוחוב.
– האנגלי מתהלל… מה?… טוב?… – אמר אנטול.
– טוב – אמר פיר, בהביטו אל דולוחוב, אשר קרב באותה שעה אל החלון ובקבוק רוּם בידו. מבעד החלון נשקף אור הרקיע עם זהרי מוצאי-בקר וערב שנפגשו בו יחד.
דולוחוב קפץ ועלה על החלון והבקבוק בידו. “שִמעו!” קרא בקול גדול מעל סף החלון ויעמוד מָפנה אל החדר. כֻּלם שתקו.
– אני מתערב (הוא דבר צרפתית, לבעבור ישמע האנגלי, אך לא היטיב לדבּר בלשון הזאת). אני מתערב בחמשים אימפֶּריַלים
אולי תחפּוץ במאה? – הוסיף בפנים מוסבים אל האנגלי.
– לא, בחמשים – אמר האנגלי.
– טוב, בחמשים אימפֶּריַלים אני מתערב, כי אריק אל קרבי בקבוק רוּם כשאני יושב מאחרי החלון במקום הזה (פה קרס והראה את הסף המשֻׁפּע שמאחרי החלון) מבלי הסר את הבקבוק מבין שפתי ומבלי אחז בשום דבר… הלא כן?…
– טוב מאד – אמר האנגלי.
אנטול נסב אל האנגלי ויאחָז בו באחד מכפתורי הפרַק שלו ובהביטו עליו מלמעלה (כי היה האנגלי שפל-קומה) החל לתרגם באזניו את תנאי ההתערבות אנגלית.
– עמֹד! – צעק דולוחוב ויך בבקבוק על החלון להסב אליו את הלבבות. – עמֹד, קורַגין; שִׁמעו כֻלכם. מי שיעשה זאת כמוני, אתן לו מאה אימפֶּריַלים. התבינו?
האנגלי הניע תנועה אחת בראשו, ולא הֻברר מתוכה, אם נכון הוא לקבל התערבות חדשה זאת, אם אין. אַנטול לא הרפה ממנו, ואף-על-פי שהראה האנגלי בתנועות-ראש, שהבין הכל, תרגם לו אנטול את דברי דולוחוב אנגלית. עלם צעיר ורזה, אחד הלֵּיב-הוּזַרים שהפסיד בלילה ההוא כל אשר לו במשחק, עלה על החלון וַיוצא את ראשו ויבט למטה.
– אוי!… אוי!… אוי!… – אמר העלם בהביטו בעד החלון אל מרצפת הרחוב.
– הס! – קרא דולוחוב ויהדוף את האופיצר הצעיר מעל החלון, והאופיצר ההוא נוקש בדרבנות נעליו ויקפוץ אל החדר כנדחה לנפול.
דולוחוב העמיד את הבקבוק על סף החלון במקום אשר יֵקל לו לקחתו משם ויעל בזהירות ובלאט על החלון; הוריד את רגליו ופרש שתי ידיו על קצות החלון ויקבע לו בזה את מקום שבתו; התכונן יפה על מושבו וַיורד את ידיו וַיָּזָז ימינה, שמאלה, ויקח את הבקבוק. אנטול הביא שני נרות ויעמידם על סף החלון, אף-על-פי שכבר היה אור. גבו של דולוחוב בכֻתּנתו הלבנה ושער-ראשו המסֻלסל הוּארו משני הצדדים. כל הנמצאים בחדר נאספו אצל החלון. האנגלי עמד בראש כֻּלם. פּיר חִיֵּךְ ולא אמר דבר. אחד הנצבים, הזקן שבחבורה, פרץ פתאם מתוכם ויגש בפנים מלאים פחד וזעם ויאמר לאחוז את דולוחוב בכֻתנתו.
– מעשי-שטוּת הם, אדונַי, נפול יפול ומת תחתיו – אמר אותו הפקח קצת שבחבורה.
אך אנטול עכב בידו ויאמר:
– אל תגע בו, הן תבַהלהו ויפול. מה?… מה יהיה אז?… מה?…
דולוחוב הסב פניו ויתקֵן עצמו ויפרשׂ שנית את שתי זרועותיו עד קצות החלון.
– אם יָעֹז איש לגשת אלי עוד – אמר, בהוציאו לאט את המלים בים שפתיו הדקות והמהֻדקות יחדו, – אטילהו כרגע למטה. נוּ!…
אחרי קריאה זאת חזר והסב פניו, הוריד ידיו ולקח את הבקבוק, הגישהו אל פיו וַיֵט ראשו לאחוריו בהרימו את ידו החפשית למעלה, לשֵם שווי-המשקל. אחד המשרתים, אשר החל ללקט את שברי הזכוכית, עמד כפוף תחתיו מבלי גרֹעַ עין מן החלון ומגבו של דולוחוב. אנוןל עמד בקומה זקופה ובעינים פתוחות לרוחה. האנגלי הבליט שפתיו והביט מן הצד. האיש, אשר נסה למחות, נמלט אל קרן-זוית וישכב על דרגש בפנים מוסַבים אל הקיר. פיר כסה את פניו, ובת-הצחוק הקלה נשארה עוד עליהם, אף-על-פי שהביעה עתה אימה ופחד. כֻּלם החרישו. כשהסיר פיר את כפות ידיו מעל עיניו, עוד ישב דולוחוב כבראשונה, אך ראשו נִכְפַּף יותר לאחוריו ושערות ערפו המסֻלסלות נגעו בצַורון כֻּתָּנתו, וידו המַּחזקת בבקבוק הלכה הלוך והתרומם ורתת ויגיעה יתרה הָרגשו בה. נכר היה, שהבקבוק מתרוקן ובשביל-זה הוא מתרומם וכופף אל ראשו של דולוחוב לאחוריו. “למה יאריך כל-כך?” אמר פיר בלבו. נדמה לו, שיותר מחצי שעה עבר בין-כה. פתאם הניע גבו לאחור וידו התחילה רועדת רעד-עצבים; רַעד זה הספיק להזיז את כל גופו היושב על הסף החיצון המשֻׁפע. דולוחוב זז ממקומו, וידו וראשו התחילו רועדים מתוך התאמצות עוד יותר. ידו האחת התרוממה לאחוז בסף החלון אבל חזרה וירדה. פיר כסה שוב את עיניו ואמר לנפשו, כי לא יוסיף עוד לפקחן. פתאם הרגיש תנועה גדולה מסביב לו ויפקח את עיניו, והנה דולוחוב עומד על סף החלון ופניו חִורים, אבל שמחים.
– ריק! – קרא דולוחוב וישלך את הבקבוק אל האנגלי, והלז קבל אותו במהירות בידיו, ודולוחוב קפץ מעל החלון, וריח רוּם חריף עלה ממנו.
– יפה מאד! בן-חיל! אך זאת התערבות! יקחכם בכוֹר-שטן! – קראו מעברים שונים.
האנגלי הוציא את ארנקו ויספור את הכסף. דולוחוב קמט מצחו והחריש. פיר קפץ ועלה על החלון.
– אדוני! מי חפץ להתערב עמי? גם אני אעשה זאת! – צעק פתאם. – גם איני צריך להתערבות כלל. צו לתת בקבוק. עשה אעשה… צו לתת.
– תנו לו, תנו לו! – אמר דולוחוב בבת-צחוק.
– מה לך? הנטרפה דעתך? מי יתן לך? גם בעלותך במעלות, ראשך סובב עליך – התחילו דוברים אליו מעברים שונים.
– שתה אשתה, הבה בקבוק רוּם! – צעק פיר ויך על השלחן פעמים אחדות בחמת-רוח שכור ויטפס אל החלון.
התחילו אוחזים בו בידיו; אבל חזק היה כל-כך, שהדף למרחוק את כל הקרֵב אליו.
– לא, בזה לא נוכל לו, בשום אפן, – אמר אנטול, – המתינו-נא, אני אפַתּנו. שְׁמַע, אני מתערב עמך, אך מחר, ועתה כֻלנו נוסעים אל .
– נוסעים אנו! – צעק פיר. – נוסעים!… גם את הדֹב אנו לוקחים עִמנו.
והוא חטף את הדֹב ויחבקהו ויניפהו וַיָּסָב עמו עמו הלֹך וסב בחדר.
י.
הנסיך וסילי קים את הבטחתו, שהבטיח בנשפּהּ של אנה פבלובנה לנסיכה דרוּבֶּצְקַיה, שבקשה מאתו על בנה יחידה בוריס. הדבר הובא לפני הקיסר, ובוריס הָעֳבַר, שלא כמנהג, בתור דוֹגֵל את הגוַרדיה של הגדוד הסימיונובי. אך לאדיוטַנט או לאחד מעושי-דברו של קוטוזוב לא הָפקד, וכל יגיעהּ ותחבולותיה של אנה מיכאילובנה לא הועילו בדבר הזה מאומה. אחרי נשפּהּ של אנה פבלובנה שבה אנה מיכאילובנה מַהר למוסקבה אל בית קרוביה העשירים הרוֹסטוֹבים, שהיתה מתאכסנת אצלם במוסקבה ושבּנה יקירה בורינקה נתחנך וגדל בביתם שנים תמימות, הוא בוריס, שנמנה בימים ההם לדוגל בחיל הרגלים הפשוטים והָעֳבַר מיד אל הגוַרדיה. הגוַרדיה כבר יצאה מפטרבורג בעשירי לאוגוסט, ובנה, שנשאר במוסקבה בכדי לעשות לו בגדי-שרד, הֻצרך להדבּיק אותה במסלה ההולכת לרַדזיבילוב.
בבית הרוסטובים היה חג יום-השֵׁם נַטַליה: לָאֵם ולבת הצעירה. משעת הבקר התחילו נראות לפני בית הגרפינה רוסטובה, הגדול והנודע במוסקבה, ברחוב פּובַרְסְקַיה, מרכבות באות ושבות בלי הפסק ובהן מביעי ברכות לבעלות-החג. הגרפינה ובתה הבכירה, עלמה יפת-תאר, עִם האורחים, שבאו זה אחר זה, ישבו בחדר-האורחים.
הגרפינה היתה בעלת פנים רזים מטפוס מזרחי כבת ארבּעים וחמש, ונראה בה, כי שנים-עשר בנים ובנות שילדה הביאוה לידי רזון. מתינותה היתרה בתנועותיה ובמדברה, שבאה לה מכשלון-כחה, שותה עליה מראה אשה גדולה וכבֻדה. הנסיכה אנה מיכאילובנה דרובצקיה ישבה גם היא עמה שם בתור בת-בית קבועה ועזרה על-ידה לקבל את הבאים ולהעסיקם בשיחה. הצעירים היו בחדרים הפנימיים ולא ראו צֹרך בדבר להשתתף בקבלת האורחים. הגרַף היה יוצא לקראת הבאים ומשַׁלח אותם אחרי-כן ומזַמן את כל אחד ואחד מהם לסעֻדה.
“מאד מאד אני מודה לך, יקירי או יקירתי (לכֻּלם אמר “מַה שֶׁר” או “מוֹן שֶׁר” בלי יוצא מן הכלל ובלי הבדלה כל-שהיא בין גדולים ממנו ובין קטנים ממנו), בעדי ובעד בעלות-החג היקרות. זכר-נא אפוא ובואה לסעוד. עלוב תעלבני, “מוֹן שֶׁר” , בבקשה ממך בשם כל בני ביתי, “מַה שֶׁר”. את הדברים האלה דבּר אל כל אחד מן הבאים אליו ביום ההוא בלי כל שנוי בחֹזק לחיצת-היד, במספר הקידות וברֹשֶם פניו הבריאים, השמחים והמגֻלחים מכל-צד. אחרי שלחו את האורח האחד, היה שב אל האורח או אל האורחת אשר נמצאו עוד בחדר; שם הגיש כסא-כבוד לעצמו וישב בפשוט רגלים וידיו על ברכיו דרך חֵרות ועֹז ויתנדנד בקֹרת-רוח, כאיש אוהב חיים ויודע למצא בהם מעדנים לנפשו, וידבר על מזג-האויר הקרוב לבוא וַיִּועץ על-אודות בריאותו פעם בלשון רוסית ופעם בלשון צרפתית, אשר דבּר בה בשבושים מרֻבּים, אבל בבטחה, ושוב הלך לשַׁלח את אחד האורחים כאיש עיף, אבל זהיר וזריז במִלוּא חובותיו, ובלכתו תקן את השֵׂעָר הלבן המעט שעל קרחתו, וחזר וזִמן לסעֻדתו. לפעמים עבר, בשובו מן הפרוזדור, דרך חדר-הפרחים וחדר-המשרתים אל הטרקלין הגדול, טרקלין-השיש, ששם נערך שלחן לשמונים איש, והתבונן את המשרתים, אשר נשאו כלי כסף וקוֹנְיָה וסדרו את השלחנות ופרשו עליהם מטפחות-דמשק, וקאר אל דמיטרי וַסִיליֶביץ, איש מבני-האצילים, שהיה מנהל את כל עסקיו של הגרף רוסטוב, ואמר לו: “חֲזַק, מיטנקה, השתדל, שיהיה הכל כתקונו. כן, כן”, אמר ויתבונן בעֹנג בַּשֻׁלחן הגדול, שנמתחו והוצאו כל חוליותיו. העִקר הוא העריכה. זהו העִקר”… ואחר הלך-לו כשהוא נאנח מתוך קֹרת-רוח וחזר ונכנס לחדר האורחים.
– מַריה לבובנה קַרַגינה עם בתה! – הכריז המשרת גבה-הקומה, אשר על מרכבת הגרפינה, בקול בַּס בפתח חדר-האורחים. הגרפינה הרהרה קצת והריחה מִקֻּפסת הטבק שלה, קֻפסת-זהב ותמונת אישהּ עליה.
– הֶלאוּני הבקורים האלה, – אמרה הגרפינה. – אחריה לא אקבל עוד איש. שחצנית היא מאד. תבוא-נא, – אמרה אל המשרת בקול עצבון וכמו נתכַּונה לאמר: “מותתוני אפוא, אם כבר נגזרה גזרה”.
אשה בריאה, גבוהת-קומה ובעלת פנים גאים, נכנסה לחדר עם עלמה עגֻלת-פנים ומחַיכת, כששמלותיהן מרשרשות.
“גרפינה יקרה, זה ימים רבים… הילדה העלוּבה שכבה על ערש-דוי… בנשף המחול בבית הרַמזוּמובסקים… והגרפינה אַפְּרַקְסִינה… מה רַבה שמחתי…” נשמעו קולות נשים ממללות ברגש, והקולות נכנסו זה לתוך זה והתבוללו באִושת שמלות והסעת כסאות. ככה הוחַלה השיחה, שבעלותיה מתכַּונות לעסוק בה עד שתוכלנה לקום בהפסקה ראשונה, להקים שאון בשמלותיהן, לאמר בשפתים מהירות צרפתית: “אשמח בכל לב; שלום אמא.. והגרפינה אפּרקסינה”, לחזור ולהקים שאון בשמלותיהן, ללכת אל הפרוזדור, ללבש אדרת-חֹרף או אדרת-בציר ולצאת. תחלת דבריהן היתה בדבר, שהעסיק את הלבבות ביחוד בעת ההיא במוסקבה – בחליו של הגרף הזקן בֶּזאוּחוֹב, שהיה מפֻרסם ברֹב עשרו וביפיו מימי יקטרינה, ובפיֶר בן-פילגשו, שחטא כל-כך להלכות דרך-ארץ בנשפּהּ של אנה פבלובנה שֶׁרֶר.
– צר לי מאד על הגרף האמלל, – אמרה האורַחַת, – חולה הוא גם בלעדי זאת, ועתה קפץ עליו רגזו של בנו, מות ימות בצערו זה!
– מה זאת? – שאלה הגרפינה, כאלו לא ידעה, במה היא מדברת, אף-על-פי שכבר שמעה כחמש-עשרה פעם, על-מה הצטער הגרף בֶּזאוחוב.
– זה פרי החִנוך שבימים האלה! עוד בהיותו מחוץ לארץ – אמרה האורחת – היה האיש הצעיר הזה עזוב לנפשו, ועתה בפטרבורג אומרים עליו, כי עשה מעשים מכערים כל-כך, עד כי שֻלח משם בלוית הפוליציה.
– מה-זר הדבר!
– הוא לא ידע לבחור לו רעים מהֻגנים, – נענתה אחריה הנסיכה אנה מיכאילובנה. – בן הנסיך וסילי, הוא ועוד אחד, דולוחוב שמו, התעיבו לעשות. ושניהם נענשו. דולוחוב הוסר מאופיצר והיה לאיש-צבא פשוט, ובנו של בֶּזאוחוב הָגלה למוסקבה. את אנטול קורַגין מִלֵּט אביו בידו התקיפה; אך גם הוא שֻלח מפטרבורג.
– אבל מה לעשות? – שאלה הגרפינה.
– שודדים גמורים הם, ביחוד דולוחוב, – אמרה האורחת. – הוא בנה של מריה איבנובנה דולוחובה, שך אשה כבֻדה כל-כך, ובמה הוא עסוק? שמֶענה והשתוממנה! שלשתם מצאו להם דֹב ויושיבוהו אתם במרכבה ויובילוהו אל אקטריסות. וכשבאה הפוליציה לעצור ברוחם, תפשו את שוטר-הרֹבע ויאסרוהו אל הדב גב לגב ויטילו את הדב אל נחל מוֹיְקָה, ויהי הדב שוֹחה והשוטר עליו.
– מה-נהדַּר, יקירתי, שוטר-הרבע באותה שעה! – קרא הגרף בצחוק גדול.
– מה נורא הדבר! מה הצחוק הזה, גרף?
אבל גם הנשים בעצמן צחקו.
– בעמל רב הצילו את האמלל הזה – הוסיפה האורחת לספר – ובנו של הגרף קיריל ולַדימירוביץ בֶּזאוּחוב הוא העושה-לו שעשועים כאלה! ועוד אמרו עליו שחנך יפה כל-כך ושהוא פקח גדול. זה פריו של החנוך בחוץ-לארץ. אקוה כי פה לא יקבלהו איש ולא יושם לב לעשרו. כשרצו להציגו לְפָנַי, מאנתי ולא שמעתי: הן בנות לי.
– למה-זה תאמרי, כי האיש הצעיר הזה עשיר כל-כך? – שאלה הגרפינה ותגחן וַתֵּט פניה מאצל הנערות, והן ראו זאת ועשו את עצמן מיד כאינן שומעות. – הלא רק בני-פילגשים לו… כמדֻמה לי, שגם פיֶר בן-פילגש הוא.
האורחת הניעה בידה.
– אדַמה, כי כעשרים בני-פילגשים לו.
הנסיכה אנה מיכאילובנה התערבה בשיחה ונראָה בה, כי רצתה להראות, עד-כמה היא מקרבת לתקיפים ויודעת את כל עניני העולם העליון.
– זה פשר הדבר, – אמרה בהדגשה ובלחישה למחצה גם-היא – הכל יודעים מה שאמרו עליו, על הגרף קיריל ולַדימירוביץ… כמה ילדים לו לא ידע בעצמו, אך את פיר אהב.
– מה-יפה היה אותו זקן, – אמרה הגרפינה, – עוד בשנה שעברה! מימי לא ראיתי גבר יפה ממנו.
– עתה נשתנה מאד, – אמרנ אנה מיכאילובנה. – זה הדבר אשר רציתי לאמר: יורש כל נכסיו לפי משפט הירֻשה הוּא הנסיך וסילי, אך את פיר אהב מאד ועסק בחנוכו וכתב לקיסר… ועל-כן, אם ימות (ומחלתו אנושה, בכל רגע אפשרי הדבר, גם לורֶן בא מפטרבורג), אין יודע, למי יהיה רכושו הרב, לפירֶ או לנסיך וסילי. ולו ארבעים אלף נפש ומיליונים. אני יודעת זאת היטב, כי הנסיך וסילי בעצמו אמר לי זאת. גם קיריל ולדימירוביץ דוֹד זקן לי, דוד אמי הוא. הוא היה סנדקאו של בוריס, – הוסיפה כמו אגב-אורחא, כדבר שאינו נחשב בעיניה למאומה.
– הנסיך וסילי בא אתמול למוסקבה. הוא נוסע לריביזיה, כך שמעתי, – אמרה האורחת.
– אבל, בסוד אֹמר לכם, – אמרה הנסיכה, – אך אמתלה היא זו; באמת בא אל הנסיך קיריל ולדימירוביץ, בהִוָּדע לו, כי הוא מסֻכן כל-כך.
– אף-על-פי-כן, יקירתי, צחוק נפלא הוא, – אמר הגרף, ובראותו, כי האורחת הגדולה איננה שומעת את דבריו, פנה אל העלמות ויוסף: – יפה היה מראהו של שוטר-הרֹבע, אני משער.
אף הראה במעשה את דמות השוטר, המנפנף בידיו, וחזר וצחק צחוק גדול בקול בַּס אדיר, שכל גויתו המלאה התנודדה על-ידו, כדרך שצוחקים האוכלים בכל עת לתאבון וביחוד השותים לרוָיה. “באנה אפוא לסעוד עמנו”, אמר אל אורחותיו.
יא.
קמה שתיקה. הגרפינה הביטה אל האורחת בבת-צחוק נעימה, אשר אמנם נראה מתוכה, כי לא תצטער עתה כלל וכלל, אם האורחת תקום ותצא לנסוע לביתה. בתה של זו כבר התקינה את שמלתה והביטה דרך-שאלה אל אמה, ופתאם נשמעו מן החדר הסמוך מרוצת רגלים אחדות, רגלי אנשים ונשים, והתדפקות כסא שנאחז והוטל, ונערה בת שלש-עשרה שנה רצה ונכנסה החדרה, ובשמלתה, שמלת-מַלְמָלָה קצרה, נראה דבר לוּטֶה, ובאמצע החדר עמדה מֵרוּץ. נכּר היה בבֵרור, שהרחיקה לרוץ שלא מדעתה, מתוך רהיטת רגליה. בפתח נראו ברגע ההוא סטודנט בעל צוָרון של זהורית, אופיצר גוַרדיָאי, נערה בת חמש-עשרה ונער אדמוני בריא מלֻבש מעיל-ילד.
הגרף קפץ וַיָּנַע ויפרֹשׂ ידיו לרוָחה מסביב לנערה שבאה במרוצה.
– הִנֵּה הִנָּהּ! – קרא בצחוק. – בעלת-החג! בעלת-החג שלי היקרה.
– יקירתי, לַכּל זמן – אמרה הגרפינה ועשתה את עצמה כקפדנית. – אתה, אֱלי, מפנק אותה כל היום, – הוסיפה בפנותה אל אישה.
– שלום לך, יקירתי, אני מברכת אותך, – אמרה האורחת צרפתית. – מה-יפה ילדה זאת! – הוסיפה בפנותה אל האֵם בעלת-הבית.
ילדה זו, בעלת עינים שחורות ופה גדול, לא יפה, אבל מלאה חיים, בכתפיה הגלוּיות הילדותיות, אשר התכַּוצו והתנענעו באפֻדתן מתוך עֹז המֵּרוץ, בקוצותיה השחורות, אשר התבוללו על ערפה, בזרועותיה הדקות והחשופות וברגליה הקטנות העדויות מכנסי-סריגה ונעלות פתוחות, הגיעה אז לימי התקופה הנחמדה ההיא, אשר בה יצאה הנערה מכלל ילדה ולעלמה בוגרת לא הגיעה עוד. היא השתמטה מבין זרועות אביה ותרץ אל אמה, ובלי שים-לב לנזיפה שהביעה לה, הסתירה את פניה המסֻמקים במעשי הסריגה שבמעטפת אמה ותצחק. צחקה ודברה דברים מקֻטעים על-אודות הבֻּבּה, שהוציאה מתחת לשמלתה.
– הלא תראוּ? בֻּבּה… מִימִי… הלא תראו.
ויותר לא יכלה נַטַשה לדבּר (הכל היה מגחך בעיניה) ותפול על אמה ותצחק בקול רם וצוהל כל-כך, שכל הנמצאים בחדר, והאורחת השחצנית אף היא עמהם, התחילו צוחקים על-כרחם.
– גשי הלאה עם שקוצך יחד! – אמרה הגרפינה ותהדוף את בתה בכעס מעֻשה. – היא הצעירה, – אמרה אל האורחת.
נַטַשה הרימה את פניה רגע אחד מתוך סריגות מעטפת אמה ותשם בה את עיניה הדומעות מצחוק וַתָּשָׁב ותסתר פניה.
האורחת גמרה, כי ראוי לה להשתתף קצת במאורע פנימי זה, שאירע בבית במעמדה.
– הגידי-נא, חמדתי, – אמרה אל נטשה, – מִימִי זו מה היא לך? בודאי בתך היא?
לא לרצון היה לה לנַטַשה דבּור זה, שדבּרה אליה האורחת כאל ילדה קטנה; ולא ענתה נטשה מאומה, כי אם עמדה ותתבונן בה רגע בעיון.
בין-כה נגשו כל צעירי הבית איש אל מקומו בחדר: האופיצר בוריס, בנה של הנסיכה אנה מיכאילובנה, הסטודנט ניקולַי, בנו בכורו של הגרף, סוניה, נערה בת חמש-עשרה שנה, בת אחותו של הגרף, ופֶטרוּשה בנו הקטן, וכֻלם התאמצו לצאת ידי חובת דרך-ארץ ולעצור בעליצותם, אשר נשקפה עוד מכל אחד מתָּוי-פניהם. נכר היה בהם, כי שם, בחדרים הפנימיים, שפרצו כלם מתוכם, דברו זה עם זה דברים ששמחו את לבבם יותר מאותן השיחות בבני-העיר, במזג-האויר ובגרפינה אַפְּרַקסינה, ששמעו פה. לפעמים נתנו עיניהם זה בזה ובקשי עצרו ברוחם מצחוק.
שני האנשים הצעירים האלה, הסטודנט והאופיצר, היו בני גיל אחד, וטובי-מראה היו שניהם, אך בפניהם לא דמו זה לזה. בוריס היה בּלונדין צעיר גבה-קומה, ותוי-פניו היפים והמתונים היו דקים וישרים; וניקולי היה שפל-קומה, בעל שער מסתלסל ופנים מביעים תֹם וגִלוי-לב. על שפתו העליונה כבר נראה שער שחור דק, וכל פניו הביעו להיטות והתלהבות. ניקולי נסתמק בהכנסו לחדר. נכר היה בו, שבקש ולא מצא מלים בפיו; אבל בורי התאושש מיד ויספר במנוחה בשפת-התולים, כי את מימי ראה עוד בימים שהיתה עלמה צעירה ואפה שלם היה, כי בחמש השנים האחרונות קפצה עליה זקנה לעיניו וכי ראשה נבקע לכל רחב עצם הגֻּלגֹלת. כאמרו זאת שָׂם עיניו על נטשה. נטשה הסבה פניה ממנו ותשם עיניה על אחיה הקטן אשר כל גויתו רעדה מצחוק חשאי, שצחק בעינים עצומות למחצה, ומבלי יכלת להתאפק עוד קפצה ותצא מן החדר במרוצה בהולה, כפי שיכלו רגליה הקטנות והמהירות לשאתה. ובוריס לא נתן קולו בצחוק.
– הלא גם את, אמי, חפצת לנסוע? הצריכה אתּ למרכבה? – אמר בפנותו בבת-צחוק אל אמו.
– כן, לך, לך, צו להכין, – אמרה וַתְּחַיֵּךְ.
בוריס יצא בפתח בלאט וילך אחרי נטשה; הנער הבריא רץ אחריהם בזעף, כמו חרה לו, על כי הפריעוהו ביום ההוא ממעשיו.
יב.
מן הצעירים נשארו בחדר-האורחים, חוץ מבתה הבכירה של הגרפינה (אשר היתה גדולה מאחותה אך בארבע שנים והתנהגה כגדולה שהתבגרה מכבר) ומהעלמה האורחת, רק ניקולַי וסוניה, בת-אחותו של הגרף. סוניה היתה עלמה שחרחורת קטנה ודקה, ומבטה רך ונעים מתחת לריסי-עיניה הארֻכּים, וצמתה השחורה והמעֻבה הקיפה פַּעמַים את ראשה, וכמין צל צָהֹב דק רִחף על עור פניה וביחוד על זרועותיה וצוארה החשופים, אשר היו דלי-בשר, אבל יפים ורַבי-שרירים. בקלות תנועותיה באבריה הקטנים הרכים והמתכַּוצים ובסמני הערמימות וההתאפקות, שהרגשו בדרכיה, דמתה קצת לגוּר-חתוּל יפה, אשר עוד לא הגיע לשלֵמות התפתחותו וכבר הֻברר, שהוא עתיד להיות נחמד למראה. נכר היה בה, שחשבה למדת דרך-ארץ לחַיֵּךְ קצת לשם השתתפות בשיחה; אך על-כרחה הביטו עיניה מתחת לריסיהן המרֻבּים בשֵׂער אחרי שאֵרה בן-דודה היוצא אל המערכה בתאות-נפש עזה ונלהבה כל-כך, שחיוכה לא יכול להטעות שום איש אפילו כהרף-עין, וברור היה, שלא ישבה חתולה קטנה זו אלא על-מנת לקפץ קפיצה גדולה ולשחק עוד יותר מבראשונה בבן-דודה, לכשישתמטו ויצאו שניהם מחדר זה, שמו שהשתמטו ויצאו בוריס ונטַשַה.
– כן-הוא, יקירתי, – אמר הגרף הזקן אל האורחת ברמזו על ניקולי בנו. – הנה בוריס רעהו נמנה לאופיצר, והוא באהבתו לבוריס איננו רוצה ללכת בדרך אחרת; על-כן הוא עוזב את האוניברסיטה ואותי, את אביו הזקן, והולך לעבודת-הצבא. זה פרי הרֵעוּת!? – סִיֵּם הגרף דרך שאלה.
– הלא אומרים שנקראה מלחמה, – אמרה האורחת.
– זה ימים רבים אומרים כן, – אמר הגרף, – אבל ידברו ויחזרו וידברו וסופם לחדל. זה פרי הרֵעוּת אמר שנית. – הנהו הולך לעבוד בחיל-ההוּזרים.
האורחת הניעה ראש, מבלי דעת מה להשיב.
– לא משום רֵעות, – ענה ניקולי ויתאדם ויסב פניו, כאלו העטו עליו חרפה בעלילת-שקר. – לא בשביל רֵעוּת, כי אם משום שאני מרגיש, שנוצרתי לעבודת-הצבא.
והוא נשא עיניו אל בת-דודו ואל העלמה האורחת, והנה שתיהן מביטות אליו בבת-צחוק מַבַּעַת-תהלה.
היום יאכל אתנו שוּבֶּרְט, ראש גדוד-ההוזרים הפַּבְלוֹגְרַדִי. פה היה בימי החֻפשה שנתנה לו, והנהו לוקח עמו עתה את ניקולי. ומה אוכל לעשות? – אמר הגרף בנדנוד-כתפים ובקול-התולים, אף על-פי שכנראה גרם לו הדבר צער מרֻבּה.
– כבר אמרתי לך, אבא, – אמר ניקולי, – כי אם לא-טוב בעיניך לתתּי ללכת, אשאר פה. אבל נפשי יודעת, כי לא אצלח למאומה בלתי אם לעבודת-הצבא; לא דיפלומט אני, לא פקיד בלשכת-סופרים, אינני יודע לכסות את אשר על לבבי, – ובדברו הביט לרגעים אל סוניה ואל העלמה האורחת מתוך התהדרות כדרך רב בני-הנעורים.
סוניה נתנה עיניה בו כחתולה נכונה בכל-רגע לפתוח במשחק ולהראות את כל אמנותה החתולית.
– טוב, טוב! – אמר הגרף הזקן. – כל היום הוא הולך ומתרגש. בונפרטי התעה את כל בני הדור הזה; כלם שואלים בלבבם: איך-זה היה לֵיטנַנְט זה לאחד הקיסרים. ומה אֹמַר? יתן האלהים! – הוסיף מבלי התבונן אל צחוק-הלגלוג שעל שפתי האורחת.
הגדולים שבחדר התחילו מדברים בבונוּפרטי. זִ’ילִי בתה של קַרַגינה פנתה אל רוסטוב הצעיר:
– מה-צר לי כי לא היית ביום החמישי בבית האַרְחַרוֹבים. ואני השתעממתי שם בלעדיך, – אמרה אליו בבת-צחוק של חבּה.
הצעיר שמח, כי זכה לשמוע כזאת, ויקרב וישב אצלה בבת-צחוק מתוך התהדרות ויכנס בדברי שיחה מיֻחדת עם ז’ילי זו המחַיכת ובין-כה לא התבונן ולא ראה, כי בת-צחוקו, שבאה בלי-כַוָּנה, היתה מאכלת חדה של קנאה לסוניה, אשר האדימה והתאמצה לחַיך אף-היא. באמצע השיחה הסתכל בה, והיא הסתכלה בו בחמת-רוחה ובקשי עצרה בדמעות שנקוו בעיניה, שלא תפרצנה, ובבת-צחוקה, שלא תסור מעל שפתיה, ותקם ותצא מן החדר. כל עליצותו של ניקולי נשבתה כרגע, וכאשר אך יכול להפסיק את השיחה, יצא בפנים מלאים דאגה מן החדר לחפש את סוניה.
– מה-מגֻלים סודותיהם של בני-הנעורים האלה! – אמרה אנה מיכאילובנה ותרמז על ניקולי בצאתו. – Cousinage dangereux voisinage 1 – הוסיפה.
– כן-הוא, – אמרה הגרפינה, כשפָנה זיוו של חדר-האורחים בצאת בני-הנעורים מתוכו, וכמו השיבה על השאלה, אשר לא שאלהּ איש, אך לבה הגה בה תמיד, – כמה צרות ודאגות נָשאנו, עד שזכינו עתה לשמוח בהם! וגם עתה אני יראים ודואגים יותר ממה שאנחנו שמחים. כל היום אנו מתיָראים, כל היום! הלא תקופה זו יש בה סכנות רבות כל-כך גם לנערות גם לנערים.
– הכל תלוי בחנוּך – אמרה האורחת.
– כן, צדקת, – הוסיפה הגרפינה. – עד היום הזה הייתי, תודה לאל, רֵעָה לילדי, והם בטחו בי בכל-דבר – כן אמרה ומעתה כהרבה אבות ואמהות, החושבים כי אין לילדיהם דברי-סתר שאינם מגלים לאבותיהם. – ידעתי, כי בכל-עת אהיה אני ראשונה לסודן של בנותי וכי אם ניקולינקה יתהולל בחֹם-לבבו (אי-אפשר לנער בלא-זאת), לא יעשה גם אז כמעשי האדונים הפטרבורגיים האלה.
– כן-הוא, ילדים טובים ויפים הם, – נענה אחריה הגרף, שהיה פותר תמיד את השאלות המסֻבכות בעיניו, באמרו טוב ויפה לַכֹּל. – הנה עלתה על רוחו ללכת אל ההוזרים! ומה לך עוד, יקירתי!
– מה-נחמדה בתכם הצעירה, – אמרה האורחת, – אבק-שרפה היא.
– אבק-שרפה ממש! – אמר הגרף. – דומה היא לי! ומה-נפלא קולה: אמנם בתי היא, אבל אמת בפי, עתידה היא להיות מזַמרת, סַלוֹמוֹנִי השנית תהיה. איטלקי לקחנו למורה לה.
– אולי נחפזתם יותר מהראוי? שמעתי, כי בתקופה זו קשה הלמוד לקול.
– איזה חפזון הוא! – אמר הגרף – הלא אמותינו נִתּנו לאנשים בהיותן בנות שתים-עשרה או שלש-עשרה שנה?
– גם עתה היא אוהבת את בוריס! ומה תאמרי עליה? – אמרה הגרפינה בבת-צחוק חרישית ותבט אל אמו של בוריס וכנראה בתשובה על הרעיון, אשר העסיק אותה בכל-עת הוסיפה: – זה הדבר אשר אמרתי, לוּ הייתי מדקדקת עמה, לוּ אסרתי לה… מי יודע, מה היו עושים בחשאי (הגרפינה רצתה לאמר: היו מנשקים זה לזה), ועכשו אני יודעת כל מלה ומלה שלה. בערב היא באה ומספרת לי כל דבר בעצמה. אפשר שאני מפנקת אותה; אבל כמדמה לי, שכך יפה לנו. על הבכירה החמרתּי.
– כן הוא, אני לא כך חֻנכתי, – אמרה הבכירה, היא הגרפינה היפה ויֶרה ותחַיֵּך. אבל החיוּך לא הוסיף חן לה, כמו שהוא על-פי-רב; להפך, בחַיכה נשחתו פניה מטבע ברִיָּתם ולכן עשו רשֶׁם לא-טוב. הבכירה ויֶרה היתה טובת-מראה, בעלת-בינה, מלֻמדת כראוי, מחנכת היטב, וקולה נעים לאֹזן; מה שאמרה היה נכון וכענין; ועם כל-זה הסבו עיניהם אליה כל השומעים, גם האורחת וגם הגרפינה, וכמו תמהו עליה על אמרה זאת והתבַּישו קצת.
– לילדים ראשונים מתחכמים הרבה, משתדלים לעשות גדולות בחנוכם, – אמרה האורחת.
– מה נכַחד, יקירתי! הגרפינה היקרה התחכמה לויֶרה באמת, – אמר הגרף. – אבל מה-בכך! אף-על-פי-כן עלתה יפה מאד, – הוסיף ויקרוץ בעיניו לויֶרה לאות-חבה ונחת-רוח.
האורחות קמו ויָצאו לדרכן ובצאתן הבטיחו לבוא אל הלחם.
– מה-משֻנה דרכן! כמה האריכו לשבת! – אמרה הגרפינה אחרי שלחה את אורחותיה.
יג.
כאשר יצאה נטשה מחדר-האורחים ותרץ, הגיעה במרוצתה אך עד חדר-הפרחים. בחדר ההוא עמדה ותט אזניה לקולות המשוחחים בחדר-האורחים ותחכה לבוריס, שיצא אחריה. כבר החלה לבוא לידי קצר-רוח ותרקע ברגלה הקטנה ועוד מעט והתחילה בוכה על כי לא יצא מיד, והנה קול צעדים באזניה, קול צועד לא בלאט ולא בחפזון, כי-אם במתינות איש צעיר הגון. נטשה מהרה ותחבא בין עציצי-הפרחים.
בוריס עמד באמצע החדר ויפן כה וכה ויסר בכף-ידו חוט-שערה משרוול מעיל-השרד אשר עליו ויתבונן בראי אל פרצוף-פניו היפה. נטשה שתקה והציצה ממארבה לראות, מה יעשה. והוא עמד מעט לפני הראי ויחַיך רגע קטן וישם פעמיו אל הדלת. נטשה אמרה לקרא לו, אבל נמלכה ולא קראה. “ילך ויחפש” – אמרה בלבה. אך יצא בוריס, והנה סוניה באה מפתח אחר, ופניה אדמו, ושפתיה לחשו בזעם דברים מתוך דמעות. נטשה התאפקה ולא פרצה מתוך מחבואה, כפי שעלה על דעתה בראשונה, ותשאר במארבה כרואָה ואינה-נראה ותשקף ותרא הכל, ועֹנג מיחד, ענג חדש לה, מצאה לנפשה בזה. סוניה לחשה והביטה לרגעים אל פתח חדר-האורחים, עד שיצא ניקולי משם.
– סוניה! מה לך? איך תוכלי לעשות כזאת? – אמר ניקולי בגשתו אליה במרוצה.
– אין דבר, אין דבר. הַניחה לי! – קראה בלשון רבים והתחילה בוכה.
– לא, יודע אני מה-זאת.
– אם ידעת, הרי טוב, לכה אליה.
סוֹ-וֹ-וניה! אך מלה אחת! איככה תוכלי להדאיב את נפשי ואת נפשך כל-כך בגלַל דמיון כוזב? – אמר ניקולי ויאחז בידה.
סוניה לא השתדלה להוציא את ידה ותחדל לבכות.
נטשה לא זזה ולא נשמה ותבט בעינים נוצצות ממארבה. “מה יהיה עתה?” הגתה בלבבה.
– סוניה! עולם כֻּלו כאַיִן בעיני! את לבדך יקרה לי מכל – אמר ניקולי – זאת אוכיח לך.
– לא טוב בעיני, כי תדבר כדברים האלה.
– לא אוסיף עוד. סלחי לי, סוניה! – והוא משך אותה אליו וישק לה.
“מה-טוב!” אמרה נטשה בלבה, וכאשר יצאו סוניה וניקולי מן החדר, הלכה אחריהם ותקרא לבוריס.
– בוריס, בואה הנה, – אמרה בפנים מלאים ערמה ומזמה. – יש-לי להגיד לך דבר אחד. הֵנה, הֵנה – אמרה אליו ותביאהו אל חדר-הפרחים אל המקום אשר הסתתרה בו בין העציצים הגדולים.
בוריס הלך אחריה בבת-צחוק על שפתיו.
– ומה הוא “הדבר האחד”? – שאל אותה.
היא נבוכה ותפן כה וכה ותרא את הבֻּבּה שלה מוטלת על אחד העציצים וַתִּקָּחֶהָ בידיה.
– שְׁקָה לבֻּבּה, – אמרה אליו.
בוריס הביט בחבה ובשום-לב אל פניה המלאים התעוררות ולא ענה דבר.
– אינך רוצה? אם-כן, גשה הנה, – אמרה לו ותעמֵק לבוא בין הפרחים ואת הבֻּבּה השליכה מידה. – קְרַב יותר, יותר! – לחשה לו.
ידיה אחזו בקפולי שרווליו ובפניה המסֻמקים נראו גילה ורעדה.
– ולי תחפוץ לנשֹׁק? – שאלה אותו בלחישה דקה, שבקשי הגיעה לאזנו, ותבט אליו מתחת למצחה בבת-צחוק ועוד מעט ובכתה מסערת-לבה.
בוריס נסתּמק.
– מה-מגֻחכה אַתּ! – אמר וַיִּכַּף אליה ויסתמק עוד יותר, אך לא נסה לעשות דבר ולא חדל לחכות.
פתאפ קפצה ועלתה על הציץ ותגבה ממנו ותחבקהו בשתי ידיה, וזרועותיה הדקות החשופות לפתו אותן ממעל לצוארו ובתנועת-ראש סלקה את שערה ותשקהו על שפתיו.
וברגליה מהירות עברה בין העציצים אל מעֵבר לפרחים ותּוֹרד ראשה ותעמוד.
– נַטַשה, – אמר אליה (שניהם דברו בלשון-רבים), – הן ידעת, כי אהבתיך, אבל…
– האהבת אותי? – נכנסה נטשה לתוך דבריו.
– כן, אהבתיך, אך אל-נא נעשה כמעשה הזה עתה… עוד ארבע שנים… אז אבקש את ידך.
נטשה הרהרה קצת.
– שלש-עשרה, ארבע-עשרה, חמש-עשרה, שש-עשרה… אמרה ומנתה באצבעותיה הקטנות והדקות. – טוב! ובכן גמרנו? – ובת-צחוק של שמחה ומרגוע האירה את פניה המלאים חיים.
– גמרנו! – אמר בוריס.
– לעולם? – אמרה הנערה – עד יומנו האחרון?
ובקחתה אותו תחת זרועה הלכה עמו במתינות ובפנים מפיקים אשר אל חדר-הדרגש.
יד.
הגרפינה עיפה כל-כך מרֹב הבקורים, שצותה שלא לקבל עוד כל איש, ושומר-הסף נצטוה לבקש ולדרש מכל הבאים לברך, שיבואו אל הלחם. נפשה אִותה לשוחח מעט ביחידות עם ידידת ימי-ילדותה הנסיכה אנה מיכאילובנה, אשר לא ראתה אותה עוד כראוי אחרי שובה מפטרבורג; אנה מיכאילובנה קֵרבה את כסאה עוד יותר אל כסאה של הגרפינה ותשב אצלה בפנים הנעימים, המָּשחתים מבכי.
– עמך אדבר בשפת-אמת גמורה – אמרה אנה מיכאילובנה. – אך מעטים נשארו מידידינו הישָׁנים! על-כן יקרה ידידותך בעינַי כל-כך.
אנה מיכאילובנה שמה עיניה על ויֶרה ותעמוד מִדַּבּר, הגרפינה לחצה את ידה
– ויֶרה – אמרה הגרפינה אל בתה הבכירה, שלא היתה אהובה עליה, כנראה – מפני-מה אין הבנה לך בשום דבר? האם לא תרגישי, כי מיֻתּרת את פה? לכי אל אחיותיך, או…
וירה היפה חִיְּכה חיוך קל של בוז, ונראה בה, שלא הרגישה כל עלבון לנפשה.
– לוּ אמרת לי, אמא, הלכתי מזה מיד – אמרה ויֶרה ותלך אל חדרה.
אך בעברה לפני חדר-הדרגש, התבוננה, כי אצל שני חלונותיו יושבים שני זוגים, זוג לחלון בסדר מקביל, ותעמוד ותחַיך בבוז. סוניה ישבה סמוכה לניקולי, והוא העתיק למענה חרוזים, שחבּר בפעם הראשונה בימי חייו. ובוריס ונטשה ישבו אצל החלון השני ויחדלו לדבּר בשעת כניסתה. סוניה ונטשה נשאו עיניהן אל וירה ופניהן כחוטאות ומאֻשרות גם-יחד.
חזיון משמח ומושך את הלב היה מראֵה הנערות הצעירות האוהבות האלה, אך בלבה של וירה לא העיר, כנראה, רגש נעים.
– זה כמה פעמים בקשתי מאתכן – אמרה וירה – שלא תקחו את חפָצי, הלא חדר מיֻחד לכם.
והיא לקחה מיד ניקולי את הקסת.
–כרגע, כרגע – אמר ניקולי בטבלו את העט.
– כל מה שאתם עושים הוא שלא בזמנו – אמרה וירה. – גם אל חדר-האורחים באתם במרוצה, עד כי הכל התבַּישו בגללכם.
אמת אמרה בזה, אך אף-על-פי-כן או דוקא משום-זה לא ענה אותה איש דבר, וכל הארבעה רק הביטו זה אל זה. היא התמהמהה בחדר והקסת בידה.
– ומה הסודות האלה בשנותיכם בין נטשה ובוריס וביניכם – הלא אך דברי-שטות בלבד.
– ומה ממך יהלוך, ויֶרה? – טענה נטשה בקול נמוך ודק כמלמדת זכות.
ביום ההוא היתה, כנראה, טובה ומלאה חבּה לַכּל עוד יותר מבכל-עת.
– שטות גדולה – אמרה וירה. – בוש אבוש, כי אביט אליכם. מה הסודות האלה?..
איש איש וסודותיו. אנחנו לא נפריע בעדך ובעד בֶּרג, – אמרה נטשה בחם-לב.
– בודאי לא תפריעו, – אמרה וירה – כי לעולם לא תמצאו דבר רע במעשי. ואני אודיע לאִמנו את דרכיך עם בוריס.
– נטליה אילינישנה מתנהגת עמי יפה מאד – אמר בוריס. – לא אוכל להתאונן עליה.
– חדל-לך, בוריס, דיפלומט גדול אתה כל-כך (מלת “דיפלומט” היתה מצויה מאד בפי ילדי הדור ההוא בהוראה המיֻחדת שהכניסו בה, גם למשא הוא – אמרה נטשה בקול רועד של נעלבה. – על-מה היא מתאַנה לי! עד-עולם לא תביני זאת – אמרה בפנותה אל וירה – כי לא אהבת איש מימיך; איו לב לך, אך מַדַּם דֵּי זַ’נְלי את (שם זה, שנחשב לעלבון גדול), נתן ניקולי לוירה) וכל תאות נפשך היא רק לצער את האחרים. התהדרי-לך לפני בֶּרג כטוב בעיניך, – סֵיְּמה במהירות.
– אני בודאי לא ארוּץ לעיני אורחים אחרי איש צעיר…
– עתה נִמלא חפצה – התערב ניקולי בדבר: – כבר דברה קשות וגרמה צער לכֻלנו. נלכה-נא אל חדר-הילדים.
ארבעתם נִתְּרו יחדו ממקומם, כעדת צפרים מָבְהָלות, ויצאו מן החדר.
– אלי דבּרו קשות ואני לא אמרתי דבר לאיש – אמרה וירה.
– מַדַּם דֵּי זַ’נלי! מַדַּם דֵּי זַ’נלי! – קראו קולות-צחוק מאחרי הדלת.
ויֶרה היפה, אשר הרגיזה כל-כך את בני החבורה, צחקה צחוק קל ותקרב אל הראי וַתְּתַקֵּן את הסודר אשר עליה ואת תִּשְׂרָקְתָּהּ, ונראה בה, שלא שמה את לבה למה שנאמר לה. בהביטה אל פניה היפים, נתקררה דעתה, לפי-הנראה, ולבה נח בה עוד יותר מבראשונה.
ובחדר-האורחים נמשכה השיחה.
– יקירתי, – אמרה הגרפינה, – גם חיי לא רפידת-שושנים לבד הם. האם אינני רואה, כי בדרך הזאת, שאנחנו הולכים בה, יספיק רכושנו לא לארך-ימים! וכל זה בגלל הקלוב ובגלל טוּב-לבבו. גם בשבתנו בכפר, כלום אנו נחים שם? כל הימים תיאטראות וציד וכיוצא בזה. אך מה נדבר בי. כיצד עלתה כל זאת בידך? הרבה אני מתפלאה עליך אַנֶּט, איככה תוכלי עתה בשנותיך לנסוע לבדך בעגלה פעם למוסקבה, פעם לפטרבורג, אל כל המיניסטרים, אל כל גדולי-הארץ, ועם כלם תדעי להתנהג כראוי; תמה אתמה! איך-זה היה הדבר? אני אינני יכולה לעשות כזאת כלל.
– אכן, חמדת-נפשי, – ענתה הנסיכה אנה מיכאילובנה, – ישמרך ה' ולא תדעי לעולם, מה-קשה להיות אלמנה בלי-משען ואֵם לבֵן אהוב בלי-חֹק. כל דבר לא יִבָּצר במצב כזה – הוסיפה בקצת גאוה. – המשפט, אשר היה לי הרגילני לזה. אם צריכה אני לראות את אחד הגדולים האלה, אני כותבת פתקה: “הנסיכה פלונית חפֵצה לראות את פלוני” ואני נוסעת בעצמי במרכבה שכירה פעמַים או שלש פעמים או ארבע, עד שתֵּעָשה בקשתי. אין אני שמה לב למה שיאמרו הבריות.
– אבל את מי בקשת על בּוֹרינקה? – שאלה הגרפינה. – הנה הוא נמנה עתה לאופיצר של הגוַרדיה, וניקוֹלוּשקה הוא יוּנקֶר. אין איש שישתדל בשבילו. אל מי פנית?
– אל הנסיך וסילי, בחבּה יתרה התנהג עמי. כרגע נֵאות לי לכל אשר בקשתי וידבר עליו את הקיסר, – אמרה הנסיכה אנה מיכאילובנה בשמחה ותשכח, עד כמה הֻזקקה להשפיל כבודה כדי להגיע את מטרתה.
– ההזקין הנסיך וסילי? – שאלה הגרפינה. – אני לא ראיתי אותו משעת התיאטראות שלנו, שערכנו בבית הרוּמיַנְצוֹבים. בודאי שכח אותי. ובימים ההם היה מבקש קרבתי, – הזכירה הגרפינה בבת-צחוק.
– כדרכו אז דרכו עתה, – ענתה אני מיכאילובנה, – עודנו מדבר טובות ומתחבב. גדֻלתו לא העבירה אותו על דעתו כל-עִקר. “צר לי, כי אך מעט מאד אוכל לעשות למענך, יקירתי הנסיכה”, אמר לי, “צַוי כי שומע אני”. לא, הוא בן-חיל וטוב לקרוביו למדי. אך הלא ידעת, נטליה, מה אהבתי את בני. אינני יודעת, אם יש דבר בעולם, אשר יכבד לי לעשות למענו. ועניני ביתי רעים כל-כך, – הוסיפה אנה מיכאילובנה בעצבון ובהשפלת-קול, – רעים כל-כך, שמצבי עתה נורא מבכל-עת. משפטי הקשה אוכל את כל אשר לי, ועוד לא נעשה בו דבר. אין לי עתה גם אגורה בת עשר קופיקות, כפשוטם של דברים, ולא אדע, במה אעשה בגדי-שרד לבוריס (פה הוציאה את מטפחת-אפה מחיקה והתחילה בוכה). חמש מאות רֻבּל דרושים לזה, ובידי אך שטר בן עשרים וחמשה. מצבי כל-כך… כל תקותי עתה לגרף קיריל ולדימירוביץ בֶּזאוּחוב, אם הוא לא יאבה לתמוך בבן-טבילתו – הלא הוא היה סנדקו של בוריס – ולקצוב לו פרס למחיתו, תהיינה כל יגיעותי לריק: לא יהיה לי במה לעשות לו בגדי-שרד.
עיני הגרפינה התחילו דומעות.
– פעמים רבות יעלה על לבי, אפשר שהוא דבר-חטא, – אמרה הנסיכה. – והנה הנסיך הזה, קיריל ולדימירוביץ בֶּזאוחוב, איש אחד הוא… ורכוש גדול כזה… גם למה לו חיים? הן חייו היו עליו למשא, ובוריס אך יחל עתה לחיות
– בודאי יוריש מהונו גם לבוריס, – אמרה הגרפינה.
– אלהים יודע, ידידתי היקרה! העשירים ואילי-הארץ האלה אֶגואיסטים גדולים הם. בכל זאת אסע אליו כרגע עם בוריס ובפֵרוש אֹמר לו, מה בקשתי. יחשבו עלי מה שיחשבו, אני לא אשית לבי לדברים כאלה בזמן שגורל בני תלוי בכך. – הנסיכה קמה. – עתה שתי שָעות, ואל הלחם תשבו בארבע שעות. עוד אספיק לנסוע ולשוב.
ובתנועות המיֻחדות לאשת-חיל פטרבורגית, היודעת לעשות את שלה בעתו, שלחה אנה מיכאילובנה לקרא לבנה ותצא אל הפרוזדור עמו יחד.
– שלום לך, חמדת נפשי, – אמרה אל הגרפינה, אשר יצאה לשלחה עד הפתח – ברכיני, כי אצליח בדרכּי – הוֹסיפה בלחישה, להסתיר דבריה מבנה.
– את נוסעת אל הנסיך קיריל ולַדימירוביץ, יקירתי? – אמר הגרף ויצא מחדר-האכל אל הפרוזדור. – אם רָוַח לו, קראי-נא אלי את פיר אל הלחם. הלא מצוי היה אצלי והיה מחולל עם הילדים. קראי-נא לו, יקירתי. עתה נראה את הגדולות אשר יעשה טַרַס היום. הוא אומר, שלא נעשָׂה גם בבית הגרף אורלוב כמשתה אשר יהיה בביתנו.
טו.
– בוריס יקירי, – אמרה הנסיכה אנה מיכאילובנה לבנה, בשעה שעברה מרכבת הגרפינה רוסטובה, אשר ישבו בה שניהם, הנסיכה ובנה, ברחוב המרֻפד בתבן ובאה בתבן ובאה אל חצרו הרחבה של הגרף קיריל ולדימירוביץ בֶּזאוחוב. – בוריס יקירי, – אמרה לו ותוצא את ידה מתחת האדרת הישנה שהיתה עליה ותשימנה בזהירות ובחבה על יד בנה – הסבּר פניך, היֵה נוח לבריות. הגרף קיריל ולַדימירוביץ הוא סוף-סוף אב-סנדק לך, וכל גורלך לעתיד לבוא תלוי בו. זכָר זאת, יקירי, והתחבב עליו ככל אשר תוכל…
– אלו ידעתי, שיצא מזה דבר חוץ מהתבזות… – השיה הבֵּן בתלונה חרישית. – אך כבר הבטחתי לך ואעשה זאת למענך.
אף-על-פי שעמדה מרכבה אחת אצל פתח המבוא, שאל שומר-הסף, בראותו את האֵם עם בנה (אשר לא צוו להודיע על-אודותם, כי אם הלכו מיד במסדרון העשוי זכוכית בין שני טורי פסלים נתונים בכוכים) ובהתבוננו בעין-בקרת אל אדרתה הישנה, את מי הם מבקשים לראות, את העלמות הנסיכות או את הגרף, וכאשר השיבו לו כי הם הולכים אל הגרף אמר, כי להוד-מעלתו הורע היום ואינו מקבל שום איש.
– יכולים אנו לשוב, – אמר בוריס צרפתית.
ידידי! – אמרה אליו אמו בקול תחנונים ותגע שנית ביד בנה כאלו יכלה נגיעה זאת להרגיעו או לעוררו.
בוריס שתק וישם עיניו באמו דרך-שאלה ואת מעילו לא הסיר מעליו.
– חביבי, – אמרה אנה מיכאילובנה בקול מלא חבה אל שומר-הסף, – ידעתי, כי הגרף קיריל ולדימירוביץ חולה מאד… בגלל-זה באתי למוסקבה… אני לא אטרידהו… עלי רק לראות את הנסיך וסילי סֶרְגֵיֶביץ, הלא הוא מתארח פה. הגידה-נא לי.
שומר-הסף משך בחוט הפעמון בלא-רצון ויסב פניו.
– הנסיכה דרובּיֶצקַיה אל הנסיך וסילי סֶרגֵיֶביץ, – קרא אל המשרת, שירד לבוּש פרַק ופוזמקאות ומסאגוֹת על רגליו.
הנסיכה תקנה את כפלי שמלתה, שמלת-משי ישנה שנצבּעה ותסתכל בראי הַוַּינֶציָאִי הגדול הקבוע בקיר, ותצעד בקומה זקופה בנעלותיה הנדושות על יריעת המעלות.
– הנה הבטחת לי, יקירי, – חזרה ואמרה לבנה ותגע בו בידה לעוררו.
בוריס הוריד עיניו וילך אחריה במנוחה.
הטרקלין, שנכנסו בו, היה פתוח מעברו האחד אל החדרים המיֻחדים לנסיך וסילי.
כשהגיעו האם והבן לאמצע החדר ורצו לשאל את המשרת הזקן שקפץ ועמד לפניהם, להיכן ילכו, נסַבּה כף מנעולה הברונזאי של אחת הדלתות, והנסיך וסילי יצא באדרת-חֹרף קצרה של קטיפה, שאך כוכב אחד היה עליה, כדרך שאדם לובש בביתו, והוא מלַוה איש יפה שחור-שער. האיש הזה היה הדוקטור הפטרבורגי המפֻרסם לוֹרֶן.
– ברור אפוא הדבר? – אמר הנסיך.
– אדוני הנסיך, “בן-אדם יכול לשגות”, אבל… – ענה הדוקטור הצרפתי בקצת שריקה וגם את המשל הלטיני הזה בטא בהברה צרפתית.
– טוב, טוב…
כראות הנסיך וסילי את אנה מיכאילובנה ואת בנה, שִׁלַּח את הדוקטור בקידה ויגש אליהם בלי הוצא דבר מפיו, אך בפנים מביעים שאלה. ובוריס ראה את אמו והנה פתאם מלאו עיניה עצב עמֹק, ובת-צחוק קלה עברה על שפתיו.
– בשעת צרה כזאת אנחנו נפגשים, אדוני הנסיך… מה מצבו של החולה היקר? – אמרה לו וכמו לא התבוננה אל מבטו הקר והעולב, אשר כונן אליה.
הנסיך וסילי הביט אליה ואל בוריס כשואל ומשתומם. בוריס השתחוה לפניו דרך-כבוד. אך הנסיך לא השיב על קידתו ויפן אל אנה מיכאילובנה וַיָּשב על שאלתה בתנועת ראש ושפתים, לאמר: קשה מאד לקוות לטוב.
– האמנם? – קראה אנה מיכאילובנה. – מה-נורא הדבר! מה אָיֹם הרעיון… זה בני, – הוסיפה ותרמוז על בוריס. – רצונו להודות לך בעצמו.
בוריס חזר והשתחוה דרך-כבוד.
– האמינה לי, אדוני הנסיך, כי לבי, לב אֵם, לא ישכח לעולם את אשר עשית לנו.
– שמֹח אשמח, כי יכולתי לעשות את הטוב בעיניך, אנה מיכאילובנה, – אמר הנסיך וסילי בתַקנו את רקמת חָשְׁנוֹ. הוא התנהג במקום הזה עם אנה מיכאילובנה בחשיבות מרֻבּה עוד יותר מבשעת פגישתם בבית אַנֶּט שֶׁרֶר בפטרבורג.
– השתדל לעבוד היטב ולהיות ראוי לכך – הוסיף ויפן אל בוריס כמזהיר ומוכיח – שמֹח אשמח… השעת-חֻפשה לך פה? – הוסיף לדבּר בקרירות.
– אני מחכה, הוד-נסיכות, עד שאצטַוה לנסע אל מקום משמרתי החדשה, – ענה בוריס ולא הראה לא תרעֹמת על סגנון אזהרתו של הנסיך ולא השתדלות להכנס בדברים, כי אם מנוחה שלמה והבעת כבוד בלבד, והנסיך שם עיניו עליו בקצת תמיהה.
– אתה יושב בבית אמך?
– אני יושב בבית הגרפינה רוסטובה, – אמר בוריס ויוסף גם הפעם: – הוד-נסיכות.
– הוא איליה רוסטוב, אשר נשא את נטליה שִׁינְשִׁינה, – אמרה אנה מיכאילובנה.
– ידעתי, ידעתי, – אמר הנסיך וסילי בקולו הקר. – מעולם לא יכולתי להבין, איכה מצאה נטליה את לבבה להנשא לדֹב המלֻכלך הזה. שוטה גמור ומגֻחך הוא. ולא עוד, אלא שאומרים עליו, שהוא גם משחק הרבה בקלפים.
– אבל איש טוב מאד הוא, אדוני הנסיך, – אמרה אנה מיכאילובנה בבת-צחוק של חנינה, כאלו ידעה גם היא, שהגרף רוסטוב ראוי הוא, שיאמרו עליו כן, אלא שהיא מבקשת רחמים על אותו זקן עלוב.
– ומה אומרים הדוקטורים? – שאלה הנסיכה אחרי שתיקה קצרה, ופניה המָּשחָתים מבכי חזרו ונמלאו עצב רב.
– אין תקוה רבה, – אמר הנסיך.
– ואני רציתי כל כך להודות עוד פעם אחת לדודי על כל חסדיו אשר עשה לי ולבוריס. הוא בן-טבילתו – הוסיפה בנגינה, שהיה אפשר לדון על-פיה, שדבר זה יתן שמחה גדולה בלבו של הנסיך וסילי.
הנסיך וסילי התחיל מהרהר ומקמט מצחו. אנה מיכאילובנה הבינה, כי ירא הוא, פן תבקש לה חלק בצַואתו של הגרף בֶּזאוחוב, ותמהר להרגיעו.
– לולא אהבתי אהבה נאמנה את דודי, אמרה ובטאה מלה אחרונה זו בבטחה מיחדת וכמו אגב-אורחא, – אני יודעת את אפיוֹ, כי איש אמת ונדיבות הוא; אך הלא רק העלמות הנסיכות לבדן אצלו… הן עודן צעירות… – היא כפפה ראשה ותוסף בלחישה: – המלא את חובתו האחרונה? מה יקרים הם הרגעים האחרונים האלה! הלא רין לשהות עוד, נחוץ להכינו, אם קשה מצבו כל-כך. אנחנו הנשים, – אמרה בבת-צחוק רכה, – יודעות כלנו, איך לאמר דברים כאלה נחוץ לי לראותו. קשה לי עד-מאד דבר זה, אבל כבר הָרגלתי לשאת מכאובים.
הנסיך הבין, לפי-הנראה, כמו שהבין בנשפה של אַנֶּט שֶׁרֶר, כי קשה להשתמט מאנה מיכאילובנה.
– אולי קשה עליו ראיון זה, יקירתי, – אמר לה, – נמתינה עד הערב, הדוקטורים הבטיחו, כי מַשבר יהיה היום.
– ואולם אסור להמתין ברגעים האלה, אדוני הנסיך. זכר-נא, הלא הדבר נוגע בתשועת נפשו. הה! נורא הוא, חובת הנוצרי…
ברגע הזה נפתחה דלת, ואחת מהעלמות הנסיכות, בנות אחותו של הגרף באה מן החדרים הפנימיים, ופניה נזעמים וקרים, ומתניה ארֻכּים הרבה מהראוי לפי מדת רגליה.
הנסיך וסילי פנה אליה.
– ומה מצבו עתה?
– בלי כל שנוי. ואיך ירוַח לו, בתוך השאון הזה… – אמרה העלמה ותסתכל באַנה מיכאילובנה כמו באשה נכריה לה.
– ואני לא הכרתיך, יקירתי, – קראה אנה מיכאילובנה בבת-צחוק של שמחה גדולה ותגש אל העלמה בצעדים קלים ומיֻשרים. – באתי הֵנה לעזור לכן לכלכל את דודי בחליו. אני מבינה, כמה עמל נשאתן, – הוסיפה וַתַּעֲצֹם עיניה כמשתתפת בצער.
העלמה לא השיבה דבר ותצא מיד, ואף בת-צחוק לא נראה על שפתיה. ואנה מיכאילובנה שכבשה לה בזה גם-היא מקום בבית, הסירה את נעלי ידיה ותֵּשב על אחד הכסאות בהרחבה, בהזמינה את הנסיך וסילי, שֶׁיֵּשב אצלה.
– בוריס! – אמרה אל בנה ותחיך – אני אכנס אל הגרף, אל דודנו, ואתה לֶךּ-לך בין-כה אל פיר, אך אל תשכח למסור לו את בקשת הרוסטובים. הם קוראים אותו אל הלחם. אולם הוא לא יוכל לנסוע אליהם? – אמרה אל הנסיך.
– להפך, אמר הנסיך ופניו נפלו. – אני אשמח מאד, אם תסירי את הצעיר הזה מלפני… הנה הוא יושב פה. הגרף לא שאל על-אודותיו אפילו פעם אחת.
הנסיך הניע כתפיו. המשרת הוליך את בוריס אל המדור התחתון ומשם עלה עמו במעלות אחרות אל פטר קירילוביץ.
טז.
ופיֶר לא הספיק לבחור לו עבודה קבועה בפטרבורג וגם שֻלח למוסקבה בגלל מעשי-משובה. נכונים היו הדברים אשר סֻפרו בבית הגרף רוסטוב, כי באמת השתתף במעשה בשוטר-הרבע, שנקשר אל הדב. לפני ימים אחדים בא ויסר אל בית אבא כפעם-בפעם. אף אמנם הבין פיר, שכבר נודע הדבר במוסקבה ושהעלמות הנסיכות, המבקשוֹת רעתו בכל-עת והסובבות את אביו, לא תחדלנה מהגיד זאת לגרף ולהעלות חמתו עליו, בכל-זאת סר אל חדרי אביו בעצם יום בואו העירה. כשנכנס לחדר-האכל, ששם היו אותן הנסיכות רגילות לשבת יחדו, נתן להן שלום, והן ישבו באותה שעה אצל מסגרת לרקימה, ואחת מהן קראה בספר בקול. שלש אחיות היו, הגדולה שבהן, עלמה אֲרֻכּת-מתנים. קפדנית ומדקדקת בנקיון, – היא שיצאה אל אנה מיכאילובנה – קראה בספר, והצעירות – שתיהן אדמוניות וטובות-מראה ודומות זו לזו, אך לאחת שומה על שפתה, אשר הגדילה עוד את חנה – רקמו במסגרת. את פיר קבלו כאלו בא שוכן-עפר או מכה שחין רע לפניהן. הבכירה חדלה לקרא ותדום ותבט אליו בעינים מלאות בהלה; הצעירה, אותה שלא היתה לה שומה, הביטה אליו גם-היא כאחותה הבכירה; והקטנה שבשלשתן, בעלת השומה, שהיתה נוחה לשמוח ולהלעיג, גחנה אל מסגרת הרקימה, כדי להסתיר את הצחוק הקל, שצחקה, לפי-הנראה, מראש על הסצֵינה המגֻחכת, העתידה להיות בעוד-מעט. היא משכה את חוט הצמר למטה וַתִּכַּף, כאלו אמרה להסתכל בציורי-הרקמה, ובקשי עצרה ברוחה מצחוק.
– שלום שאֵרתי, – אמר פיֶר. – האם לא תכיריני?
– מאד מאד אכירך, מאד מאד.
– מה מצבו של הגרף? האוכל לראותו? – שאל פיר בכבדות כדרכו, אך לא התבושש.
– הגרף נושא מכאובים חמריים ומוסריים, וכמדֻמה לי שאתה השתדלת להפליא את מכאוביו המוסריים.
– האוכל לראות את הגרף? – שאל פיר שנית.
– המ!… אם חפץ אתה להביא מָוֶת עליו, להמיתו באמת, יכול אתה לראותו. אולגה, לכי וראי, אם נגמַר בִּשוּלו של המרק לדודנו, כי עוד מעט והגיעה השעה – הוסיפה העלמה, כדי להראות לפיר, שטרודות הן וכל טרדתן להרגיע את אביו, בשעה שהוא, כמוּבן, אך מרגיזו כל היום.
אולגה יצאה. פיר עמד ויסתכל מעט באחיותיו ויקוד ויאמר:
– אם כן, אלך לי אל חדרי. לכשאוכל לבוא, אמֹרנה לי.
הוא יצא, וקול צחוק צלול, אך נמוך, קול צחוקה של האחות הקטנה בעלת-השומה, נשמע אחריו.
ממחרת בא הנסיך וסילי למוסקבה וישם מושבו בבית הגרף ויקרא לפיר ויאמר לו:
– יקירי, אם תתנהג כמו שהתנהגת בפטרבורג, תהיה אחריתך רעה מאד; יותר אין לי מה לאמר לך. הגרף חולה מאד מאד: אתה אין לך לראותו כלל.
מאותה שעה לא הפריעו עוד את פיר ממנוחתו ויהי בודד כל היום בחדרו במדור העליון.
בשעה שנכנס בוריס שמה, התהלך פיר בחדרו ועמד לפעמים בקרני-זויות, בעשותו תנועות של אִיוּם כלפי הכתל, כדוקר בחרב את אויבו, ובהביטו בחמה למעלה ממשקפיו, ואחר שב להתהלך, כשהוא מבטא מלים בלתי-ברורות, מנענע בכתפיו ופורש ידיו לרגעים.
– קץ אנגליה בא, – אמר בפנים נזעמים ובאצבע נטויה כרומזת על איש. – פִּיט, שבגד באֻמתו והפר חֻקי העם, חַיב ודינו נגמר…
הוא עוד לא הספיק להוציא בשפתיו את גזר-דינו של פיט, בְּצַירו לו ברגע הזה בדמיונו, שהוא נפוליון בעצמו והוא עם גבורו יחד כבר חֵרף נפשו ויעבור את רצועת-ים-קַלֶּה וילכוד את לונדון – והנה אופיצר צעיר יפה וזקוף-קומה נכנס לחדרו. פיר עמד מלכת. כאשר יצא פיר ממוסקבה, היה בוריס נער בו ארבע-עשרה שנה, על-כן נשכח מלבו לגמרי; אך מדרכו לקבל כל-אדם בסבר פנים יפות, מהר ויאחז בידו ויחַיך אליו בחבה.
– התזכרני? – אמר בוריס בבת-צחוק נעימה – באתי עם אמי אל הגרף, אך הוא, כמדמה לי, איננו בריא כל-צרכו.
– כן, כמדֻמה לי, שהוא חולה. כל-היום מפריעים את מנוחתו, – ענה פיר ובין-כה התאמץ לזכור, מי הוא האיש הזה.
בוריס הבין, כי פיר איננו מכיר אותו, אך לא רצה להגיד לו מיד את שמו ויבט אל עיניו הבטה ישרה וכל רגש-מבוכה לא היה בו.
– הגרף רוסטוב מבקש מאתך לבוא אליו היום אל הלחם, – אמר אחרי שתיקה ארֻכּה, שקשתה מאד על פיר.
– אה! הגרף רוסטוב! – אמר פיר בשמחה. – ואתה אפוא איליה בנו. ואני, מה-נפלא הדבר, לא הכרתיך ברגע הראשון. התזכור את נסיעותינו אל הרי-האַנקורים עם מַדַּם זַ’קו… לפני ימים רבים.
– טועה אתה, – אמר בוריס במתינות ויחַיך ברוח-עז ובקצת לגלוג. – אני בוריס, בנה של הנסיכה אנה מיכאילובנה דרובּיצקַיה. איליה הוא שמו של רוסטוב האב, ושֵם בנו ניקולי. ואני לא ידעתי מימי את מדם זַ’קוֹ.
פיר התחיל מנפנף בידיו ובראשו. כאלו סבוהו יתושים ודבורים.
– מה-זאת אפוא! ערבבתי את כל השמות. במוסקבה קרובים רבים לי כל-כך! בוריס אתה… כן. עתה ידעתי אחרי כל הדברים האלה. ומה דעתך על האקספֶּדיציה הבּוּלוֹנית? הלא רעה תבוא על האנגלים, אם אך יעבור נפוליון את התעלה? אני חושב, כי הוא דבר שאפשר מאד. ובלבד שלא יכָּשל וִילְניֶב בדבר-אִולת.
בוריס לא ידע מאומה על-אודות האקספֶּדיציה הבוּלונית, לא קרא בעתונים ושֵׁם וִילניֶב לא שמע מעולם.
– פה במוסקבה אנו עסוקים במשתאות ובלשון-הרע יותר מבעניני המדינות – אמר בקולו השוקט והלגלוגי – אינני יודע דבר ואינני מהרהר בזה כלל. מוסקבה עוסקת בלשון-הרע יותר מבכל-דבר, – הוסיף עוד, – עתה מדברים בך ובגרף.
פיר חִיֵּךְ מתןך דרישת טובה כדרכו, כמו דאג לאיש-שיחו, שמא יאמר דבר,שיתחרט עליו אחרי-כן. אך בוריס דקדק במוצא שפתיו ודבריו היו ברורים וקרים ועיניו הביטו נכחו אל עיני פיר.
אין לה למוסקבה עסק אחר חוץ מלשון-הרע, – הוסיף בוריס. – והכל עסוקים בשאלה, למי יוריש הגרף את רכושו, אף-על-פי שאפשר, שעוד יאריך ימים יותר מכֻּלנו, ואני חפץ בזה בכל-לב.
– כן-הוא,על-כל-זה יש להצטער הרבה, – מהר פיר לענות אחריו, הרבה יש להצטער.
פיר לא חדל מהתיָרא, שמא יכנס האופיצר הזה שלא בכַונה בשיחה, שתהי קשה לו לעצמו.
– ואתה תדַמה בודאי, – אמר בוריס, ופניו האדימו קצת, אך את קולו ותנועותיו לא שִׁנה, – בודאי תדמה, שכל אלה מתכּונים רק לקבל מה שאפשר מהונו של העשיר.
“וכך הוא באמת”, אמר פיר בלבו.
–ואני כַוַּנָתִי לאמר לך, לשֵם הבֵּרור, כי שגֹה תשגה מאד, אם תחשב אותי ואת אמי בין האנשים האלה. אנחנו עניים מאד, לפחות עלי אני מעיד: דוקא מטעם זה, מפני שאביך עשיר הוא, אינני חושב את עצמי לקרוב לו, ולעולם לא נבקש ולא נקח ממנו דבר, לא אני ולא אמי.
זמן רב לא יכול פיר להבין את דבריו, אך כאשר הבין, קפץ ממקום שבתו ויתפשׂ ביד בוריס מלמטה במהירות ובגסות-התנועה המיֻחדות לו, ובהתאדמו עוד יותר מבוריס החל לדבּר ברגש, שהיו בו גם בשֶת גם תרעֹמת.
– זה פלא! האֻמנם אני… ומי יכול להעלות על לבו… ידעתי מאד…
אך בוריס חזר ונכנס לתוך דבריו.
– טוב לי, כי אמרתי הכל. אפשר, שלא לנחת הוא לך, סלח-נא לי, – התאמץ להרגיע את פיר, תחת אשר היה לו לפיר להרגיע אותו, – אבל מקוה אני, כי לא עלבתיך בדברי. זה משפטי לדבר ככל אשר בלבבי מבלי כסות דבר… אך מה אשיב? התבוא אל הרוסטובים אל הלחם?
אחרי אשר הסיר בוריס מעליו את משא חובתו הקשה, אחרי אשר יצא ממבוכתו והביא איש אחר תחתיו במבוכה, חזר והתחיל מדבר בנעימות.
– לא שמע-נא, – אמר פיר בשובו למנוחתו, – איש נפלא אתה. מה שאמרת באזני טוב מאד, טוב מאד. אינך יודע אותי, וזה לא יפלא. זה ימים רבים כל-כך לא ראינו איש את אחיו… ילדים היינו… יכול אתה לשער על-אודותי… מבין אני, מה שבלבך, מבין אני מאד. אני לא הייתי עושה זאת, לא הייתי מוצא את לבבי לעשות כן, אבל יפה הוא. שמח אני מאד, כי התוַדענו. משֻׁנה, הוא – הוסיף בבת-צחוק אחרי שתיקה קצרה – שכך אני בעיניך! – הוא צחק. – אבל מה-בכך? עוד נוסיף להכיר איש את אחיו. אין דבר. – הוא לחץ את ידו של בוריס. – דע לך, כי לא באתי לפני הגרף אפילו פעם אחת, כי לא קרא לי… צר לי עליו, כעל כל-איש… אבל מה אעשה?
ואתה חושב כי יספיק נפוליון להעביר את חילו? – שאל בוריס בבת-צחוק.
פיר הבין, כי רצה בוריס להַשיאו לדבר אחר, וייטב בעיניו הדבר ויחל להרצות לפניו את הצדדים הטובים וגם הרעים שבאקספֶּדיציה הבּוּלוֹנית.
אחד המשרתים בא לקרֹא לבוריס. הנסיכה רוצה לשוב הביתה. פיר הבטיח כי יבוא אל הלחם, כדי להתקרב יותר לבוריס, וילחץ את ידו של זה בחזקה ויבט אל עיניו בחבה בעד משקפיו… אחרי צאתו התהלך עוד זמן רב בחדר, אך הפעם לא דקר בַּחֶרב אויב שאינו נראה, כי אם חִיֵּךְ לזֵכר האיש הצעיר הנחמד, הפקח והבוטח בעצמו.
חבּה עזה בלי-טעם הרגיש לאיש הצעיר הזה – והוא רגש מצוי בראשית ימי השחרות, ביחוד במי שהוא בודד, – ויגמור בלבו להיות לו לידיד ורֵעַ.
הנסיך וסילי יצא עם הנסיכה, היא החזיקה מטפחת אצל עיניה ופניה היו רטֻבּים מדמעות.
– נורא ואָיֹם הוא! – אמרה הנסיכה. – אך יעבור עלי מה, אני אמלא את חובתי. אני אבוא ללון הנה. אין לעזבו. כל-רגע יקר. לא אבין, על-מה העלמות האלה מחשות. אולי יעזרני אֵל למצא עצה להכינו!… שלום לך, אדוני הנסיך, יהי אלהים בתומכי נפשך…
– שלום לך, יקירתי – השיב הנסיך ויפן מעליה.
– אהה, נורא מצבו, – אמרה אל בנה בעלותם יחד אל המרכבה. – כמט איננו מכיר איש
– לא אבין, אמי, מה הם הדברים שבינו לבין פיר? – שאל הבן.
– בַּצַואה יבֹרר הכל, מחמדי; בה תלוי גם גורלנו…
– אך במה תדעי, כי יוריש מעט גם לנו? –
– הה, ידידי! הוא עשיר כל-כך, ואנחנו אין לנו כֹל!
– זה אינו טעם מספיק, אמי.
– הה!, אלי, אלי, מה-מסֻכן הוא! – קראה הנסיכה.
יז.
כאשר יצאה אנה מיכאילובנה לנסוע עם בנה אל הגרף קיריל ולדימירוביץ בֶּזאוחוב, ישבה הגרפינה רוסטובה זמן רב לבדה בחדר ותשם לרגעים את מטפחתה על עיניה. אחרי-כן צלצלה בפעמון.
– מה לך, חמדתי, – אמרה בפנים נזעמים אל הנערה, אשר התמהמהה ולא באה רגעים אחדים, – האם לא תחפצי לשרת? אם כן, אמצא לך מקום אחר.
הגרפינה נעצבה על רעותה בגלל מר-נפשה ועניותה המשפלת אותה, על-כן היתה רוחה סרה, ובשעה כזאת נהגה לקרא למשרתת “חמדתי” ולדבר אליה בלשון-רבות.
– חטאתי – אמרה המשרתת.
– קראי אלי את הגרף.
הגרף נגש אל אשתו כשהוא מתנועע הנה והנה ופנים לו כשל חוטא במקצת, כמו תמיד.
– עתה תראי, גרפינה נחמדה, מה-נפלא יהיה צלִי-הקדֵרה, צלי בשר-הקוראים! הנה טעמתי; לא לשוא נתתי בעד הטבּח הזה אלף רֻבּלים. ׁשוֶה הוא!
הגרף ישב אצל אשתו, בשימו ידיו על ברכיו כאיש-חיל ובפרעו שערותיו הלבנות
– ומה תצַוי, גרפינה יקרה?
– זה הדבר, ידידי, – מה הרבב הזה פה? – אמר ותרמוז על החזיה שלו. – הצלי הוא בודאי, – הוסיפה בצחוק קל. – זה הדבר אשר אֹמַר לך: לכסף אני צריכה.
פניה נפלו בדבּרה.
– אה, חמדת-נפשי!…
הגרף התחיל ממשמש בבגדיו להוציא את ארנקו.
– לכסף רב אני צריכה. לחמש מאות רֻבּל. – ובהוציאה מטפחת של בַּטיסט, שפשפה בה את החזיה המלכלכת של בעלה.
– כרגע, כרגע. הו, מי שם? – נתן קולו, קול איש יודע ובוטח שהאנשים שהוא קורא להם, יחושו וירוצו אליו בכל-כחם. – קִראו אלי את מיטינקה!
מיטינקה הוא בן-האצילים שגדל בבית הגרף ועתה היה לו למפקח על כל עסקיו, נכנס לחדר בפסיעות מתונות.
– שמע-נא, יקירי, – אמר הגרף אל הצעיר, שנכנס ועמד לפניו בהבעת-כבוד. – הָביאה לי… – הוא התחיל מהרהר – שבע מאות רֻבּל. אבל השמר לך, אל תבֵא לי קרועים ומגאלים כבפעם האחרונה, כי אם טובים ויפים בעד הגרפינה.
–כן-הוא, מיטינקה, השתדל-נא להביא נקיים, – אמרה הגרפינה באנחה מתוך עצב.
– אדוני הגרף, לאימתי תצוה להביא? – אמר מיטיקה. – דע לך אדוני, כי… אולם אל-נא תדאג, – הוסיף בראותו, כי הגרף התחיל נושם נשימות כבדות ומרֻבּות, וזה היה תמיד סמן לתחלת כעס. – אני כמעט שכחתּי… הכרגע תצוה להביא?
– כן, כן הביאה מיד ותן לה לגרפינה.
–בן-חיל נפלא הוא מיטינקה זה, – הוסיף הגרף בפנים צוהלים, כאשר יצא הצעיר מלפניו. – לעולם לא יאמר: אי-אפשר. ואני לא אוכל נשא תשובה כזאת. הכל אפשר.
– הוי כסף, כסף, כמה צרות ורעות בעולם בגללו! – אמרה הגרפינה. – והכסף הזה נחוץ לי מאד.
– את גרפינה נחמדה, בזבזנית ידועה מכבר, – אמר הגרף בחפזון וישק לאשתו על-גב ידה וַיָּשב וילך אל חדר-עבודתו.
כאשר שבה אנה מיכאילובנה מבית בזאוחוב, כבר היה הכסף מוכן בשטרות חדשים על שלחן קטן תחת מטפחת קטנה, ואנה מיכאילובנה ראתה בה בגרפינה, כי היא עצובה.
– ומה תספרי, ידידתי? – שאלה הגרפינה.
– אהה, מה-נורא מצבו! אין להכירו, מסֻכּן הוא כל-כך. כל-כך מסֻכּן; אך רגע קטן הייתי אצלו וגם שתי מלים לא הוצאתי מפי…
– אַנֶּט, בשם האלהים, אל תשיבי את פני. – אמרה הגרפינה פתאם ותתאדם, ומשֻׁנה היה מראה זה של פניה הרזים, פני זקנה כבֻדה, ובדברה לקחה את הכסף מתּחת למטפחת.
אנה מיכאילובנה הבינה כהרף-עין, מה היא דורשת ממנה, וַתִּכַּף כדי שתוכל לחבק את הגרפינה במהירות נאה, כשיהיה הרגע צריך לכך.
– זאת לבוריס מאתי לתפירת מעיל-שרד.
וברגע ההוא כבר חבקה אותה אנה מיכאילובנה ותבך עליה, ותבך גם הגרפינה אתה. שתיהם בכו, על כי הן ידידות זו לזו; גם על כי הן טובות; גם על כי הן, האוהבות זו את זו מנעוריהן עסוקות עתה בענין שפל כזה – בענין כסף; גם על כי עברו ימי-הנעורים… אך דמעותיהן היו נעימות…
יח.
הגרפינה רוסטובה ישבה עם בנותיה בחדר-האכל, וכבר ישבו קרואים רבים עמהן. הגרף הוליך את הגברים אל חדר-עבודתו וישם לפניהם את קבוצת שפופרות-הקִּטֵּר אשר לו, שפופרות טורקיות של צַידים. לפעמים יצא ושאל: העוד לא באה? הם חכו שם למַריה דימיטרִיֶבנה אחרוסימובה, שהיו קוראים לה הדרַגון הנורא, אשה שנתפרסמה לא בעשרה ולא בגדֻלתה, כי אם ביֹשֶר שכלה ובשפת-אמת פשוטה שלה. מריה דימיטריבנה היתה ידועה למשפחת הקיסר וכן ידעוה כל בני מוסקבה וכל בני פטרבורג, ובשתי הערים האלה התפלאו עליה גם צחקו עליה בחשאי בגלל גסות מדותיה, והיו מספרים עליה אנקדוטות, אבל כל יודעיה כבדוה ויראו מפניה.
בחדר-העבודה, אשר נמלא עשן, שוחחו על-אודות מלחמה, שכבר הָכרזה במַניפֶסט, ועל-אודות קריאה לעבודת-הצבא. את המניפסט לא קרא עוד איש, אבל הכל ידעו, שנחתם ונתּן. הגרף ישב על דרגש עֹתּומַני בין שנים מקרואיו, שֶׁקִּטרו ושחו זה עם זה. הגרף בעצמו לא קִטר ולא שח, כי אם השח ראשו פעם לצד זה ופעם לצד זה, ונראה בו, שמצא עֹנג לנפשו, בהביטו אל שני שכניו המקטרים ובשמעו את שיחתם, אחרי הביאו אותם לידי מחלֹקת.
אחד משני המשוחחים היה פקיד אזרחי בעל פנים דלים, מגֻלחים, מקֻמטים ומלאים זעף, איש אשר קרבוּ ימי-זקנתו ואף-על-פי-כן היה מלֻבּש כאחד המהַדרים מן המהַדרים שבצעירי-הדור; הוא ישב על הדרגש בפשוט-רגלים כבן-בית קבוע, ראש השפופרת, ראש-ענבר, תחוב לו מן-הצד בעמק פיו, ושאף את העשן בחזקה, ובכל שאיפה ושאיפה עצם עיניו קצת. האיש הזה היה הרַוק הזקן שִּינשין, בן-דודה של הגרפינה, איש-לשון קשה לבריות, לפי מה שאמרו עליו בחדרי-האורחים במוסקבה. עם השני, היושב עמו על הדרגש, דבּר כאדם, שנזקק למי שאינו כדאי וראוי לזה. אותו השני היה אופיצר גוַרדיָאני רענן ומזהיר, מרֻחץ, רְכוס-בגדים וסְרוק-שער לפי כל כללי המנהג, את ראש השפופרת החזיק באמצע פיו ושאף את העשן מעט מעט בשפתיו הורֻדות והוציאוֹ מתוך פיו היפה בדמות טבעות קטנות. זה היה הַלֵּיטנַנט בֶּרְג, אותו האופיצר שבגדוד הסֶּמיונובי, אשר אמר בוריס לנסוע עמו יחד אל גדוד זה ואשר אמרה עליו נַטַשה, בחפצה להרעים את ויֶרה אחותה הבכירה, כי הוא חֲתָנָהּ של זו. בין שני אלה ישב הגרף וַיַּקְשֵׁב בשים-לב. חוץ ממשחק הבּוֹסְטוֹן, אשר אהב הגרף מאד, לא היה דבר נעים לו משמֹע שיחת-חֻלין, ביחוד בשעה שעלתה בידו להביא את המשוחחים הסמוכים לו לידי-מחלֹקת.
– אבל שמע-נא, חביבי, אַלְפונס קַרְלִיץ' מכֻבָּדי – אמד שינשין בצחוק, בלשון שחֶציה דבּורים רוסיים המוניים וחציה ממבחר הדבּוּרים הנמלצים הצרפתיים. – אתה מקַוה לעשות את הממלכה לקרן קַימת לך, חפץ אתה, שתהי הרוֹטָה מספקת לך הכנסה?
– לא, פטר ניקולַיאִיץ‘, כַּוָּנתי רק לברר, כי הורע כחו של פרש הרבה מכּחו של רגלי. עתה הגע בעצמך, פטר ניקוליאיץ’, התבונן במצבי…
בּרג דבר תמיד בדיוק, בנחת ובדרך-ארץ. שיחתו נגעה כל-פעם אך בו לבד, וכשנדברו בענין, שאינו נוגע נגיעה ישרה בו, היה מחריש. ושעות אחדות היה יכול להחריש כך מבלי בוא ומבלי הבֵא אחרים במבוכה כל-שהיא. אל כשהתחילה השיחה נוגעת בו, התחיל מדבּר בפרטות ובעֹנג מֻגלה.
– התבונן במצבי, פטר ניקוליאיץ': אלו עבדתי בצבא-הפרשים, היה שכרי לא יותר ממאתים רֻבּל לשלישית השנה, אף-על-פי שאני לֵיטנַנט; ועתה שכרי מאתים ושלשים, – אמר בבת-צחוק נעימה מטוב-לב ויסתכל בשינשין ובגרף, כאלו היה ברוּר לו, שכל הבריות ידאגו תמיד לו יותר מלכל-דבר שבעולם.
– מלבד זאת דע לך, פטר ניקוליאיץ', כי בעברי אל הגוַרדיה אני נראה לכּל, – הוסיף ברג, – וּבַגוַרדיה של הרַגלים מצויות וַקַּנסיות יותר הרבה. גם שים-נא אל לבבך, איך יכולתי להתפרנס במאתים ושלשים רֻבּל. ואני קובץ על-יד וגם שולח לאבי, – גמר בֶּרג ויוצא טבעת-עשן קטנה מפיו.
– החשבון נכון… האשכנזי חובט דגן על גבו של קרדֹם, אומר משַׁל-העם. – אמר שינשין ויעבֵר את ראש השפופרת אל צדו השני של פיו ויקרוץ בעיניו אל הגרף.
הגרף צחק צחוק גדול. שאר הקרואים ראו, כי שינשין הוא המדבר, ויגשו לשמוע מה בפיו. ברג לא התבונן, לא כי מלגלגים עליו ולא כי אין משגיחים בו, ויוסף לספר על-אודות עניניו, כי בעברו אל הגוַרדיה הקדים מיד את חבריו, שגדלו עמו יחדו בקורפוס, באחת ממדרגות-הכבוד, כי בשעת-מלחמה אפשר שיהָרג ראש-הרוטה שלו, ואז נקל יהיה לו, לזקן הרוטה, להִמנות לראש לה, וכן ספר, עד-כמה הכל אוהבים אותו בגדוד ועד-כמה ישמח עליו אביו. נכר היה בו, שמצא ענג לנפשו בספרו את כל הדברים האלה, ונדמה, שלא עלתה על דעתו כלל, שאפשר, שיש להם גם לאחרים ענינים פרטיים חשובים. אך כל מה שספר היה נעים כל-כך בחשיבות זו שמצא בו, ותמימותו של אותו הצעיר הקרוב לעצמו היתה מגֻלה כל-כך, שלא רצו שומעיו לקנטרו.
– יש לראות בך, חביבי, שתמצא נתיבותיך בכל מקום, גם בּין הרַגלים וגם בין הפרשים; את זאת אני נבּא לך, – אמר שינשין וידפוק על שכמו וַיּוֹרֶד רגליו מעל הדרגש.
בֶּרג חִיֵּךְ בשמחה, והגרף וקרואיו אחריו יצאו אל חדר-האורחים.
הדבר היה באותה השעה שלפני המשתה. שאין הקרואים הנאספים מתחילים בה שיחה ארֻכּה, לפי שהם חושבים, שעוד מעט ויִקָּראו אל הסֻעדה, ועם-זה הם מָכרחים על-פי דעתם להמנע משתיקה, להראות, שלא קצרה רוחם ואינם אצים לשבת אל השלחן. בעלי-הבית מביטים לרגעים אל הדלת ולפעמים זה אל זה. ועל-פי ההבטות האלה מתאמצים הקרואים להבין, למי או למָה הם מחכים: הלקרוב מכֻבד, שאחרו פעמיו, אם למאכל שלא נתבשל כל-צרכו.
פיר בא ברגעים האחרונים שלפני הסעֻדה וישב בלא-טעם באמצע חדר-האורחים על הכסא, שבא לידו ראשונה, ויחסום את הדרך בעד העוברים. הגרפינה רצתה להכריחו לדבּר, אך הוא הביט בתמימות בעד משקפיו על-סביבו כמחפש איש וישב תשובות קצרות ומקֻצרות על כל שאלותיה. למשא היה על הנאספים וכֻלם הרגישו בדבר, חוץ ממנו. רב הנאספים ידעו את המעשה, שהיה בו ובדב, ועל-כן הביטו בתאות-נפש אל האיש הגדול והבריא והצנוע הזה, ולא יכלו להבין, מה ראה עצל ושפל-רוח כזה שעשה לו משחק משֻנה כך-כך.
– הלא זה מעט באת הנה? – שאלה אותו הגרפינה.
– כן, מַדַּם, – ענה ויפן כה וכה.
– את אישי לא ראית?
– לא, מַדַּם. – והוא חִיֵךְ בלי כל-טעם.
– כמדֻמה לי, שהיית לפני ימים מעטים בפריז? הרי זה מעַנין מאד
– מעַנין מאד.
הגרפינה נתנה עיניה באנה מיכאילובנה, ואנה מיכאילובנה הבינה, שהיא מבקשת מאתה להעסיק את האיש הצעיר הזה, וַתֵּשב אצלו ותחל לדבּר על-אודות אביו; אבל גם לה השיב תשובות קצרות, כמו שהשיב לגרפינה. שאר הקרואים עסקו בדברי-שיחה שונים זה עם זה. "הרַזוּמוֹבסקים… זה היה נעים מאד… חביב אתה מאד… הגרפינה אַפְּרַקסינה… נשמע מכל עברים. הגרפינה קמה ותלך אל הטרקלין.
– מריה דמיטריבנה? – נשמע קול הגרפינה משם.
– היא היא, – ענה על זה קול-אשה גס ומיד נכנסה מריה דמיטריבנה לתוך החדר.
כל העלמות וגם כל הנשואות חוּץ מן הזקנות המֻפלגות שבהן קמו מפּניה. מריה דמיטריבנה עמדה בפתח ותּשקף על הקרואים ממרום גוִיתה המסֻבּלה בבשר, ואת רשה, ראש אשה בת חמשים שנה, בעל תלתלי-שֵׂיבה, הגביהה למעלה ותתַקן במתינות את שרווּלי שמלתה הרחבים וכמו החלה לחשף את זרועותיה. מריה דמיטרִיֶּבנה דיברה תמיד רק רוסית.
– שלום לבעלת-החג היקרה ולילדיה! – אמרה בקולה הרם והמעֻבה, שכל שאר הקולות שבבית נחבאו מפניו. – ואתה, בעל-עבֵרה זקן, – אמרה אל הגרף אשר נשק לה על-גב היד, – משתעמם אתה בודאי במוסקבה? אין מקום פה לנהוג את הכלבים? אך מה נעשה, חביבי, הנה הצפרים האלה תגדלנה… היא רמזה בידיה על הנערות. – אם תאבה ואם תמאן, על-כרחך תבקש חתנים.
– ואַתּ, קוזַק שלי? ( כן היתה מריה דמיטריבנה קוראת לנַטַשה) – אמרה ותעבֵר ידה בחבה על נטשה, אשר נגשה אל ידה בלי-מֹרך ובשמחה. – ידעתי, כי ילדה מרשעת את, ובכל זאת אהבתיך.
היא הוציאה מחריטה הגדול עגילי-יַקינטון בדמות אגסים ותתן אותם לנטשה, והנערה נהרה והסמיקה מרב עליצותה, ומיד נטתה מריה דמיטריבנה מאצלה ותפן אל פיר:
– הוי, הוי חביבי! קרב-נא הנה, – אמרה בקול שָׁפל-מעֻשה ודק, – קרב-נא חביבי…
ובפנים מטילים אימה חשפה זרועותיה עוד יותר, ופיֶר קרב אליה ועיניו הביטו בתמימות בעד משקפיו.
– קְרַב, קְרָב, חביבי! אני גם לאביך בימי-גדֻלתו דברתּי רק אמת, וקל-וחמר לך.
רגע קטן החרישה וכל הנאספים החרישו ויִחלוּ לסוף דבריה; כלם הבינו, כי רק הקדָּמה היא זאת.
– יפה אתה! נער יפה וטוב!… אבא גוסס, והוא משתעשע, מרכיב שוטר-רבע על-גבי דב. חרפה היא חביבי, חרפה! מוטב לך שתלך למלחמה.
אחרי כן נסַבּה ותתן ידה לגרף, והגרף עצב בקשי בעד צחוקו.
– ומה אפוא, הלא עת ללכת אל השלחן? – אמרה מריה דמיטרִיֶּבנה.
ראשונה הלך הגרַף עם מריה דמיטריבנה; אחריהם הלכה הגרפינה וראש-הגדוד ההוזרי נהג אותה, – זקוקים היו לו לאיש הזה, כי עמו הֻצרך ניקולי להדביק את גדודו. אנה מיכאילובנה הלכה עם שינשין. בֶּרג נתן ידו לויֶרה, ז’ילי קרַגינה הלכה עם ניקולי וצחוק קל על שפתיה. אחריהם הלכו זוגות אחרים זה אחר-זה לכל ארך הטרקלין, ולאחרונה – אחד אחד הילדים, המורים והמורות. המשרתים החלו לנוע שָׁמה והֵנה, הכסאות הרעימו, מעל הדוכן בקעה ועלתה המוסיקה, והקרואים ישבו איש על מקומו. במקום המוסיקה הביתית נשמעו אז קשקושי השַׂכּינים והמזלגות, שיחת הסועדים וקול רגלי המשרתים הפוסעים בזהירות. בראש השלחן מקצה מזה ישבה הגרפינה מימינה – מריה דמירִיֶּבנה, משמאלה – אנה מיכאילובנה ואורחות אחרות. מקצה מזה ישב הגרף, משמאלו – ראש-הגדוד ההוזרי, ומימינו – שינשין ואורחים אחרים. מעברו האחר של השלחן הארֹך ישבו בני-הנעורים הבוגרים. ויֶרה מצד ברג ופיֶר מצד בוריס; ובעברו השני ישבו הילדים ומוריהם ומורותיהם. הגרף הביט לרגעים מאחרי בקבוק-הגביש והקערות המלאות פרי-עץ אל אשתו ואל צניפה הגבוה המקֻשט בפתילים כחֻלים, וירב למסוך יין לסמוכים לו וגם את נפשו לא שכח. והגרפינה הביטה גם-היא, בשבתה מאחרי הקֱּשָׁטִים ובעסקה באמונה בכִבּוּד אורחיה, בעינים מלאות ענין אל אישה, ונדמה לה, שקרחתו ופניו שונים באדם מראיהם משערו הלבן יותר מבכל-עת. מחבורת הנשים נשמע פטפוט מסֻדר, ומחבורת האנשים הלכו וחזקו הקולות מרגע לרגע, ביחוד נשמע קול ראש-הגדוד ההוזרי, אשר הרבה לאכול ולשתות ולהסתמק כל-כך, שהגרף שם אותו למופת לשאר המסֻבּים. ברג דבר עם וירה בבת-צחוק של חבה על-אודות האהבה, כי היא רגש ממרום ולא מארץ, בוריס הודיע לפיֶר ידידו החדש את שמות המסֻבּים והביט לרגעים אל נַטַּשה, שישבה ממולו והביטה אליו גם-היא. פיר דבּר מעט והתבונן בַּפָּנים החדשות ואכל הרבה. גם על מאכל אחד לא דלג, למן שני מיני המרק, שמהם בחר לו “אַ לַא טוֹרְטִי”, ועוגות-הדגים ועד הַקּוֹרְאִים, ולא משך את ידו אף ממין יין אחד, אשר המציא לו ראש המשרתים כמתן בסתר מאחרי גב שכנו הסמוך לו, בבקבוק לוּטה במפה, ולחש עליו “דְרֵי מַדֵּירה” או “הוּנגַרי” או “רֵינְוֵין”. את הכוס, שבאה לידו ראשונה מארבע כוסות-הגביש המסֻמנות בסמל משפחת הגרף, שעמדו לפני קערתו של כל-אחד מהמסֻבים, היה מגיש ושותה בשמחה ומביט אל הסועדים עמו בפנים הולכים וצוהלים. נטשה, שישבה מולו, הביטה אל בוריס, כדרך שנערות בנות שלש-עשרה שנה מביטות אל נער, אשר נשקוּ לו זה מעט בפעם הראשונה ואשר אהבוּ אותו. ומבטה זה כּוֹנֵן לפעמים גם אל פיר, ולמראה מבטה של הנערה הזאת, המלאה חיים וצחוק, בקש אף-הוא לצחוק ולא ידע בעצמו על-מה.
ניקולי ישב רחוק מסוניה אצל ז’ילי קַרגינה ודבּר עמה עוד פעם בבת-צחוק שלא בכַוָּנה. סוניה חִיְּכה מפני הכבוד, אבל נכר היה בה, שקנאתה בוערת בה: פעם הלבינה, פעם האדימה, ובכל כחה הטתה אזנה לשמוע מה שדברו ניקולי וז’ילי זה אל-זה. המורָה פנתה כה וכה בדאגה, כנכונה למלחמה עם כל מי שיפגע בילדים. המורה האשכנזי יגע לזכור את כל מיני המאכלים והפרפראות והיינות על-מנת לתאר כל-זה במכתב אל בני-ביתו באשכנז, והיטב חרה לו, על כי המשרת היה פוסח עליו בעברו עם הבקבוק הלוטה במפה. הוא הרעים פניו ויתאמץ להראות, כי איננו חפץ בַּיין הזה, אך רע עליו המעשה, אשר לא רצה איש להבין, שלא לַיַיִן בעצמו הֻצרך, למען שבר צמאונו בו, כי-אם לטעמו מתוך סקרנות נאמנה.
יט.
בחבורת האנשים גברה השיחה מרגע לרגע. ראש-הגדוד ספר, כי יצא המַניפֶסט על-דבר המלחמה בפטרבורג וכי האֶכּסמפּלר, שהיה נגד עיניו, הובא היום ביד רץ מיֻחד אל המצביא הראשי.
– ועל-מה-זה נתגרה ברעה ונלחם בבונפּרטי? – אמר שינשין. – הוא כבר הוריד גאון-עֻזה של אוסטריה. ירא אני, שהגיעה עִתֵּנו גם-אנו.
ראש-הגדוד היה אשכנזי בריא, רם-קומה ונוח להתלהב, ונראָה בו בבֵרור, שהוא איש-צבא רגיל ופַטְרִיּוֹט. דברי שינשין העירו את קנאתו.
– על-כן, אדוני הנכבד, – אמר בהברה אשכנזית. – על כי הקיסר יודע זאת. הוא אמר במַניפסט, כי אינו יכול להביט במנוחה אל הרעות המתרגשות לבוא על רוסיה וכי שלום הקיסריות וכבודה וקדֻשת הבריתות… – ומִלת “הבריתות” הדגיש ביחוד, כאלו בה כל עִקרו של דבר. ובכח-הזכרון המיֻחד לפּקיד נאמן לממשלה שנה על-פה את תחלת דברי המניפסט: “ורצונו, שהוא מטרתו היחידה והתדירית של הקיסר: לכונן באירופה שלום על יסודות חזקים – העירו להביא עתה חלק מן החיל אל מחוץ-לארץ ולעשות את כל אשר ידרש להשלמת חפצו זה”
– על-כן, אדוני היקר, – סִיֵם בהברתו האשכנזית וישתּ כוסו לגמַר הוכחה ויבט בשתותו אל הגרף כמחכה לתהלה.
– הידעתם את משל העם:
" Ерема сидЂлъ бы ты дома точипъ бы свои веретена ֹ ”Ерема,
(מוטב לך לשבת בביתך ולעסוק במלאכת-מטוה), – אמר שינשין בקמוט-פנים ובצחוק קל. – משל נאה הוא לנו בעת הזאת. מי לנו גדול מסוּבוֹרוֹב, וגם הוא נגף מגפה גדולה לפניהם, ועתה הסובורובים שלנו היכן הם? הגד-נא אם ידעת, – אמר בערבבו בלשונו לרגעים רוסית וצרפתית.
– עלינו להלחם עד נטף-הדם האחרון – אמר ראש-הגדוד ובדבּרו דפק על השלחן – ולמות בעד הקיסר שלנו, ואז טוב יהיה לנו. אך יש למעט בהטחת-דברים כפי-האפשר, – סִיֵּם בפנים מוּסבּים אל הגרף (ובמלת “האפשר” האריך ביחוד). – זה דרכנו, דרך הוזרים זקנים, ולא יותר. ומה דעתך איש צעיר והוּזר צעיר? – הוסיף בפנותו אל ניקולי, אשר עזב את אשת-שיחו בשמעו שהתחילו מדבּרים במלחמה, ויכונן את שתי עיניו ויעש אזנו כאפרכסת.
– מסכים אני לדעתך לגמרי, – ענה ניקולי בפנים מסֻמקים, ובדבּרו סובב קערתו והעביר כוסותיו דרך גבורה והתחזקות יתרה, כאלו השליך את נפשו מנגד ברגע ההוא. – ברור לי, שהרוסים חַיבים למות או לנַצח, – אמר וירגש מיד בעצמו, כמו שהרגישו כל המסֻבּים, שמליצה זו של התלהבות מרֻבּה אינה מתאמת לענינה ועל-כן אינה עולה יפה.
– יפה מאד אמרת, – אמרה זִ’ילִי, היושבת אצלו, צרפתית.
סוניה נזדעדעה כֻלה ונסתמקה עד לאזניה ומאחרי אזניה עד צוארה וכתפיה בשעה שדבר ניקולי את דבריו.
פיר הקשיב את דברי ראש-הגדוד וינענע בראשו, לאות-הסכמה.
– יפה דרשת, – אמר פיר.
– הוזר גמור אתה, איש צעיר, – קרא ראש הגדוד ועוד פעם הכה על השלחן.
– מה קול-השאון הזה לכם? – נשמע פתאם קולה המעֻבה של מריה דמיטִרֶּיבנה מקצהו השני של השלחן. – מה לך, כי תדפוק על השלחן? – פנתה אל ההוזר. – על מי תתעורר? התדמה בנפשך, כי צרפתים לפניך פה?
– אמת בפי, – חִיֵּךְ ואמר ההוזר.
– כל-זה על-דבר המלחמה! – נתן הגרף קולו אליה מקצה מזה. – הלא בני הולך למלחמה, מריה דמיטרִיֶבנה; בני הולך.
– ולי ארבעה בנים בצבא ונפשי לא תאבל עלי. הכל ביד אלהים: גם חובק-תנור ימות וגם במלחמה ירחם האלהים – צלצל קולה המעֻבּה של מריה דמיטריבנה בלי-כל-יגיעה מקצהו השני של השלחן.
– זה אמת.
והשיחה חזרה ונתרכזה בשני קצות השלחן – של הנשים מזה ושל הגברים מזה.
– לא, כי לא תשאלי, – אמר אחיה הקטן של נטשה אליה, – אני אומר כי לא תשאלי!
– שאֹל אשאל, – ענתה נטשה.
פניה להטו פתאם והביעו עז וחדוה ותקם ותרמז לפיר היושב ממולה, שֶׁיַּטה אזנו וַתִּפן אל אמה:
– אמא! – נשמע קולה, קול עמק של ילדה, באזני כל המסֻבּים.
– מה לך? – שאלה הגרפינה בבהלה, אך בראותה בפני הנערה, כי אך צחוק עשתה לה, נופפה ידה אליה בנזיפה ותנע בראשה תנועת מאוּן ורגז.
השיחה נפסקה.
– אמא! איזו פרפרת יתנו? – קראה נטשה בקולה הצלול באמץ מרֻבּה מבראשונה.
הגרפינה רצתה להרעים פניה ולא יכלה, ומריה דמיטריבנה אִיְּמה עליה באצבעה הגדולה.
– קוזק, – קראה אליה דרך-אִיּוּם.
רב הקרואים הביטו אל הגדולים בבני-הבית, בבלי-דעת, מה לאמר על מעשה זה.
– עוד מעט ואראה לך! – אמרה הגרפינה.
– אמא! איזו פרפרת יתנו? – נתנה נטשה את קולה בלי כל רגש-פחד עוד ובעליצות ילדה משתובבת, כי ידעה הפעם מראש, שלא ימצאה עון.
סוניה והנער הקטן והבריא פֶּטיה הסתתרו מצחוק.
– הנה שאלתי,– לחשה נטשה לאחיה הקטן ולפיר, ועוד פעם שמה עיניה עליו.
– של קֶרח, אך לך לא יתנו, – אמרה מריה דמיטריבנה.
נטשה ראתה, כי אין לה לירֹא, ועל-כן לא יראה גם מפני מריה דמיטריבנה.
– מריה דמיטריבנה! איזה קרח? של שַׁמֶּנֶת לא אהבתי.
– של גֶּזֶר.
– לא כן, של מה? מריה דמיטריבנה, של מה? – שאלה כמעט בקול-צעקה. – רוצה אני לדעת!
מריה דמיטריבנה והגרפינה התחילו צוחקות ואחריהן צחקו כל המסֻבּים. וכלם צחקו לא לתשובתה של מריה דמיטריבנה כי אם לאמץ-רוחה ולטוּב-טעמה של נערה זו, שהעֵזה פניה והשכילה לדבּר בלשון כזאת עם מריה דמיטריבנה.
ולא הרפתה נטשה מהן, עד שהגידו לה, שהקרח יהיה של קְשָׁטִים. לפני הקרח הביאו יין-שַמפַּניה. עוד פעם החלו המנגנים לנגן, והגרף והגרפיה נשקו זה לזה, והמסבים קמו ויברכו את הגרפינה וַיַּשִׁיקו מעל לשלחן את כוסותיהם לכוס הגרף ולכוסות הילדים וכל הנאספים. ועוד פעם התחילו המשרתים רצים בחפּזון, והכסאות התחילו מרעימים, והקרואים שבו אל חדר-האורחים ואל חדר-עבודתו של הגרף כדרך שיצאו משם, אך בפנים אדֻמים יותר מבראשונה.
כ.
שלחנות-הבּוסטוֹן נפתחו והקרואים נחלקו לחבורות-משַׂחקים וישבו בשני חדרי-האורחים, בחד-הדרגש ובביבליותיקה.
הגרף פרש את הקלפים בדמות מניפה ובקשי התחזק על תאבון שנת-הצהרים אשר הָרגל בה ויצחק לכל-דבר. הצעירים נאספו בעצת הגרפינה מסביב לפסנתר ולַנֵּבל. ז’ילי נגנה ראשונה לבקשת הכל, נגון קטן על הַנֵּבל עם שנויי נוסחאות, ואחרי-כן בקשה יחד עם שאר המזמרות מאת נטשה וניקולי, המזמרים המצֻינים שבחבורה, שישירו שיר לפניהם. נטשה לבשה גאות, על כי דבּרו עמה כמו עם גדולה, אך לפי-הנראה גם התיָראה קצת.
– מה נשיר? – שאלה נטשה.
– את “הַמַּעין” – ענה ניקולי.
– הבה אפוא, מהר. בוריס, קְרַב הֵנה, – אמרה נטשה. – ואיה סוניה?
נטשה פנתה כה וכה ותרא, כי אין רעותה בחדר ותרץ לחַפשה.
וכאשר באה אל חדר סוניה ולא מצאה אותה שם, רצה אל חדר-הילדים, – והנה גם שם איננה. נטשה הבינה, כי סוניה היא על התבה שבמסדרון. אותה התבה היתה מקום השתפכות-הנפש לבנות הדור הצעיר של בית הרוסטובים. באמת שכבה שם סוניה על התבה על כַּסְתָּהּ העקֻדה והמגֹאלת של האומנת, ופניה למטה, ושמלתה הורֻדָּה המתנפנפת התקפלה תחתיה, ובאצבעותיה הקטנות כסתה את פניה ותבך בכי-תמרורים וכתפיה הדקות החשופות רִטטו. פני נטשה, אשר נהרו כל היום משמחת-חַגָּהּ, שֻנו פתאם: עיניה קמו, אחרי-כן עבר רעד על-פני צוארה הרחב וזוִיות שפתיה נטו למטה.
– סוניה! מה לך?… מה היה לך? אוֹ-אוּ-אוּ!…
ונטשה פערה את פּיה הגדול, מראה פניה נשחת ותבך בכי גדול כילדה קטנה, בבלי דעת על-מה, רק על כי בכתה סוניה לעיניה. וסוניה רצתה להרים ראשה, להשיב לה, אך לא יכלה ותסתר את ראשה עוד יותר מבראשונה. נטשה ישבה על הכסת הכחֻלה ותחבק את רעותה. סוניה התחזקה ותרם ראשה ותחל למחות את דמעותיה ולספר:
– ניקולינקה יוצא בעוד שבוע… ה“ניָר” שלו… יָצָא… בעצמו הגיד לי… אף-על-פי-כן לא הייתי בוכיה.. (היא הראתה גליון קטן, אשר החזיקה בידה: גליון חרוזים כתובים ביד ניקולי) אף-על-פי-כן לא הייתי בוכיה, אך את לא תוכלי… איש לא יוכל להבין… מה יקָרה נפשו.
ושוב התחילה בוכה, על כי יקרה נפשו כל-כך.
– לך טוב… לא אקנא… אהבתו אותך וגם את בוריס – אמרה אחרי אשר התחזקה קצת – הוא נחמד… לפניכם אין מכשולים. אך ניקולי בן-דודי הוא… צריך שהמיטרופוליט בעצמו… וגם אז אסור. ומלבד זאת, אם יִוָּדע לאִמָּא… (סוניה קראה לגרַפינה אִמָּא וחשבה אותה לאֵם לה) הלא תאמר, כי אני עוכרת את ניקולי, כי כפוית-טובה אני, ואני… באלהים אשבע… (היא הצטלבה) אהבתי אהבה גדולה גם אותה גם את כֻּלכם, ורק ויֶרה בלבד… על-מה? מה עשיתי לה? אני מחזקת טובה לכם כל-כך, שאני נכונה להקריב למענכם הכּל, אך אין לי מה להקריב…
ולא יכלה סוניה לדבר עוד וַתַּסתר עוד פעם את ראשה בידיה ובכסת. נַטַּשה החלה לדבר אליה תנחומים, אך פניה העידו בה, שהבינה, עד-כמה נאמן עצבון רעותה.
– סוניה! – אמרה אליה פתאם, כאלו הֻברר לה, מה הדבר אשר העציב את רעוּתה באמת, – בודאי דברה ויֶרה עמך אחרי הצהרים? כן?
– כן, את החרוזים האלה כתב ניקולי בעצמו, ואני העתקתי עוד חרוזים אחרים, והיא מצאה אותם על שלחני ואמרה לי, כי תַראה אותם לאמא ועוד אמרה, כי כפוּית-טובה אני, כי אִמא לא תתנהו לעולם לשאת אותי וכי זִ’ילי תהיה לו לאשה. הלא ראית, כל-היום הוא על-ידה… נטשה! על-מה?…
ושוב התחילה בוכה ובמרירות מרֻבּה מבראשונה. נטשה הרימה אותה קצת ותחבקה ותחל לדבּר על לבה בבת-צחוק מתוך דמעות.
– אל תאמיני לה, סוניה, חמדת-נפשי, אל תאמיני. התזכרי, מה שדבּרנו שלשתנו עם ניקולינקה בחדר-הדרגש ביום ההוא אחרי סעֻדת-הערב? הלא גמרנו ובררנו הכל. איני זוכרת עוד את כל הפרטים, אך זכרי-נא, כי הכל היה טוב ואפשרי. הנה אחי-דודנו שינשין נשא את בת-דודו, ואנחנו הלא דור שלישי אנחנו. גם בוריס אמר, כי אפשרי מאד הוא. דעי לך, כי אמרתי לו הכל. והוא פִּקֵּחַ גדול וטוב-לב כל-כך, – אמרה נטשה. – אל-נא תבכי, סוניה, אל תבכי, יונתי חמדתי – הוסיפה ותצחק וַתִּשַׁק לה. – ויֶרה רעת-לב היא, יהי אלהים עִמה. והכל יעלה יפה, ולאמא לא תגידי דבר; ניקולינקה בעצמו יגיד לה, וז’ילי לא עלתה גם על לבו.
היא נשקה לסוניה על ראשה. סוניה קמה ושוב היתה כחתול קטן מתנער, שעיניו הבריקו, והוא עומד, ועוד מעט, עוד מעט וינופף זנבו וירקד על כַּפות-רגליו הרכות ויחזור וישַׂחק בפקַעת כמו שֶׁנָּאה לו.
– כן אתּ חושבת? באמת? בשם אלהים? – אמרה וַתַּתְקֵן במהירות את שמלתה ואת תִּשְׂרָקְתָּהּ.
– כן, כן, בשם אלהים! – ענתה נטשה וַתַּתְקֵן לה אל מתחת לצמתה קוֻצה של שערות קשות, שנעתקה משם.
ושתיהן התחילו צוחקות.
– הָבי נלכה לשיר את שיר “המעין”.
– נלכה.
– אבל פיֶר, אותו הבריא, שישב ממולי, מגֻחך כל-כך! – אמרה נטשה פתאם ותעמוד מלכת – לבי שמֵח עלי מאד! – קראה ותרץ במסדרון.
סוניה נערה את הנוצות מעליה ותסתר את החרוזים תחת שמלתה על עצמות לבה הבולטות, סמוך לצוארה, ותרץ אחרי נטשה בפסיעות קלות מתוך שמחה ובפנים מסֻמקים דרך המסדרון אל חדר-הדרגש. לבקשת האורחים שרו הצעירים את “המעין” בארבעה קולות, וזמרתם ישרה מאד בעיני כל שומעיהם; אחרי-כן שר ניקולי את השיר הזה, אשר למד בימים ההם:
בְּעֶרֶב נָעִים, לְאוֹר הַיָּרֵחַ,
אַשְׁרֶיךָ אִם לִבְּךָ בּוֹטֵחַ,
כִּי יֵשׁ עוֹד בָּאָרֶץ יְחִידָה
שֶׁלִבָּהּ לְךָ וְאַתָּה יְדִידָהּ,
כִּי בְעֵת שֶׁעַל נֵבֶל-זְהָבָהֹ
כַּף-יָדָהּ הַיָּפָה פּוֹרֶטֶת,
אֵלֶיךָ תִּקְרָא בִלְבָבָהּ,
אֵלֶיךָ עֵין-רוּחָהּ מַבֶּטֶת
עוֹד יוֹם, עוֹד יוֹמַיִם וְיוֹפִיעַ…
אַךּ הָהּ! יְדִידֵךְ – ליוֹם זֶה לא יַגִּיעַ!
עוד לא הספיק לגמור את המלים האחרונות, והצעירים הנמצאים בטרקלין התכוננו למחולות, והמנגנים התחילו דופקים ברגליהם על בימתם ומשתעלים.
פיר ישב בחדר-האורחים ושינשין נכנס עמו שם בשיחה פוליטית, באשר הוא בא מחוץ-לארץ, וגם אחרים התחילו משתתפים אחרי-כן השיחה ההיא, אשר לא נעמה לו לפיֶר. כשהתחילו המנגנים לנגן, נכנסה נטשה לחדר-האורחים ותגש אל פיר ותאמר בפנים צוחקים ומתאדמים:
– אמי צותה לקרא לך לחוּל
– מתיָרא אני, שמא אקלקל את ה“תמונות”, – אמר פיר, – אך אם תחפצי להיות למוֹרָה לי…
בדבריו אלה הוריד את זרועו העבה לידה של הנערה הקטנה והדקה.
בשעה שהסתדרו הזוגות והמנגנים כוננו את כליהם, ישב-לו פיר עם בת-זוגו הקטנה. נַטשה שָׂמחה בלבה שמחה גדולה; הן זכתה לחול עם “גדול”, עם איש בא “מחוץ-לארץ”. במקום גלוי לעיני כל הנמצאים בבית ישבה וספרה עמו כגדולה. בידה החזיקה מניפה, אשר נתנה לה עלמה אחת לזמן קצר. וכאחת הבקיאות והרגילות בהויות העולם הטרקליני (אין לדעת באיזה מקום ובאיזה זמן למדה זאת) ישבה ונפנפה במניפה וחִיְּכה בעד המניפה וספּרה עם הַקַּוַּלֵּיר שלה.
– ומה היא בעיניכם? הביטו וראו, – אמרה הגרפינה הזקנה בעברה דרך הטרקלין ותרמוז על נטשה.
נטשה נסתמקה ותצחק.
– מה-זאת, אמי? איזה טעם בדבר? על-מה תתפלאי?
באמצע הָאֶקּוּסֵז 2 השלישי התחילו קמים מן הכסאות בחדר-האורחים, אשר שִׂחֲקו בו הגרף ומריה דמיטיבנה ורב הקרואים המכֻבּדים, והזקנים התמתחו אחרי ישיבתם הארֻכּה וישימו את ארנקיהם ואת תיקי-נירותיהם בכיסיהם ויצאו אל הטרקלין. ראשונים הלכו מריה דמיטריבנה והגרף – ופני שניהם שמחים. הגרף כפף ונתן זרועו למריה דמיטריבנה בנמוסיות לגלוּגית, כמו נהג מנהג בַּלֶּט, ויעמוד קוממיות ופניו נהרו מתוך בת-צחוק ערומה של בן-חיל, וכאשר כלו את תמונתו האחרונה של האֶקּוּסֵז, מחא כף אל המנגנים ויקרא אל בעל הכנור הראשון:
– סֶמיון! הידעת את “דַּנִּילוֹ קֻפּוֹר”?
את המחול הזה אהב הגרף תמיד ורגיל היה בו עוד בנעוריו (“דַּנילו קֻפּוֹר” היה באמת אך אחת התמונות של מָחול אנגלי).
– הביטו אל אבא! – קראה נטשה בקול גדול, שנשמע בכל הטרקלין (בשכחה לגמרי שהיא מחוללת עם גדול), וַתָּכָף אל ברכיה את ראשה המרבה בשער ותצחק צחוק צלול וממֻשך שנשמע בכל הטרקלין.
באמת הביטו כל הנמצאים בטרקלין בבת-צחוק של חדוה אל הזקן העליז הזה, אשר כפף את זרועותיו אצל מריה דמיטריבנה בת-זוגו המכֻבּדה, שגבהה ממנו בקומה, והניע בהן לפי קולות הנגון והתקין את כתפיו והרים והוריד את רגליו ורקע בהן קצת, ובבת-צחוק שפשטה יותר ויותר על פניו הכין את הרואים לאשר יבוא. כאשר אך נשמעו קולות השמחה וההתעוררות של“דנילו קֻפור”, הדומים לקולות מחול קוזקי מלא עליצות, נמלאו פתאם כל פתחי הטרקלין פרצופי פנים שוחקים של אכרים משרתים מעבר מזה ושל אכרות משרתות מעבר מזה, שבאו לראות את אדוניהם בשעת עליצותו.
– הנה אדוננו! נשר הוא! – אמרה האומנת באחד הפתחים.
הגרף רקד היטב, והוא ידע זאת, אך בת-זוגו לא השכילה ולא רצתה לרקוד היטב. גוִיָּתה הגדולה עמדה זקופה וידיה העצומות נמתחו למטה ( את חריטה מסרה לגרף); רק פניה הנזעמים קצת, אבל יפים, השתתפו ברקוד. מה שהֻבּע בכל גויתו העגֻלה של הגרף לא הֻבּע אלא בפניה של מריה דמיטריבנה, שחִיְּכו יותר ויותר, ובחטמה, שהיה כמוּנף למעלה. אבל אם הגרף ההולך ומתחזק הפליא את הרואים בסבובים היפים ובדלוגים הקלים שדלג ברגליו הרכות, עשתה גם מריה דמיטריבנה רשֶם גדול בכל-פעם שהתאמצה קצת בתנועת-כתפים או בכפיפת ידים בשעת-סבוב וברקיעות-רגלים, כי כל אחד זכר לה את סבל בריאותה ואת כבד-ראשה. והמחול הלך וחזק, והמחוללים לא יכלו וגם לא השתדלו למשך את העינים אליהם גם רגע אחד, כי כל הנצבים הביטו אך אל הגרף ואל מריה דמיטריבנה בלבד. נַטשה משכה את כל-אחד מהנאספים בשרוולו או בבגדו ודרשה מאתם להביט אל אביה, אף-על-פי שגם בלעדיה לא גרעו עין מהמחוללים. בשעת ההפסקות נשם הגרף בכבדות ונפנף בידיו וקרא בקול רם אל המנגנים, שיחישו מעשיהם. והוא הלך הלוך ומַהר, הלוך והתחזק בכרכוריו מסביב למריה דמיטריבנה, פעם על אצבעות רגליו, פעם על עקביו, ולאחרונה, כאשר השיב אותה אל מקומה, הפליא לצעוד עוד “צעד” אחד בהרמת רגלו הרכה לאחוריו, ובהרכינו ראשו המכֻסה זֵעה בפנים צוהלים, הניף ידו הימנית תנופה עגולית לרעם מחיאות-כפים וצחוק, ונטשה צחקה יותר מכֻּלם. שניהם עמדו ושאפו רוח בכבדות ומחו פניהם במטפחות של בַּטיסט.
– כך היו מרַקדים בימֵינו, יקירתי – אמר הגרף.
– זאת תורת “דַּנילו קֻפּוֹר”! – אמרה מריה דמיטיבנה בנשימה קשה וממֻשכה ותרם את שרווליה.
כא.
בשעה שחוללו בטרקלינם של הרוסטובים את המחול האנגלי השלישי לנגינותיהם המקֻלקלות של המנגנים העיפים, והמשרתים והטבחים הכינו בלא-כח את סעֻדת-הערב, הֻכּה הגרף בֶּזאוּחוב בְּשָׁבָץ ששי. הרופאים הודיעו, כי אין לו כל תקוה עוד לקום מחליו; מיד נערך לו לחולה סדר וִדוי למטֹרפי-דעת וסעֻדת התקדשות והכנות נעשו למשיחה האחרונה, ובני-הבית היו דחופים ומבֹהלים כמנהגו של עולם ברגעים כאלה. מחוץ לבית, מאחרי השער, בהַעלֵם מעיני הבאים במרכבות, התקבצו חרשי-ארונות, שקוו למלאכה מרֻבּה לקבורת הגרף. המצביא הראשי המוסקבאי היה מַרבה לשלוח אדיוטנטים לשאל למצבו של הגרף, ובערב ההוא בא בעצמו לראות בפעם האחרונה את הגרף בֶּזאוחוב, שהיה שר מפֻרסם בימי יֶקַטרינה.
חדר-הקבלה הנהדר היה מלא. כל הנמצאים בו קמו מפני המצביא הראשי בצאתו מחדר החולה, אחרי שבתו שם לבדו עמו כחצי-שעה, והוא השיב רק בתנועה קלה על קידותיהם ויתאמץ לעבור כפי-האפשר במהרה לפני מבטי הדוקטורים והכהנים וקרובי החולה אשר, כוננו אליו. הנסיך וסילי, אשר בשרו כחש ופניו הלבינו בימים ההם, יצא עם המצביא הראשי לשלחו ולחש לו איזה דבר פעמים אחדות.
אחרי שלחו את המצביא הראשי ישב הנסיך וסילי יחידי בטרקלין על כסא, ואת רגלו האחת הטיל על השנית והגביהה כפי-האפשר, ובסמכו את מרפק-זרועו על ברכו כסה את עיניו בידו. אחרי שבתו כן זמן מעט עמד ויפן כה וכה בעינים מלאות בהלה ויעבור דרך המסדרון הארך אל מחציתו האחרונה של הבית, אל העלמה הנסיכית הבכירה.
האנשים שנמצאו בחדר המואר במקצת, דברו איש עם רעהו בלחישה ובסֵרוּגין ועצרו במלים בכל-פעם והביטו בעינים שואלות ומצפות אל הפתח, אשר הוביל אל חדרי הגוסס ואשר השמיע קול תנועה קלה, כשיצא בו או נכנס בו איש.
– גבול קבע לחיים, – אמר זקן אחד מן הכהנים אל אשה, אשר קרבה וישבה אצלו והקשיבה דבריו בתמימות, – גבול הוּשַׂם ואין לעבור.
– האם לא עבר זמן המשיחה? – שאלה האשה בהוספת שם-הכבוד הראוי לַכֹּהֵן, כאלו אין לה בעצמה כל דעה וסברה בענין זה.
– מסתורין גדול הוא, גברתי, – ענה הכהן ויעבֵר ידו על קרחתו, אשר נִטו עליה קוֻצות אחדות של שערות סרוקות, שֶׁשֵׂיבה זרקה בהן.
– מי הוא זה? המצביא הראשי בעצמו? – שאלו בקצהו השני של החדר. – מה-רענן הוא!
– והריהו בשנות הששים! ומה הוא עתה? אומרים עליו על הגרף שאינו מכיר איש עוד! למשחו אמרו.
– אני ידעתי איש, אשר נמשח שבע פעמים.
העלמה הנסיכית השנית יצאה מחדר החולה בעינים רטֻבּות מבכי ותשב אצל הדוקטור לוֹרֵין, אשר ישב ישיבת התהדרות תחת תמונת יקטרינה וזרועותיו סמוכות על השלחן.
– יפה מאד, – אמר הדוקטור בתשובה על שאלה בדבר מזג-האויר, – יפה מאד, נסיכית, גם דומה היא מוסקבה כמעט לכפר.
– הלא כן-הוא? – אמר העלמה הנסיכית באנחה. – רַשאי הוא אפוא לשתות?
לורֵין התחיל מהרהר.
– את הסמים בלע?
– כן.
הדוקטור הביט אל השעון.
– קחי כוס מים מבֻשלים ושימי בהם קֹמץ קטן (ובאצבעותיו הדקות הראה מה הוא קֹמץ קטן) של קרֵימוֹר-טַרְטַרה…
– לא היה כדבר הזה, – אמר הדוקטור האשכנזי לָאדיוטנט בהברתו האשכנזית, – שיחיה איש אחרי שָׁבץ שלישי…
– ועד-כמה היה בן-חיל מלא חיים! – אמר האדיוטנט. – ולמי יהיה כל העֹשֶר הזה? – הוסיף בלחישה.
קופצים יִמָּצֵאוּ – ענה האשכנזי בבת-צחוק.
ושוב נשאו כֻלם עיניהם אל הפתח. הדלת חרקה והעלמה הנסיכית השנית הלכה לתת לחולה את המשקה, אשר עשתה לו על-פי לורֵין. הדוקטור האשכנזי נגש אל לורֵין.
– אולי יחיה עוד עד-בקר? – שאל האשכנזי צרפתית בהברה משֻׁבּשת.
לורין קפץ שפתיו וינופף אצבעו לפני אפו דרך אזהרה ובִטול
– בלילה הזה, לא-יאֻחר, – אמר בקול שפל ובבת-צחוק נאה מתוך נחת-רוח, שמבין הוא ואומר בברור, מה שיהיה לחולה, וַיֵּלך-לו.
בין-כה פתח הנסיך וסילי את דלת חדרה של העלמה הנסיכית.
בחדר היה אור כהה; רק שתי מנורות קטנות האירו לפני הצלמים, וריח קטֹרת נעימה ופרחים עלה באף. כל החדר היה מלא כלי-בית קטנים: תבות, ארונות ושלחנות קטנים. מאחרי המחיצה נראו מִכְסִים לבנים על מטה גבוהה מֻצעת כסתות של פלומה.
– אתה הוא, מוֹן קוּזֶן?
העלמה קמה והתקינה את שערותיה, אשר היו תמיד וגם בשעה הזאת חלקות ומָחלקות, כאלו היו עשויות מִקְשֶׁה אחד הן והראש יחד, ומֻצפות לַכָּה.
– הקרה דבר? – שאלה. – ואני מה-נבהלתי!
–אין כל שנוי; ואני לא באתי אלא לדבּר עמך בענין אחד, – אמר הנסיך וישב עָיֵף על הכסא, אשר קמה העלמה מעליו. – אבל כה הרבֵּית
להסיק פה; שבי-נא, קַטִּישׁ, ונדברה.
– ואני דמיתי, כי נִהְיָה דבר רע, – אמרה העלמה הנסיכית ותשב לעֻמתו לשמוע מה בפיו, ופניה היו קרים ונזעמים קצת כבכל-עת. – בקשתי להתנמנם, מוֹן קוּזֶן, ואינני יכולה.
– ומה-תאמרי, יקירתי? – אמר הנסיך וסילי ויאחז בכף-ידה וַיָּכף אותה כלפי מטה כדרכו.
נכּר היה, כי ב“מה-תאמרי” זה נרמזו דברים רבים, שהבינו שניהם יחד, אף-על-פי שלא נאמרו בפֵרוש.
העלמה בעלת המתנים המתוחים והארֻכּים שלא לפי מדת רגליה הביטה הבטה קרה ומיֻשרת אל הנסיך בעיניה האפורות והבולטות. היא הניעה ראשה וַתֵּאָנח ותשם עיניה על הצלמים. בתנועתה זאת היה אפשר לראות גם הבעת עצב והשתתפות-בצער מקרב-לב וגם הבעת עיפות ותקות מנוחה קרובה. הנסיך וסילי ראה בה הבעת עיפות
– ואני, – אמר אליה, – הטוב לי ממך? אני דחוף ומיגע כסוס של דֹּאַר; ובכל-זאת עלי לדבּר עמך, קַטִּישׁ, והענין חשוב מאד.
הנסיך וסילי שתק, ולחייו התחילו מרתתות ונוטות לכאן ולכאן, מה ששִוה לפניו הבעה לא-נעימה, אשר לא נראתה עליהם מעולם בהמצאו בחדרי-אורחים. גם עיניו היו לא כרגיל: פעם הביטו בלעג ובחֻצפה ופעם פנו כה וכה בפחד.
העלמה הנסיכית החזיקה על ברכיה את כלבה הקטן בידיה הדלות והרזות ותבט בשום-לב אל עיני הנסיך וסילי; אך נראה בה שלא תפריע הדממה ולא תשאלהו דבר, גם כי תצטרך לשתוק עד הבקר.
– זה הדבר אשר אֹמַר לך, אחותי הנסיכית החביבה, יקטרינה סֶמיונובנה, – הוסיף הנסיך וסילי, ונראה בו בבֵרור, שלא נקל היה לו לאמר את אשר בלבבו, – ברגעים כאלה יש לזכּור הכּל. יש לשים לב לעתיד לבוא, לשים לב לכֶן… אני אהבתי את כֻּלכן כבנות לי, ואַתּ יודעת זאת.
העלמה הנסיכית הביטה אליו בעינים רכות ועומדות בלי-נוע כבראשונה.
– ומלבד כל-זאת יש לזכור גם את ביתי, – הוסיף הנסיך וסילי, בלי הבט אליה, ויהדוף בזעם את השלחן הקטן, שעמד לפניו, – הלא ידעת, קַטיש, כי לכֶן, שלש האחיות לבית מַמּוֹנְטוֹב, ואשתי עמכן, לכֶן ולנו לבד משפט הירֻשה בנחלת הגרף. ידעתי, ידעתי, מה-קשה לך לדבר ולהרהר בדברים אלה. לא-נקל הוא גם לי; אבל עלַי, ידידתי, שאני כבן ששים שנה, להִכּוֹן לכל-דבר. היודעת אתּ, כי שלחתי לקרֹא לפיֶר; כי הגרף רמז על תמונתו ודרש בבֵרור, שיבוא לפניו?
הנסיך וסילי הביט אל העלמה הנסיכית דרך-שאלה, אך לא יכול להבין, אם היא מעַיֶּנת בדבריו או רק מביטה אליו…
– אני רק על זאת אתפלל אֶל אלהים, מוֹן קוּזֶן, – השיבה לו העלמה, – כי ירחמהו ויתן לנפשו הנדיבה לעזוב במנוחה את…
– כן-הוא, נכון הדבר, – הוסיף הנסיך וסילי בקצר-רוח וחזר וקֵרֵב אליו בזעם את השלחן הקטן, אשר הדף, – וסוף-סוף… עִקָּרוֹ של דבר, הלא ידעת בעצמך, כי בחֹרף שעבר כתב הגרף צַואה והעביר בה את כל נחלתו לא ליורשיו האמתיים ולנו, כי-אם לפיֶר.
– המעט צַואות כתב בחייו! – אמרה העלמה במנוחה. – אך לכתוב את נכסיו לפיֶר לא יכול, כי בֵן-פסוּל הוא.
– יקירתי, – אמר הנסיך וסילי פתאם וילחץ את השלחן אליו ויתעודד ויחל לדבר בחפּזון – ומה אם כתב הגרף מכתב אל הקיסר, והוא מבקש בו להכשיר את פיר? הלא תביני, כי זכותו של הגרף תעמוד לו, שתֵּעָשה בקשתו…
העלמה צחקה צחוק קל, כדרך שבני-אדם צוחקים, בחשבם שהם בקיאים בדבר יותר מהמדבּרים בו עמהם.
– וגדולה מזו אֹמַר לך, – הוסיף הנסיך ובילי ויאחז בידה, – המכתב נכתב, אך לא נשלח, והקיסר ידע על-אודותיו. השאלה היא עתה, המבער המכתב הזה אם אין. ואם אין, דעי לך, כי כאשר יגָּמֵר הכֹּל – הנסיך נאנח, על-מנת להסביר בזה, מה כַּונתו במאמר “יֵגָּמר הכל” – ויפָּתחו כתבי הגרף, יִמָּסרו הַצַוַאה והמכתב לקיסר, ובקשתו תֵעשה בלי-ספק. ופיר בתור בֵּן כָּשר יירש הכל.
– וחלקֵנו? – שאלה העלמה הנסיכית בבת-צחוק של לגלוג, כאלו דבר זה יוצא לגמרי מגדר האפשרות.
– אבל קַטיש חביבתי, הדבר ברור כשמש. אם-כן, יהיה הוא היורש האחד, ולָכֶן לא יִנָּתֵן מאומה. עליך לדעת, אם נכתבו הַצַוָּאה והמכתב ואם בֹערוּ אחרי-כן. ואם נשכחו במקרה, עליך לברר איפה הם ולמצאם, כי אם אין…
– זהו ענין יפה, – נכנסה העלמה הנסיכית לתוך דבריו בבת-צחוק מעֻשה ובלי שַנות את מבט-עיניה. – אשה אנכי, ועל-פי דעתך כֻּלנו טפשות; אך אני יודעת שבֵּן פסוּל אינו יורש… un bâtard (ממזר) – הוסיפה בחשבה, כי בתרגום זה תבטל דעתו של הנסיך וסילי לגמרי.
– מה-קצרה בינתך, קַטיש, אחרי כל-אלה! הלא פִקחת אתּ: איככה לא תביני, כי אם ערך הגרף מכתב אל הקיסר, אשר יבקש בו מאִתו להכשיר את בנו, יהיה פיר מעתה לא פיר, כי-אם הגרף בֶּזאוחוב, והכל ינתן לו על-פי הַצַּואה? ואם לא בֹערו הַצַּוַאה והמכתב, לא יהיה לך בלתי אם להתנחם במעשה החסד והאמת שעשית ובכל מה שיוצא מזה. זוהי אמת.
– יודעת אני, כי הַצַואה נכתבה; אבל גם זאת אדע, כי צַואה זו פסולה; ואתה, מוֹן קוּזן, חושב אותי, כמדֻמה לי, לשוטָה שבעולם – אמרה העלמה ועל פניה היה הרֹשֶם המיֻחד לנשים, בחשבן, שהשמיעו דבר פקחות ועקיצה.
– חביבתי הנסיכית יקטרינה סֶמיונובנה, – התחיל הנסיך וסילי דובר אליה בקֹצר-רוח. – לא להתחרות עמך בלשון-עקיצות באתי לפניך, כי-אם לדבר עמך כמו שמדבּרים עם קרובה, עם קרובה טובה וישרה, בענינים שלך. זֹה הפעם העשירית אני אומר לך, כי אם המכתב אל הקיסר והַצַּואה, שכתב בה את נכסיו לפיר, יִמָּצאו בכתבי הגרף, לא תנחלנה מאומה אתּ ואחיותיך בבית הזה. אם תאמיני לי, האמיני לאנשים מֻמחים. לפני רגעים אחדים דברתי עם דמיטרי אונוּפריאִיץ' (שֵם הסנגור הקבוע שבבית), וגם הוא אמר כדבר הזה.
פּניה העידו, שנעשה פתאם שנוי גדול במהלך רעיוניה; שפתיה הדקוֹת חָורו (עיניה לא נשתנו), וקולה פרץ בדבּרה והיה לרעמים אשר לפי-הנראה, לא שערה בעצמה שתשמיע כאלה.
– כך יהיה יפה, – אמרה לו. – אני לא בקשתי ולא אבקש מאומה.
וכאמרה זאת השליכה את כלבה הקטן מעל ברכיה ותתקן את קפלי שמלתה.
– זאת היא התודה, זאת היא החזקת-הטובה לאנשים שמסרו את נפשם עליו, – אמרה לו. – יפה ונאה! טוב מאד! אני איני צריכה למאומה, אדוני הנסיך.
כן-הוא, אך לא יחידה את, כי אחיוֹת לך, – ענה הנסיך וסילי.
אך העלמה הנסיכית לא הקשיבה לדבריו.
– ואני ידעתי זאת מכבר, אבל שכחתי, כי אך משטמה, מרמה, קנאה וסכסוכים, אך כפית-טובה ושטנה תחת אהבה נכונים בבית הזה…
– הידעת, אם לא ידעת, איפה הַצַּוַאה הזאת? –שאל הנסיך וסילי ולחָייו רעדו עוד יותר מקדם.
– אכן טפשית הייתי, עוד האמנתי בבני-אדם ואהבתי אותם ומסרתי את נפשי עליהם. אכן רק נבזים ונתעבים מצליחים בארץ. אני יודעת אינטריגות של מי הן אלה.
העלמה הנסיכית רצתה לקום, אך הנסיך אחז בידה ויעצרנה. היא היתה כאיש, אשר נואש פתאם מכל מין-האדם; בחמת-זעם הביטה אל הנסיך.
– עוד לא עברה העת, ידידתי. זכרי-נא, קַטיש, כי כל-זה נעשה שלא-מדעת, בשעת-כעס, בשעת-מכאובים, ואחר שנעשה נשכח. חובתנו היא, ידידתי, לתקן את שגיאתו, להקל על רגעיו האחרונים בזה, שנמנעהו מעשות את מעשה-העָול הזה ולא נתּן אותו למות בהרהורים רעים שהמיט אסון על האנשים.
– האנשים אשר הקריבו למענו כל אשר להם, – מִלאה העלמה הנסיכית את דבריו ותתאמץ שנית לקום, אך הנסיך לא נתן לה – מה שלא ידע להעריך מימיו. לא, מוֹן קוּזֶן, – הוסיפה באנחה, – זכֹר אזכור, כי בעולם הזה אין לחכות לטובה תחת טובה, כי אין צדק ואין ישר בעולם הזה. כי אך מִרמה ורֶשע יִכּוֹנוּ בארץ.
– עוד נראה זאת, הֵרָגֵעִי; אני ידעתי את לבך הטוב.
– לא, כי לב רע לי.
– ידעתי את לבך הטוב, – חזר ואמר הנסיך, – יקָרה ידידותך בעיני, וחפץ אני, כי תוקיריני גם אתּ, כמו שאני מוקירך. הרגעי-נא ונַדבר כענין, כל-עוד לא עברה העת, שהיא יום אחד ואולי אך שעה אחת; ספרי-נא לי כל מה שידעת על-אודות הַצַּוַּאה, והעִקר, איפה היא: בודאי ידעת זאת. כרגע נקח אותה ונַראֶנה לגרף, כבר שכח אותה בלי-ספק וייטב בעיניו לבַער אותה. הלא תביני, כי כל חפצי אך לעשות את רצונו בדיוק; רק בעבוּר-זה באתי הֵנה. אני פה רק לבעבור לעזור לו ולכֶן.
– עתה הבינותי הכל. יודעת אני, אינטריגות של מי הן אלה. יודעת אני, – אמרה העלמה הנסיכית.
–לא זה העִקר, חמדת-נפשי.
– הלא היא חֲנִינָתְךָ, הנסיכה דרוּבֶּצקיה, אנה מיכאילובנה החביבה, אשר לא אֹבֶה לקחתה למשרתת לי, את האשה הרעה והנתעבה הזאת.
– אל-נא נאבּד זמן.
– אל-נא תדבר אלי! בחרף שעבר נדחקה ונכנסה לכאן ודבּרה אל הגרף דברים מגֻנים ונתעבים כל-כך על כֻּלנו, וביחוד על סופיה, – לחזור על דבריה לא אוכל, – שהגרף נֶחְלָה ושני שבועות לא רצה לראות את פנינו. בעת ההיא, אני יודעת זאת, כתב את הגליון הנמאס והמשֻׁקץ הזה; אך אני דִמיתי, כי הגליון הזה אינו מעלה ואינו מוריד.
– זה פשר הדבר, ולמה לא הגדת לי מאוּמה קדם לזה?
– בתיק המוֹזַאִיקִי, אשר הוא מחזיק תחת הכר. עתה ידעתי, – אמרה העלמה הנסיכית בלי-הָשֵׁב על דבריו. – כן-הוא, אם יש בי עון, עון גדול, הוא השנאה שאני שונאת את האשה הרעה הזאת! – כמעט צעקה העלמה הנסיכית ונשתנתה כֻלה. – ולמה היא נדחקת ונכנסת כאן? אך אני אֹמַר לה הכל, הכל אֹמַר לה. השעה תבוא!
כב.
בשעה שבחדר-הקבַלה ובחדרה של העלמה הנסיכית נאמרו דברי השיחה הזאת, נכנסה מרכבה לחצרו של הגרף בֶּזאוחוב, ובה ישבו פיר (אשר שלחו לקרא לו) ואנה מיכאילובנה (אשר ראתה צרך בדבר לנסוע עמו). כשהשמיעו גלגלי המרכבה קול שפשוף רך בעברם על התבן המֻּצע לפני החלונות, פנתה אנה מיכאילובנה אל פיר בדברי-תנחומים, והנה ראתה, כי ישן הוא בפנת המרכבה, ותעירהו. כאשר נעור, יצא אחרי אנה מיכאילובנה מן המרכבה, ואך ברגע הזה נתן אל לבו, כי הוא הולך להֵראות את פני אביו הגוסס, אף התבונן כי עמדו במרכבתם לא לפני מבוא-הכבוד, כי אם לפני המבוא האחורני שבחצר. ברדתו מעל מפתן-המרכבה ראה שני אנשים לבושים בגדי-עירונים מסתלקים בחפזון מאצל המבוא לתוך צל הקיר. הוא שהה רגע וירא עוד אנשים אחדים כאלה בצל הבית משני עבריו. אך אנה מיכאילובנה והמשרת והרכּב, שבלי-ספק ראו גם-הם את האנשים האלה, לא שמו לב להם. “בודאי כך צריך להיות”, אמר פיר בלבו וילך אחרי אנה מיכאילובנה. ואנה מיכאילובנה עלתה בצעדי חפזון במעלות-האבן הקצרות, שהיו מוארות באור כהה, עלה וקרא בקול נמוך לפיֶר, אשר פִּגֵּר בלכתו ואשר אף לא הבין, למה לו ללכת בכלל אל הגרף, ועוד פחות מזה יכול להבין, למה היה לו ללכת דרך המבוא האחורני, אך על-פי תֹקף הליכתה והזדרזותה של אנה מיכאילובנה הסיק בלבו, שכל-זה היה נחוץ בהחלט. באמצע המעלות כמעט הפילו אותם שני אנשים נושאי דליים, שרצו לקראתם ודפקו בנעליהם. האנשים האלה נלחצו אל הקיר לתת מקום לפיֶר ולאנה מיכאילובנה לעבור, ועל פניהם לא נראה כל אות-תמיהה למראיהם.
– הזה הוא הדרך אל חדרי העלמות הנסיכיות? – שאלה אנה מיכאילובנה את אחד מהם.
– פה! – ענה המשרת בקול רם וחפשי, כאלו עתה כבר הֻתּרה הרצועה. – הדלת משמאֹל, אִמָּא.
– אולי לא קרא לי הגרף, – אמר פיר בעלותו על הרחבה שלפני הפתחים, – מוטב לי שאלך אל חדרי.
אנה מיכאילובנה עמדה עד שהגיע פיר אליה.
–הה, ידידי! – אמרה ותגע בידו, כדרך שנגעה לפני הצהרים ביד בנה, – האמינה לי, כי אני מצטערת לא פחות ממך, אבל התחזק והיֵה לאיש.
– האלך-לי? – שאל פיר ויבט בחבה אל אנה מיכאילובנה בעד משקפיו.
– שכח-נא, ידידי, את כל אשר עשו לך שלא כדין, וזכר כי אביך… אפשר שהוא גוסס. – היא נאנחה בדבּרה. – אני אהבתיך מִיַּד כבני. בְּטַח בי פיר. אני לא אשכח את עניניך.
פיר לא הבין מאומה, ושוב נדמה לו, ועוד יותר מבראשונה, שכל-זה צריך להיות כך, ועל-כן הלך אחרי אנה מיכאילובה, אשר כבר פתחה את הדלת.
זו היתה דלת הפרוזדור שמצד החצר. בקרן-זוית ישב משרתן של העלמות הנסיכיות, איש זקן, וסרג פֻזמק. פיר לא נכנס מימיו לאגף זה וגם לא ידע, שיש בו חדרים כאלה. אנה מיכאילובנה שאלה את הנערה, אשר באה מאחריהם כשהיא נושאת בקבוק על טס בידה ועברה אותם במרוצתה, לשלום העלמות הנסיכיות (ו“חביבתי” ו“יונתי” קראה לה לנערה) ותמשך את פיר אחריה במסדרון הרצוף אבנים. הפתח השמאלי הראשון שבמסדרון הוביל אל חדרי מושבן של העלמות הנסיכיות. המשרתת, אשר נשאה את הבקבוק, לא סגרה את הדלת בהחפזה (הכל נעשה שם בחפזון ברגע ההוא), ופיר ואנה מיכאילובנה הציצו שלא-בכַונה, בעברם לפני הפתח, אל החדר, שישבו ונדברו בו סמוכים זה לזה העלמה הנסיכית הבכורה והנסיך וסילי. כאשר ראה אותם הנסיך וסילי, נזקר לאחוריו מקצר-רוח; והעלמה הנסיכית נתּרה ממקומה ותסגור את הדלת ברעש בכל כח-ידיה.
התנועה הזאת היתה רחוקה כל-כך ממנוחתה התדירית של העלמה הנסיכית; הפחד, שנראה על פני הנסיך וסילי, היה זר כל-כך למנהגי הכבוד, שהיה נוהג בעצמו, עד שנתעכב פיר ונסתכל דרך-שאלה באשה הנוהגת בו. אני מיכאילובנה לא הראתה כל אות-תמיהה, כי אם חִיְּכה חיוך קל ותאנח, כאלו אמרה, שלכל-זה צִפּתה מראש.
– התחזק, ידידי, ואני אשמור על עניניך, – אמרה לו בתשובה על מבטו וַתָּחֶש מהלכה עוד יותר במסדרון.
פיר לא הבין את פשר הדבר, ועוד פחות מזה הבין, למה ובמה תשמור על עניניו, אבל ידוע ידע, כי כל-זה צריך להיות כך. דרך המסדרון באו אל טרקלין מוּאר למחצה, שהיה סמוך לחדר-הקבלה של הגרף. זה היה אחד החדרים הקרים והמפארים שבבית, אשר היו ידועים לפיֶר מכבר, מצד-מבוא הכבוד, אבל גם בחדר הזה עמדה אמבטיה ריקה באמצע ומים היו שפוכים על היריעה. לקראתם הלכו על אצבעות רגליהם משרת ושַׁמש בית-תפלה נושא מקטֹרת ולא שמוּ לב להם. משם באו אל חדר-הקבלה, שהיה ידוע לפיֶר, ובו שני חלונות איטלקים וּפֶתַח לו אל גן-החרף, ופרוֹטוֹמָה גדולה בו וציור תמונת יֶקַטרינה במלא קומתה. כל אותם האנשים, שישבו שם קדם לזה, ישבו והתלחשו גם-עתה כמעט בלי שנוי מקום ומצב. כֻּלם נשתתקו ונתנו עיניהם באנה מיכאילובנה בהִכָּנסה בפניה החִורים אשר צמקו מבכי, ובפיר הבריא וגדל-הקומה, אשר הלך אחריה בראש מוּרד, כסר אל משמעתה.
בפניה של אנה מיכאילובנה נראה, שהיא מכירה ויודעת, כי הכל תלוי ברגע זה; כאשת-חיל פטרבורגית נכנסה לחדר וברוח-עז מרֻבּה מבאותו היום לפני הצהרים, ולא נתנה לפיֶר למוש מאצלה.
במבט מהיר התבוננה בכל הנמצאים בחדר ובראותה את כהנו של הגרף קרבה אליו בפסיעות קטנות וקלות, את גבה לא כפפה, אך קומתה כאלו קטנה פתאם, ותקבל ביראת-הכבוד ברכה מאת הכהן האחד ואחרי-כן מן השני.
– ברוך אלהים, כי הספקתם, – אמרה אל הכהן, – ואנחנו כלנו הקרובים יָגורנו מאד. הנה הצעיר הזה – בן-הגרף, – הוסיפה בהשפלת קול. – רגע נורא!
כדברה את הדברים האלה נגשה אל הדוקטור.
– דוקטור יקר, – אמרה אליו, – האיש הצעיר הזה הוא בן-הגרף… היש תקוה?
הדוקטור החריש וישא עיניו וכתפיו למעלה בתנועה מהירה. אנה מיכאילובנה הרימה כתפיה ועיניה גם היא בתנועה כזאת ממש, ועיניה כמעט נסגרו, ותאנח ותט מאצל הדוקטור אל פיר. בדרך כִּבּוּד מיֻחד ובעצב מתוך חבה פנתה אל פיר.
– בְּטַח ברחמי אלהים, – אמרה אליו ותורהו דרגש קטן לשבת עליו ולחכות לה, והיא שמה פעמיה בלאט אל הדלת, אשר הביטו אליה כל הנאספים, ואחרי חריקה דקה, שכמעט לא הגיעה לאזן, נכנסה ונעלמה מאחריה.
פיר הלך-לו אל הדרגש, אשר רמזה לו עליו, כי כבר גמר לשמוע בקולה לכל אשר תאמר אליו. כמעט שנסגרה הדלת בעד אנה מיכאילובנה, ראה כי עיני כל הנמצאים בחדר נסַבּוּ עליו ולא מתוך סקרנות והשתתפות בצערו בלבד. הוא ראה שהם התלחשו ורמזו עליו בעיניהם, ונדמה לו, שביראה ואף-גם בהתרפסות רמזו עליו. וכבוד חלקו לו, אשר לא היו חולקים לו כמוהו קדם לזה: אשה כבֻדה זרה לו, אשר דבּרה עם הכהנים, קמה ממקומה ותציע לפניו לשבת תחתיה; אדיוטַנט הרים נעל-יד, שנפלה מחיקו, ונתן לו; הדוקטורים נאלמו ביראת-הכבוד בעברו עלפניהם ונטו הצדה לתת לו מקום. רוצה היה בראשונה לשבת על מקום אחר, כדי שלא להיות למשא על האשה, להרים בעצמו את נעל-ידו ולָסֹב את הדוקטורים, אשר באמת לא גדרו לפניו את הדרך בעמידתם; אבל פתאֹם הרגיש, כי לא היה זה מן הנמוס, הרגיש, כי בלילה הזה הוא איש, אשר עליו למלא תפקיד נורא, שהכל מחכים לו, וכי בגלל-זה הוא חיב לתת לכל-איש לשַמשו; והוא קבל בשתיקה את נעל-היד מידי האדיוטנט וישב במקום, אשר ישבה בו האשה, ואת ידיו הגדולות שם על ברכיו, אשר העמיד בצורה סימֶטרית, וַיִדמה לפסל-מצבה מצרי, ושוב גמר בלבו, שכל-זה צריך להיות כך ושאין לו בערב הזה – כדי שלא תבֻלבל דעתו ולא יכּשל במעשי שטוּת – ללכת אחרי מחשבות לבו, כי אם לעשות ככל אשר יורוהו מדריכיו.
לא עברו שני רגעים, ולאותו החדר נכנס הנסיך וסילי במעילו המקֻשט בשלשה כוכבים, קומתו זקופה בגאון וראשו מוּרם. פניו כמו דַלו מבבקר; עיניו גדלו מן הרגיל, כאשר התבונן בחדר וראה את פיר. הנסיך קרב אליו ויאחז בידו (מה שלא עשה עד-כה מעולם) וימשכֶנה למטה, כאלו רצה לנסות ולראות, אם מחֻזקת היא היטב ולא תתפרק.
– התחזק, התחזק, ידידי. הוא בקש לראותך. זה טוב, – אמר הנסיך ויכּון ללכת.
אך פיר ראה צֹרך בדבר לשאֹל:
– ומה שלומו של…
ולא יכול לסַים, כי לא ידע, אם נאה לו לקרא לגוסס גרַף; ולקרא לו אב לא התיר לעצמו.
– עוד מכה אחת הֻכּה. לפני חצי שעה היה הדבר. התחזק, ידידי…
דעתו של פיר היתה טרופה כל-כך, שלמלת “מכּה” נצבה לנגד עיניו דמות הכאה של איזה גוף והוא התבונן בתמהון אל הנסיך וסילי, ורק אחרי-כן הבין, כי לשון-חלי היא, מכה של שבץ. הנסיך וסילי אמר בדרך -הלוכו מלים אחדות לדוקטור לורֵין ויעבור בפתח על אצבעות רגליו. אך לא ידע ללכת על אצבעותיו ויהי מנתר בלי-טעם בכל גופו. אחריו הלכה העלמה הנסיכית הבכירה, ואחריהם עברו הכהנים ושַמָּשֵׁיהם, וגם המשרתים עברו בפתח הזה.
כשנסגרה הדלת, נשמע מאחריה קול הזזת כלים, ואחרי-כן פרצה משם אנה מיכאילובנה בפניה החִורים והמלאים גם עז ואמץ של מלוי-חובה ותגע ביד פיר ותאמר:
– רבים רחמי האלהים. כרגע תתחיל המשיחה. נלכה-נא.
פיר עבר בפתח על היריעה הרכה ובלכתו ראה, כי גם האדיוטנט, גם האשה הזרה לו, גם איש ממשרתי הבית – כלם נכנסו אחריו, כאלו לא היה כל צרך עוד לבקש רשות להכנס לחדר הזה.
כג.
פיר ידע היטב את החדר הגדול הזה, אשר עמודים ושער חצו אותו וכֻלו היה מחֻפֶּה יריעות-פרס. החלק שמאחרי העמודים, אשר בעֶברו האחד עמדה מטה גבוהה עשויה עץ אדֹם תחת וילונות של משי ובעֶברו השני התנוסס ארון-צלמים, היה מלא אור בהיר-אדמדם כאור בתי-תפלה בשעת “עבודת-הערב”. תחת מסכות הארון המוּארות עמד כסא-כבוד ווֹלְטֵרִי ארֹך, רבוד מלמעלה כרים לבָנים כשלג ומתוחים בלי קמט כל-שהוא ונכר היה, שזה עתה הֻנחו פה, ועל הכסא שכבה גוית אביו הידועה לו, גוית הגרף בֶּזאוחוב, הנאדרה ומעטרה רעמה לבנה כרעמת ארי על המצח הרחב, עם הקמטים הגדולים והאציליים על הפנים היפים, האדֻמים-המכֻרכמים, ושמיכה ירֻקה בהירה כסתה אותה עד המתנים. הגרף שכב מתחת לצלמים; שתי ידיו העבות והגדולות הוצאו מתחת השמיכה והיו מֻנחות עליה. בידו הימנית שֶׁכַּפָּהּ היתה מָפנה כלפי-מטה, הושם נר-דונג בין האגודל לאצבע, ומשרת זקן עמד כפוף מאחרי הכסא והחזיק את הנר ביד החולה. על-יד הכסא עמדו הכהנים בלבושיהם הנהדרים והנוצצים, קוֻצותיהם הארֻכּות סרוחות עליהם ונרות דולקים בידיהם, ובמתינות חגיגית נשאו את תפלתם. מאחריהם עמדו על-ידם שתי הנסיכיות הצעירות ומטפָּחות בידיהן מֻגשות לעיניהן, ובראשן אחותן הבכירה, קַטִּיש, בפנים מלאים זעם והחלטה. היא לא גרעה עיניה מהצלמים, וכמו אמרה לכּל, שאם תסב עינה מהם, אינה אחראית על המעשים אשר תעשה במר-נפשה. אנה מיכאילובנה עמדה אצל הדלת בפנים מביעים עצב ושפלות-נפש וסליחה לכל בריה, והאשה הזרה עמדה עמה שם. הנסיך וסילי עמד מעבר-הדלת השני, סמוך לכִּסא הארֹך, מאחרי כסא מֻּפתח של קטיפה אשר את גבו הפנה אליו, ובסמכו עליו את ידו השמאלית, שהחזיק בה נר, הצטלב בימִינו ועיניו דַּלו למרום בכל פעם, אשר הגיש את אצבעותיו אל מצחו. פניו הביעו יראת-שמים וברכה על הרעה כעל הטובה. “אם אינכם מבינים רגשות אלה, אוי לכם ואוי לנפשכם”, כאלו אמרו פניו.
מאחריו עמד האדיוטנט, הדוקטורים והמשרתים; הגברים לבד והנשים לבד, כמו בבית-הכניסה. כל הנאספים החרישו, הצטלבו, רק קריאת הכהנים נשמעה, זמרת בַּס מעֻבּה מתון, וברגעי השתיקה – תנועת-רגלים ואנחות. אנה מיכאילובנה
עברה דרך כל החדר ותגש אל פיר, ופני פני אדם יודע ומבין היטב מה שהוא עושה, ותתן לו נר. פיר הדליק את הנר, ולפי שנטרד בהסתכלותו באנשים הסובבים אותו, התחיל מצטלב ביד זו, שהחזיק בה את הנר.
העלמה הנסיכית הצעירה האדמונית והצחקנית, היא סופיה בעלת-השוּמה, הביטה אליו. בראותה זאת, חִיְּכה ותסתר את פניה במטפחתה וזמן רב לא גלתה אותם; אבל בנשאה עיניה אל פיֶר שבה וצחקה. נראה בה, שידעה בעצמה, שאינה יכולה להביט אליו בלי צחוק, אך לא יכלה להמנע מהבֵּט אליו, וכדי שלא לבוא עוד לידי-נסיון, עברה בלאט אל מאחרי העמוד. באמצע העבודה נשתתקו הכהנים פתאם והתחילו מתלחשים; המשרת הזקן, שהחזיק ביד החולה, עמד ופנה אל הנשים. אנה מיכאילובנה קפצה בראש ותגחן על החולה ותרמז באצבעה מאחריה אל לורֵין. אותו הדוקטור הצרפתי, שעמד בלי נר דולק בידו, נשען על העמוד כבן-נכר מנֻמס המתכַּוֵּן להראות, שאף-על-פי שהוא בן דת אחרת הוא מבין היטב וגם משבח את המנהג הדתי הזה לפי-ערכו, – נגש אל החולה בפסיעות חשאיות של איש במבחר-ימיו ובידיו הלבנות והדקות הרים מעל השמיכה הירֻקה את ידו החפשית של החולה, ובהסבּו פניו החל למשש את הַדֹּפֶק ולחשֹׁב מחשבה. אז השקו את החולה מין משקה, ותנועה נהיתה סביבו, ואחרי-כן חזרו איש למקומו בחדר והכהנים חזרו לעבודתם. בשעת ההפסקה הזא ראה פיר, כי הנסיך וסילי נטה מאצל גב-כסאו ובאותו מראה-הפנים האומר, כי יודע הוא את אשר הוא עושה ואוי להם לאנשים שאינם מבינים זאת, לא נגש אל החולה, כי אם עבר וַיִּלָּוֶה על העלמה הנסיכית הבכירה ועמה יחד שם פעמיו אל חדר-המשכב, אל המטה הגבוהה הנתונה תחת ןילונות של משי. מאצל המטה הלכו הנסיך והעלמה הנסיכית אל חדר אחר, אך לפני כלות העבודה שבו זה אחר-זה אל מקומותיהם. פיר לא שם לב לזה יותר מלשאָר הדברים, שראה בערב ההוא, כי כבר גמר וקבל, שכל מה שנעשה לעיניו שם היה נחוץ בהחלט.
קולות הזמרה חדלו, ולא נשמע אלא קול אַחד הכהנים בברכו בכבוד את החולה למשיחתו. החולה שכב כבראשונה בלי אות-חיים ובלי תנועה. מסביב לו התחילו הכל נעים ונדים, וקול צעדים ולחישות נשמע, ויותר מכל נשמעה לחישת אנה מיכאילובנה.
פיר שמע באמרה:– בודאי נחוץ להעבירו אל המטה, פה אי-אפשר יהיה בשום-אפן…
הדוקטורים, העלמות הנסיכיות והמשרתים סַבּוּ את החולה מכל-צד, ולא ראה עוד פיר את הראש האדם המכֻרכם עם השער הלבן, אשר לא נעלם מעיניו בכל שעת-העבודה אף רגע אחד, אף-על-פי שראה גם פנים אחרים. על-פי זהירות תנועת האנשים שסבבו את הכסא הארך, הבין פיֶר שהרימו ונשאו את הגוסס.
– החזֵק ביָדי, שלא תַפִּיל, – שמע לחישת משרת אחד, שלחש בפחד אל רעהו. – מלמטה… עוד אחד, – אמרו קולות אחדים ונשימותיהם הכבדות ודריכות רגליהם של המשרתים היו בחפזון מרֻבּה, כאלו לא עצרו כח לשאת משא כבד כזה.
נושאי החולה, שגם אנה מיכאילובנה היתה בתוכם, באו עד לפני פיר, והוא ראה רגע אחד מבעד גביהם וערפיהם את חזהו החשוף הגבוה והשמן וכתפיו העבות של החולה, שהורמו למעלה בידי האנשים, אשר החזיקוהו תחת אצילי זרועותיו, ואת ראשו הלבן, ראש אריה מסֻלסל-שער. הראש הזה, עם המצח הרחב מן הרגיל עם הלחיים והפה המלא תאבון והמבט המלא גאות ועז, לא נשבת מיפיו מפני המות הקרוב, ומראהו היה כמראהו לפני שלשה חדשים, בעת אשר שִׁלַּח הגרף את פיר לפטרבורג. אבל עתה התנודד שלא ברצון בעליו לצעדי הנושאים, שצעדו בלי סדר נכון, והמבט הקר, שלא הָרגשה בו השתתפות כל-שהיא, לא נתעכב על שום דבר.
רגעים אחדים טִפְּלוּ בו בחולה אצל המטה הגבוהה, אחרי-כן שבו איש למקומו. אנה מיכאילובנה נגעה בידו של פיר ואמרה לו: “לכה אתּי”. פיר נגש עמה אל המטה, אשר הֻשכב עליה החולה שכיבה חגיגית, כנראה, בגלל המשיחה שנמשח. ראשו היה סמוך על גבה הכרים. ידיו הֻנחו בסדר יפה על שמיכת-המשי הירֻקה וכפֵּיהן למטה. כאשר נגש פיר, הביט אליו הגרף בעינים מיֻשרות, אבל באותו מבט, שאין אדם יכול לעמוד על כַּונתו ועל ענינו. אפשר שלא הֻבע בו אלא דבר זה בלבד, שכל-זמן שעינים לו לאדם, הוא מביט בהן על-כרחו, ואפשר שהֻבּע בו הרבה מאד. פיר עמד בבלי דעת, מה לו לעשות, וישא עיניו דרך-שאלה אל אנה מיכאילובנה מַדְרַכְתּוֹ. אנה מיכאילובנה קרצה לו בעיניה בחפזון ותרמז על ידו של החולה ותשק בשפתיה לעמתה. פיר פשט את צוארו בכח, כדי שלא להאחז בשמיכה, ויעש כאשר יעצה אותו וישם שפתיו על היד הרחבה והמסֻבלה בבשר, אך גם בידו, גם באחד משרירי-פניו של הגרף, לא נראה זעזוע כל-שהוא. פיר חזר ונשא עיניו אל אנה מיכאילובנה לראות מה עליו לעשות. אנה מיכאילובנה רמזה לו בעיניה על הכסא, שעמד אצל המטה. פיר מהר לעשות את מצותה ובעיניו הוסיף לשָׁאלה אם יפה עשה. הניעה ראשה לו לאות-הסכמה, עוד פעם דָּמה פיר בסדור אבריו לפסל מצרי, ובפניו נראה, שהצטער מאד, על כי גופו הגס והבריא ממלא מקום גדול כל-כך, והוא התאמץ בכל כחותיו להצטמצם כפי-האפשר. הוא הביט אל הגרף, והגרף הביט אל המקום, אשר נמצאו בו פני פיר בשעת עמידתו. פני אנה מיכאילובנה העידו בה, עד-כמה היא מרגשת את ערכו הרב של אותו הרגע האחרון בפגישת האב והבן. הדבר נמשך שני רגעים, אך בעיני פיר היו כשעה תמימה. פתאם הראה זעזוע בשריריו ובקמטיו הגדולים של הגרף. הזעזוע גבר, הפה היפה נַעוה (אך ברגע ההוא הבין פיר, עד-כמה היה אביו נוטה למוּת) וקול הברה צרודה עלה מן הפה הנעוה. אנה מיכאילובנה הביטה והתבוננה בעיון בעיני החולה, ובהשתדלה להבין מה הוא מבקש, רמזה לו פעם על פיר, פעם על המשקה, פעם השמיעה בלחישה את שם הנסיך וסילי ופעם רמזה על השמיכה. עיניו ופניו של החולה הביעו קצר-רוח. הוא התאמץ לשים עיניו על המשרת, אשר עמד למראשותיו ולא מש ממקומו.
– לֵהָפֵךְ אל הצד השני “הם רוצים”, – לחש המשרת ויתעורר להפוך את גוית הגרף הכבדה ולשים את פניו של זה אל הקיר.
פיר קם לעזור למשרת.
בשעה שהתאמצו להפוך את הגרף, הוטלה אחת מידיו אחורנית, והוא התאמץ להביאה אליו ולא יכול. אין לדעת, אם התבונן הגרף במבט-הפחד, אשר הביט בו פיר אל היד המתה הזאת, או רעיון אחר נצנץ בו ברגע ההוא, אך הוא שם עיניו על היד הסוררת, על רשם הבהלה שעל פני פיר, ועוד פעם על אותה היד, ובת-צחוק נראתה על פניו, בת-צחוק רפה מתוך יסורים ושלא-במקומה, שהֻבּע בה כמין לגלוג על-עצמו, על שָכבוֹ בלא-כח. ולמראיה הרגיש פיר פתאם זעזוע בקרב לבו ושריטה בתוך חטמו, ודמעות העיבו את עיניו. החולה הוסב על צדו אל הקיר. הוא הוציא אנחה.
– הוא מתנמנם, – אמרה אנה מיכאילובנה, בראותה את אחת העלמות הנסיכיות, שבאה לשמור תחתיה. – נלכה-לנו.
פיר יצא עמה.
כד.
בחדר-הקבלה לא נמצא עוד איש מלבד הנסיך וסילי והעלמה הנסיכית הבכירה, אשר ישבו תחת תמונת יקטרינה וישיחו בחם-לבב. כראותם את פיֶר עם מַדְרַכְתּוֹ, נאלמו כרגע. העלמה הנסיכית הסתירה איזה דבר, לפי מה שנדמה לו לפיֶר, ואמרה בלחישה:
– אינני יכולה להסתכל בפני האשה הזאת.
– קַטיש צותה להגיש את הַטֵּה בחדר-האורחים הקטן, – אמר הנסיך וסילי לאנה מיכאילובנה. – לכי-לך, אנה היקרה, סעדי לבך, פן לא תעצרי כח.
לפיר לא אמר מאומה, כי אם לחץ את זרועו ברגש. פיר ואנה מיכאילובנה הלכו אל חדר-האורחים הקטן.
– אין לך דבר מועיל להחליף כח אחרי ליל-נדודים יותר מכוס טֵה רוסי משֻבּח זה, – אמר לורין בהתעוררות כבושה, בגמעו בעמידה מכוס חינאית דקה וחדלת-יד בחדר העגֹל הקטן, אשר נערכו בו כלי-חמים וסעֻדת-ערב צוננת. מסביב לשלחן נאספו לסעוד את לבם כל האנשים, אשר היו בלילה ההוא בבית הגרף בֶּזאוחוב. פיֶר ידע היטב את החדר העגל הקטן הזה, את רְאָיָיו ואת שלחנותיו הקטנים. בשעת המחולות, שהיו בבית הגרף, אהב פיר, אשר לא ידע לחוּל, לשבת בחדר-הראָיים הקטן הזה ולהתבונן בנשים הכבֻדות, שעברו דרך החדר במלבושיהן היקרים, באבנים הטובות ובמרגליות שעל כתפיהן החשופות והסתכלו בראָיים המוארים אור בהיר, אשר תמונותיהן השתקפו בהם פעמים אחדות. עתה דלקו רק שני נרות בחדר ועל שלחן קטן אחד עמדו כלי-חמים וקערות בלי-סדרים, ואנשים שונים לבושים בגדי חל יושבו בו והתלחשו ובכל תנועה ובכל מלה, הראו לדעת, כי איש מהם אינו שוכח מה שנעשֶׂה ומה שעתיד עוד להֵעשות בחדר-המשכב. פּיר לא נגע במאכלים, אף כי בקש מאד לאכול כאשר הפנה עיניו אל מַדְרַכְתּוֹ, לדעת מה לו לעשות, ראה כי חזרה ויצאה על אצבעות רגליה אל חדר-הקבלה, אשר נשארו בו הנסיך וסילי והעלמה הנסיכית הבכירה. ובדַמּוֹתו שגם זה מן ההכרח שיהיה כך, המתּין קצת וילך אחריה. אנה מיכאילובנה עמדה לפני העלמה הנסיכית ושתיהן דברו יחד בלחישה מתוך סערת-לב.
– תני-נא לי, נסיכה, להבחין בעצמי בין מה שראוי למה שאינו ראוי, – אמרה העלמה הנסיכית, ונראה בה, שמדת התרגשותה גדולה כמו בשעה שסגרה ברעש את דלת חדרה.
– אבל, נסיכית חביבה, – אמרה אנה מיכאילובנה בלשון מדבּרת נכוחות, ובדבּרה עָמדה בדרך המובילה אל חדר-המשכב ולא נתנה לעלמה לעבור, – אולי יקשה הדבר מאד לדודנו האמלל ברגעים כאלה, שהוא זקוק למנוחה? הדבּור בעניני-חל ברגעים כאלה, כשכּבר נכוֹנה נפשו…
הנסיך וסילי ישב על כסא, ורגלו האחת מוטלת על השנית כמו שהיה רגיל לשבת בביתו. לחָייו פעם הורמוּ ופעם הֻמכו ונראו כעָבות יותר מהרגיל בתחתיתן; אך מראהו היה כמראה איש, אשר אין לבו אל שיחת שתי הנשים האלה.
– הניחי-נא, אנה מיכאילובנה חביבתי, הניחי לה לקַטיש לעשות כטוב בעיניה. הלא ידעת, מה-מאד יאהבנה הגרף.
– אני ידוע לא אדע, מה בגליון הזה, – אמרה העלמה הנסיכית בפנותה אל הנסיך וסילי וברמזה על התיק המוזַאִיקי, אשר החזיקה בידיה. – אך זאת ידעתי, כי הַצַוָּאה האמיתית מֻנחת בלשכתו, וזה אינו אלא גליון נשכח…
היא נתכַּונה לעקוף את אנה מיכאילובנה, אך אנה מיכאילובנה קפצה וחזרה וגדרה את הדרך בעדה.
– ידעתי, נסיכית חביבה וטובה, – אמרה אנה מיכאילובנה, וידה אחזה בַתּיק בכח גדול כל-כך, שנראה על-פיו, שלא תַרפהו מהר, – נסיכית חביבה, אני מבקשת מאתך, אני מתחננת לפניך, חוסי-נא עליו. מתחננת אני…
העלמה הנסיכית החרישה. רק קולות ההתגוששות על התיק נשמעו. נראה היה בה, שאם תפתח שפתיה, תדבר לא בשבחה של אנה מיכאילובנה. אנה מיכאילובנה החזיקה בכח אך קולה היה כֻלו נָאוה ורך ועָרֵב כבראשונה.
– פיר, גשה הֵנה, ידידי. אדַמה, כי לא מיֻתּר הוא במועצת הקרובים; הלא כן, אדוני הנסיך?
– למה-זה תחשה, מוֹן קוּזֶן? – נשאה העלמה הנסיכית פתאם קול-צעקה גדול כל-כך, עד שגם בחדר-האורחים שמעו אותו ונבהלו. – למה תחשה בשעה שזרים באים ומתערבים וקוראים לריב על מפתן חדרו של הגוסס. נִרֱגֶּנֶת! – לחשה בחֵמה ותמשך את התיק בכל-כחה.
אך אנה מיכאילובנה צעדה צעדים אחדים לבלתי התרחק מן התיק ותשב ותחזק בו.
– אוי! – אמר הנסיך וסילי בלשון תוכחה ותמיהה ויקם. – מגֻחך הוא. רב לכֶן, הרפֶּינה. שמַענה דברי.
העלמה הנסיכית הרפתה.
– גם אתּ!
אנה מיכאילובנה לא שמעה בקולו.
– הרפֶּינה, אני אומר לכם. אני מקבל עלַי הכל. אני אלך ואשאלהו. אני!… די לכֶן בזה.
– אבל, נסיכי, – אמרה אנה מיכאילובנה, – אחרי עבודת-קדש רבה זאת תנו לו רגע לנוּח. הגידה-נא, אתה, פיר, – פנתה אנה מיכאילובנה אל פיר, אשר אחרי גשתו אליהם הביט בתמהון על פני העלמה הנסיכית, אשר נעוו ונתקלקלו לגמרי בחמתה, ועל לחייו המתנודדות של הנסיך וסילי.
– זכרי, כי אתּ תהיי אחראית על כל תוצאות הדבר, – אמר הנסיך וסילי בלשון-הזהרה, – אין אתּ יודעת מה שאתּ עושה.
– אשה נתעבה! – נתנה עליה העלמה הנסיכית בקולה ותתנפל עליה פתאם ותוצא מידה בכח את התיק.
הנסיך וסילי הוריד ראשו ויפרש את כפיו.
ברגע ההו נפתחה הדלת, אותה הדלת הנוראה אשר הביט אליה פיר בפחד גדול כל-כך ואשר היו פותחים אותה בלאט ובזהירות מרבה כל-כך, נפתחה פתאם ברעש ודפקה בקיר, והעלמה הנסיכית האמצעית פרצה משם ותספוק את כפֶּיה.
– מה אתם עושים? – קראה במרי-נפש. – הנה הוא גוֵֹעַ, ואתם עוזבים אותי לבדי.
העלמה הנסיכית הבכירה שמעה והתיק נפל מידיה. אנא מיכאילובנה מהרה ותגחן ותרם את התיק, שנחלקו עליו, ותרץ אל חדר-המשכב. העלמה הנסיכית הבכירה והנסיך וסילי זכרו את אשר לפניהם וילכו אחריה. לא עברו רגעים מועטים, והנסיכית הבכירה יצאה משם בפנים חִורים ורוגזים, ושפתה התחתונה בין שִׁנֶּיהָ. בראותה את פיר נמלאו פניה חמה עזה עד-מאד.
– עתה שְׂמַח-לך, – אמרה לו, – לזאת חכית.
ותבך ותכס פניה במטפחת-אף ותרץ ותצא מן החדר.
אחריה יצא הנסיך וסילי. הוא הלך הלוך ונוֹע עד גשתו אל הדרגש, אשר ישב עליו פיר, ויפול על הדרגש וידו על עיניו. פיר התבונן כי פניו חָורו ולחיו התחתונה זָעה ורָתְתָה כמו מחמת קדחת.
– הה, ידידי! – אמר ויאחז במרפק זרועו של פיר, ובקולו הרגשה שפת-אמת וכשלון-כח, אשר לא הרגיש בו פיר כאלה עד-כה. – הרבה חטאים אנו חוטאים, הרבה מעשי-מרמה אנו עושים, וכל זה בשביל מה? הנה בן חמשים וָמַעְלָה אני, ידידי… הלא אני בן… המות ישים קץ לכֹּל, לכֹּל. נ ורא הוא המות! – הנסיך התחיל בוכה.
אנה מיכאילובנה יצאה אחרונה. היא נגשה אל פיר בצעדים חשאיים ומתונים.
– פיר! – אמרה אליו.
פיר הביט אליה בשאלה. היא נשקה לו על מצחו והטפיחה אותו בדמעותיה. אחרי-כן החרישה מעט ותאמר:
– הוא איננו עוד…
פיר הביט אליה בעד משקפיו.
– נלכה-נא, אני אלַוה אותך. התאמץ לבכות. אין לך דבר מרגיע יותר מדמעות.
היא הובילה אותו אל חדר-האורחים האפל, ופיר היה שמח, על כי איש לא ראה שם את פניו. אנה מיכאילובנה סרה מאצלו ובשובה מצאה אותו ישן שנה עזה וראשו על ידו.
ממחרת בבקר אמרה אליו אנה מיכאילובנה:
– כן, יקירי, אבֵדה גדולה היא לכֻלנו, ואין צרך לומר לך. אך אלהים יסעדך, הנה צעיר אתה, ועתה הנך בעל הון גדול, כן אקוה. הַצַואה עוד לא נפתחה. אני ידעתי אותך, ועל-כן אני מֻבטחת, שלא ירום לבבך; אבל הדבר הזה מטיל חובות עליך, ועליך להיות לאיש.
פיר החריש.
– אחרי-כן אפשר שאספר לך, יקירי, שאלו לא הייתי אני פה, אלהים יודע, מה שיכול היה להיות. ואתה ידעת, כי דודי הבטיחני שלשם, שלא ישכח את בוריס, אלא שלא הספיקה לו השעה. אני מקוה, ידידי היקר, כי תמלא את רצונו של אביך.
פיר לא הבין מאומה ויחרש ויבט אל הנסיכה אנה מיכאילובנה בפנים אדֻמים מבשת. אחרי דבּרה עם פיר נסעה אל הרוסטובים ותשכב ותרדם שם. כאשר נעוֹרה בבקר, ספרה לרוסטובים ולכל מיֻדעיה את פרטי מות הגרף בֶּזאוחוב. לפי-דבריה – בקשה לעצמה שיהי מותה כמות הגרף, כי היה סופו לא רק נוגע עד-הנפש, כי-אם גם מעורר לקחת מוסר; ופגישתם האחרונה של הבן והאב היתה, לפי-דבריה, יפה כך-כל, שלא יכלה לזכרה בלי דמעות ושלא תוכל לדעת, מי הגדיל לעשות ברגעים הנוראים האלה, אם האב, אשר זכר ברגעיו האחרונים את כל-דבר ואת כל-איש ודבר דברי-רגש כאלה אל בנו, אם פיר, אשר מראהו העיר רחמים, כי מת לבו בקרבו ברב יגונו, ועם-זה התאמץ להסתיר את אבל-נפשו, שלא לצער את אביו הַגּוֵֹעַ לעיניו. “מדאיב-לב הוא, אבל מחכים ומועיל; מראֵה אנשים כגרף הזקן הזה ובנו הנעלה מרומם את הרוח” אמרה צרפתית. גם את עלילות העלמה הנסיכית והנסיך וסילי ספרה, אף לא דרשה אותן לשבח, אבל בסוד ובלחישה הגידה זאת.
כה.
בֶּ“הָרִים הַקֵּרְחִים”' שֵם אחֻזת הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ בולקונסקי, חכו בכל-יום לביאת הנסיך הצעיר אנדרי עם אשתו; אך הדבר הזה לא הפריע את הסדר המדיק הקבוע בחיי בית הנסיך הזקן. הגנרל אַן-שֶׁף הנסיך ניקולי אנדרֵיביץ' הנודע בצבּור בשם-לוַי “מלך פרוסיה” ישב מאז הָגְלָה אל הכפר בימי פאול ב“הרים הקרחים” שלו עם בתו הנסיכית מריה ובת-לויָתה מַדמוּאֲזֶל בּוּריֶן ולא יצא משם כל-הימים, גם בימי הקיסר החדש, אף-על-פי שהֻתּר לו לבוא אל ערי-המלוכה, הוסיף לשבת בקביעות בכפר, באמרו, כי מי שיצטרך לראותו יבוא אליו גם ממוסקבה הרחוקה מאה וחמשים תחום מ“ההרים הקרחים” וכי הוא אינו צריך לשום אדם ולשום דבר. הוא היה אומר, שרק שני מקורי חטאים לאדם בארץ, והם הבטלה ואמונת-ההבל, ורק שתי מדות טובות לו, והן העסקנוּת והפקחוּת. את בתו חנך בעצמו, ובחפצו לפַתּח בה את שתי המדות הטובות העקריות האלה, הורה אותה בעצמו עד מלאת לה עשרים שנה אלגֶברה וגיאומטריה ועבודת-תמיד נתן עליה, שהעסיקה אותה כל היום. גם הוא היה עסוק תמיד, פעם בכתיבת זכרונותיו, פעם בעריכת חשבונות מחלקי הַמַתֶּמַטיקה העליונה, פעם במריקת קֻפסות-טבק במכונת-מריקה, פעם בעבודה בגן ובהשגחה על מלאכת-הבנינים אשר לא תַמה לעולם באחֻזתו. ולפי שהסדר עִקר גדול בעסקנות, היה מדקדק בסדר-חייו ומחמיר בו מבלי נטות כחוט-השערה מן הגבולים שגבל לו לעצמו. אל הלחם היה יוצא בכל-יום בסדרים קבועים בלי כל שנוי, ולא רק בשעה קבועה, כי אם גם ברגע קבוע. עם האנשים הסובבים אותו, מבתו עד משרתיו, היה מתנהג בקפדנות יתרה ומחמיר בכל-דבר, ועל-כן היו יראים מפניו וחרדים על כבודו במדה שלא יכול להגיע אליה גם אכזרי שבאכזרים, והוא לא היה אכזרי בטבעו. אף-על-פי שלא עבד עוד לממשלה וכל השפעה לא היתה לו בעניני הממלכה, חשב לו כל איש משרי הפלך, אשר נמצאה בו אחֻזת הנסיך, לחובה לשחר את פניו, וכמוהו כארדיכל כַּגַּנן או כמַריה בת-הנסיך, היה מחכה לשעת יציאתו בחדר-הראיון הגבוה. וכל-אחד מהנמצאים בחדר-הראיון הזה הרגיש רגשי-כבוד וגם יראָה בשעה שנפתחה דלתו הגדולה והגבוהה של הַקַּבִּינֶט ונראתה תמונת הזקן קטן-הקומה בפאה הנכרית המכֻסה פוּךְּ שעל ראשו, בידיו הקטנות והצנומות ובגַבות-עיניו האפורים התלוים, אשר כסו לפעמים, בשעה שרעמו פניו, על ברק עיניו המלאות ערמה והנוצצות כעיני צעיר-לימים.
ביום שהיו הנסיך הצעיך ואשתו עתידים לבוא, נכנסה העלמה הנסיכית מריה בבקר בשעה הקבועה אל חדר-הראיון הזה לברך את אביה כדרכה, ובלב חרד הצטלבה וערכה תחִנה לאלהים בלבבה. יום יום נכנסה ויום יום ערכה תפלה, שיעבור הראיון הקבוע בשלום.
המשרת הזקן והמפֻדָּר, אשר ישב בחדר-הראיון, קם בתנועה חשאית ויאמר לה בלחש: “בּאִי-נא”.
מאחרי הדלת נשמעו הקשותיה הסדורות של מכונת-המריקה. העלמה הנסיכית משכה ביראה את הדלת הנוחה להפָּתח ועמדה בפתח. הנסיך, אשר היה עסוק על-יד המכונה, הֵסב עיניו וַיּוֹסֶף לעשות את מלאכתו.
חדר גדול מאד היה הַקַּבִּינט, וֻכלו מלא חפָצים, אשר לפי- הנראה, השתמשו בהם תמיד. השלחן הגדול, שספרים ורשימות-תכניות היו מוטלים עליו, ארונות-הזכוכית הגבוהים של הביבליותיקה, שמפתחותיהם היו נתונים בדלתותיהם, השלחן הגבוה לכתיבה בעמידה ומחברת פתוחה עליו, מכונת-המריקה על כלי-המלאכה והַגִּרדָּה המפֻזרות – כל-אלה היו סמני עסקנות תמידית ומסֻדרת במקצועות שונים. על-פי תנועות רגלו הקטנה, הנעולה נעל טטרית משֻׂבּצת כסף, ותנופת ידו הצנומה, המרֻבּה בגידים, עוד נראָה בו בנסיך כח גדול של זִקנה דבקה בחיים. אחרי סבובים אחדים הוריד את רגלו מעל מפתן המכונה, נִקה את עֻקְצָהּ ויטילנו אל כיס-העור הַמָּדְבָּק אל המכונה, ובקרבו אל השלחן קרא לבתו לגשת אליו. הוא לא נהג לברך את ילדיו, על-כן רק הגיש לה את לחיו השורטת, אשר לא גֻלחה עוד ביום ההוא, ויאמר דרך-קפדנות, בהביטו אליה גם בשום-לב ובחבה: “השלום לך?… שבי אפוא!” ויקח את מחברת הגיאומטריה, אשר כתב בעצם ידו, ויעתק אליו ברגלו את כסאו.
– ליום מחר! – אמר וימצא במהירות את העמוד ויסמן בצפרנו הקשה מִפֶּרק עד משנהו.
העלמה הנסיכית גחנה אל השלחן על המחברת.
– חכי-נא, הנה מכתב אליך, – אמר הזקן פתאום ויוצא מן הילקוט התלוי ממעל לשלחן מעטפה, שכתב-יד של אשה עליה, ויטילה על השלחן.
פני העלמה הנסיכית נתכסו כתמים אדֻמים בראותה את המכתב, ותקחהו בחפזון ותגחן אליו.
– מאֶלוֹאִיזָה? – שאל הנסיך בבת-צחוק קרה, ובתוך-כך נגלו שִניו המכֻרכמות קצת, אשר עוד היו חזקות למדי.
– כן, מִזִ’ילִי, – אמרה העלמה הנסיכית ותרם עיניה ותחַיך בקצת מורא.
– עוד שני מכתבים אֶתן לעבור, ואת השלישי אקרא, – אמר הנסיך בקצת זעף, – חושש אני, שכותבות אַתן הבלים רבים. את השלישי אקרא.
– הואל-נא, אבי, וקרא גם את זה, – ענתה העלמה הנסיכית בהתאדמה עוד יותר ונתנה לו את המכתב.
– את השלישי אמרתי, את השלישי, – נתן עליה הנסיך בקולו ויסלק את המכתב ויסמוך את זרועו על השלחן ויקָרב אליו את המחברת עם הצורות הגיאומטריות
– ומה תאמרי, גברתי, – החל הזקן ויגחן על המחברת סמוך לבתו וישם את ידו האחת על-גב הכסא, אשר ישבה עליו העלמה הנסיכית, והיא הרגישה, שהיא מֻקפת מכל-עברים בריח הטבק החריף והאוכל, הנודף מאביה, הוא הריח הידוע לה מכבר. – שמעי-נא, גברתי, המשֻלשים האלה דומים הם זה לזה; ראי-נא הזוית abc…
העלמה הנסיכית הביטה בפחד אל עיני אביה הנוצצות מקרוב לה; כתמים אדֻמים שטו עברו על פניה, ונכּר היה בה, שאינה מבינה מאומה ושהיא יראה כל-כך, שמרב יראתה לא תוכל להבין את כל שאר הסברות, אשר יביע לה אביה, אף אם תהיינה ברורות במדה שאין למעלה ממנה. הֶאָשֵׁם בזה המורה אִם התלמידה אָשְׁמָה, אבל בכל יום ויום חזר ונשנה הדבר: כמו אֵד עלה בעיני העלמה הנסיכית, ולא ראתה ולא שמעה דבר, כי אם הרגישה את פני אביה הקפדניים הסמוכים לה, את נשימתו ואת ריחו, וכל מחשבותיה היו אך לצאת מהר כפי-האפשר מחדר-העבודה ולהבין את השאלה הנתונה לפניה אחרי-כן בשבתה חפשית בחדרה. הזקן היה מתרגז: מרַחק ומקָרב ברעש את הכסא, אשר ישב עליו, ומתאפק שלא יחם לבו בלי-חק, וחם-לבו גבר עם-זה כמעט בכל-פעם והיה גוער ומחרף ולפעמים גם זורק את המחברת הלאה בכעס.
העלמה הנסיכית השיבה גם ביום ההוא שלא כהֹגֶן.
– האם לא שוטה שבעולם אַתּ! – צעק הנסיך ויסלק בחמתו את המחברת הצדה ויסב פניו בחם-לבו. אך כרגע קם ויעבור הנה והנה בחדר, נגע בידיו בשערות-ראשה וַיֵּשֶב על מקומו. הוא קֵרֵב את כסאו ויוסף להסביר לה.
– כך אי-אפשר, נסיכית, אי-אפשר כך, – אמר, כאשר לקחה ותקפל את המחברת, שנרשמו שעוריה בה, וַתּכּון ללכת. – המתּמטיקה, גברתי, ענין גדול היא. אין רצוני, שתהיי דומה לכל הנשים הסכלות המצויות בתוכנו. סבלי מעט וינעם לך. – הוא טפח לה בידו בחבה על לחיה. – כל ההבלים ינדפו כעשן.
היא פנתה לצאת והוא רמז לה, שתמתין, ויקח מעל שלחנו הגבוה ספר חדש, שעוד לא נפרדו עליו.
– הנה אֶלואיזה רעותך שולחת לך גם את “מפתח-הסוד”. ספר דתי הוא, אני אין לי עסק באמונתו של מי-שיהיה… כבר התבוננתי בו. קחיהו. עתה לכי-לך, – אמר ויטפח לה על כתפה ויסגור בעצמו את הדלת אחריה.
מריה שבה אל חדרה עם רשם העצב והבהלה, אשר לא סר מעליה אלא לפעמים ואשר קלקל עוד יותר את פניה הרעים והחולניים, ותשב אל שלחן-הכתיבה שלה, אשר תמונות ציוריות רבות מדַּי היו מֻצבוֹת עליו ומחברות וספרים כסוהו עד אפס מקום. העלמה הנסיכית היתה מזלזלת בסדרים, במדה שאביה היה מקפיד ומדקדק בהם, והיא הניחה את מחברת הגיאומטריה ותפתח את המכתב בקצר-רוח. המכתב היה מרעוּת-ילדותה, מִזִ’ילי, היא ז’ילי קַרַגינה, שהיתה ביום חַג-הַשֵׁם בבית הרוסטובים.
המכתב היה כתוב צרפתית:
“ידידתי היקרה והמֻּפלאה, מה קשה ונוראה היא הפרידה! לשוא אדבר אל לבי, כי בך חצי חיי ואָשרי, כי נפשותינו קשורות זו בזו בחבלים אשר לא ינתקו, אף בזמן שאנו רחוקות אשה מאחותה רִחוק-מקום; נפשי מלאה רגז על גורלנו, ובכל התענוגים והשעשועים הסובבים אותי לא אוכל להשביח את מין העצב המסֻתּר, שאני מרגשת בלבי מן העת אשר נפרדנוּ. מדוּע איננו יושבות יחדו כמו בקיץ האחרון בקַבִּינֶט הגדול שלכם על הדרגש הכחל, על דרגש-הוִּדּוּיִים? מדוע אינני יכולה לשאב, כמו לפני שלשה חדשים, כח מוסרי חדש במבטך הנעים, השוקט והמעמיק, אשר אהבתי בכל לבבי ואשר אראהו לפני ברגע זה שאני כותבת לך!”
מריה נאנחה, כאשר הגיעה עד המקום הזה, ותבט אל הראי הגבוה, אשר עמד מימינה. בתוך הראי נשקף גוף חלש בלתי-נאה עם פנים רעים. עיניה העצובות תמיד הביטו אליה בפעם הזאת ביאוש מיֻחד מתוך הראי. “היא מַחֲנֶפֶת לי”, אמרה בלבה ותסב פניה ותוסף לקרא. ואום ז’ילי לא החניפה לה לרעותה, כי באמת היו עיני העלמה הנסיכית הזאת, הגדולות, העמֻקוֹת והקוֹרנות (כמו קרני אור חם יצאו מתוכן לפעמים בדמות אלֻמות) טובות למראה כל-כך, שלעתים קרובות משכו העינים האלה את הלב, למרות הפנים המכערים, יותר מיפי. אבל היא לא ראתה מימיה את הרשם הנעים הזה, שנשקף מעיניה ברגעים, אשר לא חשבה על-אודות עצמה. פניה, כפני כל-אדם, לבשו צורה מקֻלקלת, שלא לפי טבע ברִיָּּתם, בשעה שהביטה אליהם בראי, והיא הוסיפה לקרא:
"מוסקבה כֻלה מדבּרת אך על-אודות המלחמה. אחד משני אחי כבר יצא אל מחוץ-לארץ, והשני עובד בגוַרדיה, הנכונה ללכת אל הגבול. קיסרנו היקר יָצָא מפטרבורג, ולפי מה שמשערים, הוא נכון גם לחרף את נפשו היקרה למות במערכות המלחמה. יתן האלהים והתנין הקורסיקאי הזה המרגיז את שלום אירופה, יפול שדוד לפני המלאך המושיע, אשר הקים אלהים ברב חסדיו למושל עלינו. מלבד אחי לקחה המלחמה ממני את אחד הקרובים ללבי ביותר. כַּוַנתי לניקולי רוסטוב, אשר לא נתָנוֹ לבו הרגשני לעמוד מנגד ויעזוב את האוניברסיטה וילך לעבוד בצבא. ואני מודה לך, מריה חביבתי, כי אף-על-פי שעודנו צעיר מאד, היתה יציאתו אלך הצבא צרה גדולה לנפשי. האיש הצעיר הזה, אשר דבּרתי לך על-אודותיו בקיץ האחרון, רוח נדיבה ועלומים אמתיים בו, אשר תמצאי אך לעתים רחוקות בימים האלה, שבני עשרים שנה כזקנים הם. ביחוד יש בו הרבה שפת-אמת ורגש. הוא טהר-לב כל-כך ומלא פיוט, שדרָכַי עמו בימים המעטים שהיינו מזדמנים בהם יחד, היה צרִי נעים ללבי האֻמלל,שהרבה לשאת עמל ויגון. בפעם אחרת אספר לך, איך נפרדנו ומה נֶאמר בשעת פרידתנו, כל-זה עודנו חדש מאד… הה, ידידתי החביבה, אשרַיך, כי לא ידעת את כל הענג ואת הדאבון הקודח הזה. אשרַיך, כי על-פי-רב גדול כל הדאבון מהענג. נפשי יודעת מאד, כי הגרף ניקולי צעיר הוא לימים הרבה מהיות לי יותר מידיד. אבל הידידות המתוקה הזאת ואותה ההתיחסות הפיוטית, הטהורה כל-כך, נעשו לצרך נחוץ ללבי. אך רב לי לדבּר בזה.
“בראש כל החדשות המעסיקות את מוסקבה – מות הגרף בזאוחוב הזקן וירֻשת נחלתו. מה-נפלא המעשה – שלש האחיות הנסיכיות יורשות אך דבר-מצער, לנָּסיך וסילי לא נִתַּן מאומה, ופיֶר הוא הוא היורש את הכל, ולא זאת בלבד, אלא שהֻכּר לבֵן כָּשֵׁר, שבגלל-זה יִקָּרא שמו גרַף בֶּזאוחוֹב, והוא בעל הנחלה הגדולה שבכל נחלות רוסיה. אמר יאמרו, כי הנסיך וסילי התעיב לעשות בכל הדבר הזה וכי נסע מזה בבשת-פנים לפטרבורג. אני מודה לך, כי בינתי קצרה מאד בכל אותם הענינים שבדיני הַצַוָּאוֹת; אך זאת ידעתי, כי מאז נהפך אותו הצעיר, שנודע לנו בשם פיר לבד, לגרף בֶּזאוחוב ולאחד מן הגדולים שבעשירי רוסיה, – אני מתבוננת וצוחקת בלבי על שנוי ה”טוֹן" של הנשים, אשר בנות בוגרות להן, ושל הבנות הבוגרות בעצמן על אודות האדון הזה, אשר (אגב-אורחא אֹמַר לך) חשבתיו כל-ימי לאדם קל מאד. ומאשר זה שתי שנים משתדלים הכל להמציא לי חתנים, אשר לא ידעתים על-פי-רב, אני רשומה ברשימות מחשבי-שדוכים בתור גראפינה בֶּזאוחובה. ואַתּ הלא תביני, שאין רצוני בזה כלל. אך עוד בענין שדוכים: הידעת, כי לפני ימים מעטים הגידה לי הדודה הכללית אנה מיכאילובנה בסוד גדול את השדוך, שמשדכים אותך. המשֻדך הוא אנטול בן הנסיך וסילי; כדי לעשותו לאיש, רוצים להשיא לו עלמה עשירה ומיֻחסת, ובך בחרו אבותיו. אינני יודעת, מה הדבר הזה בעיניך, אבל חשבתי לי לחובה להודיעך מראש. עליו אומרים, שהוא טוב-ראי ומשתובב הרבה. יותר מזה לא נודע לי על-אודותיו.
"אך רב לי לפטפט. הנה אני גומרת את הגליון השני, ואמי שלחה לקרא לי לנסוע אל האַפְּרַקסינים אל הלחם.
"קראי-נא את הספר המסטורי, שאני שולחת לך. רבים פה הקופצים עליו. אמנם יש בו דברים שקשה לשכלו הקצר של האדם לעמוד עליהם, אבל ספר נפלא הוא, והקריאה בו מַרגעת ומרוממת את הנפש. שלום לך. ברכת-כבוד לאדוני לאביך וברכות-ידידות למַדמואזֶל בּוּרְיֶן. אני מחבקת אותך באהבה רבה.
“P. S. הודיעי-נא לי על-אודות אחיך ורעיתו הנחמדה”.
העלמה הנסיכית הרהרה קצת וחִיְּכה מתוך הרהוריה (ובאותה שעה נשתנו פניה לגמרי באור עיניה הקוֹרנות), ופתאם קמה ותעבור בפסיעות כבדות אל השלחן ותקח לה ניָר, וידה התחילה שוטטת במהרה על-פני הגליון. ואלה הדברים אשר השיבה:
"ידידתי היקרה והמֻּפלאה. מכתבך מיום 13 שמחַני שמחה גדולה. עודך אוהבת אותי, ז’ילי ידידתי הפיוטית. הפרידה, שאתּ דוברת הרבה רעה עליה, לפי-הנראה, לא השפיעה עליך על-פי דרכה. הנה מתאוננת אתּ על הפרידה, מה אפוא יכולתי אני לאמר, אלו התרתי לעצמי להתאונן, – ואני מֻבדלה מכל האנשים היקרים לי. לולא האמונה הנותנת תנחומים לנפשנו, היו החיים מדאיבים עד-מאד. למה-זה תדמי, כי אני מחמרת ביותר, בדברך על-אודות האיש הצעיר הישר בעיניך? בדבר הזה איני מחמרת אלא לעצמי. מבינה אני, מה הרגשות האלה לאנשים זולתי, ואם אינני יכולה לשבחם, באשר לא נֻסיתי בהם, לא אוכל גם לגַנותם. אך כמדֻמה לי, שהאהבה הנוצרית, אהבת האדם, אהבת השונאים, חשובה, נעימה וטובה מאותם הרגשות, שעינים יפות של איש צעיר יכולות להעיר בלב עלמה צעירה, פיוטית והוגה אהבה כמוך.
השמועה על מות בֶּזאוחוב באה אלינו קדם למכתבך, ואבי התאבל עליו. אבי אומר, כי הנפטר הזה היה מן השנַים האחרונים שבבני הדור הגדול וכי עתה נותר הוא, אבי, לבדו מכל אותו הדור, והוא עתיד לעשות כל אשר תמצא ידו להרחיק את יומו. הצילנו-נא, אלהים מן הרעה הזאת.
"אני לא אוכל לקבל דעתך על-אודות פיר, אשר ידעתיו עוד בילדותי. נדמה לי, שלב טוב היה לו בכל-עת, ואת זה אני מוקירה יותר מכל-דבר באדם. ועל-דבר הירֻשה ומעשהו המגֻנה של הנסיך וסילי, הרי זה ענין רע לשניהם. אכן, ידיתי החביבה, דברי מושיענו האלהי, כי נקל לגָמל לעבור דרך קוֹפהּ של מחט מלעָשיר להכנס למלכות-השמים, נאמנים ונוראים הם. צר לי על הנסיך וסיל, ועוד יותר על פיר. איש צעיר כזה, כי יהיה לבעל הון גדול כזה, בכמה נסיונות הוא עתיד להתנסות? אלו שאלו אותי, מה אני מבקשת לי יותר מכּל, כי עתה בקשתי להיות העניה שבעניים. אני מודה לך אלף פעמים, חביבתי, על הספר, אשר שלחת לי ואשר העיר בעירכם רעש גדול. ואולם, אחרי אשר אמרת לי, כי יחד עם הרבה דברים טובים יש בו גם דברים, שאין שכלו הקצר של אדם יכול לעמוד עליהם, אדַמה, כי אין חֵפץ לעסוק בקריאת דברים שאי-אפשר להבינם ושבגלל זה לא יוכלו להמציא כל תועלת לקוראיהם. מימי לא יכולתי-להבין, מה התשוקה הזאת, שיש בהם באנשים ידועים לבלבּל בעצמם את רעיוניהם באהבתם לספרים מסטוריים, שאינם אלא מעוררים ספקות בלבם, מרגיזים את כח דמיונם ומדריכים אותם בדרך ההפלגה המתנגדת לגמרי לפַשטותה של התורה הנוצרית. מוטב לנו, שנקרא את אגרות השליחים ואת האבנגליון. אל-נא ננַסה לדרש במה שיש בספרים האלה מן המֻפלא ממנו, כי איך נוכל אנחנו, דלים וחוטאים, לדעת את סודותיה הנוראים והקדושים של ההשגחה כל הימים אשר מַעטה הבשר נתון עלינו ומבדיל כקיר-ברזל בינינו לבין חי-העולמים? מוטב לנו, שנאמר די לנפשנו בתלמוד הכללים הגדולים, אשר הנחילנו מושיענו האלהי להתנהג על-פיהם פה על הארץ; נתאמץ-נא ללכת בהם ולברר לנפשנו, כי במדה שנמַעט לתת חפש לשכִלנו, בה-במדה נמצא חן בעיני האלהים, המואס בכל מדע, שאינו נובע ממנו, וכאשר נמַעט לחקור במה שטוב בעיניו לכַסות ממנו, כן ימהר לגלות לנו בשכלו האלהי.
"אבי לא אמר לי מאומה על-דבר חתן, אך הגיד לי, כי בא אליו מכתב וכי הוא מחכה לנסיך וסילי שיבוא לבַקרנו; ועל-דבר נשואים אֹמַר לך, ידידתי החביבה והיקרה, כי לפי-דעתי ענין זה חֹק-אלהים הוא ועלינו לקבלו. גם כי יכבד עלי הדבר עד-מאד, אך אם ייטב בעינֵי אֵל עליון להטיל עלי חובות אשת-איש ואֵם לילדים, אשתדל למלאותן באמונה כפי-יכלתי בלי חקור הרבה בדבר רגשותי אל האיש, אשר יתנהו האלהים לי לבעל.
“אחי מודיעני במכתב, כי הוא בא עם אשתו אל “ההרים הקֵּרחים”. שמחה זו תהיה לא לארך ימים, כי הוא הולך-לו להשתתף במלחמה הזאת, אשר נאחזנו בה בלי דעת למה ועל-מה. לא רק במקומכם, שהוא מרכז המעשים האלה ובני-מרום-הארץ, כי-אם גם פה, בתוך עבודת-האדמה והדממה השוררת בכפר, על-פי דמיונם של בני-הערים, נשמעם ומָרגשים הֵדֵי קולות המלחמה, וקשים הם גם פה. אבי משוחח כל-היום ב”עליות" וב“שִׁנויי-מקומות”, שאין לי כל בינה בהם, ושִׁלשֹם ראיתי, בטַילי ברחוב הכפר כמשפטי, מראה קוֹרע-לב… חבל אנשי-צבא חדשים, שנלקחו מבני כפרנו ונשלחו אל הצבא. כדאי היה לראות את אמותיהם ונשיהם וילדיהם של היוצאים ההם ולשמוע את יללותיהם של היוצאים והנשארים יחד. כאִלו שכחו בני-האדם את חֻקי אֵל מושיעם. אשר לִמְּדָנוּ לאהוב ולסלוח, והנם מְדַמִּים, שכבודם העִקרי הוא הַדַּעַת להרוג איש את אחיו.
"שלום לך, ידידתי החביבה והטובה. יָסֹךְ עליך מושיענו האלהי ואמו הקדושה באברתו הקדושה והחזקה.
מריה".
– אתּ שולחת אגרת, ואני כבר שלחתי את אגרתי, כתבתי לאמי העלובה, – אמרה מדמואזֶל בוריֶן מתוך בת-צחוק בקולה הערב והמלא לֵחַ בבַטאה “ר” רפויה, והכניסה במִדבָּרה לתוך אוירה הכהה, אויר ההסתכלות והעצב, של מריה הנסיכית עולם אחר לגמרי, עולם של קלות-הדעת ונחת-רוח ושמחה בחיים.
– גברתי נסיכית, עלי להגיד לך, כי ריב-שפתים היה בין הנסיך ובין מישֶל איבַנוב, – הוסיפה בהשפלת-קול ובהברה לשונית מיֻחדת, בשמעה בתענוג את קול דבריה. – הוא נוח לכעוס עתה, פניו נזעמים מאד. ועתה דעי לך.
– ידידתי היקרה, – ענתה מריה, – כבר בקשתי מאתך, שלא תגידי לי לעולם, מה מצב רוחו של אבא. אני חלילה לי לדון את אבא, ואין רצוני שידינוהו אחרים.
העלמה הנסיכית נשאה עיניה אל השעון, ובראותה, שכבר היה לה לנגן על הפסנתר זה חמשה רגעים, יצאה מבהלת אל חדר-הדרגש. בין שתים-עשרה לשתּי שעות אחרי הצהרים היה, על-פי סדר-הקבוע, הנסיך נָח והעלמה הנסיכית מנגנת.
כו.
המשרת הזקן ישב והתנמנם והקשיב לקול נחרת הנסיך הישֵׁן בחדר –עבודתו הגדול והמרֻוָּח. מעֵבר רחוק של הבית, מאחרי דלתים סגורות, נשמעו החרוזים הקשים, חרוזה הסוֹנַטָּה של דִּיסָק, הולכים ונשנים עשרים פעם.
באותה שעה קרבה מרכבה אל המרפסת החיצונה ועגָלה פשוטה אחריה ומתוך המרכבה יצא הנסיך אנדרי ויורד את אשתו הקטנה ויתן לה ללכת ראשונה. טיחון הזקן, לבוש פאה נכרית, הוציא ראשו ורֻבּו מאחרי דלתו של חדר-הראיון וילחש לו, כי הנסיך “שוכבים”, וַיָּשב ויסגור את הדלת בחפזון. טיחון ידע, כי גם ביאת הבן, גם כל המקרים שבעולם לא יוכלו לשנות את סדר-היום. הנסיך אנדרי גם-הוא ידע, כנראה, זאת היטב וישם עינו על השעון, כמו בכדי לבחון ולראות, אם לא נשתנו מנהגי אביו בימים אשר לא ראהו, וכשהֻברר לו, שלא נשתנו, פנה אל אשתו ויאמר:
– בעוד עשרים רגע יקום. נעברה-נא אל מריה.
הנסיכה הקטנה עָבתה קצת בעת ההיא, אך עיניה יפו ושפתה הקצרה עם שפמה הדק הורמה בשמחה ובבת-צחוק נעימה כמו בכל-פעם שפתחה פיה לדבּר.
–אכן ארמון הוא! – אמרה אל אישה, כדרך שמשבחים את בעל הבית בזמן שהוא עושה משתה לרֵעים, ותבט סביבה, – נלכה-נא, מהר, מהר!… – והיא פנתה כה וכה ותבט בבת-צחוק גם אל טיחון, גם אל אישה, גם אל המשרת הראשי, אשר הלך עמהם.
– מריה היא המתרגלת? נצעד-נא בלאט ונבוא עליה פתאם.
הנסיך אנדרי הלך אחריה ועל פניו רֹשֶֶם נמוסיות ועצבת.
– זקנה קפצה עליך, טיחון, – אמר בעָברו על הזקן, והזקן נשק לו על-גב ידו.
לפני החדר, אשר ממנו נשמעו הנגינות, פרצה מדלת צדדית הצרפתית הצהֻבה וטובת-המראה. מדמואזֶל בוּריֶן כמן השתוללה מעליצות-לבה.
– אה! מה תגיל ותשמח העלמה הנסיכית, – אמרה הצרפתית. – סוף סוף באתם! יש להודיעה.
– אל-נא, חֲדָלִי… אתּ היא מַמזֶל בוריֶן, אני מכּרת אותך על-פי האהבה, שגיסתי אוהבת אותך, – אמרה הנסיכה אל הצרפתית בנשקן אשה לאחותה. – והיא איננה מחכה לנו היום.
שלשתם קרבו אל חדר-הדרגש, אשר חרוז מוֹסיקלי אחד חזר ועלה משם פעמים רבות זו אחר זו. הנסיך אנדרי עמד וקִמֵּט מצחו, כאִלו ידע, שדבר בלתי-נעים נכון לו.
הנסיכה הקטנה נכנסה. החרוז המוסיקלי נפסק וקריאת-פתאם נשמעה תחתיו עם קול צעדיה הכבדים של מריה הנסיכית וקול נשיקות. כשנכנס הנסיך אנדרי, מצא את אחותו ואת אשתו, אשר אך פעם אחת – בשעת חתֻנתו – ראו זו את זו זמן קצר, מצֻמדות בזרועותיהן ונלחצות בשפתיהן אל המקומות, שנזדמנו לפניהן ברגע הראשון. מדמוּאֲזֶל בוּריֶן עמדה אצלן, ידיה לחוצות אל לבה ועל שפתיה בת-צחוק של תודה לאלהים, ונראָה בה, שהיתה נכונה גם לבכות ולא רק לצחוק. הנסיך אנדרי הניע כתפיו וַיַּרְעֵם פניו, כדרך שאוהבי-מוסיקה מרעימים פניהם בשמעם צלצול משֻבּש. שתיהן הרפו אשה מאחותה ומיד חזרו והחזיקו זו בזו בידיהן, כאלו יראו פן תעבור השעה, והתחילו מנשקות ומושכות ידיהן בחזקה וחוזרות ומנשקות זו לזו על פניהן ופתע-פתאם, כשלא היה הנסיך אנדרי נכון לזה כלל, התחילו שתיהן בוכות וחזרו ונשקו אשה לאחותה. מדמואזֶל בוריֶן התחילה בוכה גם-היא. נכּר היה בו בנסיך אנדרי שהוא מתבַּיש; אך בעיני שתי הנשים האלה היה בִכְיָן דבר פשוט ומובן; כנראה, לא עלתה על דעתן, שאפשר לפגישה זו בלי בֶכִי.
– אה, יקירתי!… אַה מריה!… התחילו שתיהן יחד קוראות צרפתית וצוחקות פתאם. – אני ראיתי הלילה בחלומי… – ואתם לא פללתם כי נבוא?… אבל דַּלּוֹת, מריה…
– ואתּ כָּשִׂית…
– אני הכרתי את הנסיכה מיד, – אמרה מדמוּאזל בוריֶן.
– ואני לא עלתה על דעתי!… קראה מריה. – אַה! אותך, אנדרי לא ראיתי עוד.
הנסיך אנדרי ואחותו נשקו זה לזה על-גב ידיהם בחפזון, והוא אמר לה, כי עודנה בַכְיָנִית כשהיתה. הנסיכית מריה הֵסַבָּה פניה אל אחיה, ומבט עיניה הגדולות והקורנות שנעשו יפות ברגע ההוא, מבט מתוך דמעות, מלא אהבה וחם וענוַת-חן, עמד על פני הנסיך אנדרי.
הנסיכה הקטנה דברה בלי-הפסק. שפתה הקטנה העליונה בעלת השפם הדק, היתה יורדת כל-רגע ונוגעת בשפה החכלילית התחתונה וחוזרת ועולה, ובכל-פעם נגלתה בת-הצחוק המזהירה על שִנֶּיּהָ ועיניה. הנסיכה ספרה מאורע, שקרה להם על הר סְפֵּס, שיכול היה, בגלל מצבה, להביא אסון עליה, ואגב-אורחא הודיעה כי הניחה את כל שמלותיה בפטרבוּרג ואיננה יודעת מה תלבש פה, וכי אנדרי היה לאיש אחר, כי קִיטי אוֹדִינְצוֹבה נִשאה לזקן אחד וכי יש חתן מעֻלה לעלמה הנסיכית מריה, אך על-אודות זאת ידֻבּר אחרי-כן. מריה הוסיפה להביט אל אחיה בלי דַבּר דבר, ובעיניה היפות נראו אהבה ועצב. פניה העידו בה, כי מהלך מיֻחד להרהוריה עתה, שאינו תלוי בדברי גיסתה. באמצע ספורה של זו על-דבר החג האחרון פנתה אל אחיה:
– וכבר גמרת לנסוע למלחמה, אנדרי? – אמרה אחרי אנחה קצרה.
ליזה נאנחה גם-היא.
– אפילו מחר, – ענה אחיה.
– הוא עוזב אותי פה, ואלהים יודע בשביל-מה, ובשעה זו, שהיה יכול לעלות ולִגְדֹּל פה… – אמרה ליזה צרפתית.
מריה לא שמעה את סוף דבריה, כי נגררה אחרי הרהורי-לבה, ובפנותה אל גיסתה רמזה בעיני-חבּה על בטנה.
– זה ודאי? – אמרה מריה.
פני הנסיכה שֻׁנו ואנחה פרצה מלבה.
– כן, ודאי הוא, – אמרה. – הה! נורא הוא מאד…
שפתה העליונה ירדה, והיא קֵרבה את פניה אל פני גיסתה ושוב התחילה בוכה פתאם.
– היא צריכה לנוּח, – אמר הנסיך אנדרי בהרעמת-פנים. – האין זאת ליזה? הובילי-נא אותה אל חדרה, ואני אלך אל אבינו. ומה דרכו, הכֹּל כשהָיה?
– הכֹּל כשהיה; לא אדע, אם כן יהיה גם בעיניך, – ענתה העלמה הנסיכית בשמחה.
– אותן השעות ואותם הטיולים בין השדֵרות? ומכוֹנת המריקה? – שאל הנסיך אנדרי בבת-צחוק דקה מאד, אשר העידה עליו, כי בכל האהבה והכבוד, שאהב וכבד את אביו, ראה גם את חלשותיו הקטנות.
– אותן השעות ואותה המכונה, ועוד מַתּמטיקה ושעורי-הגיאומטריה שלי, – ענתה מריה בשמחה, כאִלו היו שעורי-הגיאומטריה שלה ממבחר שעשועיה בחיים.
כאשר עברו עשרים הרגעים, שחסרו לשעת קימתו של הנסיך הזקן, בא טיחון לקרא לנסיך הצעיר אל אביו. לכבוד ביאת בנו עבר הזקן על מדותיו ויצו לתת לו לבוא אל חדריו בשעת לבישת בגדיו לפני הַלחם. הנסיך הזקן היה באותה שעה לָבוּש קַפְטַן וּמְפֻדָּר כמנהג הדורות לפנים. וכשנכנס הנסיך אנדרי אצל אביו (ועל פניו ובתנועותיו לא נראה רֹשֶם הזעף, שהיה מַשרה על-עצמו בחדרי-האורחים, כי היו לו פניו המלאים חיים, שנראו בשעת דַּבּרו עם פיר), ישב הזקן בחדר-הלבישה על כסא רחב מחֻפה עוד מְאָדָּם, על כתפיו מעפרת וראשו בידי טיחון לעשות בו כטוב בעיניו.
– בֹּא, בֹא, גבור-החיל! להִלחם עם בּונַפַּרטי אתה אומר? – אמר הזקן וינע בראשו המכֻסה פוּּך, ככל שיכול לעשות זאת בעוד טיחון מחזיק וקולע את פאַת-ראשו, – עֲלה ותֵן לו אתה לפחות כראוי לו, הלא עוד מעט ורשם גם אותנו בין נתיניו. שלום! – הזקן העמיד לחיו לנשיקה.
אחרי משכב-הצהרים שלפני הלחם היה לב הזקן טוב עליו (הוא היה אומר: אחרי הַלֶּחם שֵׁנה של כסף, ולפני הלחם – של זהב), בשמחה שלח מבט אלכסוני, מתחת לגבותיו המעֻבּים והסורחים, אל בנו. הנסיך אנדרי נגש וישק לאביו במקום אשר הרעהו ולא ענה על דברי-הלגלוג על שרי-הצבא שבימים ההם וביחוד על בונפרטי שהיה אביו רגיל ואוהב ללגלג בהם.
כן, באתי אליך, אבּא, ועם אשה הרה באתי, – אמר הנסיך אנדרי אל אביו ויתבונן בעינים מלאות-חיים ומביעות-כבוד אל תנועת כל-אחד מִתָּוֵי-פניו. – מה שלומך?
– רק לשוטים ולשטופים בזמה אין שלום, ואותי הלא ידעתּ: עסוק אני מן הבקר עד הערב, מתנהג בפרישוּת, על-כן שלום לי.
– ברוך אלהים, – השיב הבּן בבת-צחוק.
– אין לו לאלהים בזה ולא-כלום. ספר-נא לי, – הוסיף הזקן וחזר לענינו האהוב לו, – כיצד לִמדו אתכם האשכנזים להלחם עם בונפרטי על-פי חכמתכם החדשה המכֻנה אֶסְטְרַטֵּגיה.
הנסיך אנדרי חִיֵּךְ לו.
– תנה לי, אבי, לנוּח קצת, – אמר בבת-צחוק, שנראה מתוכה, שאין חֻלשותיו של אהיו מעכבות אותו מלכבּדו ומלאהבו. – הן עוד לא יחדתי מקום לי.
– הבלים, הבלים! – קרא הזקן בקול גדול וינענע את מקלעתו הקטנה, כדי לנסות, אם חזקה היא כל-צרכה. ויאחז ביד בנו. – הבית לאשתך מוכן. מריה תוביל אותה ותַרְאֵהָ את מקומה ותפטפט עשרה קַבים. כך יפה להן לנשים. שמח אני לקראתה. שֵׁב וספר. את מעשי חילו של מִיכֶלסוֹן אני מבין, וכן גם של טולסטוי… עֲלִיָּה משני עֲבָרִים בשעה אחת… והחַיל הדרומי מה יעשה? פרוסיה, נֵיטרַליוּת… זאת ידעתי. ואסטריה מה תעשה? – אמר בקומו מכסאו ובהתהלכו בחדר עם טיחון, אשר רץ אחריו והמציא לו אחד אחד את בגדיו. – ושוֵידיה מה תַעשה? איך יעברו דרך פּוֹמרַניה?
הנסיך אנדרי ראה, כי אביו שואל שלא כענין. ויחל להרצות לפניו את תכנית מעשי המלחמה; בראשונה דבר שלא ברצון, אך מעט מעט התלהב, וכפי-מה שהֻרגל, עבר מלשון-רוסיה ללשון-צרפת; הוא ספּר לו, כי תשעים אלף איש עתידים לאַיֵּם על פרוסיה, כדי שתעזוב את ניטרליותה ותשתתף במלחמה, כי מקצת החַיל הזה יתחבר בשִׁטְרַלְזוּנְד עם חיל שוֵידיה, כי מאתים ועשרים אלף אוסטרים יחד עם מאה אלף רוסים יִנָּטְשוּ באיטליה ועל עברי הרֵינוס, כי חמשים אלף רוסים וחמשים אלף אנגלים יעלו על ניאַפול מן הים וכי על-פי כל-זה יעלה על צרפת מעברים שונים חיל גדול של חמש מאות אלף איש. הנסיך הזקן כאלו לא שָׂם לבבו כלל להרצאת הדברים האלה וכאלו גם לא הטה אזנו לשמוע ויוסף ללכת הלוך ולבוש את בגדיו ושלש פעמים נכנס לתוך דבריו פתאם. פעם אחת עכב אותו וקרא: " את הלבן! את הלבן!"
הקריאה היתה מכֻוֶּנת אל טיחון, אשר לא נתן לו את הֶחָזִיָּה אשר רצה בה. בפעם אחרת עצר בלכתו וישאל:
– ובמהרה תלד? – ובהניעו ראשו בתלונה אמר: – לא טוב הדבר! ספר-נא עוד, ספר.
ובפעם השלישית כשהגיע הנסיך אנדרי לגמר הרצאתו – התחיל הזקן מזמר בקול משֻׁבּש וִישִׁישִׁי, את החרוז הצרפתי: “מַלְבּרוּג יוצא למלחמה. אלהים יודע מתי ישוב”.
הבן אך חִיֵּךְ לו.
– לא אמרתי כי טובה תכנית זאת בעיני, – אמר הבּן, – אני רק ספרתי לך דברים כהויתם. בודאי כבר מצא לו נפוליון גם הוא תכנית-מלחמה, שאינה נופלת מזאת.
– כל-חָדש לא אמרת לי, – ענה הזקן ויוסף כמדבּר אל לבו בחפזון: " אלהים יודע מתי ישוב". – לֵךְ אל חדר-האכל.
כז.
בשעה היעודה יצא הנסיך מפֻדָּר ומגֻלח אל חדר-האכל, ששם חכו לו כלתו, העלמה הנסיכית מריה, מדמואזל בוריֶן והארדיכל של הנסיך, אשר מדֶּרך-עקשות, שהיתה בו בנסיך הזקן, נתן לו לסעוד על שלחנו, אף-על-פי שהיה מקטַני-עולם ולא יכול לקוות שיזכה לכבוד כזה. הנסיך, שהיה זהיר ומדקדק כל ימיו בהבדלי המעמדים וגם לגדולי פקידי-הפלך לא נתו לסעוד על שלחנו אלא לעתים רחוקות, הורה הלכה למעשה בארדיכל מיכַאיְלו איבַנוביץ‘, – שהיה מקנח את חטמו בקרן-זוית במטפחת מעשה-תאים, – שכל האנשים שָוים זה לזה, ולא אחת ולא שתים הסביר לבתו, כי אין בין מיכאילו איבנוביץ’ וביניהם ולא-כלום. בשעת הסעֻדה היה הנסיך מרבה לפנות את מיכיאלו איבנוביץ', וזה היה כאלם לא יפתח פיו.
בחדר-האכל המרֻוָּח והגבוה ככל חדרי הבית חכו בני בית-הנסיך ושַׁמשי הסעֻדה, שעמדו מאחרי כל-אחד מהכסאות, ליציאתו של אותו זקן מחדריו. הַשַׁמש הראשי התבונן בשֻלחן הערוך ומַפּה קטנה בידו, וברמזו בעיניו למשרתים, העיף עין-דאגה משעון-הקיר אל הפתח, אשר הֻצרך הנסיך להופיע בו. הנסיך אנדרי הביט אל מסגרת-הזהב הגדולה והחדשה, אשר לא ראה עד-כה ואשר נקבע בה לוּח יַחֲשָׂם של הנסיכים הבולקונסקים בדמות עץ עָנֵף והיתה תלויה על הקיר לעֻמת מסגרת אחרת גדולה כמוה ובה ציור שלא נעשה כראוי (נכּר היה בו, שנעשה בידי צַיָּר עראי), ציור מושל-ארץ ועטרה על ראשו, שנחשב לנֵצר מגזע רוּרִיק ולאבי משפחת הבולקונסקים. הנסיך אנדרי הביט אל עץ-הַיַּחש הזה וינענע בראשו וחִיֵּךְ בחשאי, כדרך שצוחקים למראה תמונה דומה כל-כך למצֻיר, שהיא מביאה לידי-גחוך.
– עד-כמה אני מכירו בזה לכל-דרכיו! – אמר אל העלמה הנסיכית מריה, שנגשה אליו.
מריה שמה עיניה על אחיה בתמיהה. היא לא יכלה להבין משום-מה הוא מחַיך. כל מה שעשה אביה העיר בה אך רגשי כבוד ויִראה שלא הֻתּר להרהר אחריהם.
– אין איש בלי פגם, – הוסיף הנסיך אנדרי. – בעל שכל גדול כמוהו יעסוק במעשה-ילדוּת כזה!
מריה לא יכלה להבין, איככה יָעֵז אחיה לאמר כדבר הזה, ותִּכּוֹן להשיב לו על דבריו, והנה קול הצעדים אשר חכו להם: הנסיך נכנס במהירות ובפנים שמחים, כדרך הליכתו בכל-עת. וכמו נתכַּון להראות בתנועותיו הפזיזיות דבר-מה מתנגד לַסדר החמור הנהוג בביתו. בו-ברגע פָּעם השעון הגדול שתים, ואחריו ענה שעון אחר בקול דק מחדר-האורחים. הנסיך עמד מלכת; מתחת לגבותיו המעֻבּים והסורחים הביטו עיניו המלאות-חיים, הנוצצות והמטילות-אימה, הַבֵּט ועבר על-פני האנשים ונתעכבו על הנסיכה הצעירה. באותה שעה הרגישה הנסיכה הצעירה מה שמרגישים אנשי החצר בשעת יציאת הקיסר, כל-כך גדל רגש היראה והכבוד, שהיה הזקן הזה מעיר בכל מקֹרביו. הוא העביר ידו על ראשה ואחרי-כן טפח לה בתנועה כבדה קצת על ערפה.
– שמח אני, שמח, – אמר הזקן בשפה מהירה, ואחר נעצוֹ עיניו שנית בעיניה, פנה מעליה בחפזון וישב על מקומו. – שבו לכם, שבו! מיכאיל איבנוביץ', שֵׁב.
לכלתו יִחד מקום על-ידו. הַשַׁמש הראשי הזיז כסא בשבילה.
– אכן! – אמר הזקן בהתבוננו במתניה המעֻגלים. – נחפַּזתּ מעט, לא טוב הדבר.
הזקן התחיל צוחק צחוק יבש, קר ובלתי-נעים, כדרכו תמיד, בפיו בלבד, ולא בעיניו.
– יש ללכת, ללכת הרבה כפי-האפשר, כפי-האפשר הרבה, – אמר לה.
הנסיכה הקטנה לא שמעה או לא רצתה לשמוע את דבריו. היא החרישה וכמו נבוכה. הנסיך שאל אותה לשלום אביה, ומיד התחילה מדברת ובת-צחוק נראתה על שפתיה. אחרי-כן שאל אותה על-אודות מיֻדעים משֻׁתּפים להם, והיא התעוררה עוד יותר והתחילה מספרת על-פי דרכה ויחד עם דרישות-שלום מאת מיֻדעיהם מסרה לו גם שמועות תפֵלות מִשִׂיחות נשי-העיר.
– הגרפינה אפרַקסינה העלובה נתאלמנה, וכבר הזילה את כל דמעות עיניה, – ספרה לו צרפתית, ושֶטף לשונה היה הולך וחזק.
במדה שהוסיפה להתעורר, הוסיף הנסיך להביט אליה בקפֵדה ופתאם הסב פניו ממנה, כמו הספיק לבדקה כל-צרכו ולדעת דרכיה בבֵרור, ויפן אל מיכַאילו איבנוביץ'.
ומה תאמר, מיכאילו איבנוביץ, – אמר אליו, – מרה תהיה אחריתו של בונפרטי שלנו. הנסיך אנדרי (כן היה קורא לבנו תמיד גם בפניו גם שלא בפניו) ספר לי, מה עצומים הצבאות העולים עליו! ואני ואתה חשבנוהו לאדם קל.
מיכאיל איבנוביץ', אשר לא ידע כלל באיזו שעה ומקום דבּרו “אני ואתה” דברים כאלה על בונפרטי, אבל הבין, כי הנסיך זקוק לו להכּנס על-ידו בשיחה שהוא רוצה בה, שָׂם עיניו בתמיהה על הנסיך הצעיר ולא ידע בעצמו, מה יֵצא מזה.
– טַכְסִיסָן גדול הוא בביתי! – אמר הזקן אל בנו ברמזו על הארדיכל.
והזיחה חזרה ונסַבה על המלחמה, על בונפרטי ועל שרי הממלכות “שבימים האלה”. הזקן נראה כמֻבטח, לא רק שכּל גדולי-העסקנים שבדור היו נערים, שאינם מוצאים ידיהם ורגליהם בראשית דעת טכסיסי מלחמה וממלכה, ושבונפרטי היה צרפתי קטן ודל-כח, אשר הצליח בדרכיו אלא מפני שלא נמצאו פּוֹטיוֹמְקנים וסוּבוֹרוֹבים לנגדו, כי-אם גם שלא היו באותם הימים באירופה לא סכסוכים מדיניים ולא מלחמה, זולתי קוֹמֶדיה ריקה, שאנשי-המעשה שבדור השתתפו בה ועשו את-עצמם כאלו עוסקים הם בדברים של ממש. הנסיך אנדרי נשא בפנים שמחים את לגלוגי אביו על האנשים החדשים, ובשמחה גלויה היה חוזר ומביא אותו לידי שיחה זו ושומע את דבריו.
– כל מה שהיה לפנים נראה כמעֻלה, – אמר הנסיך הצעיר, – הלא נלכד סוּבוֹרוב זה בַּפּח, אשר טמן לו מורו, ולא יכוך להחלץ מתוכו.
– מי אמר לך זאת? מי אמר! – קרא הזקן בקול צעקה. – סוּבוֹרוֹב! – והוא זרק את קערתו מלפניו וטיחון מהר וקלט אותה. – סוּבורוב!… זכר-נא, אנדרי הנסיך, כי שנַים היו שם: פרידריך וסוּבורוב… מוֹרוֹ! מוֹרוֹ היה הולך שבי, אלו היו ידי סובורוב חפשיות; אך על-ידו ישבו “האָפס-קריעגס-וואוּרסט-שנאַפּס-ראַט”. עמהם לא יצלח כל שטן. עוד מעא וידעתם את הה“אָפס-קריגעס-וואוּרסט-ראַטים” האלה!
סוּבורוב לא יכול לעמוד לפניהם, ואיך יעמוד מיכאילו קוּטוּזוֹב לפניהם? לא, ידידַי, – הוסיף הזקן, – לא לכם ולגֶנֶרַלֵיכֶם להלחם בבונפרטי, עליכם לקחת לכם צרפתים לדבר הזה, למען לא יכיר בהם איש את אחיו ותהי יד איש באחיו. האשכנזים שלחו את פַּלֶּן לנוּיוֹרק, לאמריקה, לשכּוֹר את מוֹרוֹ הצרפתי, – אמר ברמז לַהזמנה שהזמינו בשנה ההיא את מוֹרוֹ להכּנס בצבא-רוסיה. – פלאים!!… האִם הפּוֹטיוֹמקינים, הסוּבורובים, האוֹרלוֹבים אשכנזים היו? לא, אחי, או כֻלכם יצאתם מדעתכם או דעתי אני נטרפה. יהי המקום בעזרכם, ואנחנו נביט ונראה. בונפרטי היה להם לגבור נערץ! המ!…
– אני לא אֹמַר, כי אך טוב ויפה כל אשר נעשָׂה, – אמר הנסיך אנדרי, – אך לא אוכל להבין, איככה תאמר כדברים האלה על בונפרטי. צְחַק לך כטוב בעיניך, אך סוף-סוף בונפרטי שר-צבא גדול הוא!
– מיכַאילו איבנוביץ'! – נתן הזקן קולו אל הארדיכל, אשר הטריד את-עצמו באכילת הצלי ויקַו, כי בין-כה שכחו אותו. – הלוא אמרתי לך, כי בונפרטי טַכסיסן מצֻיּן הוא? הנה גם הוא אומר כן.
– בודאי, הוד-נסיכות, – ענה הארדיכל.
שוב צחק הנסיך את צחוקו הקר.
– בר-מזל גדול הוא בונפרטי. כל אנשיו גבורים. ראשית מעשהו היתה באשכנזים, והאשכנזים עַם שהכּל מכּים אותם. מראש ימות-עולם מכים את האשכנזים כל הקמים עליהם. והם מֻכּים ואינם מַכּים אלא זה את-זה בלבד. במלחמות עמהם עשה לו את שמו הגדול.
והנסיך החל לברר את כל השגיאות, שנכשל בהן בונפרטי, לדעתו, בכל מעשי מלחמותיו וגם בעניני הממלכה שלו. בנו לא השיב דבר, אך נראָה בו, כי אחרי כל הסברות וההוכחות שבעולם לא יהיה מֻכשר לנטות מדעתו הראשונה יותר מאביו. הנסיך אנדרי שמע ויתאפק מלהשיב דבר, אבל תָּמה בלבבו, איך יכול הזקן הזה, היושב בדד בכפר ואינו יוצא משם, לדעת ולחקור את כל מעשי אירופה בשנים האחרונות בעניני הצבא והפוליטיקה בפרטת כזאת ובדיוק כזה.
– אמֹר תאמר, כי אני הזקן אינני מבין את מצב הדבר כמו שהוא? – גמר הנסיך. – ואני כל מעיָנַי בו. גם בלילה לא ישכב לבי. ובכן איפה שר-הצבא הגדול שלך, במה הראה כחו?
– הדברים יֶארכו, – ענה הבּן.
– אם-כן, לֶךּ-לְךָ אל בונַפַּרטי שלך. מדמואזל בוריֶן, הנה עוד אחד ממעריצי העבד הקיסר שלך! – קרא בלשון-צרפת יפה ומתֻקנת.
– הלא ידעת, אדוני הנסיך, כי לא בוֹנַפַּרטיסטית אני.
– " האלהים יודע, מתי ישוב".. – זמר לו הזקן בקול מזֻיף ויצחק צחוק מזֻיף עוד יותר ויצא מאצל השלחן.
הנסיכה הקטנה החרישה והביטה בפחד פעם אל העלמה הנסיכית מריה ופעם אל חמיה בכל שעת המחלּקת והסעֻדה.
כשיצאו מאצל השלחן, אחזה ביד גיסתה וַתַּטֶּהָ אל חדר אחר.
– כמה חכם הוא אביך, – אמרה אליה. – אפשר שבּגלַל-זה אני יראה מפניו.
– אבל מה-טוב לבו! – אמרה העלמה הנסיכית.
כח.
הנסיך אנדרי התעתד לנסע ממחרת בערב. הנסיך הזקן הלך-לו אל חדרו אחרי הלחם כבכל יום ויום. הנסיכה הקטנה ישבה בחדר גיסתה. הנסיך אנדרי חבש את חפָציו עם משרתו המיֻחד בחדרים שהֻקצו לו, ועליו מעיל-דרך בלי כתפוֹת-שְׂרָד. הוא בעצמו בדק את המרכּבה ואת חבישת אמתחותיו ואַחַר צוה לרתּום. בחדר נשארו רק החפָצים, שהיה רגיל להחזיקם אצלו במרכבה בנסעו, והם: ארגז, קֻפסת-בקבוקים גדולה של כסף, שני אקדוחים טוּרקיים וחֶרב, מַתְּנַת אביו, שהביא לו ממערכות המלחמה שעל-יד אוֹצַ’קוֹב. כל כלי-הדרך האלה היו מֻנחים אצלו תמיד בסדר מדֻיק: כֻּלם היו כחדשים, לוּטים בחִפּויי ארג-צמר ואגודים בגִמּוֹנִיוֹת דקות.
האנשים המֻּכשרים לשים לבבם אל מעשיהם, עשוים לבוא לידי-הסתכלוּת ברגעי יציאה לדרך וכל שִנוי חשוב בחייהם. ברגעים כאלה הם מסתכלים במה שעבר עליהם ומחַשבים דרכיהם לימים הבאים. פני הנסיך אנדרי מלאו הרהורים ורֹך. בידים מֻפשלות לאחוריו התהלך בחדר במהירות מפּנה אל פנה ועיניו הביטו נכחוֹ, וינענע בראשו מתוך הרהוריו. המפחד היה ללכת למלחמה, אם נעצב על אשתו בעזבו אותה – גם זה וזה אפשרי, אך מאשר לא רצה, לפי הנראה שיראוהו בכך, מִהר וַיָּשב את ידיו מאחוריו, בשמעו קול צעדים בפרוזדור, ויעמוד אצל השלחן, וכאלו טפל בחזוק חִפּוי הארגז, ופניו שבו ויהיו כמו-תמיד שוקטים וסתומים. הצעדים היו צעדיה הכבדים של העלמה הנסיכית מריה.
– הֻגֹּד הֻגַּד לי, כי צוית לרתּום, – אמרה אליו בנשימה כבדה (נכּר היה בה כי רצה אליו), – ואני מה חפצתי עוד לדבּר עמך באין זר בינינו. האלהים יודע, לכמה ימים נפָּרד זה מזה. האינך כועס, על כי באתי אליך? הנה נשתנית מאד, אנדריושה, –הוסיפה כאלו נתכַּונה לפָרש בזה את שאלתה.
צחוק קל נראה על פניה באמרה “אנדריושה”. משֻנה היה בעיניה, לפי-הנראה, שהאיש היפה והנכבד הזה היה אותו הנער הרזה המשתובב אנדריושה, שהשתעשע עמה יחד בילדותם.
– ואיה ליזה? – שאל הנסיך אנדרי, ועל שאלתה לא השיב לה אלא בבת-צחוק בלבד.
– היא עיפה כל-כך, שנרדמה בחדרי על הדרגש. אבל אוצר יקר היא אשתך, – אמרה לו ותשב למולו על הדרגש שבחדרו, – יַלדה גמורה היא, ילדה נחמדה ושמֵחה, ונפשי דבקה בה.
הנסיך אנדרי החריש, אך היא ראתה את צחוק הלגלוג והבוז שעלה על פניו.
– אבל יש לוַתר על חסרונות קטנים: למי אין כמו-אלה אנדרי? ואל תשכח, כי היא נתחנכה וגדלה בעולם הגבוה. ומלבד-זה מצבה עתה קשה הוא. אל תדין את חברך עד שתתבונן במצבו. “מי שיבין הכל, יסלח הכל”. הָשיבה אל לבבך, מה-קשה צערה של עלובה זו, שהָרגלה בחייה הקודמים, ועתה עליה להפָּרד מאישה ולהשאר לבדה בכפר במצבה זה. קשה הוא מאד.
הנסיך אנדרי הביט אל אחותו בבת-צחוק זו, שאנו מעלים על שפתינו בזמן שאנו רואים היטב, לפי-דעתנו, מה שבלב המדַבּרים עמנו.
– הלא אַתּ יושבת בכפר ואין החיים האלה נוראים בעיניך, – אמר אליה.
– ממני אין ראיה. מה אפשר לדבּר בי! אני אינני חפצה בחיים אחרים ואינני יכולה לחפוץ, כי אינני יודעת חיים אחרים. אבל השיבה אל לבבך, אנדרי, מה-קשה לאשה צעירה מבנות העולם הגבוה להשתקע במבחר ימיה בכפר ולשבת בדד, כי על-כן אבינו עסוק בכל-עת, ואני… הלא ידעת אותי… עד-כמה עניה אני בדברים, שיש בהם כדי להעסיק אשה שהָרגלה לחֶברה מעֻלה. רק מדמואזל בוריןֶ לבדה…
– לא טובה בעינַי העלמה הזאת, – אמר הנסיך אנדרי.
– אל תאמר כזאת! היא נעימה וטובה מאד, וקשַׁת-רוח היא, עזובה וגלמודה. אני באמת לא רק שאיני צריכה לה, כי-אם גם למשא היא עלי. הלא ידעת, כי פראית אני מעודי, ועתה עוד יותר מבראשונה. אוהבת אני להיות לבדי… אבא אוהב אותה מאד. היא ומיכאיל איבַניץ' הם שני האנשים היחידים שהוא מתנהג עמהם תמיד בחנינה ובחבה, יען כי עשה חסדים עם שניהם; כבר אמר סְטֶרְן: “יותר ממה שאנו אוהבים את האנשים על הטוב, אשר עשו לנו, אנו אוהבים אותם על הטוב, אשר עשינו להם”. אבא אסף אותה בהיותה יתומה עזובה, והיא טובה מאד. ואבא אהב את אפן קריאתה מעל הספר. היא קוראת לפניו בערב. היא מיטיבה לקרא.
– לפעמים יקשה לך בודאי לשאת את אפיו של אבא, הלא כן-הוא מריה? – שאל אותה הנסיך אנדרי פתאם.
בתחלה תמהה מריה על שאלה זאת, ואחרי-כן נבהלה.
– לי?… לי?!… לי יקשה?! – אמרה לו.
– איש-חֵמה היה כל ימיו; ועתה אדַמה, כי יקשה לשאתו, – אמר הנסיך אנדרי, ונראה בו, שנתכַּון להתמיה או לנסות את אחותו, באמרו כזאת על אביהם.
– איש טוב אתה, אנדרי, בכל-דבר, אבל יש בך כמין גאותנות בדברים שבלב, – אמרה מריה, והיא נמשכה אחרי מהלך רעיוניה יותר מאחרי מהלך שיחתם, – וזאת חטאה גדולה. היוכל אדם להרהר אחרי אביו? וגם אם נבוא להרהר אחרי אבינו, הלא אך רגש כבוד ויראה יוכל איש שכזה לעורר בנו! ואני אך שמֵחה בו, וטוב לי עמו. מי-יתן והייתם כֻּלכם שמחים בחייכם כמוני.
הנסיך אנדרי נענע בראשו כמטיל ספק בדבר.
– אך מה שקשה לי באמת, – לא אכחד ממך, אנדרי, – הוא דעת אבינו על-דבר האמונה. לא אוכל להבין, איך לא יראה בעל שכל גדול כמוהו מה שברור כשמש, ואיככה יוכל לתעות כל-כך? הדבר הזה מדאיב את נפשי באמת. אך גם לענין זה אני רואה בימים האחרונים זיק של תקוה. בימים האחרונים אין מהתלותיו נמרצות כל-כך, ויש נזיר אחד, שאבינו נתן לו לבוא לפניו ודבּר עמו זמן רב.
– יָגורתי, אחותי, כי לשוא תיגעו את והנזיר הזה יחדו, – לגלג עליה הנסיך אנדרי בחבה.
– אני, אחי, אך מתפללת אני לאלהים ומקוה, כי ישמע תפלתי. אבל שמע-נא, אנדרי, – אמרה במרך-לב קצת אחרי רגע של שתיקה. – יש לי אליך בקשה גדולה.
– ומה בקשתך, אחותי?
– לא, הבטיחני-נא, שלא תשיב את פני. לא יהיה בזה כל טרח לך ולא דבר שאינו לפי-כבודך ולי תמציא נחם לנפשי. הבטיחני, אנדריושה, – אמרה ותורד את ידה אל חריטה ותחזק שם דבר, אך לא הראתה את הדבר ההוא, כאלו היתה בקשתה על-אודותיו וכאלו לא יכלה להוציאו מן החריט עד שיבטיחנה לעשות את בקשתה. במרך-לב קצת ובעינים מדברות תחנונים הביטה אל אחיה.
– גם אלו היה בזה טרח גדול… ענה הנסיך אנדרי, וכמו הבין פשר דבר.
– חֲשֹב מה שתחשב! ידעתי, כי כמוך כאבּא. חשב מה שתחשב, אך עשֵׂה זאת למעני. אנא עשה זאת. גם אבי-אבינו נשא אותו, בכל המלחמות נשא אותו אתּו… בכל-זאת לא הוציאה עוד מחריטה מה שהחזיקה שם בידה. – התבטיחני?
– בודאי. מה זאת?
– אברכך-נא, אנדרי, בצֶלם, ואתה הבטיחני, שלא תסירהו מעליך לעולם. התבטיחני?
– אם לא שני פודים משקלו ולא ימשך את צוארי למטה… כדי לעשות לך נחת-רוח… – אמר הנסיך אנדרי, אבל ברגע ההוא ממש ראה את הרשֶם, אשר עשה לגלוּגו זה על פני אחותו, וַיִּנָחם ויוסף: – אשמח מאד, באמת אשמח מאד, אחותי.
– על-כרחך יושיעך ויחֻנְּךָ וישיבך אליו, כי בו לבד גם אמת גם מרגוע, – אמרה בקול רועד מהמית-לבה ובשתי ידיה החזיקה לפני אחיה צלם קטן נושן, ופרצוף שחור לצֶלם ואפוד-כסף עליו ושרשרתו שרשרת-כסף דקה.
מריה הצטלבה ותשק לַצלם ותתנהו לאנדרי.
– אנא, אנדרי, למעני…
מעיניה הגדולות הזהירו קוי אור-חסד ורוח נמוכה. העינים האלה הגיהו אור על הפנים החולניים והרזים ושוו עליהם הוד ונעם. אנדרי שלח ידו לקחת את הצלם, אך היא עצרה בעדו, והוא הבין, מה היא דורשת ממנו, ויצטלב וישק לצלם, ופניו הביעו חבה (הדבר נגע אל לבו) ולצון גם יחד.
– תודה לך, ידידתי.
היא נשקה לו על מצחו וחזרה וישבה על הדרגש. שניהם החרישו.
– זה הדבר אשר אמרתי לך, אנדרי, – אמרה מריה, – היֵה ישר וגדל-רוח, כאשר היית כל ימיך. אל תדין את ליזה במדת הדין. נעימה וטובה היא עד-מאד, ומצבה עתה רע ומר.
– הן לא אמרתי לך כל דבר-תלונה על אשתי ולא התאוננתי עליה באזניך, ולמה תדברי אלי כל-זאת?
פני מריה מלאו כתָמים אדֻמים, כאלו הכירה בעצמה, שחטאה לפניו.
– אני לא אמרתי לך דבר, וכבר אמרו לך. ועל זאת אני מצטער.
הכתמים האדֻמים עצמו עוד יותר על מצחה ועל צוארה ועל לחייה. היא חפצה לאמר דבר, אך לא יכלה להוציאו מפיה. כאשר שִׁער כן היה: אחרי הלחם בכתה הנסיכה הקטנה ואמרה, כי לבה אומר לה, כי תְקַשֶׁה בלִדתה, והיא ירֵאה את זה. וַתִּתאונן על גורלה ועל חמיה ועל אישה; אחרי-כן נרדמה בחדר גיסתה. הנסיך אנדרי ראה וַיֵּצר לו על אחותו.
–דעי לך, מַשה, כי אינני יכול להתאונן ולא התאוננתי ולעולם לא אתאונן על אשתי, וכן לא אוכל להתאונן על נפשי בשבילה; ולעולם יהיה כן ויעבור עלי מה. אך אם חפצה את לדעת את האמת… אם חפצה את לדעת, המאֻשר אני אם אין, עלי לאמר לך: לא. המאֻשרת היא? לא. מפני-מה? אינני יודע…
כה אמר ויקם ויגש אל אחותו ויגחן וישק לה על מצחה. עיניו היפות הזהירו בזהר מיֻחד של פקחות וטוב-לב, אך לא אל אחותו הביט, כי-אם אל האפלה שמאחרי הדלת הפתחה, אל מעבר לראשה.
– נלכה-נא אליה, יש להפָּרד. או לכי את לבדך ועוררי אותה, ואני אבוא מיד אחריך. פטרושקה! – קרא אל משרתו המיֻחד. – גשה הנה, קח את כל אלה. את זה תשים על מקום המושב ואת זאת מימין.
העלמה הנסיכית מריה קמה ותשם פּעמיה אל הפתח ותעמוד.
– אנדרי, אלו היתה אמונה בך, היית פונה אל האלהים בתחִנה, כי ירחמך ויתן לך את האהבה שאתה חָסֵר, ובודאי היה שומע תחנתך, – אמרה לו.
– כן, רק תחבולה זאת נשארה! – אמר הנסיך אנדרי. – לכי-לך, מַשה ואני אבוא כרגע.
בדרך, בעברו את היציע שבין בית לבית לבוא אל חדר אחותו, פגש את מדמואזל בוריֶן, והיא נזדמנה לפניו ביום ההוא זו הפעם השלישית במעברות בודדים, ובכל-פעם חִיְּכה לקראתו כמו מתוך שמחת-חג טהורה ותמימה.
– אַה! ואני דמיתי, כי בחדרך אתה – אמרה לו, ופניה התחילו מסתמקים ועיניה הורדו.
הנסיך אנדרי נתן עיניו בה בקפֵדה ורֹשֶׁם של חמה נראה פתאם על פניו. הוא לא אמר לה דבר, כי-אם הסתכל בבוז במצחה ובשערותה, ואל עיניה לא הביט. עד שהצרפתית הסמיקה מאד ותלך-לה, בלי אמר דבר עוד. כאשר קרב את חדר אחותו, כבר נעורה אשתו, ומבעד הדלת הפתוחה נשמע קולה הדק והצוהל במלים תכופות ורהוטות. בדבּרה כמו השתדלה למלא את אשר החסירה בשעה הארֻכּה, שהכרחה לחשות בה.
– אבל ביני-זאת, הגרפינה זֻבּובה, אותה הזקנה במחלפותיה הנכריות ובשִניה התותבות כמו תצחק לשנותיה. חַה, חַה, חַה, מריה.
את המאמר הזה על-אודות הגרפינה זֻבּובה שמע הנסיך אנדרי מפי אשתו במעמד אנשים שונים בלשון זו ממש זה פעמים חמש. הוא נכנס בלאט אל החדר. הנסיכה הקטנה, העבה והאדמונית, ישבה על כסא-כבוד ובלי-הפסק דברה והרצתה זכרונות פטרבורגיים וגם מאמרים שלמים, שנאמרו ונשנו שם; הוא נגש אליה ויעבר ידו על ראשה בחבה וישאלֶהָ, אם נחה מעמל הדרך; היא השיבה על שאלתו ותוסף לדבּר דבריה.
מרכּבה רתומה לשִשה עמדה אצל המבוא. ליל-חשך של סתו היה. הרַכּב לא ראה את מוֹט-הרִתמה שלפני המרכבה. על מרפסת המבוא רצו ויָגעו משרתים דחופים ופנסים בידיהם. הבית האיר כלו מרחוק בחלונותיו הגדולים, שהגיהו אור נֵרוֹת מכל עבריו, והבית גדול מאד. בחדר הראשון דחקו זה את-זה משרתי החצר המרֻבּים, שבאו להפרד מהנסיך הצעיר; בטרקלין עמדו כל בני-הבית: מיכאיל איבנוביץ', מדומאזל בוריֶן, העלמה הנסיכית מריה והנסיכה ליזה. הנסיך אנדרי נקרא אל אביו לקבּינט שלו, כי רצה הזקן להפּרד ממנו שלא בפני עֵדים. כל הנאספים חכו לשניהם, שֶׁיֵּצאו מן החדר ההוא.
כשנכנס הנסיך אנדרי אל הקבינט, עמד הנסיך הזקן אצל שלחנו וכתב, על עיניו משקפי-זקנים והוא לבוש מעיל-בית לבן, אשר לא היה מקבל בו איש חוץ מבנו. הזקן נשא עיניו.
נוסע אתה? – שאל וחזר לכתיבתו.
להפרד באתי.
– שקָה-לי פה, – אמר ורמז על לחיו. – תודה לך, תודה!
– על-מה אתה מודה לי?
– על כי אינך דוחה מיום ליום ואינך מחזיק בשמלת אשתך. חובת העבודה קודמת לכל-דבר. תודה לך, תודה. – ובדברו הוסיף לכתוב וניצוצות נתזו מתחת עטו, אשר חרק בידו. – אם יש לך לאמר דבר, אמר; יכול אני לעשות שתי מלאכות אלה יחד, – הוסיף.
– על-אודות אשתי… אכן צר לי, כי אשים את טָרְחהּ עליך…
– למה תפליג בדברים? אמר, מה לך.
– כשימלאו ימי אשתי ללדת, שְׁלַח להביא רופא מֻמחה ממוסקבה… שישב פה.
הנסיך הזקן עמד מכתוֹב ויתן עיניו בבנו בקפֵדה, כאלו דבר אליו דברים שאינם מובנים לו.
– ידעתי, כי איש לא יוכל להושיע, אם לא יושיע הטבע בעצמו, – אמר אנדרי במבוכה גלויה. – גם זאת ידעתי, כי רק באחד ממליון מִקרים אשה מתה בשעת לֵדתה, אבל כך גזרנו שנינו עלינו. שמועות שמעה, חלומות חלמה, והיא יְרֵאָה.
– המ… המ… – דבר הנסיך הזקן אל-עצמו והוסיף לכתוב. – עשה אעשה.
הוא חתם חתימה מפֻתֶּלת ופתאם נָסב אל בנו והתחיל צוחק.
– ענין רע, האין זאת?
– איזה ענין רע, אבא?
– האשה! – אמר הנסיך הזקן בלשון קצרה ומַסבּרת.
– אינני מבין. – אמר הנסיך אנדרי.
– אין מה לעשות, ידידי, – אמר הזקן, – כלן דומות זו לזו, ומה שנעשה אין להשיב. אל תירא; לא אגיד לאיש; ואתה הלא ידעת בעצמך.
הזקן אחז את יד בנו הקטנה והקשה וינענעה ויבט הבטה ישרה אל פני בנו בעיניו החדות, שנראו כבוחנות כליות ולב, ושוב התחיל צוחק צחוק קר כדרכו.
הבן נאנח אנחת-הודאה לאות, כי הבין אביו מה שבלבו. הזקן הוסיף לקפל את מכתביו ולשים עליהם חותמות וַיַּשלך בחפזון כדרכו את החמר ואת החותָם ואת הניָר.
– מה לעשות? יפת-מראה! עשה אעשה הכל. אל תדאג, – אמר הזקן בשפה מקֻטעת בשעת חתמו את המכתבים.
אנדרי החריש: מה שהבין אביו את אשר בלבבו היה נעים וקשה לו גם-יחד. הזקן קם ויתן מכתב לבנו.
– שמע-נא, – אמר אליו, – אל תדאג לאשתך: מה שאפשר לעשות יֵעָשֶׂה. עתה שמע-נא: את המכתב למיכאיל אִילַריוֹנוֹביץ תמסור לו. אני כותב לו, כי ישתמש בך למלאכֻיות טובות ולא יחזיק אותך ימים רבים בתור אדיוטַנט: משמרת בזויה היא זאת! אמר לו כי אני זוכרהו ואוהבהו. אחר תכתוב לי, איך קבל אותך. אם טוב יהיה אליך, תעבוד לו. בנו של ניקולי אנדרֵיֶביץ בולקונסקי לא יעבוד לאיש כמקבל-חסד, עתה גשה הֵנה.
הזקן דבר בפזיזות ומחצית מליו לא גמר, אך בנו הֻרגל להבין מה שדבּר. הזקן הגיש אותו אל ארון-הכתיבה וַיוצא מתוכו מחבּרת כתובה בידו, באותיותיו הגדולות, הארֻכּות והצרות.
בודאי עתיד אני למות קדם לך. דע, כי פה כתבַי, ואתה מסֹר אותם לַקיסר אחרי מותי. פה – שטר לוֹמבַּרדי ומכתב: פרס הוא למי שיכתוב ספר מלחמות-סוּבורוב. זאת תשלח אל האֲקַדֶּמיה. פה הגיוני-רוחו, אחרי מותי תקרא ותמצא בהם תועלת לנפשך.
אנדרי לא אמר לאביו, כי בודאי יאריך ימים רבים עוד.
– כל אשר אמרת אלי, אבי, אעשה. – אמר אנדרי.
– ועתה לֵךּ לשלום! – הוא נתן ידו לבנו לנשֹק על-גבּה ויחבקהו. – זכר-נא דבר זה, אנדרי הנסיך: אם תִּהָרֵג תדאב נפשי בזקנתי… – מליו נעתקו, ופתאם הוסיף בקול-צעקה: – ואם יִוָּדע לי, שהתנהגת שלא כראוי לבנו של ניקולי בולקונסקי, בוש אֵבוש!
– זאת לא הֻזקקת לאמר לי, אבא, – אמר הבן בבת-צחוק.
הזקן שתק.
– עוד דבר אחד אבקשה-נא מאתך, – הוסיף הנסיך אנדרי, – אם אֵהָרֵג ואם יהיה לי בן, אל תרף ידיך ממנו, יגדל-נא בביתך, כאשר אמרתי לך אתמול… אנא, כן תעשה.
שלא לתתו לאשתך? – אמר הזקן ויצחק.
שניהם החרישו ועמדו זה לעֻמת זה. עיניו המהירות של הזקן היו מכֻוָּנות כנגד עיני בנו. בחלקם התחתון של פני הזקן נראה זעזוע.
– נפרדנו… לֶךְ-לך! – אמר פתאם. – לֶךּ-לך! – קרא בקול רם וכועס ויפתח את דלת חדרו.
– מה זאת, מה? – שאלו אשת אנדרי ואחותו, בראותן אותו ואת הזקן הקורא כמו מתוך כעס בקול רם, שיצא לרגע אחד מפתח חדרו במעיל-ביתו הלבן, בלי פאה נכרית על ראשו ובמשקפי-הזקנים על עיניו.
הנסיך אנדרי נאנח ולא השיב דבר.
– ועתה, – אמר ויפן אל אשתו.
וכמין לגלוג קר נשמע מתוך “ועתה” זו, כמו אמר לה: “עתי עשי מעשי-תעתועיך”.
–אנדרי, מיד! – אמרה הנסיכה הקטנה ותבט אל אישה בפחד, ופניה חָורו.
הוא חבק אותה, והיא נשאה את קולה קול-צעקה ותפול על כתפו ותתעלף.
הוא הטה בזהירות את כתפו מתחתיה וישם עיניו על פניה ויושיבה במתינות על כסא-כבוד.
– שלום לך, מריה, – אמר אל אחותו בלחש וישקו זה לזה על-גב הידים ויצא בצעדים מהירים מן החדר.
הנסיכה שכבה על הכסא, ומדמואזל בוריֶן שפשפה את רקותיה. מריה, שהחזיקה בגיסתה, הביטה בלי-הרף בעיניה היפות והרטֻבּות מבכי אל הפתח, אשר יצא בו הנסיך אנדרי, ו“צלבה” אותו. מתוך הקבינט נשמעו מחיטות חטמו של הזקן כיריות רובה הולכות ונשנות לעתים קרובות. אך יצא הנסיך אנדרי, ודלת הקבינט נפתחה מהרה, והזקן, לבוּש מעילו הלבן, נשקף משם וכֻלו נזיפה.
– נָסע? כך יפה לו! – אמר בהביטו בכעס אל הנסיכה הקטנה, המוטלת בלי רוח, נענע ראשו מתוך תלונה ויסגור את הדלת בדפיקה חזקה.
תם החלק הראשון
חלק ב
א.
באוקטובר שנת 1805 באו צבָאות רוסיים בגבול הדוכסיות האוסטרית ונכנסו לכפריה ולעריה, ועוד גדודים חדשים באו מרוסיה ויחנו על-יד מבצר בְּרוֹינוֹי ויהיו למשא כבד על אנשי המקום. ובברוֹינוֹי היה בית-מושבו של המצביא הראשי קוּטוּזוֹב.
באחד-עשר יום לאוקטובר שנת 1805 עמד אחד מגדודי-הרגלים, שבאו ביום ההוא, במרחק חצי מיל מהעיר ברוֹינוֹי, וחכה שם למצביא הראשי, שיבוא לראותו. אף-על-פי שנמצא הגדוד הזה במקום שאינו רוסי וכל מה שנראה שם לעין (גני עצי-הפרי, גדרי-האבנים וגגי-הרעפים מסביב וההרים שנשקפו מרחוק) היה לא רוסי, ולא המון-עם רוסי הביט בסקרנות אל אנשי-הצבא האלה, היה מראֵה הגדוד הזה כמראה כל גדוד רוסי, בשעה שהוא מוכן ומזֻמן לְהֵרָאות ולהבָּחן באחד המקומות שבפנים רוסיה.
בערב שלפני היום ההוא, כאשר הגיע הגדוד אל מסעו האחרון, באה הפקֻדה, כי המצביא הראשי יבקר את הגדוד הזה במסעו. אמנם דברי הפקֻדה ההיא לא היו ברורים בעיני ראש-הגדוד, כי לא ידע, אם כַּונתה, שיהיו אנשי-הצבא לבושים בלבוש היוצאים למלחמה אם לא. אך מועצת ראשי-הבטליונים החליטה להראות את החיל בלבוש חגיגי, באמרה, כי בכל-עת מוטב להיות מן המהַדרים. ואנשי-הצבא לא נתנו שֵׁנה לעיניהם כל הלילה ההוא, אחרי לכתם ברגליהם שלשים תחומים בלי-הפסק, כי תקנו, נִקו ומֵרְקו כל-הלילה, והאדיוּטנטים וראשי-הרוֹטוֹת עסקו בתקוני חשבונותיהם; ובבֹקר לא היה עוד מראֵה הגדוד הזה כמראה המון ממֻשך בלי-סדרים, כמו ביום שלפניו, כי אם חיל מסֻדר ומאֻחד של אלפַּים איש, אשר כל-אחד מהם ידע את מקומו ואת עבודתו, וכל כפתור קטן וכל רצועה קטנה של כל-אחד היה על מקומו והבריק מרחוק בנקִיותו. ולא רק מחוץ היה הכל כתקונו. אלו חצה המצביא הראשי להביט אל מתחת למעילי אנשי-הצבא, היה רואה כתֹנת נקיה על כל-אחד מהם ובכל תרמיל ותרמיל היה מוצא את כל החפָצים, שאיש-צבא חַיב לשאת עמו בצאתו, במספרם כמשפטם. רק דבר אחד היה בודאי שלא כתקונו כלל, והוא דבר ההנעלה. יותר ממחצית האנשים האלה עמדו בנעלות בלות. אבל חסרון זה נהיה לא באשמת ראש-הגדוד, כי דרֹש דרַש פעמים רבות, אולם הממשלה האוסטרית לא המציאה לו את העור הנצרך לזה, והגדוד עבר אלף תחומים.
ראש-הגדוד היה גֶנֶרַל בא-בימים, סַנְגְבִינִיקן, שגבות-עיניו ופאות-זקנו התחילו מלבינות, איש בעל-בשר, שרֹחב גויתו בין לבו ובין גבו רב יותר מבין שתי קצות כתפיו. הוא היה לבוש מעיל חדש, שזה-מעט יצא מתחת ידי החַיט, ועל מעילו כִתְפות-זהב מעֻבּות, אשר כאִלו לא הורידו קצת את כתפיו השמנות, כי אם הגבּיהוּן עוד. מראה ראש-הגדוד הזה היה כמראה איש עוסק ומצליח באחד המעשים החשובים ביותר שבּחיים. הוא היה מהלך לפני שוּרת חילו ומרתּת קצת בכל פסיעה ופסיעה וכופף כפיפה קלה את גבו. נכּר היה בו בראש-הגדוד הזה, שהוא נהנה הנאה גדולה בהתבּוננו בגדודו וכל כֹחות-נפשו עסוקים רק בגדוד שלו; אך אף-על-פי-כן העידה בו הליכתו זו, הליכת זעזועים, שמלבד עניני-הצבא העסיקו את נפשו לא-מעט גם עניני חיי-הצבור ואהבת-נשים.
– ומה תאמר, מיכַאיְלוֹ מִיטְרִיץ', – אמר אל אחד מראשי-הבטליונים (ראש-הבטליון חִיֵּךְ והטה את גופו לפנים; נכּר היה בשניהם, שמאֻשרים היו), – לא עבודה קלה עבדנו הלילה. אבל כמדֻמה לי, שגדודנו איננו מן הגרועים… מה תאמר?
ראש-הבטליון הבין את האירוניה המבֻדחת הזאת ויצחק.
–גם משדה “צַרִיצין לוג”3 לא היו מגרשים אותו.
– מה? – אמר ראש-הגדוד.
ברגע ההוא נראו שני רוכבים באים מן העיר, במסלה אשר הֻצגו בה המניפים4. הרוכבים היו אדיוטנט וקוֹזַק מאחריו.
האדיוטנט היה שלוח מהשטַבּ הראשי לשנות ולברר לראש-הגדוד, מה שלא נתפרש בכתב-הפקֻדה, שנשלח ביום אתמול, והוא, כי רצונו של המצביא הראשי לראות את הגדוד כמו שהיה בהליכתו בדרך – באדרות, במעטפות ובלי כל פרכוס והכנה.
ביום הקודם בא אל קוּטוּזוֹב מוִינה אחד מחברי המועצה לעניני-המלחמה ויבקש וידרֹש מאתו, כי ימהר כפי-יכלתו להתחבר עם חילי האֶרְצְהֶרְצוֹג פֶרְדִינַנד ומַק, אולם קוטוזוב לא חשב את ההתחברות הזאת לדבר טוב ובין שאר הוכחותיו היה את לבבו להראות לַגֶּנֶרַל האוסטרי, מה רע מצב החיל, הבא מרוסיה. לשֵׁם זה רצה לצאת לקראת הגדוד, ועל-כן היה שָׂמֵח לראות את הגדוד ברֹע מצבו ובמדה שגדל זה כן גדלה שמחתו. אמנם האדיוטנט לא ידע את הפרטים, אך עם-זה הגיד לראש-הגדוד, כי המצביא הראשי דורש מאתו, שיהיו אנשיו לבושים באדרותיהם ובכסוייהם בבואו לראותם, וכי אם אין, יֵרַע הדבר בעיניו. ראש-הגדוד שמע את הדברים האלה וַיורד ראשו וינע כתפיו מבלי השב דבר ויפרֹשׂ ידיו בתנועה של רגשנות יתרה.
– אכן הגדלנו עֲשֹה! – אמר אחרי כן. – ואני אמרתי לך, מיכאילו מיטריץ', כי אם בדרך הם, עליהם להיות לבושים באדרותיהם! – פנה בלשון-תוכחה אל ראש-הבטליון. – אלי, אלי! הוסיף ויצעד צעד-און לפנים ויתן קולו, קול רגיל לפקד צבא-מלחמה, ויקרא: – פֶלְדְפֶבֶּלִים!
– המהרה יבוא? – פנה אל האדיוטנט בדרך-כבוד מיֻחד, שהיה מכֻוָּן בּבֵרור אל האיש, אשר שאל על-אודותיו.
– בעוד שעה, לפי-דעתי.
– העוד נספיק להחליף את בגדיהם?
– אינני יודע, גנרל…
ראש-הגדוד קרב בעצמו אל שורות החיל וַיָּחֶשׁ את-מעשה החלפת הבגדים ולבישת האדרות. ראשי-הרוטות רצו איש אל הרוטה שלו, הפֶלְדְפֶבֶּלִים יצאו דחופים ומבֹהלים (כי האדרות לא היו כתקונן בכל פרטיהן ודקדוקיהן), וכהרף-עין התחילו נעות ונמתחות, לוחשות ומשיקות כל אותן הפלוגות המרֻבּעות השותקות, שעמדו קֹדם לזה כזוִיות מחֻטבות בלי-נוע. אנשי-צבא רצו ושבו מכל עברים ומאחריהם, ממעל לכתפיהם וראשיהם, טלטלו תרמילים והסירו אדרות מעל שכמם ולבשו אותן על זרועותיהם כשידיהם מורמות למעלה.
בעוד חצי-שעה חזר והוקם הסדר הקודם, אולם הפלוגות המרֻבּעות, שהיו שחורות כֻּלן, נעשו אפורות. ראש-הגדוד חזר ויצא ברגליו המרַתּתות לפני גדודו ויתבונן בו מרחוק.
– ומה הדבר הזה? מה-זאת! – קרא בקול גדול ויעמוד מלכת. – ראש הרוטה השלישית!…
– ראש הרוטה השלישית אל הגנרל! את הקוֹמַנְדִיר אל הגנרל! את אשר על הרוטה השלישית אל הקומנדיר!… – נשמעו קולות מכל השורות, והאדיוטנט רץ לבקש את האופיצר המתמהמה ההוא.
כשהגיעו קולות הקוראים המשתדלים בסֵרוסים ובשבּושים – כבר התחילו קוראים “את הגנרל אל הרוטה השלישית” – אל המבֻקש, יצא האופיצר ההוא מאחרי הרוטה שלו, ואף-על-פי שהיה קרוב לימי זִקנה ולא היה רגיל לרוץ, שם פעמיו אל הגנרל במרוצה עזה וקצות נעליו הכשילוהו קצת ברוצו ברגלים שאינן מלֻמדות. פניו מלאו דאגה כפני תלמיד צעיר, שלא למד את שעורו ונצטוה לאמרו לפני המורה. על חטמו האדֹם (כנראה, מבלי דעתו לכבֹש את יצרו) עלו כתמים ופיו בקש ולא מצא מעמד נכון לעצמו. ראש-הגדוד התבונן בו בַקַּפּיטַן מרגליו ועד ראשו, בשעה שזה קרב אליו מתוך נשימה טרופה וככל אשר קרב כן עצר במרוצתו.
– עוד מעט ותלביש את האנשים האלה “סַרַפַנִים”! מה-זאת? – נתן עליו ראש-הגדוד בקולו וַיֵּט את לחיו התחתונה לפנים וַיור בידו אל מול שורות הרוטה השלישית על אחד מאנשי-הצבא, שלאדרתו היה צבע-הארג של בתי-החרֹשת, לא כשאר האדרות. – ואתה בעצמך איפה היית? אנחנו מחכים למצביא הראשי, ואתה הולך-לך? מה-זאת?… אני אלמדך בינה וידעת להלביש את האנשים “קַזַּקִּינִים” בשעה שבאים לבדקם!… הלא תענה?…
ראש-הרוטה לא הוריד עיניו מעל השר המושל בו וילחץ את שתי אצבעותיו יותר ויותר אל מִצְחַת מגבעתו, כאלו רק מלחיצה זאת יבוא עזרו.
– ולמה תחריש? מי הוא שם העוֹדה בגד אונגרי? – לגלג עליו ראש-הגדוד בזעפו.
– אדוני המרומם…
– מה “אדוני המרומם”? אדוני המרומם! אדוני המרומם! ומה פֵּרוּשו של זה, אין יודע.
– אדוני המרומם, דולוחוב הוא זה, המוּרד מגדֻלתו… – אמר הקפיטן בלחש.
– המוּרד הוא למדרגה של פֶלְדְמַרְשַׁל אם של איש-צבא פּשוט? ואם לאיש-צבא, עליו להיות לבוש ככל איש-צבא.
– אדוני המרומם, אתה בעצמך הרשית לו את זה לעת הנסיעה.
– הרשיתי? הרשיתי? – זה דרככם תמיד, צעירי-ימים, – אמר ראש-הגדוד וחמתו שככה מעט. – הרשיתי? דבר כי יֵאָמר לכם, וכבר… – ראש-הגדוד שתק רגע. – דבר כי יֵאָמר לכם, וכבר… מה-זאת? – קרא וחמתו שבה אליו. – הואילה להלביש את אנשיך כמו שֶׁנָּאה להם…
וראש-הגדוד, אחרי העבירוֹ עיניו על האדיוטנט, פנה וילך ברגליו המרתּתות אל גדודו. נכּר היה בו, כי מצא נחת ברָגזו וכי בעברו על-פני גדודו בקש עוד תואנה לבוא לכלל כעס. באופיצר אחד גער, על כי סִמְלוֹ איננו מנֻקה, בשני – על כי שורתו אינה ישָׁרה למדי, ואחרי-כן נגש אל הרוטה השלישית.
– איך אתה עומד? אַיֵּה רגלך? רגלך אַיֶּהָ? – התחיל צועק בקול מביע דאבון-נפש, בעודנו במרחק חמשה אנשים מדולוחוב הלבוש אדרת כחֻלה קצת.
דולוחוב זקף מעט-מעט את רגלו הכפופה וישם עיניו על הגנרל ויבט אל פּניו במבטו המבריק והחצפני.
– אדרת כחֻלה זו למה? הָסר האדרת… פֶלְדְפֶבֶּל! הַחלף את בגדי המנוּ… – לסַיֵּם מלה זו לא הספיק.
– גנרל, חובה עלי למלא את פקֻדותיך, אך אין עלי החובה לשאת… – אמר דולוחוב בחפזון.
– אין משׂיחים במערכה!… אין משיחים, אין משיחים!…
– אין עלי החובה לשאת עלבון! – סִיֵּם דולוחוב בקול רם הולך למרחוק.
עיני הגנרל ועיני איש-הצבא נפגשו. הגנרל שתק וימשֹׁך באפו למטה את הסודר המהֻדק על צוארו.
– הואילה-נא להחליף בגדיך, – אמר הגנרל בסורו מאצלו.
ב.
– הנהו בא! – קרא המֵּניף ברגע ההוא.
ראש-הגדוד נסתמק וירץ אל סוסו ויאחז בידים רועדות בקצות המרדעת, ובהטותו גֵּווֹ עלה וישב על הסוס וַיָּרֶק חרבו ובפנים מלאים עֹז וחדוה פּתח פיו וַיִּכּוֹן לתת קולו. כל הגדוד הזדעזע, כצפור מתעוררת לעוף, ויקפא תחתיו.
– “סְמִירררנה!” – קרא ראש-הגדוד בקול מרעיש-לב, שהָרגשה בו גם שמחת בעליו בחֶלקו, גם הטלת-אימה על הגדוד והבּעת-חבּה לשר-השרים הַקָּרֵב ובא.
במסלה גדולה ורחבה, בלתי מרֻצפת בחצץ, שעצים שתולים משני עבריה, עברה בחפזון ובמרוצה ובשאון קל מרכבה וִינאית גבוהה וכחֻלה, כשהיא פתוחה ורתומה לששה סוסים. מאחרי המרכבה רצו בני-הלויה וחבל אנשי-צבא קרואַטים. על-יד קוטוזוב ישב גנרל אוסטרי במעיל-שרד לבן, מה שהיה משֻׁנה למראה בתוך מעילי-השרד השחורים הרוסיים. המרכבה נעצרה אצל הגדוד. קוטוזוב והגנרל האוסטרי שחוּ זה עם זה בלחש, וקוטוזוב צחק צחוק קל בהורידו בפסיעה כבדה את רגלו מעל מפתן המרכבה, כאלו לא היו ולא נבראו אלפַּיִם האנשים, אשר הביטו בלי שאֹף-רוח אליו ואל ראש-הגדוד.
קול-פִּקּוּד נשמע, והגדוד הזדעזע שנית, עמד עמידת-משמר והשמיע קול צלצול-חרבוֹת בעמדו. מתוך דממת-המות, שנהיתה אחרי-כן, נשמע קולו הרפה של המצביא הראשי. הגדוד ענה בקול-רעם: “שלום, הוד רוממוּ-וּ-וּ-תוֹ!” ושוב קפא הכּל. כל-זמן שפסע הצבא את פסיעותיו, עמד קוטוזוב על מקום אחד; אחרי-כן התחיל הולך ועובר ברגל, יחד עם הגנרל הלבן ובני-לויתו, לפני שורות החיל.
על-פי אֹפן הברכה, אשר ברך ראש-הגדוד את המצביא הראשי בהשקעת-עינים בו, במתיחת-אברים ובנמיכות-קומה, על-פי לכתו אחרי שני הגנרלים אצל שורות החיל בקומה כפוּפה לעֵבר פניו ובהשתדלות נמרצה להמנע מזעזועיו בשעת הליכתו, על-פי קפיצותיו, אשר קפץ קצת לכל-אחד מדבריו ולכל-אחת מתנועותיו של המצביא הראשי, נראה בו, כי בתפקידו זה של משֻׁעבּד לגדול ממנו הוא שָׂשׂ ומתענג עוד יותר מבתפקיד מושל ומצַוה. מפני הקפדנות והשקדנות שלו היה גדודו במצב יפה משאר הגדודים, שבאו בימים ההם לבּרוינוי. נחשלים וחולים נמצאו בו רק מאתים ושבעה-עשר, והכל היה כתקונו, חוץ מהנעלות.
קוטוזוב עבר לפני שורות החיל, ורק פעמים מעטות עמד ודבּר דברי-חבּה אחדים אל אופיצרים, שהיו ידועים לו מימי מלחמת-טורקיה, וגם אל אחדים מאנשי-הצבא הפשוטים. פעמים אחדות הביט במנוד-ראש אל הנעלות ורמז עליהן בידו לגנרל האוסטרי, וכמו אמר לזה בהסברת-פנים, כי איננו קובל על איש, אך לא יוכל גם להעלים עיניו מֵראות, כי ענין רע הוא. וראש-הגדוד היה ממהר ורץ לפניו מדי פעם בפעם, מיראה, פן תעלם מאזניו מלה אחת מדברי המצביא הראשי על-אודות גדודו. מאחרי קוטוזוב, במרחק שהיה אפשר לשמוע בו גם כל מלה של לחישה מפיו, צעדו בני-לויתו, כעשרים איש. עם שחו זה עם זה וגם שחקו לפעמים בלכתם. ראשונה הלך אחרי המצביא הראשי אדיוטנט יפה-מראה. זה היה הנסיך בּוֹלקוֹנסקי. אצלו הלך נֶסְוִיצְקִי רעהו, שְטַבּ-אופיצר רם-קומה ובריא-בשר מאד, בעל פנים יפים, טובים ומחַיכים ועינים רטֻבּות. נֶסויצקי התאפּק ביגיעה רבה, שלא לשאת קולו בצחוק, באשמת האוֹפיצר ההוזרי אשר הלך על-ידו. אותו האופיצר הביט בלי בת-צחוק ובלי שַׁנות את הבעת עיניו, שחדלו מנוע, כי אם בכֹבד-ראש גלוי, אל גבו של ראש הגדוּד וחִקה את כל תנועה ותנועה שלו. כל פעם, שראש-הגדוד נזדעזע קצת וכפף גופו לעֵבר פניו, נזדעזע וכפף גופו כמוהו גם האופיצר ההוזרי, כמוהו ממש בכל הפרטים בלי העדר דבר. נֶסויצקי שחק ודחף את חבריו, שיביטו אל הַלֵּץ הזה.
קוטוזוב צעד לאט ובעצלתים לאלפי העינים, אשר פרצו לצאת מחוריהן והביטו אחרי שר-השרים. בהגיעו אל הרוטה השלישית עמד פתאם. בני-לויתו קרבו אליו יותר מהראוי, כי לא היו נכוֹנים לעמידה זאת.
– טִימוֹחִין! – אמר המצביא הראשי, בהכּירו את הקפיטן בעל החֹטם האדֹם, שנענש בנזיפה על-דבר האדרת הכחֻלה.
לפי-הנראה, לא היה אפשר לאיש למתוח את גופו יותר ממה שנמתח טימוחין, בשעה שראש-הגדוד דבּר אליו קשות. אבל ברגע שפנה אליו המצביא הראשי, נמתח כל-כך, עד כי נדמה, שאלו הביט אליו המצביא הראשי עוד מעט, לא עצר כח לעמוד עוד; וקוטוזוב הבין, כנראה, את קשי מצבו ובדרשו אך טוב לו, מהר וַיִּסֹּב מעליו. בת-צחוק קלה מאד עברה על פני קוטוזוב המסֻבּלים בבשר והַמָּשחָתים על-ידי פצעו שהגליד.
– חברים היינו עוד בגדוד האיזמַאילי, – אמר קוטוזוב. – אופיצר גבור הוא! הטוב הוא בעיניך? – שאל קוטוזוב את ראש-הגדוד.
וראש-הגדוד נזדעזע ויקפוץ בראש, – וכל-אחת מתנועותיו נשנתה מאחוריו על-ידי האופיצר ההוזרי כמו בראיה, והוא לא ראה ולא ידע, – ויאמר:
– מאד ייטב בעיני, אדוני המרומם.
– כֻּלנו איננו נקיים מחטאים קלים, – אמר קוטוזוב בבת-צחוק בסורו מעליו. – הוא היה שוגה ביין מעט.
ראש-הגדוד נבהל, כי עלה על לבו, שאפשר יֵחָשב לו הדבר לעוֹן, ולא ענה מאומה. ברגע ההוא ראה האופיצר ההוזרי את פני הקפּיטן ואת חטמו האדֹם ואת בטנו המהֻדקת ויחקה את פּניו ואת תנועותיו בדיוק נפלא כל-כך, שלא יכול נֶסויצקי להתאפּק עוד ויצחק בקול. קוטוזוב הסב את פניו. ואולם האופיצר ההוא יכול, כפי-הנראה, לשַׁוּוֹת לפניו כל הבעה, שעלתה ברצונו: ברגע אשר הסב קוטוזוב את עיניו אליו, הספיק להשיב לפרצופו צורה של כֹבד-ראש והגות-כבוד ותם-לבב.
הרוטה השלישית היתה האחרונה, וקוטוזוב עמד והרהר, ונראָה בו, שדבר מיֻחד עולה על זכרונו. הנסיך אנדרי יצא מתוך בני-לויתו ויאמר אליו בלחש צרפתית:
– אדוני צִוה להזכיר לפניו את דולוחוב המוּסר מאופיצר והנמצא בגדוד הזה.
– מי כאן דולוחוב? – שאל קוטוזוב.
דולוחוב, שכבר הספיק לשים עליו אדרת-חַיָּל אפורה, לא המתין עד שֶׁיִּקָּרֵא בשם. מתוך השורה יצא איש-צבא בעל קומה זקופה, פנים צהֻבּים ועיני-תכלת בהירות ויקרב אל המצביא הראשי ויעמוד עמידת-משמר.
– קובלנה? – שאל קוטוזוב ופניו זעפו קצת.
– זה הוא דולוחוב – אמר הנסיך אנדרי.
–אַ! – אמר קוטוזוב. – אקוה, כי הלקח הזה יועיל לך להיטיב דרכיך, עבֹד עבודתך בכל-לב. הקיסר הוא רב-חסד. ואני לא אשכחך, אם תהיה ראוי לכך.
עיני-התכלת הבהירות הביטו אל המצביא הראשי באותה החצפנות, שהביטו אל ראש-הגדוד, כאלו התכַּונו להפיל את מחיצת המנהגים המקֻבּלים, המבדילה הבדלה גדולה כל-כך בין המצביא הראשי לבין הַחַיָּל הפשוט.
– אחת אשאל מאתך, אדוני המרומם, – אמר בקולו המצלצל, העז והמתון. – אני מבקש, כי תנתן לי היכֹלת להשכיח את חטאתי ולהראות את אמונתי לאדונינו הקיסר ולרוסיה.
קוטוזוב סר מעליו, על פניו עברה אותה בת-הצחוק הדקה של העינים, שעברה בנטותוֹ מאצל הקפיטן טימוחין. בסורו ובקמטו את מצחו כאלו התכַּון להגיד, כי כל מה שאמר לו דולוחוב וכל מה שהיה יכול לאמר לו ידוע לו זה-כבר, כי כל אלה הם דברים, שכבר קצה נפשו בהם, וכי אין בכל הדברים האלה כלל וכלל מן הדרוש באמת. הוא סר וישם פעמיו אל מרכבתו.
הגדוד נחלק לרוטות וילך אל בתי-הדירה, שֶׁיִּחֲדו לו על-יד העיר ברוינוי, ששם קוה למצֹא נעלים לנעול ובגדים ללבֹש ומנוחה לרגליו אחרי מהלכו הרב והקשה.
– האין בלבך עלי, פְּרוֹחוֹר אִיגְנַטיץ'? – אמר ראש-הגדוד, בעברו לפני הרוטה השלישית, אשר נסעה אל מקומה, ובקרבו אל הקפיטן טימוחין, אשר הלך בראשה. אחרי בדיקת הגדוד, שעלתה יפה בלי-פגע, הביעו פני ראש-הגדוד שמחה גדולה עד-מאד. – עבודת הקיסר… אי אפשר… יש כאן חשש תקלה במערכה… אני נכון להקדים בבקשת סליחה, הלא ידעת אותי… הוא הודה מאד! והוא פשט את ידו אל ראש-הרוטה.
האני אתאונן, גנרל, חלילה לי! – ענה הקפיטן וחטמו נסתמק ובת-צחוק נראתה על פניו וגלתה חסרון שתי שִׁניו הקדומניות, שנפלו ממכת קתּה של רוֹבה במלחמה על-יד איזמאיל.
– ולדולוחוב תאמר, כי לא אשכחהו, ואל ידאג. אבל הגידה-נא, פעמים רבות אמרתי לשאלך עליו, לדרכיו ולכל מנהגיו…
– בעבודה זריז הוא מאד, אדוני המרומם… אבל אָפְיוֹ… – אמר טימוחין.
– ומה, מה אָפיוֹ? – שאל ראש-הגדוד.
– יש ימים, אדוני המרומם, שהוא גם פקח, גם מלֻמד, גם טוב-לב. ויש אשר הוא חיה רעה. בפולניה התנפל על יהודי ועוד מעט וַהֲרָגָהוּ…
– כן-הוא, כן – אמר ראש-הגדוד, – ובכל-זאת יש לחוס על איש צעיר בצר לו. הלא מקֹרב הוא לגדולים… על-כן שים לב…
– שומע אני, אדוני המרומם, – אמר טימוחין ויחַיך לאות, שהוא מבין היטב, מה הַשַּׂר דורש ממנו.
– כן-הוא,
ראש-הגדוד בקש ומצא בין ההולכים את דולוחוב ויעצור את סוסו.
– לפני התגרה הראשונה – כְּתֵפות חדשות, – אמר אל דולוחוב.
דולוחוב נשא עיניו ולא אמר דבר ולא שנה את רֹשם בת-הצחוק הלגלוגית שעל פיו.
– טוב אפוא, – הוסיף ראש-הגדוד. – לאנשי-הצבא כוס יין-שרף לאיש מאתי! – הוסיף בקול, לבעבור ישמעו אנשי-הצבא. – אני מודה לכֻלכם! תודה לאל! – וַיָּסָב את הרוטה הזאת ויקרב אל חברתּה.
– סוף-סוף איש טוב הוא; לא קשה לעבוד עמו, – אמר טימוחין אל האופיצר הנמוך, שהלך על ידו.
– כללו של דבר, אדמוני!… (ראש-הגדוד היה מכֻנה “מלך אדמוני”5) – אמר האופיצר הנמוך בצחוק.
הרוח הטוב של ראשי-הצבא לאחרי הבדיקה עברה גם על אנשיהם. הרוטה מלאה שמחה בלכתה, וקולות אנשי-צבא משיחים נשמעו בה מכל-צד.
– ולמה אמרו עליו על קוּטוּזוב, שהוא עקום ובעל עין אחת?
– וכי אין הדבר כך? עקום הוא לגמרי.
– לא… אחי, בעל עינים הוא יותר ממך. גם בנעלות, גם במטליות הַמָּדְבָּקות בעקביהן – בכּל התבונן…
– כאשר שם עיניו על רגלי… פחד אחזני! אמרתי…
– והשני, האוסטרי, שהיה עמו, כמו משוח בקרטון הוא. לבן כקמח. אין זאת כי משפשפים שם את הבגדים ככלי-זין.
– הגד-נא, פֵידֶשׁוֹי!… האָמר, מתי יתחילו בתגרות? הן עמדת סמוך לו. אמֹר אמרו, כי בבְרוּנוֹב חונה בוֹנַפַּרְטֵי בעצמו!
– בונפּרטי חונה! שוטה שבעולם! אינו יודע מאומה! הפרוסי קושר קשר עתה, והאוסטרי נלחם בו על-זה. לכשֶׁיִּכָּנע הפּרוסי תתחיל המלחמה בבונפּרטי. וזה אומר, כי בונפרטי חונה בברוּנוֹב. אין זה אלא שוטה. שמע באזניך מה שמדבּרים אליך.
– ראו, מה עשו לנו מחלקי הדירות! הרוטה החמישית פונה אל הכפר, הם יגמרו לבשל את המקפה, בטרם נבוא אנחנו אל מקומנו.
– תן לי פַכְסָם, שד!
– וטבק נתת לי אתמול? עתה ראה דרכך! אבל קח לך, ויהי אלהים עמך.
– לוּ עמדנו לפוש מעט! הלא בודאי נלך עוד כחמשה תחומים בלי אכול מאומה.
– טובים היו הימים, שהיו האשכנזים נותנים לנו מרכבות לנסוע ואנחנו כשָׂרים ישבנו ונסענו בהן.
– אבל פה אנחנו עוברים בתוך עם עני ואביון. אנשי המקום ההוא היו כמין פולנים, כנתיני מלכות רוסיה, ופה אך אשכנזים לבד.
– המזַמְרים בראש! נשמע קול הַקַּפִּיטַן.
ומשורות הרוֹטה יצאו במרוצה כעשרים איש. המתופף הפותח בשיר הסב פניו אל המזמרים וינף יד להם ויפתח בפזמון של חַיָּלִים, שתחלתו: “הלא אור-שחר הוא, אור-שמש בצאתו…” וסופו: “כבוד גדול נכון לנו ולקַמֶּנְסְקִי אבינו…”. השיר הזה חֻבּר בטורקיה והושר בעת ההיא באוסטריה, אך תחת “ולקַמֶּנסקי אבינו” נאמר בו “ולקוּטוּזוב אבינו”.
המתופף, איש-צבא כבן ארבעים שנה, רזה ויפה-פנים, בשירו את המלים האחרונות האלה ובעשותו תנועה בידיו כמשליך דבר ארצה, שָׂם עיניו דרך-זעם על אנשי-הצבא המשוררים ויקמט מצחו. וכשהֻברר לו, שכל העינים נשואות אליו, הרים את שתי ידיו ממעל לראשו כאִלו החזיק בהן בזהירות איזה דבר יקר, שאינו נראה לעין, וחזר והשליכו ארצה בכח גדול אחרי רגעים אחדים, ויקרא:
Αхъ, вы сѣни мои сѣни!
"Сѣни новыя мои!… " – ענו אחריו עשרים קולות, ובעל-הכַּפּוֹת, אף-על-פי שהיה כבד במשא נשקו, קפץ בראש ויצעד אחורנית לפני הרוטה צעֹד והנֵעַ בכתפיו, ואגב-אורחא כמו השתדל לאַיֵּם על איש בתנופת כפותיו. אנשי-הצבא נופפו בידיהם על-פי פסקי טעמי-השירה והלכו בהרחבת צעדים הלֹך ונגֹע איש ברגלי רעהו. מאחרי הרוטה נשמע קול גלגלים וחריקת נוצות-מתכת ושעטת פרסות-סוסים: קוטוזוב נסע עם בני-לויתו לשוב העירה, ובעברו נתן אות, כי יוסיפו אנשי-הצבא ללכת ברחבה מבלי דקדק בפסיעותיהם, ועל פניו ועל פני כל בני-לויתו נראה רֹשם התענגות על קולות-הזמרה ועל מראה איש-הצבא המכרכר וכל אנשי-הרוטה ההולכים בצהלה ובצעדי-און. בשורה השנית שבאגף הימני, ששם השיגה מרכבת המצביא הראשי את הרוטה, משך את העין אליו איש-הצבא כחֻל-העינים דולוחוב, אשר צעד באון ובהוד מיֻחד על-פי פסקי-הזמרה והביט אל פני היושבים במרכבה ורוכבי-הסוסים הבטה שהיה בה מעין חמלה על כל מי שאינו מן ההולכים באותה שעה עם הרוטה. הקוֹרְנֶט ההוזרי מבני-לויתו של קוטוזוב, אשר חקה את ראש-הגדוד, נפרד מהרוכבים אחרי המרכבה ויקרב אל דולוחוב.
הקוֹרנֶט ההוזרי זֶ’רקוֹב היה זמן ידוע בפטרבורג ונלוה אל חבורת ההוללים, שדולוחוב עמד בראשה. וכבר פגש זֶ’רקוב פעם אחת בחוץ-לארץ את דולוחוב, אחרי היותו לאיש-צבא פשוט, ועשה את-עצמו כאלו לא הכירו, אבל עכשו, אחרי שיחת קוטוזוב עם העלוב הזה, פנה אליו בשמחת ידיד ישן:
– השלום לך, ידידי החביב? – אמר וַיְשַׁו את פעמי סוסו לפעמי הרוטה, וקולות הזמרה נשמעו בלי-הפסק.
– השלום לי? – ענה דולוחוב בקרירות. – הלא עיניך רואות.
מתוך הזמרה הנמרצה הֻדגשו הדגשה יתרה הצהלה והחֹפש שבשפת זֶ’רקוב והקרירות שהֻבּעה בכַונה בתשובותיו של דולוחוב.
– והַשָּׂרים שְׁלֵמִים אתּך? – שאל זֶ’רקוב.
– אין דבר, אנשים טובים הם. ואתה כיצד נכנסת לשטַבּ?
– שלוח אני, ימי-משמר לי.
שניהם השתתקו.
ודברי השירה נשמעו בלי-הפסק והעירו רגשי עֹז וצהלה. אפשר לשער, כי היו מדבּרים זה אל זה בשפה אחרת, אלו היתה שיחתם לא בשעת הזמרה ההיא.
– האמת הדבר, כי נִגפו האוסטריים? – שאל דולוחוב.
– יהי השטן עמהם, אינני יודע, אך יש אומרים.
– אני שָׂמֵח על-זה – ענה דולוחוב בלשון קצרה וברורה, כפי שהֻצרך על-פי פסקי-הזמרה.
– ואתה בוא אלינו בערב לשחק עמנו, – אמר זֶ’רקוב.
– כלום עשית עֹשר בימים האחרונים?
– בואה-נא.
– לא אוכל. נדר נדרתי. לא אשתה ולא אשחק עד שיחזירוני למעלה.
– הלא אך עד התגרה הראשונה…
– אז נראה.
הם השתתקו שנית.
– פנֵה אלינו, כשתצטרך לדבר, הכּל יֵעָשה בעדך בשטַבּ… – אמר זֶ’רקוב.
דולוחוב נתן קולו בצחוק.
– מוטב לי, שלא תדאג לי. אם אצטרך לדבר, לא אבוא לבקשו ממך, כי בעצמי אקחהו.
– אך אמֹר אמרתּי…
– גם-אני אך אמרתי.
– שלום לך.
– לֵךְ לשלום…
…לַמְּרוֹמִים, לַמֶּרְחָק,
אֶל אֶרֶץ הַמּוֹלֶדֶת…
ז’רקוב הזיז את סוסו בדרבנות נעליו, וסוסו רקע ברגליו שלש פעמים, פעם בזו ופעם בזו, מבלי דעת באיזו מהן יתחיל, אחרי-כן התחזק וידהר ויעבור את הרוטה וישג את המרכבה, וכל דהרותיו היו על-פי פסקי-השירה.
ג.
אחרי שובו מבדיקת החיל נכנס קוטוזוב עם הגנרל האוסטרי הנלוה אליו אל חדר-עבודתו ויקרא לאדיוטנט ויצו להביא לפניו כתבים אחדים על-דבר מצב החיל הבּא ואת מכתבי האֶרצהֶרצוג פרדינַנד, אשר עמד בראש החיל ההולך ראשונה. הנסיך אנדרי בּולקונסקי בא אל חדר המצביא הראשי והניָרות בידו, וקוטוזוב וחָבֵר של ה“הוֹפְקְרִיגְסְרַט” האוסטרי ישבו לפני מפת-ארץ פרושה על השלחן.
– אַ!… – אמר קוטוזוב בשימו עיניו על בולקונסקי, כאלו פקד עליו בהברה זאת להמתין קצת, ויוסף לדבּר דבריו אל הגנרל האוסטרי צרפתית:
– אני אומר רק דבר אחד, – אמר קוטוזוב בסגנון יפה ובקול עָרב, אשר הזקיקוּ להקשׁיב כל מלה שבטא במתינות (ונראה, שקוטוזוב בעצמו השמיע לאזניו בעֹנג מה שהוציא מפיו). – אני רק זאת אֹמַר לך, גנרל, אלו היה הדבר תלוי ברצוני הפרטי, היה רצונו של הוד הקיסר פרַנץ נעשה מכבר, וזה-כבר שהתחברתי אל האֶרצהרצוג. והאמינה-נא לי בהן-צדק שלי, כי לנפשי הייתי מוצא רְוָחָה ועֹנג, אלו יכולתי למסור את המשרה העליונה על הצבא לידי אחד הגנרלים הבקיאים והמפליאים לעשות ממני, המרֻבּים כל-כך באוסטריה, ולהסתלק בזה מכל האחריות הכבדה הזאת. אך יש דברים שאינם תלוים בנו. – וקוטוזוב חִיֵּךְ חִיּוּךְ קל, כלומר: “רשאי אתה, שלא להאמין לי, ואני גם אין חפץ לי לדעת, אם אתה מאמין לי אם אין, אך אין לך תואנה לאמר לי, כי אינך מאמין לי, וזה כל עִקרוֹ של דבר”.
פני הגנרל האוסטרי מלאו תרעומות, אך על-כרחו ענה את קוטוזוב גם-הוא ברוח זה.
– להפך, – אמר בקול תלונה וזעף, אשר לא התאים כלל וכלל לתֹכן הדברים שיצאו מפיו, – להפך, השתתפותך, אדוני המרומם, בעניננו יקרה מאד בעיני הוד-הקיסר, אולם אנחנו חושבים, כי ההתמהמהות הזאת מונעת מצבאות רוסיה המהֻללים וממצביאיהם הגבורים את זרי-הנצחון, שהם רגילים לקנות להם במלחמותיהם, – סִיֵּם את המליצה, אשר הכין, כנראה, מראש.
קוטוזוב השתחוה דרך-הודיה, אך את בת-צחוקו לא שִׁנָּה.
– ואני ברור לי, ולפי דברי המכתב האחרון, אשר כבדני בו האֶרצהֶרצוג המרומם פרדיננד, יש לי יסוֹד נכון לשער, כי צבאות אוסטריה אשר תחת פקֻדתו של גבור משכיל כגנרל מַק כבר נחלו נצחון גמור ואינם זקוקים עוד לעזרתנו, – אמר קוטוזוב.
הגנרל האוסטרי קמט את פניו. אמנם עוד לא נתקבלו ידיעות ברורות על-אודות מגפת האוסטריים, אך מעשים רבים העידו, כי נכונו השמועות אשר לא-טובות על-אודותם, ועל-כן היתה השערה זו, שהבּיע קוטוזוב על-דבר נצחונם, דומה מאד ללגלוג. אך קוטוזוב חִיֵּך דרך-ענותנות כבראשונה, כאומר, כי יש לו רשות לשער כזאת. באמת הודיעוהו במכתב האחרון, שבא אליו מחיל מַק, את דבר גבורת החיל הזה ומצבו האֶסְטְרַטֵּגִי, שאין כמוהו לטובה.
– הגישה-נא את המכתב הזה, – אמר קוטוזוב אל הנסיך אנדרי. – הואל-נא וראה.
ובבת-צחוק של לגלוג על קצות שפתיו קרא קוטוזוב באזני הגנרל האוסטרי אשכנזית את הדברים האלה מתוך מכתבו של האֶרצהֶרצוג פרדיננד: “יש לנו חיל מאֻחד, כשבעים אלף איש, ובידנו להשתער על האויב ולהכותו, אם יעבור את הנהר לֶךְ. ומאשר לכדנו את אוּלְם, אנחנו יכולים להחזיק בידינו את שני עברי הדוּנַי לטוב לנו; בכֹחנו זה נוכל בכל רגע שנרצה לעבור את הדוּנַי, אם לא יעבור האויב את הַלֶּךְ, להתנפל על שורות התאחדותו, לשוב ולעבור את הדונַי למטה משורה זאת ולהָפֵר מיד את מחשבתו, אם יאמר לכונן את כל חילו מול בעלי-בריתנו הנאמנים. על-כן נחכה באֹמץ-לב ליום אשר יהיה חיל הקיסר הרוסי מוכן כל-צרכו, ואז נמצא יחד על-נקלה את האפשרות להביא על האויב את אחריתו הראויה לו”.
קוטוזוב נאנח אנחה עמֻקה בכלותו את המאמר האחרון הזה וישם עיניו על החבר של ה“הוֹפקריגסרַט” בעיון ובחבּה.
– אך הלא ידעת, אדוני המרומם, את הכלל הגדול, שלא להתיאש מן הפֻּרעניות, – אמר הגנרל האוסטרי, בחפצו, לפי מה-שֶּׁנִּכַּר בו, לשים קץ למהתלות ולגשת אל העבודה, ושלא בכַונה שם עיניו על האדיוטנט.
– סלח-נא, גנרל, – נכנס קוטוזוב לתוך דבריו ויפן גם-הוּא אל הנסיך אנדרי. – זה הדבר אשר תעשה לי בטובך: קח מידי קוֹזלובסקי את כל ההודעות, שהגיעו אלינו ממרַגלינו. הנה פה שני מכתבים מאת הגרף נוֹסְטִיץ, פה מכתב מהוֹד האֶרצהרצוג פרדינַנד, ופה עוד מכתבים, – אמר בתתו לו ניָרות אחדים, – ומכל-אלה חבּר-נא תַּזְכִּיר, הרצאה קצרה ויפה בצרפתית, אשר יבואו בה כל הדברים, שנודעו לנו ממעשי החיל האוסטרי, ואותה תגיש לפני כבוד הגנרל.
הנסיך אנדרי הרכין ראשו לאות, כי הבין מיד לא רק מה שנאמר לו בפֵרוש, כי-אם גם מה שהיה ברצונו של קוטוזוב לאמר לו; ויאסוף את הניָרות, שנתּנו לו, ובהחוותו קידה כללית יצא אל חדר-הקבלה בפסיעות קלות ומתונות על שטיח הרצפה.
אף-על-פי שימים לא-כבירים עברו מן היום, אשר יצא הנסיך אנדרי מרוסיה, נשתנה הרבה במשך העת הזאת. על פניו, בתנועוֹתיו ובדרך-הלוכו לא הָרגש עוד כמעט מאומה מִסִּמני ההתנַכְּרות, העיפוּת והעצלוּת, שנראו בו לפנים; מראהו היה מראה איש, אשר אין לו פנאי לשית לבו לרֹשֶם שהוא עושה על אחרים ואשר עבודה נעימה וחשובה מעסקת אותו כל-היום. פניו הביעו נחת ורצון יותר מבימים הקודמים, ובת-צחוקו ומבטו צהלו ונעמו יותר.
אל קוטוזוב הספיק לבוא עוד בפולין, וזה קבל אותו בחבּה יתרה ויבטיחהו, שלא ישכחהו ויבדילהו לטובה משאר האדיוטנטים ויקחהו עמו בנסעו לוִינה, אף יתן לו כל עבודה חשובה ביותר. מוינה כתב קוטוזוב לאבי הנסיך אנדרי, שהיה חברו מלפנים:
“בנך נראה כעתיד להיות לאופיצר מצֻין במינו על-פי עבודתו, אֹמץ-רוחו וזריזותו. אני מאֻשר בעיני, כי יש לי איש כזה בין שָׁלִישָׁי”.
גם בין חבריו, שעבדו עמו בַשְׁטַבּ הראשי, וּבצבא בכלל, היו לו לנסיך אנדרי שתּי כתּות חלוקות ומתנגדות זו לזו בדעותיהן על-אודותיו, כמו בחברה הפטרבורגית שלו. מקצתם חשבו אותו למצֻין ונעלה עליהם ועל כל הידועים להם ויחכו לגדולות ולנפלאות ממנו, הקשיבו לכל אשר יאמר, התפלאו עליו ויחקו אותו בכל אשר יכלו; ועם האנשים האלה התנהג בשלום ובמישור. ואולם רֹב חבריו לא אהבוהו, כי אם חשבו אותו לאדם מתיָהֵר, קשה ואביר-לב. אולם את האנשים האלה השכיל להתהלך באֹפן כזה, שרחשו כבוד לו וגם יראו מפניו.
בצאתו מחדר-עבודתו של קוטוזוב אל חדר-הקבלה נגש עם הכתבים שבידו אל חברו האדיוטנט העומד על המשמר, אל קוזלובסקי, אשר ישב באותה שעה אצל החלון וספר בידו.
– ומה נשמע, אדוני הנסיך? – שאל קוֹזלובסקי.
– נצטויתי לחבּר הרצאה, אשר יבֹרר בה, מפני-מה איננו הולכים לפנים.
– ומפני-מה איננו הולכים באמת?
הנסיך אנדרי הניע כתפיו.
– האין ידיעה מהגנרל מַק? – שאל קוזלובסקי.
– אין.
– אלו נפוץ חילו באמת, היתה ידיעה באה משם.
– כן ראוי לשער, – אמר הנסיך אנדרי וישם פעמיו אל הפתח, שיוצאים בו.
אולם ברגע הזה נכנס וצעד לקראתו במהירות, אחרי סגרוֹ בחזקה את הדלת מאחריו, גנרל אוסטרי, שלפי-הנראה בא מדרך. איש גבה-קומה ומעיל אזרחי עליו, ראשו חבוש במטפחת שחורה ואורדן מַריה-תֵּירֵיזָה על צוארו. הנסיך אנדרי עמד מלכת.
– הגנרל-אַן-שֶׁף קוטוזוב? – פלט הגנרל האורח האוסטרי בחפזון ובהברה אשכנזית חדה ויפן כה וכה ויעבור אל דלת חדר-העבודה מבלי התעכב בלכתו.
– הגנרל-אן-שף עסוק עתה, – אמר קוזלובסקי ויגש בחפזון אל הגנרל הנכרי ויגדור בעדו את הדרך אל הדלת. – מה תצוה להגיד לו?
הגנרל הנכרי הביט מלמעלה למטה בבוז אל קוזלובסקי, שהיה קצר-קומה, כאלו תמה, אשר יש אנשים, שאינם מכירים אותו.
– הגנרל-אן-שף עסוק, – חזר ואמר קוזלובסקי.
פני הגנרל נפלו ושׂפתיו נעו ונזדעזעו. הוא הוציא פנקס קטן מכיסו, רשם בו דבר-מה בעפרון מהיר, נִתּק עלה אחד ויתן לקוזלובסקי, נגש בחפזון אל החלון וַיָּטֶל את גויתו על הכסא ויסתכל באנשים הנמצאים בחדר וכמו שאל אותם: למה יביטו אליו? אחרי-כן הרים הגנרל את ראשו ויט את צוארו, כמו רצה לאמר דבר, אך כרגע הוציא קול משֻׁנה מגרונו, כפותח בזמר מתוך חֵרוּת, אך הקול נפסק מיד. דלת חדר-העבודה נפתחה וקוּטוזוב נראה על המפתן. הגנרל חבוש-הראש השתחוה ויגש בפסיעות גסות ומהירות, כבורח מפני סכנה, אל קוטוזוב.
– אתה רואה לפניך את מַק האמלל, – אמר צרפתית בקול פזיז.
פני קוטוזוב, בעמדו בפתח חדר-עבודתו, לא הביעו מאומה רגעים אחדים. אחרי-כן עבר עליהם קמט, כגל על-פני מים, ומצחו נעשה חלק; הוא הרכין ראשו דרך-כבוד ויעצום עיניו, ובלי השב דבר נתן למק לעבור ראשונה והוא נכנס ויסגור בידיו את הדלת אחריו.
השמועה, שנתפשטה עוד קֹדם לזה, על-דבר הִנָּגֵף האוסטריים והִכָּנַע כל החיל שעל-יד עיר אוּלְם, נֶאֶמְנָה בזה. ובעוד חצי-שעה יצאו אדיוטנטים בדרכים שונים ובידיהם פקֻדות, אשר נראה מתוכן, שגם חילות רוסיה, שעמדו עד-כה בלי עבודת-מלחמה, עתידים לצאת במהרה לקראת אויב.
הנסיך אנדרי היה מן היחידים שבאופיצרי השטבּ, שראו במהלך המלחמה ענין פרטי עִקרי לנפשם. בראותו את מק ובשמעו את פרטי מגפתו, הבין מיד, כי המלחמה אבדה למחצה, וכן הבין את כל קשי מצבם של צבאות רוסיה ושִׁוָּה לנגדו את העתיד לבוא על אלה ואת התפקיד שהוא, הנסיך אנדרי, עתיד למלא כאן. שלא בכַונה הרגיש בלבו סערת-שמחה על רדת גאון אוסטריה, הבוטחת בכֹחה, ועל כי בעוד שבוע אחד אפשר שיראה וישתתף בהתנגשות, שיתנגשו רוסים וצרפתים בפעם הראשונה אחרי ימי סוּבוֹרוֹב. אבל ירא היה מפני רוחו היתרה של בּוֹנַפַּרטי, פן תכריע את כל גבורת צבאות רוסיה, ועם-זה היה גם קשה בעיניו, שיהיה כבוד גבורו זה לכלמה במלחמה.
בלב נסער ומָרגז על-ידי הרעיונות האלה הלך-לו הנסיך אנדרי אל חדרו לכתוב אל אביו, כדרכו יום יום. במסדרון פגע בנֶסויצקי, שכנו לחדר, ובזֶ’רקוב הַלֵּץ; שני אלה צחקו כדרכם בכל-עת.
– על-מה אתה עצב? – שאל נֶסויצקי, בראותו את פניו החִורים ואת עיניו הנוצצות.
– אין לנו על-מה לשמוח, – ענה בולקונסקי.
בשעה שפגע הנסיך אנדרי בנֶסויצקי ובז’רקוב הלכו לקראתם במסדרון ההוא מקצהו האחרון הגנרל האוסטרי שטרוֹיך, הממֻנה להשגיח על כלכלת החיל הרוסי, וחבר ה“הופקריגסרט”, שבא שמה ביום הקודם. במסדרון הרחב יָכלו שני הגנרלים לעבור על-נקלה לפני שלשת האופיצרים מבלי נגֹע בהם; אך ז’רקוב הדף בידו את נֶסויצקי ויאמר בקול נשימה כבדה:
– הולכים הם!.. הולכים!… נְטוּ הצדה, פַּנּוּ דרך! אנא, פַּנּוּ דרך!
הגנרלים העמידו פניהם בעברם, כאלו רצו להשתמט מאותות-הכבוד, שהיו עליהם לטֹרח. על פני הלץ ז’רקוב נראתה פתאם בת-צחוק נבערה של שמחה, שעשה את עצמו, כאלו אינו יכול לכבשה.
– אדוני המרומם, – אמר אשכנזית אל הגנרל האוסטרי בצאתו בראש חבריו, – אִכּבדה-נא לברכך.
ז’רקוב כפף ראשו והתחיל מפרכס ברגליו בלי-טעם, פעם בזו ופעם בזו, כילדים המתלמדים לצאת במחול.
הגנרל, חבר ה“הופקריגסרט”, נתן עיניו בו בקפידה; אך בראותו את התמימות שבבת-צחוקו הנבערה של זה, לא יכול להמנע מפנות אליו רגע אחד ויעצוֹם עיניו קצת לאות, שהוא שומע ומקשיב.
– אכבדה-נא לברכך, הגנרל מַק בריא ושלם, רק פה התנגף קצת, – הוסיף ויור בידו על ראשו ופניו נהרו מתוך בת-צחוק.
הגנרל זעף ויפן מעליו וילך לדרכו.
– אלי, מה-תמים האיש! – אמר הגנרל בזעפו בעברו צעדים אחדים.
נֶסויצקי חבק בצחוק גדול את הנסיך אנדרי, אך בּוֹלקוֹנסקי הלבין עוד יותר מבראשונה ויהדפהו בפנים מלאים זעם ויפן אל ז’רקוב. התרגזות עצביו למראהו של מַק, לַשמועה הנאמנה על-אודות מצבו ולרעיון על-אודות הרעה הקרובה לבוא על חיל רוסיה, מצאה לה תוצאות בחמתו על התוליו המגֻנים של זֶ’רקוב.
– אם חפץ אתה, אדון נכבּד, – אמר בקול מרגיז וברעד קל בשפתו התחתונה, – להיות לץ, לא אוכל להפריעך מזה; אבל אני מודיע לך, כי אם ימלאך לבך עוד פעם אחת לעשות מעשה לץ בפני, אלמדך אני הלכות דרך-ארץ.
נסויצקי וז’רקוב השתוממו על גערה זו כל-כך, שהביטו אל בולקונסקי בשתיקה ובעינים מָרחבות.
– אני אך ברך ברכתי, – אמר ז’רקוב.
– אני אינני מתלוצץ אתך, החרישה-נא! – נתן עליו בולקונסקי בקולו ויאחז ביד נֶסויצקי ויסר עמו מאצל ז’רקוב, וז’רקוב לא מצא מענה בפיו.
– מה לך, אחי, – אמר נסויצקי בחפצו להרגיעו.
– איך תאמר, מה לך? – השיב הנסיך אנדרי ויעמוד מנהמת-לבו. – הלא תבינו, כי אנחנו או שהננו אוֹפיצרים עובדים למלכנו ולארץ-מולדתנו, השמחים בזמן שכֻּלנו מצליחים והעצֵבים בזמן שכֻּלנו נכשלים, או שהננו משרתים שפלים, שאין עניני אדוניהם נוגעים בלבם. ארבעים אלף איש נפלו חללים וחיל ממלכת-בריתנו נפוץ, ואתם מוצאים בפיכם התולים להתל על זאת! – אמר צרפתית, כמו נתכַּון לחזק דבריו בהשתמשו במליצה צרפתית. – זה נאה לנער ריק כאיש הזה, אשר בחרת בו לחבר, אך לא לך, לא לך. רק נערים קטנים יכולים לעשות להם צחוק כזה! – סִיֵּם הנסיך אנדרי רוסית, ומלת “נערים” הוציא מפיו בהברה צרפתית, בראותו, כי עוד אפשר שיגיעו דבריו עד אזני זֶ’רקוב.
הוא המתין לשמוע, שמא ישיב לו הקורנֶט דבר. אך הקורֶנט נטה הצדה ויצא מן המסדרון.
ד.
גדוד-ההוזרים הפַּבְלוֹגְרַדי עמד במרחק שני מילים מברוֹינוֹי. האֶסְקַדְרוֹן, אשר עבד בו ניקולי רוֹסטוֹב בתור יוּנקר, חנה בכפר האשכנזי “זַלְצֶנְעֶק”. לראש האסקַדרון, הוא הרוטמיסטר דֶּנִיסוֹב, שנודע בכל הדיביזיה ההיא של רוכבי-הסוסים בשם וַסְקה דניסוב, נתּנה הדירה המעֻלה שבכפר. והיונקר רוסטוב דר בבית אחד עם ראש-האסקדרון למן היום, אשר הדביק את הגדוד בפולין.
באחד-עשר באוקטובר, ביום ההוא, אשר גדלה התנועה עד-מאד במעון הראשי בגלל מגפת מַק, התנהלו חיי שרי-הצבא בשטַבּ של האסקדרון כמנהגם התמידי. דניסוב שחק בקלפים כל הלילה, ורוסטוב רכב ושב בבֹקר השכּם מעבודתו בהספקת מספוא, בטרם ישוב דניסוב הביתה ממשחקו. רוסטוב, לבוש מעיל-יונקרים, קרב אל מרפסת הפתח החיצון וידחף את הסוס ויורֶד את רגליו במהירוּת איש צעיר, אך עמד עוד מעט על רכֻבָּתו, כמו קשתה עליו הפרידה מסוסו, ולאחרונה קפץ וירד ויתן קולו אל אחד מאנשי-המשמר.
– בּוֹנְדַרֶנְקוֹ ידידי! – אמר אל ההוּזַר, אשר מהר וירץ אל סוסו לקול קריאתו. – הַרגל אותו, ידידי, – אמר בחבּה מתוך נחת-רוח, כדרך שצעירים טובי-לב מדבּרים עם כל איש, כשהשעה משחקת להם.
– שומע עבדך, הוד-נסיכות! – ענה החוֹחוֹל וַינע ראשו בשמחה.
– השתדל אפוא להרגילו היטב.
הוזר אחר מהר וירץ גם-הוא אל הסוס, אך כבר הטיל בּוֹנְדַרֶנְקוֹ את מושכות המתג. נכּר היה, כי היוּנקר הזה הִרבה בנדבות קטנות, ומשרתיו ראו סמן-ברכה בעמלם. רוסטוב העביר ידו על צואר סוסו ואחרי-כן על-גבי אחוריו.
– “טוב מאד! סוס נפלא יהיה זה!” – אמר אל לבו בקול ויצחק צחוק קל ויעל במרוצה על המרפסת עלֹה וצַלצל בדרבנות-נעליו. בעל-הבית, איש אשכנזי לבוש מעיל תחתון, כִּפּה מעֻבּה על ראשו ובידו קלשון, שגרף בו את הזבל, נשקף מרפת-הבקר שלו. פני האשכנזי נהרו פתאם, בראותו את רוסטוב, וַיְחַיֵּךְ בטוב-לב ויקרוץ בעיניו ויאמר: “שאֶן, גוּט מאָרגען! שאֶן, גוט מאָרגען!” ונראָה בו, שהוא מוצא עֹנג לנפשו בקדמו פני האיש הצעיר הזה.
– שאֶן פלייסיג! – אמר רוסטוב בבת-הצחוק של שמחה וחבּה, אשר לא סרה מעל פניו המלאים תנועת-חיים. – האָך עסטרייכער! האָך רוסען! קייזער אלעקסאנדער האָך! – קרא אל בעל-הבית האשכנזי, הדברים אשר היו שגורים בפיו של אותו האשכנזי בעצמו.
האשכנזי התחיל שוחק ויצא מפתח הרפת וירם את כִּפּתו וינפנף בה ממעל לראשו ויקרא:
– אונד די גאנצע וועלט האך!
גם רוסטוב בעצמו נפנף במצנפתו על ראשו כאותו האשכנזי ויצחק ויקרא: “אונד וויוואט די גאנצע וועלט!”. – אף-על-פי שלא היה כל טעם לשמוח הרבה, לא לאשכנזי, העסוק בהוצאת הזבל מן הרפת, ולא לרוסטוב, השב עם חבל אנשי-צבא מקחת חשש לסוסים, הביטו בכל-זאת שני האנשים האלה זה אל זה בשמחה רבה ובחבּה יתרה, ובהניעם ראשיהם לאות-אהבתם נפטרו זה מזה מתוך בת-צחוק וילכו איש לדרכו, האשכנזי אל הרפת ורוסטוב לתוך הבית, אשר דרו בו הוא ודֶניסוב.
– השלום לאדוניך? – שאל רוסטוב את לַבְרוּשקה, משרתו של דניסוב, ולַברוּשקה רמאי מפֻרסם היה בכל הגדוד.
– לא שבו כל הלילה. בודאי הפסידו, – השיב לו לַברושקה. – אני ידעתי, בזמן שהם זוכים ימהרו לבוא ולהתפאר, ועתה שכבר האיר הבֹּקר ואינם, אות הוא, כי הפסידו הפסד מרֻבּה, ובכעס גדול יבואו. התצוה, אדוני, לתת לך קהוה?
– הבה-נא, הבה.
כעבור עשרה רגעים הביא לַברושקה קהוה.
“הם הולכים! – אמר – עתה תפָּתח הרעה”.
רוסטוב השקיף בעד החלון וירא את דניסוֹב בשובו הבּיתה. דניסוב היה איש קטן-קומה, בעל פנים אדֻמים ועינים שחורות נוצצות, וּשער שפמו וראשו שחור וסבוך. הוּא היה לבוש אדרת קטנה פתוחה ומכנסי-רכיבה עשויים קפָלים וּרחבים ועל קדקדו מצנפת-הוּזרים קטנה ומעוכה נטויה לאחוריו. בפנים זועפים ובראש כפוף הלך וקרב אל המרפסת התחתונה.
– לַבהוּשקה – קרא בקול רם ובזעם (הוא לא יכול לבטא האות ר') – פְּשֹׁט, גֹלם!
– הלא פושט אנכי, – ענה קול לַברושקה.
– ואתה הספקת לקום, – אמר דניסוב בבואו החדרה.
– זה זמן רב, – אמר רוסטוב, – כבר ירדתי להמציא חשש וראיתי את פְרַילַין מַטִילְדה.
– כן אפוא! ואני, אחי, נִגפתי פה כאחד הכלבים, – קרא דניסוֹב בקול-צעקה. – שבר על שבר! אחרי צאתך נכשלתי בכל אשר פניתי. טֵה, טֵה!
דניסוב קמט פניו דרך-חִיּוּךְ, ומתוך-כך נגלו שִׁניו הקצרות והחזקות, והתחיל צובר בשתי ידיו ובאצבעותיו הקצרות את שערו השחור והמרֻבה והסבוך כעפאי-יער.
– השטן השיאני ללכת אל החֹלד הזה (כנויו של אחד האופיצרים), – אמר במחותו בשתי ידיו את מצחו ואת פניו. – שים-נא אל לבך, גם קלף אחד לא נתן לי, גם לא קלף אחד.
דניסוב אחז במקטֹרת הַמָּדלקת אשר הֻגשה לו, וילחצנה בכפו, ובפזרו את ניצוצותיה דפק בה על הקרקע ויוסף לצעק ולבאר, עד-כמה נכשל בכל-רגע.
ובדבּרו את דבריו פזר את כל הניצוצות וינַפּץ את המקטרת וישליכנה מעליו. הוא החריש, ופתאם נתן עיניו השחורות והנוצצות ברוסטוב בשמחה.
– לוּ היו פה נשים! הלא רק לשתות אנו יכולים פה ולא יותר. לוּ מהרו להלחם… הו, מי שם? – נתן קוֹלו ופנה אל הדלת, בשמעו מאחריה קול צעד שנפסק, צעד נעלות עבות וצלצוּל דרבונות עם קול שעול קל של ממתין מפני הכבוֹד.
– הַוַּכְמִיסְטְר! – אמר לַברוּשקה.
דניסוב קמט פניו עוד יותר.
– ענין רע, – אמר וישלך מידו את ארנקו עם מטבעות-הזהב האחדות, שנמצאו בו. – מנֵה-נא, רוסטוב, מה שנשאר עוד ושים את הארנק תחת הכר – אמר ויצא אל הַוַּכמיסטר.
ורוסטוב לקח את המטבעות ודרך-התעסקות שם אותן צִבּוּרים מיֻשרים ומסֻדרים, חדשות לבד וישָׁנות לבד, ויחל למנותן.
– אַ! טֶלְיַנִין! שלום לך! מכה רבה הֻכּיתי אתמול, – נשמע קול דניסוב מן החדר הסמוך.
– אצל מי? אצל ביקוב, אצל החֹלד?… אני ידעתי, – אמר קול אחר, קול דק, וכרגע נכנס הַלֵּיטנַנט טֶליַנין, אוֹפיצר קצר-קומה, אחד העובדים באסקדרון ההוא.
רוסטוב השליך את הארנק אל מתחת לכר וילחץ את היד הקטנה והלחה, הפשוטה לו. לפני היציאה למלחמה הוסר טליַנין בגלל חטא מתוך הגוַרדיה ונמנה באסקדרון ההוא. הנהגתו בגדוד היתה יפה מאד; אך לא היה אהוב לבריות, ורוסטוב בפרט לא יכול לכבֹש ולכסות שנאת-החנם אשר שנא את האופיצר הזה.
– ומה תאמר, פרש צעיר, היפה עובד לך גְּרַצִּ’יק שלי? – שאל טֶליַנין. (גרצ’יק היה שֵם הסוס לרכיבה, סוס צעיר, שלא הָרגל עוד כל-צרכו, אשר מכר טֶליַנין לרוסטוב).
ליטננט זה בדבּרו עם איש לא הבּיט מעולם אל עיני האיש ההוא; עיניו היו מרוצצות תמיד מדבר לדבר.
– אני ראיתיך רוכב עליו היום…
– כן, סוס טוב הוא, – ענה רוסטוב, אף-על-פי שהסוס הזה, אשר קנה בשבע מאות רֻבּל, לא היה שוה גם חצי המחיר. – הוא התחיל צולע קצת על רגלו השמאלית הקדומנית… – הוסיף.
– הפרסה נסדקה! אין בכך כלום. אני אלַמדך, אני אורך, איזה קֵרוס לשים שם.
– טוב, הורני-נא, – אמר רוסטוב.
– הנני, הנני, אין זה סוד. ועל הסוס אתה עתיד להודות לי.
– אם-כן, אצוה להביא את הסוס, אמר רוסטוב, בחפצו להפטר מטליַנין, ויצא לצוות להביא את הסוס.
בפרוזדור ישב דניסוב מכֻוָּץ על המפתן ומקטרתו בפיו לפני הַוַּכמיסטר, אשר הרצה דבר באזניו. כאשר ראה דניסוב את רוסטוב, קמט את פניו ובהורותו באצבעו מעל לכתפו על החדר, אשר ישב בו טליַנין, הוסיף לקמט את פניו ויתנער בשאט-נפש.
– לא אהבתי את בן-החיל הלזה, – אמר דניסוב, בלי שים לב, שהַוַּכמיסטר בינותם.
רוֹסטוב הניע כתפיו, כרוצה לאמר: “גם אני כמוך, אבל מה נעשה!” – ואחרי תתו את פקֻדתו שב אל טֶליַנין.
וטלינין ישב ישיבת-עצלות כברגע יציאותו של רוסטוב ומחה את ידיו הקטנות והלבנות.
“הן יש בעולם פנים משֻׁקצים כאלה”, אמר רוסטוב בלבו בבואו החדרה.
– הצוית להביא את הסוס? – אמר טלינין ויקם ויפן כה וכה כמתעסק בלי-מטרה.
– צויתי.
– הבה נלכה בעצמנו. הן לא באתי לכאן אלא לשאֹל את דניסוב על-דבר הפקֻדה, שבאה אתמול. הקבלת, דניסוב?
– לא, לא קבלתי עוד. ואנה אתם הולכים?
– אני חפץ ללַמד את האיש הצעיר הזה להדביק פרסות, – אמר טליַנין.
הם יצאו אל מרפסת המבוא ואל האֻרוה, והליטננט הורה את רוסטוב לשׂום קרוס בפרסה וילך-לו לביתו.
כאשר שב רוסטוב, מצא בקבוק יין-דגן ונקניק על הַשֻּׁלחן. ודניסוב ישב אצל הַשֻּׁלחן וירשֹׁם בעט חורק על ניָר, ובראותו את רוסטוב, הסתכל בפניו בדאגה וברגזה.
– אליה אני כותב, – אמר.
ובשמחה מגֻלה על המקרה שבא לידו, להביע מהר בפיו כל מה שהיה עם לבבו לכתוֹב, נשען על השלחן, ועטו בידו, ויגד את דברי מכתבו לרוסטוב.
– דע וראה, ידידי, – אמר דניסוב. – ישֻׁנים אנחנו עד שנאהב. ילדי-עפר אנחנו… אך כמעט שאהבנו, והִנה אלהים אנחנו, טהורים כביום ראשון ליצירה… מי שם עוד? שלחהוּ, גרשהו. אין לי פנאי! – נתן קולו אל לברושקה, אולם לַברושקה לא שת לבו ויקרב אליו.
– ומי יבוא עתה? הלא אתה צוית. הַוַּכמיסטר בא לקבל את הכסף.
דניסוב קמט פניו ויאמר לגעוֹר, אבל החריש.
– ענין רע הוא, – אמר אל-עצמו. – כמה נשארו שם בארנק? – שאל את רוסטוב.
– שבע חדשות ושלש ישָׁנות.
– רע מאד. ומה אתה עומד, גֹלם? הביאה את הַוַּכמיסטר! – גער דניסוב בלברושקה.
– אנא, דניסוב, קח כסף ממני, הלא יש לי, – אמר רוסטוב, ופניו האדימו בדבּרו.
– לא טוב בעיני ללוות כסף ממקֹרבי, לא טוב, – אמר דניסוב כמתאונן.
– ואם לא תקח ממני כסף כמנהג חברים, תעלבני בזה. הלא יש לי, – אמר רוסטוב שנית.
– אבל אין את נפשי.
דניסוב קרב אל המטה לקחת את הארנק מתחת לכר.
– איפה שמת את הארנק, רוסטוב?
– תחת הכר התחתון.
– איננו פה.
דניסוב השליך את שני הכרים ארצה. הארנק לא נמצא ביניהם.
– זה פלא!
– המתן מעט, אולי נפל מידך? – אמר רוסטוב וירם את הכרים וינערם זה אחר-זה.
אחרי-כן השליך את השמיכה וינערה, והארנק לא נמצא.
אולי שכחתי אני? לא, עוד השיבותי אל לבי, כי דומה הדבר לאדם שמניח מַטמון למראשותיו, – אמר רוסטוב. – פה שמתי את הארנק. איהו? פנה אל לברושקה.
– אני לא נכנסתי. במקום שהנחת אותו, שם יהיה…
– אבל איננו!…
– זה דרכך תמיד, כי תשליך ולא תתבונן, ואחרי-כן תשכח. חפש-נא בכיסיך.
– לא כן, אלו לא הרהרתי במטמון באותה שעה, – אמר רוסטוב, – אך לפי שהרהרתי, אני זוכר היטב, כי הנחתי.
לברושקה חפּש בכל המצעות ויבט תחתיהם ותחת השלחן, וימשש בכל החדר, אף עמד והתבונן באמצע החדר. ודניסוב החריש והסתכל בכל תנועותיו של זה, וכאשר פרש לברושקה את ידיו בתמהון ואמר, כי חפש בכל-מקום ואין, הסב דניסוב את עיניו אל רוסטוב.
– הוסטוב, – אמר בבלי יכֹלת לבטא את הר', – אל-נא תנהג מנהג-נַערוּת…
רוסטוב הרגיש, כי דניסוב מביט אליו, וירם עיניו וכרגע חזר והורידן. כל דמו, אשר נקוה ונעצר באחד המקומות שלמטה מצוארו, פרץ ועלה בפניו ובעיניו, ונשימתו נעצרה בחמת-רוחו.
– ואיש לא היה בחדר חוץ מהליטננט ומכם בעצמכם. פה באחד המקומות, – אמר לברושקה.
– שמע, גֹלם אין-בינה, שלח ידיך וחפּש! – צעק דניסוב פתאם ויתנפל על משָׁרתו בפנים מסֻמקים ובתנועה מבֹהלת. – מְצָא את הארנק, ואם אין, תֻּכּה עד-מות! את כֻּלכם אכה עד-מות!
רוסטוב הסב את עיניו מדניסוב וירכוס את מעילו הקצר וישם את חרבו על ירכו ואת מצנפתו על ראשו.
– אמֹר אמרתי לך, מְצָא את הארנק! – צעק דניסוב ויאחז בכתפי משרתו ויזעזעהו וידחפהו אל הקיר.
– הנח לו, דניסוב; יודע אני, מי לקח את הארנק, – אמר רוסטוב ויקרב אל הדלת מבלי הרם עיניו.
דניסוב עמד ויהרהר קצת ויבן, כנראה, מה שרמז לו רוסטוב ויאחז בידו של זה.
– הבלים! – צעק בקול גדול וגידי צוארו ומצחו צבו ויהיו כחבלים. – אני אומר לך, כי יצאת מדעתך, אני לא אתן לעשות כזאת. הארנק פה! את עורו של הנבל הזה אפשֹׁט מעליו, והארנק יִמָּצא פה.
– אני יודע, מי לקחו, – חזר ואמר רוסטוב בקול רועד וילך-לו אל הדלת.
– ואני אומר לך, אל תָּזֶד לעשות זאת! – צעק דניסוב ויתנפל על היונקר לעצרו.
אך רוסטוב הוציא בחזקה את ידו ויתן עיניו בדניסוב בחמה גדולה, כאלו היה זה אויבו בנפש, ויבט אליו הבטה מיֻשרה ועזה.
– התבין מה שאתה אומר? – אמר בקול רועד: – בלעדַי לא היה איש בחדר. ואם-כן, אם לא הוא, הלא…
לכלות דבריו לא עצר כח ויצא במרוצה מן החדר.
– השטן עמך ועם כֻּלכם! – אלה הדברים האחרונים, אשר הגיעו לאזני רוסטוב.
ורוסטוב בא אל מעונו של טליַנין.
– האדון איננו בבית, כי נסע אל השטב, – אמר לו משרתו של טליַנין. – האם קרה דבר? – הוסיף המשרת, כי תמה על המבוכה, שנראתה על פני היונקר.
– לא, אין דבר.
– אחַרתּ מעט, – אמר המשרת.
השטב היה רחוק שלשה תחומים מִ“זַּלְצֶנְעֶק”. רוסטוב לא שב לביתו, כי אם לקח את סוסו וירכב אל השטַב. בכפר, אשר חנה בו השטב, נמצא בית-משתה, והאופיצרים היו מצוּים בבית-המשתה ההוא. שמה בא רוסטוב, ואצל מרפסת המבוא ראה את סוסו של טליַנין.
בחדר השני של בית-המשתה ישב הליטנַנט, וקערת נקניקים קטנים ובקבוק-יין לפניו.
– אַ, גם אתה, בחור, באת הנה! – אמר בבת-צחוק וירם גבות-עיניו במדה מרֻבּה.
– כן, – אמר רוסטוב, וכמו עלתה לו הברה זו ביגיעה רבה, וישב אצל השלחן הסמוך.
שניהם החרישו; בחדר ישבו שני אשכנזים ואופיצר רוסי אחד; וכֻלם החרישו, רק קול הַקָּשַׁת הסכינים ולעיסת הַלֵּיטננט נשמע בחדר. כאשר כלה טליַנין את סעֻדת-הבֹקר שלו, הוציא ארנק כפול ובאצבעותיו הלבנות והקטנות, הכפופות למעלה, העתיק את טבעות הארנק וַיוצא דינר-זהב, ובהרימו גבות-עיניו, נתן את המטבע למשרת.
– מהרה-נא, – אמר אל המשרת.
הדינר היה חדש. רוסטוב קם ויגש אל טליַנין.
– הראה-נא לי את ארנקך, – אמר רוסטוב בקול נמוך, כמעט בלחישה.
טלינין נתן לו את הארנק, ועיניו רוצצו, אך גבּות-עיניו היו מוּרמים כבראשונה.
– אכן ארנק יפה הוא… כן… כן… – אמר ופניו הלבינו פתאֹם. התבוננה-בו, בּחוּר – הוסיף.
רוסטוב לקח בידיו את הארנק ויתבונן בו ובכסף, אשר נמצא בו, ובטליַנין. הַלֵּיטנַנט הביט סביבו כמנהגו, ונדמה, כי נמלא פתאם שמחה גדולה.
– כשנהיה בוִינה, אשאיר שם כל אשר לי, אך בערים הקטנות והַנִּקְלות האלה אין גם מה לעשות בכסף, – אמר אל רוסטוב. – ועתה תְּנָה, בחוּר, ואלך-לי.
רוסטוב החריש.
– ואתה, מה אתה אומר לעשות? גם אתה אומר לסעוד? הם מאכילים היטב, – הוסיף טליַנין. – תנה אפוא.
הוא שלח את ידו לקחת את הארנק, ורוסטוב הניח לו. טלינין לקח את הארנק ויחל להורידו אל כיס מכנסיו וגבות-עיניו הורמו כמו שלא-מדעתו ופיו נפתח קצתו, כאלו אמר: “כן, כן, אני מניח את ארנקי בכיסי, והדבר פשוט מאד, ואין לאיש עסק בו”.
– ומה תאמר, בחור? – אמר אחרי אנחה קצרה ויבט מתחת לגבותיו אל עיני רוסטוב.
כזיק אֱלֶקטרי עברה חיש קרן-אור מעיני טליַנין אל עיני רוסטוב ולהפך וחזרה ועברה ושוב חזרה ועברה, וכל-זה ברגע קטן, במעוף-עין אחד.
– גשה הֵנה, – אמר רוסטוֹב ויאחז ביד טלינין וכמעט סחב אותו בחֹזק-יד אל החלון, – כספו של דניסוב הוא, ואתה לקחתו… – לחש לו באזנו.
– מה?… מה?… איך תעז פניך… מה?… – אמר טלינין בחפזון.
אבל הקול היה קול צעקת אובד מבקש רחמים וסליחה. אך שמֹע שמע רוסטוב את קול דבריו אלה, ואבן-המעמסה – הדאגה בפני חשד-חנם – הוטלה מעל לבו מיד. שמחה באה בקרבּו וכהרף-עין גם נכמרו רחמיו על האיש האובד העומד לפניו; אבל עם-זה זכר, כי עליו לגמור את הדבר, שהתחיל בו.
– האנשים פֹּה, אלהים יודע, מה שיכולים לחשֹׁב, – גמגם טלינין ויחטוף את מצנפתו וישם את פניו אל החדר הריק הקטן, – צריך לבָרר…
– יודע אני זאת, וראיות בידי, – אמר רוסטוב.
– אני…
פני טליַנין החִורים והנבהלים החלו לרעוד בכל שריריהם. עיניו רצו רצוא ושוב כבראשונה, אך הפעם השפילו להביט ולא הגיעו עד לנֹכח פני רוסטוב, ואנחות-בכי נשמעו.
– גרַף!… אל תתחַיב בנפש איש צעיר… הנה הכסף הנמאס, קחהו… – אמר וישלך את הכסף על השלחן. – יש לי אב זקן, יש לי אֵם!…
רוסטוב לקח את הכסף, ובהשתמטו ממבט עיני טלינין, פנה לצאת מן החדר בלי דבּר דבר. אך בגשתו אל הדלת, עמד וחזר לאחוריו.
– אלי, אלי, – אמר בעינים דומעות, – איככה יכולתּ לעשות כזאת?
– גרף, – אמר טליַנין בקרבו אל היונקר.
– אל תגע בי, – אמר רוסטוב בחפזון וַיֵּט מאצלו. – אם איש-מחסור אתה, קח לך את הכסף, – הוסיף וישלך את הארנק לפניו וינס ויצא מבית-המשתה.
ה.
ביום ההוא בערב נוֹעדו אופיצרי האסקדרון במעונו של דניסוב וידברו בהתרגשות מיֻחדה.
– ואני אומר לך, רוסטוב, כי עליך לבקש סליחה מראש-הגדוד, – אמר שטַבּ-רוטמיסטר, איש-שֵׂיבה גבה-קומה, בעל שפם גדול מאד ופנים מקֻמטים ומלאים עֹז, אל רוסטוב, אשר פניו אדמו כתולע והביעו מבוכה גדולה.
השטב-רוטמיסטר קִירְסְטֶן הוּרַד שתי פעמים למדרגת איש-צבא פשוט בגלל מלחמות-שנַים ושתי פעמים חזר ועלה לגדֻלתו.
– אני לא אתן לאיש לאמר לי, כי שקר בפי! – צעק רוסטוב. – הוא אמר לי, כי שקר אני דובר, ואני אמרתי לו, כי הוא דובר שקר. זה יהי גם סופו של דבר. יכול הוא להעמידני על המשמר בכל-יום, גם לשים אותי במשמר, אך איש לא יזקיקני לבקש סליחה, כי אם הוּא, באשר הוא ראש-הגדוד, יְדַמֶּה, כי לא לפי-כבודו הוא לכפר פני, הרי…
– אבל הִזָּהר ברוחך ושמָעֵני, אדוני, – נכנס השטב-רוטמיסטר בקולו קוֹל-בַּס לתוך דבריו וַיַּחלק במנוחה את שפמו הארֹך. – אתה אומר לראש-הגדוד במעמד אופיצרים אחרים, כי אופיצר גנב…
– לא בי האשם, כי נאמרו הדברים במעמד אופיצרים. אפשר, שלא היה לי לדבּר בפניהם, אך לא דיפלומט אני. על-כן בחרתי לי להמנות בין ההוּזרים, יען כי אמרתי, שאין חפץ פה בהתחכמות יתרה; והוא אומר לי, כי שקר אני דובר… אם כן, עליו החובה לכפר את פני…
– כּל-זה יפה, איש לא יאמר עליך, כי רך-לבב אתה. אך שְׁאַל את דניסוב, האפשר הדבר, שיהי יונקר דורש כפרת-פנים מראש-גדודו?
דניסוב נשא שפמו בשניו ושמע את השיחה בפנים זועפים, ונראָה בו, שאינו רוצה להשתתף בה. על שאלת השטב-רוטמיסטר הניע ראש דרך-שלילה.
– במעמד אופיצרים דברת אל ראש-הגדוד על-אודות הנבָלה הזאת – הוסיף השטב-רוטמיסטר. – ובוֹגְדַנִיץ' (זה שֵׁם ראש-הגדוד) שמע ויגער בך על-זה.
– לא גער, כי אם אמר, כי שקר בפי.
– כן-הוא, ואתה העתרת עליו דברי-הבל, על-כן עליך לפַיסו.
–חלילה לי! – צעק רוסטוב.
– לא שערתי לשמוע כזאת מפיך, – אמר השטב-רוטמיסטר בתם-לבב ובשפת-תוכחות. – אינך רוצה לפַיסו, ואתה חטאת חטאה גדולה לא רק לפניו, כי אם לפני כל הגדוד, לפני כל-אחד מאתנו. הלא יכולתּ להתבונן בדבר, להִועץ מה לעשות במאורע זה, ואתה קפצת והוצאת את כל רוחך ועוד בפני אופיצרים. ומה יעשה עתה ראש-הגדוד? הימסור לדין את האופיצר ויעטה קלון על כל הגדוד? הבגלל נבל אחד ילביש בֹשֶת את כל הגדוד? הכן ראוי לעשות על-פי דעתך? על-פי דעתנו אין הדבר כן. ובוגדַניץ' בן-חיל הוא: אמר לך, כי שקר אתה דובר. לא נעים הדבר, אבל מה נעשה, מידך זאת לך. ועתה, כשרוצים שישתּקע הדבר, אתה מגיס לבך ואינך רוצה לבקש סליחה, ורצונך לספּר הכל. לעלבוֹן תחשֹׁב לך, כי יעמידוּך יום אחד על המשמר וכי יצריכוך לבקש סליחה מאופיצר זקן וישר! בוגדַניץ' הוא על-כל-פנים ראש-גדוד זקן ישר וגבור, ואתה חושב לך זאת לעלבון; ולהעטות חרפה על כל הגדוד לא יֵחשב למאומה בעיניך? – קולו של השטב-רוטמיסטר התחיל רועד. – אתה אך לימים אחדים באת אל הגדוד; היום כאן, ומחר בין האדיוטנטים הצעירים; מה ממך יהלוך, אם יאמרו: “גנבים בין האופיצרים הפַּבלוגרַדיים!” – ואנחנו לא קל הוא בעינינו. הלא כן-הוא, דניסוב? לא דבר קל?
דניסוב ישב מחריש ולא נע ולא זע, רק לפעמים נשא את עיניו השחורות והנוצצות אל רוסטוב.
– אתה מוקיר את כבודך המדֻמה ואינך רוצה לבקש סליחה, – הוסיף השטב-רוטמיסטר, – ואנחנו הזקנים גדלנו בגדוד הזה ובו גם נמות ברצון-אלהים, על-כן יָקר בעינינו כבוד הגדוד ובוגדַניץ' יודע זאת. מה מאד יִיקר בעינינו! אכן לא טוב המעשה הזה שאתה עושה, לא טוב! אם יִחַר לך ואם אין, אני את האמת אגיד תמיד. לא טוב המעשה!
השטב-רוטמיסטר קם וַיִּסֹּב מעל רוסטוב.
– אמת הדבר, חֵי נפשי! – קרא דניסוב וַיִּתַּר ממקומו. – נוּ, רוסטוב! נוּ!
רוסטוב הביט פעם אל זה ופעם אל זה, ופניו האדימוּ והלבינו.
– לא, אדוני, לא… אל תדַמו… בִּין אבין היטב, לשוא תחשבו עלי כזאת… אני… לי… יקר לי, כבוד הגדוד… אך מה אדבר! במעשה אַרְאֶה זאת, גם אני אוקיר את כבוד הדגל… אין חלוק בדבר, אמנם חטאתי! – בעיניו נקוו דמעות. – חטאתי חטאה גדולה!… ומה לכם עוד?…
– אכן זה הדרך הטוב, גרַף, – קרא השטב-רוטמיסטר וַיָּסב פניו אליו ויטפח לו על כתפו בידו הגדולה.
– הלא אמרתי לך, – קרא דניסוב בקול גדול, – כי בן-חיל הוא.
– כך יפה לך, גרף, – חזר ופנה אליו השטב-רוטמיסטר בתֹאר-הכבוד שלו, כאלו היה זה שכרו של רוסטוב מאתו, על קבלו עליו את הדין. – לך ובקש סליחה, אדוני הגרף, כן.
– אדוני, הכל אעשה, איש לא ישמע מלה מפי, – אמר רוסטוב בקול-תחנונים, – אך לבקש סליחה אינני יכול, חי אלהים, אִמרו מה שתאמרו, ואני אינני יכול! איך אלך לפַיסו, לבקש סליחה כנער קטן?
דניסוב התחיל שוחק.
– הלא סופך להנחם על זה. בוגדַניץ' נוקם ונוטר הוא, וענֹש תֵּעָנש על קְשִׁי-ערפך, אמר קירסטֶן.
– חי אלהים, לא קשִׁי-עֹרף הוא זה! אינני יכול להסביר לכם רגש זה, אינני יכול…
– כּטוב בעיניך, – אמר השטב-רוטמיסטר. – ומנֻוָּל זה אנה פנה? – שאל את דניסוב.
– הוא אמר על-עצמו, כי חולה הוא, מחר יוציאוהו על-פי הפקֻדה מתּוך אופיצרי הגדוד, – אמר דניסוב.
– מין מחלה הוא זה, באֹפן אחר אין להבין, – אמר השטב-רוטמיסטר.
– מין מחלה או לא, אך מוּטב לו, שלא יזדמן לפני, בידי אמיתנו! – קרא דניסוב בחמת-נקם.
ברגע זה נכנס זֶ’רקוב.
– אתה מה לך פה? – פנו האופיצרים אליו פתאם.
– יוצאים אנחנו, אדוני. מַק נכנע ולֻקח עם כל חילו בשביה.
– שקר הדבר!
– בעיני ראיתיו.
– מה-זה? את מַק ראית חי? על ידיו ועל רגליו?
– יצֹא נצא אפוא! יֻתַּן לו בקבוק אחד על בשורה זאת. אבל אתה איככה באת הנה?
– עוד הפעם שֻׁלחתי אל הגדוד, בגלל השטן הזה, בגלל מַק. הגנרל האוסטרי קָבַל עלי. אני ברכתי אותו לביאת מק… ואתה, רוסטוב, מה לך כי דָמית ליוצא מבית-המרחץ?
– מהומה גדולה פה זה היום השני.
עודם מדבּרים, והאדיוטנט שבגדוד בא ויגד גם-הוא מה שהגיד ז’רקוב. הגדוד נצטוה לצאת מחר.
– לדרך, אדוני!
– וברוּך אלהים על-זה, כבר ארכו לנו הימים פה.
ו.
קוטוזוב נסוג אחור אל דרך וינה ויהרוס את הגשרים שעל הנהרות אִין (בברוינוי) וטְרוין (בלִינץ) מאחריו. ביום 23 באוקטובר עבר החיל הרוס את הנהר אֶנס. טורי העגלות הרוסיות והפרשים והרַגלִים נהרו דרך העיר אֶנס לפני הגשר ואחריו.
יום-גשמים חם היה יום-הסתָו ההוא. הפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה הרחבה, אשר נפתחה מן הגבעה, שעמדו עליה כלי-התותח הרוסיים למגן לגשר, יש שהתכנסה פתאם בתוך הגשם, כמו במעטה מהֻדק של מַלְמָלָה, ויש שהתרחבה פתאם, ולעין השמש נשקפו המראות עד למרחקים והם ברורים מאד וכמו משוחים בלַכָּה. בתחתית הגבעה נראתה העיר הקטנה עם בתיה הלבָנים וגגותיהם האדֻמים והיכל-קדשהּ וגשרהּ, אשר המוני צבא-רוסיה שטפו ועברו בשני עבריו כשטף מים רבים. בעִקולו של הדוּנַי נראו האניות והאִי והארמון הנשגב, הַמֻּקף מֵימי תוצאות האֶנס אל הדונַי, עם הפרדס שעל-יד הארמון. ועברו השמאלי של הדוני נראה, אדמת-סלעים ועצי-אֹרן, ומאחריהם, ממסתרי מרחק רב, נשקפו כפּות ירֻקות ונקיקים כחֻלים. ומאחרי עבי-יער, שנדמה כאלו לא נגעה בו יד מעולם, הציצו מִגדלי בית-הנזירות; והרחק הרחק, על ההר שמעבר לנהר אֶנס, נראו חבורות המרַגלים רוכבי-הסוסים אשר לאויב.
בין כלי-התותח, בקצה הגבעה, עמדו גנרל אחד, ראש המאסף, ואופיצר מבני-לויתו של המצביא הראשי עמו, וישקיפו בקנה-ראי על-פני המקום. על-ידם מאחריהם, על צנורו של אחד מכּלי-התותח, ישב נֶסוִיצקי, והוא בא במלאכוּת המצביא הראשי אל המאסף. הקוזק, אשר נלוה אליו לשרתו, הגיש לו לנסויצקי ילקוט ובקבּוק, והוא נתן לאופיצרים רקיקים קטנים ויין-דגן כַּמּוֹנִי מן הַמֻּבחר. האופיצרים סבבוהו בשמחה, זה כרע על ברכיו וזה ישב כטורקי על העשב השטוף במי-הגשם.
– אכן לא טפּש היה אותו הנסיך האוסטרי, שבנה לו ארמון פה. מקום נחמד הוא. ומפני-מה אינכם אוכלים, אדוני? – אמר נסויצקי.
– תודה לך, אדוני הנסיך, – ענה אחד האופיצרים, אשר מצא עֹנג לנפשו בדבּרו עם פקיד שטַבּי חשוב כזה. – נחמד המקום. אנחנוּ עברנו על-יד הפרדס, שני צבאים ראינו בו, והבית מה-נפלא הוא!
– ראה-נא, אדוני הנסיך, – אמר אופיצר אחר, אשר הִתאוה מאד לקחת לו עוד רקיק אחד, אך לא מלאוֹ לבו לעשות כן, ואשר בגלל-זה עשה את-עצמו, כאלו הוא משקיף על-פני המקום, – ראה-נא, הנה אנשי-צבאנו הרַגלים כבר חדרו שמה. הנה שָׁם על כר-הדשא, מאחרי הכפר, סוחבים שלשה מהם דבר. הם יבֹזו את כל הארמון, – אמר דרך הסכמה ותהלה.
– גם-זה אמת, גם-זה, – אמר נסויצקי. – ואשר חשקה נפשי, – הוסיף, בלעסו רקיק בפיו היפה והרטֹב, – הלא הוא לחדור ולבוא אל הבית ההוא שמה.
בדבּרו הורה בידו על בית-הנזירות, אשר נשקף עם מִגדליו מעל ההר, ויחַיך ועיניו נעצמו קצת ונהרו.
– הלא זה בודאי ינעם לכל-איש, אדוני!
האופיצרים התחילו צוחקים.
– ולוּ רק הבהלנו את הנזירות האלה רגע אחד. שמעתי, כי יש בהן איטלקיות צעירות. חמש שנות חַיַּי אני נכון לתת במחיר זה!
– הלא גם הן משתעממות, – אמר בצחוק אחד האופיצרים, אשר היה אמיץ-לב מחבריו.
והאוֹפיצר מבני-לויתו של המצביא הראשי, שעמד מלפניהם, הראה באותה שעה דבר לגנרל, והגנרל השקיף בעד קנה-הרֹאי.
– אמת הדבר, כן, כן, – אמר הגנרל בזעף ויורד את קנה-הראי מעל עיניו וינע כתפיו, – כן-הוא, עתה יכוננו את חציהם אל המעברה. ומה-זה יתמהמהו?
מעבר לנהר נראה גם בלי עזרת כלי-ראי האויב עם סוללות כלֵי-תותחו, ועשן דק ולבן כעין החלב התחיל עולה ממנה. כעלות העשן, נשמע קול-יריה ממרחק ונראָה, שצבאות רוסיה התחילו רצים על המעברה.
נסויצקי נפנף בידיו על פניו ועל לבושו ויחַיך ויגש אל הגנרל.
– רצונך, אדוני המרומם, שתסעד קצת? – אמר אל הגנרל.
– ענין לא-טוב הוא, – אמר הגנרל ולא ענהו על דברו, – אנשינו התמהמהו.
– הארכב אליהם, אדוני המרומם? – אמר נסויצקי.
– כן, רכב-נא, – אמר הגנרל וחזר על הפּקֻדה שכבר נתּנה פעם אחת בפרטות – ואמֹר להוזרים, כי יעברו אחרונים וישרפו את הגשר, כאשר צויתי, גם יבדקו עוד את החמרים העומדים לשרפה, המוטלים על הגשר.
– טוב מאד, – ענה נסויצקי ויתן קולו אל הקוזק אשר לידו נִתַּן סוסו, ויצוהו לקחת את הילקוט ואת הבקבוּק ויעל וַיּוֹשֶׁב במהירות את גוִיָּתו הכבדה על המרדעת.
– בוא אבוא אל בית-הנזירות – אמר אל האופיצרים, אשר הביטו אליו בבת-צחוק, וירכב בַּשביל המתפַּתּל וְיוֹרֵד אל תחת ההר.
– עתה נַסה-נא, קפיטן, ונראה, עד-אנה יגיע, – אמר הגנרל אל אחד האופיצרים האַרטילֵיריסטים, – השתעשע קצת מתוך שעמום.
– המשרתים אל כלי-התותח! – קרא האופיצר.
ובעוד רגע אחד עזבו הארטיליריסטים את מדוֹריהם וירוצו בצהלה וימלאו את כלי-התותח.
– ראשון! – נשמע קול המְצַוֶּה.
כלִי-התותח הראשון מלא את תפקידו באֹמץ ועֹז. רעם הַקָּשַׁת מתכת נשמע וממעל לראשי כל החיל הרוסי שבתחתית ההר עף ועבר רִמון בקול-שריקה ובמרחק רב ממחנה האויב וָהֵנה העלה עשן, כמו להראות את מקום נִפְלוֹ, ויתפוצץ.
פני אנשי-הצבא והאופיצרים מלאו שמחה לַקול הזה; כֻּלם קמו איש ממקומו והתחילו מסתכלים במה שנעשה מלמטה, בחיל הרוסי, שתנועותיו נראו לעַין בכל פרטיהם, ובתנועות חיל-האויב, שהלך הלֹך וקרֹב. השמש יצא כלו ברגע ההוא מבין העבים, ויפִי קול-היריה הבודד וברק-השמש הבּהיר התלכדו ויהיו לרֹשֶם אחד מחַזק-ידים ומשׂמח-לב.
ז.
כבר עפו ועברו על הגשר שני כדורי כלי-תותח מאשר לאויב, ואנשי החיל הרוסי דחקו זה את-זה בלכתם עליו. באמצע הגשר ירד הנסיך נסויצקי מעל סוסו ויעמוד וַיִּלָּחץ בעבי-גויתו אל המעקה ויבט אחריו לרגעים בצחוק אל הקוזק הנלוה אליו, אשר עמד במרחק צעדים אחדים מאחוריו והחזיק שני סוסים במושכותיהם. כמעט אמר הנסיך נסויצקי ללכת לפנים, והנה עוד אנשי-צבא ועגלות הגיעו אליו והתחילו דוחקים ולוחצים אותו אל המעקה, והוא לא יכול לעשות כלום אלא לחַיֵּךְ.
– מה-משֻנה אתה, אחי! – אמר הקוזק אל איש-צבא עגלון, אשר דחק בעגלתו את המוני הרַגְלִים שהלכו צפופים אצל הגלגלים והסוסים, – מה-משֻנה אתה! כלום אינך יכול להמתין קצת, הלא תראה, כי הגנרל צריך לעבור.
אך אותו העגלון לא חלק כבוד לשם גנרל ויגער באנשי-הצבא, אשר סגרו את הדרך בעדו, ויקרא: “הוי! חברים, השמאילו, המתינו!” אבל החברים נהרו צפופים על הגשר, איש כתפו אל כתף רעהו נלחצת וכידונו נאחז בכידונים הסמוכים לו, ולא השגיחו בו כלל. הנסיך נסוִיצקי הביט בעד המעקה וראה את גלי נהר אֶנס השפלים, אשר שטפוּ במרוצה ובקול-הֶמְיָה ובהגיעם לכלונסאות הגשר רדפו זה את-זה ועלו זה על-זה והשתוחחו והשתרגו ונָסַבּו הלאה. ובהביטו אל הגשר, ראה גם שם גלים דומים זה לזה, גלים חיים של אנשי-צבא שוטפים ועוברים: פתילים תלוּיִם, כובעים לוּטים, תרמילים מצֻמדים, כידונים, רובים ארֻכּים, ומתּחת לַכּובעים פרצוּפים רחבים, לחָיים רזות, פנים מביעים קֹצר-רוח מעבודה קשה ורגלים דורכות ברפש הטופח, שהוטל מעט מעט על קַרשי הגשר. בין הגלים ההם, שדמוּ זה לזה, עבר לפעמים, כקִלוּח לבן של קצף בין גלי-הנהר מתחת, אופיצר נכּר באדרתו ומצֻין בקלסתר-פניו, שאינו דומה לקלסתר פני איש-צבא פשוט; לפעמים נגרר בזרם חיל-הרגלים, כִּבְקַעַת צפה ומִטַּלְטֶלֶת על-פני הנהר, הוּזַר הולך ברגליו, אחד ממשרתי האופיצרים מאזרחי-הארץ; ולפעמים שטה על-פני הגשר, כקורה על-פני נהר, עגלה נושאת-חפצים – של רוטה או של אופיצרים – עגלה גדושה, מכֻסה בעורות מלמעלה ומֻקפת רַגְלִים מכל עבריה.
– כפרץ-מים פרצו, – אמר הקוזק ובאפס-תקוה עמד מלכת. – הרבים עוד נשארו שם מאחיכם?
– מיליון חסר אחד! – אמר איש-צבא בעל פנים צוהלים ואדרת קרועה, שעבר על-ידוֹ ויקרוץ עין ויתבולל בהמון ההולכים; אחריו עבר איש-צבא זקן.
– כשיחל הוא (הוא – האויב) להרעים על הגשר, – אמר איש-צבא זקן בפנים זועפים אל חברו, – תשכח להתגרד.
הזקן עבר. אחריו נסע איש-צבא בעגלה.
– אנה הטיל אותו שטן את הַחִתּולים? – אמר אחד המשמשים בלכתו במרוצה אחרי העגלה הלֹך ומַשש בירכתיה.
גם זה עבר עם העגלה. אחריו הלכו אנשי-צבא מבֻדחים, שלפי-הנראה שתו לשכרה.
– אבל מכה נאמנה הכהו, באחורי הרובה על שניו ממש!… – אמר בשמחה איש-צבא ששפת אדרתו זקופה לו על צוארו, וינופף ידו ברחבה.
– אכן נקניק מתוק הוא זה! – ענה אחר בפה מלא צחוק.
גם אלה עברו, ולנֶסויצקי לא נודע, מי הֻכּה על שניו ומה ענינו של הנקניק.
– מה-נחפזים הם! הוא רק כדור קר אחד הטיל, ודומה, כאִלו עוד-מעט וכֻלם נופלים מתים! – אמר אונטר-אופיצר אחד בתלונה ובזעף.
– כשחלף על-פנַי אותו הכדור, – אמר איש-צבא צעיר גְּדָל-פֶּה וכמעט לא יכול להתאפק מצחוק, – פרחה נשמתי. חי אלהים, עד-מָוֶת נבהלתי! – הוסיף כמתהלל בַּפַּחַד, אשר נפל עליו.
וגם זה עבר. אחריו נסעה עגלה משֻׁנה מכּל-אותן שעברו לפניה. זאת היתה עגלה אשכנזית רתומה לשני סוסים, ומשאה נראה כבית שלם; את העגלה הזאת נהג איש אשכנזי, ופרה קשורה אליה הלכה אחריה, פרה מנֻמרת יפה וגִדְלַת-כְּחָל עד-מאד. בתוך העגלה ישבו על כסתות אשה ויונק על ידיה, אשה זקנה, ועלמה צעירה אשכנזית, בריאה ואדמונית מאד. לפי-הנראה, נִתַּן להן לאלה רשיון מיֻחד לעבור. עיני כל אנשי-הצבא נסַבו אל הנשים, ובשעת נסיעתה המתונה והממֻשכה של אותה עגלה היו כל דבריהם אך בשתי הנשים, שישבו בה. כמעט בת-צחוק אחת היתה על פני כלם, בת-צחוק של הרהורים מגֻנים.
– גם הכַּרְכֶּשֶׁת6 הולכת-לה מפֹּה!
– מכֹר את האם! – אמר איש-צבא אחר בהדגשה מיֻחדת אל האשכנזי, וזה הוריד עיניו וַיַּרחב צעדיו וילך בזעם ובחרדה.
– ומה-מאד התקשטה! אכן ילדי-השטן הם!
– לוּ נסית אתה דבר אליהן, פֶדוֹטוֹב.
– ראינו כאלה, אחי!
– אנה פניכם מוּעדות? – שאל אחד האופיצרים הרַגלים, אשר אכל תפוח באותה שעה והביט אל העלמה היפה וחִיֵּךְ למחצה בהביטו אליה.
האשכנזי עצם עיניו ורמז לו, שאינו שומע את לשונו.
– קחי, אם רוצה אַתּ, – אמר האופיציר ויתן לעלמה תפוח.
העלמה חיכה ותקח. נסויצקי גם-הוא, ככל האנשים אשר היו עמו על הגשר, לא גרע עיניו מהנשים עד עברן. כאשר עברו, הלכו עוד אנשי-צבא כאלה ושחו שיחות כאלה, ולאחרונה עמדו כלם מלכת. בקצה הגשר נתעכבו סוּסי עגלת הרוֹטה, ובגלל המקרה המצוי הזה הֻכרח כל ההמון להמתין.
– ולמה-זה יעמדו? אין סדרים! – נדברו אנשי-הצבא זה אל-זה. – אנה אתה דוחק והולך? שד! להמתין קצת אינו יכול. קשה מזה יהיה, כשיבוא הוא ויצית את הגשר.
– גם אופיצר אחד לחצו ולא יתנוהו לעבור! – קראו העומדים מעברים שונים והביטו זה בזה ודחקו זה את-זה אל קצה הגשר.
נסויצקי הוריד עיניו אל מתחת לגשר, אל מֵי נהר אֶנס, ופתאם שמע קול, אשר היה עוד חדש לו, קול דבר הולך וקרב במהירות… דבר גדול עף והוטל בכֹח המימה.
– עד-היכן הוא פושט ידו! – אמר בתלונה איש-צבא אחד, שעמד סמוך לו, ויפן כה וכה לַקול ההוא.
– מאַמץ כֹח הוא, למען ימהרו לעבור, – אמר איש-צבא אחר בדאגה.
ההמון חזר וזז ממקומו. נסויצקי הבין כי הדבר ההוא היה כדור-תותח.
– הוי קוזק, הבה את סוסי! – קרא. – הו! נְטוּ לכם הצדה! הצדה! תנו לעבור!
ביגיעה גדולה הגיע אל סוסו, ויוסף לצעק קול גדול ויחל לרכּב. אנשי-הצבא נלחצו זה אל-זה לתת לו מקום לעבוֹר, אך כרגע חזרו ודחקו אותו וגם לחצו את רגלו, והסמוכים לו לא היו אשמים בדבר, כי אותם לחצו עוד יותר.
– נסוִיצקי! נסויצקי! פסל חֵרש! – נשמע מאחריו קול צרוד.
נסויצקי הסב עיניו ובמרחק חמשה-עשר צעדים מאתו, מאחרי חומה חיה של המון אנשי-מלחמה, ראה את וַסקה דניסוב והוא מסֻמק ושחור, ושערו מדֻלדל ומצנפתּו נטויה לאחוריו ואדרתו תלויה לו על כתפיו דרך חֵרות וגבורה.
– צַו אתה את השדים, את ילדי-השטן האלה, ויתנוני לעבור! – צעק אליו דניסוב, ונראָה בו, שהוא מלא חמה, ועיניו השחורות כפחם התהפכו והבריקו בתוך הלֹבן שבהן, המזָרה אש-קדחת, וידו הקטנה והחשופה, אשר אָדמה לא-פחות מפניו, אחזה ונופפה בחרבו הנתונה בנדָנה.
– אֶ! וַסיה! – ענה נסויצקי בשמחה. – אבל מה לך?
– האֶסקדרון אינו יכול לעבור! – צעק וַסקה דניסוב ושִׁניו הלבנות נגלו בחרות-אפו וידפוק בדרבנות נעליו את סוסו השחור כעורב, הבֵּידוּאי המיֻחס, אשר הניע אזניו מפני הכידונים שהתנגף בהם לרגעים וַיִּנְעַר וַיַּז מעל מתגוֹ רסיסי-קצף על סביבו, ברקעו בפרסותיו בקול-צלצול על קרשי הגשר, ונדמה, כאלו הוא נכון לקפוץ בעד המעקה, אם אך יניח לו רוכבו לעשות כן. – מה-זאת? כאֵילים הם! כאֵילים ממש. הלאה… תן לעבור!… עמֹד שם! עמדי, עגלה, הוי שדים! בחרבי אבַתק את כֻּלכם! צעק וַיָּרֶק חרבו באמת וינופפה.
אנשי-הצבא דחקו זה את-זה יותר מבתחלה, ודניסוב נגש אל נסויצקי.
– האינך שכּוֹר היום? – אמר נסויצקי לדניסוב, בקרבם זה אל-זה.
– גם לשתות אין פנאי! – ענה וַסקה דניסוב. – כל היום מטלטלים את הגדוד, פעם שם ופעם הנה. אם למלחמה – למלחמה. ופה, השד יודע, מה פּה.
– אבל מה-מיֻפּה אתה היום! – אמר נסויצקי בהתבוננו אל אדרתו הקצרה והחדשה ואל המרבד שעל סוסו.
דניסוב חִיֵּךְ וַיוצא מכיסו הקטן מטפחת, שריח-בשמיה נדף בחזקה, ויגישה אל אפו של נסויצקי.
– אי-אפשר בלא זה, הלא למלחמה אני יוצא! על-כן התגלחתי, נקיתי את שִׁנַּי והתבשמתי יפה יפה.
גֹבה-קומתו של נסויצקי, שרכב בלוית קוזק, ורוח-גבורתו של דניסוב, שנפנף בחרבו וצעק צעקות גדולות בלי-הפסק, עמדו להם לבקוע בהמון ההולכים, ויבואו אל מעבר לגשר ויעכּבו את הרַגלִים. נסויצקי מצא אצל קצה הגשר את שר-הגדוד, אשר לו היה צריך למסור פקֻדה, וַיָּשָׁב בדרך אשר בא.
ודניסוב פִּנה את הדרך ויעמוד אצל מבוא-הגשר ויבט אל האסקדרון, אשר נסע ממולו, בעצרו בלי יגיעה יתֵרה בסוסו, אשר התאמץ ללכת אל חבריו ורקע ברגליו. ושעטת פרסות-ברזל, כקול דהרות סוסים אחדים, מעל קרשי הגשר נשמעה, והאסקדרון כסה את כל הגשר, ארבעה ארבעה עברו, והאופיצרים בראש, והתחילו יוצאים אל מעבר לנהר.
והרַגלִים, אשר נצטוו לשהות, עמדו צפופים ברפש הַנָּדוֹש שלפני הגשר, וברגשי המשטמה והבוז, המצוּים בין מיני החַיִל השונים בהפגשם, הביטו אל ההוזרים, ההדורים בלבושיהם, שרכבו ועברו לפניהם בסדר יפה.
– מה-מהֻדרים הם! ראוּים להתיצב מיד למראה! – אמר אחד הרגלים.
– ומה חֵפץ בהם? באמת אך להתראות בהם בלבד מובילים אוֹתם! – ענה אחר.
– אל תעלו אבק ברגליכם! – התלוצץ אחד ההוזרים, בשעה שסוסו התחיל משחק תחתיו והתיז רפש על-פני רגלִי אחד.
– אלו עברת ימים אחדים עמנו בתרמיל על שכמך, היו פתיליך נשוֹפים קצת, – אמר הרגלי במחותו את פניו בשרוולו, – ועתה הנך יושב כעוף-כנף!
– אלו הושיבו אותך על סוס, היית עושה נפלאות במהירותך, – לגלג יֶפְרֵיטוֹר על איש-צבא קטן ורזה, שהלך שחוח תחת תרמילו.
– קח מקל ושים בין רגליך והיה לך לסוס, – אמר אחד ההוזרים.
ח.
שאר הָרַגְלִים נכנסו למבוא-הגשר משני הצדדים ועברו עליו בחפזון. כאשר תמו כל העגלות לעבור, נתמעט הלחץ בין ההולכים והבטליון האחרון עלה על הגשר. רק ההוזרים שבָּאֶסקַדרון של דניסוב נשארו בעבר הנהר מזה נֹכח האויב. לעומד על ההר שבעבר השני נראה האויב מרחוק, אך לעיני העוברים על הגשר לא נראה עוד, כי בבקעת הנהר הגיע האֹפק אך עד הגבעה שבמרחק חצי-תחום. מלפנים השתרע מִדְבָּר, אשר רק חבורות בודדות קטנות של קוזקים רחשו בו בקצת מקומות. פתאם נראו על הגבעה אנשי-חיל לבושים בגדים כחֻלים, ועמהם אַרטיליריה. החיל היה צרפתי. חבורות הקוזקים קפצו כרגע אל תחת ההר. כל האופיצרים ושאר בני-האסקדרון של דניסוב, אמנם, השתדלו לדבּר בענינים אחרים ולהביט לעברים שונים, אך בלבותם הרהרו בלי-הפוגות רק במה שמתרחש על ההר, ובכל רגע ורגע נשאו עיניהם אל הכּתמים, אשר היו הולכים ומתגלים באֹפק ההוא ואשר הכירו בהם רואיהם, כי חיל האויב הם. אחרי הצהרים טהרו פני השמים. השמש שפך אור בהיר על הדוּנַי ועל ההרים הכהים, הסובבים אותו. דממה שררה, ומעל ההר ההוא הגיעו לפעמים קולות-שופרות וקריאות אנשי-החיל. בין האסקדרון ובין החיל ההוא נמצאו אך חבורות קטנות של רוכבי-סוסים, ורֶוַח כשלש מאות סַזֶּ’ן היה בין האסקדרון וביניהן. האויב חדל לירות, ובזה הָרגש בבֵרור רב עוד מבתחלה כל ערכו הנורא של הגבול הקשה והטמיר שבין שני המחנות הצוררים זה את-זה.
“אך צעד אחד אל מחוץ לגבול הזה, הדומה לגבול שבין החיים ובין המתים, והנה מכאובים לא-ידועים וָמָוֶת. ומה שם? מי שם? שם מאחרי השדה הזה והעץ הזה והגג הזה, אשר נֹגה אור-השמש פּרוש עליו? אין איש יודע סוד זה והלב חומד לדעתו; נורא הגבול הזה מֵעָברוֹ והלב חומד עם-זה לְעָברוֹ; גם גלוי וידוע לך, שעל-כרחך אתה עתיד בעוד ימים מעטים או רבים לעָברו ולדעת מה נעשה שם, כשם שאתה עתיד לדעת על-כרחך מה שמעבר לגבול המות. ואתה חזק ובריא, שמֵח ונרגש, וסביבך אנשים בריאים ושמחים ורתחנים כמוך”. כן יאמר או ירגיש בלבו כל איש-מלחמה, בשעה שהוא קרוב אל מחנה האויב, והרגש הזה ישַׁוה הוד מיֻחד ורֹשֶם מחַזק-ידים על כל אשר יֵעָשה ברגעים ההם.
עב-עשן קטנה נראתה על גבעת מחנה האויב, וכדור-תותח שרק ויעף ממעל לראשי אסקדרון ההוזרים. האופיצרים, שנאספו ועמדו יחדו, נפרדו וירכבו איש אל מקומו. ההוזרים התאמצו לְיַשר את מעמד סוסיהם. דממה נהיתה בכל האסקדרון. כל אנשי-החיל הביטו אל האויב ואל ראש האסקדרון ויחכו לקול-פקֻדה. וכדור שני עף ועבר, וכדור שלישי אחריו. נכּר היה, כי נתכַּונו לירות על ההוזרים, אך כל-אחד מהכדורים ההם שרק ועבר במהירות ממעל לראשיהם ונפל באחד המקומות מאחריהם. ההוזרים לא הסבו עיניהם להביט אחריהם, אך כלם יחד, בעלי הפרצופים השונים והשוים כאחד, עצרו, כמו לקול-פקֻדה, את נשימתם לכל שריקת כדור מדי עָברוֹ ונִשְּׂאוּ מעט על רכֻבּוֹתיהם וחזרו וישבו. בלי הסב פניהם הביטו אנשי-החיל זה אל-זה מן הצד והתבוננו איש אל הרֹשֶם שנעשה על רעהו. על-כל-פנים, למן פני דניסוב ועד פני המחַצצר, נראה רֹשֶם אחד של מלחמה, התרגזות והתרגשות-רוח. הַוַּכמיסטר התבונן באנשי-הצבא והִרעים פניו, כמו אִיֵּם עליהם, כי נכונו להם שפטים. היוּנקר מִירוֹנוֹב נָכַף לכל מעוף כדור. רוֹסטוֹב ישב על סוסו גרַצ’יק – אשר נָשׁוֹף קצת ברגלי רוכבו ועם-זה עוד נראה הודו למדי – בשורה השמאלית, ומראהו כמראה תלמיד שנקרא לבחינה בתוך קהל ועדה, בזמן שברור לו, שיצטַין לטובה. הוא הביט אל חבריו בפנים מלאים אורה ושמחה וכמו בקש מהם לשים לב, עד-כמה הוא עומד במנוחה, בשעה שכדורי-התותח עפים ממעל. אך על-כרחו נראה גם על פניו מסביב לשפתיו אותו הרֹשֶם של דבר-מה חדש וקשה.
– מי-זה משתחוה שם? היוּנקֶה מִיהוֹנוֹב! לא טוב הדבר, הביטה אלי! – קרא אליו דניסוב, אשר נלאה לעמוד במקום אחד והיה סובב על סוסו לפני האסקדרון.
מראה פני וַסקה דניסוב המצֻינים בחֹטם הפָּחוּס וּבשער השחור הדק אשר עליהם, וכל גופו הקטן והמכֻוָּץ וידו המרֻבּה בגידים בולטים, אשר אחזה (באצבעותיה הקצרות המכֻסות שער) בנצב חרבו השלופה, היה כמו-תמיד, וביחוד בכל-יום לפנות ערב, אחרי הריקו אל קרבּו שני בקבוקי-יין. אבל אדֹם היה יותר מבכל-עת, ובהרימו את ראשו המרֻבּה בשער, כדרך בעלי-כנף בשעת שתיתם, ובלחצו ברגליו הקטנות בלי-חמלה את דרבנות-נעליו בצלעות סוסו הבידואי הטוב, דהר, כנופל לאחור, אל פאת האסקדרון השנית ויקרא אל אנשיו בקול צרוד, כי יבדקו את האקדוחים. הוא קרב אל קירסטֶן. השטַבּ-מיסטר ראהו וירכב לקראתו במתינות על סוּסתו הרחבה והשוקטת. השטב-מיסטר אֶרֶךְ-השפם הזה התנהג בכֹבד-ראש כדרכו, רק עיניו הבריקו יותר מבכל-עת.
– ומה תאמר? – אמר אל דניסוב – לידי תגרה לא יבוא הדבר. עתה תראה, כי נשוב בדרך אשר באנו.
– השטן הוא היודע מה הם עושים! – גמגם דניסוב בתלונה. אה! הוֹסטוֹב! קרא אל היוּנקר, בראותו את פניו השמחים. – זה היום, שֶׁצִּפִּיתָ לו.
ובאמרו זאת, חִיֵּךְ לו דרך-הסכמה, ונראָה בו, שהוא שמח על היונקר הזה. ורוסטוב הרגיש בעצמו, שהוא מאֻשר. ברגע הזה נראה ראש-הגדוד על הגשר.
– אדוני המרומם! תנה לנו להשתער! אני אהדפם.
– איזו השתערות תהיה כאן, – אמר ראש-הגדוד בקול עצבות ויקמט פניו כאדם שפגע בו זבוב ואינו מרפּה ממנו. – ולמה אתם עומדים פה? הנה הגוֹנְנִים7 נסוגים אחור. השב את האסקדרון.
האסקדרון עבר את הגשר ויצא ממקום סכנת הכדורים ולא נפקד ממנו איש. אחריו עבר גם האסקדרון השני, שעמד עם זה בשורה אחת, והקוזקים האחרונים פִּנו את המקום.
שני אסקדרוני הפַּבלוגרַדיים חזרו ועלו, אחרי עברם את הגשר, זה אחר-זה על ההר. ראש-הגדוד, קרל בוגדנוביץ' שֻׁבֶּרְט, פנה אל האסקדרון של דניסוב, ובקרבו רכב במתינות לא-רחוק מרוסטוב, מבלי שים לב אליו, אף-על-פי שזו הפעם הראשונה נזדמנו יחד אחרי הקטטה שנפלה ביניהם על-דבר טליַנין. רוסטוב, שהרגיש את-עצמו פה בֶחָזית בידי האיש, אשר הוא, רוסטוב, חטא לו לפי-דעתו עתה, לא גרע עיניו מן הגב הגדול, העֹרף הצהֹב והצואר האדֹם של ראש-הגדוד. גם נדמה לו לרוסטוב, כי בוגדַניץ' אך עושה את-עצמו, כאלו אינו שם לב אליו, וכי כל מטרתו עתה לנסותו ולראות, עד-כמה אמיץ לבו בשעה כזאת. ועל-כן זקף קומתו והביט סביבו בפנים שמחים; פעם נדמה לו, כי בוגדַניץ' רוכב על ידו בכַונה להראותו את אֹמץ-לבבו. פעם עלתה על דעתו, כי שונאו זה ישלח בכַונה את האסקדרון להשתערות קשה ביותר, כדי לענֹש בזה אותו, את רוסטוב. ופעם השיב אל לבו, כי אחרי ההשתערות הזאת, שהוא עתיד להפצע בה, יגש אליו בוגדניץ' ובענותנות יתֵרה יתן לו שלום ראשונה.
זֶ’רקוב, שכבר נודע לפַּבלוגְרַדיים בכתפיו המורמות – כי אך לפני ימים מעטים יצא מהגדוד הזה –, נגש אל סוסו על ראש-הגדוד. כאשר הוציאוהו בחטאו מהשטב הראשי, לא אבה לשוב אל משמרתו הקודמת, באמרו, כי לא טפּ ש הוא, שיעבוד עבודה קשה בשורת אנשי-צבא, בשעה שבשטַבּ יוכל לזכּות למתנות מרֻבּות יותר מבלי עשות מאומה, אף עלתה בידו להִמָּנות בין עושי-דברו של הנסיך בַּגְרַטְיוֹן. עתה בא אל האיש, אשר משל בו בזֶ’רקוב לפני ימים מעטים, והביא לו פקֻדה מראש כל החיל המאַסף.
– אדוני שר-הגדוד, – אמר ז’רקוב אל שונאו של רוסטוֹב בכֹבד-ראש וברגזה כדרכו לפעמים ויתבונן בחבריו הנצבים שם, – פקֻדה נִתְּנָה להתעכב ולשרוף את הגשר.
– מי נִתְּנָה פקֻדה? – שאל ראש-הגדוד בלשון משֻׁבּשת ופניו רעמו.
– אני לא אדע, “מי נִתְּנָה פקֻדה”, אדוני שר-הגדוד, – ענה ז’רקוב כמו מתוך כֹבד-ראש, – אך זה הדבר אשר צִוַּני הנסיך: “רְכַב ואמֹר לשר-הגדוד, כי ימהרו ההוזרים לשוב ויציתו אש בגשר”.
אחרי ז’רקוב בא אופיצר מבני-לויתו של המצבּיא והביא גם-הוא את הפקֻדה הזאת לראש-הגדוד; ואחרי האופיצר ההוא בא בעל-הבשר נֶסויצקי על-סוס סוהר של קוזקים, אשר עוד-מעט ונפל מכֹבד גוִיַּת-רוכבו.
– מה-זאת, אדוני שר-הגדוד! – קרא בטרם עוד יגש אליו. – הלא אמרתי לך, כי יש לשרוף את הגשר, ועתה סֵרַס מי-שהוא את הדברים; כלם יוצאים מדעתם שם, ואין להבין דבר.
ראש-הגדוד עצר את החיל במתינות ויפן אל נסויצקי.
– על-אוֹדות חמרים מֻכשרים לדלֵקה דבּרת אלי, – אמר אל נסויצקי, – אך על-אודות הפּקֻדה לשרוף לא אמרת לי דבר.
– איך תאמר, אַבּא, – אמר נסויצקי ויעמוד ויסר את מצנפתו ויתקן בידיו העבות אל שערו הרטֹב מזעה – איך תאמר לא אמרתי, אחרי אשר הֻנחו החמרים הַמֻּכשרים לדלֵקה?
– לא “אַבּא” אני לך, אדוני השטבּ-אופיצר, ולא אמרת לי לשרוף את הגשר! ענה ראש-הגדוד בלשון משֻׁבּשת מאד. – אני יודע את עבודתי ורגיל אני למלא כל פקֻדה בדיוק. אתה אמרת, ישרפו את הגשר, ומי ישרוף אינני יכול לדעת ברוח-הקֹדש…
– כן הוא תמיד, – אמר נסויצקי בתנופת-יד. – ואתה מה לך פה? – פנה אל ז’רקוב.
– גם אני באתי לשֵׁם-כך. אבל מה רטֹב אתה, הבה ואֶסְחָטְךָ קצת.
– אתה אמרת, אדוני, השטבּ-אופיצר… – הוסיף ראש-הגדוד לתבוע את עלבונו.
– אדוני שר-הגדוד, – נכנס האופיצר מבני-הלויה לתוך דבריו, – יש למהר, פן יְקָרֵב האויב את כלי-תותחו כְּדֵי-יריה.
ראש-הגדוד החריש וישם עיניו על אותו האופיצר ועל השטבּ-אופיצר המסֻבּל בבשר ועל זֶ’רקוב וירעם פניו.
– אני אשרוף את הגשר, – אמר בקול חגיגי, כמו התכַּון להביע בזה, כי גם אחרי כל הכעסים אשר הכעיסוהו עשֹה יעשה את המוטל עליו.
ראש-הגדוד דפק ברגליו הארֻכּות והחזקות את סוסו, כאלו בו כל-האשם. וירכב ויצא בראש ויקרא אל האסקדרון השני, הוא האסקדרון, אשר נמצאו בו רוסטוב ודֶניסוב בראשו, לשוב אחור אל הגשר.
“כן-הוא, כאשר דמיתי, – אמר רוסטוב בלבו, – הוא חפץ לנַסות אותי!” לַחץ בא בקרבּו ודמו עלה בפניו לרעיון הזה. “יראה בעיניו, אם רך-לבב אני!” אמר אל נפשו.
ושוב נראה על פניהם השמחים של כל אנשי האסקדרון אותו הרֹשֶם שהיה עליהם בעמדם תחת כדורי-התותח. רוסטוב הביט אל אויבו, אל ראש-הגדוד, בלי הורֵד עיניו מעליו, בחפצו למצֹא בפניו סִמן להשערותיו; אך ראש-הגדוד לא שם עיניו על רוסטוב אפילו פעם אחת, כי-אם הביט מבט קשה וחגיגי, כדרכּו תמיד בֶּחָזִית, אל שורות חילו. קול הפִּקּוּד נשמע.
– מהרה! מהרה! – שמע רוסטוב קולות אחדים מסביב לו.
ההוּזרים נאחזו בחרבותיהם במושכות סוסיהם, הרעימו בדרבנותיהם וירדו בחפזון, מבּלי דעת מה הם עתידים לעשות. ההוזרים הצטלבו, ורוסטוב לא הביט עוד אל ראש-הגדוד – לא היה לו עוד פנאי לזה. לבו חָרַד בקרבּו, פן יִשָּׁאר מאחרי ההוזרים. ידו רעדה במסרו את סוסו לידי משַׁמשו, והוא הרגיש, כי דמו עולה וזורם אל לבו בחָזקה, דניסוב רכב ועבר לפניו כשגוִיָּתו נטויה לאחוריו והוא קורא איזו קריאה. רוסטוב לא ראה מאומה מלבד ההוזרים, שרצו מסביב לו והם נאחזים בדרבונותיהם ומצלצלים בחרבותיהם.
– אֲלַנקה! – קרא איש מאחריו.
רוסטוב לא שם לבו לזכּור, מה ענינה של אלַנקה; הוא רץ והתאמץ להיות מן המקדימים; אך בבואו לפני הגשר נכשל במקום רפש מוּבס, כי לא התבונן אל אשר לרגליו, ונפל על ידיו. אחרים הקדימוהוּ ועלו על הגשר.
– משני הצדדים, רוֹטְמִיסִטְר! – הגיע לאוזניו קול ראש-הגדוד, אשר רכב ראשונה ועצר את סוסו לא-רחוק מהגשר בפנים מלאים שמחה ונצחון.
רוסטוב מחה את ידיו המלֻכלכות במכנסי-הרכיבה שלו, הֵסב עיניו אל אויבו ויאמר לרוץ הלאה, בחשבו, כי כאשר ירחיק לפנים, כן ייטב לו. אך בוגדַניץ' נתן עליו בקולו, אף-על-פי שלא הביט אליו ולא הכירוֹ:
– מי-זה רץ באמצע הגשר? ימינה! שוּבה, יוּנקר! – קרא בזעם ויפן אל דניסוב, אשר רכב ובא, בהתהדרו בגבורתו, על קרשי הגשר.
– למה תסתכן, רוטמיסטר! טוב אשר תרד, – אמר ראש-הגדוד.
– מי שנגזר עליו לא ימלט, – ענה וַסקה דניסוב וַיִּסַּב על מרדעתו.
\– –
ובאותה שעה עמדו נֶסוִיצקי, זֶ’רקוב והאופיצר מבני-הלויה מחוץ למקום-הסכנה וישקיפו פעם על החבורה הקטנה הזאת של בעלי הכובעים הצהֻבּים, הלבושים מעילים ירֻקים-כהים קצרים, מקֻשטים בפתילים שזורים, עם מכנסי-רכיבה כחֻלים, והמסתופפים על-יד הגשר – ופעם אל העבר השני, על בעלי המעילים הכחֻלים והארֻכּים, שהלכו הלֹך וקרֹב ממרחק, ועל החבורות עם סוסים, שנקל היה לראות בהן, שהן מוליכות כלי-תותח.
“היציתו את הגשר אם אין? מי יקדים? ההֵם יגיעו ראשונה במרוצתם ויציתוּ אש בגשר, אם הצרפתים יקרבו עד כדי-יריה ויפילום חללים?” את השאלה הזאת שאל בלבו על-כרחו ובחרדה גדולה כל-אחד מאנשי-הצבא הרבים, אשר עמדו על-יד הגשר והשקיפו לאור הערב הבהיר ההוא על הגשר ועל ההוזרים ואל העבר השני, על בעלי הכּידונים וכלי-התותח, הלבושים כחֻלים, שהלכו הלֹך וקרֹב.
– הה! כלתה הרעה על ההוזרים! – אמר נֶסויצקי. – עתה אינם רחוקים מכדֵי-יריה.
– לא היה לו להביא הנה אנשים רבּים כל-כך, – אמר האופיצר מבני-הלויה.
– באמת, – אמר נסויצקי. – שני אנשים בני-חיל היה לו לשלוח הנה, אין בֵּין רב למעַט פֹּה.
– אבל, הוד-נסיכות, – התערב זֶ’רקוב בשיחתם, מבּלי הורֵד עיניו מעל ההוזרים, אך גם הפעם דבּר בתמימותו הגלויה, אשר לא יכול איש להבין על-פיה, אם מדבּר הוא דברים כמשמָעם אם לא. – אבל, הוד-נסיכות! איך תאמר כדבר הזה! אם נשלח שני אנשים לבד, מי יתן לנו בעבור-זה את אות-הכבוד ולַדימיר אחוז בפתיל? עתה אמנם יכו אותנו מעט, אך יכֹל נוּכל לספּר תהלות האסקַדרון ולקנות גם לנו פתיל נחמד בגללו. בוגדַניץ' שלנו יודע את הסדרים.
– אכן, – אמר האופיצר מבני-הלויה, – זה כדור-תותח!
והאופיצר הורה להם את כלי-התותח הצרפתּיים, אשר הוּרדו מעל כַּנֵּיהֶם הקדוֹמַניים והֻסעו בחפזון.
מתוך חבורות בעלי כלי-התותח שבמחנה הצרפתי עלה עב עשן קל ואחריו שני ושלישי, וברגע אשר נשמע קול היריה הראשונה נראה העב הרביעי. שני קולות זה אחר-זה ואחריו שלישי.
– אָח! – נאנח נֶסויצקי כמו מכּאב לוהט וַיַּחזק ביד האופיצר שמבני-הלויה. – ראֵה, הנה נפל שם איש אחד, נפל, נפל!
– כמדֻמה לי, שנַים.
– אלו הייתי מלך, לא הייתי נלחם לעולם, – אמר נסויצקי וַיָּסב פניו.
כלי-התותח הצרפתיים חזרו ונתמלאו במהירות. הרַגְלִים הצרפתים הלבושים כחֻלים רצו אל הגשר. ושוב נראו העננים הקלים, אך בהפסקות שונות, וכדוּר אחד התחיל דופק וחורק על-פני הגשר. אך בפעם הזאת לא יכול נסוִיצקי לראות מה שנעשה, כי עשן קודר עלה מן הגשר. ההוזרים הספיקו להצית את הגשר, והסוללות הצרפתיות ירו עליהם, לא עוד בכדי להפריעם, כי אם מאשר כבר כוננו כלי-התותח ואנשים למטרה היו לפניהן.
הצרפתים הספיקו לירות שלש פעמים, בטרם ישובו ההוזרים אל נוהגי-הסוסים. בשתי היריות הראשונות החטיאו, והכדורים הוטלו אל מחוץ למטרתם, אך הכדור השלישי נפל לתוך חבורת ההוזרים והפיל שלשה מהם.
ורוסטוב, אשר כל מחשבותיו היו בדברים שבינו לבין בוגדַניץ', עמד על הגשר ולא ידע מה לעשות. לגזור על ימין ועל שמאל, כמו שהיה מְשַׁוֶה מעשי-מלחמה לנגד עיניו, לא יכול באין אויב נגדו, וכן לא יכול גם לעזור בהדלקת הגשר, כי לא לקח עמו חבילה של תבן, כמו שעשו אנשי-צבא אחרים. ויהי הוא עומד ומסתכל, והנה קול סחיפה על הגשר, כקול אגוזים מִדַּרְדְּרִים, ואחד ההוזרים, אשר היה סמוך לו יותר מכֻּלם, נאנק ונפל על המעקה. רוסטוב רץ אליו יחד עם אחרים. גם הפעם נשמע קול קורא “אלַנקה!”, וארבעה אנשים אחזו בהוזר הנופל והחלו להרימו.
– אָאָאָאָה!… הַניחו, הניחו לי, בשֵׁם הגואל! – צעק הפצוע; אך הם הרימוהו וישימוהוּ על האלַנקה. ניקולי רוסטוב פנה מהם וישקף, כמחפּש דבר למרחוק, אל מֵי הדוּנַי, אל השמים, אל השמש. מה-יפו השמים בעיניו ברגע ההוא, מה-כּחֻלים היו, שוקטים ועמֻקים! מה-בהיר ונשגב היה השמש בבואו! מה-נחמד ונעים היה זֹהר המים במרחקי הדוּנַי! ועוד יותר מאלה יפו ונעמו מראות ההרים הרחוקים, אשר הכחילו מעבר לדוּנַי, בית-הנזירות ונקיקי-ההרים המלאים תעלומה ויערי-הארָנים המעֻלפים אֵד עַד לכִפּוֹת-ראשם… שם שֶׁקט ושַׁלוה… – “מאומה, מאומה לא הייתי מבקש לנפשי, לא הייתי שואל דבר, לוּ רק הייתי שם”, אמר רוסטוב בלבו. “בי בעצמי ובשמש הזה יש אֹשֶר רב כל-כך, ופֹה… נאקות, מכאובים, פחד, והמבוכה הזאת, החפזון הזה… הנה צועקים פה עוד פעם, ועוד פעם התחילו הכל רצים ושבים אחור, ואני גם-אני רץ עמהם, והנהו פה, הנהו, המות, ממעל לי, מסביב לי… רגע אחד – ועד-עולם לא אראה עוד את השמש הזה, את המים האלה, את הנקיק הזה…”
ברגע ההוא החל השמש להתכסות בעבים, ואלַנקה אחרת נראתה לפני רוסטוב. היראה מפני המות ומפני הָאֲלַנקה ואהבת השמש והחיים התאחדו והיוּ בקרבּו לרגש אחד, לרגש חולני של דאגה ומבוכה.
“אֵל אלהים! השוכן בשחקים, הושיעה-נא, סלחה לי והָגן בעדי”, – לחש רוסטוב בפני-עצמו.
ההוזרים רצו ובאוּ אל נוהגי-הסוסים, הקולות המדברים חזקוּ ושקטו יתר, והאלנקה נעלמה מעינים.
– ומה תאמר, אחי, עתה שמעת קול-מלחמה?… – קרא וַסקה דֶניסוב על אזנו.
“אבדה כל תקוה; רך-לבב אני, כן, רך-לבב”. – אמר רוסטוב בלבו, ובהֵאנחו אנחה עמֻקה קבּל מידי נוהג-הסוסים את סוסו וַיחל לעלות עליו.
– הכדור-תותח היה זה? – שאל את דניסוב.
– גם נבחר וטוב! – צעק דניסוב. – כבני-חיל עבדו אנשינו! והמלאכה בזויה! ההשתּערות היא ענין טוב, אני רואה ומוחץ, ופֹה מעשה-שֵׁדים, קולעים מרחוק ואין מפריע.
ודניסוב פנה ורכב אל החבורה, שעמדה לא-רחוק מרוסטוב, אל חבורת ראש-הגדוד ונֶסוִיצקי וזֶ’רקוב והאופיצר מבני-הלויה.
“אך כמדֻמה לי, שלא הרגיש בזה איש”, אמר רוסטוב אל לבו. ובאמת לא הרגיש איש בדבר, כי כל-אחד ידע היטב את לבב יוּנקר צעיר בשעת ירית-המלחמה הראשונה בחייו.
– עתה יש לנו מה להודיע, – אמר ז’רקוב, – אפשר שיעלוני גם-אני למעלת לֵיטנַנט שני.
– הודיעה-נא לנסיך, כי שִׁלחתי את הגשר באש, – אמר ראש-הגדוד בשמחת-נצחון.
– ואם ישאלו למספַּר הנופלים?
– הבל וריק! – קרא ראש-הגדוד בקול-הבַּס שלו – שני הוזרים נפצעו ואחד נפל שדוּד, – אמר בשמחה גלויה, מבלי יכֹלת להמנע מבת-צחוק של עֹנג, בבטאו בקול רם את המילה הרוסית היפה наповалъ" " (נפל שדוד).
ט.
החַיל הרוסי, שהיה ביד קוטוזוב, שלשים וחמשה אלף איש, אשר רדפו אחריהם מאַת אלף הצרפתים, שהיו ביד בונַפַּרטי, החַיל הזה, אשר אנשי-המקום פגשו אותו באֵיבה ואשר לא האמין עוד בבני-בריתו, אשר מזונותיו היו מצֻמצמים ואשר הֻכרח לעשות מעשהו שלא על-פי סדרים קבועים ומתאימים לצרכי מלחמתו, – נסוג אחור בחפזון אל מוֹרַד הדוּנַי ולא שהה אלא במקומות שהשיגוהו רודפיו, וגם שם הפך אך מְאַסְּפוֹ פניו אל האויב ונלחם מעט, לא יותר ממה שהיה נחוץ לו כדי לקחת אתו את משאו בדרך-נסיגתו. תגרות-מלחמה פרצו על-יד לַמְבַּךְ, אַמְשְׁטֶטֶן ומֶלְק. אך בכל אֹמץ-לבם ואֹרך-רוחם של צבאות רוסיה, אשר ראו והכירו בהם גם אויביהם, היה פרי כל התּגרות האלה אך נסיגת-חפזון מרֻבּה עוד יותר. שרידי החיל האוסטרי, אשר נמלטו מִשְּׁבִי על-יד אוּלְם ונספחו אל חיל קוטוזוב על-יד ברוֹינוֹי, נפרדו אחרי-כן מהחַיל הרוסי, וקוטוזוב נעזב עם חילו העָיף והכושל בלי כל משען. להגן עוד על וִינה לא היה אפשר גם להעלות על לב. תחת מלחמת-התּגרה, ערוכה בחשבון עמֹק על-פי חֻקי האֶסטרַטֵּגיה החדשה, אשר את תכניתה מסר ה“הוֹפְסְקְרִיגְסרַט” האוסטרי לקוטוזוב בוִינה, לא נותרה לו לקוטוזוב אלא מטרה אחת, שכמעט אי-אפשר היה להשיגה, והיא – למַלט את החַיל הזה מן הרעה אשר הביא מַק על חילו על-יד אוּלְם ולהתחבר עם הצבאות, שהלכו לעזרתו מרוסיה.
בעשרים ושמונה באוקטובר עבר קוטוזוב עם חילו אל עברו השמאלי של הדוּנַי ושם עמד מלכת בפעם הראשונה, ויהי הדוּני בינו ובין רֹב בנינו של החיל הצרפתי. בשלשים בו השתער על הדיביזיה של מוֹרְטְיֶה, שעמדה לעברו השמאלי של הדוּנַי, ויפיצֶהָ. בַּקרָב ההוא מצא החיל הרוסי הזה בפעם הראשונה שְׁלַל-כּבוד: דגל אחד, כלֵי-תותח ושני גֶנֶרַלים. בפעם הראשונה עמדו הרוסים תחתם, אחרי לכתם לאחור שני שבועות, ולא רק שלא נסוגו משדה-המערכה אחרי הקרָב, כי אם גם הניסו את הצרפתים. אף-על-פי שאנשי-הצבא היו ערֻמים ויגֵעי-כֹח ושלישיתם נחשלים, פצועים, הרוגים וחולים; אף-על-פי שבעברוֹ הימני של הדוּני נשארו חולים ופצועים, וקוטוזוב הניח בידם אגרת המביעה בטחון באהבת-הבריות שבלב האויב; אף-על-פי שבתי-החולים, שנמצאו בקרֶמס, הקבועים והזמניים יחד, לא יכלו להכיל עוֹד את כל החולים והפצועים, – חִזקו מעשי-המלחמה שעל-יד קרֶמס והנצחון שנצחו הרוסים את מוֹרְטְיֶה את ידי אנשי-החיל במדה רבה. גם בין כל החיל גם בין העומדים בראשו עברו שמועות משַׂמחות מאד, אשר אמנם לא נאמנו, על-דבר גדודים באים מרוסיה ועל-דבר נצחון, שנצחו האוסטריים ומנוסת בוֹנַפּרטי מפניהם בנפול פחדם עליו.
הנסיך אנדרי נמצא בשעת הקרָב על-יד הגנרל האוסטרי שְׁמִיט, אשר נִספּה במלחמה ביום ההוּא. סוּסו של הנסיך אנדרי נפצע ברכבו עליו, וגם הוא בעצמו נשׂרט קצת בכדור בידו. לאות חסד מיֻחד לפני המצביא הראשי נשלח להודיע את דבר הנצחון הזה בחצר קיסר אוסטריה, אשר כבר יצאה בעת ההיא מִוינה לִבְרִין, אחרי אשר צבאות צרפת העמידו את וינה בסכּנה. בלילה שאחרי הקרָב בא על סוסו אל קוטוזוב בקרֶמס במלאכוּת דוֹכטוּרוֹב, והוא היה נסער, אך לא עיף (אף-על-פי שנראה כרפֵה-כֹח בתארו, יכול לשאת עבודה קשה יותר מאנשים חזקים שבחזקים) ועוד בלילה ההוא נשלח בתור ציר מהיר לברין. שליחות כזאת צעד גדול היא במדרגות העליה לגדֻלה, מלבד מתּנות-הכבוד התלויות בה.
הלילה ההוא היה ליל-כוכבים בלי ירח; המסִלה דמתה לרצועה שחורה עוברת בתוך שכבת השלג הלבן, אשר ירד ביום ההוא. במרכבת-דֹאַר קלה נִשָּא הנסיך אנדרי וחִדש בלבו את המראות אשר ראה בקרָב, גם שִׁוה לנגדו את הרֹשֶם, שהוא עתיד לעשוֹת בבשורת-הנצחון, בזכרו לענין זה את הכבוד, שנהגו בו המצביא הראשי וחבריו האדיוטנטים בצאתו לדרכו, ורגש של אדם, שהגיע לתחִלת האֹשר, אשר חִכּה לו ימים רבים, מִלא את כל קרביו. בעָצמו עיניו רגע, מיד שמעו אזניו רעש ירית רובים וכלֵי-תותח, אשר התבולל בקול דפיקת הגלגלים וברֹשֶם הנצחון. ופעמים התחיל רואה בחזון, כי הרוסים נָסים וכי הוא בעצמו נפל חלל; אך בכל-פעם מִהר להקיץ בראותו כזאת ושמח שמחה גדולה, כאלו התבשר, שלא כך היה מעשה, כי אם להֶפך, שהצרפתים נָסו במלחמה. ושוב זכר את כל פרטי הנצחון ואת אֹמץ-לבו בהיותו בקרָב ונחה דעתו וחזר ונתנמנם…
אחרי ליל-הכוכבים ההוּא אָתה בֹקר יפה משַׂמּח-לב. השלג הלך ונמס בחֹם השמש, הסוסים דהרו במהירות, ומימין ומשמאל חלפו יערים ושדות וכפרים.
באחת התַּחנות מצא את עגלות פצועי-המלחמה הרוסים, אשר הקדימו הרבה לצאת ממנו. האופיצר הרוסי, אשר נסע בראש המחנה, השתטח על העגלה הראשונה וגער באחד מאנשי-הצבא בקול גדול ובדבּורים גסים. בעגלות אשכנזיות פשוטות וארֻכּות, שנסעו זו אחר זו בדרך המרֻבּה באבני-נגף, נעו וזעו פצועים חבושים חִורי-פנים ומלֻכלכים, ששה ויותר בעגלה אחת. מקצתם נדברו זה אל זה (הוא שמע אותם מדבּרים רוסית), מקצתם אכלו לחם, והקשים שבהם הביטו בשתיקה של קבּלת יסורים ובחבּה ילדותית ענותָנית אל הציר השלוּח, שעבר לפניהם במרכבה המרַקֵּדה.
הנסיך אנדרי צוה לעצור וישאל את אחד מאנשי-הצבא, באיזו תגרה נפצעוּ. “ביום שלשוֹם על הדונַי” ענה איש-הצבא. הנסיך אנדרי הוציא את ארנקו ויתן לאיש-הצבא שלשה דינרי-זהב.
– לכֻלם, – הוסיף בפנותו אל האופיצר, אשר נגש אליו בין-כה – התחזקו, בני-חיל, – אמר אל אנשי-הצבא – עוד המלאכה מרֻבּה.
– מה חדשות בפיך, אדוני האדיוטַנט? – שאל האוֹפיצר, ונכּר היה בו, שרצה להכּנס בשיחה.
– טובות! הלאה! – קרא אל הרכּב והמרכבה הוסיפה לשוט במרוצתה.
כשנכנס הנסיך אנדרי לעיר בְּרין, כבר החשיך היום, והוא ראה מסביב לו בתים גבוהים, אִשֵּׁי חנֻיות וחלונות ופנסי-רחובות, מרכּבות יפות משקשקות, וכל אותם המראות המצוּים בעיר גדולה והומיה והמושכים את לבו של כל איש-צבא בבואו מן המחנה. בקרבו במרכבה אל ההיכל, היה לבו טוב עליו עוד יותר מבערב הקודם, אף-על-פי שנסע נסיעה מבֹהלת כזאת ולא ראה שֵׁנה בעיניו כל הלילה. אך עיניו הבריקו בברק-קדחת, ובהרהורי-לבו עבר מענין לענין ביתר מהירות וביתר בֵּרור. שוב קמו עמדו לנגדו כל פרטי הקרָב ולא עוד בערבוביה, כי אם בדיוק, בהרצאה המקֻצרת, אשר הרצה בלבו לפני הקיסר פרַנץ. בכֹח דמיונו שמע את השאלות, שיכולים לשאלו, ואת התשובות, אשר ישיב עליהן. הוא חשב, כי יציגוהו כרגע לפני הקיסר. אך אצל המבוא הגדול החיצון אשר להיכל יצא אליו אחד הפקידים במרוצה ובראותו, כי ציר שלוח הוא, נהגהו ויביאהו אל מבוא אחר.
– מן המסדרון ימינה; שם ימצא הוד-מעלתך את הפליגל-אַדיוטנט שלמשמרת היום הזה, – אמר הפקיד אליו, – והוא יביא את אדוני לפני מיניסטר-הצבא.
הפליגל-אדיוטנט שלמשמרת היום ההוא, שֶׁקִּדם פני הנסיך אנדרי, בקש מאתו להמתין קצת וילך אל מיניסטר-הצבא. מקצה חמשה רגעים שב הפליגל-אדיוּטנט ויגחן בנמוסיות יתרה, ובתתו לנסיך אנדרי ללכת ראשונה, נהגהו דרך המסדרון אל החדר אשר בו היה מיניסטר-הצבא עסוק בעבודתו. בנמוסיותו היתרה השתדל הפליגל-אדיוטנט, לפי מה שנדמה, להגן על עצמו מפני מנהגי-רֵעוּת מצד האדיוּטנט הרוסי. רגש-השמחה רָפָה הרבה בלב הנסיך אנדרי בגשתו אל דלת חדרו של מיניסטר-הצבא. לבּו ראה, כי הוא נעלב, ורגש עלבונו נהפך בקרבּו כרגע לרגש-בוז בלי כל יסוד לעולביו. אך שכלו החריף המציא לו כהרף-עין גם סברה יסודית, אשר על-פיה יכול לבוז גם לאדיוטנט גם למיניסטר ההוא. “לפי-הנראה נקל בעיניהם מאד להכניע אויבים מבלי הריח רֵיח אבק-שרפה!” אמר בלבו, ועיניו התכַּוצו דרך בוז, ובמתינות יתרה נכנס לחדר-עבודתו של מיניסטר-הצבא. ורגש-הבוז חזק בו עוד יותר, בראותו את המיניסטר יושב אצל שלחן גדול ובשני הרגעים הראשונים לא שָׂם לב אליו כלל. המיניסטר הוריד את ראשו הַקֵּרֵחַ, אשר רַקותיו העלו שֵׂיבה, אל בין שני נרות-דונג וקרא בניָרות, ברשמו עליהם תוך-כדי-קריאה בעפרון. הוא הוסיף לקרֹא מבלי הרים ראשוֹ, כאשר נפתחה הדלת וקול צעדים נשמע.
– קח-נא את אלה ומסֹר, – אמר המיניסטר אל האדיוּטנט שלו ויתן לו את הניָרות, ואל הציר הבא לפניו לא הביט עוד.
הנסיך אנדרי הבין, כי מעשי חֵיל קוטוזוב חשובים בעיני המיניסטר פחות מכל-אחד משאָר עניניו, או כי הֻצרכו להביא הרגשה כזו בלב הציר הרוסי. “אך אני לא אשית לבי לזה”, אמר אל נפשו. המיניסטר סִלֵּק מאצלו את שאָר הניָרות וינח אותם זה על גב זה בקפול מדֻיק וירם ראשו. ראשו הביע פקחות ועֹז. אך באותו הרגע, שפנה אל הנסיך אנדרי, חלף רֹשֶם הפּקחות והעֹז מעל פני המיניסטר, ושנוי זה נעשה לפי-הנראה בכַוָּנה ומתוך הרגֵּל: בת-צחוק אוִילית של התנכּרות גלויה, בת-צחוק של אדם, שדרכּו לקבּל הרבה בעלי-בקשות זה אחר-זה.
– מאת הגנרל-פֶלדמַרשַׁל קוּטוּזוֹב? – שאל אותו. – אקוה, עִם בשורות טובות? התנגשות עם מורטיֶה? נצחון? עת היא!
המיניסטר קבל מידו את הטלגרמה הערוכה על שמו והתחיל קורא בה בפנים עצֵבים.
– אהה אלי, אלי! שְׁמיט! – אמר אשכנזית. – מה-גדול השבר, מה-גדול השבר!
אחרי קראו את הטלגרמה הניח אותה על השלחן וישם עיניו על הנסיך אנדרי, ונראה בו, שהוא חושב מחשבות.
– מה-גדול שברֵנו! והנצחון, לפי-דבריך, נצחון גמור? אך מורטיֶה לא נשבּה. (הוא נאחז במחשבה). שמֹח אשמח מאד, כי הבאת בשורות טובות, אף-על-פי שֶׁמּוֹת שמיט הוּא מחיר יקר בעבוּר הנצחון. הוד קסריותו יחפוץ בודאי לראותך, אך לא היום. אני מודה לך, לֵךְ, לֵךְ לנוּח. בֹּא מחר לשעת היציאה אחרי החגיגה. אך אני אודיעך בעתו.
בת-הצחוק האוִילית, שנעלמה בשעת השיחה, חזרה ונראתה על פני המיניסטר.
– לך לשלום, אני מודה לך מאד. אדוני הקיסר יחפוץ בודאי לראותך, – אמר שנית וירכן ראשו.
כאשר יצא הנסיך אנדרי מן ההיכל, הכיר בעצמו, כי כל השמחה והעֹנג, אשר המציא לו הנצחון הזה, עזבוהו במסרו אותם לקרירי-הדעת האלה, למיניסטר הזה ולאדיוּטנט הנמוסי שלו. כל הגיון-לבו נשתַּנה פתאם: הקרב נראָה לו כזֵכר מעשה שהיה לפנים, לפני ימים כּבּירים.
י.
הנסיך אנדרי התאכסן בברין בבית מיֻדעו הַדִּפְּלוֹמַט הרוסי בִּילִיבִּין.
– אַה, נסיך יקר, אין לי אורֵח נעים ממך, – אמר ביליבין, בצאתו לקראת הנסיך אנדרי. – פרַנץ, את חפצי הנסיך אל חדר-משכבי! – פנה אל המשרת, אשר נלוה אל בוֹלקוֹנסקי. – מבַשר נצחון אתה? טוב ונעים. ואני חולה עצור בבית, כאשר עיניך רואות.
הנסיך אנדרי רחץ וילבש את בּגדיו ויבוא אל חדר-עבודתו המהֻדר של הדִּפּלומַט וישב לאכול את הלחם אשר הוכן לו, וביליבין ישב במנוחה אצל הָאָח.
נעימה היתה לו לנסיך אנדרי המנוחה לפי-שעה בתוך דרכי החיים הטובים, אשר הֻרגל בהם מימי-ילדותו ואשר הֻצרך להם לא רק אחרי נסיעתו, כי אם גם אחרי כל ימי עבודתו במלחמה, אשר בהם חִסֵּר את נפשו מכל מנעמי חיי הנקיון וההוד. מלבד זאת נעם לו לדבּר, אחרי בואו לפני מושלי אוסטריה, עם איש רוסי (אף-על-פי שדברו צרפתית ולא רוסית), אשר, לפי השערתו של הנסיך אנדרי, יהיה מתעב גם-הוא, ככל הרוסים, את האוסטריים.
ביליבין היה רַוק בן חמש ושלשים שנה, מבני חבורתו של הנסיך אנדרי. הם נודעו זה לזה עוד בפטרבורג, אך נתקרבוּ יותר, כאשר בא הנסיך אנדרי בפעם האחרונה עם קוּטוזוב לוִינה. כשם שהיה בולקונסקי עתיד לעלות מעלה מעלה במקצוע עניני-הצבא, כך ועוד יותר מזה היה ביליבין עתיד לגדֹל במקצוע הדִּפּלומטי. איש צעיר היה עוד, אך כבר חדל להיות דִּפּלומט צעיר, כי בן שש-עשרה שנה החל לעבוד במקצוֹעו זה ויגר בפּריז ובקופנהַגן, ובעת ההיא כבר היתה לו משמרת חשובה בוִינה והַקַּנְצְלֶר ומלאך רוסיה ידעוהו ויוקירוהו. הוא לא היה מן הדִּפּלומטים המרֻבּים, אשר אין להם אלא להמנע ממעשים ידועים ולדבּר צרפתית, כדי להיות לדִּפּלומטים טובים מאד; הוא היה אחד מאותם הדִּפּלומטים, שמלאכתם חביבה עליהם והם יודעים לעשות בה, ובכל עצלותו בִּלה לפעמים לילות תמימים אצל שלחן-כתיבתו. הוא הצליח במדה אחת בכל עבודה שבאה לידו. לא שאֵלת “לשם-מה?” העסיקה אותו, כי אם שאלת “כיצד?”. לתכנו של המעשה הדִּפּלומטי, שהוטל עליו, לא דאג ולא שת לבו, אך מצא עֹנג גדול לנפשו בחבּרו חוֹזר תַּזְכִּיר או הודעה בטוב-טעם, בדברים כענינם ובסגנון יפה. מלבד כשרונו בדברים שבכתב הוקירו בו גם את כשרונו המיֻחד להתנהג ולדבּר יפה בספירות הגבוהות.
ביליבין היה אוהב לשוחח, כשם שהיה אוהב לעבוד, רק בזמן שהשיחה היתה יפה ומחֻדדה. בשבתו בחבורה היה מחכּה תמיד למקרה, שיוכל להשמיע דבר נאה ומצֻין ומימיו לא נכנס בשיחה אלא מתוך מקרה כזה. דברי ביליבין היו מתֻבּלים תמיד במליצות אוריגינַליות חדות ומשֻׁכללות, אשר שמחו עליהן כל שומעיהן. המליצות האלה היו כמו מחֻבָּרות ומכֻוָּנוֹת במחשבה תחלה על-מנת להתקַים לימים רבים, על-מנת שֶׁיֵּקל לקטני-העולם המצוּים בספירות הגבוהות לזָכרן ולהעבירן מחדר-אורחים לחדר-אורחים. ובאמת היו משלי ביליבין נאמרים ונשנים בטרקליני וִינה ופעמים רבות הראו את השפעתם על דברים, הנחשבים לענינים גדולים.
פניו הדלים והירקרקים היו מלאים קמטים גדולים, שנראו תמיד מנֻקים וממֹרקים בשקידה רבה, כקצות האצבעות אחרי רחיצה בבית-מרחץ. תנועת הקמטים האלה היתה עִקר גדול בתָוי פניו. פעם התקמט מצחו בדמות קפלים רחבים וגבות-עיניו הוּרמוּ, ופעם הוּרדוּ גבּות-עיניו ואצל לחייו נעשו קמטים גדולים. עיניו הקטנות והשקועות בחוריהן הביטו תמיד נכחן ובשמחה.
– עתה ספּר-נא לנו מעשי-גבורתכם, – אמר ביליבין.
בולקונסקי ספּר לו בענוה יתרה את המעשה שהיה ואת דבַר בואו לפני המיניסטר, ואפילו פעם אחת לא הזכיר את ענין עצמו.
– הם קבלו אותי ואת בשורתי, כמו שמקבלים כֶּלב בזמן שמשחקים בקוֹנָאוֹת (פתגם צרפתי).
ביליבין התחיל צוחק וקמטי-עורו נתפשטו.
– אף על-פי-כן, יקירי, – אמר ויסתכל מרחוק באחד מצפרניו ויקמט עור-פניו ממעל לעינו השמאלית, – אדַמה, בכל הכבוד שאני מכבד בלבי את “הצבא הרוסי הפרַבוסלַבי” (את שלש המלים האחרונות אמר רוסית), אין נצחוֹנכם מן המזהירים ביותר.
הוא הוסיף לדבּר צרפתית ולבטא ברוסית רק את המלים המיֻחדות שהתכַּון להדגישן דרך-בוז.
– הגע בעצמך, בכל המונכם השתערתם על מורטיֶה האמלל, שרק דיביזיה אחת היתה בידו, ובכל-זאת נמלט מורטיֶה בעצמו מכם, – איזה נצחון יש כאן?
– אף-על-פי-כן, – ענה הנסיך אנדרי, – אם נדבר דברים כמשמעם, יכולים אנו לאמר, בלי התהלל לריק, כי זה טוב מעט ממה שנעשה על-יד אוּלְם.
– מפני-מה לא תפשתם אפילו מַרְשַׁל אחד?
– מפני שלא כל דבר נעשה כמו שמשערים ורוצים או כדרך שחגיגה נערכת בדיוק. אנחנו חשבנו, כאשר אמרתי לך, לבוא אל אחורי המחנה בשבע שעות בבֹּקר ולא באנו אף בחמש שעות בערב.
– ומפני-מה לא באתם בשבע שעות בבֹקר? היה לכם לבוא בשבע שעות בבֹקר, – אמר ביליבין בבת-צחוק, – בשבע שעות בבֹקר היה לכם לבוא.
– ומפני-מה לא פִתִּיתם את בונַפַּרטי באֹרח דִּפּלומַטי לצאת מגֵּינוּאַ? – אמר הנסיך אנדרי בנגוּנוֹ של ביליבין.
– ידעתי, – נכנס ביליבין לתוך דבריו, – כַּוָּנתך, שנקל מאד לשבת על הדרגש לפני האָח ולתפֹשׂ מַרשַלים בדבר-שפתים. אמת אמת הדבר, ואני חוזר ואומר, מדוע לא תפשתם אותו? ואל תתמהו, אם לא רק מיניסטר-הצבא, כי-אם גם הקיסר והמלך פרַנץ לא ישמח שמחה גדולה על נצחונכם; גם אני המזכיר האמלל שבמלאכוּת הרוסית אינני מרגיש צֹרך לתת למשרתי לפרַנץ שקל כסף לאות-שמחה ולשלחו ללכת עם אהוּבתו אל הפְּרַטֶּר… אף אמנם אין פְּרַטר פֹּה.
ביליבין כונן עיניו אל הנסיך אנדרי ופתאם פִּשֵּט עור-מצחו.
– עתה, מחמדי, אשאלך-נא אני “מפני-מה” – אמר בולקונסקי. – אני מודה לך, כי אינני מבין, אולי יש בזה דקדוקים דפלומטיים, שאין דעתי הקצרה מֻכשרת לעמוד עליהם, אבל אני אינני מבין: למַק אבד כל חילו, האֶרצהרצוג פֶרדינַנד והאֶרצהֶרצוג קרל כמו נגזרו מארץ-החיים, ומעשיהם שגיאה על שגיאה, וקוטוזוב לבדו בא ונוחל נצחון ממש ומבטל את הקסם הנתוּן על חיל-צרפת ומיניסטר-הצבא לא יחפוץ גם לדעת את פרטי המעשה הזה.
– מטעם זה עצמו, מחמדי. ראה-נא, יקירי: “אוּרַא, לשֵׁם הַצַּר, לשֵׁם רוסיה, לשֵׁם האמונה!” כל-זה יפה וטוב, אבל אנחנו, בית-מלכות-אוסטריה, מה לנו ולנצחונותיכם? הביאו לנו בשורה, כי גָבר האֶרצהרצוג קרל או פרדיננד – אין בין זה לזה ולא-כלום כאשר ידעת – על רוטה אחת של המְכַבִּים שבחיל בונפרטי, ונבשר זאת אחריכם ברעמי כלי-תותח. אך הדבר הזה כמו נועד בכַוָּנה רק להקניטנו. הארצהרצוג קרל איננו עושה דבר, הארצהרצוג פרדיננד עוטה חרפה וכלמה. את וינה נטשתם ולא תוסיפו להגן עליה, כאִלו אתם אומרים לנו: אלהים עמנו, וִיהי אלהים עם עיר-ממלכתכם. גנרל אחד היה לנו אשר אהבנוהו כֻלנו, הוא הגנרל שמיט, ואתם שמתם אותו מטרה לכדור-מות ותבואו לברכנו בברכת-נצחון! הלא תבין, כי אין לך בשורה מקנטת יותר מזו שאתה מבשר. הרי-זה כאִלו נעשָׂה בכַוָּנה, כאלו נעשָׂה בכַוָּנה להכעיס. מלבד זאת, לוּ גם נצחתם נצחון גדול באמת, לו גם נצח הארצהרצוג קרל, איזה שנוי היה יוצא מזה במהלך-הענינים בכלל? עתה כבר עברה השעה, כבר נתּנה וִינה בידי הצרפתים.
– אֵיךְ זה? וִינה בידי הצרפתים?
– ולא זאת בלבד, אלא שבונפרטי חונה בשֶׁנְבְּרוּן והגרף, יקירנו הגרף וֶרְבְּנַא נוסע אליו לשמוע מה שיצַוהו.
בולקונסקי הרגיש, אחרי טלטוליו ורשמי-הדרך שלו והתקבלותו לפני המיניסטר וביחוד אחרי אכלו וסעדו לבוֹ, כי איננו מבין את כל פֵּרושם של הדברים, שקלטו אזניו.
– היום בבֹקר היה פה הגרף לִיכְטֶנְפֶלְד, – ההוסיף ביליבין, – והראה לי מכתב, אשר בו תֹאֲרה בפרטות החגיגה הפומבית של הצרפתים בוינה. הנסיך מוּרַט וכל הרעש… אתה רואה אפוא, כי נצחונכם איננו משמח שמחה גדולה ואי-אפשר, שתקֻבּל כמשמיע-ישועה…
– לי אני אין חלוק בדבר, אין כל חלוק, – אמר הנסיך אנדרי, אשר החל להבין, כי לא גדולה היא באמת הבשורה על-דבר הקרָב שעל-יד העיר קרֶמס, בשעה שעיר-המלוכה נתּנה ביד האויב. – אבל איך נלכדה וינה? והגשר ו“ראש-הגשר” המפֻרסם והנסיך אוֹיעֶרְסְפֶּרְג? אנחנו שמענו, כי הנסיך אויעֶרספֶּרג סוֹכך על וינה.
– הנסיך אויערספֶּרג עומד מעבר מזה וסוכך עלינו; אדַמה, כי לא יגדיל עֲשֹה, אך עם-זה סוכך הוא. אבל וינה בעבר השני. לא, הגשר לא נתפש עוד, ואקוה, כי לא יִתָּפש, כי מַפָּץ טמון בו ונצטוו לפוצצו. לולא היה כן, כבר נִדַּחנו אל הרי בִיהם, ואתם וחילכם הייתם נתונים במצוק שעה קלה, בהיות המלחמה לכם מפנים ומאחוֹר.
– אך אף-על-פי-כן אין זאת אומרת, כי נגמרה כל המלחמה, – אמר הנסיך אנדרי.
– ואני אדַמה, כי נגמרה. וכן ידַמו גם בעלי-התריסין פה, אלא שאינם מְעִזים להגיד זאת. סופו של דבר יהיה כמו שאמרתי בראשית ימי המלחמה, כי לא בהתגברותכם באפס תקוה ולא באבק-השרפה בכלל יגָּמר הדבר, כי-אם על-ידי ממציאי האבק הזה, – אמר ביליבין והוא חזר בזה על אחד מפתגמיו ויפַשט את קמטי-מצחו ויעצור במלים רגע. – השאלה היא, מה תתן לנו פגישת הקיסר אלכסנדר עם מלך פרוסיה. אם תבוא פרוסיה בברית, יִכְפּו את אוסטריה ותהיה מלחמה. ואם אַין, לא יצטרכוא לא להתנות, באיזה מקום יחֻבּרו הסעיפים הראשונים של ספר-הברית החדש.
– אבל מה נפלאה גאונותו! – קרא הנסיך אנדרי פתאם בקול גדול ויקפוץ את ידו הקטנה וידפוק בה על השלחן. – ומה-מאד משחקת לו השעה לאותו האיש!
– לבוּאוֹנַפַּרטי? – אמר ביליבין דרך-שאלה ויקמט מצחו לאות, כי פתגם יִשָּׁמַע כרגע. – בּוּאוֹנַפרטי? – אמר בהדגשת הברת “בּוּ” – אבל אדַמה, כי עתה בתתו חֻקים מִשֶּׁנְבְּרוּן, אפשר לפטרו מ“אוּ” זה. תקנה זו אני מתקן באֹמץ-לב וקורא לו מעתה בלשון קצרה בּוֹנַפַּרְט.
– אך בלי שפת-לצון, – אמר הנסיך אנדרי, – האמנם תדַמה, כי נגמרה המלחמה?
– זה הדבר אשר אדַמה. אוסטריה יצאה טפשית מן המלחמה הזאת, ואין דרכה בכך, ובודאי תקח נקם. היא יצאה טפשית, כי על-כן היו מחוזותיה לחרבה (אומרים, הצבא הפרַבוסלבי מַרבה לבֹז בו), חילה נפוץ, עיר-ממלכתה נלכדה, וכל זאת בשביל יפי עיני מלכת סרדיניה. על-כן אגלה אזנך בסוד, יקירי, – מרגיש אני, שמכחשים לנו, אני שומע ולא באזני דברי משא-ומתן עם צרפת ומועצות-שלום, שלום מסֻתּר שלום ביחידות.
– אי-אפשר הוא! – אמר הנסיך אנדרי. – הלא היה זה נתעב עד-מאד.
– “מי שיחיה, יראה”, – אמר ביליבין וחזר ופִשט את קמטיו לאות גמַר השיחה.
כאשר בא הנסיך אנדרי אל החדר אשר הוכן לו וישכב בלבָנים נקיים על כסתות של פלומה וכרים מחֻממים ומבֻשמים, הרגיש, כי הקרָב, אשר בִּשר על-אודותיו, היה רחוק, רחוק ממנו. אך הברית עם פרוסיה, בגד מלכות אוסטריה, נצחונו החדש של בונפּרט, יציאת הקיסר פרנץ והחגיגה לכבוד יציאתו והראיון שהוא עתיד להֵראות מחר לפני הקיסר הזה – הם הדברים שהעסיקוהו באותה שעה.
אך עָצם את עיניו, וכרגע שמעו אזניו רעם כלי-תותח וירית רובים ודפיקת גלגלי-הרכב, והנה מוּשְׁקַטִּירִים חוזרים ויורדים מן ההר בשוּרה מיֻשרת והצפרתים מורים, והוא מרגיש, כי לבו מזדעזע, והוא רוכב ויוצא בראש החיל יחד עם שְׁמיט, וכדורים שורקים מסביב לו בקול מעורר גיל, ושמחת-חיים כפולה ומכֻפּלת, אשר לא היתה בו מימי-ילדותו, מלאה את קרביו.
וייקץ…
“כן-הוא, כל-זה היה באמת!…” אמר בולקונסקי ויחַיך כילד בלב שמח ותרדמה עזה, תרדמת איש צעיר, נפלה עליו.
יא.
ביום השני אֵחר להקיץ, ובחַדשו בלבו את רשמי הימים האחרונים, זכר קֹדם-כל, כי היום עליו להתיצב לפני הקיסר פרנץ, זכר את מיניסטר-הצבא, את הפליגל-אדיוטנט הנמוסי, את ביליבין ואת הדברים אשר דברו שניהם בערב. הוא לבש את בגדי-החג שלו, אשר לא שָׂם עליו זה ימים רבים, על-מנת לנסוע בהם אל היכל הקיסר, ויבוא אל חדר-עבודתו של ביליבין שמח וטוב-לב, טוב-רֹאִי וחבוש-זרוע. בחדר נמצאו ארבעה אנשים מחברי ה“קוֹרפּוס הדִּפּלומַטי”. אחד מהם היה הנסיך הִפּוליט קוּרַגין מזכיר המלאכוּת, אשר היה ידוע לבולקוֹנסקי מכבר, ואל שלשת האנשים האחרים וִדַּע אותו ביליבין.
גם בוִינה גם במקום הזה היו בני מרום-העם הרוסי, הצעירים והעשירים והצוהלים, חבורה מיֻחדת, וביליבין, שהיה ראש החבורה הזאת, קרא לה “אֲנָשֵׁינוּ”. לבני החבורה הזאת, שכּמעט כֻּלם היו דִּפּלומטים, היו, לפי-הנראה, עסקים רחוקים מעניני המלחמה והפוליטיקה, עסקים מיֻחדים לבני מרום-העם, משא-ומתן עם נשים ודאגה לעבודת המשמרת, כדי לצאת ידי-חובה. האדונים האלה קבלו, לפי-הנראה בנפש חפצה, את הנסיך אנדרי לחבורתם כאחד משלהם, וכבוד כזה עשו רק למעטים. מפני הנמוס וכדי להכּנס עמו בדברים, שאלוהו שאלות אחדות על-דבר החיל וההתנגשות, ומיד חזרה ונתחלקה השיחה לדברי-לצוֹן ושאָר מיני דברים בטלים.
– אבל יפה ביחוד, – אמר אחד מהם, בספּרו מעשה בדִפּלומַט אחד מחבריו, שנכשל בדרכו הדִּפּלומטי, – יפה ביחוד מה שהקנצלר אמר לו בפֵרוש, כי העבָרה זו שהעבירוהו ללונדון עלִיה היא לו וכי עליו לחשֹׁב זאת לעליה. התשַׁוו לעיניכם את תארו בשעת מעשה זה?
– ורע מכל, אדוני, מעשה קורַגין, שאני מגלה סודו בזה: בא אסון על אדם, ודון-ז’וּאן זה נבנה מחֻרבּנו. אך זה אדם נורא!
הנסיך הִפּוֹליט שכב על כסא ווֹלטֵרי כשהוא תומך רגליו על יד הכסא. לדברים האלה התחיל צוחק.
– דברו-נא, דברו-נא, – אמר.
– הוי דון-ז’ואן! הוי צפעוני! – נשמעו קולות.
– דע לך, בולקונסקי, – אמר ביליבין אל הנסיך אנדרי, – שכּל מעללי החיל הצרפתי (עוד מעט ואמרתי החיל הרוסי) כאַין הם לעֻמת הדברים, אשר עולל האדם הזה בין הנשים.
– האשה היא עזר לאיש, – אמר הנסיך הִפּוליט ויבט בעד הלוֹרְנֶט אל רגליו המוּרָמות.
ביליבּין ושאר בני-החבורה הביטו אל עיני הִפּוליט ויצחקו בקול גדול, והנסיך אנדרי ראה, כי הִפּוליט זה, אשר עוד מעט וקנא את אשתו בגללו, היה שוטה מגֻחך בעיני כל בני-החבורה.
– עוד עלי להראותך את קורַגין, – אמר ביליבין לבולקונסקי בלחש. – נחמד הוא בשעה שהוא מדבּר בפוליטיקה; כדַי הוא לראות את החשיבוּת שלו בשעה כזאת.
ומיד ישב אצל הִפּוליט והתחיל מדבּר עמו בפוֹליטיקה, וקמטיו נראו על מצחו, והנסיך אנדרי ושאר בני-החבורה קרבו עמדו אצלם.
– אין הַקַּבּינֶט הברליני יכול לגלות דעתו על-אודות הברית, – פתח הִפּוליט ויסתכל בגאוה בכל הנצבים עליו, – מבלי הביע… כמו בנוטה האחרונה שלו… הלא תבינו… הלא תבינו… ואולם אם לא ישַנה הוד-הקיסר את עִקרי בריתנו…
– המתֵּן לי, עוד לא גמרתי… – אמר אל הנסיך אנדרי ויאחז בידו. – אני חושב, כי ההתערבות תחזק מאי-ההתערבות וכי… – הוא החריש רגע – אין לחשֹׁב את דחית הטלגרמה שלנו מיום 28 באוקטובר לסוף מעשה. הנה כה יגמר כל הענין.
– דֵּימוֹסְתֶּנֶס, אני מכירך על-פי האבן הקטנה הצפוּנה תחת לשון-הזהב שלך, – אמר ביליבין, וְכִפַּת-שְׂעָרו התחילה נעה על ראשו מקֹרת-רוחו. הכל צחקו, והִפּוליט הרים קולו בצחקו יותר מכֻּלם. נכּר היה בו, שהצחוק קשה לו, כי נעצרה נשימתו, אך לא יכול להתאפק מצחוק פרא זה, אשר מתח והרחיב את פניו הקופאים תמיד.
– שמעו-נא, אדוני, – אמר ביליבין, – בולקונסקי מתארח בביתי פה בברין, ורצוני להעניק לו, כאשר תמצא ידי, מכל מנעמי חיי המקום. אִלו היינו בוִינה, היה זה נקל; אך פה, במאוּרה המוֹרַבית הנתעבה הזאת, יקשה הדבר, ואני מבקש מכֻּלכם, שתהיו לי לעזר. יש להמציא לו כל מה שאפשר בברין. אתה קבל עליך את התיאטרון, אני – את נכבדי-העיר, ואתה, הפּוליט, כמובן מאליו – את הנשים.
– יש להראות לו את אֲמֵלִי הנחמדה! – אמר אחד מבני-החבורה וישק את קצות אצבעותיו.
– בכלל עלינו להטות קצת את לב איש-הצבא הזה הצמא לדם – אמר ביליבין – אל דרכי אהבת-הבריות.
– מסֻפּקני, אם אקבל את הטובות, שאתם רוצים להשפיע עלי, אדוֹני, ועתה עת לי לנסוע, – אמר בולקונסקי בהביטו אל השעון.
– אנה?
– אל הקיסר.
– אָה! אָה! אָה!
– לך לשלום, בולקונסקי! לך לשלום, אדוני הנסיך; הַקדימה-נא לבוא היום אל הלחם, – נשמעו קולות. – אנחנו נעשה חפצנו בך.
– בדברך עם הקיסר, הַרבה כפי-האפשר להלל את סדרי הספּקת הַצֵּדָה ואת הדרכים המתֻקנים, – אמר ביליבין, בשַׁלחו את בולקונסקי עד הפרוזדור.
– רוצה הייתי להלל, אלא שאיני יכול, על-פי מה שידעתי, – ענה בולקונסקי בבת-צחוק.
– אם-כן, הַכבירה במלים בכלל. ה“אוֹדִיֶּנְצִיּוֹת” – תאוַת נפשו, ולדבּר בעצמו אינו אוהב ואינו יכוֹל, כאשר תראה בעיניך.
יב.
הקיסר פרנץ אך נתן עיניו בשעת-יציאתו בפני הנסיך אנדרי, אשר עמד במקום שהֻקצה לו בין האופיצרים האוסטריים, וירכן לו בראשו הארֹך. אבל אחרי היציאה אמר לו הפליגל-אדיוטנט של אתמול בנמוסיותו הנהוגה, כי הקיסר חפץ בו שיבוא לפניו. הקיסר פרנץ קבלוֹ בעמידה באמצע החדר. בטרם החלו לדבּר, התבונן הנסיך אנדרי וישתומם, כי הקיסר כאלו נבוך והסתמק, מבלי דעת מה לאמר לו.
– הגידה-נא, באיזו שעה התחיל הקרָב, – שאל הקיסר בחפזון.
הנסיך אנדרי השיב לו. אחרי שאלה זאת שאל אותו עוד שאלות פשוטות כאלה: " השלום לקוטוזוב? באיזה יום יצא מקרֶמס?" וכיוצא בזה. הקיסר דבּר עמו כאיש, אשר כל מטרתו אך לשאֹל שאלות במספר קבוע. ברור היה, שאין לו כל צֹרך בתשובות על שאלותיו.
– באיזו שעה התחילה ההתנגשות? – שאל הקיסר.
– אינני יכול להודיע להוד-מלכותך, באיזו שעה התחילה ההתנגשות מפָּנים, אך בדִירְנְשְׁטֵין, ששם נמצאתי אני, התחיל החַיל להשתער בשש שעות בערב, – אמר בולקונסקי מתוך התעוררות והַנָּחה, שתעלה בידו להבּיע כל מה שידע וראה בנוסחה שֶׁסִּדר בלבו קֹדם לזה.
אך הקיסר חִיֵּך רגע קל ונכנס לתוך דבריו:
– כמה מילים?
– מהיכן עד היכן, אדוני הקיסר?
– מדירנשטֵין עד קרֶמס.
– שלשה מילים וחצי, אדוני הקיסר.
– הסרו הצרפתים מהעבר השמאלי?
– לפי דברי המרגלים, עברו הצרפתים הנשארים את הנהר בלילה ברפסודות.
– היש מספוא למַדי בקרֶמס?
– מספוא לא הובא בַמִּדה…
הקיסר נכנס לתוך דבריו:
– באיזו שעה נהרג הגנרל שְׁמיט?
– כמדֻמה לי, בשבע שעות.
– בשבע שעות. צער גדול הוא! צער גדול!
הקיסר אמר, כי הוא מביע תודה, ויגחן. הנסיך אנדרי יצא, וכרגע סבּבוהו חַצרנים מכל-עבָרים. מכל-עבָרים הביטו אליו עיני-חבּה ונשמעו דברי-חבּה. הפליגל-אדיוּטנט שֶׁקִּדם פניו ביום אתמול בנמוסיות קרה, הוכיח אותו, על-כי לא לן בארמון, ובקש מאתו, שיתאכסן בביתו. מיניסטר הצבא נגש ובִשרוֹ בברכה, שהקיסר נתן לו את האורדן שעל שם מַריה-טֶרֵיזיה ממדרגה שלישית. אחד הַקַּמֶרְהֶרִים של הקיסרית בקש מאתו, שֶׁיֵּרָאֶה לפני הקיסרית, גם אשת האֶרצהרצוג חפצה לראותו. רגעים אחדים לא מצא מלים בפיו, מבלי דעת, למי ישיב ראשונה, ומלאך-רוסיה אחז בו בין-כה בכתפו ויטהו אל החלון ויכּנס עמו בדברים.
בשורתו נתקבלה בשמחה, ולא כמו שאמר לו ביליבין, ותפלת-תודה החליטו לערוך על זה. לקוטוזוב נתּן אורדן מריה-טֶריזיה בלוית צלב גדול, ומתנות-כבוד נתּנו לכל החיל. בולקונסקי נתבקש לבוא בבתים הרבה, וכל היום ההוא עד הערב היה עסוק בבקור גדולי שרי-אוסטריה. בשעה החמישית בערב גמר את בקוריו וילך אל האכסניה שלו, אל בית ביליבין, ובלבו חבּר מכתב אל אביו על-דבר הקרָב ונסיעתו אשר נסע לברין. אצל המרפסת התחתוֹנה, לפני מבוא בית-מגוריו של ביליבין, עמדה עגלה טעונה עד חציה, ופרַנץ, משרתו של ביליבין, יצא מן הפתח כהוא סוחב מזודה כבדה.
לפני נסעו אל ביליבין נכנס הנסיך אנדרי לחנוּת של ספרים לקנות לו ספרים למקרא לימי-המלחמה ויתמהמה בחנוּת ההיא.
– מה זאת? – שאל בולקונסקי.
– אהה, הוד-נסיכות! – אמר פרנץ בטלטלו ביגיעה רבה את המזודה לתוך העגלה. – הרינו נוסעים גם מזה הלאה. אותו רשע הדביק אותנו גם פה.
– מה זאת? מה? – שאל הנסיך אנדרי.
ביליבין יצא לקראתו, ועל פניו השוקטים תמיד נראו דאגה ורגזה.
– אבל הגידה ואל תכחד, – אמר ביליבין, – כי יפה ונחמד מעשה זה בגשר תָּבוֹר (גשר ידוע בוִינה). הם עברו באין מחריד.
הנסיך אנדרי לא הבין דבר.
– אי-מזה באת אפוֹא, אם אינך יודע מה שכבר נודע לכל הָרַכָּבים שבעיר?
– מאֵשת האֶרצהרצוג אני בא. שם לא שמעתי דבר.
– ולא ראית, שבכל-מקום מתכּוננים לצאת לדרך?
– לא ראיתי… אבל מה-זה נהיָה? – שאל הנסיך אנדרי בקֹצר-רוח.
– מה נהיָה? זה הדבר אשר נהיה: הצרפתים עברו את הגשר, אשר אויערספֶּרג גונן עליו, ואת הגשר לא הרסו, ומוּרַט ממהר עתה במסלה ההולכת הנה, והיום או למחר יהיוּ פה.
– איך זה? איככה לא הרסו את הגשר, שהטמינו בו מַפָּץ?
– זאת אשאלך אני. זאת לא יודע איש, גם בונפרטי בעצמו אינו יודע זאת.
בולקונסקי הניע כתפיו.
– הלא אם עברו את הגשר, אבד כל חילנו כי יהיה מֻבדל ועזוב, – אמר בולקונסקי.
– זהו עִקרו של דבר, – ענה ביליבין. – שְׁמע את אשר נעשָׂה. הצרפתים נכנסו לוִינה, כאשר אמרתי לך. הכל יפה מאד. ביום השני, כלומר אתמול, עלו האדונים הַמַּרשלים, מוּרַט, לַאן ובֶלְיַאר, על סוסיהם וירכבו ויבואו אל הגשר. (וּזכֹר, כי שלשתם גַּסְקוֹניים הם). “אדוני, – אמר אחד מהם, – אתם ידעתם, כי גשר-תבור ממֻלא מַפָּץ מזה ומזה, ולפניו המבוא הנורא וחמשה-עשר אלף איש מצֻוִּים לפוצצו לבלתּי תת לנו לעָברו. אך לאדונינו הקיסר נפוליון ינעם, אם נלכוד את הגשר. נלכה-נא שלשתנו ונלכדהו”. “הבה נלכה” אמרו חבריו ויעברו שלשתם וילכדו את הגשר, ועתה הם וכל חילם עולים עלינו ועליכם ועל הנלוִים אליכם.
– חדל-לך להתלוצץ – אמר הנסיך אנדרי בפנים עצובים ובכֹבד-ראש.
שמועה רעה היתה זאת לנסיך אנדרי, אבל גם נֹעם לנפשו מצא בה.
כשנודע לו שהחַיל הרוסי בצרה גדולה כזאת, עלתה על דעתו, שהוא הוא העתיד לחַלץ את החיל הזה מצרתו וזה המקום העתיד להבדילו מתוך שאָר האופיצרים, אשר לא שֵׁם ולא זֵכר להם, ולפתוח לפניו את דרך הכבוד והגדֻלה. בשמעו את דברי ביליבין, הרהר בלבו, שבבואו אל החיל יגַלה דעה מיֻחדת במועצה הצבאית, ודעתו תקֻבּל ותציל את החיל, ועליו יוטל להקים בעצמו את העצה אשר ייעץ.
– חדל-לך להתלוצץ – אמר אל ביליבין.
– לא מתלוצץ אני, – הוסיף ביליבין, – אין לך אמת מרה יותר מזו. השרים האלה באו לבדם על הגשר ויניפו מטפחות לבנות ויאמרו כי נעשָׂה שלום זמני וכי נוסעים הם לשאת ולתת בזה עם הנסיך אוֹיערספֶּרג. האופיצר העומד על המשמר נתן להם לבוא אל “ראש-הגשר”. הם ספרו לו אלפי הבלים גַּסקוֹניים: כי נגמרה המלחמה, כי הקיסר פרנץ קבע פגישה לנפוליון, כי רוצים הם לראות את הנסיך אויערספרג, ועוד אלף שקרים כאלה. האופיצר שמע וישלח לקרֹא לאויערספרג; והאדונים האלה התחילו מחבקים את האופיצרים ומצחקים עמהם ויושבים על-כלי-התותח, ובין-כה עלה בַּטַּליון צרפתי על הגשר, ואיש לא התבונן בדבר, וישלך את השקים המלאים חמרי-בעֵרה אל הנהר ויקרב אל “ראש-הגשר”. לבסוף בא הגנרל-ליטננט בעצמו, נסיכנו הנחמד אויערספרג פוֹן מוֹיטֶרְן. “אוֹיֵב יקר! פּאֵר צבא-אוסטריה, גבּור מלחמות טורקיה! חלפה איבתנו, יכולים אנו לפשֹט יד איש לאחיו… הקיסר נפוליון מתאַוה ומחכּה בקֹצר-רוח לדעת את הנסיך אויערספרג”. כללו של דבר, האדונים האלה, הלא גסקוניים הם, מַעתירים עליו מלים יפות, והוא שמח כל-כך על הכבוד הזה, על הידידות העזה והמהירה, שנוסדה בינו ובין הַמַּרשלים הצרפתיים ועיניו מסתמאות כל-כך למראה אדרתו ונוצתו, נוצת בת-יענה, של מוּרַט, שאינו רואה לפניו אלא אוּר-אִשָּׁם ושוכח את האש, אשר הוטל עליו לקבל בה את אויבו. (בכל התרגשותו לא שכח להפסיק פה קצת, כדי שיספיק השומע להתבונן כל-צרכו ביפי פתגמו). והבַּטליון הצרפתי רץ ונכנָס בין-כה אל “ראש-הגשר” וסותם את כלי-התותח והגשר נתפש. ויפה מכל-זה, – הוסיף ביליבין, אשר הרצאתו הנאה הניחה את דעתו, – המעשה בַּסֶּרְזַ’נְט, אשר הֻצג אצל כלי-התותח, שנועד לתת את האות, כשתהיה השעה צריכה לכך, להצית את חמרי-הנפּוץ ולהרוס את הגשר; הסרז’נט הזה ראה, כי הצרפתים רצים ועולים על הגשר, ויאמר לירות, אך לַאן עצר בידו. הסרז’נט, אשר היה חכם, לפי-הנראה, מהגנרל הממֻנה עליו, נגש אל אויערספרג ויאמר אליו: “מִרמה, אדוני הנסיך, – הנה הצרפתים!” ראה מורַט, כי אם ינתן לַסרזַ’נט לדבּר דבריו, אבֹד יֹאבד הכל, ויפן אל אויערספרג ויעש את עצמו כמתפלא (גַּסקוני גמור) ויאמר אליו: “אינני רואה את הדיסציפלינה האוסטרית הנודעה בכל-הארץ. האמנם תתן לקטן ממך לדבּר אליך בלשון כזאת!” תחבולה גאונית היא זאת. הנסיך אויערספרג שמע וירגז ויצַו לשים במשמר את הסרז’נט. אמר-נא אתה, האם לא נחמד הוא כל המעשה הזה בגשר-תָּבוֹר. הרי זה ספק טפשות, ספק פּשיעה…
– אולי בגידה היא, – אמר הנסיך אנדרי ובדמיונו חזה אדרות אפורות, פצעים, עשן אבק-שרפה, רעמי יריה, ולבסוף כבוד וגדֻלה לו.
– גם זה אין כאן. הרי זה מצב קשה מאֵין כמוהו לבית-המלכות, – הוסיף ביליבין. – אין כאן לא בגידה, לא פשיעה, לא טפשות, הרי זה כמעשה שהיה באוּלְם… – והוא כאלו התחיל מהרהר ומחפש מלה מתאֶמת – הרי זה… מַקִּיּוּת היא. לְמַקִּיִּים היינו, – סִיֵּם והרגיש בעצמו, כי השמיע מלה חדשה, מלה שעתידים לשנות ולאמר בשמו.
הקמטים שנקוו עד-כה על מצחו, נתפשטו מהרה לאות קֹרת-רוח, ומתוך בת-צחוק קלה התבונן בצפרניו.
– אנה פניך מוּעדות? – אמר פתאם אל הנסיך אנדרי, אשר קם ממקומו וישם פניו אל חדרו.
– נוסע אני.
– לאָן?
– אל החַיל.
– הלא אמרת לשבת פה עוד שני ימים?
– ועתה אני נוסע מיד.
וכאמרו זאת צוה להכין הכל לנסיעתו וילך-לו אל חדרו.
– הידעת, מחמדי, – אמר ביליבין בבואו אליו אל חדרו, – הנה שמתי את לבי אליך. למה-זה תסע?
ולאות, כי שאלתו היא שאלה שאין עליה תשובה, נתפשטו כל הקמטים שעל פניו.
הנסיך אנדרי שם עינו על הדובר אליו ולא ענהו דבר.
– למה-זה תסע? ידעתי, כי חושב אתה, שזאת היא חובתך, למהר ולדאות אל החַיל בשעת סכנתו. אני מבין זאת, יקירי, מדת-גבורים היא.
– לא-כלל, – אמר הנסיך אנדרי.
– אבל פילוסוף אתה; היֵה אפוא פילוסוף גמור, התבונן בדברים מצד אחר וראית, כי חובתך היא, להֶפך, לשמור את נפשך. יעשו כן אחרים, אנשים אשר לא יצלחו לכל דבר אחר… הן לא צֻוֵּיתָ לשוב, ומזה לא שִׁלחו אותך; אם-כן, אתה יכול להשאר פה ולנסוע אתנו. אל המקום אשר יובילנו קשי-יומנו. שמעתי, שנוסעים לאוֹלְמִיץ. ואולמיץ עיר נחמדה. נִסע-נא יחדו במנוחה במרכבתי.
– חדל-נא להתלוצץ, ביליבין, – אמר בולקונסקי.
– באמת ובתמים אני מדבּר. הגע בעצמך. לאָן ולשֵׁם-מה תסע עתה, בשעה שבידך להשאר פה? אחת משתי אלה תבוא עליך (על רקתו השמאלית נראו קמטים): או לא תספיק להגיע אל החַיל ושלום יהיה, או כל חיל קוטוזוב יִנָּגף ותהיה לחרפה עמו יחד.
בּיליבּין פשט את קמטיו, וברור היה לו, שאין להשיב על דבריו מאומה.
– זאת לא אוכל לחקור, – אמר הנסיך אנדרי כמתרעם, ובלבו אמר: “נוסע אני להציל את החיל”.
– גבור אתה, יקירי, – אמר ביליבין.
יג.
בלילה ההוא התפטר בולקונסקי ממיניסטר-הצבא ויסע אל החיל, בלי דעת בעצמו, איפה ימצאהו, ובדאגה, שמא יתָּפש בדרך בידי הצרפתים.
כל המקֹרבים למלכות, שנמצאו בברין, אספו את חפציהם וכבר נשלח משא לאוֹלמיץ. על-יד אֶצֶלְסְדּוֹרְף יצא הנסיך אנדרי אל הדרך, אשר נסע בו החיל הרוסי בחפזון גדול ובסדר פרוע מאד. הדרך היה מלא עגלות כל-כך, שלא היה אפשר לנסוע שם במרכבה, ויקח מִשַּׂר-הקוזקים סוס וקוזק אחד ויעבור את העגלות, והוא עיף ורעב, וירכב לחַפּש את מרכבתו ואת המצביא הראשי. שמועות רעות שבּרעות על-אודות החיל הגיעוּ לאזניו בדרך, ומראה החיל, הנס בלי-סדרים, העיד, כי נכונות השמועות האלה.
“החיל הרוסי הזה, אשר הובא הנה מקצה הארץ בזהב אנגליה, גם גורלו יהיה כזה (כגורל החיל שעל-יד אוּלם)” – את הדברים האלה, דברי בונפרטי בפקֻדתו אל החיל בראשית המלחמה ההיא, זכר הנסיך אנדרי, והם העירו בו השתוממות על הגבור הגאוני וחלישות-דעת ותקות-כבוד יחד. “ומה, אם אין לי אלא למות?” אמר בלבו. “אם השעה צריכה לכך, הנני! לא נופל אני מאחֵרים”.
בשאט-נפש הביט הנסיך אנדרי אל המחנות הארֻכּים המתבוללים זה בזה, אל העגלות ואהליהן, אל כלי-התותח ומשַׁמשיהם ואל טורי העגלות השוֹנות והמשֻּׁנות, אשר נהרו אחריהם בלי-סוף והעבירו זו את זו, שלש וארבע יחד, ומלאו את מסלת-הרפש עד אפס מקום לעבור. מכּל-עבר, מפנים ומאחור, נשמעו, כפי מה שיכלה האֹזן לשמוע, מַשק גלגלים, דפיקת תֵּבות-העגלות והעגלות השונות בעצמן והַלָּפִיטים, שעטת פרסות סוסים, מכות שוט, גערות רוכבים, גדופי אנשי-צבא ואופיצרים ומשַׁמשיהם. בעֶברי הדרך נראו בכל-צעד או סוסים נופלים, שנמחצו ושלא נמחצו, או עגלות, שנשברו ואנשי-צבא בודדים יושבים עליהן ומחכים, או אנשי-צבא, שנפרדו ממחנותיהם והלכו המונים המונים אל הכפרים הסמוכים או נשאו מן הכפרים תרנגולות, אֵילים, חציר ושקים מלאים. במוֹרדות ובמעלות הלכו ההמונים דחופים יותר, והקולות גברו ולא פסקו אפילו רגע קטן. אנשי-הצבא הלכו הלוך ושקוֹע ברפש עד ברכיהם ותמכו בידיהם כלי-תותח ועגלות; שוטים הלמו, פרסות רמסו, רצועות נתּקו וגרונות נִחרו מקריאות וגערות. האופיצרים נוהגי-המחנות עברו על סוסיהם פעם הֵנה ופעם הֵנה בין העגלות. קולותיהם נשמעו בקֹשי בתוֹך המהומה הכללית ועל פניהם נראה, שאינם מקַוים עוד להביא סדר קצת במהפכה זאת.
“זהו הצבא הפרַבוסלבי”, אמר בולקונסקי בלבו בלשונו של ביליבין.
בחפצו לשאֹל את אחד האנשים האלה, איפה המצביא הראשי, קרב אל מחנה העגלות. לקראתו באה מרכּבה משֻׁנה רתומה לסוס אחד, עגלה עשויה מעשה-הדיוט, שנתכַּונו בה, לפי-הנראה, שתשמש גם מרכבת-טיול. בה נהג איש-צבא ותחת מכסה-העור שעליה ישבה אשה עטופה במטפחת. הנסיך אנדרי נגש ויפן בשאלתו אל איש-הצבא, והִנה הגיעו לאזניו צעקות גדולות ומרות, צעקות האשה מתחת המכסה ההוא. האופיצר הנוהג במחנה העגלות הכה את איש-הצבא הנוהג בעגלה, על כי רצה לעבור את העגלות שלפניו, והרצועה נפלה על מָסך המרכבה. האשה צעקה בקול מר. כראותה את הנסיך אנדרי, הוציאה את ראשה מבעד המסך ותנופף ידיה הצנומות, שפרצו ויצאו מתחת המטפחת העבה, ותקרא:
– אדיוטַנט! אדוני האדיוטַנט… בשם אלהים… הצילני-נא… מה אעשה עתה?… אני אשת הרופא… אינם נותנים לעבור, ואנחנו נשארנו מאחור, לא נדע, איה אנשינו…
–כרקיק-לחם אֲדִקְּךָ, שובה לאחוריך! – צעק האופיצר בחמתו אל איש-הצבא. –שובה עם מנֻוֶּלת זו שלך.
– אדוני האדיוּטנט, הצילני. מה אעשה עתה? – צעקה אשת הרופא.
– הואל-נא ותנה לעגלה זאת לעבור. האינך רואה, כי אשה יושבת בה? – אמר הנסיך אנדרי, בגשתו על סוסו אל האופיצר.
האופיצר נתן עיניו בו ולא ענהו ויוסף לאַיֵּם על איש-הצבא ולצוותו לשוב.
– תנה לעבור, אמרתי לך, – חזר ואמר הנסיך אנדרי ושפתיו נלחצו זו בזו.
– ואתה מי אתה? – פנה אליו האופיצר פתאם בחמת-שכרון. – מי אתה? האחד השרים אתה? (בלשון-יחיד דבּר והדגיש מלת “אתה”) פה אני שׂוֹרר ולא אתה. ואתה, שוב לאחוריך. כרקיק-לחם אֲדִקּך.
לפי-הנראה נעמה לו מליצה זו לאותו האופיצר.
– יפה דחה לו לאדיוטנט הצעיר, – נשמע קול מאחוריו.
הנסיך אנדרי ראה, כי האופיצר המלא חמת-שכרון הגיע למדרגה, שאין אדם מֻכשר בה להשמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו, וכי הַמלצתו על אשת הרופא היושבת במרכבה נותנת אותו לצחוק, מה שהיה נורא בעיניו תמיד מכל צרה ורעה; ואולם לבו לא נתנוֹ לחדול מהָגן עליה. עוד לא הספיק האופיצר לגמור את דבריו האחרונים, והנסיך אנדרי נגש אליו על סוּסו ופניו נַעוו מחֵמה, וירם את ה“נַּגַּיקה”.
– הוֹ-אֶל-נָא וּתְנָה לַ-עֲ-בוֹר!
האופיצר הניע בידו ויט משם מהר.
– כל-זה מפקידי-השטַבּ, מהם כל המהומה, – לחש האופיצר בתלונה. – עֲשו לכם אפוא כטוב בעיניכם.
הנסיך אנדרי סר מַהר מאצל אשת הרופא, אשר קראה לו מושיע, ולא הרים עיניו, ובשאט-נפש זכר את כל פרטי-פרטיו של המחזה המכֹער הזה וירכב הלאה אל הכּפר, אשר אמרו לו, כי המצביא הראשי יושב בו.
בבואו אל הכפר, ירד מעל סוסו וילך אל הבית, אשר נראה לעיניו ראשונה, לנוּח בו רגע, לסעד לבו ולבָרר לעצמו את כל אותם הרעיונות, אשר העציבו והרגיזו את רוחו. “המון מנֻוָּלים הם ולא חיל8”, אמר בלבו, בגשתו אל חלונו של הבית, שנראה לקראתו ראשונה, והנה קול ידוע לו קרא אליו בשמו. וישא עיניו וירא והנה פניו היפים של נֶסוִיצקי נשקפים בעד החלון. נסויצקי לעס דבר-מה בפה מלא עסיס ונפנף בידיו וקרא אליו לגשת.
– בולקונסקי, בולקונסקי, מה לך, האינך שומע? מַהרה ובֹאָה! – קרא בקול רם.
הנסיך אנדרי נכנס ומצא את נסויצקי עם עוד אדיוטנט אחד, שסעד עמו שם. שניהם פנו אל בולקונסקי בחפּזון וישאלוהו, אם איננו יודע חדשות. על פניהם, הידועים לו מאד, ראה אותות דאגה ורגזה. ביחוד נראו אותות אלה על פני נסויצקי, שהיו צוחקים תמיד.
– איפה המצביא הראשי? – שאל בולקונסקי.
– פה, בבית ההוא, – ענה האדיוטנט.
– האמת הדבר, כי נעשָׂה שלום, כי נכנענו? – שאל נסויצקי.
– זאת אשאל אני אֶתכם. אני לא אדע מאומה. רק אחת ידעתי, כי ביגיעה גדולה באתי אליכם.
– ואנחנו אוי לנו! שֹׁד ושבר! אודה על פשעי, אחי: צחוק צחקנוּ למַק, ועתה מר לנו ממנו, – אמר נסויצקי. – אך שבה-נא וּסעד לבך.
– עתה, אדוני הנסיך, לא תמצא פה לא עגלות ולא כל-מאומה, ופֶטר משָׁרתך, מי יודע איהו, – אמר אדיוטנט אחר.
– והמעון הראשי איהו?
– בצְנַים נלין.
– ואני חבשתי וטענתּי את כל הדרוש לי על שני סוסים, – אמר נסויצקי, – ויפה יפה נחבשו חבילותי. אפשר לברוח עמהם גם דרך הררי-ביהם. מר לנו, אחי. אבל מה לך, החולה אתה, שאתּה מתנודד? – שאל נסויצקי, בראותו, כי הנסיך אנדרי נזדעזע, כאלו נגע בצלוחית-לֵידֶן.
– אין דבר, – השיב הנסיך אנדרי.
ברגע ההוא זכר את המעשה, שהיה בו וּבאשת הרופא ובאופיצר שעל העגלות.
– מה המצביא הראשי עושה פה? – שאל בולקונסקי.
– אינני מבין מאומה, – אמר נסויצקי.
– אני אחת אבין, כי הכל נתעב ונאלח, – אמר הנסיך אנדרי וילך אל הבית, אשר גר בו המצביא הראשי.
לפני כניסתו אל הפרוזדור עבר אצל מרכבת קוטוזוב וסוסיהם הכושלים של בני-לויתו ועל-פני קוזקים מסַפּרים בקול רם. על קוטוזוב אמרו לו, הוא בפְּנים עם הנסיך בַּגְרַטְיוֹן ועם וַירוֹטֶר – גנרל אוסטרי, שנמנה תחת שמיט. – בפרוזדור ישב קוזלובסקי הקטן לפני לבלר ורגליו שפופות תחתיו. הלבלר התעטף במעילו וכתב בחפזון על חבית הפוכה. פני קוזלובסקי היו של איש עיף ויגע, לפי-הנראה לא ישן גם-הוא כל הלילה. כשנכנס הנסיך אנדרי, שם קוזלובסקי עיניו עליו, אך גם לא הרכין לו בראשוֹ.
– השורה השנית… כתבתּ? – הוסיף לקרֹא אל הלבלר. – הגְּרֵינַדִּירי הקיוֹבי, הפּוֹדולי…
– לא אספיק, אדוני השר, – ענה הלבלר ויבט אל קוזלובסקי דרך זלזול וכעס.
ומאחרי הדלת נשמע קול קוטוזוב בדבּרו במהירות ובתרעומות וקול זר נכנס לתוך דבריו. על-פי צלצול הקולות האלה, על-פי מבטו הקר של קוזלובסקי, שהביט אליו בשעת כניסתו, על-פי קלות-ראשו של הלבלר, על-פי ישיבה זו שישבו קוזלובסקי והלבלר סמוכים כל-כך למצביא הראשי על הארץ אצל חבית ועל-פי הצחוק אשר צחקו הקוזקים שומרי-הסוסים בקול רם מתחת לחלון הבית, – על-פי כל-זה הבין הנסיך אנדרי, כי דבר גדול וקשה היה נכון לבוא.
הנסיך אנדרי הִכבּיר על קוזלובסקי בשאלות דוֹרשות תשובה.
– עוד מעט, אדוֹני הנסיך, – אמר קוזלובסקי. – פקֻדה לבגרַטיון.
– והקפיטולַציה?
– אין כל קפיטולציה; לצאת להִלחם נצטוו.
הנסיך אנדרי שָׂם פּעמיו אל הדלת, אשר נשמעו הקולות מאחריה. אך בו-ברגע, שאמר לפתוח את הדלת, חדלו הקולות בחדר, הדלת נפתחה וקוטוזוב נראה על המפתן באפו, אף-נשר, על פניו התּפוּחים. הנסיך אנדרי עמד ממולו, אך נכּר היה בעינו הרוֹאָה האחת של המצביא הראשי, שהוא טרוד כל-כך ברעיון ובדאגה, שאינו רואה בעינו מאומה. הוא הביט נכחו אל האדיוטנט שלו ולא הכירוֹ.
– הגמרתּ? – פנה קוטוּזוב אל קוזלובסקי.
– כרגע, אדוני המרומָם.
בַּגרַטיון, איש שפל-קומה, בעל פנים עזים וקופאים, פני איש מזרחי קר וזועף, אך לא זקן, יצא אחרי המצביא הראשי.
– אני מתכבד לבוא לפני הוד-רוממותו, – אמר הנסיך אנדרי שנית בקול רם ויושט את הקוֹנבֶרט.
– אַה, מִוִּינה? טוב. אחרי-כן, אחרי-כן!
קוטוזוב יצא עם בגרטיון אל מרפסת המבוא.
– לך לשלום, נסיך, – אמר קוטוזוב אל בגרטיון. – יהי אלהים עמך. אני מברכך בצאתך למעשה-גבורתך.
פני קוטוזוב נעשו רכים פתאם ודמעות נראו בעיניו, והוא משך בידו השמאלית אליו את בגרטיון, ובימנית, אשר היתה טבעת עליה, העביר עליו בתנועה, שהֻרגל בּה לפי-הנראה היטב, את אות-הצלב ויגש לו את לחיו התָּפוּחַ לנשיקה, אך בגרטיון בחר-לו לנַשק לו על צוארו.
– יהי אלהים עמך! – חזר ואמר קוטוזוב ויגש אל מרכבתו. – שְׁבָה עמי, – אמר אל בולקונסקי.
– אדוני המרומם, רצוני להיות למועיל פה. אשארה-נא בחילו של הנסיך בגרטיון.
– שֵׁב, – אמר קוטוזוב, ובראותו כי בולקונסקי מתמהמה, הוסיף: – לאופיצרים טובים אני צריך בעצמי, בעצמי אני צריך.
הם עלו אל המרכבה ורגעים אחדים נסעו בלי דַבּר דָּבר.
– עוד נכון לנו הרבה הרבה לימים הבאים, – אמר קוטוזוב בפני זקן בוחן-לבבות, כאִלו ראה כל מה שבלבו של בולקונסקי. – אם ישוב מחר אחד מעשרה בחֵילו, אודה לאלהים, – הוסיף קוטוזוב כמדַבּר עם לבבו.
הנסיך אנדרי שם עיניו על קוטוזוב ושלא בכַוָּנה ראה במרחק חצי אַמה רוסית את דלדולי הצלקת המרֻחצים היטב שעל רַקתו, במקום אשר מחץ כדוּר את ראשו על-יד העיר איזמַאִיל, ואת עינו הנקוּרה. “כן-הוא, הוא רשאי לדבּר במנוחה כזאת באבדן האנשים האלה!” אמר בולקונסקי בלבו.
– בגלל-זה אני מבקש, כי ישלחוני אל החַיל הזה, אמר אל קוטוזוב.
קוטוזוב לא ענהו, וכנראה שכח מיד מה שאמר ונטרד בהרהורי-לבו. בעוד חמשה רגעים פנה, בהתנודדו בנעימות על נוצותיה הרכות של המרכבה, אל הנסיך אנדרי, ועל פניו לא נראה גם צל של סערת-לב. בלגלוג דק שאל את הנסיך אנדרי לפרטי התיצבותו לפני קיסר אוסטריה, לגִלויי-הדעות, אשר הגיעו לאזניו בחצר הקיסר על-אודות ההתנגשות שעל-יד קרֶמס, ולשלום נשים אחדות ידועות לשניהם.
יד.
באחד בנובֶמבּר נודע לקוטוזב מפי מרַגלו, כי החַיל אשר בידו ברעה גדולה, שכמעט אין לצאת ממנה. המרגל הגיד לו, כי הצרפתים, שעברו את הגשר הוינאי, הועידו פניהם אל הדרך, אשר בה התכונן קוטוזוב להתחבר עם הצבאות ההולכים אליו מרוסיה. אִלו גמר קוטוזוב לשהות עוד בקרֶמס, היה חילו של נפוליון, חֹל מאה וחמשים אלף איש, מבדיל בינו לבין ארצו ומֵקיף את ארבעים אלף אנשי-חילו הכושלים, והיה גורלו כגורל מֵק על-יד אוּלְם. אִלו גמר לסור מן הדרך המובילה אל מקום הצבאות הרוסים ההם, היה אנוס ללכת בארצות הררי-ביהם שלא בדרך מתֻקנת, להִלחם עם אויב רב ועצום ממנו ולהִוָּאש מכל תקוַת התחברות עם בּוּקְסְהֶוְדֶן, ואִלו גמר לנטות אל הדרך ההולכת מקרֶמס לאוֹלְמִיץ, יכלו הצרפתים, שעברו את הגשר הוינאי, לקדם פניו ולהזקיקו להכּנס בּקְרְב אתם, בעודנו עובר בדרך עם כל הכבֻדָּה והעגלות, ולעמוד בפני חַיִל גדול שלש פעמים מחילו ומקיף אותו משני עבָרים.
קוטוזוב בחר בדרך האחרונה הזאת.
המרגל ההוא הגיד לו, כי הצרפתים עלו עלִיה מהירה, אחרי עברם את הגשר ההוא, על צְנַים, שעמדה בדרך, אשר גמר קוטוזוב לשוב בה, והעיר עוד רחוקה ממנו יותר ממאה תחומים. קוטוזוב ראה, כי אם הוא יגיע ראשונה לצְנַים, תגדל תקותו להציל את החיל, ואם יתן לצרפתים לבוא שמה ראשונה, ישים את כל חילו לחרפה כחיל האוסטרי על-יד אוּלְם או יאביד את כֻּלו כאיש אחד. אך עם כל חילו לא יכול להגיע שמה בטרם יבואו הצרפתים, כי דרך הצרפתים מוינה עד צנַים היתה קצרה וטובה מדרך הרוסים מקרֶמס עד צנַים.
בלילה, אשר הֻגד לו הדבר הזה, שלח קוטוזוב את החלוץ שביד בַּגרַטיון, ארבעת אלפי איש, ימינה לעבור דרך ההרים ממסלת קרֶמס – צנַים למסלת וינה – צנַים, ובגרטיון נצטוה לעבור בדרך הזאת בלי הִנָּפש, להעמיד את פני מחנו נֹכח וינה ואחוריו אל צנַים ולעכב את הצרפתים, אם יקדים לבוא מהם, כפי שיהיה לאֵל-ידו. וקוטוזוב הוליך את כל חילו עם כל המשא הכבד במסלה ההולכת לצנַים.
בליל-סער עבר בגרטיון עם אנשיו הרעבים והיחפים ארבעים וחמשה תחומים דרך הרים ולא במסלה, ושלישית חילו נחשלו אחריו, ויבוא עד גוֹלַבְּרוּן, אשר בין וִינה ובין צנַים, שעות אחדות בטרם יבואו שמה הצרפתים שיצאו מוינה. קוטוזוב הֻצרך ללכת עוד יום ולילה אחד עם מחנות עגלותיו עם צנַים, וכדי להציל את החיל הזה הוטל על בגרטיון לעכב בארבעת אלפי אנשיו הרעבים והכושלים את כל חיל-האויב הבא לקראתו עשרים וארבע שעות, מה שלא היה בכֹחו ולא יכול גם להעלות על לבו. אך במקרה משֻׂנה נהיה הדבר הנמנע הזה לאפשרי: מוּרַט ראה, כי הצליח במרמתו ללכוד את הגשר הוינאי בלי כל תגרה, וישם אל לבו לנַסות להולך שולל גם את קוטוזוב. בראותו את חיל בַּגרַטיון המעט הבא לקראתו במסלת צנַים, דִּמה, כי זה כל חילו של קוטוזוב, ובחפצו להאביד כל מנוס מהחיל הזה, אמר להמתין, עד שיבואו שמה כל הצבאות, שיצאו מוינה והיו עוד בדרך, ובעבוּר-זה הציע שלום זמני לשלשׁת ימים בתנאי, שלא ישַׁנו המחנות את מצבם ולא יזוזו ממקומותיהם. מוּרַט הבטיח, שכבר התחילו נושאים ונותנים בדבר השלום ושהוא מציע שלום זמני, כדי למנוע משפך-דם חנם. הגנרל האוסטרי הגרף נוֹסְטִיץ, אשר היה ממֻנה על המשמרות הקדומַניים, האמין לדברי שלוחו של מורַט וַיֵט וַיְגַל את מחנה בגרטיון. ומלאך-שלום שני בא אל מצב-החיל הרוסי בבשורה הזאת ובהצעת הפסקת-המלחמה לשלשׁת ימים. בגרטיון ענה, כי הוא בעצמו אינו יכול לא לקבל ולא לדחות את דבר השלום הזמני, וישלח את שלישו להודיע את דבר ההצעה לקוטוּזוב.
השלום הזמני היה האמצעי היחידי לקוטוזוב להרויח זמן ולתת למחנהו העיף והיגע של ברגטיון להִנפש ולמחנה העגלות והמשאות הכבדים (אשר נעלמה נסיעתו מעיני הצרפתים) לעבור לפחות עוד מהלך יום אחד עם צנַים. הצעת השלום הזמני המציאה לו פתאום את האפשרות האחת להצלת חילו. כבוא אליו השמועה הזאת, שלח מיד את הגנרל-אדיוּטנט וִינְצֶנְגרוֹדֶה, שהיה אחד מעושי-דברו, אל מחנה האויב. וִינְצֶנְגרוֹדֶה נצטוה לא רק לקבל את הצעת השלום הזמני, כי-אם גם להציע תנָאֵי הכנעה, ובין-כה שלח קוטוזוב את שלישיו בדרך אשר בא ויצַום להחיש כפי-האפשר את נסיעת מחנה כל עגלותיו וחילו במסלה ההולכת מקרֶמס לצנַים. ומחנהו הכושל והרעב של בַּגרַטיון הֻזקק לעמוד לבדו בלי מוּש ממקומו לפני חיל גדול ממנו שמונה פעמים ולהסך בזה על עגלותיו וכל חילו של קוטוזוב.
השערות קוטוזוב לא נכזבו: הוא הבין, כי הצעות-ההכנעה, אשר לא היה חַיב לקַיֵם דבר מהן, מסֻגלות לתת זמן למקצת מחנה עגלותיו לעבור וכי מהרה תִגָּלה שגיאתו של מוּרַט. כאשר הגיעה הודעת מוּרַט על-דבר השלום הזמני וההכנעה לבונפרטי, אשר חנה בשׁנְבְּרוּן, הרחוקה עשרים וחמשה תחומים מגוֹלַבְּרוּן, ראה, כי מרמה היא, ויכתוב מכתב זה למוּרַט:
אל הפרינץ מורט. שׁנְבְּרוּן 25 בבְרִימֵיר, בשנת 1805 בשמונה שעות בבֹקר.
לא אוכל למצֹא מלים להביע את אי-רצוני לך. בידך אך החלוץ לבד, ואין לך רשות לעשות שלום זמני שלא בפקֻדתי. פרי כל המלחמה אובד על-ידך. בַּטל מיד את השלום הזמני ועלֵה על האויב. אמֹר לו, כי הגנרל, אשר חתם על כתב-ההכנעה הזה, עשה כן שלא ברשות, וזולת קיסר-רוסיה לא יוכל איש לעשות זאת.
אף אמנם, אם יסכים קיסר-רוסיה לתנאים האלה, אסכים גם אני; אבל אין זה כי אם מרמה. לֵךְ והשמד את חיל-רוסיה… בידך לתפֹשֹ את מחנה עגלותיו ואת כלֵי-תותחו.
הגנרל-אדיוּטַנט של הקיסר הרוסי הוא רמאי… האופיצרים כמוהם כאַין, בזמן שאין להם יפּוי-כח; ויפּוי-כח אין לו גם לזה… האוסטריים נמשכו ותפשו בחבלי-מרמה בדבר הגשר הוינאי, ואתה נמשָׁך ברשתו של האדיוטנט הרוסי.
נפוליון.
על סוס דוהר בכל-כחו רכב אחד משלישֵׁי בונפרטי להביא את אגרת-הזעם הזאת למוּרַט. ובונפרטי נסע בעצמו, מבלי בטֹח בגנרַליו, עם כל הגוֵרדיה אל שדה-המערָכה, מדאגה, פן יפליט את טַרפו המוכן ומזֻמן לפניו, וארבעת אלפי אנשי בַגרַטיון היטיבו את לבם וערכוּ מדוּרות-אש ויתיבּשו ויתחממו ויבשלו נזיד בפעם הראשונה אחרי שלשת ימי-נדודים, ואיש מהם לא ידע ולא שָֹם לבו לדעת, מה שהיה נכון לבוא עליהם.
טו.
בשעה הרביעית אחרי הצהרים בא הנסיך אנדרי לגְרוּנְט אל בַּגרַטיון, כי פצר בקוטוזוב מאד וַיֵּאות לו. שלישו של בונפרטי עוד לא בא אל מחנה מוּרַט, והמלחמה עוד לא נתחדשה. במחנה בגרטיון לא ידע איש מאומה על-דבר מהלך הענינים; שם דבּרו על השלום, אך לא האמינו, כי אפשר שֶׁיֵעָשֶֹה באמת, וכן דבּרו על תגרת מלחמה ולא האמינו, כי קרובה היא. בגרטיון ידע, כי בולקונסקי הוא שׁליש אהוב, שהמצביא הראשי בוטח בו, ויקבלהו באותות חן וחסד ויגד לו, שבודאי תהיה התנגשות היום או למחר, ויתן לו לבחוֹר מה שייטב בעיניו, להיות עמו בשעת ההתנגשות או להשגיח על סדרי ההליכה-לאחור במאַספו של המחנה, “שגם זה ענין גדול".
– אך היום עוד לא תהיה התּגרה, - אמר בגרטיון כמתכַּון להרגיע את הנסיך אנדרי.
“אם הוא אחד הצעירים המצוּים בשטַבּ, הבאים על-מנת לקבל צלב, הריהו עתיד לקבל מתנת-כבוד גם אם יהיה במאסף, ואם חפץ הוא להיות עמי, בודאי אין בלבי עליו… אמצא חפץ בו, אם אופיצר גבּור הוא", אמר בגרטיון בלבו. הנסיך אנדרי לא ענה מאומה, אך בקש רשיון לרכּוֹב ולתוּר את המערכה ולהתבונן בחַיל למחלקותיו, למע ידע את מקומותיהם, כאשר יצֻוֶּה לעשות דבר אחרי-כן. אחד האופיצרים מאנשי-המשמר, איש טוב-רֹאִי מלֻבּש בהתהדרות וטבּעת אבן טובה על אצבעו, אוהב לדבּר צרפתית, אף-על-פי שדבּר בלשון משֻׁבּשת, קבל עליו ברצונו לרכּוֹב עמו.
מכל-עבָרים נראו אופיצרים רטֻבּים עצובי-פנים, אשר כמו חפּשו דבר, ואנשי-צבא נושאים דלתות וספסלים וגדרות-עץ מן הכפר הקרוב.
– אין אנו יכולים להפּטר מהפוחזים האלה, אדוני הנסיך, - אמר השטַבּ-אופיצר וירמוז על אנשי-הצבא האלה, - שריהם נותנים להם להשתובב. ופה – אמר ברמזו על אֹהל רוכל – הם מתלקטים ויושבים. היום בבֹקר גרשתי את כֻּלם, ועתה הִנה האֹהל מלא כבראשונה. נקרבה-נא אליהם, אדוני הנסיך, ונחרידם אך רגע אחד.
– נבוֹאה-נא שמה ואקנה לי גבינה וחלת-לחם, - אמר הנסיך אנדרי, אשר עוד לא סעד לבו.
– ולמה לא אמרת לי, אדוני הנסיך? אילו אמרת, בקשתּי מאתך לקחת מִשֶּׁלִּי.
שניהם ירדו מעל סוסיהם ויבואו אל אֹהל הרוכל. אופיצרים אחדים אדֻמי-פנים ועיֵפים למראה ישבו ואכלו ושתו על השלחנות.
– ומה הדבר הזה, אדוני! - אמר השטב-אופיצר בתרעומות, כאיש אשר הזהיר פעמים אחדות על דבר אחד. - הלא אסור לכם לצאת ממקומותיכם. הנסיך צוה, אשר לא יֵשב איש פה. ואתה שטַבּסקַפִּיטַן, - פנה אל אופיצר ארטילרי קטן ודל ומגֹאָל, אשר קם לפניהם בבואם, בלי נעלים על רגליו (כי מסר אותן לרוכל ליבּשן), כי-אם באנפילאות בלבד, ועל פניו בת-צחוק משֻׁנה קצת.
– הלא תבוש, קפיטן טּוּשִין, - הוסיף השטבּ-אופיצר: - עליך להיות למופת לאחרים, כי על-כן ארטיליריסט אתה, ואתה חֲלוּץ-נעלים. פתאם יריעו תרועת-מלחמה, ומה-נאה יהיה מַראֶך בלי נעלים. (השטב-אופיצר חִיֵךְ). הואילו ללכת כֻּלכם אל מקומותיכם, איש אל מקומו, אדונַי! - הוסיף בקול שַׁלִיטּ.
הנסיך אנדרי צחק צחוק קל שלא ברצונו, כאשר שָׂם עיניו על השטבּסקפיטן טושין. וטושין החריש וְחִיֵּךְ ועמד על רגליו היחפות, על זו ועל זו חליפות, והביט דרך-שאלה בעיניו הגדולות המלאות בינה וטוּב-לב פעם אל הנסיך אנדרי ופעם אל השטב-אופיצר.
– אנשי-הצבא אומרים: בלי-נעלים קַלות הרגלים, - אמר הקפיטן טוּשין בצחוק ובקצת בושה, ונכּר היה בו, שהוא משתדל לצאת ממבוכתו על-ידי הלצה. אך עוד טרם גמר דבריו הרגיש, כי לא נתקבלה הלצתו ברצון ולא עלתה יפה לו. הוא התבַּיש.
– הואילו ללכת אל מקומותיכם, - אמר השטב-אופיצר ויתאמץ להתנהג בכֹבד-ראש.
הנסיך אנדרי שָׂם עיניו שנית על הארטיליריסט הקטן. רֹשֶׁם מיֻחד ולא של איש-צבא היה לו בתארוֹ, רֹשֶׁם מגֻחך קצת, אבל מושך את הלב מאד.
השטב-אופיצר והנסיך אנדרי עלו על סוסיהם וירכבו הלאה…
בצאתם מן הכפר פגעו רגע רגע באנשי-צבא ובאופיצרים מכל-המינים, שהלכו בדרך ההיא, אלה לכאן ואלה לכאן, ומשמאלם ראו מצודות נבנות מאדימות מרחוק בחֹמר הלח, שנחפר זה מעט. בַּטליונים אחדים עשו במלאכה זאת, אנשים לבושים אך כֻּתּנות על בשרם, אף-על-פי שנשב רוח קר, ודמיונם כנמלים לבָנות בעבודתן; מאחרי סוללת-העפר נזרקו מֵעדרים מֵעדרים של חֹמר אדֹּם. הרוכבים קרבו על סוסיהם אל אחת המצודות ויתבוננו בה ויעשו דרכם הלאה. מאחרי המצודה, אצלה ממש, פגעו בעשרות אנשי-צבא יוצאים ונכנסים בלי-הפסק, ויאטמו אפּיהם וירעישו את סוסיהם לצאת מַהר מתוך האויר הַמָּשחת הזה.
– אלה הם מַנעמי חיי-המחנות, אדוני הנסיך, - אמר השטבּ-אופיצר.
משם עלו על ההר אשר ממול המקום ההוא. מן ההר יכלו לראות את קצה מחנה-הצרפתים. הנסיך אנדרי עמד והתחיל מסתכל.
– הנה פה עומדת סוללַת כלי-תותחנו, - אמר השטב-אופיצר וירמוז על ראש ההר, - סוללת הקפיטן המשֻׁנה, אשר ישב בלי נעלים; משם נראה הכּל; נרכבה-נא שמה, אדוני הנסיך.
– אודך בכל-לב, עתה ארכב לבדי, - אמר הנסיך אנדרי, בחפצו להפּטר מהשטב-אופיצר, - אל-נא תטרח עוד.
השטב-אופיצר נטה משם, והנסיך אנדרי רכב לבדו.
במדה שהלך וקרב אל האויב, רבוּ הסדרים והפנים הצוהלים בחַיל הרוסי. המהומה והמבוכה גברו ביותר במחנה-העגלות, אשר ראה הנסיך אנדרי בבֹקר ואשר היה רחוק עשרה תחומים מהצרפתים. גם בגרוּנט הֻרגשו דאגה ופחדנוּת. אך במדה שקרה הנסיך אל גבול מחנה-הצרפתים, בה-במידה היה מראה החיל הרוסי שוקט ובוטח יותר. מקצת אנשי-הצבא עמדו בשורה, והפֶלדפֶבֶּל וראש-הרוֹטה מנו אותם ודחפו באצבע את כל קִצוני במחלקתו וצווהו להרים את ידו; אנשי-צבא מפֻזרים נשאו עצים וזרדים ובנו סֻכּות וצחקו ושוחחו זה עם זה; אצל המדורות ישבו לבושים וערֻמים ויִבּשו כֻתּנות וחִתּוּלי-רגלים או תקנו נעלים ואדרות ועמדו בכנופיה אצל הקלחות ומבשלי-הנזיד. ברוטה אחת נתבשלה סעֻדת-הצהרים, ואנשי-הצבא הביטו בפני-רעבתנים אל הקלחות העשֵׁנות ויחכו לטעימת האופיצר, אשר ישב על קורה מנגד אהלו ואשר אליו הֻגש הנזיד בקערת-עץ קטנה.
ברוטה אחרת מאֻשרת מזו – לא כל הרוטות נתברכו ביין-דגן – עמדו האנשים בהמון אצל פלדפֶבֶּל רחב-כתפים ומלוא-פנים, והוא יצק אל כוסותיהם ההפוכות, אשר הגישו זה אחר-זה אל תחת החבית הקטנה, שהיה כופה בידו. הם הגישו איש כוסו אל פיהו כמו מתוך כֹבד-ראש, ואחרי הריקם את כוסותיהם אל-קרבּם הלכו משם הלֹך ושֵׁפשף את פיותיהם ומחֹה את שפתיהם בשרווּלי אדרותיהם, ופניהם צהלו מבראשונה. כל פנים מלאו שַׁלוה, כאלו נעשה כל-זה לא לעיני אויב ולפני התנגשות קשה, שלא פחות מחצי המחנה עתיד להכּחד בו, כי-אם באחד המקומות בארץ-המולדת לפני שעת מנוחה ומרגוע. אחרי עברו את גדוד הַצַּידנים בא בין שורות הגרֵינַדרירים הקיוביים, בני-חיל עליזים ועוסקים בחיי שעת-שלום כשאָר אנשי-הצבא, והנה לפני קבוצת גרינדירים, לא-רחוק מאהלו של ראש-הגדוד, אֹהל גבוה ויפה משאָר האהלים, שוכב איש ערֹם. שני אנשי-צבא החזיקו בו, ושנים אחרים נופפו שבטים רכים וחבטו חביטה מסֻדרת על גבו החשוף. הנלקה צעק צעקה שאינה טבעית. מַיּוֹר בריא-בשר התהלך לפני שוּרת החיל הלֹך ודַבּר בלי הפסק ובלי שים-לב לצעקות הנלקה:
– חרפה היא לאיש-צבא לגנוֹב, איש-צבא חַיב להיות ישר, נדיב וגבור; ומי שגנב מאחיו, אין רגש-כבוד בו; איש-תועבה הוא. עוד, עוד!
קולו חביטת השבטים הרכים לא חדל, וכן לא פסקה הצעקה הנוראה, שהֻרגשה בה גם רמיה.
– עוד, עוד! - קרא הַמַּיּוֹר.
אופיצר צעיר סר מאצל הנלקה בפנים מביעים תמהון ודאבון ויבט דרך-שאלה אל האדיוטנט העובר לפניו על סוסו.
הנסיך אנדרי יצא אל השורה הקדומַנית וירכב לאֹרך המחנה. מחנה החיל הרוסי ומחנה האויב היו רחוקים זה מזה באגפיהם הימנים והשמאלים, אך באמצעיתם, במקום אשר עברו מלאכי-השלום ביום ההוא בבֹקר, היו סמוכים זה לזה כל-כך, שיכלו לראות אלה את אלה פנים בפנים וגם לשיח יחד. מלבד אנשי-הצבא העומדים על המשמר עמדו במקום ההוא גם הרבה אנשים סַקרנים מזה ומזה והתבוננו בצחוק קל אל האויבים המשֻׁנים והזרים.
אף-על-פי שנאסר לגשת אל גבולי המשמר, לא יכול שרי-החיל להבריח את הסקרנים, שנראו שם עוד בבֹקר השכּם. אנשי-המשמר, שעמדו באנשים שנועדו להראות דברים שאינם מצוּים, לא הביטו עוד אל הצרפתים, כי-אם התבוננו בבאים לפניהם ויחכו לשעת חִלּוּפם. הנסיך אנדרי עצר את סוסו ויתבּונן בצרפתים.
– ראֵה, ראֵה, - אמר אחד מאנשי-הצבא הרוסים אל רעהו וירמוז על מוּשקֶטיר רוסי בלבוּש איש-צבא פשוט, אשר נגש אל גבול המחנה עם אופיצר אחד ודבּר הרבה ובהתלהבות עם גרֵינַדיר צרפתי. - מה-מהיר הוא בלשונו! הצרפתי הלז אינו יכול לפטפט מַהר כמוהו. ומה תענה, סידוֹרוֹב!
– המתּן, שְּׁמַע, מה-מהיר הוא! - אמר סידורוב, אשר נחשב למפליא לדבּר צרפתית.
איש-הצבא, אשר רמזו עליו שני אלה בצחוק, היה דוֹלוֹחוֹב. הנסיך אנדרי הכּירוֹ וַיֵּט אזנו לשמוע את שיחתו. דולוחוב בא אל קצה המחנה עם ראש-הרוטה שלו מהאגף השמאלי, ששם עמד גדודם.
– עוד, עוד! - עורר אותו ראש-הרוטה וַיִּכַּף ויתאמץ לקלוט בדיוק כל מילה שלא הבין. - בבקשה, הרבה-נא. מה הוא אומר?
דולוחוב לא ענהו; הוא נטרד בריב-שפתים עד עם הגרֵינַדיר הצרפתי. כמובן, דבּרו על-אודות המלחמה. הצרפתי הביא ראיות, מבלי הַבדל בין האוסטריים לרוסים, כי הרוסים נכנעו וינוסו מאצל אוּלְם, ודולוחוב הביא ראיות, כי לא נכנעו הרוסים מאולם, כי-אם הכו את הצרפתים.
– פה יצַוּוּנו להניסכם וכן נעשה לכם, - אמר דולוחוב.
– אך השמרו לכם, פן תלכו שבי עם הקוזקים שלכם! - אמר הגרינדיר הצרפתי.
הצרפתים הנצבים עמהם התחילו צוחקים.
– עוד הַרקד ירקידו אתכם כמּו בימי סובוֹרוב, - אמר דולוחוב.
– מה השירה הזאת? - אמר צרפתי אחד.
– מדברי ימי-קדם, - אמר צרפתי אחר, אשר הבין, כי הדבר נוגע במלחמות הקודמות. - הקיסר יעשה לו לסוּבַרַא שלכם, כאשר עשה לאחרים…
– בונפרטי… - החל דולוחוב עוד, אך הצרפתי נכנס לתוך דבריו.
– אין בונפרטי עוד. הקיסר! לשטן… - גער בו הצרפתי 9.
– יקחהוּ השטן, את הקיסר שלכם!
ומיד התחיל מדבּר רוסית וּמקלל קללה גסה כדרך איש-צבא וירם רוֹבהו ויט משם.
– נלכה-נא, איבַן לוּקיץ', - אמר אל ראש-הרוטה.
– כן-הוא, בלשונם, - פתחו אנשי צבא-המשמר בשיחה, - ואתה פתח פיך, סידוֹרוֹב.
סידוֹרוב קרץ בעיניו ויפן אל הצרפתים ויחל לבַטא מלים משֻׁנות וסתומות:
– קַרִי, מַלַּה, טַפַּּה, סַפִּי, מוּטֶר, קַסְקַה, - פטפט סידורוב והשתדל לעשות עצמו כמדבּר כענין.
– הא, הא, הא! חַה, חַה, חַה, חַה! - הרעימו אנשי-הצבא בקול צחוק אדיר מקרב לב שמח, והצחוק עבר ודבק גם בצרפתים ויצחקו על-כרכם גם הם, ולפי-מה-שנדמה הֻצרכו אלה ואלה להוריד את רוביהם, לנפּץ את כדוריהם וללכת מַהר איש לביתו.
אבל הרובים היו ממֻלאים, ארֻבּות-היריה שבבתים ובמּצודות נשקפו אלה אל אלה והורו אֵימה כבראשונה וכלי-התותח, המוּסָרים מעל אופניהם הקדומַניים, עמדו אלה מול אלה גם הם כבראשונה.
טז.
אחרי עברו על סוסו לפני כל שוּרת החיל מהאגף הימני עד האגף השמאלי, עלה הנסיך אנדרי על סוללת כלי-התותח, אשר לפי דברי השטבּ-אופיצר יכלו לראות משם את כל שדה-המלחמה. כאשר הגיע שמה, ירד מעל סוסו ויעמוד אצל האחרון שבארבעת כלי-התותח המוּסָרים מעל אופניהם הקדומניים. לפני כלי-התותח התהלך ארטילֵיריסט-צופה, ובראותו את האופיצר, עמד ויתמודד רגע ואחרי-כן, כאשר נתּן לו האות, הוסיף ללכת הליכה סדורה וקשה זאת. מאחרי כלי-התותח עמדו אופניהם הקדומניים, ומאחריהם העַמּוּד-לסוסים ומדוּרות הארטילריסטים. ומשמאל, לא-רחוק מכּלִי-התותח האחרון, היה אֹהל קטן חדש של נצרים, ומתוכו נשמעו קולות אופיצרים מספּרים זה עם זה בשפתים מהירות.
לעיני העומד אצל הסוללה נראה באמת כמעט כל מחנה צבא-רוסיה ורֹב מחנה האויב. ממול הוסללה, באָפקהּ של הגבע הקטנה שממולה, נראה הכּפר שֶׁנגרַבֶּן; משמאל ומימין נראו בשלשה מקומות המוני צרפתים בתוך עשּן מדוּרותיהם, וברור היה, כי רֹב החיל הצרפתי נמצא בכפר ומאחרי ההר. משמֹאל לכפר נשקף מתוך העשן דבר דומה לסוללת כלי-תותח, אך בלי עזרת כלי-רֹאִי לא היה אפשר לראותו כראוי. האגף הימני הרוסי חנה על גבעה זקופה, אשר היתה למעוז מפני מחנה צרפת. עליה חנה חיל הרגלים הרוסים, ובקִצה נראו הדרַגונים. במרכז, במקום אשר נמצאה בו סוללת טוּשין, אשר מעלֶיה התבונן הנסיך אנדרי על כל המחנה, היה המוֹרֵַד וגם הַמַּעֲלֶה הקל ביותר שבעֶברי הנחל הצר, המבדיל בין החיל הרוסי ובין שֶׁנגרַבֶּן. משמאלו פגע חיל-רוסיה ביער, ובו עלו תימרות עשַׁן-המדורות, אשר העלו שם הרַגלִים הרוסים, שחטבו עצים ביער. המחנה הצרפתי היה רחב מהרוסי, וברור היה, שיכלו הצרפתים על-נקַלה להקיף את החיל הרוסי משני עבריו. מאחרי המחנה הרוסי נמצאה בקעה עמֻקה, שעֲבָרֶיהָ זקופים ושֶׁקָּשה היה לבעלי-התותח והפרשים להסוג אחור דרך הבקעה ההיא. הנסיך אנדרי נשען על כלי-תותח וַיוצא את חפיסתו הקטנה וישרטט לו את עמדת המחנות. בשני מקומות הֵעיר הערות קטנות בעט-עופרת על-מנת לאמרן לבגרַטיון. על-פי דעתו הֻצרכו להעמיד את כל בעלי-התותח במרכז ולהעתיק את הפרשים אל מּעֵבר לבקעה. אחרי אשר היה תמיד אצל המצביא הראשי והתבונן בתנועת פלוגות-החיל ובפקֻדות שנתּנו בעניני-הצבא ועסק תמיד בתאוּריהן ההיסטוריים של התּגרות, חקר גם בתּגרה הקרובה הזאת למהלך מעשי-המלחמה בשרטוטיהם הכלליים. רק מקרים גדולים ממין זה עלו על לבו: “אם ישתער האויב על האגף הימני – דבּר עם לבבו – יהיו גדוד-הגרֵינַדירים הקיובי וגדוד-הַצַּידנים הפּוֹדוֹלי צריכים להחזיק במקומם, עד אשר תקרבנה אליהם פלוגות חל-המלוּאים שבמרכז. באֹפן זה יוכלו הדרגונים להתנפל על האגף ולהדפו. ואם ישתער על המרכז, הרי אנו מציגים על הגבעה הזאת את הסוללה המרכזית ובצִלָּהּ נאסוף את האגף השמאלי ונשוב קבוצות קבוצות עד הבקעה".
בכל שעת עמדוֹ על הסוללה אצל כלִי-התותח שמע את קולות האופיצרים המספרים באֹהל הפתוח, והקולות לא פסקו, והוא לא הבין גם דבר אחד מדבריהם, כמו שיקרה לעיתים קרובות. פתאם הגיע לאזניו בקולות המדבּרים קול שיחה יוצאת מן הלב כל-כך, שעל-כרחו התחיל מקשיב.
– לא, מחמדי, - אמר קול נעים וכמו ידוּע לו לנסיך אנדרי, - אני אומר, כי אִלו היה אפשר לדעת מה-שיהיה אחרי המות, לא היה איש מאתנו ירא מפני המות. כן-הוא, מחמדי.
וקול אחר, קול צעיר יותר, נכנס לתוך דברו של זה.
– אם תירא ואם לא תירא, סוף אדם למיתה.
– אף-על-פי-כן אנו יראים! הוי אנשים חכמים, - נשמע קול איש בעל-גבורה, שנכנס לתוך דבריהם של השנַים הקודמים. - אתם הארטילֵיריסטים יודעי-מדע אתם, על יען אתם יכולים לשאת עמכם הכל, גם יין-דגן גם מיני-מתיקה.
ובעל הקול העז, לפי-הנראה מִשָּׂרי חיל-הרגלים, התחיל צוחק.
– ואף-על-פי-כן אנו יראים, - הוסיף הראשון, בעל הקול הידוע לו לבולקונסקי. - יראים אנו מפני הסוד הכמוס, מאשר אין יודע אתנו. אמֹר יאמרו, כי הנפש תעלה השמימה… ואנחנו ידענו, כי אין שמַים בעולם, ורק אויר הוא מה שאנו רואים.
בעל הקול העז חזר ונכנס לתוך דבריו של זה.
– עתה השקני-נא מין-עֲשַׂבֶיךָ, טוּשין, - אמר אליו.
“הלא זה הקפּיטן, אשר עמד אצל הרוכל בלי נעלים", אמר הנסיך אנדרי בלבו, ולנחת-רוח היתה לו הכָּרה זו, שהכיר את קולו הנעים של המתפלסף.
– לשתות מעט אפשר, - אמר טושין, - אך סוף-סוף קשה לדעת מה-שיהיה…
לסַיֵם את דבריו לא הספיק. באותה שעה נשמעה שריקה באויר; השריקה הלכה הלֹך וקרֹב, הלֹך וגבֹר, והכדור המועף כאִלו לא הספיק להשמיע הכל עד שנפל בכֹח משַׁבּר ומפוצץ ארצה לא-רחוק מהאֹהל ההוא, ונדמה, שנאנחה האדמה בנפלו עליה בכֹחו הנורא.
וכהרף-עין קפץ ויצא ראשונה טושין הקטן, ושפופרת מקטרתו בין שִׁניו מֻטָּה הצדה; פניו, פּני אדם פִקח וטוֹב-לב, חָורו קצת. אחריו יצא בעל הקול העז, אופיצר רגלי בין-חיל למראה, וירץ אל הרוטה שלו וירכּוס את מעילו ברוֹצו.
יז.
הנסיך אנדרי עמד על הסוללה, והוא רוכב על סוסו, ויבט אל עשן כלִי-התותח, אשר מתוכו פרץ הכדור. עיניו התחילו רוצצות אל כל עברי הכר הנרחב. אך זאת ראה, כי קבוצות הצרפתים, שקדם לזה עמדו כמו-נֵד, התחילו מזדעזעות, וכי דמות הוסללה, שנראתה משמאל, היתה סוללה באמת. העשן עוד רחף עליה. שני פרשים צרפתים רכבו בחפזון על ההר, ולפי-הנראה היו אדיוטנטים שלוחים. אל תחתית ההר נסעה קבוצת-חיל קטנה, אשר נראתה לעיניו בבֵרור ונועדה בודאי להתחבר אל אנשי-המשמר. עוד לא נפתזר עשַׁן היריה הראשונה, והנה עלתה תימרה חדשה של יריה שניה. ככה הוּחַלָּה התּגרה. הנסיך אנדרי הֵסב את סוסו וַיָּשָׁב בחפזון בדרך אשר בא, בדרך גרוּנט, לחַפש את הנסיך בַּגרַטיון. מאחריו שמע, כי היריה הולכת וחזקה, וַיסן, כי החַיל הרוסי הֵחל לענות. מתחת, מן המקום אשר עברו בו בבֹקר מלאכי-השלום, נשמעו יריות רובים.
כאשר בא לֵימַרוּאַ בחפזון על סוסו ומסר למוּרַט את מכתבו המלא זעם של בונפרטי, מהר מוּרַט הנכלם, בחפצו לתקן את אשר עִוֵּת, וַיַּּסַּע את חילו אל מול המרכז ואל מסביב לשני האגַפים, בקַוותו לדכּא את החיל הקטן, העומד לנגדו, עוד ביום ההוא עד הערב ועוד בטרם יבוא הקיסר.
“עתה הוּחלה! הִנֵּה הִנָּהּ!” אמר הנסיך אנדרי בלבו ובאותה שעה הרגיש, כי דמו התחיל פורץ אל לבו בתכיפות יתרה. “אבל איפה ואיככה יראו “מעשי טוּלון” שלי?” הוסיף להרהר.
בעברו בין הרוטות, אשר עוד לפני רבע-שעה עסקו באכילת נזיד בשתית יין-דגן, ראה בכל-מקום אך תנועה אחת של אנשי-צבא נחפזים לעמוד איש על מקומו ולהכין איש את רובהו ומצא בכל-פנים את סמני ההתרגשות, אשר גברה בו בעצמו. “עתה הוּחלה! הִנֵּה הִנָּהּ! פחד וצהלה יחד!” הביעו פני כל-אחד מאנשי-הצבא והאופיצרים.
עוד בטרם בא עד לפני המצודה, שלא נגמרה מלאכתה, ראה לאור הערב של יום-הסתָו הכּהה ההוּא רוכבי-סוסים באים לקראתו. בראשם רכב בעל אדרת-לבָדים ומצנפת-כבשים על סוס לבן. זה היה הנסיך בַּגרַטיון.
“עתה הוּחלה! הִנֵּה הִנָּהּ!” הביעו גם פניו הערמוניים הסתומים ועיניו העכוּרות העצומות למחצה, כעיֵפות מנדודי-שֵׁנה, של הנסיך בגרטיון. הנסיך אנדרי הסתכל בסקרנות ובדאגה בפָּנים הקופאים האלה, ונפשו חשקה לדעת, היש מחשבות ורגשות בקרב האיש הזה ומה מחשבותיו ורגשותיו ברגע הזה. “היש דבר בכלל מאחרי הפנים הקופאים האלה?” שאל הנסיך אנדרי את נפשו בהביטו אליו. הנסיך בגרטיון הרכין בראשו לאות-הסכמה לדבריו ויאמר “טוב” בפנים מסבּירות, כאִלו כל אשר נעשה וכל אשר הֻגד לו הוא הדבר אשר חזה מראש. הנסיך אנדרי דבּר בחפזון, ופניו אדמו מרכיבתו המבֹהלה. הנסיך בגרטיון בטא את המלים, שהוציא מפיו במבטאו המזרחי, במתינוּת יתרה, כאילו נתכַּוֵּן להורות, שאין למהר לסור מזה. אף-על-פי-כן הרעיש את סוסו וירכב אל סוללת טוּשין. הנסיך אנדרי רכב אחריו עם בני-הלויה. אחרי הנסיך בגרטיון רכבו: אופיצר מבּני-הלויה, שלישו המיֻחד של אותו הנסיך, זֶ’רקוב, סַדְרָן, השטב-אופיצר שלמשמר היום ההוא על סוס יפה כמין סוס אנגלי ופקיד אזרחי, אַבְדִיטור, אשר בקש מתוך סקרנות, שינתן לו לרכּוֹב אל שדה-המלחמה. האבדיטור, איש בעל בשר ופנים בריאים, הביט סביבו בבת-צחוק של גיל ותמימות יתרה ויתנודד על סוסו, ומראהו היה מגֻחך קצת באדרתו, אדרת-קַמְלוֹט, על מרדעתּו הצבאית בתוך הוּזרים, קוזקים ואדיוטנטים.
– הנהו רוצה לראות את המלחמה, - אמר ז’רקוב אל בולקונסקי ברמזו על האבדיטור, - ועם-זה תפעם רוחו עתה.
– חדל לך, - אמר האבדיטור בבת-צחוק של שמחה ושל תמימות יתרה, שהֻרגשה בה גם מעט מרמה, כאלו חשב לו לכָבוד להיות לצחוק בפי ז’רקוב הלץ וכאִלו השתדל בכַוָּנה להיות בעיני הבריות כשוטה גדול ממה שהיה באמת.
– מגֻחך מאד, אדוני נסיכי, - אמר השטב-אופיצר צרפתית, בבלי דעת לאמר כראוי את נוסּחת-התֹאַר אל נסיך בלשון-צרפת.
בין-כה קרבו כֻלם אל סוללת טוּשין, והנה כדור-תותח נפל לפניהם בקול חביטה גדולה.
– מה-זה נפל? - שאל האבדיטור בבת-צחוקו התמימה.
– רקיקים צרפתיים, - אמר ז’רקוב.
– באֵלה מכים אפוא? - שאל האבדיטור. - מה-נורא! - והוא כאלו נמוג מעֹנג. אך עוד הדברים בפיו והנה עוד שריקה נוראה נשמעה פתאם, ואחרי הַקָּשָׁה ושכשכוך וּשאון נפילה על הארץ – אחד הקוזקים, אשר רכב מאחרי האבדיטור בנטיה לצד ימין, נפל עם סוסו ארצה. ז’רקוב והשטב-אופיצר גחנו אל מרדעותיהם ויטו את סוסיהם משם כרגע. האבדיטור עמד נגד הקוזק ויתבונן בו בתאות-נפש סקרנית. הקוזק מת תחתיו, וסוסו עוד לא חדל לפרכס.
הנסיך בגרטיון פנה כה וכה בעינים עצומות קצת, ובראותו את דבר המהומה הזאת, נסב משם בקרירות-דעת וכמו אמר לנצבים עליו: “מי ישים לב להבלים כאלה!” ויעצור את סוסו בידים מהירות של רוכב משכיל ובגחנו קצת תִּקֵּן את חרבו, אשר נאחזה באדרתו. וחרבו חרב נושנה, לא ממין החרבות שהיו מצויות בימים ההם. הנסיך אנדרי זכר את השמועה אשר שמע, כי סובורוב נתן באיטליה את חרבו למתּנה לבגרטיון, וברגע ההוא נעם לו הַזֵּכר הזה ביחוד. בין-כה נגשו אל הסוללה, אשר עמד בולקונסקי אצלה בהתבוננו אל שדה-המלחמה.
– למי הרוטה הזאת? - שאל הנסיך בגרטיון את בעל-הַמַּשׂוּאות, אשר עמד אצל הארגזים.
בשאלו "למי הרוטה הזאת?” נתכַּון לשאֹל בעִקרו של דבר: האם לא יֵרך לבבכם פה? ובעל-המשוּאות הבין את כַּוָּנתו.
– לַקַּפיטן טושין, אדוני המרומם, - קרא בעל-המשואות, איש אָדֹם ופניו מלאים בהרות, בקול-צהלה ויעמוד במתיחת-איברים.
– כן, כן, - אמר בגרטיון בחפזון, ונראה בו, כי מחשבה באה בלבו, והוא עבר לפני האופנים הקדומַניים ויגש אל כלִי-התותח הַקִּצון.
הוא רכֹב רכֹב וקרֹב, וקול יריה עלה מכלי-התותח ההוא, ובעשן, אשר הקיף פתאם את כלי-התותח, נראו הארטיליריסטים, שהחזיקו בו ויָגעו עליו בכל-כחם להשיבו אל מקומו הקודם. איש-צבא גבה-קומה מאוד ורחב-כתפים, נוּמר 1, ומגרפה עשויה לדבר בידו, פשק רגליו ויקפוץ אל הגלגל. האיש, נוּמר 2, שָׂם ביד רועדת את הכּדור בצנור. ואיש קטן מֻקם קצת, הוא האופיצר טושין, רכב ונתקל בקצה כלי-התותח, ומבלי שהרגיש בגנרל יצא לפנים והשקיף מתחת לכף-ידו הקטנה.
– הוסף עוד שתי שורות והיה כראוי! - צעק בקולו הדק, אשר השתדל להורות בו רוח-גבורה יותר מכפי שהתאים לקומתו הקטנה. - את השני! - צפצף בקולו עוד. -הַשְׁמֵד וְכַלֵה, מֶדְוֶדְיֶב!
בגרטיון קרא לאופיצר, וטושין שָׂם שלש אצבעות אצל מצחת מצנפתו, אך בכבדות ובבַישנות עשה זאת ושלא כדרך אנשי-צבא כלל, אלא כדרך שהכהנים עושים בברכם את העם, ויגש אל הגנרל הקורא לו. אף-על-פי שנועדו כלי-תותחו של טושין לירות אל הבקעה, ירה בהם כדוּרי-הַבְעָרָה אל כבר שֶׁנגרַבֶּן, אשר נראה לפניו מעבר לבקעה ואשר על-ידו עלו צרפתים בהמונים רבים.
איש לא צוה ולא הורה את טושין, אנה יורה ובמה יורה, אך הוא נועץ את הפלדפֶבֶּל שלו, זַחַרְצֶ’נקה שמו, אשר כִּבְּדוֹ טושין מאד, ויגמור, שראוי להצית אש בכפר. “טוב!” אמר בגרטיון, כאשר הרצה האופיצר את הדבר לפניו, ויחל להתבּונן אל שדה-המערכה אשר נגלה לעיניו, וכמו באה מחשבה בלבּו. מימין קרבו הצרפתים יותר מבכל-צד. מתחת לגבעה, אשר עמד עליה הגדוד הקיובי, מבקעת הנחל נשמעו רעמי הרובים, קול מרגיז-לב, ומימין למקום ההוא, הרחק מאד, מאחרי הדרגונים, הראה האופיצר מבני-הלויה לבגרטיון פלוגה צרפתית הולכת וסובבת את האגף הרוסי. משמאל נבלע האֹפק ביער הקרוב. הנסיך בגרטיון צוה לשני בטליונים מן המרכז ללכת ימינה לעֶזרה. האופיצר מבני-הלויה מצא עֹז בנפשו להעיר, כי אם יסורו הבטליונים האלה ממקומם, ישארו כלי-התותח בלי מחסה. בגרטיון פנה אל האופיצר מבני-הלויה ויבט אליו בעינים עכורות בלי הָשב דבר. הנסיך אנדרי ראה, כי הערת האופיצר הזה מתקבלת על הלב וכי באמת לא היה מה להשיב עליה. אך בין-כה בא האדיוטנט מאצל ראש-הגדוד, אשר עמד בבקעה, והגיד לו, כי המונים רבים מהחיל הצרפתי הלכו למטה וכי הגדוד נפוץ והנה הולך ונסוג אל הגרינֵדרים הקיוביים. בגרטיון הרכין בראשו לאות הסכּמה וקִלוס וירכּב במתינות ימינה וישלח את האדיוטנט אל הדרגונים עם הפקֻדה להשתּער על הצרפתים. אך בעוד חצי-שעה שב האדיוטנט משם ויגד, כי ראש-גדוד-הדרגונים נסוג אל מעֵבר לָעֵמֶק, כי רבו המורים עליו ויפלו חללים חנם, ועל-כן מהר להביא את מוריו אל היער.
– טוב! - אמר בגרטיון.
כשנטה מאצל הסוללה נשמעו קולות-יריה גם משמאל מתוך היער, ומאשר רחק האגף השמאלי ממנו מבּוא שמה בלא-אִחור בעצמו, שלח את ז’רקוב לאמר לגנרל הראשי, הוא הגנרל אשר הציג את הגדוד לפני קוטוזוב בברוינוי, כי יסוג מַהר כפי-האפשר אל מעֵבר לעמק, כי לפי-הנראה לא יוכל האגף הימני לעצור זמן רב את האויב. את טושין ואת הבטליון אשר כסה עליו שכחו לגמרי. הנסיך אנדרי הטה אזנו ויקשב לדברי הנסיך בגרטיון, בדבּרו עם שרי-החיל, ולמצווֹתיו אשר צוה אותם, ויתמה בהתבוננו, כי לא צוה באמת דבר וכי אך התאמץ להעמיד פניו, כאִלו כל מה שנעשה מאֵין ברֵרה או במקרה או ברצונם של השרים הקטנים, אמנם נעשה שלא בפקֻדתו, אך על-פי מחשבותיו. טכסיסיותו זו של הנסיך בַּגרַטיון עמדה לו, כפי מה שראה הנסיך אנדרי, להועיל הרבה מאד במה שהיה באותו מעמד, אף-על-פי שהכל נעשה במקרה ולא ברצונו. השרים, אשר קרבו אל הנסיך בגרטיון בפנים עצובים, התחזקו אחרי דבּרם עמו, ואנשי-הצבא והאופיצרים קִדמו פניו בשמחה ובמעמדו חָזקו ידיהם ונראה בהם, שהם מתפארים באֹמץ-רוחם.
יח.
הנסיך בגרטיון רכב ויעל אל רום מקום האגף הימני ומשם ירד אל המקום שהגיעו רעמי-היריה מתוכו ושלא נראה בו מאומה מבעד העשן. כאשר העמיקו לרדת אל הבקעה, כן כבד להם לראות דבר, אך כן הרגישו יותר את קרבת שדה-הקטל האמתּי. שם התחילו פוגשים פצועים. את האחד סחבו שני אנשים תחת זרועותיהם וראש מגֹאָל בדם ומצנפת אין עליו. הוא נאנק בקול צרוד וְיָרַק בלי-הפוגות. הכדור נִחַת לפי-הנראה בפיו או בגרונו. השני, שנקרה לפניהם, התחזק והלך בעצמו ורובה אין בידו, והוא נאנח בקול רם ומנופף זרועו מרֹב מכאובו החדש, ודם המכה מקלח כמו מתוך קִתּוֹן על אדרתו. על פניו היה רֹשֶׁם של בהלה יותר משל מכאוב. הוא נפצע לפני רגע אחד. בבואם אל מעֵבר למסלה רכבו במורד זקוף ושם ראו אנשים אחדים מוטלים, והמון אנשי-צבא נקרו לפניהם, ובהם גם אנשים, אשר לא נפצעו. בנשימה כבדה עלו אנשי-הצבא לקראתם, ובלי שים לב למראה הגנרל, דבּרו בקול רם ונופפו בידיהם. מלפנים נראו טורי אדרות אפורות, ואופיצר אחד, בראותו את בגרטיון, נתן קולו אל המון אנשיו וירץ אחריהם ויצו אותם לשוב. בגרטיון קרב אל המחנה ההוא, אשר ירו עליו יריה אחר יריה, פעם בצד זה ופעם בצד זה, עד כי נחבאו קולות המדברים וקריאות המצביאים מפני קשקושי היריה. האויר היה מלא עשַׁן אבק-השרפה. ופני אנשי-הצבא היו מפֻחמים ומלאים תנועה. אלה פקקו את קני-רוביהם במדוכותיהם, אלה מלאו את מחתותיהם והוציאו כדורי-עופרת מילקוטיהם, ואלה עמדו וירו. אך על מי ירו, לא יכלו לראות בעד ענן העשן, אשר לא נְשָׂאוֹ רוח. פעמים רבות נשמעו קולות זמזוּם ושריקה נעימים לאֹזן. “מה זאת? - אמר הנסיך אנדרי בלבו בקָרבו על סוסו אל המון אנשי-הצבא האלה. - אין זו השתערות, שהרי אינם זזים ממקומם, אף אין זה רִבּוּעַ, כי אינם עומדים כראוי".
ראש-הגדוד, איש זקן רפה-כח למראה עין, שצחוק נעים על פניו וריסי-עיניו מכסים את עיניו הרכות יותר מעד חציָן ומשַׁוִּים עליו ענוַת-חסד, קרב על סוסו אל הנסיך בגרטיון ויקבלהו כאדם המקבל אורח הגון ויקר בביתו. הוא הגיד לבגרטיון, כי רוכבי-סוסים השתערו על גדודו וכי אף-על-פי שנהדפו לפני גדודו, נפלו יותר מחציוֹ חללים ופצוּעים. ראש-הגדוד אמר, כי נהדפה ההשתערות, בדבּור צבאי זה השתמש בהרצאתו, אך באמת לא ידע בבֵרור, מה היה לחילו בחצי השעה ההיא, ולא יכול להגיד בבטחה, ההָדף גדודו את המשתערים עליו, אם נפוץ לפניהם. בראשונה לא ידע אלא שכדורי-תותח מכל המינים התחילו מעופפים ומכּים חללים בגדודו ושאחרי-כן נשמע קול קורא: “פרשים!” והרוסים התחילו מורים, ועוד לא חדלו לירות, אך לא על הפרשים ירו עוד, - כי הפרשים נטו משם, - כי-אם על צרפתים רַגְלִים, אשר נראו בבקעה וירו משם. הנסיך בגרטיון הרכין בראשו לאות, כי כל זה נעשה כרצונו וכמחשבותיו, ויפן אל האדיוטנט ויצוהו להוריד ולהביא מן ההר את שני בטליוני הגדוד הַצַּידָנִי הששי, אשר זה-מעט עברו הוא ובני-לויתו לפניהם. הנסיך אנדרי השתומם ברגע ההוא על השנוי, שנהיָה בפני הנסיך בגרטיון. על פניו נראה רֹשֶׁם ההתעמקות וההתגברות והעליצות המצוּיות באיש, בזמן שהוא נכון לקפוץ ביום-שרב אל המים או בנַצחו בתַחרוּת שיש בה סכנה. לא היו לו עוד לא עיניו העיפות כמו מנדודי-שֵׁנה ולא מראה הסתכלותו המעֻשה. עיניו, עיני-נֵץ עגֻלות ובטוחות, הביטו נכחן בעֹז ובקצת בוז, מבלי הסתכל בדבר מיֻחד, אף-על-פי שתנועותיו היו מתונות ומדורות כקֹדם לזה.
ראש-הגדוד פנה אל הנסיך בגרטיון ויפצר בו, כי יחזור לאחוריו, כי גדולה הסכנה מאד במקום הזה. “חלילה לך, הוד-נסיכות, בשם אלהים!” אמר ויבט אל האופיצר מבני-הלויה כמבקש סיוע, והאופיצר הסב פניו מנגדו. “ראה-נא“, העיר אותו להתבונן אל הכדורים, אשר זמזמו וינהמו וישרקו בלי-הפוגות מסביב להם. תחנונים ותוכחות דבּר אליו, כדרך שֶׁנַּגָּר אומר אל הרך והענֹג האוחז בגרזן לחטוב בו: “אנחנו רגילים במלאכה, ואתה תעלה יַבָּלות על ידיך הענֻגות”. מדבריו נִשְׁמַע, כאִלו בו-בעצמו אין הכדורים יכולים לנגוע לרעה כלל, ועיניו המכֻסות למחצה הוסיפו עֹז לדבריו. השטב-אופיצר התחיל מסַיע לו לראש-הגדוד; אך הנסיך בגרטיון לא ענה אותם ויצו להפסיק את היריה ולשַׁנות את בניָנו של החיל הזה, על-מנת לתת מקום לשני הבטליונים הנגשים אליו. בדבּרו את דבריו אלה הטה רוח-סערה את ענן-העשן, אשר כסה את הבקעה, מימין לשמאל, כמו ביד עלמה, וההר אשר ממוּלם נגלָה וֵיָראוּ הצרפתים ההולכים עליו. עיני כל הנצבים עמו כוננו אל הפלוגה הצרפתית ההיא, אשר ירדה בעקלקלות ההר בפנים מוּעָדות אל מחנה הרוסים. כבר נראו מצנפותיהם השעירות של אנשי-הצבא, כבר היה אפשר להבחין בין האופיצרים לבין אנשיהם, ונפנופי הדגל המתנודד על עצוֹ הֻרגשו היטב.
– מפליאים הם ללכת, - אמר אחד מבני-לויתו של בגרטיון 10.
הפלוגה הגיעה אל-תוך הבקעה. בעבר ההוא של המורָד היתה ההתנגשות עתידה לפרוץ…
שארית הגדוד הרוסי, אשר השתתף במעשה הקרָב, מִהרה להסתדר ולנטות ימינה; מאחריה הלכו הלֹך והָפֵץ את הנחשלים שבּ 11שני בטליוני הגדוד הַצַּדני הששי ויקרבו בסדר נכון. הם טרם הגיעו עד לפני בגרטיון, וכבר נשמעו צעדי-אוֹנם, צעדים גדולים, כבדים ומסֻדרים של המון אדם רב. מהאגף השמאלי קרב אל בגרטיון יותר מכֻּלם ראש רוטה אחת, איש-תאֹר עגול-פנים, ורֹשֶׁם של נחת-רוח מתוך טפשות על פניו, הוא האופיצר, אשר קפץ ויצא במרוצה מן האֹהל. ברגע ההוא לא הרהר, לפי מה שהיה נכּר בו, אלא בזה, שהוא נכון לעבור לפני השרים הגבוהים כבן-חיל משכיל.
בנחת-רוח של אופיצר בן-חיל הלך-לו הליכה קלה על רגליו החזקות, כשׂוֹחה על-פּני המים, הלֹך והזדקף בלי יגיעה כל-שהיא, ובקלוּתו זאת הצטַין בין אנשיו, אשר הלכו אחריו על-פי צעדיו, אך הם צעדו בכבדות. אצל רגלו נשא את חרבו השלופה (חרב דקה וצרה, קטנה וכפופה, שלא כמין כלי-זין), ובלכתו הביט פעם אל השרים, פעם לאחוריו, בלי שַׁנוֹת מדת פסיעותיו. וַיַּסֵּב במהירות את כל גִּזְרָתוֹ המלאה אוֹן. לפי-הנראה, היו כל כֹחות-נפשו מכֻוָּנים לכך, לעטור יפה יפה לפני השרים הגבוהים האלה, ולפי שידע בעצמו, שהדבר הזה עולה בידו כראוי, עלץ לבו בקרבו. “בשמאלית… בשמאלית… בשמאלית…” כמו דבּר אל לבו אחרי כל פסיעה ופסיעה; ועל-פי הוראותיו אלה נסעו אחריו בדמות חומה מִטַּלְטֶלֶת המון אנשיו, בעלי פרצופים זעוּמים שונים, וכֻלם נוֹשאים איש את ילקוטו ואיש את רובהו, וכל-אחד ממאות האנשים האלה כמו דבּר אל לבוֹ גם-הוא אחרי כל פסיעה ופסיעה: “בשמאלית… בשמאלית… בשמאלית…”. מַיּוֹר בעל-בשר דָּרך בנשימה כבדה ובשנוי פסיעות מסביב לשיח, שעמד כשטן בדרך. אחד מאנשי-הצבא, שנשאר מאחרי חבריו, רץ אחרי הרוֹטה בפנים מלאים חרדה על עֲוֹנו; כדור-תותח חָצה באויר ויעבור במעופו ממעל לראש הנסיך בגרטיון ובני-לויתו _____ 12 בפלוגה כמו בכִוּוּן לקול הפסיעה "בשמאלית – בשמאלית!”. “הסר! 13” נשמע קול שחצני, קול ראש-הרוטה אל חילו. אנשי הרוטה סבו בלכתם במקוֹם אשר נפל הכדור בו; פרש זקן, או_ 14טר-אופיצר אגפּי, אשר התמהמה אצל החללים, השיג את ש____ותו15 וירקוד רקידה קטנה, ומיד חזר וכִוֵּן הליכתו לסדר הראוי ויבט אחריו בזעם. קריאת "בשמאלית… בשמאלית… בשמאלית…” כמו נשמע בלי-הפסק מבעד הדממה הנוראה ומבעד הקול ההולך וחוזר, קול פעמי האנשים הרבים המתדפקים על הארץ בבת-אחת.
– בני-חיל כֻּלכים! - אמר הנסיך בגרטיון.
“רַאדִי… אֳהָ-הָ-הָ-הָ-הָא!…” נשמע מכל השורות. איש-צבא זָעֵף, שהלך משמאל, נתן עיניו רגע קטן בבגרטיון, כמו נתכַּון לאמרו לו: “ידענו זאת גם בלעדיך"; איש-צבא אחר פער פיו ויצעק ולא הסב פניו בעברו, כאלו ירא, שמא יבוא לידי הסח-הדעת.
החיל צֻוָּה לעמוד ולהסיר איש את ילקוטו מעליו.
בגרטיון רכב וַיָּסָב את השורות שעברו לפניו וירד מעל סוסו. הוא נתן את המושכות בידי קוזק, פשט וימסור לו את אדרתּו הקצרה, עמד הָכן על רגליו וַיַּתְקֵן את מגבעתו. פני החיל הצרפתי נראו מתחתית ההר ואופיצרים הלכו לפניו.
“בשם אלהים!” אמר בגרטיון אל-עצמו בקול-עֹז, אשר נשמע לאזני הנצבים עליו, ויפן לרגע אל חילו ובנפנופי-יד קלים עבר לפני אנשיו בצעדי פרש, שאין אומנותו בכך להיטיב צעד, וכמו יָגע בהליכתו בדרך לא-סלולה. הנסיך אנדרי הרגיש בעצמו, כי כח גדול, אשר אין לעמוד לפניו, מושך אותו בדרך הזאת הלאה, ולבו עלץ בקרבּו 16.
כבר התחילו הצרפתים נראים מקרוב; כבר הכיר הנסיך אנדרי, אשר הלך מצד בגרטיון, את פתיליהם, את כִּתפוֹתיהם האדֻמות וגם את פרצופי פניהם של הצרפתים (בבֵרור גמור ראה לפניו אופיצר צרפתי זקן, אשר ברגלים עקומות, נעולות חצָאי-מגפַים, יָגע וצעד במעלֵה ההר). הנסיך בגרטיון לא הוסיף לצַוות דבר ויעבור עבֹר והחרֵש לפני שורות חילו. פתאם נשמע קול נפּוף ויריה מתוך החיל הצרפתי, ואחריו שני, שלישי… ועשן עלה על שורות מחנה-האויב, שכֻּלן נתפרדו ברגע ההוא, ויהי רעם יריות, ויפלו אחדים מִשֶּׁלָּנוּ, ובתוכם גם האופיצר עגול-הפנים, אותו האופיצר אשר שמח והשתדל כל-כך ללכת יפה יפה. ואולם לקול-היריות הראשון הֵסב בגרטיון פניו ויקרא: “אוּרַא".
“אוּרַא-א-א-א!” נתפשטה קריאה גדולה וממֻכת במחנה הרוסי, ואנשיו רצו ועברו את בגרטיון וזה את זה בהמון מפֻזר, אבל מלא גיל ועֹז, וירדפו במורד-ההר אחרי הצרפתים המפֹרדים.
יט.
השתערות הגדוד הַצַּידני הששי נתנה ידים לאגף הימני להסוג אחור. במרכז עצרה פעֻלת הסוללה הנשכחה, סוללת טוּשין, אשר עלתה בידו להצית אשר בכפר שֶׁנְגְרַבֶּן, את הצרפתים מלכת הלאה, כי התעסקו בכבּוי הבעֵרה, אשר לִבְּתָה הרוח, ובזה נתנו לחיל החונה ממולם לסור משם בשלום. בחפזון וברעש נסוג המרכז דרך הבקעה, ועם-זה לא קלקלו ולא ננסתבכו מחלקותיו בדרכיהן. אבל האגף השמאלי, - גדודי-הרגלים האֲזוֹבי והפּוֹדוֹלי וגדוד-ההוּזרים הפַּבלוגרַדי, - אשר חיל צרפתי גדול ממנו ביד שר-הצבא לַאן השתער עליו ממולו ובאותה שעה גם מעבריו, נפוץ כֻּלו. בגרטיון שלח את זֶ’רקוב אל הגנרל שבראש האגף השמאלי לצוות עליו להסוג בלי התמהמה.
ז’רקוב הריץ את סוסו מיד דרך-גבורה מבלי הסר ידו מאצל מצנפתו. אך בסורו מלפני בגרטיון, סרה רוח גבורתו מעליו ויחרד לבו מאד ולא יכול לרכּוב אל מקום-הסכנה.
בקרבו אל חיל האגף השמאלי, לא רכב משם והלאה, אל מקום היריות, כי-אם התחיל מבקש את הגנרל ואת שרי-החיל במקום אשר לא יכלו להִמָּצא ולא הגיד להם את דבַר-הפקֻדה.
הנהגת האגף השמאלי היתה, על פי זכות-התקנה, לראש הגדוד ההוא, אשר הובא לפני קוטוזוב על-יד ברוינוי ואשר עבד בו דולוחוב כאיש-צבא פשוט. אבל הנהגת האגף השמאלי הַקִּצון נתּנה לראש הגדוד הפבלוגרדי, אשר עבד בו רוסטוב, והדבר הזה הביא לידי סכסוכים. שני השּרים היו מלאים רֹגז איש על אחיו, ובשעה שבאגף הימני כבר נלחמו המחנות והצרפתים החלו לעלות, היו שני השּרים האלה עסוקים בטענות ובמענות, שנתכַּונו בהם להקניט זה את זה. והגדודים בעצמם, כגדוד-הרגלים כגדוד-הפרשים, היו מוּכנים מעט מאד למעשה-המלחמה הקרוב. אנשי הגדודים האלה, כקטן כגדול, לא שערוּ, כי התנגשות קרובה, וַיהיו עסוקים במנוחה בעניני שעת-שלום: הפרשים בכלכלת-הסוסים, והרַגְלִים בקִשוּש-עצים.
– אמנם גדול הוא ממני בתֹאר-הכבוד, - אמר האשכנזי, ראש-גדוד-ההוזרים, בלשונו הרוסים המשֻׁבּשת ובפנים מסתמקים אל האדיוטנט, אשר בא אליו על סוסו, - אם-כן יעש כטוב בעיניו; אני לא אוכל להקריב את ההוזרים שלי. תוקע! תְּקַע לשוב!
אך לא יכלו עוד להתמהמה. רעם כלי-תותח ורובים הגיע מימין ומן המרכז וכבר נראו מעילי המורים הצרפתים בעָברם על גשר בית-הָרֵחַיִם ובהסתדרם שם לירות משני צדדים. ראש-גדוד-הרַגְלִים נגש ברגלַים מרַתּתות קצת אל הסוּס ויעל עליו, וקומתו הזדקפה וגבהה מאד בשבתו על סוסו, וירכב אל ראש-הגדוד הפבלוגרדי. ראשי-הגדודים קרבו זה אל זה בקִדות של כבוד ובחֵמה עצורה בלב.
– סוף-סוף, אדוני ראש-הגדוד, - אמר הגנרל, - אינני יכול לעזוב את מחצית החיל ביער. אנימבקש מאתך, אנימבקש מאתך – חזר ואמר- להחזיק בפוזיציה ולהכּון להשתערות.
– ואני מבקש מאתך, שלא להתערב בדבר שאינו שלך! - ענה ראש-הגדוד בחרי-אף. - אלו היית קַוַּלֵּירִיסְט…
– אני אינני קַוַּלֵּירִיסְט, אדוני ראש-הגדוד, אבל גנרל רוסי אני, ואם אין זה ידוּע לך…
– ידוּע מאד, אדוני המרומם! - צעק ראש-הגדוד פתאם וינע את סוסו ופניו האדימו כתולע. - הואל-נא וגש אל שורת-המשמר וראית, כי פוזיציה זו לא תצלח כל-עִקר. אני איני רוצה להכחיד את גדודי, כדי לעשות לך נחת-רוח.
– אתה מדבּר עזות, אדוני ראש-הגדוד. לא להנאתי אני דואג ולא אתן לדבּר אלי כזאת.
הגנרל נזקק לו לראש-הגדוד להתחרות אתו באֹמץ-לב, ובהזדקפו ובהרעימו פניו רכב עמו יחד אל שורת החיל, כאלו שם, במטר כדורי-המות, יבֹרר כל הדבר, שהם נחלקים בו. הם באו אל השוּרה, וכדוּרים אחדים עפו ועברו ממעל להם, ושניהם עמדו מלכת בלי דַבּר עוד. להביט משם לא הֻצרכו, כי גם מן המקום, אשר עמדו בו קֹדם לזה, נראה בבֵרור, שאי-אפשר לרוכבי-סוסים להִלחם במקום ההוא, שהוא מקום שִׂיחים וּנְקָעִים, ושהצרפתים סובבים את האגף השמאלי. הגנרל וראש-הגדוּד הביטו זה אל זה בפנים נזעמים ומלאים מחשבות, כשני תרנגולים נכונים לקרָב, ואך שָׁוא חכו לסִמני פחדנות איש בפני רעהו. שניהם עמדו בנסיון. אחרי אשר לא היה להם מה לדבּר ואיש מהם לא אבה לתת פתחון-פה לרעהו לאמר עליו, כי הוא נטה ראשונה מתחת לכדורים, היו עומדים ומנסים זה את זה הרבה, לוּלא נשמעו פתאם ביער, כמעט מאחריהם, נפּוצי יריות-רובים ונַהם שאגה כלוּלה. הצרפתים התנפלו על אנשי-הצבא, שהיו מקוששים עצים ביער. באותה שעה לא יכלו עוד ההוזרים לשוב אחור עם הרַגְלִים יחד; כי שוּרת חיל-צרפת הבדילה ביניהם ובין הדרך המוכנה לשוב בה שמשמאלם. על-כרכם הוטל עליהם להשתער על אויביהם במקום הזה הקשה להם, כדי לעשות להם דרך.
האֶסְקַדְרוֹן, אשר עבד בו רוסטוב, בא לקראת אויבו ונצטוה לעמוד מיד אחרי עלותו על הסוסים. גם פה, כמו על הגשר שעל הנהר אֶן, לא היה איש בין האקסדרון ובין אויבו, והתחום הנורא, תחום הסוד הכמוס והאיֹם שבין החיים ובין המתים, הבדיל בין שני המחנות. כל האנשים ראו בעיני-רוחם את הקו המבדיל הזה, והשאלה, אם יעברוהו ואיככה יעברוהו, הטילה סער בקרבּם.
ראש-הגדוד נגש אל השוּרה ובזעף ענה איזה דברים על שאלות האופיצרים וצוה דבר-מה בזעף, כאיש עומד על דעתו בכל-כחו. איש לא אמר בפֵרוש, אבל קול יצא באֶסקַדרון על-דבר השתערות. פקֻדת הסתדרות נתּנה בקול, אחרי-כן קשקשו החרבות השלופות,