חלק ראשׁון

I

עברו שבע שנים. ים‑ההיסטוריה הנגרש של אירופה חדל מזעפו, נדמה היה כאילו נשתתק; אבל הכוחות הטמירים המניעים את האנושיות, (טמירים מפני זה, שהחוקים המכוונים את תנועתם בלתי‑ידועים לנו) המשיכו את פעולתם.

אף על פי שמרחב ים היסטוריה כאילו עמד בלי נוע, לא פסקה אף לרגע תנועת האנושיות כתנועה זו של הזמן השוטף בלי הפסק. נתחברו ונתפרדו חליפות סוגי שונים של התאגדויות אנשים; הוכנו והוכשרו הסיבות לשם התהוות ממלכות והתפרדותן, לשם העתקת עמים ממקום למקום.

ים‑ההיסטוריה התנודד בשצף‑קצף, שלא כדרכו, מחוף אחד למשנהו: הוא סער ורתח במעמקיו. אישים היסטוריים טולטלו כגלים, שלא כרגיל, מחוף לחוף: עכשיו כאילו עמדו והסתובבו במקום אחד. אישים היסטוריים, שקודם הכו אחור, בתור מצביאים, את תנועת ההמוני על ידי פקודות‑מלחמה, הכרזת‑קרבות ומסע‑מחנות, דחו עכשיו את התנועה הזאת על ידי מזימות מדיניות ודיפלומטיות, מתן חוקים, כריתת חוזים…

את הפעולה הזאת של האישים ההיסטוריים מכנים ההיסטוריקונים בשם ריאקציה.

ההיסטוריקונים, המתארים את פעולת האישים ההיסטוריים הללו, שגרמו לדעתם למה שנקרא בפיהם בשם ריאקציה, מגנים אותם בכל חומר הדין. כל האנשים המפורסמים שבתוקפה ההיא, מאלכסנדר ונפוליאון עד הגברת Staël, פֹוטִי, שֵׁלינג, פִיכְטֵה, שַׁטוֹבּריאַן ואחרים, עוברים לפני כס משפטם החמור ונידונים לכף זכות או לכף חובה בה במדה שהם מסייעים להתקדמות או לריאקציה.

באותה תקופה התחוללה, לפי תיאוריהם, ריאקציה גם ברוסיה, והגורם הראשי לריאקציה זו היה אלכסנדר 1, אותו אלכסנדר 1 שהיה לפי אותם התיאורים גופם, הגורם הראשי למעשי ההתחלה הליברליים שבימי מלכותו ולהצלת רוסיה.

בספרות הרוסית הנוכחית לא ימצא, מתלמיד של גמנסיה עד היסטוריקון מלומד, אף אדם אחד, אשר לא יַדה אבן באלכסנדר על רוע מעלליו בתקופת מלכותו זו.

"הוא צריך היה לעשות ככה וככה. במקרה זה התנהג כשורה, ובזה – שלא כשורה. הוא הטיב להתנהג בראשית ימי מלכותו ובשנת השתים עשרה; אבל הרע לעשות בזה, שנתן קונסטיטוציה לפולניה, הקים את הברית הקדושה, נתן שלטוֹן לאַרַקצֶ’יֶיב, תמך בגוֹליצין ובאמונת המסתורין ואחרי כן תמך בשישקוב ובפוטי. הֵרע לעשות, שטיפל בפלוגת‑החזית של הצבא, עשה שלא כהוגן שביטל את הגדוד הסֵמיוֹנוֹבי וכדומה.

עשרת גליונות ניר לא יספיקו אם נבוא למנות ולספור את כל הנזיפות שנוזפים בו היסטוריקונים על סמך המושגים, שיש לבם על אושר האנושיות.

הנזיפות הללו – מה פירושן?

אותם המעשים המהוגנים, שההיסטוריקונים מונים באלכסנדר 1, כגון: פעולותיו הליברליות בהתחלת מלכותו, המלחמה בנפוליאון, אומץ הרוח שהבליט בשנת ה 12, מלחמת שנת ה 13, כלום אין כל אלה נובעים מאותם המקורות – תנאי המשפחה, החינוך, החיים, אשר עשו את אישיותו של אלכסנדר למה שהיתה, – שמהם נובעים גם המעשים המגונים בעיני ההיסטוריקונים, כמו הברית הקדושה, הקמת פולניה, הריאקציה של שנות העשרים?

מה משמעותן של הנזיפות האלו?

משמעותן בזה, שאישיות היסטורית כמו אלכסנדר הראשון, אדם שעמד במרום פסגת השלטון האנושי, כאילו בתוך נקודת הזוהר של כל קרני‑האור ההיסטוריות, המתרכזות בו; אדם שהיה נתון תחת ההשפעות היותר כבירות בתבל, השפעות של רמאות, מזימות חרש, חנופה ושחצנות, הכרוכים בשלטון; אדם שבכל רגע ורגע ראה את עצמו אחראי בעד כל המתהוה באירופה; לא אדם מדומה, אלא חי וקיים, כמו כל אדם שבעולם, על הרגליו העצמיים, תאוותיו, שאיפותיו אל הטוב, היפה והישר, – שאדם זה אשם – לא חלילה בחוסר מוסר (על זה אין דרכם של ההיסטוריקונים לגנות), אלא בזה שהשקפותיו על טובת האנושיות היו שונות מאלו, שיש עכשיו לפרופיסור העוסק מימי נעוריו בחכמה, כלומר, בקריאת ספרים, בהרצאות ובהעתקת הספרים וההרצאות הללו לתוך מחברת מיוחדת.

אבל אם גם נניח, שאלכסנדר 1 טעה לפני חמשים שנים בהשקפותיו על טובת האנושיות, הרי השכל מחייב להניח, שההיסטוריקון הדן את אלכסנדר, לא יצדק אף הוא בעוד חמשים שנים בהשקפתו על טובת האנושיות. על אחת כמה וכמה טבעית והכרחית ההנחה הזאת לאחר שאנו רואים, אגב התבוננות אל מהלך ההיסטוריה, שמדי שנה בשנה, אצל כל סופר וסופר, הולכת ומשתנה ההשקפה על מה שנקרא בשם טובת האנושיות; יוצא איפא, שמה שנחשב לטוב הרי הוא רע לאחר עשר שנים, והוא הדין גם להיפך. יתר על כן: בעת ובעונה אחת אנו מוצאים בהיסטוריה השקפות על הטוב ועל הרע, הסותרות ביסודן זו את זו: אלה מהללים את אלכסנדר בעד מתן הקונסטיטוציה לפולניה והקמת הברית הקדושה, ואלה, להיפך, מרשיעים אותו.

על פעולת אלכסנדר ונפוליאון לא יתכן להגיד שהיתה מועילה או מזיקה, הואיל ואין אנו יודעים לשם מה היא מועילה ולשם מה היא מזיקה. אם פעולה זו אינה מניחה את דעת מי שהוא, הרי רק משום שאינה מתאימה להשקפה המוגבלת שיש לו על מושג הטוב. אם נראית לטובה בעיני הצלת בית אבי במוסקבה בשנת ה 12 או תהלת צבאות רוסיה, או שגשוגה של האוניורסיתה הפטרבורגית או אחרת, או חירותה של פולניה, או חסנה של רוסיה, או שיווי‑משקלה של אירופה או סוג ידוע של ההשכלה האירופית – הקידמה, הרי מוכרח אני להודות, שפעולת האישיות ההיסטורית נתכוונה, מלבד המטרות האלה, גם למטרות אחרות יותר כלליות אשר נשגבו מבינתי.

אבל נניח, שהמדע כביכול, כוחו יפה לפשט את כל הסתירות. ושיש לו – לשם הערכת אישים ומאורעות היסטוריים – קנה מדה קבוע לטוב ולרע.

נניח, שאלכסנדר יכול היה לעשות הכל באופן אחר. נניח, שיכול היה – לפי תורת אותם הקטגורים, המתרברבים בידיעת המטרה הסופית של תנועת האנושיות – לכלכל את מעשיו לפי אותה התכנית של לאומיות, חופש, שויון והתקדמות, (תכנית אחרת, כמדומני, אין), שהיו נותנים לו קטגורי‑זמננו. נניח, שתכנית זו היא בגדר האפשרות ושהיא סודרה ועובדה ושאלכסנדר פועל ברוחה. אבל אם כן, מה יהא, איפא, עם פעולת אותם האנשים, שהתנגדו בזמנם לכיוון הממשלה, פעולה, שהיא טובה ומועילה לדעת ההיסטוריקונים? פעולה זו לא היתה אזי קיימת; לא היה סימן של חיים; לא היה אזי כלום.

אם להניח, שאפשר להטות את החיים על פי השכל בטל תיבטל כל אפשרות של חיים.

II

אם להניח, כפי שנוהגים ההיסטוריקונים, שאנשים גדולים מנהלים את האנושיות לקראת השגת מטרות מסוימות, אחת היא אם היא גדולתה של רוסיה או צרפת, או שיווי משקלה של אירופה, או הפצת רעיון המהפכה והקידמה הכללית או אחרת, אי אפשר להסביר את תופעות ההיסטוריה בלי מושגי המקרה והגאוניות.

אם תכלית המלחמות האירופיות בתחילת המאה הנוכחית היתה גדולת רוסיה, הרי אפשר היה להשיג את התכלית הזאת גם בלי המלחמות הקודמות ובלי התנפלות הצבא. אם התכלית היא גדולת צרפת, אפשר היה להשיגה גם בלעדי המהפכה ובּלי הקיסרות. אם התכלית כלולה בהפצת אידיאות, יפה כוחה של הדפסת‑ספרים לשם תכלית זו מכח החילים. אם התכלית – בהתקדמות הציביליזציה דעת לנבון נקל, שמלבד השמדת אנשים ונכסיהם ישנן גם דרכים אחרות, יותר תכליתיות לשם הפצת הציביליזציה.

מדוע זה קרה הדבר ככה ולא אחרת? מפני שכך קרה הדבר.

“המקרה גרם למצב; הגאון השתמש בו”, – אומרת ההיסטוריה. אבל מה זה מקרה? מה זה גאון?

המלים מקרה וגאון אינן מסמנות שום דבר שקיים במציאות ומשום כך אי אפשר להגדירן. המלים הללו מציינות רק מדרגה ידועה בהבנת התופעות. אינני יודע את מקורה של תופעה מסוימת; אני סובר, שאיני יכול לדעת אותו; ומשום כך אינני רוצה גם לדעת והריני אומר: מקרה. אני רואה כוח, העושה פעולה, שאינה לפי מדת הכוחות האנושיים הרגילים; אינני מבין את סיבתו והריני אומר: גאון.

אותי האיל, שרועה‑הצאן מכניסו מדי ערב בערב לדיר מיוחד לשם פיטוּם, ובשרו ישמן כפלים, צריך להֵראות לגאון בעיני עדר האילים. ואותה העובדה, שדוקא את האיל הזה יכניס הרועה לא אל המכלאה המשותפת, אלא אל דיר מיוחד ושדוקא האיל הזה, הטובל בשומן, נשחט לאכילה, צריכה להֵראות בעיניהם לצירוף נפלא של גאוניות וגלגולי מקרים בלתי רגילים.

אבל די להם, לאילים, לחדול מחשוב, שכל מה שמוצא אותם לא נברא אלא לשם סיפוק צרכיהם הם; די להם להניח, שלמאורעות העוברים עליהם, יכולות להיות גם תכליות בלתי מובנות להם ומיד יראו משום אחדות ועקביות בכל מה שנעשה באיל המפוטם. ואם גם לא ידעו למה מתפטם האיל, ידעו לכל הפחות, שכל מה שקרה את האיל לא קרה שלא במתכון, ושוב לא יצטרכו לא למושג המקרה ולא למושג הגאון.

רק אחרי שנכיר ונודה, שזרה לנו התכלית הקרובה ושהמטרה הסופית נשגבה מבינתנו, תפקחנה עינינו לראות את התכליתיות בחיי האישים ההיסטוריים; לפנינו תתגלה סיבת הפעולה, שאינה לפי ערך הכוחות האנושיים הרגילים, המולידים אותה ושוב לא נזדקק למלים מקרה וגאון.

מספיקה לנו ההכרה, שסיבת המבוכות אשר קמו בקרב עמי אירופה אינה ידועה לנו, ושידועות לנו רק העובדות בלבד, כלומר, מעשי הרצח שהיו קודם בצרפת, אחרי כן באיטליה, באפריקה, בפרוסיה, באוסטריה, בהישפניה, ברוסיה, ושהתנועה ממערב למזרח וממזרח למערב היא היא מהות המאורעות ותכליתם, ואז לא רק שלא יהי לנו צורך לבקש סגולות יוצאות מן הכלל וגאוניות בתכונותיהם של נפוליאון ואלכסנדר, אלא גם לא נוכל לתאר לעצמנו את האנשים האלה אחרים מכמו שהם ושונים מכל בני אדם; ולא רק שלא יהי צורך להסביר על ידי פעולת המקריות את אותם המאורעות קלי‑הערך, שעשו את האנשים האלה למה שהיו, אלא יתברר לנו, שכל המאורעות העוטים הללו לא באו אלא מן ההכרח.

כשנוַתר על ידיעת התכלית הסופית נבין ונדע, שכשם שאי אפשר ליחס לשום צמח בעולם נצה אחרת וזרע אחר, שיתאימו לו יותר מאלה אשר יניב ויצמיח, כך אי אפשר להעלות על הדעת שני אנשים שונים, אשר קורות העבר שלהם יתאימו בכל פרטי פרטיהם במדה שוה לאותה התעודה, שהוטלה עליהם למלאותה.

III

מהותם העיקרית, הממשית של מאורעות‑אירופה בתחילת המאה הנוכחית היא: מסע‑גייסות של המוני עמים ממערב למזרח וממזרח למערב. ראשונה לתנועת‑המונים זו היתה התנועה ממערב למזרח. כדי שיוכלו עמי המערב להוציא אל הפועל את מסע‑הגייסות נחוץ היה: 1) שיתאחדו לפלוגה צבאית גדולה, אשר תעצור כח לעמוד בפני ההתנגשות בפלוגה הצבאית שבמזרח;

2) שיסתלקו מכל המסרות וההרגלים המקובלים;

3) ושיעמידו בראש תנועתם הצבאית אדם, שיוכל להצדיק, גם בפני עצמו גם בפני אחרים, את כל מעשי הרצח והשוד והתרמית, אשר ליווּ את התנועה הזאת בדרכה.

ואמנם, החל מהמהפכה הצרפתית הולכת ונהרסת הפלוגה הישנה הבלתי גדולה; המסרות הקדומות וההרגלים הישנים הולכים ובטלים; הולכת ומתלכדת לאט‑לאט פלוגה חדשה, העולה בהיקפה; מתגבשים הרגלים ומסרות חדשים, ומבצבץ ועולה האדם, שעתיד לעמוד בראש התנועה החדשה ועתיד לקחת על עצמו את כל האחריות בעד מה שעומד להתרחש.

אדם בלי השקפות, בלי מסרות, בן בלי שם, אף לא צרפתי, מתפרץ ועובר בגלגולי‑מקריות מוזרים, בין כל המפלגות הממרידות את צרפת, ומבלי להסָפח אף לאחת מהן, הוא מתעלה ותופס מקום בראש.

בוּרוּת החברים, חולשת המתנגדים ואפסותם, השקרנות גלוית הלב והקטנות המזהירה והבוטחת העמידו את האיש הזה בראש הצבא. ההרכבה המצוינה של חיל הצבא האיטלקי, סירובו של האויב להלחם, החוצפה הילדותית והבטחון בכוחות עצמו מנחילים לו תהילת מלחמה. מקרים ממקרים שונים שלא ימנו מרוב מלווים אותו על כל צעד. אי‑החסד שהטו לו שליטי צרפת היה לו לברכה. נסיונותיו לשנות את הדרך שהותותה לו, נשארו מעל: אינם מקבלים אותו לכהונה ברוסיה, אינה עולה בידו השליחות לתורכיה. בזמן המלחמות באיטליה נמצא פעמים מספר על עברי פי פחת וכל פעם ניצל בדרך נס. חיילות רוסיה, שיש בּכוחם לשים לאל את תהילתו, אינם מתפרצים לאירופה, כל זמן שהוא נמצא שם.

אחרי שובו מאיטליה הוא מוצא את הממשלה בפריז במצב של התפרדות, שבו מיטשטשים ומתבטלים מן ההכרח כל האנשים הנתונים בו. ומתוך עצמו מזדמן לו מוצא מהמצב המסוכן הזה, והוא – המשלחת לאפריקה, המחוסרת כל סיבה וטעם. ושוב מסייעים לו גלגולי המקרה. מַלטה הבצורה נכנעת לפניו בלי כל יריה; פקודותיו המבוהלות מוכתרות בנצחון. צי האויב, שלא יתן לעבור אף לספינה אחת, החמיץ את זמן‑המעבר של חיל עצום. באפריקה נעשו מעשי חמס ורשע לגבי תושבים שאננים, והאנשים העושים את המעשים הללו, וביחוד מנהיגם, בטוחים, שהדבר מצוין ונותן כבוד לשמם, שיש בזה משום מעשי יוליוס קיסר ואלכסנדר מוקדון ושהכל טוב ויפה.

אותו האידיאל של תהלה וגדולה, המתיר לאדם לא רק לטהר כל דבר אסור, אלא גם להתיהר בכל מעשה רשע אשר יעשה וליחס לו ערך מיוחד, נשגב ונפלא, אידיאל זה שעתיד להיות לקו ולמשקול לאדם זה ולכל הנוהים אחריו, הולך ולובש צורה במרחבי אפריקה. אל כל אשר יפנה יצליח. הדֶבר לא יפגע בו. דבר הרגו את שבויי המלחמה באכזריות רצח, לא יחָשב לו לעוון. נסיעתו מאפריקה מתוך אי‑זהירות ילדותית, בלי שום סיבה ובלי שמץ של אדיבות כלפי אחיו לצרה, יחשב לו לזכות, וצי האויב מעלים שוב את עינו ממנו. בו בזמן שהוא שב לפריז, שכור נצחון הפשעים, שהצליחו בידו, מוכן ומזומן למלוי תפקידו החדש וחסר כל מורה, הגיעה התפרדות הממשלה הרפובליקנית, שיכלה להכחידו לפני שנה, עד לקצה גבולה, אבל עכשיו נוכחותו של אדם העומד מחוץ למפלגות, יכולה רק לרומם ולנשא את הממשלה הזאת.

אין לו שום תכנית; הוא ירא ומפחד מפני כל; אבל המפלגות נאחזות בו ותובעות ממנו את השתתפותו.

רק הוא בלבד, עם האידיאל של התהלה והרוממות, אשר טיפח באיטליה ומצרים, עם שגעון ההאלהה העצמית, עם חוצפת רשעתו, עם תום שקרנותו – רק הוא לבדו יכול להצדיק את מה שעומד להתהוות.

הוא נחוץ בשביל המקום, המחכה לבואו, ומשום כך, כמעט מחוץ לרצונו ולמרות היסוסיו וחוסר התכנית וכל השגיאות אשר ישגה, הוא מסתבך בקשר, המכוון לשם כיבוש השלטון והקשר נגמר בהצלחה.

דוחפים אותו לתוך ישיבת מושלים. הוא רואה את עצמו לאבוד ורוצה מרוב פחד לברוח; מתחפש למתעלף; מדבר דברי שטות שיש בהם משום סכנה לנפשו. אבל שליטי צרפת, כה נבונים וגאים לפנים, מדי הרגישם עכשיו שעבר זמנם, נבוכו יותר ממנו והם מוציאים מפיהם לא את אותן המלים, שצריכים היו להגיד כדי להצמית אותו ולהציל את השלטון.

המקריות, אלפים ורבבות של מקרים נותנים לו את השלטון, וכל האנשים, כאילו מתוך הסכמה, מסייעים לחיזוק שלטונו. מקרים משעבדים לו את לבותיהם של שליטי צרפת בתקופה ההיא; גלגולי המקרה קובעים את אפיו של פאוּל הראשון, המכיר בשלטונו; המקריות זוממת נגדו קשר, שלא רק שאינו פוגע בו, אלא מגביר שבעתים את שלטונו. המקריות מסגירה בידו את אֵינְגִיֵנְסְקִי, ושלא במתכון היא מכריחה אותו להמיתו, ומוכיחה בזה לעם יותר מכל אמצעי‑הסברה אחרים, שיש לו הרשות והצדקה, מפני שבידו הכח. המקריות גורמת, שהוא מאמץ את כל כוחותיו כדי לעלות על אנגליה, שהיתה בודאי מכריעה אותו, אבל אינו מקיים אף פעם את רצונו זה, ושלא במתכון הוא מתנפל על מַק ועל האוסטרים, הנכנעים לפניו בלי תגרה. המקריות והגאוניות מנחילות לו נצחון על יד אוסטרליץ, ובמקרה כל האנשים, לא רק הצרפתים, אלא כל אירופה כולה, מלבד אנגליה, שגם לא תשתתף בכל המאורעות המתרחשים לבא, מכירים עכשיו למרות חרדת‑לבם ורגש בחילתם למעשי פשעיו, בשלטונו, בשמו, שהקנה לעצמו, באידיאל התהלה והרוממות, שנחשב בעיני כולם לנשגב ונבון.

כוחות המזרח, כאילו מתוך הכנה והתגיסות לתנועה העתידה, חותרים פעמים אחדות, בשנת 1805, 6, 7, ו9 אל המזרח, והם הולכים ומתגברים, הולכים ומתרבים. בשנת 1811 מתמזגת פלוגת האנשים שהוקמה בצרפת עם עמי אירופה התיכונית לפלוגה אחת כבירה. עם התגברות פלוגת האנשים הולך ומתגבר גם כח ההצדקה של האדם, העומד בראש התנועה. בתקופת עשר שנות ההכנה שקדמו לתנועה הכבירה, מזדמן אדם זה עם כל נושאי‑הכתר של אירופה. מושלי התבל המוזָמים אינם יכולים להעמיד כנגד אידיאל התהלה והרוממות של נפוליאון שום אידיאל של טעם. אלה ואלה שואפים להראות לו את אפסותם. המלך הפרוסי שולח את אשתו, למען תתרפס לפני האיש הגדול ותבקש את חסדו. קיסר אוסטריה יחשוב לו לחסד, שהאיש הזה יעלה את בתו על יצועו; האפיפיור, נוטר קדושת העמים, משתמש בדתו לשם העלאת האדם הגדול. יותר משנפוליאון בעצמו מתקין את עצמו למלוי תפקידו, מכינים אותו כל אנשי סביבתו לקבל על עצמו את מלא האחריות בעד כל המתהוה והעתיד להתהוות. אין לך פעולה, אין לך מעשה רשע או תרמית קטנונית, שלא יעלו בפי בני לויתו למדרגת עלילה כבירה. החג היותר מפואר, שהגרמנים היו יכולים לסדר לכבודו – הוא חגיגת יינה ואַוֹערשְׁטֶט. לא רק הוא לבדו אדם גדול, אלא גדולים גם אבות אבותיו, אחיו, בניו חורגיו, חתניו. הכל נעשה כדי ליטול ממנו את שארית שכלו ולהכינו לקראת תפקידו האיום. וכשהוא עומד מוכן, מוכנים גם הכוחות.

מסע הגייסות נוהר אל המזרח, מגיע למחוז חפצו, למוסקבה. עיר הבירה נלכדה; תבוסת החיל הרוסי עולה על כל התבוסות של צבאות האויב בקרבות הקודמים מאַוּסְטֵרליץ עד וַגְרַם. אבל פתאם, במקום גלויי המקריות והגאוניות, שנחו אותו עד עכשיו מחיל לחיל אל המטרה, אשר התוה לעצמו, מתגלים מקרים הפוכים עד בלי מספר, מהנַזלת בבוֹרוֹדינה עד קפאון החורף וגץ‑האש, שהעלה את מוסקבה על המוקד; ובמקום גאוניות באה שטות ונבלה, שאין דוגמתן בעולם.

מסע הגייסות בורח, שב בחזרה, שוב בורח, ומעכשיו כל המקרים יקרוּ תמיד לא לטובתו, אלא לרעתו.

מתחילה תנועה נגדית ממזרח למערב, הדומה עד להפליא לתנועה הקודמת ממערב למזרח. את התנועה הגדולה מקדימים אותם נסיונות התנועה ממזרח למערב, שנעשו בשנות 1805 – 1807 – 1809; אותה ההתלכדות לפלוגה אחת כבירה; אותו הסיפוח של עמי אירופה התיכונית אל התנועה; אותו ההיסוס בחצי‑הדרך ואותה המהירות במדת ההתקרבות אל המטרה.

פריז, המטרה האחרונה, – הושגה. ממשלת נפוליאון וצבאותיו – הוכו חרם. נפוליאון בעצמו – אין לו מעכשיו שום ערך; כך פעולותיו הן, כמובן, עלובות ונבזות; אבל שוב מתגלה מקריות‑פלא: בעלי הברית שונאים את נפוליאון, שבו הם רואים את מקור כל הפורעניות, שבאו עליהם; נפוליאון, המשולל כח ושלטון, שנתפס במעשי רשע וערמומיות, צריך היה להֵראות בעיניהם, כפי שנראה לפני עשר שנים ושנה אחת אחרי כן – כרוצח העומד מחוץ לגדר החוק. אבל על פי מקרה מוזר אין איש רואה את הדבר. תפקידו טרם נגמר. אדם, שנחשב לפני עשר שנים ושיחשב בעוד שנה לרוצח העומד מחוץ לגדר החוק, משתלח – מהלך יומַיִם מצרפת – לאי, שניתן לו לאחוזת עולם, עם שומרי ראש ועם מיליונים, המשתלמים לו מי יודע בעד מה.

IV

תנועת העמים מתחילה להרָגע ולהשתתק. גלי התנועה הגדולה נסוגו אחור ועל פני הים הרוגע עולים ומבעבעים חוגים שבהם חגים ונישאים הדיפלומטים החושבים, שהם הם הגורמים להשקטת התנועה.

אבל פתאם התנער והשׂתער הים שנשתתק. לדיפלומטים נדמה, שהתפרצות הכוחות החדשה היא בשלהם ובשל סכסוכיהם; הם מצפים להכרזת מלחמה חדשה בין מלכיהם; המצב נראה בעיניהם ללא מוצא. אבל הגל, שכולם מרגישים את גאותו, בא ממקום בלתי צפוי. שוב מתנשא אותו הגל מנקודת המוצא הקודמת – מפריז. מתחיל בעבוע הגלים האחרון של התנועה, ההולכת מצד מערב; בעבוע גלים זה צריך להתיר את כל הקושיים הדיפלומטיים מחוסרי‑המוצא למראית עין ולשים קץ לתנועת המלחמה בתקופה זו.

האדם שהחריב את צרפת שב בעצמו, בלי מרד, בלי חילים, לצרפת. כל שוטר ושומר יכול לאסור אותו; אבל על פי מקרה משונה לא רק שאין אדם מעכב בידו, אלא הכל מקבלים בהתלהבות את פני האדם, שעוד לפני יום אחד ניאצו את שמו ואשר קלל יקללוהו בעוד חודש.

האדם הזה נחוץ כדי להצדיק את הפעולה המשותפת האחרונה.

המשחק הגיע עד סופו. נגמר התפקיד האחרון. השחקן נצטווה להתפשט ולהסיר את הכחל ואת הסרק מעל פניו. שוב לא יהיה צורך בו.

ועוברות שנים מספר, כשהאדם הזה, בבדידותו על האי השמם, משחק בפני עצמו קומדיה עלובה, מסכסך ומשקר, מצדיק את פעולותיו, בשעה שאין כבר צורך בצידוקן, ומראה לכל העולם את ערך הדבר שנחשב לכח בעיני בני‑אדם בו בזמן, שיד פליאה כוננה את אשוריו.

המנהל, לאחר שגמר את הדרמה והפשיט את בגדי השחקן, הראהו לנו.

– הביטו וראו, הנה האיש אשר האמנתם בו! הריהו! הרואים אתם עכשיו, שלא הוא הניע אתכם, אלא אנכי?

אבל האנשים, שגודל התנועה הכם בסנורים לא הבינו את הדבר זמן רב.

עקביות והכרחיות גדולה מזו אנו רואים בחיי אלכסנדר I, אותו האדם שעמד בראש התנועה הנגדית ממזרח למערב.

מה דרוש לו לאדם, שיעמוד, מורם מכל עם, בראש התנועה הזאת ממזרח למערב? נחוץ רגש של צדק, יחס לעניני אירופה, אבל יחס הצופה לעתידות, שאינו מתבטל בדברים של מה בכך; נחוץ גובה מוסרי מכריע ביחס לחברים – מלכי התקופה ההיא; נחוצה אישיות צנועה ומושכת את הלב; נחוצה הרגשת עלבון אישי ביחס לנפוליאון. וכל אלה התלכדו באלכסנדר I; כל זאת הוכן והוכשר על ידי מה שנקרא בשם מקריות במשך כל ימי חייו שעברו; והם: גם החינוך, גם ההתחלות הליברליות, גם היועצים אשר סביבו, גם אוסטרליץ, גם טילזיט, גם אֶרפורט.

בזמן המלחמה העממית אין האישיות הזאת פועלת, מפני שאין צורך בה. אבל מן הרגע שהתגלע ההכרח של מלחמה אירופית כללית, מופיעה האישיות הזאת במקומה הראוי והיא מאחדת את עמי אירופה ומובילה אותם אל המטרה.

המטרה הושגה. אחרי המלחמה האחרונה בשנת 1815 עומד אלכסנדר במרום השלטון האנושי האפשרי. כיצד השתמש בשלטון זה?

אלכסנדר הראשון – עושה‑השלום באירופה, אדם ששאף מימי נעוריו להרבות אשרם של עמי ארצו, הראשון שתיקן תקנות ליברליות במולדתו, עכשיו כשהגיע למרום שלטונו וניתנה לו משום זה האפשרות להיטיב לעמיו, בו בזמן שנפוליאון מתכן בארץ גלותו תכניות ילדותיות וכוזבות על רוב האושר שהיה מעניק לאנושיות אלמלי היה השלטון בידו – אלכסנדר הראשון, לאחר שמלא את שליחותו והרגיש את יד האלהים אשר נחה עליו, מכיר פתאם את אפסותו של השלטון המדומה הזה, הנו מתרחק ממנו, מוסר אותו בידי אנשים שנואים, בזויי נפשו ואומר רק:

– לא לנו, לא לנו, כי לשמך תן כבוד! גם אני אדם כמוכם; תנוני לחיות כאחד האדם ולהרהר על נשמתי ועל האלהים.

*

כשם שהשמש וכל אטום ואטום של האיתר הוא כדור שלם ומוגמר ויחד עם זה רק חלק של כל היקום, שנשגב בענקיותו מבינת האדם, כך גם כל אישיות ואישיות נושאה בחובה את מטרותיה היא, אבל היא משמשת בו בזמן גם למטרות כלליות, שהן למעלה משכל האדם.

הדבורה שישבה על הענף עקצה את הילד. הילד מפחד מהדבורה ואומר, שמטרת הדבורה היא לעקוץ אנשים. המשורר מתענג על הדבורה היונקת מגביע הפרח ואומר, שמטרת הדבורה היא לספוג את ריח הפרחים. מגַדל הדבורים הרואה שהדבורה אוגרת את אבקת הפרחים ומביאה אותה לתוך כורתה אומר, שמטרת הדבורה היא לאגור דבש. מגדל דבורים שני שחקר את חיי הנחיל אומר, שהדבורה מאספת את האבקה כדי להזין את הדבורים הרכות ולהפריח את המלכה ושמטרתה – היא המשכת המין. הצמחן מדגיש, שהדבורה מדי רדתה עם אבקת הפרח דו‑הביתי על העלי, היא מפרה אותו, ובזה רואה הצמחן את מטרת הדבורה. צמחן אחר, המתבונן לנדידת הפרחים ממקום למקום רואה, שהדבורה מסייעה לנדידה זו; החוקר החדש הזה יכול להגיד שזוהי מטרת הדבורה. אבל המטרה הסופית של הדבורה איננה כלולה לא במטרה זו, ולא בשניה, ולא בשלישית, שהשכל האנושי יכול לגלותן. כל אשר יתעלה השכל האנושי מתוך גילוי המטרות האלו, כן תרחק ממנו המטרה הסופית.

בגדר השגתו של האדם הוא רק להתבונן, עד כמה מתאימים חיי הדבורה ליתר תופעות החיים. הוא הדין גם עם מטרותיהם של האישים ההיסטוריים והעמים.

V

חתונת נטשה, שנישאה בשנת 1813 לביזאוחוב היתה המאורע המרנין האחרון במשפחת הרוסטובים הזקנים. באותה שנה מת הגרף אילה אנדרייביץ', ועם מיתתו נתפוררה, כרגיל, כל משפחתו.

מאורעות השנה האחרונה: דליקת מוסקבה ומנוסת הבהלה מתוכה, מות הנסיך אנדריי ויאושה של נטשה, מות פטיה, שברה של הגרפינה כל אלה, מכה אחרי מכה, ניתכו על ראש הגרף הזקן. הוא כנדמה לא הבין והרגיש את עצמו חדל‑אונים להבין את ערך כל המאורעות האלה והוריד בדכדוך נפש מוסרי את ראשו השב, כאילו חכה ובקש מהלומות חדשות, שישימו קץ לחייו. יש שהיה עושה רושם של אדם נדהם ונבוך, ויש שהיה מלא רוח חיים וגבורה שלא כדרך הטבע.

חתונת נטשה העסיקה אותו זמן מה מצד חיצוניותה. הזמין ארוחות צהרים וערב, וכנראה רצה להעמיד פנים שמחים; אבל עליזותו לא מצאה הד, כלפנים; אדרבא, עוררה רק רגש של רחמנות אצל כל האנשים, שהכירו ואהבו אותו.

אחרי נסיעת פיר ואשתו נשתתק והתחיל סובל געגועים. כעבור ימים אחדים חלה ונפל למשכב. מימי מחלתו הראשונים, הבין, למרות תנחומי הרופאים, שלא יקום מחליו. הגרפינה לא פשטה את בגדיה ושבועים ישבה בכורסה למראשותיו. כל פעם שהגישה לו את סמי הרפואה, נשק דומם מתוך יבבה את ידה. ביום האחרון געה בבכי ובקש סליחה מאשתו ומבנו שלא בפניו בעד בזבוז האחוזה – האשמה העיקרית, שלא נתנה דמי לו. אחרי הסעודתא והמשיחה בשמן הקודש מת בצנעה, וממחרת היום מילא קהל מכרים, שבא לקיים את מצות חסד של אמת למנוח, את הדירה השכורה של הרוסטובים. כל המכרים האלה, שהרבה פעמים סעדו ורקדו בביתו, הרבה פעמים לגלגו עליו, עכשיו מתוך הרגשה כללית של מוסר כליות וחנינה, כאילו התחטאו בפני מי שהוא ואמרו: “כן היה מה שהיה, אבל אדם מצוין היה. אנשים כאלה אינם עכשיו בנמצא… ואי לך אדם אשר לא יחטא?”…

דוקא בו בזמן שנסתבכו עסקי הגרף, עד שקשה היה לדעת במה יגמר הדבר, אם מצב כזה ימשך עוד שנה, מת הגרף לפתע פתאום.

ניקוליי היה עם צבאות רוסיה בפריז, כשקבל את הבשורה על מות אביו. הגיש מיד כתב‑פטורין, אבל מבלי לחכות לתשובה, לקח חופשה ובא למוסקבה. המצב הכספי נתברר לגמרי כעבור חודש אחרי מות הגרף והפליא את כל המשפחה בסכום הכביר של חובות פעוטים שונים, אשר איש לא שער לקיומם. סכום החובות עלה כפלים על ערך האחוזה.

הקרובים והידידים יעצו לניקולי להסתלק מהירושה. אבל ניקולי ראה בהסתלקות זו כעין ביטוי של תוכחת כּלפי זכר אביו שהיה קדוש לו, ולפיכך לא רצה גם לשמוע על דבר הסתלקות וקבל את הירושה עם התחייבות לפרוע את החובות.

המלוים, אשר שתקו זמן רב, מפני שהיו כפותים– כל זמן שחי הגרף – בהשפעה הכבירה ובלתי‑ברורה, שהשפיע עליהם טוב‑לבו הפרוע, הגישו עכשיו בבת אחת את תביעותיהם לבית‑הדין. התחילה, כמו תמיד, התחרות – מי יקבל קודם, ואותם האנשים גופם, שהיו להם שטרי‑ידידות, אשר ניתנו בתורת מתנה ואינם טעונים פרעון, כמו מיט’נקה ואחרים, הופיעו עתה לפניו כנושים תבעניים. לא נתנו לניקוליי אף רגע מנוחה; ואלה שחסו כנראה על הזקן אשר גרם להם חסרון כיס (אם היה להם בכלל חסרון כיס), התנפלו עתה בלי רחם על היורש הצעיר, שלא עשה להם כל דבר רע ואשר נטל על עצמו ברצונו הטוב את תשלום החובות.

מכל הקנוניות שקוה להן ניקולי לא הצליחה אף אחת; האחוזה נמכרה בפומבי בחצי מחיר ומחצית החובות בכל זאת לא סוּלקה. ניקולי לקח את 30 האלפים שהציע לו חתנו ביזאוחוב למען סלק את חלק החובות, שמצא אותם לחובות ממשיים, כספיים. וכדי שלא יושם בבית האסורים בעד החובות הנשארים, כפי שאיימו לו הנושים, נכנס שוב למשרה.

לנסוע אל הגדוד כדי לתפוס בו את המקום הפנוי הראשון של מפקד הגדוד לא יכול, מפני שהיה משען‑החיים היחידי לאמו; ומשום כך, למרות סירובו להשאר במוסקבה בתוך חוג אנשים שידעוהו מקודם, ואף על פי שעבודה ממשלתית היתה לו לזרא, קבל במוסקבה משרה ממשלתית, פשט את בגדי‑השרד החביבי עליו והשתקע עם אמו וסוניה בדירה קטנה בְּסיבצוֹבי ורַז’וֹק.

נטשה ופיר דרו באותו זמן בפטרבורג, מבלי שהיה להם מושג ברור על מצבו של ניקולי. ניקולי, אשר לוה כסף אצל חתנו, השתדל להעלים ממנו את מצבו הדחוק. ביחוד הורע מצבו של ניקולי בזה שבמשכורתו אשר הגיעה ל 1200 רובל צריך היה לפרנס לא רק את עצמו, את סוניה ואת אמו, אלא גם לכלכל את אמו באופן שלא תרגיש בעניותו. הגרפינה לא יכלה להשלים עם חיים ללא מותרות ותפנוקים ומבלי להבין כמה קשה הדבר לבנה היתה דורשת מרכבה שלא היתה להם כדי להביא אל ביתה את ידידתה, או מאכל יקר בשביל עצמה ויין בשביל בנה, או כסף כדי להפתיע במתנה את נטשה, את סוניה או את ניקולי בעצמו.

סוניה ניהלה את משק הבית, שמשה את הדודה, קראה לה ספרים בקול, סבלה דומם את הקפריסות והטינה המסותרת שלה ועזרה לניקולי להעלים מהגרפינה את מצב הדחקות שהיו נתונים בו. ניקולי הרגיש את עצמו אסיר‑תודה לסוניה בעד כל מה שעשתה לאמו, התפעל מסבלנותה ומסירותה, אבל בקש להתרחק ממנה.

בקרב לבו כאלו נזף בה על היות המושלמת יותר מדי ועל שאי אפשר לגנותה על שום דבר, היו לה כל המדות המחשיבות את האדם; אבל רק מעט מזה, שימריצנו לאהבה אותה. והרגש הרגיש כי כל אשר ירבה לכבדה כן תמעט אהבתו אליה. נלכדה בהבטחתה באחד מכתביה, שבה נתנה לו חופש גמור, ועכשיו התנהג עמה, כאילו כל מה שהיה ביניהם נשכח זה כבר מן הלב ושוב אין לו חזרה לעולם ועד.

מצבו של ניקולי הורע מיום ליום. המחשבה לחשוך כסף ממשכורתו עלתה בתוהו. לא רק שלא קיצץ אלא שקע בחובות. לא ראה שום מוצא ממצבו. הרעיון לקחת יורשת עשירה לאשה, שהציעו לו קרובותיו, היה לו לזרא. מוצא אחר ממצבו – מות אמו – לא עלה אף פעם על דעתו. לא רצה כלום, לא קוה לשום דבר, ובעמקי נשמתו נהנה הנאה זועמת וחריפה מסבל מצבו, אשר נשא בהכנעה. התאמץ להתרחק ממכריו הקודמים, עם השתתפותם בצערו והושטת‑עזרתם המעליבה; נזהר מפיזור‑נפש ובדיחות‑דעת; גם בשבתו בביתו לא עסק בשום דבר, מלבד עריכת‑קלפים עם אמו, פסיעות דוממות בחדר ועישון מקטורת בלית פוסק. כאילו התאמץ לנטור את מצב הרוח הקודר שרק תחת השראתו הרגיש בנפשו את היכולת להתגבר על מצבו.

VI

בהתחלת החורף באה הנסיכית מריה למוסקבה. מפי השמועות שבעיר נודע לה על מצב הרוסטובים ועל “מסירת הנפש של הבן למען אמו”. (כך ריננו בעיר).

“לא פיללתי לשמוע עליו אחרת”, – אמרה בלבה הנסיכית מריה, בראותה בזה סימן מרנין של אהבתה אליו. מדי זכרה את יחסה הידידותי, כמעט המשפחתי אל כל בני הבית, ראתה חובה לעצמה לנסוע אליהם. אבל כשזכרה את יחסה לניקולי בבורוניז', יראה לנסוע. אחרי התאמצות פנימית רבה, נכנסה בכל זאת שבועות מספר אחרי בואה העירה אל משפחת הרוסטובים.

ניקולי פגש בה הראשון, הואיל ואל הגרפינה אפשר היה להכנס רק דרך חדרו. עם נעיצת המבט הראשונה בפניה קבלו פני ניקולי, במקום ארשת שמחה, שקותה למצא אצלו הנסיכית מריה, הבעת קרירות, יבשות וגאוה. ניקולי שאל לשלומה, הביאה אל אמו וכשבתו כחמשה רגעים יצא את החדר.

כשעזבה הנסיכית את הגרפינה, בא שוב ניקולי ובחגיגיות ויבשות מיוחדת ליווה אותה אל הפרוזדור. לא השיב אף מלה על הערותיה בדבר שלום הגרפינה.

“כלום עסקך זה? עזביני במנוחה” – דובב מבטו.

– ולמה תשוטט הנה והנה? מה נחוץ לה? לא אוכל נשוא את הגבירות הללו עם מתק שפתיהן! – אמר בקול בנוכחותה של סוניה. מאפס כח כנראה לכבוש את כעסו, אחרי שהתרחקה מרכבת הנסיכית מהבית.

– הוי, איך אפשר לדבר ככה, Nicolas – אמרה סוניה, בהסתירה בקושי את שמחתה. – היא טובה כל כך, וּ maman אוהבת אותה ככה.

ניקולי לא ענה דבר ורצה בכלל לחדול מדבר על הנסיכית. אבל מיום ביקורה סחה עליה הגרפינה הזקנה פעמים אחדות ביום.

ניקולי התאמץ להחריש, כשדברה אמו על הנסיכית, אבל שתיקתו הרגיזה את הגרפינה.

– היא עלמה הגונה ונאה, – אמרה, – ועליך לנסוע אליה. על כל פנים תתראה עם אנשים, שהרי הישיבה עמנו, כמדומתני, מביאה לידי שעמום.

– אבל אין לי כל חשק, אמא.

– כל הזמן השתוקק לראות, ועכשיו – אין לי חשק, אינני מבינה איתך באמת, חביבי. היא עלמה הגונה מאד ומצאה תמיד חן בעיניך; ופתאם – כל מיני תירוצים. הכל הכל מכסים ממני.

– חס וחלילה, אמא’לי.

– הייתי מבינה, אלמלא בקשתי מאתך לעשות איזה דבר בלתי נעים, והרי אני מבקשת ממך רק לנסוע אליה ולבקרה. חושבתני, שגם מדת הנימוס דורשת… בקשתיך ושוב לא אתערב בדבר, אם יש לך סודות בפני אמך.

– טוב, אסע אם רצונך בכך.

– אחת לי; רק את טובתך דרשתי.

ניקולי גנח בנשכו את שפמו וערך את הקלפים מתוך התאמצות להסב את דעת אמו לענין אחר.

ביום השני, השלישי והרביעי נשנה אותה השיחה.

אחרי הביקור בבית הרוסטובים וקבלת‑הפנים הפתאומית, הקרירה של ניקולי, התודתה הנסיכית מריה בפני עצמה, כי צדקה בזה שלא רצתה הראשונה לנסוע אל הרוסטובים.

– לא פללתי למצא אחרת – אמרה בלבה, ובקשה תנחומים ברגש גאותה. אין ביני ובינו ולא כלום; לא חפצתי אלא ראות את הזקנה שהטיבה תמיד עמדי ואני חייבת לה משום כך תודה מרובה.

אבל המחשבות האלו לא הרגיעו את רוחה: רגש הדומה לחרטה עינה את לבה מדי זכרה את ביקורה. אף על פי שהחליטה לבלתי נסוע יותר למשפחת הרוסטובים ולשכח את הכל, הרגישה את עצמה בלי הפסק במצב בלתי ברור. וכששאלה את עצמה מהו הדבר המציק לה התודתה בעל כרחה, שזהו משום יחסה לרוסטוב. הנעימה הקרירה, המנומסת שלו נבעה מהרגש, אשר רחש אליה (היא ידעה זאת), והנעימה הזאת האפילה על משהו. את ה“משהו” זה רצתה לברר לעצמה; וכל זמן שלא תברר הרגישה, שלא תדע שלו בנפשה.

באמצע החורף ישבה בחדר המורה והשגיחה על בן אחותה המכין את שיעוריו והנה הודיעו לה את דבר‑באו של רוסטוב. בהחלטה נמרצה לבלתי גלות את סודה ולבלתי הראות את מבוכתה הזמינה את M-lle Bourienne ויחד עמה יצאה אל הטרקלין.

מתוך הבטה ראשונה בפני ניקולי ראתה, שבא רק לקיים את מצות הנימוס והחליטה בנפשה להתנהג עמו באותו הטון אשר גלה אליה.

פתחו בשיחה על שלום הגרפינה, על מכרים משותפים, על חדשות המלחמה האחרונות, וכשעברו עשרת הרגעים המספיקים לפי מנהגי הנימוס שהאורח יקום ממקומו, קם ניקולי מתוך ברכת פרידה.

הנסיכית בעזרת M-lle Bourienne יצאה מהשיחה בשלום; אבל ברגע האחרון עיפה כל כך מדבר על ענינים שלא העסיקו אותה, והמחשבה – מדוע נגרע חלקה בנעימות החיים כל כך הטרידה אותה, עד שאחוזת פיזור‑נפש שלחה נכחה את עיניה הקורנות, ישבה בלי נוע ולא הרגישה כשקם ממקומו.

ניקולי הסתכל בפניה ומתוך רצון להעמיד פנים שאינו רואה את פיזור נפשה הגיד מלים אחדות לְ M-lle Bourienne ושוב הסתכל בפני הנסיכית. היא הוסיפה לשבת בלי תנועה ופניה העדינים ניכרו סימני צער. פתאום נכמרו רחמיו עליה ובמוחו עלתה הכרה מטושטשת, שאולי הוא הוא סיבת התוגה, הנסוכה על פניה. נתעורר אצלו הרצון לעזור לה, להנעים לה דברים, אבל לא מצא מה להגיד לה.

–שלום לך, נסיכית, – אמר.

התאוששה פתאם, השתלהבה ופלטה אנחה כבדה.

– אח, סלח לי, – אמרה, כאילו נתעוררה משנה.

הנך נוסע כבר, גרף? נוּ, שלום! ואת הכר בשביל הגרפינה?

– חכי, כרגע אביאהו – אמרה M-lle Bourienne ויצאה את החדר.

שניהם החרישו, ורק מזמן לזמן הביטו איש אל רעהו.

– כן, נסיכית, – אמר לבסוף ניקולי בשחקה של עצב, – הדבר כאילו קרה תמול‑שלשום, והרי כמה מים אזלו מני ים מהעת שהתראנו בפעם הראשונה בבוֹגוצ’רוב. אז נדמה לנו, שהננו שרויים כולנו בצרה. ואני מוכן לתת את כל הון ביתי כדי להחזיר את הימים ההם… אבל אין להם חזרה.

– כן, כן, – אמרה. – אבל אל נא יצר לך על העבר, גרף. כפי שאני תופסת את חייך עכשיו, זכר תזכרם תמיד בעונג, מפני שמסירת הנפש, המציינת את חייך עתה…

– אינני מקבל את דברי תשבחתך, – שסע את דבריה בחפזון. – אדרבא, אני מיסר את עצמי בלי הפסק… אבל שיחה זו היא אי‑מענינת ובלתי משמחת לגמרי.

ומבטו קבל שוב את ההבעה הקודמת, היבשה והקרה. אבל הנסיכית הכירה בו עכשיו את האדם אשר ידעה ואהבה אותו ורק עם האדם הזה לקחה עכשיו דברים.

– סברתי, שתרשה לי להגיד לך זאת… – אמרה. נתידדנו ככה עמך… ועם משפחתך, וסברתי, שלא תחשוב את השתתפותי לבלתי נאותה, אבל שגיתי. – אמרה. קולה רטט פתאום. – אינני יודעת מדוע – הוסיפה אחרי שהתעודדה, קודם היית אחר וְ…

– יש אלפי נימוקים מדוע. (הדגיש בהדגשה מיוחדת את המלה מדוע). תודתי לך, נסיכית, אמר בקול חרישי. – לפעמים קשה.

“הנה משום מה! הנה משום מה!” – צלצל קול פנימי בנשמת הנסיכית מריה. “לא, אהב אהבתי לא רק את מבטו העליז, הטוב והגלוי, לא רק את חצוניותו ההדורה; נתגלתה לי נשמתו האדיבה, האמיצה, המסורה” – אמרה בלבה. “כן, הוא עני עכשיו, ואני – עשירה… כן, רק משום כך… כן, אלמלא הדבר הזה…” ובזכרה את עדינותו לשעבר ובהביטה עכשיו אל פניו הטובים והנוגים, הבינה מיד את סיבת קרירותו.

– מדוע זה, גרף. מדוע? – קראה פתאם כמעט בקול רם ונתקרבה אליו שלא במתכון. – מדוע, הגידה לי. עליך להגיד לי. (הוא שתק). איני יודעת גרף את המדוע שלך, – המשיכה. אבל לי קשה, לי… אני מודה בזה לפניך. רוצה אתה לגזול ממני משום מה את הידידות הקודמת. וזה גורם לי צער. (דמעות רעדו בעיניה ובקולה). אשרי בחיים היה כה דל, עד שכל אבדה קשה עלי… סלח לי, הוה שלום. – נתנה את קולה בבכי ויצאה את החדר.

– נסיכית! חכי נא למען השם! – קרא והתאמץ לעכב אותה. נסיכית!

השקיפה מאחוריה. דקים מספר הביטו דוממים איש בעיני רעהו, ומה שהיה רחוק ובלתי אפשרי נעשה בין רגע לקרוב, אפשרי ובלתי נמנע.

VII

בסתו, שנת 1813 נשא ניקולי את הנסיכית מריה לו לאשה, ויחד עם אשתו, אמו וסוניה עקר דירתו אל “ההרים הקרחים”.

במשך ארבע שנים סילק, מבלי אשר מכר את אחוזת אשתו, את שארית חובותיו ואחרי שקבל ירושה לא גדולה אחרי מות קרובתו, פרע גם את החוב לפיר.

מקץ עוד שלוש שנים, בשנת 1820, סידר ניקולי את עניניו הכספיים עד לידי כך, שקנה והוסיף לנכסיו אחוזה לא גדולה אצל ההרים הקרחים, ונהל משא ומתן בדבר פדיון אחוזת אביו “אָטְרַדְנוֹיֶה”, מה שהיה חלום שעשועיו מאז.

אחרי שהתחיל לטפל בעל כרחו בעניני המשק, התמסר במהרה בכל לבו למשקו, עד שנהפך למשלח ידו החביב והיחיד כמעט. ניקולי היה בעל‑בית פשוט, לא אהב חידושים, ביחוד אנגליים, שהיו אז לפי רוח הזמן, התיחס בביטול לחבורים העיוניים בעניני המשך, לא אהב בתי‑חרושת, תוצרות יקרות, זריעת תבואות יקרות, ובכלל לא טיפל לחלקי משק בודדים. לנגד עיניו היה תמיד כל המשק בשלמותו, ולא פרט זה או אחר. ובאחוזתו החשיב בעיקר לא את החנקן או את החמצן, הנמצאים בקרקע או באויר, לא מחרשת מיוחדה במינה וזבל, אלא את המכשיר העיקרי המפעיל גם את החנקן, גם את החמצן, גם את המחרשה, גם את הזבל והוא הפועל, האיכר. משהתמכר ניקולי לעבודת המשק והתחיל חודר לתוך חלקיו השונים, עורר האיכר את תשומת לבו המיוחדה; האיכר היה בעיניו לא רק למכשיר, אלא גם למטרה ושופט. בתחלה היה מתבונן אל האיכר והתאמץ להבין ולדעת, מה נחוץ לו, מה טוב ומה רע בעיניו, והעמיד פנים כאילו הוא מפקד ומצוה, ולמעשה למד מהאיכרים את דרכי פעולתם, ודבורם וסברותיהם על הטוב ועל הרע, ורק אחרי שהכיר את טעמם ושאיפותיהם ולמד לדבר כלשונם ולהבין את טיב שפתם הטמיר, כשהרגיש את עצמו מקורב לאיכר, רק אז התחיל לשלוט בו בלי היסוס, כלומר למלא ביחס לאיכרים את התפקיד הדרוש. ומשקו של ניקולי הלך והתפתח לעילא ולעילא.

ניקולי, אחרי שלקח את האחוזה תחת הנהלתו, מנה מיד, בלי שגגה, בטביעת עין של אדם הרואה את הנולד, בתור זקן‑הכפר או ראש העדה את אותם האנשים, שהיו נבחרים על ידי האכרים בעצמם, אלמלי ניתנה להם הרשות לבחור ואת הפקידים הממונים האלה לא החליף מעודו. טרם שחקר את סגולות הזבל הכימיות, טרם שנכנס בפרטי “החייב והזכאי” (כפי שהיה רגיל לקרא בלשון של בוז), אסף ידיעות על כמות הבקר אצל האכרים והגדיל אותה בכל האמצעים שהיו ברשותו. תמך בּמשפחות האכרים ככל אשר השיגה ידו ולא הרשה להן להתפלג. רדף את האכרים הנרפים, החלשים ופרוצי המוסר והתאמץ להוציאם מהעדה.

בזמן הזריעה וקציר השחר ותבואות השדה השגיח במדה שוה על שדותיו ושדות האכרים. ולא רבים היו ביניהם, שהיו מקדימים ומטיבים לזרוע ולקצור את שדותיהם ומפיקים מהם הכנסות רבות כניקולי.

עם עבדי החצר לא אהב להרבות דברים, קרא להם בשם גנאי אוכלי‑לחם חנם. וּלדעת רבים פינקם יותר מדי ופרעם לשמצה; כשצריך היה לתת פקודה בדבר אחד מעבדי החצר וביחוד כשצריך היה להטיל עונש, היה מהסס ומתיעץ עם כל בני הבית; אולם כשאפשר היה למסור לצבא תחת איכר את אחד מאנשי החצר, עשה את הדבר בלי שום היסוס. לעומת זה, בכל פקודותיו על דבר האכרים לא ידע אף שמץ ספק. ידע שכל פקודה ופקודה שלו תתקבל על ידי כולם ברצון כנגד אחד או מתי‑מבט.

במדה שוה לא הרשה לעצמו להטריח או ליסר אדם רק משום זה, שכך עלה על דעתו, כשם שלא הרשה לעצמו להקל את עולו ולשלמו טובה רק מפני שכך היה רצונו הפרטי. אלמלי נשאל לא יכול היה להגיד במה ראה את קנה‑מדת הראוי ובלתי ראוי; אבל היה לו קנה‑מדה כזה, חוש‑הבחנה קיים ומוצק בנשמתו.

לעתים קרובות היה רגיל לדבר בכעס על איזו תקלה או אי‑סדר: “עִם עַמנו הרוסי”, ודימה בנפשו שאינו סובל את האיכר.

אבל אהוב אהב את עמנו הרוסי הזה ואת אורח חייו בכל נפשו ומאודו ורק משום זה הבין וקלט את הדרך היחידה ואפני העבודה של המשק, המביאים ברכה לבעליו.

הגרפינה מריה קנאה את בעלה לאהבתו זו והצטערה, שאינה יכולה לקחת חלק בה; אבל לא יכלה להבין את רגשי השמחה והעצב, שהשרה עליו העולם הזה המובדל והזר לרוחה. לא יכלה להבין את התעוררותו ואת עליצותו המיוחדת, כשהיה שב לשתית התה מהזריעה, הקציר או האסיף, אחרי שקם עם עלות השחר ובלה את כל הבוקר בשדה או בגורן. לא הבינה את פשר התפעלותו, כשהיה מספר בהתלהבות על האיכר העשיר והמשקי מטביי ירמישין, שהוביל כל הלילה עמרים עם בני משפחתו ובטרם שנקף אדם באצבע כבר עמדו גם נצבו האלומות בשדו, לא הבינה מדוע זה, כשהיה מטייל בין החלון והיציע, היה מחייך מתחת לשפמו והיה קורץ בעינו, כשירדו רביבים חמים טורדים על בכורי השעורים המתיבשים או מדוע זה, ברדוף הרוח בזמן הקציר או האסיף ענן כבד בשמים, היה אומד (בשובו מן הגורן אדום, שזוף, שטוף זעה וספוג ריח לענה שנדף משערותיו) בשמחה ובשפשוף כפים: “נו, עוד יום‑יומים, וגם שלי גם של האכרים יובל הגרנה”.

עוד פחות מזה לא יכלה להבין מדוע זה בעלה טוב‑הלב, שהיה מוכן ומזומן תמיד להקדים ולמלא את כל משאלות לבה, היה בא כמעט לידי יאוש, כשהיתה מוסרת לו את בקשותיהם של אכרים או אכרות שפנו אליה לשחררם מעבודה; מדוע הוא, Nicolas הטוב, דחה בעקשנות את בקשותיה ובקש אותה בכעס לבלתי התערב שלא בעניניה. הרגישה שקיים בשבילו איזה עולם מיוחד אשר יאהבהו בכל נפשו, עם חוקים מיוחדים שלא ידעה פתרם.

וכשהזכירה לו לפעמים מתוך התאמצות להבין אותו את הטוב ואת החסד אשר יגמול לנתיניו, היה כועס ואומר: “לא מיניה ולא מקצתיה; מעולם לא עלה הדבר על דעתי; לטובתם דוקא לא אעשה את הדבר. מעשי חסד לבריות – אלה הם בדיות ופטפוטי נשים; רוצה אני, שבני לא יחזרו על הפתחים; עלי לסדר את נכסי כך זמן שהנשמה בקרבי; זה – הכל. ולשם זה נחוץ סדר, נחוצה קפדנות… זה – הכל!” – היה אומר בקפצו את אגרופו הסנגביני. “וגם צֶדק, כמובן” – היה מוסיף, מפני שאם האכר לבוש קרעים ורעב ואין לו אלא סוסה כחושה בלבד לא יעשה את עבודתו לא בשבילי ולא בשביל עצמו".

וקרוב לודאי, כי לרגלי זה שזר היה לו הרעיון, לניקולי, לעשות מה שעשה בשביל אחרים מתוך אהבת חסד, הצליח כל מעשי ידיו. הונו פרץ ורבה; האכרים שבשכנותו באו לבקש ממנו שיקנה אותם מקנת כסף וזמן רב אחרי מותו נשתמר בקרב העם זכר הנהלתו שנזכרה ביראת כבוד: “בעל בית היה… קודם דאג לאכרים, ואחר – לעצמו. וגם לא נשא פני איש. בקיצור – בעל בית!”

VIII

הדבר היחידי שהיה מציק לפעמים לניקולי ביחס להנהלת משקו – הרי זו רתחנותו עם רגילותו ההוסַרית הישנה – לתת חופש לידים. בזמן הראשון לא ראה בזה דבר אשר חטא, אבל בשנה השניה לחתונתו נשתנתה פתאם השקפתו על עונשין ממין זה.

פעם אחת בקיץ נקרא מבוגוצ’רוב זקן‑הכפר שבא במקומו של דרון המנוח, שנאשם בכל מיני הזנחות ומעשי רמאות. ניקולי יצא לקראתו אל המבוא ועם תשובותיו הראשונות של זקן‑הכפר נשמעו בפרוזדור צעקות ומהלומות. בשובו אל הארוחה הביתה, נגש ניקולי אל אשתו, אשר כבשה את פניה במסגרת‑הסריגה, והתחיל מספר לה, לפי הרגיל, את כל אשר העסיק באותו הבוקר ודרך אגב, גם על דבר זקן הכפר מבוגוצ’רוב, הגרפינה מריה התאדמה, הלבינה, כווצה את שפתיה חליפות, וישבה כמו קודם, כשראשה מורד ארצה ולא ענתה כלום על דברי בעלה.

– נבל מחוצף שכמותו, – קרא והתלהב לזכר המעשה. – לו אמר לי לכל הפחות, שהיה שכור, שלא ראה… אבל מה היה לך מרי? – שאל אותה פתאום.

הגרפינה מריה הרימה את ראשה, רצתה להגיד דבר, אבל שוב הורידה את עיניה וכווצא את שפתיה.

– מה זה, מה היה לך, יקירתי?

הגרפינה המכוערה מריה יפתה כל פעם כשבכתה. היא לא בכתה מעולם מתוך כאב או עגמת נפש, אלא תמיד מתוך עצב ורחמנות. וכשבכתה הביעו עיניה הקורנות חן מקסים.

משנגע ניקולי בידה לא יכלה להתאפק ותבך.

– Nicolas – ראה ראיתי… הוא אמנם אשם, אבל אתה, מדוע זה…! Nicolas – ותכס את פניה בכפיה.

ניקולי נשתתק, פהיו אדמו כארגמן; סר ממנה והתחיל פוסע דומם בחדר. הבין משום מה בכתה; אבל מניה וביה לא יכול להסכים בנשמתו, כי הדבר שהיה רגיל בו מימי ילדותו ושהיה בעיניו פשוט עד למאד, הוא מעשה רע; “דברים של חיבה – הם בדותות תפלות; ואולי צדקה באמת”? – שאל את עצמו. ומבלי אשר פתר לעצמו את השאלה, הסתכל שוב בפניה המפיקים אהבה וצער והבין פתאום, שהצדק היה אתה, ושהוא אשם מכבר כלפי עצמו.

– מַרִי, – אמר בלחש בגשתו אליה – שוב לא ישנה הדבר לעולם; על דברתי אמת. לעולם, – חזר בקול רועד, כנער המתחטא לפניי אביו.

שטף דמעות פרץ מעיני הגרפינה. לקחה את יד בעלה ונשקה אותה.

– Nicolas, מתי שיברת את הקמיע? – אמרה לשם חילוף השיחה, בהתבוננה באצבעו, שהיתה נתונה בטבעת עם ראש לַאוֹקָאוֹן.

– היום; שוב אותו הדבר. אח, מרי, אל תזכירי לי זאת. – שוב התלקח. – הן צדקי, שלא ישנה הדבר. ויהי לי הדבר לזכרון לעולם ועד – אמר בהראותו את הטבעת המנופצה.

מאותו זמן, כשהיה מתוכח עם זקני הכפר והסוכנים ופניו היו מתמלאים דם וידיו מתאגרפות, היה מסבב את טבעתו המנופצה על אצבעו ומוריד את עיניו לפני האיש שהכעיס אותו. אפס פעמַים בשנה שכח נפשו מרוב כעס ובבואו אל אשתו היה מתוודה על עונו ושוב הבטיח, שזוהי הפעם האחרונה.

– מרי, את מתעבת אותי בודאי, – היה אומר לה: – אני ראוי לכך.

– לך לך, מהרה ולכה, אם אין לאל ידך להתאפק – אמרה הגרפינה מריה בעצב, והתאמצה לנחם את בעלה.

בחברת אצילי הפלך כבדו את ניקולי, אבל לא אהבוהו. צרכי האצילים לא ענינו אותו. ומשום זה נתנוהו אחדים ליהיר ואחרים – לשוטה. בקיץ בלה את כל העת, מתקופת זריעת האביב עד האסיף בעבודות המשק. בסתו היה מתמכר לציד באותה הרצינות המעשית שנהג בעניני המשק והיה יוצא לדרך לחודש או חדשים לצוד ציד. בחורף נסע מכפר לכפר ועשה ביקורים או עסק בקריאת ספרים. קרא ספרים, על פי רוב, הסטוריים, אשר חתם עליהם מדי שנה בשנה בסכום קבוע. סידר לו, כפי שהיה אומר, ספריה רצינית ונקט את הכלל בידו לקרא את כל הספרים אשר קנה. בכובד ראש היה יושב בחדר משכיתו ומטפל בקריאה, שבתחילה ראה בה משום מילוי חובה, שהטיל על עצמו ואחרי כן נהפכה לרגילות, שנתנה לו הנאה מיוחדת במינה וגם הכרה, שהוא מטפל בענין רציני. מלבד הנסיעות לרגלי עסקיו, בלה בימות החורף את רוב זמנו בביתו, היה מסתגל לבני משפחתו ומתערב ביחסים הפעוטים שבין האם והילדים. אל אשתו נתקרב יותר ויותר וגילה בה מדי יום ביום אוצרות נפשיים חדשים.

סוניה דרה בבית ניקולי מיום חתונתו. עוד לפני חתונתו ספר ניקולי לאשתו על מה שהיה בינו ובין סוניה וגינה את עצמו ושיבח את סוניה. בקש את הנסיכית מריה להסביר פנים לסוניה ולהטיב עמה. הגרפינה מריה הרגישה בכל נפשה את אשמת בעלה; הרגישה גם את אשמתה בפני סוניה; סברה שרכושה הוא הוא שהשפיע על בחירתו של ניקולי, לא יכלה למצא כל דופי בסוניה, שאפה לאהוב אותה; אבל לא רק שלא אהבתה, אלא לעתים קרובות מצאה בלבה הרגשות רעות מכוונות נגדה ולא יכלה להבליג עליהן.

פעם נכנסה בדברים עם ידידתה נטשה על אודות סוניה ועל היחס הבלתי צודק אשר תנהג בה.

– היודעת את, – אמרה נטשה: – הנה את מרבה לקרא את האבנגליון; שם תמצאי פסוק אחד, שהוא ממש מכוון לסוניה.

– מה? – שאלה הגרפינה מריה בתמהון.

– “כל אשר יש לו נתון ינתן לו, והמחוסר כל – יוקח ממנו…” הזוכרת את? היא – המחוסר כל; מדוע? – אינני יודעת. אין בה אולי אנוכיות – אינני יודעת; אבל יוקח ממנה הכל וגם לוקח כבר. לפעמים צר לי עליה מאד; בתחילה חפצתי בכל נפשי ש Nicolas יקחנה לו לאשה; אבל בכל פעם כאילו הרגשתי מראש, שלא יקום הדבר. היא – פרח עקר; היודעת את, כזה שעל תות‑הגן. לפעמים צר לי עליה ולפעמים אני חושבת, שאיננה מרגישה את הדבר, כפי שהיינו מרגישים אנו.

ואף על פי שהגרפינה מריה הסבירה לנטשה, שאת דברי האבנגליון צריך להבין אחרת, הרי הסכימה לפירושה של נטשה מדי הביטה אל סוניה. ואמנם, נתקבל הרושם, שאין סוניה מרגישה את קושי מצבה ושהשלימה לגמרי עם יעודה, יעוד הפרח העקר. דומה היה שיותר משהיא מוקירה את האנשים היא מוקירה את כל המשפחה. התרפקה כחתולה לא על האנשים אלא על הבית. חזרה אחרי הגרפינה הזקנה, לטפה וסלסלה את הילדים, היתה תמיד מוכנה ומזומנה לשרויות פעוטות, שהיו לפי כוחותיה; אבל כל זה נתקבל שלא ברצון, מתוך הכרת תודה זעומה…

אחוזת “ההרים הקרחים” סודרה מחדש, אבל לא באותה הרחבה שבחיי הנסיך המנוח. הבנינים, שהקימו אותם בשנות הדחק, היו פשוטים בתכלית הפשטות. בית גדול, שהושתת על יסוד‑אבן ישן, נבנה עץ והוטח רק מבפנים. בית גדול רחב‑ידים, עם רצפת קרשים בלתי צבועה, היה מרוהט בספות וכורסות, שולחנות וכסאות, קשים ופשוטים, שנעשו מעצי לבנה בידי נגריהם. הבית היה בית מדות ובו חדרים מיוחדים בשביל אנשי החצר ומדורים בשביל אורחים. קרובי הרוסטובים והבולקונסקים היו באים לפעמים להתארח ב“הרים הקרחים” עם משפחותיהם, ברתמת ששת עשר סוסיהם, עם עשרות משרתיהם והתאכסנו במשך חדשים רצופים. מלבד זאת, ארבע פעמים בשנה, בימי הגנוסיה וההולדת של בעלי הבית, היו באים אורחים‑כמאה איש – ליום או יומים. ביתר ימות השנה שטפו בלי מפריע חייהם הקבועים על עסקיהם הרגילים, והם שתיות התה וארוחות הבוקר, הצהרים והערב, שנערכו מצידת הבית.

IX

היה ערב “יום ניקולי”, שחל בחורף, בחמישי לדצמבר שנת 1820. בשנה זו, מהתחלת הסתו, התארחה נטשה עם בעלה וילדיה בבית אחיה. פיר היה בפטרבורג, כי נסע שמה, כפי שאמר, לרגלי עסקיו המיוחדים לשלושה שבועות, וזה השבוע השביעי אשר התמהמה שם. צפו לבואו בכל רגע ורגע.

בחמישי לדצמבר התארח בבית הרוסטובים, מלבד משפחת בזאוחוב, ידיד נעוריו של ניקולי, הגנרל בפטורין, וסילי פידורוביץ דיניסוב.

בששי לחודש, ביום השמחה וקבלת פני האורחים, ידע ניקולי, שצריך יהיה לפשוט את הבֵּשְׁמֵט¹ וללבוש זיג, לנעול מגפים מהודקים עם חרטומים צרים ולנסוע אל הכנסיה החדשה אשר בנה, ואחרי כן לקבל איחולי ברכה ולכבד בפרפראות של סעודה ולדבר על בחירות האצילים ועל יבול השנה; אבל מצא, שהרשות עוד בידו לבלות את אותו הערב כדרכו תמיד. עד ארוחת הצהרים בקר ניקולי את חשבונותיו של זקן הכפר הריאַזַנִי, הנוגעים לאחוזת דודן אשתו, כתב שני מכתבים בעניני עסקיו וילך אל הגורן, אל אורוות הסוסים ודיר הבקר. אחרי שאחז באמצעי שמירה נגד השכרות הכללית שחשש לה ביום המחרת לרגלי חג המלך, בא אל ארוחת הצהרים, וטרם שהספיק להחליף, דברים בינו לבין אשתו, ישב אל השולחן הארוך שנערך לעשרים מסובים יחד עם כל בני הבית. אל השולחן היו מסובים האם, הזקנה בילובה, שדרה אצלה, אשתו, שלושת ילדיו, אומנת, אומן, דודן עם אומנו, סוניה, דניסוב, נטשה, שלושת ילדיה, אומנתן והישיש מיכאיל איבנוביץ, האדריכל של הנסיך שחי את שארית ימיו ב“הרים הקרחים”.

הגרפינה מריה ישבה בקצה השולחן שכנגד. משישב בעלה על מקומו הכירה מיד הגרפינה לפי תנועת היד, שהסיר בה את המפית והעתיק במהירות את הכוס והגביע אשר עמדו לפניו, שלבו בל עמו, כאשר יקרה מקרהו לעתים קרובות, ביחוד לפני אכילת המרק ובזמן שישוב מהמשק ישר אל ארוחת הצהרים. הגרפינה מריה הטיבה לדעת את מצב רוחו זה וכטוב לבה עליה היתה מחכה בנחת אד שיגמור את אכילת המרק ואז התחילה מדברת עמו ואלצה אותו להסכים שלא היתה שום סיבה לדכדוך נפשו. אבל היום שכחה כליל לדקדק בדבר. הצטערה, שיכעס עליה בלי שום סיבה והרגישה את עצמה אומללה. שאלתו איפה היה. ענה על דבריה. שאלה שוב אם כל המשק בסדר. פניו נתעקמו עקימה אִי נעימה מהטון הבלתי טבעי שבקולה וענה בחפזו.

– “ובכן, לא שגיתי”, – הרהרה הגרפינה מריה – “ומדוע זה יכעס עלי”? – בנעימת דבריו הרגישה הגרפינה מריה כעין טינה שבלב ורצון להפסיק את השיחה. הרגישה, שדבריה לא יצאו מן הלב; אבל לא יכלה להתאפק לבלתי הציע עוד שאלות אחדות.

לא ארך הזמן והשיחה אצל השולחן, בזכותו של דניסוב, נתמלאה מיד רוח חיים ותהי משותפת, אבל הגרפינה מריה לא דברה עם בעלה. כשקמו מאצל השולחן והלכו להודות לגרפינה הזקנה, נשקה הגרפינה מריה, מתוך הושטת יד, את בעלה ושאלה לפשר כעסו.

– תמיד יש לך מחשבות מוזרות. לא עלה גם על דעתי לכעוס.

אבל במלה תמיד היה משום תשובה לגרפינה מריה: “כן, אני כועס ולא אגיד מפני מה”.

ניקולי חי עם אשתו בנעימים, עד שגם סוניה והגרפינה הזקנה שרצו בקנאתם לעורר סכסוכים ביניהם, לא יכלו למצא אמתלא לשם נזיפה; אבל היו רגעים, שגם ביניהם פרצה איבה. לפעמים, דוקא אחרי תקופות‑הזמן המאושרות ביותר, יש שהיתה עמהם רוח של התנכרות ואיבה; הרגשה זו הופיעה ביחוד בימי הריונה של הגרפינה מריה. עכשיו עברה עליהם תקופת זמן כזו.

– נוּ, messieurs et mesdames, – אמר ניקולי בקול רם וכאילו בעליזות (לגרפינה מריה נדמה, שבכונה, למען העליב אותה) מהשעה הששית אני עומד על רגלי. יום המחרת טעון עמל ועבודה, ועכשיו צריך ללכת לנוח.

לא הוסיף דבר אל הגרפינה מריה, הלך אל חדר האורחים ונח על הספה.

– “כך דרכו תמיד” – חשבה הגרפינה מריה. “מדבר עם הכל ורק לא עמדי. אני רואה יפה, שנמאסתי בעיניו, ביחוד במצבי זה”. הסתכלה בכרסה המלאה ובראי – בפניה הצהובים‑חוורים והכחושים ובעיניה שגדלו הפעם יותר מימים‑ימימה.

והכל היה לה לזרא: גם צעקת דיניסוב ורעמי צחוקו, גם שיחת נטשה וביחוד אותו המבט, שהעיפה עליה סוניה בחפזה.

סוניה היתה תמיד האמתלה הראשונה, שבה היתה בוחרת הגרפינה מריה לשם הקנטה עצמית.

אחר שישבה זמן קצר במסיבת האורחים ולא הבינה כלום מכל מה שדברו, יצאה חרש והלכה אל חדר הילדים.

הילדים, רכובים על גבי הכסאות, נסעו למוסקבה והזמינוה לנסוע אתם. ישבה, שחקה קצת עמהם, אבל המחשבה על בעלה ועל כעסו התפל הציקה ולא נתנה דמי לה. הגרפינה קמה והלכה, בהתנהלה בכבדות על ראשי אצבעותיה אל חדר האורחים הקטן.

“אולי איננו ישן; אקח עמו דברים לשם הסברת הענין” – אמרה בלבבה. אנדריושה, בנה בכורה, חיקה את מעשיה והלך אחריה על ראשי אצבעות רגליו. הגרפינה מריה לא הרגישה בו.

– מריה חביבתי, הוא ישן כמדומתני; הוא עיף ככה, – אמרה צרפתית (כפי שנדמה לגרפינה מריה) בחדר‑האורחים הגדול סוניה, שנזדמנה לה בכל מקום. – אנדריושה לא היה מעיר אותו.

הגרפינה מריה הביטה לאחוריה וראתה מאחורי גבה את אנדריושה, הרגישה שסוניה צדקה ודוקא משום כך התלקחה וכנראה התגברה בקושי על יצרה מהפליט מלים קשות. לא אמרה כלום, וכדי שלא להקשיב בקולה עשתה בידה אות לאנדריושה, שלא יקים רעש, ונגשה אל הדלת כשאנדריושה הולך אחריה. סוניה עברה בדלת השניה. מהחדר שבו ישן ניקולי, הגיע לאזני אשתו קצב נשימתו, הידוע לה לכל גווני גווניו. הקשיבה לנשימתו וראתה לנגד עיניה את מצחו החלק והיפה, את שפמו ואת מלא פניו, שהיתה רגילה להבט עליהם ארוכות, כשהיה ישן בדממת הלילה. ניקולי נזדעזע פתאום והוציא גניחה מלבו. ובאותו רגע קרא אנדריושה מאחורי הדלת: “אבא, אמא עומדת כאן”!

הגרפינה מריה חורה מפחד והתחילה עושה סימנים לבנה. נשתתק; קמה דממה שנמשכה עדי רגע ושהעיקה מאד על הגרפינה מריה. ידע ידעה, כמה שונא ניקולי, כשמעירים אותו משנתו. פתאם עלתה מאחורי הדלת גניחה שניה, תנועת גוף, ונשמע קול התרעומת של ניקולי.

– לא יתנו לנוח אף לרגע, האת זאת, מרי? למה הבאתִיו הנה?

– נגשתי להסתכל בלבד, לא ראיתי… סלח לי…

ניקולי פרץ בשעול ונשתתק. הגרפינה מריה סרה מהדלת והכניסה את בנה אל חדר הילדים. כעבור חמשה רגעים קמה ורצה אל אביה בת‑השלוש, שחורת‑העין, נטשה, בתו מחמדו של ניקולי, אחרי שנודע לה מאחיה, שאבא ישן ואמא בחדר האורחים. הילדה שחורת‑העין פתחה בכח את הדלת שהשמיעה קול שריקה, נגשה בצעדעדי און של רגלים קטנות רופפות אל הספה, ובהתבוננה לשכיבת אביה אשר ישן, כשפניו מופנים אל הקיר, קמה על ראשי אצבעות רגליה ונשקה ביד אביה, שהיתה מונחת מתחת לראשו. ניקולי פנה אליה וחיוך של חיבה על פניו.

– נטשה, נטשה! – נשמע מבעד לדלת קולה הנבעת של הגרפינה מריה. – אבא רוצה לישון.

– לא אמא, איננו רוצה לישון – ענתה נטשה הקטנה בבטחה – הוא צוחק.

ניקולי הוריד את רגליו, קם ולקח את בתו על זרועותיו.

– הכנסי, מַשַׁה, – אמר לאשתו.

הגרפינה מריה נכנסה אל החדר וישבה אצל בעלה.

– גם ראה לא ראיתי, כיצד נכנס אחרי, – אמרה ברטט. – אני ככה.

ניקולי, שאחז בידו האחת את בתו, הסתכל באשתו, ובראותו את פניה שהביעו הכרת‑אשמה, חבק אותה בידו השניה ונשק את שערותיה.

– האפשר לנשק את אמא? –שאל את נטשה.

נטשה חיכה בבישנות.

עוד פעם! – אמרה בקול מצוה, בהראותה את המקום, שניקולי נשק בו את אשתו.

– איני יודע, מדוע עלה בדעתך, שרוחי נעכרה, – אמר ניקולי, בענותו על השאלה שפעפעה – הוא ידע זאת – בנשמת אשתו.

– אינך יכול לתאר לעצמך, כמה אומללה, וגלמודה אנכי, כשאתה כזה. נדמה לי תמיד…

– חדלי, מרי, פשוט שטות, הלא תתבישי – אמר מתוך עליזות.

– נדמה לי, שאינך יכל לאהוב אותי, שאני כה מכוערה… ותמיד… ועכשיו… במצָ…

– אח, כמה מגוחכה את! נעים אדם לא ביפיפותו, אלא יפה בנעימותו. רק את Malvina ואת האחרות אוהבים בגלל יפין; וכלום אוהב אני את אשתי? אינני אוהב אלא ככה, איני יודע כיצד להגיד לך. כשאינך עמדי או באשר יחלוף פתאם בינינו איזה חתול, הריני כאבוד ואינני יכל כלום. נו מה, כלום אני אוהב את אצבעי? אינני אוהב, אבל נסי נא לכרות אותה.

– לא, אני לא ככה, אבל אני מבינה. ובכן, אינך כועס עלי?

– כועס מאד, – אמר בבת צחוק, ובקומו ובעשותו את שערותיו, התחיל צועד בחדר.

– היודעת את, מרי, מה עלה בדעתי? – פתח עכשיו בדברים, כשנתפייס עם אשתו, והתחיל מיד לחשוב מחשבות בקול במעמד אשתו.

לא שאל את פיה, אם מוכנה היא לשמע את דבריו: אחת היא לו. מחשבה עלתה במוחו, שמע מיניה, גם במוחה. והוא ספר לה את כונתו לשדל את פיר שישאר אצלם עד האביב.

הגרפינה מריה שמעה את דבריו, העירה הערות, והתחילה גם היא לחשוב את מחשבותיה בקול. מכוונות היו לילדיה.

– האשה כבר נכרת בה, – אמרה צרפתית, בהראותה על נטשה הקטנה, אותנו הנשים מאשימים אתם בחוסר הגיון. הנה הוא הגיוננו. אני אומרת: אבא רוצה לישון, והיא אומרת: לא, הוא צוחק. והצדק עמה, – אמרה הגרפינה מריה בשחקת‑גיל.

– כן, כן.

וניקולי לקח את בתו בידו האמיצה, הרימה למעלה, הושיבה על גבו, באחזו את רגליה מתחת לסנטרו והתחיל פוסע עמה בחדר. פני האב כפני הבת קרנו מטומטמי אושר.

– היודע אתה, הנך עלול לעבור על מדת הצדק. יותר מדי תאהב את זו, – לחשה הגרפינה מריה צרפתית.

– כן, אבל מה לעשות? אני מתאמץ לבלתי גלות…

בו ברגע נשמעו במבוא הבית ובפרוזדור חריקת הבלוק וצעדים הדומים לשאון אנשים באים.

– מישהו בא במרכבה.

מובטחתני, שפיר. אלך ואודע, – אמרה הגרפינה ויצאה מהחדר.

כשיצאה הרשה ניקולי לעצמו להרקיד את בתו, בדהרו מסביב לחדר. כבד‑נשימה מעיפות, הוריד במהירות את בתו מעל ראשו ואימצה אל חזו. מצא בקפיצותיו דמיון של רקודים ובהביטו אל פני הילדה העגולים המפיקים אושר, חשב על מראה פניה לעתיד לבא, כשיתחיל לעת זקנתו להראותה בקהל וזכר, כיצד אביו המנוח היה מרקד עם בת דנילו קופור והיה יוצא עמה במחול מזורקה.

– הוא הוא, Nicolas, – אמרה הגרפינה מריה כעבור רגעים אחדים, בשובה החדרה. – עכשיו התאוששה והתעודדה נטשה שלנו. כדאי היה לראות את התפעלותה ואת המנה היפה אשר קבל תיכף ומיד בעד איחורו. נו. הבה נלך, נחושה! – מתי תפרדו סוף כל סוף, – אמרה בהביטה בחיוך אל בתה, אשר נדחקה לאביה.

ניקולי יצא באחזו את בתו בידה. הגרפינה מריה נשארה בחדר האורחים.

“מעולם מעולם לא הייתי מאמינה” לחשה בקרב לבבה “שאהיה כל כך מאושרה”. פניה אורו מזיו בת‑צחוקה; אבל בו בזמן פלטה אנחה ועצב חרישי כסה את מבטה הנוקב. דומה היה שמלבד האושר אשר הרגישה, היה קים אושר אחר, בלתי‑מושג בחיינו אלה ובו נזכרה שלא במתכוון באותו רגע.

X

נטשה נישאה לאיש בראשית הסתו בשנת 1813 ובשנת 1820 כבר היו לה שלש בנות ובן, אשר התפללה אליו והניקתו עכשיו בשדה. נטשה כשתה ושמנה, עד שקשה היה להכיר באם המסורבלת את נטשה הקודמת, הענוגה וקלת‑התנועה. קוי פניה הובהקו ביותר וקבלו בטוי של עדינות שאננה ובהירות. בפניה לא ניכרה עכשיו, כמו קודם, אש‑התמיד הבוערת של ערניות, שהיתה מקור חנה. עכשיו היו נראים לעתים קרובות רק פניה וגופה, אבל נשמתה לא נראתה. נתגלתה רק נקבה חזקה, יפה ופוריה. לעתים רחוקות מאוד הוצַתה בה האש הקודמת. הדבר קרה רק בזמן כשבעלה היה שב, כמו עכשיו, מדרכו או כשהילד קם מחליו או כשהזכירה יחד עם הגרפינה מריה את הנסיך אנדרי (עם בעלה לא דברה אף פעם על אודותיו, שמא יקנא אותה לזכר הנסיך אנדרי) ולעתים רחוקות מאד, כשהתמסרה במקרה לזמרה, אשר הזניחה לגמרי אחרי חתונתה. ובאותם הרגעים הנדירים, כשהתלקחה האש הקודמת בגופה היפה המפותח, משכה שבעתים את לב כל רואיה.

מזמן חתונתה גרה נטשה עם בעלה במוסקבה, בפטרבורג ובכפר שבסביבת מוסקבה ואצל אמה, זאת אומרת, אצל ניקולי. הגרפינה הצעירה ביזאוחובה לא הרבתה להתראות בחברה ואלה שראוה, דעתם לא נחה ממנה. לא היתה נעימה אף לא נוחה לבריות. קשה להגיד, אם אהבה את הבדידות (בעצמה לא ידעה, אם אהבה או לא; נדמה לה אפילו שלא אהבה). אבל כשהרתה, הולידה והניקה בעצמה את ילדיה, והשתתפה כל רגע ורגע בסבל חייו של בעלה לא יכלה לספק את הצרכים האלה אלא על ידי פרישות מהציבור. כל מי שהכיר את נטשה עד חתונתה, התפלא לשנוי שנתהווה בה, כמו לדבר בלתי רגיל. רק הגרפינה הזקנה בלבד שהבינה בחוש האם שכל התפרצויות הרגש של נטשה – מקורן בצורך המשפחה והבעל, – כפי שצעקה באוטרדנויה יותר ברצינות מאשר בהלצה, – האם תמהה לתמהון האנשים, שלא הבינו את נטשה וחזרה אחרי דבריה, שתמיד ידעה, כי נטשה תהיה אשה נאמנה ואם אוהבת.

– היא מגזימה רק באהבתה לבעלה וילדיה – היתה אומרת הגרפינה, – עד שהדבר נעשה מגוחך.

נטשה לא הלכה בשביל הזהב המוטף בפי אנשים נבונים, וביחוד צרפתים, שהבתולה בהנשאה לאיש איננה צריכה להזדנח, איננה צריכה לותר על כשרונותיה, אלא להיפך צריכה יותר מבשנות בתוליה לטפל בחצוניותה, צריכה להקסים וללבב את בעלה כשם שהקסימה את שאינה‑בעלה. נטשה, להיפך, ויתרה בבת אחת על כל קסמי חנה, שאחד מהם – הזמרה – הצטיין בכוחו הבלתי רגיל. נטשה הסתלקה ממנה דוקא מפני זה, שגדול היה כחה המקסים. נטשה לא דאגה לנימוסיה, לנקיות לשונה, להלבשתה, לא בקשה להרָאות לעיני בעלה בפוזות נוחות, לא התאמצה לבלתי הציק לו בתבענותה עשתה את היפוכם של כל הכללים האלה. הרגישה, שכווני החן, אשר השתמשה בהם קודם בחושה הטבעי, היו עכשיו מגוחכים בעיני בעלה, אשר מהרגע הראשון התמכרה לו בכל נפשה, מבלי להשאיר בה אף פנה אחת, שתהי סגורה לפניו. הרגישה, שהקשר שבינה ובין בעלה איננו ניזון מאותן ההרגשות הפיוטיות, אשר לקח בהן את לבה, אלא במשהו אחר, בלתי‑מסוים, אבל מוצק כקשר זה שבין נשמתה וגופה.

לתלתל שערותיה, ללבוש קרינולינות ולזמר שירי אהבה כדי להטות את לב בעלה אליה – כל אלה היו כה מוזרים בעיניה, כמו התקשטות כדי למצא חן בעיני עצמה. ולהתקשט למען נשוא חן בעיני אחרים, יוכל היות, שהיתה מוצאת בזה נחת רוח, – לא ידעה נפשה, – אבל לא היה לה לחלוטין זמן לכל אלה. לא טפלה בזמרה, לא עסקה בתלבשתה ולא דקדקה בדבריה – בעיקר, מפני שחסרה לגמרי זמן לעסוק בזה.

ידוע הדבר, שהאדם מוכשר להתעמק כולו בענין של מה בכך, וידוע גם זאת, שאין לך דבר אפסי וחסר ערך, שמתוך התבוננות מרוכזת בו לא יגדל עד בלי סוף.

הענין, שנטשה נשתקעה בו כולה, היה – המשפחה, כלומר הבעל, אשר צריך היה לרסן אותו עד שיהי שייך כולו לה ולבית ולילדים שאותם צריכה היתה לשאת בבטנה, ללדת, והניק ולחנך.

וכל אשר העמיקה לחדור לא בשכלה, אלא בנשמתה, בכל ישותה בענין שהעסיק אותה, כן השתגשג והתפשט הענין לנגד עיניה, וכן תשו ואפסו כחותיה בעיניה ומשום כך ריכזה את כולם במשפחה בלבד ובכל זאת לא הספיקה לעשות את כל מה שנחוץ היה לעשות לדעתה.

הסברות וההשערות על זכויות הנשים, על היחסים שבין הבעל אשתו, על חופשם וזכויותיהם, אף על פי שלא נקראו עדיין בשם שאלות כמו עכשיו, היו לפנים ממש כבימינו אנו; אבל השאלות האלו לא רק שלא ענינו את נטשה, אבל היא גם לא הבינה אותן לגמרי.

השאלות האלו היו קיימות גם אז, כמו עכשיו רק בשביל האנשים, הרואים בחיי אישות הנאה בלבד, שהאיש והאשה מהנים זה את זה, זאת אומרת, רק את ההתחלה של חיי האישות, ולא את כל ערכם, המתגלה במשפחה.

הסברות האלו והשאלות דהאידנא, הדומות לשאלות האנשים, כיצד להפיק את ההנאה היותר מרובה מארוחת הצהרים, אינן קיימות בשביל אנשים, שתכלית הארוחה בשבילם היא ההזנה, ותכלית האישות – המשפחה.

אם תכלית הארוחה היא הזנת הגוף, הרי מי, שיאכל בבת אחת שתי ארוחות יהנה אולי הנאה יותר גדולה, אבל לא ישיג את מטרתו, באשר קיבתו לא תעכל שתי ארוחות.

אם תכלית חיי האישות היא המשפחה, הרי מי שיחפוץ להרבות נשים ובעלים, יהנה אולי הנאה גדולה, אבל בשום אופן לא תהיה לו משפחה.

אם תכלית הארוחה היא הזנה, ותכלית האישות היא משפחה, נפתרת אז כל השאלה רק בזה, שלא לאכל יותר מיכולת העיכול של הקיבה, ולא להרבות נשים ובעלים יותר ממדת הצורך של המשפחה, כלומר יותר מאחד ומאחת. לנטשה היה נחוץ בעל. הבעל ניתן לה. והבעל נתן לה משפחה. ולא רק שלא ראתה שום צורך בבעל אחר יותר טוב, אלא מכיון שכל כוחותיה הרוחניים היו מכוונים כדי לשמש את הבעל ואת המשפחה, לא יכלה לתאר לעצמה – ואף לא מצאה חפץ ביגיעת המח על מה שיכול היה להיות אלמלי היה אחרת.

נטשה לא אהבה בכלל את החברה ואולי משום כך הוקירה עוד יותר את חברת קרוביה, – הגרפינה מריה, אחיה, אמה וסוניה. הוקירה את חברת האנשים, שאליהם יכלה לצאת פרועת שער, לבושת חלט, בפסיעות גדולות מחדר הילדים ולהראותם להם מתוך שמחה חיתול, שיש בו רבב צהוב במקום ירוק ולשמע מפינם דברי הנחמה, שמעכשיו הוטב שלום הילד במדה מרובה.

נטשה נזדנחה עד לידי כך, שתלבשתה, תסרקתה, דבריה שנאמרו לא מזמנם, קנאתה – היא קנאה לסוניה, לאומנת, לכל אשה יפה או מכוערה – שמשו מקור לצון והתולים לכל קרוביה. דעת רבים היתה, שפיר מושך בעול אשתו, ואמנם כך היה הדבר. מימי חתונתם הראשונים הכריזה נטשה על תביעותיה. פיר התפלא מאד להשקפת אשתו, שהיתה חדשה בעיניו לגמרי והאומרת, שכל רגע חייו שייך לה ולמשפחה; פיר התפלא לתביעות אשתו, אבל לבו נתעה אחריהן ונכנע להן.

וזה דבר הכנעותו של פיר, שלא העיז לא רק לחזר אחרי אשה אחרת, אלא גם להסביר לה פנים, לא העיז לנסוע אל המועדונים לארוחה, סתם, למען בלות שם את הזמן, לא העיז להוציא כסף להנאתו, לא העיז לצאת לדרכו לזמן ממושך, מלבד הנסיעות לעסקיו, שבהם כללה אשתו גם את טפולו במדעים, שלא הבינה בהם כלום ושיחסה להם חשיבות גדולה. תחת זאת ניתנה לפיר זכות רחבה להיות שורר בביתו לא רק על עצמו, כרצונו, אלא גם על כל המשפחה. נטשה העמידה את עצמה בביתה במדרגה של שפחה, העושה רצון בעליה; וכל בני הבית הלכו על ראשי האצבעות, כשפיר עבד, קרא או כתב בחדר משכיתו. כדאי היה לפיר לגלות איזו תשוקה ומיד נתקיים הדבר אשר אהב. כדאי היה לו להביע איזה רצון ומיד קפצה נטשה ורצה למלא את בקשתו.

כל הבית הונהג רק לפי פקודותיו המדומות של בעלה, כלומר לפי משאלותיו של פיר, שנטשה התאמצה תמיד לפתרן. דרכי החיים, מקום הישיבה, המכרים, הקשרים, עיסוקי נטשה, חינוך הילדים – כל אלה נעשו לא רק כרצונו הגלוי של פיר, אלא נטשה התאמצה למצא את הדבר, הנובע מתוך מחשבות פיר, שהובעו בשיחותיו. ותמיד מצאה בדיוק את מהות משאלותיו של פיר, ומשמצאה פעם אחת החזיקה בהן בעקשנות. וכשרצה פיר בעצמו לבטל את רצונו נלחמה נגדו בכלי‑הזין אשר שם בידה.

כך למשל, בשעה קשה, שנחרתה במוחו של פיר, אחרי הולדת בנו‑בכורו החלש, כשהוכרחו להחליף שלש מיניקות ונטשה נפלה על ערש דוי מרוב יאוש, הודיע לה פעם את דעות רוּסו, אשר הוא, פיר הסכים להן הסכמה גמורה, שההזנה על ידי מיניקות היא בלתי טבעית וגורמת נזק לבריאות. כשנולד לה הבן השני והאם, הרופאים ובעלה בעצמו התנגדו להנקת הילד בחלב האם, דבר שהיה בלתי שכיח בימים ההם וגם מזיק לבריאות, עמדה נטשה על דעתה ומאותו זמן הניקה בשדה את כל ילדיה.

לעתים קרובות, ברגעים של התרגזות, קרו מקרים שהיו מריבים זה עם זה, אבל זמן רב אחרי הריב היה מגלה פיר לגודל שמחתו ותמהונו לא רק בדברי אשתו, אלא גם במעשיה את אותו הרעיון שנלחמה נגדו. ולא רק שהיה מוצא את הרעיון, אלא שהרעיון הזה היה מזוקק מדברי היתר, שנשתרבבו בסערת ההתלהבות והויכוח בבטוי המחשבות של פיר.

מקץ שבע שנים לחתונתם הרגיש פיר בלבו הכרה משמחת ומוצקה, שהוא אדם לא‑רע, והרגיש משום זה שראה באשתו את בבואת עצמו. בנפשו הרגיש את הטוב ואת הרע כשהם משמשים בערבוביה ומטשטשים זה את זה. אבל באשתו השתקף רק מה שהיה טוב באמת; הטוב למחצה ולשליש נזרק הלאה. והשתקפות זו באה לידי גילוי לא על ידי המחשבה ההגיונית, אלא על ידי השתקפות אחרת סודית ובלתי אמצעית.

XI

לפני שני חדשים קבל פיר, שהתארח אצל הרוסטובים, מכתב מאת הנסיך פידור; הנסיך הזמין אותו לבוא לפטרבורג לשם בירור שאלות נכבדות, שהעסיקו בפטרבורג את חבריה של אגודה אחת, אשר פיר היה מראשי מיסדיה.

כקרוא נטשה את המכתב הזה (היא קראה את כל מכתבי אישה), הציעה לו בעצמה לנסוע לפטרבורג, למרות כל הקושי הכרוך בהעדרו של בעלה בשבילה. לכל עסק רוחני, מפשט אשר לבעלה, היתה מיחסת חשיבות גדולה, מבלי להבין אותו, והיתה שרויה בפחד תמיד לבלתי הפריע את בעלה בעבודתו זו. על מבט השאלה הבַּישני של פיר ענתה אחרי קריאת המכתב בבקשה, שיסע אלא שיקבע בדיוק את זמן שובו, והחופשה ניתנה לו לארבע שבועות.

מהיום שעבר זמן חופשתו של פיר, היתה שרויה נטשה – במשך שבועים – במצב של פחד, עצב והתרגזות.

דניסוב, גנרל בפטוּרין, שאינו מרוצה מהמצב הקיים, שבא בשבועַים האחרונים, הביט אל נטשה בתמהון ועצב. כהבט אל תמונה מזויפת של אדם אהוב. מבט נוגה וספוג שעמום, תשובות שלא כענין, ושיחות על חדר הילדים – זה כל מה שראה ושמע מפי אשת‑הקסמים הקודמת.

נטשה היתה כל הזמן עצובה ונרגזה, ביחוד כשהאם, האח, סוניה או הגרפינה מריה התאמצו, מתוך רצון לנחם אותה, להצדיק את פיר ולמצא סיבות לאיחורו.

– הכל שטות, הכל הבל, – אמרה נטשה, – כל מחשבותיו, שלא תועלנה, וכל החברות הטפשיות האלו, – ונתכונה לאותם הענינים, שבחשיבותם הגדולה האמינה באמונה שלמה.

והלכה לה אל חדר הילדים להניק את בנה יחידה פֵּטְיַה. איש לא יכול להרגיע את רוחה בדברי טעם כיצור הרך בן שלשת החדשים, בשעה שהיה צמוד לדדיה והרגישה את ניד פיו ונחרת אפו. הבריה הזאת אמרה: “את כועסת, את מקנאה. את רוצה לקחת נקם ממנו, את מתיראה, ואני – הריני הוא. ואני – הריני הוא”… ולא היה מה לענות, הדבר היה אמת ונכון.

במשך שני שבועות ללא שקט ומנוחה בקשה נטשה לעתים קרובות בילד מרגוע לנפשה והתמידה ככה לטפל בו, עד שהניקה אותו יותר מדי והתינוק חלה. חרדה מאד למחלתו, אבל בעצם היה הדבר נחוץ לה. הטיפול בתינוק הפיג קצת את אי‑מנוחתה בגלל אישה.

הניקה את ילדה ברגע, שעלה שאון עגלתו של פיר במבוא, והאומנת שידעה במה לשמח את הגברת, הופיעה חרש, אבל בצעדים קלים בפתח הדלת, כשפניה קרנו מגיל.

– בא? – שאלה נטשה בלחישה מהירה ופחדה לזוז ממקומה, כדי שלא לעורר את התינוק הנרדם.

– בא, אמא, – סננה האומנת בלחש.

הדם עלה ופרץ בפני נטשה, והרגלים נעו בעל כרחן; אבל לקפוץ ממקומה ולרוץ – לא עצרה כח. הילד פקח שוב את עיניו והתבונן. “עמדי אַת”, כאילו הפליט מפיו ושוב מצמץ בשפתיו מתוך התפנקות.

נטשה הוציאה לאט לאט את שדה, הניעה את התינוק, מסרתו לאומנת וקרבה בצעדים נמהרים אל הדלת. אבל אצל הדלת עמדה מלכת, כאילו נקָפה לבה על זה, שמרוב שמחה הזדרזה לעזוב את התינוק ותבט לאחוריה. האומנת העבירה את התינוק בהרמת מרפקים מעל למסעד המטה.

– אבל לכי, לכי אמא, היי שקטה, לכי, – לחשה האומנת בבת‑צחוק, בנעימה של משפחתיות, שהונהגה ביחסה אל הגברת.

ונטשה נחפזה בצעדים קלים אל המסדרון. דניסוב, שיצא הראשון אל הטרקלין ומקטורן בפיו, הכיר בפעם הראשונה את נטשה. מעל פניה הקורנים זרמו פלגי אור מבהיק, מזהיר ומרנין.

– בא! – קראה לו מתוך ריצה ודניסוב הרגיש, שתקפתו התפעלות לרגלי בואו של פיר, אשר לא אהבו ביותר.

נטשה התפרצה אל המסדרון וראתה דמות‑אדם גבוהה בפרוה, שהתירה את מטפחת צוארה. “הוא! הוא! נכון! הנה הוא!” – קראה לעצמה ובקפצה עליו חבקתו, לחצתו לגופה, אמצה ראשו לחזה, ואחר הרחיקתו קצת והסתכלה בפניו החכלילים, המאושרים, המכוסים כפור. “כן, הוא ולא אחר, מאושר ושבע רצון”…

ופתאום זכרה את כל יסורי הצפיה, שעברו עליה בשבועַים האחרונים; השמחה שנהרה מעור פניה נסה; פניה קדרו ומטר נזיפות ומלים קשות נתך על פיר.

"כן, טוב לך, אתה שמח, התעלסת… ואני מה? לוּ חסת לכל הפחות על הילדים. אני מניקה, חלבי נתקלקל… פטיה – היה חולה מסוכן. ואתה שמח. כן, שמח אתה…

פיר ידע, שאינו אשם, מפני שלא יכול להקדים לבוא; ידע, שהתפרצות זוּ מצדה איננה מן הנימוס, וידע גם זאת, שאחרי שני רגעים יעבור הכל ויהי כלא היה; העיקר שידע, שהוא בעצמו עליז ושמח. היה לו הרצון לחייך, אבל לא העיז גם לחשוב על זה. העמיד פנים עלובים ונפחדים ונתכופף.

– לא יכולתי, חי נפשי. ומה פטיה?

– עכשיו לא רע, נלך. הלא תתביש. לוּ ידעת את מצבי בלעדך, כיצד התעניתי…

– השלום לך?

– נלך, נלך, – אמרה, מבלי לשלח את ידו. וילכו לחדריהם.

כשבאו ניקולי ואשתו לראות את פיר, נמצא באותו זמן בחדר הילדים והחזיק על כף ידו הימנית האדירה את התינוק שנתעורר משנתו והרקיד אותו. על פניו הרחבים, שעם הפה הפעור חסר‑השינים, עלתה שחקה עליזה. הסער שכך זה כבר, ושמש רב זוהר ועליצות זרח על פני נטשה, שהביטה בחנינה אל בעלה ובנה.

– התיעצת כדבעי עם הנסיך פידור? – אמרה נטשה.

– כן, מצוין.

– הרואה אתה, הנהו מרים (את ראשו, – נתכונה נטשה) נוּ, כמה הפחיד אותי… ואת הנסיכית ראית? האמת הדבר, שנתאהבה בזה…

– כן, תארי לך…

באותו זמן נכנס ניקולי עם הגרפינה מריה. פיר, מבלי להוציא את בנו מתוך זרועותיו, גחן והתנשק עמהם וענה על שאלותיהם. אבל למרות הדברים המענינים הרבים שצריך היה לדון בהם בלע כנראה התינוק, אשר נענע את ראשו חבוש‑הכפה, את כל תשומת לבו של פיר.

– כמה נחמד! – אמרה הגרפינה מריה, בהביטה אל התינוק ובשחקו עמו. אחת לא אבינה, Nicolas – פנתה לבעלה, – כיצד אינך מבין את יפי המחמדים האלה.

– איני מבין, איני יכול, – אמר ניקולי ונעץ מבט קר בתינוק. – חתיכת בשר. נלך, פיר.

– הלא בעיקר הוא אב רך – אמרה הגרפינה מריה, למען הצדיק את בעלה, אלא כשכבר מלאה שנה לילד או קרוב לזה…

– לא, פיר אוֹמן אותם עד להפליא – אמרה נטשה; הוא אומר, שידו עשויה ממש לפי אחורי התינוק. הביטו.

– נוּ, רק לא לשם זה, – אמר פתאום פיר בצחוק ובהעבירו את הילד מיד ליד, מסָּרו לאומנת.

XII

כמו בכל משפחת בני‑אדם ישבו יחדיו בבית שב“הרים הקרחים” כמה עולמות שונים ונבדלים, אשר מתוך שמירה על עצמיותם וּותרנות הדדית, נתמזגו לחטיבה הרמונית אחת. כל מאורע שקרה בבית זה, היה מרנין או מדאיב וחשוב במדה שוה לכל העולמות האלה. אבל לכל אחד מהם היו סיבות מיוחדות ובלתי‑תלויות באחרות לשמח או להתעצב למאורע זה או אחר.

ככה היה גם דבר בואו של פיר מאורע משמח וחשוב ורושם כזה עשה על כולם.

עבדי הבית, שופטי הצדק של האדונים, מפני שהם דנים לא לפי שיחות וגלויי רגשות, אלא לפי מעשים ודרכי חיים, שמחו לבואו של פיר, יען כי ידעו שבנוכחותו יחדל הגרף מבקר את המשק מדי יום ביומו ויהיה יותר עליז וטוב לב וגם מפני שכולם יקבלו מתנות יקרות לימי החג.

הילדים והאומנות שמחו לבואו של בֶזְאוּחוֹב, מפני שאיש לא שיתפם בחיים הכלליים, כמו פיר. רק הוא בלבד ידע לפרוט על הקלַביקורדים את הָ“אֵיקוֹסֵז” (המחזה היחידי שלו) שלנגינתו אפשר היה לרקוד, כדבריו, את כל מיני הריקודים, ובודאי הביא מתנות לכלם.

ניקוֹלֵנְקָה, בן חמש‑עשרה, שהיה עכשיו נער כחוש, חולני, חכם, צהבהב ומסולסל שערות עם יפה‑עינים שמח מפני זה, שהדוד פיר, כפי שקרא לו, היה מקור התפעלותו ואהבתו העזה. איש לא נטע בלב ניקולנקה אהבה מיוחדת לפיר וגם ראהו רק לעתים רחוקות. הגרפינה מריה, שחנכה אותו אמצה את כל כוחותיה להמריץ את ניקולנקה לאהוב את בעלה כשם שהיא אוהבת אותו; וניקולנקה אהב את דודו, אבל באהבתו היה ניכר שמץ של בוז בעוד שאת פיר העריץ ממש. לא רצה להיות הוסר או פרש גֵאורגי, כמו הדוד ניקולי; השתוקק להיות מלומד, חכם וטוב‑לב, כמו פיר. במעמדו של פיר קרנו פניו בזוהר של שמחה, והיה מתאדם ונושם בכבדות, כשפנה אליו פיר. לא גרע אף מלה אחת מכל מה שהגיד פיר, ואחרי כן ביחד עם דֵיסַל וכשהוא בפני עצמו הזכיר והסביר לעצמו את ערך כל מלה ומלה, ששמע מפי פיר. חיי פיר לשעבר, מצוקותיו עד השנה השתים‑עשרה (שעליהן צרף לו מושג פיוטי מטושטש על סמך הדברים ששמע), הרפתקאותיו במוסקבה, השביה, פלַטון קַרַטַיֶב, (ששמע עליו מפי פיר), אהבתו לנטשה (שגם אותה אהב הנער אהבה מיוחדת) והעיקר, ידידותו עם אביו, שניקולנקה לא זכר אותו – כל אלה העלו בעיניו את פיר למדרגת גבור ודבר של קדושה.

מהשיחות המקוטעות על אביו ונטשה; מההתרגשות שבדברי פיר, בשעה שדבר על המנוח; מהעדינות הזהירה והמלאה חרדת קודש, שבה דברה גם נטשה עליו – מכל הצירופים האלה קבל הנער, שזה עתה התחיל לשער על מציאות האהבה, את המושג, שאביו אהב את נטשה ובמותו צוה אותה לרעהו. אביו זה, אשר הנער לא ידָעו, נצטייר במוחו כאלוהות, שאין הדמיון שולט בה, והיה חושב תמיד על אודותיו מתוך פוגת לב ודמעות עצב והתפעלות. ומשום כך היה הנער מאושר לרגלי בואו של פיר.

האורחים שמחו לבואו של פיר, יען היותו אדם, היודע לאחד כל חברה ולהכניס בה רוח חיים. בני הבית הקשישים, חוץ מאשתוֹ, שמחו לרֵע, המשרה שקט וממתיק את קושי החיים.

הזקנות שמחו גם למתנות אשר יביא והעיקר שיעודד שוב את נטשה.

פיר הרגיש את כל ההשקפות השונות שיש לעולמות השונים האלה ומהר לתת לכל אחד מה שפלל לקבל.

פיר, אדם שאין כמוהו לפיזור נפש ושכחה, קנה עכשיו לפי רשימה שסודרה על ידי אשתו, הכל, מבלי לשכוח את פקודת אמו ואחיו, גם קנה אריג לשמלה בשביל בֵילוֹבָה וצעצועים בשביל הדודנים. מוזרה היתה בעיניו בזמן הראשון אחרי חתונתו תביעת אשתו: למלא ולבלתי שכח להביא את כל אשר נטל עליו לקנות והדהימתו עגמת נפשה, כשהשכיח מלבו את כל זאת בזמן נסיעתו הראשונה. אבל אחרי כן התרגל לזה. בידעו שנטשה לא בקשה שום דבר בשביל עצמה, ובשביל אחרים מלאה את ידיו לקנות רק במקרים כשהוא בעצמו התנדב לקנות, מצא עכשיו הנאה ילדותית בלתי משוערת בקנית מתנות לכל בני הבית, ואמנם, אף פעם לא נשכח שום איש. אם ראוי היה לנזיפותיה של נטשה, הרי רק משום זה שקנה דברים מיותרים ויקרים יותר מדי. לכל חסרונותיו – לפי דעת הרוב (רשלנות, לכלכנות) או למעלותיו, לפי דעת פיר, הוסיפה נטשה גם את הקמצנות. מאותו זמן שפיֶר התחיל חי בהרחבה חיי משפחה. הכרוכים בהוצאות מרובות, ראה לתמהונו, שהוצאותיו נתמעטו פי שנים, ושעסקיו אשר נתערערו בזמן האחרון, ביחוד על ידי חובותיה של אשתו הראשונה, הולכים ומשתפרים.

החיים הוזלו מפני זה שהיו כפותים ומגבלים. פיר לא נהג שוב את הבזבזנות היקרה הכרוכה בדרכי חיים העלולים להשתנות בכל רגע וברצונו הטוב הסתלק ממנה; עכשיו הרגיש, שאורח חייו נקבע ללא שנוי עד יום מותו, שאין העוז בידו לשנות אותו ומשום כך היה זול אורח חייו זה.

פיר ערך את החפצים הקנוים בפנים צוחקים וצוהלים.

– הביטי! – אמר, בפרשו כחנוני חתיכת אריג. נטשה שהחזיקה את בתה הבכירה על ברכיה והורידה את עיניה הנוצצות מבעלה על החפץ אשר הראה לה, ישבה לעומתו.

– זאת בשביל בילובה? מצוין. (מששה את איכות הסחורה). מחיר הארשין רובל בודאי?

פיר אמר את המחיר.

– יקר, – ענתה נטשה. – כמה ישמחו הילדים וּ maman. אבל לשוא קנית לי זאת, – הוסיפה. ולא יכלה להתאפק מצחוק בהביטה על משרק הזהב המשובץ פנינים, שזה עתה נעשה לדבר של מודה.

– אַדֵיל בלבלה אותי: קְנֵה ושוב קְנֵה – אמר פיר.

– מתי אשימנו? – נטשה נעצה אותו בצמתה. יועל, כשנביא את מַשַׁנְקָה בקהל; אזי אולי שוב ישימו כאלה. נוּ, נלך.

ובקחתם את המתנות הלכו בתחלה אל חדר הילדים ואחרי כן אל הגרפינה.

הגרפינה ישבה עם בילובה כדרכה וערכה פַּסְיַנְס גדול, בשעה שפיר ונטשה נכנסו אל הטרקלין וחבילותיהם תחת בית שֶׁחְיָם.

הגרפינה היתה בת ששים ומעלה. שערותיה הפכו לבן, והשביס שעל ראשה הקיף את כל פניה במלמלה. פניה היו מקומטים, השפה העליונה משורבבה והעינים עמומות. אחרי מות בנה ומות בעלה שבאו רצופות זה אחר זה ראתה את עצמה כיצור עזוב ושכוח בעולם, ללא מטרה ותכלית בחיים. היא אכלה, שתתה, ישנה, היתה ערה, אבל לא חיתה. לא קבלה שום רשמים מהחיים. לא דרשה כלום מהחיים, מלבד מנוחה ומנוחה זו יכלה למצא רק במות. אבל טרם שבא המות צריכה היתה לחיות, כלומר להשתמש בכוחותיה החיוניים. ניכר היה אצלה במדה רבה מה שמתבלט אצל ילדים קטנים מאד ואצל אנשים זקנים מאד. בחייה לא היתה נכרת שום תכלית חיצונית ונתגלה רק הצורך לאַמֵן את נטיותיה וכשרונותיה השונים. היה לה צורך לאכול, לישון, לחשוב, לשוחח, לבכות, לעבוד, לכעוס וכו' רק משום זה, שהיתה לה קיבה, מח, שרירים, עצבים וכבד. עשתה את כל אלה בלי שום סבה חיצונית, לא כמו שעושים האנשים בשנות הגבורה, כשלרגלי המטרה הנכספת אינה נראית המטרה האחרת לשימוש כוחותיהם. דברה רק משום זה שהיה לה צורך פיסי לעבוד בלשון ובריאה. בכתה כילד משום זה, שצריכה היתה למחוט את אפה וכו'. מה שמשמש מטרה לאנשים בשנות גבורתם היה כמובן בשבילה רק אמתלה.

כך למשל בבוקר, ביחוד אם אכלה אמש איזה דבר שָׁמן, נתגלה אצלה הצורך לכעוס, ואז בחרה לה את האמתלה הקרובה ביותר – את חרשותה של בילובה.

מקצה החדר התחילה מדברת אליה בלאט.

– היום, כמדומתני, יותר חם, חביבתי, – אמרה אליה בלחש.

וכשענתה לה בילובה: “בודאי שבאו”, נהמה בכעס: “רבונו של עולם, כמה חרשה היא וטפשית”!

האמתלה השניה היתה – טבק להרחה, שנראה בעיניה או יבש, או לח או כתות שלא כדבעי. אחרי ההתרגזויות האלו נשפכה מררתה על פניה ושפחותיה ידעו כבר על פי סימנים מובהקים, מתי תהיה בילובה שוב חרשה, ומתי יהיה לח הטבק ומתי יתכרכמו פניה. וכשם שנחוץ היה לה לעבוד במררתה, כך היה לה צורך לפעמים לעבוד ביתר כשרונותיה – לחשוב, ואמתלה לזה שמש הַפַּסְיַנְס. כשצריך היה לבכות שמש אמתלה הגרף המנוח. כשצריך היה לפחד – היתה האמתלה – ניקולי ובריאותו. כשצריך היה לאַמֵן את חיתוך הדבור – הדבר קרה על פי רוב בשעה השביעית, אחרי מנוחת העיכול בחדר אפל – אז שמשו אמתלה ספורי המעשיות, שסופרו עשרת מונים לשומעיהם מאז.

כל בני הבית הבינו וידעו את מצב הזקנה, אף על פי שאיש לא דבר על זה אף פעם, וכולם התאמצו בכל כוחותיהם לספק את צרכיה אלה. הבנת‑מצבה המשותפת יש שהיתה מקבלת את בטויה במבט של בת‑צחוק נוגה, אשר ניקולי, פיר, נטשה והגרפינה מריה העיפו זה לזה.

אבל חוץ מזה הביעו המבטים האלה עוד אחרת. הם אמרו, שהזקנה מלאה כבר את שליחותה בחיים; שערכה לא רק בזה, שנראה עכשיו לעין; שכולנו עתידים להיות כמותה ושיש משום הרגשת עונג להכנע לה, לכבוש את היצר למען הישות העלובה הזאת, אשר היתה לפנים כה יקרה ומלאה חיים כמונו. “memento mori” – דובבו המבטים האלה.

רק אנשים שוטים ורעי לב וגם הקטנים שבבני הבית לא הבינו את הדבר והתנכרו לה.

XIII

כשנכנסו פיר ואשתו אל הטרקלין, היתה חדורה הגרפינה בצורך הרגלי להעסיק את עצמה בעבודה הרוחנית של עריכת פַּסְיַנס גדול, ומשום כך, למרות שהגידה מתוך רגילות מלים, שהיא נוהגת להגידן תמיד אחרי שובו של פיר או בנה: “כבר עת, כבר עת, חביבי; חכינו עד בוש. נוּ, תודה לאל”, וכשנמסרו לה המתנות אמרה מלים רגילות אחדות: לא המתנה עיקר, חביבי, אלא הזכרון. תודתי לך, שחוננתני, הזקנה… – בכל זאת ניכר היה, שבואו של פיר היה בלתי‑נעים בשבילה באותו רגע, מפני שהסיח את דעתה מהפסינס הגדול, הבלתי‑נגמר. גמרה את הפַּסְיַנס ורק אז פנתה אל המתנות. המתנות היו: נרתיק בשביל קלפים, מעשה ידי אמן, ספל כחול‑בהיר מחרסינת סֶבר עם צמיד וציורי רועות וקופסת טבק מעשה זהב עם תמונת הגרף, שפיר הזמינה בפטרבורג אצל צַיַר‑דמויות זעירות. (הגרפינה רצתה בה זה כבר). עכשיו לא היה לה רצון לבכות, ולפיכך הסתכלה בשויון נפש בתמונה והתעסקה יותר בנרתיק.

– תודתי לך, ידידי; נחמתני, – אמרה כדרכה תמיד. – אבל טוב מכל שהבאת את עצמך. שהרי אין טעם לדבר. לוּ גערת לפחות באשתך. מה זה? בלעדיך – כמטורפת. אינה רואה דבר, אינה זוכרת כלום, – דברה מלים רגילות. הביטי אַנְנַה טִימוֹפֵיֶבְנָה – הוסיפה על הנרתיק, שהביא לנו בן מחמדנו.

בילובה שבחה את המתנות והתפעלה מהאריג. פיר, נטשה, הגרפינה מריה ודניסוב צריכים היו להועץ בהרבה דברים, אבל לא נגעו בהם במעמד הגרפינה, לא מפני שכיסו ממנה דבר, אלא מפני שהיתה רחוקה כל כך מהרבה דברים, עד שאם התחיל איש לספר משהו בפניה, צריך היה לענות על שאלותיה שלא כענין ולחזור שוב על דברים שנאמרו לה פעמים רבות: לספר שפלוני מת, אלמוני נשא אשה, דברים, שלא נקלטו אף הם בזכרונה. אבל לפי הרגלם ישבו בטרקלין מסובים אצל השולחן, ופיר ענה על שאלות הגרפינה התפלות והבלתי מענינות, שהנסיך וַסילי נזדקן ושהגרפינה מריה אלקסיֶבנה בקשה למסור דרישת שלום ולזכור אותה וכו'.

שיחה כזו, בלתי מענינת, אבל הכרחית, התנהלה כל הזמן של שתית התה. מסביב לשלחן העגול על יד המיחם, שסמוך לו ישבה סוניה, נתכנסו אל התה כל בני המשפחה הקשישים. הילדים, האומנים והאומנות גמרו כבר את שתיתם וקולותיהם עלו מחדר האורחים הסמוך. כולם ישבו על מקומותיהם הרגילים: ניקולי תפס את מקומו על יד התנור אצל שלחן קטן, שהגישו עליו את התה. כלבת‑הצָידים מִלכה, בת מִלכה הראשונה, זקנה, שבת פנים, שהבליטו ביותר את עיניה השחורות, רבצה אצלו על הכורסה. דניסוב מסולסל השערות, השפם וזקן‑הלחיים שהכסיפו למחצה, לבוש זיג גנרלי מבודר, ישב אצל הגרפינה מריה. פיר ישב בין אשתו והגרפינה הזקנה. ספר דברים שיכלו – הוא ידע זאת – לעַנין את הזקנה והיו מובנים לה. דבר על מאורעות ציבוריים חיצוניים ועל אותם האנשים שהיו שייכים לפנים לחוג בני גילה של הגרפינה הזקנה, שהיו באמת לפנים חוג מיוחד, ממשי, שהתקיים במציאות, ושעכשיו הם מפוזרים בכל העולם, ועומדים כמוה על גבול זקנתם ומלקטים את לקט השבלים מכל מה שזרעו בחיים. אבל הם, בני גילה אלה, נראו בעיני הגרפינה הזקנה כעולם ממשי ורציני עד למאד. לפי התעוררותו של פיר ראתה נטשה, שנסיעתו היתה מענינת, שהוא רצה לספר הרבה, אבל לא העיז לדבר בפני הגרפינה. דניסוב, שלא היה חבר המשפחה ושלא הבין משום כך את זהירותו של פיר ושהיה חוץ מזה אדם נזעם, התענין מאד בכל מה שנעשה בפטרבורג וזירז בלי הפסק את פיר לספר את המעשה, שקרה זה עתה בגדוד הסמיונובי או על דבר אַרַקְצֵ’יֶב או על החברה הביבלית. יש שפיר היה מתלהב והיה מתחיל לספר, אבל ניקולי ונטשה היו מחזירים אותו בכל פעם לשלומו של הנסיך איבַן והגרפינה מריה אנטוֹנוֹבנה.

– מה יש, האמנם כל השגעון הזה, גם גוֹסְנֵר גם טטַרִינוֹבָה, – שאל דניסוב, – הולך ונמשך?

– מאי משמע נמשך? – קרא פיר.

עוד לא היה כמוהו לעוז ולכח. החברה הביבלית – זוהי עכשיו כל הממשלה.

– מהוּ זה, mon cher ami? – שאלה הגרפינה, בלגמה את התה עד גמירה, שבקשה, כנראה, אמתלה לכעוס קצת אחרי הסעודה. – כיצד אמרת זאת – הממשלה; בין לא אבין את זאת.

– יודעת את, maman, – התערב ניקולי, שידע כיצד לתרגם את הענין לשפת האם, – הנסיך א. נ. גוליצין יסד חברה; מספרים, שיש לה כח גדול.

– ארקצֵ’יֶב וגוליצין, – אמר באי‑זהירות, – זוהי עכשיו כל הממשלה. ועוד איזו! בכל דבר ודבר היא רואה התקשרות ומפחדת מפני כל.

– ובכן, במה אשם הנסיך אלכסנדר ניקוליביץ? הוא אדם מכובד מאד. הייתי פוגשת אותו אזי אצל מריה אנטונובנה, – אמרה הגרפינה בהרגשת עלבון, ומעולבת עוד יותר מהשתיקה הכללית הוסיפה: עכשיו שופטים את הכל. חברה אֶוַנגלית, מה עָול מצאתם בזה? – וקמה ממקומה (כולם קמו גם כן) ובפנים זועפים צפה אל חדר האורחים לשולחנה.

בתוך הדומיה ספוגת העצב שקמה בחדר עלו מהחדר הסמוך צחוק ילדים וקולות. כנראה איזו התרגשות גיל התעוררה בקרב הילדים.

– נגמר, נגמר! – נשמעה יבבת השמחה של נטשה הקטנטנה מאחורי כולם.

פיר שלח מבטו אל הגרפינה מריה וניקולי שענו לו במבט‑חליפין (את נטשה ראה תמיד) וחייך מאושר.

– איזו מוסיקה נפלאה! – אמר.

– אננה מקורובנה גמרה את סריגת הפוזמק, – אמרה הגרפינה מריה.

– אָ, אלך ואראה, – אמר פיר וניתר ממקומו. היודע אתה, – אמר בעמדו מלכת אצל הדלת, – מדוע אוהַב ביותר את המוסיקה הזאת? הם הראשונים המבשרים ואומרים, שהכל בסדר. הנני שב היום: כל אשר אתקרב לביתי, יגדל פחדי. משנכנסתי אל המסדרון הנני שומע והנה אנדריושה משתפך בדמעות משום מה; נוּ, אם כן – הכל בסדר…

– ידעתי גם ידעתי את הרגש הזה – אישר ניקולי. – לי אסור ללכת. הרי פוזמקאות – הפתעה בשבילי.

פיר נכנס אל הילדים, והצחוק והצעקות עלו וגברו.

– נוּ, אננה מַקַרובנה, – נשמע קולו של פיר, – עמדי פה באמצע, ולפי המפקד: אחת, שתים, וכשאגיד שלש… אתה התיצב כאן; אותך – על הידים. נוּ, אחת, שתים… – הרעים קולו של פיר; נשתלטה דומיה. – שלש!

ורעם של התפעלות, אשר פרץ מגרונות הילדים נסר בחלל החדר. “שנים, שנים”! – צעקו הילדים.

אלה היו שני פוזמקאות, שאננה מקרובנה סרגה בבת אחת במחטים סדקיות (זה היה סודה) והוציאה אותם בתנועת‑יד חגיגית זה מתוך זה, כשהפוזמק נסרג עד סופו.

XIV

בקרוב אחרי זה באו הילדים להפרד. הילדים התנשקו עם כל אחד, האומנים והאומנות נפרדו בקידה ויצאו. נשאר דיסַל לבדו עם חניכו. האומן הזמין בלחש את חניכו לרדת למטה.

– לא, אדון דיסל, אבקש רשות מהדודה להשאר, – ענה גם כן בלחש ניקולנקה בולקונסקי.

– Ma tante, הרשיני להשאר, – אמר ניקולנקה בגשתו אל דודתו.

פניו הביעו תחנונים, התרגשות והתפעלות. הגרפינה מריה הסתכלה בו ופנתה אל פיר.

– כשאתה כאן אינו יכול להפרד, – אמרה לו.

– תיכף אביאו, אדון דיסל; שלום – אמר פיר, בהושיטו את ידו לשויצרי ופנה בחיוך אל ניקולנקה: לא התראינו עמך לגמרי. מַרִי, הוא מתחיל להיות דומה, – הוסיף בפנותו אל הגרפינה מריה.

– לאבא? – אמר הנער, בהתאדמו כארגמן, והסתכל בו ממטה למעלה בעיניו המזהירות והמתפעלות.

פיר הניע לו בראשו והמשיך את הסיפור, שנפסק על ידי הילדים. הגרפינה מריה עשתה מלאכת יד על גבי קַנבָה; נטשה לא גרעה את עיניה מבעלה. ניקולי ודיניסוב קמו מזמן לזמן, עשנו את מקטרתם, לקחו תה מידי סוניה, שישבה נסוכת עצב ובעקשות מאחורי המיחם והקיפו בשאלות את פיר. הנער המסולסל החולני, עם העינים המזהירות, ישב חבוי בקרן זוית ורק מדי הניעו לצד פיר את ראשו המסולסל על צוארו הדק שהיה מבצבץ מתוך צוארון מופשל, היה מזדעזע לעתים רחוקות ולוחש דברים לעצמו, כנראה מתוך איזה רגש חדש ועז.

השיחה סבבה על ציר הרכילות החדשה מההנהלה העליונה, שבה רואה כרגיל רוב האנשים את הענין החשוב ביותר של הפוליטיקה הפנימית. דניסוב, שמפאת אי‑הצלחתו בעבודתו התרעם על הממשלה, קלט בשמחה את כל השטויות, שנעשו לפי דבריו, עכשיו בפטרבורג ובבטוים חריפים ועזים העיר את הערותיו על דברי פיר.

– בתחלה צריכים היו להיות גרמנים, עשיו צריך לרקוד עם טטרינובה והגברת קריודנר, לקרא את… אֶקַרסטהויזן ואת החבריא. אח! הייתי שולח שוב את בחורנו בונופרטה. היה מפריח את כל טפשותם. עו, כלום יתכן לתת לחיל שוַרץ את הגדוד הסמיונובי? – צעק.

ניקולי, אף על פי שלא היתה לו הכונה לגנות את הכל, ככונתו של דניסוב, מצא גם כן לראוי וחשוב לדון על הממשלה וסבר, שמה ש A נתמנה למיניסטר לענינים פלוניים ו B לגנרל‑קוברנטור בפלך אלמוני, ושהצאר אמר כך והמיניסטר כך וכך – שכל אלה הם ענינים חשובים מאד. מצא גם לנחוץ להתענין בזה ולהקיף את פיר בשאלות. חוץ מהשאלות והתשובות של שני המשוחחים האלה, לא יצאה שיחתם מתחומי רכילות רגילה על חוגי הממשלה העליונים.

אבל נטשה שידעה את כל תחבולות בעלה ומחשבותיו, ראתה שפיר רצה זה כבר – אבל לא יכול – להסב את השיחה לענין אחר ולגלות את מחשבתו החבויה בנפשו, אותה המחשבה, אשר כוננה את רגליו לפטרבורג למען הועץ שם עם ידידו החדש הנסיך פידור, ומשום כך באה לעזרתו בשאלה: מה מצב ענינו עם הנסיך פידור?

– איזה ענין? – שאל ניקולי.

– אותו הענין גופו, – אמר פיר, בהביטו לצדדים. גלוי וידוע לכל, שהענינים הם כל כך ירודים, שאסור לעזוב כך את הדבר ושחובת כל האנשים הישרים היא לפעול נגדם כיד היכולת.

– אבל מה יכולים לעשות אנשים ישרים? – אמר ניקולי, כשפניו, הועמו קצת, – מה אפשר לעשות?

– הנה מה…

– נלכה אל חדר המשכית, – אמר ניקולי.

נטשה, אשר הרגישה זה כבר שיקראוה להניק את הילד, שמעה את קריאת האומנת ותלך אל חדר הילדים. הגרפינה מריה הלכה אחריה. הגברים הלכו אל חדר המשכית, וניקולנקה בולקונסקי, שהיה סמוי מעיני הדוד, אף הוא הלך שמה, וישב בצל, אצל החלון, על יד שולחן הכתיבה.

– נו, מה זה תעשה? – אמר דניסוב.

– תמיד פנטסיות, – אמר ניקולי.

– הדבר הוא כך, – פתח פיר, מבלי לשבת, והתחיל צועד בחדר ועומד מלכת לסרוגין, מלמל בלשונו ועשה תנועות מהירות בידיו בשעת דבורו: הדבר הוא כך. המצב בפטרבורג הוא כזה: הצאר איננו מתערב בשום ענין. התמכר כולו למיסטורין. (פיר לא מחל עכשיו לשום אדם שטפל במיסטורין). הוא מבקש רק מנוחה, ומנוחה יכולים לתת לו רק אותם האנשים sana foi ni loi (בלי אמונה ויושר) שמעיקים ומחניקים ביד חזקה: מַגניצקי, ארקצ’ייב וכיוצאים באלה… המסכים אתה, שאלמלא טפלת בעצמך בעניני משקך והיית שואף רק למנוחה, היית מקרב את השגת מטרתך בה במדה שזקן‑כפרך היה מרבה את אכזריותו? – פנה אל ניקולי. – נו, למה אתה אומר זאת? – אמר ניקולי. – נו, והכל הולך לאיבוד. בבתי הדין – גנבות, בצבא – שלטון המקל: חכמת הצעידה, חובת גלות – מענים את העם, מחניקים את ההשכלה. נגזרה כליה על כל מה שצעיר וישר. הכל מתוח עד קצה הגבול וסופו להתפקע, – אמר פיר. (כפי שרגילים לומר תמיד האנשים המתכוננים לפעולת כל ממשלה, מאז היות ממשלה במדינות). אחת אמרתי להם בפטרבורג.

– למי? – שאל דניסוב.

– נו, הרי יודע אתה למי, – אמר פיר בהביטו מתחת למצחו: לנסיך פידור ולכולם. לסייע להשכלה ומעשי צדקה – כל זה יפה, כמובן. מטרה נשגבה, בלי ספק; אבל בתנאים הנוכחים יש צורך באחרת.

באותו רגע ראה ניקולי את נוכחותו של דודנו. פניו התקדרו; נגש אליו.

– מה אתה עושה כאן?

– למה? הרף ממנו. – אמר פיר, לקח את ידו של ניקולי והמשיך: לא די בזה. אני אומר להם: עכשיו נחוץ אחרת. כשאתם עומדים ומחכים, שהנה – הנה יפקע המיתר המתוח הזה; כשהכל מחכים למהפכה בלתי נמנעת, צריך העם להתאחד ולהתלכד, כדי לעמוד בפני השבר הכללי. כל הצעיר והאמיץ בעם נוהר שמה ומתקלקל. את האחד מצודדות הנשים, את השני – רדיפה אחרי הכבוד, את השלישי – שאיפת התהלה, תאות הבצע, והם עוברים אל המחנה השני. לאנשים חפשים ובלתי תלויים כמוך וכמוני לא ישאר שריד. ואני אומר: הרחיבו את חוג החברה. וישמש לנו כסיסמה לא רק מעשה הצדק בלבד, אלא חירות ופעולה.

ניקולי עזב את דודנו, העתיק כורסה בכעס, ישב בתוכה ובשמעו את דברי פיר כעכע בלי רצון וקמט יותר ויותר את מצחו.

– אבל פעולה זו מה תהי מטרתה? – קרא. – ומה יהי יחסכם אל הממשלה?

– אגיד לך. יחס של עוזרים. חברה יכולה להיות גם בלתי‑חשאית, אם הממשלה תסכים לכך. לא רק שאיננה מתיחסה באיבה לממשלה, אלא היא חברת משמרים אמתיים. חברת ג’נטלמנים במלא מובן המלה. אנו נלחמים יחד יד ביד, כדי שלא יבוא פוגצ’וב לשחוט את בני ובניך וכדי שלא יגזור עלי ארקצ’יב חובת גלות צבאית, ומטרה אחת לנו: אושר משותף ובטחון כללי.

– כן; אבל החברה היא חשאית, שמע מיניה, אויבת ומסוכנה, שיכולה להצמיח רק רע.

– מדוע? האם ה“טוגֶנדבּונד” שהציל את אירופה, (אזי לא העיזו עדיין לחשוב שרוסיה הצילה את אירופה) הביא איזה נזק? “טוגֶנדבּונד” – הוא ברית הצדק והמוסר, זוהי – אהבה, עזרה הדדית; זוהי – מה שהטיף ישו מעל הצלב…

נטשה שנכנסה אל החדר באמצע השיחה הביטה בשמחה אל בעלה. לא שמחה לדברים אשר הגיד. גם לא ענין אותה הדבר, מפני שכל זה נדמה לה פשוט מאד וידוע מכבר, (נדמה לה כך משום שידעה את מקור הדברים – נשמת פיר); אבל שמחה מדי הביטה אל דמותו החיה, המתפעלת.

ביתר שמחה והתפעלות הביט אל פיר הנער שכוח‑האנשים, דק הצואר, שעלה ובצבץ מתוך הצוארון המופשל. כל מלה ומלה של פיר נקבה את לבו, ובתנועת אצבעות עצבנית שבר על השולחן, מבלי להרגיש בכך, את חומר‑החותם והעטים, שבאו לידו.

– לגמרי לא מה שאתה חושב; הנה מה שהיה ה“טוגנדבונד” הגרמני ומה שאני מציע.

– נו, אחא, ה“טוגנדבונד” טוב בשביל הנקניקאים, אבל אני אינני מבין זאת וגם קשה לי להוציא מן הפה, – נשמע הקול הרם, הפסקני של דניסוב. הכל נבזה ומכוער, אני מסכים; אבל את ה“טוגנדבונד” אינני מבין; ואם לא יישר בעינינו אין מוצא אלא מרד; הנה זאת אני מבין je suis votre home! (הנני איש שלומכם!)

פיר הצטחק, נטשה פרצה בצחוק, אבל ניקולי קימט עוד יותר את מצחו והתחיל מוכיח לפיר, ששום מהפכה אינה באה בחשבון ואינה קיימת אלא בדמיונו. פיר הוכיח את ההיפך ומכיון שעלה עליו בגודל כשרונותיו הרוחניים וזריזותם, ראה ניקולי את עצמו בין המצרים. הדבר הכעיסו עוד יותר, מפני שהכיר את צדקתו הפנימית שאינה מוטלת בספק לא בכח השכל, אלא באיזה כח טמיר העולה על השכל.

– הנה מה שאגיד לך, – אמר בקומו, העמיד בתנועות עצבניות את מקטרתו בפנת החדר וסוף כל סוף עזב אותה. – להוכיח לך אין לאל ידי. אתה אומר, שאצלנו רע הכל ושתהיה מהפכה; אינני רואה זאת; אבל אתה אומר שהשבועה היא דבר של תנאי, ועל זה אגיד לך: שאתה הנך הטוב בידידי, גלוי וידוע לפניך; אבל לו יסדתם חברה חשאית ולו החילותם לפעול נגד הממשלה ותהיה מה שתהיה, יודע אני שחובתי להכנע לפניה. ולו צוה לי ברגע זה ארקצ’ייב לעלות עליכם בגדוד פרשים ולגזור על ימין ועל שמאל – אף רגע לא אפקפק ואלך. ואתה הוצא עלי משפט כרצונך.

אחרי הדברים האלה קמה דומיה אי‑נעימה. נטשה פתחה הראשונה בשיחה, הגינה על בעלה והתנפלה על אחיה. הגנתה היתה קלושה ובלתי מוצלחת, אבל מטרתה הושגה. השיחה שוב נתחדשה, אבל לא באותו הסגנון הבלתי‑נעים והמלא איבה, שבו נאמרו דבריו האחרונים של ניקולי.

כשקמו כולם לארוחת הערב, נגש ניקולנקה בולקונסקי, חוור, ועיניו מזהירות, קורנות.

– דודי פיר… אתה לא… אלמלי היה אבא חי, ההיה מסכים לדעתך? – שאל.

פיר הבין פתאום את הפעולה המיוחדת, העצמית המורכבה והעזה של הרגש והמחשבה, אשר התחוללה בנשמת הנער הזה בזמן השיחה, ובזכרו את כל מה שאמר הצטער, שהנער שמע זאת. אבל צריך היה לענות לו.

– חושבני, שכן – אמר בלי רצון ויצא את חדר המשכית.

הנער כפף את ראשו וכאן כאילו ראה בפעם הראשונה את אשר קלקל על השולחן. נזדעזע ונגש אל ניקולי.

– דודי, סלח לי, אני עשיתי זאת… שלא במתכון – אמר בהראותו על חומר‑החותם והעטים השבורים. ניקולי זע בכעס.

– טוב, טוב – אמר, בזרקו מתחת לשולחן את שברי החומר והעטים.

ובכבשו בקושי את כעסו, פנה ממנו.

– לא היית צריך להיות כאן בכלל – אמר.

XV

בשעת ארוחת הערב שוב לא נסבה השיחה על פוליטיקה וחברות, אלא, להיפך, נתעוררה השיחה הנעימה ביותר בשביל ניקולי – על זכרונות השנה השתים עשרה, השיחה, שנגע בה דניסוב, ושבה הצטיין פיר בחביבותו ובדיחותו. הקרובים נפרדו איש מאחיו מתוך יחסי ידידות.

ככלות הארוחה, פשט ניקולי את בגדיו בחדר העבודה ומסר את פקודותיו למשגיח, שחכה לו כל הזמן; כשנכנס לבוש‑חלט אל חדר משכבו, פגש באשתו אצל המכתֵּבה: כתבה משהו.

– מה תכתבי, מַרי? – שאל ניקולי.

הגרפינה מריה התאדמה. חששה שבעלה לא יבין ולא יקבל ברצון את אשר כתבה. רוצה היתה להעלים ממנו את אשר כתבה, אבל יחד עם זה היתה שבעת רצון, שמצא אותה בשעת כתיבה ושצריך לגלות לו.

– זהו יומן, Nicolas, – אמרה בהגישה לו חוברת כחולה, כתובה בכתב בטוח, גדול.

– יומן? – אמר ניקולי בנעימה של בוז ולקח את החוברת בידו.

כתוב היה בה צרפתית:

יום רביעי לדצמבר. היום לא רצה אנדריושה (הבכור), אחרי התעוררו משנתו, ללבוש את בגדיו, ו m-lle Louise שלחה לקרא אותי. היה גחמן ועקש. נסיתי לאיים עליו, אבל הדבר הכעיסהו עוד יותר. אז לקחתי על עצמי, עזבתיו, הלבשתי עם האומנת את יתר הילדים, ולו אמרתי, שאינני אוהבת אותו. שתק זמן רב, כאילו מתוך תמיהה; אחר, כן קפץ אלי בחלוקו אשר עליו וימרר בבכי, עד שלא יכלתי זמן רב להרגיעו. נראה היה, שנצטער בעיקר בזה שהעציבני. אחרי כן, כשנתתי לו בערב כרטיסון, שוב בכה והתיפח, בנשקו אותי. עמו אפשר לעשות הכל בעדינות".

– מה זה כרטיסון? – שאל ניקולי.

– החילותי לתת לקשישים מדי ערב בערב פתקאות על דבר התנהגותם.

נקולי הסתכל בעינים הקורנות שהביטו אליו והוסיף לדפדף ולקרא. האם רשמה ביומנה פרטים מחיי הילדים, שהיו נפלאים בעיניה, וציינה דרך אגב את אופי הילדים או הביעה מחשבות כלליות על דרכי החנוך. על פי רוב היו אלה דברים של מה בכך, בלי שום ערך; אבל לא כך היו בעיני האם והאב, כשקרא עכשיו בפעם הראשונה את היומן על הילדים.

בחמישי לדצמבר היה רשום:

"מיטיה השתובב אצל השולחן. אבא צוה לבלתי תת לו עוגה. לא נתנו לו; אבל הוא הביט בעינים תאותניות ונוּגוֹת על האחרים שאכלו. חושבת אני, שעונש של אי נתינת ממתקים מגביר רק את התאותנות. להגיד ל Nicolas ".

ניקולי הניח את החוברת והסתכל בפני אשתו. עיניה הקורנוֹת הביטו אליו כמביעות שאלה, ( אם הוא משבח או מגנה את היומן). היה למעלה מכל ספק: ניקולי לא רק ששבח, אלא עמד מלא התפעלות לפני אשתו.

יוכל היות, שאין צורך לעשות את הדבר בקפדנות כזו. אולי הדבר גם מיותר לגמרי, חשב ניקולי, אבל המתיחות הנפשית הזאת, המתמידה והבלתי‑פוסקת, הדואגת לטובת הילדים המוסרית, הפליאה אותו. לו ניתנה היכולת לניקולי להבחין ולדקדק בהרגשתוֹ, כי עתה הכיר וידע, שביסוד אהבתו העזה, הרכה והגאה לאשתו היה מונח רגש ההתפעלות בפני נפשיותה, בפני העולם המוסרי הנשגב, שאשתו חיתה בו תמיד ושהיה כמעט סגור בפני ניקולי.

הוא התגאה בחכמתה וטוב לבה, הכיר את אפסותו כנגדה בעולם הרוחניות ומשום כך שמח שבעתים לא רק בזה, שהיא ונשמתה שייכת לו, אלא שהיא עצם מעצמו ובשר מבשרו.

– הנני מסכים הסכמה גמורה, יקירתי, – אמר בפנים רציניים, ואחרי שתיקה קלה הוסיף: ואני התנהגתי היום שלא כהוגן. את לא היית בחדר העבודה. התוכחנו עם פיר, ואני נתלהבתי קצת. ואי אפשר אחרת. הוא עושה מעשה ילדות. אינני יודע מה היה לו לולא רסנה אותו נטשה. התדמי בנפשך: למה נסע לפטרבורג? הם סדרו שם…

– כן, אני יודעת, – אמרה הגרפינה מריה. נטשה ספרה לי.

– נו, ובכן תדעי – הוסיף ניקולי בהתרגזו לזכר הוכוח. הוא רוצה להוכיח לי, שכל אדם ישר חובתו להתנגד לממשלה, בעוד שהשבועה והחובה… צר לי שלא היית. כולם שם התנפלו עלי, גם דניסוב, גם נטשה… נטשה מעוררת צחוק. הן היא המושלת בו ומשיגיע הדבר לידי שיקול דעת – אין מלים בפיה, דבריו ממש יוצאים מגרונה, – הוסיף ניקולי, ונכנע לשאיפה פנימית עזה, המעוררת את האדם לדון ולשפוט את רעיו הקרובים והיקרים לו ביותר.

ניקולי שכח, שמה שאמר על אודות נטשה, מלה במלה, אפשר היה להגיד גם עליו ביחס לאשתו.

– כן, ראיתי זאת. – אמרה הגרפינה מריה.

– וכשאמרתי לו, שהחובה והשבועה עולות על הכל, התחיל מוכיח לי השם יודע מה. חבל, שלא היית, מה היית אומרת?

– לדעתי, צדקת בהחלט. ככה אמרתי גם לנטשה. פיר אומר, שהכל סובלים, נענים, טובעים בפריצות מוסר, ושחובתנו היא לעזור לאחינו. כמובן, הצדק אתו, – אמרה הגרפינה מריכה, – אבל הוא שוכח, שעלינו למלא גם חובות אחרות יותר קרובות, שהאלהים בעצמו הטיל עלינו, ושאנו יכולים להקריב את עצמנו, אבל לא את ילדינו.

– אמנם כן, זהו אשר אמרתי לו, – נכנס לתוך דבריה נקולי, שנדמה לו באמת, כי אמר את הדבר הזה – והם בשלהם: שאהבת האדם לרעהו והנוצריות… וכל זה במעמדו של ניקולי, שהתגנב אל חדר המשכית ושבר את כל אשר מצא.

– אח, היודע אתה, Nicolas, ניקולנקה מרבה כה לענות את נפשי, – אמרה הגרפינה מריה. – זהו נער בלתי‑רגיל ואני מפחדת, שאני שוכחת אותו בגלל ילדי. לכולנו יש ילדים, לכולנו – משפחה; ולו אין כל. תמיד לבדו הוא עם מחשבותיו.

– נו, אין לך יסוד, כמדומני, להוכיח את עצמך בגללו. כל מה שיכולה אם רכה לעשות לטובת בנה, עשית וגם תעשי למענו. ואני, כמובן, שמח על זה, הוא נער טוב עד למאוד. לא ידע, ממש, את נפשו בהקשיבו לדברי פיר. דמי בנפשך: אנו הולכים לארוחת הערב, אני מביט והנה שיבר לרסיסים את כל אשר מצא על שולחנו, ותיכף התודה. לא ראיתי מעודי שידבר שקר. נער נפלא, נפלא! – חזר ניקולי, שהשתוקק תמיד להכיר אותו לנפלא, אף על פי שבעצם לא היה ניקולנקה לפי רוחו.

– אינני נוהגת בו כאם – אמרה הגרפינה מריה, אני מרגישה, שלא כן אנכי עמדו וזה מדכא את לבי. נער נפלא; אבל אני מפחדת לגורלו. החברה הועל תועיל לו.

– נו מה, לא לאורך זמן; בקיץ זה אובילו לפטרבורג – אמר ניקולי. כן, פיר היה, הוה ויהיה חולם חלומות – הוסיף, בהמשיכו בחדר המשכית את השיחה, שכנראה הרגיזה אותו. נו מה לי ולכל המתהוה שם, שארקצ’יב הוא אדם רע וכדומה, מה היה לי וּלכל אלה, ואני – בעל אשה וחובותי עצומים, עד שהושיבוּ אותי בבור ואם יש לי, שאינה יכולה לסבול ולהבין כל זאת. ואחרי כן – אַת הילדים, העסקים. כלום לשם הנאתי אני שקוע מבוקר ועד ערב בעסקים ובלשכה. לא, יודע אני שעלי לעבוד כדי להרגיע את האם, לשלם לך כגמולך ולא להשאיר ילדים עניים כפי שהייתי אנכי.

לגרפינה מריה היה הרצון להגיד לו שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, שהוא מחשיב יותר מדי את העסקים האלה; אבל ידעה שלהגיד זאת אין צורך ותועלת. היא לקחה רק את ידו ונשקתה. ניקולי קבל את מעשה אשתו כסימן של הסכמה ואישור של מחשבותיו, ובהרהרו רגעים מספר בדומיה, המשיך את מחשבותיו בקול.

– היודעת את, מרי, – אמר, – היום בא אִילְיַה מיטרוֹפַנוֹביץ' (המשגיח על עסקיו) מכפר שבפלך טמבוב ומספר, שבעד היער נותנים כבר 80 אלף.

וניקולי התחיל מספר בהתעודדות על האפשרות לפדות בזמן קרוב מאד את אוֹטְרַדְנוֹיֶה. “עוד עשר שנות חיים, ואני אנחיל לילדי… במצב מזהיר”.

הגרפינה מריה הקשיבה לדברי בעלה והבינה את כל אשר אמר לה. ידעה, שכאשר יהרהר ככה בקול, ישאלנה לפעמים את הדבר אשר אמר לה והיה כועס בראותו, שמחשבות אחרות במוחה. אבל היא עשתה את עצמה כשומעת בהתאמצות גדולה, מפני שכל אשר אמר לא עניֵן אותה לחלוטין. הביטה אליו, ויותר משחשבה אחרת הרגישה אחרת. הרגישה אהבה מלאה עדינות והכנעה לאיש הזה, שמעולם לא יבין את אשר היא מבינה, וכאילו משום זה גדלה אהבתה אליו שבעתים בתוספת של עדינות תאותנית. מלבד ההרגשה הזאת שמלאה את כל חדרי לבה ושהפריע אותה מלחדור בפרטי התכניות של בעלה, נצנצו במוחה מחשבות, שלא עמדו בשום קשר עם דברי פיו. חשבה על דודנה (ספורו של בעלה על התרגשותו בשעת שיחתו של פיר הדהים אותה מאד) ותארה לעצמה קוים שונים של אָפיו הרך והרַגיש. לא השותה את דודנה עם ילדיה, אבל השותה את רגשה אליו ואליהם ומצאה לדאבונה, שרגשה לניקולנקה היה לקוי במדת מה.

לפעמים עלה על דעתה, ששנוי זה מקורו בגיל; אבל הרגישה, שחטאה לפניו ובלבה הבטיחה לתקן את עצמה ולעשות דבר בלתי אפשרי, זאת אומרת לאהוב כל ימי חייה גם את בעלה, גם את הילדים, גם את ניקולנקה, גם את כל רעיה, כאהוב ישוּ את האנושיות – נשמת הגרפינה מריה שאפה תמיד אל האין‑סוף, אל התכלית והשלמות ומשום כך לא מצאה מעולם מנוחה לנפשה. פניה קבלו ביטוי קשה על צער נעלה ומסותר, צער נשמה, אשר נלאה נשא את סבל הגוף. ניקולי הסתכל בה. “אלי בשמים! מה יהיה עמנו אם תמות, כי על זה, כמדומני, תענה הכרת פניה!” – הרהר ובהתיצבו לפני האיקונין, התחיל מתפלל את תפלת הערבית.

XVI

נטשה, שנשארה לבדה עם בעלה, דברה גם היא עמו כדבר אשה עם בעלה בלבד, זאת אומרת, הכירה ומסרה את המחשבות בבהירות ומהירות בלתי רגילה, בניגוד לכל כללי ההגיון, לא באמצעות השערות, היקשים ומסקנות, אלא באופן מיוחד לגמרי. נטשה היתה רגילה לדבר באופן כזה עם בעלה, והסימן היותר מובהק לזה שנפל דבר בינה ובין בעלה היה – מהלך המחשבות ההגיוני של פיר. כשהתחיל להוכיח דבר בראיות, לדבר בהגיון ובנחת ואף היא התחילה לעשות כדוגמתו, אז ידעה שהדבר יביא לבטח לידי ריב.

מאותו הזמן שנשארו לבדם, ונטשה נגשה אליו דומם בעינים פקוחות ומפיקות אושר ותפסה בחפזה את ראשו ולחצתו אל לוח לבה ואמרה לו: “עכשיו – כולך שלי, שלי! לא תעזבני”! מאותו זמן התחילה שיחה זו, המתנגדת לכל חוקי ההגיון, לכל הפחות משום זה, שבעת ובעונה אחת דובר על ענינים שונים לגמרי. טיפול זה בענינים רבים בזמן אחד לא רק שלא משמש את בהירות הבנה, אלא להיפך, שמש ראיה חותכת, שהם מטיבים להבין איש את רעהו.

כשם שבחלום הכל הוא בלתי‑נכון, חסר‑טעם ומלא סתירות מלבד הרגש, המכוון את החלום, כך גם בשיתוף זה, הסותר את כל חוקי השכל, בהירים ועקביים לא הדיבורים, אלא הרגש המכוון אותם.

נטשה ספרה לפיר על חיי אחיה, על היסורים אשר סבלה ולא ראתה חיים בלעדי בעלה, על התגברות אהבתה למַרי ועל זה שמַרי טובה ממנה מכל הבחינות. באמרה זאת התודתה נטשה בגלוי‑לב, שהיא רואה את יתרונה של מרי, אבל יחד עם זה תבעה, אגב דיבור, מפיר, שיבכרנה בכל זאת על פני מרי ויתר הנשים, ושיחזור ויאשר את הדבר בפניה ביחוד אחרי שראה הרבה נשים בפטרבורג.

פיר, בענותו על דברי נטשה, ספר לה, שקשה היה לו עד בלי נשא לשהות עם נשים בפטרבורג בארוחות ונשפים.

– שכחתי לגמרי כיצד לדבר עם הנשים – אמר, – ממש שעמום. בפרט שהייתי טרוד כל כך.

נטשה הסתכלה בו בעין חודרת והוסיפה:

– מרי – כמה נחמדה היא! – אמרה. כמה היא מטיבה להבין את הילדים. היא כאילו רואה רק את נשמתם. אתמול, למשל, התחיל מיטנקה בקפריסותיו…

– כמה דומה הוא לאביו, – הפסיקה פיר.

נטשה הבינה מדוע העיר את ההכרה הזאת על דמויו של מיטנקה לניקולי; זכר ויכוחו עם גיסו היה אי‑נעים לו ורצה לדעת את דעתה של נטשה על הדבר.

– זוהי חולשתו של ניקולינקה, שאם לא נתקבל איזה דבר על ידי הכל, לא יסכים לו בשום אופן. ואני מבינה, שבשבילך העיקר דוקא – לגלות חוג פעולה חדש, אמרה, בחזרה אחרי הדברים שנאמרו פעם על ידי פיר.

– לא, העיקר הוא, שבשביל ניקולי, – אמר פיר, – מחשבות ועיונים הם שעשועים, מין בילוי זמן. הנה הוא מקבץ ספריה וקובע לו כלל לבלתי קנות ספר חדש טרם שלא יקרא את הקנוי – את סִיסְמוֹנְדִי, את רוּסוֹ, את מוֹנְטֵסְקיֶה, – הוסיף פיר בחיוך. הלא יודעת את, כמה אני… – התחיל ממתיק את דבריו; אבל נטשה הפסיקתו מתוך רמז, שלא נחוץ הדבר.

– ובכן אתה אומר, שהמחשבות הם שעשועים בשבילו?

– כן, ובשבילו כל יתר הדברים הם שעשועים. כל הזמן בפטרבורג ראיתי את כולם כמו בחלום. כשמעסיק אותו איזה רעיון, הרי כל השאר – הם שעשועים.

– אח, חבל, שלא ראיתי היאך נפגשת עם הילדים, – אמרה נטשה. – מי שמח יותר מכל? בודאי, ליזה?

– כן, – אמר פיר והמשיך את הרעיון שהטריד אותו. ניקולי אומר, שאין אנו צריכים לחשוב. ואני איני יכול. לא אדבר על זה, שהרגשתי בפטרבורג (לך אני יכול להגיד זאת) שבלעדי הכל התפורר, כל אחד משך לצדו. אבל עלה בידי לחבר את כולם, ונוסף לזה – רעיוני כה פשוט וברור. הרי אינני אומר, שאנו צריכים להתנגד לזה ולזה. אנו יכולים לטעות. אני אומר רק: לכו יד ביד, כל אלה האוהבים את הטוב, ויהי דגל אחד לכולנו – להתמיד במעשה‑צדקה. הנסיך סרגי אדם נפלא ופקח.

נטשה לא פקפקה בזה, שרעיונו של פיר הוא רעיון גדול, אבל דבר אחד דכא אותה: שהוא היה בעלה. “האומנם אדם כה חשוב ונחוץ לחברה – הוא יחד עם זה בעלי”. מדוע קרה כך הדבר? השתוקקה להביע לו את החשש הזה. “מי ומי הם האנשים, שהיו יכולים להחליט ולקבוע. שהוא עולה באמת בחכמתו על כל האנשים”? – שאלה את עצמה והעבירה בדמיונה את כל האנשים שכובדו על ידי פיר. אם לדון על פי ספוריו כיבד את פלַטון קַרַטַיֶב יותר מכל האנשים.

– היודע אתה על מה אני חושבת? – אמרה. – על פלַטון קַרַטַיֶב. והוא מה? ההיה מחייב עכשיו את מעשיך?

פיר לא התפלא לגמרי לשאלה זו. הבין את מהלך מחשבותיה של אשתו.

– פלטון קרטיב? – אמר ושקע במחשבות, כאילו רצה באמת לתאר לעצמו את דעתו של קרטיב בענין זה. הוא לא היה מבין לרעי; ואולי יוכל היות, שכן.

– אני אוהבת אותך בכל נפשי! – אמרה פתאם נטשה. בכל נפשי ומאודי!

– לא, לא היה מחייב, – אמר פיר, אחרי שיקול דעת. אחת היה מחייב, את חיינו המשפחתיים. הוא נכסף כל כך לראות בכל סדר, אושר, מנוחה, ובהרגשת גאוה הייתי מראה לו את חיינו. הנה את אומרת: פרידה. והרי לא תאמיני, אני מרגיש לגבך איזו הרגשה מיוחדת אחרי הפרידה…

– והנה עוד… – התחיל נטשה.

– לא, לא זאת. לעולם לא אחדל מאהבך. ולאהב יותר – אי אפשר. וזאת ביחוד… נו, כן… לא סיים את מחשבתו, יען כי מבטיהם שנפגשו השלימו את השאר.

– איזה שטויות, – אמרה פתאום נטשה, – ירח הדבש ושהאושר הוא רק בזמן הראשון. להיפך, דוקא עכשיו תכלית האושר. ובלבד שלא תסע מדי פעם בפעם. הזוכר אתה כיצד התקוטטנו. ואני הייתי תמיד האשמה. תמיד אנכי, ובשלמה התקוטטנו – איני זוכרת אפילו.

– תמיד בשל אחת, – אמר פיר והצטחק, – קִנ… –

אל תאמר, לא אוכל שאת, – קראה נטשה, ובעינה הבריק ניצוץ קר ורע – הראית אותה? הוסיפה מתוך שתיקה.

– לא; לו ראיתיה אפילו – לא הייתי מכיר אותה.

שניהם החרישו.

– אח, היודע אתה? כשדברת בחדר המשכית, הבטתי אליך – אמרה נטשה והתאמצה, כנראה, לפזר עננה מתקרבת. – נו, כשתי טיפות מים דומה אתה אליו, אל הנער. כך קראה את בנה), אח, כבר עת ללכת אליו… והרי צר לי לעזבך.

נשתתקו לדקים אחדים. ופתאם שעו בזמן אחד זה לזה והתחילו מדברים משהו. פיר התחיל בנחת רוח ובהתפעלות, נטשה – בחיוך חרישי, מאושר. עמדו מלכת מתוך התנגשות ופינו זה לזה את הדרך.

– רצונך‑מה? דברי, דברי.

– לא, הגידה אתה; אני ככה, שטויות – אמרה נטשה.

פיר המשיך את אשר התחיל, ספר בהנאה עצמית את ספוריו על הצלחתו בפטרבורג. נדמה לו באותו רגע, שהוטל עליו לתת כיוון חדש לכל הציבור הרוסי ולכל העולם כולו.

– חפצתי להגיד רק, שכל הרעיונות, שיש להם תוצאות כבירות מצטינות תמיד בפשטותם. עיקר רעיוני הוא זה, שאם אנשים רעים וחטאים התאגדו והיו לכח, הרי גם אנשים ישרים צריכים לעשות כמעשיהם. פשוט בתכלית הפשטות!

– כן.

– ואת מה חפצת להגיד?

– אני ככה, שטויות,

– לא. הגידי בכל זאת.

– לא כלום, שטויות – אמרה נטשה ופניה אורו שבעתים בבת צחוקם: חפצתי רק לספר על דבר פטיה. היום נגשת האומנת לקחתו ממני; והוא פרץ בצחוק, עצם את עיניו ונלחץ אלי; חשב בודאי, שהתחבא. נחמד מאד. הנה הוא צועק. נו שלום. – ותצא את החדר.

ובאותו זמן בער כמו תמיד בזיק בחדר‑משכבו של ניקולנקה בולקונסקי. (הנער פחד מפני החושך, ואי אפשר היה לשרש את הרגלו זה). דיסל ישן למעלה על ארבעת כריו וחטמו הרומי השמיע קולות נחרה קצובים. ניקולנקה שהתעורר זה עתה, מכוסה זעה קרה, כשעיניו פתוחות לרוחה, ישב על גבי מטתו והביט נכחו. חלום זועה העיר אותו. ראה בחלומו את עצמו ואת פיר, ועל ראשם כובעים, כאלה שצוירו בהוצאת פלוטארך. יחד עם פיר צעד בראש צבא עצום. הצבא היה עשוי מקוים אלכסוניים לבנים, הממלאים את האויר כקורי עכביש, המעופפים בסתו, שדיסל מכנה אותם בשם Fil de la Vierge. לפניהם פסעה התהילה, אף היא עשויה מאותם הקוים, אלא דחוסה ביותר. הם – הוא ופיר – דהרו בקלות ובצהלה והתקרבו אל המטרה. ופתאום נתרופפו הקוים, שהניעו אותם ונסתבכו. המצב נעשה קשה. והדוד ניקולי אלייץ עמד לפניהם איום ונורא.

“האתה עשית זאת?” – אמר בהראותו על חומר החותם והעטים השבורים. אהבתיך, אבל את פקודת ארקצ’ייב אשמור ומי שיזוז קדימה הרג אהרגהו". ניקולנקה נשא את פניו לפיר, אבל פיר לא היה כבר. במקום פיר היה האב – הנסיך אנדרי, ולאב לא היו דמות וצורה, אבל הוא היה, וניקולקה מכיון שראה אותו, הרגיש את חולשת האהבה: הרגיש את עצמו חדל‑כח, חסר עצמות וצורה. האב לטף ורחם אותו. אבל הדוד ניקולי איליץ הלך ונדחק אליהם. אימתה ופחד נפלו על ניקולי והוא התעורר משנתו.

“האב”, – חשב. “האב” (ולמרות שנמצאו בבית שתי תמונות הדומות אל פניו, לא תאר ניקולנקה לעצמו את אביו בדמות אדם), האב היה עמדי וסלסל אותי. הוא חייב את מעשי, הוא חייב את מעשי הדוד פיר. את אשר יאמר, אקיים. מוּציוס סצֵיבולה שרף את ידו. אבל מדוע זה לא יהיה הדבר גם בחיי? יודע אני, הם רוצים, שאלמד. ואמנם אלמד. אבל יגיע יום ואחדל; ואז אמלא את הדבר. ורק אחת אבקש מאלהים: שיקרני גם אני מה שקרה את אנשי פלוטארך, ואז אעשה את הדבר. אטיב לעשותו. הכל יכירו, הכל יאהבוני, הכל יתפעלו בי. ופתאם הרגיש ניקולנקה דמעות שחנקו את גרונו ויבך.

– החולה אתה? – נשמע קול דיסל.

– לא, – ענה ניקולנקה ונח על הכר.

– “הוא טוב ויפה, אני אוהב אותו”, – חשב על דיסל. "והדוד פיר? הה, איזה אדם נפלא! והאב? האב! האב! כן, אעשה דבר, שגם הוא יהיה מרוצה מזה…

אפילוג שני

I.

נשוּא ההיסטוריה – הם חיי העמים והאנושיות. לתפוס ולהביע בדברים ולתאר, באופן בלתי אמצעי, את החיים לא רק של כל האנושיות כולה, אלא אפילו של עם אחד בלבד – הוא דבר מן הנמנע.

כל ההיסטוריקונים הקדמונים היו משתמשים באמצעי אחד, כדי לתאר ולתפוס את חיי העם שלמראית עין הם למעלה מתפיסתנו. הם תארו את פעולותיהם של אנשים יחידים, המושלים בעם; ובפעולות אלו ראו את פעולתו של כל עם.

על השאלה: כיצד המריצו אנשים יחידים את העמים לפעול לפי רצונם ובאיזה כח כֻּוון רצונם של היחידים, היו עונים הקדמונים: על השאלה הראשונה – על ידי הודאה ברצון האלוהות, ששעבדה את העמים לרצון האדם הנבחר, ועל השאלה השניה – על ידי הודאה באלוהות, המכוונת את רצון האדם הנבחר לקראת המטרה הקבועה מראש.

הקדמונים היו פותרים את השאלות האלו על ידי אמונתם בהשתתפותה הבלתי אמצעית של האלוהות בפעולות האנושיות.

ההיסטוריה של הזמן החדש ביטלה להלכה את שתי ההנחות הללו.

מדת השכל מחייבת, שההיסטוריה החדשה מכיון שביטלה את אמונות הקדמונים, שבני האדם משועבדים לאלוהות ושכל העמים מוּנהלים לקראת מטרה קבועה, הרי צריכה היתה לחקור לא את גלויי השלטון, אלא את הסיבות המסבבות אותו. אבל ההיסטוריה החדשה לא הלכה בדרך זו. אף על פי שביטלה להלכה את השקפות הקדמונים, הרי למעשה היא מחזיקה בהן.

במקום אנשים שחוננו בשלטון אלוהי ושהרצון האלוהי מכונן את דרכם, הציגה ההיסטוריה או גבורים שחוננו בכשרונות לא‑אנוש, או סתם אנשים בעלי תכונות שונות, ממושל יחיד עד העתונאי הרודה בהמונים. במקום המטרות הקודמות, הרצויות לאלוהות, המטרות של העם היהודי, היוני, הרומי, שבהן ראו הקדמונים את מטרותיה של תנועת האנושיות, הציגה ההיסטוריה החדשה את מטרותיה היא – הצלחת העם הצרפתי, הגרמני, האנגלי, ובמובן היותר מפשט, הצלחת הציביליזציה של כל האנושיות, הכוללת, לפי הרגיל, רק את אותם העמים, היושבים על השטח הצפוני‑מערבי של היבשת האירופית הגדולה.

ההיסטוריה החדשה ביטלה את אמונות הקדמונים, אבל לא הולידה במקומן השקפה חדשה והגיון הנמצב הכריח את ההיסטוריקונים שביטלו, כביכול, את שלטון המלכים האלוהי ואת גזרת הגורל של הקדמונים לבא לידי הנחה זו בדרך אחרת: להכיר 1) שיחידים מדריכים את העמים, 2) ושקיימת מטרה מסוימת, שלקראתה הולכים העמים והאנושיות.

ביסוד החקירות של ההיסטוריקונים החדישים, מגיבון עד בוֹקל, מונחות – למרות חילוקי הדעות המדומים וחידוש השקפותיהם המדומה – שתי ההנחות הבלתי נמנעות הישנות האלו.

ראשית, מתאר ההיסטוריקון את פעולת היחידים המנהלים, לדעתו, את האנושיות: האחר רואה יחידים כאלה רק במושלים, מצביאים, מיניסטרים; השני מוסיף אל המושלים גם את הנואמים, המלומדים, המתקנים, הפילוסופים, המשוררים. שנית: המטרה, שהאנושיות הולכת לקראתה, ידועה להיסטוריקון: בשביל אחד – אין מטרה זו אלא חוסן הממלכה הרומאית, ההישפנית, הצרפתית, בשביל השני – זהו החופש, השויון, הציביליזציה של פנת העולם הקטנה המכונה בשם אירופה.

בשנת 1789 מתחילה תסיסה בפריז; היא עולה ומתפשטת ומתגלה בתנועת העמים ממערב למזרח. פעמים אחדות נוהרת תנועה זו לצד מזרח, ומתנגשה בתנועה נגדית, ההולכת ממזרח למערב; בשנת 12 היא מגיעה עד קצה גבלה – למוסקבה, ואז מתחילה בסימֶטריה מפליאה תנועה נגדית ממזרח למערב, ממש כמו בתנועה הראשונה, ובזרמיה נגרפים העמים של ארצות‑הבינים. התנועה הנגדית מגיעה עד נקודת המוצא של התנועה במערב – לפריז – ומשתתקת.

במשך תקופה זו של עשרים שנים לא נחרשו מרחבי שדות כבירים, נשרפו ונהרסו בתים, המסחר שינה את כיוונו; מליוני אדם נתרוששו, נתעשרו, העתיקו את מקומות מושבותיהם, ומליוני נוצרים שנצטוו לאהוב איש את רעהו הרגו איש את אחיו.

מה פירוש הדבר? מה גרם לכך? מה המריץ את האנשים האלה לשרוף בתים ולרצוח איש את נפש רעהו? סיבות המאורעות מה הן? איזה כח הניע את האנשים הללו לעשות ככה? – אלו הן השאלות התמימות והחוקיות ביותר, שהאנושיות מציגה בעל כרחה לעצמה, כשהיא נתקלת בזכרונותיה ובמסרותיה של התקופה שעברה.

כדי לתרץ את הקושיות הללו פּונה השכל הישר של האנושיות אל מדע ההיסטוריה, שמטרתה היא – ההכרה העצמית של העמים והאנושיות.

אלמלי היתה שומרת ההיסטוריה על השקפות הקדמונים, היתה אומרת: האלוהות, בתור תשלום שכר או קנס לעם‑בחירה, נתנה שלטון לנפוליאון וכיוונה את רצונו לשם השגת מטרותיה האלוהיות. והתשובה היתה ברורה ומקיפה. אפשר היה להאמין או לכפור ביעודו האלוהי של נפוליאון, אבל מי שהאמין בו על כל שטח ההיסטוריה של התקופה ההיא, מצא הכל נבון וברור לפניו ולא ראה בה שום סתירה.

אבל ההיסטוריה החדשה אינה יכולה לתת תשובה כזו. המדע כופר באמונת הקדמונים על השתתפות האלוהות במעשי האנושיות, ולפיכך עליה לתת תשובות אחרות.

ההיסטוריה החדשה המטפלת בשאלות הללו אומרת: רוצים אתם לדעת, מה פירושה של תנועה זו, מה מקור התהוותה, איזה כח הוליד את המאורעות האלה? שמעו שמוע:

“לודביק ה XIV היה אדם שחצני מאד ובוֹטח בעצמו; היו לו מאהבות כאלו וכאלו ומיניסטרים פלונים‑ואלמונים, ולא ידע למשול על צרפת. יורשי לודביק גם כן היו אנשים רכי‑מזג ואף הם לא ידעו למשול על צרפת. ולהם היו מאהבוֹת כאלו וכאלו ומקורבים פלונים ואלמונים. מלבד זאת היו אנשים אחדים שחיברו ספרים בזמן ההוא. בסוף המאה ה XVIII נתכנסו בפריס כעשרים איש, והתחילו מספרים, שכל בני‑האדם שוים וחפשי. משום כך התחילו האנשים מכריתים ומשמידים איש את רעהו בכל מדינת צרפת. האנשים האלה הרגו את המלך ועוד רבים. באותו זמן נמצא בצרפת אדם גאוני – נפוליאון. הוא ניצח תמיד ובכל מקום, זאת אומרת, הכה הרבה אנשים, מפני שהיה גאוני בתכלית הגאונות. לשם מטרה בלתי ידועה הלך לאפריקה להכות את יושביה, והרבה בה את חלליהם, וכה הצטיין בפקחותו וערמתו עד שבשובו לצרפת צוה שהכל יכנעו לפניו. ואמנם הכל נכנעו לפניו. וכשנמשח למלך הלך שוב להכות אדם רב באיטליה, באוסטריה ובפרוסיה. אבל ברוסיה היה המלך אלכסנדר, שהחליט לחדש את הסדר באירופה ומשום כך נלחם בנפוליאון. אבל בשנה השביעית כרת פתאם ברית שלום עמו, ובשנה האחת עשרה נפלה שוב מחלוקת ביניהם ושוב התחילו הורגים רבבות בני אדם. ונפוליאון הביא ששים רבוא איש לרוסיה ולכד את מוסקבה; אחר כך ברח פתאם ממוסקבה, ואז, בעצת שטיין ואחרים, איחד המלך אלכסנדר את אירופה והסיע את צבאותיה נגד משבית שלומה. כל בני בריתו של נפוליאון נהפכוֹ פתאם לאויבי נפשו; והמחנה העצום הזה עלה על נפוליאון, שאסף בינתים כוחות חדשים. בעלי הברית נצחו את נפוליאון; נכנסו לפריז; הכריחו את נפוליאון להסתלק מכס המלוכה ושילחוהו אל האי אֶלבה, מבלי לשלול ממנו את תואר המלך וחלקו לו את הכבוד הראוי, אף על פי שלפני חמש שנים וכמו כן שנה אחרי כך הכל ראו בו רוצח העומד מחוץ לגדר החוק. כתר המלוכה עבר ללודביק ה XVIII, שעד הזמן ההוא לגלגו עליו גם הצרפתים גם בעלי הברית. ונפוליאון, שהוריד דמעות בפני הגוַרדיה הישנה שלו ויתר על כסא מלכותו וילך לארץ גזרה. אחרי כן התחילו משוחחים מדינאים ודיפלומטים מצוינים בוינה (ביחוד טַלירן, שהקדים את חברו בתפיסת הכורסה הידועה והרחיב על ידי זה את גבולות צרפת) ובשיחותיהם אלו אצלו אושר או המיטו שואה על עמיהם. עוד מעט ושוב היתה פורצת מריבת‑פתאם בין המושלים והדיפלומטים, וכבר היו מוכנים לפקוד על צבאותיהם לשלח חרב איש ברעהו; אבל באותו זמן שב נפוליאון עם פלוגת חילים לצרפת והצרפתים שתעבוהו – מיד נכנעו כולם לפניו. אבל המושלים בעלי הברית נתמלאו רוגז וילכו שוב להלחם בצרפתים. המושלים נצחו את נפוליאון הגאוני ושלחוהו אל אי הילנה הקדושה, כשהוא מוכרז פתאם בפי כולם לרוצח. אסיר האי, מורחק ומובדל ממחמדי נפשוֹ ומצרפת החביבה עליו, גסס שם על צוק סלע גסיסה אטית והנחיל את מעשי גבורתו לזרעו. ובאירופה התחוללה תנועת ריאקציה וכל המושלים שוב התחילו מעליבים ומדכאים את עמיהם”.

לשוא יחשוב הקורא שאין זה אלא הלצה, קריקטורה של תיאורים היסטוריים. להיפך, זהו הביטוי הרך ביותר לכל התשובות הסותרות והמופרכות הניתנות לנו על ידי כל ההיסטוריה כולה, החל מכותבי הזכרונות וקורות הממלכות המיוחדות וגמור בהיסטוריות הכלליות ובמין החדש של הסתוריות‑התרבות שבתקופה ההיא.

התשובות האלו הן מוזרות ומגוחכות בזה שההיסטוריה החדשה משולה לאדם חרש, העונה על שאלות שאיש איננו מציג לו.

אם מטרת ההיסטוריה היא תיאור תנועת האנושיות והעמים, הרי השאלה הראשונה, המזקיקה לתשובה, שבלעדיה לא יובן השאר, היא: איזה כח מניע את העמים? בתשובה על שאלה זו מספרת ההיסטוריה החדשה בכובד ראש, שנפוליאון היה אדם גאוני או שלודביק XIV היה שחצני מאד או גם זאת, שסופרים פלונים‑אלמונים חיברו ספרים כאלה וכאלה.

כל זה הוא בגדר האפשרות והאנושיות מוכנה להסכים לכך; אבל לא זאת היא השאלה אשר תשאל. הדבר יכול היה להיות מענין, לו היינו מודים בשלטון אלוהי, הנסמך על כוחו העצמי, השוה תמיד והמנהל את העמים על ידי שליחיו הנפוליאונים, הלודביקים והסופרים; אבל הרי אין אנו מודים בשלטון זה ולפיכך, טרם שאנו מתחילים לדבר על נפוליאונים, לודביקים וסופרים, עלינו להראות את הקשר הפנימי הקיים בין האנשים האלה ובין תנועות העמים.

אם במקום השלטון האלוהי קם כח אחר, צריך להסביר מה טיבו של כח זה, מפני שדוקא בכח זה כלולה כל תמצית ההיסטוריה.

ההיסטוריה כאילו מניחה מראש, שכח זה מסתבר מעצמו והוא גלוי וידוע לכל, אבל למרות כל חפצנו להכיר כח זה לדבר גלוי וידוע, הרי כל המרבה לקרא מחקרים היסטוריים מפקפק בעל כרחו, אם באמת נתברר לכולנו הכח הזה, שאפילו ההיסטוריקונים בעצמם מבינים אותו באופנים שונים, איש איש לפי רוח בינתו.

II

איזהו הכח המניע את העמים?

היסטוריקונים ביוגרפיים פרטיים והיסטוריקונים כלליים, כלומר, אלה המטפלים ביחיד ואלה המטפלים בעמים שלמים, רואים את הכח הזה בשלטון השכיח אצל גבורים ושליטים. לפי תיאוריהם, אין מאורעות מתרחשים אלא ברצון נפוליאונים, אלכסנדרים ובכלל כל אותם האנשים, המתוארים על ידי ההיסטוריקון הפרטי. התשובות הניתנות על ידי היסטוריקונים ממין זה על השאלה בדבר הכח המוליד את המאורעות מניח את הדעת רק כל זמן שהיסטוריקון אחד מטפל במאורע אחד. אבל משמתחילים היסטוריקונים בני עמים שונים ובעלי השקפות שונות לתאר מאורע אחד, אין שום טעם לתשובותיהם אשר יתנו, מפני שכל אחד תופס את הכח הזה לא רק מתוך השקפה אחרת, אלא גם בסתירה גמורה לדעת האחרים. היסטוריקון אחד פוסק, שנפוליאון הוליד את המאורע בכח שלטונו; השני פוסק, שאלכסנדר הוליד את המאורע בשלטונו; השלישי – שכח שלטונו של אדם שלישי גרם לכך. מלבד זאת היסטוריקונים מסוג זה סותרים איש את רעהו גם בהסברת הכח, שעליו מבוסס שלטונו של אותו אדם. טייר הבונופרטיסטון אומר, ששלטונו של נפוליאון הושתת על גאוניותו ומדותיו התרומיות. Lanfrey הריפובליקאי סובר ששלטונו היה בנוי על רמאותו ועל הונאת העם. היוצא מזה, שהיסטוריקונים ממין זה המבטלים איש את הנחת רעהו מבטלים ממילא גם את מושג הכח המוליד את המאורעות, ואינם נותנים שום תשוּבה על השאלה היסודית של ההיסטוריה.

ההיסטוריקונים הכלליים, המטפלים בעניני כל העמים, כאילו מודים בזה, שהשקפת ההיסטוריקונים הפרטיים על הכח המחולל את המאורעות אינה צודקת. הם רואים בכח זה לא שלטון המצוי אצל גבורים ומושלים. אלא תוצאות כוחות רבים, הפועלים בּכיוונים שונים. ההיסטוריקון הכללי המתאר מלחמה או כיבוש‑עם מוצא את סיבת המאורע לא בשלטון של יחיד, אלא בפעולת הגומלין של כמה אנשים הקשורים במאורע.

בהתאם להשקפה זו אפשר היה לחשוב, ששלטון האישים ההיסטוריים, אשר בא בתור תוצאת הפעולה של הרבה כוחות אינו בא בחשבון בתור כח המוליד את המאורעות כשהוא לעצמו. ואף על פי כן ההיסטוריקונים הכלליים מזהים ברוב המקרים את מושג השלטון עם הכח המוליד מאורעות כשהוא לעצמו והמתיחס אליהם כסיבה לתוצאה. פעם הם פוסקים, שהאישיות ההיסטורית טבועה בחותם‑התקופה ושלטונה הוא רק תוצאת הפעולה של כוחות שונים; ופעם הם מחליטים שהשלטון הוא הכח המוליד את המאורעות. גֶרוִינוס, שלוסֶר, למשל, ואחרים יש שהם מוכיחים, שנפוליאון הוא פרי המהפכה, האידיאות של 1784 וכ', ויש שהם אומרים בודאות, שמלחמת שנת 1812 ומאורעות אחרים שאינם רצוים בעיניהם – הם רק פרי הרצון המוטעה של נפוליאון ושהאידיאות גופא של 1784 נעצרו בהתפתחותן לרגלי שרירות לבו של נפוליאון. אידיאות המהפכה, מצב‑הרוח הכללי – הם שהולידו את שלטון נפוליאון. מאידך גיסא, שלטונו של נפוליאון דיכא את אידיאות המהפכה ואת מצב‑הרוח הכללי.

סתירה מוּזרה זו לא באה במקרה. לא רק שהיא מצויה על כל צעד ושעל, אלא כל תיאורי ההיסטוריקונים הכלליים – הם שורה שלמה של סתירות כאלו. מקור הסתירה הזו הוא בזה, שההיסטוריקונים הכלליים שבחרו במחקר הנתוחי עמדו בחצי הדרך.

כדי למצא את הכוחות הנפרדים השוים בכללותם לכח המורכב נחוץ שסכום הכוחות הנפרדים ישוה לכח המורכב. ההיסטוריקונים הכלליים לא השגיחו מעולם בתנאי זה ומשום כך לשם הסברת הכח המורכב – מלבד הכוחות הנפרדים, שאינם מספיקים לדעתם – נזדקקו לקיומו של איזה כח נעלם הפועל על הכח המורכב.

ההיסטוריקון הפרטי המתאר את מלחמת שנת ה13 או את תקומת הבורבונים אומר בלי עקיפין, שרצונו של אלכסנדר הוליד את המאורעות האלה. אבל ההיסטוריקון הכללי גרוינוס, המבטל השקפה זו של ההיסטוריקון הפרטי מתאמץ להוכיח, שמלחמת שנת ה13 ותקומת הבורבונים נתהוו לא רק ברצונו של אלכסנדר בלבד, אלא נגרמו גם על ידי פעולתם של שטיין, מֶטֶרניך, הגברת Stael, טַליירן, פיכטה, שַׁטובריאַן ואחרים. ההיסטוריקון הפריד, כנראה, את אלכסנדר לחלקיו: טליירן, שטובריאן ואחרים; סכום החלקים הנפרדים, כלומר פעולת הגומלין של שטובריאן, טליירן, הגברת Stael ועוד איננה שוה לכח המורכב, כלומר לאותה התופעה שמיליוני צרפתים נשתעבדו לבורבונים. מהעובדה גופא, ששטובריאן, הגברת Stael ואחרים אמרו איש לרעהו כזאת וכזאת נובע רק יחסם ההדדי, אבל לא שעבודם של מיליונים. ומשום כּך, כדי להסביר כיצד גרם יחסם זה לידי שעבודם של מליונים, כלומר, כיצד מצטרפים כוחות נפרדים השוים כל אחד ל A לכוח משוה השוה לאֶלף A, מוכרח ההיסטוריקון להכיר שוב באותו כח השלטון, שהוא שולל את קיומו העצמי ורואה בו רק תוצאה של כוחות, זאת אומרת, הוא מוכרח להודות בקיומו של כח נעלם הפועל על הכח המורכב. ככה נוהגים גם ההיסטוריקונים הכלליים. ומשום כך הם סותרים לא רק את דברי ההיסטוריקונים הפרטיים, אלא גם את עצמם.

יושבי הכפר, שאינם יודעים בדיוק את סיבת הגשם, אומרים, כשהם מצפים ליום בהיר או לגשם: הרוח פיזר את העבים או הרוח הצפיף את העבים. והוא הדין גם עם ההיסטוריקונים הכללים: לפעמים, כשרצונם בכך, וכשהדבר מתאים לתורתם הם קובעים הלכה, שהשלטון הוא פרי המאורעות; ולפעמים, כשיש צורך להוכיח את ההיפך, הם פוסקים שהשלטון מוליד את המאורעות.

ההיסטוריקונים מהסוג השלישי, הקרויים בשם היסטוריקוני התרבות וההולכים בדרך הכבושה של ההיסטוריקונים הכלליים, שרואים לפעמים בסופרים ונשים כוחות המולידים מאורעות, מסבירים את הכח הזה באופן אחר ושונה לגמרי. הם מוצאים אותו בתרבות, בפעולה הרוחנית.

ההיסטוריקונים של התרבות עקביים מאוד ביחס לרבותיהם, ההיסטוריקונים הכלליים: ובאמת, אם אפשר להסביר מאורעות היסטוריים בזה, שאנשים אחדים התיחסו ככה וככה איש לרעהו, מדוע איפא אי‑אפשר להסבירם בזה, שאנשים פלונים‑אלמונים חיברו ספרים כאלה וכאלה? ההיסטוריקונים האלה בוחרים מתוך סכום הסימנים הכביר, המציינים כל תופעה בחיים את סימן הפעולה הרוחנית ואומרים, שדוקא סימן זה הוא הסיבה האמיתית. אבל למרות כל התאמצותם להוכיח, שסיבת המאורע ספונה בפעולה הרוחנית, אפשר להסכים רק בדרך של פשרה לזה, שיש משהו מן השיתוף בין הפעולה הרוחנית ותנועת העמים, אבל בשום אופן אי אפשר להניח, שהפעולה הרוחנית מכוונת את מעשי האנשים; מפני שתופעות כמעשי הרצח האכזריים של המהפכה הצרפתית, הנובעים מתורת השויון של בני האדם, ומלחמות הדמים ומשפטי‑המות, הנובעים ממוסר האהבה האנושית, אינם מצדיקים את ההנחות הללו.

אבל אם גם נניח, שצדקו כל הסברות הערמומיות, הממלאות את דפי ההיסטוריה; אם גם נניח, שאיזה כוח נשגב, המכונה בשם אידיאה שולט בעמים, הרי בכל זאת השאלה היסודית של ההיסטוריה נשארת בלתי פתורה, או שאל השלטון הקודם של המושלים ואולי גם אל השפעת היועצים, המוכנסת על ידי ההיסטוריקונים הכלליים, מצטרף כח חדש של האידיאה, אבל גם הקשר שבינה ובין ההמונים טעון בירור. מתקבל על הדעת, שנפוליאון היה בעל שלטון ומשום כך אירע המאורע; בדרך של פשרה אפשר גם להבין, שנפוליאון ועוד השפעות אחרות גרמו למאורע; אבל כיצד גרם הספר Contrat Social, שהצרפתים התחילו רוצחים איש את נפש רעהו, אי אפשר בשום אופן להבין מבלי להסביר את הקשר הסיבתי שבין הכח החדש הזה ובין המאורע.

בלי ספק, יש קשר בין כל מה שחי וקיים בזמן אחד, ומשום כך לא קשה למצא קשר ידוע בין הפעולה הרוחנית של האנשים ובין תנועתם ההיסטורית, כשם שאפשר לקבוע את הקשר הזה בין תנועת האנושיות ובין המסחר, האומנות, הגננות וכל מה שאתם רוצים. אבל קשה להבין מה ראו ההיסטוריקונים על ככה לחשוב את הפעולה הרוחנית של האנשים לסיבתה, לביטויה של כל התנועה האנושית ההיסטורית. לידי מסקנה כזו יכולים היו לבא ההיסטוריקונים מתוך הנימוקים הבאים: 1) ההיסטוריה נכתבת על ידי מלומדים, ומשום כך טבעי וגם נעים להם הדבר לחשוב, שעבודת מעמדם משמשת יסוד לתנועת האנושיות, כשם שטבעי ונעים הוא הדבר לחשוב ככה למעמד הסוחרים, האכרים, החילים. (הדבר אינו מובע בקול רם, מפני שסוחרים וחילים אינם מבקשים היסטוריה). 2) הפעולה הרוחנית, ההשכלה, הציביליזציה, התרבות, האידיאה – כל אלה הם מושגים ערפליים, בלתי ברורים, ובטליתם נוח מאד להאפיל על מלים, שערכן עוד יותר מטושטש ושקל משום זה לכרוך אותן עם הלכות שונות.

אבל מבלי לדבר על ערכן הפנימי של היסטוריות ממין זה (יוכל היות, שהן נחוצות למישהו או למשהו), היסטוריות התרבות, שאת צורתן הולכות ומקבלות כל ההיסטוריות הכלליות, מצטיינות בזה, שמדי בררן בפרטות וברצינות תורות שונות, דתיות, פילוסופיות, מדיניות, בתור סיבות של מאורעות, כל פעם, שיש להן צורך לתאר מאורע היסטורי אמיתי, כמו למשל, מלחמת שנת ה12, הן מתארות אותו בעל כרחן בתור תוצאת כח השלטון, או במלים פשוטות, שהמלחמה הזאת היא פרי רצונו של נפוליאון. מדי דברם ככה, סותרים היסטוריקוני התרבות את עצמם או שהם מוכיחים, שהכח החדש אשר בדו מלבם, אינו מסביר את המאורעות ההיסטוריים ושהאמצעי היחידי לתפיסת ההיסטוריה הוא השלטון, שכאילו אינם מכירים בו.

III

הולך הקטר. נשאלת השאלה: מדוע הוא נע? האכר אומר: השד מניע אותו. פלוני אומר, שהקטר מתנועע בכח הגלגלים. אלמוני סובר, שסיבת התנועה היא בעשן, המונדף על ידי הרוח.

אי אפשר להכחיש את דברי האכר. כדי להכחיש את דבריו צריך מי שהוא להוכיח לו, שאין שדים בעולם או שאכר שני יסביר לו, שאת הקטר מניע לא שד, אלא מכונאי אשכנזי. רק אז יוכחו מתוך הסתירות, ששניהם לא צדקו. אבל מי שאומר, שהסיבה היא בתנועת הגלגלים, מכחיש את עצמו יען כי בעלותו על דרך המחקר הניתוחי עליו להמשיך את דרכו: הוא צריך לברר לעצמו את סיבת התנועעות הגלגלים. וכל זמן שלא יגיע עד הסיבה האחרונה של תנועת הקטר, אל הקיטור הנלחץ של קלחת‑הקטר, אינו רשאי להפסיק את חפוש הסיבה. ואותו האיש, שהסביר את תנועת הקטר על ידי העשן המונדף, לאחר שראה, שנימוק הגלגלים איננו מספיק לברר את הסיבה, לקח את הסימן הראשון שנזדמן לו והפך אותו לסיבה.

המושג היחידי שיש בּו כדי לבאר את תנועת הקטר הוא מושג הכח, השקול כנגד התנועה הנראית לעין.

המושג היחידי שיש בו כדי לבאר את תנועת העמים הוא מושג הכח השקול כנגד כל תנועת העמים.

אבל היסטוריקונים שונים רואים במושג זה כוחות שונים לגמרי, שאינם שווי‑ערך עם התנועה הנראית לעין. אחדים רואים בו כח המצוי אצל גבורים, כאיכר זה שרואה בקטר את השד; השני – כח שנפעל על ידי כוחות אחרים, כתנועה זו של האופנים; השלישי – השפעה רוחנית, כעשן נדף.

כל זמן שנכתבות היסטוריות של יחידים – יהיו קיסרים, אלכסנדרים, לוּטרים או ווֹלטרים – ולא היסטוריה של כל האנשים המשתתפים במאורע, בלי שום יוצא מן הכלל, אין שום אפשרות לתאר את תנועת האנושיות בלי מושג הכח, המכריח את האנשים לכוון את פעולתם לקראת מטרה מסוימת. ומושג יחידי כזה הידוע להיסטוריקונים או השלטון.

המושג הזה הוא המנוף היחידי, שבו אפשר לשלוט בחומר ההיסטוריה בהסברתה הנוכחית, ואלמלי שבר מישהו את המנוף הזה, כפי שעשה בוקל בשעתו, שלא מצא אמצעי אחר להשתמש בחומר ההיסטוריה, היה גוזל מעצמו את שארית האפשרות להשתמש בו. את הנחיצות של מושג השלטון לשם בירור התופעות ההיסטוריות מוכיחים בתכלית הדיוק ההיסטוריקונים הכלליים והיסטוריקוני התרבות גופם, המסתלקים כאילו ממושג השלטון והמשתמשים בו בעל כרחם על כל צעד.

מדע ההיסטוריה עד עכשיו משול – ביחס לשאלות האנושיות – לכסף חוזר, למטבעות ושטרי כסף. ההיסטוריות העממיות הביוגרפיות והפרטיות משולות לשטרי כסף. הן הולכות וחוזרות וממלאות את תפקידן מבלי לגרום איזה נזק לאיש ולפעמים הן מביאות גם תועלת כל זמן שלא תתעורר השאלה על דבר בטיחותן. די לנו להסיח את דעתנו מהשאלה כיצד מחולל רצון הגבורים את המאורעות, וההיסטוריות של הטיֶרים תהיינה מענינות ומאלפות וגם טבועות בחותם השירה. אולם כשם שמתעורר הספק בערכם האמתי של שטרי‑הכסף על ידי המחשבה, שאפשר לזייף אותם או שידרשו את שוים במשקל הזהב, ככה מתעורר הספק בערכן האמיתי של כל מיני ההיסטוריות או על ידי זה, שמספרן גדל יותר מדי או שמישהו ישאל לפי תומו: באיזה כח עשה זאת נפוליאון? זאת אומרת, שיחפוץ להחליף את שטר‑הכסף החוזר בזהב טהור של מושג נכון.

ההיסטוריקונים הכלליים והיסטוריקוני התרבות משולים לאנשים, שהחליטו – לרגלי אי‑הנוחות של שטרי‑הכסף, לטבוע מטבע מצלצלת ממתכת, שאין לה משקל הזהב. אכן, היו מקבלים מיציקה זו מטבע מצלצלת, אבל רק מצלצלת. שטר‑הכסף עוד יש בכוחו לרמות את ההדיוט; אבל מטבע מצלצלת, מחוסרת ערך, לא תרמה איש. כשם שהזהב קרוי זהב כשהוא יסכון לא רק לשם חליפין, אלא גם למלאכה, כך גם ההיסטוריקונים הכלליים יהיו בבחינת זהב, כשיוכלו לענות על השאלה היסודית של ההיסטוריה: מהו השלטון? ההיסטוריקונים של תולדות התרבות מבטלים בכלל את השאלה ועונים על איזו שאלה אחרת. וכשם שמטבעות‑הזכרון הדומות לזהב יכולות לשמש במקום זהב רק בקהל אנשים המסכימים לקבלם תמורת זהב או בקרב אנשים שאינם יודעים את סגולות הזהב, כך גם ההיסטוריקונים הכלליים והיסטוריקונים של תולדות התרבות, שאינם נותנים תשובה על השאלות התמציתיות של האנושיות, משמשים לשם מטרות מסוימות מטבע עוברת לסוחר בשביל אוניברסיטאות וקוראים נכבדים – חובבי ספרים רציניים, כפי שהם קרויים בפיהם.

IV

ההיסטוריה, לאחר שנסתלקה מהשקפת הקדמונים על ההשתעבדות האלוהית של רצון העם ליחיד בחיר‑יה, ועל השתעבדותו של הרצון הזה לאלוהות, שוב אינה יכולה לפסוע אף פסיעה אחת מבלי להסתבך בסתירות ועליה לבחור אחת משתי אלה: או לשוב אל האמונה הקודמת בדבר השתתפות האלוהות במעשי האנושיות, או להסביר בדיוק את ערך הכח, המוליד מאורעות היסטוריות והמכונה בשם שלטון.

לשוב אל הראשון אי‑אפשר: האמונה נתערערה; ומשום כך צריך להסביר את ערך השלטון.

נפוליאון צוה לגייס צבא ולצאת למלחמה. מושג זה כל כך רגיל בעינינו, להשקפה זו התרגלנו עד לידי כך, שהשאלה: מדוע יצאו למלחמה ששים רבוא איש בפקודתו של נפוליאון נראית בעינינו למחוסרת‑טעם. העוז היה בידו ומשום כך נתמלאה פקודתו.

תשובה זו היא מספיקה למדי כל זמן שאנו מאמינים, שהשלטון הוא מתנת אלהים. אבל מכיון שאנו כופרים בזה, הרי יש צורך לקבוע מהו סוד השלטון ששולט האדם באדם.

שלטון זה איננו היתרון הפיסי של הגבור על החלש, הכרעה הבנויה על ההשתמשות או על איום של השתמשות בכח פיסי, כשלטונו של הֵרַקֶלס; אינו מבוסס גם על יתרון הכח המוסרי, כפי שחושבים לתומם היסטוריקונים אחדים, האומרים שעסקנים היסטוריים הם גבורים, כלומר אנשים המחוננים בסגולות שכל ונשמה מיוחדות, ששמן – גאוניות. שלטון זה אינו יכול להתבסס על יתרון הכח המוסרי, מפני שאם נעבור בשתיקה על אנשים‑גבורים, כמו הנפוליאונים, שבדבר מדותיהם המוסריות הדעות חולקות, הרי ההיסטוריה מוכיחה לנו, שגם הלודביקים ה XI ‑יים, גם המטרניכים, ששלטו על מיליוני אנשים, לא הצטיינו בשום סגולות נפשיות מיוחדות, כי אם להיפך, רובם ככולם היו מבחינה מוסרית פחותי ערך מכל מיליוני האנשים אשר סרו למשמעתם.

אם מקור השלטון הוא לא בסגולותיו הגופניות והרוחניות של האדם, הרי ברור לכל, שהמקור הזה נמצא מחוץ לאדם, באותם היחסים אל ההמונים, שהאדם בעל השלטון נתון בהם.

ככה מבינה את מהות השלטון גם תורת‑המשפט, זו קופת‑החליפין של ההיסטוריה, המבטיחה להחליף את הבנת השלטון ההיסטורית בזהב טהור.

השלטון הוא סכום רצונות ההמונים שנמסר על ידי הסכמה שבעל פה או הודאת שתיקה למושלים שנבחרו על ידי ההמונים.

בתורת המשפט הכוללת דעות וסברות כיצד לסדר ממלכה ושלטון, עד כמה שסידור כזה הוא בגדר האפשרות, הרי הדבר ברור למדי; אבל ביחס להיסטוריה טעונה הגדרת שלטון זו ביאורים.

תורת המשפט מביטה על הממלכה והשלטון, כמו שהביטו הקדמונים על האש, כעל דבר בעל קיום מחלט. אבל בשביל ההיסטוריה ממלכה ושלטון הם רק תופעות בלבד, כשם שהאש בתורת הפיסיקה של זמננו איננה כח איתנים, אלא תופעה פיסית.

הבדל יסודי זה בין השקפת ההיסטוריה וזו של תורת המשפט גרם, שתורת המשפט יכולה להרחיב בדברים, כיצד צריך לפי דעתה לארגן את השלטון ומהי מהות השלטון, המתקיים ללא שנוי מחוץ לזמן; אבל על שאלות היסטוריות בדבר ערך השלטון המשתנה בזמן איננה יכולה לענות כלום.

אם השלטון הוא סכום של רצונות שנמסר למושל, כלום יש לראות את פוגַצ’וב כבא כח רצון ההמונים? ואם לא – מדוע זה נפוליאון I הוא בא כח? מדוע נחשב נפוליאון III, לאחר שנתפש בבולון, לפושע, ומדוע נהפכו לפושעים האנשים אשר נתפשו על ידו?

במהפכות חצרניות, שרק שנים – שלשה אנשים משתתפים בהן, כלום גם שם נמסר רצון ההמון לאיש החדש? וביחסים הבין‑לאומיים כלום נמסר רצון העם לכובשו? בשנת 1808 – כלום נמסר רצון הברית הרהיינית לנפוליאון? הנמסר לנפוליאון רצון המוני העם הרוסי בשנת 1808, כשצבאותינו עם בעלי בריתם הצרפתים יצאו להלחם באוסטרים?

על השאלות האלו אפשר לענות אחת משלש אלה: או להכיר, 1) שרצון ההמונים נמסר תמיד בלי שום תנאים למושלים, אשר בחרו בהם ומשום כך כל הרמת שלטון חדש, כל התנגדות לשלטון שנמסר פעם בידי מושל נבחר דינה כדין הפרעת השלטון הקיים;

או להכיר, 2) שרצון ההמונים נמסר למושלים בתנאים קבועים ומסוימים ולהוכיח שכל המצוקות, ההתנגשויות ואפילו ההתנקשויות בשלטון – מקורם בזה שהמושלים אינם מקיימים את התנאים, שבהם נמסר השלטון בידיהם;

או להכיר, 3) שרצון ההמונים נמסר למושלים בתנאים, אבל בתנאים בלתי ידועים ובלתי מסוימים, ושהתהוותם של שלטונות רבים, מלחמתם ומפלתם נגרמו על ידי זה, שהמושלים מרבים או מפחיתים לקים את אותם התנאים הבלתי ידועים, שבהם העבר רצון ההמונים מאיש אחד למשנהו.

בשלשת האופנים האלה מפרשי ההיסטוריקונים את יחס ההמונים אל מושליהם.

ההיסטוריקונים, שאינם מבינים בתומת נפשם את שאלת ערך השלטון, אותם ההיסטוריקונים הביוגרפיים, הפרטיים, שעליהם כבר דובר לעיל, כאילו מכירים, שסכום רצונות ההמונים נמסר לאישים היסטוריים בלי תנאים, ומשום כך ההיסטוריקונים האלה המתארים איזה שלטון משערים, ששלטון זה הוא האמתי והמחלט, וכל כח אחר המתנגד לשלטון זה איננו שלטון, אלא הפרעת השלטון, כלומר מעשה אונס ואלמות.

תורה זו, שכוחה יפה בתקופות הקדם ותקופות השלום והמנוחה בחיים ההיסטוריים, אינה מתאימה לתקופות הסוערות והמורכבות בחיי העמים, כששלטונות רבים ושונים קמים בזמן אחד ונלחמים זה בזה, מפני שההיסטוריקון שומר‑החוק יוכיח, שהקונבנט, הדירקטוריה ובונופרט הפריעו את השלטון, והרפובליקאי והבונופרטיסטון יוכיחו: האחד, שהקונבנט היה בעל השלטון האמתי, השני – שהקיסרות היתה בעלת השלטון, ושהכל זולתה היה הפרעת שלטון. מובן מעצמו שפירושים כאלה של היסטוריקונים, הסותרים איש את רעהו, טובים הם רק בשביל תינוקות בשחר ילדותם.

הסוג השני של היסטוריקונים המודים בטעותה של השקפה זו על ההיסטוריה אומר, שהשלטון מבוסס על זה, שרצונות ההמונים בכללותם נמסרים בתנאי למושלים, ושהאישים ההיסטוריים רשאים להשתמש בשלטונם רק כל זמן שהם מקיימים את התכנית, אשר התוה להם רצון העם מתוך הודאה של שתיקה. אבל מה טיבה של התכנית הזאת – זאת אינם אומרים לנו ההיסטוריקונים, ואם גם אומרים, הרי הם סותרים תמיד איש את דברי רעהו.

כל היסטוריקון, בהתאם להשקפתו על המטרה אשר לתנועת העם, רואה את התכנית הזאת בחסנם, עשרם, חירותם, השכלתם של אזרחי צרפת או של ארץ אחרת. אבל אם גם נסיח את דעתנו מסתירות ההיסטוריקונים בדבר עצם תכנה של תכנית זו; אם גם נניח, שקימת תכנית אחת משותפת לכל, – הרי העובדות ההיסטוריות מכחישות כמעט תמיד את התורה הזאת. אם העשירות, החופש, השכלת העם הם תנאי מסירת השלטון, מדוע זה הלודביקים ה XIV ‑ים והיואנים ה IV ‑ים מגיעים בשלום ומנוחה עד סוף ימי מלכותם והלודביקים ה XIV ‑ים והקרלים ה I ‑ים מוּצאים להורג על ידי העם? על שאלה זו עונים בזה, שפעוּלת לודביק ה‑ XIV, שהתנגדה לתכנית, השתקפה בלודביק ה XVI. אבל מדוע זה לא נתנה את אותותיה בלודביק ה XIV וה XV. מדוע הראתה את סימניה דוקא בלודביק ה XVI? ועד איזה זמן תראה את אותותיה? על שאלות אלו אין תשובות וגם אי אפשר שתהיינה. מתוך השקפה זו קשה גם להסביר את הסיבה, מדוע סכום הרצונות של דורות אחדים אינו נמסר על ידי מושליהם ויורשיהם ואחרי כן הוא נמסר לפתע פתאם ובמשך חמשים שנים לקונבט, לדירקטוריה, לנפוליאון, לקרל ה X, ללודביק‑פיליפ, לממשלה הריפובליקאית, לנפוליאון III. וכשבאים ההיסטוריקונים האלה לפרש את מסירת הרצונות המהירה מאיש לאיש, ביחוד ביחסים בין‑לאומיים, בכבושים וכריתת בריתות, הרי הם מוכרחים להודות בעל כרחם שמקצת התופעות האלו איננה העברת רצונות רגילה, אלא מקריות, התלויה בערמתו, בטעותו או בתרמיתו של המדינאי, או המושל או מנהיג המפלגה. היוצא במדברינו, שרוב גלויי ההיסטוריה מתפרש על ידי ההיסטוריקונים האלה לא כפרי מסירת רצונות חפשיים, אלא כפרי רצון מוטעה אצל אדם אחד או רבים, כלומר, שוב כהפרעת רצון. ומשום כך המאורעות ההיסטוריים גם אצל ההיסטוריקונים האלה סותרים את ההלכה.

משל למי דומה היסטוריקון כזה – לצמחן, שראה צמחים אחדים הנובטים בצורת עלים‑תאומים והוא פוסק הלכה, שכל מה שצומח אינו צומח אלא בצורת שני עלעלים מפולגים, ושהתמרה והפטריה ואפילו האלון המסתעפים במלא פריחתם ואין להם דמות של שני עלעלים, סותרים את ההלכה.

היסטוריקונים מסוג שלישי מכירים, שרצון ההמונים נמסר לאישים היסטוריים בתנאי, אלא שהתנאים האלה אינם ידועים לנו. הם אומרים, שהשלטון נמצא בידי האישים ההיסטוריים משום שהם מגשימים את רצון ההמונים שנמסר להם.

אבל אם הכח המניע את העמים צפון לא באישים ההיסטוריים, אלא בעמים, מה איפא ערכם וחשיבותם של האישים ההיסטוריים?

האישים ההיסטוריים – אומרים ההיסטוריקונים הללו – משמשים ביטוי לרצון ההמונים; פעולת האישים ההיסטוריים משמשת בבואה לפעולת ההמונים.

אבל אם כך הדבר נשאלת השאלה: האם כל פעולת האישים ההיסטוריים בכללותה משמשת ביטוי לרצון ההמונים או רק חלק ידוע של פעולה זו? אם כל פעולת האישים ההיסטוריים משמשת ביטוי לרצון ההמונים, כפי שחושבים אחדים, הרי תולדות הנפוליאונים, היֶקַטֵרינות, עם כל פרטי הדיבות החצרניות משמשים ביטוי לחיי עמיהם, דבר שהוא שטות גמורה; ואם רק צד אחד של פעולת האישיות ההיסטורית משמש ביטוי לחיי העמים, כפי שחושבים היסטוריקונים – פילוסופים מדומים, הרי טרם שנקבע, איזה צד בפעולת האישיות ההיסטורית מבליט את חיי העם, צריך לדעת קודם מה טיבם של חיי העם.

היסטוריקונים מסוג זה, כשהם נתקלים בקושי כזה בודים מלבם הפשטה כללית ערפלית ובלתי מוחשת, שאפשר להכניס לתוכה מאורעות אין קץ ואומרים, שהפשטה זו היא היא מטרת התנועה של האנושיות. ההפשטות הכלליות היותר רגילות, המקובלות על ידי כל ההיסטוריקונים הם: חופש, שויון, השכלה, קִדמה, ציביליזציה, תרבות. ההיסטוריקונים שבוחרים איזו הפשטה להיותה מטרת התנועה של האנושיות, חוקרים את חיי האנשים, שהשאירו אחריהם זכרונות רבים, – מלכים, מיניסטרים, מצביאים, מחברים, מתקנים, אפיפיורים, עתונאים, בה במדה שהאישים האלה סייעו או התנגדו לפי דעתם להפשטה ידועה. אבל מכיון שלא הוכח בהחלט, שמטרת האנושיות היא החופש, השויון, ההשכלה או התרבות ומכיון שהקשר בין ההמונים והמושלים ומשכילי האנושיות בנוי רק על ההשערה, שסכום רצונות ההמונים נמסר תמיד לאישים המתבלטים לעינינו, אין כל פלא שפעולת מליוני האנשים הנודדים מארצם, השורפים בתים, העוזבים את עבודת אדמתם והמכחידים איש את רעהו אינה מקבלת את בטויה בתיאור הפעולה של מתי‑המעט, שאינם שורפים בתים, שאינם עוזבים את עבודת אדמתם ושאינם רוצחים איש את רעהו.

ההיסטוריה מוכיחה זאת על כל צעד ושעל. תסיסת עמי המערב בסוף המאה שעברה וחתירתם אל המזרח – כלום היא מתפרשת על ידי פעולת לודביק ה XIV, ה XV וה XVI, או פעולת מאהבותיהם, המיניסטרים, חיי נפוליאון, רוּסוֹ, דִידְרו, בוֹמַרשֶׁה ואחרים?

תנועת העם הרוסי מזרחה לקזַן וסיביר כלום נתגלתה בפרטי האופי החולני של יואן הרביעי וחליפת מכתביו עם קורבסקי?

תנועת העמים בזמן מסעי הצלב – כלום נגרמה בחייהם ופעולתם של הגוטְפרידים והלודביקים ונשותיהם? חידה סתומה היא לנו תנועת העמים ממזרח למערב, תנועה ללא מטרה, בלי מנהיגות, עם המוני פוחזים וריקים, עם פיוטר המתבודד. ועוד יותר נשגבה מבינתנו הפסקת התנועה הזאת בו ברגע, שעסקנים היסטוריים הרימו על נס את המטרה הנבונה, הקדושה של מסעי הצלב – את שחרור ירושלים. אפיפיורים, מלכים ואבירים עוררו והלהיבו את העם לשחרר את האדמה הקדושה; אבל העם לא הלך, מפני שאותה הסיבה הנעלמה שהתניעה אותו קודם, שוב לא היתה קיימת, תולדות הגוטפרידים ומשוררי‑האהבה (“מִינֵזֵנֱגֵרִים”) אינן יכולות כנראה להכיל בקרבן את חיי העמים. ותולדות הגוטפרידים והמינזנגרים נשארו מה שהיו וגם דברי ימי העמים ותנועותיהם נשארו פליאים כמו שהיו.

עוד פחות מזה תפרשנה לנו את חיי העמים תולדות הסופרים והמתקנים.

היסטורית התרבות תסביר לנו את נימוקי הפעולה, את תנאי החיים והמחשבה של הסופר או המתקן. יודע לנו, שלוּתֵּר היה בעל מזג רתחני ונשא דרשות כאלו וכאלו; יודע לנו, שרוסו היה איש קל אמנה וחיבר ספרים כאלה וכאלה; אבל ידוע לא נדע מדוע השמידו עמים איש את רעהו אחרי הריפורמציה ומדוע דנו למות איש את אחיו בתקופת המהפכה הצרפתית.

אם נצרף את שתי ההיסטוריות האלו יחד, כפי שעושים זאת ההיסטוריקונים בזמן החדש, נקבל היסטוריה של מושלים וסופרים, אבל לא דברי ימי העמים.

V

חיי היחידים אינם יכולים להכיל בקרבם את חיי העמים, כי לא נמצא הקשר בין היחידים האלה ובין העמים. ההלכה הפוסקת, שהקשר הזה הוא במסירת הרצון הקיבוצי לאישים היסטוריים היא רק השערה גרידא שלא התאמתה עדיין על ידי נסיון ההיסטוריה.

התורה בדבר מסירת הרצון הקיבוצי של ההמונים לאישים היסטוריים יש בה אולי כדי לפרש הרבה והרבה דברים בתורת המשפט ואולי היא נחוצה לה לצרכיה; אבל ביחס להיסטוריה, מן הרגע שמופיעות מהפכות, כיבושים, מלחמות אחים, משמתחילה ההיסטוריה, אין תורה זו מפרשת כלום.

תורה זו עושה רושם של ודאית דוקא מפני זה, שאי אפשר לאמת את דבר מסירת הרצון הקיבוצי, יען כי לא היה קיים מעולם.

על כל מאורע שלא יבא, ויעמוד מי שיעמד בראש המאורע, יכולה תמיד ההלכה לפסוק, שאדם זה עמד בראש התנועה מפני זה, שהרצון הקיבוצי נמסר לו.

תשובותיה של התורה הזאת על השאלות ההיסטוריות דומות לתשובותיו של אדם שרואה עדר צאן, ומבלי לקחת בחשבון גם את איכותה של אדמת‑המרעה בקצות השדה השונים גם את הרועה הנוהג את העדר, הנהו דן על הסבות המצעידות את העדר בכיוונים שונים לפי הבהמה הפוסעת בראש העדר.

“העדר הולך בכיוון זה ולא אחר משום זה, שהבהמה ההולכת בראש העדר מנהלת אותו, והרצון הקיבוצי של כל יתר הבהמות נמסרה למנהיג העדר הזה”. ככה עונה הסוג הראשון של ההיסטוריקונים המחזיקים במסירת‑השלטון בלי תנאי.

“אם הבהמות ההולכות בראש העדר מתחלפות, הרי מפני זה, שהרצון הקיבוצי של כל הבהמות נמסר ממנהיג אחד לשני בה במדה, שהבהמה מנהלת בכיוון שהותוה על ידי כל העדר”. כך עונים ההיסטוריקונים המכירים, שהרצון הקיבוצי של ההמונים נמסר למושלים בתנאים, שלפי דעתם הם בלתי ידועים לנו. (דרכי הסתכלות כאלה גורמים לעתים קרובות, שהמסתכל – בהתאם לכיוון אשר בחר לו – חושב למנהיגים את אלה, אשר במקרה של חילוף מכיוונם של ההמונים, ילכו לא בראש, אלא מן הצד ואולי גם בזנב ההמונים).

“אם הבהמות העומדות בראש מתחלפות בקביעות ומשתנה בלי הפסק גם כיוונו של כל העדר, הרי סבת הדבר היא בזה, שלשם השגת המטרה הידועה לנו הבהמות מוסרות את רצונותיהן לבהמות הנראות לעינינו; ומשום כך, כדי לחקור ולדעת את תנועת העדר צריך להתבונן בכל הבהמות הנראות לנו, ההולכות בכל קצות העדר”. ככה אומרים ההיסטוריקונים מהסוג השלישי, הרואים סימן של תקופה בכל האישים ההיסטוריים, ממושלי‑יחיד עד העתונאים.

תורת מסירת הרצון הקיבוצי לאישים היסטוריים איננה אלא פַּרַפְרַזָה, הרצאת השאלה במלים אחרות.

מהי סיבת המאורעות ההיסטוריים? – השלטון. מהו – שלטון? – השלטון הוא רצון קיבוצי, שנמסר לאישיות אחת. באיזה תנאים נמסר הרצון הקיבוצי לאישיות אחת? – בתנאי שהאישיות מביעה את רצון כל האנשים, זאת אומרת, שהשלטון הוא שלטון. במלים אחרות. שהשלטון הוא מלה, שפירושו אינו ברור לנו.

*

אלמלי נצטמצם שדה המחשבה האנושית במחשבה מופשטת בלבד, היתה האנושיות מעבירה תחת שבט הבקורת את מושג השלטון, הניתן על ידי המדע והיתה באה לידי מסקנה, שהשלטון הוא רק מלה בלבד ואיננו קיים בחיי המציאות. אבל לשם הכרת התופעות משתמש האדם, מלבד המחשבה המפשטת, גם במכשירי הנסיון, שבו הוא בודק ובוחן את פרי המחשבה. והנסיון מלמדנו, שהשלטון אינו רק מלה גרידא, אלא תופעה הקיימת במציאות.

אם גם לא נביא בחשבון, שבלי מושג השלטון כל תיאור של פעולת אנשים קיבוצית הוא מן הנמנע, הרי גם ההיסטוריה גם ההסתכלות במאורעות דורנו נותנות ראיות מובהקות לקיום השלטון.

כל פעם שמתחולל מאורע מופיע אדם או אנשים, שברצונם מתהוה המאורע. נפוליאון III מצוה והצרפתים הולכים למֶקסיקו, המלך הפרוסי וביסמרק מצוים, והצבאות הולכים לבוהֶמיה. נפוליאון ה I מצוה, והחילים הולכים לרוסיה. אלכסנדר ה I מצוה, והצרפתים נכנעים לבורבונים. מפי הנסיון אנו למדים, שכל מאורע אשר יארע כרוך תמיד ברצונו של אדם או אנשים, אשר צוו אותו.

ההיסטוריקונים, הרואים לפי רגילות ישנה חלק אלוה ממעל במפעלי האנושיות, רוצים לראות את סיבת המאורע בגילוי רצונו של האיש, שעליו הוטל השלטון; אבל מסקנה זו אינה מתאשרת לא על ידי מחשבה ולא על ידי נסיון.

מצד אחד מראה לנו המחשבה, שגלוי הרצון של האדם – דברי פיו – הוא רק חלק של הפעולה הכללית, המתגלה במאורע, כמו למשל, במלחמה או במהפכה; ומשום זה אם לא נודה שקיים כח עליון, מופלא, מחוץ לדרך הטבע – הנס – לא ישוער, שדברי האדם ישמשו סיבה ישרה לתנועת מליונים. מאידך גיסא, אם גם נניח, שדברי האדם יכולים לשמש סיבה למאורע, הרי אנו למדים מההיסטוריה, שברוב המקרים גלוי הרצון של האישים ההיסטוריים איננו מפעיל שום פעולה, זאת אומרת, לא רק שפקודותיהם אינן מתמלאות, אלא לפעמים ההיפך מפקודתם.

בלי ההנחה בדבר השתתפות אלוהית במפעלי האנושיות אין אנו יכולים לקבל את השלטון בתור סיבת המאורעות.

השלטון, מבחינת הנסיון, הוא הקשר שבין גלוי‑רצון של היחיד ובין מלוי הרצון על ידי אחרים.

כדי לבאר לעצמנו את תנאי הזיקה הזאת, עלינו לברר קודם כל את המושג של גילוי הרצון וליחסו לאדם ולא לאלוהות.

אם האלוהות נותנת פקודה, מביעה את רצונה, כפי שאנו קוראים בהיסטורית הקדמונים, אין הבעת רצון זו תלויה בזמן ובשום גורמים, מפני שהאלוהות אינה קשורה לחלוטין במאורע. אבל כשאנו מדברים על פקודות – גילוי הרצון של האדם – הכרוכות בזמן והקשורות זו בזו, – כדי לברר לעצמנו את הקשר שבין הפקודות והמאורעות עלינו לקבוע: 1) את התנאים שבהם נתונה הפעולה המתהוה: רציפות התנועה הן בזמן המאורעות הן בזמנו של האדם המפקד; 2) את תנאי הקשר ההכרחי שבין האדם המפקד והאנשים הממלאים את פקודתו.

VI

רק גילוי הרצון של האלוהות, שאיננו תלוי בזמן, יכול להתיחס לכמה וכמה מאורעות העתידים להתרחש בעוד שנים אחדות או דורות אחדים, ורק האלוהות, שהיא קדמון, יכולה לקבוע ברצונה בלבד את כיוון התנועה של האנושיות; מה שאין כך האדם הפועל בזמן והמשתתף בעצמו במאורע.

כשנביא בחשבון את התנאי הראשון שהשמטנו – את תנאי הזמן – נווכח, ששום פקודה איננה יכולה להתקיים אלא אם כן פקודה אחרת קודמת לה, המאפשרת את מלוי הפקודה האחרונה.

אין לך פקודה הבאה מתוֹך עצמה והכוללת בתוכה שורה שלמה של מאורעות; כל פקודה ופקודה נובעת מאחרת הקודמת לה ואיננה מתיחסת לשלשלת של מאורעות, אלא למומנט מסוים של מאורע.

כשאנו אומרים, למשל, שנפוליאון פקד על צבאותיו לצאת למלחמה, אנו מאחדים לפקודה אחת שניתנה בזמן אחד כמה וכמה פקודות, שבאו זו אחר זו ושתלויות זו בזו. נפוליאון לא יכול להוציא פקודה להסיע את המחנות לרוסיה וגם לא הוציא מעולם פקודה כזאת. היום הוא צוה לכתוב נירות כאלה וכאלה לוינה, לברלין, לפטרבורג; מחר – להוציא חוקים ופקודות כאלה וכאלה לצבא, לצי, לפקידות‑המשק וכו' וכו', – רבא רבבות של פקודות, שנצטרפו לשורה של פקודות, המתאימות לאותם המאורעות, שהביאו את חיל‑צרפת לרוסיה.

אם נפוליאון מוציא במשך כל ימי מלכותו פקודות בדבר משלחת צבאית לאנגליה, ומבזבז זמן ומאמצי‑כח, שאף אחת ממשלחותיו לא זכתה להם, ולמרות זאת, לא נסה אף פעם במשך כל ימי מלכותו לבצע את מזמתו, ומסדר משלחת רק לרוסיה, שלפי הכרתו הפנימית אשר הוּבעה כמה פעמים, כדאי לחיות עמה בשלום, הרי סיבת הדבר היא בזה, שהפקודות הראשונות לא היו לפי רוח המאורעות והאחרונות היו לפי רוחם.

כדי שהפקודה תתמלא באמת, נחוץ שהאדם יוציא פקודה שיכולה להתקיים. מה שיכול להתקיים ומה שאינו יכול – אי אפשר לדעת לא רק ביחס למסע נפוליאון לרוסיה, שמיליוני בני אדם השתתפו בו, אלא אפילו בנוגע למאורע פשוט שבפשוטים, מפני שרבבות מכשולים יכולים להפריע בעד הגשמה זו או אחרת. כל פקודה שנתמלאה היא רק אחת מסכום כביר של פקודות אשר שלא נתמלאו. הפקודות שאינן בגדר האפשרות אינן מתקשרות עם המאורעות ואינן מתמלאות. רק אותן הפקודות, שהן בגדר האפשרות, מצטרפות לשורה של צוויים, המתאימים לשורה של מאורעות והן מתמלאות למעשה.

מושגנו המוטע, שהפקודה הקודמת למאורע היא סיבתו – מקורו בזה, שכשנתהוה המאורע ונתקיימו רק אחדות מאלפי הפקודות שהיו קשורות במאורעות, אין אנחנו זוכרים את הפקודות שלא נתמלאו לרגלי זה שלא יכלו להתמלא. מלבד זאת מקור טעותנו העיקרית הוא בזה, ששורה שלמה של מאורעות אין מספר, שונים ומשונים וקטנים שבקטנים, כמו למשל שפע העובדות שהביא את חיל צרפת לרוסיה, מוכללת למאורע אחד לפי התוצאה שבאה בעקבי המאורעות האלה; ובהתאם להכללה זו מוכללת גם שורת הפקודות לגילוי‑רצון אחד.

אנו אומרים: נפוליאון רצה לערוך קרב על רוסיה וכן עשה. למעשה לא מצאנו מעולם בכל פעולת נפוליאון אף דבר וחצי דבר שיהי דומה לגילוי רצון זה, אלא ראינו שורה של פקודות או של גילויי רצון, בעלי‑כיוונים שונים ובלתי קבועים. מהמספר העצום של פקודות נפוליאון אשר לא נתמלאו נתקבל סכום פקודות – בשביל מלחמת שנת 1812 – אשר נתמלאו, לא מפני שהפקודות האלו עלו במשהו על הפקודות הבלתי‑מקוימות, אלא מפני שמספר ידוע של הפקודות האלו חל בזמן אחד עם המאורעות שהביאו את חיל‑צרפת לרוסיה; באופן דומה לזה יצויר ציור קבוע על ידי טופס‑² הקיר בלי שום הבדל כיצד ובאיזו כיוונים ימשחו עליו את הצבע ורק מפני זה שהציור הגזור בטופס היה כולו משוח בצבע.

ובכן, כשאנו מתבוננים מבחינת הזמן ליחס הפקודות אל המאורעות אנו מוצאים, שהפקודה אינה יכולה בשום אופן לשמש סיבה למאורע ושבין שניהם קיימת זיקה קבועה ומסוימת.

כדי להבין את טיבה של זיקה זו צריך לחדש בזכרון תנאי נשכח שני לכל פקודה היוצאת לא מהאלוהות, אלא מפי האנשים, והתנאי הזה הוא שהאדם גופא הנותן את הפקודות משתתף במאורע.

היחס הזה של האדם הנותן פקודות אל האנשים המקבלים את הפקודות הוא אותו הדבר והמכונה שלטון. טיבו של היחס הנ"ל הוא כזה:

לשם פעולה משותפת מתאגדים תמיד האנשים להתאגדויות מסוימות, שבהן שכיח יחס‑גומלין שוה בין האנשים המשתתפים בפעולה למרות המטרות השונות של הפעולה המשותפת.

משמתחברים האנשים בהתאגדויות האלו, נוצר תמיד ביניהם יחס כזה, שרוב האנשים משתתף באופן בלתי אמצעי במדה היותר גדולה, ומיעוטם משתתף באופן בלתי אמצעי במדה היותר קטנה באותה הפעולה המשותפת, שלשמה הם מתחברים.

מכל התאגדויות‑האנשים לשם פעולות משותפות – הבולט והקבוע ביותר הוא – הצבא.

כל צבא וצבא מורכב: מבעלי דרגה צבאית נמוכים, חיילים פשוטים, שהם הרוב המכריע בצבא; מבעלי דרגה גבוהים מהם: שרי עשרה, שלישים, שמספרם פחות מהראשונים; מבעלי דרגה יותר גבוהים וכה הלאה, עד השלטון הצבאי העליון, המתרכז באדם אחד.

את הסידור הצבאי אפשר לצייר בדיוק בדמות חרוט, את הבסיס עם הקוטר היותר גדול מהווים החיילים; את הבסיס העילי, הפחות קצת – שרי הצבא הנמוכים, הבינונים וכו', עד ראש החרוט, כלומר עד המצביא.

החילים המהווים את הרוב – הם הנקודות היותר נמוכות של החרוט והבסיס שלו. החיל בעצמו דוקר, גוזר, שורף, שודד, ולשם פעולות אלו הוא מקבל תמיד פקודות מאנשים העומדים על גבו; כשהוא לעצמו איננו מוציא פקודות. שר-העשרה (מספרם פחות כמובן) השתתפותו בפעולה היא יותר נדירה מזו של החיל; אבל הוא כבר מוציא פקודה. הקצין – השתתפותו בפעולה עוד יותר נדירה, אבל הפיקוד יותר תדירי. הגנרל – נותן רק פקודות לצבא וכמעט שאינו משתמש בנשק. המצביא – אינו יכול להשתתף באופן ישר בפעולה ונותן רק פקודות כלליות על הסעת המחנות. יחס כזה בין האנשים מצוי בכל התאגדות אנושית לשם פעולה משותפת – בחקלאות, במסחר ובכל הנהלה.

ובכן, מבלי לחלק באופן מלאכותי את כל הנקודות המתמזגות של החרוט, את פקידי הצבא, את נושאי המשרות והמעלות של הנהלה או חברה שיתופית, למקטון עד גדול, מסתמן חוק, הקובע את היחס ההדדי בין אנשים המתאגדים לשם פעולה משותפת באופן כזה, שבמדה שהאנשים מרבים להשתתף באופן ישר בעצם הפעולה הם ממעיטים לצוות ולהוציא פקודות ומספרם יגדל; ובמדה שימעיטו להשתתף בעצם הפעולה ירבו לפקד ומספרם ימעט; באופן כזה אנו מגיעים מהשדרות התחתיות עד האדם האחד, האחרון, שאינו משתתף באופן ישר בעצם המאורע ושכל פעולתו מכוונת להוצאת פקודות.

יחס זה של אנשים מפקדים לאלה שמקבלים פקודות – הוא מהות המושג המכונה שלטון.

כשהבאנו בחשבון את תנאי הזמן של המאורעות מצאנו, שהפקודה מתקיימת רק כשהיא מתיחסת לשורה של מאורעות מסוימים. וכשלקחנו בחשבון את התנאי ההכרחי של הקשר אשר בין המצוה והמקיים מצאנו, שהמצוים, לפי עצם תכונתם, משתתפים רק מעט מזעיר בפעולה גופה ושכל פעולתם מכוונת להוצאת פקודות גרידא.

VII

כשיארע איזה מאורע, מביעים האנשים את דעותיהם ושאיפותיהם בדבר המאורע, ומכיון שהמאורע נובע מהפעולה הקיבוצית של הרבה אנשים הרי מן ההכרח מתקיימה אחת הדעות או השאיפות המובעות ולו גם לפי ערך. כשמתקיימת אחת הדעות המובעות, היא מתקשרת כרגיל עם המאורע בתור פקודה שקדמה לו.

אנשים סוחבים קורה. כל אחד מחוה את דעתו, כיצד ואנה מושכים אותה. האנשים מוציאים את הקורה ונמצא, שהפעולה נעשתה כדברי אחד מהם. הוא צוה. הנה לפנינו פקודה ושלטון בצורת בראשית. האיש שהרבה לעמול ביגיע כפיו, לא יכול להרבות מחשבות על עבודתו ולהעמיק חקר על תוצאות הפעולה המשותפת ולתת פקודות; והאיש שנתן פקודות – לפי טבע פעולתו – בדברי פיו צריך היה, כמובן, למעט ביגיע כפים.

במדה שהולך ומתרבה המון האנשים, המכוון את פעולתו למטרה אחת, מתבלט ביותר אותו סוג האנשים, הממעטים להשתתף השתתפות בלתי אמצעית בפעולה הקיבוצית בה במדה שפעולתם מכוונת לנתינת פקודות.

כשהאדם פועל פעולת יחיד יש לו תמיד סכום מסוים של נימוקים, המדריכים את פעולתו בעבר, המשמשים הצדקה לפעולתו בהוה והמכונים את מחשבותיו על דבר פעולתו בעתיד. ככה יעשה גם ההמון, המניח לאנשים שאינם משתתפים בפעולה להמציא את הנימוקים, ההצדקות וההשערות של פעולתם הקיבוצית.

לרגלי סיבות ידועות או בלתי ידועות לנו התחילו הצרפתים טובחים והורגים איש את רעהו. את המאורע הזה מלוה ההצדקה המוצאה את ביטויה בגילוי הרצון הקיבוצי, שהדבר נחוץ לטובתה של צרפת, לטובת החופש והשויון. האנשים חדלו מטבוח איש את רעהו ואת המאורע הזה מלוה הצדקה בצורת הצורך של אחדות השלטון, ההתנגדות לאירופה וכו‘. אנשים מתפרצים ממערב למזרח ורוצחים את אחיהם, ואת המאורע הזה מלוים דברי מליצה על תהילת צרפת, שפלותה של אנגליה וכ’. ההיסטוריה מורה לנו, שלכל ההצדקות האלו על המאורע אין שום תכלית כללית, שהן סותרות זו את זו, כמו למשל רציחת אדם לשם הכרת זכויותיו או הריגת מיליוני אנשים ברוסיה לשם השפלת אנגליה. אבל יש ערך של הכרח להצדקות האלו במובנן הנוכחי.

ההצדקות האלו פוטרות את האנשים המחוללים את המאורעות מעול האחריות המוסרית. המטרות הזמניות האלו דומות למגרדות, ההולכות לפני הקַּטר על גבי פסי הבּרזל לשם נקוי הדרך והסרת המכשולים: הן מנקות את דרך האחריות המוסרית של האנשים. בלי הצדקות אלו קשה לתרץ את הקושיה היותר פשוטה המבצבצת ועולה בשעת בירור כל מאורע ומאורע: כיצד מוציאים לפועל מיליוני אנשים פשעים קיבוציים, הריגות, מלחמות וכדומה?

אם נקח את החיים הממלכתיים והציבוריים באירופה בצורותיהם המרכבות הנוכחיות, כלום אפשר להראות על מאורע כל שהוא, שלא יבא לפי דרישותיהם, הוראותיהם ופקודותיהם של מלכים, מיניסטרים, בתי‑מחוקקים, עתונים? כלום ישנה בעולם פעולה קיבוצית, שלא תמצא את הצדקתה באחדות ממלכתית, בלאומיות, בשווי המשקל של אירופה, בתרבות? בקיצור, כל מאורע מתהוה מוצא את בטויו בגילוי‑רצון מסוים, ולאחר שהוא מוצא את הצדקתו הוא מתקבל כפרי רצון של אדם אחד או רבים.

אל כל אשר תפן הספינה המפליגה בים, נראה תמיד זרם של גלים הרוגשים לפניה. לעיני האנשים העומדים על ספון הספינה, יהיה זרם זה הזרם היחידי הנראה לעין.

רק כשנעקוב מקרוב, בכל רגע ורגע, את תנועת הזרם ונשוה אותה לתנועת הספינה נווכח, שכל רגע בתנועת הזרם נקבע על ידי תנועת הספינה ושתנועתנו אנו הסמויה מן העין היא היא שהביאה אותנו לידי טעות.

כדומה לזה נראה, כשנעקוב בכל רגע ורגע את תנועת האישים ההיסטוריים (כלומר, כשנקח בחשבון את התנאי ההכרחי לכל המתהוה בעולם – תנאי רציפות התנועה בזמן) ולא נגרע עינינו מהקשר ההכרחי שבין האישים ההיסטוריים וההמונים.

כל מעשה אשר יֵעָשה, תמיד ימָצא בסופו, שהיה צפוי מראש ובא בפקודת אחרים. אל כל אשר תפן הספינה, זאם גלים הומה וגועש לפניה, מבלי אשר יכוון ויאיץ את תנועתה, אבל בעינינו ידמה מרחוק לזרם, אשר לא רק יתנועע בכח עצמי, אלא גם יכוון את תנועת הספינה.

ההיסטוריקונים, שחקרו את גלויי‑הרצון של אישים היסטוריים, שלבשו צורה של פקודות ביחס למאורעות, שערו, שהמאורעות תלויים בפקודות. לאחר שחקרנו את עצם המאורעות ואת הקשר שבין ההמונים והאישים ההיסטוריים מצאנו, שהאישים ההיסטוריים ופקודותיהם תלויים במאורעות. ראיה מובהקת למסקנה זו משמשת העובדה, ששום פקודה בעולם לא תביא לידי התהוות המאורע, אם אין סיבות אחרות להתהוותו. אבל מכשיארע המאורע – יהיה מה שיהיה – הרי בסכום גילויי הרצון הבלתי פוסקים של אנשים שונים תמיד ימצאו כאלה, שלפי תכליתם ולפי זמנם יתגלו ביחס למאורעות בצורה של פקודות.

לאחר שבאנו למסקנה זו, אנו יכולים באופן ישר וחיובי לענות על שתי השאלות היסודיות של ההיסטוריה:

1. מה זה שלטון?

2. איזה כח מוליד את תנועת העמים?

1. השלטון הוא יחס של אדם לזולתו, שעל פיו ממעט האדם הזה להשתתף בפעולה בה במדה שהוא מביע יותר את הדעות, ההשערות וההצדקות של הפעולה הקיבוצית המתהוה.

2. את תנועת העמים מוליד לא השלטון, לא הפעולה הרוחנית, אפילו לא שני הדברים יחד, כהשערת ההיסטוריקונים, אלא פעולת כל האנשים, המשתתפים במאורע, והמתאגדים באופן כזה, שכל המרבה להשתתף באופן בלתי אמצעי במאורע מקבל על עצמו את האחריות היותר קטנה ולהיפך.

מבחינה מוסרית סיבת המאורע – הוא השלטון; מבחינה חמרית – הנכנעים לשלטון. אבל מכיון שהפעולה המוסרית לא תתכן בלי הפעולה החמרית, הרי סיבת המאורע מצויה לא בזו ולא בזו, אלא בשתיהן יחד.

או במלים אחרות: ביחס לתופעה הנידונה אי אפשר להשתמש במושג הסיבתיות.

בסופו של דבר אנו מגיעים אל חוג הנצח, אל תכלית הגבול, שאליה מגיע שכל האדם בכל מקצועות המחשבה, אם נושא המחשבה אינו משמש בשבילו כלי לשחק בו.

החשמל מוליד את החום, מוליד את החשמל. האטומים מושכים זה את זה, האטומים דוחים זה את זה. כשאנו מדברים על יחס‑הגומלין בין החום והחשמל ועל האטומים אין אנו יכולים להסביר לעצמנו את הדבר ואנו אומרים, שהדבר הוא כך, מפני שכך צריך להיות, מפני שלא ישוער אחרת, מפני שזהו – חוק. הוא הדין גם בתופעות היסטוריות. מדוע פורצת מלחמה או מהפכה – אין אנוּ יודעים; אנו יודעים רק, שלשם פעולה זו או אחרת מתאגדים האנשים להתאגדות מסוימת, שבה הם משתתפים כולם; ואנו אומרים, שכך הוא הדבר, מפני שלא ישוער אחרת, מפני שזהו – חוק.

VIII

לו טפלה ההיסטוריה בתופעות חיצוניות, הרי החוק הפשוט והברור הזה היה מספיק והיינו גומרים בזה את הרצאת דברינו. אבל חוק ההיסטוריה מתיחס לאדם. חלקית החומר אינה יכולה להגד לנו, שאינה מרגישה צורך במשיכה ודחיה ושהדבר – שקר; אבל האדם, שהוא נשוא ההיסטוריה, אומר ישר: בן חורין אנכי ומשום כך אינני כפוף לחוקים.

שאלת חופש הרצון, אף על פי שלא הוצגה עדיין, קיומה מורגש בהיסטוריה על כל צעד ושעל.

כל ההיסטוריקונים המעמיקים חקר נתקלו בעל כרחם בשאלה זו. כל הסתירות, כל תעלומות ההיסטוריה, הדרך המוטעת, שבה הולך המדע הזה – כולם נובעים מחוסר הפתרון לשאלה זו.

אם האדם הוא בעל בחירה חפשית, זאת אומרת, אם כל אדם ואדם הוא בן חורין לעשות כטוב בעיניו, הרי כל ההיסטוריה איננה אלא שורה של מקרים ללא קשר ביניהם.

אם אפילו אדם אחד ממליוני אנשים במשך תקופה של אלף שנים היה בעל בחירה חפשית, כלומר שעשה כל הישר בעיניו, הרי מובן מעצמו, שפעולה חפשית אחת של אדם המתנגדת לחוקים, מבטלת את אפשרות הקיום של חוקים כל שהם בשביל כל האנושיות.

אם קיים לוּ גם חוק אחד המכוון את מעשי האדם, שוב לא יתכן חופש הרצון, מפני שרצון האנשים צריך להשתעבד לחוק זה.

בסתירה זו כלולה שאלת הבחירה החפשית, המעסיקה מאז ומעולם את מוחותיהם של טובי האנושיות, השאלה שהוצגה מקדמת דנא בכל חשיבותה הכבירה.

השאלה היא בזה, שכאשר אנו מביטים על האדם כעל נשוא ההסתכלות, מכל בחינה שהיא: דתית, היסטורית, מוסרית, פילוסופית, – אנו מוצאים חוק כללי של הכרח, שהאדם משועבד לו ככל מה שחי וקיים בעולם. וכשאנו מביטים אליו מבפנים, כאל נשוא ההכרה, אנו מרגישים את עצמנו בני‑חורין.

ההכרה היא מקור תודעה עצמית, מובדל ומופרש מהשכל ובלתי קשור בו. באמצעות השכל האדם מתבונן אל עצמו; אבל הוא יודע את עצמו רק על ידי ההכרה.

בלי הכרה עצמית לא תשוער שום הסתכלות עצמית ותפיסה שכלית.

כדי להבין, להסתכל, להסיק מסקנות צריך האדם להכיר את חיותו. ואין אדם מכיר את חיותו אלא על ידי רציתו, כלומר, הוא מכיר את רצונו. ואת רצונו, שהיא מהות חייו, האדם מכיר ומוכרח להכיר כרצון חפשי.

אם האדם, המתבונן אל עצמו, רואה שרצונו מכוון תמיד לפי חוק קבוע (למשל, כשהוא מתבונן אל הכרח האכילה או אל פעולת מוחו או אחרת) הרי הוא תופס בעל כרחו את הכיוון המתמיד של הרצון כהגבלת הרצון. מה שאיננו חפשי איננו עלול להיות גם מגבל. רצונו של אדם הוא כמגבל בעיניו דוקא משום זה, שהוא מכיר אותו כרצון חפשי.

אתם אומרים, שאינני חפשי. ואני הרימותי והורדתי את ידי. דעת לנבון נקל, שתשובה בלתי הגיונית זו היא ראיה מובהקה לחופש הרצון.

התשובה הזאת היא גלוי של הכרה שאיננה כפופה לשכל.

לולא היתה הכרת החופש מקור תודעה עצמית מיוחד ומובדל מהשכל, אז היתה נכנעת להגיון ולנסיון; אבל למעשה הכנעות כזו איננה קיימת ואיננה עולה על הדעת.

שורה של נסיונות ושקולי‑דעת מלמדת את האדם, שבתור נשוא ההסתכלות הוא כפוף לחוקים ידועים, ומשום כך האדם נכנע להם ואיננו נלחם בחוק המשיכה או אי-החדירות, אשר הכיר בו לחלוטין. אבל אותה שורת הנסיונות ושקולי-הדעת מראה לו, שהחופש הגמור,אשר יכיר בהכרה פנימית בתוך עצמו, הוא מן הנמנע, ושכל אחת מפעולותיו תלויה בתכונתו, באפיו ובנימוקים המפעילים אותו; אבל האדם אינו נכנע מעולם למסקנות של הנסיונות ושקולי-הדעת האלו.

האדם, שלמד מפי הנסיון ושיקול-הדעת, שהאבן נופלת למטה, מאמין בזה בכל לבו ובכל המקרים האלה והדומים להם הוא מצפה להתגשמות החוק המוּכר הזה.

אבל לכשנודע לו בודאות לא פחותה מזו שרצונו כפוף לחוקים, איננו מאמין ואיננו יכול להאמין בזה.

כמה שלא יוכיחו הנסיון ושקול הדעת לאדם, שבאותם התנאים כמו שהם ובאפיו כמו שהוא, יעשה גם עכשיו מה שעשה קודם, הרי מדי גשתו בפעם האלף באותם התנאים והאופי אל הפעולה, שהיתה נגמרת תמיד באופן שוה, הוא בטוח בלבו, שהוא יכול לעשות כטוב בעיניו, כמו לפני הנסיון. כל אדם, מפרא מדבר עד הוגה דעות, כמה שלא יוכיחו לו ההגיון והנסיון בהוכחות מובהקות שלא תשוערנה שתי פעולות שונות בתנאים שווים, מרגיש שבלי מוצג³ חסר טעם זה (שהנהו מהות החופש) אינו יכול לתאר לעצמו את החיים. הוא מרגיש, שאף על פי שהדבר הוא בלתי אפשרי, הוא קיים במציאות, מפני שבלי המוצג הזה על החופש לא היה מבין את מהות החיים ולא היה יכל לחיות אפילו שעה אחת.

לא היה יכול לחיות מפני זה, שכל שאיפות האנשים, כל הגרויים והתשוקות החיוניים אינם אלא שאיפות להגברת החופש. העושר והעניות, התהלה והעילום, השלטון והשעבוד, הגבורה והחולשה, הבריאות והחולניות, ההשכלה והבורות, העמל והבטלה, השובע והרעב, המוסר והפריצות – כל אלה הם דרגות של חופש, גבוהות או נמוכות ביותר.

אדם משולל חופש חשוב כמת.

אם מושג⁴ החופש נראה בעיני השכל כסתירה מחוסרת טעם, כאפשרות לעשות שתי פעולות בזמן אחד או כפעולה ללא סיבה הרי זה מוכיח את העובדה, שההכרה אינה משועבדה לשכל.

הכרת חופש זו שאיננה עלולה להתערער ולהבטל ושאינה כפופה להגיון ולנסיון, המוּכרת על ידי כל החכמים והמוחשת על ידי כל האנשים בלי יוצא מן הכלל, הכרה שבלעדיה לא יתכן שום מוצג על האדם, – הכרה זו היא הצד השני של השאלה.

האדם הוא יצור האלוהים אדיר‑היכולת, היודע נסתרות, רב החסד והאמת. מהו טיבו של החטא, שפירושו נובע מהכרת חופש הבחירה? זוהי – שאלת הדת.

פעולות האנשים כפופים לחוקים כלליים וקבועים, שמוצאים את ביטוים בסטטיסטיקה. אבל מה טיבה של אחריות האדם בפני חברה, שפירושה נובע מהכרת החופש? זוהי – שאלת המשפט.

מפעלי האדם נובעים באפיו הטבוע בדמו ומהגורמים המשפיעים עליו. מה טיבו של המצפן, והכרת מעשים טובים ורעים, הנובעים מהכרת החופש? זוהי שאלת המוסר.

האדם, בקשר עם חיי האנושיות הכלליים, כפוף לחוקים, הקובעים את החיים האלה. אבל אותו אדם מחוץ לקשר זה עומד ברשות עצמו. העמים והאנושיות לשעבר מה הם – פעולת אנשים חפשית או בלתי חפשית? זוהי שאלת ההיסטוריה.

רק בתקופתנו זו הבוטחת בכוחה, תקופת התפרסמות המדע על ידי מכשיר הבערות הכביר – הפצת ההדפסה – ירדה שאלת חופש הרצון עד לידי מדרגה כזו, ששוב אין בה מקום לעצם השאלה. בתקופתנו קבל רוב האנשים הנאורים, כלומר המוני הבורים, את עבודת חוקרי הטבע, המטפלים רק בצד אחד של השאלה, לפתרון השאלה גופה.

אין נשמה וחופש, מפני שחיי האדם מתגלים בתנועות השרירים, ותנועות השרירים תלויות בפעולת העצבים; אין נשמה וחופש, מפני שבתקופת זמן בלתי ידועה יצאנו מגזע הקופים – כך אומרים הם וכותבים ומדפיסים ואינם חוששים כל עיקר, שלפני אלפים בשנים, לא רק הכירו, אלא מעולם לא כפרו כל הדתות וכל הוגי הדעות באותו חוק ההכרחיות, שהם מתאמצים להוכיחו עכשיו על ידי תורת הפיזיולוגיה והזואולוגיה ההיקשית. אינם רואים, שתפקודם של מדעי הטבע בשאלה זו היא רק לשמש מכשיר להארת השאלה מצד אחד. מפני שהעובדה, שהשכל והרצון הם מבחינת ההסתכלות רק הפרשות (secretion) המוֹח, ושהאדם, הכפוף לחוק הכללי, יכל היה להתפתח בתקופת זמן נעלמה מחיות שפלות עד למדרגתו הנוכחית מסבירה רק מבחינה חדשה את האמת, שהוכרה לפני אלפי שנים על ידי הדתות והתורות הפילוסופיות, שמבחינת השכל האדם כפוף לחוק ההכרחיות, אבל אינו מקרב אף כחוט השערה את פתרון השאלה, שיש לה גם צד שני, נגדי, המבוסס על הכרת החופש.

אם האנשים – מוצאם מהקופים בתקופת זמן בלתי ידועה, הרי הדבר הזה מובן וברור לנו לא יותר מההשערה שהאנשים נקרצו מקומץ אדמה בתקופת זמן ידועה (במקרה הראשון – X הוא הזמן השני המוצא); והשאלה, כיצד מזדוגה הכרת החופש עם חוק ההכרחיות, המשעבד את האדם, איננה יכולה להפתר על ידי פיזיאולוגיה היקשית וזואולוגיה, מפני שבצפרדע, השפן והקוף אנו רואים רק את הפעולה השרירית‑עצבית, ובאדם – גם את הפעולה השרירית-עצבית, גם את ההכרה.

חוקרי הטבע וחסידיהם האומרים לפתור את השאלה הזאת למה הם דומים? לטַיחים, שהוטל עליהם לטיח צד אחד של כותל הכנסיה, והם, בהשתמשם בהעדרו של המפקח הראשי על העבודה טחו מרוב התמדה גם את החלונות, גם את האיקונין, גם את הפיגום, גם את הכתלים הבלתי‑מחוזקים והנם שמחים, שהכל עכשיו ישר וחלק מנקודת ראיתם הטַיחית.

פתרון השאלה על דבר החופש וההכרח בשביל ההיסטוריה – יתרונו על יתר מקצועות המדע הוא בזה, שבשביל ההיסטוריה שאלה זו מתיחסת לא לעצם מהותו של הרצון, אלא למוצג על גלוי הרצון הזה בעבר ובתנאים מסוימים.

יחס ההיסטוריה אל מדעים אחרים בפתרון השאלה הזאת הוא כיחס מדע נסיוני למדע עיוני.

נשוא ההיסטוריה איננו עצם רצונו של האדם אלא מוצגנו אנו על הרצון.

ומשום כך איננו קיים בהיסטוריה, כמו בדת, במוסר ובפילוסופיה, הסוד הנעלם והבלתי נפתר של הצטרפות שתי הסתירות של החופש וההכרח. ההיסטוריה חוקרת את מוצג חיי האדם, שבו קיימת בתור עובדה הצטרפות שתי הסתירות האלו.

בחיי המציאות מסתבר כל מאורע היסטורי, כל פעולת אדם באופן ברור ומסוים, מבלי להרגיש בהם שום סתירה, אף הקלה שבקלות, אף על פי שכל מאורע ומאורע מקצתו חפשי ומקצתו הכרחי בעינינו.

כדי לפתור את השאלה כיצד מצטרפים החופש וההכרח ומהי מהותם של שני המושגים האלה צריכה פילוסופית ההיסטוריה ללכת בדרך‑מחקר הפוכה לזו, שבה הולכים יתר המדעים. במקום להכניס את תופעות החיים לתוך מסגרת הגדרות הנקבעות מראש, על יסוד מושגי החופש וההכרח, שקבענו בתוך עצמנו, צריכה ההיסטוריה להסיק משפע הגילויים השייכים לה והתלוים תמיד בחופש ובהכרח, את הגדרת המושגים של החופש וההכרח.

כל מוצג ומוצג על פעולת אדם או אנשים אנו תופסים מקצתו כפרי חופש האדם ומקצתו כפרי ההכרח.

כשאנו מדברים על נדידת העמים ועל התנפלות שבטי אסיה או על פקודותיו של נפוליאון III או על מעשה של אדם סתם, אשר בחר, למשל, בשעת טיולו מכמה וכמה כיוונים כיוון זה ולא אחר, – אין אנו רואים בכל אלה שום סתירה. מדת החופש וההכרח אשר כיוונה את מעשי האנשים האלה ברורה וגלויה לכולנו.

לעתים קרובות יש לנו מוצגים שונים על מדת החופש, בהתאם לנקודת השקפתנו על התופעה; אבל אנו רואים תמיד במדה שוה בכל פעולת אדם הצטרפות מסוימת של רצון והכרח; בכל פעולה אנו מוצאים חלק ידוע של חופש וחלק ידוע של הכרח. ובה במדה שמתרבה החופש בפעולה מתמעט בה ההכרח ולהיפך, כל אשר תרבה בה מדת ההכרח תמעט מדת החופש.

יחס החופש אל ההכרח יגדל או יפחת בהתאם לנקודת ההשקפה שממנה נידונה הפעולה; אבל יחס זה הוא תמיד בערך הפוך.

האדם הטובע, שנאחז בחברו וטיבע אותו, או אם רעבה, שחלש לבה מהנקת הילד ושלחה ידה לגנוב אוכל או אדם, מלומד‑משמעת, שהורג בחזית המלחמה אדם חסר‑הגנה בתוקף הפקודה – כל אלה נראים כאנשים פחות אשמים, כלומר פחות חפשיים ויותר משועבדים לחוק ההכרח בעיני האדם, המכיר את התנאים, שבהם היו נתונים האנשים האלה, ויותר חפשים בעיני הבלתי‑יודע, שהאדם ההוא היה צפוי לסכנת טביעה, שהאם היתה רעבה, שהחייל נמצא בחזית המלחמה וכדומה. כמו כן האיש אשר רצח נפש אדם לפני עשרים שנים וחי אחרי כן בשקט ובמנוחה בחברה, מעשהו משועבד יותר לחוק ההכרח בעיני האיש שדן את המעשה כעבור עשרים שנים ויותר חפשי בעיני האיש שדן את המעשה למחרת היום אחרי העשותו. כמו כן כל פעולת אדם שכור. משוגע או נרגז נראית פחות חפשית ויותר הכרחית בעיני האיש היודע את מצבו הנפשי של העברין ויותר חפשית ופחות הכרחית בעיני האיש שאינו יודע זאת. בכל המקרים האלה מתרבה או מתמעט מושג החופש ובה במדה מתמעט או מתרבה מושג ההכרח בהתאם לנקודת ההשקפה על העברה. עם הִתרַבות ההכרח פוחת החופש ולהיפך.

הדת, השכל הישר של האנושיות, תורת המשפט וההיסטוריה גופה מעריכים במדה שוה יחס זה שבין ההכרח והחופש.

1. יחס האדם, בעל הפעולה, אל העולם החיצוני,

2. אל הזמן,

3. ואל הסיבות שהולידו את הפעולה.

4. היסוד הראשון הוא היחס הגלוּי פחות או יותר שבין האדם והעולם החיצוני, המושג הברור פחות או יותר, על דבר המקום שהאדם תופס ביחס לכל המתקיים עמו בזמן אחד. זהו היסוד המראה בעליל, שהאדם הטובע הוא פחות חפשי וכפוף יותר להכרח מהעומד על היבשה; זהו היסוד הגורם לזה, שפעולת האדם, המשתף את חייו עם חיי אנשים אחרים בתוך ישוב צפוף, ופעולות האדם, הכפותוֹת בקשרי משפחה, משרה, עסקים, – הן בלי ספק פחות חפשיות ויותר משועבדות לחוק ההכרח מפעולותיו של אדם בודד וגלמוד. כשאנו מסתכלים באדם כשהוא לעצמו, מחוץ ליחסו אל הסביבה המקיפה אותו – הרי כל פעולה ופעולה שלו נראית חפשית בעינינו. אבל כשאנו מסתכלים בו מבחינת יחסו לסביבה החיצונית, מבחינת הקשר שבינו ובין כל אשר סביבו: האדם המדבר עמו; הספר אשר יקרא; העבודה אשר יעשה; אפילו האויר, המקיף אותו; אפילו האור אשר סביבוֹ, – הרינו רואים, שכל אחד מהגורמים הללו משפיע עליו ומכוון את פעולתו למחצה, לשליש ולרביע. ובה במדה שאנו לוקחים בחשבון את התנאים האלה מתמעט מוצגנו על החופש שלו ומתרבה מוצגנו על ההכרח, המשעבד אותו.

5. היסוד השני הוא: היחס הגלוי פחות או יותר של האדם אל העולם החיצוני בשטח הזמן; המושג הברור פחות או יותר על דבר המקום, שפעולת האדם תופסת בזמן. מבחינת היסוד הזה חטאתו של אדם הראשון, שהביאה לידי התהוות המין האנושי, נראית פחות חפשית מחתונתו של אדם בן דורנו. מבחינת היסוד הזה חייהם ופעולתם של אנשים אשר חיו לפני כמה וכמה דורות והקשורים עמדי קשר של זמן אינם יכולים להיות חפשים בעיני כחיים הנוכחים, שתוצאותיהם אינן ידועות לי לפי שעה.

מדרגות המוצגים על חופש והכרח פחות או יותר גדולים תלויות בשטח הזמן, המבדיל בין עשיית הפעולה ובין שיקול הדעת עליה.

כשאני בוחן פעולה שפעלתי לפני רגע, בתנאים השוים בערך לתנאים שאני נתון בהם עכשיו, הרי פעולתי נראית בעיני כחפשית לגמרי. אבל כשאני בוחן פעולה שנעשתה לפני חודש בתנאים אחרים, הרינו מודה בעל כרחי, שלולא נעשתה הפעולה, לא היו קיימים כמה דברים מועילים, נעימים ואולי גם הכרחיים הנובעים ממנה. וכשאפנה בזכרוני אל פעולה יותר קדומה, תתבררנה לי ביתר עוז תוצאות פעולתי; ואז יקשה עלי לתאר לעצמי את מצב הדבר, לולא היתה הפעולה בכלל. כל אשר ארחיק לכת אחורנית בזכרוני או – במלים אחרות – כל אשר ארחיק לכת קדימה על ידי שיקול המחשבה, משפטי על חופש הפעולה יהיה מסופק יותר ויותר.

את אותה הפרוֹגרסיה של ודאות בדבר השתתפות הרצון החפשי במפעלי האנושיות הכלליים אנו מוצאים גם בהיסטוריה. מאורע שקרה בימינו נראה בעינינו כתוצאה ודאית של מעשי כל האנשים המפורסמים; אבל במאורע מרוחק בזמן אנו רואים כבר את תוצאותיו ההכרחיות, שבלעדיהן לא ישוער שום דבר. ובה במדה שנרחיק ללכת אחורנית בבירור המאורעות, תפחת בעינינו מדת ההפקרות של המאורע.

המלחמה האויסטרית‑פרוסית נראית בעינינו כתוצאה ודאית של מעשי ביסמרק הערום. מלחמות נפוליאון – אף על פי שיש חשש ספק בדבר, עודן מתקבלות על הדעת כפרי רצונם של גבורים. אבל במסעי הצלב אנו רואים כבר מאורע שיש לו מקום קבוע ושבלעדיו לא תשוער ההיסטוריה החדשה של אירופה, אף על פי שגם בשביל כותבי דברי הימים של מסעי הצלב היה המאורע הזה רק פרי רצונם של יחידים. ואם נפן אל נדידת העמים, הרי לא יעלה על דעת שום איש בזמנינו שכזדון אַטילה תלויה הקמת השלום האירופי. כל אשר נרחיק לאחור את נשוא הסתכלותנו בהיסטוריה, מוטל יותר בספק חופש האנשים המולידים את המאורע ומתבלט ביותר חוק ההכרחיות.

1. היסוד השלישי הוא: מדת היכולת להכיר את התקשרות הסיבות האי‑סופיות, המהוה את התביעה ההכרחית של השכל, שבה צריכה כל תופעה מוּכרת ומשום כך כל גם פעולת אדם לתפוס בהכרח את מקומה הקבוע, בתור תוצאה לקודמים לה ובתור סיבה לבאים אחריה.

זהו היסוד הגורם לזה, שפעולותינו ופעולות זולתינו נראות בעינינו מצד אחד יותר חפשיות ופחות משועבדות לחוק ההכרח בה במדה שיותר נהירים לנו החוקים הפיזיולוגיים, הפסיכולוגיים וההיסטוריים, המוּסקים מההסתכלות, שהאדם משועבד להם ובה במדה שהעמקנו לחקור את הסיבה הפיזיולוגית, הפסיכולוגית או ההיסטורית של הפעולה; מאידך גיסא – במדה שהפעולה הנחקרת היא יותר פשוטה ובמדה שפחות מורכב האופי והשכל של האדם, שאנו מטפלים בפעולתו.

כשאין אנו יודעים לגמרי את סיבת הפעולה: במקרה של מעשה רשע, מעשה צדקה או פעולה שהיא מחוץ לגדר הטוב והרע, הרי אנו מכירים במעשים כאלה את מדת החופש היותר גדולה. במקרה של מעשה רשע – אנו דורשים להטיל עונש על הפושע, במקרה צדקה אנו משבחים את המעשה הטוב. במקרה בינוני – אנו מכירים בעצמיות, במקוריות ובחופש היותר גדולים. אבל אם מכל הסיבות הרבות הללו ידועה לנו לו גם אחת, הרינו מכירים כבר במדה ידועה של הכרחיות ואנו מפחיתים לדרוש עונש בעד מעשה הרשע ואנו ממעיטים את זכותו של עושה הצדקה ואנו מקטינים את מדת החופש במפעל המקורי כביכול. העובדה, שהפושע נתחנך בסביבת פושעים, ממתיקה את אשמתו וגזר דינו. מסירת נפשם של אב ואם מסירת נפש מתוך צפיה לתשלום גמול היא יותר מובנה ממסירת נפש ללא סיבה, ומשום כך היא פחות חפשית ופחות טעונה הכרת תודה. מיסד של כתה, של מפלגה או ממציא מפליאים אותנו פחות כשאנו יודעים כיצד ובמה הוכשר הקרקע לפעולתם. כשאנו עומדים בפני שורה שלמה של נסיונות, כשהסתכלותנו מכוונת תמיד לקביעת יחסי‑גומלין בין הסבות והתוצאות של פעולות האנשים, הרי הפעולות האלו הן יותר הכרחיות ופחות חפשיות בעינינו בה במדה, שאנו מטיבים לקשר את התוצאות והסיבות. אם הפעולות הנחקרות הן פשוטות וברשותנו היה לתכלית החקירה מספר כביר של פעולות כאלו, הרי מושגנו על הכרחיותן יהיה יותר מלא ומקיף. מעשה מחפיר שעשה בן מביש של אב נקלה; התנהגות פרוצה של אשה, שנפלה לתוך סביבה רעה; שיבת שכור לשכרותו וכד' – כל אלה הם מעללים, שכל אשר תתברר לנו סיבתם הם פחות חפשיים בעינינו. ואם האדם, בעל הפעולה הנידונה עומד בשפל המדרגה של ההתפתחות השכלית, כמו משוגע, שוטה וקטן, הרי אנו היודעים את סיבת הפעולה ואת ליקוי האופי והשכל, רואים מדת הכרחיות כה גדולה ומדת חופש כה קטנה, עד שאנו יכולים לחזות מראש את המעלל על סמך ידיעת הסיבה.

רק על שלושת היסודות הללו בנויה אי‑העָנשות הפשעים הקיימת בכל ספרי החוקים והגורמים הממתיקים את אשמת הפושע. האדם הוא בר‑עונשין פחות או יותר בהתאם לידיעת התנאים שבהם היה נתון האדם עושה הפעולה, בהתאם לגודל שטח הזמן שבין עשיית הפעולה ושיקול‑הדעת עליה ובהתאם למדת הבנת‑הסיבות אשר גרמו למעשה.

X ⁵

ובכן, מוצגנו על החופש וההכרח מתרחב ומצטמצם בהדרגה בהתאם למדת הקשר, אשר אנו קשורים עם העולם החיצוני, לריחוק הזמן בין המעשה ושיקול‑הדעת ולמדת השעבוד לסיבות, שבהם אנו חוקרים את תופעת חיי האדם.

נמצא, שאם אנו חוקרים מצב של אדם בתנאים של ידיעת הקשר עם העולם החיצוני, ריחוק הזמן היותר גדול בין המעשה ושיקול הדעת והכרת סיבות המעשה, הרינו מקבלים מוצג על ההכרחיות היותר גדולה והחופש היותר קטן. להיפך, אם אנו חוקרים את האדם, הקשוּר במדה פחותה בעולם החיצוני, אם פעולתו נעשתה בזמן הסמוך לרגע הנוכחי ואם סיבות פעולתו נשגבו ממנו, הרינו מקבלים מוצג על ההכרחיות היותר קטנה והחופש היותר גדול.

אבל בכל המקרים שהם, ותהי נקודת השקפתנו מה שתהיה – כל כמה שלא נברר לעצמנו את הקשר המקשר את האדם עם העולם החיצוני וכל כמה שלא ניגע להגיע עד תכליתו; כל כמה שלא נאריך או נקצר את שטח הזמן; כל כמה שלא תהיינה הסיבות ברורות או סתומות בשבילנו – לעולם לא נוכל לתאר לעצמנוּ חופש גמור או הכרחיות גמורה.

1. כל כמה שלא נתאר לעצמנוּ את האדם, מחוץ להשפעות העולם החיצוני, מעולם לא נקבל את מושג החופש בשטח. כל פעולה ופעולה של אדם מותנה הן בסביבה המקיפה אותו הן בעצם גופו של האדם. אני מרים ומוריד את ידי, פעולתי – חפשית בעיני; אבל כשאני שואל את עצמי, אם יש לי יכולת להרים את ידי בכל הכיוונים השונים, הריני רואה, שהרימותי את ידי דוקא באותו הכיוון שלפעולה זו הוא חפשי ביותר ממכשולים, הנמצאים הן בסביבה המקיפה אותי הן במבנה גופי. אם מכל הכיוונים השונים בחרתי רק באחד, הרי עשיתי את הדבר משום זה, שלכיוון זה היו פחות מכשולים. כדי שפעולתי תהיה חפשית נחוץ שלא תפּגע בשום מכשולים. כדי שהאדם יהיה חפשי בעינינו, עלינו לדמותו מחוץ לשטח, דבר שהוא בלתי אפשרי בהחלט.

2. כל כמה שלא נקרב את הזמן שלשיקול הדעת לזמן הפעולה לא נקבל לעולם מושג על חופש בזמן. מפני שאם אני מוציא משפט על פעולה שנעשתה דק אחד קודם, עלי להכיר מן ההכרח, שפעולתי היא בלתי‑חפשית, מפני שפעולתי כרוכה באותו הרגע, שבו נעשתה פעולתי. היכול אני להרים את ידי? אני מרים את ידי; אבל אני שואל את עצמי: ההיתה לי האפשרות לבלתי הרים את ידי באותו הרגע שעבר עלי? כדי להוכח בדבר, אין אני מרים את ידי ברגע הבא אחריו. אבל הרי לא הרימותי את ידי לא באותו הרגע הראשון, כששאלתי את עצמי בדבר החופש. עבר זמן, שאין בכחי לעצור בעד מרוצתו, והיד שהרימותי אז, והאויר שבו עשיתי את התנופה, שוב אינם אותו האויר, המקיף אותי עכשיו ואותה היד, שאיני מניע אותה עכשיו. הרגע שבו נעשתה התנועה הראשונה שוב אין לו חזרה, ובו ברגע יכלתי לעשות רק תנועה אחת ולא שניה ושלישית זולתה. העובדה שברגע השני לא הרימותי את ידי איננו משמש ראיה שהיתה הברירה בידי לבלתי הרים אותה. ומכיון שתנועת ידי יכולה היתה להיות רק אחת ברגע אחד, הרי מובן שלא היתה יכולה להיות אחרת משהיתה. כדי שהתנועה תהי חפשית בעינינו, עלינו לתארה לעצמנו מחוץ לזמן, דבר שהוא מן הנמנע.

3. כמה שלא יגדל הקושי שבהכרת הסיבה, לא נקבל לעולם מוצג על חופש גמור, כלומר, על העדר הסיבה. כמה שלא תשגב מבינתנו סיבת גילוי הרצון בפעולה זו או אחרת, תביעת שכלנו הראשונה היא לשער, שהסיבה קימת וגם לגלותה, כי בלעדיה לא תשוער שום פעולה. אני מרים את ידי בכונה לעשות פעולה שאינה תלויה בשום סיבה; אבל עצם הכונה לעשות פעולה שאין לה סיבה – היא היא סיבת פעולתי.

אבל אלמלי היינו גם מתארים לעצמנו אדם, שעומד בהחלט מחוץ לכל השפעות והיינו דנים את פעולתו הרגעית בהוה, שלא נגרמה על ידי שום סיבה, והיינו מניחים, שיש כאן שמינית שבשמינית של הכרחיות הקרובה לאפס, – גם אז לא היינו מקבלים מושג על חופש גמור של אדם, מפני שהישות שאיננה מושפעת על ידי העולם החיצוני, שנמצאת מחוץ לזמן ושאיננה תלויה בסיבת – איננה קרויה אדם.

כמו כן אין אנו יכולים לתאר לעצמנו פעולת אדם, שחוק החופש אינו חל עליה ושכפופה רק לחוק ההכרחיות בלבד.

1. כמה שלא ניטיב לדעת את תנאי השטח שבהם נתון האדם, ידיעה זו לא תגיע לעולם עד תכליתה, מפני שמספר התנאים האלה גדול עד אין חקר, כגדול השטח עד בלי סוף. ומשום כך, כל זמן שידוע רק חלק של התנאים המשפיעים על האדם, אין גם הכרחיות גמורה ויש, איפא, מדה ידועה של חופש.

2. כמה שלא נאריך את שטח הזמן שבין התופעה הנידונה ושיקול דעתנו עליה, תקופה זו היא סופית, והזמן הוא דבר שאין לו סוף, ומשום כך גם בנידון זה אין אפשרות של הכרחיות גמורה.

3. כמה שלא תהי גלויה לפנינו שלשלת הסיבות של פעוּלה כל שהיא, לא נדע לעולם את כל שלשלת הסיבות, מפני ש____א⁶ אי‑סופית, ושוב לא נמצא לעולם הכרחיות גמורה.

אבל אם גם נניח חוץ לזה, שקיימת שמינית שבשמינית של חופש, הקרובה לאפס, ונכיר במקרה ידוע העדר מוחלט של חופש, כמו למשל אצל גוסס, עוּבָּר או חסר דעה, הרי מיניה וביה אנו מבטלים את עצם המושג על מהות האדם, מפני שבאין חופש אין גם אדם, ומשום כך המוצג על פעולת האדם הכפוף לחוק ההכרחיות, בלי שמץ של חופש, אינו בגדר האפשרות, כשם שבלתי‑אפשרי הוא המוצג על פעולת אדם חפשית לגמרי.

כדי שנתאר איפא לעצמנו פעולת אדם הכפופה רק לחוק ההכרחיות, עלינו לדעת סכום אין סופי של תנאי שטח, תקופה אין‑סופית של זמן ושורה אין‑סופית של סיבות.

כדי שנתאר לעצמנו אדם חפשי לגמרי, שאינו כפוף לחוק ההכרחיות, עלינו לדמותו לבדו, מחוץ לזמן, מחוץ לשטח ומחוץ לפעולת הסיבות.

במקרה הראשון, אלמלי היה אפשרי קיום של הכרחיות בלי חופש, היינו באים לידי הגדרת ההכרחיות (בצורת חוקים) על ידי ההכרחיות גופה, כלומר, היינו מקבלים צורה בלי תוכן.

במקרה השני, אלמלי היה אפשרי חופש בלי הכרחיות, היינו מקבלים חופש מוחלט מחוץ לזמן, לשטח ולסיבות, שמפאת היותו בלתי מותנה ובלתי מוגבל בשום דבר, ערכו כאין וכאפס, זאת אומרת, תוכן בלי שום צורה.

אנו היינו מגיעים בכלל לשני היסודות, המהוים את השקפת עולמו של האדם – למהות החיים הבלתי מושגת ולחוקים הקובעים את המהות הזאת.

השכל אומר: 1) השטח וכל הצורות השונות אשר צר בו החומר הוא אי‑סופי ולא ישוער באופן אחר; 2) הזמן הוא תנועה אי‑סופית בלי רגע של מנוחה ולא ישוער באופן אחר; 3) הקשר שבין הסיבות והתוצאות – אין לו ראשית ואין לו סוף.

ההכרה אומרת: 1) אני ואין דבר מלבדי; לפיכך אני כוללת את השטח; 2) אני מודדת את שטף הזמן באמת ההוה הרגעי, הבלתי‑נע, ורק בו יש לי הכרת החיים; לפיכך אני מחוץ לגבולות הזמן; 3) אני מחוץ לסיבות, באשר אני רואה את עצמי סיבה לכל גילויי חיי.

השכל מביע את חוקי ההכרחיות. ההכרה מביעה את מהות החופש.

החופש הבלתי‑מגבל הוא מהות החיים בהכרת האדם. ההכרחיות בלי תוכן הוא שכל האדם בשלוש צורותיו.

החופש הוא נשוא ההתבוננות. ההכרחיות – נושא ההתבוננות. החופש – תוכן. ההכרחיות – צורה.

רק כשאנו מפרידים בין שני מקורות ההכרה, המתיחסים זה לזה כצורה לתוכן, מתקבלים שני מושגים נבדלים על החופש וההכרחיות. שני המושגים האלה סותרים זה את זה והם נשגבים מבינתנו.

ורק כשאנו מחברים אותם אנו מקבלים מוצג ברור על חיי האדם.

מחוץ לשני המושגים האלה המגדירים זה את על ידי התקשרותם – התקשרות של צורה ותוכן – לא ישוער שום מוצג על החיים.

כל מה שאנו יודעים על דבר חיי האדם אינו אלא יחס ידוע של חופש אל הכרחיות, כלומר, יחס ההכרח אל חוקי השכל.

כל מה שאנו יודעים על עולם הטבע החיצוני אינו אלא יחס ידוע של כוחות הטבע אל ההכרחיות או יחס מהות החיים על חוקי השכל.

כוחותיהם של חיי הטבע ספונים מחוצה לנוּ ואינם מוּכָּרים על ידי הכרתנו, ולהם אנו קוראים בשם כח‑המשיכה, כח ההתמדה, החשמל, הכח החיוני וכ'; אבל הכח החיוני של האדם מוּכָּר על ידי הכרתנו ואנו קראים לו בשם חוש.

אבל כשם שכח המשיכה, שאינו מושג כשהוא לעצמו, אבל מוחש על ידי כל אדם, מובן לנו רק עד כמה שאנו יודעים את חוקי ההכרחיות השולטים בו (מידיעתנו הראשונה שכל הגרמים הם בעלי משקל עד חוק ניוטון), כך גם כח החופש, שאינו מושג כשהוא לעצמו והמוּכָּר על ידי כל אדם, אף הוא מובן לנו רק עד כמה שאנו יודעים את חוקי ההכרחיות, השולטים בו. (החל מזה, שסוף כל אדם למיתה וגמור בידיעת החוקים הכלכליים או ההיסטוריים המרכבים ביותר).

כל דעת ודעת – אינה אלא התאמת מהות החיים לחוקי השכל.

חופש האדם נבדל מכל כח אחר בזה, שהכח הזה מוּכָּר על ידי האדם; אבל ביחס לשכל איננו נבדל מכל כח אחר. כח המשיכה, החשמל או תרכובת חימית נבדלים אחד מהשני רק בזה, שהשכל תופס את הכחות הללו באופן שונה.

כמו כן גם כח החופש של האדם נבדל מיתר כוחות הטבע רק בהגדרה הניתנת לה על ידי השכל. החופש בלי ההכרחיות, כלומר בלי חוקי השכל הקובעים אותו איננו נבדל בשום דבר מכח המשיכה או החום, או כח הצמיחה – בשביל השכל הוא רק תחושת חיים רגעית ובלתי מוגדרת.

וכשם שמהותו הבלתי‑מוגדרת של הכח, המניע את צבא השמים, מהותו הבלתי מוגדרת של כח החום, החשמל, או כח התרכובת החימית, או הכח החיוני – מהוים את תוכן התכונה, הפיסיקה, החימיה, תורת החי, הצומח, וכד' כך מהותו של כח החופש מהוה את תוכן ההיסטוריה. אבל כשם שנשוא כל מדע ומדע הוא גלוי המהות הסתומה של החיים, – ככה גם גלוי כח החופש של האנשים בשטח, בזמן וביחס לסיבות מהוה את נשוא ההיסטוריה, והחופש גופו – הוא נשוא המטפיסיקה.

במדעים נסיוניים אנו קוראים בשם חוקי הכרחיות לדבר הידוע לנו; מה שאינו ידוע לנו אנו קוראים בשם כח חיוני. הכח החיוני הוא שם דבר לשארית הבלתי ידועה ממה שאנו יודעים על מהות החיים.

כמו כן גם בהיסטוריה אנו מכנים בשם חוקי ההכרחיות את הדבר הידוע לנו, ובשם חופש – את הדבר הבלתי ידוע. חופש בהיסטוריה הוא רק שם דבר לשארית בלתי ידועה ממה שאנו יודעים על דבר חוקי חיי האדם.

XI

ההיסטוריה חוקרת את גלויי חופש האדם בקשר עם העולם החיצוני, בזמן ובהפעלת הסיבות, ז. א. מגדירה את החופש על ידי חוקי השכל; ומשום כך ההיסטוריה היא מדע רק בה במדה שהחופש הזה הוגדר על ידי חוקי השכל.

הכרת חופש האנשים בתור כח שיכול להשפיע על מאורעות היסטוריים, ז. א. כח שאינו משועבד לחוקים דינו בשביל ההיסטוריה כהכרת חופש התנועה של גרמי‑השמים בשביל התכונה.

הכרה זו מבטלת את אפשרות הקיום של חוקים, זאת אומרת, של כל חכמה ודעת. אם קיים בעולם לו גם כח אחד בעל תנועה חפשית, שוב אינם קיימים בעולם חוקי קֵפְּלֶר וניוטון ואינו קיים שום מוצג על תנועת גרמי השמים. אם קיים לו גם מעלל חפשי אחד של אדם, שוב אינו קיים אף חוק היסטורי אחד ושום מוצג על מאורעות היסטוריים.

בשביל ההיסטוריה קיימים קוי‑תנועה של רצונות בני אדם, שקצם האחד נעוץ בעולם הפליאה, ובקצם השני נעה – בשטח, בזמן ובהפעלת הסיבות – הכרת חופש האדם בהווה.

כל אשר ירחב לנגד עינינו שדה‑פעולה זה, כן יתגלו ביותר חוקי התנועה הזאת, תעודת ההיסטוריה היא לתפוס ולהגדיר את החוקים האלה.

אם לקבל את נקודת ההשקפה של המדע על נשוא חקירתו; אם ללכת בדרך אשר ילך בו המדע, המחפש את סיבות התופעות ברצונם החפשי של בני האדם – אז אין שום אפשרות לקבוע חוקים למדע; כי אחרי שקבלנו את חופש האדם ככח, שאינו כפוף לחוקים, שוב אין לו לחוק שום אפשרות של קיום, למרות כל הצמצומים אשר נצמצם את חופש האדם.

רק כשנצמצם את החופש הזה עד קצה גבולו, ז.א. כשנקבל אותו לגודל קטן עד בלי סוף, נווכח, שאין שום אפשרות להשיג את הסיבות ואז במקום לחפש את הסיבות תציג לה ההיסטוריה את המטרה לחפש את החוקים.

צריכה להקנות לעצמה, הולכים ומסתמנים בו בזמן שההיסטוריה הישנה המפרטת ומפררת כסדר את סיבות התופעות, באה לידי התבטלות.

בדרך זו הלכו כל מדעי האנושיות. המתמטיקה, המדויקת במדעים, שהגיעה עד הקוטן האי‑סופי, עוזבת את הפרוצס של הפירור ונגשת לפרוצס חדש של סיכום הקטנים האי‑סופיים הבלתי ידועים. המתמטיקה המסתלקת מהמושג על הסיבות המחפשת את החוק, כלומר את הסגולות המשותפות לכל היסודות הקטנים האי‑סופיים הבלתי ידועים.

בדרך מחשבה זו, אף כי בצורה אחרת, הלכו כל יתר המדעים. כשגילה ניטון את חוק המשיכה, לא אמר שהמשיכה היא סגולת השמש או האדמה, אלא אמר, שכל גוף וגוף, למקטון עד גדול, יש לו כעין סגולה של משיכה הדדית, זאת אומרת, הדגיש את הסגולה המשותפת לכל הגופים, מהגדולים בלי סוף עד הקטנים בלי סוף, מבלי לטפל בשאלת הסיבה של תנועת הגופים. והוא הדין גם במדעי הטבע: אף הם מבקשים את החוקים מבלי לטפל בסיבות. גם ההיסטוריה הולכת בדרך זו ואם תפקיד ההיסטוריה הוא לחקור את תנועות העמים והאנושיות ולא לתאר מאורעות מחיי האנשים, הרי גם היא צריכה לוותר על מושג הסיבות ולבקש חוקים המשותפים לכל יסודות החופש הקטנים – האי‑סופיים, השוים והקשורים זה בזה קשר שלא ינתק.

XII

מהזמן שנגלה והוכח החוק של קופרניקוס, הרי הכרת העובדה, שלא השמש סובב אלא האדמה, הרסה את כל הקוסמוגרפיה של הקדמונים. בביטול החוק החדש אפשר היה להציל את ההשקפה הישנה על תנועת הגרמים; אבל מבלי לבטל את החוק הזה אי אפשר היה, לכאורה, להמשיך את חקירת עולמותיו של תלמי⁷; ואף על פי כן הוסיפו לחקור את עולמותיו של תלמי גם אחרי לוי החוק של קופרניקוּס.

מהרגע שהאדם הראשון הגיד והוכיח, שמספר הלדות או הפשעים כפוף לחוקים מתימטיים, ושתנאים גיאוגרפיים ומדיניים‑כלכליים קובעים את צורת השלטון, שיחס ידוע של האוכלסים אל אדמתם מוליד את תנועות העם – מאותו זמן נתערערו בעצם אותם היסודות, שעליהם נתבססה ההיסטוריה.

אפשר היה, מתוך ביטולהחוקים החדשים, להציל את ההשקפה הישנה על ההיסטוריה; אבל מבלי לבטל אותם אי אפשר היה, לכאורה, להמשיך את חקירת המאורעות ההיסטוריים בתור יצירת הרצון החפשי של בני אדם. מפני שאם נקבעה צורת שלטון מסוימת או קמה תנועת עם לרגלי תנאים גיאוגרפיים, אתנוגרפיים או כלכליים כאלה וכאלה, אי אפשר להכיר בתור סיבה את רצון האנשים שנחשבים בעינינו ליוצרי צורת השלטון או מעוררי תנועת העם.

ולמרות כל זאת ממשיכים ללמוד את ההיסטוריה הקודמת ביחד עם חוקי הסטטיסטיקה, הגיאוגרפיה, הכלכלה המדינית, הפילולוגיה ההיקשית והגיאולוגיה הסותרים את הנחותה בשלמות.

זמן רב ניטשה מלחמה עקשנית בפילוסופיה הפיסית בין ההשקפה הישנה והחדשה. התיאולוגיה עמדה על משמרת ההשקפה הישנה והאשימה את זו החדשה בהריסת גלוי‑האלוהות. אבל מכשנצחה האמת, בצרה התיאולוגיה את עמדותיה על הקרקע החדש.

זמן רב נמשכת עכשיו מלחמה עקשנית בין ההשקפה הישנה והחדשה על ההיסטוריה, ואף כאן עומדת התיאולוגיה על משמרת ההשקפה הישנה ומאשימה את זו החדשה בהריסת גילוי‑האלוהות.

בשני המקרים גם יחד מעוררת המלחמה התרגשות עזה בשני המחנות ומאפילה על האמת.

מצד אחד – באה התנגדות של פחד וצער בשל הריסת בנין, שהוקם במשך דורות; מצד שני – שאיפת‑בלע לנתוץ ולהרוס.

לאנשים שנלחמו באמת החדשה של בפילוסופיה הפיסית נדמה, שאם יכירו חלילה באמת זו תבטל האמונה באלוהים, בבריאת העולם, בנס של יהושע בן נון. למגיני החוקים של קופרניקוס וניוטון, למשל, לְווֹלְטֶר, נדמה, שחוקי התכונה הורסים את הדת, והשתמש בתור כלי‑זיין נגד הדת בחוקי המשיכה.

כמו כן נדמה לנו עכשיו, שכדאי הוא להכיר רק בחוק ההכרחיות ומיד יהרסו: מושגי הנשמה, הטוב והרע וכל מוסדות הממלכה והכנסיה, אשר נבנו על יסוד המושג הזה.

כמו כן משתמשים גם עכשיו, כמו וולטר בשעתו, חסידי חוק ההכרחיות הבלתי‑מוּכָּרים בחוק זה בתור כלי זיין כנגד הדת; בו בזמן שחוק זה בהיסטוריה, כחוק קופרניקוס בתכונה, לא רק שאינו מערער, אלא להיפך, הוא מחזק את היסוד, שעליו מתבססים מוסדות הממלכה והכנסיה.

כמו בשאלת התכונה בשעתה, כך גם בשאלת ההיסטוריה בזמננו מבוסס הבדל ההשקפות על ההכרה או אי‑ההכרה ביחידה המוחלטת, המשמשת אבן‑בוחן לתופעות הנגלות. בתכונה היתה יחידה כזו – האדמה הבלתי‑מתנועעת; בהיסטוריה זוהי חירותה של האישיות, החופש.

כשם שקשה היה בשביל התכונה להכיר בתנועת האדמה משום זה שצריך היה להשתחרר מההרגשה הבלתי אמצעית של עמידת האדמה ומאותה ההרגשה של תנועת כוכבי‑הלכת, כך קשה גם בשביל ההיסטוריה להכיר בשעבוד האנשים לחוקי השטח, הזמן והסיבתיות, מפני שצריך להשתחרר מהרגשה הבלתי‑אמצעית של חופש האישיות. אבל כשם שההשקפה החדשה אמרה בתכונה: “אכן, אין אנו מרגישים את תנועת האדמה, אבל אם נניח שאין האדמה סובבת, נבא לידי אבסורד, ואם נניח, שהאדמה סובבת, נבא לידי חוקים”, כך אומרת גם בהיסטוריה ההשקפה החדשה: “אמנם, אין אנו מרגישים את כפיפותנו, אבל אם נניח שאנו חפשים, נבא לידי אבסורד; ואם נניח שאנו כפופים לעולם החיצוני, הזמן והסיבות, נבא לידי חוקים”.

במקרה הראשון צריך היה להסתלק מהכרת אי‑התנועה הבלתי קיימת בשטח ולהכיר בתנועה בלתי מוחשת על ידינו; במקרה השני צריך גם כן להסתלק מחופש בלתי קיים ולהכיר בכפיפותנו הבלתי מוחשת על ידינו.

הוספה

הערות אחדות לספר “מלחמה ושׁלום”

כשהדפסתי את החיבור הזה אשר השקעתי בו חמש שנות עבודה מיוחדת ובלתי פוסקת, בתנאי חיי היותר טובים, היה את נפשי להביע בהקדמה לחיבורי את השקפתי עליו, ועל ידי זה לקדם את החששות והפקפוקים העלולים להתעורר בלב הקוראים. אדיר היה חפצי, שהקוראים לא יראו ולא יבקשו בספרי את אשר לא רציתי ולא יכולתי להביע, ושישיטו את לבם רק לדברים שחפצתי להביעם, אבל לא מצאתי לנוֹח (משום תנאי היצירה) להתעכב עליהם. גם זמני גם כשרוני לא הרשו לי לבצע את חפצי במלואו, והריני נהנה ממדת הכנסת‑אורחים של ז’ורנל מיוחד, כדי לפרש בו – ולו גם בקצרה ובצמצום – את השקפת המחבר על יצירתו לפני אותם הקוראים, אשר ימצאו בה חפץ.

1. מהו “מלחמה ושלום”? אין זה רומן, ופחות מזה – פוֹאֵימָה, ועוד פחות מזה – כרוניקה היסטורית. “מלחמה ושלום” – זהו מה שרצה להביע המחבר באותה הצורה אשר הקנה ליצירתו. הודעת מחבר זו, שיש בה משום זלזול בצורות המקובלות של יצירה אמנותית פרוזאית, היתה עושה רושם של בטחון‑עצמי, אלמלי נבחרה הצורה הזאת בכוונה ולולא היו לה דוגמאות בספרות. אבל דברי ימי הספרות הרוסית מימי פושקין ואילך לא רק שנותנים לנו כמה דוֹגמאות של נטיה מהצורה האירופית המקובלת, אלא אינם מראים לנו אפילו צורה אחת נגדית. החל מ“הנשמות המתות” של גוגול וגמור ב“בית המות” של דוֹסְטוֹיֵבסקי אין אנו מוצאים בתקופה החדשה של הספרות הרוסית אף יצירה אמנותית פרוזאית אחת, שהיא למעלה ממדת הבינוניות, אשר תהי מותאמת לצורת הרומן, הפואימה או הסיפור.

2. אופי הזמן, כפי שאמרו לי קוראים אחדים בשעה שהופיע בדפוס החלק הראשון, לא נקבע ביצירתי בדיוק מספיק. על טענה זו עלי להשיב את הדברים דלקמן:

יודע אני את אופי הזמן החסר ברומני – אלה הם בלהות המשטר של שעבוד האכרים, הלקאת בנים בוגרים, סלִטִיצִ’יכָה וכדומה; ואת אופי הזמן הזה, כפי שאנו רגילים לתפסו, אינני מוצא לנכון ועל כן לא חפצתי גם לתאר אותו. כשחקרתי מכתבים, יומנים, מסרות לא מצאתי בהם את בלהות הפראות האנושיות במדה יותר גדולה מאשר אני מוצאן עכשיו או באיזה זמן מן הזמנים. בימי העבר גם כן אהבו, קנאו, בקשו אמת ומוסר, התנו אהבים; גם אז היו אותם החיים השכליים‑מוסריים המורכבים, לפעמים גם יותר עדינים משהם עכשיו במרום החברה. ואם בהשגתנו הוחזקה הדעה, שאופי הזמן ההוא קבל את ביטויו בכח האגרוף והפקרות, הרי רק משום זה, שבמסרות, ברשימות, בספורים וברומנים הגיעו אלינו בעיקר מקרים בולטים של אלמות וחמסנות. להסיק מכאן, שאופי הזמן ההוא היה חמסנות הוא בלתי צודק, כשם שלא יצדק האיש, אשר בראותו מעבר להר צמרות‑עצים בלבד, יבא לידי מסקנה, שבישוב אשר מאחורי ההר אין כלום מלבד עצים. אופי הזמן ההוא (כאפיה של כל תקופה ותקופה) נובע מהפלוסופיה השלטת, מהתנכרות חוגי‑החברה העליונים למעמדות האחרים, מדרכי החנוך המיוחדות, מההרגל להשתמש בשפה הצרפתית ועוד ועוד. ואת האופי הזה השתדלתי לתאר כיד היכולת.

3. שמוש השפה הצרפתית ביצירה רוסית. מדוע – שואלים אותי – מדברים בחבורי לא רק רוסים, אלא גם צרפתים, חלקם רוסית וחלקם צרפתית. הטענה שאנשים מדברים וכותבים צרפתית בספר רוסי דומה לטענת האדם המתבונן בתמונה ומתפלא לכתמים השחורים (הצללים), אשר אינם קימים בעולם המציאות. הצייר איננו אשם בזה, שאחדים רואים את הצל אשר צייר על פני התמונה ככתם שאיננו קיים במציאות; הצייר יאשם רק אם הצללים יהיו מצוירים באופן גס ובלתי נכון. מכיון שטפלתי בתקופת ההתחלה של המאה הנוכחית וציירתי רוסים בני חברה מסוימה ואת נפוליאון ואת הצרפתים, אשר השתתפו באופן בלתי אמצעי בחיי הזמן ההוא, נמשכתי בעל כרחי אחרי צורת הבטוי של המחשבה הצרפתית יותר משהיה נחוץ. ומשום כך, אף על פי שאיני מכחד, שהצללים אשר העלתי על התמונה הם אולי בלתי נכונים וגסים, הייתי רוצה, שהאנשים הרואים משום גיחוך באותו נפוליאון המדבר פעם רוסית ופעם צרפתית ידעו ויבינו, שמקור הגיחוך הוא רק בזה, שבהביטם אל התמונה אם רואים לא פני אדם עם אורות וצללים, אלא כתם שחור מתחת לחוטם.

4. שמות הנפשות הפועלות, בּוֹלְקוֹנְסקִי, דְרוּבֵּצְקוֹי, בִּילִיבִּין, קוּרַגִין ועוד מזכירים שמות רוסיים מפורסמים. כשהעמדתי זה מול זה נפשות פועלות בלתי היסטוריות ואישים היסטוריים ידועים, הרגשתי משום צרימת אוזן בקליטת דבריו של הגרף רַסְטוֹפְצ’ין המדבר עם הנסיך פְרוֹנְסקי, עם סְטרֵילִיסקי ועם נסיכים או גרפים אחרים, בעלי שם‑משפחה בדוי, יחיד או כפול. בּולְקונסקי או דְרוּבֵצְקוי, אף על פי שאינם וולקונסקי וטרובצקוי, יש בשמותיהם משהו קרוב וטבעי בשביל החברה האריסטוקרטית הרוסית. קשה היה לי לבדות בשביל כל האישים האלה שמות אשר לא יצרמו את האוזן, כמו בֶזְאוּחִי ורוסְטוֹב, ולא יכלתי להתגבר על הקושי אלא על ידי זה, שלקחתי שמות‑משפחה הקרובים ביותר לאוזן הרוסית והחלפתי בהם אותיות אחדות. אצטער מאד, אם הדמוי הזה של השמות הבדוים והאמתיים יביא את מישהוּ לידי מחשבה, שחפצתי לתאר אישיות היסטורית פלונית‑אלמונית; ומכל שכן, שהעבודה הספרותית המטפלת בתיאור אנשים, אשר התקיימו או הנם קיימים באמת, אין לה כל שייכות שהיא לאותה העבודה הספרותית שאני טפלתי בה.

מ. ד. אַחְרוֹסִימוֹבה וְדֵיניסוֹב – אלה הם האנשים היחידים, אשר בעל כרחי ובלי מחשבה תחילה קראתים בשמות, המתקרבים ביותר לשני אנשים חביבים וטפוסיים מאד, אשר היו מצויים בימים ההם בחברה הרוסית; זוהי שגיאתי, אשר נבעה מתוך עצמיותם האופינית של שני האנשים האלה, אבל שגיאתי נצטמצמה בקביעת שני הטפוסים האלה בלבד; והקוראים יסכימו בודאי, שכל אשר קרה את האנשים האלה אינו דומה אף משהו למציאות. יתר האנשים הם בדויים לגמרי וגם אני בעצמי איני מוצא שום דוגמה להם במסורת או במציאות.

5. הסתירה בין תיאורי המאורעות ההיסטוריים ביצירתי ובין הרצאות ההיסטוריקונים. זוהי לא סתירה מקרית, אלא בלתי נמנעת. ההיסטוריקון והאמן, המתארים תקופה היסטורית אחת, שני נשואים להם, השונים בהחלט זה מזה. כשם שלא יצדק ההיסטוריקון, כשיבא לתאר אישיות היסטורית בכל שלמותה, בכל סבך יחוסיה אל כל צדדי החיים, כך לא ימלא גם הצייד את שליחותו, אם יתאר את הערך ההיסטורי של האישיות. לא תמיד רכב קוטוזוב על גבי סוס צחור, כשהוא מראה על האויב והמשקפת בידו; לא תמיד הצית רוסטופצ’ין את הבית הבוֹרוֹנובִי באבוקה; (אגב לא עשה את הדבר מעולם); לא תמיד עמדה הקיסרית מריה פיאודרובנה בגלימת חולד‑ההרים, כשידה נשענת על ספר‑החוקים; אבל ככה הם מצטיירים בדמיון העם.

בשביל ההיסטוריקון, מבחינת הסיוע, שהאדם מסייע להגשמת מטרה מסוימת, קימים גבורים; בשביל האמן, מבחינת התאמת האדם לכל צדדי החיים, אינם קיימים ואינם צריכים להתקיים גבורים, אלא אנשים בלבד.

ההיסטוריקון מחויב לפעמים מתוך סירוס האמת להכניס אל כל פעולות האישיות ההיסטורית במסגרת אידיאה אחת, אשר נסה באישיות זו. האמן, להיפך, רואה ביחידות הרעיון כשהיא לעצמה סתירה לתעודתו, והוא מתאמץ להבין ולהראות לנו לא עסקן ידוע, אלא את האדם.

ההבדל הזה מתבלט ביותר בתיאור המאורעות גופם.

ההיסטוריקון מתענין בתוצאות המאורע, האמן – בעצם העובדה של המאורע. ההיסטוריקון, כשהוא מתאר מלחמה, הרי הוא אומר: האגף השמאלי של צבא פלוני נשלח אל כפר אלמוני, הדף את האויב אבל הוכרח להסוג אחור; אז התנפל חיל הפרשים, אשר התקיף… וכו'. ההסטוריקון אינו יכול לדבר אחרת. אבל בשביל האמן כל הדברים האלה הם מחוסרי טעם ואינם נוגעים אפילו בעצם המאורע. האמן מסיק את מושגו הוא על המאורע המתהוה מתוך נסיונו או מתוך מכתבים, זכרונות או ספורים ולעתים קרובות (במשל זה על המלחמה) המסקנה על פעולת צבא פלוני‑אלמוני שמסיק ההיסטוריקון סותרת לגמרי את מסקנת האמן. מקור הידיעות הראשי בשביל ההיסטוריקון (אם נשתמש במשל הנ"ל) הם הרצאות המפקדים והמצביא. האמן אינו יכול לשאוב דבר ממקורות כאלה. הם אינם אומרים לו כלום ואינם מפרשים לו כלום. יתר על כן: האמן מסתלק מהם, מהשקר ההכרחי שבהם. אין צורך כמובן להדגיש את הדבר, ששני האויבים, בבואם לתאר את הקרב, הרי הם סותרים כמעט תמיד זה את זה סתירה גמורה: בכל תיאור של מלחמה אנו מוצאים שקר הכרחי הנובע מהצורך לתאר במלים מצומצמות את פעולת אלפי אנשים, המשתרעים לאורך חזית בת אלפי וֵירְסטָאות, הנמצאים במצב של גירוי מוסרי חזק, תית השפעת הפחד, החרפה והמות.

בתיאורי מלחמות כותבים לפי הרגיל, שצבאות כאלה וכאלה יצאו בהתקפה על נקודה זו וזו, ואחרי כן ניתנה פקודה להסוג אחור וכו‘, כאילו מתוך הנחה קודמת, שאותה המשמעת המשעבדת רבבות אנשים לרצון היחיד מאחורי החזית תפעל ככה גם במקום שבו נחתך גורל החיים והמות. כל מי שהשתתף בקרב יודע, כמה בלתי צודקת היא ההנחה הזאת⁸; ובכל זאת מיוסדות על הנחה זו הרצאות המלחמה, ועליהן תיאורי המלחמה. עברו את כל הצבאות תיכף אחרי המלחמה, או גם ביום השני, השלישי אחריה, שאלו את כל החיילים, את מפקדי הצבא הבינונים והנמוכים על מהלך המלחמה; האנשים האלה יספרו לכם את אשר ראו והרגישו, ובלבכם יקום רושם נשגב, מורכב עד בלי קץ, קשה, משונה ובלתי‑בהיר; אבל משום איש, ופחות מכל – מפי המצביא לא יודע לכם כיצד היה הדבר. והנה כעבור שנים שלושה ימים מתחילים הפטפטנים לספר כיצד היה הדבר אשר לא ראוהו בעיניהם; באחרונה נערכת הרצאה כללית, ועל סמך הרצאה זו מתהוה דעת הצבא הכללית. כל אדם מתרץ בנקל את ספקותיו ואת שאלותיו על ידי מושג‑השקר הזה, המובן לכל איש והמשעשע כל נפש. וכשתשאלו בעוד חודש או חדשַׁים את האיש אשר השתתף במלחמה, – שוב אינכם מרגישים בספורו את החומר ההיולי המציאותי שהיה בו קודם, אלא הוא מספר על פי ההרצאה. ככה ספרו לי על דבר מלחמת בורודינה הרבה אנשים פקחים, שחיו באותו זמן והשתתפו במלחמה. כולם ספרו את אותו הדבר על פי התיאור המזויף של מִיכַילוֹבְסקִי – דַנִילֶבְסקִי, על פי גְלִינְקה וכו’; אפילו הפרטים אשר ספרו היו דומים זה לזה, אף על פי שהמספרים נמצאו בריחוק מקום של וירסטאות אחדות.

אחרי אבדן סבסטופול שלח לי מפקד חיל התותחים קריז’נובסקי את הרצאות האופיצרים הקלעים מכל המצודות ובקש, שאחבר הרצאה אחת מעשרים ההרצאות. אני מצטער, שלא העתקתי את ההרצאות האלו המשמשות דוגמה מצוינה לשקר‑המלחמה התמים וההכרחי, שעליו מתבססים התיאורים. סבורני, שרבים מחברי, שחברו אזי את ההרצאות האלו, בקראם את השורות האלו ישחקו בעצמם כאשר יזכרו, שכתבו על פי פקודת השלטונות דברים, אשר לא יכלו לדעת אותם. כל מי שהשתתף במלחמה יודע, עד כמה מסוגלים הרוסים למלא את תפקידם במלחמה ועד כמה אינם מסוגלים לתארה מתוך השקרנות השחצנית ההכרחית בענין זה. הכל יודעים, שאת התפקיד הזה, את חיבור ההרצאות וההודעות הצבאיות ממלאים אצלנו על פי רוב בני‑הנכר.

לא אמרתי כל זאת אלא כדי להראות שהשקר הוא בלתי נמנע בתיאורי מלחמה, המשמשים חומר בשביל הסטוריקוני‑מלחמה, וכדי להראות על ידי זה שבלתי נמנעת היא גם הסתירה בין האמן וההיסטוריקון התפיסת המאורעות ההיסטוריים. אבל מלבד השקר ההכרחי בהרצאת המאורעות ההיסטוריים, מצאתי אצל היסטוריקוני התקופה ההיא אשר ענינה אותי, (בודאי מפני ההרגל למיין את המאורעות, להביעם בקצרה, ולהתאימם לטון הטרגי של המאורעות) סגנון מיוחד של שפה נמלצה, שבו נזדייפו ונסתרסו לא רק המאורעות אלא גם הבנת ערכם. לעתים קרובות, כשחקרתי את שתי היצירות ההיסטוריות היסודיות של התקופה ההיא, זו של טיֶיר ושל מִיכַילובסקי –דַנִילֶבְסקי, תמהתי ולא הבינותי כיצד אפשר היה להדפיס ולקרא ספרים כאלה. חוץ מזה שהם מתארים את המאורעות גופם בטון רציני ובכובד ראש ומסתייעים בחומר וסותרים זה את זה בתכלית הסתירה. מצאתי אצל שני ההיסטוריקונים תיאורים כאלה, שלא ידעתי נפשי אם לשחוק או לבכות עליהם. והלא הספרים האלה הם ספרי‑הזכרון היחידים על התקופה ההיא ויש להם מיליונים קוראים. אצטט רק דוגמה אחת מספרו של ההיסטוריקון המפורסם טיֶיר. אחרי ספרו, שנפוליאון הביא עמו שטרות‑כסף מזויפים, הוסיף, ואמר: כדי להמתיק את השמוש בשטרות האלה על ידי מעשה צדקה, כראוי לו ולצבא הצרפתי, צוה לתת תמיכה לנשרפים. אבל מכיוון שצרכי האוכל היו יקרים מאוד, ולא היתה שום יכולת לתת אותם לאנשים זרים, שהתיחסו על פי רוב באיבה, בחר נפוליאון לחוננם בכסף, ומשום כך נתנו להם רובלים בשטרות כסף".

הפסוק הזה מפתיע – אי אפשר להגיד בחוסר מוסריותו, אלא בטפשותו המדהימה. אבל אגב קריאת כל הספר איננו מרעיש כל עיקר, יען כי הוא מתאים כולו לסגנון השפה הנמלץ וההגיגי, שאין לו שום טעם. ובכן, תעודות האמן וההיסטוריקון הן שונות וההבדל שביניהם בתיאור המאורעות והאנשים בספרי אינו צריך להפתיע את הקורא.

אבל האמן אינו צריך לשכח, שהמוצג על האישים והמאורעות ההיסטוריים המצוי אצל העם, מבוסס לא על כח הדמיון, אלא על תעודות היסטוריות, עד כמה שההיסטוריקונים ידעו לסדרן כהוגן, ומשום כך צריך האמן, המבין והמתאר באופן אחר את האישים ואת המאורעות, להתבסס כמו ההיסטוריקון, על חומר היסטורי. בכל מקום ברומני, ששם מדברים ופועלים אישים היסטוריים, לא בדיתי את הדברים מלבי, אלא השתמשתי בחומר, אשר נצטבר במשך זמן עבודתי עד לידי אוסף גדול של ספרים, שאת שמותיהם איני מוצא לנחוץ לפרוט פה, אבל אני יכול להמציאם בכל עת ובכל שעה.

1. ובסוף – הבירור הששי והיותר חשוב בשבילי נוגע לאותו הערך האַפסי, אשר אני מיחס ל“אנשים גדולים” במאורעות היסטוריים.

כשחקרתי את התקופה הטרגית, רבת המאורעות הכבירים והקרובה לכולנו החיה במסָרות רבות ושונות, באתי לידי הכרה ברורה, שסיבות המאורעות ההיסטוריים המתהוים נשגבו משכלנו. להגיד (מה שנדמה לפשוט מאד בעינינו) שסיבות המלחמה בשנת ה 12 הן שאיפות‑הכיבוש של נפוליאון או העוז הפטריוטי של הקיסר אלכסנדר פבלוביץ לא פחות טפשי מלהגיד, שסיבת התמוטטות הקיסרות הרומית היא בזה, שברבר פלוני הוליך את עמיו מערבה, או שקיסר רומאי אלמוני הרע למשול על ממלכתו או שהר אדיר הנעקר ממקומו נפל משום זה שהפועל האחרון הכה במעדרו.

מאורע שבו הכו מליוני בני אדם איש את רעהו והרגו חצי מיליון, אי אפשר, שיהי נגרם על ידי רצונו של אדם אחד: כשם שאדם אחד אינו יכול לבדו לעקור הר ממקומו, כך אינו יכול אדם אחד להביא חמש מאות אלף איש לידי מיתה. ובכן, מה הן הסיבות? היסטוריקונים אחדים אומרים, שהסיבה היא – רוח הכיבוש של הצרפתים, הפטריוטיות של רוסיה. אחרים דברו על היסוד הדמוקרטי אשר השמיד את גדודי נפוליאון, על הכרחה של רוסיה לבא בקשר עם אירופה וכדומה. אבל כיצד התחילו מליוני בני‑אדם הורגים איש את אחיו, מה המריצם לכך? גלוי וידוע לכל אדם, כמדומני, שמהטבח הזה לא יוטב לשום אדם, להיפך ירע לכל; אם כן, למה עשו זאת? אפשר להסיק וגם מסיקים מסקנות רֵטְרוֹסְפֵּקטיביות עד אין קץ על סיבות המאורע הטפשי הזה; אבל המספר העצום של ההסברות האלו, שכולן מכוונות למטרה אחת מוכיח רק, שאין קץ ואין שיעור לסבות האלו, ושאף אחת מהן אי אפשר לקבוע בתור סיבה.

מדוע רצחו מיליוני בני אדם איש את רעהו, אם מבריאת העולם ידוע לנו, שהדבר רע מבחינה פיסית ומוסרית?

יען כי זה היה צורך בלתי‑נמנע, וכי האנשים שעשו את הדבר קיימו את החוק הזואולוגי היסודי, שהדבורים מקיימות אותו כשהן משמידות אשה את רעותה לפני הסתו, ושעל פיו דורסים הזכרים שבחיות זה את זה. תשובה אחרת אי אפשר לתת על השאלה הנוראה הזאת.

אמת זו לא רק שהיא ברורה וגלויה לכל, אלא היא טבועה בנפש כל אדם, עד שלא היה אפילו צורך להוכיחה, לולא היו לאדם הרגשה אחרת והכרה אחרת האומרות לו, שהוא בעל בחירה חפשית בכל רגע שהוא עושה איזו פעולה.

כשאנו בוחנים את ההיסטוריה מנקודת ראיה כללית, הננו בטוחים בטחון גמור בקיומו של חוק נצחי המכוון את המאורעות. כשאנו בוחנים אותה מבחינה פרטית הננו בטוחים בהיפוך הדבר.

אדם שהורג את זולתו, נפוליאון, הנותן פקודה לעבור את הנימן, אתה ואנכי, כשאנו מגישים בקשה על דבר סיפוח למשרה, או כשאנו מרימים ומורידים את ידינו – כולנו בטוחים בלי שמץ של ספק, שכל פעולותינו – ביסודן סיבות שכליות ורצוננו החפשי, ושרק בנו תלויה עשיית פעולה זו או אחרת, והכרה זו כל כך טבעית בנו ויקרה לכולנו, עד שלמרות הוכחות ההסטוריה והסטטיסטיקה של התפשעת (המוכיחות שפעולות האנשים אינן תלויות ברצונם), הננו מיחסים את הכרת חופשנו לכל פעולותינו.

הסתירה כאילו ללא פתרונים. בעשותי את הפעולה הנני בטוח, שאני פועל לפי רצוני; וכשאני בוחן את הפעולה הזאת מבחינת השתתפותה בחיי האנושיות הכלליים (במובנה ההיסטורי) הנני נוכח, שהפעולה היתה קבועה מראש ובלתי נמנעת. היכן איפא השגיאה?

הסתכלויות פסיכולוגיות בכשרונו של אדם להתאים כהרף עין באופן רֵטְרוֹסְפֵקְטִיבִי שורה שלמה של מסקנות חפשיות מדומות לעובדה שנתהוה (אני מתכוון לפרש זאת בפרטות במקום אחר) מאשרות את ההשערה, שהכרת החופש שיש לו לאדם בשעה שהוא עושה פעולות מסוימות היא מוטעת. אבל אותן התצפיות הפיסיכולוגיות מוכיחות, שיש מין אחר של פעולות, שבהן הכרת החופש איננה רֵטְרוֹסְפֵקטיבית, אלא היא פתאומית ובלתי‑מפוקפקת. אני יכל בהחלט – ויאמרו החמרנים מה שיאמרו – לעשות פעולה או להמנע מעשותה, כשהפעולה נוגעת רק בי בלבדי. בלי שום ספק הרימותי או הורדתי את ידי רק ברצוני בלבד. אני יכול לחדול תיכף מכתוב. אתה יכל להפסיק מיד את הקריאה. אין ספק שרק ברצוני בלבד ומחוץ לכל מכשולים עפתי עכשיו על כנפי דמיוני לאמריקה או עסקתי באיזו שאלה מתימטית. אני יכל מתוך הכרת חופשי להרים ולהוריד בכח את ידי באויר. עשיתי זאת. אבל אצלי עומד ילד, אני מרים את ידי מעל לראשו ובאותו כח אני רוצה להורידה על הילד. איני יכול לעשות זאת. על הילד מתנפל כלב, איני יכול לבלתי שלוח את ידי בכלב. אני עומד בחזית ואיני יכול לבלתי לכת בתנועת הגדוד. איני יכול בקרב לבלתי התנפל בהתקפה עם גדודי ולא לברוח בשעה שהכל בורחים סביבי. איני יכול, בשעה שאני מגין על הנאשם בבית הדין, לחדול מדבר או לדעת תחלה את אשר אדבר אחרי כן. איני יכול לבלי לקרוץ בעיני ברגע שהמהלומה מכוונה נגדי.

ובכן, ישנם שני מיני פעולות. אחדות תלויות ברצוני, ואחדות אינן תלויות בו. והטעות המביאה לידי הסתירה היא בזה, שאת הכרת החופש (המלוה באופן חוקי כל פעולה ופעולה השייכת ל“אני” שלי, להפשטה העליונה של מהותי) אני מיחס שלא בצדק לכל פעולותי, הנעשות ביחד עם פעולות אנשים אחרים והתלויות גם ברצונות אחרים, שהתלכדו עם רצוני. לקבוע את הגבול בין החופש והשעבוד קשה מאד, וקביעת הגבול הזה היא תעודתה היסודית של הפסיכולוגיה; אבל כשאנו בוחנים את תנאי גלוים של חופשנו היותר גדול ושל שעבודנו היותר גדול, אנו רואים מן ההכרח, שבה במדה שפעולתנו היא יותר מפשטה ועל כן גם פחות קשורה בפעולת אנשים אחרים, היא יותר חפשית; ולהיפך, במדה שפעולתנו יותר קשורה בפעולת אנשים אחרים, היא פחות חפשית.

הקשר היותר חזק, קשה, מתמיד ומלתי פוסק עם האנשים האחרים הוא השלטון על אנשים אחרים, שבמובנו האמתי אינו אלא השעבוד היותר גדול.

מאחר שנוכחתי בדבר זה – בטעות או שלא בטעות – במשך כל זמן עבודתי, הרי בתארי את מאורעות 1805, 1807 וביחוד 1812 שבהם מתבלט ביותר חוק היעוד או הגזרה, לא יכולתי באופן טבעי ליחס ערך לפעולות האנשים אשר נדמה להם, שהם מכוונים את המאורעות, ואשר פחות מכל המשתתפים במאורעות שתפו בהם את פעולתם האנושית החפשית. פעולת האנשים האלה היתה מענינת בשבילי רק במובן הציורת לחוק היעוד, המכוון לפי הכרתי את ההיסטוריה ולאותו החוק הפסיכולוגי, המכריח את האדם העושה את הפעולה הבלתי חפשית להתאים בדמיונו לעובדה המתהוה שורה שלמה של מסקנות רטרוספקטיביות, שמטרתן היא להוכיח לו שהוא בעל חופש.

גרף לֵב טוֹלְסטוֹי

כרך א

חלק א

א

– כן הוא אפוא, אדוני הנסיך. גֵּינוּאַ ולוּקה מעתה רק אחֻזות-נחלה הן לבית בּוֹנַפַּרְטֵי ולא יותר. לא העידותי בך, כי אם לא תאמר לי, כי מלחמה לנו, אם עוד תמצא עֹז בנפשך ללמד זכות על כל נִבְלוֹתָיו, על כל תועבותיו של האנטיכריסט הזה (ואני מאמנת כי הוא האנטיכריסט), – אינני יודעת אותך עוד, לא ידידי אתה עוד, לא עוד עבדי הנאמן כדבריך. אולם שלום לך, שלום. רואה אני, כי דברַי מְבַהֲלִים אותך. שבה-נא ונשמעה מה בפיך.

כה אמרה צרפתית העלמה הנודעה אַנה פּבלובנה שֶׁרֶר, שהיתה רֵעָה מקֹרבת לקיסרית מַריה פיאודורובנה, באחד מֵעַרְבֵי יוני בשנת 1805, בקדמה פני הנסיך המגֻדל והמנֻשא וַסִּילִי, אשר בא אל נִשְׁפָּהּ ראשון לכל קרוּאיה. אנה פבלובנה השתעלה ימים אחדים, ולפי-דבריה, אֲחָזָהּ “גֱּרִיפּ” (מלה זאת היתה חדשה בימים ההם ורק מעטים השתמשו בה). פתקאות-ההזמנה, אשר שלחה ביום ההוא בבקר ביד משרתה האדמוני, נכתבו צרפתית כֻּלן כאחת בנוסחה זאת:

אם אין לך, אדוני הגרף (או הנסיך) ענין טוב מזה, ואם הרעיון לבלות את הערב אצל אשה דואבת לא יבהילך עד-מאד, ישמח לבי לראותך היום בביתי בין שבע ובין עשר שעות. אַנֶּט שֶׁרֶר".

– אבל מה-נורא כעסך! – ענה הנסיך הנכנס בלי כל רגש תמיהה או מבוכה, והוא היה לבוּש מעיל משֻׁבּץ חצרני, ופוזמקאות מסָנאות ברגליו, וכוכבים על לבושו, ועל פניו אור שמחת-לב.

הנסיך דבר בלשון צרפתית נמלצה זו. אשר אצילי רוסיה לא רק דברו בה, כי אם גם הגו בה, ובהברות נמוכות אלה של משיכת-חסד, המיֻחדות לתקיף זקן ורגיל בשדרות העליונות ובחצר-הקיסר. והוא נגש אל אנה פבלובנה וישק לה על גב ידה, בהקריבו לה את קרחתו המבֻשֶׂמת והנוצצת, וישב במנוחה על הדרגש.

– קדם כל-דבר אמרי-נא לי, מה שלומך. הרגיעי את ידידך, –

אמר לה בלי שַׁנות את קולו ובנגינה, שהָרגשו בה מבעד הנמוסיות וההשתתפות גם קרירות-דעת וגם לגלוג.

– כלום אפשר לשלום… בשעת צער מוסרי? האפשר לשקוט בעת הזאת לאיש אשר רֶגש בקרבּו? – אמרה אנה פבלובנה. – הלא תשב עמי כל הערב, כאשר אקוה?

– וחגיגת מלאך אנגליה? הלא היום יום רביעי. עלי להֵראות שם – אמר הנסיך. – בתי תבוא לקרא לי ולנסוע אתי שמה.

– אני דמיתי, כי נדחתה חגיגת היום הזה. לא אכחד ממך, כי כל אותן החגיגות והַמַּשּׂוּאוֹת החלו להיות לט ­­ֹרח כבד מנשֹא.

– אִלו ידעו שרצונך בכך, היו דוחים את החגיגה – אמר הנסיך, אשר הָרגל להוציא מפיו אמרים ידועים, כמו שמפעֵם השעון המכונן, אמרים, אשר גם לא רצה שיאמינו להם.

– אל-נא תַלאני. ומה גמרו בדבר הטלגרמה הבּאה מנובוסילצוב? הלא אתה יודע הכל.

– מה אֹמַר לך? – אמר הנסיך בקול קריר ועצב – מה גמרו? גמרו, שבונַפַּרטי שרף את אניותיו, וכמדֻמה לי, שגם אנו נכונים לשרוף את אניותינו!

הנסיך וַסילי דבר תמיד בעצלתים, כאַקטור הממלא תפקידו בחזיון נושן. לא כן אנה פבלובנה שֶׁרֶר: אף על-פי שהיתה בת ארבעים שנה, היתה מלאה התעוררות והתרגשות.

ההתלהבות היתה לעִקר לה במצבה הצבורי, לפעמים התנהגה בהתלהבות, גם בשעה שלא רצתה נפשה בזה, רק לבלתי השלות את האנשים אשר ידעו את דרכה ונכונו לראותה בכך. בת-הצחוק העצורה, אשר נחה על-פני אנה פבלובנה תמיד ולא עלתה יפה להם עוד, לפי שכבר התחילו נובלים, העידה עליה, כזו של ילדים מפונקים, שגם היא יודעת, שמגוּנה הוא מדה זו הנושאת חן בעיני רבים, אלא שאינה רוצה ואינה יכולה ואינה רואה צרך בדבר לסור ממנה.

באמצע השיחה על-אודות המעשים המדיניים באה אנה פבלובנה לכלל התרגשות.

– בבקשה ממך, אל-נא תזכר לפני את אוסטריה! אפשר, שאיני מבינה בזה מאומה, אבל ברור לי, שאוסטריה לא רצתה מעולם ואינה רוצה גם עתה במלחמה. מוכרת היא אותנו. רוסיה לבדה זקוקה להציל את אירופה. אדונינו איש-חסדנו יודע את תעודתו המרוממה, והוא ימלא אותה באמונה. זה הדבר האחד, שאני מאמנת בו. קיסרנו הטוב והנפלא עתיד להגדיל עשה מכל מלכי הארץ, ובטובו ובגדל חסדו נבטח, כי לא יעזבהו אלהים, עד אשר ימלא את תעודתו, עד אשר ידכא את מפלצת הריבולוציה האיוּמה עתה עוד יותר בדמות המרצח העריץ הזה. אנחנו לבדנו זקוקים לגאל את דמו של אותו צדיק… למי ניחל, אמר-נא לי אתה?… אנגליה לא תבין ולא תוכל להבין ברוחה המסחרי את כל רום-נפשו של הקיסר אלכסנדר. הן היא מאנה לצאת ממלטה. היא רואה, היא מבקשת לראות מטרה מסוּתרת במעשינו. מה אמרו לנובוסילצוב?… לא אמרו מאומה. הם לא הבינו, הם אינם יכולים להבין את בוֹר-לבבו של קיסרנו, אשר לא יבקש מאומה לעצמו וכל חפצו אך להיטיב לעולם כוּלו. והם מה הבטיחו? מאום לא הבטיחו. וגם מה שהבטיחו לא יעשו. פרוסיה כבר הודיעה ברבים, כי בונפרטי לא ינוּצח לעולם וכי כל אירופה לא תוכל לעשות לו דבר. ואני איני מאמנת גם במלה אחת לא להרדנברג ולא לגוֹיגויץ. ניטרליותה הידועה של פרוסיה אינה אלא רשת פרושה. אני מאמנת רק באלהים וברום מזלו של קיסרנו הנחמד. הוא יושיע את אירופה!…

ופתאום עמדה מדבר ותצחק כמו מתוך לגלוג על ההתרגשות שלה.

– אני חושב – אמר הנסיך בבת-צחוק – כי אילו שלחו אותך תחת וינצנגירוֹדי חביבנו, היה מלך פרוסיה מסכים לנו על-כרחו. אכן דוברת רמות אַת. רצונך שתתני לי כוס טה?

– כרגע. אגב אורחא – הוסיפה בנוחה מהתרגשותה – אגיד לך, כי שני אנשים חשובים מאד יבואו הנה היום: הגרף די-מוֹרטימר, הקרוב את המוֹנמוֹרסיים על-ידי משפחת הרוֹהנים, שהיא מן המשפחות המעולות שבצרפת. הוא אחד האמיגרנטים הטובים, מן האמתיים שבהם. והשני הוא אבּא מוֹריוֹ: בודאי שמעת את שמעו, בעל שכל עמוק הוא. הוא נתקבל לפני הקיסר. הלא ידעת?

– אה! שמוח אשמח מאד – אמר הנסיך. – הגידי-נא – הוסיף, כאילו זכר פתאם ברגע ההוא דבר קל שאין לו כל ערך בעיניו, אף-על-פי שהשאלה הזאת היתה מטרתו העיקרית בבואו – האמת הדבר, כי הקיסרית האלמנה רוצה, שימנה הברון פוּנקה למזכיר ראשון בוינה? אדם קל הוא הברון הזה, לפי מה שנדמה לי.

הנסיך וסילי רצה, שתנתן לבנו משמרת-פקוּדה זו, שהשתדלו לתתה לברון הזה על-ידי הקיסרית מריה פיאודורובנה.

אנה פבלובנה כמעט עצמה עיניה לאות, שאי-אפשר לא לה ולא לשום אדם בעולם לגלות דעת במה שטוב או יפה בעיני הקיסרית.

– על הברון די פונקה המליצה אחותה של הקיסרית-האֵם לפניה – אמרה בלשון קצרה וכמו מתוך עגמת-נפש וקפידה. בשעה שהזכירה אנה פבלובנה את הקיסרית, נראה על פניה פתאם רוֹשם עמוק של רגשי אמון וכבוד ועגמת-נפש יחד, וכן היה לה בכל פעם אשר הזכירה בשעת שיחתה את אשת-חסדה המרוממת. אחרי-כן אמרה, כי הגבירה הקיסרית הואילה לחלוק כבוד רב לברון פונקה, ומבטה חזר ועטה מעטה עצב קל.

הנסיך שתק במנוחה. אנה פבלובנה נתכונה בטכסיסיותה החצרנית ובערמתה, ערמת-נשים, לעקוץ את הנסיך, על-דבר אשר העז פניו לדבר בגנותו של איש, אשר המליצו עליו לפני הקיסרית, – ובאותה שעה גם לנחמו.

– אולם על-אודות ביתך – אמרה אליו – דע לך, כי מאז החלה בתך להראות בבתים, הכל שמחים לקראתה. אומרים עליה, כי היא יפה כחמה.

הנסיך גחן לאות כבוד והחזקת-טובה.

– לעתים קרובות אני מדברת עם לבבי – הוסיפה אנה פבלובנה אחרי שתיקה רגע אחד ותקרב בכסאה אל הנסיך ותצחק אליו בחבה וכמו הגידה בזה, כי תמו דברי השיחה הפוליטיים והכלליים והיא פותחת בדברי-ידידות – לעתים קרובות אני מדברת עם לבבי, עד כמה יחָלק לפעמים טוּב העולם הזה שלא בצדק בין הבריות. על מה נִתְּנוּ לך שני ילדים נפלאים כאלה, – להוציא את אֲנַטּוֹל בנך הצעיר, אותו לא אהבתי (העירה דרך גזרה שאין לדון אחריה עוד ותרם גבות-עיניה) – ילדי חמד כאלה? ואתה אינך יודע את ערכם ועל-כן אינך ראוי להם.

ובאמרה זאת צחקה צחוק קל מתוך התעוררות כדרכה.

– מה את דורשת מאתי? לַפַטֶר היה אומר עלי בודאי, שאין לי אותה הפִּיקָה, שאהבת הורים לילדיהם תלויה בה – אמר הנסיך.

– חדל לך לְהַתֵּל. אני חפצה לדבּר עמך דברים כפשוטם. דע לך שאין רוחי נוחה נוחה מבּנך הצעיר. בלחישה אגלה לך (לדברים האלה לבשו פניה עצבת), כי כבר כבר דברו בו בפני הוד קיסריותה, ומאהביך ינודו לך…

הנסיך לא השיב דבר, אך היא הביטה אליו הבטה מסברת כדורשת תשובה, ופניו נתכַּוצו קצת.

– מה את דורשת ממני כי אעשה לו? – אמר הנסיך לבסוף – הן ידעת, כי בשביל חנוכם עשיתי כל מה שאני יכול לעשות. ושניהם יצאו טפשים. הִפּוֹליט הוא לפחות טפש מתון, ואֲנַטול לא יוכל השקט. זהו הצד האחד שאינו שוה בהם – אמר בבת-צחוק מעֻשָׂה ורגשנית יותר מהרגיל, ובַקמטים שנהיו ברגע ההוא מסביב לפיו נראה רׁשם עז של גסות וכעור.

– ולמה-זה יולדו בנים לאנשים כמוך? לולא היית אב לילדים, לא יכולתי למצא בך שום דבר שאינו הגון – אמרה אנה פבלובנה ותרם עיניה מתוך הרהורים.

– עבדך הנאמן אני, ואך באזניך אני יכול להודות בזה. ילדי הם בעוכרי. עֹל סֻבָּלִי זה דבָרִי תמיד. ומה אעשה…

הנסיך עצר במלים והביע בתנועה את סבלנותו נגד גורלו המר. אנה פבלובנה שקעה בהרהורים.

– האם לא שמת לב עד-כה להשיא את אֲנַטול בנך התועה מני-דרך. אמֹר יאמרו כי בתולות זקנות שדכניות לתאבון הן. אני איני מרגשת בעצמי עוד תאבון זה, אבל ידעתי עלמה רכה נתונה בידי אב קשה מאד, והיא קרובה לנו, בת-נסיך היא, ממשפחת הבּוֹלקוֹנסקיים.

הנסיך וסילי לא השיב דבר, אך באשר היה כרֹב בני השדֵרות הגבוהות, מהיר לשמע וקשה לאבּד, הניע בראשו לאות, כי שָׂם לב לפרטים האלה.

– דעי לך, כי אני מוציא על אנטול ארבעים אלף כסף לשנה – אמר הנסיך,

אשר נראה בו בבֵרור, שאינו יכול לשים מעצור לשטף רעיוניו המרים, ויוסף אחרי שתיקה קצרה: – מה יהיה בעוד חמש שנים, אם נוסיף ללכת בדרך הזה? זה מתן שכרו של אב. העשירה היא בת-הנסיך אשר אמרת?

– אביה עשיר מאד וקמצן. הוא יושב בכפר. הוא הנסיך בּוֹלקונסקי המפֻרסם, אשר הוסר מעבודת-הממלכה עוד בימי הקיסר הנפטר ואשר יקראו לו “מלך פרוסיה”. פּקח גדול הוא, אבל מתנהג בשגעון וקשה לקרובים אליו. העלמה עזובה וגלמודה. אחיה הוא שנשא זה מעט את ליזה מֵיגֶן, והוא מְשָּׁלישֵׁי קוּטוּזוֹב. הוא יהיה פה היום.

– שמעי-נא, אַנֶט יקירתי – אמר הנסיך ויאחז פתאם את ידה וַיָּכָף בלי טעם מובן את היד האחוזה כלפי-מטה – הוציאי-נא זאת לפּעֻלה, והייתי לך לעבד נאמן כל ימי, כמו שכותב זקַּן אחֻזתי – פה חִקה את לשונו המשֻׁבשת של זה. – ממשפחה יפה היא ועשירה, וזה כל מה שדרוש לי.

ובתנועותיו היפות, תנועות חפשיות מתוך קרבה יתרה, שהיה מצֻיָּן בהן, אחז בידה של רֵעת הקיסרית, נשק לה, ואחרי נשקו נופף את היד בחבה וישב ברחבה על הכסא ועיניו הביט הצדה.

– טוב – אמרה אנה פבלובנה בחַשְּׁבָהּ את דרכה. – עוד היום אדבר עם ליזה, אשת בּולקונסקי הצעיר. ואפשר שיעלה הדבר. במשפחתך אחל ללמוד את אומנותן של בתולות זקנות.

ב

חדר-האורחים שבבית אנה פּבלובנה החל להמלא מעט מעט. הגבוהים שבנכבדי פטרבורג באו שמה, אנשים שונים זה מזה בשנותיהם וברוחם, אבל שוים זה לזה על-פי החברה, שבה חיו. בתוכם באה גם אֱלֶן היפה, בתו של הנסיך וַסִּילי, על-מנת לקחת את אביה ולנסוע אתו אל החגיגה שבבית מלאך-אנגליה. היא היתה לבושה שמלת נשף-מחול ועליה משבצת-כבוד. בתוכם גם היפה בבנות פטרבוּרג, הנסיכה הצעירה והקטנה בּוֹלקונסקַיה, אשר היתה לאיש בשנה הקודמת ועתה חדלה לבוא אל אספות גדולות מפני הריונה, אך עוד לא נמנעה מבוא אל נשפים קטנים, הנסיך הִפּוליט בנו של הנסיך וַסִּילי בא עם מורטימֵר ויציגהו לפני הנאספים; גם אַבָּא מוֹרִיּוֹ בא ועוד קרואים רבים.

העוד לא ראיתם או לא ידעתם את דודתי? – אמרה אנה פבלובנה אל קרואיה בבואם ותנהגם ותביאם בכֹבד-ראש אל אשה זקנה קטנה מקֻשטת בסְרָטים גבוהים, אשר כמו שטה ויצאה מחדר אחר, בשעה שהתחילו קרואים מתאספים, ותקרא לפני הזקנה הזאת בשמו של כל אחד מהם וַתַּעֲבֵר עיניה במתינות מעל האורח הקרוא על אותה הדודה, ואחרי-כן סרה ותלך-לה מאצלה.

כל הבאים הֻגשוּ לקדם פני הדודה הזאת, אשר לא ידע איש מי היא ואיש לא רצה ולא הֻצרך לדעת זאת. ואנה פבלובנה הקשיבה את ברכותיהם בפנים עצובים ומביעים השתתפות ובשתיקה מתוך הסכמה. הדודה דברה בשפה אחת ובדברים אחדים אל כל אחד על-אודות שלומו ושלומה ושלום הגבירה הקיסרית אשר, תודה לאֵל, הוטב לה היום. כל הנגשים התאפקו ולא הראו אותות-חפזון ובנחת-רוח של אדם שפרע את חובו הקשה הלכו להם מאצל הזקנה הזאת על-מנת שלא לגשת אליה עוד כל הלילה אפילו פעם אחת.

הנסיכה הצעירה בולקונסקַיה הביאה אתה מלאכת-יד באמתחת קטיפה קטנה מרֻקמת זהב. שפתה העליונה היתה קצרה קצת ומחֻפה ציצי שער שחור דק, אבל יפה היתה שפה זו שלא כסתה למדי את שִניה, וביחוד נעמה בְהִפָּתְחָהּ ועוד יותר בהִּמָּתְחָהּ לפעמים על התחתונה. כמו שאנחנו מוצאים בכל הנשים הנחמדות באמת, נדמו חסרונותיה – שפתה הקצרה ופיה הפתוח למחצה – למעלות טובות לה ליָפיה המיֻחד, שהיא מצֻינת בו. לשמחת-לב היה לכל רואיה להסתכל באשה היפה הזאת, המלאה בריאות וחיים, אשר התעתדה להיות לאֵם ואשר נשאה את כֹּבד מצבה במנוחה כזאת. גם זקנים, גם צעירים מרי-נפש הביטו אליה ונדמה להם, כי בשבתם ובדבּרם עמה זמן מעט הם נמשלים אליה. מי שדבר עמה וראה את בּת-צחוקה, שצחקה באור פניה לכל מלה, ואת שִניה הלבנות והנוצצות, אשר נראו בכל עת ובכל שעה, חשב על עצמו, שהוא נוח לבריות ביותר באותו היום. כן חשב כל איש.

הנסיכה הקטנה הלכה בצעדים קטנים ומהירים, הלֹך וְצָלֹעַ קצת, וַתָּסָב אל השֻּׁלחן וילקוטה הקטן בידה וַתְּתַקֵּן בפנים צוהלים את שמלתה ותשב על הדרגש אצל המוליאר של כסף, כאלו היה כל מה שהיא עושה דרך שעשועים לה ולכל הסובבים אותה.

– הנה הבאתי את את מלאכתי – אמרה בפתחה את ילקוטה אל כל הנאספים יחד.

– ראי-נא, אַנֶּט, אל תתני לפני מכשול – אמרה אל בעלת-הבית. – הנה כתבת לי, כי נשף קטן יהיה זה. ראי את לבושי הדל.

וכאמרה זאת פרשה את ידיה להראות את שמלתה האפורה אשר היתה יפה למדי, מקֻשטת במעשי סריגה וחגוּרה בסֶרֶט רחב מתחת לשדיה.

– אל תדאגי, ליזה, על-כל-פנים תהיי היפה בנשים – ענתה אנה פבלובנה.

– דע-לך, כי אישי עוזב אותי – הוסיפה הנסיכה הקטנה בנגינה שדבּרה בה קדם לזה ותפן אל גֶּנֶרַל אחד. – הוא הולך למיתה. הגידה-נא לי, למה לנו המלחמה הנתעבה הזאת? – אמרה אל הנסיך וסילי, ובטרם יספיק להשיב לה פנתה אל בתו של זה, אל אֱלֶן היפה.

– מה-נחמדה היא הנסיכה הקטנה הזאת! – אמר הנסיך וסילי בלחש אל אנה פבלובנה.

רגעים מעטים אחרי כניסת הנסיכה הקטנה נכנס איש צעיר בריא וגדל-תֹאר, וראשו מגֻלח, ומשקפים על עיניו, ומכנסיו לבנים כמנהג הימים ההם, ורקמה גבוהה על לבו, וּפרַק קִנְטוֹנִי עליו. הצעיר הבריא הזה היה בן-פילגש לגרף בֶּזְאוּחוֹב, שר גדול בימי יקטרינה, שהיה שוכב גוסס עתה במוסקבה. אותו צעיר לא עבד עוד במוסדי-הממלכה, כי זה לפני זמן בא מחוץ-לארץ, מן המקום אשר חֻנך בו, וזו הפעם הראשונה נראה בצבור. אנה פבלובנה קדמה פניו בקידה קטנה, שנהגה לקבּל בה את הקטנים והשפלים שבבאי-ביתה. אבל אף-על-פי שנזהרה מכל הפרָזה בקבּלת-פניו, נראו סמני דאגה ויראה על פּניה בראותה אותו, כמין יראה מפני דבר גדול ביותר שאינו נאה למקומו. אף אמנם גדול היה פְּיֶר – זה שמו – בתארו משאר הגברים שנמצאו בחדר, אולם יראה זאת יכלה לבוא בה רק מפני מבטו–מבט פקח וענָו יחד, מסתכל יפה ופשוט – שהצטיֵן בו מכל הנמאים בחדר-האורחים.

– הטיבות, אדוני פיֶר, כי באת לראות אשה חולה – אמרה לו אנה פבלובנה ותשם עיניה בפחד על הדודה בקרבה אתו אליה.

פּיֶר הוציא בשפתיו איזו הברת דברים שאינם מובנים ויוסף להביט כה וכה כמחפש דבר בעיניו. בבת-צחוק של גיל השתחו לנסיכה הקטנה, כמו למיֻדעה קרובה, ויגש אל הדודה. לא לשוא פחדה אנה פבלובנה מפני פיֶר, כי נטה מאצל הדודה בטרם תגמור שיחתה על שלום הקיסרית. אנה פבלובנה ראתה ותבהל ותעצרהו ותאמר לו:

– אתה אינך יודע את אַבּא מוֹרִיּוֹ? הוא אדם מצֻין מאד…

– כן, שמעתי על-אודות עצת השלום הנצחי שלו, מעַנין הוא הדבר מאד, אך קשה לקוות לזה…

– כן תחשֹב?.. – אמרה אנה פבלובנה רק כדי לאמר דבר ותשב למלא חובת בעלת-בית לקרואיה.

אבל פּיֶר עבר הפעם על הלכה אחרת מהלכות דרך-ארץ: קדם לזה הלך מאשת-שיחו בטרם כלתה את דבריה, ועתה עצר בדברים את אשת-שיחו בשעה שהֻצרכה ללכת מאצלו; כי כפף ראשו ובהעמידו את רגליו הגדולות עמדה חזקה החל לברר, מפני מה הוא חושב את רעיון האב-הכהן לרעיון-רוח.

– אחרי-כן נדַבר בזה – אמרה אנה פבלובנה בבת-צחוק.

ובזה השתמטה מאותו צעיר, אשר לא ידע את דרכי החיים, ותשב אל עבודתה, עבודת בעלת-הבית, ותוסף להטות אזנה ולשאת עיניה על-מנת לחוש לעזרה בכל-מקום שתתעכב השיחה. כבעל בית-מלאכת-מטוה המתהלך בין פועליו, אחרי הושיבו אותם איש על מקומו, ושָׂם פעמיו בחפזון אל המקום אשר יראה בו פלך עומד מנוע או ישמע משם קול חריקה או מַשק גדול מהראוי, על-מנת לעצור או להחיש את התנועה ולהעמידה על המדה הנכונה, – כן התהלכה אנה פבלובנה בחדר-האורחים שלה ותקרב אל כל חבורה, שהתחילה שותקת או מגבּהת קולה יותר מדי, ובמלה אחת או בהחלפת מקומו של אחד מבני-החבורה חזרה ותקנה את מכונת-הדבור, לבעבור תעשה את שלה בסדר הגון ונאה. אבל בכל השתדלותה זאת הָרגשה יראה מיֻחדת מפני פיֶר. אליו הביטה בעיון בגשתו לשמוע מה שדברו מסביב למורטימֵר ובסורו משם אל החבוּרה שהאב-הכהן דבּר בה. לפיֶר, שגדל בחוץ-לארץ, היה הנשף הזה ראשון ברוסיה, כי לא בא עוד אל כל נשף אחרי שובו. הוא ידע כי כל האינטליגנציה הפטרבורגית נאספה פה, וַיָּעֶף עֵינָיו כה וכה, כילד שבא אל חנות של כלי-שעשועים. ירא היה, פּן יְאַבֵּד טפה משיחות-החכמה שאפשר לו לשמוע. למראה בעלי הפנים היפים המלאים בטחה, שנאספו שם, חכה לדברי חכמה נפלאה. לאחרונה קרב אל מוֹרְיּוֹ. השיחה היתה חשובה בעיניו ועל-כן עמד ויחכה לרגע שיוכל לחוות דעו גם-הוא, כי כדרך רב הצעירים חפץ גם-הוא בהתגלות לבו.

ג

נשפּהּ של אנה פבלובנה היה כתקונו. פלכי המכונות השמיעו קול רעשם מעברים שונים בסדר הגון ובלי-הפסק. הנאספים – חוץ מהדודה ואשה אחת שישבה אצלה, אשה קרובה לימי-זקנה, בעלת פנים דלים וקודרים מני-בכי, שהיתה כנכריה ביניהם – נחלקו לשלש חבורות. באחת מהן, שרֻבּה היו גברים, היה אּבּא מוֹרִיוֹ למרכז; בשנית, בחבורת הצעירים, היו אֱלֶן היפה בת הנסיך וסילי והנסיכה הקטנה בולקונסקיה, היפה והחכלילית והמֻסבלה בבשר מעט יותר מהראוי לפי-שנותיה, ובשלישית – מורטימֵר ואַנה פבלובנה.

הגרף מורטימר היה איש צעיר נחמד, רך וענֹג במראהו ובתנועותיו, שנחשב בעיניו, לפי מה שהיה נכּר בו, לאחד המפֻרסמים שבארץ, אשר בנימוסיותו היתרה הוא נוהג קלות-ראש בעצמו ונותן לצבור שֶׁנִּקְרָה בתוכו לֵהנות מזיוו. לאנה פבלובנה היה כמין פרפרת יפה בעד קרואיה. כטבּח אמן, אשר יביא אל השלחן בתור מטעמים בלתי-מצוּים חתיכת בשר, שכל הרואה אותה כשהיא בבית-המבשלות המזֹהם לא יאבה לאכלה, כן הגישה אנה פבלובנה לפני קרואיה בראשונה את הגרף ואחרי-כן את האב הכהן בתור חזיון-יקר שלא כל-אדם מֻכשר להעריכו. בחבורת מורטימֵר דברו ברציחת ההרצוג האֶנְגִיאָני. הגרף אמר, כי ההרצוג האֶנגיאָני אבד מרֹב וַתרנותו וכי היו סבות מיֻחדות לזעמו של נפוליון.

– הבה נשמעה! ספר-נא לנו, אדוני הגרף – אמרה אנה פבלובנה ותשמח בלבה על אמרה: “ספר-נא לנו, אדוני הגרף”, כי הרגישה בדבור זה מרוחו של לוּדוִיג החמשה-עשר.

הגרף גחן לאות קבלת-עֹל ויחַיך מתּוך נמוּסיוּת. אנה פבלובנה הקהילה אנשים מסביב לגרף ותעורר את כֻּלם לשמוע מה שיספר.

“הגרף היה ממיֻדעי ההרצוג”, לחשה אנה פבלובנה לאחד. “הגרף סַפְּרָן יפה”, אמרה לשני. “כל רואהו יכירהו, כי ממבחר הצבור הוא”, אמרה לשלישי; ככה הֻגש הגרף לפני הנאספים במעטה הוד והדר, כרוֹסְטְבּיף מֻגש על קערה רותחת ויֶרק מפֻזר עליו.

הגרף כבר רצה להחל את ספורו ויחַיך חיוך דק.

– עברי-נא הֵנה, אֱלֶן היקרה – אמרה אנה פבלובנה אל בת-הנסיך היפה, אשר ישבה מרחוק והיתה למרכז לחבורה אחרת.

אלן היפה חִיְּכה ותקם ממקומה בבת-צחוק זו, בת-צחוק קבועה של אשה יפה באמת, שנכנסה בה לחדר-האורחים. באִוְשָׁה קלה אִוְשַׁת שמלתה הלבנה המקֻשטת בקִסוס ובלֶכֶש, עברה בין הגברים אשר נטו הנה והנה לתת לה ידים לעבור, ותּתנוסס בלֹבן כתפיה ובזיו שערה ואבניה היקרות ותלך-לה, בלי הבט אל איש, אך בבת-צחוק מכֻוֶּנת לכל הנצבים עליה, כאלו נתנה רשות בזה לכל אחד מהם להתענג על יפי תארה וכתפיה העגֻלות ולבה וגַבָּה החשופים הרבה על-פי מנהג הימים ההם, וכאלו נשאה עליה את כל הדר הנשף, ותקרב אל אנה פבלובנה. אֱלֶן היתה יפה כל-כך, שלא רק שלא הָרגש בה סמן כל-שהוא של התהדרות יתרה, אלא שנדמה, כאלו לבה נוקפה קצת על יפיָה הלוקח נפשות בכח גדול כזה וכאלו רצונה להמעיט את פעֻלת הקסם הזה, אלא שאינה יכולה.

“מה-נאה אשה זו!” אמר כל מי שראה אותה. הגרף הניע כתפיו כמשתומם על המראה ויורֶד את עיניו, כאשר ישבה אצלו ותפץ גם עליו את אור בת-הצחוק, אשר רחפה על פניה תמיד.

– גברתי חושש אני, שאין בי די כשרון לדבר לפני עדה כזאת – אמר בהרכנת-ראש ובבת-צחוק.

בת הנסיך אלן סמכה את זרועה המלאה והחשופה על השלחן ולא מצאה חפץ לאמר דבר, כי אם חִיְּכה ותחכה. בכל שעת הרצאתו ישבה ישיבה ישרה והביטה הבטות קצרות ובלתי-תכופות פעם על זרועה המלאה והיפה, אשר נשתַּנה תארה מעט בהלחצה אל השלחן, ופעם אל חזֶהָ אשר יָפָה עוד יותר, ובהביטה תקנה את רביד האבנים היקרות הנתון עליו; פעמים אחדות תקנה את קפולי שמלתה, ובשעה שההרצאה עשתה רשם הסתכלה באנה פבלובנה ומיד קבלו פניה אותו הרשם, שנראה ברגע ההוא על-פני אנה פבלובנה, ואחרי-כן חזרה לבת-צחוקה התדירית, שהאירה על פניה. אחרי אֱלֶן עברה גם הנסיכה הקטנה משלחן הטה.

– המתינו-נא לי, אני רק אקח את מלאכת-ידי – אמרה הנסיכה הקטנה. – במה אתה מהרהר? – אמרה אל הנסיך הִפּוליט, – הביאה לי את חֲרִיטִי.

הנסיכה שנתה את מקומה פתאם, מבלי הפסק את בת-צחוקה ואת שיחתה, ותשב ותכונן מושבה בשמחה.

– עתה טוב לי – אמרה ותבקש מהמרצה, כי יחל לדבר, ותוסף לעבוד עבודתה.

הנסיך הִפּוליט המציא לה את חריטה ויעבור אחריה ויקָרֶב אליה את כסאו וישב אצלה.

הִפוליט המתנהג בנמוסיות כזאת, התמיה את רואיו בדמיון הרב, אשר היה בינו ובין אחותו היפה בעלמות, ועוד יותר בזה, שאף-על-פי-כן היה כעור מאד. רשומי פניו היו כרשומי פני אחותו, אבל עליה נגה אור בת-צחוקה התדירה, המלאה חיים ושמחה, ובתארה דמתה למעשה-ידי-אמן; ופני אחיה הדומים לפניההיו מכסים ענן בערות ומביעים תמיד קפדנות וגאות, וגויתו היתה דלה ורפה. עיניו, אפו ופיו התכַּוצו יחד והיו למין הַעֲוָיָה מתוך שעמום שאינה מביעה מאומה וידיו ורגליו היו תמיד במצב בלתי-טבעי.

– האין זה מעשה ברוחות? – אמר הפוליט, כאשר ישב אצל הנסיכה, ויכונן בחפזון את הלורנֶט שלו אל עיניו, כאלו לא היה אפשר לו לפתוח שפתיו בלי כלי-חפץ זה.

–חלילה לי, יקירי, – אמר המספר וינע כתפיו בתמיהה.

– אני לא אוכל נשא ספורי מעשיות ברוחות, – אמר הפוליט בקול שנראה מתוכו, שבתחלה הוציא את הדברים בשפתיו ואחרי-כן הֻברר לו מה משמעותם.

מתוך הגאות שנאמרו הדברים בה, לא יכול איש להבין, אם חכמה רבה או אִולת רבה בהם. הוא היה לבוש פרַק ירק-כֵּהה, מכנסיו – מראיהם כ“מראה רגל נינפה נבהלה” לפי דעת עצמו, ועל רגליו פוזמקאות ומסאנות.

הגרף ספר בלשון נעימה מה שהיו מספרים בימים ההם, כי ההרצוג האֵנגיאֶני נסע בצנעה לפריז לראות את הַמַּדמוּאֲזֶל ז’ורז' וכי נזדמן שם עם בונַפַּרטי, שגם הוא היה ממרֻחמיה של אותה אקטריסה, וכי במקרה התעלף נפוליון בשעה שנזדמנו שם הוא וההרצוג, שכך היה דרכו להתעלף פתאם, וההרצוג יכול לעשות בו כרצונו, אלא שלא אבה ההרצוג להשתמש במקרה זה, ועל החסד הזה, על כי הזקיקו להחזיק טובה לו, שמר בונַפַּרטי עברתו לו כל-הימים וימיתהו.

הספור הֻרצה יפה והעסיק את הלבבות, ביחוד במקום ששני המאהבים מכירים זה את זה פתאם, והאנשים שבחבורה באו, לפי-הנראה לכלל התרגשות.

– יפה ונעים – אמרה אנה פּבלובנה ותבט דרך-שאלה אל הנסיכה הקטנה.

– יפה ונעים – לחשה אחריה הנסיכה הקטנה ותתחב את מחטה במלאכת רקמתה, כאלו רמזה בזה, שענין הספור ויפי ההרצאה מפריעים אותה מעבודתה.

הגרף שמח על תהלה זו שהֻבעה לו בשתיקה ויחַיך חיוך של תודה ויוסף לספר; אך באותה שעה התבוננה אנה פבלובנה, אשר לא חדלה להשגיח לרגעים אל הצעיר אשר דאגה מפניו, כי הוא מקום הסכנה. באמת הספיק פיֶר להכנס בשיחה עם האב על-דבר שווי-המשקל הפוליטי והאב שמח, כנראה, על תמימותו והתלהבותו של אותו צעיר והתחיל מרצה לפניו את רעיונו החביב לו. שניהם שמעו ודברו ברֹב התעוררות ותמימות יתרה, והדבר הזה לא ישר בעיני אנה פבלובנה.

– המוצא הוא – שווי-המשקל האירופי ומשפט העם – אמר האב. – אם רק ממלכה אדירה אחת כרוסיה, אשר עשתה לה שֵם בארץ במעשי-אכזריותה, תעמוד בלי כל בקשת-בצע בראש ברית-ממלכות לשם שווי-המשקל באירופה, עתידה היא להציל את כל הארץ!

– ואיככה תוכל למצא שווי משקל כזה? – התחיל פיֶר להשיב.

אך ברגע ההוא נגשה אנה פבלובנה ותשם עיניה דרך-אזהרה על פיר ותשאל את האב, אם לא קשה לו האקלים במרום הזה. פני האב האיטלקי שֻׁנו פתאם וקבלו הבעה של עלבון וחנינה יתרה, ולפי-הנראה היה רֹשֶׁם כזה מצוי עליהם בדברו עם נשים.

– קסמי הבינה וההשכלה שבחברה, שזכיתי להתקבל בה, וביחוד שבבנות החברה הזאת, משכו את לבבי כל-כך, שלא הספיקה לי השעה לשים לבי לאקלים הזה – ענה האב.

אנה פבלובנה לא משה עוד מאצל האב ומפְּיֶר, ולבעבור יקל לה להשגיח אליהם קראה אותם אל החבורה הכללית.

ד.

ברגע ההוא באו פנים חדשות. הנסיך הצעיר אנדרי בּוֹלקונסקי, בעלה של הנסיכה הקטנה, נכנס לחדר-האורחים. הנסיך בּוֹלקונסקי היה שפל-קומה, נחמד למראה, ורשומי פניו חדים וקרים. כל מה שנראה בו, ממבטו – מבט עיפות ועצבות – עד הליכתו החרישית והמסֻדרה, היה הפך גמור מאשתו הקטנה המלאה חיים ותנועה. בו היה נכּר, שכל הנמצאים בחדר-האורחים לא רק מיֻדעים היו לו, כי-אם גם היו עליו לטֹרח כל-כך, שנלאה גם להביט אליהם ולשמוע את דבריהם. אבל יותר מכל שאר פרצופי הפנים קצה נפשו, לפי-הנראה, בפרצוף פני אשתו היפה בנשים, כי נטה מאצלה בעקימת-פה, אשר קלקלה את פניו היפים, וישק את ידה של אנה פבלובנה ויתבונן בכל הנאספים בעינים עצומות למחצה.

– אתה נכון לצאת למלחמה, אדוני הנסיך? – אמרה אנה פבלובנה צרפתית.

– הגנרל קוטוזוב – אמר בולקונסקי צרפתית ובנגינת מלרע גם בשם קוטוזוב כצרפתי ממש – חפץ בי לקחת אותי לאדיוטנט.

– וליזה רעיתך?

– היא תסע אל הכפר.

– איככה תוכל לקחת מתוכנו את אשתך היפה?

– אנדרי, – אמרה אשתו אליו בקול מתחַנחֵן, כדרך שדבּרה עם שאר בני אדם, – מעשה יפה ונחמד ספר לנו הגרף במדמואזל ז’ורז' ובונַפַּרטי.

הנסיך אנדרי עצם עיניו קצת ויפן הצדה. פיר, אשר לא גרע עיניו המלאות חדוה ורעות מהנסיך אנדרי מרגע כניסתו של זה לחדר-האורחים, נגש אליו ויאחז בידו. הנסיך אנדרי עקם פניו בקפידה על הנוגע בידו, אך בראותו את פניו הצוחקים של פּיֶר, צחק פתאם צחוק קל של חבה ורדיפת-טוב.

– כן-הוא אפוא!… גם אתה בעולם העליון הזה? – אמר אל פיר בלשון יחיד. – אני ידעתי, כי תהיה פה – ענה פיר בלשון רבים. – ללחם-הערב אבוא אליכם, – הוסיף בלחש כדי שלא להפריע את הגרף, אשר הוסיף לספר – האוכל לבוא?

– לא, חלילה לך, – אמר הנסיך אנדרי בצחוק וירמז לו בלחיצת-יד, כי אין לו לשאֹל כזאת.

הנסיך אנדרי רצה לאמר עוד דבר, אבל ברגע ההוא קמו הנסיך וַסילי ובתו ללכת, ושני האנשים הצעירים האלה קמו מפניהם לתת ידים להם לעבור.

– סלח-נא לי, חביבי הגרף – אמר הנסיך וסילי אל הצרפתי וימשכהו בחבה בשרוּולו למטה כלפי כסאו, לעצרו מקוּם. – חגיגה זו בבית מלאך אנגליה מונעת עֹנג ממני ומפרעת אותך. צר לי מאד לעזוב את הנשף הנחמד הזה – אמר לאנה פבלובנה.

אֱלֶן בתו עברה בין הכסאות והחזיקה קצת בקפלי שמלתה ובת-צחוקה נגהה עוד יותר על פניה היפים. פיר התפלא והביט כמעט בעיני-בהלה אל העלמה היפה הזאת בעברה לפניו.

– יפה מאד – אמר הנסיך אנדרי.

– מאד – אמר פיר.

והנסיך וסילי החזיק בעברו ביד פיר ויפן אל אנה פבלובנה.

– הדריכי-נא למעני את הדֹב הזה – אמר אליה. – זה חֹדש ימים הוא יושב בביתי, וזו הפעם הראשונה אני רואה אותו בין הבריות. אין דבר שאדם צעיר זקוק לו יותר מחברת נשים חכמות.

אנה פבלובנה צחקה צחוק קל ותבטיחהו לשים לב לפיר, אשר ידעה, כי קרוב הוא מצד אביו לנסיך וסילי. האשה הבאה בימים, שישבה קדם לזה אצל הדודה, קמה בחפזון ותשג את הנסיך וסילי בפרוזדור. כי סמני ההקשבה המדֻמה סרו מעליה ופניה הטובים אשר נשחת מראיהם מבכי רב, הביעו אך דאגה ופחד.

– ומה תאמר לי, אדוני הנסיך, על אודות בּוֹריס בני? – אמרה בהשיגה אותו בפרוזדור (את השם בוריס בטאה בהדגשת הברת “בוֹ”). – אינני יכולה לשבת יותר בפטרבורג, אמר-נא, מה אוכל להודיע לבני האובד?

אף-על-פי שהנסיך וסילי שמע את דבריה לא ברצון וכמעט דרך-גסות וגם הראה סמני קֹצר-רוח, דבּרה היא אליו בבת-צחוק של חבה ותחנונים ותאחז בידו, כדי שלא ילך-לו.

– הלא אך דבר יֵצא מפיך באזני הקיסר והעבירוהו מיד אל הגוַרדיה – אמרה אליו בלשון-בקשה.

– האמיני לי, גברתי הנסיכה, כי אעשה כל אשר אוכל – ענה הנסיך וסילי – אבל קשה לי לבקש מהקיסר; אני איעצך לפנות אל רומיַנצוב על ידי הנסיך גַּליצין; בזה תצליחי יותר.

שם האשה הבאה בימים היה הנסיכה דרוּבֶּצקַיה, שהוא שֵם אחת המשפחות המעלות שברוסיה, אבל עניה היתה וזה ימים רבים לא נראתה בצבור וכל מיֻדעיה זרו לה. עתה באה להשתדל, שיקֻבּל בנה יחידה אל הגוַרדיה. רק בעבור זה, רק למען ראות את הנסיך וסילי, הודיעה את שמה ובאה אל אנה פבלובנה, רק בעבוּר זה שמעה את ספורו של הגרף. דברי הנסיך וסילי הבהילוה; פניה, אשר היו יפים בימים שעברו, הביעו זעם, אבל דבר זה נמשך רק רגע אחד, ומיד חזרה וחִיְּכה ותַּחזק עוד יותר ביד הנסיך וסילי.

– שמע-נא – אדוני הנסיך – אמרה אליו – מימי לא בקשתי דבר מאתך וכל ימי לא אבקש, מעולם לא הזכרתי לפניך את ידידות אבי אליך. אבל עתה, אני משביעך באלהים, עשֵה זאת לבני, ואני אחשבך לאיש-חסדי – הוסיפה בחפּזון. – לא, אל תקצוף, אך הַבטיחה לי. מגֵּליצין בקשתי זאת וישב את פני. היֵה בן טוב כאשר היית לפנים – אמרה צרפתית ותתאמץ לחַיך, אף-על-פי שנקוו דמעות בעיניה.

– אבּא, הלא נאחר – אמרה אֱלֶן אשר חכתה לאביה בפתח, וַתַּסֵּב את ראשה היפה על כתפיה המחֻטבות.

אבל השפעה מרֻבּה היא קרן קַימת, שיש להִזהר בה, שלא תִתֹּם. הנסיך וסילי ידע זאת וישם אל לבו, כי אם יבקש על כל מי שישאל מאתו, לא יוכל בקרוב לבקש דבר לעצמו, ועל-כן השתמש בהשפעתו רק לעתים רחוקות. אך בדבר הנסיכה דרוּבֶּצקיה הרגיש אחרי מִלָּתָהּ האחרונה כעין יראת-חטא. אמת היה הדבר, אשר הזכירה לפניו: על ראשית הצלחתו בעבודת הממלכה היה חַיָּב להודות לאביה. מלבד זאת ראה על-פי תחבולות מלחמתה, כי היא אחת מאותן הנשים, ביחוד מאותן הָאִמּוֹת, אשר בבוא רעיון בלבן, לא תשקטנה ולא תרפינה עד אשר ימלאו את שאלתן, ואם אַיִן – הן נכונות לפצור בכל יום ובכל רגע וגם לעורר שאון ורעש. הדאגה האחרונה הזאת הטתה אותו לצאת מגדרו.

– אנא מיכאילובנה יקירתי, – אמר בנגינה שיש בה התקרבות ולֵאוּת, – כמעט אי-אפשר לי לעשות מה שאתם רוצים; אך כדי להראותך לדעת עד-כמה אהבתיך ועד-כמה יקר לי זכרון אביך, אעשה מה שאי-אפשר: בנך יעבור אל הגוַרדיה. הנני תוקע בפי על זה. הדַי לך?

– מחמדי, איש חסדי אתה! ידעתי כי כן תענני; ידעתי,מה-טוב לבך.

הנסיך רצה ללכת.

– המתינה-נא, אך שתי מלים. מקרה שבא לידך… – פה התחילה מגמגמת – הלא ידידים אתם, אתה ומיכאיל אִילַריוֹנוֹביץ קוּטוּזוֹב, המלץ לפניו על בוריס ויקבלהו לאדיוטנט. אז יבטח לבי, אז לא עוד…

הנסיך וסילי צחק צחוק קל.

– זאת לא אבטיח. את לא תדעי, עד כמה מציקים לו, לקוטוזוב, מן היום אשר הָפקד למצביא הראש. באזני שמעתי מפיו, שכל גבירות מוסקבה נוסדו עליו לתת את כל בניהן לאדיוטנטים לו.

– לא, הַבטיחה, לא ארף ממך, מחמדי, איש-חסדי…

– אבּא – חזרה וקראה היפה בעלמות כבפעם הראשונה – הלא נאחר לבוא.

– להִתראות אפוא שלום. הלא תראי?

– מחר אפוא תאמר לקיסר?

– הבטחתי ואקַימה, ועל-דבר קוטוזוב לא אבטיח.

– לא, לא, הַבטיחה-נא, הַבטיחה – קראה אליו אנה מיכאילובנה מאחריו בבת-צחוק של אשה צעירה מבקשת אהבה, אשר בודאי היתה נאה לה לפנים, אך באותה שעה לא עלתה יפה כלל לפניה הרזים.

נכר היה בה שברגעים ההם שכחה בת כמה שנים היא, ועל-כן השתמשה בכל התחבולות שהָרגלה בהן לפנים. אך כאשר יצא משם, חזר ונראה על פניה רֹשֶם הקרירות וההתכחשות, שהיה עליהם קֹדם לזה; ובשובה אל החבורה, אשר הרצה בה הגרף עוד את דבריו, חזרה ועשתה עצמה כשומעת ובלבה רק חכתה לשעת יציאה משם, באשר כבר הספיקה לעשות מה שהיה עם לבבה.

ה.

ומה תאמר על הקומֵדיה האחרונה, על ההכתרה בעיר מילַן? – אמרה אנה פבלובנה – והנה עוד קומדיה חדשה, שעמי המדינות גינוא ולוקה מביעים בה את בקשותיהם לאדון בונַפַּרטי, והוא יושב על כסא-מלכותו וממלא בקשות עמים! מחזה נפלא! הלא אפשר לבוא לידי שגעון! כמדֻמה לי, שעולם כֻּלו מטֹרף הוא.

הנסיך אנדרי הביט בעינים מיֻשרות אל פני אנה פבלובנה ויתן קולו בצחוק.

– “האלהים הוא הנותן אותה לי, אוי למי שיגע בה” – אמר הנסיך אנדרי (דברים שאמר בונפרטי בשימו את העטרה על ראשו). – אומרים עליו, שהיה יפה מאד באמרו את הדברים האלה – הוסיף וַיִּשְׁנֶה את הדבים האלה איטלקית" “Dio mi la dona, gual a qui la tocca”

– מקוה אני – הוסיפה אנה פבלובנה – כי זאת היתה הטפה האחרונה בכוס הממֻלאה על לבלי הכיל עוד. מלכי הארצות לא יוכלו עוד לשאת את האיש הזה, הנכון להשחית הכל.

– מלכי הארצות? ברוסיה לא אדבר – אמר הגרף דרך כבוד ויאוש – מלכי הארצות, גברתי! מה עשו בעבור לוּדוִיג השמונה-עשר, בעבור המלכה, בעבוּר אלישבעת? מאום לא עשו – הוסיף בהתלהבות. – והאמיני-נא לי, כי הם נענשים על בגדם בבית הבורבונים. המלכים האלה? הלא שולחים הם מלאכים לברך את גוזל הכסא.

ובאנחה מתוך בוז חזר ושִׁנה את מעמדו. הנסיך הפוליט הביט זמן רב אל הגרף בעד הלורנֶט, ולדברים האמה הפנה פתאם את כל גויתו אל הנסיכה הקטנה ויבקש מאתה את מחטה וירשם במחט על השלחן את סמל משפחת קוֹנדֵי וַיַּרְאֶהָ ויבאר לה את פרטי הסמל בפנים מלאים כַּונה ועיון, כאלו בקשה זאת מידו בעצמה.

– מטה אדם מקֻשט בנקֻדות אדֻמות-כחלות – בית קונדי, דבּר אליה הפּוליט.

הנסיכה הקשיבה בבת-צחוק.

– אם יֵשב בונפרטי על כסא צרפת עוד שנה אחת – הוסיף הגרף לפרש דבריו כבקי וממחה יותר מכל-חבריו בענין שהוא עוסק בו, שאינו שומע בשביל-כך מה שאחרים אומרים ואין לפניו אלא מהלך הגיונו בלבד – תגדל הרעה עד לאין-מרפא. בסכסוכים, במעשי-כפיה, במשפטי-מות יכָּחד הצבור הצרפתי, כַּונתי, הצבור המעֻלה. לעולם, ואז…

פה הניע הגרף כתפיו ויפרש ידיו. פּיר רצה לאמר דבר (השיחה משכה את לבו), אך אנה פבלובנה אשר לא חדלה לשמור עליו, נכנסה לתוך דבריו.

– הקיסר אלכסנדר – אמרה בפנים עצובים, אשר היו לה תמיד מדי דּברה במשפחת הקיסר – הודיע, כי יתן לצרפתים לבחור בעצמם את משטר הממשלה אשר ייטב בעיניהם. ואני חושבת, כי אין כל ספק, שכּל העם ימהר, בהנצלו מיד העריץ, לשוב אל מלכו יורש-הכתר על-פי החֹק – אמרה אנה פבלובנה בהשתדלה להיות רצויה לָרוֹיַליסט הגולֶה.

– זה מוטל בספק – אמר הנסיך אנדרי. – הגרף אומר בצדק, כי כבר הרחיקו לכת מאד. על-דעתי, יכבד לשוב אל המשטר הישן.

– לפי מה ששמעתי אני – התערב פיר עוד פעם בשיחה ופניו האדימו – עברו כמעט כל האצילים ויהיו לבונפרטי.

– כן אומרים הבונפרטיסטים – אמר הגרף בלי הסב עיניו אל פיר. – עתה קשה לדעת את דעתו של הצבור הצרפתי.

– בונפרטי אמר זאת – אמר הנסיך אנדרי בבדיחת-לגלוג.

נכר היה, שלא מצא הגרף חן בעיניו ושהוא מכַון דבריו נגדו, אף-על-פי שאינו מביט אליו בעיניו.

– הראיתי להם את דרך הכבוד – אמר אחרי שתיקה קצרה עוד פעם דברים שאמר נפוליון – ולא אבו ללכת בה; ואפתח להם את פרוזדורַי, ויפרצו ויבואו בהמון רב"… אינני יודע עד-כמה היתה לו רשות לאמר כזאת.

– לא היתה לו כל- רשות – השיב הגרף, – אחרי רציחה זו שרצח את ההרצוג חדלו גם הנוטים אחריו ביותר לחשבו לגבּור. אם גם נמצאו אנשים אשר חשבוהו לגבור – אמר הגרף בפנותו את אנה פבלובנה – עתה, אחרי רצחו את הדוכס, נוסף קדוש אחד במרומים ונגרע אחד מן הגבורים אשר בארץ.

עוד לא הספיקו אנה פבלובנה ואחרים אִתה להביע בבת-צחוק, מה-יפו הדברים האחרונים בעיניהם, ופיר חזר והתערב בשיחה, ואנה פבלובנה לא יכלה עוד לעכב בעדו, אף-על-פי שלבה נבּא לה, שיאמר דבר שאינו הגון.

– מיתת ההרצוג האֶנגיאֶני – אמר פיר – היתה הכרח מדיני; ואני רואה סמן של גֹדל בזה, שלא ירא נפוליון לקבל על-עצמו בלבד את אחריות המעשה הזה.

– אלי! אלי! – אמרה אנה פבלובנה בלחישה נוראה.

– מה זאת? האמנם, אדוני פּיר, תראה סמני גֹדל-רוח במעשה-רצח? – אמרה הנסיכה הקטנה בבת-צחוק ותקָרב אליה את מלאכת ידה.

– אַה! אָה! – קראו קולות שונים.

– יפה מאד! – אמר הנסיך הפוליט אנגלית ויחל לספוק את כּפּו על ברכו.

הגרף הניע כתפיו. פּיר הביט מתוך התעוררות אל השומעים.

– מטעם זה אני אומר כן – הוסיף בחֹם לבב – הבורבונים ברחו מפני הרבולוציה ונתנו את העם בידי האנרכיה, ואך נפוליון לבדו השכיל ויבן מה היא הרבולוציה ויוכל לה, על-כן לא יכול לדחות את טובת הכלל מפני חייו של יחיד.

– רצונך שתעבור אל השלחן ההוא? – אמרה אנה פבלובנה. אך פיר לא ענה ויוסף לדבר:

– לא – אמר בהתלהבות הולכת ורבה – נפוליון גדול הוא, כי על כן הגביה לעלות ממעל לריבולוציה ויהדוף את הרע ויחזק בכל הטוב שנמצא בה – גם בשויון זכיות האזרחים גם בחפש הדבור והדפוס – ורק בזה קנה את השלטון.

– אלו קנה את השלטון ולא השתמש בו למעשה-רצח ומסר אותה לידי יורש-המלוכה – אמר הגרף – אזי קראתי לו אדם גדול.

– זאת לא היה יכול עשות. העם נתן בידו את המשרה רק על-מנת שיציל אותו מכף הבורבונים ומפני שמצא בו העם אדם גדול. הריבולוציה היתה ענין גדול – הוסיף פיר, ובקריאה זאת, אשר קרא פתאם בחֹם-לבב כְּנִצָּב לָרִיב, נראו עֹז עלומיו ותשוקתו להביע את כל רוחו.

– רבולוציה ורציחת מלכים ענין גדול הן?… אם-כן… אך האין רצונך לעבור אל השלחן ההוא? – חזרה ואמרה אנה פבלובנה.

– “אֲמָנָה חברתית” של רוסו – אמר הגרף בבת-צחוק של רצון וחנינה.

– ברציחת מלכים לא אדבר. אני מדבר ברעיון הריבולוציה.

– שהם רעיונות חמס ורצח ורציחת-מלכים – נכנס לתוך דבריו שנית אותו הקול של לגלוג.

– המעשים האלה היו דרכי הפרזה כמובן, אך לא בהם עִקרו של דבר, העִקר הוא בזכיות האדם, בבטול ההבדלים המקֻבּלים, בהשוָיַת זכויות האזרחים, ברעיונות האלה החזיק נפּוליון ולא הרפה מהם.

– החֹפש והשויון – אמר הגרף בבוז וכמו גמר לאחרונה לברר לצעיר הזה בשפה נאמנה, עד-כמה נבערו דבריו – כל-אלה מלים רמות הן שנתחללו זה ימים רבים. מי לא יאהב את החפש ואת השויון? כבר הטיף גם מודיענו לחפש ולשויון. האם הוטב לבני-האדם אחרי הריבולוציה? להפך. אנחנו בקשנו חֹפש, ובונַפַּרטי בא ובִטלו.

הנסיך אנדרי הביט בצחוק קל פעם אל פיר, פעם אל הגרף ופעם את בעלת-הבית. ברגע הראשון נפלו עליה אימות בשמעה את דברי פיר, אף-על-פי שהיתה רגילה כל-כך במנהגי העולם העליון; אבל בראותה כי לא העבירו דברי אפיקורסיותו של פיר את הגרף על דעתו, וכאשר הברר לה, כי אי-אפשר עוד להפסיק ולהשכיח את הדברים שאמר, התחזקה ותתנפל על פיר גם-היא יחד עם הגרף.

– אבל, אדוני פיר – אמרה אנה פבלובנה – במה תוכל להצדיק את האדם הגדול, אשר מלאו לבו להמית את ההרצוּג, או להמית איש בכלל בלי בית-דין ועל לא עָול בכפיו?

– ואני שואל – אמר הגרף – במה יצדיק אדוני את מעשה יום השמונה-עשר לברימֶר. האין זה מִרמה? הלא מעשה קוביוסטוס הוא, שאינו לפי מדותיו של אדם גדול בשום אֹפן.

– ומה שהרג את השבוים באפריקה? – אמרה הנסיכה הקטנה. – מה-נורא הדבר! – גמרה ותנע כתפיה.

– בן-בליעל הוא, אִמרו מה שתאמרו – אמר הנסיך הִפוליט.

פיר לא ידע למי להשיב וישם עיניו על כל הנקהלים עליו ובת-צחוק על פיו. בת-צחוקו לא היתה כזו של בני-אדם, שתחלתה וסופה אינם מָרגשים לעין. פניו נשתנו פתאם, כהרף-עין לבשו, תחת מַעטה ההסתכלות הקרובה לרגזנות, מעטה ילדות ותמימות קרובה לטפשות, וכמו הביעו בקשת סליחה.

הגרף ראה את פיר בפעם הראשונה והֻברר לו מיד, כי הַ“יַּעֲקָבִּינִי” הזה לא נורא הוא במדה שאפשר לשער על-פי דבריו. כל הנאספים החרישו.

– החפצים אתם, כי ישיב לכלכם בבת-אחת? – אמר הנסיך אנדרי, – מלבד זאת יש להבדיל במעשי איש מדיני בין מה שהוא עושה בתור אדם פרטי למַה שהוא עושה בתור שר-צבא או קיסר. כן נדמה לי.

– כן, כן, בודאי – נענה אחריו פיר בשמחה על כי נמצא טוען לו.

– אין לכחד – הוסיף הנסיך אנדרי – כי בתור אדם פרטי גדול הוא נפוליון במעשיו על הגשר שעל-יד הכפר אַרקוֹלה ובבית-החולים שביפו, אשר נתן שם ידו לחולי דזומה, אבל… יש מעשים שקשה למצא לו זכות עליהם.

הנסיך אנדרי, אשר נראה בו בברור שכַּונתו להפיג מרירות דבריו של פיר, קם ללכת ויתן אות לאשתו.

פתאם קם הנסיך הִפוליט וירמז בידיו לכל הנמצאים בחדר ויבקש מאתם לשבת ויאמר:

– היום ספרו לי אניקדוטה מוסקבאית יפה מאד; עלי לשים אותה לפניכם. סלח-נא לי, אדוני הגרף, כי אספר אותה רוסית: שלא בלשון רוסיה יפוג כל טעמה.

והנסיך הִפּוליט החל לדבּר דבריו רוסית בהברה שמדבּרים בה צרפתים אחרי שבתם כשנה אחת ברוסיה. כל הנאספים עמדו איש על מקומו, כי חזקה עליהם דרישת הנסיך הפוליט להקשיב בשום-לב מה שהוא נכון לספּר.

– יש במוסקבה אשה אחת, אשה כבדה. והיא קמצנית מאד. אותה האשה הֻצרכה לשני משרתים במרכבתה, משרתים גבהי-קומה, כן אָהבה תמיד, ולה נערה משרתת גבהת-קומה. האשה אמרה…

פה התחיל מהרהר, ונראה בו, כיקשה לו לסַדר את דבריו.

– היא אמרה… כן היא אמרה: לבשי (אל אותה המשרתת), לבשי לִיבְרֵיָה וסעי אתה במרכבה לבקורים.

פה נָער הנסיך בקולו והתחיל צוחק קדם לשומעי ספורו, והדבר הזה עשה רשם לא-טוב. אף-על-פי-כן העלו רבים בת-צחוק על פיהם והאשה הבאה בימים ואנה פבלובנה בתוכם.

– הנערה נסעה. פתאם נשבה רוח גדולה, ויפול הכובע מעל ראשה, ושערה הארֹך נפרע…

פּה לא יכול עוד להתאפק והתחיל צוחק צחוק גדול למקֻטעים ובצחוקו עלתה בידו לאמר:

– ונודע לכל העולם…

בזה נגמר ספורו. אמנם לא יכול איש להבין, למה-זה יספרהו ובשביל-מה הֻכרח לסּפרו אך רוסית, עם-זה החזיקו אנה פבלובנה ואחרים עמה טובה לנסיך הפוליט, על כי בנימוסיותו הרַבה שָׂם קץ נעים כזה לקנתּרנותו הגסה והקשה של האדון פיר. אחרי-כן נחלקה השיחה לשיחות בטלות קצרות על-אודות הנשף הקרוב והנשף הקודם, על-אודות החזיון והזמנים והמקומות, שיזדמנו בהם עוד פעם לפֻנדק אחד.

ו.

הקרואים הודו לאנה פבלובנה על נשפה המלבּב והתחילו יוצאים איש לדרכו.

פיר היה כבד-תנוּעה. בעבי גויתו, בקומתו הגבוהה מבינונית ובידיו הגדולות והאֻדמות לא ידע להכנס לטרקלין ועוד פחות מזה ידע לצאת מתוכו, הַינו לאמר מאמר נעים לפני יציאתו. מלבד זאת היה גם טרוד בהרהורים. בקומו חטף תחת כובעו כובע משֻׁלש מקֻשט בצִיצִת-נוצה של גֶּנֶרל והחזיק בו ומשך בנוֹצתוֹ, עד אשר בקש הגנרל מאתו להשיבו לו. אבל על כל טרדת רעיוניו וקֹצר-דעתו לענין הכניסה לטרקלין והלכות דרך-הארץ הנוהגות בו כסו רשמי החסד והצניעות והענוה שהיו על פניו. אנא פבלובנה פנתה אליו ותרכן לו בראשה לאות סליחה ומחילה של אשה נוצרית הגונה על חטאת שפתיו ותאמר:

– אקוה לראותך עוד, אבל יחד עם-זה אקוה, עי תעזוֹב את דעותיך אדוני פיר.

על דבריה אלה לא ענה מאומה, כי אם גחן וצחק כבפעם הראשונה בת-צחוק זו, שלא אמר בה כלום, או אך דברים כאלה בלבד: “מה לנו ולדעות, הלא עיניך רואות, כי איש טוב ובן-חיל אני”. וכל הנצבים עליו ואנה פבלובנה אף עמהם הרגישו זאת מאליהם.

הנסיך אנדרי יצא אל הפרוזדור ויט כתפיו למשרת, אשר נתן עליו במהירותו את אדרתו, וישמע בקרירות-דעתו את פטפוטי אשתו עם הנסיך הפוליט, אשר יצא גם-הוא אל הפרוזדור. הנסיך הפוליט עמד אצל הנסיכה הֶהָרָה ויבט בעד הלורנֶט ישר אליה.

– לכי-לך, אַנֶט, פן תאחזך צנה – אמרה הנסיכה הקטנה בהתפטרה מאנה פבלובנה – כן יהיה – הוסיפה בלחש.

כבר הספיקה אנה פבלובנה לדבר עם ליזה על-דבר השדוך בין אנטול ובין גיסתה של נסיכה זו.

– אני בוטחת בך, ידידתי הנעימה – אמרה אנה פבלובנה בלחש גם היא – אתּ תכתבי לה ותגידי לי את דעת אביה על זה. שלום לך – גמרה אנה פבלובנה ותשב מן הפרוזדור פנימה.

הנסיך הפוליט נגש אל הנסיכה הקטנה וַיָּכָף אליה את פניו ויחל לדבּר אליה כמעט בלחישה.

שני משרתים, אחד של הנסיכה ואחד של הנסיך הפוליט, עמדו ויחכו להם עד שיגמרו לשיח, זה אחז במעטפתה של זו וזה אחז באדרתו של זה, וישמעו את שיחתם-הצרפתית, אשר לא הבינו בה דבר, ופניהם כפני אנשים מבינים מה שֶׁיְּדֻבר לפניהם ואינם רוצים, שיכירו בהם, שהם מבינים. הנסיכה דברה כדרכה בבת-צחוק קלה וצחקה בקול בדַבֵּר הנסיך אליה.

– שמֵח אני מאד, כי לא נסעתי אל בית המלאך – אמר הִפוליט – שעמום… נשף נהדר היה זה, האין זאת, נהדר מאד?

– שמעתי, כי נשף-המחול יהיה נאה מאד – השיבה הנסיכה בהרמת שפתה העליונה, הַמַּצְמַחַת שער דק. – כל הנשים היפות שבעיר תהיינה שם.

– לא כלן, כי את לא תהיי שם; לא כלן – אמר הנסיך הפוליט ויצחק צחוק-שמחה ויחטוף את מעטפתה מידי המשרת וגם הדף אותו בהֵחָפְזו ויחל להלביש את הנסיכה את המעטפה.

מבלי מהירות או בכַונה (איש לא יכול להכריע בזה) לא הוריד את ידיו זמן רב, כשכבר הושמה המעטפת עליה, ויהי כמחבק את האשה הצעירה.

היא נטתה הצדה בטוב-טעם, אך לא חדלה מֵחַיֵּךְ ותסב פניה ותתבונן אל אישה. עיני הנסיך אנדרי היו עצומות – על כן נראה כעָיף ומתנמנם.

– הנכונה את? – שאל את אשתו ויעבר עיניו עליה.

הנסיך הפוליט שם עליו את אדרתו בחפזון, והאדרת היתה בטעם הימים ההם, ארֻכּה ונגררת על-פני עקביו, וירץ אחרי הנסיכה אל המרפסת התחתונה שלפני הפתח, ורגליו נאחזו באדרתו ברוצו. המשרת הושיב ברגע ההוא את הנסיכה במרכבה.

– שלום לך, גברתי הנסיכה! – קרא בקול גדול ונכשל גם בלשונו, כמו שנכשל ברגליו.

הנסיכה אספה את שולי שמלתה ותשב בירכתי המרכבה, ואישה התקין את חרבו, והנסיך הפוליט כמו התאמץ לעזור ובאמת היה אך למכשול לכֻלם.

– הַנְ-נִיחָה-נָא אדוני – אמר הנסיך אנדרי רוסית בקול קפידה וזעם את הנסיך הפוליט, אשר עֲצָרוֹ בדרכּו.

– אני מחכה לך, פיר – אמר באותו רגע בקול רך של חבּה וידידות.

הרוכב לפני המרכבה זז ממקומו, והמרכבה החלה מרקדת ברעש. הנסיך הפוליט עמד על מרפסת המבוא וצחק צחוק לסרוגין והמתין לַגרף, כי הבטיח את הגרף להוליכו הביתה במרכבתו.

אכן, יקירי, נחמדה היא הנסיכה הקטנה שלך מאד – אמר הגרף שהתקין את עצמו במרכבה אצל הפוליט. – נחמדה מאד – הוא נשק את קצות אצבעותיו – וצרפתית גמורה היא.

הפוליט נָעַר ויצחק.

– אבל נורא אתה בכל התמימות אשר בפניך – הוסיף הגרף – צר לי על אישה האמלל, על אותו האופיצר הקטן, המתנהג כבעל שלטון עז.

הפוליט נָער שנית ויצחק ויאמר:

– ואתה אמרת, כי הנשים הרוסיות נופלות מהצרפתיות? יש לדעת איך להתחכם להן.

פּיר הקדים לבוא אל בית הנסיך אנדרי, בטרם ישובו הנסיך והנסיכה במרכבתם, וכאחד מבאי-הבית הקבועים נכנס מיד לחדר-עבודתו של הנסיך וישכב על הדרגש כרגילותו ויקח לו את הספר, אשר בא לידו ראשונה (זה היה כתבי יוליוס-קיסר) וישען על מרפק-זרועו ויחל לקרֹא מאמצע הספר.

– מה זאת עשית למַדמוּאֲזֶל שֶׁרֶר? הלא חלה תֶחלה עתה באמת – אמר הנסיך אנדרי בבואו אל חדר-עבודתו וישפשף את כפות ידיו הקטנות והלבנות זו בזו.

פיר נסב בכל גויתו עד שהדרגש חרק תחתיו, ויהפוך את פניו המלאים התעוררות אל הנסיך אנדרי ויחַיך וינף ידו.

אכן מעַנין הוא מאד אבּא זה, אך הוא איננו מבין את הדבר כראוי… לדעתי אפשר לבוא לידי שלום-עולם, אך אינני יודע להביע זאת כראוי… על-כל-פנים לא עלידי שווי-המשקל המדיני…

הנסיך אנדרי לא נמשך, לפי-הנראה, אחרי הענינים המָּפשטים האלה.

– אי-אפשר, יקירי, לאמר בכל מקום את כל אשר יעלה על הלב. אבל ההחלטת דבר על-אודות עצמך? הֱקַוַלֶרַגַרְד תהיה, אם דיפלומט? – שאל הנסיך אנדרי אחרי שתיקת רגע.

פיר ישב על הדרגש ויאסוף את רגליו תחתיו.

– הלא תתמה עלי, ואני לא אדע עוד. גם אחד מאלה לא ייטב בעיני.

– אבל סוף-סוף נחוץ לבחור. אביך מחכה.

בן עשר שנים שֻלַּח פיר עם מחנכו, והוא כהן-אב, אל מחוץ לארץ, ושם היה עד שנת העשרים לימי חייו. בשובו למוסקבה, שִׁלַּח אביו את הכהן מעל פניו ויאמר אל בנו: “עתה לֶךְ-לך פּטרבורגה ושים לבבך אל דרכיך ובחר לך. אני אסכים לך בכל אשר תבחר. הא לך מכתב אל הנסיך וסילי והא לך כסף. כת­ב לי הכל, ואני אהיה לך לעזר בכל”. אבל זה שלשה חדשים ישב בפטרבורג על-מנת לבחר-לו שדה-עבודה ולא עשה מאומה. זאת היא הבחירה אשר דבר בה הנסיך אנדרי. פיר מחה את מצחו.

– אבל אין זה כי אם אחד “הבונים החפשים” – אמר פיר על הכהן, אשר ראה בערב ההוא.

– כל אלה הבלים – השתיק אותו הנסיך אנדרי שנית – נדבר-נא אל הענין. ההיית בגורדיה של רוכבים?

– לא, לא הייתי, אבל זה הדבר אשר עלה על רוחי וחפצתי לאמר לך. הנה מלחמה לנו בנפוליון. אלו היתה זאת מלחמה בעד החפש, אז הבינותי והייתי מן הראשונים הנכנסים לעבודת הצבא; אך לעזור לאנגליה ולאוסטריה במלחמתן עם הגדול מכל-האדם… זה דבר שאינו הגון…

הנסיך אנדרי רק הניע כתפיו על קצר-דעתו הילדותי של פיר ויעמֵד פניו לאות, כי אין לענות על דברי-שטות כאלה; ובאמת היה קשה להשיב על שאלת-תם זו דבר חוץ ממה שהשיב עליה הנסיך אנדרי.

– אלו היו הכל נלחמים רק על-פי דעותיהם, לא היתה כל מלחמה בעולם – אמר הנסיך אנדרי.

– וכך היה יפה באמת – אמר פיר.

הנסיך אנדרי נתן קולו בצחוק.

– אפשר מאד, שכך יפה באמת, אבל כך לא יהיה לעולם…

– אמר-נא אתה, בשביל-מה אתה הולך למלחמה? – שאל פיר.

– בשביל-מה? אינני יודע. כך צריך להיות. מלבד זאת, אני הולך… – הוא שתק רגע קטן – אני הולך, על כי החיים האלה, חיי פה – לא לרצון לי!

ז.

בחדר הסמוך נשמעה אִושת שמלת אשה. הנסיך אנדרי התנער כמקיץ משנתו ועל פניו חזר ונראה אותו הרשם, שהיה עליהם בחדר-האורחים שבבית אנה פבלובנה. פיר הוריד רגליו מעל הדרגש, והנסיכה נכנסה. כבר שמה עליה שמלה אחרת, שמלת-בית, אבל גם שמלה זו היתה יפה וחדשה. הנסיך אנדרי קם וַיַּגֶּש-לה כסא דרך-נמוסיות.

– מפני-מה, אני שואלת בלבי לעתים קרובות – התחילה מדברת כדרכה צרפתית בעודה מַתְקֶנֶת עצמה בחפזון וביגיעה על כסאה – מפני-מה לא היתה אַנֶּט לאיש? מה נבערתם כלכם, אדוני, כי לא נשאתם אותה. סלחו-נא לי, אבל אין אתכם יודע, מה טיבן של נשים. ואתה, אדוני פיר, מה אהבת להתוַכח.

– מתוַכח אני כל היום עם אישך: לא אבין, בשביל-מה הוא רוצה ללכת למלחמה – אמר פיר אליה בלי כל צל של בישנות זו, המצויה כל-כך ביחסו של איש צעיר לאשה צעירה.

הנסיכה התנערה. דברי פיר נגעו בה, כנראה, נגיעה עמֻקה.

– הה, גם אני אומרת זאת! – אמרה הנסיכה – אינני מבינה, לא אוכל להבין, מפני-מב אין הגברים יכולים להתקַים בלי מלחמה? מפני-מה אין אנחנו הנשים מבקשות דבר ואין לנו צ­רך בשום דבר? היה-נא אתה לשופט. תמיד אני דוברת אליו: פה הוא אדיוטנט לדודו, ומכבד הוא מאד, אין מכבד ממנו. הכל יודעים אותו ומוקירים אותו. בית האַפְּרַקְסִינים שמעתי באחד הימים האחרונים, והנה אשה כבֻדה שואלת: “הזה הנסיך המהֻלל אנדרי?” בכבודי אבטיח! – היא צעקה בקול. – בכל מקום נוהגים בו כבוד. נקל לו להיות גם לפליגל-אַדיוטנט. דע לך, כי הקיסר דבר עמו בחבּה יתרה. וכבר דברנו אני ואֲנֶּט, כי נקל להוציא זאת לפעֻלה. מה דעתך?

פיר שם עיניו על הנסיך אנדרי, ובראותו, כי אין שיחה זו טובה בעיני ידידו, לא ענה מאומה.

– מתי תצא? – שאל פיר.

– אל-נא תדבר אלי על אודות היציאה הזאת! אל תַּזְכֵּר אותה לפני! אינני רוצה לשמוע על אודותיה – התחילה הנסיכה ממללת בקול התחטאוֹת והתיַפות, כמו שדבּרה עם הִפוליט בחדר-האורחים, וקול זה לא היה נָאוֶה כלל בחבורה זו של בני-הבית, שגם פיר היה אחד מהם. – בזכרי היום, כי עלי לעזוב את כל הנפשות היקרות לי… ומלבד זאת, יודע אתה אנדרי? – היא קרצה בעיניה אל אישה. – ירֵאה אני, יְרֵאה אני! – לחשה לו, וגבה רעד.

אישה נתן עיניו בה בתמיהה, כאלו ראה פתאם ותמה, שלא הוא ופיר לבדם בחדר, ובנימוסיות קלה פנה אליה ויאמר לה:

– מה זה תיראי, ליזה? לא אוכל להבין.

– כן דרך כל הגברים, אגואיסטים הם כלם, כלם אגואיסטים! בגלל תשוקות שאין להן טעם הוא עוזב אותי, סוגר אותי לבדד בכפר.

– עם אבי ועם אחותי יחד, אל-נא תשכחי זאת – אמר הנסיך אנדרי בלחש.

– אחת היא, יחידה, מֻבדלת מידידַי שֶׁלִּי… ורוצה הוא שלא אירא.

וכבר היה בקולה כעין תלונה, ושפתה הקטנה הורמה, אבל הפעם הוסיפה לפניה לא קו של שמחה, כי אם רֹשם פני חיה, פני סנאית. היא עצרה במלים, כאלו חשבה לבלתי-נמוסי לדבּר בפני פיר על-אודות הריונה, שזה היה עִקרו של דבר.

– ובכל-זאת לא הבינותי, מפני-מה תיראי – אמר הנסיך אנדרי בקול ממֻשך, מבלי גרֹע עיניו מאשתו.

הנסיכה הִסמיקה ותנף ידיה דרך-יאוש.

– לא, אנדרי, אני אומרת, כי נשתנית כל-כך, כל-כך נשתנית…

– רופאך אומר, כי עליך לשכּב בשעה מֻקדמת קצת – אמר הנסיך אנדרי. – מוטב לך לשכב בשעה זאת.

הנסיכה לא ענתה דבר, ופתאם התחילה שפתה הקטנה רועדת; הנסיך אנדרי קם וינע כתפיו ויהלך-לו על-פני החדר.

פיר הביט בתמיהה ובתם-לב בעד משקפיו פעם אליו ופעם אליה וינע תנועה קטנה, וכאלו רצה לקום גם-הוא, אבל נמלך וְיָשַׁב על מקומו.

– מה מני יהלוך, כי אדוני פיר פה – אמרה הנסיכה הקטנה פתאם, ופניה היפים נעוו פתאם כאלו נכונה להוריד דמעות. – זה פעמים רבות חפצתי לאמר לך אנדרי: על-מה ככה נשתנית בדרכיך עמי? מה עשיתי לך? הנך נוסע אל המערכה ולא תחוס עלי. על-מה?

– ליזה! – אמר הנסיך אנדרי ורק מלה זאת לבד.

אבל במלה קצרה זאת הָרגשו גם בקשה גם איום, וביחוד בטחון, שהיא עתידה להתחרט על הדברים שֶׁיֵּצאו מפיה; אבל היא הוסיפה:

– אתה נוהג בי מנהג חולה או ילדה. אני רואה הכל. הֲכֵן היה יחסך אלי לפני חצי שנה?

– ליזה, אני מבקש מאתך, כי תחדלי – אמר הנסיך אנדרי בהדגשה עזה מבראשונה.

סערת לבו של פיר בשעת שיחה זו גדלה יותר ויותר והוא קם ונגש אל הנסיכה. לפי-הנראה לא יכול נשא מראה דמעות ועוד מעט ובכה גם הוא בעצמו.

– הרגעי-נא, נסיכה. כה נדמה לך, יען כי… אני מבטיחך… גם בעצמי נֻסֵּיתי… יען כי… למען… לא, סלחי-נא, איש זר מיֻתָּר פה… לא, הרגעי-נא… שלום לך…

הנסיך אנדרי עצר אותו בידו.

– לא, הַמתִּינה, פיר. הנסיכה טובת-לב היא ולא תאבה למנוע ממני את העֹנג לבַלות אתך את הערב הזה.

– לא, הוא דואג אך לנפשו – אמרה הנסיכה מבלי עצוֹר בדמעות-זעמהּ.

– ליזה – אמר הנסיך אנדרי בקפידה וירם קולו במדה, שנראה מתוכה, כי כח-סבלנותו כלה.

פתאם נהפך רֹשם זעם-הסנאית, שעלה קדם לזה על פניה היפים של הנסיכה, לרֹשם של יראה מלַבֵּב ומעוֹרר-חמלה, והיא נשאה את עיניה היפות ותבט אל אישה מתחת למצחה, ובפניה עמד אוֹת רֹשם הפחדנות וההכנעה, המצוי בפני כלב כשזנבו מורד והוא מנפנף בו במהירות, אך בלי התחזקות.

– אלי, אלי! – אמרה הנסיכה ותרם בידה האחת את כפל שמלתה ותגש אל אישה ותשקהו על מצחו.

– לֵיל מנוחה, ליזה – אמר הנסיך אנדרי ויעמוד וישק על גב ידה בנמוסיות כמו שנוהגים באשה נכריה.

ח.

שני הידידים החרישו. איש מהם לא פתח בדברים. פיר הביט לרגעים אל הנסיך אנדרי, והנסיך אנדרי מחה את מצחו בידו הקטנה.

– נלכה-נא לסעוד – אמר הנסיך אנדרי באנחה ויקם וישם פעמיו אל הדלת.

חדר האכל שנכנסו לתוכו, היה מחֻדש ומהדר בכל טוב-טעם עשירים. כל אשר נמצא בו, מִמַּפּות-הידים עד כלי הכסף והקוניה והבדֹלח, נשא עליו חותם החִדוש, המצוי בבתי זוגות צעירים. באמצע הסעֻדה נסמך הנסיך אנדרי על מרפק-זרועו ויפתח שפתיו כאיש אשר לו דבר עצור בקרבו זה ימים רבים והוא מתעורר פתאם להגיד את כל לבו, ובהתרגזות, אשר כמוה לא ראה פיר על פניו מימיו, החל לדבּר:

– לעולם, לעולם אל תשא אשה, ידידי; זאת עצתי לך: אל תשא אשה עד שתוכל לאמר לנפשך, שכבר עשית כל מה שהיה לאל-ידך לעשות, ועד שתחדל לאהוב את האשה אשר בחרת לך עד אשר תראה ותדע באמת מה טיבה של אשה זאת; ואם לא תשמע לעצתי, תשגה שגיאה גדולה, אשר לא תוכל לתקנה. לכשתזקן ולא תצלח עוד למאומה, אז תקח לך אשה… ואם לא תשמע, יִתֹּם לריק כל הטוב והנשגב שיש בך. הכל יבֻזבז על דברים של מה-בכך. כן-הוא, כן, כן! אל-נא תתמה ככה אלי. אם יש לך תקוות לעתיד, תרגיש בכל פסיעה ופסיעה, שכל תקוותיך אבדו, שהכל סגור ומסֻגר מפניך, חוץ מחדר-האורחים, ובו אתה עתיד לעמוד במדרגה אחת עם אחד המשרתים החצרנים, עם אחד השוטים הללו… אך מה לי לדבּר!…

הוא הניע תנועה אנרגית בידו.

פיר הסיר את משקפיו, ועל-ידי-זה שֻנו פניו והביעו טוב-לב עוד יותר מן הרגיל, ויבט בתמיהה אל רעהו.

– אשתי – הוסיף הנסיך אנדרי – אשה טובה וישרה היא, אחת מהנשים המעטות, אשר יוכלו בעליהן לבטוח באמונתן באמת; עם-זה, הה אלי, מה-מאד אקַנא עתה במי שאינו נשוי! לך לבדך אמרתי זאת, לך ראשונה, יען כי אהבתיך.

באמרו זאת היה דומה עוד פחות מקֹדם לאותו הנסיך בּולקונסקּי, אשר ישב בפִשוט כל גופו על אחד מכסאותיה של אנה פבלובנה והביע מליצות צרפתיות בעינים עצומות למחצה. כל שרירי פניו הקרים והשוקטים רעדו מרֹב התעוררותו. עיניו, אשר קדם לזה כמו כבה כל זיק חיים בהן, נוצצו והפיקו קרנים; נכר היה, כי במדה שנראָה בכל שעה אחרת כחסר תנועה וחיים, בה במדה גברה התעוררותו ברגעים האלה, בבואו לידי התרגזות קרובה לתמהון-לב.

– אתה לא תבין, מפני-מה אני אומר זאת – הוסיף עוד. – הלא היסטוריה שלמה היא לכל חיי אדם. והנה אמרת בונפרטי והצלחתו – אמר הנסיך אנדרי, אף-על-פי שלא הזכיר פיר את בונפרטי. – בונפרטי אתה אומר; אך בונפרטי בימי עבודתו, בלכתו מעט מעט אל מטרתו, חפשי היה לנפשו, כל דבר לא היה לנגד עיניו חוץ ממטרתו, על-כן הגיע אליה. אך כיון שנשא לו אדם אשה, הריהו כמי שרגליו נתונות בַּסַּד ולא יוכל לעשות עוד דבר כרצונו. וכל תקוותיו וכחותיו אך למשא עליו ולדאבון-נפש בלבד. חדרי-אורחים, לשון הרע, נשפי-מחול, רדיפה אחרי הכבוד, חיי הבל וריק – זהו עִגּוּל-הקסם, אשר אינני יכול לצאת ממנו. הנה אני יוצא עתה למלחמה הגדולה, אשר כמוה לא היתה לפניה, ואני אינני יודע מאומה ולא אצלח למאומה. אני מתחבב מאד על הבריות ומפליא לדבר מהתלות – הוסיף – ודברַי נשמעים בבית אנה פבלובנה. וכל אותו הצבּור הנבער, שאין אשתי יכולה להתקַים בלעדיו, וכל אותן הנשים… מי-יתן ויכלתּ לדעת, מה הן כל החכמניות האלה והנשים בכלל! את אָבי הצדק. אגוֹאיסמוּס, התכבדות, קֹצר-דעת, דלות רוחנית גמורה – אלה הן מדות הנשים על-פי האמת. אם נשים עין עליהן כמו שהן בפומבי, נְדַמֶּה כי אנו מוצאים בהן גם דברים טובים, אך באמת אין כל-מאומה, אפס ואין! כן-הוא, אל תשא אשה, מחמד-נפשי, אל תשא – סִיֵּם הנסיך אנדרי.

– מגֻחך הוא בעיני – אמר פיר – כי אתה חושב את-עצמך, אתה את-עצמך, לאדם אשר לא יכשר ואת חייך לחיים שֶׁכָּלוּ בהבל. הלא הכל נכון לך לימים הבאים, הכל מוכן ומזֻמן, ואתה…

את מאמרו האחרון לא גמר, אך קול מדבָּרו העיד, עד-כמה הוא מוקיר את ידידו ומה רבו הגדולות, שידידו זה עתיד לעשות על-פי דעתו.

“איככה יוכל לאמר כדברים האלה!” אמר פיר בלבו. והוא חשב את הנסיך אנדרי לכליל כל המדות הטובות שבעולם, יען כי נמצאו בו במדרגה גבוהה כפי-האפשר כל אותן המדות, שלא נמצאו בפיר ושבקֵרוב מרֻבּה אפשר לכללן במדה זו שקוראים עז-רצון. פיר היה תמֵה תמיד על כשרונו של הנסיך אנדרי להתנהג במנוחה עם כל מיני בני-אדם, על כח-זכרונו הרב, על רבּוי הספרים אשר קרא (כי היה קורא בכל מיני ספרים וידע הכל וקנה לו בינה בכל דבר), ויותר מכֹּל – על כשרונו לעבוד וללמוד. אמנם לעתים קרובות השתומם, על כי אין דרכו של אנדרי להתפלסף ולחקור במֻפלא (מה שהיה פיר אוהב ביחוד), אך גם בזה ראה לא חסרון, כי אם סמן של גבורה.

גם בדרכי ידידות נאמנה וטהורה אי-אפשר בלי קצת חנופה או תהלה, כשם שאי-אפשר לאופנים להתגלגל ולהוליך בלי מִשֱׁחָה.

– אני גברא קטילא – אמר הנסיך אנדרי, – מה נדבר בי? נדבר-נא בך, – אמר אחרי שתיקה קצרה בצחקו צחוק קל למחשבת-התנחומים שלו. צחוק קל זה נראה בו-ברגע גם על פני פיר.

– ובי מה נדַבר? – אמר פיר ויפצה פיו בבת-צחוק של חדוה ובדיחות-דעת. – מה אני? בן-פילגש אני! – ופתאם הסמיקו פניו. נכר היה בו, כי בקשי מצא עֹז בנפשו לאמר זאת. – בלי שֵם, בלי מעמד… ומה אפוא, באמת… אך לא סִיֵּם במה שפתח. – בן-חורין אני בין-כך וטוב לי, אך אינני יודע במה לבחור. חפץ אני לְהִוָּעֵץ אתך באמת.

הנסיך אנדרי הביט אליו בעיני-חבּה. אך בהבטה זו, שהביט אליו בידידות ובאהבה, הֻבּעה גם הכרת היתרון אשר לו על ידידו הצעיר.

– יקר אתה לי ביחוד, על כי אתה האדם החי האחד בכל הצבור שלנו. הנה טוב לך. בְּחַר באשר ייטב בעיניך; אין כל חלוק בדבר. בכל מקום תשכיל, רק אחת אבקש מאתך. חדל-לך לבוא אל הקוּרַגִינִים וללכת בדרכי משובתם. אין זה נאה לך כלל: כל מעשי-ההוללות האלה, מנהגי ההוּזרים, וכיוצא באלה…

– מה לעשות, יקירי – אמר פיר וינע כתפיו – הנשים, יקירי, הנשים!

– אינני מבין – ענה אנדרי. – הנשים ההגונות ענין אחר הן; אך הנשים המקֹרבות לקורַגין, אותן הנשים והיין, זאת לא אבין!

פיר היה דר בבית הנסיך וַסילי קורַגין ומשתתף במשובות דרכי אנטול בנו, הוא אנטול, אשר אמרו להשיא לו את אחותו של הנסיך אנדרי, לבעבור ייטיב דרכו.

– הידעת – אמר פיר, כאלו עלה על לבו רעיון נפלא פתאם – זה פעמים רבות אמרתי זאת עם לבבי, באמת. בדרכי אלה לא אוכל גם להחליט דבר גם לעַיֵּן היטב בדבר. הראש כואב, וכסף אין. היום קרא לי, ואני לא אלך.

– הבטיחני בהֵן שלך, שלא תלך!

– בהֵן שלי!

ט.

בשעה השנית בלילה יצא פּיֶר מלפני ידידו. ליל יוני פטרבורגי, שאין בו חשכה, היה הלילה ההוא. פיר עלה אל מרכבה שְׂכוּרָה על-מנת לנסוע לביתו. אך במדה שהקריב לבוא, בה במדה הִרבה להרגיש, שלא יוכל להרדם בלילה הזה, אשר דָּמָה יותר לתחלת ערב או לבֹקר. ברחובות הריקים נראה הכל עד למרחוק. בדרך זכר פיר, כי בערב הזה צריכה להִוָעד חבורת משחקים בקלפים בבית אנטול קוּרַגין כפעם-בפעם, וזו ועידה שמרבים לשתות אחריה, וסופה אחד ממעשי-ההוללות האהובים לו לפיֶר.

“טוב לנסוע עתה אל קורגין” – אמר בלבו. אול כרגע זכר, שהבטיח לנסיך אנדרי בהֵן שלו, כי לא יבוא עוד אל בית קורגין. אך כדרך כל האנשים שקוראים להם “מחֻסרי-אֹפי” התאוה כרגע כל-כך לטעום עוד פעם אחת מחיי המשובה וההללות הנודעים בכל פרטיהם, עד שגמר לנסוע שמה. וכרגע עלה על לבו, שההֵן שלו אינו מעכב, שהרי קדם שהבטיח לנסיך אנדרי הבטיח לנסיך אנטול, שיבוא אליו; אחרי-כן השיב

אל לבו, שכל אותן ההבטחות ב“הן-צדק” אינן אלא דברים מקֻבּלים בצבור בלי יסוד נכון, ביחוד, אם יושם לב, שביום-מחר אפשר שלא יהיה עוד בחיים או שיקרהו מקרה משֻנה כל-כך שלא יהיה לו לא הֵן-צדק ולא הֵן מֻרמה. סברות כאלה היו מתחדשות בקרבו לעתים קרובות ומבטלות את כל מחשבותיו ושאיפותיו. ובכן גמר ונסע אל קורגין.

בבואו במרכבה עד לפני מרפסתו התחתונה של בית גדול סמוך לבתי הקסרקטין של פרשי הגוַרדיה, הוא הבית, שדר בו אנטול, עלה במרפסת המוארה ובמעלות ונכנס לפרוזדור פתוח. איש לא היה בפרוזדור, בקבוקים ריקים, אדרות וערדלים התגוללו בו פה ושם, ריח יין עלה באף וקול הולך מרחוק נשמע, קול מדברים ורוגשים.

המשחק והסעֻדה כבר נגמרו, אבל האורחים עול לא הלכו לבתיהם. פיר השליך מעליו את אדרתו ויבוא אל החדר הראשון, אשר עמדו בו כלי המשתה ושיָריו, ומשרת אחד, אשר דִּמה, כי אין רואה, שתה בסתר את הנותר בכוֹסות. מן החדר השלישי נשמע קול שאון וצחוק וקריאות של אנשים ידועים לו בקולותיהם ונהימה של דב. שם נזעקו שמונה אנשים צעירים אצל חלון פתוח וטִרדה נראתה על פניהם. שלשה היו עסוקים בדֹב צעיר: אחד מהם נהג בו בכבל ואִיֵּם בו על חברו.

– אני עָרֵב בעת סְטִיוֶנְס במאה! – קרא האחד.

– השמר-לך מתמֹך בו! – קרא השני.

– אני בעד דוֹלוֹחוֹב! – קרא השלישי. – הַפְרֵד-נא קורגין.

– עִזבו את הדב, הלא מתערבים פה.

– יעקב, הבה בקבוק, יעקב! – קרא בעל-הבית בעצמו, איש רם-קומה ויפה-מראה, שעמד באמצע הכנופיה, ועליו אך כֻּתֹּנת דקה פתוחה לרוחה על לבו. – עמדו, אדוני, הנה פֶּטְרוּשה פה, ידיד נחמד! – פנה אל פיר.

וקול אחר, שנדמה כמשֻנה מאד בתוך כל קולות השכרון שנשמעו שם, באשר הֻבּעה בו דעה צלולה, קול איש שפל-קןמה, בעל עיני-תכלת ברורות, קרא מאצל החלון: “גשה הנה – הפרֵד בין המתערבים!”. זה היה דולוחוב, אחד האופיצירים של הגדוד הסימיונובי, מצחק-בקלפים ושואף-קרָבות נודע, שהיה דר בביתו של אנטול. פיר חִיֵּך ויבט בשמחה אל סביבותיו.

– אינני מבין מאומה, מה-זאת?

– עֲמֹדוּ, הוא איננו שכור הבו בקבוק, – אמר אנטול ויקח כוס מעל השלחן ויגש אל פיר.

– קדם כל-דבר שתֵה.

פיר התחיל שותה כוס אחרי כוס, ובשתותו הביט מתחת למצחו אל האורחים השכורים, אשר נאספו שנית אצל החלון, ויט אזנו לשמוע את דבריהם. אנטול מסך לו יין ויספר לו, כי דולוחוב מתערב עם הַסַּפַּן האנגלי סטיוֶנס, שהיה באותו מעמד, ומקבל עליו לשתות בקבוק רוּם עד-תֻּמוֹ, כשהוא יושב על החלון בדיוטה שלישית זו ורגליו מוּרדות החוצה.

– אבל שתֵה את הכל! – אמר אנטול בתתו לפּיֶר את הכוס האחרונה. – ואם אַין, לא אַנִּיחַ לך!

– לא, אינני רוצה! – אמר פיר ויהדוף את אנטול ויגש אל החלון.

דולוחוב החזיק ביד האנגלי ויפרש את תנאי-ההתערבות בלשון ברורה ומדֻיקת וביחוד פנה בדבריו אל אנטול ואל פיר.

דולוחוב היה בעל קומה ממֻצעת ושֵׂער מסתלסל על עיני-תכלת בהירות, והוא אז כבן עשרים וחמש. את שפמו לא גִדל, כי לא הֻתּר לשרי צבאות-הרגלים לגדל שפם, ויהי פיו, המצֻין מכל חלקי פרצופו, כֻּלו חשוף ומגֻלה. קַוים כפופים דקים מאד גָּבלו את הפּה הזה. באמצעיתו היתה שפתו העליונה מוּרדת ברוח עֹז, בדמות טֵרוּז חד, עד השפה התחתונה הקבועה בחזקה, ובשתי קרני זויותיו עלו תמיד כמין שתי בנות-צחוק קלות, אחת מימין ואחת משמאל; וכל זה בהצטרפותו ביחוד בצרוף מבטו, שהביע אֹמֶץ וחֻצפה ופקחות, עשה על רואהוּ רֹשֶם של פנים, שעינו של אדם נמשכת אליהם שלא מדעתו. עֹשֶר וקרבת-תקיפים לא היו לו לדולוחוב. אך אף-על-פי שאנטול בזבז עשרות אלפים, דר עמו דולוחוב בביתו והשכיל לנהוג כבוד בעצמו כל-כך, שנכבד בעיני אנטול וכל יודעיהם יותר מאנטול. הוא היה משַחק בכל מיני המשחָקים וזוכה כמעט בכל-פעם. בשתותו לשכרה, גם כשהִרבה לשתות, לא כהה שכלו מימיו. קורגין ודולוחוב היו גם שניהם מן המפֻרסמים בדורם בפטרבורג בין ההוללים והבזבזנים.

ובקבוק רוּם הובא, ושני משרתים יגעו להסיע את מסגרת החלון, באשר לא נָתנה לשבת על חלקו החיצון של סף החלון, והמשרתים נראו כנחפזים ומֹבהלים מֵעצותיהם ומגערותיהם של האדונים הסובבים אותם.

אנטול נגש את החלון בעֹז פני מנַצח כדרכו. חֵשק היה בו לשבּר דבר, ויהדוף את המשרתים וימשֹך במסגרת, אך היא לא נענתה לו וזכוכית אחת נשברה באשמתו.

– גש-נא אתה, בעל-הכֹּח – פנה אל פּיר.

פיר אחז בבדי המסגרת וימשך, והמסגרת העשויה עצי-אלון נהפכה בחריקה גדולה.

– הוציאוה וְסַלקוה לגמרי, פן-יאמרו, כי אני אוחז בה, – אמר דולוחוב.

– האנגלי מתהלל… מה?… טוב?… – אמר אנטול.

– טוב – אמר פיר, בהביטו אל דולוחוב, אשר קרב באותה שעה אל החלון ובקבוק רוּם בידו. מבעד החלון נשקף אור הרקיע עם זהרי מוצאי-בקר וערב שנפגשו בו יחד.

דולוחוב קפץ ועלה על החלון והבקבוק בידו. “שִמעו!” קרא בקול גדול מעל סף החלון ויעמוד מָפנה אל החדר. כֻּלם שתקו.

– אני מתערב (הוא דבר צרפתית, לבעבור ישמע האנגלי, אך לא היטיב לדבּר בלשון הזאת). אני מתערב בחמשים אימפֶּריַלים

אולי תחפּוץ במאה? – הוסיף בפנים מוסבים אל האנגלי.

– לא, בחמשים – אמר האנגלי.

– טוב, בחמשים אימפֶּריַלים אני מתערב, כי אריק אל קרבי בקבוק רוּם כשאני יושב מאחרי החלון במקום הזה (פה קרס והראה את הסף המשֻׁפּע שמאחרי החלון) מבלי הסר את הבקבוק מבין שפתי ומבלי אחז בשום דבר… הלא כן?…

– טוב מאד – אמר האנגלי.

אנטול נסב אל האנגלי ויאחָז בו באחד מכפתורי הפרַק שלו ובהביטו עליו מלמעלה (כי היה האנגלי שפל-קומה) החל לתרגם באזניו את תנאי ההתערבות אנגלית.

– עמֹד! – צעק דולוחוב ויך בבקבוק על החלון להסב אליו את הלבבות. – עמֹד, קורַגין; שִׁמעו כֻלכם. מי שיעשה זאת כמוני, אתן לו מאה אימפֶּריַלים. התבינו?

האנגלי הניע תנועה אחת בראשו, ולא הֻברר מתוכה, אם נכון הוא לקבל התערבות חדשה זאת, אם אין. אַנטול לא הרפה ממנו, ואף-על-פי שהראה האנגלי בתנועות-ראש, שהבין הכל, תרגם לו אנטול את דברי דולוחוב אנגלית. עלם צעיר ורזה, אחד הלֵּיב-הוּזַרים שהפסיד בלילה ההוא כל אשר לו במשחק, עלה על החלון וַיוצא את ראשו ויבט למטה.

– אוי!… אוי!… אוי!… – אמר העלם בהביטו בעד החלון אל מרצפת הרחוב.

– הס! – קרא דולוחוב ויהדוף את האופיצר הצעיר מעל החלון, והאופיצר ההוא נוקש בדרבנות נעליו ויקפוץ אל החדר כנדחה לנפול.

דולוחוב העמיד את הבקבוק על סף החלון במקום אשר יֵקל לו לקחתו משם ויעל בזהירות ובלאט על החלון; הוריד את רגליו ופרש שתי ידיו על קצות החלון ויקבע לו בזה את מקום שבתו; התכונן יפה על מושבו וַיורד את ידיו וַיָּזָז ימינה, שמאלה, ויקח את הבקבוק. אנטול הביא שני נרות ויעמידם על סף החלון, אף-על-פי שכבר היה אור. גבו של דולוחוב בכֻתּנתו הלבנה ושער-ראשו המסֻלסל הוּארו משני הצדדים. כל הנמצאים בחדר נאספו אצל החלון. האנגלי עמד בראש כֻּלם. פּיר חִיֵּךְ ולא אמר דבר. אחד הנצבים, הזקן שבחבורה, פרץ פתאם מתוכם ויגש בפנים מלאים פחד וזעם ויאמר לאחוז את דולוחוב בכֻתנתו.

– מעשי-שטוּת הם, אדונַי, נפול יפול ומת תחתיו – אמר אותו הפקח קצת שבחבורה.

אך אנטול עכב בידו ויאמר:

– אל תגע בו, הן תבַהלהו ויפול. מה?… מה יהיה אז?… מה?…

דולוחוב הסב פניו ויתקֵן עצמו ויפרשׂ שנית את שתי זרועותיו עד קצות החלון.

– אם יָעֹז איש לגשת אלי עוד – אמר, בהוציאו לאט את המלים בים שפתיו הדקות והמהֻדקות יחדו, – אטילהו כרגע למטה. נוּ!…

אחרי קריאה זאת חזר והסב פניו, הוריד ידיו ולקח את הבקבוק, הגישהו אל פיו וַיֵט ראשו לאחוריו בהרימו את ידו החפשית למעלה, לשֵם שווי-המשקל. אחד המשרתים, אשר החל ללקט את שברי הזכוכית, עמד כפוף תחתיו מבלי גרֹעַ עין מן החלון ומגבו של דולוחוב. אנוןל עמד בקומה זקופה ובעינים פתוחות לרוחה. האנגלי הבליט שפתיו והביט מן הצד. האיש, אשר נסה למחות, נמלט אל קרן-זוית וישכב על דרגש בפנים מוסַבים אל הקיר. פיר כסה את פניו, ובת-הצחוק הקלה נשארה עוד עליהם, אף-על-פי שהביעה עתה אימה ופחד. כֻּלם החרישו. כשהסיר פיר את כפות ידיו מעל עיניו, עוד ישב דולוחוב כבראשונה, אך ראשו נִכְפַּף יותר לאחוריו ושערות ערפו המסֻלסלות נגעו בצַורון כֻּתָּנתו, וידו המַּחזקת בבקבוק הלכה הלוך והתרומם ורתת ויגיעה יתרה הָרגשו בה. נכר היה, שהבקבוק מתרוקן ובשביל-זה הוא מתרומם וכופף אל ראשו של דולוחוב לאחוריו. “למה יאריך כל-כך?” אמר פיר בלבו. נדמה לו, שיותר מחצי שעה עבר בין-כה. פתאם הניע גבו לאחור וידו התחילה רועדת רעד-עצבים; רַעד זה הספיק להזיז את כל גופו היושב על הסף החיצון המשֻׁפע. דולוחוב זז ממקומו, וידו וראשו התחילו רועדים מתוך התאמצות עוד יותר. ידו האחת התרוממה לאחוז בסף החלון אבל חזרה וירדה. פיר כסה שוב את עיניו ואמר לנפשו, כי לא יוסיף עוד לפקחן. פתאם הרגיש תנועה גדולה מסביב לו ויפקח את עיניו, והנה דולוחוב עומד על סף החלון ופניו חִורים, אבל שמחים.

– ריק! – קרא דולוחוב וישלך את הבקבוק אל האנגלי, והלז קבל אותו במהירות בידיו, ודולוחוב קפץ מעל החלון, וריח רוּם חריף עלה ממנו.

– יפה מאד! בן-חיל! אך זאת התערבות! יקחכם בכוֹר-שטן! – קראו מעברים שונים.

האנגלי הוציא את ארנקו ויספור את הכסף. דולוחוב קמט מצחו והחריש. פיר קפץ ועלה על החלון.

– אדוני! מי חפץ להתערב עמי? גם אני אעשה זאת! – צעק פתאם. – גם איני צריך להתערבות כלל. צו לתת בקבוק. עשה אעשה… צו לתת.

– תנו לו, תנו לו! – אמר דולוחוב בבת-צחוק.

– מה לך? הנטרפה דעתך? מי יתן לך? גם בעלותך במעלות, ראשך סובב עליך – התחילו דוברים אליו מעברים שונים.

– שתה אשתה, הבה בקבוק רוּם! – צעק פיר ויך על השלחן פעמים אחדות בחמת-רוח שכור ויטפס אל החלון.

התחילו אוחזים בו בידיו; אבל חזק היה כל-כך, שהדף למרחוק את כל הקרֵב אליו.

– לא, בזה לא נוכל לו, בשום אפן, – אמר אנטול, – המתינו-נא, אני אפַתּנו. שְׁמַע, אני מתערב עמך, אך מחר, ועתה כֻלנו נוסעים אל .

– נוסעים אנו! – צעק פיר. – נוסעים!… גם את הדֹב אנו לוקחים עִמנו.

והוא חטף את הדֹב ויחבקהו ויניפהו וַיָּסָב עמו עמו הלֹך וסב בחדר.

י.

הנסיך וסילי קים את הבטחתו, שהבטיח בנשפּהּ של אנה פבלובנה לנסיכה דרוּבֶּצְקַיה, שבקשה מאתו על בנה יחידה בוריס. הדבר הובא לפני הקיסר, ובוריס הָעֳבַר, שלא כמנהג, בתור דוֹגֵל את הגוַרדיה של הגדוד הסימיונובי. אך לאדיוטַנט או לאחד מעושי-דברו של קוטוזוב לא הָפקד, וכל יגיעהּ ותחבולותיה של אנה מיכאילובנה לא הועילו בדבר הזה מאומה. אחרי נשפּהּ של אנה פבלובנה שבה אנה מיכאילובנה מַהר למוסקבה אל בית קרוביה העשירים הרוֹסטוֹבים, שהיתה מתאכסנת אצלם במוסקבה ושבּנה יקירה בורינקה נתחנך וגדל בביתם שנים תמימות, הוא בוריס, שנמנה בימים ההם לדוגל בחיל הרגלים הפשוטים והָעֳבַר מיד אל הגוַרדיה. הגוַרדיה כבר יצאה מפטרבורג בעשירי לאוגוסט, ובנה, שנשאר במוסקבה בכדי לעשות לו בגדי-שרד, הֻצרך להדבּיק אותה במסלה ההולכת לרַדזיבילוב.

בבית הרוסטובים היה חג יום-השֵׁם נַטַליה: לָאֵם ולבת הצעירה. משעת הבקר התחילו נראות לפני בית הגרפינה רוסטובה, הגדול והנודע במוסקבה, ברחוב פּובַרְסְקַיה, מרכבות באות ושבות בלי הפסק ובהן מביעי ברכות לבעלות-החג. הגרפינה ובתה הבכירה, עלמה יפת-תאר, עִם האורחים, שבאו זה אחר זה, ישבו בחדר-האורחים.

הגרפינה היתה בעלת פנים רזים מטפוס מזרחי כבת ארבּעים וחמש, ונראה בה, כי שנים-עשר בנים ובנות שילדה הביאוה לידי רזון. מתינותה היתרה בתנועותיה ובמדברה, שבאה לה מכשלון-כחה, שותה עליה מראה אשה גדולה וכבֻדה. הנסיכה אנה מיכאילובנה דרובצקיה ישבה גם היא עמה שם בתור בת-בית קבועה ועזרה על-ידה לקבל את הבאים ולהעסיקם בשיחה. הצעירים היו בחדרים הפנימיים ולא ראו צֹרך בדבר להשתתף בקבלת האורחים. הגרַף היה יוצא לקראת הבאים ומשַׁלח אותם אחרי-כן ומזַמן את כל אחד ואחד מהם לסעֻדה.

“מאד מאד אני מודה לך, יקירי או יקירתי (לכֻּלם אמר “מַה שֶׁר” או “מוֹן שֶׁר” בלי יוצא מן הכלל ובלי הבדלה כל-שהיא בין גדולים ממנו ובין קטנים ממנו), בעדי ובעד בעלות-החג היקרות. זכר-נא אפוא ובואה לסעוד. עלוב תעלבני, “מוֹן שֶׁר” , בבקשה ממך בשם כל בני ביתי, “מַה שֶׁר”. את הדברים האלה דבּר אל כל אחד מן הבאים אליו ביום ההוא בלי כל שנוי בחֹזק לחיצת-היד, במספר הקידות וברֹשֶם פניו הבריאים, השמחים והמגֻלחים מכל-צד. אחרי שלחו את האורח האחד, היה שב אל האורח או אל האורחת אשר נמצאו עוד בחדר; שם הגיש כסא-כבוד לעצמו וישב בפשוט רגלים וידיו על ברכיו דרך חֵרות ועֹז ויתנדנד בקֹרת-רוח, כאיש אוהב חיים ויודע למצא בהם מעדנים לנפשו, וידבר על מזג-האויר הקרוב לבוא וַיִּועץ על-אודות בריאותו פעם בלשון רוסית ופעם בלשון צרפתית, אשר דבּר בה בשבושים מרֻבּים, אבל בבטחה, ושוב הלך לשַׁלח את אחד האורחים כאיש עיף, אבל זהיר וזריז במִלוּא חובותיו, ובלכתו תקן את השֵׂעָר הלבן המעט שעל קרחתו, וחזר וזִמן לסעֻדתו. לפעמים עבר, בשובו מן הפרוזדור, דרך חדר-הפרחים וחדר-המשרתים אל הטרקלין הגדול, טרקלין-השיש, ששם נערך שלחן לשמונים איש, והתבונן את המשרתים, אשר נשאו כלי כסף וקוֹנְיָה וסדרו את השלחנות ופרשו עליהם מטפחות-דמשק, וקאר אל דמיטרי וַסִיליֶביץ, איש מבני-האצילים, שהיה מנהל את כל עסקיו של הגרף רוסטוב, ואמר לו: “חֲזַק, מיטנקה, השתדל, שיהיה הכל כתקונו. כן, כן”, אמר ויתבונן בעֹנג בַּשֻׁלחן הגדול, שנמתחו והוצאו כל חוליותיו. העִקר הוא העריכה. זהו העִקר”… ואחר הלך-לו כשהוא נאנח מתוך קֹרת-רוח וחזר ונכנס לחדר האורחים.

– מַריה לבובנה קַרַגינה עם בתה! – הכריז המשרת גבה-הקומה, אשר על מרכבת הגרפינה, בקול בַּס בפתח חדר-האורחים. הגרפינה הרהרה קצת והריחה מִקֻּפסת הטבק שלה, קֻפסת-זהב ותמונת אישהּ עליה.

– הֶלאוּני הבקורים האלה, – אמרה הגרפינה. – אחריה לא אקבל עוד איש. שחצנית היא מאד. תבוא-נא, – אמרה אל המשרת בקול עצבון וכמו נתכַּונה לאמר: “מותתוני אפוא, אם כבר נגזרה גזרה”.

אשה בריאה, גבוהת-קומה ובעלת פנים גאים, נכנסה לחדר עם עלמה עגֻלת-פנים ומחַיכת, כששמלותיהן מרשרשות.

“גרפינה יקרה, זה ימים רבים… הילדה העלוּבה שכבה על ערש-דוי… בנשף המחול בבית הרַמזוּמובסקים… והגרפינה אַפְּרַקְסִינה… מה רַבה שמחתי…” נשמעו קולות נשים ממללות ברגש, והקולות נכנסו זה לתוך זה והתבוללו באִושת שמלות והסעת כסאות. ככה הוחַלה השיחה, שבעלותיה מתכַּונות לעסוק בה עד שתוכלנה לקום בהפסקה ראשונה, להקים שאון בשמלותיהן, לאמר בשפתים מהירות צרפתית: “אשמח בכל לב; שלום אמא.. והגרפינה אפּרקסינה”, לחזור ולהקים שאון בשמלותיהן, ללכת אל הפרוזדור, ללבש אדרת-חֹרף או אדרת-בציר ולצאת. תחלת דבריהן היתה בדבר, שהעסיק את הלבבות ביחוד בעת ההיא במוסקבה – בחליו של הגרף הזקן בֶּזאוּחוֹב, שהיה מפֻרסם ברֹב עשרו וביפיו מימי יקטרינה, ובפיֶר בן-פילגשו, שחטא כל-כך להלכות דרך-ארץ בנשפּהּ של אנה פבלובנה שֶׁרֶר.

– צר לי מאד על הגרף האמלל, – אמרה האורַחַת, – חולה הוא גם בלעדי זאת, ועתה קפץ עליו רגזו של בנו, מות ימות בצערו זה!

– מה זאת? – שאלה הגרפינה, כאלו לא ידעה, במה היא מדברת, אף-על-פי שכבר שמעה כחמש-עשרה פעם, על-מה הצטער הגרף בֶּזאוחוב.

– זה פרי החִנוך שבימים האלה! עוד בהיותו מחוץ לארץ – אמרה האורחת – היה האיש הצעיר הזה עזוב לנפשו, ועתה בפטרבורג אומרים עליו, כי עשה מעשים מכערים כל-כך, עד כי שֻלח משם בלוית הפוליציה.

– מה-זר הדבר!

– הוא לא ידע לבחור לו רעים מהֻגנים, – נענתה אחריה הנסיכה אנה מיכאילובנה. – בן הנסיך וסילי, הוא ועוד אחד, דולוחוב שמו, התעיבו לעשות. ושניהם נענשו. דולוחוב הוסר מאופיצר והיה לאיש-צבא פשוט, ובנו של בֶּזאוחוב הָגלה למוסקבה. את אנטול קורַגין מִלֵּט אביו בידו התקיפה; אך גם הוא שֻלח מפטרבורג.

– אבל מה לעשות? – שאלה הגרפינה.

– שודדים גמורים הם, ביחוד דולוחוב, – אמרה האורחת. – הוא בנה של מריה איבנובנה דולוחובה, שך אשה כבֻדה כל-כך, ובמה הוא עסוק? שמֶענה והשתוממנה! שלשתם מצאו להם דֹב ויושיבוהו אתם במרכבה ויובילוהו אל אקטריסות. וכשבאה הפוליציה לעצור ברוחם, תפשו את שוטר-הרֹבע ויאסרוהו אל הדב גב לגב ויטילו את הדב אל נחל מוֹיְקָה, ויהי הדב שוֹחה והשוטר עליו.

– מה-נהדַּר, יקירתי, שוטר-הרבע באותה שעה! – קרא הגרף בצחוק גדול.

– מה נורא הדבר! מה הצחוק הזה, גרף?

אבל גם הנשים בעצמן צחקו.

– בעמל רב הצילו את האמלל הזה – הוסיפה האורחת לספר – ובנו של הגרף קיריל ולַדימירוביץ בֶּזאוּחוב הוא העושה-לו שעשועים כאלה! ועוד אמרו עליו שחנך יפה כל-כך ושהוא פקח גדול. זה פריו של החנוך בחוץ-לארץ. אקוה כי פה לא יקבלהו איש ולא יושם לב לעשרו. כשרצו להציגו לְפָנַי, מאנתי ולא שמעתי: הן בנות לי.

– למה-זה תאמרי, כי האיש הצעיר הזה עשיר כל-כך? – שאלה הגרפינה ותגחן וַתֵּט פניה מאצל הנערות, והן ראו זאת ועשו את עצמן מיד כאינן שומעות. – הלא רק בני-פילגשים לו… כמדֻמה לי, שגם פיֶר בן-פילגש הוא.

האורחת הניעה בידה.

– אדַמה, כי כעשרים בני-פילגשים לו.

הנסיכה אנה מיכאילובנה התערבה בשיחה ונראָה בה, כי רצתה להראות, עד-כמה היא מקרבת לתקיפים ויודעת את כל עניני העולם העליון.

– זה פשר הדבר, – אמרה בהדגשה ובלחישה למחצה גם-היא – הכל יודעים מה שאמרו עליו, על הגרף קיריל ולַדימירוביץ… כמה ילדים לו לא ידע בעצמו, אך את פיר אהב.

– מה-יפה היה אותו זקן, – אמרה הגרפינה, – עוד בשנה שעברה! מימי לא ראיתי גבר יפה ממנו.

– עתה נשתנה מאד, – אמרנ אנה מיכאילובנה. – זה הדבר אשר רציתי לאמר: יורש כל נכסיו לפי משפט הירֻשה הוּא הנסיך וסילי, אך את פיר אהב מאד ועסק בחנוכו וכתב לקיסר… ועל-כן, אם ימות (ומחלתו אנושה, בכל רגע אפשרי הדבר, גם לורֶן בא מפטרבורג), אין יודע, למי יהיה רכושו הרב, לפירֶ או לנסיך וסילי. ולו ארבעים אלף נפש ומיליונים. אני יודעת זאת היטב, כי הנסיך וסילי בעצמו אמר לי זאת. גם קיריל ולדימירוביץ דוֹד זקן לי, דוד אמי הוא. הוא היה סנדקאו של בוריס, – הוסיפה כמו אגב-אורחא, כדבר שאינו נחשב בעיניה למאומה.

– הנסיך וסילי בא אתמול למוסקבה. הוא נוסע לריביזיה, כך שמעתי, – אמרה האורחת.

– אבל, בסוד אֹמר לכם, – אמרה הנסיכה, – אך אמתלה היא זו; באמת בא אל הנסיך קיריל ולדימירוביץ, בהִוָּדע לו, כי הוא מסֻכן כל-כך.

– אף-על-פי-כן, יקירתי, צחוק נפלא הוא, – אמר הגרף, ובראותו, כי האורחת הגדולה איננה שומעת את דבריו, פנה אל העלמות ויוסף: – יפה היה מראהו של שוטר-הרֹבע, אני משער.

אף הראה במעשה את דמות השוטר, המנפנף בידיו, וחזר וצחק צחוק גדול בקול בַּס אדיר, שכל גויתו המלאה התנודדה על-ידו, כדרך שצוחקים האוכלים בכל עת לתאבון וביחוד השותים לרוָיה. “באנה אפוא לסעוד עמנו”, אמר אל אורחותיו.

יא.

קמה שתיקה. הגרפינה הביטה אל האורחת בבת-צחוק נעימה, אשר אמנם נראה מתוכה, כי לא תצטער עתה כלל וכלל, אם האורחת תקום ותצא לנסוע לביתה. בתה של זו כבר התקינה את שמלתה והביטה דרך-שאלה אל אמה, ופתאם נשמעו מן החדר הסמוך מרוצת רגלים אחדות, רגלי אנשים ונשים, והתדפקות כסא שנאחז והוטל, ונערה בת שלש-עשרה שנה רצה ונכנסה החדרה, ובשמלתה, שמלת-מַלְמָלָה קצרה, נראה דבר לוּטֶה, ובאמצע החדר עמדה מֵרוּץ. נכּר היה בבֵרור, שהרחיקה לרוץ שלא מדעתה, מתוך רהיטת רגליה. בפתח נראו ברגע ההוא סטודנט בעל צוָרון של זהורית, אופיצר גוַרדיָאי, נערה בת חמש-עשרה ונער אדמוני בריא מלֻבש מעיל-ילד.

הגרף קפץ וַיָּנַע ויפרֹשׂ ידיו לרוָחה מסביב לנערה שבאה במרוצה.

– הִנֵּה הִנָּהּ! – קרא בצחוק. – בעלת-החג! בעלת-החג שלי היקרה.

– יקירתי, לַכּל זמן – אמרה הגרפינה ועשתה את עצמה כקפדנית. – אתה, אֱלי, מפנק אותה כל היום, – הוסיפה בפנותה אל אישה.

– שלום לך, יקירתי, אני מברכת אותך, – אמרה האורחת צרפתית. – מה-יפה ילדה זאת! – הוסיפה בפנותה אל האֵם בעלת-הבית.

ילדה זו, בעלת עינים שחורות ופה גדול, לא יפה, אבל מלאה חיים, בכתפיה הגלוּיות הילדותיות, אשר התכַּוצו והתנענעו באפֻדתן מתוך עֹז המֵּרוץ, בקוצותיה השחורות, אשר התבוללו על ערפה, בזרועותיה הדקות והחשופות וברגליה הקטנות העדויות מכנסי-סריגה ונעלות פתוחות, הגיעה אז לימי התקופה הנחמדה ההיא, אשר בה יצאה הנערה מכלל ילדה ולעלמה בוגרת לא הגיעה עוד. היא השתמטה מבין זרועות אביה ותרץ אל אמה, ובלי שים-לב לנזיפה שהביעה לה, הסתירה את פניה המסֻמקים במעשי הסריגה שבמעטפת אמה ותצחק. צחקה ודברה דברים מקֻטעים על-אודות הבֻּבּה, שהוציאה מתחת לשמלתה.

– הלא תראוּ? בֻּבּה… מִימִי… הלא תראו.

ויותר לא יכלה נַטַשה לדבּר (הכל היה מגחך בעיניה) ותפול על אמה ותצחק בקול רם וצוהל כל-כך, שכל הנמצאים בחדר, והאורחת השחצנית אף היא עמהם, התחילו צוחקים על-כרחם.

– גשי הלאה עם שקוצך יחד! – אמרה הגרפינה ותהדוף את בתה בכעס מעֻשה. – היא הצעירה, – אמרה אל האורחת.

נַטַשה הרימה את פניה רגע אחד מתוך סריגות מעטפת אמה ותשם בה את עיניה הדומעות מצחוק וַתָּשָׁב ותסתר פניה.

האורחת גמרה, כי ראוי לה להשתתף קצת במאורע פנימי זה, שאירע בבית במעמדה.

– הגידי-נא, חמדתי, – אמרה אל נטשה, – מִימִי זו מה היא לך? בודאי בתך היא?

לא לרצון היה לה לנַטַשה דבּור זה, שדבּרה אליה האורחת כאל ילדה קטנה; ולא ענתה נטשה מאומה, כי אם עמדה ותתבונן בה רגע בעיון.

בין-כה נגשו כל צעירי הבית איש אל מקומו בחדר: האופיצר בוריס, בנה של הנסיכה אנה מיכאילובנה, הסטודנט ניקולַי, בנו בכורו של הגרף, סוניה, נערה בת חמש-עשרה שנה, בת אחותו של הגרף, ופֶטרוּשה בנו הקטן, וכֻלם התאמצו לצאת ידי חובת דרך-ארץ ולעצור בעליצותם, אשר נשקפה עוד מכל אחד מתָּוי-פניהם. נכר היה בהם, כי שם, בחדרים הפנימיים, שפרצו כלם מתוכם, דברו זה עם זה דברים ששמחו את לבבם יותר מאותן השיחות בבני-העיר, במזג-האויר ובגרפינה אַפְּרַקסינה, ששמעו פה. לפעמים נתנו עיניהם זה בזה ובקשי עצרו ברוחם מצחוק.

שני האנשים הצעירים האלה, הסטודנט והאופיצר, היו בני גיל אחד, וטובי-מראה היו שניהם, אך בפניהם לא דמו זה לזה. בוריס היה בּלונדין צעיר גבה-קומה, ותוי-פניו היפים והמתונים היו דקים וישרים; וניקולי היה שפל-קומה, בעל שער מסתלסל ופנים מביעים תֹם וגִלוי-לב. על שפתו העליונה כבר נראה שער שחור דק, וכל פניו הביעו להיטות והתלהבות. ניקולי נסתמק בהכנסו לחדר. נכר היה בו, שבקש ולא מצא מלים בפיו; אבל בורי התאושש מיד ויספר במנוחה בשפת-התולים, כי את מימי ראה עוד בימים שהיתה עלמה צעירה ואפה שלם היה, כי בחמש השנים האחרונות קפצה עליה זקנה לעיניו וכי ראשה נבקע לכל רחב עצם הגֻּלגֹלת. כאמרו זאת שָׂם עיניו על נטשה. נטשה הסבה פניה ממנו ותשם עיניה על אחיה הקטן אשר כל גויתו רעדה מצחוק חשאי, שצחק בעינים עצומות למחצה, ומבלי יכלת להתאפק עוד קפצה ותצא מן החדר במרוצה בהולה, כפי שיכלו רגליה הקטנות והמהירות לשאתה. ובוריס לא נתן קולו בצחוק.

– הלא גם את, אמי, חפצת לנסוע? הצריכה אתּ למרכבה? – אמר בפנותו בבת-צחוק אל אמו.

– כן, לך, לך, צו להכין, – אמרה וַתְּחַיֵּךְ.

בוריס יצא בפתח בלאט וילך אחרי נטשה; הנער הבריא רץ אחריהם בזעף, כמו חרה לו, על כי הפריעוהו ביום ההוא ממעשיו.

יב.

מן הצעירים נשארו בחדר-האורחים, חוץ מבתה הבכירה של הגרפינה (אשר היתה גדולה מאחותה אך בארבע שנים והתנהגה כגדולה שהתבגרה מכבר) ומהעלמה האורחת, רק ניקולַי וסוניה, בת-אחותו של הגרף. סוניה היתה עלמה שחרחורת קטנה ודקה, ומבטה רך ונעים מתחת לריסי-עיניה הארֻכּים, וצמתה השחורה והמעֻבה הקיפה פַּעמַים את ראשה, וכמין צל צָהֹב דק רִחף על עור פניה וביחוד על זרועותיה וצוארה החשופים, אשר היו דלי-בשר, אבל יפים ורַבי-שרירים. בקלות תנועותיה באבריה הקטנים הרכים והמתכַּוצים ובסמני הערמימות וההתאפקות, שהרגשו בדרכיה, דמתה קצת לגוּר-חתוּל יפה, אשר עוד לא הגיע לשלֵמות התפתחותו וכבר הֻברר, שהוא עתיד להיות נחמד למראה. נכר היה בה, שחשבה למדת דרך-ארץ לחַיֵּךְ קצת לשם השתתפות בשיחה; אך על-כרחה הביטו עיניה מתחת לריסיהן המרֻבּים בשֵׂער אחרי שאֵרה בן-דודה היוצא אל המערכה בתאות-נפש עזה ונלהבה כל-כך, שחיוכה לא יכול להטעות שום איש אפילו כהרף-עין, וברור היה, שלא ישבה חתולה קטנה זו אלא על-מנת לקפץ קפיצה גדולה ולשחק עוד יותר מבראשונה בבן-דודה, לכשישתמטו ויצאו שניהם מחדר זה, שמו שהשתמטו ויצאו בוריס ונטַשַה.

– כן-הוא, יקירתי, – אמר הגרף הזקן אל האורחת ברמזו על ניקולי בנו. – הנה בוריס רעהו נמנה לאופיצר, והוא באהבתו לבוריס איננו רוצה ללכת בדרך אחרת; על-כן הוא עוזב את האוניברסיטה ואותי, את אביו הזקן, והולך לעבודת-הצבא. זה פרי הרֵעוּת!? – סִיֵּם הגרף דרך שאלה.

– הלא אומרים שנקראה מלחמה, – אמרה האורחת.

– זה ימים רבים אומרים כן, – אמר הגרף, – אבל ידברו ויחזרו וידברו וסופם לחדל. זה פרי הרֵעוּת אמר שנית. – הנהו הולך לעבוד בחיל-ההוּזרים.

האורחת הניעה ראש, מבלי דעת מה להשיב.

– לא משום רֵעות, – ענה ניקולי ויתאדם ויסב פניו, כאלו העטו עליו חרפה בעלילת-שקר. – לא בשביל רֵעוּת, כי אם משום שאני מרגיש, שנוצרתי לעבודת-הצבא.

והוא נשא עיניו אל בת-דודו ואל העלמה האורחת, והנה שתיהן מביטות אליו בבת-צחוק מַבַּעַת-תהלה.

היום יאכל אתנו שוּבֶּרְט, ראש גדוד-ההוזרים הפַּבְלוֹגְרַדִי. פה היה בימי החֻפשה שנתנה לו, והנהו לוקח עמו עתה את ניקולי. ומה אוכל לעשות? – אמר הגרף בנדנוד-כתפים ובקול-התולים, אף על-פי שכנראה גרם לו הדבר צער מרֻבּה.

– כבר אמרתי לך, אבא, – אמר ניקולי, – כי אם לא-טוב בעיניך לתתּי ללכת, אשאר פה. אבל נפשי יודעת, כי לא אצלח למאומה בלתי אם לעבודת-הצבא; לא דיפלומט אני, לא פקיד בלשכת-סופרים, אינני יודע לכסות את אשר על לבבי, – ובדברו הביט לרגעים אל סוניה ואל העלמה האורחת מתוך התהדרות כדרך רב בני-הנעורים.

סוניה נתנה עיניה בו כחתולה נכונה בכל-רגע לפתוח במשחק ולהראות את כל אמנותה החתולית.

– טוב, טוב! – אמר הגרף הזקן. – כל היום הוא הולך ומתרגש. בונפרטי התעה את כל בני הדור הזה; כלם שואלים בלבבם: איך-זה היה לֵיטנַנְט זה לאחד הקיסרים. ומה אֹמַר? יתן האלהים! – הוסיף מבלי התבונן אל צחוק-הלגלוג שעל שפתי האורחת.

הגדולים שבחדר התחילו מדברים בבונוּפרטי. זִ’ילִי בתה של קַרַגינה פנתה אל רוסטוב הצעיר:

– מה-צר לי כי לא היית ביום החמישי בבית האַרְחַרוֹבים. ואני השתעממתי שם בלעדיך, – אמרה אליו בבת-צחוק של חבּה.

הצעיר שמח, כי זכה לשמוע כזאת, ויקרב וישב אצלה בבת-צחוק מתוך התהדרות ויכנס בדברי שיחה מיֻחדת עם ז’ילי זו המחַיכת ובין-כה לא התבונן ולא ראה, כי בת-צחוקו, שבאה בלי-כַוָּנה, היתה מאכלת חדה של קנאה לסוניה, אשר האדימה והתאמצה לחַיך אף-היא. באמצע השיחה הסתכל בה, והיא הסתכלה בו בחמת-רוחה ובקשי עצרה בדמעות שנקוו בעיניה, שלא תפרצנה, ובבת-צחוקה, שלא תסור מעל שפתיה, ותקם ותצא מן החדר. כל עליצותו של ניקולי נשבתה כרגע, וכאשר אך יכול להפסיק את השיחה, יצא בפנים מלאים דאגה מן החדר לחפש את סוניה.

– מה-מגֻלים סודותיהם של בני-הנעורים האלה! – אמרה אנה מיכאילובנה ותרמז על ניקולי בצאתו. – Cousinage dangereux voisinage ¹ – הוסיפה.

– כן-הוא, – אמרה הגרפינה, כשפָנה זיוו של חדר-האורחים בצאת בני-הנעורים מתוכו, וכמו השיבה על השאלה, אשר לא שאלהּ איש, אך לבה הגה בה תמיד, – כמה צרות ודאגות נָשאנו, עד שזכינו עתה לשמוח בהם! וגם עתה אני יראים ודואגים יותר ממה שאנחנו שמחים. כל היום אנו מתיָראים, כל היום! הלא תקופה זו יש בה סכנות רבות כל-כך גם לנערות גם לנערים.

– הכל תלוי בחנוּך – אמרה האורחת.

– כן, צדקת, – הוסיפה הגרפינה. – עד היום הזה הייתי, תודה לאל, רֵעָה לילדי, והם בטחו בי בכל-דבר – כן אמרה ומעתה כהרבה אבות ואמהות, החושבים כי אין לילדיהם דברי-סתר שאינם מגלים לאבותיהם. – ידעתי, כי בכל-עת אהיה אני ראשונה לסודן של בנותי וכי אם ניקולינקה יתהולל בחֹם-לבבו (אי-אפשר לנער בלא-זאת), לא יעשה גם אז כמעשי האדונים הפטרבורגיים האלה.

– כן-הוא, ילדים טובים ויפים הם, – נענה אחריה הגרף, שהיה פותר תמיד את השאלות המסֻבכות בעיניו, באמרו טוב ויפה לַכֹּל. – הנה עלתה על רוחו ללכת אל ההוזרים! ומה לך עוד, יקירתי!

– מה-נחמדה בתכם הצעירה, – אמרה האורחת, – אבק-שרפה היא.

– אבק-שרפה ממש! – אמר הגרף. – דומה היא לי! ומה-נפלא קולה: אמנם בתי היא, אבל אמת בפי, עתידה היא להיות מזַמרת, סַלוֹמוֹנִי השנית תהיה. איטלקי לקחנו למורה לה.

– אולי נחפזתם יותר מהראוי? שמעתי, כי בתקופה זו קשה הלמוד לקול.

– איזה חפזון הוא! – אמר הגרף – הלא אמותינו נִתּנו לאנשים בהיותן בנות שתים-עשרה או שלש-עשרה שנה?

– גם עתה היא אוהבת את בוריס! ומה תאמרי עליה? – אמרה הגרפינה בבת-צחוק חרישית ותבט אל אמו של בוריס וכנראה בתשובה על הרעיון, אשר העסיק אותה בכל-עת הוסיפה: – זה הדבר אשר אמרתי, לוּ הייתי מדקדקת עמה, לוּ אסרתי לה… מי יודע, מה היו עושים בחשאי (הגרפינה רצתה לאמר: היו מנשקים זה לזה), ועכשו אני יודעת כל מלה ומלה שלה. בערב היא באה ומספרת לי כל דבר בעצמה. אפשר שאני מפנקת אותה; אבל כמדמה לי, שכך יפה לנו. על הבכירה החמרתּי.

– כן הוא, אני לא כך חֻנכתי, – אמרה הבכירה, היא הגרפינה היפה ויֶרה ותחַיֵּך. אבל החיוּך לא הוסיף חן לה, כמו שהוא על-פי-רב; להפך, בחַיכה נשחתו פניה מטבע ברִיָּתם ולכן עשו רשֶׁם לא-טוב. הבכירה ויֶרה היתה טובת-מראה, בעלת-בינה, מלֻמדת כראוי, מחנכת היטב, וקולה נעים לאֹזן; מה שאמרה היה נכון וכענין; ועם כל-זה הסבו עיניהם אליה כל השומעים, גם האורחת וגם הגרפינה, וכמו תמהו עליה על אמרה זאת והתבַּישו קצת.

– לילדים ראשונים מתחכמים הרבה, משתדלים לעשות גדולות בחנוכם, – אמרה האורחת.

– מה נכַחד, יקירתי! הגרפינה היקרה התחכמה לויֶרה באמת, – אמר הגרף. – אבל מה-בכך! אף-על-פי-כן עלתה יפה מאד, – הוסיף ויקרוץ בעיניו לויֶרה לאות-חבה ונחת-רוח.

האורחות קמו ויָצאו לדרכן ובצאתן הבטיחו לבוא אל הלחם.

– מה-משֻנה דרכן! כמה האריכו לשבת! – אמרה הגרפינה אחרי שלחה את אורחותיה.

יג.

כאשר יצאה נטשה מחדר-האורחים ותרץ, הגיעה במרוצתה אך עד חדר-הפרחים. בחדר ההוא עמדה ותט אזניה לקולות המשוחחים בחדר-האורחים ותחכה לבוריס, שיצא אחריה. כבר החלה לבוא לידי קצר-רוח ותרקע ברגלה הקטנה ועוד מעט והתחילה בוכה על כי לא יצא מיד, והנה קול צעדים באזניה, קול צועד לא בלאט ולא בחפזון, כי-אם במתינות איש צעיר הגון. נטשה מהרה ותחבא בין עציצי-הפרחים.

בוריס עמד באמצע החדר ויפן כה וכה ויסר בכף-ידו חוט-שערה משרוול מעיל-השרד אשר עליו ויתבונן בראי אל פרצוף-פניו היפה. נטשה שתקה והציצה ממארבה לראות, מה יעשה. והוא עמד מעט לפני הראי ויחַיך רגע קטן וישם פעמיו אל הדלת. נטשה אמרה לקרא לו, אבל נמלכה ולא קראה. “ילך ויחפש” – אמרה בלבה. אך יצא בוריס, והנה סוניה באה מפתח אחר, ופניה אדמו, ושפתיה לחשו בזעם דברים מתוך דמעות. נטשה התאפקה ולא פרצה מתוך מחבואה, כפי שעלה על דעתה בראשונה, ותשאר במארבה כרואָה ואינה-נראה ותשקף ותרא הכל, ועֹנג מיחד, ע­נג חדש לה, מצאה לנפשה בזה. סוניה לחשה והביטה לרגעים אל פתח חדר-האורחים, עד שיצא ניקולי משם.

– סוניה! מה לך? איך תוכלי לעשות כזאת? – אמר ניקולי בגשתו אליה במרוצה.

– אין דבר, אין דבר. הַניחה לי! – קראה בלשון רבים והתחילה בוכה.

– לא, יודע אני מה-זאת.

– אם ידעת, הרי טוב, לכה אליה.

סוֹ-וֹ-וניה! אך מלה אחת! איככה תוכלי להדאיב את נפשי ואת נפשך כל-כך בגלַל דמיון כוזב? – אמר ניקולי ויאחז בידה.

סוניה לא השתדלה להוציא את ידה ותחדל לבכות.

נטשה לא זזה ולא נשמה ותבט בעינים נוצצות ממארבה. “מה יהיה עתה?” הגתה בלבבה.

– סוניה! עולם כֻּלו כאַיִן בעיני! את לבדך יקרה לי מכל – אמר ניקולי – זאת אוכיח לך.

– לא טוב בעיני, כי תדבר כדברים האלה.

– לא אוסיף עוד. סלחי לי, סוניה! – והוא משך אותה אליו וישק לה.

“מה-טוב!” אמרה נטשה בלבה, וכאשר יצאו סוניה וניקולי מן החדר, הלכה אחריהם ותקרא לבוריס.

– בוריס, בואה הנה, – אמרה בפנים מלאים ערמה ומזמה. – יש-לי להגיד לך דבר אחד. הֵנה, הֵנה – אמרה אליו ותביאהו אל חדר-הפרחים אל המקום אשר הסתתרה בו בין העציצים הגדולים.

בוריס הלך אחריה בבת-צחוק על שפתיו.

– ומה הוא “הדבר האחד”? – שאל אותה.

היא נבוכה ותפן כה וכה ותרא את הבֻּבּה שלה מוטלת על אחד העציצים וַתִּקָּחֶהָ בידיה.

– שְׁקָה לבֻּבּה, – אמרה אליו.

בוריס הביט בחבה ובשום-לב אל פניה המלאים התעוררות ולא ענה דבר.

– אינך רוצה? אם-כן, גשה הנה, – אמרה לו ותעמֵק לבוא בין הפרחים ואת הבֻּבּה השליכה מידה. – קְרַב יותר, יותר! – לחשה לו.

ידיה אחזו בקפולי שרווליו ובפניה המסֻמקים נראו גילה ורעדה.

– ולי תחפוץ לנשֹׁק? – שאלה אותו בלחישה דקה, שבקשי הגיעה לאזנו, ותבט אליו מתחת למצחה בבת-צחוק ועוד מעט ובכתה מסערת-לבה.

בוריס נסתּמק.

– מה-מגֻחכה אַתּ! – אמר וַיִּכַּף אליה ויסתמק עוד יותר, אך לא נסה לעשות דבר ולא חדל לחכות.

פתאפ קפצה ועלתה על הציץ ותגבה ממנו ותחבקהו בשתי ידיה, וזרועותיה הדקות החשופות לפתו אותן ממעל לצוארו ובתנועת-ראש סלקה את שערה ותשקהו על שפתיו.

וברגליה מהירות עברה בין העציצים אל מעֵבר לפרחים ותּוֹרד ראשה ותעמוד.

– נַטַשה, – אמר אליה (שניהם דברו בלשון-רבים), – הן ידעת, כי אהבתיך, אבל…

– האהבת אותי? – נכנסה נטשה לתוך דבריו.

– כן, אהבתיך, אך אל-נא נעשה כמעשה הזה עתה… עוד ארבע שנים… אז אבקש את ידך.

נטשה הרהרה קצת.

– שלש-עשרה, ארבע-עשרה, חמש-עשרה, שש-עשרה… אמרה ומנתה באצבעותיה הקטנות והדקות. – טוב! ובכן גמרנו? – ובת-צחוק של שמחה ומרגוע האירה את פניה המלאים חיים.

– גמרנו! – אמר בוריס.

– לעולם? – אמרה הנערה – עד יומנו האחרון?

ובקחתה אותו תחת זרועה הלכה עמו במתינות ובפנים מפיקים אשר אל חדר-הדרגש.

יד.

הגרפינה עיפה כל-כך מרֹב הבקורים, שצותה שלא לקבל עוד כל איש, ושומר-הסף נצטוה לבקש ולדרש מכל הבאים לברך, שיבואו אל הלחם. נפשה אִותה לשוחח מעט ביחידות עם ידידת ימי-ילדותה הנסיכה אנה מיכאילובנה, אשר לא ראתה אותה עוד כראוי אחרי שובה מפטרבורג; אנה מיכאילובנה קֵרבה את כסאה עוד יותר אל כסאה של הגרפינה ותשב אצלה בפנים הנעימים, המָּשחתים מבכי.

– עמך אדבר בשפת-אמת גמורה – אמרה אנה מיכאילובנה. – אך מעטים נשארו מידידינו הישָׁנים! על-כן יקרה ידידותך בעינַי כל-כך.

אנה מיכאילובנה שמה עיניה על ויֶרה ותעמוד מִדַּבּר, הגרפינה לחצה את ידה

– ויֶרה – אמרה הגרפינה אל בתה הבכירה, שלא היתה אהובה עליה, כנראה – מפני-מה אין הבנה לך בשום דבר? האם לא תרגישי, כי מיֻתּרת את פה? לכי אל אחיותיך, או…

וירה היפה חִיְּכה חיוך קל של בוז, ונראה בה, שלא הרגישה כל עלבון לנפשה.

– לוּ אמרת לי, אמא, הלכתי מזה מיד – אמרה ויֶרה ותלך אל חדרה.

אך בעברה לפני חדר-הדרגש, התבוננה, כי אצל שני חלונותיו יושבים שני זוגים, זוג לחלון בסדר מקביל, ותעמוד ותחַיך בבוז. סוניה ישבה סמוכה לניקולי, והוא העתיק למענה חרוזים, שחבּר בפעם הראשונה בימי חייו. ובוריס ונטשה ישבו אצל החלון השני ויחדלו לדבּר בשעת כניסתה. סוניה ונטשה נשאו עיניהן אל וירה ופניהן כחוטאות ומאֻשרות גם-יחד.

חזיון משמח ומושך את הלב היה מראֵה הנערות הצעירות האוהבות האלה, אך בלבה של וירה לא העיר, כנראה, רגש נעים.

– זה כמה פעמים בקשתי מאתכן – אמרה וירה – שלא תקחו את חפָצי, הלא חדר מיֻחד לכם.

והיא לקחה מיד ניקולי את הקסת.

–כרגע, כרגע – אמר ניקולי בטבלו את העט.

– כל מה שאתם עושים הוא שלא בזמנו – אמרה וירה. – גם אל חדר-האורחים באתם במרוצה, עד כי הכל התבַּישו בגללכם.

אמת אמרה בזה, אך אף-על-פי-כן או דוקא משום-זה לא ענה אותה איש דבר, וכל הארבעה רק הביטו זה אל זה. היא התמהמהה בחדר והקסת בידה.

– ומה הסודות האלה בשנותיכם בין נטשה ובוריס וביניכם – הלא אך דברי-שטות בלבד.

– ומה ממך יהלוך, ויֶרה? – טענה נטשה בקול נמוך ודק כמלמדת זכות.

ביום ההוא היתה, כנראה, טובה ומלאה חבּה לַכּל עוד יותר מבכל-עת.

– שטות גדולה – אמרה וירה. – בוש אבוש, כי אביט אליכם. מה הסודות האלה?..

איש איש וסודותיו. אנחנו לא נפריע בעדך ובעד בֶּרג, – אמרה נטשה בחם-לב.

– בודאי לא תפריעו, – אמרה וירה – כי לעולם לא תמצאו דבר רע במעשי. ואני אודיע לאִמנו את דרכיך עם בוריס.

– נטליה אילינישנה מתנהגת עמי יפה מאד – אמר בוריס. – לא אוכל להתאונן עליה.

– חדל-לך, בוריס, דיפלומט גדול אתה כל-כך (מלת “דיפלומט” היתה מצויה מאד בפי ילדי הדור ההוא בהוראה המיֻחדת שהכניסו בה, גם למשא הוא – אמרה נטשה בקול רועד של נעלבה. – על-מה היא מתאַנה לי! עד-עולם לא תביני זאת – אמרה בפנותה אל וירה – כי לא אהבת איש מימיך; איו לב לך, אך מַדַּם דֵּי זַ’נְלי את (שם זה, שנחשב לעלבון גדול), נתן ניקולי לוירה) וכל תאות נפשך היא רק לצער את האחרים. התהדרי-לך לפני בֶּרג כטוב בעיניך, – סֵיְּמה במהירות.

– אני בודאי לא ארוּץ לעיני אורחים אחרי איש צעיר…

– עתה נִמלא חפצה – התערב ניקולי בדבר: – כבר דברה קשות וגרמה צער לכֻלנו. נלכה-נא אל חדר-הילדים.

ארבעתם נִתְּרו יחדו ממקומם, כעדת צפרים מָבְהָלות, ויצאו מן החדר.

– אלי דבּרו קשות ואני לא אמרתי דבר לאיש – אמרה וירה.

– מַדַּם דֵּי זַ’נלי! מַדַּם דֵּי זַ’נלי! – קראו קולות-צחוק מאחרי הדלת.

ויֶרה היפה, אשר הרגיזה כל-כך את בני החבורה, צחקה צחוק קל ותקרב אל הראי וַתְּתַקֵּן את הסודר אשר עליה ואת תִּשְׂרָקְתָּהּ, ונראה בה, שלא שמה את לבה למה שנאמר לה. בהביטה אל פניה היפים, נתקררה דעתה, לפי-הנראה, ולבה נח בה עוד יותר מבראשונה.

ובחדר-האורחים נמשכה השיחה.

– יקירתי, – אמרה הגרפינה, – גם חיי לא רפידת-שושנים לבד הם. האם אינני רואה, כי בדרך הזאת, שאנחנו הולכים בה, יספיק רכושנו לא לארך-ימים! וכל זה בגלל הקלוב ובגלל טוּב-לבבו. גם בשבתנו בכפר, כלום אנו נחים שם? כל הימים תיאטראות וציד וכיוצא בזה. אך מה נדבר בי. כיצד עלתה כל זאת בידך? הרבה אני מתפלאה עליך אַנֶּט, איככה תוכלי עתה בשנותיך לנסוע לבדך בעגלה פעם למוסקבה, פעם לפטרבורג, אל כל המיניסטרים, אל כל גדולי-הארץ, ועם כלם תדעי להתנהג כראוי; תמה אתמה! איך-זה היה הדבר? אני אינני יכולה לעשות כזאת כלל.

– אכן, חמדת-נפשי, – ענתה הנסיכה אנה מיכאילובנה, – ישמרך ה' ולא תדעי לעולם, מה-קשה להיות אלמנה בלי-משען ואֵם לבֵן אהוב בלי-חֹק. כל דבר לא יִבָּצר במצב כזה – הוסיפה בקצת גאוה. – המשפט, אשר היה לי הרגילני לזה. אם צריכה אני לראות את אחד הגדולים האלה, אני כותבת פתקה: “הנסיכה פלונית חפֵצה לראות את פלוני” ואני נוסעת בעצמי במרכבה שכירה פעמַים או שלש פעמים או ארבע, עד שתֵּעָשה בקשתי. אין אני שמה לב למה שיאמרו הבריות.

– אבל את מי בקשת על בּוֹרינקה? – שאלה הגרפינה. – הנה הוא נמנה עתה לאופיצר של הגוַרדיה, וניקוֹלוּשקה הוא יוּנקֶר. אין איש שישתדל בשבילו. אל מי פנית?

– אל הנסיך וסילי, בחבּה יתרה התנהג עמי. כרגע נֵאות לי לכל אשר בקשתי וידבר עליו את הקיסר, – אמרה הנסיכה אנה מיכאילובנה בשמחה ותשכח, עד כמה הֻזקקה להשפיל כבודה כדי להגיע את מטרתה.

– ההזקין הנסיך וסילי? – שאלה הגרפינה. – אני לא ראיתי אותו משעת התיאטראות שלנו, שערכנו בבית הרוּמיַנְצוֹבים. בודאי שכח אותי. ובימים ההם היה מבקש קרבתי, – הזכירה הגרפינה בבת-צחוק.

– כדרכו אז דרכו עתה, – ענתה אני מיכאילובנה, – עודנו מדבר טובות ומתחבב. גדֻלתו לא העבירה אותו על דעתו כל-עִקר. “צר לי, כי אך מעט מאד אוכל לעשות למענך, יקירתי הנסיכה”, אמר לי, “צַוי כי שומע אני”. לא, הוא בן-חיל וטוב לקרוביו למדי. אך הלא ידעת, נטליה, מה אהבתי את בני. אינני יודעת, אם יש דבר בעולם, אשר יכבד לי לעשות למענו. ועניני ביתי רעים כל-כך, – הוסיפה אנה מיכאילובנה בעצבון ובהשפלת-קול, – רעים כל-כך, שמצבי עתה נורא מבכל-עת. משפטי הקשה אוכל את כל אשר לי, ועוד לא נעשה בו דבר. אין לי עתה גם אגורה בת עשר קופיקות, כפשוטם של דברים, ולא אדע, במה אעשה בגדי-שרד לבוריס (פה הוציאה את מטפחת-אפה מחיקה והתחילה בוכה). חמש מאות רֻבּל דרושים לזה, ובידי אך שטר בן עשרים וחמשה. מצבי כל-כך… כל תקותי עתה לגרף קיריל ולדימירוביץ בֶּזאוּחוב, אם הוא לא יאבה לתמוך בבן-טבילתו – הלא הוא היה סנדקו של בוריס – ולקצוב לו פרס למחיתו, תהיינה כל יגיעותי לריק: לא יהיה לי במה לעשות לו בגדי-שרד.

עיני הגרפינה התחילו דומעות.

– פעמים רבות יעלה על לבי, אפשר שהוא דבר-חטא, – אמרה הנסיכה. – והנה הנסיך הזה, קיריל ולדימירוביץ בֶּזאוחוב, איש אחד הוא… ורכוש גדול כזה… גם למה לו חיים? הן חייו היו עליו למשא, ובוריס אך יחל עתה לחיות

– בודאי יוריש מהונו גם לבוריס, – אמרה הגרפינה.

– אלהים יודע, ידידתי היקרה! העשירים ואילי-הארץ האלה אֶגואיסטים גדולים הם. בכל זאת אסע אליו כרגע עם בוריס ובפֵרוש אֹמר לו, מה בקשתי. יחשבו עלי מה שיחשבו, אני לא אשית לבי לדברים כאלה בזמן שגורל בני תלוי בכך. – הנסיכה קמה. – עתה שתי שָעות, ואל הלחם תשבו בארבע שעות. עוד אספיק לנסוע ולשוב.

ובתנועות המיֻחדות לאשת-חיל פטרבורגית, היודעת לעשות את שלה בעתו, שלחה אנה מיכאילובנה לקרא לבנה ותצא אל הפרוזדור עמו יחד.

– שלום לך, חמדת נפשי, – אמרה אל הגרפינה, אשר יצאה לשלחה עד הפתח – ברכיני, כי אצליח בדרכּי – הוֹסיפה בלחישה, להסתיר דבריה מבנה.

– את נוסעת אל הנסיך קיריל ולַדימירוביץ, יקירתי? – אמר הגרף ויצא מחדר-האכל אל הפרוזדור. – אם רָוַח לו, קראי-נא אלי את פיר אל הלחם. הלא מצוי היה אצלי והיה מחולל עם הילדים. קראי-נא לו, יקירתי. עתה נראה את הגדולות אשר יעשה טַרַס היום. הוא אומר, שלא נעשָׂה גם בבית הגרף אורלוב כמשתה אשר יהיה בביתנו.

טו.

– בוריס יקירי, – אמרה הנסיכה אנה מיכאילובנה לבנה, בשעה שעברה מרכבת הגרפינה רוסטובה, אשר ישבו בה שניהם, הנסיכה ובנה, ברחוב המרֻפד בתבן ובאה בתבן ובאה אל חצרו הרחבה של הגרף קיריל ולדימירוביץ בֶּזאוחוב. – בוריס יקירי, – אמרה לו ותוצא את ידה מתחת האדרת הישנה שהיתה עליה ותשימנה בזהירות ובחבה על יד בנה – הסבּר פניך, היֵה נוח לבריות. הגרף קיריל ולַדימירוביץ הוא סוף-סוף אב-סנדק לך, וכל גורלך לעתיד לבוא תלוי בו. זכָר זאת, יקירי, והתחבב עליו ככל אשר תוכל…

– אלו ידעתי, שיצא מזה דבר חוץ מהתבזות… – השיה הבֵּן בתלונה חרישית. – אך כבר הבטחתי לך ואעשה זאת למענך.

אף-על-פי שעמדה מרכבה אחת אצל פתח המבוא, שאל שומר-הסף, בראותו את האֵם עם בנה (אשר לא צוו להודיע על-אודותם, כי אם הלכו מיד במסדרון העשוי זכוכית בין שני טורי פסלים נתונים בכוכים) ובהתבוננו בעין-בקרת אל אדרתה הישנה, את מי הם מבקשים לראות, את העלמות הנסיכות או את הגרף, וכאשר השיבו לו כי הם הולכים אל הגרף אמר, כי להוד-מעלתו הורע היום ואינו מקבל שום איש.

– יכולים אנו לשוב, – אמר בוריס צרפתית.

ידידי! – אמרה אליו אמו בקול תחנונים ותגע שנית ביד בנה כאלו יכלה נגיעה זאת להרגיעו או לעוררו.

בוריס שתק וישם עיניו באמו דרך-שאלה ואת מעילו לא הסיר מעליו.

– חביבי, – אמרה אנה מיכאילובנה בקול מלא חבה אל שומר-הסף, – ידעתי, כי הגרף קיריל ולדימירוביץ חולה מאד… בגלל-זה באתי למוסקבה… אני לא אטרידהו… עלי רק לראות את הנסיך וסילי סֶרְגֵיֶביץ, הלא הוא מתארח פה. הגידה-נא לי.

שומר-הסף משך בחוט הפעמון בלא-רצון ויסב פניו.

– הנסיכה דרובּיֶצקַיה אל הנסיך וסילי סֶרגֵיֶביץ, – קרא אל המשרת, שירד לבוּש פרַק ופוזמקאות ומסאגוֹת על רגליו.

הנסיכה תקנה את כפלי שמלתה, שמלת-משי ישנה שנצבּעה ותסתכל בראי הַוַּינֶציָאִי הגדול הקבוע בקיר, ותצעד בקומה זקופה בנעלותיה הנדושות על יריעת המעלות.

– הנה הבטחת לי, יקירי, – חזרה ואמרה לבנה ותגע בו בידה לעוררו.

בוריס הוריד עיניו וילך אחריה במנוחה.

הטרקלין, שנכנסו בו, היה פתוח מעברו האחד אל החדרים המיֻחדים לנסיך וסילי.

כשהגיעו האם והבן לאמצע החדר ורצו לשאל את המשרת הזקן שקפץ ועמד לפניהם, להיכן ילכו, נסַבּה כף מנעולה הברונזאי של אחת הדלתות, והנסיך וסילי יצא באדרת-חֹרף קצרה של קטיפה, שאך כוכב אחד היה עליה, כדרך שאדם לובש בביתו, והוא מלַוה איש יפה שחור-שער. האיש הזה היה הדוקטור הפטרבורגי המפֻרסם לוֹרֶן.

– ברור אפוא הדבר? – אמר הנסיך.

– אדוני הנסיך, “בן-אדם יכול לשגות”, אבל… – ענה הדוקטור הצרפתי בקצת שריקה וגם את המשל הלטיני הזה בטא בהברה צרפתית.

– טוב, טוב…

כראות הנסיך וסילי את אנה מיכאילובנה ואת בנה, שִׁלַּח את הדוקטור בקידה ויגש אליהם בלי הוצא דבר מפיו, אך בפנים מביעים שאלה. ובוריס ראה את אמו והנה פתאם מלאו עיניה עצב עמֹק, ובת-צחוק קלה עברה על שפתיו.

– בשעת צרה כזאת אנחנו נפגשים, אדוני הנסיך… מה מצבו של החולה היקר? – אמרה לו וכמו לא התבוננה אל מבטו הקר והעולב, אשר כונן אליה.

הנסיך וסילי הביט אליה ואל בוריס כשואל ומשתומם. בוריס השתחוה לפניו דרך-כבוד. אך הנסיך לא השיב על קידתו ויפן אל אנה מיכאילובנה וַיָּשב על שאלתה בתנועת ראש ושפתים, לאמר: קשה מאד לקוות לטוב.

– האמנם? – קראה אנה מיכאילובנה. – מה-נורא הדבר! מה אָיֹם הרעיון… זה בני, – הוסיפה ותרמוז על בוריס. – רצונו להודות לך בעצמו.

בוריס חזר והשתחוה דרך-כבוד.

– האמינה לי, אדוני הנסיך, כי לבי, לב אֵם, לא ישכח לעולם את אשר עשית לנו.

– שמֹח אשמח, כי יכולתי לעשות את הטוב בעיניך, אנה מיכאילובנה, – אמר הנסיך וסילי בתַקנו את רקמת חָשְׁנוֹ. הוא התנהג במקום הזה עם אנה מיכאילובנה בחשיבות מרֻבּה עוד יותר מבשעת פגישתם בבית אַנֶּט שֶׁרֶר בפטרבורג.

– השתדל לעבוד היטב ולהיות ראוי לכך – הוסיף ויפן אל בוריס כמזהיר ומוכיח – שמֹח אשמח… השעת-חֻפשה לך פה? – הוסיף לדבּר בקרירות.

– אני מחכה, הוד-נסיכות, עד שאצטַוה לנסע אל מקום משמרתי החדשה, – ענה בוריס ולא הראה לא תרעֹמת על סגנון אזהרתו של הנסיך ולא השתדלות להכנס בדברים, כי אם מנוחה שלמה והבעת כבוד בלבד, והנסיך שם עיניו עליו בקצת תמיהה.

– אתה יושב בבית אמך?

– אני יושב בבית הגרפינה רוסטובה, – אמר בוריס ויוסף גם הפעם: – הוד-נסיכות.

– הוא איליה רוסטוב, אשר נשא את נטליה שִׁינְשִׁינה, – אמרה אנה מיכאילובנה.

– ידעתי, ידעתי, – אמר הנסיך וסילי בקולו הקר. – מעולם לא יכולתי להבין, איכה מצאה נטליה את לבבה להנשא לדֹב המלֻכלך הזה. שוטה גמור ומגֻחך הוא. ולא עוד, אלא שאומרים עליו, שהוא גם משחק הרבה בקלפים.

– אבל איש טוב מאד הוא, אדוני הנסיך, – אמרה אנה מיכאילובנה בבת-צחוק של חנינה, כאלו ידעה גם היא, שהגרף רוסטוב ראוי הוא, שיאמרו עליו כן, אלא שהיא מבקשת רחמים על אותו זקן עלוב.

– ומה אומרים הדוקטורים? – שאלה הנסיכה אחרי שתיקה קצרה, ופניה המָּשחָתים מבכי חזרו ונמלאו עצב רב.

– אין תקוה רבה, – אמר הנסיך.

– ואני רציתי כל כך להודות עוד פעם אחת לדודי על כל חסדיו אשר עשה לי ולבוריס. הוא בן-טבילתו – הוסיפה בנגינה, שהיה אפשר לדון על-פיה, שדבר זה יתן שמחה גדולה בלבו של הנסיך וסילי.

הנסיך וסילי התחיל מהרהר ומקמט מצחו. אנה מיכאילובנה הבינה, כי ירא הוא, פן תבקש לה חלק בצַואתו של הגרף בֶּזאוחוב, ותמהר להרגיעו.

– לולא אהבתי אהבה נאמנה את דודי, אמרה ובטאה מלה אחרונה זו בבטחה מיחדת וכמו אגב-אורחא, – אני יודעת את אפיוֹ, כי איש אמת ונדיבות הוא; אך הלא רק העלמות הנסיכות לבדן אצלו… הן עודן צעירות… – היא כפפה ראשה ותוסף בלחישה: – המלא את חובתו האחרונה? מה יקרים הם הרגעים האחרונים האלה! הלא רין לשהות עוד, נחוץ להכינו, אם קשה מצבו כל-כך. אנחנו הנשים, – אמרה בבת-צחוק רכה, – יודעות כלנו, איך לאמר דברים כאלה נחוץ לי לראותו. קשה לי עד-מאד דבר זה, אבל כבר הָרגלתי לשאת מכאובים.

הנסיך הבין, לפי-הנראה, כמו שהבין בנשפה של אַנֶּט שֶׁרֶר, כי קשה להשתמט מאנה מיכאילובנה.

– אולי קשה עליו ראיון זה, יקירתי, – אמר לה, – נמתינה עד הערב, הדוקטורים הבטיחו, כי מַשבר יהיה היום.

– ואולם אסור להמתין ברגעים האלה, אדוני הנסיך. זכר-נא, הלא הדבר נוגע בתשועת נפשו. הה! נורא הוא, חובת הנוצרי…

ברגע הזה נפתחה דלת, ואחת מהעלמות הנסיכות, בנות אחותו של הגרף באה מן החדרים הפנימיים, ופניה נזעמים וקרים, ומתניה ארֻכּים הרבה מהראוי לפי מדת רגליה.

הנסיך וסילי פנה אליה.

– ומה מצבו עתה?

– בלי כל שנוי. ואיך ירוַח לו, בתוך השאון הזה… – אמרה העלמה ותסתכל באַנה מיכאילובנה כמו באשה נכריה לה.

– ואני לא הכרתיך, יקירתי, – קראה אנה מיכאילובנה בבת-צחוק של שמחה גדולה ותגש אל העלמה בצעדים קלים ומיֻשרים. – באתי הֵנה לעזור לכן לכלכל את דודי בחליו. אני מבינה, כמה עמל נשאתן, – הוסיפה וַתַּעֲצֹם עיניה כמשתתפת בצער.

העלמה לא השיבה דבר ותצא מיד, ואף בת-צחוק לא נראה על שפתיה. ואנה מיכאילובנה שכבשה לה בזה גם-היא מקום בבית, הסירה את נעלי ידיה ותֵּשב על אחד הכסאות בהרחבה, בהזמינה את הנסיך וסילי, שֶׁיֵּשב אצלה.

– בוריס! – אמרה אל בנה ותחיך – אני אכנס אל הגרף, אל דודנו, ואתה לֶךּ-לך בין-כה אל פיר, אך אל תשכח למסור לו את בקשת הרוסטובים. הם קוראים אותו אל הלחם. אולם הוא לא יוכל לנסוע אליהם? – אמרה אל הנסיך.

– להפך, אמר הנסיך ופניו נפלו. – אני אשמח מאד, אם תסירי את הצעיר הזה מלפני… הנה הוא יושב פה. הגרף לא שאל על-אודותיו אפילו פעם אחת.

הנסיך הניע כתפיו. המשרת הוליך את בוריס אל המדור התחתון ומשם עלה עמו במעלות אחרות אל פטר קירילוביץ.

טז.

ופיֶר לא הספיק לבחור לו עבודה קבועה בפטרבורג וגם שֻלח למוסקבה בגלל מעשי-משובה. נכונים היו הדברים אשר סֻפרו בבית הגרף רוסטוב, כי באמת השתתף במעשה בשוטר-הרבע, שנקשר אל הדב. לפני ימים אחדים בא ויסר אל בית אבא כפעם-בפעם. אף אמנם הבין פיר, שכבר נודע הדבר במוסקבה ושהעלמות הנסיכות, המבקשוֹת רעתו בכל-עת והסובבות את אביו, לא תחדלנה מהגיד זאת לגרף ולהעלות חמתו עליו, בכל-זאת סר אל חדרי אביו בעצם יום בואו העירה. כשנכנס לחדר-האכל, ששם היו אותן הנסיכות רגילות לשבת יחדו, נתן להן שלום, והן ישבו באותה שעה אצל מסגרת לרקימה, ואחת מהן קראה בספר בקול. שלש אחיות היו, הגדולה שבהן, עלמה אֲרֻכּת-מתנים. קפדנית ומדקדקת בנקיון, – היא שיצאה אל אנה מיכאילובנה – קראה בספר, והצעירות – שתיהן אדמוניות וטובות-מראה ודומות זו לזו, אך לאחת שומה על שפתה, אשר הגדילה עוד את חנה – רקמו במסגרת. את פיר קבלו כאלו בא שוכן-עפר או מכה שחין רע לפניהן. הבכירה חדלה לקרא ותדום ותבט אליו בעינים מלאות בהלה; הצעירה, אותה שלא היתה לה שומה, הביטה אליו גם-היא כאחותה הבכירה; והקטנה שבשלשתן, בעלת השומה, שהיתה נוחה לשמוח ולהלעיג, גחנה אל מסגרת הרקימה, כדי להסתיר את הצחוק הקל, שצחקה, לפי-הנראה, מראש על הסצֵינה המגֻחכת, העתידה להיות בעוד-מעט. היא משכה את חוט הצמר למטה וַתִּכַּף, כאלו אמרה להסתכל בציורי-הרקמה, ובקשי עצרה ברוחה מצחוק.

– שלום שאֵרתי, – אמר פיֶר. – האם לא תכיריני?

– מאד מאד אכירך, מאד מאד.

– מה מצבו של הגרף? האוכל לראותו? – שאל פיר בכבדות כדרכו, אך לא התבושש.

– הגרף נושא מכאובים חמריים ומוסריים, וכמדֻמה לי שאתה השתדלת להפליא את מכאוביו המוסריים.

– האוכל לראות את הגרף? – שאל פיר שנית.

– המ!… אם חפץ אתה להביא מָוֶת עליו, להמיתו באמת, יכול אתה לראותו. אולגה, לכי וראי, אם נגמַר בִּשוּלו של המרק לדודנו, כי עוד מעט והגיעה השעה – הוסיפה העלמה, כדי להראות לפיר, שטרודות הן וכל טרדתן להרגיע את אביו, בשעה שהוא, כמוּבן, אך מרגיזו כל היום.

אולגה יצאה. פיר עמד ויסתכל מעט באחיותיו ויקוד ויאמר:

– אם כן, אלך לי אל חדרי. לכשאוכל לבוא, אמֹרנה לי.

הוא יצא, וקול צחוק צלול, אך נמוך, קול צחוקה של האחות הקטנה בעלת-השומה, נשמע אחריו.

ממחרת בא הנסיך וסילי למוסקבה וישם מושבו בבית הגרף ויקרא לפיר ויאמר לו:

– יקירי, אם תתנהג כמו שהתנהגת בפטרבורג, תהיה אחריתך רעה מאד; יותר אין לי מה לאמר לך. הגרף חולה מאד מאד: אתה אין לך לראותו כלל.

מאותה שעה לא הפריעו עוד את פיר ממנוחתו ויהי בודד כל היום בחדרו במדור העליון.

בשעה שנכנס בוריס שמה, התהלך פיר בחדרו ועמד לפעמים בקרני-זויות, בעשותו תנועות של אִיוּם כלפי הכתל, כדוקר בחרב את אויבו, ובהביטו בחמה למעלה ממשקפיו, ואחר שב להתהלך, כשהוא מבטא מלים בלתי-ברורות, מנענע בכתפיו ופורש ידיו לרגעים.

– קץ אנגליה בא, – אמר בפנים נזעמים ובאצבע נטויה כרומזת על איש. – פִּיט, שבגד באֻמתו והפר חֻקי העם, חַיב ודינו נגמר…

הוא עוד לא הספיק להוציא בשפתיו את גזר-דינו של פיט, בְּצַירו לו ברגע הזה בדמיונו, שהוא נפוליון בעצמו והוא עם גבורו יחד כבר חֵרף נפשו ויעבור את רצועת-ים-קַלֶּה וילכוד את לונדון – והנה אופיצר צעיר יפה וזקוף-קומה נכנס לחדרו. פיר עמד מלכת. כאשר יצא פיר ממוסקבה, היה בוריס נער בו ארבע-עשרה שנה, על-כן נשכח מלבו לגמרי; אך מדרכו לקבל כל-אדם בסבר פנים יפות, מהר ויאחז בידו ויחַיך אליו בחבה.

– התזכרני? – אמר בוריס בבת-צחוק נעימה – באתי עם אמי אל הגרף, אך הוא, כמדמה לי, איננו בריא כל-צרכו.

– כן, כמדֻמה לי, שהוא חולה. כל-היום מפריעים את מנוחתו, – ענה פיר ובין-כה התאמץ לזכור, מי הוא האיש הזה.

בוריס הבין, כי פיר איננו מכיר אותו, אך לא רצה להגיד לו מיד את שמו ויבט אל עיניו הבטה ישרה וכל רגש-מבוכה לא היה בו.

– הגרף רוסטוב מבקש מאתך לבוא אליו היום אל הלחם, – אמר אחרי שתיקה ארֻכּה, שקשתה מאד על פיר.

– אה! הגרף רוסטוב! – אמר פיר בשמחה. – ואתה אפוא איליה בנו. ואני, מה-נפלא הדבר, לא הכרתיך ברגע הראשון. התזכור את נסיעותינו אל הרי-האַנקורים עם מַדַּם זַ’קו… לפני ימים רבים.

– טועה אתה, – אמר בוריס במתינות ויחַיך ברוח-עז ובקצת לגלוג. – אני בוריס, בנה של הנסיכה אנה מיכאילובנה דרובּיצקַיה. איליה הוא שמו של רוסטוב האב, ושֵם בנו ניקולי. ואני לא ידעתי מימי את מדם זַ’קוֹ.

פיר התחיל מנפנף בידיו ובראשו. כאלו סבוהו יתושים ודבורים.

– מה-זאת אפוא! ערבבתי את כל השמות. במוסקבה קרובים רבים לי כל-כך! בוריס אתה… כן. עתה ידעתי אחרי כל הדברים האלה. ומה דעתך על האקספֶּדיציה הבּוּלוֹנית? הלא רעה תבוא על האנגלים, אם אך יעבור נפוליון את התעלה? אני חושב, כי הוא דבר שאפשר מאד. ובלבד שלא יכָּשל וִילְניֶב בדבר-אִולת.

בוריס לא ידע מאומה על-אודות האקספֶּדיציה הבוּלונית, לא קרא בעתונים ושֵׁם וִילניֶב לא שמע מעולם.

– פה במוסקבה אנו עסוקים במשתאות ובלשון-הרע יותר מבעניני המדינות – אמר בקולו השוקט והלגלוגי – אינני יודע דבר ואינני מהרהר בזה כלל. מוסקבה עוסקת בלשון-הרע יותר מבכל-דבר, – הוסיף עוד, – עתה מדברים בך ובגרף.

פיר חִיֵּךְ מתןך דרישת טובה כדרכו, כמו דאג לאיש-שיחו, שמא יאמר דבר,שיתחרט עליו אחרי-כן. אך בוריס דקדק במוצא שפתיו ודבריו היו ברורים וקרים ועיניו הביטו נכחו אל עיני פיר.

אין לה למוסקבה עסק אחר חוץ מלשון-הרע, – הוסיף בוריס. – והכל עסוקים בשאלה, למי יוריש הגרף את רכושו, אף-על-פי שאפשר, שעוד יאריך ימים יותר מכֻּלנו, ואני חפץ בזה בכל-לב.

– כן-הוא,על-כל-זה יש להצטער הרבה, – מהר פיר לענות אחריו, הרבה יש להצטער.

פיר לא חדל מהתיָרא, שמא יכנס האופיצר הזה שלא בכַונה בשיחה, שתהי קשה לו לעצמו.

– ואתה תדַמה בודאי, – אמר בוריס, ופניו האדימו קצת, אך את קולו ותנועותיו לא שִׁנה, – בודאי תדמה, שכל אלה מתכּונים רק לקבל מה שאפשר מהונו של העשיר.

“וכך הוא באמת”, אמר פיר בלבו.

–ואני כַוַּנָתִי לאמר לך, לשֵם הבֵּרור, כי שגֹה תשגה מאד, אם תחשב אותי ואת אמי בין האנשים האלה. אנחנו עניים מאד, לפחות עלי אני מעיד: דוקא מטעם זה, מפני שאביך עשיר הוא, אינני חושב את עצמי לקרוב לו, ולעולם לא נבקש ולא נקח ממנו דבר, לא אני ולא אמי.

זמן רב לא יכול פיר להבין את דבריו, אך כאשר הבין, קפץ ממקום שבתו ויתפשׂ ביד בוריס מלמטה במהירות ובגסות-התנועה המיֻחדות לו, ובהתאדמו עוד יותר מבוריס החל לדבּר ברגש, שהיו בו גם בשֶת גם תרעֹמת.

– זה פלא! האֻמנם אני… ומי יכול להעלות על לבו… ידעתי מאד…

אך בוריס חזר ונכנס לתוך דבריו.

– טוב לי, כי אמרתי הכל. אפשר, שלא לנחת הוא לך, סלח-נא לי, – התאמץ להרגיע את פיר, תחת אשר היה לו לפיר להרגיע אותו, – אבל מקוה אני, כי לא עלבתיך בדברי. זה משפטי לדבר ככל אשר בלבבי מבלי כסות דבר… אך מה אשיב? התבוא אל הרוסטובים אל הלחם?

אחרי אשר הסיר בוריס מעליו את משא חובתו הקשה, אחרי אשר יצא ממבוכתו והביא איש אחר תחתיו במבוכה, חזר והתחיל מדבר בנעימות.

– לא שמע-נא, – אמר פיר בשובו למנוחתו, – איש נפלא אתה. מה שאמרת באזני טוב מאד, טוב מאד. אינך יודע אותי, וזה לא יפלא. זה ימים רבים כל-כך לא ראינו איש את אחיו… ילדים היינו… יכול אתה לשער על-אודותי… מבין אני, מה שבלבך, מבין אני מאד. אני לא הייתי עושה זאת, לא הייתי מוצא את לבבי לעשות כן, אבל יפה הוא. שמח אני מאד, כי התוַדענו. משֻׁנה, הוא – הוסיף בבת-צחוק אחרי שתיקה קצרה – שכך אני בעיניך! – הוא צחק. – אבל מה-בכך? עוד נוסיף להכיר איש את אחיו. אין דבר. – הוא לחץ את ידו של בוריס. – דע לך, כי לא באתי לפני הגרף אפילו פעם אחת, כי לא קרא לי… צר לי עליו, כעל כל-איש… אבל מה אעשה?

ואתה חושב כי יספיק נפוליון להעביר את חילו? – שאל בוריס בבת-צחוק.

פיר הבין, כי רצה בוריס להַשיאו לדבר אחר, וייטב בעיניו הדבר ויחל להרצות לפניו את הצדדים הטובים וגם הרעים שבאקספֶּדיציה הבּוּלוֹנית.

אחד המשרתים בא לקרֹא לבוריס. הנסיכה רוצה לשוב הביתה. פיר הבטיח כי יבוא אל הלחם, כדי להתקרב יותר לבוריס, וילחץ את ידו של זה בחזקה ויבט אל עיניו בחבה בעד משקפיו… אחרי צאתו התהלך עוד זמן רב בחדר, אך הפעם לא דקר בַּחֶרב אויב שאינו נראה, כי אם חִיֵּךְ לזֵכר האיש הצעיר הנחמד, הפקח והבוטח בעצמו.

חבּה עזה בלי-טעם הרגיש לאיש הצעיר הזה – והוא רגש מצוי בראשית ימי השחרות, ביחוד במי שהוא בודד, – ויגמור בלבו להיות לו לידיד ורֵעַ.

הנסיך וסילי יצא עם הנסיכה, היא החזיקה מטפחת אצל עיניה ופניה היו רטֻבּים מדמעות.

– נורא ואָיֹם הוא! – אמרה הנסיכה. – אך יעבור עלי מה, אני אמלא את חובתי. אני אבוא ללון הנה. אין לעזבו. כל-רגע יקר. לא אבין, על-מה העלמות האלה מחשות. אולי יעזרני אֵל למצא עצה להכינו!… שלום לך, אדוני הנסיך, יהי אלהים בתומכי נפשך…

– שלום לך, יקירתי – השיב הנסיך ויפן מעליה.

– אהה, נורא מצבו, – אמרה אל בנה בעלותם יחד אל המרכבה. – כמט איננו מכיר איש

– לא אבין, אמי, מה הם הדברים שבינו לבין פיר? – שאל הבן.

– בַּצַואה יבֹרר הכל, מחמדי; בה תלוי גם גורלנו…

– אך במה תדעי, כי יוריש מעט גם לנו? –

– הה, ידידי! הוא עשיר כל-כך, ואנחנו אין לנו כֹל!

– זה אינו טעם מספיק, אמי.

– הה!, אלי, אלי, מה-מסֻכן הוא! – קראה הנסיכה.

יז.

כאשר יצאה אנה מיכאילובנה לנסוע עם בנה אל הגרף קיריל ולדימירוביץ בֶּזאוחוב, ישבה הגרפינה רוסטובה זמן רב לבדה בחדר ותשם לרגעים את מטפחתה על עיניה. אחרי-כן צלצלה בפעמון.

– מה לך, חמדתי, – אמרה בפנים נזעמים אל הנערה, אשר התמהמהה ולא באה רגעים אחדים, – האם לא תחפצי לשרת? אם כן, אמצא לך מקום אחר.

הגרפינה נעצבה על רעותה בגלל מר-נפשה ועניותה המשפלת אותה, על-כן היתה רוחה סרה, ובשעה כזאת נהגה לקרא למשרתת “חמדתי” ולדבר אליה בלשון-רבות.

– חטאתי – אמרה המשרתת.

– קראי אלי את הגרף.

הגרף נגש אל אשתו כשהוא מתנועע הנה והנה ופנים לו כשל חוטא במקצת, כמו תמיד.

– עתה תראי, גרפינה נחמדה, מה-נפלא יהיה צלִי-הקדֵרה, צלי בשר-הקוראים! הנה טעמתי; לא לשוא נתתי בעד הטבּח הזה אלף רֻבּלים. ׁשוֶה הוא!

הגרף ישב אצל אשתו, בשימו ידיו על ברכיו כאיש-חיל ובפרעו שערותיו הלבנות

– ומה תצַוי, גרפינה יקרה?

– זה הדבר, ידידי, – מה הרבב הזה פה? – אמר ותרמוז על החזיה שלו. – הצלי הוא בודאי, – הוסיפה בצחוק קל. – זה הדבר אשר אֹמַר לך: לכסף אני צריכה.

פניה נפלו בדבּרה.

– אה, חמדת-נפשי!…

הגרף התחיל ממשמש בבגדיו להוציא את ארנקו.

– לכסף רב אני צריכה. לחמש מאות רֻבּל. – ובהוציאה מטפחת של בַּטיסט, שפשפה בה את החזיה המלכלכת של בעלה.

– כרגע, כרגע. הו, מי שם? – נתן קולו, קול איש יודע ובוטח שהאנשים שהוא קורא להם, יחושו וירוצו אליו בכל-כחם. – קִראו אלי את מיטינקה!

מיטינקה הוא בן-האצילים שגדל בבית הגרף ועתה היה לו למפקח על כל עסקיו, נכנס לחדר בפסיעות מתונות.

– שמע-נא, יקירי, – אמר הגרף אל הצעיר, שנכנס ועמד לפניו בהבעת-כבוד. – הָביאה לי… – הוא התחיל מהרהר – שבע מאות רֻבּל. אבל השמר לך, אל תבֵא לי קרועים ומגאלים כבפעם האחרונה, כי אם טובים ויפים בעד הגרפינה.

–כן-הוא, מיטינקה, השתדל-נא להביא נקיים, – אמרה הגרפינה באנחה מתוך עצב.

– אדוני הגרף, לאימתי תצוה להביא? – אמר מיטיקה. – דע לך אדוני, כי… אולם אל-נא תדאג, – הוסיף בראותו, כי הגרף התחיל נושם נשימות כבדות ומרֻבּות, וזה היה תמיד סמן לתחלת כעס. – אני כמעט שכחתּי… הכרגע תצוה להביא?

– כן, כן הביאה מיד ותן לה לגרפינה.

–בן-חיל נפלא הוא מיטינקה זה, – הוסיף הגרף בפנים צוהלים, כאשר יצא הצעיר מלפניו. – לעולם לא יאמר: אי-אפשר. ואני לא אוכל נשא תשובה כזאת. הכל אפשר.

– הוי כסף, כסף, כמה צרות ורעות בעולם בגללו! – אמרה הגרפינה. – והכסף הזה נחוץ לי מאד.

– את גרפינה נחמדה, בזבזנית ידועה מכבר, – אמר הגרף בחפזון וישק לאשתו על-גב ידה וַיָּשב וילך אל חדר-עבודתו.

כאשר שבה אנה מיכאילובנה מבית בזאוחוב, כבר היה הכסף מוכן בשטרות חדשים על שלחן קטן תחת מטפחת קטנה, ואנה מיכאילובנה ראתה בה בגרפינה, כי היא עצובה.

– ומה תספרי, ידידתי? – שאלה הגרפינה.

– אהה, מה-נורא מצבו! אין להכירו, מסֻכּן הוא כל-כך. כל-כך מסֻכּן; אך רגע קטן הייתי אצלו וגם שתי מלים לא הוצאתי מפי…

– אַנֶּט, בשם האלהים, אל תשיבי את פני. – אמרה הגרפינה פתאם ותתאדם, ומשֻׁנה היה מראה זה של פניה הרזים, פני זקנה כבֻדה, ובדברה לקחה את הכסף מתּחת למטפחת.

אנה מיכאילובנה הבינה כהרף-עין, מה היא דורשת ממנה, וַתִּכַּף כדי שתוכל לחבק את הגרפינה במהירות נאה, כשיהיה הרגע צריך לכך.

– זאת לבוריס מאתי לתפירת מעיל-שרד.

וברגע ההוא כבר חבקה אותה אנה מיכאילובנה ותבך עליה, ותבך גם הגרפינה אתה. שתיהם בכו, על כי הן ידידות זו לזו; גם על כי הן טובות; גם על כי הן, האוהבות זו את זו מנעוריהן עסוקות עתה בענין שפל כזה – בענין כסף; גם על כי עברו ימי-הנעורים… אך דמעותיהן היו נעימות…

יח.

הגרפינה רוסטובה ישבה עם בנותיה בחדר-האכל, וכבר ישבו קרואים רבים עמהן. הגרף הוליך את הגברים אל חדר-עבודתו וישם לפניהם את קבוצת שפופרות-הקִּטֵּר אשר לו, שפופרות טורקיות של צַידים. לפעמים יצא ושאל: העוד לא באה? הם חכו שם למַריה דימיטרִיֶבנה אחרוסימובה, שהיו קוראים לה הדרַגון הנורא, אשה שנתפרסמה לא בעשרה ולא בגדֻלתה, כי אם ביֹשֶר שכלה ובשפת-אמת פשוטה שלה. מריה דימיטריבנה היתה ידועה למשפחת הקיסר וכן ידעוה כל בני מוסקבה וכל בני פטרבורג, ובשתי הערים האלה התפלאו עליה גם צחקו עליה בחשאי בגלל גסות מדותיה, והיו מספרים עליה אנקדוטות, אבל כל יודעיה כבדוה ויראו מפניה.

בחדר-העבודה, אשר נמלא עשן, שוחחו על-אודות מלחמה, שכבר הָכרזה במַניפֶסט, ועל-אודות קריאה לעבודת-הצבא. את המניפסט לא קרא עוד איש, אבל הכל ידעו, שנחתם ונתּן. הגרף ישב על דרגש עֹתּומַני בין שנים מקרואיו, שֶׁקִּטרו ושחו זה עם זה. הגרף בעצמו לא קִטר ולא שח, כי אם השח ראשו פעם לצד זה ופעם לצד זה, ונראה בו, שמצא עֹנג לנפשו, בהביטו אל שני שכניו המקטרים ובשמעו את שיחתם, אחרי הביאו אותם לידי מחלֹקת.

אחד משני המשוחחים היה פקיד אזרחי בעל פנים דלים, מגֻלחים, מקֻמטים ומלאים זעף, איש אשר קרבוּ ימי-זקנתו ואף-על-פי-כן היה מלֻבּש כאחד המהַדרים מן המהַדרים שבצעירי-הדור; הוא ישב על הדרגש בפשוט-רגלים כבן-בית קבוע, ראש השפופרת, ראש-ענבר, תחוב לו מן-הצד בעמק פיו, ושאף את העשן בחזקה, ובכל שאיפה ושאיפה עצם עיניו קצת. האיש הזה היה הרַוק הזקן שִּינשין, בן-דודה של הגרפינה, איש-לשון קשה לבריות, לפי מה שאמרו עליו בחדרי-האורחים במוסקבה. עם השני, היושב עמו על הדרגש, דבּר כאדם, שנזקק למי שאינו כדאי וראוי לזה. אותו השני היה אופיצר גוַרדיָאני רענן ומזהיר, מרֻחץ, רְכוס-בגדים וסְרוק-שער לפי כל כללי המנהג, את ראש השפופרת החזיק באמצע פיו ושאף את העשן מעט מעט בשפתיו הורֻדות והוציאוֹ מתוך פיו היפה בדמות טבעות קטנות. זה היה הַלֵּיטנַנט בֶּרְג, אותו האופיצר שבגדוד הסֶּמיונובי, אשר אמר בוריס לנסוע עמו יחד אל גדוד זה ואשר אמרה עליו נַטַשה, בחפצה להרעים את ויֶרה אחותה הבכירה, כי הוא חֲתָנָהּ של זו. בין שני אלה ישב הגרף וַיַּקְשֵׁב בשים-לב. חוץ ממשחק הבּוֹסְטוֹן, אשר אהב הגרף מאד, לא היה דבר נעים לו משמֹע שיחת-חֻלין, ביחוד בשעה שעלתה בידו להביא את המשוחחים הסמוכים לו לידי-מחלֹקת.

– אבל שמע-נא, חביבי, אַלְפונס קַרְלִיץ' מכֻבָּדי – אמד שינשין בצחוק, בלשון שחֶציה דבּורים רוסיים המוניים וחציה ממבחר הדבּוּרים הנמלצים הצרפתיים. – אתה מקַוה לעשות את הממלכה לקרן קַימת לך, חפץ אתה, שתהי הרוֹטָה מספקת לך הכנסה?

– לא, פטר ניקולַיאִיץ‘, כַּוָּנתי רק לברר, כי הורע כחו של פרש הרבה מכּחו של רגלי. עתה הגע בעצמך, פטר ניקוליאיץ’, התבונן במצבי…

בּרג דבר תמיד בדיוק, בנחת ובדרך-ארץ. שיחתו נגעה כל-פעם אך בו לבד, וכשנדברו בענין, שאינו נוגע נגיעה ישרה בו, היה מחריש. ושעות אחדות היה יכול להחריש כך מבלי בוא ומבלי הבֵא אחרים במבוכה כל-שהיא. אל כשהתחילה השיחה נוגעת בו, התחיל מדבּר בפרטות ובעֹנג מֻגלה.

– התבונן במצבי, פטר ניקוליאיץ': אלו עבדתי בצבא-הפרשים, היה שכרי לא יותר ממאתים רֻבּל לשלישית השנה, אף-על-פי שאני לֵיטנַנט; ועתה שכרי מאתים ושלשים, – אמר בבת-צחוק נעימה מטוב-לב ויסתכל בשינשין ובגרף, כאלו היה ברוּר לו, שכל הבריות ידאגו תמיד לו יותר מלכל-דבר שבעולם.

– מלבד זאת דע לך, פטר ניקוליאיץ', כי בעברי אל הגוַרדיה אני נראה לכּל, – הוסיף ברג, – וּבַגוַרדיה של הרַגלים מצויות וַקַּנסיות יותר הרבה. גם שים-נא אל לבבך, איך יכולתי להתפרנס במאתים ושלשים רֻבּל. ואני קובץ על-יד וגם שולח לאבי, – גמר בֶּרג ויוצא טבעת-עשן קטנה מפיו.

– החשבון נכון… האשכנזי חובט דגן על גבו של קרדֹם, אומר משַׁל-העם. – אמר שינשין ויעבֵר את ראש השפופרת אל צדו השני של פיו ויקרוץ בעיניו אל הגרף.

הגרף צחק צחוק גדול. שאר הקרואים ראו, כי שינשין הוא המדבר, ויגשו לשמוע מה בפיו. ברג לא התבונן, לא כי מלגלגים עליו ולא כי אין משגיחים בו, ויוסף לספר על-אודות עניניו, כי בעברו אל הגוַרדיה הקדים מיד את חבריו, שגדלו עמו יחדו בקורפוס, באחת ממדרגות-הכבוד, כי בשעת-מלחמה אפשר שיהָרג ראש-הרוטה שלו, ואז נקל יהיה לו, לזקן הרוטה, להִמנות לראש לה, וכן ספר, עד-כמה הכל אוהבים אותו בגדוד ועד-כמה ישמח עליו אביו. נכר היה בו, שמצא ענג לנפשו בספרו את כל הדברים האלה, ונדמה, שלא עלתה על דעתו כלל, שאפשר, שיש להם גם לאחרים ענינים פרטיים חשובים. אך כל מה שספר היה נעים כל-כך בחשיבות זו שמצא בו, ותמימותו של אותו הצעיר הקרוב לעצמו היתה מגֻלה כל-כך, שלא רצו שומעיו לקנטרו.

– יש לראות בך, חביבי, שתמצא נתיבותיך בכל מקום, גם בּין הרַגלים וגם בין הפרשים; את זאת אני נבּא לך, – אמר שינשין וידפוק על שכמו וַיּוֹרֶד רגליו מעל הדרגש.

בֶּרג חִיֵּךְ בשמחה, והגרף וקרואיו אחריו יצאו אל חדר-האורחים.

הדבר היה באותה השעה שלפני המשתה. שאין הקרואים הנאספים מתחילים בה שיחה ארֻכּה, לפי שהם חושבים, שעוד מעט ויִקָּראו אל הסֻעדה, ועם-זה הם מָכרחים על-פי דעתם להמנע משתיקה, להראות, שלא קצרה רוחם ואינם אצים לשבת אל השלחן. בעלי-הבית מביטים לרגעים אל הדלת ולפעמים זה אל זה. ועל-פי ההבטות האלה מתאמצים הקרואים להבין, למי או למָה הם מחכים: הלקרוב מכֻבד, שאחרו פעמיו, אם למאכל שלא נתבשל כל-צרכו.

פיר בא ברגעים האחרונים שלפני הסעֻדה וישב בלא-טעם באמצע חדר-האורחים על הכסא, שבא לידו ראשונה, ויחסום את הדרך בעד העוברים. הגרפינה רצתה להכריחו לדבּר, אך הוא הביט בתמימות בעד משקפיו על-סביבו כמחפש איש וישב תשובות קצרות ומקֻצרות על כל שאלותיה. למשא היה על הנאספים וכֻלם הרגישו בדבר, חוץ ממנו. רב הנאספים ידעו את המעשה, שהיה בו ובדב, ועל-כן הביטו בתאות-נפש אל האיש הגדול והבריא והצנוע הזה, ולא יכלו להבין, מה ראה עצל ושפל-רוח כזה שעשה לו משחק משֻנה כך-כך.

– הלא זה מעט באת הנה? – שאלה אותו הגרפינה.

– כן, מַדַּם, – ענה ויפן כה וכה.

– את אישי לא ראית?

– לא, מַדַּם. – והוא חִיֵךְ בלי כל-טעם.

– כמדֻמה לי, שהיית לפני ימים מעטים בפריז? הרי זה מעַנין מאד

– מעַנין מאד.

הגרפינה נתנה עיניה באנה מיכאילובנה, ואנה מיכאילובנה הבינה, שהיא מבקשת מאתה להעסיק את האיש הצעיר הזה, וַתֵּשב אצלו ותחל לדבּר על-אודות אביו; אבל גם לה השיב תשובות קצרות, כמו שהשיב לגרפינה. שאר הקרואים עסקו בדברי-שיחה שונים זה עם זה. "הרַזוּמוֹבסקים… זה היה נעים מאד… חביב אתה מאד… הגרפינה אַפְּרַקסינה… נשמע מכל עברים. הגרפינה קמה ותלך אל הטרקלין.

– מריה דמיטריבנה? – נשמע קול הגרפינה משם.

– היא היא, – ענה על זה קול-אשה גס ומיד נכנסה מריה דמיטריבנה לתוך החדר.

כל העלמות וגם כל הנשואות חוּץ מן הזקנות המֻפלגות שבהן קמו מפּניה. מריה דמיטריבנה עמדה בפתח ותּשקף על הקרואים ממרום גוִיתה המסֻבּלה בבשר, ואת רשה, ראש אשה בת חמשים שנה, בעל תלתלי-שֵׂיבה, הגביהה למעלה ותתַקן במתינות את שרווּלי שמלתה הרחבים וכמו החלה לחשף את זרועותיה. מריה דמיטרִיֶּבנה דיברה תמיד רק רוסית.

– שלום לבעלת-החג היקרה ולילדיה! – אמרה בקולה הרם והמעֻבה, שכל שאר הקולות שבבית נחבאו מפניו. – ואתה, בעל-עבֵרה זקן, – אמרה אל הגרף אשר נשק לה על-גב היד, – משתעמם אתה בודאי במוסקבה? אין מקום פה לנהוג את הכלבים? אך מה נעשה, חביבי, הנה הצפרים האלה תגדלנה… היא רמזה בידיה על הנערות. – אם תאבה ואם תמאן, על-כרחך תבקש חתנים.

– ואַתּ, קוזַק שלי? ( כן היתה מריה דמיטריבנה קוראת לנַטַשה) – אמרה ותעבֵר ידה בחבה על נטשה, אשר נגשה אל ידה בלי-מֹרך ובשמחה. – ידעתי, כי ילדה מרשעת את, ובכל זאת אהבתיך.

היא הוציאה מחריטה הגדול עגילי-יַקינטון בדמות אגסים ותתן אותם לנטשה, והנערה נהרה והסמיקה מרב עליצותה, ומיד נטתה מריה דמיטריבנה מאצלה ותפן אל פיר:

– הוי, הוי חביבי! קרב-נא הנה, – אמרה בקול שָׁפל-מעֻשה ודק, – קרב-נא חביבי…

ובפנים מטילים אימה חשפה זרועותיה עוד יותר, ופיֶר קרב אליה ועיניו הביטו בתמימות בעד משקפיו.

– קְרַב, קְרָב, חביבי! אני גם לאביך בימי-גדֻלתו דברתּי רק אמת, וקל-וחמר לך.

רגע קטן החרישה וכל הנאספים החרישו ויִחלוּ לסוף דבריה; כלם הבינו, כי רק הקדָּמה היא זאת.

– יפה אתה! נער יפה וטוב!… אבא גוסס, והוא משתעשע, מרכיב שוטר-רבע על-גבי דב. חרפה היא חביבי, חרפה! מוטב לך שתלך למלחמה.

אחרי כן נסַבּה ותתן ידה לגרף, והגרף עצב בקשי בעד צחוקו.

– ומה אפוא, הלא עת ללכת אל השלחן? – אמרה מריה דמיטרִיֶּבנה.

ראשונה הלך הגרַף עם מריה דמיטריבנה; אחריהם הלכה הגרפינה וראש-הגדוד ההוזרי נהג אותה, – זקוקים היו לו לאיש הזה, כי עמו הֻצרך ניקולי להדביק את גדודו. אנה מיכאילובנה הלכה עם שינשין. בֶּרג נתן ידו לויֶרה, ז’ילי קרַגינה הלכה עם ניקולי וצחוק קל על שפתיה. אחריהם הלכו זוגות אחרים זה אחר-זה לכל ארך הטרקלין, ולאחרונה – אחד אחד הילדים, המורים והמורות. המשרתים החלו לנוע שָׁמה והֵנה, הכסאות הרעימו, מעל הדוכן בקעה ועלתה המוסיקה, והקרואים ישבו איש על מקומו. במקום המוסיקה הביתית נשמעו אז קשקושי השַׂכּינים והמזלגות, שיחת הסועדים וקול רגלי המשרתים הפוסעים בזהירות. בראש השלחן מקצה מזה ישבה הגרפינה מימינה – מריה דמירִיֶּבנה, משמאלה – אנה מיכאילובנה ואורחות אחרות. מקצה מזה ישב הגרף, משמאלו – ראש-הגדוד ההוזרי, ומימינו – שינשין ואורחים אחרים. מעברו האחר של השלחן הארֹך ישבו בני-הנעורים הבוגרים. ויֶרה מצד ברג ופיֶר מצד בוריס; ובעברו השני ישבו הילדים ומוריהם ומורותיהם. הגרף הביט לרגעים מאחרי בקבוק-הגביש והקערות המלאות פרי-עץ אל אשתו ואל צניפה הגבוה המקֻשט בפתילים כחֻלים, וירב למסוך יין לסמוכים לו וגם את נפשו לא שכח. והגרפינה הביטה גם-היא, בשבתה מאחרי הקֱּשָׁטִים ובעסקה באמונה בכִבּוּד אורחיה, בעינים מלאות ענין אל אישה, ונדמה לה, שקרחתו ופניו שונים באדם מראיהם משערו הלבן יותר מבכל-עת. מחבורת הנשים נשמע פטפוט מסֻדר, ומחבורת האנשים הלכו וחזקו הקולות מרגע לרגע, ביחוד נשמע קול ראש-הגדוד ההוזרי, אשר הרבה לאכול ולשתות ולהסתמק כל-כך, שהגרף שם אותו למופת לשאר המסֻבּים. ברג דבר עם וירה בבת-צחוק של חבה על-אודות האהבה, כי היא רגש ממרום ולא מארץ, בוריס הודיע לפיֶר ידידו החדש את שמות המסֻבּים והביט לרגעים אל נַטַּשה, שישבה ממולו והביטה אליו גם-היא. פיר דבּר מעט והתבונן בַּפָּנים החדשות ואכל הרבה. גם על מאכל אחד לא דלג, למן שני מיני המרק, שמהם בחר לו “אַ לַא טוֹרְטִי”, ועוגות-הדגים ועד הַקּוֹרְאִים, ולא משך את ידו אף ממין יין אחד, אשר המציא לו ראש המשרתים כמתן בסתר מאחרי גב שכנו הסמוך לו, בבקבוק לוּטה במפה, ולחש עליו “דְרֵי מַדֵּירה” או “הוּנגַרי” או “רֵינְוֵין”. את הכוס, שבאה לידו ראשונה מארבע כוסות-הגביש המסֻמנות בסמל משפחת הגרף, שעמדו לפני קערתו של כל-אחד מהמסֻבים, היה מגיש ושותה בשמחה ומביט אל הסועדים עמו בפנים הולכים וצוהלים. נטשה, שישבה מולו, הביטה אל בוריס, כדרך שנערות בנות שלש-עשרה שנה מביטות אל נער, אשר נשקוּ לו זה מעט בפעם הראשונה ואשר אהבוּ אותו. ומבטה זה כּוֹנֵן לפעמים גם אל פיר, ולמראה מבטה של הנערה הזאת, המלאה חיים וצחוק, בקש אף-הוא לצחוק ולא ידע בעצמו על-מה.

ניקולי ישב רחוק מסוניה אצל ז’ילי קַרגינה ודבּר עמה עוד פעם בבת-צחוק שלא בכַוָּנה. סוניה חִיְּכה מפני הכבוד, אבל נכר היה בה, שקנאתה בוערת בה: פעם הלבינה, פעם האדימה, ובכל כחה הטתה אזנה לשמוע מה שדברו ניקולי וז’ילי זה אל-זה. המורָה פנתה כה וכה בדאגה, כנכונה למלחמה עם כל מי שיפגע בילדים. המורה האשכנזי יגע לזכור את כל מיני המאכלים והפרפראות והיינות על-מנת לתאר כל-זה במכתב אל בני-ביתו באשכנז, והיטב חרה לו, על כי המשרת היה פוסח עליו בעברו עם הבקבוק הלוטה במפה. הוא הרעים פניו ויתאמץ להראות, כי איננו חפץ בַּיין הזה, אך רע עליו המעשה, אשר לא רצה איש להבין, שלא לַיַיִן בעצמו הֻצרך, למען שבר צמאונו בו, כי-אם לטעמו מתוך סקרנות נאמנה.

יט.

בחבורת האנשים גברה השיחה מרגע לרגע. ראש-הגדוד ספר, כי יצא המַניפֶסט על-דבר המלחמה בפטרבורג וכי האֶכּסמפּלר, שהיה נגד עיניו, הובא היום ביד רץ מיֻחד אל המצביא הראשי.

– ועל-מה-זה נתגרה ברעה ונלחם בבונפּרטי? – אמר שינשין. – הוא כבר הוריד גאון-עֻזה של אוסטריה. ירא אני, שהגיעה עִתֵּנו גם-אנו.

ראש-הגדוד היה אשכנזי בריא, רם-קומה ונוח להתלהב, ונראָה בו בבֵרור, שהוא איש-צבא רגיל ופַטְרִיּוֹט. דברי שינשין העירו את קנאתו.

– על-כן, אדוני הנכבד, – אמר בהברה אשכנזית. – על כי הקיסר יודע זאת. הוא אמר במַניפסט, כי אינו יכול להביט במנוחה אל הרעות המתרגשות לבוא על רוסיה וכי שלום הקיסריות וכבודה וקדֻשת הבריתות… – ומִלת “הבריתות” הדגיש ביחוד, כאלו בה כל עִקרו של דבר. ובכח-הזכרון המיֻחד לפּקיד נאמן לממשלה שנה על-פה את תחלת דברי המניפסט: “ורצונו, שהוא מטרתו היחידה והתדירית של הקיסר: לכונן באירופה שלום על יסודות חזקים – העירו להביא עתה חלק מן החיל אל מחוץ-לארץ ולעשות את כל אשר ידרש להשלמת חפצו זה”

– על-כן, אדוני היקר, – סִיֵם בהברתו האשכנזית וישתּ כוסו לגמַר הוכחה ויבט בשתותו אל הגרף כמחכה לתהלה.

– הידעתם את משל העם:

" Ерема сидЂлъ бы ты дома точипъ бы свои веретена ֹ ”Ерема,

(מוטב לך לשבת בביתך ולעסוק במלאכת-מטוה), – אמר שינשין בקמוט-פנים ובצחוק קל. – משל נאה הוא לנו בעת הזאת. מי לנו גדול מסוּבוֹרוֹב, וגם הוא נגף מגפה גדולה לפניהם, ועתה הסובורובים שלנו היכן הם? הגד-נא אם ידעת, – אמר בערבבו בלשונו לרגעים רוסית וצרפתית.

– עלינו להלחם עד נטף-הדם האחרון – אמר ראש-הגדוד ובדבּרו דפק על השלחן – ולמות בעד הקיסר שלנו, ואז טוב יהיה לנו. אך יש למעט בהטחת-דברים כפי-האפשר, – סִיֵּם בפנים מוּסבּים אל הגרף (ובמלת “האפשר” האריך ביחוד). – זה דרכנו, דרך הוזרים זקנים, ולא יותר. ומה דעתך איש צעיר והוּזר צעיר? – הוסיף בפנותו אל ניקולי, אשר עזב את אשת-שיחו בשמעו שהתחילו מדבּרים במלחמה, ויכונן את שתי עיניו ויעש אזנו כאפרכסת.

– מסכים אני לדעתך לגמרי, – ענה ניקולי בפנים מסֻמקים, ובדבּרו סובב קערתו והעביר כוסותיו דרך גבורה והתחזקות יתרה, כאלו השליך את נפשו מנגד ברגע ההוא. – ברור לי, שהרוסים חַיבים למות או לנַצח, – אמר וירגש מיד בעצמו, כמו שהרגישו כל המסֻבּים, שמליצה זו של התלהבות מרֻבּה אינה מתאמת לענינה ועל-כן אינה עולה יפה.

– יפה מאד אמרת, – אמרה זִ’ילִי, היושבת אצלו, צרפתית.

סוניה נזדעדעה כֻלה ונסתמקה עד לאזניה ומאחרי אזניה עד צוארה וכתפיה בשעה שדבר ניקולי את דבריו.

פיר הקשיב את דברי ראש-הגדוד וינענע בראשו, לאות-הסכמה.

– יפה דרשת, – אמר פיר.

– הוזר גמור אתה, איש צעיר, – קרא ראש הגדוד ועוד פעם הכה על השלחן.

– מה קול-השאון הזה לכם? – נשמע פתאם קולה המעֻבה של מריה דמיטִרֶּיבנה מקצהו השני של השלחן. – מה לך, כי תדפוק על השלחן? – פנתה אל ההוזר. – על מי תתעורר? התדמה בנפשך, כי צרפתים לפניך פה?

– אמת בפי, – חִיֵּךְ ואמר ההוזר.

– כל-זה על-דבר המלחמה! – נתן הגרף קולו אליה מקצה מזה. – הלא בני הולך למלחמה, מריה דמיטרִיֶבנה; בני הולך.

– ולי ארבעה בנים בצבא ונפשי לא תאבל עלי. הכל ביד אלהים: גם חובק-תנור ימות וגם במלחמה ירחם האלהים – צלצל קולה המעֻבּה של מריה דמיטריבנה בלי-כל-יגיעה מקצהו השני של השלחן.

– זה אמת.

והשיחה חזרה ונתרכזה בשני קצות השלחן – של הנשים מזה ושל הגברים מזה.

– לא, כי לא תשאלי, – אמר אחיה הקטן של נטשה אליה, – אני אומר כי לא תשאלי!

– שאֹל אשאל, – ענתה נטשה.

פניה להטו פתאם והביעו עז וחדוה ותקם ותרמז לפיר היושב ממולה, שֶׁיַּטה אזנו וַתִּפן אל אמה:

– אמא! – נשמע קולה, קול עמק של ילדה, באזני כל המסֻבּים.

– מה לך? – שאלה הגרפינה בבהלה, אך בראותה בפני הנערה, כי אך צחוק עשתה לה, נופפה ידה אליה בנזיפה ותנע בראשה תנועת מאוּן ורגז.

השיחה נפסקה.

– אמא! איזו פרפרת יתנו? – קראה נטשה בקולה הצלול באמץ מרֻבּה מבראשונה.

הגרפינה רצתה להרעים פניה ולא יכלה, ומריה דמיטריבנה אִיְּמה עליה באצבעה הגדולה.

– קוזק, – קראה אליה דרך-אִיּוּם.

רב הקרואים הביטו אל הגדולים בבני-הבית, בבלי-דעת, מה לאמר על מעשה זה.

– עוד מעט ואראה לך! – אמרה הגרפינה.

– אמא! איזו פרפרת יתנו? – נתנה נטשה את קולה בלי כל רגש-פחד עוד ובעליצות ילדה משתובבת, כי ידעה הפעם מראש, שלא ימצאה עון.

סוניה והנער הקטן והבריא פֶּטיה הסתתרו מצחוק.

– הנה שאלתי,– לחשה נטשה לאחיה הקטן ולפיר, ועוד פעם שמה עיניה עליו.

– של קֶרח, אך לך לא יתנו, – אמרה מריה דמיטריבנה.

נטשה ראתה, כי אין לה לירֹא, ועל-כן לא יראה גם מפני מריה דמיטריבנה.

– מריה דמיטריבנה! איזה קרח? של שַׁמֶּנֶת לא אהבתי.

– של גֶּזֶר.

– לא כן, של מה? מריה דמיטריבנה, של מה? – שאלה כמעט בקול-צעקה. – רוצה אני לדעת!

מריה דמיטריבנה והגרפינה התחילו צוחקות ואחריהן צחקו כל המסֻבּים. וכלם צחקו לא לתשובתה של מריה דמיטריבנה כי אם לאמץ-רוחה ולטוּב-טעמה של נערה זו, שהעֵזה פניה והשכילה לדבּר בלשון כזאת עם מריה דמיטריבנה.

ולא הרפתה נטשה מהן, עד שהגידו לה, שהקרח יהיה של קְשָׁטִים. לפני הקרח הביאו יין-שַמפַּניה. עוד פעם החלו המנגנים לנגן, והגרף והגרפיה נשקו זה לזה, והמסבים קמו ויברכו את הגרפינה וַיַּשִׁיקו מעל לשלחן את כוסותיהם לכוס הגרף ולכוסות הילדים וכל הנאספים. ועוד פעם התחילו המשרתים רצים בחפּזון, והכסאות התחילו מרעימים, והקרואים שבו אל חדר-האורחים ואל חדר-עבודתו של הגרף כדרך שיצאו משם, אך בפנים אדֻמים יותר מבראשונה.

כ.

שלחנות-הבּוסטוֹן נפתחו והקרואים נחלקו לחבורות-משַׂחקים וישבו בשני חדרי-האורחים, בחד-הדרגש ובביבליותיקה.

הגרף פרש את הקלפים בדמות מניפה ובקשי התחזק על תאבון שנת-הצהרים אשר הָרגל בה ויצחק לכל-דבר. הצעירים נאספו בעצת הגרפינה מסביב לפסנתר ולַנֵּבל. ז’ילי נגנה ראשונה לבקשת הכל, נגון קטן על הַנֵּבל עם שנויי נוסחאות, ואחרי-כן בקשה יחד עם שאר המזמרות מאת נטשה וניקולי, המזמרים המצֻינים שבחבורה, שישירו שיר לפניהם. נטשה לבשה גאות, על כי דבּרו עמה כמו עם גדולה, אך לפי-הנראה גם התיָראה קצת.

– מה נשיר? – שאלה נטשה.

– את “הַמַּעין” – ענה ניקולי.

– הבה אפוא, מהר. בוריס, קְרַב הֵנה, – אמרה נטשה. – ואיה סוניה?

נטשה פנתה כה וכה ותרא, כי אין רעותה בחדר ותרץ לחַפשה.

וכאשר באה אל חדר סוניה ולא מצאה אותה שם, רצה אל חדר-הילדים, – והנה גם שם איננה. נטשה הבינה, כי סוניה היא על התבה שבמסדרון. אותה התבה היתה מקום השתפכות-הנפש לבנות הדור הצעיר של בית הרוסטובים. באמת שכבה שם סוניה על התבה על כַּסְתָּהּ העקֻדה והמגֹאלת של האומנת, ופניה למטה, ושמלתה הורֻדָּה המתנפנפת התקפלה תחתיה, ובאצבעותיה הקטנות כסתה את פניה ותבך בכי-תמרורים וכתפיה הדקות החשופות רִטטו. פני נטשה, אשר נהרו כל היום משמחת-חַגָּהּ, שֻנו פתאם: עיניה קמו, אחרי-כן עבר רעד על-פני צוארה הרחב וזוִיות שפתיה נטו למטה.

– סוניה! מה לך?… מה היה לך? אוֹ-אוּ-אוּ!…

ונטשה פערה את פּיה הגדול, מראה פניה נשחת ותבך בכי גדול כילדה קטנה, בבלי דעת על-מה, רק על כי בכתה סוניה לעיניה. וסוניה רצתה להרים ראשה, להשיב לה, אך לא יכלה ותסתר את ראשה עוד יותר מבראשונה. נטשה ישבה על הכסת הכחֻלה ותחבק את רעותה. סוניה התחזקה ותרם ראשה ותחל למחות את דמעותיה ולספר:

– ניקולינקה יוצא בעוד שבוע… ה“ניָר” שלו… יָצָא… בעצמו הגיד לי… אף-על-פי-כן לא הייתי בוכיה.. (היא הראתה גליון קטן, אשר החזיקה בידה: גליון חרוזים כתובים ביד ניקולי) אף-על-פי-כן לא הייתי בוכיה, אך את לא תוכלי… איש לא יוכל להבין… מה יקָרה נפשו.

ושוב התחילה בוכה, על כי יקרה נפשו כל-כך.

– לך טוב… לא אקנא… אהבתו אותך וגם את בוריס – אמרה אחרי אשר התחזקה קצת – הוא נחמד… לפניכם אין מכשולים. אך ניקולי בן-דודי הוא… צריך שהמיטרופוליט בעצמו… וגם אז אסור. ומלבד זאת, אם יִוָּדע לאִמָּא… (סוניה קראה לגרַפינה אִמָּא וחשבה אותה לאֵם לה) הלא תאמר, כי אני עוכרת את ניקולי, כי כפוית-טובה אני, ואני… באלהים אשבע… (היא הצטלבה) אהבתי אהבה גדולה גם אותה גם את כֻּלכם, ורק ויֶרה בלבד… על-מה? מה עשיתי לה? אני מחזקת טובה לכם כל-כך, שאני נכונה להקריב למענכם הכּל, אך אין לי מה להקריב…

ולא יכלה סוניה לדבר עוד וַתַּסתר עוד פעם את ראשה בידיה ובכסת. נַטַּשה החלה לדבר אליה תנחומים, אך פניה העידו בה, שהבינה, עד-כמה נאמן עצבון רעותה.

– סוניה! – אמרה אליה פתאם, כאלו הֻברר לה, מה הדבר אשר העציב את רעוּתה באמת, – בודאי דברה ויֶרה עמך אחרי הצהרים? כן?

– כן, את החרוזים האלה כתב ניקולי בעצמו, ואני העתקתי עוד חרוזים אחרים, והיא מצאה אותם על שלחני ואמרה לי, כי תַראה אותם לאמא ועוד אמרה, כי כפוּית-טובה אני, כי אִמא לא תתנהו לעולם לשאת אותי וכי זִ’ילי תהיה לו לאשה. הלא ראית, כל-היום הוא על-ידה… נטשה! על-מה?…

ושוב התחילה בוכה ובמרירות מרֻבּה מבראשונה. נטשה הרימה אותה קצת ותחבקה ותחל לדבּר על לבה בבת-צחוק מתוך דמעות.

– אל תאמיני לה, סוניה, חמדת-נפשי, אל תאמיני. התזכרי, מה שדבּרנו שלשתנו עם ניקולינקה בחדר-הדרגש ביום ההוא אחרי סעֻדת-הערב? הלא גמרנו ובררנו הכל. איני זוכרת עוד את כל הפרטים, אך זכרי-נא, כי הכל היה טוב ואפשרי. הנה אחי-דודנו שינשין נשא את בת-דודו, ואנחנו הלא דור שלישי אנחנו. גם בוריס אמר, כי אפשרי מאד הוא. דעי לך, כי אמרתי לו הכל. והוא פִּקֵּחַ גדול וטוב-לב כל-כך, – אמרה נטשה. – אל-נא תבכי, סוניה, אל תבכי, יונתי חמדתי – הוסיפה ותצחק וַתִּשַׁק לה. – ויֶרה רעת-לב היא, יהי אלהים עִמה. והכל יעלה יפה, ולאמא לא תגידי דבר; ניקולינקה בעצמו יגיד לה, וז’ילי לא עלתה גם על לבו.

היא נשקה לסוניה על ראשה. סוניה קמה ושוב היתה כחתול קטן מתנער, שעיניו הבריקו, והוא עומד, ועוד מעט, עוד מעט וינופף זנבו וירקד על כַּפות-רגליו הרכות ויחזור וישַׂחק בפקַעת כמו שֶׁנָּאה לו.

– כן אתּ חושבת? באמת? בשם אלהים? – אמרה וַתַּתְקֵן במהירות את שמלתה ואת תִּשְׂרָקְתָּהּ.

– כן, כן, בשם אלהים! – ענתה נטשה וַתַּתְקֵן לה אל מתחת לצמתה קוֻצה של שערות קשות, שנעתקה משם.

ושתיהן התחילו צוחקות.

– הָבי נלכה לשיר את שיר “המעין”.

– נלכה.

– אבל פיֶר, אותו הבריא, שישב ממולי, מגֻחך כל-כך! – אמרה נטשה פתאם ותעמוד מלכת – לבי שמֵח עלי מאד! – קראה ותרץ במסדרון.

סוניה נערה את הנוצות מעליה ותסתר את החרוזים תחת שמלתה על עצמות לבה הבולטות, סמוך לצוארה, ותרץ אחרי נטשה בפסיעות קלות מתוך שמחה ובפנים מסֻמקים דרך המסדרון אל חדר-הדרגש. לבקשת האורחים שרו הצעירים את “המעין” בארבעה קולות, וזמרתם ישרה מאד בעיני כל שומעיהם; אחרי-כן שר ניקולי את השיר הזה, אשר למד בימים ההם:

בְּעֶרֶב נָעִים, לְאוֹר הַיָּרֵחַ,

אַשְׁרֶיךָ אִם לִבְּךָ בּוֹטֵחַ,

כִּי יֵשׁ עוֹד בָּאָרֶץ יְחִידָה

שֶׁלִבָּהּ לְךָ וְאַתָּה יְדִידָהּ,

כִּי בְעֵת שֶׁעַל נֵבֶל-זְהָבָהֹ

כַּף-יָדָהּ הַיָּפָה פּוֹרֶטֶת,

אֵלֶיךָ תִּקְרָא בִלְבָבָהּ,

אֵלֶיךָ עֵין-רוּחָהּ מַבֶּטֶת

עוֹד יוֹם, עוֹד יוֹמַיִם וְיוֹפִיעַ…

אַךּ הָהּ! יְדִידֵךְ – ליוֹם זֶה לא יַגִּיעַ!

עוד לא הספיק לגמור את המלים האחרונות, והצעירים הנמצאים בטרקלין התכוננו למחולות, והמנגנים התחילו דופקים ברגליהם על בימתם ומשתעלים.

פיר ישב בחדר-האורחים ושינשין נכנס עמו שם בשיחה פוליטית, באשר הוא בא מחוץ-לארץ, וגם אחרים התחילו משתתפים אחרי-כן השיחה ההיא, אשר לא נעמה לו לפיֶר. כשהתחילו המנגנים לנגן, נכנסה נטשה לחדר-האורחים ותגש אל פיר ותאמר בפנים צוחקים ומתאדמים:

– אמי צותה לקרא לך לחוּל

– מתיָרא אני, שמא אקלקל את ה“תמונות”, – אמר פיר, – אך אם תחפצי להיות למוֹרָה לי…

בדבריו אלה הוריד את זרועו העבה לידה של הנערה הקטנה והדקה.

בשעה שהסתדרו הזוגות והמנגנים כוננו את כליהם, ישב-לו פיר עם בת-זוגו הקטנה. נַטשה שָׂמחה בלבה שמחה גדולה; הן זכתה לחול עם “גדול”, עם איש בא “מחוץ-לארץ”. במקום גלוי לעיני כל הנמצאים בבית ישבה וספרה עמו כגדולה. בידה החזיקה מניפה, אשר נתנה לה עלמה אחת לזמן קצר. וכאחת הבקיאות והרגילות בהויות העולם הטרקליני (אין לדעת באיזה מקום ובאיזה זמן למדה זאת) ישבה ונפנפה במניפה וחִיְּכה בעד המניפה וספּרה עם הַקַּוַּלֵּיר שלה.

– ומה היא בעיניכם? הביטו וראו, – אמרה הגרפינה הזקנה בעברה דרך הטרקלין ותרמוז על נטשה.

נטשה נסתמקה ותצחק.

– מה-זאת, אמי? איזה טעם בדבר? על-מה תתפלאי?

באמצע הָאֶקּוּסֵז ² השלישי התחילו קמים מן הכסאות בחדר-האורחים, אשר שִׂחֲקו בו הגרף ומריה דמיטיבנה ורב הקרואים המכֻבּדים, והזקנים התמתחו אחרי ישיבתם הארֻכּה וישימו את ארנקיהם ואת תיקי-נירותיהם בכיסיהם ויצאו אל הטרקלין. ראשונים הלכו מריה דמיטריבנה והגרף – ופני שניהם שמחים. הגרף כפף ונתן זרועו למריה דמיטריבנה בנמוסיות לגלוּגית, כמו נהג מנהג בַּלֶּט, ויעמוד קוממיות ופניו נהרו מתוך בת-צחוק ערומה של בן-חיל, וכאשר כלו את תמונתו האחרונה של האֶקּוּסֵז, מחא כף אל המנגנים ויקרא אל בעל הכנור הראשון:

– סֶמיון! הידעת את “דַּנִּילוֹ קֻפּוֹר”?

את המחול הזה אהב הגרף תמיד ורגיל היה בו עוד בנעוריו (“דַּנילו קֻפּוֹר” היה באמת אך אחת התמונות של מָחול אנגלי).

– הביטו אל אבא! – קראה נטשה בקול גדול, שנשמע בכל הטרקלין (בשכחה לגמרי שהיא מחוללת עם גדול), וַתָּכָף אל ברכיה את ראשה המרבה בשער ותצחק צחוק צלול וממֻשך שנשמע בכל הטרקלין.

באמת הביטו כל הנמצאים בטרקלין בבת-צחוק של חדוה אל הזקן העליז הזה, אשר כפף את זרועותיו אצל מריה דמיטריבנה בת-זוגו המכֻבּדה, שגבהה ממנו בקומה, והניע בהן לפי קולות הנגון והתקין את כתפיו והרים והוריד את רגליו ורקע בהן קצת, ובבת-צחוק שפשטה יותר ויותר על פניו הכין את הרואים לאשר יבוא. כאשר אך נשמעו קולות השמחה וההתעוררות של“דנילו קֻפור”, הדומים לקולות מחול קוזקי מלא עליצות, נמלאו פתאם כל פתחי הטרקלין פרצופי פנים שוחקים של אכרים משרתים מעבר מזה ושל אכרות משרתות מעבר מזה, שבאו לראות את אדוניהם בשעת עליצותו.

– הנה אדוננו! נשר הוא! – אמרה האומנת באחד הפתחים.

הגרף רקד היטב, והוא ידע זאת, אך בת-זוגו לא השכילה ולא רצתה לרקוד היטב. גוִיָּתה הגדולה עמדה זקופה וידיה העצומות נמתחו למטה ( את חריטה מסרה לגרף); רק פניה הנזעמים קצת, אבל יפים, השתתפו ברקוד. מה שהֻבּע בכל גויתו העגֻלה של הגרף לא הֻבּע אלא בפניה של מריה דמיטריבנה, שחִיְּכו יותר ויותר, ובחטמה, שהיה כמוּנף למעלה. אבל אם הגרף ההולך ומתחזק הפליא את הרואים בסבובים היפים ובדלוגים הקלים שדלג ברגליו הרכות, עשתה גם מריה דמיטריבנה רשֶם גדול בכל-פעם שהתאמצה קצת בתנועת-כתפים או בכפיפת ידים בשעת-סבוב וברקיעות-רגלים, כי כל אחד זכר לה את סבל בריאותה ואת כבד-ראשה. והמחול הלך וחזק, והמחוללים לא יכלו וגם לא השתדלו למשך את העינים אליהם גם רגע אחד, כי כל הנצבים הביטו אך אל הגרף ואל מריה דמיטריבנה בלבד. נַטשה משכה את כל-אחד מהנאספים בשרוולו או בבגדו ודרשה מאתם להביט אל אביה, אף-על-פי שגם בלעדיה לא גרעו עין מהמחוללים. בשעת ההפסקות נשם הגרף בכבדות ונפנף בידיו וקרא בקול רם אל המנגנים, שיחישו מעשיהם. והוא הלך הלוך ומַהר, הלוך והתחזק בכרכוריו מסביב למריה דמיטריבנה, פעם על אצבעות רגליו, פעם על עקביו, ולאחרונה, כאשר השיב אותה אל מקומה, הפליא לצעוד עוד “צעד” אחד בהרמת רגלו הרכה לאחוריו, ובהרכינו ראשו המכֻסה זֵעה בפנים צוהלים, הניף ידו הימנית תנופה עגולית לרעם מחיאות-כפים וצחוק, ונטשה צחקה יותר מכֻּלם. שניהם עמדו ושאפו רוח בכבדות ומחו פניהם במטפחות של בַּטיסט.

– כך היו מרַקדים בימֵינו, יקירתי – אמר הגרף.

– זאת תורת “דַּנילו קֻפּוֹר”! – אמרה מריה דמיטיבנה בנשימה קשה וממֻשכה ותרם את שרווליה.

כא.

בשעה שחוללו בטרקלינם של הרוסטובים את המחול האנגלי השלישי לנגינותיהם המקֻלקלות של המנגנים העיפים, והמשרתים והטבחים הכינו בלא-כח את סעֻדת-הערב, הֻכּה הגרף בֶּזאוּחוב בְּשָׁבָץ ששי. הרופאים הודיעו, כי אין לו כל תקוה עוד לקום מחליו; מיד נערך לו לחולה סדר וִדוי למטֹרפי-דעת וסעֻדת התקדשות והכנות נעשו למשיחה האחרונה, ובני-הבית היו דחופים ומבֹהלים כמנהגו של עולם ברגעים כאלה. מחוץ לבית, מאחרי השער, בהַעלֵם מעיני הבאים במרכבות, התקבצו חרשי-ארונות, שקוו למלאכה מרֻבּה לקבורת הגרף. המצביא הראשי המוסקבאי היה מַרבה לשלוח אדיוטנטים לשאל למצבו של הגרף, ובערב ההוא בא בעצמו לראות בפעם האחרונה את הגרף בֶּזאוחוב, שהיה שר מפֻרסם בימי יֶקַטרינה.

חדר-הקבלה הנהדר היה מלא. כל הנמצאים בו קמו מפני המצביא הראשי בצאתו מחדר החולה, אחרי שבתו שם לבדו עמו כחצי-שעה, והוא השיב רק בתנועה קלה על קידותיהם ויתאמץ לעבור כפי-האפשר במהרה לפני מבטי הדוקטורים והכהנים וקרובי החולה אשר, כוננו אליו. הנסיך וסילי, אשר בשרו כחש ופניו הלבינו בימים ההם, יצא עם המצביא הראשי לשלחו ולחש לו איזה דבר פעמים אחדות.

אחרי שלחו את המצביא הראשי ישב הנסיך וסילי יחידי בטרקלין על כסא, ואת רגלו האחת הטיל על השנית והגביהה כפי-האפשר, ובסמכו את מרפק-זרועו על ברכו כסה את עיניו בידו. אחרי שבתו כן זמן מעט עמד ויפן כה וכה בעינים מלאות בהלה ויעבור דרך המסדרון הארך אל מחציתו האחרונה של הבית, אל העלמה הנסיכית הבכירה.

האנשים שנמצאו בחדר המואר במקצת, דברו איש עם רעהו בלחישה ובסֵרוּגין ועצרו במלים בכל-פעם והביטו בעינים שואלות ומצפות אל הפתח, אשר הוביל אל חדרי הגוסס ואשר השמיע קול תנועה קלה, כשיצא בו או נכנס בו איש.

– גבול קבע לחיים, – אמר זקן אחד מן הכהנים אל אשה, אשר קרבה וישבה אצלו והקשיבה דבריו בתמימות, – גבול הוּשַׂם ואין לעבור.

– האם לא עבר זמן המשיחה? – שאלה האשה בהוספת שם-הכבוד הראוי לַכֹּהֵן, כאלו אין לה בעצמה כל דעה וסברה בענין זה.

– מסתורין גדול הוא, גברתי, – ענה הכהן ויעבֵר ידו על קרחתו, אשר נִטו עליה קוֻצות אחדות של שערות סרוקות, שֶׁשֵׂיבה זרקה בהן.

– מי הוא זה? המצביא הראשי בעצמו? – שאלו בקצהו השני של החדר. – מה-רענן הוא!

– והריהו בשנות הששים! ומה הוא עתה? אומרים עליו על הגרף שאינו מכיר איש עוד! למשחו אמרו.

– אני ידעתי איש, אשר נמשח שבע פעמים.

העלמה הנסיכית השנית יצאה מחדר החולה בעינים רטֻבּות מבכי ותשב אצל הדוקטור לוֹרֵין, אשר ישב ישיבת התהדרות תחת תמונת יקטרינה וזרועותיו סמוכות על השלחן.

– יפה מאד, – אמר הדוקטור בתשובה על שאלה בדבר מזג-האויר, – יפה מאד, נסיכית, גם דומה היא מוסקבה כמעט לכפר.

– הלא כן-הוא? – אמר העלמה הנסיכית באנחה. – רַשאי הוא אפוא לשתות?

לורֵין התחיל מהרהר.

– את הסמים בלע?

– כן.

הדוקטור הביט אל השעון.

– קחי כוס מים מבֻשלים ושימי בהם קֹמץ קטן (ובאצבעותיו הדקות הראה מה הוא קֹמץ קטן) של קרֵימוֹר-טַרְטַרה…

– לא היה כדבר הזה, – אמר הדוקטור האשכנזי לָאדיוטנט בהברתו האשכנזית, – שיחיה איש אחרי שָׁבץ שלישי…

– ועד-כמה היה בן-חיל מלא חיים! – אמר האדיוטנט. – ולמי יהיה כל העֹשֶר הזה? – הוסיף בלחישה.

קופצים יִמָּצֵאוּ – ענה האשכנזי בבת-צחוק.

ושוב נשאו כֻלם עיניהם אל הפתח. הדלת חרקה והעלמה הנסיכית השנית הלכה לתת לחולה את המשקה, אשר עשתה לו על-פי לורֵין. הדוקטור האשכנזי נגש אל לורֵין.

– אולי יחיה עוד עד-בקר? – שאל האשכנזי צרפתית בהברה משֻׁבּשת.

לורין קפץ שפתיו וינופף אצבעו לפני אפו דרך אזהרה ובִטול

– בלילה הזה, לא-יאֻחר, – אמר בקול שפל ובבת-צחוק נאה מתוך נחת-רוח, שמבין הוא ואומר בברור, מה שיהיה לחולה, וַיֵּלך-לו.

בין-כה פתח הנסיך וסילי את דלת חדרה של העלמה הנסיכית.

בחדר היה אור כהה; רק שתי מנורות קטנות האירו לפני הצלמים, וריח קטֹרת נעימה ופרחים עלה באף. כל החדר היה מלא כלי-בית קטנים: תבות, ארונות ושלחנות קטנים. מאחרי המחיצה נראו מִכְסִים לבנים על מטה גבוהה מֻצעת כסתות של פלומה.

– אתה הוא, מוֹן קוּזֶן?

העלמה קמה והתקינה את שערותיה, אשר היו תמיד וגם בשעה הזאת חלקות ומָחלקות, כאלו היו עשויות מִקְשֶׁה אחד הן והראש יחד, ומֻצפות לַכָּה.

– הקרה דבר? – שאלה. – ואני מה-נבהלתי!

–אין כל שנוי; ואני לא באתי אלא לדבּר עמך בענין אחד, – אמר הנסיך וישב עָיֵף על הכסא, אשר קמה העלמה מעליו. – אבל כה הרבֵּית

להסיק פה; שבי-נא, קַטִּישׁ, ונדברה.

– ואני דמיתי, כי נִהְיָה דבר רע, – אמרה העלמה הנסיכית ותשב לעֻמתו לשמוע מה בפיו, ופניה היו קרים ונזעמים קצת כבכל-עת. – בקשתי להתנמנם, מוֹן קוּזֶן, ואינני יכולה.

– ומה-תאמרי, יקירתי? – אמר הנסיך וסילי ויאחז בכף-ידה וַיָּכף אותה כלפי מטה כדרכו.

נכּר היה, כי ב“מה-תאמרי” זה נרמזו דברים רבים, שהבינו שניהם יחד, אף-על-פי שלא נאמרו בפֵרוש.

העלמה בעלת המתנים המתוחים והארֻכּים שלא לפי מדת רגליה הביטה הבטה קרה ומיֻשרת אל הנסיך בעיניה האפורות והבולטות. היא הניעה ראשה וַתֵּאָנח ותשם עיניה על הצלמים. בתנועתה זאת היה אפשר לראות גם הבעת עצב והשתתפות-בצער מקרב-לב וגם הבעת עיפות ותקות מנוחה קרובה. הנסיך וסילי ראה בה הבעת עיפות

– ואני, – אמר אליה, – הטוב לי ממך? אני דחוף ומיגע כסוס של דֹּאַר; ובכל-זאת עלי לדבּר עמך, קַטִּישׁ, והענין חשוב מאד.

הנסיך וסילי שתק, ולחייו התחילו מרתתות ונוטות לכאן ולכאן, מה ששִוה לפניו הבעה לא-נעימה, אשר לא נראתה עליהם מעולם בהמצאו בחדרי-אורחים. גם עיניו היו לא כרגיל: פעם הביטו בלעג ובחֻצפה ופעם פנו כה וכה בפחד.

העלמה הנסיכית החזיקה על ברכיה את כלבה הקטן בידיה הדלות והרזות ותבט בשום-לב אל עיני הנסיך וסילי; אך נראה בה שלא תפריע הדממה ולא תשאלהו דבר, גם כי תצטרך לשתוק עד הבקר.

– זה הדבר אשר אֹמַר לך, אחותי הנסיכית החביבה, יקטרינה סֶמיונובנה, – הוסיף הנסיך וסילי, ונראה בו בבֵרור, שלא נקל היה לו לאמר את אשר בלבבו, – ברגעים כאלה יש לזכּור הכּל. יש לשים לב לעתיד לבוא, לשים לב לכֶן… אני אהבתי את כֻּלכן כבנות לי, ואַתּ יודעת זאת.

העלמה הנסיכית הביטה אליו בעינים רכות ועומדות בלי-נוע כבראשונה.

– ומלבד כל-זאת יש לזכור גם את ביתי, – הוסיף הנסיך וסילי, בלי הבט אליה, ויהדוף בזעם את השלחן הקטן, שעמד לפניו, – הלא ידעת, קַטיש, כי לכֶן, שלש האחיות לבית מַמּוֹנְטוֹב, ואשתי עמכן, לכֶן ולנו לבד משפט הירֻשה בנחלת הגרף. ידעתי, ידעתי, מה-קשה לך לדבר ולהרהר בדברים אלה. לא-נקל הוא גם לי; אבל עלַי, ידידתי, שאני כבן ששים שנה, להִכּוֹן לכל-דבר. היודעת אתּ, כי שלחתי לקרֹא לפיֶר; כי הגרף רמז על תמונתו ודרש בבֵרור, שיבוא לפניו?

הנסיך וסילי הביט אל העלמה הנסיכית דרך-שאלה, אך לא יכול להבין, אם היא מעַיֶּנת בדבריו או רק מביטה אליו…

– אני רק על זאת אתפלל אֶל אלהים, מוֹן קוּזֶן, – השיבה לו העלמה, – כי ירחמהו ויתן לנפשו הנדיבה לעזוב במנוחה את…

– כן-הוא, נכון הדבר, – הוסיף הנסיך וסילי בקצר-רוח וחזר וקֵרֵב אליו בזעם את השלחן הקטן, אשר הדף, – וסוף-סוף… עִקָּרוֹ של דבר, הלא ידעת בעצמך, כי בחֹרף שעבר כתב הגרף צַואה והעביר בה את כל נחלתו לא ליורשיו האמתיים ולנו, כי-אם לפיֶר.

– המעט צַואות כתב בחייו! – אמרה העלמה במנוחה. – אך לכתוב את נכסיו לפיֶר לא יכול, כי בֵן-פסוּל הוא.

– יקירתי, – אמר הנסיך וסילי פתאם וילחץ את השלחן אליו ויתעודד ויחל לדבר בחפּזון – ומה אם כתב הגרף מכתב אל הקיסר, והוא מבקש בו להכשיר את פיר? הלא תביני, כי זכותו של הגרף תעמוד לו, שתֵּעָשה בקשתו…

העלמה צחקה צחוק קל, כדרך שבני-אדם צוחקים, בחשבם שהם בקיאים בדבר יותר מהמדבּרים בו עמהם.

– וגדולה מזו אֹמַר לך, – הוסיף הנסיך ובילי ויאחז בידה, – המכתב נכתב, אך לא נשלח, והקיסר ידע על-אודותיו. השאלה היא עתה, המבער המכתב הזה אם אין. ואם אין, דעי לך, כי כאשר יגָּמֵר הכֹּל – הנסיך נאנח, על-מנת להסביר בזה, מה כַּונתו במאמר “יֵגָּמר הכל” – ויפָּתחו כתבי הגרף, יִמָּסרו הַצַוַאה והמכתב לקיסר, ובקשתו תֵעשה בלי-ספק. ופיר בתור בֵּן כָּשר יירש הכל.

– וחלקֵנו? – שאלה העלמה הנסיכית בבת-צחוק של לגלוג, כאלו דבר זה יוצא לגמרי מגדר האפשרות.

– אבל קַטיש חביבתי, הדבר ברור כשמש. אם-כן, יהיה הוא היורש האחד, ולָכֶן לא יִנָּתֵן מאומה. עליך לדעת, אם נכתבו הַצַוָּאה והמכתב ואם בֹערוּ אחרי-כן. ואם נשכחו במקרה, עליך לברר איפה הם ולמצאם, כי אם אין…

– זהו ענין יפה, – נכנסה העלמה הנסיכית לתוך דבריו בבת-צחוק מעֻשה ובלי שַנות את מבט-עיניה. – אשה אנכי, ועל-פי דעתך כֻּלנו טפשות; אך אני יודעת שבֵּן פסוּל אינו יורש… un bâtard (ממזר) – הוסיפה בחשבה, כי בתרגום זה תבטל דעתו של הנסיך וסילי לגמרי.

– מה-קצרה בינתך, קַטיש, אחרי כל-אלה! הלא פִקחת אתּ: איככה לא תביני, כי אם ערך הגרף מכתב אל הקיסר, אשר יבקש בו מאִתו להכשיר את בנו, יהיה פיר מעתה לא פיר, כי-אם הגרף בֶּזאוחוב, והכל ינתן לו על-פי הַצַּואה? ואם לא בֹערו הַצַּוַאה והמכתב, לא יהיה לך בלתי אם להתנחם במעשה החסד והאמת שעשית ובכל מה שיוצא מזה. זוהי אמת.

– יודעת אני, כי הַצַואה נכתבה; אבל גם זאת אדע, כי צַואה זו פסולה; ואתה, מוֹן קוּזן, חושב אותי, כמדֻמה לי, לשוטָה שבעולם – אמרה העלמה ועל פניה היה הרֹשֶם המיֻחד לנשים, בחשבן, שהשמיעו דבר פקחות ועקיצה.

– חביבתי הנסיכית יקטרינה סֶמיונובנה, – התחיל הנסיך וסילי דובר אליה בקֹצר-רוח. – לא להתחרות עמך בלשון-עקיצות באתי לפניך, כי-אם לדבר עמך כמו שמדבּרים עם קרובה, עם קרובה טובה וישרה, בענינים שלך. זֹה הפעם העשירית אני אומר לך, כי אם המכתב אל הקיסר והַצַּואה, שכתב בה את נכסיו לפיר, יִמָּצאו בכתבי הגרף, לא תנחלנה מאומה אתּ ואחיותיך בבית הזה. אם תאמיני לי, האמיני לאנשים מֻמחים. לפני רגעים אחדים דברתי עם דמיטרי אונוּפריאִיץ' (שֵם הסנגור הקבוע שבבית), וגם הוא אמר כדבר הזה.

פּניה העידו, שנעשה פתאם שנוי גדול במהלך רעיוניה; שפתיה הדקוֹת חָורו (עיניה לא נשתנו), וקולה פרץ בדבּרה והיה לרעמים אשר לפי-הנראה, לא שערה בעצמה שתשמיע כאלה.

– כך יהיה יפה, – אמרה לו. – אני לא בקשתי ולא אבקש מאומה.

וכאמרה זאת השליכה את כלבה הקטן מעל ברכיה ותתקן את קפלי שמלתה.

– זאת היא התודה, זאת היא החזקת-הטובה לאנשים שמסרו את נפשם עליו, – אמרה לו. – יפה ונאה! טוב מאד! אני איני צריכה למאומה, אדוני הנסיך.

כן-הוא, אך לא יחידה את, כי אחיוֹת לך, – ענה הנסיך וסילי.

אך העלמה הנסיכית לא הקשיבה לדבריו.

– ואני ידעתי זאת מכבר, אבל שכחתי, כי אך משטמה, מרמה, קנאה וסכסוכים, אך כפית-טובה ושטנה תחת אהבה נכונים בבית הזה…

– הידעת, אם לא ידעת, איפה הַצַּוַאה הזאת? –שאל הנסיך וסילי ולחָייו רעדו עוד יותר מקדם.

– אכן טפשית הייתי, עוד האמנתי בבני-אדם ואהבתי אותם ומסרתי את נפשי עליהם. אכן רק נבזים ונתעבים מצליחים בארץ. אני יודעת אינטריגות של מי הן אלה.

העלמה הנסיכית רצתה לקום, אך הנסיך אחז בידה ויעצרנה. היא היתה כאיש, אשר נואש פתאם מכל מין-האדם; בחמת-זעם הביטה אל הנסיך.

– עוד לא עברה העת, ידידתי. זכרי-נא, קַטיש, כי כל-זה נעשה שלא-מדעת, בשעת-כעס, בשעת-מכאובים, ואחר שנעשה נשכח. חובתנו היא, ידידתי, לתקן את שגיאתו, להקל על רגעיו האחרונים בזה, שנמנעהו מעשות את מעשה-העָול הזה ולא נתּן אותו למות בהרהורים רעים שהמיט אסון על האנשים.

– האנשים אשר הקריבו למענו כל אשר להם, – מִלאה העלמה הנסיכית את דבריו ותתאמץ שנית לקום, אך הנסיך לא נתן לה – מה שלא ידע להעריך מימיו. לא, מוֹן קוּזֶן, – הוסיפה באנחה, – זכֹר אזכור, כי בעולם הזה אין לחכות לטובה תחת טובה, כי אין צדק ואין ישר בעולם הזה. כי אך מִרמה ורֶשע יִכּוֹנוּ בארץ.

– עוד נראה זאת, הֵרָגֵעִי; אני ידעתי את לבך הטוב.

– לא, כי לב רע לי.

– ידעתי את לבך הטוב, – חזר ואמר הנסיך, – יקָרה ידידותך בעיני, וחפץ אני, כי תוקיריני גם אתּ, כמו שאני מוקירך. הרגעי-נא ונַדבר כענין, כל-עוד לא עברה העת, שהיא יום אחד ואולי אך שעה אחת; ספרי-נא לי כל מה שידעת על-אודות הַצַּוַּאה, והעִקר, איפה היא: בודאי ידעת זאת. כרגע נקח אותה ונַראֶנה לגרף, כבר שכח אותה בלי-ספק וייטב בעיניו לבַער אותה. הלא תביני, כי כל חפצי אך לעשות את רצונו בדיוק; רק בעבוּר-זה באתי הֵנה. אני פה רק לבעבור לעזור לו ולכֶן.

– עתה הבינותי הכל. יודעת אני, אינטריגות של מי הן אלה. יודעת אני, – אמרה העלמה הנסיכית.

–לא זה העִקר, חמדת-נפשי.

– הלא היא חֲנִינָתְךָ, הנסיכה דרוּבֶּצקיה, אנה מיכאילובנה החביבה, אשר לא אֹבֶה לקחתה למשרתת לי, את האשה הרעה והנתעבה הזאת.

– אל-נא נאבּד זמן.

– אל-נא תדבר אלי! בחרף שעבר נדחקה ונכנסה לכאן ודבּרה אל הגרף דברים מגֻנים ונתעבים כל-כך על כֻּלנו, וביחוד על סופיה, – לחזור על דבריה לא אוכל, – שהגרף נֶחְלָה ושני שבועות לא רצה לראות את פנינו. בעת ההיא, אני יודעת זאת, כתב את הגליון הנמאס והמשֻׁקץ הזה; אך אני דִמיתי, כי הגליון הזה אינו מעלה ואינו מוריד.

– זה פשר הדבר, ולמה לא הגדת לי מאוּמה קדם לזה?

– בתיק המוֹזַאִיקִי, אשר הוא מחזיק תחת הכר. עתה ידעתי, – אמרה העלמה הנסיכית בלי-הָשֵׁב על דבריו. – כן-הוא, אם יש בי עון, עון גדול, הוא השנאה שאני שונאת את האשה הרעה הזאת! – כמעט צעקה העלמה הנסיכית ונשתנתה כֻלה. – ולמה היא נדחקת ונכנסת כאן? אך אני אֹמַר לה הכל, הכל אֹמַר לה. השעה תבוא!

כב.

בשעה שבחדר-הקבַלה ובחדרה של העלמה הנסיכית נאמרו דברי השיחה הזאת, נכנסה מרכבה לחצרו של הגרף בֶּזאוחוב, ובה ישבו פיר (אשר שלחו לקרא לו) ואנה מיכאילובנה (אשר ראתה צרך בדבר לנסוע עמו). כשהשמיעו גלגלי המרכבה קול שפשוף רך בעברם על התבן המֻּצע לפני החלונות, פנתה אנה מיכאילובנה אל פיר בדברי-תנחומים, והנה ראתה, כי ישן הוא בפנת המרכבה, ותעירהו. כאשר נעור, יצא אחרי אנה מיכאילובנה מן המרכבה, ואך ברגע הזה נתן אל לבו, כי הוא הולך להֵראות את פני אביו הגוסס, אף התבונן כי עמדו במרכבתם לא לפני מבוא-הכבוד, כי אם לפני המבוא האחורני שבחצר. ברדתו מעל מפתן-המרכבה ראה שני אנשים לבושים בגדי-עירונים מסתלקים בחפזון מאצל המבוא לתוך צל הקיר. הוא שהה רגע וירא עוד אנשים אחדים כאלה בצל הבית משני עבריו. אך אנה מיכאילובנה והמשרת והרכּב, שבלי-ספק ראו גם-הם את האנשים האלה, לא שמו לב להם. “בודאי כך צריך להיות”, אמר פיר בלבו וילך אחרי אנה מיכאילובנה. ואנה מיכאילובנה עלתה בצעדי חפזון במעלות-האבן הקצרות, שהיו מוארות באור כהה, עלה וקרא בקול נמוך לפיֶר, אשר פִּגֵּר בלכתו ואשר אף לא הבין, למה לו ללכת בכלל אל הגרף, ועוד פחות מזה יכול להבין, למה היה לו ללכת דרך המבוא האחורני, אך על-פי תֹקף הליכתה והזדרזותה של אנה מיכאילובנה הסיק בלבו, שכל-זה היה נחוץ בהחלט. באמצע המעלות כמעט הפילו אותם שני אנשים נושאי דליים, שרצו לקראתם ודפקו בנעליהם. האנשים האלה נלחצו אל הקיר לתת מקום לפיֶר ולאנה מיכאילובנה לעבור, ועל פניהם לא נראה כל אות-תמיהה למראיהם.

– הזה הוא הדרך אל חדרי העלמות הנסיכיות? – שאלה אנה מיכאילובנה את אחד מהם.

– פה! – ענה המשרת בקול רם וחפשי, כאלו עתה כבר הֻתּרה הרצועה. – הדלת משמאֹל, אִמָּא.

– אולי לא קרא לי הגרף, – אמר פיר בעלותו על הרחבה שלפני הפתחים, – מוטב לי שאלך אל חדרי.

אנה מיכאילובנה עמדה עד שהגיע פיר אליה.

–הה, ידידי! – אמרה ותגע בידו, כדרך שנגעה לפני הצהרים ביד בנה, – האמינה לי, כי אני מצטערת לא פחות ממך, אבל התחזק והיֵה לאיש.

– האלך-לי? – שאל פיר ויבט בחבה אל אנה מיכאילובנה בעד משקפיו.

– שכח-נא, ידידי, את כל אשר עשו לך שלא כדין, וזכר כי אביך… אפשר שהוא גוסס. – היא נאנחה בדבּרה. – אני אהבתיך מִיַּד כבני. בְּטַח בי פיר. אני לא אשכח את עניניך.

פיר לא הבין מאומה, ושוב נדמה לו, ועוד יותר מבראשונה, שכל-זה צריך להיות כך, ועל-כן הלך אחרי אנה מיכאילובה, אשר כבר פתחה את הדלת.

זו היתה דלת הפרוזדור שמצד החצר. בקרן-זוית ישב משרתן של העלמות הנסיכיות, איש זקן, וסרג פֻזמק. פיר לא נכנס מימיו לאגף זה וגם לא ידע, שיש בו חדרים כאלה. אנה מיכאילובנה שאלה את הנערה, אשר באה מאחריהם כשהיא נושאת בקבוק על טס בידה ועברה אותם במרוצתה, לשלום העלמות הנסיכיות (ו“חביבתי” ו“יונתי” קראה לה לנערה) ותמשך את פיר אחריה במסדרון הרצוף אבנים. הפתח השמאלי הראשון שבמסדרון הוביל אל חדרי מושבן של העלמות הנסיכיות. המשרתת, אשר נשאה את הבקבוק, לא סגרה את הדלת בהחפזה (הכל נעשה שם בחפזון ברגע ההוא), ופיר ואנה מיכאילובנה הציצו שלא-בכַונה, בעברם לפני הפתח, אל החדר, שישבו ונדברו בו סמוכים זה לזה העלמה הנסיכית הבכורה והנסיך וסילי. כאשר ראה אותם הנסיך וסילי, נזקר לאחוריו מקצר-רוח; והעלמה הנסיכית נתּרה ממקומה ותסגור את הדלת ברעש בכל כח-ידיה.

התנועה הזאת היתה רחוקה כל-כך ממנוחתה התדירית של העלמה הנסיכית; הפחד, שנראה על פני הנסיך וסילי, היה זר כל-כך למנהגי הכבוד, שהיה נוהג בעצמו, עד שנתעכב פיר ונסתכל דרך-שאלה באשה הנוהגת בו. אני מיכאילובנה לא הראתה כל אות-תמיהה, כי אם חִיְּכה חיוך קל ותאנח, כאלו אמרה, שלכל-זה צִפּתה מראש.

– התחזק, ידידי, ואני אשמור על עניניך, – אמרה לו בתשובה על מבטו וַתָּחֶש מהלכה עוד יותר במסדרון.

פיר לא הבין את פשר הדבר, ועוד פחות מזה הבין, למה ובמה תשמור על עניניו, אבל ידוע ידע, כי כל-זה צריך להיות כך. דרך המסדרון באו אל טרקלין מוּאר למחצה, שהיה סמוך לחדר-הקבלה של הגרף. זה היה אחד החדרים הקרים והמפארים שבבית, אשר היו ידועים לפיֶר מכבר, מצד-מבוא הכבוד, אבל גם בחדר הזה עמדה אמבטיה ריקה באמצע ומים היו שפוכים על היריעה. לקראתם הלכו על אצבעות רגליהם משרת ושַׁמש בית-תפלה נושא מקטֹרת ולא שמוּ לב להם. משם באו אל חדר-הקבלה, שהיה ידוע לפיֶר, ובו שני חלונות איטלקים וּפֶתַח לו אל גן-החרף, ופרוֹטוֹמָה גדולה בו וציור תמונת יֶקַטרינה במלא קומתה. כל אותם האנשים, שישבו שם קדם לזה, ישבו והתלחשו גם-עתה כמעט בלי שנוי מקום ומצב. כֻּלם נשתתקו ונתנו עיניהם באנה מיכאילובנה בהִכָּנסה בפניה החִורים אשר צמקו מבכי, ובפיר הבריא וגדל-הקומה, אשר הלך אחריה בראש מוּרד, כסר אל משמעתה.

בפניה של אנה מיכאילובנה נראה, שהיא מכירה ויודעת, כי הכל תלוי ברגע זה; כאשת-חיל פטרבורגית נכנסה לחדר וברוח-עז מרֻבּה מבאותו היום לפני הצהרים, ולא נתנה לפיֶר למוש מאצלה.

במבט מהיר התבוננה בכל הנמצאים בחדר ובראותה את כהנו של הגרף קרבה אליו בפסיעות קטנות וקלות, את גבה לא כפפה, אך קומתה כאלו קטנה פתאם, ותקבל ביראת-הכבוד ברכה מאת הכהן האחד ואחרי-כן מן השני.

– ברוך אלהים, כי הספקתם, – אמרה אל הכהן, – ואנחנו כלנו הקרובים יָגורנו מאד. הנה הצעיר הזה – בן-הגרף, – הוסיפה בהשפלת קול. – רגע נורא!

כדברה את הדברים האלה נגשה אל הדוקטור.

– דוקטור יקר, – אמרה אליו, – האיש הצעיר הזה הוא בן-הגרף… היש תקוה?

הדוקטור החריש וישא עיניו וכתפיו למעלה בתנועה מהירה. אנה מיכאילובנה הרימה כתפיה ועיניה גם היא בתנועה כזאת ממש, ועיניה כמעט נסגרו, ותאנח ותט מאצל הדוקטור אל פיר. בדרך כִּבּוּד מיֻחד ובעצב מתוך חבה פנתה אל פיר.

– בְּטַח ברחמי אלהים, – אמרה אליו ותורהו דרגש קטן לשבת עליו ולחכות לה, והיא שמה פעמיה בלאט אל הדלת, אשר הביטו אליה כל הנאספים, ואחרי חריקה דקה, שכמעט לא הגיעה לאזן, נכנסה ונעלמה מאחריה.

פיר הלך-לו אל הדרגש, אשר רמזה לו עליו, כי כבר גמר לשמוע בקולה לכל אשר תאמר אליו. כמעט שנסגרה הדלת בעד אנה מיכאילובנה, ראה כי עיני כל הנמצאים בחדר נסַבּוּ עליו ולא מתוך סקרנות והשתתפות בצערו בלבד. הוא ראה שהם התלחשו ורמזו עליו בעיניהם, ונדמה לו, שביראה ואף-גם בהתרפסות רמזו עליו. וכבוד חלקו לו, אשר לא היו חולקים לו כמוהו קדם לזה: אשה כבֻדה זרה לו, אשר דבּרה עם הכהנים, קמה ממקומה ותציע לפניו לשבת תחתיה; אדיוטַנט הרים נעל-יד, שנפלה מחיקו, ונתן לו; הדוקטורים נאלמו ביראת-הכבוד בעברו עלפניהם ונטו הצדה לתת לו מקום. רוצה היה בראשונה לשבת על מקום אחר, כדי שלא להיות למשא על האשה, להרים בעצמו את נעל-ידו ולָסֹב את הדוקטורים, אשר באמת לא גדרו לפניו את הדרך בעמידתם; אבל פתאֹם הרגיש, כי לא היה זה מן הנמוס, הרגיש, כי בלילה הזה הוא איש, אשר עליו למלא תפקיד נורא, שהכל מחכים לו, וכי בגלל-זה הוא חיב לתת לכל-איש לשַמשו; והוא קבל בשתיקה את נעל-היד מידי האדיוטנט וישב במקום, אשר ישבה בו האשה, ואת ידיו הגדולות שם על ברכיו, אשר העמיד בצורה סימֶטרית, וַיִדמה לפסל-מצבה מצרי, ושוב גמר בלבו, שכל-זה צריך להיות כך ושאין לו בערב הזה – כדי שלא תבֻלבל דעתו ולא יכּשל במעשי שטוּת – ללכת אחרי מחשבות לבו, כי אם לעשות ככל אשר יורוהו מדריכיו.

לא עברו שני רגעים, ולאותו החדר נכנס הנסיך וסילי במעילו המקֻשט בשלשה כוכבים, קומתו זקופה בגאון וראשו מוּרם. פניו כמו דַלו מבבקר; עיניו גדלו מן הרגיל, כאשר התבונן בחדר וראה את פיר. הנסיך קרב אליו ויאחז בידו (מה שלא עשה עד-כה מעולם) וימשכֶנה למטה, כאלו רצה לנסות ולראות, אם מחֻזקת היא היטב ולא תתפרק.

– התחזק, התחזק, ידידי. הוא בקש לראותך. זה טוב, – אמר הנסיך ויכּון ללכת.

אך פיר ראה צֹרך בדבר לשאֹל:

– ומה שלומו של…

ולא יכול לסַים, כי לא ידע, אם נאה לו לקרא לגוסס גרַף; ולקרא לו אב לא התיר לעצמו.

– עוד מכה אחת הֻכּה. לפני חצי שעה היה הדבר. התחזק, ידידי…

דעתו של פיר היתה טרופה כל-כך, שלמלת “מכּה” נצבה לנגד עיניו דמות הכאה של איזה גוף והוא התבונן בתמהון אל הנסיך וסילי, ורק אחרי-כן הבין, כי לשון-חלי היא, מכה של שבץ. הנסיך וסילי אמר בדרך -הלוכו מלים אחדות לדוקטור לורֵין ויעבור בפתח על אצבעות רגליו. אך לא ידע ללכת על אצבעותיו ויהי מנתר בלי-טעם בכל גופו. אחריו הלכה העלמה הנסיכית הבכירה, ואחריהם עברו הכהנים ושַמָּשֵׁיהם, וגם המשרתים עברו בפתח הזה.

כשנסגרה הדלת, נשמע מאחריה קול הזזת כלים, ואחרי-כן פרצה משם אנה מיכאילובנה בפניה החִורים והמלאים גם עז ואמץ של מלוי-חובה ותגע ביד פיר ותאמר:

– רבים רחמי האלהים. כרגע תתחיל המשיחה. נלכה-נא.

פיר עבר בפתח על היריעה הרכה ובלכתו ראה, כי גם האדיוטנט, גם האשה הזרה לו, גם איש ממשרתי הבית – כלם נכנסו אחריו, כאלו לא היה כל צרך עוד לבקש רשות להכנס לחדר הזה.

כג.

פיר ידע היטב את החדר הגדול הזה, אשר עמודים ושער חצו אותו וכֻלו היה מחֻפֶּה יריעות-פרס. החלק שמאחרי העמודים, אשר בעֶברו האחד עמדה מטה גבוהה עשויה עץ אדֹם תחת וילונות של משי ובעֶברו השני התנוסס ארון-צלמים, היה מלא אור בהיר-אדמדם כאור בתי-תפלה בשעת “עבודת-הערב”. תחת מסכות הארון המוּארות עמד כסא-כבוד ווֹלְטֵרִי ארֹך, רבוד מלמעלה כרים לבָנים כשלג ומתוחים בלי קמט כל-שהוא ונכר היה, שזה עתה הֻנחו פה, ועל הכסא שכבה גוית אביו הידועה לו, גוית הגרף בֶּזאוחוב, הנאדרה ומעטרה רעמה לבנה כרעמת ארי על המצח הרחב, עם הקמטים הגדולים והאציליים על הפנים היפים, האדֻמים-המכֻרכמים, ושמיכה ירֻקה בהירה כסתה אותה עד המתנים. הגרף שכב מתחת לצלמים; שתי ידיו העבות והגדולות הוצאו מתחת השמיכה והיו מֻנחות עליה. בידו הימנית שֶׁכַּפָּהּ היתה מָפנה כלפי-מטה, הושם נר-דונג בין האגודל לאצבע, ומשרת זקן עמד כפוף מאחרי הכסא והחזיק את הנר ביד החולה. על-יד הכסא עמדו הכהנים בלבושיהם הנהדרים והנוצצים, קוֻצותיהם הארֻכּות סרוחות עליהם ונרות דולקים בידיהם, ובמתינות חגיגית נשאו את תפלתם. מאחריהם עמדו על-ידם שתי הנסיכיות הצעירות ומטפָּחות בידיהן מֻגשות לעיניהן, ובראשן אחותן הבכירה, קַטִּיש, בפנים מלאים זעם והחלטה. היא לא גרעה עיניה מהצלמים, וכמו אמרה לכּל, שאם תסב עינה מהם, אינה אחראית על המעשים אשר תעשה במר-נפשה. אנה מיכאילובנה עמדה אצל הדלת בפנים מביעים עצב ושפלות-נפש וסליחה לכל בריה, והאשה הזרה עמדה עמה שם. הנסיך וסילי עמד מעבר-הדלת השני, סמוך לכִּסא הארֹך, מאחרי כסא מֻּפתח של קטיפה אשר את גבו הפנה אליו, ובסמכו עליו את ידו השמאלית, שהחזיק בה נר, הצטלב בימִינו ועיניו דַּלו למרום בכל פעם, אשר הגיש את אצבעותיו אל מצחו. פניו הביעו יראת-שמים וברכה על הרעה כעל הטובה. “אם אינכם מבינים רגשות אלה, אוי לכם ואוי לנפשכם”, כאלו אמרו פניו.

מאחריו עמד האדיוטנט, הדוקטורים והמשרתים; הגברים לבד והנשים לבד, כמו בבית-הכניסה. כל הנאספים החרישו, הצטלבו, רק קריאת הכהנים נשמעה, זמרת בַּס מעֻבּה מתון, וברגעי השתיקה – תנועת-רגלים ואנחות. אנה מיכאילובנה

עברה דרך כל החדר ותגש אל פיר, ופני פני אדם יודע ומבין היטב מה שהוא עושה, ותתן לו נר. פיר הדליק את הנר, ולפי שנטרד בהסתכלותו באנשים הסובבים אותו, התחיל מצטלב ביד זו, שהחזיק בה את הנר.

העלמה הנסיכית הצעירה האדמונית והצחקנית, היא סופיה בעלת-השוּמה, הביטה אליו. בראותה זאת, חִיְּכה ותסתר את פניה במטפחתה וזמן רב לא גלתה אותם; אבל בנשאה עיניה אל פיֶר שבה וצחקה. נראה בה, שידעה בעצמה, שאינה יכולה להביט אליו בלי צחוק, אך לא יכלה להמנע מהבֵּט אליו, וכדי שלא לבוא עוד לידי-נסיון, עברה בלאט אל מאחרי העמוד. באמצע העבודה נשתתקו הכהנים פתאם והתחילו מתלחשים; המשרת הזקן, שהחזיק ביד החולה, עמד ופנה אל הנשים. אנה מיכאילובנה קפצה בראש ותגחן על החולה ותרמז באצבעה מאחריה אל לורֵין. אותו הדוקטור הצרפתי, שעמד בלי נר דולק בידו, נשען על העמוד כבן-נכר מנֻמס המתכַּוֵּן להראות, שאף-על-פי שהוא בן דת אחרת הוא מבין היטב וגם משבח את המנהג הדתי הזה לפי-ערכו, – נגש אל החולה בפסיעות חשאיות של איש במבחר-ימיו ובידיו הלבנות והדקות הרים מעל השמיכה הירֻקה את ידו החפשית של החולה, ובהסבּו פניו החל למשש את הַדֹּפֶק ולחשֹׁב מחשבה. אז השקו את החולה מין משקה, ותנועה נהיתה סביבו, ואחרי-כן חזרו איש למקומו בחדר והכהנים חזרו לעבודתם. בשעת ההפסקה הזא ראה פיר, כי הנסיך וסילי נטה מאצל גב-כסאו ובאותו מראה-הפנים האומר, כי יודע הוא את אשר הוא עושה ואוי להם לאנשים שאינם מבינים זאת, לא נגש אל החולה, כי אם עבר וַיִּלָּוֶה על העלמה הנסיכית הבכירה ועמה יחד שם פעמיו אל חדר-המשכב, אל המטה הגבוהה הנתונה תחת ןילונות של משי. מאצל המטה הלכו הנסיך והעלמה הנסיכית אל חדר אחר, אך לפני כלות העבודה שבו זה אחר-זה אל מקומותיהם. פיר לא שם לב לזה יותר מלשאָר הדברים, שראה בערב ההוא, כי כבר גמר וקבל, שכל מה שנעשה לעיניו שם היה נחוץ בהחלט.

קולות הזמרה חדלו, ולא נשמע אלא קול אַחד הכהנים בברכו בכבוד את החולה למשיחתו. החולה שכב כבראשונה בלי אות-חיים ובלי תנועה. מסביב לו התחילו הכל נעים ונדים, וקול צעדים ולחישות נשמע, ויותר מכל נשמעה לחישת אנה מיכאילובנה.

פיר שמע באמרה:– בודאי נחוץ להעבירו אל המטה, פה אי-אפשר יהיה בשום-אפן…

הדוקטורים, העלמות הנסיכיות והמשרתים סַבּוּ את החולה מכל-צד, ולא ראה עוד פיר את הראש האדם המכֻרכם עם השער הלבן, אשר לא נעלם מעיניו בכל שעת-העבודה אף רגע אחד, אף-על-פי שראה גם פנים אחרים. על-פי זהירות תנועת האנשים שסבבו את הכסא הארך, הבין פיֶר שהרימו ונשאו את הגוסס.

– החזֵק ביָדי, שלא תַפִּיל, – שמע לחישת משרת אחד, שלחש בפחד אל רעהו. – מלמטה… עוד אחד, – אמרו קולות אחדים ונשימותיהם הכבדות ודריכות רגליהם של המשרתים היו בחפזון מרֻבּה, כאלו לא עצרו כח לשאת משא כבד כזה.

נושאי החולה, שגם אנה מיכאילובנה היתה בתוכם, באו עד לפני פיר, והוא ראה רגע אחד מבעד גביהם וערפיהם את חזהו החשוף הגבוה והשמן וכתפיו העבות של החולה, שהורמו למעלה בידי האנשים, אשר החזיקוהו תחת אצילי זרועותיו, ואת ראשו הלבן, ראש אריה מסֻלסל-שער. הראש הזה, עם המצח הרחב מן הרגיל עם הלחיים והפה המלא תאבון והמבט המלא גאות ועז, לא נשבת מיפיו מפני המות הקרוב, ומראהו היה כמראהו לפני שלשה חדשים, בעת אשר שִׁלַּח הגרף את פיר לפטרבורג. אבל עתה התנודד שלא ברצון בעליו לצעדי הנושאים, שצעדו בלי סדר נכון, והמבט הקר, שלא הָרגשה בו השתתפות כל-שהיא, לא נתעכב על שום דבר.

רגעים אחדים טִפְּלוּ בו בחולה אצל המטה הגבוהה, אחרי-כן שבו איש למקומו. אנה מיכאילובנה נגעה בידו של פיר ואמרה לו: “לכה אתּי”. פיר נגש עמה אל המטה, אשר הֻשכב עליה החולה שכיבה חגיגית, כנראה, בגלל המשיחה שנמשח. ראשו היה סמוך על גבה הכרים. ידיו הֻנחו בסדר יפה על שמיכת-המשי הירֻקה וכפֵּיהן למטה. כאשר נגש פיר, הביט אליו הגרף בעינים מיֻשרות, אבל באותו מבט, שאין אדם יכול לעמוד על כַּונתו ועל ענינו. אפשר שלא הֻבע בו אלא דבר זה בלבד, שכל-זמן שעינים לו לאדם, הוא מביט בהן על-כרחו, ואפשר שהֻבּע בו הרבה מאד. פיר עמד בבלי דעת, מה לו לעשות, וישא עיניו דרך-שאלה אל אנה מיכאילובנה מַדְרַכְתּוֹ. אנה מיכאילובנה קרצה לו בעיניה בחפזון ותרמז על ידו של החולה ותשק בשפתיה לעמתה. פיר פשט את צוארו בכח, כדי שלא להאחז בשמיכה, ויעש כאשר יעצה אותו וישם שפתיו על היד הרחבה והמסֻבלה בבשר, אך גם בידו, גם באחד משרירי-פניו של הגרף, לא נראה זעזוע כל-שהוא. פיר חזר ונשא עיניו אל אנה מיכאילובנה לראות מה עליו לעשות. אנה מיכאילובנה רמזה לו בעיניה על הכסא, שעמד אצל המטה. פיר מהר לעשות את מצותה ובעיניו הוסיף לשָׁאלה אם יפה עשה. הניעה ראשה לו לאות-הסכמה, עוד פעם דָּמה פיר בסדור אבריו לפסל מצרי, ובפניו נראה, שהצטער מאד, על כי גופו הגס והבריא ממלא מקום גדול כל-כך, והוא התאמץ בכל כחותיו להצטמצם כפי-האפשר. הוא הביט אל הגרף, והגרף הביט אל המקום, אשר נמצאו בו פני פיר בשעת עמידתו. פני אנה מיכאילובנה העידו בה, עד-כמה היא מרגשת את ערכו הרב של אותו הרגע האחרון בפגישת האב והבן. הדבר נמשך שני רגעים, אך בעיני פיר היו כשעה תמימה. פתאם הראה זעזוע בשריריו ובקמטיו הגדולים של הגרף. הזעזוע גבר, הפה היפה נַעוה (אך ברגע ההוא הבין פיר, עד-כמה היה אביו נוטה למוּת) וקול הברה צרודה עלה מן הפה הנעוה. אנה מיכאילובנה הביטה והתבוננה בעיון בעיני החולה, ובהשתדלה להבין מה הוא מבקש, רמזה לו פעם על פיר, פעם על המשקה, פעם השמיעה בלחישה את שם הנסיך וסילי ופעם רמזה על השמיכה. עיניו ופניו של החולה הביעו קצר-רוח. הוא התאמץ לשים עיניו על המשרת, אשר עמד למראשותיו ולא מש ממקומו.

– לֵהָפֵךְ אל הצד השני “הם רוצים”, – לחש המשרת ויתעורר להפוך את גוית הגרף הכבדה ולשים את פניו של זה אל הקיר.

פיר קם לעזור למשרת.

בשעה שהתאמצו להפוך את הגרף, הוטלה אחת מידיו אחורנית, והוא התאמץ להביאה אליו ולא יכול. אין לדעת, אם התבונן הגרף במבט-הפחד, אשר הביט בו פיר אל היד המתה הזאת, או רעיון אחר נצנץ בו ברגע ההוא, אך הוא שם עיניו על היד הסוררת, על רשם הבהלה שעל פני פיר, ועוד פעם על אותה היד, ובת-צחוק נראתה על פניו, בת-צחוק רפה מתוך יסורים ושלא-במקומה, שהֻבּע בה כמין לגלוג על-עצמו, על שָכבוֹ בלא-כח. ולמראיה הרגיש פיר פתאם זעזוע בקרב לבו ושריטה בתוך חטמו, ודמעות העיבו את עיניו. החולה הוסב על צדו אל הקיר. הוא הוציא אנחה.

– הוא מתנמנם, – אמרה אנה מיכאילובנה, בראותה את אחת העלמות הנסיכיות, שבאה לשמור תחתיה. – נלכה-לנו.

פיר יצא עמה.

כד.

בחדר-הקבלה לא נמצא עוד איש מלבד הנסיך וסילי והעלמה הנסיכית הבכירה, אשר ישבו תחת תמונת יקטרינה וישיחו בחם-לבב. כראותם את פיֶר עם מַדְרַכְתּוֹ, נאלמו כרגע. העלמה הנסיכית הסתירה איזה דבר, לפי מה שנדמה לו לפיֶר, ואמרה בלחישה:

– אינני יכולה להסתכל בפני האשה הזאת.

– קַטיש צותה להגיש את הַטֵּה בחדר-האורחים הקטן, – אמר הנסיך וסילי לאנה מיכאילובנה. – לכי-לך, אנה היקרה, סעדי לבך, פן לא תעצרי כח.

לפיר לא אמר מאומה, כי אם לחץ את זרועו ברגש. פיר ואנה מיכאילובנה הלכו אל חדר-האורחים הקטן.

– אין לך דבר מועיל להחליף כח אחרי ליל-נדודים יותר מכוס טֵה רוסי משֻבּח זה, – אמר לורין בהתעוררות כבושה, בגמעו בעמידה מכוס חינאית דקה וחדלת-יד בחדר העגֹל הקטן, אשר נערכו בו כלי-חמים וסעֻדת-ערב צוננת. מסביב לשלחן נאספו לסעוד את לבם כל האנשים, אשר היו בלילה ההוא בבית הגרף בֶּזאוחוב. פיֶר ידע היטב את החדר העגל הקטן הזה, את רְאָיָיו ואת שלחנותיו הקטנים. בשעת המחולות, שהיו בבית הגרף, אהב פיר, אשר לא ידע לחוּל, לשבת בחדר-הראָיים הקטן הזה ולהתבונן בנשים הכבֻדות, שעברו דרך החדר במלבושיהן היקרים, באבנים הטובות ובמרגליות שעל כתפיהן החשופות והסתכלו בראָיים המוארים אור בהיר, אשר תמונותיהן השתקפו בהם פעמים אחדות. עתה דלקו רק שני נרות בחדר ועל שלחן קטן אחד עמדו כלי-חמים וקערות בלי-סדרים, ואנשים שונים לבושים בגדי חל יושבו בו והתלחשו ובכל תנועה ובכל מלה, הראו לדעת, כי איש מהם אינו שוכח מה שנעשֶׂה ומה שעתיד עוד להֵעשות בחדר-המשכב. פּיר לא נגע במאכלים, אף כי בקש מאד לאכול כאשר הפנה עיניו אל מַדְרַכְתּוֹ, לדעת מה לו לעשות, ראה כי חזרה ויצאה על אצבעות רגליה אל חדר-הקבלה, אשר נשארו בו הנסיך וסילי והעלמה הנסיכית הבכירה. ובדַמּוֹתו שגם זה מן ההכרח שיהיה כך, המתּין קצת וילך אחריה. אנה מיכאילובנה עמדה לפני העלמה הנסיכית ושתיהן דברו יחד בלחישה מתוך סערת-לב.

– תני-נא לי, נסיכה, להבחין בעצמי בין מה שראוי למה שאינו ראוי, – אמרה העלמה הנסיכית, ונראה בה, שמדת התרגשותה גדולה כמו בשעה שסגרה ברעש את דלת חדרה.

– אבל, נסיכית חביבה, – אמרה אנה מיכאילובנה בלשון מדבּרת נכוחות, ובדבּרה עָמדה בדרך המובילה אל חדר-המשכב ולא נתנה לעלמה לעבור, – אולי יקשה הדבר מאד לדודנו האמלל ברגעים כאלה, שהוא זקוק למנוחה? הדבּור בעניני-חל ברגעים כאלה, כשכּבר נכוֹנה נפשו…

הנסיך וסילי ישב על כסא, ורגלו האחת מוטלת על השנית כמו שהיה רגיל לשבת בביתו. לחָייו פעם הורמוּ ופעם הֻמכו ונראו כעָבות יותר מהרגיל בתחתיתן; אך מראהו היה כמראה איש, אשר אין לבו אל שיחת שתי הנשים האלה.

– הניחי-נא, אנה מיכאילובנה חביבתי, הניחי לה לקַטיש לעשות כטוב בעיניה. הלא ידעת, מה-מאד יאהבנה הגרף.

– אני ידוע לא אדע, מה בגליון הזה, – אמרה העלמה הנסיכית בפנותה אל הנסיך וסילי וברמזה על התיק המוזַאִיקי, אשר החזיקה בידיה. – אך זאת ידעתי, כי הַצַוָּאה האמיתית מֻנחת בלשכתו, וזה אינו אלא גליון נשכח…

היא נתכַּונה לעקוף את אנה מיכאילובנה, אך אנה מיכאילובנה קפצה וחזרה וגדרה את הדרך בעדה.

– ידעתי, נסיכית חביבה וטובה, – אמרה אנה מיכאילובנה, וידה אחזה בַתּיק בכח גדול כל-כך, שנראה על-פיו, שלא תַרפהו מהר, – נסיכית חביבה, אני מבקשת מאתך, אני מתחננת לפניך, חוסי-נא עליו. מתחננת אני…

העלמה הנסיכית החרישה. רק קולות ההתגוששות על התיק נשמעו. נראה היה בה, שאם תפתח שפתיה, תדבר לא בשבחה של אנה מיכאילובנה. אנה מיכאילובנה החזיקה בכח אך קולה היה כֻלו נָאוה ורך ועָרֵב כבראשונה.

– פיר, גשה הֵנה, ידידי. אדַמה, כי לא מיֻתּר הוא במועצת הקרובים; הלא כן, אדוני הנסיך?

– למה-זה תחשה, מוֹן קוּזֶן? – נשאה העלמה הנסיכית פתאם קול-צעקה גדול כל-כך, עד שגם בחדר-האורחים שמעו אותו ונבהלו. – למה תחשה בשעה שזרים באים ומתערבים וקוראים לריב על מפתן חדרו של הגוסס. נִרֱגֶּנֶת! – לחשה בחֵמה ותמשך את התיק בכל-כחה.

אך אנה מיכאילובנה צעדה צעדים אחדים לבלתי התרחק מן התיק ותשב ותחזק בו.

– אוי! – אמר הנסיך וסילי בלשון תוכחה ותמיהה ויקם. – מגֻחך הוא. רב לכֶן, הרפֶּינה. שמַענה דברי.

העלמה הנסיכית הרפתה.

– גם אתּ!

אנה מיכאילובנה לא שמעה בקולו.

– הרפֶּינה, אני אומר לכם. אני מקבל עלַי הכל. אני אלך ואשאלהו. אני!… די לכֶן בזה.

– אבל, נסיכי, – אמרה אנה מיכאילובנה, – אחרי עבודת-קדש רבה זאת תנו לו רגע לנוּח. הגידה-נא, אתה, פיר, – פנתה אנה מיכאילובנה אל פיר, אשר אחרי גשתו אליהם הביט בתמהון על פני העלמה הנסיכית, אשר נעוו ונתקלקלו לגמרי בחמתה, ועל לחייו המתנודדות של הנסיך וסילי.

– זכרי, כי אתּ תהיי אחראית על כל תוצאות הדבר, – אמר הנסיך וסילי בלשון-הזהרה, – אין אתּ יודעת מה שאתּ עושה.

– אשה נתעבה! – נתנה עליה העלמה הנסיכית בקולה ותתנפל עליה פתאם ותוצא מידה בכח את התיק.

הנסיך וסילי הוריד ראשו ויפרש את כפיו.

ברגע ההו נפתחה הדלת, אותה הדלת הנוראה אשר הביט אליה פיר בפחד גדול כל-כך ואשר היו פותחים אותה בלאט ובזהירות מרבה כל-כך, נפתחה פתאם ברעש ודפקה בקיר, והעלמה הנסיכית האמצעית פרצה משם ותספוק את כפֶּיה.

– מה אתם עושים? – קראה במרי-נפש. – הנה הוא גוֵֹעַ, ואתם עוזבים אותי לבדי.

העלמה הנסיכית הבכירה שמעה והתיק נפל מידיה. אנא מיכאילובנה מהרה ותגחן ותרם את התיק, שנחלקו עליו, ותרץ אל חדר-המשכב. העלמה הנסיכית הבכירה והנסיך וסילי זכרו את אשר לפניהם וילכו אחריה. לא עברו רגעים מועטים, והנסיכית הבכירה יצאה משם בפנים חִורים ורוגזים, ושפתה התחתונה בין שִׁנֶּיהָ. בראותה את פיר נמלאו פניה חמה עזה עד-מאד.

– עתה שְׂמַח-לך, – אמרה לו, – לזאת חכית.

ותבך ותכס פניה במטפחת-אף ותרץ ותצא מן החדר.

אחריה יצא הנסיך וסילי. הוא הלך הלוך ונוֹע עד גשתו אל הדרגש, אשר ישב עליו פיר, ויפול על הדרגש וידו על עיניו. פיר התבונן כי פניו חָורו ולחיו התחתונה זָעה ורָתְתָה כמו מחמת קדחת.

– הה, ידידי! – אמר ויאחז במרפק זרועו של פיר, ובקולו הרגשה שפת-אמת וכשלון-כח, אשר לא הרגיש בו פיר כאלה עד-כה. – הרבה חטאים אנו חוטאים, הרבה מעשי-מרמה אנו עושים, וכל זה בשביל מה? הנה בן חמשים וָמַעְלָה אני, ידידי… הלא אני בן… המות ישים קץ לכֹּל, לכֹּל. נ ורא הוא המות! – הנסיך התחיל בוכה.

אנה מיכאילובנה יצאה אחרונה. היא נגשה אל פיר בצעדים חשאיים ומתונים.

– פיר! – אמרה אליו.

פיר הביט אליה בשאלה. היא נשקה לו על מצחו והטפיחה אותו בדמעותיה. אחרי-כן החרישה מעט ותאמר:

– הוא איננו עוד…

פיר הביט אליה בעד משקפיו.

– נלכה-נא, אני אלַוה אותך. התאמץ לבכות. אין לך דבר מרגיע יותר מדמעות.

היא הובילה אותו אל חדר-האורחים האפל, ופיר היה שמח, על כי איש לא ראה שם את פניו. אנה מיכאילובנה סרה מאצלו ובשובה מצאה אותו ישן שנה עזה וראשו על ידו.

ממחרת בבקר אמרה אליו אנה מיכאילובנה:

– כן, יקירי, אבֵדה גדולה היא לכֻלנו, ואין צרך לומר לך. אך אלהים יסעדך, הנה צעיר אתה, ועתה הנך בעל הון גדול, כן אקוה. הַצַואה עוד לא נפתחה. אני ידעתי אותך, ועל-כן אני מֻבטחת, שלא ירום לבבך; אבל הדבר הזה מטיל חובות עליך, ועליך להיות לאיש.

פיר החריש.

– אחרי-כן אפשר שאספר לך, יקירי, שאלו לא הייתי אני פה, אלהים יודע, מה שיכול היה להיות. ואתה ידעת, כי דודי הבטיחני שלשם, שלא ישכח את בוריס, אלא שלא הספיקה לו השעה. אני מקוה, ידידי היקר, כי תמלא את רצונו של אביך.

פיר לא הבין מאומה ויחרש ויבט אל הנסיכה אנה מיכאילובנה בפנים אדֻמים מבשת. אחרי דבּרה עם פיר נסעה אל הרוסטובים ותשכב ותרדם שם. כאשר נעוֹרה בבקר, ספרה לרוסטובים ולכל מיֻדעיה את פרטי מות הגרף בֶּזאוחוב. לפי-דבריה – בקשה לעצמה שיהי מותה כמות הגרף, כי היה סופו לא רק נוגע עד-הנפש, כי-אם גם מעורר לקחת מוסר; ופגישתם האחרונה של הבן והאב היתה, לפי-דבריה, יפה כך-כל, שלא יכלה לזכרה בלי דמעות ושלא תוכל לדעת, מי הגדיל לעשות ברגעים הנוראים האלה, אם האב, אשר זכר ברגעיו האחרונים את כל-דבר ואת כל-איש ודבר דברי-רגש כאלה אל בנו, אם פיר, אשר מראהו העיר רחמים, כי מת לבו בקרבו ברב יגונו, ועם-זה התאמץ להסתיר את אבל-נפשו, שלא לצער את אביו הַגּוֵֹעַ לעיניו. “מדאיב-לב הוא, אבל מחכים ומועיל; מראֵה אנשים כגרף הזקן הזה ובנו הנעלה מרומם את הרוח” אמרה צרפתית. גם את עלילות העלמה הנסיכית והנסיך וסילי ספרה, אף לא דרשה אותן לשבח, אבל בסוד ובלחישה הגידה זאת.

כה.

בֶּ“הָרִים הַקֵּרְחִים”' שֵם אחֻזת הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ בולקונסקי, חכו בכל-יום לביאת הנסיך הצעיר אנדרי עם אשתו; אך הדבר הזה לא הפריע את הסדר המדיק הקבוע בחיי בית הנסיך הזקן. הגנרל אַן-שֶׁף הנסיך ניקולי אנדרֵיביץ' הנודע בצבּור בשם-לוַי “מלך פרוסיה” ישב מאז הָגְלָה אל הכפר בימי פאול ב“הרים הקרחים” שלו עם בתו הנסיכית מריה ובת-לויָתה מַדמוּאֲזֶל בּוּריֶן ולא יצא משם כל-הימים, גם בימי הקיסר החדש, אף-על-פי שהֻתּר לו לבוא אל ערי-המלוכה, הוסיף לשבת בקביעות בכפר, באמרו, כי מי שיצטרך לראותו יבוא אליו גם ממוסקבה הרחוקה מאה וחמשים תחום מ“ההרים הקרחים” וכי הוא אינו צריך לשום אדם ולשום דבר. הוא היה אומר, שרק שני מקורי חטאים לאדם בארץ, והם הבטלה ואמונת-ההבל, ורק שתי מדות טובות לו, והן העסקנוּת והפקחוּת. את בתו חנך בעצמו, ובחפצו לפַתּח בה את שתי המדות הטובות העקריות האלה, הורה אותה בעצמו עד מלאת לה עשרים שנה אלגֶברה וגיאומטריה ועבודת-תמיד נתן עליה, שהעסיקה אותה כל היום. גם הוא היה עסוק תמיד, פעם בכתיבת זכרונותיו, פעם בעריכת חשבונות מחלקי הַמַתֶּמַטיקה העליונה, פעם במריקת קֻפסות-טבק במכונת-מריקה, פעם בעבודה בגן ובהשגחה על מלאכת-הבנינים אשר לא תַמה לעולם באחֻזתו. ולפי שהסדר עִקר גדול בעסקנות, היה מדקדק בסדר-חייו ומחמיר בו מבלי נטות כחוט-השערה מן הגבולים שגבל לו לעצמו. אל הלחם היה יוצא בכל-יום בסדרים קבועים בלי כל שנוי, ולא רק בשעה קבועה, כי אם גם ברגע קבוע. עם האנשים הסובבים אותו, מבתו עד משרתיו, היה מתנהג בקפדנות יתרה ומחמיר בכל-דבר, ועל-כן היו יראים מפניו וחרדים על כבודו במדה שלא יכול להגיע אליה גם אכזרי שבאכזרים, והוא לא היה אכזרי בטבעו. אף-על-פי שלא עבד עוד לממשלה וכל השפעה לא היתה לו בעניני הממלכה, חשב לו כל איש משרי הפלך, אשר נמצאה בו אחֻזת הנסיך, לחובה לשחר את פניו, וכמוהו כארדיכל כַּגַּנן או כמַריה בת-הנסיך, היה מחכה לשעת יציאתו בחדר-הראיון הגבוה. וכל-אחד מהנמצאים בחדר-הראיון הזה הרגיש רגשי-כבוד וגם יראָה בשעה שנפתחה דלתו הגדולה והגבוהה של הַקַּבִּינֶט ונראתה תמונת הזקן קטן-הקומה בפאה הנכרית המכֻסה פוּךְּ שעל ראשו, בידיו הקטנות והצנומות ובגַבות-עיניו האפורים התלוים, אשר כסו לפעמים, בשעה שרעמו פניו, על ברק עיניו המלאות ערמה והנוצצות כעיני צעיר-לימים.

ביום שהיו הנסיך הצעיך ואשתו עתידים לבוא, נכנסה העלמה הנסיכית מריה בבקר בשעה הקבועה אל חדר-הראיון הזה לברך את אביה כדרכה, ובלב חרד הצטלבה וערכה תחִנה לאלהים בלבבה. יום יום נכנסה ויום יום ערכה תפלה, שיעבור הראיון הקבוע בשלום.

המשרת הזקן והמפֻדָּר, אשר ישב בחדר-הראיון, קם בתנועה חשאית ויאמר לה בלחש: “בּאִי-נא”.

מאחרי הדלת נשמעו הקשותיה הסדורות של מכונת-המריקה. העלמה הנסיכית משכה ביראה את הדלת הנוחה להפָּתח ועמדה בפתח. הנסיך, אשר היה עסוק על-יד המכונה, הֵסב עיניו וַיּוֹסֶף לעשות את מלאכתו.

חדר גדול מאד היה הַקַּבִּינט, וֻכלו מלא חפָצים, אשר לפי- הנראה, השתמשו בהם תמיד. השלחן הגדול, שספרים ורשימות-תכניות היו מוטלים עליו, ארונות-הזכוכית הגבוהים של הביבליותיקה, שמפתחותיהם היו נתונים בדלתותיהם, השלחן הגבוה לכתיבה בעמידה ומחברת פתוחה עליו, מכונת-המריקה על כלי-המלאכה והַגִּרדָּה המפֻזרות – כל-אלה היו סמני עסקנות תמידית ומסֻדרת במקצועות שונים. על-פי תנועות רגלו הקטנה, הנעולה נעל טטרית משֻׂבּצת כסף, ותנופת ידו הצנומה, המרֻבּה בגידים, עוד נראָה בו בנסיך כח גדול של זִקנה דבקה בחיים. אחרי סבובים אחדים הוריד את רגלו מעל מפתן המכונה, נִקה את עֻקְצָהּ ויטילנו אל כיס-העור הַמָּדְבָּק אל המכונה, ובקרבו אל השלחן קרא לבתו לגשת אליו. הוא לא נהג לברך את ילדיו, על-כן רק הגיש לה את לחיו השורטת, אשר לא גֻלחה עוד ביום ההוא, ויאמר דרך-קפדנות, בהביטו אליה גם בשום-לב ובחבה: “השלום לך?… שבי אפוא!” ויקח את מחברת הגיאומטריה, אשר כתב בעצם ידו, ויעתק אליו ברגלו את כסאו.

– ליום מחר! – אמר וימצא במהירות את העמוד ויסמן בצפרנו הקשה מִפֶּרק עד משנהו.

העלמה הנסיכית גחנה אל השלחן על המחברת.

– חכי-נא, הנה מכתב אליך, – אמר הזקן פתאום ויוצא מן הילקוט התלוי ממעל לשלחן מעטפה, שכתב-יד של אשה עליה, ויטילה על השלחן.

פני העלמה הנסיכית נתכסו כתמים אדֻמים בראותה את המכתב, ותקחהו בחפזון ותגחן אליו.

– מאֶלוֹאִיזָה? – שאל הנסיך בבת-צחוק קרה, ובתוך-כך נגלו שִניו המכֻרכמות קצת, אשר עוד היו חזקות למדי.

– כן, מִזִ’ילִי, – אמרה העלמה הנסיכית ותרם עיניה ותחַיך בקצת מורא.

– עוד שני מכתבים אֶתן לעבור, ואת השלישי אקרא, – אמר הנסיך בקצת זעף, – חושש אני, שכותבות אַתן הבלים רבים. את השלישי אקרא.

– הואל-נא, אבי, וקרא גם את זה, – ענתה העלמה הנסיכית בהתאדמה עוד יותר ונתנה לו את המכתב.

– את השלישי אמרתי, את השלישי, – נתן עליה הנסיך בקולו ויסלק את המכתב ויסמוך את זרועו על השלחן ויקָרב אליו את המחברת עם הצורות הגיאומטריות

– ומה תאמרי, גברתי, – החל הזקן ויגחן על המחברת סמוך לבתו וישם את ידו האחת על-גב הכסא, אשר ישבה עליו העלמה הנסיכית, והיא הרגישה, שהיא מֻקפת מכל-עברים בריח הטבק החריף והאוכל, הנודף מאביה, הוא הריח הידוע לה מכבר. – שמעי-נא, גברתי, המשֻלשים האלה דומים הם זה לזה; ראי-נא הזוית abc…

העלמה הנסיכית הביטה בפחד אל עיני אביה הנוצצות מקרוב לה; כתמים אדֻמים שטו עברו על פניה, ונכּר היה בה, שאינה מבינה מאומה ושהיא יראה כל-כך, שמרב יראתה לא תוכל להבין את כל שאר הסברות, אשר יביע לה אביה, אף אם תהיינה ברורות במדה שאין למעלה ממנה. הֶאָשֵׁם בזה המורה אִם התלמידה אָשְׁמָה, אבל בכל יום ויום חזר ונשנה הדבר: כמו אֵד עלה בעיני העלמה הנסיכית, ולא ראתה ולא שמעה דבר, כי אם הרגישה את פני אביה הקפדניים הסמוכים לה, את נשימתו ואת ריחו, וכל מחשבותיה היו אך לצאת מהר כפי-האפשר מחדר-העבודה ולהבין את השאלה הנתונה לפניה אחרי-כן בשבתה חפשית בחדרה. הזקן היה מתרגז: מרַחק ומקָרב ברעש את הכסא, אשר ישב עליו, ומתאפק שלא יחם לבו בלי-חק, וחם-לבו גבר עם-זה כמעט בכל-פעם והיה גוער ומחרף ולפעמים גם זורק את המחברת הלאה בכעס.

העלמה הנסיכית השיבה גם ביום ההוא שלא כהֹגֶן.

– האם לא שוטה שבעולם אַתּ! – צעק הנסיך ויסלק בחמתו את המחברת הצדה ויסב פניו בחם-לבו. אך כרגע קם ויעבור הנה והנה בחדר, נגע בידיו בשערות-ראשה וַיֵּשֶב על מקומו. הוא קֵרֵב את כסאו ויוסף להסביר לה.

– כך אי-אפשר, נסיכית, אי-אפשר כך, – אמר, כאשר לקחה ותקפל את המחברת, שנרשמו שעוריה בה, וַתּכּון ללכת. – המתּמטיקה, גברתי, ענין גדול היא. אין רצוני, שתהיי דומה לכל הנשים הסכלות המצויות בתוכנו. סבלי מעט וינעם לך. – הוא טפח לה בידו בחבה על לחיה. – כל ההבלים ינדפו כעשן.

היא פנתה לצאת והוא רמז לה, שתמתין, ויקח מעל שלחנו הגבוה ספר חדש, שעוד לא נפרדו עליו.

– הנה אֶלואיזה רעותך שולחת לך גם את “מפתח-הסוד”. ספר דתי הוא, אני אין לי עסק באמונתו של מי-שיהיה… כבר התבוננתי בו. קחיהו. עתה לכי-לך, – אמר ויטפח לה על כתפה ויסגור בעצמו את הדלת אחריה.

מריה שבה אל חדרה עם רשם העצב והבהלה, אשר לא סר מעליה אלא לפעמים ואשר קלקל עוד יותר את פניה הרעים והחולניים, ותשב אל שלחן-הכתיבה שלה, אשר תמונות ציוריות רבות מדַּי היו מֻצבוֹת עליו ומחברות וספרים כסוהו עד אפס מקום. העלמה הנסיכית היתה מזלזלת בסדרים, במדה שאביה היה מקפיד ומדקדק בהם, והיא הניחה את מחברת הגיאומטריה ותפתח את המכתב בקצר-רוח. המכתב היה מרעוּת-ילדותה, מִזִ’ילי, היא ז’ילי קַרַגינה, שהיתה ביום חַג-הַשֵׁם בבית הרוסטובים.

המכתב היה כתוב צרפתית:

“ידידתי היקרה והמֻּפלאה, מה קשה ונוראה היא הפרידה! לשוא אדבר אל לבי, כי בך חצי חיי ואָשרי, כי נפשותינו קשורות זו בזו בחבלים אשר לא ינתקו, אף בזמן שאנו רחוקות אשה מאחותה רִחוק-מקום; נפשי מלאה רגז על גורלנו, ובכל התענוגים והשעשועים הסובבים אותי לא אוכל להשביח את מין העצב המסֻתּר, שאני מרגשת בלבי מן העת אשר נפרדנוּ. מדוּע איננו יושבות יחדו כמו בקיץ האחרון בקַבִּינֶט הגדול שלכם על הדרגש הכחל, על דרגש-הוִּדּוּיִים? מדוע אינני יכולה לשאב, כמו לפני שלשה חדשים, כח מוסרי חדש במבטך הנעים, השוקט והמעמיק, אשר אהבתי בכל לבבי ואשר אראהו לפני ברגע זה שאני כותבת לך!”

מריה נאנחה, כאשר הגיעה עד המקום הזה, ותבט אל הראי הגבוה, אשר עמד מימינה. בתוך הראי נשקף גוף חלש בלתי-נאה עם פנים רעים. עיניה העצובות תמיד הביטו אליה בפעם הזאת ביאוש מיֻחד מתוך הראי. “היא מַחֲנֶפֶת לי”, אמרה בלבה ותסב פניה ותוסף לקרא. ואום ז’ילי לא החניפה לה לרעותה, כי באמת היו עיני העלמה הנסיכית הזאת, הגדולות, העמֻקוֹת והקוֹרנות (כמו קרני אור חם יצאו מתוכן לפעמים בדמות אלֻמות) טובות למראה כל-כך, שלעתים קרובות משכו העינים האלה את הלב, למרות הפנים המכערים, יותר מיפי. אבל היא לא ראתה מימיה את הרשם הנעים הזה, שנשקף מעיניה ברגעים, אשר לא חשבה על-אודות עצמה. פניה, כפני כל-אדם, לבשו צורה מקֻלקלת, שלא לפי טבע ברִיָּּתם, בשעה שהביטה אליהם בראי, והיא הוסיפה לקרא:

"מוסקבה כֻלה מדבּרת אך על-אודות המלחמה. אחד משני אחי כבר יצא אל מחוץ-לארץ, והשני עובד בגוַרדיה, הנכונה ללכת אל הגבול. קיסרנו היקר יָצָא מפטרבורג, ולפי מה שמשערים, הוא נכון גם לחרף את נפשו היקרה למות במערכות המלחמה. יתן האלהים והתנין הקורסיקאי הזה המרגיז את שלום אירופה, יפול שדוד לפני המלאך המושיע, אשר הקים אלהים ברב חסדיו למושל עלינו. מלבד אחי לקחה המלחמה ממני את אחד הקרובים ללבי ביותר. כַּוַנתי לניקולי רוסטוב, אשר לא נתָנוֹ לבו הרגשני לעמוד מנגד ויעזוב את האוניברסיטה וילך לעבוד בצבא. ואני מודה לך, מריה חביבתי, כי אף-על-פי שעודנו צעיר מאד, היתה יציאתו אלך הצבא צרה גדולה לנפשי. האיש הצעיר הזה, אשר דבּרתי לך על-אודותיו בקיץ האחרון, רוח נדיבה ועלומים אמתיים בו, אשר תמצאי אך לעתים רחוקות בימים האלה, שבני עשרים שנה כזקנים הם. ביחוד יש בו הרבה שפת-אמת ורגש. הוא טהר-לב כל-כך ומלא פיוט, שדרָכַי עמו בימים המעטים שהיינו מזדמנים בהם יחד, היה צרִי נעים ללבי האֻמלל,שהרבה לשאת עמל ויגון. בפעם אחרת אספר לך, איך נפרדנו ומה נֶאמר בשעת פרידתנו, כל-זה עודנו חדש מאד… הה, ידידתי החביבה, אשרַיך, כי לא ידעת את כל הענג ואת הדאבון הקודח הזה. אשרַיך, כי על-פי-רב גדול כל הדאבון מהענג. נפשי יודעת מאד, כי הגרף ניקולי צעיר הוא לימים הרבה מהיות לי יותר מידיד. אבל הידידות המתוקה הזאת ואותה ההתיחסות הפיוטית, הטהורה כל-כך, נעשו לצרך נחוץ ללבי. אך רב לי לדבּר בזה.

“בראש כל החדשות המעסיקות את מוסקבה – מות הגרף בזאוחוב הזקן וירֻשת נחלתו. מה-נפלא המעשה – שלש האחיות הנסיכיות יורשות אך דבר-מצער, לנָּסיך וסילי לא נִתַּן מאומה, ופיֶר הוא הוא היורש את הכל, ולא זאת בלבד, אלא שהֻכּר לבֵן כָּשֵׁר, שבגלל-זה יִקָּרא שמו גרַף בֶּזאוחוֹב, והוא בעל הנחלה הגדולה שבכל נחלות רוסיה. אמר יאמרו, כי הנסיך וסילי התעיב לעשות בכל הדבר הזה וכי נסע מזה בבשת-פנים לפטרבורג. אני מודה לך, כי בינתי קצרה מאד בכל אותם הענינים שבדיני הַצַוָּאוֹת; אך זאת ידעתי, כי מאז נהפך אותו הצעיר, שנודע לנו בשם פיר לבד, לגרף בֶּזאוחוב ולאחד מן הגדולים שבעשירי רוסיה, – אני מתבוננת וצוחקת בלבי על שנוי ה”טוֹן" של הנשים, אשר בנות בוגרות להן, ושל הבנות הבוגרות בעצמן על אודות האדון הזה, אשר (אגב-אורחא אֹמַר לך) חשבתיו כל-ימי לאדם קל מאד. ומאשר זה שתי שנים משתדלים הכל להמציא לי חתנים, אשר לא ידעתים על-פי-רב, אני רשומה ברשימות מחשבי-שדוכים בתור גראפינה בֶּזאוחובה. ואַתּ הלא תביני, שאין רצוני בזה כלל. אך עוד בענין שדוכים: הידעת, כי לפני ימים מעטים הגידה לי הדודה הכללית אנה מיכאילובנה בסוד גדול את השדוך, שמשדכים אותך. המשֻדך הוא אנטול בן הנסיך וסילי; כדי לעשותו לאיש, רוצים להשיא לו עלמה עשירה ומיֻחסת, ובך בחרו אבותיו. אינני יודעת, מה הדבר הזה בעיניך, אבל חשבתי לי לחובה להודיעך מראש. עליו אומרים, שהוא טוב-ראי ומשתובב הרבה. יותר מזה לא נודע לי על-אודותיו.

"אך רב לי לפטפט. הנה אני גומרת את הגליון השני, ואמי שלחה לקרא לי לנסוע אל האַפְּרַקסינים אל הלחם.

"קראי-נא את הספר המסטורי, שאני שולחת לך. רבים פה הקופצים עליו. אמנם יש בו דברים שקשה לשכלו הקצר של האדם לעמוד עליהם, אבל ספר נפלא הוא, והקריאה בו מַרגעת ומרוממת את הנפש. שלום לך. ברכת-כבוד לאדוני לאביך וברכות-ידידות למַדמואזֶל בּוּרְיֶן. אני מחבקת אותך באהבה רבה.

“P. S. הודיעי-נא לי על-אודות אחיך ורעיתו הנחמדה”.

העלמה הנסיכית הרהרה קצת וחִיְּכה מתוך הרהוריה (ובאותה שעה נשתנו פניה לגמרי באור עיניה הקוֹרנות), ופתאם קמה ותעבור בפסיעות כבדות אל השלחן ותקח לה ניָר, וידה התחילה שוטטת במהרה על-פני הגליון. ואלה הדברים אשר השיבה:

"ידידתי היקרה והמֻּפלאה. מכתבך מיום 13 שמחַני שמחה גדולה. עודך אוהבת אותי, ז’ילי ידידתי הפיוטית. הפרידה, שאתּ דוברת הרבה רעה עליה, לפי-הנראה, לא השפיעה עליך על-פי דרכה. הנה מתאוננת אתּ על הפרידה, מה אפוא יכולתי אני לאמר, אלו התרתי לעצמי להתאונן, – ואני מֻבדלה מכל האנשים היקרים לי. לולא האמונה הנותנת תנחומים לנפשנו, היו החיים מדאיבים עד-מאד. למה-זה תדמי, כי אני מחמרת ביותר, בדברך על-אודות האיש הצעיר הישר בעיניך? בדבר הזה איני מחמרת אלא לעצמי. מבינה אני, מה הרגשות האלה לאנשים זולתי, ואם אינני יכולה לשבחם, באשר לא נֻסיתי בהם, לא אוכל גם לגַנותם. אך כמדֻמה לי, שהאהבה הנוצרית, אהבת האדם, אהבת השונאים, חשובה, נעימה וטובה מאותם הרגשות, שעינים יפות של איש צעיר יכולות להעיר בלב עלמה צעירה, פיוטית והוגה אהבה כמוך.

השמועה על מות בֶּזאוחוב באה אלינו קדם למכתבך, ואבי התאבל עליו. אבי אומר, כי הנפטר הזה היה מן השנַים האחרונים שבבני הדור הגדול וכי עתה נותר הוא, אבי, לבדו מכל אותו הדור, והוא עתיד לעשות כל אשר תמצא ידו להרחיק את יומו. הצילנו-נא, אלהים מן הרעה הזאת.

"אני לא אוכל לקבל דעתך על-אודות פיר, אשר ידעתיו עוד בילדותי. נדמה לי, שלב טוב היה לו בכל-עת, ואת זה אני מוקירה יותר מכל-דבר באדם. ועל-דבר הירֻשה ומעשהו המגֻנה של הנסיך וסילי, הרי זה ענין רע לשניהם. אכן, ידיתי החביבה, דברי מושיענו האלהי, כי נקל לגָמל לעבור דרך קוֹפהּ של מחט מלעָשיר להכנס למלכות-השמים, נאמנים ונוראים הם. צר לי על הנסיך וסיל, ועוד יותר על פיר. איש צעיר כזה, כי יהיה לבעל הון גדול כזה, בכמה נסיונות הוא עתיד להתנסות? אלו שאלו אותי, מה אני מבקשת לי יותר מכּל, כי עתה בקשתי להיות העניה שבעניים. אני מודה לך אלף פעמים, חביבתי, על הספר, אשר שלחת לי ואשר העיר בעירכם רעש גדול. ואולם, אחרי אשר אמרת לי, כי יחד עם הרבה דברים טובים יש בו גם דברים, שאין שכלו הקצר של אדם יכול לעמוד עליהם, אדַמה, כי אין חֵפץ לעסוק בקריאת דברים שאי-אפשר להבינם ושבגלל זה לא יוכלו להמציא כל תועלת לקוראיהם. מימי לא יכולתי-להבין, מה התשוקה הזאת, שיש בהם באנשים ידועים לבלבּל בעצמם את רעיוניהם באהבתם לספרים מסטוריים, שאינם אלא מעוררים ספקות בלבם, מרגיזים את כח דמיונם ומדריכים אותם בדרך ההפלגה המתנגדת לגמרי לפַשטותה של התורה הנוצרית. מוטב לנו, שנקרא את אגרות השליחים ואת האבנגליון. אל-נא ננַסה לדרש במה שיש בספרים האלה מן המֻפלא ממנו, כי איך נוכל אנחנו, דלים וחוטאים, לדעת את סודותיה הנוראים והקדושים של ההשגחה כל הימים אשר מַעטה הבשר נתון עלינו ומבדיל כקיר-ברזל בינינו לבין חי-העולמים? מוטב לנו, שנאמר די לנפשנו בתלמוד הכללים הגדולים, אשר הנחילנו מושיענו האלהי להתנהג על-פיהם פה על הארץ; נתאמץ-נא ללכת בהם ולברר לנפשנו, כי במדה שנמַעט לתת חפש לשכִלנו, בה-במדה נמצא חן בעיני האלהים, המואס בכל מדע, שאינו נובע ממנו, וכאשר נמַעט לחקור במה שטוב בעיניו לכַסות ממנו, כן ימהר לגלות לנו בשכלו האלהי.

"אבי לא אמר לי מאומה על-דבר חתן, אך הגיד לי, כי בא אליו מכתב וכי הוא מחכה לנסיך וסילי שיבוא לבַקרנו; ועל-דבר נשואים אֹמַר לך, ידידתי החביבה והיקרה, כי לפי-דעתי ענין זה חֹק-אלהים הוא ועלינו לקבלו. גם כי יכבד עלי הדבר עד-מאד, אך אם ייטב בעינֵי אֵל עליון להטיל עלי חובות אשת-איש ואֵם לילדים, אשתדל למלאותן באמונה כפי-יכלתי בלי חקור הרבה בדבר רגשותי אל האיש, אשר יתנהו האלהים לי לבעל.

“אחי מודיעני במכתב, כי הוא בא עם אשתו אל “ההרים הקֵּרחים”. שמחה זו תהיה לא לארך ימים, כי הוא הולך-לו להשתתף במלחמה הזאת, אשר נאחזנו בה בלי דעת למה ועל-מה. לא רק במקומכם, שהוא מרכז המעשים האלה ובני-מרום-הארץ, כי-אם גם פה, בתוך עבודת-האדמה והדממה השוררת בכפר, על-פי דמיונם של בני-הערים, נשמעם ומָרגשים הֵדֵי קולות המלחמה, וקשים הם גם פה. אבי משוחח כל-היום ב”עליות" וב“שִׁנויי-מקומות”, שאין לי כל בינה בהם, ושִׁלשֹם ראיתי, בטַילי ברחוב הכפר כמשפטי, מראה קוֹרע-לב… חבל אנשי-צבא חדשים, שנלקחו מבני כפרנו ונשלחו אל הצבא. כדאי היה לראות את אמותיהם ונשיהם וילדיהם של היוצאים ההם ולשמוע את יללותיהם של היוצאים והנשארים יחד. כאִלו שכחו בני-האדם את חֻקי אֵל מושיעם. אשר לִמְּדָנוּ לאהוב ולסלוח, והנם מְדַמִּים, שכבודם העִקרי הוא הַדַּעַת להרוג איש את אחיו.

"שלום לך, ידידתי החביבה והטובה. יָסֹךְ עליך מושיענו האלהי ואמו הקדושה באברתו הקדושה והחזקה.

מריה".

– אתּ שולחת אגרת, ואני כבר שלחתי את אגרתי, כתבתי לאמי העלובה, – אמרה מדמואזֶל בוריֶן מתוך בת-צחוק בקולה הערב והמלא לֵחַ בבַטאה “ר” רפויה, והכניסה במִדבָּרה לתוך אוירה הכהה, אויר ההסתכלות והעצב, של מריה הנסיכית עולם אחר לגמרי, עולם של קלות-הדעת ונחת-רוח ושמחה בחיים.

– גברתי נסיכית, עלי להגיד לך, כי ריב-שפתים היה בין הנסיך ובין מישֶל איבַנוב, – הוסיפה בהשפלת-קול ובהברה לשונית מיֻחדת, בשמעה בתענוג את קול דבריה. – הוא נוח לכעוס עתה, פניו נזעמים מאד. ועתה דעי לך.

– ידידתי היקרה, – ענתה מריה, – כבר בקשתי מאתך, שלא תגידי לי לעולם, מה מצב רוחו של אבא. אני חלילה לי לדון את אבא, ואין רצוני שידינוהו אחרים.

העלמה הנסיכית נשאה עיניה אל השעון, ובראותה, שכבר היה לה לנגן על הפסנתר זה חמשה רגעים, יצאה מבהלת אל חדר-הדרגש. בין שתים-עשרה לשתּי שעות אחרי הצהרים היה, על-פי סדר-הקבוע, הנסיך נָח והעלמה הנסיכית מנגנת.

כו.

המשרת הזקן ישב והתנמנם והקשיב לקול נחרת הנסיך הישֵׁן בחדר –עבודתו הגדול והמרֻוָּח. מעֵבר רחוק של הבית, מאחרי דלתים סגורות, נשמעו החרוזים הקשים, חרוזה הסוֹנַטָּה של דִּיסָק, הולכים ונשנים עשרים פעם.

באותה שעה קרבה מרכבה אל המרפסת החיצונה ועגָלה פשוטה אחריה ומתוך המרכבה יצא הנסיך אנדרי ויורד את אשתו הקטנה ויתן לה ללכת ראשונה. טיחון הזקן, לבוש פאה נכרית, הוציא ראשו ורֻבּו מאחרי דלתו של חדר-הראיון וילחש לו, כי הנסיך “שוכבים”, וַיָּשב ויסגור את הדלת בחפזון. טיחון ידע, כי גם ביאת הבן, גם כל המקרים שבעולם לא יוכלו לשנות את סדר-היום. הנסיך אנדרי גם-הוא ידע, כנראה, זאת היטב וישם עינו על השעון, כמו בכדי לבחון ולראות, אם לא נשתנו מנהגי אביו בימים אשר לא ראהו, וכשהֻברר לו, שלא נשתנו, פנה אל אשתו ויאמר:

– בעוד עשרים רגע יקום. נעברה-נא אל מריה.

הנסיכה הקטנה עָבתה קצת בעת ההיא, אך עיניה יפו ושפתה הקצרה עם שפמה הדק הורמה בשמחה ובבת-צחוק נעימה כמו בכל-פעם שפתחה פיה לדבּר.

–אכן ארמון הוא! – אמרה אל אישה, כדרך שמשבחים את בעל הבית בזמן שהוא עושה משתה לרֵעים, ותבט סביבה, – נלכה-נא, מהר, מהר!… – והיא פנתה כה וכה ותבט בבת-צחוק גם אל טיחון, גם אל אישה, גם אל המשרת הראשי, אשר הלך עמהם.

– מריה היא המתרגלת? נצעד-נא בלאט ונבוא עליה פתאם.

הנסיך אנדרי הלך אחריה ועל פניו רֹשֶֶם נמוסיות ועצבת.

– זקנה קפצה עליך, טיחון, – אמר בעָברו על הזקן, והזקן נשק לו על-גב ידו.

לפני החדר, אשר ממנו נשמעו הנגינות, פרצה מדלת צדדית הצרפתית הצהֻבה וטובת-המראה. מדמואזֶל בוּריֶן כמן השתוללה מעליצות-לבה.

– אה! מה תגיל ותשמח העלמה הנסיכית, – אמרה הצרפתית. – סוף סוף באתם! יש להודיעה.

– אל-נא, חֲדָלִי… אתּ היא מַמזֶל בוריֶן, אני מכּרת אותך על-פי האהבה, שגיסתי אוהבת אותך, – אמרה הנסיכה אל הצרפתית בנשקן אשה לאחותה. – והיא איננה מחכה לנו היום.

שלשתם קרבו אל חדר-הדרגש, אשר חרוז מוֹסיקלי אחד חזר ועלה משם פעמים רבות זו אחר זו. הנסיך אנדרי עמד וקִמֵּט מצחו, כאִלו ידע, שדבר בלתי-נעים נכון לו.

הנסיכה הקטנה נכנסה. החרוז המוסיקלי נפסק וקריאת-פתאם נשמעה תחתיו עם קול צעדיה הכבדים של מריה הנסיכית וקול נשיקות. כשנכנס הנסיך אנדרי, מצא את אחותו ואת אשתו, אשר אך פעם אחת – בשעת חתֻנתו – ראו זו את זו זמן קצר, מצֻמדות בזרועותיהן ונלחצות בשפתיהן אל המקומות, שנזדמנו לפניהן ברגע הראשון. מדמוּאֲזֶל בוּריֶן עמדה אצלן, ידיה לחוצות אל לבה ועל שפתיה בת-צחוק של תודה לאלהים, ונראָה בה, שהיתה נכונה גם לבכות ולא רק לצחוק. הנסיך אנדרי הניע כתפיו וַיַּרְעֵם פניו, כדרך שאוהבי-מוסיקה מרעימים פניהם בשמעם צלצול משֻבּש. שתיהן הרפו אשה מאחותה ומיד חזרו והחזיקו זו בזו בידיהן, כאלו יראו פן תעבור השעה, והתחילו מנשקות ומושכות ידיהן בחזקה וחוזרות ומנשקות זו לזו על פניהן ופתע-פתאם, כשלא היה הנסיך אנדרי נכון לזה כלל, התחילו שתיהן בוכות וחזרו ונשקו אשה לאחותה. מדמואזֶל בוריֶן התחילה בוכה גם-היא. נכּר היה בו בנסיך אנדרי שהוא מתבַּיש; אך בעיני שתי הנשים האלה היה בִכְיָן דבר פשוט ומובן; כנראה, לא עלתה על דעתן, שאפשר לפגישה זו בלי בֶכִי.

– אה, יקירתי!… אַה מריה!… התחילו שתיהן יחד קוראות צרפתית וצוחקות פתאם. – אני ראיתי הלילה בחלומי… – ואתם לא פללתם כי נבוא?… אבל דַּלּוֹת, מריה…

– ואתּ כָּשִׂית…

– אני הכרתי את הנסיכה מיד, – אמרה מדמוּאזל בוריֶן.

– ואני לא עלתה על דעתי!… קראה מריה. – אַה! אותך, אנדרי לא ראיתי עוד.

הנסיך אנדרי ואחותו נשקו זה לזה על-גב ידיהם בחפזון, והוא אמר לה, כי עודנה בַכְיָנִית כשהיתה. הנסיכית מריה הֵסַבָּה פניה אל אחיה, ומבט עיניה הגדולות והקורנות שנעשו יפות ברגע ההוא, מבט מתוך דמעות, מלא אהבה וחם וענוַת-חן, עמד על פני הנסיך אנדרי.

הנסיכה הקטנה דברה בלי-הפסק. שפתה הקטנה העליונה בעלת השפם הדק, היתה יורדת כל-רגע ונוגעת בשפה החכלילית התחתונה וחוזרת ועולה, ובכל-פעם נגלתה בת-הצחוק המזהירה על שִנֶּיּהָ ועיניה. הנסיכה ספרה מאורע, שקרה להם על הר סְפֵּס, שיכול היה, בגלל מצבה, להביא אסון עליה, ואגב-אורחא הודיעה כי הניחה את כל שמלותיה בפטרבוּרג ואיננה יודעת מה תלבש פה, וכי אנדרי היה לאיש אחר, כי קִיטי אוֹדִינְצוֹבה נִשאה לזקן אחד וכי יש חתן מעֻלה לעלמה הנסיכית מריה, אך על-אודות זאת ידֻבּר אחרי-כן. מריה הוסיפה להביט אל אחיה בלי דַבּר דבר, ובעיניה היפות נראו אהבה ועצב. פניה העידו בה, כי מהלך מיֻחד להרהוריה עתה, שאינו תלוי בדברי גיסתה. באמצע ספורה של זו על-דבר החג האחרון פנתה אל אחיה:

– וכבר גמרת לנסוע למלחמה, אנדרי? – אמרה אחרי אנחה קצרה.

ליזה נאנחה גם-היא.

– אפילו מחר, – ענה אחיה.

– הוא עוזב אותי פה, ואלהים יודע בשביל-מה, ובשעה זו, שהיה יכול לעלות ולִגְדֹּל פה… – אמרה ליזה צרפתית.

מריה לא שמעה את סוף דבריה, כי נגררה אחרי הרהורי-לבה, ובפנותה אל גיסתה רמזה בעיני-חבּה על בטנה.

– זה ודאי? – אמרה מריה.

פני הנסיכה שֻׁנו ואנחה פרצה מלבה.

– כן, ודאי הוא, – אמרה. – הה! נורא הוא מאד…

שפתה העליונה ירדה, והיא קֵרבה את פניה אל פני גיסתה ושוב התחילה בוכה פתאם.

– היא צריכה לנוּח, – אמר הנסיך אנדרי בהרעמת-פנים. – האין זאת ליזה? הובילי-נא אותה אל חדרה, ואני אלך אל אבינו. ומה דרכו, הכֹּל כשהָיה?

– הכֹּל כשהיה; לא אדע, אם כן יהיה גם בעיניך, – ענתה העלמה הנסיכית בשמחה.

– אותן השעות ואותם הטיולים בין השדֵרות? ומכוֹנת המריקה? – שאל הנסיך אנדרי בבת-צחוק דקה מאד, אשר העידה עליו, כי בכל האהבה והכבוד, שאהב וכבד את אביו, ראה גם את חלשותיו הקטנות.

– אותן השעות ואותה המכונה, ועוד מַתּמטיקה ושעורי-הגיאומטריה שלי, – ענתה מריה בשמחה, כאִלו היו שעורי-הגיאומטריה שלה ממבחר שעשועיה בחיים.

כאשר עברו עשרים הרגעים, שחסרו לשעת קימתו של הנסיך הזקן, בא טיחון לקרא לנסיך הצעיר אל אביו. לכבוד ביאת בנו עבר הזקן על מדותיו ויצו לתת לו לבוא אל חדריו בשעת לבישת בגדיו לפני הַלחם. הנסיך הזקן היה באותה שעה לָבוּש קַפְטַן וּמְפֻדָּר כמנהג הדורות לפנים. וכשנכנס הנסיך אנדרי אצל אביו (ועל פניו ובתנועותיו לא נראה רֹשֶם הזעף, שהיה מַשרה על-עצמו בחדרי-האורחים, כי היו לו פניו המלאים חיים, שנראו בשעת דַּבּרו עם פיר), ישב הזקן בחדר-הלבישה על כסא רחב מחֻפה עוד מְאָדָּם, על כתפיו מעפרת וראשו בידי טיחון לעשות בו כטוב בעיניו.

– בֹּא, בֹא, גבור-החיל! להִלחם עם בּונַפַּרטי אתה אומר? – אמר הזקן וינע בראשו המכֻסה פוּּך, ככל שיכול לעשות זאת בעוד טיחון מחזיק וקולע את פאַת-ראשו, – עֲלה ותֵן לו אתה לפחות כראוי לו, הלא עוד מעט ורשם גם אותנו בין נתיניו. שלום! – הזקן העמיד לחיו לנשיקה.

אחרי משכב-הצהרים שלפני הלחם היה לב הזקן טוב עליו (הוא היה אומר: אחרי הַלֶּחם שֵׁנה של כסף, ולפני הלחם – של זהב), בשמחה שלח מבט אלכסוני, מתחת לגבותיו המעֻבּים והסורחים, אל בנו. הנסיך אנדרי נגש וישק לאביו במקום אשר הרעהו ולא ענה על דברי-הלגלוג על שרי-הצבא שבימים ההם וביחוד על בונפרטי שהיה אביו רגיל ואוהב ללגלג בהם.

כן, באתי אליך, אבּא, ועם אשה הרה באתי, – אמר הנסיך אנדרי אל אביו ויתבונן בעינים מלאות-חיים ומביעות-כבוד אל תנועת כל-אחד מִתָּוֵי-פניו. – מה שלומך?

– רק לשוטים ולשטופים בזמה אין שלום, ואותי הלא ידעתּ: עסוק אני מן הבקר עד הערב, מתנהג בפרישוּת, על-כן שלום לי.

– ברוך אלהים, – השיב הבּן בבת-צחוק.

– אין לו לאלהים בזה ולא-כלום. ספר-נא לי, – הוסיף הזקן וחזר לענינו האהוב לו, – כיצד לִמדו אתכם האשכנזים להלחם עם בונפרטי על-פי חכמתכם החדשה המכֻנה אֶסְטְרַטֵּגיה.

הנסיך אנדרי חִיֵּךְ לו.

– תנה לי, אבי, לנוּח קצת, – אמר בבת-צחוק, שנראה מתוכה, שאין חֻלשותיו של אהיו מעכבות אותו מלכבּדו ומלאהבו. – הן עוד לא יחדתי מקום לי.

– הבלים, הבלים! – קרא הזקן בקול גדול וינענע את מקלעתו הקטנה, כדי לנסות, אם חזקה היא כל-צרכה. ויאחז ביד בנו. – הבית לאשתך מוכן. מריה תוביל אותה ותַרְאֵהָ את מקומה ותפטפט עשרה קַבים. כך יפה להן לנשים. שמח אני לקראתה. שֵׁב וספר. את מעשי חילו של מִיכֶלסוֹן אני מבין, וכן גם של טולסטוי… עֲלִיָּה משני עֲבָרִים בשעה אחת… והחַיל הדרומי מה יעשה? פרוסיה, נֵיטרַליוּת… זאת ידעתי. ואסטריה מה תעשה? – אמר בקומו מכסאו ובהתהלכו בחדר עם טיחון, אשר רץ אחריו והמציא לו אחד אחד את בגדיו. – ושוֵידיה מה תַעשה? איך יעברו דרך פּוֹמרַניה?

הנסיך אנדרי ראה, כי אביו שואל שלא כענין. ויחל להרצות לפניו את תכנית מעשי המלחמה; בראשונה דבר שלא ברצון, אך מעט מעט התלהב, וכפי-מה שהֻרגל, עבר מלשון-רוסיה ללשון-צרפת; הוא ספּר לו, כי תשעים אלף איש עתידים לאַיֵּם על פרוסיה, כדי שתעזוב את ניטרליותה ותשתתף במלחמה, כי מקצת החַיל הזה יתחבר בשִׁטְרַלְזוּנְד עם חיל שוֵידיה, כי מאתים ועשרים אלף אוסטרים יחד עם מאה אלף רוסים יִנָּטְשוּ באיטליה ועל עברי הרֵינוס, כי חמשים אלף רוסים וחמשים אלף אנגלים יעלו על ניאַפול מן הים וכי על-פי כל-זה יעלה על צרפת מעברים שונים חיל גדול של חמש מאות אלף איש. הנסיך הזקן כאלו לא שָׂם לבבו כלל להרצאת הדברים האלה וכאלו גם לא הטה אזנו לשמוע ויוסף ללכת הלוך ולבוש את בגדיו ושלש פעמים נכנס לתוך דבריו פתאם. פעם אחת עכב אותו וקרא: " את הלבן! את הלבן!"

הקריאה היתה מכֻוֶּנת אל טיחון, אשר לא נתן לו את הֶחָזִיָּה אשר רצה בה. בפעם אחרת עצר בלכתו וישאל:

– ובמהרה תלד? – ובהניעו ראשו בתלונה אמר: – לא טוב הדבר! ספר-נא עוד, ספר.

ובפעם השלישית כשהגיע הנסיך אנדרי לגמר הרצאתו – התחיל הזקן מזמר בקול משֻׁבּש וִישִׁישִׁי, את החרוז הצרפתי: “מַלְבּרוּג יוצא למלחמה. אלהים יודע מתי ישוב”.

הבן אך חִיֵּךְ לו.

– לא אמרתי כי טובה תכנית זאת בעיני, – אמר הבּן, – אני רק ספרתי לך דברים כהויתם. בודאי כבר מצא לו נפוליון גם הוא תכנית-מלחמה, שאינה נופלת מזאת.

– כל-חָדש לא אמרת לי, – ענה הזקן ויוסף כמדבּר אל לבו בחפזון: " אלהים יודע מתי ישוב". – לֵךְ אל חדר-האכל.

כז.

בשעה היעודה יצא הנסיך מפֻדָּר ומגֻלח אל חדר-האכל, ששם חכו לו כלתו, העלמה הנסיכית מריה, מדמואזל בוריֶן והארדיכל של הנסיך, אשר מדֶּרך-עקשות, שהיתה בו בנסיך הזקן, נתן לו לסעוד על שלחנו, אף-על-פי שהיה מקטַני-עולם ולא יכול לקוות שיזכה לכבוד כזה. הנסיך, שהיה זהיר ומדקדק כל ימיו בהבדלי המעמדים וגם לגדולי פקידי-הפלך לא נתו לסעוד על שלחנו אלא לעתים רחוקות, הורה הלכה למעשה בארדיכל מיכַאיְלו איבַנוביץ‘, – שהיה מקנח את חטמו בקרן-זוית במטפחת מעשה-תאים, – שכל האנשים שָוים זה לזה, ולא אחת ולא שתים הסביר לבתו, כי אין בין מיכאילו איבנוביץ’ וביניהם ולא-כלום. בשעת הסעֻדה היה הנסיך מרבה לפנות את מיכיאלו איבנוביץ', וזה היה כאלם לא יפתח פיו.

בחדר-האכל המרֻוָּח והגבוה ככל חדרי הבית חכו בני בית-הנסיך ושַׁמשי הסעֻדה, שעמדו מאחרי כל-אחד מהכסאות, ליציאתו של אותו זקן מחדריו. הַשַׁמש הראשי התבונן בשֻלחן הערוך ומַפּה קטנה בידו, וברמזו בעיניו למשרתים, העיף עין-דאגה משעון-הקיר אל הפתח, אשר הֻצרך הנסיך להופיע בו. הנסיך אנדרי הביט אל מסגרת-הזהב הגדולה והחדשה, אשר לא ראה עד-כה ואשר נקבע בה לוּח יַחֲשָׂם של הנסיכים הבולקונסקים בדמות עץ עָנֵף והיתה תלויה על הקיר לעֻמת מסגרת אחרת גדולה כמוה ובה ציור שלא נעשה כראוי (נכּר היה בו, שנעשה בידי צַיָּר עראי), ציור מושל-ארץ ועטרה על ראשו, שנחשב לנֵצר מגזע רוּרִיק ולאבי משפחת הבולקונסקים. הנסיך אנדרי הביט אל עץ-הַיַּחש הזה וינענע בראשו וחִיֵּךְ בחשאי, כדרך שצוחקים למראה תמונה דומה כל-כך למצֻיר, שהיא מביאה לידי-גחוך.

– עד-כמה אני מכירו בזה לכל-דרכיו! – אמר אל העלמה הנסיכית מריה, שנגשה אליו.

מריה שמה עיניה על אחיה בתמיהה. היא לא יכלה להבין משום-מה הוא מחַיך. כל מה שעשה אביה העיר בה אך רגשי כבוד ויִראה שלא הֻתּר להרהר אחריהם.

– אין איש בלי פגם, – הוסיף הנסיך אנדרי. – בעל שכל גדול כמוהו יעסוק במעשה-ילדוּת כזה!

מריה לא יכלה להבין, איככה יָעֵז אחיה לאמר כדבר הזה, ותִּכּוֹן להשיב לו על דבריו, והנה קול הצעדים אשר חכו להם: הנסיך נכנס במהירות ובפנים שמחים, כדרך הליכתו בכל-עת. וכמו נתכַּון להראות בתנועותיו הפזיזיות דבר-מה מתנגד לַסדר החמור הנהוג בביתו. בו-ברגע פָּעם השעון הגדול שתים, ואחריו ענה שעון אחר בקול דק מחדר-האורחים. הנסיך עמד מלכת; מתחת לגבותיו המעֻבּים והסורחים הביטו עיניו המלאות-חיים, הנוצצות והמטילות-אימה, הַבֵּט ועבר על-פני האנשים ונתעכבו על הנסיכה הצעירה. באותה שעה הרגישה הנסיכה הצעירה מה שמרגישים אנשי החצר בשעת יציאת הקיסר, כל-כך גדל רגש היראה והכבוד, שהיה הזקן הזה מעיר בכל מקֹרביו. הוא העביר ידו על ראשה ואחרי-כן טפח לה בתנועה כבדה קצת על ערפה.

– שמח אני, שמח, – אמר הזקן בשפה מהירה, ואחר נעצוֹ עיניו שנית בעיניה, פנה מעליה בחפזון וישב על מקומו. – שבו לכם, שבו! מיכאיל איבנוביץ', שֵׁב.

לכלתו יִחד מקום על-ידו. הַשַׁמש הראשי הזיז כסא בשבילה.

– אכן! – אמר הזקן בהתבוננו במתניה המעֻגלים. – נחפַּזתּ מעט, לא טוב הדבר.

הזקן התחיל צוחק צחוק יבש, קר ובלתי-נעים, כדרכו תמיד, בפיו בלבד, ולא בעיניו.

– יש ללכת, ללכת הרבה כפי-האפשר, כפי-האפשר הרבה, – אמר לה.

הנסיכה הקטנה לא שמעה או לא רצתה לשמוע את דבריו. היא החרישה וכמו נבוכה. הנסיך שאל אותה לשלום אביה, ומיד התחילה מדברת ובת-צחוק נראתה על שפתיה. אחרי-כן שאל אותה על-אודות מיֻדעים משֻׁתּפים להם, והיא התעוררה עוד יותר והתחילה מספרת על-פי דרכה ויחד עם דרישות-שלום מאת מיֻדעיהם מסרה לו גם שמועות תפֵלות מִשִׂיחות נשי-העיר.

– הגרפינה אפרַקסינה העלובה נתאלמנה, וכבר הזילה את כל דמעות עיניה, – ספרה לו צרפתית, ושֶטף לשונה היה הולך וחזק.

במדה שהוסיפה להתעורר, הוסיף הנסיך להביט אליה בקפֵדה ופתאם הסב פניו ממנה, כמו הספיק לבדקה כל-צרכו ולדעת דרכיה בבֵרור, ויפן אל מיכַאילו איבנוביץ'.

ומה תאמר, מיכאילו איבנוביץ, – אמר אליו, – מרה תהיה אחריתו של בונפרטי שלנו. הנסיך אנדרי (כן היה קורא לבנו תמיד גם בפניו גם שלא בפניו) ספר לי, מה עצומים הצבאות העולים עליו! ואני ואתה חשבנוהו לאדם קל.

מיכאיל איבנוביץ', אשר לא ידע כלל באיזו שעה ומקום דבּרו “אני ואתה” דברים כאלה על בונפרטי, אבל הבין, כי הנסיך זקוק לו להכּנס על-ידו בשיחה שהוא רוצה בה, שָׂם עיניו בתמיהה על הנסיך הצעיר ולא ידע בעצמו, מה יֵצא מזה.

– טַכְסִיסָן גדול הוא בביתי! – אמר הזקן אל בנו ברמזו על הארדיכל.

והזיחה חזרה ונסַבה על המלחמה, על בונפרטי ועל שרי הממלכות “שבימים האלה”. הזקן נראה כמֻבטח, לא רק שכּל גדולי-העסקנים שבדור היו נערים, שאינם מוצאים ידיהם ורגליהם בראשית דעת טכסיסי מלחמה וממלכה, ושבונפרטי היה צרפתי קטן ודל-כח, אשר הצליח בדרכיו אלא מפני שלא נמצאו פּוֹטיוֹמְקנים וסוּבוֹרוֹבים לנגדו, כי-אם גם שלא היו באותם הימים באירופה לא סכסוכים מדיניים ולא מלחמה, זולתי קוֹמֶדיה ריקה, שאנשי-המעשה שבדור השתתפו בה ועשו את-עצמם כאלו עוסקים הם בדברים של ממש. הנסיך אנדרי נשא בפנים שמחים את לגלוגי אביו על האנשים החדשים, ובשמחה גלויה היה חוזר ומביא אותו לידי שיחה זו ושומע את דבריו.

– כל מה שהיה לפנים נראה כמעֻלה, – אמר הנסיך הצעיר, – הלא נלכד סוּבוֹרוב זה בַּפּח, אשר טמן לו מורו, ולא יכוך להחלץ מתוכו.

– מי אמר לך זאת? מי אמר! – קרא הזקן בקול צעקה. – סוּבוֹרוֹב! – והוא זרק את קערתו מלפניו וטיחון מהר וקלט אותה. – סוּבורוב!… זכר-נא, אנדרי הנסיך, כי שנַים היו שם: פרידריך וסוּבורוב… מוֹרוֹ! מוֹרוֹ היה הולך שבי, אלו היו ידי סובורוב חפשיות; אך על-ידו ישבו “האָפס-קריעגס-וואוּרסט-שנאַפּס-ראַט”. עמהם לא יצלח כל שטן. עוד מעא וידעתם את הה“אָפס-קריגעס-וואוּרסט-ראַטים” האלה!

סוּבורוב לא יכול לעמוד לפניהם, ואיך יעמוד מיכאילו קוּטוּזוֹב לפניהם? לא, ידידַי, – הוסיף הזקן, – לא לכם ולגֶנֶרַלֵיכֶם להלחם בבונפרטי, עליכם לקחת לכם צרפתים לדבר הזה, למען לא יכיר בהם איש את אחיו ותהי יד איש באחיו. האשכנזים שלחו את פַּלֶּן לנוּיוֹרק, לאמריקה, לשכּוֹר את מוֹרוֹ הצרפתי, – אמר ברמז לַהזמנה שהזמינו בשנה ההיא את מוֹרוֹ להכּנס בצבא-רוסיה. – פלאים!!… האִם הפּוֹטיוֹמקינים, הסוּבורובים, האוֹרלוֹבים אשכנזים היו? לא, אחי, או כֻלכם יצאתם מדעתכם או דעתי אני נטרפה. יהי המקום בעזרכם, ואנחנו נביט ונראה. בונפרטי היה להם לגבור נערץ! המ!…

– אני לא אֹמַר, כי אך טוב ויפה כל אשר נעשָׂה, – אמר הנסיך אנדרי, – אך לא אוכל להבין, איככה תאמר כדברים האלה על בונפרטי. צְחַק לך כטוב בעיניך, אך סוף-סוף בונפרטי שר-צבא גדול הוא!

– מיכַאילו איבנוביץ'! – נתן הזקן קולו אל הארדיכל, אשר הטריד את-עצמו באכילת הצלי ויקַו, כי בין-כה שכחו אותו. – הלוא אמרתי לך, כי בונפרטי טַכסיסן מצֻיּן הוא? הנה גם הוא אומר כן.

– בודאי, הוד-נסיכות, – ענה הארדיכל.

שוב צחק הנסיך את צחוקו הקר.

– בר-מזל גדול הוא בונפרטי. כל אנשיו גבורים. ראשית מעשהו היתה באשכנזים, והאשכנזים עַם שהכּל מכּים אותם. מראש ימות-עולם מכים את האשכנזים כל הקמים עליהם. והם מֻכּים ואינם מַכּים אלא זה את-זה בלבד. במלחמות עמהם עשה לו את שמו הגדול.

והנסיך החל לברר את כל השגיאות, שנכשל בהן בונפרטי, לדעתו, בכל מעשי מלחמותיו וגם בעניני הממלכה שלו. בנו לא השיב דבר, אך נראָה בו, כי אחרי כל הסברות וההוכחות שבעולם לא יהיה מֻכשר לנטות מדעתו הראשונה יותר מאביו. הנסיך אנדרי שמע ויתאפק מלהשיב דבר, אבל תָּמה בלבבו, איך יכול הזקן הזה, היושב בדד בכפר ואינו יוצא משם, לדעת ולחקור את כל מעשי אירופה בשנים האחרונות בעניני הצבא והפוליטיקה בפרטת כזאת ובדיוק כזה.

– אמֹר תאמר, כי אני הזקן אינני מבין את מצב הדבר כמו שהוא? – גמר הנסיך. – ואני כל מעיָנַי בו. גם בלילה לא ישכב לבי. ובכן איפה שר-הצבא הגדול שלך, במה הראה כחו?

– הדברים יֶארכו, – ענה הבּן.

– אם-כן, לֶךּ-לְךָ אל בונַפַּרטי שלך. מדמואזל בוריֶן, הנה עוד אחד ממעריצי העבד הקיסר שלך! – קרא בלשון-צרפת יפה ומתֻקנת.

– הלא ידעת, אדוני הנסיך, כי לא בוֹנַפַּרטיסטית אני.

– " האלהים יודע, מתי ישוב".. – זמר לו הזקן בקול מזֻיף ויצחק צחוק מזֻיף עוד יותר ויצא מאצל השלחן.

הנסיכה הקטנה החרישה והביטה בפחד פעם אל העלמה הנסיכית מריה ופעם אל חמיה בכל שעת המחלּקת והסעֻדה.

כשיצאו מאצל השלחן, אחזה ביד גיסתה וַתַּטֶּהָ אל חדר אחר.

– כמה חכם הוא אביך, – אמרה אליה. – אפשר שבּגלַל-זה אני יראה מפניו.

– אבל מה-טוב לבו! – אמרה העלמה הנסיכית.

כח.

הנסיך אנדרי התעתד לנסע ממחרת בערב. הנסיך הזקן הלך-לו אל חדרו אחרי הלחם כבכל יום ויום. הנסיכה הקטנה ישבה בחדר גיסתה. הנסיך אנדרי חבש את חפָציו עם משרתו המיֻחד בחדרים שהֻקצו לו, ועליו מעיל-דרך בלי כתפוֹת-שְׂרָד. הוא בעצמו בדק את המרכּבה ואת חבישת אמתחותיו ואַחַר צוה לרתּום. בחדר נשארו רק החפָצים, שהיה רגיל להחזיקם אצלו במרכבה בנסעו, והם: ארגז, קֻפסת-בקבוקים גדולה של כסף, שני אקדוחים טוּרקיים וחֶרב, מַתְּנַת אביו, שהביא לו ממערכות המלחמה שעל-יד אוֹצַ’קוֹב. כל כלי-הדרך האלה היו מֻנחים אצלו תמיד בסדר מדֻיק: כֻּלם היו כחדשים, לוּטים בחִפּויי ארג-צמר ואגודים בגִמּוֹנִיוֹת דקות.

האנשים המֻּכשרים לשים לבבם אל מעשיהם, עשוים לבוא לידי-הסתכלוּת ברגעי יציאה לדרך וכל שִנוי חשוב בחייהם. ברגעים כאלה הם מסתכלים במה שעבר עליהם ומחַשבים דרכיהם לימים הבאים. פני הנסיך אנדרי מלאו הרהורים ורֹך. בידים מֻפשלות לאחוריו התהלך בחדר במהירות מפּנה אל פנה ועיניו הביטו נכחוֹ, וינענע בראשו מתוך הרהוריו. המפחד היה ללכת למלחמה, אם נעצב על אשתו בעזבו אותה – גם זה וזה אפשרי, אך מאשר לא רצה, לפי הנראה שיראוהו בכך, מִהר וַיָּשב את ידיו מאחוריו, בשמעו קול צעדים בפרוזדור, ויעמוד אצל השלחן, וכאלו טפל בחזוק חִפּוי הארגז, ופניו שבו ויהיו כמו-תמיד שוקטים וסתומים. הצעדים היו צעדיה הכבדים של העלמה הנסיכית מריה.

– הֻגֹּד הֻגַּד לי, כי צוית לרתּום, – אמרה אליו בנשימה כבדה (נכּר היה בה כי רצה אליו), – ואני מה חפצתי עוד לדבּר עמך באין זר בינינו. האלהים יודע, לכמה ימים נפָּרד זה מזה. האינך כועס, על כי באתי אליך? הנה נשתנית מאד, אנדריושה, –הוסיפה כאלו נתכַּונה לפָרש בזה את שאלתה.

צחוק קל נראה על פניה באמרה “אנדריושה”. משֻנה היה בעיניה, לפי-הנראה, שהאיש היפה והנכבד הזה היה אותו הנער הרזה המשתובב אנדריושה, שהשתעשע עמה יחד בילדותם.

– ואיה ליזה? – שאל הנסיך אנדרי, ועל שאלתה לא השיב לה אלא בבת-צחוק בלבד.

– היא עיפה כל-כך, שנרדמה בחדרי על הדרגש. אבל אוצר יקר היא אשתך, – אמרה לו ותשב למולו על הדרגש שבחדרו, – יַלדה גמורה היא, ילדה נחמדה ושמֵחה, ונפשי דבקה בה.

הנסיך אנדרי החריש, אך היא ראתה את צחוק הלגלוג והבוז שעלה על פניו.

– אבל יש לוַתר על חסרונות קטנים: למי אין כמו-אלה אנדרי? ואל תשכח, כי היא נתחנכה וגדלה בעולם הגבוה. ומלבד-זה מצבה עתה קשה הוא. אל תדין את חברך עד שתתבונן במצבו. “מי שיבין הכל, יסלח הכל”. הָשיבה אל לבבך, מה-קשה צערה של עלובה זו, שהָרגלה בחייה הקודמים, ועתה עליה להפָּרד מאישה ולהשאר לבדה בכפר במצבה זה. קשה הוא מאד.

הנסיך אנדרי הביט אל אחותו בבת-צחוק זו, שאנו מעלים על שפתינו בזמן שאנו רואים היטב, לפי-דעתנו, מה שבלב המדַבּרים עמנו.

– הלא אַתּ יושבת בכפר ואין החיים האלה נוראים בעיניך, – אמר אליה.

– ממני אין ראיה. מה אפשר לדבּר בי! אני אינני חפצה בחיים אחרים ואינני יכולה לחפוץ, כי אינני יודעת חיים אחרים. אבל השיבה אל לבבך, אנדרי, מה-קשה לאשה צעירה מבנות העולם הגבוה להשתקע במבחר ימיה בכפר ולשבת בדד, כי על-כן אבינו עסוק בכל-עת, ואני… הלא ידעת אותי… עד-כמה עניה אני בדברים, שיש בהם כדי להעסיק אשה שהָרגלה לחֶברה מעֻלה. רק מדמואזל בוריןֶ לבדה…

– לא טובה בעינַי העלמה הזאת, – אמר הנסיך אנדרי.

– אל תאמר כזאת! היא נעימה וטובה מאד, וקשַׁת-רוח היא, עזובה וגלמודה. אני באמת לא רק שאיני צריכה לה, כי-אם גם למשא היא עלי. הלא ידעת, כי פראית אני מעודי, ועתה עוד יותר מבראשונה. אוהבת אני להיות לבדי… אבא אוהב אותה מאד. היא ומיכאיל איבַניץ' הם שני האנשים היחידים שהוא מתנהג עמהם תמיד בחנינה ובחבה, יען כי עשה חסדים עם שניהם; כבר אמר סְטֶרְן: “יותר ממה שאנו אוהבים את האנשים על הטוב, אשר עשו לנו, אנו אוהבים אותם על הטוב, אשר עשינו להם”. אבא אסף אותה בהיותה יתומה עזובה, והיא טובה מאד. ואבא אהב את אפן קריאתה מעל הספר. היא קוראת לפניו בערב. היא מיטיבה לקרא.

– לפעמים יקשה לך בודאי לשאת את אפיו של אבא, הלא כן-הוא מריה? – שאל אותה הנסיך אנדרי פתאם.

בתחלה תמהה מריה על שאלה זאת, ואחרי-כן נבהלה.

– לי?… לי?!… לי יקשה?! – אמרה לו.

– איש-חֵמה היה כל ימיו; ועתה אדַמה, כי יקשה לשאתו, – אמר הנסיך אנדרי, ונראה בו, שנתכַּון להתמיה או לנסות את אחותו, באמרו כזאת על אביהם.

– איש טוב אתה, אנדרי, בכל-דבר, אבל יש בך כמין גאותנות בדברים שבלב, – אמרה מריה, והיא נמשכה אחרי מהלך רעיוניה יותר מאחרי מהלך שיחתם, – וזאת חטאה גדולה. היוכל אדם להרהר אחרי אביו? וגם אם נבוא להרהר אחרי אבינו, הלא אך רגש כבוד ויראה יוכל איש שכזה לעורר בנו! ואני אך שמֵחה בו, וטוב לי עמו. מי-יתן והייתם כֻּלכם שמחים בחייכם כמוני.

הנסיך אנדרי נענע בראשו כמטיל ספק בדבר.

– אך מה שקשה לי באמת, – לא אכחד ממך, אנדרי, – הוא דעת אבינו על-דבר האמונה. לא אוכל להבין, איך לא יראה בעל שכל גדול כמוהו מה שברור כשמש, ואיככה יוכל לתעות כל-כך? הדבר הזה מדאיב את נפשי באמת. אך גם לענין זה אני רואה בימים האחרונים זיק של תקוה. בימים האחרונים אין מהתלותיו נמרצות כל-כך, ויש נזיר אחד, שאבינו נתן לו לבוא לפניו ודבּר עמו זמן רב.

– יָגורתי, אחותי, כי לשוא תיגעו את והנזיר הזה יחדו, – לגלג עליה הנסיך אנדרי בחבה.

– אני, אחי, אך מתפללת אני לאלהים ומקוה, כי ישמע תפלתי. אבל שמע-נא, אנדרי, – אמרה במרך-לב קצת אחרי רגע של שתיקה. – יש לי אליך בקשה גדולה.

– ומה בקשתך, אחותי?

– לא, הבטיחני-נא, שלא תשיב את פני. לא יהיה בזה כל טרח לך ולא דבר שאינו לפי-כבודך ולי תמציא נחם לנפשי. הבטיחני, אנדריושה, – אמרה ותורד את ידה אל חריטה ותחזק שם דבר, אך לא הראתה את הדבר ההוא, כאלו היתה בקשתה על-אודותיו וכאלו לא יכלה להוציאו מן החריט עד שיבטיחנה לעשות את בקשתה. במרך-לב קצת ובעינים מדברות תחנונים הביטה אל אחיה.

– גם אלו היה בזה טרח גדול… ענה הנסיך אנדרי, וכמו הבין פשר דבר.

– חֲשֹב מה שתחשב! ידעתי, כי כמוך כאבּא. חשב מה שתחשב, אך עשֵׂה זאת למעני. אנא עשה זאת. גם אבי-אבינו נשא אותו, בכל המלחמות נשא אותו אתּו… בכל-זאת לא הוציאה עוד מחריטה מה שהחזיקה שם בידה. – התבטיחני?

– בודאי. מה זאת?

– אברכך-נא, אנדרי, בצֶלם, ואתה הבטיחני, שלא תסירהו מעליך לעולם. התבטיחני?

– אם לא שני פודים משקלו ולא ימשך את צוארי למטה… כדי לעשות לך נחת-רוח… – אמר הנסיך אנדרי, אבל ברגע ההוא ממש ראה את הרשֶם, אשר עשה לגלוּגו זה על פני אחותו, וַיִּנָחם ויוסף: – אשמח מאד, באמת אשמח מאד, אחותי.

– על-כרחך יושיעך ויחֻנְּךָ וישיבך אליו, כי בו לבד גם אמת גם מרגוע, – אמרה בקול רועד מהמית-לבה ובשתי ידיה החזיקה לפני אחיה צלם קטן נושן, ופרצוף שחור לצֶלם ואפוד-כסף עליו ושרשרתו שרשרת-כסף דקה.

מריה הצטלבה ותשק לַצלם ותתנהו לאנדרי.

– אנא, אנדרי, למעני…

מעיניה הגדולות הזהירו קוי אור-חסד ורוח נמוכה. העינים האלה הגיהו אור על הפנים החולניים והרזים ושוו עליהם הוד ונעם. אנדרי שלח ידו לקחת את הצלם, אך היא עצרה בעדו, והוא הבין, מה היא דורשת ממנו, ויצטלב וישק לצלם, ופניו הביעו חבה (הדבר נגע אל לבו) ולצון גם יחד.

– תודה לך, ידידתי.

היא נשקה לו על מצחו וחזרה וישבה על הדרגש. שניהם החרישו.

– זה הדבר אשר אמרתי לך, אנדרי, – אמרה מריה, – היֵה ישר וגדל-רוח, כאשר היית כל ימיך. אל תדין את ליזה במדת הדין. נעימה וטובה היא עד-מאד, ומצבה עתה רע ומר.

– הן לא אמרתי לך כל דבר-תלונה על אשתי ולא התאוננתי עליה באזניך, ולמה תדברי אלי כל-זאת?

פני מריה מלאו כתָמים אדֻמים, כאלו הכירה בעצמה, שחטאה לפניו.

– אני לא אמרתי לך דבר, וכבר אמרו לך. ועל זאת אני מצטער.

הכתמים האדֻמים עצמו עוד יותר על מצחה ועל צוארה ועל לחייה. היא חפצה לאמר דבר, אך לא יכלה להוציאו מפיה. כאשר שִׁער כן היה: אחרי הלחם בכתה הנסיכה הקטנה ואמרה, כי לבה אומר לה, כי תְקַשֶׁה בלִדתה, והיא ירֵאה את זה. וַתִּתאונן על גורלה ועל חמיה ועל אישה; אחרי-כן נרדמה בחדר גיסתה. הנסיך אנדרי ראה וַיֵּצר לו על אחותו.

–דעי לך, מַשה, כי אינני יכול להתאונן ולא התאוננתי ולעולם לא אתאונן על אשתי, וכן לא אוכל להתאונן על נפשי בשבילה; ולעולם יהיה כן ויעבור עלי מה. אך אם חפצה את לדעת את האמת… אם חפצה את לדעת, המאֻשר אני אם אין, עלי לאמר לך: לא. המאֻשרת היא? לא. מפני-מה? אינני יודע…

כה אמר ויקם ויגש אל אחותו ויגחן וישק לה על מצחה. עיניו היפות הזהירו בזהר מיֻחד של פקחות וטוב-לב, אך לא אל אחותו הביט, כי-אם אל האפלה שמאחרי הדלת הפתחה, אל מעבר לראשה.

– נלכה-נא אליה, יש להפָּרד. או לכי את לבדך ועוררי אותה, ואני אבוא מיד אחריך. פטרושקה! – קרא אל משרתו המיֻחד. – גשה הנה, קח את כל אלה. את זה תשים על מקום המושב ואת זאת מימין.

העלמה הנסיכית מריה קמה ותשם פּעמיה אל הפתח ותעמוד.

– אנדרי, אלו היתה אמונה בך, היית פונה אל האלהים בתחִנה, כי ירחמך ויתן לך את האהבה שאתה חָסֵר, ובודאי היה שומע תחנתך, – אמרה לו.

– כן, רק תחבולה זאת נשארה! – אמר הנסיך אנדרי. – לכי-לך, מַשה ואני אבוא כרגע.

בדרך, בעברו את היציע שבין בית לבית לבוא אל חדר אחותו, פגש את מדמואזל בוריֶן, והיא נזדמנה לפניו ביום ההוא זו הפעם השלישית במעברות בודדים, ובכל-פעם חִיְּכה לקראתו כמו מתוך שמחת-חג טהורה ותמימה.

– אַה! ואני דמיתי, כי בחדרך אתה – אמרה לו, ופניה התחילו מסתמקים ועיניה הורדו.

הנסיך אנדרי נתן עיניו בה בקפֵדה ורֹשֶׁם של חמה נראה פתאם על פניו. הוא לא אמר לה דבר, כי-אם הסתכל בבוז במצחה ובשערותה, ואל עיניה לא הביט. עד שהצרפתית הסמיקה מאד ותלך-לה, בלי אמר דבר עוד. כאשר קרב את חדר אחותו, כבר נעורה אשתו, ומבעד הדלת הפתוחה נשמע קולה הדק והצוהל במלים תכופות ורהוטות. בדבּרה כמו השתדלה למלא את אשר החסירה בשעה הארֻכּה, שהכרחה לחשות בה.

– אבל ביני-זאת, הגרפינה זֻבּובה, אותה הזקנה במחלפותיה הנכריות ובשִניה התותבות כמו תצחק לשנותיה. חַה, חַה, חַה, מריה.

את המאמר הזה על-אודות הגרפינה זֻבּובה שמע הנסיך אנדרי מפי אשתו במעמד אנשים שונים בלשון זו ממש זה פעמים חמש. הוא נכנס בלאט אל החדר. הנסיכה הקטנה, העבה והאדמונית, ישבה על כסא-כבוד ובלי-הפסק דברה והרצתה זכרונות פטרבורגיים וגם מאמרים שלמים, שנאמרו ונשנו שם; הוא נגש אליה ויעבר ידו על ראשה בחבה וישאלֶהָ, אם נחה מעמל הדרך; היא השיבה על שאלתו ותוסף לדבּר דבריה.

מרכּבה רתומה לשִשה עמדה אצל המבוא. ליל-חשך של סתו היה. הרַכּב לא ראה את מוֹט-הרִתמה שלפני המרכבה. על מרפסת המבוא רצו ויָגעו משרתים דחופים ופנסים בידיהם. הבית האיר כלו מרחוק בחלונותיו הגדולים, שהגיהו אור נֵרוֹת מכל עבריו, והבית גדול מאד. בחדר הראשון דחקו זה את-זה משרתי החצר המרֻבּים, שבאו להפרד מהנסיך הצעיר; בטרקלין עמדו כל בני-הבית: מיכאיל איבנוביץ', מדומאזל בוריֶן, העלמה הנסיכית מריה והנסיכה ליזה. הנסיך אנדרי נקרא אל אביו לקבּינט שלו, כי רצה הזקן להפּרד ממנו שלא בפני עֵדים. כל הנאספים חכו לשניהם, שֶׁיֵּצאו מן החדר ההוא.

כשנכנס הנסיך אנדרי אל הקבינט, עמד הנסיך הזקן אצל שלחנו וכתב, על עיניו משקפי-זקנים והוא לבוש מעיל-בית לבן, אשר לא היה מקבל בו איש חוץ מבנו. הזקן נשא עיניו.

נוסע אתה? – שאל וחזר לכתיבתו.

להפרד באתי.

– שקָה-לי פה, – אמר ורמז על לחיו. – תודה לך, תודה!

– על-מה אתה מודה לי?

– על כי אינך דוחה מיום ליום ואינך מחזיק בשמלת אשתך. חובת העבודה קודמת לכל-דבר. תודה לך, תודה. – ובדברו הוסיף לכתוב וניצוצות נתזו מתחת עטו, אשר חרק בידו. – אם יש לך לאמר דבר, אמר; יכול אני לעשות שתי מלאכות אלה יחד, – הוסיף.

– על-אודות אשתי… אכן צר לי, כי אשים את טָרְחהּ עליך…

– למה תפליג בדברים? אמר, מה לך.

– כשימלאו ימי אשתי ללדת, שְׁלַח להביא רופא מֻמחה ממוסקבה… שישב פה.

הנסיך הזקן עמד מכתוֹב ויתן עיניו בבנו בקפֵדה, כאלו דבר אליו דברים שאינם מובנים לו.

– ידעתי, כי איש לא יוכל להושיע, אם לא יושיע הטבע בעצמו, – אמר אנדרי במבוכה גלויה. – גם זאת ידעתי, כי רק באחד ממליון מִקרים אשה מתה בשעת לֵדתה, אבל כך גזרנו שנינו עלינו. שמועות שמעה, חלומות חלמה, והיא יְרֵאָה.

– המ… המ… – דבר הנסיך הזקן אל-עצמו והוסיף לכתוב. – עשה אעשה.

הוא חתם חתימה מפֻתֶּלת ופתאם נָסב אל בנו והתחיל צוחק.

– ענין רע, האין זאת?

– איזה ענין רע, אבא?

– האשה! – אמר הנסיך הזקן בלשון קצרה ומַסבּרת.

– אינני מבין. – אמר הנסיך אנדרי.

– אין מה לעשות, ידידי, – אמר הזקן, – כלן דומות זו לזו, ומה שנעשה אין להשיב. אל תירא; לא אגיד לאיש; ואתה הלא ידעת בעצמך.

הזקן אחז את יד בנו הקטנה והקשה וינענעה ויבט הבטה ישרה אל פני בנו בעיניו החדות, שנראו כבוחנות כליות ולב, ושוב התחיל צוחק צחוק קר כדרכו.

הבן נאנח אנחת-הודאה לאות, כי הבין אביו מה שבלבו. הזקן הוסיף לקפל את מכתביו ולשים עליהם חותמות וַיַּשלך בחפזון כדרכו את החמר ואת החותָם ואת הניָר.

– מה לעשות? יפת-מראה! עשה אעשה הכל. אל תדאג, – אמר הזקן בשפה מקֻטעת בשעת חתמו את המכתבים.

אנדרי החריש: מה שהבין אביו את אשר בלבבו היה נעים וקשה לו גם-יחד. הזקן קם ויתן מכתב לבנו.

– שמע-נא, – אמר אליו, – אל תדאג לאשתך: מה שאפשר לעשות יֵעָשֶׂה. עתה שמע-נא: את המכתב למיכאיל אִילַריוֹנוֹביץ תמסור לו. אני כותב לו, כי ישתמש בך למלאכֻיות טובות ולא יחזיק אותך ימים רבים בתור אדיוטַנט: משמרת בזויה היא זאת! אמר לו כי אני זוכרהו ואוהבהו. אחר תכתוב לי, איך קבל אותך. אם טוב יהיה אליך, תעבוד לו. בנו של ניקולי אנדרֵיֶביץ בולקונסקי לא יעבוד לאיש כמקבל-חסד, עתה גשה הֵנה.

הזקן דבר בפזיזות ומחצית מליו לא גמר, אך בנו הֻרגל להבין מה שדבּר. הזקן הגיש אותו אל ארון-הכתיבה וַיוצא מתוכו מחבּרת כתובה בידו, באותיותיו הגדולות, הארֻכּות והצרות.

בודאי עתיד אני למות קדם לך. דע, כי פה כתבַי, ואתה מסֹר אותם לַקיסר אחרי מותי. פה – שטר לוֹמבַּרדי ומכתב: פרס הוא למי שיכתוב ספר מלחמות-סוּבורוב. זאת תשלח אל האֲקַדֶּמיה. פה הגיוני-רוחו, אחרי מותי תקרא ותמצא בהם תועלת לנפשך.

אנדרי לא אמר לאביו, כי בודאי יאריך ימים רבים עוד.

– כל אשר אמרת אלי, אבי, אעשה. – אמר אנדרי.

– ועתה לֵךּ לשלום! – הוא נתן ידו לבנו לנשֹק על-גבּה ויחבקהו. – זכר-נא דבר זה, אנדרי הנסיך: אם תִּהָרֵג תדאב נפשי בזקנתי… – מליו נעתקו, ופתאם הוסיף בקול-צעקה: – ואם יִוָּדע לי, שהתנהגת שלא כראוי לבנו של ניקולי בולקונסקי, בוש אֵבוש!

– זאת לא הֻזקקת לאמר לי, אבא, – אמר הבן בבת-צחוק.

הזקן שתק.

– עוד דבר אחד אבקשה-נא מאתך, – הוסיף הנסיך אנדרי, – אם אֵהָרֵג ואם יהיה לי בן, אל תרף ידיך ממנו, יגדל-נא בביתך, כאשר אמרתי לך אתמול… אנא, כן תעשה.

שלא לתתו לאשתך? – אמר הזקן ויצחק.

שניהם החרישו ועמדו זה לעֻמת זה. עיניו המהירות של הזקן היו מכֻוָּנות כנגד עיני בנו. בחלקם התחתון של פני הזקן נראה זעזוע.

– נפרדנו… לֶךְ-לך! – אמר פתאם. – לֶךּ-לך! – קרא בקול רם וכועס ויפתח את דלת חדרו.

– מה זאת, מה? – שאלו אשת אנדרי ואחותו, בראותן אותו ואת הזקן הקורא כמו מתוך כעס בקול רם, שיצא לרגע אחד מפתח חדרו במעיל-ביתו הלבן, בלי פאה נכרית על ראשו ובמשקפי-הזקנים על עיניו.

הנסיך אנדרי נאנח ולא השיב דבר.

– ועתה, – אמר ויפן אל אשתו.

וכמין לגלוג קר נשמע מתוך “ועתה” זו, כמו אמר לה: “עתי עשי מעשי-תעתועיך”.

–אנדרי, מיד! – אמרה הנסיכה הקטנה ותבט אל אישה בפחד, ופניה חָורו.

הוא חבק אותה, והיא נשאה את קולה קול-צעקה ותפול על כתפו ותתעלף.

הוא הטה בזהירות את כתפו מתחתיה וישם עיניו על פניה ויושיבה במתינות על כסא-כבוד.

– שלום לך, מריה, – אמר אל אחותו בלחש וישקו זה לזה על-גב הידים ויצא בצעדים מהירים מן החדר.

הנסיכה שכבה על הכסא, ומדמואזל בוריֶן שפשפה את רקותיה. מריה, שהחזיקה בגיסתה, הביטה בלי-הרף בעיניה היפות והרטֻבּות מבכי אל הפתח, אשר יצא בו הנסיך אנדרי, ו“צלבה” אותו. מתוך הקבינט נשמעו מחיטות חטמו של הזקן כיריות רובה הולכות ונשנות לעתים קרובות. אך יצא הנסיך אנדרי, ודלת הקבינט נפתחה מהרה, והזקן, לבוּש מעילו הלבן, נשקף משם וכֻלו נזיפה.

– נָסע? כך יפה לו! – אמר בהביטו בכעס אל הנסיכה הקטנה, המוטלת בלי רוח, נענע ראשו מתוך תלונה ויסגור את הדלת בדפיקה חזקה.

תם החלק הראשון

חלק ב

א.

באוקטובר שנת 1805 באו צבָאות רוסיים בגבול הדוכסיות האוסטרית ונכנסו לכפריה ולעריה, ועוד גדודים חדשים באו מרוסיה ויחנו על-יד מבצר בְּרוֹינוֹי ויהיו למשא כבד על אנשי המקום. ובברוֹינוֹי היה בית-מושבו של המצביא הראשי קוּטוּזוֹב.

באחד-עשר יום לאוקטובר שנת 1805 עמד אחד מגדודי-הרגלים, שבאו ביום ההוא, במרחק חצי מיל מהעיר ברוֹינוֹי, וחכה שם למצביא הראשי, שיבוא לראותו. אף-על-פי שנמצא הגדוד הזה במקום שאינו רוסי וכל מה שנראה שם לעין (גני עצי-הפרי, גדרי-האבנים וגגי-הרעפים מסביב וההרים שנשקפו מרחוק) היה לא רוסי, ולא המון-עם רוסי הביט בסקרנות אל אנשי-הצבא האלה, היה מראֵה הגדוד הזה כמראה כל גדוד רוסי, בשעה שהוא מוכן ומזֻמן לְהֵרָאות ולהבָּחן באחד המקומות שבפנים רוסיה.

בערב שלפני היום ההוא, כאשר הגיע הגדוד אל מסעו האחרון, באה הפקֻדה, כי המצביא הראשי יבקר את הגדוד הזה במסעו. אמנם דברי הפקֻדה ההיא לא היו ברורים בעיני ראש-הגדוד, כי לא ידע, אם כַּונתה, שיהיו אנשי-הצבא לבושים בלבוש היוצאים למלחמה אם לא. אך מועצת ראשי-הבטליונים החליטה להראות את החיל בלבוש חגיגי, באמרה, כי בכל-עת מוטב להיות מן המהַדרים. ואנשי-הצבא לא נתנו שֵׁנה לעיניהם כל הלילה ההוא, אחרי לכתם ברגליהם שלשים תחומים בלי-הפסק, כי תקנו, נִקו ומֵרְקו כל-הלילה, והאדיוּטנטים וראשי-הרוֹטוֹת עסקו בתקוני חשבונותיהם; ובבֹקר לא היה עוד מראֵה הגדוד הזה כמראה המון ממֻשך בלי-סדרים, כמו ביום שלפניו, כי אם חיל מסֻדר ומאֻחד של אלפַּים איש, אשר כל-אחד מהם ידע את מקומו ואת עבודתו, וכל כפתור קטן וכל רצועה קטנה של כל-אחד היה על מקומו והבריק מרחוק בנקִיותו. ולא רק מחוץ היה הכל כתקונו. אלו חצה המצביא הראשי להביט אל מתחת למעילי אנשי-הצבא, היה רואה כתֹנת נקיה על כל-אחד מהם ובכל תרמיל ותרמיל היה מוצא את כל החפָצים, שאיש-צבא חַיב לשאת עמו בצאתו, במספרם כמשפטם. רק דבר אחד היה בודאי שלא כתקונו כלל, והוא דבר ההנעלה. יותר ממחצית האנשים האלה עמדו בנעלות בלות. אבל חסרון זה נהיה לא באשמת ראש-הגדוד, כי דרֹש דרַש פעמים רבות, אולם הממשלה האוסטרית לא המציאה לו את העור הנצרך לזה, והגדוד עבר אלף תחומים.

ראש-הגדוד היה גֶנֶרַל בא-בימים, סַנְגְבִינִיקן, שגבות-עיניו ופאות-זקנו התחילו מלבינות, איש בעל-בשר, שרֹחב גויתו בין לבו ובין גבו רב יותר מבין שתי קצות כתפיו. הוא היה לבוש מעיל חדש, שזה-מעט יצא מתחת ידי החַיט, ועל מעילו כִתְפות-זהב מעֻבּות, אשר כאִלו לא הורידו קצת את כתפיו השמנות, כי אם הגבּיהוּן עוד. מראה ראש-הגדוד הזה היה כמראה איש עוסק ומצליח באחד המעשים החשובים ביותר שבּחיים. הוא היה מהלך לפני שוּרת חילו ומרתּת קצת בכל פסיעה ופסיעה וכופף כפיפה קלה את גבו. נכּר היה בו בראש-הגדוד הזה, שהוא נהנה הנאה גדולה בהתבּוננו בגדודו וכל כֹחות-נפשו עסוקים רק בגדוד שלו; אך אף-על-פי-כן העידה בו הליכתו זו, הליכת זעזועים, שמלבד עניני-הצבא העסיקו את נפשו לא-מעט גם עניני חיי-הצבור ואהבת-נשים.

– ומה תאמר, מיכַאיְלוֹ מִיטְרִיץ', – אמר אל אחד מראשי-הבטליונים (ראש-הבטליון חִיֵּךְ והטה את גופו לפנים; נכּר היה בשניהם, שמאֻשרים היו), – לא עבודה קלה עבדנו הלילה. אבל כמדֻמה לי, שגדודנו איננו מן הגרועים… מה תאמר?

ראש-הבטליון הבין את האירוניה המבֻדחת הזאת ויצחק.

–גם משדה “צַרִיצין לוג”³ לא היו מגרשים אותו.

– מה? – אמר ראש-הגדוד.

ברגע ההוא נראו שני רוכבים באים מן העיר, במסלה אשר הֻצגו בה המניפים⁴. הרוכבים היו אדיוטנט וקו­ֹזַק מאחריו.

האדיוטנט היה שלוח מהשטַבּ הראשי לשנות ולברר לראש-הגדוד, מה שלא נתפרש בכתב-הפקֻדה, שנשלח ביום אתמול, והוא, כי רצונו של המצביא הראשי לראות את הגדוד כמו שהיה בהליכתו בדרך – באדרות, במעטפות ובלי כל פרכוס והכנה.

ביום הקודם בא אל קוּטוּזוֹב מוִינה אחד מחברי המועצה לעניני-המלחמה ויבקש וידרֹש מאתו, כי ימהר כפי-יכלתו להתחבר עם חילי האֶרְצְהֶרְצוֹג פֶרְדִינַנד ומַק, אולם קוטוזוב לא חשב את ההתחברות הזאת לדבר טוב ובין שאר הוכחותיו היה את לבבו להראות לַגֶּנֶרַל האוסטרי, מה רע מצב החיל, הבא מרוסיה. לשֵׁם זה רצה לצאת לקראת הגדוד, ועל-כן היה שָׂמֵח לראות את הגדוד ברֹע מצבו ובמדה שגדל זה כן גדלה שמחתו. אמנם האדיוטנט לא ידע את הפרטים, אך עם-זה הגיד לראש-הגדוד, כי המצביא הראשי דורש מאתו, שיהיו אנשיו לבושים באדרותיהם ובכסוייהם בבואו לראותם, וכי אם אין, יֵרַע הדבר בעיניו. ראש-הגדוד שמע את הדברים האלה וַיורד ראשו וינע כתפיו מבלי השב דבר ויפרֹשׂ ידיו בתנועה של רגשנות יתרה.

– אכן הגדלנו עֲשֹה! – אמר אחרי כן. – ואני אמרתי לך, מיכאילו מיטריץ', כי אם בדרך הם, עליהם להיות לבושים באדרותיהם! – פנה בלשון-תוכחה אל ראש-הבטליון. – אלי, אלי! הוסיף ויצעד צעד-און לפנים ויתן קולו, קול רגיל לפקד צבא-מלחמה, ויקרא: – פֶלְדְפֶבֶּלִים!

– המהרה יבוא? – פנה אל האדיוטנט בדרך-כבוד מיֻחד, שהיה מכֻוָּן בּבֵרור אל האיש, אשר שאל על-אודותיו.

– בעוד שעה, לפי-דעתי.

– העוד נספיק להחליף את בגדיהם?

– אינני יודע, גנרל…

ראש-הגדוד קרב בעצמו אל שורות החיל וַיָּחֶשׁ את-מעשה החלפת הבגדים ולבישת האדרות. ראשי-הרוטות רצו איש אל הרוטה שלו, הפֶלְדְפֶבֶּלִים יצאו דחופים ומבֹהלים (כי האדרות לא היו כתקונן בכל פרטיהן ודקדוקיהן), וכהרף-עין התחילו נעות ונמתחות, לוחשות ומשיקות כל אותן הפלוגות המרֻבּעות השותקות, שעמדו קֹדם לזה כזוִיות מחֻטבות בלי-נוע. אנשי-צבא רצו ושבו מכל עברים ומאחריהם, ממעל לכתפיהם וראשיהם, טלטלו תרמילים והסירו אדרות מעל שכמם ולבשו אותן על זרועותיהם כשידיהם מורמות למעלה.

בעוד חצי-שעה חזר והוקם הסדר הקודם, אולם הפלוגות המרֻבּעות, שהיו שחורות כֻּלן, נעשו אפורות. ראש-הגדוד חזר ויצא ברגליו המרַתּתות לפני גדודו ויתבונן בו מרחוק.

– ומה הדבר הזה? מה-זאת! – קרא בקול גדול ויעמוד מלכת. – ראש הרוטה השלישית!…

– ראש הרוטה השלישית אל הגנרל! את הקו­ֹמַנְדִיר אל הגנרל! את אשר על הרוטה השלישית אל הקומנדיר!… – נשמעו קולות מכל השורות, והאדיוטנט רץ לבקש את האופיצר המתמהמה ההוא.

כשהגיעו קולות הקוראים המשתדלים בסֵרוסים ובשבּושים – כבר התחילו קוראים “את הגנרל אל הרוטה השלישית” – אל המבֻקש, יצא האופיצר ההוא מאחרי הרוטה שלו, ואף-על-פי שהיה קרוב לימי זִקנה ולא היה רגיל לרוץ, שם פעמיו אל הגנרל במרוצה עזה וקצות נעליו הכשילוהו קצת ברוצו ברגלים שאינן מלֻמדות. פניו מלאו דאגה כפני תלמיד צעיר, שלא למד את שעורו ונצטוה לאמרו לפני המורה. על חטמו האדֹם (כנראה, מבלי דעתו לכבֹש את יצרו) עלו כתמים ופיו בקש ולא מצא מעמד נכון לעצמו. ראש-הגדוד התבונן בו בַקַּפּיטַן מרגליו ועד ראשו, בשעה שזה קרב אליו מתוך נשימה טרופה וככל אשר קרב כן עצר במרוצתו.

– עוד מעט ותלביש את האנשים האלה “סַרַפַנִים”! מה-זאת? – נתן עליו ראש-הגדוד בקולו וַיֵּט את לחיו התחתונה לפנים וַיור בידו אל מול שורות הרוטה השלישית על אחד מאנשי-הצבא, שלאדרתו היה צבע-הארג של בתי-החרֹשת, לא כשאר האדרות. – ואתה בעצמך איפה היית? אנחנו מחכים למצביא הראשי, ואתה הולך-לך? מה-זאת?… אני אלמדך בינה וידעת להלביש את האנשים “קַזַּקִּינִים” בשעה שבאים לבדקם!… הלא תענה?…

ראש-הרוטה לא הוריד עיניו מעל השר המושל בו וילחץ את שתי אצבעותיו יותר ויותר אל מִצְחַת מגבעתו, כאלו רק מלחיצה זאת יבוא עזרו.

– ולמה תחריש? מי הוא שם העוֹדה בגד אונגרי? – לגלג עליו ראש-הגדוד בזעפו.

– אדוני המרומם…

– מה “אדוני המרומם”? אדוני המרומם! אדוני המרומם! ומה פֵּרוּשו של זה, אין יודע.

– אדוני המרומם, דולוחוב הוא זה, המוּרד מגדֻלתו… – אמר הקפיטן בלחש.

– המוּרד הוא למדרגה של פֶלְדְמַרְשַׁל אם של איש-צבא פּשוט? ואם לאיש-צבא, עליו להיות לבוש ככל איש-צבא.

– אדוני המרומם, אתה בעצמך הרשית לו את זה לעת הנסיעה.

– הרשיתי? הרשיתי? – זה דרככם תמיד, צעירי-ימים, – אמר ראש-הגדוד וחמתו שככה מעט. – הרשיתי? דבר כי יֵאָמר לכם, וכבר… – ראש-הגדוד שתק רגע. – דבר כי יֵאָמר לכם, וכבר… מה-זאת? – קרא וחמתו שבה אליו. – הואילה להלביש את אנשיך כמו שֶׁנָּאה להם…

וראש-הגדוד, אחרי העבירוֹ עיניו על האדיוטנט, פנה וילך ברגליו המרתּתות אל גדודו. נכּר היה בו, כי מצא נחת ברָגזו וכי בעברו על-פני גדודו בקש עוד תואנה לבוא לכלל כעס. באופיצר אחד גער, על כי סִמְלוֹ איננו מנֻקה, בשני – על כי שורתו אינה ישָׁרה למדי, ואחרי-כן נגש אל הרוטה השלישית.

– איך אתה עומד? אַיֵּה רגלך? רגלך אַיֶּהָ? – התחיל צועק בקול מביע דאבון-נפש, בעודנו במרחק חמשה אנשים מדולוחוב הלבוש אדרת כחֻלה קצת.

דולוחוב זקף מעט-מעט את רגלו הכפופה וישם עיניו על הגנרל ויבט אל פּניו במבטו המבריק והחצפני.

– אדרת כחֻלה זו למה? הָסר האדרת… פֶלְדְפֶבֶּל! הַחלף את בגדי המנוּ… – לסַיֵּם מלה זו לא הספיק.

– גנרל, חובה עלי למלא את פקֻדותיך, אך אין עלי החובה לשאת… – אמר דולוחוב בחפזון.

– אין משׂיחים במערכה!… אין משיחים, אין משיחים!…

– אין עלי החובה לשאת עלבון! – סִיֵּם דולוחוב בקול רם הולך למרחוק.

עיני הגנרל ועיני איש-הצבא נפגשו. הגנרל שתק וימשֹׁך באפו למטה את הסודר המהֻדק על צוארו.

– הואילה-נא להחליף בגדיך, – אמר הגנרל בסורו מאצלו.

ב.

– הנהו בא! – קרא המֵּניף ברגע ההוא.

ראש-הגדוד נסתמק וירץ אל סוסו ויאחז בידים רועדות בקצות המרדעת, ובהטותו גֵּווֹ עלה וישב על הסוס וַיָּרֶק חרבו ובפנים מלאים עֹז וחדוה פּתח פיו וַיִּכּוֹן לתת קולו. כל הגדוד הזדעזע, כצפור מתעוררת לעוף, ויקפא תחתיו.

– “סְמִירררנה!” – קרא ראש-הגדוד בקול מרעיש-לב, שהָרגשה בו גם שמחת בעליו בחֶלקו, גם הטלת-אימה על הגדוד והבּעת-חבּה לשר-השרים הַקָּרֵב ובא.

במסלה גדולה ורחבה, בלתי מרֻצפת בחצץ, שעצים שתולים משני עבריה, עברה בחפזון ובמרוצה ובשאון קל מרכבה וִינאית גבוהה וכחֻלה, כשהיא פתוחה ורתומה לששה סוסים. מאחרי המרכבה רצו בני-הלויה וחבל אנשי-צבא קרואַטים. על-יד קוטוזוב ישב גנרל אוסטרי במעיל-שרד לבן, מה שהיה משֻׁנה למראה בתוך מעילי-השרד השחורים הרוסיים. המרכבה נעצרה אצל הגדוד. קוטוזוב והגנרל האוסטרי שחוּ זה עם זה בלחש, וקוטוזוב צחק צחוק קל בהורידו בפסיעה כבדה את רגלו מעל מפתן המרכבה, כאלו לא היו ולא נבראו אלפַּיִם האנשים, אשר הביטו בלי שאֹף-רוח אליו ואל ראש-הגדוד.

קול-פִּקּוּד נשמע, והגדוד הזדעזע שנית, עמד עמידת-משמר והשמיע קול צלצול-חרבוֹת בעמדו. מתוך דממת-המות, שנהיתה אחרי-כן, נשמע קולו הרפה של המצביא הראשי. הגדוד ענה בקול-רעם: “שלום, הוד רוממוּ-וּ-וּ-תוֹ!” ושוב קפא הכּל. כל-זמן שפסע הצבא את פסיעותיו, עמד קוטוזוב על מקום אחד; אחרי-כן התחיל הולך ועובר ברגל, יחד עם הגנרל הלבן ובני-לויתו, לפני שורות החיל.

על-פי אֹפן הברכה, אשר ברך ראש-הגדוד את המצביא הראשי בהשקעת-עינים בו, במתיחת-אברים ובנמיכות-קומה, על-פי לכתו אחרי שני הגנרלים אצל שורות החיל בקומה כפוּפה לעֵבר פניו ובהשתדלות נמרצה להמנע מזעזועיו בשעת הליכתו, על-פי קפיצותיו, אשר קפץ קצת לכל-אחד מדבריו ולכל-אחת מתנועותיו של המצביא הראשי, נראה בו, כי בתפקידו זה של משֻׁעבּד לגדול ממנו הוא שָׂשׂ ומתענג עוד יותר מבתפקיד מושל ומצַוה. מפני הקפדנות והשקדנות שלו היה גדודו במצב יפה משאר הגדודים, שבאו בימים ההם לבּרוינוי. נחשלים וחולים נמצאו בו רק מאתים ושבעה-עשר, והכל היה כתקונו, חוץ מהנעלות.

קוטוזוב עבר לפני שורות החיל, ורק פעמים מעטות עמד ודבּר דברי-חבּה אחדים אל אופיצרים, שהיו ידועים לו מימי מלחמת-טורקיה, וגם אל אחדים מאנשי-הצבא הפשוטים. פעמים אחדות הביט במנוד-ראש אל הנעלות ורמז עליהן בידו לגנרל האוסטרי, וכמו אמר לזה בהסברת-פנים, כי איננו קובל על איש, אך לא יוכל גם להעלים עיניו מֵראות, כי ענין רע הוא. וראש-הגדוד היה ממהר ורץ לפניו מדי פעם בפעם, מיראה, פן תעלם מאזניו מלה אחת מדברי המצביא הראשי על-אודות גדודו. מאחרי קוטוזוב, במרחק שהיה אפשר לשמוע בו גם כל מלה של לחישה מפיו, צעדו בני-לויתו, כעשרים איש. עם שחו זה עם זה וגם שחקו לפעמים בלכתם. ראשונה הלך אחרי המצביא הראשי אדיוטנט יפה-מראה. זה היה הנסיך בּוֹלקוֹנסקי. אצלו הלך נֶסְוִיצְקִי רעהו, שְטַבּ-אופיצר רם-קומה ובריא-בשר מאד, בעל פנים יפים, טובים ומחַיכים ועינים רטֻבּות. נֶסויצקי התאפּק ביגיעה רבה, שלא לשאת קולו בצחוק, באשמת האוֹפיצר ההוזרי אשר הלך על-ידו. אותו האופיצר הביט בלי בת-צחוק ובלי שַׁנות את הבעת עיניו, שחדלו מנוע, כי אם בכֹבד-ראש גלוי, אל גבו של ראש הגדוּד וחִקה את כל תנועה ותנועה שלו. כל פעם, שראש-הגדוד נזדעזע קצת וכפף גופו לעֵבר פניו, נזדעזע וכפף גופו כמוהו גם האופיצר ההוזרי, כמוהו ממש בכל הפרטים בלי העדר דבר. נֶסויצקי שחק ודחף את חבריו, שיביטו אל הַלֵּץ הזה.

קוטוזוב צעד לאט ובעצלתים לאלפי העינים, אשר פרצו לצאת מחוריהן והביטו אחרי שר-השרים. בהגיעו אל הרוטה השלישית עמד פתאם. בני-לויתו קרבו אליו יותר מהראוי, כי לא היו נכוֹנים לעמידה זאת.

– טִימוֹחִין! – אמר המצביא הראשי, בהכּירו את הקפיטן בעל החֹטם האדֹם, שנענש בנזיפה על-דבר האדרת הכחֻלה.

לפי-הנראה, לא היה אפשר לאיש למתוח את גופו יותר ממה שנמתח טימוחין, בשעה שראש-הגדוד דבּר אליו קשות. אבל ברגע שפנה אליו המצביא הראשי, נמתח כל-כך, עד כי נדמה, שאלו הביט אליו המצביא הראשי עוד מעט, לא עצר כח לעמוד עוד; וקוטוזוב הבין, כנראה, את קשי מצבו ובדרשו אך טוב לו, מהר וַיִּסֹּב מעליו. בת-צחוק קלה מאד עברה על פני קוטוזוב המסֻבּלים בבשר והַמָּשחָתים על-ידי פצעו שהגליד.

– חברים היינו עוד בגדוד האיזמַאילי, – אמר קוטוזוב. – אופיצר גבור הוא! הטוב הוא בעיניך? – שאל קוטוזוב את ראש-הגדוד.

וראש-הגדוד נזדעזע ויקפוץ בראש, – וכל-אחת מתנועותיו נשנתה מאחוריו על-ידי האופיצר ההוזרי כמו בראיה, והוא לא ראה ולא ידע, – ויאמר:

– מאד ייטב בעיני, אדוני המרומם.

– כֻּלנו איננו נקיים מחטאים קלים, – אמר קוטוזוב בבת-צחוק בסורו מעליו. – הוא היה שוגה ביין מעט.

ראש-הגדוד נבהל, כי עלה על לבו, שאפשר יֵחָשב לו הדבר לעוֹן, ולא ענה מאומה. ברגע ההוא ראה האופיצר ההוזרי את פני הקפּיטן ואת חטמו האדֹם ואת בטנו המהֻדקת ויחקה את פּניו ואת תנועותיו בדיוק נפלא כל-כך, שלא יכול נֶסויצקי להתאפּק עוד ויצחק בקול. קוטוזוב הסב את פניו. ואולם האופיצר ההוא יכול, כפי-הנראה, לשַׁוּוֹת לפניו כל הבעה, שעלתה ברצונו: ברגע אשר הסב קוטוזוב את עיניו אליו, הספיק להשיב לפרצופו צורה של כֹבד-ראש והגות-כבוד ותם-לבב.

הרוטה השלישית היתה האחרונה, וקוטוזוב עמד והרהר, ונראָה בו, שדבר מיֻחד עולה על זכרונו. הנסיך אנדרי יצא מתוך בני-לויתו ויאמר אליו בלחש צרפתית:

– אדוני צִוה להזכיר לפניו את דולוחוב המוּסר מאופיצר והנמצא בגדוד הזה.

– מי כאן דולוחוב? – שאל קוטוזוב.

דולוחוב, שכבר הספיק לשים עליו אדרת-חַיָּל אפורה, לא המתין עד שֶׁיִּקָּרֵא בשם. מתוך השורה יצא איש-צבא בעל קומה זקופה, פנים צהֻבּים ועיני-תכלת בהירות ויקרב אל המצביא הראשי ויעמוד עמידת-משמר.

– קובלנה? – שאל קוטוזוב ופניו זעפו קצת.

– זה הוא דולוחוב – אמר הנסיך אנדרי.

–אַ! – אמר קוטוזוב. – אקוה, כי הלקח הזה יועיל לך להיטיב דרכיך, עבֹד עבודתך בכל-לב. הקיסר הוא רב-חסד. ואני לא אשכחך, אם תהיה ראוי לכך.

עיני-התכלת הבהירות הביטו אל המצביא הראשי באותה החצפנות, שהביטו אל ראש-הגדוד, כאלו התכַּונו להפיל את מחיצת המנהגים המקֻבּלים, המבדילה הבדלה גדולה כל-כך בין המצביא הראשי לבין הַחַיָּל הפשוט.

– אחת אשאל מאתך, אדוני המרומם, – אמר בקולו המצלצל, העז והמתון. – אני מבקש, כי תנתן לי היכֹלת להשכיח את חטאתי ולהראות את אמונתי לאדונינו הקיסר ולרוסיה.

קוטוזוב סר מעליו, על פניו עברה אותה בת-הצחוק הדקה של העינים, שעברה בנטותוֹ מאצל הקפיטן טימוחין. בסורו ובקמטו את מצחו כאלו התכַּון להגיד, כי כל מה שאמר לו דולוחוב וכל מה שהיה יכול לאמר לו ידוע לו זה-כבר, כי כל אלה הם דברים, שכבר קצה נפשו בהם, וכי אין בכל הדברים האלה כלל וכלל מן הדרוש באמת. הוא סר וישם פעמיו אל מרכבתו.

הגדוד נחלק לרוטות וילך אל בתי-הדירה, שֶׁיִּחֲדו לו על-יד העיר ברוינוי, ששם קוה למצֹא נעלים לנעול ובגדים ללבֹש ומנוחה לרגליו אחרי מהלכו הרב והקשה.

– האין בלבך עלי, פְּרוֹחוֹר אִיגְנַטיץ'? – אמר ראש-הגדוד, בעברו לפני הרוטה השלישית, אשר נסעה אל מקומה, ובקרבו אל הקפיטן טימוחין, אשר הלך בראשה. אחרי בדיקת הגדוד, שעלתה יפה בלי-פגע, הביעו פני ראש-הגדוד שמחה גדולה עד-מאד. – עבודת הקיסר… אי אפשר… יש כאן חשש תקלה במערכה… אני נכון להקדים בבקשת סליחה, הלא ידעת אותי… הוא הודה מאד! והוא פשט את ידו אל ראש-הרוטה.

האני אתאונן, גנרל, חלילה לי! – ענה הקפיטן וחטמו נסתמק ובת-צחוק נראתה על פניו וגלתה חסרון שתי שִׁניו הקדומניות, שנפלו ממכת קתּה של רוֹבה במלחמה על-יד איזמאיל.

– ולדולוחוב תאמר, כי לא אשכחהו, ואל ידאג. אבל הגידה-נא, פעמים רבות אמרתי לשאלך עליו, לדרכיו ולכל מנהגיו…

– בעבודה זריז הוא מאד, אדוני המרומם… אבל אָפְיוֹ… – אמר טימוחין.

– ומה, מה אָפיוֹ? – שאל ראש-הגדוד.

– יש ימים, אדוני המרומם, שהוא גם פקח, גם מלֻמד, גם טוב-לב. ויש אשר הוא חיה רעה. בפולניה התנפל על יהודי ועוד מעט וַהֲרָגָהוּ…

– כן-הוא, כן – אמר ראש-הגדוד, – ובכל-זאת יש לחוס על איש צעיר בצר לו. הלא מקֹרב הוא לגדולים… על-כן שים לב…

– שומע אני, אדוני המרומם, – אמר טימוחין ויחַיך לאות, שהוא מבין היטב, מה הַשַּׂר דורש ממנו.

– כן-הוא,

ראש-הגדוד בקש ומצא בין ההולכים את דולוחוב ויעצור את סוסו.

– לפני התגרה הראשונה – כְּתֵפות חדשות, – אמר אל דולוחוב.

דולוחוב נשא עיניו ולא אמר דבר ולא שנה את רֹשם בת-הצחוק הלגלוגית שעל פיו.

– טוב אפוא, – הוסיף ראש-הגדוד. – לאנשי-הצבא כוס יין-שרף לאיש מאתי! – הוסיף בקול, לבעבור ישמעו אנשי-הצבא. – אני מודה לכֻלכם! תודה לאל! – וַיָּסָב את הרוטה הזאת ויקרב אל חברתּה.

– סוף-סוף איש טוב הוא; לא קשה לעבוד עמו, – אמר טימוחין אל האופיצר הנמוך, שהלך על ידו.

– כללו של דבר, אדמוני!… (ראש-הגדוד היה מכֻנה “מלך אדמוני”⁵) – אמר האופיצר הנמוך בצחוק.

הרוח הטוב של ראשי-הצבא לאחרי הבדיקה עברה גם על אנשיהם. הרוטה מלאה שמחה בלכתה, וקולות אנשי-צבא משיחים נשמעו בה מכל-צד.

– ולמה אמרו עליו על קוּטוּזוב, שהוא עקום ובעל עין אחת?

– וכי אין הדבר כך? עקום הוא לגמרי.

– לא… אחי, בעל עינים הוא יותר ממך. גם בנעלות, גם במטליות הַמָּדְבָּקות בעקביהן – בכּל התבונן…

– כאשר שם עיניו על רגלי… פחד אחזני! אמרתי…

– והשני, האוסטרי, שהיה עמו, כמו משוח בקרטון הוא. לבן כקמח. אין זאת כי משפשפים שם את הבגדים ככלי-זין.

– הגד-נא, פֵידֶשׁוֹי!… האָמר, מתי יתחילו בתגרות? הן עמדת סמוך לו. אמֹר אמרו, כי בבְרוּנוֹב חונה בוֹנַפַּרְטֵי בעצמו!

– בונפּרטי חונה! שוטה שבעולם! אינו יודע מאומה! הפרוסי קושר קשר עתה, והאוסטרי נלחם בו על-זה. לכשֶׁיִּכָּנע הפּרוסי תתחיל המלחמה בבונפּרטי. וזה אומר, כי בונפרטי חונה בברוּנוֹב. אין זה אלא שוטה. שמע באזניך מה שמדבּרים אליך.

– ראו, מה עשו לנו מחלקי הדירות! הרוטה החמישית פונה אל הכפר, הם יגמרו לבשל את המקפה, בטרם נבוא אנחנו אל מקומנו.

– תן לי פַכְסָם, שד!

– וטבק נתת לי אתמול? עתה ראה דרכך! אבל קח לך, ויהי אלהים עמך.

– לוּ עמדנו לפוש מעט! הלא בודאי נלך עוד כחמשה תחומים בלי אכול מאומה.

– טובים היו הימים, שהיו האשכנזים נותנים לנו מרכבות לנסוע ואנחנו כשָׂרים ישבנו ונסענו בהן.

– אבל פה אנחנו עוברים בתוך עם עני ואביון. אנשי המקום ההוא היו כמין פולנים, כנתיני מלכות רוסיה, ופה אך אשכנזים לבד.

– המזַמְרים בראש! נשמע קול הַקַּפִּיטַן.

ומשורות הרוֹטה יצאו במרוצה כעשרים איש. המתופף הפותח בשיר הסב פניו אל המזמרים וינף יד להם ויפתח בפזמון של חַיָּלִים, שתחלתו: “הלא אור-שחר הוא, אור-שמש בצאתו…” וסופו: “כבוד גדול נכון לנו ולקַמֶּנְסְקִי אבינו…”. השיר הזה חֻבּר בטורקיה והושר בעת ההיא באוסטריה, אך תחת “ולקַמֶּנסקי אבינו” נאמר בו “ולקוּטוּזוב אבינו”.

המתופף, איש-צבא כבן ארבעים שנה, רזה ויפה-פנים, בשירו את המלים האחרונות האלה ובעשותו תנועה בידיו כמשליך דבר ארצה, שָׂם עיניו דרך-זעם על אנשי-הצבא המשוררים ויקמט מצחו. וכשהֻברר לו, שכל העינים נשואות אליו, הרים את שתי ידיו ממעל לראשו כאִלו החזיק בהן בזהירות איזה דבר יקר, שאינו נראה לעין, וחזר והשליכו ארצה בכח גדול אחרי רגעים אחדים, ויקרא:

Αхъ, вы сѣни мои сѣни!

"Сѣни новыя мои!… " – ענו אחריו עשרים קולות, ובעל-הכַּפּוֹת, אף-על-פי שהיה כבד במשא נשקו, קפץ בראש ויצעד אחורנית לפני הרוטה צעֹד והנֵעַ בכתפיו, ואגב-אורחא כמו השתדל לאַיֵּם על איש בתנופת כפותיו. אנשי-הצבא נופפו בידיהם על-פי פסקי טעמי-השירה והלכו בהרחבת צעדים הלֹך ונגֹע איש ברגלי רעהו. מאחרי הרוטה נשמע קול גלגלים וחריקת נוצות-מתכת ושעטת פרסות-סוסים: קוטוזוב נסע עם בני-לויתו לשוב העירה, ובעברו נתן אות, כי יוסיפו אנשי-הצבא ללכת ברחבה מבלי דקדק בפסיעותיהם, ועל פניו ועל פני כל בני-לויתו נראה רֹשם התענגות על קולות-הזמרה ועל מראה איש-הצבא המכרכר וכל אנשי-הרוטה ההולכים בצהלה ובצעדי-און. בשורה השנית שבאגף הימני, ששם השיגה מרכבת המצביא הראשי את הרוטה, משך את העין אליו איש-הצבא כחֻל-העינים דולוחוב, אשר צעד באון ובהוד מיֻחד על-פי פסקי-הזמרה והביט אל פני היושבים במרכבה ורוכבי-הסוסים הבטה שהיה בה מעין חמלה על כל מי שאינו מן ההולכים באותה שעה עם הרוטה. הקוֹרְנֶט ההוזרי מבני-לויתו של קוטוזוב, אשר חקה את ראש-הגדוד, נפרד מהרוכבים אחרי המרכבה ויקרב אל דולוחוב.

הקוֹרנֶט ההוזרי זֶ’רקוֹב היה זמן ידוע בפטרבורג ונלוה אל חבורת ההוללים, שדולוחוב עמד בראשה. וכבר פגש זֶ’רקוב פעם אחת בחוץ-לארץ את דולוחוב, אחרי היותו לאיש-צבא פשוט, ועשה את-עצמו כאלו לא הכירו, אבל עכשו, אחרי שיחת קוטוזוב עם העלוב הזה, פנה אליו בשמחת ידיד ישן:

– השלום לך, ידידי החביב? – אמר וַיְשַׁו את פעמי סוסו לפעמי הרוטה, וקולות הזמרה נשמעו בלי-הפסק.

– השלום לי? – ענה דולוחוב בקרירות. – הלא עיניך רואות.

מתוך הזמרה הנמרצה הֻדגשו הדגשה יתרה הצהלה והחֹפש שבשפת זֶ’רקוב והקרירות שהֻבּעה בכַונה בתשובותיו של דולוחוב.

– והַשָּׂרים שְׁלֵמִים אתּך? – שאל זֶ’רקוב.

– אין דבר, אנשים טובים הם. ואתה כיצד נכנסת לשטַבּ?

– שלוח אני, ימי-משמר לי.

שניהם השתתקו.

ודברי השירה נשמעו בלי-הפסק והעירו רגשי עֹז וצהלה. אפשר לשער, כי היו מדבּרים זה אל זה בשפה אחרת, אלו היתה שיחתם לא בשעת הזמרה ההיא.

– האמת הדבר, כי נִגפו האוסטריים? – שאל דולוחוב.

– יהי השטן עמהם, אינני יודע, אך יש אומרים.

– אני שָׂמֵח על-זה – ענה דולוחוב בלשון קצרה וברורה, כפי שהֻצרך על-פי פסקי-הזמרה.

– ואתה בוא אלינו בערב לשחק עמנו, – אמר זֶ’רקוב.

– כלום עשית עֹשר בימים האחרונים?

– בואה-נא.

– לא אוכל. נדר נדרתי. לא אשתה ולא אשחק עד שיחזירוני למעלה.

– הלא אך עד התגרה הראשונה…

– אז נראה.

הם השתתקו שנית.

– פנֵה אלינו, כשתצטרך לדבר, הכּל יֵעָשה בעדך בשטַבּ… – אמר זֶ’רקוב.

דולוחוב נתן קולו בצחוק.

– מוטב לי, שלא תדאג לי. אם אצטרך לדבר, לא אבוא לבקשו ממך, כי בעצמי אקחהו.

– אך אמֹר אמרתּי…

– גם-אני אך אמרתי.

– שלום לך.

– לֵךְ לשלום…

…לַמְּרוֹמִים, לַמֶּרְחָק,

אֶל אֶרֶץ הַמּוֹלֶדֶת…

ז’רקוב הזיז את סוסו בדרבנות נעליו, וסוסו רקע ברגליו שלש פעמים, פעם בזו ופעם בזו, מבלי דעת באיזו מהן יתחיל, אחרי-כן התחזק וידהר ויעבור את הרוטה וישג את המרכבה, וכל דהרותיו היו על-פי פסקי-השירה.

ג.

אחרי שובו מבדיקת החיל נכנס קוטוזוב עם הגנרל האוסטרי הנלוה אליו אל חדר-עבודתו ויקרא לאדיוטנט ויצו להביא לפניו כתבים אחדים על-דבר מצב החיל הבּא ואת מכתבי האֶרצהֶרצוג פרדינַנד, אשר עמד בראש החיל ההולך ראשונה. הנסיך אנדרי בּולקונסקי בא אל חדר המצביא הראשי והניָרות בידו, וקוטוזוב וחָבֵר של ה“הוֹפְקְרִיגְסְרַט” האוסטרי ישבו לפני מפת-ארץ פרושה על השלחן.

– אַ!… – אמר קוטוזוב בשימו עיניו על בולקונסקי, כאלו פקד עליו בהברה זאת להמתין קצת, ויוסף לדבּר דבריו אל הגנרל האוסטרי צרפתית:

– אני אומר רק דבר אחד, – אמר קוטוזוב בסגנון יפה ובקול עָרב, אשר הזקיקוּ להקשׁיב כל מלה שבטא במתינות (ונראה, שקוטוזוב בעצמו השמיע לאזניו בעֹנג מה שהוציא מפיו). – אני רק זאת אֹמַר לך, גנרל, אלו היה הדבר תלוי ברצוני הפרטי, היה רצונו של הוד הקיסר פרַנץ נעשה מכבר, וזה-כבר שהתחברתי אל האֶרצהרצוג. והאמינה-נא לי בהן-צדק שלי, כי לנפשי הייתי מוצא רְוָחָה ועֹנג, אלו יכולתי למסור את המשרה העליונה על הצבא לידי אחד הגנרלים הבקיאים והמפליאים לעשות ממני, המרֻבּים כל-כך באוסטריה, ולהסתלק בזה מכל האחריות הכבדה הזאת. אך יש דברים שאינם תלוים בנו. – וקוטוזוב חִיֵּךְ חִיּוּךְ קל, כלומר: “רשאי אתה, שלא להאמין לי, ואני גם אין חפץ לי לדעת, אם אתה מאמין לי אם אין, אך אין לך תואנה לאמר לי, כי אינך מאמין לי, וזה כל עִקרוֹ של דבר”.

פני הגנרל האוסטרי מלאו תרעומות, אך על-כרחו ענה את קוטוזוב גם-הוא ברוח זה.

– להפך, – אמר בקול תלונה וזעף, אשר לא התאים כלל וכלל לתֹכן הדברים שיצאו מפיו, – להפך, השתתפותך, אדוני המרומם, בעניננו יקרה מאד בעיני הוד-הקיסר, אולם אנחנו חושבים, כי ההתמהמהות הזאת מונעת מצבאות רוסיה המהֻללים וממצביאיהם הגבורים את זרי-הנצחון, שהם רגילים לקנות להם במלחמותיהם, – סִיֵּם את המליצה, אשר הכין, כנראה, מראש.

קוטוזוב השתחוה דרך-הודיה, אך את בת-צחוקו לא שִׁנָּה.

– ואני ברור לי, ולפי דברי המכתב האחרון, אשר כבדני בו האֶרצהֶרצוג המרומם פרדיננד, יש לי יסוֹד נכון לשער, כי צבאות אוסטריה אשר תחת פקֻדתו של גבור משכיל כגנרל מַק כבר נחלו נצחון גמור ואינם זקוקים עוד לעזרתנו, – אמר קוטוזוב.

הגנרל האוסטרי קמט את פניו. אמנם עוד לא נתקבלו ידיעות ברורות על-אודות מגפת האוסטריים, אך מעשים רבים העידו, כי נכונו השמועות אשר לא-טובות על-אודותם, ועל-כן היתה השערה זו, שהבּיע קוטוזוב על-דבר נצחונם, דומה מאד ללגלוג. אך קוטוזוב חִיֵּך דרך-ענותנות כבראשונה, כאומר, כי יש לו רשות לשער כזאת. באמת הודיעוהו במכתב האחרון, שבא אליו מחיל מַק, את דבר גבורת החיל הזה ומצבו האֶסְטְרַטֵּגִי, שאין כמוהו לטובה.

– הגישה-נא את המכתב הזה, – אמר קוטוזוב אל הנסיך אנדרי. – הואל-נא וראה.

ובבת-צחוק של לגלוג על קצות שפתיו קרא קוטוזוב באזני הגנרל האוסטרי אשכנזית את הדברים האלה מתוך מכתבו של האֶרצהֶרצוג פרדיננד: “יש לנו חיל מאֻחד, כשבעים אלף איש, ובידנו להשתער על האויב ולהכותו, אם יעבור את הנהר לֶךְ. ומאשר לכדנו את אוּלְם, אנחנו יכולים להחזיק בידינו את שני עברי הדוּנַי לטוב לנו; בכֹחנו זה נוכל בכל רגע שנרצה לעבור את הדוּנַי, אם לא יעבור האויב את הַלֶּךְ, להתנפל על שורות התאחדותו, לשוב ולעבור את הדונַי למטה משורה זאת ולהָפֵר מיד את מחשבתו, אם יאמר לכונן את כל חילו מול בעלי-בריתנו הנאמנים. על-כן נחכה באֹמץ-לב ליום אשר יהיה חיל הקיסר הרוסי מוכן כל-צרכו, ואז נמצא יחד על-נקלה את האפשרות להביא על האויב את אחריתו הראויה לו”.

קוטוזוב נאנח אנחה עמֻקה בכלותו את המאמר האחרון הזה וישם עיניו על החבר של ה“הוֹפקריגסרַט” בעיון ובחבּה.

– אך הלא ידעת, אדוני המרומם, את הכלל הגדול, שלא להתיאש מן הפֻּרעניות, – אמר הגנרל האוסטרי, בחפצו, לפי מה-שֶּׁנִּכַּר בו, לשים קץ למהתלות ולגשת אל העבודה, ושלא בכַונה שם עיניו על האדיוטנט.

– סלח-נא, גנרל, – נכנס קוטוזוב לתוך דבריו ויפן גם-הוּא אל הנסיך אנדרי. – זה הדבר אשר תעשה לי בטובך: קח מידי קוֹזלובסקי את כל ההודעות, שהגיעו אלינו ממרַגלינו. הנה פה שני מכתבים מאת הגרף נוֹסְטִיץ, פה מכתב מהוֹד האֶרצהרצוג פרדינַנד, ופה עוד מכתבים, – אמר בתתו לו ניָרות אחדים, – ומכל-אלה חבּר-נא תַּזְכִּיר, הרצאה קצרה ויפה בצרפתית, אשר יבואו בה כל הדברים, שנודעו לנו ממעשי החיל האוסטרי, ואותה תגיש לפני כבוד הגנרל.

הנסיך אנדרי הרכין ראשו לאות, כי הבין מיד לא רק מה שנאמר לו בפֵרוש, כי-אם גם מה שהיה ברצונו של קוטוזוב לאמר לו; ויאסוף את הניָרות, שנתּנו לו, ובהחוותו קידה כללית יצא אל חדר-הקבלה בפסיעות קלות ומתונות על שטיח הרצפה.

אף-על-פי שימים לא-כבירים עברו מן היום, אשר יצא הנסיך אנדרי מרוסיה, נשתנה הרבה במשך העת הזאת. על פניו, בתנועוֹתיו ובדרך-הלוכו לא הָרגש עוד כמעט מאומה מִסִּמני ההתנַכְּרות, העיפוּת והעצלוּת, שנראו בו לפנים; מראהו היה מראה איש, אשר אין לו פנאי לשית לבו לרֹשֶם שהוא עושה על אחרים ואשר עבודה נעימה וחשובה מעסקת אותו כל-היום. פניו הביעו נחת ורצון יותר מבימים הקודמים, ובת-צחוקו ומבטו צהלו ונעמו יותר.

אל קוטוזוב הספיק לבוא עוד בפולין, וזה קבל אותו בחבּה יתרה ויבטיחהו, שלא ישכחהו ויבדילהו לטובה משאר האדיוטנטים ויקחהו עמו בנסעו לוִינה, אף יתן לו כל עבודה חשובה ביותר. מוינה כתב קוטוזוב לאבי הנסיך אנדרי, שהיה חברו מלפנים:

“בנך נראה כעתיד להיות לאופיצר מצֻין במינו על-פי עבודתו, אֹמץ-רוחו וזריזותו. אני מאֻשר בעיני, כי יש לי איש כזה בין שָׁלִישָׁי”.

גם בין חבריו, שעבדו עמו בַשְׁטַבּ הראשי, וּבצבא בכלל, היו לו לנסיך אנדרי שתּי כתּות חלוקות ומתנגדות זו לזו בדעותיהן על-אודותיו, כמו בחברה הפטרבורגית שלו. מקצתם חשבו אותו למצֻין ונעלה עליהם ועל כל הידועים להם ויחכו לגדולות ולנפלאות ממנו, הקשיבו לכל אשר יאמר, התפלאו עליו ויחקו אותו בכל אשר יכלו; ועם האנשים האלה התנהג בשלום ובמישור. ואולם רֹב חבריו לא אהבוהו, כי אם חשבו אותו לאדם מתיָהֵר, קשה ואביר-לב. אולם את האנשים האלה השכיל להתהלך באֹפן כזה, שרחשו כבוד לו וגם יראו מפניו.

בצאתו מחדר-עבודתו של קוטוזוב אל חדר-הקבלה נגש עם הכתבים שבידו אל חברו האדיוטנט העומד על המשמר, אל קוזלובסקי, אשר ישב באותה שעה אצל החלון וספר בידו.

– ומה נשמע, אדוני הנסיך? – שאל קוֹזלובסקי.

– נצטויתי לחבּר הרצאה, אשר יבֹרר בה, מפני-מה איננו הולכים לפנים.

– ומפני-מה איננו הולכים באמת?

הנסיך אנדרי הניע כתפיו.

– האין ידיעה מהגנרל מַק? – שאל קוזלובסקי.

– אין.

– אלו נפוץ חילו באמת, היתה ידיעה באה משם.

– כן ראוי לשער, – אמר הנסיך אנדרי וישם פעמיו אל הפתח, שיוצאים בו.

אולם ברגע הזה נכנס וצעד לקראתו במהירות, אחרי סגרוֹ בחזקה את הדלת מאחריו, גנרל אוסטרי, שלפי-הנראה בא מדרך. איש גבה-קומה ומעיל אזרחי עליו, ראשו חבוש במטפחת שחורה ואורדן מַריה-תֵּירֵיזָה על צוארו. הנסיך אנדרי עמד מלכת.

– הגנרל-אַן-שֶׁף קוטוזוב? – פלט הגנרל האורח האוסטרי בחפזון ובהברה אשכנזית חדה ויפן כה וכה ויעבור אל דלת חדר-העבודה מבלי התעכב בלכתו.

– הגנרל-אן-שף עסוק עתה, – אמר קוזלובסקי ויגש בחפזון אל הגנרל הנכרי ויגדור בעדו את הדרך אל הדלת. – מה תצוה להגיד לו?

הגנרל הנכרי הביט מלמעלה למטה בבוז אל קוזלובסקי, שהיה קצר-קומה, כאלו תמה, אשר יש אנשים, שאינם מכירים אותו.

– הגנרל-אן-שף עסוק, – חזר ואמר קוזלובסקי.

פני הגנרל נפלו ושׂפתיו נעו ונזדעזעו. הוא הוציא פנקס קטן מכיסו, רשם בו דבר-מה בעפרון מהיר, נִתּק עלה אחד ויתן לקוזלובסקי, נגש בחפזון אל החלון וַיָּטֶל את גויתו על הכסא ויסתכל באנשים הנמצאים בחדר וכמו שאל אותם: למה יביטו אליו? אחרי-כן הרים הגנרל את ראשו ויט את צוארו, כמו רצה לאמר דבר, אך כרגע הוציא קול משֻׁנה מגרונו, כפותח בזמר מתוך חֵרוּת, אך הקול נפסק מיד. דלת חדר-העבודה נפתחה וקוּטוזוב נראה על המפתן. הגנרל חבוש-הראש השתחוה ויגש בפסיעות גסות ומהירות, כבורח מפני סכנה, אל קוטוזוב.

– אתה רואה לפניך את מַק האמלל, – אמר צרפתית בקול פזיז.

פני קוטוזוב, בעמדו בפתח חדר-עבודתו, לא הביעו מאומה רגעים אחדים. אחרי-כן עבר עליהם קמט, כגל על-פני מים, ומצחו נעשה חלק; הוא הרכין ראשו דרך-כבוד ויעצום עיניו, ובלי השב דבר נתן למק לעבור ראשונה והוא נכנס ויסגור בידיו את הדלת אחריו.

השמועה, שנתפשטה עוד קֹדם לזה, על-דבר הִנָּגֵף האוסטריים והִכָּנַע כל החיל שעל-יד עיר אוּלְם, נֶאֶמְנָה בזה. ובעוד חצי-שעה יצאו אדיוטנטים בדרכים שונים ובידיהם פקֻדות, אשר נראה מתוכן, שגם חילות רוסיה, שעמדו עד-כה בלי עבודת-מלחמה, עתידים לצאת במהרה לקראת אויב.

הנסיך אנדרי היה מן היחידים שבאופיצרי השטבּ, שראו במהלך המלחמה ענין פרטי עִקרי לנפשם. בראותו את מק ובשמעו את פרטי מגפתו, הבין מיד, כי המלחמה אבדה למחצה, וכן הבין את כל קשי מצבם של צבאות רוסיה ושִׁוָּה לנגדו את העתיד לבוא על אלה ואת התפקיד שהוא, הנסיך אנדרי, עתיד למלא כאן. שלא בכַונה הרגיש בלבו סערת-שמחה על רדת גאון אוסטריה, הבוטחת בכֹחה, ועל כי בעוד שבוע אחד אפשר שיראה וישתתף בהתנגשות, שיתנגשו רוסים וצרפתים בפעם הראשונה אחרי ימי סוּבוֹרוֹב. אבל ירא היה מפני רוחו היתרה של בּוֹנַפַּרטי, פן תכריע את כל גבורת צבאות רוסיה, ועם-זה היה גם קשה בעיניו, שיהיה כבוד גבורו זה לכלמה במלחמה.

בלב נסער ומָרגז על-ידי הרעיונות האלה הלך-לו הנסיך אנדרי אל חדרו לכתוב אל אביו, כדרכו יום יום. במסדרון פגע בנֶסויצקי, שכנו לחדר, ובזֶ’רקוב הַלֵּץ; שני אלה צחקו כדרכם בכל-עת.

– על-מה אתה עצב? – שאל נֶסויצקי, בראותו את פניו החִורים ואת עיניו הנוצצות.

– אין לנו על-מה לשמוח, – ענה בולקונסקי.

בשעה שפגע הנסיך אנדרי בנֶסויצקי ובז’רקוב הלכו לקראתם במסדרון ההוא מקצהו האחרון הגנרל האוסטרי שטרוֹיך, הממֻנה להשגיח על כלכלת החיל הרוסי, וחבר ה“הופקריגסרט”, שבא שמה ביום הקודם. במסדרון הרחב יָכלו שני הגנרלים לעבור על-נקלה לפני שלשת האופיצרים מבלי נגֹע בהם; אך ז’רקוב הדף בידו את נֶסויצקי ויאמר בקול נשימה כבדה:

– הולכים הם!.. הולכים!… נְטוּ הצדה, פַּנּוּ דרך! אנא, פַּנּוּ דרך!

הגנרלים העמידו פניהם בעברם, כאלו רצו להשתמט מאותות-הכבוד, שהיו עליהם לטֹרח. על פני הלץ ז’רקוב נראתה פתאם בת-צחוק נבערה של שמחה, שעשה את עצמו, כאלו אינו יכול לכבשה.

– אדוני המרומם, – אמר אשכנזית אל הגנרל האוסטרי בצאתו בראש חבריו, – אִכּבדה-נא לברכך.

ז’רקוב כפף ראשו והתחיל מפרכס ברגליו בלי-טעם, פעם בזו ופעם בזו, כילדים המתלמדים לצאת במחול.

הגנרל, חבר ה“הופקריגסרט”, נתן עיניו בו בקפידה; אך בראותו את התמימות שבבת-צחוקו הנבערה של זה, לא יכול להמנע מפנות אליו רגע אחד ויעצוֹם עיניו קצת לאות, שהוא שומע ומקשיב.

– אכבדה-נא לברכך, הגנרל מַק בריא ושלם, רק פה התנגף קצת, – הוסיף ויור בידו על ראשו ופניו נהרו מתוך בת-צחוק.

הגנרל זעף ויפן מעליו וילך לדרכו.

– אלי, מה-תמים האיש! – אמר הגנרל בזעפו בעברו צעדים אחדים.

נֶסויצקי חבק בצחוק גדול את הנסיך אנדרי, אך בּוֹלקוֹנסקי הלבין עוד יותר מבראשונה ויהדפהו בפנים מלאים זעם ויפן אל ז’רקוב. התרגזות עצביו למראהו של מַק, לַשמועה הנאמנה על-אודות מצבו ולרעיון על-אודות הרעה הקרובה לבוא על חיל רוסיה, מצאה לה תוצאות בחמתו על התוליו המגֻנים של זֶ’רקוב.

– אם חפץ אתה, אדון נכבּד, – אמר בקול מרגיז וברעד קל בשפתו התחתונה, – להיות לץ, לא אוכל להפריעך מזה; אבל אני מודיע לך, כי אם ימלאך לבך עוד פעם אחת לעשות מעשה לץ בפני, אלמדך אני הלכות דרך-ארץ.

נסויצקי וז’רקוב השתוממו על גערה זו כל-כך, שהביטו אל בולקונסקי בשתיקה ובעינים מָרחבות.

– אני אך ברך ברכתי, – אמר ז’רקוב.

– אני אינני מתלוצץ אתך, החרישה-נא! – נתן עליו בולקונסקי בקולו ויאחז ביד נֶסויצקי ויסר עמו מאצל ז’רקוב, וז’רקוב לא מצא מענה בפיו.

– מה לך, אחי, – אמר נסויצקי בחפצו להרגיעו.

– איך תאמר, מה לך? – השיב הנסיך אנדרי ויעמוד מנהמת-לבו. – הלא תבינו, כי אנחנו או שהננו אוֹפיצרים עובדים למלכנו ולארץ-מולדתנו, השמחים בזמן שכֻּלנו מצליחים והעצֵבים בזמן שכֻּלנו נכשלים, או שהננו משרתים שפלים, שאין עניני אדוניהם נוגעים בלבם. ארבעים אלף איש נפלו חללים וחיל ממלכת-בריתנו נפוץ, ואתם מוצאים בפיכם התולים להתל על זאת! – אמר צרפתית, כמו נתכַּון לחזק דבריו בהשתמשו במליצה צרפתית. – זה נאה לנער ריק כאיש הזה, אשר בחרת בו לחבר, אך לא לך, לא לך. רק נערים קטנים יכולים לעשות להם צחוק כזה! – סִיֵּם הנסיך אנדרי רוסית, ומלת “נערים” הוציא מפיו בהברה צרפתית, בראותו, כי עוד אפשר שיגיעו דבריו עד אזני זֶ’רקוב.

הוא המתין לשמוע, שמא ישיב לו הקורנֶט דבר. אך הקורֶנט נטה הצדה ויצא מן המסדרון.

ד.

גדוד-ההוזרים הפַּבְלוֹגְרַדי עמד במרחק שני מילים מברוֹינוֹי. האֶסְקַדְרוֹן, אשר עבד בו ניקולי רוֹסטוֹב בתור יוּנקר, חנה בכפר האשכנזי “זַלְצֶנְעֶק”. לראש האסקַדרון, הוא הרוטמיסטר דֶּנִיסוֹב, שנודע בכל הדיביזיה ההיא של רוכבי-הסוסים בשם וַסְקה דניסוב, נתּנה הדירה המעֻלה שבכפר. והיונקר רוסטוב דר בבית אחד עם ראש-האסקדרון למן היום, אשר הדביק את הגדוד בפולין.

באחד-עשר באוקטובר, ביום ההוא, אשר גדלה התנועה עד-מאד במעון הראשי בגלל מגפת מַק, התנהלו חיי שרי-הצבא בשטַבּ של האסקדרון כמנהגם התמידי. דניסוב שחק בקלפים כל הלילה, ורוסטוב רכב ושב בבֹקר השכּם מעבודתו בהספקת מספוא, בטרם ישוב דניסוב הביתה ממשחקו. רוסטוב, לבוש מעיל-יונקרים, קרב אל מרפסת הפתח החיצון וידחף את הסוס ויורֶד את רגליו במהירוּת איש צעיר, אך עמד עוד מעט על רכֻבָּתו, כמו קשתה עליו הפרידה מסוסו, ולאחרונה קפץ וירד ויתן קולו אל אחד מאנשי-המשמר.

– בּוֹנְדַרֶנְקוֹ ידידי! – אמר אל ההוּזַר, אשר מהר וירץ אל סוסו לקול קריאתו. – הַרגל אותו, ידידי, – אמר בחבּה מתוך נחת-רוח, כדרך שצעירים טובי-לב מדבּרים עם כל איש, כשהשעה משחקת להם.

– שומע עבדך, הוד-נסיכות! – ענה החוֹחוֹל וַינע ראשו בשמחה.

– השתדל אפוא להרגילו היטב.

הוזר אחר מהר וירץ גם-הוא אל הסוס, אך כבר הטיל בּוֹנְדַרֶנְקוֹ את מושכות המתג. נכּר היה, כי היוּנקר הזה הִרבה בנדבות קטנות, ומשרתיו ראו סמן-ברכה בעמלם. רוסטוב העביר ידו על צואר סוסו ואחרי-כן על-גבי אחוריו.

– “טוב מאד! סוס נפלא יהיה זה!” – אמר אל לבו בקול ויצחק צחוק קל ויעל במרוצה על המרפסת עלֹה וצַלצל בדרבנות-נעליו. בעל-הבית, איש אשכנזי לבוש מעיל תחתון, כִּפּה מעֻבּה על ראשו ובידו קלשון, שגרף בו את הזבל, נשקף מרפת-הבקר שלו. פני האשכנזי נהרו פתאם, בראותו את רוסטוב, וַיְחַיֵּךְ בטוב-לב ויקרוץ בעיניו ויאמר: “שאֶן, גוּט מאָרגען! שאֶן, גוט מאָרגען!” ונראָה בו, שהוא מוצא עֹנג לנפשו בקדמו פני האיש הצעיר הזה.

– שאֶן פלייסיג! – אמר רוסטוב בבת-הצחוק של שמחה וחבּה, אשר לא סרה מעל פניו המלאים תנועת-חיים. – האָך עסטרייכער! האָך רוסען! קייזער אלעקסאנדער האָך! – קרא אל בעל-הבית האשכנזי, הדברים אשר היו שגורים בפיו של אותו האשכנזי בעצמו.

האשכנזי התחיל שוחק ויצא מפתח הרפת וירם את כִּפּתו וינפנף בה ממעל לראשו ויקרא:

– אונד די גאנצע וועלט האך!

גם רוסטוב בעצמו נפנף במצנפתו על ראשו כאותו האשכנזי ויצחק ויקרא: “אונד וויוואט די גאנצע וועלט!”. – אף-על-פי שלא היה כל טעם לשמוח הרבה, לא לאשכנזי, העסוק בהוצאת הזבל מן הרפת, ולא לרוסטוב, השב עם חבל אנשי-צבא מקחת חשש לסוסים, הביטו בכל-זאת שני האנשים האלה זה אל זה בשמחה רבה ובחבּה יתרה, ובהניעם ראשיהם לאות-אהבתם נפטרו זה מזה מתוך בת-צחוק וילכו איש לדרכו, האשכנזי אל הרפת ורוסטוב לתוך הבית, אשר דרו בו הוא ודֶניסוב.

– השלום לאדוניך? – שאל רוסטוב את לַבְרוּשקה, משרתו של דניסוב, ולַברוּשקה רמאי מפֻרסם היה בכל הגדוד.

– לא שבו כל הלילה. בודאי הפסידו, – השיב לו לַברושקה. – אני ידעתי, בזמן שהם זוכים ימהרו לבוא ולהתפאר, ועתה שכבר האיר הבֹּקר ואינם, אות הוא, כי הפסידו הפסד מרֻבּה, ובכעס גדול יבואו. התצוה, אדוני, לתת לך קהוה?

– הבה-נא, הבה.

כעבור עשרה רגעים הביא לַברושקה קהוה.

“הם הולכים! – אמר – עתה תפָּתח הרעה”.

רוסטוב השקיף בעד החלון וירא את דניסוֹב בשובו הבּיתה. דניסוב היה איש קטן-קומה, בעל פנים אדֻמים ועינים שחורות נוצצות, וּשער שפמו וראשו שחור וסבוך. הוּא היה לבוש אדרת קטנה פתוחה ומכנסי-רכיבה עשויים קפָלים וּרחבים ועל קדקדו מצנפת-הוּזרים קטנה ומעוכה נטויה לאחוריו. בפנים זועפים ובראש כפוף הלך וקרב אל המרפסת התחתונה.

– לַבהוּשקה – קרא בקול רם ובזעם (הוא לא יכול לבטא האות ר') – פְּשֹׁט, גֹלם!

– הלא פושט אנכי, – ענה קול לַברושקה.

– ואתה הספקת לקום, – אמר דניסוב בבואו החדרה.

– זה זמן רב, – אמר רוסטוב, – כבר ירדתי להמציא חשש וראיתי את פְרַילַין מַטִילְדה.

– כן אפוא! ואני, אחי, נִגפתי פה כאחד הכלבים, – קרא דניסוֹב בקול-צעקה. – שבר על שבר! אחרי צאתך נכשלתי בכל אשר פניתי. טֵה, טֵה!

דניסוב קמט פניו דרך-חִיּוּךְ, ומתוך-כך נגלו שִׁניו הקצרות והחזקות, והתחיל צובר בשתי ידיו ובאצבעותיו הקצרות את שערו השחור והמרֻבה והסבוך כעפאי-יער.

– השטן השיאני ללכת אל החֹלד הזה (כנויו של אחד האופיצרים), – אמר במחותו בשתי ידיו את מצחו ואת פניו. – שים-נא אל לבך, גם קלף אחד לא נתן לי, גם לא קלף אחד.

דניסוב אחז במקטֹרת הַמָּדלקת אשר הֻגשה לו, וילחצנה בכפו, ובפזרו את ניצוצותיה דפק בה על הקרקע ויוסף לצעק ולבאר, עד-כמה נכשל בכל-רגע.

ובדבּרו את דבריו פזר את כל הניצוצות וינַפּץ את המקטרת וישליכנה מעליו. הוא החריש, ופתאם נתן עיניו השחורות והנוצצות ברוסטוב בשמחה.

– לוּ היו פה נשים! הלא רק לשתות אנו יכולים פה ולא יותר. לוּ מהרו להלחם… הו, מי שם? – נתן קוֹלו ופנה אל הדלת, בשמעו מאחריה קול צעד שנפסק, צעד נעלות עבות וצלצוּל דרבונות עם קול שעול קל של ממתין מפני הכבוֹד.

– הַוַּכְמִיסְטְר! – אמר לַברוּשקה.

דניסוב קמט פניו עוד יותר.

– ענין רע, – אמר וישלך מידו את ארנקו עם מטבעות-הזהב האחדות, שנמצאו בו. – מנֵה-נא, רוסטוב, מה שנשאר עוד ושים את הארנק תחת הכר – אמר ויצא אל הַוַּכמיסטר.

ורוסטוב לקח את המטבעות ודרך-התעסקות שם אותן צִבּוּרים מיֻשרים ומסֻדרים, חדשות לבד וישָׁנות לבד, ויחל למנותן.

– אַ! טֶלְיַנִין! שלום לך! מכה רבה הֻכּיתי אתמול, – נשמע קול דניסוב מן החדר הסמוך.

– אצל מי? אצל ביקוב, אצל החֹלד?… אני ידעתי, – אמר קול אחר, קול דק, וכרגע נכנס הַלֵּיטנַנט טֶליַנין, אוֹפיצר קצר-קומה, אחד העובדים באסקדרון ההוא.

רוסטוב השליך את הארנק אל מתחת לכר וילחץ את היד הקטנה והלחה, הפשוטה לו. לפני היציאה למלחמה הוסר טליַנין בגלל חטא מתוך הגוַרדיה ונמנה באסקדרון ההוא. הנהגתו בגדוד היתה יפה מאד; אך לא היה אהוב לבריות, ורוסטוב בפרט לא יכול לכבֹש ולכסות שנאת-החנם אשר שנא את האופיצר הזה.

– ומה תאמר, פרש צעיר, היפה עובד לך גְּרַצִּ’יק שלי? – שאל טֶליַנין. (גרצ’יק היה שֵם הסוס לרכיבה, סוס צעיר, שלא הָרגל עוד כל-צרכו, אשר מכר טֶליַנין לרוסטוב).

ליטננט זה בדבּרו עם איש לא הבּיט מעולם אל עיני האיש ההוא; עיניו היו מרוצצות תמיד מדבר לדבר.

– אני ראיתיך רוכב עליו היום…

– כן, סוס טוב הוא, – ענה רוסטוב, אף-על-פי שהסוס הזה, אשר קנה בשבע מאות רֻבּל, לא היה שוה גם חצי המחיר. – הוא התחיל צולע קצת על רגלו השמאלית הקדומנית… – הוסיף.

– הפרסה נסדקה! אין בכך כלום. אני אלַמדך, אני אורך, איזה קֵרוס לשים שם.

– טוב, הורני-נא, – אמר רוסטוב.

– הנני, הנני, אין זה סוד. ועל הסוס אתה עתיד להודות לי.

– אם-כן, אצוה להביא את הסוס, אמר רוסטוב, בחפצו להפטר מטליַנין, ויצא לצוות להביא את הסוס.

בפרוזדור ישב דניסוב מכֻוָּץ על המפתן ומקטרתו בפיו לפני הַוַּכמיסטר, אשר הרצה דבר באזניו. כאשר ראה דניסוב את רוסטוב, קמט את פניו ובהורותו באצבעו מעל לכתפו על החדר, אשר ישב בו טליַנין, הוסיף לקמט את פניו ויתנער בשאט-נפש.

– לא אהבתי את בן-החיל הלזה, – אמר דניסוב, בלי שים לב, שהַוַּכמיסטר בינותם.

רוֹסטוב הניע כתפיו, כרוצה לאמר: “גם אני כמוך, אבל מה נעשה!” – ואחרי תתו את פקֻדתו שב אל טֶליַנין.

וטלינין ישב ישיבת-עצלות כברגע יציאותו של רוסטוב ומחה את ידיו הקטנות והלבנות.

“הן יש בעולם פנים משֻׁקצים כאלה”, אמר רוסטוב בלבו בבואו החדרה.

– הצוית להביא את הסוס? – אמר טלינין ויקם ויפן כה וכה כמתעסק בלי-מטרה.

– צויתי.

– הבה נלכה בעצמנו. הן לא באתי לכאן אלא לשאֹל את דניסוב על-דבר הפקֻדה, שבאה אתמול. הקבלת, דניסוב?

– לא, לא קבלתי עוד. ואנה אתם הולכים?

– אני חפץ ללַמד את האיש הצעיר הזה להדביק פרסות, – אמר טליַנין.

הם יצאו אל מרפסת המבוא ואל האֻרוה, והליטננט הורה את רוסטוב לשׂום קרוס בפרסה וילך-לו לביתו.

כאשר שב רוסטוב, מצא בקבוק יין-דגן ונקניק על הַשֻּׁלחן. ודניסוב ישב אצל הַשֻּׁלחן וירשֹׁם בעט חורק על ניָר, ובראותו את רוסטוב, הסתכל בפניו בדאגה וברגזה.

– אליה אני כותב, – אמר.

ובשמחה מגֻלה על המקרה שבא לידו, להביע מהר בפיו כל מה שהיה עם לבבו לכתוֹב, נשען על השלחן, ועטו בידו, ויגד את דברי מכתבו לרוסטוב.

– דע וראה, ידידי, – אמר דניסוב. – ישֻׁנים אנחנו עד שנאהב. ילדי-עפר אנחנו… אך כמעט שאהבנו, והִנה אלהים אנחנו, טהורים כביום ראשון ליצירה… מי שם עוד? שלחהוּ, גרשהו. אין לי פנאי! – נתן קולו אל לברושקה, אולם לַברושקה לא שת לבו ויקרב אליו.

– ומי יבוא עתה? הלא אתה צוית. הַוַּכמיסטר בא לקבל את הכסף.

דניסוב קמט פניו ויאמר לגעוֹר, אבל החריש.

– ענין רע הוא, – אמר אל-עצמו. – כמה נשארו שם בארנק? – שאל את רוסטוב.

– שבע חדשות ושלש ישָׁנות.

– רע מאד. ומה אתה עומד, גֹלם? הביאה את הַוַּכמיסטר! – גער דניסוב בלברושקה.

– אנא, דניסוב, קח כסף ממני, הלא יש לי, – אמר רוסטוב, ופניו האדימו בדבּרו.

– לא טוב בעיני ללוות כסף ממקֹרבי, לא טוב, – אמר דניסוב כמתאונן.

– ואם לא תקח ממני כסף כמנהג חברים, תעלבני בזה. הלא יש לי, – אמר רוסטוב שנית.

– אבל אין את נפשי.

דניסוב קרב אל המטה לקחת את הארנק מתחת לכר.

– איפה שמת את הארנק, רוסטוב?

– תחת הכר התחתון.

– איננו פה.

דניסוב השליך את שני הכרים ארצה. הארנק לא נמצא ביניהם.

– זה פלא!

– המתן מעט, אולי נפל מידך? – אמר רוסטוב וירם את הכרים וינערם זה אחר-זה.

אחרי-כן השליך את השמיכה וינערה, והארנק לא נמצא.

אולי שכחתי אני? לא, עוד השיבותי אל לבי, כי דומה הדבר לאדם שמניח מַטמון למראשותיו, – אמר רוסטוב. – פה שמתי את הארנק. איהו? פנה אל לברושקה.

– אני לא נכנסתי. במקום שהנחת אותו, שם יהיה…

– אבל איננו!…

– זה דרכך תמיד, כי תשליך ולא תתבונן, ואחרי-כן תשכח. חפש-נא בכיסיך.

– לא כן, אלו לא הרהרתי במטמון באותה שעה, – אמר רוסטוב, – אך לפי שהרהרתי, אני זוכר היטב, כי הנחתי.

לברושקה חפּש בכל המצעות ויבט תחתיהם ותחת השלחן, וימשש בכל החדר, אף עמד והתבונן באמצע החדר. ודניסוב החריש והסתכל בכל תנועותיו של זה, וכאשר פרש לברושקה את ידיו בתמהון ואמר, כי חפש בכל-מקום ואין, הסב דניסוב את עיניו אל רוסטוב.

– הוסטוב, – אמר בבלי יכֹלת לבטא את הר', – אל-נא תנהג מנהג-נַערוּת…

רוסטוב הרגיש, כי דניסוב מביט אליו, וירם עיניו וכרגע חזר והורידן. כל דמו, אשר נקוה ונעצר באחד המקומות שלמטה מצוארו, פרץ ועלה בפניו ובעיניו, ונשימתו נעצרה בחמת-רוחו.

– ואיש לא היה בחדר חוץ מהליטננט ומכם בעצמכם. פה באחד המקומות, – אמר לברושקה.

– שמע, גֹלם אין-בינה, שלח ידיך וחפּש! – צעק דניסוב פתאם ויתנפל על משָׁרתו בפנים מסֻמקים ובתנועה מבֹהלת. – מְצָא את הארנק, ואם אין, תֻּכּה עד-מות! את כֻּלכם אכה עד-מות!

רוסטוב הסב את עיניו מדניסוב וירכוס את מעילו הקצר וישם את חרבו על ירכו ואת מצנפתו על ראשו.

– אמֹר אמרתי לך, מְצָא את הארנק! – צעק דניסוב ויאחז בכתפי משרתו ויזעזעהו וידחפהו אל הקיר.

– הנח לו, דניסוב; יודע אני, מי לקח את הארנק, – אמר רוסטוב ויקרב אל הדלת מבלי הרם עיניו.

דניסוב עמד ויהרהר קצת ויבן, כנראה, מה שרמז לו רוסטוב ויאחז בידו של זה.

– הבלים! – צעק בקול גדול וגידי צוארו ומצחו צבו ויהיו כחבלים. – אני אומר לך, כי יצאת מדעתך, אני לא אתן לעשות כזאת. הארנק פה! את עורו של הנבל הזה אפשֹׁט מעליו, והארנק יִמָּצא פה.

– אני יודע, מי לקחו, – חזר ואמר רוסטוב בקול רועד וילך-לו אל הדלת.

– ואני אומר לך, אל תָּזֶד לעשות זאת! – צעק דניסוב ויתנפל על היונקר לעצרו.

אך רוסטוב הוציא בחזקה את ידו ויתן עיניו בדניסוב בחמה גדולה, כאלו היה זה אויבו בנפש, ויבט אליו הבטה מיֻשרה ועזה.

– התבין מה שאתה אומר? – אמר בקול רועד: – בלעדַי לא היה איש בחדר. ואם-כן, אם לא הוא, הלא…

לכלות דבריו לא עצר כח ויצא במרוצה מן החדר.

– השטן עמך ועם כֻּלכם! – אלה הדברים האחרונים, אשר הגיעו לאזני רוסטוב.

ורוסטוב בא אל מעונו של טליַנין.

– האדון איננו בבית, כי נסע אל השטב, – אמר לו משרתו של טליַנין. – האם קרה דבר? – הוסיף המשרת, כי תמה על המבוכה, שנראתה על פני היונקר.

– לא, אין דבר.

– אחַרתּ מעט, – אמר המשרת.

השטב היה רחוק שלשה תחומים מִ“זַּלְצֶנְעֶק”. רוסטוב לא שב לביתו, כי אם לקח את סוסו וירכב אל השטַב. בכפר, אשר חנה בו השטב, נמצא בית-משתה, והאופיצרים היו מצוּים בבית-המשתה ההוא. שמה בא רוסטוב, ואצל מרפסת המבוא ראה את סוסו של טליַנין.

בחדר השני של בית-המשתה ישב הליטנַנט, וקערת נקניקים קטנים ובקבוק-יין לפניו.

– אַ, גם אתה, בחור, באת הנה! – אמר בבת-צחוק וירם גבות-עיניו במדה מרֻבּה.

– כן, – אמר רוסטוב, וכמו עלתה לו הברה זו ביגיעה רבה, וישב אצל השלחן הסמוך.

שניהם החרישו; בחדר ישבו שני אשכנזים ואופיצר רוסי אחד; וכֻלם החרישו, רק קול הַקָּשַׁת הסכינים ולעיסת הַלֵּיטננט נשמע בחדר. כאשר כלה טליַנין את סעֻדת-הבֹקר שלו, הוציא ארנק כפול ובאצבעותיו הלבנות והקטנות, הכפופות למעלה, העתיק את טבעות הארנק וַיוצא דינר-זהב, ובהרימו גבות-עיניו, נתן את המטבע למשרת.

– מהרה-נא, – אמר אל המשרת.

הדינר היה חדש. רוסטוב קם ויגש אל טליַנין.

– הראה-נא לי את ארנקך, – אמר רוסטוב בקול נמוך, כמעט בלחישה.

טלינין נתן לו את הארנק, ועיניו רוצצו, אך גבּות-עיניו היו מוּרמים כבראשונה.

– אכן ארנק יפה הוא… כן… כן… – אמר ופניו הלבינו פתאֹם. התבוננה-בו, בּחוּר – הוסיף.

רוסטוב לקח בידיו את הארנק ויתבונן בו ובכסף, אשר נמצא בו, ובטליַנין. הַלֵּיטנַנט הביט סביבו כמנהגו, ונדמה, כי נמלא פתאם שמחה גדולה.

– כשנהיה בוִינה, אשאיר שם כל אשר לי, אך בערים הקטנות והַנִּקְלות האלה אין גם מה לעשות בכסף, – אמר אל רוסטוב. – ועתה תְּנָה, בחוּר, ואלך-לי.

רוסטוב החריש.

– ואתה, מה אתה אומר לעשות? גם אתה אומר לסעוד? הם מאכילים היטב, – הוסיף טליַנין. – תנה אפוא.

הוא שלח את ידו לקחת את הארנק, ורוסטוב הניח לו. טלינין לקח את הארנק ויחל להורידו אל כיס מכנסיו וגבות-עיניו הורמו כמו שלא-מדעתו ופיו נפתח קצתו, כאלו אמר: “כן, כן, אני מניח את ארנקי בכיסי, והדבר פשוט מאד, ואין לאיש עסק בו”.

– ומה תאמר, בחור? – אמר אחרי אנחה קצרה ויבט מתחת לגבותיו אל עיני רוסטוב.

כזיק אֱלֶקטרי עברה חיש קרן-אור מעיני טליַנין אל עיני רוסטוב ולהפך וחזרה ועברה ושוב חזרה ועברה, וכל-זה ברגע קטן, במעוף-עין אחד.

– גשה הֵנה, – אמר רוסטוֹב ויאחז ביד טלינין וכמעט סחב אותו בחֹזק-יד אל החלון, – כספו של דניסוב הוא, ואתה לקחתו… – לחש לו באזנו.

– מה?… מה?… איך תעז פניך… מה?… – אמר טלינין בחפזון.

אבל הקול היה קול צעקת אובד מבקש רחמים וסליחה. אך שמֹע שמע רוסטוב את קול דבריו אלה, ואבן-המעמסה – הדאגה בפני חשד-חנם – הוטלה מעל לבו מיד. שמחה באה בקרבּו וכהרף-עין גם נכמרו רחמיו על האיש האובד העומד לפניו; אבל עם-זה זכר, כי עליו לגמור את הדבר, שהתחיל בו.

– האנשים פֹּה, אלהים יודע, מה שיכולים לחשֹׁב, – גמגם טלינין ויחטוף את מצנפתו וישם את פניו אל החדר הריק הקטן, – צריך לבָרר…

– יודע אני זאת, וראיות בידי, – אמר רוסטוב.

– אני…

פני טליַנין החִורים והנבהלים החלו לרעוד בכל שריריהם. עיניו רצו רצוא ושוב כבראשונה, אך הפעם השפילו להביט ולא הגיעו עד לנֹכח פני רוסטוב, ואנחות-בכי נשמעו.

– גרַף!… אל תתחַיב בנפש איש צעיר… הנה הכסף הנמאס, קחהו… – אמר וישלך את הכסף על השלחן. – יש לי אב זקן, יש לי אֵם!…

רוסטוב לקח את הכסף, ובהשתמטו ממבט עיני טלינין, פנה לצאת מן החדר בלי דבּר דבר. אך בגשתו אל הדלת, עמד וחזר לאחוריו.

– אלי, אלי, – אמר בעינים דומעות, – איככה יכולתּ לעשות כזאת?

– גרף, – אמר טליַנין בקרבו אל היונקר.

– אל תגע בי, – אמר רוסטוב בחפזון וַיֵּט מאצלו. – אם איש-מחסור אתה, קח לך את הכסף, – הוסיף וישלך את הארנק לפניו וינס ויצא מבית-המשתה.

ה.

ביום ההוא בערב נוֹעדו אופיצרי האסקדרון במעונו של דניסוב וידברו בהתרגשות מיֻחדה.

– ואני אומר לך, רוסטוב, כי עליך לבקש סליחה מראש-הגדוד, – אמר שטַבּ-רוטמיסטר, איש-שֵׂיבה גבה-קומה, בעל שפם גדול מאד ופנים מקֻמטים ומלאים עֹז, אל רוסטוב, אשר פניו אדמו כתולע והביעו מבוכה גדולה.

השטב-רוטמיסטר קִירְסְטֶן הוּרַד שתי פעמים למדרגת איש-צבא פשוט בגלל מלחמות-שנַים ושתי פעמים חזר ועלה לגדֻלתו.

– אני לא אתן לאיש לאמר לי, כי שקר בפי! – צעק רוסטוב. – הוא אמר לי, כי שקר אני דובר, ואני אמרתי לו, כי הוא דובר שקר. זה יהי גם סופו של דבר. יכול הוא להעמידני על המשמר בכל-יום, גם לשים אותי במשמר, אך איש לא יזקיקני לבקש סליחה, כי אם הוּא, באשר הוא ראש-הגדוד, יְדַמֶּה, כי לא לפי-כבודו הוא לכפר פני, הרי…

– אבל הִזָּהר ברוחך ושמָעֵני, אדוני, – נכנס השטב-רוטמיסטר בקולו קוֹל-בַּס לתוך דבריו וַיַּחלק במנוחה את שפמו הארֹך. – אתה אומר לראש-הגדוד במעמד אופיצרים אחרים, כי אופיצר גנב…

– לא בי האשם, כי נאמרו הדברים במעמד אופיצרים. אפשר, שלא היה לי לדבּר בפניהם, אך לא דיפלומט אני. על-כן בחרתי לי להמנות בין ההוּזרים, יען כי אמרתי, שאין חפץ פה בהתחכמות יתרה; והוא אומר לי, כי שקר אני דובר… אם כן, עליו החובה לכפר את פני…

– כּל-זה יפה, איש לא יאמר עליך, כי רך-לבב אתה. אך שְׁאַל את דניסוב, האפשר הדבר, שיהי יונקר דורש כפרת-פנים מראש-גדודו?

דניסוב נשא שפמו בשניו ושמע את השיחה בפנים זועפים, ונראָה בו, שאינו רוצה להשתתף בה. על שאלת השטב-רוטמיסטר הניע ראש דרך-שלילה.

– במעמד אופיצרים דברת אל ראש-הגדוד על-אודות הנבָלה הזאת – הוסיף השטב-רוטמיסטר. – ובוֹגְדַנִיץ' (זה שֵׁם ראש-הגדוד) שמע ויגער בך על-זה.

– לא גער, כי אם אמר, כי שקר בפי.

– כן-הוא, ואתה העתרת עליו דברי-הבל, על-כן עליך לפַיסו.

–חלילה לי! – צעק רוסטוב.

– לא שערתי לשמוע כזאת מפיך, – אמר השטב-רוטמיסטר בתם-לבב ובשפת-תוכחות. – אינך רוצה לפַיסו, ואתה חטאת חטאה גדולה לא רק לפניו, כי אם לפני כל הגדוד, לפני כל-אחד מאתנו. הלא יכולתּ להתבונן בדבר, להִועץ מה לעשות במאורע זה, ואתה קפצת והוצאת את כל רוחך ועוד בפני אופיצרים. ומה יעשה עתה ראש-הגדוד? הימסור לדין את האופיצר ויעטה קלון על כל הגדוד? הבגלל נבל אחד ילביש בֹשֶת את כל הגדוד? הכן ראוי לעשות על-פי דעתך? על-פי דעתנו אין הדבר כן. ובוגדַניץ' בן-חיל הוא: אמר לך, כי שקר אתה דובר. לא נעים הדבר, אבל מה נעשה, מידך זאת לך. ועתה, כשרוצים שישתּקע הדבר, אתה מגיס לבך ואינך רוצה לבקש סליחה, ורצונך לספּר הכל. לעלבוֹן תחשֹׁב לך, כי יעמידוּך יום אחד על המשמר וכי יצריכוך לבקש סליחה מאופיצר זקן וישר! בוגדַניץ' הוא על-כל-פנים ראש-גדוד זקן ישר וגבור, ואתה חושב לך זאת לעלבון; ולהעטות חרפה על כל הגדוד לא יֵחשב למאומה בעיניך? – קולו של השטב-רוטמיסטר התחיל רועד. – אתה אך לימים אחדים באת אל הגדוד; היום כאן, ומחר בין האדיוטנטים הצעירים; מה ממך יהלוך, אם יאמרו: “גנבים בין האופיצרים הפַּבלוגרַדיים!” – ואנחנו לא קל הוא בעינינו. הלא כן-הוא, דניסוב? לא דבר קל?

דניסוב ישב מחריש ולא נע ולא זע, רק לפעמים נשא את עיניו השחורות והנוצצות אל רוסטוב.

– אתה מוקיר את כבודך המדֻמה ואינך רוצה לבקש סליחה, – הוסיף השטב-רוטמיסטר, – ואנחנו הזקנים גדלנו בגדוד הזה ובו גם נמות ברצון-אלהים, על-כן יָקר בעינינו כבוד הגדוד ובוגדַניץ' יודע זאת. מה מאד יִיקר בעינינו! אכן לא טוב המעשה הזה שאתה עושה, לא טוב! אם יִחַר לך ואם אין, אני את האמת אגיד תמיד. לא טוב המעשה!

השטב-רוטמיסטר קם וַיִּסֹּב מעל רוסטוב.

– אמת הדבר, חֵי נפשי! – קרא דניסוב וַיִּתַּר ממקומו. – נוּ, רוסטוב! נוּ!

רוסטוב הביט פעם אל זה ופעם אל זה, ופניו האדימוּ והלבינו.

– לא, אדוני, לא… אל תדַמו… בִּין אבין היטב, לשוא תחשבו עלי כזאת… אני… לי… יקר לי, כבוד הגדוד… אך מה אדבר! במעשה אַרְאֶה זאת, גם אני אוקיר את כבוד הדגל… אין חלוק בדבר, אמנם חטאתי! – בעיניו נקוו דמעות. – חטאתי חטאה גדולה!… ומה לכם עוד?…

– אכן זה הדרך הטוב, גרַף, – קרא השטב-רוטמיסטר וַיָּסב פניו אליו ויטפח לו על כתפו בידו הגדולה.

– הלא אמרתי לך, – קרא דניסוב בקול גדול, – כי בן-חיל הוא.

– כך יפה לך, גרף, – חזר ופנה אליו השטב-רוטמיסטר בתֹאר-הכבוד שלו, כאלו היה זה שכרו של רוסטוב מאתו, על קבלו עליו את הדין. – לך ובקש סליחה, אדוני הגרף, כן.

– אדוני, הכל אעשה, איש לא ישמע מלה מפי, – אמר רוסטוב בקול-תחנונים, – אך לבקש סליחה אינני יכול, חי אלהים, אִמרו מה שתאמרו, ואני אינני יכול! איך אלך לפַיסו, לבקש סליחה כנער קטן?

דניסוב התחיל שוחק.

– הלא סופך להנחם על זה. בוגדַניץ' נוקם ונוטר הוא, וענֹש תֵּעָנש על קְשִׁי-ערפך, אמר קירסטֶן.

– חי אלהים, לא קשִׁי-עֹרף הוא זה! אינני יכול להסביר לכם רגש זה, אינני יכול…

– כּטוב בעיניך, – אמר השטב-רוטמיסטר. – ומנֻוָּל זה אנה פנה? – שאל את דניסוב.

– הוא אמר על-עצמו, כי חולה הוא, מחר יוציאוהו על-פי הפקֻדה מתּוך אופיצרי הגדוד, – אמר דניסוב.

– מין מחלה הוא זה, באֹפן אחר אין להבין, – אמר השטב-רוטמיסטר.

– מין מחלה או לא, אך מוּטב לו, שלא יזדמן לפני, בידי אמיתנו! – קרא דניסוב בחמת-נקם.

ברגע זה נכנס זֶ’רקוב.

– אתה מה לך פה? – פנו האופיצרים אליו פתאם.

– יוצאים אנחנו, אדוני. מַק נכנע ולֻקח עם כל חילו בשביה.

– שקר הדבר!

– בעיני ראיתיו.

– מה-זה? את מַק ראית חי? על ידיו ועל רגליו?

– יצֹא נצא אפוא! יֻתַּן לו בקבוק אחד על בשורה זאת. אבל אתה איככה באת הנה?

– עוד הפעם שֻׁלחתי אל הגדוד, בגלל השטן הזה, בגלל מַק. הגנרל האוסטרי קָבַל עלי. אני ברכתי אותו לביאת מק… ואתה, רוסטוב, מה לך כי דָמית ליוצא מבית-המרחץ?

– מהומה גדולה פה זה היום השני.

עודם מדבּרים, והאדיוטנט שבגדוד בא ויגד גם-הוא מה שהגיד ז’רקוב. הגדוד נצטוה לצאת מחר.

– לדרך, אדוני!

– וברוּך אלהים על-זה, כבר ארכו לנו הימים פה.

ו.

קוטוזוב נסוג אחור אל דרך וינה ויהרוס את הגשרים שעל הנהרות אִין (בברוינוי) וטְרוין (בלִינץ) מאחריו. ביום 23 באוקטובר עבר החיל הרוס את הנהר אֶנס. טורי העגלות הרוסיות והפרשים והרַגלִים נהרו דרך העיר אֶנס לפני הגשר ואחריו.

יום-גשמים חם היה יום-הסתָו ההוא. הפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה הרחבה, אשר נפתחה מן הגבעה, שעמדו עליה כלי-התותח הרוסיים למגן לגשר, יש שהתכנסה פתאם בתוך הגשם, כמו במעטה מהֻדק של מַלְמָלָה, ויש שהתרחבה פתאם, ולעין השמש נשקפו המראות עד למרחקים והם ברורים מאד וכמו משוחים בלַכָּה. בתחתית הגבעה נראתה העיר הקטנה עם בתיה הלבָנים וגגותיהם האדֻמים והיכל-קדשהּ וגשרהּ, אשר המוני צבא-רוסיה שטפו ועברו בשני עבריו כשטף מים רבים. בעִקולו של הדוּנַי נראו האניות והאִי והארמון הנשגב, הַמֻּקף מֵימי תוצאות האֶנס אל הדונַי, עם הפרדס שעל-יד הארמון. ועברו השמאלי של הדוני נראה, אדמת-סלעים ועצי-אֹרן, ומאחריהם, ממסתרי מרחק רב, נשקפו כפּות ירֻקות ונקיקים כחֻלים. ומאחרי עבי-יער, שנדמה כאלו לא נגעה בו יד מעולם, הציצו מִגדלי בית-הנזירות; והרחק הרחק, על ההר שמעבר לנהר אֶנס, נראו חבורות המרַגלים רוכבי-הסוסים אשר לאויב.

בין כלי-התותח, בקצה הגבעה, עמדו גנרל אחד, ראש המאסף, ואופיצר מבני-לויתו של המצביא הראשי עמו, וישקיפו בקנה-ראי על-פני המקום. על-ידם מאחריהם, על צנורו של אחד מכּלי-התותח, ישב נֶסוִיצקי, והוא בא במלאכוּת המצביא הראשי אל המאסף. הקוזק, אשר נלוה אליו לשרתו, הגיש לו לנסויצקי ילקוט ובקבּוק, והוא נתן לאופיצרים רקיקים קטנים ויין-דגן כַּמּוֹנִי מן הַמֻּבחר. האופיצרים סבבוהו בשמחה, זה כרע על ברכיו וזה ישב כטורקי על העשב השטוף במי-הגשם.

– אכן לא טפּש היה אותו הנסיך האוסטרי, שבנה לו ארמון פה. מקום נחמד הוא. ומפני-מה אינכם אוכלים, אדוני? – אמר נסויצקי.

– תודה לך, אדוני הנסיך, – ענה אחד האופיצרים, אשר מצא עֹנג לנפשו בדבּרו עם פקיד שטַבּי חשוב כזה. – נחמד המקום. אנחנוּ עברנו על-יד הפרדס, שני צבאים ראינו בו, והבית מה-נפלא הוא!

– ראה-נא, אדוני הנסיך, – אמר אופיצר אחר, אשר הִתאוה מאד לקחת לו עוד רקיק אחד, אך לא מלאוֹ לבו לעשות כן, ואשר בגלל-זה עשה את-עצמו, כאלו הוא משקיף על-פני המקום, – ראה-נא, הנה אנשי-צבאנו הרַגלים כבר חדרו שמה. הנה שָׁם על כר-הדשא, מאחרי הכפר, סוחבים שלשה מהם דבר. הם יבֹזו את כל הארמון, – אמר דרך הסכמה ותהלה.

– גם-זה אמת, גם-זה, – אמר נסויצקי. – ואשר חשקה נפשי, – הוסיף, בלעסו רקיק בפיו היפה והרטֹב, – הלא הוא לחדור ולבוא אל הבית ההוא שמה.

בדבּרו הורה בידו על בית-הנזירות, אשר נשקף עם מִגדליו מעל ההר, ויחַיך ועיניו נעצמו קצת ונהרו.

– הלא זה בודאי ינעם לכל-איש, אדוני!

האופיצרים התחילו צוחקים.

– ולוּ רק הבהלנו את הנזירות האלה רגע אחד. שמעתי, כי יש בהן איטלקיות צעירות. חמש שנות חַיַּי אני נכון לתת במחיר זה!

– הלא גם הן משתעממות, – אמר בצחוק אחד האופיצרים, אשר היה אמיץ-לב מחבריו.

והאוֹפיצר מבני-לויתו של המצביא הראשי, שעמד מלפניהם, הראה באותה שעה דבר לגנרל, והגנרל השקיף בעד קנה-הרֹאי.

– אמת הדבר, כן, כן, – אמר הגנרל בזעף ויורד את קנה-הראי מעל עיניו וינע כתפיו, – כן-הוא, עתה יכוננו את חציהם אל המעברה. ומה-זה יתמהמהו?

מעבר לנהר נראה גם בלי עזרת כלי-ראי האויב עם סוללות כלֵי-תותחו, ועשן דק ולבן כעין החלב התחיל עולה ממנה. כעלות העשן, נשמע קול-יריה ממרחק ונראָה, שצבאות רוסיה התחילו רצים על המעברה.

נסויצקי נפנף בידיו על פניו ועל לבושו ויחַיך ויגש אל הגנרל.

– רצונך, אדוני המרומם, שתסעד קצת? – אמר אל הגנרל.

– ענין לא-טוב הוא, – אמר הגנרל ולא ענהו על דברו, – אנשינו התמהמהו.

– הארכב אליהם, אדוני המרומם? – אמר נסויצקי.

– כן, רכב-נא, – אמר הגנרל וחזר על הפּקֻדה שכבר נתּנה פעם אחת בפרטות – ואמֹר להוזרים, כי יעברו אחרונים וישרפו את הגשר, כאשר צויתי, גם יבדקו עוד את החמרים העומדים לשרפה, המוטלים על הגשר.

– טוב מאד, – ענה נסויצקי ויתן קולו אל הקוזק אשר לידו נִתַּן סוסו, ויצוהו לקחת את הילקוט ואת הבקבוּק ויעל וַיּוֹשֶׁב במהירות את גוִיָּתו הכבדה על המרדעת.

– בוא אבוא אל בית-הנזירות – אמר אל האופיצרים, אשר הביטו אליו בבת-צחוק, וירכב בַּשביל המתפַּתּל וְיוֹרֵד אל תחת ההר.

– עתה נַסה-נא, קפיטן, ונראה, עד-אנה יגיע, – אמר הגנרל אל אחד האופיצרים האַרטילֵיריסטים, – השתעשע קצת מתוך שעמום.

– המשרתים אל כלי-התותח! – קרא האופיצר.

ובעוד רגע אחד עזבו הארטיליריסטים את מדוֹריהם וירוצו בצהלה וימלאו את כלי-התותח.

– ראשון! – נשמע קול המְצַוֶּה.

כלִי-התותח הראשון מלא את תפקידו באֹמץ ועֹז. רעם הַקָּשַׁת מתכת נשמע וממעל לראשי כל החיל הרוסי שבתחתית ההר עף ועבר רִמון בקול-שריקה ובמרחק רב ממחנה האויב וָהֵנה העלה עשן, כמו להראות את מקום נִפְלוֹ, ויתפוצץ.

פני אנשי-הצבא והאופיצרים מלאו שמחה לַקול הזה; כֻּלם קמו איש ממקומו והתחילו מסתכלים במה שנעשה מלמטה, בחיל הרוסי, שתנועותיו נראו לעַין בכל פרטיהם, ובתנועות חיל-האויב, שהלך הלֹך וקרֹב. השמש יצא כלו ברגע ההוא מבין העבים, ויפִי קול-היריה הבודד וברק-השמש הבּהיר התלכדו ויהיו לרֹשֶם אחד מחַזק-ידים ומשׂמח-לב.

ז.

כבר עפו ועברו על הגשר שני כדורי כלי-תותח מאשר לאויב, ואנשי החיל הרוסי דחקו זה את-זה בלכתם עליו. באמצע הגשר ירד הנסיך נסויצקי מעל סוסו ויעמוד וַיִּלָּחץ בעבי-גויתו אל המעקה ויבט אחריו לרגעים בצחוק אל הקוזק הנלוה אליו, אשר עמד במרחק צעדים אחדים מאחוריו והחזיק שני סוסים במושכותיהם. כמעט אמר הנסיך נסויצקי ללכת לפנים, והנה עוד אנשי-צבא ועגלות הגיעו אליו והתחילו דוחקים ולוחצים אותו אל המעקה, והוא לא יכול לעשות כלום אלא לחַיֵּךְ.

– מה-משֻנה אתה, אחי! – אמר הקוזק אל איש-צבא עגלון, אשר דחק בעגלתו את המוני הרַגְלִים שהלכו צפופים אצל הגלגלים והסוסים, – מה-משֻנה אתה! כלום אינך יכול להמתין קצת, הלא תראה, כי הגנרל צריך לעבור.

אך אותו העגלון לא חלק כבוד לשם גנרל ויגער באנשי-הצבא, אשר סגרו את הדרך בעדו, ויקרא: “הוי! חברים, השמאילו, המתינו!” אבל החברים נהרו צפופים על הגשר, איש כתפו אל כתף רעהו נלחצת וכידונו נאחז בכידונים הסמוכים לו, ולא השגיחו בו כלל. הנסיך נסוִיצקי הביט בעד המעקה וראה את גלי נהר אֶנס השפלים, אשר שטפוּ במרוצה ובקול-הֶמְיָה ובהגיעם לכלונסאות הגשר רדפו זה את-זה ועלו זה על-זה והשתוחחו והשתרגו ונָסַבּו הלאה. ובהביטו אל הגשר, ראה גם שם גלים דומים זה לזה, גלים חיים של אנשי-צבא שוטפים ועוברים: פתילים תלוּיִם, כובעים לוּטים, תרמילים מצֻמדים, כידונים, רובים ארֻכּים, ומתּחת לַכּובעים פרצוּפים רחבים, לחָיים רזות, פנים מביעים קֹצר-רוח מעבודה קשה ורגלים דורכות ברפש הטופח, שהוטל מעט מעט על קַרשי הגשר. בין הגלים ההם, שדמוּ זה לזה, עבר לפעמים, כקִלוּח לבן של קצף בין גלי-הנהר מתחת, אופיצר נכּר באדרתו ומצֻין בקלסתר-פניו, שאינו דומה לקלסתר פני איש-צבא פשוט; לפעמים נגרר בזרם חיל-הרגלים, כִּבְקַעַת צפה ומִטַּלְטֶלֶת על-פני הנהר, הוּזַר הולך ברגליו, אחד ממשרתי האופיצרים מאזרחי-הארץ; ולפעמים שטה על-פני הגשר, כקורה על-פני נהר, עגלה נושאת-חפצים – של רוטה או של אופיצרים – עגלה גדושה, מכֻסה בעורות מלמעלה ומֻקפת רַגְלִים מכל עבריה.

– כפרץ-מים פרצו, – אמר הקוזק ובאפס-תקוה עמד מלכת. – הרבים עוד נשארו שם מאחיכם?

– מיליון חסר אחד! – אמר איש-צבא בעל פנים צוהלים ואדרת קרועה, שעבר על-ידוֹ ויקרוץ עין ויתבולל בהמון ההולכים; אחריו עבר איש-צבא זקן.

– כשיחל הוא (הוא – האויב) להרעים על הגשר, – אמר איש-צבא זקן בפנים זועפים אל חברו, – תשכח להתגרד.

הזקן עבר. אחריו נסע איש-צבא בעגלה.

– אנה הטיל אותו שטן את הַחִתּולים? – אמר אחד המשמשים בלכתו במרוצה אחרי העגלה הלֹך ומַשש בירכתיה.

גם זה עבר עם העגלה. אחריו הלכו אנשי-צבא מבֻדחים, שלפי-הנראה שתו לשכרה.

– אבל מכה נאמנה הכהו, באחורי הרובה על שניו ממש!… – אמר בשמחה איש-צבא ששפת אדרתו זקופה לו על צוארו, וינופף ידו ברחבה.

– אכן נקניק מתוק הוא זה! – ענה אחר בפה מלא צחוק.

גם אלה עברו, ולנֶסויצקי לא נודע, מי הֻכּה על שניו ומה ענינו של הנקניק.

– מה-נחפזים הם! הוא רק כדור קר אחד הטיל, ודומה, כאִלו עוד-מעט וכֻלם נופלים מתים! – אמר אונטר-אופיצר אחד בתלונה ובזעף.

– כשחלף על-פנַי אותו הכדור, – אמר איש-צבא צעיר גְּדָל-פֶּה וכמעט לא יכול להתאפק מצחוק, – פרחה נשמתי. חי אלהים, עד-מָוֶת נבהלתי! – הוסיף כמתהלל בַּפַּחַד, אשר נפל עליו.

וגם זה עבר. אחריו נסעה עגלה משֻׁנה מכּל-אותן שעברו לפניה. זאת היתה עגלה אשכנזית רתומה לשני סוסים, ומשאה נראה כבית שלם; את העגלה הזאת נהג איש אשכנזי, ופרה קשורה אליה הלכה אחריה, פרה מנֻמרת יפה וגִדְלַת-כְּחָל עד-מאד. בתוך העגלה ישבו על כסתות אשה ויונק על ידיה, אשה זקנה, ועלמה צעירה אשכנזית, בריאה ואדמונית מאד. לפי-הנראה, נִתַּן להן לאלה רשיון מיֻחד לעבור. עיני כל אנשי-הצבא נסַבו אל הנשים, ובשעת נסיעתה המתונה והממֻשכה של אותה עגלה היו כל דבריהם אך בשתי הנשים, שישבו בה. כמעט בת-צחוק אחת היתה על פני כלם, בת-צחוק של הרהורים מגֻנים.

– גם הכַּרְכֶּשֶׁת⁶ הולכת-לה מפֹּה!

– מכֹר את האם! – אמר איש-צבא אחר בהדגשה מיֻחדת אל האשכנזי, וזה הוריד עיניו וַיַּרחב צעדיו וילך בזעם ובחרדה.

– ומה-מאד התקשטה! אכן ילדי-השטן הם!

– לוּ נסית אתה דבר אליהן, פֶדוֹטוֹב.

– ראינו כאלה, אחי!

– אנה פניכם מוּעדות? – שאל אחד האופיצרים הרַגלים, אשר אכל תפוח באותה שעה והביט אל העלמה היפה וחִיֵּךְ למחצה בהביטו אליה.

האשכנזי עצם עיניו ורמז לו, שאינו שומע את לשונו.

– קחי, אם רוצה אַתּ, – אמר האופיציר ויתן לעלמה תפוח.

העלמה חיכה ותקח. נסויצקי גם-הוא, ככל האנשים אשר היו עמו על הגשר, לא גרע עיניו מהנשים עד עברן. כאשר עברו, הלכו עוד אנשי-צבא כאלה ושחו שיחות כאלה, ולאחרונה עמדו כלם מלכת. בקצה הגשר נתעכבו סוּסי עגלת הרוֹטה, ובגלל המקרה המצוי הזה הֻכרח כל ההמון להמתין.

– ולמה-זה יעמדו? אין סדרים! – נדברו אנשי-הצבא זה אל-זה. – אנה אתה דוחק והולך? שד! להמתין קצת אינו יכול. קשה מזה יהיה, כשיבוא הוא ויצית את הגשר.

– גם אופיצר אחד לחצו ולא יתנוהו לעבור! – קראו העומדים מעברים שונים והביטו זה בזה ודחקו זה את-זה אל קצה הגשר.

נסויצקי הוריד עיניו אל מתחת לגשר, אל מֵי נהר אֶנס, ופתאם שמע קול, אשר היה עוד חדש לו, קול דבר הולך וקרב במהירות… דבר גדול עף והוטל בכֹח המימה.

– עד-היכן הוא פושט ידו! – אמר בתלונה איש-צבא אחד, שעמד סמוך לו, ויפן כה וכה לַקול ההוא.

– מאַמץ כֹח הוא, למען ימהרו לעבור, – אמר איש-צבא אחר בדאגה.

ההמון חזר וזז ממקומו. נסויצקי הבין כי הדבר ההוא היה כדור-תותח.

– הוי קוזק, הבה את סוסי! – קרא. – הו! נְטוּ לכם הצדה! הצדה! תנו לעבור!

ביגיעה גדולה הגיע אל סוסו, ויוסף לצעק קול גדול ויחל לרכּב. אנשי-הצבא נלחצו זה אל-זה לתת לו מקום לעבוֹר, אך כרגע חזרו ודחקו אותו וגם לחצו את רגלו, והסמוכים לו לא היו אשמים בדבר, כי אותם לחצו עוד יותר.

– נסוִיצקי! נסויצקי! פסל חֵרש! – נשמע מאחריו קול צרוד.

נסויצקי הסב עיניו ובמרחק חמשה-עשר צעדים מאתו, מאחרי חומה חיה של המון אנשי-מלחמה, ראה את וַסקה דניסוב והוא מסֻמק ושחור, ושערו מדֻלדל ומצנפתּו נטויה לאחוריו ואדרתו תלויה לו על כתפיו דרך חֵרות וגבורה.

– צַו אתה את השדים, את ילדי-השטן האלה, ויתנוני לעבור! – צעק אליו דניסוב, ונראָה בו, שהוא מלא חמה, ועיניו השחורות כפחם התהפכו והבריקו בתוך הלֹבן שבהן, המזָרה אש-קדחת, וידו הקטנה והחשופה, אשר אָדמה לא-פחות מפניו, אחזה ונופפה בחרבו הנתונה בנדָנה.

– אֶ! וַסיה! – ענה נסויצקי בשמחה. – אבל מה לך?

– האֶסקדרון אינו יכול לעבור! – צעק וַסקה דניסוב ושִׁניו הלבנות נגלו בחרות-אפו וידפוק בדרבנות נעליו את סוסו השחור כעורב, הבֵּידוּאי המיֻחס, אשר הניע אזניו מפני הכידונים שהתנגף בהם לרגעים וַיִּנְעַר וַיַּז מעל מתגוֹ רסיסי-קצף על סביבו, ברקעו בפרסותיו בקול-צלצול על קרשי הגשר, ונדמה, כאלו הוא נכון לקפוץ בעד המעקה, אם אך יניח לו רוכבו לעשות כן. – מה-זאת? כאֵילים הם! כאֵילים ממש. הלאה… תן לעבור!… עמֹד שם! עמדי, עגלה, הוי שדים! בחרבי אבַתק את כֻּלכם! צעק וַיָּרֶק חרבו באמת וינופפה.

אנשי-הצבא דחקו זה את-זה יותר מבתחלה, ודניסוב נגש אל נסויצקי.

– האינך שכּוֹר היום? – אמר נסויצקי לדניסוב, בקרבם זה אל-זה.

– גם לשתות אין פנאי! – ענה וַסקה דניסוב. – כל היום מטלטלים את הגדוד, פעם שם ופעם הנה. אם למלחמה – למלחמה. ופה, השד יודע, מה פּה.

– אבל מה-מיֻפּה אתה היום! – אמר נסויצקי בהתבוננו אל אדרתו הקצרה והחדשה ואל המרבד שעל סוסו.

דניסוב חִיֵּךְ וַיוצא מכיסו הקטן מטפחת, שריח-בשמיה נדף בחזקה, ויגישה אל אפו של נסויצקי.

– אי-אפשר בלא זה, הלא למלחמה אני יוצא! על-כן התגלחתי, נקיתי את שִׁנַּי והתבשמתי יפה יפה.

גֹבה-קומתו של נסויצקי, שרכב בלוית קוזק, ורוח-גבורתו של דניסוב, שנפנף בחרבו וצעק צעקות גדולות בלי-הפסק, עמדו להם לבקוע בהמון ההולכים, ויבואו אל מעבר לגשר ויעכּבו את הרַגלִים. נסויצקי מצא אצל קצה הגשר את שר-הגדוד, אשר לו היה צריך למסור פקֻדה, וַיָּשָׁב בדרך אשר בא.

ודניסוב פִּנה את הדרך ויעמוד אצל מבוא-הגשר ויבט אל האסקדרון, אשר נסע ממולו, בעצרו בלי יגיעה יתֵרה בסוסו, אשר התאמץ ללכת אל חבריו ורקע ברגליו. ושעטת פרסות-ברזל, כקול דהרות סוסים אחדים, מעל קרשי הגשר נשמעה, והאסקדרון כסה את כל הגשר, ארבעה ארבעה עברו, והאופיצרים בראש, והתחילו יוצאים אל מעבר לנהר.

והרַגלִים, אשר נצטוו לשהות, עמדו צפופים ברפש הַנָּדוֹש שלפני הגשר, וברגשי המשטמה והבוז, המצוּים בין מיני החַיִל השונים בהפגשם, הביטו אל ההוזרים, ההדורים בלבושיהם, שרכבו ועברו לפניהם בסדר יפה.

– מה-מהֻדרים הם! ראוּים להתיצב מיד למראה! – אמר אחד הרגלים.

– ומה חֵפץ בהם? באמת אך להתראות בהם בלבד מובילים אוֹתם! – ענה אחר.

– אל תעלו אבק ברגליכם! – התלוצץ אחד ההוזרים, בשעה שסוסו התחיל משחק תחתיו והתיז רפש על-פני רגלִי אחד.

– אלו עברת ימים אחדים עמנו בתרמיל על שכמך, היו פתיליך נשוֹפים קצת, – אמר הרגלי במחותו את פניו בשרוולו, – ועתה הנך יושב כעוף-כנף!

– אלו הושיבו אותך על סוס, היית עושה נפלאות במהירותך, – לגלג יֶפְרֵיטוֹר על איש-צבא קטן ורזה, שהלך שחוח תחת תרמילו.

– קח מקל ושים בין רגליך והיה לך לסוס, – אמר אחד ההוזרים.

ח.

שאר הָרַגְלִים נכנסו למבוא-הגשר משני הצדדים ועברו עליו בחפזון. כאשר תמו כל העגלות לעבור, נתמעט הלחץ בין ההולכים והבטליון האחרון עלה על הגשר. רק ההוזרים שבָּאֶסקַדרון של דניסוב נשארו בעבר הנהר מזה נֹכח האויב. לעומד על ההר שבעבר השני נראה האויב מרחוק, אך לעיני העוברים על הגשר לא נראה עוד, כי בבקעת הנהר הגיע האֹפק אך עד הגבעה שבמרחק חצי-תחום. מלפנים השתרע מִדְבָּר, אשר רק חבורות בודדות קטנות של קוזקים רחשו בו בקצת מקומות. פתאם נראו על הגבעה אנשי-חיל לבושים בגדים כחֻלים, ועמהם אַרטיליריה. החיל היה צרפתי. חבורות הקוזקים קפצו כרגע אל תחת ההר. כל האופיצרים ושאר בני-האסקדרון של דניסוב, אמנם, השתדלו לדבּר בענינים אחרים ולהביט לעברים שונים, אך בלבותם הרהרו בלי-הפוגות רק במה שמתרחש על ההר, ובכל רגע ורגע נשאו עיניהם אל הכּתמים, אשר היו הולכים ומתגלים באֹפק ההוא ואשר הכירו בהם רואיהם, כי חיל האויב הם. אחרי הצהרים טהרו פני השמים. השמש שפך אור בהיר על הדוּנַי ועל ההרים הכהים, הסובבים אותו. דממה שררה, ומעל ההר ההוא הגיעו לפעמים קולות-שופרות וקריאות אנשי-החיל. בין האסקדרון ובין החיל ההוא נמצאו אך חבורות קטנות של רוכבי-סוסים, ורֶוַח כשלש מאות סַזֶּ’ן היה בין האסקדרון וביניהן. האויב חדל לירות, ובזה הָרגש בבֵרור רב עוד מבתחלה כל ערכו הנורא של הגבול הקשה והטמיר שבין שני המחנות הצוררים זה את-זה.

“אך צעד אחד אל מחוץ לגבול הזה, הדומה לגבול שבין החיים ובין המתים, והנה מכאובים לא-ידועים וָמָוֶת. ומה שם? מי שם? שם מאחרי השדה הזה והעץ הזה והגג הזה, אשר נֹגה אור-השמש פּרוש עליו? אין איש יודע סוד זה והלב חומד לדעתו; נורא הגבול הזה מֵעָברוֹ והלב חומד עם-זה לְעָברוֹ; גם גלוי וידוע לך, שעל-כרחך אתה עתיד בעוד ימים מעטים או רבים לעָברו ולדעת מה נעשה שם, כשם שאתה עתיד לדעת על-כרחך מה שמעבר לגבול המות. ואתה חזק ובריא, שמֵח ונרגש, וסביבך אנשים בריאים ושמחים ורתחנים כמוך”. כן יאמר או ירגיש בלבו כל איש-מלחמה, בשעה שהוא קרוב אל מחנה האויב, והרגש הזה ישַׁוה הוד מיֻחד ורֹשֶם מחַזק-ידים על כל אשר יֵעָשה ברגעים ההם.

עב-עשן קטנה נראתה על גבעת מחנה האויב, וכדור-תותח שרק ויעף ממעל לראשי אסקדרון ההוזרים. האופיצרים, שנאספו ועמדו יחדו, נפרדו וירכבו איש אל מקומו. ההוזרים התאמצו לְיַשר את מעמד סוסיהם. דממה נהיתה בכל האסקדרון. כל אנשי-החיל הביטו אל האויב ואל ראש האסקדרון ויחכו לקול-פקֻדה. וכדור שני עף ועבר, וכדור שלישי אחריו. נכּר היה, כי נתכַּונו לירות על ההוזרים, אך כל-אחד מהכדורים ההם שרק ועבר במהירות ממעל לראשיהם ונפל באחד המקומות מאחריהם. ההוזרים לא הסבו עיניהם להביט אחריהם, אך כלם יחד, בעלי הפרצופים השונים והשוים כאחד, עצרו, כמו לקול-פקֻדה, את נשימתם לכל שריקת כדור מדי עָברוֹ ונִשְּׂאוּ מעט על רכֻבּוֹתיהם וחזרו וישבו. בלי הסב פניהם הביטו אנשי-החיל זה אל-זה מן הצד והתבוננו איש אל הרֹשֶם שנעשה על רעהו. על-כל-פנים, למן פני דניסוב ועד פני המחַצצר, נראה רֹשֶם אחד של מלחמה, התרגזות והתרגשות-רוח. הַוַּכמיסטר התבונן באנשי-הצבא והִרעים פניו, כמו אִיֵּם עליהם, כי נכונו להם שפטים. היוּנקר מִירוֹנוֹב נָכַף לכל מעוף כדור. רוֹסטוֹב ישב על סוסו גרַצ’יק – אשר נָשׁוֹף קצת ברגלי רוכבו ועם-זה עוד נראה הודו למדי – בשורה השמאלית, ומראהו כמראה תלמיד שנקרא לבחינה בתוך קהל ועדה, בזמן שברור לו, שיצטַין לטובה. הוא הביט אל חבריו בפנים מלאים אורה ושמחה וכמו בקש מהם לשים לב, עד-כמה הוא עומד במנוחה, בשעה שכדורי-התותח עפים ממעל. אך על-כרחו נראה גם על פניו מסביב לשפתיו אותו הרֹשֶם של דבר-מה חדש וקשה.

– מי-זה משתחוה שם? היוּנקֶה מִיהוֹנוֹב! לא טוב הדבר, הביטה אלי! – קרא אליו דניסוב, אשר נלאה לעמוד במקום אחד והיה סובב על סוסו לפני האסקדרון.

מראה פני וַסקה דניסוב המצֻינים בחֹטם הפָּחוּס וּבשער השחור הדק אשר עליהם, וכל גופו הקטן והמכֻוָּץ וידו המרֻבּה בגידים בולטים, אשר אחזה (באצבעותיה הקצרות המכֻסות שער) בנצב חרבו השלופה, היה כמו-תמיד, וביחוד בכל-יום לפנות ערב, אחרי הריקו אל קרבּו שני בקבוקי-יין. אבל אדֹם היה יותר מבכל-עת, ובהרימו את ראשו המרֻבּה בשער, כדרך בעלי-כנף בשעת שתיתם, ובלחצו ברגליו הקטנות בלי-חמלה את דרבנות-נעליו בצלעות סוסו הבידואי הטוב, דהר, כנופל לאחור, אל פאת האסקדרון השנית ויקרא אל אנשיו בקול צרוד, כי יבדקו את האקדוחים. הוא קרב אל קירסטֶן. השטַבּ-מיסטר ראהו וירכב לקראתו במתינות על סוּסתו הרחבה והשוקטת. השטב-מיסטר אֶרֶךְ-השפם הזה התנהג בכֹבד-ראש כדרכו, רק עיניו הבריקו יותר מבכל-עת.

– ומה תאמר? – אמר אל דניסוב – לידי תגרה לא יבוא הדבר. עתה תראה, כי נשוב בדרך אשר באנו.

– השטן הוא היודע מה הם עושים! – גמגם דניסוב בתלונה. אה! הוֹסטוֹב! קרא אל היוּנקר, בראותו את פניו השמחים. – זה היום, שֶׁצִּפִּיתָ לו.

ובאמרו זאת, חִיֵּךְ לו דרך-הסכמה, ונראָה בו, שהוא שמח על היונקר הזה. ורוסטוב הרגיש בעצמו, שהוא מאֻשר. ברגע הזה נראה ראש-הגדוד על הגשר.

– אדוני המרומם! תנה לנו להשתער! אני אהדפם.

– איזו השתערות תהיה כאן, – אמר ראש-הגדוד בקול עצבות ויקמט פניו כאדם שפגע בו זבוב ואינו מרפּה ממנו. – ולמה אתם עומדים פה? הנה הגוֹנְנִים⁷ נסוגים אחור. השב את האסקדרון.

האסקדרון עבר את הגשר ויצא ממקום סכנת הכדורים ולא נפקד ממנו איש. אחריו עבר גם האסקדרון השני, שעמד עם זה בשורה אחת, והקוזקים האחרונים פִּנו את המקום.

שני אסקדרוני הפַּבלוגרַדיים חזרו ועלו, אחרי עברם את הגשר, זה אחר-זה על ההר. ראש-הגדוד, קרל בוגדנוביץ' שֻׁבֶּרְט, פנה אל האסקדרון של דניסוב, ובקרבו רכב במתינות לא-רחוק מרוסטוב, מבלי שים לב אליו, אף-על-פי שזו הפעם הראשונה נזדמנו יחד אחרי הקטטה שנפלה ביניהם על-דבר טליַנין. רוסטוב, שהרגיש את-עצמו פה בֶחָזית בידי האיש, אשר הוא, רוסטוב, חטא לו לפי-דעתו עתה, לא גרע עיניו מן הגב הגדול, העֹרף הצהֹב והצואר האדֹם של ראש-הגדוד. גם נדמה לו לרוסטוב, כי בוגדַניץ' אך עושה את-עצמו, כאלו אינו שם לב אליו, וכי כל מטרתו עתה לנסותו ולראות, עד-כמה אמיץ לבו בשעה כזאת. ועל-כן זקף קומתו והביט סביבו בפנים שמחים; פעם נדמה לו, כי בוגדַניץ' רוכב על ידו בכַונה להראותו את אֹמץ-לבבו. פעם עלתה על דעתו, כי שונאו זה ישלח בכַונה את האסקדרון להשתערות קשה ביותר, כדי לענֹש בזה אותו, את רוסטוב. ופעם השיב אל לבו, כי אחרי ההשתערות הזאת, שהוא עתיד להפצע בה, יגש אליו בוגדניץ' ובענותנות יתֵרה יתן לו שלום ראשונה.

זֶ’רקוב, שכבר נודע לפַּבלוגְרַדיים בכתפיו המורמות – כי אך לפני ימים מעטים יצא מהגדוד הזה –, נגש אל סוסו על ראש-הגדוד. כאשר הוציאוהו בחטאו מהשטב הראשי, לא אבה לשוב אל משמרתו הקודמת, באמרו, כי לא טפּ ש הוא, שיעבוד עבודה קשה בשורת אנשי-צבא, בשעה שבשטַבּ יוכל לזכּות למתנות מרֻבּות יותר מבלי עשות מאומה, אף עלתה בידו להִמָּנות בין עושי-דברו של הנסיך בַּגְרַטְיוֹן. עתה בא אל האיש, אשר משל בו בזֶ’רקוב לפני ימים מעטים, והביא לו פקֻדה מראש כל החיל המאַסף.

– אדוני שר-הגדוד, – אמר ז’רקוב אל שונאו של רוסטוֹב בכֹבד-ראש וברגזה כדרכו לפעמים ויתבונן בחבריו הנצבים שם, – פקֻדה נִתְּנָה להתעכב ולשרוף את הגשר.

– מי נִתְּנָה פקֻדה? – שאל ראש-הגדוד בלשון משֻׁבּשת ופניו רעמו.

– אני לא אדע, “מי נִתְּנָה פקֻדה”, אדוני שר-הגדוד, – ענה ז’רקוב כמו מתוך כֹבד-ראש, – אך זה הדבר אשר צִוַּני הנסיך: “רְכַב ואמֹר לשר-הגדוד, כי ימהרו ההוזרים לשוב ויציתו אש בגשר”.

אחרי ז’רקוב בא אופיצר מבני-לויתו של המצבּיא והביא גם-הוא את הפקֻדה הזאת לראש-הגדוד; ואחרי האופיצר ההוא בא בעל-הבשר נֶסויצקי על-סוס סוהר של קוזקים, אשר עוד-מעט ונפל מכֹבד גוִיַּת-רוכבו.

– מה-זאת, אדוני שר-הגדוד! – קרא בטרם עוד יגש אליו. – הלא אמרתי לך, כי יש לשרוף את הגשר, ועתה סֵרַס מי-שהוא את הדברים; כלם יוצאים מדעתם שם, ואין להבין דבר.

ראש-הגדוד עצר את החיל במתינות ויפן אל נסויצקי.

– על-אוֹדות חמרים מֻכשרים לדלֵקה דבּרת אלי, – אמר אל נסויצקי, – אך על-אודות הפּקֻדה לשרוף לא אמרת לי דבר.

– איך תאמר, אַבּא, – אמר נסויצקי ויעמוד ויסר את מצנפתו ויתקן בידיו העבות אל שערו הרטֹב מזעה – איך תאמר לא אמרתי, אחרי אשר הֻנחו החמרים הַמֻּכשרים לדלֵקה?

– לא “אַבּא” אני לך, אדוני השטבּ-אופיצר, ולא אמרת לי לשרוף את הגשר! ענה ראש-הגדוד בלשון משֻׁבּשת מאד. – אני יודע את עבודתי ורגיל אני למלא כל פקֻדה בדיוק. אתה אמרת, ישרפו את הגשר, ומי ישרוף אינני יכול לדעת ברוח-הקֹדש…

– כן הוא תמיד, – אמר נסויצקי בתנופת-יד. – ואתה מה לך פה? – פנה אל ז’רקוב.

– גם אני באתי לשֵׁם-כך. אבל מה רטֹב אתה, הבה ואֶסְחָטְךָ קצת.

– אתה אמרת, אדוני, השטבּ-אופיצר… – הוסיף ראש-הגדוד לתבוע את עלבונו.

– אדוני שר-הגדוד, – נכנס האופיצר מבני-הלויה לתוך דבריו, – יש למהר, פן יְקָרֵב האויב את כלי-תותחו כְּדֵי-יריה.

ראש-הגדוד החריש וישם עיניו על אותו האופיצר ועל השטבּ-אופיצר המסֻבּל בבשר ועל זֶ’רקוב וירעם פניו.

– אני אשרוף את הגשר, – אמר בקול חגיגי, כמו התכַּון להביע בזה, כי גם אחרי כל הכעסים אשר הכעיסוהו עשֹה יעשה את המוטל עליו.

ראש-הגדוד דפק ברגליו הארֻכּות והחזקות את סוסו, כאלו בו כל-האשם. וירכב ויצא בראש ויקרא אל האסקדרון השני, הוא האסקדרון, אשר נמצאו בו רוסטוב ודֶניסוב בראשו, לשוב אחור אל הגשר.

“כן-הוא, כאשר דמיתי, – אמר רוסטוב בלבו, – הוא חפץ לנַסות אותי!” לַחץ בא בקרבּו ודמו עלה בפניו לרעיון הזה. “יראה בעיניו, אם רך-לבב אני!” אמר אל נפשו.

ושוב נראה על פניהם השמחים של כל אנשי האסקדרון אותו הרֹשֶם שהיה עליהם בעמדם תחת כדורי-התותח. רוסטוב הביט אל אויבו, אל ראש-הגדוד, בלי הורֵד עיניו מעליו, בחפצו למצֹא בפניו סִמן להשערותיו; אך ראש-הגדוד לא שם עיניו על רוסטוב אפילו פעם אחת, כי-אם הביט מבט קשה וחגיגי, כדרכּו תמיד בֶּחָזִית, אל שורות חילו. קול הפִּקּוּד נשמע.

– מהרה! מהרה! – שמע רוסטוב קולות אחדים מסביב לו.

ההוּזרים נאחזו בחרבותיהם במושכות סוסיהם, הרעימו בדרבנותיהם וירדו בחפזון, מבּלי דעת מה הם עתידים לעשות. ההוזרים הצטלבו, ורוסטוב לא הביט עוד אל ראש-הגדוד – לא היה לו עוד פנאי לזה. לבו חָרַד בקרבּו, פן יִשָּׁאר מאחרי ההוזרים. ידו רעדה במסרו את סוסו לידי משַׁמשו, והוא הרגיש, כי דמו עולה וזורם אל לבו בחָזקה, דניסוב רכב ועבר לפניו כשגוִיָּתו נטויה לאחוריו והוא קורא איזו קריאה. רוסטוב לא ראה מאומה מלבד ההוזרים, שרצו מסביב לו והם נאחזים בדרבונותיהם ומצלצלים בחרבותיהם.

– אֲלַנקה! – קרא איש מאחריו.

רוסטוב לא שם לבו לזכּור, מה ענינה של אלַנקה; הוא רץ והתאמץ להיות מן המקדימים; אך בבואו לפני הגשר נכשל במקום רפש מוּבס, כי לא התבונן אל אשר לרגליו, ונפל על ידיו. אחרים הקדימוהוּ ועלו על הגשר.

– משני הצדדים, רוֹטְמִיסִטְר! – הגיע לאוזניו קול ראש-הגדוד, אשר רכב ראשונה ועצר את סוסו לא-רחוק מהגשר בפנים מלאים שמחה ונצחון.

רוסטוב מחה את ידיו המלֻכלכות במכנסי-הרכיבה שלו, הֵסב עיניו אל אויבו ויאמר לרוץ הלאה, בחשבו, כי כאשר ירחיק לפנים, כן ייטב לו. אך בוגדַניץ' נתן עליו בקולו, אף-על-פי שלא הביט אליו ולא הכירוֹ:

– מי-זה רץ באמצע הגשר? ימינה! שוּבה, יוּנקר! – קרא בזעם ויפן אל דניסוב, אשר רכב ובא, בהתהדרו בגבורתו, על קרשי הגשר.

– למה תסתכן, רוטמיסטר! טוב אשר תרד, – אמר ראש-הגדוד.

– מי שנגזר עליו לא ימלט, – ענה וַסקה דניסוב וַיִּסַּב על מרדעתו.

\– –

ובאותה שעה עמדו נֶסוִיצקי, זֶ’רקוב והאופיצר מבני-הלויה מחוץ למקום-הסכנה וישקיפו פעם על החבורה הקטנה הזאת של בעלי הכובעים הצהֻבּים, הלבושים מעילים ירֻקים-כהים קצרים, מקֻשטים בפתילים שזורים, עם מכנסי-רכיבה כחֻלים, והמסתופפים על-יד הגשר – ופעם אל העבר השני, על בעלי המעילים הכחֻלים והארֻכּים, שהלכו הלֹך וקרֹב ממרחק, ועל החבורות עם סוסים, שנקל היה לראות בהן, שהן מוליכות כלי-תותח.

“היציתו את הגשר אם אין? מי יקדים? ההֵם יגיעו ראשונה במרוצתם ויציתוּ אש בגשר, אם הצרפתים יקרבו עד כדי-יריה ויפילום חללים?” את השאלה הזאת שאל בלבו על-כרחו ובחרדה גדולה כל-אחד מאנשי-הצבא הרבים, אשר עמדו על-יד הגשר והשקיפו לאור הערב הבהיר ההוא על הגשר ועל ההוזרים ואל העבר השני, על בעלי הכּידונים וכלי-התותח, הלבושים כחֻלים, שהלכו הלֹך וקרֹב.

– הה! כלתה הרעה על ההוזרים! – אמר נֶסויצקי. – עתה אינם רחוקים מכדֵי-יריה.

– לא היה לו להביא הנה אנשים רבּים כל-כך, – אמר האופיצר מבני-הלויה.

– באמת, – אמר נסויצקי. – שני אנשים בני-חיל היה לו לשלוח הנה, אין בֵּין רב למעַט פֹּה.

– אבל, הוד-נסיכות, – התערב זֶ’רקוב בשיחתם, מבּלי הורֵד עיניו מעל ההוזרים, אך גם הפעם דבּר בתמימותו הגלויה, אשר לא יכול איש להבין על-פיה, אם מדבּר הוא דברים כמשמָעם אם לא. – אבל, הוד-נסיכות! איך תאמר כדבר הזה! אם נשלח שני אנשים לבד, מי יתן לנו בעבור-זה את אות-הכבוד ולַדימיר אחוז בפתיל? עתה אמנם יכו אותנו מעט, אך יכֹל נוּכל לספּר תהלות האסקַדרון ולקנות גם לנו פתיל נחמד בגללו. בוגדַניץ' שלנו יודע את הסדרים.

– אכן, – אמר האופיצר מבני-הלויה, – זה כדור-תותח!

והאופיצר הורה להם את כלי-התותח הצרפתּיים, אשר הוּרדו מעל כַּנֵּיהֶם הקדוֹמַניים והֻסעו בחפזון.

מתוך חבורות בעלי כלי-התותח שבמחנה הצרפתי עלה עב עשן קל ואחריו שני ושלישי, וברגע אשר נשמע קול היריה הראשונה נראה העב הרביעי. שני קולות זה אחר-זה ואחריו שלישי.

– אָח! – נאנח נֶסויצקי כמו מכּאב לוהט וַיַּחזק ביד האופיצר שמבני-הלויה. – ראֵה, הנה נפל שם איש אחד, נפל, נפל!

– כמדֻמה לי, שנַים.

– אלו הייתי מלך, לא הייתי נלחם לעולם, – אמר נסויצקי וַיָּסב פניו.

כלי-התותח הצרפתיים חזרו ונתמלאו במהירות. הרַגְלִים הצרפתים הלבושים כחֻלים רצו אל הגשר. ושוב נראו העננים הקלים, אך בהפסקות שונות, וכדוּר אחד התחיל דופק וחורק על-פני הגשר. אך בפעם הזאת לא יכול נסוִיצקי לראות מה שנעשה, כי עשן קודר עלה מן הגשר. ההוזרים הספיקו להצית את הגשר, והסוללות הצרפתיות ירו עליהם, לא עוד בכדי להפריעם, כי אם מאשר כבר כוננו כלי-התותח ואנשים למטרה היו לפניהן.

הצרפתים הספיקו לירות שלש פעמים, בטרם ישובו ההוזרים אל נוהגי-הסוסים. בשתי היריות הראשונות החטיאו, והכדורים הוטלו אל מחוץ למטרתם, אך הכדור השלישי נפל לתוך חבורת ההוזרים והפיל שלשה מהם.

ורוסטוב, אשר כל מחשבותיו היו בדברים שבינו לבין בוגדַניץ', עמד על הגשר ולא ידע מה לעשות. לגזור על ימין ועל שמאל, כמו שהיה מְשַׁוֶה מעשי-מלחמה לנגד עיניו, לא יכול באין אויב נגדו, וכן לא יכול גם לעזור בהדלקת הגשר, כי לא לקח עמו חבילה של תבן, כמו שעשו אנשי-צבא אחרים. ויהי הוא עומד ומסתכל, והנה קול סחיפה על הגשר, כקול אגוזים מִדַּרְדְּרִים, ואחד ההוזרים, אשר היה סמוך לו יותר מכֻּלם, נאנק ונפל על המעקה. רוסטוב רץ אליו יחד עם אחרים. גם הפעם נשמע קול קורא “אלַנקה!”, וארבעה אנשים אחזו בהוזר הנופל והחלו להרימו.

– אָאָאָאָה!… הַניחו, הניחו לי, בשֵׁם הגואל! – צעק הפצוע; אך הם הרימוהו וישימוהוּ על האלַנקה. ניקולי רוסטוב פנה מהם וישקף, כמחפּש דבר למרחוק, אל מֵי הדוּנַי, אל השמים, אל השמש. מה-יפו השמים בעיניו ברגע ההוא, מה-כּחֻלים היו, שוקטים ועמֻקים! מה-בהיר ונשגב היה השמש בבואו! מה-נחמד ונעים היה זֹהר המים במרחקי הדוּנַי! ועוד יותר מאלה יפו ונעמו מראות ההרים הרחוקים, אשר הכחילו מעבר לדוּנַי, בית-הנזירות ונקיקי-ההרים המלאים תעלומה ויערי-הארָנים המעֻלפים אֵד עַד לכִפּוֹת-ראשם… שם שֶׁקט ושַׁלוה… – “מאומה, מאומה לא הייתי מבקש לנפשי, לא הייתי שואל דבר, לוּ רק הייתי שם”, אמר רוסטוב בלבו. “בי בעצמי ובשמש הזה יש אֹשֶר רב כל-כך, ופֹה… נאקות, מכאובים, פחד, והמבוכה הזאת, החפזון הזה… הנה צועקים פה עוד פעם, ועוד פעם התחילו הכל רצים ושבים אחור, ואני גם-אני רץ עמהם, והנהו פה, הנהו, המות, ממעל לי, מסביב לי… רגע אחד – ועד-עולם לא אראה עוד את השמש הזה, את המים האלה, את הנקיק הזה…”

ברגע ההוא החל השמש להתכסות בעבים, ואלַנקה אחרת נראתה לפני רוסטוב. היראה מפני המות ומפני הָאֲלַנקה ואהבת השמש והחיים התאחדו והיוּ בקרבּו לרגש אחד, לרגש חולני של דאגה ומבוכה.

“אֵל אלהים! השוכן בשחקים, הושיעה-נא, סלחה לי והָגן בעדי”, – לחש רוסטוב בפני-עצמו.

ההוזרים רצו ובאוּ אל נוהגי-הסוסים, הקולות המדברים חזקוּ ושקטו יתר, והאלנקה נעלמה מעינים.

– ומה תאמר, אחי, עתה שמעת קול-מלחמה?… – קרא וַסקה דֶניסוב על אזנו.

“אבדה כל תקוה; רך-לבב אני, כן, רך-לבב”. – אמר רוסטוב בלבו, ובהֵאנחו אנחה עמֻקה קבּל מידי נוהג-הסוסים את סוסו וַיחל לעלות עליו.

– הכדור-תותח היה זה? – שאל את דניסוב.

– גם נבחר וטוב! – צעק דניסוב. – כבני-חיל עבדו אנשינו! והמלאכה בזויה! ההשתּערות היא ענין טוב, אני רואה ומוחץ, ופֹה מעשה-שֵׁדים, קולעים מרחוק ואין מפריע.

ודניסוב פנה ורכב אל החבורה, שעמדה לא-רחוק מרוסטוב, אל חבורת ראש-הגדוד ונֶסוִיצקי וזֶ’רקוב והאופיצר מבני-הלויה.

“אך כמדֻמה לי, שלא הרגיש בזה איש”, אמר רוסטוב אל לבו. ובאמת לא הרגיש איש בדבר, כי כל-אחד ידע היטב את לבב יוּנקר צעיר בשעת ירית-המלחמה הראשונה בחייו.

– עתה יש לנו מה להודיע, – אמר ז’רקוב, – אפשר שיעלוני גם-אני למעלת לֵיטנַנט שני.

– הודיעה-נא לנסיך, כי שִׁלחתי את הגשר באש, – אמר ראש-הגדוד בשמחת-נצחון.

– ואם ישאלו למספַּר הנופלים?

– הבל וריק! – קרא ראש-הגדוד בקול-הבַּס שלו – שני הוזרים נפצעו ואחד נפל שדוּד, – אמר בשמחה גלויה, מבלי יכֹלת להמנע מבת-צחוק של עֹנג, בבטאו בקול רם את המילה הרוסית היפה наповалъ" " (נפל שדוד).

ט.

החַיל הרוסי, שהיה ביד קוטוזוב, שלשים וחמשה אלף איש, אשר רדפו אחריהם מאַת אלף הצרפתים, שהיו ביד בונַפַּרטי, החַיל הזה, אשר אנשי-המקום פגשו אותו באֵיבה ואשר לא האמין עוד בבני-בריתו, אשר מזונותיו היו מצֻמצמים ואשר הֻכרח לעשות מעשהו שלא על-פי סדרים קבועים ומתאימים לצרכי מלחמתו, – נסוג אחור בחפזון אל מוֹרַד הדוּנַי ולא שהה אלא במקומות שהשיגוהו רודפיו, וגם שם הפך אך מְאַסְּפוֹ פניו אל האויב ונלחם מעט, לא יותר ממה שהיה נחוץ לו כדי לקחת אתו את משאו בדרך-נסיגתו. תגרות-מלחמה פרצו על-יד לַמְבַּךְ, אַמְשְׁטֶטֶן ומֶלְק. אך בכל אֹמץ-לבם ואֹרך-רוחם של צבאות רוסיה, אשר ראו והכירו בהם גם אויביהם, היה פרי כל התּגרות האלה אך נסיגת-חפזון מרֻבּה עוד יותר. שרידי החיל האוסטרי, אשר נמלטו מִשְּׁבִי על-יד אוּלְם ונספחו אל חיל קוטוזוב על-יד ברוֹינוֹי, נפרדו אחרי-כן מהחַיל הרוסי, וקוטוזוב נעזב עם חילו העָיף והכושל בלי כל משען. להגן עוד על וִינה לא היה אפשר גם להעלות על לב. תחת מלחמת-התּגרה, ערוכה בחשבון עמֹק על-פי חֻקי האֶסטרַטֵּגיה החדשה, אשר את תכניתה מסר ה“הוֹפְסְקְרִיגְסרַט” האוסטרי לקוטוזוב בוִינה, לא נותרה לו לקוטוזוב אלא מטרה אחת, שכמעט אי-אפשר היה להשיגה, והיא – למַלט את החַיל הזה מן הרעה אשר הביא מַק על חילו על-יד אוּלְם ולהתחבר עם הצבאות, שהלכו לעזרתו מרוסיה.

בעשרים ושמונה באוקטובר עבר קוטוזוב עם חילו אל עברו השמאלי של הדוּנַי ושם עמד מלכת בפעם הראשונה, ויהי הדוּני בינו ובין רֹב בנינו של החיל הצרפתי. בשלשים בו השתער על הדיביזיה של מוֹרְטְיֶה, שעמדה לעברו השמאלי של הדוּנַי, ויפיצֶהָ. בַּקרָב ההוא מצא החיל הרוסי הזה בפעם הראשונה שְׁלַל-כּבוד: דגל אחד, כלֵי-תותח ושני גֶנֶרַלים. בפעם הראשונה עמדו הרוסים תחתם, אחרי לכתם לאחור שני שבועות, ולא רק שלא נסוגו משדה-המערכה אחרי הקרָב, כי אם גם הניסו את הצרפתים. אף-על-פי שאנשי-הצבא היו ערֻמים ויגֵעי-כֹח ושלישיתם נחשלים, פצועים, הרוגים וחולים; אף-על-פי שבעברוֹ הימני של הדוּני נשארו חולים ופצועים, וקוטוזוב הניח בידם אגרת המביעה בטחון באהבת-הבריות שבלב האויב; אף-על-פי שבתי-החולים, שנמצאו בקרֶמס, הקבועים והזמניים יחד, לא יכלו להכיל עוֹד את כל החולים והפצועים, – חִזקו מעשי-המלחמה שעל-יד קרֶמס והנצחון שנצחו הרוסים את מוֹרְטְיֶה את ידי אנשי-החיל במדה רבה. גם בין כל החיל גם בין העומדים בראשו עברו שמועות משַׂמחות מאד, אשר אמנם לא נאמנו, על-דבר גדודים באים מרוסיה ועל-דבר נצחון, שנצחו האוסטריים ומנוסת בוֹנַפּרטי מפניהם בנפול פחדם עליו.

הנסיך אנדרי נמצא בשעת הקרָב על-יד הגנרל האוסטרי שְׁמִיט, אשר נִספּה במלחמה ביום ההוּא. סוּסו של הנסיך אנדרי נפצע ברכבו עליו, וגם הוא בעצמו נשׂרט קצת בכדור בידו. לאות חסד מיֻחד לפני המצביא הראשי נשלח להודיע את דבר הנצחון הזה בחצר קיסר אוסטריה, אשר כבר יצאה בעת ההיא מִוינה לִבְרִין, אחרי אשר צבאות צרפת העמידו את וינה בסכּנה. בלילה שאחרי הקרָב בא על סוסו אל קוטוזוב בקרֶמס במלאכוּת דוֹכטוּרוֹב, והוא היה נסער, אך לא עיף (אף-על-פי שנראה כרפֵה-כֹח בתארו, יכול לשאת עבודה קשה יותר מאנשים חזקים שבחזקים) ועוד בלילה ההוא נשלח בתור ציר מהיר לברין. שליחות כזאת צעד גדול היא במדרגות העליה לגדֻלה, מלבד מתּנות-הכבוד התלויות בה.

הלילה ההוא היה ליל-כוכבים בלי ירח; המסִלה דמתה לרצועה שחורה עוברת בתוך שכבת השלג הלבן, אשר ירד ביום ההוא. במרכבת-דֹאַר קלה נִשָּא הנסיך אנדרי וחִדש בלבו את המראות אשר ראה בקרָב, גם שִׁוה לנגדו את הרֹשֶם, שהוא עתיד לעשוֹת בבשורת-הנצחון, בזכרו לענין זה את הכבוד, שנהגו בו המצביא הראשי וחבריו האדיוטנטים בצאתו לדרכו, ורגש של אדם, שהגיע לתחִלת האֹשר, אשר חִכּה לו ימים רבים, מִלא את כל קרביו. בעָצמו עיניו רגע, מיד שמעו אזניו רעש ירית רובים וכלֵי-תותח, אשר התבולל בקול דפיקת הגלגלים וברֹשֶם הנצחון. ופעמים התחיל רואה בחזון, כי הרוסים נָסים וכי הוא בעצמו נפל חלל; אך בכל-פעם מִהר להקיץ בראותו כזאת ושמח שמחה גדולה, כאלו התבשר, שלא כך היה מעשה, כי אם להֶפך, שהצרפתים נָסו במלחמה. ושוב זכר את כל פרטי הנצחון ואת אֹמץ-לבו בהיותו בקרָב ונחה דעתו וחזר ונתנמנם…

אחרי ליל-הכוכבים ההוּא אָתה בֹקר יפה משַׂמּח-לב. השלג הלך ונמס בחֹם השמש, הסוסים דהרו במהירות, ומימין ומשמאל חלפו יערים ושדות וכפרים.

באחת התַּחנות מצא את עגלות פצועי-המלחמה הרוסים, אשר הקדימו הרבה לצאת ממנו. האופיצר הרוסי, אשר נסע בראש המחנה, השתטח על העגלה הראשונה וגער באחד מאנשי-הצבא בקול גדול ובדבּורים גסים. בעגלות אשכנזיות פשוטות וארֻכּות, שנסעו זו אחר זו בדרך המרֻבּה באבני-נגף, נעו וזעו פצועים חבושים חִורי-פנים ומלֻכלכים, ששה ויותר בעגלה אחת. מקצתם נדברו זה אל זה (הוא שמע אותם מדבּרים רוסית), מקצתם אכלו לחם, והקשים שבהם הביטו בשתיקה של קבּלת יסורים ובחבּה ילדותית ענותָנית אל הציר השלוּח, שעבר לפניהם במרכבה המרַקֵּדה.

הנסיך אנדרי צוה לעצור וישאל את אחד מאנשי-הצבא, באיזו תגרה נפצעוּ. “ביום שלשוֹם על הדונַי” ענה איש-הצבא. הנסיך אנדרי הוציא את ארנקו ויתן לאיש-הצבא שלשה דינרי-זהב.

– לכֻלם, – הוסיף בפנותו אל האופיצר, אשר נגש אליו בין-כה – התחזקו, בני-חיל, – אמר אל אנשי-הצבא – עוד המלאכה מרֻבּה.

– מה חדשות בפיך, אדוני האדיוטַנט? – שאל האוֹפיצר, ונכּר היה בו, שרצה להכּנס בשיחה.

– טובות! הלאה! – קרא אל הרכּב והמרכבה הוסיפה לשוט במרוצתה.

כשנכנס הנסיך אנדרי לעיר בְּרין, כבר החשיך היום, והוא ראה מסביב לו בתים גבוהים, אִשֵּׁי חנֻיות וחלונות ופנסי-רחובות, מרכּבות יפות משקשקות, וכל אותם המראות המצוּים בעיר גדולה והומיה והמושכים את לבו של כל איש-צבא בבואו מן המחנה. בקרבו במרכבה אל ההיכל, היה לבו טוב עליו עוד יותר מבערב הקודם, אף-על-פי שנסע נסיעה מבֹהלת כזאת ולא ראה שֵׁנה בעיניו כל הלילה. אך עיניו הבריקו בברק-קדחת, ובהרהורי-לבו עבר מענין לענין ביתר מהירות וביתר בֵּרור. שוב קמו עמדו לנגדו כל פרטי הקרָב ולא עוד בערבוביה, כי אם בדיוק, בהרצאה המקֻצרת, אשר הרצה בלבו לפני הקיסר פרַנץ. בכֹח דמיונו שמע את השאלות, שיכולים לשאלו, ואת התשובות, אשר ישיב עליהן. הוא חשב, כי יציגוהו כרגע לפני הקיסר. אך אצל המבוא הגדול החיצון אשר להיכל יצא אליו אחד הפקידים במרוצה ובראותו, כי ציר שלוח הוא, נהגהו ויביאהו אל מבוא אחר.

– מן המסדרון ימינה; שם ימצא הוד-מעלתך את הפליגל-אַדיוטנט שלמשמרת היום הזה, – אמר הפקיד אליו, – והוא יביא את אדוני לפני מיניסטר-הצבא.

הפליגל-אדיוטנט שלמשמרת היום ההוא, שֶׁקִּדם פני הנסיך אנדרי, בקש מאתו להמתין קצת וילך אל מיניסטר-הצבא. מקצה חמשה רגעים שב הפליגל-אדיוּטנט ויגחן בנמוסיות יתרה, ובתתו לנסיך אנדרי ללכת ראשונה, נהגהו דרך המסדרון אל החדר אשר בו היה מיניסטר-הצבא עסוק בעבודתו. בנמוסיותו היתרה השתדל הפליגל-אדיוטנט, לפי מה שנדמה, להגן על עצמו מפני מנהגי-רֵעוּת מצד האדיוּטנט הרוסי. רגש-השמחה רָפָה הרבה בלב הנסיך אנדרי בגשתו אל דלת חדרו של מיניסטר-הצבא. לבּו ראה, כי הוא נעלב, ורגש עלבונו נהפך בקרבּו כרגע לרגש-בוז בלי כל יסוד לעולביו. אך שכלו החריף המציא לו כהרף-עין גם סברה יסודית, אשר על-פיה יכול לבוז גם לאדיוטנט גם למיניסטר ההוא. “לפי-הנראה נקל בעיניהם מאד להכניע אויבים מבלי הריח רֵיח אבק-שרפה!” אמר בלבו, ועיניו התכַּוצו דרך בוז, ובמתינות יתרה נכנס לחדר-עבודתו של מיניסטר-הצבא. ורגש-הבוז חזק בו עוד יותר, בראותו את המיניסטר יושב אצל שלחן גדול ובשני הרגעים הראשונים לא שָׂם לב אליו כלל. המיניסטר הוריד את ראשו הַקֵּרֵחַ, אשר רַקותיו העלו שֵׂיבה, אל בין שני נרות-דונג וקרא בניָרות, ברשמו עליהם תוך-כדי-קריאה בעפרון. הוא הוסיף לקרֹא מבלי הרים ראשוֹ, כאשר נפתחה הדלת וקול צעדים נשמע.

– קח-נא את אלה ומסֹר, – אמר המיניסטר אל האדיוּטנט שלו ויתן לו את הניָרות, ואל הציר הבא לפניו לא הביט עוד.

הנסיך אנדרי הבין, כי מעשי חֵיל קוטוזוב חשובים בעיני המיניסטר פחות מכל-אחד משאָר עניניו, או כי הֻצרכו להביא הרגשה כזו בלב הציר הרוסי. “אך אני לא אשית לבי לזה”, אמר אל נפשו. המיניסטר סִלֵּק מאצלו את שאָר הניָרות וינח אותם זה על גב זה בקפול מדֻיק וירם ראשו. ראשו הביע פקחות ועֹז. אך באותו הרגע, שפנה אל הנסיך אנדרי, חלף רֹשֶם הפּקחות והעֹז מעל פני המיניסטר, ושנוי זה נעשה לפי-הנראה בכַוָּנה ומתוך הרגֵּל: בת-צחוק אוִילית של התנכּרות גלויה, בת-צחוק של אדם, שדרכּו לקבּל הרבה בעלי-בקשות זה אחר-זה.

– מאת הגנרל-פֶלדמַרשַׁל קוּטוּזוֹב? – שאל אותו. – אקוה, עִם בשורות טובות? התנגשות עם מורטיֶה? נצחון? עת היא!

המיניסטר קבל מידו את הטלגרמה הערוכה על שמו והתחיל קורא בה בפנים עצֵבים.

– אהה אלי, אלי! שְׁמיט! – אמר אשכנזית. – מה-גדול השבר, מה-גדול השבר!

אחרי קראו את הטלגרמה הניח אותה על השלחן וישם עיניו על הנסיך אנדרי, ונראה בו, שהוא חושב מחשבות.

– מה-גדול שברֵנו! והנצחון, לפי-דבריך, נצחון גמור? אך מורטיֶה לא נשבּה. (הוא נאחז במחשבה). שמֹח אשמח מאד, כי הבאת בשורות טובות, אף-על-פי שֶׁמּוֹת שמיט הוּא מחיר יקר בעבוּר הנצחון. הוד קסריותו יחפוץ בודאי לראותך, אך לא היום. אני מודה לך, לֵךְ, לֵךְ לנוּח. בֹּא מחר לשעת היציאה אחרי החגיגה. אך אני אודיעך בעתו.

בת-הצחוק האוִילית, שנעלמה בשעת השיחה, חזרה ונראתה על פני המיניסטר.

– לך לשלום, אני מודה לך מאד. אדוני הקיסר יחפוץ בודאי לראותך, – אמר שנית וירכן ראשו.

כאשר יצא הנסיך אנדרי מן ההיכל, הכיר בעצמו, כי כל השמחה והעֹנג, אשר המציא לו הנצחון הזה, עזבוהו במסרו אותם לקרירי-הדעת האלה, למיניסטר הזה ולאדיוּטנט הנמוסי שלו. כל הגיון-לבו נשתַּנה פתאם: הקרב נראָה לו כזֵכר מעשה שהיה לפנים, לפני ימים כּבּירים.

י.

הנסיך אנדרי התאכסן בברין בבית מיֻדעו הַדִּפְּלוֹמַט הרוסי בִּילִיבִּין.

– אַה, נסיך יקר, אין לי אורֵח נעים ממך, – אמר ביליבין, בצאתו לקראת הנסיך אנדרי. – פרַנץ, את חפצי הנסיך אל חדר-משכבי! – פנה אל המשרת, אשר נלוה אל בוֹלקוֹנסקי. – מבַשר נצחון אתה? טוב ונעים. ואני חולה עצור בבית, כאשר עיניך רואות.

הנסיך אנדרי רחץ וילבש את בּגדיו ויבוא אל חדר-עבודתו המהֻדר של הדִּפּלומַט וישב לאכול את הלחם אשר הוכן לו, וביליבין ישב במנוחה אצל הָאָח.

נעימה היתה לו לנסיך אנדרי המנוחה לפי-שעה בתוך דרכי החיים הטובים, אשר הֻרגל בהם מימי-ילדותו ואשר הֻצרך להם לא רק אחרי נסיעתו, כי אם גם אחרי כל ימי עבודתו במלחמה, אשר בהם חִסֵּר את נפשו מכל מנעמי חיי הנקיון וההוד. מלבד זאת נעם לו לדבּר, אחרי בואו לפני מושלי אוסטריה, עם איש רוסי (אף-על-פי שדברו צרפתית ולא רוסית), אשר, לפי השערתו של הנסיך אנדרי, יהיה מתעב גם-הוא, ככל הרוסים, את האוסטריים.

ביליבין היה רַוק בן חמש ושלשים שנה, מבני חבורתו של הנסיך אנדרי. הם נודעו זה לזה עוד בפטרבורג, אך נתקרבוּ יותר, כאשר בא הנסיך אנדרי בפעם האחרונה עם קוּטוזוב לוִינה. כשם שהיה בולקונסקי עתיד לעלות מעלה מעלה במקצוע עניני-הצבא, כך ועוד יותר מזה היה ביליבין עתיד לגדֹל במקצוע הדִּפּלומטי. איש צעיר היה עוד, אך כבר חדל להיות דִּפּלומט צעיר, כי בן שש-עשרה שנה החל לעבוד במקצוֹעו זה ויגר בפּריז ובקופנהַגן, ובעת ההיא כבר היתה לו משמרת חשובה בוִינה והַקַּנְצְלֶר ומלאך רוסיה ידעוהו ויוקירוהו. הוא לא היה מן הדִּפּלומטים המרֻבּים, אשר אין להם אלא להמנע ממעשים ידועים ולדבּר צרפתית, כדי להיות לדִּפּלומטים טובים מאד; הוא היה אחד מאותם הדִּפּלומטים, שמלאכתם חביבה עליהם והם יודעים לעשות בה, ובכל עצלותו בִּלה לפעמים לילות תמימים אצל שלחן-כתיבתו. הוא הצליח במדה אחת בכל עבודה שבאה לידו. לא שאֵלת “לשם-מה?” העסיקה אותו, כי אם שאלת “כיצד?”. לתכנו של המעשה הדִּפּלומטי, שהוטל עליו, לא דאג ולא שת לבו, אך מצא עֹנג גדול לנפשו בחבּרו חוֹזר תַּזְכִּיר או הודעה בטוב-טעם, בדברים כענינם ובסגנון יפה. מלבד כשרונו בדברים שבכתב הוקירו בו גם את כשרונו המיֻחד להתנהג ולדבּר יפה בספירות הגבוהות.

ביליבין היה אוהב לשוחח, כשם שהיה אוהב לעבוד, רק בזמן שהשיחה היתה יפה ומחֻדדה. בשבתו בחבורה היה מחכּה תמיד למקרה, שיוכל להשמיע דבר נאה ומצֻין ומימיו לא נכנס בשיחה אלא מתוך מקרה כזה. דברי ביליבין היו מתֻבּלים תמיד במליצות אוריגינַליות חדות ומשֻׁכללות, אשר שמחו עליהן כל שומעיהן. המליצות האלה היו כמו מחֻבָּרות ומכֻוָּנוֹת במחשבה תחלה על-מנת להתקַים לימים רבים, על-מנת שֶׁיֵּקל לקטני-העולם המצוּים בספירות הגבוהות לזָכרן ולהעבירן מחדר-אורחים לחדר-אורחים. ובאמת היו משלי ביליבין נאמרים ונשנים בטרקליני וִינה ופעמים רבות הראו את השפעתם על דברים, הנחשבים לענינים גדולים.

פניו הדלים והירקרקים היו מלאים קמטים גדולים, שנראו תמיד מנֻקים וממֹרקים בשקידה רבה, כקצות האצבעות אחרי רחיצה בבית-מרחץ. תנועת הקמטים האלה היתה עִקר גדול בתָוי פניו. פעם התקמט מצחו בדמות קפלים רחבים וגבות-עיניו הוּרמוּ, ופעם הוּרדוּ גבּות-עיניו ואצל לחייו נעשו קמטים גדולים. עיניו הקטנות והשקועות בחוריהן הביטו תמיד נכחן ובשמחה.

– עתה ספּר-נא לנו מעשי-גבורתכם, – אמר ביליבין.

בולקונסקי ספּר לו בענוה יתרה את המעשה שהיה ואת דבַר בואו לפני המיניסטר, ואפילו פעם אחת לא הזכיר את ענין עצמו.

– הם קבלו אותי ואת בשורתי, כמו שמקבלים כֶּלב בזמן שמשחקים בקוֹנָאוֹת (פתגם צרפתי).

ביליבין התחיל צוחק וקמטי-עורו נתפשטו.

– אף על-פי-כן, יקירי, – אמר ויסתכל מרחוק באחד מצפרניו ויקמט עור-פניו ממעל לעינו השמאלית, – אדַמה, בכל הכבוד שאני מכבד בלבי את “הצבא הרוסי הפרַבוסלַבי” (את שלש המלים האחרונות אמר רוסית), אין נצחוֹנכם מן המזהירים ביותר.

הוא הוסיף לדבּר צרפתית ולבטא ברוסית רק את המלים המיֻחדות שהתכַּון להדגישן דרך-בוז.

– הגע בעצמך, בכל המונכם השתערתם על מורטיֶה האמלל, שרק דיביזיה אחת היתה בידו, ובכל-זאת נמלט מורטיֶה בעצמו מכם, – איזה נצחון יש כאן?

– אף-על-פי-כן, – ענה הנסיך אנדרי, – אם נדבר דברים כמשמעם, יכולים אנו לאמר, בלי התהלל לריק, כי זה טוב מעט ממה שנעשה על-יד אוּלְם.

– מפני-מה לא תפשתם אפילו מַרְשַׁל אחד?

– מפני שלא כל דבר נעשה כמו שמשערים ורוצים או כדרך שחגיגה נערכת בדיוק. אנחנו חשבנו, כאשר אמרתי לך, לבוא אל אחורי המחנה בשבע שעות בבֹּקר ולא באנו אף בחמש שעות בערב.

– ומפני-מה לא באתם בשבע שעות בבֹקר? היה לכם לבוא בשבע שעות בבֹקר, – אמר ביליבין בבת-צחוק, – בשבע שעות בבֹקר היה לכם לבוא.

– ומפני-מה לא פִתִּיתם את בונַפַּרטי באֹרח דִּפּלומַטי לצאת מגֵּינוּאַ? – אמר הנסיך אנדרי בנגוּנוֹ של ביליבין.

– ידעתי, – נכנס ביליבין לתוך דבריו, – כַּוָּנתך, שנקל מאד לשבת על הדרגש לפני האָח ולתפֹשׂ מַרשַלים בדבר-שפתים. אמת אמת הדבר, ואני חוזר ואומר, מדוע לא תפשתם אותו? ואל תתמהו, אם לא רק מיניסטר-הצבא, כי-אם גם הקיסר והמלך פרַנץ לא ישמח שמחה גדולה על נצחונכם; גם אני המזכיר האמלל שבמלאכוּת הרוסית אינני מרגיש צֹרך לתת למשרתי לפרַנץ שקל כסף לאות-שמחה ולשלחו ללכת עם אהוּבתו אל הפְּרַטֶּר… אף אמנם אין פְּרַטר פֹּה.

ביליבין כונן עיניו אל הנסיך אנדרי ופתאם פִּשֵּט עור-מצחו.

– עתה, מחמדי, אשאלך-נא אני “מפני-מה” – אמר בולקונסקי. – אני מודה לך, כי אינני מבין, אולי יש בזה דקדוקים דפלומטיים, שאין דעתי הקצרה מֻכשרת לעמוד עליהם, אבל אני אינני מבין: למַק אבד כל חילו, האֶרצהרצוג פֶרדינַנד והאֶרצהֶרצוג קרל כמו נגזרו מארץ-החיים, ומעשיהם שגיאה על שגיאה, וקוטוזוב לבדו בא ונוחל נצחון ממש ומבטל את הקסם הנתוּן על חיל-צרפת ומיניסטר-הצבא לא יחפוץ גם לדעת את פרטי המעשה הזה.

– מטעם זה עצמו, מחמדי. ראה-נא, יקירי: “אוּרַא, לשֵׁם הַצַּר, לשֵׁם רוסיה, לשֵׁם האמונה!” כל-זה יפה וטוב, אבל אנחנו, בית-מלכות-אוסטריה, מה לנו ולנצחונותיכם? הביאו לנו בשורה, כי גָבר האֶרצהרצוג קרל או פרדיננד – אין בין זה לזה ולא-כלום כאשר ידעת – על רוטה אחת של המְכַבִּים שבחיל בונפרטי, ונבשר זאת אחריכם ברעמי כלי-תותח. אך הדבר הזה כמו נועד בכַוָּנה רק להקניטנו. הארצהרצוג קרל איננו עושה דבר, הארצהרצוג פרדיננד עוטה חרפה וכלמה. את וינה נטשתם ולא תוסיפו להגן עליה, כאִלו אתם אומרים לנו: אלהים עמנו, וִיהי אלהים עם עיר-ממלכתכם. גנרל אחד היה לנו אשר אהבנוהו כֻלנו, הוא הגנרל שמיט, ואתם שמתם אותו מטרה לכדור-מות ותבואו לברכנו בברכת-נצחון! הלא תבין, כי אין לך בשורה מקנטת יותר מזו שאתה מבשר. הרי-זה כאִלו נעשָׂה בכַוָּנה, כאלו נעשָׂה בכַוָּנה להכעיס. מלבד זאת, לוּ גם נצחתם נצחון גדול באמת, לו גם נצח הארצהרצוג קרל, איזה שנוי היה יוצא מזה במהלך-הענינים בכלל? עתה כבר עברה השעה, כבר נתּנה וִינה בידי הצרפתים.

– אֵיךְ זה? וִינה בידי הצרפתים?

– ולא זאת בלבד, אלא שבונפרטי חונה בשֶׁנְבְּרוּן והגרף, יקירנו הגרף וֶרְבְּנַא נוסע אליו לשמוע מה שיצַוהו.

בולקונסקי הרגיש, אחרי טלטוליו ורשמי-הדרך שלו והתקבלותו לפני המיניסטר וביחוד אחרי אכלו וסעדו לבוֹ, כי איננו מבין את כל פֵּרושם של הדברים, שקלטו אזניו.

– היום בבֹקר היה פה הגרף לִיכְטֶנְפֶלְד, – ההוסיף ביליבין, – והראה לי מכתב, אשר בו תֹאֲרה בפרטות החגיגה הפומבית של הצרפתים בוינה. הנסיך מוּרַט וכל הרעש… אתה רואה אפוא, כי נצחונכם איננו משמח שמחה גדולה ואי-אפשר, שתקֻבּל כמשמיע-ישועה…

– לי אני אין חלוק בדבר, אין כל חלוק, – אמר הנסיך אנדרי, אשר החל להבין, כי לא גדולה היא באמת הבשורה על-דבר הקרָב שעל-יד העיר קרֶמס, בשעה שעיר-המלוכה נתּנה ביד האויב. – אבל איך נלכדה וינה? והגשר ו“ראש-הגשר” המפֻרסם והנסיך אוֹיעֶרְסְפֶּרְג? אנחנו שמענו, כי הנסיך אויעֶרספֶּרג סוֹכך על וינה.

– הנסיך אויערספֶּרג עומד מעבר מזה וסוכך עלינו; אדַמה, כי לא יגדיל עֲשֹה, אך עם-זה סוכך הוא. אבל וינה בעבר השני. לא, הגשר לא נתפש עוד, ואקוה, כי לא יִתָּפש, כי מַפָּץ טמון בו ונצטוו לפוצצו. לולא היה כן, כבר נִדַּחנו אל הרי בִיהם, ואתם וחילכם הייתם נתונים במצוק שעה קלה, בהיות המלחמה לכם מפנים ומאחוֹר.

– אך אף-על-פי-כן אין זאת אומרת, כי נגמרה כל המלחמה, – אמר הנסיך אנדרי.

– ואני אדַמה, כי נגמרה. וכן ידַמו גם בעלי-התריסין פה, אלא שאינם מְעִזים להגיד זאת. סופו של דבר יהיה כמו שאמרתי בראשית ימי המלחמה, כי לא בהתגברותכם באפס תקוה ולא באבק-השרפה בכלל יגָּמר הדבר, כי-אם על-ידי ממציאי האבק הזה, – אמר ביליבין והוא חזר בזה על אחד מפתגמיו ויפַשט את קמטי-מצחו ויעצור במלים רגע. – השאלה היא, מה תתן לנו פגישת הקיסר אלכסנדר עם מלך פרוסיה. אם תבוא פרוסיה בברית, יִכְפּו את אוסטריה ותהיה מלחמה. ואם אַין, לא יצטרכוא לא להתנות, באיזה מקום יחֻבּרו הסעיפים הראשונים של ספר-הברית החדש.

– אבל מה נפלאה גאונותו! – קרא הנסיך אנדרי פתאם בקול גדול ויקפוץ את ידו הקטנה וידפוק בה על השלחן. – ומה-מאד משחקת לו השעה לאותו האיש!

– לבוּאוֹנַפַּרטי? – אמר ביליבין דרך-שאלה ויקמט מצחו לאות, כי פתגם יִשָּׁמַע כרגע. – בּוּאוֹנַפרטי? – אמר בהדגשת הברת “בּוּ” – אבל אדַמה, כי עתה בתתו חֻקים מִשֶּׁנְבְּרוּן, אפשר לפטרו מ“אוּ” זה. תקנה זו אני מתקן באֹמץ-לב וקורא לו מעתה בלשון קצרה בּוֹנַפַּרְט.

– אך בלי שפת-לצון, – אמר הנסיך אנדרי, – האמנם תדַמה, כי נגמרה המלחמה?

– זה הדבר אשר אדַמה. אוסטריה יצאה טפשית מן המלחמה הזאת, ואין דרכה בכך, ובודאי תקח נקם. היא יצאה טפשית, כי על-כן היו מחוזותיה לחרבה (אומרים, הצבא הפרַבוסלבי מַרבה לבֹז בו), חילה נפוץ, עיר-ממלכתה נלכדה, וכל זאת בשביל יפי עיני מלכת סרדיניה. על-כן אגלה אזנך בסוד, יקירי, – מרגיש אני, שמכחשים לנו, אני שומע ולא באזני דברי משא-ומתן עם צרפת ומועצות-שלום, שלום מסֻתּר שלום ביחידות.

– אי-אפשר הוא! – אמר הנסיך אנדרי. – הלא היה זה נתעב עד-מאד.

– “מי שיחיה, יראה”, – אמר ביליבין וחזר ופִשט את קמטיו לאות גמַר השיחה.

כאשר בא הנסיך אנדרי אל החדר אשר הוכן לו וישכב בלבָנים נקיים על כסתות של פלומה וכרים מחֻממים ומבֻשמים, הרגיש, כי הקרָב, אשר בִּשר על-אודותיו, היה רחוק, רחוק ממנו. אך הברית עם פרוסיה, בגד מלכות אוסטריה, נצחונו החדש של בונפּרט, יציאת הקיסר פרנץ והחגיגה לכבוד יציאתו והראיון שהוא עתיד להֵראות מחר לפני הקיסר הזה – הם הדברים שהעסיקוהו באותה שעה.

אך עָצם את עיניו, וכרגע שמעו אזניו רעם כלי-תותח וירית רובים ודפיקת גלגלי-הרכב, והנה מוּשְׁקַטִּירִים חוזרים ויורדים מן ההר בשוּרה מיֻשרת והצפרתים מורים, והוא מרגיש, כי לבו מזדעזע, והוא רוכב ויוצא בראש החיל יחד עם שְׁמיט, וכדורים שורקים מסביב לו בקול מעורר גיל, ושמחת-חיים כפולה ומכֻפּלת, אשר לא היתה בו מימי-ילדותו, מלאה את קרביו.

וייקץ…

“כן-הוא, כל-זה היה באמת!…” אמר בולקונסקי ויחַיך כילד בלב שמח ותרדמה עזה, תרדמת איש צעיר, נפלה עליו.

יא.

ביום השני אֵחר להקיץ, ובחַדשו בלבו את רשמי הימים האחרונים, זכר קֹדם-כל, כי היום עליו להתיצב לפני הקיסר פרנץ, זכר את מיניסטר-הצבא, את הפליגל-אדיוטנט הנמוסי, את ביליבין ואת הדברים אשר דברו שניהם בערב. הוא לבש את בגדי-החג שלו, אשר לא שָׂם עליו זה ימים רבים, על-מנת לנסוע בהם אל היכל הקיסר, ויבוא אל חדר-עבודתו של ביליבין שמח וטוב-לב, טוב-רֹאִי וחבוש-זרוע. בחדר נמצאו ארבעה אנשים מחברי ה“קוֹרפּוס הדִּפּלומַטי”. אחד מהם היה הנסיך הִפּוליט קוּרַגין מזכיר המלאכוּת, אשר היה ידוע לבולקוֹנסקי מכבר, ואל שלשת האנשים האחרים וִדַּע אותו ביליבין.

גם בוִינה גם במקום הזה היו בני מרום-העם הרוסי, הצעירים והעשירים והצוהלים, חבורה מיֻחדת, וביליבין, שהיה ראש החבורה הזאת, קרא לה “אֲנָשֵׁינוּ”. לבני החבורה הזאת, שכּמעט כֻּלם היו דִּפּלומטים, היו, לפי-הנראה, עסקים רחוקים מעניני המלחמה והפוליטיקה, עסקים מיֻחדים לבני מרום-העם, משא-ומתן עם נשים ודאגה לעבודת המשמרת, כדי לצאת ידי-חובה. האדונים האלה קבלו, לפי-הנראה בנפש חפצה, את הנסיך אנדרי לחבורתם כאחד משלהם, וכבוד כזה עשו רק למעטים. מפני הנמוס וכדי להכּנס עמו בדברים, שאלוהו שאלות אחדות על-דבר החיל וההתנגשות, ומיד חזרה ונתחלקה השיחה לדברי-לצוֹן ושאָר מיני דברים בטלים.

– אבל יפה ביחוד, – אמר אחד מהם, בספּרו מעשה בדִפּלומַט אחד מחבריו, שנכשל בדרכו הדִּפּלומטי, – יפה ביחוד מה שהקנצלר אמר לו בפֵרוש, כי העבָרה זו שהעבירוהו ללונדון עלִיה היא לו וכי עליו לחשֹׁב זאת לעליה. התשַׁוו לעיניכם את תארו בשעת מעשה זה?

– ורע מכל, אדוני, מעשה קורַגין, שאני מגלה סודו בזה: בא אסון על אדם, ודון-ז’וּאן זה נבנה מחֻרבּנו. אך זה אדם נורא!

הנסיך הִפּוֹליט שכב על כסא ווֹלטֵרי כשהוא תומך רגליו על יד הכסא. לדברים האלה התחיל צוחק.

– דברו-נא, דברו-נא, – אמר.

– הוי דון-ז’ואן! הוי צפעוני! – נשמעו קולות.

– דע לך, בולקונסקי, – אמר ביליבין אל הנסיך אנדרי, – שכּל מעללי החיל הצרפתי (עוד מעט ואמרתי החיל הרוסי) כאַין הם לעֻמת הדברים, אשר עולל האדם הזה בין הנשים.

– האשה היא עזר לאיש, – אמר הנסיך הִפּוליט ויבט בעד הלוֹרְנֶט אל רגליו המוּרָמות.

ביליבּין ושאר בני-החבורה הביטו אל עיני הִפּוליט ויצחקו בקול גדול, והנסיך אנדרי ראה, כי הִפּוליט זה, אשר עוד מעט וקנא את אשתו בגללו, היה שוטה מגֻחך בעיני כל בני-החבורה.

– עוד עלי להראותך את קורַגין, – אמר ביליבין לבולקונסקי בלחש. – נחמד הוא בשעה שהוא מדבּר בפוליטיקה; כדַי הוא לראות את החשיבוּת שלו בשעה כזאת.

ומיד ישב אצל הִפּוליט והתחיל מדבּר עמו בפוֹליטיקה, וקמטיו נראו על מצחו, והנסיך אנדרי ושאר בני-החבורה קרבו עמדו אצלם.

– אין הַקַּבּינֶט הברליני יכול לגלות דעתו על-אודות הברית, – פתח הִפּוליט ויסתכל בגאוה בכל הנצבים עליו, – מבלי הביע… כמו בנוטה האחרונה שלו… הלא תבינו… הלא תבינו… ואולם אם לא ישַנה הוד-הקיסר את עִקרי בריתנו…

– המתֵּן לי, עוד לא גמרתי… – אמר אל הנסיך אנדרי ויאחז בידו. – אני חושב, כי ההתערבות תחזק מאי-ההתערבות וכי… – הוא החריש רגע – אין לחשֹׁב את דחית הטלגרמה שלנו מיום 28 באוקטובר לסוף מעשה. הנה כה יגמר כל הענין.

– דֵּימוֹסְתֶּנֶס, אני מכירך על-פי האבן הקטנה הצפוּנה תחת לשון-הזהב שלך, – אמר ביליבין, וְכִפַּת-שְׂעָרו התחילה נעה על ראשו מקֹרת-רוחו. הכל צחקו, והִפּוליט הרים קולו בצחקו יותר מכֻּלם. נכּר היה בו, שהצחוק קשה לו, כי נעצרה נשימתו, אך לא יכול להתאפק מצחוק פרא זה, אשר מתח והרחיב את פניו הקופאים תמיד.

– שמעו-נא, אדוני, – אמר ביליבין, – בולקונסקי מתארח בביתי פה בברין, ורצוני להעניק לו, כאשר תמצא ידי, מכל מנעמי חיי המקום. אִלו היינו בוִינה, היה זה נקל; אך פה, במאוּרה המוֹרַבית הנתעבה הזאת, יקשה הדבר, ואני מבקש מכֻּלכם, שתהיו לי לעזר. יש להמציא לו כל מה שאפשר בברין. אתה קבל עליך את התיאטרון, אני – את נכבדי-העיר, ואתה, הפּוליט, כמובן מאליו – את הנשים.

– יש להראות לו את אֲמֵלִי הנחמדה! – אמר אחד מבני-החבורה וישק את קצות אצבעותיו.

– בכלל עלינו להטות קצת את לב איש-הצבא הזה הצמא לדם – אמר ביליבין – אל דרכי אהבת-הבריות.

– מסֻפּקני, אם אקבל את הטובות, שאתם רוצים להשפיע עלי, אדוֹני, ועתה עת לי לנסוע, – אמר בולקונסקי בהביטו אל השעון.

– אנה?

– אל הקיסר.

– אָה! אָה! אָה!

– לך לשלום, בולקונסקי! לך לשלום, אדוני הנסיך; הַקדימה-נא לבוא היום אל הלחם, – נשמעו קולות. – אנחנו נעשה חפצנו בך.

– בדברך עם הקיסר, הַרבה כפי-האפשר להלל את סדרי הספּקת הַצֵּדָה ואת הדרכים המתֻקנים, – אמר ביליבין, בשַׁלחו את בולקונסקי עד הפרוזדור.

– רוצה הייתי להלל, אלא שאיני יכול, על-פי מה שידעתי, – ענה בולקונסקי בבת-צחוק.

– אם-כן, הַכבירה במלים בכלל. ה“אוֹדִיֶּנְצִיּוֹת” – תאוַת נפשו, ולדבּר בעצמו אינו אוהב ואינו יכוֹל, כאשר תראה בעיניך.

יב.

הקיסר פרנץ אך נתן עיניו בשעת-יציאתו בפני הנסיך אנדרי, אשר עמד במקום שהֻקצה לו בין האופיצרים האוסטריים, וירכן לו בראשו הארֹך. אבל אחרי היציאה אמר לו הפליגל-אדיוטנט של אתמול בנמוסיותו הנהוגה, כי הקיסר חפץ בו שיבוא לפניו. הקיסר פרנץ קבלוֹ בעמידה באמצע החדר. בטרם החלו לדבּר, התבונן הנסיך אנדרי וישתומם, כי הקיסר כאלו נבוך והסתמק, מבלי דעת מה לאמר לו.

– הגידה-נא, באיזו שעה התחיל הקרָב, – שאל הקיסר בחפזון.

הנסיך אנדרי השיב לו. אחרי שאלה זאת שאל אותו עוד שאלות פשוטות כאלה: " השלום לקוטוזוב? באיזה יום יצא מקרֶמס?" וכיוצא בזה. הקיסר דבּר עמו כאיש, אשר כל מטרתו אך לשאֹל שאלות במספר קבוע. ברור היה, שאין לו כל צֹרך בתשובות על שאלותיו.

– באיזו שעה התחילה ההתנגשות? – שאל הקיסר.

– אינני יכול להודיע להוד-מלכותך, באיזו שעה התחילה ההתנגשות מפָּנים, אך בדִירְנְשְׁטֵין, ששם נמצאתי אני, התחיל החַיל להשתער בשש שעות בערב, – אמר בולקונסקי מתוך התעוררות והַנָּחה, שתעלה בידו להבּיע כל מה שידע וראה בנוסחה שֶׁסִּדר בלבו קֹדם לזה.

אך הקיסר חִיֵּך רגע קל ונכנס לתוך דבריו:

– כמה מילים?

– מהיכן עד היכן, אדוני הקיסר?

– מדירנשטֵין עד קרֶמס.

– שלשה מילים וחצי, אדוני הקיסר.

– הסרו הצרפתים מהעבר השמאלי?

– לפי דברי המרגלים, עברו הצרפתים הנשארים את הנהר בלילה ברפסודות.

– היש מספוא למַדי בקרֶמס?

– מספוא לא הובא בַמִּדה…

הקיסר נכנס לתוך דבריו:

– באיזו שעה נהרג הגנרל שְׁמיט?

– כמדֻמה לי, בשבע שעות.

– בשבע שעות. צער גדול הוא! צער גדול!

הקיסר אמר, כי הוא מביע תודה, ויגחן. הנסיך אנדרי יצא, וכרגע סבּבוהו חַצרנים מכל-עבָרים. מכל-עבָרים הביטו אליו עיני-חבּה ונשמעו דברי-חבּה. הפליגל-אדיוּטנט שֶׁקִּדם פניו ביום אתמול בנמוסיות קרה, הוכיח אותו, על-כי לא לן בארמון, ובקש מאתו, שיתאכסן בביתו. מיניסטר הצבא נגש ובִשרוֹ בברכה, שהקיסר נתן לו את האורדן שעל שם מַריה-טֶרֵיזיה ממדרגה שלישית. אחד הַקַּמֶרְהֶרִים של הקיסרית בקש מאתו, שֶׁיֵּרָאֶה לפני הקיסרית, גם אשת האֶרצהרצוג חפצה לראותו. רגעים אחדים לא מצא מלים בפיו, מבלי דעת, למי ישיב ראשונה, ומלאך-רוסיה אחז בו בין-כה בכתפו ויטהו אל החלון ויכּנס עמו בדברים.

בשורתו נתקבלה בשמחה, ולא כמו שאמר לו ביליבין, ותפלת-תודה החליטו לערוך על זה. לקוטוזוב נתּן אורדן מריה-טֶריזיה בלוית צלב גדול, ומתנות-כבוד נתּנו לכל החיל. בולקונסקי נתבקש לבוא בבתים הרבה, וכל היום ההוא עד הערב היה עסוק בבקור גדולי שרי-אוסטריה. בשעה החמישית בערב גמר את בקוריו וילך אל האכסניה שלו, אל בית ביליבין, ובלבו חבּר מכתב אל אביו על-דבר הקרָב ונסיעתו אשר נסע לברין. אצל המרפסת התחתוֹנה, לפני מבוא בית-מגוריו של ביליבין, עמדה עגלה טעונה עד חציה, ופרַנץ, משרתו של ביליבין, יצא מן הפתח כהוא סוחב מזודה כבדה.

לפני נסעו אל ביליבין נכנס הנסיך אנדרי לחנוּת של ספרים לקנות לו ספרים למקרא לימי-המלחמה ויתמהמה בחנוּת ההיא.

– מה זאת? – שאל בולקונסקי.

– אהה, הוד-נסיכות! – אמר פרנץ בטלטלו ביגיעה רבה את המזודה לתוך העגלה. – הרינו נוסעים גם מזה הלאה. אותו רשע הדביק אותנו גם פה.

– מה זאת? מה? – שאל הנסיך אנדרי.

ביליבין יצא לקראתו, ועל פניו השוקטים תמיד נראו דאגה ורגזה.

– אבל הגידה ואל תכחד, – אמר ביליבין, – כי יפה ונחמד מעשה זה בגשר תָּבוֹר (גשר ידוע בוִינה). הם עברו באין מחריד.

הנסיך אנדרי לא הבין דבר.

– אי-מזה באת אפוֹא, אם אינך יודע מה שכבר נודע לכל הָרַכָּבים שבעיר?

– מאֵשת האֶרצהרצוג אני בא. שם לא שמעתי דבר.

– ולא ראית, שבכל-מקום מתכּוננים לצאת לדרך?

– לא ראיתי… אבל מה-זה נהיָה? – שאל הנסיך אנדרי בקֹצר-רוח.

– מה נהיָה? זה הדבר אשר נהיה: הצרפתים עברו את הגשר, אשר אויערספֶּרג גונן עליו, ואת הגשר לא הרסו, ומוּרַט ממהר עתה במסלה ההולכת הנה, והיום או למחר יהיוּ פה.

– איך זה? איככה לא הרסו את הגשר, שהטמינו בו מַפָּץ?

– זאת אשאלך אני. זאת לא יודע איש, גם בונפרטי בעצמו אינו יודע זאת.

בולקונסקי הניע כתפיו.

– הלא אם עברו את הגשר, אבד כל חילנו כי יהיה מֻבדל ועזוב, – אמר בולקונסקי.

– זהו עִקרו של דבר, – ענה ביליבין. – שְׁמע את אשר נעשָׂה. הצרפתים נכנסו לוִינה, כאשר אמרתי לך. הכל יפה מאד. ביום השני, כלומר אתמול, עלו האדונים הַמַּרשלים, מוּרַט, לַאן ובֶלְיַאר, על סוסיהם וירכבו ויבואו אל הגשר. (וּזכֹר, כי שלשתם גַּסְקוֹניים הם). “אדוני, – אמר אחד מהם, – אתם ידעתם, כי גשר-תבור ממֻלא מַפָּץ מזה ומזה, ולפניו המבוא הנורא וחמשה-עשר אלף איש מצֻוִּים לפוצצו לבלתּי תת לנו לעָברו. אך לאדונינו הקיסר נפוליון ינעם, אם נלכוד את הגשר. נלכה-נא שלשתנו ונלכדהו”. “הבה נלכה” אמרו חבריו ויעברו שלשתם וילכדו את הגשר, ועתה הם וכל חילם עולים עלינו ועליכם ועל הנלוִים אליכם.

– חדל-לך להתלוצץ – אמר הנסיך אנדרי בפנים עצובים ובכֹבד-ראש.

שמועה רעה היתה זאת לנסיך אנדרי, אבל גם נֹעם לנפשו מצא בה.

כשנודע לו שהחַיל הרוסי בצרה גדולה כזאת, עלתה על דעתו, שהוא הוא העתיד לחַלץ את החיל הזה מצרתו וזה המקום העתיד להבדילו מתוך שאָר האופיצרים, אשר לא שֵׁם ולא זֵכר להם, ולפתוח לפניו את דרך הכבוד והגדֻלה. בשמעו את דברי ביליבין, הרהר בלבו, שבבואו אל החיל יגַלה דעה מיֻחדת במועצה הצבאית, ודעתו תקֻבּל ותציל את החיל, ועליו יוטל להקים בעצמו את העצה אשר ייעץ.

– חדל-לך להתלוצץ – אמר אל ביליבין.

– לא מתלוצץ אני, – הוסיף ביליבין, – אין לך אמת מרה יותר מזו. השרים האלה באו לבדם על הגשר ויניפו מטפחות לבנות ויאמרו כי נעשָׂה שלום זמני וכי נוסעים הם לשאת ולתת בזה עם הנסיך אוֹיערספֶּרג. האופיצר העומד על המשמר נתן להם לבוא אל “ראש-הגשר”. הם ספרו לו אלפי הבלים גַּסקוֹניים: כי נגמרה המלחמה, כי הקיסר פרנץ קבע פגישה לנפוליון, כי רוצים הם לראות את הנסיך אויערספרג, ועוד אלף שקרים כאלה. האופיצר שמע וישלח לקרֹא לאויערספרג; והאדונים האלה התחילו מחבקים את האופיצרים ומצחקים עמהם ויושבים על-כלי-התותח, ובין-כה עלה בַּטַּליון צרפתי על הגשר, ואיש לא התבונן בדבר, וישלך את השקים המלאים חמרי-בעֵרה אל הנהר ויקרב אל “ראש-הגשר”. לבסוף בא הגנרל-ליטננט בעצמו, נסיכנו הנחמד אויערספרג פוֹן מוֹיטֶרְן. “אוֹיֵב יקר! פּאֵר צבא-אוסטריה, גבּור מלחמות טורקיה! חלפה איבתנו, יכולים אנו לפשֹט יד איש לאחיו… הקיסר נפוליון מתאַוה ומחכּה בקֹצר-רוח לדעת את הנסיך אויערספרג”. כללו של דבר, האדונים האלה, הלא גסקוניים הם, מַעתירים עליו מלים יפות, והוא שמח כל-כך על הכבוד הזה, על הידידות העזה והמהירה, שנוסדה בינו ובין הַמַּרשלים הצרפתיים ועיניו מסתמאות כל-כך למראה אדרתו ונוצתו, נוצת בת-יענה, של מוּרַט, שאינו רואה לפניו אלא אוּר-אִשָּׁם ושוכח את האש, אשר הוטל עליו לקבל בה את אויבו. (בכל התרגשותו לא שכח להפסיק פה קצת, כדי שיספיק השומע להתבונן כל-צרכו ביפי פתגמו). והבַּטליון הצרפתי רץ ונכנָס בין-כה אל “ראש-הגשר” וסותם את כלי-התותח והגשר נתפש. ויפה מכל-זה, – הוסיף ביליבין, אשר הרצאתו הנאה הניחה את דעתו, – המעשה בַּסֶּרְזַ’נְט, אשר הֻצג אצל כלי-התותח, שנועד לתת את האות, כשתהיה השעה צריכה לכך, להצית את חמרי-הנפּוץ ולהרוס את הגשר; הסרז’נט הזה ראה, כי הצרפתים רצים ועולים על הגשר, ויאמר לירות, אך לַאן עצר בידו. הסרז’נט, אשר היה חכם, לפי-הנראה, מהגנרל הממֻנה עליו, נגש אל אויערספרג ויאמר אליו: “מִרמה, אדוני הנסיך, – הנה הצרפתים!” ראה מורַט, כי אם ינתן לַסרזַ’נט לדבּר דבריו, אבֹד יֹאבד הכל, ויפן אל אויערספרג ויעש את עצמו כמתפלא (גַּסקוני גמור) ויאמר אליו: “אינני רואה את הדיסציפלינה האוסטרית הנודעה בכל-הארץ. האמנם תתן לקטן ממך לדבּר אליך בלשון כזאת!” תחבולה גאונית היא זאת. הנסיך אויערספרג שמע וירגז ויצַו לשים במשמר את הסרז’נט. אמר-נא אתה, האם לא נחמד הוא כל המעשה הזה בגשר-תָּבוֹר. הרי זה ספק טפשות, ספק פּשיעה…

– אולי בגידה היא, – אמר הנסיך אנדרי ובדמיונו חזה אדרות אפורות, פצעים, עשן אבק-שרפה, רעמי יריה, ולבסוף כבוד וגדֻלה לו.

– גם זה אין כאן. הרי זה מצב קשה מאֵין כמוהו לבית-המלכות, – הוסיף ביליבין. – אין כאן לא בגידה, לא פשיעה, לא טפשות, הרי זה כמעשה שהיה באוּלְם… – והוא כאלו התחיל מהרהר ומחפש מלה מתאֶמת – הרי זה… מַקִּיּוּת היא. לְמַקִּיִּים היינו, – סִיֵּם והרגיש בעצמו, כי השמיע מלה חדשה, מלה שעתידים לשנות ולאמר בשמו.

הקמטים שנקוו עד-כה על מצחו, נתפשטו מהרה לאות קֹרת-רוח, ומתוך בת-צחוק קלה התבונן בצפרניו.

– אנה פניך מוּעדות? – אמר פתאם אל הנסיך אנדרי, אשר קם ממקומו וישם פניו אל חדרו.

– נוסע אני.

– לאָן?

– אל החַיל.

– הלא אמרת לשבת פה עוד שני ימים?

– ועתה אני נוסע מיד.

וכאמרו זאת צוה להכין הכל לנסיעתו וילך-לו אל חדרו.

– הידעת, מחמדי, – אמר ביליבין בבואו אליו אל חדרו, – הנה שמתי את לבי אליך. למה-זה תסע?

ולאות, כי שאלתו היא שאלה שאין עליה תשובה, נתפשטו כל הקמטים שעל פניו.

הנסיך אנדרי שם עינו על הדובר אליו ולא ענהו דבר.

– למה-זה תסע? ידעתי, כי חושב אתה, שזאת היא חובתך, למהר ולדאות אל החַיל בשעת סכנתו. אני מבין זאת, יקירי, מדת-גבורים היא.

– לא-כלל, – אמר הנסיך אנדרי.

– אבל פילוסוף אתה; היֵה אפוא פילוסוף גמור, התבונן בדברים מצד אחר וראית, כי חובתך היא, להֶפך, לשמור את נפשך. יעשו כן אחרים, אנשים אשר לא יצלחו לכל דבר אחר… הן לא צֻוֵּיתָ לשוב, ומזה לא שִׁלחו אותך; אם-כן, אתה יכול להשאר פה ולנסוע אתנו. אל המקום אשר יובילנו קשי-יומנו. שמעתי, שנוסעים לאוֹלְמִיץ. ואולמיץ עיר נחמדה. נִסע-נא יחדו במנוחה במרכבתי.

– חדל-נא להתלוצץ, ביליבין, – אמר בולקונסקי.

– באמת ובתמים אני מדבּר. הגע בעצמך. לאָן ולשֵׁם-מה תסע עתה, בשעה שבידך להשאר פה? אחת משתי אלה תבוא עליך (על רקתו השמאלית נראו קמטים): או לא תספיק להגיע אל החַיל ושלום יהיה, או כל חיל קוטוזוב יִנָּגף ותהיה לחרפה עמו יחד.

בּיליבּין פשט את קמטיו, וברור היה לו, שאין להשיב על דבריו מאומה.

– זאת לא אוכל לחקור, – אמר הנסיך אנדרי כמתרעם, ובלבו אמר: “נוסע אני להציל את החיל”.

– גבור אתה, יקירי, – אמר ביליבין.

יג.

בלילה ההוא התפטר בולקונסקי ממיניסטר-הצבא ויסע אל החיל, בלי דעת בעצמו, איפה ימצאהו, ובדאגה, שמא יתָּפש בדרך בידי הצרפתים.

כל המקֹרבים למלכות, שנמצאו בברין, אספו את חפציהם וכבר נשלח משא לאוֹלמיץ. על-יד אֶצֶלְסְדּוֹרְף יצא הנסיך אנדרי אל הדרך, אשר נסע בו החיל הרוסי בחפזון גדול ובסדר פרוע מאד. הדרך היה מלא עגלות כל-כך, שלא היה אפשר לנסוע שם במרכבה, ויקח מִשַּׂר-הקוזקים סוס וקוזק אחד ויעבור את העגלות, והוא עיף ורעב, וירכב לחַפּש את מרכבתו ואת המצביא הראשי. שמועות רעות שבּרעות על-אודות החיל הגיעוּ לאזניו בדרך, ומראה החיל, הנס בלי-סדרים, העיד, כי נכונות השמועות האלה.

“החיל הרוסי הזה, אשר הובא הנה מקצה הארץ בזהב אנגליה, גם גורלו יהיה כזה (כגורל החיל שעל-יד אוּלם)” – את הדברים האלה, דברי בונפרטי בפקֻדתו אל החיל בראשית המלחמה ההיא, זכר הנסיך אנדרי, והם העירו בו השתוממות על הגבור הגאוני וחלישות-דעת ותקות-כבוד יחד. “ומה, אם אין לי אלא למות?” אמר בלבו. “אם השעה צריכה לכך, הנני! לא נופל אני מאחֵרים”.

בשאט-נפש הביט הנסיך אנדרי אל המחנות הארֻכּים המתבוללים זה בזה, אל העגלות ואהליהן, אל כלי-התותח ומשַׁמשיהם ואל טורי העגלות השוֹנות והמשֻּׁנות, אשר נהרו אחריהם בלי-סוף והעבירו זו את זו, שלש וארבע יחד, ומלאו את מסלת-הרפש עד אפס מקום לעבור. מכּל-עבר, מפנים ומאחור, נשמעו, כפי מה שיכלה האֹזן לשמוע, מַשק גלגלים, דפיקת תֵּבות-העגלות והעגלות השונות בעצמן והַלָּפִיטים, שעטת פרסות סוסים, מכות שוט, גערות רוכבים, גדופי אנשי-צבא ואופיצרים ומשַׁמשיהם. בעֶברי הדרך נראו בכל-צעד או סוסים נופלים, שנמחצו ושלא נמחצו, או עגלות, שנשברו ואנשי-צבא בודדים יושבים עליהן ומחכים, או אנשי-צבא, שנפרדו ממחנותיהם והלכו המונים המונים אל הכפרים הסמוכים או נשאו מן הכפרים תרנגולות, אֵילים, חציר ושקים מלאים. במוֹרדות ובמעלות הלכו ההמונים דחופים יותר, והקולות גברו ולא פסקו אפילו רגע קטן. אנשי-הצבא הלכו הלוך ושקוֹע ברפש עד ברכיהם ותמכו בידיהם כלי-תותח ועגלות; שוטים הלמו, פרסות רמסו, רצועות נתּקו וגרונות נִחרו מקריאות וגערות. האופיצרים נוהגי-המחנות עברו על סוסיהם פעם הֵנה ופעם הֵנה בין העגלות. קולותיהם נשמעו בקֹשי בתוֹך המהומה הכללית ועל פניהם נראה, שאינם מקַוים עוד להביא סדר קצת במהפכה זאת.

“זהו הצבא הפרַבוסלבי”, אמר בולקונסקי בלבו בלשונו של ביליבין.

בחפצו לשאֹל את אחד האנשים האלה, איפה המצביא הראשי, קרב אל מחנה העגלות. לקראתו באה מרכּבה משֻׁנה רתומה לסוס אחד, עגלה עשויה מעשה-הדיוט, שנתכַּונו בה, לפי-הנראה, שתשמש גם מרכבת-טיול. בה נהג איש-צבא ותחת מכסה-העור שעליה ישבה אשה עטופה במטפחת. הנסיך אנדרי נגש ויפן בשאלתו אל איש-הצבא, והִנה הגיעו לאזניו צעקות גדולות ומרות, צעקות האשה מתחת המכסה ההוא. האופיצר הנוהג במחנה העגלות הכה את איש-הצבא הנוהג בעגלה, על כי רצה לעבור את העגלות שלפניו, והרצועה נפלה על מָסך המרכבה. האשה צעקה בקול מר. כראותה את הנסיך אנדרי, הוציאה את ראשה מבעד המסך ותנופף ידיה הצנומות, שפרצו ויצאו מתחת המטפחת העבה, ותקרא:

– אדיוטַנט! אדוני האדיוטַנט… בשם אלהים… הצילני-נא… מה אעשה עתה?… אני אשת הרופא… אינם נותנים לעבור, ואנחנו נשארנו מאחור, לא נדע, איה אנשינו…

–כרקיק-לחם אֲדִקְּךָ, שובה לאחוריך! – צעק האופיצר בחמתו אל איש-הצבא. –שובה עם מנֻוֶּלת זו שלך.

– אדוני האדיוּטנט, הצילני. מה אעשה עתה? – צעקה אשת הרופא.

– הואל-נא ותנה לעגלה זאת לעבור. האינך רואה, כי אשה יושבת בה? – אמר הנסיך אנדרי, בגשתו על סוסו אל האופיצר.

האופיצר נתן עיניו בו ולא ענהו ויוסף לאַיֵּם על איש-הצבא ולצוותו לשוב.

– תנה לעבור, אמרתי לך, – חזר ואמר הנסיך אנדרי ושפתיו נלחצו זו בזו.

– ואתה מי אתה? – פנה אליו האופיצר פתאם בחמת-שכרון. – מי אתה? האחד השרים אתה? (בלשון-יחיד דבּר והדגיש מלת “אתה”) פה אני שׂוֹרר ולא אתה. ואתה, שוב לאחוריך. כרקיק-לחם אֲדִקּך.

לפי-הנראה נעמה לו מליצה זו לאותו האופיצר.

– יפה דחה לו לאדיוטנט הצעיר, – נשמע קול מאחוריו.

הנסיך אנדרי ראה, כי האופיצר המלא חמת-שכרון הגיע למדרגה, שאין אדם מֻכשר בה להשמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו, וכי הַמלצתו על אשת הרופא היושבת במרכבה נותנת אותו לצחוק, מה שהיה נורא בעיניו תמיד מכל צרה ורעה; ואולם לבו לא נתנוֹ לחדול מהָגן עליה. עוד לא הספיק האופיצר לגמור את דבריו האחרונים, והנסיך אנדרי נגש אליו על סוּסו ופניו נַעוו מחֵמה, וירם את ה“נַּגַּיקה”.

– הוֹ-אֶל-נָא וּתְנָה לַ-עֲ-בוֹר!

האופיצר הניע בידו ויט משם מהר.

– כל-זה מפקידי-השטַבּ, מהם כל המהומה, – לחש האופיצר בתלונה. – עֲשו לכם אפוא כטוב בעיניכם.

הנסיך אנדרי סר מַהר מאצל אשת הרופא, אשר קראה לו מושיע, ולא הרים עיניו, ובשאט-נפש זכר את כל פרטי-פרטיו של המחזה המכֹער הזה וירכב הלאה אל הכּפר, אשר אמרו לו, כי המצביא הראשי יושב בו.

בבואו אל הכפר, ירד מעל סוסו וילך אל הבית, אשר נראה לעיניו ראשונה, לנוּח בו רגע, לסעד לבו ולבָרר לעצמו את כל אותם הרעיונות, אשר העציבו והרגיזו את רוחו. “המון מנֻוָּלים הם ולא חיל⁸”, אמר בלבו, בגשתו אל חלונו של הבית, שנראה לקראתו ראשונה, והנה קול ידוע לו קרא אליו בשמו. וישא עיניו וירא והנה פניו היפים של נֶסוִיצקי נשקפים בעד החלון. נסויצקי לעס דבר-מה בפה מלא עסיס ונפנף בידיו וקרא אליו לגשת.

– בולקונסקי, בולקונסקי, מה לך, האינך שומע? מַהרה ובֹאָה! – קרא בקול רם.

הנסיך אנדרי נכנס ומצא את נסויצקי עם עוד אדיוטנט אחד, שסעד עמו שם. שניהם פנו אל בולקונסקי בחפּזון וישאלוהו, אם איננו יודע חדשות. על פניהם, הידועים לו מאד, ראה אותות דאגה ורגזה. ביחוד נראו אותות אלה על פני נסויצקי, שהיו צוחקים תמיד.

– איפה המצביא הראשי? – שאל בולקונסקי.

– פה, בבית ההוא, – ענה האדיוטנט.

– האמת הדבר, כי נעשָׂה שלום, כי נכנענו? – שאל נסויצקי.

– זאת אשאל אני אֶתכם. אני לא אדע מאומה. רק אחת ידעתי, כי ביגיעה גדולה באתי אליכם.

– ואנחנו אוי לנו! שֹׁד ושבר! אודה על פשעי, אחי: צחוק צחקנוּ למַק, ועתה מר לנו ממנו, – אמר נסויצקי. – אך שבה-נא וּסעד לבך.

– עתה, אדוני הנסיך, לא תמצא פה לא עגלות ולא כל-מאומה, ופֶטר משָׁרתך, מי יודע איהו, – אמר אדיוטנט אחר.

– והמעון הראשי איהו?

– בצְנַים נלין.

– ואני חבשתי וטענתּי את כל הדרוש לי על שני סוסים, – אמר נסויצקי, – ויפה יפה נחבשו חבילותי. אפשר לברוח עמהם גם דרך הררי-ביהם. מר לנו, אחי. אבל מה לך, החולה אתה, שאתּה מתנודד? – שאל נסויצקי, בראותו, כי הנסיך אנדרי נזדעזע, כאלו נגע בצלוחית-לֵידֶן.

– אין דבר, – השיב הנסיך אנדרי.

ברגע ההוא זכר את המעשה, שהיה בו וּבאשת הרופא ובאופיצר שעל העגלות.

– מה המצביא הראשי עושה פה? – שאל בולקונסקי.

– אינני מבין מאומה, – אמר נסויצקי.

– אני אחת אבין, כי הכל נתעב ונאלח, – אמר הנסיך אנדרי וילך אל הבית, אשר גר בו המצביא הראשי.

לפני כניסתו אל הפרוזדור עבר אצל מרכבת קוטוזוב וסוסיהם הכושלים של בני-לויתו ועל-פני קוזקים מסַפּרים בקול רם. על קוטוזוב אמרו לו, הוא בפְּנים עם הנסיך בַּגְרַטְיוֹן ועם וַירוֹטֶר – גנרל אוסטרי, שנמנה תחת שמיט. – בפרוזדור ישב קוזלובסקי הקטן לפני לבלר ורגליו שפופות תחתיו. הלבלר התעטף במעילו וכתב בחפזון על חבית הפוכה. פני קוזלובסקי היו של איש עיף ויגע, לפי-הנראה לא ישן גם-הוא כל הלילה. כשנכנס הנסיך אנדרי, שם קוזלובסקי עיניו עליו, אך גם לא הרכין לו בראשוֹ.

– השורה השנית… כתבתּ? – הוסיף לקרֹא אל הלבלר. – הגְּרֵינַדִּירי הקיוֹבי, הפּוֹדולי…

– לא אספיק, אדוני השר, – ענה הלבלר ויבט אל קוזלובסקי דרך זלזול וכעס.

ומאחרי הדלת נשמע קול קוטוזוב בדבּרו במהירות ובתרעומות וקול זר נכנס לתוך דבריו. על-פי צלצול הקולות האלה, על-פי מבטו הקר של קוזלובסקי, שהביט אליו בשעת כניסתו, על-פי קלות-ראשו של הלבלר, על-פי ישיבה זו שישבו קוזלובסקי והלבלר סמוכים כל-כך למצביא הראשי על הארץ אצל חבית ועל-פי הצחוק אשר צחקו הקוזקים שומרי-הסוסים בקול רם מתחת לחלון הבית, – על-פי כל-זה הבין הנסיך אנדרי, כי דבר גדול וקשה היה נכון לבוא.

הנסיך אנדרי הִכבּיר על קוזלובסקי בשאלות דוֹרשות תשובה.

– עוד מעט, אדוֹני הנסיך, – אמר קוזלובסקי. – פקֻדה לבגרַטיון.

– והקפיטולַציה?

– אין כל קפיטולציה; לצאת להִלחם נצטוו.

הנסיך אנדרי שָׂם פּעמיו אל הדלת, אשר נשמעו הקולות מאחריה. אך בו-ברגע, שאמר לפתוח את הדלת, חדלו הקולות בחדר, הדלת נפתחה וקוטוזוב נראה על המפתן באפו, אף-נשר, על פניו התּפוּחים. הנסיך אנדרי עמד ממולו, אך נכּר היה בעינו הרוֹאָה האחת של המצביא הראשי, שהוא טרוד כל-כך ברעיון ובדאגה, שאינו רואה בעינו מאומה. הוא הביט נכחו אל האדיוטנט שלו ולא הכירוֹ.

– הגמרתּ? – פנה קוטוּזוב אל קוזלובסקי.

– כרגע, אדוני המרומָם.

בַּגרַטיון, איש שפל-קומה, בעל פנים עזים וקופאים, פני איש מזרחי קר וזועף, אך לא זקן, יצא אחרי המצביא הראשי.

– אני מתכבד לבוא לפני הוד-רוממותו, – אמר הנסיך אנדרי שנית בקול רם ויושט את הקוֹנבֶרט.

– אַה, מִוִּינה? טוב. אחרי-כן, אחרי-כן!

קוטוזוב יצא עם בגרטיון אל מרפסת המבוא.

– לך לשלום, נסיך, – אמר קוטוזוב אל בגרטיון. – יהי אלהים עמך. אני מברכך בצאתך למעשה-גבורתך.

פני קוטוזוב נעשו רכים פתאם ודמעות נראו בעיניו, והוא משך בידו השמאלית אליו את בגרטיון, ובימנית, אשר היתה טבעת עליה, העביר עליו בתנועה, שהֻרגל בּה לפי-הנראה היטב, את אות-הצלב ויגש לו את לחיו התָּפוּחַ לנשיקה, אך בגרטיון בחר-לו לנַשק לו על צוארו.

– יהי אלהים עמך! – חזר ואמר קוטוזוב ויגש אל מרכבתו. – שְׁבָה עמי, – אמר אל בולקונסקי.

– אדוני המרומם, רצוני להיות למועיל פה. אשארה-נא בחילו של הנסיך בגרטיון.

– שֵׁב, – אמר קוטוזוב, ובראותו כי בולקונסקי מתמהמה, הוסיף: – לאופיצרים טובים אני צריך בעצמי, בעצמי אני צריך.

הם עלו אל המרכבה ורגעים אחדים נסעו בלי דַבּר דָּבר.

– עוד נכון לנו הרבה הרבה לימים הבאים, – אמר קוטוזוב בפני זקן בוחן-לבבות, כאִלו ראה כל מה שבלבו של בולקונסקי. – אם ישוב מחר אחד מעשרה בחֵילו, אודה לאלהים, – הוסיף קוטוזוב כמדַבּר עם לבבו.

הנסיך אנדרי שם עיניו על קוטוזוב ושלא בכַוָּנה ראה במרחק חצי אַמה רוסית את דלדולי הצלקת המרֻחצים היטב שעל רַקתו, במקום אשר מחץ כדוּר את ראשו על-יד העיר איזמַאִיל, ואת עינו הנקוּרה. “כן-הוא, הוא רשאי לדבּר במנוחה כזאת באבדן האנשים האלה!” אמר בולקונסקי בלבו.

– בגלל-זה אני מבקש, כי ישלחוני אל החַיל הזה, אמר אל קוטוזוב.

קוטוזוב לא ענהו, וכנראה שכח מיד מה שאמר ונטרד בהרהורי-לבו. בעוד חמשה רגעים פנה, בהתנודדו בנעימות על נוצותיה הרכות של המרכבה, אל הנסיך אנדרי, ועל פניו לא נראה גם צל של סערת-לב. בלגלוג דק שאל את הנסיך אנדרי לפרטי התיצבותו לפני קיסר אוסטריה, לגִלויי-הדעות, אשר הגיעו לאזניו בחצר הקיסר על-אודות ההתנגשות שעל-יד קרֶמס, ולשלום נשים אחדות ידועות לשניהם.

יד.

באחד בנובֶמבּר נודע לקוטוזב מפי מרַגלו, כי החַיל אשר בידו ברעה גדולה, שכמעט אין לצאת ממנה. המרגל הגיד לו, כי הצרפתים, שעברו את הגשר הוינאי, הועידו פניהם אל הדרך, אשר בה התכונן קוטוזוב להתחבר עם הצבאות ההולכים אליו מרוסיה. אִלו גמר קוטוזוב לשהות עוד בקרֶמס, היה חילו של נפוליון, חֹל מאה וחמשים אלף איש, מבדיל בינו לבין ארצו ומֵקיף את ארבעים אלף אנשי-חילו הכושלים, והיה גורלו כגורל מֵק על-יד אוּלְם. אִלו גמר לסור מן הדרך המובילה אל מקום הצבאות הרוסים ההם, היה אנוס ללכת בארצות הררי-ביהם שלא בדרך מתֻקנת, להִלחם עם אויב רב ועצום ממנו ולהִוָּאש מכל תקוַת התחברות עם בּוּקְסְהֶוְדֶן, ואִלו גמר לנטות אל הדרך ההולכת מקרֶמס לאוֹלְמִיץ, יכלו הצרפתים, שעברו את הגשר הוינאי, לקדם פניו ולהזקיקו להכּנס בּקְרְב אתם, בעודנו עובר בדרך עם כל הכבֻדָּה והעגלות, ולעמוד בפני חַיִל גדול שלש פעמים מחילו ומקיף אותו משני עבָרים.

קוטוזוב בחר בדרך האחרונה הזאת.

המרגל ההוא הגיד לו, כי הצרפתים עלו עלִיה מהירה, אחרי עברם את הגשר ההוא, על צְנַים, שעמדה בדרך, אשר גמר קוטוזוב לשוב בה, והעיר עוד רחוקה ממנו יותר ממאה תחומים. קוטוזוב ראה, כי אם הוא יגיע ראשונה לצְנַים, תגדל תקותו להציל את החיל, ואם יתן לצרפתים לבוא שמה ראשונה, ישים את כל חילו לחרפה כחיל האוסטרי על-יד אוּלְם או יאביד את כֻּלו כאיש אחד. אך עם כל חילו לא יכול להגיע שמה בטרם יבואו הצרפתים, כי דרך הצרפתים מוינה עד צנַים היתה קצרה וטובה מדרך הרוסים מקרֶמס עד צנַים.

בלילה, אשר הֻגד לו הדבר הזה, שלח קוטוזוב את החלוץ שביד בַּגרַטיון, ארבעת אלפי איש, ימינה לעבור דרך ההרים ממסלת קרֶמס – צנַים למסלת וינה – צנַים, ובגרטיון נצטוה לעבור בדרך הזאת בלי הִנָּפש, להעמיד את פני מחנו נֹכח וינה ואחוריו אל צנַים ולעכב את הצרפתים, אם יקדים לבוא מהם, כפי שיהיה לאֵל-ידו. וקוטוזוב הוליך את כל חילו עם כל המשא הכבד במסלה ההולכת לצנַים.

בליל-סער עבר בגרטיון עם אנשיו הרעבים והיחפים ארבעים וחמשה תחומים דרך הרים ולא במסלה, ושלישית חילו נחשלו אחריו, ויבוא עד גוֹלַבְּרוּן, אשר בין וִינה ובין צנַים, שעות אחדות בטרם יבואו שמה הצרפתים שיצאו מוינה. קוטוזוב הֻצרך ללכת עוד יום ולילה אחד עם מחנות עגלותיו עם צנַים, וכדי להציל את החיל הזה הוטל על בגרטיון לעכב בארבעת אלפי אנשיו הרעבים והכושלים את כל חיל-האויב הבא לקראתו עשרים וארבע שעות, מה שלא היה בכֹחו ולא יכול גם להעלות על לבו. אך במקרה משֻׂנה נהיה הדבר הנמנע הזה לאפשרי: מוּרַט ראה, כי הצליח במרמתו ללכוד את הגשר הוינאי בלי כל תגרה, וישם אל לבו לנַסות להולך שולל גם את קוטוזוב. בראותו את חיל בַּגרַטיון המעט הבא לקראתו במסלת צנַים, דִּמה, כי זה כל חילו של קוטוזוב, ובחפצו להאביד כל מנוס מהחיל הזה, אמר להמתין, עד שיבואו שמה כל הצבאות, שיצאו מוינה והיו עוד בדרך, ובעבוּר-זה הציע שלום זמני לשלשׁת ימים בתנאי, שלא ישַׁנו המחנות את מצבם ולא יזוזו ממקומותיהם. מוּרַט הבטיח, שכבר התחילו נושאים ונותנים בדבר השלום ושהוא מציע שלום זמני, כדי למנוע משפך-דם חנם. הגנרל האוסטרי הגרף נוֹסְטִיץ, אשר היה ממֻנה על המשמרות הקדומַניים, האמין לדברי שלוחו של מורַט וַיֵט וַיְגַל את מחנה בגרטיון. ומלאך-שלום שני בא אל מצב-החיל הרוסי בבשורה הזאת ובהצעת הפסקת-המלחמה לשלשׁת ימים. בגרטיון ענה, כי הוא בעצמו אינו יכול לא לקבל ולא לדחות את דבר השלום הזמני, וישלח את שלישו להודיע את דבר ההצעה לקוטוּזוב.

השלום הזמני היה האמצעי היחידי לקוטוזוב להרויח זמן ולתת למחנהו העיף והיגע של ברגטיון להִנפש ולמחנה העגלות והמשאות הכבדים (אשר נעלמה נסיעתו מעיני הצרפתים) לעבור לפחות עוד מהלך יום אחד עם צנַים. הצעת השלום הזמני המציאה לו פתאום את האפשרות האחת להצלת חילו. כבוא אליו השמועה הזאת, שלח מיד את הגנרל-אדיוּטנט וִינְצֶנְגרוֹדֶה, שהיה אחד מעושי-דברו, אל מחנה האויב. וִינְצֶנְגרוֹדֶה נצטוה לא רק לקבל את הצעת השלום הזמני, כי-אם גם להציע תנָאֵי הכנעה, ובין-כה שלח קוטוזוב את שלישיו בדרך אשר בא ויצַום להחיש כפי-האפשר את נסיעת מחנה כל עגלותיו וחילו במסלה ההולכת מקרֶמס לצנַים. ומחנהו הכושל והרעב של בַּגרַטיון הֻזקק לעמוד לבדו בלי מוּש ממקומו לפני חיל גדול ממנו שמונה פעמים ולהסך בזה על עגלותיו וכל חילו של קוטוזוב.

השערות קוטוזוב לא נכזבו: הוא הבין, כי הצעות-ההכנעה, אשר לא היה חַיב לקַיֵם דבר מהן, מסֻגלות לתת זמן למקצת מחנה עגלותיו לעבור וכי מהרה תִגָּלה שגיאתו של מוּרַט. כאשר הגיעה הודעת מוּרַט על-דבר השלום הזמני וההכנעה לבונפרטי, אשר חנה בשׁנְבְּרוּן, הרחוקה עשרים וחמשה תחומים מגוֹלַבְּרוּן, ראה, כי מרמה היא, ויכתוב מכתב זה למוּרַט:

אל הפרינץ מורט. שׁנְבְּרוּן 25 בבְרִימֵיר, בשנת 1805 בשמונה שעות בבֹקר.

לא אוכל למצֹא מלים להביע את אי-רצוני לך. בידך אך החלוץ לבד, ואין לך רשות לעשות שלום זמני שלא בפקֻדתי. פרי כל המלחמה אובד על-ידך. בַּטל מיד את השלום הזמני ועלֵה על האויב. אמֹר לו, כי הגנרל, אשר חתם על כתב-ההכנעה הזה, עשה כן שלא ברשות, וזולת קיסר-רוסיה לא יוכל איש לעשות זאת.

אף אמנם, אם יסכים קיסר-רוסיה לתנאים האלה, אסכים גם אני; אבל אין זה כי אם מרמה. לֵךְ והשמד את חיל-רוסיה… בידך לתפֹשֹ את מחנה עגלותיו ואת כלֵי-תותחו.

הגנרל-אדיוּטַנט של הקיסר הרוסי הוא רמאי… האופיצרים כמוהם כאַין, בזמן שאין להם יפּוי-כח; ויפּוי-כח אין לו גם לזה… האוסטריים נמשכו ותפשו בחבלי-מרמה בדבר הגשר הוינאי, ואתה נמשָׁך ברשתו של האדיוטנט הרוסי.

נפוליון.

על סוס דוהר בכל-כחו רכב אחד משלישֵׁי בונפרטי להביא את אגרת-הזעם הזאת למוּרַט. ובונפרטי נסע בעצמו, מבלי בטֹח בגנרַליו, עם כל הגוֵרדיה אל שדה-המערָכה, מדאגה, פן יפליט את טַרפו המוכן ומזֻמן לפניו, וארבעת אלפי אנשי בַגרַטיון היטיבו את לבם וערכוּ מדוּרות-אש ויתיבּשו ויתחממו ויבשלו נזיד בפעם הראשונה אחרי שלשת ימי-נדודים, ואיש מהם לא ידע ולא שָֹם לבו לדעת, מה שהיה נכון לבוא עליהם.

טו.

בשעה הרביעית אחרי הצהרים בא הנסיך אנדרי לגְרוּנְט אל בַּגרַטיון, כי פצר בקוטוזוב מאד וַיֵּאות לו. שלישו של בונפרטי עוד לא בא אל מחנה מוּרַט, והמלחמה עוד לא נתחדשה. במחנה בגרטיון לא ידע איש מאומה על-דבר מהלך הענינים; שם דבּרו על השלום, אך לא האמינו, כי אפשר שֶׁיֵעָשֶֹה באמת, וכן דבּרו על תגרת מלחמה ולא האמינו, כי קרובה היא. בגרטיון ידע, כי בולקונסקי הוא שׁליש אהוב, שהמצביא הראשי בוטח בו, ויקבלהו באותות חן וחסד ויגד לו, שבודאי תהיה התנגשות היום או למחר, ויתן לו לבחוֹר מה שייטב בעיניו, להיות עמו בשעת ההתנגשות או להשגיח על סדרי ההליכה-לאחור במאַספו של המחנה, “שגם זה ענין גדול".

– אך היום עוד לא תהיה התּגרה, - אמר בגרטיון כמתכַּון להרגיע את הנסיך אנדרי.

“אם הוא אחד הצעירים המצוּים בשטַבּ, הבאים על-מנת לקבל צלב, הריהו עתיד לקבל מתנת-כבוד גם אם יהיה במאסף, ואם חפץ הוא להיות עמי, בודאי אין בלבי עליו… אמצא חפץ בו, אם אופיצר גבּור הוא", אמר בגרטיון בלבו. הנסיך אנדרי לא ענה מאומה, אך בקש רשיון לרכּוֹב ולתוּר את המערכה ולהתבונן בחַיל למחלקותיו, למע ידע את מקומותיהם, כאשר יצֻוֶּה לעשות דבר אחרי-כן. אחד האופיצרים מאנשי-המשמר, איש טוב-רֹאִי מלֻבּש בהתהדרות וטבּעת אבן טובה על אצבעו, אוהב לדבּר צרפתית, אף-על-פי שדבּר בלשון משֻׁבּשת, קבל עליו ברצונו לרכּוֹב עמו.

מכל-עבָרים נראו אופיצרים רטֻבּים עצובי-פנים, אשר כמו חפּשו דבר, ואנשי-צבא נושאים דלתות וספסלים וגדרות-עץ מן הכפר הקרוב.

– אין אנו יכולים להפּטר מהפוחזים האלה, אדוני הנסיך, - אמר השטַבּ-אופיצר וירמוז על אנשי-הצבא האלה, - שריהם נותנים להם להשתובב. ופה – אמר ברמזו על אֹהל רוכל – הם מתלקטים ויושבים. היום בבֹקר גרשתי את כֻּלם, ועתה הִנה האֹהל מלא כבראשונה. נקרבה-נא אליהם, אדוני הנסיך, ונחרידם אך רגע אחד.

– נבוֹאה-נא שמה ואקנה לי גבינה וחלת-לחם, - אמר הנסיך אנדרי, אשר עוד לא סעד לבו.

– ולמה לא אמרת לי, אדוני הנסיך? אילו אמרת, בקשתּי מאתך לקחת מִשֶּׁלִּי.

שניהם ירדו מעל סוסיהם ויבואו אל אֹהל הרוכל. אופיצרים אחדים אדֻמי-פנים ועיֵפים למראה ישבו ואכלו ושתו על השלחנות.

– ומה הדבר הזה, אדוני! - אמר השטב-אופיצר בתרעומות, כאיש אשר הזהיר פעמים אחדות על דבר אחד. - הלא אסור לכם לצאת ממקומותיכם. הנסיך צוה, אשר לא יֵשב איש פה. ואתה שטַבּסקַפִּיטַן, - פנה אל אופיצר ארטילרי קטן ודל ומגֹאָל, אשר קם לפניהם בבואם, בלי נעלים על רגליו (כי מסר אותן לרוכל ליבּשן), כי-אם באנפילאות בלבד, ועל פניו בת-צחוק משֻׁנה קצת.

– הלא תבוש, קפיטן טּוּשִין, - הוסיף השטבּ-אופיצר: - עליך להיות למופת לאחרים, כי על-כן ארטיליריסט אתה, ואתה חֲלוּץ-נעלים. פתאם יריעו תרועת-מלחמה, ומה-נאה יהיה מַראֶך בלי נעלים. (השטב-אופיצר חִיֵךְ). הואילו ללכת כֻּלכם אל מקומותיכם, איש אל מקומו, אדונַי! - הוסיף בקול שַׁלִיטּ.

הנסיך אנדרי צחק צחוק קל שלא ברצונו, כאשר שָׂם עיניו על השטבּסקפיטן טושין. וטושין החריש וְחִיֵּךְ ועמד על רגליו היחפות, על זו ועל זו חליפות, והביט דרך-שאלה בעיניו הגדולות המלאות בינה וטוּב-לב פעם אל הנסיך אנדרי ופעם אל השטב-אופיצר.

– אנשי-הצבא אומרים: בלי-נעלים קַלות הרגלים, - אמר הקפיטן טוּשין בצחוק ובקצת בושה, ונכּר היה בו, שהוא משתדל לצאת ממבוכתו על-ידי הלצה. אך עוד טרם גמר דבריו הרגיש, כי לא נתקבלה הלצתו ברצון ולא עלתה יפה לו. הוא התבַּיש.

– הואילו ללכת אל מקומותיכם, - אמר השטב-אופיצר ויתאמץ להתנהג בכֹבד-ראש.

הנסיך אנדרי שָׂם עיניו שנית על הארטיליריסט הקטן. רֹשֶׁם מיֻחד ולא של איש-צבא היה לו בתארוֹ, רֹשֶׁם מגֻחך קצת, אבל מושך את הלב מאד.

השטב-אופיצר והנסיך אנדרי עלו על סוסיהם וירכבו הלאה…

בצאתם מן הכפר פגעו רגע רגע באנשי-צבא ובאופיצרים מכל-המינים, שהלכו בדרך ההיא, אלה לכאן ואלה לכאן, ומשמאלם ראו מצודות נבנות מאדימות מרחוק בחֹמר הלח, שנחפר זה מעט. בַּטליונים אחדים עשו במלאכה זאת, אנשים לבושים אך כֻּתּנות על בשרם, אף-על-פי שנשב רוח קר, ודמיונם כנמלים לבָנות בעבודתן; מאחרי סוללת-העפר נזרקו מֵעדרים מֵעדרים של חֹמר אדֹּם. הרוכבים קרבו על סוסיהם אל אחת המצודות ויתבוננו בה ויעשו דרכם הלאה. מאחרי המצודה, אצלה ממש, פגעו בעשרות אנשי-צבא יוצאים ונכנסים בלי-הפסק, ויאטמו אפּיהם וירעישו את סוסיהם לצאת מַהר מתוך האויר הַמָּשחת הזה.

– אלה הם מַנעמי חיי-המחנות, אדוני הנסיך, - אמר השטבּ-אופיצר.

משם עלו על ההר אשר ממול המקום ההוא. מן ההר יכלו לראות את קצה מחנה-הצרפתים. הנסיך אנדרי עמד והתחיל מסתכל.

– הנה פה עומדת סוללַת כלי-תותחנו, - אמר השטב-אופיצר וירמוז על ראש ההר, - סוללת הקפיטן המשֻׁנה, אשר ישב בלי נעלים; משם נראה הכּל; נרכבה-נא שמה, אדוני הנסיך.

– אודך בכל-לב, עתה ארכב לבדי, - אמר הנסיך אנדרי, בחפצו להפּטר מהשטב-אופיצר, - אל-נא תטרח עוד.

השטב-אופיצר נטה משם, והנסיך אנדרי רכב לבדו.

במדה שהלך וקרב אל האויב, רבוּ הסדרים והפנים הצוהלים בחַיל הרוסי. המהומה והמבוכה גברו ביותר במחנה-העגלות, אשר ראה הנסיך אנדרי בבֹקר ואשר היה רחוק עשרה תחומים מהצרפתים. גם בגרוּנט הֻרגשו דאגה ופחדנוּת. אך במדה שקרה הנסיך אל גבול מחנה-הצרפתים, בה-במידה היה מראה החיל הרוסי שוקט ובוטח יותר. מקצת אנשי-הצבא עמדו בשורה, והפֶלדפֶבֶּל וראש-הרוֹטה מנו אותם ודחפו באצבע את כל קִצוני במחלקתו וצווהו להרים את ידו; אנשי-צבא מפֻזרים נשאו עצים וזרדים ובנו סֻכּות וצחקו ושוחחו זה עם זה; אצל המדורות ישבו לבושים וערֻמים ויִבּשו כֻתּנות וחִתּוּלי-רגלים או תקנו נעלים ואדרות ועמדו בכנופיה אצל הקלחות ומבשלי-הנזיד. ברוטה אחת נתבשלה סעֻדת-הצהרים, ואנשי-הצבא הביטו בפני-רעבתנים אל הקלחות העשֵׁנות ויחכו לטעימת האופיצר, אשר ישב על קורה מנגד אהלו ואשר אליו הֻגש הנזיד בקערת-עץ קטנה.

ברוטה אחרת מאֻשרת מזו – לא כל הרוטות נתברכו ביין-דגן – עמדו האנשים בהמון אצל פלדפֶבֶּל רחב-כתפים ומלוא-פנים, והוא יצק אל כוסותיהם ההפוכות, אשר הגישו זה אחר-זה אל תחת החבית הקטנה, שהיה כופה בידו. הם הגישו איש כוסו אל פיהו כמו מתוך כֹבד-ראש, ואחרי הריקם את כוסותיהם אל-קרבּם הלכו משם הלֹך ושֵׁפשף את פיותיהם ומחֹה את שפתיהם בשרווּלי אדרותיהם, ופניהם צהלו מבראשונה. כל פנים מלאו שַׁלוה, כאלו נעשה כל-זה לא לעיני אויב ולפני התנגשות קשה, שלא פחות מחצי המחנה עתיד להכּחד בו, כי-אם באחד המקומות בארץ-המולדת לפני שעת מנוחה ומרגוע. אחרי עברו את גדוד הַצַּידנים בא בין שורות הגרֵינַדרירים הקיוביים, בני-חיל עליזים ועוסקים בחיי שעת-שלום כשאָר אנשי-הצבא, והנה לפני קבוצת גרינדירים, לא-רחוק מאהלו של ראש-הגדוד, אֹהל גבוה ויפה משאָר האהלים, שוכב איש ערֹם. שני אנשי-צבא החזיקו בו, ושנים אחרים נופפו שבטים רכים וחבטו חביטה מסֻדרת על גבו החשוף. הנלקה צעק צעקה שאינה טבעית. מַיּוֹר בריא-בשר התהלך לפני שוּרת החיל הלֹך ודַבּר בלי הפסק ובלי שים-לב לצעקות הנלקה:

– חרפה היא לאיש-צבא לגנוֹב, איש-צבא חַיב להיות ישר, נדיב וגבור; ומי שגנב מאחיו, אין רגש-כבוד בו; איש-תועבה הוא. עוד, עוד!

קולו חביטת השבטים הרכים לא חדל, וכן לא פסקה הצעקה הנוראה, שהֻרגשה בה גם רמיה.

– עוד, עוד! - קרא הַמַּיּוֹר.

אופיצר צעיר סר מאצל הנלקה בפנים מביעים תמהון ודאבון ויבט דרך-שאלה אל האדיוטנט העובר לפניו על סוסו.

הנסיך אנדרי יצא אל השורה הקדומַנית וירכב לאֹרך המחנה. מחנה החיל הרוסי ומחנה האויב היו רחוקים זה מזה באגפיהם הימנים והשמאלים, אך באמצעיתם, במקום אשר עברו מלאכי-השלום ביום ההוא בבֹקר, היו סמוכים זה לזה כל-כך, שיכלו לראות אלה את אלה פנים בפנים וגם לשיח יחד. מלבד אנשי-הצבא העומדים על המשמר עמדו במקום ההוא גם הרבה אנשים סַקרנים מזה ומזה והתבוננו בצחוק קל אל האויבים המשֻׁנים והזרים.

אף-על-פי שנאסר לגשת אל גבולי המשמר, לא יכול שרי-החיל להבריח את הסקרנים, שנראו שם עוד בבֹקר השכּם. אנשי-המשמר, שעמדו באנשים שנועדו להראות דברים שאינם מצוּים, לא הביטו עוד אל הצרפתים, כי-אם התבוננו בבאים לפניהם ויחכו לשעת חִלּוּפם. הנסיך אנדרי עצר את סוסו ויתבּונן בצרפתים.

– ראֵה, ראֵה, - אמר אחד מאנשי-הצבא הרוסים אל רעהו וירמוז על מוּשקֶטיר רוסי בלבוּש איש-צבא פשוט, אשר נגש אל גבול המחנה עם אופיצר אחד ודבּר הרבה ובהתלהבות עם גרֵינַדיר צרפתי. - מה-מהיר הוא בלשונו! הצרפתי הלז אינו יכול לפטפט מַהר כמוהו. ומה תענה, סידוֹרוֹב!

– המתּן, שְּׁמַע, מה-מהיר הוא! - אמר סידורוב, אשר נחשב למפליא לדבּר צרפתית.

איש-הצבא, אשר רמזו עליו שני אלה בצחוק, היה דוֹלוֹחוֹב. הנסיך אנדרי הכּירוֹ וַיֵּט אזנו לשמוע את שיחתו. דולוחוב בא אל קצה המחנה עם ראש-הרוטה שלו מהאגף השמאלי, ששם עמד גדודם.

– עוד, עוד! - עורר אותו ראש-הרוטה וַיִּכַּף ויתאמץ לקלוט בדיוק כל מילה שלא הבין. - בבקשה, הרבה-נא. מה הוא אומר?

דולוחוב לא ענהו; הוא נטרד בריב-שפתים עד עם הגרֵינַדיר הצרפתי. כמובן, דבּרו על-אודות המלחמה. הצרפתי הביא ראיות, מבלי הַבדל בין האוסטריים לרוסים, כי הרוסים נכנעו וינוסו מאצל אוּלְם, ודולוחוב הביא ראיות, כי לא נכנעו הרוסים מאולם, כי-אם הכו את הצרפתים.

– פה יצַוּוּנו להניסכם וכן נעשה לכם, - אמר דולוחוב.

– אך השמרו לכם, פן תלכו שבי עם הקוזקים שלכם! - אמר הגרינדיר הצרפתי.

הצרפתים הנצבים עמהם התחילו צוחקים.

– עוד הַרקד ירקידו אתכם כמּו בימי סובוֹרוב, - אמר דולוחוב.

– מה השירה הזאת? - אמר צרפתי אחד.

– מדברי ימי-קדם, - אמר צרפתי אחר, אשר הבין, כי הדבר נוגע במלחמות הקודמות. - הקיסר יעשה לו לסוּבַרַא שלכם, כאשר עשה לאחרים…

– בונפרטי… - החל דולוחוב עוד, אך הצרפתי נכנס לתוך דבריו.

– אין בונפרטי עוד. הקיסר! לשטן… - גער בו הצרפתי ⁹.

– יקחהוּ השטן, את הקיסר שלכם!

ומיד התחיל מדבּר רוסית וּמקלל קללה גסה כדרך איש-צבא וירם רוֹבהו ויט משם.

– נלכה-נא, איבַן לוּקיץ', - אמר אל ראש-הרוטה.

– כן-הוא, בלשונם, - פתחו אנשי צבא-המשמר בשיחה, - ואתה פתח פיך, סידוֹרוֹב.

סידוֹרוב קרץ בעיניו ויפן אל הצרפתים ויחל לבַטא מלים משֻׁנות וסתומות:

– קַרִי, מַלַּה, טַפַּּה, סַפִּי, מוּטֶר, קַסְקַה, - פטפט סידורוב והשתדל לעשות עצמו כמדבּר כענין.

– הא, הא, הא! חַה, חַה, חַה, חַה! - הרעימו אנשי-הצבא בקול צחוק אדיר מקרב לב שמח, והצחוק עבר ודבק גם בצרפתים ויצחקו על-כרכם גם הם, ולפי-מה-שנדמה הֻצרכו אלה ואלה להוריד את רוביהם, לנפּץ את כדוריהם וללכת מַהר איש לביתו.

אבל הרובים היו ממֻלאים, ארֻבּות-היריה שבבתים ובמּצודות נשקפו אלה אל אלה והורו אֵימה כבראשונה וכלי-התותח, המוּסָרים מעל אופניהם הקדומַניים, עמדו אלה מול אלה גם הם כבראשונה.

טז.

אחרי עברו על סוסו לפני כל שוּרת החיל מהאגף הימני עד האגף השמאלי, עלה הנסיך אנדרי על סוללת כלי-התותח, אשר לפי דברי השטבּ-אופיצר יכלו לראות משם את כל שדה-המלחמה. כאשר הגיע שמה, ירד מעל סוסו ויעמוד אצל האחרון שבארבעת כלי-התותח המוּסָרים מעל אופניהם הקדומניים. לפני כלי-התותח התהלך ארטילֵיריסט-צופה, ובראותו את האופיצר, עמד ויתמודד רגע ואחרי-כן, כאשר נתּן לו האות, הוסיף ללכת הליכה סדורה וקשה זאת. מאחרי כלי-התותח עמדו אופניהם הקדומניים, ומאחריהם העַמּוּד-לסוסים ומדוּרות הארטילריסטים. ומשמאל, לא-רחוק מכּלִי-התותח האחרון, היה אֹהל קטן חדש של נצרים, ומתוכו נשמעו קולות אופיצרים מספּרים זה עם זה בשפתים מהירות.

לעיני העומד אצל הסוללה נראה באמת כמעט כל מחנה צבא-רוסיה ורֹב מחנה האויב. ממול הוסללה, באָפקהּ של הגבע הקטנה שממולה, נראה הכּפר שֶׁנגרַבֶּן; משמאל ומימין נראו בשלשה מקומות המוני צרפתים בתוך עשּן מדוּרותיהם, וברור היה, כי רֹב החיל הצרפתי נמצא בכפר ומאחרי ההר. משמֹאל לכפר נשקף מתוך העשן דבר דומה לסוללת כלי-תותח, אך בלי עזרת כלי-רֹאִי לא היה אפשר לראותו כראוי. האגף הימני הרוסי חנה על גבעה זקופה, אשר היתה למעוז מפני מחנה צרפת. עליה חנה חיל הרגלים הרוסים, ובקִצה נראו הדרַגונים. במרכז, במקום אשר נמצאה בו סוללת טוּשין, אשר מעלֶיה התבונן הנסיך אנדרי על כל המחנה, היה המוֹרֵַד וגם הַמַּעֲלֶה הקל ביותר שבעֶברי הנחל הצר, המבדיל בין החיל הרוסי ובין שֶׁנגרַבֶּן. משמאלו פגע חיל-רוסיה ביער, ובו עלו תימרות עשַׁן-המדורות, אשר העלו שם הרַגלִים הרוסים, שחטבו עצים ביער. המחנה הצרפתי היה רחב מהרוסי, וברור היה, שיכלו הצרפתים על-נקַלה להקיף את החיל הרוסי משני עבריו. מאחרי המחנה הרוסי נמצאה בקעה עמֻקה, שעֲבָרֶיהָ זקופים ושֶׁקָּשה היה לבעלי-התותח והפרשים להסוג אחור דרך הבקעה ההיא. הנסיך אנדרי נשען על כלי-תותח וַיוצא את חפיסתו הקטנה וישרטט לו את עמדת המחנות. בשני מקומות הֵעיר הערות קטנות בעט-עופרת על-מנת לאמרן לבגרַטיון. על-פי דעתו הֻצרכו להעמיד את כל בעלי-התותח במרכז ולהעתיק את הפרשים אל מּעֵבר לבקעה. אחרי אשר היה תמיד אצל המצביא הראשי והתבונן בתנועת פלוגות-החיל ובפקֻדות שנתּנו בעניני-הצבא ועסק תמיד בתאוּריהן ההיסטוריים של התּגרות, חקר גם בתּגרה הקרובה הזאת למהלך מעשי-המלחמה בשרטוטיהם הכלליים. רק מקרים גדולים ממין זה עלו על לבו: “אם ישתער האויב על האגף הימני – דבּר עם לבבו – יהיו גדוד-הגרֵינַדירים הקיובי וגדוד-הַצַּידנים הפּוֹדוֹלי צריכים להחזיק במקומם, עד אשר תקרבנה אליהם פלוגות חל-המלוּאים שבמרכז. באֹפן זה יוכלו הדרגונים להתנפל על האגף ולהדפו. ואם ישתער על המרכז, הרי אנו מציגים על הגבעה הזאת את הסוללה המרכזית ובצִלָּהּ נאסוף את האגף השמאלי ונשוב קבוצות קבוצות עד הבקעה".

בכל שעת עמדוֹ על הסוללה אצל כלִי-התותח שמע את קולות האופיצרים המספרים באֹהל הפתוח, והקולות לא פסקו, והוא לא הבין גם דבר אחד מדבריהם, כמו שיקרה לעיתים קרובות. פתאם הגיע לאזניו בקולות המדבּרים קול שיחה יוצאת מן הלב כל-כך, שעל-כרחו התחיל מקשיב.

– לא, מחמדי, - אמר קול נעים וכמו ידוּע לו לנסיך אנדרי, - אני אומר, כי אִלו היה אפשר לדעת מה-שיהיה אחרי המות, לא היה איש מאתנו ירא מפני המות. כן-הוא, מחמדי.

וקול אחר, קול צעיר יותר, נכנס לתוך דברו של זה.

– אם תירא ואם לא תירא, סוף אדם למיתה.

– אף-על-פי-כן אנו יראים! הוי אנשים חכמים, - נשמע קול איש בעל-גבורה, שנכנס לתוך דבריהם של השנַים הקודמים. - אתם הארטילֵיריסטים יודעי-מדע אתם, על יען אתם יכולים לשאת עמכם הכל, גם יין-דגן גם מיני-מתיקה.

ובעל הקול העז, לפי-הנראה מִשָּׂרי חיל-הרגלים, התחיל צוחק.

– ואף-על-פי-כן אנו יראים, - הוסיף הראשון, בעל הקול הידוע לו לבולקונסקי. - יראים אנו מפני הסוד הכמוס, מאשר אין יודע אתנו. אמֹר יאמרו, כי הנפש תעלה השמימה… ואנחנו ידענו, כי אין שמַים בעולם, ורק אויר הוא מה שאנו רואים.

בעל הקול העז חזר ונכנס לתוך דבריו של זה.

– עתה השקני-נא מין-עֲשַׂבֶיךָ, טוּשין, - אמר אליו.

“הלא זה הקפּיטן, אשר עמד אצל הרוכל בלי נעלים", אמר הנסיך אנדרי בלבו, ולנחת-רוח היתה לו הכָּרה זו, שהכיר את קולו הנעים של המתפלסף.

– לשתות מעט אפשר, - אמר טושין, - אך סוף-סוף קשה לדעת מה-שיהיה…

לסַיֵם את דבריו לא הספיק. באותה שעה נשמעה שריקה באויר; השריקה הלכה הלֹך וקרֹב, הלֹך וגבֹר, והכדור המועף כאִלו לא הספיק להשמיע הכל עד שנפל בכֹח משַׁבּר ומפוצץ ארצה לא-רחוק מהאֹהל ההוא, ונדמה, שנאנחה האדמה בנפלו עליה בכֹחו הנורא.

וכהרף-עין קפץ ויצא ראשונה טושין הקטן, ושפופרת מקטרתו בין שִׁניו מֻטָּה הצדה; פניו, פּני אדם פִקח וטוֹב-לב, חָורו קצת. אחריו יצא בעל הקול העז, אופיצר רגלי בין-חיל למראה, וירץ אל הרוטה שלו וירכּוס את מעילו ברוֹצו.

יז.

הנסיך אנדרי עמד על הסוללה, והוא רוכב על סוסו, ויבט אל עשן כלִי-התותח, אשר מתוכו פרץ הכדור. עיניו התחילו רוצצות אל כל עברי הכר הנרחב. אך זאת ראה, כי קבוצות הצרפתים, שקדם לזה עמדו כמו-נֵד, התחילו מזדעזעות, וכי דמות הוסללה, שנראתה משמאל, היתה סוללה באמת. העשן עוד רחף עליה. שני פרשים צרפתים רכבו בחפזון על ההר, ולפי-הנראה היו אדיוטנטים שלוחים. אל תחתית ההר נסעה קבוצת-חיל קטנה, אשר נראתה לעיניו בבֵרור ונועדה בודאי להתחבר אל אנשי-המשמר. עוד לא נפתזר עשַׁן היריה הראשונה, והנה עלתה תימרה חדשה של יריה שניה. ככה הוּחַלָּה התּגרה. הנסיך אנדרי הֵסב את סוסו וַיָּשָׁב בחפזון בדרך אשר בא, בדרך גרוּנט, לחַפש את הנסיך בַּגרַטיון. מאחריו שמע, כי היריה הולכת וחזקה, וַיסן, כי החַיל הרוסי הֵחל לענות. מתחת, מן המקום אשר עברו בו בבֹקר מלאכי-השלום, נשמעו יריות רובים.

כאשר בא לֵימַרוּאַ בחפזון על סוסו ומסר למוּרַט את מכתבו המלא זעם של בונפרטי, מהר מוּרַט הנכלם, בחפצו לתקן את אשר עִוֵּת, וַיַּּסַּע את חילו אל מול המרכז ואל מסביב לשני האגַפים, בקַוותו לדכּא את החיל הקטן, העומד לנגדו, עוד ביום ההוא עד הערב ועוד בטרם יבוא הקיסר.

“עתה הוּחלה! הִנֵּה הִנָּהּ!” אמר הנסיך אנדרי בלבו ובאותה שעה הרגיש, כי דמו התחיל פורץ אל לבו בתכיפות יתרה. “אבל איפה ואיככה יראו “מעשי טוּלון” שלי?” הוסיף להרהר.

בעברו בין הרוטות, אשר עוד לפני רבע-שעה עסקו באכילת נזיד בשתית יין-דגן, ראה בכל-מקום אך תנועה אחת של אנשי-צבא נחפזים לעמוד איש על מקומו ולהכין איש את רובהו ומצא בכל-פנים את סמני ההתרגשות, אשר גברה בו בעצמו. “עתה הוּחלה! הִנֵּה הִנָּהּ! פחד וצהלה יחד!” הביעו פני כל-אחד מאנשי-הצבא והאופיצרים.

עוד בטרם בא עד לפני המצודה, שלא נגמרה מלאכתה, ראה לאור הערב של יום-הסתָו הכּהה ההוּא רוכבי-סוסים באים לקראתו. בראשם רכב בעל אדרת-לבָדים ומצנפת-כבשים על סוס לבן. זה היה הנסיך בַּגרַטיון.

“עתה הוּחלה! הִנֵּה הִנָּהּ!” הביעו גם פניו הערמוניים הסתומים ועיניו העכוּרות העצומות למחצה, כעיֵפות מנדודי-שֵׁנה, של הנסיך בגרטיון. הנסיך אנדרי הסתכל בסקרנות ובדאגה בפָּנים הקופאים האלה, ונפשו חשקה לדעת, היש מחשבות ורגשות בקרב האיש הזה ומה מחשבותיו ורגשותיו ברגע הזה. “היש דבר בכלל מאחרי הפנים הקופאים האלה?” שאל הנסיך אנדרי את נפשו בהביטו אליו. הנסיך בגרטיון הרכין בראשו לאות-הסכמה לדבריו ויאמר “טוב” בפנים מסבּירות, כאִלו כל אשר נעשה וכל אשר הֻגד לו הוא הדבר אשר חזה מראש. הנסיך אנדרי דבּר בחפזון, ופניו אדמו מרכיבתו המבֹהלה. הנסיך בגרטיון בטא את המלים, שהוציא מפיו במבטאו המזרחי, במתינוּת יתרה, כאילו נתכַּוֵּן להורות, שאין למהר לסור מזה. אף-על-פי-כן הרעיש את סוסו וירכב אל סוללת טוּשין. הנסיך אנדרי רכב אחריו עם בני-הלויה. אחרי הנסיך בגרטיון רכבו: אופיצר מבּני-הלויה, שלישו המיֻחד של אותו הנסיך, זֶ’רקוב, סַדְרָן, השטב-אופיצר שלמשמר היום ההוא על סוס יפה כמין סוס אנגלי ופקיד אזרחי, אַבְדִיטור, אשר בקש מתוך סקרנות, שינתן לו לרכּוֹב אל שדה-המלחמה. האבדיטור, איש בעל בשר ופנים בריאים, הביט סביבו בבת-צחוק של גיל ותמימות יתרה ויתנודד על סוסו, ומראהו היה מגֻחך קצת באדרתו, אדרת-קַמְלוֹט, על מרדעתּו הצבאית בתוך הוּזרים, קוזקים ואדיוטנטים.

– הנהו רוצה לראות את המלחמה, - אמר ז’רקוב אל בולקונסקי ברמזו על האבדיטור, - ועם-זה תפעם רוחו עתה.

– חדל לך, - אמר האבדיטור בבת-צחוק של שמחה ושל תמימות יתרה, שהֻרגשה בה גם מעט מרמה, כאלו חשב לו לכָבוד להיות לצחוק בפי ז’רקוב הלץ וכאִלו השתדל בכַוָּנה להיות בעיני הבריות כשוטה גדול ממה שהיה באמת.

– מגֻחך מאד, אדוני נסיכי, - אמר השטב-אופיצר צרפתית, בבלי דעת לאמר כראוי את נוסּחת-התֹאַר אל נסיך בלשון-צרפת.

בין-כה קרבו כֻלם אל סוללת טוּשין, והנה כדור-תותח נפל לפניהם בקול חביטה גדולה.

– מה-זה נפל? - שאל האבדיטור בבת-צחוקו התמימה.

– רקיקים צרפתיים, - אמר ז’רקוב.

– באֵלה מכים אפוא? - שאל האבדיטור. - מה-נורא! - והוא כאלו נמוג מעֹנג. אך עוד הדברים בפיו והנה עוד שריקה נוראה נשמעה פתאם, ואחרי הַקָּשָׁה ושכשכוך וּשאון נפילה על הארץ – אחד הקוזקים, אשר רכב מאחרי האבדיטור בנטיה לצד ימין, נפל עם סוסו ארצה. ז’רקוב והשטב-אופיצר גחנו אל מרדעותיהם ויטו את סוסיהם משם כרגע. האבדיטור עמד נגד הקוזק ויתבונן בו בתאות-נפש סקרנית. הקוזק מת תחתיו, וסוסו עוד לא חדל לפרכס.

הנסיך בגרטיון פנה כה וכה בעינים עצומות קצת, ובראותו את דבר המהומה הזאת, נסב משם בקרירות-דעת וכמו אמר לנצבים עליו: “מי ישים לב להבלים כאלה!” ויעצור את סוסו בידים מהירות של רוכב משכיל ובגחנו קצת תִּקֵּן את חרבו, אשר נאחזה באדרתו. וחרבו חרב נושנה, לא ממין החרבות שהיו מצויות בימים ההם. הנסיך אנדרי זכר את השמועה אשר שמע, כי סובורוב נתן באיטליה את חרבו למתּנה לבגרטיון, וברגע ההוא נעם לו הַזֵּכר הזה ביחוד. בין-כה נגשו אל הסוללה, אשר עמד בולקונסקי אצלה בהתבוננו אל שדה-המלחמה.

– למי הרוטה הזאת? - שאל הנסיך בגרטיון את בעל-הַמַּשׂוּאות, אשר עמד אצל הארגזים.

בשאלו "למי הרוטה הזאת?” נתכַּון לשאֹל בעִקרו של דבר: האם לא יֵרך לבבכם פה? ובעל-המשוּאות הבין את כַּוָּנתו.

– לַקַּפיטן טושין, אדוני המרומם, - קרא בעל-המשואות, איש אָדֹם ופניו מלאים בהרות, בקול-צהלה ויעמוד במתיחת-איברים.

– כן, כן, - אמר בגרטיון בחפזון, ונראה בו, כי מחשבה באה בלבו, והוא עבר לפני האופנים הקדומַניים ויגש אל כלִי-התותח הַקִּצון.

הוא רכֹב רכֹב וקרֹב, וקול יריה עלה מכלי-התותח ההוא, ובעשן, אשר הקיף פתאם את כלי-התותח, נראו הארטיליריסטים, שהחזיקו בו ויָגעו עליו בכל-כחם להשיבו אל מקומו הקודם. איש-צבא גבה-קומה מאוד ורחב-כתפים, נוּמר 1, ומגרפה עשויה לדבר בידו, פשק רגליו ויקפוץ אל הגלגל. האיש, נוּמר 2, שָׂם ביד רועדת את הכּדור בצנור. ואיש קטן מֻקם קצת, הוא האופיצר טושין, רכב ונתקל בקצה כלי-התותח, ומבלי שהרגיש בגנרל יצא לפנים והשקיף מתחת לכף-ידו הקטנה.

– הוסף עוד שתי שורות והיה כראוי! - צעק בקולו הדק, אשר השתדל להורות בו רוח-גבורה יותר מכפי שהתאים לקומתו הקטנה. - את השני! - צפצף בקולו עוד. -הַשְׁמֵד וְכַלֵה, מֶדְוֶדְיֶב!

בגרטיון קרא לאופיצר, וטושין שָׂם שלש אצבעות אצל מצחת מצנפתו, אך בכבדות ובבַישנות עשה זאת ושלא כדרך אנשי-צבא כלל, אלא כדרך שהכהנים עושים בברכם את העם, ויגש אל הגנרל הקורא לו. אף-על-פי שנועדו כלי-תותחו של טושין לירות אל הבקעה, ירה בהם כדוּרי-הַבְעָרָה אל כבר שֶׁנגרַבֶּן, אשר נראה לפניו מעבר לבקעה ואשר על-ידו עלו צרפתים בהמונים רבים.

איש לא צוה ולא הורה את טושין, אנה יורה ובמה יורה, אך הוא נועץ את הפלדפֶבֶּל שלו, זַחַרְצֶ’נקה שמו, אשר כִּבְּדוֹ טושין מאד, ויגמור, שראוי להצית אש בכפר. “טוב!” אמר בגרטיון, כאשר הרצה האופיצר את הדבר לפניו, ויחל להתבּונן אל שדה-המערכה אשר נגלה לעיניו, וכמו באה מחשבה בלבּו. מימין קרבו הצרפתים יותר מבכל-צד. מתחת לגבעה, אשר עמד עליה הגדוד הקיובי, מבקעת הנחל נשמעו רעמי הרובים, קול מרגיז-לב, ומימין למקום ההוא, הרחק מאד, מאחרי הדרגונים, הראה האופיצר מבני-הלויה לבגרטיון פלוגה צרפתית הולכת וסובבת את האגף הרוסי. משמאל נבלע האֹפק ביער הקרוב. הנסיך בגרטיון צוה לשני בטליונים מן המרכז ללכת ימינה לעֶזרה. האופיצר מבני-הלויה מצא עֹז בנפשו להעיר, כי אם יסורו הבטליונים האלה ממקומם, ישארו כלי-התותח בלי מחסה. בגרטיון פנה אל האופיצר מבני-הלויה ויבט אליו בעינים עכורות בלי הָשב דבר. הנסיך אנדרי ראה, כי הערת האופיצר הזה מתקבלת על הלב וכי באמת לא היה מה להשיב עליה. אך בין-כה בא האדיוטנט מאצל ראש-הגדוד, אשר עמד בבקעה, והגיד לו, כי המונים רבים מהחיל הצרפתי הלכו למטה וכי הגדוד נפוץ והנה הולך ונסוג אל הגרינֵדרים הקיוביים. בגרטיון הרכין בראשו לאות הסכּמה וקִלוס וירכּב במתינות ימינה וישלח את האדיוטנט אל הדרגונים עם הפקֻדה להשתּער על הצרפתים. אך בעוד חצי-שעה שב האדיוטנט משם ויגד, כי ראש-גדוד-הדרגונים נסוג אל מעֵבר לָעֵמֶק, כי רבו המורים עליו ויפלו חללים חנם, ועל-כן מהר להביא את מוריו אל היער.

– טוב! - אמר בגרטיון.

כשנטה מאצל הסוללה נשמעו קולות-יריה גם משמאל מתוך היער, ומאשר רחק האגף השמאלי ממנו מבּוא שמה בלא-אִחור בעצמו, שלח את ז’רקוב לאמר לגנרל הראשי, הוא הגנרל אשר הציג את הגדוד לפני קוטוזוב בברוינוי, כי יסוג מַהר כפי-האפשר אל מעֵבר לעמק, כי לפי-הנראה לא יוכל האגף הימני לעצור זמן רב את האויב. את טושין ואת הבטליון אשר כסה עליו שכחו לגמרי. הנסיך אנדרי הטה אזנו ויקשב לדברי הנסיך בגרטיון, בדבּרו עם שרי-החיל, ולמצווֹתיו אשר צוה אותם, ויתמה בהתבוננו, כי לא צוה באמת דבר וכי אך התאמץ להעמיד פניו, כאִלו כל מה שנעשה מאֵין ברֵרה או במקרה או ברצונם של השרים הקטנים, אמנם נעשה שלא בפקֻדתו, אך על-פי מחשבותיו. טכסיסיותו זו של הנסיך בַּגרַטיון עמדה לו, כפי מה שראה הנסיך אנדרי, להועיל הרבה מאד במה שהיה באותו מעמד, אף-על-פי שהכל נעשה במקרה ולא ברצונו. השרים, אשר קרבו אל הנסיך בגרטיון בפנים עצובים, התחזקו אחרי דבּרם עמו, ואנשי-הצבא והאופיצרים קִדמו פניו בשמחה ובמעמדו חָזקו ידיהם ונראה בהם, שהם מתפארים באֹמץ-רוחם.

יח.

הנסיך בגרטיון רכב ויעל אל רום מקום האגף הימני ומשם ירד אל המקום שהגיעו רעמי-היריה מתוכו ושלא נראה בו מאומה מבעד העשן. כאשר העמיקו לרדת אל הבקעה, כן כבד להם לראות דבר, אך כן הרגישו יותר את קרבת שדה-הקטל האמתּי. שם התחילו פוגשים פצועים. את האחד סחבו שני אנשים תחת זרועותיהם וראש מגֹאָל בדם ומצנפת אין עליו. הוא נאנק בקול צרוד וְיָרַק בלי-הפוגות. הכדור נִחַת לפי-הנראה בפיו או בגרונו. השני, שנקרה לפניהם, התחזק והלך בעצמו ורובה אין בידו, והוא נאנח בקול רם ומנופף זרועו מרֹב מכאובו החדש, ודם המכה מקלח כמו מתוך קִתּוֹן על אדרתו. על פניו היה רֹשֶׁם של בהלה יותר משל מכאוב. הוא נפצע לפני רגע אחד. בבואם אל מעֵבר למסלה רכבו במורד זקוף ושם ראו אנשים אחדים מוטלים, והמון אנשי-צבא נקרו לפניהם, ובהם גם אנשים, אשר לא נפצעו. בנשימה כבדה עלו אנשי-הצבא לקראתם, ובלי שים לב למראה הגנרל, דבּרו בקול רם ונופפו בידיהם. מלפנים נראו טורי אדרות אפורות, ואופיצר אחד, בראותו את בגרטיון, נתן קולו אל המון אנשיו וירץ אחריהם ויצו אותם לשוב. בגרטיון קרב אל המחנה ההוא, אשר ירו עליו יריה אחר יריה, פעם בצד זה ופעם בצד זה, עד כי נחבאו קולות המדברים וקריאות המצביאים מפני קשקושי היריה. האויר היה מלא עשַׁן אבק-השרפה. ופני אנשי-הצבא היו מפֻחמים ומלאים תנועה. אלה פקקו את קני-רוביהם במדוכותיהם, אלה מלאו את מחתותיהם והוציאו כדורי-עופרת מילקוטיהם, ואלה עמדו וירו. אך על מי ירו, לא יכלו לראות בעד ענן העשן, אשר לא נְשָׂאוֹ רוח. פעמים רבות נשמעו קולות זמזוּם ושריקה נעימים לאֹזן. “מה זאת? - אמר הנסיך אנדרי בלבו בקָרבו על סוסו אל המון אנשי-הצבא האלה. - אין זו השתערות, שהרי אינם זזים ממקומם, אף אין זה רִבּוּעַ, כי אינם עומדים כראוי".

ראש-הגדוד, איש זקן רפה-כח למראה עין, שצחוק נעים על פניו וריסי-עיניו מכסים את עיניו הרכות יותר מעד חציָן ומשַׁוִּים עליו ענוַת-חסד, קרב על סוסו אל הנסיך בגרטיון ויקבלהו כאדם המקבל אורח הגון ויקר בביתו. הוא הגיד לבגרטיון, כי רוכבי-סוסים השתערו על גדודו וכי אף-על-פי שנהדפו לפני גדודו, נפלו יותר מחציוֹ חללים ופצוּעים. ראש-הגדוד אמר, כי נהדפה ההשתערות, בדבּור צבאי זה השתמש בהרצאתו, אך באמת לא ידע בבֵרור, מה היה לחילו בחצי השעה ההיא, ולא יכול להגיד בבטחה, ההָדף גדודו את המשתערים עליו, אם נפוץ לפניהם. בראשונה לא ידע אלא שכדורי-תותח מכל המינים התחילו מעופפים ומכּים חללים בגדודו ושאחרי-כן נשמע קול קורא: “פרשים!” והרוסים התחילו מורים, ועוד לא חדלו לירות, אך לא על הפרשים ירו עוד, - כי הפרשים נטו משם, - כי-אם על צרפתים רַגְלִים, אשר נראו בבקעה וירו משם. הנסיך בגרטיון הרכין בראשו לאות, כי כל זה נעשה כרצונו וכמחשבותיו, ויפן אל האדיוטנט ויצוהו להוריד ולהביא מן ההר את שני בטליוני הגדוד הַצַּידָנִי הששי, אשר זה-מעט עברו הוא ובני-לויתו לפניהם. הנסיך אנדרי השתומם ברגע ההוא על השנוי, שנהיָה בפני הנסיך בגרטיון. על פניו נראה רֹשֶׁם ההתעמקות וההתגברות והעליצות המצוּיות באיש, בזמן שהוא נכון לקפוץ ביום-שרב אל המים או בנַצחו בתַחרוּת שיש בה סכנה. לא היו לו עוד לא עיניו העיפות כמו מנדודי-שֵׁנה ולא מראה הסתכלותו המעֻשה. עיניו, עיני-נֵץ עגֻלות ובטוחות, הביטו נכחן בעֹז ובקצת בוז, מבלי הסתכל בדבר מיֻחד, אף-על-פי שתנועותיו היו מתונות ומדורות כקֹדם לזה.

ראש-הגדוד פנה אל הנסיך בגרטיון ויפצר בו, כי יחזור לאחוריו, כי גדולה הסכנה מאד במקום הזה. “חלילה לך, הוד-נסיכות, בשם אלהים!” אמר ויבט אל האופיצר מבני-הלויה כמבקש סיוע, והאופיצר הסב פניו מנגדו. “ראה-נא“, העיר אותו להתבונן אל הכדורים, אשר זמזמו וינהמו וישרקו בלי-הפוגות מסביב להם. תחנונים ותוכחות דבּר אליו, כדרך שֶׁנַּגָּר אומר אל הרך והענֹג האוחז בגרזן לחטוב בו: “אנחנו רגילים במלאכה, ואתה תעלה יַבָּלות על ידיך הענֻגות”. מדבריו נִשְׁמַע, כאִלו בו-בעצמו אין הכדורים יכולים לנגוע לרעה כלל, ועיניו המכֻסות למחצה הוסיפו עֹז לדבריו. השטב-אופיצר התחיל מסַיע לו לראש-הגדוד; אך הנסיך בגרטיון לא ענה אותם ויצו להפסיק את היריה ולשַׁנות את בניָנו של החיל הזה, על-מנת לתת מקום לשני הבטליונים הנגשים אליו. בדבּרו את דבריו אלה הטה רוח-סערה את ענן-העשן, אשר כסה את הבקעה, מימין לשמאל, כמו ביד עלמה, וההר אשר ממוּלם נגלָה וֵיָראוּ הצרפתים ההולכים עליו. עיני כל הנצבים עמו כוננו אל הפלוגה הצרפתית ההיא, אשר ירדה בעקלקלות ההר בפנים מוּעָדות אל מחנה הרוסים. כבר נראו מצנפותיהם השעירות של אנשי-הצבא, כבר היה אפשר להבחין בין האופיצרים לבין אנשיהם, ונפנופי הדגל המתנודד על עצוֹ הֻרגשו היטב.

– מפליאים הם ללכת, - אמר אחד מבני-לויתו של בגרטיון ¹⁰.

הפלוגה הגיעה אל-תוך הבקעה. בעבר ההוא של המורָד היתה ההתנגשות עתידה לפרוץ…

שארית הגדוד הרוסי, אשר השתתף במעשה הקרָב, מִהרה להסתדר ולנטות ימינה; מאחריה הלכו הלֹך והָפֵץ את הנחשלים שבּ ¹¹שני בטליוני הגדוד הַצַּדני הששי ויקרבו בסדר נכון. הם טרם הגיעו עד לפני בגרטיון, וכבר נשמעו צעדי-אוֹנם, צעדים גדולים, כבדים ומסֻדרים של המון אדם רב. מהאגף השמאלי קרב אל בגרטיון יותר מכֻּלם ראש רוטה אחת, איש-תאֹר עגול-פנים, ורֹשֶׁם של נחת-רוח מתוך טפשות על פניו, הוא האופיצר, אשר קפץ ויצא במרוצה מן האֹהל. ברגע ההוא לא הרהר, לפי מה שהיה נכּר בו, אלא בזה, שהוא נכון לעבור לפני השרים הגבוהים כבן-חיל משכיל.

בנחת-רוח של אופיצר בן-חיל הלך-לו הליכה קלה על רגליו החזקות, כשׂוֹחה על-פּני המים, הלֹך והזדקף בלי יגיעה כל-שהיא, ובקלוּתו זאת הצטַין בין אנשיו, אשר הלכו אחריו על-פי צעדיו, אך הם צעדו בכבדות. אצל רגלו נשא את חרבו השלופה (חרב דקה וצרה, קטנה וכפופה, שלא כמין כלי-זין), ובלכתו הביט פעם אל השרים, פעם לאחוריו, בלי שַׁנוֹת מדת פסיעותיו. וַיַּסֵּב במהירות את כל גִּזְרָתוֹ המלאה אוֹן. לפי-הנראה, היו כל כֹחות-נפשו מכֻוָּנים לכך, לעטור יפה יפה לפני השרים הגבוהים האלה, ולפי שידע בעצמו, שהדבר הזה עולה בידו כראוי, עלץ לבו בקרבו. “בשמאלית… בשמאלית… בשמאלית…” כמו דבּר אל לבו אחרי כל פסיעה ופסיעה; ועל-פי הוראותיו אלה נסעו אחריו בדמות חומה מִטַּלְטֶלֶת המון אנשיו, בעלי פרצופים זעוּמים שונים, וכֻלם נוֹשאים איש את ילקוטו ואיש את רובהו, וכל-אחד ממאות האנשים האלה כמו דבּר אל לבוֹ גם-הוא אחרי כל פסיעה ופסיעה: “בשמאלית… בשמאלית… בשמאלית…”. מַיּוֹר בעל-בשר דָּרך בנשימה כבדה ובשנוי פסיעות מסביב לשיח, שעמד כשטן בדרך. אחד מאנשי-הצבא, שנשאר מאחרי חבריו, רץ אחרי הרוֹטה בפנים מלאים חרדה על עֲוֹנו; כדור-תותח חָצה באויר ויעבור במעופו ממעל לראש הנסיך בגרטיון ובני-לויתו _____ ¹² בפלוגה כמו בכִוּוּן לקול הפסיעה "בשמאלית – בשמאלית!”. “הסר! ¹³” נשמע קול שחצני, קול ראש-הרוטה אל חילו. אנשי הרוטה סבו בלכתם במקוֹם אשר נפל הכדור בו; פרש זקן, או_ ¹⁴טר-אופיצר אגפּי, אשר התמהמה אצל החללים, השיג את ש____ותו¹⁵ וירקוד רקידה קטנה, ומיד חזר וכִוֵּן הליכתו לסדר הראוי ויבט אחריו בזעם. קריאת "בשמאלית… בשמאלית… בשמאלית…” כמו נשמע בלי-הפסק מבעד הדממה הנוראה ומבעד הקול ההולך וחוזר, קול פעמי האנשים הרבים המתדפקים על הארץ בבת-אחת.

– בני-חיל כֻּלכים! - אמר הנסיך בגרטיון.

“רַאדִי… אֳהָ-הָ-הָ-הָ-הָא!…” נשמע מכל השורות. איש-צבא זָעֵף, שהלך משמאל, נתן עיניו רגע קטן בבגרטיון, כמו נתכַּון לאמרו לו: “ידענו זאת גם בלעדיך"; איש-צבא אחר פער פיו ויצעק ולא הסב פניו בעברו, כאלו ירא, שמא יבוא לידי הסח-הדעת.

החיל צֻוָּה לעמוד ולהסיר איש את ילקוטו מעליו.

בגרטיון רכב וַיָּסָב את השורות שעברו לפניו וירד מעל סוסו. הוא נתן את המושכות בידי קוזק, פשט וימסור לו את אדרתּו הקצרה, עמד הָכן על רגליו וַיַּתְקֵן את מגבעתו. פני החיל הצרפתי נראו מתחתית ההר ואופיצרים הלכו לפניו.

“בשם אלהים!” אמר בגרטיון אל-עצמו בקול-עֹז, אשר נשמע לאזני הנצבים עליו, ויפן לרגע אל חילו ובנפנופי-יד קלים עבר לפני אנשיו בצעדי פרש, שאין אומנותו בכך להיטיב צעד, וכמו יָגע בהליכתו בדרך לא-סלולה. הנסיך אנדרי הרגיש בעצמו, כי כח גדול, אשר אין לעמוד לפניו, מושך אותו בדרך הזאת הלאה, ולבו עלץ בקרבּו ¹⁶.

כבר התחילו הצרפתים נראים מקרוב; כבר הכיר הנסיך אנדרי, אשר הלך מצד בגרטיון, את פתיליהם, את כִּתפוֹתיהם האדֻמות וגם את פרצופי פניהם של הצרפתים (בבֵרור גמור ראה לפניו אופיצר צרפתי זקן, אשר ברגלים עקומות, נעולות חצָאי-מגפַים, יָגע וצעד במעלֵה ההר). הנסיך בגרטיון לא הוסיף לצַוות דבר ויעבור עבֹר והחרֵש לפני שורות חילו. פתאם נשמע קול נפּוף ויריה מתוך החיל הצרפתי, ואחריו שני, שלישי… ועשן עלה על שורות מחנה-האויב, שכֻּלן נתפרדו ברגע ההוא, ויהי רעם יריות, ויפלו אחדים מִשֶּׁלָּנוּ, ובתוכם גם האופיצר עגול-הפנים, אותו האופיצר אשר שמח והשתדל כל-כך ללכת יפה יפה. ואולם לקול-היריות הראשון הֵסב בגרטיון פניו ויקרא: “אוּרַא".

“אוּרַא-א-א-א!” נתפשטה קריאה גדולה וממֻכת במחנה הרוסי, ואנשיו רצו ועברו את בגרטיון וזה את זה בהמון מפֻזר, אבל מלא גיל ועֹז, וירדפו במורד-ההר אחרי הצרפתים המפֹרדים.

יט.

השתערות הגדוד הַצַּידני הששי נתנה ידים לאגף הימני להסוג אחור. במרכז עצרה פעֻלת הסוללה הנשכחה, סוללת טוּשין, אשר עלתה בידו להצית אשר בכפר שֶׁנְגְרַבֶּן, את הצרפתים מלכת הלאה, כי התעסקו בכבּוי הבעֵרה, אשר לִבְּתָה הרוח, ובזה נתנו לחיל החונה ממולם לסור משם בשלום. בחפזון וברעש נסוג המרכז דרך הבקעה, ועם-זה לא קלקלו ולא ננסתבכו מחלקותיו בדרכיהן. אבל האגף השמאלי, - גדודי-הרגלים האֲזוֹבי והפּוֹדוֹלי וגדוד-ההוּזרים הפַּבלוגרַדי, - אשר חיל צרפתי גדול ממנו ביד שר-הצבא לַאן השתער עליו ממולו ובאותה שעה גם מעבריו, נפוץ כֻּלו. בגרטיון שלח את זֶ’רקוב אל הגנרל שבראש האגף השמאלי לצוות עליו להסוג בלי התמהמה.

ז’רקוב הריץ את סוסו מיד דרך-גבורה מבלי הסר ידו מאצל מצנפתו. אך בסורו מלפני בגרטיון, סרה רוח גבורתו מעליו ויחרד לבו מאד ולא יכול לרכּוב אל מקום-הסכנה.

בקרבו אל חיל האגף השמאלי, לא רכב משם והלאה, אל מקום היריות, כי-אם התחיל מבקש את הגנרל ואת שרי-החיל במקום אשר לא יכלו להִמָּצא ולא הגיד להם את דבַר-הפקֻדה.

הנהגת האגף השמאלי היתה, על פי זכות-התקנה, לראש הגדוד ההוא, אשר הובא לפני קוטוזוב על-יד ברוינוי ואשר עבד בו דולוחוב כאיש-צבא פשוט. אבל הנהגת האגף השמאלי הַקִּצון נתּנה לראש הגדוד הפבלוגרדי, אשר עבד בו רוסטוב, והדבר הזה הביא לידי סכסוכים. שני השּרים היו מלאים רֹגז איש על אחיו, ובשעה שבאגף הימני כבר נלחמו המחנות והצרפתים החלו לעלות, היו שני השּרים האלה עסוקים בטענות ובמענות, שנתכַּונו בהם להקניט זה את זה. והגדודים בעצמם, כגדוד-הרגלים כגדוד-הפרשים, היו מוּכנים מעט מאד למעשה-המלחמה הקרוב. אנשי הגדודים האלה, כקטן כגדול, לא שערוּ, כי התנגשות קרובה, וַיהיו עסוקים במנוחה בעניני שעת-שלום: הפרשים בכלכלת-הסוסים, והרַגְלִים בקִשוּש-עצים.

– אמנם גדול הוא ממני בתֹאר-הכבוד, - אמר האשכנזי, ראש-גדוד-ההוזרים, בלשונו הרוסים המשֻׁבּשת ובפנים מסתמקים אל האדיוטנט, אשר בא אליו על סוסו, - אם-כן יעש כטוב בעיניו; אני לא אוכל להקריב את ההוזרים שלי. תוקע! תְּקַע לשוב!

אך לא יכלו עוד להתמהמה. רעם כלי-תותח ורובים הגיע מימין ומן המרכז וכבר נראו מעילי המורים הצרפתים בעָברם על גשר בית-הָרֵחַיִם ובהסתדרם שם לירות משני צדדים. ראש-גדוד-הרַגְלִים נגש ברגלַים מרַתּתות קצת אל הסוּס ויעל עליו, וקומתו הזדקפה וגבהה מאד בשבתו על סוסו, וירכב אל ראש-הגדוד הפבלוגרדי. ראשי-הגדודים קרבו זה אל זה בקִדות של כבוד ובחֵמה עצורה בלב.

– סוף-סוף, אדוני ראש-הגדוד, - אמר הגנרל, - אינני יכול לעזוב את מחצית החיל ביער. אנימבקש מאתך, אנימבקש מאתך – חזר ואמר- להחזיק בפוזיציה ולהכּון להשתערות.

– ואני מבקש מאתך, שלא להתערב בדבר שאינו שלך! - ענה ראש-הגדוד בחרי-אף. - אלו היית קַוַּלֵּירִיסְט…

– אני אינני קַוַּלֵּירִיסְט, אדוני ראש-הגדוד, אבל גנרל רוסי אני, ואם אין זה ידוּע לך…

– ידוּע מאד, אדוני המרומם! - צעק ראש-הגדוד פתאם וינע את סוסו ופניו האדימו כתולע. - הואל-נא וגש אל שורת-המשמר וראית, כי פוזיציה זו לא תצלח כל-עִקר. אני איני רוצה להכחיד את גדודי, כדי לעשות לך נחת-רוח.

– אתה מדבּר עזות, אדוני ראש-הגדוד. לא להנאתי אני דואג ולא אתן לדבּר אלי כזאת.

הגנרל נזקק לו לראש-הגדוד להתחרות אתו באֹמץ-לב, ובהזדקפו ובהרעימו פניו רכב עמו יחד אל שורת החיל, כאלו שם, במטר כדורי-המות, יבֹרר כל הדבר, שהם נחלקים בו. הם באו אל השוּרה, וכדוּרים אחדים עפו ועברו ממעל להם, ושניהם עמדו מלכת בלי דַבּר עוד. להביט משם לא הֻצרכו, כי גם מן המקום, אשר עמדו בו קֹדם לזה, נראה בבֵרור, שאי-אפשר לרוכבי-סוסים להִלחם במקום ההוא, שהוא מקום שִׂיחים וּנְקָעִים, ושהצרפתים סובבים את האגף השמאלי. הגנרל וראש-הגדוּד הביטו זה אל זה בפנים נזעמים ומלאים מחשבות, כשני תרנגולים נכונים לקרָב, ואך שָׁוא חכו לסִמני פחדנות איש בפני רעהו. שניהם עמדו בנסיון. אחרי אשר לא היה להם מה לדבּר ואיש מהם לא אבה לתת פתחון-פה לרעהו לאמר עליו, כי הוא נטה ראשונה מתחת לכדורים, היו עומדים ומנסים זה את זה הרבה, לוּלא נשמעו פתאם ביער, כמעט מאחריהם, נפּוצי יריות-רובים ונַהם שאגה כלוּלה. הצרפתים התנפלו על אנשי-הצבא, שהיו מקוששים עצים ביער. באותה שעה לא יכלו עוד ההוזרים לשוב אחור עם הרַגְלִים יחד; כי שוּרת חיל-צרפת הבדילה ביניהם ובין הדרך המוכנה לשוב בה שמשמאלם. על-כרכם הוטל עליהם להשתער על אויביהם במקום הזה הקשה להם, כדי לעשות להם דרך.

האֶסְקַדְרוֹן, אשר עבד בו רוסטוב, בא לקראת אויבו ונצטוה לעמוד מיד אחרי עלותו על הסוסים. גם פה, כמו על הגשר שעל הנהר אֶן, לא היה איש בין האקסדרון ובין אויבו, והתחום הנורא, תחום הסוד הכמוס והאיֹם שבין החיים ובין המתים, הבדיל בין שני המחנות. כל האנשים ראו בעיני-רוחם את הקו המבדיל הזה, והשאלה, אם יעברוהו ואיככה יעברוהו, הטילה סער בקרבּם.

ראש-הגדוד נגש אל השוּרה ובזעף ענה איזה דברים על שאלות האופיצרים וצוה דבר-מה בזעף, כאיש עומד על דעתו בכל-כחו. איש לא אמר בפֵרוש, אבל קול יצא באֶסקַדרון על-דבר השתערות. פקֻדת הסתדרות נתּנה בקול, אחרי-כן קשקשו החרבות השלופות, ובכל-זאת לא זז איש ממקומו. כל אנשי האגף השמאלי, כרַגלִים כפרשים, הרגישו, כי אין שריהם יודעים מה לעשות, ורפיון ידי השרים דבק בצבאותיהם.

“לוּ ימהרו יחישו", אמר רוסטוב בלבו וישמח, כי הגיעה עתו לטעוֹם טעם השתערות, אשר הרבה שמע מחבריו ההוּזרים על-אודות הנֹעם המיֻחד, שמוצאים בה.

– בשם אלהים, בָּנַי! - נשמע קולו של דֶּניסוב. - במרוצה, מַרְש!

בשורה הקדומַנית התחילו יַרְכֵי הסוסים מתנענעות. סוסו של רוסטוב מתח את מושכותיו והתחיל הולך.

מימינו ראה רוסטוב את שורותיהם הקדומניות של חבריו ההוזרים ומלפניו, במרחק מרֻבּה מזה, נראתה רצועה שחרחורת, אשר לא יכול להתבונן בה היטב, אבל חשב אותה למחנה-האויב. קול-יריות נשמע, אבל ממרחק.

– הריצו יותר! - נשמע קול המְפַקֵּד, ורוסטוב הרגיש בנטות סוסו את אחוריו להחיש את דהרותיו.

הוא הבין מראש את תנועות סוסו, ולבבו פחד ורחב בקרבּו. מלפניו ראה עץ בודד. בראשונה נראה העץ הזה באמצע הקו המגביל, אשר היה נורא כל-כך, והנה כבר עברו את הקו הזה וכל דבר נורא לא נהיה, ואך רוח הגיל וההתעוררות חָזקה בקרבּו. “חָצֹב אֶחְצֹב", אמר רוסטוב בלבו וילחץ בידו את נִצַּב חרבו.

“אוּר-רַ-א-א-א!!” קראו רבים כאיש אחד. “כל הנופל ליָדי ברגע זה", אמר רוסטוב אל לבו, ובלחצו את סוסו בדרבנות נעליו הריצהו בכל-כחו ויעבור את חבריו, וכבר נראה האויב לעיניו. פתאם נִחת כמין מטאטא רחב על-פני האסקדרון. רוסטוב הניף חרבו וַיִּכּוֹן לחצוב, אך באותו רגע נפרד מעליו נִיקִיטִינְקוֹ איש-הצבא, אשר רכב לפניו, והוא נהיה כחוֹלם, ונדמה לו, שהוא מוסיף לדאות הלאה במהירות משֻׁנה ועם-זה אינו זז ממקומו. מאחריו הדביק אותו ההוזר, הידוּע לו, בַּנְדֲּרְצ’וּק ויתן עיניו בו בזעם. סוסו של בַּנְדֲּרְצ’וּק נפל, והוא חלף עבר מיד.

“מפני-מה אינני זז מפה? נפלתי, חלל אנכי“, שאל רוסטוב והשיב אל לבו כהרף-עין. כבר נותר לבדו בשדה. תחת הסוסים העוברים וגַבֵּי רוכביהם ההוזרים ראה מסביב לו אדמה ושדה-תבואה שנקצר. דם חם נזל תחתיו. “לא, אני אך נפצעתי, והסוס נהרג”. הסוס החל לקום על רגליו הקדומַניות, אבל חזר ונפל ולחץ את רגל רוכבו; מראש הסוס נזל דם, ובכל עמלו לא יכול לקום. גם רוסטוב רצה לקום ונפל, כי נאחז תער חרבו בָאֻכָּף. איפה היו הרוסים ואיפה הצרפתים – לא ידע. איש לא היה מסביב.

רוסטוב הוציא את רגלו ויעמוד. “איפה, מאיזה צד היה הקו, שהבדיל הבדלה ברורה כל-כך בין שני המחנות?” שאל בלבו ולא ידע להשיב. “אולי קָרַני דבר רע? היש מקרים כאלה ומה לעשות בהם?” שאל בלבו בקומו; וברגע ההוא הרגיש, כי יבשה זרועו השמאלית, וכמו דבר מיֻתּר תלוי בה: כף-ידו השמאלית כמו זרה היתה לו. ויתבונן בידו ויחַפש דם עליה וָאָיִן. “הנה אנשים באים", אמר בלבו בשמחה, בראותו אנשים אחדים רצים אליו. “הם יושיעו לי!” לפני האנשים ההם רץ איש שחור, שָזוּף ובעל חֹטם גבנֻני, כוב משֻׁנה לראשו ואדרת כחֻלה עליו. אחריו עוד שנַים ואחריהם עוד רבים. אחד מהם הוציא מפיו דבּור משֻׁנה, דבּור לא-רוסי. בין האחרונים שבאנשים האלה, שכּובעים כאלה על ראשיהם, עמד הוזר רוסי אחד. את ההוזר הזה החזיקו בידיו, ומאחריו החזיקו את סוסו.

“אין זה כי אם משבויינו… כן. האמנם גם אותי יקחו? מה האנשים האלה?” הוסיף רוסטוב לדבּר אל לבו, מבלי האמֵן למראה עיניו. “האמנם צרפתים הם?” אמר ויבט אל הצרפתים, אשר הלכו הלֹך וקרֹב אליו; ואף-על-פי שלפני רגע אחד הריץ את סוסו אך להשיג את הצרפתים ההם ולנַפצם בחזקת-ידו, נבעת מפניהם עתה בראותו אותם קרֵבים אליו, וברֹב חרדתו לא האמין למראה עיניו. “מי הם? למה הם רצים? האמנם אלי? האמנם רצים הם אלי? ומה חפצם? להמיתני? להמית אותי, את האהוב לכֹּל?” ברגע ההוא זכר את האהבה, אשר יאהבוהו אמו ובני-ביתו ורעיו, ומחשבת אויביו להרגו היתה בעיניו כדבר בלתי-אפשרי. “ואולי גם להמיתני!” יותר מעשרה רגעים עמד ולא זז ממקומו ולא הבין את מצבו. הצרפתי בעל החֹטם הגבנֻני, שהלך ראשּונה, קרב אליו במרוצתו כל-כך, שכבר ראה רוסטוב את רשמי פניו. פרצופו המשֻׁנה של אותו האיש, הרץ אליו בפני-להבים, ברגלים קלות, בנשימה עצוּרה ובכידון על כתפו, הפיל אימה עליו, וימהר ויאחז את האקדוח, אך תחת אשר היה לו לירות בו על אויבו, זרק אותו עליו וירץ בכל-כּחו אל השיחים. ולא ברגש דאגה ומלחמה פנימית, כבשעת הליכתו על הגשר שעל אֶן, רץ רוסטוב הפעם, כי-אם כארנבת בורחת מפני הכלבים. רגש אחד ומאֻחד, רגש היראה מפני אבדן חיי-עלומיו הטובים, מלא את כל קרביו. בכל שטף-כחו, כמו שהיה רץ במֵרוץ של תחרות, דלג וקפץ על הַמְּצָרִים, ובתוך כדי מרוצתו העזה הסב פעמּים אחדות את פניו החִורים המלאים חסד ועלוּמים, וקֹר עבר על-גבו מרֹב פחדו. “לא, טוב אשר לא אביט“, אמר אל לבו, אך כאשר הגיע אל השיחים, חזר והביט מאחריו. הצרפתים לא מהרו לרוץ כמוהו, וגם ברגע אשר הביט מאחריו, חדל הצרפתי זה-מעט לרוץ ויחל ללכת פסיעות מתונות ובהסִבּו פניו לאחוריו נתן קולו אל חברו ההולך אחריו. רוסטוב עמד מרוץ. “אין הדבר כן, - אמר בלבו, - אי-אפשר שיהיה רצונם להרגני”. ובין-כה כבדה עליו ידו השמאלית, כאלו תלו בה אבן-משקל שני פוּדים, ולא יכול לרוץ הלאה. גם הצרפתי עמד מלכת ויכונן רובהו. כדורים אחדים זמזמו ועברו על-ידו, והוא אסף שארית כחו ויאחז את שמאלו בימינו וירץ ויבוא אל השיחים. בין השיחים היו מורים רוסים.

כ.

גדודי-הרגלים, שהתנפלו עליהם הצרפתים ביער פתאם, נטו משם ויתבוללו ברוטות אחרות וילכו בהמונים שאינם מסֻדרים. אחד מאנשי-הצבא הוציא על שפתו את המלה הנוראה במלחמה וחסרת-הטעם, היא מלת “הִפרידוּ”, ויחד עם החרדה התלויה בה עברה מלה זו אל כל ההמון.

– הִקיפו! הִפרידו! אבדנו! - צעקו בנוסם.

ראש-הגדוד שמע את קולות היריה והצעקה שמאחריו וַיָּבן כרגע, כי מקרה נורא קרה את גדודו, והרעיון, שהוא, האופיצר הנקי מכל-עון, הראוי להיות למופת, יכול, אחרי עָבדוֹ שנים רבות, לחטֹא לפני הממֻנים עליו חטא של התרשלות או התמהמהות, הבהילו כל-כך, שכרגע שכח גם את הַקַּוַּליריסט ראש-הגדוד הַמַּמרה עמו, גם את כבוד גנרלוּתו, וגם את הסכנה הגדולה ואת הזהירות הנחוצה לו שכח שכחה גמורה, ובהאחזו בטבעות המרדעת הריץ את סוסו וירכב אל גדודו תחת מטר הכדורים, אשר עפו מסביב לו ולא פגעו בו. אך דבר אחד אִותה נפשו: לדעת, מה נעשה שם, ולעזור ולתקן את הקלקול בכל אשר תמצא ידו, אם בְּשֶׁלּוֹ נהיה הקלקול הזה, כדי שלא יהיה האשם בו, באופיצר המצֻין, שכבר עברו עליו עשרים ושתים שנות-עבודה וכל שמץ דבר רע לא נמצא בו.

אחרי עברוֹ בשלום בין-הצרפתים, קרב על סוסו אל השדה אשר מאחרי היער, ששם נסו הרוסים במורד ההר מבלי שמוֹע בקול שריהם. זה היה רגע התשישה המוּסרית, שגורל כל קרָב תלוי בו, הרגע אשר יבֹרר בו, הישמעו ההמונים הפרועים בקול מנהלם, או אך יביטו אליו מאחריהם הבטה קצרה אחת ויוסיפו לנוס הלאה. בלי שים לב אל גערתו הגדולה והעזה של ראש-הגדוד, אשר עד-כה היו אנשים חתים מפניה; בלי שים לב אל פניו האדֻמים כתולע מחֵמה בוערת ואל נפנופי-חרבו אליהם, נסו כֻלם יחד, ובנוסם שַׁחו ויורו ברוביהם באויר ולא שמעו בקולו. התשישה המוסרית, שגורל כל קרָב תלוי בה, נגמרה, לפי מה שנראה בבֵרור, בהצדעה לכף-הפחד.

הגנרל התחיל משתעל מרֹב צעקותיו ומעשן אבק-השרפה ועימוד במר-נפשו. נדמה לו, שאפסה כל תקוה. אך ברגע ההוא התחילו הצרפתים, שרדפו אחרי הרוסים ההם, נסוגים אחור בלי כל טעם מובן וממלטים את נפשם אל מעֵבר לגבול היער, ומורים רוסים נראו ביער. הם היו אנשי טִימוֹחִין, הרוטה שלו לבדה לא נטתה מִסִּדרי-הצבא, ובהסתתרה בעמק אצל היער, השתערה משם פתאם על הצרפתים. טימוחין עלה עליהם בשאגה גדולה כל-כך וירץ אליהם בחרבו הקטנה ברוח גבורה גלויה ומלאה השתוללות כל-כך, שלא הספיקו הצרפתים להתבונן בדבר וישליכו את כלי-נשקם וינוסו. דולוחוב, אשר רץ עם טימוחין יחד, ירה בצרפתי אחד סמוך לו ויהרגהו ויאחז ראשונה את האופיצר, אשר הסגיר את נפשו בידם, בצַורוֹנו. אז שבו הרוסים ממנוסתם, והצרפתים, שאנשי האגף השמאלי כבר נֶחצו מפניהם לשני ראשים, נהדפו לרגע קטן. פלוגות-המלוּאים הספיקו להתחבר, והַנָּסים עמדו תחתם. ראש-הגדוד נִצַּב עִם הַמַּיּוֹר אֶקוֹנוֹמוֹב אצל הגשר ויתן לרוטות, הנסוגות אחור, לעבור לפניו, והנה איש-צבא נגש אליו ויאחז ברצועות מרדעתו וכמעט נלחץ אליו. האיש היה לבוש אדרת כחֻלה קצת של ארג-פבריקה, ילקוט וכובע לא היו עליו וראשו היה מחֻבּש, באחת מכתפיו תלוי ילקוט צרפתי של כדורים וחרב של אופיצר בידיו. פני איש-הצבא היו חִורים, עיניו הכחֻלות הביטו בחֻצפה אל פני ראש-הגדוד ועל פיו בת-צחוק. ראש-הגדוד היה עסוּק באותה שעה בפקֻדות לַמַּיּוֹר אֶקומונוב, ועם-זה לא יכול להמנע מהתבונן אל איש-הצבא הזה.

– אדוני המרומם, הנה שני טְרָפים ¹⁷, - אמר דולוחוב ברמזו על החרב הצרפתית ועל הילקוט. - אופיצר אחד לקחתי בשבי, אני עצרתי את הרוטה. - דולוחוב נשם בכבדות, כי עיפה נפשו מאד, ודבּורו היה בהפסקות. - כל הרוטה עֵדָה על זה. זכר-נא לי זאת, אדוני המרומם!

– טוב, טוב, - אמר ראש-הגדוד ויפן אל הַמַּיור אקונומוב.

אך דולוחוב לא סר מעליו, כי אם פִּתַּח את מטפחת-אפו, משך בבגדו וַיַּראהו את הדם, שנקרש בשערותיו.

– מַכּת-כידון היא, ואני נשארתי בשוּרה. זכר-נרא זאת, אדון מרומם.

* * *

סוללת טוּשין נשכחה, ורק בסוף מעשה הקרָב שלח שמה בגרטיון, מאשר שמע עוד קול יריות תותח מן המרכז, את השטבּ-אופיצר שלמשמר היום ההוא ואחרי-כן את הנסיך אנדרי לצוות עליו למהר ולשוב משם עם הסוללה. חיל-המחסה, שעמד על-יד כלי-תותחו של טושין, הלך-לו משם באמצע מעשֵׂה הקרב, ולא נודע, מי צוהו לסור ממקומו; אך הסוללה הוספיה לירות, והצרפתים לא לכדו אותה, רק מאשר לא יכלו לשער, כי אפשר שיהיו ארבעת כלי-התותח המורים עליהם עושּים את שלהם בלי כל מחסה. להפך, על-פי פעֻלתה הנמרצת של סוללה זו חשבו הצרפתים, כי פה במרכז נקבצו מבחר פלוגות החיל הרוסי; שתי פעמים נִסו להשתער על המקום ההוא ובכל-פעם הפכו עֹרף לפני כדוריהם של ארבעת כלי-התותח ההם, שעמדו עזובים בלי כל משען על הגבעה הזאת.

מהרה עלתה בידו של טושין, כאשר סר הנסיך בגרטיון מאצלו, להצין את שֶׁנגרַבּן.

– מה-גדלה המהומה! בער הוא! עשן עולה! עשן רב! - דבּרו המשרתים זה אל-זה בחדוה.

כל כלי-התותח האלה ירו אל מקום-הבעֵרה בלי מְצַוֶּה. ולכל יריה ויריה נתנו אנשי-הצבא בקולם קול-זֵרוּז, כמו דִמו להחיש בזה את מעוף הכדורים: “יפה! כן, כן!… הראית… כך יפה!” הבעֵרה פשטה במהירות, כי הרוח הועיל לה להתפשט מהר. הפלוגות הצרפתיות, שבאו מאחרי הכפר, שבו והלכוּ להן, אך כמו בכַוָּנה ליַסר על כשלונם זה, העמידו הצרפתים עשרה כלי-תותח מימין לכפר והתחילו זורקים מהם על טושין.

בשמחתם, ששמחו כילדים, על הבערה שהבעירו וברֹב התעוררותם בשעת יריתם על הצרפתים, שהצליחו בה, לא התבוננו הארטיליריסטים ההם אל הסוללה החדשה, שהציבו אויביהם מנגדם, עד שנפלו שני כדורים ואחריהם עוד ארבעה בין כלי-תותחם, אחד מאותם הכדורים הפיל שני סוסים, ואחד עקר את רגלו של האיש המוליך את ארון-הכדורים. אבל חֶדְוַת-רוחם לא עזבה אותם גם אז, ורק מהלך אחר נִתַּן לה. תחת הסוסים הנופלים העמידו אחרים מן הַלָּפִיט המוכן אתם, את האנשים שנפצעוּ הסירו משם, וארבעת כלי-תותחם נערכו לעֻמת סוללת הָעֳשָׂרָה. האופיצר, שהיה חברוֹ של טושין, נהרג בתחילת הקרָב, ובשעה אחת נפקדו מארבעים ה“משרתים” שבעה-עשר איש, והארטיליריסטים צהלו ורגשו כבראשונה. שתי פעמים התבוננו, כי לא-הרחק מתחת נראו צרפתים ובכל-פעם זרקו בהם כדורי-תותח.

והאיש קטן-הקומה, בעל התנועות הרפות והכבדות, דרש לו ממשרתו לרגעים “עוד שפופרת קטנה בשכַר זה”, כפי שהיה רגיל לאמר, ויהי רץ לפנים ומפזר ניצוצות ממקטרתו ומשקיף מתחת לכף-ידו הקטנה על הצרפתים.

– הַשמֵד, הַשמֵד! - היה אומר וחוטף ואוחז בעצמו בגלגלי כלי-התותח ומסבּב ומוציא את הַסְּלִילִים.

מבלי הוצֵא מבין שפתיו את שפופרת מקטרתו הקצרה, התרוצץ טושין בתוך-העשן ואזניו צללו וכל אבריו נזדעזעו לכל-אחד מקולות-היריה, אשר לא חדלו רגע, ועם-זה רץ מכלי-תותח אל משנהו, פעם כונֵן לירות, פעם סָפַר את הכדורים, פעם צִוָּה והשגיח על החלפת הסוסים הנהרגים והנפצעים ופריקת כלֵי-רִסנם, ובצַוותו צעק קצת בקולו הרפה והדק והפקפקני. פניו היו הולכים וצוהלים; רק בשעה שנפלו מאנשיו חללים או פצועים קִמט מצחו ונסב מאצל הנופל וצעק בכעס אל האנשים, שכנהוג לא מהרו כראוי להרים את המוטל ארצה. אנשיו, שהיו רֻבּם בני-חיל יפים למראה (ככל בעלי כלי-תותח, גבוהים במדת שני ראשים מהאופיצר הממֻנה עליהם ורחבים ממנו פי-שנים), הביטו אליו כֻּלם, כילדים בשעת צרה, והרֹשֶם שהיה על פניו, עבר בכל-פעם גם על פניהם.

מפני השאון והמהומה הגדולה והנחיצות להתבונן ולהתעסק לא הרגיש טושין כל עֱנוּת-יראה לנפשו, והרעיון, שמא יֵהרג או יִפָּצַע פצע מכאיב, לא עלה על לבו. להפך, צהלת רוחו הלכה וגדלה מרגע לרגע. נדמה לו, שלפני זמן רב, כמעט עוד ביום-אתמול, היה הרגע, אשר ראה בו את האויב וירה בו יריה ראשונה, וכי חלקת-השדה, אשר עמד עליה, מקום ידוע לו מכבר היא, כמין שׂדֵה-נחלת-אבות. אף-על-פי שהיה זוכר ומעַיֵּן בלי-הפסק ועושה כל מה שאופיצר מעֻלה יכול לעשות במצבו, היה כחולם מתוך קדחת או כשכּור רואה זרות.

מרעמי כלי-תותחו, אשר הרעימו באזניו מכל עבריו, משריקת כדורי האויב וקול הלמותם, ממראה המשרתים, שנחפזו והתעסקו בפנים מסֻמקים ומזיעים אצל כלי-התותח, ממראה דמי האנשים והסוסים הנופלים, ממראה תימרות-העשן, שעלו פעמים אחדות (ושבכל-פעם עף ובא כדור אחריהן והכה בארץ, באיש, בכלי-תותח או בסוס), - ממראה כל הדברים האלה נוצר בקרבּו עולם דמיוני מיֻחד, ובו מצא עֹנג לנפשו ברגע ההוא. בדמיונו היו כלי-תותחם של הצרפתים לא כלי-משחית, כי-אם שפופרות-מקטרת, שמקַטר בלתי נראה הוציא מתוכן עמודי-עשן מפֻזרים.

– עתה הֶעלה עוד פעם, - אמר טושין אל עצמו בלחישה, בשעה שעמוד-עשן דלג מעל ההר והרוח נְשָׂאוֹ בדמוּת רצועה שמֹאלה, - עתה חכה לכדור-משחק – יש להשיב.

– מה אדוני מצַוֶּה? - שאל אשר על הַמַּשּׂוּאוֹת, שעמד סמוך לו ושמע אותו בוטה דברים.

– אין דבר, רִמּוּ… - ענה טושין.

“עתה עוּרי, מַטְוֵיֶבְנָה“, אמר טושין בדבּרו אל-עצמו. בשם “מטוֵיֶבנה” כִּנה ברוח-דמיונו את כלי-התותח הַקִּצון, כלי-תותח גדול יצוק בתכנית נושנה. הצרפתים המטַפּלים בכלי-תותחם היו כנמלים בעולם הדמיוני שלו. השכּור יפה-המראה, “הנוּמר הראשון” שבכלי-התותח השני, היה לו ל“דוֹד” בעולמו; אליו הִרבה טושין להביט והיה שמח לכל-אחת מתנועותיו. קול ירית הרובים, שפּעם נחבא ופעם חזר ונתחזק, נדמה לו כקול-נשימה; לקול זה הטה אזנו בשים-לב, גם בִּרפותו גם בהתחזקו.

“הנה הוא חוזר ונושם, נושם הוא". אמר אל-עצמו.

על עצמו נדמה לו, שהוא איש-קומה, גדול ורב-כח מאד, והוא זורק כדורי-נפץ בצרפתים בשתי ידיו.

– עתה, מַטְוֵיֶבנה, אל תעזביני! - אמר בסורו מאצל כלִי-התותח הַקִּצון, והגה קול מוזר לו קורא אליו מלמעלה:

– קַפיטן טוּשין! קַפיטן!

טושין נבהל ויפן כה וכה. השטב-אופיצר, אשר גער בו ויצוהו לצאת מגרוּנט, הוא שקרא אליו בקול גדול ובנשימה כבדה:

– מה לך, היצאת מדעתך? שתי פעמים צֻוֵּיתָ לשוב, ואתה…

“על-מה-זה יקומו עלי?…” אמר טושין בלבו ויבט ביראה אל מצַוהו.

– אני… אין דבר… - גמגם ואמר בשימו שתי אצבעות אל מצחת מצנפתו. - אני…

אך לא הספיק ראש-הגדוד לאמר כל אשר חפץ. כדור-נפץ חלף סמוך לו, והוא נענע לו לכדור בראשו וַיִכַּף על סוסו. עוד רצה לאמר דבר, אחרי החרישוֹ, והנה עוד כדור שָׂם מחסום לפיו ויהפוך ידיו וינס על סוסו.

– שובו, שובו! שובו כֻלכם! - צעק מרחוק.

אנשי-הצבא נתנו קולם בצחוק. בעוד-רגע בא אַדיוטַנט ויצו גם הוא לשוב.

האדיוּטנט הזה היה הנסיך אנדרי. הדבר הראשון, אשר ראו עיניו בבואו אל המקום, אשר עמדו בו כלי-תותחו של טושין, היה סוס מפֻתּח שבור-רגל, אשר נָעַר אצל הסוסים האסורים. רגע הסוס המפֻתּח היתה מקלחת דם כמעיַן-מים. בין חלקיהן הקדומניים של עגלות כלי-התותח ראה חללים מוטלים. כדורים אחדים עפו זה אחר-זה ממעל ללו ברָכְבו רכֹב וקרֹב אל המקום ההוא, והוא הרגיש, כי זעזוע-עצבים עבר על גבו. אך הרעיון, שהוא מתיָרא, הרעיון הזה בעצמו הזקיקו להתחזק. “אני לא אוכל לירֹא", אמר בלבו וירד במתינות מעל הסוס בין כלי-התותח ויגד את מצות בגרטיון, אך לא מִהר לברוח מאצל הסוללה, כי גמר להיות שם בעצמו בשעת הורדת כלי-התותח מן המערכת ולהוליכם עמו, ויחד עם טושין עבר בין הנופלים ועסק בהסרת כליהתו-תח במקום היריה הנוראה, במטר כדורי הצרפתים.

– זה-עתה בא אחד השרים וינס מַהר, - אמר אשר על הַמַּשּׂוּאות אל הנסיך אנדרי, - ולא עשה כאדוני.

הנסיך אנדרי לא דִבּר דָּבר עם טושין. שניהם היו טרודים כל-כך, עד כי נדמה, שאינם רואים זה את-זה. אחרי-כן, כאשר שמו את שני כלי-התותח, שנותרו מן הארבעה, על עגלותיהם הקדוֹמַניות והחלו לרדת מן ההר (כלי-תותח אחד גדול שנשבר ואחד קטן הֻשארו שם), נגש הנסיך אנדרי על סוסו אל טושין.

– להִהראות, - אמר הנסיך אנדרי ויפשֹׁטּ ידו אל טושין.

– להִתראות, יקירי, - אמר טושין, - נפש נחמדה! לֵךְ לשלום, יקירי, - הוסיף בדמעות, אשר נקווּ בעיניו פתאֹם, מסבּה צפוּנה.

כא.

הרוח שָׁכך, עבים שחורים רִחֲפוּ על שדה-הקרב והתבוללו באֹפק עם עשַׁן אבק-השרפה. היום ירד ובחשכת-הערב נראה אֹדֶם הבעֵרות בשני מקומות בבהירות יתרה. ירית כלי-התותח רפתה, אך ירית הרובים גברה וקרבה מאחריהם ומימינם יותר מקֹדם לזה. כאשר אך יצא טושין עם כלי-תותחו מגבול היריה החזקה וירד, אחרי עברוֹ אצל פצעים ובין פצוּעים, אל העמק, בא לפני השרים והאדיוטנטים, ובתוכם היו גם השטב-אופיצר, גם ז’רקוב, אשר נשלח שתי פעמים אל סוללת טושין ולא בא שמה גם פעם אחת. כֻּלם נתנו פִקּוּדים ומסרו פִקודים, כיצד ללכת ואנה ללכת, ואיש נכנס לדברי רעהו, וכֻלם כאחד הביעו תרעומות ודברי-תוכחה לטושין. והוא לא צוה דבר, כי-אם החריש ורכב מאחריהם על סוסתו הארטילירית, כי ירא לפתּוח שפתיו, כי לכל מלה ומלה היה נכון לתת קולו בבכי, בבלי דעת על-מה. על-פי מצות השרים הֻצרכו לעזוב את הפצועים, אך רבים מהם הלכו בלא-כח אחרי החיל ובקשו, שינתן להם לעלות על כלי-התותח. האופיצר הרגלי, אשר פָרץ לפני הקרָב ההוא מאהלו של טושין והתנהג כבין-חיל, הֻנח על הַלָּפיט אשר לכלִי-התותח המכֻנה בפני טושין “מַטְוֵיֶנה”. בתחתית-ההר נגש יונקר הוזרי לבן-פנים אל טושין, ובידו האחת תמך את השנית, ויבקש מאתו, שיתן לו לשֶׁבת.

– בשם אלהים, קפיטן, ידי נֶחבּלה, - אמר בפחדנות גלויה. - בשם אלהים, אינני יכול ללכת. בשם אלהים!

נכּר היה, כי היונקר הזה כבר בקש פּעמים אחדות, שינתן לו לשבת, ובכל-מקום השיבו את פניו, כי חנן קולו כעני מבַקש רחמים.

– צַו-נא להושיבני, בשם אלהים.

– הושיבוהו, הושיבוהו, - אמר טושין. - הַצִּיעָה את האדרת, דודי, - אמר אל איש-הצבא האהוב לו. - ואיה האופיצר הפצוע?

– הורדנוהו, הוא מת, - ענה אחד האנשים.

– הושיבוהו. שבה-לך, יקירי. הַצִּיעה את האדרת, אנטונוב.

אותו היונקר היה רוסטוב. הוא החזיק בידו האחת את השנית, פניו היו חִורים ולחיו התחתונה רעדה רעד-קדחת. האנשים הושיבוהו על “מטוֵיֶבנה”, הוא כלי-התותח, אשר מעליו הורד האופיצר המת. על האדרת הַמֻּצעת היה דם, ומכנסי-רכיבתו וידיו של רוסטוב התלכלכו בו.

– הנפצעתּ, מחמדי? - אמר טושין, בגשתו אל כלי-התותח, אשר ישב עליו רוסטוב.

– לא, רק נחבּלתי.

– ומה הדם אשר על קיר הַלָּפיט? - שאל טושין.

– האופיצר ההוא, אדוני השר, הוא שלכלך בדם, - ענה איש-הצבא הארטילֵיריסט וימח בשרווּלו את הדם וכמו בקש סליחה על הלכלוך הזה.

ביגיעה רבה העלו את כלי-התותח בעזרת חיל-הרגלים אל ההר ויבואו אל הכפר גוּנְטֶרְסְדוֹרְף ויעמדו שם. החשכה גברה מאד, במרחק עשרה צעדים לא הכירו עוד את מעילי אנשי-הצבא, והיריה התחילה להתמעט. וּפתאם נתחדשו הצעקות והיריה מימין, והקול בא מקרוב, וברקים נראוּ בחשכה מתוך היריות: הצרפתים השתערו בפעם האחרונה, והרוסים, שבאו אל בתי הכפרים, ענו אותם. עוד פעם התחילו הכל נסים ויוצאים מן הכפר, אך כלי-תותחו של טושין לא יכלו עוד לזוז ממקומם, והארטילֵיריסטים וטושין והיונקר הביטו זה אל-זה והחרישו והיו נכונים לשאת את אשר יעלה בגורלם. היריה רפתה, ומאחד הרחובות שמן-הצד פרצו אנשי-צבא משוחחים בקול:

– הֲשָׁלֵם אתה, פֶּטְרוֹב? - שאל האחד.

– אנחנו הודענום את כֹחנו. עתה לא ינַסו עוד, - אמר השני.

– אין לראות דבר. מה-מאד ירו בעצמם על אחיהם! אין לראות; חשכה גדולה. היש מה לשתוֹת?

הצרפתים נהדפו בפעם האחרונה, וכלי-תותחו של טושין חזרו והלכו לפנים בחשכה, ואנשי חיל-רגלים, הולכים בהמון, חוֹמה להם מסביב.

כמו נהר קודר ובלתי-נראה לעַין שטף הלֹך ושטֹף בתוך החשכה בדרך אחת נגדו, בהמית לחישה ודבּור, שעטת-פרסות וקול סבוב-גלגלים. בתוך ההמֻלה הזאת נשמעו יותר מכל שאר מיני הקולות נאקותיהם וקריאותיהם של הפצועים בחשכת הלילה. נאקותיהם כמו מלאו את כל החשכה הזאת, אשר הקיפה את החיל. נאקותיהם וחשכת הלילה התחברו והיו לדבר אחד. בעוד רגעים מעטים הוטל סער בקרב ההמון ההולך. איש רוכב על סוס לבן עבר עם בני-לויה ואמר דבר בעברו. “מה אמר? אנה נלך עתה? אולי נעמוד? ההוֹדה לנו?” נשמעו מכל-עבָרים שאלות, שנשאלו בתאות-נפש, וכל ההולכים הרבים התחילו דוחפים זה את-זה (לפי-הנראה עמדו הקדומַניים מלכת), וקול עבר, כי נצטוו לעמוד, ויעמדו כֻלם כאיש אחד באמצע הדרך בתוך הרפש.

ומיד הֻדלקו נרות, וקול השיחה עלה וגבר. הקפיטן טושין שלח, אחרי עשותו את המוטל עליו בעניני הרוטה, את אחד מאנשיו למצֹא את מקום-הַחִבּוש או את אחד הרופאים בשביל היונקר, וישב אצל המדורה, שערכו אנשי-הצבא בדרך. רוסטוב יגע ועבר גם הוא אל המדורה. כל עצמותיו רעדו רעד-קדחת ממכאוב, מקֹר ומִטַּחַב. תרדמה נפלה עליו, אך לא יכול לישון מִכְּאֵב ידו, אשר כבדה עליו ולא מצאה לה מנוח. פעם יעצום עיניו, פעם יביט אל האבוקה, אשר נדמתה לו כאש אדֻמה לוהטת, פעם אל גופו החלש והעקמומי של טושין, אשר ישב ישיבה טורקית אצל רוסטוב. עיניו הגדולות, הטובות והפקחיות של טושין כוננו אליו בהשתתפוּת וברחמים; והוא ראה, כי חפץ טושין בכל-נפשו להושיע לו, אך איננו יכול להועיל במאום.

מכל-עבָרים נשמעוּ צעדיהם ושיחותיהם של עוברים ורוכבי-סוסים ופלוגות-הרגלים, שהכינו להן מקום-מושׂב מסביב. קולות השיחות והצעדים ודריכת הסוסים ברפש וחטיבת העצים מקרוב ומרחוק התאחדו והיו להמֻלה אחת מתמעטת וחוזרת ומתחזקת לרגעים.

המֻלה זאת לא דמתה עוד לקול נהר שוטף ובלתי-נראה מתוך החשכה, כי-אם למַשק ים זועף אחרי סער. רוסטוב ראה והקשיב מה שנעשה לפניו ומסביב לו ולא יכול להבין דבר. איש-צבא רגלי נגש אל המדורה וישב שפוף וישם ידו על האש וַיִּסב פניו.

– היכול אוּכל, אדוני השר? - אמר האיש בלשון-בקשה אל טושין. - הנה תעיתי ונדחתּי מהרוטה שלי, אדוני השר; עתה לא אדע מה אעשה, וצר לי מאד.

יחד עם איש-הצבא נגש גם אופיצר רגלי מחֻבּש-לחי אל המדורה ויפן אל טושין ויבקש מאתו, כי יצוה להזיז מעט את כלי-התותח ממקומו ולתת יד לעגלה לעבור. אחרי ראש-הרוטה הזה רצו ובאו אל המדורה שני אנשי-צבא. השנַים האלה קללו זה את זה קללה נמרצת וַיִּנָּצו בחֵמה גדולה על-דבר נעל אחת, שאחזו בה.

– אתה הרימוֹתָ אותה! מה-מהיר אתה! - קרא האחד בקול צרוד.

אחרי-כן נגש איש-צבא דל-בשר ולבן-פנים מחֻבּש בחִתּוּל מגֹאָל בדם וידרֹש מים מהארטילֵיריסטים בקול-זעם.

– המוֹת אמות פה כמוֹת כלב? - אמר אליהם.

טושין צוה לתת לו מים. אחריו בא במרוצה איש-צבא עליז ויבקש מעט אש בעד חיל-הרגלים.

– מעט אש-צרבת לחיל-הרגלים! שלום לכם, אחי, אנו מודים לכם על האש, בּרִבּית נשיב, - אמר בנשאו את האוּד המאדים אֵי-שָׁם לתוך החשכה.

אחרי-כן עברו לפני המדורה ארבעה אנשי-צבא ונשאו משא כבד באדרת. אחד מהם נתקל בלכתו.

– הוי שֵׁדים, - רטן הנתקל, - עצים הניחו בדרך.

– הלא מת, ולמה-זה נִשָּׂאֵהוּ? - אמר אחד מהם.

– חדל לך!

האנשים נעלמו בחשכה עם משאם יחד.

– היכאב לך? - שאל טושין את רוסטוב בלחש.

– כואב.

– אדוני השר, אל הגנרל. פה הם בבית הזה, - אמר בעל-הַמַּשּׂוּאות בגשתו אל טושין.

– כרגע, מחמדי.

טושין קם, וברכסו את אדרתו עליו וּבהתקינו עצמו הלך-לו מאצל המדורה.

לא-רחוק ממדורת הארטיליריסטים ישב הנסיך בַּגרטיון בבית, אשר הכינו למענו, וסעד סעֻדת-הצהרים ודבּר עם שרים אחדים, שנאספו אצלו. בהם היה זקן אחד קצר-קומה, עצום-עינים למחצה, אשר כִּרְסֵם עֶצֶם-אַיִל בתאות-נפש, גם גנרל בן עשרים ושתים שנה, גנרל תם וישר, אשר נסתמק מכּוס יין-דגן אחת קטנה ומסעֻדת-הצהרים, גם שטב-אופיצר בעל טבעת מפֻתּחת על שמו, גם ז’רקוב, אשר הסתכל בדאגה בכל הנאספים, גם הנסיך אנדרי היה בתוכם, ופניו חִורים, שפתיו מהֻדקות קצת ובעיניו ברק-קדחת.

בקרן-זָוית עמד הדגל הצרפתי, שנלקח בַּקְּרָב, והאבדיטוֹר משש את אֶרֶג הדגל בתמימות מרֻבּה על פניו וינע ראשו כמתפלא; אפשר שנמשך לבו באמת אחרי מראה הדגל, ואפשר שהביט אליו רק מפני שהיה קשה לו להביט ברעבון-נפשו אל הסעֻדה, אשר לא היה לו חלק בה. בבַּית הסמוך נמצא ראש-הגדוד הצרפתי, אשר נשבּה בידי הדרגונים, ואצלו נאספו והסתכלו בו אופיצרים רוסים. הנסיך בגרטיון הודה לשרים אחדים וישאל אותם לפרטי ההתנגשות ולמספר הנופלים. ראש-הגדוד, אשר התיצב לפני קוטוּזוב על-יד ברוינוי, הרצה לפני הנסיך, כי כמעט שהוּחַלה ההתנגשות, יצא אל אחרי היער ויאסוף את חוטבי-העצים, ואחרי תִתּוֹ להם לעבור לפניו השתער על הצרפתים בכידונים בשתי בטליונים ויהדפם.

– ראיתי, אדוני הנסיך, כי הבטליון הראשון נפוץ, ואתיצב בדרך וָאֹמַר בלבי: “אתן לאלה לעבור ואשתער על האויב"; וכן עשיתי.

ראש הגדוד רצה כל-כך לעשות כה וכל-כך הצטער, שלא הספיק לעשות כה, שנדמה לו, שכֹּה היה מעשה באמת. וכי אי-אפשר שכֹּה היה? כלום היה אפשר להבחין בשעת המהומה הזאת בין מה שנעשה למַה שלא נעשה?

– ועלי להעיר, אדוני הנסיך, - הוסיף ראש-הגדוד, בזכרוֹ את שיחת דולוחוב עם קוטוזוב ואת פגישתו האחרונה עם העלוב הזה, - כי איש-הצבא המוּסר מאופיצר, דולוחוב, לקח שבי לעינֵי אופיצר צרפתי אחד והגדיל לעשות.

– במקום הזה ראיתי, אדוני הנסיך, את השתערות הפַבלוגרַדיים, - התערב ז’רקוב בשיחה זו ויבט כה וכה, והוא לא ראה הוּזרים בעיניו ביום ההוא ורק שמע על-אודותם מפי אופיצר רגלי. - שתי פלוגות מרֻבּעות רִטשוּ, אדוני הנסיך.

אחדים חִיְּכוּ לדברי ז’רקוב, כי אמרו, מהַתּל הוא כדרכו; אך בראותם, כי דבריו מכֻוָּנים לכבוד החיל ולמעשי-גבורתו ביום ההוא, העמידו פניהם בכֹבד-ראש, אף-על-פי שרבים ידעו היטב, שכּל מה שאמר ז’רקוב באזניהם הוא שקר שאין לו רגלים. הנסיך בגרטיון פנה אל ראש-הגדוד הזקן:

– אני מודה לכֻלכם, אדוני, כל המחלקות עשו את שלהן בגבורה: גם הרגלים, גם הפרשים, גם בעלי כלי-התותח. כיצד השאירו שני כלי-תותח במרכז? - שאל בגרטיון, ועיניו חפשו עוד איש בחדר. (על כלי-התותח שבאגף השמאלי לא שאל; כבר ידע, שעוד בתחלת ההתנגשות נעזבו שם כל כלי-התותח). - כמדֻמה לי, שבקשתּי מאתך, - אמר אל השטב-אופיצר שלמשמרת היום ההוא.

– אחד נתקלקל, - ענה השטב-אופיצר, - ואת דבַר השני לא אוכל להבין; אני הייתי שם בעצמי כל העת הזאת, ואך זה-מעט סרתי… אף-אמנם קשה היה, - הוסיף בענותנות.

אחד הנמצאים שם אמר, כי הקפיטן טושין עומד פה על-יד הכפר וכי כבר שלחו לקרֹא לו.

– הנה אתה היית שם, - אמר הנסיך בגרטיון ויפן אל הנסיך אנדרי.

– בודאי היה שם, אך לא קרבנו זה אל זה למַדי, - אמר השטב-אופיצר ויבט בבת-צחוק נעימה אל בולקונסקי.

– אני לא זכיתי לראותך, - אמר הנסיך בקרירון ובלשון קצרה.

כל הנמצאים שם החרישו. ועל המפתן נראה טושין, בעָברו בזהירות יתֵרה מאחרי הגנרלים. בבֹשת-פנים, כדרכו בבואו לפני גבוהים ממנו, נסב מאחריהם ולא התבונן אל עץ-הרגל שבפנת החדר הצר ויכּשל בו בלכתו. אחדים נתנו קולם בצחוק.

– כיצד נעזב כלי-התותח? - שאל בגרטיון וַיַּרעם פנים ביחוד לא על הקפיטן טושין, כי-אם על הצוחקים, שגם ז’רקוב היה בתוכם והגביה קולו מכֻּלם.

רק עתה, למראה השר הָרוֹגֵז, נפקחו עיני טושין לראות, מה-גדלו חטאתו וקלונו, בהלקח ממנו שני כלי-תותח בעודו בחיים. בסערת-לבו לא התבונן בדבר הזה עד הרגע ההוא. וצחוק האופיצרים הגדיל עוד יותר את מבוכתו. הוא עמד לפני בגרטיון, לחיו התחתונה רעדה ובלא-כֹח הוציא בשפתיו את הדברים האלה:

– אינני יודע… אדוני הנסיך… אנשים לא היו לי, אדוני הנסיך.

– הלא יכולתּ לקחת מהחַיל הסוכך!

כי לא היה לו חיל סוכך, לא אמר טושין, אף-על-פי שלא היה לו באמת, כי ירא, פן יהיה בזה למוקש לשר אחר, וידום ויבט בעינים קמות אל פני בגרטיון, בהבט תלמיד שנכשל בדבר-הלכה אל עיני הבוחן אותו.

הדממה נמשכה הרבה. הנסיך בגרטיון לא רצה לכעוס, ועל-כן לא מצא מלים בפיו; ושאר האנשים, שהיו באותו מעמד, לא נועזו להתערב בדבר. הנסיך אנדרי הביט מתחת למצחו אל טושין ואצבעות ידיו נעו תנועת-רעד.

– אדוני הנסיך, - אמר בולקונסקי פתאם בתוך הדממה בקולו החד, - הנה הואלתּ לשלחני אל סוללת הקפיטן טושין. בבואי שמה מצאתי, כי שתי שלישיות אנשיו וסוסיו נהרגו, ושנַים מכלי-תותחו לא צלחו עוד למאומה, וכל חַיִל סוכך לא נראה ולא נמצא לו.

הנסיך בגרטיון וטושין הבּיטו שניהם כאחד בעינים מכֻוָּנות אל בולקונסקי, והוא דבּדר דבריו ברֹגז עצור.

– ואם תתן לי, אדוני הנסיך, לגַלות דעתּי, - הוסיף בולקונסקי, - הנה עלינו להודות על מה שעלתה בידנו ביום הזה רק לפעֻלת הסוללה הזאת ולמעשי גבורת הקפיטן טושין ואנשיו, - אמר הנסיך אנדרי ויקם ויסר מצאל הַשֻּׁלחן ולא חכה לתשובה על דבריו.

הנסיך בגרטיון שם עיניו על טושין ונכּר היה בו, שאינו רוצה להיות כמטיל ספק בדבריו הנמרצים של בולקונסקי ועם-זה אינו מאמין לו אמונה שלמה, וירכּן ראשו ויאמר לטושין, כי הוא יכול ללכת. ויצא טושין, והנסיך אנדרי יצא אחריו.

– תודה לך; הצלתני, מחמדי, - אמר טושין אליו.

הנסיך אנדרי הביט והתבונן בו ויט מעליו בלי השֵׁב דבר, כי התעצב אל לבו ונפשו מרה לו. כל מה שראה היה משֻׁנה ורחוק מאד ממה שֶׁקִּוָּה לראות.

* * *

“מי הם? מה להם? מה הם מבקשים? ומתי יִגָּמֵּר כל-זה?” דבּר רוסטוב אל לבו בהתבוננו אל הצללים השונים, שעברו לפניו זה אחר-זה. כאֵב-ידו הָלַךְ הָלֹךְ וְקָשֹׁה. נפשו עיפה מבקשת שֵׁנה, עִגוּלים אדֻמים פזזו נגד עיניו, והרֹשֶׁם, אשר עשו עליו הקולות והפנים האלה, ורגש-בדידותו התחברו עם כאב-ידו. נדמה לו, כי אנשי-הצבא האלה, הפצועים ושאינם פצועים, הם המציקים לו, המדכאים את נפשו, הרועצים את עורקיו והמבעירים אש בידו השבורה ובכתפו, ולמען הִנָּצל מהם עצם את עיניו.

רגע אחד חטפתהו שֵׁנה, אבל בשנתו הקצרה ראה בחלומו דברים הרבּה לאין-מספר: את אמו ואת ידה הגדולה והלבנה, את כתפי סוֹניה הקטנות והרזות, את עיני נַטַּשה בצחקה, גם את דֶּניסוב בקולו ובשפמו ואת טֶליַנין ואת כל המעשה שהיה בו ובטֶליַנין ובבוגדַניץ'. כל המעשה הזה היה לענין אחד עם איש-הצבא בעל הקול החד, והמעשה הזה ואיש-הצבא הזה הם שהחזיקו בלי-הפוגות את ידו וידכאוה וימשכוה הלך ומשֹׁך אל עֵבר אחד ויפליאו את מכאוביו בזה. אף-אמנם נסה לנטות מהם, אך הם לא הרפו מכתפו כמלֹא-נימה אפילו רגע אחד. אִלו לא משכו אותה, לא חלתה ולא כאבה עליו, אך לא יכול להֵחלץ מהם.

כאשר פקח את עיניו והביט למעלה, היתה המסכה השחורה, מסכת-הלילה, נטוּיה ברום אַמה רוסית ממעל לאור הגחלים, ובאוֹר הזה עפו פתי-השלג הדקות, שירדו באותה שעה. טושין עוד לא שב, ורופא לא בא אליו. בדד היה רוסטוב, רק איש-צבא קטן ישב ערֹם מעֵבר לגחלי-האש וחמם את גופו הצנום והכָּתֹם.

“אין לאיש חֵפת בי! - אמר רוסטוב בלבו. - איש לא יעזור ואיש לא ינוד לי. ולפנים הלא הייתי גם אני בביתי, ותקיף הייתי ושמֵח ואהוב". רוסטוב נאנח וגם נאנק שלא בכַוָּנה.

היִכאַב? - שאל איש-הצבא, בנערו את כֻּתּנתו על האש, ויחרוק בגרונו ויוסף בלי חכּות לתשובה:

– כמה אנשים אבדו ביום אחד – נורא הדבר!

רוסטוב לא הקשיב לדבריו. עיניו הביטו אל פתי-השלג המעופפות ממעל לאש ויזכור את החֹרף הרוסי ואת הבית המלא אור וחֹם ואת אדרת-השער החמה ואת עגלות-החֹרף הקלות, ואת בריאות גופו זכר ואת כל אהבת בני-ביתו ודאגתם, שדאגו לו תמיד. “ולמה-זה הלכתי הֵנה!” אמר בלבו.

ביום השני לא הוסיפו הצרפתים להתנפל, ופלֵטת חיל בגרטיון התחברה אל צבאות קוטוזוב.

תם החלק השני.

חלק ג

א.

הנסיך וַסילי לא היה מְחַשֵּׁב דרכיו. ופחות מזה היה מחשב להרע לאחרים להנאתו. הוא היה רק בן השדרות הגבוהות, איש מצליח בשדרותיו, שכבר הֻרגל איך להצליח. על-פי המקרים והאנשים אשר התקרבו אליו, היו נוצרות בקרבו בכל-עת מחשבות ותחבולות שונות, אשר לא נתן עליהן חשבון ברור לעצמו ועם-זה היו כל חיי-רוחו בהן. לא מחשבות אחדות ותחבולות אחדות היו בלבו, כי-אם עשרות העסיקוהו, מקצתן אך החלו להִוצר, מקצתן הוקמו, ומקצתן הופרו. הוא לא אמר בלבו, למשל: “האיש הזה תקיף עתה, עלי להטות את לבבו אחרי, לעשותו לאוהב לי ולזכות על-ידו לתמיכת-כסף עראית”, וכן לא אמר בלבו: “הנה פְּיֶר עשיר, ועלי לפתותו, שיקח את בתי לאשה, וללוות ממנו את ארבעים האלף הדרושים לי”; אך כשנזדמן לפניו איש תקיף, היה חושו הטבעי אומר לו כרגע, כי האיש הזה יכול להועיל, ומיד התחיל הנסיך וסילי מתקרב אליו ומחניף לו בשעה ראויה לכך בלי הכנה מֻקדמת ונעשה לו לרֵעַ אהוב ומדבר עמו במה שלבו חפץ.

פיֶר היה רגיל אצלו במוסקבה, והנסיך וסילי המציא לו משמרת “קַמֶּר-יוּנְקֶר”, שהיתה שָׁוה בימים ההם למעלת יועץ-ממלכה, ויפצר בו שיסע עמו, עם הנסיך וסילי, לפטרבורג ויתאכסן בביתו. כמו בלי התבונן, אבל באמונה שלמה, שכך צריך להיות, עשה הנסיך וסילי כל מה שהיה בידו להשיא את בתו לפיֶר, אִלו היה הנסיך וסילי מחַשב מראש את תחבולותיו, לא היה טבעי וחפשי כל-כך בהליכותיו עם כל האנשים, גם עם הגבוהים ממני גם עם השפלים ממנו. איזה דבר משך אותו תמיד אל תקיפים או עשירים ממנו, וכשרון נפלא נתן לו לכַוֵּן את הרגע, שראוי ואפשר להשתמש במקרבים להנאתו.

משנהיה פיֶר פתאם לעשיר גדול ולגרף בֶּזאוּחוֹב, רבו מבקשי-פניו ומַטּרידָיו כל-כך, אחרי בדידותו ומנוחתו הקודמת, שרק על משכבו בלילות היה יכול להשאר לבדו. כל היום הֻצרך לחתום על כתבים שונים, להכנס לבתי-ועד, אשר לא הֻברר לו ענינם, לשאל את פי הסוכן הראשי אשר על נכסיו, לנסוע אל האחֻזה הסמוכה למוסקבה ולקבל המון אנשים, אשר עד-כה מאנו להביט אליו, ועתה היו נעלבים ומצטערים, אִלו לא רצה לתתם להֵראות לפניו. כל האנשים השונים האלה: כבעלי-העסקים, כַּקרובים, כַּמיֻדעים, כֻּלם כאחד דרשו טובה ומלאו חבּה לַיורש הצעיר הזה; וגלוּי היה וברור, שכֻּלם כאחד מֻבטחים במדותיו הטובות והנעלות של פּיר. כל היום שמעו אזניו באמרם אליו: “בגדל חסדך”, בלבך היקר“, “אתה, הגרף, נפש טהורה לך”, אִלו היה גם הוא נבון כמוך” ועוד דברים כאלה, ועל-כן החל להאמין בכל-לבו, כי אמנם טוב ומיטיב הוא ומשכיל בכל דרכיו, גם נקל היה לו להאמין כזאת, באשר במעמקי-לבו נדמה לו תמיד, שהוא טוב לבריות עד-מאד ופִקח גדול. גם אנשים שקדם לזה נראה בהם בבֵרור, שהם אויבים לו ומבקשים רעתו, דברו אליו רכּות ויהיו לו לאוהבים. הגדולה שבאחיות הנסיכיות, אותה העלמה הרגזנית, שֶׁגִזרתה היתה ארֻכּה ושערה כמו מוצק על ראשה, נכנסה לחדרו של פיר בשובם מהלוית-המת. בעינים מָשפלות ובפנים מסתמקים אמרה לו, כי צר לה מאד על דברי-התרעמת, שהיו ביניהם, וכי עתה אינה רואה זכות לעצמה לבקש דבר, ורב לה, אם ינתן לה, אחרי השבר הזה שבא עליה, לשבת עוד שבועות אחדים בבית, אשר אהבה נפשה ואשר התענתה בו כל-כך הרבה. לדברים האחרונים האלה לא יכלה להתאפק ותחל לבכות. ראה פיר, עד-כמה נשתנתה עלמה נסיכית זו, שהיתה דומה למצבת-אבן, וַיֵּרַךְ לבבו, ויאחז בידה ויבקש סליחה מאתה, בבלי-דעת בעצמו על-מה. מן היום ההוא החלה העלמה הנסיכית הזאת לסרוג לו סודר-פסים, ודרכיה עמו נשתנו לגמרי.

– עֲשֵׂה זאת למענָהּ, יקירי; סוף-סוף נָשאה הרבה עמל ומכאובים מידי הנפטר, – אמר אליו הנסיך וסילי וַיַּגֶּש לו מין שטר על שמה של העלמה הנסיכית.

הנסיך וסילי גמר בלבו, שנחוץ לזרוק לה, לעלובה זו, את העצם הזאת, – שטר-חוב על שלשים אלף רֻבּל, – בשביל שלא תעלה על דעתה לפטפט על-דבר השתתפותו במעשה שהיה בחפיסה המּוֹזַאִיקית. וּמִשֶּׁחָתַם פיר על השטר ההוא הִנעימה העלמה את דרכיה אתו עוד יותר. גם אחיותיה הצעירות התחילו מתנהגות עמו בחבּה, וביחוד הקטנה שבשלשתן, טובת-המראה, בעלת-השוּמה; היא הביאתהו פעמים רבות במבוכה בשפתיה הצוחקות ובאותות-המבוכה, שנראו עליה בראותה אותו.

מה שהכל אוהבים אותו היה דבר פשוט בעיניו כל-כך, ואלו נמצא מי שאינו אוהב לו, היה דבר זה תמוה בעיניו כל-כך, שלא יכול לחשד את האנשים הסובבים אותו, שבלב ולב ידברוּּעמו. מלבד זאת, לא היה לו גם פנאי לשאל בלבו, התמימים האנשים האלה עמו אם אין. טרוד ונחפז היה תמיד, שמח ונבוך קצת כל היום, כגבר עֲבָרוֹ יין. הוא הרגיש בעצמו, שהוא כמין מרכז לתנועה כללית חשובה; שהכל מחכים לו, שיעשה דבר ידוע; שאם לא יעשה את הדבר ההוא, יֵעָצבו ויפסידו רבים, ואם יעשה כזאת וכזאת, יהיה הכל עולה יפה, – ויהי עושה מה שדרשו ממנו, אבל אותו הדבר הטוב עוד נחשב לעתיד להֵעָשות.

יתר מכל שאר מכיריו מָשַׁל בעת ההיא בו ובכל אשר לו הנסיך וסילי. מן היום, שמת בו הגרף בֶּזאוחוב, לא הרפה ידיו מִפּיֶר. הנסיך וסילי היה במראהו כאיש נִגָּשׂ ונענע מרב עבודה, אשר עיפה נפשו מאד ואשר אך בחמלתו על הצעיר הזה, שאין לאל ידו לעשות את שלו בעצמו, והוא סוף-סוף בן-ידידו ורכושו גדול כל-כך, לא יוכל לעזבו ביד המקרה ולתתו למשִׁסה לנוכלים. בימים האחדים אשר ישב במוסקבה אחרי מות הגרף בזאוחוב, היה קורא אליו את פיר או בא בעצמו אל ביתו של זה ופוקד עליו לעשות כזה וכזה בקול איש עיף ובוטח, וכמו אמר לו מדי פעם בפעם: " אתה ידעת כי עבודה רבה עמוסה עלי וכי רק בנדבת-רוחי אשים עיני עליך, ומה שאני אומר לך הוא המעשה האחד, שאתה יכול לעשות".

– מחר, ידידי, אנחנו נוסעים, – אמר אליו פעם אחת, ובדברו עצם עיניו ויעבֵר אצבעותיו על מרפקו של פיר, ועל-פי נגינת דבורו נדמה, כאלו כבר גמרו ביניהם, שכּן יעשו ודרך אחרת לא היתה לפניהם. – מחר אנחנו נוסעים, ואני נותן לך מקום במרכבתי, שָׂמֹח אשמח מאד. פה גמרנו את כל הנחוץ. ואני הֻצרכתי לנסוע מכבר. הנה קבלתי מכתב מאת הַקַּנצלֶר. אני בקשתי מאתו על-אודותיך, ועתה נרשמת בקורפוס הדִּפּלומטי ונמנית ל“קַמֶּר-יוּנקר”. עתה נפתחו לך שערי הדִּפּלומטיה.

אף-על-פי שהדברים האלה נאמרו בנגינת איש עיף ובוטח, רצה פיר להשיב עליהם, כי זה ימים רבים חשב מחשבות על-אודות הדרך אשר יבחר לו בחיים. אך הנסיך וסילי נכנס לתוך דבריו בקול מעבה של התרעמות, קול שלא היה אפשר להפסיקו בשום טענה ושהיה הנסיך רגיל להשתמש בו, בשעה, שהֻצרך מאד, להוכיח את אמתות דעתו.

– אבל, יקירי, למעני עשיתי זאת, למען אשר לא יֶחֱרַף לבבי, ואין להודות לי על זה. מעולם לא התאונן איש על כי אהבוהו אהבה גדולה מאד; וסוף-סוף בן-חורין אתה, ובידך להתפטר גם ביום-מחר. בפטרבורג תראה כל זה בעיניך. גם עת לך מכבר להתרחק מהזכרונות הנוראים האלה (הנסיך וסילי נאנח באמרו זאת). כן-הוא, מחמד נפשי. ומשרתי המיחד יסע במרכבתך. אבל עוד מעט ושכחתי, – הוסיף הנסיך וסילי, – דע לך יקירי, כי היו לנו חשבונות-כסף עם הנפטר, על-כן קבלתי מהאחֻזה הָרְיַזַנִּית ודי לי בזה: אתה אין לך לתת לי מאומה. עוד נספיק לעשות חשבון עמך.

מ“האחֻזה הריַזֹנית” קבל הנסיך אלפי-רֻבּל אחדים, מִדַּת בעל-האחזה, ונתנם לתוך כיסו.

גם בפטרבורג סבבו מחבבים ודורשי-טובה את פיר כמו במוסקבה. להתפטר מן המשמרת או, מה שנכון יותר, מן הכִּנוי (כי עבודה לא היתה לו), אשר המציא לו הנסיך וסילי, לא יכול, ומיוּדעים ובקוּרי-חובה ועניני-צבּור היו לו כל-כך הרבה, שעוד יותר מבמוסקבה היה נבוך ונחפז וצופה למין ברכה קרובה לבוא ואינה באה.

רבים מהבחורים בני-חבורתו הקודמים לא היו בעת ההיא בפטרבורג. הגורדיה יצאה למלחמה, דוֹלוֹחוֹב הוּרד מגדולתו, אנטול נמצא באחת מערי-השדה, הנסיך אנדרי היה מחוץ-לארץ, ועל-כן לא יכול פיר לא לבלות לילות בנעימים, כאשר אהב בימים הקודמים, ולא לעסוק לפעמים בשיחה נאה עם ידידו הגדול ממנו בשנים והנכבד בעיניו. כל ימיו עברו במשתים ובמחולות ועל-פי רוב בבית הנסיך וסילי – במעמד אשתו הבריאה ובתו היפה בבנות.

גם אַנה פבלובנה שרר הראתה בדרכיה עם פיר את השנוי שנהיה בהתיחסות הצבור אליו.

לפני העת ההיא היה פיר מרגיש תמיד במעמדה של אנה פבלובנה, כי מה שהוא אומר אינו נאה, אינו טכסיסי, אינו מה שראוי להאמר: כי הדברים, הנחשבים בעיניו לדברי-השכל בשעה שהוא מסדרם בלבו, נהפכים לאולת כשהוא מוציאם מפיו בקול רם. וכי דברי-טפשותו הגסים והמכוערים של היפוליט נשמעים על פיו כאמרי-דעת נחמדים. אבל כעת היה כל היוצא מפיו מתוקן ומקובל. אף-אמנם לא אמרה זאת אנה פבלובנה, אך עיניו ראו, שרצונה לאמר לו זאת, אלא שאינה רוצה לפגוע ברגשי-צניעותו.

בראשית ימי-החורף בשנת 1806–1805 באה אליו פתקה מאנה פבלובנה, פתקת-הזמנה על ניר ורוד, כמנהגה של זו, ובהזמנה נוספו הדברים האלה: “אצלי תמצא את אלן היפה, אשר לא תשבע עין לראותה”.

בקראו את ההוספה האת, הרגיש בפעם הראשונה, כי בינו ובין אלן נהיה יחס מיוחד, אשר לא נצפן גם מעיני אחרים; והרעיון הזה הבהילו, יען כי נראה לו בו מין הטלת חובה עליו, אשר לא יוכל לעמוד בה, אבל גם משך את לבבו כהשערה, שיש בה שעשועים לנפש.

הנשף בבית אנה פבלובנה היה כנשף הראשון, אך החזיון החדש אשר הזמינה לקרואיה בפעם הזאת לא היה מוֹרְטֵימַר, כי-אם דִּפְלומט, שבא מברלין והביא פרטים חדשים שבחדשים מדברי ישיבת הקיסר אלכסנדר בפוֹטְסְדַם ועל-דבר השבועה, שנשבעו שני הידידים המרוממים זה לזה, שבועת ברית-עולם להלחם יחד את מלחמת האמת והצדק עם שונא מין-האדם. אנה פבלובנה קבלה את פיר בקצת עצב, שמטרתו היתה, כמובן, הבעת השתתפות בצערו החדש, באֵבל הגרף בֶּזאוחוב (הכל חשבו להם לחובה להבטיחו, שהוא מתאבל מאד על מות אביו, אף-על-פי שכמעט לא ידע את אביו באמת). ועָצבּה זה היה ממין העצב הנעלה, שהֻבּע על פניה מדי פעם בפעם לזֵכר שם הקיסרית מריה פיאודורובנה. פיר הרגיש בזה כבוד לעצמו. אנה פבלובנה ערכה חבורות בחדר-האורחים שלה, כאמנותה היתרה בדבר הזה. חבורה גדולה, והנסיך וסילי וגנרלים בתוכה, נהנתה מזיוו של הדִּפּלומט, וחבורה אחרת שמה מושבה אצל שלחן-הטה. פיר רצה להִלוות אל החבורה הראשונה, אך אנה פבלובנה, אשר ברב עסקנותה ורגשנותה ברגעים ההם דמתה לשר-צבא בשדה-מלחמה, בזמן שאלפי מחשבות נשגבות בלבו ואינו יודע, אם תספיק לו השעה להקים את כֻּלן, ראתה אותו ותגע באצבעה בשרוולו.

– בערב הזה יש לי מה לנטול עליך, – אמרה לו ותתן עיניה באֱלֶן ותחַיך אליה. – אלן יקירתי, עשי-נא חסד עם דודתי העלובה, אשר דבקה נפשה אחריך, ושבי עמה כעשרה רגעים. ולמען אשר לא תארך לך העת מאד, הנה הגרף היקר לפניך, והוא לא יִמָּנע מלכת אחריך.

העלמה היפהפיה שמה פעמיה אל הדודה, אך את פיר עכבה אנה פבלובנה עוד קצת, כי עשתה את-עצמה כאלו יש לה עוד לצוות דבר נחוץ.

– נחמדה היא, האין זאת? – אמרה אליו ברמזה על העלמה היפה, ההולכת מאצלם ברגלים קלות ובקומה זקופה. – ומה-טוב טעמה בחֶברה! עלמה צעירה כזאת והיא טכסיסית כל-כך, וטעם נפלא כזה לה בהליכותיה! אין זה כי אם פרי לבה הטוב! אשרי האיש אשר תפּול בגורלו! גם כי ירחק אישה מאד ממנהגי החֶברה המעֻלה, עתיד הוא לשבת בראש בכל-מקום. הלא כן-הוא? אני אך לשמוע את דעתך חפצתי, – סִיְּמה אנה פבלובנה ותשַלחהו.

פּיר השיב בכל-לבו תשובת-הסכמה לדבריה על-אודות אמנוּתה של אֲלֶן להתנהג בחֶברה. אם הרהר לפעמים באלן, לא הרהר אלא ביָפיה ובכשרונה הנפלא להתנהג בחברה במנוחה ובדרך-כבוד לעצמה.

הדודה קבלה אותם בקרן-זוית שלה, אך לפי-הנראה רצתה להסתיר את החבה היתרה, שחבבה את אלן, ולהביע ביחוד את יראתה מפני אנה פבלובנה, כי הביטה אליה לרגעים וכמו שָׁאלה אותה, מה לה לעשות בשני אלה. ואנה פבלובנה סרה מאצלם, ובסורה חזרה ונגעה באצבעה בשרוולו של פיר ואמרה לו:

– אקוה, כי לא תוסיף עוד לאמר, כי עצבות שורה בביתי, – וַתָּעֵף עיניה בֶּאֱלֶן.

על-פני אלֶן עברה בת-צחוק, שמשמעותה היתה, כי מן הנמנע בעיניה כלל, שיהיה אדם רואה אותה ולא יתענג על יפיה. הדודה גנחה לה ובלעה רֻקָּהְ ואמרה צרפתית, כי היא שמחה מאד לראות את אלן; אחרי-כן פנתה בדבור זה ובלי כל-שנוי בפנֶיה גם אל פיר. באמצע השיחה הטרחנית והקשה הֵסבה אלן את עיניה אל פיר וצחקה לו בת-צחוק ברורה ונעימה זו, שהיתה מקַדֶּמת בה פני כל-אדם. פיר הֻרגל כל-כך לראות בת-צחוק זו ומה שיכול למצא בה לנפשו היה מעט כל-כך, שלא שָׂם לבו אליה לגמרי. הדודה דברה באותה שעה על-אודות קבוצת הקֻּפסאות של טבּק, אשר היתה לגרף בזאוחוב הנפטר, לאביו של פיר, והראתה את קפסתה. אלן בקשה לראות את תמונת בעלה של דודה זו, העשויה על הקֻּפסה.

– אין זה כי אם מעשה ידי וִינֶס – אמר פיר, בקראו בשם מיניאטוריסט מפֻרסם, ויגחן אל השלחן לקחת בידיו את הקֻּפסה ובין כה הטה אזנו לשמוע מה שמשיחים אצל השלחן השני.

הוא קם על-מנת לָסּב את השלחן, אך הדודה הושיטה לו את הקֻּפסה אצל אלן מאחריה, ואלן כפפה קומתה קצת לפנים, בכדי לתת מקום לזה, ותחַיֵּךְ וַתַּסֵּב פניה. והיא היתה לבושה, כמו בכל-נשף, שמלה פתוחה מאד, על-פי מנהג הימים ההם, מפנים ומאחור. חצי גופה העליון, אשר נדמה תמיד כנציב-שיש, היה קרוב אל עיניו כל-כך, שראה היטב בקֹצר-ראִיָּתו את יפעת כתפיה וצוארה, והיה קרוב אל שפתיו כל-כך, שלא היה לו אלא לגחון קצת, כדי לנגוע בהן בבשרה. ברגע ההוא הרגיש את חם-גויתה ואת ריח-בשמיה וחריקת הקוֹרסֶט שלה בשעת תנועתה, ועיניו ראו בה לא הוד מצבת-שיש מחֻטבת, שהיא ושמלותיה מצבה אחת, כי אם את כל יפִי גוה, המכֻסה רק בלבוש. ואחרי ראותו זאת פעם אחת, לא יכול עוד להביט אליה כבראשונה, כאשר לא נוכל לשוב ולהחזיק בחזיון מתעה, שהֻברר לבו, מה הוא באמת.

“לא התבוננת אפוא עד-עתה, מה יפה אני?” כמו אמרה לו אלן. “לא התבוננתּ כי אשה אני? כן-הוא, אשה אני, ויכולה אני להיות לאיש, גם לך אוכל להיות”, אמר לו מבט עיניה. וכרגע הרגיש, כי לא רק יכולה היא אלן להיות לו לאשה, כי אם גם היה תהיה לו, וזהו דבר שאי-אשר בלעדיו.

ברור היה לו דבר זה ברגע ההוא כאלו עמד אתה תחת החפה. איך ומתי יהיה כן,לא ידע; גם לא ידע, אם טוב יהיה הדבר לו (ולבו אמר לו, כי לא טוב הוא באמת), אך ידע בברור, כי היה יהיה.

פיר הוריד עיניו וחזר והרים אותן, ורצונו היה לשוב ולראות בה עלמה יפה, אבל רחוקה ממנו, כאשר היתה בעיניו עד-כה בכל-יום, אך לא יכול עוד להגיע לזה; כאשר לא יוכל איש, אשר פגעו עיניו בגבעול עשב בתוך ערפל ונדמה לו בראשונה כעץ, לחזור ולחשבו לעץ אחרי ראותו, מה הוא באמת. קרובה היתה לו מאד. כבר משלה בו, ובינו ובינה לא היה עוד כל חַיץ, זולתי רצונו לבד.

– טוב, – אני מניחה אתכם בקרן-זוית זו. רואה אני, כי טוב לכם פה, – אמרה אנה פבלובנה.

ופיר הביט מסביב לו בפנים מסתמקים והשתדל לזכּור, אם לא עשה דבר שאינו הגון, ולבו חרד עליו. נדמה לו, שהכל יודעים כמוהו את אשר קרהו.

כאשר נגש בעוד זמן מעט אל החבורה הגדולה, אמרה לו אנה פבלובנה:

– אומרים עליך, כי אתה מחַדש את ביתך הפטרבורגי.

הדבר הזה היה אמת: האדריכל אמר, כי הוא דבר נחוץ, ופיר החל לחדש את הבית הגדול, אשר היה לו בפטרבורג, בלי-דעת בעצמו, מה העבודה הזאת לו.

– טוב תעשה. אך אל תצא מבית הנסיך וסילי. הנסיך הזה הוא ידיד מועיל לאוהביו, – אמרה ותפן בבת-צחוק אל הנסיך וסילי. – על-אודות זאת שמעתי דבר. הלא כן-הוא. ואתה עודך צעיר כל-כך. עצות דרושות לך. אל-נא יחר לך, שאני מתרת לעצמי להתנהג עמך כזקֵנה.

היא השתתקה, כדרך שכל הנשים משתתקות ומחכות באמרן דבר על-אודות ימי שני חייהן. “אם תשא אשה – ענין אחר הוא” אמרה ותשם עיניה על שניהם כאחד. פיר לא הביט אל אלֶן, והיא לא הביטה אליו. אך עוד היתה קרובה אליו מאד כבראשונה.

הוא השיב דבר-מה בקול-געיה ויתאדם.

בשובו הביתה לא יכול זמן רב להרדם, כי הרהר במה שקרהו. מה קרהו באמת? כל דבר לא קרהו. הוא אך הבין, כי האשה, אשר היתה ידועה לו עוד בילדותה, אשר היה אומר עליה בלי התבונן: “כן, יפה היא”, באמר לו איש, כי אֱלֶן היא יפהפיה – כי האשה הזאת יכולה להיות לו.

“אבל טפשית היא, אני בעצמי אמרתי עליה כי טפשית היא”, הרהר בלבו. “מין דבר מגֻנה יצוק ברגש, אשר העירה בקרבי, מין דבר אסור לאיש. הנה אמרו לי עליה, כי אנַטול אחיה אהב אותה והיא אהבה אותו, כי מעשה מכער היה בזה ובגללו שֻלח אנַטול. אחיה הִפּוליט… אביה – הנסיך וסילי… לא טוב הדבר” דבר אל לבו; ובאותה שעה, בעודו הוגה במחשבותיו אלה (שעוד לא הגיע בהן למסקנות). נגלה לו, שגם צחוק קל של נחת שרוּי על פיו, והכיר בעצמו, שמאחרי המחשבות האלה עולות בקרבו מחשבות אחרות, שבעודו מזכיר את שפלותה הוא גם חולם חלומות נעימים לימים אשר תהיה אשתו, כי תוכל לאהבו, כי תוכל לֵהָפך לאשה אחרת וכי אפשר, שכל מה שהיה בלבו ושמע מאחרים עליה דברי-שקר הם. ועוד פעם ראה אותה לא בתור בת לנסיך וסילי, כי אם את כל גופה ראה, את כל גופה המכֻסה אך בשמלה אפורה לבד. “אבל מפני-מה לא עלה הרעיון הזה על לבי עד העת הזאת?” ועוד פעם השיב אל לבו, כי זה אי-אפשר; מין דבר נמאס, משֻנה, כפי מה שנדמה לו, מין דבר-פשע היה בנשואים האלה. דבריה ומבטיה הקודמים נזכרו לו ודבריהם ומבטיהם של האנשים אשר ראו אותם בהזדמנם יחד; דבריה ומבטיה של אנה פבלובנה, בדברה אליו על-אודות ביתו, ואלפי רמזים כאלה מצד הנסיך וסילי ואנשים אחרים, ואימה נפלה עליו, כי ירא, אולי כבר התחַיב למלא את הדבר אשר בודאי איננו טוב ואין לו לעשותו. אך באותה שעה בצבץ ועלה מצד אחר שבקרבו, – כאשר סִמֵּן בעצמו את ההחלטה הזאת, – צלם-דמותה היפה בכל קסם-האשה אשר בה.

ב.

בחודש נובמבר שנת 1805 הֻצרך הנסיך לנסוע לארבעה פלכים לשם בדיקה. מלאכוּת זו בקש ונתּנה לו, וכַוָּנתו היתה לראות בין-כה את אחֻזותיו העזובות ולבוא עם אנטול בנו (אשר לקחו עמו במקום אשר חנה גדודו) אל הנסיך ניקולי אנדרֵיאיץ' בולקונסקי, בחפצו להשיא לו את בתו של הזקן העשיר הזה. אך בטרם יצא לדרכו זה ולענינים החדשים האלה הֻצרך לבצע את מעשהו בפיֶר, אשר בעת ההיא אמנם בִּלה ימים תמימים בַּבַּית, כלומר, בבית הנסיך וסילי, שהתאכסן פיר אצלו, ובמעמדה של אֱלֶן היה מגֻחך ונבוך ועושה מעשי-שטוּת (כראוי לנגּוע-אהבה) אך בכל זאת עוד לא הביע את בקשתו.

“כל-זה יפה וטוב, אבל צריך שֶׁיִּגָּמר הדבר”, אמר הנסיך וסילי אל לבו פעם אחת בבקר באנחת-עצב מתוך הכרה, שאין פיר, המחֻיב להחזיק טובה רבה לו כל-כך (ואולם כל-זה מחול לו), יוצא ידי-חובתו בדבר הזה. “דרך-עלומים היא… קלות-דעת… הכל מחול מחילה גמורה”, דבר הנסיך וסילי עם לבבו ברגש ענג מתוך הכרת נֹעם מדותיו, “אבל צריך שיגמר הדבר. הנה היום השלישי, יום השֵׁם של אֱלֶן, ואני אקרא לאשר ייטב בעיני, ואם לא יבין, מה עליו לעשות, אעשה אני את שלי. כן-הוא, אני אעשה את שלי. אב אנכי!”

ששה שבועות עברו אחרי הנשף שהיה בבית אנה פבלובנה וליל-הנדודים, אשר בא על פיר ככלות הנשף ההוא ואשר בו הֻברר לו, כי רעה תבוא עליו, אם ישא את אלן, וכי עליו להתרחק ממנה ולצאת מן העיר; אך בכל זאת לא חדל להתאכסן בבית הנסיך ולחדת-לבבו הרגיש, כי בעיני האנשים הסובבים אותו הוא הולך ודבק בה מיום ליום, כי בכל-חפצו לא יוכל עוד להביט אליה כבראשונה, כי לא יוכל גם להֵחלץ ממנה וכי על-כרחו הוא עתיד לשאתה, ונורא יהיה הדבר לו. אפשר שהיה בידו להמנע, אך בעת ההיא לא היה יום בבית הנסיך וסילי (אשר בכלל היה ממעט בהכנסת-אורחים) בלי נשף, ופיר הֻזקק להשתתף בכל נשף בביתו, כדי שלא להפריע את קֹרת-רוחם של הנאספים ושלא להשלות את נפש כֻּלם כאחד. ברגעים המעטים שהיה הנסיך וסילי בבית, היה מושך, בעָברו לפני פיר, את ידו של זה למטה ומגיש לו, כמו שלא מדעת, את לחיו המגֻלחת, המלאה קמטים, לנשיקה. ואומר לו: “עד יום מחר” או “בֹּא אל הלחם, כי אם-אַין, לא אראך” או “למענך אשב היום בבית” וכיוצא בזה. אך אף-על-פי שבזמן שהנסיך וסילי נשאר בבית, לפי דבריו, בשביל פיר, לא דבר אתו גם מלה אחת, לא מצא פיר עז בנפשו להכזיב את תוחלתו. בכל יום ויום היה אומר לנפשו כדברים האלה: “הלא הגיעה העת להבין את רוחה ולדעת מה היא? הטָעיתי בה בראשונה, אם טועה אני עתה? – לא, לא נערה שוטה היא. לא, טובת-שכל היא”, – היה משיב אל לבו לפעמים. “הן לא תשגה בכל היוצא מפיה, ומעולם לא אמרה דבר-אִולת. היא מדברת מעט, אך כל אשר-תאמר פשוט וברור תמיד. כן-הוא, לא טפשית היא. מעולם לא נבוכה ואיננה באה במבוכה. לא אשה סרת-טעם היא!” פעמים רבות נכנס עמה בדברי-חקרנות עראיים, כאדם שהתחיל מהרהר בקול, ובכל-פעם השיבה לו או בהערה קצרה, אבל אמורה כענין, שנראה מתוכה, שאין רעיון זה מעסיקה, או בלי-דבר דבר ורק בבת-צחוק ובמבט, אשר הראוהו לדעת יותר מכל-מלה שבעולם את היתרון אשר לה ממנו. אכן צדקה ממנו, בחשבה את כל דברי-החקרנות להבל ולריק לעֻמת בת-הצחוק הנעימה הזאת.

היא היתה פונה אליו תמיד בבת-צחוק של שמחה ובטחון, בת-צחוק מכֻוֶּנת לו לבד, אשר הֻרגש בה מין תכן חשוב ממה שהביעה בת-הצחוק הכללית, אשר הזהירה על פניה בכל-עת. פיר ידע, שהכל מחכים לו, שיאמר אך מלה אחת, שיעבור קו-גבול ידוע, וגם לא נכחד ממנו, כי סופו לעבור את הגבול ההוא; אבל אימה ופחד נפלו עליו לזֵכר הצעד הנוראה הזה. אלף פעמים דבר פיר אל לבו בששת השבועות האלה – אשר הרגיש בהם, שהוא הולך ונמשך מיום ליום לתהום זה, אשר הוא מפחד ממנו –: “אבל מה-זאת? יש להתחזק ולגמור! האין לבי אמיץ למַדי?”

רוצה היה לגמור, אך לחרדתו הרגיש, כי בדבר הזה לא היה לבו אמיץ בקרבּו, כאשר דמה וכאשר היה באמת בדברים אחרים. פיר היה מהאנשים, אשר אין לבם חזק אלא בזמן שהם יודעים בעצמם, שהם נקיים מעָוֹן לגמרי. אך מן היום אשר אחזתוּּ התאוה, שנתעוררה בו בבית אנה פבלובנה, בגחנו על קֻפסת-הטבק, לקה אמץ-לבבו, באשר הרגיש בעצמו שלא-מדעתו, כי תאוה שאינה טהורה היא זאת.

ביום-השֵם של אלן סעדה בערב בבית הנסיך וסילי חבורה קטנה של מקֹרבים ביותר; לפי דברי הנסיכה היו בה אך קרובים ואוהבים. לכל הקרובים והאוהבים ההם נרמז, כי ביום הזה יבֹרר גורלה של בעלת-החג. הקרואים ישבו וסעדו. הנסיכה קוּרַגינה, אשה בעלת-בשר וגבוהת-קומה, שהיתה יפת-תֹאַר בימי-שחרותה, ישבה במקומה, מקום בעלת-הבית. משני צדדיה ישבו המכֻבּדים שבחבורה – גנרל זקן ואשתו ואנה פבלובנה שֶׁרֶר; בקצה השלחן ישבו הצעירים והקטנים שבחבורה ושם ישבו גם בני-הבית הם פיר ואלן, בשורה אחת סמוכים. הנסיך וסילי לא סעד עם קרואיו; הוא התהלך מסביב לשֻלחן ולבו היה טוב עליו, וישב מעט פעם אצל זה ופעם אצל זה. אל כל-אחד אמר מדי עברו דבר נעים לשומעיו, רק אל פיק ואל אלן לא אמר מאומה, וכמו לא התבונן, כי גם הם בין המסֻבּים. הנסיך וסילי היה לרוח-חיים לכֻלם. נרות-הדונג דלקו באור בהיר, כלי הכסף והאלגביש הבריקו יחד עם תכשיטי הנשים ועם הזהב והכסף שבכתפות השרים; מסביב לשלחן רצו המשרתים הנה והנה במלבושיהם האדֻמים; קשקושי שַׂכינים וכוסות וקערות נשמעו יחד עם קול שיחות אחדות, ששחו בטוב-לב מסביב לשלחן הזה. מִקָּצֶה מזה נשמעו דברי קַמֶּרְהֶר זקן אל בַּרונית זקנה, שהוא אוהב אותה אהבה עזה כמות, וקול צַחקה לדבריו; ומקצה מזה – ספור מעשה באשה אחת, מריה וִיקטוֹרוֹבנה שמה, שבקשה אהבה ולא מצאה. אצל אמצע השלחן היו כל האזנים קשובות לשיחת הנסיך וסילי. הוא הרצה באזני הנשים בצחוק-לצון על שפתיו מה שהיה בישיבתה האחרונה של מועצת-הממלכה, שהגנרל-גובֶּרנַטור הצבאי הפטרבורגי החדש סֶרְגֵי קוּזְמִיץ' וְיַזְמיטינוֹב קבּל והתחיל קורא בה בישיבה זו את כתב-המלכות, שנתפרסם הרבה בעת ההיא, מאת הקיסר אלכסנדר פַּבלוביץ ממערכות-הצבא, שאמר בו הקיסר אל סרגי קוזמיץ‘, כי מכל-עבָרים באות אליו אגרות-הודעה מבּיעות אֵמון בשם העם, כי הודעת פטרבורג יקרה בעיניו ביחוד וכי מתגאה הוא בַכָּבוד הנתון, שהוא ראש לעם כזה, גם יתאמץ להיות ראוי לזה. תחלת הכתב ההוא היתה: "**סֶרגֵי קוּזמיץ’! מכל-עבָרים מגיעות אלי שמועות** " וכו'

– ויותר מ“סרגי קוזמיץ'” לא יצא מפיו? – שאלה אשה אחת

– כן, כן, גם לא תבה אחת, – השיב הנסיך וסילי בפה מלא צחוק. – “סרגי קוזמיץ'… מכל עברים”. “מכל-עברים, סרגי קוזמיץ'…” בכל-כחו לא יכול ויַזמיטינוב העלוב לקרא יותר מזה. פעמים אחדות חזר לראש המכתב, אך באמרו “סרגי”, התחיל נאנח מתוך בכי… “קו..זמ..ץ'” – דמעות… ו“מכל-עברים” לא נשמע עוד מתוך יללה, ויותר מזה לא עלתה בידו. ושוב אחז במטפחת ושוב התחיל ב“סרגי קוזמיץ', מכל-עברים” ועיניו זלגו דמעות… עד שבקשו, שיקרא אחר תחתיו.

– קוזמיץ'… מכל עברים… ודמעות… – שָׁנה מי-שהוא בצחוק.

– אל תרשעו, – אמרה אנה פבלובנה מקצה השלחן ותאַים באצבעה, – ויַזמיטינוב שלנו איש טוב ונחמד הוא…

כל המֻסּבים צחקו. היושבים בראש השלחן במקום הנועד למכֻבּדים שבחבורה, היו כֻלם, לפי-הנראה, שמחים וטובי-לב מפני טעמים שונים מאד; רק פיֶר ואלֶן החרישו וישבו יחדו כמעט אחרונים בקצה השלחן; פני שניהם נהרו מבת-צחוק, לא בְשֶל המעשה בסֶרגי קוזמיץ‘, כי-אם מבת-צחוק עצורה של בּישנות, שהיו בושים ברגשותיהם. בכל הדברים שדברו המסֻבּים, בכל הצחוק הגדול שצחקו והמהתלות הרבות שהביעו, בכל התאבון, שהראו בשתית יין-הרֵינוס ובאכילת צלי הקדרה ונֹפת-הקרח, ובכל השתדלותם להמנע משימת-עין על הזוג הזה והתעלמותם הגלויה שהתעלמו ממנו, הֻרגש מאליו, על-פי ההבטות הקצרות, שכוננו אליו לפעמים, כי גם ספור-המעשה בסרגי קוזמיץ’, גם הצחוק, גם האכילה והשתיה לא היו בלתי אם התכחשות, ובאמת היו עיני כל הצבור הזה רק עליהם, רק על פיר ואלן לבדם. הנסיך וסילי הראה את דמות סרגי קוזמיץ' ויללתו, ובאותה שעה העיף עיניו בבתו, ובצחקו הביעו פניו את הדברים האלה: “כן, כן, הכל עולה יפה; היום יבֹרר הכל”. אנה פבלובנה אִיְּמה עליו, על-כי פגע בכבודו של ויַזמיטינוב הטוב והנחמד, ובעיניה, אשר העיפה ברגע ההוא אל פיר, קרא ברכת מזל-טוב לו על-דבר החתן העתיד להיות לו והאשר הנכון ביד בתו. הנסיכה הזקנה הגישה יין לאשה היושבת אצלה ותשם עיניה בזעף על בתה וכמו אמרה באנחה זו: “מעתה אין לנו ולבני-גילנו אלא לשתות יין מתוק; עתה הגיע זמנם של צעירי-הדור האלה להצליח דרכם ביד רמה כזאת”. “ומה-נבערו כל הדברים האלה, שאני מספּר, כאִלו הם מעסיקים אותי, – אמר הדִּפּלומט בלבו, בהביטו אל פני הנאהבים המלאים שמחת-אשר, – אך זה אשר!”

בין הענינים הקטנים והקלים, אשר קשרו את בני החבורה הזאת זה בזה ואשר באמת לא נמשך לב איש מהם אחריהם, נזדמן רגש פשוט, שבין איש צעיר בריא ויפה לעלמה צעירה בריאה ויפה. והרגש הטבעי הזה הכריע בחשיבותו את כל השיחה הבטלה שלהם, הריקה מדברים יוצאים מן הלב. המהתלות לא הרחיבו והחדשות לא משכו את הלבבות, והעליצות היתה מזֻיֶּפת זיוף נכּר ומָרגש בבֵרור. ולא הם בלבד, אלא שלפי-הנראה, הרגישו זאת גם המשרתים המשמשים אותם אצל השלחן ועל-כן שכחו לפעמים את המוטל עליהם והסתכלו בפניה המאירים של אלן היפה ובפניו האדֻמים והבריאים, המלאים אשר ודאגה יחד, של פיר. לפי מה שנדמה, היו גם אִשֵּי הנרות מאירות אל עבר פני שני המאֻשרים האלה.

פיר הרגיש, כי הוא מרכֵּז כל החבורה הזאת, והדבר הזה היה נעים וקשה לו יחד. מצבו היה מצב אדם עסוק מאד בעבודה נחוצה. בבֵרור לא ראה ולא הבין ולא שמע מאומה. אך לפעמים עלו על לבו פתאם דברים ורעיונות מקֻטעים על-אודות המעשים אשר לפניו.

“אם-כן אפוא נגמר הכל! – אמר עם לבבו. – ואיככה נעשה כל-זה? ובחפזון כזה! עתה ידעתי, כי לא רק בגלָלה לבד ולא רק בגללי לבד, כי-אם בגלל כל הבריות הוא דבר שאי-אפשר בלעדיו. הנה כֻלם מחכים לזה כל-כך, כֻּלם בטוחים כל-כך, שסופו להעשות, שאיני יכול להאביד את תוחלתם. אך כיצד יֵצא לפעֻלה? אינני יודע כיצד, אך היה יהיה בלי כל-ספק!” אמר פיר בלבבו ויבט אל הכתפים הסמוכות לו, הנוצצות אצל עיניו ממש.

ויש אשר יתבַּיש פתאם. קשה היה לו מה שהוא מושך אליו את כל הלבבות, מה שהוא מאֻשר בעיני כל האנשים האלה, מה שהוא, בעל הפנים הכעורים, דמה עתה לפַרִיס בעלה של הֵילֶנֵי. “אך בודאי כך דרכו של עולם וכך צריך להיות”, נִחם את נפשו. “ואולם אני מה? מה עשיתי בשביל-זה? מתי הוחל הדבר? ממוסקבה באתי עם הנסיך וסילי. בזה לא נעשה עוד מאומה. אחרי-כן התאכסנתי אצלו, ומה בכך? אחרי-כן שִׂחַקתי אתה בקלפים והרימותי את חריטה, וגם נסעתי אתה אל שדֵה-הקרח. מתי אפוא הוחל הדבר ומתי נעשה כל-זה?”. אך הנה הוא יושב אצלה בתור חתן ורואה ושומע ומרגיש את קרבתה, את נשימתה, את תנועותיה, את יפיה. ויש אשר ידַמה פתאם, כי לא היא, כי-אם הוא בעצמו יפה למראה עד-מאד, ועל-כן הכל מסתכלים בו כל-כך, והוא זוקף חזהו ומרים ראשו ושמח על גורלו הנעים. פתאם שמעה אזנו קול ידוּע לו מדבר אליו וחוזר ואומר מה שאמר. אך הוא ברב טרדת רעיוניו לא הבין מה שנאמר לו.

– אני שואל אותך, מתי קבלת את המכתב מבולקונסקי, – אמר לו הנסיך וסילי בשלישית, – מה-טרוד אתה, מחמדי.

הנסיך וסילי חִיֵּךְ, ופיר ראה, שכל הנאספים כֻּלם כאחד ממש, מחַיכים ומביטים אליו ואל אלֶן. “ומה מני יהלוך אם ידעתם כֻּלכם? אמת הדבר, ומה בכך” אמר פיר בלבו, וגם הוא מחַיך-לו חיוכו העָנָו והילדותי וגם אלן מחַיכת.

– מתי אפוא קבלת את המכתב? מֵאוֹלְמִיץ? – חזר הנסיך וסילי על שאלתו, כאלו הצרך לדעת זאת, כדי להכריע על-פיה בדבַר מחלֹקת.

“וכי אפשר לאדם לדבר ולהרהר בהבלים כאלה?” אמר פיר בלבו.

– כן, מאוֹלמיץ, – השיב פיר באנחה.

בקומם מסעֻדת-הערב הוליך פיר את בת-זוגו אחרי שאר הסועדים אל חדר-האורחים. הקרואים החלו לעזוב את הבית, ומקצתם יצאו בלי הפרד מאֱלֶן, ומקצתם קרבו אליה לרגע אחד וסרו מאצלה בחפזון ולא נתנו לה לשַלחם עד הפרוזדור, וכמו דאגו שלא להפריעה מעבודה נחוצה. הדִּפְלומט יצא מחריש ומתעצב מחדר-האורחים, כי התבונן, מה קטן ודל כל טוב גורלו הדִּפְלומטי לעֻמת אשרו של פיר. הגנרל נהם בזעם על אשתו, בשָׁאלה אותו למצב רגלו הכואבת. "הוי, שוטה זקנה, – אמר בלבו, – הנה הילני וַסיליֶבנה, גם בת-חמשים שנה תהיה יפה בנשים.

– כמדֻמה לי, שאני יכולה לברכך למזל טוב, – לחשה אנה פבלובנה לנסיכה בעלת-הבית ותשק לה נשיקה עזה. – לולא כאֵב-ראשי, לא הלכתי מזה עתה.

הנסיכה לא השיבה מאומה; קַנא קנאה בעצמה בבתה עד-מאד.

בשעת הלוית האורחים נשאר פיר זמן רב לבדו עם אלן בחדר-האורחים הקטן, אשר ישבו בו. גם קדם לזה נשאר פעמים רבות בששת השבועות האחרונים לבדו עם אלן, אך מעולם לא דבר עמה על-דבר אהבה. הפעם הרגיש, כי נחוץ הדבר, אך לא מלאו לבו לצעוד את הצעד האחרון הזה. מתבַּיש היה; נדמה לו, שבשבתו אצל אלן, הוא יושב במקום אשר לא-לו. “לא לך האשר הזה”, דבר אליו קול מקרבּו. “האשר הזה הוא למי שאין לו מה שיש לך”.

אבל על-כרחו הֻצרך לאמר דבר, ועל-כן פתח שפתיו עמה וישאלֶהָ, הנוחה דעתה מהנשף הזה? היא השיבה לו בלשון פשוטה כדרכה, כי חגיגת שְׁמָהּ בנשף הזה היתה מן הנעימות לה ביותר.

אחדים מן הקרובים ביותר נשארו עוד בבית וישבו בחדר-האורחים הגדול. הנסיך וסילי נגש אל פיר בצעדי-עצלות. פיר קם ואמר, כי השעה מאֻחרת. הנסיך וסילי נתן עיניו בו דרך-שאלה ותרעמת, כאלו הוציא מפיו דבר תמוה כל-כך, שלא יכלה האזן לשמעו. אך התרעמת עברה מיד, הנסים וסילי משך בידו של פיר למטה ויושיבהו ויחַיך בחבּה.

– ומה תאמרי, לֵיליה? – פנה הנסיך וסילי אל בתו בקול-החבּה וקלות-הראש, המצוּי באבות, שהֻרגלו להראות חבה יתרה לבניהם מימי-ילדותם, ואולם הנסיך וסילי סגל לו את זה על-ידי חקוי ולא הֻרגל בו מעצמו.

ומיד חזר ופנה אל פיר

– סֶרגֵי קוּזמיץ', מכל עבָרים, – אמר בחפזון בפַתְּחו את הכפתור העליון שבחזִיה שלו.

פיר חִיֵּךְ, אבל נכּר היה בו מתוך חיוכו, שהוא מבין, שלא ספור-המעשה בסרגי קוזמיץ' העסיק את הנסיך וסילי באותה שעה; והנסיך וסילי הבין, שהדבר מובן לפיֶר. פתאם השמיע הנסיך וסילי קול-הברה ויצא מן החדר. ופיֶר ראה ונדמה לו, שגם הנסיך וסילי נבוך. מראה מבוכתו של אותו הזקן, הבקי והרגיל במנהגי העולם העליון, נגע בלבו של פיר; ובהביטו אל אלן, נדמה לו, שגם היא נבוכה ובמבט עיניה אמרה לו: " הלא בך לבדך האשם".

“על-כרחי עלי לצעוד צעד זה, אך אינני יכול, אינני יכול”, אמר פיר בלבו ושוב התחיל מדבר בענין אחר, על אודות סרגי קוזמיץ', בשאלו, מה-זה יספר עליו, כי לא שמע את ספור-המעשה. אלן חיכה ואמרה שגם היא איננה יודעת זאת.

כשנכנס הנסיך וסילי לחדר-האורחים הגדול, התלחשה הנסיכה עם אשה באה-בימים על אודות-פיר.

– בודאי שדוך יפה הוא מאד. אך האשר, יקירתי…

– הזווגים נעשים בידי שמים, – ענתה האשה ההיא.

הנסיך וסילי עשה את-עצמו כאינו שומע את שיחת הנשים וילך-לו אל פנה רחוקה וישב על הדרגש ויעצום עיניו וכמו התנמנם. אך ראשו צנח וייקץ.

– אַלִּינה, – אמר אל אשתו, – לכי וראי, מה הם עושים.

הנסיכה קרבה את הדלת ותעבור לפניה במנוחה מתוך גאוה ותשם עיניה על חדר-האורחים. פיא ואלן ישבו ושוחחו כבראשונה.

– כבראשונה, בלי כל שנוי, – השיבה הנסיכה לאישה.

הנסיך וסילי קמט מצחו ויעַות פיו מצד אחד, ולחייו התחילו מרתתות ועושות את הרשם הקשה והגס, שהיה מצוי על פרצוף-פניו; אחרי-כן התנער ויקם, הטה את ראשו לאחוריו ויעבור בצעדי-און לפני הנשים אל חדר-האורחים הקטן ויגש בחפזון ובשמחה אל פיר. פניו היו מלאים רגש חגיגי בלתי-מצוים כל-כך, שֶׁפְּיֶר, בראותו אותו, נבהל ויקם.

– ברוך אלהים! – אמר הנסיך. – אשתי אמרה לי הכּל! – והוא חבק בידו האחר את פיר ובשניה את בתו. – לֵיליה יקירתי! מאד מאד ישמח לבי! – קולו רעד בדברו. – אני אהבתי את אביך… והיא תהיה אשה טובה לך… יברככם אלהים!…

הנסיך וסילי חבּק את בתו ואחרי-כן חזר וחבק את פיר וישק לו ברֵיח הרע העולה מפיו, ודמעות ממש הטפיחו את לחייו.

– גשי-נא אפוא הנה, נסיכה! – נתן קולו אל אשתו.

והנסיכה נכנסה והתחילה בוכה גם היא. גם האשה הבאה-בימים מחתה עיניה במטפחת. את פיר נשקו, והוא נשק פעמים אחדות את ידה של אלן היפהפיה. עד-מהרה חזרו והשאירו אותם לבדם.

“כל זה היה מֻכרח להיות ולא נִתַּן להשתנות, – אמר פיר בלבו, – על-כן אין כל חפץ לשאל, הטוב הוא אם רע. טוב, כי הֻברר הדבר ואין בו עוד מכאובי-הפקפּוק הקוֹדמים”. פיר החריש והחזיק ביד כלתו והביט אל חזה היפה, שהיה עולה ויורד לעיניו.

– אֱלֶן! – אמר בקול ומליו נעתקו.

דברים מיֻחדים נאמרים בשעה כזאת", אמר פיר בלבו; אך בכל-עמלו לא יכול לזכור, מה הם הדברים שנוהגים לאמר בשעה כזאת. הוא נתן עיניו בפניה. הוא קרבה אליו יותר. פניה נסתּמקו.

– הסירה-נא… הסירה את אלה… – אמרה ורמזה על משקפיו.

פיר הסיר את משקפיו, ועיניו המשֻנות קצת כעיני כל הרגילים במשקפים הביטו דרך שאלה ובהלה. הוא רצה לגחון ולנשק לה על-גב ידה, והיא הניעה תנועה גסה ומהירה בראשה ותַגַּעַּ שפתיה בשפתיו. פניה העירו בו תמהון ברשֶם החדש, שנראה עליהם, רֹשֶׁם קשה של מבוכה רבה.

“עתה עברה העת, הכל נגמר; ואני גם-אני אהבתיה”, אמר פיר אל לבו.

“אהבתי אותך!” אמר אליה צרפתית, כי זכר, שהם הדברים הנאמרים בשעה כזאת; אבל קול דבריו אלה היה רפה ודל בפיו כל-כך, שנתבַּיש בעצמו.

בעוד חדש אחד וחצי היה נשוּי וישב-לו בביתו הגדול, בית הגרַפים הבֶּזאוּחוֹבים הפטרבורגי, שנתקן ונשתכלל בעת ההיא, ואמרו עליו, שהוא בעל אשה נאה מאד ומיליונים רבים ומצליח בכל דרכיו.

ג.

בנובמבר שנת 1805 הגיע אל הנסיך הזקן ניקולַי אנדרֵיאיץ' בולקונסקי מכתב מאת הנסיך וסילי, אשר הודיע לו, שהוא בא אליו עם בנו. (“אני נוסע לבדיקה, ומובן מאליו כי 100 תחומים כאַיִן בעיני בחפצי לבקר אותך, איש-חסדי הנכבד”, כתב אליו. “ואנַטול בני עמי והוא נוסע אל המערכה; ומקוה אני, כי תתן לו רשות להביע לך בפיו את הכבוד הרב, שהוא מכבדך מעמק לבבו, באשר הוא הולך בדרך אביו”)

– את מריה אין צרך להוציא; חתנים באים אלינו הביתה, – אמרה הנסיכה הקטנה, מבלי הִזָּהר בדבריה, בשמעה זאת.

הנסיך ניקולי אנדריאיץ' קמט מצחו קצת ולא השיב דבר.

מקצה שני שבועות באו שמה בערב אנשי הנסיך וסילי וממחרת בא גם-הוא עם בנו.

הזקן בולקונסקי היה מפקפק תמיד בטיב מדותיו של הנסיך וסילי, וביותר בימים האחרונים, כאשר הגביה הנסיך וסילי לעלות במעלות המשרה והכבוד במלכות פּאול ואלכסנדר. עתה הבין על-פי רמזי המכתב ודברי הנסיכה הקטנה, מה מגמת פניו, ופקפקנותו נהפכה בקרבו לרגש בוז ומשטמה, ויהי נוהם בינו לבין-עצמו בדבּרו בו. ביום אשר היה הנסיך וסילי עתיד לבוא בו, היה הנסיך ניקולי אנדריאיץ' סר וזעף ביותר. אם זָעַף ביותר, על-כי הנסיך וסילי היה נכון לבוא, אם קשתה עליו ביאתו של זה ביותר, על-כי היה זָעף ביום ההוא – ואולם רוחו סרה כל היום, וכבר יעץ טיחון את האדריכל עוד בבקר, כי לא יבוא בהרצאה לפני הנסיך.

– הלא תשמע את הליכתו – אמר טיחון ויעירהו להתבונן בקול צעדי הנסיך. – והנה הוא דורך בכל-עקבו – ואנחנו ידענו מה-זאת…

עם-זה יצא הנסיך לטַיֵּל כדרכו בשעה התשיעית באדרתו הקצרה, אדרת-שער של קטיפה, וצַורונה עור-צָבָל ומצנפת עור-צָבָל על ראשו. בַּיום הקודם ירד שלג. המשעול, אשר התהלך בו הנסיך ניקולי אנדריאיץ' אל גן-החֹרף, היה גָרוף. על השלג המפֻזר נראו רִשומי מטאטא, ומַעדר מעוך נראה בשלג הרך, המסֻלק לשני צדי המשעול. הנסיך עבר בפנים נזעמים ובלי דַבּר דָּבר בגני-החרף, ברחבי החצר ולפני הבנינים אשר הקים.

– ולנסוע בעגלת-חרף נוּכל? – שאל את סוכנו, איש נכבד למראה, שהיה דומה בפניו ובתנועותיו לְאָדוֹן.

– השלג עמֹק, אדוני הנסיך. וכבר צויתי לטאטא את המסלה הגדולה.

הנסיך הרכין ראשו ויגש אל המפרסת שלפני הפתח החיצון. “ברוך אלהים, – אמר הסוכן, – הסער עבר!”

– קשה היה לנסוע בה, אדוני הנסיך, – הוסיף הסוכן. – כאשר שמענו, כי המיניסטר נכון לבוא אל אדוני הנסיך…

הנסיך פנה אל הסוכן ויבט אליו בפנים מלאות זעם.

– מה-זאת? המיניסטר? איזה מיניסטר? מי צוה זאת? – התחיל קורא בקול שורט מביע חֵמה. – בעד בִּתִּי הנסיכית לא טאטאו, כי-אם בעד המיניסטר! אין מיניסטרים לפני!

– אדוני הנסיך, אני דמיתי…

– דִּמית! – נתן עליו הנסיך בקולו בלשון נמהרה ומגַמְגֶּמֶת יותר ויותר. – אתה דמית!… שודדים! נבלים!… אני אלַמדכם לדַמות! – הנסיך הניף את מטהו על אַלְפַּטִיץ' להכותו, אך הסוכן נטה שלא מדעת מקצה המטה. – דִּמִּיתָ… מנֻוָּלים!… צעק בחפזון.

אך אף-על-פי שנגש אלפַּטיץ אל הנסיך, – כי נבהל בעצמו מפני חֻצפה זו, שהיתה בו לנטות מן המכה, – והוריד את ראשו הַקֵּרֵח בהכנעה גמורה לפניו, ואולי דוקא משום-זה, לא הניף הנסיך שנית את מטהו, אך הוסיף לקרא: “מנֻוָּלים!… פַּזרו את השלג!”

וירץ ויבוא בחדריו.

לפני לחם-הצהרים עמדו בת-הנסיך ומַדְמוּאֲזֶל בּוּריֶן וחכו לו, והן ידעו, כי רוחו סרה, אך מדמואזל בוריֶן עמדה בפנים צוהלים, וכמו אמרה: “אני לא אדע מאומה, כבכל-יום אנכי”, והנסיכית מריה עמדה בפנים לבנים, בנפש נבהלה ובעינים מָשפלות. קשה מכּל היה לה למריה, מה שידעה היטב, שבשעות האלה יש להתנהג כמדמוּאזֶל בוריֶן, אלא שלא יכלה לעשות כה. "אם אעשה את-עצמי, – אמרה בלבה, – כאִלו איני רואה, יאמר עלי, שאיני משתתפת בצערו; ואם אהיה גם-אני עצובה וזְעֵפָה, יאמר (כמו שאמר לא-אחת ולא-שתים), כי חרֵדה ונוּגה אני.

– הנסיך שָׂם עיניו על פני בתו המלאים פחד וינהם בשפל-קולו.

– מְנֻ… או שוֹטה!… – הוציא בשפתיו.

“גם היא איננה פה! גם באזניה פטפטו על-אודות זאת”, אמר בלבו על-אודות הנסיכה הקטנה, אשר לא נמצאה בחדר-האכל באותה שעה.

– ואיה הנסיכה? – שאל הזקן. – המתחבאה היא?…

– היא חולה קצת, – אמרה מדמואזל בוריֶן בבת-צחוק של שמחה, – היא לא תצא היום. הרי זה מובן מאד במצבה.

– הְמ! הְמ! כְּח! כְּח! – פלט הזקן וישב אל השלחן.

קערתו לא היתה נקיה בעיניו: כֶּתם מצא עליה וישליכנה מעליו, אך טיחון מִהר ויאחז בה וימסרנה לאשר על הכֵּלים. והנסיכה הקטנה לא היתה חולה, אך מאימת הנסיך, אשר היתה עליה תמיד, גמרה ביום ההוא בשמעה, כי זועף הוא, שלא לצאת לחדר-האכל.

– אני דואגת מאד לַיֶּלד, – אמרה אל מדמואזל בוריֶן: – מי יודע מה שיוכל לקרותו מחמת בהלה.

בכלל מָלאה הנסיכה הקטנה, בשבתה באחֻזת “ההרים הקֵּרחים”, תמיד אימה מפני הנסיך הזקן ושנאה כבוּשה לו, אך את שנאתה לא יכלה להרגיש בעצמה מפני הפחד הגדול אשר פחדה כל הימים. גם הנסיך שנא אותה, אך שנאתו נדחתה מפני הבוז אשר בז לה בקרבּו. כשהֻרגלה הנסיכה בחיי “ההרים הקֵּרחים” אהבה ביחוד את מדמואזֶל בוריֶן, אִתּה בִּלתה את ימיה, אותה קראה ללין אִתּה ועמה דברה פעמים רבות בחמִיהָ ובדרכיו.

– הנה אורחים באים אלינו, אדוני הנסיך, – אמרה מדמוּאזל בוריֶן, ותפרש את מַפָּתָּהּ בכפּיה הַוְּרֻדות. – הוד-הנסיך קורַגין עם בנו, כפי מה ששמעתי? – הוסיפה דרך-שאלה.

– המ… הוד-נער הוא זה… אני הכנסתי אותו לקולֵגיה, – אמר הנסיך כנעלב בדבריה. – ולמה יבוא עמו בנו, לא אוכל להבין. אולי יודעות זאת הנסיכה לִיזַבֶּטה קַרְלוּבנה והנסיכית מריה; אני לא אדע על-מה הוא מביא הנה את בנו. לי אין חפץ בו. (הנסיך שָׂם עיניו על בתו ופניה נסתמקו). מה לך, אולי חולה אתּ? מאימת המיניסטר, כמו שאמר היום אותו הטפש אַלְפַּטיץ'.

– לא, אבי.

אף-על-פי שנכשלה מדמוּאזֶל בוּרין מאד בענין השיחה שבחרה לה, לא שמה מחסום לפיה, כי-אם הוסיפה לדבר ותפטפט על-אודות גני-החרף ויפעת הפרח החדש שנתפתח, ואחרי הנזיד נח הנסיך מזעפו.

אחרי הלחם הלך-לו אל כלתו. הנסיכה הקטנה ישבה אצל שלחן קטן ופטפטה עם מַשָּה המשרתת. כראותה את חמיה חָורו פניה.

הנסיכה הקטנה נשתנתה מאד. לא טובת-מראה, כי-אם רעת-מראה היתה עתה. לחייה הוּרדו, שפתה הורמה, ועיניה כמו נֵחְפּוּ בתחתתיתן.

– כמין כבֵדוּת, – השיבה לנסיך על שאלתו, מה לה.

– אולי תצטרכי לדבר?

– לא, תודָה אבי.

– טוב, טוב.

הנסיך יצא ובא אל מחלקת המשרתים. אַלפַּטיץ' עמד שם בראש כפוף.

– הפִזרתם את השלג על המסִלה?

–פִזרנו, אדוני הנסיך; סלח-נא, בשם אלהים… אך באִולתּי לבד…

הנסיך נכנס לתוך דבריו והתחיל צוחק צחוקו המשֻׁנה.

– טוב, טוב.

הנסיך פשט ידו, – אַלפַּטיץ' נשק אותה, – וילך-לו אל חדר-עבודתו.

בערב בא הנסיך וסילי. רַכָּבִים ומשרתים קדמו פניו במסלה הרחבה ויעבירו בקולות ובצעקות את קרונותיו ואת עגלת-החרף דרך המסלה המקֻלקלת בשלג בכַוָּנה אל אגף הבית.

חדרים מיֻחדים הֻקצו לנסיך וסילי ולאנטול בנו.

אנטול הסיר את אפֻדתו וישב לפני השלחן, כשידיו תומכות בצלעותיו, ויכונן עיניו הגדולות והיפות מתוך פזור-הנפש אל אחת מפִּנות השלחן. כל חייו היו בעיניו חגיגה שאינה פּוסקת שנערכה בכוַנָּה בשבילו, לשַׂמח את לבבו, וכן היתה בעיניו גם נסיעה זו, שנסע אל הזקן הרגזן ואל יורַשתו המכֹערה בעלת הנכסים הרבים. על-פי השערתו יכול כל-זה להיות יפה ומשַׂמח-לב. “ולמה לא אשאֶנה, אם היא עשירה מאד? זה לא יזיק לעולם”, אמר אנַטול בלבו.

בהשתדלות ובדקדקנות, שנעשו לו להרגל, התגלח והתבשם ויבוא אל חדר אביו בפנים המביעים נצחון ודרישת טובה בכל-עת, וראשו היפה זקוף ומוּרם. על הנסיך וסילי יָגעו באותה שעה שני משרתיו להלבישו את שמלותיו; גם הוא הביט אל סביביו בפנים מלאים תנועה וירכן ראשו בשמחה לבנו בשעת כניסתו של זה, וכמו אמר אליו: “כן, כן, בדמותך זאת תצלח לי”.

– אך, אמר-נא, אבי, המכערת היא מאד? הגידה-נא לי! – שאל אנטול כממשיך את דברי-השיחה שעסקו בהם פעמים אחדות בשעת נסיעתם.

– רב לך. דברי-הבל הם! עליך רק להִזָּהר עתה בכבוד הנסיך הזקן ולכַלכּל דבריך עמו בדעת.

– אם ידבר קשות, אלך-לי מפה., – אמר אנטול. – אני לא אוכל נשא את הזקנים האלה. מה תאמר?

– זכר-נא, כי בזה לבד תלוי כל ענינך.

במחלקת הנערות לא רק ידעו באותה שעה, כי בא המיניסטר עם בנו, כי-אם גם מראיהם כבר תּאֲרוּ בפרטות מרֻבּה. ומריה ישבה לבדה בחדר ובכל-יגיעתה לא יכלה להשביח את סערת-לבבה.

“למה-זה כתבו לי, למה הגידה לי ליזה זאת? הן לא יהיה כדבר הזה!” אמרה אל לבה בהביטה אל הראי. “איככה אצא אל חדר-האורחים? לו גם מצא חן בעיני, לא יכולתי להתהלך עמו עתה בתם-לבב”. והרעיון על-אודות מבט-עיניו של אביה הפיל עליה אימה.

הנסיכה הקטנה ומדמואזל בוריֶן כבר ידעו הכל מפי המשרתת מַשה, אשר הגידה להן, כי בן-המיניסטר הוא איש יפה מאד, אדמוני ושְׁחור-גַּבּוֹת, כי אביו סחב את רגליו בכבדות בעלותו, והוא רץ אחריו כנשר ועלה שלש מעלות בכל פסיעה. והנסיכה הקטנה ומדמואזל בוריֶן הלכו, כשמען זאת, הלך ודבר בקול דרך המסדרון אל חדר העלמה הנסיכית.

– הם באו, מריה, הידעת? – אמרה הנסיכה הקטנה וַתּוֹשֶב בכבדות את גוִיתה העגֻלה והצולעת על הכסא.

וכבר היתה לבושה לא אותה החֻלצה, אשר לבשה בבקר, כי-אם אחת ממבחר שמלותיה; ראשה היה עשוי בדקדוק מרֻבּה, והתעוררות נראתה על פניה, אשר אמנם לא יכלה לכסות מעין-רואים את קלקולי תָארם החולני. בשמלותיה היפות שהיתה רגילה להֵרָאות בהן בחבורותיה בפטרבורג, הֻרגש עוד יותר, עד-כמה נשחת מראֶהָ. גם לבושה של מדמוּאזֶל בוריֶן כמו נשתכלל מאליו, והשכלול הזה הוסיף לִוית-חן לפניה היפים המלאים לֵחַ-עלומים.

– ואתּ, נסיכית יקרה, לא החלַפתּ את שמלותיך, – אמרה אל מריה, – כרגע יבואו להגיד, כי יָצאו אל הטרקלין; הלא תצטרכי לרדת אליהם וטוב היה, לוּ היטַבתּ את לבוּשֵך קצת.

הנסיכה הקטנה קמה מעל כסאה ותצלצל אל המשרתת ובהצהילה פניה מִהרה להשמיע עצתה בדבר התלבשֶת ולהקים את אשר יעצה. מריה בושה ונכלמה על-כי נסער לבה בבוא האיש המשתדך לה, וביותר בוֹשה ונכלמה על-כי שתי רעותיה לא חשבו את הדבר הזה לנמנע. להגיד להן, עד-כמה היא רואה בזה גנאי לה ולהן יחד, לא יכלה, כי בזה היתה מגלה את סערת-לבה; וכן לא יכלה להמנע ללבש את אשר יעצו אותה, כי אז היו מכבירות עליה במהתלות ובטענות. ובכן נתנה להן לעשות בה כרצונן, והיא אך נסתמקה, ועיניה היפות כבו ופניה נתכסו כתמים. והרֹשֶׁם הרע שהיה מצוי עליהם, רשֶׁם קבלת-יסורים נראה עליהם גם באותה שעה. ושתי הנשים השתדלו בתם-לבב לעשותה לעלמה יפה. היא היתה כעוּרה כל-כך, שאף אחת מהן לא יכלה להעלות על-דעתה, שתוכל להתחרות עמהן. על-כן שקדו בכל לבּן – על-פי הדעה המוטעית שהנשים אדוקות בה, שאפשר לקִשוּטים ליַפּות פני אשה – להלבישה יפה יפה.

– לא, ידידתי הטובה, השמלה הזאת לא תכשר, – אמרה ליזה בהביטה אל מריה מרחוק מן הצד. – צַוִּי לתת, הלא יש לך שם מַסַּקַּה. כן-הוא! הלא אפשר שגורל כל חייך מוטל ברגע זה. וזאת בהירה יותר מהראוי, לא תצלח, לא, לא תצלח!

אך לא השמלה לא צלחה, כי-אם פני העלמה וכל תארה, ומדמואזֶל בוריֶן והנסיכה הקטנה לא הרגישו זאת; הן דִּמו, כי אם ינתן פתיל-תכלת על הַשֵׂער הסרוק למעלה וסודר של תכלת יסרח על השמלה הַקִּנְמוֹנִית וכיוצא בזה, יהיה הכל טוב ויפה. הן שכחו, כי לא היה בידן לשַנות את הפנים הנבהלים ואת התֹאַר הַמָּשחת, וכי אחרי כל השנויים, שעשו במסגרת אשר מסביב לפנים ההם, והעדיים אשר שתו עליהם, עוד היו הפנים דלים ורעים כבתחלה. אחרי שנים או שלשה שנויים, אשר הסכימה להם מריה בהכנעה גמורה, כשנסרק שערה למעלה (וסריקה זו שנתה את פניה וקלקלה אותם מאד), והיא עמדה בשמלתה הנהדרה ובסודר-התכלת הסרוח על גבה, הלכה-לה הנסיכה הקטנה שתי פעמים מסביב לה ובידה הקטנה יִשרה פה ושם את אחד מקפולי השמלה, פה ושם מתחה ותִקנה את הסודר עליה, ותט ראשה ותתבונן בה פעם מזה ופעם מזה.

– לא, זה אי-אפשר, – אמרה בהחלטה בספקהּ כפֶּיה. – לא, מריה, זה לא יכשר לך כלל. בשמלתך האפורה, שאתּ לובשת יום יום, נעמת לי יותר; עשי-נא זאת למעני. קַטיה, – אמרה אל המשרתת, – הביאי-נא לנסיכית את השמלה האפורה, ואתּ, מדמואזל בורין, תראי את אשר אעשה, – גמרה בלב שמח על הנפלאות, אשר תּוֹרָה עוד מעט.

אך כאשר הביאה קטיה את השמלה, אשר דרשו מאתה, ישבה מריה בלי-נוע לפני הראי והסתכלה בקלסתר פניה וראתה, כי דמעות נקוו בעיניה ופיה רועד ונכון לבכי.

– עתה, נסיכית יקרה, – אמרה מדמואזֶל בוריֶן, – עוד התאמצות קלה אחת.

הנסיכה הקטנה לקחה את השמלה מידיהמשרתת ותקרב אל מריה.

– לא כן, עתה נבחר בפשוט ובנעים – אמרה הנסיכה הקטנה.

קולה וקולות בוריֶן וקַטיה, אשר התחילה שוחקת ברגע ההוא, הִתאחדו והיו ללחישה מתוך שמחה, שדָּמתה לזמרת-צפרים.

– אל-נא, הרפֶּינה ממני, –אמרה מריה.

וקולה הביע כל-כך הרבה כבד-ראש ודאבון, שלחישת הצפרים פסקה מיד. כי הם שמו עיניהן על העינים הגדולות והיפות, המלאות דמעה ומחשבה, אשר הביטו אליהן בכַוַּנה ברורה של בקשת-רחמים והֻברר להן, כי לשוא תפצֵרנה בה וכי גם אכזריוּת היא.

– לכל-הפחות תשַׁני-נא את התּסרֹקת, – אמרה הנסיכה הקטנה. – הלא אמרתי לך, – אמרה אל מדמואזֶל בוריֶן בהתרעמות, – פני מריה הם מאותם, שאין תסרקת כזאת נאה להם כלל וכלל. שני-נא את תִּסְרָקְתֵּךְ.

– הרפּינה ממני, הרפינה, אחת היא לי, – ענה על זה קול, שנשמעו דמעות מתוכו.

מדמואזֶל בוריֶן והנסיכה הקטנה ראו שתיהן למרת-רוחן, כי כעורה היתה מריה מאד בתמונה זאת, כעורה יותר מבכל-עת, אך לא יכלו להועיל עוד, כי הביטה אליהן הבטה זו, שהיתה ידועה להן, הבטת מחשבה ועצב. רֹשֶם-פניה זה לא העיר בהם יראה מפניה (רגש כזה לא העירה באיש מעולם). אבל ידע ידעו, כי כאשר יֵרָאֶה הרשם הזה על פניה, היא מחרישה ועומדת על-דעתה בלי נטות ימינה או שמאלה.

– הלא בודאי תשַׁני את התסרקת? – אמרה ליזה, אך מריה לא השיבה דבר, וליזה יצאה מן החדר.

מריה נשארה לבדה, ואת בקשת ליזה לא עשתה ולא רק שלא שנתה את תסרקתה, כי-אם גם לא הביטה אפילו פעם אחת אל הראי. היא הורידה בלא-כח את עיניה ואת ידיה וַתֵּשב דוממה ותפושת-מחשבות. בחזון-לבה ראתה לפניה בעל בדמות גבר חזק, מושל בה ונעים לה במדה שאין להבינה, והוא מעביר אותה פתאם אל עולמו, עולם אחר, שכֻּלו טוב. וילד ראתה בחזונה, בדמות הילד אשר ראתה אתמול אצל בת המינקת, והילד שֶׁלָּהּ, פרי-בטנה הוא ואוחז בשַׁדָּהּ, ואישה עומד ומסתכל בחִבּה בה ובילד. “אך לא, זה אי-אפשר: כעורה אני מאד”, השיבה אל לבה.

– הואילי-נא ובאי אל הטה. הנסיך יֵצא כרגע, – נשמע קול המשרתת מאחרי הדלת.

לַקריאה הזאת התעוררה וַתִּבּהל בזכרה את הרהוריה. ובטרם תרד אל המדור התחתון קמה ונכנסה אל חדר-האיקונין ובעינים מכוננות אל פרצופו השחור של הצלם הגדול, צלם הנוצרי, עמדה לפניו רגעים אחדים וידיה חבוקות זו בזו. שאלה גדולה וקשה היתה בלבה. האפשר לה, שתהיה מנת-חלקה שמחת-אהבה שבין אשה לבעלה? כשהרהרה בנשואים,עלו במחשבותיה גם שלום-בית גם ילדים, אך שאיפתה העִקרית והעזה ביותר, הצפוּנה בקרבּה, היתה האהבה הגשמית בתענוגיה. הרגש הזה הלך וחזק בקרבה במדה שהשתדלה להסתירו מאחרים וגם מעצמה. “אֵלִי! – אמרה – איככה אכחיד בקרבּי את רעיוני-השטן האלה? במה אוכל להמנע לעד מהכַּוָּנות הרעות האלה ולעשות רצונך בלבב שלם?” היא אך שָׁאלה שאֵלה זאת, ואלהים ענה אותה כרגע בקרב לבה: “אל תבקשי דבר לעצמֵך; אל תחַפּשי, אל יֵרע לבבך, אל תקַנאי. את גורל בני-האדם ואת גורלך אתּ אין לך לדעת מראש; אך היי נכונה בדרכי-חייך לכל אשר יבוא עליך. אם ייטב בעיני אלהים לנסותך בחובות התלויות בנשואים, היי נכונה לעשות רצונו”. ברעיון הזה, שהניח את דעתה (אבל גם בתקוה שתנתן לה תאותה הגשמית האסורה), נאנחה מריה ותצטלב ותרד בלי זכר לא את שמלתה ולא את תסרקתה ובלי שאל בלבה כיצד תכּנס ומה תאמר. מה כל אלה נגד גזרת אלהים, אשר בלעדי רצונו לא יפול משערת איש ארצה.

ד.

כשנכנסה מריה הנסיכית אל החדר, כבר היו הנסיך וסילי ובנו בחדר-האורחים ועסקו בדברי-שיחה עם הנסיכה הקטנה ומדמואזל בוריֶן. היא נכנסה בהליכתה הכבדה, הלך וצעד על ראשי עקביה, והאנשים ומדמואזֶל בוריֶן קמו, והנסיכה הקטנה רמזה עליה ואמרה צרפתית: “הנה מריה!” מריה ראתה את כֻּלם ובכל פרטיהם ראתה אותם. היא ראתה גם את פני הנסיך וסילי, אשר למראיה עמד רגע קטן בכבד-ראש ומיד נראתה בת-צחוק של חבה עליהם, גם את פני הנסיכה הקטנה, אשר השתדלה להכיר בפני האורחים את הרֹשֶׁם, אשר תעשה מריה עליהם. גם את מדמואזֶל בוריֶן ראתה בַּפּתִיל אשר עליה ובפניה היפים ובמבטה המכוֹנָן אליו בהתעוררות בלתי-מצויה בה עד-כה; אך אותו לא יכלה מריה לראות: רק דבר גדול, בהיר ויפה, שהתחיל הולך וקרב אליה בבואה החדרה, ראו עיניה. בראשונה נגש אלי ההנסיך וסילי, והיא נשקה לו על ראשו הַקֵּרֵחַ, אשר נטה על ידה, וַתָּשֶׁב לו על דבריו, כי להֶפך, זוכרת היא אותו היטב. אחרי-כן נגש אליה אנַטול, אך גם בגשתו לא ראתה אותו, כי-אם הרגישה את היד הענֻגה אשר אחזה בידה בעז, ונגעה נגיעה קלה מאד במצחו הלבן, אשר שֵׂעָר צָהֹב יפה היה מבֻשָּׂם ממעל לו. כאשר נשאה עיניה אליו, השתוממה על יפיו. אנטול שָׂם את אגודל ימינו תחת כפתור רכוס של מעיל-השרד אשר עליו ובכפיפה לפנים ולאחור, כפיפת חזה וגו והַטָּית-ראש קלה, נענע באחת מרגליו, שהיתה נטויה קצת אחורנית, ויבט אל העלמה הנסיכית בפנים שמחים בלי דַבּר דָּבר, ונכּר היה בו, שאינו מהרהר בה כלל כלל. ואנטול לא חריף היה, לא מהיר ולא דובר-צחות בשיחות-רֵעים, אבל כשרון מחזיק ברכה מרֻבּה לבעליו בשדרות הגבוהות היה לו, והוא כשרון המנוחה והבטחון בכחו. אם אדם שאינו בוטח-בעצמו יחריש בהתוַדעות ראשונה ופניו יעידו בו, שהוא יודע, כמה מגֻנה שתיקה זאת, והוא מחַפּש ענין לדבּר בו, – לא יצליח בדרכּו; אך אנטול נענע ברגלו בשעת שתיקתו והסתכל בפנים שמחים בתסרקתה של העלמה הנסיכית. נכּר היה, שהוא יכול לשתוק במנוחה כזאת זמן רב. “אם קשה שתיקה זו לאיש, דַּבּרו לכם, ואני אינני רוצה לדבּר”, כאִלו אמרו פניו לכל. ובדרכיו עם נשים התנהג במדה המסֻגלת יותר מכּל לעורר בקרבּן סקרנות, יראה וגם אהבה, – והיא הכּרת היתרון אשר לו מהן והבעת-בוז להן. וכאלו אמר אליהן: “ידעתי אתכן, ידעתי, אך מה חֵפץ לי לְיַגֵּע את נפשי בעבוּרכן? ואתן חפצות בכל-לבבכן!” אפשר שלא אמר בלבו כזאת באמת בבואו לפני נשים (וגם קרוב לודאי, שלא אמר כי בכלל היה ממעט בעיון), אך פניו ודרכיו הזקיקו להאמין, שכך הוא אומר בלבו. העלמה הנסיכית הרגישה זאת וכמו בַכָּונה להראות לו, שאינה חושבת כלל, שאפשר לה להעסיקו, ערכה דברים אל הנסיך וסילי. השיחה היתה כללית ומלאה רוח-חיים בעזרת קולה הרך ושפמה הדק של הנסיכה הקטנה. היא קִדמה פני הנסיך וסילי במהתלות, שפטפטנים צוהלים רגילים בהן בדברים כאלה, שנראה מהם, שכבר הסכינו שני המדברים להתל כן זה בזה ויש להם גם זכרונות מעשים מיֻחדים, שאינם ידועים אלא להם, בשעה שבאמת אין להם ממין זה מאומה, כאשר לא היה כל סוד וכל זכרון כזה בין הנסיכה הקטנה ובין הנסיך וסילי. הנסיך וסילי מצא נחת בסגנון זה; והנסיכה הקטנה ערבבה בדברי-הזכרון האלה זכר דברים שלא היו מעולם, גם את אנטול, אשר כמעט לא ידעה אותו. מדמואזֶל בוריֶן השתתפה גם היא בזכרונות הכללים האלה וגם הנסיכית מריה שמחה בהרגישה, שגם היא יש לה חלק בזכרונות האלה.

– הפעם תהיה עמנו ככל-חפצנו, חביבי הנסיך, – אמרה הנסיכה הקטנה, כמובן, בלשון צרפת, אל הנסיך וסילי, – פה לא תעשה כמעשיך בנשפי אַנֶּט, שהיית בורח משם בכל-עת; הלא תזכור את אַנֶּט היקרה?

– ואת אל-נא תלכי לדבּר אלי בפוליטיקה כאַנֶּט, – אמר לה רוסית בסגנון צרפתי.

– ושֻלחן-הטֵה שלנו?

–כן, כן!

– ואתה, מפני-מה לא היית מעולם מבאי בֵית-אַנֶּט? – שאלה הנסיכה הקטנה את אנטול. – אבל אני ידעתי, ידעתי, – אמרה ותקרוץ עין לו: – הִפּוליט אחיך ספר לי על-דבר מעלליך. אָהּ אָהּ! – והיא אִיְּמה עליו באחת מאצבעותיה הקטנות. – גם את אשר עוללת בפריז אני יודעת.

– והִפּוליט לא הגיד לך? – אמר הנסיך וסילי (בפנותו אל בנו ובאחזו ביד הנסיכה, כאלו אמרה לברוח מפניו והוא עוד מעט ולא הספיק לעצרה). – לא הגיד לך, מה-כלתה נפשו לנסיכה החביבה הזאת והיא גרשה אותו מביתה?

– מרגָּלית יקרה היא בין הנשים. – סִיֵּם בפנותו אל מריה.

ומדמואזֶל בוריֶן לא נמנעה מהתערב גם היא בשיחת-זכרונות זו.

היא מצאה עז בנפשה לשאל אם זה ימים רבים יצא אנטול מפריז ועד-כמה מצאה העיר הזאת חן בעיניו. אנטול השיב לה בנפש חפצה וידבר עמה על-אודות ארץ-מולדתה בצחוק קל ובעינים מכוֹנָנוֹת אליה. כראותו את בוריֶן הטובה למראה, גמר בלבו, שגם פה, ב“הרים הַקֵּרחים”, לא תהיה נפשו עגומה. “לא כעוּרה כלל! – אמר בלבו בהסתכלו בה. – לא כעורה כלל היא בַת-לִוְיָה זו. אני מקוה כי תקח אותה עמה, כשתנשא לי – לא כעוֹרה היא כלל וכלל”.

והנסיך הזקן לבש את בגדיו במתינות בחדר-עבודתו ובפנים נזעמים חִשב את דרכיו. דבַר בא האורחים האלה הרגיז אותו. “מה לי ולנסיך וסילי ולבנו? הנסיך וסילי אוהב להתהלל, איש נבוב, ובודאי גם בנו בין המעֻלים”, דבּר עם לבבו בתלונה. רַע היה עליו, מה שבּוא האורחים האלה העיר בקרבּו את השאלה, אשר לא פתר עוד ואשר התעלם ממנה תמיד, את השאלה, אשר היה מַשְׁלֶה את נפשו תמיד על-אודותיה, והיא: היגמר בלבו באחד הימים להפּרד ממריה בתו ולתתה לאיש? מעולם לא מצא הנסיך עז בנפשו לשאל את-עצמו את השאלה הזאת כפשוטה וכמשמעה, כי ידע מראש, שישיב עליה על-פי הישֶר, ודרישת הישֶׁר היתה לא רק נגד רגשותיו, כי-אם נגד כל יסודי חייו. לִחיות שלא בלִוית מריה בתו, אף-על-פי שנראָה כמזלזל בה תמיד, היה דבר שאי-אפשר בעיניו. “ולמה לה להנשא לאיש – אמר בלבו – ולהיות אמללה בודאי? הנה ליזה נִתְּנָה לאנדרֵי (בעל טוב מִמֶּנו הלא קשה למצא עתה), האִם שמֵחה היא בחֶלקה? ומי יקח את מריה מֵאַהֲבָה? והיא כעורה ומתנהגת בכבדות. בגלל יחוסה תִּלָּקח, בגלל עָשרה. האין חיים לפנוּיות? גם מוטב להן!” כה דבר הנסיך ניקולי אנדרֵאיץ' עם לבבו בלבשו את בגדיו, ועם-זה דרשה השאלה, שהיה הולך ודוחה אותה מזמן לזמן, תשובה עליה מיד. הנה הנסיך וסילי הביא את בנו בלי-כל-ספק על-מנת להשתדך ובודאי ידרוש תשובה ברורה. שמו וכבוד-ביתו מן המהֻגנים. “מה אֹמַר, לא אתנגד, – אמר הנסיך אל לבו, – ובלבד שיהי ראוי לה. לזאת נָשִׂים ללב.”

– לזאת נשים לב! – אמר בקול. – אך לזאת נשים את לבנו.

וברגלים מהירות כבכל-עת נכנס לחדר-האורחים וישם עיניו בחפזון על כל הנאספים וירא גם את שנוי שמלותיה של הנסיכה הקטנה, גם את פְּתִילָהּ של בוריֶן, וגם את תסרָקתה המנַוֶּלת של בתו, גם את בת-צחוק שפתיהם של בוריֶן ואנטול, גם את בדידות בתו בשיחה הכללית. “כטפשית התקשטה!” אמר בלבו וישם עיניו עליה בזעם. "גם בוש לא תבוש; והוא גם לא יביט אליה ולא יראה!,

ראונה נגש אל הנסיך וסילי.

– שלום, שלום לך; שמח אשמח לראותך.

– “שבעה תחומים כאין הם לאהבת-עלומים” (משל-עם) – ענהו הנסיך וסילי בלשון מהירה, בבטחה ובדרך-חרות כמו-תמיד. – הנה בני השני, הואילה-נא לקבלו באהבה.

הנסיך ניקולי אנדריאיץ' התבונן באנטול.

– בן-חיל, בן-חיל! – אמר אליו. – גשה-נא ושקה, – הוסיף ויגש לו את לחיו.

אנטול נשק לזקן ויבט אליו בסקרנות ובמנוחה שלמה ובלבו חכה לשעה, שתראה בה השתגעותו של אותו זקן, אשר אמר לו אביו, כי היא עתידה להראות בודאי.

הנסיך ניקולי אנדריאיץ' ישב על מקומו הקבוע בפנת הדרגש ויקרב אליו כסא בעד הנסיך וסילי וברמזו עליו החל לשאול ולדרוש בעניני הפוליטיקה ודברי הימים האחרונים. למראית-עין הקשיב ושמע בשום-לב מה שהרצה הנסיך וסילי, אך עם-זה הביט לרגעים אל מריה.

– כן כותבים עתה גם מפּוטסדם? – שנה את דבריו האחרונים של הנסיך וסילי ופתאם קם ויגש אל בתו.

– הלפני האורחים העלית עליך את כל ההוד הזה? – אמר אליה, – נאוה את, נאוה מאד. את שנית את תסרקתך לפני האורחים, ואני אומר לך בפני האורחים, כי לא תוסיפי מעתה להחליף את שמלותיך בלי שאוֹל את פי.

– אני האשמה בזה, אבי, – טענה לה הנסיכה הקטנה לגיסתה ופניה האדימו.

– אַת בת-חורין גמורה, – אמר הנסיך ניקולי אנדריאיץ' בכפיפת-קומה לפי כלתו, – והיא אין לה לקלקל מראיה – גם בלעדי-זאת רעת-מראה היא.

והזקן חזר וישב על מקומו ולא שם לבו עוד אל בתו, אשר בקשה לבכות לדבריו.

– לא כן הדבר, תסרקת זאת נאוה מאד לעלמה הנסיכית, – אמר הנסיך וסילי.

– ועתה, חביבי, הנסיך הצעיר, מה שמו? – אמר הנסיך ניקולי אנדריאיץ'. – גשה-נא אלי, נשיחה-נא וידענו איש את אחיו.

“עתה יחל להראות את שגעונו” אמר אנטול בלבו ובבת-צחוק על שפתיו נגש וישב אצל הנסיך הזקן.

– זה הדבר אשר אֹמַר: הנה שמעתי עליך, כי חֻנַּכְתָּ מחוץ-לארץ, לא כדרך שלמדנו אני ואביך לשון וספר מפי אחד מצעירי הכהנים. הגידה-נא לי, חביבי, עתה הנך עובד בגוַרדיה של רוכבי-הסוסים? – שאל הזקן ויכונן עיניו אליו מקרוב.

– לא, כי עברתי אל חיל-הרגלים, – השיב אנטול וביגיעה התאפק מצחוק.

– אַה! דבר טוב הוא זה! חפץ אתה אפוא, חביבי, לעבוד לקיסר ולארץ -המולדת? הנה הימים ימי-מלחמה. בן-חיל כמוך יש לו לעבוד. יש לעבוד. ואתה עובד במערכה?

– לא, אדוני הנסיך. גדודנו יָצא. ואני רשום… אבּא, איפה אני רשום? – פנה אנטול בצחוק אל אביו.

– אכן עובד נפלא הוא, שקדן נפלא. איפה אני רשום? חה! חה! חה! – התחיל ניקולי אנדריאיץ' צוחק בקול.

ואנטול התחיל צוחק אף הוא והגביה קולו ממנו בצחקו. פתאם זעפו פני הנסיך ניקולי אנדריאיץ'.

– עתה, לֶךּ-לך, – אמר אל אנטול.

אנטול חִיֵּךְ וחזר אל הנשים.

– הלא שם, מחוץ-לארץ, גִּדלת אותם, וסילי הנסיך? הלא-כן הוא? – פנה הנסיך הזקן אל הנסיך וסילי.

– אני עשיתי מה שיכולתּי; ועלי לאמר לך, כי שם מיטיבים לחנך הרבה יותר ממנו.

– הלא הכל עתה לא כבראשונה, הכל בדרך חדשה. בן-חיל הוא הצעיר! בן-חיל! נלכה-נא אל חדרי.

הזקן אחז את הנסיך וסילי תחת זרועו וינהגהו אל חדר-עבודתו.

כאשר נותר הנסיך וסילי לבדו עם הנסיך הזקן, הגיד לו כרגע מה חפצו ותקוותיו.

– ומה דעתך, – אמר הנסיך הזקן בזעף, – האמר תאמר, כי אני מחזיק בה, כי לא אוכל להפרד ממנה? הלא הבל הוא! נכון אני גם למחר! אבל דע-לך, כי חפץ אני לדעת את חתני יותר. הלא ידעת את דרכי לעשות הכל בגלוי. מחר אשאל את פיה בפניך; אם רוצה היא, יֵשב-לו אצלנו מעט ואראה. – הנסיך השמיע קול-נהימה. – תִּנָּשא-נא, מה מני יהלוך! – קרא בַקול החודר, אשר קרא בו אל בנו בשעת-הפּרֵדה.

– דברים כהויתם אֹמַר לך, – אמר הנסיך וסילי בקול איש ערום, שהֻברר לו, שאיש-דברו בוחן לבו ולשוא ייגע להערים עמו. – הלא אתה מבחין היטב בין אדם לאדם. אנטול איננו מן הגאונים, אבל בן-חיל טוב וישר הוא, בן נאמן לאבותיו ומחַבב קרוביו.

– טוב, טוב, נראה-נא.

כדרך כל הנשים הבדודות, אחרי שִבתן ימים בלי חברת גברים, הרגישו כל שלש הנשים בנות בית הנסיך ניקולי אנדריאיץ' כאחת, כאשר בא שָמה אנטול, שחייהן לא היו חיים עד העת ההיא. כרגע גדל כחן עשר פעמים להגות, להרגיש, להתבונן, וכמו הוצק פתאם על חייהן, שעברו עד-כה בחשכה, אור חדש, אשר ישגא פעלו.

מריה לא שמה לב לפניה ולתסרקתה ולא זכרה אותם כלל. עיניה ולבה היו אך אל פניו היפים והמסבירים של האיש הצעיר, אשר ידעה עליו, כי אפשר שהוא עתיד להיות בעלה. בעיניה היה איש טוב, גבור, אמיץ-לב, בוטח בכחו ומעביר על מדותיו. ברור היה כל זה בעיניה. אלפי חזיונות נעימים מימי חיי-נשואיה העתידים לבוא קמו עמדו לפניה ברוח-דמיונה בלי-הפסק, והיא גרשה אותם והתאמצה, שלא יכירו בה בני-הבית

“אך אולי מתנהגת אני בקרירות אתו יותר מהראוי?”אמרה מריה בלבה. “אני מתאפקת על כי בעמקי-לבי אני מרגשת, שכבר נעשיתי קרובה לו מאד; אך הוא לא ידע את כל מה שאני מהרהרת בו, ויכול הוא לדַמות, כי לא טוב הוא בעיני”.

על-כן התאמצה מריה להראות סמני-חבּה לאורח החדש הזה, אך לא עלה הדבר בידה.

“מה- אמללה העלמה הזאת! מכערה היא עד-מאד”, אמר עליה אנטול בלבו.

ומדמואזל בוריֶן, שגם היא הגיעה לידי מדרגה גבוֹהה של התעוררות,בבוא אנַטול אל הבית ההוא, מָלאה מחשבות אחרות. העלמה הצעירה והיפה הזאת, אשר לא היו לה לא מצב נכון בחֶברה, לא קרובים ואוהבים וגם לא ארץ-מולדת, לא רצתה להיות משתדלת בכל ימי-חייה אך לעשות נחת-רוח לנסיך ניקולי אנדריאיץ', לקרא בספרים לפניו ולהתהלך בידידות עם מריה בתו. מדמואזל בוריֶן חכּתה מכבר לנסיך רוּסי, אשר יכיר וידע בהבטה אחת את היתרון אשר לה מהנסיכות הרוסיות, שמראיהן רע ולבושן בלי-טעם והליכותיהן בכבדות, ותִדבק נפשו בה ויקחנה אליו; והנה הנסיך הרוסי ההוא, אשר חכתה לו, בא לפניה בזה. היא ידעה מעשה ששמעה מדודתה והוסיפה לו סיום בעצמה ואָהבה לחזור עליו ברוח-דמיונה – מעשה בנערה שנתפתּתה, שבאה לפניה אמה האמללה ( (sa pauvre mère והוכיחה אותה על כי נזקקה לאיש בלי-נשואים. פעמים רבות הגיעה לידי דמעות בספרה בלבה את המעשה הזה “לו”, למפַתּה בעצמו, ועתה הופיע “הוא בעצמו”, נסיך רוסי ממש; הוא יקחנה אתו, אחרי-כן תבוא “אמי האמללה”, ואז ישא אותה. כך נתחבר בלבה כל המעשה, שיהיה בה בקרב הימים, בשעה שדברה עמו על-אודות פַּריז ולא חשבונות ותחבולות היו בראש הרהוריה אלה (גם רגע אחד לא עִיְּנה בדבר אשר היה לה לעשות כדי להגיע את מטרתה), כי-אם כל-זה היה מוכן מכבר, ועתה אך נקבץ יחד בהרהורי-לבבה על-אודות אנטול הבא אל ביתם, אשר חפצה והתאמצה למצא חן בעיניו במדה מרֻבּה כפי-האפשר.

והנסיכה הקטנה נָכוֹנה שלא-מדעתה להתיַפּות ולהשתדל למצא חן, וכסוס-מלחמה זקן נושא את רגליו בשמעו קול-תרועה התחילה מתעוררת ומתהדרת כדרכה. בלי-זכר את הריונה, בלי כל כַּוָּנה נסתרה או מלחמת-יֵצֶר, אך מתוך שמחה של קלות-דעת וחסר-בינה.

אף-על-פי שנהג אנַטול לעשות את-עצמו בשִבתו בתוך נשים כאיש אשר קצה נפשו ברִיצה זו שהנשים רצות אחריו, התכבד ושמח בלבו באמת, בראותו את השפעתו הרבה על שלש הנשים האלה. מלבד-זאת התחילה בוערת בלבו אש התאוה לבוריֶן היפה המבקשת אהבה, אש התאוה הגסה, תַאות חית-שדה, אשר לא תדע מעצור לרוחה, שהיתה תוֹקפת אותו פתאם לפתע ומעירה אותו לעשות מעשים מכערים בחֻצפה יתרה.

אחרי הַטֵּה עברו הנאספים אל חדר-הדרגש ויבקשו את מריה שתנגן על הפסנתר. אנטול ישב נשען לפניה אצל בוריֶן ועיניו הביטו אליה בצחוק ובשמחה. מריה הרגישה את מבטו המכוֹנָן אליה, ודאבון ושמחה סערו בלבה. הסוֹנַטָּה האהובה לה העבירה אותה את עולם נעים מלא שירה, והמבט, אשר הרגישה עליה, הוסיף עוד הרבה רוח-שירה על העולם ההוא. אולם אנטול נתכַּוֵּן במבטו המכוֹנָן אליה לא לה, כי-אם לתנועות רגלה הקטנה של בוריֶן, אשר היתה רגלו נוגעת בה, ברגלה זו, באותה שעה מתחת לפסנתר. ובורין הביטה אל העלמה הנסיכית גם-היא, וגם בעיניה היפות ראתה מריה רֹשֶׁם חדש, אשר לא ראתה בהן עד-כה, רֹשֶׁם שמחה ותקוה, שיש עמהן גם פחד.

“מה רבה אהבתה לי!” אמרה מריה הנסיכית בלבה. “מה מאֻשרה אני עתה ומה-מאד אוכל להיות מאֻשרה בעוד לי ידידה כזאת ובעל כזה! האמנם יהיה בעלי?” שאלה בלבה ולא נועזה לשים עיניה על פניו, ובין-כה הוסיפה להרגיש את מבטו המכוֹנָן אליה.

בערב, כאשר החלו המסֻבּים להתפרד אחרי הלחם נשק לה אנטול לעלמה הנסיכית על-גב ידה. והיא, בלי-דעת בעצמה איך מְלָאה לבה לעשות כן, התבוננה ישר בפנים היפים אשר קרבו אל עיניה קצרות-הרֹאי. אחרי-כן נגש אל ידה של מדמואזל בוריֶן (מגֻנה היה מעשהו זה, אבל כל מה-שעשה נעשה בבטחה ובלי-התחכמות), וזו התאדמה ותשם עיניה בבהלה על הנסיכית.

“מה-רבה רוח-נדיבותו”, אמרה מריה בלבה. “האמנם תדַמה אֲמֵלִי (שְׁמָהּ של מדמואזל בוריֶן), כי יכולה אני לקַנא אותה ולהעלים עיני מאהבתה הטהורה ומאמונתה הרבה אלי?” והיא נגשה אל בורין ותשק לה נשיקה עזה. אנטול נגש אל ידה של הנסיכה הקטנה.

– לא, לא, לא! כאשר יכתוב לי אביך, כי התנהגת כהוגן, אתן לך את ידי לנשיקה, ולא קדם לזה, – אמרה הנסיכה הקטנה צרפתית ותרם את אחת מאצבעותיה הקטנות ותצא בצחוק קל מן החדר.

ה.

כֻּלם הלכו איש למקומו וזמן רב לא יכלו להרדם, חוץ מאנטול אשר נרדם מיד אחרי עלותו על משכבו.

“האמנם זה יהיה בעלי, האיש הנכרי היפה והטוב הזה? העקר הוא, מה שהוא איש טוב”, אמרה מריה הנסיכית בלבה, ויראה גדולה, אשר כמעט לא היתה ידועה לה מעולם, נפלה עליה. יְרֵאָה היתה להסב פניה; נדמה לה, כי איש עומד מאחרי המחיצה בקרן-זָוִית אפלה. והאיש הזה הוא השטן, והוא גם בעל המצח הלבן וגבות-העינים השחורים והפה האדמוני, אשר הופיע לפניה ביום ההוא.

העלמה הנסיכית צלצלה אל המשרתת ותבקש מאתה, כי תשכב הלילה עמה בחדר.

מדמואזל בורין התהלכה בלילה ההוא זמן רב בגן-החֹרף וחכתה לפגישה, אך לא פגשה איש, ובין-כה פעם חִיְּכה אל מי-שהוא בהלך-נפשה ופעם בקשה לבכות לדברי אמה האמללה, אשר הוכיחה אותה ברוח-דמיונה על חַללה את כבודה.

הנסיכה הקטנה התאוננה על הנערה המשרתת אותה, כי לא הציעה את מטתה כראוי, כי לא יכלה לשכּב לא על צדה ולא על פניה. הכל היה קשה ומעיק לה. בטנה הפריעה בעדה. ובערב ההוא הפריעה בעדה יותר מבכל-עת, באשר קרבת אנטול הזכירה לה יותר את הימים, אשר לא היתה זאת לה, והכל קל היה לה ומרנין-לב. בִּלְסוּטָה קצרה ובשביס-בַּד על ראשה ישבה על כסא, והנערה קטיה חבטה והפכה בפעם השלישית את הכסת הכבדה, כשפניה מלאים תנומה וקליעתה פרועה ופיה ממַלט דברים מקֻטעים.

– ואני אמרתי לך, כי כֻלּו תללים ובורות, – דברה אליה הנסיכה הקטנה, – הלא חפצה אני להרדם, ובודאי לא אני האשמה, – וקולה רעד כקול ילדה מבקשת לבכות.

גם שנת הנסיך הזקן נדדה. טיחון התנמנם ושמע אותו צועד בזעף ונוחר בחטמו. נדמה לו לנסיך הזקן, כי נעלב הוא, על כי פגעו בכבוד בתו, אשר אהב יותר מנפשו. אמֹר אמַר, כי יתבונן בכל הדבר הזה וימצא את הדרך הישר והטוב לפניו, אך באמת רק הוסיף להרגיז את נפשו.

“אך גֶּבר אחד נקרה לפניה, הוא הראשון לה, ומיד שכחה את אביה ואת כל אשר לה ותעל מהר וַתֵּיטב ראשה, והִנֶּהָ מתהדרת ומתיַפּה, ומראֶהַ רע יותר מבכל-יום! שמֵחה היא, כי תעזוב את אביה! והיא ידעה, כי ארגיש בזה. פר… פר… פר… וכלום איני רואה, שאין שוטה זה מסתכל אלא בבוריֶן (יש לגרשה!), וכל-כך אין רגש-כבוד בה, שאינה מבינה זאת. אם לא למענה, אם כבודה כאַין בעיניה, היה לה לדאג לזה למעני. יש להראות לה, שאין שוטה זה מביט אליה באמת, כי אך בבוריֶן עיניו. אין רגש-כבוד בה, אבל אנכי אַרְאֶהַ זאת…”

הנסיך הזקן ידע, כי כאשר יאמר לבתו, כי תועה היא, כי אנטול נכון לבקש אהבת בוריֶן, יעיר בה מיד את רגש-הכבוד, וחפצו – שלא תִפָּרד בתו מעליו – בידו יצלח, ועל-כן נחה דעתו ויקרא לטיחון ויחל לפשט את בגדיו.

“השטן הביאם הנה!” אמר בלבו, בשעה שכסה טיחון בכתנת-הלילה את גויתו היבשה, גוית זקן, המכסה שער לבן על החזה. “אני לא קראתי להם. להפריע את חיי באו. וימי-חיי הן לא יארכו עוד”.

– יהי השטן עמהם! – לחש ואמר בשעה שראשו היה עוד מכֻסה בכֻתּנת.

טיחון ידע את דרך הנסיך להביע לפעמים בקול את הרהורי-לבו, ועל-כן לא נראה כל אות-תמהון על פניו, כאשר הביט אליו הנסיך, בהוציאו את ראשו מתוך הכֻּתֹּנת, בעיני שאלה וזעף.

– העָלו על משכבותם? – שאל הנסיך

טיחון היה מכיר על-פי הרגש, ככל המשרתים הרגילים באומנותם, את מהלך רעיוני אדוניו, ויבן כי שאל אותו על הנסיך וסילי ועל בנו.

– הם הואילו לשכּב וכבּו את הנר, הוד-נסיכות.

– אין צרך, אין צרך… – אמר הנסיך בשפתים מהירות _____ ¹⁸רגליו בסנדליו וידיו במעילו הביתי וילך-לו את הדרגש, שהיה ישן עליו.

אף-על-פי שבין אנטול ובורין לא היתה כל שיחה עוד בדברים שבינו לבינה, הבינו שניהם היטב את כל הדברים שבחלקו הראשון של אותו הרומַן עד התערבות “האם האמללה”; היטב הבינו, כי הרבה יש להם לדבר בסתר, ועל-כן בקשו בבקר להזדמן יחדו לבדם. בשעה הקבועה, שהלכה בה בת-הנסיך אל חדר אביה כבכל-יום, נפגשו מדמואזל בורין ואנטול בגן-החרף.

מריה קרבה ביום ההוא בחרדה מיֻחדת אל דלת החדר ההוא, חדר-העבודה של הנסיך. נדמה לה, שלא רק הכל יודעים, שביום הזה יֵצא גורלה לכל ימי חייה, אלא שהם יודעים גם את מחשבותיה על-אודות זאת. את רשֶם הדבר הזה קראה גם על-פני טיחון, גם על-פני משרתו המיֻחד של הנסיך וסילי, אשר נקרה והשתחוה לפניה במסדרון וכלי מים רותחים בידו.

הנסיך הזקן התנהג עם בתו בבקר ההוא בחבּה יתרה ובזהירות מֻרּבה ומריה ידעה היטב את רשם הזהירות הזאת, הוא הרשֶם, שנראה על פניו מדי פעם בפעם ברגעים שהיו ידיו נקפצות מזעף על-כי לא הבינה שאלה אריתּמֵיטִית, והוא היה קם וסר מאצלה ושונה דבריו בקול שפל פעמים אחדות.

הוא התחיל מדבר עמה מיד בענין-היום ובדברו פנה אליה בלשון-רבּות.

– הצעה הֻגשה אלי על-אודותיך, – אמר בבת-צחוק מעֻשה. – הלא בודאי הבינות, – הוסיף הנסיך, – כי לא בגלל עיני היפות בא הנסיך וסילי הנה והביא עמו את חניכו (לא נודע על-שום-מה קרא הנסיך ניקולי אנדריאיץ' לאנַטול חֲנִיךְ)? תמול הֻגשה אלי הצעה על-אודותיך. ואני, על-פי דרכַי הידועים לך, מביא את הדבר אליך.

– מה פשר דבריך, אבי? – אמרה הנסיכית ופניה הכסיפו והאדימו.

– מה פשר הדבר! – גער בה הזקן בקול. – הנסיך וסילי חושב אותך לכַלה נאה לו והוא משדך לך את חניכו. וזה פשר הדבר. מה פשר הדבר?!… ואני שואל את פיך.

– אני לא אדע, מה תאמר אתה, אבי, – אמרה הנסיכית בלחש.

– אני? אני? ואני מה? לי הניחי-נא. לא אני אִנָּשא. מה תאמרי אתּ? זאת אחפוץ לדעת.

מריה ראתה, כי לא טוב הדבר בעיני אביה, אך כרגע עלה הרעיון על לבה, כי גורל חייה יֵצא ברגע זה או לא יֵצא לעולם, ותורד את עיניה לבלתי ראות את מבט אביה, באשר ידעה, כי אם תראה את המבט הזה לא תוכל לעַיֵּן בדבר, בלתי אם להכנע כדרכה ותאמר:

– אני כל חפצי אך לעשות רצונך, – אמרה, – אך אִלו היה עלי להביע רצוני…

היא לא הספיקה לגמור. הנסיך נכנס לתוך דבריה.

– טוב מאד! – נתן עליה בקולו, – הוא יקח אותך עם הנדוניה ואגב-אורחא יחזיק גם במדמואזל בוריֶן. היא תהיה לו לאשה ואת…

הנסיך עמד מדבר. הוא ראה את הרשם, אשר עשו דבריו על בתו, כי הורידה את ראשה ותבקש לבכות.

– אין דבר, מהתל אני, מהתל, – אמר אליה. – אך זאת זכרי, נסיכית: אני מחזיק בדעה, כי יש זכות בחירה חפשית גמורה לעלמה. אני נותן לך לבחור. אך זכרי-נא, כי כל טוב חייך תלוי בהחלטתך, שתחליטי בדבר הזה. על-אודותי אין לדבּר דבר.

– אך אני לא אדע… אבי

– אין לדבר הרבה! הוא מצֻוֶּה ועושה; לא רק אותך, כי-אם את כל אשר יצַווּהוּ יקח לו לאשה; ואת יכולה לבחור בטוב בעיניך… לכי אל הדרך, התישבי בדבר ומקצה שעה אחת תבואי אלי ותאמרי לי בפניו: הן או לאו. ידעתי, כי תערכי תפלות. ומה מני יהלוך, התפללי ככל אַוַּת-נפשך. אך מוטב לך לעַיֵּן בדבר. לכי-לך.

– הן או לאו, הן או לאו, הן או לאו! – קרא אליה, כשכבר יצאה מחדר-עבודתו ברגלים כושלות כתועה בערפל.

גורלה יָצָא אפוא, ולטוב לה יָצָא, אך דבַר אביה על-אודות בוּריֶן היה רמז נורא. אף אמנם לא האמינה כי כן-הוּא, אך עם-זה הבינה, כי נורא הדבר, ולא יכלה להמנע מהרהר בו; ותלך נגדה דרך גן-החרף בלי הבט בעיניה ובלי שמע באזניה, ופתאם נעורה לקול ידוּע לה מכבר, לקול לחישת בוריֶן, ותשא עיניה ותרא, והנה במרחק שני צעדים ממנה מחבק אנטול את העלמה הצרפתית ולוחש לה באזניה. אנטול הסב עיניו אל מריה, ורֹשֶׁם נורא נראה על פניו היפים, ואת מתני מדמואזל בורין לא הוציא מידיו ברגע הראשון, והיא לא ראתה עוד את מריה.

“מי פה? על-מה-זה? המתיני-נא!” כמו דבּרו אליה פני אנטול. מריה החרישה והביטה אל שניהם. בבלי יכלת להבין זאת

לאחרונה השמיעה בוריֶן צעקת-בהלה ותנס, ואנטול כרע לפני מריה בבת-צחוק כמו מטוב-לב וכמו העיר אותה לצחוק על המקרה המשֻנה הזה, ובהניעו כתפיו עבר בפתח המוביל אל האגף שהֻקצה לו בבית.

מקצה שעה אחת בא טיחון לקרא למריה. להוא אל הנסיך הזקן קרא לה ויוסף, כי גם הנסיך וסילי סרגֵיאיץ' שם. העלמה הנסיכית ישבה באותה שעה על הדרגש שבחדרה ומדמואזל בורין חבוקה בזרועותיה ובוכה, והיא, הנסיכית, מַעבירה את ידה בנחת על ראשה של בוּריֶן. עיניה היפות של הנסיכית היו מלאות מנוחה וקורנות כבראשונה והביטו באהבה רבה ובחמלה אל פניה היפים של מדמואזל בורין.

– לא, גבִרתי הנסיכית, לעולם נִדחתי מלבך, – אמרה מדמואזל בורין.

– על-מה-זה? אני אוהבת אותך עוד יותר מקדם לזה, – אמרה הנסיכית, – ואתאמץ לעשות כל אשר תמצא ידי לכונן אָשרך.

–הלא תבוזי לי, נפש טהורה את מאד, ולעולם לא תביני, כמה גדול כחה של תאוה זו. אהה, אמי האמללה…

– בּין אבין הכל, – ענתה מריה הנסיכית בבת-צחוק של עצבת. – הרגעי, ידידתי. הנני הולכת אל אבי, – אמרה מריה ותצא.

כשנכנסה מריה לחדר-אביה, ישב שם הנסיך וסילי, רגלו האחת כפופה למעלה ומורמה הרבה מחבֶרתה וקֻפסת הטבק בידו, ובת-צחוק של קרת-רוח על פניו, כאלו חזקו עליו רגשות חֶדוְתָו, והוא מצטער וצוחק בעצמו על רגשנותו היתרה, ולמראה הנסיכית הגיש בחפזון קמץ-טבק אל אפו.

– יקירתי, יקירתי, – אמר בקומו ובאחזו בשתי ידיה. הוא נאנח ויוסף: – גורל בני בידיך. הוציאי-נא משפטו, מריה הטובה, היקרה, הנעימה, אשר אהבתיך תמיד אהבת-בת.

כן אמר ויסוג אחור ודמעה נראתה בעיניו באמת.

– פר… פר… – נחר הנסיך ניקולי אנדריאיץ'.

– הנסיך מגיש לך הצעה בשם חֲנִיכוֹ… בשם בנו. הרוצה את להיות לאשה לנסיך אנַטול קורַגין אם אין? אמרי: הן אן לאו! – קרא בקול גדול. – ואחרי-כן אני מניח לי את הזכות לגלות גם את דעתי. כן, את דעתי, ורק את דעתי, – הוסיף הנסיך ניקולי אנדריאיץ' ויפן את הנסיך וסילי בכַוָּנה להשיב על רֹשֶׁם-התחנונים, שנראה על פניו של זה. – הן או לאו?

– רצוני שלא לעזוב אותך, אבי, לעולם, שלא להפריד לעולם את חיי מחייך. אינני חפצה להיות לאיש, – אמרה בקול- עז ותשם עיניה היפות על הנסיך וסילי ועל אביה.

– הבל וריק! הבלים, הבלים, הבלים! – קרא הנסיך ניקולי אנדריאיץ' וירעם פניו ויאחז ביד בתו וַיָּכָף אותה אליו ולא נשק לה, כי-אם אך הטה את מצחו אל מצחה ויגע בה וילחץ בכח רב כזה את ידה האחוזה בידו, שקמטה את פניה וקול צעקה פרץ מקרבה.

הנסיך וסילי קם ויאמר לה:

– יקירתי, דעי לך, כי לא אשכח רגע זה כל ימי; אבל תני-נא לנו, מחמד-נפשי, מעט תקוה, כי נוכל למשוך אחרינו את לבך הטוב והנדיב כל-כך. אמרי, כי אפשר… הלא ימים רבים לפנינו. אמרי: אפשר.

– אדוני הנסיך, את כל לבי הגדתי. מודה אני על הכבוד הזה, אך לעולם לא אהיה אשה לבנך.

–הדבר נגמר אפוא, יקירי. שמח אשמח מאד לראותך, מאד אשמח לקראתך. שובי ולכי-לך, בתי הנסיכית, אל חדרך, – אמר הנסיך הזקן, – מאד מאד אשמח לקראתך, – חזר ואמר ויחבק את הנסיך וסילי.

“תעודה אחרת לי בחיי, – אמרה מריה בלבה: – תעודתי היא – לשמוח בשמחת אחרים, בשמחה של אהבת הבריות וההתנדבות. ואני אכונן את אֲמֵלִי האמללה, וכל עמל לא יכבד בעיני בעבור-זה. היא אוהבת אותו אהבה עזה כל-כך. היא מלאה חרטה כל-כך. כל אשר תמצא ידי אעשה להשיאה לו. אם הוא איננו עשיר, אתן לה אני במה להתפרנס, גם מאבי אבקש, גם מאנדרֵי. מה-מאד אשמח אם תהיה לו לאשה. הן בת-עני היא, גֵּרָה, גלמוּדה, ואין תומך בידה! ומה-עזה אהבתה, אם יכלה לבוא עד-הלום. אולי עשיתי גם אני כזאת!…” אמרה מריה בלבה.

ו.

ימים רבים לא ידעו הרוסטובים מאומה על-אודות ניקולי; רק באמצע ימי-החרף נמסר לגרף מכתב, אשר הכיר בכתבת שעל-גבו את כתב-יד בנו. כאשר בא המכתב אליו, נחפז ויעבור בלאט ובבהלה על קצות אצבעות רגליו אל חדר-עבודתו וַיִּסָּגר שם ויחל לקרא. ולאַנה מיכאילובנה נודע (כאשר היה ידוע לה כל מה שנעשה בבית) כי בא מכתב, ותבוא חרש אל הגרף החדרה ותרא והנה הוא בוכה וצוחק יחד והמכתב בידו.

אנה מיכאילובנה לא חדלה לשבת בבית הרוסטובים, אף-על-פי שֶׁרָוַח לה מבראשונה.

– מה לך ידידי הטוב? – אמרה אנה מיכאילובנה בקול עצב ובהכנה גמורה להשתתף בצערו.

הגרף הגדיל עוד לבכות.

– ניקוֹלוּשְׁקה… מכתב… פצוע… היה פצוע… יקירתי… נפצע מחמדי… הגרפינה היקרה… לאופיצר נמנה… ברוך אלהים… איכה נגיד זאת לגרפינה!

אניה מיכאילובנה קרבה ותשב אצלו ותמח דמעותיו במטפחתה מעל עיניו ומעל המכתב, אשר לֻכְלַךּ בהן, וגם את עיניה הדומעות מחתה ותקרא את המכתב, וַתַּרְגַּע את הגרף וַתַּחלט, כי היא תכין את הגרפינה לזה לפני הלחם ולפני החַמים וְתַגיד לה אחרי-כן הכל, אם יהיה אלהים בעזרה בדבר הזה.

בכל שעת סעֻדת-הצהרים דברה אנה מיכאילובנה על-אודות השמועות הבאות ממערכות-המלחמה ועל אודות ניקולוּשקה; שתי פעמים שאלה, באיזה יום בא המכתב האחרון מאתו, אף-על-פי שידעה זאת היטב, והעירה, כי גם היום יוכל לבוא מכתב מאתו.

בכל פעם אשר החלה הגרפינה לדאג ולשאת עיניה ברגזה בגלל הרמזים האלה רגע אל הגרף ורגע אל אנה מיכאילובנה, השיאה אותה אנה מיכאילובנה על-נקלה לדברים אחרים, קלי-ערך. נטשה היתה מסֻגלת יותר מכל בני-הבית להבחין בין המדרגות השונות שבקולות המדברים, במבטי-העינים וברשמי-הפנים ומתחלת הסעֻדה היו אזניה קשובות ונפשה ידעה, כי יש דבר שלא נודע אלא לאביה ולאנה מיכאילובנה, והוא נוגע באחיה, וכי אַנה מיכאילובנה מכינה מעט מעט לגלוי הסוד הזה. בכל אמץ-לבה לא נועזה לשאל בעודם יושבים אל הלחם ( כי ידעה עד-כמה היתה אמה רגשנית בכל מה שנוגע בשמועות על-אודות ניקוֹלוּשקה), ומדאגה לא אכלה מאומה ותתהפך על כסאה בלי שים לב למחאות מורתה. אחרי הלחם קמה בחפזון ותרדוף אחרי אנה מיכאילובנה ובחדר-הדרגש השיגה אותה ותפול על צוארה.

– דודתי, יונתי, הגידי לי, מה-זאת?

– אין דבר, ידידתי.

–לא, מחמד-נפשי, יונתי, נעימתי לא ארפה ממך אני יודעת, כי ידוּע לך דבר.

אנה מיכאילובנה הניעה בראשה.

– ערומה את, בתי, – אמרה.

– מכתב מניקולינקה? זה ברור! – קראה נטשה בקול, בראותה בפני אנה מיכאילובנה, כי אמת נכון הדבר.

– אבל הזהרי-נא, בשם אלהים: הלא ידעת, עד-כמה יכולה אמך להבהל על השמועה.

– אני אִזָּהר, אך ספרי-נא. התמאני לספּר? אם כן, אלך ואגיד כרגע.

אנה מיכאילובנה ספרה לנטשה בלשון קצרה את הכתוב במכתב, בתנאי, שלא תגיד לאיש.

– חלילה לי מאלהים, – אמרה נטשה ותצטלב, – חלילה לי מהגיד לאיש! – ותרץ כרגע אל סוניה.

– ניקולינקה… נפצע… מכתב… – אמרה ברגש ובצהלה.

– ניקולינקה! – רק הוציאה סוניה מפיה ופניה חָורו כרגע.

נטשה ראתה את הרֹשֶׁם, אשר עשתה שמועת פצע אחיה על סוניה, וברגע ההוא הרגישה בפעם הראשונה את כל היסוד המעציב שבשמועה הזאת, ותפּול על סוניה ותחבקה ותבך.

– נפצע מעט, אבל נמנה לאופיצר; עתה הוא בריא, הנהו כותב בעצמו, – אמרה בדמעות.

– עתה נראה כי כֻלכן, כל הנשים בכיָניות אתן, – אמר פֶטיה בהתהלכו בחדר בצעדי-און רחבים הֵנה והֵנה. – אני שמֵח מאד, באמת שמֵח אני מאד, כי הצטַין אחי כל-כך. כֻּלכן בכיָניות! אינכן מבינות דבר.

נטשה חִיְּכה מתוך דמעות.

– את המכתב לא קראת בעצמך? – שאלה סוניה.

– לא קראתי, אך היא אמרה, כי כבר נרפא וכי נמנָה לאופיצר.

– ברוך אלהים, – אמרה סוניה ותצטלב. – אך אולי כִּחשה לך. נלכה-נא אל אמך.

ופֶטיה התהלך בחדר והחריש.

– אלו היתה נפשי תחת נפשו של ניקולוּשקה, הייתי מכה בצרפתים האלה עוד יותר, – אמר, – מנֻוָּלים הם מאד. הייתי מרבה להכות בהם כל-כך, שהיו נעשים לגל של פגרים, – הוסיף פֶטיה.

– החרש, פטיה, שוטה שבעולם!…

– לא אני שוטה, שוטות הן הבוכות על לא-דבר, – אמר פטיה.

– התזכרי אותו? – שאלה נטשה פתאם אחרי שתיקת-רגע.

סוניה חִיְּכה.

– הזוכרת אני את ניקולינקה?

– לא זאת שאלתי, סוניה, אך התזכרי אותו כראוי, היטב, התזכרי הכל, – אמרה נטשה בתנועה של הסברה, ונראה בה, שרצונה להכניס בדבריה כַּוָּנה גדולה וחשובה. – גם אני זוכרת את ניקולינקה, זכר אזכרהו, – אמרה, – ואת בוריס לא אזכור. לא אזכרהו כלל…

– איך-זה? האם לא תזכרי את בוריס? – שאלה סוניה בתמהון.

– לא שאיני זוכרת, – ידעתי את מראהו, אך לא כמו שאני זוכרת את ניקוֹלינקה. אותו אזכור מיד, אך אעצום את עיני ואזכרהו, מה שאין כן בבוריס (בדבּרה עָצמה עיניה), כן, אין דבר!

– הוי נטשה, – אמרה סוניה ותבט אל רעותה בפנים מלאים רגש וכַוָּנת-הלב, כאלו חשבה אותה לאינה ראויה לשמוע, מה שרצתה לאמר לה, וכאלו ערכה דבריה לא לה, כי-אם לאחר, לאיש אשר אין לנהוג בו קלות-ראש. – כאשר דבקה נפשי באחיך פעם אחת, לא אזוז מלחבבו כל ימי-חיי ויעבור עליו או עלי מה-שיעבור.

נטשה הביטה בתמהון ובעינים סקרניות אל סוניה, כי יש בעולם אהבה כאהבה זו שדברה בה סוניה; אך בעצמה לא הרגישה כזאת מימיה. היא רק האמינה, כי דבר שאפשר הוא, אך הָבֵן לא הבינה זאת.

– התכתבי לו? – שאלה את סוניה.

סוניה התחילה מהרהרת. השאלה על-דבר הכתיבה לניקולי, אם ראוי לה לכתוב לו ואיך תכתוב, היתה שאלה קשה ומכאבת לה. עכשיו שהוא אופיצר וגבּור שנפצע במלחמה, היפה לה להזכיר לו על-אודותיה וכמו על-אודות התחַיבותו שהתחַיב לה.

לא אדע; אדַמה, כי אם הוא כותב, אכתוב גם אני, – אמרה בפנים מסתמקים.

– ולא תתבַּישי לכתוב לו?

על פני סוניה עלתה בת-צחוק.

– לא.

– ואני אתבַּיש לכתוב לבוריס, אני לא אכתוב.

– ומה תתבַּישי?

– לא אדע בעצמי. קשה לי, בוש אבוש.

– ואני יודע מדוע תתבַּישי, – אמר פטיה, אשר חרה לו עוד על הערתה הראשונה של נטשה: – על כי אהבה את הבּריא בעל-המשקפים (כן כִּנה פטיה את פיֶר הגרף בֶּזאוחוב החדש); היא אוהבת את המזַמר (בזה נתכַּון אל מורה-הזמרה האיטלקי שהיה לה); על-כן היא מתבַּישת.

– טפש אתה, פטיה, – אמרה נטשה.

– לא טפש יותר ממך, אחותי, – אמר פטיה בקולו ובסגנונו של בריגַדיר זקן, אף-על-פי שהיה נער בן תשע שנים.

הגרפינה הוכנה לשמועה ברמזים, שרמזה לה אנה מיכאילובנה בשעת-הסעֻדה. בבואה אל חדרה ישבה על כסאה ולא הורידה עיניה מתמונת בנה הקטנה העשויה בקֻפסת-הטבק, ועיניה מלאו דמעות. אנה מיכאילובנה קרבה אל החדר על אצבעות רגליה ותעמוד.

– אל תבוא עמדי, – אמרה אל הגרף, אשר הלך אחריה. – אחרי-כן, – הוסיפה ותסגור את הדלת אחריה.

הגרף הטה את אזנו אל המנעול ויקשב.

בראשונה שמע קולות של שיחה סתם. אחרי-כן שמע את קולה של אנה מיכאילובנה לבדה בנשאה נאום אָרֹך, אחרי-כן – קול צעקה, אחריו-שתיקה, אחרי-כן חזרו והתבוללו קולות שתּיהן, שדברו יחדו ברוח-שמחה, ואחרי-כן שמע קול-צעדים, ואנה מיכאילובנה פתחה לו את הדלת. על פני אנה מיכאילובנה נראה רשֶם הגאוה שעל פני רופא אחרי גמרו מעשה נתּוח קשה, בשעה שהוא נותן לנאספים לבוא ולראות את אמנותו הרַבה.

– הדבר נעשה, – אמרה אל הגרף ותרמוז בתנועה מבּעת-רגש על הגרפינה, אשר החזיקה בידה האחת את הקֻפסה, שצורת בנה עליה, ובידה השנית את המכתב והגישה את שפתיה פעם אל הקֻפסה ופעם אל המכתב.

בראותה את הגרף, פשטה את ידיה אליו ותחבק את ראשו החלק, אחר שבה ותשם את עיניה על המכתב ועל צורת בנה ותסלק מעט את הראש החלק, כדי לשים את שפתיה על שני אלה. ויֶרה ונַטשה וסוניה ופֶטיה באו החדרה, והמכתב נקרא בקול. בו הֻרצו בלשון קצרה חיי המערכות ושתי תגרות-מלחמה, אשר השתתף בהן ניקולושקה, ועליתו למדרגת אופיצר, ונאמר בו, כי הוא מנשק לויֶרה ולנַטַּשה ולפֶטיה. מלבד זאת הוא אומר שלום לאדון שֶׁלִינְג ולמַדַּם שום ולאומנת, ומלבד זאת הוא מבקש שינַשקו לסוניה היקרה, אשר הוא אוהבה וזוכרה כבראשונה. כשמוע סוניה זאת נסתמקה כל-כך, שדמעות נקוו בעיניה. ומבלי יכלת לשאת את מבטי העינים, אשר הוסַבּו אליה, רצה ובאה אל הטרקלין, שם רוצצה בחפזון הֵנה והֵנה ותסובב זמן רב על מקום אחד ובשמלה מונפה מכל-צד ישבה על הקרקע ופנהי מסמקים וצוחקים. הגרפינה בכתה.

– למה-זה תבכי, אמי? – אמרה ויֶרה. – הלא על-פי כל מה שהוא כותב, יש לנו לשמוח ולא לבכות.

הדבר היה אמת גמורה, אבל גם הגרף, גם הגרפינה וגם נטשה נתנו עיניהם בה בנזיפה. “ולמי היא דומה ממנו!” אמרה הגרפינה בלבה.

מכתבו של ניקולושקה נקרא מאות פעמים, ואותם שנחשבו לראוים לשמוע את דבריו הֻזקקו לבוא אל הגרפינה, כי היא לא הוציאה אותו מידיה. והבאים היו המורים, האומנת, מיטינקה ומיֻדעים אחרים, והגרפינה חזרה וקראה אותו ומצאה בו ענג חדש בכל-פעם, ובכל-פעם מצאה על-ידו בניקולושקה מדות טובות חדשות אשר לא שערה בו עד-כה. ומה זר ומשֻנה ונעים היה לה המעשה, שבנה, אותו הבן, שהיה מרחש בקרבה לפני עשרים שנה באבריו הדקים והקטנים רִחוש קל ורפה שכמעט לא היה אפשר להרגישו, אותו הבן, אשר היתה מריבה בגללו על הגרף הֶעָנֹג, אותו הבן, שהתחיל מבַטא מלים בודדות, – שאותו הבן הוא עתה גבור-מלחמה שם בארץ נכריה, בין אנשים נכרים, ולבדו בלי עוזר ומורה-דרך הוא עושה מעשהו שם כאחד האדם. כל הנסיון שקנה לו האדם בדורות הרבים, אותו הנסיון המורה בבֵרור, שהילדים גדֵלים ובאים באנשים מעט מעט, כמו לא היה ידוע לה לגרפינה מעולם. התבגרות בנה היתה חזיון משֻנה בעיניה בכל –אחת מתקופותיה של התבגרות זו, כאִלו לא היו ולא נבראו מעולם רבבות אלפי האנשים, שנתבגרו כמוהו גם הם בכל הפרטים. כשם שלא האמינה נפשה לפני עשרים שנה, כי היצור הקטן החי בקרבּה במסתר יתן קולו ויינק ויחל לדבּר, כך לא יכלה להאמין גם בעת הזאת, כי היצור הזה היה לאיש גבור ואמיץ-לב, לאיש ראוי להיות למופת לבנים ולאנשים, כמו שהיה לה לחשבו על-פי המכתב הזה.

– ומה-נפלא סגנונו, מה-נאה הרצאתו! – אמרה בקראה את חלקו התּאוּרי של המכתב. – ומה-יקרה נפשו! על עצמו לא יאמר דבר… דבר לא יאמר. על-אודות איזה דֶניסוב… והוא, בוַדאי, אמיץ-לב יותר מכֻּלם. דבר לא יכתוב על-אודות מכאוביו. מה-טוב לבו! ואני מכרת אותו בזה היטב. ועד-כמה הוא זוכר את כל מכיריו. איש לא נשכח מלבו. אני אמרתי תמיד, תמיד, כאשר היה עוד כזה, תמיד הייתי אומרת…

יותר משבעת ימים נתחברו ונכתבו ונעתקו בכתב נקי מכתבים אל ניקולושקה מכל אנשי-הבית; בהשגחת הגרפינה ובהשתדלות הגרף נאספו החפָצים הנחוצים והכסף הנחוץ להכנת מלבושיו וצרכי-ביתו של האופיצר החדש. אנה מיכאילובנה שהיתה אשת-מעשה בכל-דרכיה, מצאה לה ולבנה פְּרוֹטֶקְציה בצבא גם לענין חליפת-מכתבים. היא התחכמה ועלתה בידה לשלוח את מכתביה אל הנסיך הגדול קוסטנטין פבלוביץ', שהיה מצביא הגַורדיה. הרוסטובים אמרו, כי “הגוַרדיה הרוסית שבחוץ-לארץ” היא אדריסה ברורה כל-צרכה וכי אם יבוא המכתב אל הנסיך הגדול מצביא הגוַרדיה, אין יסוד לחוש, שמא לא יבוא אל הגדוד הפַּבלוגרַדי, הקרוב בודאי אל המקום ההוא; על-כן הָחלט לשלוח את המכתבים ואת הכסף ביד שליחו המיֻחד של הנסיך הגדול לבוריס, על-מנת שימציאם בוריס לניקולוּשקה. המכתבים היו מהגרף הזקן ומהגרפינה, מפטיה ומִויֶרה, מִנַּטַשה ומסוניה. ומלבד זאת נשלחו לו 6000 רֻבּל לבגדי-שרד, ועוד חפָצים שונים שלח לו הגרף.

ז.

בשנים עשר יום לנובמבר עסק חיל קוטוזוב, אשר חנה על-יד אולמיץ, בהכנות ליום-מחר, לבקורי שני הקיסרים – הרוסי והאוסטרי. הגוַרדיה, שבאה ביום ההוא מרוסיה, לנה במרחק חמשה-עשר תחומים מאולמיץ וממחרת בעשר שעות בבקר נכנסה מיד לשדה אולמיץ ותעמוד נכונה לַבִּקּוּר.

ביום ההוא באה פתקה מבוריס אל ניקולי רוסטוב, ובה הודיע לו זה, כי הגדוד האיזמַאילי לן במרחק 15 תחומים מאולמיץ, וכי הוא, בוריס, מחכה לו, לניקולי, כדי למסור לו מכתב וכסף. ולכסף נצרך רוסטוב ביחוד בעת ההיא, כשחנו אנשי הצבא, השבים ממערכות המלחמה, על-יד אולמיץ, והמחנה היה מלא רוכלים בעלי סחורה מרֻבּה ויהודים אוסטריים וכל מה שהעין רואה והלב חומד היה מוכן בידיהם. הפּבלוגרדיים עשו מִשְּתִּים תמיד וחגיגות ערכוּ לכל תשורה, שנתנה על מעשי-המלחמה, וירבו לנסוע לאולמיץ אל קַרוֹלינה האונגרית, אשר באה ופתחה שם בית-משתה, שנערות משרתות בו. רוסטוב חגג לפני ימים מעטים חג התמנותו לקורניט ויקן לו את סוסו של דניסוב שנקרא בידואי, וכסף רב היה חַיב לחבריו ולרוכלים שונים. כשנמסרה לידו פתחת בוריס, רכב עם אחד מחבריו עד אולמיץ, שם אכל את סעֻדת הצהרים וישת בקבוק-יין וירכב יחידי אל מחנה הגוַרדיה לחַפש את חברו ידיד-ילדותו. להכין לו בגדי-שרד עוד לא הספיק. מעיל-יוּנקר ישן מקֻשט בצלב של איש-צבא פשוט היה עליו ומכנסי-רכיבה ישנים מחֻפּים בעוד גרוד מלמטה וחרב אופיצרים מעֻטרת בפתילים; הסוס, אשר רכב עליו, היה סוס דוֹני, אשר קנה בלכתו עם החַיל מיד קוזק אחד, ומצנפתו, מצנפת-הוזרים מעוכה, נטויה לו לאחוריו ולצדו דרך-חֵרות ורוח-גבורה. בקרבו אל מחנה הגדוד האיזמַאילי הרהר על-דבר התמהון שיתמהו בוריס וכל חבריו בני-הגוַרדיה בראותם אותו פתאם לפניהם במראהו זה, מראה הוּזַר גבור, שנשתּרש במעשי-מלחמה.

הגוַרדיה עברה כל-דרכה כמו אל מקום-טיול וכאִלו שָׂשָׂה והתפארה בנקיון מלבושיה ובסדריה המדֻיָּקים. נסיעותיה היו קצרות, את הילקוטים הובילוּ בעגלות, ובכל מסע ומסע עשו שרי-אוסטריה משתִּים גדולים לאופיצרים. הגדודים נכנסו לערים בנגינות ויצאו מתוכן בנגינות ובכל-דרכם הלכו אנשי הגוַרדיה במצוַת הנסיך הגדול הלך ודַקדק בפסיעותיהם (ולכבוד גדול חשבו האנשים זאת להם) ושריהם הלכו ברגל איש במקומו. בוריס היה הולך יחד וחונה יחד עם בֶּרְג, אשר כבר היה לראש-רוטה; ברג הספיק בימי המלחמה, אחרי אשר נתנה לו רוטה, לשאת חסד לפני השרים בזריזותו ובדקדקנותו ויכונן את עניניו האֶקונומיים לטוב לו עד-מאד; ובוריס קנה לו מיֻדעים רבים, אשר יכלו להועיל ולהיטיב לו, ועל –ידי אגרת פיֶר, שהביא אתו מפטרבורג, התקרב לנסיך אנדרי בולקונסקי, ובעזרתו קוה למצא פּקֻדת-משמרת בשטב של המצביא הראשי. ברג ובוריס נחו מהליכתם האחרונה וישבו יחד לבושים בגדים נקיים ומתֻקנים בדירה נקיה, שנתנה להם, וישַׂחקו בשַׁחמַט על שלחן עָגֹל. ברג החזיק מקטרת עֲשֵׁנה בין ברכיו. בוריס תקן בידיו הדקות והלבנות את מעמד הגופים בדַיקנותו המיֻחדת לו ובחכותו להסעת ברג הביט אל פני איש-מלחמתו, ונכר היה בו, שהוא מהרהר אך בדבר שהוא עוסק בו באותה שעה.

– ומה תעשה עתה? – אמר בוריס.

– אנחנו נתחזק, – ענה ברג בנגעו ב“אִכּר” וַיָּשב ויורד את ידו.

ברגע ההוא נפתחה הדלת.

– סוף-סןף מצאתיו! – וגם ברג פה! הוי ילדים קטנים, לכו אל משכבותיכם! – קרא את הדברים הצרפתיים, שהיו שגורים בפי אומַנתו בלשונה ובהברתה המשֻׁבּשת, שהיו הוא ובוריס צוחקים עליהן לפנים

– אבל מה מאד נשתנית!

בוריס קם לקראת רוסטוב, אך לא שכח להחזיק ולהעמיד על מקומותיהם בשעת-קימתו את הגופים הנופלים, ויכון לחבק את רעהו, אולם ניקולי נטה מאצלו. על-פי המדה המצויה בצעירים המתיָראים מפני הדרכים הכבושות, החפצים להביע את רגשותיהם בתנועות חדשות ומיֻחדות ולא כדרך שהעולם נוהג – ועל-פי-רב לא בלבב שלם – רצה ניקולי לעשות בשעת פגישת רעהו מעשה זר, לצבטו, להדפו ובלבד שלא לנשק לו, שלא לעשות כדרך שכל בני-אדם עושים. אבל בוריס לא חִפש דרכים חדשות ויחבק לו וינשק לו במנוחה ובחבה שלש פעמים.

כחצי-שנה לא ראו איש את אחיו, ואחרי אשר בימים ההם צעדו את צעדיהם הראשונים בדרך-החיים, מצאו איש באחיו שנויים גדולים ועצומים, רשמים חדשים אשר לא שערו, רשמי החבורות החדשות, אשר באו בתוכן בצעדיהם הראשונים. שניהם נשתנו הרבה אחרי ראותם זה את זה בפעם האחרונה ושניהם חפצו להביע זה לזה מהר את השנויים שנהיו בהם.

– הוי שלוֵי-עולם! נקיים הם וצוהלים כבאים מדרך-טיול, לא כמונו קטני-העולם, שחַיינו חיי-צבא ממש, – אמר רוסטוב בהברות בַּריטוֹניות, שהיו חדשות לבוריס, ובתנועות, שפקידי-צבא רגילים בהן, וירמוז על מכנסי-הרכיבה שלו המגֹאָלים ברפש שֶׁנִּתּז עליהם.

בעלת-הבית האשכנזית נשקפה רגע קטן בעד הפתח לרום-קולו של רוסטוב.

– טובת-רֹאִי? – אמר רוסטוב ויקרוץ בעיניו.

– למה-זה תרים בכח קולך? הלא תבהיל אותם, – אמר בוריס. – ואני לא דמיתי, כי תבוא היום. אך אתמול שלחתי את פתקתי הערוכה אליך אל מיֻדעי בולקונסקי, אחד מִשָׁלישי קוטוזוב. ולא שערתּי, כי ימהר כל-כך להמציאהּ לך… ומה מעשיך אתה? הכבר טעמת טעם קְרָב? – שאל בוריס.

רוסטוב הניע בצלב הגיאורגי הפשוט, שהיה תלוי עליו בדלילי מעיל-השרד, וברמזו על ידו החבושה שָׂם עיניו בבת-צחוק על בֶּרג.

– כאשר עיניך רואות, – אמר אל בוריס.

– עד-הלום אפוא, טוב, טוב! – אמר בוריס בצחוק קל. – גם אנחנו הצלחנו בדרכנו. הלא ידעת, כי הנסיך המרוֹמָם נסע תמיד על-יד גדודנו, על-כן לא חסרנו דבר וכל טובת-הנאה בדרך הזה. עד-כמה שקדו בפולין לקַדם פנינו ומה-גדלו המשתִּים והמחולות, אשר נעשו לנו שם – לא אוכל לספּר לך. ויורש-העצר היה מלא רצון וחסד לכל האופיצרים שבגדודנו.

כך התחילו שניהם מספרים איש לרעהו – זה על-אודות ההוללות והשמחה שבּחַיי צבא-המלחמה וזה על-אודות הנעימות והטוב שבחלקם של העובדים תחת יד נסיכים מרומָמים וכיוצא בדברים כאלה.

– זה כחה של הגוַרדיה! – אמר רוסטוב – אבל שלח-נא ויביאו יין.

בוֹריס קמט מצחו קצת.

– אם גזֵרה היא מלפניך, הנני, – אמר בוריס ובקרבו אל מטתו הוציא ארנק מתחת לכרים הנקיים ויצו להביא יין.

– גם עלי למסור לך את הכסף ואת המכתב – הוסיף בוריס.

רוסטוב לקח את המכתב, ובהשליכו את הכסף על הדרגש נשען בשתי זרועותיו על השלחן ויחל לקרא. שורות אחדות קרא וישם עיניו בזעם על ברג, ובפגשו את מבטו של זה, כסה את פּניו במכתב.

– אבל כסף נשלח לך הרבה. – אמר ברג בהביטו אל הארנק הכבד, אשר דחק וטבע בכר הדרגש. – ואנחנו, – אדוני הגרף, –אך בשכרֵנו נחיה. אני על-אודותי אֹמר לך…

– זה הדבר אשר אֹמַר לך, ברג יקירי, – אמר רוסטוב: – כשיבוא אליך מכתּב מביתך ותזדמן עם רֵע אהוּב, שתרצה לשאלו ולחקרו על-אודות כל אשר בבית, ואני אהיה באותו מעמד, אסור כרגע מאצלכם כדי שלא להפריעכם. אנא, סורה-נא, לֵךְ אל אשר תלך… אל השטן! – נתן עליו בקולו ויאחז בו מיד בכתפו ויתבונן בו בחבה ויוסף בכַוָּנה גלויה להמתיק את הדברים הקשים שהוציא מפיו: – אל –נא יחר לך, יקירי, מחמדי, בתם-לבבי אדבר, כמו שמדברים אל אוהב יָשָן.

– בִּין אבין היטב, גרף, אל-נא תשים את לבך לזה, – אמר ברג בקומו ובהוסיפו להוציא מפיו הברות גרוניות בלתי-ברורות

– לֶךְ-לְךָ אל בעלי-הבית, כי קראו לך – הוסיף בוריס.

ברג שָׂם עליו מעיל נקי בלי כל-כתם קטן או חוט-שערה ויסמר בידיו לפני הראי את שער רקותיו, להִדמות בזה לקיסר אלכסנדר פבלוביץ', וכאשר הֻברר לו על-פי מבט עיניו של רוסטוב, כי הושם לב אל מעילו, יצא מן החדר בבת-צחוק נעימה על פניו.

– אכן בן-בקר אני, – אמר רוסטוב בקראו את המכתב.

– ומה קרה שם?

– חזיר ממש אני, כי לא כתבתי להם אפילו פעם אחת והחרדתי אותם כל-כך. אכן חזיר אני, – חזר ואמר ופניו נסתמקו פתאם. – שלח-נא אפוא את גַּברילה ויביא יין. טוב הדבר, הבה ונשתה מעט!

במכתבי קרוביו נמצא מכתב-המלצה אל הנסיך בגרטיון, אשר יגעה ומצאה הגרפינה הזקנה בעצת אנה מיכאילובנה על-ידי מיֻדעיה ושלחה לבנה ובקשה ממנו להמציאו לאשר נערך אליו ולהשתמש בו.

– הבלים! אך זה נחוץ לי! – אמר רוסטוב וישלך את המכתב אל תחת השלחן.

– למה השלכת את זה? – שאל בוריס.

– מכתב-המלצה הוא, למה הוא לי ועל-מה?

– איך תאמר למה הוא ועל-מה? – אמר בוריס בהרימו את המכתב ובקראו את הכתוב על-גביו. – מכתב נחוץ מאד הוא לך.

– אני לא אבקש דבר ואין את נפשי להיות לאדיוטנט לאיש.

– ומאיזה טעם? – שאל בוריס.

– פקֻדת משָׁרת היא זאת!

– רואה אני בך, כי עודך בעל-חלומות כבראשונה, – אמר בוריס במנוד-ראש.

– ואתה עודך דִפּלומַט כבראשונה. אך לא זה עִקרוֹ של דבר…

ומה מעשיך? – שאל רוסטוב.

– כאשר עיניך רואות. עד-כה אני מצליח; אבל את האמת אגיד, כי רוצה אני מאד להיות מן האדיוטנטים ולא להשאר במערכות-המלחמה.

– למה-זה לך?

– על כי אחרי אשר גמרתי לעבוד בצבא, עלי להתאמץ להגיע בו למדרגה גבוהה כפי-האפשר.

– כן-הוא אפוא! – אמר רוסטוב ונכּר היה בו, שהוא מהרהר בענין אחר.

הוא נתן עיניו בעיני רעהו דרך-שאלה, ונראה בו בבֵרור, שהוא יָגֵעַ למצא תשובה על שאלה אחת ואינו מוצא מה שהוא מבקש.

הזקן גברילה הביא את היין ובוריס אמר:

– האשלח לקרא עתה לאַלפוֹנְס קַרְליץ'? הוא ישתה עמך ואני לא אוכל.

– שלח-נא וקרא לו! ומה האשכנזי הזה? – אמר רוסטוב בבת-צחוק של בוז.

– הוא איש טוב וישר ונעים במאד מאד, – אמר בוריס.

רוסטוב חזר ונתן עיניו בעיני בוריס ויאנח. ובֶרְג שב אל החדר. ושלשת האופיצרים התחילו משיחים בהתעוררות מרֻבּה. הגוַרדיָאים ספרו לרוסטוב על-אודות נסיעתם ועל-אודות הכבוד, אשר עשו להם ברוסיה, בפולין ובחוץ-לארץ. הם ספרו את דבריו ומעשיו של הנסיך הגדול ראש הגוַרדיה ומה שאמרו עליו לענין טוב-לבו ורתחנותו. ברג החריש כדרכו בכל-פעם שדברו בענין שאינו נוגע בו, אך כשהגיעו לספורים על-דבר רתחנותו של הנסיך הגדול, ספר בענג רב, כי בגַליציה עלתה בידו לדבר עם הנסיך הגדול, בשעה שהנסיך בקר את הגדודים וכעס על כי לא דקדקו בהליכתם. בבת-צחוק נעימה על פניו ספּר, כי הנסיך הגדול קרב אליו את סוסו בחֵמה גדולה וקרא: “:אַרנַאוּטים!” (בשעת כעסו היה רגיל לקרא ארנאוּטים ¹⁹) ויצו לקרא לראש הרוטה.

– ואני, האמינה לי גרף, לא נבהלתי כלל. כי ידעתי, כי צדקתי. בלי התהלל אוכל לאמר, כי את כתבי-הפקֻדה אל גדודנו אני יודע על-פה וגם בחֻקים שלנו אני בקי לא פחות מבתפלת “אבינו שבשמים”. על-כן אין כל דבר-עון ברוטה שלי. על –כן לא יָרא לבי. ואבוא לפניו. (בֶרג עמד על רגליו והראה, כיצד בא לפניו וידו אצל מצחת כובעו. ובאמת היה קשה לאדם להראות על-פניו סמני הכנעה ונחת-רוח יותר ממנו) והוא התגולל עלי וישפוך עלי כל-חמתו: גם “ארנאוטים” קרא, גם “שדים”, גם “לסִבּיריה” שלח – ספר ברג בבת-צחוק מסברת. – ידעתי, כי צדקתי, על-כן החרשתי; הלא כן-הוא, גרף? “האִלם אתה?” נתן עלי בקולו. ואני אך החרשתי גם ברגעים ההם. ומה היתה אחרית הדבר? ביום השני לא נרשם הדבר גם בכתב-הפקֻדה: זה כחו של הולך לבטח דרכו. כן-הוא, גרף – אמר ברג וַיַּבְעֶר אש במקטרתו ויעלה טבעות-עשן.

– אכן יפה ונאה הוא, – אמר רוסטוב בבת-תחוק.

אך בוריס ראה, כי רוסטוב נכון ללעוד לברג בפניו, ויתחכם לו לרוסטוב ויבקש מאתו לספר להם, כיצד נפצע ובאיזה קְרָב. הדבר הזה נעם לרוסטוב ויחל לספר ובדברו היה הולך ומתלהב. הוא ספר להם את מעשהו בקרָב שעל-יד שֶנגרַבֶּן, כדרך שרֹב המשתתפים במעשי-מלחמה מספרים על-אודותם, כלומר, מעשים כמו שהיה נוח להם למספרים שיהיו, כמו ששמעום מפי עדי-ראיה אחרים, כמו שיפה יותר לספר, אך לא כמו שהיו באמת לעיניהם. אף אמנם דובר-אמת היה רוסטוב בטבעו, ובכַוָּנה לא הוציא דבר-שקר מפיו בעד כל הון. כאשר החל לספר, לא נתכַּון אלא להרצות דברים כהויתם בדיוק גמור, אך שלא מדעתו ורצונו, ועל-כרחו ממש, עבר משפת-אמת לשפת-שקר. אִלו ספר להם לאנשים ההם, אשר שמעו כמותו ספורים רבים צאד על-אודות מעשי-השתערות ואשר רק על-פי הספורים ההם שוו לנגד עיניהם את דבר ההשתערות ונכונים היו לשמוע עוד ספור כזה ממש מפיו, – אִלו ספר להם מה שהיה באמת, לא היו מאמינים לו, או, מה שקשה עוד יותר מזה, היו חושבים, שבאשמתו לא קרהו כמקרי רב הפרשים, שזכו לספר מעשי-השתערות. לא יכול רוסטוב לספר להם בפשטות, שכל חבריו הריצו את סוסיהם, והוא נפל מעל סוסו וזרועו נקעה בנפלו, ובכל-כחו נס ברגליו מפני הצרפתי הַיַּערה. גם הֻצרך, אלו בא לדקדק בכל הפרטים, ליַּגֵּע את נפשו ולספר רק מה שהיה ולא יותר. אבל קשה מאד לספּר דבר בשת-אמת גמורה, ומן הצעירים אך מעטים מֻכשרים לזה. הם חכו לסִפּור על-דבר מפלאות-גבורותיו בשדה-קטל; כי פרץ כסער מתהולל בחיל האויב, מבלי התבונן אל הסכנה; כי בקע בחמתו ויגזור על-ימין ועל-שמאל; כי חרבו אכלה בשר עד כי לא יכול עוד לעמוד על רגליו, וכיוצא בזה. ודברים כאלה ספר להם.

באמצע ספורו, בשעה שאמר: “לא תוכל לשער את הרגש המשֻנה, רגש החמה העזה שבאדם בשעת-ההשתערות”, נכנס לחדר ההוא הנסיך אנדרי בולקונסקי, אשר חכה לו בוריס ביום ההוא. הנסיך אנדרי, אשר אהב להיות מושך חסד לצעירים, אשר חשב לו לכבוד, כי פונים אליו בבקשת-מחסה, ואשר נטה לבבו אחרי בוריס, כי עלתה בידו של זה למצא חן בעיני הנסיך אנדרי ביום הקודם, רצה לעשות את בקשתו של האיש הצעיר והטוב בעיניו. וכאשר שלח קוטוזוב כתבים בידו אל יורש-העצר, נכנס לחדרו של בוריס וקוה למצא אותו לבדו בחדרו. אך בראותו בשעת-כניסתו את ההוזר המספר מעשי-גבורותיו (וההוזרים הללו היו תועבת-נפשו), חִיֵּךְ בחבה אל בוריס, קמט מצחו ועָצם עיניו קצת אל מול רוסטוב וַיֵּשב ישיבת עיף ורפה-ידים על הדרגש. רע היה בעיניו, כי בא לתוך חברת אנשים שאינם מהֻגנים. רוסטוב ראה ויבן ופניו האדימו. אך לא שָׂם לבו לדבר: הלא איש נכרי היה להם זה. אך בשימו עינו על בוריס, ראה כי גם הוא כמו עוטה כלִמה על דרכי רעהו ההוזר. אף-על-פי שקול-מדבָּרו של הנסיך אנדרי היה קשה ולַגלגָני ואף-על-פי שהיה רסטוב בז בלבו, לפי-השקפתו, השקפת מלֻמד-מלחמה, לכל אותם האדיוטנטים הקטנים העובדים בשטב, שגם זה נחשב בעיניו לאחד מהם, הרגיש רוסטוב עלבון לנפשו ויסתמק וידום. בוריס שואל לחדשות אשר נהיו בשטב ומה נשמע, עד-כמה שאפשר לפרסם, על-אודות מחשבות הממשלה לימים הבאים.

– בודאי ילכו לפנים, – השעב בולקונסקי, ונכר היה בו, שאינו רוצה להגיד יותר בפני זרים.

ברג מצא לו בזה פתחון-פה לשאל בנמוסיות מרבה, אם נכון דבר השמועה, שמעכשָו יקצבו לראשי-הרוטות דמי-מספוא כפלַים כבראשונה. על זה ענה הנסיך אנדרי בבת-צחוק, כי לא לו לחוות דֵּעַ במעשים מדיניים גדולים כאלה, וברג נתן קולו בצחוק של שמחה.

– בענינך – חזר ופנה הנסיך אל בוריס – נדַבּר אחרי-כן (באמרו זאת שָׂם עיניו על רוסטוב). בא אחרי בקוּר החיל, וכל אשר נוכל לעשות, נעשה.

אחרי-כן העביר עיניו על-פני החדר ובלי חשב לו לכבוד לשים לב להתבַּישותו של רוסטוב – התבַּישות ילדותית, אשר לא יכול לכָבשה ואשר היתה לחֵמה עצורה בקרבּו – פנה אליו, אל רוסטוב ואמר לו:

– כמדֻמה לי, שאתה מספר על-דבר הקרָב על-יד שֶׁנְגְרַבֶּן? ההיית שם?

– הייתי שם, – אמר בזעם וכמו נתכַּון לעלוב בזה את האדיוטנט.

בולקונסקי ראה את מצב-רוחו של ההוזר הזה, והוא היה מגֻחך בעיניו, ויחַיך חיוך קַל של בוז.

– כן! מעשים רבים מספרים עתה על-אודות הקרָב הזה!

– כן-הוא, מספרים, – התחיל רוסטוב עונה בקול רם, ובעיניו, אשר נעשו פתאם כעיני משֻׁגע, הביט פעם אל בוריס ופעם אל בולקונסקי, – מַרבים העם לספר, אבל ספורינו – ספורי האנשים, אשר עמדו בעצמם מול פני המלחמה החזקה – רק ספורינו חשובים ולא ספוריהם של בני-החייל השטַבּיים, המקבלים תשורות בלי עֲשׂוֹת מאומה.

– שאני, לפי השערתך, אחד להם? – אמר הנסיך אנדרי במנוחה ובבת-צחוק נעימה ביותר.

רגש משֻנה של כעס וכבוד יחד התעורר ברגע ההוא בלב רוסטוב בהתבוננו אל מתינותו וקרירות-דעתו של אדם זה.

– לא בך אני מדבּר, – אמר רוסטוב, – אותך לא אדע וגם – לא אכחד – לא אחפוץ לדעת. מדבּר אני בשטַבּיים בכלל…

– ואני זאת אֹמַר לך, – נכנס הנסיך אנדרי לתוך דבריו בקול מנוחה ושלטון יחד. – רצונך לעלבני, ואני נכון להודות, כי זה יֵקַל מאד אם לא יִמָּצא בך רגש-כבוד לעצמך למַדי; אך בינה-נא, כי הזמן והמקום אינם מתאימים לזה כלל וכלל. בימים האלה עתידים אנו כֻלנו להשתתף במלחמת-שנַים גדולה וחשובה מזו, ומלבד זאת הלא אין דְּרֻבֶּצְקוֹי, האומר אלי, כי מאוהביך הישנים הוא, אשם כלל בזה, שפרצוף-פני לא מצא חן בעיניך. ואולם – אמר בקומו – הן ידעת את שם-משפחתי ואת מקום-מושבי; אך אל-נא תשכח, – הוסיף בולקונסקי, – כי אני אינני רואה כל עלבון בדברינו, לא לי ולא לך, ועצתי, עצת גדול ממך בשָׁנים, לעזוב את הדבר. ביום הששי אפוא, אחרי הבקור, אני מחכה לך דרֻבֶּצקוֹי; שלום! – קרא הנסיך אנדרי וַיקד לפני שניהם ויצא.

רק אחרי שכבר יצא הנסיך אנדרי, זכר רוסטוב מה שהיה לו לענותו, וחמתו גברה עוד יותר על כי שכח לאמר לו זאת. כרגע צוה להביא את סוסו ויפרד מעל בוריס בחרי-אף וירכב אל בית-דירתו. הירכב מחר אל המעון הראשי ויקרא את האדיוטנט המתיָהר הזה "מלחמת-שנַים, או מוטב לו באמת לעזוב את הדבר לגמרי? השאלה הזאת הרגיזה את רוחו בכל עת-רכיבתו. פעם שָׂם אל לבו בחֵמה, מה-מאד ינעם לו לראות את בעוּתי האדם הקטן החלש והיהיר הזה, בעמדו מול רובהו, ופעם התבונן לתמהון-לבבו, כי גם באחד מכל האנשים הידועים לו לא תחשק נפשו לקנותו לאוהב לו במדה שהוא חפץ באהבת האדיוטנט הזה, אשר שנאה נפשו.

ח.

ממחרת היום, אשר נפגשו בו בוריס ורוסטוב, היה בקוּר צבאות אוסטריה ורוסיה, גם החדשים שבאו מרוּסיה וגם השבים עם קוטוזוב ממערכות-המלחמה נתבקרו ביום ההוא. שני הקיסרים, קיסר-רוסיה עם יורש-העצר וקיסר אוסטריה עם האֶרצהֶרצוג, באו לבקר את שמונים אלף אנשי ממלכות הברית.

בבֹקר השכּם התחילו הצבאות מתאספים ומתיצבים איש על מקומו בשדה אשר לפני המבצר, והאנשים היו הדוּרים במלבושיהם, מנֻקים ומצֻחצחים כבחורים מתיַפּים. פעם נִשְׂאוּ אלפי רגלי בני-אדם וכידונים עם דגלים מתנופפים ולקול קריאת האופיצרים עמדו ויסֹבּו ויסתדרו בין הגבולים שהֻגבלו להם, אחרי עָברם מסביב להמוני רַגְלִים אחרים, שונים מהם במעיליהם; פעם עברו פרשים לבושי-מכלול במעילים כחֻלים אדֻמים וירֻקים בקול צלצול מתאים לקול שעטת פרסות סוסיהם, ולפניהם המנַגנים בבגדי-רקמתם על סוסים שחורים, אדֻמים ואפורים; ופעם זחלו בעלי כלי-התותח על כּלֵי-מַשְׁחֵתָם הנוצצים, המתגודדים על כַּנֵּיהֶם בקול מַשק קני-נחָשתּם וריח מדוֹכוֹתיהם הולך ונודף עמהם, וישתרעו בין הרגלים ובין הפרשים, עד בואם אל המקומות שנתיַחדו להם. לא רק הגנרלים בכל בגדי-חגיגתם, המהֻדקים על מתניהם – אחד בעל מתנים עבים ואחד בעל מתנים דקים – בכל כח ידיהם, בצואריהם האדֻמים המחֻשקים צַורונים, בסודריהם הסרוחים עליהם ובכל סמלי מעשי-גבורתם, ולא רק האופיצרים המתיַפּים והמבֻשמים, כי-אם כל-אחד מאנשי-הצבא בפניו המלאים חיים, המרֻחצים והמֻגלחים ובכליו המנֻקים והממֹרקים במדה שאין למעלה ממנה; וגם כל אחד מהסוסים, שהיו מפֻרכּסים כל-כך, שצמרם הבריק מרחוק ושערות רעמותיהם המָּרטבות נראו אחת אחת, – כל-אלה יחד הרגישו, כי לא דבר קל, כי-אם דבר גדול ומרומם מאד נעשֶׂה לעיניהם. כל אחד מהגנרלים ואנשי-הצבא הפשוטים הכיר וידע כי כמוהו כאַין, כי אך גרגיר-חול הוא בים זה של בני-אדם נאספים, ועם-זה הרגיש כל-איש מהם, שגם כח גדול לו, בהיותו אחד מההמון הגדול הזה.

מֵעלות הבֹקר התחילו עמלים ויגעים ובשעה העשירית כבר הוּכן הכל בסדר הראוי. על המישור הגדול נצבו מערכות. כל הצבא נחלק לשלשה ראשים: הפרשים עמדו בשורה ראשונה, אחריהם בעלי כלי-התותח, והרגלים באחרונה.

בין כל שורה ושורה היה רֶוַח כדמות רחוב. שונים היו שנוי בולט שלשת חלקי הצבא האלה: חיל קוטוזוב (אשר בשורה הראשונה שבאגפה הימני עמדו הפַּבלוגרַדיים) הבא ממערכות-המלחמה. גדודי החיל הפשוט והגוַרדיה שבאו מרוסיה, והחיל האוסטרי. אך כֻּלם עמדו במערכה אחת וראש אחד וסדר אחד לכֻלם.

כרוח נושבת בעפאי-היער עברה הלחישה מפה אל פה, לחישה מתוך סערת-לב, לאמר: “הנה הם באים! באים!” וקולות דאגה ופחד נשמעו, ותנועה גדולה, תנועת ההכנות האחרונות חלפה כגל על-פני כל המחנות

מאצל אוֹלְמִיץ נראתה חבורה נוסעת, וכרגע חלפה רוח חרישית על כל הצבא, אף-על-פי שלא יום-רוח היה היום ההוא, ותנע תנועה קלה את הדגלים הקטנים שעל החניתות ואת הדגלים הגדולים שהיו סרוחים על מוטותיהם, והתחילו מזדעזעים. בתנועה קלה זאת כמו הבּיע החיל בעצמו את שמחתו לקראת הקיסרים ההולכים וקרבים אליהם. אך קול קורא “סְמִירנוֹ!” נשמע. אחרי הקול הקורא הראשון נשתנתה קריאה בפִנות שונות, כקריאת התרנגולים בעלות השחר, ודממה נהיתה בכל המחנה.

בדממת-המות ההיא נשמעה רק שעטת פרסות סוסים. קול בני-לויתם של הקיסרים היה זה. הקיסרים נגשו אל שורת החיל, וקולות בעלי החצוצרות שבגדוד-הפרשים הראשון נשמעו בנגנם גֶּנֶרַל-מַרְש. ונדמה לאזן, כי לא התוקעים בחצוצרותיהם השמיעו את הנגון הזה, כי-אם החיל בעצמו, בשמחתו לקראת הקיסר, הוא שהשמיע מאליו את הקולות האלה. ומתוך התרועה הזאת נשמע אך קולו הברור, הרך והנעים של הקיסר אלכסנדר. הקיסר הביע ברכתו, והגדוד הראשון ענה " אוּרַא!" בקול גדול וממֻשך ובשמחה רבה כל-כך, שאותם האנשים בעצמם חלו ורגזו מפני גדלו ורב כחו של הקהל הגדול הזה, שהם כל בניָנו ומניָנו.

רוסטוב עמד בשורותיו הראשונות של חיל קוטוזוב אשר נגש אליו הקיסר ראשונה, ובעמדו שם הרגיש מה שהרגיש כל-אחד מאנשי החיל ההוא – הסחת-דעת גמורה מכל עניני-עצמו ורגש-כבוד ותאוַת-נפש לאיש, אשר בְּשֶׁלּוֹ כל החגיגה הזאת.

הוא הרגיש, כי אך דבר אחד יֵצא מפי האיש הזה, וכל ההמון הגדול והנורא הזה (שהוא, רוסטוב, אינו אלא גרגיר-חול בטל בְּמִעוּטוֹ בתוכו) יבוא באש ובמים, יתמכר לעשות רעה, יחרף נפשו למות או יעשה נפלאות בגבורה, ועל-כן לא היה אפשר לו, שלא תרעדנה עצמותיו ולא ימס לבו בקרבּו בראותו את בעל הדבר הזה הולך וקרב אליהם על סוסו.

– אוּרַא! אוּרַא! אוּרַא! – נשמע מכל העבָרים כקול רעמים והגדודים קדמו את פני הקיסר זה-אחר-זה בנגינת גנרַל-מַרְשׁ; אחרי-כן נשמע עוד רעם קריאות “אוּרַא!” וחזר ונשמע הגנרל-מַרְשׁ, ועוד פעם “אוּרַא!” וכל-זה היה הולך וחזק, הולך ומתבולל ומחריש את האזנים.

בטרם קרב הקיסר אל אחד הגדודים היה הגדוד ההוא כגוף בלי נשמה, כי עמד בלי השמע קול ובלי כל תנועה קטנה; אך בגשת הקיסר אל קצהו, כמו באה רוח-חיים בכל הגדוד והוא נתן קולו וַיַּרְעֵם עם כל אותה השוּרה, שהיה הקיסר על-פניה עד הגיעו אליו. לשאון הנורא הזה, לרעם כל הקולות האלה, עברו בין המוני אנשי-הצבא, אשר עמדו בלי נוע, כאִלו היו לנציבי-אבן מדֻבּקים זה בזה בדמות חומות מרֻבּעות. מאות בני-לויה רוכבי-סוסים ורכיבתם היתה בלי דקדוקי זהירות, אך בסדר נכון ודרך-חֵרות, מה שחשוב ביותר, ובראשם רכבו שני אנשים, הם שני הקיסרים. אל שני אלה הביטו והתבוננו כאיש אחד בתאות-נפש ובארך-רוח כל המוני האנשים, שהיו נצבים שם.

הקיסר הצעיר והיפה למראה, אלכסנדר, אשר היה לבוש בגדי פרש גוַרדי וכובע משֻלש על ראשו, ורחב הכובע מעֵבר פניו, משך אליו ביחוד אל כל הלבבות בפניו הנעימים ובקולו הנמוך והצלול.

רוסטוב עמד לא-רחוק מהתוקעים בחצוצרות ובעיניו החדות הכיר את הקיסר מרחוק והסתכל בו בשעה שהיה הולך וקרב. כאשר קרב הקיסר עד למרחק עשרים צעדים, וניקולי התבונן היטב בכל קלסתר פניו היפים והמלאים עלומים וחֶדוה, נמלא רגש חבה והתעוררות, אשר לא היה בו כמוהו מימיו. כל מה שמצא בו בקיסר – כל-אחד מתָּוי-פניו וכל תנוּעה מתּנועותיו – היה אך נחמד למראה.

הקיסר עמד מעט נכח הגדוד הפַּבלוגרַדי ויאמר דברים אל קיסר-אוסטריה צרפתית ויצחק צחוק קל.

ורוסטוב ראה צחוק זה ושלא ברצונו התחיל צוחק גם-הוא ורגש חבתו לקיסר גבר בו עוד יותר. נפשו חשקה להראות במעשה, עד-כמה הוא מחבב את הקיסר, ומדעתו כי זה אי-אפשר, היה נכון לבכות. והקיסר קרא לראש-הגדוד ויאמר לו דברים אחדים.

“אלי, אלי, מה היה לי, אִלו פנה הקיסר אלי!” אמר רוסטוב בלבו. “הלא אז מתי מרֹב עליצות”.

הקיסר פנה אל האופיצרים ויאמר:

– לכֻלכם, אדונַי (כל מלה היתה כקול ממרום בעיני רוסטוב), אני מודה בכל-לבב.

מה-מאֻשר היה רוסטוֹב, אלו יכול למות בעד קיסרו באותה שעה.

– הנה זכיתם לדגלי-גיאורג וראוים תהיו להם.

“רק למות, למות בעדו אחפוֹץ!” אמר רוסטוב בלבו.

– הקיסר דבּר עוד דברים אחדים והדברים לא הגיעו לאזני רוסטוב, ואנשי הצבא קראו בכל גרונם: “אוּרַא!”

רוסטוב כפף גוִיָּתו את מרדעתו ויקרא קול גדול גם-הוא בכל-כֹחו. מוטב היה לו שיחבּול בעצמו בקריאתו, ובלבד שיביע את כל שמחתו, ששמח בקיסר.

– הקיסר עמד רגעים אחדים ממול ההוזרים, כאיש אשר לא יֵדַע מה יעשה.

“האפשר לקיסר הזה, שיפקפק בדבר?” אמר רוסטוב בלבו, ואחרי-כן נדמה לו, שגם זה גדול ונחמד ככל מה שעשה הקיסר.

אך כהרף-עין נמשכה פקפקנותו זו של הקיסר. כף-רגלו הנעולה בנעל שראשה חד, כמנהג הימים ההם, נגעה בירך סוסתו הטלואה הַמְאֻנְגֶּלֶת, אשר רכב עליה; כף-ידו של הקיסר הנעולה בנעל לבָנה אחזה במושכות ויחל לרכּוב הלאה, והמון האדיוטנטים אשר סבבוהו התחילו חָגים ונָעים בלי סדר אחריו. הקיסר רכב רָכֹב וְהַרְחֵק, אך התעכב מדי עברו אצל גדודים אחרים, ולאחרונה לא נראה לרוסטוב אלא צרור-הנוצה הלבן שעל כובעו מבעד בני-לויתם של שני הקיסרים.

בין האדונים בני-הלויה ראה רוסטוב גם את בולקונסקי, אשר ישב על סוסו דרך רשלנות וחרות יתרה. רוסטוב זכר את דבַר הריב, אשר נהיה ביניהם אתמול, וישאל את נפשו, אם ראוי לו לקראו למלחמת-שנַים אם אין. “בודאי, אין לקראו – אמר רוסטוב בלבו. – וכי כדאי הוא דבר זה להרהר ולדבּר בו ברגע כזה? ברגע של רגשי אהבה וכבוד ומסירת-נפש כאלה, מה הן כל מריבותינו ותרעומותינו בדברים שבין אדם לחברו? עתה אני אוהב את כל האנשים וסולח לכֻלם יחד”, אמר רוסטוב בלבו.

הקיסר עבר כמעט לפני כל-אחד מהגדודים, ואחרי-כן התחילו גדודים עוברים לפניו בהליכה צֶרֶמוֹניַלית, ורוסטוב רכב בראש האֶסקַדרון שלו, על סוסו “בידואי”, אשר קנה לו לפני ימים אחדים מדֶּניסוב, וירכב ויעבור יחידי לפני הקיסר וממול עיניו ממש.

בטרם יקרב רוסטוב אל המקום אשר ממול עיני הקיסר, דפק בדרבנות-נעליו את ה“בידואי” שלו פעמַים – והוא היה רוכב מצֻיָּן – ויביאהו לידי שטף-מרוצתו, שהצטַין בו בשעת רתיחת-דמו. ה“בידואי”, שהרגיש גם-הוא את מבט עיני הקיסר המכוֹנָן עליו, כפף את פיו המכֻסה קצף אל מול חזהו וינף זנבו, וכדואה באויר, מבלי-נגע באדמה, דהר דהרות יפות וגבוהות, בהרימו רגליו זו אחר-זו חליפות, ויצלח ויעבור בטוב-טעם נפלא.

ורוסטוב בעצמו הטה את רגליו ואחוריו וּבכַוצו את כרסו ובהרגישו כי הוא וסוסו מֻדבקים זה לזה כמעשה-מקשה, עבר בפנים מלאים דאגה וצהלה יחד, “כבכור-שטן” – לפי דברי דניסוב – לפני הקיסר.

– הפַּבלוגרדיים בני-חיל! – אמר הקיסר בלשון קצרה.

“אלי! אלי! מה-מאֻשר הייתי, אִלו צוה אותי להפיל את-עצמי לתוך האש”, אמר רוסטוב בלבו.

כשנגמר הבקור, החלו האופיצרים אשר בחיל הבא זה-עתה ואשר עם קוטוזוב להאסף חבורות חבורות ולשיח בתשורות, שֶׁשָׂרי-הצבא עתידים לקבל, באוסטריים ובמעילי-שְׂרָדָם, בחזית שלהם, בבונַפַּרטי וברעה הגדולה הנכונה לבוא עליו עתה, ביחוד כאשר יבוא גם חיל אֶסֶן ופרוסיה תעזור לרוסיה.

אך רֹב שיחות החבורות היו בקיסר אלכסנדר: כל מלה, שיצאה מפיו, וכל תנועה, שנראתה בו, היתה ענין לשיחה ולספּור תהלתו.

וכל אנשים האלה חפצו רק דבר אחד: לצאת לקראת האויב על-פי הקיסר. תחת פקֻדת הקיסר אי-אפשר שלא יכניעו את כל אויב שיהיה; כן חשבו אחרי הבקור רוסטוב ורֹב האופיצרים.

כֻּלם היו בטוחים אחרי הבקור הזה, שעתידים הם לנַצח, יותר ממה שיכלו להיות בטוחים בזה אחרי שני נצחונות בתגרות-מלחמה.

ט.

ביום השני אחר הדברים האלה לבש בוריס את הטוב שבמעיליו ואחרי נשאוֹ ברכות מפי ברג חברו, אשר ברכוֹ, כי יצליח דרכו, נסע אל בולקונסקי לאוֹלמיץ, כי רצה לֵהָנות מחבּתו של זה ולכונן לעצמו מעמד טוב כפי-האפשר, ביחוד חשקה נפשו במעמד אדיוטנט לשר גדול, כי לא מצא לעצמו דבר טוב מזה בצבא. “נקל הוא לרוסטוב, שאביו שולח לו עשרות אלפים, להתפאר ולאמר, שאינו רוצה להשתחוות לאיש, ולא יקבל עליו להיות כאחד המשרתים; אך אני, שאין לי מאומה זולתי ראש על שכמי, חַיָּב לדאֹג לנפשי, ובבוא מקרה טוב לידי, לא אוכל להתעלם, כי-אם עלי להשתמש בו”.

באוֹלמיץ לא מצא ביום ההוא את הנסיך אנדרי. אך מראה העיר הזאת, שבה היה המעון הראשי והקורפּוּס הדִּפּלומטי ובה ישבו שני הקיסרים עם בני-לויתם – בני-חצרותיהם והמקֹרבים להם – הגדיל עוד יותר את חשקו להמנות בין בני העולם העליון הזה.

הוא לא ידע איש מהם, ואף-על-פי שהיה מלֻבּש מעיל גוַרדי מהֻדר, גבהו כל אותם האנשים המרומָמים, שראה אותם משוטטים ברחובות במרכבות נהדרות, כל אותם בני-החצרות ושרי-הצבא המקֻשטים בצרורות-נוצה, בפתילים ובאוֹרְדֶנים, לפי מה שנראה לו, כל-כך הרבה ממנו, מאחד האופיצרים הקטנים שבגוַרדיה, שלא רק לא רצו, אלא גם לא יכלו להכירו ולחשבו לאחד מבני-אדם. בבואו אל מעון קוטוזוב שַׂר-הַשָּׂרים ובשאלו שם לבולקונסקי, הביטו אליו כל האדיוטנטים וגם אנשי-הצבא הפשוטים המשרתים אותם כמו בכַוָּנה להסביר לו, כי אופיצרים קטנים כמוהו מַרבים פה מאד לדפוק על הדלתות וכי כֻלם כאחד כבר היו לטֹרח. עִם-זה או, מה שקרוב יותר, בגלל-זה חזר ורכב שמה ממחרת, בחמשה-עשר לחֹדש, אחרי לחם-הצהרים, ויבוא אל הבית, אשר הֻקצה לקוטוזוב, וישאל, אם יוכל לראות את בולקונסקי. הנסיך אנדרי היה אז בבית, ובוריס הובא אל חדר גדול, אשר לפי-הנראה, היה קֹדם לזה מיֻחד למחולות, אולם בעת ההיא עמדו בו חמש מטות וכלי-בית שלא ממין אחד: שֻׁלחן, כסאות ופסנתּר. אדיוטנט אחד ישב וכתב סמוך לדלת אצל השלחן ומעיל-בית פרסי עליו. השני הוא נֶסוִיצקי, האדמוני והבּריא, שכב על המטה וידיו תחת ראשו וידבר דברי-צחוק עם אופיצר אחד, אשר ישב סמוך לו. השלישי נגן וַלְס וִינאי על הפסנתר, והרביעי שכב על-גבי הפסנתר ההוא ויזמר קטעים קטעים מנגוּן-הַוַּלס. בולקונסקי לא היה שם. איש מהשרים האלה לא נע ממקומו בבוא בוריס החדרה. האדיוטנט הכותב, אשר פּנה אליו בוריס בשאלתו, הסב פניו אליו בתרעֹמת ואמר לו, כי היום יום-משמָרו של בולקונסקי וכי אם צריך הוא לראות אותו, עליו להשמאיל ולבוא אל חדר-הקבלה. בוֹריס הודה לו וילך אל חדר-הקבלה. שם נמצאו בבואו כעשרה אופיצרים וגנרַלים.

בשעה שנכנס בוריס לשם, הקשיב הנסיך אנדרי בעינים עצומות קצת דרך-בוז (ופניו, פני איש עיף, אבל נמוסי, כמו אמרו בפֵרוש למדבּר אליו, כי לולי חובת-משמרתו לא היה נכנס בדברים עמו גם רגע אחד) לדברי גנרל רוסי זקן בעל אוֹרדֶנים, אשר עמד עמידה מיֻשרה כמעט על קצות אצבעותיו ובפנים אדֻמים, מלאים התרפסות של איש-צבא פשוט, הרצה דבריו לפני הנסיך אנדרי.

– טוב מאד, הואל-נא והמתן קצת, – אמר אל הגנרל רוסית בהברה הצרפתית, שהיה משתמש בה בשעה שהיה רוצה לנהוג מנהג-בוז באיש, ובראותו את בוריס לא הביט עוד אל הגנרל ההוא (אשר חנן קולו וירץ אחריו ויבקש מאתו לשמוע מה שרצה לאמר לו עוד), כי-אם פָּנה בבת-צחוק של שמחה אל בוריס וַיַּרְכֵּן לו בראשו.

ברגע ההוא הבין בוריס בבֵרור, מה שאמר לו לבו קֹדם לזה, והוא, כי מלבד משמעת הקטנים לגדולים ודקדוקי-הדיסציפלינה, שהיו כתובים בספר-החֻקים וידועים לו ולכל אנשי-הגדוד, היתה עוד תורת-משמעת חשובה מכל-אלה, והיא שהזקיקה את הגנרל המיֻשר ואֲדֻם-הפנים הזה לעמוד ולהמתין באותות-כבוד, בשעה שהנסיך אנדרי, שהיה רק קַפּיטַן, מצא שעשועים לנפשו לשיח עם דרֻבֶּצקוי, שהיה אחד מצעירי האופיצרים. ברגע ההוא גברה עוד יותר החלטתו, שהחליט מכבר, להתנהג בעבודתו לא על-פי תורת-המשמעת שבכתב, כי-אם על-פי מנהגי-המשמעת אשר לא נכתבו בספר-החֻקים. ברגע ההוא הרגיש, כי רק בגלל אשר המליצו עליו לפני הנסיך אנדרי, נעשה בפעם אחת לגדול ונִשא מהגנרל הזה, אשר בשורות החַיל לא תקצר ידו לפעמים מעשות כָּלָה באופיצר גוַרדי קטן כמוהו. הנסיך אנדרי נגש אליו ויאחז בידו.

– צר לי מאד, – אמר אליו, – כי לא מצאתני אתמול. כל היום הייתי מטפּל באשכנזים. נסענו עם וַיְרוֹטֶר לבדוק את הדִּיספּוֹזִיציה. האשכנזים הללו כשהם מתחילים לדקדק בדבר – אין קץ לדקדקנותם!

בוריס חִיֵּךְ-לו, כאִלו הבין היטב את הדבר, אשר רמז עליו הנסיך אנדרי כעל דבר ידוע לכֹּל. אך באמת שמע בפעם הראשונה גם את שם וַירוטר וגם את המלה “דיספוזיציה”.

– ואתה, יקירי, – הוסיף הנסיך אנדרי, – עודך מבקש להיות לאדיוטנט? ואני זכרתי אותך בין-כה.

– כן, אני אמרתי, – אמר בוריס ופניו התחילו מסתמקים, – לבקש מאת המצביא הראשי; מכתּב היה בידי אליו מאת הנסיך קוּרַגין; לבקש זאת חפצתי, – הוסיף כמצטדק, – מאשר אני ירא, כי אפשר שלא תשתתף הגוַרדיה במעשי-המלחמה.

– טוב! טוב! בכל-זה נדַבּר עמך, – אמר הנסיך אנדרי. – אך אודיעה-נא את דבַר בוא האדון הזה, ואחרי-כן אהיה כֻלי שלך.

בשעה שהלך הנסיך אנדרי להודיע על-אודות הגנרל האָדֹם, לטש הגנרל הזה, אשר בודאי לא שמח על תורת-המשמעת אשר לא-כתוּבה כאשר שמח עליה בוריס, עיניו לאופיצר הצעיר החצוף הזה, אשר בגללו לא נִתַּן לו לגמור דבריו לפני האדיוטנט, ותצר לו לבוריס בראותו זאת, ויסב פניו ויחכה בקֹצר-רוח לרגע, אשר ישוב הנסיך אנדרי מחדר המצביא הראשי.

– כן-הוא, יקירי, זכרתי אותך – אמר הנסיך אנדרי אליו בעברם יחד אל החדר הגדול, אשר עמד בו הפסנתר. – אל המצביא הראשי אין כל צֹרך לך ללכת. הוא יביע לך הרבה חלקות, יאמר, כי תבוא אליו לסעֻדת-צהרים (“זה אינו דבר רע כל-כך לענין העבודה על-פי התורה ההיא”, אמר בוריס בלבו), אבל חוץ מזה לא תמצא על-ידו מאומה, אדיוטנטים ושליחים קבועים כמונו יהיו לנו עוד-מעט כבטליון שלם. אך זה הדבר אשר נעשה: יש לי בין ידידַי איש טוב ונעים, הוא הגנרל-אדיוטנט הנסיך דוֹלגוֹרוּקוֹב; אפשר שאתה אינך יודע זאת, אבל יש לדעת, כי בעת הזאת אין קוטוזוב והשטַבּ שלו וכֻלנו יחד נחשבים למאומה. הכל עתה בידי הקיסר; על-כן נלכה-נא אל דולגורוקוב, גם בלעדי-זאת עלי ללכת עתה אליו, ואני כבר דבּרתי עמו על-אודותיך; נראה-נא, אם לא יוכל הוא לתת לך מחסה תחת כנפיו או באחד המקומות הקרובים אל הַשָּׁמֶשׁ.

הנסיך אנדרי היה מלא נחת בכל-פעם אשר הֻצרך לנהל בעצתו איש צעיר ולעזור לו להצליח דרכו בשדרות העליונות. אמתלה זו של בקשת-עזר לאחר, מה שבגאות-לבו לא היה מבקש לעצמו מעולם, נתנה לו להִמָּצא בקרבתה של חבורת תקיפי-העולם, שהיה לבו נגרר אחריה תמיד. על-כן קבּל עליו בנפש חפצה לתמוך בידי בוריס וילך עמו אל הנסיך דוֹלגוֹרוּקוֹב.

בשעה מאֻחרת בערב נכנסו להיכל האוֹלמיצי, אשר ישבו בו שני הקיסרים וּמְקֹרְבֵיהֶם.

בעצם היום ההוא היתה מועצה צבאית ובה השתתפו כל חברי ה“הוֹפסקריגסרַט” ושני הקיסרים. במועצה ההיא הָחלט – נגד עצת קוטוזוב והנסיך שְׁוַרְצֶנְבֶּרְג הזקנים – לעלות מיד ולהשתער על בונַפַּרטי בקרָב מכריע. הנסיך אנדרי בא עם בוריס אל ההיכל, לבקש את הנסיך דוֹלגוֹרוּקוֹב מיד אחרי גמר המועצה. עוד היו כל אנשי המעון הראשי מלאים רגש הנצחון הגדול, שנצחה מפלגת הצעירים ביום ההוא במועצה. את קולות הזהירים, שיעצו להמתין ולהמנע עוד מֵעלות למלחמה, החרישו פה-אחד, ואת כל טענותיהם דחו בראיות ברורות כל-כך על-אוֹדות הטובות הנשקפות מההשתערות שישתערו לאלתר, עד כי המלחמה הקרובה, שדבּרו על-אודותיה במועצה, והנצחון, שהיתה זו עתידה להביא בלי כל-ספק, נדמו לא למעשים שיהיו, כי-אם למעשים שהיו. כל הפרטים היו מְכֻוָּנים לטובת הרוסים: חיל גדול, שבלי-ספק היה רב ועצום מחיל נפּוליוֹן, נאסף במקום אחד; החיל הזה היה מלא רוח-גבורה וצמא למעשי-מלחמה, כי חָזקו כל ידים במעמד שני הקיסרים; מקום המערכה היה ידוע לגנרל האוסטרי אשר על כל-הצבא וַירוטר בכל פרטי-פרטיו (במקרה, שהיה כמכֻוָּן לטובה רבה, באו צבאות אוסטריה להתרגל במלחמה בשנה הקודמת בשדות, שהיו עתידים לצאת בהם עתה לקראת הצרפתים); בכל פרטי-פרטיו היה כל המקום הזה ידוע ורשום היטב במפות, ובונפרטי, שכנראה, כשל כחו, לא עשה מאומה.

דולגוֹרוּקוֹב – אחד מראשי-המדברים שבין החפצים בעלִיה למלחמה – שב לפני רגעי-מספר מן המועצה, והוא עיף ויגע, אבל מלא שמחה וגאון על נצחונו. הנסיך אנדרי הציג לפניו את האופיצר, שהוא חפץ בטובתו, אך הנסיך דולגורוקוב לחץ את כף-ידו של בוריס לחיצה נמוסית עזה ולא אמר לו דבר, ומבלי יכלתו לעצור ברוחו מהביע את הרעיונות, אשר העסיקוהו ביותר ברגע ההוא, פנה אל הנסיך אנדרי וידבר אליו צרפתית:

– אכן, יקירי, מלחמה גדולה היתה לנו היום! מי-יתן וגברנו גם במלחמה היוצאת ממנה, כמו שגברנו בה. אף-על-פי-כן, יקירי, – הוסיף בקריאות מקֻטעות ובקול-צהלה. – עלי להודות על חטא, שחטאתי לפני האוסטריים ובפרט לפני וַירוֹטר. כמה דַיקנוּת, כמה פרטיוּת, כמה בקיאוּת במקום-המעשה, כמה הסתכלות בכל המקרים היכולים לקרות, בכל תנאי הענין, בכל פרט קטן שבקטנים! לא, יקירי, תנאים טובים מתנאי-מצבנו, כמו שהוא עתה, אי-אפשר גם להעלות על לב. התחברות ההסתכלות האוסטרית עם רוח-הגבורה הרוסית – ומה תבקש עוד?

– ובכן הָחלט להשתער בלי כל-פקפוק? – אמר בולקונסקי.

– גם דע לך, יקירי, כמדֻמה לי, שאין בונפרטי יודע עוד דבר באמָנוּתו זו, שקנה לו לפנים. היום בא מאתו מכתב אל הקיסר. – דולגורוקוב חִיֵּךְ בחשיבוּת.

– כזאת עשה! ומה הוא כותב? – שאל בולקונסקי.

– מה הוא יכול לכתוב? דברים אין מועיל בהם, וכל חפצו אך להרחיק את השעה. ואני אומר לך, כי הוא כבר נפל בידינו; זה אמת! אבל נאה מכֹּל, – אמר ויצחק פתאם מטוב-לב, – נאה מכּל-זה הוא מה שיגעו ולא מצאו מה לרשֹׁם בראש אגרת-התשובה אליו. אם אין לקרֹא לו קונסול, קל-וחֹמר שלא יִקָּרא שמו קיסר, נדמה לי, שראוי לכנותו גנרל בּוּאוֹנַפַּרְטֵי.

– אבל בין דחית שֵׁם קיסר ולבין הכנוי גנרל בואנפּרטי יש להבדיל, – אמר בולקונסקי.

– זהו עִקרו של דבר, – נכנס דולגורוקוב לתוך דבריו ואמר בצחוק ובמהירות: – הלא ידעת את ביליבין, הוא פקח גדול והוא יעץ לרשֹׁם: “אל האוּזוּרפַּטור ושונא מין-האדם”.

דולגורוּקוֹב צחק בקול-צהלה.

– ולא יותר? – אמר בולקונסקי.

– ובכל-זאת מצא ביליבין נוסחה נאה והגוּנה. הוא איש נבון וחכם.

– ומה היא?

– לראש ממשלת צרפת, – au chef du gouvernement français אמר הנסיך דולגוֹרוקוב בכֹבד-ראש ובפנים שמחים. – הלא טוב הוא באמת?

– טוב הוא, אך בעיניו יֵרע מאד, – ענה בולקונסקי.

– מאד מאד יֵרע! אחי יודע זאת: הוא אכל אתו לחם, לא אחת ולא שתים אכל אתו, את הקיסר הזה, בפריז, והוא אמר לי, כי מימיו לא ראה דִפּלומַט ערום ובעל-מזמות כמוהו: הזריזות הצרפתית וההתחפּשות האיטלקית נפגשו בו. הידעת, מה שמספּרים מן הדברים שבינו לבין הגרף מַרְקוֹב? רק הגרף מרקוב לבד ידע להתהלך אתו כראוי. הידעת את המעשה במטפּחת? אכן יפה הוא מאד!

ובהיותו מַרבה-שיחה בטבעו ספּר – ובדבּרו פּנה פעם אל בוריס ופעם אל הנסיך אנדרי – כי בונפּרט רצה פעם אחת לנסות את מרקוב מלאך-רוסיה וַיָּטל בכַוָּנה את מטפחת-אפו לפניו ארצה ויעמוד ויתבונן בו כמחכה לעזרתו, ומרקוב מִהר וַיָּטל גם-הוא את מטפחתו אצל מטפחת בונפרט וירם את שלו לבד ואת מטפחתו של בונפרט לא הרים.

– יפה מאד, – אמר בולקונסקי, – אבל אני, אדוני הנסיך, באתי לבקש מאתך על האיש הצעיר. הנה הוא…

אך הוא טרם כלה את דבריו, והנה אדיוּטנט בא וקרא לנסיך דולגורוקוב לבוא אל הקיסר.

– מה-צר לי! – אמר דולגורוקוב ויקם וילחץ בחפזון את יד הנסיך אנדרי ואת יד בוריס. – אתה ידעת, כי בשמחה רבה אעשה כל אשר תמצא ידי גם למענך גם למען הצעיר הנעים הזה. – לדבריו אלה חזר ולחץ את יד בוריס, ופניו הביעו נדיבות ותמימות וקלות-דעת יחד. – אך עיניכם רואות… לפעם אחרת!

לב בוריס נסער בקרבּו על קרבת העומדים בראש הממשלה, אשר הרגיש ברגע ההוא. פה היה בעיניו כנוגע בגלגלים המניעים, המנהיגים את כל אותם ההמונים הגדולים, אשר בהיותו בתוך גדודו הרגיש בעצמו, שאינו אלא חלק קטן מהם והוא נגרר אחריהם שלא ברצונו ובטל בהם במִעוּטו. הם – הנסיך אנדרי ובוריס – יצאו אל המסדרון אחרי הנסיך דולגורוּקוֹב, ולקראתם ראו איש יוצא (דרך פתח חדר-הקיסר, אשר נכנס בו דולגורוקוֹב לשם) והאיש קצר-קומה ופניו פני פקח ולחיוֹ התחתונה בולטת, אך הוד פניו לא נשחת על-ידה, כי-אם רֹשֶם מיֻחד של חיים ותנועה הושת עליהם. האיש קצר-הקומה הזה הרכין בראשו לדולגורוקוב כלאחד מחבריו והחל להסתכל בנסיך אנדרי במבט מיֻשר וקר וללכת לקראתו אל מול פניו, ונכּר היה בו, שהוא רוצה, שיגחן לו הנסיך אנדרי או יט מפניו. הנסיך אנדרי לא עשה גם אחת משתי אלה; פּניו הביעו עֶברה, והאיש הצעיר ההוא נטה וילך אצל קיר המסדרון.

– מי הוא זה? – שאל בוריס.

– הוא אחד האנשים המצֻיָּנים ביותר והשנואים לי ביותר. הוא הנסיך אַדַּם צַ’רְטוֹרִיזְ’סְקִי, המיניסטר לעניני החוץ. – האנשים האלה, – אמר בולקונסקי באנחה, אשר לא יכול לעצרה בקרבּו, בצאתם יחדו מן הארמון, – האנשים האלה הם החותכים את גורל העמים בארץ.

ביום השני יצאו הצבאות למלחמה, ועד עצם יום מלחמת אוֹיסְטֶרְלִיץ לא הספיק בוריס לבוא לא לפני בולקונסקי ולא לפני דולגורוּקוב ויוסף עוד לעבוד לפי-שעה בגדוד האיזמַאילי.

י.

בששה-עשר לחֹדש נסע יצא האסקדרון שביד דניסוב, אשר עבד בו ניקולי רוסטוב ואשר היה במחנהו של הנסיך בַּגְרַטיון, ממלונו לפעֻלה, כמו שאמרו שם, ובעברו כחצי-תחום מאחרי פלוגות אחרות, נעצר מלכת במסלה הגדולה. רוסטוב ראה קוזקים ושני אסקדרוני הוזרים ובטליוני רגלים, בעברם לפניו עם בעלי כלי-תותח, ואת הגנרלים בגרטיון ודולגורוקוב ראה בנסעם עם שלישיהם. כל פחדוֹ, אשר פחד גם הפעם מפני התגרה הקרובה; כל מלחמתו הפנימית, אשר עמדה לו להתגבר על פחדו זה; כל חלומותיו על-דבר הגבורות, אשר יעשה הפעם – כל-אלה היו לאין. האסקדרון ההוא הושת בחיל-המלואים, וניקולי רוסטוב בִּלה את היום הזה בעצבת-לב. בשעה התשיעית בבֹקר שמע קול יריה מרֻבּה לפניו וקריאות “אוּרַא” וראה פצועים מוּשָׁבים בעגלות (והם היו מעטים), ולאחרונה ראה מחנה רוכבי-סוסים צרפתים מוּבל בתוך מאה קוזקים. ברור היה, כי התּגרה היתה קטנה, אבל עלתה יפה מאד. אנשי-הצבא והאופיצרים השבים מן המערכה ספּרו, כי נצחו נצחון גדול וכי נכבשה העיר וִישוֹי ואסקדרון צרפתי שלם נלקח בשבי. היום היה יום-שמש בהיר אחרי ליל-קרח עז, וזיו יום-החֹרף הקל הזה התאים לבשורת-הנצחון, אשר הֻבּעה לא רק בספּורי האנשים שהשתתפו בו, כי-אם גם בפניהם הצוהלים של אנשי-הצבא והאופיצרים והגנרלים והאדיוטנטים, שנסעו לשם ומשם ועברו לפני רוסטוב. הדבר הזה הדאיב עוד יותר את לבו, אחרי אשר נשא את כל הפחד שלפני תגרת-המלחמה ובִלה את יום-השמחה הזה בבטלה.

– רוסטוב, גשה הֵנה ונשתה במר-נפשנו! – קרא דניסוֹב וַיֵּשב בצד המסלה לפני בקבוק קטן ומיני מזונות.

האופיצרים נאספו בחבורה על-יד צקלונו של דניסוב ויאכלו וישיחו יחדו.

– הנה עוד אחד מוּבל! – אמר אחד האופיצרים וירמוז על הדרַגוּן, צרפתי שָׁבוי, שהובל בידי שני קוזקים רגלים.

אחד מהם נהג ברסן סוס צרפתי גדול ויפה, אשר נלקח מהשבוי ההוא.

– מכר לי את הסוס, – קרא דניסוב אל הקוזק.

– הנני, אדוני…

האופיצרים קמו וַיָּסֹבּוּ את הקוזקים ואת הצרפתי השבוי. הדרגון הצרפתי היה איש צעיר מבני אֶלְזַס, מדבּר צרפתית בהברה אשכנזית. הוא כמעט נחנק מנהמת-לבו, פניו אדמו, ובשמעו לשון-צרפת מפי האופיצרים החל לדבּר עמהם ויפן פעם אל זה ופעם אל זה. הוא אמר, כי לא היה נתפש; כי לא באשמתו נתפש, כי-אם באשמת הַקַּפְּרַל, אשר שְלָחוֹ לקחת מהר את כסויי הסוסים; כי הוא אמר לו לַקַּפּרַל, שכבר באו הרוסים שמה. ולכל-דבר מדבריו הוסיף: "אך אל-נא תָרֵעו לסוסי'', וגִפּף את סוסו. נכּר היה בו, שלא הבין היטב, איפה הוא. פעם הצטדק, על כי נשבּה, פעם דִּמה, כי עומד הוא לפני שרי-הצבא הממֻנים עליו, והראה לפניהם את אמונתו ושקדנותו בעבודתו. בבואו אל חיל-המאסף הרוסי הביא עמו שמה את כל רוח הצבא הצרפתי, אשר היתה זרה כל-כך לרוסים.

הקוזקים מכרו את הסוס בשני דינרי-זהב, ורוסטוב קנה אותו, כי הוא היה העשיר שבאופיצרים, בבוא הכסף לידו.

– אך אל-נא תָרע לסוסי! – אמר האֶלזַסי בטוב-לבו אל רוסטוב, כאשר נמסר הסוס לידו.

רוסטוב הרגיע את הדרַגוּן בצחוק קל ויתן לו מעט כסף.

– נלכה-נא! נלכה! – אמר אחד הקוזקים ויגע בזרועו של שבוי-המלחמה, לבעבור ילך הלאה.

– הקיסר! הקיסר! – נשמע פתאם בין ההוזרים.

כֻּלם רצו ונחפזו לַקּוֹל, ורוסטוב ראה במסלה מאחריו פרשים אחדים וציציות לבָנות על כובעיהם. ברגע אחד נקבצו ובאו איש על מקומו.

רוסטוב לא זכר ולא הרגיש, כיצד רץ ובא אל מקומו ועלה על סוסו. כהרף-עין חלף עבר גם צערו על-דבר אשר לא השתתף בתגרה גם שממון-רוחו על שבתו בתוך האנשים שהיו רגילים אצלו יותר מדַּי, וכל רעיון על-אודות עניניו הפרטיים סר ונשכח מלבו, כי כֻלו נמלא גיל וחדוה על קרבת הקיסר. בַּקִּרבה הזאת מצא שכר טוב לנפשו על כל מה שאבד לו ביום ההוא. מאֻשׁר כאוהב, שחכּה וזכה לראות את אהובתו, היה בשעה זו. מבלי ערֹב את לבו להסב עיניו מתוך השורה שעמד בה, הרגיש בחדוַת-רוחו את קרבת הקיסר. ולא רק על-פי שעטת פרסות הסוסים שבמרכבה ההולכת הלֹך וקרֹב הרגיש זאת, כי-אם ביחוד על-פי רוח השמחה והחגיגה הגדולה, שהלכה הלֹך וגדֹל מסביב לו. ושִׁמשׁו של רוסטוב קרב יותר ויותר ויפץ קרני אור נעים ונשגב מסביב לו, והנה הוא מרגיש, כי הוא נאחז ומלֻפּף בקרני-אור אלה, גם קולו הנה מגיע לאזניו, קול מלא חבּה ושקט ועֹז ובלי כל התהדרות. דממת-מות נהיתה, ורוסטוב הרגיש, שכך ראוי להיות, ומתוך הדממה נשמע קול הקיסר בדבּרו.

– ההוזרים הפבלוגרדיים? – אמר צרפתית בקול-שאלה.

– חיל-המלואים, אדוני הקיסר! – ענה קול אחר אנושי מאד לעֻמת הקול הנשגב הקודם.

הקיסר הגיע עד לפני רוסטוב ויעמוד. פני אלכסנדר יפו עוד יותר מבשעת הבקור שלפני שלשת ימים. פניו נהרו באור עליצות ועלומים ודמיונם כפני עלם בן ארבע-עשרה שנה, ובכל-זאת נראה עליהם גם הוד קיסר אדיר. בהתבוננו באסקדרון, נפשגו עיניו במקרה עם עיני רוסטוב והביטו אליהן לא יותר משתי סֶקוּנדות. אין לדעת, אם הבין הקיסר מה שנהיה בלב רוסטוב (לרוסטוב נדמה, כי הבין הכל), אך הבט הביט באמת כשתי סקונדות בעיניו הכחֻלות אל פני רוסטוב, ואור מלא רֹך ונדיבות הֻצק מהן, ואחרי-כן הרים פתאם את גבותיהן וידפוק בתנועה מהירה את סוסו ברגלו השמאלית וירכב הלאה במרוצה.

הקיסר הצעיר לא יכול לכבשׁ את תאוָתו לראות את פני המלחמה ובלי הקשב לכל טענות שריו נפרד בשתים-עשרה שעה מהפלוגה השלישית, אשר נסע אתה, וירכב אל החלוץ. ובטרם הגיע עד ההוזרים פגשו אותו אדיוטנטים אחדים ויגידו לו, כי הצליחו בתגרת היום ההוא.

דברי התגרה ההיא, שכּל-עצמה לא היתה אלא תפישת אסקדרון צרפתי אחד, הֻבּעו בלשון המודיעים כנצחון גדול ונפלא, ועל-כן האמינו הקיסר וכל חילו, ביחוד אחרי ראותם, כי עוד לא נתפזר עשן אבק-השרפה בשדה-המערכה, כי הצרפתים נִגפו מגפה שלמה והנם נסוגים אחור שלא ברצונם. רגעים אחדים אחרי עבור הקיסר לפני הפבלוגרדיים נצטוו לבוא אל ההולכים ראשונה. בוִישוֹי – עיר אשכנזית קטנה – ראה רוסטוב שנית את הקיסר. ברחוב העיר, אשר חזקה היריה בו, בטרם יבוא הקיסר, נמצאו מוּטלים חללים אחדים ופצועים, אשר לא הספיקו עוד לקחתם משם. הקיסר ישב על סוסה אדֻמה, לא על אותה הסוסה שרכב עליה בשעת הבקור, ובני-לויה צבאיים ושאינם צבאיים מסביב לו, והוא ישב מֻטה קצת הצדה ויחזק בטוּב-טעם לוֹרניטה של זהב בידו ויבט בה אל איש-צבא מוּטל בלי כובע ופניו למטה וראשו מגֹאָל בדם. הפצוע הזה היה מלֻכלך וגס ומכֹער כל-כך, שרוסטוב ראה עלבון לעצמו במה שהוא מוטל במקום קרוב כזה אל הקיסר. רוסטוב ראה בעיניו, כי כתפי הקיסר העקומות קצת נזדעזעו כמו מנשיבת רוח קר, ורגלוֹ השמאלית התחילה רועדת ודופקת בדרבן את ירך סוסתו, והסוסה המלֻמדה הביטה כה וכה ולא זזה ממקומה. ואדיוטנט אחד ירד מעל סוסו ויאחז בזרועו של איש-הצבא ההוא ויחל להעלותו על האלַנקה, אשר הובאה שמה ברגע ההוא. הפצוע נאנק.

– במתינות, במתינות, האי-אפשר להִזהר יותר? – אמר הקיסר, ונכּר היה בו, שגדול צערו מצערו של איש-הצבא הגוסס, וירכב הלאה.

רוסטוב ראה את הדמעות, אשר עלו בעיני הקיסר, ושמע באמרו צרפתית, בנטותו מן המקום ההוא, אל צַ’רטוריז’סקי:

– מה-נוראה היא המלחמה! מה-נוראה ואיֻמה היא.

פלוגות החלוץ חנו לפני וִישוֹי לעיני חיל האויב, והאויב היה נסוג אחור ומפַנה מקום לרוסים כל היום ההוא בתחלת כל תגרת-יריה קטנה. לחלוץ הֻבּעה תודה בשם הקיסר והֻבטחו תשורות, ומדות כפולות של יין-דגן נִתְּנו לאנשי-הצבא. המדורות שלפני אהלי המחנה ושִׁירות המזמרים גברו והרנינו את הלבבות עוד יותר מבלילה הקודם. דניסוב חגג בלילה ההוא את זמן עלותו למדרגת מַיּוֹר, ורוסטוב, כטוב לבו ביין, העיר בסוף המשתה הקטן הזה לשתות כוס של ברכה לחיי הקיסר, אך “לא לחיי אדונינו הקיסר, כמו שנוהגים לאמר במשתִּים שעושים בפומבי, – הוסיף, – כי-אם לחיי אדונינו האיש הטוב, הנחמד והגדול; נשתה-נא לחייו ולשם הנצחון, שאנו עתידים לנַצח את הצרפתים!”

– הן גם קֹדם לזה נלחמנו – אמר רוסטוב – ולא נָתַנּוּ לצרפתים להרים ראשׁ, כמו על-יד שֶׁנגְרַבֶּן, ואף-כי עתה בלכתו לפנינו! כֻּלנו נמות, בעֹנג רב נמות בעדו. הלא כן-הוא, אדונַי? אפשר שדברַי אינם רצוּים, כי הרביתי לשתות; אבל רגשותי רצוּים, וכן גם רגשותיכם. לחיי אלכסנדר הראשון! אוּרַא!

– אוּרא! – קראו כל האופיצרים ברגש עז, והרוטמיסטר הזקן קִירְסְטֶן הרים קולו ברגש ובתם-לבב לא פחות מרוסטוב, אשר היה עוד בן עשרים שנה.

אחרי אשר שתוּ האופיצירים ונפצו את כוסותיהם, מִלא קירסטן כוסות אחרות ויגש אל מדורות אנשי-הצבא, ועליו אך כֻּתֹּנת ומכנסי-רכיבה וכוס בידו, ובהניפו ידו למעלה עמד בתוך נֹגה אור המדוּרה, בשפמו הלבן והארֹך ובחזהו הלבן, שנשקף מבעד כֻּתָּנתו בהִפּתחה לרוָחה, ופניו מביעים עֹז.

– בָּנַי, לחיי אדונינו הקיסר, להכנעת אויבינו אוּרא! – קרא בקול בַּריטון שלו, קול הוזַר זקן בן-חיל.

ההוזרים התלכדו בחבורה וענו אחריו בקול רם כאיש אחד.

בשעה מאֻחרת, כאשר הלכו כל הקרואים איש אל מקומו, טפח דניסוב בכפו הקטנה על כתף רוסטוב אהובו.

– במערכות-המלחמה לא מצא אהובה לנפשו ויאהב את הקיסר, – אמר.

– דניסוב, אל יהי דבר זה לצחוק בפיך! – נתן עליו רוסטוב בקולו. – רגש נעלה הוא, רגש יפה ונפלא…

– מאמין אני, מאמין, ידידי, גם אני מרגיש ומשַׁבּח אני…

– לא, אינך מבין!

רוסטוב קם וילך לשוט בין המדורות, ובלכתו הרהר ושִׁער בלבו, עד-כמה היה מאֻשר, אלו מת לעיני הקיסר גם בלי הצל נפש במותו (על-אודות הצלת-נפש לא ערב את לבבו גם להרהר). באמת היה מלא אהבה גם לקיסר, גם לכבוד חרב-רוסיה, גם לתקות הנצחון העתיד לבוא. ולא אך הוא לבדו הרגיש כזאת באותם הימים שלפני מלחמת אויסטֶרליץ: תשע עשיריות בחיל הרוסי מלאו אהבה, אם גם לא התלהבות כזאת, לַקיסר ולכבוד חרב-רוסיה.

יא.

ביום השני נתעכב הקיסר בוישוֹי. וִיליֶה רופא בית-המלכוּת נקרא אליו פעמים אחדות. במעון הראשי ובמחלקות-הצבא הקרובות עבר קול, כי הקיסר חולה. המקֹרבים אמרו, כי לא אכל מאומה ושנתו נדדה בלילה ההוא. חָלְיוֹ זה היה פרי הרשֶׁם העז, אשר עשה מראה הפצועים והחללים על נפשו הרגשנית.

בשבעה-עשר לחֹדש בעלות הבֹקר הובא ממקום-המשמר אופיצר צרפתי ודגל ציר-השלום בידו והוא דורש ראיון לפני הקיסר. האופיצר הזה היה סַוַּרִי. הקיסר אך נרדם באוֹתה שעה, ועל-כן הֻזקק סַוַּרי להמתין. בצהרים נִתַּן לו לבוא אל הקיסר ובעוד שעה אחת נסע יחד עם הנסיך דולגורוּקוב אל מקום-משמר החיל הצרפתי.

לפי-הנשמע נשלח סַוַּרי להזמין את הקיסר אלכסנדר לפגישה עם נפוליון. אך להפּגש בעצמו עם נפּוליון לא אבה הקיסר, לשמחתו ולגאותו של כל החיל, ותחתיו נשלח הנסיך דולגורוּקוב, המנצח בתּגרה שעל-יד וִישוי, יחד עם סַוַּרי, להכּנס במשא-ומתן עם נפוליון, אם יראה, כי הוא חפץ באמת בשלום ולא כמו שראוי לשער.

דולגורוקוב שב בערב ובשובו הלך-לו מיד אל הקיסר וַיֵּשב עמו לבדו זמן רב.

בשמונה-עשר ובתשעה-עשר לנובמבר הלכו הצבאות עוד מהלך שני ימים לפנים, וחילי-המשמר הצרפתיים הוסיפו להִסוג אחור אחרי יריות קצרות. בשדרות העליונות שבצבא גברה התנועה ועָצמה היגיעה משעת-הצהרים שבתשעה-עשר לחֹדש עד הבֹקר למחרתו, הוא יום העשרים לנובמבר, יום המלחמה המפֻרסמת, מלחמת אויסטֶרליץ.

עד שעת-הצהרים שביום התשעה-עשר היו התנועה והשיחה המרֻבּה והמרוצה העזה ושליחות האדיוטנטים אך במעונם הראשי של הקיסרים לבד; אחרי שעת-הצהרים ההיא עברה התנועה אל מעונו הראשי של קוטוזוב ואל השטַבּים ראשי-המחלקות. בערב הובאה התנועה הזאת אל כל קצות החיל ואל כל מחלקותיו ובלילה שלפני יום העשרים קמו ממשכבותיהם והתחילו משיחים ורוגשים ונעים ויוצאים בהמון שמונים אלף אנשי-הצבא שבמחנה ממלכות-הברית בדמות יריעה מתוחה, שארכה תשעה תחומים. התנועה המרכזית, שנוצרה בבֹקר במעונם הראשי של הקיסרים וחוללה את כל התנועה שבאה אחריה, דמתה לתנועתו הראשונה של הגלגל האמצעי בשעון גדול שבראש מִגדל. גלגל אחד התחיל נע במתינות וגלגלים אחדים התחילו סובבים ואחריהם התחילו מתהפכים במהירות הולכת וחזקה גלגלים ומוֹטוֹת ומסַבְּבִים שונים, וקולות-נגון נשמעו, ותבניות פרצו ממחבואים, והאצבעות המוֹרות התחילו מתנהלות במתינות ומַראות את תוצאותיה של כל התנועה הַמָּרכבה הזאת.

כמו במכונת-שעון כן גם במכונת-מלחמה הולכת ומתפשטת תנועה ראשונה עד אחרית דבר, וחלקי המכונה לא ישתתפו השתתפות כל-שהיא במעשה גם רגע קטן אחד, בטרם תגע התּנועה עָדֵיהֶם. אופנים סובבים על ציריהם בקול-שריקה ושִׁנֵּיהם הולכות ונאחזות, גלילים דקים מתהפכים בקול שאון דק מתוך סבוב נמהר, וגלגל סמוך אחד עומד ושוקט, כאִלו עתיד הוא לעמוד כן בלי-נוע עוד מאות שנים; אך הנה בא הרגע ומוט אחז בו בגלגל, והוא נגרר אחרי התנועה וחורק ומתהפך ונעשה שֻׁתּף בכל אותו המעשה, מבלי הבין מה אחריתו ומטרתו.

וכשם שפּרי כל התנועה הַמָּרכבת, תנועת האופנים והגלילים השונים שבקרב השעון, אינו אלא פרי תנועתה המתונה והמתֻכָּנה של האצבע הסובבת ומורה את השעות, כך היה פרי כל תנועותיהם הפנימיות הַמָּרכבות של מאה וששים אלף הרוסים והצרפתים ההם – פרי כל התאוות והשאיפות והחרטות והכלִמות והצרות ורגשי הגאוה והיראה והחדוה – רק המגפה במלחמת אויסטרליץ, המכֻנה מלחמת שלשת הקיסרים, והמגפה ההיא היתה מחזיונות תנועתה המתונה של אצבע השעון ההיסטורי על לוח דברי-הימים למין-האדם.

הנסיך אנדרי היה איש-המשמר ביום ההוא ולא מש מאצל המצביא הראשי.

בשעה הששית בערב בא קוטוזוב אל מעון-הקיסרים הראשי ואחרי שבתו מעט אצל הקיסר הלך אל האוֹבֶּר-הוֹפְמַרְשַׁל הגְּרַף טולסטוי.

שעה זו הספיקה לו לבולקונסקי להכּנס אצל דולגורוקוב ולשאלו על-אודות פרטי הדבר. הנסיך אנדרי הרגיש, כי קוטוזוב דואג ומתרעם, וכי מתרעמים עליו, על קוטוזוב, במעון הראשי וכי כל באי המעון הראשי אשר לקיסר מדבּרים עמו בלשון אנשים, אשר נגלה להם מה שלא נגלה לאחרים; על-כן חשקה נפשו לדבּר עם דולגורוקוב.

– שלום לך, יקירי, – אמר אליו דולגורוקוב, אשר ישב ושתה חמים עם ביליבין. – החג יהיה למחר. והזקן שלך מה הוא אומר? בודאי סרה רוחו?

– לא אֹמַר, כי רוחו סרה, אבל כמדֻמה לי, שהוא רוצה, שישמעו מה דעתו.

– שמֹע שמעו מה דעתו במועצה הצבאית וכן יוסיפו לשמוע כשידבר דברים של טעם; אך להתמהמה ולחכות חנם בעת הזאת, בשעה שבונַפַּרט ירא וחרד מפני קרָב מכריע, דבר שאי-אפשר הוא.

– הלא ראית אותו? – אמר הנסיך אנדרי. – מה טיבו של בונפרט? איזה רֹשֶם עשה עליך?

– כן-הוא, ראיתיו והֻברר לי, שהוא ירא יותר מכֹּל מפני קרָב מכריע, – אמר דולגורוקוב שנית ופניו העידו בו, שמסקנתו זאת, שיצאה לו בהֵראותו לפני נפוליון, היתה חשובה בעיניו הרבה. לולא ירא יראה גדולה מפני הקרָב, למה היה לו לדרֹש ראיון ולבוא במשא ומתן, וביחוד, למה-זה נסוג אחור, והוא אין דרכו בכך ואין זה ממנהגו כלל? הַאמינה לי: הוא ירא, ירא הוא מפני קרָב מכריע. באה עתו; בטוח אני בזה.

– אבל ספר-נא לי מה הוא, מה משפטו? – הוסיף הנסיך אנדרי לשאֹל.

– הוא איש לבוש מעיל אפור, אשר בקש מאד, כי אקרא לו “הוד-מלכות”, ולדאבון-נפשו לא שמע כל כנוי מפי. זה משפט האיש, ולא יותר, – ענה דולגורוקוב וישם עיניו בבת-צחוק על ביליבין.

– בכל הכבוד הגדול, שאני מכבד בלבי את קוטוזוב הזקן, – הוסיף דולגורוקוב, – לא אכחד, כי לצחוק היינו כֻלנו, אִלו היינו מחשים ונותנים לו ידים להמלט או להטעותנו, בשעה שהוא בידינו ואין מנוס לו. חלילה לנו לשכוח את סוּבוֹרוֹב ואת פתגמו: עד שיעלה האויב עליך, השכּם וַעלה עליו. הַאמינה לי, כי במלחמה יכַונוּ פעמים רבות הצעירים בחֹם-לבם את השעה יותר מהזקנים בבקיאותם ובנסיונותיהם.

– אבל באיזה מקום נעלה עליו? אני הייתי היום בפלוגות הקדוֹמַניות, והנה אין לברר, איפה הוא חונה עם רֹב צבאותיו, – אמר הנסיך אנדרי.

והוא התכַּון להרצות לפני דולגורוקוב את סדר-ההשתערות, אשר עָרך לו בעצמו.

– אבל בזה אין כל חלוק, – השיב דולגורוקוב לו בחפזון ויקם ויפרֹשׂ את מפת מקום-המלחמה על השלחן, – לכל-מה-שאפשר הוּשַׂם לב: אם הוא חונה על-יד ברין…

הנסיך דולגורוקוב הרצה בשפתים ממהרות ובלשון שאינה ברורה את מחשבת וַירוֹטר וסדר-ההשתערות שלו.

הנסיך אנדרי התחיל משיב ומוכיח, כי טוב מזה סדר-ההשתערות, אשר ערך הוא ואשר אולי לא היה נופל באמת מִסִּדרו של וַירוֹטר, אלא שסדרו של זה כבר נתקבל. בכל-פעם אשר החל הנסיך אנדרי להסביר את החסרונות שבסדר-השתערותו של וַירוֹטר ואת היתרונות שבסדר שהמציא הוא, חדל הנסיך דולגורוקוב לשמוע את דבריו ויבט בעינים טרודות לא אל המפה, כי-אם אל פרצוף-פניו של הנסיך אנדרי.

– ואולם בבית קוטוזוב תהיה היום המועצה הצבאית; שם תוכל לאמר כל-זה, – אמר דולגורוקוב.

– גם עשׂה אעשה כה, – אמר הנסיך אנדרי ויסר מאצל המפה.

– מה תדאגו, אדוני? – אמר ביליבין, אשר שמע עד-כה את שיחתם בבת-צחוק קלה ובפנים שמחים, ועתה נראה בו, שהוא נכון להתל. – אם נצחון יהיה מחר אם מגפה, כבוד חרב-רוסיה במקומו מֻנח. מלבד קוטוזוב שלכם אין בשָׂרי-הצבאות גם רוסי אחד. השרים הם: האדון הגנרל וִימְפְּפֶן, הגרף לַנזֶ’רוֹן, הנסיך לִיכְטֶנְשְטֵין, הנסיך הוֹהֶנְלוֹהֵי ועוד פְּרְשִׁי-שִׁפְּרְשִׁי… ככל השמות הפולניים.

– שים מעצור ללשונך החדה, – אמר דולגורוקוב, – לא כן הדבר, עתה יש לנו שני רוסים: מִילוֹרַדוֹבִיץ' ודוֹחְטוּרוֹב, וגם שלישי יכול להיות לנו, והוא הגרף אֲרַקְצֵ’יֶב, אפס כי עצבים רפים לו.

אבל בודאי כבר הספיק מיכאיל אילַריַנוביץ' לשוב, – אמר הנסיך אנדרי. – עֲלוּ והַצליחוּ, אדונַי, – הוסיף וילחץ את ידי דולגורוקוב וביליבין ויצא.

בשובו אל קוטוזוב לא יכול הנסיך אנדרי להתאפק וישאלהו – וקוטוזוב ישב מחריש לפניו – מה דעתו על הקרָב העתיד ליום-מחר.

קוטוזוב הביט אליו כמתרעם ויחרש עוד רגע ויאמר:

– אני חושב, כי נִנָּגֵף בו, כן אמרתי לגרף טולסטוי וכן בקשתי מאתו, שיאמר בשמי לקיסר. ורצונך לדעת, מה ענה אותי? “יקירי הגנרל, אני עוסק בעניני האֹרז והקוטליטים, ואתה עֲסָק-לך בעניני המלחמה”. כן-הוא… כזאת השיבו לי!

יב.

בעשר שעות בערב עבר וַירוֹטר ותכניותיו בידו אל מעונו של קוטוזוב, ששם נועדה המוֹעצה הצבאית. כל ראשי-המחלקות נקראו אל המצביא הראשי וכֻלם באו בשעה היעודה, חוץ מהנסיך בַּגרַטיון, אשר מֵאן לבוא שמה.

וַירוטר, המוציא והמביא בַקְּרָב הקרוב, היה בקלות תנועותיו ובפזיזוּתו הָפְכּוֹ הגמור של קוטוזוב, אשר היה מתרעם ומתנמנם ולא בנפש חפצה מלא את תפקידו בתור יושב-ראש ומנהל המועצה הצבאית. בוַירוטר נראה בבֵרור, כי הוא מרגיש בעצמו, שהוא עומד בראש התנועה ההולכת וחזקה בבלי יכֹלת להעצר. דומה היה לסוס דוהר במורד-הר עם עגלה רתומה לו. אם הוא המוֹליך או העגלה מריצה אותו, לא ידע בעצמו עוד; אך בכל-כחו רץ הלאה, ולא היה לו פנאי עוד לעַיֵּן במטרת מרוצתו. בערב ההוא בא וַירוטר שתי פעמים לראות בעצמו את שורת המשמר אשר לאוֹיב וּשתי פעמים בא אל הקיסרים, אל הרוסי ואל האוסטרי, להרצאה ולבֵרור-דברים, ובלשכת-סופריו הקריא את תכנית מעשי-הקרָב בלשון-אשכנז, ויבוא אל קוטוזוב בלא-כֹח מרֹב עבודה.

טרוד היה, לפי-הנראה, כל-כך, ששכח גם להִזהר בכבוד המצביא הראשי ויהי נכנס לתוך דבריו ומדבּר בלשון נמהרה ובלתי-ברורה, בלי הבט אל פני איש-שיחו ובלי השב על השאלות אשר שאלוהו, ומלֻכלך ברפש היה, ומראהו כמראה קשה-יום, עיף וכבד-לָשון, אבל גם בוטח בכֹחו ומתיָהר.

קוטוזוב ישב בארמון-אצילים קטן על-יד אוֹסְטְרַלִּיצָה. בחדר-האורחים הגדול, שהיה משמש קַבִּינֶט למצביא הראשי, נאספו: קוטוזוב, וַירוטר ושאר חברי המועצה. הם שתו חמים ויחכו רק לנסיך בגרטיון שיבוא ויחלו להִועץ. בשעה השמינית בא שלישו של בגרטיון ואמר, כי לא יוכל הנסיך לבוא. הנסיך אנדרי בא להגיד זאת למצביא הראשי, ומאשר כבר נתן לו קוטוזוב רשות להִמָּצא אצלו בשעת מועצה, נשאר בחדר גם בערב הזה.

– לפי שלא יבוא הנסיך בגרטיון, אנו יכולים להתחיל, – אמר וַירוטר ויקם ממקומו בחפזון ויקרב אל השלחן, אשר היתה מֻנחת עליו מפה גדולה של סביבות העיר ברין.

קוטוזוב ישב על כסא ווֹלְטֵרִי במעיל פתוח, וצוארו הַשָּׁמֵן כמו פרץ ויצא מתוך המעיל, וידיו, ידי-זקן תפוחות, מֻנחות בסדר נכון על ידות הכסא, וכמעט היה ישן בשבתו כה. לקול וַירוטר פקח ביגיעה את עינו האחת.

– כן, כן, באמת, השעה מאֻחרת, – אמר בשפתים ממהרות והרכין בראשו והורידו וחזר ועצם עיניו.

אם בראשונה דִמו חברי המועצה, כי קוטוזוב עשה את-עצמו כאִלו הוא ישן, העידה עליו אחרי-כן נחרת-אפו, בשעה שהוסיפו לקרֹא, כי ענין גדול מהבּעת-בוז לתכנית הַקְּרָב או לדבר אחר היה לו למצביא הראשי, כי הֻזקק למַלא את אחד מצרכיו הטבעיים של גוף האדם, לתת שֵׁנה לעיניו. ויָשֵׁן היה באמת. וַירוטר שָׂם עיניו על קוטוזוב כאיש עסוק מאד, אשר לא יוכל לבַלות גם רגע אחד לריק, ובראותו, כי ישן הוא, לקח את הגליון אשר הכין אתו ויחל לקרֹא בקול גדול, אך בלי הטעמה, את תכנית הקרָב הקרוב וגם את הרשום עליה ברֹאשה קרא, והוא:

“תכנית ההשתערות על מחנה האויב מאחרי קוֹבֶּלְנִיץ וסוֹקוֹלְנִיץ, 30 בנובמבּר שנת 1805”.

התכנית היתה מָרכבת וקשָׁה להבין. ואלה דבריה על-פי האוריגינַל האשכנזי:

“לפי שהאויב נשען באגפו השמאלי על ההרים המכֻסים עצי-יער, ובאגפו הימני הוּא נוסע לאֹרך קוֹבֶּלַניץ וסוקולְניץ מאחרי הַבְּרֵכוֹת הנמצאות שם, ואנחנו עולים הרבה בכח אגפנו השמאלי שלעֻמת אגפו הימני, טוב לנו להשתער על האגף האחרון הזה של האויב, ביחוד, בזמן שהכפרים סוקולניץ וקובֶּלניץ יהיו בידינו. שבאֹפן זה נוכל להתנפּל על שורת האויב ולרדוף אחריו במישור שבין שְׁלַפַּניץ ובין יער טירַס, מבלי הכּנס בין שלַפַּניץ ובין בִּילוביץ במעבר, שהוא למחסה לאויב. בשביל-זה צריך… המחלקה הראשונה תלך… המחלקה השנית תלך… המחלקה השלישית תלך…” כזאת וכזאת קרא וַירוטר. הגנרלים שמעו את ההרצאה החמוּרה שלא בסבר פנים יפות. הגנרל בּוּקְסהֶוְדֶן, איש צָהֹב גבוה, עמד נלחץ בגבו אל הקיר ויכונן עיניו אל הַנֵּר הדולק, ולפי-הנראה לא רק שלא שמע, כי-אם גם לא רצה, שיאמרו עליו, שהוא שומע. למול וַירוטר ישב האדמוני מילורַדוביץ' כאיש ערוּך למלחמה, ידיו נשענות על ברכיו ומרפקי-זרועותיו בולטים, שפמו וכתפיו מוּרמים ועיניו הפקוחות מבריקות ולטושות לוַירוטר. הוא הביט אל פניו של זה ולא השמיע קולו ולא גרע עיניו ממנו עד כלותו לקרֹא. ובעוד זה קורא, הסתּכל מילורַדוביץ' בפנים מסבירים בשאר הגנרלים. אך לא היה אפשר להבין על-פי מבטו זה, מה דעתו, המסכים הוא אם חולק, הטובה התכנית בעיניו אם רעה. סמוך לוַירוטר יותר מכֻּלם היה הגרף לַנזֶ’רוֹן, הוא ישב והביט אל אצבעותיו הדקות, אשר גלגלוּ במהירות קֻפסת-טבק, קֻפסת-זהב שתמונת-אדם עליה, ובת-צחוק דקה לא מָשה מעל פניו, פני בן-נגב צרפתי, בכל שעַת הקריאה. באמצע אחד המאמרים הארֻכּים והסבוכים הפסיק את גלגול הַקֻּפסה וירם ראשו ובנמוסיות יתרה בלתי-נעימה, שהֻבּעה על קצות שפתיו הדקות, נכנס לתוך דברי וַירוטר ורצה לאמר דבר; אך הגנרל האוסטרי לא הפסיק את קריאתו וירעם פניו וינופף במרפקי-זרועותיו, כאִלו אמר: “אחרי-כן, אחרי-כן תגיד לי את דעתך, ועתה הואל-נא והבט אל הַמַּפּה וּשמע”. לַנְזֶ’רוֹן הרים עיניו למעלה בתמיהה ויבט אל מילורַדוביץ', כמבקש פשר דבר, אך בפגעו במבטו החשוב, שלא הֻבּע בו מאומה, הוריד עיניו בפנים עצובים וחזר והתחיל מגלגל את קֻפסתו.

– שעוּר גיאוגרפיה, – אמר כמדבּר עם לבבו, אך בקול רם למַדי, לבעבור יִשָּׁמַע דברו.

פְּשִׁבִּישֶׁבְסְקִי הטה בידו את אזנו לעֻמת וַירוטר בדרך-כבוד לעצמו ולַמַּרצה יחד ויהי כאיש שכֻּלו מקשיב ומעַיֵּן. דוחטוּרוב, איש קטן-קומה, ישב למול וַירוטר, ופניו מלאים שקדנות וצניעות, ויגחן על המפּה הפרושה ויעַיֵּן בתם-לבבו בתכנית ובמקום הזר לו. פעמים אחדות בקש מִוַּירוטר לִשְׁנוֹת מלים שלא שמע כראוי ושמות כפרים שלא יכול לזָכרם. וַירוטר מִלא את בקשותיו, ודוחטורוב רשם את המלים והַשֵּׁמות.

כאשר נגמרה הקריאה, אשר נמשכה יותר משעה, חזר לַנזֶ’רון והעמיד את קֻפסת-הטבק ובלי הבט לא אל וַירוטר ולא אל אחד מן הנאספים בפרט התחיל מדבּר ומסבּיר, עד-כמה קשה למַלא תכנית כזאת, שמצב האויב נחשב בה לגלוי וידוע, בשעה שבאמת אין אנו יכולים לדעתו, כי על-כן עובר האויב ממקום למקום. קֻשיות לַנזֶ’רון היו בדעת ובהשכל, אבל נכּר היה, כי מטרתן העִקרית היתה להראות את הגנרל וַירוטר, אשר הגיס לבו והרצה את תכניתו לפניהם, כמו שֶׁמַּרצים לתלמידי בית-ספר, כי לא רק טפשים לפניו, כי-אם גם אנשים, אשר יוכלו להורותו דעה גם-הוא בעניני-מלחמה. כאשר חדל וַירוטר להשמיע את קולו, קול הרצאה בלי נגינה, פקח קוטוזוב את עיניו, כדרך שבעל-רֵחַיִם נֵעור משנתו, בזמן שקוֹל הרֵחים שלו המיַשֵּׁן אותו תמיד נפסק פתאם, הקשיב את דברי לַנזֶרון וימהר ויעצום את עיניו, וכמו אמר בזה: “עודכם מוסיפים לדבּר בהבלים האלה!” ויורד ראשו עוד יותר מבראשונה.

לַנזֶ’רון הביא ראיות, בחפצו לעלוב הרבה כפי-האפשר את וַירוטר המגיס לבו בחבּורו ובבקיאותו, כי נקל עתה לנפוליון להשתער בעצמו, מבלי תת להשתער עליו, ולעשות בזה את כל התכנית הזאת לדבר אין-חפץ בו. וַירוטר השיב על כל הקֻּשיות בבת-צחוק של בוז ואֹמץ-לב, שלפי-הנראה הכין אותה מראש והחליט להשתמש בה נגד כל מה שיעירו על דבריו.

– אִלו יכול להשתּער עלינו, היה עושה זאת היום, – אמר וַירוטר.

– חושב אתה אפוא, שאין בו כֹח, – אמר לַנזֶ’רון.

– יותר מארבעים אלף אין לו בודאי, – ענה וַירוטר בבת-צחוק של דוקטור, שאשה חובשת, שלא למדה מאומה, באה להורותו מה לעשות לחולה.

– אם כן, הוא מתחַיב בנפשו בתתו לנו להשתער עליו, – אמר לַנז’רון בבת-צחוק דקה של אירוניה וישם עיניו עוד פעם על מילורַדוביץ' הסמוך לו על-מנת שיסַיע לו.

אך מילורַדוביץ' לא הרהר, כפי-הנראה, כלל וכלל כרגע ההוא בענין זה, שדנו בו שני הגנרלים.

– שמעוּני-נא, – אמר להם, – מחר בשדה-הקרָב נראה ונדע הכל.

וַירוטר חזר והעלה על שפתיו אותה בת-צחוק שנתכַּוֵּן לאמר בה, כי הוא צוחק ותמה, על כי גנרלים רוסיים משיבים על דבריו, והוא צריך להביא ראיות על דבר, שלא רק הוא בעצמו בטוח בו, כי-אם כבר הבטיח בו גם את הקיסרים.

– הנה האויב כבּה את הלפידים ושאון שאינו פוסק נשמע במחנהו, – אמר וַירוטר. – מה-זאת? או שהוא נוסע מזה הלאה, וזה הדבר האחד שאנו צריכים לדאֹג לו, או שהוא משַׁנה את הפוזיציה שלו (צחוק פָּרץ מפיו באמרו זאת). אבל גם כי יתקע את מחנהו בטִירַס, אך יפטור אותנו בזה מיגיעה רבה, וכל פקֻדותינו לכל פרטיהן לא תשֻנֶּינה.

– איך זה?… – אמר הנסיך אנדרי, אשר כבר חכה למקרה, שיתן לו פתחון-פה להביע את ספקותיו.

קוטוזוב הקיץ וַיִּגְנַח גניחה קשה ויתבונן בגנרלים.

– אדונַי, – אמר אליהם, – תכנית שליום-מחר או שליום זה (שהרי הגיעה השעה הראשונה) אין לשַׁנות. הלא שמעתּם מה היא, וכֻלנו נמַלא את חובתנו. ולפני קְרָב אין לך דבר חשוב (הוא שתק רגע קטן)… מִשֵּׁנָה מַספּקת.

הוא עשה את-עצמו כנכון לקום. הגנרלים השתחוו והלכו להם. הדבר היה אחרי חצות-הלילה. הנסיך אנדרי יצא אף-הוא.

* * *

המועצה הצבאית, אשר קוה הנסיך אנדרי לחוות דעו בה ולא עלתה בידו, עשתה עליו רשֶׁם של חזיון סתום ומרגיז. מי צדק ממי: דולגוֹרוקוב וּוַירוטר או קוטוזוב ולַנזֶ’רון וחבריהם, אשר לא ישר סדר-ההשתערות בעיניהם, – לא ידע בולקונסקי. אך האמנם לא יכול קוטוזוב להגיד לקיסר את אשר בלבו מבלי כחד דבר? האמנם אין דרך אחרת לענין הזה? “הבגלל חשבונות פרטיים עם בני-החצר ראוי להעמיד בסכנה עשרות אלפי נפשות וגם את נפשי בתוכן?” אמר בלבו.

"כן-הוא, אפשר מאד, כי מחר אֵהָרג'', הוסיף לאמר בלבו. וכאשר עלה על לבו רעיון זה על-אודות המות, התעוררו בקרבּו המוֹני זכרונות שונים, רחוקים ונעימים, זֵכר התפטרותו בפעם האחרונה מאביו ומאשתו וזֵכר האהבה הגדולה, אשר אהב אותה בימים הראשונים! ואת הריונה זכר, ורחמיו נכמרו גם עליה גם על נפשו ובלב נשבר ונדכה יצא מן הבית, אשר התאכסן בו עם נֶסוִיצקי,

והתחיל מהלך לפני הבית.

הלילה היה ליל-ערפל ואור-הירח נגה בעד הערפל וכמו פלס נתיב לו ממסתרים. “כן, מחר, מחר! – אמר אל לבו. – מחר אפשר שיבוא קץ לכל אשר לי, כל הזכרונות האלה לא יהיו עוד, לא יהיה עוד כל טעם להם בעיני. ואפשר שביום-מחר, גם ודאי הוא שביום-מחר, לבי אומר לי זאת, תמצא ידי להראות בפעם הראשונה כל מה שאני יכול לעשות”. והקרָב נראה לפניו בחזון-דמיונו, והרוסים נגפו בו, וכֻלו התרכז במקום אחד, וכל שרי-החיל נבוכו. והִנה הגיע רגע האֹשר, “מעשֵׂה-טוּלוֹן”, שחכה לו ימים רבים כל-כך, בא לידו בחזון הזה. הנה הוא מחַוה דעו באֹמץ-לב ובלשון ברורה גם לקוטוזוב, גם לוַירוטר, גם לקיסרים. כֻּלם משתוממים על עצתו הנכונה, אך איש מהם איננו נכון לעשותה, והנה הוא לוקח לו גדוד או דיביזיה ומַתנה בפֵרוש, שלא יתערב איש בפִקּוּדָיו, והוא מוליך את הדיביזיה שלו אל מקום-המעשה והוא מכניע לבדו את האויב. “ומות ומכאובים?” אומר קול אחר בקרבּו. אך אין הנסיך אנדרי משיב דבר לקול זה, והוא מוסיף להרהר בנצחונותיו. את תכנית הקרָב השני הוא מכין לבדו בלי יועץ ועוזר. על-פי שם-כנויו הוא מאנשי-המשמר העושים דבַר קוטוזוב, אך עושה הוא הכל על-דעת-עצמו, והוא המנצח לבדו בקרָב השני. קוטוזוב מוּסָר ממצביא, והוא מָפקד תחתיו… “ואחרי-כן?”, חוזר ואומר הקול ההוא, “ואחרי-כן, אם לא תִפָּצע קֹדם לזה עשר פעמים, אם לא תִסָּפֶה ולא יקֻפּח שכרך, מה יהיה אחרי-כן?” “ואחרי-כן – הוא משיב אֲמָרָיו לו – אינני יודע מה יהיה אחרי-כן, אינני רוצה ואינני יכול לדעת זאת; אבל אם חפץ אני בזה, אם חפץ אני בכבוד, חפץ להיות נודע לאנשים ואהוב להם, הן לא אשם אני, שזה חפצי, רק דבר זה לבדו, שרק לשֵׁם-זה אני חי. כן-הוא, רק לשֵׁם-זה בלבד! לעולם לא אגיד זאת לאיש, אבל אלי, אלי! מה אעשה, אם אינני אוהב דבר בָּארץ חוץ מכבוד ואהבת-הבריות. לא יבעתֵני לא מוֶת ולא פצעים ולא אבדן ביתי, כל דבר לא יבעתני. ואף-על-פי שאנשים רבים יקרים לי וחביבים עלי מאד, – אבי, אחותי, אשתי – הם היקרים לי ביותר, – אבל נתון אתן את כֻּלם מיד – אף-על-פּי שהוא נראה כדבר נורא וּמשֻׁנה מאד – בעד רגע אחד של כבוד, של יקָר וגדֻלה, של אהבה, שיאהבוני האנשים האלה”, אמר בהטותו אזנו אל דברי השיחה שבחצר קוטוזוב. בחצר קוטוזוב נשמעו קולות אנשי-הצבא המשרתים בטענם את החפצים; אחד מהם, שהיה, לפי-הנראה, רַכָּב, השתדל להקניט בבדיחות את טַבּחו של קוטוזוב, איש זקן, אשר ידָעוֹ הנסיך אנדרי ושמו היה “טיט”.

– טיט, טיט! – קרא המשרת אליו.

– ומה לך? – שאל הזקן.

– טיט, טיט, לֵךְ ורמֹס טיט.

– לֵךְ לאבדון! – נשמע קול וצחוק כל המשרתים נלוה אליו.

"ובכל-זאת אני אוהב ומבקש אך לְהִכָּבֵד בתוך ההמון הזה, מוקיר אני את הכח המלא סוד ואת הפאר והכבוד המרחפים על ראשי פה בערפל הזה.

רוסטוב היה עם פלוגתו בלילה ההוא בשוּרת הצופים המפֻזרים, ומחנה בַּגרַטיון היה לו מאחריו. ההוזרים שבידו הֻצגו שנַים שנַים בשורה ההיא, והוא רכב לארכה ויתאמץ לכבשׁ את הַשֵּׁנה, שהתחילה מלפפת אותו בחזקה. מאחריו, במחנה הרוסי, נראה מרחב גדול של מדורות זורעות אור כהה בתוך הערפל; ומלפניו היתה חשכת-ערפל. הרבה יגע והתבונן בחשכה הרחוקה הזאת, אך לא ראה בה מאומה: פעם נדמה לו כמין מראה-אפר, פעם – כמין דבר שחור; פעם ראה כעין זיקי-אש במקום אשר לפי-ההשערה היה שם מחנה האויב; ופעם עלה על לבו, כי אך אור מתעה הוא בעיניו. עיניו נסגרו, ובדמיונו עמדו לפניו פעם הקיסר, פעם דניסוב ופעם זֵכֶר מעשים שהיו במוסקבה. אז ישוב ויפקח את עיניו בחפזון ויראה לפניו את ראשו ואת אזניו של הסוס אשר רכב עליו, ויש אשר יראה את ההוזרים השחורים בקָרבו אליהם כמדת ששה צעדים, וחשכת-הערפל אשר במרחק במקומה עומדת. “ומפני-מה אי-אפשר? אפשר מאד, – אמר רוסטוב בלבו, – כי יפגשני הקיסר ויצַוני דבר, כמו שיוכל לצוות את כל-אחד מהאופיצרים; אפשר שיאמר: “רכב וּראה מה שם”. הלא ספּרו פעמים רבות, שבמקרה ממש נודע לו אופיצר ויקרבהו. מי-יתן ומצאתי אני חן בעיניו לקרבֵני! מה-מאד הייתי שוקד לשמרו, כמה נזהרתי לדבּר אליו אך אמת וכמה הרביתי לענות במכַחשים לו!” ובחפצו לתאר לנפשו היטב את אהבתו ואמונתו לקיסר, שוה לנגדו איש שונא או אשכנזי מכחש והוא בדמיונו לא רק הרג אותו, כי-אם גם הכהו על לחָייו בתאוַת-נפש לעיני הקיסר. פתאם העירוֹ קול-זעקה מרחוק, וירעד ויפקח עיניו.

“איפה אני? כן, בתוך השוּרה: הסיסמה והתבה: מוֹטָה – אוֹלמיץ. מה-צר לי, כי האֶסקַדרון שלנו יהיה מחר במעמד המלוּאים…” אמר בלבו. “אך אני אבקש, כי יתנו לי להשתתף בקרָב. אפשר שרק אם אעשה כן, אזדמן לפני הקיסר. הנה עוד מעט ויחליפו את השומרים. עוד פעם אחת ארכב סביב סביב, ובשובי אלך אל הגנרל ואבקש מאתו”. רוסטוב התקין עצמו על מרדעתו ויגע בסוסו על-מנת לרכוב עוד פעם אחת מסביב להוּזרים שלו. והנה נדמה לו, שנתרבה האור קצת. משמאל נראה מוֹרָד בלתי-זקוף, ומוּאר היה המוֹרד, ולעֻמתו גבשושית שחורה זקופה כחוֹמה, לפי מה שנראה לו. על הגבשושית ההיא היה כתם לבן, ולא יכול רוסטוב להבין מה הוא: כר נרחב בתוך היער מוּאר באור-הירח, שלג שלא נדוש ולא נמס או בתים לבנים. ולא זאת בלבד, אלא שנדמה לו, שאיזה דבר התחיל מתנועע על-פני הכתם הלבן הזה. “אכן שלג הוא הכתם הזה; כתם – אִין טַש (בלשון צרפת)”, דבּר עם לבבו. “כלום אין כאן טַש…”

“נַטַּשה, אחותי, עינים שחורות. נַ-נַטַּשְׁקָה. (והיא מה-תתפלא באמרי לה, כי ראיתי את הקיסר!) נַטַּשׁה… טַשׁה”… “הֵימִינָה מעט, אדוני, הנה שיחים פה”, קרא אליו הוזַר אחד, אשר על-פניו עבר רוסטוב ברגע ההוא והתחיל מתנמנם על סוסו. רוסטוב הרים ראשו, שכבר הוּרד עד רעמת הסוס, ויעמוד אצל ההוזר. שֵׁנה עזה, שנת ילדים, נפלה עליו. “במה אפוא הרהרתי? אל-נא אשכח. במה שאדבר עם הקיסר? לא, לא-זאת, זאת למחר. כן, כן, נַטַּשְׁקָה… נָטַשְׁתִּי… עזבתּי… עזֹב, עזֹר, הוּזַר… אזוּרים הם ההוזרים. ברחוב טוֶרסקי רכב הוזַר נאזר, אני הרהרתי בו עוד נֹכח בית גוּריֶב… הזקן גוּריֶב… אבל בן-חיל הוא דניסוב! אך כל-זה הבל. העִקר הוא עתה – הקיסר פה. הנה הוא הביט אלי, ורצה לאמר דבר, אך לא נועז… לא כן, אני לא נועזתי. אך זה הבל וריק, והעִקר הוא – שלא לשכוח, שהרהרתי במה שהֻצרכתי, כן-הוא. נַטַּשׁה, עזֹב, כן, כן, כן. זה טוב”. ועוד פעם הוּרד ראשו על צואר סוסו. פתאם נדמה לו, שֶמוֹרים בו. “מה-זאת? מה? מה!… הַכּו! מה-זאת?…” אמר רוסטוב וַיֵּעוֹר מתנומתו. ברגע פקחוֹ את עיניו, שמעו אזניו מלפניו, ממקום מחנה-האויב, שאון קולות ממֻשכים של אלף איש. שני הסוסים, שלו ושל ההוזר, זקפו אזניהם לקולות האלה. במקום, אשר משם הגיעו הקולות, הָדלקה וכבתה אבוקה קטנה אחת, אחרי-כן הָדלקה אחרת, ובכל שורת החיל הצרפתי שעל ההר הָדלקו אבוקות והקולות הלכו וחזקו. רוסטוֹב שמע קול מלים צרפתיות, אך לא יכול להבין מה הן, כי רבּוּ הקולות מאד ויהיו לקול הברה בלולה, כעין אַאַאַאַ! ורררר!

– מה-זאת? מה דעתך? – פנה רוסטוב אל ההוזר העומד אצלו. – הלא במחנה-האויב הוא?

ההוזר לא השיב דבר.

– ומה לך, האינך שומע? – חזר ושאל רוסטוב, אחרי אשר חכה זמן רב לתשובה.

– ומי יודע, אדוני, – ענה ההוזר שלא ברצון.

– על-פי המקום אין זה כי אם האויב, – הוסיף רוסטוב על דבריו הראשונים.

– אפשר שהוא כך, ואפשר שאינו כך, – אמר ההוזר, – הלא לילה הוא. חדל-לך! שובב! – נתן בקולו על סוסו, אשר זע ונע תחתיו.

גם סוסו של רוסטוב נחפז וירקע ברגלו על האדמה המוצקה מקֹר בהטותו אזניו אל הקולות ובהתבוננו אל האבוקות. הקריאות והקולות הלכו וחזקו ובהתבוללם יחד היו להמֻלה גדולה, אשר רק אלפי אנשי-צבא יכלו להשמיעה. האבוקות הלכו הלֹך ורֹב ולפי-הנראה השתרעו לאֹרך המחנה הצרפתי. הַשֵּׁנה לא תקפה עוד על רוסטוב. קריאות השמחה והחגיגה שבחיל-האויב העירו ויעוררו את רוחו. “יחי הקיסר, הקיסר!” שמע רוסטוב באותה שעה בבֵרור.

– לא-רחוק הוא, אין זה כי אם מאחרי השלולית, – אמר רוסטוב אל ההוזר העומד אצלו.

ההוזר אך נאנח וישתעל בכעס ולא ענה דבר. אצל שורת ההוזרים נשמעה שעטת פרסות סוס, ופתאם הציצה מתוך הערפל תמונת אוּנטר-אופיצר הוזרי ודמיונה כתמונת פיל גדול.

– גנרַלים באים, אדוני! – אמר האונטר-אופיצר בקָרבו אל רוסטוב.

רוסטוב רכב עם האונטר-אופיצר לקראת הפּרשים האחדים, אשר רכבו לאֹרך השורה ההיא, ובין-כה לא חדל להתבונן אל האבוקות ואל הקריאות. הוא רכב על סוס לבן. הנסיך בַּגרַטיון והנסיך דולגורוּקוב יצאו עם אדיוטנטים לראות את החזיון המשֻׁנה הזה, את האבוקות ואת השאון שבחיל-האויב. רוסטוב קרב אל בגרטיון וירצה לפניו וַיִּלָּוֶה אל האדיוטנטים בהטותו אזנו להקשיב לדברי הגנרלים.

– הַאמינה לי, – אמר הנסיך דולגורוּקוב אל בגרַטיון, – שאין זה כי-אם מרמה: הוא נסוג אחוֹר ובחיל-המאַסף צוה להעלות מדוּרות ולהרים קול-שאון, כדי להטעותנו.

– השעָרה רחוקה היא, – אמר בגרטיון, – בערב ראיתי אותם על הגבשושית ההיא; אם הלכו להם, הלכו גם משם. אדוני האופיצר, – פנה הנסיך בגרטיון אל רוסטוב, – הצופים המפֻזרים שלו עודם עומדים שם?

– בתחלת הערב עמדו, ועתה לא אוכל לדעת, אדוני הנסיך. צו-נא וארכב שמה עם הוזרים, – אמר רוסטוב.

בגרטיון עצר את סוסו ובטרם ישיב התאמץ להתבונן בקלסתר-פניו של רוסטוב בתוך הערפל.

– אין רַע, אם תתבונן שם, – אמר אחרי שתיקה קצרה.

– הנני.

רוסטוב דפק את סוסו בדרבנות נעליו ויקרא אל האונטר-אופיצר פֶדֶצֶ’נְקָה ואל עוד שני הוזרים ויצַום לרכוב אחריו, והוא רכב במרוצה על-פני המורָד אל המקום, אשר הגיעו הקולות משם. לבו יָרֵא, אבל גם שמח בקרבּו ברכבו עם שני הוזרים בלבד אל מקום-הסכנה שבתוך הערפל הרחוק והסמוי מן העין, אשר לא היה עוד בו איש מאנשי החיל הרוסי. בגרטיון קרא אליו מעל ההר ויזהירהו לבלתּי יעבוֹר את השלולית, אך הוא עשה את-עצמו כאִלו לא הגיעו הדברים אל אזניו, ויוסף לרכוֹב הלאה בלי מעצוֹר, ובכל-רגע הטעוּהו עיניו וירא שיחים נמוכים כראות עצים גבוהים, וּגְבָאִים – כאנשים, ובכל-רגע נתבררו לו טעֻיותיו. בהגיעו במרוצתו אל תחתית ההר, לא ראה עוד אור-אבוקות לא במחנהו ולא במחנה-האויב, אך קולות הצרפתים היו חזקים וברורים באזניו מבראשונה. בעֵמק ראה דמות נהר לפניו, אך כאשר הגיע שמה, הכיר, כי דרך כבוּשה היא ולא נהר. שם עצר את סוסו מעט, מבלי דעת במה יבחר, אם ירכב בדרך ההיא או יעברנה ויעלה דרך השדה השחור על ההר. הדרך הכבושה, שדמתה ליריעה מוּארה בתוך הערפל, היתה בטוחה יותר, כי בה היה נקל יותר להתבּונן באנשים. “לכו אחרי”, אמר וירכב אל מעֵבר לדרך ויחל לעלות במרוּצה על ההר, אל המקום אשר עמדו בו למן העֶרב הצופים הצרפתים.

– הוד מעלתך, הנהו! – אמר אחד ההוזרים מאחריו.

ובטרם הספיק רוסטוב להתבונן בַּדָּבר השחור, אשר נראה בערפל, הבריק זיק-אש וקול-יריה נשמע, וכדור התחיל מזמזם בגֹבה הערפל, כקובל על דבר, ונאלם. קנה-הרובה האחר, שהיה שם, לא בא לידי יריה, אך זיק-אש הבריק על מַחתָּתו. רוסטוב הפך את סוסו ויריצהו בדרך אשר בא. עוד ארבע יריות נשמעו שלא בהפסקות שוות וכדורים נהמו באויר בקולות שונים. רוסטוב עצר את סוסו, אשר כמוהו כאדוניו בא לכלל צהלה לקול-היריות. “הבה עוד אחת, עוד פעם!” דבּר בלבו קול-צהלה. אך יריות אחרות לא נשמעו.

אולם בהקריבו לבוא אל בגרטיון, חזר והריץ את סוסו וביד מוּנפה אל מצחת מצנפתו נגש אליו.

דולגורוקוֹב לא חדל עוד לעמֹד על-דעתו, כי נסוגו הצרפתים משם ורק להטעות את הרוסים העלו אֵש.

– ומה זה מוכיח? – אמר בגשת רוסטוב אליהם. – גם בהִסוֹגם יכלו להשאיר צופים.

– כנראה, אדוני הנסיך, עוד לא כֻלם הלכו להם, – אמר בגרטיון, – עד למחר נמתין, מחר נדע הכל.

– הצופים שעל ההר, אדוני הנסיך, עודם במקום אשר עמדו בו אמש בערב, – אמר רוסטוב ויגחן לפניו, וידו אצל מצחתו, ולא יכול להסיר את בת-צחוק השמחה, אשר שמח על נסיעתו זאת וביחוד על קולות הכדורים.

– טוב, טוב, – אמר בגרטיון, – אני מודה לך, אדוני האופיצר.

– אדוני הנסיך, – אמר רוסטוב, – אשאלה-נא מאתך שאלה.

– ומה שאלתך?

– הנה האסקדרון שלנו הוּשת בחיל-המלואים ליום מחר; אשאלה-נא מאתך לספחני אל האסקדרון הראשון.

– מה שם-משפּחתך?

– גְרַף רוסטוב.

– כן, טוב הדבר. היֵה אצלי בין עושי-דברי.

– בן איליַה אנדרֵיאיץ'? – אמר דולגורוקוב.

אך רוסטוב לא ענהו.

– יכול אני אפוא לקוות, אדוני הנסיך.

– אני אצוה עליך.

“מחר אפשר מאד, כי אֲצֻוֶּה ללכת להגיד דבר לקיסר, – אמר רוסטוב בלבו, – תודה לאל”.

* * *

הקולות והאבוקות שבחיל צרפת באו מחמת-זה, שבשעה שהָכרזה פקֻדת נפוליון לפני מחלקות הצבא, רכב הקיסר בעצמו וסקר את אהלי חילו. אנשי-הצבא הציתו אלֻמות-תבן בראותם אותו וירוצו אחריו ויקראו “יחי הקיסר!” ואלה דברי הפקֻדה:

"אנשי-החיל! חיל רוסיה יוצא לקראתכם למלחמה, להנקם נקמת החיל האוסטרי האוּלְמי. הם הבטליונים אשר הפיצותֶם על-יד הוֹלַבְּרוּן ואשר לא חדלתם מן העת ההיא לדלוק אחריהם עד בואם אל המקום הזה. הפוזיציות אשר בידינו משגב נאמן הן, והם בלכתם לָסֹב אותי מימין יעמידו את אגפם נגדי! אנשי-החיל! בעצמי אַנחה את הבטליונים שלכם. אני אתנהל במרחק ממקום-היריה, אם אתם תבהילו ותָהֹמו בגבורתכם כדרככם את מערכות-האויב; אבל אם אך רגע אחד יהיה הנצחון מוטל בספק, תראו מיד את קיסַרכם מחָרף נפשו למות ראשונה, כי אין לפקפק בדבַר הנצחון, ביחוד ביום שידֻבּר בכבוד הרַגְלִים הצרפתים, הנחוץ כל-כך לכבוד העם כֻּלו.

"אַל תהי הוֹלָכַת פצועים אמתלה להפצת חיל-המערכה! יזכוֹר ויבין כל-אחד, כי עלינו להכניע את שׂכירי-אנגליה אלה, שהשנאה הגדולה לעמנו היא המאזרת אותם חַיִל. הנצחון הזה ישים קץ למלחמתנו, ונוכל לשוב אל בתי-החֹרף, ששם ימצאונו צבאות-צרפת החדשים, הנאספים בעת הזאת בצרפת; ואז יהיה השלום אשר אעשה לפי-כבוד עַמי, לפי-כבודכם ולפי-כבודי.

נפוליון".

יד.

בחמש שעות בבֹקר היה עוד חֹשך. צבא המרכז והמלואים ואגפו הימני של בגרטיון עמדו עוד בלי-נוע; אך באגפו השמאלי החלו מחלקות הרגלים והפרשים ובעלי כלי-התותח, אשר הוטל עליהם לרדת מעל הגבעות ראשונה, להשתער על האגף הימני הצרפתי וּלהתּיקו, על-פי התכנית, אל הרי ביהם, לנוּע ולקום ממשכבותיהם. עשן המדורות, אשר הָשלכו עליהן כל החפָצים המיֻתּרים, נִקר את העינים, וקֹר היה וחֹשך. האופיצרים שתו טה ואכלו פת-שחרית בחפזון, אנשי-הצבא לעסו פַּכְסָמים ורקעו ברגליהם בכדי להתחמם, ומסביב למדורות נאספו חבורות חבורות והשליכו על העצים הבוערים את הנותר מאהליהם, כסאות, שֻלחנות, גלגלים, חביות, כל מה שלא יכלו לקחת עמהם. ראשי-המחלקות האוסטריים שטוּ בין צבאות רוסיה ויהיו כמבשרי היציאה לקראת נשק. כאשר אך נראה אופיצר אוסטרי אצל אהלו של ראש-גדוד, החל הגדוד ההוא לנוע: אנשי-הצבא רצו מאצל המדורות ויסתירו את שפופרותיהם בבתי-שוקיהם ואת שקיהם הקטנים בעגלות ויקחו איש את רובהו ויסתדרו. האופיצרים רכסו את המעילים, חגרו את החרבות, שמו את הילקוּטים עליהם ויסובבו לפני שורותיהם; העגלונים ומשרתי האופיצרים אסרו את הסוסים ויטענו ויחבשו את העגלות. האדיוטנטים וראשי הבטליונים והגדודים עלו על סוסיהם ויצטלבו ויזהירו בפעם האחרונה את העגלונים הנשארים על המעשים אשר עליהם לעשות, והקול האחד, קול אלפי רגלַים דורכות יחד, נשמע ולא נפסק. פלוגות מרֻבָּעות נסעו ולא ידעו, אנה הם נוסעים, ולא ראו בעד האנשים הסובבים אותם, בעד העשן הרב ובעד הערפל, שהיה הולך ורב, לא את המקום שיצאו משם ולא את המקום שבאו לשם.

איש-הצבא ההולך בדרך הוא מֻקף, מֻגבּל ונמשך בכֹח גדודו, כיורד-ים באניה שהוא נמצא בה. יכול הוא להרחיק לכת עד אפסי-ארץ, לבוא אל מקומות זרים נוראים, אך בכל-עת ובכל-מקום הוא רואה מסביב לו – כשם שהמפליג בים רואה בכל-עת ובכל-מקום רק את גגות אניתו ותרניה וחבליה – רק את חבריו הראשונים ואת השורות הסמוכות לו ואת השרים הממֻנים עליו ואת כל הדברים המצוּים בחבורתם. על-פי-רֹב אין איש-הצבא מבקש לדעת, מה טיבם של המקומות, שגדודו עובר בהם; אבל ביום-קרָב רוח אחרת נצנצת בו, בת-קול סובבת במחנה ולוחשת לכל-אחד, כי חדשות וּנצורות תֵּעָשינה עוד-מעט, ומביאה אותו לידי סקרנות, אף-על-פי שאין דרכו בכך. בימי-קרָבות משתדלים אנשי-הצבא בנהמת-לבם לצאת מגבול הענינים הנוגעים בגדודם, והם מטים אזניהם ומסתכלים וחוקרים ודורשים בתאוַת-נפש על-אודות המעשה אשר יֵעשה מסביב להם.

הערפל חָזַק כל-כך, שגם אחרי עלות הבֹקר לא נראה דבר לעַיִן במרחק עשרה צעדים. שׂיחים נִדמו כעצים רמים ונשאים, חלקות-שדה – כבקעות עמֻקות. בכל-מקום ובכל-עבר היה אפשר להכּשל באויב שאינו נראה במרחק עשרה צעדים. אבל זמן רב הלכו הצבאות דרך הערפל הזה במעלות ובמורדות, בין גנים וגדרות, על אדמה חדשה ומשֻׁנה, והאויב לא נקרה לפניהם. להפך, כאשר הוסיפו ללכת כן נודע להם, כי עוד גדודים רוסיים הולכים לפניהם, מאחריהם ומכל-עבָרים בדרך ההיא. כל-אחד מאנשי-הצבא הרגיש נחת-רוח בהִודע לו, כי אל המקום שהוא הולך, כלומר אל מקום שאינו ידוע לו, הולכים עוד רבים מחבריו.

– גם הקוּרְסְקִיִּים עברו, – אמרו בשורות זה לזה.

– כמה מרֻבּים אנשי-חֵילנו שנאספו פה! תמול בערב ראיתי, כשהעלו את המדורות, לא נראה קץ להן. אין זו אלא מוסקבה!

אף-על-פי שאיש מראשי-המחלקות לא קרב אל השורות ולא דבּר עם אנשי-הצבא (כבר ראינו במועצה הצבאית, כי ראשי-המחלקות היו עצובים ולא לרצון היה להם כל הקרָב הזה, ועל-כן רק עשו כאשר צֻוּוּ ולא נתנו את לבם לשַׂמח את אנשי-צבאם), הלכו כֻלם בשמחה, כדרך שכּל אנשי-חיל הולכים למעשה-מלחמה, וביחוד למעשה-השתערות. אבל, אחרי עברם כשעה אחת בעבִי-הערפל, הֻזקקו רֻבּם לעמוד, ובכל השורות עברה הידיעה המרגזת על-דבר הפרעת-הסדר הגוררת מבוכה ומהומה. כיצד נמסרת ידיעה זו מאיש לאיש, קשה מאד להגיד; אבל אין כל ספק, כי היא נמסרת בדיוק מרֻבּה ומתפשטת מאליה במהירות, בלי-שאון ובלי-מעצור, כמים הנגרים במורָד. אִלו היה שם צבא-רוסיה לבדו בלי בעלי-ברית, אפשר שהיה עובר עוד זמן רב, עד שהיתה הפרעת-סדרים זו מתבררת לכל המחנות; אבל עכשו, שהיה נקל ונעים לתלות את הקולר באשכנזים ולהוסיף שדרכם לקלקל בכל-עת, הֻברר מיד לכֻלם, שהֻפרעו הסדרים באשמת “בעלי-הנקניקים”, והוא ענין לא-טוב.

– למה-זה עמדוּ? הגדרו את הדרך? אולי פגעו בצרפתי?

– לא, לא נשמע. אִלו פגעוּ בו, היה מורה מיד.

– הם האיצו לצאת, ועכשו נתעכבו בלי-טעם באמצע השדה, – האשכנזים הארורים הם העוכרים. הוי שֵׁדים מתעים!

– אני הייתי שולח אותם ללכת ראשונה. והם לוחצים זה את-זה מאחור. עתה אנחנו עומדים פה רעבים.

– ומה יהיה שם? עד-אנה? הפרשים גדרו, לפי-הנשמע, את הדרך, – אמר אופיצר אחד.

– הוי אשכנזים ארורים, את ארצם אינם יודעים! – אמר אופיצר אחר.

– מאיזו דיביזיה אתם? – צעק אדיוטנט בגשתו על סוסו.

– מהשמונה-עשרה.

– אם-כן מה לכם פה? מכבר היה לכם לעבור לפנים; עתה לא תגיעו שמה עד הערב.

– אך אלה צִוּוּיֵי-שטוּת; אינם יודעים בעצמם מה שהם עושים, – אמר האופיצר וירכב הלאה.

אחרי-כן בא גנרל רוכב-סוס ויגער בקול גדול, אך לא בלשון-רוסיה.

– טַפַא לַפַא, ומה הוא בוטה אין לדעת, – אמר אחד מאנשי-הצבא כמחַקה את הגנרל, אחרי אשר נטה זה משם. – לוּ היה לאל-ידי, כי עתה הרגתי את כל הנבלים האלה יחד!

– בשעה התשיעית נצטַוינו להיות שם ואנחנו לא עברנו עוד גם חצי-הדרך. כך הם נוהגים! – נשמע מעבָרים שונים.

ורוח-העֹז, אשר נחה על אנשי-הצבא בצאתם, נהפכה מעט מעט לרגשי תרעומות וזעף על הַצִּוויים, שלא נתּנו לצאת לפעֻלה, ועל האשכנזים.

סבת הערבוביה היתה זו, שאחרי יציאת הפרשים האוסטריים, שהלכו באגף השמאלי, גמרו השרים העליונים, שהמרכז הרוסי מרֻחק יותר מהראוי מהאגף הימני, וכל הפרשים נצטוו בגלל-זה לעבור ימינה. אז התחילו אלפי הפרשים לעבור על-פני הרַגלִים, והרַגלִים הֻכרחו להמתין.

בראש המחנה נפלה קטטה בין השר האוסטרי, מנהל המחלקה ההיא, ובין גנרל רוסי. הגנרל הרוסי צָוַח ודרש, שיעכּבו את הפרשים, והאוסטרי הביא ראיות, כי לא בו האשם, כי-אם בשרים העליונים. ואנשי-החיל עמדו בין-כה עצובי-רוח וידיהם החלו לִרְפּוֹת. אחרי עמדם שעה אחת, חזרו והלכו הלאה והתחילו יורדים אל תחתית ההר. על ההר התפזר הערפל קצת, אולם במורדות, במקום אשר בא החיל, נתעַבָּה עוד יותר. ופתאם נשמעו יריות מתוך הערפל, בראשונה בלי-סדר ובהפסקות שאינן שוות: “טְרַטטַה… טַט”, ואחרי-כן הלכו הלֹך ורֹב, וסדר נהיה בהן, וככה פרץ קרָב על-יד נחל גוֹלְדְבַּךְ.

הרוסים, אשר לא שערו, כי יפגעו את האויב למטה על-יד הנחל ופתע-פתאם נקרָה לפניהם בתוך הערפל, אשר לא שמעו מפי שרי-השרים כל מלה מאַזֶּרת-חיל, וכֻלם הכירו וידעו, כי בוששו לבוא, ואשר בעבי-הערפל – זה עִקרו של דבר – לא ראו מאומה לפניהם ומסביב להם, – נלחמו עם אויבם בעצלתים וברפיון-ידים, פעם הקריבו ופעם חזרו ועמדו תחתם, כי על-כן לא הגיעו אליהם בעתּם פּקוּדי השרים והאדיוּטנטים, אשר תעו בערפל כעִורים ולא מצאו את מחלקותיהם. כזאת היתה תחלת הקרָב לשלש המחלקות הראשונות, שירדו מן ההר. המחלקה הרביעית, שקוּטוזוֹב בעצמו נמצא אצלה, עמדה על גבעות פְּרַצֶּן.

בעמקים, שהקרָב פרץ בהם ראשונה, היה עוד הערפל מעֻבּה, ועל הגבעות נזדכּך מעט, אך גם שם לא נראה דבר ממה שנעשה ממול המקום ההוא. ההיה באמת כל חיל-האויב רחוק משם עשרה תחומים, כאשר שערו שרי-הצבאות, אם נמצא במקום ההוא ממש, בתוך חומת-הערפל, לא ידע איש עד השעה התּשיעית.

בתשע שעות בבֹקר מִלא הערפל את העמקים כמים לים מכסים, אך על-יד הכפר שְׁלַפַּנִּיץ, על הגבעה אשר עמדו עליה נפּוֹליוֹן וסביב לו מַרְשַׁלָּיו, היה אור-בֹקר בהיר. ממעל לו הזהירו שמים כחֻלים וצחים, והשמש התנודד בדמות כדור נבוב, גדול ואָדֹם, על-פני ים-החָלב של הערפל. לא רק כל חיל-צרפת, כי-אם גם נפוליון בעצמו עם השטבּ שלו נמצא לא מעֵבר לשלוליות ולעמקי הכפרים סוֹקוֹלניץ ושלַפַּניץ, אשר אמרו הרוסים לעברם ולהִשָׂגב מאחריהם ולערוך קרָב משם, כי-אם בעבר הנחל מזה, וקרוב היה אל צבאות-רוסיה כל-כך, שבלי כלי-מחזה היה יכול להכיר בין רוכב-סוּס לרגלִי. הוא הקריב מעט יותר מִמַּרשַׁלָּיו אל מול חיל-רוסיה ועמד על סוס ערבי קטן ואפור ואדרת כחֻלה עליו, היא האדרת אשר היתה עליו בעָרכוֹ את המלחמה עם איטליה, וישקף בלי דבּר דבר על הגבעות, אשר כמו צצו ועלו מים-הערפל ואשר נראו עליהן מרחוק צבאות-רוסיה, ויט אזנו לשמוע את קולות היריה שבעמק. בפניו, אשר דלו עוד בעת ההיא, לא נע גם שריר אחד; עיניו הנוצצות היו מכוֹנָנות בלי-נוע אל מקום אחד. כאשר דִּמה כן היה: מקצת צבאות-רוסיה כבר ירדו אל העמק, אל עברי הברֵכות והאגמים, ומקצתם החלו לרדת מגבעוֹת פּרַצֶּן, מאותן הגבעות, אשר היה את לבבו להשתער עליהן וחשב אותן לשערי הפוזיציה ההיא. בעד הערפל ראה, כי בשפלה שבין שני ההרים על-יד הכפר פְּרַץ הלכו הרוסים כֻּלם בדרך אחד וכידוניהם הנוצצים עליהם, הלֹך וירֹד אל העמקים הקטנים, ופלוגה אחרי פלוגה טבעה בתהום-הערפל. על-פי הידיעות שהגיעו אליו בערב, על-פי קולות הגלגלים והצעדים אשר נשמעו בלילה בשורות הצופים, על-פי חסרון הסדרים בנסיעת מחנות-רוסיה ועל-פי כל מה שהיה אפשר לשעֵר, ראה בבֵרור, כי ממלכות-הברית חושבות, שהוא רחוק מהן, כי הפלוגות, שנסעו על-יד פּרַצֶּן, היו מרכזו של החיל הרוסי וכי המרכז הזה כבר הָחלש כשִׁעור הנחוץ לו, כדי להשתער עליו ולהצליח. ובכל-זאת לא החל עוד את מעשה-הקרָב.

היום ההוא היה יום-חג לו – יום שנתּן בו הכּתר על ראשו. לפני עלות הבֹקר נרדם שעות אחדות ואחרי-כן ישב על סוסו ויצא אל השדה, והוּא בריא, שמח ורענן, ולבו לב-אדם בשעת חדוה ובטחון, לעת נראה לו, שלא יבּצר דבר ממנו. בלי-נוע עמד והביט אל הגבעות הנשקפות מבעד האֵדים, ועל פניו הקרים נראה הרשֶׁם המיֻחד של בוטח בכֹחו ובהצלחתו הראויה לו, הוא הרשֶׁם המצוי על פני נער אוהב ומצליח באהבתו. הַמַּרשַׁלים עמדו מאחריו ולא ערבו את לבבם להפריעו, והוא הביט פעם אל גבעות פּרַצן ופעם אל השמש היוצא יָצֹא וָאוֹר מתוך הערפל.

כאשר יצא השמש וַיָּפץ פלגי אורו וזהרו על השדות ועל שכבת האֵדים, הסיר נפוליון את נעל-ידו מעל כפו הלבנה והיפה (כמו חכה אך ליציאת-שמש זו בלבד) וירמוז בה לַמַּרשלים ויצַו להחל. המרשלים רכבו במרוצה עם האדיוטנטים אל עבָרים שונים, ובעוד רגעים אחדים נסעו רֹב צבאות-צרפת אל גבעות פּרַצן, אשר סרו צבאות-רוסיה מעליהן בלכתם הלֹך וירֹה שמֹאלה אל העמק.

טו.

בשמונה שעות יצא קוטוזוב על סוסו אל עבר כפר פְּרַץ בראש המחלקה הרביעית של מילורַדוביץ', אשר הוטל עליה לבוא ולעמוד תחת מחלקות פּשִׁבּישֶבסקי ולַנְזֶ’רוֹן, שכבר ירדו למטה. הוא ברך את אנשי הגדוד הקדוֹמַני ויצַו לנסוע, ובזה הראה לדעת, כי הוא בעצמו אומר לנהל את המחלקה הזאת. בבואו לפני פרַץ עמד מִרכֹּב. הנסיך אנדרי עמד מאחריו בתוך החבורה הגדולה, חבורת בני-לויתו המרֻבּים של המצבּיא הראשי. הנסיך אנדרי הרגיש בעצמו, שלבו הומה וסוער והוא מתאפק עם-זה ושוקט כדרכו של אדם בבוא הרגע, שחכה לו ימים רבים. הוא היה בטוח, כי בא “יום טוּלוֹן” או “יום גֶּשֶׁר-אַרְקוֹל” שלו. איך יהיה הדבר הזה, לא ידע, אך בטוח היה בכל-לבו, כי היֹה יהיה. מקומם ומצבם של צבאות-רוסיה היו ידועים לו, במדה שהיה אפשר לאיש מאנשי החיל הרוסי לדעתם. מהתָּכנית האֶסטרַטֵּגית, אשר המציא בעצמו ואשר הֻברר לו עליה, כי אין להעלות עוד גם על לב להוציאה לפעֻלה, כבר הסיח דעתו. באותה שעה כבר קבל והבין את תכניתו של וַירוֹטֶר, אבל עִיֵּן במקרים היכולים לבוא וימצא סברות וחשבונות חדשים, אשר על-פיהם היה אפשר, שיצטרכו למהירות-שִׂכלוֹ ולאֹמץ-רוחו.

משמאלו מלמטה הגיע קול-היריה שבין הצבאות, אשר לא נראו לעין. לפי מה שנדמה לו לנסיך אנדרי, היה עתיד הקרָב להתרכז שם. “שם יאֻנה מכשול, ושמה אֶשָּׁלַח – אמר בלבו – עם בריגַדה או עם דיביזיה, ושם אלך בראש ודגל בידי, הלֹך וְנַפֵּץ את כל אשר יִמָּצא לפני”.

הנסיך אנדרי לא יכול להביט במנוחה אל דגלי הבטליונים העוברים לפניו. בהסתכלו בדגל, עלה בכל-פעם הרעיון על לבו: “אפשר שזהו הדגל, שאני עתיד לשאתו בלכתי לפני החיל”.

הערפל, אשר כסה את המקום כל-הלילה, השאיר אחריו על הגבעות לעת-הבֹקר אך כפור, אשר החל לֵהָפֵךְ לטל, אולם בעמקים היה פרוש עוד בדמות ים לבן, אשר עינו כעין-החָלב. מאום לא נראה משמאל בעמק, אשר ירדו אליו הרוסים ואשר הגיעו קולות-היריה משם. ממעל לגבעות היו שמַים כחֻלים וטהורים וגלגל-החמה ברֹב גָּדלוֹ מימין. הרחק מלפנים, מעבר לים-הערפל, נשקפו הגבעות הצומחות עצי-יער, אשר נודע, כי חנו צבאות-האויב עליהן, וגם נראה שם איזה דבר. ימינה נכנסה הגוַרדיה לתוך הערפל, ובלכתה השמיעה קול צעדים וגלגלים, ולפעמים גם הִבריקה בכידוניה; שמֹאלה, מעבר לכפר, קרבו פרשים בהמונים רבים כאלה וטבעו בים-הערפל. מלפנים ומאחור הלכו הרגלים. המצביא הראשי עמד במוצָאי הכפר והחיל יצא ועבר לפניו. בבֹקר ההוא נראה קוטוזוב כיגע-כח ונוח לכעוס. הרַגלִים, שעברו לפניו, עמדו מלכת, והם לא נצטוו לעמוד, אות כי נקרה מַעצור לפניהם.

– עד-אנה לא תאמר להם, כי יֵחָצוּ לפלוּגות בטליוניות וְיָסֹבּוּ את הכפר? – אמר קוטוזוב בזעם אל אחד הגנרלים, אשר נגש אליו על סוסו. – איככה לא תבין, אדוני הגנרל, כי לא נוכל להשתרע ברחוב הכפר לארכו בשעה שאנו יוצאים לקראת נשק.

– אני אמרתי, אדוני המרוֹמָם, להסתדר מאחרי הכפר, – ענה הגנרל.

קוטוזוב התחיל צוחק צחוק-לעג עז.

– אכן הַשְׂכֵּל תשכיל, אם תָּגֹל את שוּרת חילך לעיני האויב, השכּל תשכיל מאד.

– האויב עודנו רחוק, אדוני המרומם. על-פי הדיספּוזיציה…

– הדיספוזיציה! – גער בו קוטוזוב בחֵמה ולעג. – ומי אמר לך זאת?… הואילה לעשות, כאשר ֻצוֵּיתָ.

– יקירי, – לחש נֶסוִיצקי צרפתית לנסיך אנדרי, – הזקן שלנו זָעֵף היום מאד.

ברגע ההוא רכב ובא במרוצה אופיצר אוסטרי אל קוטוזוב, ציצת-נוצה ירֻקה על מגבעתו ומעיל לבן עליו, וישאלהו בשם הקיסר: “היצאה המחלקה הרביעית לקרָב?”

קוטוזוב לא ענהו וַיַּסֵּב פניו ומבטוֹ פגע שלא בכַוָּנתו בנסיך אנדרי, אשר עמד אצלו. בראותו את בולקונסקי, הֵקל את רשֶׁם החֵמה והלעג, אשר היה על עיניו, כמבין ומודה, שאין האדיוטנט שלו אשם במה שנעשה. ובלי השֵׁב דבר לאדיוטנט האוסטרי, פנה אל בולקונסקי ויאמר אליו צרפתית: – לך-נא, יקירי, וּראה, אם עברה הדיביזיה השלישית דרך הכּפר. צַו אותה לעמוד ולחכוֹת לפקֻדתי.

הנסיך אנדרי אך נטה משם וקוטוזוב חזר והעמידוֹ.

– וּשאל, אם הצגו המורים על מקוֹמותיהם, – הוסיף. – מה האנשים האלה עושים, מה הם עושים! – אמר במהירות אל עצמו, ולאוסטרי עוד לא השיב דבר.

הנסיך אנדרי הריץ את סוסו לעשות את דבר שוֹלחוֹ.

אחרי עברוֹ את כל הבטליונים, שהלכו לפניו, עכב את הדיביזיה השלישית וראה, כי באמת לא נמצאה שוּרת מוֹרים לפני הצבאות הנוסעים. ראש-הגדוד, שנסע ראשונה, תמה מאד על פקֻדת המצביא הראשי לשלוח שורת מורים מפֻזרים בראש המחנה. ראש-הגדוד הזה היה בטוח, כי עוד צבאות רוסיים הולכים לפניו וכי אי-אפשר לאויב, שיהיה קרוב להם יותר מעשרה תחומים. באמת לא נראה לעין מלפנים אלא מקום-מדבר הולך ויורד אל העבר ההוא ועוטה ערפל עבה. הנסיך אנדרי צוה בשם המצביא הראשי למלא את החסרון וירכב מהר בדרך אשר בא. וקוטוזוב עודנו עומד במקום ההוא, וגופו, גוּף שָׁמֵן של איש זקן וכבד, עמוס על המרדעת, והוא מפהק בכבדות ובעינים עצומות. אנשי-החיל חדלוּ לנסוע, אך עמדו איש רובהו אצל רגלו.

– טוב, טוב, – אמר אל הנסיך אנדרי ויפן אל גנרל אחד, אשר החזיק שעון בידו ודבּר אליו, כי עת לצאת, כי כל מחלקות האגף השמאלי כבר ירדו.

– עוד נספּיק, אדוני הגנרל, – אמר קוטוזוֹב מתוך פּהוק. – עוד נספּיק! – חזר ואמר.

באותה שעה נשמעו מאחרי קוטוזוב מרחוק קולות גדודים מבָרכים, והקולות הלכו וקרבו במהירות לכל אֹרך השורה המתוחה, שורת צבאות-רוסיה, שהלכו לעלות על אויביהם. נכּר היה, כי מי שהֻבעו לו ברכות-השלום האלה נסע במרוצה. כאשר החלו אנשי הגדוּד, אשר עמד קוטוּזוב אצלו, לשאת את קוֹלם אף הם, נטה קוטוזוב מעט הצדה ויקמט מצחו וישא עיניו. בדרך ההולכת מפרַצן נסע במרוצה כמין אסקדרון של רוכבים לבושים בגדי-צבעונים שונים. שנים מהם רכבו זה אצל זה רכיבת דהרה עזה: אחד היה לבוש מעיל שחור, וציצת-כּוֹבעו לבנה, וסוסו כמין סוס אנגלי אָדֹם, והשני לבוש מעיל לבן והוא רוכב על סוס שחור כעורב. אלה היו שני הקיסרים עם בני-לויתם. קוטוזוב קרא אל החיל העומד: “סְמִירְנוֹ!” בִּדְבֵקוּת יתרה של פקיד רגיל בשעת עמידתו בשורה ויקרב על סוסו בקִדה של ברכה אל הקיסר. כל תארו ותנועותיו שֻׁנו פתאם. מראהו נהפך למראה שפל-רוח, שאין בינתו נחשבת בעיניו למאומה. בהשתדלות יתרה של הבעת-כבוד נגש אל הקיסר אלכסנדר ויברכהו, ונכּר היה בו בקיסר, שלא נעמה לו אותה ההשתדלות.

רק כשארית אֵד, שנתפזר על-פני שמים טהורים, עבר רשֶׁם לא-נעים על פני הקיסר המלאים עלומים ואֹשר וכרגע חלף הלך לו. ביום ההוא אחרי חליו הקל, היו פניו דלים קצת מביום אשר ראה אותו בולקונסקי בפעם הראשונה מחוץ-לארץ בשדֵה-אוֹלמיץ; אבל גם פה נראתה ההתאחדות הנחמדה, התאחדות הגדֻלה והענוָה בעיניו האפורות היפות, ועל שפתיו הדקות רחפו כל הרשמים השונים, שהיו מסֻגלות לעשות על רואיהן, וביחוד רֹשֶם תֹּם העלומים הטהורים.

בשעת הבקור שבשדה-אוֹלמיץ היה גדול ונִשא יותר למראה, ופה נראה עליז ותקיף בדעתו יותר. אחרי רכבוֹ במרוצה רבה שלשה תחומים, אדמו פניו קצת, ובעצרו את סוסו נאנח אנחת עיף שב למנוּחה וישם עיניו על בני-לויתו המלאים עלומים ותנועה כמוהו. צַ’רטוריז’סקי ונוֹבוֹסִילצֶב והנסיך בולקונסקי וּסְטְרוֹגַנוֹב ואחרים כמוהם, כֻּלם אנשים צעירים, מלֻבשים בגדי-עֹשר, רוכבי-סוסים צעירים, מפֻנקים ויפים, שזה-מעט הזיעו קצת, עמדו מאחרי הקיסר ושׁחו ושחקו זה אל זה. הקיסר פרַנץ, איש צעיר בעל פנים ארֻכּים ואדֻמים, ישב ישיבה מיֻשרה מאד על סוס צעיר שחור ויפה וישקף על סביביו בדאגה ובמתינות. אחרי-כן קרא אליו את אחד האדיוטנטים הלבנים שלו וישאלהו דבר. “בודאי שאל, באיזו שעה יצאו”, אמר הנסיך אנדרי בלבו, בהתבוננו אל מיֻדעו הישן הזה ובלי יכֹלת לעצור שפתיו מבת-צחוק קלה לזֵכר הראיון, אשר זכה לו. בבני-לויתם של הקיסרים היו שלֹשים רוסים ואוסטרים, בחורים וטובים מגדודי גוַרדיה וגדודים אחרים, ומקצתם רכבו על סוסים יפים מכֻסים מעטפות משֻׁבָּצות, מן הסוסים המוכנים לקיסר, שהֻצרכו להרגילם היטב.

כמו בפרֹץ רוח-שדה צח דרך חלון שנפתח בחדר סתום מכל-צד, כן נשב על השטַב הנעצב של קוטוזוב רוח עלומים ואֹמץ ובטחון על-ידי הצעירים האלה בבואם שמה במרוצתם.

– ולמה לא תָחֵל, מיכאיל לַרִיוֹנוֹביץ'? – פנה הקיסר אלכסנדר אל קוטוזוב בחפזון ובאותו הרגע שָׂם עיניו דרך-כבוד על הקיסר פרַנץ.

– אני ממתין קצת, אדוני הקיסר – ענה קוּטוּזוב בהשתחוותו בכבוד.

הקיסר הטה אזנו והרעים פניו קצת ועשה את-עצמו כאִלו לא שמע, מה שענהו זה.

– ממתין אני קצת, אדוני הקיסר, – חזר ואמר קוטוזוב (והנסיך אנדרי ראה, כי שפתו העליונה של קוטוזוב רעדה שלא כדרכה באמרו “ממתין אני קצת”). – עוד לא כל מחלקותינו נאספו.

הקיסר שמע את תשוּבתו, אך נראה בו, שלא יָשרה בעיניו; כי הניע כתפיו העקומות קצת וישם עיניו על נובוסילצֶב העומד אצלו וכמו התאונן על קוטוזוב במבטו זה.

– הן לא ב“צַרִיצִין לוּג” אנחנו, מיכאיל לַריונוביץ', ששם אין מתחילים את החגיגה עד שיבואו כל הגדודים, – אמר הקיסר, אחרי שימו את עיניו שנית על עיני הקיסר וכמו העירוֹ בזה להשתתף קצת או, לכל-הפחות, להקשיב, מה שהוא אומר; אך הקיסר פרנץ הוסיף לפנות כה וכה ולא הקשיב.

– בגלַל-זה לא החלותי עוד, אדוני הקיסר, – אמר קוטוזוב בקול רם, כדואג פן לא ישמעו דבריו, ועוד פעם נראה זעזוע על פניו. – לא החלותי עוד, בגלַל אשר לא לחגיגה באנו ולא אל "צריצין לוּג'', – אמר בלשון ברורה ובדקדוק באותיות.

בני-לויתו של הקיסר הביטו זה אל זה כהרף-עין כֻּלם כאחד ותלונה ותוכחה נראו על כל פנים. “בכל זקנתו הַמֻּפלגת, לא היה לו לאמר כזאת, כזאת לא היה לו לאמר”, הביעו הפנים האלה.

הקיסר הסתכל בשום-לב בעיני קוטוזוב, בחשבו, כי יוכל לאמר עוד דבר. אך קוטוזוב עמד בכפיפת-ראש ונראה בו, שגם הוא מחכה. השתיקה נמשכה כשִׁעור רגע שלם.

– אולם, אם תצַוֵּני, אדוני הקיסר, – אמר קוטוזוב וירם ראשו וקול-דבּורו חזר והיה לקול גנרל נכנע, שאין בו דעה ושֶׁכָּל-כֹחו אך לשמור ולעשות.

והוא הסיע את סוסו ויקרא אליו את ראש מחלקתו של מילורַדוביץ' ויגד לו, כי הם מצֻוִּים לעלות על האויב.

החיל חזר ונע ממקומו, ושני בטליונים מבני הגדוד הנוֹבגוֹרוֹדי ואחד מבני הגדוד האַפִּשֵׁרוֹני התחילו הולכים לפנים ועוברים על-פני הקיסר.

בשעה שעבר הבטליון האַפִּשֵׁרוֹני הזה, קפץ מילוֹרַדוביץ' האדמוני ורכב ראשונה בלי אדרת, ורק במעיל ובאוֹרדנים ובציצת-נוצה גדולה על כובעו הַמָּפנה כֻלו הצדה, ויברך את הקיסר כבן-חיל מהיר ויעצור את סוסו לפני הקיסר.

– יעזרך אלהים, גנרל, – אמר הקיסר אליו.

– עשׂה נעשה, אדוני הקיסר, כל אשר תמצא ידנו, – ענה מילורַדוביץ' צרפתית בשמחה, אבל הברתו המקֻלקלת העירה צחוק לעג קל בפי האדונים הנכבדים בני לוית הקיסר.

מילורַדוביץ' הפנה את סוסו אחורנית ויעמוד במקצת מאחרי הקיסר. ואנשי הגדוד האַפּשרוני התעוררו, בדעתם כי הקיסר קרוב אליהם, ויעברו בצעדי-און ובסדר יפה לפני הקיסרים ובני-לויתם.

– בני-חיל! – קרא מילורַדוביץ' בקול רם מתוך שמחה ובטחון בכֹחו, ולפי-הנראה התעורר כל-כך לקול-היריה, לקרבת מעשי-המלחמה ולמראה האַפּשרוניים המתחזקים, אשר היו חברים לו עוד בימי סובורוב ועתה עברו בצעדי-און על-פני הקיסרים, שלא זכר ברגע ההוא, שהקיסר באותו מעמד. – בני-חיל! לא בפעם הראשונה אתם באים ללכּוד כפר! – קרא אליהם.

– עשׂה נעשה בכל-כֹחנו! – קראו אנשי-הצבא.

סוסו של הקיסר נרתע לאחוריו לקול הקריאה הזאת, ששמע פתאם. הסוס הזה, אשר נשא על גבו את הקיסר עוד בבַקרו את צבאותיו ברוסיה, נשא את רוכבו פה בשדה אויסטֶרליץ וסבל את דפיקות רגלו השמאלית, אשר דפק אותו בה בטרדת רוחו, והעמיד אזניו לקולות-היריות כמו בשדֵה מַרס, מבלי הבין, מה הקולות האלה שהוא שומע ומה ענין סוסו השחור של הקיסר פרַנץ אצלו ומבלי דעת מאומה מכל אשר דבּר והרהר ביום ההוא האיש אשר רכב עליו.

הקיסר חִיֵּךְ ופנה אל אחד ממקֹרביו, ברמזו על בני-החיל האַפּשרוניים, ואמר לו איזה דבר.

טז.

קוטוזוב רכב במתינות בלוית אדיוטנטָיו אחרי תופשי-הַקַּרַבִּינים.

כאשר עבר כחצי-תחום עם המחלקה הזאת מאחריה, עמד אצל בית בודד ועזוב (לפי-הנראה היה בית-מלון קֹדם לזה) בראש שני דרכים. שני הדרכים ירדו אל תחתית-הר וּצבאות הלכו בשניהם.

הערפל החל להתפזר ועל הגבעות מנגד, במרחק תחומים שנַים, נראתה דמות מחנות-האויב. קול-היריה במורד משמאל נשמע יותר מקדם לזה. קוטוזוב עמד מֵרכֹב ודבּר עם גנרל אוסטרי. הנסיך אנדרי, שעמד אצלם מאחריהם, התבונן בהם ויפן אל האדיוטנטים באמרו לבקש מאתו קנֵה-רֹאִי.

– ראו-נא, ראו, – אמר האדיוטנט ההוא בעינים מכוֹנָנות לא אל החיל הרחוק, כי-אם אל מורד ההר אשר לפניו: – צרפתים פֹּה!

שני הגנרלים והאדיוטנטים נחפזו לאחוז בקנה-הראי גם חטפו אותו בחָזקה אישׁ מידי רעהו. כל פנים שֻׁנו פתאם ואימה ופחד נראו עליהם. אמֹר אמרו, כי הצרפתים רחוקים מהם שני תחומים, והם נראו בפתע-פתאם אצלם במקום ההוא ממש.

– האויב הוא?… לא!… ראו-נא, הנהו… אין כל ספק… מה-זאת אפוא? – נשמעו קולות.

הנסיד אנדרי ראה בלי עזרת קנה-ראי, כי פלוגה גדולה של צרפתים עולה מלמטה מימין לקראת האַפּשרוניים, והיא רחוקה לא יותר מחמש מאות צעד מן המקום, אשר עמד בו קוטוזוב.

“הנהו, זהו הרגע הגדול! עת לעשות היא לי”, אמר הנסיך אנדרי בלבו וידפוק את סוסו ויגש אל קוטוזוב. “יש לעצור את האפּשרוניים, אדוני המרוֹמָם!” קרא בקול גדול. אך כהרף-עין כסה ענן-עשן על הכל וקול איש נבעת ונדהם נשמע מאצל הנסיך אנדרי, קול צועק: “קץ בא, אַחַי!” וקריאה זו היתה בפקֻדת מצבּיא: הכל התחילו נָסים בבהלה.

המונים המונים הולכים ורבים נסו מבֹהלים ודחופים אל המקום, אשר לפני חמשה רגעים עברו בו הצבאות לפני שני הקיסרים. ולא רק קשה היה לעצור את ההמון הרב הזה, כי-אם גם לא היה אפשר לאיש, שלא יסוג אחור בעצמו יחד עם הסובבים אותו. בולקונסקי התאמץ אך לבלתּי הִבָּדֵל מתוכם ויבט סביבו בתמהון ובלי יכֹלת להבין את הנעשה לפניו. נסוִיצקי צעק אל קוטוזוב בפנים אדֻמים, מלאים זעם ומשֻׁנים במראיהם מבכל-עת, כי אם לא יסור משם כרגע יִלָּקח בשבי בלי כל ספק. אך קוטוזוב לא סר ממקומו, ומבלי הָשב דבר הוציא את מטפּחת כיסו. מִלֶּחיו נזל דם. הנסיך נדחק ונגש אליו.

– הנפצע אדוני? – שאל את קוטוזוב וביגיעה עצר ברעד שפתו התחתונה.

– לא פֹּה הפצע, כי-אם שם! – אמר קוטוזוב בלחצו את המטפחת אל לחיו הפצועה וירמוז על הַנָּסים מן המערכה. – עֲצֹר אותם! – נתן בקולו קול-צעקה וידפוק את סוסו, כי הֻברר לו כנראה מיד, שלא יוכל איש לעצרם, וירכב ימינה.

והנה זרם חדש, זרם אדם רב, תקף אותו ויהדפהו אחור.

אנשי-הצבא היו צפופים כל-כך במנוסתם, שכּל מי שֶׁנִּתַּן ביניהם לא יכול לצאת מתוכם אלא בקֹשִי. זה צעק: “לֵךְ! מה לך, כי עמדת?” זה הפך פניו ויוֹר ברובהו באויר בלי-טעם; זה הכה את הסוס, אשר רכב עליו קוטוזוב בעצמו. בעמל רב עד-מאד יצא קוטוזוב מזרם ההמון הזה שמֹאלה וירכב עם בני-לויתו, שהתמעטוּ יותר ממחציתם, אל המקום, אשר נשמעו משם יריות כלי-תותח קרובים. במורַד ההר ההוא, בתוך ענן-העשן, ראה הנסיך אנדרי, אשר נדחק ויָצא מתוך ההמון בהתאמצו להיות קרוב אל קוטוזוב, סוללה רוסית, אשר לא חדלה עוד לירות וצרפתים רצים אליה. למעלה ממנה קצת עמדו רגלים רוסיים ולא הלכו לא לפנים, לעזרת הסוללה, ולא לאחור, בדרך אחד עם הנסים מפני האויב. גנרל רוכב-סוס נפרד מהרגלים האלה ויגש אל קוטוזוֹב. מבני-לויתו של קוטוזוב נשארו רק ארבעה אנשים. כֻּלם היו חִורי-פנים ובלי דַבּר דבר הביטו זה אל זה.

– עִצרו את המנֻוָּלים האלה! – אמר קוטוזוב בנשימה נחנקת אל ראש-הגדוד ברמזו על הנסים; אך הדברים יצאו מפיו, וכמו בכַוָּנה לענשׁ עליהם, עפו כדוּרי-רובים כעדת-צפרים בקול-שריקה ממעל לַגדוּד ולבני-לויתו של קוטוזוב.

הצרפתים, אשר השתערו על הסוללה, ראו את קוטוזוב ויורו עליו. לַיריה הצבּורית הזאת אחז ראש-הגדוד באחת מרגליו, אנשי-צבא אחדים נפלו וסגן-דוֹגֵל, שעמד והחזיק בַּדגל, הפליטו מידוֹ; הדגל התנודד ונפל, אך נעצר על קני-הרובה של אנשי-הצבא הסמוכים לו. אנשי-הצבא התחילו מורים בלי-פקֻדה.

– אָאָאָח! – נהם קוטוזוב מתוֹך יאוש ויבט הנה והנה. – בולקונסקי, – לחש בקול רועד של זקן אין-אונים, – בולקוֹנסקי, – לחש וירמוז בידו על הבטליון הנפוץ ועל האויב, – מה-זאת אפוא?

אך הוא טרם כלה להוציא את הדברים בפיו, והנסיך אנדרי הרגיש בעצמו, כי דִמעות בשֶׁת וחֵמה הגיעו אל גרונו, ויקפוֹץ מעל סוסו וירץ אל הדגל.

– לפנים, בני-חיל! – קרא בקול-שריקה של ילד.

“הִנֵּה הִנּוֹ!” אמר הנסיך אנדרי בלבו בחטפו את עץ-הדגל ישמח על שריקת הכדורים, אשר כוננוּ בלי-כל-ספק אליו ביחוד. אנשי-חיל אחדים נפלו תחתיהם.

– אוּרַא! – צעק הנסיך אנדרי וביגיעה החזיק בידיו את הדגל הכבד וירץ הלאה, וברור היה לו, כי כל הבטליון ירוץ אחריו.

ובאמת לא רץ לבדו אלא צעדים אחדים, כי מיד התעורר איש-צבא אחד ואחריו עוד אחד וכל-הבטליון רץ לפנים בקריאת “אורא!” ויעברהו. אונטר-אופיצר אחד מאנשי הבטליון מהר אליו ויקח את הדגל הכבד, אשר התנודד בידי הנסיך אנדרי, אך כרגע נפל חלל. הנסיך אנדרי חטף שנית את הדגל ויסחבהו בעֵצוֹ וירץ עם הבטליון. לפניו ראה את הארטילֵריסטים הרוסיים, אשר מקצתם נלחמו ומקצתם עזבו את כלי-תותחם וירוצו לקראתו; גם רגלים צרפתים ראה, אשר החזיקו בסוסי הארטילֵריה הרוסית וסבבו את כלי-התותח. הנסיך אנדרי כבר הגיע עם הבטליון עד כעשרים צעד בינו ובין כלי-התותח. ממעל לו שמע קול שריקת-כדורים בלתי-פוסקת, ומימינו ומשמאלו נאנקו ונפלו אנשי-צבא זה אחר-זה. אך הוא לא הביט אליהם: הוא רק הסתכל במה שנעשה לפניו – על הסוללה. שם ראו עיניו בבֵרור תמונת ארטילֵריסט אדֹם אשר נותר לבדו וכובעו הֻטה הצדה, והוא משך בכח את המנַקִּיה בצדה האחד, ובאותה שעה משך איש-צבא צרפתי את המנַקיה אליו בצדה השני. הנסיך אנדרי ראה בבֵרור גם את המבוּכה ואת החֵמה שעל פני שני האנשים האלה, שמעשיהם העידו בהם, שאינם יודעים מה שהם עושים.

“מה הם עושים?” אמר הנסיך אנדרי בלבו בהביטו אליהם. “הארטילריסט האדֹם הזה, שאין לו כלי-זין, למה לא ינוס? ולמה אין הצרפתי דוקרו בכידונו? עד שלא יספיק להמלט, יזכור הצרפתי, כי רובה בידו, וידקרהו”.

ובאמת רץ ובא צרפתי אחר אל הנאבקים ההם ורובהו נטוי ומָנוס אבד מהארטילֵריסט הרוסי, אשר עוד לא הבין גם ברגע ההוא מה-קרוב קצו, ובשמחת-נצחון הוציא את המנַקיה מידי איש-מלחמתו אבל הנסיך אנדרי לא ראה את אחרית הדבר. אחד מאנשי-הצבא הסמוכים לו, כן נִדמה לו, כמו הכהו מכה אחת בכל כח-ידו במקל קשה על ראשו. כואב היה קצת, וביחוד רע בעיניו, על כי הפרידוֹ הכאב ולא נתן לו לראות את הדבר, אשר התבונן בו.

“מה-זאת? נופל אני? רגלַי כושלות”, אמר בלבו ויפול על גבו. בפקחו את עיניו, קוה לראות את אחרית המלחמה שבין הצרפתים ובין הארטילֵריסטים ובקש לדעת, הנהרג אותו הארטילֵריסט האדֹם אם אין, הנלקחו כלי-התותח אם אין. ואולם לא ראה מאומה. ממעל נראו אך פני השמים הגבוהים – לא טהורים היו השמים, ועם-זה גבהו מאד ועננים אפורים שטו בדממה על-פניהם. “מה-רבה הדממה, המנוחה, שלוַת-ההוד מסביב, – אמר הנסיך אנדרי, – לא כמו בשעה שהיינו רצים, צועקים ונלחמים; כלל וכלל לא כמראה המלחמה שנלחמו הצרפתי והארטילריסט במשכם את המנַקיה אחד מזה ואחד מזה בפנים מלאים חֵמה ובעָתה, – לא כן ישוטו העננים על פני השמים האלה הגבוהים והרחבים בלי-קץ. איככה לא ראיתי עד היום הזה את השמים הגבוהים האלה? ומה-טוב חלקי, שסוף-סוף נודעו לי כמו שהם. כן-הוא! הכל הבל, הכּל שוא ושקר, חוץ משמַים אלה שאין להם סוף. אין דבר, אין כל-דבר בלעדיהם. אבל גם הם אינם, אין כל-דבר חוץ מדממת-הַשַּׁלוה. וברוך אלהים על-זה!…”

יז.

באגף הימני, שֶׁנִּתַּן ביד בַּגרַטיון, לא התחילו עוד בתשע שעות בבֹקר בעריכת הקרָב. מאשר לא רצה בגרטיון לעשות כדבַר דולגורוקוב, אשר דרש מאתו להתחיל, ועם-זה בקש גם להסתּלק מהאחריות, אמר לדולגורוקוב, כי ראוי לשלוח אל המצבּיא הראשי ולשאֹל את פיו. והוא ידע, כי אם לא יֵהרג השליח בדרך (וסכנה זו היתה קרובה מאד) וגם אם ימצא את המצביא הראשי, מה שהיה קשה מאד, לא יספיק לשוב עד הערב, כי על-כן רחקו האגפים זה מזה כמעט עשרה תחומים.

בגרטיון נתן עיניו הגדולות, עינים שאינן מביעות מאומה ושֵׁנה מוטלת עליהן, בבני-לויתו, ופני רוסטוֹב, פני ילד מבקש גדולות ומלא סער ותקוָה, נראו לעיניו ראשונה, ואותו שלח.

– ואם אפגע בהוד-מלכותו, בטרם אמצא את המצביא הראשי, אדוני הנסיך? – אמר רוסטוב מבלי הָסר ידו מאצל מצחת כובעוֹ.

– יכול אתה לאמר זאת להוד-מלכותו, – קפץ ונכנס דולגורוקוב לתוך דברי בגרטיון.

כמלאֹת זמן עמידתו בשורת הצופים הספיק רוסטוב לישון שעות אחדות לפני עלות הבֹקר, ויהי שמח, חֲזַק-ידים, עשוי לבלי-חת, מהיר בכל תנועותיו ובוטח בטוב מזלו, כדרך כל-אדם, בשעה שלבו טוב עליו ביותר והכּל נקל, נעים ואפשרי בעיניו.

כל תאוות-לבו נתּנו לו ביום ההוא: קרָב מכריע נערך, והוא השתתף במעשה הקרָב הזה; ולא עוד, אלא שנמנה בין עושי-דברו של הגבור שבגנרלים; ולא זאת בלבד, אלא שזכה ללכת בשליחות אל קוטוזוב ואולי גם אל הקיסר בעצמו. הבֹקר היה בהיר, והסוס אשר רכב עליו רוסטוב היה טוב, ובגלל-כל-זה עלץ לבו בקרבּו. כאשר צֻוה ללכת בשליחות זו, הריץ את סוסו וירכב לאֹרך המחנה. בראשונה רכב לפני צבא בגרטיון, אשר עוד לא יצא לעריכת הקרָב, כי-אם עמד בלי-נוע; אחרי-כן בא אל מצב פּרשי אוּבַרוֹב, ופֹה כבר ראו עיניו תנוּעה במחנה ואותות הכנה לקרָב; אחרי עברוֹ לפני פרשי אוּבַרוֹב שמע בבֵרור קולות-יריה מכלי-תותח שונים. היריה הלכה וחָזקה.

באויר הקריר שבשעת-הבֹקר לא נשמעו עוד כבראשונה מעת לעת ובהפסקות בלתי-שוות שתים או שלש יריות-רובים וירית כלי-תותח אחת או שתים אחריהן, כי-אם נשמעו במורדות שלפני פְּרַצֶּן המון יריות-רובים ורעמי כלי-התותח רבּוּ ביניהן כל-כך, שלפעמים התבוללו זה בזה והיו למין רעם ממֻשך אחד.

תימרות עשן-הרובים כמו רצו ורדפו זו את זו במורדות ועמודי עשן כלי-התותח התאבכו, התפשטו והתבוללו זה בזה. על-פי ברַק הכידונים בתוך העשן נראו לעיניו המוני רַגלִים עוברים ממקום למקום ובעלי כלי-תותח נוסעים בדמות רצועות צרות עם תֵּבותיהם הירֻקות.

רוסטוב העמיד את סוסו לרגע אחד על אחת הגבעות בחפצו להתבונן היטב במה שנעשה, אך בכל יגיעתו לא יכול להבין ולראות דבר מן הנעשה לעיניו: בתוך העשן ראה דמות אנשים נעים, פלוגות אנשי-צבא נסעו מלפנים ומלאחור ודמיונן כיריעות נמתחות שטוֹת והולכות; אך למה-זה? מי אלה לפניו? ואנה הם נוסעים? לא יכול להבין. המראה הזה והקולות האלה לא רק לא העירו בו כל רגש עצבות או פחדנות, כי-אם, להפך, עוד הועילו לחזק את ידיו ולהוסיף אֹמץ בלבו.

“הבו-נא, הבו עוד ועוד!” דבּר בלבו אל הקולות האלה ויוסף להריץ את סוסו ולהעמיק לבוא בין המערכות, שכבר החלו להלחם.

“מה שיהיה שם, אינני יודע, אבל הכל יעלה יפה!” אמר רוסטוב בלבו.

אחרי עברוֹ לפני צבאות אוסטריים, אשר לא ידע מה טיבם, ראה, כי החַיל שאחריהם (וזה היה חיל גוַרדיה) כבר החל להלחם אף-הוא.

“כך מוטב לי! מקרוב אראה”, אמר בלבו בראותו זאת.

הוא עבר כמעט לפני השורה הקדומַנית, והנה פרשים אחדים רכבו במרוצה למולו. הם היו לֵיבּ-אוּלַנִּים רוסיים, ששבו מהשתערותם בלי-סדרים. רוסטוב עבר ונטה מהם, אך שלא ברצונו התבונן, כי אחד מהם מגֹאָל בדם, ויוסף להריץ את סוסו.

“אין זה נוגע לי!” אמר בלבו. אבל אחרי-כן, בטרם הספיק לעבור מאתים או שלש מאות צעד, והנה משמאלו נראה המון פרשים, עַם רב, רוכבי סוסים שחורים ומעילים נהדרים עליהם, והפרשים האלה כסו את כל השדה ממולו וירוצו בפנים מוּעדים אליו. רוסטוב הביא את סוסו לידי דהרה עזה, בחפצו לסור מן הדרך ההוא ולנטות מפני הפרשים ההם, וגם יכול היה לנטות מפניהם, אִלו היו רוכבים במדת המרוצה שהחלו בה, אבל הם החישו את מרוצתם מרגע לרגע ומקצת הסוסים כבר התחילו דוהרים גם הם. קול שעטת פרסות סוסיהם וקשקוש כלי-נשקם הגיעו לאזניו יותר ויותר, ועיניו התחילו רואות את סוסיהם ואת רִשוּמי גופיהם וגם את פרצופי פניהם. הם היו הַקַּוַּלֶּרְגַרְדִים הרוסיים, אשר הלכו להשתער על פרשי צרפת, שהתחילו יוצאים לקראתם.

הַקַּולרגרדים רכבו במרוצה, אבל עוד עצרו את סוסיהם. רוסטוב ראה את פניהם ושמע את קול האופיצר הנוהג בהם בקראו: “מַרְש, מַרְש!” ובהריצו את סוסו האביר בכל עֹז-ידו. רוסטוב ירא, פן יֵרמס ברגלי הסוּסים או פן יִגָּרר בתוך המשתערים על הצרפתים, ועל-כן רכב רָכֹב ודהֹר לאֹרך השוּרה בכל כח סוסו, ובכל-זאת לא עלתה בידו לנטות מהם.

הַקַּולרגרד שבקצה המחנה, איש בעל-בֶּהָרוֹת, גבוה כענק, הרעים פניו בזעף בראותו את רוסטוב, שעל-פי רכיבתו היה עתיד להתנגש על-כרחו עם הקולרגרד הזה. אִלו הגיעו לידי-כך, היה הקולרגרד מטיל ארצה בלי כל-ספק את רוסטוב ואת הבידואי שלו (רוסטוב בעצמו היה בעיניו קטן ואין-אונים לעֻמת אנשי-המדות והסוסים הגדולים האלה), אך הוא נפנף ברצועה שבידו על עיני סוסו של הקולרגרד. הסוס, סוס שחור וכבד, התנודד ויעמֵד אזניו; אך רוכבו בעל-הבהרות דפָקוֹ דפיקה גדולה וחזקה על שתי ירכותיו בדרבנותיו הגדולים, ומיד כִּשכש הסוס בזנבו ויט את צוארו וירץ מרוצה עזה עוד יותר מקֹדם לזה. הקולרגרדים אך הספיקו לחלוף על-פני רוסטוב וקול קריאת “אוּרא!” בא באזניו, ויפן וירא והנה שורותיהם הקדומַניות התבוללו בפרשים נכרים בעלי כתפות אדֻמות, וכמובן, היו הפרשים ההם צרפתים. יותר לא יכול עוד לראות מאומה, כי כלי-תותח התחילו מורים פתאם מאחד המקומות, והעשן כסה את כל המחזה.

ברגע אשר בלע העשן את הקולרגרדים, שחלפו על-פניו, היה רוסטוב מפקפּק בדבר, אם ירכב אף-הוא אחריהם או יוסיף לרכוב אל המקום, אשר הֻצרך ללכת שמה. זאת היתה ההשתערות המיֻחדה, אשר התפלאו גם הצרפתים בעצמם על הגבורה, שהראו בה פרשי-רוסיה. בלב חָרֵד שמע רוסטוב מקץ ימים, כי מכל המון הגבורים האלה, מכל בחורי-החמד, האופיצרים והיוּנקרים העשירים, רמי-הקומה, רוכבי הסוסים בני-אלף-הרֻבּל, שחלפו בדהָרה על-פניו, נותרו אחרי ההשתערות אך שמונה-עשר איש.

“מה אקַנא בהם? מה שלי לא יֻקַּח ממנו. ואני בעוד רגע, אפשר, שאראה את הקיסר!” אמר רוסטוב בלבו וירכב בחפזון הלאה.

בבואו עד לפני הרַגלִים הגוַרדיים, התבונן, כי כדורי כלי-תותח עפו ביניהם וסביבם, ולא רק מאשר שמע את קול-מעופם הרגיש בזה, כי-אם עוד יותר, מאשר ראה רשמי פחד על פני אנשי-הצבא ואותות התגברות יתרה שאינה טבעית על פני האופיצרים.

בעברו מאחרי אחת משורות גדודי-הרגלים הגוַרדיים שמע קול קורא בשמו:

– רוסטוב!

– מה? – השיב על הקול הקורא ולא הכיר, כי בוריס הוא הפונה אליו.

– ומה תאמר? בין הראשונים אנחנו! גדודנו עלה להשתער! – אמר בוריס בבת-צחוק זו של שמחה פנימית, המצוּיה אצל הצעירים, שבאו בפעם הראשונה בשדה-קטל.

רוסטוב עצר את סוסו.

– כן-הוא אפוא! – אמר רוסטוב. – ומה עלתה בידכם?

– הדפנו! – אמר בוריס בחפזון ונעשה פטפטני באותה שעה. – התוכל לשַׁעֵר כזאת?

בוריס התחיל מספּר את המעשה שהיה בגוַרדיה שלו, שעמדה על המקום שנועד לה וראתה מחנה לפניה וחשבה אותו למחנה אוסטרי, ופתאם נודע לה על-פי כדורי כלי-התותח שירו משם, כי היא עומדת בשורה הראשונה, והֻזקקה להחל במלחמה מיד. רוסטוב לא גמר לשמוע את דברי בוריס ויחל לנַהג את סוסו.

– אנה פניך מוּעדות? – שאל בוריס.

– אל הוד-מלכותו אני שלוּח.

– הנהו פה, – אמר בוריס, כי נדמה לו, שרוסטוב אמר “להוד-נסיכותו” ולא להוד-מלכותו.

בוריס רמז לו על הנסיך הגדול, אשר קרא ברגע ההוא בקול אל אופיצר אוסטרי לָבן וחִור-פנים, והוא היה רחוק מהם אך כמאה צעדים, וכובע מצֻיָּץ על ראשו, ומעיל קַוַּלֶּרגַרד עליו, וכתפיו מוּרמות וגבּות-עיניו זועפים כבכל-עת.

– הלא הנסיך הגדול הוא זה, ועלי ללכת אל המצביא הראשי או אל הקיסר, – אמר רוסטוב ויכּון לנַהג את סוסו.

– גְּרַף, גרף, – קרא בֶּרג וירץ אליו מצד אחר, וגם-הוא היה מלא תנועה כבוריס, – גרף, הנה ידי הימנית נפצעה (אמר ויראהו את כף-ידו המגֹאָלה בדם והחבושה במטפחת-אף) ועם-זה נשארתי בשורה. גרף, אני אוחז את החרב בידי השמאלית: בני משפּחתנו, משפּחת פוֹן-בֶּרג, היו כֻלם אבּירים.

ברג הוציא מפיו עוד איזה דברים, אך רוסטוב לא שמע עוד מה שדבּר אליו, כי רכב הלאה לדרכו.

כאשר עבר לפני הגוַרדיה וברֶוח שמצא אחריה, רכב לאֹרך שוּרת חיל-המלואים, כדי שלא להזדמן שנית בשורה הראשונה, כמו שנזדמן על-יד הקולרגרדים בשעת השתערותם, ויתרחק הרבה מן המקום, אשר נשמעה בו יריה מרֻבּה של רובים וכלי-תותח. ופתאם שמע ממולו, מן המקום אשר מאחרי צבאות-רוסיה, אשר לא יכול להעלות על דעתו, שֶׁיִּמָּצא שם חיל-האויב, קול ירית-רובים קרובה אליו.

“מה-זאת? – אמר רוסטוב בלבו. – האויב מאחורי צבאותינו? זה אי-אפשר”, השיב אל לבו וחרָדה גדולה חרד פתאם גם לנפשו גם לתוצאות כל הקרָב ההוא. “על-כל-פנים אין טעם לי עוד להתרחק. עלי לבקש את המצביא הראשי פה, ואם אבד הכל, תאבד גם תקותי עם כל שאר התקוות יחד”, גמר רוסטוב בלבו.

הרגשת הרעה הקרובה, אשר באה בלב רוסטוב פתאם, התאַמתה יותר ויותר במדה שהעמיק לבוא במקוֹם אשר החזיקו בו המוני-חיל שונים מאחרי הכפר פְּרַץ.

– מה-זאת? מה-זאת? על מי מורים? מי הם המורים? – שאל רוסטוב, כאשר השיג את אנשי-הצבא הרוסיים והאוסטריים, אשר נסו בהמונים בלולים והפסיקו לו את הדרך.

– השטן יודע, מה היה להם! את הכל הכה! הכל אבד! – ענוהו רוסית, אשכנזית וביהמית המוני הנסים, אשר כמוהו כמוהם לא הבינו גם-הם מה שנעשה שם.

– הַכּוּ את האשכנזים! – קרא אחד מהם.

– יאבדו הבוגדים האלה!

– לאבדון ילכו הרוסים האלה… – רטן אשכנזי אחד.

פצועים אחדים הלכו בדרך ההיא. גדוּפים, צעקות ואנחות התבוללו ויהיו לקול המֻלה אחת. היריה פסקה, ולפי מה שנודע אחרי-כן לרוסטוב, היתה היריה ההיא בין אנשי-הצבא הרוסים ובין האוסטריים, שֶׁיָּרו אלה על אלה מבלי-דעת.

“אֵלי, אֵלי! מה-זאת אפוא? – אמר רוסטוב עם לבבו. – ובמקום הזה, שהקיסר יכול לראותם בכל-רגע… אך לא כן הוא, בודאי אין זה אלא מעשֵׂה מנֻוָּלים אחדים. זה יעבור, לא כן הוּא, זה אי-אפשר. אבל אמהר-נא, אסורה מהר מאצלם!”

הרעיון, כי הרוסים נִגפו וינוסו, לא יכול לעלות על לבו. אף-על-פי שראה בעיניו כלי-תותח צרפתיים ואנשי-צבא צרפתיים על הר פְּרַצֶּן זה, על ההר אשר צֻוָּה לחפּש ולמצֹא בו את המצביא הראשי, לא יכול ולא רצה להאמין, כי כן הוא.

יח.

על-יד הכפר פְּרַץ נצטוה רוסטוב לחַפּש את קוּטוזוב ואת הקיסר. אך לא רק הם לא היו שם, כי גם כל שַׂר ומפַקד לא נמצא במקום הזה, זולתי המוני אנשי-צבא שונים פרועים ומפֹרדים. רוסטוב הריץ את סוסו העָיף, בחפצו לסור מַהר מאצל ההמונים האלה, אך כאשר הרחיק ללכת, כן רבּה העזובה בקרב ההמונים. בבואו אל המסלה הגדולה, מצא שם קבוצות עגלות ומרכבות מכל-המינים ואנשי-צבא רוסיים ואוסטריים מכל-המינים, בהם פצועים ובלתי-פצועים. כל-אלה המו, חגו ונעו בלי-סדרים לקול שריקת הכדורים, שעפו מן הסוללות הצרפתיות, שהָעָמדו על גבעות פְּרַצֶּן.

– איפה הקיסר? איפה קוטוזוב? – שאל רוסטוב את כל מי שנזדמן לפניו בדרך, ואיש לא ידע מה להשיב לו.

לאחרונה החזיק בצַורונו של איש-צבא אחד ויאלצהו להשיב לו על שאלתו.

– אבל, אָחי! כֻּלם הלכו להם מכבר, כֻּלם ברחו להם! – אמר איש-הצבא אל רוסטוב, ובדבּרו צחק בלא-טעם והתאמץ להֵחלץ מידו.

רוסטוב הרפה ממנו, כי ראה, כי שכּור הוא, וַיַּחזק בסוסו של אחד המשרתים או מלַמדי-הסוסים, שהיה ממשַׁמשי שר גדול אחד, ויחל לחקרו ולדרשו. המשרת ההוא אמר לו לרוסטוב, כי לפני שעה אחת העבירו את הקיסר במסלה ההיא במרוצה עזה במרכבה וכי הקיסר נפצע פצע אנוּש.

– אי-אפשר, – אמר רוסטוב, – בודאי היה זה איש אחר.

– בעיני ראיתי, – אמר המשרת ויצחק בבטחה. – אני עת לי לדעת את הקיסר: הלא זה פעמים רבות ראיתי אותו בפטרבורג פנים בפנים. חִור ישב במרכבה, חִור כֻּלו. ארבעה סוסים שחורים העבירוהו ברעש: עת היא, כמדֻמה לי, עת לי לדעת גם את סוסי הקיסר גם את איליַה איבַניץ'; כמדֻמה לי, שהרַכָּב איליַה אינו מוליך במרכבה איש חוץ מהקיסר.

רוסטוב הרפּה ידו מסוסו של זה ויאמר לרכוב הלאה. אך אופיצר פצוע, שעבר במקום ההוא, פנה אליו.

– אל-מי דָבר לך? – שאל האופיצר. – אל המצביא הראשי? הוא נהרג בכדור, על לבו הֻכּה אצל גדודנו.

– לא נהרג, כי-אם נפצע, – ענה אחריו אופיצר אחר.

– אבל מי? קוטוזוב? – שאל רוסטוב.

– לא קוטוזוב, כי-אם… מה שמו, – אבל אין חלוק בדבר, בחיים נשארו אך מעטים. לֵךְ שמה, אל הכפר ההוא, שם נאספו כל השרים, – אמר האופיצר ההוא ברמזו על כפר הוֹסְטְיֶרַדֶּק וילך-לו לדרכו.

רוסטוב רכב לאט בבלי-דעת למה ואל מי ירכב עוד. הקיסר נפצע, הקרָב נגמר במגפת הרוסים. שלא להאמין לא יכול עוד. אף אמנם רכב בדרך, אשר הורוהו ואשר נראו בה מרחוק מגדל ובית-תפלה. אנה היה לו למהר לבוא? מה היה לו עוד לאמר לקיסר או לקוטוזוב, לוּ גם היו עוד בחיים ולוּ גם לא נפצעו?

– בדרך הזֹאת רְכַב-לך, אדוני האופיצר, ואם אַין, הרֹג תֵּהרג, – קרא אליו איש-הצבא. – פה יהרגוך!

– הוי! מה-זה תאמר! – אמר השני. – אנה ירכב? פה קרוב יותר.

רוסטוב התחיל מהרהר וירכב בדרך אשר אמרו לו עליה, כי יֵהרג בה.

“עתה אין כל חלוק; אם הקיסר נפצע, אני מה אני, כי אִשָּׁמר לנפשי!” אמר בלבו ויבוא אל המקום, אשר רבּו בו ביותר חללי-העם הנסים מפּרַצן. הצרפתים לא החזיקו עוד במקום הזה, והרוסים, כלומר, אותם שלא נהרגו ואותם שנפצעו קצת, כבר יצאו משם. כערֵמות אחרי הקציר בשנת-ברכה היו מוטלים בשדה עשרה או חמשה-עשר חללים ופצועים בכל דֵיסיַאטִינָה. הפצועים זחלו ונאספו שנים שנים או שלשה שלשה, ומתוך החבורות האלה נשמעו נאקות ואנחות קשות לאֹזן, ומקצתן היו מָפרזות בעיני רוסטוב, וַיָּרֶץ את סוסו, לבלתי ראות את כל האנשים הכואבים האלה, וחרדה נפלה עליו. ואמנם לא על נפשו חרד, כי-אם על אֹמץ-לבבוֹ, אשר היה נחוץ לו, והוא ידע, כי לא יעמוד לבו בו למראה האמללים האלה.

הצרפתים חדלו לירות על השדה הזה, אשר נמלא חללים ופצועים ואשר לא נראה עליו כל חי עוד, אך בראותם את האדיוטנט הרוכב שם, כוננו כלי-תותח אליו ויורו כדורים אחדים. קול השריקות הנוראות האלה ומראה החללים הַמֻּשלכים מסביב לו עשו עליו רֹשֶם מאֻחד של אימה וחמלה על נפשו. ברגע ההוא זכר את מכתב אמו האחרון. “מה היתה מרגשת, – אמר בלבו, – אִלו ראתה אותי עתה פה, בשדה הזה, כמטרה לכלי-התותח האלה!”

בכפר הוֹסטיֶרַדק נמצאו צבאות רוסיים, שהלכו הלֹך ורחֹק משדה-הקטל, ואף-על-פי שגם הם היו פרועים, היו מסֻדרים יותר מהמוני הנסים, שראה רוסטוב קֹדם לזה. שמה לא הגיעו כדורי הצרפתים וקולות-היריה נדמו כרחוקים. פֹּה הכירו ואמרו בפֵרוש, כי נִגפו בקרָב הזה. איש מאותם, שפנה רוסטוב אליהם, לא יכול להגיד לו, לא את מקום הקיסר ולא את מקום קוטוזוב. אחדים אמרו, כי נכונה השמועה על-דבר פצע הקיסר, אחרים אמרו, כי איננה נכונה, והוסיפו, כי יסודה של שמועת-השקר הזאת הוא המעשה באובֶּר-הוֹפְמַרְשַל גְּרַף טולסטוי, שברח משדה-הקטל במרכבת הקיסר ופניו חִורים מאימה, ובשעת היציאה לקרָב היה בתוך שאר בני לוית הקיסר. אופיצר אחד אמר לרוסטוב, כי מאחרי הכפר משמֹאל ראה את אחד השרים הגבוהים, וירכב רוסטוב שמה אך לצאת ידי-חובתו לעצמו, כי לא קוה למצֹא שם איש. כאשר עבר שלשה תחומים והשאיר אחריו את שרידי החיל הרוסי האחרונים, ראה על-יד גן ירק, מֻקף-תעלה, שני פרשים עומדים ממול התעלה. אחד מהם, בעל ציצית לבנה על כובעו, נדמה לרוסטוב כידוּע לו מכבר; והשני, פנים חדשות על סוס אדֹם יפה למראה (גם הסוס הזה היה בעיניו כידוּע לו), קרב אל התעלה וידפוק בדרבנותיו דפיקה קלה את סוסו ובהוציאו את מושכותיו מידו קפץ בלי יגיעה אל מעֵבר לתעלה. רק מעַט עפר נזרק משפת התעלה בפרסותיו האחורַניות של הסוס. הפרש הזה הפך את סוסו וַיָּשב ויעבור בקפיצה את התעלה ויפן דרך-כבוד אל הפרש בעל הציצית הלבנה וכנראה העירוֹ לעשות גם-הוא כמוהו. בעל הציצית הלבנה, אשר תארוֹ היה לא חדש לרוסטוב ואשר משך אליו את עיני רוסטוב נגד רצונו, הניע תנועת-מֵאוּן בראשו ובידו, ועל-פי תנועתו זאת הכיר בו רוסטוב מיד את מחמד-נפשו, את הקיסר, אשר בכה עליו.

“אך אי-אפשר, שיהיה הוא עומד פֹּה בדד בתוך השדה השומם הזה”, אמר רוסטוב בלבו. ברגע ההוא הסב אלכסנדר את ראשו, ורוסטוב ראה והכיר את התָּוים הנעימים, אשר הוּחקו על לבו לעד. הקיסר היה חִור, לחייו דלו ועיניו עמקו; אך תָּוי-פניו רכּו ונעמו עוד יותר. רוסטוב שמח שמחה גדולה, בראותו בעיניו, כי לא נכוֹנה השמועה על-דבר פצע הקיסר. שמחה גדולה שמח, כי זכה לראותו. הוא ידע, כי יכול הוא וגם חַיָּב לפנות אליו ולאמר לו, מה שהוטל עליו לאמר בשם דולגורוקוב.

אך כדרך שאיש צעיר אוהב עומד מרעיד לפני אהובתו ואינו נועז להוציא בשפתיו את הדברים, אשר הגה בהם על משכבו בלילות, והוא פונה כה וכה בבהלה כמבקש עזרה או אפשרות לדחות את הדבר ולברוח ברגע היקר, אשר חכּה לו ואשר זכה בו לעמוד בדד עמה, – כן לא ידע גם רוסטוב ברגע ההוא, בהגיעו אל הדבר אשר חפץ בו יותר מבכל אשר בארץ, איך לגשת אל הקיסר, ואלפי סברות מצא לבָרר לעצמו, שלא טוב ולא יפה ואי-אפשר הדבר לעשותו.

“איככה! הרי זה דומה, כאלו שמח אני על כי הוא יחידי ונעצב, ואני יכול להשתמש במקרה זה. אפשר שרע וקשה בעיניו לראות, בשעת-צרה זו, איש לא נודע לו מתמול-שלשום; מלבד זאת, מה אני יכול לאמר לו עתה, בשעה שלבי מת בקרבּי ולשוני מֻדבקת אל חכי בהרימי עיני אליו?” גם אחד מהנאומים הרבים לאין-מספר, אשר הכין בהרהרו על-דבר בואו לפני הקיסר, לא עלה על לבו ברגע ההוא. רֹב הנאומים ההם הוכנו למקרים אחרים, לשעות נצחון ושמחה, וביחוד לשעה שיהיה הוא קרוב למות בפצעיו, והקיסר יביע תודות לו על מעשי-גבורתו, והוא יביע לקיסר לפני מותו את אהבתו הרַבּה לו, אשר מיתתו זו עֵדה נאמנה עליה.

“מלבד זאת, מה אשאל את הקיסר על-אודות פִּקודיו לאגף הימני, כשכבר הגיעה השעה הרביעית בערב, והקרָב נגמר במגפת חילנו? לא, אין כל חפץ לי לגשת אליו. אין לי להפריע את הרהורי-לבו. טוב לי למות אלף פעמים, מאשר יביט אלי הבטה אחת מתוך זעף, מאשר אהיה רַע בעיניו”, גמר רוסטוב וירכב משם בלב נעצב ונואש, ובכל-רגע שב והביט אל הקיסר, אשר לא חדל לעמוד על מקומו, כאיש אשר לא ידע מה לעשות.

בשעה שרוסטוב דבּר עם לבבו כדברים האלה והלך הלֹך ורחֹק מאצל הקיסר, נקרה הקפיטן פוֹן-טוֹל במקום ההוא, ובראותו את הקיסר, נגש אליו מיד ויבקש רשיון מאתּו להיות לו לעזר, ויעזור לו לעבור ברגליו את התעלה. הקיסר היה עיף וקצת חולה וישב תחת תפוח, וטוֹל עמד לפניו. רוסטוב ראה מרחוק, כי פון-טול דבּר הרבה ובהתלהבות עם הקיסר, והקיסר כסה את פניו בכפות-ידיו, ונראה בו, שהתחיל בוכה, ונתן ידו לטוֹל, ויקנא רוסטוב בו בטוֹל וינחם כי נטה מאצל הקיסר.

“הלא בכל-זה יכולתּי אני להיות תחתיו!” אמר רוסטוב בלבו ובקשִׁי התאפק ולא הוריד דמעות-חמלה על הקיסר וירכב במר-נפשו הלאה, בבלי דעת אנה ועל-מה הוא הולך עוד.

נפשו מרה לו ביחוד, מאשר הרגיש, כי בענותנותו היתרה באה עליו הצרה הזאת.

הלא יכול היה… ולא רק יכול, כי-אם גם חַיב היה לגשת אל הקיסר. ובדבר הזה לבד היה בידו להראות לקיסר את אמונתו. והוא לא עשה מה שמצאה ידו… “מה-זאת עוללתּי לי?” אמר בלבו ויהפוך את סוסו וירכב מהר אל המקום, אשר ראה שם את הקיסר; אך לא נמצא איש עוד אצל התעלה. רק עגלות-משא ומרכבות-מושב עברו שם. ועגלון אחד הגיד לו, כי השטב של קוטוזוב לא רחוק משם, בכפר, אשר הלכו אליו העגלות, וירכב רוסטוב אחרי העגלות.

לפניו הלך מַרגיל-סוסיו של קוטוזוב וינהג סוסים בעטיפוֹת. אחרי המשרת הזה נסעה עגָלה, ואחריה הלך עבד זקן, מגבעת גסה על ראשו ואדרת-שער קצרה עליו, ורגליו עקומות.

– טיט, טיט! – קרא אליו נוהג-הסוסים.

– מה לך? – שאל הזקן בלי שימת-לב.

– טיט! לֵךְ וּרמֹס טיט.

– הוי שוטה, טְפוּ! – אמר הזקן וַיָּרָק בחֵמה. אבל אחרי לכתם זמן-מה בשתיקה חזר והִתֵּל בו נוהג-הסוסים אותו הִתּוּל ממש.

­*

בשעה החמישית בערב נגמר הקרָב בכל-מקום במגפת הרוסים וכבר נתפשו בידי הצרפתים יותר ממאה כלי-תותח.

פּשִׁבּישֶׁבסקי נכנע לפני האויב עם הקורפּוס אשר נתּן בידו. שאר הפלוגות נסוגו אחור בהמונים פרועים ובלולים, וכמעט חציָם נפלו חללים.

שרידי חילי לַנזֶ’רון ודוֹחטוּרוב התבוללו וינוסו דחופים על-יד הברֵכות, על גשרי-הַשֶּׂכֶר שלהן ועל גדותיהן, אצל הכפר אוֹיגֶסְט.

בשעה הששית נשמעה עוד רק אצל גשר אויגֶסט יריה עזה, ירית כלי-התותח של הצרפתים בלבד, אשר ערכוּ סוללות רבות במורד גבעות פּרַצן וירו משם על הרוסים הנסוגים אחור.

בעקֵב מחנות-רוסיה אספו דוחטורוב ואחרים עמו בטליונים תחת ידם ויורו בשעת-מנוסתם על פרשי-צרפת, שרדפו אחריהם. היום רפה לערוב. על הגשר הצר שעל-יד אויגסט, אשר שנים רבות היה יושב עליו בשלום בעל בית-הרחים הזקן ומגבעתו על ראשו וחַכּות מוּכנות ומזֻמנות אתו, ונכדו עמד על-ידו בזרועות חשופות ובדק את הדגים הקטנים הנחפים בכסף, שהוטלו בדלי העשוי לַדָּבר; על הגשר הזה, אשר שנים רבות היו אנשי מורַביה, בעלי מצנפות שעירות ומעילים כחֻלים, באים ועוברים עליו בשלום עם עגלותיהם הטעונות חטים, הרתומות לצמדי-סוסים, וחוזרים ועוברים עליו כשהם מכֻסים אבק-קמח ועגלותיהם לבָנות; – על הגשר הצר הזה, בין עגלות וכלי-תותח, תחת עקבי סוסים ובין גלגלים, נדחפו המון אנשים אשר נשחת מראיהם מאימת-מות, וידכאו איש את אחיו וירמסו על גופות הרוגים וַיֻּכּו מכות-מות איש בידי אחיו! וכל-זה בכדי לעבור צעדים אחדים ולנפּול שדודים אחרי-כן אף הם כאחֵיהם.

בכל עשר סֶקוּנדות חצה כדור כלי-תותח את האויר ונפל ארצה או התפוצץ רִמון בתוך המון הצפופים האלה, והקרובים אל מקום הנפץ נפלו מתים או לֻכלכו בדם, שנתּז עליהם. דולוחוב נפצע בידו ונשאר בלי סוס, והוא (כבר נמנה לאופיצר) עם עשרה אנשים מבני הרוטה שלו וראש-גדודו, שהיה רוכב על סוס, היו כל שארית פלֵטת הגדוד ההוא. הם נגררו אחרי ההמון ונדחקו ובאו אל מבוא הגשר ובעודם נלחצים מכל-צד הֻכרחו לעמוד מלכת, כי אחד הסוסים האסורים לכלי-תותח נפל לפניהם, וההמון התאמץ להוציאו משם. כדור אחד המית איש מאחריהם, וכדור אחד נפל לפניהם והתיז דם על דולוחוב. ההמון נדחק ונלחץ בכל-כחו ופסע פסיעות אחדות וחזר ועמד.

“אם אעבור את מאַת הצעדים האלה, ונצלתי; ואם עוד שני רגעים אעמוד, ואבדתי בלי כל-ספק”, אמר כל-אחד בלבו.

דולוחוב עמד בתוך ההמון באמצע ויט בכֹח גדול אל קצה הגשר, ובהפילו שני אנשי-צבא מאחריו ירד במרוצה על הקרח החלק, אשר כסה את הברֵכה.

– הֲפֹךְ הֵנה! – קרא דולוחוב וידלג מעט על-פני הקרח, והקרח השמיע קול התנפצות תחת רגליו. – הֲפֹךְ הֵנה! – קרא אל נוהגי כלי-התותח. – הוא מחזיק!…

הקרח החזיק אותו, אבל נָכף והשמיע קול התנפצות, ונכּר היה, כי לא רק תחת כלי-תותח או המון עם, כי-אם גם תחת דולוחוב לבדו יבּקע עוד מעט. האנשים הביטו אליו וַיִּלָּחצו אל שפת הברֵכה ולא מצאו עֹז בנפשם לעבור על הקרח. ראש-הגדוד, שהיה רוכב על סוסו ועומד אצל מבוא-הגשר, הרים ידו ויפתח פיו ויפן אל דולוחוב. פתאם שרק אחד הכדורים על ראשי ההמון ממקום נמוך כל-כך, שכֻּלם גחנו כאיש אחד. קול מַשָּׁק בתוך לחלוחית נשמע, והגנרל ראש-הגדוד נפל בשלולית-דם. איש לא נשא עינו אל הגנרל ולא שָׂם לב להרימו.

– על הקרח! על-פּני הקרח! לֵךְ! הֲפֹךְ! האם לא תשמע? נְהַג ולֵךְ! – נשמעו פתאם אחרי מפלת הכדור ההוא, אשר הטיל את הגנרל, קולות אין-מספר, קולות אנשים, אשר לא ידעו בעצמם למה-זה ועל-מה הרימו קולם.

אחד מכלי-התותח האחרונים עלה על הגשר ופנה משם אל הקרח. המוני אנשים התחילו רצים ויורדים על הברֵכה הקוֹפאה. תחת אחד מאנשי-הצבא הקדוֹמַניים נבקע הקרח ואחת מרגליו שקעה במים: רצה להוציא את רגלו וישקע במים עד מתניו. האנשים הסמוכים לו התחילו מפקפקים, הנוהג בכלי-התותח עצר את סוסו, אך מאחור עוד נשמעו קולות הקוראים: “לֵךְ על הקרח! מה לך, כי עמדת? לֵךְ! לך!” וקולות-פחדים נשמעו מתוך ההמון. אנשי-הצבא, אשר סבבו את כלי-התותח, נפנפו בשוטיהם על הסוסים ויכו אותם, למען יפנו וילכו. הסוסים החלו לנטות מעל שפת הברֵכה, והקרח, אשר החזיק עליו את הרַגלִים, נשבר פתאם, ורגב גדול מאד ירד למצולות, וכארבעים איש, שנמצאו באותו הרגע על הקרח, התחילו רצים זה לפניו וזה לאחוריו ומטַבּעים זה את זה.

והכדורים לא חדלו לשרוק ולנפּול בסדר קבוע על הקרח ועל המים ולעתים קרובות ביותר על ההמון, אשר כסה את גשר-הַשֶּׂכר, את הברֵכה ואת שפתה.

יט.

על הר פְּרַצֶּן שכב הנסיך אנדרי בולקונסקי במקום אשר נפל בו בידים מחזיקות בעץ-הדגל, ודם רב פרץ ממנו, ושלא-מדעת נאנח אנחת-ילד בקול נמוך ומעורר-חמלה.

לפנות-ערב חדל להאנח וידום כאבן. הוא לא ידע, כמה נמשכה התעלפותו זאת. פתאם חזר והרגיש, כי הוא חי ובראשו כאב קשה קודח כאש-צ-בת.

“איה השמים הגבוהים, אשר לא ידעתים עד העת הזאת ואשר ראיתי אותם היום?” היה רעיונו הראשון. “גם את הכאב הזה לא ידעתי עד-כה”, אמר בלבו. “אכן לא ידעתי מאומה עד-כה, מאום לא ידעתי. אבל איפה אני?”

כאשר הטה אזניו, שמע קול סוסים קרֵבים אליו וקולות אנשים מדבּרים צרפתית, ויפקח עיניו, והנה השמים הגבוהים ההם עודם רקועים עליו, והעננים המרחפים גבהו עוד יותר, ומרחבי-תכלת אין-סוף נשקפו בעדם. את ראשו לא הפנה ולא ראה בעיניו את האנשים, אשר הרגיש, על-פי שעטת פרסות הסוסים וקול דבריהם, כי קרבו ויעמדו לפניו.

הרוכבים, שנגשו אליו, היו נפוליון ושני אדיוטנטים עמו. בונפרטי עבר בשדה-הקטל, שם השמיע את פִּקוּדיו האחרונים לחזק את הסוללות, אשר ירו על גשר-הַשֶּׂכר שעל-יד אויגֶסט, ויתבונן בחללים ובפצועים, שנשארו על-פני השדה.

– אנשים יפֵי-מראה! – אמר נפוליון בהביטו אל גרֵינַדיר רוסי הרוג, שהיה מוטל על-בטנו ופניו מעוּכים בארץ וקדקדו שחור וזרועו האחת, שכבר קפאה כֻלה, פשוטה למרחוק.

– כדוּרי הסוללות תמו, אדוני הקיסר! – אמר אדיוטנט אחד, אשר בא ברגע ההוא מן הסוללות אשר ירו אל אויגסט.

– צַו להביא מן המוּכנים, – אמר נפוליון וירכב צעדים אחדים ויעמוד לפני הנסיך אנדרי, אשר שכב פרקדן ועץ-הדגל מֻשלך על-ידו (הדגל בעצמו היה לשָׁלל לצרפתים).

– הנה חלל יפה, – אמר נפוליון בהביטו אל בולקונסקי.

הנסים אנדרי הבין, כי הדברים נאמרו עליו וכי נפוליון הוא המדַבּר בו; הוא שמע, כי קראו “אדוני הקיסר” אל בעל הדברים האלה; אך בשמעו אותם, היה לו, כאִלו שמע זמזום של זבוב. לא רק לא העסיקו אותו, כי-אם גם לא נכנסו אל לבו וגם שכח אותם כרגע. ראשו קדח עליו, והוא הרגיש, כי דמו הולך ומקלח, וממעל לו ראה את השמים הגבוהים והרחוקים והַקַּיָּמים לעַד. ידֹע ידע, כי נפוליון גבורו, אשר העריצוֹ בלבו כל הימים, הוא העומד אצלו, אך ברגע ההוא קָטַן וַיֵּקַל נפוליון בעיניו מאד לעֻמת הדברים שהיו בינו ובין השמים הגבוהים, אשר השתרעו למרחקי אין-קץ עם העננים המשוטטים עליהם. ברגע ההוא לא בקש גם לדעת, מי האיש העומד אצלו ומה האיש הזה אומר עליו; הוא רק שמח, על כי עמדו אנשים אצלו, ונפשו אִותה, כי האנשים האלה יעזרוהו ויחלצו מִמָּות נפשו, כי יפו החיים בעיניו בשעה ההיא מאד, אחרי אשר נגלו לו פנים חדשות בהם. בכל שארית כחו התאמץ לנוע קצת ולהוציא הגה מפיו, והוא הניע בלא-כח תנועה קטנה את רגלו ויאנח אנחת-חולה נמוכה ורפה, אשר העירה בו בעצמו חמלה על נפשו.

– הנהו חי! – אמר נפוליון. – הָרימו את האיש הצעיר הזה והביאוהו אל בית-החִבּוש! – וכאמרו את הדברים האלה רכב נפוליון הלאה לקראת הַמַּרשָׁל לַאן, והמרשל הֵשַׁח ראשו ויקרב אליו ויברכהו לנצחונו.

הנסיך אנדרי לא זכר מאומה ממה שהיה אחרי-כן, כי התעלף מרֹב מכאוביו הנוראים, אשר נשא בשעה שהטילוהו על האלַנקה ובשעת הנשיאה ובדיקת הפצע בבית-החבּוּש. אך בפנות היום, כאשר הובא עם אופיצרים רוסיים פצועים ושבויִם אחרים אל בית-החולים, שבה אליו רוחו. בשעת נשיאתו זאת רָוח לו מעט מבפעם הראשונה ויכול היה לפנות כה וכה וגם לדבּר.

הדברים הראשונים, אשר הגיעו לאזניו בהקיצו, היו דברי האופיצר הצרפתי שעל נוהגי-השבוּים, אשר אמר בחפזון:

– פה נעמוד: הקיסר יעבור עוד-מעט; לעֹנג יהיה לו לראות את האדונים השבוים האלה.

– היום רבּו השבוים, כמעט כל החיל הרוסי נשבּה, ובודאי כבר קצה נפשו בזה, – אמר אופיצר אחר

– אבל אומרים עליו על זה, שהוא ראש הגוַרדיה של הקיסר אלכסנדר, – אמר האופיצר הראשון ברמזו על אופיצר רוסי פצוע לבוש מעיל קַוַּלֶּרגַרד.

בולקונסקי הכיר בו באופיצר הרוסי ההוא את הנסיך רֶפְּנִין, אשר היה פוגשו בבתי אצילי פטרבורג. אצלו עמד עוד אופיצר קולרגרדי פצוע, עלם בן תשע-עשרה שנה.

בונפרטי רכב ובא בדהרה ויעצור את סוסו.

– מי הגדול בכם? – אמר בראותו את השבוים.

הם קראו בשם ראש-הגדוד הנסיך רֶפּנין.

– האתה ראש-הגדוד הקולרגרדי של הקיסר אלכסנדר? – שאל נפוליון.

– אני נהגתי את האסקדרון, – ענה רֶפּנין.

– גדודך מִלא את חובתו באמונה, – אמר נפּוליון.

– תהלה מפי מַצבּיא גדול הוא שכר טוב מאין כמוהו לאיש-צבא, – אמר רפּנין.

– שכר זה אני נותן לך בשמחה רבה, – אמר נפוליון.

– מי האיש הצעיר הזה הסמוך לך?

הנסיך רפּנין קרא בשם הליטננט סוּחְטֶלֶן.

נפוליון שָׂם עיניו עליו ויאמר בבת-צחוק:

– צעיר הוא מאד מהתחרות אתנו.

– אין הצעירוּת מעכבת מהיות אמיץ-לב, – אמר סוּחטֶלן בקול נפסק.

– יפה השיבותָ, – אמר נפוליון. – עתיד אתה, איש צעיר, לִגדֹל הרבה.

הנסיך אנדרי הֻנח גם הוא בראש השבוּים, למען יראה נפוליון את כל כבוד השביה, ועל-כן לא היה אפשר, שלא ימשֹׁך אליו הנסיך אנדרי את עיניו. לפי-הנראה זכר נפוליון, כי ראה אותו מוטל בשדה, כי על-כן כנה אותו גם הפעם “איש צעיר”.

– ואתה, איש צעיר? – פנה אליו נפוליון, – מה לך היום, גבור נאמן?

אף-על-פי שלפני חמשה רגעים יכול הנסיך אנדרי לאמר מלים אחדות אל אנשי-הצבא, אשר נשאו אותו, הביט ברגע ההוא בעינים מישרות ומכוֹנָנות אל פני נפוליון, ולא הוציא מלה מפיו. כל הדברים, אשר העסיקו את נפוליון, קלו בעיניו כל-כך, וגבורו הנערץ, המתכבד בגדֻלתו המדֻמה והשמח בנצחונו, שפל בעיניו כל-כך לֻעמת השמים הגבוהים והישרים והטובים, כפי מה שנראו והוּבנוּ לוֹ, – שלא יכול לענוֹתו דבר.

והכל היה בעיניו הבל וריק לעֻמת ההגיון הדַּיקני והנשגב, אשר נוצר בו ברפות כחו מרֹב הדם שיצא מגופו, ברבות מכאוביו הכבדים ובחשבו, כי קרוב קצו. בהביטו אל עיני נפוליון, הרהר בקלישוּת גדֻלת האדם, בקלישות החיים, אשר לא יכול איש להבין את ערכם, ובקלישות ענין המות, השפל והנקלה עוד יותר, אשר לא יכול עוד איש מהחיים להבין ולהגיד מה הוא.

הקיסר חכה ולא זכה לשמוע תשובה מאתו וַיִּסֹּב מעליו, וברכבו הלאה פנה אל אחד השרים:

– ידאגו-נא לאדונים האלה ויביאום אל אהלִי; יראה-נא לַרֵי רופאִי את פצעיהם. שלום לך, רֶפּנין הנסיך, – אמר, וידפוק את סוסו וירכב הלאה בדהָרה.

פניו נהרו מגאון ומשמחה.

אנשי-הצבא, אשר הביאו את הנסיך אנדרי והסירו מעליו את צלם-הזהב הקטן אשר בא בידם, הוא הצלם אשר שָׂמה עליו אחותו מריה הנסיכית, ראו, כי לב הקיסר טוב אל השבוּים, וימהרו להשיב את גנֵבתם.

הנסיך אנדרי לא ראה, מי השיב לו את הצלם ואיככה שָׂם אותו עליו, אבל הצלם חזר ונמצא תלוי על מעילו פתאם בשרשרת-זהב קטנה.

“מה-טוב היה, – אמר הנסיך אנדרי בלבו, בראותו את הצלם הקטן הזה, אשר שָׂמה עליו אחותו ברגש ובכַוָּנה עמֻקה, – מה-טוב היה, אלו היה הכל פשוט וברור, כמו שהוא בעיני מריה הנסיכית. מה-טוב היה לדעת, מאַין יוכל לבוא עזר בחיים האלה ומה עתיד לבוא אחריהם, שם, אחרי הקבורה! מה מאֻשר ושוקט הייתי, אלו יכולתּי לאמר עתה: אֵלִי, רחם-נא עלי!… אך למי אֹמַר זאת! כל זה הוא או כח – בלתי-ידוע, בלתי-מֻשג, שאיני יכול לא רק לערוך מלים אליו, כי-אם גם להביעו במלים – אבל גדול הוא עד-אין-חקר או אפס ואין, – דבּר עם לבבו, – או הוא אותו האֵל, אשר תָּפרה וצפנה פֹה הנסיכית מריה במשבצת הזאת? אין כל דבר ידוּע חוץ מאפסיותו של כל מה שמובן לי, וגדֻלתו של איזה דבר, שאינו מובן ושעם-זה הוא חשוב מכֹּל!”

האלַנקה זזה ממקומה. בכל דחיפה ודחיפה הרגיש גם הפעם כאֵב גדול מנשׂא; קדחתו גברה ויחל לדבּר זרות. תאוַת-נפשו לזֵכר אביו ואשתו ואחותו ובנו העתיד להִולד, רֹך-לבו, שהרגיש ביום שלפני הקרָב, תמונת נפוליון הקטן, הדומה להבל, והשמים הגבוהים שעל כל-אלה – הם היו יסודם העִקרי של החלומות, שראה בשעת קדחתו.

חיי שקט ושַׁלוה עם אשת-נעוריו ב“הרים הַקֵּרחים” ראה בחלומות-חזיוניו. כבר זכה לחיי-אֹשֶׁר כאלה והתענג עליהם, ופתאם בא נפוליון הקטן במבט-עיניו הקר והַמֻּגבל והמלא שמחה לאיד אחרים, ועמו באו ספקות ומכאובים, ורק השמַים לבדם הבטיחו להמציא מנוחה. בבֹקר התבוללו כל חלומותיו ויהיו בקרבּו לחשכה גדולה, חשכת-נשִׁיָּה, אשר גם על-פי דעתו של רופא נפוליון, של לַרֵי בעצמו, היתה קרובה למיתה יותר מלחַיים.

– זהו אדם רגשן ורתחן, – אמר עליו לַרֵי, – הוא לא יחיה מפצעו.

יחד עם פצועים אחרים, שלא היתה להם תקוה, נתּן הנסיך אנדרי בידי אנשי המקום, על-מנת שידאגו לו כפי שיוכלו.

תם כרך א

כרך ב

חלק ראשון

א

בראשית שנת 1806 נִתַּן חֹפש זמני לניקולי רוסטוב לשוב לביתו. גם דֶּניסוב נסע אל ביתו אל עיר וורוניֶז', ורוסטוב הטה את לבבו לנסוע עמו עד מוסקבה וללון בביתם. בתחנה שלפני האחרונה פגש דניסוב את אחד מחבריו וישתּ וישכּר עמו, כי שלשה בקבוקים באו אל קרבּם, וכשקרבוּ בעגלת-החֹרף אל מוסקבה שכב אצל רוסטוב על קרקע העגלה ולא נעור משנתו על-ידי המעקשים הרבים שבּדרךְ, ורוסטוב התגעגע ונפשו קצרה יותר ויותר, במדה שהלכו הלֹך וקרֹב אל העיר.

העוד מעט? העוד אך מעט? הוי רחובות, חניות, חלות-לחם, פנסים ורַכָּבים, מי ישא את כּלכם!" אמר רוסטוֹב בלבו, אחרי רשמם את כתבי-חפשם בשער העיר ואחרי כניסתם לתוכה.

– דניסוב, הנה זה באנו! ישן הוא! – אמר רוסטוב וַיָּכָף את כל גוִיָּתו לפניו, וכמו קוה להחיש בזה את תנועת העגלה.

דניסוב לא ענהו.

– הנה הזוִית שבפרשת הרחובות, המקום שהרַכּב זַחַר עומד בו; הנה גם זַחַר בעצמו, וזה סוסו, אותו הסוס עצמו. הנה פה גם החנות הקטנה, שהיינו קונים בה דּבשניות. העוד מעט. חוּשׁה!

– אל איזה בית? – שאל הָרַכָּב.

– הנה שם בקצה הרחוב, אל הבית הגדול, האינך רואה? זה ביתנו, – אמר רוסטוב, – הלא ביתנו הוא זה! דניסוב! דניסוב! בוא נבוא כרגע!

דניסוב הרים ראשו, גנח קצת ולא ענה מאומה.

– דמיטרי, – פנה רוסטוב אל המשרת, שישב על דָּפְנָהּ הקדום של העגלה. – הלא אור הנר הזה בביתנו הוא.

– כן-הוא, גם בחדרו של אבּא נראה אור.

– עוד טרם ישכבו? מה תאמר? מה דעתך? ראה-נא אפוא, אל תשכח, מְצָא לי מהר מעיל אונגרי חדש, – הוסיף רוסטוב וימשמש בשפמו החדש. – עתה נְהַג ולֵך, – נתן קולו אל הָרַכָּב. – אבל הָקיצה, וַסיה, – פנה אל דניסוב, אשר הוריד ראשו עוד פעם. –נְהַג אפוא, שלשה רבּלים ליין-דגן אתן, נהג מהר! – קרא רוסטוב בשעה שהגיעה העגלה אל הבית השלישי שלפני פתח ביתם, כי נִדמה לו, שהסוסים אינם זזים ממקומם. לאחרונה נטתה העגלה ימינה אל מול הפתח החיצון, ורוסטוב ראה ממעל לראשו את המסגרת הידועה לו שנתקלקל הטיח עליה ואת המרפסת התחתונה ואת העמוד שבצד הרחוב במקום ההוא ויקפוץ וירד מעל העגלה בעודה הולכת ויבוא במרוצה אל הפרוזדור החיצון. הבית עמד בלי-נוע כדרכו, בלי כל סִמן להכנסת אורחים, ונִראָה בו, שלא רצה לדעת כלל את האיש אשר נכנס לתוכו בבואו מן הדרך. בפרוזדור לא היה איש. “אֵלִי, אלי! השלום לכלם?” התחיל רוסטוב מהרהר ויעמוד רגע אחד בלב חרד ומיד הוסיף לרוץ בפרוזדורים ובמדרגות הידועות לו, שנתעקמו מרֹב ימים. כף-המנעול הישנה, שהיתה מביאה את הגרפינה לכלל כעס, על כי לא נקתה כל-צרכה, נפתחה בקשי כבימים הקודמים. בחדר הראשון דלק אך נר-חֵלב אחד.

הזקן מיכיאלו ישן על-גבּי התבה. פרוקוֹפי, המשרת המיחד לשעת-נסיעה, אשר ברָב כֹּחו היה אוחז באחורי מרכבה ומרימהּ, ישב וסרג סנדלים של שולי-ארג. כנשפתחה הדלת נשא עיניו, ורֹשָם קרירות-הדעת ובקשת הַשֵּׁנָה שהיה על פניו נהפך לרֹשֶם גילה ורעדה.

– מה אני רואה! הגרף הצעיר! – קרא בהכירו את אדוניו. – מה-זאת אפוא? מחמדי! – פרוקופי רעד מסערת-לבו וירץ אל פתח חדר-האורחים, בהתכַּונו בודאי להודיע שם את דבַר בוא האורח, אך כנראה נִחם וַיָּשָׁב ויפּוֹל על כֶּתֶף אדוניו הצעיר.

– השלום? – שאל רוסטוב בהוציאו את ידו מידי פרוקופי.

את דניסוב שכח רוסטוב לגמרי, ומאשר לא רצה שיקדמוהו אחרים מִהר ויסר מעליו את אדרתו וירץ על אצבעות רגליו אל הטרקלין הגדול הָאָפֵל. שם היה הכל כבראשונה, גם שלחנות-המשחק, גם המנורה הלוטה בחִפּוי, כל דבר על מקומו; אך בין-כה כבר ראה איש את האדון הצעיר, ובטרם יגיע רוסטוב במרוצתו אל חדר-האורחים, והנה דבר-מה פָּרץ כסער מאחד הפתחים מצדו ויפּוֹל עליו ויחבקהו ויחל לנשק לו. ועוד יצור כזה, ושלישי אחריו, קפצו יחד מפתחים שונים, והתחילו מחבקים ומנשקים וצועקים ומורידים דמעות-שמחה. ניקולי לא יכול גם להבחין בין אביו לנַטַּשׁה ולפֶטיה. כּלם צעקו ודבּרו ונשקו אותו בערבוביה. רק אמו לא היתה בתוכם – זאת ראה היטב.

סוניה, נַטַּשה, פטיה, אנה מיכאילובנה, ויֶרה והגרף הזקן חבקו אותו כלם כאחד; גם המשרתים והמשרתות מלאו את החדרים והשתתפו בשיחה ובאנחות.

פטיה נתלה ברגליו של ניקולי.

– ולי! – קרא פטיה.

נטשה נִתְּרָה מאצלו, אחרי אשר כפפה אותו אליה ונשקה לו נשיקות רבות על כל פניו, ותאחז בכנף מעילו האונגרי בקַפּצהּ כעֵז בלי סור ממקומה ובהוציאה מפיה קולות חודרים.

מכל עבָרים כוננו אליו עינים מלאות אהבה ונוצצות משמחה; מכל עבָרים הגשו שפתים נכונות לנשיקה.

סוניה החזיקה גם היא בידו ופניה אדמו כתולע, ובמבטה המכוֹנָן אל עיניו, אשר חכתה להן, הבּעו אורה ושמחה. שש-עשרה שנה מלאו לסוניה בעת ההיא, ויפה היתה מאד, ביחוד ברגע ההוא של התעוררות וצהלה. בלי גרֹע עיניה הביטה אליו ותחַיֵּך ותעצור את נשימתה. והוא שָׂם עיניו עליה דרך הודָיָה אבל עוד היה מצפה ומחכה, כי הגרפינה הזקנה עוד לא יצאה אליו. והנה נשמע קול צעדים. הצעדים היו מהירים כל-כך, שלא יכול לשער, שצעדי אמו הם.

אבל היא היתה זאת ועליה שמלה חדשה לו, אשר נתפרה אחרי צאתו. כל הנצבים עליו עזבוהו, והוא רץ אליה. כאשר התנגשו נפלה על לבו ותבך. להרים פניה לא יָכלה ואך לחצה אותם אל המיתרים הקרים שעל מעילו האונגרי. דניסוב נכנס לחדר ואיש לא שָׂם לב אליו, ויעמוד גם הוא בין שאר בני-הבית ויבט אליהם וישפשף בידיו את עיניו.

– וסילי דניסוב, מידיי בנך, – אמר בהברתו המיחדת לו אל הגרף הזקן, אשר הביט אליו דרך שאלה.

– הואל-נא וּשבה אתנו. ידעתי, ידעתי, – אמר הגרף וישק ויחבק לניסוב. – ניקולושקה כתב לנו… נטשה, ויֶרה, זה דניסוב.

וכל אותם הפנים הצוהלים והשמחים חשו מהרה אל דניסוב השעיר ויסבּוהו.

– דניסוב, מחמדי! – קראה נטשה בקול-שריקתה ומבּלי התבונן במה שהיא עושה חבקה לו ותִּשק לו. כל האנשים שאשר בבית השתוממו על המעשה הזה. גם דניסוב נסתמק, אבל צחק ויאחז את ידה של נטשה וישק לה על-גב ידה.

דניסוב הובא אל החדר, שֶׁיִּחדוּ לו, וכל הרוס טובים נאספו בחדר-הדרגש מסביב לניקוֹלוּשקה.

הגרפינה הזקנה ישבה אצלו ולא הוציאה מידה את ידו ובכל רגע ורגע נשה אותה; השאָר נקהלו סביבם והתבוננו בתאוַת נפש בכל אחת מתנוֹעותיו, בכל מלה שהוציא מפיו ובכל אחד ממבטיו, ולא גרעו ממנו עיניהם המלאות גיל ואהבה. אֶחיו ואחיותיו נדונו זה עם זה והחזיקו במקומות קרובים אליו אף התקוטטו על דבר הזכות להגיש לו טה, מטפחת או מקטרת.

רוסטוב שמח שמחה גדולה על האהבה, אשר הראו לו כלם; אבל הרגע הראשון לפגישתם היה מלא עֹנֶג רב כל-כך, שהשמחה הזאת נדמתה לו כקטנה והיה מחכה לנוספות עליה בלי-קץ.

ביום השני בבֹקר יָשׁנו שני האורחים העיֵפים מדרכם עד השעה העשירית.

בחדר שלפני חדרי-משכבם היו מוטלים על הארץ חרבות, ילקוּטים, מרצופים, תַּרְמִילִים פתוחים ונעלות מלכלכות ברפש. שני זוג-נעלים מצחצחים בעלי דרבוֹנות הושמו זה לפני רגע אצל הכֹּתל. המשרתים הביאו כיורים לרחצה, רותחים להתגלחות ובגדים מנקים.

ולחישה וצחוק של נערות, ובפתח שנפתח ברֹחב סְדָק נראה מין דבר כָּחֹל וסרטים ושער שחור ופנים צוהלים: נטשה, סוניה ופטיה באו יחד לראות, אם לא קם ניקולי משנתו.

פטיה בחדר הראשון את החרבות וברֹב שמחתו, שמחת נער למראה אחיו הגדול הנוהג בעצמו מנהגי גבּור-חיל, שכח, כי לא נאה לאחיותיו לראות גברים עֲרמים, ויפתח את הדלת.

– החרבּך זאת? – שאל בקול רם.

הנערות נרתעו לאחוריהן. דניסוב הסתיר את רגליו השעירות תחת השמיכה בעינים מלאות בהלה ויבט אל רעו כמבַקש עזרה מאתו. כשנכנס פטיה, נסגרה הדלת אחריו, וצחוק נשמע מאחורי הדלת.

– ניקולינקה, שים עליך חֲלַט וצא אלינו, – קרא אליו קול נטשה.

– החרבּך זאת? – שאל פטיה. –או לך היא, אדוני? – פנה דרך כבוד והכנעה אל דניסוב בעל הפנים השחורים והשפם המגדל.

רוסטוב מִהר וישם נעליו על רגליו וילבש מעיל-בית ויצא. נטשה שׂמה נעל-גבר בעלת-דרבן על אחת מרגליה והחלה להכניס את רגלה השנית בנעל השנית. סוניה סבבה במקום אחד, וברגע שיצא ניקולי מחדר-משכבו, נָכוֹנה להרים את שולי שמלתה ולשבת. שתיהן היו מלבָּשות שמלות כחלות חדשות, דומות זו לזו, ושתיהן היו רעננות, אדמות וּשמֵחות. סוניה נסה בצאתו, ונטשה לקחה את אחיה תחת זרועה ותביאהו אל חדר-הדרגש, ומיד החלו לשוחח. אלפי דברים קלי-ערך היו להם, אשר יכלו להעסיק רק אותם לבד, בהם דבּרו ולא הספיקו לשאל ולהשיב זה לזה על-אודותם. נטשה צחקה לכל מלה שאמר הוא ושאמרה היא, לא מאשר היו הדברים מגחכים, כי-אם מאשר היה לבה שמח, ולא יכלה להתאפק, ובצחקה אך הביעה שמחתה.

– מה-טוב, מה-נעים! – אמרה לכל אשר שמעה מפיו.

רוסטוב הרגיש, כי חֹם קרני האהבה אשר מצא בבואו העלה בקרבּו ועל פניו בפעם הראשונה אחרי שנה וחצי את נֹעם צחוק-הילדוּת, אשר לא עלה עליהם ולא נעור בו גם פעם אחת מיום עזבו את בית אביו.

– אך אתה שמעני-נא, – אמרה אליו, – עתה הנה בָגַרתָּ לגמרי: מה-מאד ישמח לבי, כי אחי אתה. – ובאמרה זאת נגעה נגיעה קלה בשפמו. – רוצה אני לדעת, מָה אַתם הגברים? הכמונו כמוכם? אם אין?

– למה-זה ברחה סוניה? – שאל רוסטוב.

– זה טעון הרצאה ארכּה! איך תדבר אליה, בִּלשוֹן יחידה או בלשון רבּות?

– כפי שיזדמן, – אמר רוסטוב.

– דבּר-נא אליה בלשון רבּות, אחרי-כן אֹמַר לך. אך הבה אגידה-נא עתה. הלא ידעת, כי סוניה היא ידידתי, ידידה אהובה לי כל-כך, שאני נכונה לצרוב את זרועי למענה. ראה-נא.

נטשה הסירה את שרווּלה הדק ותַּראהו על זרועה הארכּה, הרזה והרכה, תחת כתפה, למעלה הרבה מִמַּרפקה (במקום שאינו מגלה גם בשמלות נשפי-מחול) כתֹבת-קעקע אדמה.

– צָרֶבֶת זו עשיתי לי להראותה את אהבתי. סַרגֵּל לִבַּנתּי וצרבתּי בה.

בשבתּו בחדר-למודו הקודם, על אותו הדרגש, שֶׁכָּרים קטנים על ידותיו, ובהביטו אל עיני נטשה, אשר נמלאו רגש וחיים עד-בלי-חֹק, נכנס שנית לעולמו הביתי שמימי-ילדוּתו, לאותו העולם המיוחד, שכּל איש זולתו לא היה יכול למצֹא טעם בו ושהיה ממציא לו מבחר תענוגיו בחיים; גם צריבת הזרוע בסרגל המלבָּן לא נחשבה בעיניו לדבר אין מועיל בו: הוא הבין מה זאת ולא תמה על החפץ.

– ומה בכך? רק זאת בלבד? – שאל ניקולי.

– כל-כך אנו מחבבות אשה את אחותה, כל-כך! המעשה בסרגל אך הבל הוא; אבל ידידות אנחנו עד-עולם; היא כאשר תאהב, תאהב לעולם; ואני לא אבין זאת, אני אשכח מיד.

– אבל מה בכך?

– זה דרכה, ככה היא אוהבת אותי ואותך.

נטשה נסתמקה פתאם.

– הלא תזכור, לפני צאתך… עתה היא אומרת, כי לך ראוי לשכּוח כל-זאת… כה אמרה לי: אני אֹהֲבֵהו כל הימים, והוא מוטב שיהי חפשי לנפשו. הלא יפה הוא, דרך נדיבות! האין זאת? נדבנוּת מרבּה? כן? – שאלה נטשה בכֹבד-ראש וברגשנות גלויה כל-כך, שהיה נכּר בה, שכבר דבּרה כדברים האלה בדמעות.

רוסטוב התחיל מהרהר.

– אני באמרי דבר לא אשוב ממנו לעולם, – אמר אליה. – מלבד זאת, הלא יפה ונחמדה היא, ואי-זה פתי ימנע טוב מנפשו?

– לא כן, לא, – קראה נטשה. – כבר דברנו עמה על-אודות זאת. אנחנו ידענו, כי תאמר כן. אבל זה אי-אפשר, כי, בינה בדבר, אם ככה תדבר אלינו, אם אתה חושב לך לחובה להקים את דברך, הרי זה דומה כאלו בכַוָּנה אמרה זאת. יוצא מזה, שסוף-סוף תהי אנוס לקחתה, והיא לא נתכּונה לזה כלל וכלל.

רוסטוב ראה, כי השכילו במחשבותיהן בכל זה. סוניה עשתה עליו רשם גדול גם אתמול, ובחלפה על פניו באותו הבֹּקר יָפְתה בעיניו עוד יותר. עלמה בת שש-עשרה שנה נחמדה למראה היתה סוניה, ונראה בה בברור שהיא אוהבת אותו אהבה עזה (בזה לא הסתפק גם רגע אחד). למה-זה יִמָּנע מאהוב אותה עתה או גם מנשא אותה בלי התמהמה, דבּר רוסטוב עם לבבו, אך לפי-שעה עוד כל-כך הרבה שמחות אחרות ועסקים אחרים נכונים בידו! “אכן צדקו והשכילו לדַבּר”, גמר בלבו, “עוד לי להיות חפשי”.

– טוב הדבר, – אמר לה, – עוד נדַבּר בזה אחרי-כן. אבל מה אשמח בראותי אותך לפני! – הוסיף לאמר.

– ואתּ לא בגדתּ בבוריס? – שאל אותה.

– הבלים! – קראה נטשה בצחוק. –לא אהגה ולא אחפּוץ להגות לא בו ולא במי שיהיה.

– זה דרכך עתה! ומה אתּ אפוא?

– אני? – שָׁנתה נטשה אחריו ובת-צחוק של גיל הזהירה על פניה. – הראית את דיפּור?

– לא.

– את דיפּור המפרסם, את המחולֵל, לא ראית מעולם? אם-כן, לא תבין. אני… זאת אני!

נטשה כפפה זרועותיה בדמות עִגול ובאחזה בשמלתה כדרך המחוללות רצה מאצלו כשעור פסיעות אחרות ותסֹב ותצעד “אַנְטְרְשַׁא” וַתַּקֵּש את רגליה הקטנות זו בזו ובעמדה על קצות כפות-רגליה, על קצות קצותיהן, פסעה פסיעות אחדות.

– הלא עומדת אני? הלא כן-הוא, – אמרה אליו; אולם לא עצרה כח לעמוד עוד. – עתה דע לך, מה אני! לעולם לא אהיה לאיש, כי מחוללת אהיה. אולם אל תגד זאת לאיש.

רוסטוב נתן קולו בצחוק גדול ודרך שמחה גדולה כל-כך, שניסוב בחדרו התחיל מקנא בו, ונטשה לא יכלה להתאפק ותצחק אף היא עמו.

– הלא טוב הדבר? – הוסיפה לדבר אליו.

– טוב. ולהנשא לבוריס לא תרצי עוד?

נטשה באה לכלל כעס.

– אין את נפשי להִנשא לאיש. זאת א­ֹמַר גם לו, כאשר אראהו.

– האמנם כן! – אמר רוֹסטוב.

– אבל כל זה הבל, – הוסיפה נטשה לפטפט. – ודניסוב איש טוב? – שאלה אותו.

– איש טוב.

– עתה שלום לך, לבש בגדיך. הנורא הוא דניסוב?

– למה תאמרי נורא? – שאל ניקולי. – לא, וַסקה איש טוב וחביב הוא.

– אתה קורא לו “וַסקה”?… זה פלא. והוא טוב מאד?

– טוב מאד.

– בֹּאָה מהר לשתות טה, כּלנו יחדו.

נטשה קמה עָמדה על קצות אצבעותיה ותצא מן החדר, כדרך שמחוללות יוצאות, אבל חִיְּכָה בשעת מעשה זה, כדרך שרק נערות בנות חמש-עשרה שנה מחַיכות בזמן שלבּן טוב עליהן. בחדר האורחים ראה רוסטוב את סוניה ויתאדם, כי לא ידע, איך יתנהג עמה. תמול ברגע הראשון נשקו זה לזה לשמחת הפגישה, אך היום הרגישו, כי כן לא יעשה; הוא הרגיש, כי כלם, גם אמו גם אחיותיו, מביטים אליו דרך שאלה ושואפים לראות את דרכיו עמה. הוא נשק לה על-גב ידה ופנה אליה בלשון רבּות ובשם סוניה. אבל בעיניהם דבּרו זה לזה בלשון יחיד ונשקו זה לזה נשיקות חבּה יתרה. היא בקשה סליחה מאתו במבטה, על כי בַדְּבָרים אשר שָׂמה בפי נטשה ערבה את לבה להזכיר באזניו את הבטחתו והביעה תודה לו על אהבתו אותה, והוא הודה לה במבטו על החֹפש, אשר אמרה לתת לו, ואמר לה, שעל-כל-פנים לא יחדל לאהוב אותה לעולם, לפי שאי-אפשר להִמנע מאהוב אותה.

– אבל מה-משנה הדבר, – אמרה ויֶרה בכַונה ברגע שכּלם החרישו, – שסוניה וניקולינקה נדברים עתה בלשון רבּים ונוהגים כזרים זה לזה.

הערת ויֶרה היתה נכונה ככל הערותיה; אך גם בה, כמו ברֹב הערותיה, הביאה במבוכה את כל הנמצאים שם, ולא רק סוניה ונטשה, כי-אם גם הגרפינה הזקנה, אשר דאגה מפני האהבה הזאת, כי יכלה להטות את לב בנה מאחרי שדוך גדול, נסתמקה כנערה קטנה. דניסוב נכנס לחדר-האורחים במעיל חדש, וּמְרוּק-ראש היה ומבשם, מיפה ומקשט כמו בצאתו לקרָב, והוא התנהג בנעימות עם הנשים במדה כזו שלא שִׁער רוסטוב מימיו לראות בו, ויהי הדבר לפלא בעיניו.

ב

רצוי וחביב היה ניקולי רוסיטוב בשובו למוסקבה ממערכות הצבא: לאנשי ביתו – כבן יקיר גבּור-מלחמה ומחמד לנפשות הוריו; לקרוביו – מנמס ונעים ומכַבּד את הבריות; ולמידעיו – כלֵיטנַנט הוּזַרי טוב רֹאִי ומחוֹלֵל מהיר ואחד ממבחר החתנים שבמוסקבה.

ומידעים היו לרוסטובים כל נכבַּדי מוסקבה. כסף נמצא ביד הגרף הזקן בשנה ההיא למדי, כי מִשְׁכֵּן שנית את כל אחזותיו, על-כן מצאה יד ניקולושקה להחזיק סוס אביר לעצמו ולעשות לו מכנסי-רכיבה על-פי המודה האחרונה שבאחרונות, אשר לא היו כמוהן לאיש זולתו במוסקבה, ונעלים חדשות שבחדשות, שקצותיהן היו חַדּוֹת מכל קצות הנעלים שבעולם ודרבנות-כסף קטנים להן, ויבַלה ימיו בטוב ובנעימים. בחזרו אל בית-אבותיו הרגיש את הנֹעם המיחד, שאדם מרגיש בשובו אחרי הפסקה קצרה לדרכי-חייו הקודמים. נדמָה לו, שבאותם הימים נתבַּגר וגדל הרבה. הצער הגדול על המבחן בתורת-הדת, שלא עלה יפה בידו, המעשה במִלוה המעוֹת מאת גברילא לשכירת רַכָּב, הנשיקות במסתּרים שבּינו לבין סוניה - כל אלה היו לו לזכרונות מעשי-ילדוּת, שרחקו ממנו עתה מרחק שאין לשערו. עתה הוא לֵיטנַנט הוזַרי במעיל קצר משׁבּץ כסף, ואות-הכבוד “גיאורגי” של איש-צבא פּשוט לו, והוא מלַמד למֵרוץ את סוסו הקל יחד עם צַיָּדים נודעים לשֵׁם, קרובים לימי-זקנה ונכבדים בעדתם. יש לי מידעת בבוּלוַר, שהוא בא אל ביתה בערב. כבר נִצַּח על מַזורקה בנשף-מחול בבית הָאַרְחַרוֹבים, כבר דבר עם הפֶלדמַרשַׁל קַמֶנִסְקי על-אודות המלחמה והיה מצוי בקלוב האנגלי ומדבּר בלשון-יחיד עם ראש-גדוד בן ארבעים שנה, אשר נִתְוַדַּע לו על-ידי דֶניסוב.

אהבתו העזה אל הקיסר רפתה קצת במוסקבה. אך מאשר לא ראה את הקיסר ולא בא מקרה לידו לראותו, היה מרבה לספּר על-אודותיו ועל-דבר אהבתו אליו, ובספּרו היה רומז, שעדַין אינו מסַפּר הכֹּל, שיש ברגש אהבתו אל הקיסר דבר שלא כל השומע יוכל להבינו; ובכל נפשו העריץ גם הוא ככל מוסקבה בעת ההיא את הקיסר אלכסנדר פַּבלוביץ', שהיו קוראים לו שם בימים ההם “מלאך בגוף-אדם”.

בימים המעטים, שישב בהם רוסטוב במוסקבה עד שובו אל מערכות הצבא, לא רק לא נתקרב יותר לסוניה, כי-אם גם נתרחק ממנה. אף אמנם יָפתה ונעמה מאד, וברור היה, שנפשה דבקה בו; אך הוא היה אז בתקופת החיים, שאדם מדמה בה, כי הוא עסוק כל-כך שאין לו פנאי לעסוק בכגון זה, ושאדם מתיָרא בה לבוא בברית, לפי שהוא מוקיר את החֹפש הנחוץ לו להרבה ענינים אחרים. בימים ההם היה אומר לנפשו בהרהרו בסוניה: “עוד תִּמְּצאנה שם, באחד המקומות, רבּות כזאת, אשר לא ידעתין. עוד אספיק לכשארצה, לעסוק גם באהבה, ועתה אין לי פנאי”. מלבד זאת נדמה לו, שלא לפי כבוד גבורתו הוא לשבת במושב נשים. בבואו אל נשפי-מחול ולא חברת נשים היה עושה את-עצמו כפורע את חובו שלא ברצונו. לא כן מֵרוּצֵי תחרוּת, הקלוב האנגלי, בזבוז ותענוגים בחברת דֶּניסוב, נסיעה אל המקום ההוא – זה שאני, זה נֶחְשַׁב לדבר נאוה לבן-חיל הוזַרי.

בראשית ימי מַרס עסק הגרף הזקן איליַה אנדרֵיאיץ' רוסטוב בעשית משתה בקלוב האנגלי לכבוד הנסיך בַּגְרַטיון.

הגרף התהלך בטרקלינו לָבוש חֱלַט וצִוה את סוכן הקלוב האנגלי ואת הַטַּבּח הראשי על-דבר אספַּרגוס, קשואים חיים, גרגרי-אדמה, עגל ודגים למשתה הנסיך בגרטיון. הגרף היה חבר וגבאי בקלוב הזה מיום הִוָּסדו. עליו הוטלה עריכת החגיגה לכבוד בגרטיון, יען כי בקֹשי יכלו למצֹא איש יודע לעשות משתה גדול ביד רחבה כמוהו וביחוד היה קשה למצֹא איש יודע ונכון להוסיף כסף מִשֶּׁלּוֹ, אם יהיה צֹרך בדבר, לתִקון המשתה. הטַּבּח והסוכן שמעו בפנים שמחים את מצוות הגרף, מדעתם, כי איש זולתו לא יתן להם להרויח במדה שירויחו על-ידו במשתה הזה, שעלה לאלפי רבּלים.

– זכֹר, אל תשכח, כַּרבָּלות, כּרבָּלות תשים בטוֹרטִי.

– מעשי-לִפְדָה קּרים… שלֹשה? – שאל הטבּח.

הגרף הרהר קצת.

– אי-אפשר בְּפָחוֹת, שלֹשה… מַיּוֹנֵיז' – אחד, – אמר הגרף ויכף אצבע אחת.

– ואת הַסְּטֶרְלַדים הגדולים תצוה לקנות? – שאל הסוכן.

– ומה לעשות? קח, אם ימאנו להוזיל. אבל, חביבי, עוד מעט ושכחתּי. הלא עוד אַנְטְרֶה אחד יש להעמיד על השׁלחן. אויה לי! – קרא וישם ידו על ראשו. – ומי יביא לי פרחים? מיטינקה! גם הנה מיטינקה! רְכַב מהרה אל האחזה הסמוכה למוסקבה וצַו את מַקסימקה הגַּנן לעשות לי מהרה את שלו. צו אותו להסיע ולהביא את כל פרי ערוגות-החֹרף. אך יעטה כל-זה לְבָדִים. וליום הששי ימציא לי הנה מאתים עציצי-פרחים.

אחרי עוד צִוּוּיים רבים ושונים יצא אל הגרפינה לנוּח מעט, אבל כרגע זכר עוד דברים נחוצים וַיָּשָׁב, וַיָּשֶׁב גם את הטַּבּח ואת הסוכן וַיוסף לצאת. והנה קול צעדי-גבר קלים וקשקוש דרבנות נשמע בפתח, והגרף הצעיר בא, והוא יפה ואדמוני, ושֵׂער שחור דק על שפתו מזה ומזה, ונראה בו, שכבר החליף כֹּח והתעדן הרבה בימי מנוחתו במוסקבה.

– הוי, אחי! ראשי סובב עלי, – אמר הזקן ויחַיֵּך, כמתוך בושה, לפני בנו. – לוּ עזרתּ לי אתה לפחות! הלא עוד אנוּ צריכים למזמרים. מנגנים יש לי, ואולי נקרא גם לצוענים? אחיכם בני-הצבא אוהבים זאת.

– אבל, אבּא, כמדמה לי, שהנסיך בגרטיון, בשעה שהכין את נפשו לקרָב בשֶׁנֱגרַבּן, דאג והשתדל בדבר פחוּת ממה שאתה דואג ומשתדל היום, – אמר הבּן אל אביו בבת-צחוק.

הזקן העמיד פנים ככועס.

– דַּבּר כטוב בעיניך, אבל נַס-נא בעצמך.

הגרף פנה אל הטַּבּח, והלה הסתכל בָּאָב וּבַבֵּן בעיון ובחבּה ובפנים מלאים פקחוּת ורגשי-כבוד.

– ומה תאמר, תּיאוֹקטיסט, על הצעירים? – אמר הזקן. – צוֹחקים הם עלינו על הזקנים.

– כך דרכם, אדוני הגרף; הם אין להם אלא לאכול את המטעמים, וכיצד עושים ומגישים אותם, אין רצונם לדעת.

– כן, כן, – קרא הגרף בקול רם ויאחז בשמחה בשתי ידי בנו וַיוסף לקרֹא בהרמת קולו: – הנה נפלתּ בידי! קח לך עגלת-חֹרף רתומה לשנַים ובא אל בֶּזאוּחוֹב ואמָר-לו, הנה הגרף איליה אנדיאיץ' שלחַני אליך לבקש מאתך גרגרי-אדמה ואנַנַּסים חיים. איש חוץ ממנו אין לו מאלה. הוא בעצמו איננו בעיר. אך אתה פנֵה אל הנסיכיות ובַקּש מהן, ומשם תסע ל“רַזגוּלַי”, – הרַכּב אִפַּטֱקַה יודע את הדרך, – שם תמצא את הצועני איליוּשה, הוא הצועני אשר רקד ביום ההוא בבית הגרף אורלוב בלבוש לבן, הלא תזכור, ואחזתּ בו והבאתו אלי הנה.

– הגם עם צועניות אביאנו הנה? – שאל ניקולי בצחוק.

– נוּ, נוּ!…

ברגע ההוא באה אנה מיכאילובנה החדרה, וקולה לא נשמע בצעדה ופניה כבכל עת: עסקניים, מביעים דאגה וענותנוּת נוצרית. אף-על-פי שבכל יום היתה אנה מיכאילובנה מוצאת את הגרף כשהוא לבוש חֲלַט, היה מתבַּיש בבואה בכל פעם ומבקש סליחה על מלבושו זה.

– אין דבר מחמדי הגרף,– אמרה ותעצום עיניה במחילה גמורה. – ואל בֶּזאוּחוֹב אסע אני, – אמרה לו. –פּיֶר בא, ועתה ינתן לנו הכּל אשר נבקש מערוגות-החֹרף אשר לו, אני צריכה לראותו גם בלעדי זאת. מכתּב מבּוריס שלח לי. בוריס עתה, תודה לאל, עובד בשטַבּ.

הגרף שמח, כי קבּלה עליה אנה מיכאילובנה את מקצת שליחותיו, ויצו לרתּום בשבילה את המרכבה הקטנה.

– אמרי-נא לבֶזאוּחוֹב, כי יבוא גם הוא. אני ארשֹׁם אותו. היחד עם אשתו הוא? – שאל הזקן.

אנה מיכאילובנה העמידה עיניה, ובפניה הבּעה עצבת עמקה.

– אהה, ידיד, אמלל הוא מאד, – אמר לו. – אם אמת הדבר, אשר שמענו, נורא הוא מאד. העָלתה על דעתנו כזאת בעת אשר שמחנו על הטובה הבּאה עליו! והוא, בֶּזאוּחוֹב הצעיר הזה, בעל נפש יקרה ונשגבה כל-כך! צר לי עליו מאד, ואני אתאמץ להמציא לו נחומים ככל אשר תמצא ידי.

– אבל מה-זה קרהו? – שאלו שני הרוס טובים, הזקן והצעיר יחדו.

אנה מיכאילובנה נאנחה אנחה עמקה.

– דוֹלוֹחוֹב, בן מַריה איבַנובנה, – אמרה בלחישה כמגַלה סודות חשובים, – העטה עליה חרפה. הוא עשה את דולוחוב לאיש ויקרא לו לשבת עמו בביתו בפטרבורג… ובבואה הֵנה רץ אחריה הפוחז הזה, – אמרה אנה מיכאילובנה, בחפצה להביע את השתתפותה בצערו של פּיֶר, אך בנגינותיה ובבת-צחוקה המכסָּה למחצה הבּעה השתתפות לאותו הפּוחז, לדולוחוב. – אומרים עליו על פּיֶר, שהוא הולך קודר בלחץ יגונו.

– אף-על-פי-כן, אמרי לו, כי יבוא אל הקלוב – שם יפכּח צערו. המשתה גדול יהיה.

ביום המחרת, בשלישי למַרס, בשעה השנית אחרי הצהרים חכו מאתים וחמשים חברי הקלוב וחמשים אורחים לְבוא האורח היקר הנסיך בגרטיון, גבור המלחמה באוסטריים, אל המשתה.

בראשונה אך השתוממה מוסקבה על שמועת הקרָב האוֹיסטֶרליצי. הרוסים היו בימים ההם מלומדים בנצחונות כל-כך, שמקצתם לא האמינו לגמרי לשמועה על-דבר המגפה ההיא, ומקצתם בקשו סבּות שאינן מצויות לאותו המאורע המשׁנה. בקלוב האנגלי, שכּל נכבדי העיר בעלי הידיעות הנכונות והברוּרות היו נאספים בו, לא נֶאמר בימי דצמבּר, הם הימים שהתחילו שמועות מגיעות, דבר על-אודות המלחמה והמעשים האחרונים, כאִלו התנוּ כלם ביניהם להמנע מִדַּבּר בהם. ראשי המדברים שבקלוב: הנסיך יוּרי וְלַדימירוֹביץ' דולג ורוּקי, וַלוּיֶב, הגרף מַרקוב והנסיך וְיַזֶּמְסְקִי לא נראו בימים ההם בקלוב, כי-אם נאספו בבתי יחידם, בחבורות קטנות של מידעים צנועים, ואותם המוסקבאים (שגם איליַה אנדרֵיאיץ' רוסטוב אחד מהם), אשר לא היה בפיהם אלא מה ששמעו מפי אחרים, לא ידעו ימים אחדים מה לשער על-אודות המלחמה. הרגֵּש הרגישו בני מוסקבה, כי קרה דבר רע וכי קשה לחַוּוֹת דֵּעַ על-דבר השמועות הרעות. ועל כן אין טוב להם משתיקה. אך בעוד ימים אחדים הופיעו גם הגדולים, ראשי המדברים שבקלוב, כַּשופטים הַמּשבּעים היוצאים מחדר-המועצה, ואז התחילו הכּל מדבּרים דברים ברורים ומפֹרשים. אז נמצאו סבות לתלות בהן את מגפת הרוסים, שנחשבה לדָבר שלא נשמע כמוהו ושאי-אפשר לסברו כמו שהוא, והכּל הסבּר על-פי הסבּות ההן, ובכל פִּנות מוסקבה התחילו מדבּרים בהן בנוסחה אחת. ואלה הן הסבּות: האוסטריים בגדו ברוסים, החַיל לא נזון כראוי, הפולני פשיבִּישֶׁבסקי והצרפתי לַנְזֶ’רון בגדוּ, קוּטוּזוב לא היה מכשר למִשְׂרָתו, והקיסר (זאת אמרו בלחישה) צעיר ובלתּי-מנסה ובָטח באנשים שאינם מהגנים. אבל הצבאות, צבאות רוסיה – אמרו כלם פה-אחד – נלחמו בגבוּרה ועשו נפלאות. אנשי-הצבא, האופי צרים, הגנרלים – כּלם גבּורים. אך לגבּור שבגבּורים נחשב הנסיך בגרטיון, אשר עשה לו שֵם בקרָב על-יד שֶנגרֵבן ובשיבתו מאצל אויסטרליץ, כי אך הוא השיב את חילו בסדר נכון משם וכל היום הלך והדף מאחריו את חיל האויב, אשר גדל ממנו כפלַים במספר. גם מה שלא היה דר במוסקבה, מה שלא היו לו בתי מידעים בעיר, הועיל לו להֵחשב בה לראש הגבורים. בכבוד אשר נעשה לו הבַּע הכבוד הראוי לאיש-הצבא הרוסי הפשוט, שעלה לגדלתו לא על-ידי מקֹרבים ולא על-ידי אינטריגות ושהיה שמו קשור בשם סוּבוֹרוֹב ובזֵכר מלחמת איטליה. מלבד זאת היה הכבוד הגדול, שנעשה לו, מסגל יותר מכל להביע בו את הטינה שבלב ואת התלונה על קוטוזוב.

– אִלו לא היה בגרטיון בעולם, היה צֹ­רך בדבר לבראו, – אמר הבדחן שבחבורה שִׁינשִׁין צרפתית על-פי פתגמו הידוע של ווֹלְטֵר. את שֵׁם קוּטוּזוב לא הזכיר איש מהנאספים, ואחדים מהם גדפו אותו בלחישה וקראו לו חָנֵף חַצרני וסַטִּיר זקן.

בכל העיר נאמרו ונשנו דברי הנסיך דולגוֹרוּקוֹב: “כזֹה וכזֶה תאכל החרב”, שהיה מתנחם בזֵכר נצחונות ראשונים, ודברי רַסְטוֹפְּצִ’ין, שהיה אומר, כי אנשי-הצבא הצרפתים צריכים שיעוררום במליצות רמות למלחמה, כי האשכנזים צריכים שיסבירו להם בהוכחות הגיוניות, שהמנוסה סכנה גדולה היא מההליכה לפנים, וכי לא כן הרוסים, שאותם צריכים אך לעצור תמיד ולבקש: לאט לכם! מכּל עֵבר נשמעו הרבה ספּורי-מעשים חדשים, מעשים באנשי-צבא נמוכים וגבוהים, שהראו גבוּרה נפלאה על-יד אוסטרליץ. זה הציל דגל, זה הרג חמשה צרפתים, זה מִלא בעצמו חמשה כלֵי-תותח ואיש לא עזר לו. גם על בֶּרג אמרו אנשים, אשר לא ידעו אותו, כי כאשר נפצעה ידו הימנית, לקח את חרבו בידו השמאלית וילך לפניו. על-אודות בוֹלקוֹנסקי לא דבּרו דבר, ורק אותם שידעוהו היטב, הביעו את צערם על כי מִהר למוּת והניח את אשתו המעבּרת בבית אביו המתנהג בשגעון.

ויחידים בתוכם מלבָּנִים בפוּדר ולבושים קַפטַנים, רצו רצֹא ושוֹב, כַּדבוֹרים המעופפות בימי האביב אלה ישבוּ, ואלה עמדוּ, אלה התאספו, ואלה התפרדו. משרתים לבושי לִיבְרֵיוֹת, ופזמקאות ומסָאֱנות ברגליהם, עמדוּ אצל כל-אחד מפּתחי החדרים ובכל-כֹּחם התאמצו להתבונן אל כל תנועה קטנה של כל-אחד מהחברים ומהאורחים. רֹב הנאספים היו אנשים זקנים ומכבָּדים, שפּניהם רחבים ומביעים בטחה וגאות, אצבעותיהם עבות וקולותיהם ותנועותיהם מלאים עֹז. האורחים והחברים ממין זה ישבו במקומות ידועים שהרגלו בהם ונאספו בחבורות ידועות שהרגלו בהן. בתוך הקהל הזה נמצאו מעט אורחים ארעיים, ורב המעטים האלה היו מצעירי הדור, ובתוכם דֶּניסוב, רוסטוב ודוֹלוחוֹב, שחזר ונמנה לאופיצר בגדוד הסֶּמיוֹני. על פני הצעירים האלה, וביחוד על פני הצבאיים שבהם, נראה אותו הרֹשֶׁם של כִּבּוּד זקנים מתוך בוז, אשר כמו יֵאָמַר בו לזקני הדור: לַחלוק לכם כבוד והדר אנו נכונים, אבל זִכרו ואל תשכחו, כי בכל-זאת לנו העתיד.

גם נֶסְוִיצְקִי נמצא פה, כי היה אחד החברים הישָנים. פְּיֶר הלך מחדר לחדר, ובעת ההיא גִדַּל שערו ואת משקפיו הסיר מעל עיניו ומלבּש היה על-פי המודה, כי כן צותה אותו אשתו, אבל פניו מלאו עצב ורוח נכאה. גם פה, כבכל מקום אשר דרכו בו רגליו, סבּוהו אנשים כורעים ומשתחוים לפני רֹב עשרו, והוא נהג בהם מנהג בוז שלא בכַוָנה, כמלך רגיל שדרכּו בכך.

על-פי שנותיו הצרך להתחבר עם הצעירים, אך על-פי עשרו ומידעיו היה מבני חבורת האורחים הזקנים המכבּדים, ובגלל זה הלך ועבר מחבורה לחבורה. הזקנים הגדולים מאחיהם נעשו מרכָּזים לחבורות, אשר קרבו אליהן דרך-כבוד גם אנשים זרים להן, על-מנת לשמוע לשיחת גדולי העיר. חבורות גדולות נאספו מסביב לגרף רַסטוֹפּצ’ין, לוַלוּיֶב ולנַרִישְׁקִין. רַסטוֹפּצ’ין ספּר על-דבר האוסטריים, אשר פנו עֹרף ורמסו בנוּסם את הרוסים והזקיקו אותם לעשות להם דרך ביניהם בכידוניהם.

וַלוּיֶב ספּר בדרך-סוד, או אוּבַרוֹב נשלח מפטרבורג הֵנה לדעת, מה יאמרו המוסקבאים על-דבר אוסטרליץ.

בחבורה שלישית דבּר נַרִישקין על ישיבת המועצה הצבאית האוסטרית, אשר קרא בה סוּבוֹרוֹב פתאום קריאת תרנגול לתשובה על דברי אִוַּלתּם של הגנרלים האוסטריים. שִׁינשִׁין היה באותו מעמד ואמר בשפת-לצונות, כי לפי-הנראה לא יכול קוּטוֹזוֹב ללמוד מסוּבוֹרוב גם מלאכה קלה זו, לקרא קריאת תרנגול; אבל הזקנים שמו עיניהם בקפֵדה על אותו הלץ ורמזו לו בזה, כי לא זה המקום ולא זה היום לדַבּר בקוּטוּזוב בשפה כזאת.

הגרף איליַה אנדרֵיאיץ' רוסטוב הלך-לו בדאגה ובחפּזון מחדר-האֹכל אל חדר-האורחים בנעליו הרכות, ובלכתו שאל בשלום והשיב שלום במהירות ובאֹפן אחר לגמרי לגדולים ולקטני-ערך, שהיו כלם ידועים לו, ולפעמים בקש בעיניו ומצא את בנו המתנוסס ביפִי-תארו והעמיד את מבטו עליו בשמחה וקרץ אליו בעיניו. רוסטוב הצעיר עמד אצל החלון עם דולוחוב, שנתקרב אליו רוסטוב לפני ימים מעטים ושמח על התקרבות זו. הגרף הזקן נגש אליהם וילחץ את ידו של דולוחוב.

– בֹּאָה נא אלי, הואל-נא ובֹא, הנה ידעת גם את בנִי בן-החיל… – דבּר אליו בלשון-יחיד, – יחדו הייתם שם, יחדו עשיתם גדולות… אַה! וַסילי איגנַטיץ'… שלום לך, זקן, – פנה אל זקן מפְלָג, שעבר לפניהם ברגע ההוא, אך הוא טרם כלה את שאלת-שלומו ותנוּעה היתה בכל הבית ומשרת בא במרוצה ואמר בפנים מבֹהלים: “הנה זה בא!”

קשקושי פעמונים נשמעו; ראשי החברים חשו אל צד המבוא; האורחים הפזורים בחדרים שונים נאספו ויהיו כרגע לחבורה אחת, כדגן הנצבר על יָעָה מוּנף, ויעמדו בחדר-האורחים הגדול אצל פתח הטרקלין.

בפתח הפרוזדור נראה בַּגרַטיון בלי כובע ובלי חרב, כי הִנִּיח את כובעו ואת חרבּו בידי שומר הסף, כמנהג באי הקלוב. הפעם בא לא במצנפת עור-כבשים וברצועה מפשלת על כתפו, כמו שראה אותו רוסטוב בלילה שלפני יום אויסטרליץ, כי-אם במעיל צר חדש, מקשט באורדני רוסיה וממלכות אחרות ובכוכב גיאורגי על חזהו משמאל. נכּר היה בו, שגזז קצת את שער ראשו ואת פאות זקנו לפני המשתה, והדבר הזה שִׁנה את קלסתר-פניו לא לטובה. כמין רֹשֶׁם של שמחה מתוך תמימות הרגש על פניו, ובצרוף תוֵי האֹמץ והעֹז שהיו עליהם, נעשו הפנים האלה מגחכים קצת. בֶּקְלֶשוֹב ופיוֹדור פטרוביץ' אוּבַרוב, שבאו עמו יחדו, עמדוּ בפתח, לבעבור יעבור הוא, באשר הוא האורח הראשי, ראשונה. בגרַטיון בא במבוכה, כי לא רצה לקבל את הכבוד הזה, שחלקוּ לו בנמוסיות יתרה; בשביל זה נתעכבו בדרך, וסוף-סוף עבר בגרטיון לפניהם. בצעדו על רצפת חדר-הקבלה היה נבוך ומתבַּיש ולא ידע מה לעשות בידיו: רגיל ומהיר היה יותר ללכת תחת רשפי רובים על אדמה חרוּשה, כמו שהלך לפני הגדוד הקוּרסקי בשֶׁנגרַבּן. ראשי הקלוב יצאו לקראתו אל הפתח הראשון ואמרו לו מלים אחרות על-אודות שמחתם, בראותם אורח יקר כזה, ובלי המתּין לו, עד שישיב דבר, סבבוהו כמו בחֹזק-יד וינהגוהו ויביאוהו אל חדר-האורחים. בפתח חדר-האורחים לא היה אפשר לעבור מרֹב הנקהלים, שדחקו זה את זה ונשאו עיניהם להביט ולהתבונן זה מאחרי כתפו של זה אל בגרטיון. כמו שמתבונים אל חיה שאינה מצויה. הגרף איליַה אנדרֵיאיץ' הגדיל לצחוק יותר מכל האנספים ויבקע בהמון העומדים צפופים ובבקשות “תנה נא, יקירי, תנה נא” העביר את שלֹשת האורחים אל תוך החדר והושיבם על הדרגש האמצעי. הגדולים והמכבּדים שבחברי הקלוב סַבּו את שלֹשת האורחים החדשים. הגרף איליַה אנדרֵיאיץ' חזר ובקע בתוך ההמון ויצא משם, ובעוד רגע אחד חזר ונכנס עם עוד אחד מגבאי הקלוב ובידיו קערת-כסף גדולה, וַיַּגש את הקערה לנסיך בגרטיון. על הקערה היו גליוני חרוזים, שחבּרו ונדפסו לכבוד הגבור. בגרטיון ראה את הקערה ויפן כה וכה בבהלה כמבקש עזרה. אבל עיני כל דרשו מאתו, שיקבל עליו את הדין. בראותו, כי הוא בידם, התחזק ויקבל את הקערה בשתי ידו ויבט כמקפּיד ומתרעם אל הגרף, אשר הגישָׁהּ אליו. אחד מהנאספים עשה חסד עם בגרטיון וַיּוֹצֵּא את הקערה מידיו (ואלו לא הוציאוּה מידי- היה נכון, לפי-הנראה, להחזיקה עד הערב וגם בגשתו אל השלחן הערוך) ויעירהו להתבונן בחרוזים. “גם קרֹא אקרא”, כמו אמר בגרטיון ויכונן את עיניו הָעֲיֵפות על הניָר ויחל לקרֹא בפנים מלאים עיון וכַוָּנה. ויקח המחבר בעצמו את החרוזים ויחל לקרֹא בקוֹל והנסיך בגרטיון הטה ראשו ויקשב.

"לְדוֹר אֲלֶכְּסַנְדֶר עֹז וְהָדָר תֵּנָה

וּלְכִסְאוֹ, כֵּס טִיטוּס, מָגֵן הֱיֵה-נָא,

הֱיֵה נוֹרָא לָאוֹיבִים וְאִישׁ טוֹב יָחַד,

עוֹשֶׂה צְדָקוֹת בְּאַרְצוֹ וֹבִשְׂדֵה-קֶטֶל מַפִּיל פָּחַד,

כְּבָר הִכִּיר וַיֵדַע הַצוֹלֵחַ נַפּוֹלֵיוֹן

כַּמָה גָדוֹל כֹּחוֹ שֶׁל בַּגְרַטּיוֹן,

וְלֹא יָעֹז עוֹד לְהַרְגִּיז אֶת הָאַלְקִידִים,

אֶת גִּבּוֹרֵי רוּסִיָה הַמַּחֲרִידִים"…

אך עוד טרם כלה את החרוזים, וראש המשרתים בעל קול רם הכריז:,הסעדה נכונה!" הדלת נפתחה ומחדר-האורחים הרעים הנגון הפּולני לשיר הרוסי: “רעם הנצחון, הִשָּׁמֵעַ! שְׂמַח, גבּור רוסי”; והגרף איליַה אנדרֵיאיץ' שם עיניו בקפֵדה על המחבר, אשר הוסיף לקרֹא את חרוזיו, וַיִּקֹּד לפני בגרטיון. כל הנאספים קמו, כי הרגישו כלם, שהסעדה חשובה מהחרוזים, וילכו אל השלחן, ובגרטיון בראשם גם הפעם. אותו הושיבו בראש השלחן בין שני אלכּסַנדרים – בין בֶּקְלָשוֹב ובין נַרישקין – זֵכֶר לשם הקיסר; שלש מאות האיש ישבו מסביב לשלחן, איש כתֹאַר כבודו וכמעלת גדלתו: כל מי שגדול מחבֵרו קרוב יותר אל האורח המכבּד, כשם שהמים מעמיקים להשתפך במקומות העמקים.

לפני תחלת הסעדה הציג הגרף איליַה אנדרֵיאיץ' את בנו לפני הנסיך, ויכירהו הנסיך ויאמר לו דברים אחדים, חסרי טעם וסדר, ככל מה שהוציא הנסיך מפיו ביום ההוא. הגרף איליַה אנדרֵיאיץ' הסתכל בשמחה ובגאוה בפני כל המסבּים, בשעה שבגרטיון דבּר עם בנו.

ניקולי רוסטוב ודֶניסוב ומידעו החדש של רוסטוב דולוֹחוֹב ישבו יחדו כמעט באמצע השלחן. לעמתם ישבו פיֶר והנסיך נֶסוִיצקי זה אצל זה. הגרף איליַה אנדרֵיאיץ' ישב עם שאר כבאי הקלוב ממול בגרטיון והִרבה לעוררו לאכול ולשתות, כמדת הכנסת-האורחים הנהוגה במוסקבה.

עמלו לא היה לריק. כל מטעמיו, גם תבשילי ימי-התענית גם תבשילי הבשר, עלו יפה עד-מאד, אף-על-פי-כן לא נחה דעתו כל-צרכו עד סוף המשתה. לרגעים קרץ בעיניו לאשר על המזנון וצוה בלחישה את המשרתים וחִכּה בלב נפעם לכל אחד מתבשיליו, שהיו כלם ידועים לו. הכּל עלה יפה. כשהובא התבשיל השני, והוא סטֶרלַד גדול, עֲנָק במינו (ולמראהו האדימו פני איליַה אנדריאיץ' משמחה ומבַּישנוּת), התחילו המשרתים מטַפּלים בפקקים ומוזגים יין-שמפַּניה. אחרי הדג הזה, אשר עשה רֹשם קצת, נתנו הגרף איליַה אנדריאיץ' ושאר הגבאים עיניהם זה בזה. “הנאומים ירבּו, – לחש הגרף להם, – עת להחל!” ויאחז כוס בידו ויקם. כל המסבּים קמו ויחכו לדבריו.

– לחיי אדוננו הקיסר! – קרה בגֹבה קולו וכרגע רָטבו עיניו היפות בדמעות גיל וחדוה. ובאותו הרגע התחילו מנגנים: “רעם הנצחון, הִשָּׁמֵעַ”. כל המסבּים קמו ממקומותיהם ויקראו “אוּרא!” ובגרטיון הגביה קולו בקראו “אוּרא!” כמו בשדה שֶׁנְגְרַבֶּן. קולו של רוסטוב הצעיר בקע ועלה מתוך כל שלש מאות הקולות, ועוד מעט ובכה מרֹב שמחתו. “לחיי אדוננו הקיסר, אוּרא!” קרא ויגמע את כוסו בבת-אחת וישליכה ארצה, ורבים ראו ממנו יעשו כמוהו. וזמן רב נמשכו הקריאות והצוָחות. כאשר נדַמו הקולות, לקטו המשרתים את שברי הכלים, וכל המסבים שבו וישבו ובצחוק על שפתיהם על-דבר צִוְחָתָם החלו לשוחח. הגרף איליַה אנדרֵיאיץ' חזר ועמד על רגליו וישם עיניו על הפתקה, שהיתה מוטלת לפני קערתו, וישא נאום-ברכה “לחיי גבור מלחמתנו האחרונה פטר איבַנוביץ' בגרטיון”, ושוב רָטבו עיניו היפות בדמעות. “אוּרַא!” חזרו וקראו שלש מאות קולות, אך תחת נגינות כלי-המנגנים נשמעו הפעם קולות מזמרים, אשר שרו את הַקַּנְטַטה, שחבּר פַּאול איבַנוביץ' קוטוזוב, שתחלתה דברים כאלה:

"שָׁוְא כֹּל-הַמּוֹקְשִׁים הַנְכוֹנִים,

בְּאֹמֶץ-לֵבָב בְּכָל-עֵת נַגְבִּירָה,

יֵשׁ בְּקִרְבֵּנוּ בַּגְרַטִּיוֹנִים,

כָּל-אוֹיֵב תַּחְתֵּנוּ נַדְבִּירָה" וגו'.

אך כִּלו המזמרים וברכות-כוס חדשות נשמעו, ברכות מרבּות זוֹ אחר זו, והגרף איליה אנדריאיץ התרגש יותר ויותר, וכלים מרבִּים עוד יותר מבראשונה נפּצו, וקול הקריאות היה הולך וחזק, וישתו לחיי בֶּקלֶשוֹב, נַרישקין, אוּבַרוב, דולגורוּקוב, אַפְּרַקסין וּוַלוּיֶב, לחיי גבאי הקלוב, לחיי מנהל הקלוב, לחיי כל החברים, לחיי כל האורחים, ולאחרונה כוס מיחדת לחיי עושה המשתּה הגרף איליַה אנדרֵיאיץ'. לברכה זו הוציא הגרף את מטפחתו ויכַס פניו בה ויתן את קולו בבכי.

ד

פּיֶר ישב ממול דוֹלוֹחוֹב וניקולַי רוסטוב, וכדרכּו בכל-עת אכל ושתה הרבה כרַעבתן. אך כל יודעיו באמת ראו, כי נהיָה בו ביום ההוא שנוי גדול. בכל שעת הסעדה שמר מחסום לפיו ויבט סביבו בעינים עצומות למחצה ובמצח מתקמט, או העמיד עיניו כמו בלי ראות את אשר לפניו מתוך טרדה יתרה, ויחַטט באצבעו בנחיריו. פניו היו עצובים וקודרים. לפי-הנראה, לא ראה ולא שמע מאומה ממה שנעשה מסביב לו, כי-אם הרהר אך בדבר אחד, באיזו שאלה קשה שאין עליה תשובה.

השאלה הקשה, אשר עִנתה את נפשו, באה לו מרמזי העלמה הנסיכית על-דבר קִרבה יתרה בין אשתו ובין דולוחוב וממכתב אַנונימי שבא אליו ביום ההוא בבֹקר ונֶאמר בו עליו, בסגנון הבדחני המנוָּל הנהוג בכל המכתבים האנונימיים, כי אינו רואה יפה במשקפיו וכי הדברים שבין אשתו ובין דולוחוב דברי-סתר הם אך לו לבדו ולא לאחד בלעדיו. פּיֶר לא האמין כלל וכלל לא לרמזיה של הנסיכית ולא לדברי אותו המכתב, אבל יִראָה ורַעד באו בו למראה דולוחוב היושב ממולו. בכל פעם שפָּגע מבטו בעיניו היפות והמחצָּפות של דולוחוב הרגיש בעצמו, שמין דבר נורא ומכֹער מתחולל בקרבּו, ועל-כן מִהֵר להסב פניו ממנו. ובזכרו שלא ברצונו את כל דברי ימי אשתו ואת דרכיה עם דולוחוב, ראה בבֵרור, כי מה שנאמר באותו המכתב היה יכול להיות אמת, ועל-כל-פנים להֵרָאוֹת כדבר אמת, אלו היה נוגע לא באשה הנשואה לו. עוד זכר פּיֶר באותה שעה שלא ברצונו, כי סר אליו דולוחוב מיד בבואו מן הדרך, כשהושבו לו כל זכיותיו אחרי מעשי המלחמה, והוא, דולוחוב, חזר ובא לפטרבורג. בגלל מנהגי-הרֵעוּת, שהיו רגילים בהם בימי הוללותם, בא אליו דולוחוב מיד במרכבתו, כמו לאכסניה מוכנת לו, ופיֶר הכניסו וגם הלוָהו מעוֹת. עתה זכר פיֶר, כיצד הביעה אֱלֶן, מתוך בת-צחוק, את תרעומותיה, על כי דולוחוב יושב בביתם, וכיצד היה דולוחוב מהלל את יפיה לפניו בלשון צינית, וכי מן העת ההיא לא סר מאצלם אפילו רגע אחד עד בואם למוסקבה.

“אכן יפה הוא מאד, – אמר פיֶר בלבו, – אני ידעתיו. הוא היה נהנה הנאה יתרה, אלו עלתה בידו לָשׂום כבודי לכלִמה ולהתקלס בי בפרהסיה, דוקא משום שהשתדלתי למענו ועשיתי חסד עמו, משום שתמכתי בידו. ידֹע אדע, בִּין אבין, עד-כמה היתה מרמה כזאת מתוקה לו ביחוד, אלו כך היה מעשה באמת. כן-הוא, אלו כך היה מעשה. אך לא אאמין, איני רשאי ואיני יכול להאמין”. ובאותה שעה זכר את הרֹשֶם, אשר היה נראה על פני דולוחוב ברגעי אכזריותו, כמו באותם הרגעים שאסר בהם את ראש-השוטרים הרִבעוני אל הדֹב ויביאהו על הנהר, או בשעה שקרא מלחמת-שנַים על איש, אשר לא עשה לו מאומה, או בשעה שֶׁיָּרה והרג באקדוח את סוסו של רַכָּב עובר בחוץ. הרֹשֶׁם הזה נראה על פני דולוחוב פעמים רבות בהביטו אל פּיֶר. “אכן שואף-קרבות הוא, – אמר פּיֶר בלבו, – כשחוק בעיניו לרצוח נפש-אדם, בודאי הוא חושב, שהכּל יראים מפניו. ובודאי ינעם לו הדבר הזה. בודאי ידַמה, שדם אני יָרא מפניו, ובאמת אני יָרא מפניו”, – אמר פּיֶר עם לבבו, ובאותה שעה חזר והרגיש, כי מין דבר נורא ומכער מתחולל בקרבּו. דולוחוב, דֶּניסוב ורוסטוב ישבו ממולו, ולפי-הנראה עלץ לבם בקרבּם. רוסטוב דבּר בשמחה עם שני רעיו, שאחד מהם היה הוזַר גבּור למראה. והשני – שואף-קרבות ושובָב מפרסם, והביט לפעמים דרך-לגלוג אל פּיֶר, אשר משך אליו עיני רואיו בשעת הסעדה ההיא בעבי גוִיָּתו וברשמי הטרדה והדאגה שהיו עליו. רוסטוב הביט אל פּיֶר בעין לא-יפה, מאשר בעיניו עיני הוּזַר, היה פּיֶר אך אזרח עשיר, בעל אשה נאה, ובכלל איש אשר לב-נשים לו; ושנית, מאשר לא הכירו פּיֶר מטרדת רעיוניו ופזור-נפשו ולא השיב לו על קִדָּתו. כשהתחילו שותים לחיי הקיסר, היה פּיֶר טרוּד כל-כך בהרהורי-לבבו, שלא קם ולא לקח כוס בידו.

– מה לך אפוא? – נתן עליו רוסטוב בקולו ויבט אליו בעיני זעם של מצַוה. – האינך שומע: לחיי אדוננו הקיסר!

פּיֶר נאנח ויקם כשומע ועוזב וישתּ כוסו, וכאשר ישבו כל המסבּים, פנה אל רוסטוב בבת-הצחוק הטובה, שהיתה מצויה על שפתיו.

– ואני גם לא הכּרתּיך, – אמר אליו. אך רוסטוב לא יכול לשעות אליו, כי היה עסוק בקריאת “אוּרַא!”.

– ולמה לא תשוב להתקרב? – אמר דולוחוב לרוסטוב.

– יהי אלהיו עמו, שוטה הוא, – אמר רוסטוב.

– יש להוקיר בעלי נשים יפות, – אמר דֶּניסוב.

פּיֶר לא שמע את דבריהם, אך ידע ידע, כי בו נדברו, ויתאדם וַיַּסב פניו.

– עתה לחַיי הנשים היפות, – אמר דולוחוב ויפן אל פּיֶר בכוסו מתוך כֹבד-ראש, אבל בשני קצות פיו נראתה בת-צחוק.

– לחַיי הנשים היפות, פֶּטרוּשה, ועוגביהן, – אמר אליו.

פּיֶר הוריד עיניו ויגמע מכוסו ואל דולוחוב לא הביט ולא השיב לו דבר. המשרת, אשר חלק את גליונות הַקַּנְטַטָּה של קוטוזוב בין חבורות המסבּים, הניח גליון אחד לפני פיֶר, כראוי לפני גדול שבחבורה. פיֶר רצה לאחוז בגליון, אך דולוחוב כפף את גופו על-גבּי השלחן ויחטוף את הגליון מידו ויחל לקרֹא. פיֶר שָׂם עיניו על דולוחוב ועפעפיו הוּרדו: הדבר הנורא והמכֹער, שהרגיז את רוחו בכל שעת הסעדה, תקף אותו ויכבשהו, וַיִּכַּף על השלחן בכל עבי גוִיָּתו ויקרא בקול גערה:

– לא תזיד לקחת!

נֶסוִיצקי והיושב מימינו שמעו את קול הגערה וַיראו במי הוא גוער ויפנו אליו בבהלה ובחפזון.

– חדל-נא, חדל, מ-זה ועל-מה? – לחשו לו אחדים בקול-פחד.

ודולוחוב הציץ עליו בעינים בהירות מביעות שמחה ואכזריות, ובת-צחוק לא סרה מעל קצות פיו וכמו אמר לַכֹּל: “זה הדבר, אשר אחפץ בו”.

– לא אתן, – אמר ודקדק באותיות.

פּיֶר נִתֵּק מידו את הגליון בפנים חִורים ובשפה מרַתֶּתת.

– אתה… נבל אתה!… אני מועיד אותך, – אמר וַיָּזֶז את כסאו ויקם מאצל השלחן.

הוא אך עשה זאת, אך יצֹא יצאו הדברים האלה מפיו, ולבו הגיד לו, כי שאלת “חַיֶּבת או זכאית”, שהרגיזה אותו כל היום ההוא, נפתרה לחובה בבֵרור ובלי שום פקפוק, וישנא את אשתו שנאה גדולה וידע, כי נפרַד ממנה לנצח. בלי שוּם לב לבקשות דֶּניסוב, שבקש מרוסטוב, שלא יתערב בדבר הזה, הסכים רוסטוב להיות הַסֶּקונדַנט של דולוחוב ואחרי הסעדה דבּר עם נֶסויצקי, הסקונדַנט של בָּזאוחוב, בתנאי הדוּאֶל. פּיֶר נסע הביתה, ורוסטוב ודולוחוב ודניסוב אחרוּ לשֶׁבת בקלוב ולשמוע זמירות צוענים ומזַמרים שונים.

– מחר אפוא, בסוֹקולניקי, – אמר דולוחוב, בהתפרדו מרוסטוב במרפסת מבוא הקלוב.

– ואתה שוקט? – שאל רוסטוב.

דולוחוב עמד מלכת.

– בֹּא וּראה, בשתי מלים אגַלה לך את כל סודו של דוּאֶל. אם בלכתך לקרָב אתה כותב צַוָּאות ואגרות ברכה ותחנונים לאבותיך, אם אתה מהרהר בזה שיכולים להמיתך, טפש אתה ואין לך כל תקוה; אבל הכן לבבך אך להרוג את אויבך מהר ובבטחה, והכּל יצלח בידך. וכך היה צַיַּד-הדּבִּים שלנו בקוֹסטרוֹמה אומר לי: מי לא יירא מפני דֹב? היה אומר לי. אך כשתִּראהו בעיניך, לא תיראהו עוד, ולוַאי שלא ינוּס! כן גם אני. עד למחר, יקירי!

ביום השני, בשמונה שעות בבֹקר, באו פיֶר ונֶסויצקי אל יער סוקולניקי ומצאו שם את דולוחוב ואת דֶּניסוב ואת רוסטוב. פּיֶר נראה כאיש טרוד במחשבות שאינן נוגעות כלל בדבר שהוא בא בשבילו. פניו נפלו ונתכרכמו. נכר היה בו, שלא ראה שֵׁנה בעיניו כל הלילה. כטרוד בהרהוריו הביט אל סביבו וקִמֵּט פניו כמו מפני קרני אור החמה. שני דברים בלבד העסיקוהו: אשמת אשתו, שהבררה לו לגמרי בלי כל-ספק קל אחרי ליל-הנדודים ההוא, וצדקת דולוחוב, אשר לא הוטל עליו כלל להגן על כבוד איש זר לו. “אפשר שגם אני הייתי עושה כמוהו במקומו”, אמר פּיֶר בלבו. “גם בודאי הייתי עושה כן; ולמה לנו דוּאֶל זה ורציחה זאת? או אני אהרוג אותו או הוא יפגע בראשי במפרק ידי, בברכִּי. יש לסור מזה, לברוח, להִטמן באחד המקומות”, עלה על לבו. אך דוקא באותם הרגעים, שעלו רעיונות כאלה על לבו, שאל בפנים שוקטים וטרודים ביחוד, אשר העירו אליו רגשי-כבוד בלב הנצבים עליו, לאמר: “הבמהרה והכּל נכון?”

כאשר הוכן הכל, וחרבות מעוכות בשלג סִמנוּ את הגבול שנקבע בין הנלחמים, והאקדוחים התְקְנוּ ליריה, נגש נֶסויצקי אל פיֶר.

– אדוני הגרף, – אמר נֶסויצקי בקול נכה-רוח, – אני לא הייתי ממלא את חובתי ולא הייתי ראוי לבטחון שבטחתּ בי ולכבוד הזה שעשיתי לי, בבחרך בי לסַקונדנט לך, לוּ לא הגדתּי לך ברגע הגדול הזה, ברגע הגדול מאד, את כל לבי. אני חושב, שאין לדבר סבות מספיקות ואינו כדאי שישפך דם בגללו… אתה העוית, אתה לא צדקת למדי, באת לכלל כעס…

– אכן אולת נוראה היא… – אמר פיר.

– אגידה נא אפוא בשמך, כי צר לך על אותו מעשה, ואני בטוח כי בעלי-דברינו יסכימו לקבל תשובתך, – אמר נסויצקי (גם הוא כחבריו וככל המשתתפים במעשים כאלה לא האמין עוד, כי יבואו לידי דואל באמת). – הלא ידעת, אדוני הגרף, כי נאוה להודות עלי שגיאה מבוא לידי מעשה שאין לו תקנה. עלבון לא היה פה לא לזה ולא לזה. אלכה נא ואדברה…

– לא, מה תוכל דבר! – אמר פיר. – אין חלוק עוד… נכון אפוא הכל? עתה אך הגידה לי, איכה ואנה אלך ואל איזה צד אורה, – אמר בבת-צחוק ענותנית משנה.

ויקח בידיו את הקדוח וישאל וידרש, כיצד מושכים בו, כי לא אחז אקדוח בידיו מימיו, אלא שלא רצה להודות על-זה.

– כן הדבר, כן, כן, ידעתי היטב, אבל שכחתי, – אמר לו.

– לא אחפוץ לבקש סליחה, לא מניה ולא מקצתיה, – אמר דולוחוב לדניסוב, – אשה נסה גם הוא להשלים בין האויבים, – ויגש גם הוא אל המקום הנועד.

מקום הקרוב נבחר ביער עצי-ארן במרחק שמונים צעד מן המסלה, אשר עמדה בה עגלת-החרף, במישור קטן מכסה שלג שנמס למחצה, כי היו הימים האחרונים ימי הפשרה. האויבים עמדו בקצות המישור וביניהם כארבעים צעד. הסקונדנטים מדו את המערכה בפסיעותיהם, אשר הניחו אחריהן רשומים ברורים בשלג הלח והעמק, בין המקום אשר עמדו האויבים ובין חרבותיהם המעוכות של נסויצקי ודניסוב, שהצבו לתחומים והיו רחוקות זו מזו עשרה צעדים. ההפשרה והערפל לא חדלו, ובמרחק ארבעים צעד לא היה אפשר לראות דבר. בשלשה רגעים הוכן הכל, ובכל-זאת התמהמהו ולא חשו להחל. כלם החרישו.

ה

– הבה נָחֵלָּה! – אמר דולוחוב.

– הנני, – אמר פּיֶר ובת-צחוקו לא סרה מעל פניו.

אימה נפלה על כּלם. ברור היה, כי אותו הדבר, שהיתה תחלתו קלה כל-כך, לא יכול עוד להִדחות בכל תחבולה שבעולם, כי הלך לו דבר זה במסלתו מאליו, שלא על-פי רצונם של בני-אדם, ועתיד היה להֵעשות על-כל-פנים. דניסוב יצא ויגש ראשונה עד לפני התחום ויקרא באזני חבריו בהברתו המקלקלת:

– לפי שבעלי הדברים מאנו לעשות שלום, יואילו נא להחל: לחקת את האקדוחים ולהתנגש מעט מעט לקריאת “שלֹש”.

– אחת! שתים! שלֹש!… – קרא דֶניסוב דרך-כעס ויט הצדה.

שני האויבים הלכו במסלות הנדושות, הלֹך וקרֹב זה אל והכירו זה את זה בתוך הערפל. על-פי התנאים הרשו לירות בגשתם עד לפני התחום, איש בשעה שירצה. דולוחוב הלך במתינות, בלי הרים את האקדוח, הלֹך והתבונן בעיניו הכחלות, הבהירות והנוצצות, אל פני אויבו. על פיו היה כמין צחוק קל כבכל עת.

לתֵבת “שלֹש” הלך פּיֶר הלאה בצעדים מהירים, ובלכתו נטה מן המסלה הגדושה ויצעד על שכבת-השלג, שלא נגעה בה רגל. את ימינו האוחזת באקדוח פשט לפניו, כנראה, מיראה פן יִיָּרֶה בידי עצמו באקדוח זה. את שמאלו הטה אחורנית, כי היתה נכונה לתמוך את ימינו והוא ידע, כי כן לא יֵעָשה. כששה צעדים צָעד ונטה מן המסלה אל השלג, אחרי-כן הביט אל מתחת לרגליו וחזר והביט במהירות אל דולוחוב, וימשֹׁך באצבעו, כמו שהורוהו, ויּוֹר, לקול יריתו נזדעזע, כי לא שִּׁער שיחזק קול היריה כל-כך, ואחר צחק בעצמו על התרגשותו ויעמוד מלכת. העשן, שהיה מעבֶּה מאד בתוך הערפל, הפריע אותו מֵראות בסקונדה הראשונה; אבל היריה השניה שחכּה לה לא נשמעה. רק צעדי דולוחוב שצעד בחפּזון נשמעו, ותארו נראה מבעד העשן. בידו האחת החזיק בצדו ובשנית לחץ את האקדוח המורד למטה. פניו היו חִורים. רוסטוב נגש אליו במרוצה ויאמר באזנו דבר.

– ל… לא, – ענה דולוחוב בשִׁנים לחוצות קצת, – לא, לא נגמר, – וברגלים כושלות פסע פסיעות אחדות, ובהגיעו אל החרב המעוכה, נפל אצלה על השלג. ידו השמאלית היתה זבת דם והוא מחה אותה במעילו וישען עליה. פניו היו חורים, נזעמים ומרתתים.

– הוֹאִי… – התחיל דולוחוב ולא יכול לבטא את המלה בפעם אחת. – הואילה נא, – גמר בכבדות.

פּיֶר רץ אל דולוחוב, הוא כמעט לא יכול להתאפק מבּכות, וכבר היה נכון לעבור את הרֶוַח שבין התחומים, והנה קול דולוחוב קורא אליו: “אל התחום!” ויבן פּיֶר פשר דברו ויעמוד אצל חרבּו. רק עשרה צעדים היו ביניהם. דולוחוב השח ראשו אל השלג ובנפש שוקקה מִלֵּא לוגמיו שלג ממנו, ושוב הרים ראשו, התקין עצמו ויאסוף אליו רגליו וַיֵשֶׁב בבקשו לגופו מצב נאמן. הוא בלע וימץ מן השלג הקר; שפתיו רעדו, ועם-זה לא סרה בת-צחוקן מעליהן, ועיניו היו נוצצות באספו שארית כֹּחו וכל אש עברתו. וירם את האקדוח ויחל לכוננו.

– צַדֵּד, התכַּסה באקדוח, – מִלט נֶסויצקי מפיו.

– התכַּסה! קרא עליו גם דֶּניסוב איש-מלחמתו מבּלי יכֹלת להתאפק.

פּיֶר פשט ידיו והעמיד רגליו בבלי דעת להִזהר, ועל שפתיו בת-צחוק קלה של הצטערות וחרטה, ובכל רֹחב חזהו עמד ממול דולוחוב ויבט אל אויבו בעינים מביעות עצב. דֶּניסוב, רוסטוב ונֶסויצקי עצמוּ עיניהם. ברגע אחד שמעו שניהם את קול היריה ואת גערת זעמו של דולוחוב.

– החטֵאתי! – נתן דולוחוב בקולו קול-צעקה ויפול בלא-כֹח על השלג ופניו למטה.

פּיֶר שָׂם ידו על ראשו וַיָּשב אחור אל היער ויצעד על-פני השלג צעֹד וקרֹא בקול את הדברים המקטעים האלה:

– דרך אִולת… אִולת! מות… שקר… – מלמל בשפתיו והתכַּוץ. נֶסויצקי עצר בעדו והובילהו הביתה.

ורוסטוב ודניסוב הובילו את דולוחוב הפצוע.

דולוחוב שכב בעגלת-החֹרף בעינים עצומות ולא השיב אף מלה אחת על השאלות אשר שאלוהו; אך כשנכנסו למוסקבה, התעורר פתאם וירם ראשו בכבדות ויאחז ביד רוסטוב, שישב אצלו. ורוסטוב השׁתומם על הבעת פניו של דולוחוב, הבּעה חדשה לגמרי של חבּה ורֹך, שנראתה בהם פתאם.

– ומה? מה הרגשת-עצמך עתה? – שאלהו רוסטוב.

– רע לי! אך לא זה העִקר, ידידי, – אמר דולוחוב בקול נפסק לרגעים, –אַיֵּנוּ? במוסקבה אנחנו, ידעתי זאת. לנפשי לא אדאג, אבל אותה הֵמַתִּי, הֵמַתִּיהָ… היא לא תחיה בהִודע לה זאת. לא תחיה…

– מי? – שאל רוסטוב.

– אמי, אמי, מלאָכי הטוב, מלאָכי היקר, אמי, – ענה דולוחוב והתחיל בוכה, וידו לחצה את ידו של רוסטוב.

כאשר נחה דעתו קצת, הגיד לרוסטוב, כי הוא יושב עם אמו בבית אחד וכי אם תראהו אמו מת לעיניה, לא תחיה אחרי ראותה זאת. ויתחנן לרוסטוב כי יסע אליה ויכין אותה לַדָּבר.

ויסע רוסטוב ראשונה לעשות את דבר דולוחוב ולתמהונו הרב נודע לו, כי עז-נפש זה, השואף קרָבות כל היום, ישב במוסקבה עם אמו, אשה זקנה מאד, ועם אחותו, עלמה גִבֶּנֶת, והיה בן ואח נאמן ומלא אהבה.

ו

בימים האחרונים היה פיר רואה את אשתו אך לעתים רחוקות שלא בפני זרים. גם בפטרבורג גם במוסקבה היה ביתם מלא אורחים בכל עת. בלילה שאחרי הדואל לא הלך אל חדר-המשכב, כי-אם נשאר בחדר-העבודה הגדול, שירש מאביו, הוא החדר שמת בו הגרף בזאחוב, וכך היה עושה פעמים רבות בימים ההם.

בחדר הזה שכב לו על הדרגש על-מנת לישון ולשכוח את כל אשר קרהו, אך זאת לא עלתה בידו. סערת רגשות ורעיונות וזכרונות קמה בקרבּו פתאום, סערה גדולה כל-כך, שלא רק לא יכול לישון, כי-אם גם לא יכול לשבת על מקום אחד, ועל-כרחו נִתּר מעל הדרגש וילך בחדר הנה והנה. פעם נצבה נגדו דמות-דיוקנה שבימים הראשונים שאחרי חתנתם, בכתפים חשׂופות ובמבט עיף מלא תאוה עזה, ומיד נראו אצלה פני דולוחוב היפים והמלאים חצפּה, ההתקלסות ועֹז, כמו שהיו בשעת הסעדה, ופעם חזרו ונראו פני דולוחוב אך כשהם חִורים, רועדים ומבּיעים כאֵב אנוּש, כמו שהיו בשעה שנהפך ונפל על השלג.

– מה היה אפוא? – שאל בלב. – הרגתי את עוגבהּ, את עוגבהּ של אשתי הרגתּי. כן-הוא, כך היה מעשה. על-מה? כיצד הגעתּי לידי-כך? – על כי נָשאת אותה, – ענהו קול מקרבּו.

– אבל מה חטאתי? – הוסיף לשאֹל. – חטאת, כי לקחתּ לך אשה אשר לא אהבתּ, כי רִמית אותה ואת נפשך יחד, – ובכל פרטיו זכר את הרגע שאחרי סעדת-הערב שבּבית הנסיך וַסילי, את הרגע, אשר אמר לה בו צרפתית את המלים “אהבתּי אותך”, שלא נשכחו מלבו אפילו שעה אחת. הכּל בגלל זה! “גם אז הרגשתּי, – אמר אל לבו, – הרגשתּי גם באותה שעה, שלא כן דברתּי, שלא היתה לי רשות לאמר לה זאת. וזה גמולי”.

ואת “ירח-הדבש” זכר, ובוּשה כסתה פניו. ברור ומדאיב ומחפיר ביחוד היה לו זֵכר כניסתו, שנכנס באחד הימים הראשונים שאחרי חתנתו בשעה השתים-עשרה בבֹקר בחֲלַט של משי מחדר-משכבו אל חדר-עבודתו ומצא שם את סוכנו הראשי, והסוכן גחן גחינת-כבוד ויתבונן בפניו ובחֲלַט שלו ויצחק צחוק קל, וכמו הביע בצחוקו רגשי כבוד והשתתפות יחד לאדונו המאשר.

“וכמה פעמים התגָּאיתי בה, התגאיתי ביפיה הנעלֶה, בטיב מהלכה עם הבּריות, – אמר אל לבו. –התגאיתי בביתי הגדול, שהיתה מקבלת בו את כל בני פטרבורג; התגאיתי ברוממות צניעותה וביפיה. והנה זה הדבר אשר התגאיתי בו?! אני חשבתי אז, כי לא אבין דרכּה. כמה פעמים דבּרתּי עם לבבי, בהתבונני באָפיהּ, כי חטאתי לפניה, כי אינני מֵבין דרכּה, אינני מבין את המנוחה התמידית הזאת, את קרירות-דעתה ונזירותה מכּל מיני שאיפות ותשוקות מיתּרות, אבל כל סודה של חידה זו נמצא במלה הנוראה, כי אשת-זנונים היא: אך אמרתּי אל לבי מלה נוראה זאת והכּל הברר מאליו!”

“אנַטול היה נכנס אצלה לִלווֹת ממנה מעות והיה מנשק לה על כתפיה החשופות. מעות לא נתנה לו, אך לנַשק לה נתנה לו מדי פעם בפעם. אביה היה מהתל בה, כמעורר אותה לקַנא את אישה; והיא השיבה בצחוק קל מתּוך מנוחה, כי לא שוטה היא כל-כך, שתקַנא את אישה: “יעשה מה שלבו חפץ”, אמרה עלי. פעם אחת שאלתּי אותה, אם אינה מַרגשת בעצמה סמני הריון; על-זה צחקה צחוק-בוז ואמרה, כי לא שוטה שבעולם היא, שתבקש לה ילדים, כי ממני לא יהיו לה ילדים”.

אחרי-כן זכר את הגסות והבּרירות היתרה שבמחשבותיה ואת הדבורים ההמוניים, שהיתה רגילה בהם, אף-על-פי שנתחנכה בחבורה אריסטוקרַטית גבוהה שבגבוהות. “לא איזו שוטה שבעולם אני… לֵךְ ונַסה בעצמך… כלך לך”, היתה רגילה לאמר. פעמים רבות תמה, בראותו, עד-כמה היא נושאת חן בעיני אנשים ונשים, זקנים וצעירים, ולא יכול להבין, מפני-מה לא אָהַב הוא אותה. – “אכן לא אהבתּי אותה מעולם, – אמר פּיֶר עם לבבו, – אני ידעתי, כי אשת-זנונים היא, – אמר וחזר ואמר פעמים אחדות, – אך לא ערבתּי את לבבי להודות על-זה. – ועתה בא דולוחוב, הנה יושב הוא על השלג וצוחק קצת ביגיעה וגוֵֹע, ואפשר שהוא עונה בדברי גבוּרה מעשָׂה על חרטה זו שאני מתחרט!”

פיר היה אחד מאותם האנשים, אשר בכל חלישות-דעתם המדמה, הנראה לעין, אינם מבקשים להם איש-סוד להגיד צרתם לפניו. לבדו נשא את תוגת נפשו.

– היא אֲשֵׁמה בַכֹּל, בַּכֹּל היא אשֵׁמה לבדה, – אמר אל לבו. – אבל מה-בֶּצע? למה-זה באתי בברית עמה, למה אמרתי לה “אהבתּיך”, והדבר היה שקר וגם רע מדבַר-שקר? – הוסיף לדבּר עם לבבו. – אני אשמתּי ועלי לשאת… מה אשא? חרפת שמי, צרה ויגון? אבל הכּל הבל, – אמר בלבו, – גם השם הַנִּתָּן לחרפה, גם הכבוד, הכּל רק דבר שבהסכמה הוּא, דבר שאינו תלוּי כלל בי.

לוּאי הששה-עשה הוצא להורג, משוּם שהֵם אמרו עליו כי היה איש עַול ורשע (עלה על רוחו של פיר), והם צדקו על-פי יסוד השקפתם, כשם שצדקו גם אותם שמסרו נפשם עליו וַיִּמְנוּהוּ עִם קדושים. אחרי-כן הומת רוֹבֶּספְּיֶר, על כי היה מושל עריץ. מי יצדק, ומי ירשע? אין צדיק ואין רשע. אבל אם חי אתה, חֲיֵה ורב לך: מחר תמות, כאשר יכולתּי אני למוּת לפני שעה אחת. הֲשׁוֶה הוא לשאת מכאובים בחיים, שהם אך סקונדה אחת כנגד הנצח?

אך באותו הרגע, שלפי מה שנדמה לו נחה דעתו בסברות כאלה, נראתה לו דמות-דיוקנה פתאם, כמו שהיתה בשעה שהִרבה להתכחש לה באהבה מעשּׂה, ומיד הרגיש בעצמו, שדמו זורם אל לבו, ואנוס היה לחזור ולעמוד, ללכת ולשַׂבֵּר ולקרוֹע את כל מה שבּא לידו. למה-זה אמרתי לה: “אהבתּיך”? שאל וחזר ושאל בלבו. וכשחזר על שאלה זו בפעם העשירית, זכר את שאלת מוֹלְיֶר: mais que diable allait-il dans cette galère? והתחיל צוחק על עצמו.

בלילה קרא אליו את משרתו המיחד ויצוהו לחבשׁ את החפצים, על-מנת לנסוע לפטרבורג. הוא לא יכול לשוות לנגדו, כיצד יוכל להכּנס בדברים עמה עוד; על-כן גמר, כי יסע למחר ויניח לה מכתּב, אשר יודע לה בו, שהוא רוצה להפּרד ממנה לעולם.

כשנכנס משרתו המיחד בבֹקר לחדר-עבודתו של פיר והביא לו קהוה, מצא אותו שוכב על הדרגש האוטומַני וספר פתוח בידו וישן.

פיר נֵעור, וזמן רב הביט כה וכה בבהלה, מבּלי יכֹלת להבין היכן הוא.

– הגרפינה צִוַּתני לשאֹל, אם הוד-נסיכותו בבית, – אמר המשרת.

אך עוד לא הספיק פיר לגמור בלבו מה להשיב, והנה הגרפינה בעצמה נכנסה לחדר במנוחה ובגאון, ועליה שמלת-שחרית לבָנה, עשוּיה אטלס ומרקמת כסף, וּשערהּ עשוי בלי התחכמות (שתי מקלעות כבירות הקיפו כנזר פעמַים את ראשה הנחמד); רק על מצחה, מצח-שַׁיִשׁ בולט קצת, נראה קמט דק של כעס. במנוחתה, אשר לא סרה מפני כֹל, לא נחפזה לדבּר בפני המשרת. כבר ידעה את דבר הדוּאֶל, ולדבּר בזה באה שָׁמה, אבל המתּינה, עד שֶׁסִּדֵּר המשרת את כלי-הקהוה ויצא. פיר שָׂם עיניו עליה בעד משקפיו מתוך פחדנות, וכארנבת שסבבוה כלבים רבים, שדרכּה לרבּוץ עוד על מקומה באזנים נלחצות, כן נִסה גם הוא להוסיף לקרֹא בספרו, אבל הרגיש, כי הוא דבר זר וְנִמְנָע וישם עיניו עליה שנית. היא לא ישבה, ובבת-צחוק של בוז הביטה אליו עד שיצא המשרת.

– מה המעשה החדש הזה? מה-זאת עשית, אני שואלת אותך! – אמרה ברֹגז ובלשון-רבּים.

– אני? אני מה? – אמר פיר.

– הראיתם גבּור חדש זה! הָשיבה לי דבר, מה הדוּאֶל הזה? מה חפצת להוכיח בו? מה? אני שואלת אותך.

פיר נהפך בכבדות מצדו אל צדו על הדרגש ויפתח פיו, אך לא יכול להשיב.

– אם אתה אינך משיב, אגידה אני לך… – הוסיפה אֱלֶן. – אתה מאמין לכל אשר יאמרוּ לך; והנה אמרו לך… – אֱלֶן התחילה צוחקת – כי דולוחוב עוגב לי, – אמרה צרפתית ובטאה מלת “עוגב” באותה הברירות הגסה, שהיתה מבַטאה כל מלה ומלה, – ואתּה האמנתּ! ומה אפוא הוכחתּ בזה? מה הוכחתּ בדוּאֶל הזה? כי טפּש אתה, – אמרה רוסית ושָׁנתה צרפתית, – זאת מוּדעת לַכֹּל מכּבר! ומה תוצאותיו של מעשה זה? תוצאותיו, שאהיה לצחוק לכל יושבי מוסקבה; תוצאותיו, שכל השומע יאמר עליך, שנטרפה דעתך בשעת שִׁכרוּתך וקראת לדוּאֶל את איש אשר קִנֵּאתָ קִנְאַת חנם, – אֱלֶן הרימה קולה והתלהבה יותר ויותר, – את איש טוב ממך בכל-דבר.

– המ… המ… – געה פיר ויקמט פניו מבּלי הבּיט אליה ומבּלי הניע גם באחד מאבריו.

– ולמה יכולתּ להאמין, כי עוגבי הוא?… למה? על כי אהבתי לשֶׁבת עמו? אלו חכמתּ ונעמתּ יותר, כי-עתה בחרתּי לשבת עמך.

– אל תדברי אמי… בקשה ממך, – לחש פיר בקול צרוד.

– למה לא אדבר? יכולה אני לדבּר ובלי כל פחד אֹמַר לך, כי קשה למצֹא אשה, אשר בהיותה לאיש כמוך לא תקח לה מְאַהֲבִים, ואני לא עשיתי זאת, – אמרה אֱלֶן.

פיר רצה לאמר דבר ויסתכל בה בעינים משׁנות, אשר לא הבינה מה הן מבּיעות, וַיָּשָּׁב וישכב. כואב היה ברגע ההוא: מועקה באה בלבו ולא יכול לנשֹׁם. ידע ידע, כי עליו לעשות דבר, אבל המעשה אשר רצה לעשות היה נורא ואָיֹם.

– מוטב לנו שֶׁנִּפָּרֵד, – אמר בשפה מקטעת.

– שנפרד, הואל-נא, ובלבד שתתן לי הון מספּיק, – אמרה אֱלֶן… – להפּרד, בזה אמרתּ להבהילני!

פיר נִתּר מעל הדרגש וירץ אליה בברכים כושלות.

– המת אמתיך! – צעק ויחטוף לוח-שיש מעל השלטן בכֹח גדול, אשר לא ידע עד-כה בעצמו, ויצעד צעד אחד אליה וַיָּנֶף את הלוח עליה.

פני אֱלֶן לבשו חרדות, ובקול-צעקה קפצה וַתִּסב מאצלו. גזע אביו נגלה בו. ברגעים ההם הרגיש את העֹנג והנֹעם הצפוּנים בהשתוללות מתּוך חֵמה עזה וישלך את הלוח ויפצהו ויגש אליה בידים פתוחות ויקרא: “צאי!” בקול נורא כל-כך, שהקול נשמע וַיַפּל אימה בכל הבית. אך אלהים יודע, מה היה פּיר עושה ברגע ההוא, אלו לא יצאה אֱלֶן במנוסה מן החדר.

* * *

בעוד שבוע אחד נתן פיר לאשתו הרשאה למשֹׁל בכל אחזותיו שברוסיה הגדולה, שהן היו מחציתם הגדולה של נכסיו, ויצא בגפו לפטרבּורג.

ז

שני חדשים עברו למן היום אשר באו אל “ההרים הַקֵּרחים” השמועות על-דבר הקרָב האויסטרליצי ואבדן הנסיך אנדרֵי, אחרי כל האגרות שנשלחו על-ידי המלאכוּת וכל יגיעות החפּוּשׂ לא נמצאה גויתו ולא נגלה שמו במספר השבוים. קשה מכֹּל היה לבני-ביתו מה שבכל-זאת עוד יכלו לקוות, כי אנשי המקום אספו אותו מעל שדה-המערכה, ולשער, שהוא שוכב ומתרפא או גוסס באחד המקומות בדד בין זרים ובלא כֹח להודיע דבר לקרוביו. בעתונים, אשר נודע על-ידם ראשונה לנסיך הזקן דבַר המגפה, שנגפו הרופסים באויסטרליץ, נכתב, כמו שנהגו לכתּוב, בלשון קצרה ומקצרת ובדברים לא-ברורים, כי אחרי מעשי-מלחמה נפלאים הכרחו הרוסים להִסוג אחור, ובסדר גמור נסוגו משם. הנסיך הזקן הבין על-פי הודעה זו, שהודיעה הממשלה, כי הרוסים הכּו וַיָפוּצוּ. ומקץ שבוע אחד, אחרי הִוָּדעוֹ על-ידי העתון על-דבר הקרָב האויסטרליצי, בא אליו מכתּב מקוּטוּזוֹב להודיעו את גורל בנו.

“בנך – כתב לו קוּטוזוב – נפל בראש הגדוד לעיני, והדגל בידו, כנפֹל גבור נאמן נאוה לבית אביו ולארץ-מולדתו. לצערי ולצערו של כל החיל לא נודע עד היום, החי הוא אם אָיִן. אני מנחם את נפשי ואת נפשך בתקוה, כי בנך חי, כי אם אַיִן, היה גם שמו ברשימת האופי צרים שנמצאו בשדה-הקטל, שנמסרה לי על-ידי מלאכי-השלום”.

הנסיך הזקן קבּל את המכתב הזה בשעה מאחרת בערב, בהיותו לבדו בחדר-עבודתו, וממחרת יצא לטַיל כדרכו בבֹקר בבֹקר; אבל היה ממעט בשיחה עם הסוכן, הגנן והארדיכל, ואף-על-פי שהיו פניו נזעמים, לא הגיד לאיש דבר.

כשנכנסה אצלו הנסיכית מַריה בשעה הקבועה עמד אצל מכונת המריקה ומָרַק כמעשהו יום יום, אך כדרכו לא הפנה עיניו אליה.

– אה! הנסיכית מַריה! – אמר פתאם בהברה משׁנה וַיַשלך את העֹקֶץ. (הגלגל היה חוזר עוד בכֹח הדחיפה הקודמת. מריה הנסיכית זכרה זמן רב את חריקת הגלגל ההולכת ופוחתת, שהתערבה בזכרונה עם מה שהיה אחרי-כן).

מריה הנסיכית נגשה אליו ותרא את פניו וימת לבה בקרבּה ועיניה חדלו לראות בבֵרור. בפני אביה, שהיו לא עצבים ולא מדכּאים, אבל הביעו זעם והתאפקות שאינה טבעית, הכירה, כי צרה נוֹראה מתרגשת ובאה עליה, צרה גדולה מכל הצרות המצוּיות בחיים, צרה אשר לא מצאַתּה עוד כמוה, צרה אשר אין לה תקנה ואין להבינה, והיא מיתת נפש אהובה.

– אבי! אנדרֵי! – אמרה הנסיכית רעת-המראה והמתנהלת בכבדות בעצבון יפה ומלַבּב כל-כך, שלא יכול אביה לשאת את מבטה ויבך וַיִסב מאצלה.

– קבּלתּי ידיעה. במספר השבוים איננו, במספר החללים איננו. קוּטוּזוב כותב, – נתן בקולו קול צעקה חודרת כאלו נתכַּון לגרש את מריה בזה, – נהרג!

הנסיכה לא נפלה, לא הגיעה לכלל התעלפות. כבר חָורו פניה קֹדם לזה, אך כאשר שמעה את המלים האלה, שנוּ פניה וכמין זֹהר נראה בעיניה היפות והקורונות. כמו שמחה מיחדת, שמחה נשגבה שאינה תלויה בצרות ובשמחות שבעולם הזה, הוצקה בה ממעל ליגון העז, אשר היה בקרבּה. בכֹחה זה שכחה את כל היראה הגדולה אשר יָראה מפני אביה ותגש אליו וַתַּחזק בידו ותמשכהו אתה ותּחבק את צוארו היבש והמרבֶּה בגידים.

– אבי, – אמרה לו, – אל תִּסַּב מעלי, נבכּה-נא יחד.

– נבלים, בוגדים! – צעק הזקן ויסתר פניו ממנה. – מאבּדים את הצבא, רוצחים נפשות-אדם! על-מה? לכי, לכי הגידי לליזה.

הנסיכית נחתה בלא-כֹח על הכסא על-יד אביה והתחילה בוכה. דמות-דיוקנו של אחיה נראתה לה, כמו שראתה אותו בשעה שנפרד ממנה ומליזה, במראהוּ המלא רֹך וגאון יחד. היא ראַתהו לפניה במראהו שבאותו הרגע שנתן עליו בחבּה ובלעג את הצלב הקטן. “ההאמין? ההתחרט על כפירתו? השָׁם הוא עתה? שם במשכן מנוחת הנצח והנעם בלי קץ?” שאלה בלבה.

– אבי, הַגידה נא לי, איך היה הדבר? – שאלה מתוך דמעות.

– לכי, לכי, הוא נהרג במלחמה, אשר הוליכו בה לַהֲרֵגה את מבחר בני-רוסיה ואת כל כבוד רוסיה. לכי לך, מריה הנסיכית. לכי והגידי לליזה. בוא אבוא.

כאשר שבה מריה הנסיכית מלפני אביה, ישבה הנסיכה הקטנה עסוקה במלאכת-יד ותּשׂם עיניה על מריה הנסיכית במבט מביע שלוָה ושמחת-לבב, שאינו מצוי אלא בעיני נשים מעבָּרות. נכּר היה בה, שלא ראו עיניה את מריה הנסיכית, כי-אם לתוך עצמה העמיק להביט בהן, אל איזה דבר נעים ונסתר שמתחדש בקרבּה.

– מריה, – אמרה וַתֵּט מעט מאצל מסגרת הסריגה וַתִּכַּף אחורנית על כסאה, – הבי נא את ידך.

הנסיכה לקחה ותשם על כרֵשָׂהּ את כף-ידה של מריה הנסיכית. עיניה מלאו צחוק קל בחכותה לתשובתה של זו ושפתה הקטנה בעלת-השפם הורמה ועמדה בהבעת גיל-ילדות.

הנסיכית מריה עמדה על ברכיה לפניה ותסתר את פניה בקפולי שמלת גיסתה.

– עתה, עתה – התשמעי? מה-נפלא הדבר. וּדעי לך, מריה, כי מאד מאד אֹהֲבֵהוּ, – אמרה ליזה בהביטה אל גיסתה בעינים מלאות גיל.

הנסיכית מריה לא יכלה להרים ראש, כי התחילה בוכה:

– מה לך, מַאשה?

– אין דבר… נעצבתּי מֵאֵלָי… נעצבתּי על אנדרֵי, – אמרה ותמח את דמעותיה בברכי גיסתה.

פעמים אחדות החלה מריה בבֹקר ההוא להכין את גיסתה ובכל פעם החלה לבכּות. הדמעות האלה, אשר לא ידעה הנסיכה הקטנה את סבּתן, הבהילו אותה, אף-על-פי שלא היתה לה עין בוחנת למדי. בפיה לא אמרה מאומה, אבל בעיניה פנתה כה וכה בדאגה כמחַפּשׂת דבר. לפני לחם-הצהרים נכנס לחדרה הנסיך הזקן, אשר יָראה ממנו תמיד, ובפעם הזאת היו פניו רעים ונזעמים ביחוד, ובלי אֹמר ודַבּר דבר חזר ויצא. כצאתו שָׂמה עיניה על הנסיכית מריה, אחרי-כן שקעה בהרהוריה ועיניה מביעות התבוננות פנימית עמקה של אשה מְעבֶּרת, ופתאם התחילה בוכה.

– הקבּלתּם דבר מאנדרי? – אמרה הנסיכה.

– לא, הלא ידעת, כי עוד לא יכלה לבוא ידיעה מאתו, אבל אבי דואג, וגם אני מפחדת.

– אין דבר אפוא?

­ – אין דבר, – אמרה הנסיכית מריה ותכונן את עיניה הקורנות אל גיסתה.

היא גמרה, שלא להגיד לה, וַתַּט את לבב אביה לכסות ממנה את דבַר הידיעה הנוראה עד לדתּה, וימיה מלאו בעת ההיא. הנסיכית מריה והנסיך הזקן נשאו והסתירו שניהם את יגוים איש על-פי דרכו. הנסיך הזקן לא רצה לקוות: הוא גמר, שהנסיך אנדרי נהרג, ואף-על-פי ששלח בעצמו איש לאוסטריה לבקש את עקבות בנו, הזמין מַצֵבָה לזִכרו במוסקבה ויאמר להציבהּ בגנו, והיה אומר לַכֹּל, כי בנו נהרג. הוא התאמץ להתנהג בכל סדרי חייו כבראשונה, אך לא עמד בו כֹח, ויהי ממעט בהליכה, ממעט באכילה, ממעט בשֵׁנה, וגופו דלל מיום ליום. והנסיכית מריה לא חדלה מִיַּחל, ותהי מתפללת בשלום אחיה, כמו בשלום איש חי, ומחכּה בכל-שעה לידיעות על-דבר שִׁיבתו.

ח

– ידידתי, – אמרה הנסיכה הקטנה בתשעה-עשר למַרס בבֹקר אחרי אכלהּ, ושפתהּ הקטנה השְּׂעירה הורמה בכֹח הרגילוּת; אך כשם שהיה עצב שׂוֹרר בבית הזה, מאז באה השמועה הנוראה, לא רק בכל בת-צחוק קלה, כי-אם גם בכל הגה ובכל דריסת-רגל, כך היתה גם בת-צחוקה הרגילה של הנסיכה הקטנה אשר נגררה גם היא אחרי הרוח השוררת הזאת, אף-על-פי שלא ידעה את סבּתה, מסגלת אך להזכיר עוד יותר את העצבון הכללי.

– ידידתי הטובה, יגֹרתּי, כי ה“פְרִישְׁטִיק” (כמו שאומר הַטַּבָּח פוֹקַא) שבבֹקר הזה יָרַע לי.

– ומה לך, חמדת-נפשי? הנה חָורו פניך, אבל מאד חָורו פניך, – מרה הנסיכית מריה בבהלה ותָּרץ אליה בפסיעותיה הכבדות והחשאיות.

– הוד-נסיכוּת, אולי נקרא למריה בוגדַנובנה? – אמרה אחת המשרתות, שהיו עמה בחדר. (מריה בוגדַנובנה – שֵׁם המיַלדת מעיר-המחוז, שישבה ב“הרים הקרחים” זה השבוע השני).

– ובאמת, – מִלאה הנסיכית מריה את דבריה, – אוּלי כן הוא. אלכה נא. אל תיראי, חמדָּתי! – הנסיכית נשקה לה וַתִּכּוֹן לצאת מן החדר.

– לא, לא, לא! – קראה הנסיכה הקטנה, ועל פניה נראה מלבד הַחִוְרָה ורשמי המכאובים גם פחד של יַלְדָּה מפני הכאב העתיד לבוא.

– לא, אין זה כי-אם הַקֵּבה… אמרי נא, כי הוא מן הַקֵּבה, אמרי נא, מריה, אֱמֹרִי… – אמרה הנסיכה הקטנה והתחילה בוכה בקול ילדה כואבת, מִתְחַטֵּאת וגם מתכחשת קצת, ותפָרש בידיה הקטנות.

מריה הנסיכית יצאה במרוצה מן החדר להביא את מריה בוגד נובנה.

– אֵלִי! אֵלִי! – אָה! – שמעה קול מאחריה.

ובצאתה, כבר הלכה לקראתה המיַלדת הָלֹך ומָחֹה את כפות-ידיה הקטנות והלבנות זו בזו בפנים מלאים מנוחה של חשיבוּת.

– מריה בוגד נובנה! כמדמה לי, שהתחיל… – אמרה הנסיכית מריה ותּבּט בעיני-פחד פתוחות לרוָחה אל המיַלדת.

– טוב להודות לאֵל על זה, – אמרה מריה בוגד נובנה מבּלי הרחיב צעדיה יותר מבתחילה. – לכֶן, עלמות, אין ענין באלה.

– אבל מדוע לא בא עוד הדוקטור ממוסקבה? – אמרה הנסיכית (על-פי בקשתם של ליזה והנסיך אנדרי שלחו להביא רופא מְיַלֵּד ממוסקבה ובכל רקע ורגע חכו לו שיבוא).

– אין דבר, גבִרתי הנסיכית, אל תיראי, – אמרה מריה בוגד נובנה, – גם בלי דוקטור יעלה הכּל יפה.

בעוד חמשה רגעים שמעה הנסיכית בשבתּה בחדרה, כי נושאים איזה דבר כבד, ותשקף ותרא, והנה משרתים נושאים אל חדר­-המשכב את דרגש-העור, שהיה עומד בחדר-עבודתו של הנסיך אנדרי. על פני הנושאים נראה רשם של טרדה חשובה וחשאית.

הנסיכית מריה ישבה לבדה בחדרה והקשיבה לקולות הבאים מן הבית ולפעמים פתחה את הדלת, בשעה שעברו אנשים לפני חדרה, והשקיפה לראות מה שנעשה בפרוזדור. נשים אחדות עברו ושבו כל היום בפסיעות חשאיות, פעם הביטו אל הנסיכית ופעם הסבו עיניהן ממנה. והיא לא ערבה לבבה לשאל, כי-אם סגרה את הדלת וחזרה ונכנסה לחדרה לא אחת ולא שתים, פעם ישבה על כסאה, פעם לקחה את סדור תפילותיה ופעם עמדה על ברכיה לפני ארון-קדשהּ. לצערה וּלתמהונה הרגישה, שאין התפלה מַשְׁבַּחַת את סערת-לבבה. פתאם נפתחה דלת חדרה בלאט, ועל המפתן נראתה אומנתּה הזקנה פרַסקוֹביה סַוִּיְשְׁנה, ומטפַּחת חבושה על ראשה, והזקנה הזאת לא נכנסה כמעט מעולם לחדר ההוא, כי מטעם הנסיך הזקן נאסר עליה לבוא שמה.

– לשבת אתך, מַאשֶׁנקה, באתי, – אמרה הזקנה, – והבאתי אתי את הנרות המעטָּרים של הנסיך.

– מה רבּה שמחתי, אומנתּי.

– אלהים ירחם, יונתי.

האומנת הדליקה לפני הארון את הנרות המחפּים זהב ותשב אצל הדלת ופזמק בידה. הנסיכית מריה לקחה ספר והתחילה קוראת בו. אך כאשר נשמע קול צעדים או קול דברים, הביטו זו אל זו: הנסיכית מריה בפחד ודרך שאלה, והאומנת דרך הרגעה. בכל פינות הבית היה יצוק ושרר אותו הרגש, אשר הרגישה מריה הנסיכית בשבתה בחדרה. בשל האמונה הטפלה, שבמדה שימעטו האנשים היודעים את חבלי היולדה ימעטו חבליה, התאמצו כל בני-הבית לעשות את-עצמם כאינם יודעים; איש מהם לא דבר בזאת, אך בכלם הרגשו, חוץ מהזהירות ומנהגי-הכבוד היפים, איזו דאגה כללית, איזה רך-לבב והכרה שדבר גדול ונשגב הולך ונעשה ברגע הזה.

בחדר-הנערות הגדול לא נשמע קול-צחוק. בחדר-המשרתים ישבו כל הנמצאים שם והחרישו כמחכים לדבר. בחצר הבעירו שבבי-עצים ונרות, ואיש לא נתן שנת לעיניו. הנסיך הזקן התהלך בחדרו על עקביו וישלח את מיהון אל מריה בוגד נובנה לשאל: מה? – כאן תאמר: הנסיך צוה לשאול – מה? ושבת והגדת לי, מה שתאמר לך.

– הגד לנסיך, כי חבלי הלדה באו, – אמרה מריה בוגד נובנה ותבט בעינים מסבירות אל השליחת.

טיחון הלך ויגד לנסיך את דבריה.

– טוב, – אמר הנסיך ויסגור את הדלת בעדו, ולא שמע טיחון כל הגה עוד מתוך החדר ההוא.

טיחון המתין קצת ויבוא אל החדר כמו על-מנת להיטיב את הנרות. בראותו, כי הנסיך שוכב על הדרגש, הביט אליו, אל רע פניו, וינד ראשו ויגש אליו בלי דבר דבר וישק לו על כתפו ויצא, ולא היטיב את הנרות ולא אמר, למה בא שמה. הסוד הנשגב שבסודות העולם היה הולך ונעשה עוד. הערב עבר ויהי לילה, ורגש השאיפה לסוף מעשה והכנעת הלבבות לפני הסוד הכמוס לא רפה, כי-אם היה הולך וחזק. ואיש לא נתן שנת לעיניו.

* * *

הלילה היה אחד מאותם הלילות המצוים במרס, שהחרף כמו חוגר בהם שארית כחו ומשליך שלגיו וסערותיו האחרונים בחמה נמרצה בלי-חק, לקראת הדוקטור האשכנזי המוסקבאי, אשר חכו לו בכל רגע ואשר נשלחו לו סוסים אל המסלה הגדולה, נשלחו רוכבים אל ראש המשעול ההולך אל הכפר, ופנסים בידיהם לנחותו בדרך המעקשים והגבאים המכסים שלג.

הנסיכית מריה כבר הניחה את ספרה ותשב ישב והחרש ועיניה הקורנות מכוננות אל פני אומנתה המקמטים הידועים לה בכל הסמנים המבהקים שבהם: אל קוצת השער הלבן, הפורצת ויוצאת מתחת למטפחת, ואל כפל העור, התלוי לה תחת סנטרה בדמות כיס קטן.

אומנתה סוישנה ישבה וספרה לה בקול שפל, ופזמקה בידה, – מבלי השמיע לאזניה ומבלי הבין בעצמה מה שהיא מוציאה מפיה, – מה שכבר ספרה לה מאות פעמים, על-דבר הנסיכה הנפטרה, שילדה את מריה בקישינוב על ידי אכרה מולדובנית, שלא היתה אפילו מילדת כפרית ממחה.

– האלהים ירחם, אין צרך בדוחקטור בשום אפן, – אמרה הזקנה. פתאם נשבה הרוח בחזקה במסגרת חלון אחד, שהיתה מבלטת כלפי חוץ (בפקדת הנסיך היו מבליטים בכל חדר מסגרת אחת מראשית ימי שיבת החוגות), ותסע את האונקלי המבריח, שלא היה תחוב כל-צרכו, ותנענע את המסך, וקר ושלג פרצו החדרה ויכבו את הנר. הנסיכית מריה נזדעזעה; האומנת הניחה את הפזמק, קרבה אל החלון ותרכן ראשה לצד חוץ ותתאמץ לחטוף ולאחוז את המסגרת הדחויה. הרוח הקר נדנד את קצות מטפחתה ואת השער הלבן, שפרץ ויצא מתחת למטפחת.

– נסיכית יקרה, נוסעים ברחוב! – אמרה באחזה במסגרת החלון, מבלי השיב אותה אליה. – עם פנסים, בודאי הדוחטור…

– הה אלי! ברוך אלהים! – אמרה הנסיכית מריה. – עלי לצאת לקראתו: איננו שומע רוסית.

הנסיכית מריה שמה עליה סודר ותרץ לקראת האורחים. בעברה דרך הפרוזדור ראתה בעד החלון, כי מרכבה ופנסים עמדו אצל הפתח החיצון, ותצא אל המעלות. על אחד מעמודי המעקה עמד נר-חלב עבה, והחלב שותת לארץ מפני הרוח. המשרת פיליפ עמד למטה מן העמוד הזה על הרחבה הראשונה שבּין המעלות, ונר אחר בידו, ופניו הביעו בהלה. מלמטה ממנו, מאחרי הַפִּנָּה, נשמע קול רגלים צועדות בנעָלות חמות וקולידוע קצת, – כן נדמה למריה, – קול דברים.

– ברוך אלהים! – אמר בעל הקול ההוא. – ואבּא?

– שָׁכבוּ לישון, – ענה קול דֶּמיַאן המשרת הראשי, שכבר בא שמה גם הוא.

אחרי-כן השמיע הקול ההוא עוד דברים, ודֶמיאן השיב עוד דברים, וצעדי הדורך בנעלים החמות החישו ללכת הלֹך וקרֹב במעלות שאינן נראות מאחרי הפִּנה.

“אנדרי הוא!” אמרה הנסיכית מריה בלבה. “לא, זה אי-אפשר, זה מקרה משׁנה שבמשׁנים”, ובאותו רגע, שאמרה כזאת בלבה, נראו ברחבה, שעמד בה המשרת והנר בידו, פניו ותארוֹ של הנסיך אנדרי, מעטף באדרת-שֵׂער וצַורונהּ מכסה פתּי-שלג. כן, הוא ולא אחר נראה שם, אבל חִור היה ודל-בשר, ורשׁם חדש של דאגה מסתּרת שלא כראוי על פניו. הוא עלה במעלות ויחבק את אחותו.

– מכתּבי לא בא אליכם? – שאל אותה ובלי חכות לתשובהת, אשר לא השיבה לו, מבּלי יכֹלת לדבּר דבר, ירד וחזר ועלה, והדוקטור המיַלד אחריו (הם נזדמנו יחדו בתַּחנה האחרונה), ובצעדי-חפּזון חזר ובא אל הרחבה העליונה ויחבק את אחותו שנית.

– מה-נפלא המעשה! – אמר הנסיך אנדרי. – מַאשה, מחמדי! – ויסר את אדרתו ואת נעליו החמות וילך אל חדרי הנסיכה.

ט

הנסיכה הקטנה שכבה על כָּרֶיהָ ושביס לבן לראשה (חבליה הרפּו ממנה לפני רגע אחד), שערותיה השחורות התפתלו בקוצות קטנות אצל לחייה האדמות והמזיעות; פיה הקטן, האדֹם והנחמד עם השפה הקטנה המכסה ציצי-שֵׂער קטנים היה פתוח, וצחוק גיל נראה על פניה. הנסיך אנדרי נכנס לחדר ויעמוד לפניה, למַרגלות הדרגש, אשר שכבה עליו. עיניה הנוצצות, אשר הביטו דרך-יַלדוּת בפחד וברגזה, העמידו מַבָּטן עליו, והבִּטוּי שבהן לא נשתנה. “אני אוהבת את כּלכם, אני לא הרעוֹתי לאיש מכּם, על-מה אני כואבת? הושיע נא”, נאמר בבטוי הזה. היא ראתה את אישה, אך לא הבינה את ערכּה המיחד של כניסתו זו שנכנס ועמד לפניה בפעם הזאת. הנסיך אנדרי עבר אליה מסביב לדרגש וישק לה על מצחה.

– מחמד-נפשי, – פנה אליה במלה שלא אמר לה מעולם, – אלהים ירחם…

היא הביטה אליו דרך שאלה והתרעמות ילדותית.

“אני צפּיתי לעזרתך, והנה אין כֹּל, גם בך אין עזרה!” דבּרו עיניה אליו. היא לא תמהה, כי שב אל ביתו; היא לא הבינה, כי מִדֶּרֶךְ הוא בא. בשִׁיבָתו זו לא היה כל יחס אל מכאוביה ואל הֲקָלָתָם. חבליה חזרו ובאו לה, ומריה בוגדַנובנה יעצה את הנסיך אנדרי לצאת מן החדר.

הדוקטור המְיַלֵּד נכנס, והנסיך אנדרי יצא ויפגע בנסיכית מריה ויגש אליה שנית. הם החלו לדבּר בלחש, אך שיחתם נפסקה בכל רגע: מחַכּים היו ומטים אזניהם לרגעים.

– לֶך-לך, – אמרה לו הנסיכית מריה.

הנסיך אנדרי חזר והלך אל אשתו והתחיל יושב ומחכה בחדר הסמוך. אשה אחת יצאה מחדרה של היולדת בפנים מלאים בהלה, ובראותה את הנסיך אנדרי נבוכה. הוא כסה את פניו בידיו וַיֵּשב כך רגעים אחרים. אנקות מעוררות חמלה של בעל-חיים כואב, שאין בו כֹח להושיע לנפשו, נשמעו מאחרי הדלת. הנסיך אנדרי קם ויגש אל הדלת ויאמר לפָתחה. אך ידים אחרו בדלת מבפנים.

– אין לבוא, אין לבוא! – נשמע משם קול בהלה.

הנסיך אנדרי התחיל מהלך בחדר. הצעקות חדלו, עוד סקונדות אחדות עברו. ופתאם והנה צעקה גדולה נשמעה בחדר הסמוך, – והקול לא קוֹלה, היא לא יכלה לצעוק כן. – הנסיך אנדרי רץ ויגש אל הדלת; אותה הצעקה נפסקה, וצעקת ילד נשמעה.

“למה-זה הביאו הנה ילד?” – שאל הנסיך אנדרי בלבו בסקונדה הראשונה. “ילד? איזה ילד?… מה לילד במקום הזה? או ילד זה נולד עתה?”

אז הבין פתאם את כל נעם ערכה של צעקה זו; דמעות שמו מחנק לגרונו, וישען בשתי זרועותיו על סף החלון ויתן קולו ביבובים ויבך כאחד הילדים. והדלת נפתחה, והדוקטור יצא מן החדר, ושרוולי כתנתו מפשלים, ומעיל אין עליו, ופניו חורים, ולחיו מרתתת. הנסיך אנדרי פנה אליו, אך הדוקטור שם עיניו עליו במבוכה ויעבור על-פניו מבלי הוציא דבר מפיו. ואשה אחת יצאה במרוצה ותרא את הנסיך אנדרי ותעמוד רגע במבוכה על המפתן. הנסיך נכנס לחדר אשתו, והיא שכבה מתה באותו המצב שראה אותה לפני חמשה רגעים, ואף-על-פי שקמו עיניה, ולחייה חורו, עוד נשאר גם אותו הבטוי על פניה הנחמדים, פני ילדה בעלת שפה קטנה, מכסה ציצי-שער שחורים.

* * *

בעוד שתי שעות נכנס הנסיך אנדרי בפסיעות חשאיות לחדר אביו. הזקן כבר ידע הכל. הוא עמד אצל הדלת, וכאשר נפתחה חבק הזקן גם את צואר בנו בידיו היבשות והקשות כמו במכבש והתחיל בוכה בקול כילד.

* * *

בעוד שלשת ימים הובלה הנסיכה הקטנה לקברות, והנסיך אנדרי עלה במעלות ארונה להפרד ממנה. גם בארון היו לה פניה הקודמים, אף-על-פי שהיו עיניה עצומות. “הה, מה-זאת עשיתם לי?” דברו הפנים האלה ולא חדלו, והנסיך אנדרי הרגיש, כי נעקר איזה דבר בקרבו, כי אשם הוא במעשה, אשר אין לאל ידו לא לתקנו ולא לשכחו. לבכות לא יכול. גם הזקן נכנס וישק את היד הקטנה, המורמת ומונחת על-גבי חברתה במנוחה ומראיה כמראה דונג, וגם אליו אמרו פניה: “מה ועל-מה עשיתם לי זאת?” והזקן נטה משם בכעס, בראותו את הפנים האלה.

* * *

בעוד חמשת ימים הטבילו את הנסיך הרך ניקולי אנדריביץ'. המינקת החזיקה בסנטרה את חתוליו, בשעה שהכהן משח בנוצת-אוז את כפות ידיו ורגליו האדמות והמקמטות.

הסנדק, אבי-אביו, נשא אותו מסביב לכיור הנשוף, כיור של פח, ורועד היה מיראה, פן יפיל את הילד, וימסרהו לסנדקאית שלו, היא הנסיכית מריה. הנסיך אנדרי ישב וחכה בחדר הסמוך לגמר התקון הדתי, ולבו נמס מפחד, פן יטבעו את הילד. בשמחה שם עיניו על הילד, כאשר הביאתהו האומנת משם, וינע בראשו לאות הסכמה, כאשר הגידה לו, כי כשהוטלה התמונה העשויה דונג ושערות קטנות אל הכיור, לא טבעה במים, כי-אם שטה מלמעלה בכיור.

י

דבר השתתפותו של רוסטוב בדואל שבין דולוחוב ובין בזאוחוב נשתקע בהשתדלותו של הגרף הזקן, ולא הוסר רוסטוב מאופיצר, כאשר דמה, וגם נמנה לאדיוטנט לגנרל-גוברנטור המוסקבאי. בגלל זה לא יכול לעבור אל הכפר יחד עם כל בני-הבית, כי-אם נשאר במוסקבה על משמרתו החדשה לכל ימי הקיץ. דולוחוב נרפא, ורוסטוב נעשה אוהב לו יותר מבתחלה בימי התרפאו. ודולוחוב שכב בחליו בבית אמו, אשר אהבתהו אהבה עזה בכל נפשה. האשה הזקנה הזאת, מריה איבנובנה שמה, דבקה ברוסטוב על ידידותו עם פדיה שלה ולעתים קרובות דברה אליו על-אודות בנה.

– כן-הוא, גרף, נדיב הוא ובר לבב יותר מדי, – היתה אומרת עליו, – יותר מהראוי לדור הזה, דור שטוף בהוללות. אין אוהב צדק: הצדק מזכיר עָוֹן הוא לַכֹּל. אמר-נא אתה, הגרף, הבצדק הוא, הדרך ישֶׁר הוא מעשהו של בֶּזאוּחוב? ופֶדיה בנדיבת-לבו אהב אותו, וגם עתה איננו אומר עליו כל דבר רע. מעשי המשובה בפטרבורג, מה שעשו להם צחוק שם באותו השוטר הרִבעוני, הלא שׁתּפים היו באותו מעשה? אבל בזאוּחוב יצא נקי, ופֶדיה סבל את כל העון לבדו! ומה-קשה היה גזר-דינו! אמנם השיבוהו, אך כלום היה אפשר שלא ישיבוהו? אדַמה, כי לא רבּוּ שם בנים גבורים ונאמנים לארץ-מולדתם כמוהו. ומה המעשה הזה – אותו הדוּאֶל! היש רגש היש ישֶׁר בקרב האנשים האלה! מוּדעת זאת, שהוא בן יחיד, ואיך אפשר להועידו לקרב ולירות בו יריה ישרה כל-כך! אשרינו שחמל אלהים עלינו. ועל-מה? למי אין “אינטריגה” בימֵינו? מה בזה, אם הוא קַנָּא כל-כך? הלא יכול היה לרמוֹז לו קֹדם לזה, והדבר נמשך שנה תמימה. ומה עשה? בא והועידו לקרָב, בחשבו, כי פֶדיה לא ילחם עמו, יען כי יש לו בידו מעות. מה-מגנה הדבר! מה-נתעב! ידעתי, כי אתה, גרַף יקר, תִּכּנתּ את רוחו של פדיה, על-כן אהבתּיך בכל לבבי, הַאמינה לי. אך מעטים מבינים את לבבו. נפש גבוהה ונשגבה היא זאת!

גם דולוחוב בעצמו דבּר אל רוסטוב בימי התרפאותו דברים, אשר לא היה אפשר לשַׁעֵר בשום אֹפן שיאמרם.

– אני נחשב לאיש רע, ידעתי זאת, – היה אומר באזניו, – ואינני מצטער על זה. אני לא אביט אל איש, מלבד האנשים אשר אהבתּי; אך כאשר אֹהַב איש, אני נכון להקיב נפשי למענו, ואת כל שאר האנשים אֲחַנֵּק עד-אחד, אם יעמדו לי לשִׂטנה בדרך. יש לי אֵם יקרה, שאני מעריץ אותה, ושנים-שלשה אוהבים, שאתה אחד מהם, ואל שאר בני-האדם לא אשים לב אלא במדה שהם מועילים או מזיקים. ומזיקים הם כמעט כּלם, וביחוד מזיקות הנשים. כן-הוא, מחמדי, – הוסיף, – בין האנשים מצאתי מלאי אהבה, נדיבים, בעלי נפש יקרה; אך נשים שאינן נכונות למכּור את-עצמן – כגרפינות כטַבּחות, אין ביניהן ולא-כלום – לא ראיתי מִיָּמָי. עוד לא ראיתי אותה הַטָּהֳרָה הנשגבה, אותה האמוּנה השלֵּמה, שאני מבקש באשה. אלו מצאתי אשה כזאת, הייתי מקריב את נפשי למענה. והנשים האלה!… – קרא בתנועת-בוז. – הַאמינה לי, אם עוד יקרים לי החיים, אני מוקירם רק מאשר עודני מקוה למצֹא בארץ נפש נשגבה, אשר תחַדשני, תטַהרני ותרוממני. אך אתה לא תבין זאת.

– לא, כי מבין אני מאד, – השיב לו רוסטוב, אשר גברה עליו השפעת אוהבו החדש.

* * *

בימי הסתָו שבו בני בית-רוסטוב למוסקבה. בראשית ימי החֹרף שב גם דֶּניסוב ויתאכסן בבית-הרוסטובים. ימי החֹרף הראשונים האלה של שנת 1806, שיש בהם ניקולי רוסטוב במוסקבה, היו מן הטובים והנעימים ביותר לו ולכל בני-ביתו. אחרי ניקולי נהרו הרבה אנשים צעירים אל בית-אביו. וירה היתה עלמה יפה בת עשרים שנה; סוניה – בת שש-עשרה, מלאה הוד של פרח, אשר אך זה פִּתּח; נַטַּשה – נעשה שחֶציה ילדה, שלעתים היא מביאה לידי-צחוק בילדוּתיוּתה ולעתים היא לוקחת נפשות כבוגרת.

כמין רוח מיחדה רוח של אהבה, לָנָה בעת ההיא בבית הרוסטובים, היא הרוח המצוּיה בכל בית, שיש בו עלמות נעימות מאד וצעירות מאד. כל גבר צעיר, שבא אל בית-הרוסטובים, היה טועם גם הוא – בהביטו אל פניהן הרעננים, הרגשניים והשוחקים (לפי הנראה, מרֹב אֹשֶׁר) של הנשים הצעירות ההן, אל אותה המרוצה הרַבָּה המלאה חיים, בשמעו את פטפוטן הבלול, המלא רצון וחבּה לַכֹּל, וַתרנוּת ותקוה לכל טוב, ובשמעו את הקולות השונים בלי-סדרים, פעם קול זמרה ופעם קול נגון בכלי-שיר – את הרגש האחד של בקשת אהבה וְצִפִּיַּת אֹשר, שֶׁטָּעמוּ והרגישו גם צעירות בית-הרוסטובים.

במספר הצעירים, שהובאו שמה על-ידי רוסטוב, בין הראשונים שבהם, היה דולוחוב, והוא נשא חן בעיני כל בני-הבית, חוץ מִנַּטַּשה. בגלל דולוחוב היתה קרובה גם לבוא בריב עם אחִיה. היא טענה ועָמדה על דעתה, שהוא איש רע, שבאותו הדוּאֶל היה פּיֶר הצדיק ודולוחוב הרשע, שהוא חסר-טעם ומתחַפּשׂ.

– אין לי מה להבין, – צעקה נטשה בקשיות-עֹרף של נערה סַרבנית, – אדם רע הוא ובלי רגש-אדם. הלא אוהבת אני את דֶּניסוב שלך; הנה מרדף-תענוגים הוא, וכל מה שיאמרו עליו, וּבכל זאת אני אוהבת אותו, מבינה אני אפוא. לא אדע, איך אֹמַר לך זאת… אבל הכּל קצוב אצלו מראש, וזאת לא אהבתּי. את דֶּניסוב…

– דניסוב באמת ענין בפני-עצמו, – ענה ניקולי ונתכַּון לרמוז, שלגבֵּי דולוחוב גם דניסוב כמוהו כאין, – צריך להבין, מה-נפלאה נפשו של דולוחוב, צריך לראותו בחברת אמו, אך זה לב טוב!

– זאת לא אדע, אבל קשה לי לשבת עמו. ואתה ידעת, כי הוא אוהב את סוניה?

– הבלים…

– מבטחת אני, ראֹה תראה.

נבואתה של נטשה באה. דולוחוב, שהיה מתרחק קצת מחברת נשים, החל לשחר לעתים קרובות את בית רוסטוב, והשאלה, בשביל מי הוא בא, נפתרה מהר (אף-על-פי שאיש לא דבּר בזה בהחלטה, שהוא בא בשביל סוניה). וסוניה, אף-על-פי שלעולם לא היתה מעִזה פניה לאמר כזאת, ידעה את הדבר, ובכל פעם האדימו פניה כתולע בבואו.

דולוחוב אכל את לחם-הצהרים לעתים קרובות בבית-הרוסטובים, לא הניח חזיון תיאטרוני, שנמצאו בו בני הבית הזה, ונהג לבוא אל נשפי-המחול שבבית יוגֶל, שנערכו בעת “המתבגרים” וששם באו הרוס טובים בכל פעם. ביחוד היה נוהג כבוד בסוניה ומביט אליה בעינים, שלא רק היא לא יכלה לשאת את מַבָֹטן בלי הסתמק, כי-אם גם הגרפינה הזקנה ונַטשה היו מסתמקות בראותן מבט זה.

נכר היה, כי גֶבר חזק ומשׁנה זה אינו יכול לעמוד בפני ההשפעה העזה, שֶׁמַּשפעת עליו הנערה הקטנה, השחורה והנחמדה הזאת, האוהבת איש אחר.

רוסטוב ראה והתבונן, כי חדשה נהיתה בין דולוחוב ובין סוניה; אך לא בֵרר לעצמו, מה היחס החדש הזה. “יחד כּלן אוהבות את אחד הצעירים”, אמר בלבו על סוניה ועל נטשה; אך לא היה עוד חפשי כבראשונה בפני סוניה ודולוחוב והתחיל ממעט בישיבת-בית.

מימי הסתו לשנת 1806 חזרו והתחילו הכּל מדבּרים במלחמה עם נפּוליון, ובהתלהבות מרבּה עוד יותר מבשנה הקודמת. בימים ההם נקראו לצבא לא רק עשרה טירונים לאלף, כי-אם עוד תשעה לאלף מחיל-המלוּאים. בכל מקום ירדו קללות על ראש בּונַפַּרטי, ובמוסקבה נדחו כל השיחות מפני המשא-והמתּן על-אודות המלחמה הקרובה. לבית-הרוסטובים נכלל כל ענין ההכנות למלחמה במעשה זה, שניקולושקה גזר אֹמֶר ולא שם בבמנו, שלא ישאר במוסקבה, ואך המתין עד שֶׁיִּתַּמו ימי חפשו של דֶּניסוב, כי עמו אמר לנסוע יחדו אל גדודו אחרי החגים. נסיעה זו, שהיה עתיד לנסוע, לא רק לא הפריעה אותו מלהיטיב לבּו, כי-אם עוד חִזקה את ידיו בדבר הזה. רֹב שעתו בִּלה מחוץ לביתו, בסעדות-צהרים, בנשפים ובמחולות.

יא

ביום השלישי לחג-הַלִּדָה אכל ניקולי את לחם-הצהרים בבית, מה שלא היה רגיל כלל בימים האחרונים. סעדת-פרֵדה רשמית היתה הסעדה ההיא, כי היה נכון לנסוע אל גדודו עם דניסוב אחרי חג-הטבילה. כעשרים איש אכלו אתם ביום ההוּא, ובהם גם דולוחוב ודניסוב.

מעולם לא הרגשו בבית-הרוסטובים אותו רוח של אהבה ואותה אטמוספירה של התאהבוּת בתֹקף רב כזה שהרגשו שם בימי החגים ההם. “חֲטֹף וּשמַח ברגעי האֹשֶׁר, התחבב בחזקה וחַבֵּב בעצמך! רק זה לבד הֹוֶה בארץ, וכל אשר מחוץ לזה – הבל וריק. ובזה לבד אנחנו עסוקים פה”, אמרה אטמוספירה זו.

ניקולי אֵחר לבוא הביתה, כמשפטו, ברגע האחרון שלפני הסעדה, וכבר הֶלְאָה שני צמדי-סוּסים ועוד לא הספיק לבוא אל כל המקומות שהצרך ושנקרא להֵראות שם. הוא אך נכנס לביתו ומיד ראה והרגיש, כי עזה האטמוספרה של ההתאהבות בבית, אך מלבד זאת הרגיש, כי מבוכה משׁנה שולטת בין אחדים מבני החבורה. ביחוד היו נבוכים סוניה ודולוחוב והגרפינה הזקנה, וגם נַטשה במקצת. ניקולי הבין, כי קרה מקרה מיחָד לפני הלחם בין סוניה ובין דולוחוב, ובטוּב לבבו הרַגשני התנהג בזהירות ובחבּה יתרה עם שניהם בכל שעת הסעדה. ובעצם היום ההוא, בשלישי לחג-הַלֵּדה, בערב נקבע אחד מנשפי-המחול בבית יוֹגֶל (מורה-המחולות), שהיה עושה בחגים לכל תלמידיו ותלמידותיו.

– ניקולינקה, התסע אל בית יוגל? בֹּאָה נא שמה, – אמרה אליו נטשה, – אותך בִּקש לבוא בבקשה מיחדת, גם וַסילי דמיטריץ' (הוא דניסוב) יבוא שמה.

– לאן לא אסע במצוַת הגרפינה! – אמר דניסוב בהברתו המקלקלת, והוא נהג בעצמו בדרך-שחוק מנהג פָּרש משׁעבּד לנַטַּשה, – נכון אני לחול פַּה-דֵי-שַׁאל.

– אם אספיק! אני הבטחתּי לבוא אל הָאַרחַרוֹבים, נֶשף בביתם היום, – אמר ניקולי.

– ואתה?… – פנה ניקולי אל דולוחוב. וכאשר אך שאל שאלה זאת, התבונן כרגע, כי לא היה לו לשָׁאלהּ.

– כן, אפשר… – השיב דולוחוב בקרירות ובכעס, אחרי שׂוּמוֹ עיניו על סוניה, וַיַּרעֵם פניו וישם עיניו גם על ניקולי ומבטו כַּמַּבָּט ששלח אל פּיֶר בשעת הסעדה בקלוב.

“יש כאן מאורע”, אמר ניקולי בלבו, והדבר נעשה ברור לו עוד יותר בראותו, כי מִהר דולוחוב לעזוב את הבית מיד אחרי הלחם. אז קרא לנַטַּשה אליו וישאלֶהָ: – מה זאת?

– ואני בקשתיך ולא מצאתיך, – אמרה נטשה בצאתה עליו במרוצה. – אני אמרתּי לך, ואתה מאנתּ להאמין, – אמרה בקול-נצחון. – הוא בקש את ידה של סוניה.

אף-על-פי שבעת ההיא היה ניקולי ממעט מאד להגות בסוניה, הרגיש לשמע הדברים כאלו נעקר דבר בקרבו. דולוחוב היה שדוך יפה, ואפשר לאמר גם נפלא, לסוניה היתומה בלי נדוניה. על-פי השקפת הגרפינה הזקנה וכל בני ה“עולם” הזה לא היה אפשר להשיב את פניו. על-כן היה הרגש הראשון, שנצנץ בקרב ניקולי בשמעו זאת, חמה על סוניה. וכבר עלה על רוחו לאמר: “יפה הדבר; כמובן, יש לשכוח את הבטחות ימי-הילדות ולהסכים”; אך לא הספיק לאמר זאת.

– הלא תבינה! היא השיבה את פניו, השיבה לגמרי! – אמרה נטשה. – היא אמרה, כי היא אוהבת איש אחר, – הוסיפה אחרי החרישה מעט.

“לא יכלה סוניה שלי להשיב תשובה אחרת!” – אמר ניקולי בלבו.

– אמנו הכבירה עליה בדברי בקשה, והיא מאנה להסכים, ואני ידעתי, כי לא תשוב מדברה, אם אמרה פעם אחת…

– ואמנו בקשה זאת מאתה! – אמר ניקולי בתרעומות.

– כן, – אמרה נטשה. – ואתה, אל-נא יחר לך; אבל יודעת אני, כי לא תשא אותה. יודעת אני, לא אדע בעצמי מדוע, אבל יודעת בברור, כי לא תשאנה.

– לא, זאת לא תוכלי לדעת בשום אפן, – אמר ניקולי; – אבל עלי לדבר עמה. מה-נחמדה היא סוניה! – הוסיף בצחוק קל.

– היא נחמדה מאד! הנני לשלחה אליך.

נטשה נשקה את אחיה ותרץ משם.

בעוד רגע אחד נכנסה סוניה, והיא היתה נבהלה ונבוכה ודומה לחוטאת שנלכדה בעונה. ניקולי נגש אליה וישק לה על-גב ידה. זאת הפעם הראשונה אחרי שובו מן המערכה אשר נדברו בהיותם לבדם ועל-דבר אהבתם.

– סופיה, – אמר אליה בתחלה בקצת מרך-לב ואחרי-כן באמץ הולך וגדל, – אם חפצה את לדחות לא רק שדוך נפלא, שדוך טוב לך… אבל הוא איש יפה, איש נדיב… הוא ידידי…

סוניה נכנסה לתוך דבריו.

– כבר השיבותי את פניו, – אמרה בחפּזון.

– אם בגללי אתּ ממאנת, יראתי, כי לי…

סוניה נכנסה שנית לתוך דבריו. במבט של תחִנה ובהלה שָׂמה עיניה עליו.

– ניקולי, אל-נא תאמר לי זאת, – אמרה אליו.

– לא, חַיָּב אני לאמר. אפשר שהוא דרך יהירות מצדי, אף-על-פי-כן טוב להגיד זאת. אם ממאנת אתּ בגללי, עלי להגיד לך את כל לבי. אהבתּי אותך, אדַמה, יותר מכֹּל…

– וְדַי לי בזה, – אמרה סוניה ונסתמקה.

– לא, אבל אלף פעמים אהבתּי ועתיד אני לאהוב, אף-על-פי שרגש ידידות ואֵמון ואהבה עז כזה אין בי אלא לך לבד. חוץ מזה הלא צעיר אני. אמי לא תחפוֹץ בזה. כללו של דבר, אינני מבטיח מאומה. והנני מבקש מאתּך לעַיֵּן בהשתדכותו של דולוחוב, – אמר ניקולי ויבַטֵּא בקשי את שם-המשפחה של ידידו.

– אל-נא תאמר לי זאת. אינני מבקשת מאומה. אני אהבתיך כאח לי, וכל יָמַי אֹהַב אותך, וחוץ מזה איני צריכה למאומה.

– מלאך-אלהים אתּ, אני אינני ראוי לך, אבל יָראתי פן אַשלה את נפשך.

ושוב נשק לה ניקולי על-גב ידה.

יב

נשפי-המחול של יוגל היו העליזים ביותר במוסקבה. כן היו האִמות אומרות בהביטן אל בנותיהן המתבגרות והמיטיבות “צַעַד”, כפי מה שלמדו בשעה האחרונה ממש; כן היו אומרים גם המתבגרות והמתבּגרים בעצמם בחוללם עד כלות כֹּחם; כן היו אומרים גם העלמות הבוגרות והבחורים הגדולים, שבאו אל המחולות האלה על-מנת לחלוק כבוד לשעשועי הצעירים מהם ומצאו שעשועים נעימים גם לנפשם. בשנה ההיא נעשו שם גם שני שדוכים. שתי עלמות נסיכיוֹת יפות-מראה מבית גוֹרצַ’קוב מצאו להן שם חתנים ונִשאו להם, ובזה הגדילו עוד יותר את תהלת נשפי-המחול האלה. יתרונם המיחד של הנשפים האלה היה בזה, שלא נמצאו בְעָלים בבית: לא נמצא שם אלא זה האיש יוֹגֶל הֶעָלֵז והטוב לכֹּל, איש מעופף כנוצה דקה, כורע ומשתחוה על-פי כל דקדוקיה של הלכה זו ומקבל תשלומי שעוּריו מכּל הבאים שמה; גם עוד יתרון אחד היה להם, שעדַין באו אליהם אך אנשים שרצו בכל לבם לחול ולשמוח, כשם שרוצות בזה נערות בנות שלש-עשרה וארבע-עשרה, בזמן שהן לובשות בפעם הראשונה שמלות ארכּות. כל הנערות האלה, חוץ מיחידות מעטות, היו יפות-מראה או נראו כיָפות: כל-כך צהלו פניהן והתלהבו עיניהן הקטנות. לפעמים חוֹללוּ המעלות שבתלמידות – המעלה שבכלן היתה נַטַּשה, שהצטַינה בנֹעם תנועותיה – גם פַּה-דֵי-שַׁאל; אבל בערב ההוא חוֹללוּ רק מחולות שוטלֵנדיים ואנגליים ומַזוּרקה, שבּעת ההיא אך החלה להתפשט. את הטרקלין לנשפיו שָׂכַר יוגל בבית בֶּזאוּחוב, והנשף עלה יפה מאד, לדעת כל הנאספים. הרבה נערות יפות היו שם ובנות בית-רוסטוב היו מן המעלות שבהן. שתיהן היו מאשרות ועליזות ביחוד. סוניה, שֶׁגָּבַהּ לבה בערב ההוא בהשתדכותו של דולוחוב ובמֵאוּנהּ ובשיחתה עם ניקולי, רקדה עוד בבית ולא נתנה למשָׁרתת לגמור את סריקת מחלפותיה, ועתּה נגה ונשקף אור שמחתה הרַבָּה מכל יצוּריה.

נטשה, אשר גָּבַהּ לבה גם היא על בואהּ בפעם הראשונה בשמלה ארכּה, שָׂשָׂה ושָׂמחה בנשף הזה עוד יותר מסוניה. שתיהן היו לבושות שמלות-מַלְמָלָה לבָנות ומקשטות בסרָטים ורדים.

נטשה נמלאה אהבה ברגע שנכנסה לטרקלין. לא את איש אחד פרטי אָהבה, כי-אם את כל הנאספים כאחד, בכל איש אשר הביטה אליו דבקה נפשה בשעת הבּטתה אליו.

– מה-טוב ומה-נעים! – אמרה פעמים רבות ברוּצה אל סוניה.

ניקולי ודניסוב התהלכו יחדו בחדרי הבית הלֹך והתבונן בחבּה ובגֹדל-לבב של גדולים בשָׁנים אל המחוללים לפניהם.

– מה נחמדה היא, עתידה היא להיות יפת-תֹּאַר, – אמר דניסוב.

– מי?

– הגרפינה נַטשה, – ענה דניסוב.

– ומה-מפליאה היא לחוּל, כמה הוד ונֹעם! – הוסיף אחרי שתיקה קצרה.

– במי אתה מדַבּר?

– באחותך, – קרא דניסוב בקול-זעם.

רוסטוב צחק.

– גרף יקר, אתה אחד המעלים שבתלמידַי, צריך שתצא במחול, – אמר יוגל קטן-הקומה בגשתו אל ניקולי, – ראֵה כמה עלמות יפות פה.

ובבַקָּשה זאת ממש פנה גם אל דניסוב, שגם הוא היה מתלמידיו.

– לא, יקירי, אני אשב מנגד, – אמר דניסוב. – הלא תזכור, עד-כמה לא השׂכּלתי ללמוד ממך.

– לא, – מהר יוֹגֶל לנחמו, – רק תלמיד מקשיב לא היית, אבל כשרונות היו לך, כן, היו לך כשרונות.

ושוב התחילו מנגנים מַזורקה, שהנהגה אך זה מעט בעת ההיא. ניקולי לא יכול להשיב פני יוגל ויּוֹעֶד את סוניה. ודניסוב ישב אצל הזקנות, כשהוא נשען על חרבּו ורוקע קצת ברגלו על-פי קִצבת הנגון, מסַפּר ומתלוצץ ומבַדֵּח את דעתן של הנשים הזקנות ומביט לרגעים אל הצעירים המחוללים. יוגל רקד בזוג הראשון עם נטשה, הנכבדה והמעלה שבתלמידותיו. הוא עָף ראשונה ברחבי הטרקלין בתנועותיו הקלות והרכּות, תנועות פעָמָיו הקטנות בנעליהן הנאוות להן, עם נטשה, אשר יָראה קצת, אבל דִּקדקה היטב בכל פסיעותיה. דניסוב לא גרע עיניו ממנה ובדפיקותיו, שדפק בחרבּו על-פי הַטַּקט, הראה לדעת, שהוא אינו רוקד בעצמו אלא מפני שאינו רוצה ולא מפני שאינו יכול. באמצע ה“פיגוּרה” קרא עליו בלחש את רוסטוב, שעבר לפניו.

– לא זאת היא, – אמר עליו. –הזאת מַזוּרקה פולנית? אבל מרקדת היא יפה מאד.

וניקולי ידע, כי דניסוב נתפּרסם בשבתּו בפולין במפלאות אמנוּתו במַזורקה הפולנית, וירץ ויגד לנַטַּשה.

– לכי ובחרי בדניסוב. מיטיב לחוּל הוא! מפליא לעשות! – אמר לה.

כשחזר והגיע תור נטשה, קמה ועברה בטרקלין לבדה במרוצה ובקלוּת מיחָדה בנעליה הקטנות, המקשָׁטוֹת בסרטים קטנים, ובפנים מבּיעים מֹרך הגיעה אל קרן-הזוִית, שישב שם דניסוב. היא ראתה, שהכּל מביטים אליה ומחַכּים. ניקולי ראה, כי דניסוב ונטשה מחַיכים ונדונים וכי דניסוב מסָרֵב, אבל צוחק מטוּב-לב, וירץ ויגש אליהם.

– הואל-נא, וַסילי דמיטריץ', – אמרה נַטשה, – נלכה נא.

– הניחי נא, גרפינה, – אמר דניסוב.

– חדל-לך, וַסיה, – אמר ניקולי.

– לפַתּותני אומרים, כמו שמפַתּים חתול, – אמר דניסוב בצחוק.

– כל הלילה אשיר לך, – אמרה נטשה.

– קוסמת היא, כל אשר תחפוץ תעשה בי! – אמר דניסוב ויתפרק את חרבו.

הוא יצא מאחרי הכסאות, אחז ביד בת-זוגו בחזקה, הרים קצת את ראשו וַיַּט את רגלו האחת מחברתּה ויחכה לשעת התחלתו. רק בשבתּו על סוס ובהשתתפו במַזורקה לא נכּר קֹצר קומתו, כי-אם נראָה כאיש-חַיל, כמו שהיה בעיניו באמת. כשהגיעה שעתו שָׂם עיניו על בת-זוגו מן הצד כמנַצח ומצַחק וידפוק פתאום דפיקה מהירה ברגל אחת וַיִּתַּר ממקומו ככדור-משחק ויעף לאֹרך העִגול ואת בת-זוגו משך אחריו. מבּלי השמיע קול, עבר במעופו את חצי הטרקלין על רגל אחת, ונדמָה, שלא ראה את הכסאות שעמדו לפניו, כי-אם טס אליהם בלי התבונן; אך פתאם קשקש בדרבנותיו ויפרשׂ רגליו ויעמוד על עקֵביו סקונדה אחת, ברקעו ברגליו תחתיו ודרבנותיו נקשו זה בזה בקול, אחר נסב במהירות ויוסף לעוּף לאֹרך העִגול, ורגלו השמאלית הלכה הלֹך ודפֹק קצת בימנית. נטשה הבינה בכל שעת רקוּדם, מה שהוא נכון לעשות מדי פעם בפעם, ובלי דעת בעצמה, כיצד עלתה זאת בידה, נגררה אחריו ותֵּדֶא עמו יחד. פעם סִבּב אותה רגע על ימינו ורגע על שמאלו, פעם כרע על ברכיו והעבירהּ מסביב לו וחזר וקפץ והתחיל טָס לפנים במהירות נמרצה, כאלו נתכַּוֵּן לעבור במרוצתוֹ דרך כל החדרים בנשימה אחת; ופעם חזר ועמד מרוּץ ושם ועשה נפלאות כאלה בפתע-פתאום. וכאשר סִבּב את בת-זוגו בעֹז-רוח לפני כסאה וַיִּקד לפניה בקשקוש דרבן, לא הספיקה זו גם להשיב לו בקִדָּה כהלכה, כי-אם נתנה עיניו בו בתמהון ובצחוק קל, כאִלו לא הכירה אותו.

– מה-זאת אפוא? – מלטה מפיה.

אף-על-פי שיוֹגֶל לא הכיר את המַּזורקה הזאת למַזורקה כהלכה, תמהו ויעלצו כל הנאספים על אמנוּתו היתרה של דניסוב, המחוללות הרבו לבחר בו עד בלי תת לו מרגוֹע, והזקנים התחילו מזכירים בצחוק קל על שפתיהם את פּולין ואת הימים הראשונים הטובים. ודניסוב ישב לו על-יד נטשה וימח במטפחתו את פניו המסמקים מעמל המחול ולא סר מאצלה כל הנשף ההוא.

יג

שני ימים לא ראה רוסטוב את דולוחוב אחר הדברים האלה, לא ראהו בבית-הרוסטובים, אף לא היה מוצאו בביתו; ביום השלישי קבּל פתקה זאת מאתו:

“מאשר בגלל הדברים הידועים לך אין את נפשי להיות עוד בין באי ביתכם, ואני נוסע אל החיל, אני עושה היום בערב משתה-פרֵדה קטן לרעי. בֹּא-נא אל בית המלון האנגלי”.

בערב ההוא בשעה העשירית יצא רוסטוב מן התיאטרון, שהיו שם חבריו עמו ודניסוב בראשם, ויבוא במרכבה אל בית-המלון האנגלי. שם הובא מיד אל המעלה שבחדרי הבית, כי את החדר הזה שָׂכַר לו דולוחוב ללילה ההוא. מסביב לַשּׁלחן נאספו כעשרים איש, ודולוחוב ישב בראשם בין שני נרות. על השלחן היו מוטלים מטבּעות-זהב ושטרות-הממון, ודולוחוב “הֵטיל את הבַּנק”. אחרי השתדכותו של דולוחוב ומֵאוּנה של סוניה לא ראהו ניקולי עד השעה ההיא, על-כן הרגיש מבוכה בקרבּו בהרהרו על-דבר פגישתם.

בפתח פָּגע בו מיד מבטו הבהיר והקר של דולוחוב, כאלו חכּה לו זה זמן רב.

– זמן רב לא ראינו איש את אחיו, – אחר דולוחוב, – תודה לך כי באת. אני אך אגמור להטיל, ואיליושקה יבוא עם המזמרים.

– אני הייתי בביתך, – אמר רוסטוב ונסתמק.

דולוחוב לא ענהו.

– יכול אתה “להעמיד”, – אמר דולוחוב.

ברגע ההוא זכר רוסטוב שיחה אחת תמוהה, שֶׁשָּׂח עמו דולוחוב פעם אחת. “לסמוך במשחק על המקרה יכולים אך טפּשים”, אמר דולוחוב בשיחה ההיא.

– שמא מתיָרא אתה לשַׂחק עמי? – אמר דולוחוב אליו ויצחק צחוק קל, כמו הבין מה שבלבו של רוסטוב.

על-פי הצחוק הזה ראה בו רוסטוב את הרוח, אשר נחה עליו בשעת הסעדה שבקלוב ובכלל באותן השעות, שֶׁקָּצה נפשו בחיים שבכל-יום והרגיש כמו נחיצות לצאת מגבוּלם על-ידי איזה מעשה משׁנה, על-פי-רֹב על-ידי מעשה אכזריות.

רוסטוב נבוך; הוא בקש ולא מצא בו מהתלה הגונה לתשובה על דברי דולוחוב. אך בטרם הספיק להשיב דבר, אמר אליו דולוחוב בעינים מכוָּנות אל פניו של רוסטוב במתינות ובהפסקות נכונות, בדבּור מסגל להכּנס באזני כל הנמצאים בחדר:

– התזכור, כי דבּרנו עמך על-דבר הַמִּשְׂחָק… טפּש רוצה לשַׂחק על-פי המקרה; יש לְשַׂחֵק בבִטחה, ואני רוצה לנַסות.

“לנסות על-פי המקרה או בבטחה?” – שאל רוסטוב בלבו.

– ומוטב שלא תשַׂחק, – הוסיף ויך על השלחן בקבוצת-הכרטיסים הפתוחה ויוסף: – בַּנק אדוני!

דולוחוב סלק מאצלו את הכסף וַיִּכּון להטיל, ורוסטוב ישב אצלו ובתחִלה לא השתתף במשחק. דולוחוב נתן עיניו בו לרגעים.

– למה אינך משַׂחק? – אמר אליו דולוחוב.

והנה נדמה לו לניקולי, שנחוץ לו לקחת כרטיס ולהעמיד עליו סכום קטן ולהחל במשחק.

– אין כסף תחת ידי, – אמר רוסטוב.

– אקיף!

רוסטוב העמיד חמשה רבְּלִים על כרטיס והפסיד, אחר-כך חזר והעמיד וחזר והפסיד. דולוחוב “הִכָּה עשרה כרטיסים”, כלומר, זכה בעשרה כרטיסיו של רוסטוב זה אחר זה.

– אדוני, – אמר דולוחוב אחרי הטילו זמן מעט, – אני מבקש מכם לשים על השלחן את סכומי-הכסף, כי אם אַיִן, אוּכל לבוא לכלל טעות בחשבונות.

אחד המשַׂחקים אחר, שהוא מקַוה, שאפשר להקיף לו.

– להקיף אפשר, אבל חוששני לטעיות, בבַקָּשה לשים את סכומי הכסף, – השיב דולוחוב. – ואתה אל תשית לב, עמך נעשה חשבּון, – הוסיף בפנותו אל רוסטוב.

המשחק נמשך; המשרת הגיש שַׁמְפַּני הלֹך והַגש.

כל כרטיסיו של רוסטוב הכּוּ, ונזקף עליו כשמונה מאות רבּל. הוא כבר רשם 800 רבּל על כרטיס אחד, אך בשעה שהגישו לו שַמְפַּנִי נִחם ויכתוב עשרים רבּל כפעם בפעם.

– אל תִּנָּחם, – אמר דולוחוב, אף-על-פי שנדמה, שלא התבונן אל רוסטוב ואל מעשהו, – ככה יִמָֹנֶה חסרונך מהר. לאחרים אני נותן, ושלך אני מכּה. או שמא מתיָרא אתה ממני? – שָׁנה דולוחוב.

רוסטוב שמע בקולו ולא מחה את מספר 800 ויעמֵד כרטיס של לֵב (Coeur) בן-שבע עֲקוּר קרן אחת מארבע קרנותיו, אשר הרים מן הארץ. את הכרטיס הזה זכר אחרי-כן היטב. את כרטיס-הלב בן-השבע העמיד ורשם עליו בשבר קנה-קרטון 800 בציוּני-מספר עגלים וישָׁרים, אחר שתה את כוס היין המחמָּם, חִיֵךְ לדברי דולוחוב ובלב נמס חכּה לבן-שבע ויבט אל כפּות ידי דולוחוב האוחז בקבוצת הכרטיסים. שאלת הזכות וההפסד על-ידי בן-השבע ההוא היתה חשובה מאד לרוסטוב. ביום הראשון לשבוּע הקודם נתן הגרף אִיליה אנדרֵיאיץ' אלפַּים רבּל לבנו ואמר לו, אף-על-פי שלא היה דרכו לדבּר על-אודות מבוכותיו בעניני כסף, שהמעות האלה הן האחרונות עד חֹדש מַאי, וכי בגלל זה הוא מבקש מאתו לקַמץ קצת הפעם בהוצאה. וניקולי אמר, שגם זה הרבה יותר מהנחוץ לו וכי הוא מבטיח בהן-צדק שלו, שלא יקח ממנו עוד מעות עד ימי האביב. עתה נותרו לו מאותן המעות רק אלף ומאתים רבּל. ובכן יָכוֹל הכרטיס בן-השבע הזה לא רק לגרום לו נזק ממון של אלף ושש מאות רבּל, כי-אם גם להביאו לִידי חלול מוצא-שפתיו. בלב נמס הביט אל ידי דולוחוב ודבּר אליו בלבו: “מַהרה אפוא וּתנה לי את הכרטיס, ולקחתי את מצנַפתּי ונסעתּי הבּיתה לאכול את לחם-הערב עם דניסוב ונטשה וסוניה, ואין כל ספק בדבר, שלא תגע ידי בכרטיס עוד לאולם!” ברגע ההוא נצבו לנגד עיניו חייו הבּיתיים – המהַתלות בשיחה עם פטיה, השיחות עם סוניה, הזמירות עם נטשה, מִשְׂחַק הפּיקֶט עם אביו וגם משכּב מנוחתו בחדר שהוקצה לו – בכֹח קסם, בברירות ובהוד נפלא, כאלו היה כל זה אֹשֶֹר גדול אין-ערוֹך-לו, שאבד ממנו לפני ימים רבים. ולא יכול להאמין, שמקרה חסר-טעם יוכל לקחת ממנו את כל האֹשֶׁר הזה, אשר אך עתה הברר לו בכל הודו וזיוו, ולהורידו למצולות יגון ואנחה, אשר לא הרגיש ולא ידע מימיו, הוא מקרה עלית הכרטיס ראשונה ימינה ואחרי-כן שמֹאלה. זה נראה לו כדבר שאי-אפשר, ואף-על-פי-כן חכּה בלב נמס לתנועת ידי דולוחוב. הידים האלה האדמדמות ורַחבות-העצמות, שנראו עליהן שערות מתחת לַכּתֹּנת, הניחו את קבוצת-הכרטיסים ואחזו בכוס ובמקטֹרת.

– אינך יָרא אפוא לשַׂחק עמי? – אחר דולוחוב שנית וינח את הכרטיסים, כאלו רצה לסַפר דבר משַׂמח-לבב, ויט אחורנית על גב כסאו ויחל לסַפּר במתינות ובצחוק קל על שפתיו.

– כן, אדוני, הגֵּד הגַּד לי, כי העבירו קול במוסקבה, כי משַׂחק רמאי אני, על-כן אני יועץ אתכם להִזהר קצת מפָּני.

– הָטִילָה, אל תאחר! – אמר רוסטוב.

– זה דרך הדוֹדות המוסקבאיות! – אמר דולוחוב ויאחז בבת-צחוק את הכרטיסים.

– אַאַאַח! – כמעט נאנק רוסטוב וירם שתי כפּות ידיו אל שְׂעַר ראשו. הכרטיס בן-השבע, אשר חכּה לו רוסטוב, כבר היה מוּטל למעלה וראשון היה בקבוצה. ככה הפסיד יותר מאשר מצאה ידו לשלם.

– אף-על-פי-כן אל תתחמק, – אמר דולוחוב בהבטה חולפת על רוסטוב וַיוסף להטיל.

יד

בעוד שעה וחצי חדלו רֹב המשחקים לעַיֵּן איש באשר לו.

כל הַמִּשׂחק נתרכז ברוסטוב. תחת האלף ושש המאות, שהפסיד בראשונה, נרשם עליו עמוּד ארֹך של מספָּרים, והוא מנה אותם עד הגיעו לעשרת אלפים, אבל כבר הגיע אחרי-כן, על-פי מה שֶׁשִׁעֵר בלי חשבּון, עד חמשה-עשר אלף. באמת כבר עלה סכום חובותיו יותר מעשרי אלף. דולוחוב לא שמע ולא ספר עוד מעשיות, כי-אם התבונן אל כל אחת מתנועות ידי רוסטוב ולפעמים עִיֵן במהירות ברשימת חובותיו של זה. הוא גמר להמשיך את המשחק, עד אשר תגיע רשימה זאת לשלשה וארבעים אלף. במספר זה בחר לו, משום ששנות חייו וחיי סוניה יחד עלו לשלש וארבעים. רוסטוב ישב בראש נשען על שתי זרועותיו לפני השלחן המכסה ציוּני-מספָּרים, קלוחי מפּות-יין וכרטיסים. רעיון אחד הכאיבוֹ ולא הרפה ממנו: הידים האלה, האדמדמות ורחבוֹת-העצמות, ששערותיהן נראות מתחת לַכּתֹּנת, הידים האלה, אשר אהב ושָׂנא יחד, החזיקו אותו והשתררו עליו.

“שש מאות רבּל, טוּז, זוִית, בן-תשע… להשיב את ההפסד אי-אפשר!… ומה-טוב היה לשבת בבית… וַלֶּט מלמעלה… זה אי-אפשר!… ולמה-זה יעשה לי כה?…” דבּר רוסטוב עם לבבו. יש אשר יעמיד כרטיס גדול; אך דולוחב ימאן להכותו ויעמיד בעצמו סכום ידוע. ניקולי נכנע לפניו, ופעם התפּלל בלבו, כמו שהתפּלל בשדה-הקטל על גשר אַמְשְׁטֶטֶן; פעם נִחש, כי הכרטיס, שיבוא לידו ראשונה מן הכרטיסים הכפופים הצבורים תחת השלחן, הוא העתיד להצילו מרעתו; פעם עשה חשבּון, כמה פתילים נמצאו על מעילו הקצר, ונִסה להעמיד כרטיס של מספר “עינים” כזה נגד כל הסכום שהפסיד עד-כֹּה; פעם התבונן אל שאר המשַׂחקים כמבקש עזרה מהם; ופעם הביט אל פני דולוחוב, שנעשו קרים בין-כה, ויתאמץ לראות בעדם, מה יֵעשה בקרבּו.

“הן הוא יודע הפסד זה מה הוא לי. הלא אי-אפשר לו שיחפוץ באָבְדָנִי? הן רֵע היה לי. הלא אהבתי אותו… אבל גם הוא איננו אשם: מה יעשה, אם השעה משחקת לו? וגם אני אינני אשם, – אמר אל לבו. – אני לא עשיתי כל רע. האם הרגתי איש, או עלבתּי או בקשתּי רעה לאיש? על-מה-זה באה עלַי צרה נוראה כזאת? ובאיזה יום החלה לבוא עלי? זה לפני ימים אחדים נגשתי אל השלחן הזה על-מנת לזכות במאה רבּל, לקנות לאמי את הסִּפְטה ליום-הַשֵּׁם שלה ולנסוע הביתה. מה-מאשר הייתי, מה חפשי, מה עָלֵז! ואני לא הבינותי בעת ההיא עד-כמה הייתי מאשר! באיזה יום אבד האשר ובאיזה יום הוּחל המצב החדש הנורא הזה? במה נסמן השנוי הזה? גם אז ישבתי כן במקום הזה, אצל השלחן הזה, וכן בחרתי והסעתי את הכרטיסים, אף הבטתי אל הידים רחבות-העצמות והמהירות האלה. מתי אפוא נהיתה זאת ומה נהיה? בריא אני וחזק, כאשר הייתי לכל דבר, והכּל על מקומו כבתחלה. לא, זה אי-אפשר! בודאי לא יצא מזה מאומה”.

הוא היה אָדֹם וזֵעה כסתהו, אף-על-פי שלא היה חם בחדר. ופניו היו נוראים והעירו חמלה עליו ביחוד בגלל אשר התחזק להֵרָאות כשוקט ולא עלתה בידו.

הרשימה הגיעה עד המספר החרוץ ארבעים ושלשה. רוסטוב הכין כרטיס, על-מנת להחל בשלשת האלפים שנתּנו לו ברגע ההוא, והנה דפק דולוחוב בקבוצה שבידו ויסלקנה הצדה ויקח קנה-קרטון ויחל לחבר ולרשֹׁם באתיותיו הגדולות והחזקות את סכום חשבּונו של רוסטוב, והקרטון נשבר קצת מחמת מלאכת הכתיבה.

– עת לסעוד, לסעוד! גם הצוענים באו!

ובאמת התחילו איזה אנשים ונשים שחורים נכנסים ומכניסים קֹר ומדברים בהברתם הצוענית. ניקולי הבין, כי נגמר הכּל; אבל בפיו אמר בקול מנוחה:

– והַמִּשחק לא יִמָּשך עוד? ואני הכינותי כרטיס נפלא. – כאלו היסוד המשַׂמח שבמשחק היה עִקר לו.

“הכּל נגמר, אבדתּי, – אמר בלבו. – עתה אין לי אלא לירות במצחי”, ועם-זה אמר בקול שמחה:

– נוסֶף-נא עוד כרטיס קטן אחד.

– טוב, – ענה דולוחוב ככלותו לרשֹׁם את הסכום, – טוב! במחיר אחד ועשרים רבּל, – אמר וירמוז על מספר 21 העודף על סכום האלפים 43 ומקלקל את השורה. רוסטוב קבּל מָרותו וַיְפַשֵׁט את קרנו הכפופה של כרטיסו וירשֹׁם עליו בכתב ברור 21 תחת 6000 שכתב קֹדם לזה.

– אל זה לא אביט, – אמר רוסטוב, – אין רצוני אלא לדעת, התַכּה את בן-העֶשֶׂר הזה אם תתנהו לי.

דולוחוב החל להטיל בשׂום לב. מה-מאד שנא רוסטוב ברגע ההוא את הידים האדמדמות האלה, בעלות האצבעות הקצרות והַשֵׂער הנראה עליהן מתחת לַכּתֹּנת, אשר השתררו עליו בחזקתן… בן-העֶשֶׂר נתּן לו.

– שלשה וארבעים אלף לי בידך, הגרף, – אמר דולוחוב ויתמודד ויקם מאצל השלחן. – אכן מיַגַּעת היא ישיבה ארכּה כזאת, – הוסיף.

– כן-הוא, גם אני עיף, – אמר רוסטוב.

דולוחוב נכנס לתוך דבריו, כמו להזכירו, שלא נאה לו לדבּר מהתלות, ויאמר לו:

– למתי יצַוני הגרף לקבל את הכסף?

רוסטוב נסתמק וַיֵּט את דולוחוב אל חדר אחר.

אינני יכול לשלם הכּל בבת-אחת, שטר-חוב תקח מאתּי, – אמר רוסטוב.

– שמע-נא, רוסטוב, – אמר אליו דולוחוב ויבט לתוך עיניו בבת-צחוק גלויה, – הלא ידעת את המשל: “הצולח באהבה לא יצלח בכרטיסים”. בת-דודך אוהבת אותך. ידעתי זאת.

“מה-נורא לדעת, כי האיש הזה הוא הַשַּׁליט בך”, אמר רוסטוב אל לבו. הוא הבין, עד-כמה יפליא את מכות אביו ואמו בהודיעו להם את הפסדו זה; הוא הבין, מה-טוב היה לו להנצל מכל זה, וכן הבין, כי יודע הוא דולוחוב, שבידו להצילו מהחרפה והצרה הזאת, ועתה הוא חפץ גם לשַׂחק בו כשַׂחק החתול עם העכבר.

– בת-דודך… – החל דולוחוב לאמר לו, אך רוסטוב נכנס לתוך דבריו:

– בת-דודי אינה ענין לכאן, ובה אין לנו לדבּר, – נתן עליו בקולו בקצף גדול.

– ומתי אפוא עלי לקבל? – שאל דולוחוב.

– מחר, – אמר רוסטוב ויצא מן החדר.

טו

לאמר “מחר” ולדקדק בדבורו שיהי לפי-כבודו לא קשה היה לו; אך לבוא לבדו הביתה, לראות את אחיותיו, את אָחיו, את אמו, את אביו, להגיד את אשר עשה ולבקש כסף, אחרי הבטיחו בהן-צדק שלו שלא יוסיף לבקש, היה דבר נורא ואָיֹם.

בביתו לא שכבו עוד לישון. הדור הצעיר של בית-הרוסטובים ישב, אחרי שובו מהתיאטרון ואחרי אכלו את לחם-הערב, אצל הקלַוִּיר. כשנכנס ניקולי לטרקלין לִפפה אותו כרגע רוח האהבה והפיוט, אשר שררה שם בחֹרף ההוא ואשר אחרי השתדכותו של דולוחוב ונשפו של יוֹגל נתעבּתה עוד יותר ממעל לסוניה ולנַטַּשה, כשם שהאויר מתעַבּה לפני קולות וברקים. סוניה ונטשה עמדוּ אצל הקלַויר בשמלות הכחלות, אשר לבשו בלכתן אל התיאטרון, ויפות היו שתיהן, והן ידעו זאת, וייטב לבּן, וצחוק קל היה על פניהן. ויֶרה שִׂחקה עם שִּׁינשִּׁין בחדר-האורחים בשַׁחמַט. הגרפינה הזקנה, שהמתינה לבנהּ ולאישהּ, סִדרה פַּסְיַנס עם האצילה הזקנה, שֶׁדָּרה בביתם. דניסוב ישב בעינים נוצצות ובשֵׂער פרוע וברגלים נטויות לאחור אצל הקלַויר וידפוק באצבעותיו הקצרות על פַּסָּיו וַיוֹצֵא מקרבּו אקוֹרדים ובעינים נשואות למעלה זִמר בקולו השפר והצרוד, אבל נאמן, שיר חדש בשם “הקוסמת”, אשר השתדל למצֹא לו נגון מתאים.

הַגִּידִי לִי, קוֹסֶמֶת, מָה הַכֹּח

הַשָּׁב וּמוֹשְׁכֵנִי אֶל כְּלֵי-נְגִינֹותָי;

מָה הָאֵשׁ זָרַקְתְּ בִּי, בְּלִבִּי לִקְדּוֹחַ,

מָה הָעֲלִיצוּת, הוּצְקָה בְאֶצְבְּעוֹתָי!

דניסוב זִמר בקול תאוה עזה ועיניו, אבני-חן שחורות, היו נוצצות ומכוָּנות אל נטשה, שעמדה נבהלה ועליזה יחד.

– טוב! יפה מאד! – קראה נטשה. – עוד בַּית אחד, – אמרה בלי התבונן, כי ניקולי בא החדרה.

“כאן לא השתַּנה דבר”, אמר ניקולי בלבו בהביטו אל חדר-האורחים ובראותו שם את ויֶרה ואת אמו עם הזקנה.

– אַה! הנה גם ניקולינקה פה, – קראה נטשה ותמהר אליו.

– אבּא בבית? – שאל ניקולי.

– מה-מאד אשמח, כי באת! – אמרה נטשה מבּלי השיב לו על שאלתו. – אנחנו שמחים פה כל-כך. וַסילי דמיטריץ' נשאר פה למעני עוד יום אחד. הידעת זאת?

– לא, עוד לא בא אַבָּא, – אמרה סוניה.

– קוֹקוֹ, עתה באת, גשה הֵנה, ידידי! – קראה אליו הגרפינה מחדר-האורחים.

ניקולי נגש אל אמו וישק לה על-גב ידה ובלי דַבּר דבר ישב לו אצל שלחנה והביט אל ידיה המסדרות את הכרטיסים. מן הטרקלין לא חדלו להִשמע צחוק וקולות מדבּרים בשמחה ופוצרים בה בנַטַּשה.

– טוב, טוב, – קרא דניסוב בכל עֹז-קולו, – עתה אין לסָרֵב, עלַיך לשיר לפנינו את הַבַּרְקַרוֹלָה, תפּל-נא תחִנתי לפניך.

הגרפינה הֵסַבָּה עיניה אל בנה המחריש.

– מה לך? – שאלה אותו אמו.

– אין כל-מאומה, – אמר כאיש אשר כבר נלאה להשיב על שאלה זאת. – אבּא ישוב מהר?

– בודאי מהר.

“כאן לא השתַּנה דבר. הם אינם יודעים מאומה! אנה אני בא?”, אמר ניקולי בלבו וַיָשָׁב אל הטרקלין, שהקלַויר עמד בו.

סוניה ישבה אצל הקלַויר ונגנה את הפתיחה שלאותה הבַּרקַרוֹלָה, שאהב דֶּניסוב ביחוד. נטשה עָמדה נכונה לזַמר ודניסוב הביט אליה בעינים מלאות רגש.

ניקולי הלך הנה והנה בחדר.

“מה התשוקה הזאת להזקיקהּ לשיר! מה היא יכולה לשיר? אף אין בזה כל שמחת לבב”, אמר ניקולי בלבו.

סוניה השמיעה את האקורד הראשון שבפתיחה.

“אֵלי, אבדתּי, אבדתּי, עַוָּל אני, אין לי כי-אם לירות בעצמי אל מצחי, ולא לשיר בשירים, – אמר אל לבו. –הַאֵצא? אך אנה אצא? אך אחת היא, ישירו להם!”

ניקולי הוסיף ללכת בחדר הנה והנה ולרגעים הסתכל בפנים זועפים בדניסוב ובשתי הנערות, אך השתדל שלא לפגֹש את מבטיהם.

– ניקולינקה, מה לך? – שאל אותו מבטהּ של סוניה המכונָן אליו. היא ראתה מיד, כי קרהו דבר.

ניקולי הֵסב פניו ממנה. נטשה ראתה בבינתה היתרה גם היא את מצב אחיה כרגע. רָאֹה ראתה את הדבר, אך לבה היה טוב עליה ברגע ההוא כל-כך, כל-כך רחקה אז מצרה ומיגון ומדברי-ריב, שבכַוָּנה שִׁקרה לעצמה (כמו שאנשים צעירים רגילים לעשות). “לא, שְׂמֵחָה אני עתּה שִׂמחה גדולה, ואין לי להשבית ששון-לבי על-ידי השתתפות בצערו של איש זולתי”, הרגישה ברגע ההוא ואמרה אל לבה:

– לא, בודאי אני טועה, בודאי ישמח גם הוא כמוני. נוּ, סוניה, – אמרה ותעמוד באמצע החדר ממש, ששם היה הרֶזוֹנַנס יפה, על-פי דעתה, יותר מבכל החדר.

בראש מוּרם קצת ובידים תלויות כמו בלי כל רוח-חיים, כמנהג ה“רקדניות” המזמרות על בימותיהן, עברה נטשה באמצע החדר בפסיעות אנֶרגיות מן העקב אל האגוּדל ותעמוד.

“אני, אני היא!” כמו הֵשיבה בעמידתה על מבטו הרגשני של דֶניסוב, שהיה צופה ומביט אל כל תנועותיה.

“ולמה-זה תגיל ותשמח! – אמר ניקולי בלבו בהביטו אל אחותו. – ואיככה לא תקוץ נפשה ולא תקוט בפניה!”

נטשה אך הרימה קולה וגרונה רָחַב, וְלִבָּהּ נתפשט, ועיניה התחילו מבּיעות עיון רב. ברגע ההוא לא הרהרה בשום איש ובשום דבר, ומתוך פיה, שנהיה כמצַחֵק, פרצו קולות, אותם הקולות, שכּל אחד יכול להשמיעם בשהִיות כאלה ובאינטֵרוַלים כאלה; אלא שאלף פעמים ישמעם איש ולא ירגיש מאומה, ופעם אחת אחרי-כן יביאוהו לידֵי רֶטֶט ובֶכִי.

בחֹרף ההוא החלה נטשה בפעם הראשונה לעסוק בזמרה חמוּרה וביחוד עשתה זאת בעטיו של דניסוב, שהִרבה לשַׁבּח את זמרתה. בעת ההיא לא זִמרה עוד כיַלדה, לא הרגשה בזמרתה עוד אותה ההשתדלות הילדותית המגחכת, שהיתה בה קֹדם לזה; אך עוד לא היטיבה לזַמר, לפי דברי כל השומעים הבקיאים. “הקול איננו מעבָּד, אבל יפה הוא, יש לעבּדו”, אמרו כלם. אך רגילים היו לאמר זאת זמן רב לאחרי שנפסק קולה. ובשעה שנשמע אותו הקול שלא עבַּד עם הנשימות הפסולות על-פּי הדין והַמַּעברים שנעשו בכבדוּת, החרישו גם הבקיאים האלה, ואך התענגו על אותו הקול אשר לא עבּד, וכל חפצם היה אך לשמעו עוד פעם אחת, בקולה היתה אותה הטבעיוּת של קרקע-בתולה, אותה ההשתבשות בַּהַעֲרָכה העצמית ואותה המתיקוּת שעוד לא עבּדה, אשר בהתחברן עם הלִּקויים האמנותיים נדמה על-פיהן, שאי-אפשר לשַׁנות דבר בקול זה בלי קלקל אותו.

“מה-זאת אפוא? – אמר ניקולי בלבו, בשמעו את קולה, וַיַּרחב עיניו. – מה-זה היה לה? מה-מאד תיטיב לשיר היום!” ופתאם נתרכז בעיניו כל העולם בצִפִּיָּתו שֶׁצִּפּה לַנּוֹטָה הסמוכה לַדִּבּוּר הנגוני הסמוך, וכל מה שיש בעולם נחלק בלבו לשלש מדרגות אלה: Oh, mio crudele affetto… אחת, שתים שלש… אחת, שתים… שלש… אחת… Oh, mio crudele affetto… אחת, שתים, שלש… אחת. אכן חיי-הבל חיינו! ­ אמר ניקולי בלבו. – כל זה, גם הצרה, גם הכסף, גם דולוחוב, גם החֵמה, גם הכבוד – כל זה הֶבֶל וריק… אך פֹּה החיים הגמורים… הבה, נטשה, הבה, יונתי! אל תתמהמהי!… איכה תשמיע “si” זה. הנה השמיעתהו! ברוך אלהים!" – ולחזק “si” זה הרים קולו בעצמו בנוטה גבוהה זו במדרגה השניה שבשלישִׁיָּה, מבּלי התבונן, כי הוא מזַמר. – “אֵלִי! מה-יפה הוא! האמנם זה קולי? כל-כך עלתה בידי!” אמר אל לבו.

שלישיה זו היתה כקול-זעזועים לרוסטוב והעירה כמין יֵצר טוב בקרבּו. אותו היצר היה מחוץ לכל מה שבעולם ונעלה על כל מה שבעולם. “מה לי ולנזקי-ממון ולדולוחובים ולהן-צדק!… הכּל הבל! אפשר לרצוח, לגנוב ולהיות עם-זה גם מאשָּׁר…”

טז

זה ימים רבים לא מצא רוסטוב עֹנג רב לנפשו במוסיקה כמו ביום הזה. אבל כאשר אך גמרה נטשה את הבַּרקַרוֹלָה שלה, חזרו ונזכרו חיי ההֹוֶה שלו לפניו. מבּלי אמֹר מאומה יצא וַיֵּרד אל חדרו. מקצה רבע שעה שב הגרף שמח וטוֹב-לב מהקלוב. וניקולי שמע קול שובו וילך אליו.

– התעלסתּ מעט? – אמר איליַה אנדרֵיאיץ' ויבט בצהלה ובגאוה אל בנו אהובו.

ניקולי רצה לאמר: “כן”, אך לא יכול: עוד מעט וגעה בבכיה. הגרף העלה אש במקטרתו ולא ראה, מה יֵצֶר לבנו.

“אין עצה אחרת!” אמר ניקולי אל לבו בפעם הראשונה והאחרונה. ופתאם אמר אל אביו בקול מנוחה שלמה כל-כך, שהיה נבזה בעיני עצמו בגלָלו, וכאלו לא בא לבקש אלא שתנתן לו מרכּבה לנסוע אל אחד המקומות בעיר:

– אבּא, דבר לי אליך. עוד מעט ושכחתּי. למָעות אני צריך.

– כן אפוא, – אמר אביו, אשר בערב הזה היה לבו טוב עליו ביחוד. – הלא אמרתּי לך, כי לא יספיק. הרבה אתה חסר?

– הרבה מאד, – אמר ניקולי בפנים מסתמקים ובצחוק קל טפשי של בטול בלב, אשר אחרי-כן לא יכול לסָלחו לעצמו ימים רבים. – הפסדתי מעט במשחק, כלומר הרבה, גם הרבה מאד, שלשה וארבעים אלף.

– מה זאת? עם מי?… מְשַׁטֶּה אתה! – צעק הגרף, וכאלו אחזתו עֲוִית, נסתמקו פתאם צוארו וערפּו, כדרך שהזקנים מסתמקים.

– הבטחתּי לשלם למחר, – אמר ניקולי.

– נוּ!… – אמר הגרף הזקן ויפרש כפיו וַיִּשַׁח בלֹא-כֹח על הדרגש.

– ומה נעשה! את-מי לאקרה כדבר הזה! – אמר הבּן דרך חֵרוּת ואֹמֶץ-לבב, בשעה שעל-פי הכרתו הפנימית נחשב בעיניו לנָבל ולבן-עַולה, אשר בכל חייו לא יוכל לכפר על מעשה-רשעו זה. נפשו חפצה לנשק את ידי אביו, לכרוע על ברכיו לפניו ולבקש סליחה מאתו, ובפיו אמר דרך-בטול וגם בקצת גסות, כי את כל איש יִקרה כדבר הזה.

הגרף איליַה אנדרֵיאיץ' הוריד עיניו בשמעו את דברי בנו אלה והתחיל מפשפש בחפּזון כמחפּש דבר.

– כן, כן, – אמר ברהיטה, – קשה, חוששני, כי יקשה למצֹא… את-מי לא קרה! כן, את-מי לא קרה…

והגרף הציץ אל קלסתר פני בנו ויצא מן החדר. ניקולי היה נכון להשיב על תוכחות, אך לא עלתה על רוחו, שאביו ידבר אליו רכּות כאלה.

– אבּא! אבּא! – קרא ניקולי אחריו בבכי. – סלח-נא לי! – ויאחז ביד אביו וַיִּלָּחֵץ אליה בשפתיו ויבך.

* * *

בשעה שהאב דבּר עם הבּן, דבּרה האם עם הבת בענין חשוב לא פחות מזה: נטשה באה במרוצה אל אמה ואמרה לה:

– אמא!… אמא!… הוא הציע לי…

– מה הציע?

– הציע, הציע להנשא לו. אמא! אמא. – קראה בקול.

הגרפינה לא האמינה למשמע אזניה. דניסוב הציע להנשא לו. למי? לילדה הזאת, לנטשה, אשר עוד לפני ימים מעטים היתה משתעשעת בְּבבּוֹת ועדַין היא לומדת מפי מור ים.

– נטשה, רב לך, הבלים! – אמרה אליה בתקותה, שאך צחוק עשתה לה הנערה.

– איזה הבלים! דבר כהויתו אמרתּי לך, – אמרה נטשה בכעס. – אני באתי לשאלך מה לעשות, ואתּ אומרת לי: “הבלים”…

הגרפינה הניעה בכתפיה.

– אם אמת הדבר, כי “מוֹסיֶה” דניסוב הציע לך להנשא לו, אמרי לו, כי הוא טפּש, ודי בזה.

– לא, הוא איננו טפּש, – אמרה נטשה בתרעומות ובתם-לבבה.

– ומה אפוא תבקשי מאתי? כּלכן אוהבות בימים האלה. אם אהבתּ אותו, לכי והנשאי לו! – אמרה הגרפינה בצחוק מתוך כעס. – יברכך האלהים!

– לא, אמא, אינני אוהבת אותו, כמדמה לי, שאינני אוהבת אותו.

– וזאת אמרי לו.

– כועסת אתּ, אמי? אל-נא תכעסי, יונתי, במה אשמתּי אני?

– לא, אבל מה אעשה לך? אם טוב בעיניך, אלך אני ואמרתּי לו, – אמרה הגרפינה בצחוק קל.

– לא, כי בעצמי אדבר עמו, אך לַמדִיני מה להשיב. הכּל נקל בעיניך, – הוסיפה בתשובה על צחקהּ לה. – אך לוּ ראית, כיצד אמר לי זאת! הלא ידעתי, כי לא רצה לאמר לי זאת, אך הדברים התמלטו מפיו.

– ובכל-זאת יש להשיב את פניו.

– לא, אין להשיב. צר לי עליו כל-כך! הוא נוח לבריות כל-כך.

– אם כן, קבלי את הצעתו. באמת עת להִנשא, – אמרה האֵם בכעס ובלעג.

– לא, אמי, צר לי עליו כל-כך. לא אדע, איך אֹמַר לו.

– גם אין צֹרך לך לאמר לו דבר, אני בעצמי אֹמר לו, – אמרה הגרפינה, אשר היטב חרה לה, כי נועזו לחשֹׁב את נטשה הקטנה הזאת לעלמה גדולה.

– לא, לזאת לא אוּכל להסכים, אני בעצמי, ואתּ הקשיבי מאחרי הדלת, – אמרה נטשה ותרץ דרך חדר-האורחים אל הטרקלין, ששם ישב דניסוב על הכסא שישב עליו קֹדם לזה אצל הקלַוִּיר וכפות-ידיו על פניו.

לקול צעדיה הקלים נִתּר ממקומו.

– נַטַּלִּי, – אמר בקָרבו אליה בצעדים מהירים, – הוציאי משפּט גורלי, הנה הוא בידיך.

– וַסילי דמיטריץ', צר לי עליך כל-כך!… לא, אבל איש-חמודות אתה… אך אין צֹרֶך… לא כן!… אך אֹהַב אותך כל הימים בלעדי זאת.

דניסוב כפף ראשו על ידה, וקולות משׁנים, אשר לא הבינה מה הם, הגיעו לאזניה; וַתִּשק לו על ראשו השחור, הסבוך והמסלסל. באותה שעה נשמעה אִוְשַׁת שמלתה של הגרפינה מתוך הליכה נמהרה. היא נגשה אליהם.

– וַסילי דמיטריץ', אני מודה לך על הכבוד, – אמרה הגרפינה בקול-מבוּכה, אשר נדמה לדניסוב כקול-התרעמוּת, – אבל בתי צעירה כל-כך, ואני דִמיתי, כי באשר אתה מידידֵי בנִי, תפנה בראשונה אלי. אִלו עשית כן, לא היית מזקיקני להשיב את פניך.

– גרפינה, – אמר דניסוב בעינים משְׁפָּלות ובפנים עלובים של חוטא ורצה לאמר עוד דבר, אך מליו נעתּקו.

נטשה לא יכלה לראותו בכך במנוחה והתחילה גוֹעָה בבכיה.

– גרפינה, אני חטאתי לך, – הוסיף דניסוב בקול הולך ונפסק, – אך דעי לך, כי אני מעריץ את בתך ואת כל ביתכם כל-כך, שאני נכון לתת את כל חיי פעמַים… – הוא שָׂם עיניו על הגרפינה וראה את פניה הנזעמים… – נוּ שלום לך, גרפינה, – אמר וישק לה על-גב ידה ויצא מן החדר בצעדים מהירים ועזים, מבּלי שים עין על נטשה.

* * *

ביום השני שִׁלח רוסטוב את דניסוב לדרכּו, כי לא רצה דניסוב לשבת עוד במוסקבה גם יום אחד. כל רעיו המוסקבאים שִׁלחו אותו במשתה-צוענים, ואחרי-כן לא זכר, כיצד הוּשַׂם בעגלת-חֹרף וכיצד הובל בשלש התַּחנות הראשונות.

אחרי יציאתו של דניסוב בִּלה רוסטוב עוד שני שבועות במוסקבה, כי חכּה לכסף, והגרף הזקן לא יכול לאסוף את כל הסכום בבת-אחת, אך בימים ההם לא יצא ניקולי רוסטוב מביתו והיה יושב על-פי-רב בחדר-הנערות.

סוניה התהלכה עמו בחִבּה ובאֵמוּן עוד יותר מבראשונה. לפי מה שנדמה, רצתה להראותו לדעת, כי הפסדו היה מעשה-גבורה, שבגלו היא אוהבת אותו עוד יותר; אך ניקולי חשב את-עצמו לבלתּי-ראוי לה עוד.

הוא מִלא את אלבומיהן של הנערות חרוזים ונגונים בכתב-ידו, ומבּלי התפטר גם מאחד ממידעיו יָצא את העיר - אחרי שלחו את שלשה וארבעים האלף לדולוחוב ואחרי קבּלו את שוברו של זה – בסוף חֹדש נובמבר להשיג את גדודו, שכבר היה בעת ההיא בפּולין.

תּם החלק הראשון

חלק שני

א

אחרי שיחו וכעסו עם אשתו נסע פּיֶר לפטרבורג. בטוֹרְזָ’ק לא נמצאו סוסים בתחנת הפוסטה או לא רצה המשגיח לתת סוסים ביום ההוא, ופּיֶר הכְרַח לחכות. בלי פשט את בגדיו שכב על הדרגש המחפֶּה עור, שעמד לפני שׁלחן עָגֹל, וישם על השלחן את רגליו הגדולות הנתונות בנעלות חַמות, וישקע בהרהורי לבבו.

– התצוה להביא את תרמיליך? התצוה להציע את המטה להביא טֵה? – שאל משרתו המיחד.

פּיֶר לא השיב לו, כי לא שמע ולא ראה מאומה. בתּחנה הקודמת שקע בהרהוריו ולא חדל מֵהַרְהֵר בדבר האחד אשר עִיֵּן בו. ומרֹב חשיבותו של הדבר ההוא לא נתן לבו למה שנעשה מסביב לו, בגלל-זה לא רק לא שם לב לדעת, הַיְאַחֵר אם יקדים לבוא לפטרבורג, או הֲיִמָּצא לו מקום להִנפש בתחנה הזאת אם אין, כי-אם גם השאלה, אם רק שעות אחדות או כל ימי-חייו יבלה בתחנה הזאת, לא נחשבה בעיניו למאום נגד הרעיונות אשר העסיקוהו באותה שעה.

המשגיח ואשתו של המשגיח ומשרתו המיחד של פּיֶר ואשה זקנה מוכרת מעשי-רוקם טורזָ’קיים נכנסו לחדרו זה אחר זה והציעו לו את שֵׁרוּתם; והוא לא חדל לשכּב ברגלים מוּרמות ויבט אליהם בעד משקפיו ולא הבין, מה הם יכולים לבקש מאתו ואיככה יכלוּ כלם לחיות מבּלי דעת מה להשיב על השאלות שהעסיקוהו. והן היו אותן השאלות, אשר התעוררות בו בעצם היום אשר שב בו מסוקולניקי ובִלה את הלילה הראשון בלי שֵׁנה ובמכאובי-לב קשים; אך באותה שעה, בהיותו בדרך לבדו, תקפוהו רעיונותיו אלה בכֹח גדול ביחוד. מכּל רעיון, שהחל להגות בו, היה שב אל השאלות ההן, אשר אי-אפשר היה לו לא לפָתרן ולא להִמנע משאֹל אותן. כמו נעתק ממקומו הַמּגְבָּל הבֹּרֶג הראשי, שכּל חייו היו אחוזים בו. אותו הבֹּרֶג לא נכנס ולא יצא, אך סובב סובב היה בחריץ אחד מבלי אֳחֹז במאומה, ולחדול מִסַּבְּבוֹ לא מצאה ידו.

המשגיח בא והתחיל מתחנן לפני הוד-נסיכותו, שימתֵּן לו אך שתי שעות כי אחרי-כן יתן בשביל הוד-נסיכותו סוסי-רָצִים (וְיַעבור עליו מה!). ברור היה, שהמשגיח כִּחֶש-לו ולא נתכַּון אלא להוסיף על שכרו.

“הרע היה הדבר אם טוב? – שאל פּיֶר בלבו. לי יִיטב, לנוסע אחר יֵרַע, ולמשגיח בעצמו הוא דבר שבהכרח, כי אין לו מה לאכול: הוא אמר לי, כי אופיצר הִכּה אותו על-זה. והאופיצר הכּהו, יען כי הצְרַךְ למהר לנסוע. ואני יריתי על דולוחוב. יען כי נעלבתי לפי-דעתי, ולוּאי הששה-עשר הוּמת, יען כי נחשב לחוטא; ומקצה שנה אחת הומתו גם ממיתיו, כי נמצא עָוֹן גם בהם. מה רע? מה טוב? מה יש לאהוֹב ומה לשנֹא? מה חֵפץ בחיים ומה אני? מה הם החיים ומה הוא המות? איזה כֹח נוהג בכֹּל?” ­ שאל בלבו בלי הפוגות.

ולא נמצאה תשובה גם על אחת מהשאלות האלה, חוץ מתשובה אחת שאינה הגיונית, שלא על השאלות האלה כלל. זאת התשובה: “לכשתמות - יִגָּמר הכּל. לכשתמות, תדע הכּל או תחדל לשאֹל”. אבל גם למוּת חרד לבו.

אשה רוכלת טורזָ’קית הכריזה על סחורתה בקול-צפצוף חודר וביחוד שִׁבּחה את סנדלי עור-התּיָשים. “לי מאות רבּלים, שאין לי מה לעשות בהם, והיא עומדת באַגְנִינָה קרועה ומבטת אלי בפחדנות, – אמר פּיֶר בלבו. – ולמה לה כסף זה? היוכל הכסף להוסיף לה אשר ומרגיע לנפשהּ כמלֹא שערה אחת? היש בארץ דבר אשר בכֹחו להרחיק מעט אותה ואותי מן הרע ומן המות? והמות, העתיד לשים קץ לַכּל, הלא בוא יבוא היום או מחר – והוא כהרף-עין לעמת הנצח”. ושוב התחיל לוחֵץ את הבֹּרֶג, אשר לא נאחז במאומה, והבֹּרֶג הוסיף להתהפך במקום אחד.

המשרת הגיש לו את הרומן במכתבים של מַדַם סוּזה, והספר היה גזוּר לְעָלָיו אך עד מחציתו. פּיֶר התחיל קורא על-אודות צרותיה ומלחמתה עם היצר של אשה אחת, ושמה אֲמֵלִיה מַנְסְפֶלְד. “ולמה-זה נלחמה עם הבּא לפַתּותה, – אמר בלבו, – אם אהבה אותו? אי-אפשר, שנתן אלהים בלבה שאיפה שלא כרצונו. אשתי הקודמת לא נלחמה, ואפשר שֶׁצָּדקה בזה”. “לא מצאתי מאומה, – חזר ואמר בלבו – לא גליתי דבר. אין אנו יכולים לדעת אלא שאיננו יודעים מאומה. וזה מרום מדרגת חכמת-אנוֹש”.

כל מה שנמצא בו ומסביב לו נראה לו כמסבּך וחסר-טעם ונתעב. אבל ברגש זה של גֹּעַל-נפש בכל אשר מסביבו מצא לו מין עֹנג מיחד, עֹנג מרגיז-לב.

– אֲבַקשה-נא מהוד-נסיכותו להצטמצם קצת בעבור האדון הזה, – אמר המשגיח בבואו אל החדר וַיָּבֵא שמה עוד עובר-ארַח אחד, שנתעכב בדרכו מחסרון סוסים.

האורֵח ההוא היה זקן קצר-קומה ורחַב-עצמות, מכרכָּם ומרבּה קמטים, וגבּות לבנות סורחות קצת ממעל לעיניו הנוצצות, שמראיהן כמין מראה אֵפר.

פּיֶר הוריד את רגליו מעל הַשּׁלחן ויקם ויסר משם וישכב על המטה אשר הצעה לו, ואל האורח הנכנס הביט אך הבטות קלות לפעמים, והלז לא הביט אליו, כי-אם פשט את בגדיו בעזרת המשרת בכבדות ובפנים נזעמים של עיף ויָגֵע. כאשר נשארו עליו אך אַגְנִינה קצרה ישָׁנה, מְחפָּה נַנְקָה, ונעלי-הלבדים הגבוהות שעל רגליו הכחושות, אשר שׁפּוּ עצמותיהן, ישב לו האורח על הדרגש ויסמוך על-גב הדרגש את ראשו הגדול והרחב מאד ברַקותיו והכּסוּם במספרַים כמו בתער וישם עיניו על בֶּזאוּחוֹב. מבטו, מבט פִּקח עמקן ודקדקן, הפליא את פּיֶר. נפשו חשקה להכּנס בדברים עם האורח, אך כאשר אמר לפנות אליו בשאלה על-אודות הדרך, כבר עצם האורח את עיניו ובשלבו את ידיו המקמטות, אשר על אצבּעהּ של אחת מהן היתה טבעת גדולה של ברזל מוצק ותמונת “ראש אדם הראשון” בה²⁰, ישב בלי-נוע, אם בחפצו לנוּח או, כפי מה שנדמה לפּיֶר, הָגה באיזה דבר בעיון עמֹק ובמנוחה. משרתו של האורח היה כלו מכסה קמטים וגם הוא זָקֵן מכרכם, בלי שפם ובלי זָקָן, אשר לפי-הנרא לא העלה עליהם תער, כי לא צמחו מעולם. המשרת הזקן הזה, איש קל ומהיר, פָּתח את קפְסַת הבּקבּוקים ויערוך את שלחן-הטה ויבֵא מֵחַם רותח. כאשר הוכן הכּל, פתח האורח את עיניו ויט אל השלחן ומסוך לו כוס אחת, וכוס שנית מסך לזקן שלא צמח זקנו ויתן לו. פּיֶר הרגיש חשק עז וצֹרך גדול וגם הכרח להכּנס בדברים עם הנוסע הזה.

המשרת השיב את כוסו המוּרקה וההפוכה עם חתיכה קטנה של סכּר, שלא גמר לכססהּ, וישאלהו, אם לא יצטרך לדָבר.

– לכל-מאומה לא אצטרך.

המשרת הגיש לו את הספר, והוא התחיל קורא בו, ונדמה לו לפּיֶר, שהספר הוא דתי. פיר הביט אליו. פתאם הֵטִיל אותו האיש סִמָּן בספר ויסלקהו ויסגרהו, ושוב עצם את עיניו וַיִּסָּמֶךְ על גב הכסא וַיֵּשׁב כמו שישב קדם לזה. פיר הביט אליו ועוד לא הספיק להסב את פניו, והנה פקח הזקן את עיניו ויכונן את מבטו, מַבָּט של עֹז ודקדקנות, ישר לפני פיר.

פיר הרגיש בעצמו שהוא בא במבוכה ויאמר לנטות מנגד מבט זה, אבל עיניו הנוצצות של אותו זקן משכו אותו אליהן בכֹח, שלא יכול לעמוד לפניו.

ב

– לשמחת-לבבי אני מדבר עם הגרף בֶּזאוחוב, אם לא אשגה, – אמר האורֵח במתינות ובקול רם.

פיר החריש והביט דרך-שאלה במשקפיו אל הדובר אליו.

– שמעתי על-אודותיוך – הוסיף האיש – ועל-אודות הצרה הבאה עליך, אדוני. – מלה “הצרה” הדגיש כמו בכַוָּנה, כמו אמר בזה: “אכן צרה היא, קְרָא לה באיזה שם שתקרא; ידעתי, כי מה שבא עליך במוסקבה הוא צרה”. – צר לי על זה מאד, אדוני.

פּיֶר נסתמק וַיורד בחפזון את רגליו מעל המטה ויגחן אל הזקן בחיוך משׁנה ופחדני.

– לא מסקרנות הזכּרתּי זאת לפניך, אדוני, אך מסבּות חשובות יותר.

הזקן שתק מעט, מבּלי הסב מבטו מפּיֶר, וַיָּזָז קצת על הדרגש, ובתנועה זאת רמז לפּיֶר, שֶׁיֵּשב אצלו. לא נעים היה לפיֶר להכּנס בשיחה עם הזקן, אך נכנס שלא מדעתו מפני רצונו של זה ויגש וישב אצלו.

– אמלל אתה, אדוני, – הוסיף הזקן. – אתה צעיר ואני זקן. – חפצי לעזור לך במדה שיש בכֹחי.

– כן אפוא, – אמר פּיֶר בחיוך שאינו יוצא מן הלב. – אני מודה לך מאד… אֵי מזה אדוני נוסע?

פני הנוסע הזה לא הביעו חבּה, גם קרים היו וקפדניים, אך בכל-זאת משכו גם דבריו גם פניו את לבו של פּיֶר בכֹח גדול, אשר לא יכול לעמוד לפניו.

– אבל אם מפני איזה סבּות קשה עליך השיחה עמי, – אמר הזקן, – הגידה, אל תכחד ממני, אדוני.

ופתאם צחק צחוק קל מתוך חבּה גדולה מגלה.

– לא, לא, חלילה לי, להפך, שמֹח אשמח מאד להתוַדע לך, – אמר פּיֶר וישם עיניו שנית על ידיו של מידָּעוֹ החדש ויתבונן יותר בטבּעתּו, וירא את תמונת ראש-האדם, שהיא סמל הַמַּסּוֹנוּת.

– אשאלך נא, – אמר אליו, – הֲמַסּוֹן אתה?

– כן הדבר. אני אחד האחים הגודרים, – אמר הזקן ויתּן עיניו יותר ויותר בעיני פּיֶר. – גם בשמי גם בשם כל החובה אני פושט לך את ידי, יַד-אָח.

– יָרא אני, – אמר פיר בצחוק קל ובפסיחה על שתי הסעִפּים בין האֵמוּן שהעיר בו הַמִּסון הזה ובין רגילותו לתת לשחוק את אמונות הַמַּסונים, – ירא אני, שמא רחוק אני מאד מהבין, כלומר, כַּוָּנתי, שאני ירא, שדעותי על-דבר העולם כּלו רחוקות כל-כך מדעותיכם, שלא נשמע איש את שפת רעהו.

– ידעתי את דעותיך, – אמר המַּסון – והדעות האלה, שאתה מדבּר בהן וחושב אותן לפרי יגיעתך העיוּנית, הן דעות רֹב בני-האדם, והן הפרי האחד, היוצא מן הגאוה והעצלוּת והבּערוּת, אותו הפרי, שדמוּת אחת לו, בכל מקום ובכל שעה. סלח-נא לי, אדוני, אִלו לא ידעתי זאת, לא הייתי עורך דברים אליך. דעותיך שגיאה מַעֲצֶבֶת הן.

– כשם שאני יכול לחשֹׁב גם עליך, שאתה הוא הטועה, – אמר פּיֶר בצחוק קל ורפה.

– לעולם לא אעז פָּני לאמר, שאני יודע את האמת, – אמר הַמַּסון ובדברו הפליא יותר ויותר את פיר בלשונו הברורה והנמרצה. – אין אדם יחיד יכול להגיע אל האמת; רק אֶבֶן לאבן ולבֵנה ללבֵנה, בהשתתפות כל הצבּור, בכל מיליוני הדורות שמאדם הראשון עד היום הזה, יִבָּנה ההיכל להיות למָעון לאֵל הגדול, – אמר המַּסון ויעצום עיניו.

– עלי לאמר לך, כי אינני מאמין, אינני… מאמין באלהים, – אמר פיר בצער, ובקשי הוציא את הדבר בשפתיו, אבל הרגיש, כי נחוץ לו להגיד את כל לבו.

המַּסון נתן עיניו בפיֶר וַיצחק צחוק קל, כמו שהיה צוחק איש עשיר בעל מיליונים לעני שבעניים, אלו אמר לו זה, שחמשה רבּלים יכולים לעשותו למאשר בארץ.

– אתה, אדוני, לא ידעת אותו, – אמר המַּסוֹן. – לא תוכל לדעתו. אינך יודע אותו, ועל-כן אתה אמלל.

– כן, כן, אמלל אני, – הסכים לו פיר, – אבל מה אעשה?

– לא ידעתּ אותו, אדוני, על-כן אתה אמלל מאד. אתה אינך יודע אותו, והוא נמצא פה, בקרבּי הוא, בדבָרַי הוא, בך הוא, וגם בדברי-הגִּדוּף האלה, שהוצאת מפיך ברגע זה! – אמר הַמַּסון בקול-נגידים רועד.

רגע קטן החריש ויאָנח, ונראָה בו, שהתאמץ לשוב לקרירות-דעתו.

– אִלו לא היה, – אמר בקול נמוך, – לא היינו נדברים בו, אדוני. במה, במי דבּרנו? במי כָפַרְתָּ? – אמר פתאם בקול מנַצח מלא עֹז וּשׂררה. – מי בדה אותו, אם איננו במציאות? מפני-מה נוצרה בך השעָרה זו, שיש מצוּי מפְלָא כזה? מפני-מה שערתּ אתה וכל יושבי תבל עִמך, שיש בָּאולם מצוּי זה, שקשה כל-כך להשיגו, שהוא כֹל יכול, קַיָם לנצח, בלי ראשית ובלי תכלית בכל מדותיו?…

הוא עצר במלים וַיִּשְׁתּוֹק זמן רב, ופיֶר לא יכול ולא רצה להפריעו משתיקתו זאת.

– הוא נמצא, אך להבין דרכּו קשה, – חזר והתחיל המַּסון דובר אליו, ובדבּרו הביט לא אל פני פיר, כי-אם נִכחו, ובידיו, ידי-זקן, אשר בחמת-רוחו לא יכלו להִמנע מִבַּקש להן עבודה, פשפש בדפּי הספר אשר לפניו. – לוּ באיש נדברנו, ואתה הטלתּ ספק במציאותו, כי-עתה הבאתיו אליך ואחזתּי בידו והצגתיו לפניך. אבל איככה אוּכל אני, בן-תמותה, שכמוהו כאין, להראות את כל כֹּחוֹ וגבורתו, את כל נִצחוּתוֹ, אל כל חסדו – לאיש עִוֵּר או לעוֹצם עיניו בכַוָּנה, כדי שלא לראותו, שלא להבין דרכּו, וכדי שלא לראות ושלא להבין, עד-כמה הוא בעצמו נתעב וכבד-עָוֹן? – הוא שתק רגע וַיוסף: – מי אתה? מה אתה? הנך מתברך בלבבך, כי חכם גדול אתה, כי על-כן מלָאך לבך להוציא מפיך דברי-גדוף אלה, – אמר בלעג-זעם ובוז, – ואתה נבער וחסר-דעת יותר ממה שהיה נחשב נער קטן, אלו השתעשע בחלקיו של שעון משׁכלל, ומבּלי הבין מה טיבו נועז לאמר, שאינו מאמין במציאותו של האמן, שעשה את השעון. לדעת אותו קשה… זה מאות שנים, מדורו של אדם הראשון עד יָמינו אלה, אנחנו יגֵעים לקנות לנו ידיעה זאת, ואנחנו רחוקים עד-אין-קץ מהגיע אל מטרתנו; אבל אנחנו רואים בזה רק את קֹצר השגתנו ואת נפלאות גדלתו.

פּיֶר הביט בעינים נוצצות אל פני המַּסון ובלב נסער הקשיב אמריו ולא הפריעו ולא שאלו דבר, כי-אם האמין בכל נפשו לדברי האיש הזר הזה. אם סברותיו הישרות נכנסו אל לבו, אם כהַאמן ילדים האמין להרגָּשותיו, לאמונתו השלמה ולתָם-לבבו, שהבּעו באמריו, לרעידת קולו, אשר לפעמים כמעט הפסיקה את דבּוּרו, או לברק עיניו, עיני זקן שנשתּרש בדעותיו מכבר, או לאותה המנוחה והבִּטחה והכּרת העבודה המוטלת עליו מטבע ברִיָּתו, אשר נשקפו מכּל הליכותיו של אותו מַסּוֹן ואשר הפליאו את פיר במדה מרבּה ביותר על שהוא, פיר, בעצמו היה שפל-ידים ואֹבד-עצות, – אבל בכל לבבו ובכל נפשו רצה להאמין וַיַּאֲמֵן וַיִּנְעַם לו רגש המנוחה וההתחדשות והתחיה שהרגיש בזה.

– לא בחכמה ישַּׂג, כי-אם על-ידי החיים, – אמר המַּסון.

– אני לא אבין, – אמר פיר, בהרגישו לחרדת לבו, כי פקפוק מתעורר בקרבּו. לבו חרד מפני דקוּתן ודלוּתן של הַסְּבָרות ששמע מפי איש-דברו, ירא היה פן יחדל להאמין לו. – אני לא אבין, – אמר לו, – איככה יקצר שֵׂכל האדם מהגיע אל הידיעה, אשר דבּרתּ בה.

המַּסון צחק צחוק-חבּה קל כדרכּו.

– החכמה העליונה והאמת דומות לשִׁקוי זך ומזקק, שרצוננו להביא אל קרבֵּנו, – אמר הזקן. – היכֹל אוּכל לשתות את השקוי הזך והטהור הזה בכלי מסֹאָב ולחַוּוֹת דֵּעַ על מדת טהרתו? רק בזמן שאטַהר לבי אוּכל להביא למדרגה ידועה של טהרה את הַשִּׁקוי הבּא בקרבּי.

– כן, כן, אמת הדבר! – אמר פיר בשמחה.

– החכמה העליונה מיסֶּדת לא על השכל בלבד, לא על התורות החלּוֹניות, תורות הפיסיקה, ההיסטוריה, החימיה וכיוצא בהן מחלקי המדע הנקנה על-ידי השֵׂכל. החכמה העליונה אחת היא. החכמה העליונה תורה אחת לה – תורת הכל היא, התורה הַמַּסְבֶּרּת את כל הבריאה ואת תפקידו של האדם בה. החָפץ לקלוט בקרבּו את התורה הזאת, עליו להִטַּהֵר ולהתחדש בקרבּו, על-כן עליו להאמין ולהתקין את נפשו בטרם יקנה לו דעת זו. ולבעבור נגיע אל המטרות האלה, הוֹשׂם בלבנו נר-אלהים המכנה יֵצר טוב.

– כן, כן, – הסכים לו פיר.

– הַביטה בעיני-רוח אל קרבּך ושאל את-עצמך, אם טוֹבוּ דרכיך בעיניך. מה עלתה בידך, בהשענך על בינתך? מה אתה? הנה צעיר אתה, עשיר אתה, פִּקח, בעל השכלה מרבּה. מה עשית בכל המתּנות הטובוֹת האלה, הנתונות לך? הישמח לבך בך ובחייך?

– לא, מאֹס אמאס את חיי, ­ אמר פיר ברהיטה.

– אם תמאסם, שַׁנֵּה אותם, הִתקדש מִטּמאתך, ובמדה שתתקדש תדע חכמה ומוּסר. שים-נא לבבך על חייך, אדוני. במה בלית אותם? בהוללות ובזדון ובזמה. כאשר קבּלתּ כלצרכיך מידי הצבּור בבלי תֵת לו מאומה, קבּלתּ ממנו גם עֹשֶׁר ונכסים. וכיצד השתּמשתּ בעשרך? מה עשית בו לרֵעך? השמתּ לבך אל עשרות אלפי עבדיך, ההמצֵאתָ להם עזרה גופנית או מוּסרית? לא. בפרי-עמלם מצאה ידך ללכת שובב בדרכי לבך. זה הדבר אשר עשית. הבָחרתּ לך מקום-עבודה, אשר יכולתּ להועיל בו לרֵעך? לא. בבטלה בלית ימי-חייך. אחרי-כן נשאת לך אשה, אדוני, ובזה הטלתּ עליך את החובה להורות את האשה הצעירה את הדרך אשר תלך בה, ומה עשית לה? לא היית לה, אדוני, לעֵזר למצֹא את דרך האמת, כי-אם הדחתּ אותה אל תהום של שקרים וכל רָע. הנה פָּגע איש בכבודך ואתה הֵמַתָּ אותו, ועתה הנך אומר, כי אינך יודע את האלהים וכי שָׂנֵאתָ את חייך. אין כל פלא בזה, אדוני!

הַמַּסון, אשר כמו עָיפה נפשו מרֹב דברים, חזר ונשען על גב הדרגש ויעצום עיניו. פיר הביט אל פרצוף פניו, פנים נזעמים של זקן מפלג, שלא נראתה כל תנועה עליהם וכמעט היו כפני מת, וינע שפתיו מבלי הוציא הגה. בלבבו היה לאמר: “אכן, חיים של גנוּת ובטלה וזמה הם” – ולא נועז להפריע את הדממה.

– הַמַּסון השתעל בקול צרוד של זקן ויקרא אל המשרת.

– היש סוסים? – שאל בלי הביט אל פיר.

– הֵביאו מן המוּכנים, – ענה המשרת. – האם לא תשכב פּה?

– לא, צַו לרתּום.

“האמנם יצא מזה ויעזבני לבדי ולא יגמור דבריו אתי ולא יבטיח להיות לי לעזר?” אמר פיר בלבו ויקם ויתהלך בחדר בראש מוּרד, בשימו עיניו לפעמים על המַּסון. “כן-הוא, אני לא נתת לבי לזאת, כי-אם הלכתי בדרכי קלון וזמה, ואותה לא אהבתּי, גם לא בקשתּי לאהוב אותה, – אמר בלבו, – והאיש הזה יודע את האמת, ואלו רצה, היה יכול לגַלותה לי”.

פיר רצה, אך לא נועז לאמר זאת לזקן. ואותו זקן אסף והניח את חפציו בידים רגילות וירכּוס את אגנינתו הקצרה. ככלותו את מעשהו, פנה אל בֶּזאוּחוב וישאלהו בנחת ובדרך-כבוד:

– אנה אתה נוסע עתה, אדוני?

– אני?… אני לפטרבורג, – ענה פיר בקול ילד, שאינו בוטח בבינתו. – אני מודה לך. אני מסכים לך בכל דבריך. אך אל-נא תדַמה, כי רשַׁעתי הרבה מאד. בכל לבי אבקש להיות מה שאתה רוצה לראות בי; אבל מעולם לא מצאתי תומך בידי… ואולם אני בעצמי אשם קֹדם-כֹּל בכל הדברים האלה. עזרני נא, הורני מה לעשות, ואפשר, שאהיה…

פיר לא יָכול לדבּר יותר, התחיל נושם בחזקה וַיַּסב שכמו.

המַּסון החריש זמן רב ונראָה בו, שהוא חושב מחשבה.

– אך אלהים לבדו עוזר ותומך, – אמר אליו, – אבל במדה שהאורדן שלנו יכול להמציא עזרה, ימציא לך, אדוני. כשתבוא לפטרבורג, תמסור זאת לגרף וִילַרְסקי (בדבּרו הוציא את ארנקו ויכתוב מלים אחדות על גליון גדול כפול ארבעה). אך עצה אחת איעצך נא. בבואך אל עיר-המלוכה, הַקדישה את הימים הראשונים להתבודדות, לחשבּון-הנפש, ואל תוסף ללכת בדרכיך הראשונים. אני מברכך בדרך טובה, אדוני, – אמר בראותו, כי משרתו נכנס לחדר, – והַצְלַח…

שֵׁם הנוסע ההוא היה, כמו שנודע לו לפיֶר אחרי-כן על-פי פנקסו של המשגיח, אוֹסִיפּ אלֶכְּסֵיֶביץ' בַּזְדֵּיֶב. הוא היה אחד מן המפרסמים שבַּמַּסוֹנים ובַמַּרטִינִיסטים, בני-דורו של נוֹביקוֹב. זמן רב אחרי צאתו התהלך-לו פיר בחדר-התַּחנה ולא שכב לישון וגם לא שאל על-דבר סוסים, כי-אם תהה על דרכיו הרָעים, שהלך בהם עד העת ההיא, ולבו עלץ בקרבּו בשיתו לנגד עיניו את הימים הטובים הבאים לקראתו, ימי אמת וצדק ומעשים טובים. נדמה לו, שלא הלך בדרכי-רשע אלא מפני שבמקרה נשכח מלבו, מה-טוב לעשות צדקה וחסד. מספֵקותיו הקודמים לא נשאר בו כל זֵכר. באותה שעה האמין בכל-לבו באפשרות אחוָה לבני-אדם, שמטרתם לעזור זה לזה ללכת בדרך טובה מאחדת אותם, ואחוָה כזאת ראה לבו בחבורת הַמַּסונים.

ג

כאשר בא פיֶר לפטרבורג, לא הודיע לאיש על-דבר בואו ולא יצא להֵרָאות אל איש, אך קרא ימים תמימים בספרו של תּוֹמשׂ הַקֶּמְפִּי, אשר המְצָא לו שלא מדעתו. בקראו בספר הזה, הבין בכל מקום בו אך את הדבר האחד הזה: את העֹנג אשר לא טָעם עוד מימיו הבין בקראו בו, את העֹנג להאמין, שאפשר להגיע לשלמוּת מוּסרית ושאפשר לבני-אדם לשיתנהגו זה עם זה באהבת-אחים שיש עמה מעשים טובים, כמו שהגיד לו אוסיפּ אלֶכְּסֵיֶביץ' את דבַר האפשרות הזאת. מקצה שבוע אחד אחרי בואו נכנס אצלו לחדרו בערב גרַף פולני צעיר, וילַרסקי שמו, אשר ידע אותו פיר במקצת על-פי השדֵרות הגבוהות הפטר בורגיות, ופניו היו בשעת כניסתו רשמיים וחגיגיים, כפני הסֶּקונדַנט של דולוחוב בבואו אליו בדבַר הדוּאֶל, ויסגור את הדלת בעדו ויתבונן וירא, כי אין איש בחדר זולתי פיר, ויפן אליו בדברים האלה:

– באתי אליך, הגרף, בפקדה ובהצעה, – אמר אליו בעמידה. – איש גדול מאד בחבורת אחוָתנו השתדל, שתּקבּל בחבורתנו קֹדם לזמן הקבוע, ויבקש מאתי, כי אהיה לעָרֵב בעדך. אני חושב לי לחובה קדושה לעשות את רצונו של האיש הזה. החפץ אתה להכּנס בערבוּתי לחבורת הגודרים החפשים?

מדבָּרו הקר והדקדקני של אותו האיש, שהיה פיר רואה אותו בנשפי-מחול כמעט תמיד בשפתים צוחקות מתוך חבּה נמוסית בחברת גבירות גדולות שבגדולות, התמיה את פיר.

– כן, חפץ אני, – אמר פיר.

וִיַלרסקי הרכין ראשו.

– עוד שאלה אחת, אדוני הגרף, – אמר וילרסקי, – ועליה אני מבקש מאתך, לא באשר אתה עתיד להיות מַסּוֹן, כי-אם באשר אתה איש ישר (galant home) להשיב לי בשפת-אמת גמורה: העזבתּ את דעותיך הראשונות, המאמין אתה באלהים?

פיר התחיל מעַיֵּן בדבר.

– כן… כן, מאמין אני באלהים, – אמר פיר.

– אם כן… – התחיל וילרסקי, אך פיר נכנס לתוך דבריו.

– כן, מאמין אני באלהים, – אמר פיר שנית.

– אם כן, אנחנו יכולים לנסוע, – אמר וילרסקי. – הנה מרכבתי לפניך.

בכל שעת הנסיעה שתק וילרסקי. על שאלותיו של פיר, מה לו לעשות ומה ישיב לשואליו, ענהו בלשון קצרה, כי אחים טובים ממנו ינַסו אותו, את פיר, וכי אין לו אלא לדבּר אמת.

הם באו במרכבה בשער הבית הגדול, אשר נמצא בו תָּא הַמַּסוֹנים, ויעלו במעלות אפֵלות ויבואו אל פרוזדור מוּאר קטן, שם הסירו מעליהם בלי עזרת משרת את אדרותיהם. מן הפרוזדור באו אל חדר אחר, ואיש מוזר בתלבּשׁת משנה נראה אצל הפתח. וילרסקי מִהר אל האיש ההוא וילחש לו דבר בלשון-צרפת, אַחַר נגש אל ארון-בגדים קטן, ופיר התבונן וראה, כי מלבּושים משׁנים בארון. וילרסקי הוציא משם מטפּחת קטנה וישם אותה על עיני פיר ויענוב קצותיה מאחורי קדקדו, ובעניבה זו נאחזו שערותיו, מה שגרם לו כאֵב. אחרי-כן כפף אותו וילרסקי אליו וַיְּשָּׁקהו ויאחז בידו וַיִּנהגהו. פיר הרגיש כאֵב מחמת הִדּוּק שערותיו, ופניו התקמטו מחמת כאֵב זה אף צחקוּ קצת מבֹּשׁת. גוִיָּתו הגדולה נגררה והלכה אחרי וילרסקי בפסיעות רפות ופחדניות, ידיו מוּרדות ופניו מקמָּטים ומחַיכים.

כעשרה צעדים צָּעד וילַרסקי עמו ויעמוד.

– יִקרך מה שיקרה, – אמר וילַרסקי, – ועליך לשאת הכּל באֹמץ-לבב, אם באמת ובתמים גמרתּ להכּנס לחבורתנו. (פיר הרכין בראשו לאות-הסכמה). כשתשמע קול-דפיקה על הדלת, תסיר את הַמִּכסה מעל עיניך, – הוסיף וילַרסקי, – אני מברכך באֹמֶץ-לבב ובהצלחה. – וכאמרו זאת לָחץ את ידו של פיר ויצא.

כאשר נותר פיר לבדו, הוסיף לחַיֵך כבראשונה. שתי פעמים הניע כתפיו וַיַּגֶּשׁ ידו אל המטפחת, כאלו רצה להסירה מעל עיניו, וַיָּשָׁב וַיורד ידו. חמשה רגעים עמד שם בעינים חבושות ויהיו בעיניו כשעה תמימה. ידיו קפאו, ברכיו פקו, ונדמה לו, שהוא עיף. רגשות שונים וסבוכים מאד היו בו. לבו חָרַד בקרבּו מפני מה שעתיד לקרותו ועוד יותר חרד לבו, פן יכירו בו שהוא מְפַחֵד. נפשו נכספה לדעת, מה יִקרהו, מה יִוָּדע לו. אבל עוד יותר עָלְצָה נפשו על כי הגיע הרגע, אשר יתיצב בו על דרך ההתחדשות והחיים של מעשים טובים, אשר חזה ברוחו משעת פגישתו עם אוסיפּ אלכּסֵיֶביץ'. קולות-דפיקה עזים נשמעו בדלת, פיר הסיר את המטפחת מעל עיניו ויבט מסביב לו. חשכת-ערפל היתה בחדר, רק במקום אחד האירה מנורת-קֹדֶש מתוך דבר לבן. כאשר קרב מעט, ראה, כי המנורה עומדת על שלחן שחור ועל השלחן ספר פתוח. אותו הספר היה האבנגליון; הדבר הלבן, אשר עָמדה המנורה בו, היה גלגֹלת אדם בחוריה ובשִׁניה. בספר הפתוח ראה את תחִלת הפסוק “בראשית היה הדבר והדבר היה את האלהים”, וַיִּסֹּב מֵעֵבֶר לַשׁלחן, והנה תבה גדולה פתוחה ומלֵאה. התבה היתה אֲרון-קבורה מלא עצמות. פיר לא תמה ולא התפלא על המראות האלה. בתקותו להכּנס לחיים חדשים ומחַדשים, שאינם דומים בשום דבר לחייו הקודמים, היה מוכן ומזמן לראות כל מיני זרות ומשׁנות, חזיונות זרים ותמוהים עוד יותר ממה שראה לפניו. למראה הגלגֹלת והארון והאבנגליון נדמה לו, שֶׁשִּׁער מראש כל-זה וגם יותר מזה, ובכַוָּנה לבוא לכלל התעוררות-נפש פָּנה ויתבונן על סביביו. “אלהים, מות, אהבה, אחוָה” – דבּר עם לבבו ויבקש וימצא במלים אלה זֵכר לחזיונות לא ברורים, אבל משַׂמחי-לב. והנה נפתחה הדלת, ואיש בא החדרה.

באור הכּהה, שהרגל בו פיר בין-כה, ראה, כי נכנס איש שפל-קומה. ברור היה, כי מפני כניסתו ממקום-אור לחשֵׁכה, עמד האיש מלכת. אחרי-כן צָעד בזהירות ויקרב אל השלחן וישם עליו את כפּיו הקטנות, הנעוּלות נעלי-עור.

שפל-קומה זה היה חגוּר סינר-עור לבן, אשר כסה את חזהו וירד מעט על רגליו, על צוארו היה לו כמין ענק, ומִבּעד הענק התנוססה רקמה לבנה גבוהה והכתּירה את פרצוף-פניו הָאָרֹך קצת והמוּאר מלמטה.

– בשביל-מה, באת לכאן? – פנה האיש אל מול פני פיר על-פי האִושה, אשר השמיע זה, וישאלהו: – בשביל-מה, אדם שינו מאמין בדברי-האמת המאירים ושאינו רואה את המאורות, באת לכאן, מה אתה מבקש ממנו? חכמה, מעשים טובים, השכּלה?

ברגע שנפתחה הדלת ונכנס האיש, הרגיש פיר בקרבּו ממין היראה וההערצה, שהיה מרגיש בילדותו בשעת הַוִּדּוּי: באותו הרגע ראה את-עצמו מתיַחד עם אדם זר לו לגמרי על-פי מנהגי העולם וקרוב לו על-פי אחוַת בני-האדם. בלב נפעם ובנשימה נעצרת שָׂם פעמיו אל הַמֵּליץ (בשם זה נקרא בחבורת הַמַּסונים הָאָח המכין את “המבַקש” לכניסה לתוך האגדה). כאשר קרב פיר אל המליץ, ראה, כי ממידָּעָיו הוא, ושמו סמוֹליַנִּינוֹב, אך גנאי היה בעיניו לחשֹׁב, כי הנכנס הזה הוא ממידָּעיו: רק אח ומורה-צדק ראה בוֹ. זמן רב לא יכול פיר להוציא מלה מפיו, והמליץ הצרך לִשנֹות את שאלתו.

– כן, אני… אני מבקש התחדשוּת, – הוציא פיר בשפתיו ביגיעה.

– טוב, – אמר סמוליַנינוב וַיוסף מיד: – היודע אתה מעט את הדרכים אשר בהם יעזור לך האורדָן הקדוש שלנו להגיע אל מטרתך? – אמר המליץ במנוחה ובמהירות.

– אני… אקוה… להדרכה… לעֵזר… בהתחדשוּת, – אמר פיר בקול רועד ובדבּור מגמגם מנהמת-לב ומאשר לא היה רגיל לדבּר רוסית בענינים מפשָׁטים.

– מה תֹּכן שיטת-הגודרים בעיניך?

– אני סובר, כי הוא אחוָה ושווי לבני-אדם על-מנת לעשות מעשים טובים, – אמר פיר, ובדברו התבַּיש, כי התבונן, עד-כמה אין דבריו מתאימים לכבוד רגע גדול כזה. – אני סובר…

– טוב, – אמר המליץ בחפּזון, ונראה בו, שנתקררה דעתו לגמרי בתשובה זאת. – הבקשתּ דרכים להגיע בהם אל מטרתך על-ידי הדת?

– לא, את הדת חשבתּי לדבר-שקר ולא הלכתי אחריה, – אמר פיר בקול שפל כל-כך, שלא שמע המליץ את דבריו והזקק לשאלו, מה הוא אומר. – אַתֵּיאיסט הייתי, – ענה פיר.

– אתה מבקש אמת על-מנת ללכת בדרכיה במעשה; אם כן, אתה מבקש חכמה וצדק, האין זאת? – אמר המליץ אחרי שתיקת רגע אחד.

– כן, כן, – הסכים לו פיר.

המליץ השתעל וישם את כפיו הנעוּלות על לבו ויחל לשאת מְשָׁלו:

– עתה עלי לגלות לך את מטרתו העִקרית של האורדן שלנו, – אמר המליץ, – ואם מַתאמת המטרה הזאת למגמת פניך, תהי כניסתך לחבורתנו לטובה. מטרתו הראשונה העִקרית, שהיא גם יסודו של האורדן שלנו, היסוד שאותו האורדן עומד עליו ושכּל כֹּח אדם לא יזיזנו ממקומו, היא החובה לשמור ולמסור לדורות-עולם סוד גדול אחד… שהוא מסֹרת בידינו מדורות ראשונים, וגם מאדם הראשון בעצמו, ואפשר שגורל כל מין-האדם תלוי בו בסוד הזה. אך מפני תכונתו המיחדת, שאין אדם יכול לדעתו ולהשתמש בו אלא אם-כן התקין עצמו לזה ימים רבים בטהרה ובהתקדשות, לא כל הרוצה יכול לקוות, שיעמוד עליו במהרה. על-כן יש לנו עוד מטרה אחת, שעניָנהּ הוא להתקין כפי-האפשר את בני-חבורתנו, לצרף את לבם, לטהר ולזקק את שכלם בסגלות שקבּלנו איש מפי איש מגדולי העולם, שיגעו ומצאו את הסוד הזה, ולהכשירם לעמוד עליו ולקבּלו. ובשעה שאנו מצרפים ומתקנים את בני-חבורתנו, אנו משתדלים אגב-אורחא – וזוהי מטרה שלישית – לתקן גם את כל מין-האדם, כי נותנים אנו את בני-חבורתנו למופתים לו בדרכי אמת וצדק ומתאמצים בזה בכל כֹּחנו להלחם עם הרַע השוֹרר בכל הארץ. עַיֵּן בדבר, ואני אשוב אליך, – אמר האיש ויצא מן החדר.

– להלחם עם הרע השורר בארץ… – שָׁנה פיר את דבריו, ובדמיונו ראה את העבודה, שהוא עתיד לעבוד במקצוע זה. בדמיונו עמדוּ לפניו אנשים כמוהו, כמו שהיה הוא בעצמו לפני שני שבועות, והוא הביע להם, לאנשים ההם, דברי מוּסר ולֶקח טוב. אנשים חטאים ונמַקים בעֲוֹנותיהם שִׁוָּה לנגד עיניו כשהוא עוזר להם בדבּור ובמעשה, ועושקים ורוצצים ראה לפניו, כשהוא מציל עשוקיהם ורצוציהם מידם. משלֹש המטרות, שהודיע לו המליץ, משכה את לבו ביחוד האחרונה שבהן, והיא תקון מין-האדם כּלו. הסוד הנשגב, שהזכיר המליץ בדבריו, אמנם העיר בו חשק לדעתו, אך לא נחשב בעיניו לעִקר גדול; והמטרה השניה – ההזדקקות המוּסרית – לא העסיקה אותו הרבה, כי ברגע ההוא הרגיש בעצמו לעֹנג-נפשו, שכבר טהר כל-צרכו מחטאיו הראשונים ושהוא מוכן ומזמן אך למעשים טובים.

כעבור חצי שעה שב אליו המליץ להורותו את שבע המדות הטובות, – כנגד שבע מעלות בית-המקדש שׁבָּנה שלמה, – שחַיָּב כל מַסון להתרגל בהן. ואלה הן: 1) הַצנע לכת וכַסות סוד האורדן, 2) משמעת לשׂריו הגבוהים של האורדן, 3) זהירות בדרכי המוּסר, 4) אהבת הבּריות, 5) אֹמץ-לבב, 6) נַדבנוּת, 7) ואהבת הַמָּות.

– השביעית היא, – אמר המליץ, – שתַּרבה לעַיֵּן בדבר המות ותשתדל להגיע בעיון זה לידי-כך, שיהי המות בעיניך לא עוד כאויב נורא, כי-אם כאוהב…, הבּא לפדות את הנפש, היגֵעה במעשים טובים, מחיי-המכאובים שבעולם הזה ולהביאה אל מקום מתּן-שׂכרה ומנוחתה.

“כן, בודאי כן-הוא, – אמר פיר בלבו, כשחזר ויצא המליץ מעל פניו אחרי אמרו את הדברים האלה, על­-מנת שיוסיף פיר לעַיֵּן בדבר בבדידות. – בודאי כן-הוא באמת, אבל עודני חלש כל-כך, שאני אוהב את חיי, אשר אך עתה מתברר לי עניָנם מעט מעט”. אבל את שאר המדות, אשר מנה באצבעותיו וזָכר חמש מהן, מצא בנפשו: גם אֹמֶץ-ללב, גם נדבנוּת, גם זהירוּת בדרכי המוּסר, גם אהבת מין-האדם, ומשמעת יותר מכּלָּן, זאת נחשבה בעיניו לא למִדה טובה, כי-אם לאֹשֶׁר לבעליה. (הן לששון גדול היה לו עתה להפּטר משרירוּת-לבו ולבטל רצונו מפני רצונם של יודעי המת הברורה). אולם אחת משבע המדות, שנאמרו לו, נשכחה מלבו לגמרי, ובכל יגיעו לא יכול לזכרהּ.

בפעם השלישית מִהר המליץ לשוב וישאל את פיר, אם עודנו מחזיק במחשבתו ואם יואיל לקבּל עליו כל מה שידרֹש מאתו.

– נכון אני לַכֹּל, – אמר פיר.

– עוד עלי להודיע לך, – אמר המליץ, – כי האורדן שלנו מביע דעותיו לא בדברים בלבד, כי-אם גם באמצעים אחרים, שעל המבקש חכמה ומוּסר באמת הם יכולים להשפיע עוד יותר מדבר-שפתים. ההיכל הזה בודאי כבר הסבּיר בכל מה שיש בו יותר ממלים ללבך, אם אך לב תמים לך; אפשר שבסדר התקבלותך לחבוּרתנו עוד תשוב ותראה דרכי הסבּרה כזאת. האורדן שלנו הולך בדרך החבורות הקדמוניות, שהיו מלמדות תורתן על-ידי הירוֹגליפים. הירוגליף, – אמר המליץ, – הוא שֵׁם דבר, שאין החוּשים שולטים בו ושיש בו תכונות דומות לצורת הדבר המציָּר.

פיר ידע היטב, מה הוא הירגליף, אך לא ערב לבבו לדבּר; הוא אך התבַּיש וישמע את דברי המליץ ויבן על-פי כל זה, כי עוד מעט יָחֵלו לנַסותו.

– אם אתה מחזיק במחשבתך, עלי להחל להכניסך בבריתנו, – אמר המליץ ויקרב יותר אל פיר. – לאות נַדבנותך אני מבקש מאתך לתת לי את כל כלֵי-חמדתך.

– אבל אין תחת יָדי מאומה, – אמר פיר, בחשבו, כי דורשים מאתו, שימסור אל כל אשר לו.

– מה שיש תחת ידך: את השעון, את הכסף, את הטבּעות…

פיר מִהר וַיוצא מכיסיו את ארנקו ואת שעונו וזמן רב לא יכול להסיר מעל אצבעו השמנה את טבעת-הקדוּשין. אחרי-כן אמר אליו הַסון:

– לאות משמעת אני מבקש, שתפשֹׁט את בגדיך.

פּיר פשט את הַפְרַק, את החזיה ואת נעלו השמאלית, כי כן הורהו המליץ. וזה, המַּסון, גִּלה את כּתּנתּו של פיר על חזהו השמאלי ויגחן וירם את בית-רגלו השמאלי שבמכנסיו עד למעלה מארכובתו. פיר רצה להסיר מיד גם את נעלו הימנית ולחשׂף את רגליו עד ברכיו, כדי שלא להטריח את האיש הזר לעשות לו כן, אבל אותו האיש אמר לו, שאין צֹרך בזה, ויתן לו סנדל לשים על רגלו השמאלית. בבת-צחוק של ילד מתוך בַּישנות וספקנות ולגלוּג על עצמו, שנראה על פניו נגד רצונו, עמד פיר לפני “הָאָח המליץ” ויחכה למוצא-פיו וידיו מוּרדוֹת ורגליו מפֹרָדות.

– ולבסוף אני מבקש מאתּך, לאות תֹּם לבבך, להגיד לי, מה היא תאותך העִקרית, – אמר האח המליץ.

– תאוָתי! תאווֹתי רבו עַד כֹּה כל-כך, – אמר פיר.

– אותה התּאוה, אשר הכריחה אותך יותר מכּלן לפסוח על שתי הסעִפּים בדרך הצדקה, – אמר המַּסון.

פיר החריש מעט ופשפש במעשיו.

“יין? גרגרנוּת? בַּטָּלה? עצלות? רַתְּחָנוּת? חֵמָה? נשים?” – מנה בלבו את מדותיו הרעות ושָׁקל אותן זו כנגד זו ולא ידע, איזו יחשֹׁב לקשה מכּלן.

– נשים, – אמר פיר בקול נמוך, שנשמע בקשׁי.

המַּסון לא זז ולא דבר דִבּר זמן רב אחרי התשובה הזאת. לבסוף נגש את פּיר ויקח את המטפחת, אשר היתה מנַּחת על השלחן, וישב וַיַּחְבְּשֶּׁהָ על עיניו.

– עתה אמר לך בפעם האחרונה: יהיו עיניך ולבך תמיד על דרכיך, שים כבלים על רגשותיך ובַקש את הטוב לך לא בתאווֹת גסות, כי-אם בקרב לבך. מקור האֹשר הוא לא מחוץ לנו, כי-אם בקרבּנו.

וכבר הרגיש פיר בקרבּו פנימה את מקור החיים הזה, את מקור האֹשֶׁר ההולך וממלא את נפשו שמחה ונחת.

ד

זמן-מה אחרי-כן בא אל פיר אל ההיכל הכּהה לא אותו המליץ, כי-אם וילַרסקי, האיש אשר עָרב בעדו, ויכירהו פיר על-פי קולו. על השאלות, אשר הוסיף זה לשאלו, אם בכל לבבו ובכל נפשו הוא נכון להכּנס בברית, השיב: “כן, כן, רוצה אני” ובאוֹר צחוק-ילד הלך לפנים בזהירוּת, הלֹך וְצָלֹעַ קצת ברגליו, שאחת מהן היתה יחפה והשנית נעולה, וחרבו השלופה של וילַרסקי מכוננת אל חזהו הַשָּׁמֵן והחשׂוּף. מן החדר ההוא הובילוהו במסדרונות וילכו אתו הלֹך ושוב עד שהגיעו אל דלתות הַתָּא. וילרסקי השתעל, ויענוהו בדפיקות פטישים קטנים, כמנהג המסונים, ודלת נפתחה לפניהם. קול בַּסיסטי של איש לא נודע לו לפיֶר (עוד היו עיניו חבושות) עָרך אליו שאלות, מי הוא ואיפה ובאיזה יום נולד וכיוצא בזה. אחרי-כן הוסיפו להוליכו בעינים חבושות, ובשעת הליכתו דבּרו אליו בחידות וברמזים על נסיעתו הכבדה, על הידידוּת הקדושה, על יוצר העולם ומנהיגו, על הגבורה הדרושה לו לשאת את כל היגיעות והסכנות. ופיר התבונן, כי בשעת הנסיעה הזאת קראו לו פעם “מבַקש”, פעם “כּוֹאב”, פעם “תּוֹבֵע” ועל כל כנוי וכנוי דפקו דפיקות שונות בקורנסים ובחרבות. מנהליו הגישוהו אל דָּבר אחד והוא התבונן, כי נתעלמה מהם הלכה ונבוכים הם בגלל זה. באזניו שמע, שהתחילו מתלחשים וחולקים זה על זה ושאחד מהם דרש בחזקה, שיעבירוהו על איזו יריעה. אחרי-כן אחזו את ידו הימנית וישימוה על איזה דבר וּבשמאלו צווהו להגיש מחוגה אל חזהו השמאלי ושיביעוהו שבועת-אמונה לחקי האורדן שלהם: אחד מהם קרא, והוא צוָּה לִשנות אחריו מלה במלה. אחרי-כן כִּבּוּ את הנרות וידליקו ספירט, – זאת ידע פיר על-פי הרֵיח, – ויאמרו לו, כי ראֹה יראה אור קטן. אז הסירו את החִתּול מעל עיניו, וכמו בחלום ראה פיר לאורהּ המעט של האש הבוערת בספירט, והנה אנשים אחדים חגורי סינרים כאותו המליץ עומדים נכחו ומחזיקים חרבות מכוננות אל לבו. אחד מהם עמד בכתֹּנת לבָנה, מגֹאָלה בדם. כראות פיר זאת הלך נגדו אל החרבות על-מנת להִדקר בהן. אבל החרבות נטו הצדה, וכרגע הוּשב החִתּוּל על עיניו.

– עתה ראית אור קטן, – אמר אליו אחד מהנצבים עליו. אחרי-כן הדליקו נרות שנית ויאמרו, כי ראוי לו לראות אור גדול, ושוב הסירו את החִתּוֹל מעל עיניו, ופתאם אמרו יותר מעשרה אנשים יחד: sic transit Gloria mundi (ככה יחלוף כבוד העולם הזה).

מעט מעט החל פיר להשיב רוחו אליו ולשים עיניו על החדר, שהובא לתוכו, ועל האנשים הנמצאים בו. מסביב לשלחן ארֹך, מכסֶּה שחורים, ישבו שנים-עשר איש, כּלָּם לבושים כאותם שראה קֹדם לזה. אחדים מהם היו ידועים לפיֶר מכבר בתוך הצבּור הפטר בורגי. בראש ישיב איש צעיר לא נודע לו וּצלב מיחָד על צוארו. מימין ישב ה“אבּא” האיטלקי, אשר ראהו פיר לפני שתי שנים בבית אַנה פבלובנה. עוד שר גדול אחד היה שם ומורה ביתו בן-שוֵיציה, שישב קֹדם לזה בבית הקוּרַגינים. כל אלה ישבו והחרישו בכבוד והקשיבו לדברי היושב-ראש, אשר החזיק פטיש קטן בידו. בקיר היה כמין כוכב דולק; מצד אחד אצל השלחן היתה יריעה קטנה, מציֶּרֶת ציורים שונים, וממשנהו – כמין מזבּח, ועליו אבנגליון וגלגֹלת. מסביב לשלחן עמדוּ שבע מנורות גדולות בדמוּת מנורות בתי-תפלה. שנַים מהאחים הגישו את פיר אל המזבח ויעמידו את רגליו בדמות זוִית שוה ויצווּהו לשכּב, באמרם לו, כי הנהו מתנפל לפני שער ההיכל.

– עוד לא נִתַּן לו מַעדר, – אמר אחד האחים בלחישה.

– הבל וריק! חדל-נא, – אמר השני.

פיר פנה כה וכה בעינים קִצרות-ראות ונבוכות ומבּלי עשות כאשר צוָּה, ופתאם התעורר בו ספק.

“היכן אני? מה אני עושה? אולי צוחקים הם לי? האם לא אֵבוש אחרי-כן בזכרי זאת?” שאל בלבו. אבל ספקנות זו נמשכה אך כהרף-עין. כי מיד התבונן בפניהם הַסֶּריוזיים של האנשים הסובבים אותו ויזכּור את כל אשר כבר נעשה לו וַיָּבֶן, כי לא יוכל לעמוד בחצי הדרך. פלצות אחזתהו, בבוא ספק זה בלבו, ויתאמץ לשוב וּלעורר בקרבּו את התרגשותו הקודמת ויתנפל לפני שער ההיכל. ובאמת התעורר בו רגש דבקות חזקה עוד יותר מהקודמת. אחרי שכבו רגעים אחדים צווהו לקום וילבישוהו גם הוא סִינר-עור לבן כסינרים שהיו על כּלם ומַעדר נתנו לו ושלשה זוגי נעלי-יד, ואז פּנה אליו הגודר הגדול. הוא אמר לו, שֶׁיִּזָּהֵר בסִינרו הלבן שלא יגָאלהו, כי הוא בחינת הגבורה והטהרה; אחרי-כן אמר על המעדר, שלא הסבַּר עניָנו, שישתדל לטהר בו את לבו מחטאים ולחַפּות בו על לב רעהו בהטיה כלפּי חסד. אחרי-כן דבּר על נעלי-הידים ואמר על הזוג הראשון, – של גבר, – שאינו יכול לדעת את ענינן, אבל עליו לשמרן; על הזוג השני אמר, שעליו לשים אותן על ידיו בבואו אל האספות, ועל השלישי, שהיה של נשים, אמר: “אחי היקר, גם נעלי ידי אשה אלה נתונות לך. תנה אותן לאשה, אשר תּכַבּד יותר מכּל הנשים. בתשורה הזאת תביע לאשה, אשר תבחר לך לגודרת-חֲבֶרֶת ראויה לך, את הבטחתך, כי לב טהור לך”. ואחרי שתיקה קצרה הוסיף: “אבל הִשמר לך, אחי היקר, פן תהיינה נעלי-יד אלה לויַת-חן לידים מסֹאָבות”. בשעה שאמר הגודר הגדול את המלים האחרונות האלה, נדמה לו לפיֶר, שהיושב-ראש בא במבוכה. פיר נבוך עוד יותר ויסתמק עד כדי הוֹרדת דמעות, כדרך שהילדים מסתמקים ויפן כה וכה בדאגה מגלה, ושתיקה מתוך מבוכה היתה בחדר.

שתיקה זו הפרעה על-ידי אחד האחים, אשר הגיש את פּיר אל היריעה ויחל לקרֹא באזניו מתוך מחבּרת את פֵּרוּשי הצורות המציָּרוֹת, הן צורות השמש והירח והפטיש והאֲנָךְ והמעדר ואבן השדה והאבן המעקֶּבת והעמוד ושלשת החלונות ושאר הדברים השונים. אחרי-כן יעדו לו מקום וַיַּראוהו את סמני הַתָּא שלהם ויגידו לו את הַסִּסמה, ולאחרונה נתנו לו רשות לשבת. הגודר הגדול התחיל קורא בקול את ספר-התקנות: הקריאה נמשכה זמן-רב, ופיר לא יכול להבין מרֹב שמחה ורֶגש ובֹשֶׁת מה שקראו לפניו, רק את הדברים האחרונים שבספר-התקנות הקשיב כראוי והם נשארו בזכרונו.

“בהיכלינו אין אנו יודעים מדרגות אחרות, – קרא הגודר הגדול, – חוץ מאותן שבין דרך צדקה ודרך רֶשע. הִשמר לך שלא תבדיל הבדלה כל-שהיא, שתוכל לבַטל את השווי. חוּשה לעזרת אחיך, וִיהי מי שיהיה, לַמד תּוֹעֶה בינה, הָקֵם כושל, ולעולם אל יהי בך רֹגז על אחִיך ואל תשנא את אחִיך בלבבך. התנהג בחבּה ובסבר פנים יפות. הַעֲלֵה אֵשׁ-צדקה בכל הלבבות. חֲלק טובך יחד עם רעך, ולעולם אל תתן לקנאה להשבית את השמחה הטהורה הזאת. סְלַח לשונַאֲךָ, לא תִקֹּם בו אלא על-ידי מעשה חסד וַהֲשָׁבַת טובה. אם ככה תשמור את החֹק המרומם, תמצא את גדלתך הקדמונית, אשר אבדה ממך”.

ככַלותו לדבּר, קם ויחבק את פיר וַיִּשָּׁקֵהוּ. פיר הביט מסביב לו בדמעות-גיל על עיניו ולא ידע מה להשיב על הברכות ועל דברי התחדשות-הידידות, אשר הבּעו לו מכּל עבָרים. הוא לא הכיר כל מְידָּע עוד; כל האנשים היו בעיניו אך אחים, ובקֹצר-רוח חכה לשעה שיקרב אל העבודה.

הגודר הגדול הקיש בפטישו הקטן, וכל הנאספים ישבו איש על מקומו ואחד מהם דרש לפניהם בנחיצות מדת-הענוָה.

הגודר הגדול העיר למלא את החובה האחרונה, והשר הנכבד הנודע לו, אשר נקרא בשם קובץ-נדבות, התחיל הולך וקובץ מהאחים. פיר רצה לרשם על גליון-הנדבות את כל סכום הכסף הנמצא תחת ידו, אבל התיָרא, שמא ינהג בזה יהירות בעצמו, ועל-כן רשם לא יותר ממה שרשמו אחרים.

הישיבה נגמרה, וכשובו הביתה, נדמה לו לפיֶר, שהוא בא מנסיעה ארכּה, ממקום שישב בו עשרות שנים, נשתנה לגמרי בכל דבר, והסדרים הקודמים ומנהגי החיים זו לו בין-כה.

ה

ממחרת היום שנתקבל בו אל “התּא” ישב פיר בביתו וקרא בספר והתאמץ לעמוד על ענין צורת המרבּע, שבצלעו האחת נרמז אלהים, בשנים – היסוד המוּסרי, בשלשית – היסוד החמרי, וברביעית – תערֹבת היסודות. לפעמים הסיח דעתו מן הספר ומן המרבָּע וצִיֵּר לו בדמיונו תָּכנית-חיים חדשה. אתמול נאמר לו בַתָּא, כי השמועה על-דבר הדוּאל הגיעה עד הקיסר וכי מוטב לו לפיֶר, שֶׁיֵּצא מפטרבורג. בגלל זה אמר ללכת אל אחזותיו הדרומיות ולעסוק שם בעניני אכריו. בלב שמח עִיֵּן בחיים החדשים האלה, והנה נכנס הנסיך וַסילי לחדרו.

– ידידי, מה המעשה הזה אשר עשית במוסקבה? על-מה התעבַּרתּ, יקירי, באֱלֶן? טעות היא בידך, – אמר הנסיך בהכּנסו. – אני חקרתי וידעתי הכּל, ויכול אני להבטיחך, כי נקיה היא אלֶן לפניך, ככריסטוס לפני הז’ידים.

פיר רצה להשיב, אך הנסיך לא נתן לו.

– ולמה לא פנית בדרך ישרה ופשוטה אלי, אל אוהבך? אני יודע הכּל, אני מבין הכּל, – אמר הנסיך, – אתה עשית כמו שֶׁנָּאֶה לאדם שכבודו יקר בעיניו, אפשר שבִּהַלתּ ברוחך יותר מהראוי, אך בזה לא נָדין. אולם שים לבך אך לדבר הזה לבד, מה הבּריות אומרים עליה ועלי בכל הצבּור וגם בחצר, – הוסיף בהשפלת-קול. – היא יושבת במוסקבה, ואתה פה. זכר-נא, מחמדי, – הנסיך משך אותו קצת בידו כלפי מַטה, – אין כאן אלא טעות; בודאי גם אתה בעצמך מרגיש זאת. נכתּב-נא שנינו כרגע מכתּב, ואז תבוא הֵנה, והכּל יתברר, ואם אין, דע לך, כי אפשר מאד, מחמדי, שימצאך עָוֹן.

הנסיך וסילי הביט אליו דרך-אזהרה.

– ממקורות נאמנים ידעתי, כי הקיסרית האלמנה מתעסקת בשימת-לב מרבה בכל הדבר הזה. ואתה ידעת, כי היא מושכת חסד רב לאֱלֶן.

פעמים אחדות רצה פיר לדבּר אליו, אבל מצד אחד לא נתן לו הנסיך וסילי לדבּר, ומצד שני היה פיר ירא לפתּוח שפתיו עם חותנו על-מנת להשיב את פניו בהחלטה גמורה, כמו שגמר בלבו לענוֹתו. מלבד זאת זכר את דברי ספר-התקנות של הַמַּסונים: “התנהג בחבּה ובסבר פנים יפות”. ויהי מתכַּוֵּץ, מסתַּמק, עומד וחוזר ויושב מתוך התחזקות לעשות את הדבר, שהיה קשה לו מכֹּל בעניני החיים, והוא – לענוֹת קשה, לאמר לאיש בפניו דברים שלא כרצונו וכתקותו של אותו איש, וִיהי מי שיהיה. ולשמוע בקולו החפשי והבטוח של הנסיך וַסילי הרגל פיר כל-כך, שגם עתה הרגיש, שלא יוכל לעמוד לפניו; אבל נפשו ידעה, כי בתשובה זו, שישיב מיד, תלוי כל גורלו בימים הבאים: הֲיֵלֵךְ בדרך הישנה, שהלך בה עד-כּה, אם בדרך החדשה, אשר הורוהו הַמַּסונים בדברים מושכים את הלב כל-כך ואשר האמין בבִטחה, שימצא בה ארחות חיים חדשים.

– נוּ, מחמדי, – אמר הנסיך וסילי דרך-שחוק, – אמר-נא לי “הן”, ואני בעצמי אכתוב לה, ואך טוב ושלום ירדפונו.

אך עוד לא הספיק הנסיך וסילי לגמור התוליו, ופיר לחש לו בפנים מלאים זעם נורא, אשר דָּמוּ ברגע ההוא לפני אביו, ומבּלי הרים עיניו אל עיני הדובר אליו:

– אדוני הנסיך, הן לא שלחתי לקרֹא לך אלי, לֵךְ מזה, לך נא מהר! – פיר קפץ ויפתח לו את הדלת. – לך-לך, – אמר שנית מבּלי האמין בעצמו, שהוא יכול להעז פניו כל-כך, וישמח על המבוכה והבהלה, שנראו על פני הנסיך וסילי.

– מה לך? החולה אתה?

– לֵךְ מזה! – קרא פיר עוד פעם בקול רועד. והנסיך וסילי הכרח לצאת ולא זכה לשמוע מענה על דבריו.

בעוד שבוע ימים נפרד פיר מרעיו החדשים הַמַּסונים וכסף רב הפקיד על-ידם לנדבות ויסע אל אחזותיו. אחיו החדשים האלה נתנו לו מכתּבים אל המסונים הנמצאים ביוב ובאודֶסה ויבטיחוהו לכתּוב לו ולהורותו את המעשים אשר יעשה בעסקנותו החדשה.

ו

הדבר אשר נעשה בין פיר ובין דולוחוב נשתקע ובכל החֹמֶר שהיה הקיסר מחמיר בימים ההם בדין בעלי דוּאֶל, לא נענשו על זה לא שני הנלחמים בעצמם ולא הסֶּקוּנדַנטים שלהם. אבל מעשה הדוּאֶל נתפרסם בצבּור, כי הפֵּרוד בין פיר ואשתו היה ראיה ברורה עליו. פיר, אשר בימים שהיה בֵן לא-כָשֵׁר הביטו אליו דרך חנינה ומשיכת-חסד, וכנהפך למעלה שבְּחַתנֵי כל ארץ רוסיה רבּוּ מחַבּביו ומסַפּרי תהלתו, הפסיד הרבה מכבודו בצבּור אחרי חתנתו, כשאבדו כל התקוות שֶׁקִּוּוּ לו עלמות ואמותיהן, והוא גם לא ידע וגם לא בקש להטות את לבב הצבּור אחריו. ועתה, בהיות המאורע הזה, תלו את כל הקולר בו לבד ואמרו עליו, שהוא קַנָּא חסר-טעם, ודרכּו להשתולל ולהתאכזר בשעת כעסו לא פחות מאביו. וכאשר שבה אלֶן לפטרבורג, לאחר שיצא פיר משם, קבּלוה לא רק בחבּה, כי-אם גם במין חִלוק כבוד מיחָד לה על הרעה הבאה עליה. בכל פעם שנסַבּה השיחה על-דבר אישה השכּילה בטכסיסיותה היתרה להעמיד פניה לפי כבודה, אף-על-פי שלא הבינה בעצמה מה שהבּע בהעמדת-פנים זו. פניה הביעו בזה, כי החליטה לשאת את הרעה אשר מצאתּה בלי התאונן, וכי אישה הוא גורלה הקשה, אשר הטיל עליה אלהים. הנסיך וַסילי היה מגלה דעתו בשפה ברורה מזֹאת: בכל פעם שהתחילו מדברים בפיֶר, היה מניע כתפיו ומורה בידו על מצחו ואומר צרפתית:

– משׁגע למחצה – אני אמרתּי זאת תמיד.

– אני אמרתּי מראש, – אמרה אנה פבלובנה על פיר, – עוד בעת ההיא אמרתּי מיד וקֹדם לַכֹּל (בטענת “קֹדם לַכֹּל” החזיקה ולא הִרפַּתָּהּ), כי עלם אין-בִּינה הוא, שמשובות תורות הדור הזה השחיתו את נפשו. עוד בעת ההיא אמרתּי זאת, בימים שהכּל שבּחוהו ורוממוהו על שפתם, והוא אך שָׁב אז מחוץ לארץ, ובביתי בערב, הלא תזכרו זאת, התנהג כשׁתָּפוֹ של מַרַט. ומה אחרית דבר זה? גם אז לא יָשרה בעינַי חתנה זאת, ומראש הגדתּי כל מה שיהיה.

אנה פבלובנה הוסיפה לערוך נשפים בביתה בימי חֹפֶש, כמ שנהגה קֹדם לזה, נשפים שרק היא לבדה השכילה לערוך כמוהם, – נשפים שנאספו בהם סָלתּוֹ ושַׁמנו של מרום-עם-הארץ האמתּי, תפארת גאון האינטליגנציה הפטר ובורגית, כמו שהיתה אומרת אנה פבלובנה בעצמה. ומלבד אותו הדקדוק הרב בבחירת הקרואים הצטַינו נשפיה גם בזה, שבכל פעם הִמציאה לנאספים פנים חדשות מושכים את הלב, ושבשום מקום אחר לא היתה מתגלה ומתבררת כל-כך מעלת הטֶּרמוֹמֶטר הפוליטי, שעמד עליה רוח הצבּור הפטר בורגי המקֹרָב והנאמן למלכות.

בסוף שנת 1806, כשכבר נתקבלו כל הידיעות המפֹרָטות על-דבר חיל-פרוסיה, שהשמיד נפּוליון על-יד יֶנה ואוֹיאֶרְשְּׁטַט, ועל-דבר מבצרי-פרוסיה, שרבָּם נלכדו לפניו, כשכבר נכנסו צבאות-רוסיה לפרוסיה וּמלחמה שניה היתה בין רוסיה ובין נפּוליון, ערכה אנה פבלובנה נשף בביתה. “סלתּו ושמנו של מרום-עם הארץ האמתּי” היו אֱלֶן הנחמדה והאמללה, העזובה מאישהּ, מוֹטְיֵמַר, הנסיך הנחמד הִפּוֹלִיט, שבּא בימים ההם מִוִּינה, שני דִפּלומַטים, הדודה, איש צעיר אחד, שקראו לו בחדר-האורחים “איש רב-פעלים”, עלמה, שזה מעט נתּן לה שם “פְרֵילִין”, ואִמה של עלמה זו, ועוד אחדים קטנים מאלה במעלה.

הפנים החדשות, שהמציאה אנה פבלובנה לקרואיה בנשף ההוא, היה בוריס דְּרוּבֶּצְקוֹי, שבּא בימים ההם בתור ציר שלוח מחיל-פרוסיה והיה אדיוטַנט לשר גדול מאד.

וזאת היתה פרשת מעלת הַטֶּרמוֹמֶטר הפוליטי, שנתגלתה לנאספים בנשף ההוא: גם כי יַרבּו מלכי אירופה ושרי-צבאותיהם לחַזק ידי בונַפַּרטי בכַוָּנה לגרום לי ולנו בכלל את הדאגות והצרות האלה, אי-אפשר שתשנה דעתנו על בּוֹנַפַּרטי. אנחנו לא נחדל לחוות דעתנו על-אודות הדבר הזה בלי-כַחד ולמלך פרוּסיה וחבריו אנו יכולים אך לאמר: זה גמולכם. מידך זאת לך, ז’וֹרְז' דַּנְדֵּין, זה כל מה שאנחנו יכולים לאמר. כזאת הורה הַטֶּרמוֹמֶטר בנשפהּ של אנה פבלובנה. כשנכנס בּוֹריס, שהיה עתיד להיות מגָּש לפני האורחים כמאכל-תאוה, לחדר-האורחים ההוא, כבר נמצאו שם כמעט כל הקרואים, ובשיחתם, שהתנהלה על-פי אנה פבלובנה, עסקו בדברי המשא-ומתן שבין רוסיה לאוסטריה וּבַתּקוָה לבוא בברית עם אוסטריה.

בוריס נכנס לחדר-האורחים בבִטחה, לבוש מעיל-שרד מהדר של אדיוטַנט, והוא כבר נתבגר למראה, ורענן היה ואדמוני, ויובא לפני הדודה לבָרכהּ כדין, ואחר הוּשב אל שאר בני-החבורה.

אנא פבלובנה נתנה לו את ידה הצנומה לנשיקה ותקָרבהו אל האנשים האחרים, אשר לא היו ממידעיו, ועל כל אחד ואחד לחשה לו באזנו מה טיבו.

– הנסיך הִפוליט קוּרַגין – איש צעיר נחמד. האדון קרוּג – שלוּחהּ של קוֹפּנהַגן, בעל שֵׂכל עמֹק. האדון שִׁיטוב – אדם הגון מאד.

בהשתדלותה של אנה מיכאילובנה, בטעמו המיחד לו ובדעתו למשֹׁל ברוחו הספּיק בוריס בימי-עבוֹדתו המעטים ההם להעמיד עצמו במצב היותר מועיל לראות סמני-ברכה לנפשו בעבודת-הממלכה. אדיוטנט היה לשר גדול, בומלאכות חשובה מאד נסע לפרוסיה וישב משם זה-עתה בתור “קוּריֶר”. את תורת-המשמעת אשר לא-כתובה ואשר נשאה חן בעיניו באולמִיץ קנה לו בכל פרטיה, היא התורה שעל-פיה יכול דּוגֵל צעיר לעמוד למעלה הרבהו מִגֶּנֶרַל ושכּדֵי לעשות חיל בעבודת-הצבא, הצרכו על-פיה לא ליגיעה יתרה, לא לעבודה, לא לגבורה, לא לשקידה, כי-אם אך לדעת להתנהג כראוי עם המשַׁלמים לעובדים את הַשָּׂכר הטוב, ופעמים רבות התפלא בעצמו על כי הוא ממהר כל-כך לעלות ולהצליח בעבודת-המלכות ועל כי לא יֵדעו אחרים להשכיל ולהצליח כמוהו. משנגלה לו הדבר הזה נשתנו לגמרי כל דרכי חייו, כל יחסיו אל מידעיו הקודמים וכל מחשבותיו על אודות הימים הבאים. עֹשֶׁר לא עשה, אך את כל שארית מעותיו היה מוציא, כדי להתנאות יותר מחבריו בבגדים יפים; נִבחר היה לו למנוע מנפשו הרבה תענוגים מלהרשוֹת לעצמו לנסוע במרכבה שאינה מתקנת או להֵרָאות ברחובות פטרבורג במעיל ישן. התקרבות וידידות בקש לו רק בין גבוהים ממנו, ועל-כן יכלו להועיל לו. אוהב היה את פטרבורג, ואת מוסקבה שנאה נפשו. זֵכר בית-הרוסטובים ואהבתו שאהב דרך-ילדוּת את נַטַּשה היה לו למֹרת-רוח, ולמן היום אשר יצא אל חיל-המערכה לא בא אל הרוס טובים אפילו פעם אחת. בבואו אל חדר-האורחים של אנה פבלובנה, אשר חשב לו את כניסתו לשָׁם לעליה גדולה במדרגות עבודת-המלכות, הבין מיד מה תפקידו ונתן לה לאנה פבלובנה למצֹא בו טובת-הנאה זו וּלהפנות עליו את עיני האורחים, ובאותה שעה התבונן בשוּם לב בכל פנים וחִשֵּׁב שכרה ואפשרותה של התקרבות עם כל אחד ואחד מהם על-פי ערכּו. הוּא ישב במקום אשר בחרה לו אצל אֱלֶן היפה ויקשב וישמע מה שֶׁשָּׂחוּ הנאספים יחד בלשון-צרפת.

– וִינה חושבת, שיסודי הברית הַמּצעת קשים כל-כך, שאין להגיע אליהם גם אחרי הרבה נצחונות גדולים ותכופים, והיא מטילה ספק בטיבם של האמצעים היכולים להמציאם לנו. כך אמר הַקַּבּינֶט הוינאי בפרוש, – אמר שלוחהּ של דַּניה.

– ספק זה לכבוד הוא לנו, – אמר בעל הַשֵּׂכל העָמֹק בחיוך דק.

– יש להבדיל בין הַקַּבּינט הוינאי ובין קיסר אוסטריה, – אמר מורטֶמַר. – מעולם לא יכול קיסר אוסטריה לחשֹׁב כזאת, הקבּינט לבדו הוא שאמר כן.

– אבל, יקירי הגרף, – התערבה אנה פבלובנה בדבר, – אירופּה לא תהיה לנו לעולם לבעלת-ברית בכל לבה.

אחרי-כן הֵסבּה אנה פבלובנה את השיחה אל דבר אֹמץ-לבבו ותֹקף-דעתו של מלך פרוסיה, כדי לתת פתחון-פה לבוריס להכּנס בדברים.

בורסי הקשיב בשום לב וחכּה לרגע, שיוטל עליו לענות חלקו, ובין-כה הספיקה לו השעה להתבונן פעמים אחדות באלֶן היפה בנשים היושבת אצלו, אשר הפנתה עיניה בבת-צחוק אל עיני האדיוטנט הצעיר והיפה הזה לא אחת ולא שתים.

בדבּרה במַצָּבה של פרוסיה, שאלה אותו אנה פּבלובנה שְׁאֵלה כעִנין, שיספר על-דבר נסיעתו לגלוֹגוֹי ומצב חֵילהּ של פרוסיה, כפי שנראה לו שם. בוריס ספר במתינות, בלשון צרפתית יפה ומדיֶּקֶת, הרבה פרטים חשובים על-אודות החַיל והחצר, ובכל שעת הרצאתו נזהר ונמנע מכּל גִּלוי-דעת על-אודות ערכּם של המעשים, שהרצה לפני שומעיו. זמן מעט הקשיבו כל הנאספים כאחד לקול-דברו, ואנה פבלובנה הכירה בהם, שכּלם נהנים מאד מִמֶּנה יפה זו, שהגישה להם, אך יותר מכּלם הקשיבה אלֶן להרצאתו של בוריס. פעמים אחדות ערכה אליו שאלות על-אודות אחדים מפרטי נסיעתו, ולפי-הנראה משך מצב החיל הפרוסי את לבה מאד. ככלותו לספר, פנתה אליו בבת-צחוקה הרגילה אצלה:

– נחוץ הוא מאד, שתבוא להֵראות לפָני, – אמרה לו צרפתית בקול-דבּור, שהיה אפשר לסבּור על-פיו, שמפני טעמים אחדים, שאינו יכול לדעתם, נחוץ הדבר באמת.

– ביום השלישי בערב בין שמונה שעות לתשע. עֹנג גדול תעשה לי בזה, – הוסיפה צרפתית.

בוריס הבטיח לעשות את בקשתה, ובאותו הרגע הטתהוּ אנה פבלובנה הצדה, באמרה לו, כי דודתה מבקשת לשמוע מה בפיו.

– הלא ידעת את אישהּ? – אמרה אנה פבלובנה ותרמוֹז בעינים עצומות על אלֶן. – הה, מה אמללה וּמה-נחמדה אשה זאת! אל-נא תזכיר שמו לפניה, אל-נא תדבר בו. קשה לה מנשא.

ז

כשחזרו בוריס ואנה פבלובנה אל החבורה, היה הנסיך הִפּוליט ראש-המדבּרים בה.

הוא הטה את גופו בכסא לפניו ויאמר צרפתית: מלך פרוסיה! – וכאמרו זאת התחיל צוחק, וכלם פנו אליו.

– מלך פרוסיה? – שאל הִפּוליט וחזר והתחיל צוחק ושוב נטה לאחוריו וישב במנוחה ובכֹבד-ראש על כסאו. אנה פבלובנה חכּתה לו מעט בדברים, אך מאשר לא רצה הִפּוליט, לפי-הנראה, לפתּוח פיו עוד, החלה לדבּר במעשה בונפרטי הבליעל, שגזל בפוטסדַם את חרבּו של פרידריך הגדול.

– חרב פרידריך הגדול היא… – החלה אנה פבלובנה, אך הִפוליט נכנס לתוך דבריה:

– מלך פרוסיה… – אמר ועוד פעם בקש מחילה, כאשר פנו אליו, וישם מחסום לפיו.

אנה פבלובנה קמטה פניה קצת. מורטֶמַר, חברו של הִפוליט, פנה אליו בלשון-תוכחות:

– הַגידה נא אפוא, מה לנו ולמלך פרוסיה שלך?

הִפוליט התחיל צוחק וכמו התבַּיש בצחקו.

– אני אך רציתי לאמר… (הוא נתכַּון לאמר בשם עצמו את המהתַלה אשר שמע בוִינה ואשר בקש לו כל הערב ההוא פתחון-פה להשמיעה). אני אך רציתי לאמר, כי לא בצדק אנחנו עושים מלחמה בשביל מלך פרוסיה²¹.

בוריס צחק צחוק קל בזהירות, ואפשר היה לראות בו בצחוק קל זה או סיוע למתלוצץ או מחאה על מי שיסכים לו, כפי מה שתקבּל הלצה זו. הכּל התחילו צוחקים.

– לא טובה הלצתך, מחדָּדָה היא, אך לא נכונה, – אמרה אנה פבלובנה ותאַיֵּם עליו באצבעה הקטנה והמקמטה. – נלחמים אנחנו לא “בשביל מלך פרוסיה”, כי-אם בשביל עִקרים טובים. מה-שובב הוא נָסיך הִפּוליט זה!

השיחה לא פסקה כל אותו הערב, ועל-פי-רֹב נגעה בחדשות פוליטיות. לבסוף התעודדוּ המשיחים ביחוד, כי החלו לדבּר במתּנות-שָׂכר בשם הקיסר.

– הן בשנה שעברה נִתּנה קפסת-טבּק, שצוּרת הקיסר עליה, ל NN, – אמר בעל הַשֵּׂכל העָמֹק, – ומפני-מה לא יוכל SS לקבּל גם הוא מתּן-שכר כזה?

– סלח-נא לי, קפסת-טבּק, שצורת הקיסר עליה, מתּן-שכר היא, אך לא הַעֲלָאָה, – אמר הדִּפּלוֹמַט, – מוטב לקרא לה מַתָּנה סתם.

– כבר היו מעשים כאלה, אזכירה-נא את שְׁוַרְצֶנְבֶּרג.

– זה אי-אפשר, – השיב אחד מהנאספים.

– נתערבה-נא. אין זה דומה לפתיל…

כאשר קמו כל הקרואים ללכת איש לביתו, פנתה אֱלֶן, אשר המעיטה מאד לדבּר כל הערב ההוא, עוד פעם אל בוריס בבקשה ובצווי של חבּה ורמיזה, שיבוא אל ביתה ביום השלישי. – הדבר נחוץ לי מאד, – אמרה בבת-צחוק ותבט אל אנה פבלובנה, ואנה פבלובנה עשתה חזוק לבקשתה של אלן באותה בת-צחוק של עצבת, שהיתה משתמשת בה בדבּרה על-אודות אשת-חסדה המרומָמה.

דומה היה, כאלו מתוך דברים, שאמר בוריס בערב ההוא על-אודות צבא-פרוסיה, נגלתה לה פתאם לאלן נחיצות זו לראותו, ובבקשתה כמו הבטיחה לו, שבבואו לפניה ביום השלישי תגיד לו פשר דבַר הנחיצות הזאת.

כאשר בא בוריס ביום השלישי בערב אל טרקלינהּ המפֹאָר של אלֶן, לא פֹרַשׁ לו בשביל-מה הצרך כל-כך לבוא שמה. אורחים אחרים היו שם, והגרפינה דבּרה עמו מעט, ורק בשעת התפטרותו, בנשקו לה על-גב ידה, לחשה לו פתאם ובלי כל בת-צחוק צרפתית: – בֹּאָה-נא מחר לסעדת-הצהרים… בערב. צריך שתבוא… בֹּאָה-נא.

בבואו לפטרבורג בפעם הזאת נעשה בוריס למקֹרָב בבית הגרפינה בֶּזאוּחובה.

ח

המלחמה התלקחה, והמערכה הלכה הלֹך וקָרֹב אל גבולי רוסיה. בכל מקום נשמעו קללות לבונַפַּרטי, אויב מין-האדם; בכפרים נאספו אנשי-צבא ישנים וחדשים, וּמן המערכה הגיעו שמועות שונות, והשמועות היו שקר כנהוג, ומשום-זה נתפרשו בדרכים שונים.

חיי הנסיך הזקן בולקונסקי והנסיך אנדרֵי והנסיכית מַריה נשתנו בדברים הרבה משנת 1805.

בשנת 1806 נמנה הנסיך הזקן לאחד משונת המצביאים הראשיים של חיל-המלואים, שנמנו בימים ההם בכל רוסיה. הנסיך הזקן לא שָׂם לב לכשלון כֹּחו מחמת זקנה, שהרגש בו ביחוד בימים אשר חשב את בנו לנספּה במלחמה, ולא התּיר לעצמו להִמנע מקבּל עליו את הפקדה הזאת, אשר שָׂם עליו הקיסר בעצמו, והעסקנות החדשה הזאת, אשר באה לידו, העירתהו ותחַזקהו. כל הימים היה נוסע ממקום למקום בשלשת הפלכים, אשר נמנה עליהם; בחובות פקדתו היה מחמיר על עצמו בדקדקנות מפְרֶזֶת, קשה וכמעט מתאכזר לפקידים המשעבדים לו וּמשגיח בעצמו על פרטי כל ענין ופרטי פרטיהם. הנסיכית מריה חדלה ללמוֹד מפיו שעורי מַתּמַטיקה ורק בבֹקר בבֹקר נכנסה לחדרו, בזמן שלא היה בדרך, ועמה המינקת והנסיך ניקולי (כן קרא הזקן לנכדו הקטן). הנסיך היונק ניקולי ישב עם מינקתו ועם סַוִּישְׁנה האומנת באגף הנסיכה הנפטרה, והנסיכית מריה בִלתה את רֹב היום בחדר הילד ובמדה שעלתה בידה היתה לאֵם לבן-אחיה היונק. מַדמוּאזֶל בּוּרְיֶן אהבה גם היא, לפי מה שנדמה, אהבה גדולה את הילד, והנסיכית מריה נתנה לה לידידתה פעמים רבות להתענג תחתיה על טִפּוּחוֹ של המלאך הקטן (כן קראה לו הנסיכית) ולהשתעשע עמו.

עִם בּימת בית-התפלה שבּ“הרים הקֵּרחים” היה מגדָּל בנוּי על קברה של הנסיכה הקטנה, ובַמִּגדל מצבת-שיש, שהובאה מאיטליה, דמות מלאך פורש כנפיו ונכון לעוּף השמימה. שפתו העליונה של המלאך היתה מוּרמה קצת, וכמו רצה לְחַיֵּךְ, ופעם אחת הודוּ הנסיך אנדרי והנסיכית מריה גם שניהם, בצאתם מתוך המגדל, כי ראו בפני המלאך הזה דמיון מַתמיה לקלסתּר-פניה של הנסיכה הקבורה שם. אבל חזיון מתמיה עוד יותר, אשר לא דבּר הנסיך אנדרי אל אחותו על-אודותיו, היה מה שאותם הפנים, שיצר הפַּסָּל על-פי רוחו, הביעו לנסיך אנדרי גם הם את דברי-התּרעומות, אשר הביעו לו פני אשתו המתה ביום ההוא לאמר: “הוי, למה עשיתם לי ככה?…”

ימים מעטים אחרי שוב הנסיך אנדרי הנחילו הנסיך הזקן בחייו ויתן לו את “בּוֹגוּצַ’רוֹבוֹ”, היא אחזה גדולה, רחוקה ארבעים תחומים מ“ההרים הקֵּרחים”. הנסיך אנדרי הלך-לו אל אחזתו, – במקצת מפני זכרונותיו הקשים הקשורים ב“הרים הקרחים”, במקצת, מאשר לא בכל-עת עצר כֹּח לשאת את אפיוֹ המשנה של אביו, ובמקצת, גם מאשר הצרך לבדידות – ויכונן בנינים בה ויבַלה בה רֹב עתותיו.

אחרי מלחמת אויסטרליץ גמר הנסיך אנדרי בלבו, שלא יוסיף עוד לעבוד בצבא; וכאשר הוּחלה המלחמה אחרי-כן והכּל נתחַיבו לעבוד, קבּל עליו, כדי להפּטר מהעבודה במערכה, משמרת פקדה תחת ידי אביו בסדור קריאת חיל-המלואים. אחרי מלחמות שנת 1805 כמו החליפו הזקן ובנו את תפקידיהם וחזרו להורות זה כדברי זה. הנסיך הזקן קִוָּה אך לטובות מהמלחמה הזאת, כי חזקו ידיו בעסקנותו; והנסיך אנדרי, אשר לא השתתף במעשי המלחמה והצטער על זה בסתר-לבו, ראה אך מגור מסביב.

בששה ועשרים יום לפברואר בשנת 1807 יצא הנסיך הזקן לתוּר את גלילו. הנסיך אנדרי נשאר ב“הרים הקרחים”, כדרכו על-פי-רֹב בשעת נסיעות אביו. ניקוֹלושקה הקטן היה חולה זה היום הרביעי. הרכּבים, שהוליכו את הנסיך הזקן, שבוּ מן העיר והביאו לו לנסיך אנדרי ניָרות ואגרות.

המשרת המיחד, שהביא את המכתבים, ראה, כי אין הנסיך הצעיר בחדר-עבודתו, ויעבור אל אגפּהּ של הנסיכית מריה, ולא נמצא הנסיך גם שם, אך שם אמרו למשרת, כי הלך הנסיך אל חדר-הילדים.

הואילה-נא, הוד-נסיכוּת, פֶּטרוּשה בא והביא ניָרות, – אמרה אחת הנערות העוזרות על-יד האומנת אל הנסיך אנדרי, אשר ישב באותה שעה על כסא-ילדים קטן והטיף בידים רועדות סמי-מרפא מצלוחית קטנה אל כוס, שהוצק בה מים עד חֶציה.

– מה נהיה? – אמר בזעף וינע ידו ולא נזהר, וטפות מְיתָּרות נפלו אל הכוס. וישפוך את מי-המרפא מן הכוס ארצה וַיָּשָׁב וישאל מים, והנערה נתנה לו.

בחדר עמדוּ מטת-ילדים, שתי תבות, שלחן, שלחן-ילדים וכסא קטן, הוא הכסא, אשר ישב עליו הנסיך אנדרי. וילוני החלונות היו מוּרדים, ועל השלחן דלק נר וספר מכֹרך של נגינות מָעֳמָד אצלו וחוצץ בין אורו ובין המטה הקטנה.

– יקירי, – אמרה עליו מריה הנסיכית, אשר עָמדה אצל מטת הילד, – מוטב שנמתין קצת… אחרי-כן…

– עשי-נא למעני וחדלי לך לדבּר הבלים, כבר המתּנתּ למדי, וזאת העלית בידך, – אמר הנסיך אנדרי בלחישת-זעם, ונראה בו, שנתכַּוֵּן לעָקצהּ.

– יקירי, באמת מוטב שלא נעוררהו, הנה נרדַּם עתה, – אמרה הנסיכית בקול-תחנונים.

הנסיך אנדרי קם ויגש על קצות אצבעותיו אל המטה והכוס בידו.

– אולי נִמָּנַע באמת? – אמר מתוך פקפוק.

– כטוב בעיניך – אכן… לדעתי… אך כטוב בעיניך, – אמרה הנסיכית מריה, ונראה בה, שהיא חוששת ומתבַּישת, על-כי נתקבלה דעתה, ותרמז לו על המשרתת, אשר קראה לו בלחישה.

זה הלילה השני, אשר לא נתנו גם שניהם שנת לעיניהם בגלל הילד החולה, אשר אחזַתּו חַמָּה עזה. כל היום ההוא, מבּלי האמין ברופאם הביתי ומבּלי דעת מה לעשות עד שיבוא הרופא ששלחו לקרא לו מן העיר, אחזו פעם בתחבולה זו ופעם בתחבולה זו. ובעטֹף נפשם מבּלי שֵׁנה וברֹב דאגתם לילד החולה היו תולים את הקולר זה בזה ומתרעמים זה על זה ובאים לידי קטטה.

– פֶּטרוּשה הביא ניָרות מאבּא, – לחשה המשרתת.

הנסיך אנדרי יצא.

– השטן הביא אותם! – אמר בצאתו, וישמע מה שצוהו אביו ביד שלוחו ויקבל את הקוֹנוֶרטים ואת מכתב אביו וישב אל חדר-הילדים.

– ומה? – שאל הנסיך אנדרי.

– כבראשונה, חכה-נא, בשם אלהים. קַרל איבַנוביץ' אומר מדי פעם בפעם, כי אין טוב מִשֵׁנה, – לחשה מריה הנסיכית באנחה.

הנסיך אנדרי נגש את הנער וימשֵּׁהו. החֹם גבר בו.

– גשי הלאה עם קרל איבַניץ' שלך! – קרא הנסיך אנדרי ויקח את כוס מי-המרפא וַיָּשב ויקרב אל הנער.

– אנדרי, חדל-לך! אמרה הנסיכית מריה.

אבל הוא נתן עיניו בה בזעם ובמרירות ויגחן אל הילד והכוס בידו.

– ואני, זה רצוני, – אמר אליה. – אנא, השקיהו-נא.

הנסיכית מריה הניעה כתפיה, אבל נכנעה מפניו ותקח את הכוס ותקרא לאומנת, ותחל לתת מן הסמים. הנער התחיל צועק ונוחר. הנסיך אנדרי קמט פניו, ובשימו ידו על ראשו יצא מן החדר וַיֵּשב בחדר הסמוך על הדרגש.

והמכתבים היו עוד בידו, ויפתחם שלא בדעה מישבת ויחל לקראם. ואלה הדברים אשר כתב לו הנסיך הזקן באותיותיו הגדולות והַשְּׂרועות קצת ובקצורי-תבות אחדים:

“בשורה משַׂמחת מאד הביא אלי אחד הרצים ברגע זה, עם אך לא שמועת-שקר היא. על-פיה נצח בֶּניגסֶן את בּוּאוֹנַפַּרטי על-יד אֵילוֹי נצחון גמור, בפטרבורג צהלו כל פנים, ותשורות לאין-מספר נשלחו אל החיל. אף-על-פי שהוא אשכנזי, אני שמח על זה. שׂר-קוֹרצֶ’וָה, הַנְדְריקוֹב שמו, אינני יודע במה הוא עסוק. עד היום הזה לא הובאו לא אנשים נוספים ולא צידה. חושה וּרכב שמה ואמָר-לו, כי אסיר ראשו מעליו, כי בעוד שבוע אחד לא יֵעָדֵר דבר. על-דבר הקרָב באֵילוֹי שבפרוסיה כתב לי גם פֶּטֶנקה, בעצמו השתתף בו, – כל זה אמת. בזמן שאותם שאין להם להתערב אינם מפריעים, יכה גם אשכנזי את בּואוֹנפּרטי. אומרים, שהוא נס, שֶׁנָּפוֹץ הוא מאד. אל-נא אפוא תתמהמה, רְכַב יד לקורצֶ’וָה ועשֵׂה את המוטל עליך”.

הנסיך אנדרי נאנח ויפתח את הקוֹנוֶרט השני. בו היה מכתּב מבּיליבּין בשני גליונות קטנים כתובים מזה ומזה באותיות קטנות מאד. את המכתב הזה קפּל ולא קראוֹ ותחתיו חזר וקרא את מכתּב אביו, שסוף דבריו היה: “רְכַב מיד לקוֹרצֶ’וָה ועשֵׂה את המוטל עליך!”

“לא, הפּעם לא אחוש, לא אסע עתה, עד אשר יֵקַל לנער”, אמר בלבו ויגש את הדלת וַיָּצֵץ אל חדר-הילדים.

הנסיכית מריה עוד עמדה אצל העריסה ונדנדה בלאט את הילד.

“אבל מה הדבר הקשה השני, שהוא מודיע לי?” שאל הנסיך אנדרי בלבו והשתדל לזכּור את כל תכנו של מכתּב אביו. “כן-הוא, עתה גברו צבאותינו על בּונפּרטי, בימים שאני אינני עובד בצבא. כן-הוא, כן, הכּל מכוָּן להרעימנו… מה בכך, יהי להם אשר להם…” הוסיף לדבּר אל לבו ויחל לקרֹא את מכתבו הצרפתי של ביליבין. ובקראו את המכתב לא הבין גם למחצה את דבריו, וכל חפצו היה להסיח דעתו לפחות לרגע אחד מן הדבר האחד, אשר העסיקו והדאיב לבו זמן רב מאד.

ט

ביליבין עָבד בעת ההיא במעונו הראשי של חיל המלחמה בתור פקיד דִּפּלוֹמַטי, ובמכתבו תאר את כל מעשי המלחמה בלשון-צרפת, בסגנון הצרפתי ובמהתלות קלות צרפתיות, אך בשפת-אמת רוסית, שאין עמה כל פחד מפני הבּעת דברים, שיש בהם גנאי ועלבון לבעליהם. בתחלת דבריו כתב, כי חובתו הדִּפּלוֹמטית להסתיר דבר תמיד קשתה עליו מאד וכי שמח שמחה גדולה בהִמָּצא לו רֵעַ הגון כַּנָּסיך אנדרי, אשר יוכל להערות אל חיקו את כל המרירוּת, אשר נאספה בקרבּו למראה המעשים הנעשים בצבא. המכתב היה ישן ונערך עוד לפני הקרָב האֵילוֹיִי. ואלה דבריו:

"הלא ידעת, יקירי הנסיך, כי אחרי הגדולות, אשר עשינו באוסטֶרליץ, אינני יוצא עוד מן המעונות הראשיים. אכן נתחבבה המלחמה עלי, ואני שמח על-זה מאד. מה שראיתי בשלשת החדשים האלה, לא תאמין כי יְספָּר.

"אספרה נא דברים כסדרם. “אויב מין-האדם” משתער, כאשר ידעת, על הפרוסים. הפרוסים הם בעלי-בריתנו הנאמנים, אשר לא כִחֲשׁוּ לנו אלא שלש פעמים בשלש שנים. אנחנו סובלים כל מיני פורענויות בגללם. אבל המעשים מעידים, כי אויב-מין-האדם הלזה לא ישים לב אל נאוּמינו היפים, והנהו מתנפל על הפרוסים בכל גסותו ופראותו, מבלי תת להם זמן לגמור את החגיגה אשר החלו לערוֹך, ומכה אותם ומפיצם ומֵכין מושבו בהיכל הפּוֹטסדַמי.

“תאות-נפשי היא, – כותב מלך פרוסיה לבונַפַּרטי, – שיקדמו פני-הודך בהיכָלִי באֹפן היותר נעים לך, ואני מצדי עשיתי בעבוּר זה ככל אשר מצאה ידי על-פי מצב הענינים שבעת הזאת. מי-יתּן ועלתה זאת בידי”. הגנרלים הפרוסים נוהגים כבוד גדול בצרפתים ולדרישה ראשונה מניחים נשקם מידם.

"ראש חֵיל העיר גלוֹגוֹי, אשר עשרת אלפי איש אתו, שואל את מלך פרוסיה, מה לו לעשות, אם יצטרך להכּנע?… כל זה אמת ברורה.

“בקצרה, קוינו אך להטיל אימה במצב חילנו, והנה אנחנו נלחמים באמת והמלחמה היא בגבול ארצנו, ולא עוד, אלא שאנו נלחמים יחד עם מלך פרוסיה ו”בשביל מלך פרוסיה". הכּל מוכן בידינו במדה מרבּה, ואין אנו חסרים אלא דבר קטן אחד, והוא מצבּיא ראשי. באשר הבְרַר, כי באויסטרליץ יכולנו להגיע לידֵי תוצאות חשובות יותר, אלו לא היה המצביא הראשי צעיר כל-כך, התחילו חוזרים אחרי גנרלים בני שמונים שנה, וכשנתנו עינים בפרוֹזוֹרוֹבסקי ובקַמֶּנסקי בחרוּ באחרון. הגנרל הזה הנה בא אלינו בעגלת-צָב פשוטה כמנהגו של סוּבוֹרוֹב, ואת פניו מקדמי בקריאות-שמחה ובחגיגה גדולה.

"ביום 4 בא הָרָץ הראשון מפטרבורג. התרמילים מובאים אל חדרו של המצביא, כי אוהב בוא לעשות הכּל בעצמו. אני מתבקש לעזור בבדיקת המכתבים ולקחת מתוכם את הערוכים אלינו. המצבּיא נותן לנו את העבודה, מביט עלינו ומחכה לַקוֹנוֶרטים, שנועדו לו. אנחנו מבקשים, והנה אין גם אחד. המצביא נִלְאֶה נשׂא ונִגָּשׁ בעצמו אל המלאכה ומוצא מכתּבים מאת הקיסר אל הגרף ט., אל הנסיך ו. ואל אחרים, והוא נִמְלָא רֹגֶז, ובאש-חמתו הוא אוחז במכתבים ופותחם וקורא את מכתבי הקיסר אל אחרים. “ככה יֵעָשֶׂה לי! – הוא קורא – אין סומכים עלי! לבדוק אחרַי נצטוו, טוב הדבר; צאו לכם!” והנהו כותב לבֶניגסֶן את פקדתו היומית המפרסמת:

“אני נפצעתּי, לא אוּכל לִרְכּב, ובכן לא אוּכל גם לנהל את הצבא. אתה הבאת את חילך הַנָּפוֹץ לפוּלטוּסק: במקום הזה אין מחסה לו, גם עצים ומספּוא אין לו, על-כן יש לחוש לעזרתו, ואחרי אשר פנית אתמול בעצמך אל בּוּקְסְהֶוְדֶן, עלינו לשים לב לשוב אל גבולנו, וזאת עליך לעשות היום”.

"מכּל נסיעותי – הוא כותב אל הקיסר – הנחלתּי לי סִקְבָּה על-ידי המרדעת, והיא מפרעת אותי לגמרי – מלבד משאותי הקודמים – לרכּב על סוס ולנהל צבא רב כזה, על-כן שמתי את עבודת ההצבאה על הגרף בּוּקְסְהֶוְדֶן, שאין גנרל גבוה ממנו אחרי, ומסרתי בידו את כל שרי-המשמר ועוזריהם ויעצתי אותם להסוג אחור, אם לא יהיה לחם לצבא, ולהכּנס יותר לתוך פרוסיה, כי לחם נשאר אך ליום אחד, ויש גדודים שלא נשאר להם עוד מאומה, כאשר הודיעו לי אוֹסְטֶרְמַן וסֶדְמוֹרֶצקי מצבּיאי הדיביזיוֹת; ולאכּרים אין כֹּל עוד; גם אני אֶשָּׁאֵר בבית-החולים באוֹסְטְרוֹלֶנְקָה, עד אשר אֵרָפֵא. מן היום, שאני מגיש בו בהכנעה גמורה את ההרצאה הזאת, אני מודיע, כי אם יעמוד הצבא במקום שהוא חונה בו עתה עוד חמשה-עשר יום לא יִשָּׁאֵר בו עד האביב גם איש בריא אחד.

“תנה-נא לזקן ללכת אל הכפר, הנה גם בלעדי זאת כבודו מחלל, באשר לא יכול למלא את העבודה הגדולה והמרוממה, אשר נבחר לה. לרשיונך שתתן לי על-זה בגֹדל חסדך אחכה פה בבית-החולים, כדי שלא למלא בצבא תפקידו של ל ב ל ר תחת תפקיד מ צ בּ י א. פרידתי מחיל-המערכה לא תעשה כל רשֶׁם, הרי זה כאלו נפרד מתוכה אדם שנסתמא, יש אלפים כמונים ברוסיה”.

"המצביא הראשי רוגז על הקיסר ועונש את כּלָּנוּ; האין זה דרך הגיון!

“זהו המחזה הראשון. המחזות הבאים אחריו חשובים ומגַחֲכִים, כמובן, יותר ויותר. אחרי פרידת המצביא מתברר, כי נִגְלִינוּ אל האויב ונחוץ לעלות עליו מיד. בּוּקְסהֶוְדֶן הוא המצביא הראשי על-פי שנותיו, אבל הגנרל בֶּניגסֶן חולק על זה; ולא עוד, אלא שהוא, הגנרל בֶּניגסֶן, והקורפּוס שבידו סמוכים לאויב ורצונו להשתמש במקרה הזה ולערוך קרָב על-דעת-עצמו, “אויס אייגענער האנד” כמו שאומרים האשכנזים. והוא עושה כן. זהו מעשה הקרָב הפוּלטוסקי, שאומרים עליו, שנצחנו בו נצחון גדול, ושלדעתי אני, אין בו לא מניה ולא מקצתיה. אנחנו הפקידים האזרחיים, כמו שידעת, מנהג מגנֶּה מאד בידינו בהערכת תוצאותיו של קרָב. הנסוג אחור אחרי הקרָב הוא הַנִּגָּף בו, כן אנחנו דוברים, ועל-פי זה הלא נִגַּפְנוּ בפולטוסק. כללו של דבר, אנחנו נסוגים אחרי הקרָב הזה ושולחים רָץ לבַשֵּׂר בפטרבורג בשורות-נצחון. והגנרל בֶּניגסֶן איננו מוסר לגנרל בּוּקסהֶוְדֶן את המשרה על הצבא, כי מקוה הוא, תנתן לו מפטרבורג מִשרת המצביא הראשי בשכר נצחונו. ובשעת בֵּין-מלכיוֹת זאת החִלּוֹנוּ לעשות מעשי-מלחמה נפלאים ומשׁנים עד-מאד. מטרתנו עתה לא כמשפט לאנשי-מלחמה לנוּס מפני האויב או להשתער עליו, כי-אם לנוס מפני בוּקסהֶוְדֶן, שהוא הזקן ולו משפט המשרה על-פי רֹב ימים. ומתחזקים אנחנו בדבר הזה כל-כך, שבעָבְרֵנו נהר אשר לא יֵעָבֵר ברגל, אנחנו שורפים את הגשר, כדי להרחיק ממנו את האויב, כלומר לא את בונַפַּרטי, כי-אם את בּוּקסהֶוְדֶן, שלפי-שעה הוא אויבנו. וכבר היה מעשה, שעוד מעט והשתערו עליו האויבים במספּר רב ועצום ולקחו אותו בשבי על-ידי אחד המעשים האלה, שבהם אנחנו ממלטים את נפשותינו ממנו. בּוּקסהֶוְדֶן רודף אחרינו ואנחנו נָסים. כמעט שיעבור אל עבר נהר, שאנחנו חונים עליו, אנחנו עוברים אל העֵבר השני. לאחרונה הִשּיגנוּ בוּקסהודן אויבנו וישתּער עלינו, ויקצפוּ שני הגנרלים, וכבר הועיד בּוּקסהודן את אויבו לדוּאֶל, ובֶניגסן נפל נפילת נִכפה. אבל ברגע הקשה הזה שב הרץ המבשר בשורת-נצחוננו הפולט וסקי מפטרבורג, ובידו פקדת הרוממות על-דבר מִנוי המצביא הראשי, ואויבנו הראשון – הוא בּוּקסהודן – נמצא מנצָּח; ועתה אנו יכולים לחשֹׁב מחשבות על אויבנו השני, על בּוֹנַפַּרטי. והנה נגלה לנו, שברגע ההוא התחיל אויב שלישי עולה עלינו מתוך העם הפרַבוסלַוי בעצמו והוא דורש לו בקול רם לחם, בשר, פַּכְסָמִים, חשש, ומי יודע מה יבקש עוד! המגוּרות ריקות. הדרכים מקלקלים עד לאין מעבר. העם הפרבוסלַוי שולח ידיו במשִׁסה, והמשִׁסה מגיעה למדרגה, שאין אתה יכול לשערהּ גם במקצת מן המקצת על-פי מה שראו עיניך במלחמה האחרונה. חצי הצבא היה לחברֵי לסטים מזיָּנִים, והם משוטטים בארץ ומרצחים ומשַׁלחים באש כל אשר ימצאו לפניהם. אנשי המקום מרוֹשָׁשים כּלם, בתי-החולים מלאים עד אפס מקום, והרעב שורר בכל פנה. שתי פעמים התנפלו שודדים גם על המעון הראשי, והמצביא הראשי היה אנוס לקחת לו בַּטַּליוֹן אנשי-צבא, כדי להניסם. כאחר ממקרי-ההתנפלות האלה נגזלו ממני תרמילִי הרֵיק והחֲלַט שלי. הקיסר אומר לתת רשות לכל ראשי-הדיביזיות להמית מיתת יריה את השודדים, אבל יָראתי, שעל-פי-זה יצטרכו חצי אנשי-הצבא לָדין ביריה את כל שאר אחיהם”.

בראשונה קרא הנסיך אנדרי את המכתב אך בעיניו בלבד, אבל אחרי-כן התחילו הדברים מעסיקים אותו יותר ויותר (אף-על-פי שידע, עד-כמה ראוי להאמין לביליבין). כשהגיע עד המקום הזה, מעך את המכתב וישליכהו, ולא הדברים שקרא בו הכעיסוהו, כי-אפ על עצמו כָעס, על כי אותם החיים הזרים לא יכלו להרגיז את רוחו, ויעצום את עיניו ויעבֵר ידו על מצחו, וכמו נִתכַּוֵּן לגרש מלבו כל רגש השתתפות בענינים שקרא על-אודותם, ויט אזנו לשמוע מה יֵעָשה בחדר-הילדים. פתאם נדמה לו, שהוא שומע קול משׁנה מאחרי הדלת. אימה נפלה עליו, ירא היה, שמא אֵרע דבר לילד בשעה שקרא את המכתב, ויגש על קצות אצבעות-רגליו אל הדלת ויפתּחֶהָ.

ברגע שנכנס ראה, כי האומנת הסתירה דבר בחיקה בפנים מלאים בהלה, ומריה הנסיכית איננה אצל העריסה.

– יקירי, – שמעה אזנו מאחריו לחישת מריה, ונדמה לו, שהיא לחישה מתוך יאוש.

אימה בלא-טעם נפלה עליו, האימה המצוּיה אצל בני-אדם אחרי הרבה נדודי-שֵּׁנה וימי-רֹגז; על דעתו עלתה, שמת הילד. כל מה שראה ושמע היה בעיניו לאות נאמן, שמגורתו באה.

“איננו עוד”, אמר בלבו וזֵעה קרה כסתה את מצחו. נדהם נגש אל העריסה, וברור היה לו, כי ימצא אותה ריקה וכי האומנת הסתירה את גוִיַּת הילד, ויגַל את הוילונות וזמן רב לא יכלו עיניו המרוצצות בבהלה למצֹא את הילד. לאחרונה ראה אותו: הנער האָדֹם שכב בפִשוט ידים ורגלים לרֹחב העריסה, וראשו הוּרד למַטָּה מן הכר, ובשפתיו הקטנות מצץ בשנתו, ונשימתו היתה כתִקוּנה.

הנסיך אנדרי ראה את הנער וישמח עליו שמחה גדולה, כאלו אבד ממנו וימצאהו. ויגחן וימשֵּׁהו בשפתיו, כמו שהורתהוּ אחותו, לָדעת הֲרַב חמו עוד. מצחו הרך של הילד היה לח, וכאשר נגע בידו בראש הילד, ראה, שגם שערוֹ לח" כל-כך הִרבה להזיע. לא רק לא מת, כי-אם גם נגלה לו בברור, שנהיה המשבר ועברה המחלה. עתה חשקה נפשו לחטוף, לחבק בכח וללחוץ אל לבו את היצור החלש הקטן הזה, אך לא נועז לעשות זאת, ויעמוד על הנער ויתבונן אל ראשו ואל ידיו ואל רגליו, שנראתה צורתן בעד השמיכה. והנה נשמע רשרוש אצלו, ואיזה צל נראה תחת וילון העריסה. אנדרי לא הסב עיניו, כי-אם הוסיף להביט אל פני הנער ולשמוע את נשימתו הסדורה. הצל הכהה ההוא היתה הנסיכית מריה, היא נגשה בלאט אל העריסה והרימה את הוילון וחזרה והורידתהו אחריה. מבלי הסב עיניו אליה, הכירה הנסיך אנדרי ויושט לה את ידו, ותלחצה.

– הִזיע – אמר הנסיך אנדרי.

– הלכתי אליך להגיד לך זאת.

הילד נע בשנתו תנועה קטנה מאד וַיִּצחק צחוק קל ויתחכך קצת במצחו בַכָּר.

הנסיך אנדרי נתן עיניו באחוֹתו. עיניה הקורנות היו נוצצות יותר מבכל שעה באור הכהה שמבפנים לוילון מדמעון-הגיל, שנקוו בתוכן. וַתֵּט מריה אל אחיה ותשק לו, אך פגעה פגיעה קלה בוילון. הם רמזו זה לזה דרך-אזהרה ויעמדו יחד עוד זמן מעט באוֹר הכּהה שמתּחת לוילון, וכמו מֵאנה נפשם להפּרד מהעולם המיחד הזה, אשר התבודדות בו שלשתם יחד מחוץ לעולם כּלו. נסיך אנדרי נטה ראשונה מאצל העריסה, וּשׂערו נאחז קצת בעברו בַּמַּלְמָלָה שבשפת הוילון.

– אכן, אך זה לבד נשּאר לי עתה, – אמר במנוחה.

י

ימים מעטים אחרי הכּנסו לאגדת הַמַּסונים יצא פיֶר מפטרבורג, ובידו ספר-תקנות שכתב לעצמו על-דבר המעשים אשר עליו לעשות באחזותיו, ויסע לפלך קיוב, ששם נמצאו רֹב אִכָּרָיו.

כבואו לקיוב, קרא אליו אל לשכתו הראשית את כל סוכני אחזותיו ויגד להם את מחשבותיו ואת מאוַיי-לבו ויאמר להם, כי יחוש ולא יתמהמ לעשות אל כל הנחוץ, כדי לשחרר את האכרים שחרור גמור משעבודם, כי בין-כה אין לתת על האכרים עבודה קשה, כי אין לשלוח נשים וילדים לעבודה, כי יש להמציא עזרה לאכרים, כי אין ליסר אלא בדברים ולא ביסורי הגוף, כי יש ליַסד בתי-חולים, בתי-מחסה ובתי-ספר בכל אחזה. אחדים מהסוכנים (בהם היו גם סוכנים יודעי-ספר במקצת) שמעו ונבהלו, כי היו סבורים, שהגרף הצעיר מביע בדבריו אלה תרעומות על עבודתם ועל מעשי-מעילתם; אחדים צחקו בלבם, אחרי הבּהלה הראשונה, על מִדְבָּרוֹ הַלַּחֲשָׁנִי ועל מליו החדשות, אשר לא שְׁמָעוּן מימיהם; למקצתם אך נעים היה לשמוע בדַבֵּר האדון לפניהם; והפקחים שבהם, ובתוכם גם הסוכן הראשי, הבינו מנאומו זה, במה יצליחו דרכיהם וישיגו את מטרותיהם בדברים שבּינם לבין האדון.

הסוכן הראשי הביע השתתפות מרבּה במחשבות פּיֶר הטובות; אבל העיר, כי מלבד התקונים האלה יש לשים לב לעניני האחזות, כי לא טוב מצבן.

בכל עשרו הרב של הגרף בֶּזאוּחוֹב הרגיש בעצמו, מאז בא העשֶׁר הזה לידו ויאמרו עליו שהיה מרויח חמש מאות אלף לשנה, את עשירותו פחות הרבה מבאותם הימים, שהיה הגרף הנפטר ממציא לו את עשרת האלפים, שקצב לו לשנה. בכלל ידע ידיעה שאינה ברורה את התקציב הזה: אל המועצה היו מעלים כשמונים אלף מכּל האחזות יחד; כשלשים אלף היו מוציאים על החזקת האחזה הסמוכה למוסקבה והבית שבמוסקבה והעלמות הנסיכיות; כחמשה-עשר אלף על פרסים לזקנים ועוד סכום כזה על מוסדות דתיים; לגרפינה היו שולחים מאה וחמשים אלף לפרנסתה; רבּית קצוצה היו משלמים כשבעים אלף; בניין בית-התפלה, שהתחילו בו, עלה בשתי השנים האלה כעשרת אלפים; עוד כמאה אלף יצאו, וכיצד יצאו לא ידע בעצמו, וכמעט בכל שנה הזקק ללוות. מלבד זאת כתב לו הסוכן בכל שנה פעם על-דבר בְּעֵרות, פעם על-דבר בַּצָּרוֹת, פעם על-דבר תקונים וחדושים נחוצים בבתי-עבודה שונים. הענין הראשון, שבא לידו של פיר, היה הדבר, אשר לא ידע ולא אהב ולא הכשר לו כלל וכלל, והוא לעסוֹק בעניני אחזותיו.

פיר היה עוסק בזה עם סוכנו הראשי בכל יום ויום. אבל הרגיש, כי אין עבודתו מועילה מאומה לָעִנין. הוּא הרגיש, כי עבודתו לחוד, ואותו העִניָן לחוד, כי איננה נוגעת בפֹעל במהלך העסקים ואיננה מביאה לידֵי תנועה. מצד אחד היה הסוכן הראשי מתאר את הענינים במצב היותר קשה ומראה לפיֶר את הנחיצות לשלם את החובות ולגשת אל מלאכות חדשות על-ידי האכרים, ולזה לא הסכים פיר מעולם; ומצד אחד דרש פיר, שיתחילו במעשה השחרור, ועל זה היה הסוכן מעיר ומזכיר, כי בראשונה נחוץ לשלם למועצת-האפיטרופסים את החוב, ועל-כן אי-אפשר למהר בדבר השחרור.

הסוכן לא אמר, כי זה אי-אפשר לגמרי; הוא יעץ למכּור לשם-זה את היערות שבפלך קוֹסטרוֹמה, את חלקות האדמה שבשפֵלה ואת האחזה שבקרים. אך כל המעשים האלה היו תלוּים, לפי מה שיצא מדברי הסוכן, בתקונים מרבּים ומָרְכָּבים כל-כך, בבטולי מַשכָּנות, בתביעות, ברשיונות וכיוצא בדברים האלה, שנבוכו רעיוניו ולא אמר עוד אלא: “כן, כן, כה תעשה”.

לא היתה לו לפיֶר אותה ההתדבקות בעסקים, שאנשי-מעשה מציָּנים בה, שבעזרתה היה יכול לגשת אל עבודתו, ועל-כן לא אהב את העבודה הזאת ורק התאמץ להעמיד פנים לפני הסוכן, כאלו הוא עסוק בעבודה הזאת. והסוכן התאמץ להעמיד פנים לפני הגרף, כאלו הוא חושב את העבודה הזאת למועילה מאד לאדוניו ולמכשול ולמשא לעצמו.

בעיר הגדולה הזאת נמצאו לו מידעים; אנשים אשר לא ידע מהרו לבוא ולהִוָּדע לו ובשמחת-לב קדמו את פני האורח העשיר, שלא נמצא כמוהו בעל אחזות רבות בכל הפלך הזה. גם פִּתּויי הַיֵצר לאותה התּאוה, אשר הודה עליה בשעת התקבלותו אל ה“תָּא”, חזקו עליו מאד, ולא יכול לעמוד בנסיונות האלה. ככה עברו גם פה ימים, שבועות וחדשים מחייו בטרדות ובעסקים שונים בין נשפי-חשק ומִשתֵּי צהרים ובֹקר ונשפי-מחול, מבּלי תֵת לו שעה פנויה לשים לבבו על דרכיו, כמו בפטרבורג. תחת החיים החדשים, אשר קוה להתחיל, הוסיף ללכת בדרכיו הקוֹדמים, אך בשנוי מקומות וחבורות בלבד.

פיר ידע, כי את האחת משלש תעודות המַּסוניוּת, את החובה המוטלת על כל מַסון להיות למופת בחייו המוּסריים, לא היה ממלא, ומִשֶּׁבע המדות הטובות, שאמרו לו, נעדרו בו שתים אלה לגמרי, והן: הזהירות בדרכי-המוּסר ואהבת המות. אבל התנחם בזה, שהוא ממלא את התעודה האחרת, והיא: תקוּן מין-האדם, ושיש בו המדות הטובות האחרות, והן: אהבת הבּריות, וביחוד, נדבנוּת.

בשנת 1807 באביב גמר פיר לשוב לפטרבורג. בדרכו היה את לבבו לסַיֵר את כל אחזותיו ולראות בעיניו, מה נעשה בהן מן הדברים אשר צוה ומה עתה מצבו של העם אשר נמסר בידו ברצון אלהים ואשר הוא שואף עתה לעשות חסד לו.

הסוכן הראשי, אשר חשב את כל המעשים שרצה הגרף הצעיר לעשות כמעט למעשי-שטוּת ולהפסד מרבֶּה גם לו, גם לגרף בעצמו, גם לאכרים, בִּטל דעתו קצת. בשעה שהוסיף להסביר לאדוניו, כי שחרור האכרים הוא דבר שאי-אפשר, צוה עם-זה, לְבוֹא האדון, לבנת בכל האחזות בנינים גדולים לבתי-ספר, לבתי-חולים ולבתי-מחסה; בכל מקום עָרך קבלות-פנים בלֹא הוד והדר, מדעתו, כי פיר לא באלה יחפוץ, כי-אם ברוח הכּרת טובה והודאה לאלהים, בהוצאת צלבים ולחם ומלח, כי ידע על-פי השקפתו על אדוניו, שדברים כאלה יעשו רֶׁשם עליו ויוליכוהו שולל.

אֲבִיב ארצות-הדרום, הנסיעה במנוחה ובמהירות במרכבה וִינאית והבדידות שבשעת הנסיעה שִׂמחו את לבבו של פיר. האחזות אשר לא ראה בעיניו עד העת ההיא היו כלן נחמדות למראה עד-מאד; העם נראה לו בכל-מקום כשבע-רצון ומלא רגשי-תודה מקרב לב על החסדים שנעשו לו. בכל-מקום יצאו לקראתו, וקבלות-הפנים האלה אמנם הביאוהו לכלל בַּישנוּת, אבל העירוּ גם רגש שמחה במעמקי לבבו. במקום אחד הגישו לו האכרים לחם ומלח וצֶלם תמונות פֶֹטר ופאול, ובקשו מאתו רשיון לבנות על חשבּונם – על שם מַלְאָכוֹ פטר ופאול, לאות אהבה ותודה על מעשי צדקתו להם – עזָרה נוספת חדשה בבית-התפלה. במקום אחר יצאו לקראתו נשים מיניקות וילדיהן על זרועותיהן והודו לו על כי פטר אותן מעבודה הקשה. באחזה השלישית קִדם הכֹּהן פניו בצלב, וילדים סביב לו, הם הילדים אשר לִמְּדָם הכּהן ספר ודת בחסדי הגרף. בכל האחזות ראה פיר בעיניו בתי-אבן נבנים או בנוים על-פי תכנית אחת ועתידים להפתח בקרוב בתור בתי-חולים, בתי-ספר ובתי-זקנים. בכל-מקום ראה פיר חשבּונות של סוכנים על-דבר הנחות לאכרים בעבודתם ושמע דברי-תודה נכנסים אל הלב, שהביעו לו דֶפּוֹטַציות של אכּרים לבושי קַפטַנים כְּחלִים.

אולם לא ידע פיר, כי במקום אשר הגשו לו לחם ומים ונבנתה עזָרה על שם פטר ופאול היה כפר של מסחר, ויריד קבוע היה שם ביום-פטר, כי את העזָרה התחילו לבנות מכבר, ועשירֵי הכפר, אותם האכרים שבאו לפניו, הם שהתחילו בדבר הזה, וכי תשע עשיריות של האכרים בני הכפר זה מרוֹשָׁשים הם עד לאין-מרפּא. הוא לא ידע, כי מִשֶּׁחדלו בגזֵרתו לשלוח נשים מיניקות לעבודת בעל-האחזה הוטלה על הנשים האלה עבודה קשה יותר מבראשונה בחלקות אדמן. הוא לא ידע, כי הכּהן, אשר קִדם פניו בצלב, הכבּיד על האכּרים במתנות כהנתו, וכי הילדים הנאספים אליו היו נמסרים לידו בדמעות, ואבותיהם היו פודים אותם בכסף רב. הוא לא ידע, כי בתי-האבן, הבנוּים על-פי התכנית הידועה לו, נבנו בידי פועליו האכרים, ועבודתם כָּבדה בזה ולא המְעֲטָה אלא על-גבּי הַנְּיָר בלבד. הוא לא ידע, כי במקום שהראה לו הסוכן בפנקסו המעָטַת תשלומי-כסף מאת האכרים בשליש מלגו, כאשר צוהו, נוספה להם עבודת-חובה בשליש מלבר. על-כן היה פיר אך שמח בסִיּוּרו זה, שֶׁסִּיֵּר את אחזותיו, ויוסף להָניח דעתו במחשבון צדקה כבימי צאתו מפטרבורג ויכתוב מכתּבי-עליצות ל“אחיו ומורו”, – כן קרא לגודר הגדול.

“מה-קלה היא ומה-מעַטה ההתחזקות הדרושה לעשות טובה רבה כל-כך, – אמר פיר בלבו, – וכמה ממַעטים אנו להשתדל בזה!”

שמחה גדולה שמח על התודה, שֶּׁהבְּעָה לו, אך מתבַּיש היה בשעת קבלתה. התודה הזאת הזכּירה לו, עד-כמה היה בידו להיטיב עוד יותר לאנשים הטובים והפשוטים האלה.

הסוכן הראשי, שהיה טפּש גדול מלא מרמה, הבין היטב את רוח הגרף, שבכל תמימותו היה פִקח באמת, וישַׂחֶק בו כמו בכלי שעשועים, ובראותו את הרשֶׁם, שעשו אותן הפגישות המסדָּרות מראש על פיר, הוסיף עוד להעתּיר עליו טענות והוכחות, שאי אפשר ואין כל צֹרֶך לשחרר את האכרים, בשעה שגם בלעדי זאת אשריהם וטוב להם.

פיר הסכים בסתר-לבו לדעתו של הסוכן, שקשה למצֹא אנשים מאשרים יותר מאלה ושהשחרור יכול להביא עליהם רעות שאין לערן; אף-על-פי-כן הוסיף לצווֹת, אם גם לא בלבב שלם, שָׁיֵּעשה מה שחשב לצדקה. הסוכן הבטיח להתאמץ בכל כּחו לעשות רצונו של הגרף, ונפשו ידעה בבֵרור, כי עד-עולם לא רק לא יוכל הגרף לבדוק ולדעת, אם נעשה כל הדרוש למכירת היערות והאחזות ולפדִיַּת הנכסים הממשׁכָּנים, כי-אם גם בודאי לא יחקור ולא יִוָּדַע לו, שהבתים הבנוּים על-פי מצוָתו ריקים הם והאכּרים מוסיפים לעבוד ולשלם ככל מה שאכרי שאר האחזות עובדים ומשלמים לבעליהם, כלומר, ככל מה שיש בכֹחם.

יא

שמֵח וטוב-לב היה פיר בשובו מנסיעתו זו שנסע דרומה ובדרך הקים את מחשבתו אשר חשב מכבר לסור אל ידידו בולקונסקי, והוא לא ראה את בולקונסקי זה שתי שנים.

בּוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ נמצאה באדמת-מישור, לא יפה למראה ומכסָּה שדמות ויערי אשוּחים ולִבנים, שמקצתם חטובים ומקצתם אינם חטובים. בית-האדון נמצא בקצה כפר ארֹך, משתרע על-יד המסלה, מאחרי בְּרֵכָה חדשה מְמלָּאה מים על גדותיה, אשר עוד לא הספיקו להדשיא דשא, ועצים צעירים מסביב לבית, וביניהם אֳרָנִים אחדים.

בחדר בית-האדון היו גֹרֶן, בניני-שמוּש שונים, ארווֹת-סוסים, בתי-מרחץ, אגף מיחָד ובית-אבנים גדול בעל חזית עגלה למחצה, שעוד לא נגמרה מלאכתו, וגן חדש נטוּע מסביב לבית. הגדרות והשערים היו חזקים וחדשים; תחת רִקּוּעַ סוכך עמדוּ שני צנורי-מְכַבִּים וחבית צבועה יָרֹק; המסלות היו ישרות והגשרים חזקים ובעלי-מַעקות. על הכּל נראה חותַם השגחה דקדקנית. בשאלו את משרתי החצר, אשר נִקרו לפניו, היכן דירת הנסיך, הורוּהו את האגף החדש הקטן שעל שפת הבּרֵכָה. אנטון, מדריכו הזקן של הנסיך אנדרי, הוריד את פיר מתוך המרכבה ויאמר לו, כי הנסיך בבית, וינהגהו ויביאהו אל פרוזדור קטן ונקי.

פיר השתומם על מדותיו המצמצמות של הבית הקטן הזה אשר היה אך טוֹב-טעם, לעמת ההוד וההדר, שראה מסביב לידידו זה בפעם האחרונה בפטרבורג. בחפּזון נכנס אל הטרקלין הקטן, אשר עוד נתן ריחו, ריח-אֹרֶן, ועוד לא נטוֹחוּ קירותיו, ויאמר ללכת הלאה, אך אנטון הקדים וירץ לפניו על אצבעות רגליו ויתדפק על הדלת.

– מה נהיָה שם? – נשמע קול-רֹגז קשה לאֹזן.

– אורח, – ענה אנטון.

– יחכה-נא רגע, – וקול כסא מוּזז ממקומו נשמע עם תשובה זו. פיר נגש אל הדלת בפסיעות מהירות, ופניו פגעו בפני הנסיך אנדרי, אשר יצא אליו עצוב-רוח וכמו קפצה זִקנה עליו. פיר חברו וירם את משקפיו וַיִּשָּׁקהו ויתבונן בו בהקרבת-פנים.

– אכן לא חכיתי לך, שמֹח אשמח מאד, – אמר הנסיך אנדרי.

פיר לא אמר דבר; בתמהות הביט אל ידידו ולא גרע עיניו ממנו. לבּו השתומם על השנוי שנהיה בנסיך אנדרי. הדברים שדבּר אנדרי היו דברי חבּה, על שפתיו ועל פניו רִחף צחוק קל, אבל מבטו היה נדעך, בלי רוח-חיים, ובכל חפצו הגלוי לשים לו ברק שמחה ונחת-רוח, לא עלתה זאת בידו. אף אמנם לא כָחַש בשרו, לא חָורו פניו ולא רָחַב תארו מבראשונה; אבל המבט הזה והקמט הקטן שעל מצחו, אשר העידו על התרכזות הרעיונות בענין אחד לזמן רב, לא חדלו להתמיה ולהרחיק את לב פיר ממנו, עד שהרגַּל בהם.

כבכל פגישה שאחרי פרֵדה אֲרכָּה לא יכלה השיחה זמן רב להִכּוֹנן כראוי; שניהם שאלו וענו זה את זה בלשון קצרה דברים, אשר ידעו בעצמם, כי הצרכו להאריך בהם. לאחרונה החלו לחזור מעט מעט לדברים, שנגעו בהם ברמזים קצרים, וידברו בשאלות הקימים הקודמים, במחשבון על-אודות הימים הבאים, בנסיעתו של פיר, בעבודתו, במעשי המלחמה ועוד בענינים כאלה. התרכזות-הרעיונות והרוח הנכאה, אשר מצא פיר במבטו של הנסיך אנדרי, הבּעוּ עתה עוד יותר בצחוק הקל, שהיה על שפתיו בשעה שדבּר פיר בעליצות מרבּה במה שהיה או במה שיהיה. הנסיך אנדרי כאלו רצה ולא יכול להשתתף בשיחתו זאת. פיר התחיל מרגיש, שבפני הנסיך אנדרי לא נאוה להביע גיל והרהורים נעימים ותקוות-אֹשֶׁר. לחטאה חשב לו לגַלות לפניו את כל רעיונותיו החדשים המַּסוניים, שנתחדשו ונתחזקו בקרבּו עוד יותר על-ידי נסיעתו האחרונה, הוא התאמץ לשלוט ברוחו, מיראתו לנהוג מנהגי נַעֲרוּת; ועם-זה נכספה נפשו להראות מהר לידידו, כי נהפך לאיש אחר, כי פיר חדש הוא עתה, טוב ויפה מאותו הקודֵם שהיה בפטרבורג.

– אינני יכול להגיד לך, מה רבו הרפּתקאותי בימים האלה. איש אחר אני בעיני עתה.

– כן-הוא, הרבה הרבה נשתנינו מהעת ההיא, – אמר הנסיך אנדרי.

– ואתה? – שאל פיר. – מה מחשבותיך לימים הבאים?

– מחשבותי? – שֶׁנה הנסיך את דבריו דרך-התּול. – מחשבותי? – חזר ושנה וכמו תָמה על הוראתה של מלה זאת. – הנה בונה אני בית לשִׁבתּי ולשנה הבאה אני חושב לעבור הֵנה לגמרי…

פיר החריש ונתן עיניו בפני אנדרי, שהזקינו בלא-עת.

– לא, שואל אני, – אמר פיר, אך הנסיך נכנס לתוך דבריו:

– מה חֵפץ לדבּר בי… ספּרה נא אתה, סַפּר על-דבר נסיעתך, על-דבר כל המעשים שעשית באחזותיך.

פיר החל לספּר מה שעשה באחזותיו, ובדבּרו התאמץ להסתיר כפי-האפשר את השתתפותו בתקוניו הטובים. הנסיך אנדרי גמר פעמים אחדות בעצמו מה שהתחיל פיר, כאלו היו כל אותם המעשים דברים שנתפרסמו מכבר, והוא לא רק לא יכול לשעמם בשימת-לב, כי-אם גם נראָה כמתבַּיֵּש במה שספר לו פיר.

פיר הכסיף קצת וגם קשתה עליו חברת ידידו ויחדל לדבּר.

– זאת נעשֶׂה, מחמדי, – אמר הנסיך אנדרי, ונִכָּר היה בו בבֵרור, שגם עליו לטֹרח ולמשא היא ישיבתו עם אורחו, – אני יושב פה ישיבת-עראי ולא באתי הנה אלא לסִיוּר בלבד. היום אני שָׁב אל אחותי. אֲקָרֶבך-נא אליהם, כמדמֶּה לי, שאתה מְידָּע להם, – אמר בכַוָּנה גלויה להעסיק בדברים את אורחו, שנעשה מוּזר לו, לנסיך, לגמרי. – אחרי לחם-הצהרים נִסע שמה. ועתה, החפֹץ תחפוץ לראות את בית-כפרי?

שניהם יצאו ויתהלכו עד סעדת-הצהרים וידברו בחדשות פוליטיות ובמידָּעים משׁתָּפים להם, כאנשים אשר מעולם לא היו מקֹרָבים הרבה זה לזה. לקצת התעוררות מתוך כַּונת-הלב לא הגיע אלא בדבּרו בבית-כפרו המתוכנן ובשאר מעשי בניָנו, אך גם באמצע השיחה הזאת, בתארו לפני פיר את צורת הבית בהִבּנותו לפרטיו, והם עמדוּ על נדבכי העצים, הפסיק פתאם ויאמר:

– אולם אין בזה כל ענין חשוּב, נלכה-נא ונסעדה ונִסָּעָה.

בשבתּם אל הלחם נסבּה שיחתם אל דבַר נשואי פיר.

– אני התפלאתי בשמעי זאת, – אמר הנסיך אנדרי.

פיר נסתמק, כמו שהיה מסתמק בכל פעם לזֵכר המעשה הזה ויאמר בחפּזון:

– באחד הימים אספּר לך, איככה נהיָה הדבר, הן ידֹע תדע כי כל זה נגמר לעולם.

– לעולם? – אמר הנסיך אנדרי. – אין לך דבר שהוא לעולם.

– הלא ידעת, איך נגמר כל זה? שמעתּ על-דבר הדוּאֶל?

– גם זאת בָּאַתְךָ!

– אך על זאת לבד אודה לאלהים, על כי לא המַתִּי את האיש הזה, – אמר פיר.

– ומה בכך? – אמר הנסיך אנדרי. – להמית כֶּלב רַע מצוָה רבּה היא.

– לא, להמית נפש אדם לא טוב, עָול הוא.

– איזה עָול? – שָׁנה אחריו הנסיך אנדרי. – אין הבּריות יכולים להבחין בין יֹשֶׁר לעָוֶל. תועים היו הבּריות ועתידים לתעות כל הימים ויותר מבכל-דבר יתעו במה שהם חושבים לישֶׁר ולעָוֶל.

– עָוֶל הוא כל מעשה, שהוא רַע לאיש אחר, – אמר פיר והרגיש לשמחת-לבו, כי מאז בא הנה זו הפעם הראשונה החל הנסיך אנדרי להתרגש ולדבּר, ויהי נכון להגיד ולבָרר כל מה שהפך אותו לאיש חדש, כמו שהוא בעת הזאת.

– ומי הגיד לך, מה רַע לאיש אחר? – שאל הנסיך אנדרי.

– רע? רע? – אמר פיר. – כּלנו יודעים, מה רע לנו לעצמנו.

– כן-הוא, יודעים אנחנו, אבל את הרעה, שאני יודע בה, שהיא רעה לעצמי, אינני יכול לעשות לאיש אחר, – אמר הנסיך אנדרי, ובדבּרו התרגש יותר ויותר, ונראה בו, שרצה לגלות לפיֶר את השקפתו החדשה על עניני העולם. – איני יודע בחיים, – אמר צרפתית, – אלא שתי צרות גדולות באמת והן מוּסר-כליות ומַחלה. ואין טובה אלא הַעדר שתי הצרות האלה. לחיות בשבילי בלבד ולהתרחק משתי הצרות האלה: זאת כל חכמתי עתה.

– ואהבת רע? ומסירות-נפש? – התחיל פיר. – לא, אני לא אוּכל להסכּים לדעתך! לחיות רק על-מנת לסור מֵרָע, על-מנת שלא להתחרט, מעט הוא מאד. כן הייתי אני חי, הייתי חי אך בשבילי ואִבַּדְתִּי חיי בזה. רק עתה, כשאני חי, על-כל-פנים משתדל לחיות (תקן פיר בעצמו את דבריו בענותנותו) בשביל אחרים, רק עתה טעמתי וארא, מה-טוֹבוּ החיים. לא, לא אסכים לך, גם אתה בעצמך לא תאמר כן בכל לבבך.

הנסיך אנדרי הביט אל פיר בבת-צחוק מתּוך לגלוג.

– עוד מעט תראה את אחוֹתי, את מריה הנסיכית. שניכם תּתכַּונו לדעת אחת, – אמר הנסיך אנדרי. – אולי צדקתּ על-פי רוחך, – הוסיף אחרי שתיקה קצרה; – אבל כל-אחד חי על-פי רוחו: אתה חיית בשבילך, ואתה אומר, כי עוד מעט ואבּדתּ חייך בזה, ולא ידעת את נֹעם החיים עד שהחִלּוֹתָ לחיות בשביל אחרים. ובי היה להֶפך. אני שאפתּי לעשות לי שֵׁם. (ושֵׁם טוב מה הוא? הלא גם הוא פרי אהבת הבּריות, בקשת טובה להם, בקשת תהלה מהם). ובכן חיית בשביל אחרים, ולא כמעט אבּדתּי חיי, כי-אם אבּדתּים לגמרי, ודעתי הוּנחה קצת בימים האלה, כשאני חי בשבילי בלבד.

– ואיככה תוכל לחיות בשבילך בלבד? – שאל פיר בהתלהבות. – ובנך? ואחותך? ואביך?

– כל אלה בכלל “אני” לא אחֵרים הם, – אמר הנסיך אנדרי, – אך האחרים, הרֵעים, בלשונך ובלשונה של מריה הנסיכית, הם ראש מקוֹרי השגיאות והָרָע. הרֵעים הם אִכָּרֶיךָ הקיוֹבים, שאתה מבקש להיטיב להם.

וכאמרוֹ זאת נתן עיניו בפיֶר דרך לגלוג וקריאה להִתְוַכְּחוֹת. למלחמת-שפתם הועיד אותו בנתינת-עיניו זו.

– מצַחק אתה, – אמר פיר וַיוסף להתרגש בדבּרו. – איזו שגיאה ואיזו רעה יש להן מקום בבקשה זו שבקשתּי (מעט מאד ושלא כהוגן מִלאתי זאת), אבל בקשתּי לעשות טובה, ובמקצת גם עשיתי בודאי? איזו רעה יכולה להיות בזה, שאכרינו האמללים, שהם אנשים כמונו, והם גדֵלים ומתים בלי דעת אלהים ואמת חוץ ממצוה מלמָּדה ותפלה חסרת-טעם, ילמדו אמונות משעשעות-נפש על-דבר העולם הבא ומתּן-שכר וקֹרת-רוח ותנחומים? איזו רעה ושגיאה היא, אם בזמן שאנשים מתים בחָלְיָם מאין עֵזר, אף-על-פי שנקל מאד לעזור להם, אתן להם רופא ובית-חולים ומחסה לזקנים? וכלום לא טובה מָרגשת שאינה מוטלת בספק היא, אם יש אכר ואשה מֵינקת, שיומם ולילה אין להם מנוחה, ואני נותן להם מנוחה ושעה פנויה?… – אמר פיר בחפּזון ובהברה שורקת. – ואני עשיתי זאת, אם גם לא כראוי, אם גם מעט, אבל סוף-סוף עשיתי קצת בשביל זה, ואתה לא רק לא תוכל להטות את לבבי מהאמין, כי מה שעשיתי טוב הוא, כי-אם גם לא אֲפתֶּה להאמין, שאין גם אתה חושב כן באמת. והעִקר, – הוסיף פיר, – זה הדבר שאני יודע, ובבִטחה אני יודע, כי העֹנג שבעשִׂיַת הטובה הזאת הוא לבדו האֹשֶׁר הנאמן האחד שבחיים.

– אכן, אם ככה נשאל שאלה זאת, אין לפקפק עוד, – אמר הנסיך אנדרי. – אני בונה בית, נוֹטע גן, ואתה מכונן בתי-חולים. שני אלה מסגלים לבַלות זמן בהם. אבל מה ישר ומה טוב – ישפוט מי שהכּל גלוי לפניו, ולא אנחנו. אכן, חפץ אתה להתוַכּח, – הוסיף הנסיך אנדרי, – הנני.

שניהם קמו מאצל השלחן וישבו במבוא הפתח, שהיה משַׁמש גם מרפּסת.

הנני, לכה ונִוָּכחה, – אמר הנסיך אנדרי. – אתה אומר בתי-ספר, – הוסיף וַיָכָף אחת מאצבעותיו, – למוּדים וכיוצא בהם, כלומר, חפץ אתה להוציא אותו – אמר ברמזו על אכּר אחד שהסיר מצנפתו ועבר לפניהם – ממצבו, מצב בהמה, ולעורר בו צרכים מוּסריים, ולי נדמה, כי האֹשֶׁר האחד, שאפשר לאדם להגיע אליו, הוא אֹשר הבהמה, ואת זה אתה בא לקחת ממנו. אני מקַנא בו, ואתה רוצה לעשותו לאיש כמוני, אך בלי תֵת לו מה שיש לי. עוד דבר אחד אתה אומר לעשות לו: להקל את עבודתו. ועל-פּי דעתי נחוצה לו עבודת-הגוף, נחוצה לקיומו, כמו שעבודת-המוח נחוצה לי ולך. אתה מְהַרְהֵר על-כרחך. אני עולה על מטתי בשעה השלישית ורעיונות עולים על רוחי ואינני יכול לישון, מצדי אל צִדִּי אֵהָפֵךְ ואינני ישן בטרם יעלה השחר, יען כי אני מהרהר, ואי-אפשר לי שלא אהרהר, כשם שאי-אפשר לו, שלא יחרֹש ולא יקצור עשב לבהמה; אם לא יעשה את מלאכתו, ילך-לו אל בית-היין או יֶחלה. כשם שאני לא אעצור כֹּח לעשות את עבודתו הקשה והנוראה, הלא מות אמות מקץ שבוע אחד, אם אעשה בה, כך לא יעמוד בו כֹח להבּטל מכּל מלאכת-עבודה כמוני, כי-אם ישמַן וימות. השלישית, – מה אמרתּ עוד? – הנסיך אנדרי כפף את אצבעו השלישית. – אכן זָכֹר אזכור, בתי-חולים, סמי-מרפּא. הנה אחזַתּו עֲוִית, והוא גוסס, ואתה הקזתּ לו דם ותרפאהו. עתה יהיה נע ונד עשר שנים ביד או ברגל יְבֵשה, למַשָׂא על כּל. נוֹח לו ויפה לו הרבה שֶׁיָּמוּת. עוד יִוָּלדו אחרים, רבים הם גם בלעדיו. אִלו היית מצטער על כי נפקד אחד מפּועליך, – כדרכי אני במקרה כזה, – אבל אתה אומר לרפֹּא מאהבה, לטובתו ולהנאתו. והוא אין חֵפץ לו בזה. גם מה החלום הזה, שבאחד הימים היה מעשה באדם אחד, שנרפא על-ידי תורת-הרפואה! – אך להמית היא יודעת! – סִיֵם הנסיך אנדרי בחֵמָה וַיַּסֵּב פניו מנגד פיר.

הנסיך אנדרי הביע רעיוניו אלה בדברים ברורים ומחדדים בפיו כל-כך, שנראָה בו, שהרהר בענין הזה לא אחת ולא שתים, והוא דבּר בנפש חפצה ובמהירות, כאיש אשר לא דבּר זה זמן רב. מבטו נִמלא חיים יותר ויותר במדה שהדעות אשר הביע רָעוּ וּמָרוּ יותר ויותר.

– אבל נורא הוא, נורא מאד! – אמר פיר. – אני לא אבין, איך אפשר להתקַים ברעיונוֹת כאלה. רגעים כאלה באו גם עלי, הדבר היה לפני ימים מעטים, במוסקבה ובַדֶּרך, אבל באותה שעה אני נבוך ונדכֶּה כל-כך, שחיי אינם חיים, הכּל נמאס בעיני… ויותר מכֹּל אני בעצמי. באותה שעה אינני אוֹכל, אינני רוחץ… ואתה איככה?…

– למה לא ארחץ, אין זו מדת נקיוּת, – אמר הנסיך אנדרי. – להֶפך, יש להשתדל להנעים איש את חייו ככל אשר תמצא ידו. חי אני, ואינני אָשם בזה, ועל-כן עלי לחיות עד יום מותי, מבּלי היות למכשול לאחֵרים, אבל גם בטוב ובנעימים כפי-האפשר.

– אך למה לך להחזיק ברעיונות כאלה? על-פיהם אין לנו אלא לשבת בלי-נוע, בלי הֵחל בכל מעשה…

– החיים בעצמם אינם נותנים לשבת במנוחה. חפץ אני להמנע מכּל עבודה, והנה מצד אחד כבּדוני אצילי המקום ויבחרוני לראש, וביגיעה עלתה בידי להסתלק. הם לא יכלו להבין, כי אין בי מה שנצרך, אין בי מן התמימוּת הידועה של קטני-המוח העוסקים בצרכי-צבּור. ומצד אחד יש לי בית זה, שהצרכתּי לבנותו, ולבעבור תהיה לי ברשותי קרן-זוית, שאפשר לשבת בה במנוחה. עתה קוראים לאנשי-צבא.

– למה אינך עובד בצבא?

– אחרי אויסטליץ! – אמר הנסיך אנדרי בפנים נזעמים. – לא, תודה רבּה לך, אני קבּלתּי עלי, שלא אעבוד בחיל-המלחמה הרוסי. ולעולם לא אעבוד בו; אלו היה בונפּרטי חונה פה, על-יד סמולֶנסק, ומביא בסכּנה את “ההרים הקרחים”, גם אז לא הייתי עובד בחיל-רוסיה. הנה השיבותי על שאלתך, – אמר הנסיך אנדרי כשנתקררה דעתו, – עתה קוראים לאנשי-צבא. אבי ממנה למצבּיא ראשי על הגליל השלישי, והתחבולה האחת, שאני יכול להִפטר בה מהעבודה בצבא-המלחמה, היא להיות אצלו.

– אם כן, עובד אתה?

– עובד אני.

הנסיך אנדרי החריש מעט.

– בשביל-מה אפוא אתה עובד?

– זה הדבר, שאני עובד בשבילו. אבי הוא אחד מן המציָּנים שבדורו. אבל הולך ומזקין הוא, והוא אמנם איננו אביר-לב, אך שקדם מפלג בכל דרכיו. נורא הוא ברגילותו לשלוט בלי-מעצור, ועתה בשלטון מצבּיא ראשי על הנקראים לצבא, הנתון לו מאת הקיסר. אִלו אחרתּי פעם אחת לפני שלשה שבועוֹת בשתי שעות, היה תולה את הפּרוֹטוֹקוֹליסט שביוּחֲנוֹבה, – אמר הנסיך אנדרי בבית-צחוק. – אני עובד אפוא, על כי איש בלעדַי אין לו השפעה על אבי, ואני אצילהו לפעמים ממעשה, אשר היה מצטער עליו אחרי-כן.

– אתה רואה אפוא!

– כן-הוא, אך לא מטעם זה, שאתה חושב, – הוסיף הנסיך אנדרי. – לא בקשתּי ואינני מבקש גם עתה לעשות טובה כל-שהיא לאותו הפּרוֹטוֹקוּליסט המנוָּל, שגָּנַב נעלים מאנשי-הצבא; גם נעים היה לי לראותו כשהוא תלוי, אבל חס אני על אבי, והרי זה כאלו חסתי עלי בעצמי.

הנסיך אנדרי התרגש יותר ויותר. עיניו הבריקו כמו מתוך קדחת, בשעה שהתאמץ להוכיח לפיֶר, כי מעולם לא נתכַּון במעשיו להיטיב לאיש זולתו.

– הנה רוצה אתה לשחרר את האכרים, – הוסיף לדבּר אליו. – זה טוב מאד; אך לא לך (הן אתה בודאי לא הלקיתָ אנשים, כדי להמית, ולא שִׁלַּחְתָּ לסִבּיריה) ופחות מזה ייטב לאכּריך. אם מכּים הם, מלְקִים או משׁלָּחִים לסִבּיריה, חושב אני. שלא יֵרַע גורלם בזה. בסִבּיריה הוא מתנהג בכל דבר כבהמה, כמו שהוא מתנהג פה, ופצעיו ירָפאו, והיה שמֵח בחייו כבראשונה. אבל צריכים לזה אותם האנשים, שבּהיות לאֵל-ידם לשפוט משפטי-מות בלי כל מַעצָר לרוּחם, הם יוצאים מֵרָעָה אל רעה ובאים לידֵי חרטה בלב וכובשים את חרטתם ומתנַוְּלִים במדותיהם. רק על האנשים האלה צר לי ובגלָלם אני חפץ בשחרור האכרים. אתה אפשר שלא ראית מימיך, אבל אני ראיתי, עד-כמה אנשים טובים, שגדלו כל ימיהם ברוח המסורות האלה של שלטון-בלי-מעצור, מתאכזרים ומתנַוְּלים בבואם בימים, כשהם נוחים לכעוס יותר מבראשונה, והם יודעים זאת ואינם יכולים להתאפק, ובגלל זה הם הולכים וּנְמַקים.

הנסיך אנדרי אמר זאת בהתרגשות מרבּה כל-כך, שהזקק פיר לשַׁעֵר, שהרעיונות האלה באו בו באנדרי על-ידי מעשי אביו.

פיר לא השיב לו דבר.

– על זאת אני מצטער, על כבוד האדם, על מנוחת הנפש, על טהרת המדות, ולא על גַּבֵּיהֶם ומצחֵיהם של הבּריות הללו, אשר אחרי כל המכות והגִּלּוּחִים יהיו כמו שהיו לראשונה.

– לא, לא ואלף פעמים לא, לעולם לא אקבל דעתך, – אמר פיר.

יב

בערב ישבו הנסיך אנדרי ופיר במרכבה ויסעו אל “ההרים הקרחים”. הנסיך אנדרי הביט לפעמים אל פיר והפריע את שתיקתם בדברים, אשר הראו לדעת, כי לבו טוב עליו.

הוא דבּר על התקונים הטובים, שתּקן בעסקי כפרוֹ, ורָמז לו על השדמות.

פיר החריש בפנים נזעמים והשיב תשובות קצרות ומקצרות, ולפי-הנראה צלל בהרהוריו.

ומהרהר היה אחרי הנסיך אנדרי, כי אמלל הוא, כי תועה הוא, כי איננו יודע את האור הנאמן, וכי חַיָּב הוא, פיר, לבוא לעזר לו, להשׂכּילו ולהרימו משפל מצבו המוסרי. אך בכל פעם אשר מצא מה לדבּר ובמה להסביר, ראה לבו, כי הנסיך אנדרי יהרוס במלה אחת או בסברה אחת את כל שיטתו, ויירא להחל, פן יתן לו בזה פתרון-פה לשפּוך לעג על מקדָּשו החביב לו.

– לא, למה תחשֹׁב כזאת, – החל פיר פתאם וַיּוֹרֶד ראשוֹ ויהי דמיונו כשור נוֹגח, – למה תחשֹׁב כזאת? אין לך לחשֹׁב כזאת.

– על מה אני חושב? – שאל הנסיך אנדרי בתמיהה.

– על החיים, על תעודת האדם. זה אי-אפשר. גם אני חשבתּי כן, והנה נצלתי, הידעת במה נצלתי? הַמַּסּוֹניוּת הצילתני. לא, אל-נא תחיך. הַמַּסּוֹניוּת לא כִתּה דתית של מצוות מלמדות היא, כמו שחשבתי גם אני, כי-אם הַבָּעָתָן המעלָּה היחידה של מבחר המדות, שיש בו במין האדם בכל דור ודור.

ומיד התחיל מַרצה לפני הנסיך אנדרי את תורת המַּסוֹנים, כפי מה שהבין אותה, ויאמר, כי היא תורת הנוצריוּת, שהשליכה מעליה את עבותי הממלכיוּת והדתיוּת; תורת השווי והאחוָה והאהבה.

– רק אגדתנו הקדושה יש לה טעם באמת בחיים; זולתה אין לנו אלא חלום, – אמר פיר. – בינה-נא, ידידי, שכּל מה שמחוץ לאגדה זאת מלא שקר ועָול, ואני מסכים לך, שמי שהוא פִקח ומבקש טוב אין לו אלא לבַלות ימי-חייו כמוך ולהשמר אך מהיות למכשול לאחרים. אולם קבּל-נא את דעותינו היסודיות, הכּנס לאגדתנו, הֱיֵה חבר לנוּ, תנה לנו לַנְחוֹתְךָ בדרכינו, ומיד תרגיש בעצמך, כמו שהרגשתּי אני, שאתה אחד מחלקיה של השלשלת הגדולה הנעלמה, שראשה מסתָּר בשמי-שמים, – אמר פיר.

הנסיך אנדרי שמע והחריש בדבּר פיר אליו, ועיניו הביטו לפניו. פעמים אחדות לא הגיעו לאזניו דבריו במלוּאם, מפני שאון המרכבה, וחזר ושאל את פיר מה שלא שמע. על-פי הבּרק העז, שהתלקח בעיני הנסיך אנדרי, ועל-פי שתיקתו ראה פּיֶר, כי דבריו אינם לריק, כי לא יפריעהו הנסיך אנדרי ולא ילעג להם.

הם באו אל נהר אשר פָּרץ על גדותיו ואשר הצרכו לעָברו במעבּרה, ובשעה שעסקו אנשיהם בהעמדת המרכבה והסוסים, ירדו שניהם אל המעבּרה.

הנסיך אנדרי נשען על המעקה ויבט אל שטף-המים, הנוצץ לנֹגה החַמה השוקעת, מבּלי דַבּר דבר.

– ומה דעתך על זה? – שאל פיר. – למה-זה תחריש?

– מה דעתי? שומע אני את דבריך. כל זה נכוֹן, – אמר הנסיך אנדרי, – אבל אתה אומר אלי: הכּנס לאגדתנו, ואנחנו נַראה אותך את מטרת החיים ואת תעודת האדם ואת חקי הנהגת-העולם. אבל מי אתם, הלא רק אנשים? ואיככה אתם יודעים הכּל? ולמה רק אני לבדי אינני רואה מה שאתם רואים? אתם רואים את ממשלת הטוב והאמת בארץ, ואני אינני רואה אותה.

פיר נכנס לתוך דבריו.

– המאמין אתה בחיי העולם הבּא? – שאל אותו.

– בחיי העולם הבּא? – שָׁנה הנסיך אנדרי את דבריו, אך פיר לא נתן לו זמן להשיב ויקבל את חזרת השאלה כתשובת כפירה; הן הוא ידע מכּבר את דעותיו האַתֵּיאיסטיות של הנסיך אנדרי.

– אתה אומר, כי אינך יכול לראות את ממשלת הטוב והאמת בארץ. גם אני לא הייתי רואה אותה לראשונה ואי-אפשר לראותה בזמן שחיינו נחשבים בעינינו לסוף כל המעשים. בארץ, בארץ הזאת ממש (פיר הורה בידו אל השדה) אין אמת – הכּל שקר ורע; אבל בעולם, בכל העולם, יש ממשלת האמת, ואנחנו אך כָּעֵת בני-הארץ, ולנצח אנחנו בני-כל-העולם. כלום אינני מרגיש בלבי, שאני אחד מחלקיו של אותו הדבר השלם, הגדול וההרמוני? האם אינני מרגיש, שבאותם היצורים הרבּים לאין מספּר, שמתגלה בהם האלהות – או הכֹּח הנעלה, כטוב בעיניך, – אני אך טבּעת אחת, אך מדרגה אחת בין היצורים השפלים ובין הגבוהים שבגבוהים. אם רואה אני, אם אני רואה בבֵרור את הסּלָּם הזה, המעלה מן הצמח אל האדם, מאיזה טעם אֲשַׁעֵר, שהַסּלָּם נגמר בי ואיננו הולך וּמַעֲלֶה עוד ועוד? אני מרגיש, שלא רק לא אוּכל לִכְלוֹת, כשם שאין שום דבר כָּלֶה בעולם, אלא שגם אהיה וגם הייתי בכל-עת. אני מרגיש, שממעל לי חיים עוד רוחות ושיש אמת בעולם הזה.

– כן, תורת הֶרְדֶר היא זאת, – אמר הנסיך אנדרי, – אבל, ידיד-נפשי, לא זה מוכיח, כי-אם החיים והמות מוכיחים. ההוכחה היא, שאתה רואה בריה יקרה לך ומחבּרת אליך, שלא יצאת ידֵי חובתך לפניה וקִוִּיתָ להצטדק (באמרו זאת רעד קולו וַיַּסֵּב פניו), ופתאם אוחזים אותה צירים וחבלים ואיננה… על מה? אי-אפשר שלא תהיה תשובה על זה! ואני מאמין, כי יש תשובה… זה מוכיח, הדבר הזה הֶראני לדעת, – אמר הנסיך אנדרי.

– כן-הוא, כן-הוא, – אמר פיר, – הלא גם אני אומר כדבר הזה ממש.

– לא. אני אומר, כי לא בסברות מתבררת לאדם נחיצות העולם הבּא, כי-אם בזה, שבעוד הוא הולך בדרך החיים שלוב-זרוע עם רֵעַ, הָרֵעַ ההוא עולה פתאם שָׁמָּה בַתֹּהוּ, והוא, הנשאר בחיים, שוהה לפני התהום הזאת ומסתכל בה. גם אני נתתי עיני…

– ומה בכך! נפשך יודעת, כי יש איזה שָׁם ויש יוֹשב שם. שָׁם – העולם הבּא. והיושב שָׁם – אלהים.

הנסיך אנדרי לא ענה. המרכבה והסוסים כבר הֹעלוּ לָעֵבר השני ונאסרו, וכבר הסתתר השמש עד חציוֹ, וקָרת הערב כסתה כוכבים את פני השלוליות שעל-יד המעבר, ופיר ואנדרי עמדוּ עוד על המעבּרה, והמשרתים והרַכּבים ותופשי-המשוטים ראו ותמהוּ.

– אם יש אלהים ויש עולם הבּא, יש אמת וצדק; ואשי האיש אשר ישאף להגיע אליהם. יש לִחיות, יש לאהוב, יש להאמין, – אמר פיר, – כי חיים אנחנו לא רק היום, על רצועת-ארץ קטנה זו, כי-אם חָיִינו ועתידים אנו לחיות לעולם, שָׁם, בַּכֹּל (ובידו הורה למעלה).

הנסיך אנדרי עמד נשען על מעקה המעבּרה ושמע את דברי פיר ומבּלי הוריד עיניו הביט אל אֹדֶם זהרורי-החַמה על המים הכחלים, הפורצים על גדות הנהר. פיר חדל לדבּר. דממה גמורה היתה. המעבּרה כבר הגיעה ועָמדה אצל החוף, ורק גלי הזרם התדפקו בשאון קל בקרקעיתהּ. ונדמה לו, לנסיך אנדרי, שקוֹל שֶׁטֶף זה הולך ומסכּים לדברי פיר לאמר: “אמת, אמת, הַאֲמֵן לזה”.

הנסיך אנדרי נאנח וישם עיניו במבט רך ונוצץ של ילד על פני פיר, המסמָּקים והנלהבים, שבכל-זאת הבּעה בהם גם קצת יִראָה מפני ידידו, הגדול ממנו במעלה.

– כן, מי-יתּן והיה כן באמת! – אמר הנסיך אנדרי. – אבל נלכה-נא ונֵשבה, – הוסיף ויעל מן המעבּרה וישא עיניו למעלה, כאשר הורהו פיר, ובפעם הראשונה חזר וראה אחרי מלחמת אויסטרליץ את גֹּבַהּ שמֵי-הנצח, אשר ראה אז בשכבו בשדֵה אויסטרליץ, ופתאם נעור בקרבּו, מלא גיל ונֹער, איזה דבר מעלֶּה, שהה בו לפנים ונרדם זה ימים רבים. הרגש הזה נעלם שנית בשובו אל דרכי חייו התדיריים; אבל יָדֹע יָדַע, כי חַי בקרבּו הרגש הזה, אף-על-פי שלא השׂכּיל לחַזקו. הראיון הזה עם פיר היה לו לַנָּסיך אנדרי לראש תקופה חדשה בחייו, אשר אמנם למראה-עין לא נשתנו בשום דבר, אך בעולמו הפנימי היו לחיים חדשים.

יג

כאשר הגיעו הנסיך אנדרי ופיר אל מבוא פתחו הראשי של בית “ההרים הקרחים”, כבר היה ערב. בשעה שקרבה מרכבתם שמה, הֵעיר הנסיך אנדרי את פיר בבת-צחוק על שפתיו על המהומה, שנהיתה אצל מבוא הפתח האחורני. אשה זקנה כפופה, וחבילה על שכמה, ואיש שפל-קומה, לבוש שחורים וארך-שֵׂעָר, ראו את המרכבה הקרֵבה וימהרו וירוצו אל תוך השער. שתי נשים יצאו במרוצה אחריהם, וארבעתם נתנו עיניהם במרכבה וירוצו ויבואו בבהלה אל מבוא הפתח האחורַני.

– אנשי-האלהים הם אשר למַאשה, – אמר הנסיך אנדרי. – הם חושבים, כי אבינו הוא הבּא עתה. והדבר הזה הוא האחד, שאין אחותי נשמעת לו: הוא מצַוה לגרש את הנודדים האלה, והיא מַכנסת אותם.

– אבל מה הוא “אנשי-אלהים”? – שאל פיר.

הנסיך אנדרי לא הספיק להשיב לו, כי יצאו משרתים לקראתם, והוא שאל אותם, איפה הנסיך הזקן ולמתי יחכּו לו.

הנסיך הזקן שהה עוד בעיר, ובכל רגע חכּוּ לו שיבוא.

הנסיך אנדרי הביא את פיר אל החדרים המיחָדים לו בבית-אביו, שהיו מוכנים ומזמנים לו בכל-עת, וילך-לו אל חדר-הילדים.

– נלכה-נא אל אחותי, – אמר הנסיך אנדרי אל פיר בשובו משם. – עוד לא ראיתי אותה, מסתתרת היא עתה ויושבת עם אנשי-האלהים שלה. כפָעלָהּ ינתן לה, היא תתבַּיש, ואתה תראה את אנשי-האלהים. כדאי הוא, הַאמינה לי.

– מה טיבם של אנשי-אלהים? – שאל פיר.

– עתה תראה.

הנסיכית מריה נתבַּישה באמת, וכתמים סמקים נהיו על פניה, כשנכנסו אצלה. בחדרה המרוָּח למַדי, שנמצאו בו ארונות-איקונין ומנורות לפניהם, ישב מצדה על הדרגש, לפני המֵּחַם, עלם צעיר בעל חֹטֶם אָרֹךְ ושֵׂעָר אָרֹךְ, ומעיל-נזיר עליו.

על-ידם ישבה על כסא אשה זקנה רָזָה ומקמָּטָה, ופניה, פני-ילדה, מבּיעים ענותנוּת.

– אנדרי, למה לא הודעתּני תחִלה? – אמרה צרפתית בקצת התרעמות ותעמוד בין הנודדים שלה, כתרנגֹלת לפני אפרוחיה.

– שמֵחה אני מאד לבואך, שמֵחה מאד, – אמרה לפיֶר, בשעה שנשק לה על-גב ידה. היא ידעה אוֹתו עוד בהיותו ילד, ועתה נטה לבבה אחריו בגלל הידידוּת שבּינו ובין אנדרי, בגלל הרעה אשר מצאתהו בנשואיו וביחוד בגלל פניו הטובים והפשוטים. בעיניה היפות והקורנות הביטה אליו וכמו אמרה לו: “אהבתּי אותך מאד, אך אל-נא תצחק על אֲנָשַׁי”. אחרי ברכות-הידידוּת הנהוגות ישבו שלשתם.

– גם איבַנושקה פה! – אמר הנסיך אנדרי וירמוז בצחוק קל על הנודד הצעיר.

– אנדרי! – אמרה מריה הנסיכית בקול-תחנונים.

– דע לך, כי האשה הזאת… – אמר אנדרי אל פיר.

– אנדרי, בשם אלהים, – חזרה מריה הנסיכית.

נכר היה, כי דברי-לצוֹנוֹ של הנסיך אנדרי על הנודדים וסנגוריוּתה של הנסיכה מריה עליהם, אשר היתה לריק, היו מן הדברים התדיריים שבֵּינו לבֵינה.

– אבל, ידידתי היקרה, – אמר הנסיך אנדרי, – מן הדין הוא, שתחזיקי לי טובה על כי אגיד לפיֶר, עד-כמה אתּ מקֹרבת לצעיר הזה.

– האמנם? – אמר פיר ויבט בעד משקפיו בסקרנות ובתָם-לבב (ועל זה החזיקה מריה הנסיכית טובה לו ביחוד) אל פני איבַנושקה, וזה הבין, כי ידבּר בו, ויתבונן בכלם בעיני-ערמה.

הנסיכית מריה נבוכה חנם בגלל “אנשיה”. הם לא הרגישו כל רגש-מבוּכה. הזקנה הורידה עיניה, אבל הביטה לרגעים מן הצד אל הנכנסים, ואת כוֹסה המוּרקה הפכה על-פיה על-פני הַקַּערית, ובהניחה אצל זו את שיור חתיכת-הסּכָּר הקטנה, שהיתה נושכת ממנה בשתוֹתה, הוסיפה לשבת על כסא-כבודהּ במנוחה ובלי נוע ותחכּה לרגע שיאמרו לה לקחת עוד טֵה. ואיבנושקה שתה מעט מעט מקעריתו שָׁתֹה והַבּט מתחת למצחוֹ בעיניו, עיני-אשה מלאות מרמה, אל האנשים הצעירים.

– איפה היית, בקיוב היית? – שאל הנסיך אנדרי את הזקנה.

– הייתי שם, אבי, – ענתה הזקנה בתשוקה להרבות שיחה. – בעצם יום חג-הַלֵּדה זכיתי לפני החסידים לקבּל סוֹדות-הקֹדש שבשמים. ועתה אני באה מקוֹלְיַזין, שם נגלה שפע ברכה…

– ואיבַנוּשקה הולך עמך?

– אני הולך לבדי, איש-חסדי, – אמר איבנוּשקה בהשתדלות לדבּר בקול-בַּס. – רק ביוּחנוֹבה נפגַּשנו אני ופֶלַגֵיוּשקה.

ב נכנסה לתוך דברי חבֵרהּ; נראה היה בה שרצתה לספּר מה שראתה.

– בקוֹלְיַזין, אבי, נגלה שפע ברכה.

– ומה נגלה, עצמות קדושות חדשות? – שאל הנסיך אנדרי.

– חדל-לך, אנדרי, – אמרה הנסיכית מריה. – אל תספרי, פֶּלַגֵיוּשקה.

– מ… מפּני-מה, אמי, לא אספּר? ואני אהבתּיהו. הוא איש טוב, אהוּב לאלהים, איש-חסדי, עשרה רבּלים נתן לי, זכֹר אזכור. כשהייתי בקיוב, אמר אלי קִיריוּשה המסתגף – איש-אלהים גמור, הולך יחף בחֹרֶף ובקיץ. “למה תלכי – אמר לי – לא אל המקום הנכון, קוֹלְיַזינה לֵכי, שם נגלָה איקונין עושה-נפלאות, אֵם-אלהים הקדושה שם נגלתה”. ומיד התפטרתי מהחסידים ואלך-לי.

כל הנמצאים בחדר החרישו, רק האשה הנודדת בלבד דבּרה בקול מתון ושאפה רוח בחזקה בדַבּרהּ.

– הלכתי גם באתי לשם, וכל העם אומרים לי: “שפע ברכה נגלָה, מֹר מטפטף מִלֶּחיהּ של האֵם הקדושה”…

– טוב, טוב, אחרי-כן תספרי, – אמרה מריה הנסיכית בפנים מסתמקים.

– אֶשְׁאָלֶהָ-נא דבר, – אמר פיר. – הראית בעיניך? – שאל אותה.

– כן, כן, אבי, זכיתי בעצמי, על פרצוף הפנים נֹגַהּ כזֹהר הרקיע, וּמִלְחִי האֵם טיף-טיף, טיף-טיף…

– הלא מרמה היא, – אמר פיר בתמימות, והוא שמע את דברי האשה בשום לב.

– מְרַמִּים בזה את העם, – חזר ואמר.

– אדוננו ישוע המשיח! – אמרה הנודדת והצטלבה. – הה, אל תאמר כזאת, אבי. מעשה בְאַנַרַל אחד שלא האמין ואמר: “הנזירים מְרִמִּים”, וְנִתעַוֵּר מיד. וראה בחלומו, כי האֵם שבבית-הנזירים הפֶּצ’וֹרִי באה אליו ואמרה לו: " האמיני בי, אני ארפּא לך". התחיל מתחנן ואומר: “הוליכו אותי, הוליכוני אליה”. אמת גמורה אני אומרת לך, בעיני ראיתי. הביאו את העִור לפניה, קרב אליה, נפל ואמר: “רפאי-נא לי! אתן לך כל מה שנתן לי הקיסר”. בעיני ראיתי, אבי, כוכב קבוע בה. והוא חזר לפקחותו. חֵטא הוא לאמר כן. אלהים יענשׁ, – דבּרה הזקנה אל פיר תוכחות.

– אבל מה לכוכב בצלם-האיקונין? – שאל פיר.

– גם את האֵם שָׂמוּ לגנרל? – אמר הנסיך אנדרי בצחוק קל.

פֶּלַגֵיושקה חָוְרָה פתאם ותּספוק את כפיה.

– אבי, אבי, למה תחטא, הלא בֵן לך! – התחילה מדבּרת, ולאחר שֶׁחָוְרָה הזהירו פניה פתאם. – אבי, מה-זאת אמרתּ, יסלח לך אלהים. – הזקנה הצטלבה בדבּרה. – אל-נא, סלח-נא לו. מה-זאת אפוא, אמי?… – פנתה אל מריה הנסיכית ותקם ותחל לאסוף את חפציה ביַלקוטהּ הקטן וכמעט בכתה בעשותה זאת. נראָה בה, שֶׁיָּרְאָה לנפשה וגם נכלמה על כי קבּלה טובה בבית, שיכלו לדבּר בו כזאת, וגם הצטערה על כי הזקקה לחדול מעתה לֵהָנות מבּית זה.

– ומה חֵפץ לך? – אמרה הנסיכית מריה. – בשביל-מה נכנסתם אצלי?…

– לא, הלא משַׂחק אני, פֶּלַגֵיוּשקה, – אמר פיר. – גבִרתּי הנסיכית, אני מבטיחך, שלא נתכַּונתי לעלבהּ, בלי-חשבּון דבּרתּי. אל תשימי לב, אני אך צחוק עשיתי לי, – אמר בצחוק קל מתוך זהירות וכַוָּנָה לבטל את עֲוֹנוֹ. – הן אני וגם הוא אך דרך-צחוק דבּרנו.

פֶּלַגֵיוּשקה עמדה ולא האמינה לו בראשונה, אך פני פיר הביעו חרטה יוצאת מן הלב כל-כך, והנסיך אנדרי הביט בסבר פנים יפות כל-כך, פעם על פֶּלַגֵיוּשקה ופעם על פיר, שנחה דעתה מעט מעט.

יד

הנודדת נרגעה, וכשחזרו והשיאוה לדבר שיחתה, ספרה הרבה על-אודות האב אַמְפִּילוֹחִי, שהתנהג בקדשה רבּה כל-כך, שהיה ריח-לבונה עולה מכּף-ידו, ועל-אודות עצמה, שבנסיעתה האחרונה לקיוב נתנו לה מְידָּעֶיהָ הנזירים את מפתחות-המערות והיא לקחה בידה פַּכְסָמִים קטנים וּבִלְּתָה שני ימים רצופים במערות עם החסידים. “התפללתי לאחד, קראתי מעט, והלכתי אל השני. נמנמתי ושבתי ללכת ולכרוע על ברכי; וּדממה שם, אמי, דממת-ברכה, נעימה כל-כך, שאין הלב רוצה לחזור ולבוא לעולם הזה”.

פיר שמע את דבריה בשום לב ובעיון. הנסיך אנדרי יצא מן החדר. ומיד עזבה הנסיכית מריה את אנשי-האלהים, בעודם גומרים את שתית הַטֵּה, ותנהגהו ותביאהו אל חדר-האוחרים.

– איש טוב אתה, – אמרה לו מריה.

– אכן באמת לא היה את לבבי לעלבהּ, אני מבין ומוקיר כל-כך את הרגשות האלה!

הנסיכית מריה החרישה ותבט אליו ותצחק צחוק-חבּה קל.

– הן אני ידעתיך מכבר ואהבתיך כאח לי, – אמרה לו מריה. – מה תאמר עתה על אנדרי? – שאלה בחפּזון ולא הספיקה בידו להשיב מאומה על דברי חבּתה. – אני דואגת לו מאד. בחֹרֶף רָוַח לו, אבל באביב האחרון נפתח פצעו, והדוקטור אמר, שהוא צריך לנסוע להתרפא. גם למצבו הרוחני אני חוששת מאד. הוא איננו כמונו הנשים, שדרכּנו להרגיש צרה בשעתה בשלמותה ולהתנחם בבכי. הוא נושא אותה בקרבּו. היום הוא שמח וטוב-בל; אבל בִּקּוּרך הוא שהשפיע עליו: רק לעתים רחוקות הוא כן. לוּ יכולתּ להטות את לבבו לנסוע לחוץ-לארץ! עסקנות נחוצה לו, והחיים המסדרים השוקטים האלה אבדון הם לו. אחרים אינם רואים זאת, ואני רואה.

בשעה העשירית רצו ראשי-המשרתים דחופים אל מבוא הפתח החיצון, כי שמעו קול פעמוני מרכבתו של הנסיך הזקן, שהלכה הלֹך וקרֹב. הנסיך אנדרי ופיר יצאו גם הם אל המבוא.

– מי הוא זה? – שאל הנסיך הזקן ברדתו מן המרכבה ובראותו את פיר.

– אַה! אשמח מאד! שְׁקָה לי! – אמר, בהִודע לו, מי הוא הצעיר המוזר לו.

לב הנסיך הזקן היה טוב עליו ביום ההוא ויקַדם את פני פיר באהבה רבּה.

בשוב הנסיך אנדרי אל חדר-העבודה של אביו לפני סעדת-הערב, מצא אותו מתוכּח בהתלהבות עם פיר. פּיֶר הביא ראיות, שיבואו ימים, שלא תהיה עוד מלחמה בעולם, והנסיך הזקן צחק לו, אך לא בא לכלל כעס, ונחלק עליו.

– הוציאה את הדם מתוך הגידים וּתנה מים תחתיו, אז לא תהיה עוד מלחמה, פטפוטי-נשים, – אמר בשפתים מהירות ועם-זה טָפח לו לפיֶר על כתפו דרך-חבּה ויגש אל השלחן, אשר בכַוָּנה גלויה להמנע מהשתף בשיחה זאת התעסק שם הנסיך אנדרי בניָרות, שהביא הזקן מן העיר. הנסיך הזקן נגש אליו ויחל לדבּר בעניני העבודה.

– ראש-האצילים, רוסטוב-גְּרַף, לא העמיד אף את חצי מספּר האנשים. הוא אך בא העירה, ועלתה על רוחו לקרֹא אותי אל משתה, – אך אני עשיתי לו משתה, אשר… אכן ראֵה-נא זאת… אבל, אחי, – פנה הנסיך ניקולי אנדרֵיאִיץ' אל בנו וַיוסף לטפּוח לפיֶר על כתפו, – בן-חַיל הוא ידידך זה, אהבתּי אותו! אֵש יצית בי. יש אשר ידבר איש חכמות, ואין הלב רוצה לשמוע את דבריו, והוא הבל יפצה פיו, ועם-זה יצית אש בי בזִקנתי. לכו לכם אפוא, לֵכוּ, – אמר אליהם, – אפשר שאבוא ואשב עמכם לפַת-ערבית שלכם. אף אוסיף לחלוק. את בתי השוֹטָה, את הנסיכית מריה, אֱהָב, – קרא אל פיר מתוך פתח החדר.

רק עתה, בבואו אל “ההרים הקרחים”, העריך פיר את כל כֹּחה ויָפיה של ידידוּת זו שבינו ובין הנסיך אנדרי. יפיה הבַּע לא בדברים שבינו לבין אנדרי בלבד, כי-אם עוד יותר בדברים שבינו לבין כל קרוביו ובני-ביתו של זה. כידיד ישן נהיה פיר בעיניו מיד גם לנסיך, הזקן הקפדן, גם למריה הנסיכית, הנוחה והמְפַחֶדת קצת, אף-על-פי שכמעט לא ידע אותם. כּלם נעשו לו לאוהבים. לא רק הנסיכית מריה, שנתחבב עליה על היותו נוח לַנּוֹדדוֹת, והיא הביטה אליו במבטה הקורן ביותר, כי-אם גם הנסיך הקטן ניקולי, – כן קרא לו אבי-אביו, – שהיה אז בן-שנה, הביט אל פיר בבת-צחוק ונֵאות לו להִלקח על זרועותיו. מיכאיל איבַנוביץ' ומדמוּאזֶל בּוריֶן הביטו אליו בצחוק קל מתוך שמחה, בדבּרו עם הנסיך הזקן.

הנסיך הזקן יצא לאכול פת-ערבית: זאת הבין פיר בבֵרור. בחבּה יתֵרה התנהג עמו הזקן בשני הימים, ששהה ב“הרים הקרחים”, ויצַוהו לבוא אליו לעתּים.

כאשר יצא פיר משם וכל בני-הבית נאספו יחדו, התחילו מדבּרים בו כנהוג אחרי יציאת פנים חדשות, וכלם דבּרו עליו אך טובות, מה שאינו מצוי ביותר על-פי מנהגו של עולם.

טו

בשוב רוסטוב הפעם אל משמרתו אחרי ימי-חפשו, הרגיש וידע בפעם הראשונה, מה-מאד דבקה נפשו בדניסוב ובכל גדודו.

בשעה שהלך וקרב במרכבה אל הגדוד, הרגיש מעין אותו הרגש, שהיה בו בקָרבו אל הבית “פּובַרסקי”. בראותו את ההוּזַר הראשון מהוּזַרֵי גדודו במעיל בלתּי-רָכוּס, בהכירו את דֶּניסוב הָאָדֹם, בראותו את האסורים על רגלי הסוסים האדמונים, כשקרא לַבְרוּשקה בקול-צהלה אל אדוניו לאמר: “הנה הגרף בא!” ודֶניסוב השָּׂעיר, שהיה ישן על מטתו, רץ לקראתו מבית-החמר שלהם ויחבקהו, והאופי צרים נאספו לקַדם פניו, – הרגיש רוסטוב שנית מה שהרגיש בשעה שחבקוהו אמו ואביו ואחיותיו, ודמעות סתמו את גרונו ולא נתנוהו לדבּר. גם הגדוד היה לבַיִת לו, לבַיִת חביב ויקר כבית-אביו.

וכשבּא אל ראש הגדוד ונמנה באסקדרון הקודם והלך למשמרת-יומו ולכלכלת הסוסים והשתתף בכל הענינים הקטנים שבצרכי הגדוד והרגיש בעצמו, שֶּׁנִטְלָה חֵרותו, והוא עצור בתחום צר אחד, שלא יֵעָתֵק ממקומו, מצא פה את המרגוע ואת הבטחון ואת נֹעַם ההכרה, שהוא בביתו ובמקומו, כמו שמצא כל זה בצל קורת בית-אביו. פה לא שלטה כל אותה הערבוביה שבעולם החפשי, שלא מצא בו רוסטוב מקום לעצמו ולא ידע, מה לבחוֹר בו; לא נמצא פה סוניה, שהצרך או לא הצרך להצטדק לפניה. לא היתה פה אותה האפשרות לנסוע או שלא לנסוע אל בית פלוני; לא היו פה אותן עשרים וארבע השעות, שהיה אפשר להשתמש בהן בדרכים שונים כל-כך; לא היה פה המון האנשים הרבּים לאין-מספּר, שגם אחד מהם לא היה לא קרוב לו ולא רחוק ממנו יותר מחברו; לא היו פה אותם הדברים הסתומים והחתומים שבינו לבין אביו בעניני ממוֹנות, ואיש לא הזכיר את הפסדו הנורא במשחקו עם דולוחוב! פה בגדוד היה הכּל ברור ופשוט. כל העולם נחלק לשני חלקים, שאינם שָׁוִים זה לזה: האחד הוא “הגדוד הפַּבלוגרַדי שלנו”, והשני – כל העולם כּלו. ואל החלק השני הזה לא היה לאיש דבר. בגדוד היה הכּל גלוי וידוע: מי לֵיטֶנַנט, מי רוֹטמִיסטר, מי איש טוב ומי איש רע, ועִקָֹרוֹ של דבר – מי חבר טוב ומי איננו חבר טוב. הרוכל מקיף, הַשָּׂכר מתקבל בשלישית החֹדש; אין מה לבקש ואין במה לבחור, ובלבד שלא תַעשה מה שאין רוח הבּריות שבגדוד הפבלוגרַדי נוחה ממנו; וכי יִשְׁלְחוּךָ בעלי-השלטון, עשֵׂה מה שיצווּך, כפי שיאמרו לך בפֵרוש, בבֵרור ובדיוק – וטוב לך בכל אשר תפנה.

כשחזר רוסטוב אל מנהגי החיים האלה, מנהגי-הגדוד הקבועים, הרגיש שמחה ונחת-רוח ממין רגשותיו של איש עיף ויָגע בשכבו לנוּח. חיי הגדוד נעמו לו בפעם הזאת יותר הרבה, לפי שאחרי הפסדו הגדול שהפסדי בשַׂחקו עם דולוחוב (על מעשהו זה לא יכול לסלוח לעצמו, אחרי כל התנחומים שנחמוהו קרוביו) גמר לעבוד, לא כמו שעבד עד העת ההיא, כי-אם בשקידה מרבּה, כדי להרצות עֲוֹנוֹ, להיות חבר ואופיצר מן המעלים באמת, והוא להיות אדם כָּשר, מה שנדמה לו לדָבר קשה כל-כך בין הבּריות שבעולם ואפשרי כל-כך בגדוד.

אחרי הפסדו גמר לשלם לאבותינו את נִשְׁיוֹ זה בחמש שנים. עשרת אלפים לשנה היו שולחים לו למחיָתו, ועתה גמר לקבּל מהם אך אלפַּיִם, לבעבור ישַּׁלמו בַנּוֹתָר את החוב.

* * *

אחרי הרבה נסיגות ועליות וקרָבות על-יד פ[ולטוּסק ועל-יד אֵילוי שבפרוסיה, נתרכז צבא רוסיה בסביבי בַּרְטֶנְשְׁטֵין. שם חכּוּ לקיסר, שהיה עתיד לבוא אל חיל-המערכה, ולהתחלת המלחמה החדשה.

הגדוד הפַבלוגרַדי, שהיה ממחלקת-הצבא, שהשתתפה במלחמת 1805, חזר ונתמלא ברוסיה ולא הספיק לבוא בפעם הזאת אל מעשי המלחמה הראשונים. הוא לא השתתף בקרָב לא על-יד פּולטוסק ולא על-יד אֵילוי, ובהתחברו, במחציתם השניה של מעשי המלחמה הזאת, אל צבאות המערכות, נספח אל חיל פְּלַטּוֹב.

חיל פּלַטוב לא השתעבד במעשיו לכל צבא-המלחמה. פעמים אחדות באו הפבלוגרַדיים בתגרות-יריה עם האויב וישבּו ממנו שבי, ופעם אחת תפשו גם את עגלות הַמַּרְשַׁל אוּדִינוֹ. בחֹדש אפריל חנוּ הפבלוגרדיים על-יד כפר אשכנזי רֵיק, שהיה לחָרבה ולשַׁמה, ולא זזו משם שבועות אחדים.

והימים ימי הפשרת-שלגים, רפש וָקֹר, הנהרות נבקעו, הדרכים התקלקלו עד לבלתּי הֵעָבֵר; ימים רצופים אחדים לא נִתַּן אֹכל לא לסוסים ולא לאנשים. מאשר לא היה אפשר להביא אכל מאֵין דרך לעבור בה, שטו האנשים לבקש תפוחי-אדמה, אבל גם מאלה מצאו אך מעט.

הכּל נֶאכל, וכל אנשי המקום נדדו ברחו, והנשארים דַּלּוּ יותר מן המחזירים על הפתחים, ואיש לא יכול לקחת מהם דבר, ומעשים מצוּים היו גם באנשי-צבא בלתּי רחמנים ביותר, שלא רק לא נהנו מהנשארים האלה, כי-אם גם נתנו להם את פרוסתם האחרונה.

בתגרות-קרָב נפלו מהגדוד הפבלוגרדי אך שני פצועים, אך ברעב ובחלָיים מתו כמעט חֲצִי אנשי הגדוד. השוכבים בבתי-החולים היו צפוּים למָות בטוח, עד שֶׁמּכֵּי-קדחת וּתְפוחי-בשר מחֹסֶר מזון בחרו להם לעבוד עבודת-משמרתם ולסחור את רגליהם ביגיעה קשה בשוּרת החיל מִלֶּכת אל בית-החולים. כשהגיעו ימי-האביב, התחילו אנשי הצבא מוצאים מין צמח דומה במראהו לאספַּרגוס, שהיו קוראים לו, מטעם בלי-נודע, שֹׁרֶשׁ-מַשְׁקָה המתוק, והיו שטים בַּכָּרִים ובשדוֹת לבקש את הַשֹּׁרש המתוק הזה (אשר היה באמת מר מאד) וחופרים בחרבותיהם ועוקרים ואוכלים אותו, אף-על-פי שנצטוו שלא לאכול את הצמח המזיק הזה. באביב נגלתה מחלה חדשה בין אנשי-הצבא, תפיחת ידים ורגלים ופרצוף-הפנים, והרופאים שערוּ, שאכילת הצמח המזיק זה היא סבּת המחלה הזאת. אך אף-על-פי שנאסר “שׁרש-מַשקה” המתוק, היה שׁרש זה רֹב מאכלם של אנשי אסקדרונוֹ של דניסוב, מאחר שזה השבוע השני, שהיו נותנים להם ליום אך חצי ליטרה לאיש משיָרי הפכסמים, ותפּוחי-האדמה, שהובאו בפעם האחרונה, נשחתו מקֹר או העלו צמחים.

הסוסים נזונו זה השבוע השני בגגות-התבן, שהוסרו מעל הבתים, והיו רָעים למראה עד לגֹעל-נפש ומכסים עוד דלדולי שְׂעַר-החֹרֶף שלהם.

בכל הרעה הגדולה הזאת התנהגו אנשי-הצבא והאופי צרים גם בעת ההיא כבכל הימים; גם בעת ההיא היו ההוּזַרים, אף-על-פי שפניהם חָורו וצבו, ומעיליהם בָלוּ עליהם, מתיצבים למנין, הולכים להיטיב את ראשיהם, מפַרכּסים את סוסיהם מצחצחים את כלי-מלחמתם, נושאים תבן-גגות לסוסים במקום מספּוא, הולכים אל הדוָדים ללחם-הצהרים, אלא שהיו שָׁבים משם רעבים כשבאו ומלגלגים בעצמם על מזונם הנתעב ועל רעבונם. גם בעת ההיא היו אנשי-הצבא בשעת חפְשָׁם מציתים מדוּרות, מתחממים עֲרמִּים אצל האש, מעַשנים טבּק, בוזזים, צולים תפּוּחי-אדמה רקובים, שהעלו צמחים, ומסַפרים במעשי מלחמות פּוֹטיוֹמקין וסוּבוֹרוֹב או באגדות על-אודות אליוֹשה הרמאי או על-אודות מיקוֹלקה נער הכֹּהן.

האופי צרים דרו כבימים הקודמים שנים או שלשה יחדו בבתים פתוחים וַהֲרוּסים למחצה. הגדולים מאחיהם השתדלו למצֹא תבן ותפּוחי-אדמה, בכלל, להמציא מזון לאנשי-החיל, והצעירים עסקו כדרכם, אלה בכרטיסים (כסף נמצא בידיהם לרֹב, אף-על-פי שלא היה להם מה לאכול), אלה במשחָקים שאין עמהם שׂכר והפסד – ב“כלונסה קטנה” וב“עֲיָרוֹת קטנות”. במהלך הענינים בכלל דבּרו אך מעט, במקצת – מפני שלא ידעו מאוּמה בבֵרור, ובמקצת – מפני שהרגישו שלא מדעתם, שמהלך המלחמה בכלל רע ולא טוב.

רוסטוב דָּר עם דניסוב כקֹדם לזה, וידידוּתם גברה אחרי ימי-חפשם עוד יותר מבראשונה. דניסוב לא נשא על שפתיו שֵׁם איש מבית רוסטוב, אך על-פי הידידות המרבּה והחבּה היתרה, שהראה לו ראש-הגדוד, הרגיש רוסטוב, כי האהבה הנכזבה, שאהב ההוּזַר הזקן את נטשה, הועילה גם היא לחִזּוּק ידידותם. בבֵרור נראה, שהיה דניסוב משתדל למַעט כפי-האפשר להעמיד את רוסטוב בסכּנה וגונן עליו ושמח שמחה גדלה בכל פעם על שובו מתִּגרה בשלום בלי-פגע. באחת משליחיּוֹתיו מצא רוסטוב בכפר שומם, שבא שמה לבקש דגן לאנשים, משפּחת איש פולני זקן עם בנותיו, ויוֹנֵק לאחת מהן. כּלם היו עֲרמִּים ורעבים ולא יכלו ללכת משם ולא מצאה ידם לצאת אל מקום אחר. ויביאם רוסטוב אל מחנהו ויושיבם בבית-דירתו ויכלכלם שבועות אחדים, עד אשר התחזק הזקן. אחד מחבריו של רוסטוב התחיל משַׂחק בו בשעת שיחת-חלין על-דבר נשים ואמר עליו, כי ערום הוא מכּלם וכי לא נגד הישֶׁר הוא, שיקָרב את חבריו אל הפולנית היפה, הַמּצֶּלת על-ידו. ורוסטוב ראה עלבון לעצמו בהלצה זו ויקצוף קצף גדול וידבר אל האופיצר ההוא קשות הרבה כל-כך, שאך ביגיעה עלתה בידי דניסוב למנעם מדּוּאֶל. כאשר הלך-לו האופיצר, ודניסוב, אשר לא ידע גם הוא את דרכי רוסטוב עם אותה הפולנית, החל להוכיחו על רתחנותו, אמר אליו רוסטוב:

– אמֹר מה שתאמר… היא כאָחות לי, ואינני יכול לתאר לך, מה-קשה היה עלבוני… כי על-כן… בגלל זה…

דניסוב טפח לו על כתפו והתחיל מתהלך במהירות בחדר, מבּלי הביט אל פני רוסטוב, וכך היה רגיל לעשות ברגעי התרגשות.

– אכן רוח-שטוּת מיחדת היא למשפחת הרוס טובים, – אמר דניסוב, ורוסטוב התבונן, כי דמעות בעיני דניסוב.

טז

בחֹדש אפּריל באה רוח חיים בצבאות רוסיה, כי שמעו, כי בא הקיסר אל חיל-המלחמה. רוסטוב לא זכה לראות את בקור החַיִל על-ידי הקיסר בבַרטֶנשטֵין: הפבלוגרַדיים חָנוּ בַמערָכות הראשונות הרחק מאצל בַּרטֶנשטֵין.

תחת כפּת השמים חנוּ שם. דניסוב ורוסטוב דרו יחדו בבית-חמר חפור בידי אנשי-הצבא ומכסֶּה בענפים ובשִׁכְבַת אדמה מַדשיאה. וזה מעשה בית-החמר כמנהג הימים ההם: נֶחפּרה תעלה שרחבּהּ אמה רוסית וחצי, ואמתים עמקהּ, ושלש אמות וחצי ארכּהּ. מקצה התעלה האחד נעשו מעלות קטנות, והן היו מורַד-מָבוא לַבַּית. והתּעלה בעצמה היתה לחדר, ובחדר מקצה מזה מנגד למעלות, – בזמן שדרו בו בחדר מיחידי סגלה, כגון ראשי-אסקדרון, – הוּשׂם נֶסֶר על יתדות עומדות, וזה היה שלחן-הבית. לאֹרך התּעלה משני עבריה הוּסר העפר בגֹבה אמה רוסית אחת, וככה נוצרו שתי מטות ודרגשים מזה ומזה. התּקרה נעשתה על-מנת לשיוכלו לעמוד באמצע החדר, ועל מטה יכלו גם לשֶׁבת, אלא שהצרכו לשֵׁם-זה להיות סמוכים לשּלחן. לדניסוב, שהרגל בתפנוקים, יען כי אהבוהו בני אסקדרוֹנוֹ, היה עוד נֶסר אחד באמצע התּקרה, ובו לוח-זכוכית שבור, אבל מחבָּר בדֶבק. בשעת קֹר גדול הובאו אל המעלות (אל “חדר-הקבלה”, כמו שקרא דניסוב למחלקה זו) על טס-ברזל כְּפוּף-קְצָווֹת גחלי-אש ממדוכותיהם של אנשי-הצבא, ואז נהיה חֹם גדול כל-כך, שהאופי צרים, שנמצאו בכל-עת רבּים מהם אצל דניסוב ורוסטוב, ישבו בכָתנותיהם לעוֹרם.

בחֹדש אפּריל היה יום-מִשמר לרוסטוב. בשוּבו בשעה השמינית בבֹקר, אחרי בַלותו את הלילה בלי שֵנה, צווה להביא גחלי-אש, חִלף את לְבָנָיו השטופים בגשם, התפלל תפלה קצרה שלו וישתּ טה, וַיֵחַם לו, אחר סִדר את חפציו בקרן-זוית שלו ועל השלחן וישכב פרקדן ועליו אך כּתָּנתּו, ופניו אֲדמִּים מנשיבות הרוחות הקרים ומחֹם הגחלים יחד, וידיו תחת ראשו. בנחת-רוח זכר, כי בעוד ימים מעטים יעלוהו מעלה אחת בשְׂכַר מעשה-רִגּוּלוֹ האחרון, ויחכה לתשובת דניסוב, שיצא אל אחד המקומות, ורוסטוב רצה לדבּר עמו.

מאחרי האֹהל נשמע קול דניסוב, כשהוא גוער ומרעים, וברור היה, שבּא לכלל כעס. רוסטוב נטה אל החלון, לראות, מי בעל-דברו של דניסוב, וירא את הַוַּחְמִיסטר טוֹפּצֶ’יֶנְקוֹ.

– הלא צויתיך, שלא תתנם ללעוט את הַשֹּׁרש הזה, שהם קוראים לו מַשְׁקָאִי! – צעק דניסוב. – הן בעיני ראיתי זאת, לַזַרצ’וּק סחב והביא מן השדה.

– צַוה צויתי, אדוני הרם, – שומע אין לי, – ענה הַוַּחמיסטר.

רוסטוב חזר ושכב על מטתו ואמר בלבו בשמחה: “עתה ייגע ויעמול הוּא, ואני עשיתי את שלי, והנני שוכב – מה-טוב לי!” ואזניו שמעו מאחרי המחיצה, כי מלבד הַוַּחמיסטר דִּבּר שם גם לַברושקה, משרתו הזריז והרמאי קצת של דניסוב. לַברוּשקה ספּר מעשים בעגלות בפַכְסְמִים ובשוָרים, שראה בדרך בנסעו להביא צֵדָה.

ושוב נשמעה גערת דניסוב בלכתה הלֹך ורחֹק וקול דברו לאמר: “חֲבֹש! אל החבל השני!”

“אנה פניהם מוּעדות?” שאל רוסטוב בלבו.

בעוד חמשה רגעים נכנס דניסוב לתוך האֹהֶל, עלה ברגלים מטנפות על המטה, עִשֵּׁן שפופרתו בזעם, חגר רצועתו וחרבּו וישם פניו לצאת משם. על שאלת רוסטוב – אָנה? – השיב בזעם ובלשון לא-ברורה, כי יש לו דבר.

– ישפטני אלהים והקיסר הגדול! – אמר דניסוב בצאתו, ורוסטוב שמע שעטת פרסות סוסים אחדים, שהתחילו דוהרים ברפש, ולא שם לבו גם לחקור, אנה רכב דניסוב. הוא התחמם היטב בקרן-זוית שלו ויישן, ואך לפנות-ערב יצא מן האהל, ודניסוב עוד לא שב. הערב היה שעת-הוללות כבכל יום; מסביב לבית-החמר הסמוך שִּׂחֲקוּ שני אופיצרים עם יוּנקר אחד ב“כלונסה קטנה” ונטעו מתוך צחוֹק צנונות באדמת-הרפש הַמְרכָּכָה, ורוסטוב התחבר אליהם. באמצע המשחק ראו האופי צרים והנה עגלות קְרֵבוֹת אליהם: כחמשה-עשר הוּזרים רכבו אחריהן על סוסים דלי-בשר. העגלות, שהובלו בלוית ההוזרים, קרבו אל מקום אֲסוּרֵי-הסוסים, והמון הוּזרים כִּתְּרוּ אותן.

– ודניסוב התעצב כל היום, – אמר רוסטוב, – סוף-סוף. בא מָזוֹן.

– מה-טוב! – אמרו האופי צרים. – כמה גדולה השמחה לאנשים האלה!

במרחק מעט מאחרי ההוזרים רכב דניסוב, ושני אופיצרים מחיל הרַגלִים נלוו אליו, והוא נשא ונתן עמהם.

רוסטוב הלך לקראתו.

– אני מזהירך, רוטמיסטר, – דבּר אליו אחד משני האופי צרים, איש רָזֶה וקצר-קומה, שנראה בו, שנמלא חֵמה.

– הלא אמרתּי, כי לא אשיב, – ענה דניסוב.

– עתיד אתה לִתֵּן את הדין, רוטמיסטר, מעשה-אלמוּת הוא, כיצד נתפֹּשׂ עגלות-מזון משלנו! אנשינו לא אכלו זה שני ימים.

– ואנשַּׁי לא אכלו זה שני שבועות, – ענה דניסוב.

– חמס הוא, עָנֹש תֵּעָנש, אדוני! – שָּׁנה האופיצר הָרַגְלִי והגבּיה קולו מבראשונה.

– אבל אתּם מה לי ולכם? מה? – צעק דניסוב בחרות אפו פתאם. – אני אתן את הדין, ולא אתּם, ואתם אל-נא תזַמזמו פה, בעודכם חיים ושלמים, מַהְשְׁ! – נתן עליהם בקולו בהברתו המשׁנה.

– טוב אפוא! – צעק האופצר הקטן בלי ירֹא וּבלי נטות מפּניו – אם לֶחָמָס, הבה נראה…

– לאבדוֹן, מַהְשְׁ, חושה מהרה, בעודך תמים, – קרא דניסוב וַיַּסב פני סוסו אל מול פני האופיצר.

– טוב, טוב, – אמר האופיצר דרך-אִיּוּם ויהפוך את סוסו וירכב משם בדהָרה, רָכֹב והַרתֵּעַ על המרדעת.

– כֶּלֶב על גָּדֵר, כלב חי על גדר, – קרא אחריו דניסוב את קריאת-הלגלוג היותר קשה של פָּרָשׁ על רַגְלִי רוכב ויקרב אל רוסטוב ויתן קולו בצחוק.

– תפשתי מאשר לָרַגְלִים, תפשתי בחזקה את הטרַנספורט! – אמר דניסוב. – האם נתּן לאנשינו למות ברעב?

העגלות, אשר קרבוּ אל ההוזרים, נועדו בשביל גדוד-רגלים, אך כאשר נודע לדניסוב מפי לַברוּשקה, כי טרַנספּוֹרט זה הולך לבדו, תְּפָשׂוֹ דניסוב עם ההוזרים בחזקה. ביום ההוא נתּנוּ לאנשים פַּכְסָמִים ככל אשר שאלה נפשם, וגם לאסקדרונים אחרים העניקו מהם.

ביום השני קרא ראש-הגדוד לדניסוב ובעינים מכסות באצבעות ידיו המפֹרָדות אמר אליו: “אני כָּכָה אביט אל זאת, אינני יודע מאומה ולא אתבּע איש לדין; אבל איעצך לרכּוב אל השטַבּ ולתקן שם במחלקת-הכַּלכּלה את הענין ולחתּום, אם אפשר, שנתקבל כך וכך; אם אין, הלא נרשמה הדרישה על חשבּונו של גדוד-הרגלים, והדבר יֵחָקר, ואפשר שרעה תהיה באחרונה”.

דניסוב יצא מעל פניו וירכב מיד אל השטַבּ ובלב שלם אמר לעשות כעצת ראש-הגדוד. בערב שם בדניסוב אל מערת דירתו במצב, אשר עוד לא ראהו בו רוסטוב מימיו. באותה שעה לא יכול דניסוב לדבּר, ונשימתו כבדה כדֵי להֵחנק. כאשר שאלוֹ רוסטוב, מה היה לו, בטא בקול צרוד ורפה אך גדופים ודברי-אִיום, אשר לא יכול איש להבינם.

רוסטוב נבהל מֵראות וייעצהו לפשֹׁט את בגדיו ולגמוע מעט מים וישלח לקרֹא לרופא.

– לתבעני לדין הם אומרים על מעשה-חמס – אויה! הבה עוד מים, – יתבעו ויָדִינו למו, ואני אכה את הנבלים כל ימי וגם לקיסר אֹמר כן. הבו קרח, – אמר אגב-אורחא.

רופא-הגדוד בא ויאמר, כי נחוץ להקיז דם. קערה עֲמקָּה נמלאה דם שחור מתוך זרועו השעירה של דניסוב, ורק אחרי-כן יכול לספּר את כל אשר קרהו.

– באתי, – ספּר דניסוב. – “והיכן השר?” שאלתּי וַיּוֹרוּני. “רצונך להמתין קצת?” – “עבודת-משמרת לי שלשים תחומים עברתּי, אין לי פנאי להמתין. לך והגד”, טוב, יצא אלי אותו הראש, הגנב הראשי, והנהו מדַבּר אלַי תוכחות: “חמס הוא!” – “חומס הוא – אמרתּי לו – לא מי שלוקח ומאכיל את אנשיו, כי-אם מי שלוקח ונותן לתוך כיסו”. – “הואל-נא וּשתֹק”. – “טוב”. – “לֵךְ וחתֹם אצל הקומיסיונֶר, – אמר לי, – ודינך יִמָּסר להנהגת-הגדוד”. באתי אל הקו מיסיוֹנר, והנה אצל השלחן… מי יושב? הגע בעצמך!… מי הוא המעַנה את נפשנו ברעב, – צעק דניסוב ויך באגרוף ידו החולה על השלחן בכֹח גדול כל-כך, שעוד מעט ונפל השלחן, והכוסות רקדו על-גבּו, – טֶליַנִּין!!… “מה-זאת, אתה מעַנה אותנו ברעב?!” אחת ושתים על סנטרו, יפה עלה הדבר כל-כך… “הוי, כזה וכזה”, והַחִלּוֹתִי להמטיר. אכן שבעתּי נקם, אמת הדבר, – צעק דניסוב ויגַל שִׁניו הלבנות בצחוק גיל וזעם מתחת לשפמו השחור. – הרֹג הרגתּי אותו, אִלו לא הוציאוהו מידי.

– אך למה-זה תצעק, הֵרָגע, – אמר רוסטוב. – הנה הדם חוזר ושותת. הַמתּינה, צריך לְחַדֵּשׁ את החִבּוּשׁ.

דניסוב חבַּשׁ שנית והשכַּב לישון. וכשנעור ביום השני, היה שמח ושוקט.

אך בצהרים בא הדיוטנט שבגדוד אל אֹהל דניסוב ורוסטוב בפנים מלאים דאגה ועצב ובהבּעת צער גדול שָּׂם לפניהם גליון ערוך אל הַמַּיּוֹר דניסוב מאת ראש-הגדוד ובו שאלות על-דבר המעשה שהיה אתמול. האדיוּטנט הגיד להם, כי אפשר שירע הענין מאד, כי נועדה וְעָדה צבאית וכי על-פי מה שנוהגים עתה להחמיר בדיני גזלה ופריקת-עֹל בצבא, אפשר שבמדת-הרחמים יִגָּמר דינו להסירו מאופיצר.

על פי טענות הנעלבים נראה, כי אחרי תפישת הטרנספורט בא המיוֹר דניסוב בשעת שכּרותו אל ה“אָבּער-פּראָוויאנט-מייסטער” מבּלי הִקָּרֵא וקרא לו לזה גַּנָּב וְאִיֵם עליו שֶׁיַּכֵּהוּ, וכשהוציאוהו משם, רץ אל לשכת-הסופרים וְחָבַל בשני פקידים וגם הִקִּיעַ זרועו של אחד מהם.

כאשר הוסיף רוסטוב בגלל זה לשאלו על-דבר המעשה, אמר דניסוב בצחוק, כי נדמה לו, שבאמת נזדמן לידו גם איש אחר, אבל כל זה הבל וריק, כי לא תעלה על דעתו לדאֹג בפני כל נתינת-דין וכי אם יזידו הנבלים האלה להקניטו, ישיב להם תשובה, שיזכְּרוּהָ ולא ישכְּחוּהָ לעולם.

דניסוב דבּר דרך-בוז על כל אותו הענין, אבל רוסטוב ידע אותו היטב ויבן, כי חרד לבו מפני המשפט (אך כסה זאת מרֵעיו) והצטער הרבה על הדבר הזה, אשר היה עלול בודאי להביא לידֵי תוצאות רעות. בכל יום באוּ אגרות-שאלות ותביעות לבוא לבית הדין, ובאחד לחֹדש מַאי נצטוה דניסוב למסור את האסקַדרון לגדול שבמשׁעְבָּדים לו ולבוא אל שטַבּ-הדיביזיה ולהצטדק על מעשה-האלמוּת שעשה בועָדה הכלכלית. בערב שלפני היום ההוא רִגֵּל פּלַטֹוב את מערכות האויב בשני גדודי קוזקים ושני אסקדרוני הוּזרים. דניסוב יצא על סוסו אל מחוץ לשוּרת הצופים כדרכו להתהדר באֹמץ-לבּו. אחד מכדורי המורים הצרפתים נִחַת בחֶלקהּ העליון של אחת מרגליו. אפשר שבשעה אחרת לא היה דניסוב נפרד מן הגדוד בגלל פצע קל כזה, אבל עכשיו השתמש במקרה הזה וַיִּמָּנע מֵהֵרָאוֹת לפני הדיביזיה וילך-לו אל בית החולים.

יז

בחֹדש יוני היה הקרָב הפרידלַנדי; בו לא השתתפו הפַּבלוֹגְרַדיים, ואחריו הכרז מיד שלום זמני. רוסטוב, אשר קשתה עליו מאד פרֵדת ידידו ולא ידע מה היה לו מיום צאתו ואשר דאג למהלך דבר משפטו ופצעו של זה, השתמש בשעת השלום ויבקש וינתן לו רשיון ללכת אל בית-החולים לבקר את דניסוב.

בית-החולים נמצא בעירה פרוסית קטנה, שנחרבה פעמַים בידי חֵילוֹת רוסיה וצרפת. באשר היה הדבר בקיץ, בימים שהַשָּׂדוֹת פורחים והוד ונֹעם מסביב, עשה מראֵה העירה הקטנה הזאת, בגגותיה ובגדרותיה ההרוסים, במבואותיה המטנָּפים, ביושביה הלבושים קרעים ובאנשי-הצבא השכּורים והחולים המשוטטים בה, רֹשם קשה ביותר.

בבית-אבנים, בחצר עם שארית חלקי גָדֵר הרוסה, עִם שיוּרי מסגרות-חלונות וזכוכיות שבורות, נתיחד מקום לבית-החולים. אנשי-צבא אחדים, מחבָּשים, חִוְרֵי-פנים ונפוחים, טִיְלוּ וישבו בחצר בַּחַמָּה.

רוסטוב אך נכנס בפתח הבית וריח רְַקב-בשר ובית-חולים עלה באפו מכל עבָרים. על המעלות פָּגע בדוקטור צבאי רוסי, שהחזיק סיגַרה בפיו. אחרי הדוקטור הלך חובש רוסי.

– הן לא אוּכל לגזור את נפשי לגזרים, – אמר הדוקטור; – בֹּאָה בערב אל מַקַּר אלכּסֵיֶביץ', שם תמצאני.

החובש שאל אותו עוד דבר.

– כן אפוא! עשֵׂה כטוב בעיניך! האם לא אחד הוא? – בין-כה ראה הדוקטור את רוסטוב עולה במעלות. – ואתה, אדוני הנכבד, מה לך פֹּה? – אמר אליו. – אתה מה לך פה? אולי מאשר לא פגע בכך כדוּר, אתה חפץ להִפָּגע בטיפוּס? בית-מצֹרעים פה, חביבי.

– במה? – שאל רוסטוב.

– טִיפוּס, חביבי. כל העולה – מות ימוּת. רק שנינו לבדנו, אני ומַקֵּיֶב (הוא רמז בידו על החובש), מטפּלים פה. כבר מתו פה מאחֵינו חמשה דוקטורים. חָדָש כי יִסָּפַח, בשבוע אחד יבוא קִצּוֹ, – אמר הדוקטור בקֹרת-רוח מגלָּה. – לדוקטורים פרוסים קראנו, אך אין בני-בריתנו אוהבים זאת.

רוסטוב אמר לו, שרצונו לראות את הַמַּיּוֹר דניסוב, השוכב פה.

– ידֹּע לא ידעתי, שמֹע לא שמעתי, חביבי. הגע בעצמך, שלשה בתי-חולים בידי לבד, יותר מארבע מאות חולים! טוב לנו, שנשים צדקניות פרוסיות שולחות לנו קהוה וּכְתִיתִים, כל-אחת שתי ליטראות לחֹדש, בלעדיהן לא יכולנו עשות מאומה. – הוא צחק. – ארבע מאות, חביבי; ועוד שולחים לי חדשים. הלא יש ארבע מאות? מה? – פנה הדוקטור אל החובש.

החובש נראה כאיש אשר כלה כֹחו מרֹב עבודה. נכּר היה בו, שקצרה רוחו לחכות, עד שילך-לו הדוקטור הזה, שהִרבה לפטפט בפעם הזאת.

– המַּיּוָר דניסוב, – שָׁנה רוסטוב, – הוא נפצע על-יד מוליטֶן.

– כמדמה לי, שֶׁמֵּת. מה תאמר, מַקֵּיֶב? – שאל הדוקטור את החובש במנוחה.

אבל החובש לא אִשֵּׁר את דברי הדוקטור.

– הוא אָרֹךְ, אדמדם? – שאל הדוקטור.

רוסטוב תאר לו את מראהו של דניסוב.

– היה פה, היה איש אשר כזה, – אמר הדוקטור כמו בשמחה, – הוא, כנראה לי, מֵת. אבל חקֹר אחקוֹר, רשימות היו בידי. הבידך הן, מַקֵּיֶב?

– הרשימות בידי מַקַּר אלכּסֵיאיץ', – אמר החובש. – אולם סורה-נא אל חדרי האופי צרים, וראית בעיניך, – הוסיף בפנותו אל רוסטוב.

– אכן טוב אשר לא תלך, חביבי, – אמר הדוקטור, – פן תשאר פה גם אתה.

אבל רוסטוב השתּחוה לדוקטור ויבקש מאת החובש, כי יובילהו שמה.

– חלילה לך, אפוא, להתאונן עלי, – נתן הדוקטור קולו מתחת למעלות.

רוסטוב והחובש נכנסו למסדרון.

ריחו של בית-חולים חָזַק במסדרון האפל הזה כל-כך, שֶׁנֶּחְפַּז רוסטוב לשים ידו על חטמו והזקק לעמוד קצת, כדי להחליף כֹּח וללכת הלאה. מימִינו נפתחה דלת, ומשם נסתמך ויצא על פלָכים איש רזה וְכָתֹם, יחף ולבוש לבנים בלבד. האיש ההוא נשעַן על האַסקפָּה ויבט בעיני-קנאה נוצצות אל העוברים עליו. בעד הפתח ראה רוסטוב, כי חולים ופצועים שכבו שם, אלה על הקרקע, אלה על תבן ואלה על אדרות.

הצבא הפשוטים. הריח, שהרגל בו קצת במסדרון, חָזַק פה עוד יותר. אותו הריח שנָּה פה מעט והרגש בו היטב, שֶׁפֹּה מקורו.

בחדר ארֹך, מוּאר באור השמש דרך חלונות גדולים, שכבו חולים ופצועים בשתי שורות ומַעבר ביניהן, וראשיהם אצל הקירות מזה ומזה. רבָּם היו מטֹרפי-דעת ולא שמוּ לב אל הנכנסים. כל אותם, שהיתה דעתם מישֶּׁבת עליהם, זקפו קצת או הרימו את פניהם הדלים והכּתמים, וכלם כאחד הביטו אל רוסטוב בלי גרוע עין ממנו ובהבּעת תקוה ותלונה וקרנאת חולים בבריאים. רוסטוב עבר לאמצע החדר והציץ אל פתחי החדשים הסמוכים, הפתוחים לרוָחה, ומשני העבָרים ראה גם שם ככל מה שראה פה. ויעמוד ויפן כה וכה בלי דַבּר דבר. כזאת לא שִׁער מימיו לראות. לפניו, סמוך לו מאד, שכב חולה אחד על הרצפה כמעט לרחבּו של המעבר התיכון, ולפי-הנראה מתּספּרתּו היה קוזק. אותו קוזק שכב פרקדן וידיו ורגליו הגדולות פרושות הנה והנה, פניו אדמו כדם, עיניו נִטו לאחוריהן לגמרי ורק הלֹבֶן שבהן נראה מתּוכן, ועל רגליו היחפות וידיו, אשר אדמו עוד, צָבו ונתעגלו גידיהן כעבותים מתוחים. ברגע ההוא התנגף ערפּו ברצפה ובקול צרוד בִּטֵּא איזו מלה והתחיל חוזר ומְבַטְּאָהּ. רוסטוב הטה אזנו ויקשב, והבְרַר לו, מלה זו מה היא. אותה המלה היתה: “לִשְׁתּוֹת – לשתּוֹת!” רוסטוב פנה כה וכה על-מנת למצֹא את האיש, אשר יוכל להשכיב את החולה הזה כראוי לו ולתת לו מים.

– מי שומר פה את החולים? – שאל רוסטוב את החובש.

כרגע יצא מן החדר הסמוך איש-צבא פוּרְשְׁטַדטי, שהיה משרת בבית-החולים, ויקרב בצעדי-און מסדרים ויזקוף קומתו לפני רוסטוב.

– שלום עליך, אדון נעלה! – קרא האיש בקול וילטֹש עיניו לרוסטוב, כי חשב אותו, כנראה לשר בית-החולים.

– קחהו מזה, תנה לו מים, – אמר רוסטוב וירמוז על הקוזק.

– שומע עבדך, אדון נעלה, – אמר האיש בנחת-רוח וילטֹש עיניו וזקוֹף קומתו עוד יותר, אך לא זז ממקומו.

“אין כל עצה פה”, אמר רוסטוב בלבו וַיורד עיניו, וכבר אמר לצאת אך הרגיש מַבָּט מסבּיר מְכוֹנָן אליו מִיָּמִין וַיַּסֵּב עיניו שמה. כמעט בתוך קרן-הזוית ישב על אדֶּרת איש-צבא זָקֵן בעל פנים כתמים כפני מת גמור, צנומים ונזעמים, וזָקָן לָבָן אשר לא גלַּח, ויבט אל רוסטוב הבטה שאינה פוסקת. והחולה הסמוך לו לזקן לחש לו לזה איזה דבר ורָמז על רוסטוב. ויבן רוסטוב, כי נכון הזקן לבקש ממנו דבר, ויקרב אליו וירא, כי רק רגל אחת כפופה תחתיו ושנית לא היתה לו למעלה מהארכובה. שכנו השני של אותו הזקן, אשר שכב בלי-נוע רחוק ממנו, וראשו מוטל כאבר מדלְדָּל, היה איש-צבא צעיר, ולֹבֶן-שַׁעוה על פניו חרומי-האף המכסים עוד בהרות-קיץ, ועיניו נטויות לאחור תחת ריסיהן. רוסטוב שָׂם עיניו על איש-הצבא הֶחָרוּם הזה וקֹר עבר את גבּו.

– הלא כמדמה לי, הוא… – פנה רוסטוב אל החובש.

– מה-מאד בקשנו, אדון נעלה, – אמר הזקן ולחיו התחתונה רעדה. – הוא גוע עוד בבֹקר. הלא גם אלה אנשים, ולא כלבים…

– הבה נלכה, – אמר רוסטוב בחפּזון וַיּוֹרֶד עיניו ויתכַּוֵּץ ויתאמץ ויעבור מבּלי הָסֵב לב עליו בין שורות העינים האלה, עיני תלונה וקנאה המְכוֹנָנוֹת אליו, ויצא מן החדר.

יח

אחרי עברם דרך המסדרון הוביל החובש את רוסטוב אל מחלקת האופי צרים, והיא שלשה חדרים, שחלונותיהם פתוחים. בחדרים האלה עמדו מִטות, ואופי צרים פצועים וחולים שכבו וישבו עליהן. מקצתם התהלכו בחדרים האלה בלבוש חולים. הראשון, שנזדמן לפני רוסטוב בחדרי האופי צרים, היה איש קטן, דל-בשר וחסר-יד, ומנצפת-חולים על ראשו ומעיל-חולים עליו מקטֹרת בין שִׁניו, והוא התהלך בחדר הראשון. רוסטוב נתן עיניו בו ויתאמץ לזכּור, איפה ראהו.

– זה המקום אשר הִקְרָנו אלהים, – אמר האיש הקטן. – טוּשין, טוּשין, התזכור, כי הובלתּיך על-יד שֶׁנְגְרַבֶּן? וממני חתכו חתיכה קטנה, זאת היא… – אמר בצחוק קל וירמוז על השרוול הריק שבלבוּשו. – את וַסילי דמיטרִיֶּביץ' דניסוב אתה מבקש, – משכנינו הוא! – אמר טוּשין, בהִודע לו, אל מי בא רוסטוב. – פֹּה, פֹּה, – וטוּשין נִהֲגָהוּ אל חדר אחר, שנשמעו משם קולות צוחקים.

“ואיככה יוכלו לא רק לצחוק, איככה יוכלו לחיות פה?” שאל רוסטוב בלבו, והוא עוד הרגיש את ריח בְּשַׂר-הָרָקָב, אשר בא אל קרבּו בהיותו במחלקת החולים הפשוטים, ועוד ראה לפניו את מבטי-הקנאה, אשר לווּהו משני העבָרים, ואת קלסתר-פניו של אותו הצעיר ואת עיניו הנטויות לאחור.

דניסוב, ראשו מכסה בשמיכה, ישן על-משכבו, אף-על-פי שהגיעה השעה השתים-עשרה.

– אַה, הוסטוב? שלום, שלום! – קרא קול גדול כדרכּו בגדוד. אך רוסטוב ראה לדאבון נפשו, כי מאחרי הצהלה והעליצוּת הזאת, שהוא רגיל בה, נשקף מין רגש חדש קשה ומסתָּר גם ברשמי פניו, גם בקולו גם בדבריו של דניסוב.

פצעו הקל עוד לא החל להרָפא, אף-על-פי שעברו ששה שבועות תמימים מיום הִפָּצְעוֹ. פניו חורו וצבו כפני שאר החולים. אך לא על זה השתומם רוסטוב; הוא השתומם על כי כמעט לא שמח דניסוב לקראתו ולא צחוק טבעי צחק בבואו לפניו; גם לא שאלו דניסוב לא לשלום הגדוד ולא למהלך הענינים בכלל; וכאשר דבּר רוסטוב בזה, לא הקשיב דניסוב לדבריו.

גם ראה רוסטוב, כי לא נָעַם לו לדניסוב, כשהזכירו לפניו את הגדוד ובכלל את החיים האחרים, את חיי-החֵרות שמחוץ לבית-החולים. הוא כמו התאמץ לשכּוח את החיים הקודמים האלה, ורק דבַר משפטו עם פקידי מחלקת-הכלכלה העסיק אותו. כאשר שאלהו רוסטוב מה מצב דבַר משפטו, הוציא מִיַּד מתחת הכר אשר למראשותיו את הניָר, אשר בא אליו מהועדה ואת תשובתו הטיוּטָאית עליו. כשהתחיל לקרא את תשובתו, בא לכלל התעוררות וביחוד הדגיש באזני רוסטוב את העקיצות, אשר הביע בה לאויביו. חבריו החדשים של דניסוב, שוכני בית-החולים, שבראשונה סבבו את רוסטוב, באשר היה להם פנים חדשות מתוך העולם המרוָּח, התחילו מתפזרים מעט מעט, כשהתחיל דניסוב קורא מעל הניָר שלו. בפניהם ראה רוסטוב, שכּל האדונים האלה כבר שמעו את המעשה הזה לא אחת ולא שתים וכבר קָצה נפשם בו. רק שכנו הקרוב אליו במשכבו, אוּלן בעל-בשר, ישב על מטתו והרעים פּניו ועִשֵּׁן מקטרתו, וטוּשין הקטן וחסר-היד הוסיף להקשיב במנוד-ראש של התנגדות. באמצע הקריאה נכנס האוּלַן לתוך דבריו של דניסוב.

– ואני אומר, – אמר האולן בפנותו אל רוסטוב, – יש לבקש חנינה מהקיסר ולא יותר. עתה נשמע, שעתידים לתת מתנות גדולות, ובודאי יסלחו…

– עלי לבקש מהקיסר! – אמר דניסוב בקול, אשר התאמץ להכניס בו את חמת-רוחו והתלהבותו הקודמות ואשר לא נשמעה בו באמת אלא רגזנות שאין תועלת בה. – מה אבקש? אלו הייתי שודד, הייתי מבקש חנינה, אבל אני נדון על כי אני מפרסם את השודדים. יבואו וידינוני, אני לא אירא מפני איש: אני עבדתּי באמונה לקיסר ולארץ-מולדתו ולא שלחתי את ידי בגנֵבה! ואותי יאמרו להסיר, ואני… שמע-נא, כך אני אומר להם בפֵרוש, אלה דברי: “אלו הייתי מגַנֵּב מנכסי הממשלה”…

– כתוּב הוא בהשׂכּל, זה ודאי, – אמר טוּשין. – אך לא בזה תלוי הדבר, וַסילי דמיטריץ‘, – וגם הוא פנה אל רוסטוב, – צריך להכּנע, והנה וסילי דמיטריץ’ אינו רוצה. הלא האוידיטור אמר לך, כי דין קשה דינך.

– וְיַעבור עלי מָה, – אמר דניסוב.

– הנה האוידיטור ערך לך כתב-בקשה, – הוסיף טושין, – ועליך לחתּום ולשלוח. להם (טושין רמז על רוסטוב) יש בודאי מידָּע תַּקִּיף בשטַבּ. אין לך מקרה טוב מזה.

– הלא אמרתי, כי חלילה לי להתכחש, – נכנס דניסוב לתוך דבריו וַיוסף לקרא את כתב-תשובתו.

רוסטוב לא נועז לדבּר על לב דניסוב, אף-על-פי שלבו אמר לו, כי אין טוב לו מעשות את עצת טושין ושאר האופיצרים, ואף-על-פי שהיה חושב את-עצמו למאשָּׁר, אלו יכול להיות לעֵזר לדניסוב, אבל הוא ידע את עֹז רצונו של דניסוב ואת חֹם לבו הישר.

כשנגמרה קריאת ניָרותיו המלאים עקיצות, שנמשכה יותר משעה תמימה, לא אמר רוסטוב מאומה, ויבַלה את שאר שעות היום ההוא ברוח נכאה מאד בין חבריו החולים של דניסוב, שחזרו ונאספו מסביב לו, ויספר באזניהם מה שֶׁיָּדע וַיִּשמע מה שֶׁסִּפּרו לו הם. ודניסוב החריש בפנים זועפים כל הערב ההוא.

בשעה מאחרת בערב קם רוסטוב ללכת וישאל את דניסוב, אם אין לו מה לבקש מאתו שיעשה לו.

– אכן, המתֵּן לי מעט, – אמר דניסוב ויתן עיניו באופיצרים ויוצא את ניָרותיו מתחת כָּרו ויגש אל החלון, אשר עמדה עליו קסת, וישב לכתּוב.

– נראה, שאין לָדִין הרבה עם תקיפים, – אמר בסורו מאצל החלון ויתּן קונבֶרט גדול ליד רוסטוב, בו הוּשׂם כתב-בקשה על שֵׁם הקיסר, שנתחבר על-ידי האוידיטור, בקשת-חנינה, בלי כל רמז לחטאיה של מחלקת-הכלכלה.

– מסר-נא, נראה…

דניסוב לא סִיֵּם דברו ויצחק צחוק קל חולני ומעשֶּׂה.

יט

רוסטוב שב אל גדודו ויגד לראש-הגדוד מה מצב משפטו של דניסוב ויסע לטילזיט והמכתב אל הקיסר בידו.

בשלשה-עשר יום ליוּני נועדו שני הקיסרים, הצרפתי והרוסי, בטילזיט. בוריס דרוּבֶּצקוֹי בקש מאת התַּקיף, אשר הָעמד דרוּבֶּצקוי אצלו, שימנוהו בין בני-הלויה העתידים להִמצא בטילזיט.

– חפץ אני לראות את האדם הגדול, – אמר בדבּרו בנפּוליון, אשר היה קורא לו עד העת ההיא בּוּאוֹנַפַּרטֵי, כמו שקראו לו כל חבריו.

– כַּונתך: בּוּאוֹנַפַּרטי? – אמר אליו הגנרל בבת-צחוק.

בּוריס שָׂם עיניו דרך-שאלה על הגנרל שלו ויבן כרגע, כי הוא כמנַסה אותו דרך-צחוק.

– אדוני הנסיך, כַּונתי: הקיסר נפּוליון, – ענה בוריס. הגנרל טפח לו בבת-צחוק על כתפו.

– עתיד אתה לגדולות, – אמר לו הגנרל ויקחהו עמו.

בּוריס היה אחד מן המעטים, שנמצאו על הַנֵּימַן ביום פגישת הקיסרים; הוא ראה את הרפסודות המקשָּׁטוֹת בסבכי אותיות, את רכיבת נפוליון לפני הגבַרדיה הצרפתית מעבר לנהר ואת פניו המלאים מחשבות של הקיסר אלכסנדר בשבתּו במלון על שפת הנימן, יָשֹׁב והמתּן לביאת נפּוליון; הוא ראה את ירידת שני הקיסרים אל הסירות ואת הליכת נפּוליון, שמשום שסירתו הגיעה ראשונה אל הרפסודה, עלה והלך בצעדים מהירים לפנים ויפגֹש את אלכסנדר ויתן לו ידו, ואת כניסתם שנכנסו שניהם לתוך האֹהל. בּוריס נהג, מאז נכנס לעולמות העליונים, להתבונן היטב במה שנעשה מסביב לו ולרשֹׁם הכּל. בימי פגישת הקיסרים בטילזיט היה שואל וחוקר לשמות האנשים, אשר באו עם נפּוליון, ולמעילי-השרד אשר היו עליהם, ומקשיב בשום לב אל הדברים, שנאמרו מפי נכבדי-הארץ. כשנכנסו הקיסרים לאותו האֹהל, שָׂם בּוריס עיניו מיד על שעונו ולא שכח לעשות כן גם בשעת יציאתו של אלכסנדר מן האֹהל. הראיון נמשך שעה וחמשים ושלשה רגעים, וזאת רשם בערב ההוא בתוך יתר המעשים, שהרגיש בהם ערך היסטורי. מאשר מעטו מאד בני-לויתו של הקיסר במקום הזה, היה דבר חשוב מאד לרודף אחרי הגדלה שבעבודת-הממלכה להִמצא בטילזיט בשעת פגישת הקיסרים, ובוריס הרגיש בבואו לטילזיט, שבאותה שעה נעשה מצבו איתן. לא רק ידעו אותו שם, כי-אם גם הסכינו לראותו והרגלו בו. שתי פעמים נשלח אל הקיסר בעצמו, ובזה נודע בפניו לקיסר, וכל המקֹרָבים לא רק לא התרחקו מאתו כבראשונה, בחשבם אותו לפנים חדשות, כי-אם גם היו תמהים, אלו לא נמצא בתוכם.

בּוריס דר יחד עם גרף פולני, ז’ילינסקי שמו, שהיה גם הוא אדיוטנט. ז’ילינסקי, איש פולני שנתחנך בפריז, היה עשיר, אוהב גדול לצרפתים, וכמעט בכל יום ויום מימי שבתּם בטילזיט נאספו במעון ז’ילינסקי ובוריס אופיצרים צרפתיים מחיל הגבַרדיה ומהשטַבּ הראשי הצרפתי לסעדות צהרים ובֹקר.

בעשרים וארבעה ליוני עשה הגרף ז’ילינסקי, שתָּפוֹ של בּוריס בדירה, סעדת-ערב למידעיו הצרפתיים. אל הסעדה הזאת בא אורח הגון אחד מאדיוטנטיו של נפוליון, אופיצרים אחדים מחיל הגבַרדיה הצרפתית ונער צעיר, בן משפּחה אריסטוקרַטית נושנה צרפתית, שהיה פַּז' לנפּוליון. ובעצם היום ההוא בא רוסטוב לטילזיט בערב, כדי שלא יכירוהו, בלבוש אדרח, וילך אל בית-דירתם של ז’ילינסקי ובוריס.

בלב רוסטוב וכן בלב כל החיל שהלך רוסטוב משם עוד לא נגמר כלל אותו שנוי ההתיחסות לנפוליון ולצרפתים, שנהפכו מאויבים לאוהבים, שנהיה במעון הראשי ובלב בוריס. בקרב החיל עוד נשאר הרגש המעֹרָב, רגש החֵמה והבוז והיראה מפני בונפּרטי והצרפתים. עוד לפני ימים מעטים נחלק רוסטוב על אופיצר קוזַקי מאנשי פלַטוב, בדבּרם זה עם זה, ואמר, כי אִלו נלקח נפוליון בשבי, היו נוהגים בו לא דין קיסר, כי-אם דין חוטא. עוד לפני ימים מעטים התלהב רוסטוב, בפגשו בדרך ראש-גדוד צרפתי פצוע, והביא לו ראיות, שאי-אפשר לשלום בין קיסר יורש-עצר ובין בונפּרטי הפושע. על-כן היה מְשׁנֶּה בעיני רוסטוֹב למצֹא בבית בּוריס אופיצרים צרפתים באותם המעילים שהרגל להשקיף עליהם מתוך שורת הצופים הרוכבים. הוא אך רָאָה אופיצר צרפתי, שיצא מפתח אחד מבפנים, ורגש-המלחמה הזה, רגש-השנאה, שהתעורר בו מדי פעם בפעם למראה איש-מלחמתו, תקפוֹ פתאם, ויעמוד על המפתן וישאל רוסית, אם פה ידור דרובּצקוי. בּוריס שמע קול זר בפרוזדור ויצא לקראתו. ברגע הראשון, כשהכיר את רוסטוב, הביעו פניו מֹרת-רוח.

– אַה, אתה הוא, אשמח מאד, מאד אשמח לראותך, – אמר עם-זה בצחוק קל ובהתקרבו אליו. אבל רוסטוב רָאָה את תנועתו הראשונה.

– כמדמה לי, שלא בשעה רצויה, – אמר רוסטוב, – אך לא באתי אלא משום שיש לי ענין, – אמר בקרירות.

– לא, אני רק מתפַּלא, איככה באת מן הגדוד. – כרגע אבוא אליך, – פנה לקול קורא אליו.

– רואה אני, שבאתי בשעה שאיננה רצויה, – חזר ואמר רוסטוב.

הרֹשֶם של מֹרת-רוח נמחה מעל פני בורסי; במנוחה מיחדה, כמי שהספיק לעַיֵּן בדבר ולגמור מה לעשות, אחז בשתיידיו של רוסטוב ויובילהו אל החדר הסמוך. עיני בוריס הביטו אליו במנוחה ובבטחה, אבל כמו פֹרַשׂ עליהן דבר, כאלו איזה מעטה שקוף – המשקפים הכחלים של מנהגי דרך-ארץ – הושם עליהן. כך נדמה לרוסטוב.

– חדל-נא, מה לך, האתה תבוא אלי בשעה שאינה רצויה, – אמר בוריס.

בוריס הֱביאו אל החדר, שנערך בו השלחן לסעדת-הערב, ויקרבהו אל אורחיו ויקרא בשמו ויגד להם, כי לא אזרחי הוא, כי-אם אופיצר הוזרי, אחד מאוהביו הישנים.

– גרף ז’ילינסקי, לֶה קוֹנט נ. נ., לֶה קַפִּיטֶן ס. ס., – קרא בורסי בשמו אורחיו. רוסטוב הביט אל הצרפתים בפנים זועפים וישתּחו כפורע את חובו ולא דִבּר דבר.

ז’ילינסקי קבל, כפי-הנראה, לא בשמחה את הפנים החדשות, את הרוסי הזה, בחבורתו ולא אמר לרוסטוב מאומה. בוריס כאִלו לא התבונן במבוכה, שנהיתה על-ידי הפנים החדשות, ובאותה המנוחה הנעימה והמסכה השקופה הנסוכה על עיניו, שֶׁקִּדֵּם בהן את פני רוסטוב, התאמץ לפחת רוח-חיים בשיחה. אחד מהצרפתים פנה בנמוסיות הנהוגה בצרפת אל רוסטוב, אשר החריש ולא פתח פיו, ויאמר אליו, כי בודאי בא לטילזיט על-מנת לראות את הקיסר.

– לא, כי דָבר לי פה, – השיב רוסטוב בלשון קצרה.

רוסטוב בא לכלל קפֵדה מיד אחרי ראותו, כי פני בוריס זועפים, וכדרך כל איש, בשעה שרוחו סרה, נדמה לו, שהכּל מבּיטים אליו בקצת איבה ושהוא לשטן לַכֹּל – ובאמת היה לשטן לכל הנמצאים בחדר, ורק הוא לבדו לא השתתף בשיחה הכללית שנתחדשה; ובשביל-מה הוא יושב בזה? – שאלו עיני האורחים במבטיהן, שזרקו עליו. הוא קם ויגש אל בוריס.

– אבל מפריעך אני, – אמר אליו בלחש, – נלכה-נא ונדברה בעניננו, ואחר אלך מזה.

– לא כן, אין דבר, – אמר בוריס. – אולם אם עיף אתה, נלכה-נא אל חדרי, ושכבתּ לנוּח.

– באמת…

שניהם באו אל חדר קטן, אל חדר-משכבו של בוריס. רוסטוב לא ישב והתחיל מסַפּר לו מיד בהתרגזות – כאלו חטא בוריס לפניו חטאה גדולה או קטנה – את דבר משפטו של דניסוב, וישאלהו, אם הוא יכול ורוצה לבקש מלפני הקיסר על דניסוב על-ידי הגנרל שלו ולמסור על-ידו את מכתב-הבקשה אל הקיסר. כאשר נשארו לבדם, הברר לרוסטוב בפעם הראשונה, שהוא נבוֹך בהביטו אל עיני בוריס. בוריס הפשיל את רגליו זו על זו וַיַּחלק בידו השמאלית את האצבעות הדקות של ידו הימנית ויקשב את דברי רוסטוב, כמו שמקשיב גנרל את הרצאת המשׁעבדים לו, פעם הביט הצדה ופעם נִכחו אל תוך עיני רוסטוב במבטו המסכָּך. רוסטוב נבוך בכל פעם למראה הזה ויּוֹרֶד את עיניו.

– שמעתי על-דבר משפטים ממין זה וידעתי, כי הקיסר מחמיר מאד במעשים כאלה. אני חושב, כי ראוי שלא להביא את הדבר לפני הוד-רוממותו. לדעתי, מוטב לבקש מאת ראש-הקוֹרפּוּס בעצמו… אך בכלל אני חושב…

– אינך רוצה אפוא לעשות מאומה, אֱמֹר לי דבר כמשמעו, – כמעט צעק רוסטוב מבּלי הַבּיט אל עיני בוריס.

בוריס חִיֵּךְ לו.

– להפך, עשה אעשה, כל מה שאני יכול, אבל דִּמיתי…

בין-כה נשמע קול ז’ילינסקי קורא אל בורסי.

– לֵךְ אפוא, לֵךְ, לֵךְ… – אמר רוסטוב, אך לא אבה לסעוד עמו וַיִּוָּתר לבדו בחדר הקטן, וזמן רב הלך בו הנה והנה ויקשב לקול צהלת השיחה הצרפתית מן החדר הסמוך.

כ

אותו היום, שבא בו רוסטוב לטילזיט, היה מסגל פחות מכּל יום אחר להועיל להשתדלותו בעד דניסוב. הוא בעצמו לא יכול ללכת אל הגנרל היומי, כי מלבָּשׁ פרַק היה ושלא ברשותו בא לטילזיט, ובוריס, גם אלוּ רצה, לא יכול לעשות זאת ביום השני אחרי בוא אליו רוסטוב: ביום ההוא, בעשרים ושבעה ליוני, נחתמו תנאי-השלום הראשונים. הקיסרים נתנו אורדנים זה לזה: לאלכסנדר נִתַּן אורדן של לגיון-הכבוד, ולנפוליון – של אנדרֵי מהמדרגה הראשונה, ובעצם היום ההוא נועד משתה לַבַּטַליון הפְּרֵאוֹבְּרַזֶ’ני, אשר עשה לו הבַּטליון של הגבַרדיה הצרפתית, והקיסרים היו עתידים לבוא אל המשתה הזה.

הַשְּׁהִיָּה עם בוריס קשתה על רוסטוב כל-כך, שבשעה שנכנס אצלו בוריס אחרי הסעדה, עשה את-עצמו כאלו ישן, וממחרת השכים בבֹקר וילך-לו מבּלי ראות את פניו עוד. בִּפְרַק ובכובע עָגֹל שוטט ניקולי כל היום בעיר ויהי מתבּונן בצרפתים ובמעיליהם, בחוצות ובבתים, שישבו בהם קיסר רוסיה וקיסר צרפת. במגרש ראה שלחנות מָעֳמָדִים והכנות למשתה, ובחוצות – מעשי מקלעות-ארג עם דגלי רוסיה וצרפת לְצִבְעֵיהֶם וסברי אות “A” ואות “N”, סְבָכִים גדולים עד-מאד. גם בחלונות הבתים היו דגלים וסבכי אותיות.

“בוריס אינו רוצה לעזור לי, וגם אני אינני רוצה לפנות אליו. זה דבר ברור, – אמר ניקולי בלבו, – אין לנו זה אל זה דבר עוד, אך אני לא אסע מזה, עד אשר אעשה כל אשר תמצא ידי בעד דניסוב, והעִקר, עד אשר אמסור את המכתב לקיסר. לקיסר?! הלא הוא פה!” אמר בלבו בקָרבו שלא בכַוָּנה שנית אל הבית, אשר ישב בו אלכסנדר.

לפני הבית הזה עמדוּ סוסים לרכיבה, ובני-הלויה הלכו הלֹך וְהֵאָסֵף, ונִכָּר היה, שהם מזַמנים עצמם ליציאת הקיסר.

“בכל רגע אני יכול לראותו, – אמר רוסטוב בלבו. – מי יתן ויכולתּי למסור את המכתב מידי לידו ולאמר לו הכּל, האמנם היו כולאים אותי על-דבר הפרַק? זה אי-אפשר! הוא היה מבין, את מי הצדק. הוא מבין הכּל, הוא יודע הכּל. ומי יוכל להיות ישר ונדיב יותר ממנו? וגם כי יכלאוני, על כי באתי הֵנה, מה מני יהלוך?” הרהר בהביטו אל אופציר אחד, שנכנס לעיניו לתוך הבית, שישב בו הקיסר. “הלא נכנסים לשם. אכן הכּל הבל! אני אלך ואמסור בעצמי את המכתב לקיסר: בזה תגדל רעת דרוּבּצקוי, שהביאני לידֵי כך”. ופתאם מצא בנפשו עֹז אשר לא שִׁער בעצמו וימשש את המכתב שבכיסו וישם פעמיו אל הבית אשר ישב בו הקיסר.

“לא, עתה לא אחמיץ עוד, כאשר החמצתּי את המקרה אחרי אויסטרליץ”, אמר בלבו, בחשבו, שבכל סקונדה יוכל הקיסר להִקָּרות לפניו, ולרעיון זה הרגיש פריצת זרם דם אל לבו. “נפֹל אפּול לרגליו ואבקש מלפניו. הוא ירימני וישמע וגם יודה לי על זה”. “אני מאשָּׁר בשעה שאני יכול לעשות טוב, אך לתקן מעשה-עָוֶל, אין אֹשֶׁר גדול מזה”, – את הדברים האלה שָׂם בדמיונו בפי הקיסר אליו, ויעבור על-פני הנצבים שם, אשר הביטו אליו בסקרנות, אל המרפסת שבמבוא בית-מעונו של הקיסר.

מן המרפסת עלו במעלות רחבות אל המדור העליון; מימין נראתה דלת סגורה. למטה, מתחת למעלות, נמצא פתח המדור התחתון.

– אל מי? – שאלהו איש.

– למסור מכתּב, בקשה להוד-רוממותו, – אמר ניקולי בקול רועד קצת.

– בקשה – אל היומי, עבָר-נא הֵנה! (הורוּהו את הפתח התחתון). אך לא יקבלו.

רוסטוב שמע את קול המדַבּר אליו בקרירות-דעת כזאת ונפשו נבהלה מפני המעשה אשר עשה; הרעיון, שהוא יכול לראות בכל רגע פתאם את הקיסר, משך את לבו ובגלל זה גם היה נורא לו כל-כך, שהיה נכון לברוח, אבל הַ“קַּמֶּר-פוּרְיֶר”, שקבּל פניו, פתח לו את הדלת אל חדר-המשמר, וַיִּכָּנֶס.

איש כבן שלשים שנה שפל-קומה ובעל-בשר, במכנסים לבנים, בבוֹטְפוֹרְטים ובכתֹּנת של בַּטִיסט בלבד, שלפי הנראה לְבָשָׁהּ אך זה עתה, עמד בחדר; משרת מיחָד רכס לו מאחוריו את כתפות מכנסיו, כתפות יפות חדשות מרקמות משי, שנמשכו עיני רוסטוב עליהן בלי טעם. האיש סִפֵּר עם איזה חבר, שנמצא בחדר אחר.

– טובת-תֹּאַר ויפת-מראה נפלאה, – אמר האיש צרפתית ובראותו את רוסטוב חדל לדבּר ופניו רעמו.

– מה תשאל נפשך? מכתּב-בקשה?

– מה זאת? – שאל איש מחדר אחר צרפתית.

– עוד בעל-בקשה אחד, – ענה בעל-הכתפות צרפתית אף-הוא.

– אֳמָר-לו, כי אחרי-כן. כרגע יֵצֵא, צריך לנסוע.

– אחרי-כן, אחרי-כן, מחר. אֵחַרְתָּ…

רוסטוב נסב ללכת, אך האיש בעל-הכתפות עצר אותו.

– ממי? ומי אתה?

– מהַמַּיּוֹר דניסוב, – ענה רוסטוב.

– ומי אתה? אופיצר?

– לֵיטנַנט, גְּרַף רוסטוב.

– כמה עֹז-רוח! תנה על-ידי הממנים עליכם. ואַתּה לֶךְ-לךָ, לֵךְ… – והאיש החל לשים עליו את המעיל, אשר הגיש לו משרתו.

רוסטוב חזר ויצא אל הפרוזדור ושם ראה, כי כבר נאספו על מרפסת המבוא הרבה אופיצרים וגנרלים מלבּשים בגדי-חג, ועליו לעבור לפניהם.

בלב הוגה נזיפה לעֹז-רוחו הנמהר, בחרדה גדולה מפני הרעיון, שבכל רגע ורגע הוא יכול לפגשׁ את הקיסר ולהיות לבוז ולהנתן במשמר במעמדו, בהכּרת כל הגנוּת שבמעשהו זה ובחרטה גמורה עליו חָמַק רוסטוב מן הבית הַמּקף המון נהדר של בני-לויה, והנה קול ידוע לו קורא אליו, ויד אחזה בו ותעצרהו.

– אתה, חביבי, מה לך פה לבוש פרַק? – שאלהו קול בַּס.

זה היה גנרַל-הפרשים, שזכה במלחמה ההיא לחסד מיחד מאת הקיסר, ושקֹדם לזה היה ראש-הדיביזיה, שעבד בה רוסטוב.

רוסטוב נבהל והתיחל מצטדק, אך בראותו את פניו הטובים והגחמניים של אותו הגנרל, נטה עמו הצדה ויספר לו בקול סערת-לב את כל הדבר ויבקש מאתו להגן על דניסוב הנודע לו. הגנרל הניע ראש בדאגה.

– צר לי, צר לי על בן-חיל זה; הבה את המכתב.

רוסטוב אך הספּיק למסור את המכתב ולספּר את כל דבַר משפטו של דניסוב, והנה קול צעדים נמהרים ודרבונות נשמע מעל המעלות, והגנרל סר מאצלו וישׂם פעמיו אל מרפסת המבוא. בני לוית הקיסר ירדו במרוצה מעל המעלות וילכו אל סוסיהם. נוהג הסוסים אֱנֶה, שהיה גם באויסטרליץ, הגיש את סוס הקיסר, ועל המעלות נשמעה חריקת-פסיעות קלה, ורוסטוב הכיר חריקה זו מיד. וישכח רוסטוב את הסכנה, שיכולים להכירו, ויקרב יחד עם סקרנים אחדים מאנשי המקום אל המבוא ועוד פעם ראה, מקץ שתי שנים, את התָּוִים המרוֹמָמים בעיניו, את קלסתר-הפנים, את ההליכה, את התאחדות הרוממות והחסד – ככל אשר ראה אז… ורגש השמחה ואהבת-הקיסר חזר ונעור בקרבּו בכל עזו כבראשונה. הקיסר יצא אל המרפסת במעיל “פּרֵאוֹבּרַזֶּ’נִי”, במכנסים לבנים, עשוּים עור צבי-סוּס, בבוֹטפוֹרטים גבוהים ובכוכב שלא נודע לרוסטוב מה טיבו (כוכב לגיון-הכבוד), כובעו תחת זרועו, והוא מתח נעל-יד על אחת מכּפּות-ידיו. בצאתוֹ עמד ויפן כה וכה וַיָּאֶר במבטו על כל סביבו. לאחדים מהגנרלים אמר מלים אחדות. גם את הגנרל, שהיה קֹדם לזה ראש-הדיביזיה של רוסטוב, הכיר ויקרא לו בבת-צחוק אליו.

כל בני-הלויה פִּנו מקום, ורוסטוב ראה, כי הגנרל דבּר אל הקיסר זמן רב בענין אחד.

הקיסר אמר לו מלים אחדות ויפסע פסיעה אחת על-מנת לגשת אל הסוס. ושוב קרבוּ המון בני-הלויה והמון אנשי-המקום, ורוסטוב בתוכו, אל הקיסר. והקיסר נגש אל הסוס ויעמוד ויאחז בידו במרדעת, ובפנותוֹ אל הגנרל ההוא אמר בקול, בכַוָּנה גלויה, שישמעו הכּל את דבריו:

– אינני יכול, גנרל, ומטעם זה אינני יכול, מפני שהחֹק חזק ממני, – כה אמר הקיסר וירם רגלו וישימנה ברכבּה.

הגנרל הרכין ראשו בכבוד, והקיסר ישב וירכב בדהרה, ורוסטוב רץ אחריו עם כל ההמון וישמח שמחה גדולה בלי-חֹק.

כא

על המגרָש, אשר בא אליו הקיסר אלכסנדר, עמדוּ זה לעמת זה הבַּטליון הפּרֵאוֹבּרַזֶּ’ני מימין, והבַּטליון הגבַרדי הצרפתי במצנפות עור-דֹב משמאל.

בה בשעה שקיסר רוסיה קרב על סוסו אל הבטליונים האלה מעֵבר מזה, והם התיצבו דרך כבוד צבאי, רצו אליהם המון רובבים גם מעֵבר מזה, ובראשם ראה והכיר רוסטוב את נפּוליון. הוא ולא אחר היה זה. הוא רכב בדהרה, וכובע קטן על ראשו ופתיל אנדרי מפשל על כתפו ומעילו, מעיל-תכלת, פתוח לו על אפדתו הלבנה, וסוסו סוס אָפור ערבי, מעלה שבמעלים, וכַר סוסו אָדֹם-כָּחֹל ומרקם זהב. בקָרבו אל אלכסנדר הרים קצת את כובעו, ובשעת תנועתו זאת לא יכלה עין רוסטוב, עין-פָּרָשׁ מְלמָּדָה, לבלתּי התבונן, כי הוא יושב על הסוס שלא כהוֹגֵן ושלא בבטחה. הבטליונים קראו “אוּרַא!” וּ“וִיו ל’אַמְפֵּרֵיר!” נפּוליון אמר איזה דבר לאלכּסנדר. שני הקיסרים ירדו מעל סוסיהם ויאחזו איש ביד אחיו. על פני נפּוליוֹן נראה צחוק קל בלתּי-נעים ובלתּי יוצא מן הלב. אלכסנדר דבר אליו בפנים מביעים חבּה.

רוסטוב התבונן אל כל אחת מתנועותיהם של הקיסר אלכסנדר ובונַפַּרטי, מבּלי גרוֹע עין מהם ומבּלי שׂים לב לשעטת פרסות סוסיהם של הַזַ’נדרמים הצרפתיים, בהרחיקם את המון הפורצים לגשת. דבר משׁנה, אשר לא יכול איש לשערו, היה בעיניו, מה שאלכסנדר התנהג עם בונפּרטי כחבר לו, ובונפּרטי התהלך עם קיסר רוסיה גם הוא בחֵרות גמורה כדומה לו במעלה, כאִלו היתה לו קרבת מלך מנהָג טבעי, שהרגל בו.

אלכסנדר ונפּוֹליוֹן נגשו עם קבוצת בני-לויתם הארכּה, שנמשכה אחריהם, אל עברו הימני של הבַּטליון הפּרֵאוֹבּרַזֶּ’ני ויבואו על המון הנצבים שם. ההמון הזה נמצא פתאם סמוך כל-כך לקיסרים, שרוסטוב, שעמד בשורותיו הקדומות, ירא לנפשו פן יכּירוהו.

– אדוני, אני מבקש רשות ממך לתת את האורדן של לגיון-הכבוד לַגִּבּור שבאנשי-הילך, – אמר קול שׂורט, ברור ומדַקדק באותיות.

זאת אמר בונפּרטי שפל-הקומה והביט הבטה ישרה מלמטה למעלה אל עיני אלכסנדר. אלכסנדר הקשיב וישמע בהטית-ראש למטה וַיִּצחק צחוק נעים.

– לַאשר הִרבּה להראות גבורה מאֶחיו במלחמה האחרונה הזאת, – הוסיף נפּוליון בהדגשת כל הברה, ובדבּרו התבונן במנוחה ובבטחה, אשר הרגיזו את רוסטוב, בשורות אנשי-הצבא הרוסיים, אשר השתרעו לפניו ולא חדלו לעמוד דרך כבוד צבאי ויביטו בלי-נוע אל קֵיסָרָם.

– הֲיַרשה לי הוד-רוממותו לשאֹל את פּי ראש-הגדוד? – אמר אלכסנדר ויצעד צעדים אחרים בחפּזון אל הנסיך קוֹזלוֹבסקי ראש-הבַּטליון.

בין-כה החל בּוֹנַפַּרטי לחלוֹץ את נעל-היד מעל כפּו הקטנה והלבנה ויקרעה וישליכה ארצה. ואדיוטַנט שעמד מאחריו מִהר וירץ וירימֶהָ.

– למי לתת? – שאל הקיסר אלכסנדר את קוזלובסקי בשפל-קולו ברוסית.

– למי תצַוה, הוד-רוממות?

הקיסר קמט פניו בקפֵדה ויפן כה וכה ויאמר:

– הלא צריך להשיב לו.

קוזלובסקי התבונן בשורות האנשים ברוח עז ומבטו פָּגע גם ברוסטוב.

“אולי יבחר בי?” אמר רוסטוב בלבו.

– לַזַּרְיָב! – קרא ראש-הגדוד ופניו נתכַּוצו קצת, והראשון שבשורה יצא לפנים בצעדי-אוֹן.

– אנה אתה הולך? פֹּה עֲמֹד! – התחילו לוחשים לו, והוא לא ידע אנה ילך. לַזַּרְיָב עמד ויבט הצדה אל ראש-הגדוד בפחד ופניו רעדו, כדרך אנשי-הצבא בשעה שהם נקראים לצאת ולהתיצב לפני שוּרת החיל.

נפוליון הטה ראשו הטיה קלה אחורנית ושלח אחורנית את ידו הקטנה, רוצה לקבּל בה דבר. בני-לויתו הבינו באותה הסקוּנדה מה חפצוֹ והתחילו זעים ומתלחשים ומוסרים איזה דבר זה לזה, וּפַז' אחד, אותו הצעיר שראה רוסטוב ביום אתמול במעוֹנו של בוריס, פרץ מתּוכם ויגחן בכבוד רב על היד השלוחה וישם בה, מבּלי תת לה לחכּות אפילו סקונדה אחת, אורדן אחוז בפתיל אָדֹם. נפּוליון לא הביט, אך קפץ שתים מאצבעותיו, והאורדן נאחז ביניהן; נגש אל לַזַּרְיֶב, אשר לא חדל להביט בעינים נטויות אל קיסָרוֹ, וַיַּסֵּב עיניו רגע קטן אל הקיסר אלכסנדר, להגיד בזה, שֶּׁמַּה שהוא עושה עתה הוא עושה למען בעל-בריתו. היד הלבנה והקטנה, שהאורדן היה בה, נגעה באחד מכפתוריו של איש-הצבא לַזַּרְיֶב. כאלו ידע נפּוליון, שכדי שיהי איש-צבא זה מאשָּׁר ומקַבֵּל-פרס ומציָּן בין כל באי-עולם, לא חסר לו אלא שתזַכֵּהו ידו, יד נפוליון, לנגוע בלוח-לבו. נפּוליון אך שם את הצלב על חזהו של לַזַּרְיֶב ויסר את ידו ויפן אל אלכסנדר, כאלו ידע כי ידבק הצלב מאליו אל חזֵה האיש. הצלב דבק באמת.

ידים ממהרות, ידי רוסים וצרפתים, החזיקו בו בצלב כהרף-עין וידביקוהו בַמעיל. לַזַּרְיֶב שָׂם עיניו בזעף על האיש הקטן בעל הידים הלבנות, אשר ידע בו, כי עשה לו דבר, וַיוסף לעמוד בלי-נוע דרך כבוד צבאי, ועוד פעם הביט בעינים מְישָּׁרוֹת אל עיני אלכסנדר, וכמו שאל אותו: העוד עליו לעמוד, או עתה יצוֶּה להתהליך או לעשות דבר? אך דבר לא צוו אותו ויעמוד כֹּה עוד זמן רב.

הקיסרים עלו על סוסיהם וירכבו וילכו להם. הפּרֵאוֹבּרַזֶּ’ניים התפרדו והתערבו בגבַרדיים הצרפתים וישבו אל השלחנות, שנערכו להם.

לַזַּרְיֶב ישב במקום מכבּד; אופיצרים רוסיים וצרפתיים חבקוהו ויברכוהו וילחצו את ידיו. המוני אופיצרים ואנשים מן הרחוב קרב להסתכל בלַזַּריֶב. קול דברי-שיחה רוסיים וצרפתיים וצחוק גדול נשמע במגרש מסביב לַשּׁלחנות. שני אופיצרים מסמְּקי-פנים עברו שמחים וטובי-לב לפני רוסטוב.

– מה תאמר על משתה כזה? הכּל בכלי-כסף, – אמר האחד. – הראית את לַזַּריֶב?

– ראיתי.

– יש אומרים, כי מחר יעשו הפּרֵאוֹבּרַזֶּ’ניים משתה.

– אבל מה-טוב חלקו של לַזַּריֶב! אלף ומאתים פרַנק לשנה כל-ימי-חייו.

– אך זאת מצנפת, אחי! – קרא פּרֵאוֹבּרַזֶּ’ני אחד בשימו מצנפת שעירה של צרפתי על ראשו.

– יפה להפליא, נחמדה עד-מאד!

– השמעת את התהלה? – אמר אופיצר גבַרדי לרעהו. – שלשוֹם קראו: “נפּוליון, צרפת, גבוּרה”; “אלכסנדר, רוסיה, גדלָּה”; יום אחד מְהַלֵּל קיסרנו, וממחרת – נפּוֹליון. מחר ישלח הקיסר אורדן של גיאורג לַגִּיּבור שבגבַרדיים הצרפתים. אי-אפשר בלעדֵי זאת! צריך להשיב לו כמתנת-ידו.

בוריס בא גם הוא עם ז’ילינסקי רעהו לראות את משתה הפּרֵאוֹבּרַזֶּ’ניים. בשוּבם ראה בוריס את רוסטוב עומד אצל פנת-בית.

– רוסטוב! שלום; אנחנו גם לא ראינו זה את זה, – אמר אליו ולא יכול להתאפק וישאלהו, מה נהיָה לו: ככה נפלו ורָעוּ פני רוסטוב.

– אין דבר, אין דבר, – ענה רוסטוב.

– התבוא?

– כן, אבוא.

זמן רב עמד רוסטוב אצל הפּנה ההיא והביט מרחוק אל החוגגים. עבודה מַכאבת העביד את מוחו ולא יכול להגיע בה לידי גמר. ספקות נוראים התעוררו בקרבּו. פעם זכר את דניסוב ואת השתנות פניו ואת הכנעתו ואת כל בית-החולים עם הידים והרגלים העקוּרות, עם כל הזוהמה והחליים שבּו. כל-כך נדמה לו בבֵרור, שהוא מרגיש עתה את הריח ההוא, ריח בשר מת, של בית-החולים, שפָּנה כה וכה, כדי להבין, אי זה מקור הרֵיח הזה. פעם זכר את בּוֹנפּרטי בעל היד הקטנה והלבנה, השמח בדרכיו, אשר הוא קיסר עתה, אשר הקיסר אלכסנדר אוהבו ומכבּדו. אם כן, על-מה כל אותם הידים והרגלים העקורות והאנשים ההרוגים? ופעם זכר את לַזַּריב שקבּל פרס, ואת דניסוב, שנענש ולא נסלח לו. ובהרהוריו אלה גִלה בקרבּו רעיונות משׁנים כל-כך, שחרד לבו מפניהם.

ריח אכילת הפּרֵאוֹבּרַזֶּ’ניים ורעבון נפשו העירוהו ממצב-רוחו זה: לאכול הצרך בטרם יֵצא לדרך; וילך-לו אל בית-המלון, אשר ראו עיניו בבֹקר. שם מצא כל-כך הרבה אורחים אופיצרים, שבאו כמוהו לבושי בגדי-אזרחים, שביגיעה עלתה בידו, שתּנתן לו סעדת-צהרים. שני אופיצרים מהדיביזיה שלו נלווּ אליו. הם התחילו משיחים, כענין היום, על-דבר השלום. האופי צרים, חברי רוסטוב, היו, כרֹב העובדים בצבא, מתאוננים על השלום, שנעשָׂה אחרי הקרָב הפרידלַנדי. הם אמרו, כי אִלו התחזקו עוד מעט, לא עצר נפּוליוֹן כֹּח לעמוד נגדם, כי לא היו עוד בחֵילו לא פכסמים ולא כדוּרים. ניקולי החריש ואכל, ויותר ממה שאכל שתה בסעדה זו. כבר שתה לבדו שני בקבוקי-יין. העבודה הקשה שבמוחו לא נגמרה ולא חדלה להציג לו. ירא היה ללכת אחרי הרהורי-לבבו ולא יכול להפּרד מהם. ופתאם התעורר על דברי אחד האופיצרים, כי עלבון הוא להביט אל הצרפתים, והתחיל צועק בהתלהבות, שלא היה לה כל טעם שמחמת זה תמהו עליה האופי צרים מאד.

– ואיככה תוכל לָדין, מה מוטב לנו! – צעק רוסטוב ופניו נסתמקו פתאם כמראה דם. – איככה תוכל להרהר אחרי מעשי הקיסר, איזו רשום יש לנו לדבּר? אין אנו יכולים להבין לא את מטרתו ולא את מעשיו של הקיסר!

– אבל אני לא אמרתי דבר על-אודות הקיסר, – הצטדק האופיצר, אשר לא מצא טעם אחר לרגזנותו של רוסטוב, בלתּי אם כי שכּור הוא.

אך רוסטוב לא הקשיב.

– לא פקידים דִּפּלוֹמַטים אנחנו, כי-אם אנשי-צבא בלבד ולא יותר, – הוסיף לדבר דבריו. – כי יצַוּוּנוּ למוּת – עלינו למוּת; איש כי יעָנש, אות כי הוא אשֵׁם; לא לנו לָדין. אם טוב בעיני הקיסר להכּיר את בּונַפַּרטי לקיסר – בודאי כך יפה לנו. ואם אַיִן, אם אנו באים להרהר ולָדין בכל דבר, לא ישאר כל קֹדש לנו. אם כן נאמר, כי אין אלהים, אין כל-מאומה! – צעק ניקולי והכה באגרופו על השלחן שלא כענין כלל על-פי רוח האנשים שדברו עמו, אבל בקשר הגיוני נכון מאד על-פי מהלך רעיוניו. – עלינו למלא את חובתנו, להלחם בלי הרהורים, אך זאת לבד, – סים את קריאותיו.

– ולשתות, – אמר אחד האופי צרים, אשר לא רצה לבוא בריב.

– כן, ולשתות, – נענה אחריו ניקולי במהירות. – הו! עוד בקבוק אחד! – נתן בקולו.

תּם החלק השני

חלק שלישי

א

בשנת 1808 נסע הקיסר אלכסנדר לאֶרפוּרט לראיון חדש עם הקיסר נפּוליון, ובשדרתו הגבוהה של הצבּור הפטרבורגי היו מסַפּרים הרבה ביקר-תפארתו של הראיון הזה.

בשנת 1809 הגיעה קִרְבָתם של שני אדירי-העולם האלה, כמו שהיו קוראים בימים ההם לנפּוֹליון ולאלכסנדר, לידי-כך, שבשעה שקרא נפּוֹליון בשנה ההיא מלחמה על אוסטריה, יצא הקוֹרפּוּס הרוסי אל מחוץ לארץ לעזור לבוֹנַפַּרטי, אויבהּ הקודם של רוסיה, במלחמתו עם קיסר אוסטריה, בעל-בריתה הקודם; לידי-כך, שבשדרות הגבוהות דבּרו באפשרות נשואים בין נפּוֹליוֹן ואחת מאחיותיו של הקיסר אלכסנדר. אבל עוד יותר מאשר אל עניני הפוליטיקה החיצונה, היה לב הצבּור הרוסי בימים ההם נתון אל התקונים הפנימיים, שנעשו בעת ההיא בכל מחלקות הנהגת-הממלכה.

והחיים, חייהם האמתיים של בני-האדם עם הענינים העִקריים שבהם, עניני הבריאות והחליים, העבודה והמנוחה, עם עניני החקירה והמדע והפּוֹאֶזיה והמוסיקה והאהבה והשנאה, נהגו כמנהגם בכל עת, בפני עצמם ומחוץ לַקִרבה או לאיבה הפּוֹליטית לנפוֹליוֹן בּוֹנפּרטי ומחוץ לכל מיני התקונים שבעולם.

הנסיך אנדרי ישב בכפר ולא יצא משם שתי שנים רצופות.

כל המעשים הטובים, שהתחיל בהם פיר באחֻזותיו ולא הצליח בהם, מאשר עבר כל הימים ממעשה אל מעשה, נעשו ונגמרו בלי פרסום כל-שהוא ובלי יגיעה מֻרגשת על-ידי הנסיך אנדרי.

העקשנות המעשית, אשר חסרה לפיֶר, נמצאה באנדרי במדרגה היותר גבוהה, ובכֹחה הצליח באשר חפץ, בלי הפרזות ובלי יגיעה יתרה.

אחת מאחֻזותיו, בעלת שלש מאות נפש אכר, נרשמה על-ידו בתור נחלת עובדי-אדמה בני-חורין (בדבר הזה היה אחד מן הראשונים ברוסיה) ובשאר אחֻוזותיו החליף את מס-העבודה בתשלומים קצובים. בבוֹגוֹצַ’רוֹבו הובאה על חשבּונוֹ מְיַלֶּדֶת מְלֻמָּדָה לשבת שׁם ישיבת-קבע, ולכֹהן נקצב שכר-למוד והוטל עליו ללַמד ספר את בני-האכרים ומשרתי-החצר.

חצי זמנו בִלה הנסיך אנדרי ב“הרים הקרחים” עם אביו ובנו, אשר היה עוד על כַּפֵּי אוֹמנוֹת; וחצי זמנו – בבית-הנזירים הבּוֹגוֹצַ’רוֹבאי, כמו שכִֹּנה אביו את הכפר הזה. אף-על-פי שנהג לפני פיר כאדם, שכּל מה שנעשה מחוץ לביתו אינו מעסיק אותו כלל וכלל, היה שקוד ללמוד את דברי הימים ההם ומקבּל ספרים הרבה, וכּשבאו אליו או אל אביו אנשׁים חדשים מפטרבורג, ממקור זרם החיים, ראה ויתמה, כי האנשים האלה נופלים הרבה ממנו בידיעת כל מה שנוצר ונעשה בפּוליטיקה החיצונה והפּנימית, ממנו, היושב ישיבת-קבע בכפר.

מלבד עבודתו בעסקי אחֻזותיו, מלבד קריאת ספרים מספרים שונים, עסק הנסיך אנדרי בעת ההיא בבקֹרֶת שתי המלחמות האחרונות, שֶׁנִּגפה רוסיה בהן, ובחבּור הצעת-חֹק על-דבר שנויים בספרי חֻקי-הצבא שברוסיה ובתקנותיה הצבאיות.

בשנת 1809 נסע הנסיך אנדרי בתור אפיטרופוס אל האחֻזות, שירש בנו מאמו בפלך ריַזַן.

בנֹעם חֹם שמש-האביב ישב במרכבתו הפתוחה והתבונן לרגעים על הדֶּשא הראשון, על עֲלֵי הַלִּבְנֶה הראשונים ועל קבוצות העננים הלבנים, קבוצות האביב הראשונות. באותה שעה לא הרהר בשום דבר, כי-אם הביט על עבריו בלב שמֵח ובלי דעת וחשבּון.

ככה עבר במעבּרה, אשר עליה עמד ודבּר לפני שנה אחת עם פיר, ויעבור דרך כפר מְטֻנָּף, לפני גרנות, לפני כרים ירֻקים, במוֹרָד עם שְׁיָרֵי שלג אצל גשר, במַעֲלֵה חֵמָר מֻרבּך, לפני שדות-קש ושׂיחים מפֻזָּרים שהתחילו מוריקים, ויבוא במסלה הולכת דרך יער עצי-לבנה. ביער היה כמעט חֹם-קיץ וכל רוח לא נשבה בו. עצי הלבנה עמדו בלי-נוע במעטה עלים ירֻקים דַּבְּקָנִיִּים, ומתחת לעלי-אשתקד נדחקוּ וזחלו ועלו עשבים חדשים ומוריקים ופרחים לילאיים. רק ארנים קטנים מעטים נראו פזורים ביער הַלִּבנים, והם הזכירו בירַק לבושם הגס והתמידי את הַזֵּכר הקשה של החֹרף. הסוסים התחילו נוערים בבואם אל היער וַהֲזָעָתָם נראתה לעין יותר.

המשרת פטר אמר דבר לרַכָּב, והרכּב השיב לו תשובת-הסכמה. אבל, כנראה, לא נתקררה דעתו של פטר בהסכּמתו של הרכּב, ויפן על מושבו אחורנית אל אדוניו.

– הוד-נסיכות, מה-קל! – אמר בבת-צחוק של כבוד.

– מה?

– קל מאד, הוד-נסיכות.

"מה הוא אומר – שאל הנסיך אנדרי בלבו. – כַּונתו בודאי על האביב, – השיב אל לבו ויבּט אל עבריו. – באמת כבר הוריק הכּל… מה-מהרה! גם הַלִּבנה, גם העֻזְרָד, גם האַלמוֹן מתחיל… והאלון אינו נראה. אבל הנהו, הנה האלון!”

בקצה המסלה עמד אלון. הוא היה זקן בודאי עשר פעמים מהַלִּבנים, שביער עצי-הלבנה ההוא, ועשר פעמים היה רָחָב ופי-שנַים גבוה מכּל אחד מהם. עץ-מדות היה האלוֹן ההוא, שש אמות רוסיות בהקפו, ושׂוכות עבות, שלפי הנראה נקטמו קצותיהן זה ימים רבים, היו לו, וכל עורו קָרָחוֹת וְיַבָּלוֹת נושנות. בזרועותיו ובאצבעותיו הגסות, הַנַּעֲקָשות, המנֻגָּעוֹת בעקצים והפרושות בלי-טעם, עמד, כזקן משחת-מראה, שׂבע-רֹגז ומלא-בוז, בין הַלִּבנים השמחים בחייהם. רק האֳרָנים היבֵשים והארנים הקטנים והירֻקים תמיד, שהיו מפֻזרים ביער, רק אֵלֶּה יחד עם האלון הזה, מאנו להכּנע מפני הדר האביב ולא רצו לראות לא את האביב ולא את השמש.

“האביב, האהבה והאֹשֶר! – כמו דבּר האלון הזה. – עד-אנה לא תקצר נפשכם בשקר הנבער והתָּפֵל הזה, שאתּם חוזרים עליו תמיד. כל זה נשנה כל הימים וכֻלו אך שקר. אין אביב, אין שמש ואין אֹשֶר. הַביטו וּראוּ, הנה ארנים יבשים ומדֻכּאים, בודדים הם תמיד, הנה גם אני פרשתּי את אצבעותי הקטומות, הגרודות והחשופות, אשר גדלו עלי, על גבּי ועל צלעותי; כאשר גדלו – כן אני עומד, ואינני מאמין לתקוותיכם ולכזביכם”.

הנסיך אנדרי נתן עיניו, בעברו דרך היער, פעמים אחדות אל האלון הזה, כאלו חִכּה לדָבר ממנו. פרחים ועשב היו גם תחת האלון, אבל הוא עמד בתוכם כמו תמיד בזעף, בלי נוע, בלי חן ובלי רוח-חיים.

"אכן הוא יצדק, האלון הזה יצדק מאד, – אמר הנסיך אנדרי בלבו. – ילכו להם

אחרים, הצעירים ילכו להם עוד אחרי השקר הזה, ואנחנו יודעים את החיים, –

חיינו תָמּוּ!” וזֶרם רעיוני יאוש חדשים, רעיוני עצבת נעימה, פָּרץ בלב הנסיך אנדרי למראה האלון הזה. בשעת נסיעתו זאת כמו חזר והתבונן בכל דברי ימי-

חייו, ובא לידֵי המסקנה הקודמת, שנפגשו בה מרגיע ויאוש, והיא, שאין חֵפץ לו להחל דבר, שאין לו אלא לגמור שעוּר חייו, בלי הָרֵעַ, בלי דאֹג ובלי בַקש מאומה.

ב

לשֵׁם עסקי האפּיטרופסות על האחֻזה שבפלך ריַזַן הֻצרַך הנסיך אנדרי לראות את ראש-האצילים המחוזי. ראש האצילים היה הגרף איליה אנדרֵיֶביץ' רוסטוב, ובאמצע חֹדש מַאי נסע הנסיך אנדרי אליו.

כבר הגיעה תקופת החֹם שבאביב. כל היער כבר עטה מעטהו, אבק עלה בדרך, והחֹם גדל כל-כך, שהנסיעה על-יד מים הֵעירה תאוָה לרחוֹץ בהם.

הנסיך אנדרי הלך הלֹך וקרֹב במרכבתו אל בית הרוסטוֹבים שבאחֻזה אוֹטְרַדְנוֹיָה דרך מסלת הגן, ובעצבת-לב חִשב דרכיו, מה ועל מה ישאל את ראש-האצילים. והנה מאחרי העצים מימינו קול צהלת נשים באזניו, ועיניו ראו המון נערות רצות אל מול מרכבתו. ברֹאשןֹ קרבה במרוצתה אל המרכבה נערה שחוֹרת-שׂער, דקה מאד, משֻׁנָּה בדקוּתה, ועיניה שחורות, ועליה שמלת-מַלמָלה כתֻמה, חגורה במטפחת-אף לבָנה וקצות שערות נפרדות יוצאות מתחת לחגורתה זאת. הנערה קראה בקול גדול איזה דבר, אך בראותה את פני האורח, לא שׂמה עיניה עליו, וַתָּשב אחור במרוצה ובצחוק.

הנסיך אנדרי הרגיש פתאם דאבון מֻפלא. היום היה יפה כל-כך, השמש הזהיר כל-כך, כל אשר מסביב עָלַץ כל-כך; והנערה הדקה והיפה הזאת לא ידעה ולא חפצה לדעת את מציאותו ותשמח ותתעלס בחייה הפרטיים, שהם בודאי חיים של שטוּת, אבל של שמחה ואֹשֶׁר. “מה השמחה הזאת לה? במה היא מהרהרת? לא בספר חֻקי-הצבא, לא בתקנת האכרים הרְיַזַניים. במה היא מהרהרת? ובמה היא מאֻשרה?” שאל הנסיך אנדרי את-עצמו בסקרנות.

הגרף איליה אנדרֵיֶביץ' נהג באוֹטרַדנוֹיֶה בשנת 1809 כמנהגו עד העת הזאת, כלומר בבית פתוח כמעט לכל בני-הפלך, ביציאות לציד, בתיאטראות, בסעֻדות ובמנַגנים. בבוא אליו הנסיך אנדרי, שמח לקראתו, כשם ששמח לקראת כל אורח חדש, וכמעט כָּפָה אותו ללין אצלו.

ביום המשַׁעֲמֵם ההוא, שהגדולים שבבני-הבית והנכבדים שבאורחים, אשר מִלאו את בית הגרף הזקן בגלל יום-השֵׁם שקרב לבוא, התאמצו להעסיק את הנסיך אנדרֵי, נתן הנסיך עיניו פעמים אחדות בנַטַּשה, אשר צחקה ושָׂמחה בתוך הַמֶּחֱצָה השניה שבחבורה, בתוך הצעירים, וַיוסף לשאֹל בלבו: “במה היא מהרהרת? למה היא שְׂמֵחָה כל-כך?”

בערב, כאשר נשאר לבדו במקום החדש הזה, נדדה שנתו זמן רב. בראשונה קרא, אחרי-כן כִּבָּה את הנר, אחרי-כן חזר והדליקוֹ. בחדר ההוא, שתריסי חלונו סֻגרו מבית, גָּבר החֹם. הנסיך התרעם על הזקן השוטה הזה (כך כִּנה את רוסטוב), אשר עצר אותוֹ, באמרו, כי הניָרות הנחוצים לו בעיר הם ועוד לא הובאו משם, והתרעם על עצמו, על כי נשאר ללון.

הנסיך אנדרי קם ויגש אל החלון לפתחו. הוא אך פתח את התריסים, ואור הירח פָּרץ אל החדר, כאִלו ארב אצל החלון וחכּה לזה מכבר. וַיפתח הנסיך אנדרי את החלון. הלילה היה ליל קרירות קלה, ליל שֶׁקֶט ואור. סמוך לחלון השתרע טור אילנות מְזֹרָדִים, שחורים מעבר אחד ונֶחפּים בנֹגה-כסף מהעבר השני. תחתיהם גָּדַל מין צמח מלא לֵחַ, רטֹב ומסֻלסל, עם מעט עלים וגבעולים, שעינם כעין הכסף. מאחרי האילנות השחורים נשקף גג נוצץ ברסיסי-טַל, מימין לַגַּג עץ עָנֵף גדול, שגזעו וענפיו לבנים ובהירים, וממעל לו הירח כמעט בכל מלואו בשמי-אביב מזהירים, שכמעט לא נראו כוכבים עליהם. הנסיך אנדרי נשען בזרועותיו על החלון ועיניו נתעכבו על רקיע זה.

חדרו של הנסיך אנדרי היה במדור האמצעי; גם בחדרים שממעל לו לא יָשנו עוד. משם הגיע אליו קול שיחת נשים.

– רק עוד פּעם אחת, – אמר קול אשה ממעל, והוא הכיר את הקול מיד.

– אבל מתי תישני? – ענה קול אחר.

– אני לא אישן, לא אוכל לישון, ומה אעשה! עתה בפעם האחרונה…

שני קולות הנשים שרו נגוּן קצר, סוף נגון אחד.

– אבל מה-נחמד הוא! עתה עת לישון, רב לנו.

– אתּ ישני לך, ואני אינני יכולה, – ענה הקול הראשון, שקרב בין-כּה אל החלון. היא הוציאה, כנראה, את ראשה ורֻבּה בעד החלון, כי נשמעה אִוְשַׁת שִׂמלתה וגם נשימתה. הכּל נאלם ויהי כמו אבן, הכּל נהיה כַיָּרֵחַ, כאורו וכצללי הליל. הנסך אנדרי ירא גם הוא להזיז אבר, פן יגַלה בזה שהוא כאורב ושומע.

– סוניה! סוניה! – נשמע עוד הקול הראשון. – איככה תוּכלי לישון! הביטי וראי מה-יפה! מה-יפה ונחמד! עורי-נא, סוניה, – אמרה כמעט בקול שיש עמו דמעות. - הן ליל-חמד כזה לא היה מעולם.

סוניה השיבה איזה דברים שלא ברצון.

– לא, הביטי נא, מה-נחמד הירֵח הזה! גשי הֵנה. מחמד-נפשי, יונתי, גשי-נא הנה. התראי עתה? מי-יתן וישבתי כה על ברכי ואחזתי בזרועותי את ברכי, – בחזקה, בכל כֹּחי, בכל שארית כֹּחי – ועפתּי כצפּור. ככה!

– חדלי-נא, נפֹל תפּלי…

אִושת התאבקות נשמעה וקול תלונת סוניה: הלא השעה השנית.

– אך מקלקלת אתּ, מקלקלת בכל-עת. לכי-לך, לֵכִי.

עוד פעם נאלם הכּל, אך הנסיך אנדרי ידע, כי היא עודנה יושבת, הוא שמע לפעמים תנועה חרישית, ולפעמים אנחות.

– אַה, אלי! אלי! מה זאת באמת! – נתנה קוֹלה פתאם. – סוף-סוף עת לישון!ֹ קראה ותסגור את החלון בדפיקה.

"ומציאוּתי כְאַיִן בעיניה!” אמר בלבו הנסיך אנדרי, אשר בכל עת שמעוֹ את דבּוּרה חִכּה וגם התיָרא, שתאמר דבר על-אודותיו. “ועוד פעם היא! וכמו בכַוּנָה!” הוסיף בלבו.

ובקרבּו פרץ פתאם זרם רעיוני-נעורים ותקוות-עלומים מתנגדים לכל דרכי חייו, ונפשוֹ ידעה, שאין בכֹחו לבאר לעצמו, מה-זה היה לו, ויישן מיד.

ג

ממחרת נפרד הנסיך אנדרי מהגרף לבדו ולא המתין עד שתצאנה נשי הבית, ויסע לדרכו.

בראשית ימי יוני עבר הנסיך אנדרי שנית, בנסעו לשוב הביתה, דרך יער-הַלִּבְנים, אשר בעברו בו בפעם הראשונה השתומם והשתאה אל האלון הזקן והמנֻגע, אשר ראה בו. הזוּגִים שבצוארי הסוסים צלצלו ביער בקול הברה לחוצה יותר מאשר לפני חֹדש ימים וחצי. הכּל היה מלא, מֵצַל ומְעֻבֶּה; גם הארנים הצעירים, המפֻזָּרִים ביער, לא השביתו את ההוד הכללי, כי-אם נעשו שֻׁתָּפים בו גם הם בנֹעַם יְרַק נצָריו הַשְּׂעירים.

כל היום היה חֹם גדול, אף התכוננו קולות וברקים באחד המקומות, אבל רק עב קטנה זרקה מעט מים על אבק המסלה ועל העלים המלאים לֵחַ. עֶברו השמאלי של היער היה כהה, שרוי בצל; ועברו הימני, הלח והנוצץ, התנוסס בזֹהר השמש בתנועות קלות מאד מפני הרוח. הכּל צץ ופרח; זמירים צפצפו ויריעו פעם מקרוב ופעם מרחוק.

“כן, פה, ביער הזה היה האלון הזה, אשר הסכמתּי עמו, – אמר הנסיך אנדרי בלבו. – אבל אַיֵהו, – הוסיף לדבּר אל לבו, בהביטו אל עבר המסלה שׂמֹאלָה, ויתבונן בקֹרת-רוח אל האלון אשר בקש ולא ידע, כי זה הוא ולא הכירוֹ. האלון הזקן נהפך לאחר ובדמות אֹהל גדול של יֶרֶק רטֹב וכֵהֶה נרדם בקרני שמש-הערב בתנועות שאינן מֻרגשות כמעט לעין. לא נראו עליו לא אצבעותיו המנֻגעות ולא יבּלותיו, ולא סמני יאושו ויגונו – כל-מאום לא נראה מזה. בעד עורו הקשה, שעברו עליו מאה שנה, בצבּצוּ ויצאו בלי בַדים עלים צעירים מלאי-לֵחַ, ולא היה אפשר להאמין, כי הזקן הזה הוא מולידם. “אכן זה הוא האלון ההוא”, אמר הנסיך אנדרי בלבו, ורגש גיל בלי-טעם, רגש תחית-אביב, בא בקרבּו פתאם. מבחר הרגעים הטובים שבימי-חייו נקבצו ונזכרו לפניו פתאם יחד כֻּלם. גם אויסטרליץ עם השמים הגבוהים, גם פני אשתו המתה המלאים תלונה, גם פּיֶר על המעבְּרה, גם הנערה הצעירה שהתרגשה על הוד-הלילה, גם הלילה ההוא בעצמו, גם הירח שנראה בו, - כל זה זכר פתאם.

"לא, לא תמו החיים באחת ושלשים שנה, – גמר הנסיך אנדרי פתאם בהחלטה שלא נִתְּנָה להשתנות. – מעט הוא, מה שאני בעצמי יודע מה שיש בי, צריך שידעו זאת הכּל: גם פיר, גם הנערה שחפצה לעוּף השמימה; צריך שידעוני כֻלם, שלא יהיו חַיַּי עוברים אך למעני לבדי, שלא יהיו חיים נפרדים כל-כך מחיי, שיהיו חַיַּי משפיעים על כֻּלָּם ושׁכֻּלָּם יחיו עמי יחדו!”

* * *

בשובו מנסיעתו גמר לנסוע לפטרבורג בימי הסתו הזה ונמוקים שונים מצא להחלטתו זאת. הרבה טעמים טובים ונכוחים נמצאו לו בכל רגע לברר, לשֵם-מה זקוק הוא לנסוע לפטרבורג וגם לעבוד לממלכה. ולא עוד, אלא שלא הבין, כיצד יכול להטיל ספק אפילו שעה אחת בַּנחיצות להשתתף במעשה בחיי העולם, כשם שלא הבין לפני חֹדש ימים, כיצד אפשר שתעלה על דעתו לצאת מן הכפר. עתה היה ברור בעיניו, שכל נסיונותיו בחייו יאבדו לריק וכל חֵפץ לא יהיה בהם, אם לא ישתמש בהם למעשה ולא ישוב להשתתף בעניני החיים. וגם לא הבין עתה, כיצד חשב קֹדם לזה, על-פי סברות דלות וטובות כאלה ממש, לדבר ברור, שהיה משפיל את-עצמו, אלו חזר להאמין, אחרי כל המוצאות אותו בחיים, שאפשר לו להועיל ואפשר לו עוד למצֹא אֹשר ואהבה. עתה נתנה בו בינתו רוח אחרת לגמרי. אחרי נסיעה זאת התחיל להשתעמם בכפר, עבודותיו הקודמות לא משכו את לבבו עוד, ובשבתּו לבדו בחדר-עבודתו היה נִגָּשׁ פעמים רבות אל הראי ומסתכל בפניו זמן רב. אחרי-כן היה פונה ומסתכל בתמונת ליזה הנפטרה, אשר הביטה אליו מתוך מסגרת-הזהב במחלפות-ראשה התּפוחות בטעם בנות-יָוָן, ופניה מלאים חבּה ושמחה. היא לא דבּרה אליו עוד את הדברים הנוראים שדבּרה עד-כה, כי-אם הביטה אליו הבטה פשוטה בשמחה ומתוך סקרנות. ובידים חבוקות מאחוריו היה הנסיך אנדרי מתהלך אחרי-כן זמן רב בחדרו וחוזר בלבו, פעם ברֹגֶז ופעם בבת-צחוק על פניו, על אותן המחשבות הנבערות, שאין להביען במלים, והמסֻתָּרות כדברי-פשע, שׁנִּתְלוּ בפיֶר, ברדיפת הכבוד, בנערה שהשקיפה בעד החלון, באותו האלון, ביִפעת-נשים ובאהבה, הן המחשבות, אשר שִׁנו עתה את חייו. וברגעים אלה, אם נכנס איש אצלו, היה מלא תלונה, נמהר בגזרותיו וקשה ביחוד בהגיוניותו.

– יקירי, – תבוא ותאמר לו, למשל, הנסיכית מריה ברגע כזה, – אי-אפשר לניקולושקה לטַיֵּל היום: קר מאד.

– אִלו היה חם, – ישיב לה הנסיך אנדרי על זה בתלונה עזה ברגע כזה, – היה יוצא בכֻתּנתו לבד, עכשו שֶׁקַּר בחוץ, צריך להלביש בגד חם, שלכך נוצר בגד כזה. מַסקנה זו יוצאת מדבר הַקּר, ולא להִשאר בבית, בזמן שהילד צריך לאויר, – ככה ידבּר בהגיוניות מיֻחדה, כמו נתכַּון לענֹש בזה את מי-שהוא על עבודת-מוחו המסֻתּרת בקרבּו, שאינה יכולה לעמוד בפני ההגיון.

הנסיכית מריה הרהרה בשעת-כעס כזאת על סגֻלתה של עבודת-המוח להוביש את לֵחַ הגבָרים.

ד

הנסיך אנדרי בא לפטרבורג באוגוסט שבשנת 1809. הימים היו ימי מרום גדֻלתו ועזוז עלילותיו של ספֶּרַנסקי הצעיר. בחֹדש ההוא היה מעשה בקיסר אלכסנדר, שנפל מתוך מרכבתו בשעת נסיעתו בה, ונפצעה רגלו קצת, ונשאר בגלל זה שלשה שבועות בפֶטֶרהוף, ובכל יום ויום בא ספֶּרַנסקי לפניו ורק הוא לבדו. בעת ההיא נערכו לא רק שתי הפקֻדות המפֻרסמות, אשר הבהילו את הצבּור, הן הפקֻדות לבטל את תארי-הכבוד של החצרנים וליסד בחינות לכנויי האֲסֶסּוֹרִים הקולֵגיים ויועצי-הממלכה, כי-אם גם קונסטיטוציה שלמה, שנועדה לשַׁנות את סדרי בתי-הדינין והאדמיניסטרציה והכספים ברוסיה ממועצת-הממלכה עד הנהגת-הכפרים. באותם הימים השתדלו להוציא לפעֻלה ולגַשם את השאיפות הליברליות הסתומות, אשר היו בו בקיסר אלכסנדר בעלותו על כסאו ואשר חשקה נפשו לַהֲקִימָן על-ידי צַ’רְטוֹרִיזְ’סקי, נוֹבוֹסִילְצֶב, קוֹצֻ’בֵּי וּסְטְרוֹגונוֹב עוזריו, שהיה קורא להם בצחוק comite' du salut publique (ועד לטובת הצבּור).

באותם הימים נכנסו בִמקום כל-אלה ספֶּרַנסקי לעניני-האזרחים וַאֲרַקְצֵ’יֶב לעניני הצבא. הנסיך אנדרי מִהר להֵרָאות, בתור קַמֶּרְהֶר, בחצר ובשעת יציאת הקיסר. אך הקיסר לא כִבְּדוֹ גם במלה אחת, אף-על-פי שנפגשו פעמָים. גם קֹדם לזה נדמה תמיד לנסיך אנדרי, שהוא לא טוב בעיני הקיסר, שפניו וכל מראהו אינם רצוים לקיסר. בַּמַבָּט הקר והדוחה, שהביט הקיסר אליו, מצא הנסיך אנדרי עדוּת להשערתו זאת. החצרנים אמרו לנסיך אנדרי, כי הקיסר מסתיר פניו ממנו, משום שלא לרצון הוּא להוד-רוממותו, שלא עָבד בולקונסקי בצבא בשנת 1805.

“יודע אני בעצמי, עד-כמה אין בידנו לאהוֹב ולשנֹא אל-פי בחירתנו, – אמר הנסיך אנדרי, – ועל-כן לא תעלה על-דעתי עוד להגיש לקיסר בעצמו את כתב הרצאתי על ספר חֻקי-הצבא, אבל הדבר ימליץ על עצמוֹ”.

הנסיך אנדרי הגיד על-דבר הרצאתו לַמצביא הזקן, שהיה רֵעַ אביו. המצביא יעד לו שעה ויקבלהוּ בחבּה ויבטיחהוּ להביא את הדבר לפני הקיסר. בעוד ימים אחדים הודיעו לנסיך, כי עליו לבוא אל המיניסטר לעניני-הצבא, הוא הגרף אֲרַקצֵ’יֶב.

* * *

ביום הנועד בא הנסיך אנדרי בתשע שעות בבֹקר אל חדר- קבלתו של הגרף ארַקצֵ’יֶב.

הנסיך אנדרי לא ידע את ארַקצ’יב פנים ולא ראהו מימיו, אבל כל מה שידע על-אודותיו לא העיר בו כבוד רב אל האיש הזה.

“הוא המיניסטר לעניני-הצבא, מאנשי-סודו של אדוֹננו הקיסר; אין לאיש דבר אל מדותיו הפרטיות של זה; עליו הוטל לעַיֵּן בהרצאתי, ואם כן, אך הוא לבדו יכול לתת לה לבוא לִפְנִים”, אמר הנסיך אנדרי בלבו, בהמתינו יחד עם הרבה גדולי-עולם וקטני-עולם בחדר-קבלתו של הגרף ארַקצ’יב.

הנסיך אנדרי ראה בימי עבודתו, שׁרֻבָּהּ היתה עבודת אדיוּטַנט, הרבה חדרי-קבלה של שָׂרים גדולים, ונהירוֹת מאד היו לו הרוּחות השונות השוררות בהם. בחדר-קבלתו של הגרף ארַקצ’יב שׂררה רוח מיֻחֶדֶת לגמרי. על פני הקטנים שבין המחַכּים לראיון בחדר-קבלתו של הגרף ארַקצ’יב נראה רֹשם של בושה והכנעה; על פני הגדולים מאלה נראה רגש אחד משֻׁתָּף לכֻלם, רגש כסיפוּת מסֻתֶּרת במעטֵה מנהגי חֵרות של מתקלסים בעצמם, במצבם ובמי שהם מחַכּים לו.

אחדים הלכו הנה והנה, כעסוקים במחשבות-לבם, אחדים התלחשו וצחקו, והנסיך אנדרי שמע גם את הכנוי “סִילה אנדריאיץ’” גם את הקריאה: “הדוד יודיע את את ידו”, שהיו מכֻוָּנים לגרף ארַקצ’יב. גנרל אחד (אחד הגדולים), שנראָה בו, שנעלַב במה שהֻזקק להמתין זמן רב כזה, ישב ברגלים מֻפשלות וצחק צחוק-בוז בינו לבֵין עצמו.

אבל מדי פעם בפעם, כאשר נפתחה הדלת, נראה כהרף-עין רשׁם אחד על כל פנים, רֹשם של אימה. הנסיך אנדרי בקש מהפּקיד היומי להודיע על-אודותיו שנית, אך על-זה הביטו אליו בלעג ואמרו לו, כי בוֹא יבוא זמנו. אחרי אנשים אחדים, שהובאו והוצאו בידי אדיוטנט, נִתַּן לבוא בפתח הנורא לאופיצר אחד, והנסיך אנדרי השתומם על מראהו של זה, כי היה כֻלו בֹשֶת וחרדה. הראיון של האופיצר הזה נמשך זמן רב. פתאם נשמע מאחרי הדלת רעם קול קשה לָאֹזֶן, והאופיצר יצא משם ועבר דרך חדר-הקבלה בפנים חִורים, בשפתים מרתתות, וידיו על ראשו.

אחריו הֻגש הנסיך אנדרי אל הדלת, ופקיד היום לחש לו: “יָמינה, אל החלון".

הנסיך אנדרי נכנס לקַבִּינֶט פשוּט, אבל נקי, ואצל השלחן שבּו ראה איש כבן ארבעים שנה אֶרֶךְ-מתנים, אֶרֶךְ-ראש וקצר-שׂער, שקמטי פניו עבים, גבּות עיניו מבּיעות זעם, עיניו ירקרקות-ערמוניות ומעֻרפלות ואפּו אָדֹם וסָרוּחַ. ארַקצ’יב הפנה ראשו אליו, ואל פניו לא הביט.

– מה בקשתך? – שאל ארַקצ’יב.

– דבר לא… אבקש, הוד-נסיכות, – אמר הנסיך אנדרי.

עיני ארַקצ’יב נסבו עליו.

– שבה-נא, – אמר ארַקצ’יב. – הנסיך בולקונסקי?

– אינני מבקש דבר, אבל אדוננו הקיסר הואיל לשלוח להוד-נסיכותך את כתב-ההרצאה שהגשתי…

– זה פשר הדבר, חביבי, את הרצאתך קראתי, – נכנס ארַקצ’יב לתוך דבריו, ואחרי הוציאוֹ מפיו דברים אחדים דרך-חבּה, חזר לדַבּר מבּלי הביט אל פניו, כשהוא עובר יותר ויותר אל קול תלונה ובוז.–

חֻקי-צבא חדשים אתה מציע? החֻקים רבּים, אין לנו מי שיקַיֵּם את הישָׁנים. הכּל כותבים חֻקים היום; נקל לכתּוב מִלְּקַיֵּם.

– אני באתי ברצון אדוֹננו הקיסר לשאֹל את פי הוד נסיכותך, מה אתה חושב לעשות בכתב-ההרצאה שהגשתי, – אמר הנסיך אנדרי בנמוסיות.

– על כתב-הרצאתך רשמתי תשובה ושלחתי אל הועד. אני א י נ נ י מסכּים, – אמר ארַקצ’יב ויקם וַיוצא ניָר אחד מתוך שלחן-הסופרים שלו. – זאת היא, – קרא ויתן לנסיך אנדרי את הניָר.

על הניָר נרשם בעט-עופרת לרחבּו, בשבושים ובלי סמני-הפסקה: “נערך בלי-יסוד, כי מָעְתָּק הוא דרך חִקוי מִסֵּפר-חֻקי-הצבא הצרפתי ונוטה בלי-צֹרך מדינֵי הצבא".

– אל איזה וַעד נמסרה ההרצאה? – שאל הנסיך אנדרי.

– אל הועד לסֵפר-חֻקי-הצבא, ואני הצעתי למנותך בין החברים, אך בלא שׂכר.

הנסיך אנדרי השיב בבת-צחוק:

– גם לא אחפוץ בשׂכר.

– חבר בלא שׂכר, – אמר ארקצ’יב שנית. – שלום. הו! קְרָא הֵנה! מי שם עוד? – נתן קולו בהרכינו ראשו לנסיך אנדרי.

ה

בימים אשר חכּה הנסיך אנדרי להודעה על-דבר התמנותו לחבר הועד, התקרב שנית אל מיֻדעיו הישנים, ביחוד אל אותם האנשים, אשר ידע, כי ידם תקיפה ואפשר שיהיה צריך להם. בעת ההיא הרגיש בפטרבורג ממין הרגש, אשר היה בו בערב יום-קרָב, כשנכספה וגם כלתה נפשו אל הספירות הגבוהות, אל החבורות היוצרות את העתיד, שגורלם של מיליוני אנשים תלוי בו. על-פי התרגזות הזקנים, על-פי סקרנותם של העומדים מחוץ לפרגוד, על-פי זהירותם של העומדים בפנים, על-פי החפזון והשקדנות שנראו על כל פנים, על-פי רבּוי הועדים והועדות, אשר נגלה לו על-אודותם בכל יום, הרגיש, כי בזמן הזה, בשנת 1809, הוכן פה, בפטרבורג, קרָב אזרחי גדול, אשר מַצבּיאו הראשי היה ספֶּרַנסקי, איש לא נוֹדע לו, איש פֶּלִאי, אשר היה גאון בעיניו. גם עצם עניַן התקונים, אשר לא נודע לו על בֻּריו, גם עסקנו הראשי ספֶּרנסקי לקחו את לבבו כל-כך, שענין חֻקי-הצבא החל להִדָּחות מפניו בלבו למקום שֵׁנִי במעלה.

הנסיך אנדרי היה מסֻגל ביחוד להתקבל בכבוד בכל החבורות השונות ביותר והגבוהות ביותר שבצבּור הפטרבורגי בעת ההיא. מפלגת המתַקנים קבּלה אותו באהבה רבּהּ ומשכה אותו אחריה, ראשונה, מפני שנחשב לבעל שֵׂכל מיֻחד ולבקי גדול בספרים, והשנית, מפני שכבר קנה לו שֵׁם ליברַל בשחרור אכּריו. מפלגת הזקנים המתרעמים פנתה אליו בדרישת השתתפות בתלונתם על התקונים, באשר הוא בֵן לאביו. חבורת הנשים, המכֻנָּה “העולם”, קבּלה אותו בחבּה יתרה, כי היה חָתָן עשיר ומיֻחָס, וכמעט פנים חדשות, ומפאָר במעשה שהיה בו, שנחשב בַּמֵּתים, ובמיתתה הטרַגית של אשת-נעוריו. מלבד זאת אמרו עלו כל יודעיו מהימים הקודמים, כי נשתנה הרבה לטובה בחמש השנים ההן, כי רַכּה נפשו ויהי לאיש, כי לא החזיק עוד בדרכי ההתכחשות והגאוה והלצון, כי- אם התנהג במנוחה הנקנית ברֹב ימים. בגלל כל-זה התחילו מדבּרים בו והוּשׂם לב אליו, והכּל בקשו לדעת אותו.

ביום השני לבואו לפני הגרף ארַקצ’יב בא בערב אל הגרף קוֹצֻ’בֵּי ויספר לו את דבר ראיונו לפני "סִילה אנדרֵיאיץ’” (כן קרא קוֹצֻ’בֵּי לארַקצ’יב באותו הלצון שלא הֻברר עִנְיָנוֹ, שראה הנסיך אנדרי בחדר-קבלתו של המיניסטר לעניני-הצבא).

– יקירי, גם בדבר הזה לא תוכל לפסוח על מיכאיל מיכאילוביץ'. הכּל נעשֶׂה על-ידו. אני אגיד לו. הוא הבטיח לבוא אלי בערב הזה…

– ומה לספֶּרַנסקי ולחֻקי-הצבא? – שאל הנסיך אנדרי.

קוֹצֻ’בֵּי הניע ראש בבת-צחוק, כּתָמֵהַּ על תמימותו של בולקונסקי.

– באחד הימים האחרונים דבּרנו עמו על-אודותיך, – הוסיף קוֹצֻ’בֵּי, – על-אודות עובדי-האדמה החפשים שלך…

– כן, אתה הוא, אדוני הנסיך, המשחרר את אכּריו? – אמר זקן אחד מבני דור יֶקַטרינה ויפן דרך-בוז אל בולקונסקי.

– אחֻזה קטנה, שלא הכניסה מאומה, – ענה בולקונסקי, בחפצו להקטין את המעשה אשר עשה בעיני הזקן לבלתי הַרגיזוֹ חנם.

– ירא אתה פן תאַחר – אמר הזקן בהביטו אל קוֹצֻ’בֵּי.

– דבר אחד לא אבין, – הוסיף הזקן: – מי יחרֹש את האדמה, אם הם ישֻׁחְרֶרוּ? נקל לכתּוב חֻקים, אך להעמיד ארץ קשה. וכן אני שואל אותך, אדוני הגרף, מי יהיה ראש פַּלַּטִּין, אם הכּל יהיו חַיבים בבחינה?

– אותם שיצליחו בבחינה, כן אדַמה, – עה קוֹצֻ’בֵּי וישם רגלו על רגלו ויבט כה וכה.

– הנה עובד אצלי אדם הגון מאד, פְּריַאנִיצְ’נִיקוֹב שמו, אדם נעלה, והוא בן ששים שנה, ההוא ילך להבּחן?…

– אכן קשה הוא, באשר לא נתפשטה ההשכּלה, אבל…

הגרף קוֹצֻ’בֵּי לא גמר דבריו ויקם, ובאחזו ביד הנסיך אנדרי הלך לקראת האיש הבא אל הבית ברגע ההוא, והאיש כבן ארבעים שנה, גבה-קומה, קֵרֵחַ ומצחו גדול ורחב, ופניו ארֻכּים קצת ומשֻׁנים בלֹבֶן מראיהם, ועליו פְרַק כָּחֹל וּצלב על צוארוֹ וכוכב על חזהו בצדו השמאלי. זה היה ספֶּרַנסקי. הנסיך אנדרי הכירוֹ מיד, ורַעד עבר בקרבּו, הרעד המצוי ברגעים החשובים שבחיים. ההיה זה רגש כבוד או קנאה או התאפקות – לא ידע בעצמו. לכל תארו של ספֶּרַנסקי היה טפּוס מיֻחד, שעל-פיו היה אפשר להכירו מיד. אף באיש אחד משדרת הצבור, שנמצא בה הנסיך אנדרי, לא ראה את המנוחה הזאת ואת הבטחון הזה בתנועות כבדות וגסות; אף באיש לא ראה מבט כזה, מבט עז ורך כאחד, של עינים עצומות למחצה ולחות קצת, לא ראה עֹז כזה של בת-צחוק שאינה אומרת מאומה, לא שמע קול דק, מסֻדר ומתון כזה, ומה שחשוב מכֹּל, לא ראה לֹבֶן-פנים נעים כזה וביחוד לֹבֶן זה של הידים, שהיו רחבות קצת, אבל רכות מאד, מעֻדָּנות ולבנות. פנים לבנים ומעֻדנים כאלה לא ראה הנסיך אנדרי אלא אצל אנשי-צבא, שנמצאו ימים רבים בבית-החולים. זה היה ספֶּרַנסקי, מזכיר הממלכה, המרצֶה לפני הקיסר ובן-לויתוֹ של זה באֶרפוּרְט, ששם ראה את נפוליון ודִבּר עמו לא אחת ולא שתים.

ספֶּרַנסקי לא הריץ עיניו מפָּנים אל פנים, כדרך שבני-אדם עושים שלא מדעתם בהכּנסם לחבורה גדולה, ולא נחפַּז לדבּר. הוא דבּר בקול נמוך, בלב בטוח, שיקשיבו לקולו, והביט רק אל האיש, אשר דבּר אליו.

הנסיך אנדרי התבונן בשׂימת-לב מיֻחדת בכל מלה מדברי ספֶּרַנסקי ובכל אחת מתנועותיו. כדרך אנשים רבּים, ביחוד מן המדקדקים עם הבּריות, היה הנסיך אנדרי נכון למצֹא בכל פנים חדשות, שנזדמן לפניו, וקל-וחֹמר באיש כספֶּרַנסקי, שנודע לו בשמו הגדול, את כליל המעלות הטובות הראויות למין-האדם.

ספֶּרַנסקי אמר לקוֹצֻ’בֵּי, כי צר לו על כי לא יכוֹל להקדים לבוא, יען כי עצרוהו בארמון. אך לא אמר, כי הקיסר הוא שעצר אותו. והנסיך אנדרי התבונן גם בגאוַת-צְנִיעוּת זאת. כאשר קרא קוֹצֻ’בֵּי לפני ספֶּרַנסקי בשם הנסיך אנדרי, הסב ספֶּרַנסקי עיניו אל זה במתינות ובבת-צחוֹקו הקודמת והתחיל מסתכל בו בלי דַבּר דבר.

– אני שמח מאד להתוַדע, שמעתי שִׁמעך גם-אני ככל הבּריות, – אמר ספֶּרַנסקי.

קוֹצֻ’בֵּי אמר דברים אחדים על-אודות הקבלה, שקבּל ארַקצֵ’יֶב את בולקוֹנסקי. ספֶּרַנסקי צחק צחוק מֻרגש קצת יותר.

– -ראש הועד לחֻקי-הצבא ידידי ורעי, האדון מַגְנִיצְקִי, – אמר ספֶּרַנסקי בהברות שלמות ובמלים שלמות, – ואם תחפוץ בזה, אני יכול לְקָרֶבְכֶם זה אל זה. (ספֶּרַנסקי החריש קצת להפסקת המאמר). אני מקוה, כי תמצא בו השתתפות ורצון לעזור לכל דבר הגון.

מסביב לספֶּרַנסקי נוצרה כרגע חבורה קטנה, וגם הזקן, אשר דבּר על-אודות פְּריַאנִיצ’נִיקוב פקידו, פנה בשאלה אל ספֶּרַנסקי.

הנסיך אנדרי התבונן, מבּלי הכּנס בשיחה זו, אל כל תנועותיו של ספֶּרַנסקי, האיש, אשר לפני ימים מעטים היה סֶמִינַרִיסט נִקלֶה, ועתה החזיק בידיו, בידים הלבנות והרכות האלה, את גורלהּ של רוסיה . הנסיך אנדרי השתומם על המנוחה המשֻנָּה, מנוחת-בוז, אשר עָנָה בה ספֶּרַנסקי את הזקן הזה. כמו מגֹּבַהּ-שחקים השיב אמריו לו בגֹדֶל חסדו. כאשר החל הזקן להגביה קולו יותר מדי, אמר לו ספֶּרַנסקי בבת-צחוק, כי אינו יכול לָדין בשׂכרו או בהפסדו של דבר, שׁחָפֵץ בו הקיסר.

ספֶּרַנסקי קם, אחרי דבּרו זמן מעט בחבוּרה זו, נגש אל הנסיך אנדרי ויקרא לו ויט עמו אל קצהו השני של החדר. נִכּר היה, שראה צֹרך בדבר להכּנס במשא-ומתן עם בולקונסקי.

– לא הספקתי לדבּר עמך, הנסיך, מתוך השיחה הנלהבה שהכניסני בה אותו זקן נכבד, – אמר בבת-צחוק קצרה של בוז וכמו הטעים בצַחקו, שהוא מבין יחד עם הנסיך אנדרי, כמה נִקְלִים הם האנשים, אשר דבּר עמהם לפני רגע אחד. מנהג זה, שנהג בו, חשב הנסיך אנדרי לכבוד לעצמו. – אני ידעתיך מכבר: ראשונה, על-פי מה שעשית לאכריך, ראשון אתה בזה, ומי יתן ורבו ההולכים בדרכך אחריך; והשנית, על כי אתה אחד מאותם הַקַּמֶּרהֶרים, אשר לא חשבו להם לעלבון את הפקֻדה החדשה על-אודות הפקידים החַצרנים, אשר העירה הרבה טענות ותלונות.

– כן-הוא, – אמר הנסיך אנדרי, – אבי לא רצה, שאשתמש בזכות הזאת; ממדרגת פקידים נמוכים החלותי בעבודתי.

– אביך, בן הדוֹר הישן, עומד לפי-הנראה למעלה מבּני-דורנו, המערערים כל-כך על תקנה זו, שאינה אלא חֲזָרה למדת הישׁר הטבעי.

– עם-זאת אדַמה, כי יש יסוד גם לערעוריהם… – אמר הנסיך אנדרי, בחפצו להתגבר על השפעתו של ספּרַנסקי, שהתחיל מרגיש בעצמו.

למֹרַת-רוח היתה לו להסכים עמו בכל דבר: נפשו חשקה לחלוק עליו. בכל עת דבּר במהירות ובלשון יפה, ועכשו, בדבּרו עם ספּרַנסקי, הרגיש כבדות להביע את רוחו. ההתבוננות באיש המפֻרסם הזה הטרידה אותו.

– לענין הרדיפה אחרי הגדֻלה, אפשר, – נענה אחריו ספּרַנסקי.

– במקצת גם לענין צרכי הממלכה, – אמר הנסיך אנדרי.

– מה כַּונתך​… – אמר ספֶּרַנסקי וַיּורד עיניו מבּלי הוסיף דָּבָר.

– אני ממכַבּדֵי מוֹנְטֶסְקְיֶה, – אמר הנסיך אנדרי, – ודעתו, שיסוד המוֹנַרכיה הוא רגש-הכבוד, נכונה בעיני מאד. יש זכֻיּות ויפּויי-כח, שאני רואה בהם סיָגים לרגש הזה בקרב האצילים.

הצחוק הקל סר מעל פניו הלבנים של ספּרַסקי, והדבר הזה הועיל הרבה להיטיב את מראהו. לפי-הנראה מָשך רעיון זה של הנסיך אנדרי את לבו.

– אם כך אתה מסתכל בדבר הזה, – התחיל משיב לו צרפתית ומבַטא בכבדות גלויה וממשיך עוד יותר מבשעת דבּרו רוסית, אך עם-זה דבּר במנוחה שלמה.

בתשובתו אמר, כי רגש זה, l’honneur ', אין לעשות חזוק לו ביפּויי-כֹח, שדרכם לקלקל את שוּרת העבודה לצרכי הצבּור, כי הוא או רק ענין התרחקות מן העבֵרה או מקור תחרוּת על-מנת לקבּל תודה ופרסים לאות-תודה. הוכחותיו היו קצרות, פשוטות וּברורות.

– מוסד שיש בו חזוק לרגש-הכבוד הזה, – אמר ספּרַנסקי, – מקור תחרוּת נאמנה, הוא הדומה ל“לגיון-הכבוד”, שיסד הקיסר הגדול נפּוליון, מוסד שאינו מזיק, אלא מועיל להשכיל בעבודה, ולא יפּוי-כֹח של מעמד או של חצרנים.

– אינני חולק על זה, אבל אין לכחד, כי גם יפּוי-כֹחם של החצרנים הביא אל המטרה הזאת, – אמר הנסיך אנדרי: – כל בעל- פקידוּת בחצר חושב לו לחובה להתנהג לפי כבוד מצבו.

– אך אתה, הנסיך, לא רצית להשתמש בוֹ, – אמר ספֶּרַנסקי בצחוק קל, שנתכַּון להראות בו, שרצונו לשים קץ לשיחה הזאת, הקשה לאיש-דברו, על-ידי הבּעת חבּה. – אם תכבדני לבוא אלי ביום הרביעי, הוסיף ספּרַנסקי, – אודיע לך, אחרי דַבּרי עם מַגניצקי, מה שתוכל לחפוץ לדעת, ומלבד זאת אתענג לדבּר עמך בפרטות מרֻבּה מזאת.

ספרַנסקי גחן בעינים עצומות וכמנהג צרפתים יצא מן החדר בחשאי בלי ברכּת-פרֵדה.

ו

בימים הראשונים לשבתּו בפטרבורג ראה הנסיך אנדרי, שכּל חזון-לבו, שיצר לו בחקירותיו בחיי-בדידותו, הוּעם בחזקת יד הענינים הקטנים, אשר סַבּוּהוּ בפטרבורג.

בערב בערב, בשובו הביתה, היה רוֹשם בפנקסו הקטן ארבּעה או חמשה בקוּרים נחוצים או פגישות בשעות יעודות. סדוּר החיים, חלוקת היום על-מנת לבוא אל כל מקום בעתּו, נטלו את רֹב כֹּח-החיים שבּו. הוא לא עשה מאומה, גם לא הרהר ולא הספיק להרהר במאום, כי-אם דבּר כל היום, אף עלתה בידו להביע בלשון יפה, מה שהספיק לברר לעצמו קֹדם לזה בכפר.

לפעמים התבּונן למֹרַת-רוחו, שביום אחד אמר ושׁנָה דבר אחד בחבורות שונות. אבל טרוד היה כל-כך ימים תמימים, שלא הספּיקה לו השעה לשים לב לזה, שאינו מְעַיֵּן בשום דבר.

ספֶּרַנסקי עשה עליו רֹשֶם חזק, גם בפגישתם הראשונה בבית קוֹצֻ’בֵּי גם אחרי-כן ביום הרביעי, כאשר קבּל אותו ספֶּרַנסקי בביתו שלא בפני אחרים ודבּר עמו זמן רב בלבב שלם.

הנסיך אנדרי חשב כל-כך הרבה אנשים לבריוֹת שפלות ונבזות, כל-כך חשקה נפשו למצֹא באיש את ההשתלמות, אשר שָׂם לו למטרה, עד שהאמין על-נקַלה, שמצא בספּרַנסקי את דמות איש-המופת אשר בקש, דמות גבר חכם גמור ורודף-צדקוֹת בכל לב. אִלו היה ספֶּרַנסקי מבני השדרות, שיצא הנסיך אנדרי מתוכן, והתחנך והתרגל בדרך אחד עמהם, אזי מצא בולקוֹנסקי מהר את המדות השפלות, מדות אדם בינוני שבּו, שאינן מדרכי גבורים, אבל עתה היה השֵׂכל המשֻנה בהגיוניותו, שמצא באיש הזה, מעורר בו רגשי כבוד ביותר, משום שלא הבין אותו כל-צרכו. מלבד זאת היה ספּרַנסקי – אם מאשר הבין להעריך את כשרונותיו של הנסיך אנדרי, אם מאשר מצא צֹרֶךְ בדבר להטות לבבו אחריו – מתהדר לפניו בשכלו הנאמן והמתון ומחליק שפתיו עמו בחנופה דקה זו שיש עמה יהירות, והיא הודאת אדם לאיש-שׂיחו, הודאה לא בפֵרוש, כי אך הוא עמו, אך שניהם לבדם, מֻכשרים להבין, מה-נבערו כל הבּריות זולתם ומה-טּוֹבוּ ועָמקו הדעות, ששניהם מביעים כאחד.

בשעת השיחה הארֻכּה שביום הרביעי בערב אמר ספּרַנסקי לא אחת ולא שתים: “אצלֵנו מביטים על כל מה שאינו כמנהג המקֻבּל הנושָׁן…” או בבת-צחוק: “אבל א נ ח נ ו רוצים, שגם הזאבים ישׂבּעו: וגם הכבשים לא יִגָּרעו…” או "הם אינם יכולים להבין…” ובכל זה הֻבַּע פֵּרוש המלים: “אנחנו: אתה ואני, אנחנו יודעים, מה הם ומי אנחנו ".

השיחה הארֻכּה הראשונה הזאת עם ספֶּרַנסקי אך הוסיפה עֹז לָרֶגש, אשר היה בו בנסיך אנדרי, בראותו את ספֶּרַנסקי בפעם הראשונה. הוא ראה בו איש-בּינות, מדקדק בעיונו, בעל שֵׂכל כַּבִּיר, אשר בכֹחו ובשקדנותו הגיע לשִׁלטוֹן ואשר ישתמש בשלטונו אך לטובת רוסיה בלבד. ספֶּרַנסקי היה בעיני הנסיך אנדרי אותו האיש המפָרֵשׁ בהַשְׂכֵּל את כל חזיונות החיים, המכבד רק מה שנעשה בהַשכֵּל והיודע לָמֹד כל דבר באַמת-מדה זאת, שהוא, הנסיך אנדרי, התאוה להיות בעצמו. הכּל נראה כל-כך פשוט וברור בהרצאת ספּרַנסקי, שהנסיך אנדרי הסכים לו בכל-דבר שלא ברצונו. אם השיב וטען נגדו, לא נתכַּון אלא להיות עומד ברשות עצמו ושלא להכּנע לגמרי מפני דעות ספּרַנסקי. הכּל היה כראוי, הכּל עלה יפה, אך דבר אחד הרגיז את הנסיך אנדרי: והוא מבטו של ספּרַנסקי, מבט קר, שאינו שקוּף ואינו נותן לעמוד על דעת בעליו, וידו הלבנה והעדינה, אשר הביט אליה הנסיך אנדרי שלא ברצונו, כמו שרגילים הבּריות להבּיט אל ידי בעלי-שלטון. המבט שאינו שקוף והיד העדינה הזאת הרגיזו את הנסיך אנדרי, והוא לא ידע במה. קשה היה בעיני הנסיך אנדרי גם אותו הבוז המרֻבּה שראה בספּרַנסקי לבני-אדם, ורבּוי מיני הראיות, שהיה מביא לדעותיו. הוא היה משתמש בכל מדות ההגיון, חוץ מֵהַשְׁוָאָה, ועובר ברהיטות מֻפְרֶזֶת – לפי מה שנדמה לו לנסיך אנדרי – ממדה למִדה. פעם עמד על יסודו של עסקן מעשי ודרש בגנוּתם של בעלי-חלומות, פעם בחר לו שפת-לצון ויהתל בחולקים עליו, פעם נעשה הגיונִי-דַיְקָן, ופעם עלה פתאם אל ערפל המטפיסיקה. (במדה זו הִרבה להשתמש). אז היה מביא את השאלה שדן בה אל מרומי המטפיסיקה ועובר אל הגבָּלות מֻשגי המקום והזמן והרעיון ולוקח משם סברות לסתּור וחוזר ויורד אל ענין השאלה.

בכלל היתה מדתו העִקרית של ספֶּרַנסקי, אשר הפליאה את הנסיך אנדרי, האמוּנה העזה בלי-חֹק שהאמין בכֹחו ובזכותו של שֵׂכל האדם. נִכּר היה בו, שמעולם לא יכול לעלות על רוחו הרעיון הפשוט בעיני הנסיך אנדרי, שסוף-סוף אי-אפשר לאדם להבּיע כל מה שבלבו, ומעולם לא התעורר בו ספק, “אולי אך הבל נדף הוא כל מה שאני חושב וכל מה שאני מאמין בו?” ומדתו זו של ספֶּרַנסקי בשִׁקול-הדעת היא שמשכה אחריו יותר מכֹּל את הנסיך אנדרי.

בימים הראשונים להתוַדעותם היה הנסיך אנדרי אך מעריץ ומרומם בלבו את ספֶּרַנסקי, כמו שהיה מעריץ לפנים את בּוֹנַפַּרטי. מה שהיה ספֶּרנסקי בן-כֹּהן, שבגלל זה יכלו השוטים –ֹורבים נהגו כן באמת – לבזות לו ולקרֹא לו בלבם בכנוּיים המיֻחדים לזה, השגורים בפי הדיוטים גֵּאים, הזקיק את הנסיך אנדרי להִזהר ביחוד ברגש-הכבוד שבּו אל ספֶּרנסקי ולחַזק בקרבו שלא בכַוָּנה ברוּרה את הרגש הזה.

בערב הראשון ההוא, כשישב בולקונסקי בבית ספֶּרַנסקי, ספר לו זה בלעג, בדבּרו על-אודות הועד לעריכת חֻקים, כי וַעד לָחֹק חֻקים²² מתקַיֵַּם ברוסיה זה מאה וחמישים שנה ועוד לא עשה מאומה, וכי רוֹזֶנְקַמְפְּף הדביק פתקאות על כל סעיפי השוָאת חֻקי-העמים.

– וזה כל פרי העבודה, שהממלכה הוציאה עליה מיליונים! – אמר ספֶּרַנסקי. - חפצים אנחנו לתת לַסֶּנַט שלטון-בית-דין חדש, וחֻקים אין לנו, על-כן חֵטא הוא לאנשים כמוך, הנסיך, אם אינם עובדים עתה.

הנסיך אנדרי אמר, שדרושה לזה ידיעת תורת-החֻקים, והוא לא יֵדָעֶהָ.

– אין איש יודע אותה, ומה-זה תבקש לך? הרי זה מעגל-קסמים, שצריך לצאת מתוכו בחָזקה.

* * *

בעוד שבוע אחד נמנה אנדרי לחָבר בוַעד לעריכת ספר חֻקי-הצבא וגם, מה שלא עלתה על דעתו כלל, לראש מחלקת הועד לעריכת חֻקים. לבקשת ספֶּרַנסקי קבּל עליו את חלקו הראשון של ספר-חֻקי-האזרחים, שעסקו אז בחבּורו, ובעזרת ספר-החֻקים של נפוליון וספר-החֻקים של יוּסטִיניַנוּס עסק בחבּור מחלקת: זכֻויות האִישִׁים.

לפני שתי שנים, בשנת 1808, שב פּיֶר מִסַּיֵּר את אחֻזותיו ויעמוד כמעט שלא ברצונו בראש הַמַּסּוֹנים הפטרבורגיים. ויכונן בתי-תמחוי ותאים נסתרים ויעש נפשות לחבורה וישתדל לאַחֵד תאים שונים ולרכּשׁ כתבי-תעודה נכונים ויתן מכספו ליסוד היכלי-תפלה אף מִלא כפִי יכולתו את סכומי הנדבות, בשעה שרֹבֹ החברים היו קופצים את ידיהם ומתרשלים לשלם את נדבותיהם. כמעט הוא לבדו החזיק בכספו את בית-המחסה לעניים, שיסד האורדן בפטרבורג.

חייו התנהלו בין-כֹּה כבראשונה, מבּלי סוּר מדרכי הפריצות והמשובה. אוהב היה לאכול מעדנים ולשתות הרבה, ואף-על-פי שחשב זאת לפריעת-מוּסר ולחרפה, לא יכול להמנע מהתחבּר עם בחורים הוללים ולהשתתף במעשי עליצותם.

בכל עסקיו הרבים ועלילות התלהבותו התחיל מרגיש מקץ שנה אחת, כי קרקע הַמַּסוֹניוּת, שעמד עליו, נטה מתחת רגליו במדה שהתאמץ להאחז בו היטב. ובאותה שעה הרגיש, שבמדה שהקרקע הזה היה הולך ושוקע תחת רגליו, הוסיף שלא ברצונו להאחז ולדבּוק בו. בשעה שדבק במַסוניות היה דומה ברגשותיו לאדם שהעמיד רגלו על אדמת-בצה, שבחלקת שטחה היתה בעיניו כֶּחָרֲבֲה, ונדחה לנפּול, ובחפצו להִוכח, כי המקום, אשר עמד עליו, יַבָּשָׁה גמורה היא, העמיד את רגלו השנית, ויטבע בתי רגליו, ועל-כרחו הוסיף ללכת ולטבּוע בַּבֹּץ עד ברכיו.

יוסיף אלֶכּסֵיֶביץ' לא היה בפטרבורג. (בימים האחרונים סלק ידיו מעניני התּאים הפטרבורגיים ולא יצא ממוסקבה). כל ה“אחים”, חברי התּאים, היו אנשים ידועים לו לפיֶר, וקשה היה לו לראות בהם אך “אחים גודרים” ולא את הנסיך ב. ואת איבן וַסיליֶביץ' ד., אשר ידע בהם, שאינם אלא אנשים דלי-כֹח וקלי ערך. מבעד לסִינרים ולשאר סִמָּנֵי הגודרים ראה עליהם את מעילי-השׂרד ואת צלבי-הכבוד, אשר רדפו והשיגו בחייהם. לעתים קרובות היו מעשים, שבאספו נדבות וברשמוֹ עשרים או שלשים כסף שנדבוּ – ועל-פי-רֹב לא במזֻמנים – עשרה חברים, שרֻבּם היו עשירים כמוהו, זכר את שבועת הַמַסּוֹנים, שכּל “אח” קבּל עליו בה לתת את כל אשר לו לרעהו העני, ואז התעוררו בקרבּו שאלות, אשר התאמץ לדחותן ולהסירן מלבו.

את כל ה“אחים”, אשר ידע, חלק לארבע מפלגות. למפלגה הראשונה חשב את האחים, שאינם משתתפים הרבה לא בעסקי התּאים ולא בעסקי בני-אדם משוק-החיים ואין עיניהם ולבם כי-אם אל סודות חכמת האוֹרדֶן, אל שאלות השם המֻשֻׁלש או שלשת יסודי הגופים, שהם גפרית, כסף חי ומלח, או ענין המרֻבָּע וכל צורות בית-מקדש שלֹמה. פיר הוקיר את מין האחים הזה, שרֹב מניָנו היו האחים הזקנים וגם יוסיף אלכּסֵיֶביץ' בעצמו, על-פי דעתו של פיר, אבל לא נגרר אחריהם. לבו לא הלך אחרי הנסתרות שבתורת הגודרים.

למפלגה השנית חשב את-עצמו ואת הדומים לו, שהיו אחים מבקשים, מפקפקים, שלא מצאו עוד את הדרך הישר והברור להם אל הַמַּסוניות, ומיַחלים למצֹא אותו.

למפלגה השלישית חשב את האחים (והם היו הרֹב הגדול שבהם), אשר לא ראו במסוניות מאומה, חוץ מתמונתה החיצונית ומנהגיה, והיו זהירים בכל פרטיהם ודקדוקיהם, בלי שים לב אל התֹּכן והכַּונה. כן היה וִילַרסקי וגם הגודר הראשי שׁבַּתּא הראשי.

ולמפלגה הרביעית נחשבו האחים המרֻבּים גם הם, שנתרבו ביחוד בימים האחרונים. הם היו, על-פי מה שהכיר בהם פיר, אנשים שאינם מאמינים במאומה ואינם מבקשים מאומה, שלא נכנסו לחבורה אלא על-מנת להתקרב אל האחים הצעירים, העשירים והתקיפים ברֹבֹ מיֻדעיהם ובכבוד משפחתם, אשר נמצאו לָרֹב באגֻדה.

פיר החל להרגיש, שאין דעתו מתקררת בעסקנותו. הַמַסּוֹניות, לפָחות אותה הַמסּוֹניות, אשר נודעה לו בפטרבורג, נוסדה, כמו שנראה לו לפעמים, על החיצוניוּת בּלבד. לא עלתה על דעתו להטיל ספק בטיב הַמַּסוניות בעצמה, אבל חשד את הַמַסּוֹניות הרוסית, שהלכה בדרך שקר וסרה מאחרי מקורה. על-כן נסע פיר באחריות השנה ההיא אל מחוץ לארץ לקנות לו את רזי תורת האוֹרדֶן.

ז

בשנת 1809, עוד בטרם יעבור הקיץ, שב פיר לפטרבורג. על-פי המכתבים שבּין מַסוני רוסיה לאותם שבחוץ לארץ נודע, כי בֶּזאוּחוֹב נשא חן לפני רבּים מגדולי הארצות, וסודות רבים נגלו לו, ולמדרגה גבוהה שבגבוהות העלוהו, והוא מביא בידו הרבה דברים מועילים למצב הגוֹדרים שברוסיה. כל המסונים הפטרבורגיים השכימו לפִתחו והתרפסו לפניו, ונדמה לכֻלם, שהוא מכַסה ומכין איזה דבר.

ישיבה גדולה נועדה לְתָא המדרגה השנית, ופיר הבטיח להודיע בה, מה שיש לו לאמר לאחים הפטרבורגיים בשֵׁם העומדים בראש האורדן. הישיבה היתה בּרָב-עם. אחרי המנהגים המקֻבָּלִים עמד פיר על רגליו ויחל לשאת את נאומו.

"אחים חביבים! – פתח ואמר בפנים מסתמקים, ומגמגם היה בדברו, ואת כתב-הנאום החזיק בידו. – מעט הוא מה שאנו זהירים בדינינו במסתרי תאֵינו, אנו חַיבים לעשות… לעשות. מנמנמים אנחנו, ועלינו לעשות”. פיר לקח את מחברתו והתחיל קורא.

"להפצת האמת הטהורה ולהשלטת הטוב על הרע, – קרא פיר, – אנו חַיבים לטהר את בני-האדם מהדעות המשֻׁבּשות, להפיץ את הדעות המתאימות לרוח הזמן, לקבל עלינו את חנוּך הילדים, להתחבר במוֹסרות אשר לא יִנתקו עם חכמי-ארץ, להתגבר באֹמץ-לבב וגם בהשכּל על הבלי-השוא, על הכפירה ועל הטפשות, לעשות את האנשים הנאמנים לנו חברים קשורים זה בזה באחדוּת מטרתם ובעלי שלטוֹן וכֹח.

"להשגת המטרה הזאת צריך להגדיל כֹּח הטוב על הרע, צריך להשתדל, שהאיש הישר יקבל עוד בעולם הזה גמול טוב לנֶצח בשכר מעשיו הטובים. אבל במחשבותינו הגדולות האלה מפריעים אותנו מוסדות פּוליטיים חיצונים רבּים עד-מאד. מה לעשות לנו בדבר הזה​? הנסַיֵּע לריבולוצויות, להרוס הכּל, לדחות יד חֲזָקה בְּחָזְקָה​… לא, רחוקים אנחנו מאד מזה. כל שנוי-משטר בחֹזֶק-יָד מגֻנֶּהֶ הוא, יען כי לא יתקן את הרע כל-עִקר, כל-זמן שבּני-האדם יהיו כמו שהם עכשו, ויען כי החכמה אינה צריכה למעשה-אלמוּת.

"כל פעֻלת האורדֶן צריכה להיות מכֻוֶּנת לגַדּל אנשי-לב, עושי צדקה וקשורים זה בזה באחדוּת הדעה הפנימית, שחַיבים הם לצרור בכל מקום ובכל כֹּח את הרִשְׁעָה ואת הטפשות ולהיות למחסה לבעלי-כשרון ורודפי-צדק: להרים מעפר את הישרים והטובים ולהביאם בבית האחים. רק אז יהיה באורדן שלנו כֹח ועֹזֹ – לאסור בלאט את ידי הגוננים על הסדרים הרעים ולמשֹׁל בהם שלא מדעתם. כללו של דבר, צריך ליַסד סדר-ממשלה כללי, אשר יתפשט בכל העולם, מבּלי הרוס את יסודי חיי-האזרחים, ואשר יחד עמו תוכלנה כל שאר הממשלות להוסיף ללכת בדרכן הכבושה ולעשות כל מעשה, חוץ ממה שמעכּב את אגֻדתנו מלהגיע אל מטרתה הגדולה, שהיא השלָטַת הטוב על הרע. למטרה הזאת נתכַּונה גם הַנצרוּת בעצמה. היא לִמדה את בני-האדם לַחְכֹּם ולהיטיב וללכת, לטוב להם, בדרכם ובתורתם של המעֻלים והמחֻכּמּים שבמין האדם.

"אז, בימים שהחֹשך כסה הכּל, היה דַי, כמובן, בדבר-שפתים: החדוש שנמצא באמת הזאת הגדיל כֹּחה, אבל בימֵינו אלה אנו צריכים לתחבולות, שפעֻלתן חזקה הרבה יותר. בימינו צריך שהאדם, שחושיו מושלים בו, ימצא עֹנג גשמי במעשים טובים. אי-אפשר לעקור את התאוות מעִקרן; אך עלינו להשתדל לכונן אותן אל מטרה טובה, ועל-כן צריך שיוכל כל אדם למלא את תאוותיו בגבולי הישר והטוב ושימציא האורדן שלנו את הדברים המוליכים לידי-כך.

“כשתהיה לנו חבורת אנשי-מעשה בכל מלכה וממלכה, וכל אחד יעשה מהם עוד שתי נפשות לנו, וכֻלם יתחברו בקשר אמיץ, אז לא יבּצר דבר מהאורדן, אשר כבר הספיק לעשות בסתר הרבה לטובת מין-האדם”.

הנאום הזה לא עשה רֹשֶׁם גדול, כי-אם גם הרעיש את התָּא. אבל רֹב האחים ראו בדבריו מחשבות האִלּוּמינַטים²³²⁴, שנחשבו למסֻכּנות, ויקבלום בגלל זה בקרירות, ותהי לפֶלא בעיני פיר. ראש התּא החל להשיב לו על דעותיו. פיר הסבּיר ומִלא את דבריו ובדבּרו התלהב יותר ויותר. זה ימים רבים לא היתה שם ישיבה סוערת כזאת. הנאספים נחלקו: מקצתם לִמדו חובה על פיר, באמרם עליו, כי הוא מן האִלּוּמינַטים, ומקצתם סִיְּעוּ לו. באספה ההיא השתומם פיר בפעם הראשונה בימי-חייו על הַשִּׁנוי המרֻבּה בלי-קץ שבּין לבות האנשים, שבגלל זה אין גם דבר-אמת אחד נגלה לשני אנשים בפֵרוש אחד. גם אותם החברים, אשר לפי-הנראה עמדוּ לימִינו, הבינו את דבריו איש על-פי דרכו, במִעוּטים ובהגהות, אשר לא יכול להסכים להם, כי צרכּוֹ העִקרי של פיר היה למסוֹר לרעהו את הרעיון שבּו בדיוק גמור, כמו שהבין בעצמו את רעיונו.

ככלות הישיבה הֵעיר ראש התּא את בֶּזאוּחוֹב בתלוּנה ובלעג על התלהבותו היתרה ואמר לו, כי לא אהבת הטוב בלבד, כי-אם גם תאוַת הנצחון השיאתהו במחלֹקת הזאת. פיר לא ענהו, אך שאל בלשון קצרה, התקֻבּל הצעתו. כאשר אמרו לו, כי לא תקֻבּל, לא המתין עד שיקַימוּ את כל המנהגים ויצא מן התּא ויסע הביתה.

ח

העצבת, אשר יָרֵא פיר ממנה, שבה ובאה עליו. אחרי נשאו את נאומו בתָא-האחים שכב שלשת ימים על הדרגש ולא נתן לאיש לבוא לפניו ולא יצא מפתח ביתו.

בעת ההיא בא אליו מכתּב מאשתו, ובו התחננה אליו, שיתן לה לראותו, וכתבה לו, שהיא נעצבת עליו ומבקשת להקדיש לו את כל חייה.

בסוף מכתּבה הודיעתהו, שבעוד ימים אחדים תשוב לפטרבורג מחוץ לארץ.

אחרי קבלו את המכתב הזה דחק ונכנס אצלו לחדר-בדידותו אחד האחים המַּסונים, מן הפחוּתים בעיניו, ויכונן שיחתו אל הדברים שבינו לבין אשתו ובדרך עֲצֱת-אָח טובה אמר לו, כי לא בצדק הוא מתנהג עם אשתו במדת-דין קשה כזאת וכי במאנו לסלוח לה כשהיא מתחרטת הוא עובר על ראשית תורת המַּסונים.

ובאותם הימים שלחה חותנתו אשת הנסיך וַסילי לקרֹא לו ותתחנן אליו על-ידי שלוחיה לבוא לפניה לפָחות לרגעים אחדים על-מנת לשאת ולתת בענין חשוב מאד. ופיר ראה, כי נוסדו עליו להזקיקו לעשות שלום לאשתו, וגם לא רע היה הדבר הזה בעיניו באותה שעה. דעתו נתקררה אז עד-מאד: לא נחשב דבר בעיניו בחיים, ובעצבת-לבו, אשר תקפה עליו, לא הוקיר לא את חרותו ולא את החלטתו העזה לענֹש את אשתו.

“אין זכּאי ואין חַיָּב בעולם, ואם כן, גם היא איננה חַיבת” אמר בלבו.

אמנם לא הביע פיר מיד הסכּמה להשלים עם אשתו, אבל רק מאשר בעצבת-לבו לא עצר כֹּח להתחיל בשום דבר. אלו באה אליו אשתו, לא היה משַׁלחהּ הפּעם. האִם לא אחת היתה בעיניו, אם תהיה אשתו עמו אם אין, לעֻמת הדבר אשר העסיק אותו?

מבּלי השיב דבר לא לאשתו ולא לחותנתו יצא פעם אחת בערב בשעה מאֻחרת ויסע למוסקבה לראות את יוסיף אלכּסֵיֶביץ'. ואלה הדברים אשר כתב פיר בספר-זכרונותיו.

"מוסקבה, 17 בנויַבּר.

“בשעה זו באתי מאיש-החסד, ואני ממהר לכתּוב את כל אזר הרגשתי בהיותי אצלו. יוסיף אלכּסֵיֶביץ' מתפרנס בצמצום, וזה השנה השלישית הוא כואב בחלי-שלפוחית. איש לא שמע מעולם אנחה מפיו או דבר-תלונה אחד. מבֹּקר ועד שעות מאֻחרות בלילה חוץ מהשעות שהוא אוכל בהן את מאכלו הדל, הוא עָמֵל במדע. הוא קבּל אותי ברצון ויושיבני על המטה, אשר שכב עליה; אני נתתי לו שלום על-פי מנהג פָּרָשֵׁי המזרח וירושלים, והוא החזיר לי שלום גם-הוא כמנהגם, ובבת-צחוק קצרה שאל אותי, מה נודע ונגלה לי בתאי פרוסיה ושוטלנדיה. אני ספּרתי לו, כפי שיכוֹלתּי לסַפּר; הגדתי לו את יסודי התקנות, אשר הצעתּי בתָאֵנו הפטרבורגי, וספרתּי לו על-דבר הקבלה הזעומה שקבּלוני בה והפֵּרוד שנהיה ביני ובין האחים. יוסיף אלכּסֵיֶביץ' החריש ועִיֵּן בדבר היטב ואחרי-כן הביע לי השקפתו על כל זה, והיא הפיצה אור כהרף-עין על כל דברי הימים שעברו ועל כל הדרך שאני עתיד ללכת בוֹ. הוא הפליא אותי בשאלה ששאלני, אם זוכר אני, מה היא מטרתו המשֻׁלשת של האורדן, שהיא: 1 ) שמירת הסוד הדתי וידיעתוֹ, 2 ) טהרה והתקדשות לקבלת הסוד, 3 ) ותקון מין האדם על-ידי השאיפה לטהרה זו. איזו היא המטרה העִקרית והראשונה בשלש אלה? העִקר הוא בלי כל-ספק להתקין ולטהר את-עצמנו. רק אל המטרה הזאת אנו יכולים לשאֹף בכל עת ובכל מצב. אֹבל המטרה הזאת דורשת מאתנו גם יגיעות מרֻבּוֹת יותר משאר המטרות. ועל-כן אנחנו, התּועים בגאות רוחנו, פוסחים עליה ורודפים אחרי הסוד, כשאין אנו ראוים לקבּלו מפני טֻמאתנו, או באים לתקן את מין-האדם, כשאנו בעצמנו הולכים בשרירות-לבּנוּ ומשַׁקצים את נפשותינו בכל תועבה. האִלּוּמינַטיות תורה לא-טהורה היא, כי נטתה אחרי העסקנות הצבּורית, וכל דרכיה גאוָה וגֹדל-לבב. על-פי יסוד זה גִּנָּה יוסיף אלכּסֵיֶביץ' את נאומי ואת כל עסקנוּתי. ואני הסכמתי לו במעמקי לבי. בדבּרנו בעניני ביתי אמר אלי: “חובתו העִקרית של מַסּון נאמן היא, כאשר אמרתי לך, לקשט את-עצמו, אך רגילים אנו לחשֹׁב, כי אם נסיר מעלינו את כל סבל פגעי-החיים, נקדים להגיע אל מטרתנו. להפך הוא, אדוני, – אמר לי, – רק בתוך סערות העולם הזה אנו יכולים להגיע לשלש המטרות העִקריות האלה: 1 )לידיעת עצמנו, כי אין אדם יכול לדעת את-עצמו אלא על-ידי השוָאה; 2 ) להשתלמות מוּסרית: היא נקנית אך במלחמת החיים, 3 ) ולַמִּדה הטובה הראשית, שהיא אהבת הַמָּות. רק החליפות הקשות המצוּיות בחיים יכולות להראות לנו, עד-כמה כֻלם הבל וריק, ולסַיע בזה לאהבה הנטועה בקרבּנו מעודֵנו אל המות או אל מֵעבר לחיים חדשים”. הדברים האלה ראוּים לשימת-לב ביותר, מאשר בכל מכאוביו הקשים אין יוסיף אלכּסֵיֶביץ' קָץ בחייו, ואת המות הוא אוהב, אף-על-פי שבכל טהרת נפשו הנשגבה איננוּ מרגיש עוד בעצמוֹ, שהוא מוכן למות כל-צרכו. אחרי-כן הסבּיר לי איש-חסדי זה היטב את ענין הרִבּוּע הגדול שבבריאה ויורני, כי מספרי השלשה והשבעה הם יסודו של כל העולם. הוא יעצני, שלא להתרחק מחבוּרת האחים הפטרבורגיים, כי-אם לקבל בתא אך משמרות ממדרגה שניה ולהשתדל להרחיק את האחים מן הגאוה ולהדריכם בדרך-אמת של ידיעת-עצמם והשתלמות מוּסרית. מלבד זאת יעצני לטובת נפשי לשים לבבי קֹדם כל-דבר על דרכי אני, ולשֵם-זה נתן לי מחבּרת, היא המחבּרת הזאת, שאני כותב בה ועתיד לכתּוב בה מעתה את כל מעשָׂי".

"פטרבורג, 23 בינואר.

“אני יושב עם אשתי כבראשונה. חותנתי באה אלי בעינים דומעות ואמרה לי, כי אֱלֶן פה וכי היא מתחננת אלי, כי אשמָעֶנה, כי נקיה היא, כי אמללה היא בסוּרי מעליה, ורבּות כאלה. אני ידעתי, כי אם אך אתּיר לעצמי להביט אליה, לא יעמוד בי כֹח עוד להשיב את פניה. במבוכת-לבי לא ידעתי, אל מי אפנה לבקש עזרה ועצה. אלו היה איש-חסדי פה, היה אומר לי מה לעשות. סרתי אל חדרי ואקרא את מכתבי יוסיף אלכּסֵיֶביץ' ואזכור את שיחותינו ומכּל זה יצא לי, שאיני רשאי להשיב פני מבַקש וחַיב אני לפשֹׁט ידי לעזרה לכל איש, קל-וחֹמר למי שנקשר בי כל-כך, ולשאת מה שנגזר עלי. אבל אם סלחתי לה לשם רדיפת טוב, תהי התחברותי עמה אך למטרה רוחנית בלבד. כן גמרתי וכן כתבתי ליוסיף אלכּסֵיֶביץ'. אמרתי לאשתי, כי אני מבקש מאתה לשכּוח כל מה שהיה, אני מבקש מאתה, שתסלח לי על מה שיכולתּי לחטֹא לה, וכי אני אין לי על מה לסלוח לה. לשמחת-לבב היתה לי לאמר לה זאת. טוב אשר לא תדע, מה-קשה היה לי לשוב לראותה. הכינותי מושבנו בבית הגדול בחדרים העליונים ואני מוצא עֹנג רב ברגש זה של התחדשות הרוּח”.

ט

כבכל העתים, נחלקו העליונים שבצבּור, בהִוָּעֲדָם באחד ממשכנות החצר ובנשפי-המחול הגדולים, גם בעת ההיא לחבורות קטנות אחדות, שצביון מיֻחָד לכל אחת מהן. המרֻבּה שבכֻלן היתה החבורה הצרפתית או האגֻדה הַנַּפּוליוֹנית של הגרף רומיַנצֶב וקוֹלֶנקוּר. את אחד המקומות החשובים והראשונים שבחבורה זאת תפשה אֱלֶן מיד אחרי עברה עם אישהּ לפטרבורג. אצלה היו מצוּים נכבדי הַמַּלאכוּת הצרפתית והרבה אנשים ידועים בטוּב שִׂכלם וטעמם מבּני סיעה זו.

אֱלֶן נמצאה באֶרפוּרט בימי ראיון-הקיסרים המפֻרסם, ושם זכתה להתקרב אל כל נכבַּדי אירופה שבסיעתו של נפּוֹליון. באֶרפוּרט נשאה חן וחסד עד-מאד. נפּוֹליוֹן בעצמו אמר עליה, בראותו אותה בתיאטרון: “זאת נפש חיה יפה". על החן הרב, אשר מצאה בתור אשה יפה וכבֻדה, לא תָמַהּ פיר, כי בשנים האחרונות יָפתה למראה עוֹד יותר מבראשונה. אך לפלא היה בעיניו מה שקנתה לה בשתי השנים האלה שֵׁם “אשת-חמד, שחכמתה רַבּה כְיָפְיָהּ”. הנסיך הנודע דֶּה-לִין כתב לה מכתּבים בני שמונה עמודים, ביליבין היה חושׂך “אֲמָרָיו” ( mots ) על-מנת להשמיעם בפעם הראשונה בפני הגרפינה בֶּזאוּחוֹבה. מי שנתקבל בטרקלינה של הגרפינה בֶּזאוּחוֹבה קנה לו בזה חזקת חכם; צעירי-הדוֹר היו קוראים בספרים לפני נשף בבית אֱלֶן, לבעבור יהי להם במה לדבּר בטרקלינה, ומזכֹּירי מַלְאֲכֻיּוֹת, וגם מלאכי-ממלכוֹת בעצמם, היו מגַלים לה סודות דִּפּלוֹמַטיים, ובזה היתה כמעט לבעלת עֹז ומִמְשָׁל. ופיר, אשר ידע, כי סכלה היא מאד, היה משתומם וחרד בהִמצאו לפעמים בנשפיה ובסעֻדותיה אשר עשתה, שהיו משׂיחים בהם בפוליטיקה, בפּואֶזיה ובפילוסופיה. בנשפים האלה היה בו רגש דומה למַה שמרגיש בודאי מי שעוסק באחיזת-עינים, בדאגו בכל פעם, פן תִּגָּלה מרמתו פתאם. אבל המרמה הזאת, – אם מאשר נדרשה סכלות להנהגת טרקלין מאותו המין, אם מאשר מצאו המרֻמים בעצמם נחת בה במרמה זו, – לא נִגְלֶתָה, ושֵׁם “אשה נחמדה וחכָמה גדולה” נקבע לה לְיֶלֶנַה וַסיליֶבנה בֶּזאוּחובה כל-כך, שיכלה להכביר דברי ריק ואִולת מגֻנים שבמגֻנים, ועם-זה היו הכּל משבּחים ומרוממים כל מלה שיצאה מפיה ומוצאים בה רעיון עמֹק, אשר לא עלה על דעתה מימיה.

פיר היה אותו הבעל, שהֻצרכה לו האשה הכבֻדה והמרומָמה הזאת. הוא היה אותו האדם המשֻנה הטרוד בהרהוריו, אותו אדון-הבית, בעל הגבירה, שאינו מַכלים דבר ולא רק אינו מקלקל את הרֹשֶם הכללי שחדר-האורחים עושה בַטעם הטוב השורר בו, כי-אם גם מועיל הרבה בהַראוֹתו ובהדגישו במנהגיו המשֻׁנים את טוּב-טעמה וטכסיסה של בעלת-הבית. בשתי השנים האחרונות סִגל פיר לו – באשר היה עסוק תמיד בענינים מָפשָׁטים ובז בלבו לכל ענין אחר, – בשבתּו בתוך אורחי אשתו, הזרים לו ברוּחם, מנהג קרירות-דעת וחֵרות וחבּה לכל בריה, שאינו נקנה על-ידי למוד ושבגלל זה פאר מיֻחד הוא לבעליו. כאדם שנכנס לתיאטרון היה נכנס אל חדר אורחי אשתו, מקֹרבים היו לו כל הנאספים, לכל אחד מהם אמר בשפה אחת, שהוא שמח עליו, וכֻלם כאחד רחקו מלבו. לפעמם העסיקה אותו השיחה והתחיל משתתף, בה, ואז לא שׂם לב לעַיֵּן, אם היו פקידי מַלְאֲכֻוּת באותו מעמד אם אין, והשמיע בהברתו הגרועה את דעותיו, אשר לפעמים לא התאימו כלל וכלל לרוח החבורה ברגע ההוא. אבל כבר הֳחֲזַק בעלה של חַכְמַת נשי פטרבורג כל-כך לבריה משֻׁנָּה, שאיש לא בא בטענות עמו על חטאת-שפתיו.

בתוך הצעירים הרבּים, אשר שקדו יום יום על דלתותיה של אֱלֶן, היה בּוריס דרוּבֶּצקוי, שכבר עלה הרבה במעלות המשׂרה אחרי שוב אֱלֶן מאֶרפוּרט, מקֹרָב יותר מכֻּלם בבית הבֶּזאוּחובים.

אֱלֶן קראה לו "מוֹן פַּז’” והתנהגה עמו כמו עם ילד. בת-צחוקה, בפנותה אליו, היתה זו שפנתה בה אל כל איש זולתו, אך לפעמים היה קשה לו לפיֶר לראות בת-צחוקה זאת. בוריס נהג בו בפיר מין כבוד מיֻחד, שהֻרגש בו דרך עצב. אותו הכבוד המיֻחד גם-הוא הרגיז קצת את פיר. לפני שלש שנים נשא פיר מכאובים קשים כל-כך מהעלבון שעלבה אותו אשתו, שהֵגֵן על עצמו עתה מאפשרות עלבון כזה בשני דברים אלה: הוא לא היה בעל לאשתו ואסר על נפשו לחשדה.

“לא, – היה אומר בלבו, – עכשו שנעשתה “פֻּזְמָק כָּחֹל”, כבר עזבה לנצח את שגיאותיה הקודמות. בנשים מתחכמות לא היו מעשים כאלה מעולם”, – היה משַׁנן לעצמו חֹק זה, שלא נודע מִנַּין היה לו ושהאמין בו בלי כל-ספק. אבל נפלא הדבר, מציאותו של בוריס בחדר אורחי אשתו (והוא נמצא שם כמעט תמיד) פגעה בו פגיעה גשמית: היא אסרה את כל אבריו ולא נתנה להם לנוע כדרכם מאליהם.

“מה-משֻׁנה שנאת-חנם זו – אמר פיר בלבו, – וקֹדם לזה נשא גם חן בעיני”.

בעיני הבּריות שבעולם העליון ההוא היה פיר אדון גדול, בעל אֵשֶׁת-שֵׁם, שעיניו עִורוֹת קצת, איש משכיל משַׁנה טעמו, שאינו עושה כל מלאכה, אבל גם אינו גורם רעה לאיש, בן-חיל טוב ונעים. אך בקרב לבו עֻבְּדָה בכל הימים ההם עבודה גדולה ומָרכֶּבת, עבודת ההתפתּחות הפנימית, אשר גִּלתה לו הרבה והביאה אותו לידֵי הרבה ספקות ורעיונות משַׂמחי-לבב.

י

פיר הוסיף לכתּוב את ספר-זכרונותיו, ואלה הדברים אשר כתב בו בימים ההם:

"24 בנויַבּר.

"קמתּי בשמונה שעות ואקרא בכתבי-הקֹדש, ואחרי-כן הלכתי אל משמרתי (בעצת איש-חסדו קבּל עליו עבודת משמרת באחד הועדים) ואשוב לסעֻדת-הצהרים וָאֹכַל את לחמי לבדי (אל הגרפינה באו הרבה אורחים שנוּאים לי), במדה אכלתי ושתיתי, ואחרי האכילה העתקתי חזיונות פיוטיים בעד האחים. בערב ירדתי אל הגרפינה ואסַפּר שם מעשׂה מגֻחך בב., ורק כשכבר צחקו כל הנאספים בקול רם, זכרתּי, כי לא היה לי לעשות זאת.

“אני שוכב לישון בלב טוב ושוקט. עזרני-נא, אל גדול, ללכת בדרכיך: 1 ) לכבּשׁ כעסי ברוח שפלה ובמתינות, 2 ) לכבּשׁ את התאוה על-ידי התגברות ושנאת-חטא, 3 ) להתרחק מהבלי העולם הזה, אך לבלתי השתמט א) מעבודת הממלכה, ב) מדאגות הבית, ג) מאחוָה ורֵעוּת, ד) ומעבודות אֱקונומיות”.

"27 בנויַבּר

“הקיצותי בשעה מאֻחרת ובהקיצי שכבתי זמן רב על מטתי בעצלתים. אֵלִי! עזרֵני וחזקֵני, למען אוּכל ללכת בדרכיך. קראתי בכתבי-הקֹדש, אך בלי רגש נכון. האח אוּרוּסוֹב בא ושׂוחַחנו בהבלי העולם. הוא ספר לי על-דבר מחשבות הקיסר החדשות. אני החלותי לגַנותן, אבל זכרתי את הכללים שלי ואת דברי איש-חסדי, שאמר לי, כי מַסּוֹן נאמן חַיב לעסוק בצרכי הממלכה באמונה, בזמן שהשתתפותו נדרשת, ולהתבונן במנוחה במה שלא הוטל עליו. לשוני – מְחִתָּה לי. האחים ג., ב. וא. באו אלי לשיחת הכנה לקבלת אח חדש. הם דורשים מאתי להיות למליץ. אני מרגיש בי, שאיני כדאי והגון לכך. אחרי-כן נסַבּה השיחה לבֵרור שבעת העמודים המעלות של בית- המקדש. שבע החכמות, שבע המדות הטובות, שבע המדות הרעות, שבע השפּעות רוח-הקֹדש. האח א. דִבּר רמות בלשון-לִמודים. בערב נערכה קבלת האח החדש. יפּוי החדרים המחֻדשים הועיל הרבה לִפְאֵר המחזה. האח המקֻבָּל היה בוריס דרובֶּצקוי. אני הצעתיו, ואני הייתי גם המליץ בשעת קבלתו. רגש משֻׁנֶּה סער בקרבּי בכל שעת עָמדי עמו במקדש האפל. הכּרתּי בי רגש-איבה אליו, אשר אני מתאמץ עוד לכבשו ואינני יכול. בגלל זה חשקה נפשי להצילו מן הרע הצלה גמורה ולהציבו בדרך האמת, אבל הרהורַי הרָעים על-אודותיו לא עזבוני. נדמה לי, שלא נכנס לאגדֻתנו אלא כדי להתקרב אל אנשים, להתחבב על הנמצאים בתוך התּא. חוץ מהמעשים האלה, הַינו, ממה ששאל אותי פעמים אחדות, אם לא יִמָּצאו פלוני ופלוני בתָאֵנו (שאֵלָה שלא יכולתּי להשיב עליה), ושלפי מה שהתבוננתּי בו איננו מסֻגל לכבד בלבו את אגֻדתנו הקדושה ועסוק הוא יותר מדַּי ושמֵח שמחה יתרה בחיי האדם כמו שהם, שילך לבקש לו תקנה רוחנית, לא היו לי יסודות להטיל ספק בו; אבל נדמה לי, שאין פיו ולבו שוִים, ובכל אותה השעה שעָמדתּי עמו פנים בפנים באין זר בינינו בַמִּקדש האפל, נדמה לי, שהוא צוחק צחוק-בוז לדברים שאני דובר אליו, ונפשי חשקה לשׂרוט את חזהו בחרב השלופה, אשר החזקתי ממולו. אני לא יכוֹלתּי לדבּר רמות בערב ההוא וכן לא יכוֹלתּי להגיד בשפת-אמת לאַחַי ולַגּוֹדר הראש מה שבלבי עליו. אַרכִיטֶקטוֹנָהּ הגדוֹל של הבריאה, עזרני נא למצֹא את הדרכים הנכונים, המוציאים את האדם מנבכי השקר”.

אחרי הדברים האלה שלשה דפּים חלקים בספר-הזכרונות, וכתוּב אחריהם:

“שיחה חשובה וארֻכּה שַׂחְתִּי לבדי עם האח ב., והוא יעצני לבלתי סור מאחרי האח א. הרבה נגלה לי, אף-על-פי שאיני כדאי והגון לכך. אֲדֹנָי – שֵׁם בורא-העולם. אלֹהים – שם המנהיג המושל בַּכֹּל. השם השלישי, אשר לא יבֻטָּא, הוראתו “הכֹּל”. השיחות עם האח ב. משיבות את נפשי וּמחזקות את לבבי ללכת בדרך הטוב. בפניו אין בי כל פקפוק. ברור לי מה בין התורה הדלה, העוסקת בעניני הצבּור, ובין תורתנו הקדושה, המקפת את הכּל. המדעים האנושיים מחַלקים כל דבר כדי להבינו, ממיתים כל דבר כדי להסתכל בּו. אך בתורתה הקדושה של אגֻדתנו הכּל מאֻחָד, הכּל מתברר בשלֵמֵותו ובחייו. הַשִׁלּוּשׁ הוא שלשׁת יסודי הגופים – הגפרית והַמֶּרְקוּר (כסף חי) והמלח. הגפרית מַרְאֶיהָ כשמן ותכונתה כאש; בהתאחדה עם מלח היא מעוררת בו צמא בכֹח האש שבּה, ועל-ידי הצמא הזה היא מושכת אליה את הַמרְקוּר ותופשת אותו ומַחזקת בו ויחד עמו היא יוצרת גופים שונים. הַמֶּרקור הוא נמצא רוחני נוזל ומעופף. - המשיח, רוח-הקֹדש, הוא בעצמו”.

"3 בדיקַבּר.

“הקיצותי בשעה מאֻחרת, קראתי בכתבי-הקֹדש, אך לא הרגשתי מאומה. אחרי-כן יצאתי ואתהלך בחדר הגדול. חפצתי להרהר, אך דמיוני שִׁוָּה לנגד עינַי מעשה שהיה לפני ארבע שנים. האדון דוֹלוֹחוב אמר לי, בפגשו אותי במוסקבה אחרי הדואֶל, כי הוא מקוה, כי אך שלום ושלוָה בקרבּי עתה, אף-על-פי שאין אשתי עמי. באותה שעה לא עניתי אותו דבר. עתה זכרתי את כל פרטי הפגישה הזאת ובלבי דבּרתּי אליו דברי זעם וחֵמה יורדים חדרי-בטן; ולא נחתי ולא נטשתי את הרעיון הזה, עד שהרגשתּי בעצמי, שחמתי בוערת בי; אולם לא התחרטתי על זה למַדי. אחרי-כן בא בוריס דרוּבֶּצקוי ויחל לספר לי מעשים שונים שהיו בו; ואני התרעמתי על בקורו מיד וָאֹמַר לו דבר שלא כרצוֹנו. הוא השיב, ואני קצפתי ואדבר אליו הרבה קשות וגם גסות. הוא שתק, ואני שמתי לבי על דרכי עמו רק אז, כשעברה השעה. אלי, אלי, אינני יודע לגמרי להתנהג עמו. סבּת הדבר היא התכבדותי היתרה. אני גדול בעיני ממנו, על-כן אני נעשֶׂה שפל ממנו, כי הוא מוחל לי על גסותי, ואני להפך בז לו בלבי. אלי, יהי רצונך, שבעודו לנגדי אראה יותר את קשי-לבבי ואתנהג עמו במדה שתהי להועיל גם לו. אחרי לחם-הצהרים נרדמתי, ובנפול התרדמה עלי שמעתי קול אומר אלי באזני השמאלית: “יום זה לך הוא”.

“ראיתי בחלומי, והנה אני מהלך באפלה, ופתאם סבּוני כלבים רבים, אך אני אינני ירא; פתאם אחז כלב קטן בשִׁניו במתני משמאל ולא הרפּה ממני. החלותי לחנקו בידי. אני אך הסירותיהו מעלי, והנה כלב אחר גדול מזה החל לנשֹׁך אותי. החלותי להרימו, אך כאשר הוספתי להרימו, כן גָּדַל וכָבד. ופתאם בא האח א. ויקחני תחת זרועי ויוליכני עמו ויביאני אל בית, שהֻצְרַכנו לעבור על נֶסר צר, כדי להכּנס לתוכו. אך דרכוּ רגלי עליו, והנסר נטה הצדה ויפּול למטה, ואני החלותי לטפס על הגדר, אשר כמעט לא הגיעו ידי אליה. אחרי יגיעה רבה סחבתּי והעברתּי את גופי באֹפן, שהיו רגלי תלויות בעבר מזה, וגוִיָּתי מעבר מזה. נשאתי עיני וארא, והנה האח א. עומד על הגדר ומַרְאֶה אותי מסלה גדולה דרך גן, ובתוך הגן בית גדול ויפה. ואיקץ. אֵלִי, ארכִיטֶקטוֹנהּ הגדול של הבריאה! עזרֵני להסיר מעלי את הכלבים – את תאוותי, ואת האחרונה שבהן, שכֹּחה גדול ככֹחותיהן של כל הקודמות לה יחד, ועזרני להכּנס אל היכל המעשים הטובים, אשר זכיתי לראותו בחלום”.

"7 בדיקַבּר.

“בחלומי, והנה יוסיף אלֶכּסֵיֶביץ' יושב בחדרי, ואני שמח מאד וחפץ לכבּדו. והנה אני מפטפט עם אנשים אחרים מבּלי הַחריש רגע, ופתאם אני זוכר, כי בודאי לא טוב הדבר בעיניו, ואני חפץ לגשת אליו ולחבקו. אך כשנגשתי אליו, ראיתי, כי נשתנו פניו והיו לפנֵי איש צעיר, והוא לוחש לי דברים מתורת אגֻדתנו, לוחש בקול נמוך כל-כך, שאיני יכול לשמוע. אחרי-כן ראיתי, כי יצאנו כֻלנו מן החדר, ואיזה דבר נפלא נהיה. אנחנו ישבנו או שכבנו על הקרקע. הוא דבּר אלי. ואני בקשתי ברגע ההוא להראותו את רגשנותי ומבּלי הקשיב את דבריו החלותי לתאר לנפשי את האדם הפנימי שבּי ואת חסד האלהים שנגלָה עלי, ודמעות נָראו בעיני. ואשמח על כי התבונן בזה. אבל הוא נתן עיניו בי בתרעומות ויקם ולא גמר דבריו. ראיתי וַיִֵרַךְ לבי, ואשאלהו, אם לא אלי נערכו הדברים שאמר; אבל הוא לא השיב דבר וישׂם פניו אלי בחבּה, ואחרי-כן נמצֵאנו פתאם בחדר-משכבי, שֶׁמִּטַּת-שנַיִם עומדת בו. הוא עלה וישכב על עברהּ האחד, ואני כמו נכספה נפשי להראותו אותות-אהבה ולעלות ולשכּב שם. והוא כמו שאלני לאמר: “הגידה, אל תכחד, איזו תאוה ראשית חטאת לך? הידעתּ איזו היא​? אדַמה, כי כבר נודעה לך”. אני נבוכותי בשאלו אותי זאת ואענהו, כי העצלוּת היא ראשית חטאת לי. הוא הניע ראש כמפקפק בדבר. ואני נבוכותי עוד יותר וָאָשֶׁב לו, כי אף-על-פי שאני יושב עם אשתי כאשר יעצַני, אך לא כשֶׁבת איש עם אשתו. על זה השיב, כי אין לאיש למנוע אהבתו מאשתו, וירמֹוז לי, כי חובתי היתה זאת. אך אני השיבותי, “והחיים הם אור האדם, והאור זורח בחשׁך; והחֹשך לא יכילנו”. פני יוסיף אלכּסֵיֶביץ' היו מלאים נֹעַר ואור. ביום הזה בא אלי מכתּב מאיש-חסדי, והוא כותב לי בו על חובות חיי-הנשואים".

"9 בדיקַבּר.

“חלמתי חלום, אשר הקיצותי על-ידו בלב חרד. ראיתי, והנה אני בביתי במוסקבה, בחדר-הדרגש הגדול, ומחדר-האורחים יוצא יוסיף אלכּסֵיֶביץ'. ואני הכּרתּי בו מיד, שכבר נגמרה התחדשותו, ואחוש לקראתו. אני נושק לו ונושק את ידיו, והוא אומר: “הראית כי נהפכו לי פנים אחרים?” שמתי עיני עליו, בעודנו מחֻבּק בזרועותי, והנה פני צעיר לו, אבל שֵׂער אין על ראשו, ותוֵי פניו אחרים לגמרי. אמרתי לו: “אלו פגשתיך פתאם, הכּרתּיך”. ובלבי שאלתי: “האמת אתי?” ופתאם ראיתי, והנה הוא שוכב כמת; אחרי-כן התחזק מעט מעט ויבוא עמי אל הַקבּינֶט הגדול, וספר גדול בידו, וכתוּב הוא במדת גליון אלכּסנדרי. אמרתי לו: “אני כתבתי זאת“, והוא הרכין לי בראשו. פתחתי את הספר, והנה צורות יפות בו על כל עמודיו. ואני יודע, כי הציורים האלה הם עניני אהבה בין הנפש ואהובהּ. ועל העמוּדים ראיתי תמונת עלמה, ששמלתה שקוּפה וגןִיָּתה שקופה, והיא מעופפת אל העננים, ואדע, כי העלמה הזאת היא תמונת שיר-השירים. ובהביטי אל הציורים האלה כאִלו הרגשתּי, כי חוטא אני בזה, אך לא יכוֹלתּי להפּרד מהם. אֵלִי, עזר-נא לי! אֵלִי, אם אתה הוא העוזב אותי, יעָשׂה רצונך; אך אם בעצמי גרמתּיּ לי זאת, הורני מה לעשות. אָבֹד אֹבַד במשובתי, אם תטשני ולא תושיעני”.

יא

עניני הממון של הרוסטובים לא שֻׁנו לטובה בשתי השנים אשר ישבו בכפר.

אף-על-פי שניקולי רוסטוב לא נטה ממחשבתו וַיוסף לעבוד בגדוד נשכּח, מבּלי עלות במעלה, והוצאותיו היו מעטות לפי הערך היה מהלך-החיים באחֻזה “אוֹטרַדנוֹיָה” ובפרט מנהג מִיטֶנקה בעסקי האחֻזה כמו מכֻוָּן לזה, שיהיו החובות העמוסים על בעליה הולכים ורבּים משנה לשנה. התחבולה האחת, שיכול הגרף הזקן לבקש עזרה בה, היתה עבודת הממלכה, ועל-כן בא לפטרבורג לבקש לו משמרת-פקֻדה, ובאותה שעה בקש, לפי דבריו, גם לעשות בפעם האחרונה נחת-רוח לעלמות.

ימים מעטים אחרי בוא הרוסטובים לפטרבורג השתדך בֶּרג לויֶרה, והשתדכותו נתקבלה.

אף-על-פי שבמוסקבה היו הרוסטובים מבּני הצבּור העליון, מבּלי דעת בעצמם ומבּלי שׂים לב לדעת מבּני איזה צבּור הם, היתה חבורתם בפטרבורג מעֹרֶבת בלי זִקּוּק. בפטרבורג נחשבו לקרתנים, ואותם האנשים, שהיו הרוסטובים מאכילים על שֻׁלחנם במוסקבה מבּלי שְׁאֹל את פיהם אי מזה צבּור הם, לא השפילו את כבודם להיות בבאי-ביתם בפטרבורג.

גם בפטרבורג נהגו הרוסטובים מנהג הכנסת-אורחים כמו במוסקבה, ובסעֻדות-הערב שלהם נאספו אורחים שונים מאד: שכנים קרובים ל“אוטרַדנוֹיֶה” אחֻזתם, בעלי-אחֻזה זקנים ודלים עם בנותיהם העלמה החצרנית פֶּרוֹנסְקַיה, פּיֶר בֶּזאוּחוֹב ופקיד פטרבורגי מבּני פּוֹסטמֵיסטר מחוזי. לבני-ביתם הקבועים בפטרבּורג נהיו מהרה: בוריס פיר, אשר פגשוֹ הגרף הזקן בחוץ ויביאהו בחזקה אל ביתו, ובֶרג, אשר היה מבַלה ימים תמימים בבית הרוסטובים ומתנהג עם ויֶרה בתּם הבכירה כמנהג איש צעיר עם עלמה, שדעתו להשתדך לה.

לא לשוא היה בֶּרג מראה לַכֹּל את ידו הימנית, שנפצעה²⁵ בקרָב האויסטֶרליצי, ומחזיק את חרבּו, אשר לא הֻצרך לה כלל, בידו השמאלית. את המעשה הזה היה מסַפּר לַכֹּל בקביעות מרֻבָּה ובדרך כבוד לעצמו כל-כך, שכל שומעיו האמינו בתועלתו ובגֹדל-ערכּו של אותו מעשה, ושני פרסים נִתּנו לו לברג על-דבר אויסטֶרליץ.

גם במלחמה הפינלַנדית עלתה בידו להצטַין. הוא הרים פּלח של רִמּוֹן, שנהרג בו אחד האדיוטנטים אצל המצביא הראשי, וימסרנו לידי השר הממֻנֻה שלו. גם את הדבר הזה ספר ימים רבים ובהשתדלות יתרה, כאשר נהג בימים שאחרי הקרָב האויסטרליצי, וגם עליו האמינו הכֹּל, שהיה ראוי לעשות כן, וגם על-דבר המלחמה הפינלַנדית נתנו לו לבֶרג שני פרסים. בשנת 1809 היה קַפּיטַן גבַרדי בעל אורדֶנים, ומשמרות מיֻחדות ששׂכרן מרֻבּה היו לו בפטרבורג.

אף אמנם לֵצָנִים אחדים היו מחַיכים לשֵׁמע מעלליו של בֶּרג, אבל הכּל הודוּ, שבּרג זה היה אופיצר זריז וגבּור, רצוי מאד לשׂריו ואיש צעיר ישַׁר-דרך, עתיד להצליח בכל אשר יפנה ולהיות מן העליונים שבצבּור.

לפני ארבע שנים פגש בֶּרג את אחד מרעיו האשכנזים במדורו התחתון של התיאטרון המוסקבאי וירמוז לו על ויֶרה רוסטובה ויאמר לו אשכנזית: “דאס זאָלל מיין ווייבּ ווערדען”, ומן הרגע ההוא גמר לקחתה לו לאשה. עתה עִיֵן במצב הרוסטובים, בבואם לפטרבוּרג, ובמצבו, ויגמור, כי באה העת, וישתדך.

השתדכותו של ברג נתקבלה בראשונה בתמיהה, שהיתה לא לכבוד לברג. תמוהּ היה בראשונה בעיני הרוסטובים שבנוֹ של אציל ליפלַנדי בלי-שֵׁם משתדך לבתּם, לגרפינה רוסטובה; אבל בראש מדותיו של ברג היה אגוֹאיזמוּס מתוך קֹצר-דעת ותמימות יתרה, ואפיוֹ זה הטה את לבבות הרוסטובים אחריו, באמרם, שאם ברור בעיניו כל-כך, שטוב הדבר, וגם טוב מאד, בודאי טוב הוא באמת. מלבד זאת זכרו, כי עסקיהם מקֻלקלים, והחתן ידע זאת בלי כל-ספק, וסוף-סוף היתה ויֶרה בת ארבע ועשרים שנה ובאה להֵראות בכל מקום, ואף-על-פי שהיתה יפה ומשכילה בלי כל-ספק, לא השתדך לה איש בלעדיו. על-כן נתנו לו את הסכמתם.

– שמע-נא, – אמר בֶּרג אל חברו, אשר קרא לו ברג “רֵעַ” רק מאשר ידע, שכּל האנשים יש להם רֵעִים, – שמע-נא אפוא, אני שׂמתּי לב לכל זה, ואני לא הייתי נושׂאהּ, אִלו לא שמתּי לב לַכֹּל, מה שהיה קשה לי מטעמים אחדים. ועתּה היתה להפך. אבי ואמי בטוחים מדאגת פרנסה, אני הִמצאתי להם חכירה זו בחבל הים הבּלטי, ואני בשׂכָרי, בעָשְׁרָהּ ובזהירותי, יש-לי במה להתפרנס בפטרבורג. אפשר להתפרנס ברֶוַח. אני נושאהּ לא בשביל מעותיה, אני חושב זאת למגֻנה, אבל צריך שתּהי האשה מַכנסת את שלה, והבּעל את שלו. לי עבודת-משמרת, – לה קִרְבַת גדולים ומעט עֹשֶר. הרי זה דבר שיש לו ערך בזמננו, הלא כן? והעִקר – היא עלמה יפה וכבֻדה ואוהבת אותי…

בֶּרג נסתמק וצחק צחוק קל.

– ואני אוהב אותה, על כי לבה לב מבין וטוב מאד. לא כן אחותה – אחות היא לה, ואחרת היא לגמרי, גם אָפיה לא נעים, גם שִׂכְלָהּ לא כן, כי-אם כזה וכזה, התבין?… קשה הוא… אבל כלתי… כשתּהיה בא אלינו… – הוסיף בֶּרג והיה נכון לאמר “לאכול לחם”, אבל נִחם ויאמר: “לשתות טֵה", ובלשון מהירה הכין וַיוצא טבּעּת-עָשָׁן קטנה מפיו, שראה בה את כל סמל האֹשֶׁר, אשר יצר לו בחזון-לבו.

אחרי רגש-התמיהה הראשון, שהעירה השתדכותו של ברג בלבות הוריה, באו חגיגה ועליצות בביתם, כנהוג בשעת מעשים כאלה, אבל עליצות זו לא יצאה מן הלב, כי-אם נתכַּונה כלפי חוץ. מבוכה ובֹשת נראו ברגשות קרובי הכלה על-דבר חתֻנתה. כמו נקוטו בפניהם על-כי לא אהבו למַדי את ויֶרה ועתה ישישו, כי יפּטרו ממנה. יותר מכֻּלם נבוך הגרף הזקן. אפשר לשער, שלא היה יכול להגיד בעצמו, מה שֹׁרש דבַר מבוכתו, אבל שֹׁרש דבר זה נמצא בעסקי ממוֹנו. הגרף הזקן לא ידע לגמרי, מה יש לו, כמה הוא חַיב לשלם וכמה יוכל לתת נדוניה לויֶרה. כשנולדו בנותיו, נועדו “שלש מאות נפש” לכל אחת מהן לנדוניה; אבל אחד מהכפָרים האלה כבר נמכר, והשני נתמַשכן, וזמן פדותוֹ עבר זה ימים רֹבים, והוא עמד להִמכר מאין ברֵרה, על-כן לא היה אפשר לתת את האחֻזה הזאת לנדוניה. אך גם מעות לא היו לו לגרף.

זה יותר מחֹדֶש ימים היה ברג לחתן ארוס, ורק שבוע אחד נשאר לפני יום חתֻנתו, והגרף עוד לא פתר בלבו את שאלת הנדוניה ולא דבּר בה עם אשתו. פעם אמר לתת לויֶרה את אחֻזתו הריַזַנית, פעם אמר למכּור את היער, פעם – לִלווֹת בשטר. ימים אחדים לפני יום חתֻנתו בא בֶרג בבֹקר אל הגרף אל חדר-עבודתו ובבת-צחוק נעימה ובדרך-כבוד בקש מהעתיד להיות חותנו להגיד לו, כמה ינתן לגרפינה ויֶרה. הגרף נבוך כל-כך לשאלה הזאת, אשר נבּא לבו לו עליה מכּבר, שהשיב, בלי עַיֵּן בדבר, מה שנזרק מתוך פיו.

– טוב בעיני, כי שמתּ על לב, טוב בעיני, דַּי תאמר…

כה ענה ויטפח לו לברג על כתפו ויקם בחפצו לשים קץ לשיחה זאת. אך ברג הסבּיר לו בצחוק קל ונעים, כי אם לא ידע בבֵרור כמה ינתן לויֶרה ולא ינתן לו לפחות חלק מזה מראש, יהיה אנוס לחזור בו.

– כי, הגע בעצמך, אדוני הגרף, אלו הרשיתי לעצמי לקחת לי אשה, בטרם יהיה בידי בבֵרור במה לפרנסהּ, הייתי עושה מעשה-נבל.

השיחה נגמרה בזה, שהגרף אמר, בחפצו להגדיל חסדו ולהִשמר מבּקשות חדשות, כי יתן לו שטר על שמונים אלף. ברג צחק צחוק קל וקצר וישק לגרף על כתפו ויאמר, כי הוא מחזיק טובה לו מאד, אך איננו יכול להִכּוֹן לחייו החדשים, אם לא יִמָּסרו לו שלשים אלף במזֻמנים.

– לפָחות עשרים אלף, אדוני הגרף, – הוסיף ברג, – ושטר תתן לי על-פי-זה אך על ששים אלף.

– טוב, טוב, – אמר הגרף בלשון מהירה, – אבל סלח-נא, ידידי, עשרים אלף אתן וגם שטר על שמונים אלף. כן-הוא, שקָה לי.

יב

נַטשה היתה בת שש-עשרה שנה בשנת 1809, היא השנה אשר יעדו להם לפני ארבע שנים היא ובוריס על-פי מנין אצבעות, אחרי נשקם זה לזה. מן העת ההיא לא ראתה את בוריס אפילו פעם אחת. בפני סוניה ובפני אמה אמרה דרך החלטה גמורה, בהזכּירן את בוריס, כי כל מה שהיה בינו ובינה היה אך מעשה ילדות, שאינו ראוי גם לדבּר בו ושכבר נשכח כָּלה. אבל עמֹק עמק בסתר-לבה הציקה לה השאלה על-דבר התחַיבותה לבוריס, אם היה לה דין הלצה בטלה או דין הבטחה, שאין לעבור עליה.

מן היום, אשר יצא בו בוריס בשנת 1805 ממוסקבה אל הצבא לא נראה לפני הרוסטובים. פעמים אחדות בא למוסקבה, גם נקרה לא רחוק מאוטרַדנוֹיֶה, ואל הרוסטובים לא בא אפילו פעם אחת.

לפעמים עלתה על דעתה של נטשה, שאין רצונו לראות פניה ולהשערותיה אלה נמצא סיוע בטון עצוב זה, שהיו מדבּרים בו הגדולים שבבית על-אודותיו:

– בימים האלה אין זוכרים את הידידים הישָׁנים – אמרה הגרפינה הזקנה, כשהזכירו את בוריס.

אַנה מיכאילובנה, אשר הוקירה את רגליה קצת בימים האחרונים מבית הרוסטוֹבים, נהגה גם היא כבוד מיֻחד בעצמה ומתוך התלהבות והחזקת-טובה דִּבּרה בכל פעם במעלות בנה ובגדֻלה הרַבּה, שזכה לה. כאשר באו הרוסטובים לפטרבורג, בא אליהם בוריס לבקרם.

לא בלי סער בלב נסע אליהם. זֵכר נטשה היה מרומם ומשובב את נפשו יותר מכּל שאר זכרונותיו. אבל עם-זה גמר בלבו בנסעו אליהם לרמוז ברמזים ברורים גם לה גם לקרוביה, שיחוסי הילדוּת שבינו ובין נטשה אינם יכולים להֵחשב לחובה לא לה ולא לו. מצבו בצבּור היה יפה עד-מאד בגלל קרבתו אל הגרפינה בֶּזאוּחוֹבה, ומצבו בעבודת-הממלכה – בגלל חִנּוֹ בעיני אחד התקיפים, אשר בָּטח בו בבוריס בכל לבו, ותקוה היתה לו בעת ההיא לקחת לו אחת מבנות גדולי עשירי פטרבורג לאשה, תקוה קרובה מאד להִמלא. בשעה שנכנס בוריס לחדר-האורחים שבמעון הרוסטוֹבים, היתה נטשה בחדרה. כשנודע לה דבר בואו, נסתמקה ונכנסה כמעט במרוצה לחדר-האורחים, ופניה נהרו בצחוק קל, שהֻבְּעָה בו לא חבּה פשוטה בלבד.

בוריס זכר את נטשה בדמוּתה לפני ארבע שנים, בשמלה קצרה, בעינים שחורות נוצצות מתחת תלתליה ובפה מלא צחוֹק גדול של ילדה, ועל-כן נבוך בבוא לפניו נטשה אחרת, ופניו הביעו תמהון ורגשי-כבוד. ונַטשה שמחה על הרשׁם הזה שנראה על פניו.

– -התכּיר את רעותך השובבת הקטנה? – אמרה הגרפינה.

בוריס נשק לנַטַּשה על-גב ידה ואמר, שהוא מתפלא על השנוי שנשתנתה.

– מה הוּטב מראיך! – אמר בלשון-רבּות.

– זה ודאי! – השיבו עיניה הצוחקות של נטשה.

– ואבא הִזקין? – שאלה נטשה וַתֵּשב לה, ומבּלי הכּנס בשיחת בוריס עם הגרפינה, התבוננה בחתַן-ילדותה בפרטות מרֻבּה וגמורה. הוא הרגיש את כל כֹּבֶד מבּטה זה, מבט-חבּה שאינו פוסק, וישם עיניו עליה לפעמים.

מעילו, דרבנותיו, עניבת צוארו ותסרָקתּו של בוריס – כל זה היה על-פי המודה האחרונה ו- comme il faut. זאת ראתה נטשה מיד. הוא ישב מָפנה קצת הצדה על הכסא אצל הגרפינה ובידו הימנית תקן לרגעים את נעל-היד המנֻקָּה והמתוחה כל-צרכה על השמאלית, ודבּר בלחיצת-שפתים מיֻחֶדת מלאה טעם על חיי-העליצות של הצבּור העליון הפטרבורגי ובהלצה קלה הזכיר את הימים הקודמים במוסקבה ואת המיֻדעים המוסקבאים. אך שלא בכַוָּנה, כמו שהרגישה נטשה, הזכיר, בקראו בשמות גדולי-העיר, את נשף-המחול בבית אחד הצירים, שהיה בו גם-הוא, ואת נשפי נ. נ. וס. ס., שנקרא אליהם.

נטשה ישבה והחרישה בכל העת הזאת והביטה אליו מתחת למצחה. מבטה זה הרגיז והביא במבוכה את בוריס יותר ויותר. בגלל זה הִרבה להסב עיניו אל נטשה ולהפסיק את ספוריו. הוא ישב לא יותר מעשרה רגעים ויקם ויתפטר. אותן העינים הסקרניות, המרגיזות והגחכניות במקצת, הביטו אליו עד צאתו. אחרי בקורו הראשון אמר בוריס אל לבו, כי נטשה עודנה נחמדה בעיניו כבראשונה, אבל אין לו לָתוּר אחרי הרגש הזה, כי אם ישָּׂאֶנָּה – והיא נערה שכמעט אין לה כֹּל – ישּחית את כל תקוותיו הגדולות, ולחַדש את דרכי-ההתקרבת הקודמים בלי מטרה הוא מעשה-עָוֶל. ויגמור בוריס בלבו להמנע מֵהֵרָאות לפני נטשה, ובכל-זאת חזר ובא אל הרוסטובים בעוד ימים אחדים ויחל לבוא שמה לעתים קרובות ולשבת שם ימים תמימים, נדמה לו, שהֻצרך מאד לדבּר עם נטשה בדברים שבינו לבֵינָהּ, להגיד לה, שעליהם לשכּוח כל מה שהיה, שעל-כל-פנים… לא תוּכל להיות לו לאשה, שהוא איש אשר אין לו כֹל, ועל-כן לא תנתן לו. אך לא עלתה בידו לאמר לה זאת, וקשה היה לו להכּנס בשיחה כזאת. מיום ליום נסתבך יותר ויותר. נטשה אהבה את בוריס, על-פי ראות עיני אִמָּהּ וסוניה, כבימים הקודמים. היא היתה משוררת לו את השירות אשר אהב וּמַרְאָה אותו את אלבּומהּ ומזקַקתּו לכתּוב באלבּוּם ומסבּרת לו ברמָזֶיה, מבּלי תת לו לזכּור את העבר, מה-נחמד ההוֶֹה בעיניה; ובכל יום ויוֹם היה יוצא מעל פניה כּחוֹלֵם, מבּלי אמֹר לה, מה שהיה עם לבבו לאמר, ומבּלי דעת בעצמו, מה עשה פה, למה בא הנה ומה תהיה אחרית הדבר. בימים ההם חדל לשחר פני אֱלֶן, ופתקאות של תרעומות באו אליו ממנה בכל יום, ועם-זה היה מבַלה ימים תמימים בבית הרוסטובים.

יג

פעם אחת בערב, בשעה שהגרפינה הזקנה התפללה תפלת ערבית באנחות וּבגניחות ובהשתחויות של פִּשוט ידים ורגלים על יריעה קטנה, וצניף-לילה על ראשה וּלְסוּטָה קצרה עליה, ותחת התלתלים הנכרים המכתירים את ראשה ביום יצא אך צרור-שֵׂער דל אחר מתחת לִצְנִיף-הַקַּלִּיקָה הלבן שלה, חרקה דלת חדרה חריקה קצרה, ונטשה נכנסה במרוצה לתוך החדש, וסנדלי-בית על רגליה היחפות, ולסוּטה קצרה עליה, ומַחלפות ראשה כְּבוּנוֹת בפַפִּיליוֹטִים. הגרפינה הֵסבה פניה ותתרעם. היא קראה את סוף תפלתה האחרונה, תפלת “האמנם תהי מִטה זאת ארון-קבורה לי?” וכַונת-לבה הֻפרעה על-ידי הפסקה זאת. נטשה רצה ונכנסה בפנים אדֻמים וצוהלים ובראותה את אמה מתפללת עָמדה פתאם במרוצתה וַתִּכַּף רגע קטן, ושלא מדעתה שִׁלְּחָה את לשונה קצת, כמאַיֶמֶת על עצמה. בראותה, כי אמה לא הפסיקה, רצה וקרבה אל המטה וַתָּסַר את סנדליה בנָקשה את רגליה הקטנות זו בזו ותקפוץ ותעל על המטה, אשר התפללה הגרפינה עליה, שלא תֵעָשֶׂה קברָהּ. המטה ההיא היתה גבוהה, בעלת-כסתות ועליה חמשה כרים עשוים כמגדל, קטנים על-גבּי גדולים. נטשה עלתה בקפיצה ושקעה בכסת ונהפכה אל המחיצה והתחילה משתעשעת תחת השמיכה, פעם השתרעה, פעם כפפה את ברכיה אל סנטרה, פעם בעטה ברגליה וצחקה בקול נמוך, אשר כמעט לא נשמע לָאֹזֶן, פעם התכסתה כֻלה על ראשה ופעם נתנה עיניה באִמה. הגרפינה גמרה את תפלתה ותגש אל משכּבה בפנים נזעמים. אך בראותה, כי נטשה מכֻסָּה על ראשה, צחקה צחוק קל בסבר פנים יפות שלה.

– נוּ, נוּ, נוּ, – אמרה הזקנה.

– אמא, הנוכל לָשִׂיחַ, נוּכל? – אמרה נטשה. – אֶשָּׁקֵךְ נא כראוי פעם אחת, עוד פעם, ורב לי. –

הנערה גפפה את צוארי אמה וַתִּשָּׁקֶהָ מתחת לסנטרה. בדרכיה עם אמה התנהגה בגסות למראה-עין, אבל רגשנית היתה ומהירה בתנועותיה כל-כך, שגם בתפשה ובחבקה את אמה בשתי זרועותיה בחָזקה, ידעה והשכּילה להִזהר, שלא לגרום לאִמה כאֵב או צער או כבדוּת כל-שהיא.

– נוּ, במה נשיח היום? – אמרה הזקנה, כאשר שכבה כראוי על כָּרֶיהָ וזכתה, שגם נטשה שכבה אצלה, אחרי התהפכה פעמַים כגלגל, תחת השמיכה בידים מוּצאות החוּצה ובפנים סריוֹזיים.

בִּקּוּרֵי-לילה אלה בשעות שלפני חזָרתו של הגרף מן הקלוב היו מתענוגיהן האהוּבים להן ביותר לאם ולבת יחד.

– במה אפוא היום? אבל עלי לאמר לך….

נטשה כסתה בידה את פי אִמה.

– על-אודות בוריס…. ידעתי, – אמרה בכֹבד-ראש, – לשֵׁם-כך באתי הֵנה. אל-נא תדברי, ידעתי. לא, אמרי-נא! – אמרה ותסר את כַּפּה – אמרי-נא, אמא, הלא נחמד הוא?

– נטשה, בת שש-עשרה שנה אתּ, אני הייתי לאיש בשנותיך. אמֹר תאמרי, כי נחמד הוא בוריס. הוא נחמד מאד, ואני אהבתיהו כבן, אבל מה תאמר נפשך?…. מה מחשבתך? אכן לקחתּ את לבבו, אני רואה זאת….

הגרפינה נתנה עיניה בבתּה באמרה זאת. נטשה שכבה והביטה בלי-נוע נִכחה אל אחד הספינקסים העשוים עץ אָדֹם, המחֻטבים על קרנות המטה, והגרפינה יכלה לראות רק את עֵבר פניה. הפנים האלה התמיהו את הגרפינה בָּרשֶׁם המיֻחד של הסתכלות ועיון, שנראה עליהם.

נטשה שמעה וחשבה מחשבות.

– ומה בכך? – אמרה נטשה.

– הנה לקחתּ את כל לבבו, לשם מה? מה אתּ דורשת ממנו? הלא ידעת, כי לא תוכלי להִנשא לו.

– מפני-מה? – אמרה נטשה, מבּלי שַׁנות את מצב שכיבתה.

– מפני שהוא צעיר, מפני שהוא עני, מפני שהוא קרוב… מפני שגם אתּ בעצמך לא תאהביהו באמת.

– במה ידעת זאת?

– אני ידעתי. לא טוב הדבר, בתי.

– ואם חפֵצה אני… – אמרה נטשה.

– חדלי לדַבּר הבלים, – אמרה הגרפינה.

– ואם חפֵצה אני….

– נטשה, אני באמת…

נטשה לא נתנה לה לגמור ותמשֹׁך אליה את ידה הגדולה של הגרפינה וַתִּשָּׁקֶהָ על גבּה ועל תוכה, אחרי-כן חזרה והפכה אותה והתחילה נושקת על ראש פרקה של אחת מאצבעותיה, ואחרי-כן על הרֶוַח שבין ראש פרק-האצבע הזה ובין הסמוך לו, ואחרי-כן על ראש הפרק השני, ובין נשיקה לנשיקה לחשה ואמרה: יַנואר, פֶברַל, מַרט, אפּריל, מַאי", דבּרי-נא אמי,למה-זה תחרישי? דבּרי, – אמרה ותסב עיניה אל אמה, אשר הביטה אל בתּה במבט מלא חבּה וכמו שָׁכחה, בהתבוננה בה, על אשר חפצה לאמר.

– זה לא יצלח, חמדת נפשי. לא הכּל יבינו את ידיוּת ילדוּתכם, ומה שיראו אותו קרוב אליך כל-כך יהיה לך למכשול בעיני שאר הצעירים הבאים אלינו, והעִקר הוא, שהוא יתענה בזה לַשָּׁוא. אפשר, שכבר מצא לו שדוך הגון, שיש עמו עֹשֶׁר; ועתה הוא משתּולל.

– משתּולל? – שָׁנתה נטשה.

– אספרה-בא לך מעשה שהיה בי. היה לי קוּזִין אחד…

– ידעתי – קירילה מַטוֵיאיץ'; הלא זקן הוא?

– לא כל ימיו היה זקן. אבל שמעיני, נטשה, אני אדבּר עם בוריס. אין לו להרבות כל-כך לבוא אלינו.

– מפני-מה אין לו, אם הוא רוצה בכך?

– מפני שידעתּי, כי לא יֵצא מזה מאומה…

– במה ידעת זאת? לא, אמי, אל תדבּרי עמו. מה ההבלים האלה! – אמרה נטשה, כאדם שבאו לקחת ממנו את שלו. – הנה לא אִנָשא, על-כן יוסיף-נא לבוא אלינו, אם לששון הוא גם לו גם לי. – נטשה הביטה אל אִמה בבת-צחוק.

– לא אִנָּשא, כי-אם ככה, – שָׁנתה.

– איככה, חמדָּתי?

– ככה. מה מני יהלוך, אם לא אִנָּשא לאיש, אבל…ככה.

– ככה, ככה, – שָׁנתה הגרפינה אחריה והתחילה צוחקת פתאם צחוק אשה זקנה דורשת טוב וכל גוִיָּתה נזדעזעה בצחקה.

– רב לך לצחוק, חֲדָלי, – נתנה עליה נטשה בקולה, – אתּ מנענעת את כל המטה. דומה אתּ מאד לי, צחקנית כמוני ממש… המתּיני – היא אחזה בידי אמה וַתִּשק על עצם הזרת של אחת מהן. – יוּני, – אמרה ותוסף לנַשק על אצבעות היד השנית, – יוּלי, אוגוסט; – אמי, והוא אוהב אותי מאד? מה דעתך? אותך אהבו כל-כך? ונחמד הוא מאד, מאד מאד נחמד! אך לא על-פי טעמי בכל-דבר הוא – דק הוא כשעון שעל-גבּי שלחן…. לא תביני? צר הוא, אפור, בהיר…

– מה-זה תפַטפּטי! – אמרה הגרפינה.

ונטשה הוסיפה:

– האמנם לא תביני? ניקוֹלֶנקה היה מבין… בֶּזאּוּחוֹב – כָּחֹל, כָּחֹל-כֵּהֶה הוא ואדמדם, וזה רָבוּעַ.

– גם עמו תפטפטי בחגּה, – אמרה הזקנה בצחוק.

– לא, הוא פרַנְמַסּוֹן, הדבר נגלה לי. הוא בן-חיל, כָּחֹל-כהה ואדמדם… איככה אסביר לך…

– גרפינה חביבה, – נשמע קול הגרף מאחרי הדלת. – לא ישֵׁנה אתּ? – נטשה קפצה יחפה ותאחז את סנדליה בידיה ותרץ אל חדרה.

זמן רב לא יכלה לישון, היא אך הרהרה בזה, שלא יוכל איש להבין, מה שהיא מבינה ומה שיש בה.

“סוניה?” – אמרה בלבה, בהביטה אל רעותה הַיְשֵׁנָה רבת-הַשֵּׂער, אשר שכבה מקֻפָּלָה כחתולה קטנה. – “לא, לא לה להבין כזאת! היא ישרה ותמימת-דרך. היא אוהבת את ניקולֶנקה ורב לה. אמי, גם היא איננה מבינה. נפלא הדבר, כמה חכמתּי אני ומה…. נעימה היא”, – הוסיפה לדבּר עם לבבה על עצמה, אך בגוף שלישי ובדמיונה צִיְּרה לעצמה, כאלו פִקח גדול, גבר חכם וטוב שאין כמוהו, אומר עליה כדברים האלה… “הכל, כל המעלות הטובות נמצאות בה, – הוסיף אותו האיש: – פִּקחת, נעימה עד להפליא ויפת-מראה, יפה מאד, מהירה, – שׂוֹחה בנהר ורוכבת יפה יפה, וקולה מה עָרב! הלא נפלא קולה !”.

נטשה שרה את הנגון הקצר האהוב לה מהאֹפּירה של כַּרֻבִּינִי ותפול על משכבה ותצחק צחוק-שמחה, על-כי עוד רגע ותישן, ותקרא אל דוּניַאשה וַתְּצַוֶּהָ לכַבּות את הנר ובטרם הספיקה דוניאשה לצאת מן החדר, עברה נטשה אל עולם אחר, טוב ונעים עוד יותר, אל עולם-חלומות, שהכּל היה קל ויפה בו כבעולם-המעשה, אבל עוד יותר יפה, באשר היה בו הכּל בדרך אחרת.

* * *

ביום השני קראה אליה הגרפינה את בוריס ותדבר עמו, ומן היום ההוא חדל לבוא אל בית הרוסטובים.

יד

באחד ושלֹשים לדיקַבּר בערב ראש שנת 1810, בחצי-הלילה, היה נשף-מחול בבית אחד מגדולי תקופת יֶקַטרינה. אל הנשף הזה היו כל צירי הממלכות עתידים לבוא וגם הקיסר בעצמו.

בעֵבר הנֵּיבה “האנגלי” התנוסס ביתו הידוע של אותו האדון באבוּקות רבות לאין-מספר. אצל המבוא החיצון המוּאר, המקֻשט בארג אָדֹם, עמדה פוליציה, ולא ז’נדרמים בלבד היו שם, כי-אם גם הפּוֹליצמַיסטר בעצמו עמד בפתח המבוא ועשרות אופיצרי פוליציה. מרכבות נטו הצדה, ומרכבות חדשות קרבו תחתיהן בלוית משרתים לבושי-ארגמן ומשרתים שנוֹצות להם בכובעיהם. מתוך המרכבות יצאו אנשים במעילי-שׂרד, בכוכבים ובפתילים; ונשים לבושות אַטְלַס ועורות חֹלד-הרים ירדו בזהירות על הַדְּרָגוֹת, שהוּרדו לפניהן ברעש, ותעבוֹרנה בחפּזון על מצע-הארג מבּלי השמיע קול בלכתן.

כמעט כל פעם שקרבה מרכּבה חדשה נשמעה לחישה מתּוך המון הנצבים שם והמצנפות הוּסרו.

– הקיסר?… לא, מיניסטר… פּרינץ…. מלאך…. הלא עיניך רואות את הנוצות…. – דבּרו זה אל זה.

אחד הנצבים, שהיה מלֻבש יפה מחבריו, ידע לפי-הנראה את כל הבאים וקרא בשמותיהם את גדולי שרי-הדור.

כבר באו שלישית הקרואים אל הנשף הזה, והרוסטובים שהֻצרכו לבוא שמה גם הם, עוֹד עסקו בחפּזון בהכנות לחִלוף שמלותיהם.

הרבה שיחות שָׂחו והרבה הכנות נעשו בבית הרוסטובים בשביל הנשף הזה והרבה דאגות דאגו: שמא לא תבוא הזמָנה אליהם, שמא לא תגָּמר מלאכת השמלות ושמא לא יהיה הכּל כתקונו.

יחד עם הרוסטובים התכוננה לנסוע אל הנשף הזה מריה איגנַטיֶבנה פֶרונְסְקַיה, אחת מידידותיה וקרובותיה של הגרפינה, עלמה רזה וכתֻמה, מעלמות החצר שבתקופה הקודמת, יועַצתּם ומַדְרַכְתָּם של הרוסטובים הקרתנים בצבּור העליון הפטרבורגי.

בעשר שעות בערב הֻצְרכו הרוסטובים לבוא במרכבה אל הגן הטַּברי ולקחתה אתם משם, וכבר היו עשר שעות בלא חמשה רגעים,והנערות עוד לא היו לבושות.

נטשה נסעה בפעם הראשונה לימי-חייה אל נשף גדול. ביום ההוא קמה בשמונה שעות בבֹקר, וכל היום לא נחה ולא שקטה מסערת-לבב ומרֹב עבודה. כל כֹּחה היה מכֻוָּן מֵעלות הבּׁקר ממש לדבר אחד זה, שתהיינה שלשתן – היא ואִמה וסוניה – לבושות יפה במדה שאין למעלה ממנה. סוניה והגרפינה נתנו לה לעשות בהן כרצונה. על הגרפינה הזקנה הוטל ללבּשׁ “מַסַּקַּא”, שמלת-קטיפה, ושּתי הנערות הֻצרכו לבוא בשמלות לבנות ארג שָׁקוף נתונות על מַעֲטֵי-משי וְרֻדִּים, ורקמות שושנים על חֲזֵהֶן, ואת שְׂעָרָן הֻצרכו לעשות a la grecque .

כל הנחוץ כבר נעשה: ידיהן ורגליהן וצואריהן ואזניהן רֻחֲצוּ רחיצה מעֻלָּה שלפני נשף-מחול ונמרקו במי-בֹשֶׂם ובאבקת-לֹבֶן; כבר הושמו על רגליהן פֻּזמקאות של משי מעשה-שׂבכה ונעלות-אַטְלַס לבנות מְיֻפּוֹת בפתילים קטנים, וכמעט נגמרה עשית שׂערן. סוניה עסקה בגמר לבישתה, גם הגרפינה הגיעה לזה. אך נטשה, שהשתדלה בעד שלשתּן יחד, עוד לא הספּיקה כל-כך. היא עוד ישבה לפני המראה ופֶניוּאַר רחב על כתפיה הרזות. סוניה עמדה במלבושיה באמצע החדר ובאחת מאצבעותיה הקטנות פרפה בלחיצות מכאיבות את הפּתיל האחרון, והפּתיל השמיע קול-שפשוף תחת ידה.

– לא כן, לא כן, סוניה, – אמרה נטשה בהסבת-כראש כלפּי סוניה וַתַּחזק בידיה את שׂערהּ, אשר לא הספּיקה המשרתת להרפותו בהפנותה את ראשה. – הפתיל איננו כראוי.

סוניה גנחה ונַטשה פרפה את הפתיל באֹפן אחר.

– שמעי-נא, גבירה, כך אי-אפשר, – אמרה המשרתת, שאחזה את שׂערהּ של נטשה.

– הוי, אֵלִי, בעוד רגע! כו, כו, סוניה.

– מהֵרנה, – נשמע קולה של הגרפינה, – כמעט עשר שעות.

– כרגע, כרגע. ואתּ גמרתּ הכּל, אמי?

– אך את הצניף אפרוף.

– אַל בלעָדַי, – זעקה נטשה: – לא תצליחי

– אבל מלאו עשר שעות.

הָחלט לבוא אל הנשף בעשׂר שעות וחצי, אבל עוד הֻצרכה נטשה ללבּשׁ את שמלותיה ועוד היה עליהן לסור אל הגן הַטַּברי.

כשנגמרה עשִׂיַת שׂערה, רצה נַטשה אל סוניה בשמלה תחתונה קצרה, אשר נראו מתחתיה נעליה הקטנות ובלסוּטָתָהּ הקטנה של אמה, ותתבונן בה בסוניה היטב, ותר. מאצלה אל אמה, ובהסִבָּהּ את ראשה של זו פרפה את צניפה וַתִּשק לה בחפּזון על שערהּ הלבן וַתָּשב וַתָּרץ אל המשרתות, אשר עסקו בחבוּר מַעֲטֵה-שמלתה.

לא נתעכבו עוד אלא בשביל שִׂמלה זו בלבד, שהיתה ארֻכּה יותר מדי. שתי נערות חבּרו אליה את חִפּוּיָהּ הפנימי, ובהחפזָן קצצו את החוטים בשִׁנֵּיהֶן. נערה שלישית רוצצה מהגרפינה אל סוניה והחזיקה פריפות בשפתיה ובשִׂניה, ונערה רביעית החזיקה ביד מוּרמת את כל שמלת הארג הדק והשקוף.

– מִברושה, מהרי, יונתי!

– הגישי-נא, גבירה, את האצבעון משם.

– היהיה סוף לַדָּבר? – אמר הגרף בצאתו מאחרי הדלת. – הֵא לָכֶן מֵי-בֹשם, כבר נלאתה פֶּרונְסְקַיה לחכּות.

– נגמר, גבִרתּי, – אמרה המשרתת ותרם בשתי אצבעות את השמלה המחֻפה מתוכה ותנשׁ ֹף עליה וַתִּנְעָרֶהָ קצת, לאות, שהיא יודעת ומבינה, מה אוירי וזך דבר זה, שהיא מחזקת בידיה.

נטשה החלה לשים עליה את שמלתה.

– כרגע, כרגע, אל תבוא הֵנה, אבּא, – קראה נטשה מתוך השמלה, אשר כסתה את כל פניה, אל אביה, בפתחו את הדלת.

סוניה סגרה את הדלת. בעוד רגע נתנו לו לגרף להכּנס. הוא בא בפְרַק כָּחֹל, בפֻזמקאות ובנעלות נמוכות, ומָרוּק בבשָׂמים היה וּשערו משוּח.

– אבל מה-יפיתָ, אבּא, מה-נהדרתּ מאד! – אמרה נטשה בעמדה באמצע החדר ובמתחה בידיה את כפלי הארג השקוף, המכתירים את שמלתה.

– תני-נא, גבירה, תני-נא, – אמרה הנערה המשרתת, שעָמדה אצלה על ברכיה ומשכה את שולי השמלה ופִשְּׁטָה את עקמומיותם בפריפה שבידיה.

– אמרי מה שתאמרי! – קראה סוניה במרירות אחרי בדקה בדיקה מעֻלָּה את שמלת נטשה. – אמרי מה שתאמרי, סוף-סוף ארֻכּה היא.

נטשה נטתה מאצלה ותסתכל בראי הגבוה. שמלה היתה ארֻכָּה באמת.

– חי אלהים, גבִרתּי, איננה ארֻכָּה, – אמרה מַברושה, שזחלה אחריה על הקרקע.

– ואם ארֻכָּה היא, נתַקן, ברגע אחד נתַקן, – אמרה דוניאשה באֹמץ-רוּחה ותוצא מחט מן המטפחת הצרורה שעל לבה ותוסף לתפור על הקרקע.

ברגע ההוא נכנסה הגרפינה בלאט ובבַישנות בצניפהּ ובשמלת-הקטיפה אשר עליה.

– הו הו! יפתי! – קרא הגרף. – יפה היא מכֻּלכן!….

הוא נגש לחבקהּ, אבל היא נסתמקה ונטתה מפניו, שלא לקמט את תלבָּשתה.

– אמי, את הצניף יוֹתר הצדה, – אמרה נטשה. – הנני לתקן, – קראה ותט בחפּזון אליה, והנערות העושות במלאכה לא הספיקו לרוץ אחרי, וחתיכת-ארג קטנה נעקרה.

– אלי, אלי! מה זאת אפוא? חי האלהים, כי לא באשמתי…

– אין דבר, אתקן, ולא יֵרָאֶה לעין, – אמרה דוניאשה.

– יפתי, מַלְכָּתִי, – אמרה אומנתּה של נטשה מאחרי הדלת בהכּנסה לחדר, – וסוניושקה מה-נחמדה, יפות בַּבָּנוֹת!..

בעשר שעות ורביעית ישבו במרכבות וַיִּסָּעוּ. אך עוד הֻצרכו לסור אל הגן הטּבַרי.

פֶּרוֹנְסְקַיה היתה נכונה לדרך. אף-על-פי שהיתה זקנה ורעת-מראה, נעשה גם אצלה ככל מה שנעשה בבית הרוסטובים, אמנם לא בפזיזות כזאת (היא היתה רגילה בדבר), אך גם גוִיָתה הַיְבֵשה והכעורה נמרקה במי-בֹשׂם, רֻחֲצה ונָשוֹפה באבקת-לֹבן, גם עליה שקדו לרחצה מאחרי אזניה, ולא עוד, אלא שהמשרתת הזקנה שלה גם-היא שמחה והתפלאה על תלבֹּשת גברתּה כשנכנסה זו לחדר-האורחים שלה בשמלה צהֻבה ובמשבצת-כבוד, – הכּל כמו בבית הרוסטובים, פֶּרונסקַיה שִׁבחה את תלבָּשׁתּם של הרוסטובים.

הרוסטובים שִׁבּחו את טוב-טעמה ואת תלבּשתּה ובאחת-עשרה שעה ישבו במרכבות בזהירות יתרה, שלא לקלקל שֵׂעָר ושִׂמלה, וַיִּסְּעו.

טו

מֵעלות הבֹּקר לא היה לה לנַטַּשה ביום ההוא גם רגע-מנוחה אחד, ולא ספּיקה להרהר קצת אפילו פּעם אחת במה שמוכן לה בלילה.

באויר הלח הקר, בלחץ ובערבובית האור והחשׁך שבמרכבה המרַקדת שִׁוְּתָה לנגד עיניה בפעם הראשונה מה שמוּכָן לה שם בנשף-המחול, בַּטרקלינים המלאים אור – מקהלת מנגנים, פרחים, מחולות, הקיסר, כל מבחר צעירי פּטרבורג. כל מה שהוכן לה שם, היה יפה כל-כך, שגם לא האמינה שהוא עתיד לבוא באמת, – כל –כך היה דבר זה רחוק מאותו הקֹר והלחץ והחשׁך שמצאה במרכבה. היא לא הבינה מה הוּכן לה, אלא לאחר שעברה על היריעה האדֻמַּה שבמבוא ונכנסה לפרוזדור והסירה את אדרתה ועלתה יחד עם סוניה, ואמה אחריהן, במעלות המוּארות ומהעֻטָּרות בפרחים. רק באותה שעה זכרה, כיצד ראוי לה להתנהג בנשף כזה, ותשתדל לעַדוֹת גֹבה וגאון, מה שהיה נחוץ על-פי דעתה לעלמה בנשף-מחול. אך לטוב לה הרגישה, כי עיניה התחילו מרוֹצצות: דבר לא נראה לה כמו-שהוא, דָּפְקָהּ התחיל דופק מאה פעמים ברגע, ודָמהּ התחיל הולך והולם בלבה. בגלל זה לא יכלה להעמיד פניה כמו שנתכַּונה מתּחלה ולהיות באמת אך לצחוק, כי-אם הלכה בלבב סוער והתאמצה בכל כֹּחה אך להסתיר סערת-לבבה. והתאמצותה זאת היתה נָאוָה לה יותר מכּל העמדת-פנים שבעולם. לפניהן ומאחריהן נכנסו עוד אורחים, וגם הם התלחשו כמוהן והיו מלֻבָּשים בגדי-חגיגה כמוהן. במראות שבצִדי המעלות נראו הנשים בשמלות לבנות, כחֻלות וּוְרֻדּוֹת ואבנים טובות ומַרגליות על זרועותיהן וצואריהן החשׂופים.

נטשה הביטה אל המראות ולא יכלה להבדיל בין תמותה ובין תמונות אחרות. הכל התבולל בעיניה והיה לתהלוכה נהדרה אחת. בהִכּנסה לטרקלין הראשון צללו אזניה לשאון המאֻחד, שאון קולות דברים, צעדים וברכות-פגישה; האור והזֹהר סִנְוְרוּ עיניה עוד יותר. בעל-הבית ואשתו, שזה חצי שעה עמדו אצל הפתח ודבּרו אל כל אחד מהנכנסים בנוסחה אחת לאמר: “שמֵחים מאד מאד לראות פניך”, קִדמו במאמר זה גם את פני הרוסטובים וּפרונסקַיה הבאה עמם.

שתי הנערות גחנו בא-פן אחד בשמלותיהן הלבנות ובשושנים הדומות זו לזו שבשערותיהן השחורות, אבל בעלת-הבית נתנה עיניה שלא בכַוָנה יותר בנַטַּשה הדַּקה. עליה שׂמה עינה ולה לבדה צחקה צחוק קל מיֻחד נוסָף על צחוק הכנסת-אורחים שלה. אפשר שבּהבּיטה אליה זכרה גם את תור-הזהב שלה עצמה, את ימי עלוּמיה. שעברו לבלתּי שוב עוד, ואת נשף-המחול הראשון שלה. בעל-הבּית גם הוא הביט אחרי נטשה וישאל את הגרף, מי משתֵּי אלה בתּוֹ.

– פלאים! אמר וישק את קצות אצבעותיו.

בטרקלין עמדוּ האורחים צפופים אצל הפתח ויחכו לקיסר. הגרפינה נִצבה בשורותיו הראשונות של ההמון הזה. נטשה שמעה והרגישה, שקולות אחדים שאלו על-אודותיה והביטו אליה, וַתָּבֶן, כי נשאה חן בעיני האנשים, אשר שָׂמוּ אליה לב, והדבר הזה הרגיע את רוחה מעט.

“יש עוד כמונו, ויש גם רעוֹת-מראה ממנו”, אמרה בלבה.

פֶּרונסקַיה הודיעה לגרפינה את שמותיהם של החשובים שבקרואים אל הנשף.

– הנה זה ציר הולנדיה, התראי, איש-הַשֵּׂיבה, – אמרה פֶּרונסקיה ותרמוז על זקן אחד שפל-קומה, שֶׁשְּׂעָרוֹ שְׂעַר-כסף רב ומסתלסל, אש סבבוהוּ נשים, והוא בדבריו הזקיקן לצחוק.

– וזאת מַלכַּת פטרבורג, הגרפינה בֶּזאוחובה, – אמרה ותרמוז אֱלֶן, שנכנסה ברגע ההוא.

– מה-יפה היא! לא נופלת היא מִמַּריה אנטוֹנוֹבנה; הַבּיטו, עד-כמה רצים אחריה צעירים וזקנים יחדו. גם יפה היא גם חכמה…. יש אומרים, שהפּרינץ… שוגה באהבתה עד לאין-מרפּא. וּשתי אלה אמנם אינן יפות, אבל סובבים אותן עוד יותר.

פֶּרונסקַיה רמזה על אשה ובתּה, עלמה מכֹעֶרֶת, שעברו דרך הטרקלין.

– זאת כַּלה בעלת-מיליונים, – אמרה פֶּרונסקַיה, – ואלה חתנים כֻּלם.

– זה אחיה של בֶּזאוֹחובה, אנַטול קוּרַגִּין, – אמרה ותרמוז על קַוַּלֶּרְגַּרְד יפה-מראה, שעבר לפניהן בקומה זקופה ובעינים נטויות אל דבר מיֻחד ממעל לראשי הנשים והלאה. – מה-יפה הוא! האין זאת? אומרים עליו, שמשיאים לו את העשירה הזאת. והקוּזין שלכם, דרוּבֶּצקוֹי, גם הוא רץ אחריה. אומרים, כי מיליונים לה. הלא זה ציר צרפת בעצמו, – ענתה על שאלת הגרפינה. ששאלה על קוֹלֶנְקוּר, מי הוא זה. – הביטו-נא אליו, דמיונו כאחד ממלכי-ארץ. בכל-זאת נעימים הם הצרפתים, נעימים עד-מאד. אין נעימים לצבּוּר יותר מהם. הנה גם היא! ומה-פשוטה תלבָּשתה. אכן היא אשת-חמדה! והבּריא הזה בעל-המשקפים, אותו פַרמֵזון²⁶) מפֻרסם. – אצרה פֶּרוֹנסקַיה ברמזה על בֶּזאוּחוֹב. – השווּהו-נא לשתו. אך זה שוטה שבעולם!

פּיר הלך התנודד בגוִיָּתו גסה, ובעברו דָחֹק ועָבֹר בין הנאספים הרבּים הִרכּין בראשו ימינה ושמֹאלה במנוחה שלמה ובדרישת-טובה לכל בריה, ויהי כעובר בתוך המון-אדם בשוק. אבל נראה בו בְּבָקעו בהמון הזה, שהוא מחַפּש אדם ידוע לו.

נטשה הביטה בשמחה אל פני פּיר הידועים לה, אל פניו של אותו שוטה שבעולם בלשׁונה של פֶּרוֹנסקַיה, והיא ידעה, כי אותם וביחוד אותה, חפּש פּיר בתוך ההמון הזה, כי הבטיח אותה פּיר לבוא אל הנשף ולהציג קַוַּלֶרִים לפניה.

אך בטרם יקרב בֶּזאוחוב אליהם נתעכב לפני גבר שחַרחר שפל-קומה וטוב-רֹאי מאד במעיל-שרד לָבָן, אשר עמד אצל אחד החלונות ודבּר עם איש גבה-קומה מעֻטָּר בכוכבים ובפתיל. נטשה הכירה מיד את הגבר הצעיר שפל-הקומה המלֻבּש מעיל לבן: הוא היה בולקונסקי, ונדמה לה, שנעשה צעיר למראה ועלז יִיפה הרבה מבּראשונה.

– הנה עוד אחד ממיֻדָּענו, בולקונסקי, התראי, אמא? – אמרה נטשה ותרמוז על הנסיך אנדרי. – הלא תזכרי, הוא לן אצלנו באוטרַדנוֹיָה.

– הידעתן אותו? – אמרה פֶּרונסקַיה. – לא אוכל שׂאתו. בעת הזאת הוא מוריד הגשם והוא המאיר לארץ²⁷). וגאותו רבה בלי-חֹק! כמוהו כאביהוּ . הוא התחבר עם ספֶּרַנסקי, יחדו הם כותבים הצעות-חֻקים. רְאֶינָה דרכיו עם נשים! היא מדַבֶּרת אליו, והוא פנה אליה ע­ֹרף, – אמרה ברמזה עליו. – אני הייתי יודעת מה לאמר לו, אִלו התנהג עמי, כמו שהוא מתנהג עם אלה.

טו

פתאם התנודד הכּל, ההמון השמיע קול-דברים, התנגש וחזר ונתפרד, וּלבין שתי שדרות הנאספים, שהשתרעו ופִנו מקום זו לעֻמת זו, נכנס הקיסר, והמנַגנים החלו לנַגן בבואו. אחריו הלכו בעל-הבית ואשתו. הקיסר הלך הל-ך והרכֵּן ראש קצת ימינה ושמֹאלה במהירות, כמו התאמץ להפּטר כפי האפשר במהרה מרגע ראשון זה של שעת-הפגישה. המנגנים נגנו מחול פולני, שנודע בימים ההם על-פי השיר שנתחבר לו. דבריו הראשונים של אותו השיר היו: אלכּסנדר, יֶלִיסַוֶּטה, עלֹץ נעלוץ בכם…" הקיסר עבר אל חדר-האורחים, וההמון פָּרץ אל פתח החדר ההוא; אחדים מהרו ונכנסו מאצל פתח חדר-האורחים, כי הקיסר נראה בפתח עם בעלת-הבית בדבּרו עמה. איש צעיר אחד נגש אל הנשים בפנים מביעים מבוכה ובקש מאתן לנטות הצדה. נשים אחדות דחקו והלכו נֶגְדָּן בפנים נלהבים, שאין עמהם כל זהירות בהלכות דרך-ארץ, וגם קלקלו את תלבּשתן בלי שים על לב. הגברים החלו לגשת אל הנשים ולהסתדר זוגות זוגות לַמָּחול הפּולני.

כל ההמון נחלק ופִנה מקום, והקיסר יצא מפתח חדר-האורחים בפנים צוחקים והוליך את בעלת-הבית בפסיעות לא-מדֻיָּקוֹת על-פי הנגינות. אחריהם הלכו בעל-הבית ונַרישקינה, ואחריהם צירי-ממלכות, מיניסטרים, גנרלים שונים, ופֶרונסקַיה קרה את כֻּלם בשמותיהם בלי הפסק רגע קטן. יותר מחצי הנשים כבר זכו לקַוַּלֶּרִים והלכו או נכונו לצאת במחול הפולני. נטשה ראתה, כי היא ואמה וסוניה הן בתוך מִעוט הנשים, שנלחצו אל הקיר ולא נלקחו אל המחול. היא עמדה, וזרועותיה הדקות היו מוּרדות, ובחזה שלא נִכַּר עוד רִשׁוּמוֹ למַדי ובנשימה עצורה הביטה לפניה. ועיניה נוצצות מדאגה ומפּחד, ופניה העידו בה, שהיא נכונה לשמחה גדולה או ליגון גדול לאין-ערוך. היא לא שָׂמה את לבה לא אל הקיסר ולא אל כל השרים הגדולים, אשר רמזה פֶּרונסקַיה עליהם וקראה בשמותיהם, – אך רעיון אחד היה בלבה: “האמנם לא יגש אלַי איש, האמנם לא אהיה בין המחוללות הראשונות, האמנם לא ישימו לב אליַי כל הגברים האלה, אשר, לפי מה שנדמה לי, אמנם רואים אותי, וכשהם מביטים אלי, כמו יביטו ויאמרו: לא זאת היא, ועל-כן אין לנו גם להביט. לא, זה אִי-אפשר! – אמרה בלבה. – הלא עליהם לדעת, מה מאד תְּאַוֶּה נפשי לחוּל, ומה-ינעם להם לחוּל אתי”.

נגינות המחול הפולני, שנמשך הרבה, החלו להביע באזני נטשה עצב וזכרונות קשים, ותבקש לבכות. פֶּרונסקַיה סרה מאצלם, הגרף היה בקצהוּ השני של החדר, והגרפינה וסוניה והיא עמדוּ לבדן, כמו בתוך יער, בהמון הה הזר להן, לא הוּשם לב אליהן ולא הֻרגַּש כל צֹרך בהן במקום הזה. הנסיך אנדרי עבר עם אשה אחת על-פּניהן, ונראה בו בעברו, שלא הִכִּירָן. אֲנַטּוֹל בַּחור-החֶמֶד דבּר בצחוק קל עם האשה אשר הוביל,ועל נטשה שָׂם עיניו במבט שעיני אדם מביטות אל הכתלים שלפניו. בוריס עבר על-פניהן פעמַים ובכל פעם פנה מאצלן הצדה. בֶּרג ואשתו לא השתתפו במחול, ורק הם לבדם נגשו אליהן.

נטשה ראתה עלבון בהתקרבות זו של בני-הבית ביניהם במקום הזה, בשעת-הנשף, כאִלו אין מקום אחר לדבּר עניני-בית פּנימיים חוץ מזה. היא לא השקיפה וגם לא הביטה אל ויֶרה, בדבּרה אליהן על-דבר שמלתה הירֻקה.

לאחרונה נתעכב הקיסר אצל בת-זוגו האחרונה למָחול (והיא היתה השלישית לו), והנגינות חָדֵלוּ; אדיוטַנט שוקד רץ ובא אצל הרוסטוביות ובקש מאתן לנטות עוד, אף-על-פי שעמדו אצל הקיר, ומעל הבימה נשמעו קולות נגינת הַוַּלְס, קולות ברורים, מדֻיָּקים, מדוּדים ונעימים. הקיסר שָׂם עינו על הטרקלין בבת-צחוק. רגע אחד עבר ואיש לא התחיל במחול. אדיוטנט-מנַצח נגש אל הגרפינה בֶּזאוחובה וַיַּזמינה. היא הרימה את ידה בבת-צחוק ותשימהּ על כתפו של האדיוטנט מבּלי הביט אל פניו. האדיוטנט-המנצח, שהיה מחולל מצֻיָּן, החזיק בכֹח בבת-זוגו וַיָּשְׁט עמה בבִטחה, במתינות וכהלכה, בראשונה דרך-גְּליסַד בקצה גבול העִגול, ובפנת הטרקלין אחז במהירות את ידה השׂמאלית וַיְסִבֶּנָּה, ומתוך קולות הנגון, שנעשו רהוטים יותר ויותר, נשמעו רק הקשותיהם המדוּדות של דרבנות רגלי האדיוטנט המהירות והקלות, ואחרי כל שלשה טַקטים התנפנפה וכמו התלקחה שמלת-קטיפתה של בת-זוגו בסִבּוּבם. נטשה הביטה אליהם ותהי נכונה לבכות על כי לא היא המחוללת בהקּפה ראשונה זו של הַוַּלְס.

הנסיך אנדרי עמד שמח וטוב-לב במעילו הלבן, מעיל ראש-גדוד-רוכבים, בפֻזמקאותיו ובנעלותיו הנמוכות, בשורות הראשונות שבעִגול המחולות, לא-רחוק מהרוסטוביות. הבַּרון פּירהוף דבּר עמו על-אודוֹת ישיבתה הראשונה של מועצת-הממלכה, שאמרו להכּנס לה למחרת היום ההוא. הנסיך אנדרי, שהיה מקֹרב לספֶּרַנסקי ומשתתף בעבודת הועד למַתַּן-חֻקים, יָכול להודיע דברים נאמנים על-אודות הישיבה, שנועדה למחרת היום ההוא, אשר עברו עליה שמועות שונות. אך הוא לא שמע מה שדבּר אליו פּירהוף, כי-אם הבּיט פעם אל הקיסר, פעם אל הבחורים, שרצו לחוּל ולא ערבו את לבבם להכּנס לָעִגּוּל.

הנסיך אנדרי התבונן באותם הַ“קַּוַּלֶּרים” והַ“דַּמוֹת”, שאֵימת הקיסר כבדה עליהם ונפשם התעטפה בתשוקתם להִקרא למחול.

פּיר נגש אל הנסיך אנדרי וַיַחזק בידו.

– אתה רגיל לחוּל. הנה פה רוסטובה הצעירה, והיא מקֹרֶבת לי, הַזמן-נא אותה, – אמר פּיר אליו.

– אַיֶּהָ? – שאל בולקונסקי. – שלח-נא, – אמר בפנותו אל הבַּרון, – את השיחה הזאת נגמור במקום אחר, ופֹה יש לחוּל, – ויפן וילך אל אשר הורהו פּיר. פני נטשה, המלֵאים יאוש ושִּׁמְּמוֹן, משכו עליהם את עיני הנסיך אנדרי, ויכִּירֶהָ וירא את לבבה וַיְבן, כי היא אך החלה להֵרָאוֹת בצבּור, ויזכור את דברי שיחתה בחלון ויגש בפנים שְׁמחים אל הגפינה רוסטובה.

– הרשני-נא להציגך לפני בתּי, – אמרה הגרפינה בפנים מסתּמקים.

– לשמחת-לבבי אנחנו יודעים ה את זה מכבר, אם תזכרני הגרפינה, – אמר הנסך אנדרי בגחינת-כבוד עמֻקה, אשר היתה סתירה גמורה לדברי פֶּרונסקַיה על אודות גסות-רוחו, ויגש אל נטשה וירם ידו לחבק את גִזְרָתָהּ עוד בטרם גמר את הזמנתו לַמָחוֹל. הוא קרא אוֹתה אל הקפת וַלְס. רשֶׁם השממון על פני נטשה, שהיה נכון להביע יאוש או עליצות, עטה פתאם אור צחוק קל מתוך שמחה והחזקת-טובה של ילדה.

“מהגבר חכּיתי לך”, כמו אמרה הנערה הצעירה הנבהלה והמאֻשרה הזאת בצחוקה זה, שנראה מאחרי הדמעות שכבר נכונו לפרוץ. ותרם את ידה על כתפו של הנסיך אנדרי. הם היו הזוג השני מן הנכנסים לעִגול. הנסיך אנדרי היה אחד מן המחוללים המעֻלים שבדורו. נטשה היטיבה מאד לחול. רגליה הקטנות, הנעוּלות נעלי אטלס עשו את שלהן שלא מדעתה במהירוּת ובקלוּת, ופניה נהרו מטוּב-לב. צוארה וזרועותיה החשופים היו דלים וכעוּרים לעֻמת כתפיה על אֱלֶן. כתפיה דַּלּוּ, לבה לא הֻבלַט, זרועותיה דקו; אך על אֱלֶן כמו כבר עלה צפּוי נוצץ מכּל אלפי המבטים אשר שטו ועברו על חלקת גופה, ונטשה דמתה לילדה, שהפשיטוּה ערֻמה זה הפעם הראשונה ושהתבוששה בודאי מאד בזה, אלא שהבטיחוה, שנחוץ הדבר.

הנסיך אנדרי אהב לחוּל, ובחפצו להשתמט מהר משיחות פּוֹליטיקָנים וחקרנים, שפָנו אליו בהן כל באי-הבית, בחפצו לשים רץ מהר לאותה המבוכה הקשה בעיניו, שנוצרה בכל הקהל ההוא, משום שהקיסר היה באותו מעמד, הלך-לו לחוּל, ובנַטַּשה בחר על כי פּיר הורהו אותה ועל כי היא נקרתה לפניו ראשונה; אבל כאשר אך חבק את גִּזרתה הדקה והמהירה, והיא התחילה מפזזת כשהיא סמוכה לו כל-כך וצחקה אליו מקרוב כל-כך, נעשה שכּור פתאם מִיֵין חִנָּהּ, וכשהניח לה ועמד להִנפש והתחיל מסתכל במחוללים, הרגיש כי חיתה רוחו ועלומיו שבוּ עליו.

יז

אחרי הנסיך אנדרי נגש בוריס אל נטשה וַיַּזמינה למחולות, גם האדיוטנט-המחולל, אשר פתח את הנשף, נגש אליה, ועוד צעירים אחרים, והיא מסרה את הַקַּוַּלֶּרים המיֻתָּרים לסוניה, וכל הלילה לא חדלה לחוּל, ופניה אדמו ונָהָרו. מכּל מה שהעסיק את כל קרואי הנשף הזה לא ראתה מאומה. לא רק לא התבוננה בְּדַבֵּר הקיסר עם ציר צרפת, בדבּרו בפנים מלאים רצון עם אחת הנשים הכּבֻדות, במעשים שעשו ובדברים שדבּרו הפּרינצים פלוני ופלוני, בהצלחה הגדולה שהצליחה אֱלֶן ובהסתכלותו היתרה של פלוני בה; גם את הקיסר לא ראתה, וכאשר נסע משם, לא הרגישה בזה, אלא משוּם שאחרי יציאתו גברו התנועה והעליצות בבית. באחד הקוֹטיליוֹנים המשַׂמחים, לפני סעֻדת-הערב, חזר הנסיך אנדרי ויצא לחוּל עם נטשה. אז הזכיר לה את פגישתם הראשונה במסלת הגן שבאוטרַדנויֶה וכי לא יכלה לישון בליל-הירח ההוא, והוא שמע שלא בכַוָּנה את דבריה. נטשה נסתמקה לַזֵכר הזה ותתאמץ להצטדק, כאלו היה לה לֵבוש בדברים, אשר שמע מפיה הנסיך אנדרי בלילה ההוא שלא בכַוָּנה.

הנסיך אנדרי מצא נחת, ככל האנשים שגדלו בשדרות הגבוהות, בראותו בהן לפניו אדם, שאין עליו חותמן הכללי של השדרות האלה. וכזאת היתה נטשה, בתמיהתה, בעליצותה, בבַישנותה וגם בשגיאותיה בלשון הצרפתית. בחבּה יתרה ובזהירות יתרה התנהג ודבּר עמה. בשבתו אצלה ובדבּרו עמה בענינים פשוטים שבפשוטים, דברים של מה-בכך ממש, התענג על ברַק-החדוה שבעיניה ובצחוק הקל שצחקה לא על הדברים שנאמרו באזניה, כי-אם מטוּב-לב. בשעה שהזמינוּה והיא קמה וכִרכּרהּ בבת-צחוק על-פני הטרקלין, התענג הנסיך אנדרי ביחוד על הודהּ הענותני. באמצע הקוֹטיליוֹן, ככַלותה פיגוּרה אחת, שבה אל מקומה, בעודנה נושמת בקשׁי. והנה בא קַוַּלֶּר חדש וַיזמינה. היא עָיפה ואָדמה ונראה בה, שאמרה להשיב את פניו, אך כרגע חזרה והרימה את ידה בפנים שמחים על כתפו של זה ותבט בצחוק קל אל הנסיך אנדרי.

“חפצה אני לנוּח ולשבת עמך, עיֵפה אני; אבל עיניך רואות, כי בוחרים בי, ואני שמחה על זה, ולבי טוב עלי, ואני אוהבת את כל אדם, ואני ואתה שנינו מבינים כל זאת”, ועוד הרבה הרבה ברוח זה הֻבּע בבת-צחוק זו. כאשר הניח לה הַקַּוַּלֶּר הזה, רצה דרך הטרקלין לבקש שתי נשים נחוצות לפיגוּרות.

“אם תגש ראשונה אל הקוּזינה שלה ואחרי-כן אל אשה אחרת תהיה לי לאשה”, אמר הנסיך אנדרי אל לבו פתאם בהביטו אליה. היא נגשה ראשונה את הקוזינה.

“איזה רעיון-רוח עולה על הדעת לפעמים! – אמר הנסיך אנדרי בלבו. – אבל ברור הוא, שהעלמה הזאת נחמדה כל-כך, נבדלה לטוב כל-כך, שעד שלא תחול פה חדש אחד, תהיה לאיש… הרי זה דבר שאינו מצוּי פה”, אמר בלבו, בשעה שתִּקנה והשיבה למקומה את השושנה, שנעתקה מעל לבה, וישבה אצלו.

בסוף הקוֹטיליוֹן קרב הגרף הזקן בַּפְרַק הַכָּחֹל שלו אל המחוללים. הגרף קרא אליו את הנסיך אנדרי, ואת בתו שאל, אם לבה טוב עליה. נטשה לא ענתה על זה ורק צחקה צחוק קל, שהֻבְּעָה ב ²⁸XX התרעמות לאמר: “כיצד אתה שואל כזאת?”

– מימי לא היטבתי את לבי כל-כך! – אמרה לו, והנסיך אנדרי ראה, כי זרועותיה הדַּלות הורמו במהירות, על-מנת לחבק את אביה, וחזרו והורדו מיד. מְאֻשָּׁרה היתה נטשה במדה שלא היתה מאֻשרה מימיה. היא הגיעה באָשרה לאותה המדרגה, שהאדם נעשה בו אך טוב לַכֹּל ואינו מאמין באפשרות רעה וצרה ויגון.

* * *

פיר הרגיש בנשף הזה בפעם הראשונה, כי עלוב הוא בכבוד זה, שיש לה לאשתו בספירות הגבוהות. על-כן היה סר וזעף, על מצחו נראה קמט רחב, והוא עמד אצל החלון והביט בעד משקפיו ולא ראה מאומה.

נטשה עברה על-פניו בלכתה אל לחם-הערב.

– מה-טוב פה, אדוני הגרף, – אמרה לו, – הלא כן הוא?

פיר חִיֵּךְ מתוך טרדת-לב, ונראָה בו בבֵרור, שלא הבין מה שנאמר לו.

– כן, שמֹח אשמח מאד, – אמר לה.

“כיצד הם יכולים להתרעם על דָּבר? – דבּרה נטשה עם לבבה. – בפרט איש טוב כבֶזאוחוב זה”. בעיניה היו כל הנמצאים שם בנשף עמה, כֻּלם כאחד, אך אנשים הגונים, טובים. תמימים ומחבּבים זה את זה: איש מהם לא יכול לעלוב את רעהו, וממילא הֻזקקו להיות מאֻשרים.

יח

ביום השני זכר הנסיך אנדרי את נשף המחול שהיה אמש, אך לא הַרבה הִרהר בו. “כן, נשף יפה מאד היה זה. ולא עוד, אלא… כן, רוסטובה זו נעימה מאד. יש בה מין יסוד-עלומים חדש, מיֻחד, לא פטרבורגי, ומצֻיֶּנת היא בזה”. רק זאת אמר בלבו על-אודות הנשף הזה וישת טֵה וַיֵּשבֵ לעשות את מלאכתו.

אבל, אם מאשר היה עיף, אם מאשר נדדה שנתו בלילה (לא מסֻגל היה היום ההוא לו לעבודה ולא יכול לעשות בו דבר), אך שגיאות בקש ומצא במלאכתו, כמו שהיה רגיל לעתים קרובות ושמח בשמעו, כי איש בא אליו.

שֵׁם האיש הבא אליו היה בַּיצקי, איש עובד בועָדות שונות, מצוי בכל החבורות שבצבּור הפטרבורגי, אדוק בדעות החדשות ובספֶּרַנסקי ומבַשֵּׂר-חדשות קבוע לפטרבורג, אחד מאותם האנשים, שבאמת הם בוחרים להם שיטה בחיים, כמו שבוחרים בגד, כלומר, על-פי המודה, אלא שדוקא משום זה הם נראים כנלהבים שבנלהבים בין היוצאים למלחמה לשיטה זו. נחפז ומבֹהל נכנס אצל הנסיך אנדרי, כמעט שלא הספיק להסיר את כובעו, והתחיל מדבּר מיד. לפני רגע אחד נודעו לו פרטי ישיבתה של מועצת-הממלכה, שנפתחה ביום ההוא בבֹקר על-ידי הקיסר, וזאת ספּר לנסיך אנדרי בשמחה ובצהלה. נאום הקיסר היה שלא כנהוג. הנאום ההוא היה מאותם שאינם נאמרים אלא על-ידי מלכים קונסטיטוציונים. “הקיסר אמר בפֵרוש, כי המועצה והַסֶּנט הם מַעמָדים ממלכתיים; הוא אמר, כי צריך שתִּכּוֹנֵן הממשלה לא על שרירוּת-לב, כי-אם על מוֹסדים חזקים. הקיסר אמר, כי צריך לשַׁנות את הנהגת עניני-הכסף וצריך לפרסם את ההתחשבונות”, ספר בּיצקי בהדגשת מלים ידועות ובהרחבת-עינים ליתר באוּר.

– אכן ראש תקופה חדשה הוא המעשה הזה, ראש תקופה גדולה, שלא היתה כמוה לפניה בהיסטוריה שלנו, – סִיֵּם בּיצקי.

הנסיך אנדרי שמע את הרצאת פתיחתה של מועצת-הממלכה, אשר חכּה לה בקֹצר-רוח וחשב אוֹתה לדבר גדול כל-כך, ותמה על-עצמו, שהדבר הזה, עכשו לכשנעשה, לא רק לא העיר בו כל רגש שמחה, כי-אם גם נדמה לו לפָחות מָּבר של מה-בכך. בלעג עצור שמע מה שהרצה לפניו בּיצקי מתּוך שמחה גדולה. רעיון פשוט מאד עלה על רוחו: “אני וביצקי מה לנו ולדברים, אשר הואיל הקיסר לאמר במועצה? – היוכל כל זה לעשותני לאיש מאֻשר טוב ממה שהייתי עד-עתה?”

והרעיון הפשוט הזה שָׂם לְאַל פתאם את כל החבּה היתרה, שחבב עד-כה את התקונים הנעשים בימיו. ביום ההוא היה עתיד לאכול לחם בבית ספֶּרַנסקי " "en petit comite (בחבורה קטנה), כמו שאמר לו זה, בקראו אותו לבוא אל הלחם. סעֻדה זאת בחבורת בני-ביתו ומקֹרביו של האיש, אשר העריץ בלבו כל-כך, היתה נכבדה מאד בעיניו קֹדם לזה, נכבדה ביחוד, באשר לא ראה כד-כה את ספֶּרַנסקי בחבורת בני-בּיתו; ועתה לא חפצה נפשו לבוא שמה.

אף-על-פי-כן בא הנסיך אנדרי בשעה הקבועה אל הבית הקטן, שהיה לו לספֶּרנסקי על-יד הגן הַטַּברי. בחדר-האֹכל, הרצוף פַּרְקֶטִים שבמעון הקטן והמנֻקֶּה בדקדוק מרֻבּה (כמעט כמנהג נזירים), מצא הנסיך אנדרי, שאֵחר קצת לבוא, בחמש שעות, את כל “החבורה הקטנה”, חבורת אנשי-סודו של ספֶּרַנסקי בשלֵמותה. נשים לא היו שם חוץ מבתו הקטנה של ספֶּרנסקי (אֶרְכַת-פנים כאביה) ומוֹרָתָהּ. והקרואים – זָ’רְוָה, מַגניצקי וסטוֹליפּין. בעודנו בפרוזדור שמע הנסיך אנדרי קולות רמים וצחוק מצלצל ומדֻקְדָּק, – דומה לצחוק שמשמיעים מעל בימת-חיזיון. אחד מהנמצאים בִּפְנים השמיע בקול דומה לקולו של ספֶּרַנסקי: חַה… חַה… חַה… בדקדוק גמור. מעולם לא שמע עוד הנסיך אנדרי את קול ספֶּרַנסקי בצחקו, והצחוק הדק והמצלצל הזה מפיו של חכם-מדינה זה התמיה אותו כדבר מֻקְשֶׁה ומשֻׁנֶּה.

הנסיך אנדרי נכנס לחדר-האֹכל, כל החבורה עמדה בין שני החלונות אצל השלחן הקטן, ועל השלחן מיני מזונות, ספּרנסקי עמד שם בפנים צוהלים, בפרַק פור, מעֻטר בכוכב, ולפי הנראה בבֵרור, באותו הז’ילֶט הלבן ובאותה העניבה הלבנה, שהיו עליו בישיבתה המפֻרסמת של מועצת-הממלכה, וקרואיו עמדוּ עליו מסביב. מַגניצקי ספּר אוניקדוטה בפנים מוּסַבּים אל מיכאיל מיכַאלוביץ'. ספּרנסקי שמע וצחק מראש לְמהַ שהיה מגינצקי עתיד לספּק. בשעה שנכנס הנסיך אנדרי לַחדר, נחבא עוד פעם קול דברי מַגניצקי מפני קול הצחוק. סטוליפין לעס פרוסת-לחם בגבינה וצחק בקול בַּס בהרחבה זָ’רוָה צחק צחוק-לחישה, וספרנסקי צחק צחוק דק ומדֻקדק.

ספרנסקי נתן ידו הלבנה והענֻגה לנסיך אנדרי בעודנו צוחק.

– מאד אשמח לראותך, אדוני הנסיך, – אמר אליו. – אגע אחד… – פנה אל מַגניצקי בכניסה לתוך דבריו. –תנאי התנינו היום: סעֻדת-עֹנג, אף לא מלה אחת בעניני-חֹל. – ושוב פנה אל המסַפר ושוב התחיל צוחק.

הנסיך אנדרי שמע קול צחקו והביט אליו, אל ספרנסקי הצוחק, בתמהון ובפחי-נפש שלאחר תקוה גדולה. נדמה לו, שלא ספּרנסקי עומד לפניו, כי-אם איש אחר. כל מה שהיה נשגב ונעים בעיניו בדרכי ספּרנסקי הֻברר לו פתאם ונתחלל בעיניו.

בשעת הסעֻדה לא נפסקה השיחה אפילו כהרף-עין, וכֻלה היתה בקבוצת אניקדוטות גחכניות. עוד לא הפּיק מגניצקי לגמור את ספורו, וכבר קבּל עליו אחר לסַפּר מעשה מגֻחך עוד יותר מזה. רֻבּן של האניקדוטות ההן היו מכֻוָּנות, אם לא כלפי עבודת הממלכה בעצמה, על-כל-פנים כלפּי האנשים העוסקים בה. לפי הנראה, היו האנשים האלה בטלים ומבֻטלים כל-כך בעיני בני החבוּרה הזאת, שרק דרך לגלוג וקלות-ראש היה אפשר לזכרם ולדבּר בהם. ספּרנסקי ספּר מעשה בשַׂר חֵרֵש אחד, ששאלוהו מה דעתו, בישיבת-המועצה שביום ההוא בבֹקר, וענה, שגם הוא מסכּים. זֶ’רוֶה ספּר מעשה רב בבדיקה אחת, שכּל העוסקים בה לא ידעו מה עליהם לעשות. סטוליפּין גמגם והתערב בשיחה והתחיל מדבּר בהתלהבות על החטאים, שנעשו על-פי הסדרים הקדומים,ועוד מעט והיה רוח סֶריוזי לַשיחה. אך מַגניצקי התחיל מלגלג על התלהבותו של סטליפּין, וזֶ’רוֶה נטפּל אליו בהלצה אחת, והשיחה חזרה לרוח-בדיחותה הקודם.

נכּר היה בבֵרור, שספֶרַנסקי היה אוהב לנוּח ולשעשע את נפשו בחבורת רֵעים, וכל קרואיו הבינו זאת ויתאמצו לשַׂמחו ולשמוח בעצמם, אך בעיני הנסיך אנדרי היתה שמחתו זאת קשה ומַעצבת. הצלצול הדק שבקולו של ספֶּרַנסקי העיר בו תמהון מכאיב, ואותו הצחוק אשר לא פסק עשה עליו רֹשם קשה של צהלה שאינה יוצאת מן הלב. הוא לא צחק, ועל-כן דאג, פן יהיה למשא על החבורה הזאת. אבל איש לא התבונן, שאינו מתאים לרוח הַשׂורר בכל החבורה. לפי הנראה, היו כֻלם שמחים.

פעמים אחדות רצה להכּנס בשיחתם, אך מה שהוציא מפיו נסוג אחור בכל פעם, כפקָק מתוך מים, ולא יכול להתלוצץ אתם יחד.

לא היה כל רע וכל דבר מגֻנה במה שאמרו, הכּל היה מחֻדָּד, מפֻלפָּל ומסֻגל לעורר צחוק; אך איזה עִקר, שאי-אפשר לשׂמחה נאמנה בלעדיו, לא רק נעדַּר מהם, כי-אם גם לא ידעו, שהוא נמצא לפעמים.

אחרי הסעֻדה קמה בתו של ספֶּרַנסקי עם מורתה. ספֶּרַנסקי העביר בחבּה את ידו הלבנה על בתו וישק לה. גם התנועה הזאת נראתה לו לנסיך אנדרי כבלתּי-טבעית.

הגברים נשארו אצל השלחן ואצל כוסות פּוֹרְטְוַין, כמנהג אנגליה. באמצע שיחה חדשה, שדבּרו בה על מעשי נפוליון באספמיה וכֻלם שבּחו אותם פה-אחד, התחיל הנסיך אנדרי חולק עליהם, ספרנסקי חִיֵךְ קצת ובכַוָּה גלויה לשַנות את השיחה ספּר אנקדוטה שלא כענין. רגעים אחדים שתקו כֻלם.

וספֶּרַנסקי פָקַק בקבוק של יין, אחרי שִׁבתּו מעט אצל השלחן, ויאמר “אין מזלזלים ביין טוב בימים האלה” ויתן למשרת ויקם. ויקומו כֻלם וילכו אל חדר-האורחים הלֹך ושׂוחח ברעש. בין-כה נתּנוּ לספּרנסקי שני קונבֶרטים, שהובאו על-ידי שליח מיֻחד; ויקח את הקונברטים ויסר אל חדר-עבודתו, הוא אך יצא, והשמחה הכללית נפסקה, והקרואים התחילו מדבּרים זה אל זה בקול נמוך.

– עתה דֶקְלַמַּצְיָה! – אמר ספּרנסקי, בצאתו מחדר-עבודתו. – כשרון נפלא! – אמר אל הנסיך אנדרי. מַגניצקי עמד כרגע עמידה ראויה לַדָּבָר ויחל לקרֹא חרוזי-בדיחה צרפתיים, אשר חבּר בעצמו על אחדים מנכבדי פטרבורג, ופעמים אחדות הפסיקוהו במחיאות-כפים. כשנגמרה קריאת החרוזים, נגש הנסיך אנדרי אל ספּרנסקי להפּרד מאתו.

– לאן אתה ממהר ככה ללכת? – אמר ספֶּרַנסקי.

– הבטחתּי לבוא אל הנשף….

שניהם שתקו רגע. הנסיך אנדרי הביט מקרוב אל העינים הנוצצות האלה, שלא נתנו להשקיף לתוכן פנימה, ולצחק היה בעיניו, מה שחכּה לתועלת כל-שהיא מספֶרַנסקי ומכּל אותה העסקנות הקשורה בו, שהוא, הנסיך אנדרי בעצמו, השתתף בה, ומה שחשב את מעשי ספֶּרַנסקי גם לענין גדול. אותו הצחוק המדֻקדק, אותו הצחוק בלי-שמחה, לא חדל זמן רב לצלצל באזניו, אחרי צאתו מלפני ספֶּרַנסקי.

בשובו אל ביתו, החל לזכּור את דברי ימיו בפטרבורג בארבעת החדשים האחרונים כדברים שלא נודעו לו עד-כה. באותה שעה זכר את יגיעותיו ובקשותיו, את המעשה בהצעת החֹק הצבאי שלו, אשר הוּשם לב אליה ועם-זה התעלמו ממנה, רק מפני שכבר נתחברה והוּבאה לפני הקיסר הצעה אחרת גרועה מאד; ואת ישיבות הועד, שאחד מחבריו היה בֶּרג, זכר לפרטיהן, עד-כמה הרבו ויָגעו לָדין בכל מה שנוגע לסדריהן ולמנהגיהן של ישיבות הועד הזה ועד-כמה השתדלו לקַצר בכל מה שנגע בתָכנו של דבר. ואת מעשהו בעריכת-חֻקים זכר, עד-כמה דקדק לתרגם רוסית את סעיפי החֻקים הרומיים והצרפתיים, ויתבַּיש בזכרו זאת. אחרי-כן שִׁוָּה לנגדו את בּוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ, את עבודת בכפר, את נסיעתו לריַזַן, ויזכור את האכרים ואת דְּרוֹן זקן-הכפר, ובהתבוננו אל ערכן של זכֻיות האנשים האלה, שֶׁסִּדר בסעיפים, תמַה על עצמו, כיצד יכול לעסוק זמן רב כזה במלאכה בטֵלה כזאת.

יט

ביום השני נסע הנסיך אנדרי לבקר בתים אחדים, אשר לא בא שמה עד-כה, ובתוכם גם אל הרוסטובים, אשר חדש את התקרבותו אליהם בנשף-המחול האחרון. מלבד אשר הוטל עליו לע-פי חֻקי הנמוסיות לבוא אל הרוסטובים, חשקה נפשו לראות ביתה את העלמה המצֻיֶנת ברול-החיים שבּה, אשר השאירה זֵכר נעים בלבו.

נטשה היתה מן הראשונים שיצאו לקראתו. שמלת-בד כחֻלה היתה עליה, ובה מצאה חן בעיניו עוד יותר מאשר בשמלת-המחול. גם היא גם כל בני-הבית קבּלוהו כידיד ישן בנמוסיות פשוטה ובחבּה נאמנה. כל בני הבית הזה, אשר עד-כה היה הנסיך אנדרי שופט קשה לו בלבו, נראו לו כאנשים הגונים, פשוטים וטובים. מדת הכנסת-האורחים ונדברת-הלב, שראה בו בנסיך הזקן ושנפלא בעיניו ביחוד בראותו אותו בפטרבורג, משכו את לבו כל-כך, שלא יכוֹל להמנע מאכול אתם את לחם-הצהרים. “כן, הם אנשים טובים ונחמדים, – אמר בולקונסקי בלבו. אמנם אינם מבינים הבנה כל-שהיא, איזה אוצר יקר היא נטשה; אך אנשים טובים הם, ואין כמוהם סביבה מסֻגלת להראות חין-ערכה של העלמה הפיוטית המצֻיֶּנת הזאת, המלאה חיים ויֹפי !”

הנסיך אנדרי הרגיש בה בנַטַּשה מציאות עולם מיֻחד וזר לו למרי ומָלֵא שׂמָחות אשר לא יְדָעָן, הוא העולם אשר הפריעוֹ ממנוחתו אז באוטרַדנוֹיֶה בין השדרות ועל החלון בליל-הירח. אותו העולם לא הוסיף עוד להפריעו, אבל עוד היה זר לו; אך כשנכנס לתוכו, מצא בו עֹנג חדש לנפשו.

אחרי הלחם הלכה נטשה, לבקשת הנסיך אנדרי, אל הקלַוִּיר והתחילה מזַמרת. הנסיך אנדרי עמד אצל החלון ודבּר עם הנשים, ואזניו היו נטויות לקול-זמרתה. באמצע דבּור אחד נשתתק הנסיך אנדרי והרגיש פתאם, כי דמעות תוקפות את גרונו, והוא לא ידע, כי אפשר לו שיקרהו כמקרה הזה. הוא שׂם עיניו על נטשה בזַמרה, ודבר חדש ונעים עד-מאד נהיה בו. מאֻשר היה, ובאותה שעה גם נעצב. לא היה לו על-מה לבכות כלל וכלל, אבל נכן היה לבכות. על-מה? על אהבתו הקודמת? על הנסיכה הקטנה? על מחשבותיו הגדולות, שהיו לאַל?… על תקוותיו לימים הבאים? הן ולאו! בעִקרו של דבר בקש לבכות על התהום שנגלה לו פתאם בין איזה תֹכן גדול ועמֹק עד-אין-חקר, שנמצא בו, ובן התֹּכן הדל והחמרי, שהיה הוא בעצמו וגם היא כמוהו. הכרת התהום הזה הדאיבהִ ושִׂמְּחָה את נפשו יחד בשעת זמרתה.

כאשר אך כלתה לזַמר, קרבה אליו ותשאלהו, אם טוב קולה בעיניו. הדברים יצאו מפיה ותבוא במבוכה, כי הבינה מיד, שלא היה לה לשאלו זאת. הוא הביט אליה בבת-צחוק ויאמר, כי זמרתה טובה בעיניו ככל מה שהיא עושה.

בשעה מאֻחרת בערב יצא הנסיך אנדרי מבית הרוסטובים. על משכבו עלה בשעה שהיה דרו לשכּב, אבל מהרה ראה,ש אינו יכול לישון. פעם העלה נר וַיֵשב על משכבו, פעם ירד ופעם חזר ושכב, ונדודי-שנתו לא היו עליו למַשָּׂא, – כי לבבו פחד ורחב, כאלוּ יצא מחדר מחניק אל רחבי-עולם. לא עלתה על דעתו, שהוא אוהב את העלמה הרוסטובית; הוא גם לא הרהר בה, ורק שִׁוה אותה לנגדו, ובזה עטוּ כל חייו מַעטה חדש בעיניו. “מפני-מה אני עמל ויגע בַּגבול הצר והמסֻגר הזה, בשעה שהחיים, כל החיים פתוחים לפַני עם כל שמחותיהם?” דבּר עם לבבו. ובפעם הראשונה אחרי ימים רבּים החל לחשֹׁב מחשבות משַׂמחות-לבב לימים הבאים. במחשבותיו אלה החליט, כי נחוץ לו לשים לב לחנוּך בנו, למצֹא לו מחַנך ולהפקידו בידו ולהתפטר אחרי-כן מעבודת-הממלכה, לנסוע אל מחוץ לארץ, לראות את אנגליה, את שוֵיציה, את איטליה. “עלי לֵהָנות מחֵרותי, בעודני מרגיש בעצמי כל-כך הרבה כֹח ועלומים, – דבּר עם לבבו. –פּיר צָדַק באמרו, שכדי להיות מאֻשר צריך להאמין באפשרות האֹשֶׁר, ואני מאמין עכשו באותה האפשרות. נניח למתים לקבור את המתים, ובעוד אדם חי עליו לחיות ולמצֹא אֹשֶׁר”, אמר בלבו.

כ

בבֹקר אחד בא ראש-הגדוד אדולף בֶּרג אל פּיר, במעיל-שרד חדש נקי וּמנֻקה ובמחלפות קטנות עשויות על צדעיו ומוסַבּות אל עבר פניו כמחלפות הקיסר אלכסנדר פַּבלוביץ', ופּיר ידע אותו, כשם שידע את כל יושבי מוסקבה ופטרבּורג.

– אני בא עתה מלפני רעיתך הגרפינה, ומָלֵאתי דאבון, כי לא יכלה בקשתי להֵעשות; אקוה, כי לפניך, הגרף, אצליח יותר, – אמר בצחוק קל.

– מה בקשתך, אדוני השר? הנני לשרתך.

– הנה כבר כוננתי הכּל בדירתי החדשה, – אמר לו ברג, ומֻבְטָח היה, כנראה, שהוא דָבר, שכּל השומע ישמח עליו, – ועל כן חפצתּי לערוך נשף קטן למיֻדָּעַי ולמיֻדָּעֵי רעיתי (והוא צחק צחוק נעים עוד יותר), חפצתּי לבקש מהגרפינה ומאתך לעשות כבוד לי ולבוא אלינו לשתות כוס טֵה ולסעוד עמנו בערב.

רק הגרפינה יֶלֶנה וַסיליֶבנה, בחשבה, שלא לפי כבודה הוא לבוא בחבורתם של איזה בֶּרגים, יכלה להתאכזר ולהשיב את פניו בקראו לה בדברי-תחנונים כאלה. בֶּרד הסבּיר בלשון ברורה כל-כך, מפני-מה הוא רוצה לאסוף בביתו חבורה קטנה של נכבדים, מפני-מה ינעם לו הדבר הזה ומפני-מה הוא חס על מעותיו לענין כרטיסים וכל-דבר שאינו הגון, ונכון עם-זה גם להוצאה מיֻתֶּרת בשביל חבורה נכבדה, שלא יָכוֹל פּיר להשיב את פניו וַיַּבטיחהו לבוא.

– אך אל-נא תאחר, אסוני הגרף, אם יש לי רשות לבקש, בשמונה שעות בלי עשה רגעים. מִשְׂחק נערוך, הגנרל שלנו יבוא. הוא טוב אלי מאד. יחדו נסעד, אדוני הגרף. עשה-נא אפוא חסד.

ביום ההוא נטה פּיר ממנהגו לאַחֵר תמיד ויבוא אל הבֶּרגים בשמונה שעות בלי רבע שעה ולא בלי עשרה רגעים.

הבֶּרגמנים הכינו אתכל צרכי הנשף וכבר היו מוכנים ומזֻמנים לקבל את קרואיהם.

בחדר-עבודתו החדש, הנקי, המלא אורה והמקֻשט בפרוֹטוֹמות קטנות ובציורים קטנים וברהיטים חדשים ישב בּרג עם אשתו. בֶּרג ישב במעילו החדש, שהיה כֻלו רכוס עליו, אצל אשתו והסבּיר לה, שבכל-עת אפשר ונחוץ לאדם לקנות לו מיֻדָּעים גבוהים ממנו, לפי שרק במיֻדָּעים כאלה נמצא נחת. “מהם נוכל ללמוד דבר, מהם אפשר לבקש דבר. בֹאִי וראי, כיצד נהגתי מימי תְאָרֵי הראשונים. (והוא היה מונה ימי-חייו לא לשָנים, כי-אם לתשורות הָרומְמוּת שנתּנו לו) חברַי עודם ²⁹XXXX גם-עתה, ואני ממלא מקום מצבּיא-גדוד, אף זכיתי להיות אישֵׁך. (באמרו זאת, קם ונשק את ידה של ויֶרה, אך אגב-אורחא פִּשֵׁט עקמומית בקרן-זוית אחת בַּשֱּׁטִיח). ובמה קניתי כל זה? בעִקרו של דבר אך בדעתי לבחוֹר לי מיֻדעים. מובן מאליו, שצריך לעשות טוב ולהתנהג בזריזות”.

בֶּרג חִיֵך מתוך הכרת יתרונוֹ, יתרון האיש מן האשה, שהיא רפת-כֹּח בטִבעה, ולא תוכל להבין את כל הכשרון הגדול המיֻחד לאיש, – איין מַאנן צו זיין. ויֶרה חִיְכה גם היא באותה שעה מתוך הכרת היתרון שיש לה מאישה, שבכל ישרוֹ וטובוֹ היה טועה, על-פי דעתה, ככל הגברים, בהבנת החיים, בּרג חשב, מדעתו את אשתו, שכּל הנשים רפות וסכָלות כמוה. והיא, מדעתה רק את אישהּ, הקישה לו את כל הגברים וחשבה, שכֻּלם כאחד פִּקחים לבדם בעיניהם, ועם-זה אינם מבינים מאומה וגאים הם ואֶגוֹאיסטים.

בּרג קם ויחבּק את אשתו בזהירות, שלא למַעך את הפֶּלֶרִינה של מעשה-סריגה, שקנה בדמים מרֻבּים, וישק באמצע שפתיה.

– ובלבד שלא יהיו לנו ילדים במהרה, – אמר בעברו מענין לענין שלא מדעתו.

– כן, – ענתה ויֶרה, – אני איני רוצה בזה כלל, יש לִחיות בשביל הצבּור.

– כזאת ממש לבשה הנסיכה יוסוּפוֹבה, – אמר בּרג ובבת-צחוק מתוך קֹרת-רוח וחבּה רָמז על הפּלרינה.

ברגע ההוא הודיעו, כי הגרף בֶּזאוּחוֹב בא, שניהם שׂמו עיניהם זה על זה, וכל אחד דִּמה, כי בשֶׁלו הכבוד הזה.

“זה שכרו של יודע לקנות לו מיֻדָּעים – אמר בּרג בלבו, – זה שכרו של יודע להתנהג כראוי עם הבּריות!”

– אך זאת אבקש ממך, – אמרה ויֶרה, – כשאני מַעסקת בשיחה את הקרואים, אל-נא תכּנס לתוך דברי, כי אני יודעת במה להעסיק את כל אחד ומה טוב לדַבּר בחבורה זו או זו.

בּרג השיב בבת-צחוק.

– הלא זה אי-אפשר: לפעמים דרושה לגברים שׂיחת-גברים, – אמר לה.

פּיר נתקבל בחדר-האורחים, שהיה כֻּלו חדש ושלא יכול איש לשבת בו, מבּלי קַלקל את הסימֶטריה, את הנקיון ואת הסדר, ועל-כן היה מובן מאד ולא דָבר תמוה, מה שהציע ברג בנדבת-לבו להרוס את הסימטריה של אחד מכסאוֹת-הכבוד או של הדרגש בגלל האורח היקר, ומבּלי יכֹלת, לפי הנראה, לבוא בעניות-דעתו לידֵי החלטה בדבר הקשה הזה, אמר לאורח לפתּור את השאלה הזאת על-פי בחירת. פּיר הרס את הסימֶטריה בלי פקפוק, כי הגיש לעצמו כסא, ומיד פתחו ברג וּויֶרה את הנשף ונכנסו זה לתוך דבריו של זה בהשתדלם להעסיק את האורח בדברי שיחה.

ויֶרה החליטה בלבה, כי עם פּיר טוב לדבּר במלאכוּת צרפת, ובשׂיחה זאת הֵחֵלה כרגע. וברג החליט, שגם שיחת-גברים נדרשת ברגע כזה, ועל-כן נכנס לתוך דברי אשתו ונגע בשאלת המלחמה עם אוסטריה ובלי התבונן עבר בקפיצה מענין כללי זה לעניניו הפרטיים על-דבר ההצעות, שהציעו לו להשתתף במעשי המלחמה הזאת, והטעמים שלא קבּל בשבילם את ההצעות ההן. אף-על-פי שאותה השיחה היתה מסֹרסת מאד, וּויֶרה כעסה על ערבוב זה של עסקי-גברים, הרגישו שניהם, האיש ואשתו יחדו,כי אף-על-פי שרק אורח אחד היה לפניהם, עלתה תחלת הנשף יפה מאד, וכי דומה היה נשפם כשתי טפּות מים לכל נשף אחר גם בַּשיות, גם בַּטֵה, גם בנרות שהֻדלקו לפניהם.

מהרה בא שמה בוריס, חברוֹ הישן של בֶּרג. הוא התנהג עם בּרג ועם אשתו בקצת יהירות ומשיכת-חסד של אדם, שידו תקיפה. אחרי בוריס באה אשה כבֻדה עם ראש-גדוד, אחרי-כן בא גם הגנרל בעצמו, אחרי-כן באו הרוסטובים, והנשף נדמה בכל הפרטים ובלי שום ספק לכל הנשפים. בּרג וּויֶרה לא יכלו להתאפּק מצחוק קל של שמחה למראה התנעה הזאת שבחדר-האורחים, לעֵרוּב קולת המשׂוחחים, לאִוְשַׁת השמלות והגחינות. הכּל היה כמו אצל שאר בני-אדם, ואת הדמיון הה הגדיל ביחוד הגנרל שלהם, אשר שִׁבַּח את דירתם וטפח לו לברג על כתפו וסִדֵּר על-דעת-עצמו, כאב בבית בו, את העמדת שלחן-הבּוֹסטוֹן. הגנרל ישב-לו אצל הגרף אִליַה אנדרֵיֶביץ', באשר הכּיר אותו הגנרל לגדול שבחבורה זאת אחריו. הזקנים התחברו אל הזקנים, הצעירים עם הצעירים, בעלת-הבית ישבה אצל שלחן-החמים, ועל השלחן מעשי-או-פֶה בְּקֶלֶת של כסף, כאותם שנתּנו בנשף שבבית הפַּנִּינִים – כללו של דבר: הכּל היה כבכל הבתים.

כא

פּיר היה חַיב, בתור אחד מן מהכֻבּדים שבאורחים לשבת ולשַׂחק עם איליה אנדרֵיֶביץ' והגנרל וראש-הגדוד. מקומו אצל שלחן-הבּוֹסטוֹן נזדמן ממול נטשה. וישתומם על השנוי הנפלא, שנהיה בה אחרי ראותו אותה בנשף-המחול. שתקנית היתה נטשה בפעם הזאת, ולא רק לא יָפְתָה כמו בנשף-המחול הוא, כי-אם גם יכלה להחשב לכעוּרה, אִלו לא היו לה פניה הנוחים כל-כך והמבּיעים קרירות-דעת לכל דבר.

“מה לאה?” אמר פּיר בלבו בשימו עיניו עליה. היא ישבה על-יד אחותה אצל שלחן-הטה ושלא ברצון, מבּלי הביט אל פני הדובר אליה, השיבה איזה דברים אל בוריס, אשר נגש וַיֵשב אצלה. פּיר רכש לו רק חמשה כרטיסים מ כּל המין הנדרש לו, לשמחת-לב איש-מִשְׂחקו, ולקול ברכות-שלום וצעדים של אורח, שנכנס לחדר באותו הרגע, חזר ונתן עיניו בה.

"מה-זה היה לה? " אמר אל לבו ויתמה עוד יותר.

הנסיך אנדרי עמד לפניה ודבּר עמה דרך זהירות וחבּה יתרה. היא הרימה ראשה והביטה אליו בפנים מסֻמָּקים, ונראה בה, שהתאמצה לעצור בנשימתה ההולכת ונפסקת. ושוב גָגה עליה אור בהיר של מין אֵש פנימית, שכָּבתה בה קֹדם לזה. כֻּלה נהפכה לאחרת: מעלמה כעוּרה חזרה והיתה כבנשף-המחול ההוא.

הנסיך אנדרי נגש אל פּיר, ופּיר מצא רשׁם חדש של עלומים גם על פני ידידו.

בשעות הַמִּשׂחק שִׁנה פּיר פעמים אחדות את מקומו, פעם הפנה שכמו אל נטשה ופעם היו פנו ממוּלה, אך לא חדל להסתכל בה וביביו בכל שעַת ששת ה“רָבֶּרִים”.

“דבר גדול נהיֶה ביניהם”, אמר פּיר בלבו, ורגש מעֹרָב של שמחה ומרירות יחד הסעיר את לבו וישכיחהו את דבַר משחקו.

אחרי ששת ה“רָבֶּרים”, קם הגנרל ואמר, שכּך אי-אפשר לשַׂחק, ובזה הביא גאֻלה לּפּיר. מצד אחד דבּרה נטשה עם סוניה ובוריס, ומצד אחד דבּרה ויֶרה בצחוק דק על שׂפתיה עם הנסיך אנדרי. פּיר נגש אל ידידו וישאלהו, אם לא דבר-סתר הוא הענין שהם מדבּרים בו, וַיֵשב אצלם. ויֶרה ראתה, כי מַרבּה הנסיך אנדרי להתבונן בנטשה, וַתָּשׂם על לבה, כי בנשף הזה, שהוא נשף ממש, אי-אפשר בלי רמזים דקים לרגשי-אהבה, ותכַוֵן את השעה, שנפנה בה הנסיך מכּל שיחה עם איש, ותכּנס עמו בשיחה על-דבר רגשות בכלל ועל-דבר אחותה. עם אורח פִּקח כשה (ולפִקח חשבה ויֶרה את הנסיך אנדרי) הֻזקקה להשתמש בכל תֹּקף אֳמָנוּתה הדִּפּלומַטית.

כאשר נגש פּיר אליהם, התבונן, כי ויֶרה דבּרה בהתרגשות של אשה חכָמה בעיניה, והנסיך אנדרי (שלא היה נוח לבוא במבוכה) נראָה כנבוך מדבריה.

– מה דעתך? – אמרה ויֶרה בבת-צחוק דקה. – אתּה, הנסיך, בעל בינה עמֻקה ומהיר כל-כך לעמוד על אָפיָם של בני-אדם. מה תאמר על נַטַלי: היכולה היא להיות נאמנה ברגשות חבּתה, היכולה היא כנשים אחרות (בזה נתכַּונה על עצמה) לאהוֹב איש פעם אחת ולשמור אמונתה לו לכל ימיה? אך זאת אַהבה נכונה בעיני. מה תאמר, אדוני הנסיך?

– אני יודעת את אחותך ידיעה פּחותה מאד, – ענה הנסיך אנדרי בת-צחוק לגלוגית, שנתכַּון להסתיר בה את מבוכתו, – שאין בה כדי לפתּור שאלה דקה כזאת; מלבד זאת ראיתי פעמים רבות, כי במדה שאשה אנה נושאת חן, בה במדה היא אדוקה יותר ברגשותיה, – הוסיף וישׂם עיניו על פּיר, אשר נגש אליהם ברגע ההוא.

– כן, אמת הדבר, אדוני הנסיך; בימינוּ – הוסיפה ויֶרה (שאהבה להשתמש במלה זאת, ככל קצרי-הדעת, החושבים, שעלתה בידם להכיר ולהעריך כראוי את המדות המיֻחדות לימי דורם ושתכונות בני-האדם משתנות במרוצת הימים), – בימינוּ יש לעלמה חֹפש מרֻבּה כל-כך, שקֹרת רוּחה על שיש רָצים אחריה מעַבירה אותה לעתים קרובות על הרגש האמתּי. ונַטַלי, צריך להודות רגשנית מאד לענין זה. – הזכָּרַת שֵׁם נַטלי הביאה את הנסיך אנדרי עוד פעם לידֵי התרעמות גלויה; הוא רצה לקום, אבל ויֶרה הוסיפה בבת-צחוק דקה עוד יותר.

– אדַמה, כי אין עלמה זולתה, שכּל-כך רבו הרצים אחריה, – אמרה וי6רה, – אך מעולם, עד הימים האחרונים ממש, לא מצא איש חן בעיניה באמת. אתה, הגרף, דע לך, – פנתה אל פּיר, – גם בוריס הקוּזין הנעים שלנו, אגַלה לך סוד, היה קרוב מאד לשערי האהבה.

הנסיך אנדרי החריש, ופניו רעמו.

– הלא ידידים אתם, אתה ובוריס? – אמרה לו וי6רה.

– כן, ידעתי אותו….

– בודאי דבּר עמך על-אודות אהבת ילדותו לנַטַּשה?

– ואהבת-ילדות היתה כאן באמת? – שאל הנסיך אנדרי פתאם ויסמק.

– כן, הלא ידעת, קרבת קוּזין וקוּזינה מביאה לפעמים לידֵי אהבה: שכנוּת שיש בה סכּנה היא, האין זאת?

– בלי כל-ספק, – אמר הנסיך אנדרי ופתאם נעשה עלֶז שלא כדרכו והתחיל מצחק בפּיר ואמר לו, שהוא צריך להַזהר בקוּזינותיו המוסקבאיות בנות החמשים, ומתוך שיחת-מהתלות זו עמד ויאחז בזרועו של פּיר ויטהו הצדה.

– ומה? – אמר פּיר, אשר הביט ויתמה על צהלה זו, שבּאה על ידידו פתאם, וגם התבונן אל במטו של זה, שזרק על נטשה בקוּמו ממקוֹמו.

– הריני צריך, צריך אני לדבּר עמך, – אמר הנסיך אנדרי. – הלא ידעת את נעלי-היד של הנשים אשר לנו. (בדבריו אלה נתכַּון לנעלי-היד של הַמַּסונים שהיו נִתָּנות לכל אָח חדש על-מנת למסרן לָאשה אשר תיטב בעיניו). והנה… אך לא, אחרי-כן אדבר עמך…– ובברק משֻׁנה בעיניו ובתנועות מבּיעות דאגה נגש הנסיך אנדרי אל נטשה וישב אצלה. ופּיר ראה, כי הנסיך אנדרי שאל אותה דבר, והיא השיבה לו בפנים מסֻמקים.

אך באותה שעה נגש בּרג אל פּיר ובקש מאתו בחָזקה להשתתף במחלֹקת הגנרל וראש-הגדוד, שנחלקו בעניני אספמיה.

בּרג שמח שמחה גדולה. הנשף עלה יפה מאד וַיִדְמֶה בכל-דבר לשאר הנשפים אשר ראה. הכּל היה דומה למה שראה שם: גם השיחות הדק-ת של הנשים, גם הכרטיסים, גם הגנרל המגביה קולו בשעת המשחק, גם הַמֵח, גם מעשי האופה; אך דבר אחד נעדר מן הדברים שראה בכל-פעם בנשפים אשר רצה לחַקותם, והוא: שיחת-גברים בקול רם ומחלֹקת בענין שִׂכלי חשוּב. גם בשיח כזאת נכנס הגנרל, ואליה משך בּרג את פּיר.

כב

ביום השני בא הנסיך אנדרי אל הרוסטובים אלל לחם-הצהרים, כי קרא לו הגרף איליה אנדרֵיֶביץ', וישב שם כל היום. כל בני-הבית הבינו, בשביל מי בא שמה, והוא התאמץ להיות כל היום עם נטשה, ולא הסתיר חפצו זה. לא רק בלב נַטַּשה, אשר היתה נבהלה, אבל מאֻשרה ועליזה, כי-אם גם בכל הבית הֻרגשה יִראָה מפני דבר גדול, שנועד להֵעשות. הגרפינה הביטה אל הנסיך אנדרי בעינים עצובות ומבּיעות דאגה ואזהרה בדבּרו עם נטשה, וברוח נמוכה ובלב ולב החלה לשׂיח שיחה בטלה בכל-פעם אשר הֵסב עיניו אליה. סוניה יָראה לסור מלפני נטשה וגם יָראה, פן תפריע בשעה שנטשה היתה עמו. נטשה היתה מפחדת ומַלבֶּנת, מבּלי דעת איך יפּוֹל דבר, בכל פעם שנשארה עמו לבדה. הנסיך אנדרי התמיה אוֹתה בפחדנותו. היא הרגישה, שהֻצרך לאמר לה דבר, אלא שלא מצא עֹז בנפשוֹ.

כשיצא הנסיך אנדרי משם בערב, נגשה הגרפינה אל נטשה ולחשה לה:

– ומה?

– בשם אלהים, אמי, אל תשאלי אותי עתה דבר. אי-אפשר לאמר זאת.

אך עף-על-פי-כן שכבה נטשה בלילה ההוא מזן רב על מטת אמה, פעם ברגזה ופעם בפחד, ועיניה הביטו נִכחה בלי-נוע. פעם ספרה לאמה, כמה שִׁבּח אותה, פעם – כי אמר, שהוא נכון לנסוע לחוץ לארץ, פעם – כי שאל, איפה יֵשבו בקיץ הזה, ופעם – כי שאל אותה על –אודות בּוריס.

– אך כזאת, כזאת… לא היתה לי מִיָמי! – אמרה נטשה. – אבל חרֵדה אני בעודו לנגדי, בכך פעם אני חרדה בשבתּי אתו מה זאת? אות הוא,,כי היא האמתּית, כן? אמא, הישֵׁנה אתּ?

– לא, מחמד-נפשי, גם אני חרֵדה, – אמרה אמה. – לכי-לך.

– אם כֹּה ואם כֹּה לא אישן. הבלים, מה אישן היום? אמי אמי, כזאת לא היתה לי מימי, – אמרה נטשה בתמיהה ובחרדה על אותו הרגש אשר הכירה בקרבּה. – וכלום יכוֹלנו לשַׁעֵר!…

נדמה לה לנטשה, שעוד בראותה את הנסיך אנדרי בפעם הראשונה באוטרַדנויֶה אהבה אותו. עתה כמו חרד לבה מפּני האֹשר הזה אשר לא קִותה לו, שאותו האיש, אשר בחרה בו אז (מֻבטחה היתה בזאת), נזדמן לפניה שנית, ולפי הנראה נשאה חן בעיניו.

“וכמו בכַוָּנה בא לפטרבורג בעת הזאת, כשגם אנחנו פה וכמו בכַוָּנה נפגַּשנו בנשף-המחול הזה. כל זה על-פי המזל. ברור הוא כי על-פי המזל נתגלגל הדבר ובא לידֵי כך. עוד באותה שעה, כאשר אך ראיתי אותו, הרגשתּי מיֻחָד”.

– ומה אמר לך עוד? מה החרוזים האלה? קִראי-נא… – אמרה על-דבר החרוזים. אשר כתב הנסיך אנדרי לנַטַּשה באלבּום.

– אמא, לא חרפה היא, כי הוא אלמן?

– חדלי-נא, נטשה. התפללי אל אלהים. הזווגים הם מן השמים.

– אמא, יונתי, מה אהבתּי אותך, מה-טוב לי ! – קראה נטשה ותבך משמחת-לבה ותחבק את אמה.

ובאותה שעה ישב הנסיך אנדרי בבית פּיר וידבר אליו על-אודות אהבתו את נטשה ומחשבתו לקחתּהּ לו לאשה, אשר לא ישוב ממנה.

* * *

ביום ההוא היה רַאוּט בבית הגרפינה יֶלֶנה וַסיליבנה; בין הנאספים היו ציר צרפת, פּרינץ אחד, שנעשה בימים האחרונים אורח בבית הגרפינה, ועוד הרבה אנשים ונשים ממרום-עם-הארץ. פּיר היה במדור התחתון ועבר מחדר לחדר, וכל הנאספים תמהו על מראהו, מראה טרוד בהרהורים וזָעֵף מאד.

אחרי נשף-המחול ההוא הרגיש, כי פגעי מרה שחורה עתידים לבוא עליו במהרה, ובכל כֹּחו התאמץ להרחיקם מעליו. אחרי התקרבותו היתרה של הפּרינץ אל אשתו הֹעֲלה פּיר פתאם למדרגת קַמֶּרְהֶר, ומן העת ההיא היה מרגיש צער ובשֶׁת בתוך צבּור גדול, ומשום זה התחילו עולים על רוחו לעתים יותר קרובות רעיוני-עָצבּו הקודמים על-דבר ההבל שבכל עניני האדם. בעצם העת ההיא התבונן אל היחס שבין נטשה, שהוא היה למגן לה בנשף-המחול, ובין הנסיך אנדרי, והכרת הַהֵפֶך שבמצבו מִמצב ידידו זה הגדילה עוד יותר את עצבת-לבו. במדה אחת התאמץ להסיח דעתו גם מאשתו גם מנטשה ומהנסיך אנדרי. ושוב נראה לו, שהכּל הבל הוא בפני הנצח, ושוב עמדה לפניו שאלת “בשביל מה?”. וימים ולילות העביד את נפשו בעבודות מַסוניות , בתקותו לגרש מעליו את הרוח הרעה, הקְּרֵבָה אליו. בערב ההוא ישב פּיר, אחרי צאתו בשתים-עשרה שעות מחדרי הגרפינה המרֻוָּחים, במעונו שבמסור העליון בחדר שפל,מלא עשן-טבּק, בחֲלַט ישן ונשוף אצל שלחן והעתיק תעוּדות שוטלַנדיות ממש, והנה איש בא אליו אל חדרו. זה היה הנסיך אנדרי.

– אתה הוא אפוא, – אמר פּיר בפנים מביעים טרדה והתרעמות. – ואני עסוק בעבודה, – אמר וירמוֹז על המחברת, כדרך שכּל מרי-הנפש מביטים אל המלאכה שהם מבקשים בה מפלט להם מעמל-חייהם.

הנסיך אנדרי עמד לפני פּיר בפנים מלאים אורה ושמחה והתעוררות לחיים חדשים, ובאֶגואיזמוּס המיֻחד לכל מוצא עשׁר רב לא ראה את העצב שעל פני ידידו.

– הנני, מחמד-נפשי, – אמר אליו, – אתמול חפצתי לאמר לך, והיום באתי אליך לשֵׁם זה. מעולם לא היה לי כרגש הזה, אוהב אני, ידידי.

פּיר נאנח פתאם אנחה כבדה וינחת בכל כֹּבד גופו על הדרגש אצל הנסיך אנדרי.

– את נטשה רוסטובה, כן? – אמר פּיר.

– כן, כן, את-מי זולתה? מימי לא הייתי יכול להאמין, אבל הרגש הזה חזק ממני. תמול התעניתי, נשאתי מכאובים, אבל גם את המכאובים האלה לא אתן לקחת ממני בעד כל הון. חיי לא היו חיים עד-כה. רק עתה אני חי, אבל אינני יכול לחיות בלעדיה. אולם היכולה היא לאהוֹב אותי?… ואני זקן לעֻמתה… למה אתה מחשה?…

– אני? אני? – אמרתי לך, – אמר פּיר פתרם ויקם ויחל להתהלך בחדר. – אני ראיתי זאת תמיד… הנערה הזאת היא אוצר יקר כל-כך, ש… היא נערה נפלאה… ידי יקר, אני במקש מאתך, אל-נא תתחכּם, אל תסתפּק, נשָׂא אותה מהר, אל תאַחר… ואני בטוח, כי לא יִמָּצא איש מאֻשר ממך בכל הארץ.

– אבל היא!

– היא אוהבת אותך!

– אל-נא תבדר הבלים… – אמר הנסיך אנדרי בבת-צחוק ויבט אל עיני פּיר.

– אוהבת היא, ידעתי זאת, –קרא פּיר בכעס.

– לא כן, שמע-נא, – אמר הנסיך אנדרי ויאחז בידו ויעצרהו. – הידעת, מה מצבי עתה? עלי להגיד לאיש הכּל.

– טוב, טוב, דַּבר, אני שמח מאד, – אמר פיר (ובאמת שֻׁנוּ פניו, והקמט אשר נהיה עליהם נתפשט) ויקשב בשמחה מה שדבּר אליו הנסיך אנדרי. והנסיך אנדרי נראה והיה באמת כאיש אחר, כאיש חדש. אנה פנה עצבונו, אותו הבוז לחיים והיאוש אשר נואש מכֹּל? פּיר היה האדם אחד, אשר הואיל הנסיך נדרי לגלות לו סודותיו; רק לו לבדו הגיד את כל לבו. פעם הביע בקלות וברוח עז את מחשבותיו לימים רבים ויאמר, כי לא יוכל לוַתֵּר על אשרו בשביל עקשות אביו, כי הוא יכריח את אביו להסכים לנשואיו אלה ולאהוב אותה או יִשָּׂאֶהָ שלא בהסכמתו, ופעם הביע תמיהה כעל דָּבר משֻׁנה, בעל דָּבר זר לו, שאינו תלוי בו, על הרגש העז, אשר משל בו.

– אני לא הייתי מאמין, אלו אמר לי איש, שאני יכול לאהוֹב כך, – אמר הנסיך אנדרי. – אין זה כלל אותו הרגש, אשר היה בּי קֹדם לזה. כל העולם נחלק בעיני לשנַים: מחציתו האחת – היא, ושָׁם כל האֹשֶׁר והתקוות והאור, ומחציתו השניה – כל אשר מחוץ לה, שם אך עצבון וחשֵׁכה….

– חשׁך אפלה, – שָׁנה אחריו פּיר, – כן, כן, אני מבין זאת.

– אי-אפשר לי שלא אֹהַב את האור, אני אינני אשם בזה. ואני מאֻשר מאד. התבין את אשר בלבי? ידעתּי, כי תשמח בשמחתי.

– כן, כן, – קִיֵּם פּיר דבריו ויבט בעינים מלאות חבּה ועצב אל ידידו. במדה שגורל הנסיך אנדרי נראה לו כמלא אורה ושמחה, בה במדה היה גורלו הוא חשׁך ולא אור.

כג

על-דבר הנשואים הֻצרך הנסיך אנדרי להסכמת אביו, ועל-כן נסע ביום השני אל אביו.

אביו קבלּ את דבריו במנוחה מגֻלה, אבל בחֵמה מסֻתּרת. הוא לא יכול להבין, כיצד אדם רוצה לשַׁנות את חייו, להכניס בהם איזה יסוד חדש,, בשעה שחייו הוא כבר הביעו אל קצם. “לוּ נתנו לי אך לגמור חיי כרצוני, ועשו אחרי-כן מה שלבם חפץ”, אמר הזקן אל לבו. אף-על-פי-כן השתמש גם בדבר הזה באותה הדִּפּלומַטיה, שהיה רגיל להשתמש בה בכל ענין חשוב. כמו מתוך מנוחה שלמה נשא ונתן עמו בכל פרטי הדבר.

ראשונה, הן לא היה זה שדוך נהדר מצד היחס והעשׁר והגדֻלה. שנית, לא צעיר היה עוד הנסיך אנדרי ולא בריא כל-צרכו (הזקן הדגיש זאת ביחוד), והיא היתה צעירה מאד. שלישית, הלא היה לו בן, שלא טוב לתתו בידי נערה קטנה. “רביעית – אמר הזקן בהבטה לגלוגית אל בנו, – אני מבקש מאתך, דחֵה-נ את הדבר לשנה אחת, צא-לך לחוץ לארץ, התרַפּא קצת, בחַר-לך מדריך אשכנזי לנסיך ניקולי כאשר אמרתּ, ואחרי-כן, אם האהבה או התאוה או העקשות גדולה כל-כך, תהיה לך לאשה. וזאת מלתי האחרונה, דע לך, היא האחרונה….” – גמר הנסיך הזקן שנראה מתוכה, שלא ישַׁנה החלטתו זאת בשום אֹפן.

הנסיך אנדרי ראה בבֵרור, כי הזקן קוה, שאותו הרגש לא יעמוד בו או בה בנסיון זה של שנה שלמה, או שהוא הזקן בעצמו ימות בין-כה, וַיגמוֹר לעשות רצון אביו, הַינו, להשתדך ולדחות את החתֻנה לשנה הבאה.

מקץ שלשה שבועות אחרי היותו בפעם האחרונה בערב בית הרוסטובים שב הנסיך אנדרי לפטרבורג.

* * *

בּיום השני, אחרי אשר דבּר בולקונסקי עם אמה של נטשה. חכּתה לו נטשה כל היום, והוא לא בא. כן היה גם ביום השני גם ביום השלשי, גם פּיר לא בא שמה, ונטשה לא ידעה, כי נסע הנסיך אנדרי אל אביו, ולא יכלה להבין, מפּני-מה חדל לבוא אליהם.

ככה עברו שלשה שבועות. נטשה לא רצתה לצאת מפתח ביתה ותתהלך כצל בחדרים בטֵלה ועצובת-רוח, ובערב בכתה במסתרים ותחדל לבוא אל אמה ותהי מסתמקת ורוגזת כל היום. היא דִמתה, שהכּל יודעים, שנכזבה תוחלתה, וצוחקים לה וחומלים עליה, ובכל עֹז עצבונה הפנימי גדלה תוגתה עוד יותר מפני אותה הפגיעה בכבוֹדה.

פעם אחת באה אל הגרפינה על-מנת לאמר לה דבר, ופתאם התחילה בוכה. דמעותיה היו דמעות ילדה נעלבה, שאינה יודעת בעצמה על-מה עֲנְשׁוּהָ.

הגרפינה החלה לדבּר על לבה ולהרגיעה. היא הקשיבה בראשונה בשׂום לב, ופתאם נכנסה לתוך דברי אמה:

– חדלי-נא, אמי, אני גם לא אשית לבי, גם לא אחפוץ לשית לב! מה בכך, היה בא וחָדל, חדל לבוא, חדל…

קולה התחיל רועד, כמעט התחילה בוכה, אבל התחזקה והוסיפה במנוחה:

– – איני רוצה להִנשא לגמרי. גם ירֵאה אני מפניו; עתה נרגעתי לגמרי, לגמרי נרגעתי..

ביום השני אחרי השיחה הזאת שָׂמה נטשה עליה את השמלה הישנה, שהיתה ידועה לה יותר משאר שמלותיה, לפי שהֻרגלה ללבשה בבֹקר בבֹקר ולהיטיב את לבה בה, ומשעת הבֹּקר ההוא חזרה למנהגיה הקוֹדמים, אשר סרה מהם אחרי נשף-המחול. אחרי הטֵה הלכה אל החדר הגדול, אשר נתחבב עליה בגלל הרֶזוֹנַנס החזק שבּו, ותחל לזַמר את תרגילי זמרתה. ככַלותה את השעור הראשון, עמדה באמצע החדר ושָׁנתה קטע נגון, שמצא חן בעיניה ביחוד. בְּקֹרת-רוח הטתה אזנה אל הוד הקולות הנכנסים זה בזה (כאִלו היה זה חדש לה), אשר מלאו את הבית ונחבאו מעט מעט, ופתאם עלץ לבה בקרבּה. “מה לי להרהר בזה הרבה, גם כך טוב י”, אמרה אל לבה ותחל ללכת הנה והנה בחדר, ולא פסיעות פשוטות פסעה על הרצפה הפועמת תחת הרגלים, כי-אם בכל אחת ואחת עברה מֵעֲקֵב הנעל אל קְצֶהָ (נעלות חדשות ואהובות לה היו על רגליה), וגם אל הקולות המסֻדרים האלה, אל קול דריסת העקב וחריקת קצֵה הנעל, הטתה אזנה בקֹרת-רוח כמו אל קולות זמרתה. ובעברה לפני הראי נתנה עיניה בו.

“זאת אני!” – כמו הביעו פניה בראותה את-עצמה. “גם רב לי, ואיני צריכה לשום אדם שבעולם”.

המשרת רצה להכּנס, כדי לתקן דבר בחדר, אך היא לא נתנה לו ותסגוֹר את הדלת אחריו ותוסף להתהלך בחדר. בבֹקר ההוא שָׁבה אל מצבה האהוב לה, אל הגיוני האהבה והתהלה לנפשה. “מה-נחמדה היא נטשה זאת! – אמרה עוד פעם על עצמה בשם אחד הגברים, בשם כל הגברים יחד. – יפה היא, בעלת-קול, צעירה, נוחה לכל בריה, ובלבד שתַּניחו לה”. אולם, לוּ גם הניחו לה כל הימים, לא יכלה עוד לנוּח, וזאת הרגישה מיד.

והנה נפתחה דלת הפרוזדור, ושאלת “הבבַּית?” נשאלה, וקול-צעדים נשמע. נטשה הביטה אל הראי, אך לא ראתה את-עצמה. לבּה הלך אחרי הקוֹלוֹת שבפרוזדור. וכשראתה את-עצמה, היו פניה חִורים. “הוא” היה הבּא שמה. בברור ידעה, כי הוא ולא אחר היה זה, אף-על-פי שכמעט לא שמעה את צלצל-קולו מבעד הדלת הסגורה.

בבהלה ובפנים חִורים רצה ובאה נטשה אל חדר-האורחים.

– אמא, בולקונסקי בא! – אמרה. – נורא הדבר, אמי, נורא מנשׂא! איני רוצה… לשאת מכאובים! מה אעשה אפוא?

הגרפינה עוד לא הספּיקה להשיב לה, והנסיך אנדרי בא אל חדר-האורחים בפנים מבּיעים דאגה וכ-בד-ראש. אך ראֹה ראה את נטשה, ופניו נהרו, וישק להן, לגרפינה ולנטשה, על-גבּי ידיהן וַיֵּשב אצל הדרגש.

– זה ימים רבים לא התענגנו… – התחילה הגרפינה, אך הנסיך אנדרי נכנס לתוך דבריה בתשובה על שאלתה, ונראה בו בבֵרור, שנחפז לאמר מה שהֻצרך.

– לא באתי אליך כל הימים האלה, יען כי הייתי אצל אבי, הֻצרכתּי לדבּר עמו בענין חשוב מאד. אך אתמול בלילה שַׁבתּי הֵנה, – אמר בשימת-עין על נטשה. – אני צריך לדבּר עמך, גבִרתּי הנסיכה, – הסיף אחרי שתקוֹ רגע אחד.

הגרפינה נאנחה אנחה כבדה ותּורֶד ראשה.

– הנני, – אמרה הגרפינה.

נטשה ידעה, כי עליה לסור משם, אך לא יכלה לעשות זאת: כמו מַחנק הוּשׂם לגרונה, ותבט אל הנסיך אנדרי בעינים פקוחות ומכֻוָּנות אליו, שלא כנמוס.

“מיד? כרגע!…זה אי-אפשרי….” – אמרה בלבה.

הוא שָׂם עיניו עליה שנית, ושִׂימת-עינים זו הגידה לה, כי לא טעתה. כן היה באמת, באותה שעה, באותו רגע הוּטל גורלה.

– לכי לך, נטשה, קרֹא אקרא לך, – לחשה לה הגרפינה.

נטשה הביטה הבטה אחת בעיני פחד ותחנונים אל הנסיך אנדרי ואל אמה ותצא.

– באתי לבקש מאתך, גבִרתּי הגרפינה, את יד בתך, – אמר הנסיך אנדרי.

פני הגרפינה האדימו, אך היא לא אמרה מאומה בראשונה.

– הצעתך….– החלה אחרי-כן דרך התכבדות. הוא החריש והביט אל עיניה. – הצעתך… (אמרה ונתבַּישה) נעימה לנו וַ…אֲנִי מקבּלת את הצעתך, אני שמֵחה. גם אישי… אני מקוה… אבל בה בעצמה יהיה תלוי….

– לה אֹמַר אחרי-כן, כשתנתן לי הסכמתכם…. התתּני הסכמתך? – אמר הנסיך אנדרי.

– הן, – אמרה הגרפינה ותפשֹׁט את ידה לו וברגש מעֹרב, רגש זָרוּת וחבּה יחדו, נלחצה בשפתיה אל מצחו, בגחנו על-גב ידה. נפשה חפצה לאהבו כבן, אבל הרגֵּש הרגישה, כי איש זר ונורא הוא לה. – בטוחה אני, כי אישי יסכים, – אמרה הגרפינה, – אבל אביך….

– אבי התנה עמי, כשהגדתי לו את אשר בלבבי, שתהי חתֻנתנו לא קֹדם למקץ שנה אחת, ורק על-מנת-כן הסכּים לי. וזאת חפצתי להגיד לכם, – אמר הנסיך אנדרי.

– אמנם נטשה עודנה צעירה, אבל זמן רב כזה.

– זאת לא יכוֹלתּי לשַׁנות, – אמר הנסיך אנדרי באנחה.

– אני אשלחנה אליך, – אמרה הגרפינה ותצא מן החדר.

– אֵל-נא, רחמֵנו-נא, – קראה הגרפינה פעמים אחדות, בלכתה לבקש את בתה.

– סוניה אמרה, כי נטשה בחדר-המשכב. ונטשה ישבה על מטתה בפנים לבנים ובעינים יבשות ותבט אל הצלמים ותצטלב בחפּזון ותלחש דברים בפיה. כאותה את אמה, קפצה ותרץ אליה.

– מה. אמי?… מה?

– לכי, לכי אליו. הוא מבקש את ידך, – אמרה הגרפינה, וכפי מה שנראה לה לנטשה, לא בשמחה גדולה אמרה זאת, – לכי… לֵכי, – אמרה בעצב ובתרעֹמת אל בתה ותאנח אנחה כבדה, וזו רצה ותסר משם.

נטשה לא זכרה, כיצד נכנסה לחדר-האורחים. כאשר באה בפתח וראתה אותו, עמדה מלכת. “האמנם נעשה לי עתה האיש הזר הלזה כל אשר לי?” – שאלה בלבה וכהרף-עין ענתה: “כן, הכּל: הוא לבדו יקר לי עתה מכל אשר בארץ”. הנסיך אנדרי הוריד עיניו ויגש אליה.

– אני אהבתיך מן הרגע הראשון אשר ראיתי אותך; היכול אוכל לקוות?

הוא שׂם עיניו עליה וישתומם על רֹשם התאוה העזה, שהיה על פניה. פניה אמרו אליו: “מה השאלה הזאת? מה חֵפץ לפקפק במה שגלוי וידוע? מה חֵפץ לדבּר, בשעה שאין להבּיע במלים, מה שהלב מרגיש?”

היא קרבה אליו יותר ותעמוד. הוא אחז את ידה וישק.

– האוהבת אתּ אותי?

– הן, הן, – אמרה נטשה בחפּזון כמתרעמת ותאנח בקול אנחה אחת ושנית, ועוד ועוד בתכיפות הולכת ורבה, ותתן קולה בבכי.

– על מה? מה לך?

– אבל מֻשרה אני כל-כך, – ענתה ותחַיֵּךְ מתוך דמעות ותגחן אליו בקרבה מרֻבּה מקֹדם לזה ותהרהר סקונדה אחת, כמו שָּאלה בלבה, אם מֻתָּר לה, ותשקהו.

הנסיך אנדרי אחז את ידיה ויבט אל-תוך עיניה ולא מצא בלבו את אהבתו הקודמת אליה. איזה דבר נהפך בקרבּו פתרם. הנֹעם הפיוטי והכמוס, נֹעם התשוקה, לא היה לו עודף ותחתיו באה בו גם חמלה עליה, על תאותה, – תאות אשה שעודנה ילדה, – גם יִראָה מפני אמונתה לוֹ ובטחונה בו, וגם הכרת החובה המוטלת עליו לדבּוק בבה כל ימיו, – הכרה זו כָבדה עליו ונעמה לו יחד. הרגש החדש הזה, שלא היה בו כל-כך הרבה אורה ופיוטיות, היה עם-זה חזק ואמיץ מהקוֹדֵם.

– האמרה לך אמך, כי אי-אפשר, שיהי קֹדם למקץ שנה אחת? – אמר הנסיך אנדרי וַיוסף להביט אל-תוך עיניה.

“האמנם אני היא, הנערה-הילדה הזאת (הלא כן היו הכּל מדבּרים בי), – אמרה נטשה בלבה, – האמנם אני מעתה, מרגע זה, אשה לָאיש הזר הזה, לאיש הנחמד והפִּקח הלזה, המכֻבּד גם בעיני אבי? האמנם כן-הוא? האמנם לא לי עוד לשַׂחק בחיים, באשר אני גדולה מעתה ואחריאת על כל מעשה ועל כל מלה שלי? אבל איזו שאלה שאל אותי?”

– לא, – השיבה לו, אך לא הבינה את שאלתו.

– סלחי-נא לי, – אמר הנסיך אנדרי, – אבל אתּ צעירה כל-כך, ואני כבר הרביתי כל-כך לראות חיים. דואג אני לך ויָרֵא אני אמד עוד לא ידעתי את נפשך.

נטשה הקשיבה בכל לבה והתאמצה להבין פשר דבריו ולא הבינה.

– אף אמנם קשה עד-מאד תהיה לי השנה הזאת, שאחכה בה לימי אָשרי, – הוסיף הנסיך אנדרי, – אך בין-כּה תבחני את לך, אני מבקש מאתך לכונן אָשרי בשנה הבּאה; אבל חפשית את לנפשך: ארושׂינו יהיו בסתר, ואם יִוָּדע לך, כי לא תאהביני, או אם תאהבי איש אחר… – אמר הנסיך אנדרי בבת-צחוק, מעֻשָׂה.

– למה תאמר כזאת? – נכנסה נטשה לתוך דבריו, – הלא ידעת, כי מן היום אשר באת בפעם הראשונה לאוטרַדנויֶה, אהבתּי אותך, – אמרה אליו, וברור היה לה, כי אמת בפיה.

– בשנה תספּיקי לדעת את נפשך….

– שנה תמימה! – אמרה נטשה פתאם כי רק מדבָרו זה הבינה, כי חתֻנתם נדחֵית לשנה. – אך מפני-מה לשנה שלמה? – הנסיך אנדרי התחיל מסבָיר לה את טעמי הדחיה הזאת, אך היא לא הקשיבה.

– ואין לשַׁנות? – שאלה נטשה. הנסיך אנדרי לא ענה דבר, אך בפניו הֻבַּע, שהחלטה זו לא תְשֻׁנה.

– נורא הדבר! נורא ואָיֹם! – אמרה נטשה פתאם ושוב התחילה בוכה. – מוֹת אמות, בטרם תעבור השנה: זה אי-אפשר, נורא הוא. – וכאמרה זאת שׂמה עיניה על חֲתָנָה ותרא רֹשֶם חמלה ותמיהה על פניו.

– לא, לא, הכּל אעשה, – אמרה ותעצור בדמעותיה פתאם. – ואני מאֻשרה כל-כך!

באותו הרגע נכנסו אביה ואמה לחדר ויברכו את החתן ואת הכלה.

מן היום ההוא היה הנסיך אנדרי בא אל הרוסטובים בתור חתן.

כד

ארושׂים לא נערכו, ולא הֻגד לאיש, כי אֵרַש בולקונסקי את נטשה; כן דרש הנסיך אנדרי ועמד על דעתו. הוא אמר, כי מפני שהדחיה היא בשבילו, עליו לשאת את כל חֹמר הדין: על-כן הוא מקבל עליו לעמוד כל ימיו בדבּורו בענין הארושׂים, אבל אינו רוצה להטיל חובה זו על נטשה, והריהו נותן לה חֹפש גמור. אם מקץ חצי שנה תרגיש, כי איננה אוהבת אותו, תהיה הרשות בידה להשיב את פניו. מוּבן מאליו, שגם אביה ואמה, גם נטשה בעצמה מאנו לקבל דבריו אלה, אבל הוא לא חדל לדרוש זאת. הנסיך אנדרי היה בא בכל יום אל הרוסטובים, אך לא מנהג חתן נהג בנטשה: בלשון-רבּות היה מדבּר אליה ולא נשק אותה אלא על-גב היד. אחרי יום ההשתדכות התכוננו בין הנסיך אנדרי ובין נטשה יחוסים חדשים לגמרי, מנהגי-קרבה פשוטים. הם נהגו כאִלו לא ידעו זה את זה עד-כה. שניהם אהבו להזכיר, כיצד היו מביטים זה אל זה, בימים אשר לא היו עוד מה שנהיו אחרי-כן. עתה הרגישו שניהם בעצמם, שנעשו ליצורים אחרים: לפנים היו מתכחשים, ועתה הם פשוטים ומדַבּרים מה שבלבם. בראשונה היו אנשי-הבית מרגישים קצת בַּישנוּת בבואם בדברים עם הנסיך אנדרי; הוא נדמה להם כבן עולם אחר, וזמן לא מעט הרגילה אותם נטשה אל הנסיך אנדרי ובגאוה הבטיחה את כֻּלם, כי הוא אך נראֶה כמין יצור מיֻחד, וכי כמוהו ככל האנשים, וכי היא איננה יראה מפניו, וכי אין לאיש בעולם ירֹא מפניו. אחרי ימים אחדים הֻרגלו אליו ובלי התַּיש חזרו למנהגי חייהם הקודמים, והוא השתתף בעניניהם. הוא ידע לדבּר בעסקי האחֻזות עם הגרף ובתכשיטי-נשים עם הגרפינה ועם נטשה ובאלבּומים וסריגת-יד עם סוניה. לפעמים היו הרסטובים גם ביניהם לבד גם בפני הנסיך אנדרי מבּיעים תמיהה על כל אותו המאורע ועל כי נראה בבֵרור, שהיו הרבה סמנים לַדָּבר; גם ביאת הנסיך אנדרי לאוטרַדנויָה, גם ביאת הרוסטובים בעצמם לפטרבורג, גם הדמיון שבין נטשה ובין הנסיך אנדרי, אשר התבוננה בו האומנת בבוא אליהם הנסיך אנדרי בפעם הראשונה גם התנגשות אנדרי וניקולי בשנת 1805 ועוד הרבה סמנים כאלה, שהיו קֹדם לאותו המאורע, הובאו בחשבּון בפי אנשי-הבית.

בבית שררו העצבוּת הפיוטית והשתקנוּת, המצוּיות בכל עת במקום שחתן וכלה בו. פּעמים רבות ישבו אנשי הבית יחדו ושתקו כֻּלם. ויש אשר יקומו וילכו להם, והחתן והכלה ישארו לבדם ובכל-זאת יחרישו. רק לעתים רחוקות נדברו בחייהם לימים הבאים. הנסיך אנדרי היה ירא ונזהר מִדָּבֵּר בענין זה. נטשה הרגישה גם היא בדבר הזה, כי השתתפה בכל רגשותיו וידעה אותם בטרם יגיד לה. פּעם אחת החלה לשאלו על-דבר בנוֹ. הנסיך אנדרי הסתמק – בימים האחרונים קרהו מקרה כזה לעתים קרובות, ונטשה אהבה זאת ביחוד, – יאמר, כי בנו לא יהיה עמהם.

– מפני-מה? – שאלה נטשה בבהלה

– אינני יכול לקחתו מידי זקֵנו, ומלבד זאת…

– מה-מאד הייתי אוהבת אותוֹ! – אמרה נטשה, אשר הבינה כרגע את כַּונתו. – אבל ידעתי, אין רצונך לתת פתחון-פה לדַבּר רעות עליך ועלי.

הגרף הזקן קרב לפעמים אל הנסיך אנדרי וישקהו וַיִּוָּעץ אתו על-דבר חנוכו של פֶּטיה או עבודת-משמרתו של ניקולי. הגרפינה הזקנה נאנחה בהביטה אליהם. סוניה פחדה בכל רגע, פּן תהיה מיֻתֶּרת, ועל-כן בקשה תואנות להשאירם לבדם, גם בשעה שלא היו צריכים לזה. בשעה שדבּר הנסיך אנדרי (והוא ידע לספּר דבר בטוּב-טעם), היתה נטשה שומעת בגאוה ; אך כשדבּרה היא, התבוננה בכל פעם ביראה ובשמחה יחד, שהוא מסתכל בה כבוחן ובודק. בתמיהה שאלה בלבה: “מה הוא מבקש בי? הן הוא דורש דבר במבטו זה! ומה, אם אין בי מה שהוא מבקש במבּטו”? לפעמים נחה עליה רוח צהלה זו בלי-טעם, שהיתה מיֻחדת לה, ואז אהבה ביחוד לשמוע ולראות את חיוכו של הנסיך אנדרי. הוא היה צוחק אך לעתים רחוקות, אבל בזמן שצחק, היה כֻלו אך צוחק, ואחרי צחוק זה היתה מרגשת בכל פעם, שהיא קרובה אליו מבראשונה. מאֻשרת היתה נטשה לגמרי, אלו לא היה הרעיון על-דבר הפּרֵדה ההולכת וקרֵבה מביא בה יִראָה, באשר גם הוא היה מַלבּין ומרגיש צִנָה באבריו לזֵכר הדבר הזה. ביום שלפני יציאתו מפטרבורג הביא הנסיך אנדרי אתו את פיר, אשר לא בא אל הרוסטובים אחרי נשף-המחול אפילו פעם אחת. פיר נראה כנכלם ונבוך, הוא דבּר עם הָאֵם. נטשה ישבה עם סוניה אצל שלחן-הַשַּׁחמַט, ובזה נתנו אות לנסיך אנדרי, שהן קוראות לו, וַיִּקרב אליהן.

– הלא ידעת את בֶּזאוּחוב מכּבר? – אמר הנסיך אנדרי. – הטוב הוא בעיניך?

– כן, הוא איש טוב ויפה, אבל מגֻחך מאד.

וכמו בכל פעם, בדבּרה בפיר, התחילה מסַפֶּרת מעשים שהיו בו ומעשים שלא היו מעולם על-דבר טרדת רוחו.

– דעי לך, כי הגדתי לו את סודנו, – אמר הנסיך אנדרי. – אני ידעתיו מימי ילדותו. אין כמוהו טוב-לבב. אני מבקש מאתך, נַטַּלי, – אמר פתאם בכֹבד-ראש, – הנה אני יוצא מזה, ואלהים יודע מה שיכול להיות עוד. אפשר שתחדלי לֶאֱ… אכן ידעתי, כי אין לי לדבּר בזה, אחת אֹמַר לך, כל אשר יקרֵך בימים אשר לא אהיה…

– מה אפוא יִקרני?

– איזה דבר רע שיהיה, – הוסיף הנסיך אנדרי, – מאתך אבקש זאת, מַדמוּאֲזֶל סוֹפִי, איזה מקרה שיקרה, פְּני-נא אך אליו בבקשת עצה ועזרה. אין כמוהו נטרד ומגֻחך, אבל אין כמוהו גם טוב-לבב.

גם אביה ואמה, גם סוניה, גם הנסיך אנדרי בעצמו לא יכלו לשער את הפעֻלה, שתפעל על נטשה פרֵדת חֲתָנָהּ. כל היום ההוא התהלכה בַבּית אֲדֻמה ונסערה, אך בעינים יבשות, ועסקה בענינים קטנים שבקטנים, וכמו לא הבינה מה יֵעָשֶׂה בה, ולא בכתה גם ברגע אשר נשק לה על-גב ידה בפעם האחרונה בהפּרדו מאתה.

“אל תסע!” – רק אמרה לו, ובקול מיֻחד, אשר העירוֹ לעַיֵּן קצת, אם לא ראוי לוֹ באמת להִשאר בעיר, ואשר זכר אותו ימים רבים אחרי-כן. גם אחרי צאתו מן העיר לא בכתה, אבל ימים אחדים ישבה בחדרה ולא שׂמה כל דבר על לבה, וגם אז לא בכתה, ורק אמרה לפרקים:

– הה, למה-זה נסע!

אך מקצץ שני שבועות אחרי יציאתו התעוררה ממחלת רוּחה, – גם זאת נהיתה פתאם, בשעה שלא שערו הסובבים אותה, – ותהי כבראשונה. רק פּרצופה המוּסרי נשתנה, כדרך שילָדים יורדים מעל מטתם אחרי מחלה ממֻשכה בפרצוף-פנים חדש.

כה

בריאותו ואפיוֹ של הנסיך ניקולי אנדרֵיאיץ' בולקונסקי רפו מאד בשנה אחרונה הזאת אחרי יציאת בנו. בעת ההיא נעשה נוח לכעוס עוד יותר מבראשונה, וכל חמתו, חמת-חנם, העיר על-פי-רֹב על מַריה הנסיכית. דומה היה כאלו התאמץ בכל כֹּחו למצֹא את הדברים, אשר יוכל על-פיהם להפליא כפי האפשר את מכותיה המוּסריות. שני דברים חביבים ומשַׂמחים היו לה למַריה הנסיכית בעולמה: בן-אחיה ניקולושקה והדת, ושני אלה היו למקור דברי ריב ומהתלות לנסיך. כל דבר, שנגעו בו בשיחה, היה תואנה בפיו לעבור אל אמונות-ההבל של העלמות ה זקנות או אל פִּנוק הילדים והשחתת דרכיהם. – “רצונך לעשותו (את ניקולנקה) לעלמה זקנה כמוך; והיא לא תצלח: הנסיך אנדרי לבֵן הוא צריך ולא לעלמה” – היה אומר לה; או היה פונה אל מַדמוּאֲזֶל בּוּריֶן ושואלהּ בפני הנסיכית מריה, עד-כמה טובוּ בעיניה הכמרים והצלמים הרוסיים, ומהָתֵל…

הוא היה עולב את הנסיכית מריה עלבון קשה כל היום, והיא גם לא הֻצרכה להתחזק, כדי לסלוח לו. האפשר היה לאביה, שיחטא לה, וכלום יכול אביה, אשר בכל-זאת ידעה בו, שהוא אוהב אותה, לעשות דבר שלא על-פי הישֶׁר? גם מה הוא הישֶׁר? הנסיכית לא הרהרה מימיה במלה גאותנית זו, במה שקוראים “ישׁר”. כל חֻקיו הַמָּרכָּבים של מין-האדם נתרכזו ברוּחה בחֹק פשוט וברור אחד – “בחֹק האהבה ומסירת-הנפש, אשר הוֹרה לנו מי שסבל באַהבה בעד מין-האדם, בשעה שהוא בעצמו – האלהים”. מה לה וליָשְׁרָם או לַעֲוָתָתָם של אנשים אחרים? היא הֻצרכה לסבּול ולאהוב בעצמה, וזאת היתה עושה.

ברחף בא הנסיך אנדרי אל “ההרים הַקֵּרחים”, ושמה היה ומתנהג בנעימות ובחבּה, במדה שלא ראתה בו הנסיכית מריה זה ימים רבים. היא הכירה בו, שקרהו איזה מקרה חשוב, אך הוא לא אמר לה מאומה על-דבר אהבתו. לפני יציאתו דִבֵּר זמן רב עם אביהם, והנסיכית מריה התבונה, כי לשניהם היו תרעומות זה על זה.

באחד הימים שאחרי יציאתו של הנסיך אנדרי כתבה מריה הנסיכית מ“ההרים הקרחים” לידידתה זִ’ילִי קַרַגִּינה בפטרבורג, אשר קותה הנסיכית מריה – כדרך כל העלמות – להַשִּׂיאהּ לאחיה, ואשר בעת ההיא נהגה דין אבלוּת על אָח שנפל חלל בטורקיה, את הדברים האלה:

"צרה ויגון הם, לפי-הנראה, גורל כֻּלנו, ז’ילי ידידתי האהובה והיקרה.

“אבדתך נוראה כל-כך, שאיני יכולה לראות בה אלא חסד מיֻחד באת האלהים, שבאהבתו אֶתכן – אותך ואת אמך היקרה בנשים – הוא רוצה לנסותכן. הה, ידידתי, האמונה, ורק האמונה לבדה, יכולה, אם לא לנחמנו, על-כל-פנים, להצילנו מן היאוש; רק האמונה לבדה יכולה לבאר לנו מה שאי-אפשר לאדם להבין בלעדיה: למה-זה ועל-מה זה מתבקשים לפני אלהים אנשים טובים ונעלים, שבידם למצא אֹר בחיים, שלא רק אינם מְרֵעים לאיש, אלא שהם גם נחוצים לטובת רעיהם, בשעה שנשארים בחיים אנשים רָעים, אשר לא יועיל, כי-אם יזיקו, או אנשים שהם למַשָׂא גם על עצמם גם על אחרים. המיתה הראשונה, שראיתי בחיי ושלא אשכחנה לעולם – מיתת גיסתי הנעימה – עשתה עלי רֹשם כזה. שם שאתּ שואלת את גורל בני-האדם, בשביל מה היה לו לאחיך הטוב למוּת, כך שאלתּי אני, בשביל מה נגזרה מיתה על ליזה הטהורה כמלאך אלהים, אשר לא רק לא עשתה רעה לאיש, כי-אם גם לא עלה על רוּחה מימיה כל רעיון שאינו טוב. אבל, ידידתי, הנה עברו חמש שנים מן העת ההיא, ואני, בעניוּת דעתי, כבר החלותי להבין, בשביל מה הוּטל עליה למוּת, וכיצד נגלתה במיתה זו שפעת חסדי הבורא, שכּל מעלליו, עף-על-פי שברֻבּם אין אנו מבינים אותם, אינם אלא גִלּוּיֵי אהבתו את ברואיו, הגדולה בלי גבול, אפשר, אני אומרת בלבי לעתים קרובות, שהיתה תמימה וטהורה יותר מהראוי, כדי לשאת את כל החובות המוטלות על אֵם. בתור אשה צעירה היתה זכּה וישרה: אפשר שבתור אֵם לא יכלה להיות כזאת. עתה, מלבד אשר השאירה בלבנו, וביחוד בלב הנסיך אנדרי, רגש אֵבֶל טהור וזֵכר טוב, שאין למעלה מהם, יִנָתן לה שּׁם בודאי מקום, אשר לא אערוב לבבי לקוות, שינתן לי כמוהו, אך מלבד כל מה שאפשר לשער עליה בעצמה, עוד השפּיעה מיתתה המֻקדמת והנוראה השפּעה טובה ומועילה עלי ועל אחי בכל יגוננו הגדול. אז, ברגעים הראשונים, לא יכלו הרעיונות האלה לבוא בקרבּי; אִלו באו כי אז, הייתי מגרשתם מלבי בחרדה גדולה, ועתה הדבר כל-כך ברור ונעלה על כל ספק. אני כותבת לך כל זאת, ידידתי, רק על-מנת לברר לך, עד-כמה נכון הפתגם האבַנגליוני הזה, אשר היה לי לחֹק קבוע בחיי: לא תפּול מִשָּׂערת-ראש ארצה שלא ברצון הבּורא. ורצונו תלוי אך באהבתו, שהוא אוהב אותנו בלי גבול, ועל-כן מכֻוָּן כל מקרה שיקרֵנו אך לטובתנו. הנה שְׁאַלְתִּנִי, הֲנֵשֵׁב בחֹרף הבא במוסקבה? בכל חפצי לרואתך לא אחשֹׁב ולא אֹבֶה לבוא שמה. ולפֶלא יהיה בעיניך, אם אֹמַר לך, כי בְשֶל בּוּאוֹנַפַּרטֵי ההוא, וזה פֵּשר הדבר: אבי הולך ורָפֶה; הוא איננו יכול לשאת דברים שלא כרצונו והנהו בא לידי רגזנוּת. רגזנותו זאת, כאשר ידעת, מכֻוֶנת כלפּי עניני פוליטיקה. הוא איננו יכול לשאת כל זֵכר לַדָּבר, שבּואונפַּרטי נושא ונותן, כאיש עם רעיו, עם כל מלכי אירופה, וביחוד עם מלכּנו, עם נכדהָ של יֶקַטרינה הגדולה! אני, כאשר ידעתּ, אין לי עסק בפוליטיקה, אך מדברי אבי ומשיחותיו עם מיכאיל איבַנוביץ' אני יודעת את כל הנעשֶׂה בארץ ובפרט את כל הכבוד הנעשה לבואוֹנַפַּרטי, אשר, לפי-הנראה, רק ב”הרים הַקֵרחים" בלבד, מה שאין כן בכל כדור הארץ, לא יֵחשב לאדם גדול ועוד פחות מזה יֵחשב לקיסר צרפת. ואבי אינו יכול לנשׂא זאת. כמדֻמה לי, שביחוד מפני השקפתו על עניני הפוליטיקה ומפני שהוא רואה מראש, שיבוא לידֵי התנגשות בדרכו להביע כל-רוחו, בלי שאֵת פני איש, הוא ממַעט בדברים על-אודות הנסיעה למוסקבה. כל שכרו במה שהוא מתרפא יצא בהפסדו על-ידי המחלוקות על-אודות בּואונפּרטי, אשר לא ימלט מהן. בכל-אֹפן תפּתר שאלה זאת במהרה. בחיינו הביתיים אין שִׁנויים חוץ מזה, שאחי אנדרי עמנו עתה. הוא נשתנה הרבה בימים האחרונים. אחרי הצרה אשר מצאתהו, חיתה רוחו אך עתה, בשנה הזאת. עתה הוא שנית כמו שידעתּי אותו בעודו נער קטן: איש טוב, עָדין ונדיב-לב, אשר לא ידעתי דומה לו בזה. עתה הוא מבין, כמו שנראה לי, כי עוד לא תמו חייו. אבל יחד עם השנוי הרוחני הטוב הזה הוּרע כֹּחו הגשמי, כָּחוש הוא מבראשונה ורגשני יותר. דואגת אני לו מאד, ושמֵחה אני על כי הוא יו-צא לחוץ-לארץ, כמו שיעצוהו הרופאים מכבר. אני מקוה, כי ירוַח לו בזה. הנך כותבת לי, כי בפטרבורג חשובים אותו לאחד הצעירים המצֻיָּנים בעסקנותם ובהשכלתם ובפקחותם. סלחי-נא על התכבדותי בקרובַי – אני לא הטלתי ספק בזה מעולם. אין מספּר לטובות, אשר עשה פה לַכֹּל, מהאכרים שלו ועד האצילים. בבואו לפטרבורג לא לקח עמו אלא מה שהגיע לו. תמהה אני, כיצד מגיעות שמועות מפטרבורג למוסקבה ובפרט שמועות-שוא כשמועה זו שכתבת לי על-דבר אחי, שהוא נושא את רוסטובה הקטנה. אני לא אאמין, כי יקח לו אנדרי עוד אשה, וביחוד, כי יקח אותה. וזה טעמי: ראשונה, ידעתי, כי אף-על-פי שהוא מדבּר אך לעתים רחוקות באשתו הנפטרה, נקלט ונשרש יגונו על האבדה הזאת כל-כך במעמקי לבו, שלא יֵאות כל-ימיו, שתירש אחרת את מקומה ותהי לאֵם חורגת למלאך הקטן שלנו; ושנית, כפי מה שידיעתי, אין הנערה הזאת ממין הנשים המסֻגלות לשאת חן בעיני הנסיך אנדרי. לא אאמין, כי יבחר בה הנסיך אנדרי לקחתה לו לאשה, ולא אכַחד ממך, כי אינני חפצה בזה. אבל כבר הרביתי לפטפט, הנני גומרת גליון שני. שלום לך, ידידתי הנעימה; יָסֶךְ-לך אלהים באברתו הקדושה והחזקה. ידידתי הנעימה מַדמוּאֲזֶל בּוּריֶן מנשקת לך.

מַריה".

כו

באמצע ימי-הקיץ בא פתאם מכתּב אל מריה הנסיכית משוֵיציה, מאת הנסיך אנדרי, ודבר זר ומשֻׁנֶּה כתב לה בו. הוא הודיע לה כי אֵרֵשׂ את רוסטובה. כל המכתב היה מָלֵא אהבה וכבוד לכלתו וחבּת-ידידות ואמוּן לאחותו. הוא כתב, כי מימיו לא אהב כמו שהוא אוהב עתה וכי רק עלתה הוא מבין ויודע את החיים. הוא בקש מאתה, כי תסלח לו על כי בבואו אל “ההרים הקרחים” לא אמר לה מאומה על-דבר החלטתו את, אף-על-פי שדבּר בזה עם אביהם. הוא באר לה, כי נמנע מהגיד לה זאת, מאשר ידע, כי היא תבקש מאביהם שיסכים לו ולא תצליח, כי-אם תרגיז את אביהם, והוא ישפוך כל חמתו עליה. “ואולם – כתב לה עוד, – בעת ההיא עוד לא היה הדבר מָחלט כל-כך. אז נתן לי אבינו זמן שנה אחת, ועתה כבר עברו ששה חדשים, חצי הזמן אשר יָעַד, ואני מחזיק בהחלטתי עוד יותר מבכל הימים הקודמים. אִלו לא עצרו אותי הרופאים פֹּה, במקום המעינות, הייתי עתה בעצמי ברוסיה, אך עלי לדחות את שִׁבתי לשלה חדשים. הלא ידעת אותי ואת דרכי עם אבינוּ. אינני מבקש מאתו בעדי דבר. ברשות עצמי עמדתּי ועתיד אני לעמוד תמיד, אך אם אעשה דבר נגד רצונו, אם אעיר חמתו עלי, בשעה שאפשר שלא ימים רבים לו עוד להיות עמנו, יִשְׁבֹּת ששון-לבי למחצה. אני כותב לו עתה מכתּב בענין זה, והנני מבקש מאתך, כי תבחרי רגע רצוי לזה ותמסרי לו את המכתב ותודיעי לי, מה הדבר כֻּלו בעיניו, ואם יש תקוה, שיסכים לקצר את הזמן בארבעה חדשים”.

אחרי הרבּה פקפוקים וספקות ותפלות מסרה מריה הנסיכית את המכתב לאביה. ביום השני אמר הנסיך הזקן במנוחה:

– כתבי לאחיך, שימתין קצת עד שאמות…. לא יִמָּשכו הימים הַתֵּר אַתִּיר במהרה….

הנסיכית רצתה להשיב דבר, אך אביה לא הניח לה וַיוסף לדַבּר, וקולו היה הולך ורם.

– קח לך, יקירי, קָחֶהָ, אל תאחר… המשפחה יפה 1… אנשים פקחים, הלא כן? עשירים, כן? אֵם חורגת טובה תהיה לניקולושקה! כתבי לו, כי יִקָּחֶהּ מחר, אם טוב בעיניו. אֵם חורגת לניקולושקה תהיה היא,ואת בּוּריֶנקה אקח אני לאשה!… חַה, חַה, חַה, ובלבד שלא יהיה בלי אםֵ חורגת! אבל דבר אחד – בביתי אין חֵפץ בנשים נוספות ~ יקח לו אשה וידור בדירה אחרת. אולי תעברי גם אַתּ אליו? – פנה אל הנסיכית מריה. – בשם אלהים, צאי לך, צאי לך….אל אשר ייטב בעיניך!…

אחרי דברי-הזעם האלה לא דבּר הנסיך בענין זה עוד אפילו פעם אחת. אבל חמתו העצורה על בנו הֻבְּעָה בדברים שבינו ובין בתו. אל תואנות לגלוגו הקודמות נמצאה תואנה חדשה – שיחה באם חורגת והבּעת-חבּה למַדמוּאזֶל בּוּריֶן.

– מפני-מה לא אשאנה? אמר אל בתו. נסיכה הגונה תהיה!

ובימים האחרונים ראתה מריה הנסיכית לתמהונה הרב, כי אביה התחיל מקָרב אליו באמת יותר ויותר את הצרפתית. מה שאמר אביהם על המכתב כתבה מריה לאחיה, אבל השתדלה לנחמו ולעורר בו תקוה, שתרגיל את אביהם לרעיון הזה.

ניקולושקה וחנוּכו, אנדרי והאמונה – הם הדברים אשר היו תנחומים ושעשועים למריה הנסיכית; אך לפי שכּל אדם צריך גם לתקוות פרטיות מיֻחדות לו, היתה לה למריה הנסיכית, חוץ מהתנחומים והשעשועים ההם, עוד תשוקה ותקוה מסֻתּרת במעמקי לבה לפנֵי וְלִפְנים, והתקוה הזאת הִמציאה לה את הנחמה הנבחרה שבחייה. את התשוקה והתקוה המנחמת הזאת העירו בה “אנשי האלהים”, הם הבסתּגפים והנודדים, שהיו באים לפניה שלא בידיעתו של הנסיך. כאשר הוסיפה מריה הנסיכית לחיות, כאשר הוסיפה לדעת את החיים ולהתבונן בהם, כן הוסיפה לתמוה על סמיוּת-עיניהם של בני-האדם, שהם מבקשים תענוגים ואֹשֶר בעולם הזה ויגיעם ונענים ונלחמים ומרֵעִים זה לזה, כדי להגיע אל אותוֹ האֹשֶׁר נמנע, הדמיוני והמחטיא את בעליו. הנסיך אנדרי אהב את אשתו, והיא מתה עליו, והנה אין זה די לו, רוצה הוא לתלות את אשרוֹ באשה אחרת. האב איננו חפץ בזה, כי במקש הוא לאנדרי אשה יחסנית ועשירה מזו. וכֻלם נלחמים ונענים ומציקים ומשחיתים את נפשם, את הנפש הנצחית, כדי להגיע לקנינים שאינם מתקַימים אלא כהרף-עין. מלבד אשר נחנו יודעים זאת בעצמנו – הלא המשיח בן-אלהים ירד על הא. ואמר לנו, כי חיי העולם הזה הם חיים להרף-עין, נסיון הם לנו, ואנחנו דב5קים בהם כל ימינו וחושבים למצֹא בהם אֹשֶׁר. “איככה לא הבין כל איש את הדבר הזה? – אמרה מריה הנסיכית בלבה. – כל איש חוץ מהַנִּקלים האלה, אנשי האלהים, הביאם אלי בילקוטיהם על כתפיהם דרך המבוא האחרון. כדי שלא יֵרָאו לעיני הנסיך, וירֵאים הם לא פן יָרֵעַ להם, כי-אם פן יביאוהו בזה לידי עֲבֵרָה: לעזוב את בית-האב, את המולדת, את כל הדאגה לקניני העולם הזה, על-מנת לנוד ממרום למקום בלבוש בַּד של שַׂק, מבּלי הִצָמֵד לשום דבר, מבּלי הִוָּדע בשם, מבּלי נגוֹע לרעה באנשים, ולהתפלל עליהם, להתפלל גם על המגְרשים גם על התומכים: אין אמת ואין חיים למעלה מאמת זו ומחיים אלה!”

נודדת אחת היתה בין הבאות אליה, פֶדוֹסְיוּשְׂקה שמה, אשה בת חמשים שנה, קטנה, נגועה בשוּמות רבות ושפלת-רוח מאד, אשר הלכה יחפה ומסֻבּלת באזִקי-הסגפנות יותר משלים שנה. אותה חבבה מריה הנסיכית חבה יתרה. פעם אחת ספּרה פדוֹסיושקה בדברי ימי-חייה, והחדר היה אפל, רק פַּנַּס-הקֹדש האיר בו, ופתאם עלה על רוּחה של מריה הנסיכית, שפדוסיושקה לבדה מצאה את דרך-החיים הנכונה, והרעיון הזה תקף אותה בכֹח גדול כל-כך, שגמרה ללכת לנוד גם-היא. כאשר שכבה פֶדוסיושקה לישון, עִיְּנה מריה הנסיכית זמן רב בדבר, ולבסוף החליטה החלטה משֻׁנה זו, שעליה לנוד בארץ. את מחשבתה זאת הודיעה אך לכֹהֲנָהּ ואיש-סוֹדה הנזיר אבּא אֲקִינְפִי, והוא הסכים על-ידה. אז הכינה לעצמה – בשם מַתָּנות לנודדים – את כל הבגדים הנחוצים לנודדת: כֻּתֹּנֶת, נעלות של סִיב, קַפְטַן ומטפחת שחורה; ופעמים רבות עמדה ושאלה בלבה, בקרבה אל הארגז, שנמצאו בו הבגדים האלה, אם לא הגיעה העת להקים את מחשבתה.

פעמים רבות התרגשה כל-כך בהקשיבה את ספוריהן הפשוטים של הנודדות, שספּרו אותם בלי הטעמה מיֻחדה, והיא מצאה בהם רעיון עמוֹק, שכבר נכונה היתה לא אחת ולא שתים לעזוב את הבית לברוח. בדמיונה כבר ראתה את-עצמה כשהיא צועדת יחד עם פֶדוֹסיוּשקה בלבוש-הארג הגס, ומַקל בידה וחבילתה עליה, ואבק רב בדרך, ובלי קנאה, בלי אהבה אנושית, בלי בקש דבר, היא מכוננת פעמיה מנזירים אל נזירים, ולאחרונה אל המקום, אשר אין בו לא יגון ולא אנחה, אך שמחת-עולם ונעימות-נצח.

“אל מרום אחד אבוא ואתפלל; טרם אספיק להתרגל בו ולחבבו, אלך-לי הלאה. וככה אלך ולא אחדל, עד אשר לא תעצורנה רגלַי כח עוד, אז אשכב ואמות ואבוא אל המנוחה הנכונה, אל המקום אשר אין בו יגון ואנחה…” אמרה מריה הנסיכית בלבה.

אבל בראותה בכל פעם אחרי-כן את אביה וביחוד את קוֹקוֹ (ניקולושקה), לא עמד בה כח להקים את מחשבתה, ותבך בלאט וַתַרגש, כי נפש חוטאת היא, כי אביה ובן-אחיה אהובים לה יותר מהאלהים.

תּם החלק השלישי

חלק רביעי

א

האגדה הבִּבּלית אומרת, כי חיים שאין בהם עבודה – חיים של בטלה – היו עִקר אָשרוֹ של אדם הראשון קֹדם שנטרד מגן-העדן. אהבת הבַּטָּלה הזאת נשארה באדם גם לאחר שנטרד, אבל הקללה שנתקלל עמוסה עליו עד היום הזה, ולא רק באשר עלֵינו לאכוֹל לחם בזעת אפּינו, כי-אם באשר על-פי תכונותינו המוסריות אין אנו יכולים להיות בטֵלים ושלַוים בשעה אחת. קול מִסֵּתר לבנוּ אומר לנו, שיש בנו חֵטא בזמן שאנו בטלים. אִלו יָכוֹל האדם למצֹא לו מצב, אשר ירגיש בו, שהוא, האדם, מועיל וממלא חובתו, כשהוא הולך בטל, היה מוצא בזה מֵעֵין הָאֹשר הקדמוני. ובמצב כזה של בטלה שהיא חובה ואין בה גנוּת לבעליה נמצא מַעמָד שלם בצבּור, הוא מַעמָד העובדים בצבא. באותה הבטלה לשם חובה שאין עמה גנוּת תלוי בכל-עת הכֹּח המושך העִקרי שלעבודת-הצבא.

ניקולי רוסטוב הרגיש את העֹנג הזה במלואו, כאשר הוסיף לעבוד אחרי שנת 1807 בגדוד הפַּבלוגרַדי, שכבר היה בו למצבּיא האֶסקַדרון, אשר נלקח מיד דֶּניסוב.

רוסטוב נעשה לבן-חיל שהרגל בגַסות המדות, לאיש אשר אלו בא בין מידעיו המוסקבאים, היה בעיניהם שלא כהוגן קצת, אבל חבריו והמשעבדים לו והממנים עליו אהבוהו וכבּדוהו כלם, והוא היה שמח בחלקו. בימים האחרונים, בשנת 1809, הרבה למצא במכתבים, שבאו אליו מבית אבותיו, דברי תלוּנה מאמו, כי העסקים הולכים ומתקלקלים וכי עת לו לבוא הביתה לשַׂמֵּח ולהרגיע נפשות הוריו הזקנים.

מתיָרא היה ניקולי, בקראו את המכתבים האלה, שמא רוצים להוציאו מתוך הסביבה, שמצא בה מפלט מכּל התלאה המצויה בחיים ושישב בה בשלום ובשלוַת-השקט. הוא הרגיש, שבעוד ימים מעט או הרבה יוטל עליו לשוב ולהתיצב על דרך החיים של קלקולי-עסקים ותקוני-עסקים, של חשבונות סוכנים וקטטות וסכסוכים וקרבת תקיפים וחבורות מידעים ואהבת סוניה והבטחה לה. כל זה היה כבד וסבוך עד-מאד, ועל-כן היה משיב על מכתבי אמו דברים נמוסיים, שתחלתם “אמי החביבה” וסופם “בנך הנשמע לך”, ועובר בשתיקה על השאלה, מתי הוא נכון לבוא הביתה. בשנת 1810 באו אליו מכתּבים מבני-ביתו, ובהם הודיעו לו, כי אֹרשׂה נַטַּשה לבולקונסקי וכי חתנתם תהיה מקץ שנה אחת, יען כי הנסיך הזקן אינו מסכים. הדבר הזה העציב והרגיז את רוחו. ראשונה, מאשר היה צר לו על נטשה, כי תצא מביתם, ואותה אהב יותר מכּל שאר בני-הבית; ושנית, מאשר, על-פי השקפתו ההוּזַרית, הצטער על כי נעשה הדבר שלא בפניו, כי הוא היה מראה לו, לבולקונסקי זה, שאין ההתחתנות עמו כבוד גדול כל-כך ושאם הוא אוהב את נטשה אינו זקוק לרשיון אביו המשתגע. רגע אחד עלתה על דעתו לבקש חפשה, כדי לראות את נטשה בתור כַּלה, אבל ימי מַסּוֹת-הצבא קרבו בעת ההיא, גם רעיונות על-אודות סוניה והעסקים המסבָּכים עלו על לבו, ועל-כן חזר ודחה את נסיעתו. אך בימי האביב שבשנה ההיא בא אליו מכתּב מאמו, אשר כתבה לו שלא בידיעתו של הגרף, והמכתב הזה הטה את לבבו לנסוע מיד. בו כתבה לו, שאם לא יבוא ולא יחל לעסוק בעניני האחזה, תִּמָּכֵר כל אחזתם בהכרזה והם יצטרכו לחזור על הפתחים. הגרף קצַר-כֹּח כל-כך, מאמין למיטנקה כל-כך, נדיב-לב כל-כך והכּל מרַמים אותו כל-כך, שכּל עסקיו הולכים ומתקלקלים מיום ליום. “בשם אלהים אני מתחננת לך, בֹּא הֵנה מיד, אם אין רצונך להביא את הרעה עלי ועל כל ביתך”, כתבה הגרפינה.

המכתב הזה עשה את פּעלתו על ניקולי. שֵׂכֶל בריא של אדם בינוני היה לו, ושִׂכלו זה היה מורהו מה לעשות.

חַיָב היה לנסוע, אם לא בהתפטרות, לפָחות בדין חפשה לפי-שעה. בשביל מה הצרך לנסוע, לא ידע, אבל בקומו ממשכב הצהרים אחרי שֵׁנה מַספּקת צוה לחבש את סיחו האָפור, המשתובב עד להשחית, אשר לא רכבו עליו זה ימים רבים, ובשובו אחרי-כן על אותו הסיח, שנתכסה זֵעָה בין-כה, הודיע ללַברושקה (משרתו של דניסוב נשאר אצל רוסטוב) ולחבריו, אשר באו אליו בערב, שהוא מבקש חפשה ונוֹסע הביתה. אף-על-פי ששה ומשנה מאד היה הרעיון, שהוא עתיד לנסוע מזה בטרם יִוָּדע לו על-ידי השטַבּ (מה שהשקה נפשו לדעת ביחוד), אם יעלוהו למדרגת רוטמִיסטר או פתיל-אַנה ינתן לו בשׂכַר מַסּוֹת-הצבא האחרונות; אף-על-פי שמשׁנה מאד היה הרעיון, שהוא עתיד לנסוע מזה, בטרם ימכור לגרף גוֹלוּחוֹבסקי את שלשת סוסיו השׂרקים, אשר עמד הגרף הפּולני הזה על מקחם, והוא, רוסטוב, התערב עליהם שימכרם באלפּים כסף; אף-על-פי שנראה כדבר שאינו עולה על הדעת, שהוא לא ישתתף בנשף-המחול, שההוּזרים צריכים לערוך בשביל פַּנּה פְּשַׁזְדֶצְקה, כדי להקניט את האוּלַנים, שערכו נשף בשביל פַּנּה בּוֹרז’וזובְסְקה שלהם, – בכל-זאת ידע ניקולי רוסטוב ידיעה קרובה, כי עליו לצאת מן העולם הבּהיר והטוב הזה וללכת שמה, אל המקום שהכּל הבל בו ומבוכה רבה.

מקץ שבוע אחד נִתּנה לו חפשה. חבריו ההוזרים, לא בני גדודו בלבד, כי-אם בני כל הבּריגַדה שלו, עשו לכבודו משתה, שעלה בחמשה-עשר רבּלים לאיש מהם, ושתי מקהלות-מנגנים נגנו ושתי מקהלות-מזמרים זמרו במשתה ההוא. רוסטוב רקד רקידת “טרֶפַּק” עם הַמַּיּוֹר בַּסּוֹב; אופיצרים שכּוֹרים נענעו את רוסטוב ויחבקוהו עד שהוטל ארצה; אנשי-הצבא של האסקַדרון השלישי חזרו ונענעוהו וקראו אוֹרַא. אחרי-כן הוטל רוסטוב לתוך עגלת-חֹרף וַיּוּבא אל התַּחנה הקרובה.

עד חצי הדרך, מקרֶמָנצ’וּג עד קיוב, היו עוד כל רעיוני רוסטוב – כפי טִבעו של אדם – בעיניו שבּמקום שהלך משם, באסקַדרון. אך כאשר עבר יותר מחצי הדרך, החל לשכּוח גם את שלשת סוסיו השׂרקים, גם את דוֹז’וֹזיבֵיקה הַוַּכמִיסטר שלו, ובדאגה החל לשאֹל בלבו מה יִמְצָא ומה נהיה בין-כה באוֹטרַדנוֹיֶה. במדה שהלך הלֹך וקרֹב אל ביתה, בה במדה הוסיף להרהר והעמיק לעַיֵּן בו (כאלו היה נוהג גם ברגש המוסרי חֹק הִתְחַזקות מהירוּת הנפילה על-פי התמעטות המרחק ביחס המדות המרבּעות). בתחנה האחרונה שלפני אוטרַדנוֹיֶה נתן לָרַכּב שלשה רבּלים לשתיה, וכנער קטן קפץ ובא בנשימה קצרה אל מרפסת פתח הבית.

אחרי שמחת הפגישה ואחרי הרגש המשׁנה והקשה קצת של תקוה שבאה, אך לא במלואה הדמיוני – “הן כּלם כמו שהיו, ולמה-זה ככה נחפזתי!” אמר בלבו – החל להֵאחז בעולמו הישן, אשר מצא בביתו. אביו ואמו היו כְּשֶׁהָיוּ, רק הזקינו קצת. חדשה היתה הדאגה שנראתה עליהם והמחלֹקת שנפלה ביניהם לפעמים, מה שלא קרה קֹדם לזה מעולם, ועתה היה, כפי שנודע מהר לניקולי, אך פרי רֹע מצב העסקים. סוניה הגיעה לשנת העשרים. היא עָמדה ביָפְיָהּ ולא הוסיפה עוד, לא יכלו לקוות עוד ליותר ממה שהיה בה, אבל די היה גם בזה. כּלה מָלאה אֹשֶׁר ואַהבה מן היום אשר בא ניקולי, ואהבתה הנאמנה והעזה נתנה שמחה בלבו. פֶּטיה ונטשה נפלאו בעיניו יותר מכּל בני-הבית. פֶּטיה כבר היה בן שלש-עשרה שנה, נער גדול, יפה, שמח, ערום ומתהולל, שכבר התחיל קולו משתנה. אל נטשה הביט ניקולי ויתפלא וַיצחק זמן רב.

– אַחֶרֶת לגמרי, – אמר עליה.

– בודאי כעוּרה מבראשונה?

– להפך, אבל כבדה כל-כך. נסיכה! – אמר לה בלחש.

– כן, כן, כן, – אמרה נטשה בשמחה.

נטשה ספּרה לו את ה“רומן” שבֵּינה ובין הנסיך אנדרי, את דבַר בּואו לאוטרַדנויֶה, וַתַּראהו את מכתּבו האחרון.

– ומה, התשמח על זה? – שאלה נטשה. – אני שוקטת עתה ומאשרה כל-כך.

– שמֹח אשמח מאד, – ענה ניקולי. – הוא איש נפלא. ואתּ אוהבת אותו מאד?

– מה אֹמר לך, – ענתה נטשה, – אהבתּי את בּוריס, את מורי, את דֶּניסוב, אבל הפעם ענין אחר. שוקטת אני, בטוחה. אני יודעת, שאין אנשים טובים ממנו, ושלֵוה אני וטוב לי. אין זה כלל כבראשונה…

ניקולי אמר לה, שלא טוב בעיניו מה שנדחתה החתנה לשנה; אך נטשה התמרמרה על זה אל אחיה והתחילה מביאה ראיות שבאֹפן אחר לא היה אפשר, שלא טוב להכּנס למשפחה למרות עיני אביה, שהיא בעצמה בקשה זאת.

– אין בּינה בך, אין כל בינה, – אמרה לו.

ניקולי נשתתק והסכּים לה.

אחיה הביט אליה והתפלא. קשה היה לו להאמין על-פי מראיה, כי היא כַלה שחתָנהּ האהוב לה מרחק ממנה. מתוּנה היתה, שוקטת ושמחה כקֹדם לזה ממש. ניקולי התפלא על זה וגם לא יכול לבטוֹח בגלל זה בהתחתנותו של בולקונסקי. הוא לא האמין, כי כבר נגמר הדבר, וביותר הקשה לו להאמין בזאת, משום שלא ראה את הנסיך אנדרי עמה. לבו דבּר לו, שיש בהתחתנות זו איזה דבר שאינו מתקן.

“בשביל מה דחיה זו? בשביל מה לא נִשאוּ?” שאל בלבו. ובדבּרו פעם אחת עם אמו על-אדות אחותו, ראה ויתפלא, ובמקצת גם שמח, כי גם אמו מפקפקת לפעמים במעמקי-לבה בקיומו של השדוך הזה.

– הנה הוא כותב, – אמרה הגרפינה, בהראותה לבנהּ את אחד ממכתביו של הנסיך אנדרי ברגש הקנאה המסתּרת, המצויה תמיד בלב אם לבִתּה, הנכונה להִנָּשא, – שלא יבוא קֹדם לדיקבּר. איזה עסק יכול לעצרו? בודאי איזו מחלה! חלש הוא מאד. אל תַּגד לנטשה. אל תּראֶנה שהיא שׂמֵחה; הן הימים ימי-בתוליה האחרונה, ואני ידעתי את לבה בכל פעם שמכתּביו באים אלינו. אולם האלהים יתן, והכּל יהיה לטובה, – היתה גומרת דבריה בכל פעם: – הרי זה איש טוב ונפלא.

ב

בימים הראשונים לבואו היה ניקולי סריוזי ואפילו משַׁעמם. זֵכר הנחיצות הקרובה להתערב בהבלי עסקי האחזה, שקראה לו אמו בשבילם, הֵמַר את רוחו. בחפצו להשליך מהר את המעמסה הזאת מעל כתפיו, קם ביום השלישי לבואו וילך בזעף ובגבּות-עינים מוּעמות, – מבּלי השיב דבר על השאלה, אָנה הוא הולך, – אל האגף, שֶׁדָּר בו מיטֶנקה, וידרֹש מאתו את “כל החשבּונות”. מה-זה “כל החשבּונות”, ידע ניקולי פחות עוד ממיטנקה הנבהל והמשתומם. השיחה ונתינת-החשבּון נמשכו זמן לא רב. “הזקנים”, הנבחר ופקידי הַזֶּמסטבה, שהמתינו שם בפרוזדור, שמעו באימה ובנחת-רוח יתר, בראשונה, כשהתחיל הגרף הצעיר שורק וחורק פתאם בקול הולך וחזק, ואחרי-כן את הגדופים ואת המלים הנוראות, שהתמלטו מפיו זה אחר זה.

– שודד! בריה כפוּיַת-טובה!… לגזרים אגזור את הכלב… לא אַבָּא אני… גנבתּ את הכּל… – וכיוצא בזה.

אחרי-כן ראו האנשים האלה בנחת-רוח ובאימה לא פחותות מבתחלה בִסְחֹב הגרף הצעיר, אשר כּלו הֶאדים ועיניו מלאו דם, את מיטנקה בצַורונו, סחֹב והוֹצֵא החוצה, ובהדפו אותו אגב-אורחא במהירות נפלאה בין דבּור לדבּור ברגל ובברך תחת יְרֵכָיו, ואחר נתן עליו בקולו: “צא, צא, לא תֵרָאֶה ולא תִמָּצֵא פה, נבל!”

מיטנקה נפל מעל שש המעלות וַיִּמָּלט אל ערוּגת הפרחים. (הערוּגה הזאת היתה מקלט ידוע לבעלי עבֵרה באוטרַדנויֶה. גם מיטנקה בעצמו היה מסתתר בה בבואו שכּור מן העיר, גם רבים מבּני אוטרַדנויֶה, שהצרכו להסתתר מפני מיטנקה, ידעו את סגלָּתה זו של הערוּגה להיות למסתּור).

אשתו וגיסותיו של מיטנקה הֵגיחו בפנים מלאים בהלה מפתח החדר אל הפרוזדור החיצון, ששם רתח הַמֵּחַם הנוצץ, ומטה מצעת גבוהה עָמדה שם ועליה שמיכה תְפוּרה תְפָרִים עֲמקים ועשויה חתיכות קטנות וקצרות.

הגרף הצעיר עבר על-פניהן בצעדי-און ובנשימה כבדה, ובלי שים לב אליהן הלך-לו הביתה.

הגרפינה שמעה מיד מנערותיה מה שנעשה שם, ומצד אחד התנחמה, כי מעתה יתקן מצבם, אך מצד אחד דאגה לבנהּ, פן תכבד העבודה עליו מנשֹא. פעמים אחדות קרבה על אצבעות רגליה אל דלת חדרו והטתה אזנה ושמעה אות מקטר שפופרת אחרי שפופרת.

ביום השני הטה הגרף הזקן את בנו הצדה ויאמר לו בצחוק קל ורפה:

– אבל דע לך, מחמדי, כי קצפתּ חנם! מיטנקה ספּר לי הכּל.

“ידעתי, – אמר ניקולי בלבו, – כי לעולם לא אבין פה מאוּמה בעולם זה של שטוּת”.

– הנה קצפתּ על כי לא רשם את שבע מאות הרבּלים, אבל רשומים הם בטרַנספּורט, ואתה לא שמתּ עינך על העמוד השני.

– אבי יקירי, הוא נבל וגנב, ידעתּי זאת. ואני מה שעשיתי עשיתי. ואם לא טוב בעיניך, לא אֹמַר לו עוד דבר.

– לא, מחמדי (הגרף היה במבוכה גם הוא. הוא ידע, כי שלא כהוגן נהל את אחזת אשתו וחָטא בזה לילדיו, אך לא ידע במה לתקן זאת), לא, אני מבקש מאתך לעסוק בעניני האחזה, אני זקן, אני…

– לא, אבי יקירי, סלח-נא לי, אם גרמתּי לך צער; אני יודע פחות ממך.

“ילכו לאבַדון, הם עם אכריהם ומעותיהם וטרַנספּורטים לעמודיהם, – אמר בלבו. – רשימות סכומי מִשחק בכרטיסים הייתי מבין לפנים, אבל בדין טרנספורט ועמודיו אינני מבין מאומה”. ומן היום ההוא לא הוסיף עוד להתערב בעסקים. אך פעם אחת קראה הגרפינה לבנהּ אל חדרה ותגד לו, כי יש בידה שטר-חוב של אלפּים רבּל על אנה מיכאילובנה, ותשאלהו, מה הוא אומר לעשות בו.

– זאת נעשה, – ענה ניקולי. – הנה אמרתּ לי, כי הדבר תלוי בי; אני אינני אוהב את אנה מיכאילובנה ואינני אוהב את בּוריס, אבל הם היו מאוהבינו, ועניים היו. על-כן זה הדבר אשר נעשה! – קרא ויקרע את השטר, והגרפינה הזקנה ראתה ותתן קולה בבכי מתוך שמחה. אחרי-כן לא התערב רוסטוב הצעיר עוד בעניני הבית והתחיל עוסק בהתלהבות בעניני צַיִד על-ידי כלבים, שהיו ענינים חדשים לו, והגרף הזקן הנהיג בביתו צַיִד זה במדה רחבה.

ג

כבר קרבו ימי החֹרף, הקרירות שבשעת הבֹּקר הקפיאו את האדמה המרכָּכָה בגשמי הסתָו, כבר עלה ירַק-דשא מבהיק למעלה משטח האדמה השחומה, אדמת זרע-החֹרף, שנדושה ברגלי הבהמה, וממעטה הקש הַצָּהֹב שעל שדות זרע-האביב ואדמימות שדות החטה היוָנית. ראשי העצים וחֶלקות היערים, אשר עוד בסוף אוגוסט התנוססו כאיים ירקים בין שדות-זרע-החֹרף השחורים והכָּרים המכסים קש, היו לאיים מזהבים ומְאָדָּמים בצבע אָדֹם מבהיק בתוך ירַק מִזְרַע-החֹרף. הארנבת האפורה כבר החליפה חצי שערהּ, גוּרי-השוּעלים החלו להתפרד, והזאבים הצעירים גדלו ממדת כֶּלב בינוני. העת היתה טובה עד-מאד ליציאת צַיָּדים. כלביו של רוסטוב הצעיר, שנעשה לצַיָּד נלהב, לא רק הכשרו לעבודתם, כי-אם גם השתלמו כל-כך, שהָחלט במועצת הַצַּידים לתת להם לנוּח שלשת ימים ולצאת בששה-עשר לספטמבר, ולהחל ביער-האלונים, כי שם נולדו זאבים, ואיש עוד לא החרידם.

כך היה מצב הענינים בארבעה-עשר לספטמבר.

כל היום ההוא היה מחנה הַצַּיִד בבית; שעת-קֹר היתה ובקיעים נהיו על-פני הארץ, אך בערב החלה האדמה לעטות גליד דק, והאויר נתמזג. בחמשה-עשר לספטמבר בבֹקר השקיף רוסטוב הצעיר בַּחֲלַט בעד החלון, וירא והנה הבֹּקר יפה לציד במדה שאין למעלה ממנה: השמים היו כמתמוֹגגים ויורדים ארצה בלי כל רוח נושבת. התנועה האחת שהרגשה באויר, היתה ירידת טפּות מִקְרוֹסְקָפּיּוֹת של אד או ערפל. על ענפי הגן הנחשפים היו טפּות שקופות תלויות ונופלות על העלים, שנשרו זה מעט. אדמת הגן היתה רטבּה-שחורה ונוצצת כשמשמין, ובמרחק לא רב נפגשה והתאחדה עם מעטה הערפל הכּהה. ניקולי יצא אל מרפסת הפתח החיצון, הלחה והמלכלכת ברגלי הנכנסים; ריח יער עלה באפו עם ריח כלבים. הכלבה המטלָּאָה השחורה מִילקה, כלבה שירכיה רחבות ועיניה גדולות, שחורות ובולטות, ראתה את אדוניה ותקם וַתִּסֹּג אחור וַתִּרבץ, כדרך שהארנבות האפורות רובצות, ואחר קפצה פתאם וַתָּלָק בלשונה את אפו ואת שפמו. הכלב הַזַּרזִיר השני ראה ממשעול הפרחים את אדוניו וַיָּכָף גבּו וירץ ויבוא כברק אל המרפסת ובזנב מוּרם התחיל מתחכך ברגלי ניקולי.

– אוֹ, הוֹי! – נשמעה ברגע ההוא קריאת צַיָּדים נפלאה זו, שיש בה גם בַּס עָמֹק שבַּעֲמקים גם טֶנוֹר דק שבדקים, ומאחרי קרן-זוית יצא דַנילוֹ אשר על הכלבים, איש-שֵׂיבה שראשו כסום ומקף בטעם בני אוקרַינה, פניו מקמטים ובידו רצועה כפופה, ועליו אותו רֹשֶׁם החֵרוּת והבוז לכל דבר, שאינו מצוי אלא על צַידים בלבד. הוא הרים לפני אדוניו את מצנפתו, מצנפת צֶ’רקַסים, וישם עיניו עליו בבוז. אבל אדוניו לא נעלב במבט-בוּזו: הן הוא ידע, כי דַנילו זה, הבּז לַכֹּל והגדול בעיניו, הוא סוף-סוף משָׁרתו וצַיָּדוֹ.

– דַּנילו! – אמר ניקולי בקצת מֹרך, ובאותה שעה הרגיש, כי למראה מזג-האויר הזה, היפה לצָיָּדים, והכלבים האלה ומשרתו זה נחה עליו רוח הַצַיָּדוּת העזה, שהאדם שוכח בה את כל מחשבותיו הקודמות כאוהב במעמד אהובתו.

– מה תצַוני, אדוני הגרף? – שאל אותו דַּנילו בקול בַּס, שנצרד מרֹב גערות, ושתי עינים נוצצות הביטו כמתגנבות אל האדון, שרצה לאמר דבר ולא אמר. “מה תאמר, אולי לא תַעֲצוֹר כֹּח?” כמו אמרו שתי העינים האלה.

– יום יפה הוא, האין זאת? יפה לכל דבר, הלא כן? – אמר ניקולי ויגרד את מילקה מאחרי אזניה.

דַּנילו לא ענה דבר, אך קָרץ בעיניו.

– את אוּבַרקה שלחתי לשמוע בעלות הבֹּקר, – אמר בקול בַּס שלו אחרי שתקו רגע אחד, – מבטחני, כי הֶעֱבִירָה אל המּקְצֶה שבאוטרַדנויה, שם נשמעה יללתם. (הוראת דבריו היא, כי הזאבה, שידעו שניהם על-אודותיה, עברה עם גּוּריהָ אל היער שבאוטרדנויה, יער קטן, רחוק שני תחומים מבית הרוס טובים, שהקצה לצוּד בו).

– הלא עת לנסוע? – אמר ניקולי. – בֹּאה אלי עם אוּבַרקה.

– כאשר תצַוני!

– אם-כן אל תמהר להאכילם.

– שומע עבדך.

– בעוד חמשה רגעים עמדוּ דַנילו ואוּבַרקה בחדר-עבודתו הגדול של ניקולי. אף-על-פי שדַּנילו היה קטן-קוֹמה, עשתה עמידתו בחדר רֹשֶׁם של חזיון משׁנֶּה, כאלוּ נמצא סוס או דֹב רובץ בין כלי-בית ותשמישי בני-אדם בבתיהם. גם דַּנילו בעצמו הרגיש זאת ועמד, כמנהגו, סמוך לדלת והשתדל, שלא להגביה קולו קצת בדַבּרו, שלא לזוז ממקומו, כדי שלא לקלקל את חדרי אדוניו, אף התאמץ לאמר את כל אשר בלבבו מהרה ולצאת למרחב, מתחת התּקרה אל תחת כפּת-השמים.

כאשר כלה ניקולי לחקור ולדרשׁ והזקיק את דַּנילו להודות כי הכלבים יצלחו לעבודתם (גם דנילו בעצמו התאוה לנסוע), צוה לחבֹש את הסוסים. אך ברגע שאמר דַּנילו לצאת מן החדר, נכנסה נטשה לשם ברגלים ממהרות, והיא עוד לא סרקה את שערהּ ולא לבשה את שמלותיה, ורק מטפחתה הגדולה של האומנת היתה עליה. יחד עמה נכנס במרוצה גם פֶּטיה.

– אתה יוצא לצוד? – אמרה נטשה. – אני ידעתי זאת! סוניה אמרה, כי לא תצאו. אני ידעתי, כי יום זה אי-אפשר שלא לצאת בו.

– יוצאים אנחנו, – ענה ניקולי שלא ברצון, כי בחפצו לערוך ציד כָּבֵד, לא רצה לקחת את נטשה ואת פּטיה עמו. – יוצאים אנחנו, אבל רק לקראת זאבים: לשעמום יהיה זה לך.

– הלא ידעת, כי אין לי עֹנג גדול מזה, – אמרה נטשה. – לא טוב המעשה הזה, הוא יוצא, וכבר צוה לחבש, ולנו לא הגיד דבר.

– “לא יצלחו על רוסים כל המוקשים”, נוסעים אנחנו! – קרא פטיה בקול רם.

– הלא לָךְ אי-אפשר! אמנו אמרה, כי אי-אפשר לך, – אמר ניקולי אל נטשה.

– לא, כי נסֹע אסע, – אמרה נטשה באֹמץ-לבב. – דַּנילו, צו לחבֹש לנו, ואת מיכַאילה תצוה לצאת עם כלבי, – פנתה נטשה אל אשר על הכלבים.

גם בלעדי זאת נדמה לו לדַנילו, שלא נאה ולא טוב לו להִמצא בחדר, אך לבוא במשא-ומתּן עם העלמה הגבירה נראה לו כדבר אי-אפשרי; וַיּוֹרֶד ראשו וימהר לצאת, כאִלו אין דבריה נוגעים בו, ובצאתו נזהר מאד, שלא לגרום לה איזו רעה בשגגה.

ד

הגרף הזקן, אשר החזיק בכל-עת מחנה-צַיִד גדול ועצום, ובימים ההם הפקיד את כּלו ביד בנו, אמר כטוב לבו ביום ההוא, בחמשה-עשר לספּטמבר, לצאת לציד גם הוא.

בעוד שעה אחת נאסף כל המחנה אצל מרפסת הפתח החיצון. ניקולי עבר בפנים נזעמים קצת וסריוזיים, כאיש אשר לא עת לו עתה לעסוק בדברים של מה-בכך, לפני נטשה ופטיה, אשר ספּרו לו דבר, שלא נכנס באזניו. הוא בדק את כל חלקי המחנה וישלח עדת כלבים וצַידים עמהם לפניו וַיֵּשב על סוסו הדוֹנִי האָדֹם, ובשרקו לעדת כלביו עבר דרך הגֹרן אל השָּׂדה הפונה אל היער המּקְצֶה שבאוטרדנויה. את סוסו של הגרף הזקן, סוס מסֹרָס אדמדם, שקראו לו וִיפְליַנקה, נהג חובשם המיחד של סוסי הגרף; והוא בעצמו נסע במרכבה קטנה אל המוצא³⁰, אשר השאירו לו.

כל הכלבים הָרַדפנים, שהוּצאו למחנה הזה, היו חמשים וארבעה, ועמהם רכבו ששה אנשים נוהגים ומשגיחים. נוהגי זרזירים היו שם, לבד מבעליהם, שמונה אנשים, ומספר הזרזירים, שרצו אחריהם, יותר מארבעים, וכל הכלבים, יחד עם ההולכים לרגלי אדוניהם, כמאה ושלשים, וכעשרים צַיָּדים רוכבי-סוסים נוהגים בהם.

כל כלב ידע את בעליו ואת השם שקראו לו. כל אחד מהַצַידים ידע את מעשהו ואת מקומו ואת פקודתו. כצאתם אל מחוץ לגדר, השתרעו כלם מיד בלי רעש ובלי שיחות, בסדר ובמתינות, דרך המסלה והשדה, הפונים אל יער אוטרדנויה.

כעל שְׁטִיחַ שָׂעִיר הלכו הסוסים דרך השדה ורק בעברם במסלות שִׁכשכו לפעמים בגְבָאים. השמים המערפּלים הוסיפו לשקוע מעט מעט בלי כל שנוי נראה לעין; באויר שררו שקט, חֹם ודממה. לפעמים נשמעה שריקה דקה של צַיָּד, נַחרת סוס, חביטת רצועה או צעקת כלב מכֶּה על נטותו ממסלתו.

כאשר עבר מחנה רוסטוב בתחום אחד, יצאו לקראתו מתוך הערפל עוד חמשה רוכבים עם כלבים. בראשם רָכב זקן רענן יפה-מראה בעל שפם גדול ולבן.

– שלום לך, דוד יקר, – אמר ניקולי, כאשר קרב אליו הזקן.

– כך יפה מַרְשְׁ!… אני ידעתי, – אמר לו הדוד (הוא היה בעל-אחזה דל, שָׁכֵן וקצת קרוב לרוסטובים), – ידעתי, כי לא תתאפק וטוב צאתך עתה. כך יפה מַרְשְׁ! (זאת היתה קריאה שגורה בפי דוד זה). תְּפֹשׂ את היער המּקצה ואל תאחר, כי גִירְצִ’יק שלי הודיע לי כי הָאִילַגִּינִים ומַחֲנֵהֶם עומדים בקוֹרְנִיקִי; הם – כך יפה מַרְשְׁ! – מנגד עיניך יקחו את הגוּרים.

– שמה אני הולך. הנחבּר את הכלבים? – שאל ניקולי. – הנחבּרם?

את הכלבים הרדפנים עשו למחנה אחד, והדוד וניקולי רכבו זה אצל זה. נטשה מִּהרה אליהם על סוסה, והיא עָטתה מטפחות, ומתחתיהן נשקפו פניה המלאים חיים ועיניה הנוצצות, ועמה קרבו פֶּטיה מיכאילה הַצַּיָּד, אשר לא משוּ מאצלה, ונוהג-הסוסים, אשר הפקידה האומנת לשומר לראשה. פֶּטיה היה אך צוחק ומכה ומושך את סוסו הנה והנה. ונטשה ישבה בקלות ובבטחה על סוסה השחור, שנקרא שמו “עֲרָבִי”, והטתה אותו אחורנית ביד נאמנה ובלי יגיעה.

הדוד הביט בקצת קפֵדה אל פֶּטיה ואל נטשה. לא טוב היה בעיניו חבּור זה של השתובבות ילדותית עם ענין גדול כיציאה לצַיִד.

– שלום לך, דודי, גם אנחנו רוכבים! – קרא אליו פֶּטיה בקול רם.

– שלום, שלום, ובלבד שלא תרמסו את הכלבים, – הזהיר הדוד בתלונה.

– ניקולנקה, מה-נחמד טוּרְנילה כַלבּי! הוא הכירני, – אמרה על כלבּה הרדפן, האהוב לה.

“טוּרנילה הוא, קדם כל-דבר, לא כלב סתם, כי-אם רדפן”, אמר ניקולי בלבו וישם עיניו בתלונה על אחותו, למען תרגיש, עד-כמה יגדל ממנה ברגע זה. נטשה הבינה זאת.

– אל-נא תדַמה, דודי, כי נהיה פה למכשול לאיש, – אמרה נטשה, – אנחנו נעמוד במקומנו ולא נזיז יד ורגל.

– וטוב תעשי, גרפינה יקרה, – אמר הדוד. – אך השמרי לך פן תפּלי מעל הסוס, – הוסיף, – הלא – כך יפה מַרְשְׁ! – אין לך במה להאחז.

אי היער המּקְצֶה נראה במרחק מאה סַזֶּ’ן, ונוהגי-הכלבים קרבו שמה. רוסטוב יעד עם הדוד את המקום, אשר ישַׁלחו משם את הרדפנים, וַיּוֹר את נטשה את המקום אשר עליה לעמוד בו ואשר ידע, כי כל חיה לא תעבור בו, וירכב אל מבוא היער אשר מתּחת לבקעה.

– הנך הולך לקראת זאב גדול, – אמר הדוד, – השמר לך פן תְּנִיסֵהו.

– הרי זה תלוי במקרה, – ענה רוסטוב. – קַרַי, פְּשֹׁט! – נתן קולו ובקריאה זו נתכַּון להשיב לַדוד על דבריו. קַרַי היה כלב זקן ומכֹער, שידעו בו, שהוא תופש יחידי זאב גדול. כל בני המחנה עמדו במקומותיהם.

הגרף הזקן ידע, עד-כמה בנו רגיל להתלהב בשעת ציד, ויסע בחפּזון, כדי שלא לאַחֵר, ובטרם הגיעו נוהגי-הכלבים אל המקום הנועד, קרב איליה אנדרֵיאיץ' במרכבתו הרתומה לסוסיו השחרחורים דרך השדות הירקרקים אל המוֹצָא שהשאירו לו, ושָׂמֵחַ היה בקרבו ואדמוני ולחָייו רִתּתו, ובהתקינו את אדרתו ובשימו עליו כלי-ציד עלה על סוסו החלק, הַשָֹּמן, המתון והטוב, אשר גם שְׂעָרוֹ הלבּין כשְׂעַר אדוניו, והסוסים והרכבה הקטנה שלחו הביתה. הגרף איליה אנדריאיץ' אשר אמנם לא היה צַיָּד על-פי רוחו, אבל את מנהגי הַצַּיָּדים ידע על-בּריָם, רכב ונכנס לבין השיחים החוסמים את היער וינח את המושכות וַיַּתקֵן עצמו על המרדעת, ובהרגישו בעצמו, כי הוא מוכן ומזמן, הביט כה וכה בבת-צחוק.

אצלו עמד משרתו המיחד סֶמיון צֶ’קְמַר, רוכב זקן, שהחל להתנהג בכבדות. צֶ’קְמַר נהג שלשה כלבים אבירים מחַנקי-זאבים, שגם הם שמנוּ ועבו כבעליהם וכסוסו. שני כלבים זקנים פקחים רבצוּ בלי חֶבל על צואריהם. במרחק מאה צעדים משם, בין השיחים, עמד משרתו השני של הגרף – מיטקה שמו – רוכב נפלא וצַיָּד נלהב. הגרף שתה לפני התחלת הציד, כמנהג קדמונים, כוס-כסף קטנה של יין-רֶקח, אחר סעד לבו וישתּ חצי בקבוק יין-בּורְדו, אשר אהב.

איליה אנדרֵיאיץ' היה אָדֹם קצת מיינו ומנסיעתו; עיניו הרטבּות היו נוצצות ביותר, ובשבתו מעלָּף באדרתו הקצרה על המרדעת, היה דומה לילד, שמוליכים אותו לטַיל.

וצֶ’קְמַר, איש רזה שלחָייו שקועות, סִדר מה שהיה לו לסַדר, ואחרי-כן הביט לרגעים אל אדוניו, אשר חי עמו צֶ’קְמַר שלשים שנה בידידות עזה, ובראותו עתה, מה-טוב לבו עליו, קוה להכּנס עמו בשיחה נעימה. עוד שלישי קרב שמה על סוס מן היער בזהירות איש בקי ורגיל ויעמוד מאחרי הגרף. האיש הזה היה לְבֶן-זָקָן, לבוש שמלת-אשה וכִפּה גבוהה על ראשו. הוא היה הבדחן, שהוּסב שמו נַסְטַסְיה איבַנובנה.

– עתה, נַסטַסיה איבַנובנה, – לחש לו הגרף בקריצת-עין, – אם תבריח את החיה, יודיעך דַּנילו את ידו.

– גם אני… לא קצר-יד, – אמר נַסטַסיה איבַנובנה.

– שששש!… – השתיק אותו הגרף ויפן אל סמיון.

– הראית את נטליה אִילאִיניצ’נה? – שאל את סֶמיון. – אַיֶּהָ?

– “הֵן” עמדוּ עם פּטר אילאיץ' אצל “זַ’ארוֹבי בּוּריַאני”, – ענה סמיון בבת-צחוק. – "גם הן “דַּמות” ויודעות ציד.

– ולפלא הוא בעיניך, שהיא מיטיבה לרכּוב כל-כך, הלא כן? – אמר הגרף. – כמוה כגבר!

– איך לא התפלא? בגבורה, במהירות.

ואַיה ניקולי? במַעֲלֵה ליַדוב, הלא כן? – הוסיף הגרף לשאֹל בלחש.

– כדבריך, אדוני. יודע הוא לבחוֹר מקום לעמוֹד בו. משכיל כל-כך ברכיבה, שאני ודנילו משתוממים עליו לפעמים, – אמר סמיון, בדעתו, במה למצא חן בעיני אדוניו.

– מיטיב לרכּוב הוא, הלא כן? ומה-נאה הוא בשבתּו על הסוס! מה תאמר?

– ראוי לצַיְרוֹ למופת! ומה הפליא זה לא-כבר ללכּוד שוּעל אצל “זַוַרְזִינְסְקַיֶּה בּוּריַאני”. הוא התחיל מקַפּץ ומקיף הפלא ופלא – אלף רבּל מחיר סוס כזה, אך רוכבו לא יֵערך. אכן בן-חיל מאין כמוהו!

– מאין כמוהו… – שָׁנה אחריו הגרף, ונראה בו, שצר לו על כי נגמרו דברי סמיון כל-כך מהר. – אין כמוהו, – הוסיף בהרימו שולי אדרתו הקצרה להוציא קפסת-טבּק.

– זה מעט, כשיצא מתפלת-הצהרים בכל הדרו, ראה מיכאיל סידוריץ'… – פתח סמיון ולא גמר, כי שמע באויר השוקט קול רדיפה וִילֵל קצר של שנים או שלשה כלבים, לא יותר, וַיָּכף ראשו ויט אזנו וירמוז לאדוניו בלי דבּר דבר. – פגעוּ בגוּרים… – לחש לו, – עד מעלֵה ליַדוב באו.

הגרף שכח להעביר את הצחוק מעל פניו וישקף נִכחו למרחוק מבין הענפים ואת קפסת-הטבּק החזיק בידו ולא הריח. אחרי נביחת הכלבים נשמע קול שופרו הגס של דנילו, קול קורא להתנפל על זאב; עדת כלבים התחברה אל שלשת הראשונים, ונַהם רדפנים נשמע, זה קול הַיְלֵל המיחד, המעיד על רדיפה אחרי זאב. הנוהגים בכלבים קראו אליהם לא עוד בקול מעורר למלחמה, כי אם “ליוּ-ליוּ-ליוּ” דרך הרגָּעה, ומכל הקולות חזק קול דנילו, שהיה פעם כמין בַּס ופעם כקול שריקה דקה וחדה. קול דנילו היה כממלא את כל היער ופורץ ויוצא משם ונשמָע בשדה למרחוק.

הגרף ומשרתו הטו אזניהם סקונדות אחדות, והברר להם, שהרדפנים נחלקו לשתי חבורות: הגדולה נהמה בהתמרמרות מרבּה והחלה להתרחק, והשניה פשטה ועברה לאֹרך היער לפני המקום, אשר עמד בו הגרף, ומאצלה נשמעה קריאת “ליוּליוּ” של דנילו. שני מיני תרועות-המלחמה האלה נתמזגו ונכנסו זה לתוך זה, אבל שניהם הלכו הלֹך ורחֹק.

סמיון נאנח ויגחן לתקן את מוסרות כלביו, שנסבּך בהן כלב צעיר אחד. הגרף נאנח גם הוא ויתבונן, כי קפסת-הטבּק בידו, ויקמוֹץ מתוֹכה. “לאחור!” גער סמיון באחד מכלביו, שיצא אל מחוץ לגבול הסוכך. הגרף נבהל, והקּפסה נפלה מידו. נסטסיה איבנובנה ירד להרימהּ, והגרף וסֶמיון הביטו אליו.

בפתע-פתאם קרב קול הרדפנים, – מקרה מצוי במעשי-ציד – ונדמה להם, כאִלו פיותיהם הפעוּרים של הכלבים הנובחים סמוכים להם יחד עם קריאות ליוּליוּליוּ של דנילו.

הגרף פנה וירא מימינו את מיטקה, וזה הביט אל הגרף בעינים בולטות וירם את מצנפתו וירמוֹז לו להביט נִכחו אל העֵבר השני.

– שמֹר! – צעק מיטקה בקול, אשר נראה מתוכו, שזמן רב הציקה לו מלה זו עד שנתן לה לפרוץ מפיו, וישַׁלח את כלביו וירכב בדהרה אל הגרף.

הגרף וסֶמיון יצאו על סוסיהם מתוך הגבול הסוכך, והנה זאב סובב מדלג בלאט ובמתינות אל הגבול הסוכך, אשר עמדוּ אצלו אך משמאל למקום עמדתם. הכלבים המלאים חֵמה נתנו קול שריקה וָיִּנתקו ממסורותיהם וירוצו בשטף קצפם אל הזאב מלפני רגלי הסוסים.

הזאב עמד מרוץ ובקצת כבדות, כחוֹלה מחלת דלקת-הגרון, הפך ראשו רְחַב-המצח אל הכלבים ושוב התחיל סובב במתינות, קפץ פעם אחת ושתים ויכשכש בזנבו ויבוא בין שיחי הגבול. ברגע ההוא פרץ מבין השיחים, הגובלים את היער מנגד, כלב רדפן, אחריו שני ושלישי, ואחריהם כל עדת הרדפנים, – כל אלה פשטו וירוצו דרך השדה בנַהם דומה לבכי וּבלי דעת מה לעשות, אל המקום, אשר נמלט הזאב משם. מאחרי הכלבים נטו שיחי-האגוז הֵנה והֵנה וסוסו הָאָדֹם, שהשחר מִזֵּעה, של דנילו הופיע משם. על גבּו האָרֹך ישב דַּנילו מכוָּץ וחשׂוּף-ראש, ושעָרו הלבן פרוע על פניו האדמים והמכסים זֵעה.

– אוּליוּליוּליוּ, אוּליוּליוּ!… – צעק אל עדת כלביו. אך כראותו את הגרף נראה ברק בעינו.

– ז'… – נהם על הגרף ואִיֵּם עליו ברצועה שבידו.

– גֵּרַשְׁ–תֶּם את הזאב!… צַיָּדים מהירים! – וכמו לא היה הגרף כדאי וראוי בעיניו לדבּר עמו עוד, הכה בכל חמתו, אשר בערה בו על הגרף, בצלעות סוסו הלחות וירכב בדהרה עזה אחרי הכלבים. הגרף עמד כמי שֶׁלָּקה בעֲוֹנוֹ ויפן כה וכה ובצחוק קל התאמץ להעיר חמלה בלב סמיון. אך סמיון לא היה עמו עוד: הוא רכב מסביב לשיחים, לבלתּי תֵת לזאב מנוס משם. עוד משני עבָרים סבבו הנוהגים בכלבים את הזאב. אבל הזאב הלך בין השיחים ואיש מהַצַּיָּדים לא יכוֹל לתפשו.

ה

וניקולי רוסטוב עמד בין-כה במקומו ויחכה לַזאב. על-פי התקרבות הרדיפה והתרחקותה, על-פי שנויי קולות הכלבים הידועים לו, על-פי התקרבותם והתרחקותם ומדרגות התחזקותם של קולות הנוהגים בכלבים הרגיש מה שנעשה בְאִי-הַצַּיִּד. הוא ידע, כי נמצאו בָאִי זאבים צעירים עם זקנים; הוא ידע, כי נחלקו הרדפנים לשתי חבורות, כי רדפו אחרי זאב באחד המקומות וכי קרה מקרה לא טוב. בכל סקונדה חִכּה לַזאב, כי יִקָּרֶה לפניו. אלפי השעָרות היו בלבבו על-דבר הזדמנות הזאב, באיזה אֹפן ומאיזה צד יבוא במרוצתו וכיצד ירדוף אחריו. תקותו היתה ליאוש גדול. פעמים אחדות התחנן אל אלהים, שֶׁיֵּצא הזאב לקראתו; הוא התפּלל באותה ההתלהבות והבַּישנות שאדם מרגיש, בשעה שלבו נסער על דָּבר, שאינו ראוי לכך. “הלא כאין הוא לפניך, – דבּר אֶל אלהים – לעשות זאת למעני! ידעתי, כי גדלת מאד וכי חטאה היא לבקש ממך כזאת, אך בשם אלהים, יֵצֵא-נא לְפָנַי זאב גדול, ויעלה-נא עליו קַרַי כַּלְבִּי, לעיני ה”דוֹד" המשקיף אלי משם, וינעץ שִׁניו בצוארו". בחצי-השעה ההוּא נשא רוסטוב אלף פעמים עיניו בהבטה מכוָּנה וממשכה ומלאה פחד אל גבול היערים עם שני האלונים, שעליהם מוּעטים ויונקי צַפְצָפות סביבם, ואל הבּקעה, שנסחפה שפתה, ואל מצנפת הדוֹד, אשר נשקף בקשי מאחרי הַשִּׂיחַ מִיָּמין.

“לא, לא אזכה לאֹשֶּר הזה, – אמר רוסטוב בלבו, – ומה-נקל הוא! לא יְבוֹאֵנִי! זה גורלי תמיד, גם בקלפים, גם במלחמה – אך רָעה תרדפני”. אויסטרליץ ודוֹלוֹחוֹב נצבו לנגד עיניו כמו-חיים, אבל חלפו מהר זה אחר זה. “מי-יתן ונפל אך זאב גדול אחד לפָני בחיי, יותר אינני מבקש לי!” אמר בלבו ויט אזניו ויפקח עיניו, ויפן לרגעים פעם שמאלה ופעם ימינה ויקשב לכל שנוי קל בקולות הרדיפה.

ובשימו עיניו כפעם בפעם ימינה, ראה, כי מין דבר רץ לקראתו בשדֵה-המדבר. “לא, כזאת לא תהיה!” אמר רוסטוב בלבו ויאנח אנחת אדם, שבאה תקותו אשר קוה ימים רבים. האֹשר הגדול והנפלא ההוא בא עליו – באֹפן פשוט כל-כך, בלי רעש, בלי זיו, בלי אותות מראש. רוסטוב לא האמין למראה עיניו, ופקפוקו נמשך יותר מסקונדה. הזאב רץ לפנים ובכבדות קפץ ועבר את השוּחה שמצא בדרכּו. זאב זקן היה זה, לְבֶן-גַּב ובעל בטן מלאה ואדמדמת. מרוצתו היתה מתוּנה, ברור היה לו, בלי כל-ספק, שאין רואה אותו. רוסטוב עצר בנשימתו וישׂם עיניו על כלביו. הם רבצו, עמדו בלי ראות את הזאב ובלי הבין מאומה, קַרַי הזקן הסב ראשו לאחוריו, ובגַלותו את שִניו הכתמות בקש בחֵמה את הפרעוש אשר הציק לו, ויחרוֹק שִׁניו על ירכותיו.

– אוּליוּליוּליוּליוּ! – בטא רוסטוב בלחש בקמיצת-שפתים. הכלבים זעו ויתנשאו ויעמידו אזניהם. קַרַי כִּלה לגָרד את ירכו ויקם ויזקוֹף אזניו ויכשכש כשכוש קל בזנבו, אשר דלדולי-שֵׂער עבים היו תלוים בו.

“הַאֲשַׁלח אִם לא אשַׁלח?” נמלך ניקולי בלבו, והזאב הלך הלֹך וקרֹב אליו, הלֹך והתרחק מן היער. פתאם נשתנה כל מראה הזאב, כי נזדעזע, בראותו עיני אדם – אשר לא ראה בודאי עוד מימיו – מכונָנות אליו. וַיִּסֵּב קצת את ראשו אל ניקולי ויעמוד. – “לאחרו או לפנים? אין דבר! אחת היא, לפנים! בודאי…” כמו אמר הזאב אל עצמו וירץ לפנים בלי פְנות עוד כה וכה, בקפיצות קלות, רכות, רחוקות זו מזו, חפשיות, אבל בלי כל פחד.

– אוּליוּליוּ!… – צעק ניקולי בקול פחדים, וסוסו הטוב שט בעצמו בכל כֹּחו במורד ההר אל מול הזאב וידלג במרוצתו על הגְּבָאים והכלבים קַלּוּ עוד יותר ויעברו את הסוּס. ניקולי לא שמע בעצמו את קול צעקתו, לא הרגיש, כי דוהר הוא, לא ראה לא את הכלבים ולא את המקום, שהוא דוהר בו; הוא ראה רק את הזאב, אשר החיש את מרוצתו, אך לא נטה מדרכּו, בדַלגו הלֹך וַדלג בעֵמק. ראשונה נראתה מילקה הבּרדָּה-השחַרחֹרֶת ורחבת-הירכים מקרוב לזאב, והיא החלה לגשת אליו. הנה היא הולכת וקרֵבה… הנה השיגתהו. אבל הזאב אך כונן קצת עיניו אליה מן הצד, והיא לא רצה אליו כדרכּה, כי-אם הרימה זנבה פתאם והחלה להִשען בכֹח על רגליה הקדומַניות.

– אוּליוּליוּליוּליוּ! – צעק ניקולי.

הכלב האָדֹם “ליוּבִּים” יצא בקפיצה מאחרי מילקה ויתנפל בחמת-רוח על הזאב ויתפֹּש בארכובותיו האחורַניות, אך כהרף-עין קפץ בבהלה אל העבר השני. הזאב ישב רגע תחתיו, קשקש בשִׁניו ויקם ויוסף לקַפֵּץ הלאה, וכל הכלבים, אשר לא קרבו אליו, רצו אחריו במרחק אַמה רוסית.

“הוא יִמָּלט! לא, זה אי-אפשר!” אמר ניקולי בלבו ויוסף לצעוק בקול צרוד.

– קַרַי! אוּליוּליוּ!… – קרא ניקולי ויחַפש בעיניו את כלבו הזקן, שהיה מקור-תקותו האחד. קַרַי חגר שארית כֹּחו וימתח את גוִיָּתו כפי יכלתו וידלג בכבדות מהזאב והלאה, כדי להפסיקו בדרך. אבל מקפיצותיו הגסות של הזאב ומכבדוּתו של קַרַי נראה, שטעה זה בחשבּונו. כבר ראה ניקולי מקרוב לו את היער, אשר אם יגיע הזאב אליו, ימַלט את נפשו בלי כל ספק. והנה נראו כלבים וצַיָּד בראשם, והצַּיָּד רכב כמעט ממול הזאב. עוד נשקפה תקוָה. כלב צעיר ארֹך ושחום, אשר לא נודע לניקולי, כלב בן חבורה אחרת, עלה במעוף לקראת הזאב ממול פניו וכמעט הפך אותו ויטילהו. אבל הזאב התנשא במהירות, שלפי מראהו לא היה מכשר לה, ויתנפל על הכלב השחום ויקשקש בשניו, – והכלב שאג שאגה גדולה ומרה ויפּול מגֹאָל בדמו השותת ושסוּעַ-צֵלָע, וראשו נתקע באדמה.

– קַרַיוּשקה! יקיר!.. – קרא ניקולי בקול בכי.

ובאשר נשתנה המצב, הגיע בין-כה הכלב הזקן, עם דלדולי-השֵּׂער התלוים לו על ירכותיו, במרוצתו המכוֶּנת להפסקת הדרך, עד למרחק חמשה צעדים בינו ובין הזאב. הזאב כמו הרגיש את הסכנה וַיַּסתּר עוד יותר את זנבו בין רגליו וַיָּחֶשׁ את מרוצתו. אך כהרף-עין – ניקולי ראה שנעשה דבר לקַרַי, אך לא יכול להתבונן מה נהיה – נראה הכלב על הזאב ויחד עמו הוּטל ככדור אל הַגֶּבֶא, אשר היה לפניו.

הרגע אשר ראה בו ניקולי, כי כלבים מתגוללים בַּגֶּבֶא עם הזאב, ושערו הלבן של זה ורגל מתוחה אחת מרגליו האחורַניות וראשו הנלאה והמבּיע בהלה עם אזניו הנלחצות נראים מתחת לכלבים (וקַרַי החזיק בצוארו), אותו הרגע, שראה בו ניקולי זאת, היה הטוב והנעים שבכל רגעי חייו. הוא אחז בגב מרדעתו על-מנת לרדת ולדקור את הזאב, ופתאם יצא ועלה ראש הזאב מבּין כל הכלבים, ואחרי-כן עמדו רגליו על קצה הגֶּבא. הזאב קשקש בשניו (קַרַי לא החזיק עוד בצוארו) ויקפּוץ ברגליו האחורניות מתוך הגֶּבא ושוב נמלט מהכלבים וילך-לו הלאה וזנבו בין ירכותיו. וקַרַי עלה ביגיעה ובשֵׂעָר מסמָּר מן הגבא, ולפי-הנראה נִגף או נפצע.

– אהה אלהים! על-מה?… – צעק ניקולי מנהמת-לבו.

צַיָּדוֹ של הדוד רכב להפסיק את הדרך לזאב מעבר אחר, וכלביו עצרו עוד פעם את הזאב ויסבּוּהו עוד פעם.

ניקולי ונוהג סוסיו והדוד וצָיָּדו כִתּרו יחדו את הזאב ויקראו ויצעקו ויתכוננו לרדת בכל פעם, אשר ישב הזאב על אחוריו, ויריצו את סוסיהם בכל פעם, אשר התנער הזאב וַיוסף ללכת אל היער, אשר היה מכשר להיות לו למנוס.

עוד בתחלת ההתנפלות שמע דנילו את הקריאות וירכב ויבוא אל קצה גבול היער. הוא ראה בֶאֱחֹז קַרַי את הזאב ויעצור את סוסו, בחשבו, כי בזה נגמר הדבר. אך בראותו, כי הַצַּיָּדים לא ירדו מעל סוסיהם, והזאב התנער ויוסף לנוס, הריץ את סוסו, אך לא אל עבר פּני הזאב, כי-אם בקַו ישר אל היער, כדי להפסיק את הזאב, כדרך שעשה קַרַי. ובזה עלתה בידו להגיע אל הזאב בשעה שכלבי הדוד עצרוהו בפעם השנית.

דנילו רכב בלי השמיע קולו, פִּגְיוֹנוֹ שלוף בידו והוא דש ברצועתו את צלעות סוסו כדוש דגן במורג.

ניקולי לא ראה את דנילו ולא שמע את קולו, עד אשר עבר על-פניו סוסו של זה בנשימה כבדה ועד אשר שמע קול מפּלת גְּוִיָּה וראה את דנילו שוכב בתוך הכלבים על אחורי הזאב ומתאמץ לאחזו באזניו. ברור היה גם לכלבים, גם לַצַּיָּדים, גם לזאב בעצמו, כי עתה נגמר הכּל. הזאב לחץ אזניו בבהלה ויתאמץ לקום, אך הכלבים לפפוהו מכל צד. דנילו זקף קומתו קצת וַיִּפּוֹל דרך-זחילה בכל כֹּבד גויתו על הזאב ויתפשהו באזניו. ניקולי רצה לדקרו, אך דנילו לחש לו: – אין צֹרך, נתפשהו חי, – ויקם וידרוך ברגלו על צואר הזאב. וישימוּ מקל בפיו ויחזקו עליו בחבל את המקל, ויהי כרסן בפיו, ויאסרו את רגליו, ודנילו הפך אותו פעמים מצדו אל צדו.

בפנים מלאים שמחת-אֹשֶׁר וכִלְיוֹן-כֹּח מעמל רב הטילו הצידים את זאב הכּבד על סוס נוער ונכשָׁל קצת בהליכתו ויוליכוהוּ בתוך המון הכלבים, אשר לא חדלו לנהום עליו. אל המקום הנועד לכלם להאסף בו. כּלם נגשו, זה ברכיבה וזה בהליכה, לראות את הזאב, והוא הוריד את ראשו רחב-המצח במקל הנתון בין שניו הנעוצות בו והביט בעיניו, עיני-זכוכית גדולות, אל כל ההמון הזה. המון הכלבים והאנשים, אשר הקיפו עליו יחד. כאשר נגע בו איש מהם, נזדעזעו רגליו האסורות, והוא הביט הבטה פראית, אבל גם פשוטה אל כּלם. הגרף איליה אנדרֵיאיץ' קרב גם הוא על סוסו ויגע בזאב.

– אבל מה-גדול הוא, – אמר הגרף. – גדול, הלא כן? – שאל את דנילו, אשר עמד אצלו.

– גדול, – אדוני הנסיך, – ענה דנילו ויסר את מצנפתו בחפּזון. הגרף זכר את הזאב, אשר נמלט מידו, ואת המעשה שהיה בינו ובין דנילו.

– אבל רואה אני בך, שאתה כועס, – אמר הגרף.

דנילו לא ענהו דבר, אבל צחק מתוך בַּישנוּת צחוק-ילד רך ונעים.

ו

הגרף הזקן נסע הביתה; נטשה ופטיה הבטיחו לשוב אחריו מיד גם הם הביתה. הַצַּיִֹד נמשך עוד, כי היתה השעה מקדמת. בחצי היום שלחו הָרַדפנים אל בקעה צומחת עצים צעירים צפופים. ניקולי עמד בשְׂדֵה-קציר וראה משם את כל צַיָּדיו.

ממול ניקולי היו שדות ירקים, ושם עמד אחד מִצָּיָּדָיו לבדו בשוּחה אחת מאחרי שיח-אגוז גבוה. הרדפנים אך הוּבאו אל העמק, וניקולי שמע קול רדיפה חרישית של כלב ידוע לו, של הכלב ווֹלְטוֹרְן; שאר הכבלים נלוו אל זה, פעם נשתתקו ופעם חזרו והתחילו רודפים. בעוד רגע נשמע מן האִי קול רדיפה אחרי שוּעל, וכל הכלבים שבחבורה התלכדו וירוצו דחופים אל השדות הירקים מניקולי והלאה.

ניקולי ראה את המנהלים הדוהרים במצנפותיהם האדמות לעברי הבקעה המלאה צֶמַח עצי-יער. גם את כליו ראה, ובכל סקונדה חִכּה לשוּעל, שֶׁיֵּרָאֶה שם על-פני ירַק השדה.

הציד, אשר עמד לבדו בשוּחה, פנה וישַׁלח את כלביו, וניקולי ראה והנה שוּעל אָדֹם, שפל ומשׁנה, משוטט במרוצה עזה ובזנב בנפוח על הירק. הכלבים החלו לרוץ אליו. הם קרבו, והשועל החל להתהפך ביניהם, לרוץ רצוא וסב בזנבו הנפוח, וסבוביו נעשו תכופים יותר ויותר; והנה כלב לבן לא-נודע לו בא שמה כמו במעוף, ואחריו כלב שחור, וערבוביה גדולה נהיתה. הכלבים התנגשו בדמוּת כוכב, ראשיהם צפופים בַּתָּוֶךְ ואחוריהם מרחָקים, ורק תנועה קלה הרְגְּשָׁה בהם. והנה שני צַיָּדים רוכבים באו אל הכלבים: אחד במצנפת אדמה, ואחד זָר, בקַפטַן יָרֹק.

“מה זאת? – אמר ניקולי בלבו. – מאין בא הציד הזה? לא מאנשי הדוד הוא”.

הצידים תפשו את השועל וזמן רב עמדוּ על רגליהם ולא שמוהו בין רצועות המרדעת. סמוכים להם עמדו הסוסים החבושים, ובליטות מרדעותיהם עליהם, והכלבים רבצו אצלם. הצידים נופפו בידיהם ונראו כמטפלים בשועל. גם קול שופר הגיע משם ­ אות ריב ומַצָּה.

– אחד מִצַּיָּדֵי אִילַגִּין מתקוטט שם עם איבַן שלנו, – אמר משרתו-מנהיגו של ניקולי.

ניקולי שלח את משרתו זה לקרֹא את אחותו ואת פֶּטיה אליו וירכב בפסיעות מתונות אל המקום, אשר כָּנסו בו המשרתים את הכלבים. צידים אחדים רכבו בדהָרה אל מקום הַמַּצָּה.

ניקולי ירד מעל סוסו ויעמוד אצל הכלבים יחד עם נטשה ופטיה, אשר קרבוּ אליו בין-כה, ויחכה לידיעות על-דבר אחרית הריב. מאחרי גדר-השיחים יצא על סוסו הציד המתקוטט, והשועל אחוז ברצועות מרדעתו, ויקרב אל ניקולי. מרחוק הסיר את מצנפתו והשתדל לדבר דרך-כבוד; אבל חִור היה באותה שעה, נשימתו קצרה מאד, ופניו מלאו חמה. תחת אחת מעיניו נעשתה חבורה בהאבקו, אך הוא, לפי-הנראה, גם לא ידע זאת.

– מה נהיה שם? – שאל ניקולי.

– הכלבינוּ ירדפו, והוא יָצוד? גם כַּלְבָּתי היא, כלבתּי האפורה היא שתפשה אותו. לֵךְ והִשָּׁפט עמו! הוא אוחז בשועל! בשועל הזה בעצמו דַשְּתּי אותו. והשועל אתי במרדעת. שמא רצונך גם בזה?… – אמר הַצַּיָּד וירמוֹז על פגיונו, ובודאי נדמה לו, שעודנו מדבּר עם אויבו.

ניקולי לא דבּר עם הציד עוד ויבקש מאחותו ומפֶּטיה, שימתּינו לו, וירכב אל מקום מעשה-האיבה הזה של צַיָּדֵי אִילַגין.

הציד המנצח רכב ובא לתוך המון הצידים ובאזני אנשי-שלומו הסקרנים, הנצבים עליו מסביב, ספר את הגבוּרות אשר עשה.

וזה שֹׁרש הדבר: אילַגין איש-ריבם ובעל-דינם של הרוסטובים היה צָד במקומות, שנחשבו על-פי המנהג על נכסי הרוס טובים, ובפעם הזאת צוה את צַיָֹדיו כמו בכַוָּנה לגשת אל האִי, אשר צדוּ בו הרוסטובים, ויתן להם לצוד מאצל הכלבים אשר לא לו.

ניקולי לא ראה מימיו את אילַגין, אבל מבּלי דעתו לשים גבול לדעותיו ולרגשותיו ובהאמינו לשמועות על-דבר עריצותו ומשובתו של בעל-האחזה הזה, היה שונאו תכלית שנאה וחושבו לאויב, שאין מבקש רעה לו יותר ממנו. מלא חמה וסערת-לב רכב אל האיש הזה, וידו הקפוצה מַחזקת ברצועה, ויהי נכון לעשות לאויבו ככל אשר תמצא ידו, בלי שים מעצור לרוחו.

הוא אך יצא מגבול היער, והנה איש בריא, וְכִפַּת-עור-בּיבר גבוהה על ראשו, רוכב לקראתו על סוס שחור יפה מאד, ושני משרתים רוכבים על-דיו.

תחת אויב מצא בו ניקולי באילַגין איש-תֹּאַר נמוסי, אשר בקש מאד להתקרב אל הגרף הצעיר. בגשתו על סוסו אל רוסטוב, הרים את כפתו ויאמר, כי הוא מצטער מאד על המקרה הזה, כי יצוה לענֹש את הַצַּיָּד, אשר נועז לצוד מאצל כלבים זרים לו, וכי מבקש הוא מאת הגרף, שיהיו מידָּעים זה לזה, ומציע לו לצוד ציד באחזתו.

נטשה יָראה, פן יעשה אחיה דבר נורא, ובלב נסער רכבה לא רחוק ממנו. בראותה, כי האויבים נפטרים זה מזה כאוהבים, נגשה גם היא אליהם. אילַגין הרים את כִּפָּתו לפני נטשה עוד יותר ויאמר בבת-צחוק נעימה, כי הגרפינה היא דמות דִּיאַנה, גם באהבתה את הציד גם ביפיה, אשר שמע על-אודותיו הרבה.

אילַגין פָּצַר בו, בחפצו לכפר פניו על חטאת צַיָּדוֹ, לעבור אל חלקת היער אשר לו במרחק תחום אחד מן המקום הזה, אשר הִקצה אותה לעצמו ואשר מָלְאָה ארנבות לפי-דבריו בכל פנה ופנה שבּה. ניקולי נאות לו, ומחנה הצידים, אשר גָּדַל פי-שנַים, נסע הלאה.

אל יערו של אילַגין הצרכו ללכת דרך שדות. והצַּיָּדים נחלקו ונסתדרו בלכתם. בעלי-האחזות רכבו יחדו. הדוד ורוסטוב ואילַגין התבוננו בסתר איש אל כלבי רעהו וכל אחד השתדל, שלא יכירו בו רעיו, ובקש בדאגה בין הכלבים האלה כלבים, אשר יוכלו להתחרות עם כלביו.

רוסטוב השתומם ביחוד על יפיה של כלבה אחת טִפּוּסִית, שראה בתוך כלביו של אילַגין, כלבה בְרדָּה-אֲדמה, קטנה ודקת-בשר, אבל בעלת שרירים חזקים כברזל-קלל וסנטר דק ועינים שחורות ובולטות. הוא כבר שמע על-דבר מהירותם של כלבי אילַגין, ובַכַּלבה היפהפיה הזאת ראה בת-תחרות למִילְקה שלו.

באמצע שיחה מתונה, שהתחיל בה אילַגין על-אודות תבואת השנה ההיא, רמז לו ניקולי על כלבתו הברדה.

– יפה כלבתך זאת! – אמר כמו דרך-אגב. – מהירה?

– כלבה זו? כן, טובה היא, לוכדת, – אמר אילגין כמו בקרירות-דעת על אותה כלבה בְרדָּה-אדמה – יֶרְזה קרא לה – שנתן במחירה לפי שנה אחת שלש מִשְׁפְּחוֹת כלבי-בית. – גם אצלך אפוא, אדוני הגרף, לא רב הַדַּיִשׁ? – חזר אילַגין לענין השיחה, שנכנסו בה. ולצאת ידי חובת דרך-ארץ לפני הגרף הצעיר, אשר דבּר טוב על כלבתו, התבונן בכלביו של זה ויבחר במילקה, אשר משכה עיניו עליה ברֹחַב גויתה.

– יפה כלבתך הברדָּה-השחורה הזאת – יפת-תֹּאַר! – אמר אליו.

– כן, לא רעה היא, מקַפּצת כראוי, – ענה ניקולי. “מי יתן ועברה לפנינו פה ארנבת גדולה, אזי הראיתיך בעיניך, מה טיבהּ של כלבה זו!” אמר ניקולי בלבו ויפן אל משרתו הרוכב על-ידו ויאמר, כי הוא נותן רבּל-כסף למי שיכּיר, כלומר, למי שימצא פה ארנבת רובצת.

– אני לא אבין, – הוסיף אילגין, – מה הקנאה הזאת, שצידים אחרים מקנאים ברעיהם על-דבר חיה וכלבים. אשר לי, זאת אֹמר לך, אדוני הגרף. הנסיעה הֵנה והֵנה משמחת את לבבי; בנסיעה זאת אפשר לפגשׁ חבורה כזאת… ומה טוב לי מזה (ושנית הסיר את כפתו הבּיבְרָאִית הגבוהה לפני נטשה); אך למנות את העורות לדעת כמה הבאתי אתי – לא אשית לב לעולם.

– נכון הוא!

– או להצטער, אם כלב אחר ילכּוד ולא אחד מכלבי – אני אך אתענג על מעשה הַצַּיִד, הלא כן-הוא, אדוני הגרף? על-כן אדַמה…

– הַשֵּׂג, הַשֵּׂג! – נשמע באותו הרגע קול ממשך של אחד מנוהגי הכלבים-הזרזירים. הוא עמד על גבשושית בשדה ורצועתו מוּנפת בידו ויקרא שנית בקול ממשך: – הַשֵּׂג, הַשֵּׂג (קול זה והרצועה המוּנפת היו אות, כי הוא רואה ארנבת רובצת לפניו).

– כמדמה לי, שהכיר, – אמר אילַגין כמו דרך-אגב. –רדֹף נרדוף, אדוני הגרף!

– כן, עלינו לגשת… יחדו אפוא? – ענה ניקולי ויתבונן בכלבה “יַרְזה” וב“רוּגַי”, כלבו של הדוד, ששני אלה יכלו להתחרות עם כלביו, ועוד לא עלתה בידו להביאם לידֵי תחרוּת אפילו פעם אחת. “ומה אם ינַתּקו את אזני מילקה לעיני!” אמר בלבו ברכבו עם הדוד ועם אילַגין יחדו אל הארנבת.

– גדולה? – שאל אילַגין, בקרבו אל הַצַּיָּד, שהכיר בה, ויבט אל כלבתו וישרוק לה ולא בלי אותות דאגה על פניו.

הדוד רכב בפנים זועפים קצת.

– מה אתערב עמכם, הן כלביכם – כך יפה מַרְשְׁ! – אלפי רבּלים בעד כלב אחד. תנו להם להתחרות, ואני אעמוד מנגד ואראה! – רוּגַי! הֵא, הֵא, – קרא אל כלבו. – רוּגַיוּשקה! הוסיף בלשון-הקטנה והביע בזה שלא בכַוָּנה את חבּתו לכלבו האָדֹם ואת תקותו אשר ישּׂים בו. נטשה ראתה והכירה בשני הזקנים האלה ובאחִיה, שלבבם נסער בקרבּם, אלא שהם מסתירים זאת, וַיִּסָּער לבבה גם היא.

הַצַּיָּד שעל הגבשושית עמד, ורצועתו מוּנפת בידו, והם נגשו אליו; הרדפנים, שהלכו בקצה האֹפק, נטו הלאה מאצל הארנבת; הַצַּיָּדים, חוץ מבעלי-האחזות, נטו משם גם הם. כל המחנה נסע במתינות ובכבוד.

– רֹאשה לאיזה צד? – שאל ניקולי בקָרבו עד כשִׁעור מאה צעדים אל הַצַּיָּד, שהכיר בה.

אך עוד לא הספיק הַצַּיָּד להשיב, והארנבת הרגישה, כי יום-קרח מחר, ולא יכלה לִשְׁכַּב עוד ותקפּוֹץ מֵרִבצה. חבורת רדפנים אחוזים במוסרות נהמו וירוצו אחריה במורד; וזרזירים, שלא היו אחוזים, התנפלו על הרדפנים וירדפו גם הם אחרי הארנבת. כל אלה הצידים, נוהגי הרדפנים, שהתנהלו במתינות ושהקהילו את כלביהם בקריאת “עֲמֹד!”, ונוהגי הזרזירים, אשר הורו דרך לכלביהם בקריאות “אֲטוּ!” (הַשֵׂג!), התחילו טסים על סוסיהם בשדה. אילַגין, הַזָּהיר ברוחו, וניקולי ונטשה והַדוד עמו טסו ארבעתם יחדו, בבלי דעת בעצמם איך ואָנָה, בבלי ראות דבר חוץ מהכלבים והארנבת ובלי ירֹא מפני כל-דבר חוץ מֵהַפְסֵד כהרף-עין ממהלך מעשה-הציד הזה. הארנבת היתה גדולה ורבת-תנועה. כשקפצה ממקומה, לא נחפזה לנוס מיד, כי-אם הניעה אזניה והקשיבה לקול הצעקה ושעטת הפרסות, שהגיע פתאם מכל עבָרים. כעשר פעמים קָפצה בלי חפּזון ונתנה לכלבים בזה לקרב יותר אליה, ולבסוף, כשבחרה לה דרך והבינה בין-כה שהיא בסכנה, הטתה אזניה ותנס בכל כֹּח רגליה הקלות. רִבְצָהּ היה בשָׂדֶה קצור, אך לפניה היו שדות, שהעלו עשבים ושהרגלים טובות בהם. שנים מכלבי הַצַּיָּד, שהכיר בה, שהיו קרובים לה מחבריהם, התבּוננו בה ראשונה והתחילו רודפים אחריה; אך הם עוד רחקו ממנה הרבה, וְיֶרְזה כלבתו הבּרדה-האדמה של אילַגין פרצה ותדא מאחריהם ותקרב עד כדי קפיצת כלב ותקפּוֹץ במהירות נוראה, על-מנת לתפֹשׂ את הארנבת בזנבה, ומאשר נדמה לה, שהחזיקה בזנבה, התהפכה והוטלה ככדור-מִשׂחק. אך הארנבת כפפה את גבּה וַתָּחֶשׁ קפיצותיה עוד יותר. מאחרי יֶרְזה יצאה מילקה רחבת-הירכים ותרדוף אחרי הארנבת ותרץ רוֹץ וקרֹב אליה.

– מילוּשקה! מַטוּשקה! (אִמא) – נשמע קול שמחתו ונצחונו של ניקולי. ברגע ההוא נדמה, כי מילקה קופצת ותופשת את הארנבת; אבל היא אך הגיעה אליה ותשטוף במרוּצתה ממנה והלאה, כי הארנבת נסוגה אחור. ועוד פעם התנפלה עליה יֶרְזה היפהפיה ותזדקף ממעל לזנבה, כאלו נָכוֹנה לתפֹּשׂ עתה, כדי שלא לטעות גם הפעם, בירֵכה האחרונה.

– יֶרְזִינְקה! אחותי! – נשמע קול אילַגין, שהיה הפּעם קול בכי ותחנונים. אבל יֶרזה לא הקשיבה לתחנוניו. ברגע, שלפי הנראה היתה עתידה לתפֹשׂ בארנבת, נשמטה זו מתחתיה הצדה ותקפּוץ אל החריץ שבין שדות-העשבים והשדות הקצורים. ושוב התחילו יֶרזה ומילקה רצות אחריה יחדו, כשני סוסים אסורים למרכבה אחת; אבל בתוך החריץ רָוַח לארנבת, שם לא יכלו הכלבים להשיגה במהירות כזאת.

– רוּגַי! רוּגַיוּשקה! כך יפה מַרש! – נשמע קול חדש, ורוּגַי, כלבו האָדֹם והמעקל של הדוד, מתח את גויתו ופִשֵּׁט את העקמומיות שעל גבּו והתחיל רודף יחד עם שתי הכּלבות האלה, ומאחריהן פָּרץ וירץ לפניהן, ובמסירות-נפש נוראה רץ עם הארנבת ויעלֶהָ מן החריץ אל שדה-העשבים, ויוסף לרוץ בהתמרמרות מרבּה עוד מבראשונה על הירק העולה על אדמת הבצה, ורגליו טבעו ברוצו עד ברכיו, ורק נראה היה בהתגלגלו ככדור-משחק עם הארנבת וגַבּו מטנף ברפש. הכלבים סבבוהו בדמות כוכב. בעוד רגע אחד עמדוּ כל הַצַּיָּדים מסביב לעדת הכלבים. הדוד, המאשר האחד שבחבורה, ירד וַיָּסַר את פרסות הארנבת. בשעה שֶׁנִּעֵר אותה, למען יצא דמה, פנה כה וכה בדאגה ובתעופת-עינים, בבלי מצֹא מצב הגון לידיו ולרגליו, וידבר בבלי דעת בעצמו, עם מי ומה הוא מדַבּר. – כך יפה מַרְשְׁ… זה כלב… נתן לחרפה את כּלם, גם את בני האלָפים גם את הנמכרים ברבּל אחד – כך יפה מַרש", – אמר בנשימה קצרה ויפן כה וכה בחמה כקורא לריב, כאלו היו כל הניצבים שם אויבים לו, כאלו עלבו אותו כל הימים, ורק עתה עלתה בידו להצטדק. “כן הם בני האלפים – כך יפה מַרש!”

– רוּגַי, הא לך פרסה! – אמר בהשליכו פרסה אחת מלכלכת בעפר. – ראוי אתה לזה. כך יפה מַרש!

– עבודה קשה לקח לו, שלש פעמים נלחם לבדו, – אמר ניקולי, ואף הוא לא שמע מה שמדבּרים ולא שָׂם לבו לדעת, היש לדבריו שומע אם אין.

– הרי זו הפסקת דרך! – אמר משרתו של אילַגין.

– מִשֶּׁנרתעה לאחוריה יוכל גם כלב-חצר לתפשׂהּ, – אמר באותה שעה אִילַגין בעצמו, ופניו אדמו, ונשימתו כבדה מרכיבת-הדהָרה ומסערת-לבו. ובאותה שעה ממש צעקה נטשה בנשימה נעצרת צעקות שמחה ותמיהה חודרות כל-כך, שצללו אזני כל הנצבים. בצעקותיה אלה הביעה כל מה שהביעו שאר הַצַּיָּדים בשיחה, ששחו כלם כאחד. ומשׁנה היה קול צעקתה כל-כך, שבשעה אחרת היה לה בודאי לחרפה והכּל היו תמהים עליו. הדוד צרר בעצמו את הארנבת ברצועות מרדעתו, ובידים רגילות וברום-עינים הפשיל אותה לאחורי סוסו, כמו נתכַּוֵּן בהפשלה זאת להיות כמזכיר עָוֹן לכל הנצבים אתו, ויעל על סוסו האדמוני וירכב משם כאדם שאיננו רוצה לדַבּר דבר עוד עם איש מהנצבים עליו. כּלם, חוץ ממנו, רכבו איש לעברו עצובים ועלובים, ורק אחרי זמן רב יכלו לחזור ולהתנהג בקרירות-דעת למראה-עין. עוד זמן רב הביטו אל רוּגַי האָדֹם, אשר הלך במנוחת מנַצח אחרי סוס בעליו, הלֹך וקַשְׁקֵשׁ בחותם-הברזל שעל צוארו, וגבּו המעגל מלכְלָך ברפש.

“שלא בשעת צַיִד כמוני ככל הכלבים. אבל בשעת ציד השמרו מפָּני!” הביע מראה הכלב הזה, לפי מה שנדמה לו לניקולי.

כאשר נִגַּשׁ הדוד על סוסו, זמן רב אחרי-כן, אל ניקולי ונכנס בדברים עמו, חשבו לו ניקולי לכבוד, שאחרי כל אותו המאורע עודנו ראוי בעיני הדוד לדַבּר עמו.

ז

כשנפרדו אילַגין וניקולי זה מזה לפנות-ערב, נמצא ניקולי רחוק מביתו כל-כך, שהסכים לבקשת הדוד להפסיק את מעשי הציד וללין באחזתו (של הדוד) בכפרו הקטן מיכַאילובקה.

– ואלו באתם תחת צל קורתי – כך יפה מַרש! – אמר הדוד – היה מוטב עוד יותר. ראה-נא, מזג-האויר לח, הלא תוכל להִנפש, ואת הגרפינה אפשר להשיב במרכבה.

הצעת הדוד נתקבלה. צַיָּד אחד נשלח לאוטרַדנויה להביא מרכבה, וניקולי ונטשה ופטיה רכבו אל בית הדוד.

חמשה אכרים ממשרתי החצר, בהם גדולים וקטנים, רצו לקַדם פני אדוניהם אל מרפסת המבוא החיצונה. עשרות נשים, בהן זקנות, גדולות וקטנות, נשקפו ויצאו מהמרפסת שבאחורי הבית, לראות את הצידים, שקרבוּ על סוסיהם. השתתפותה של נטשה, של אצילה צעירה רוכבת על סוס, הגדילה את סקרנותם של משרתי החצר כל-כך, שרבּים מהם לא התבַּישו ויגשו אליה ויסתכלו בעיניה וידברוּ על-אודותיה בפניה, כדרך שמדבּרים בחזיון מתמיה, שאינו מבני-אדם ואינו יכול לשמוע ולהבין מה שאומרים עליו.

– ארינקה, ראי-נא, על צִדה היא יושבת! היא יושבת, והשמלה מתנפנפת… גם שופר לה!

– מה-משׁנֶה, וסַכּין זו…

– טַטַּרית!

– איככה זה לא הוטלתּ לאחור? – אמרה הָעַזָּה שבחבורה ותפן אל נטשה בעצמה.

הדוד ירד מעל סוסו אצל מרפסת ביתו, בית-עץ קטן מקָּף גן, ויתבונן במשרתיו ויתן בקולו, קול שורר ומצַוה, כי יסורו המיתָּרים וכי יֵעָשה כל הנחוץ לקבלת האורחים והצידים.

כּלם נפוצו לקול דברו. הדוד הוריד את נטשה מעל סוסה ויובילה בידה במעלותיה הרעועות של המרפסת. הבית, אשר לא נָטוֹחַ, וכתליו היוּ של קורות חשופות, לא הצטַיֵּן בנקיות יתרה – לא נראה בו, שתהי מטרת יושביו לדקדק, שלא יִמָּצאו בו כתמים, – אבל גם עזובה לא הרגשה בו. בפרוזדור החיצון עלה ריח תפוחים חיים, ועורות זאבים ושועלים היו תלוים בו.

דרך הפרוזדור הפנימי הביא הדוד את אורחיו אל טרקלין קטן, אשר בו שלחן מקפל וכסאות אדמים, אחרי-כן הביאם אל חדר-האורחים, ובו שׁלחַן-לִבְנֶה עָגֹל ודרגש, ואחרי-כן – אל חדר-עבודתו, ובו דרגש מחפּה קרעים ושטיח בָּלֶה ותמונת סוּבוֹרוֹב ותמונות אביו ואמו של בעל-הבּית ותמונת בעל-הבית בעצמו במעיל צבאי. בחדר הזה הרגש ריח עז של טבּק ושל כלבים. בחדר הזה בקש הדוד מאורחיו, שישבו ויתנהגו כאיש בביתו, ויצא מאת פניהם. רוּגַי נכנס לחדר-העבודה הזה בגב שאינו מנקה וישכב על הדרגש וישפשף את גופו בלשונו ובשִׁניו. מחדר-העבודה נמשך מסדרון, ובו נראתה מרחוק מחיצה שוילונותיה קרועים. מאחרי המחיצה נשמע צחוק אשה וקול מתלחשים. נטשה, ניקולי ופטיה התפשטו את מַלבּושיהם העליונים וישבו על הדרגש. פטיה נשעַן על זרועו וירדם כרגע; נטשה וניקולי ישבו והחרישו. פניהם היו פני-להבים, נפשם רעבה מאד, ולבם שמח שמחה גדולה. שניהם הביטו זה אל זה (אחרי הציד, בשבתּם יחד בחדר, לא חשב עוד ניקולי לדָבר נחוץ להראות את היתרון אשר לו, באשר הוא גֶבר, מאחותו). נטשה קרצה בעיניה לאחיה ושניהם התאפקו זמן מעט ויתנו קולם בצחוק גדול, אף-על-פי שלא הספיקו עוד למצֹא אמתלה לצחוקם.

אחרי זמן-מה נכנס הדוד בּ“קַזַּקִּין”³¹, במכנסים כחלִּים ובנעלים קטנות. ונטשה הרגישה, כי מלבּוש זה, שהיה הדוד תמוּה ומגחָךְ בו בעיניה באוטרַדנויה. איננו גרוע באמת בשום דבר מן ה“סֶרטוּקים” וה“פרַקים”. גם הדוד היה שמח; לא רק לא ראה עלבון לעצמו בצחוק זה (הוא לא יכול להעלות על דעתו. שאפשר להם, שיצחקו לדרכי חייו), כי-אם גם נעשה חבר להם בצחוק-חנם זה.

– נכון הוא, גרפינה צעירה. – כך יפה מרש – מימי לא ראיתי כזאת! – אמר ונתן מקט­ֹרת אֶרְכַת-קָנֶה לרוסטוב ומקטֹרת אחרת קצרת-קנה שָׂם בתנועה מהירה, מתוך רגילוּת, בין שלש מאצבעותיו.

– כל היום רכבה כאחד הגברים, ועתה כמו לא נעשה עמה דבר!

מהרה אחרי כניסת הדוד פתחה עלמה יחפה, לפי הנראה מקול רגליה, את הדלת, ואשה בריאה, אדמונית ויפה, כבת ארבעים שנה, בעלת סנטר כפול ושפתים עבות ואדמות, באה בפתח וטַס ערוך גדול בידיה. היא הסתכלה בָאורחים, כבעלת-בית כבדה, טובת-טעם ונעימה בעיניה ובכל אחת מתנועותיה, ותגחן להם דרך-כבוד ובבת-צחוק של חבּה. האשה הזאת (סוכַנתּו של הדוד), שמחמת עֲבִי גויתה המרבֶּה מהרגיל הזקקה להטות קצת את חזה ואת בטנה לפניה ואת ראשה לאחריה, הלכה עם-זה ברגלים קלות מאד. ותגש אל השלחן ותעמֵד עליו את הטס ובידיה המהירות, הלבנות והמסבָּלות בבשר הסירה מעל הטס וסדרה על השלחן בקבוקים, מטעמים ופרפראות. וַתֵּט ותעמוד אצל הדלת בבת-צחוק על פניה. “הנה גם אני! עתה הנך יודע את הדוד?” כמו אמרה הופעתה אל ניקולי רוסטוב. כלום היה אפשר, שלא לדעתו עוד: לא רק ניקולי, כי-אם גם נטשה ידעה והבינה באותה שעה, מה הדוד הזה ומה תורינה גבּות עיניו המוּעמות ובת-הצחוק מתוך קֹרת-רוח וגאותנות, שנראתה בשרטוטים דקים מן הדקים על שפתיו בשעת כניסתה של אניסיה פּיוֹדוֹרוֹבנה. על הַטַּס היוּ: יֵין מִשְּׁרַת-עשבים, יֵין מִשְׁרת-גרגרים, פּטריות קטנות, לביבות של קמח שחור ממלָּאות גבינה, חלות-דבש, יֵין-דבש מבשל ותוסס, תפוחים, אגוזים חיים, אגוזים קלוּים ואגוזים מטגנים בדבש. אחרי-כן הביאה אניסיה פּיוֹדוֹרוֹבנה גם גרגרים מרקחים בדבש ובסכּר, גם כּתלי-חזיר, גם תרנגֹלת צלויה אך זה מעט.

כל זה היה פרי הנהגתה, לִקּוּטהּ ורִקחהּ של אניסיה פּיודורובנה. כל זה נתן ריחו ונעם וערב ברוחה ובטעמה של אניסיה פיודורובנה. הכּל נשא עליו חותַם רעננות, נקיון, לבֹן ובת-צחוק נעימה.

– אכלי-נא, גרפינה נחמדה, – אמרה פעמים אחדות בתתה לנטשה מעל השלחן דבר זה או זה.

נטשה אכלה מִכֹּל, ונדמה לה, שלביבות-גבינה כאלה ומעשי-מרקחת יפים למראה כאלה ואגוזים מטגנים כאלה ותרנגֹלת כזאת לא ראתה ולא אכלה מימיה. אניסיה פיודורובנה יצאה מן החדר.

רוסטוב והדוד שתו יין מִשְׁרַת-דּבדבנים אחרי הסעדה ודבּרו בַצַּיד הזה ובציד העתיד להיות, ברוּגַי ובכלבי אילַגין. נטשה ישבה על הדרגש בזקיפת-ראש ובעינים נוצצות ושמעה את דבריהם. פעמים אחרות נסתה להעיר את פֶּטיה, בחפצה לתת לו מן המטעמים, אבל הוא דבּר זרות, ונראה בו, שלא הקיץ. נטשה שָׂמְחָה כל-כך, ולבה היה טוב עליה כל-כך בסביבה זו, שהיתה חדשה לה, שדאגה, פן תמהר המרכבה לבוא לקחתה. אחרי שתיקה שבאה במקרה, כמו שדרכה לבוא כמעט בכל מקום שאנשים מקבלים את מידעיהם בביתם בפעם הראשונה, אמר הדוד כמשיב על הרעיון שבלב אורחיו:

– ככה אני מבַלה את שנותי האחרונות… הן אחרי המות – כך יפה מַרש! – לא יִוָּתר מאומה. ומה-בּצע כי נחטא!

פני הדוד מלאו הגיון וגם יפו למראה באמרו זאת. רוסטוב זכר באותה שעה את כל הטובות, אשר שמע מאביו ומשכניו על-אודות הדוד. בכל סביבי המקום קנה לו הדוד שֵׁם טוב של אדם מוזר בדרכיו, אבל נדיב ונקי-כפים מאין כמוהו. אותו היו מזמינים לשפוט בין קרובים, אותו היו ממנים למקים רצון המת בעניני ירשׁה, לו היו מגַלים סודות, הוא היה נבחר לשופט ולבעל משׂרות אחרות, אך הוא מאן ולא קבּל עליו עבודה צבּורית, את ימי הבציר והאביב בִּלה בשדות על סוסו האדֹם, בחֹרף ישב בביתו, ובקיץ שכב בגנו המכסֶה עשב בכל מסלותיו.

– ולמה לא תקבל משמרת-פקדה?

– כבר עבדתּי וחדלתּי. לא אצלח לזה, כך יפה מַרְשְׁ, אינני מבין מאומה, הרי זה ענין לכם, ואני אין בּינה בי למַדי. מה שאין כן לענין ציד, פה – הכּל יפה מַרש! פִּתחו את הדלת! – קרא בקול רם. – למה-זה סגַרתם?

הפתח שבקצה המסדרון (הדוד קרא למסדרון “קולידור” בלשון ההמון תחת “קורידור”) הוליך אל חדר-הַצַּיָּדים.

הרגלים היחפות התחילו פוסעות בזריזות ויד נַעלמה פתחה את דלת חדר-הַצַּיָּדים, ונגינות בַּלַּלַּיְקָה נשמעו מהמסדרון, ונִכָּר היה, שהמנגן אָמָן הוא לאותו דבר. נטשה שמעה עוד קֹדם לזה את הקולות האלה, ועתה יצאה אל המסדרון על-מנת לשמעם יפה יפה.

– מיטקה שלי הוא המנגן, רַכָּבִי. קניתי לו מן המשׁבָּחות, אהבתי זאת, – אמר הדוד.

מנהג היה לו לדוד, שבּבואו מצידו, היה מיטקה מנגן בַּבַּלַּלַּיקה. הדוד אהב את הנגינות האלה.

– מה-יפה, אכן יפה מאד, – אמר ניקולי בקצת בוז שלא מדעת, וכמו חשב לו לגנאי להודות, כי נעמו לו הקולות האלה מאד.

– אך יפה מאד? – אמרה נטשה בתלונה, כי הרגישה את הבוז שבקול אחיה. – לא יפה מאד, כי-אם נחמד עד להפליא.

כשם שפטריותיו ודִבשוֹ ויינותיו של הדוד מתקו לה מכּל שאר המינים האלה, כך נדמה לה ברגע הזה, שאין למעלה גם מן המוסיקה הזאת.

– עוד, הוסיפה-נא עוד, – אמרה נטשה בפתח החדר ההוא, כשנשתתקה הַבַּלַּלַּיקה. מיטקה כונן את כלִי-נגונו וחזר ונגן בו נגון “בַּרִיניַה” במעברים ובסלסולים. הדוד ישב והקשיב בראש מטֶּה הצדה ובבת-צחוק דקה, שכמעט לא נראתה לעין. הנגון נשנה כמאה פעמים. פעמים אחדות כוננו את הבּלליקה, ושוב נשמעו זעזועי הקולות האלה, ונפשות השומעים לא קצרו, כי-אם התאווּ לשמוע עוד ואוד. אניסיה פיודורובנה נכנסה ונלחצה בגויתה השמֵנה אל המשקוף.

– שומעת אתּ, גבִרתּי? – אמרה על נטשה בבת-צחוק דומה מאד לבת-צחוקו של הדוד. – הוא מפליא לנגן.

– אבל בפרק זה לא ייטיב, – אמר הדוד פתאם בתנועה עזה. – פה צריך לפזר – כך יפה מַרְשְׁ – לפזר…

– ואתה יודע נַגן? – שאלה נטשה.

הדוד לא השיב לה אלא בבת-צחוק.

– לכי וראי, אניס יושקה, השלֵמות נימי הגיטַרָה? זה ימים רבים לא נגעתי בה – כך יפה מרש! עזבתיה.

אניסיה פיודורובנה נזדרזה והלכה ברגליה הקלות לעשות רצון אדוניה וַתָּבֵא את הגיטַרה.

הדוד לא נשא עיניו אל איש, נָשף באבק שעל-גבּי הגיטרה ויתופף באצבעותיו הקשות על לוּחהּ העליון ויכוננה וַיַּתְקן עצמו על כסאו. הוא תפש בגיטרה ממעל לצוארה (בתנועה תיאטרונית קצת ובהבלטת מַרפק זרועו השמאלית) ובקרצו בעיניו לאניסיה פיודורובנה השמיע אקורד עז ונקי, ובמתינות ובמנוחה, אבל גם בבטחה הֵחֵל לנגן לא נגון “בַּריניה”, כי-אם נגונהּ של השירה הידועה “על-פני הרחוב, על-פני רצפתו” בקול שפל מאד. נגון השירה עלה, כמשפטו וכמדותיו, ברוח השמחה העצורה הראויה לו (שהיה נודף גם מכּל תמונתה של אניסיה פיודורובנה) בלבל ניקולי ונטשה. אניסיה פיודורובנה נסתמקה ותתכס במטפחת ותצא מן החדר בצחוק. הדוד הוסיף לנַגן בדיוק, בהשתדלות ובחֹזק-יד ויבט במבט רגשני חדש אל המקום, אשר סרה ממנו אניסיה פיודורובנה. כעין צחוק דק הרגש על-פניו מצד אחד תחת שפמו הלבן, ביחוד הרגש צחוק זה בשעה שהתרחב הנגון, והקולות יצאו דחופים יותר, ובמקומות המעברים כמו נקטע דבר.

– יפה ונחמד, דוד; עוד, עוד! – קראה נטשה ברום-קולה, בכלותו לנגן; ותקפוץ ממקומה ותחבק את הדוד ותשק לו. – ניקולנקה, ניקולנקה! – אמרה בהביטה אל אחיה, וכמו שאלה אותו: מה זאת אפוא?

גם ניקולי מצא נחת בנגינת הדוד. הדוד התחיל מנגן שנית את השירה הזאת. פניה השוחקים של אניסיה פיודורובנה חזרו ונראו בפּתח, ומאחריה נראו עוד פנים אחרי… “אחרי מים חיים קרים, עמדי, עמדי! קול ירים” נִגן הדוד, ושוב עבר בסלסול יפה וַיַּפְסֵק וַיָּנע כתפיו.

– נוּ, נוּ, יקירי דודי, – חִננה נטשה קולהּ באנחה, כאִלו היו כל חייה תלוים בזה.

הדוד קם ויהי כאלו נמצאו בו שני אנשים, – והאחד, איש-בּינות, צחק צחוק-לעג קל לַשֵּׁני, והשני, איש צוהל, עמד נכון למָחול בתמימות ועל-פי כל חֹמר הנמוס, המוטל על היוצא לָחול.

– נוּ, נוּ, בתי! – קרא הדוד וינופף ידו, אשר הפסיקה את האקוֹרד, אל נטשה.

נטשה השליכה מעליה את המטפחת, אשר התכסתה בה, ותרץ ותבוא לפני הדוד, ובסמכה ידיה על צלעותיה הניעה כתפיה ותעמוד.

באיזה מקום, באיזה אֹפן ובאיזה זמן קלטה לתוכה גרפינה צעירה זו, האֲמוּנה על-ידי צרפתּית גּוֹלָה, מהאויר הרוסי המיחד, שהיתה שואפת תמיד, את הרוח העממי הזה; מאין לקחה לה את התנועות האלה, ואיככה לא נדחו זה ימים רבים מפני Pas de chále? אבל הם היו אותו הרוח הרוסי ואותן התנועות הרוסיות, – שאין לחַקותם ואין ללָמדם, –שבקש הדוד למצֹא בה. כאשר אך עמדה וחִיְכה דרך נצחון וגֵאוּת ועליצוּת מכוֶּנת לצֹרך השעה, חלפה מיד הדאגה העזה, שתקפה בראשונה את ניקולי ואת כל הנמצאים שם, הדאגה פן תעשה לא מה שהשעה דורשת ממנה, וכלם אך הביטו והתענגו עליה.

יפה ובדיוק גמור עשתה את שלה, בדיוק גמור כל-כך, שעיני אניסיה פידור ובנה, – שנתנה לה לנטשה מיד את המטפחת הנחוצה לדבר זה – מלאו דמעה מתוך צחוק, בהביטה אל הגרפינה הדקה והנעימה הזאת, הזרה לה בכל דבר והאֲמוּנה עלֵי משי וקטיפה, אשר השכּילה בכל-זאת להבין כל מה שבלבות אניסיה ואביה ודודתה ואמה של זו ובלב כל איש רוסי.

– נוּ, גרפינה צעירה, – כך יפה מרש, – אמר הדוד בצחוק-עליצות אחרי גמרו את המחול. – לזאת יִקָּרֵא עלמה! אך בעל בן-חיל בחרי לך – כך יפה מַרְשְׁ!

– כבר נבחר, – אמר ניקולי בבת-צחוק.

– כן אפוא! – אמר הדוד בתמיהה ובהבטה דרך-שאלה אל נטשה. נטשה הניעה בראשה דרך קיום בבת-צחוק מתוך שמחת-אֹשר.

– ועוד מי! – אמרה נטשה. אבל הדבר יצא מפיה, והמון רעיונות ורגשות חדשים פָּרץ בּקרבּהּ. “מה רמזה בת-צחוק זו של ניקולי באמרו: “כבר נבחר”? הישמח על זה אם לא ישמח? הוא כמו יְדַמֶּה, כי בולקונסקי שלי לא היה מסכים על-ידנו, לא היה מבין, מה השמחה הזאת לנו. לא, הוא היה מבין הכּל. איהו עתה?” אמרה בלבה, ופניה נעשו סריוזיים פתאם. אבל רק סקונדה אחת היו פניה אלה לה. “אין להרהר, חלילה לך להרהר בזה”, אמרה אל לבה, ובצחקה צחוק קל נגשה וַתֵּשֶׁב שנית אצל הדוד ותבקש מאתו, שינגן עוד נגון אחד.

הדוד נגן עוד שירה אחת, ואחריה וַלְס; אחרי-כן שתק רגע קטן ויחל לשיר את שירת-הַצַּיָּדים אשר אהב:

מִשְּׁעַת הָעֶרֶב שֶׁלֶג דַּק

יָרַד, יָרַד וְלֹא פָּסַק…

הדוד שָׁר, כדרך שהמון-העם משורר, בוַדָּאיוּת גמורה מתוך תמימות, שהדבָרים הם העִקר בשיר, שהנגון בא מאליו, שנגון בלבד אין בעלום, וכל עצמו אינו אלא הוספה לשם נוי. ומשום זה, משום שזמרתו היתה כצפצוף צפור בלי כַוָּנות מיתָּרון, הצליח בה הדוד עד-מאד. נטשה התענגה והתפלאה על זמרתו בכל לבה. היא גמרה, שלא ללמוד מהיום ההוא עוד לנגן עלי כנור ולנגן תחת זאת בגיטַרה בלבד, גם בקשה ולקחה את הגיטַרה מידי הדוד ומצאה מיד אקורדים לַשירה הזאת.

בשעה העשירית באו, להשיב את נטשה ואת פֶּטיה אל ביתם, מרכבה מסכֶּכֶת ומרכבה בלי סכּוך ושלשה רוכבי-סוסים – כל אלה נשלחו לחַפּשׂם. הגרף והגרפינה לא ידעו אַיָם, ולפי דברי השליח כבר דאגו להם הרבה.

פטיה נִשא על כפים והוּשם כגוף בלי נשמה במרכבה המסכּכת ונטשה וניקולי ישבו יחדו במרכבה הפתוחה. הדוד הליט את נטשה ויפּרד מאתּה בחבה מחדשת. עד הגשר, אשר הצרכו לעבור מסביב לו במי-אַפְסַיִם, הלך אחריהם ברגליו לְשַׁלְּחָם, ויצַו את צַּיָדיו לרכּוב לפניהם ולהאיר להם בפַנסים.

– שלום לך, בתי, – קרא אליהם מתוך החשכה לא בקולו הידוע לנטשה מכּבר, כי-אם בַּקול, אשר שר בו את שירת-הצידים שלו.

בכפר, אשר עברו בו, ראו אבקות אדמות, ועשן משַׂמח-לב עלה באפּם.

– מה-נחמד הדוד הזה! – אמרה נטשה, כאשר באו במסלה הגדולה.

– כן-הוא, – אמר ניקולי. – האם לא קר לך?

– לא, כי טוב לי, טוב מאד, טוב כל-כך, – אמרה נטשה וגם תמהה על הדבר.

שניהם החרישו זמן רב. הלילה היה ליל חֹשך וטַחַב. הסוסים לא נראוּ, רק קול רגליהם נשמע בְּשַׁכְשְׁכָן בָּרפש הסמוי מן העין.

מה נהיָה בלבה הרגשני הילדותי של זו, שהיה פתוח כל-כך לכל הרשמים השונים שבחיים? כיצד נתחבר ונסדר בו כל זה? אבל שמֵחה היתה מאד. בקָרבם אל הבית התחילה שָׁרה פתאם את נגון שירת “משעת הערב”, אשר התאמצה ולא יכלה לזכרו עד-כה בכל שעת נסיעתם.

– מצאת? – אמר ניקולי.

– במה הרהרתּ ברגע זה, ניקולנקה? – שאֵלה נטשה. שאֵלה זו אהבו לשאֹל זה את זה.

– אני? – שאל ניקולי, בהתאמצו לזכּור. – כך היה מעשה: בראשונה אמרתי בלבּי, כי הכלב האדֹם רוּגַי דומה לדּוֹד בעצמו, וכי אלו היה הכלב הזה אָדָם, היה מחזיק את הדוד על-כל-פנים; אם לא בשביל רכיבתו, היה מחזיקו בשביל נֹעם דרכיו. מה-נעים הוא הדוד, הלא כן? ואתּ במה הרהרתּ הפּעם?

– אני? – הַמְתּינָה, הַמְתּינָה. כן, בראשונה דבּרתי עם לבבי, כי חושבים אנחנו, שאנו נוסעים הביתה, ואיננו יודעים באמת, אנה אנחנו נוסעים בחשכה הזאת, אפשר שנבוא ונראה, כי לא לאוטרַדנויה בּאנו, כי-אם לממלכת-קסמים. אחרי-כן הרהרתי עוד… לא, בשום דבר לא הרהרתי עוד.

– ידעתי; בודאי הרהרת בו, – אמר ניקולי בצחוק קל, ונטשה הכירה בו בקולו, כי צוחק הוא.

– לא, – ענתה נטשה, אף-על-פי שבאמת הרהרה גם בנסיך אנדרי, גם בַּשאלה, מה היה הדוד בעיניו, אִלּוּ נודע לו, – ואני חוזרת ואומרת בלבי בכל שעת נסיעתנו: מה-יפו פסיעותיה של אניס יושקה, מה-יפו… – אמרה נטשה, וניקולי שמע קוֹל צחוקה הצלול, צחוק ללֹא-דבר, אך מטוּב-לב בלבד. – ודע לך, – אמרה פתאם, – כי שמֵחה ושוקטת כבשעה זו לא אהיה עוד לעולם.

– הבל וריק, הבלי-שוא, – קרא ניקולי ובלבו אמר: “מה-נחמדה נטשה אחותי! אין לי ולא תהיה לי לעולם עוד נפש אהובה כזאת. למה-זה תִנָּשֵׂא לאיש? מי-יתן ונסענו ככה יחדו כל הימים!”

“מה-נחמד ניקולי אחי!” אמרה נטשה בלבה.

– הנה עוד אור בחדר-האורחים, – אמרה ותרמוז על חלונות הבית, אשר הזהירו ונהדרו מאד בחשכת לֵיל הענן והערפל.

ח

הגרף איליה אנדרֵיאיץ' חדל להיות לראש-אצילים, כי משמרת זו היתה מביאה לידֵי הוצאות מרבּות. אבל עסקיו לא נשתנו לטובה. נטשה וניקולי ראו את אביהם ואת אמם מתלחשים בסתר ובדאגה ושמעו שמועות על-דבר מכירת הבית היקר, נחלת אֲבות הרוס טובים, וכפרם הסמוך למוסקבה. בלי משמרת ראש-האצילים לא הצרך לנהוג הכנסת אורחים בביתו במדה מרבּה כל-כך, והחיים באוטרַדנויה נעשו פשוטים וכֵהִים מִבַּשָּׁנים הקודמות; אבל עם-זה מלאו הבית הגדול ואגפיו אנשים כבראשונה, ואל השלחן עוד ישבו מדי פעם בפעם יותר מעשרים איש. כל אלה היו אורחים קבועים, שנאחזו בבית מכּבר, אנשים שנחשבו כמעט לבָנים בו, או שלפי הנראה היה מוטל על הגרף לפרנסם בביתו. כאלה היו המנגן דִּימלֶר ואשתו, מורה-המחול פוֹגֶל עם אשתו ובניו, העלמה הזקנה בּיֶלוֹבָה, שישבה ישיבת-קבע בבית, ועוד רבּים: מורי פֶּטיה, אומנתּן הקודמת של העלמות שנתבגרו, ואנשים אחרים, שיפה וטוב היה להם להיות סמוכים על שלחנו של הגרף מלשֶׁבת איש בביתו. לא רבּו עוד הבאים שמה כבראשונה, אבל מהלך-החיים לא נשתּנה בעִקרו, כי לא ידעו הגרף והגרפינה, שאפשר לחיים בלא מהלך זה. הוצאות הַצַּיִּד לא נתמעטו, כי-אם עוד נתרבו על-ידי ניקולי, בארוָה עוד הָחזקו חמשים סוסים וחמשה-עשר רַכּבים, ועוד נתּנו תשורות יקרות לימי חגי-הַשֵּׁמות ונעשו סעדות גדולות לכל בני-המחוז, כמו שהיה נהוג; עוד לא בטלו ולא מעטו מִשחקי הַוִּיסט והבּוֹסטוֹן בבית הגרף, אשר היה מחלק בהם כרטיסים בלי זהירות ונתן בזה לשכניו לִזכּות במשחק עמו מאות כסף בכל יום, והשכנים האלה חשבו את זכותם לְשַׂחֵק עם הגרף איליה אנדרֵיאיץ' לחזָקה שאין טובה ממנה.

הגרף התהלך בעסקיו כנתון במצודה גדולה, ובעודו משתדל שלא להאמין, שכבר נלכד, היה הולך ונאחז בכל פסיעה ופסיעה ויודע בלבו, שאין לאֵל ידו לא לנתק את החבלים, שנאחז בהם, ולא להתּיר בזהירות ובאֹרך-רוח את קשריהם. הגרפינה הרגישה בלבה, לֶב-אֵם מלא אהבה, כי נכסי בניה מתמוטטים, כי הגרף איננו אָשֵׁם, כי אי-אפשר לו שיהי לא כמו שהוא בטבעו, כי גם הוא בעצמו מצטער (אף-על-פי שהוא מכסה זאת) מדעתו, כי הוא ובניו יורדים מנכסיהם, ותבקש תחבולות נגד הרעה הזאת. על-פי דעתה, דעת-נשים, ראתה אך תחבולה אחת – שישא לו ניקולי אשה עשירה. היא הרגישה, שזאת תקותם האחרונה, ושאם לא יֵאות ניקולי לַשִּׁדוך אשר מצאה לו, עליהם להִוָּאש לעולם מכּל אפשרות תקנה לעסקיהם. השדוך הזה היה עם ז’ילי קַרַגינה, בת אֵם ואָב הגונים וטובים, שהיתה ידועה לרוסטובים מילדותה, ובעת הזאת מת עליה אחיה האחרון, וַתְּהי לכלה עשירה.

הגרפינה כתבה בלי התחכמות אל אמה של ז’ילי למוסקבה ושִׁדכה את בתה לבנהּ, והתשובה היתה כרצונה. קַרַגִּינה השיבה כי היא מצדה מסכמת, והכּל יהיה תלוי ברצונה של בתה, וכבר קראה קַרַגינה במכתביה לניקולי לבוא למוסקבה.

פעמים אחדות אמרה הגרפינה אל ניקולי בדמעות בעיניה, כי אחרי אשר שתי בנותיה מצאו מנוחה, כל חֶפצה אך לראותו נשוּי. אלוּ היה כן, – אמרה לו – היתה הולכת למות במנוחה. אחרי-כן אמרה, כי נתנה עיניה בעלמה יפה, ותחקרהו, מה דעתו על-דבר נשואים.

בשיחות אחרות דבּרה טובות על ז’ילי ותיעץ את ניקולי לנסוע לימי החג למוסקבה ולהיטיב לבו שם. ניקולי החל להבין את כַּונת אמו בשיחות כאלה, ופעם אחת הזקיק אותה להגיד לו את כל לבה. ותגד לו, כי כל תקותה למצֹא תקנה למצבם נוסדת על הנשואים בינו ובין קרגינה.

– ומה היה, אלו אהבתּי עלמה שאין לה נכסים, האמנם, אמי, דרשתּ ממני, כי אֲוַתֵּר על אהבתי וכל כבודי בשביל נכסים? – שאל את אמו, מבלי הבין, כמה אכזריות יש בשאלתו זאת, ומחפצו אך להראות את נדבת-רוחו.

– לא, לא הבינותָ את מחשבתי, – אמרה לו אמו, מבּלי דעת במה להצטדק. – לא הבינות את מחשבתי, ניקולנקה. אָשרך אני מבקשת, – הוסיפה על זה, ונפשה ידעה, כי מכַחֶשת היא, כי נלכדה בדבריה, ותחל לבכּות.

– אמי, אל-נא תבכי, אך אמרי-נא לי, כי זה רצונך, ואני, כאשר ידעת, אתן את כל חיי, הכּל אתן להרגיע את נפשך, – אמר ניקולי. – על הכּל אֲוַתֵּר, גם על רגש אהבתי.

אולם לא בזאת חפצה הגרפינה: לא קרבן-נדבה בקשה מבּנה; נפשה אִותה לתת לו נדבות.

– לא, לא הבינות את כַּונתי, אל-נא נדַבּר עוד בזה, – אמרה במחותה את דמעתה.

“אף אמנם אפשר, שאני אוהב עלמה עניה”, אמר ניקולי אל לבו. – “הַאֲוַתֵּר על אהבתי ועל כבודי בשביל נכסים? תמֵה אני, איככה יכלה אמי לאמר לי זאת. הבגלל אשר עֲנִיָּה היא סוניה, אינני יכול לאהוב אותה, אינני יכול להשיב על אהבתה הנאמנה והטהורה? וזה ודאי, שייטב לי עִמה יותר מאשר עם איזה פסל יפה בשם ז’ילי. לוַתּר על רגש זה או זה לטובת קרובַי אָני, יכול אני בכל עת. – הוסיף לדבּר אל לבו, – אך לצַוות על רִגְשִׁי לא אוּכל. אם אוהב אני את סוניה, חזק ונשגב הרגש הזה בעיני מכּל”.

ולא נסע ניקולי למוסקבה, והגרפינה לא יספה לדבּר אליו על-אודות נשואים, ובעצבת-לב, ולפעמים גם בחֵמה, ראתה אותות קִרבה הולכת ורבה בין בנה ובין סוניה, העלמה שאין לה נדוניה. לבה הכה אותה על כי לא יכלה להמנע מהביע תלונה חרישית ומִבַּקש תואנות לסוניה ונכנסה לעתים קרובות לתוך דבריה דרך נזיפה קלה בלשון-רבּות ובקריאת “חמדתי” על לא-דבר. יותר מכּל כָּעסה הגרפינה טובת-הלב על כי שחורת-העינים העניה הזאת היתה כל-כך נוחה לבריות, כל-כך טובת-שֵׂכל, כל-כך מַחזקת טובה בכל לבה לאנשי-חסדה וכל-כך נאמנה באהבתה את ניקולי עד למסירת-נפש, שלא היה אפשר למצֹא בה כל דבר שאינו הגון.

ניקולי כִּלה את ימי-חפשו בבית-אבותיו. מֵחֲתָנָהּ של נטשה, הוא הנסיך אנדרי, בא המכתב הרביעי מרומי, ובו כתב, שכבר היה נכון לשוב לרוסיה, אלא שבאקלים ההם נפתח פצעו פתאם, ואנוס הוא מחמת זה לדחות את נסיעתו עד ראשית השנה הבאה. נטשה אהבה את חתנה כבראשונה, ומצאה מרגוע לנפשה באהבתה כבראשונה, גם היתה נכונה לכל שעשועי החיים כבראשונה; אך בסוף החֹדש הרביעי לפרֵדתם התחילו באים עליה רגעי עצבות, אשר לא יכלה לעמוד לפניהם. צר היה לה על עצמה; צר היה לה, כי בכל הימים האלה, אשר ידעה בעצמה שהיא מכשרת כל-כך לאהוב ולהיות אהובה, תם כֹּחה זה לריק, בלי שַׂמֵּחַ לבב-אנוֹש.

ובבית הרוס טובים ערבה כל שמחה.

ט

ימי צאת השנה הגיעו, וחוץ מהתפִלה המהדרה, חוץ מברכותיהם הנמלצות והמשַׁעממות של השכנים ומשרתי החצר, חוץ מהשמלות החדשות שעל כל אחד, לא היה סמן מיחד לשמחת החג, ובַקֹּר השוקט והעז, שהגיע לעשרים מעלות, ובשמש הבּהיר, המסַמא את העינים ביום, ובזֹהר כוכבי-החֹרף בלילה הרגש הצֹרך של סִמן נאה לַמועד הזה.

ביום השלישי לחג, אחרי הלחם, הלכו למו כל בני-הבית איש לחדרו. השעמום גבר מאד בשעה ההיא. ניקולי, שיצא בבֹקר אל השכנים, נרדם בחדר-הדרגש. הגרף הזקן שכב את משכב-הצהרים בחדר-עבודתו. בחדר-האורחים ישבה סוניה אצל השלחן העגֹל ושרטטה צורת מקלעת. הגרפינה סדרה כרטיסים. הבדחן נַסטסיה איבַנובנה ישב בפנים זועפים אצל החלון עם שתי זקנות. נטשה נכנסה לשם ותגש אל סוניה וַתֵּרֶא את אשר היא עושה. אחרי-כן נגשה אל אמה ותעמוד בלי דַבּר דבר.

– מה-זה תנודי כמבקשת מחסה? – אמרה לה אמה. – מה לך?

– לו אני צריכה… מיד, ברגע זה אני צריכה לו, – אמרה נטשה בעינים נוצצות ובלי כל בת-צחוק.

הגרפינה הרימה ראשה ותבט אל בתה בעינים מכוָּנות.

– אל-נא תביטי אלי, אמא, אל תביטי, עוד מעט ואתן קולי בבכי.

– שבי לך, שבי אתי מעט, – אמרה הגרפינה.

– אמי, לו אני צריכה. על-מה אני נְמַקה, אמי?…

קולה נפסק, דמעות פרצו מעיניה, ובחפצה לכסות את דמעותיה פנתה במהירות ותצא מן החדר.

בצאתה באה אל חדר-הדרגש ותעמוד ותהרהר קצת ותלך לה אל חדר-הנערות. שם הוכיחה משרתת זקנה את אחת הנערות, אשר באה במרוצה מחבורת המשרתים והמשרתות, ופניה אדמו מקֹר.

– רב לך להשתעשע, – אמרה הזקנה. – לַכֹּל זמן.

– תני לה, קוֹנדרַטיֶבנה, – אמרה נטשה. – לכי מַבְרוּשה, לֵכִי.

ואחרי תתה את מברושה ללכת, עברה דרך הטרקלין אל הפרוזדור הפנימי. שם שִׂחקו זקן אחד ושני משרתים צעירים בקלפים. בבואה הפסיקו ויקומו.

“מה אֹמר אליהם?” אמרה נטשה בלבה.

– לך-נא ניקיטה… “אנה אשלחהו?” לֵך אל המשרתים והָבא-נא לי תרנגול, ואתה, מישה, הָביאה לי שבֹּלת-שוּעל.

– מעט שבֹּלת-שוּעל צויתִי להביא? – אמר מישה בפנים שמחים ובנחת-רוח.

– לֵך, מַהרה ולֵך, – אמר הזקן.

– ואתה פיודור, הָביאה לי קַרטון.

אחר עברה לפני המזנון ותצו להביא את הַמֵּחם, אף-על-פי שלא היתה שעת הַטֵּה כלל וכלל.

פוֹקה, אשר על המזנון, היה נוח לכעוס מכּל אנשי הבית. נטשה אהבה לנַסות כֹּחה עליו. הוא לא האמין וילך לשאֹל, האמת הדבר.

– אך זאת גבירה צעירה! – קרא פוֹקה ועשׂה את-עצמו כמתרעם על נטשה.

איש בבית לא הִרבה לשלוח ולהעביד כנטשה זו. היא לא יכלה לראות לפניה משרתים בלי שלוח אותם אל אחד המקומות. היא כמו נתכונה לנסותם, אם לא יכעס, אם לא יתרעם אחד מהם עליה. אך את פקדותיה הזדרזו למלא יותר מפקדות כל איש זולתה. “מה אעשה עתה? אנה אלך?” אמרה נטשה, בלכתה לאט במסדרון.

– נַסטַסיה איבַנובנה, מה יִוָּלֶד לי? – שאלה את הבדחן, שהלך לקראתה בלסוטו הדלה.

– פרעושים, צלָצַלים, צרצורים יִולדו לך, – ענה הבדחן.

– אלי, אלי, הכל הולך ונשנה, אנה אלך? מה אעשה לנפשי? – אמרה אל לבה ותעל במרוצה, עלֹה ודפֹק ברגליה, אל פוֹגֶל, שהיה דר שם עם אשתו.

במעונו של פוגל ישבו שתי מורות-אומנות, על השלחן עמדוּ קערות צִמוקים, אגוזי-יָון וּשקדים. המורות נשאו ונתנו בדבר, באיזו עיר פחותה ההוצאה, הבמוסקבה אם באודֶסה. נטשה ישבה אתן ותקשב לשיחתן בפנים סריוזיים וטרודים וַתָּקם.

– אִי מַדַּגַּסקַר, – אמרה בקוּמה. – מַ–דַּ–גַּסְ–קַר, – חזרה ואמרה בהברות מדיָּקות, ובלי השיב למַדַּם שוֹס על שאלותיה על-דבר כַּונתה, יצאה מן החדר.

אחיה פֶּטיה היה גם הוא במדור העליון: הוא הכין שם עם אוֹמנוֹ את הַמַּשּׂוּאוֹת, שאמר להשיא בערב.

– פֶּטיה! פֶּטקה! – קראה אליו בקול רם. – שָׂאֵני למטה.

פֶּטיה רץ אליה וַיַּט שכמו. היא קפצה עליו ותחבק את צוארו בידיה, והוא נשא אותה ברקידה ובמרוצה.

– לא, אין צֹרֶךְ… אִי מַדַּגַּסְקַר, – אמרה ותפוץ מעליו ותרד לה.

כאִלו סבבה וראתה את כל ארץ-מלכותה ונִסתה את כֹּחה, והברר לה, שהכּל שומעים בקולה, ועם-כל-זה היא משתעממת, הלכה נטשה אל הטרקלין ולקחה את הגיטרה, ישבה לה בקרן זוית אפלה מאחרי ארון קטן והתחילה פורטת על נימת הַבַּס חָרוּז נגוני, שזכרה מֵאֹפּירה אחת, ששמעה בפטרבורג יחד עם הנסיך אנדרי. באזני זרים לא היה כל טעם במה שהשמיעה בגיטַרה; אבל בדמיונה יצאו לה מהקולות האלה זכרונות רבּים זה אחר זה. מאחרי הארון הקטן ההוא ישבה בעינים מכוֹנָנוֹת אל רצועת האור, שהשתרעה מפתח המזנון, והקשיבה לקול נִגונה וזכרה מה שהיה. עסוקה היתה באותה שעה בזכרונות בלבד.

סוניה עברה דרך הטרקלין אל המזנון וכוס בידה. נטשה שמה עיניה עליה, על הסדק שבדלת המזנון, ונדמה לה, שהיא זוכרת מעשה באור, שנגה בעד הסדק הזה, ובסוניה, שעברה וכוס בידה. “כן-הוא, כך וכך ממש היה גם אז”, אמרה נטשה בלבה.

– סוניה, מה-זאת? – קראה אליה נטשה, בפרטה באצבעותיה על הנימה הַגַּסה.

– אַה, אַתְּ פה! – נזדעזעה סוניה ואמרה, ותגש וַתַּט אזנה. – לא ידעתי. סערה? – אמרה בקצת פחדנות מחשש טעות.

“כך ממש נזדעזעה וכך ממש נגשה וחִיְּכה בקצת פחדנות גם בפעם ההיא בשעת מעשה זה, – אמרה נטשה בלבה, – וכך ממש אמרתי אז בלבי, שיש בה איזה חסרון”.

– לא, כי שירת המקהלה ב“שואב המים”, התשמעי? – נטשה גמרה את הנגון בפה, כדי להסביר לסוניה. – ואנה הלכת? – שאלה נטשה.

– לקחת מים חיים בכוס. עוד מעט ואגמור את השרטוט.

– אתּ עסוקה בכל עת, ואני לא אצלח לזה, – אמרה נטשה. – ואיה ניקולי?

– ישן הוא, כמדמה לי.

– לכי, סוֹניה, והעיריהו, – אמרה נטשה. – אמרי לו, כי אני קוראה לו לשיר.

היא עוד ישבה מעט ושאלה בלבה, מה הדבר הזה, שכּל זה כבר היה, ובלי מצֹא תשובה על שאלה זאת ובלי הצטער כלל על כי אין לה תשובה עליה, חזרה ועברה בדמיונה אל הימים, אשר היתה עמו, והוא הביט אליה בעיני אהבה.

“הה, מי-יתן ובא מהר. מה-מאד אירא, כי לא יהיה כדבר הזה! ואני הולכת וזקֵנה, זה עִקרו של דבר! לא יהיה עוד מה שבקרבּי עתה. ואפשר שיבוא היום, שיבוא מיד. אפשר שכבר בא והנהו יושב שם בחדר-האורחים. אפשר שבּא עוד אתמול, ואני שכחתּי”, אמרה עם לבבה ותקם ותנח את הגיטַרה ותלך אל חדר-האורחים.

כל בני-הבית, המורים, האומנות והאורחים כבר ישבו אל שלחן-הַטֵּה. המשרתים עמדו מסביב לשּׁלחן, והנסיך אנדרי לא היה שם, והחיים נהגו כמנהגם.

– הנה גם היא, – אמר איליַה אנדרֵיאיץ', בראותו את נטשה בבואה. – בֹּאי ושבי אצלי. – אבל היא נצבה אצל אמה ותפן כה וכה כמחַפּשת דבר.

– אמא! – קראה נטשה. – תְּנִיהוּ לי, תְּנִיהוּ לי, אמי, מהרה, מהרה, – ועוד פעם התאפקה ביגיעה מבּכות.

אחרי-כן ישבה אל השלחן והקשיבה לשיחות הגדולים ולדברי ניקולי, אשר בא גם הוא אל השלחן. “אלי, אלי, שוב אותם האנשים ואותן השיחות, ושוב אבּא מחזיק את כוסו ונופח עליה בפיו כתמול שלשום!” אמרה בלבה, ובחרדה הרגישה את גֹעל-נפשה, אשר פָּרץ בה, לכל בני-הבית על כי הם כּלם מה שהיו עד-כה.

אחרי הטה הלכו ניקולי, סוניה ונטשה אל חדר-הדרגש, אל פנת-חמדתם, ששם היו נכנסים תמיד בשיחות יוצאות ממעמקי-הלב.

י

– היש אשר יֵרָאה לך, – אמרה נטשה אל אחיה, כשישבו איש על מקומו בחדר-הדרגש, – היש אשר יֵרָאה לך, כי לא יהיה עוד מאומה, כל מאומה; כי כל הטוב כבר היה ועבר? וכי הכּל לא אך משַׁעמם, כי-אם מעציב?

– מאד, מאד! – אמר ניקולי. – היו מעשים בי, שאך ששון היה מסביב, הכּל שמחים, ועל לבי עולה, שכל-זה נהיה לָטֹרח ושסוף כל אדם למיתה. פעם אחת נמנעתי מהשתתף בטיול עם הגדוד, ושם נִגנה מקהלה… וכל-כך השתעממתי פתאם…

– אכן ידעתי זאת. ידעתי, ידעתי, – נכנסה נטשה לתוך דבריו. – כאשר הייתי עוד קטנה, היו בי מעשים כאלה. התזכור מעשה שנענשתי על-דבר שזיפים, וכלכם רקדתם, ואני ישבתי בחדר-הלמוד ובכיתי שם; עד-אולם לא אשכח זאת: דאבון וחמלה מלאתי עלי ועל הכּל, על הכּל היה צר לי. והעִקר הוא, שנענשתי חנם, – אמרה נטשה, – התזכור?

– זוכר אני, – אמר ניקולי. – אני זוכר, כי נכנסתי אליך אחרי-כן וחפצתי לנחמך, ולבי הכה אותי. מגחָכים היינו מאד. פּסל-שעשועים היה לי אז, ורציתי לתתּו לך. הֲתִזְכֹּרי?

– וזאת תזכור, – אמרה נטשה בבת-צחוק מתוך הרהור עמֹק, – כי לפני ימים רבים, כבירים, כשהיינו עוד קטנים לגמרי, קְרָאָנוּ דודנו אל חדר-העבודה, עוד בַּבַּית הישן, וַאֲפֵלָה היתה; וכשבאנו ראינו, והנה עומד שם…

– כושי, – גמר ניקולי בבת-צחוק, – איככה לא אזכור? גם עתה אינני יודע, אם כושי היה זה, אם חלום חלמנו או אחרים ספרו לנו.

– אפור היה, התזכור, ושִׁנָּיו לבנות, – עומד ומביט אלינו…

– ואַתְּ זוכרת זאת, סוניה? – שאל אותה בלשון-רבּות.

– כן, כן, גם אני זוכרת מה, – ענתה סוניה בקצת פחדנות.

– ואני שאלתּי על-דבר הכושי הזה גם את אבינו גם את אמנו, – אמרה נטשה. – הם אומרים, לא היו דברים מעולם. הלא אתה זוכר את הדבר!

– זָכֹר אזכור את שִׁניו, כאִלו היה הדבר ברגע זה.

– מה-משנה הוא, כמו בחלום היה. זאת אהַבתי.

– ואַתּ זוכרת מעשה זה, שגלגלנו ביצים בטרקלין, ופתאם באו שתי זקנות והתחילו סובבות על השטיח? ההיה כדבר הזה אם אין? ומה-יפה היה, הֲתִזְכֹּרִי?

– כן. ואתה זוכר, כי אבינו ירה ברובֶה מעל מרפסת-המבוא, ואדרת-שער כְּחלָּה עליו?

בחיוך ובעֹנֶג הזכירו – לא הזכּרת זקנים נוּגִים, כי-אם הזכּרה פיוטית של צעירים רעננים – את רשמי ימיהם הקדומים הרחוקים, ימים שחלומות ומעשים שהיו מִתְעַרבְּבִים בהם, ויצחקו חרש בלב שמח.

סוניה התערבה בשיחתם אך במקצת, מזמן לזמן, אף-על-פי שהזכרונות היו משתָּפים להם.

הרבה מהדברים שהזכירו לא זכרה סוניה, וגם מה שזכרה לא העיר בקרבּה את הרגש הפיוטי, שנהיה בהם. היא אך התענגה על שמחתם והשתדלה לעשות את-עצמה כשמֵחה אתם במדה אחת.

באמת לא השתתפה בשיחה זו אלא בשעה שהזכירו את דבַר בואה אליהם בפעם הראשונה. אז ספּרה להם, מה-מאד התיָראה מפני ניקולי, יען כי היו לו פתילים דקים על מעילו, ואומַנתּהּ אמרה לה, שעתידים לכרכהּ ולתפרהּ בפתילים.

– ואני זוכרת, כי אמרו לי, שנולדתי תחת כרוב, – אמרה נטשה, – וכי לא נועזתי שלא להאמין, אבל ידעתי, כי לא כן הוא, וקשה היה לי כל-כך משום זה.

בשעת השיחה הזאת הכניסה אחת המשרתות את ראשה מפתחו האחרון של חדר-הדרגש.

– תרנגול הוּבא, גבִרתּי, – אמרה הנערה בלחישה.

– אין צֹרך, פּוליה, צוי להשיב, – אמרה נטשה.

באמצע השיחות, שנשמעו מתוך חדר-הדרגש, נכנס דִּימְלֶר ויגש אל הכנור, שעמד בקרן זוית, ויסר את כסוי-הארג מעליו והכנור השמיע קול שלא כתקונו.

– אֶדוארד קַרליץ', נַגנָה-נא באזנינו את נגון-הליל האהוב לי של מוסיֶה פִילד, – נשמע קול הגרפינה הזקנה מחדר-האורחים.

דימלֶר השמיע אַקורד אחד ויפן אל נטשה ואל ניקולי ואל סוניה ויאמר: – הצעירים יושבים ושוקטים כל-כך!

– כן-הוא, מתפלספים אנחנו, – אמרה נטשה ותפן כה וכה רגע ותוסף לשיח. באותה שעה דנו בענין החלומות.

דימלר התחיל מנגן. נטשה נגשה אל השלחן בפסיעות שאינן נשמעות על אצבעות רגליה ותקח נר מעליו ותוצא את הנר החוּצה וַתָּשָׁב וַתֵּשֶׁב בלאט על מקומה. בחדר היה חֹשך, ביחוד על הדרגש, אשר ישבו עליו שלשה אלה, אך בחלונותיו הגדולים הגיה אור הירח המלא, כיריעת-כסף על הקרקע.

– כסבורה אני, – אמרה נטשה בלחישה ותקרב בשבתּה יותר מבתחלה אל ניקולי וסוניה, ודימלֶר כבר סִיֵּם את נגונו, אבל עוד ישב ופָרט מעט מעט, ונִכּר היה בו, שאינו יודע מה יעשה, היחדל אם יָחֵל נגון אחר, – שבזמן שמזכירים ומוסיפים להזכיר מעשים אחרי מעשים, אפשר לי להגיע לידי-כך, שאזכור דברים שהיו לי לפני הוּלֶדֶת אותי…

– הרי זו מֶטַּמְפְּסִיחוֹזָה, – אמרה סוניה, אשר למדה שעוּריה היטב וזכרה כל מה שלמדה בכל עת. – הַמֵּצרים האמּינו, כי נשמותינו נמצאו בבעלי-חיים ועתידות לחזור לבעלי-חיים.

– לא, אני לא אאמין, שהיינו בתוך בעלי-חיים, – אמרה נטשה בלחישה גם זאת, אף-על-פי שנגמרה המוסיקה. – אני, ברור לי, שמלאכים היינו שם באחד המקומות, וגם פה כבר היינו, ועל-כן אנחנו זוכרים מעשים רבים…

– האוּכל להִלוות אליכם? – אמר דימלר, שקרב אליהם בלאט וישב אצלם.

– אִלו היינו מלאכים, על-מה ירדנו מטה? – אמר ניקולי. – לא, זה אי-אפשר!

– לא ירידה היא זו, מי אמר לך כי ירדנו מטה?… במה אדע, מה הייתי לפנים, – השיבה נטשה באמונה שלמה. – הן לא בת-מות היא הנשמה… ואם-כן, אם לעולם אחיה, הלא חייתי גם לפנים, בכל ימות הנצח חייתי.

– כן-הוא, אבל קשה לנו לצַיֵּר בלבנו את הנצח, – אמר דימלר, אשר קרב אל הצעירים האלה בצחוק קל מתוך בוז, אבל מיד התחיל מדבר בלחישה ובכֹבד-ראש כאחד מאתּם.

– מפני-מה קשה לצַיֵּר את הנצח? – אמרה נטשה. – היום יהיה, מחר יהיה, לעולם יהיה, גם אתמול היה, גם שלשום…

– נטשה! עתה הגיעה שַׁעְתֵּךְ. שירי-נא לי מעט, – נשמע קולה של הגרפינה. – על-מה אתם יושבים בלי סוּר ממקומכם, כמו קשַׁרתּם קֶשֶׁר כּלכם.

– אמא! מה-תָּקוּץ נפשי בזה עתה, – אמרה נטשה, ועם-זה קמה מיד.

כּלם כאחד, ועמהם גם דימלר, שלא היה עוד מן הצעירים, לא רצו להפסיק את שיחתם ולסור מהפּנה ההיא שבחדר-הדרגש, אבל נטשה קמה, וניקולי ישב אל הקלַויר. נטשה התיצבה כבכל פעם באמצע הטרקלין ותבחר את המקום המסגל יותר להתפּשטוּת הקול ותחל לשיר את השירה האהובה לאמה.

היא אמרה, כי אין את נפשה לשיר, אבל ימים רבים לפני היום ההוא, וימים רבים אחריו לא היטיבה לשיר כמו בערב ההוא. הגרף איליה אנדרֵיאיץ' שמע את שירתה בחדר-עבודתו, אשר דבּר בו באותה שעה עם מיטנקה, וכתלמיד נחפז ללכת למִשחק, בגמרו לחזור על שעורו, דבּר וטעה לרגעים בפקדותיו, שפקד על סוכנו, ולבסוף חדל לדבּר לגמרי; ומיטנקה גם הוא שתק ושמע ועמד בבת-צחוק על שפתיו לפני הגרף. ניקולי לא גרע עיניו מאחותו ויהי נושם אתה יחד. סוניה שמעה ודבּרה עם לבבה, מה-מאד היא נופלת מידידהּ ועד-כמה אי-אפשר לה להיות לוקחת נפשות כבת-דודתה אפילו במקצת מן המקצת. הגרפינה הזקנה ישבה, וצחוק קל מתוך עליצות ועצבת יחד על שפתיה, ודמעות בעיניה, וַתָּנֶד ראשה תנודה קלה לעתים. היא הרהרה גם בנטשה, גם בה בעצמה, בדברי ימי-נעוריה, גם בזה שיש צד משנה ונורא בנשואים העתידים להיות בין נטשה ובין הנסיך אנדרי.

דימלר נגש וַיֵּשב אצל הגרפינה ויקשב בעינים עצומות.

– לא, גבִרתּי, – אמר לאחרונה, – הרי זה כשרון אירופי, אין לה מה ללמוד, אותו הָרֹך, הנֹעם, הָעֹז…

– מה-מאד אני דואגת לה, מה-מאד אני דואגת, – אמרה הגרפינה, מבּלי זכור, עם מי היא מדבּרת. לבה, לב-אם, אמר לה, כי יש בנטשה איזו מדה מרבָּה יותר מהראוי וכי בגלל זה אינה עתידה לראות אֹשֶׁר. נטשה עוד לא גמרה לשיר, ופטיה, שהיה אז בן ארבע-עשרה שנה, פָּרץ אל החדר בשמחה גדולה ויגד, כי באו מתחַפּשׂים.

נטשה פסקה פתאם.

– טפּש! – נתנה עליו נטשה בקולה ותרץ אל אחד הכסאות ותפּול עליו ותתן קולה בבכי, וזמן רב לא יכלה להתאפק.

– אין דבר, אמי, באמת אין דבר, פֶּטיה הבהילני ולא יותר, – אמרה ותתאמץ לחַיֵּךְ, אבל דמעתה נזלה ולא חדלה, ואנחות שׂמוּ מחנק לגרונה.

והמשרתים המתחפּשים בדמוּת דּבִּים, טורקים, בעלי בתי-משתה, גבירות, ובכל מיני תמונות נוראות ומגחכות, שהביאו עמהם קֹר וצהלה, עמדו בראשונה צפופים ומתבַּישים בפרוזדור; אחרי-כן נדחקו ונכנסו בהסתר-פנים איש מאחרי אחיו, ושם התחילו שָׁרים וחוללים ומזמרים במקהלות ומשַׂחֲקים מִשְׂחָקים הנהוגים בחגי-החֹרף. הגרפינה הכירה את המתחפּשים ותצחק למראיהם ותלך-לה אל חדר-האורחים. הגרף איליַה אנדרֵיאיץ' ישב בַּטרקלין, ובת-צחוק נגה על פניו, וישַׁבּח את המשַׂחקים. וצעירי הבית נתעלמו מן העין.

בעוד חצי שעה הופיעה שם בין שאר המתחפּשים גבירה זקנה בשמלה מרְחָבָה – זה היה ניקולי. פֶּטיה בא בדמות אשה טורקית. דימלר – בדמות בדחן, נטשה – בדמות הוּזַר, וסוניה בדמות צֶ’ְרָקס, ושפמהּ וגבּות-עיניה היו עשוּים בְּשַׁעַם קלוי.

ולאחר שאותם שלא התחַפּשו קבּלום בתמיהה של הבּעת-רצון, בהכרה מאחרת ובדברי תהלה, גמרו הצעירים, שלבושיהם נאים כל-כך, שעליהם להראותם עוד באחד הבתים.

ניקולי נכסף לשאת את כּלם בדרך-השלג המשׁבָּחה, אשר נָכונה אז, על צמד שלשת סוסיו, על-כן הציע לקחת עשרה משרתים מתחפשים ולנסוע יחדו אל הדוד.

– לא כן, למה תפריעו את הזקן ממנוחתו? – אמרה הגרפינה. – גם אין מקום בביתו הצר. אם תסעו, סעו לכם אל הַמֶּליוּקּוֹבים.

ומֶליוּקוֹבָה אשה אלמנה, אֵם לילדים גדולים וקטנים, שגם אוֹמנים ואוֹמנות להם, וביתה רחוק ארבעה תחומים מבית הרוס טובים.

– השׂכּלתּ לדבּר, יקירתי, – נענה אחריה הגרף הזקן ברגש. – הבה אתחפשה-נא ונסעתי עמכם כרגע. הַצהל אצהיל את פַּשֶּׁטה.

אבל הגרפינה מֵאנה לתתו לצאת לדרך אתם: רגל אחת כאבה עליו כל הימים ההם. גמרו, שאיליה אנדריאיץ' לא יוכל לנסוע ושאם תסע עמהם לואיזה איבַנובנה, היא מַדַּם שוֹס, תוכלנה גם העלמות לנסוע אל מֶליוּקוֹבה. וסוניה, השתקנית והבַּישנית, פצרה בלואיזה איבנובנה יותר מכּלם, שלא תשיב את פניהם.

מלבּושה של סוניה עלה יפה מכל המלבּושים. שפמהּ וגבּות-עיניה נאוו לה עד להפליא. כל בני החבורה אמרו לה, כי יפה היא מאד, ונפשה מלאה עֹז וחדוָה, שלא כפי טִבעה. קול בלבה הגיד לה, כי גורלה יבֹרַר ביום הזה או לא יבֹרר לעולם, וכבריאה חדשה היתה בכלי-גבר שעליה. לואיזה איבנובנה נאותה להם, ובעוד חצי שעה קרבוּ אל מרפסת-המבוא ארבע עגלות-חֹרף רתומות לשלשה שלשה סוסים, אזורים במצִלות שונות, בקול נסירה ושריקה של מַחֲרָצוֹת עוברות על שלג ביום-קֶרַח.

נטשה החלה ראשונה להתנהג בעליצות של חג, ועליצות זו עברה מאיש לאיש ותלך הלֹך וחָזֹק ותחזק מאד בשעה שיצאו כלם אל אויר-הקרח, ובחטיפת דברי-שיחה וקריאות וקולות צחוק וצהלה עלו ונסתדרו בעגלות.

שני צמדי-שלשה היו סוסי-עבודה מן המצוּים באחזות; הצמד השלישי היה של הגרף הזקן, והאמצעי שבּו – סוס אוֹריוֹלי קל; הרביעי – של ניקולי, וסוסו השעיר, השחר והשפל, היה האמצעי שבו. וניקולי עמד בעגלת-החֹרף של בַתָּוֶךְ, בשמלת האשה הזקנה אשר לבש, ואדרת הוּזַר חגורה עליו ממעל לַשִּׂמלה, וידיו אוחזות במושכות.

הלילה היה בהיר כל-כך, שראה ניקולי את ברק השהרונים שעל הסוסים ועיניהם הנוצצות באור הירח, בהביטם בבהלה אל הנוסעים, שנועדו ברעש ובשאון בצל קורת המרפסת.

בעגלתו של ניקולי ישבו נטשה, סוניה, מַדַּם שוֹס ושתי נערות משרתות; בעגלתו של הגרף הזקן ישבו דימלר ואשתו; ובשתים הנותרות ישבו משרתי-החצר המתחפּשׂים.

– לכה ראשונה, זַחַר! – קרא ניקולי אל רַכּבו של אביו בַכָּונה להעבירו אחרי-כן בדרך.

עגלתו של הגרף הזקן, אשר ישבו בה דימלר ומתחפּשים אחרים, זזה ממקומה בקול נסירה עזה, כאִלו דבקו מַחרצותיה בשלג. הסוסים הצדדיים נלחצו אל מוטות הרִתְמָה ורגליהם חִטטו והָטבעו בשלג הַמּצג והנוצץ כסכָּר.

ניקולי הסיע את סוּסיו אחרי שלשת הראשונים; מאחריו התחילו שאר המרכבות חורקות ומנסרות. בראשונה עברו במסלה צרה ונסעו בה במרוץ קל. כל-עוד נסעו על-יד הגן, נמתחו לעתים קרובות צללי העצים החשופים לרֹחב המסלה וכִסו את נֹגה אור-הירח; אך כאשר יצאו מאצל הגדר, נגלה לפניה מכּל עברים מישור שלג נוצץ כאבנים טובות בזהרור כָּחל קצת, ואור הירח נראה יָצוּק על כל המישור. פתאם נהדפה העגלה ההולכת ראשונה אחת ושתיים, כי באה בנקיק; כמוה נהדפו וחזרו ונהדפו גם הבאות אחריה, זו אחר זו ירדו ועלו והפריעו בזה בחצפּה את הדממה העמקָּה.

– עִקבות ארנבת, הרבה עקֵבות! – צלצל קול נטשה באויר הקופא בַקֹּר.

– כך נראה, ניקולנקה! – נשמע קולה של סוניה.

ניקולי הסב עיניו אל סוניה וַיִּכַּף מעט להתבונן היטב בפניה. והנה פנים נעימים חדשים, שְׁחוֹרֵי שָׂפם וגבּות, נשקפו מקרוב ומרחוק לאור הירח מבעד הַצַּוָּרון השעיר.

“לפנים היתה זאת סוניה”, אמר ניקולי בלבו ויתבונן בה יותר ויחַיֵּךְ.

– מה לך, ניקולנקה?

– אין דבר, – אמר לה וַיָּשֶׁב פניו אל הסוסים.

כשהגיעו אל המסלה הגדולה והכבושה, שכבר מֹרְטָה על-ידי עגלות-חֹרף ובפרסות סוסים נעשתה כלה גומות גומות, שנראו לאור הירח מרחוק, החלו הסוסים למתּוח את חבליהם ולהחיש מהלכם מעצמם. זה שמשמאל כפף ראשו ומשך את רצועות רסנוֹ בקפיצות קטנות. האמצעי התנודד והניע אזניו וכמו שאל: “הַאָחֵל אם לא עת עוד?” מלפנים נראה בבֵרור על השלג הלבן צִמדו השחור של זַחַר, שכבר הרחיק הרבה, וקול צלצולו הגס הלך הלֹך ורָחֹק. מהעגלה ההיא נשמעו קריאותיהם וצחוקם וקולותיהם השונים של המתחפשים.

– עתה, אהובַי! – נתן ניקולי בקולו על סוסיו וימשֹך קצת בֶּעָבוֹת בידו האחת ויט הצדה את ידו השנית, המחזקת בשוֹט.

ורק על-פי הנשיבה המדמָּה, שחָזקה אל עבר פני הנוסעים במרכבה עמו, ועל-פי תנודת שני הסוסים הצדדיים, שהלכו הלֹך והתחזק במשיכה ובדהָרה, יכלו הנוסעים להרגיש את טיסתה הנמרצה של מרכבתם. ניקולי הביט מאחריו. בגערות ובצוָחות, בתנוּפת שוטים ובהַרְעָשַׁת הסוסים האמצעיים רדפו המרכבות האחורניות אחרי מרכבתו. והאמצעי שבצִמדו הלך הלֹך והתעודד תחת סִמְלוֹנוֹ, בלי כל שנוי ובלי כל נטיה קלה מדרכו, ונראה בו, שהוא נכון גם להחיש עוד יותר את מרוצתו, עם יהיה צֹרֶךְ בדבר.

ניקולי השיג את הצמד הראשון. כּלם ירדו מאחד ההרים אל דרך כבושה רחבה בַכָּר על-יד נהר.

“איפה אנחנו נוסעים? – שאל ניקולי בלבו. – אין זה כי-אם כּר קוֹסוֹי. אך לא כן הדבר, חדש לי המקום הזה, לא ראיתיו עד-הנה. לא כר קוֹסוֹי הוא ולא הר דיוֹמקין, כי-אם מקום נעלם ממני. ארץ חדשה ומלאה קסמים. אך יעבור עלינו מָה!” ויתן קולו על סוסיו ויחל לסֹב את הצמד הראשון.

זַחַר עצר את סוסיו וַיַּסֵּב את פניו, שכבר כָּסּוּ כפור עד גבּות עיניו.

ניקולי הריץ את סוסיו, וזַחַר פשט ידיו וישרוק בשפתיו וַיָּרֶץ את סוסיו גם הוא.

– עתה התחַזק, אדוני, – אמר זַחַר.

המרכבות טסו זו אצל זו במהירות מרבָּה עוד מקֹדם לזה, ורגלי הסוסים המקַפְּצים עלו וירדו דחופות. ניקולי החל להריץ יותר. וזַחַר לא שִׁנה את מצב ידיו הנטויות, אך הרים קצת את ידו האחת המחזקת בָּעֲבוֹתִים.

– לא תוכל, אדוני, – קרא אל ניקולי.

ניקולי הרעיש את כל הסוסים וַיַּעֲבֵר את זַחַר. הסוסים זרקו במרוצתם שלג דק ויבש על-פני נשׂוּאֵיהֶם, ובשוּרה אחת עמהם קִשקשה ושָׁטה המרכבה, שהתאמצו להעבירה, ורגלי סוסיה וצלליהם התבוללו בתנועתם המהירה לעיני הרואים. ושריקת מחרצות עוברות על-גבּי השלג וצִוְחוֹת נשים נשמעו מעָברים שונים.

ניקולי עבר שנית את הסוסים ויפן כה וכה. מסביב נראה אך המישור הנפלא ההוא, שהיה עוטה אור הירח ומעלָּף נקודות מזהירות ככוכבים.

“זַחַר קורא אלי, כי עלי להשמאיל; למה אשמאיל? – אמר ניקולי בלבו. – האם אל המֶּליוקובים אנחנו נוסעים, הזאת מֶליּוקובקה? אלהים יודע אַיֵּנוּ, ואלהים יודה מה-זה היה לנו, – ומשּׁנה מאד וטוב ונעים הוא מה שהיה לנו”. וַיַּסֵּב עיניו אל העגלות.

– ראֵה, גם שפמו, גם ריסי עיניו – כּלו לבן, – אמר אחד האנשים הזרים, המשּׁנים והיפים, שישבו בהן, בעל שפם דק וגבּות-עינים דקות.

“זה, כמדמה לי, מראה נטשה, – אמר ניקולי בלבו, – וזאת מַדם שׁוֹס, ואפשר שאין הדבר כן; ואותו הַצֶּ’רקֶס בעל השפם לא ידעתי מי הוא, אבל אני אהבתיה”.

– האם לא קר לכם? – שאל ניקולי.

הן לא ענוהו, אבל התחילו צוחקות. דימלר נתן קולו מהעגלה האחרונה, ולפי הנראה אמר דְּבַר-גִּחוּך, אך ניקולי לא יכול לשמוע מה שאמר.

– כן, כן, – ענוהו קולות בצחוק.

אבל יער נפלא נראה, וצללים שחורים מתבוללים בו עם נקדות נוצצות, וטור מעלות של אבני-שיש וגגות-כסף של בנינים נפלאים וצוָחה חודרת של חיות משנות. “אם זאת מֶליוקובקה באמת, משנה הדבר ביותר, שנסענו בדרך אחרת, נפלאה ממנו, ובאנו למליוקובקה”, אמר ניקולי בלבו.

אכן מליוקובקה היתה זאת, ואל המבוא החיצון יצאו נערות ומשרתים ונרות בידיהם, ופניהם צהלו.

– מי-זה בא? – שאלוּ מאצל המבוא.

– מתחפּשים מבית הגרף, על-פי הסוּסים אני רואה, – ענו קולות אחדים.

יא

פֶּלַגֶּיה דנילובנה מֶליוקובה, אשה אֱנֶרגית רחבת-גֵּו, ישבה בחדר-האורחים בשמלה עליונה פתוחה ובמשקפים על עיניה, ובנותיה סביב לה, והיא השתדלה להעסיקן, שלא תשתַּעמֵמנה. הן התיכו דונַג והתבוננו בצללי התמונות, שיצאו מתחת ידיהן, ושאון צעדים נשמע מן הפרוזדור וקולות האורחים הבאים.

הוּזַרים, גבירות, מכשפות, בדחנים ודבּים השתעלו ומחו פניהם המכסים כפור בפרוזדור ויכּנסו לטרקלין, שבּין כה מהרו להעלות שם נרות. דימלר בדמות בדחן וניקולי בדמות גבירה התחילו מחוללים. בתוך צעקת הילדים הסובבים אותם גחנו המתחפּשים וידברו אל בעלת-הבית בשנוי-קול ויבחרו להם מקומות ויתיצבו בחדר.

– מה-קשה להכיר! וזאת נטשה! ראוּ-נא למי היא דומה? אכן דומה היא לאיזה איש! ואדוארד קַרליץ' מה-יפה! ואני לא הכּרתיהו. ומה-ייטיב לָחול! אַה, ראו-נא, גם צֶ’רְקֶס פה; מה-נאה זה לסוניה. ומי זה עוד? היטבתם עשה! את השלחנות הסירו מזה, ניקיטה, וַניה! ואנחנו ישבנו פה בדממה יתרה.

– חַה-חַה-חַה!… ההוזַר, זה ההוזַר! נער ממש, ורגלים אלה!… הבט לא אוּכל… – נשמעו קולות שונים.

נטשה, אהובת הדור הצעיר שבבית המליוקובים, חמקה ובאה עם בנות-הבית אל החדרים האחוריים, משם דרשוּ להן שַּעַם ובגדי-גבר שונים וקבּלו מה שדרשו בעד דלת פתוחה בזרועות עלמה חשופות. בעוד עשרה רגעים נלוו כל בנות מליוקובה אל המתחפשים.

פֶּלַגֶּיה דַנילובנה התהלכה בין המתחפּשים, – אחרי עשותה את שלה לענין פִּנוי מקום לָאורחים והכנת מטעמים לאדונים ולמשרתיהם, – ובלי הסיר את משקפיה התבוננה בפניהם מקרוב בבת-צחוק עצורה ולא הכירה איש מהם. לא רק את הרוסטובים ואת דימלר לא הכירה, כי-אם גם לא יכלה להכיר את בנותיה ולא את בגדי-הגבר השונים, אשר היו עליהן.

– וזאת מי היא? – אמרה בפנותה אל האומנת אשר בביתה ובהביטה אל פני בתה, שהתחפשה בדמות טַטַּרִי מבּני קַזַּן. – כמדמה לי אחד מהרוס טובים. – ואתה, אדוני ההוּזר, באיזה גדוד אתה עובד? – שאלה את נטשה. – תן לַטורקי, לטורקי תן מן המרקחת, – אמרה אל נושא-הממתקים: – היא לא נאסרה להם על פי חקיהם.

בהביטה אל פסיעותיהם המשנות של המחוללים, שפסעו לשם גחוך, בחשבם, כי איש לא יכירם במלבושיהם ואין להם להתבּיש, התכסתה פֶּלַגֶּיה דנילובנה לפעמים במטפחת, וכל גויתה הבריאה רעדה בצחקה צחוק זקנה מטוּב-לב ומבּלי יכֹלת להתאפק.

– סַשִּׁינֶט בתי, בתי סַשִּׁינֶט היא! – אמרה הזקנה.

אחרי המחולות והשירים במקהלות ברוח העם הרוסי הִקהילה פֶּלַגֶּיה דנילובנה את כל המשרתים והאדונים ותעש אותם עִגול אחד גדול, ויביאו טבעת ומֵיתָר ורבּל כסף ויחלו לשַׂחֵק יחדו.

בשעה אחת נטשטשו ונתקלקלו כל המלבושים. מִשְׁחַת הַשַּׁעַם הקלוי פשטה על הפנים הצוהלים, שנסתמקו והזיעו. אז החלה פֶּלַגיה דנילובנה להכיר את המתחפּשים ותתפלא על המלבושים, שנעשו יפה כל-כך ונאווּ ביחוד לעלמות וַתּוֹדֶה לכל הנאספים על כי הרנינו את לבבה. האדונים נקראו אל חדר-האורחים לסעדת-הערב, ובטרקלין נתנו אֹכֶל למשרתים.

– לא, לנַחש בבית-המרחץ דבר נורא הוא! – אמרה בשעת הסעדה עלמה זקנה, מיושבי בית המֶּליוקובים.

– מפני-מה? – שאלה בתה הבכירה של מליוקובה.

– הן לא תֵלֵכִי, גבוּרה יתרה דרושה לזה…

– אני אלך, – אמרה סוניה.

– ספּרי, מה היה לעלמה ההיא? – שאלה בתה השניה של מֶליוּקוֹבה.

– מעשה בעלמה אחת שהלכה-לה, – אמרה העלמה הזקנה, – גם תרנגול לקחה עמה, גם שתי קערות ערוכות כראוי וַתֵּשֶׁב. היא ישבה לה, והנה קול באזניה, קול מרכבה ופעמונים… ועגלת-חֹרף קָרבה ותעמוד. והנה הוא הולך. הוא נכנָס, ומראהו מראה איש ממש, אופיצר גמור; ויגש וַיֵּשב עמה אל הקערה.

– אַה! אַה!… – צעקה נטשה וַתִּלטֹש עיניה באימה.

– וגם דַּבֵּר ידַבֵּר?…

– כן, כאחד האדם, הכּל כראוי; גם החל לדבּר על לבה; והיא הצרכה להעסיקו בשיחה עד קריאת התרנגול; אבל יִראָה באה בה ותתכס בידיה, וימהר ויאחז בה. אשריה, שהנערות מהרו אליה כרגע…

– למה-זה תבַהלי אותן? – אמרה פלגיה דנילובנה.

– אמי, הלא גם אתּ נִחַשְׁתְּ… – אמרה בתה אליה.

– וכיצד מנַחשים במגוּרה? – שאלה סוניה.

– גם עתה אפשר, יש לגשת אל המגוּרה ולהקשיב. אם קול הכּאה ודפיקה יִשָּׁמע, סמן רע הוא; ואם קול זריקת דגן, הרי זה סמן טוב, ומקרה מצוי הוא.

– אמא, ספרי-נא, מה היה לך במגוּרה?

פֶּלַגיה דנילובנה צחקה צחוק קל.

– מה אספר, וכבר שכחתּי… – אמרה הזקנה. – הן אחת מכּן לא תלך.

– לא, אני אלך; הניחי לי, פֶּלַגיה דנילובנה, אני אלך, – אמרה סוניה.

– לכי-לך, אם לא תיראי.

– לואיזה איבנובנה, האוּכל ללכת? – שאלה סוניה.

גם בשַׂחקם בטבעת או במיתר או ברבּל גם בשוחחם שיחה זאת או אחרת, לא סר ניקולי מאצל סוניה אף רגע ובעינים אחרות לגמרי הביט אליה. נדמה לו, שבערב הזה, בעזרת השפם הַמּשְׁחר, נודעה לו בפעם הראשונה כמו-שהיא בכל חִנָּהּ. ובאמת היתה סוניה עליזה, מלאה תנועה ויפה בערב ההוא במדה שלא ראתה בה נטשה עוד מימיה.

“כזאת היא אפוא, ואני מה-נואלתי!” אמר בלבו, בהביטו אל עיניה הנוצצות ואל חיוּכה המלא חדוָה ורגשנות, אשר יָצר גומות נעימות מתחת לשפמהּ ואשר לא ראהו ניקולי עד-כה.

– אני לא אירא מפני כל, – אמרה סוניה. – האלך מיד? – שאלה ותקם.

אז הגד לה, איפֹה המגוּרה וכיצד היא צריכה לעמוד ולהקשיב, ואדרת-שער קצרה נִתּנה לה, והיא שׂמה את האדרת על ראשה וַתָּעֶף עיניה על ניקולי.

“מה-נחמדה הנערה הזאת! – אמר אל לבו. – ובמה הגיתי עד העת הזאת!”

סוניה יצאה אל המסדרון ללכת אל המגוּרה. ניקולי הלך בחפּזון אל מרפסת המבוא המהדר, באמרו, כי חם לו. באמת היה חֹם מחניק בבית מרֹב הנאספים.

בחצר היה אוֹתוֹ הקֹר הקופא ואותו הירח, אך האור גָּדַל עוד יותר. הואר חזק כל-כך וכוכבי-השלג רבּו כל-כך, שלא רצתה נפשו להביט אל השמים, וכוכבי-הרקיע לא נראו לעין. פני השמים היו שחורים ומעציבים, והארץ מלאה גיל ושמחה.

“טפּש אני, טפּש! למה חכיתי עד-כה?” אמר ניקולי בלבו וירד במרוצה מעל המרפסת וַיָּסב את הבית במסלה, הפּונה אל המבוא האחרון. הוא ידע, כי עתידה סוניה לעבור במקום הזה. באמצע הדרך עמדוּ מערכות עצים כרותים מכסות שלג ופורשות צֵל, ועליהן ומצדן השתרגו צללים, צללי תְרָזות זקנות חשופות, על השלג ועל המסלה הצרה. המסלה הובילה אל המגורה. קיר המגורה, קיר-מעשה-נַגר, וגַגָּהּ המכסֶּה שלג והנראה כעשוי אבן יקרה מחטבה היו נוצצים באור הירח. בגן נבקע פתאם אחד העצים, ושוב נהיתה אך דממה מסביב. נדמה, שלא אוויר נשאף שם, כי-אם איזה כֹח עלומים ועליצות שאינו פוסק.

ממבוא-המשרתות נשמע קול רגלים, שהתחילו דופקות על המעלות הקטנות ופסעו בחריקה עזה על המעלה האחרונה, שהגיע השלג אליה, וקול העלמה הזקנה נשמע באמרה:

– לְנֹכַח, לְנֹכַח, בַּמסלה. ובלבד שלא תביטי הצדה.

– אני לא אירא, – ענה קול סוניה, ורגליה הקטנות התחילו שורקות ומצפצפות בנעליהן הדקות במסלה ההיא אל מול ניקולי.

סוניה הלכה עטופה באדרת הקטנה. אך במרחק שני צעדים ממנו ראתה אותו; גם היא ראתה אותו לא בדמוּתו, שידעה מתמול שלשום ושהיתה ירֵאה קצת מפניה תמיד. שמלת אשה לבש הפּעם ושעָרו היה סבוך, וצחוק קל מתוך שמחה, שלא ראתה עליו סוניה כמוהו, היה על פניו. ותרץ אליו סוניה בחפזון.

“אחרת לגמרי, ואף-על-פי-כן היא היא” אמר ניקולי, בהביטו אל פניה המצפּים אור ירח, וַיִּשלח את ידיו אל תחת האדרת, אשר כסתה את ראשה, ויחבּק את ראשה וילחצהו אליו, וישק את שפתיה, מתחת לשפם, אשר עלה ריח שַׁעַם קלוי ממנו. וסוניה נשקה לו באמצע שפתיו ותּוצא את ידיה הקטנות ותֹּאחז בלחייו משני עברי פניו.

– סוניה!… ניקולנקה!… – אמרו שניהם יחדו ולא יותר, וירוצו אל המגורה וישובו איש דרך המבוא אשר יצא בו.

יב

בצאתם לשוב הביתה מבית פֶּלַגֶּיה דנילובנה ערכה נטשה, שבכל עת ראתה הכּל והתבוננה בכֹּל, את החבורה בסדר אחר, ותֵּשֵׁבְנָה היא ולואיזה דנילובנה עם דימלר, וסוניה ישבה עם ניקולי ועם הנערות.

ניקולי לא התחָרָה עוד, כי-אם נסע במהירות קבועה ולאורו המשנה של הירח התבונן לרגעים בסוניה והתאמץ למצֹא בה, מתחת לגבּותיה ולשפמה, לָאור הזה המשַּׁנֶּה כל מראה, את סוניה שלו, כמו שהיתה בראשונה וכמו שהיא עתה, בשעה שגמר בלבו, שלא להפרד ממנה עוד כל ימיו. לרגעים הסתכל בה בנסעם יחד, וכאשר הכּיר מדי פעם בפעם את שתי תמונותיה וזכר אותן יחד לריח הַשַׁעַם, שעלה ממנה ונתאחד עם רגש הנשיקה ההיא, שָׁאף בכל כֹּחו את אויר-הקרח אל קרבּו; ובהביטו אל האדמה, ההולכת ושָׁטה לאחוריו, ואל השמים המזהירים, נדמה לו עוד פעם, שהוא בארץ-קסמים.

– הטוב לך, סוניה? – שאל אותה לפעמים בלשון-יחידה.

– כן, – ענתה סוניה. – ולך? – שאלתהו אף היא בלשון-יחיד?

באמצע הדרך נתן ניקולי לרַכּבו להחזיק מעט את הסוסים וירץ לרגע אחד אל עגלת-החֹרף, שישבה בה נטשה, ויעמוד על יתַד-המעצור.

– נטשה, – לחש לה צרפתית, – דעי לך, כי גמרתי על-דבר סוניה.

– ההגדתּ לה? – שאלה נטשה ותנהר כּלה פתאם משמחה.

– אבל מה-משנה אתּ בשפמך ובגבּותיך, נטשה! השמֵחה אתּ על זה?

– עד-מאד אשמח, אשמח עד-מאד! כבר כעסתי עליך. אמנם לא אמרתי לך זאת, אבל התנהגתּ עמה שלא כהוגן. ולה לב טוב עד להפליא. מה-מאד אשמח! אני רעה לפעמים, אבל קשה היה לי להיות מאשרה לבדי ולא עם סוניה יחד, – הוסיפה נטשה. – עתה מה-יעלוץ לבי; רוּצה אפוא אליה.

– לא, המתיני קצת… מה-מגחֶכֶת אתּ! – אמר ניקולי, ובדבּרו לא חדל להסתכל ולמצֹא גם בה איזה רֹשֶם חדש, נפלא ומלא חן וחבּה, אשר לא ראהו בה מימיו. – נטשה, מין קסם הוא? האין זאת?

– כן, – השיבה לו, – היטבת עשה.

“אלו ראיתיה קֹדם לזה כמו שהיא עתה, – אמר ניקולי בלבו, – כבר שאלתי אותה, מה לעשות, ועשיתי ככל אש תצַוני, והכּל היה אך טוב”.

– שמֵחה אתּ אפוא, ויפה עשיתי?

– יפה עד-מאד! זה מעט רַבְתִּי עם אמנוּ על זה. אמנו אמרה, כי היא מצודדת אותך. איככה יכלה לאמר כזאת? אני עוד מעט ודברתּי קשוֹת אל אמנו. ולעולם לא אתן לאיש לאמר ולחשב עליה דבר רע, כי אך טוב בה.

– היטבתי אפוא? – אמר ניקולי, בהסתכלו עוד פעם אחת ברשמי פני אחותו, כדי לדעת, אם בכל לבה אמרה זאת, ובחריקת נעלים קפץ מעל יתַד-המעצור וירץ אל עגלת-החֹרף שלו. הַצֶּ’רְקֶס הֶעָלֵז המחַיֵּךְ, בעל השפם הדק והעינים הנוצצות, אשר הביט מתחת לצניף-הַצָּבל, ישב שם כבראשונה, ואותו הצֶּ’רקס היה סוניה, וסוניה זו היתה העתידה בלי-כל-ספק להיות אשתו העליזה והמלאה אהבה לו.

נטשה וסוניה ספרו לגרפינה, בשובן הביתה, כיצד בִּלו שעותיהן בבית הַמֶּליוקובים, וַתָּסַרְנָה אל חדרן, ותתפשטנה את שמלותיהן, ובטרם תמחינה אשה את שפמה, ישבו ודבּרו זמן רב בטוּב גורלן. הן דבּרוּ בסדרי חייהן אחרי נשואיהן, מה-מאד יהיו בעליהן אוהבים זה את זה ומה-ייטב חלקן בארץ. על שלחנה של נטשה עמדו ראָיים, אשר הכינה דונַישה לה עוד מעֶרב, לנַחש בהם כמנהג העם בחגי-החֹרף.

– אבל מתי יהיה כל זה? יגורתּי, כי לא יהיה לעולם… טובה רבּה מדַּי היא! – אמרה נטשה ותקם ותגש אל הראָיים.

– שבי, נטשה, אולי תראיהו, – אמרה סוניה.

נטשה העלתה נֵר וַתֵּשֶׁב.

– בעל-שפם אני רואה, – אמרה נטשה, בראותה את דיוקנהּ במראה.

– אסור לצחוק, גבִרתּי, – אמרה דוניַשה.

נטשה העמידה בעזרת סוניה ונַעֲרָתָהּ את הראי המצב הראוי לו; פניה נעשו סריוזיים, ותחדל לדבּר. זמן רב ישבה והביטה אל טור הנרות, שנשקפו בתוך הראָיים, פעם חשבה (על-פי ספּורי המעשיות ששמעה), כי תראה ארון-מתים, פעם – כי תראה אותו, את הנסיך אנדרי, בָּרִבּוּע האחרון המערבּב והעכור. אבל, אף-על-פי שהיתה מוכנת ומזמנת לחשֹׁ­ב כל כתם קטן לדמות אדם או ארון לא ראתה כל-מאומה. לבסוף התחילה קורצת הרבה בעיניה וַתָּסָר מאצל הראי.

– מפני-מה אחרים רואים, ואני אינני רואה מאומה? – אמרה נטשה. – לכי ושבי אתּ, סוניה; היום אתּ חיבת לשבת, – אמרה לה. – אבל בעדי לבד… יִרְאָה גדולה אני יְרֵאָה היום!

סוניה ישבה אצל הראי ותעמידהו כראוי, ותחל להביט.

– סופיה אלכּסנדרובנה ראֹה תראה, – אמרה דוניַשה בלחישה, – ואתּ אך צוחקת.

סוניה שמעה את הדברים האלה וכן שמעה באמֹר נטשה בלחישה:

– גם אני יודעת, כי רָאֹה תראה; גם בשנה שעברה ראתה.

כשלשה רגעים החרישו כלן. “בלי-כל-ספק…” לחשה נטשה ולא גמרה דבריה – פתאם הדפה סוניה את הראי, אשר החזיקה, ותכס עיניה בידה.

– אַה, נטשה! – אמרה סוניה.

ראית? ראית? מה ראית? – קראה נטשה, בתמכה את הראי.

וסוניה לא ראתה מאומה, היא אך רצתה לקרוץ בעיניה ולקום, והנה שמעה קול נטשה, באמרה “בלי-כל-ספק”… היא לא רצתה לרַמות לא את דוניַשה ולא את נטשה, וקשה היה לה לשֶׁבת. גם היא בעצמה לא ידעה, איככה ובגלל מה פרצה הקריאה ההיא מפיה, כשכסתה את עיניה בידה.

– אותו ראית? – שאלה נטשה וַתַּחֲזֵק את ידה.

– כן. המתיני… רָ… ראיתי אותו, – אמרה סוניה שלא בכַוָּנה, בבלי דעת עוד, למי נתכַּונה נטשה באמרה “אותו”: הלניקולי אם לאנדרי.

“ומפני-מה לא אֹמר, כי ראיתי? הלא אחרים רואים באמת! ומי אפוא יוכל להכזיבני ולהוכיח, אם ראיתי אם לא ראיתי?” עלתה על דעתה של סוניה.

– כן, ראיתי אותו, – אמרה לה.

– וכיצד? כיצד ראית אותו? עומד או שוכב?

– לא, ראיתי… פעם לא היה מאומה, ופתאם, והנה הוא שוכב.

– אנדרי שוכב? חולה הוא? – שאלה נטשה והביטה אל רעותה בעינים שקמו מפחד.

– לא, להפך, להפך, פניו שמחים, והוא פנה אלי, – אמרה סוניה ובאותו רגע נדמה לה בעצמה, שראתה מה שאמרה.

– ואחרי-כן, סוניה?

– לא התבוננתי עוד, מראה כָחֹל ואָדֹם…

– סוניה! מתי ישוב? מתי אראהו? אֵלִי, מה-מאד אני ירֵאה לנפשו ולנפשי, אך מגור מסביב לי… – התחילה נטשה לשפּוך שיחה, ובלי השיב לסוניה דבר על תנחומיה, עלתה על משכבה וזמן רב אחר כבּוי הנר שכבה בלי-נוע בעינים פקוחות והביטה בעד החלונות המחפים כפור אל אור הירח שבליל-הקרח.

יג

ימים אחדים אחרי החגים הגיד ניקולי לאמו, כי הוא אוהב את סוניה וכי החליט החלטה גמורה לקחתה לו לאשה. הגרפינה, שכבר התבוננה במה שנהיה בין סוניה ובין ניקולי וידעה, כי יאמר לה בנה כזאת, שמעה את דבריו בשתיקה, ואחר-כן אמרה לו, כי יכול הוא לשאת את אשר תיטב בעיניו, אך כי היא ואביו לא יביעו לו ברכה לנשואים כאלה. בפעם הראשונה בחייו ראה ניקולי, שאין רוח אמו נוחה ממנו ושבכל אהבתה אותו לא תאבה ולא תשמע לו בדבר הזה. בקרירות ובעינים מוסַבּות מבּנה שלחה לקרֹא לאישה; ובבואוֹ רצתה להגיד לו זאת בקצוּר ובקרירות בפני ניקולי, אך לא עמד בה כֹּח ותחל לבכּות מנהמת-לבה ותצא מן החדר. הגרף הזקן החל לדבּר על לבו ברוח שפלה ולבקש מאתו לשוב ממחשבתו. ניקולי השיב לו, כי איננוּ יכול להפר דברו, והאב נאנח ובמבוכה מגלה מהר להפסיק וילך אל הגרפינה. בכל דבר שבינו לבין בנו לא הסיח הגרף את דעתו מחטאתו אשר חטא לבנו, בהשחיתו את נחלתו, ועל-כן לא יכול לכעוס על בנו על מאנו לקחת את הכלה העשירה ועל בחרו בסוניה המחסרת נדוניה; במקרה זה אך שָׂם אל לבו בבהירות יתרה, כי אִלו היו עסקיו כתקונם, לא היה יכול לבקש לניקולי אשה טובה מסוניה וכי הוא לבדו האשֵׁם בקלקול העסקים על-ידי מיטנקה שלו ועל-ידי מנהגיו, אשר לא יכול לסור מהם.

האב והאם לא יספו עוד לדבּר עם בנם בענין זה; אך ימים אחדים אחרי-כן קראה הגרפינה אליה את סוניה ותדבר אליה תוכחות באכזריות תמוהה בעיני שתיהן, באמרה, כי מצודדת נפש בנה וכפוית-טובה היא. סוניה החרישה ושמעה את דברי-האכזריות האלה ולא הבינה, מה יִדָּרֵשׁ ממנה. היא היתה נכונה להקריב כל אשר בידה לאנשי-חסדה. כל הימים אהבה להרהר במעשי מסירת-נפש; אך בדבר הזה לא יכלה להבין, למי ועל-מה עליה לוַתֵּר. היא לא יכלה להמנע מאהוב את הגרפינה ואת כל בית הרוסטובים, אך לא יכלה להמנע גם מאהוֹב את ניקולי ומדעת, כי אָשרוֹ תלוי באהבה הזאת. ותהי מחרישה ועצובה ולא השיבה דבר. ניקולי לא יכול, כמו שנדמה לו, לשאת עוד את המצב הזה וילך להִוָּכח עם אמו. פעם התחנן לפני אמו, כי תסלח לו ולסוניה ותֵאוֹת להם, פעם אִיֵּם עליה ואמר, כי אם יוסיפו לרדוף את סוניה, ישא אותה בסתר מיד.

הגרפינה השיבה לו בקרירות, אשר לא ראה בה כמוה מימיו, כי לא קטן הוא עוד, כי כשם שהנסיך אנדרי ישא אשה שלא בהסכמת אביו, כך יוכל גם הוא לעשות זאת, אבל היא לא תכיר לעולם את הַ נִּ רְ גֶּ נֶ ת הזאת לבת לה.

למלה “נרגֶּנת” רגז ניקולי וירם קולו יותר ויאמר לאמו, כי לא עלה על לבו, שתדרֹש ממנו למכּור בכסף את רגשותיו, וכי אם-כן הנהו מדַבּר בפעם האחרונה… אך לא הספיק לאמר את המלה הקשה, אשר נָכוֹנָה אמו באֵימה גדולה, על-פי רשמי פניו, לשמוע מפיו, ואשר יכלה להיות מזכרת נוראה להם לעולם; לא הספיק לסַיֵּם מה שפתח, יען כי נטשה נכנסה לשם בפנים חִורים וסריוזיים דרך הפתח אשר שמעה מאחריו מה שדבּרוּ שם.

– ניקולנקה, דבריך דברי-רוח; חֲדַל, חֲדַל! אני אומרת לך, חֲדַל! – קראה כמעט בצעקה, לבעבור יֵחָבֵא קולו.

– אמי, יונתי, לא בגלל זה הוא לגמרי… חמדת-נפשי, אמללה, – פנתה אל אמה, אשר הביטה באֵימה אל בנה, כי ראתה, כי עוד מעט ויפרוץ הריב עד-אין-מרפּא, ועם-זה הקשתה לבבה בחמתה ולא רצתה ולא יכלה להכּנע.

– ניקולנקה, – אני אבאר לך, סור לך מזה; שמעי-נא, אמי, יונתי, – דבּרה אל אמה.

דבריה היו בלי טעם; אבל הצליחו באשר חפצה.

הגרפינה התחילה בוכה במרירות והִסתּירה פניה על לב בתה, וניקולי קם וישם ידו על ראשו ויצא מן החדר.

נטשה התחילה משתדלת לעשות שלום ביניהם והגיעה לידֵי כך, שניקולי הבְטח מפי אמו, שלא יציקו לסוניה, והוא הבטיח, כי לא יעשה דבר שלא בידיעת אבותיו.

בהחלטה גמורה להתפטר מיד, אחרי כלותו את מעשיו הנחוצים בגדודו, ולשוב ולשאת את סוניה, יצא ניקולי אל גדודו בראשית ימי יַנואר כשהוא נעצב, סריוזי ושרוי בריב עם אבותיו, אבל מלא אהבה עזה, על-פי מה שנדמה לו.

כאשר יצא ניקולי לדרכּו, רבּה העצבת בבית הרוסטובים יותר מבכל הימים הקודמים, והגרפינה חלתה מצרות-לבבה.

סוניה התעצבה גם על פרֵדת ניקולי, וגם, עוד יותר מזה, על סגנון המשטמה, אשר לא יכלה הגרפינה לעזבו בדבּרה אל סוניה. הגרף הצטער יותר מבכל הימים הקודמים על רֹע מצב עסקיו, אשר דרשו תקנות נמרצות. נחוּץ היה למכור את הבית המוסקבאי ואת האחזה הקרובה אל העיר הזאת, וכדי למכּור את הבית הצרכו לנסוע למוסקבה. אך מפני מצב בריאותה של הגרפינה הכרחו לדחות את הנסיעה הזאת מיום אל יום.

נטשה, אשר בראשונה נשאה על-נְקַלה וגם בשמחה את פרֵדת חֲתָנָהּ, הרבתה עתה להֵעצב ורוּחה קצרה מיום ליום. הרעיון, כי כָלים לריק מבחר ימיה, אשר יכלה לבַלותם באהבה אליו, הציק לה ולא הרפּה ממנה. מכתּביו הרגיזוה על-פי-רֹב. בהם ראתה ונעלבה, כי בשעה שהיא הוגה כל היום אך בו, הוא חי חיים גמורים, רואה מקומות חדשים ופנים חדשות, שיש בהם ענין לו. במדה שהיו מכתּביו מסגלים למשֹך את הלב, בה במדה הרבו להרגיז את לבה. ומכתּביה אליו לא רק לא שִׁעשעו את נפשה, כי-אם גם היו עליה לחובה מביאה לידֵי שעמום והתכחשות. לכתּוב היטב קצרה ידה, כי לא יכלה להביע בשפת-אמת בכתב גם אחד מני אלף ממה שהרגלה להבּיע בקוֹלה, בחיוכה ובמבּטה. היא כתבה לו בסגנון היבש הנהוג מכתּבי-כַלָּה דומים זה לזה, אשר לא נחשבו למאומה גם בעיניה, ואמה היתה מתקנת בטיוטאותיהם את שבושיה האורתּוגרפיים.

ומצב בריאותה של הגרפינה לא הוטב; אך להוסיף לדחות את הנסיעה למוסקבה לא יכלו עוד. נחוּץ היה להכין את חפצי הנדוניה, נחוּץ היה למכּור את הבית, גם חשבו, שהנסיך אנדרי יבוא ראשונה למוסקבה, כי שם יָשב הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' בחֹרף ההוא ונטשה היתה מבטחת, שכבר בא שמה הנסיך אנדרי.

הגרפינה נותרה בכפר, והגרף לקח אתו את סוניה ואת נטשה ויסע בסוף ינואר למוסקבה.

תּם החלק הרביעי.

חלק חמישי

א

אחרי השתדכות הנסיך אנדרי ונטשה הרגיש פּיֶר פתאום, בלי כל סבּה גלויה, שאי-אפשר לו להחזיק עוד בחייו הקודמים. בכל תֹּקֶף הַכָּרָתו את דברי האמת, אשר גלה איש-חסדו, בכל השמחה הגדולה, אשר שמח בימים הראשונים על עבוֹדת השתלמותו הפנימית, אשר נגרר אחריה בהתלהבות נמרצה כל-כך,-פנה פתאם, אחרי ארושׂי הנסיך אנדרי ונטשה ואחרי מיתתו של יוסף אלכּסֵיֶביץ', שהֻגד לו על-אודותיה גם היא כמעט באותם הימים, כל הודם של חייו הקודמים. לא נשאר לו מהם אלא שִּׁלְדָּם, עצמותיהם היבשות בלבד; ביתו עם אשתו היפֵהפִיָּה, אשר בימים ההם הטה אחד הגדולים חסד לה. קרבת כל בני פטרבּורג ומשמרתו עם החוֹבות הפורמַליות התלויות בה. והחיים האלה נגלו לפניו והיו לו לתועבה בפתע פתאם. אז חדל לכתּוב את ספר-זכרותיו והתרחק מחברת ה“אחים” ושוב התחיל נוסע אל הקלובּ, שוב התחיל לשתות הרבה ושוב נלוָה אל חֶברי בחורים ושִׁנָה את דרכּו כל-כך, שהגרפינה יֶלֶנה וַסילְיֶבנה חשבה לנחוץ להבּיע לו נזיפה. והוא ראה, כי צָדקה בתוכחתה, ויעבור למוסקבה, לבלתּי חַלל כבוד אשתּו.

במוסקבה, כאשר אך בא אל ביתו הגדול, אשר נמצאו בו העלמות הנסיכיות הַבָּלות והנובלות עם המון משרתים ומשרתות; כאשר אך ראה, בעברו בעיר במרכבה, את בית-התפלה האיבָרי עם הנרות הרבּים לאין-מספּר שלפני אפֻדות מסכות-הזהב, את רחוב קְרֶמֶל, אשר לא נדוש השלג שעליו, את הָרַכָּבים ואת בתי-הדירה הנמוכים והדלים שב“סִיבְצֶב וְרַזֶּ’ק”; בראותו את הזקנים המוסקבאים, המבַלים שנותיהם האחרונות בלי בַקש דבר ובלי הֵחָפֵז לבוא אל איזה מקוֹם שיהיה, ואת הגבירות הזקנות המוסקבאיות ואת נשפי-המחול המוסקבאים ואת הקלוב האנגלי המוסקבאי,-הרגיש, כי במקומו הוא, בנוֵהו השאנן, במוסקבה מצא מנוחה וחֹם ורוָחה וזֻהֲמָה כמו בַחֲלַט ישן.

והצבור המוסקבאי כֻלו, מִזְּקֵנוֹת ועד ילדים, קבּל את פיר כאורח, שמחַכּים לו זה ימים הרבה ושהיה מקוֹמו מוכן לו ופנוי בכל עת. בצבור העליון המוסקבאי היה פיֶר גביר רובי מן הדור הישן, טרוד בהרהורי-לבבו, ונוח לבריות, אדם מַתמיה, אבל נחמד וטוב ופִקח ועלז ונדיב, שאין כמוהו. כיסו היה רֵיק תמיד, יען כי היה פתוח לַכֹּל.

לבֶנֶפיסים, לציורים שלא עלו יפה, לפסלים, לחברות-צדקה, לצוענים, לבתי-ספר, למשתּי-כבוד, למשתּי-הוללות, למַסונים, לבתי-תפלה, לספרים-לכל דבר היה נתבע ונותן, ולוּלא שני ידידים, שֶׁלָּווּ ממנו כסף רב ונהגו בו מנהג אפוטרופסות, היה מבזבז את כל הונו. בקלוב לא נעשה משתה ולא נערך נשף בלעדיו, כאשר אך השתרע על דרגשו אחרי שני בקבוקי יֵין-מַרְגןֹ, סַבּוהו כרגע ונכנסו עמו בשיחות, בוִכּוחים ובהלצות, בכל מקום-ריב היה עושה שלום בצחוק קל אחד שבסבר פניו היפים ובהלצה אחת כענין. תָּאֵי התמחוי של הַמַּסונים היו משעממים וַאֲבֵלים, אם לא נמצא גם הוא בתוכם.

בזמן שחזקו עליו בקשות בחורים מתעלסים אחרי סעדם יחדו בערב, והוא קם בבת-צחוק טובה ונעימה לנסוע עמהם, היו קריאות צהלה ושמחה פורצות מתוכם. בנשפי-מחול היה יוֹצא לחול בשעת חסרון קַוַּלֶּרִים. הנשים הצעירות והעלמות אֲהֵבוהו על כי התנהג בכבוד ובידידות במדה אחת עם כֻּלן, ביחוד אחרי סעֻדת-הערב, בלי בַקש אהבה מאחת מהן. “יפה אף-נעים הוא, לא אשה ולא גבר”-היו אומרות עליו.

קַמֵּרְהֶר בָּטֵל היה פיֶר, אחד ממאות בני המין הזה, המבַלים שארית שנותיהם בלב טוב במוסקוה.

מה-מאד היה מתשומם, אלו אמר לו איש לפני שבע שנים, בבואו מחוץ-לארץ, כי אין לו מה לבקש ולחקור, כי מסלת-חייו סלולה וברורה מכּבר וכי בכל מאמצי כֹחו לא יט מן הדרך, שדרכוּ בה כל הדומים לו במצבם. אז לא היה יכול להאמין לזאת! האם לא הוא בקש בכל נפשוֹ פעם להקים רֶפּובליקה ברוסיה, פעם להיות בעצמו לנפוליון, פעם להיות לפילוסוף ופעם להכריע את נפוליון בשדה-מלחמה? האם לא הוא ראה את האפשרות והתאַוה תאוה עזה לתקן את המין האנושי המחולָל בעָון ולהביא גם את-עצמו לרוּם מדרגת ההשתלמות? האם לא הוא יסד גם בתי-ספר גם בתי-חולים ושִׁחרר את אבריו?

ותחת כל-זה אינו אלא בעלה העשיר של אשה בוגדת; קַמֶּרהֶר בטל, אוהב לאכול ולשתות ולחָרף קצת בשעת חדוָה את הממשלה; חבר לקלוב האנגלי המוסקבאי ואהוב לכל הבּריות שבצבור המוסקבאי. ימים רבים לא יָכול להשלים עם הרעיון, שהוא אותו הַקַּמֶּרהֶר הבטל המוסקבאי, שהיה בָז בעצמו לכל בני-מינו לפני שבע שנים ממעמקי-לבו.

יש אשר יתנחם ויאמר בלבבו, כי רק דרך-עראי, לפי-שעה, הוא נמצא בכתה זו; אבל אחרי-כן יבהלהו רעיון אחר, שברך-עראי ולפי-שעה כמוהו כבר נכנסו לכתה זו אנשים הברה, בעוד כל שִׁנֵּיהֶם בפיהם וכל שְׂעָרם על ראשם, ויצאו מתוכה בלי שֵׁן אחת ובלי שערה אחת.

כאשר יהיהר במצבו ברגעי גאוה וגֹדֶל-לֵבָב, ידַמה, כי מיֻחד הוא בְכִתָּתו ואינו כלל וכלל מאותם הַקַּמֶּרְהֶרים, שהיו בזוּים בעיניו לפנים; כי הם היו פשוטים וטפשים, שמחים בחלקם, ושאננים מכּל רעיון קשה, “ואני גם עתה מלא תלונה כל היום ושואף תמיד לעשות דבר למין האנושי”, ידבר עם לההו ברגעי גאותו. “ואפשר שגם כל חברֵי אלה יָגעו יגיעות הרבה ובקשו כמוני דרך חדשה ומיֻחדת להם בחיים וגם הם הובאו כמוני על-ידי פרטי חייהם וחבורתם וטבע בְּרִיָּתם-הוא הכּח הכּבּיר, שאין אדם יכול לעמוד לפניו-אל המדרגה, אשר הוּבאתי אני אליה”, ידבר עם לבבוֹ ברגעי שפלות-רוחו, ואחרי שבתּו ימים מעטים במוסקבה לא בז עוד, כי-אם החל לֶאֱהוב, לתת כבוד ולנוּד בלבו גם לחבריו הדומים לו בגורלם, כמו לעצמו.

בעת ההיא לא הוסיפו עוד לבוא עליו רגעי היאוש והשממון ושנאת-החיים; אבל חליוֹ זה, שהיה מתגלה עד-כה ברִשומים נִכָּרִים וחדים של מכאובי-נפש, רק הֻשְׁקע בקרבּו פנימה, ובאמת לא סר ממנו אפילו כהרף-עין. “בשביל מה? למה? מה-זה נִהְיֶה בעולם?” היה שואל ותָמֵהַּ בלבו פעמים אחדות ביום ומסתכל קצת שלא ברצונו במטרת המעשים הנראים בחיים; אבל מדעתו על-פי הנסיון, כי לא היו לו תשובות על השאלות האלה, היה מתאמץ להסיח דעתו מהן מיד ולוקח לו ספר לקראֹ או ממהר אל הקלוב או אל הפּוֹלון נירולַיֶּביץ' לפטפט עמו בדברי לשון-הרע העוברים בעיר.

“יֶלֶנה וַסיליֶבנה, אשר לא אהבה מימיה דבר חוץ מגוּפה ואשר היא אחת מהנשים הסכָלות שבסכלות.-דבּר פיֶר עם לבבו.-נחשבת לחכָמה גדולה ולבעלת-טעם מצֻיֶּנת, ואנשים נותנים לה כבוד ויקר. נפוליון בּוֹנַפַּרט היה לבוּז בעיני כֹל, כל הימים אשר הגדיל לעשות, וכאשר נהפך לקומֶדיַנט נִקלה, משתדל הקיסר פרַנץ לתת לו את בתו לאשר בלי קדוּשין. האספַּמיים עורכים תפלות-תודה לאלהים על-ידי כֹהנים קתּולים על כי גברו בארבעה-עשר ליוּני על הצרפתים, והצרפתים מודים לאלהים גם הם על-ידי כהנים קתּולים על כי גברו על האספּמיים בארבעה-עשר ליוּני זה. אַחַי הַמַּסוֹנים נשבעים בדמם, שהם נכונים להקריב את כל אשר להם בעד רֵעָם, ואינם נותנים לקֻפת-הצדקה לעניים גם איש רֻבּל אחד ומסכסכים כתת “אֵסְטְרֵי” ב”מבַקשי הַמָּן" ומשתדלים בדבר “יריעה שוֹטלַנדית ממש” ובדבר “כתב-חוזה”,³² שלא נודע משמעו גם למחבּרו ושאין לאיש חֵפץ בו. כֻּלנו מחזיקים בתורת הסליחה והאהבה, היא התּורה, אשר בּנִינוּ בשמָהּ במוסקבה ארבעים פעם ארבעים בתי-תפלה, ותמול הוּמת ברצועת-חובלים איש-צבא בורח, וכֹהן לתורת האהבה והסליחה הזאת נתן לו לזה לנשׁק את הצלב בצאתוֹ לֵהָרֵג". ככה דבּר פּיֶר עם לבבו, וכל השקר הזה השורר בארץ, שהכּל מכירים ויודעים, כי שקר הוא, היה מביאו לידֵי תמהון בכל פעם כדבר חדש, אף-על-פי שהיה רגיל בו מאד. “אני מבין, כמה שקר ותהפוכות בכל זה,-אמר בלבו,-אבל איככה אסַפר להם כל מה שאני מבין? כבר נסיתי, ובכל פעם נגלה לי, שגם הם מבינים במעמקי לבם מה שאני מבין, אלא שהם מעלימים עיניהם בכַוָּנה מזה. אם-כן, כך צריך להיות! אבל אני מה אעשה, אנה אלך?” פיר טָעם וידע את הכשרון הקשה מאד לבעליו, הוא הכשרון הנתון לרבּים והמצוי ביחוד ברוסים, להאמין, כי יש טוב ואמת בעולם, ולראות עם-זה בבֵרור גמור את הרע ואת השקר שבחיים, ועל-כן לא עצר כֹּח להשתתף בחיים בכל לבו. בכל אחד ממקצועות עבודת-האדם ראה תערֹבת רֶשַׁע ומרמה. בכל מה שֶׁנִּסה להיות, בכל עבודה שהחל לעשות בה, באו הרעה והשקר שהּה והסירו את לבבו ממנה ויגדרו את דרכי העסקנות בעדו. אבל על-כרחו היה עליו לחיות ולמצֹא עבודה לעצמו. קשה ונורא היה עֹל זה של שאלות-החיים שאין להן פתרון, וכדי להסיח דעתו מהן נגרר אחרי כל ענין, שנזדמן לפניו ראשונה. על-כן היה נוסע אל כל מיני חברות ושותה לשכרה וקונה ציורים ובונה בתים ומַפְנה לבו ביחוד לקריאה.

וקורא היה כל מה שבּא בידו והיה שטוּף בקריאה כל-כך, שבבואו הביתה, בשעה שמשרתיו עסקו עוד בהפשטת בגדיו, כבר היה ספר בידו וכבר החל לקרֹא בו-ומתּוך קריאה היה נרדם, ומתּוך תרדמה היה עוֹבר לשיחה בטֵלה בחדרי-אורחים ובקלוב, ומתוך שיחה בטֵלה-למשתה-הוללות ולנשים וחוזר ממשתה לשיחה בטלה, לקריאה וליין. שתות יין נעשתה לו לצֹרֶך חמרי ומוּסרי יחד הולך וחזק מיום ליום. בלי שים לב לדברי הדוקטורים, שהיו אומרים לו, שהיין מסֻכָּן לבעלי-גוף כמוהו, הִרבה מאד לשתות. לא נתקררה דעתו באמת אלא לאחר שהריק לתוך פיו הגדול, בלי התבונן בעצמו, כוסות-יין אחדות, שבאותה שעה הרגיש חֹם נעים בגופו, חבּה לכל רעיו וכשרוֹן להבין הבנה שטחית כל רעיון חדש. בלי רדת לעֹמק תכנו. רק בהביאו אל קרבּו בקבוק-יין אחד או שנים, הכּיר הכרה בלתּי-ברורה, שאין צרור-החיים המסֻבּך והנורא, שהיה מפיל עליו אימה ופחד, נורא ואָיֹם באמת במדה שנדמה לו עד-כה. כשהיה מפטפט או שומע שיחה בטלה או קורא בספר, אחרי סעֻדת הצהרים או הערב, וראשו כָבֵד עליו, היה רואה בלי-הפוגות את הצרור הזה כשהוא מֻפנה אליו באחד מצדדיו. אך כאשר עֲבָרוֹ יין, היה אומר לנפשו: “אין בכך כלום. זאת אבָרר. הנה התשובה נכונה אתיף אך עתה עסוק אני,-אחרי-כן אתבונן בכל זה!” אולם “אחרי-כן” זה לא הגיע מעולם.

בבֹקר, בטרם יטעם מאומה, נראו לו כל שאלותיו הקודמות בחידות סתומות וַאֲיֻמּוֹת; אז יאחז בחפזון בספר וישמח בבוא אליו איש.

לפעמים זכר פיֶר מעשה ששמע, שאנשי-הצבא, העומדים במסתר בשעת מלחמה ממוּל חיל-רובים, מתאמצים, אם אין להם מה לעשות, למצֹא עבודה לעסוק בה, כי בזה יֵקל להם לשאת את הסכנה. בזכרו זאת נדמו לו כל בני-האדם לאנשי-צבא כאלה, לאנשים מֱמַלטים את נפשם מן החיים, זה ברדיפה אחרי הכבוד, זה בקלפים, זה בכתיבת חֻקים, זה באהבת נשים, זה בכלי-משחק, זה בסוּסים, זה בפוליטיקה, זה בצַיִד, זה ביין, זה בעניני הממלכה. “אין בעולם לא דבר ריק ולא דבר גדול, יהי מה שיהיה, ומלבד שאֲמַלֵּט את נפשי באשר תמצא ידי!” אמר פיר בלבו, “ובלבד שלא אראה עוד אותם, את החיים הנוראים האלה”.

ב

בראשית ימי החרף בא הנסיך ניקולי אנדרֵיביץ' בולקונסקי עם בתו למוסקבה. בגלל מעשיו הראשונים, בגלל בינתוֹ היתרה ומנהגיו המשֻׁנים, ביחוּד בגלל אשר נתמעטה בעת ההיא החבּה הנפרזת למלכות אלכסנדר ובגלל השנאה לצרפתים והרוח הפטריוטי, אשר שררו בעת ההיא במוסקבה, נעשה הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' מהרה לגדול ונכבד מאד בעיני המוסקבאים ולמרכז לחבורה המוסקבאית של המתנגדים לַממשלה.

הנסיך זקן מאד בשנה הזאת. סמני-זקנה עזים ובולטים נראו בה מקרי התנמנמות חטופה, שַׁכחנות לענין מעשים שהיו לפני ימים מעטים וזַכרנות יתרה לדברים שלפני ימים רבים וגאוה ילדותית בתפקידו, תפקיד ראש האופוזיציה המוסקבאית, אף-על-פי-כן היה הזקן הזה-ביחוד בצאתו בערב אל הַטֵּה באדרתו, אדרת-שער קצרה, ובפאה הנכרית המְפֻדֶּרֶת שעל ראשו, ובהחִלו להשמיע, כנגד המסֻבּים, את ספוריו המקֻטעים מדברי הימים הקודמים או את משפטיו המקֻטעים עוד יותר והחדים על עניני ההוֶה-מעיר בכל המסֻבּים רגש-כבוד עמֹק לו. כל הבית הַיָּשָׁן הזה, עם רְאָיַי-טְרִימו הגדולים שבּו וכל כליו העשוים לפני שנות הרבולוציה, עם המשתים המפֻדָּרִים והזקן הפִקח בן המאה הקודמת בעצמו ובתו הענותנית והצרפתית היפה, אשר מָלאו שתיהן יראת-הרוממות מלפניו, היה חזיון גדול ונעים לאורחים הבאים בו. אבל כל האורחים האלה לא זכרו, כי מלבד שתים או שלש השעות, שראו בהן את בעל הבית הזה, היו לו ביום עוד עשרים ושתים שעות של חיים פנימיים נסתרים מעין זר.

בימים האחרונים נעשו החיים הפנימיים האלה קשים מאד למריה הנסיכית. במוסקבה נעדרו ממנה מבחר תענוגיה, הם השיחות עם אנשי האלהים וההתבודדות, אשר היו משיבות נפשה ב“הרים הקרחים”, וממנעמי חיי עיר-מלוכה לא נִתַן לה מאומה. אל אספות אורחים לא באה: הכל ידעו, שאין אביה נותן לה צאת בלעדיו, והוא לא יכול לצאת מפּתח ביתו מחוֹלי, ועל-כן לא נקראה עוד לסעֻדות ולנשפים. מהתקוה להנשא לאיש כבר יַאֲשָה את לבה, כי ראתה, עד-כמה דוחה הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' בשתי ידים את הצעירים, המסגלים להיות לחתנים לה, שבאו לפעמים בביתם. גם רֵעות לא היו לה למריה הנסיכית: בבואה בפעם הזאת למוסקבה נקעה נפשה משתי העלמות, אשר היו קרובות לה מכּל בני-האדם. מַדמוֹאזֶל בּוּריֶן, אשר גם קֹדם לזה לא יכלה מריה להגיד לה את כל לבה, היתה עליה בימים ההם לֶטֹרַח, ומפני סבּות אחדות החלה מריה להתרחק ממנה. זִ’ילִי, אשר ישבה במוסקבה ואשר היתה מריה הנסיכית כותבת לה חמש שנים רצופות, נמצאה זרה ומוזרה לה, כשחזרה מריה ובאה לפניה. בעת ההיא היתה ז’ילי לאחת מן הכלות העשירות שבעשירות במוסקבה, כי מתו עליה אחיה, וכל תענוגות בני מרום-עם-הארץ היו מנת חלקה באותם הימים. כל היום סַבּוּה בחורים, והיא חשבה, כי כֻלם הכירו פתאֹם את חין ערכּה. ז’ילי נמצאה אז באותה התקופה של עלמה כבֻדה מזדקנת, שהיא מרגשת בה, שהגיעה שעת תקותה האחרונה להנשא, ומשפט גורלה בדבר הזה יֵצא מיד או לא יֵצא לעולם. בכל יום חמישי בשבוע זכרה מריה הנסיכית בבבת-צחוק מתוך עֹצֶב, שאין לה עתה למי לכתּוב, כי על-כן ז’ילי-ז’ילי זו, שאין קרבתה משַׂמַּחֹת לבבה כלל-עמה בעיר, והן נפגשות בכל שבוע ושבוע. כאותו הָאֱמיגרנט הזקן, שהיה יושב שנים אחדות בכל ערב עם אשה חשובה, כאורֵרַ בביתה, וכשבקשה להנשא לו, לא חפץ בה עוד, כן הצטערה מריה הנסיכית על כי נמצאה ז’ילי עמה במקום אחד ולא היה לה עוד למי לכתּוב. במוסקבה לא היה לה למריה הנסיכית עם מי לדַבּר דבר, לפני מי להגיד צרות לבבה, וצרות חדשות נוספו לה הרבה שם. זמן שִיבתו וחתֻנתו של הנסיך אנדרי קרב לבוא, ובין-כה לא רק לא נמלאה בקשתו להכין את אביהם לזה, כי-אם להפך, הדבר נתקלקל, כפי הנראה, לגמרי, והזכרת שמה של הגרפינה רוסטובה הרגיזה עד לבלי-חֹק את הנסיך הזקן, אשר גם בלעדי זאת היתה רוחו סרה על-פי-רֹב. הצרה החדשה, שנוספה למריה הנסיכית בימים האחרונים, באה עליה בלַמדה את הן-אחיה, והוא אז נער בן שש שנים. בדברים שבינה לבין ניקוֹלוּשקה הכירה בעצמה לחרדת-לבה את רגזנות אביה. כמה פעמים דבּרה עם לבבה, כי אין לה להוא לכלל כעס בלַמדה את בן-אחיה, אך כמעט בל פעם אשר ישבה אל האלפא-ביתא הצרפתית וקנֵה-הוראה בידה, גדלה תשוקתה כל-כך להריק את ידיעותיה במהירות ובקלות כפי האפשר מתוכה לתוכו,-והוא הרגיש מיד בחרדה, כי אפשר שעוד מעט ותקצוף הדודה-שבשביל התרשלות קלה מצדו נזדעזעה, נחפזה, התרגזה והגביהה קולה, אף משכה לפעמים בזעמה את ידו הקטנה ולפעמים העמידה אותו בקרן-זוית. בכל פעם שהעמידה אותו בקרן-זוית התחילה בוכה בעצמה על קשי-לבה, וניקולושקה ראה אותה בוכה ובכה גם הוא ויצא מִזָוִיתו בלי רשות והסיר את כפות-ידיה הלחות מעל פניה והתחיל מדבּר על לבה. אבל יותר מכֹּל עִצב אביה את רוחה ברגזנותו, שהיתה מכֻוֶּנת תמיד נגד בתו ושבימים האחרונים הגיעה למדרגת אכזריות. אלו היה מצַוה אוֹתה להשתחוות כל הלילות, אלו הכה אותה, אלו הטיל עליה לשאת עצים ומים, לא היה עולה על לבה לעולם, כי מצה קשה; אבל אוהבָהּ ומציקָהּ זה היה קשה מכּל המציקים שבעולם, מאשר גם אהב אותה והיה מדאיב נפשו ונפשה יחדו ומתחכם לה לא רק לעָלְבָהּ ולהשפילה, כי-אם גם להוכיח לה, שהיא הָאֲשֵׁמָה בכל עת ובכל דבר. בימים האחרוֹנים נראתה בו נטיה חדשה, אשר הדאיבה את נפשה יותר מכּל,-והיא התקרבות הולכת ורבּה אל מַדמואזל בּוריֶן, הרעיון ההתּולי, שעלה על רוחוֹ ברגע הראשוֹן, בשמעו על-דבר מחשבת בנו, מה שאמר בשפת-לצון, כי אם יקח לו אנדרי אשה, ישא הוא את בּוריֶן, יָשַר בעיניו לפי-הנראה, ובימים האחרונים הִרבּה לנהוג מנהגי חבּה במדמואזל בּוריֶן, וכל חפצו היה בזה אך לעלוב אותה, את בתו-כך נדמה לה לנסיכית מריה- ואת זעפו על תבו הבּיע, לפי דעתה, בהבּעת אהבה לבוריֶן.

במוסקבה נשק הנסיך הזקן פעם אחת במעמדה של הנסיכית מריה (ונדמה לה, שבכַוָּנה עשה זאת לעיניה) למדמואזל בּוריֶן על-גב ידה וימשכה אליו ויחבקה דרך-אהבה. הנסיכית מריה נסתמקה ותצא במרוצה מן החדר. בעוד רגעים אחדים נכנסה מדמואזל בּוריֶן לחדרה של מריה בבת-צחוק על שפתיה וספרה בקולה הנעים איזה דבר מן המבדחים את הלב. מריה הנסיכית מחתה בחפּזון את דמעותיה ותגש אל בּורין בצעדי-אוֹן ותחל, כנראה בלי דעת בעצמה מה שהיא עושה, לגעור בה בצרפתית בפזיזות מתוֹך כעס ובקול צעקני נפסק לרגעים: “נְבָלה היא, תועבה, אכזריות-רשע להשתמש בחֻלשתו של…” מאמרה זה לא גמרה. “צאי מחדרי!” נתנה עליה בקולה עוד ותחל לבכּות.

ביום השני לא אמר הנסיך דבר לבתו; אבל היא ראתה, כי בשבתם אל הלחם צוה להחל ממדמואזל בּורין בהגשת המאכלים. בסוך הסעֻדה טעה המשרת והגיש את הקהוה, כפי מה שהֻרגל, לנסיכית ראשונה, ופתאם קָצף הנסיך קצף נורא וישלך את הפלך אשר בידו על פיליפ וברגע ההוא ממש צוה למסרו לצבא.

– אינם שומעים בקולי… שתי פעמים אמרתי!… אינם שומעים! היא-ראשונה בבית הזה; היא-קרובה לי מכּל מאהבי!-צעק הנסיך,- ואם תזידי – צעק עוד בחמתו, בפנותו בפעם הראשונה ביום ההוא אל הנסיכית מריה- עוד פעם אחת, כאשר זַדתּ אתמול… להרחיב פֶה עליה, אַראה אותך לדעת, מי אדון בבית הזה. צֵאִי! אל תראי פני; בקשי סליחה מאתּה!

ומריה הנסיכית בקשה סליחה מאמַליה יֶבגֶניֶבנה ומאביה גם עליה גם על פיליפּ, כי בקש פיליפּ המשרת מאתּה, שתמליץ עליו.

ברגעים כאלה נוצר בלב מריה הנסיכית רגש דומה לגאוה מתוך מסירת-נפש. אבל ברגעים כאלה היו גם מעשים, שאביה זה, שֶׁדָּנָה אותו, חפּש את משקפיו ומשש אצלם ולא ראה, שהם מֻנחים לפניו, או שכח מה שהיה לפני רגע קטן, או פסע ברגליו הרפות פסיעה שאינה הוגנת והביט אחריו, לדעת, אם לא התבונן איש, עד-כמה כשל כֹּחו, או, מה שהיה קשה מכֹּל, התנמנם פתאם בשבתם אל הלחם, בזמן שלא היו עמהם אורחים, שעוררו אותו בשיחתם, והוציא מידו את מטפחת-פיו וכפף ראשו הרועד על קערתו. “זקן הוא וחלש, ואני נועזה לגַנותו!” השיבה אל לבה וַתָּקָט בפניה ברגעים כאלה.

ג

בשנת 1811 ישב במוסקבה דוקטור צרפתי, מֶטִיביֶה שמו, אשר בימים מעטים נהיה מרֻצֶּה לעם, איש-תּאַר גבה-קומה מאד, יפה-מראה, מדבּר רכּות כמנהג צרפתים, ובני-מוסקבה אמרו עליו, שהוא רופא מפליא לעשות. בבתי בני-מרום-העם היו מקבלים אותו לא כדוקטור, כי-אם כאחד מבני חבורתם.

הנסיך ניקולי אנדרֵיֶבִיץ', שהיה שוחק לתורת-הרוֹפאים, נתן בימים האחרונים, בעצת מדמואזל בּורין, לדוקטור הזה לבוא אליו וגם הֻרגל לקבּלו. פעמַים בשבוע היה מֶטיביֶה בא אל הנסיך.

ב“יום ניקולי”, שהיה “יום-הַשֵם” של הנסיך, באו כל נכבדי מוסקבה לפני מבוֹא ביתו, אך הוּא צוה, שלא ינתן לאיש לבוא אליו, ורק על אחדים צִוָּה, שֶיִּקָּראו אל לחם-הצהרים, ורשימת שמותיהם של האחדים האלה נתן ביד הנסיכית מריה.

בַּבֹּקר בא מֶטיביֶה לברך את הנסיך ויאמר למריה הנסיכית, כי באשר הוּא דוקטור, נאה לו לפי דעתו לפררוץ את הגדר, ויבוא לפני הנסיך. אך בבֹקר ההוא היה הנסיך הזקן סר וזעף כבאחת משעות כעסו היותר קשות. בכל שעת הבֹּקר התהלך בבית והִתְאַנָּה לכל מי שנזדמן לפניו ועשה את-עצמו כאינו מבין מה שאומרים לו וכאדם שאין מבינים את דבריו. הנסיכית מריה ידעה היטב את מצב-רוח זה של תלונה חרישית וכבישת כעס, שסופה היה על-פי-רֹב סערת-חֵמה, וכל שעת הבֹּקר ההוּא הלכה, כמו לפני רובֶה ממֻלָּא ומוכן ליריה, בידיעה ברורה, שסוף היריה לבוא. עד שבּא הדוקטור עבר הבֹּקר בשלום. כשנתנה מריה לדוקטור להכּנס, ישבה בחדר-האורחים וספר בידה אצל הדלת, אשר יכלה לשמוע מאחריה את כל אשר היה בַקַּבּינט.

בראשונה שמעה אך את קולו של מטיביֶה, אחרי-כן שמעה את קול אביה, אחרי-כן נשמעו שני הקולות יחדו, והדלת נפתחה פתאם, ועל המפתן נראו תארוֹ היפה של מֶטִיביֶה עם תלתל שערו השחור ותארו של הנסיך בַּכִּפָּה הגבוהה שעל ראשו ובחלַט שלו, ופניו נעוִים מאכזריות-חמה ובנות-עיניו מֻשפָּלות.

– אינך מבין?-צעק הנסיך בלשון-יחיד.-ואני מבין! מרַגל צרפתי, עֶבד לבונַפַּרט, מרַגל, צא מבית! צא, אמרתי לך!…-והנסיך סגר את הדלת בדפיקה עזה.

מֶטיביֶה הניע כתפיו בתמיהה ויגש אל מדמואזל בּוריֶן, אשר נחפזה ובאה לקול הצעקה מן החדר הסמוך.

– הנסיך אינו בריא כל-צרכּו,-הַמְּרֵרָה וזרמת דם אל המוח. אל תיראי, מחר אבוא,-אמר מטיביֶה וישׂם אצבעו אל שפתיטו ויצא בחפּזון.

מאחרי הדלת נשמעו צעדים בסנדלים וצעקות: “מרגלים, בוגדים, בגד-בוגדים בכל מקום! גם בבית לא יַרְפּוּ רגע”!

כאשר יצא מטיביֶה קרא אליו הנסיך הזקן את בתו ועליה שפך כל עברתו. באשמתה נִתּן למרַגל לבוֹא אל ביתו. הן הוא אמר, בפֵרוש אמר לה, שתכין רשימה ושלא ינתן להכּנס למי שלא נמצא ברשימה. למה פתחו לו למנֻוָּל זה! היא גרמה זאת. בגללה לא יכול למצא מנוחה רגע אחד, בגללה לא יכול למוּת במנוחה, אמר.

– לא, לא, חמדתי, להפרד עלינו, להפרד! דעי לך זאת! עתה לא אוּכל עוד,- אמר הזקן ויצא מן החדר, וכמו מדאגה, פן תמצא עצה להתנחם, חזר ונכנס אצלה ובהשתדלות להעמיד פניו, כמי שנח מזעפו, הוסיף לאמר:-ואל תדַמי, כי אמרתּי לך זאת בשעת כעסי, שוקט אני, אף עִיַּנתּי בדָּבר; וכן יהי-עלינו להפּרד; בַּקשי לך מקום!…-אך לבסוֹף לא יכוֹל להתאפק עוד ובַחֵמה העזה, אשר תִּמָּצא רק בלב אוהב, הניע באגרופיו ויקרא אליה בצעָקה מתוך צער, שהצטער, כנראה, גם בעצמו:

– ומי-יתן ולקח אותה אחד השוטים לאשה!-ויסגור ברעש את הדלת ויקרא אליו את מדמואזל בּוריֶן וַיִּדֹּם אחרי-כן בקבּינט.

בשתי שעות באו ששת האנשים, אשר זכו להִקרא אל הלחם.

הקרואים האלה-הגרף רַסטוֹפצ’ין הנודע, הנסיך לָפוּחין עם בן-אחיו, הגנרל צַ’רטוב, אחד מחבריו הישנים של הנסיך בצבא המלחמה, ומן הצעירים פיֶר ובוריס דרוּבֶּצקוי-חכּו לו בחדר-האורחים.

בּוריס בא למוסקבה לפני ימים אחדים בשחרור זמני והֻצַּג בהשתדלותו לפני הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' ועלתה בידו להטות לב הנסיך אחריו כל-כך, שנגד מנהגו של הנסיך, שלא לקבּל כל בחוּר צעיר, הוציא אותו מן הכלל וצוה לקבּלו.

בית הנסיך היה לא מה שקוראים בשם “העולם”, כי-אם חבורה קטנה, שלא נשמע על-אודותיה בעיר ושאף-על-פּי-כן נחשב לכבוד גדול שאין כמוהו להתקבל בה. זאת הבין בּוריס לפני שבוע אחד, כי באזניו השיב הגרף רסטופצ’ין למצבּיא הראשי, כשהזמינו זה לאכוֹל לחם אתו ב“יום ניקולי”, לאמר:

– ביום הזה אני נוסע בכל שנה להשתחוות לפני עצמותיו של הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ'.

– כן, כן, זה נכון,-ענה המצביא הראשי,-השלום לוֹ?…

החבורה הקטנה, שנועדה לפני סעֻדת הצהרים בחדר-האורחים הגבוה, הישן בטעמו והמפֹאר בכלי-בית ישנים, דמתה לועד של דַּיָּנִים עָסוּק בעניָן גדול. כל הנועדים החרישו, ואם דִּבּרוּ, היה דבּורם בלחש. הנסיך ניקוֹלי אנדרֵיֶביץ' יצא והתנהג בכֹבד-ראש ובשתקנות. מריה הנסיכית נראתה כשתקנית ופחדנית עוד יותר מבכל שאר ימות השנה. הקרואים היו ממעטים לפנות אליה בדברים, כי ראו, כי צר לה ואין לבה אל שיחותיהם. הגרף רסטוֹפּצ’ין לבדו נהל את השיחה בספּוריו על-דבר החדשות האחרונות שבעניני העיר ושבעניני הפּוֹליטיקה. לָפּוחין והגנרל הזקן השתתפו בשיחה אך בהערות קצרות ומעטות.

הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' שמע, כשמוֹע שופט ראשי מה שֶׁמַּרצים לפניו, ורק לפעמים הביע בשתיקה או במלה קצרה, כי הוא שומע ומקשיב את דברי ההרצאה. סגנון השיחה היה ברוח תלונה מובנת מאליה על מה שנעשה בעולם הפוליטי. המעשים, שספרו על-אודותם, היו מעשים מוכיחים, שהכּל הולך וְרָע; אך מפליא ומתמיה היה פרט זה, שבכל ספור ובכל גִלוי-דעת היה הַמַּרְצֶה מתעכב מעצמו או על-ידי אחר בכל פעם בהגיעו אל הגבול, יָכול לנגוֹע בו בכבוד הקיסר.

בשעת הסעֻדה התחילו משׂיחים במקרה הפוליטי האחרון, בַּתּפישה שתפש נפּוליון את ארצות ממשלתו של ההרצוג האולרֶּנבּוּרגי, ובאדרת-התּלונה על נפּוליון, שערכה רוסיה אל כל ממלכוֹת אירוֹפה.

– בּונַפַּרט עושה באירופה כשודד-ים באניה שנפלה הבידו,-אמר הגרף רַסטופּצ’ין במליצה שנאמרה ונשנתה בפיו זה פעמים אחדות.-ומה-נפלא אֹרֶךְ רוּחם או סמיות עיניהם של מלכי הארץ. עתה הדברים מגיעים עד האפיפיור, ובונַפַּרט אינו חושש עוד, וידו נטויה להוריד את ראש הכנסיה הקַתּולית-ואין מוחים בידו! רק אדוננו הקיסר לבדו מחה על תפישת ארצות ההרצוג האוֹלדנבּוּרגי. וגם…-הגרף רסטופּצ’ין עצר במלים, כי הרגיש, שהגיע עד הגבול, שאין שואלים ודורשים בו.

– הציעו לתת אחֻזות אחרות תחת ההֶרצוגיוּת האוֹלדנבּורגית,- אמר הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ', - ממש כאלו העברתּי אכרים מ“ההרים הַקֵּרחים” ל“בוגוצַ’דוֹבוֹ” ולאחֻזתי הריַזַּניות, כך הוא מעביר הֶרצוגים ממקום למקום.

– ההרצוג האוֹלדנבּוֹרגי נושא את צרתו ברוח עֹז ובסבלנות נפלאה,- נכנס בוריס בשיחה זו בנמוסיות הגונה.

את הדבר הזה אמר, על כי בדרך, בנסעו מפּטרבורג, זכה להֵראוֹת לפני ההרצוג, הנסיך נקולי אנדרֵיֶביץ' נתן עיניו בצעיר הזה, כמו על-מנת לאמר לו דבר, אבל השיב אל לבו, כי עודנו צעיר משמוֹע דברים כאלה.

– אני קראתי את מחאתנו על-דבר אולדנבּוּרג ותמהתּי על נוּסחתה שאינה הוגנת כלל,- אמר הגרף רסטופּצ’ין דרך בוז של בקי ומֻמחה בענין שהוא מדַבּר בוֹ.

פיר שָׂם עיניו על רסטופּצ’ין בתמיהה מתוך תמימות, כי לא הבין, מפני-פה זה מצטער על כי נוּסחת האגרת אינה הוגנת.

– האם לא אחת היא, אדוני הגרף, אך כך או כך נכתבה האגרת, בזמן שתָּכנה נמרץ? – אמר פיר.

– יקירי, בחמש מאות אֲלָפֵינו נקל הוא, גמדֻמה לי, להשתמש בסגנון יפה, - אמר הגרף רסטופּצ’ין.

ומיד הבין פיר, מפני-מה הצטער הגרף רסטוֹפּצ’ין על הסגנון שלא עלה יפה.

– הלא כתבנים נתרַבּו למדי,- אמר הנסיך הזקן: - שם בפטרבורג כותבים כל היום, ולא אגרות מדיניות בלבד, - חֻקים חדשים כותבים שם כל היום, אנדריושה שלי כתב שם כרך שלם של חֻקים לרוסיה. בימַינו כותבים בלי-הפסק, - סִיֵם הנסיך וַיִּצחק צחוק שאינו טבעי.

השיחה נפסקת לרגע אחד; הגנרל הזקן השתעל והעיר בזה לפנות אליו.

– השמעת, אדוני הנסיך, על-דבר המעשה האחרון בשעת בקוּר החיל הפטרבורג? מה-מאד הצטַין הציר הצרפתי החדש!

– מה? שמעתי שמץ דבר; הוא הוציא מפיו דבר שאינו הגון במעמדו של הוד הקיסר.

– הוד הקיסר העירו להתבונן על הדיביזיה של הגרֶנַדירים ועל ההליכה הַצָּרָמוֹניַלית, - הוסיף הגנרל, - והוא, לפי-הנשמע, לא ראה ולא התבונן וגם נוֹעז לאמר: “אצלנו בצרפת אין אנו שָׂמים לב לדברים בטלים כאלה”. אדוננו לא הואיל לאמר דבר. ובבבוקר השני לא הואיל אדוננו, לפי-הנשמע, לפנות אליו אפילו פעם אחת.

כל המסֻבּים שתקו; במעשה זה, שֶׁנָּגע בקיסר בעצמו, לא הֻתּר להשמיע דבר.

– עזי-רוח הם! – אמר הנסיך. – הידעתם את מטיביֶה? היום גרשתי אותו מעל פני, הוא בא הנה, ונתּן לו להכּנס. אף-על-פי שבקשתּי הרבה, שלא ינתן לאיש להכּנס, - אמר הזקן, וישם עיניו בזעם על בתו.

– והזקן ספר את כל השיחה, ששח עם הדוקטור הצרפתי, ואת הדברים, אשר הראוהו לדעת, כי מטיביֶה מרַגל הוא, אמנם הראיות היו קלושות וסתומות מאד, אך איש לא השיב.

אחרי הצלי הובא יין-שַׁמְפַּניה. המסֻבים קמו ממקומותיהם ויברכו את הנסיך הזקן. גם הנסיכית מריה נגשה אליו.

הוא שָׂם עיניו עליה במבט קר ואכזרי וַיִּגֶשׁ לה את לחיו המקֻמטה והמגֻלחה. כל מראֵה פניו אמר לה, שלא נשכח מלבו מה שדבּר אליה בבֹקר, שהחלטתו שרירה וקַימת, ושרק בשביל שאורחים בבית איננו אומר לה זאת עתה.

כשעברו מול חדר-האורחים, ישבו הזקנים יחדו.

הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' התעורר יותר וגלה דעתו על-אודות המלחמה הקרובה.

הוא אמר, כי “במלחמתינו עם בּונַפַּרט לא נצליח כל הימים א ar נבקש בריתות עם האשכנזים ונתערב בעניני אירופה, אשר נאחזנו בהם על-ידי שלום-טילזיט. לא היה לנו להלחם לא לאוסטריה ולא באוסטריה. הפוליטיקה שלנו כֻלה במזרח, ולענין בּונפּרט אין לנו אלא הזדַּינות אצל הגבול ואֹמץ-רוח בפוליטיקה, ולעולם לא יָעֹז לעבור את גבול רוסיה, כמו בשנה השביעית”.

– ואיככה נוּכל ונלָּחם עם הצרפתים, אדוני הנסיך! – אמר הגרף רסטופּצ’ין, - היכולים אנחנו לצאת לקראת מרינו ואלילינו? הַביטה נא אל צעירינו, הביטה אל גבירותינו. הצרפתים הם אלהינו, ומלכות השמים שלנו היא פריז.

הוא הרים קולו יותר בכַוָּנה מגֻלה, שישמעו כל הנמצאים בחדר.

– שמלות צרפתיות, רגשות צקרפתיים! הנה אתה גרשת את מטיביֶה, באשר הוא צרפתי ונבל, וגבירותינו זוחלות עפר לפניו. תמול הייתי ב“נשף” אחד, והנה בין חמש גבירות שלש קתּוליות, והן רוקמוֹת בראשון לשבוּע ברשיון האפיפיור. ויושבות הן כמעט ערֻמות, כשלטים למרחצאות ידועים, בבקשה סליחה. בהביטי אל צעירינו, אדוני הנסיך, אני אומר בלבי, מי יתן לי מקלו הישן של פטר הגדול, השמור בבית-הגניזה, ואחבוט אותם כמנהג רוסיה, ונדפה כל משובתם כמו-רֶגַע!

כל הנאספים שתקו. הנסיך הזקן הביט אל רסטופצ’ין בבת-צחוק על פניו והניע תנועת הסכמה בראשו.

– שלום לך אפוא, אדוני הנסיך; אל תֶּחֳלֶה,-אמר רסטופּצ’ין בקומו ובהושיטו את ידו לנסיך בחפּזון כדרכו.

– שלום, יקירי, דמיונו כעוּגב, נעים לשמוע בכל עת!-אמר הנסיך הזקן, בעצרו אותו בידו וַיַּגש לו את לחיו לנשיקה. יחד עם רסטופּצ’ין קמו גם שאר הנאספים.

ד

הנסיכית מריה ישבה בחדר-האורחים ושמעה את שיחותיהם וטענותיהם של הזקנים הללו ולא הבינה מאומה מן הדברים, שהגיעו לאזניה; היא אך הרהרה בשאלה, אם אין האורחים רואים כֻּלם את מנהגי השנאה, שאביה נוהג בה. היא גם לא התבוננה אל הנמוסיוּת היתרה ואותות החבּה, שהראה לה דרוּבֶּצקוי בכל שעת הסעֻדה הזאת, והוא בא אל ביתם זו הפּעם השלישית.

הנסיכית מריה פנתה במבט של שאלה ומבוכה אל פיר, אשר נגש אליה אחרון לאורחים, וכובעו בידו ובת-צחוק על פניו, כשיצא הנסיך משם, והם נשארו לבדם בחדר-האורחים.

– האוּכל עוד לשבת פּה מעט?-אמר בהורידו את גוִיתו העבה על כסא אצל מריה הנסיכית.

– כן, הואל-נא,-אמרה מריה. “האִם לא התבוננתּ?” שאלתהו בעיניה.

פיר היה טוב-לב, כדרכו של אדם בשעה שאחרי סעֻדת הצהרים, ויבט נכחו ויחַיך בלחש.

– הזה ימים רבים ידעת את האיש הצעיר הזה?-אמר פיר.

– את מי?

– את דרובּצקוי.

– לא, זה מעט…

– והוא טוב בעיניך?

– כן, הוא איש צעיר מתנהג בנעימות… למה תשאלני כזאת?- אמרה הנסיכית מריה, ובלבה הוסיפה להרהר בשיחתה עם אביה ביום ההוא בבֹקר.

– כאשר התבוננתי בַדָּבר: הצעיר הזה נוהג לבוא לימי-חֻפשו מפטרבורג למוֹסקבה על-מנת לשאת לו אשה עשירה.

– הדבר הֻברר לך?-אמרה הנסיכית מריה.

– כן,-הוסיף פיר בבת-צחוק,-וכך דרכו של צעיר זה בימים האלה, בַּאֲשֶׁר כַּלות עשירות שם הוא. אני קורא בו כקורא בספר. עתה הוא מפקפק בדבר, על מי יפרֹשׂ רשתו, העליך אם על מדמואזל ז’ילי קַרַנינה. הוא מַרבּה לנהוג בה כבוד.

– הוא בא אל ביתם?

– כן, לעתים קרובות מאד. ואת יודעת, כיצד מבקשים אהבה בימים האחרונים?-אמר פיר בבת-צחוק מתוך שמחה, ונראָה בו, שנחה עליו רוח הצהלה והלגלוג הקל, שהִרבה כל-כך להתאונן על-נפשו בגלָלה בספר-זכרונותיו.

– לא,-אמרה הנסיכית מריה.

– כל הרוצה למצֹא חן בעיני העלמות המוסקבאיות בעת הזאת עליו להיות “מֶלַנְכּוֹלִי”. הוא “מֶלַנְכּוֹלִי” מאד לפני מדמוּאזֶל קַרַגין,-אמר פיר.

– האמנם?-אמרה הנסיכית מריה, בהביטה אל פני פיר הטובים ובלי שכוח רגע קטן את מרי-שיחה. “נוח היה לי-אמרה בלבה-אלו גמרתי להגיד לאיש את כל לבי. ורוצה אני להגיד הכּל לפיֶר זה דוקא. הנה הוא טוב ונדיב-לב כל-כך. אֲזַי רָוַח לי, הוא היה יועץ אותי מה לעשות!”

– הטוב היה בעיניך להנשא לו?-שאל פיר.

– הה אלי, יש רגעים, אדוני הגרף, שהייתי נכונה בהם להנשא למי שיהיה,-אמרה מריה הנסיכית פתאם, כמעט שלא מדעת, בקול שדמעות הֻרגשו בו.-מה-קשה לפעמים לאהוב איש קרוב ולהרגיש, כי… אין בידך לעשות למענו מאומה, בלתי אם (הוסיפה בקול רועד) להדאיב נפשו; אם ברור לך, שאין בידך לשַׁנות את הדבר, הלא אין לך אלא לצאת שלא על-מנת לשוב, ואנה אצא?…

– מה זאת, מה לך, גבִרתּי הנסיכית?

אך היא לא גמרה דבריה, והתחילה בוכה.

– אינני יודעת, מֶה היה לי היום, אל-נא תשמע את דברי, שְׁכַח את אשר אמרתי לך.

כל שמחת-לבו של פיר שבתה לדבריה. בדאגה חקר אותה ויבקש מאתּה, כי תגיד לו הכּל, כי תגלה לו את צרת לבבה; אבל היא אך חזרה ואמרה, שהיא מבקשת מאתו לשכּוח כל מה שאמרה, שהיא איננה זוכרת מה שאמרה ושאין לה צרה אחרת זולת הצרה הידועה לו, היא הדאגה, שנשואי הנסיך אנדרי עלולים להביא ריב בין האב והבּן.

– השמעת על-אודות הרוס טובים?-שאלה אותו, כדי להשׂיאו לדבר אחר.-לי נאמר, שהם יבואו הנה במהרה. גם לאנדרי אני מחכה בכל-יום שיבוא. חֲפֵצה אני, שיפָגשו פה.

– ומה דעתוֹ עתה על הדבר הזה?-שאל פיר על-אודות הנסיך הזקן.

הנסיכית מריה הניעה בראשה.

– ומה נעשה? עד קץ השנה נשארו אך חדשים אחדים, וזה דבר שאי-אפשר. אני כל חפצי להציל את אָחִי מהרגעים הראשונים. מי יתן וימהרו לבוא. אני מקוה, כי נאהב אשה את אחותה. אתה יודע אותם מכבר,-אמרה הנסיכית מריה,-הַגידה נא לי בשפת אמת טהורה, מה הנערה הזאת, ומה היא בעיניך? אבל את כל האמת; כי הלא תבין, אנדרי יכול להפסיד הרבה כל-כך, בעשותו זאת שלא ברצונו של אבּא, שאני רוצה לדעת…

על-פי רגש בלתי-ברור הכיר פיר, כי באותן המודעות והבקשות הנשנות להגיד את כל האמת הֻבְּעָה משטמת הנסיכית מריה לָעֲתִידה להיות גיסתה, כי רוצה היא, שלא תיטב הנערה, שבחר לו הנסיך אנדרי, בעיני פיר; אבל הוא אמר לה דברים, שהרגישם יותר ממה שֶעִיֵן בהם.

– אינני יודע מה אשיב על שאלך,-אמר ונסתמק בבלי דעת בעצמו מפני-מה,-אינני יודע כלל וכלל מה הנערה הזאת; אינני יכול בשום אֹפן לעמוד על תכונתה. היא לוקחת נפשות, ובמה-אינני יודע. וזאת אפשר לאמר עליה.

הנסיכית מריה נאנחה, ועל פניה כמו נחרת: “כן-הוא, זאת הנבינותי ומזאת יגוֹרתּי”.

– הפִקחת היא?-שאלה הנסיכית מריה.

פיר התחיל מְעַיֵּן בדבר.

– לדעתי-לא,-אמר לה,-ואם תרצי, כן. היא אינה רוצה להיות כאחת הפִּקחות המצוּיות…אכן לוקחת נפשות היא ולא יותר

הנסיכית מריה חזרה ונענעה בראשה בתלונה.

– מה-מאד תאַוה נפשי לאהבהּ! הַגידה נא לה זאת, אם תראה אותה, בטרם אראנה אני.

– שמעתי, כי יבואו בעוד ימים אחדים,-אמר פיר.

הנסיכית מריה הגידה לפיֶר את מחשבתה, כי תתרועע מהר, בבוא הרוס טובים, עם העתידה להיות גיסתה ותשתדל להרגיל את הנסיך הזקן לְקָרְבָהּ.

ה

בפטרבורג לא קמה מחשבתו של בּוריס ל t, לוֹ עלמה ע hrv' על-כן בא למוסקבה לחזוֹר אחרי אשה כזאת. במוסקבה היה פוסח על שתי הסעִפּים-בין שתי הכַּלות העשירות, בין ז’ילי ובין הנסיכית מריה. אף-על-פי שהנסיכית מריה בכל רֹעַ מראיה יָפתה בעיניו מז’ילי, היה קשה לו קצת לבקש אהבתה. בבואו לפניה בפעם האחרונה, ב“יום-הַשֵׁם” של הנסיך הזקן, השיבה לו-על כל נסיונותיו להכּנס עמה בדברים על-אודות רגשות-שלא כענין,ולפי הנראה בבֵרור, לא הטתה אֹזן לו.

לא כן ז’ילי, היא קבּלה בכל פעם את בקשת אהבתו באֹפן משֻׁנה קצת ומיֻחד לה לבד, אך בנפש חפֵצה.

ז’ילי היתה בת שבע ועשרים שנה. במות עליה אחיה היתה לבעלת עוֹשר גדול. בימים ההם היתה מכוערת לגמרי, אבל היא דמתה, כי לא רק עודנה יפה, כי-אם גם נושאת חן יותר הרבה מבראשונה. את שגיאתה זאת החזיקו בה שתי סבּות אלה: הראשונה, מה שהיתה לכלה עשירה, והשנית, מה שבמדה שרבּוּ ימיה, בה במדה נתמעטה סכנתה, סכנת עלמה לגברים, ובה במדה יכלו גברים להתהלך עמה בלי מנהגי זהירות ולֵהָנות בלי כל חשש אחריוּת מסעדותיה, מנשפיה ומחבורת-העליזים, שנאספה בביתה. איש אשר לפני עשר שנים, בהיותה נערה בת שבע-עשרה שנה, היה ירא לבוא יום יום אל ביתה, פּן יחלל את שמה וּפן יטיל עליו חובה בזה, בא עתה לפניה יום יום ולא חשש כלום והתנהג עמה לא כעם עלמָה-כַלָה, כי-אם כמו שמתנהגים עם בעלת-בית מיֻדָעה, שאין זוכרים לה עוד, שאשה היא.

בית הַקַרַנינים היה בחורף ההוא נעים ומכניס אורחים יותר מכל שאר בתי מוסקבה. מלבד הקרואים לסעדות ערב וצהרים פומביות נאסף בכל יום בבית הקרנינים צבור גדול של אנשים-ורבּם גברים-שדרכם לסעוד בחצי הלילה ולשבת עד השעה השלישית. ז’ילי לא דלגה על כל נשף מחול וטיול וחזיון תיאטרוני. תִלבָשתה היתה תמיד על פי המודה האחרונה שבאחרונות. אך בכל-זאת נראתה ז’ילי כנואשת מכל-דבר ודבּרה אל כל אדם, כי איננה מאמנת לא ברעוּת ולא באהבה ולא בכל-מאומה משמחות החיים ומחכה היא למצוא מנוחה רק שם. היא סגלה לה סגנון של נערה, שאבדה כל תקותה, שאבד אהוב-לבה או שבּגד בה בגד אכזרי. אף-על-פי שמעולם לא מצאה אותה כזאת, הביטו אליה כאל אמללה ממין זה, וגם היא בעצמה האמינה, כי רעות רבות עברו עליה בחייה. המֶלַנכוליה הזאת, כשם שלא הפריעה אותה משמוח, כך לא הפריעה את הצעירים, שהיו מצוּים אצלה, מִבַּלות שעותיהם בקורת-רוח. כל אחד מהאורחים היה פורע בבואו שמה את חובו לרוּחה המלנכולי של בעלת-הבית ואחרי-כן היה עוסק גם בשיחת-הֻלין של השדרות הגבוהות, גם במחולות, גם במשחקים עיוּניים, גם בתחרוּת חרוּזים, שהיתה נהוגה בבית הקרנינים. אך צעירים אחדים, ובתוכם גם בּוריס, העמיקו יותר ברוּחה המֶלַנכולי של ז’ילי, ועם הצעירים הרבתה להתיחד ולשוחח בהבלוּת כל עניני העולם הזה ולהם פתחה את אלבּוּמיה המלאים ציורים, פתגמים וחרוּזים מעציבים.

חבה יתרה הביעה ז’ילי לבוריס: היא נדה לו על כי מהר להואש משמוח בחיים והציעה לו את התנחומים שבידה להציע, אחרי כל הרָעות אשר שָבעה נפשה גם היא בחיים, והם תנחומי רֵעוּת, ופתחה לו את אַלבּוּמה. בּוריס ציר לה באלבום שני עצים ויכתוב תחתיהם צרפתית: “עצים בודדים, ענפיכם האפלים מריקים עלי את החשכה ואת המלנכוליה”.

במקום אחר ציר דמות ארון-מתים ויכתוב תחתיו:

(הַמָּוֶת מַצִּיל, הַמָּוֶת מַרְגִּיעַ.

הָהּ! אֵין זוּלָתוֹ מִיָּגוֹן מוֹשִׁיעַ.)

ז’ילי אמרה, כי נחמד הוא.

– מין קסם יש בחיוּכה של המלנכוליה,-אמרה לבוריס צרפתית דברים לקוחים מספר אחד וכתובים אצלה,-קרן-אורה הוא בתוך הצל, מַעבר צלָלִי דק בין העצב ובין היאוש, אות כי אפשר להתנחם.

על זה כתב בּוריס את החרוזים האלה:

(אַתְּ, כּוֹס הַתַּרְעַלָה, מְזוֹן נֶפֶש נִלְהֶבֶת,

שֶכָּל תּוֹחַלְתִּי בִלְעָדַיִךְ נִכְזֶבֶת,

בְּרַחֲמַיִךְ, מֶלַּנְכּוֹלִיָּה, בֹּאִי לְנַחֲמֵנִי;

בֹּאִי לְהָפִיג מַכְאוֹבֵי בוֹדֵד בְּמַחֲשַׁכִּים

וּמִסְכִי בְּנִפְלְאוֹתַיִךְ שִקּוּי מַמְתַּקִּים

בְּזֶרֶם דִּמְעָתִי, שֶבְּעוֹד רֶגַע יִתְקְפֵנִי.)

ז’ילי, נגנה לפני בוריס עלי נבֶל נגוּני-לַיל מלאים רוח עצב. בּוריס קרא לפניה בקול את הספור “ליזה האמללה” ולא אחת ולא שתים הפסיק מנהמת-לבו, אשר עצרה את נשימתו. בהפּגשם בחבורה גדולה היו ז’ילי ובוריס מביטים זה אל זה כאל אנשים יחידים בעולם, קרירי-דעת, שמבינים איש מה שבלב רעהו.

אנה מיכאילובנה היתה מצויה בבית הקרנינים ורֵעָה, לאֵם ז’ילי, וּבין-כה חקרה ודרשה היטב, מה ינתן לז’ילי (נתנוּלה שתי האחֻזות שבגליל פּנזה והיערים שבגליל ניז’ני-נובגורוד). מתוך קבלת דין-שמים עליה ומתוך חבה וּלהבה הביטה אנה מיאילובנה אל העצבת הדקה, אשר אחרדה את בנה עם ז’ילי העשירה.

– נחמדה ומלנכולית בכל-עת היא ז’ילי היקרה,-היו דבריה אל העלמה.-בּוריס אומר, כי רק בביתכם הוא מוצא מרגוע לנפשו. הוא נשא כל-כך הרבה עמל וכעס ורגשני הוא כל-כך,-היו דבריה אל אמה של ז’ילי.-מה-מאד, בני יקירי, נקשרה נפשי בימים האחרונים בנפש ז’ילי,-אמרה אל בנה,-לא אוכל לתאר לך! ומי לא יאהבנה? הן היא כמין בת-שמים! בּוריס, בּוריס!-רגע אחד עצרה במלים.-ומה-צר לי על אמה,-הוסיפה אחרי-כן,-היום הראתה לי חשבונות ומכתבים מפּנזה (אחזה גדולה מאד להן), ועלובה זו נושאת לבדה את כל הטוֹרח, ומרמים אותה כל-כך.

בּוֹריס חיך לדברי אמו חיוּך דק, אשר לא נראה כמעט על פניו. דרך סַלְחָנוּת צָחַק לערמתה זו ולַתמימות המעוֹרֶבת בה, אבל הקשיב וגם חקר אותה לפעמים בשימת-לב על-דבר האחזות שבפּנזה ושבניז’ני-נובגורוד.

ז’ילי חכתה זה כמה ימים להשתדכותו של מעריצה זה הַמֶלַנחולי ונכונה היתה להִדָרש לו; אבל רגש נסתר של גוֹעל-נפש בה ובתאותה המרבּה להנשא ובהתכחשותה התמידית ורגש אימה מפני החובה להתיאש מאפשרות אהבה נכונה עוד עצרו ברוחו של בוריס. בין-כה קרב קץ ימי-חֻפשתו. בכל יום ויום היה יושב בבית הקרנינים מבוֹקר ועד ערב ובכל יום היה גומר בלבבו, בחשבוֹ את דרכיו, כי למחר ישתדך. אך במעמדה של ז’ילי, בהביטו אל פניה האדמים וסנטרה, שהיה כמעט תמיד מחפּה בפוּדר, אל עיניה הלחות ואל רוֹשם פניה, שהעיד בה, שהיא מוּכנת ומזמנת תמיד לעבור כרגע ממלנכוליה לשמחה נפרזה של אשת-נעורים, לא יכול להוציא מפיו את המאמר, שהדבר תלוי בו, אף-על-פי שבדמיונו כבר היה בעיניו לבעל האחזות שבפּנזה ובניז’ני ועשה חשבון, כיצד ישתמש בהכנסותיהן. ז’ילי ראתה, שהוא מנמנם, ולפעמים עלתה על דעתה, שהיא רעה בעיניו; אבל מיד היה לבה, לב אשה בוטחת בכלי-זינה, ממציא לה נחומים, ואז אמרה, כי אך מתבושש הוא מֵאַהבה. אף-על-פי-כן החלה המלנכוליה שלה לֵהָפךְ לרגזנות, וימים מעטים לפני יציאתו ממוסקבה גמרה ואחזה בתחבולה נמרצה. בימים שקרב קץ שחרורו הזמני של בוריס, בא אנַטוֹל קוּרֵנין למוסקבה, ומובן מאליו, שהופיע מיד גם בחדר-האורחים שבבית הקרנינים, וז’ילי עזבה פתאם את המלנכוליה שלה ועברה מרוח נכאה לעליצות יתרה ולסמני חבּה לקוּרנין.

– יקירי,-אמרה אנה מיכאילובנה לבנה,-ידעתי מקור נאמן, כי הנסיך וַסילי שולח את בנו למוסקבה על-מנת להשיא לו את ז’ילי. ואני, באהבתי הרַבּה את ז’ילי, יֵצר לי עליה, אם תקרֶנָה כזאת. מה דעתך, יקירי?-אמרה אנה מיכאילובנה.

הרעיון, כי יהיה כטפּש באחריתו וכל העבודה המלנכולית הקשה שעבד לז’ילי חודש תמים תהיה לריק וכל הכנסות האחזות הפֶּנזיות, שכבר חִשב אותן והשתמש בהן בדמיונו בטוּב טעם ודעת, תהיינה בידי אחר, וביחוד מה שתהיינה בידיו של אותו שוטה, של אנַטול, היה עלבון לבוֹריס. על-כן בא אל בית הקרנינים בהחלטה גמורה להשתדך. ז’ילי קבּלה אותו בפנים שמחים ושלֵים ותספר לו כמסיחה לפי-תֻמה, מה-מאד התעלסה אתמול בנשף המחול, ותשאלהו, מתי יצא לדרכו. אף-על-פי שלא בא בוריס אלא על-מנת לדר באהבתו, ועל-כן היה את לבבו להתנהג עמה בחבּה יתרה, התחיל מדבּר ברגזנות על-אודות קלוּת-דעתן של נשים, שבצחוק להן לעבור מעֹצב לשמחה ושמצב-רוחן תלוי במי שמבקש אהבתן. ז’ילי נעלבה בזה ואמרה לו, כי אמת הדבר, כי צריכה אזה לשנוי גוָנים בחיים, כי דבר אחד בכל שעה אי-אפשר שלא תקוץ נפש אדם בו.

– על-כן עצתי…-החל בּוריס בחפצו להשיב לה בעקיצה; אבל ברגע ההוא זכר את הרעיון המר, כי אפשר שיצא ממוסקבה בלי הגיע אל מטרתו ונמצא, שֶׁיְּגַע לריק (מה שלא קרהו מימיו).

בזכרו זאת הפסיק ולא סִיֵּם וַיורד עיניו לבלתּי ראות את פניה, שנתקלקלו מרֹגֶז ופחדנות, ויאמר:

– לא לריב עמך באתי הֵנה, לא למריבה כל-שהיא, להפך…

הוא שָׂם עיניו עליה, כדי לדעת בבֵרור, אם יש לו רשות להוסיף דִּבֵּר. והנה כל רגזהּ חלף עבר פתאם, ועיניה, עינים מביעות דאגה ותחנונים, היו מכוֹנָנות אליו כרוֹאוֹת וְכָלוֹת אל דבריו. “בכל עת אוּכל לסַדר מעשי, כדי לראותה אך לפעמים,-אמר בוריס אל לבו.-וכבר התחלתּי בדבר ונחוץ לגמרו!” ובפנים מסֻמָּקים הרים עיניו אליה ויאמר:

– הלא ידעת את רגשותי!

לדבּר יותר לא הֻצרך. פני ז’ילי האירו באור נצחון ושמחה; אף-על-פי-כן הכריחה את בוריס לאמר לה כל מה שנהוג במקרים כאלה,-לאמר, כי הוא אוהב אותה וכי מימיו לא אהב עוד אשה יותר ממנה. היא ידעה, כי בעבוּר אחֻזות פָּנזה ויערי ניז’יני-נובגוֹרוֹד יכלה לדרשׁ זאת, ומה שדרשה נִתַּן לה.

ולא הזכירו עוד החתן והכלה את העצים המריקים עליהם חשכה ומֶלַנכוליה, כי-אם חשבו מחשבות על-דבר עריכת בית מהֻדר ומפֹאָר בפטרבורג והלכו להֵרָאות יחדו לפני מיֻדעיהם ועסקו בהכנות הנחוצות לחתֻנה מפֹאָרה בכל פאר.

ו

הגרף איליה אנדרֵיֶביץ' בא עם נטשה וסוניה בסוף יַנוּאר למוסקבה. הגרפינה היתה אך חולה ולא יכלה לנסוע אתם,-להמתין עד שתֵּרפא לא יָכלו: בכל יום ויום חכו לנסיך אנדרי, שיבוא למוסקבה; מלבד זאת הֻצרכו לקנות צרכי נדוניה, גם נחוץ היה למכור את האחֻזה הסמוכה למוסקבה וכן היה נחוץ להשתמש בימי שבתּו של הנסיך הזקן במוסקבה ולהציג לפניו את העתידה להיות כּלתו. בית הרוס טובים סבמוסקבה לא הֻסַּק, ולפי שמלבד זאת לא באו אלא לזמן קצר, והגרפינה לא באה עמהם, גמר איליה אנדרֵיֶביץ' להתאכסן בבית מַריה דמיטרִיֶּבנה אַחרוֹסימובה, שכבר בקשה מהגרף, שיתארח אצלה.

בשעה מאֻחרת בערב נכנסו ארבע עגלותיהם של הרוֹסטוֹבים לחצרהּ של מריה דמיטרִיֶבנה ברחוב “סטַרַיַּה קוֹניוּשֶנַּיַּה”. מריה דמיטרִיֶּבנה ישבה בדד במעונה. את בתה השיאה לאיש, ובניה עבדו כֻלם בצבא.

עוד היתה קומתה זקופה כדרכה ועוד לא חדלה לדבּר ככל אשר בלבבה אל כל איש בקול רם וברוח עז, ובכל מהותה היתה כמזכּרת עָוֹן לבריות על כל חטא קל, על כל תאוה ותשוקה יתרה, כי כל זה היה מן הנמנע בעיניה. מַעֲלוֹת הבֹּקר היתה לבושה לסוטה פשוטה ועסוקה בעניני הבית, אחרי-כן נסעה, אם היה היום יום-חג, לתפלת-הצהרים, ואחרי התפלה-אל בתי-הכלאים, ששם היו לה עסקים מיֻחדים, אשר לא דבּרה עם איש על אודותם; ובימי-חֹל לבשה את בגדיה וקבּלה בעלי-בקשות שונים, שהיו באים אליה בכל יום, ואחרי-כן אכלה את לחם-הצהרים; בסעֻדתה זו של מַטעמים טובים ומרֻבּים בכל-עת סעדוּ עמה בכל פעם שלשה או ארבעה אורחים; אחרי הלחם צחקה מעט ב“בוֹסְטוֹן”; בערב היו קוראים לפניה בעתונים ובספרים חדשים, והיא היתה שומעת וסורגת. אך לעתים רחוקות שִׁנתה ממנהגיה הקובעים בשביל נסיעה לבקוּרים, אך לא נסעה אלא לגדולים ולחשובים שבעיר.

היא טרם תשכב והרוס טובים באו, ודלת הפרוזדור הפנימי התחילה שורקת על מוֹטָהּ בשעת כניסתם של הרוס טובים ומשרתיהם מתוך הקֹר שבחוץ. מַריה דמיטרִיֶּבנה עָמדה בפתח הטרקלין, ומשקפיה מוּרָדים על אפה, וראשה נטוי לאחוריה, ובפנים מביעים תוכחה ונזיפה הביטה אל הנכנסים. אפשר היה לחשֹׁב, שהיא מלאה זעם על האורחים הללו ועוד מעט ותגָררשֵׁם מעל פניה, אלא שבאותה שעה שקדה וצִותה והורתה את משרתיה, כיצד יְפַנו מקומות לָאורחים ולחפציהם.

– של הגרף? שָׂא הֵנה!-אמרה ברמזה על התרמילים ובלי תת שלום לאיש.-של העלמה-הֵנה, שמֹאלה. ואתן, על-מה אתן מפהקות!-נתנה בקולה על הנערות.-לחַמם את הַמֵּחַם! עבית, יפית,-אמרה ברהיטה במשכה אליה בצניפה את נטשה, אשר אדמו פניה מהקרח.-מה-קרה אתּ! התפשט אפוא מהר,-צעקה בלשון-יחיד על הגרף, אשר רצה לגשת אל ידה.-קוֹפֵא, בודאי, מקֹר. הבו רוּם לַטֵּה! סוֹניוּשקה, בּוֹנז’וּר,- אמרה אל סוניה ובברָכה צרפתית קצרה זו הֻבְּעָה לסוניה חבּה, שיש עמה קצת בוז.

כאשר החליפו כֻלם את בגדי-נסיעתם והתחזקו ובאו אל הַטֵּה, נשקה מריה דמיטרִיֶבנה לכֻלם זה אחר זה על-פי הסדר הראוי.

– בכל לב שׂמֵחה אני, כי באתם וסרתם אלי,-אמרה אליהם.- עת היא מכּבר,-הוסיפה בהבטה מַסבּרת אל נטשה.-הזקן פֹּה, ומיום ליום מחַכּים לַבֵּן שיבוא. צריך להתוַדע לו, עת להתוַדע. אבל בזה נדַבּר אחרי-כן,-הוסיפה אחרי שׂוּמהּ עיניה על סוניה במבט, שנראה מתוכו, שאינה רוצה לדבּר בזה בפניה.-עתה שמע-נא-פנתה אל הגרף,-מה לעשות לך מחר? למי אשלח לקרֹא לך? לשִׁינְשִׁין?-אמרה וכפפה אצבּע אחת.-לאנה מיכַאילובנה הבַּכיָנית?-הרי שנים, היא פה עם בנה. הבּן לוקח לו אשה! גם לבֶזְאוּחוֹב האין זאת? אף הוא פה עם אשתו. הוא ברח מפניה, והיא מִהרה ובאה לבקשו. הוא אכל לחם אתי ביום הרביעי. ואותן-אמרה ורמזה על העלמות-אוביל מחר אל אִיבֶרסקַיה, ואחר-כן נסור אל אָבֶּר-שֶׁלְמָה.³³ הלא אך חדשות תעשו בלי-ספק. אלי אל תביטו; הַשַּׁרְווּלים שבּעת הזאת-כך הם! פני ימים אחדים באה אלי הנסיכית הצעירה אירינה וַסיליָבנה: נורא המראה, דומה כאִלו שָׂמה שתי חביות קטנות על זרועותיה. הן עתה אין לך יום שאין בו מורה חדשה. ואתה בעצמך איזה עסקים לך עתה?-פניתה אל הגרף בקול-תלונה.

– הכּל נזדמן יחד פתאם,-עתה הגרף.-צריך לקנות סחבות.³⁴ גם נמצא קונה לאחֻזה, הסמוכה למוסקבה, ולבית. אם תֵּאותי לי בחסדך, אבחר לי שעה ראויה לכך ואסע ליום אחד למַרינסקוֹיָה, ואת נעורתי אלה אֶטֹּש עליך.

טוב, טוב, בידי לא יְאֻנה אליהן דבר. בידי תהיינה כמו במועצת אפוטרופסי. אני אובילן אל אשר ייטב להן, אני גם אנער בהן גם אַראה חבּה להן,-אמרה מַריה דמיטרִיֶּבנה ובכַפּה הגדולה נגעה בלֶחיה של נטשה אהובתה ובת-טבילתה.

ביום השני בבֹקר הובילה מריה דמיטריבנה את העלמות אל אִיבֶרסקַיה ואל מַדַּם אָבֶּר-שַׁלְמֶה, אשר יָראה כל-כך מפני מריה דמיטריבנה, שהיתה מפסדת בכל פעם בבגדי-העדיים שמכרה לה לזו, כדי להסתלק ממנה מהר. מריה דמיטרִיֶבנה הזמינה ביום ההוא כמעט את כל ה“נדוניה”. בשוּבהּ הוצתיאה כל איש מעליה, חוץ מנטשה, ותקרא לה לאהובתה וזאת לגשת אל כסאה.

– עתה נדברה נא. מזל טוב לך. אכן בן-חיל לכדתּ לך! שמֵחה אני בשמחתך; ואני ידעתיו בהיותו עוֹד כה,-הראתה בידה כגֹבה אַמה אחת מן הארץ. נטשה אָדמה משמחה,- אני אהבתּי אותו ואת כל ביתו. עתה שמעי-נא. הלא ידעת, כי הנסיך הזקן ניקולי לא חפץ, כי יקח לו בנו אשה. זקן בעל-חֵמה הוא. הנסיך אנדרי, מובן מאליו, לא ילד הוא, ואינו זקוק לו; אך להכּנס לבית-אב שלא ברצון האב לא טוב. צריך להתנהג בשלום, באהבה, אתּ פִּקַּחַת, אתּ תשכילי לעשות כראוי. עשי בהשכל ובדעת, והכּל יעלה יפה.

נטשה החרישה, ומריה דמיטרִיֶּבנה חשבה, כי היא מתבַּישת, מאבל באמת היה רע בעיניה, מה שהתערבו בדבר אהבת הנסיך אנדרי, ולה נדמה, כי ענין זה מיֻחד כל-כך, שלא יכול איש לעמוד עליו. היא אהבה וידעה אך את הנסיך אנדרי לבד, והוא אהב אותה והיה עתיד לבוא ולקחתה באחד הימים הקרובים, וחוץ מזה לא בקשה לה דבר.

– אני ידעתיו מכּבר, גם את מַשֶׁנְקָה (מריה) גיסתך אהבתּי. האחיוֹת צָרות לאֵשת אחיהן, אבל היא לא תגע לרעה גם בזבוב. היא בקשה מאתי להזמינכן יחד. מחר תסעי אליה עם אביך, התאמצי להתחבב עליה: הן צעירה אתּ ממנה. והיה ההוא אהובך וראה, כי כבר נודעתּ לאחותו ולאביו, והם אהבוּך. הלא בן-הוּא? הלא כך יפה יהיה?

– יפה,-השיבה נטשה שלא ברצון.

ז

ביום השני נסע הגרף איליַה אנדריֶביץ‘, בעצת מריה דמיטרִיֶּבנה, עם נטשה אל הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ’. ברוח זועף יצא הגרף לבִקור זה: לבו חרד בקרבּו. את פגישתם האחרונה בימי הקריאה לצבא, כשהשיב לו הנסיך על ההזמנה, שהזמינוֹ אל המשתה, בנזיפה נמרצת, על דבר אשר לא העמיד את אנשיו לצבא, זָכר הגרף איליה אנדריביץ' היטב. אבל נטשה שׂמה עליו את המעֻלָּה שבמשמלותיה, ולבה עלץ בקרבּה. “אי-אפשר שלא יאהבוני”, אמרה בלבה: “אותי אהבו הכּל בכל-עת. ואני נכונה כל-כך לעשות בעדם כל מה שיבקשו, כל-כך נכונה אני לאהוב אותוֹ-באשר הוא אביו, ואותה-באשר היא אחותו, שלא יהיה להם כל יסוד שלא לאהוֹב אותי!”

אל בית ישן עוטה מעטה עֹצֶב ברחוב ווֹזְדְבִיזֶ’נקה נגשו במרכבתם ונכנסו לפרוזדור החיצון.

– עתה בָרֵך נא ה'.-אמר הגרף בהלצה וחציוֹ בניחותא; טאך נטשה התבוננה, כי אביה נחפז בהכּנסו לפרוזדור הפנימי ובלחש ובדאגה שאל, אם הנסיך והנסיכית בבית.

אחרי ההודעה על-אודותם נהיתה מבוכה בין המשרתים. אותו המשרת, שרָץ להודיע, נעצר בטרקלין על-ידי משרת אחר, ושם התלחשו שניהם, ונערה משרתת באה במרוצה אל הטרקלין, וגם היא דבּרה בחפּזון והזכירה בדבריה את הנסיכית. לאחרונה יצא משרת זקן זעוּם-פנים ואמר להם לרוסטובים, כי הנסיך אינו יכול לקבּל, והנסיכית מבקשת מאתם שיכנסו אצלה. ראשונה יצאה לקראתם מַדמוּאֲזֶל בּוּריֶן. היא קִדמה בנמוסיות יתֵרה את האב עם בתו ותובילם אל הנסיכית. והנסיכית יצאה ורצה לקראת אורחיה בפנים נסערים ונבהלים ומכֻסים כתמים אדֻמים ובפסיעות כבדות והשתדלה להֵראות דרך חֵרוּת ועין יפה, ולא עלתה בידה. נטשה לא ישרה בעיני הנסיכית בהבטה ראשונה. מקֻשטת יותר מהראוי, צוהלת מתוך קלות-דעת וגאותנית היתה בעיניה. הנסיכית מריה לא ידעה, כי עוד בטרם ראתה את העתידה להיות גיסתה נבאשה זו בעיניה, כי מְקַנְּאָה היא בה שלא ברצונה על יפיה, צעירוּתה והצלחתה ומקַנְּאָה אותה על אהבת אחיה. מלבד רגש זה של שנאה בלי טעם ובלי יכֹלת לבַטְּלָהּ בלב, עוד נסער לבבה בקרבּה ברגע ההוא על כי צעק הנסיך, כשהודיעו לו על-אודותם, שאינו צריך להם, שיכולה הנסיכית לקבּלם, אם רצונה בכך, ושלהכּנס אצלו לא יִנָּתן להם, הנסיכית מריה גמרה לקבּלם. אבל יֶראה בכל רגע, פן יעשה הנסיך מעשה אשר לא יַעָשה, כי על-כן נראה בו, כי חרה לו עד-מאד על בוא הרוסטובים.

– הנה הבאתי לך, יקירתי הנסיכית, את המזַמרת שלי,-אמר הגרף בגחינה, ובאותה שעה פָנה כֹה וכֹה וכמו דאג, פן יעלה הנסיך הזקן שמה.-מה-מאד אשמח, כי תתוַדענה זו לזו… צר לי, צר לי, כי הנסיך חולה תמיד,-ואחרי אמרוֹ עוד דברים אחדים ממין פטוּמי-מלין קם ויוסף לאמר:-אם תַּרשי, גברתי הנסיכית, אֶטּשׁ עליך לרבע-שעה את נטשה בתי; רצוני לנסוע אל משוֹר-הכלבים, אל אנה סָמיונובנה, אך שני צעדים הוא, ואחר אשוב לקחתה.

בעָרמה דִפלומַטית זאת השתמש אליה אנדריביץ‘, כדי לתת זמן לעתידה להיות אֲחוֹת בעלה של בתו לדבּר עם העתידה להיות אשת אחיה (כך אמר אחרי-כן לבתו) וגם כדי להנצל מאפשרות פגישה עם הנסיך, כי היה ירא מפניו. לבתו לא אמר זאת; אבל נטשה הבינה, כי אביה דואג ומפחד, ונפשה נעלבה בזה. על דרכי אביה אלה נסתמקה, ועל כי נסתמקה חרה לה עוד יותר, וַתָּשֶׂם עיניה על הנסיכית במבט מלא עֹז ורוּח גבורה, שהֻבַּע בו, כי לא תירא מפני כל איש. הנסיכית אמרה לגרף, כי היא שמֵחה מאד ומבקשת מאתו, שיתמהמה בבית אנה סֶמיונובנה וַיֵּצא איליה אנדרֵיֶביץ’ משם.

מַדמוּאזל בּוּריֶן לא שׁמה לבה למבּטי הנסיכית מריה, שזרקה עליה במֹרת-רוח בחפצה לדבּר עם נטשה שלא בפני עֵדים, ולא יצאה מן החדר ולא הפסיקה את שיחתה על-אודות התענוגים והתיאטראות שבמוסקבה. נפשה נעלבה על-ידי המהומה, שנהיתה בפרוזדור, על-ידי מבוכת אביה וסגנון דבּוּרה המעֻשָּׁה של הנסיכית, שכפי מה שנדמה לה לנטשה, היתה כעושה חסד עמה בקבּלהּ אותה. על-ען היה הכּל רק מרגיז אותה. הנסיכית מריה לא יֶשרה בעיניה. היא היתה בעיניה גם רעת-מראה מאד, גם מתכחשת גם אבירת-לב. ופתאם שִׁניתה נטשה את טעמה והתחילה מדבּרת דרך גאוה ובוז, ובגלל זה נקעה נפש מריה ממנה עוד יותר. אחרי חמשת רגעי שיחה קשה של התכחשות נשמע קול פסיעות מהירות בסנדלי-בית הולכות וקרֵבות. פני הנסיכית מריה הביעו בהלה, ודלת החדר נפתחה, והנסיך נכנס, וכִפה לבנה על ראשו ומעיל-בית עליו.

– אַה, גבִרתּי,-אמר הנסיך,-גברתּי הגרפינה… הגרפינה רוסטובה, אם לא טעיתי… סלחי-נא, סלחי… לא ידעתי, גברתּי, האלהים רואה, לא ידעתי, כי כבּדתּ אותנו לבקרנו; אל בתי נכנסתי בלבוש כזה. סליחה אני מבקש… האלהים רואה, כי לא ידעתי,-חזר ואמר בדבּור מעֻשֶּׂה כל-כך ובהדגשת מלת אלהים, והקול היה קשה לאֹזן כל-כך, שהנסיכית מריה עמדה בעינים מוּרָדות ולא ערבה את לבה לשים עין לא על אביה ולא על נטשה.

נטשה קמה וחזרה וישבה ולא ידעה גם-היא מה לה לעשות. רק מדמואזל בּוּריֶן צחקה צחוק קל ונעים.

– אני מבקש בסליחה, סליחה אבקש! האלהים רואה, כי לא ידעתי,-בִּטא הזקן בקול אוֹב ויתבונן בנטשה מראשה ועד כף-רגלה ויצא.

מדמואזֶל בּוריֶן התאוששה ראשונה אחרי החזיון הזה והתחילה מדבּרת בחָליו של הנסיך. נטשה והנסיכית מריה הביטו אשה אל אחותה והחרישו, וכאשר הוסיפו להחריש ולהביט זו אל זו בלי הוציא בשפתיהן מה שהיה להן לאמר, כן הוסיפו להרהר הרהורים לא-טובים זו בזו.

כשחזר הגרף לשם, שָׂמחה נטשה לקראתו שִׂמחה שאינה מן המדה במצב כזה ותמהר לצאת: כמעט נעשתה שונאה ברגע ההוא לַנסיכית הזקֵנה והיבֵשה, על אשר מלָאהּ לבה להביאה לידי מבוכה כזאת ולשבת עמה חצי שעה, בלי אֳמֹר דבר על-אודות הנסיך אנדרי. “הן אני לא יכוֹלתּי להתחיל בדבר בפני הצרפתית הזאת”, אמרה נטשה בלבה. ובאותה שעה הצטערה גם הנסיכית מריה על הדבר הזה עצמו. היא ידעה מה היה לה לאמר לנטשה, אך לא יכלה לעשות זאת, גם מאשר מדמואזל בּוריֶן הפריעה אותה, גם מאשר לא ידעה בעצמה, מפני-מה היה קשה לה כל-כך להחל דַּבֵּר בזִווג זה. אך בשעת יציאתו של הגרף מן החדר נגשה הנסיכית מריה אל נטשה בפסיעות מהירות ותאחז בידיה ותאמר אחרי אנחה כבדה:

– המתּיני נא, צריכה אני…

נטשה הביטה אל הנסיכית מריה דרך-לעג בבלי דעת בעצמה, על-מה היא לועגת.

– נַטַּלי הנעימה,-אמרה הנסיכית מריה,-דעי לך, כי שמֵחה אני על כי מצא אחי את האֹשר…

ותעמוד מדַּבּר, כי הרגישה שהיא מְכַחֶשת. נטשה התבוננה בזאת וגם ידעה, מפני-מה הפסיקה.

– אדַמה, גברתי הנסיכית, כי אין השעה ראויה לדַבּר בזה,-אמרה נטשה למראה-עינים דרך התכבדות והתרעמות, ובקרבּה הרגישה, כי דמעות בגרונה.

“מה-זאת אמרתּי, מה-זאת עשיתי!” אמרה בלבּה בצאתה מן החדר.

זמן רב חכּוּ ביום ההוא לנטשה לסעֻדת-הצהרים. היא ישבה בחדרה ובכתה כילדה, בָּכֹה ומָחֹט אף מתוך יִבּוּב. וסוניה עמדה עליה ונשקתּה על שׂעָרהּ.

– נטשה, על-מה-זה?-אמרה סוניה.-מה להם ולך? כל זה יעבור, נטשה.

– אִלו ידעת, כמה עלהוֹן יש בדבר… דומה, כאִלו אני…

– אל תאמרי כן, נטשה; הן אתּ לא אשַׁמתּ, ומה לך אפוא? שקי-נא לי,-אמרה סוניה.

טשה הרימה את ראשה ותשק לחרעוּתה על שפתיה ותלחץ אליה את פניה הלחים.

– אני לא אוּכל לאמר, לא ידעתי. אין אָשֵׁם פה,-אמרה נטשה,-אני האשֵׁמה. אבל כל-זה מכאיב ונורא. הה, מדוע איננו בא!…

בעינים אדֻמות באה אל הלחם. מריה דמיטרִיֶּבנה ידעה, כיצד קבּל הנסיך את הרוס טובים, ועל-כן עשתה את-עצמה כאינה רואה את רֹעַ פני נטשה ובצהלה שאינה פוסקת ובקול רם דבּרה מהתַלות בַּסעֻדה עם הגרף ועם שאר האורחים.

ח

בערב ההוא נסעו הרוס טובים אל האֹפירה, כי מריה דמיטרִיֶבנה יָגעה והמציאה בילֶט בעבורם.

נטשה לא רצתה לנסוע, אך לא יכלה להמנע מִקַּבֵּל את אות-החבּה, אשר הראתה מריה דמיטריבנה בזה בכַוָּנה מיֻחדת לה. כשבאה הדוּרה בלבוּשה אל הטרקלין והמתּינה שם לאביה, נסתכלה בין-כה בראי הגדול וראתה, כי יפה היא, יפה מאד, התעצבה עוד יותר; אבל יחד עם עצב הִרגישה גם נעימות ואַהבה.

“אֵלִי, לוּ היה הוא פה, כי עתה לא התנהגתי עוד כבראשונה בפחדנות טפשית בלי טעם, כי-אם חבּקתּי אותו כמנהג הימים האלה בלי התבַּיש, כי עתה נלחצתי אליו והזקקתּיו להביט אלי בעיניו המחפשות והסקרניות, שהיה מביט אלי בהן לעתים קרובות כל-כך, ואחרי-כן הזקקתּיו לצחוֹק, כאשר צחק באותה שעה. ועיניו-הן רואה אני את העינים האלה לפָני!” דבּרה נטשה עם לבבה. “ומה לי וּלאביו ולאחותו; אני אהבתּי אותו, אותו לבד-אותו עם הפנים והעינים האלה, עם חיוכו-חיוך גבר וילד יחד…לא, טוב לי שלא להרהר בו שלא להרהר, לשכּוח, לשכּוח לגמרי לימים האלה. אני לא אעצוֹר כֹּח לחכות, בָּכֹה אבכה כרגע”-אמרה בלבה ותסר מאצל הראי ותתאפק לבלתּי בכוֹת. “ואיככה תוכל סוניה לאהוֹב את ניקולנקה בדעה מיֻשבת כזאת ובמנוחה כזאת ולחכות ימים רבים כל-כך והאֹרך-רוח כזה!” אמרה בלבה בהביטה אל סוניה, שנכנסה אחריה גם היא מלֻבּשת כראוי ומניפה בידיה. “אכן אחרת היא לגמרי. אני אינני יכולה!”

נטשה היתה ברגע ההוא רכה ומפֻנֶּקת כל-כך, שמעט היה לה לאהוֹב ולדעת שהיא נאהבת: נחוץ היה לה לחבק מיד את אהובה ולדבּר ולשמוע את דברי האהבה, אשר מלאו את לבה. בשעה שנסעה במרכבה וישבה מצד אביה והביטה כשהיא שקועה במחשבות אל שביבי אש הפנסים, שחלפו זה אחר זה בחלון המצֻפה קרה, חזקו עליה אהבתה ועצבונה עוד יותר ותשכּח, עם מי ואָנה היא נוסעת. ומרכבת הרוס טובים באה בתוך המון המרכבות ותקרב במתינות בחריקת גלגלים דקה אל התיאטרון. נטשה וסוניה קפצו בחפזון, ושולי שמלותיהן מוּרמים קצת בידיהן; אחריהן יצא הגרף נשען על משרתיו, ושלשתם הלכו בין עוד גבירות וגברים נכנסים וסין מוכרי-מודעות אל מסדרון התּאים התּחתּיים. מבעד הדלתות הסגורות כבר נשמעו נגינות המקהלה.

– נַטַּלִּי, שְׁעָרֵךְ…-לחשה סוניה לנטשה צרפתית.

המשרת התיאטרוני החליק ועבר לפניהן ופתח להן את דלת התּא בכבוֹד ובחפזון. קול המנגנים חָזַק באזניהן, ולעיניהן הבריקו מורי התּאים המוּארים עם הכתפים והזרוֹעות החשופות של הַדַּמּוֹת והפַּרטֶר המלא תשואות והמתנוסס במעילי-השרד. אשה אחת, שנכנסה לתא הסמוך, הסתכלה בשעת כניסתה בנַטַּשה במבט מלא קנאת-נשים. המסך עוד לא הוּרם, והנגון היה נגון-הפתיחה. נטשה התקינה על עצמה את שמלתה ותעבור יחד עם סוניה ותשב ותסתכל בטורי התּאים המוּארים אשר ממוּלה. רגש ההכרה, שמאות עינים מביטות אל זרועותיה החשופות ואל חלקת צוארה, תקף אותה פתאם, ונעים וקשה יחדו היה לה רגש זה, בהעירו בקרבּה המון זכרונות, מאוַיים וסערות-לבב מתאימים לו.

שתי העלמות היפהפיות, נטשה וסוניה, והגרף איליַה אנדרֵיֶביץ', אשר לא נראה במוסקבה זה ימים רבים, משכו עליהם עיני כֹל. מלבד זאת ידעוּ הכּל על-פי שמועות שלא נתבררו, כי אֹרשֶׂה נטשה לנסיך אנדרי, וכן ידעו, כי מן העת ההיא ישבו הרוס טובים בכפר, ובסקרנות הביטו אל כַּלָּתוֹ של הנסיך הזה, שהיה אחד ממבחר החתנים שברוסיה.

נטשה יָפתה בכפר, זאת אמרו לה כל מכיריה, ובערב הזה יָפתה ביחוד בגלל סערת-רוּחה. רואיה התפלאו על החיים המלאים והיֹפי המשֻׁכלל, שנראו בה יחד עם קרירות-דעת לכל אשר מסביב לה. עיניה השחורות הביטו אל ההמון שנאסף שם, בלי חַפש כל בריה, וידה הדקה, החשופה ממעל למרפק והנשענה על המעקה המחֻפֶה קטיפה, נקפצה ונפתחה, כפי מה שנראה בבֵרור, שלא מדעתה, על-פי קולות נגון-הפתיחה, והמודעה שבידה הלכה ונתקמטה על-ידי זאת.

– ראי-נא, הנה אֲלֶנִינה,-אמרה סוניה,-כמדֻמה לי, עם אמה יחד!

– פלאים! מיאיל קִירִילִיץ' נעשה עבה עוד יותר,-אמר הגרף הזקן.

– ראו נא את הכִּפה שעל אנה מיכַאילובנה!

– -הַקַּרַגינים, זִ’ילִי ובוריס עמהם. נכּר בהם היטב, שהם חתן וכַלה.

– דרוּבּצקוֹי בקש את ידה! כן, כן, היום נודע לי,-אמר שִׁנִׁין, אשר נכנס לתָאָם של הרוס טובים.

נטשה כוֹננה עיניה אל המקום, אשר השקיף אביה אליו, ותרא את ז’ילי יושבת אצל אמה, ופניה מלאים שמחת אֹשֶר, וחרוזי-מרגליות על צוארה האָדֹם והגס, ונטשה ידעה, כי הוא ממֹרָק בפוּדר. מאחריהן נראה ראשׂו היפה והמפֻרכּס של בּוריס בבת-צחוק על פניו ובאֹזן נטויה אל פיה של ז’ילי. הוא הביט מתחת למצחו אל הרוס טובים ודבּר אל כלתו בבת-צחוק.

“הם מדבּרים בנוּ, בִּי וָבוֹ”, אמרה נטשב בלבה. “והוא מתאמץ בודאי להרגיע את כלתו, שלא תקַנאהו בשבילי: דאגת-חנם היא זו! לוּ ידעו, עד-כמה אין לי עסק עם איש מהם”.

מאחרי הַקַּרַגינים ישבה אנה מיאילובנה וכִפה ירֻקה על ראשה ופניה צוהלים ושמחים ומצַפים לעזרת השם. באותו התּא שׂרר הרוח המיֻחד-רוח חתן וכלה, אשר ידעה ואהבה נטשה כל-כך. היא אך הסבּה פניה משם, וכל פרטי עלבונה שביום ההוא בבֹקר עלו על זכרונה פתאם.

“איזו רשות יש לו למָאֵן לקבּל אותי במשפחתו? אכן טוב לי שלא אהרהר בזה, לא אהרהר עוד עד בואו!” גמרה בלבה והתחילה מסתכלת בפני אנשי הפַּרטֶר המיֻדעים לה ושאינם מיֻדעים לה. בשורה הראשונה, באמצעיתה ממש, עמד נשען בשכמו על המעקה דולוחוב בלבוש פרסי ושׂעָרו המסתלסל סרוק מלמטה למעלה בדמות ערֵמה. היא עמד בתיאטרון במקום גלוי ביותר, ובבטחה עמד, כאדם בתוך חדרו, אף על-פי שנפשו ידעה מאד, שהכל מסתכלים בו. עליו נצבו בהָמון מבחר בחוּרי מוסקבה, והוא היה, כנראה, ראש וראשון בתוכם.

הגרף איליה אנדריביץ' טפח לה בצחוק לסוניה, שישבה בפנים מסתמקים, ורמז לה על מעריצהּ הקוֹדם.

– ההִכּרתּ אותו?-שאל אותה.-ואי מזה בא הנה,-פנה הגרף אל שינשין,-הן הוא נתעלם מן העין?

– נתעלם,-ענה שינשין.-בקַוקַז היה, ומשם ברח, ואמרו עליו, שהיה מיניסטר לאחד הנסיכים המושלים בפרס והרג את אחד מאחֵי הַשַׁח, ועתה הוא מרומָם בפי כל הגבירות המוסקבאיות! אין גדול מ“דולוחוב הפרסי”! אין מלה בלי שם דולוחוב, בשמו הן נשבעות, עליו הן מזמינות אורחים,-אמר שינשין,-דולוחוב וקוּרַגין אנַטול הביאו את כל גבירותינו לידי טֵרוף-הדעת.

אל התא הסמוך באה אשה יפה רמת-קומה, שמקלעתה גדולה מאד וכתפיה וצוארה חשופים הרבה, ולבנים הם ומסֻבּלים בבשר, ושני חרוזי מרגליות גדולות על צוארה, וזמן רב אִוְּשָׁה בשמלתה, שמלת-משי עבה, עד שישבה על כסאה.

נטשה הסתכּלה שלא ברצונה באותו הצואר, בכתפים ובמרגליות ובמקלעת, ותתבונן בנחת-רוח ביפעת הכתפים והמרגליות האלה. בשעה שהסתכלה בה נַטשה בפעם השנית, הפנתה האשה ההיא את ראשה, וכאשר נסבו עיניה אל הגרף איליה אנדריביץ‘, אשת פיֶר. איליה אנדרֵיֶביץ’, אשר כל באי-עולם היו ידועים לו, גחן אליה ממעל למחיצה ונכנס עמה בדברים.

– הזה ימים רבים באת הֵנה, גברתי הגרפינה?-אמר אליה.- בוא אבוא ונשקתי את ידך. ואני באתי לרגלי עסקַי וגם את נערותי הבאתי אתי. אומרים עליה, על סֶמיונובה, שהיא מפליאה לעשות.-אמר איליה אנדרִיֶביץ‘-הגרף פטר קירילוביץ’ לא שכח אותנו מעולם. הפֹה הוא?

– כן, הוא אמר לבוא,-אמרה אֳלֶן ותשׂם עינה בשום-לב על נטשה.

הגרף איליה אנדריביץ' חזר וישב על מקומו.

– הלֹא יפה היא-אמר בלחש לנטשה.

– פלאים!-אמרה נטשה.-כֻּלה מחמדים!-ברגע ההוא נגמרו נגינות הפתיחה, ושרביט המנַצח התחיל מקשקש. המאחרים שביושבי הפַּרטר הגיעו אל מקומותיהם, והמסך הוּרם.

אך הוּרם המסך ודממה נהיתה גם בתאים גם בפרטר, וכל הגברים, כזקנים כצעירים, גם לבושי “מוּנדירים” גם לבושי “פרַקים”, וכל הנשים המעֻלפות אבנים יקרות על גוִיה חשופה כוננו עיניהם ולבם אל הבימה בסקרנות מרֻבּה. ותּבּט גם נטשה.

ט

על הבימה היו נסרים מיֻשָּׁרים מֻנָּחים בַּתָּוך, מן הצדדים עמדוּ ציורים צבועים, דמות עצים, מאחור היה בד מתוח על הנסרים. באמצע הבּימה ישבו עלמות בפַקְרסִים אדֻמים ובשמלות לבנות. אחת מהן, עבה מאד, ישבה מֻבדָּלת בשמלת-משי לבנה על ספסל נמוך, ולוח קרטון יָרֹק מֻדבָּק אל הספסל מאחוריו. כֻּלן שרו יחד. כאשר גמרו את שירתן, נגשה העלמה לבוּשת השמלה הלבנה אל צריף המלַחַש, ואליה נגשׁ איש במכנסי-משי מתוּחים על רגליו העבות, ונוצה עליו, ורֹמח לו, ויחל לשיר ולפָרֵשׂ ידיו.

האיש בעל המכנסים המתוחים שָׁר לבדו, אחרי-כן שָׁרָה היא לבדה. אחרי-כן שתקו שניהם, ומקהלת המנגנים התחילה מנגנת, והאיש התחיל לפרוֹט באצבעותיו על ידה של בעלת השמלה הלבנה, וברור היה, שהוא ממתין לחזירת הַטַּקט, כדי להתחיל מה שיש לו לשיר יחד עמה. הם גמרו לשיר יחדו, וכל הנאספים הבתיאטרון התחילו מוחאים כפים ומרימים קול המֻלה גדולה, והאיש והאשה, אשר מִלאו תפקיד אוהבים, התחילו גוחנים ומודים בבת-צחוק ובפשיטת-ידים.

אחרי ישיבת הכפר, ובפרט במצב רוּחה הַסֶּריוזי של נטשה, היה כל-זה משֻׁנה ומתמיה בעיניה. היא לא יָכלה להתבונן במהלך האֹפירה, גם לשמוֹע את הנגינות לא יָכלה: היא ראתה קַרטונים צבועים ואנשים ונשים מלֻבּשים בגדים משֻׁנים ומדבּרים ומשוררים בתנועות משֻׁנות לאוֹר הבהיר שבבית. אף אמנם ידעה מה כל זה בכלל, אבל מעֻשָּׂה היה כל זה ובאֹפן גס ובולט כל-כך, שפעם הצטערה וחָמלה ופעם לָעגה בלבה על האַקטוֹרים. לרגעים פנתה כה וכה ותתבונן בפני הנאספים על-מנת למצֹא עליהם סמני הגחוך והתּמיהה, שהיוּ בה; אבל כל פנים מלאו שִימת-לב למַה שנעשה על הבימה והביעו שמחת-עֹנג מעֻשָּׂה, לפי מה שנדמה לה לנטשה. “בודאי כך יפה להם!” אמרה נטשה בלבה. אחרי-כן הביטה פעם אל שורות הגֻלגָּלות המדֻשָּׁנות שבַּפַּרטֶר, פעם אל הנשים החשוּפות שבַּתָּאים, ביחוד אל שכנתה אֳלֶן, אשר הביטה כשהיא עֲרֻמָּה ממש, בלי גאוע עין, אל הבּימה בצחוק קל מתוך שקט ובמחה ומתוך הרגשת האור הבּהיר, היצוּק בכל הבית, והאויר המחֻמם על-ידי ההמון. מעט מעט החלה נטשה להגיע למצב השכרון, שלא היתה בו זה ימים רבים, ולא זכרה עוד מה היא ואיפה היא, ומה יֵעָשה לפניה, אך הביטה הַבט והַרהר, ורעיונות מֻׁנים שבמשֻׁנים בלי חבּור ביניהם התרוצצו בלבה פתאם. פעם עלה על רוּחה לקפּוץ על המעקה ולשיר את האַריָה, אשר שרה האקטריסה, פעם למשֹׁך המניפתה את הזקן קטן-הקומה, אשר ישב לא רחוק ממנה, פעם להגיע בגחינה אל אֱלֶן ולמַעֵך לה במתניה.

באחד מרגעי הדממה, כשכּל הנמצאים על הבימה חכּוּ להתחלת האַריָה, חרקה דלת הכניסה אל הפַּרטֶר שמצד תָּא הרוסטובים, ונשמעו משם צעדי גבר, שאֵחֵר לבוא. “הנה זה בא-קוּרַגין!” לָחש שינשין. הגרפינה בֶּזְאוּחובה פנתה בבת-צחוק אל הנכנס.

נטשה הביטה אל המקום, אשר כוננו אליו עיני הגרפינה בָּזאוּחובה, ותֵּרֶא אדיוטנט יפה עד-להפלא קָרֵב אל תָּאָם בבטחה, אבל גם בנמוסיות מֻבּה. זה היה אנַטול קוּרֵגין, אשר כבר ראתה אותו ותתבונן בו בנשף פטרבורגי. בפעם הזאת היה לבוש מעיל אדיוטַנטי בעל אֶפֹּליטה אחת וחֵשֶׁב-כָּתֵף. הוא הלך במתינות הליכת בן-חַיל בוטח בכֹחו, ומגֻחכת היתה הליכתו זו, אִלו לא היה טוב-רֹאִי כל-כך ואִלו לא היו פניו היפים שמחים ושבעי-רצון כל-כך. בלי שים לב למַה שהדבר היה בשעת עבודת המשחקים, הלך לו בלי חפּזון על יריעת המסדרון, הלֹך וקַשקש קצת בדרבנותיו ובחרבּו, וראשו היפה והמדֻשָּׁן מוּרם ודואה בקלוּת. אחרי שִׁימת-עין על נטשה נגש אל אחותו וישם את כפו הנעולה נעל נוצצת על קצה תָאָהּ ויגע לה בראשו וַיִּכַּף וישאלֶהָ דבר, ובשאלו רָמז על נטשה.

– אבל מה-נחמדה!-אמר צרפתית, ונראה בבֵרור, כי על נטשה אמר זאת, ונטשה הרגישה זאת בתנועת שפתיו יותר ממה ששמעה באזניה. אחרי-כן עבר אל השוּרה הראשונה וַיֵשֵׁב אצל דולוחב וידחף דחיפה קלה דרך רֵעוּת וחֵרוּת את דולוחוב זה, שכּל הפונים אליו חלקוּ לו כבוד רב כל-כך. וזה קרץ עיניו לו בשמחה וחִיֵּך לו ונלחץ ברגלו אל המעקה.

– מה-דומים הם האח והאחות זה לזה!-אמר הגרף.-ומה-יפו שניהם כאחד!

שינשין החל לספר בלחש לגרף איזה מעשה-סכסוך בקורֵגין במוסקבה, ונטשה הטתה אזנה, משום שאמר עליה, שהיא נחמדה.

כשנגמרה המערכה הראשונה, קמו כל יושבי הפַּרטֶר והתערבו והתחילו הולכים ויוצאים.

בּוריס בא אל תּא הרוסטובים וקבּל ברכות מזל טוב בלי תנועות ודברים מיֻתָּרים, ובגַבּות-עינים מוּרמות וצחוק קל מתוך טרדה הביע לנטשה ולסוניה בַקָּשה מאת כּלתו, שתבאֹנה אל חתֻנתה, ויצא מן התּא. ונטשה דבּרה בבת-צחוק מטוֹב-לב ובקשת-חן עם בוריס זה, שאהבה נפשה לפנים, וגם ברכה אותו לנשואיו. במצב שכרונה שבאותה שעה היה הכּל פשוט וטבעי בעיניה.

אֳלֶן הערֻמה ישבה אצלה וקִדמה כל איש בצחוק קל אחד; ובצחוק קל כזה ממש קבּלה נטשה את בוריס.

תָּאָה של אֳלֶן נמלא והֻקַּף אנשים נכבדים וחכמים מטובי אנשי הפַּרטֶר, שכֻּלם כמו התחרו זה בזה בשאיפתם להראות לעיני כֹל, שהם ממיֻדעיה.

קורֵגין עמד בכל שעת ההפסקה הזאת בראש אצל המעקה עם דולוחוב והביט אל תּא הרוסטובים. נטשה ידעה, כי הוא מדבּר בה, ונפשה התענגה על זה. היא גם נסַבּה בכַוָּנה באֹפן שֶׁיַרְאֶה הפרוֹפיל שלה לעיניו במצבו המעֻלֶּה על-פי טעמה. לפני התחלת המערכה השניה נראה פיֶר בפַּרטֶר, והרוסטובים עוד לא ראוּהוּ מיום בואם למוסקבה. פניו היו עצובים, והוא עָבָה עוד יותר מן היום אשר ראתהו נטשה בפעם האחרונה. בלי התבוֹנן באיש, עבר לו פיר אל השורה הראשונה. אנַטול נגש אליו ויחל לדבּר עמו, ובדבּרו הביט ורמז על תּא הרוסטובים. פיר ראה את נטשה ויתעורר וישׂם פעמיו בין טורי הכסאות אל תָּאָם. כאשר נגש אליהם, נשען על מרפק זרועו ודבּר זמן רב עם נטשה. בשעת שיחתה עם פיֶר שמעה קול גֶּבר בתָאהּ של הגרפינה בֶּזאוּחוֹבה והכירה, בלי דעת בַּמה, כי קול קוּרֵגין הוא, ותסב פניה, ועיניהם נפגשו. הוא הביט אליה כמעט בבת-צחוק בעינים מכֻוָּנות אל עיניה ובמבט מלא כבוד וחבּה כל-כך, שנדמה לה, שמשֻׁנֶּה הוא מה שאינה מיֻדעה לו, בשעה שהיא קרובה אליו כל-כך ומבטת אליו הבטה כזאת ומֻבטחת כל-כך, שהיא נושאת חן בעיניו.

במערכה השניה הָראו צורות מַצֵבות-זכרון, וחור בּצִּיוּר העָשוי בד נראָה כַלְּבָנָה, וגֻלות המנורות שעל מעקה הבימה הורמו, וחצוצרות וקונטרבַּסים התחילו מנגנים בקול בַּס, ומימין ומשמאל יצאו אנשים רבּים באדָרות שחורות, והאנשים התחילו מנופפים בידיהם, ובידיהם החזיקו כמין רמחים; אחרי-כן רצו ובאו שמה עוד איזה אנשים והתחילו מושכים ומוציאים משם את העלמה, אשר היתה לבושה קֹדֶם לזה שמלה לבנה, ועכשו-שמלה כחֻלה. אך לא בפעם אחת הוציאוה, כי-אם שָׁרוּ עמה זמן רב, ואחר-כך הוציאה בחֹזק-יד, ומחוץ לפרגוד הקישו שלש פעמים על איזה כלי-מתכת, וכל הנמצאים על הבימה כרעו על ברכיהם וישירו שיר-תפלה. פעמים אחדות הֻפרעו כל המעשים האלה על-ידי קריאות צהלת הרואים.

בשעת המערכה ראתה נטשה, בכל פעם אשר שָׁמה עיניה על הפרטר, את אנטול קורגין מביט אליה, וידו נטויה לאחור כל גב הכסא. נעים היה לה לראות, מה-גדול חִנָּהּ בעיניו, ולא עלתה על דעתה, שאפשר למצֹא בזה דבר שאינו הגון.

כשנגמרה המערכה השניה, קמה הגרפינה בזאוחובה ותפן אל תּא הרוסטובים (וְחָזָהָ היה כֻלו חשוף) ותרמוֹז באצבעה הקטנה שבתוך נעל-ידה לגרף הזקן, שיקרב אליה, ובלי שים לב אל האנשים, שנכנסו אצלה לתוך התּא, החלה לדבּר עמו בבת-צחוק נמוסית.

– קרבֵני נא אל בנותיך הנחמדוֹת,-אמרה אליו,-שָמְעָן הולך בכל העיר, ואנכי לא ידעתי אותן.

נטשה קמה ותגחן לפני הגרפינה הנחמדה למראה. נעים היה לה כל-כך לשמוע תהלתה מפי האשה היפיפיה הזאת, עד שנסתמקה מרֹב נחת.

– גם אני חפֵצה להיות מוסקבאית מעתה,-אמרה אֱלֶן.-הלא חֵטא הוא לגנוז מרגליות כאלה בכפר!

בצדק נחשבה הגרפינה בזאוחובה לאשה מצודדת נפשות בנֹעם דרכיה. היא ידעה להוציא בשפתיה מה שלא אמרה בלבה וביחוד לדבּר חלקות בלשון פשוטה וטבעית לגמרי.

– לא, ידידי הגרף, תנה נא לי לשים עינַי על בנותיך. אני אמנם באתי הֵנה לימים מעטים. וגם אתה כמוני. אני אתאמץ לשעשע את נפשן. גם בפטרבורג שמעתי הרבה על-אודותַיך וחפצתי לדעתך,-אמרה אל נטשה בחיוכה היפה תמיד במדה אחת,-שמעתי על-אודותיך גם מֵהַפַז' אשר לי- מדרוּבֶּצקוי. הלא שמעתּ? הוא נושא לו אשה. גם מידיד בעלי-מבּוֹלקונסקי, מהנסיך אנדרי בּוֹלקונסקי,-אמרה בהדגשה מיֻחדת, לרמוֹז בזה, שהיא יודעת מה הוא לה. ותשאל מאת הגרף, כי יתן, בכדי להגדיל את הקרבה, לאחת מהעלמות לשֶׁבת אתּה בתָאָהּ עד גמר החזיון, ומיד עברה נטשה אליה.

במערכה השלישית נראתה הבּימה בדמות היכל, ובהיכל דלקו נרות רבים והיו תלוּים ציורים רבים, צורות פרשים בעלי זקָנים קטנים. באמצע עמדוּ, כפי הנראה, המלך ומלכּה. המלך התחיל מנפנף בידו הימנית ובפחדנות גלויה שָׁר איזה דברים וישב על כסא מלכותו, כסא אדמדם-כּחלחל. העלמה, שבּתחלה לבשה לבנים ואחרי-כן כחֻלים, עמדה עכשו לבּשת כֻּתֹּנֶת בלבד ופרועת שֵׂער על-יד הכסא. היא שָׁרה באיזה ענין רע לה כמַפֶּלת תחִנתה לפני המלכּה; אך המלך הניע ידו דרך אזהרה, ומשני העבָרים יצאו גברים חשופי-רגלים ונשים חשופות-רגלים והתחילו מחוללים כֻּלם יחד. אחרי-כן התחילו הכנורות מנגנים נגון דק ומשׂמח מאד; אחת מהעלמות ההן, בעלת רגלים עבות חשופות וזרועות דקות, נפרדה מרעותיה ותט אל מחוץ לקלעים ותתקן שם את פַּקרֵסהּ וַתָּשְׁב משם אל אמצע הבימה ותחל לקַפֵּץ ולהכּות במהירות רגל אל רגל. כל יושבי הפַּרטר מחאו כפים וקראו בְּרַווֹ. אחרי-כן התיצב אחד הגברים בקרן-זוית. במקהלת המנגנים הריעו עוד יותר במצלתים ובחצוצרות, והאיש ההוא החל לקפץ ברגלים חשופות קפיצות גבוהות מאד, קפֹץ וטפֹף ברגליו. (אותו האיש היה דִפוֹר, ושכרו היה ששים אלף לשנה בעד חכמתו זאת). כל אנשי הפַּרטֶר והתּאים והיציע העליונה התחילו מוחאים כפים וקוראים בקול גדול בכל כֹּחם, ואותו האיש עמד והתחיל מחַיֵּך וגוֹחן אל כל עֵבר. אחרי-כן רקדו שם עוד אנשים ונשים ברגלים חשופות; אחרי-כן נתן אחד המלכים שנית קולו בזמרה, וכל אנשי הבימה נתנו בשיר קולם. אבל פתאם קם סער, וגַמוֹת הרומַטִּיות ואַקוֹרדֵי סָפטִימָה מֻקְטֶנֶת נשמעו במקהלת המנגנים, וכֻלם רצו וסחבו גם הפעם את אחד מאנשי הבּימה אל מחוץ לקלעים, והמסך הוּרד. ושוב קם שאון ורעש גדול בין הרואים וכֻלם קראו בפנים צוהלים: “דִּפּוֹר! דּפּוֹר! דִּפּוֹר!” ונטשה לא מצאה כל פלא בזה עוד, כי-אם הביטה אל סביבה בענג.

– הלא נפלא הוא דִפּוֹר?-אמרה אֱלֶן בפנותה אל נטשה צרפתית.

– אָה, כן,-ענתה נטשה.

י

בשעת ההפסקה נשב רוח קר בתָאָהּ של אֱלֶן, הדלת נפתחה ואנטול נכנס לשם בגחינה ובזהירוּת, שלא לדחות איש בעָברו.

– אציגה נא לפניך את אחי,-אמרה אֱלֶן, ועיניה עברו בדאגה מנטשה אל הנטול.

נטשה הפנתה את ראשה הקטן והנעים שעל כתפהּ החשופה אל האיש היפה ותצחק צחוק קל. אנטול, אשר היה טוב-ראי גם מקרוב כמו מרחוק, ישב אצלה ויאמר, כי זה ימים רבים הוא מתאַוה לעֹנג זה, עוד מנשף-המחול שבבית הַנַּרישקינים, שבאותוֹ הנשף מצא את העֹנג, אשר לא שכחהו, לראות אותה. עם נשים היו דברי קורַקין מֻטְעָמים ופשוטים יותר הרבה מבּחברת גברים. ברוח עֹז ובלשון פשוטה דבּר עם נטשה. ולפלא נעים היה בעיניה, מה שלא רק לא הֻרְגַּשׁ כל דבר נורא באיש הזה, שהיו מסַפרים עליו כל-כך הרבה, כי-אם גם להפך, בת-צחוק מתוך תמימות ושמחה ובקשת-טובה היתה על פניו.

קורַגין שאל אותה על-דבר הרֹשֶם, אשר עשה החזיון עליה. ויספר לה מעשה בסֶמיונובה, שנפלה בשַׁחקה בחזיון הזה בהצגתו האחרונה.

– דעי לך, גברתי הגרפינה-אמר בפנותו אליה פתאם כאל מיֻדעה מימים רבים,-הנה אנחנו עורכים קַרוּסֶל³⁵ בתלבּשֶׁת מיֻחדה לדבר; עליך להשתתף בזה: נעים מאד יהיה. בבית הַקַּרַגינים נֵאסף כֻּלנו. בֹּאִי-נא, הלא תבוֹאי, האין זאת?-אמר ברהיטוּת.

בדבּרו זאת לא גרע עניו המחַיְּכות מעל פניה וצוארה וזרועותיה החשופות של נטשה. והיא ידעה בבֵרור, שהוא מביט ומתפלא עליה. נעים היה לה הדבר, אבל עם-זה נעשה צר לה המקום וקשה הישיבה אתו. בשעה שלא הביטה היא אליו, הרגישה, שהוא מהיט אל כתפיה. ושלא ברצונה פגעה במבטו, כי מִזֶּה בחרה לה שֶׁיַּבּיט אל עיניה. אך בהביטה אל עיניו ראתה לחרדת לבה, כי אין בינוֹ ובֵינה מחיצת הבַּישנות, שהיתה מבדלת תמיד בינה ובין שאר הגברים. בחמשה רגעים נעשתה קרובה לאיש הזה קִרְבה נוראה, ולא ידעה בעצמה, איך נהיתה כזאת. הסִבּהּ פניה ממנו דָאגה, פן יתפשׁ בה מאחרויה בזרועה החשופה, פן יִשק לה על צוארה. בענינים פשוטים שבפשוטים דבּרו זה עם זה, אבל היא הרגישה. שמעולם לא היתה קרובה לגבר כל-כך. נטשה נתנה עיניה האלֶן ובאביה, כמו שָׁאלה אותם, מה זאת; אך אלן היתה עסוּקה בשיחה עם גֶּנֶרל אחד ולא השיבה לה על מבטה, ומבט אביה גם הוא לא הביע לה אלא מה שהיה מביע תמיד, לאמר: “אם שמֵחה אתּ, ישמח לבי גם-אני”.

באחד מרגעי השתיקה הכבדה, כשהביט אליה אנַטול במנוחה ובלי-הפסק בעיניו הבולטות,שאלה אותו, כדי להפסיק את השתיקה הזאת, מה מוסקבה בעיניו. וּכשָׁאֲלָהּ נסתמקה מיד. נִדְמֹה נִדְמָה לה, שהיא עושׁה שלא כהוגן בדבּרה עמו. אנטול חִיֵּךְ, כמו לחַזק ידיה.

– בראשונה לא מצאה חן בעינַי הרבה, כי מה הדבר הנותן חן לעיר, הלא אך הנשים היפוֹת, האין זאת? ועתה היא טובה בעיני מאד,-אמר ויבט אליה הבטה מַסבּרת.-התבואי, גברתי הגרפינה, אל הַקַּרוּסֶל? בֹּאִי-נא,-אמר וישלח ידו אל צרו-פרחיה ויאמר בהשפלת-קול צרפתית:-אתּ תהיי היפה שבכֻלן. בֹּאִי, גרפינה יקרה, ולעֵרָבוֹן תני-נא לי פרח זה.

נטשה לא הבינה מה שאמר, כשם שלא הבין גם הוא בעצמו, אבל היא הרגישה. כי בדבריו הסתומים נמצאה כַונה שאינה הגונה. ולא ידעה נטשה מה לאמר על זה ותִּסֹּב, כאלו לא שמעה מה שאמר. אך כרגע השיבה אל לבבה, כי הוא פה, מאחריה, וקרוֹב אליה כל-כך.

“מה הוא עתה? נכלם? כועס? ראוי לתַקן זאת?” שאלה את לבה. ולא יכלה להתאפק וַתַּסֵּב פניה. ותשם עיניה על עיניו, וקרבתוֹ ובטחונו וחיוכו המביע חבּה ובקשת-טובה הכניעוה, ותחַיֵּך גם היא כמוהו בעינים מכוֹנָנות אל עיניו. ושוב הרגישה בחרדתה, שאין כל מחיצה בינו ובינה.

עוד פעם הוּרם הַמָּסָךְ. אנטול יצא מן התָּא שוקט וטוב-לב, נטשה שבה אל תּא אביה, והיא גבר נשתּעבדה לאותו העולם, שנמצאה בו. כל מה שנעשה לפניה כבר היה כמנהגוֹ של עולם בעיניה; אבל כל רעיוניה הקודמים על-אוֹדות חתנהּ, על-אודות הנסיכית מריה, על-אודות ישיבת-כפרים לא עלו על לבה אפילו פעם אחת, כאִלו היה כל זה דברי ימים קדומים רחוקים עד-מאד.

במערכה הרביעית עלה על הבימה מין שד והיה משורר ומנופף ידו, עד אשר הוסרו הנסרים תחתיו וישקע שם. נטשה לא ראתה בכל המערכה הרביעית אלא דבר זה לבה לבבה סָער ורָגז, וסבּת הסערה היה קורַגין, אשר הביטה אחריו מרחוק. בשעת יציאתם מן התיאטרון נגש אנטול אליהם ויקרא למרכבתם ויעזור להם לעלות בה. ובהעלותו את נטשה לחץ את ידה ממעל למרפקהּ. נטשה נסערה ונסתמקה והֵסבה עיניה אליו; והוא הביט אליה בעינים נוצצות ובצחוק קל של חבּה.

* * *

רק בבואהּ הביתה יכלה נטשה להתבונן היטב בכל אשר היה לה, ופתאם זכרה את הנסיך אנדרי, וחרדה נפלה עליה, ותאנח בקול באזני כל בני-הבית, בשבתּם יחדו לשתות טה אחרי שובם מהתיאטרון, ותּתאדם ותצא במרוצה מן החדר.

“אֵלִי! אבַדתּי, אבָדתּי!” אמרה אל לבה. “איככה יכוֹלתּי להגיע לידי-כך?” זמן רב ישבה וידיה על פניה המסֻמָּקים והתאמצה לברר לנפשה, מה היה לה, ולא יכלה להבין לא מה שהיה לה ולא מה שהרגישה. הכּל נעשה מֻקְשֶׁה, סתום ונורא. שם, באותו הטרקלין הגדול והמוּאר, אשר קִפֵּץ בו דִפּוֹר לקולות המנגנים על נסרים שטוּפים במים וברגלים חשוּפות, במעיל קצר מקֻשט בקשקשים נוצצים. ונערות וזקנים צהלו וקראו ברַווֹ יחד עם אלֶן העֲרֻמָּה, הצוחקת צחוק קל מתּוך שקט וגאוה,-שם, בצל האשה הזאת, היה כל-זה ברור ופשוט; אבל עכשו, בשבתּה לבדה, באין איש אתה, נעשה כֻלו מֻקְשֶׁה. “מה-זאת? מה היראה הזאת אשר יָראתי מפניו? ומה-זה יד לבבי אותי עתה?” אמרה אל לבה.

רק לגרפינה הזקנה על משכבה בלילה היה אפשר לה לנטשה לספּר את כל אשר דבּרה עם להה. על סוניה ידעה, כי על-פי השקפתה הדקדקנית והתמימה לא היתה מבינה מאומה אוֹ היתה נבעתת, אלו הגידה לה את הדבר. לבדה, בלי כל סיוע, התאמצה נטשה למצֹא פשר דבַר מכאובה.

“האפסה כל תקוה לאהבת הנסיך אנדרי אותי, אם אין?” שאלה את-עצמה ובצחוק מרגיע השיבה על זה:

“מה-נבערתי, כי אשאל כזאת? מה היה לי באמת? כל-מאום לא היה. כל דבר לא עשיתי ולא גרמתּי זאת בשום דבר, איש לא יֵדַע, ואני לא אראהו עוד לעולם”, אמרה אל לבה. "אם-כן ברור היא, שלא קרה דבר, שאין לי על מה להִנחם, שיכול הוא, הנסיך אנדרי, לאהבני גם כמו שאני עתה. אבל מה הוא כמו שאני עתה? הה אלי, אלי! למה איננו פֹּה! להרף-עין נרגעה נטשה, אבל אחרי-כן חזר ואמר לה איזה רגש, כי אף-על-פי שכּל זה אמת ואף-על-פי שלא נהיה דבר, אבדה כל טהרתה הקודמת של אהבתה לנסיך אנדרי. ובדמיונה חזרה על כל שיחתה עם קורַגין ושִׁותה לנגד עיניה את פניו ותנועותיו וחיוכו הנעים של אותו האיש היפה ואמיץ-הלב בשעה שלחץ את ידה.

יא

אנטול קורַגין ישב במוסקבה, יען כי שִׁלַּח אותו אביו מפטרבורג, אשר היה מוציא שם יותר מעשרים אלף לשנה במזֻמָּנים וכסכום הזה גם בהקפות, אשר דרשו נושיו מאביו שיפרע בעדו.

האב אמר לבנו, שזו הפעם האחרונה הוא פורע חצי חובותיו, אבל רק על-מנת שֶׁיֵּצא למוסקבה במשמרת אדיוטַנט למצבּיא הראשי, אשר המציא לו בהשתדלותו, וְיִתאמץ להגיע סוף-סוף לידֵי שדוך טוב, וַיְעִירֵהוּ לתת עיניו בנסיכית מַריה ובז’ילי קַרַגינה.

אנטול נאות לו ויבוא למוסקבה ויתאכסן בבית פּיֶר. פּיֶר קבּלו בראשונה שלא ברצון, אבל הֻרגל בו אחרי-כן; אף היה נוסע עמו לפעמים למעשי-הוללותו ונותן לו כסף דרך הלוָאה.

מאז בא אנטול למוסקבה הביא לידֵי טרוּף, כמו שאמר עליו שינשין בצדק, את כל הגבירות המוסקבאיות, ביחוד מאשר זִלְזֵל בהן ומאשר נראה לעיני כֹל, שהוא מבַכּר צועניות ואקטריסות צרפתיות על-פניהן, ואמרו עליו, שהוא מקֹרָב אל הגדולה שבאקטריסות האלה, אל מַדמוּאזֶל ג’ורג'. הוא לא דלג גם על אחד ממשתּי-ההוללות שבבית דַּנילוב ושאר עליזי מוסקבה, הוא היה שותה לילות תמימים ומגדיל לעשות בזה מכּל חבריו ולא נעדר בכל נשף וליל-מחול שבבתי גדולי העיר. עליו ספּרו מעשי-סכסוכים בגבירות מוסקבאיות, ובנשפי-המחול היה מבקש אהבה מאחדות מהן. אך אל עלמות, וביחוד אל הכלות העשירות, שרֻבָּן היו מכֹעָרות, לא התקרב. גם מחמת שהיה בעל אשה זה שתי שנים, מה שלא ידע איש חוץ מידידיו הקרובים שבקרובים לו.

לפני שתי שנים, כשעמד גדודו בפולין, הכריחהוּ בעל-אחֻזה אחד לקחת את בתו לו לאשה. מקץ ימים מעטים מאד עזב אנטול את אשתו ובפֵרוש התנה עם חותנו, בעד סכומי המעות, שקבּל עליו לשלוח לו לזה לעתים מזמּנות, שיש לו רשות להֵחָשב בעיני יודעיו לפָנוי.

אנטול היה שמח תמיד במצבו, בדרכיו ובמיֻדעיו. על-פי טבע ברִיָּתו היה ברור לו, שאי-אפשר לו להתנהג לא כמו שהוּא מתנהג ושֶׁמִּיָּמיו לא עשה רעה לאיש. הוּא לא היה מֻכשר לעַיֵן לא בהשפעה, שמעשיו יכולים להשפיע על אחרים, ולא במה שיוכל לצאת ממעשהו זה או זה. ברור היה לו, שכשם שבַּר-אַוָּז נוצר על-מנת להִמָּצא בכל עת במים, כך יְצָרוֹ אלהים גם הוא על-מנת שתּהי הכנסתו שלשים אלף לשנה ושיהי תמיד בין העליונים שבצבּור. בזה האמין באמונה שלמה כל-כך, שגם אחרים האמינו בזה, בהביטם אליו, ולא מנעו ממנו לא את גֹבה מצבו בצבּור ולא את סכומי-הכסף, שהיה לוֶֹה מכּל מי שנזדמן לפניו, בלי כל ספק שלא על-מנת לפרוע.

הוא לא היה מן המשַׂחקים בקלפים; על-כל-פנים לא התאַוה מעולם לזכוֹת בשחקו. וכן לא היה מן המתגדלים, למַה שיאמרו עליו לא שָׁת את לבו כלל וכלל. עוֹד פחות מזה היה אפשר לחשבו לרודף אחרי הכבוד. פעמים אחדות קנטר את אביו בקלקלו את ה“קַרְיֵרה” שלו, וכל הכּבּוּדים היו מִשחק לו. גם קמצן לא היה ולא השיב פני מבקש משען מאתּו. הוא אך אהב עליצות ונשים; ומאשר על-פי השגתו לא נמצא כל דבר שאינו הגון בתאווֹתיו אלה, ולעַיֵן ברעה שיצאה לאחרים מִמִּלּוּא תאווֹתיו לא הֻכשר מטבעו, היה צדיק גמור בעיניו ובכל לבבו בז לנבלים ולאנשים רעים וילך בקוֹמה זקופה בבלי דעת בנפשו כל עָוֶל.

הבזבזנים המשתובבים, אֲחֵיהֶן של הַמַּגְדַּלִּינוֹת, יש בהם רגש פנימי של רְאִיַּת זכות לעצמם, כאותו הרגש הנסתר שֶׁבַּמַּגְדַּלִּינוֹת בעצמן, ויסודו אחד, והוא התקוה לכַפָּרה. “לה יכֻפּר על כּל, על כי הרבתה לאהוֹב”, ולו יכֻפּר על כֹּל, על כי הִרבּה להתעלס.

דולוֹחוב, אשר חזר ונראה בשנה ההיא במוסקבה, אחרי גְלותו ואחרי מעלליו שבפרס, ובִלָּה ימיו שם בתענוגים, במשחק ובהשתובבות, התקרב אל קורַגין, חברו הפטרבורגי הישן, לצֹרך עצמו.

אנטול אהב את דולוחוב אהבה נאמנה על פקחותו ואֹמץ-לבו. דולוחוב היה צריך לשמו, לכבוד משפחתו וּלתֹקף מיֻדעיו של קורַגין, כדי למשֹׁך צעירים בעלי-הון לתוך חבורת מְשַׂחֲקָיו, ובלי תת לו להרגיש בדבר היה משתמש בו ומשַׂחֵק בו יחד. מלבד אשר מצא חֵפץ בו באנטול בעסקי-ממון שלו, היתה התעסקות זו בעצמה, אותה ההתעללות, שהתעלל ברעהו, עֹנג, רגילות וצֹרך טבעי לדולוחוב.

נטשה עשתה רֹשֶם חזק על קורַגין. בשעת סעֻדת-הערב אחרי החזיון בתיאטרון הרצה לפני דולוחוב כדרך מֻמחה לאותו דבר את פרשת תֹּאַר ידיה, כתפיה, רגליה וּשׂעָרָהּ ויגד לו, כי גמר לבקש אהבתה. מה יָכוֹל לצאת מהשתדלוּתו, לא יכוֹל אנטול לשַׁעֵר ולדעת, כשם שלא ידע מימיו, מה פריו של אחד ממעשיו.

– יפה היא, אחי, אך לא לנו היא, – אמר לו דולוחוב.

– אני אבקש מאחותי, שתקרא לה לאכוֹל עמה, – אמר אנטול. – מה תאמר על זה?

– טוב לך לחכּות, עד שתנשא לאיש…

– הלא ידעת, – אמר אנטול, – מחבּב אני את הקטנות: עוד מעט ותתחמץ.

– כבר נכשלתּ פעם אחת בקטנה, – אמר דולוחוב, אשר ידע, כי נָשוּי הוא אנטול. – הִשמר לך!

– פעמַים לא תקום צרה כזאת! מה תאמר? – אמר אנטול בצחוק מטוּב-לב.

יב

ממחרת יום התיאטרון לא יצאו הרוסטובים מן הבית, ואיש לא בא אליהם. מַריה דמיטרִיֶּבנה דבּרה דברי-סתר עם אביה של נטשה, ולה לא הגידה. נטשה הבינה, כי דבּרו על-אוֹדות הנסיך הזקן והתחכמו לו בגללה, והרגישה בזה צער ועלבון לנפשה. היא חכתה בכל רגע ורגע לנסיך אנדרי שיבוא ופַעֲמַים שלחה ביום ההוא את השוער לחקור בווֹדביזֶ’נקה, אם לא בא. והוא לא בא. וביום ההוא היה קשה לה מבּימים הראשונים לבוֹאהּ. אל קֹצֶר רוחה ואל געגועיה עליו נלוָה זֵכר לא-נעים על-דבר פּגישתה עם הנסיכית מריה ועם הנסיך הזקן ועוד יִראָה ודאָגה, אשר לא ידעה את יסודן. כל היום נדמה לה, כי לא יבוא לעולם או כי מקרה מיֻחָד יִקְרֶה אותה בטרם יבוא. ביום ההוא לא יכלה עוד להרהר בו במנוחה ובבדידות זמן רב. בכל פעם שהתחילה להרהר בו, נלוה אל זִכרוֹ זֵכר הנסיך הזקן והנסיכית מריה והחזיון התיאטרוני האחרון וקורַגין. ושוב התעוררה בה השאלה, אם לא חטאה לו, אם לא הוּפרה אמונתה לנסיך אנדרי, ושוב הכירה בעצמה, שהיא מַזְכֶּרֶת בלבה בפרטות מרֻבּה וּמדֻיֶקת כל דבר מדבריו, כל תנועה מתנועותיו וכל רֹשֶם דק מרשמי פניו המלאים חיים של אותו האיש, שעלתה בידו להעיר בה את הרגש הזר לה והנורא. לעיני בני-הבית היתה נטשה עליזה מבכל יום; אבל באמת לא היתה עוד כלל וכלל שוקטת ושמֵחה כקֹדם לזה.

ביום הראשון בבֹקר קראה מריה דמיטריבנה לאורחיה ללכת אתה לתפלת הצהרים אל בית-תפלתה הקבוע.

– אני אינני אוהבת את בתי-התפלה המתֻקנים שלנו, – אמרה, ונראָה בה, שהיא מתגאה בחֹפש דעותיה, – אֵל אחד בכל מקום. כֹּהנֵנוּ טוב מאד, “עובד” בטוּב-טעם, בנמוסיות הגונה, גם הַשַׁמָּשׁ עושה את שלו כראוי. האם עריכת קונצרטים על הבימה היא דבר שבקדֻשה? שָׂנאתי זאת, אך פריצות היא לבד!

מריה דמיטריבנה היתה מחבבת את השבתות הנוצריות והתנהגה בהן כראוי. כל ביתה היה מרֻחָץ ומנֻקֶּה בערבי שבתותיה; גם משרתיה גם היא לא עשו כל מלאכה, כֻּלם היו מלֻבּשים בגדי יום טוב וכֻלם היוּ באים לתפלת הצהרים. לסעֻדת-הצהרים שלה נוספו מַטעמים לכבוד היום, ולמשרתים נִתַּן יין-דגן ואַוז צלוי או בן-חזיר. אך בשום דבר בכל הבּית לא היה נִכּר רשוּמוֹ של יום טוב במדה שהיה נִכּר בפניה הרחבים והדקדקניים של מריה דמיטריבנה, שהיו מתמלאים ביום זה חגיגיות שאינה פוסקת.

כשגמרו את שתית הקהוה אחרי תפלת הצהרים בחדר-האורחים, שהוּסרו חִפּויי-הבּד מעל כסאותיו לכבוד היום, נאמר למריה דמיטריבנה, כי המרכבה רתומה, והיא קמה במעטַפתּה המעֻלָּה, שהיתה יוצאת בה לבקוּרים, ואמרה בפנים קפדניים, שהיא נוסעת אל הנסיך ניקולי אנדרֵיביץ' בּולקונסקי, לדבּר אליו תוכחות על-דבר נטשה.

אחרי יציאתה של מריה דמיטריבנה באה אל הרוסטובים אחת המודיסטיות של מַדַּם שַׁלְמָה, ונַטשה סגרה את דלת החדר הסמוך לחדר-האורחים ותחל לשים עליה למבחן את השמלות החדשות, ולבה שמח בקרבּה על כי נמצאה לה התעסקות מרגעת. בשעה שהרכינה ראשה והביטה בראי לראות, אם עולה יפה גב הַלִּיף, שעוד לא נתפר אלא תפירה קלה ובלי שַׁרְווּלים, שמעה את קול אביה מדבּר בקֹרת-רוח ועוד קול אחד, קול אשה, אשר הביא אותה לידֵי הסתּמקות. קול אֳלֶן היה זה. עוד לא הספיקה נטשה להסיר מעליה את הַלִּיף, והדלת נפתחה, והגרפינה בֶּזְאוּחוֹבה נכנסה לחדר, ופניה נהרו בבת-צחוק של נדיבות וחבּה, ושמלתה שמלת-קטיפה לילאית-כהה גִבהת-צַוָּרוֹן.

– אַה, ידידתי הנחמדה! – אמרה צרפתית אל נטשה, אשר האדימה בבואהּ. – נהדר! לא, זה אי-אפשר כלל, חביבי הגרף, – אמרה אל איליה אנדרֵיָביץ‘. – מי-זה יֵשֵׁב במוסקבה ולא יצא מפתח ביתו? לא, לא ארף ממך! בערב הזה תדַקלם אצלי מדמואזל ג’ורג’ ויֵאספו אחדים; ואם לא תביא אלי את בנות-החמד אשר לך, הטובות ממדמואזל ג’ורג', לא אחפוֹץ לדעתך עוד. אישי איננו, הוא נסע לִטְבָר; אִלו היה פה, הייתי שולחת אותו להביאך. בֹּאָה נא, אל תִּמְּנע מבּוא, בשעה התשיעית.

אלֶן הרכינה בראשה לַמודיסטית, אשר היתה ידועה לה ואשר גחנה גחינת הכנעה לפניה, ותשב על הכסא שעל-יד הראי בפִשוּט קפולי שמלתה, שמלת-הקטיפה שעליה, ותפטפט בלי-הפסק בטוּב-לב ובשמחה ובפֶה מָלא תהלת יפיה של נטשה, ותתבונן בשמלותיה ותשַׁבְּחֵן ותתהלל אגב-אורחא בשמלתה החדשה מ“גַּז של מַתֶּכֶת”, אשר נשלחה לה מפַּריז, ותיעץ את נטשה לעשות לה גם שמלה כזאת.

– ואולם לך, בת-חמד, נאה כל מה שתלבשי, – אמרה לה.

צחוק קל מתּוך שמחה לא סר מעל פני נטשה. היא הרגישה בעצמה, שהיא מַצְלַחַת ופורחת, בשמעה דברי-תהלה כאלה מפי הגרפינה בזאוחובה, שקֹדם לזה נחשבה בעיניה לגבירה גֵאָה ומרומָמָה עד-מאד, ועתה היתה טובה אליה כל-כך. שִׂמחה באה בלבה על זה, וכמעט מָלאה אהבה לאשה הזאת, היפה והנדיבה כל-כך. אלֶן גם היא לא כחשה בהַללהּ את נטשה ובכל לבה חפצה להמציא לה שעת-שמחה. אנטול בקש מאתה לזַמְּנוֹ יחד עם נטשה, ובגלל זה באה אל הרוסטובים. הרעיון, לזַמֵּן את אחיה עם נטשה, שִׁעשע את נפשה.

אף-על-פי שקֹדֶם לזה חרה לה על נטשה, על כי בשֶׁלָּהּ נטה בוריס מאחריה בפטרבורג, לא זכרה זאת עוד ובכל לבה דרשה טוב לנטשה על-פי דרכה. בשעת יציאתה מאצל הרוסטובים, הטתה את בת-חסוּתהּ זאת הַצִדה.

– תמול – אמרה לה – אכל אחי אצלי, אנחנו צחקנו' עד-בלי-חֹק, והוא איננו אוכל מאומה ונאנח הוא בלי-הפוגות ומתגעגע עליך, יפתי. הוא יוצא מדעתו, מאהבתו אותך, יקירתי, הוא יוצא מדעתו.

נטשה האדימה כדם בשמעה את הדברים האלה.

– מה-מאד מסתמקת, מה-מאד מסתמקת, יפתי! – אמרה אלֶן ברהיטות. – אל תִּמָּנעי מבּוֹא. אם אוהבת אתּ, יפתי, את אחד האנשים, – אמרה צרפתית, – אין לך עם-זה להִנזר מבּני-אדם. גם אם כַּלָּה אתּ, בטוחה אני, כי חֲתָנֵךְ יבחר לו, שתבוֹאי בצבּור, בימים שאינו בעיר, מִשֶּׁתִּמַּקִּי בבדידות משעמום.

“יודעת היא אפוא, כי כלה אני; אם-כן צחקו גם היא גם פיֶר אשה, גם פיר התּמים הזה”, אמרה נטשה בלבה, “שניהם דבּרו בזה וצחקו. אין דבר אפוא”. ועוד פעם נראה לה, בהשפעתה של אלֶן, לדָבר פשוט וטבעי, מה שקֹדֶם לזה היה נורא בעיניה. “והיא גבירה כבֻדה נעימה כל-כך ואוהבת אותי, כנראה, בכל נפשה”, אמרה נטשה בלבה. “ולמה לא אשמח?” הוסיפה לדבּר אל לבה, בהביטה אל אלֶן בעינים מָרחבות ומביעות תמהון.

לסעֻדת-הצהרים שָׁבה מריה דמיטריבנה במעוט שיחה ובפנים נזעמים, וברור היה, כי יצאה בפחי-נפש מלפני הנסיך הזקן. עוֹד סָעַר לבבה מאד מהתנגשות זו ולא היה בה כֹּח לספר את הדבר במנוחה. על שאלת הגרף השיבה, כי הכּל עולה יפה וכי מחר תספר. בשמעה על-דבר בקוּרה של הגרפינה בזאוחובה וקריאתה אל נִשְׁפָּהּ אמרה:

– להתרועע עם בֶּזאחובה לא טוב בעיני לא לי ולא לאחרים; אך לכי לך, אם כבר הבטחתּ; תבַדרי דעתֵּך, – הוסיפה בפנותה אל נטשה.

יג

הגרף איליה אנדרֵיֶביץ' הביא את שתי הנערות אל הגרפינה בזאוחובה. אל הנשף באו רבים. אך כמעט כֻּלם היוּ בלתּי-ידועים לנטשה. הגרף איליה אנדריביץ' ראה למֹרת-רוחו, שֶׁרֻבָּם היוּ אנשים ונשים מפֻרסמים בדרכי פריצותם. מדמואזֶל ג’ורג' עָמדה בחדר-האורחים בקרן-זוית, וצעירים רבים סבבוה. שם נמצאו צרפתים אחדים, ובתוכם מָטִיביָה, שהיה מבני-ביתה של אלֶן מיום בואה למוסקבה. על-כן גמר הגרף איליה אנדריביץ' לבלתּי השתתף במשחק הקלפים, לבלתּי סוּר מאצל הנערות ולצאת משם מיד אחרי גמר הדֶּקלַמַּציה של מדמואזֶל ג’ורג'.

אנטול חכּה, לפי מה שנראָה בבֵרור, אצל הדלת לכניסת הרוסטובים. אחרי נתינת שלום לגרף נגש מיד אל נטשה וילך אחריה. ונטשה אך ראתה אותו, וכרגע תקף אותה, כמו בתיאטרון, רגש של נחת-רוח וגאותנות, על כי נשאה חן בעיניו, ורגש של אימה, כי אין כל חַיִץ מוּסרי בינה ובינו.

אלן קבּלה בשמחה מגֻלָּה את נטשה והִללה בקול רם את יפיה ואת תלבשתה. אחרי בואם מִהֲרָה מדמואזֶל ג’ורג' ותצא לחַלף את שמלותיה. בחדר-האורחים החלו באותה שעה לסַדר את הכסאות ולהחזיק במקומות לישיבה. אנטול הגיש כסא לנטשה ויאמר לשבת אצלה, אבל הגרף, אשר לא גרע עיניו מנטשה, ישב אצלה תחתיו, והוא ישב מאחריה.

מדמואזֶל ג’ורג' יצאה אל המקום הריק בין הכסאות, שהשאירו לה, וזרועותיה העבות חשופות, וגוּמוֹת קטנות להן, ומעטפה אדֻמָּה סוֹרחת לה מעל כתפהּ האחת, ותעמוד עמידה שאינה טבעית, ולחישת שבח והודאה נשמעה מתוך הנאספים.

מדמואזֶל ג’ורג' התבוננה בפנים קפדניים וזועפים בנאספים והחלה לדבּר צרפתית בחרוזים על-דבר אהבת-דודים, שהיא אוהבת את בנה. לפעמים הרימה קולה; לפעמים דבּרה בלחש ובהרמת-ראש מתּוך רגש; ולפעמים עמדה מִדַּבֵּר ותנחר בהבלטת-עינים.

– נפלא. נשגב, נחמד! – נשמע מכּל עבָרים.

נטשה הביטה אל ג’ורג' המסֻבּלת בבשר, אך לא שמעה ולא ראתה ולא הבינה מאומה מכּל מה שנעשה לפניה; היא הרגישה אך דבר זה בלבד, שֶׁכֻּלָּהּ נתונה עוד פעם לצמיתות באותו העולם המשֻׁנה, הנבער, הרחוק כל-כך מעולמה הקוֹדֵם, באותו העולם, שלא היה אפשר לדעת בו מה טוב ומה רע, מה בהשכּל ומה לא בהשכּל. מאחריה ישב אנטול והיא הרגישה את קרבתו וחכּתה בחרדה לדָבר מיֻחד.

אחרי המונולוג הראשון קמו כל הנאספים ויסבּוּ את מדמואזֶל ג’ורג' בהבּעת-תהלה לה.

– מה-יפה היא! – אמרה נטשה אל אביה, אשר קם יחד עם שאר הנאספים ויתאמץ לבקוע אל האקטריסה בעד ההמון.

– אני אינני רואה זאת, כשאני מביט אליך, – אמר אנטול בלכתו אחרי נטשה. זאת אמר בשעה שרק היא לבדה יכלה לשמוע את דבריו. – אתּ נחמדה… מן הרגע אשר ראיתיך, לא חדלתי…

– נלכה נא, נלכה לנו, נטשה, – אמר הגרף בשוּבו לקחת את בתו. – מה-יפה היא.

נטשה לא אמרה מאומה ותקרב אל אביה ותבט אליו בעינים מביעות שאלה ותמיהה.

אחרי דֶקלַמַּציות אחדות נסעה מדמואזֶל ג’ורג' משם, והגרפינה בזאוחובה קראה את הנאספים אל טרקלינהּ.

הגרף רצה לנסוע משם, אך אלֶן פָּצְרָה בו, שלא יקלקל את נשף-מחוֹלהּ הדל, והרוסטובים נשארו. אנטול הזמין את נטשה לְוַלס, ובשעת הרקוּד אמר לה, בלחצוֹ את מתניה ואת ידה, כי היא לוקחת נפשות. בשעת המחול השוטלנדי, שיצאה גם בו עם קורַגין, לא אמר לה מאומה בהשארם לבדם, ורק הסתכל בה בלי-הפסק. נטשה פקפקה, אם לא אך חלום חלמה, שאמר לה אנטול מה-שאמר בשעת הַוַּלס. בסוֹף הפיגורה הראשונה לחץ את ידה עוד פעם. נטשה נתנה עיניה בו בפחד; אך במבטו המלא חבּה ובבת-צחוקו נראה רֹשֶם גֶּבֶר בוטח וְעָדִין כל-כך, שלא יכלה לאמר, בהביטה אליו, מה שרצתה לאמר לו, וַתּוֹרֶד עיניה.

– אל-נא תאמר לי דברים כאלה: מאֹרָשָׂה אני ואוהבת איש אחר, – אמרה במהירות ותשם עיניה עליו.

אנטול לא בא במבוכה ולא הצטער על אמרהּ לו זאת.

– אל תדברי אלי בדבר הזה. מה לי ולזאת? – אמר אליה. – הלא אמרתּי, כי אהבתיך אהבה בלי גבול, בלי כל גבול. הֲבִי הֶעָוֹן, כי כֻלֶּךְ מחמדים?… עלֵינו לצאת ראשונה.

בהתעוררות ובדאגה יחד ובעיני-פחד מָרחבות הביטה נטשה אל מסביב לה ונראתה כשׂמֵחה מבכל עת. כמעט לא הבינה מאומה מן הנעשה בערב הזה. שם הוללוּ “אֶקּוֹסֶז” ו“גְרוֹס-פַטֶר”; אביה קרא לה לנסוע הביתה, והיא בקשה לשהות עוד. בכל מקום אשר נמצאה בו ואצל כל איש אשר דבּרה עמו הרגישה את מבטו של אנטול המכוֹנֶן עליה. אחרי-כן זכרה, כי בקשה רשות מאביה ללכת אל חדר-הלבישה לתקן את תלבשתה; כי אלֶן יצאה אחריה ודבּרה אליה בצחוק על אהבת אחיה וכי בחדר-הדרגש הקטן פגעה שנית באנטול; כי אלֶן חמקה עברה משם, והם נותרו לבדם, ואנטול החזיק בה בידה ויאמר לה בקול-חבּה:

– אני לא אוּכל לבוא אל ביתכם; אך האמנם לא אֶראֵך לעולם? ואני אהבתיך בלי גבול. האמנם לעולם?… – אמר ויגדוֹר בעדהּ וַיְקָרֶב פניו אל פניה.

עיניו, עיני-גבר גדולות ונוצצות, קרבוּ אל עיניה כל-כך, שלא ראתה מאומה חוץ מהעינים האלה.

– נַטַּלי?! – לחש קולו דרך-שאלה, וידיה נלחצו לחץ מכאיב. – נַטַּלי?!

“אני לא אבין מאומה, אין לי מה לדבּר”, אמר מבטה.

והנה שפתים דולקות נלחצו אל שפתיה, וכרגע שבה והרגישה, כי חפשית היא, ואִושת צעדי אלֶן ושמלתה נשמעה בחדר. נטשה שָׂמה עיניה באלֶן ואחרי-כן שָׂמה עיניה עליו בפנים מכֻסים בושה ופלצות ובתמיהה מתּוך פחד ותלך-לה אל הדלת.

– מלה אחת, רק אחת, בשם אלהים, – אמר אנטול צרפתית.

נטשה עמדה מלכת. צריכה היתה מאד, שיאמר לה מלה זו, שתברר לה, מה-זה נהיה, ושתוכל להשיב עליה.

– נַטַּלי, מלה אחת, רק אחת, – אמר לא אחת ולא שתים, ונראה בו, שאינו יודע מה לאמר, ויהי הולך וחוזר דברוֹ, עד שקרבה אלן אליהם.

אלֶן חזרה ויצאה יחד עם נטשה אל חדר-האֹכל. הרוסטובים לא סעדו שם, כי-אם נסעו הביתה.

כל הלילה ההוא לא יכלה נטשה לישון: השאלה, שלא יכלה לפתּור, לא נתנה לה מרגוע, השאלה, את מי היא אוהבת: את אנטול או את הנסיך אנדרי. את הנסיך אָהבה בודאי, בבֵרור זכרה, מה-מאד אֲהֵבַתְהוּ. אך גם את אנטול אָהבה, לא היה כל ספק בדבר. “בלעדי זאת, כלוּם היה כל זה אפשרי?” אמרה בלבה. “אם יכוֹלתּי אחרי-כן להשיב בהתפטרי ממנו בבת-צחוק על בת-צחוקו, אם יכוֹלתּי לתת לו להגיע עד-הלום, הלא אות הוא, כי אהבתיו מהרגע הראשון. אות, כי הוא טוב, נדיב ויפה, ולא יכוֹלתּי להִמנע מֵאָהֳבוֹ. ומה אפוא אעשה, אם אני אוהבת גם אותו גם עוד אחד?” דבּרה אל לבה, בלי מצֹא תשובות על השאלות הנוראות האלה.

יד

הבֹּקר בא ונתחדשו הטרדות והתנועה. כל בני-הבית קמו והתחילו משוטטים ומדבּרים; ושוב באו מודיסטיות, ושוב יצאה מריה דמיטרִיֶבנה, וקראו אל הַטֵה. נטשה הביטה אל כל בני-הבית בדאגה בעינים מָרְחָבות, וכמו רצתה לקַדם במהירות כל מבט מכונֶן אליה, ותתאמץ להֵרָאות כתמול שלשום.

אחרי פת-שחרית ישבה לה מריה דמיטריבנה על כסאה (שעה זו היתה נוחה לה ביותר) ותקרא אליה את נטשה ואת הגרף הזקן.

– עתה, אהובַי, התבוננתּי היטב בכל הענין, וזאת עצתי, – החלה מריה דמיטריבנה. – תמול באתי, כאשר ידעתם, אל הנסיך ניקולי; אף פתחתי שפתי עמו… הוא התחיל צועק. אך גם אני שפתי אתי! את כל רוחי הוצאתי עליו.

– ומה הוא אומר? – שאל הגרף.

– הוא מה אומר? משֻׁגע הוא… אינו רוצה גם לשמוע; אך מה נשַׁחֵת דברים, וכבר הֶלאִינו את הנערה בקֹשִׁי-רוּחה, – אמרה מריה דמיטריבנה. – ועצתי, שתגמרו את העסקים ותסעו הביתה לאוטרַדנויָה… ושם תחכּו.

– לא, לא! – צעקה נטשה.

– לא, כי נסֹע תסעו, – אמרה מריה דמיטריבנה, – ושם תחכּו. אם יבוא עתה החתן הֵנה, לא יִגָּמר הדבר בלא ריב; ולבדו פה, באין איש ביניהם, יבָרר לַזָּקן הכּל, ואחר יבוא אליכם.

איליה אנדרֵיֶביץ' הסכים לעצתה, כי הבין כרגע, מה-טובה היא: אם יתפַּיס הזקן קצת, הלא מוטב לבוא אליו למוסקבה או אל “ההרים הקרחים” אחרי-כן; ואם אין, אם ינָּשׂאוּ שלא ברצונו, הלא זה בודאי אי-אפשר אלא באוטרַדנויה.

– אמת, נכון הוא מאד, – אמר. – גם צר לי על כי באתי אליו והבֵאתי גם אותה. – אמר הגרף הזקן.

– לא כן, על-מה תצטער? כשנקריתם פה, לא יכולתּם להמנע מחלוק לו כבוד. ומה שהוא אינו רוצה – הרי זה ענין לו בלבד, – אמרה מריה דמיטריבנה ומִשמשה בילקוטה כמחַפֶּשת דבר. – הן גם מלבּושיה נכונו, ומה לכם לשהות פה עוד; ומה שלא נגמר עוד, אמציא לכם. קשה עלי פרֵדתכם, אבל כך יפה לכם, סעו לדרככם, וִיהי אלהים עמכם.

בין-כה מצאה בילקוטה מה שחִפשה ומסרה לנטשה. מכתּב היה זה מהנסיכית מריה.

– לך היא כותבת. מה-מאד תצטער עלובה זאת! ירֵאה היא, פן תחשבי, כי איננה אוהבת אותך.

– וגם באמת איננה אוהבת אותי, – אמרה נטשה.

– הבלים, אל תאמרי כזאת, – נתנה עליה מריה דמיטריבנה בקולה.

– לא אאמין לאיש; ידעתי, כי לא תאהבני, – אמרה נטשה באֹמֶץ-לבב, בקחתה את המכתב, ובפניה הֻבְּעָה התחזקות מתוך קרירות וזעם, אשר הכריחה את מריה דמיטרִיֶּבנה לתת עיניה בה ולהרעים פניה.

– לי, חמדָּתי, אל-נא תשיבי כן, – אמרה לה. – מה שאני אומרת, אך אמת הוא.

נטשה לא השיבה דבר ותלך אל חדרה לקרֹא את מכתבה של מריה הנסיכית.

ומריה הנסיכית כתבה לה, שהצטערה צער גדול בלי-חֹק על הסכסוך המדֻמה, שנהיה ביניהן. יהיו רגשות אביה איזה שיהיו, כתבה לה הנסיכית מריה, היא מבקשת מאִתּה להאמין לה, שלא יכלה להמנע מאהוֹב את העלמה, אשר בחר לו אחיה, בשעה שהיא נכונה להקריב בעדו כל אשר תמצא ידה.

“ואולם, – כתבה עוד, – אל תחשבי גם על אבי, כי יש בלבו עליך. הוא זקן וחולה, וצריך לסלוח לו; אבל איש טוב הוא, נוח לרצות, ועתיד לחבּב את האשה, אשר יְאֻשַּׁר בה בנו”. ביתר דבריה בקשה הנסיכית מריה מנטשה, שתקבע זמן, שתּוכלנה לראות בו אשה את אחותה שנית.

נטשה ישבה, ככַלותה לקרֹא את המכתב, אל שלחן-כתיבתה, לערוך תשובה. “נסיכית יקרה”, החלה במהירות מֵיכַנית ותעמוד מכּתוֹב. מה יכלה לכתּוב עוֹד אחרי כל אשר נהיה אתמול? “כן, כל זה היה, ועתה נשתנה הכּל”, אמרה בלבה בהביטה אל המכתב, אשר החלה לערוך. “עלי להשיב את פניו. האמנם כן-הוא? נורא הדבר!…” ולבלתּי הַרהר הרהורים נוראים אלה הלכה לה אל סוניה ויחד עמה החלה להתבונן במקלעות-הרִקמה.

אחרי סעֻדת-הצהרים הלכה לה נטשה אל חדרה ותקח שנית בידה את מכתבה של הנסיכית מריה. “האמנם כבר נגמר הכּל?” אמרה אל לבה. “האמנם כל-כך מהרה נהיָה כל זה והכחיד את כל הקוֹדֵם לזה!” את כל עֹז אהבתה אשר אהבה את הנסיך אנדרי העלתה על לבבה, ועם-זה הרגישה, שהיא אוהבת את קורַגין. בבהירוּת שִׁוְּתה את-עצמה לעיני רוּחה בדמוּת אשת הנסיך אנדרי וראתה את תמונת חיי שלוָתה עמו, ועם-זה יחד חזרה בדמיונה בפנים מסֻמקים מסערת-לב על כל פרטי הזדמנותה עם אנטול ביום-אתמול.

“מפני מה אי-אפשר לשניהם יחד?” שָׁאלה בלבה לפעמים בבואה לכלל טרוף-דעת. “אלו היה כך, היה טוב לי באמת; ועתה עלי לבחור, ואני לא אוכל לִשְׁלות בלתּי אם יהיו שניהם יחד. ואולם, – אמרה אל לבה, – להגיד לנסיך אנדרי מה שהיה, אי-אפשר, וכן אי-אפשר גם לכחד זאת ממנו. ולזה אין כל תלונה. אך האמנם אעזוב לנצח את האֹשֶׁר הזה, את אהבתי לנסיך אנדרי, אשר חָיתה נפשי בה ימים רבים כל-כך?”

– גבִרתּי, – אמרה אחת הנערות בלחישה כדבר-סוד בהכּנסה לחדר. – איש אחד צִוַּני למסור לך. – והנערה נתנה לה מכתּב. – אך למען הַשֵׁם… – הוסיפה בשעה שנטשה הסירה בלי התבונן, בתנועה מיכַנית בלבד, את החותָם מעל מכתּב אנטול, אשר מסרה לה זו, מכתּב-אהבים, אשר לא הבינה בו דבר, ורק זאת הבינה, כי המכתב מאתּו, מהאיש שאהבה נפשה. “כן-הוא, אוהבת היא אותו; לולא אהבתהו, כלום היה אפשר, שֶׁיִקרה מַה-שֶׁקָּרה? כלום היה אפשר, שיהי בידה מכתּב-אהבים ממנו?”

בידים מרַתּתות החזיקה נטשה את מכתּב האהבה הבּוערת, אשר חבּר דולוחוב בעד אנטול, ובקראה אותו, מצאה בו, לפי מה שנדמה לה, מכּל מה שהרגישה בעצמה.

“בליל-אמש הוּטל גורלי: להיות אהוּב לך או למוּת. דרך אחרת אין לי”, – זאת היתה התחלת המכתב. אחרי-כן כתב, כי יודע הוא, שקרוביה לא יאבו לתתּה לו, לאנטול, כי יש לזה סבּות נסתרות, אשר יוכל לגַלותן אך לה לבד, אלא שאם היא אוהבת אותו, די לה שתּאמר “הן” וכֹל כֹּחות-אדם לא יפריעום מֵראוֹת חיי-אֹשֶׁר. האהבה תכניע הכּל. גָּנֹב יגנוב אותה ואל קצה-ארץ יובילֶהָ.

“כן, כן, אהבתּי אותו!” אמרה נטשה בקראה בפעם העשרים את המכתב, אשר בכל מלה שבו מצאה רעיון נשגב ועָמֹק.

בערב ההוא נסעה מריה דמיטרִיֶּבנה אל בית הָאַרחַרוֹבִים וקראה לשתי הנערות לנסוע אתּה. אך נטשה אמרה, כי ראשה כואב עליה, וַתִּוָּתר לבדה בבית.

טו

סוניה שבה בשעה מאֻחרת ובבואה אל חדר נטשה מצאה אותה ישֵׁנה בבגדיה על הדרגש וַתּתמה על זה. על השלחן הסמוך היה מוטל מכתּבו הפתוח של אנטול, ותקחהו סוניה ותחל לקראו.

בקראה שָׂמה עיניה לרגעים על נטשה הישֵׁנה, על-מנת למצֹא בפניה פֵּשר לדברים שקראה, ולא מָצְאָה. פני נטשה היו שוקטים, ענָוים ומאֻשרים. בידים לחוּצות אל לבה, לבלתּי הֵחָנק, ובפנים חִורים ישבה סוניה על הכסא, וכל עצמותיה רעדו מפחד ומסערת-לב, וּדמעות ירדו על לחייה.

“איככה לא ראיתי זאת? איככה הגיע הדבר עד-הלום? האמנם נָקעה נפשה מהנסיך אנדרי? ואיככה נתנה לקוּרַגין לבוא לידי-כך? הוא איש מִרמה ועָוֶל, זה ברור. ומה יהיה לניקולי, ניקולי הנעים והנדיב מה יהיה לו, כאשר יִוָּדע לו הדבר הזה? זה אפוא סוד המבוּכה וההתעוררות וההשתַּנות, שנראו על פניה גם שלשום, גם תמול גם היום, – אמרה סוניה בלבה, – אבל אי-אפשר לה שתאהבהו! בודאי פתחה את המכתב הזה, מבּלי דעת ממי הוא. בודאי נעלבה בזה. אי-אפשר לה שתעשה זאת!”

סוניה מחתה דמעותיה ותגש אל נטשה ותוסף להסתכל בפניה.

– נטשה! – אמרה כמעט בלי השמעת קול.

נטשה נעוֹרה וַתֵּרֶא את סוניה.

– עתה שַׁבְתּ? – קראה נטשה ותחבק את רעותה בְּעֹז ובֵחִבָּה היתרה המצוּים באדם בהֵעוֹרוֹ משנתו. אך בראותה את המבוכה שעל פני סוניה, הביעו פניה גם היא מבוּכה וחשדנות.

– סוניה, הקראת את המכתב?

– קראתי, – אמרה סוניה בלחש.

נטשה צחקה צחוק קל בחדוָה.

– לא, סוניה, לא אוּכל עוד! – אמרה לה. – לא אוּכל עוד לכַסות ממך. דעי לך, כי אוהבים אנחנו זה את זה!… סוניה, יונתי, הנה הוא כותב… סוניה…

סוניה נתנה שתי עיניה בה, כשומעת דבר שאינה יכולה להאמין.

– ובולקונסקי? – אמרה.

– הוי, סוניה, לוּ יכולתּ לדעת, מה-מאֻשרה אני! – אמרה נטשה. – אתּ לא תדעי, מה היא האהבה…

– אבל, נטשה, האמנם זה כבר היה לאין?

נטשה הביטה אל סוניה בעינים גדולות ופקוחות, כמו לא הבינה את שאלתה.

– האם תשיבי את פני הנסיך אנדרי? – אמרה סוניה.

– לא תביני מאומה; אל-נא תדברי הבלים, שְׁמָעִינִי, – אמרה נטשה בתרעֹמֶת-רגע.

– לא, אני לא אוּכל להאמין לזה, – חזרה ואמרה סוניה. – אני לא אבין. כיצד אהבתּ שנה תמימה איש אחד, ופתאם… הלא אך שלש פעמים ראית אותו. לא אאמין לך, נטשה, משַׁטה אתּ בי. לשכּוח הכּל בשלֹשת ימים וכל-כך…

– שלשת ימים, – אמרה נטשה. – כמדֻמה לי, שאני אוהבת אותו זה מאה שנה. כמדֻמה לי, שמעולם לא אהבתּי איש לפניו. אתּ לא תוכלי להבין את זאת. המתּיני נא, סוניה, שבי פה. – נטשה חבקה אותה ונשקה לה.

– אָמֹר אמרו לי, שדבר מצוּי הוא, וגם אתּ בודאי שמעתּ זאת, אבל רק עתה נסיתי זאת בעצמי. אין זאת מה שהיה עד-כה. אני אך ראיתי אותו וארגיש כרגע, כי הוא אדוני, ואני שפחתו, וכי אי-אפשר לי שלא אֹהֲבֵהוּ. כן-הוא, שפחה אני לו! בכל אשר יצַוני, אעשה. אתּ לא תביני זאת. ומה אעשה? מה אעשה, סוניה? – אמרה נטשה בפנֵי שְׂמָחוֹת ופחָדים.

– אבל שימי לבבך על דרכיך, – אמרה סוניה, – לא אוּכל להניח את הדבר. מכתּבי-סתרים אלה… איככה נתתּ לו לבוא לידי-כך? – דבּרה אליה באֵימה ובגֹעל-נפש, אשר כסתה ממנה בְּקֹשִי.

– הלא אמרתּי לך, – ענתה נטשה, – כי אין לי בחירה חפשית; איך לא תביני זאת: אהבתּי אותו!

– אם-כן, לא אתן אני להגיע עד-הלום, אני אסַפרה! – צעקה סוניה ודמעות פרצו מעיניה.

– מה זאת, בשם אלהים… אם תסַפרי אוֹיַבתּי אתּ, – אמרה נטשה. – מבַקֶּשת רעתי אתּ; אתּ מבקשת, שיפרידוּ בינינו…

סוניה ראתה, מה-נבהלה נטשה, והתחילה בוכה מבּושה ומחמלה על רעוּתה.

– אבל מה היה ביניכם? – שאלה סוניה. – מה דבּר אליך? למה איננו בא אל ביתנו?

נטשה לא השיבה על שאלתה.

– בשם אלהים, סוניה, אל תאמרי לאיש, אל-נא תעַני את נפשי, – התחננה אליה נטשה. – זכרי, כי אין להתערב בענינים כאלה. אני גליתי לך…

– אך סודות אלה למה לכם! מפני-מה איננו בא אל ביתנו? – שאלה סוניה. – מפני-מה איננו מבקש את ידך בגלוי? הלא הנסיך אנדרי נתן לך חֹפש גמור, אם כך הוא באמת. אבל אני לא אאמין: נטשה, השׂמתּ לבך לדעת, איזה סבּות נסתרות יכולות להיות פֹּה?

נטשה הביטה אל סוניה בעיני תמיהה. לפי הנראה, היתה שאלה זאת חדשה לה, ולא ידעה מה להשיב עליה.

– איזה סבּות, לא אדע. אבל בודאי יש סבּות!

סוניה נאנחה ותנע ראשה מתוך חשד.

– אִלו היו סבּות… – החלה לאמר.

אך נטשה הבינה, מה שהיא חושׁדת, ונכנסה לתוך דבריה בבהלה.

– סוניה, אין לפקפק בו! אין לפקפק, התביני? – נתנה עליה בקולה.

– האוהב הוא אותך?

– האוהב הוא? – שָׁנתה נטשה דבריה בבת-צחוק מתוך חמלה על דַּלוּת בינתה של רעותה. – הלא קראת את מכתבו, הראית אותו?

– ומה אם הוא אדם שאינו הגון?

– הוא!… אדם שאינו הגון? אלו ידעתּ! – אמרה נטשה.

– אם אדם הגון הוא, עליו או להודיע חפצו או לחדול מֵראות פניך. ואם לא תרצי לעשות זאת, אעשה אני זאת: אני אכתּוב לו, אני אגיד לאַבּא, – אמרה סוניה דרך-החלטה.

– ואני לא אוּכל לחיות בלעדיו! – צעקה נטשה.

– נטשה, לא אוּכל להבין מה לך. ומה-זה תדברי! זכרי את אביך, את ניקולנקה.

– אין חֵפץ לי באיש, אינני אוהבת כל איש זולתו. איך נועזתּ לאמר, שהוא אדם שאינו הגון? הטרם תדעי, כי אהבתּיהו? – צעקה נטשה. – לכי לך, סוניה. אינני רוצה לריב עמך; לכי מזה, בשם אלהים; הלא תראי, מה-צר לי, – צעקה נטשה בקול רֹגֶז עצור ודאבון עצום. סוניה נתנה קולה בבכי ותצא במרוצה מן החדר.

נטשה נגשה אל השלחן ובלי הַרהר גם רגע אחד כתבה למריה הנסיכית את התשובה, אשר לא מְלָאָה לבה לכתּוב בכל שעות הבֹּקר. במכתב ההוא הודיעה בלשון קצרה למריה הנסיכית, כי כלוּ כל הסכסוכים שביניהן, כי היא משתמשת בנדבת-רוחו של הנסיך אנדרי, אשר נתן לה בשעת יציאתו רשות לחַשֵּׁב דרכיה, ומבקשת מאִתָּה לשכּוח הכּל ולסלוח לה, אם יש בה עָוֹן נגדה, אבל איננה יכולה להיות לו לאשה. כל זה היה בעיניה ברגע ההוא דבר קל, פשוט וברור מכּל צד.

ביום הששי לשבוּע ההוא היו הרוסטובים עתידים לשוב אל הכפר, והגרף נסע ביום הרביעי אל אחֻזתו הסמוכה למוסקבה עם קונה.

ביום נסיעתו זו של הגרף נקראו סוניה ונטשה אל הַקַּרַגַּנים למשתה גדול, ומריה דמיטרִיֶּבנה הביאה אותן שמה. גם במשתה הזה נפגשו נטשה ואנטול, וסוניה ראתה, כי נטשה דבּרה דברים שלא רצתה שישמעום אחרים, ובכל שעת המשתה נסער לבבה עוד יותר מבראשונה. בשוּבן הביתה החלה נטשה ראשונה לדבּר עם סוניה בענין, שרצתה זו לשמוע מה שתאמר לה.

– הנה אתּ, סוניה, דבּרת דברי-הבל שונים עליו, – החלה נטשה בקול ענותָני זה, שדרך ילדים לדבּר בו, בזמן שהם רוצים, שישַׁבּחום בפניהם. – היום התוַדינו שנינו.

– ומה אפוא, מה? מה אמר לך? מה-מאד אשמח, נטשה, כי לא תכעסי עלי. הגידי לי את כל לבך. מה אמר לך?

נטשה התחילה מהרהרת.

– מי יתן וידעת אותו כמוני! הוא אמר… הוא שאל אותי, מה הבטחתּי לבולקונסקי, וַיִשְׂמַח, על כי יש בידי להשיב פניו.

סוניה נאנחה בעַצְבת-לב.

– הן לא השיבות את פני בולקונסקי, – אמרה.

– ואפשר שגם השיבותי! אפשר שכבר אין לי ולבולקונסקי דבר עוד. למה תדיני אותי לכף-חובה כל-כך?

– לא אדין כלל, אבל אינני מבינה זאת…

– המתּיני קצת, סוניה, ותביני הכּל. עוד תראי מה האיש הזה. אל תדיני לכף-חובה לא אותו ולא אותי.

– איני דנה שום איש לכף-חובה; אני אוהבת כל אדם ומשתתפת בצערו של כל אדם. אבל מה אעשה?

סוניה לא נגררה אחרי קול-החבּה, שדבּרה בו נטשה עמה. במדה שהיו פני נטשה רכים ומביעים תחנונים, בה במדה היו פני סוניה סָריוזיים וקפדניים.

– נטשה, – אמרה סוניה, – הנה בקשתּ מאתּי, שלא אדבּר עמך, ולא דבּרתּי, עתה החִלות אתּ ראשונה. דעי לך, כי לא אאמין לו. סוד זה על-שום-מה?

– עוד פעם, עוד פעם! – נכנסה נטשה לתוך דבריה.

– נטשה, אני דוֹאגת לך.

– מה הדאגה הזאת?

– אני דואגת, פן תשחיתי את נפשך, – אמרה סוניה ברוח עז ובעַצמה נבהלה לקול דבריה.

פני נטשה חזרו והביעו חֵמה.

– גם השחֵת אשחית, מהֵרה כפי-האפשר אשחית נפשי. מה לי ולכם. לא לכם יֵרַע, כי-אם לי. הרפּי ממני, הרפי. שנֵאתי אותך.

– נטשה! – קראה סוניה בבהלה.

– שנֵאתי, שנֵאתי! ואויבתּי אתּ עד-עולם!

נטשה יצאה במרוצה מתוך החדר.

ולא יספה נטשה לדבּר עוד עם סוניה ותתרחק ממנה, ושוב התהלכה מחדר לחדר, כתמֵהָה מתוך סערת-לבב והכּרת חטאתה, ואָחזה פעם בעבודה זו, פעם בעבודה אחרת, וכאשר תחל כן תעזוב מיד.

וסוניה לא גרעה עיניה ותשמור צעדי רעוּתה, אף כי קשה היה לה הדבר מאד.

יום אחד לפני היום, אשר היה הגרף עתיד לשוב בו, ראתה סוניה, כי נטשה ישבה כל שעת הבֹּקר אצל חלון חדר-האורחים כמחַכָּה למעשה שיהיה, וכי נתנה אות לאיש-צבא שעבר שם במרכבה, וסוניה חשבה, כי הוא אנטול.

סוניה התחילה להתבונן עוד יותר אל מעשי רעותה ותרא, כי בכל שעת סעֻדת-הצהרים ובערב היתה נטשה במצב משֻׁנה ושלא כטִבעהּ: כי השיבה שלא כענין על מה ששאלוה, פתחה ולא סִיְּמה דבריה וצחקה לכל דבר.

אחרי הַטֵה ראתה סוניה והנה נערה משרתת מְפַחֶדת עומדת לפני פתח חדרה של נטשה וממתֶּנת עד שתעבור סוניה, וַתּתּן לה סוניה לעבור, ומאחרי הדלת שמעה, כי עוד פעם נמסר מכתּב.

ופתאם הֻברר לסוניה, כי מחשבה נוראה חשבה נטשה להקים בערב הזה. ותדפוק סוניה על דלתה ונַטשה לא פתחה לה.

“בָּרֹחַ תברח עמו!” אמרה סוניה בלבה. “היא נכונה לכל מעשה. היום נראה על פניה רֹשֶם מיֻחד של דאבון והתחזקות. כשהתפטרה מדודי, התחילה בוכה”, זכרה סוניה באותה שעה. “כן, ברור הדבר, היא בורחת עמו, – אבל מה אעשה אני?” שאלה סוניה בלבה בזכרה את כל הסמנים, אשר הוכיחו בבֵרור, כי מזמה נוראה בלב נטשה. "הגרף איננו. מה אעשה: האכתּוב לקוּרַגין ואדרשׁ ממנו תשובה?

אך מי-זה יצַוהוּ להשיב? האכתּוב לפיֶר, כאשר בקש הנסיך אנדרי לעשות בשעת צרה?… אך אולי כבר השיבה את פני בולקונסקי באמת (הן תמול שלחה מכתּב אל הנסיכית מריה). ודודי איננו…" להגיד למריה דמיטרִיֶּבנה, אשר האמינה בנַטשה כל-כך, היה נורא בעיני סוניה. “אך אם כה ואם כה”, אמרה סוניה בלבה בעמדה במסדרון, “הנה הגיעה השעה שלא תשוב עוד, שעלי להראות בה, שאני זוכרת את החסדים, אשר עשו לי אנשי הבית הזה, ושאני אוהבת את ניקולי. לא, גם שלשה לילות רצופים לא אתן שנת לעיני ולא אצא מן המסדרון הזה ובחֹזק-יד אעצרֶנה ולא אתן להעטות חרפה על ביתם”, גמרה בלבה.

טז

אנטול עבר בימים האחרונים אל מעונו של דולוחוב. תחבולת גנֵבת העלמה הרוסטובית נערכה ונסדרה על-ידי דולוחוב זה ימים אחדים, והיוֹם, אשר שמעה בו סוניה מאחרי דלתה של נטשה וגמרה לשמור אותה מזה, נקבּע להקים בו את המחשבה הזאת. נטשה הבטיחה לצאת אל קוּרַגין בעשר שעות בערב אל מרפסת המבוא האחורַני. קוּרַגין היה עתיד להושיבה במרכבה רתומה לשלֹשה ולהביאה אל הכפר קַמֶּנקה, הרחוק ששים תחומים ממוסקבה, ששם היה מוכן כּהן פּרַבוסלַוי, שהוּסר מכֹּהֵן, לסַדר קדוּשיהם. בקַמֶּנקה הוכנה עגָלה להביאם אל דרך וַרשה, ומשם היו עתידים לנסוע בעגלת-דֹּאַר אל מחוץ לארץ.

וכבר היו בידי אנטול גם פּספּורט, גם כתָב בית-הדֹאַר ועשרת אלפים כסף, שנתנה לו אחותו, ועוד עשרת אלפים, שֶׁלָּןָה בעזרת דולוחוב.

שני העדים – חבוסטיקוב, מי שהיה לבלר, שדולוחוב השתמש בו במשׂחק, ומַקַּרִין, הוּזַר שהתפטר מעבודתו, איש טוב-לב ודל-בינה, שהיה אוהב את קוּרַגין אהבה בלי-גבול – ישבו ושתו חמים בחדר הראשון.

בחדר-עבודתו הגדול של דולוחוב, חדר שכֻּלו מן הקרקע עד התּקרה מקֻשט ביריעות פרסיות, בעורות-דֻּבּים ובכלי-נשק, ישב דולוחוב במעיל-נסיעה טַטַּרִי ובנעָלות גבוהות לפני ארוֹן-סופרים פתוח, וחשבונות וצרורות-כסף על דף הארון. אנטול הלך במעיל פתוח מן החדר, אשר ישבו בו העדים, דרך חדר-העבודה אל החדר האחרון, שבּו עָסק משָׁרת צרפתי עם עוד משרתים בחבישת החפָצים האחרונים. דולוחוב מנה כסף ורשם.

– כן, – אמר דולוחוב. – לחבוֹסטִיקוב צריך לתת אלפָּים.

– תנה אפוא, – אמר אנטול.

– מַקַּרקה (כן היו קוראים למַקַּרין), זה נכון לבוא חנם בעדך באש ובמים. ככה נגמרו החשבונות, – אמר דולוחוב וַיַּראהו את הפתקה. – כן-הוא?

– כן, מובן מאליו, – אמר אנטול, אשר נראה בו בבֵרור, שאינו שומע את דברי דולוחוב, ואשר הביט נכחוֹ בבת-צחוק שלא זזה מעל פניו.

דולוחוב סגר בדפיקה את ארון-הסופרים ויפן אל אנטול בבת-צחוק מתוך לגלוג.

– ואני אומר לך – עֲזֹב כל זה: עודך יכול! – אמר אליו.

– טפש! – אמר אנטול. – חֲדַל להביע אִוֶּלת. אִלו ידעת… הַשֵׁד יודע מה הוא!

– עֲזֹב באמת, – אמר דולוחוב. – דבר כהויתו אני אומר לך; הצחוק הוא המעשה הזה, שאתה אומר לעשות?

– עוד פעם, עוד פעם תקניטני. לֵךְ אל השטן! – אמר אנטול בקִמוט פנים. – לא עת לי לשמוע את מהתלותיך הנבערות, – אמר ויצא מן החדר.

דולוחוב חִיֵּךְ דרך בוז וסַלחנוּת, כשיצא אנטול משם.

– הַמתּינה, – אמר אל אנטול מרחוק, – לא מהתל אני, כי-אם מדבּר דברים כהויתם. קְרַב הֵנה, קרב.

אנטול שב אל החדר ויבט אל דולוחוב בהשתדלות לשׂים לבו לאשר יאמר לו זה, ונראה בו בבֵרור, שהוא נכנע לפניו שלא מדעתו.

– שמעֵני, אני אומר לך זאת בפעם האחרונה. מה לי לדבּר אליך מהתלות? האם המריתי את פיך? מי התקין לך כל זה? מי מצא כֹהן, מי קבּל פַּספּוֹרט, מי מצא כסף? הלא כל זה אך אני.

– ותודה לך. התדַמה, כי לא אחזיק טובה לך? – אנטול נאנח ויחבק את דולוחוב.

– אני עזרתּי לך; אך בכל-זאת עלי לאמר לך דבר-אמת: מעשה שיש בו סכנה הוא וגם מעשה-שטוּת הוא, אם נתבונן בו. הנה תוליכנה לך, טוב הדבר. האם לא יוּשת לב לזה? הלא יִוָּדע, כי נשׂוּי אתה, הלא עתיד אתה לתּן את הדין…

– הוי, הבלים, הבלים! – החל אנטול שנית בקמוּט פנים. – הלא הסבּרתּי לך. הלא? – ובסמִיות העינים, המצוּיה בקצרי-הדעת כשהם עוסקים בסבָרה שהמציאו מעצמם, חזר והרצה לפני דולוחוב מה שכבר אמר לו כמאה פעמים. – הלא אמרתּי לךְ; זה הדבר אשר גמרתּי: אם הנשואים האלה לא יהיה להם תֹקף נשואים, – אמר בכפיפת אצבע, – הלא אהיה נקי מעָוֹן; ואם נשואים יהיו, מה בכך: מחוץ לארץ לא יֵדע איש זאת. הלא כן-הוא? אל-נא אפוא תדבּר, אל תדבּר, אל תדבּר!

– חֲדַל, אני אומר לך! אך אסורים תשים עליך…

– לֵךְ אל השטן! – אמר אנטול ויצא מן החדר וידיו על ראשו, וַיָשָׁב וַיֵשֶׁב ברגליו על הכסא הסמוך לפני דולוחוב. – השד יודע מה הוא! מה תאמר? ראֵה, מה-ידפּוק בי! – הוא לקח את ידו של דולוחוב וישימה על לבו. – איזו רגל, יקירי, איזה מבט! אֵלָה היא זו. מה תאמר?

דולוחוב הביט אליו בחיוך קר, ועיניו החצפניות היפות הבריקו, ונכּר היה בו, שרוצה הוא לצַחק בו עוד מעט.

– וכאשר יִתּם הכסף, מה יהיה אז?

– מה יהיה אז? מה? – שָׁנה אחריו אנטול במבוכה מקרב לב לזֵכר העתיד הקרוב הזה. – מה יהיה אז? זאת לא אדע… אך למה דברי-שטוּת אלה! – אמר וישׂם עיניו על השעון. – באה העת!

אנטול הלך לו אל החדר האחרון.

– ומה לכם שם? מה תתמהמהו! – נתן בקולו על המשרתים.

דולוחוב לקח את הכסף ויקרא אל המשרת, לצַוותו לתת אֹכל ויין לפני צאתם לדרך, ויבוא אל החדר, אשר ישבו בו חבוסטיקוב ומַקַּרין.

אנטול שכב נשען על זרועו בחדר-העבודה על הדרגש, ובהרהורי-לבו חִיֵּךְ לו ולחש דבר-מה בחִבּה בפני-עצמו.

– בּא הֵנה, סַעדה לבך. שתֵה! – קרא אליו דולוחוב מן החדר השני.

– איני רוצה! – ענה אנטול ולא חדל לחַיֵך.

– קְרַב הנה, בַּלַּגא בא.

אנטול קם ויבוא אל חדר-האֹכל. בַּלַּגא היה עגלון ידוע בעל צִמדֵי-שלֹשה, אשר זה שש שנים ידע את דולוחוב ואת אנטול ושֵׁרַת אותם בצְמָדיו. לא אחת ולא שתים הוביל את אנטול, בימים שגדודו של זה חנה בטְבָר, בערב מהעיר שגדודו היה בה והביאהו בבֹקר למוסקבה וחזר והביאהו בלילה למקום שיצא משם. לא אחת ולא שתים המליט את דולוחוב מרודפים. לא אחת ולא שתים נשא אותם דרך העיר עם צוענים ועם ריבות, “דַּמות קטנות”, כמו שקרא להן בַּלַּגא. לא אחת ולא שתים דִּכּא במוסקבה עוברי-דרך ועגלונים במרוצת סוסיו בשבילם, ובכל פעם היו “אדוניו” אלה – כן היה קורא להם בגוף שלישי – לעֵזר לו בבוא עליו צרה כזאת. בשבילם הֶלְאָה עד-מָות סוסים אחדים. לא אחת ולא שתים הכוהו אדוניו אלה, לא אחת ולא שתים השכּירוהו יין שמפַּניה ומַדֵּירה אשר אהב, ועל כל אחד משניהם ידע מעשים רבים, שכּל אדם פשוט היה גוֹלה בגללם לסִבּיריה. במעשי משׁוּבתם היו קוראים לבַלַּגא לעתים קרובות ומכריחים אותו לשתות ולחול בחבורת צוענים והרבה אלפי כסף מאשר להם עברו על-ידו. בעבודתו שעָבד להם היה מחרף נפשו למות וקרוב ללקות בגופו עשרים פעמים בשנה, וכבר האביד סוסים בשבילם יותר מכדי תשלומי הכסף, ששלמו לו בשכר פּעֻלתו. אבל הוא אהב אותם, אהב את המרוצה הנִבערה הזאת של שמונה-עשר תחומים לשעה, אהב להפוך מרכבת עגלון ולדַכֵּא את אחד העוברים ברגל במוסקבה ולדאות בכל כֹּח סוסיו ברחובותיה. הוא אהב לשמוע מאחריו את קולותיהם הפרועים, קולות שִׁכּוֹרים, בקראם אליו “חוּשה! מַהֵרה!” בשעת המרוצה העזה, שלא יכול עוד לַהֲחִישָׁהּ יותר; אהב לעורר שוטו על צואר אכּר, שֶׁנִּקרה ממולו ונטה הצדה גם בלעדי זאת באימת-מות. “אדונים גמורים” היה אומר עליהם בלבּו.

גם אנטול ודולוחוב אהבו את בַלַּגַּא על אמנותו בהרצת סוסיו ועל כי אהב גם הוא מה שאהבו הם. עם אחרים היה טוען ודוֹרש הרבּה ולוקח חמשה ועשרים רֻבּל בעבוּר נסיעת שתי שעות; ולא עוד, אלא שעם אחרים היה נוסע בעצמו אך לעתים רחוקות ועל-פי-רֹב היה שולח את שכיריו תחתיו. אבל עם אדוניו – כמו שהיה קורא להם בפניהם בגוּף שלישי – היה נוסע בכל פעם בעצמו, ומעולם לא דרש מאומה בשכרו. אך בזמן שנודע לו מפי משרתיהם, שיש להם מעות, היה מכַוֵּן את השעה ונכנס אצלם בבֹקר כשהוא פִּכֵּח ומבקש מאתּם בכריעות עמֻקות להצילו בצר לו. והאדונים היו מושיעים אותו בכל פעם.

– חַלצני נא, אבּא, פיודור איבַניץ', או אתה הוד-נסיכוּת, – דבּר אליהם בשעה כזאת, – נשארתי בלי סוסים; הלווּני נא, כאשר תמצא ידכם, ואסע אל מקום השוק.

ואז היו אנטול ודולוחוב נותנים לו, אם היו מעות בידם, איש אלף או אלפים רֻבּל.

בַּלַּגַּא היה אכּר בן שבע ועשרים שנה, שפל-קומה וחרום-אף, בעל שֵׂער צָהֹב ופנים אדֻמים וצואר עָבֶה ואָדֹם עוד יותר מפניו, עינים נוצצות וזקן קטן. ולבושו – קַפטן כָּחֹל דק, תפור על ארג-משי, ותחתיו אדרת-שער קצרה.

בשעת כניסתו הצטלב בזוִית הסמוכה לפתח ויקרב אל דולוחוב ויפשֹׁט את ידו הקטנה.

– לפיודור איבַנוביץ'! – אמר בגחינה.

– שלום לך, חביבי; הנה גם הוא.

– שלום לך, הוד-נסיכות, – אמר אל אנטול, שנכנס ברגע ההוא, ויפשֹׁט ידו גם לו.

– שְׁמַע, בַּלַּגא, דבָרי, – אמר אנטול בשומו את ידיו על כתפיו, – האוהב אתה אותי אם אין? הַגידה נא. עתה עשֵׂה טובה עמדי… באיזה סוסים באת? הגידה!

– כאשר צוה שלוּחךָ, על סוסיך, על האבירים, – אמר בַּלַּגא.

– עתה שְׁמַע, בּלגא! הַאֲבֵד את סוסיך, ובלבד שנבוא בשלש שעות. מה תאמר?

– אם יאבדו הסוסים, איך נִסע? – אמר בַּלגא בקריצת-עין.

– את כל פניך אמחץ, אל תצַחֵק! – צעק אנטול פתאם בעינים מֻבְלָטות.

– מה אֲצַחֵק. – אמר העגלון בצחוק קל. – האם אחוס על הסוסים, בזמן שאדונַי צריכים לי? כפי שיעמוד בהם כֹּח נָריץ אותם.

– אם כן, – אמר אנטול, – שְׁבָה לך.

– שֵׁב, שבה לך, – אמר דולוחוב.

– יכול אני גם לעמוד, פיודור איבנוביץ'.

– שֵׁב, רב לך, שתֵה, – אמר אנטול וימסוך לו כוס גדולה מַדֵּירָה.

עיני העגלון נהרו למראה היין, ויסָרֶב קצת, לשֵׁם חובת דרך-ארץ, וישתּ כל הכוס וימח פיו במטפחת-המשי האדֻמה, שהיתה מֻנחת לו במצנפתו.

– ובאיזו שעה עלֵינו לנסוע, הוד-נסיכות?

– הנה… – אמר אנטול ויסתכל בשעון, – מיד עלינו לנסוע. ועתה, בַּלַּגא, התחַזק. מה תאמר? התספיק?

– הרי זה תלוי במזל, אך מפני-מה לא נספיק? – אמר בּלגא. – הן הגענו לטְבֶר – בשבע שעות הגענו. הלא תזכור זאת, הוד-נסיכות.

– שמע-נא. פעם אחת נסעתי מטבֶר לחג-הַלֵּדָה, – אמר אנטול בבת-צחוק מתוך זכירה נעימה אל מַקַּרין, אשר העמיק שתי עיניו בקורַגין בחבּת-הרוממות. – הַאמינה לי, מַקַּרקה, נשימתי קָצרה בעוּפֵנו, לתוך מַעגלה בקענו, ממעל לשתי עגלות עברנו בקפיצה.

– אלה היו סוסים נפלאים! – מִלא בַּלַּגא את דבריו. – אל הָאָדֹם שלי אסרתּי שני סיָחים מזה ומזה, – פנה אל דולוחוב, – והם, האמינה לי, ששים תחומים עפו ולא עמדוּ. לא יכולתּי להחזיק, ידי קפאו, הקֹר גָּדַל, ואשליך את המושכות, הַחזיקה, הוד-נסיכות, אמרתּי לו, ואני התנפלתּי אל תוך עגלת-החֹרף. והנה אין צֹרך להנהיג, גם להחזיק אי-אפשר. בשלש שעות הביאו, הַשֵׁדים האלה. אבל השׂמָאלי מת.

יז

אנטול יצא מן החדר ובעוד רגעים אחדים חזר לשָׁם באדרת-שֵׂער קצרה, ואֵזור מקֻשט בכסף אָזוּר במתניו, ומצנפת-צָבָל נטויה הצדה על ראשו הוסיפה הוד על פניו היפים, ויתבונן היטב בראי, ובַפָּנים, אשר בחר לו להעמיד לנגד הראי, עמד לפני דולוחוב ויקח כוס יין בידו.

– עתה שלום לך, פֶדְיה; תודָה לך על כּל; שלום! – אמר אנטול. – שלום לכם, חברַי, ידידֵי… – הוא הרהר קצת – נעוּרָי… שלום לכם! – פנה אל מַקַּרין ואל שאר האנשים אשר בחדר.

אף-על-פי שכֻּלם נועדו לנסוע אתוֹ, רצה אנטול, כפי מה שנראָה בו, לפנות אליהם במין ברכת-פרֵדה חגיגית, לוקחת נפשות. וידבר בקול מתון ורם, ובהבליטו חזהו בדַבּרו נענע קצת באחת מרגליו.

– קחו כוסות כֻּלכם; גם אתה, בַּלַּגא. חֲבֵרַי, ידידֵי נעוּרַי, יחדו התענגנו, ראינו חיים טובים. ועתה מתי נראה עוד זה את זה? אל מחוץ לארץ אסע מפֹּה. חיים טובים ראינו. שלום לכם, אחי. לחיים! אוּרא!… – אמר וישתּ את כל כוסו וַיְטִילָהּ ארצה.

– יהי שלום לך, – אמר בַּלגא במחותו את פיו במטפחתו, אחרי שתותו את כוסו.

מַקַּרין חבק את אנטול בעינים דומעות.

– מה-קשה עלי פרֵדתך, אדוני הנסיך, – אמר אליו.

– לכו ונִסָעָה! קרא אנטול.

בַּלַּלא החל לצאת מן החדר.

– לא כן, עֲמֹד. – אמר אנטול. – סְגֹר את הדלת, צריך לשֶׁבת. כּכה.

ויסגרו האנשים את הדלת וישבו להם כֻּלם.

– ועתה, חברים, מַרְשְׁ! – אמר אנטול בקוּמו.

המשרת ג’וֹזֶף נתן לאנטול את הילקוט ואת החרב, וכֻלם יצאו אל הפרוזדור הפנימי.

– ואיה אדרת-הַשֵּׂער? – אמר דולוחוב. – איגנַטקה! לֵךְ אל מטרונה מַטוֵיאֶבנה וּשאל, איה האדרת, מעיל-הצבָלים. אני ידעתי, כיצד גונבים אשה, – אמר דולוחוב בקריצת-עין. – הן היא תקפוץ ותצא בבגדים, שישבה בהם בבית; אם אך תתמהמה רגע, ובאו גם דמעות, גם אבּא ואמא, ואף לא תוכל לעמוד מפני הקֹר ותשוב הביתה, – אך באדרת תקבּלֶנה ותִשָּׂאֶנָּה אל עגלת-החֹרף.

המשרת בא ואדרת-שוּעלים של אשה בידו.

– טפּש, הלא אמרתּי לך של צבָלים. הֵי, מַטריוֹשקה, של צבָלים! – נתן דולוחוב בקולו קול רם, אשר נשמע בכל החדרים.

צוענית יפה, רזה וחִורת-פנים, בעלת עינים שחורות נוצצות ושֵׂער מסתלסל שחור וכָחֹל במקצת, באה במרוצה, וסוּדר אָדֹם עליה, ואדרת-צבָלים בידה.

– ומה בכך, אני לא אצטער, קח לך, – אמרה הצוענית, ונראה בה, שהיא ירֵאה מפני אדוניה ושצר לה על הכסוּת היפה.

דולוחוב לא השיב לה דבר ויקח את האדרת וישם אותה במהירות על מַטריוֹשה וילט אותה בָּאַדֶּרֶת.

– ככה, – אמר דולוחוב. – ואחר-כן ככה, – אמר ויעמֵד את צַורון האדרת מסביב לראשה באֹפן שרק פניה נשארו גלוּים קצת. – ואחר-כן ככה, התראה? – וַיְקָרֶב את ראש אנטול אל בין קצות הַצַורון, שנשקפו משם פניה היפים והצוחקים של מַטריושה.

– שלום לך, מטריושה, – אמר אנטול בנשקו לה. – הה, תמו ימי ששוני פֹה! אמרי שלום לִסְטיוֹשקה. עתה שלום! שלום, מטריושה; ברכיני נא בהצלחה.

– יתן לך אלהים, אדוני הנסיך, הצלחה מרֻבּה, – אמרה מטריושה בהברתה הצוענית.

אצל המרפסת החיצונה עמדו שתי עגלות רתומות לשלשה שלשה, ושני רַכּבים בני-חיל עצרו בהן. בַּלַּגא ישב בראשונה וירם זרועותיו היטב וַיַּחזק במושכות במתינות. אנטול ודולוחוב עלו וישבו עמוֹ, ומַקַּרין וחבוֹסטיקוב והמשרת באו אל העגלה השניה.

– הנכונים אַתּם? – שאל בַּלַּגא.

לֵכוּ! – נתן קולו בכרכו את המושכות על כּפות ידיו, והעגלה שָׁטה כרוח-סער דרך הבּולוַר הַנִּיקִיטי.

– טְפְּרְרוּ! לֵכוּ, הֵי!… טְפְּרְרוּ… – רק קולות אלה נשמעו, קולות בַּלַּגא והרַכּב הצעיר, מעל ראשי העגלות. ב“מישור אַרְבַּט” נאחזה אחת משתי העגלות במרכבה עירונית, וקול רציצה נשמע וצעקה אחריו, והעגלה עפה הלאה דרך אַרְבַּט.98765432 אחרי עברם דרך פודנובינסקוֹיָה, החל בַּלַּגא לעצור וַיָּשָׁב ויעמֵד את הסוסים אצל פרשת-הדרכים שבפנת “סטַרַיה קוֹניוּשָׁנַּיה”.

הרַכּב הצעיר קפץ וירד להחזיק את הסוסים במוסרותיהם, ואנטול ודולוחוב הלכו בצד הרחוב. בגשתם אל השער שָׁרק דולוחוב. על שריקתו נַעֲנָה בשריקה, ומיד קפצה ויצאה אליהם משרתת.

– הכּנסו לחצר, פן תֵּרָאוּ; כרגע תצא, – אמרה להם.

דולוחוב נשאר אצל השער. אנטול נכנס אחרי המשרתת לתוך החצר ויט אל מאחרי הפנה ויעל במרוצה על המרפסת.

והנה גַברילה, משרתהּ בן-לויתהּ של מריה דמיטריבנה, איש גדל-קומה מאד, פָּגע בו באנטול.

– הואל-נא ובא אל הגבירה, – אמר המשרת בקול בַּס ויגדוֹר בעדו את הדרך אל הפתח שעלה בו.

– אל איזו גבירה? ואתה מי אתה? – שאל אנטול בלחישת-זעם.

– הואל-נא, אני צֻוֵּיתִי להביאָך.

– קורַגין! חֲזֹר! – צעק דולוחוב. – בגידה! חֲזֹר לאחוריך!

– דולוחוב נאבק אצל הפשפש, אשר עמד להמתין שם, עם השוֹעֵר, כי בקש השוער לסגור את הפשפש, כשנכנס אנטול לתוך החצר. בשארית כֹּחו הדף דולוחוב את השוער וַיַחזק בידי אנטול, אשר מהר לנוס, וַיַסִּיעֵהוּ ויוציאהו אל מחוץ לַפִּשפש וירץ עמו אל העגלה.

יח

מריה דמיטרִיֶּבנה מצאה את סוניה במסדרון ותכר בה, כי בָכתה, ותּאַלצֶהָ להודות על כֹּל. וכאשר תפסה מריה דמיטריבנה את הפתקה של נטשה וקראה אותה, נכנסה אצל נטשה והפתקה בידה.

– מנֻוֶּלֶת, בת בלי-בֹשֶׁת, – אמרה לה, – אינני רוצה לשמוע דבר! – ותהדוף את נטשה, אשר הביטה אליה בעינים מביעות תמיהה, אבל יבשות, ותנעל בפניה במפתֵּח ותצַו את השוער לתת לאנשים אשר יבואו הלילה להכּנס, אך לא לחזור ולצאת, ואת המשרתת צותה להביא אליה את האנשים האלה, ותֵּשב בחדר-האורחים ותחכּה למתנקשים.

כאשר הגיד לה גברילה למריה דמיטריבנה, כי נָסו האנשים, רעמו פניה ותקם, וזמן רב התהלכה בחדרה הלֹך והתבונן מה לה לעשות. בשתים-עשרה שעות שָׂמה ידה על הכיס אשר המפתח בו ותלך אל חדרה של נטשה. סוניה ישבה ובכתה בקול במסדרון. – “מריה דמיטריבנה, תני-נא לי לבוא אליה, בשם אלהים!” – אמרה סוניה. מריה דמיטריבנה לא השיבה לה ותפתח את הדלת ותבוא אל החדר. “נבָלה היא, תועבה… בביתי… נערה משֻׁקֶּצת… רק על אביה אני חסה!” דבּרה מריה דמיטריבנה עם לבבה ותתאמץ להשיב אפּה. “כבד הוא מאד, אבל אני אצַוה לכֻלם להחריש, וכסיתי את הדבר מהגרף”. בצעדי-און נכנסה מריה דמיטריבנה אל החדר. נטשה שכבה על הדרגש בלי-נוע וידיה על ראשה. היא שכבה במצב שהניחה אותה מריה דמיטריבנה בשעת נעילתה.

– יפה הוא, יפה מאד! – אמרה מריה דמיטריבנה. – בביתי אתּ מְזַמֶּנֶת את מאַהביך! אין חֵפץ להתכחש. שמעִיני בדבּרי אליך. – מריה דמיטריבנה נגעה בה בידה. – שמעִיני בדבּרי אליך. אתּ העטֵית עליך חרפה כנערה מגֻנה שבמגֻנות. ראויה אתּ, שאעשה לך כדַרכך, אבל חסה אני על אביך. ממנו אכסה את הדבר.

נטשה לא שִׁנתה את מצבה, אבל כל גופה התחיל מתנענע מִיִּבּוּבֶיהָ בלי קול, אשר הרעידוה ושָׂמוּ מַחנק לנפשה. מריה דמיטריבנה הֵעיפה עין על סוניה וַתֵּשב על הדרגש אצל נטשה.

– טוב לו, כי חמק ממני; אבל אני אמצאהו, – אמרה בקולה הגס, – התשמעי את דברי?

היא הכניסה את ידה הגדולה תחת פניה של נטשה ותסב אותה אליה. מריה דמיטרִיֶּבנה וסוניה תמהו שתיהן בראותן את פני נטשה. עיניה היו נוצצות ויבשות; שפתיה לחוצות ולחָייה מוּרדות.

– הַרפֶּי… נָה… מה לי… אני… אמוּת… – אמרה ובהתאמצות יתרה מתוך כעס הִסיעה את גוִיתה מידי מריה דמיטריבנה ותשכב כקֹדם לזה.

– נַטַּליה!… – אמרה מריה דמיטריבנה. – אני מבקשת טובה לך. שכבי לך, שכבי כטוב בעיניך, לא אגע בך, ושמְעי… לא אֹמַר לך, עד-כמה אתּ אשֵׁמה. בעצמך ידעת זאת. כן-הוא. עתה יבוא אביך – מה אֹמַר לו? מָה?

גופה של נטשה חזר ונזדעזע מתוך יִבּוּבים.

– הנה יִוָּדע לו הדבר, יִוָּדע לאחיך, לַחֲתָנֵךְ!

– אין לי חתן, השיבותי פניו, – ענתה נטשה בצעקה.

– אף-על-פי-כן, – הוסיפה מריה דמיטריבנה. – הן יִוָּדע הדבר להם, והם יחרישו? הלא אביך, ידעתי אותו… אם יועידהו לדוּאֶל, הֲיִיטַב? מה תאמרי?

– הוי, הניחי לי, למה הפרעתּ הכּל? למה? למה? מי בקש זאת מידך? – צעקה נטשה בהִנשׂאה קצת על הדרגש ובהבּיטה בחֵמה אל מריה דמיטריבנה.

– ומה בקשתּ? – צעקה מריה דמיטריבנה וחמתה בערה בה שנית. – כלום היו נועלים בפניך? מי הפריע אותו מבַּקר בביתנו? ולמה אפוא בא לגָנְבֵךְ, כמו שגונבים צוענית?… ואלוּ גנָבֵך, מה דעתך, האם לא היו מוצאים אותו? אביך, אחית, חתָנֵך… והוא, נבל הוא, עַוָּל, זה פֵּשר הדבר.

– הוא טוב מכֻּלכם! – צעקה נטשה בהִנשאה ממשכבה. – אִלו לא הפרעתּם… הה, אלי, מה זאת, מה זאת! סוניה, על מה? לֵכנה לכֶן!…

וכאָמרהּ זאת התחילה בוכה באותה המרירוּת, שאין אדם בוכה בה אלא על צרה שהוא יודע בעצמו שהוא אָשֵׁם בה. מריה דמיטריבנה החלה לדבּר עוד; אבל נטשה צעקה: “לֵכנה, לֵכנה! כֻּלכם שונאים אותי ובָזים לי!” – ושוב נפלה על הדרגש.

מריה דמיטריבנה הוסיפה עוד זמן-מה לדַבּר על לבה ולהסבּיר לה, שנחוץ להסתיר כל זה מהגרף, שלא יִוָּדע לאיש דבר, אם אך תקבּל עליה נטשה לשכּוח הכּל ולבלתּי הַראות בפני איש שאֵרע דבר. נטשה לא השיבה. גם בָּכֹה לא בכתה עוד, אבל קֹר וצמרמרת אחזוה. מריה דמיטריבנה שָׂמה כר תחתיה וַתְּכַסֶּהָ בשתי שמיכות, ובעצמה הביאה לה מֵי פרחי-תִרזה; אך נטשה לא שָׁעתה אליה.

– תישן לה, – אמרה מריה דמיטריבנה בצאתה מן החדר, כי דִמתה, שישֵׁנה היא.

אך נטשה לא יָשנה, כי-אם הביטה נִכחהּ בעינים פקוחות ונשקפות בלי-נוע מתּוך פניה החִורים. כל הלילה ההוא לא יָשנה נטשה ולא בכתה ולא דבּרה עם סוניה, אשר קמה פעמים אחדות ונגשה אליה.

ממחרת בא הגרף איליה אנדרֵיֶביץ' מאחֻזתו, הסמוכה למוסקבה, בשעת סעֻדת-הבֹּקר, כאשר אמר. הוא היה שמח מאד, כי בא לכלל הסכמה עם הקונה ולא עָצַר אותו דבר עוד משוּב ממוסקבה אל אשתו, אשר התחיל מתגעגע עליה. מריה דמיטריבנה יצאה לקראתו ואמרה לו, כי נטשה חלתה אתמול מאד, כי שלחו לקרֹא לרופא, וכי עתה רָוַח לה. נטשה לא יצאה מחדרה בכל שעת הבֹּקר. בשפתים סדוקות ולחוצות זו לזו ובעינים יבשות ובלתּי-נעות ישבה אצל החלון והביטה בדאגה אל הנוסעים דרך הרחוב והֵסבה עיניה בחפזון אל הנכנסים לחדרה. נִכּר היה בה בבֵרור, שחכּתה לידיעות על-אוֹדותיו, שחכּתה לו, שיבוא בעצמו או שיכתּוב לה.

כשנכנס הגרף לחדרה, נסַבּה בדאגה לקול צעדי-גבר שלו, ופניה נעשו קרים וגם זועמים כבראשונה. ולא עוד, אלא שגם לא קמה לקראתו.

– מה לך, בתי יקירתי, חולה אתּ? – שאל הגרף.

נטשה החרישה רגע קל.

– כן, חולה, – ענתהו.

על השאלות, אשר שאל הגרף בדאגה, על-מה היא עצוּבת-רוח ואם לא קרה דבר בֵּינהּ ובין חתנהּ, הבטיחתהו, כי לא קרה מאוּמה, ובִקשה מאתּו, שלא ידאג לה. מריה דמיטרִיֶבנה הבטיחתהו אף היא, שלא קרה דבר. הגרף ראה ויבן, על-פי התחַלוּת בתו ועצבת-רוחה ובּשֶת פני סוניה ומריה דמיטריבנה, כי איזה מאורע אֵרע בוַדאי; אבל הרעיון, שבִּתּוֹ אהובתו יָכלה להכּשל בדבר-חרפה איזה שהוא, היה נורא לו כל-כך, והוא הוקיר כל-כך את מנוחתו ושמחת-לבו, שנמנע משאֹל שאלות רבות והשתדל להַשלות את נפשו ולהאמין, כי לא היה כל דבר מיֻחד, ורק התעצב על כי נדחתה שִׁיבתו אל הכפר בגלל מחלתה.

יט

מן היום אשר באה אשתו למוסקבה חשב פיר לצאת משם באשר יֵצֵא, רק לבלתּי היות עמה בבית אחד. וכשבאו הרוסטובים למוסקבה, עשתה נטשה עליו רֹשֶם, אשר הזקיקו מהרה להקים את מחשבתו בחפזון. על-כן נסע לטבָר אל אלמנתו של יוסף אלֶכּסַיֶביץ', אשר הבטיחהו עוד לפני ימים רבים למסור לו את נירותיו של הנפטר.

ובשובו למוסקבה, נמסר לו מכתּב ממריה דמיטרִיֶבנה, אשר קראה לו בו לבוא לפניה בשביל ענין חשוב נוגע באנדרי בולקונסקי ובכַלתו. פיר היה מתרחק מנטשה. נדמה לו, כי מה שהוא מרגיש בראותו אותה הוא יותר ממה שראוי לבעל אשה ביחס לארושׂת ידידוֹ. וכמו גרם לו מזלו לשוב ולהזדמן עמה תמיד.

“מה קרה שם? ומה להם ולי?” אמר בלבו בלבשו את בגדיו לנסוע אל מריה דמיטריבנה. “מי-יתן ובא הנסיך אנדרי ונשׂא אותה מהר”, אמר פיר בלבו בדרך בנסעו אל אחרוֹסימובה.

בַּבּוּלוַר הטבָרי שמע קול קורא אליו.

– פּיֶר! זה זמן רב באת? – קרא אליו קול נודע לו. פיר הרים ראשו. בעגלת-חֹרף זוּגית, רתומה לשני סוסים אפורים דוהרים וזורקים פתי-שלג על קצות העגלה, חלף עבר אנטול עם מַקַּרִין, חברו הקבוע. אנטול ישב ישיבה ישרה, כדרך שפקידי-צבא הדוּרים בלבוּשם רגילים לשבת, תחתית פניו לוּטה בצַורון-בִּבָּר שלו וראשו כפוף קצת. פניו היו אדֻמים ורעננים, כובעו המקֻשט בנוצה לבנה נטוי הצדה, ומתחת לכובע מצדו האחד נשקף שערוֹ העשוּי, המדֻשן והמעֻלף רסיסי שלג דק.

“אכן חכם גמור הוא אדם זה!” אמר פּיר בלבו: “איננו רואה מאומה מחוץ לרגע ההוֶֹה של עֹנג, אין דבר מֵעיר דאגה בו, ועל-כן הוא אך צוהל, שמח בחלקו ושאנן כל הימים. ומי יתן ויכולתּי להיות כמוהו!” אמר פּיר בלבו בקנאה.

בפרוזדור הפנימי שבבית אחרוסימובה אמר לו המשרת, בהסירו מעל פּיר את אדרתו, כי מריה דמיטריבנה מבקשת מאתּו, שיסור אליה אל חדר-משכבה.

– מה נהיַה? – שאל פּיר בבואו לפני מריה דמיטריבנה.

– מעשים יפים, – ענתה מריה דמיטריבנה: – חמשים ושמונה שנה עברו עלי, ולא ראיתי חרפּה כזאת עד-כה.

וכאשר הבטיחָהּ פּיר בהן-צדק שלו, שלא יגַלה לאיש, מה שֶׁיִּוָּדע לו מפיה, הגידה לו, כי נטשה הביעה מֵאוּן לחתנהּ שלא בידיעת אבותיה, כי עשתה זאת בעטיוֹ של אנטול קורַגין, אשר קֵרבה אותה אליו אשתו של פּיר ואשר אמרה נטשה לברוח עמו בשעה שלא היה אביה בעיר ולהִנשא לו בחשאי.

פּיר שמע את דבריה בכתפים מוּרמות ובפה פעוּר ולא האמין למשמע אזניו. כלתו של הנסיך אנדרי, האהובה לו לזה אהבה עזה כל-כך, נטשה רוסטובה הנעימה הזאת, גמרה להמיר את בולקונסקי באותו השוטה אנטול, שהוא בעל אשה (פּיר ידע סוד זה), ונטשה דָבקה בו כל-כך, שהסכּימה לברוח עמו – זאת לא יכול פּיר להבין ולחשֹׁב לאפשר.

הרֹשֶם הנעים, שעשתה עליו נטשה, הידועה לו עוד מימי ילדוּתה, לא יכול להצטרף בלבו לאפשרות מעשה נבָלה ואִוֶּלת ואכזריות כזה. לענין זה זכר את אשתו. “כֻּלן דומות זו לזו”, השיב אל לבו ויתנחם, כי לא גורלו לבד הוא להיות בעל אשה רעה. אך בכל-זאת עגמה נפשו לנסיך אנדרי, עד-בְּכִי עגמה נפשו לו, מדעתו את גאון רוחו. וכאשר הוסיף להצטער על ידידו זה, כן הוסיף לבזות וגם לשַׁקֵּץ בלבו את נטשה, אשר עברה לפניו באותה שעה דרך הטרקלין בפָנים מביעים התכבדות קרה מאד. הוא לא ידע, כי לבה של נטשה היה מלא יאוש, חרפּה וכלִמה וכי לא באשמתה הביעו פניה התכבדות ושקט והטלת-אימה.

– להִנשא, כיצד? – אמר פּיר ברהיטות על דברי מריה דמיטריבנה. – הוא לא יכול לשאתהּ: נשוּי הוא.

– שמוּעה על שמוּעה, – אמרה מריה דמיטריבנה. – הנה נער בן-חיל! אך זה מְנֻוָּל! והיא מחכּה לו, זה היום השני היא מחכּה לו. לפָחות תחדל לחכּות; יש להגיד לה.

כאשר נודעוּ לה למריה דמיטריבנה מפי פיֶר פרטי נשואי אנטול, והיא שפכה חמתה עליו בגדופים, הגידה לו לפיֶר, לשם-מה קראה לו לבוא לפניה. מריה דמיטריבנה יָראה, פן יועיד הגרף או בולקונסקי, שהיה יכול לבוא העירה בכל רגע, את קורַגין לדוּאֶל, כי יִוָּדע להם המעשה הזה, שהיא חָפצה להסתיר ובגלל זה בקשה מאתּו לצווֹת בשמה את גיסו, שֶׁיֵּצא מיד ממוסקבה ולא יָעֹז להֵרָאות לפניה. פּיר קבּל עליו לעשות את בקשתה, כי אך ברגע ההוא הבין, עד-כמה שרוּים בסכנה גם הגרף, גם ניקולי, גם הנסיך אנדרי. בלשון קצרה ומדֻיקת הביעה לו את בקשותיה ותשַׁלְּחֵהוּ אל חדר-האורחים.

– הִשמר-נא לך, הגרף איננו יודע מאומה. עשֵׂה כאִלוּ אינך יוֹדע דבר, – אמרה אליו. – ואני אלך ואגיד לה, כי אין לחכּות! ואתה אכל-נא אתנו לחם, אם טוב בעיניך, – קראה אליו מאחריו.

פּיר פּגש בעָברו את הגרף הזקן. הגרף היה נָבוֹךְ ומפֻזר-דעת. בבֹקר אמרה לו נטשה, כי הבּיעה מֵאוּן לבולקונסקי.

– אויה, אויה, יקירי, – אמר אל פּיר. – אוי למי שבּנותיו לא אצל אִמָּן: מה-מאד אני מצטער על כי באתי הֵנה. ממך לא אכַסה דבר. השמעתּ – היא השיבה פני חתנהּ ולא שאלה פי איש. לא אכחד, אני מעולם לא שמחתּי ביותר על השדוך הזה. אמנם, איש טוב הוא, אבל שלא ברצון אביו בוַדאי לא היו מצליחים, ולנַטַּשה יִמָּצאו חתנים בכל עת. בכל-זאת הלא כבר נמשכו הימים, ואיככה יכלה לעשות כזאת שלא בידיעת אב ואם! ועתה היא חולה, ואלהים יודע מה זאת! קשה הוא, אדוני הגרף, קשה לבעל בנות שאין אִמָּן עמהן…

פּיר ראה, כי הגרף נדכּא מאד, ויתאמץ להשיאו לדבר אחר, אך הגרף חזר לדבַר צרתו.

סוניה נכנסה לחדר-האורחים בפנים מלאים דאגה.

– נטשה חולה קצת; היא בחדרה ורצונה לראותך. מריה דמיטריבנה יושבת עמה, וגם היא מבקשת ממך כזאת.

– הלא אתה ובולקוֹנסקי רֵעים אוהבים אתם זה לזה; בוַדאי היא רוצה למסוֹר דבר לו, – אמר הגרף. – הה אלי, אלי! מה-טוב היה הכּל!

והגרף שָׂם ידיו על שְׂעַר צדעיו המעט והלבן ויצא מן החדר.

מריה דמיטריבנה הגידה לנטשה, כי אנטול בעל אשה הוא. נטשה מֵאנה להאמין לה ותדרֹש, שיבוא פיר בעצמו ויעיד על זה. וסוניה הגידה זאת לפּיֶר, בלכתה עמו במסדרון להביאו אל חדר נטשה.

נטשה ישבה בפנים לבנים וזועמים אצל מריה דמיטריבנה, וכבוא פיר בפתח פגעה בו מיד בעינים שואלות ונוצצות כמו מתוך קדחת. גם צחוק-חבּה לא הראתה לו, גם לא הרכּינה לו בראשה, ורק הביטה אליו הבטה שאינה פּוסקת, וְהַבָּטָתָהּ זו שָּׁאלה אותו אך שאֵלה אחת: האוהב הוא לאנטול, אם שונא לו ככל שאר האנשים אשר בבית? פּיר בעצמו לא נחשב בעיניה למאומה, זה היה ברור.

– הוא יודע הכּל, – אמרה מריה דמיטריבנה אל נטשה ורמזה על פּיר. – יאמר-נא הוא לך, האמת אתי.

נטשה הביטה, כהַבִּיט חיה פצועה נרדפת אל הכלבים והצידים הקרֵבים אליה, פעם אל זה ופעם אל זה.

– נטליה אִילאִינִיצ’נה, – החל פּיר בעינים מוּרדות וברגש חמלה עליה וגֹעל-נפש במעשה-נִתּוּחַ זה, שהוּטל עליו לעשות לה, – אם אמת הדבר אם שקר, אחד הוא לך מן הדין, יען כי…

– שקר הוא אפוא מה שאומרים עליו, כי בעל אשה הוא!

– לא, כי אמת הוא.

– בעל אשה הוא, וזה ימים רבּים? – שאלה נטשה. – בהן-צדק?

פיר קִיֵּם את הדבר בהן-צדק שלו.

– הוא עודנו פה? – שאלה במהירות.

– כן, זה עתּה ראיתי אותו.

נִכּר היה, שאין בה כֹּח לדבּר, ובידיה רמזה, שיניחו לה.

כ

פּיר לא נשאר אתם לסעֻדת-הצהרים, כי-אם יצא מיד מן החדר ויסע משם. הוא נסע לחַפּשׂ בעיר את אנטול קורַגין, אשר לזכרו פרץ כל דמו בקרבּו אל לבו וכמו הוּשם מַחְנק לנשימתו. על ההרים, אצל הצוענים, אצל קוֹמוֹנֶנו לא מצא אותו. אחרי-כן בּא פיר אל הקלוב. בקלוב היה הכּל כמנהגו: האורחים, שנאספו לסעוֹד, ישבו חבורות חבורות ונתנו שלום לפיֶר ודבּרו בחדשות שבעיר. המשרת נתן לו שלום ואמר לו, בדעתו את חֶבר מיֻדעיו ואת מנהגיו, כי השאירו לו מקום בחדר-האֹכל הקטן, כי הנסיך מיכַאִיל זַחַריץ' בַּבּיבליותיקה, והאדון פַּוֶל טִימוֹפֵיֶביץ' עוד לא בא. אחד ממיֻדעיו של פיר שאל אותו אגב-אורחא, מתוך שיחה במזג-האויר, הֲשָׁמע על-דבר הגנבה שגנב קורַגין את רוסטובה, שמדבּרים בה עתּה בעיר; האמת הדבר? פיר התחיל צוחק ואמר, כי דברי-שטוּת הם וכי הוא בא עתה מבית הרוסטובים. על-אודות אנטול שאל את כל מיֻדעיו; אחד אמר לו, שעוד לא בא, השני אמר, שעתיד הוא לסעוֹד פֹּה. מראה משֻׁנה היה בעיניו המון האנשים האלה, השוקטים וקָרֵי-הדעת, שאין בהם יודע את הסער שבלבבו, ויעבור בטרקלין ויחכּה עד שנאספו כל הסועדים, ובראותו, כי לא בא אנטול, לא אכל שם ויסע הביתה.

ואנטול מבֻקָּשׁוֹ סעד ביום ההוא בבית דולוחוב וַיִּוָּעֵץ אתו, איך לתקן את המעֻוָּת. הוא דִמה, כי נחוץ לו לראות את רוסטובה. בערב נסע אל אחותו לדבּר עמה על-אודות התחבולות לבוא לידֵי פגישה זו. ובשוב פיר לביתו, אחרי חַפשׂוֹ אותו בכל העיר, אמר לו משרתו המיֻחד, כי הנסיך אנטול וַסיליֶביץ' אצל הגרפינה. וחדר-האורחים של הגרפינה היה מלא אנשים.

פיר נכנס לחדר האורחים בלי נתינת שלום לאשתו (ברגע ההוא שְׂנֵאָהּ יותר מבכל עת) וירא את אנטול ויגש אליו.

– אַה, פּיר, – אמרה הגרפינה בקָרבהּ אל אישהּ. – אינך יודע, מה היה לו לאנטול שלנו…

ודבריה נסתתמו, כי ראתה בראש בעלה המוּרָד הַרבֵּה, בעיניו הנוצצות ובהליכתו הנמרצה את הרֹשֶם הנורא, רֹשֶם ההשתוללות והכֹּח, אשר ידעה והרגישה בחושיה אחרי מלחמתו עם דולוחוב.

– באשר אַתֶּן – שם זִמה ורֶשע, – אמר פיר אל אשתו בלשון-רבּות. – אנטול, לכה אתי, עלי לדבּר עמך, – אמר צרפתית.

אנטול שָׂם עיניו על אחותו וַיִכָּנע ויקם ללכת אחרי פיר. ופיֶר החזיק בידו וימשכהו בכֹח וילך אל הפתח.

– אם ימלאך לבך בחדר-האורחים שלי… – לחשה אלֶן צרפתית ברהיטות; אך פיר לא השיב לה ויצא מן החדר.

אנטול הלך אחריו בהליכתו התדירית, הליכת בן-חיל. אך על פניו נראתה פחדנות.

כשנכנס פּיר לחדר-עבוֹדתו סגר את הדלת ויפן אל אנטול בלי הַבּיט אל פניו.

– ההבטחתּ לגרפינה רוסטובה לשאת אותה ובאת לנהגהּ בסתר מביתה?

– יקירי, – ענה אנטול צרפתית (כל שיחתם זאת היתה בלשון-צרפת), – אינני חושב את-עצמי למחֻיב להשיב על חקירות בית-דין בטוֹן כזה.

פני פיר, שגם קֹדם לזה חָורוּ, נַעווּ מאש זעמו. וַיַּחזק בידו הגדולה את אנטול בצַורון מעילו ויחל לנענעו הנה והנה, עד אשר העידו בו פניו, שנבהל למַדי.

– באָמרי, כי עלַי לדבּר עמך… – שָׁנה פיר.

– נו, מה זאת, אִולת. מה? – אמר אנטול וימשש בידו את כפתור צַורונו, שנעקר עם הארג יחד.

– אתה נבל ואיש-תועבה, ואינני יודע מה-זה יעצרני מִנַּפֵּץ את גֻּלגלתך בכלִי זה לנחת-רוח לי, – אמר פיר בסגנון יפה זה, לפי שדבר צרפתית.

הוא לקח בידו מַסְפֵּג כבד וירימהו דרך-אִיוּם וימהר וישיבהו למקומו.

– ההבטחתּ לשׂאתהּ?

– אני, אני, אני לא דִמיתי; ואולם לא הבטחתּי מעולם, יען כי…

פיר נכנס לתוך דבריו.

– היש תחת ידך מכתּבים מאִתּה? היש מכתּבים בידיך? – שָׁנה פּיר בקָרבו קצת אליו.

אנטול שָׂם עיניו עליו וכרגע הוריד ידו אל כיסו וַיוצא נרתיק של ניָרות.

פיר קבּל את המכתב שנמסר לי ויהדוף את השלחן הקטן שעמד בדרכו, ויצנח על הדרגש.

– לא בכֹח-ידי אעשה, אל תירא, – אמר פיר בתשובה על תנועת פחדוֹ של אנטול. – המכתּבים – ראשונה, – אמר פיר, כחוזר בפני עצמו על שעור. שנית, – הוסיף אחרי שתיקת רגע ויקם ויחל להתהלך שוב, – עליך לצאת מהר ממוסקבה.

– אבל איככה אוּכל…

– שלישית, – הוסיף פיר בלי שמוע דבריו, – אין לך להגיד דבר מן הדברים שהיו בינך ובין הגרפינה. ידעתי, כי אינני יכול לאסור לך זאת, אך אם יש בך זיק יראת-חטא… – פיר עבר פעמים אחדות בחדר בלי אמֹר דבר.

אנטול ישב אצל השלחן וַיִשֹּׁךְ שפתיו בשִׁניו.

– סוף-סוף אי-אפשר לך שלא תבין, שמלבד הנאתך יש בעולם גם אֹשר ומנוחה של אנשים זולתך; שאַתּה מאבּד נפש אדם בשביל רצונך לשעשע את נפשך. השתעשע עם הנשים הדומות לרעיתי, – עם אלה יש לך רשות; הן יודעות מה אתה מבקש מהן. הן כלי-זֵינָן עליהן נגדך, כי מְנֻסּוֹת הן כמוֹך בעניני זמה. אך להבטיח לנערה לשֵׂאתהּ… לרַמות… לגנוֹב נפש… איככה לא תבין, כי תועבה היא כרציחת נפש זקן או ילד!…

פיר שתק וישם עיניו על אנטול לא עוד במבט זעם, כי-אם במבט שאלה.

– זאת לא אדע. מה? – אמר אנטול, אשר התחזק במדה שפּיֶר הוסיף לכבּשׁ כעסו. – זאת לא אדע ואינני רוצה לדעת, – אמר בהביטו אל פיר, ולחיו התחתונה רעדה קצת, – אבל אמרתּ לי “תועבה” ועוד מלים כאלה, אשר אני, כאיש-כבוד, לא אֶתּן לאמר עלי.

פיר שָׂם עיניו עליו בתמיהה מבּלי יכֹלת להבין, מה הוא דורש.

– אף-על-פי שהדבר היה שלא בפני זר, – הוסיף אנטול, – אך אני לא אוּכל…

– ולפִּצוי אתה צריך אפוא? – שאל פיר בלעג קל.

– לפָחות יש לך לבטל מה שאמרתּ, האין זאת? אם רצונך שאמַלא משאלותיך. האין זאת?

– אני מבטל, מבטל אני, – אמר פיר ברהיטות, – ומבקש מאתּך לסלוח לי, – ובדבּרו הוסַבּו עיניו שלא בכַוָּנה על הכפתור הנעקר, – ומעוֹת, אם אתה צריך להוצאות הדרך…

אנטול חִיֵּךְ לו. אותו החיוך הפחדני והמנֻוָּל, הידוע לו לפיֶר על-ידי אשתו, הקדיח אש באפו.

– הוי, משפחת מנֻוָּלים אין-לב! – מלמל ברהיטות ויצא מן החדר.

ביום השני נסע אנטול לפטרבורג.

כא

ופיֶר בא אל בית מריה דמיטריבנה להגיד לה, כי מִלֵּא חפצה וַיְשַׁלַּח את קורַגין ממוסקבה, והנה אימה ומהומה בכל הבית: נטשה חלתה מאד, ומריה דמיטריבנה אמרה לו בסוד, כי בלילה, אשר הֻגד לה, כי אנטול בעל אשה הוא, בלעה זַרְנִיךְ, אשר מצאה לה בחשאי, אך בהביאה אל קרבּה שעוּר מוּעט נבהלה נפשה מאד וַתָּעָר את סוניה ותגד לה את אשר עשתה, וימהרו לרפאהּ בתחבולות הנחוּצוֹת, והסכנה עברה; אבל עם-זה עודנה חלשה כל-כך, שאין להעלות על הדעת להובילה אל הכפר, ועל-כן שלחו להביא את הגרפינה. גם את הגרף הנדהם ראה פיר, גם את סוניה הבוכיה, אך את נטשה לא יכוֹל לראות.

פיר אכל ביום ההוא בקלוב ומכּל עבָרים שמע שִׂיחות על-דבר הנסיון לגנוב את רוסטובה, והוא לא חדל מהכחיש בפה מלא את השמועות האלה, וַיַּבְטַח את כל המדברים אליו, כי לא כך היה מעשה, אלא שגיסו השתדך לה לרוסטובה ולא רצו בו. נדמה לו לפיֶר, שחובתו להסתיר את הדבר ולהשיב כבוד רוסטובה למקומו.

בפחד חכּה פיר לשִיבת הנסיך אנדרי ובכל יום ויום היה בא לשאל את הנסיך הזקן על-אודותיו.

הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' היה יודע מפי מדמואזֶל בּוּריֶן את כל השמועות, שהיו עוברות בעיר, וקרא את הפתקה אל הנסיכית מריה, אשר הביעה בה נטשה את מֵאוּנהּ בחֲתָנָּהּ. הוא נראה כשָׂמֵחַ יותר מרגילותו וחכּה לבנוֹ בקֹצר-רוח מרֻבּה.

ימים אחדים אחרי יציאתו של אנטול, באה פתקה אל פיר מהנסיך אנדרי, ובה הודיע לו דבר בואו ובקש מאתו להכּנס אצלו.

כאשר בא הנסיך אנדרי למוסקבה, נתן לו אביו מיד, ברגע הראשון לבואו, את פתקת נטשה, אל הנסיכית מריה, אשר השיבה בה פני חתנהּ (את הפתקה הזאת גנבה מדמוּאזל בּוריֶן מהנסיכית מריה ומסרה לנסיך הזקן), אף הודיע לו בהוספות את המעשה בגנֵבת נטשה.

הנסיך אנדרי בא בערב, ופיֶר בא אליו ביום השני בבֹקר. פיר חשב, כי ימצא את הנסיך אנדרי כמעט באותו המצב, שהיתה בו נטשה, ועל-כן תָּמה בשמעו, בשעת כניסתו לחדר-האורחים, את רוּם קולו של הנסיך אנדרי, כשהוא מדבּר בצהלת-רוח בסכסוך בית פטרבורגי. הנסיך הזקן ועוד איזה איש נכנסו לפעמים לתוך דבריו. הנסיכית מריה יצאה לקראת פיר. היא רמזה בעיניה על דלת החדר, שנמצא בו הנסיך אנדרי, ונאנחה כמשתתפת בצערו של זה; אבל פיר הכיר בה בפָנֶיה, שֶׁשָּׂמחה גם על אותו המאורע, גם על כי קבּל אחיה כראוי לו את הידיעה על-דבר הבגד, שבגדה בו כלתו.

– הוא אמר, כי היה נכון לזה, – אמרה מריה. – אני ידעתי, כי גאון-רוחו לא יתן לו להביע מה שהוא מרגיש, אבל הוא יפה נשא זאת, יפה יותר הרבה מאשר שערתּי. כנראה, כך היה צריך להיות…

– אך האמנם עתה בטל ומבֻטל הכּל? – אמר פיר.

הנסיכית מריה שָׂמה עיניה עליו בתמיהה. היא גם לא הבינה, כיצד היה אפשר לשאֹל כזאת. ופיֶר נכנס לחדר-העבודה. והנסיך אנדרי, אשר נשתנה הרבה ונעשה בלי-ספק בריא מבראשונה, אלא שנוסף לו קמט חדש בין גבּוֹת עיניו, עמד בלבוש-אזרחים, ואביו והנסיך מָשצֶ’רסקי ממולו, והוּא נחלק עליהם בהתלהבות ובתנוּעוֹת נמרצוֹת. הַנִּדּוֹן היה ספֶּרַנסקי, אשר בימים ההם הגיעה למוסקבה שמועת הגלוּת, אשר נגזרה עליו פתאֹם, וַעֲוֹן הבגידה, אשר נטפל עליו.

– עתה דנים ומחַיבים אותו (את ספֶּרַנסקי) כל אותם האנשים, שלפני חֹדש אחד התפלאו על גדלוֹ, – אמר הנסיך אנדרי, – ואותם שלא יכלו להבין את מטרותיו. נקל מאד לָדִין את האיש, אשר הוּרד מגדֻלתו, ולהטיל עליו את כל השגיאות, שנכשלו אחרים בהן; ואני אֹמֵר לכם, כי אם נעשָׂה איזה דבר טוב בימי המלכות הזאת, לא נעשָׂה כל הטוב הזה אלא על-ידו לבד…

ברגע ההוא ראה את פיר ויעמוֹד מִדַּבֵּר. פניו רעדו והתחילו מביעים זעם כרגע.

– והדורות הבאים יוציאו צִדקוֹ, – סִיֵּם ויפן כרגע אל פיר.

– ואתה, מה שלומך? אתה הולך וְעָבֶה, – אמר אליו בצהלה… אך הקמט החדש העמיק עוד יותר במצחו. – כן-הוא, שלום לי, – ענה על שאלת פיר והתחיל צוחק.

ברור היה לפיֶר, כי צחוק זה אומר לו: “שלום לי, אבל אין חֵפץ לאיש בשלומי”.

אחרי דַבּרוֹ מעט עם פיר בטלטולי הדרך הקשה למן גבול פולין ועל-דבר פגישתו שפגש בשוֵיצִיָּה אנשים יודעים את פיר ועל-דבר האדון דָּסַל, אשר הביא מחוץ לארץ בתור מחַנך לבנוֹ, חזר והתערב בהתלהבות בשיחה, שנמשכה בין שני הזקנים על-אוֹדות ספֶּרַנסקי.

– אִלו היה כאן מעשה-בגידה ואִלו היוּ ראיות לַדָּבר, שנשא ונתן בסתר עם נפוליון, היו מפרסמים את הראיות ברבּים, – אמר בהתלהבות ובפזיזות. – אני בעצמי אינני אוהבת וגם קֹדֶם לזה לא אהבתּי את ספֶּרנסקי, אבל אוהב צדק אני.

ופיר הכיר בידידו את מדתו, הידועה לו היטב, להתלהב ולהתוַכּח על דָּבר זר לו, כדי להשקיט בזה את סערות-רוחו הקשות.

כאשר נסע הנסיך מָשצֶ’רסקי משם, אחז הנסיך אנדרי את פיר תחת ידו ויקרא לו ללכת אתּו אל החדר אשר יִחדוּ לו. בחדר עמדה מטה, ותרמילים וארונות קטנים פתוחים היו מוּטלים שם. הנסיך אנדרי נגש אל אחד מהם וַיוצא מתוֹכו קֻפסה. מהַקֻּפסה הוציא תכריך לוּטֶה בניָר. כל זה עשה בלי דַבּר דבר ובחפזון, ויקם רגע וישתעל. פניו רעמוּ ושפתיו היו לחוּצות.

– סלח-נא לי, אם אטריחך…

פיר הבין, כי הנסיך אנדרי רצה לדבּר על-אודות נטשה, ופניו הרחבים הביעוּ חמלה והשתתפות. מראה זה של פני פיר הרגיז את הנסיך אנדרי; וַיוסף בקול עַז, צולל וקשה לאֹזֶן.

– הגרפינה רוסטובה השיבה את פָּני, ושמועות הגיעו לאזני, כי גיסך בקש את ידה או כיוצא בזה. האמת הדבר?

– גם אמת גם שקר, – החל פיר; אבל הנסיך אנדרי נכנס לתוך דבריו.

– אלה מכתּביה ותמונתה, – אמר לו.

ויקח את התכריך מעל השלחן ויתן לו.

– תנה זאת לגרַפינה… אם תראֶנה.

– היא חולה מאד, – אמר פיר.

– היא אפוא עודנה פה? – אמר הנסיך אנדרי. – והנסיך קורַגין? – הוסיף לשאֹל במהירות.

– הוא כבר נסע מזה. היא היתה קרובה למות.

– צר לי מאד, כי חולה היא, – אמר הנסיך אנדרי, וצחוק קר, אכזרי וקשה לאֹזן, כצחוק אביו, פָּרץ מפיו.

– אך האדון קורַגין לא נאות אפוא לתת ידו לגרפינה רוסטובה, – אמר הנסיך אנדרי.

הנסיך אנדרי נָעַר בחטמו פעמים אחדות.

– הוא לא יכול לשֵׂאתהּ, כי בעל אשה היה, – אמר פיר.

הנסיך אנדרי התחיל צוחק בקול קשה שנית, ושוב הֻרגש בו אותו הדמיון לאביו.

– ואיפה יִמָּצא גיסך עתה, האוּכל לדעת? – אמר עוד.

– הוא נסע לפטר… ואולם אני לא אדע… – אמר פיר.

– אכן אין חִלוק בדבר, – אמר הנסיך אנדרי. – אֱמֹר לגרפינה רוסטובה, כי חפשית היתה לנפשהּ וחפשית היא עתּה, ואני מבָרכהּ בכל-טוב.

פיר לקח בידיו את תכריך הניָרות. הנסיך אנדרי הביט אליו במבט מכֻוָּן, כמתאמץ לזכּור, אם אין לו עוד דבר נחוץ לאמר, או כמחכּה, שיאמר לו פיר עוד דבר.

– שמע-נא, התזכור את מַחֲלֻקתֵּנוּ בפטרבורג, – אמר פיר, – התזכור על-דבר…

– זוכר אני, – אמר הנסיך אנדרי, – אמרתּי, כי יש לסלוֹח לאשה סוררת; אך לא אמרתּי, שאני יכול לסלוח. אני אינני יכול.

– כלום אפשר לדַמות זו לזו?… – אמר פיר.

הנסיך אנדרי נכנס לתוך דבריו ויתן בקולו קול-גערה:

– כן, לחזור ולבקש את ידה, להיות גדָל-לב וכיוצא בזה?… כן, אֹרח צדקה ונדיבות הוא, אבל אני אינני מֻכשר ללכת בעקבות אדוני. אם חפץ אתה להיות ידיד לי, אל-נא תדבר אתי באוֹתה… בכל זה. עתה, שלום לך. מָסֹר תמסוֹר אפוא…

פיר יצא וילך אל הנסיך הזקן ואל הנסיכית מריה.

הזקן נראה כשמח יותר מן הרגיל. הנסיכית מריה היתה כבכל עת, אך מפני השתתפותה במצב אחיה, ראה בה פיר, שהיא שׂמֵחה על כי בטלו נשואיו. בהביטו אליהם, הבין פיר, עד-כמה הם מלֵאים בוז וקצף על הרוסטובים, וכן הבין, שלא היה אפשר גם להזכיר את שמהּ של האשה, אשר יכלה להמיר באיש אחר את הנסיך אנדרי.

בשעת סעֻדת-הצהרים התחילו מדבּרים במלחמה, שכבר הֻברר, שהיא קרובה. הנסיך אנדרי דבּר בלי-הפסק ויתוַכּח פעם עם אביו, פעם עם דֶּסַל המחַנך הצרפתי שלו, ויהי כִמְלֵא צהלה יותר מרגילותו, ופיר ידע היטב את סִבָּתה המוּסרית של צהלה זו.

כב

ביום ההוא בערב נסע פיר אל הרוסטובים למַלא מה שקבּל עליו. נטשה שכבה על מטתה, הגרף היה אז בקלוב, ופיר הלך, אחרי מסרוֹ את המכתבים לסוניה, אל מריה דמיטרִיֶּבנה, אשר אִוְּתָה נפשה לדעת, איך קבּל הנסיך אנדרי את הידיעה. מקץ עשרה רגעים באה סוניה אל מריה דמיטריבנה.

– נטשה מבקשת לראות את הגרף פטר קירילוביץ', – אמרה סוניה.

– הכיצד? הנובילהו אליה? הלא שם בחדרכן אין סדרים, – אמרה מריה דמיטריבנה.

– לא, כי לבוּשה היא ואל חדר-האורחים יצאה, – אמרה סוניה.

מריה דמיטריבנה אך הניעה כתפיה.

– מתי תבוא הגרפינה; כבר הכשילה כֹחי. הִשמר לך אפוא, אל תגד לה הכּל, – פנתה אל פיר. – גם לחָרף אותה לא יעמוד לבי: מְצֵרָה היא, מצֵרה כל-כך!

נטשה עָמדה באמצע החדר, והיא כָחֲשָׁה, ופניה חָורו ורעמו (ולא ככלי מלא בושה, כמו שֶׁשִּׁער פיר). כשנראה פיר בפתח, נחפזה לקראתו, ונכּר היה בה, שאינה יודעת, אם עליה לגשת אליו, אם להמתּין לו קצת.

פיר מהר ויגש אליה. הוא חשב, כי תפשֹׁט ידה לו כדרכּה; אך היא קרבה אליו, ובנשימה כבדה ובידים מוּרדות לארץ כמחֻסרות-חיים עָמדה לפניו, כמו שעמדה בצאתה לאמצע הטרקלין לשיר, אך רֹשֶם אחר לגמרי היה אז בפניה.

– פטר קיריליץ', – פנתה אליו בדבּור נמהר, – הנסיך בולקונסקי היה ידיד לך; ידידך הוא גם עתה, – תִּקְּנָה את לשונה (הכּל היה בעיניה כדברים שהיו ונשתנו לגמרי). – הוא אמר לי בעת ההיא, לפנות אליך…

פיר החריש ונָשם ושאף באפו בהביטו אליה. עד השעה ההיא רגז עליה בלבו והתאמץ לבוז לה; אך עתה נכמרו נחומיו עליה כל-כך, שלא נמצא בלבו מקום עוד לרֹגֶז.

– הנה הוא עתה פה; אמָר-נא לו… כי יִס… יסלח לי.

היא עָמדה מִדַּבֵּר והתחילה נושמת בתכיפות מרֻבּה עוד יותר, אך בָּכֹה לא בכתה.

– כן… אני אֹמַר לו, – אמר פיר, – אבל…

ומה לאמר לה לא ידע.

נטשה נבהלה, לפי-הנראה, מפני הרעיון, אשר יכול לעלות על לבו של פיר.

– לא, אני ידעתי, כי הכּל מבֻטל, – אמרה במהירות. – לא, זה אי-אפשר לעולם. אך על הרָעה, אשר עשיתי לו, דָּוָה לבי. אמָר-נא לו, כי אני מבקשת מאתּו לסלוח, לסלוח, לסלוח לי על הכּל…

היא נזדעזעה כֻלה ותֵּשב על כסא.

רגש-חמלה, אשר לא היה בו כמוהו מימיו, מִלֵּא את לבו של פיר.

– אני אֹמַר לו, אני אֶשְׁנֶה לו הכּל, – אמר פיר. – אבל… רצוני לדעת דבר אחד…

“מה אתה רוצה לדעת?” שאל מַבּטה של נטשה.

– רצוני לדעת, הָאָהַבְתְּ… פיר לא ידע איך לכַנות את אנטול ויסתמק לְזִכְרוֹ, – האהבתּ את האדם הרע הזה?

– אל-נא תקרא לו רָע, – אמרה נטשה, – אך אני לא אדע דבר, כל דבר לא אדע…

ושוּב התחילה בוכה; ורגש החנינה והחבּה והאהבה תקף עוד יותר את פיר, הוא הרגיש, כי דמעות נזלו תחת משקפיו, אך קִוה כי לא יתבוננו בהן.

– לא נדַבּר בזה יותר, ידידתי, – אמר פיר.

מה-משֻׁנה היה בעיני נטשה רֹךְ קולו זה, קול חבּה מקרב לב.

– לא נדַבּר עוד, ידידתי, אני אֹמַר לו הכּל; אך דבר אחד אבקש ממך – חִשבי-נא אותי לידיד לך; ואם צריכה אתּ לעזרה, לעצה, או כי תצטרכי לשפוך נפשך לפני איש – לא עכשו, כי-אם לכשֶׁתִּתיַשב דעתך עליך – זכרי-נא אותי. – פיר לקח וישק את ידה. – מאֻשר אהיה, אם אוּכל…

פיר בא במבוכה.

– אל-נא תדבר עמי כן: אינני ראויה לזה! – קראה נטשה בקול-צעקה ותאמר לצאת מן החדר, אך פיר אחז בידה ויעצרנה.

הוא ידע, כי יש לו לאמר לה עוד דבר; אך כאשר אמר לה זאת, תָּמַהּ בעצמו על דבריו.

– חִדְלי-נא, חֲדָלי; עוד כל החיים לפניך, – אמר לה.

– לפָני? לא! לי אבד הכּל, – אמרה בבושה וברוח נכֵאה.

– הכּל אבד? – שָׁנה פיר אחריה. – לוּ הייתי לא אני, כי-אם היפה והחכם הטוב שבּבני-האדם, ולוּ הייתי היום בגפי, כי-עתה בקשתּי כרגע על ברכּי את ידך.

בפעם הראשונה אחרי ימים רבים בכתה נטשה בדמעות-תודה ונחת-רוח, ותשם עיניה על פיר ותצא מן החדר.

פיר יצא אף הוא אחריה וכמעט במרוצה בא אל הפרוזדור, ובעודו עוצר בעיניו את דמעוֹתיו, דמעות של קֹרת-רוח ועליצוּת, אשר לחצו את גרונו, ובלי יכֹלת למצֹא בידיו את שרווּליו, לבש את אדרתו וישב בעגלת-החרף.

– עתה אנה תצַוה? - שאל הרַכּב.

“אנה? – שאל פיר את-עצמו. – אנה אוּכל לנסוע עתה? האמנם אל הקלוב או אל אחד ממיֻדָּעַי?” – כל אנשי תבל היו ככה דלים ונקלים בעיניו נגד רגש הנחת והאהבה, אשר היה בו; נגד אותו המבט הרך, מבט-התּודה, אשר הביטה בו אליו בדמעות בפעם האחרונה.

– הבּיתה, – אמר פיר, ואף על-פי שהגיע הקֹר לעשר מעלות, פתח את אדרת-הדֻּבּים על לבו הרחב והעלז.

והשעה – שעת-קֹר בהירה. ממעל לרחובות המטֻנָּפים והָאֲפֵלים למחצה, ממעל לַגַּגּוֹת השחורים – שמים כֵּהים מעֻלָּפים כוכבים. רק בנשאו עיניו השמימה לא הרגיש פיר, מה-שפלים ועלובים כל עניני האדם בארץ נגד אותה הרוממוּת, אשר רחפה נפשו בה. בשעת כניסת מרכבתו ל“מישור אַרָבּט” נגלָה לעיני פיר מרחב גדול של שמים כהים מרֻבֵּי כוכבים. כמעט באמצע הרקיע הזה, ממעל ל“פרָצ’יסטֶנסקי בוּלוַר”, עמד כוכב-שֵׁבֶט גדול ובהיר מֻקָּף ומעֻלף כוכבים מכּל עבריו. אבל מצֻיָּן בתוכם בקרבתו אל הארץ, בלֹבֶן אורו ובשִׁבטו הָאָרֹךְ המוּרם למעלה, הוא כוכב-השבט, שנראה בשנת 1812 ושאמרו עליו, שהוא מגיד נוראות וחֻרבּן העולם. אך בלב פיר לא העיר הכוכב הזה ושבטו הארֹך בקרני זהרוֹ כל רגש נורא. להפך, הוא הביט בעינים רטֻבּות מדמעות-גיל אל כוכב-האור הזה, אשר אחרי עברוֹ בקַו פַּרַבּוֹלִי במעוף נמהר שאין להביעו בדברים, מֶרחָבים אשר לא יִמַּדּו, כמו דבק פֹּה פתאם במקום אחד, שבחר לו בשמים השחורים האלה, כחץ שננעץ בארץ וירם שבטו למעלה בחָזקה ויעמוד משוּט בעוֹלם, והנהו מאיר ומשתעשע בלֹבֶן אורו בין הכוכבים הנוצצים האחרים שאין להם מספּר. לפיֶר נדמה, שהכוכב הזה מתאים בכל פרטיו לַשִּׁנוי שנהיה בנפשו המעֻנגה והמתעוררת, המחלפת כֹּח לחיים חדשים.

תּם כרך ב

כרך ג

חלק ראשון

א

באחרית שנת 1811 התחילו מזַּינים ומרַכּזים במדה מרֻבּה את צבאות אירופּה המערבית, ובשנת 1812 התחילו הצבאות האלה – מליוני נפשות (אם נצרף אליהם את האנשים, אשר העבירו וכלכלו את החיל) – מושכים ממערב למזרח, אל גבולי רוסיה, אשר אליהם משכו מכל עברים צבאות רוסיה גם הם משנת 1811. בשנים-עשר ליוּני עברו צבאות אירופּה המערבית את גבולי רוסיה, ותהי מלחמה בארץ, כלומר, נהיה דבר נגד השׂכל האנושי והטבע האנושי. מליוני אנשים עשו זה לזה מעשי רֶשַׁע ומרמה ובגד וגנבה וזיוף והוצאת אסיגנַציות מזֻיָּפות ושֹׁד והבערה ורצח רבים לאין-מספר, אשר לא יכילום פנקסאות כל בתי-הדין שבעולם כֻּלו למאות שנים ואשר בימי התקופה הזאת לא נחשבו בעיני עושׂיהם לחטאים.

מה זה הוליד את המאורע המשֻׁנה הזה? מה היו סִבּותיו? ההסטוריונים אומרים בוַדאות מתוך תמימות, כי סבּות המעשה הזה היו עלבונו של ההרצוג האָלדֶנבּוּרגי, הפרת השמִטה הקוֹנטינֶנטַלית, רדיפתו של נַפוליון אחרי הגדֻלה, אֹמץ-רוחו של אלכסנדר, שגיאת הַדִּפּלומַטים וכיוצא בדברים האלה.

אם כן, די היה למֶטֶרְנִיךְ, לרוּמיַאנְצֶב, או לטַלֵּירַן להשתדל היטב ולערוך אגרת יפה ומיֻפָּה, או די היה לנַפוליון לכתוב לאלכסנדר: “אדוני אחי, אני מסכים להשיב להרצוג האָלדֶנבּוּרגי את הרצוגיותו” – ואז לא היתה המלחמה.

מובן, שכך היה הדבר בעיני בני הדור ההוא. מובן, כי לנַפּוֹליוֹן נדמה, שסבת המלחמה היו אינטריגות אנגליה (כמו שאמר באמת באי הֱלֶנָה-הקדושה). מובן, כי לחברי בית-המחוקקים האנגלי נדמה, שסבת המלחמה היתה רדיפתו של נַפּוֹליוֹן אחרי הגדֻלה; כי לפרינץ האָלדנבורגי נדמה, שסבת המלחמה היתה במעשה-החמס שנעשה לו; כי לסוחרים נדמה, שסבת המלחמה היתה השיטה הקונטינֶנטַלית המרוששת את אירופּה; כי לאנשי-הצבא הזקנים ולגנרַלים נדמה, שהסִבּה העִקרית היתה הנחיצות להשתמש בהם, ולַלֶּגִיטִימִיסטים שבימים ההם נדמה, שנחוץ היה לחזור וליסד את הפרינציפים הטובים, ולַדִּפּלוֹמטים שבימים ההם – שהכֹּל נהיה בגלל אשר הברית שבין רוסיה ובין אוסטריה שמשנת 1809 לא היתה מסֻתֶּרת בערמה מספּקת ובגלל אשר נכתב המֶּמוֹרַנדום מספר 178 בחֹסֶר-טעם. מובן, כי הסבּות האלה ועמהן עוד סבות הרבה, שאין להן מספר, כשם שאין מספר לנקֻדות-ההשקפה השונות, הן שנראו להם לבני הדור ההוא; אך לנו, לבני הדורות שאחריהם, הרואים את כל גדלו ותקפו של אותו המאורע והמעמיקים להסתכל בכל תכנו הפשוט והנורא, אין הסבות האלה נראות כמספיקות. לנו קשה לקבל, שמִּליוני אנשים-נוצרים היו הורגים ומעַנים זה את זה בשביל שנַפּוֹליוֹן רדף אחרי הגדֻלה, ואלכסנדר התחזק, והפוליטיקה האנגלית הערימה, וההרצוג האָלדנבּורגי נעלב. אין להבין, מה ענין הפרטים האלה למעשי הרצח והחמס; איזה טעם יש בדבר, שבשביל עלבונו של אותו הרצוג היו אלפי אנשים בני פאת-ארץ אחרת הורגים ושוסים בני פלכי סמולֶנסק ומוסקבה ונהרגים בעצמם על-ידיהם.

אנחנו, בני הדורות האחרונים, אם לא מן ההסטוריונים אנו, לא מן הנגררים אחרי החקירה בפרטי המעשים ועל-כן מסתכלים בבינה ישרה במאורע הזה, אנחנו רואים את סבותיו בדברים רבים לאין-מספר. כאשר נוסיף להעמיק בבקשת הסבות, כן נוסיף למצֹא חדשות, וכל אחת מהן, או כל אחת מהשלשלאות השלמות של סבות, נראית לנו במדה אחת גם כנכונה בפני עצמה גם כאפס ואין מפני קטנותה נגד גֹדֶל המעשה שתּולים בה ומפני מעט כֹּחה (בלי השתתפות כל הסבות הנשארות שנצטרפו לה) לחולל את אשר נעשה. סִבּה דומה למֵאוּנוֹ של נַפּוֹליוֹן לשוב עם צבאותיו אל מעֵבר לַוִּיסלה ולהשיב את ההרצוגיות האלדנבורגית לבעליה היא בעינינו גם הסכמתו או מֵאוּנוֹ של אחד הקַפּרַלים הצרפתיים לחזור לעבודתו אחרי פטוריו; הלא אִלו מֵאֵן הוא להִכָּנס לעבודתו ואלו מֵאן עוד אחד ועוד שני ושלישי עד אלפי קַפּרַלים ואנשי צבא, הלא מָעֲטו אנשי נַפּוליון במספרים כאלה, ובאין חיל אין מלחמה.

אִלו לא נעלב נַפּוֹליוֹן במה שדרשו מאתו להִסוג אחור אל מעבר לַוִּיסלָה ולא צִוָּה את חילו ללכת הלאה, לא היתה המלחמה; אך אִלו מאנו כל הסֶּרזַ’נטים לחזור לעבודתם, גם אז לא היה אפשר למלחמה. וכן לא היה אפשר למלחמה, אלו לא היו אינטריגות אנגליה ואלו לא היה הפרינץ האָלדֶנבּורגי ורגש העלבון באלכסנדר, ואלו לא היה שלטון יחידי ברוסיה ואלו לא היתה הרֵבוֹלוּציה הצרפתית ולא ממשלת הדיקטַטור והקיסר, שנוסדה אחריה, ולא כל מה שנוצרה הרֵבוֹלוּציה על-ידו, והרבה כיוצא בזה. אִלו נעדרה אחת מהסבות האלה, לא היה אפשר שתהי המלחמה. אם כן, נתחבּרו כל הסִּבּות האלה יחד – רִבֵּי-רִבבות סבּות – כדי שיֵעָשֶׂה מה שנעשה. ושמע מינהּ, שגם אחת מהן לא היתה הסבּה המיֻחֶדת לַדבר, והדבר הָכְרַח לְהֵעָשות רק מפני שהָכרח להֵעָשות. אנוסים היו מליוני אנשים לכבוש את רגשותיהם האנושיים ואת בינתם, ללכת ממערב למזרח ולהרוג בני-אדם כמוהם, כמו שהלכו לפני מאות שנים המוני אנשים ממזרח למערב הלך ואַבּד בני אדם כמוהם.

מעשי נפּוֹליוֹן ואלכסנדר, שלפי מה שנדמה היה כל אותו המאורע תלוי באֹמֶר פיהם להֵעָשות או לבלתי הֵעָשׂות, היו גם הם תלוים ברצונם של שני אלה לא יותר ממעשהו של כל אחד מאנשי-הצבא, שהלך למלחמה על-פי הגורל או על פי גזרת הממשלה. באֹפן אחר לא היה אפשר, שהרי בכדי שיִמָּלֵא רצונם של נפוליון ואלכסנדר (של אותם האנשים, שלפי מה שנדמָה, היה כל המעשה הזה בידם) היתה נחוצה הצטרפות הפרטים הרבים עד אין-מספר והחשובים לענין זה כל-כך, שאִלו נעדר אחד מהם, לא היה אפשר לַדָּבָר להֵעָשות. נחוץ היה, שמליוני האנשים, שהכֹּח האמִתּי היה בידם – הם אנשי-הצבא הרוֹבים ומובילי הַצֵּדָה וכלי-התותח – יֵאוֹתו למלא את רצונם זה של אותם היחידים, החלשים כשהם לעצמם, ושיובאו לידי-כך בסִבּות מֻרכּבות שונות ורבות עד אין-מספר.

אי-אפשר לבינה בהסטוריה בלי פַטַּליסמוס, בלעדיו אין להסביר את חזיונותיה המעֻקלים (כלומר, אותם שאין אנו מבינים את טעמם). במדה שאנו מרבים להשתדל לבאר את החזיונות האלה שבהסטוריה, בה במדה הם נעשים סתומים וחתומים יותר.

כל אדם חי לעצמו, משתדל כטוב בעיניו להגיע אל מטרותיו הפרטיות ומרגיש בכל מהותו, שהוא יכול ברגע זה לעשות או להמנע מֵעשות כך וכך; אבל אחרי עשותו את אשר היה עם לבבו, אין להשיב עוד מה שיצא לפעֻלה במומנט ידוע, כבר היה אותו מעשה לקנין להסטוריה וערכּו בה קבוע ועומד ואינו תלוי עוד ברצון עושהו.

שני צדדים בחיי כל אדם: חיים פרטיים, והם חפשים יותר במדה שעניניהם מפשָׁטים יותר, וחיים המוניים, נְחִילִיִּים ³⁶, שבהם אינו אלא מְצֻוֶּה ועושה שלא-מדעתו.

האדם חי על-פי דעתו לעצמו, אך שלא-מדעתו הוא כלי-חפץ להגיע בו למטרות הסטוריות חשובות למין האנושי בכלל. מה שנעשה אין להשיב והשפעת המעשה, בצרוף מליוני השפעות אנשים אחרים בזמן אחר עמה, לה ערך הסטורי. במדה שיגבה מקום אדם במדרגה הצִבּורית, במדה שיגדלו האנשים שיש לו עסקים עמהם, בה במדה יגדל שלטונו על אחרים, ובה במדה נִכָּר יותר, עד כמה כל אחד ממעשיו צָפוי ומֻכרח.

“לב מלך ביד ה'”.

המלך הוא עבד להסטוריה.

ההסטוריה, כלומר, החיים הצבוריים הכלליים, שהמין האנושי חי על-כרחו, משתמשת בכל אחד מרגעי חיי המלכים כמו בכלי-מלאכה להגיע למטרותיה.

אף-על-פי שבעת ההיא, בשנת 1812, נדמה לו לנפוליון יותר מבכל עת אחרת. כי בידו לשפוך או שלא לשפוך את דמי עַמָּיו (כמו שכתב לו אלכסנדר במכתבו האחרון), לא נשתעבד מימיו יותר מבעת ההיא לחֻקים הקבועים, אשר כָּפו אותו לעשות (כעומד ברשות עצמו ובוחר בטוב בעיניו) בעד המטרה הכללית, בעד ההסטוריה, מה שהיה צריך להֵעָשות.

אנשי-מערב נסעו יצאו מזרחה על-מנת להרוג ולֵהָרג. ועל-פי חֹק הצטרפות הסבות נעשו מאליהן ונצטרפו למאורע זה אלפי סִבּות קטנות לַנסיעה הזאת ולַמלחמה: תוכחות על הפרת השיטה הקונטינֶנטַלית; גם מעשה בהרצוג האָלדֶנבּוּרגי; גם הַסָּעַת החיל אל פרוסיה, שלא התחילו בה (לפי מה שנדמה לנפוליון) אלא כדי להגיע לשלום מזֻיָּן; גם אהבתו ורגילותו של אותו האִמְפּרַטור הצרפתי למלחמה, שנצטרפו למצב-רוח עמו; גם ההתעוררות למראה ההכנות הגדולות; גם ההוצאות המרֻבּות שעלו בהן ההכנות האלה; גם הצֹרך למצֹא שׂכר גדול כל-כך, שֶׁיֵּצא בו הפסד ההוצאות האלה; גם השכּרון, שבא על-ידי הכבוד שנעשה (לנפוליון) בדְרֶזְדֶן; גם הטענות והתשובות הדִפּלומַטיות, שלפי דעת בני הזמן ההוא, השתדלו בעליהן בהן בלבב שלם להגיע לידי שלום ושבאמת הועילו אך להרגיז את הלבבות בשני הצדדים; גם עוד רבֵּי-רִבבות סבות אחרות, שנוצרו כמו בכַוָּנה בעד המאורע, שנועד להיות, ונצטרפו לו בבואו.

כשגָמֵל התפוח והוא נופל – מפני מה הוא נופל? מפני שהוא נמשָׁך אל הארץ; מפני שעֻקצו הולך ומתיַבּש; מפני שהשמש מיַבּשת אותו; מפני שהוא הולך וכָבֵד; מפני שהרוח מנערת אותו; מפני שהנער העומד למטה חפץ לאכלו?

גם אחת מאלה איננה סבת הדבר. כל זה אך הצטרפות פרטים, שכל מאורע שיש בו שנויי-חיים, שנויים אוֹרגַּנִיים, יסודיים, תלוי בה. ואותו הבּוֹטַנִּיקָן, אשר יחשוב, כי התפוח נופל, מפני שרִקּוּמו בא לידי רקבון וכיוצא בזה, לא יצדק יותר מהנער העומד למטה, שיאמר, כי התפוח נפל, מפני שהוא, הנער, רצה לאכלו והתפלל עליו שיפול. וכן יצדק ולא יצדק יחד מי שיאמר, שנפוליון הלך למוסקבה, מפני שרצה בזה, ואבד על-ידי המלחמה הזאת, מפני שכך היה רצונו של אלכסנדר שיאבד, כשם שיצדק ולא יצדק מי שיאמר על הר, שֶׁמִּליון פּודים משקלו ושחתרו תחתיו להפילו, כי נפל מהמכה האחרונה שהכה עליו הפועל האחרון בקרדֻּמו. במאורעות ההסטוריים אין האנשים, שקוראים להם גדולים, אלא צִיּוּני-שֵׁמות למעשה זה או זה, וּכְמוֹהֶם בצִיּוּני-שמות אין להם אלא חִבּוּר קלוש שבקלושים אל עצם המעשה.

כל מעשה, שהם עושים לפי דעתם בשבילם וברצונם, איננו פרי רצונם על-פי האמת ההסטורית, כי אם מחֻבּר לכל מהלך ההסטוריה וצפוי מראש ימות-עולם.

ב

בעשרים ותשעה למַאי יצא נפוליון מדרֶזדֶן, אחרי שבתו שם שלשה שבועות בתוך המון חַצרנים, שהיו כֻלם פרינצים, הֶרצוגים, מלכים וגם קיסר אחד בהם³⁷. לפני יציאתו האיר פניו אל הפרינצים והמלכים, אשר הפיקו רצון ממנו, ואל הקיסר שנלוה עמהם, וידבר קשות אל המלכים והפרינצים, אשר לא היתה רוחו נוחה מהם, ומרגליות ואבנים טובות מרכושו, כלומר, מן המלקוח שלקח ממלכים אחרים, נתן לקיסרית האוסטרית, ויחבק בחבה את אשתו הקיסרית, – את מריה-לואיזה, אשר נחשבה לאשתו, אף-על-פי שבּפַריז ישבה עוד אשתו הנשׂואה לו – וכותב דברי-ימיו מעיד, כי נעצבה על פרידתו, לפי מה שנראה, עד לבלי יכֹלת לשאת את עצבונהּ. אף-על-פי שהדִּפּלומַטים האמינו עוד בכל לבבם באפשרות השלום ויגעו יגיעות הרבה בשבילו; אף-על-פי שהקיסר נפּוליון כתב בעצמו מכתב אל הקיסר אלכסנדר ו“אדוני אחי” קרא לו בו והבטיחו בלבב שלם, שאינו מבקש מלחמה ושיאהבהו ויכבדהו כל הימים, – נסע נפּוליון אל החיל ובכל תַּחנה ותַחנה נתן פקֻדות חדשות, שמטרתן היתה להחיש את הליכת החיל מזרחה. הוא נסע במרכבה רתומה לששה סוסים, ומסביב לו פַּז’ים, אדיוּטַנטים וחֵיל רָצִים, בדרך פּוזנא, טוֹרְן, דַנציג וקֶניגסבֶּרג. בכל אחת מהערים האלה קִדמו אלפי אנשים את פניו ברעדה ובגילה.

החיל הלך ממערב למזרח, וששה סוסים הובילו שמה גם את נפוליון. בעשירי ליוּני השיג את החיל וַיָּלן ביער הוִּילקוֹביסקי, בבית אשר הוכן לו באחֻזת גרַף פּוֹלַני.

ביום השני עָבַר את חילו ויקרב במרכבתו אל הנֶּמַן, ובחפצו לתור את סביבי מַעֲבַר הנהר הזה, התחפּשׂ וילבש מעיל-שׂרד פּוֹלַני ויבוא במרכבה אל שפת הנהר.

בראותו בעֶברו השני את הקוזַקים ואת שדות המדבר המשתרעים משם, שבאמצעיתם נמצאה מוֹסקבה עיר-הקֹדש הרוסית, בירתה של הממלכה הדומה לממלכת הסקִתּים, אשר שׂם פניו אליה אלכסנדר מוקדון, צוה פתאם, למרות החשבונות האסטרַטֵּגיים והדִּפּלוֹמַטיים יחד, לעבור שמה למלחמה, וביום השני החֵלו צבאותיו לעבור את הַנֶּמַן.

בשנים-עשר לַחֹדש בּבֹּקר השכּם יצא נפּוליון מן האהל, אשר נטו לו ביום ההוא על עברו השמאלי הזקוף של הַנֶּמַן, וישקף בעד קנה-ראי על צבאותיו, שיצאו כנחלים שוטפים מהיער הוילקוֹביסקי וישתפכו על שלשת הגשרים הנטוים על הנהר. אנשי-הצבא ידעו, כי הקיסר במקום הזה, ויחפשׂוהו בעיניהם, ובמצאם על אחד ההרים לפני אֹהל אחד מראה איש נפרד מבני-לויתו, לבוש מעיל-אזרח וכובע על ראשו, התחילו זורקים מצנפותיהם למעלה וקוראים קול גדול: “יחי הקיסר!” והמונים המונים בלי-קץ פרצו מתוך היער, אשר היה סתר להם עד כה, ויפָּרדו ויעברו דרך שלשת הגשרים אל העֵבר השני.

– עתה תהי לנו מלחמה. אם הוא בעצמו בתוכנו, תפרֹץ כאש מַהֵר… בשם… אלהים אֶשָּׁבע… הנהו!… יחי הקיסר!… הלא אלה שׂדות מדבר-אסיה! ארץ לא-טובה. – להתראות, בֹּושֶׁה; את הנבחר שבהיכלי מוֹסקבה אכין לך. – להתראות! לך וְהַצְלַח… הראית את הקיסר? יחי הקיסר! אם ישימוני לנציב הֹדו, אשים אותך, גֶּרַרְדְּ, למיניסטר בקַשְׁמִיר, שריר וקַים הוא… יחי הקיסר! יחי! יחי! יחי!… הקוזקים הנבלים, מה מבֹהָלים הם בנוסם. יחי הקיסר! הנהו! הֲתִרְאֵהו? אני ראיתיו פעמַיִם, כמו שאני רואה אותך לפני. אותו הקַפּרַל הקטן… ראיתי אותו נותן צלב לאחד הזקנים… – יחי הקיסר!… – דברו קולות זקנים ועֲלָמִים, קולות בני-אדם שונים זה מזה תכלית שנוי באָפים ובמצבם בצבור. ועל כל פרצופי פּני האנשים האלה היה רֹשם אחד של שמחה לתחלת המלחמה, שחכו לה זה ימים רבים, ושל חבה יתֵרה ואמונה לָאִיש לְבוּש המעיל האפור, שעמד על ההר.

בשלשה-עשר ליוני הגישו לנפוליון סוס-עֲרָב טהָר-גזע קטן, וישב עליו וירכב בדהירה אל אחד הגשרים שעל הַנֶּמַן ואזניו חרשו בלי-הפוגות לקריאות-הצהלה, אשר נשא אותן, כפי מה שהיה נִכָּר בו, רק מאשׁר לא יכֹל לאסור לנתיניו להביע לו אהבתם; אבל באמת היו עליו לטֹרח הקריאות האלה, אשר הלכו לפניו בכל מקום והפריעוהו מחשוב מחשבות-מלחמה שלו, אשר תקפוהו ולא הרפו ממנו, מאז היה לאיש-צבא. דרך אחד הגשרים, שהיו כֻלם מִנַּדנדים על הסירות, שנוסדו עליהן. עבר על סוסו אל העֵבר השני וַיָּסָב מיד שמֹאלה וירכב בדהירה במסלה ההולכת לקובנה, ולפניו דהרו רוכבי-סוסים גוַרדיים עליזים, ויהיו מְפַנִּים לו דרך בין פלֻגות החיל, ושמחים כמוצא שלל רב על כי זכו לגדֻלה זאת. בקרבו אל הנהר הרחב וִילִיָּה ³⁸ התעכב אצל גדוד-אוּלַנים פולני, אשר עמד על שפת הנהר.

– וִיוַט! – קראו הפולנים אף הם בעליצות יתֵרה ויקלקלו את שורתם, ואיש את אחיו דחקו לראותו.

נפוליון התבונן בנהר וירד מעל הסוס וישב על קורה מוטלת על שפת הנהר. לאות נתון מאתו בלי-מלים הגישו לו קנה-ראי, וַיָּשֶׂם אותו על גבו של אחד הפַּזִּ’ים, אשר קפץ ויגש אליו בשמחה שאין לשערהּ, והוא החל להשקיף אל מעֵבר לנהר. אחרי-כן העמיק עיניו במפת הארץ, שהושׂמה לפניו בין הקורות שהיו שם. בלי הרים ראשו אמר דבר, ושני האדיוטנטים שלו דהרו על סוסיהם אל האוּלַנים הפּולנים.

– מה? מה אמר? – נשמע בשורות האוּלַנים הפולנים בגשת אליהם אחד משני האדיוטַנטים הדוהרים האלה.

הם נשלחו לצווֹת, שֶׁיִּמְצְאו מַעֲבַר מי-ברכַּים ויעברו את הנהר. ראש-הגדוד האוּלַני הפולני, איש זקן טוב-רֹאי, שאל את האדיוטַנט, – ופניו נסתמקו ודבריו נסתתמו מסערת לבבו – אם יִנָּתן לו לעבור את הנהר עם האוּלַנים שלו בשְׂחִיָּה, בלי בקש מֵי-ברכים. בפחד מגֻלה פן ישיבו את פניו, כנער מבקש רשות לעלות על סוסו, בקש לו זה רשיון לעבור את הנהר בשׂחיה לעיני הקיסר. האדיוטַנט אמר, שבודאי לא יחר לקיסר על מעשׂה-ההשתדלות המיֻתּר הזה.

הדבר יצא מפי האדיוטַנט, והאופיצר הזקן בעל השׂפם המגֻדל הרים חרבו למעלה ויקרא: “וִיוַט!” ויתן קולו אל האולנים לבוא אחריו וַיָּרֶץ את סוסו בדרבנותיו וירכב אל הנהר. הסוס נתעכב קצת, אך הוא דחף אותו בזעם וירד עליו בקפיצה אל המים וַיָּשּׂם פניו אל מקום הזרם העז שבאמצע: מאות אולנים רכבו אחריו. קֹר ואימה שׂררו באמצע הנהר ובתוך הזרם העז. האולנים נאחזו איש ברעהו ומהם גם נפלו מעל הסוסים. סוסים אחדים טָבעו, גם אנשים טבעו שם, והנותרים התאמצו לשׂחות, זה על מרדעתו, זה החזיק ברַעֲמַת סוסו. כֻּלם התאמצו לשחות הלאה, אל העֵבר השני, ואף-על-פי שבחצי תחום אחד מהם נמצא גשר, התגאו האנשים האלה בזה, שהם שׂוחים וטובעים בנהר לעיני האיש, אשר ישב על קורה אחת ואשר גם לא הביט אל המעשה הזה, שעשו בשבילו. כאשר בחר לו אותו האדיוטַנט רגע הגון לכך ומצא עֹז בנפשו להעיר את לבב הקיסר על אמונת הפולנים לו, קם האיש קטן-הקומה לְבוש המעיל הָאָפוֹר ויקרא אליו את בֶּרטיֶה ויחל ללכת עמו הֵנה וָהֵנה על שפת הנהר ולצַוּוֹתו, ואך לפעמים ובקפֵּדה הֵסַב עיניו אל האוּלנים הטובעים ההם, אשר הפריעוהו בזה מחשוב מחשבותיו.

לא חדשה היתה לו ידיעה ברורה זו, שבכל קצוי ארץ, מאפריקה עד שדות מדבר מוסקוֹביה, משתוממים אנשים אליו, ובאים לכלל טֵרוף של מסירת-נפש כשהוא עמהם. ויצו להגיש לו את סוסו וירכב עליו אל מקום תחנתו.

כארבעים אוּלנים טבעו בנהר, אף-על-פי שנשלחו סירות להצילם. רֻבּם הושבו בכֹח הזרם אל העֵבר שבאו ממנו. ראש הגדוד ואחדים עמו עברו את הנהר ועלו ביגיעה אל העבר השני. אולם כאשר אך הספיקו לעלות במלבושיהם המשֻׁטָּפים, המזילים פלגי-מים מעליהם, קראו מיד: “וִיוַט!” ויביטו בששון ובשמחה אל המקום, אשר עמד בו נפוליון ואשר כבר סר משם, וברגע ההוא היו מאֻשָּׁרים בעיניהם.

בערב הוציא נפוליון בין שתי הפקֻדות – האחת: להמציא מהר כפי האפשר את האסיגנַציות הרוסיות המזֻיָּפות, שנעשו על-מנת להביאן לרוסיה, והשנית: להמית מיתת-יריה את הסַּכּסוני, שנמצאו במכתב שיצא מידו ידיעות על-דבר פקֻדות שֶׁנִּתּנו לחיל-צרפת – פקֻדה שלישית: לעשות את ראש הגדוד הפולני, אשר קפץ לתוך הנהר בלי כל צֹרך, לחבר לגיון-הכבוד, אשר נפוליון בעצמו היה ראש לו.

“מי שאלהים רוצה להכחידו, הוא מעבירו על דעתו”.

ג

והקיסר הרוסי ישב בין כה זה יותר מחֹדש ימים בוִילנה וערך בִּקורי-צבא ומַנֶּבְרוֹת. דבר לא הוכן למלחמה זו, שהכֹּל ידעו שהיא קרובה לבוא ושכדי להכּון לה בא הקיסר מפטרבורג. תכנית כללית למעשי המלחמה לא נערכה. הפקפוקים בשאלה, איזו מכל התכניות שהֻצעו ראויה להתקבל, חזקו עוד יותר לאחר שישב הקיסר חֹדש ימים במעון הראשי. בשלשת הצבאות היו מצביאים מיֻחדים לכל אחד מהם, אבל שר-צבא ראשי לכֻלם לא היה, והקיסר לא קבל עליו משרה זאת.

כאשר הִרבה הקיסר לשבת בוילנה, כן המעיטו להכון למלחמה, שכבר נלאו להגות בה. כל שאיפות האנשים, שהיו סובבים את הקיסר, היו כמו מְכֻוָּנות רק להעסיק את הקיסר בשעשועים נעימים, לבעבור ישכח את דבר המלחמה.

אחרי הרבה נשפי-מחול וחגיגות בבתי מַגנַטים פולניים בבתי חצרנים ובבית הקיסר בעצמו, עלתה על רוחו של אחד מהגנרל-אדיוטַנטים הפולניים באחד מימי יוני לעשות לקיסר משתה ונשף-מחול בשם הגנרל-אדיוטנטים שלו. את הרעיון הזה קבלו הכֹּל בשמחה. הקיסר הביע הסכמתו. הגנרל-אדיוטנטים אספו כסף על-ידי חתימות. אשה אחת, אשר ידעו בה, כי תישר בעיני הקיסר מכל הנשים, נקראה להיות מקבלת את הקרואים בנשף-המחול הזה. הגרף בֶּנִיגְסֶן, שהיה בעל-אחֻזה בפלך וִילנה, נתן את ביתו הסמוך לעיר לחגיגה זאת, ובשלשה-עשר ביוני נועדו נשף מחול ומשתה ושַׁיִט בסירות ומשואות בזַקְרֶט, בבית בֶּנִיגְסֶן אשר מחוץ לעיר.

בעצם היום, אשר צוה בו נפוליון לעבור את הַנֶּמַן וחלוציו הדפו בו את הקוזקים ועברו את גבול רוסיה, בִּלה אלכסנדר את הערב בבית-קֵיצו של בֶּנִיגְסֶן בנשף-המחול, שנערך לו על-ידי הגנרל-אדיוטַנטים.

החגיגה היתה משמחת ויפה עד-מאד; אנשים מֻמחים לאותו דבר אמרו, כי אך לעתים רחוקות נאספו כל-כך הרבה נשים יפות במקום אחד. הגרפינה בֶּזְאוּחוֹבה, אשר באה יחד עם נשים רוסיות אחדות מפטרבורג לוִילנה אחרי הקיסר, נמצאה גם היא שם בנשף, וביפיה הגס, שקוראים לו יֹפי רוסי, הקדירה פני הנשים העדינות הפולניות. היא זכתה לשימת-לבב, והקיסר כִּבּדהּ לחוּל אתה.

בּוֹריס דרֻבֶּצקוֹי עזב את אשתו במוסקבה וכאחד הבחורים, לפי דבריו, בא גם הוא בתוך הבאים אל הנשף הזה, ואף-על-פי שלא היה גנרל-אדיוטנט, השתתף בחתימה בסכום גדול. בעת ההיא היה בוריס בעל עֹשר גדול, שכבר הגביה לעלות בסֻלַּם הַכִּבּוּדים, ולא בקש עוד מאיש מחסה, כי-אם עמד במדרגה אחת עם הגבוהים והרמים שבבני-גילו. בוִילנה פגש את אֱלֶן, אשר לא ראה אותה זה ימים רבים ולא הזכיר ראשונות; אך מאשר אדם חשוב עד-מאד היה עושה חסדים לה, ובוריס נשא לו אשה לפני ימים מעטים, נהגו זה בזה דין ידידים ישנים טובים.

בשתים-עשרה שעות בלילה עוד לא חדלו לחוּל. אֱלֶן לא מצאה לה קַוַּלֶּר לפי כבודה וַתְּזַמֵּן בעצמה את בוריס למַּזוּרקה, וַיֵּשבו שניהם בזוג השני. בוריס הביט לרגעים בקרירות-דעת אל זֹהר כתפיה השׂחופות של אֱלֶן, שיצאו מתוך שמלת-גַּז מעֻלֶּפת ציצי-זהב, וספּר על-אודות מיֻדעיהם הישנים ועם זה לא חדל אפילו סקוּנדה אחת להסתכל – שלא מדעתו ושלא לעיני איש – במעשי הקיסר, שהיה עמהם בטרקלין אחד. הקיסר לא רקד באותה שעה; הוא עמד בפתח ועִכּב פעם את אלה ופעם את אלה בדברי-החבּה הנעימים, אשר אך הוא לבדו השכיל להוציא כאלה מפיו.

בתחלת הַמַּזורקה ראה בוריס, והנה הגנרל-אדיוטנט בַּלַּשּׁוֹב, אחד מן המקֹרָבִים ביותר לקיסר, נגש ויעמֹד, שלא כחֹמֶר מנהגי החצר, סמוך לקיסר, בשעה שזה דבּר עם אשה פולנית. הקיסר דבּר דברים אחדים עם האשה, ושׂם עיניו עליו דרך-שאלה, ומאשר הבין, לפי הנראה, כי לא חנם עשה בַּלַּשוב כזאת, הרכין בראשו הרכנה קלה לאשה ויפן אל בלשוב. בלשוב אך החל לדבּר, ופני הקיסר לבשו תמהון. ויקח את בלשוב תחת זרועו וילך עמו דרך הטרקלין, ובהליכתו פִּנָּה לפניו שלא מדעתו דרך רחבה כעשר אמות בתוך הנאספים, שכֻּלם נטו לַעֲבָרִים בלכתו. בוריס ראה את פני אֲרַקְצֵ’יֶב והנה נזעמו, בשעה שהקיסר התחיל הולך עם בלשוב. אֲרַקְצֵ’יֶב יצא מתוך ההמון והביט אל הקיסר מתחת למצחו ובנַחֲרָה קלה בחטמו האדֹם, כמחכה לו לקיסר, שיפנה אליו. (בוריס הבין, כי אֲרַקְצֵ’יֶב מְקַנֵּא בבלשוב ומצטער, על כי איזו שמועה, חשובה בלי כל ספק, הגיעה אל הקיסר לא על-ידו).

אך הקיסר עבר עם בַּלַּשוב, בלי התבונן באֲרַקְצֵ’יֶב, דרך הפתח החיצון אל הגן המלא אור-פנסים. אֲרַקְצֵ’יֶב עבר אחריהם במרחק צעדים עשרים מהם, וידו מחזקת בראש חרבו, ועיניו מביטות בזעם אל סביביו.

בוריס הוסיף לפזז כהלכות הַמַּזורקה, ועם זה לא חדל להציק לו הרעיון, איזו חדשה הגיד בַּלַּשּׁוֹב, ובאיזה אֹפן יוכל לדעתהּ ראשונה.

כשהגיע לתמונה, שהֻצרך בה לבחֹר בנות-זוג, לחש לאֱלֶן, שרצונו לקחת את הגרַפינה פוֹטוֹצקַיה, שיצאה, כמדֻמה לו, לפי דבריו, אל המרפסת, וירץ בפסיעות חשאיות על-פני הַפַּרְקֶט ויצא בפתח המוביל אל הגן, ובראותו את הקיסר נכנָס עם בַּלַּשּׁוֹב אל המרפסת, עמד מלכת. הקיסר ובלשוב שׂמו פעמיהם אל הפתח. בוריס נלחץ אל המזוזה כמבֹהָל, שלא הספיק לנטות הצדה, וַיָּכָף ראשו.

הקיסר סִיֵּם בנהמת-לב נעלָב את הדברים האלה:

– לבוא ברוסיה בלי קריאת-מלחמה! אני אשלים אך בשעה שלא יִשָּׁאר גם אויב מְזֻיָּן אחד בארצי – אמר הקיסר.

לפי מה שנדמה לו לבוריס, היה נעים לקיסר לאמר את הדברים האלה: סגנון לשונו בהבעת הרעיון הזה יָשַׁר בעיניו, אך לא נעם לו, מה שבוריס שמע את דבריו.

– איש אַל יֵדַע! – הוסיף הקיסר בפנים נזעמים.

בוריס הבין, כי הקריאה הזאת היתה מכֻוֶּנת אליו, ויכף ראשו קצת. הקיסר שב אל הטרקלין ושהה שם עוד כחצי-שעה.

בוריס היה הראשון שנודע לו, כי עברו צבאות צרפת את הַנֶּמַן, ובזה יכול היה להראות לתקיפים אחדים, כי הרבה דברים שאין מגלים לאחרים מתגלים לו, ומצא תחבולה בזה להכבד יותר בעיני התקיפים האלה.

השמועה הפתאֹמית, שעברו צבאות צרפת את הַנֶּמַן, היתה פתאֹמית ביחוד בבואה אחרי תוחלת ממֻשכה של חֹדש ימים, ולא עוד אלא שבאה בנשף-מחול! הקיסר מצא בחמתו וברגש-עלבונו כרגע את הקריאה, אשר נתפרסמה אחרי-כן בכל הארץ ואשר ישרה בעיניו והביעה את רגשותיו במלואם. בשובו הביתה שלח לקרֹא בשתי שעות בלילה את המזכיר שִׁישְׁקוֹב ויצוהו לערוך כתב-פקֻדה אל החיל ורֶסקְרִפְּט אל הפֶלדמַרשַׁל הנסיך סַלְטִיקוֹב, ובכתב השני הזה צוה בפֵרוש להכניס את דבריו אלה, שלא יעשה שלום, כל עוד ישאר צרפתי מזֻיָּן אחד בארץ רוסיה.

וביום השני נכתב מכתב זה אל נפוליון:

"אדוני אחי. אתמול נודע לי, כי בלי שׂים-לב לתָם-דרכי עם הוד-קיסרותך בשמירת הדברים שקבלתי עלי בעבורך, עברו צבאותיך את גבולי רוסיה, ואך עתה באה אלי אגרת מפטרבורג, והגרף לוֹרִיסְטוֹן מודיעני בה לענין כניסת-גיָסות זו, שהוד-קיסרותך חושב את עצמו לאיש-מלחמות לי, מאז דרש הנסיך קוּרַקִּין את תעודותיו. הסבּות, שבגללן מאן ההרצוג בַּסַּנּוֹ להשיב את התעודות האלה, לא יכלו לעולם להביאני לידי השערה, שאפשר למעשהו זה של מלאכי שיגרום תגרת מלחמה. ובאמת לא נצטַוָּה מלאכי לעשות זאת, כאשר הודיע גם בעצמו; וכשנודע לי הדבר, מהרתי להביע לו לנסיך קוּרַקין תרעומתי, בצַווֹתי אותו להשאר על משמרתו. אם אין את נפשך, הוד-קיסרות, לשפוך דמי נתינינו בגלל שגיאה זאת, וטוב בעיניך להשיב את צבאותיך מעל אדמת רוסיה, יהיה המעשה הזה בעיני כאִלו לא נעשה ואפשר יהיה לבוא לידי התפשרות. ואם אין, הוד-מלכות, אהיה אנוס לצאת למלחמה הזאת, אשר אני נקי ממנה. עוד בידך, הוד-קיסרות, להציל את המין האנושי מנגעי מלחמה חדשה.

והנני וכו' (חתום) אלכסנדר."

ד

בי"ג ליוני בשתי שעות בלילה קרא הקיסר לבַּלַּשּׁוֹב לגשת אליו ויקרא באזניו את מכתבו אל נפּוליון ויצוהו לקחת את המכתב ולמסרו בעצמו לידי קיסר צרפת. ובשלחו את בלשוב חזר ואמר באזניו, כי לא ישלים, כל עוד ישאר אפילו אויב מזֻיָּן אחד בארץ רוסיה, ויצַוהו למסור את דבריו אלה לנפּוליון. במכתב לא כתב הקיסר את הדברים האלה, כי בטַקט שלו הרגיש, שהדברים האלה לא יצלחו לרגע הנסיון האחרון לעשות שלום; אבל את בַּלַּשוב צוה לאמרם בשמו בפֵרוש לנפּוליון.

בלילה שבין י“ג לי”ד יצא בלשוב בלוית תוקע בחצוצרה ושני קוזַקים, וכעלות הבֹּקר בא אל הכפר רִיקוֹנְטִי אל תחנותיהם הקדומַניות של צבאות צרפת. ויעצרוהו צופים רוכבי-סוס צרפתיים.

אונטר-אופיצר הוֹזַרי צרפתי במעיל-שרד אדמדם-כהה ובמצנפת שׂעירה קרא אל בַּלַּשוב שֶׁקָּרַב שמה מעט-מעט על סוסו, ויצוהו לעמוד. בלשוב עמד לא מיד, כי-אם הוסיף לרכֹּב לאט במסִלתו.

האונטר-אופיצר הרעים פניו ויבטא בקול נִחר איזה דבר-גדוף וַיִּקְרֵב את חזֵה סוסו אל בלשוב וישלח ידו אל חרבו ויגער בקול גס בגנרל הרוסי וישאלהו, האם חֵרש הוא, שאינו שומע מה שאומרים לו. בלשוב הגיד לו את שמו. האונטר-אופיצר שלח איש-צבא אחד אל האופיצר.

בלי שׂים-לב אל בלשוב החל האונטר-אופיצר לדבּר עם חבריו בעניני גדודו ולא הביט אל הגנרל הרוסי.

משֻׁנה היה מאד מצב זה לבלשוב, שאחרי קרבתו הרַבּה אל השלטון והעֹז, אחרי שיחתו עם הקיסר לפני שלש שעות, וברגילותו בכלל על-פי משמרתו לאותות-כבוד, ראה פה, על אדמת רוסיה ארצו, התיחסות זו של איבה וגם של בוז לו מצד כֹּח גס.

השמש אך החל לעלות מאחרי העבים; האויר היה מצֻנָּן וטלול. במסלה שֻׁלַּח עדר מן הכפר. בשׂדות צפצפו והתנשׂאו חוּגות זו אחר זו כאבעבועות על-פני מים.

בַּלַּשּׁוֹב פנה כה וכה וחכה לאופיצר, כי יבוא מן הכפר. הקוזַקים ובעל-החצוצרה מזה וההוּזַרים והצרפתים מזה הביטו לפעמים אלה אל אלה בלי דַבּר דבר.

והנה ראש-גדוד הוּזַרי צרפתי, שהיה נִכּר בו, שזה עתה ירד ממשכבו, יצא מן הכפר על סוס אָפוֹר בריא ויפה, ושני הוּזַרים רכבו על-ידו. גם הוא, גם אותם ההוּזרים, גם סוסיהם – כֻּלם כאחד היו כשמחים בחלקם ומתהדרים בקִשּׁוּטֵיהם.

הימים היו ימי תחלת המלחמה. עוד היה החַיִל מסֻדר ככל משפטו, כמעט כבימי בחינה שבשעת שלום, רק מעט התהדרות במלבושי-הצבא ומעט מן העליצות ורוח-הגבורה, המֻּרגשות תמיד בתחלת מלחמה, נראה עליהם.

ראש-הגדוד הצרפתי עצר ברוחו ביגיעה שלא לפהק. אבל התנהג בנמוסיות, ונִכּר היה בו, שהוא מבין כל ערכו של בַּלַּשּׁוֹב. הוא העביר אותו לפני אנשיו אל מֵעֵבֶר לשורת המִּשמר ואמר לו, כי חפצו לבוא לפני הקיסר יִמָּלא בודאי מיד, כי על-כן קרוב אליהם, לפי מה שהוא יודע, מעון הקיסר.

הם עברו דרך הכפר רִיקוֹנְטִי לפני חוֹבשי-הסוסים והצופים ואנשי-הצבא הצרפתיים, שכֻּלם נתנו כבוד לראש-גדודם והתבוננו בסקרנות אל מעיל-השׂרד הרוסי, ויצאו אל עברו השני של הכפר. לפי דברי ראש-הגדוד נמצא בשני קילומֶטרים משם ראש-הדיביזיה, שהיה עתיד לקבל את בַּלַּשּׁוב ולהביאו אל אשר יְצֻוֶּה.

והשמש יצא על הארץ וַיַּגַּהּ זהרו המשׂמח לבב על ירַק-הדשא המבהיק.

הם אך החֵלו לעלות בהר אשר אחרי בית-המלון, והנה חבורה קטנה של רוכבי-סוסים לקראתם מתחת להר מזה, ובראשם רכב על סוס שחור, שרסנו נוצץ לאור השמש, איש גבה-קומה ונוצות בכובעו, ותלתלים שחורים לו מגיעים עד כתפיו, ואדרת אדֻמה עליו, ורגליו אֲרֻכּות ונטויות לפניו, כדרך שהצרפתים רוכבים. האיש הזה רכב בדהירה לקראת בַּלַּשּׁוֹב, ולנֹגה שמש-הקיץ הִזְהִיר והתנוסס בנוצותיו ובאבניו הטובות וברקמות-זהבו.

כבר היה בלשוב במרחק שני סוסים מן הדוֹהר לקראתו בפנים תֵּיאַטרוניים-צוהלים בצמידים על ידיו, בנוצות ובענקים ובעדי-זהב, ויוּלְנֶר, ראש הגדוד הצרפתי, לחש לו בכבוד: “מלך נֵיאַפּוֹל”. באמת היה הרוכב ההוא מוּרַט (בעל אחותו של נפּוליון), שנקרא בעת ההיא מלך ניאפול. אף-על-פי שלא היה אפשר להבין כלל, מפני מה היה למלך בניאפול, אבל כן היו קוראים לו, וגם בעצמו היה מֻבטח, שכּן הוא, ופניו מלאו גֵאוּת ועֹז יותר מבראשונה. כל-כך היה מֻבטח, שהוא מלך נֵיאַפּול, שֶׁבִּקְרֹא לפניו איטלקים אחדים, בטַיְּלו עם אשתו ברחובות העיר יום אחד לפני צאתו משם: “יחי המלך!” פנה אל רעיתו בבת-צחוק מתוך צער ויאמר לה: “האֻמללים האלה אינם יודעים, כי מחר אני הולך מאתם!”

אך אף-על-פי שהאמין באמונה שלֵמה, שהוא מלך נֵיאפּול, והביע השתתפות בצערם של נתיניו על פּרידתו הקשה עליהם, אחז בשמחה בימים האחרונים בעסקנות שהיה בקי בה, כאשר צֻוָּה לחזור ולהִכָּנס לעבודת-הצבא. ביחוד אחרי בואו לפני נפוליון בדַנציג, כשאמר לו גיסו הקיסר ביום ההוא: “אני המלכתיך על מנת שֶׁתִּמלוך על-פי דרכי ולא על-פי דרכך”. וכסוס מפֻטם, שנאסר במרכבה בטרם יִשְׁמַן, שִׂחֵק לו בין מוטות הָרִתְמָה, וַיַּעַד עדי מבהיק ויקר ככל אשר מצאה ידו וַיְקַפֵּץ בששון ובשמחת-לבב במסלות פולניה, בבלי-דעת בעצמו אָנָה ולָמָּה.

בראותו את הגֶּנֶרַל הרוסי, הִטָּה לאחוריו, בהוד גַּאֲוַת-מלך, את ראשו המעֻטר תלתלים יורדים על כתפיו ויבט דרך-שאלה אל ראש-הגדוד הצרפתי. ראש-הגדוד הגיד להוד-מלכותו דרך-כבוד מה טיבו של בלשוב, אך לא יכֹל לבטא בשפתיו את שם משפחתו.

– De Bal-machève! – אמר המלך (בעֹז-נפשו התגבר על קשי המבטא, אשר היה לראש-הגדוד למכשול), – נעים לי מאד לדעת אותך מעתה, גנרַל, – הוסיף בתנועת-חסד של מלך.

כאשר אך החל המלך לדבר בקול רם ובמהירות, עזבתהו ברגע כל גאות-מלך שלו ושלא מדעתו התחיל מדבר בשפת אחים ורֵעים. וישם את ידו על עֹרף סוסו של בלשוב.

– אבל כמדֻמֶּה לי, גנרַל, שמלחמה לנו – אמר כמצטער על דבר, שאינו יכול לחַוּוֹת דֵּעַ עליו.

– אדוני המלך, – ענה בלשוב, – אדוני הקיסר איננו חפץ במלחמה, כאשר עיני אדוני המלך רואות – אמר בלשוב והִרבה להשתמש בכנויי-מלכים, כדרך בני-האדם להדגיש את כנוי-הכבוד, בזמן שהם פונים אל מי שהכנוי הזה עודנו חדש לו.

פני מוּרַט האירו משמחה טפשית בשמעו את שיחת האדון בלשוב. אבל כבוד-מלכים מטיל חובה על בעליו. נפשו ידעה, כי נחוץ לו לדבּר עם מלאך אלכסנדר בעניני הממלכות בתור מלך ובן-ברית. וירד מעל סוסו ויאחז בזרועו של בלשוב ויטהו הצדה צעדים אחדים מאצל בני-לויתו שעמדו והמתינו להם בכבוד, ויחל להתהלך עמו הֵנה וָהֵנה ויתאמץ לדבר עֲמֻקות. בדבריו הזכיר, כי הקיסר נפוליון נעלב, כשדרשו ממנו, שיוציא את חילו מפרוסיה, ביחוד כשנתפרסמה הדרישה הזאת וכבוד צרפת נתחלל בה.

בלשוב אמר, כי אין כל עלבון בדרישה זאת, באשר… אך מוּרַט נכנס לתוך דבריו.

– אתה חושב אפוא, כי לא אלכסנדר הוא המתחיל בדבר? – אמר פתאם בחיוך מטוּב-לב וטפשות.

בלשוב הסביר, מאיזה טעם הוא חושב באמת, כי נפוליון היה המתחיל במלחמה.

– אכן גנרל יקר! – חזר ונכנס מוּרַט לתוך דבריו, – בכל לבי אני חפץ, שיגמרו הקיסרים את הדבר ביניהם ושהמלחמה הזאת, שהתחילו בה שלא ברצוני, תִּגָּמֵר כפי-האפשר במהרה, – אמר בשפת משרתים, שאדוניהם מתגרים זה בזה, והם, המשרתים, רוצים להיות ידידים נאמנים זה לזה גם עתה. ומזה עבר לשאלות על-אודות הנסיך הגדול ומצב בריאותו וַיַּזְכֵּר את ימי שִׁבתם יחדיו בניאפול, שבִּלו בטוב ובנעימים. אחרי-כן זקף מוּרַט קומתו פתאם, כאלו זכר, שהוא מלך, ויעמוד כמו שעמד בשעה שנמשח למלך וינפנף בימינו ויאמר:

– אינני מעַכּב בך יותר, גנרל נכבד; אני מברכך, כי תצליך במַלְאֲכוּתך – וילך, הלוך ונופף באדרתו האדֻמה והמרֻקמה ובנוצותיו, הולך והתנוצץ באבניו הטובות, אל בני-לויתו, שהמתינו לו בכבוד.

בלשוב רכב הלאה ועל-פי הדברים ששמע מפי מוּרַט דִּמה, כי יֻצג במהרה לפי נפוליון בעצמו. אבל תחת פגישת נפוליון פגעו בו ויעצרוהו אנשי-המשמר לקוֹרפּוּס-הרַגְלים של דַּווּ אצל הכפר השני, כאשר עצרוהו בשורת הצופים הראשונה, והאדיוטַנט של מצביא הקוֹרפּוּס, שנקרא בשבילו, הביא אותו אל הכפר אל הַמַּרשַׁל דַּווּ.

ה

דַּווּ היה הָ“אֲרַקצֵ’יֶב” של הקיסר נפוליון – לא פחדן כאֲרַקצֵ’יֶב הרוסי, אבל כמוהו ממש שקדן ואכזרי ובלי דעת להַראות אמונתו לאדוניו שלא על-ידי אכזריות.

בהרכבתה הגשמית של ממלכה נחוצים אנשים כאלה, כשם שנחוצים זאבים בהרכבת הטבע השׂורר בארץ, ובכל עת הם נמצאים ובכל עת הם באים ומתקַימים, גם בזמן שלפי הנראה אין כל טעם לביאתם ולקִרְבָתָם אל ראש-הממשלה. רק בנחיצות הזאת אפשר לבאר, איככה יָכֹל אֲרַקצֵ’יֶב האכזר, שהיה עוקר בידיו שִׂפְמֵי גְרֵנַדִּירִים ובחלישות-עצביו לא עמד בו כֹח לשאת כל מה שיש בו סכנה, ושמלבד זאת היה גם מחֻסר השכלה ונִמוסיות חצרנית, – איככה יָכֹל איש אשר כזה לעלות לגדֻלה כזאת ולהתקַים בה לפני אלכסנדר ברוח גבורתו ונדיבתו של זה.

בלשוב מצא את הַמַּרשל דַּווּ ברפת של בית אִכּר, כשהוא יושב על חבית קטנה ועוסק בעניני-כתיבה (חשבונות בָּדק באותה שעה). אצלו עמד אדיוטנט. אפשר היה למצֹא דירה טובה מזו, אבל דַּווּ היה אחד מאותם האנשים, שדרכם להעמיד עצמם בכַוָּנה בתנאי-חיים קשים ומרגיזים, כדי שיהיו רשאים להתנהג ברֹגז. בשביל זה הם גם נחפזים וטרודים בעבודה בכל עת. “איככה אשים לב לַנעימות שבחיי האדם, אם אני, הנה עיניך רואות, יושב על חבית ברפת מזֹהֶמת ועוסק בעבודתי”, דבּרו פניו אל רואֵהוּ. העֹנג הראשי, שהאנשים האלה צריכים לו, הוא להעיר בשקדנותם הנפרזה והמרֻגזת שִׂטנה על עליצות החיים בכל מקום שהם מוצאים אותה. את העֹנג הזה המציא דַּווּ לנפשו, כשהובא בלשוב לפניו. כשנכנס הגנרַל הרוסי הזה, העמיק דַּווּ עוד יותר לְעַיֵּן בעבודתו ואך הציץ בעד משקפיו אל פני בלשוב, אשר צהלו בהשפעת הבֹּקר היפה והשיחה עם מִירַט, אולם לא קם וגם לא זז ממקומו, וַיַּרְעֵם פניו עוד יותר מבתחלה ויצחק צחוק קל מתוך רֹע-לב.

בראותו על פני בלשוב את הרֹשם הקשה, אשר עשתה עליו קבלת-פניו זאת, הרים ראשו וישאלהו בקרירות, מה הוא מבקש.

בלשוב דִּמה, כי אם דַּווּ מקבל אותו כך, אין זה אלא מפני שאינו יודע, שהוא גנרַל-אדיוטנט לקיסר אלכסנדר וגם ציר שלוח מאתו אל נפוליון, וימהר להגיד את שמו ואת שליחותו. אך נגד השערתו נהיה דַּווּ זָעֵף וגס בדרכיו אתו אחרי שמעו את דבריו עוד יותר מבראשונה.

– ואיה תכריך כתביך? – אמר דַּווּ. – תנהו לי ואשלח למסרו לקיסר.

בלשוב אמר, כי נצטוה למסור בעצמו את התכריך לידי הקיסר.

– מצווֹת קֵיסַרְכֶם נעשות בחילכם, ופה – אמר דַּווּ – עליך לעשות מה שאומרים לך.

וכמו בכַוָּנה להסביר לגנרַל הרוסי עוד יותר, עד כמה הוא תלוי עתה בַּכֹּחַ הגס, שלח דַּווּ את האדיוטַנט לקרֹא לִפְקִיד-היום.

בלשוב הוציא את התכריך, אשר נמצא בו מכתב הקיסר, וישׂימהו על השלחן (והשלחן היה דלת מוטלת על שתי חביות, ואַנקולותיה העקורים בולטים עליה). דַּווּ לקח את התכריך ויקרא את הרשום עליו.

– רשאי אתה לנהוג בי כבוד או שלא לנהוג, – אמר בלשוב, – אבל הרשיני-נא להזכיר לך, כי מְכֻבּד אני בשם גנרל-אדיוטנט להוד הקיסר.

דַּווּ שׂם עיניו עליו בשתיקה, והרֹגֶז המעט והמבוכה, שנראו על-פני בלשוב המציא לו עֹנג מְגֻלֶּה.

– הכבוד הראוי יֵחָלֶק לך, – אמר דַּווּ וישׂם את המכתב החתום בכיסו ויצא מן הרפת.

בעוד רגע נכנס דֵי-קַסטרֶה, האדיוטנט של המרשל, וַיָּבֵא את בלשוב אל הדירה, שהתקינו לו.

ביום ההוא אכל בלשוב את סעֻדת-הצהרים ברפת ההיא עם המרשל על הנסר המוטל על החביות.

ביום השני יצא דַּווּ בּבֹּקר השכּם ויקרא לבלשוב ויאמר לו דרך-אזהרה, שהוא מבקש מאתו להִשָּׁאר במקום הזה ולעבור, אם יצטוו לשַׁנות מקומם, יחד עם עגלות-המשא ולבלתי דַבּר עם איש חוץ מהאדון דֵי-קַסטרֶה.

אחרי ארבעת ימי בדידות ושעמום והכרת שעבודו וקֹצר-ידו, אשר קשתה לו ביחוד, משום שלפני ימים אחדים היה במרכז העֹז והמִּמשל, ואחרי נסיעות אחדות בין עֶגְלוֹת-משאו של המרשל עם צבאות צרפת, אשר הלכו הלוך וְהַחֲזֵק בכל סביבי המקום ההוא, הובא בלשוב לוִילנה, – שבין כה החזיקו הצרפתים גם בה, – דרך שער הגבול אשר יצא בו לפני ארבעה ימים.

ביום השני בא הַקַּמֶּרְהֶר האדון דֵי-טוּרֶן אל בלשוב ויאמר לו, כי רוצה הקיסר נפוליון לקבלו לראיון.

לפני ארבע ימים עמדו צופי הגדוד הפּרֵאֹבּרַזֶּ’נסקי אצל הבית, אשר הובא בלשוב לפניו; ועתה עמדו שם שני גרֵנַדירים צרפתיים במעילי-שׂרד כְּחֻלִּים פתוחים על לבבותיהם ובמצנפות שׂעירות, ואנשי-משמר הוּזַרים ואוּלנים וחבל בני-לויה נכבדים, אדיוטנטים, פַּז’ים וגנרַלים, אשר חכו ליציאת נפוליון מסביב לסוס העומד לרכיבה שלו ולעבדו המַּמֶּלוּק רוּסְטַן. נפוליון קבל את בַּלַּשוב בבית, אשר שְׁלָחו משם אלכסנדר בוילנה.

ו

אף-על-פי שהיה בַּלַּשוֹב רגיל להדר-החיים שבחצר-מלכות, השתומם על ההוד, העֹשר והגדֻלה שבחצר נפּוליון.

הגרַף טוּרֶן הביאהו אל חדר-קַבָּלה גדול, אשר המתינו בו הרבה גנרַלים, קַמרהֶרים ומַגנַטים פולניים, שרבים מהם ראה בַּלַשוב בחצר קיסר רוסיה. דִּירוֹק אמר, כי הקיסר נפוליון יקבל את הגנרַל הרוסי לפני טיולו.

רגעים אחדים חכה שם ואחרי-כן יצא אליו הקַּמֶּרהֶר היומי אל חדר-הקבלה הגדול ויגחן לפניו בכבוד ויקרא לו ללכת אחריו.

בלשוב נכנס לחדר-הקבלה הקטן אשר דרך פתח אחד באו מתוכו אל אותו הקַּבּינֶט, אשר שִׁלַּח אותו קיסר רוסיה משם. כשני רגעים עמד בלשוב וחכה שם. מאחרי הדלת נשמעו פסיעות אנשים נחפזים. בידים מהירות נפתחו שתי הדלָתַיִם, ודממה נהיתה, וקול צעדים אחרים, צעדי אוֹן ואֹמץ-לבב, נשמע מן הקַּבּינֶט: קול נפוליון בצאתו. הוא יצא במעיל כָּחֹל פתוח על ז’ילֶט לבן יורד על בטנו העגֻלָּה, ומכנסי-זַמְשָׁה לבנים מתוחים על ארכובותיו השמֵנות והקצרות וּבוֹטְפוֹרְטִים ברגליו. שׂערו הקצר נסרק, לפי הנראה בבֵרור, לפני רגע אחד, אך קוֻצה קטנה אחת ירדה על רֹחב מצחו באמצעיתו. צוארו הלבן והמסֻבּל בבשר היה בולט ביחוד בלֹבן מראהו מתוך הצַּורון השחור שעל מעילו; ריח מֵי-בֹשֶׂם נדף ממנו. על פניו הבריאים והמלאים עלומים וסנטרו הנטוי נִכחו היה רֹשם הבעת-ברכה של קיסר רב-חסד ונעלה מאד.

הוא יצא ברגלים ממהרות, בזעזועים קלים בכל פסיעה ובראש נטוי קצת לאחוריו. על כל גויתו הקצרה וְהֶעָבָה עם הכתפים הרחבות והעבות והבטן והלב המֻבלָטים שלא בכַוָּנה היה כבוד איש תֹּאַר וצורה של אדם מפֻנָּק בן ארבעים שנה. מלבד זאת נראה בו, שלבו טוב עליו מאד ביום ההוא.

הוא הרכין בראשו לתשובה על גחינתו העמֻקה והמלאה כבוד של בַּלַּשוב ויגש אליו וכרגע נכנס בדברים עמו, כאיש שכּל רגע יקר בעיניו, שאינו משפיל כבודו לסדר מראש את נאומיו, ושברור לו, שבכל עת ייטיב דַּבּר בדעת ובהַשׂכּל.

– שלום לך, גנרל! – אמר נפוליון. – קבלתי את מכתבו של הקיסר אלכסנדר, אשר המצאת לי, ואני שׂמח מאד לראותך – כאמרו זאת שׂם עיניו הגדולות על פני בלשוב וכרגע החל להביט הצדה.

ברור היה, שבלשוב אינו חשוב בעיניו להתבונן בו. נִכּר היה, שרק מה שהוא בעצמו הוגה בלבו חשוב לו. כל מה שנמצא מחוץ לו לא נחשב בעיניו למאומה, כי כל מה שבארץ היה תלוי, לפי מה שנדמה לו, ברצונו לבד.

– אני לא אחפֹץ ולא חפצתי במלחמה, – אמר נפוליון, – אבל הזקיקוני להלחם. אני נכון גם עתה – אמר בהדגשת מלת עתה, – לקבל את כל הבֵּאורים, אשר תוכל לתת לי.

ובלשון ברורה וקצרה החל להרצות את סבּות רָגזו על ממשלת רוסיה. על-פי המתינות והידידות שבקול מדבָּרו של קיסר צרפת היה בלשוב מֻבְטָח בו, שהוא חפץ בשלום ונכון להִכָּנס במשא-ומתן.

– הוד קיסרות! אדוני הקיסר… – החל בלשוב את הנאום, שהכין בלבו מכבר, כאשר כִּלה נפוליון את דבריו וישׂם עיניו דרך-שאלה עליו; אבל מבט עיני נפוליון המכוֹנָנות אליו הֱבִיאוֹ במבוכה. “נבוך אתה – התחזק”, כמו אמר לו נפוליון, בהביטו בבת-צחוק דקה מאד אל מעילו ואל חרבו של בלשוב.

בלשוב התחזק ויחל לדבר דבריו. הוא אמר, כי הקיסר אלכסנדר איננו חושב את הדרישה, שדרש קוּרַקין את תעודותיו, לסבּה מַספּקת למלחמה, כי קורַקין עשה כן על דעת עצמו ובלי הסכמת הקיסר, כי הקיסר אלכסנדר איננו חפץ במלחמה וכי עם אנגליה אין כל משא-ומתן.

– עוד אָיִן, – מִלא נפוליון את דבריו וכמו מיראה להגרר אחרי הרגש שבו, הרעים פניו וינע תנועה קלה בראשו לאות לבַלַּשוב, שהוא יכול להוסיף לדבּר דבריו.

כאשר כִּלה בלשוב לדבּר את אשר צֻוָּה, אמר כי הקיסר אלכסנדר חפץ בשלום, אך לא יתחיל במשא-ומתן אלא אם-כן… פה נסתתמו טענותיו. הוא זכר את הדברים, אשר לא כתב הקיסר אלכסנדר במכתב, אבל צוה בפֵרוש לכתבם ברֶסקרִפט אל סַלטיקוב, ואותו, את בלשוב, צוה לאמרם באזני נפוליון. בלשוב זכר על-אודות הדברים האלה: “עד אשר לא ישאר אפילו אויב מזֻיָּן אחד בארץ רוסיה”, אבל איזה רגש סתום, שלא הֻברר לו, הניא אותו. את הדברים האלה לא יכֹל לאמר, אף-על-פי שרצה לאמרם. טענותיו נסתתמו רגע קטן, ואחר אמר: “אלא אם-כן ישובו צבאות צרפת אל מעֵבר לַנֶּמַן”.

נפוליון ראה את מבוכת בלשוב, באמרו את הדברים האחרונים, ופניו נזדעזעו, וסֹבֶך רגלו השמאלית התחיל מרתת קצת, אך בלי-הפסק. בלי סור ממקומו החל לדבּר בקול רם ונמהר מבראשונה. בדבּרו התבונן בלשוב שלא בכַוָּנה, אך בהורידו את עיניו פעמים אחדות, ברעידת סֹבֶך רגלו השמאלית של נפוליון, אשר הלכה ונתחזקה במדה שהִרבה להרים קולו.

– אני חפץ בשלום לא פחות מהקיסר אלכסנדר, – החל נפוליון. – האם אינני עושה כל אשר בידי זה שמונה-עשר חֹדש למענהו? זה שמונה-עשר חֹדש אני מחכה לבֵאורים. אך מה יִדָּרֵש ממני להתחלת משא-ומתן? – אמר בהרעמת-פנים ובתנועה עזה דרך-שאלה בידו הקטנה, הלבנה והבריאה?

– שיבת החיל אל מעֵבר לַנֶּמַן, אדוני הקיסר, – אמר בלשוב.

– אל מעבר לַנֶּמַן? – שָׁנה אחריו נפוליון. – עתה אפוא אתם רוצים שישובו אל מעבר לַנֶּמַן – רק אל מעבר לַנֶּמַן? – שָׁנָה נפוליון, בשׂימו עיניו על פני בַּלַּשוב.

בלשוב הרכין ראשו בכבוד.

תחת אשר לפני ארבעה חדשים דרשו יציאה מפּוֹמֶרן, דרשו בפעם הזאת אך לשוב ולעבור את הַנֶּמַן. נפוליון נָסַב במהירות ויחל להתהלך בחדר:

– אתה אומר, שדורשים ממני לשוב אל מעבר לנֶמן להתחלת משא-ומתן; אבל כבר דרשו ממני לפני שני חדשים לשוב ולעבור בשביל כך את הָאוֹדֶר ואת הַוִּיסלה, ואף-על-פי-כן אתם מסכימים להִכָּנס במשא-ומתן.

נפוליון עבר בשתיקה מקרן-זוית אחת אל אחת בחדר וחזר ועמד נֹכח בלשוב. בלשוב התבונן, כי סֹבֶך רגלו השמאלית רָעַד בתכיפות מרֻבָּה מבראשונה ופניו כמו נתאבּנו ברֹשֶׁם הזעם שעליהם. רעידה זו של סֹבֶך רגלו השמאלית היתה ידועה לנפוליון. “רעידת סֻבְּכִי השמאלי סִמן גדול הוא לי”, היה אומר אחרי-כן.

– הצעות כאלה, כעזיבת עֶברי הָאוֹדֶר והַוִּיסלה, אפשר לשים לפני הפרינץ הבַּדֶּנִּי, ולא לפָנָי, – נתן נפוליון בקולו פתאם, כמעט קול-צעקה. – אלו נתתם לי את פטרבורג ואת מוסקבה, גם אז לא הייתי מקבל את התנאים האלה. אתם אומרים, כי אני המתחיל במלחמה הזאת! ומי בא ראשונה אל החיל? הקיסר אלכסנדר, ולא אָני. ואתם מציעים לי להִכָּנס במשא-ומתן, בשעה שאני הוצאתי מִליונים, בשעה שאתם בברית עם אנגליה ובשעה שמצבכם קשה. אתם מציעים לי לדבּר בתנאי-שלום! ובריתכם עם אנגליה מה מטרתה? מה נתנה לכם הברית הזאת? – אמר בחפזון, וברור היה, כי הוא מִתְכַּוֵּן בדבריו לא להגיד, מה טוב להשׁלים, ולא לָדִין באפשרות ברית-שלום, כי-אם אך להראות צִדְקו ורב כֹּחו ולהוכיח אשמת אלכסנדר ושגיאותיו.

בתחלת דבריו נתכַּוֵּן בלי-ספק לבאר מה טוב מצבו ולהראות, שאף-על-פי-כן הוא מסכים לפתיחת דברי-שלום. אבל כבר החל לדבּר, וכאשר הִרבה דברים, כן קשתה עליו הזהירות הנחוצה בהם.

כּל מטרת דבריו כבר היתה באותה שעה אך לרומם את עצמו ולעלוב את אלכסנדר, כלומר, לעשות מה שלא רצה כלל וכלל בתחלת הראיון.

– שמעתי, שעשיתם שלום עם הטורקים.

בלשוב הרכין בראשו דרך הודאה.

– השלום נעשה… – החל בלשוב.

אך נפוליון לא נתן לו לגמור. הוא הֻצרך, לפי הנראה, לדבּר אך לבדו ויוסף לדבר בַּלשון היפה ובָרַגזנות בלי-מעצור, שהמצליחים דרכיהם רגילים בהן.

– כן הוא, ידעתי, עם הטורקים השלַמתם, ומוֹלדוֹי וּוַלַּחִיָּה לא נִתְּנו לכם. ואני הייתי נותן לקיסרכם את המדינות האלה, כשם שנתתי לו את פינלַנדיה. כן הוא, – הוסיף נפוליון, – אני הבטחתי וגם יכֹלתי לתת לו לקיסר אלכסנדר את מוֹלדוי ואת וַלַּחִיָּה, ועתה לא תהיינה לו המדינות היפות האלה. אך בידו היה לסָפְּחָן אל ארץ ממשלתו ובזה היה מרחיב את רוסיה בימי מלכותו, והיו גבוליה מֵהַיָּם הבּוֹטְנִי עד סוף נהר דוֹנוי. גם יקַטרינה הגדולה לא יָכלה לעשות יותר, – אמר נפוליון לבַלַּשוב, בהתלהבו יותר ויותר ובלכתו הֵנה וָהֵנה בחדר, כמעט אותם הדברים, שכבר אמר בטילזיט לאלכסנדר בעצמו. – על כל זה היה חַיָּב להודות לי. מה יפה היתה מלכותו, מה יפה היתה! – אמר פעמים אחדות ויעמֹד ויוצא קֻפסת-טַבַּק של זהב מכיסו וישאף מתוכה בחטמו בתאות-נפש.

כמשתתף בצער שׂם עיניו על בַּלַּשוב, וכאשר אך החל בלשוב להשיב לו, נכנס לתוך דבריו.

– מה יכֹל לבקש לו ולא היה מוצא בידידותי?… – אמר וינע כתפיו בתמהון. – והוא בחר לו לקָרֵב את אויבַי, ואת מי? – את השְּׁטֵינִים, את האַרְמְפֶלְדִּים, את הבֶּנִיגסֶנִים, את הוִּינְצֶנְגֶּרוֹדֶאים. שׁטֵין הוא בוגד מגֹרש מארץ-מולדתו; אַרמפֶלד – רועה-זונות ונִרגן, וִינְצֶנְגֶּרוֹדֶה – נתין-צרפת בּורֵחַ; בֶּנִיגְסֶן – איש-צבא גדול מעט מאחרים, אבל גם זה קצר-יד, אשר לא השכיל לעשות דבר בשנת 1807, ומן הדין הוא שֶׁיָּעיר זכרונות נוראים בלב הקיסר אלכסנדר… אף אמנם אפשר היה להשתמש בהם, אִלו היו מֻכשרים, – הוסיף נפוליון, כמעט בלי הַספיק להוציא בשפתיו את כל הסברות הרבות, שעלו על לבו זה אחר זה כראיות מוכיחות צִדקו ועֹצֶם-ידו (ושני אלה היו דבר אחד בעיניו), – אך גם זה איננו נכון: הם לא יצלחו לא למלחמה ולא לשלום! יש אומרים, שבַּרְקְלַי בן-חיל הוא יותר מכֻּלם; אך אני לא אֹמַר עליו כזאת על-פי צעדיו הראשונים. והם, במה הם עסוקים, במה עסוקים כל החצרנים האלה? פְּפוֹל מציע, אַרמפֶלד חולק, בֶּנִיגְסֶן בודק, ובַרקלַי, אשר עליו לעשות, איננו יודע מה יעשה; והשעה עוברת בלי הועיל. רק בַּגְּרַטיוֹן – איש-צבא באמת. שוטה הוא, אבל בעל נסיון ועַיִן מודֶדת ולב אמיץ… ומה תפקידו של קיסרכם הצעיר בהמון הפרוע הזה? הם נותנים אותו לחרפה ומטילים עליו את אחריות כל מה שיֵּעָשֶׂה. אין לו למלך להיות בצבא אלא בזמן שהוא גנרַל, – אמר נפוליון, בכַוָּנה מגֻלה לפגוע בכבודו של קיסר רוסיה. הוא יָדע, מה מאד רצה הקיסר אלכסנדר להיות איש-מלחמה.

– זה שבוע עבר מתחִלת המלחמה ואתם לא יכֹלתם להציל את וִילנה. גזורים אתם לשני גזרים ומגֹרשים מהמדינות הפולניות, חילכם מתאונן…

– לא כן, הוד-קיסָרות – אמר בַּלַּשוֹב, אשר כמעט לא הספיק לזכּור כל מה שנאמר לו וביגיעה הקשיב וַיָּבן את כל שֵׁטֶף המלים הזה, – החיל מצפה בקֹצר-רוח…

– אני יודע הכֹּל, – נכנס נפוליון לתוך דבריו. – אני יודע הכֹּל ומספר בטליוניכם אני יודע בדיוק, כשם שאני יודע מספר הבטליונים אשר לי. מאתים אלף איש אין לכם בחילכם, ולי שלש פעמים יותר; אני מבטיחך בהן-צדק, – אמר נפוליון ושכח בדברו, כי להן-צדק שלו לא יוכל היות כל ערך, – אני מבטיחך בהן-צדק, שיש לי מֵעֵבר לַוִּיסלה חמש מאות ושלשים אלף איש. הטורקים לא יועילו לכם: הם לא יצלחו למאומה, וזה האות, כי השלימו עמכם. השוֵידים לכך נוצרו, שיהיו מלכים מטֹרפים מושלים בהם. מלכם היה מטֹרף וימירוהו באחר – בבֶרְנַדּוֹט, והנה גם הוא יצא מדעתו כרגע, כי רק משֻׁגע, בהיותו שוֵידי, יכול לבוא בבריתות עם רוסיה.

נפוליון צחק צחוק-חֵמה ושוב הגיש את קֻפסת הטבּק אל אפו.

על כל דבר מדבריו של נפוליון רצה בלשוב להשיב וגם היה לו מה להשיב; בכל רגע נע תנועה קטנה, כאדם שרוצה לאמר דבר, אך נפוליון לא נתן לו לדבּר. על-דבר טֵרוף-דעתם של השוֵידים רצה בלשוב לאמר, כי שוֵידיה דומה לאי בלב-ים, בזמן שרוסיה מגן לה; אך נפוליון נתן בקולו קול-גערה, לבלתי שמוע מה שיאמר. נפוליון היה במצב-התרגזות זה, שאדם צריך בו לדבר הרבה בלי-הפסק, כדי להוכיח לעצמו, שהוא הצדיק. קשה נהיה צערו של בלשוב: בתור ציר שלוח מהקיסר דאג, פן ישפיל כבודו, והרגיש, כי נחוץ לו להשיב; אך בתור אדם נכנע הכנעה מוסרית מפני החֵמה הזאת, שבערה בלי כל-ספק בנפוליון בלי טעם נכון. הוא ידע, כי כל הדברים אשר אמר נפוליון אין להם כל ערך וכי נפוליון בעצמו יֵבוש בשבילם, לכשישוב אפו, ועל-כן התאמץ להשתמט ממבט עיניו.

– ומה בעלי-בריתכם לפני? – אמר נפוליון. – בעלי-ברית לי הפולַנים: שמונים אלף הם, דמיונים כאריות במלחמה. ויותר ממאתים אלף יבואו מהם.

ובחמתו, אשר גברה בו, לפי הנראה, על כי אמר בזה דבר-שקר מגֻלֶּה ועל כי בלשוב הוסיף לעמוד לפניו דומם כנושא עֹל גורלו בלי-תלונה, חזר פתאם לאחוריו ויגש את בלשוב, אל פרצוף-פניו ממש, ויקרא כמעט בקול-צעקה, וידיו הלבָנות נעו תנועות אנֶרגיות ומהירות:

– דעו לכם, כי אם תעירו עלי אך מעט את פרוסיה, דעו לכם, כי מחֹה אמחה אותה מעל מפת אירוֹפה, – אמר בפנים לבנים ונַעוים מחֵמה ובדברו סָפַק בכפו הקטנה האחת בתנועה אנֶרגית על השנית, – כן הוא, אני אֲטִילכם אל מאחרי הַדִּינה והדניֶּפר ואקומם את הגדר, אשר נתנה אירופה להרוס בדרכיה הרעים ובסמיות עיניה. כן הוא, זאת אחריתכם, זאת לכם בסורכם מאחרי. – אמר ויעבֹר פעמים אחדות בחדר, וכתפיו העבות רעדו רעד קל בלכתו.

נפוליון שׂם את קֻפסת-הטבק בכיס הז’ילֶט וחזר והוציאהּ ופעמים אחדות הגישהּ אל אפו ויעמֹד נֹכח בַּלַּשוב. רגע שתק ויסתכל בו דרך-לגלוג בעינים מכונָנות אל עיניו ויאמר בלחש:

– אבל מה יפה יכלה להיות מלכות אדוניך!

בַּלַּשוב הרגיש, כי עליו להשיב, ויאמר, כי בעיני רוסיה אין הענינים רעים כל-כך. נפוליון החריש ולא חדל להביט אליו מתוך לגלוג, ונראָה בו בבֵרור, שאינו שומע את דבריו. בלשוב אמר, כי ברוסיה מחכים אך לטובה מהמלחמה הזאת. נפוליון הרכין ראשו דרך סלחנות, וכמו אמר אליו: “ידעתי, כך אתה חַיָּב לאמר לי, אבל אינך מאמין בעצמך, שכך הוא, כבר הֻברר לך מפי”.

כאשר הגיע בלשוב לסוף דבריו, הוציא נפוליון עוד הפעם את קֻפסת-הטבק וַיָּרַח מתוכהּ וידפֹּק פעמים ברגלו על הקרקע לאות. והנה נפתחה הדלת, וקַמֶּרְהֶר גוחן ומתפתּל הגיש לקיסר את כובעו ואת נעלי-ידיו ועוד אחד הגיש לו מטפחת-אף. ונפוליון לא הביט אליהם ויפן אל בלשוב:

– הבטיחה-נא בשמי את הקיסר אלכסנדר – אמר בקחתו את כובעו, – כי אני דָבֵק בו כבראשונה: אני יודע אותו היטב ומוקיר מאד את מעלותיו הטובות. אינני עוצר אותך עוד, גנרל, מכתבי אל הקיסר יִנָּתן לך.

ונפוליון הלך במהירות אל הדלת. כל הנמצאים בחדר-הקבלה יצאו וירדו מבֹהָלים במעלות.

ז

אחרי כל מה שאמר לו נפוליון, אחרי כל קולות-זעמו ואחרי דבריו האחרונים, שנאמרו בקול יבש: “אינני עוצר אותך עוד, גנרל, מכתבי אל הקיסר יִנָּתן לך”, היה ברור לו לבלשוב, כי נפוליון לא רק לא יחפוץ לראותו, כי-אם גם ישתדל שלא לראותו, באשר הוא ציר נעלב וביחוד באשר הוא ראה אותו, את נפוליון, בשעת רגזנותו המגֻנָּה. אך לתמיהתו נקרא ביום ההוא על-ידי דִירוֹק אל שלחן הקיסר.

אל הלחם באו בֶּסְיֶר, קוֹלֶנְקוּר ובֶרְטְיֶה.

נפוליון פגש את בלשוב בפנים שמחים ומלאים חבה. לא רק לא נראה עליו רשֶׁם של כסיפות או חרטה על התרגזוֹ בּבֹּקר, כי-אם להפך, הוא התאמץ לחזק את ידי בלשוב. נִכּר היה, כי זה כבר חדל נפוליון לחשוב, שאפשר לו לשגות, וכי על-פי דעתו היה כל מה שעשה אך טוב, לא מאשר היה מתאים למה שנחשב לטוב בבחינת טוב ורע, כי-אם מאשר הוא עשהו.

הקיסר היה שמח מאד, אחרי טַילו על סוסו בוִילנה, אשר המוני-עם קדמו פניו בה ונהרו אחריו בצהלה ובשמחה. בכל החלונות שברחובות, אשר עבר בהם, נראו יריעות, דגלים וצרופי אותיות שמוֹ, ונשים עדינות פולניות הביעו ברכות לו ונפנפו במטפחות.

בשעת הסעֻדה התנהג עם בלשוב, אשר הושיבו לצדו, לא רק בחבה, כי-אם כמו נמנה גם הוא בעיניו על בני חצרו, על האנשים המוצאים נחת במזמות-לבו והשמחים על הצלחתו. בין יתר הדברים נגע במוסקבה וישאל את בלשוב על-אודות עיר-המלוכה הרוסית הזאת, לא רק כדרך שנוסע שואף-דעת שואל על-אודות מקום חדש לו, שהוא נכון לנסוע אליו, אך כאלו היה ברור לו, שבלשוב, באשר הוא רוסי, חושב לו לכבוד את תשוקתו זאת לדעת כל זה.

– כמה אנשים במוסקבה, כמה בתים? האמת היא, שקוראים לה מוסקבה הקדושה? כמה בתי-תפלה במוסקבה? – שאל נפוליון.

וכאשר ענהו, כי יש במוסקבה יותר ממאתים, אמר:

– מפני מה כל-כך הרבה בתי-תפלה?

– הרוסים חרדים מאד על עניני הדת, – ענה בלשוב.

– אבל רבוי בתי-נזירים ובתי-תפלה אות של הדיוטות הוא לעם בכל מקום, – אמר נפוליון בהביטו אל קוֹלֶנקוּר, כשואל מה דעתו על רעיון זה.

בַּלַּשוֹב השיב על זה דרך כבוד, שאינו מסכים בזה לדעתו של קיסר-צרפת.

– מנהגים שונים לארצות שונות, – אמר בלשוב.

– אבל כזאת אין בכל אירופה, – אמר נפוליון.

– אני מבקש סליחה מהוד-קיסרותך, – אמר בלשוב: – חוץ מרוסיה יש גם אספמיה, שגם בה הרבה בתי-תפלה ובתי-נזירים.

תשובה זו, שרמז בה בלשוב על המגפה שנגפו הצרפתים לפני ימים מעטים באספמיה, ישרה ונשתבחה בחצר הקיסר אלכסנדר, כאשר ספר שם בלשׁוב את הדבר, אך באותה שעה, בשעת סעֻדת נפוליון, לא עשתה רֹשם גדול ולא הושׂם לב לה.

בפני האדונים הַמַּרשַׁלים, שהֻבְּעו בהם קרירות ותמיהה, היה נִכָּר, שהם תמהים, מבלי הבין מה היא ההלצה, אשר רמז עליה בלשוב בהדגשתו. “אם גם יש כונה מסֻתּרת בדבריו, לא עמדנו עליה, או אין בה כל חִדּוד”, אמרו הַמַּרשַׁלים בלבם על-פי הבעת-פניהם. כל-כך לא נחשבה תשובתו, שנפוליון לא התבונן בה לגמרי וישאל בתמימות את בלשוב, באיזה ערים פוגעת הדרך הישרה מכאן למוסקבה. בלשוב, אשר נזהר בדבריו בכל שעת הסעֻדה, ענהו, כי כשם שכּל הדרכים מובילים לרומי, כך מובילים כל הדרכים למוסקבה, כי הדרכים רבים, ואחד מהם דרך פולטַבה, אשר בחר בה קַרל השנים-עשר, ובאמרו זאת נסתמק מנחת-רוחו על תשובתו הנִצחת. עוד לא הספיק בלשוב לגמור את דבריו שאחרי מלת “פולטבה” וכבר התחיל קולֶנקוּר מדבר בטלטולי-הדרך שמפטרבורג למוסקבה ובזכרונותיו הפטרבורגיים.

אחרי הסעֻדה עברו לשתות קפה אל חדר-עבודתו של נפוליון, אשר לפני ארבעה ימים היה חדר-עבודתו של הקיסר אלכסנדר. נפוליון ישב ויגע בקפה שבכוס הסֶוְרִית שלפניו וירמֹז לבלשׁוב על הכסא הסמוך לו.

אחרי סעֻדת-הצהרים, יש בו באדם מין רֹחב-דעת, המכריח אותו להיות שמח בדרכיו וחושב את כל האנשים לאוהבים לו. כך רחבה דעתו של נפוליון באותה שעה. נדמה לו, שֶׁמַּעֲרִיצים סובבים אותו. ברור היה לו, שגם בלשוב היה אחרי הסעֻדה הזאת אחד מאוהביו וממעריציו. נפוליון פנה אליו בצחוק קל נעים, שיש עמו קצת לגלוג.

– זה הוא החדר, אשר ישב בו, כפי מה שאמרו לי, הקיסר אלכסנדר. משֻׁנה הוא, האין זאת, גנרל? – אמר, ונִכָּר היה בו בבֵרור, שאין עולה על דעתו, כי אפשר הדבר, שלא לנחת היא למדַבּר עמו התחלת שיחה זאת, שיש בה אות יתרון לו, לנפוליון, מאלכסנדר.

בלשוב לא יכֹל להשיב דבר על זה וַיָּכָף ראשו וידֹם.

– כן הוא, בחדר הזה נועצו לפני ארבע ימים. וִינצֶנגֶּרוֹדֶה ושְׁטֵין, – הוסיף נפוליון באותו הצחוק מתוך לגלוג ובטחון בכֹחו. – ומה שאיני יכול להבין, – אמר עוד, – הוא מה שהקיסר אלכסנדר קֵרב אליו את כל מבקשי רעתי. זאת אינני מבין. הוא לא השיב אל לבו, שגם אני יכול לעשות כן? – פנה בשאלה אל בלשוב, ונִכּר היה בו, שֶׁזֵּכר דבר זה הביאהו עוד הפעם לידי כעסו שכָּעס בּבֹּקר, שהיה עוד חדש בקרבו.

– ידע-נא אפוא, כי עשׂה אעשה זאת, – אמר נפוליון בקומו ובסלקו בידו את כוסו, – אני אגרש את כל קרוביו מגרמניה, את הַוִּירטֶמבֶּרגיים את הבַּדֶּנִיים, את הַוֵּימַריים… כן הוא, גרש אגרש אותם. יכין לו מקלט להם ברוסיה.

בלשוב כפף ראשו והעמיד פניו כאיש, שרצונו לברך ברכת-פרידה שלו ואינו שומע אלא מפני שאי-אפשר לו שלא ישמע מה שאומרים לו. נפוליון לא התבונן ברֹשּם הזה שעל פניו; הוא פנה בדבריו אל בלשוב לא כאל ציר שלוח אליו מאויבו, כי-אם כמו אל איש, אשר נעשה נאמן לו בכל לבו ומעתה אך ישמח על קלון אדוניו הקודֵם.

– ולמה זה לקח לו הקיסר אלכסנדר את המשרה על הצבא? בשביל מה? המלחמה היא אֻמְנוּתִי, ועבודתו הוא אך למלוך ולא לפַקד צבא-מלחמה. למה קבל עליו אחריות כזאת?

נפוליון לקח עוד הפעם את קֻפסת-הטבק ויעבֹר פעמים אחדות בחדר בלי דַבּר דבר, ופתאם נגש אל בלשוב ובחיוך קל, בבטחה, במהירות, בפַשטות, כאלו עשה בזה לא דבר גדול בלבד, אלא גם נעים לו לבַלַּשוב, הרים את ידו אצל פניו של אותו הגנרל הרוסי בן ארבעים השנה ויאחז באזנו וימשכֶהָ משיכה קלה, בצחקו צחוק קל בשפתיו לבד.

אֹזן שנמשכה ביד הקיסר נחשבה לכבוד גדול ולאות-חסד בֶּחָצֵר הצרפתית.

– ואתה, מכַבּדו ובן-חצרו של הקיסר אלכסנדר, אינך אומר מאומה? – אמר נפוליון, כאלו היה מגֻחָך במחיצתו להיות בן-חצרו ומכבדו של איש אחר זולתו. – הנכונו סוסים לגנרל? – הוסיף בהרכנת-ראש קלה לתשובה על גחינת בלשוב. – תנו לו את סוּסַי, דרך רחוקה לפניו.

המכתב, אשר הביא בלשוב, היה מכתבו האחרון של נפוליון לאלכסנדר. כל פרטי השיחה נמסרו לקיסר רוסיה, והמלחמה הוּחַלָּה.

ח

אחרי דַבְּרוֹ במוסקבה עם פּיֶר נסע הנסיך אנדרֵי משם לפטרבורג. על-פי דבריו באזני קרוביו, בשביל עסקיו, אך באמת על-מנת להזדמן שם עם אנַטוֹלי קוּרַגין, כי נחוץ היה לו, לדעתו, להזדמן עמו. כבואו שמה שאל על קורַגין וַיֻּגד לו, כי איננו עוד בפטרבורג. כבר הודיע פּיֶר לגיסו, שהנסיך אנדרי רודף אחריו. אנטול קורגין קבל מיד פקֻדה מאת המיניסטר הצבאי ויסע אל חיל מוֹלדַבְיָה. באחד הימים ההם פגש הנסיך אנדרי בפטרבורג את קוּטוּזוֹב, את הגנרל שלו, שהיה מבקש טובתו תמיד, וקוטוזוב הציע לו, שיסע עמו יחדו אל חיל מוֹלדַביה, שהגנרל הזקן נמנָה למצביאו הראשי. הנסיך אנדרי קבל התמַנות בַּשטַבּ של המעון הראשי ויסע לטורקיה.

הנסיך אנדרי לא רצה לכתוב לקורַגין ולהועידו לדוּאֶל. להועידו, מבלי תת לו תואנה חדשה, חשב הנסיך אנדרי לחִלול כבודה של הגרפינה רוסטובה, ועל-כן בקש להזדמן בעצמו עם קורַגין, על-מנת למצֹא תואנה חדשה לדואֶל. אך גם בחיל טורקיה לא עלתה בידו לפגוש את קורַגין, כי הוא מהר וישב לרוסיה, כאשר בא הנסיך אנדרי אל החיל ההוא. בהיותו בארץ אחרת ובתנאי-חיים חדשים רָוַח לו לנסיך אנדרי. אחרי הבגד אשר בגדה בו כלתו ואשׁר הִרבה להרגיז את לבו במדה שהשתדל להסתיר מעיני כֹל את הרֹשם אשר עשה עליו המעשה הזה, קשו עליו תנאי-החיים, אשר היה מאֻשר בהם קֹדֶם לזה. ועוד יותר קשו עליו חֻפשו ועמידתו ברשות עצמו, אשר הוקיר כל-כך קֹדם לזה. לא רק לא הגה עוד ברעיונות, שבאו בו בפעם הראשונה בהביטו אל השמים בשׂדֵה אויסטרליץ, אשר אהב להרצותם לפני פּיֶר ואשר השיבו את נפשו בשבתו בדד בבוֹגוּצַ’רוֹבוֹ ואחרי-כן בשוֵיצִיָּה וברומי, כי-אם גם היה ירא לזכור את הרעיונות האלה, אשר פתחו לפניו אפקים אין-קץ מלאים זיו. בעת ההיא משכו את לבו אך הענינים המעשיים היותר קרובים אליו, שלא היו קשורים בעניניו הקודמים, ובהם דבק בנפש שוקקה במדה שמאוַייו הקודמים נבצרו ממנו. כמו נהפך פתאם רקיע-השמים, שהיה נטוי קֹדם לזה ממעל לו, והָלַךְ הלוך ורחוק לאין-קץ ויהי לרקיע שָׁפָל, מֻגבּל ומעיק עליו, רקיע שהכֹּל היה ברור בו, אך לא נמצא בו כל דבר נצחי וכל סוד כמוס.

מכל מיני העסקנות, שהיה יכול לאחוז בהם, היתה עבודת-הצבא פשוטה וידועה לו ביותר. בתור גנרל מִשְׁמָרִי בִשְׁטַבּוֹ של קוטוזוב היה עוסק בשקידה ובאמונה בעבודתו ומַתמִיהַּ את קוטוזוב באהבתו את העבודה ובדַיקנותו. כאשר לא מצא הנסיך אנדרי את קורַגין בטורקיה, לא אמר לרוץ לרוסיה אחריו, אך בכל-זאת ידע, כי גם אחרי ימים כבירים בלי-שעור לא יוכל להִמָּנע בפגשו את קורגין – בכל הבוז אשר יבוז לו ואחרי כּל ההוכחות אשר הוכיח לנפשו, שאין שׁוֶה לו להשפיל כבודו ולהתגרות בו – מֵהועידו לקרָב, כאשר לא יוכל איש רָעֵב להִמָּנע מֵעֲטוֹת אל מאכל. והכרה זו שהכיר, שעוד לא לקח נקם, שלא שפך חמתו ועודנה שמורה בו, השביתה את מנוחתו המעֻשׂה, אשר יצר לו בטורקיה בדמות עסקנות מתוך זריזות דיקנית ומעט רדיפה אחרי הכבוד והגדֻלה.

בשנה השתים-עשרה, כאשר הגיעה השמועה לבוּקַרשט (שישב שם קוטוזוב זה שני חדשים ובִלה ימיו ולילותיו אצל האשה הוַלַּחִית אשר לו) על-דבר המלחמה עם נפוליון, בקש הנסיך אנדרי מקוּטוּזוב, שיעבירהו אל החיל המערבי. וקוטוזוב, שכבר קצה נפשו בבוֹלקוֹנסקי בגלל שקדנותו של זה, שהיתה לו כמזכרת עֲוֹן בטלנותו, שִׁלַּח אותו בנפש חפצה וגם שָׁלַח בידו דברים אל בַּרְקְלַי-דֵי-טוֹלִי.

לפני נסעו אל החיל, אשר נמצא במַאי במחנה דְרִיסה, סר הנסיך אנדרֵי אל “ההרים הקֵּרחים” שפגע בדרכו, במרחק שלשה תחומים מן המסלה הסמולנסקית. בשלש השנים האחרונות היו מהפֵּכות רבות כל-כך בחיי הנסיך אנדרי, כל-כך הרבה הספיק להרהר, להרגיש, לראות (בנסיעותיו בא גם אל ארצות-מערב גם אל ארצות-מזרח), שהיה משֻׁנֶה ותמוה בעיניו בבואו אל “ההרים הקֵּרחים”, מה שנמצא שטף החיים שם כמנהגו הקודם בכל פרטיו הקטנים שבקטנים. כמו במבוא ארמון נרדם תרדמת-קסמים בא במרכבתו בין שדרות העצים ובשער-האבנים אשר לַבּית. אותה המתינות, אותה הנקיות ואותה הדממה שׂררו בבית, אותם הרהיטים, אותם הקירות, אותם הקולות, אותו הרוח ואותם הפנים הפחדניים, שרק הזקינו מעט. הנסיכית מריה היתה עוד אותה העלמה הפחדנית, הכּעוּרה, הַמַּזְקֶנֶת, המבַלה מבחר ימי חייה בפחד ובמכאובי-לב תדיריים בלי-תועלת ובלי-נחת. בּוּריֶן היתה עוד אותה העלמה הַמִּתיַפָּה, השמֵחה בכל דרכיה, המשתמשת להנאתה בכל אחד מרגעי חייה והמלאה תקוות טובות ומרנינות לבה. היא אך נעשתה בטוחה מבראשונה, לפי מה שנדמה לנסיך אנדרֵי. המדריך דֶּסַּל, אשר הביא משוֵיציה, היה לבוש מעיל שקטיעתו רוסית, מדבר רוסית מקֻלקלת עם המשרתים, אך לא חדל להיות כבראשונה מדריך פקח שדעתו קצרה, איש משכיל, רודף טוב ופֵדַנטי. הנסיך הזקן נשתנה קצת בגופו רק בזה, שחסרון שן אחת נראה בפיו מצדו; ובמדותיו היה כבראשונה, אך רגזנותו וספקנותו בכל הנעשה בארץ גדלו עוד מבראשונה. רק ניקוֹלוּשקה גָדַל, נשתנה, נעשה אדמוני, ושֵׂער שחור ומסתלסל עלה על ראשו, ובלי דעת זאת בעצמו, היה מרים את שפתו העליונה של פיו הקטן והיפה, כדרך שהיתה עושה זאת הנסיכה הקטנה הנפטרה. רק הוא לבדו לא נשמע לחֹק העמידה במצב אחד, ששָּׂרר בארמון הַמֻּקְסָם הישֵׁן הזה. אך אף-על-פי של מראה-עין היה הכֹּל כבראשונה, נשתנו היחסים הפנימיים שבין כל האנשים האלה מן העת אשר יצא הנסיך אנדרי מאצלם. בני-הבית נחלקו לשני מחנות זרים וצוררים זה את זה, אשר נועדו יחדו אך בבואו וַיְשַׁנּוּ בגללו את מנהג חייהם. במחנה האחד היו הנסיך הזקן, בּוּריֶן והאדריכל, ובמחנה השני – מריה הנסיכית, דֶּסַּל, ניקוֹלושקה וכל האוֹמנות והמיניקות.

בימי שבתו בהרים הַקֵּרחים סעדו כל בני-הבית יחד בצהרים, וקשה היה הדבר לכל אחד מהם, והנסיך אנדרי הרגיש, כי אורֵח הוא, שמשַׁנים מן המנהג בשבילו, כי הוא לטֹרח עליהם במקצת בשבתו עמהם. בשעת הסעֻדה שביום הראשון לבואו הרגיש זאת שלא-ברצונו ויהי ממַעט בשיחה, והנסיך הזקן ראה, כי הוא מתנהג שלא כדרכו, וישתֹּק בפנים נזעמים אף הוא ואחרי הסעֻדה מהר וַיָּסֵר אל חדרו. וכשנכנס אצלו הנסיך אנדרי בערב והתחיל מספר לו, בחפצו להחיות רוחו, ממעשי מלחמתו של הגרף הצעיר קַמֶּנסקי, התחיל הנסיך הזקן מדבר עמו פתאם במַריה הנסיכית ויתאונן עליה על אמונתה בהבלי-שוא, על שנאתה למַדמוּאזֶל בּוּריֶן, שלפי דבריו היתה אך היא לבדה נאמנה לו באמת.

הנסיך הזקן אמר, כי אם חולה הוא, אין זה כי-אם מידי מריה, כי היא מציקה לו ומרגזת אותו בכַוָּנה; כי היא מקלקלת את הנסיך הקטן ניקולי על-ידי פִנוק ומוסר-הבלים. הנסיך הזקן ידע היטב, כי הוא מציק לבתו. כי חייה קשים עד-מאד; אך גם זאת ידע, שאי-אפשר לו שלא יציק לה ושהיא ראויה לזה. “ולמה אין הנסיך אנדרי, הרואה זאת, דובר אלי דבר על-אודות אחותו? – אמר הנסיך הזקן בלבו. – מה אני אפוא בעיניו, רשע אכזר או שוטה זקן, אשר בלי כל טעם עזב את בתו וַיקָרֶב אליו אשה צרפתית? הוא איננו מבין ועל-כן צריך להסביר לו, צריך שישמע”, – אמר הנסיך הזקן בלבו ויחל להסביר לו, מפני מה נלאה נשֹׂא את תהפוכות אָפיָהּ.

– אם אתה שואֲלֵני, – אמר הנסיך אנדרי, בלי הרים עיניו אל פני אביו (זו הפעם הראשונה בימי חייו, שגִּנָּה את אביו), – אני לא רציתי לדַבּר, אך אם אתה שואלני, אֹמַר לך, מה דעתי על כל זה, בלי כַחד דבר. אם יש דברי ריב ומדון בינך ובין מַשׁה, לא אוכל לחַיֵּב אותה בשום אֹפן, – אני יודע, מה מאד היא אוהבת ומכבדת אותך. ואחרי אשר שאלת אותי, – הוסיף הנסיך אנדרי בזעם, על כי בימים האחרונים היה נכון לזעֹם בכל שעה, – אוכל לאמר לך רק דבר אחד: אם יש דברי ריב, הם אך באשמת האשה הַנִּקְלָה, אשר לא היה לה להיות רֵעָה לאחותי.

הזקן הביט בראשונה בעינים קמות אל בנו ובחיוך שאינו טבעי גלה חסרון שִׁנו, אשר לא יכֹל הנסיך אנדרי לשאתו.

– איזו רֵעָה, מחמדי? איזו? כבר נדברתם! האין זאת?

– אבא, אינני רוצה להיות לשופט. – אמר הנסיך אנדרי בקול תלונה קשה לאֹזן – אבל אתה דרַשתַּני, ואני אמרתי וכן אֹמַר תמיד, כי הנסיכית מַריה איננה אשֵׁמה, וַאֲשֵׁמים… אֲשֵׁמה הצרפתית הזאת…

– לחובה!… לחובה! – אמר הזקן בקול שפל ולפי מה שנדמה לנסיך אנדרי גם במבוכה; אבל אחרי-כן קפץ פתאם ויצעק: – צא, צא! לא תֵרָאה ולא תִמָּצא פה!

הנסיך אנדרי אמר לנסוע משם מיד, אך מריה הנסיכית פצרה בו, וַיִּשָׁאֶר שם עוד יום אחד. ביום ההוא לא ראה הנסיך אנדרי את אביו, כי לא יצא הזקן כל היום מחדרו ולא נתן לאיש חוץ מִמַּדמוּאזֶל בּוֹריֶן, לבוא אליו, ופעמים אחדות שאל, אם יצא בנו לדרכו. ביום השני נכנס הנסיך אנדרי, לפני יציאתו לדרך, לחדר בנו. הנער – נער בריא, וקוֻצּותיו כקוֻצות אמו – עלה וישב על ברכיו. הנסיך אנדרי התחיל מספר לו את האגדה בבעל הזקָן הכָּחֹל, אך לא גמר לספר והתחיל מהרהר. ומהרהר היה לא בבנו היפה, אשר החזיק על ברכיו, כי-אם בנפשו הרהר. באימה גדולה בקש ולא מצא בקרבו לא חרטה על הַרגיזו את אביו ולא הצטערות על כי הוא יוצא לדרך בעודנו בריב עמו (בפעם הראשונה בימי חייו). ויותר מכֹּל עגמה נפשו על כי בקש ולא מצא בלבו את החִבּה הקודמת העזה, שהיה מחבב את בנו ושֶקִּוָּה לעוררה עתה בחבקו את הנער ובהושיבו אותו על ברכיו.

– ספרה-נא אפוא, – אמר הנער.

הנסיך אנדרי לא ענהו דבר ויורידהו מעל ברכיו ויצא מן החדר.

כאשר אך עזב הנסיך אנדרי את עבודתו הקבועה, ביחוד כאשר אך נכנס בתנאי-החיים הקודמים, באותם התנאים שהיה בהם עוד בימי אשרו, השתוחחה עליו נפשו בחזקה כקֹדם לזה, וימהר לסור מהזכרונות האלה ולמצֹא לו איזו עבודה.

– האמנם נוסע אתה בודאי? – אמרה לו אחותו.

– ברוך אלהים, שאני יכול לנסוע, – אמר הנסיך אנדרי, – צר לי מאד, כי לא תוכלי לנסוע גם אַתּ.

– למה תאמר כזאת? – אמרה מריה הנסיכית. – למה תאמר כזאת עתה, בשעה שאתה נוסע למלחמה הנוראה הזאת, והוא זקן כל-כך. מדמואזֶל בּוריֶן אמרה, כי הוא שאל עליך…

כאשר אך החֵלה לדַבּר כזאת, רעדו שפתיה ועיניה זלגו דמעות. הנסיך אנדרי נסב מאצלה והתחיל מהלך בחדר.

– אלי, אלי! – אמר הנסיך אנדרי. – ואם נשיב אל לבנו, מה ומי – יצור נִקלה כזה – יכול להביא רעה על בני-אדם! – אמר בחֵמה. אשר החרידה את מריה.

היא הבינה, כי בדַבּרו על אנשים, אשר קרא להם נִקלים, כִּוֵּן לא רק למדמואזֶל בּוריֶן, אשר הביאה רעה עליה, כי-אם גם לאותו האיש, שהשבית אשרו.

– אנדרי, דבר אחד אבקש ממך, אני מתחננת לך, – אמרה בנגעה במרפק זרועו ובהביטה אליו בעינים נוצצות מדמעות. – אני מבינה את דבריך (הנסיכית מריה הורידה את עיניה). אל תדַמה, כי האנשים הם עושׂי הרעה. האנשים – כְּלֵי-חֶפְצוֹ הם. – היא הרימה עיניה קצת למעלה מראשו של הנסיך אנדרי במבט בטוח ומֻרגל, שמביטים בו אל מקום, שתמונה קבועה בו. – הוא המביא את הרעה ולא אנשים. האנשים הם כלי-מעשהו. הם אינם אשֵׁמים. אם נדמה לך, שאדם אחד חטא לך, שְׁכַח וסלַח. אין אנו רשאים לענוש. אז תבין, מה טוב ונעים לסלוח.

– אִלו הייתי אשה, הייתי עושה כן, מריה. זאת היא צדקת נשים. אבל גבר אינו חַיָּב ואינו יכול לשכוח ולסלוח, – אמר הנסיך אנדרי, ואף-על-פי שעד הרגע הזה לא הרהר בקורַגין, עלתה בו פתאם כל חמת-נקמתו.

“אם הנסיכית מריה מדברת על לבי לסלוח לו, הרי זה אות, שזה-כבר היה לי לענשו”, אמר בלבו. ובלי הַרהֵר עוד במריה הנסיכית, התחיל מהרהר מיד ברגע הנקם הנעים, אשר יזדמן בו עם קורַגין, הנמצא – כפי-מה שהיה נודע לו – בחיל-המלחמה.

מריה הנסיכית התחננה אל אחיה, שימתין עוד יום אחד, ואמרה לו, כי היא יודעת, מה ידוה לב אביהם, אם יצא אנדרי לדרכו בלי הַשְׁלֵם עמו; אך הנסיך אנדרי ענה, כי מהרה יבוא עוד הפעם מן החיל, כי כתוב יכתוב לאביו וכי עתה ככֹל אשר יַרְבֶּה לשהות בבית כן יגדל הריב.

– לֵך לשלום, אנדרי. זכור, כי הרעות מאלהים הן וכי האנשים אינם אשֵׁמים לעולם. – אלה היו הדברים האחרונים, אשר שמע מפי אחותו ביום ההוא בהִפָּטרו מאִתָּהּ.

“כך צריך להיות!” אמר הנסיך אנדרי בלבו בצאתו במרכבה מבין השדרות אשר לַבַּיִת שבהרים הַקֵּרחים. “היא, הזכה והאֻמללה, נשארת פה לבָרות לזקן שנטרפה דעתו. הזקן מבין, שהוא האשם, אלא שאינו יכול לשַׁנות את טבעו. בני גָדֵל ושָׂמֵח בחייו, שהוא עתיד להיות בהם ככל אדם מְפֻתֶּה או נִפְתֶּה. הנני נוסע אל המערכה, על מה – אינני יודע בעצמי, ורצוני להזדמן עם האיש, שאני בז לו, כדי שיוכל להרגני ולהתקלס בי!” גם קֹדם לזה היו כל תנאי-החיים האלה, אך קֹדם לזה היו כֻלם מתחבּרים ומתאימים בעיניו, ועתה נתפרדה החבילה. רק חזיונות בלי טעם, בלי כל חבור ביניהם, ראה הנסיך אנדרי זה אחר זה לפניו.

ט

הנסיך אנדרי בא אל המעון הראשי בסוף יוּני. צבאות החיל הראשון, אשר נמצא הקיסר בקרבו, חנו במחנה הבָּצוּר על נחל דרִיסה; צבאות החיל השני נסוגו אחור על-מנת להתחבר עם החיל הראשון, אך – לפי הנשמע – גדרו בעדם צבאות צרפתים עצומים את הדרך אליו. הכֹּל התרעמו על מצב עניני המלחמה בחיל רוסיה; אך כי אפשר שיבואו הצרפתים בפלכים הרוסיים לא עלה על לב איש; איש גם לא שער, שתוכל המלחמה להגיע אל מעֵבר לפלכים הפולניים המערביים.

הנסיך אנדרי מצא את בַּרְקְלַי-דֵי-טוֹלִי, אשר נשלח אליו, על שפת נחל דרִיסה. מאשר לא היה בסביבי המחנה לא כפר גדול ולא עיָרה, התישבו כל המון הגנרלים ואנשי-החצר במבחר בתי הכפרים הקטנים שבשני עברי הנחל בהקף עשרה תחומים. בַּרקלַי-דֵי-טוֹלִי חנה במרחק ארבעה תחומים ממעון הקיסר. הוא קבל את בוֹלקונסקי בלשון קצרה וקרה ויאמר לו בהברתו האשכנזית, כי יודיע לקיסר על-אודותיו על-מנת לתת לו משמרת-פקֻדה, ובין כה הוא מבקש מאתו להיות בשטַבּ שלו. אנַטול קורַגין, אשר קוה הנסיך אנדרי למצאו בחיל, לא היה פה: הוא היה בפטרבורג, ובולקונסקי שׂמח על השמועה הזאת. מעשי מרכז המלחמה הגדולה הזאת משכו את לבבו, וישמח על כי יסיח דעתו ימים מעטים מרָגזוֹ על-דבר קורַגין. בארבעת הימים הראשונים, אשר לא הוטל בהם עליו דבר, סִיֵּר את כל המחנה הבָּצוּר ובעזרת ידיעותיו ושיחותיו עם מֻמחים לאותו דבר השתדל לברר לעצמו את מצבו של מחנה זה. אך השאלה, הטוב המקום הזה לחנות בו אם אין, לא נפתרה לו לנסיך אנדרי. מנסיונותיו בעניני מלחמה כבר הֻברר בעיניו, כי במעשי מלחמה אך הבל כל התחבולות העמֻקות והמדֻיָּקות (כאשר ראה במלחמת אויסטרליץ), כי הכֹּל תלוי במה שישיבו על מעשׂי האויב, הבאים פתאם ובלי אפשרות להִכּוֹן להם מראש, כי הכֹּל תלוי באֹפן הנהגת המלחמה ובמנהיגה. וכדי לברר לעצמו את השאלה האחרונה הזאת, השתדל הנסיך אנדרי לחקור ולדעת היטב בעזרת יחוסו הרם ורֹב מיֻדעיו את אֹפן הנהגת החיל ואת אָפיָם של האנשים והמפלגות המשתתפים בה, וזה הדבר אשר הֻברר בעיניו על-אודות מצב הענינים.

כאשר היה עוד הקיסר בוִילנה, נחלק החיל לשלשה ראשים: האחד נִתַּן ביד בַּרְקְלַי-דֵי-טוֹלִי. השני – ביד בַּגְרַטיוֹן, והשלישי – ביד טוֹרְמַסוֹב. הקיסר נמצא בחיל הראשון, אך לא בתור מצביא ראשי. בכתבי הפקֻדה נאמר, כי הקיסר יִמָּצֵא במערכות החיל, אך לא נאמר, כי הוא יוציא ויביא. מלבד זאת לא היה לו לקיסר בעצמו שטַבּ של מצביא ראשי, כי-אם שטַבּ למעונו הראשי של הקיסר נמצא שם. אצלו היו שר השטבּ שלו הגנרַל-קוַרטִירמַיסטֶר הנסיך ווֹלקונסקי, גנרלים, פליגל-אדיוטַנטים, פקידים-דִפּלומַטיים ובני-נֵכר במספר רב, אך שטבּ-החיל לא היה בידו. מלבד זאת עמדו לפני הקיסר בלי משמרות: ארַקְצֵ’יֶב – מי שהיה מיניסטר צבאי, הגרף בֶּניגסֶן – הגדול שבגנרלים על-פי תְאָרָיו, הנסיך הגדול יורש-העצר קונסטַנטין פַּבלוביץ', הגרף רוּמיַנצֶב בתור קַנצלֶר, שטֵין – מי שהיה מיניסטר בפרוסיה, אַרמפֶלד – גנרל שְׁוֵידִי, פּפוּ ל – מחבּרהּ הראשי של תכנית המלחמה הזאת, פַּאוּלוּצִ’י – גנרל אדיוטַנט בן-סַרדִּיניה, ווֹלְצוֹגֶן ועוד רבים. האנשים האלה אמנם נמצאו אצל החיל בלי משמרות צבאיות, אך על-פי מצבם היו בעלי-השפעה, ופעמים רבות לא ידע ראש-קורפוס, וגם המצביא הראשי עמו, מה משפַט השאלה אשר שאל או העצה אשר יעץ בֶּניגסֶן, או הנסיך הגדול או ארַקְצֵ’יֶב או הנסיך ווֹלקונסקי, וכן לא ידע, הֲיוצאת פקֻדה זו, שהֻבָּעה בדמות עצה, מפי בעליה או מפי הקיסר, הֲחובה היא אם אין. אך זה היה הצד החיצון; ופֵרוּשָׁהּ הנכון של ישיבת הקיסר וכל האנשים האלה בקרב החיל היה ברור על-פי יסוד ההשקפה החצרנית (ובמעמד הקיסר הכֹּל נעשים חצרנים). זה היה פֵרושהּ: הקיסר לא נטל את השם מצביא ראשי, אבל הוא היה המוציא והמביא לכל החֲיָלות, והסובבים אותו היו עוזריו. ארַקְצֵ’יֶב היה משגיח נאמן על הסדרים ושומר לראש הקיסר; בֶּניגסֶן היה בעל-אחֻזה בפלך וִילנה, ולפי הנראה, לא נמצא שם אלא לכבוד אכסניה, בתור אחד מנכבדי המקום, אך באמת היה גנרל טוב, מועיל בתור יועץ ובתור מוכן בכל עת להִכָּנס תחת בַּרקלַי. הנסיך הגדול היה שׁם, מפני שרצונו היה בכך. מי שהיה מיניסטר שְׁטֵין היה שם, מאשר יכֹל להועיל בעצה ומאשר הוקיר הקיסר אלכסנדר את מדותיו ומעלותיו. אַרמפֶלד היה שונא בנפש לנפוליון וגנרל בוטח בכֹחו, ומדה זאת השפיעה בכל עת על אלכסנדר. פּאוּלוּצ’י נמצא שם, מאשר היה גבור ואמיץ-לב בשפתיו. הגנרל-אדיוטַנטים נמצאו שם, מאשר נמצאו בכל מקום שהקיסר היה בו, ופְּפוּל נמצא שם, על כי הוא – והוא העִקר – ערך את תכנית המלחמה עם נפוליון, ואחרי אשר הטה את לבב אלכסנדר להאמין ולבטוח בה, היו כל מעשי המלחמה נחתכים על-פיו. לפני פּפוּל עמד ווֹלצוֹגֶן, והוא הביע את מחשבות פּפוּל בדברים מסתבּרים יותר ממה שֶׁיָּכֹל להסבירן פּפוּל בעצמו, שהיה מלֻמָּד קַבּינֶטי, רתחן ובוטח בחכמתו עד הבעת-בוז לכל דבר.

מלבד הרוסים והנכרים האלה (הנכרים ביחוד, הם הביעו בכל יום מחשבות חדשות, שלא עלו על לב, באותה רוח-הגבורה המצויה באנשים עסקנים, כשהם במקום שאין מכירים אותם), היו עוד הרבה קטנים מהם, שנמצאו בקרב החיל, מפני שאדוניהם היו שם.

בתוך כל הרעיונות והדעות שבאותו העולם הגדול, רב-השאון, המתנוסס והמלא גאון וגֹבַהּ, ראה הנסיך אנדרי את חלוקי הדעות והַמַּהלכים והמפלגות האלה, שהיו נראים ומֻרגשים ביותר.

המפלגה הראשונה היתה: פּפול וסיעתו, אנשים בעלי-מדרש במקצוע המלחמה, מן המאמינים, כי יש בעולם תורת-מלחמה וכי יש בתורה הזאת חֻקים קבועים, חֻקי הליכה לנֹכח, חֻקי הֲסָבָה, וכיוצא בהם, פּפוּל וסיעתו דרשו, שֶׁיִּסּוֹגו מהאויב אל עֹמק פְּנים הארץ, על-פי-חֻקי התורה המדֻמָּה שלהם, ובכל נטיה מאחרי התורה הזאת ראו אך פּרָאוּת, בַּערוּת או כַוָּנה רעה. בני המפלגה הזאת היו הפרינצים האשכנזים ווֹלצוֹגֶן, וִינצֶנגְּרוֹדֶה ואחרים, ורֻבּם אשכנזים.

המפלגה השניה היתה מתנגדת לגמרי לראשונה. כל מקום, שיש קיצונים לדבר אחד, יש מתנגדים קיצונים לעֻמתם. בני המפלגה הזאת היו אותם, שדרשו עוד בוִילנה מלחמת-תגרה בפולין ובִטול כל תכניות המלחמה, שנערכו מראש. מלבד אשר בני המפלגה הזאת דרשו מעשי גבורה, היו גם מן הדבקים בלאֻמיות ומשום-זה נעשו גם קצרי-ראות יותר בהתוַכּחם. הם היו הרוסים: בַּגרַטיוֹן, יֶרמוֹלוֹב, אשר החֵלּוּ לְנַשּׂאו בימים ההם, ואחרים. בעת ההיא נתפשטה הלצה זו בשֵׁם יֶרמולוב, אשר אמרו עליו, שבקש מאת הקיסר את החסד האחד הזה, שימַנהו לאשכנזי. בני המפלגה הזאת היו מזכירים את סוּבוֹרוֹב ואומרים, שאין צֹרך לא לעַיֵּן ולא לנעוץ פריפות במַפָּה, כי-אם להלחם, להכות את האויב, לסגור את רוסיה לפניו ולחזק את ידי אנשי-הצבא בלי-הפסק.

בני המפלגה השלישית, אשר האמין בה הקיסר יותר מבחברותיה, היו הפשרנים החצרניים שבין שני הדרכים הראשונים. האנשים האלה, שרֻבּם לא היו אנשי-צבא ושאחד מהם אֲרַקְצֵ’יֶב, סברו ואמרו, מה שנוהגים לאמר בני-אדם שאין להם דעה ברורה ושרצונם להֵרָאות כבעלי-דעה. הם אמרו, כי בלי-ספק דורשת כל מלחמה, ובפרט עם איש-מלחמות גאוני כבוֹנַפַּרטי (שוב התחילו קוראים לו בּוֹנַפַּרטי), עצות ותחבולות וידיעה עמֻקה במקצוע זה, ופּפוּל גאון לאותו דבר; אבל יחד עם זה אין לכחד, כי בעלי-מדרש עשוים לנטות לצד אחד, ועל-כן אין לסמוך עליהם לבד, וצריך להטות אֹזן גם למה שמתנגדיו של פפול אומרים, גם למה שאומרים בעלי-נסיון, שקנו להם בקיאות בעניני מלחמה, ולבֹר מכל זה את השביל האמצעי. בני המפלגה הזאת דרשו, שיהי המחנה שעל נחל דריסה עומד תחתיו כעצת פּפוּל ושאר הצבאות ישַׁנו את מהלכם. אמנם בזה לא יכלו להגיע גם אל אחת מן המטרות אשר שמו להם, אך לבני המפלגה הזאת נדמה, שכך יפה יותר.

הַמַּהלך הרביעי היה מהלכה של אותה המפלגה, שהראש והראשון שבה היה הנסיך הגדול יורש-העצר, אשר לא יכֹל לשכוח את פחי-נפשו באויסטרליץ, אשר עבר שם לפני הגוַרדיה בכובע מעֻטר ובצַוָּארון מקֻשט, כמבקר צבאו בשעת שלום, ויקַו לדכּא את הצרפתים בגבורתו על-נקלה, ופתאם נִתַּק בשוּרה הראשונה וַיְמַלֵּט נפשו ביגיעה רבה, וכל אנשיו נבוכו. בני המפלגה הזאת הביעו במה שדברו בכל לבם גם את המעלות גם את החסרונות שבבעלי-דברים כאלה. הם חַתּו מפני נפוליון, הם ראו בו כֹח גדול ובעצמם ראו כשלון-כֹּח, וזאת הגידו ולא כִחֵדוּ. הם היו אומרים: "אך יגון וחרפה ואבדון נָכוֹנוּ לנו בכל זה! הנה עזבנו את וִילנה, עזבנו את וִיטֶבּסק, גם את דריסה נעזוב. הדבר הטוב האחד, אשר עודֶנו יכולים לעשות, הוא להשלים, וכפי האפשר במהרה, כל עוד לא גֹרשנו מפטרבּורג.

ההשקפה הזאת, שנתפשטה במדה מרֻבּה בספֵירות הגבוהות שבחיל, מצאה לה סיוע גם בפטרבורג גם בקַנצלר רוּמיַנצֶב, אשר יעץ לעשות שלום מטעמים מדיניים אחרים.

החמישִיִּים היו המחזיקים בבַרקלַי-דֵי-טולִי, שהיה יקר להם ביחוד בתור מיניסטר צבאי ומצביא ראשי. הם היו אומרים: “יהיה מה שיהיה (כך היו מתחילים תמיד), אבל איש ישר ואיש-מעשה הוא, ואין טוב ממנו. תנו לו שלטון גמור, כי לא תצלח מלחמה בלי שלטון יחידי, ואז יַראה מה שבידו לעשות, כשם שהראה את ידו בפינלַנדיה. אם חילֵנו מסֻדָּר ואמיץ ובהִסוגו עד נחל דריסה לא נִגף לפני האויב, עלינו להודות על זה אך לבַרקלַי. אם עתה יכניסו את בֶּניגסֶן תחת בַּרקלַי, אָבֹד יֹאבד הכּל! כי כבר הראה בֶּניגסֶן בשנת 1807, כי לא יצלח לזה” – אלה דברי בני המפלגה הזאת.

הַשִּׁשִּׁיִּים הם הבֶּניגסֶניים, היו אומרים להפך, כי סוף-סוף אין חרוץ ובקי מבֶּניגסֶן ואחרי כל ההתחכּמות אי-אפשר בלעדיו. “עתה יוסיפו-נא לקלקל!” היו בני המפלגה הזאת קוראים ומביאים ראיות, שכל אותה הנסיגה, שנסוגו הרוסים אחור עד נחל דריסה, היתה אך מגפה וכלִמת-עולם ושגיאות על שגיאות. “כאשר יַרְבּוּ בשגיאות, כן ייטב; לפחות, יבינו מהרה, שכך אי-אפשר”, היו דבריהם. “עתה דרוש לא איזה בַרקלַי, כי-אם איש כבֶניגסֶן, אשר כבר הראה את ידו בשנת 1807, אשר גם נפוליון בעצמו דִבּר עליו טובות ואשר יהי מרֻצה לעם בתור בעל-שלטון, ואיש אשר כזה הוא אך בֶּניגסֶן לבדו”.

השביעיים היו אנשים מצוּים בכל עת, ביחוד אצל מלכים צעירים, ואשר גדל מספרם הרבה אצל הקיסר אלכסנדר, גנרלים ופליגל-אדיוטַנטים נאמנים לו בכל לבבם ובכל נפשם, אשר העריצוהו לא באשר הוא הקיסר, כי-אם בלבב שלם ושלא על-מנת לקבל פרס, בתור אדם חביב להם, כמו שהעריץ אותו רוסטוב בשנת 1805, וראו בו לא רק את כל המדות הטובות, כי-אם גם כל מעלות נפש-אדם. האנשים האלה אמנם בֵּרכו ושִׁבּחו את הקיסר על ענותנותו, שהראה בּוַתּרוֹ על הַצְבּאַת החיל, אבל עם זה קָבלוּ על הענותנות הנפרזה הזאת, וכל חפצם ודרישתם היו, שיעזוב הקיסר הנערץ את הפקפקנות המיֻתָּרה הזאת, שהוא מפקפק בכֹחו, ויפרסם בכתב גלוי, שהוא עומד בראש החיל, ויכונן אצלו את מעון השטַבּ של המצביא הראשי ועל-פי מה שֶׁיִּוָּעץ בשעת צֹרך עם מלֻמדים ומנֻסּים ינהל בעצמו את צבאותיו, והדבר הזה לבד יעורר בהם רוח-גבורה במדרגה שאין למעלה הימנה.

הכת השמינית הגדולה מכֻּלן, שבמנין גדלה כתשעים ותשע פעמים מחברותיה, היתה כֻלה אנשים, שלא בקשו לא שלום ולא מלחמה, לא נסיעות-תגרה ולא מחנה הגנה על-יד הדריסה או במקום אחר, לא את בַּרקלַי, לא את הקיסר, לא את פּפוּל ולא את בֶּניגסֶן, אלא את הדבר האחד העִקרי, והוא: כפי האפשר הרבה טובות ותענוגים לנפשם. במים העכורים, בזרמי הסכסוכים, שהיו פורצים זה לעֻמַּת זה ומתבוללים זה בזה בשפע רב במעונו הראשי של הקיסר, היה אפשר להצליח בהרבה דברים, שלא יכלו לעלות על לב בזמן אחר. האחד הסכים – כדי שלא לקלקל את מצבו הטוב – היום עם פּפוּל, מחר עם מתנגדו, וביום השלישי העיד על עצמו, שאין לו כל דעה באותו ענין. וכל זה אך כדי להסתלק מן האחריות ולמצֹא חן בעיני הקיסר. השני היה מושך עליו את עיני הקיסר, על-מנת להמציא טובה לעצמו, בקראו בקול גדול דברים, שרמז עליהם הקיסר לפני יום אחד, ויהי דן בזה במועצה ומתוַכּח וצועק ומכה באגרופו על לבו ומועיד את החולקים עליו למלחמת-שנַים, לבעבור יִשָּׁמַע ויֵרָאֶה, כי הוא נכון למסור נפשו על טובת הכלל. השלישי בקש לו בין ישיבה לישיבה, בשעה שלא היו שונאיו עמו, תמיכה זמנית בגלל העבודה שעבד באמונה, מדעתו, שמרֹב טִרדה לא יוכלו להשיב את פניו. הרביעי היה מזדמן תמיד פתאם לעיני הקיסר ועבודה רבּה עמוסה עליו. החמישי, בחפצו להגיע אל המטרה אשר שׂם לפניו זה ימים רבים – להִקָּרא אל הלחם לקיסר –, הסביר באף ובחֵמה, כי דעה חדשה זו או זו נכונה או לא נכונה, והביא על זה ראיות עצומות ונכוחות מעט או הרבה.

כל בני המפלגה הזאת משכוּ ברשתותם רֻבּלים, צלבים, תארי-כבוד, ובשביל זה היו צופים אל הלוח הסובב על צירו, לוח רצון הקיסר, וכאשר אך הרגישו, כי נסב הלוח אל העֵבר האחד, החלו כל בטלני הצבא האלה, שֶׁכְּמוֹהֶן כַּבַּטְלָניוֹת שֶׁבַּעֲדַת דבורים, לָפַחת אל מול העֵבר ההוא, ובגלל זה הֻקשה לקיסר עוד יותר להסב את הלוח אל עבר אחר. בתוך הערפל שבמצב הענינים; בשעת הסכנה הגדולה, שהעירה אך דאגה ומגוֹרה; בתוך סערה זו של סכסוכים ושאיפות להתכבדות והתנגשות השקפות שונות ורגשות שונים; בבלבול בני העמים השונים שבכל הקהל ההוא – הגדילה המפלגה השמינית הזאת, הגדולה במנין מכל חברותיה, שכּל חבריה נתכַּנו איש לצֹרך עצמו, עוד יותר את ההסתבכות ואת הערפליות שבענין הכללי הזה – כמעט שתתעורר שאלה בדבר, ונחיל של דבורים בטלניות אלה יָטוּשׁ ברגע, בטרם יגמור לשרוק בענין שעמד עליו, אל הענין החדש, ולקול זמזומו יֵחָבאוּ קולותיהם ויסֻלְּפוּ דבריהם של המתוַכּחים באמת ובתמים.

מכל המפלגות האלה נועדה ונוסדה בימים אשר בא הנסיך אנדרֵי אל החיל עוד מפלגה אחת, תשיעית, וגם החֵלה להרים קולה. זאת היתה מפלגת זקנים, בעלי-בינה, מנֻסּים בענינים מדיניים ויודעים להביט הבטה עיונית, בלי הַסכים גם לאחת מן הדעות המתנגדות זו לזו, אל כל אשר נעשה בשׁטַבּ המעון הראשי, ולבקש תחבולות לצאת ממצר זה של אבדן-עצות ופקפקנות והסתבּכות וקֹצר-יד.

בני המפלגה הזאת אמרו וסברו, כי כל הרעה יוצאת ביחוד מישיבת הקיסר עם בני-חצרו הצבאיים אצל החיל; כי בזה הובאו אל מערכות החיל מנהגי דרך-הארץ שבחצר, שאינם קבועים ואינם ברורים ודרכם להשתַּנות –, מנהגים טובים במקומם, אבל קשים לחיל-מלחמה; כי לקיסר ראוי למלוך ולא לנהל את הצבא; כי התחבולה האחת לצאת ממצב זה היא יציאת הקיסר וחצרו מאצל מערכות החיל; כי ישיבה זו בלבד, שהקיסר יושב במקום הזה, מעסקת חמשים אלף איש מאנשי-הצבא בשמירת ראשו; כי גם מצביא ראשי שאינו הגון כל-צרכו יצלח, אם אינו תלוי בדעת אחרים, יותר מן המעֻלה שבמצביאים בזמן שידיו אסורות מחמת קרבת הקיסר ועֹז שלטונו.

באותם הימים, שישב הנסיך אנדרי בלי עבודה על-יד נחל דריסה, כתב שִׁישְׁקוֹב, מזכיר הממלכה, שהיה אחד מחשובי המפלגה הזאת, מכתב אל הקיסר, אשר הסכימו בַּלַּשוב וארַקצֵ’יֶב לחתום עליו. במכתב הזה הציע שִׁישקוב לקיסר, בכֹח הרשיון הנתון לו לחַוות דעתו על מהלך הענינים, בדרך כבוד ובאמַתלה, שנחוץ לקיסר לעורר את העם היושב בעיר-המלוכה למלחמה, לעזוב את מערכות הצבא.

התעוררות העם על-ידי הקיסר וקריאתו אליהם להגן על ארץ-מולדתם, אותה ההתעוררות (במדה שנהיתה על-ידי ביאת הקיסר בעצמו למוסקבה), אשר היתה הסִבּה הראשית לנצחונה של רוסיה, הֻצעה ונתקבלה אך כאמַתלה ליציאת הקיסר מאצל מערכות החיל.

י

עוד לא נמסר המכתב הזה לידי הקיסר, ובַרקלַי הגיד בשעת סעֻדת-הצהרים לבולקונסקי, כי טוב על הקיסר לראות את הנסיך אנדרי ולחקרו על-אודות טורקיה, וכי יש לו לנסיך אנדרי לסור אל מעונו של בֶּניגסֶן בשש שעות בערב.

בעצם היום ההוא באה שמועה במעון הקיסר על-דבר נסיעה חדשה של מחנה נפוליון, שיש בה סכנה לחיל רוסיה – שמועה שנכזבה אחרי-כן. וביום ההוא בבֹּקר סִיֵּר ראש-הגדוד מִישוֹ עם הקיסר את מצודות דריסה והוכיח לקיסר, כי המחנה הבָּצוּר הזה, שנערך על-פי פּפוּל ונחשב למִשׂגב שאין למעלה הימנו, שעתיד נפוליון להִוָּקש ולהִשָּׁבר בו – כי המחנה הזה הוא דבר שאין חפץ בו וצור-מכשול לחיל רוסיה.

הנסיך אנדרי בא אל מעונו של הגנרל בניגסן, אשר ישב בבית כפרי קטן של בעל-אחֻזה על שפת הנהר. בבואו לא מצא שם לא את בניגסן ולא את הקיסר; אך צֶ’רנישוב, הפליגל-אדיוטַנט של הקיסר, קבל את בולקונסקי ויאמר לו, כי הקיסר יצא ביום ההוא זה הפעם השנית עם הגנרל בניגסן ועם המרקיז פּאוּלוּצ’י לסַיֵּר את מצודות מחנה דריסה, שהתחילו מפקפקים הרבה בתועלתן.

צֶ’רנישוֹב ישב בחדר הראשון אצל חלון ורומַן צרפתי בידו. החדר הזה היה, לפי הנראה, טרקלין בראשונה; בו עמד עוד אורגַן, שהוטלו עליו יריעות שונות, ובקרן-זוית אחת עמדה מטה מתקפלת בעד שָׁלִישוֹ של בניגסן. והַשָּׁליש הזה היה שם באותה שׁעה. ושני פתחים הובילו מהטרקלין: האחד לנֹכח – אל החדר שהיה קֹדם לזה לאורחים, והשני ימינה – אל הַקַּבּינֶט. מבעד הפתח הראשון נשמעו קולות מדברים אשכנזית ולפרקים צרפתית. שם, בחדר שהיה קֹדם לזה חדר-אורחים, נאספה ברצון הקיסר לא המועצה הצבאית (הקיסר היה אוהב פנים לכאן ולכאן), כי-אם אספת אנשים אחדים, שרצה לדעת, לפני המבוכות שנכונו לבוא, מה דעתם. זאת היתה לא מועצה צבאית, אך כמין מועצת אנשים, שנבחרו לברר לקיסר שאלות אחדות. לאותה המועצה-למחצה נקראו: הגנרל השוֵידי אַרמפֶלד, הגנרל-אדיוטנט ווֹלצוֹגֶן, וִינצֶנגֶּרוֹדֶה, שנקרא בפי נפוליון נתין צרפתי בוֹרֵחַ, מישו, טוֹל, הגרַף שטֵין, שלא היה צבאי מעולם, ופּפוּל בעצמו ובכבודו, אשר היה, כפי ששמע הנסיך אנדרי, המניע הראשי בכל אותו הענין. במקרה יכֹל הנסיך אנדרי להסתכל בו יפה-יפה, כי פּפוּל בא שמה מהרה גם הוא ויעבֹר אל חדר-האורחים, ובעברו עמד רגע אחד לדבּר עם צֶ’רנישוֹב.

פּפוּל נראה לו לנסיך אנדרֵי, כאשר אך שם עיניו עליו ועל מעילו הגנרלי המקֻלקל בתפירתו והנתון עליו בלי טעם כאִלו כבר ידע אותו, אף-על-פי שלא ראהו מימיו. דומה היה גם לוַיְרוֹטֶר, גם למַק, גם לשמִידט ועוד להרבה גנרלים בעלי-מדרש אשכנזים, אשר זכה הנסיך אנדרֵי לראותם בשנת 1805; אבל הוא היה טפוסי יותר מכֻּלם. אשכנזי בעל-מדרש כזה, שנכלל בו כל מה שהיה באשכנזים ההם, לא ראה הנסיך אנדרֵי מימיו.

פּפוּל היה קצר-קומה, רָזֶה מאד, אבל רְחַב-עצמות, בעל גוִיה גסה וחזקה, יָרֵך רחבה ועצמות-שֶׁכֶם בולטות. פניו היו מקֻמטים מאד ועיניו שקועות ומעֻמָּקות. שׂערו אצל צדעיו מעבר פניו הָחֳלַק לפי הנראה בחפזון במַגְרֶדֶת, ומאחור היה זקוף כראשי-שבלים זרוּיים בלי סדר. בשעת כניסתו פנה כה וכה בדאגה וברגזה כמפחד מפני כֹל בחדר הגדול הזה. בתנועה כבדה החזיק בראש חרבו ופנה אל צֶ’רנישוב ושאל אותו אשכנזית, איה הקיסר. נֵכָּר היה בו, שהוא רוצה לעבור כפי האפשר במהרה בחדרים, לגמור מהר את הגחינות ואת ברכות-השלום ולשבת לעשות את שלו לפני המַּפּה, ששם הרגיש בעצמו, שהוא במקומו הנאה לו. בחפזון הרכין בראשו על דברי צֶ’רנישוב ובחִיוך אירוני שמע באמור לו זה, כי הקיסר מסַיֵּר את המצודות, אשר יסד הוא, פּפול בעצמו, על-פי שיטתו ממש. בקול-בַּס ובלי כל הקדמה, כדרך האשכנזים, בזמן שהם נשענים על בינתם, בטא כמדבר אל לבו: “דוּממקאָפּף…” או: “צו גרוּנדע די גאנצע געשיכטע…” או “ס’ווירד וואס געשייטעס ד’רויס ווערדען…” הנסיך אנדרֵי לא שמע את דבריו ויאמר לעבור על פניו, אך צֶ’רנישוב הציג את הנסיך אנדרֵי לפני פּפוּל ויאמר, כי הנסיך אנדרֵי בא מטורקיה, ששם נגמרה המלחמה יפה כל-כך. פּפוּל שׂם עיניו כמעט לא על הנסיך אנדרֵי בעצמו, כי-אם אל מֵעֵבר לו ויאמר בצחוק: “דא מוּסס איין שאֶגער טאקטישער קריעג געוועזען זיין” ואחרי צחוק מתוך בוז עבר אל החדר, אשר נשמעו הקולות משם.

כפי הנראה, היה פּפול, הנכון בכל עת להתל מתוך כעס, נוח לכעוס ביחוד ביום הזה, על כי נועזו לבדוק את מחנהו ולדון בו שלא בהשתתפותו. הנסיך אנדרי עמד על אָפיו של פּפוּל מיד בפגישה קצרה זו על-פי זכרונותיו מימי עבודתו בצבא אויסטרליץ. פּפוּל היה אחד מאותם הנשענים על בינתם בלי גבול, בלי השתנות לעולם ובלי חוּס על נפשם, שאינם מצוים אלא בין האשכנזים, כי רק אשכנזים נשענים על בינתם על יסוד החקירה המדעית המָפשטת, הַינו על יסוד הידיעה המדֻמָּה שהם יודעים על-פי טעותם את האמת הגמורה. הצרפתי נשען על בינתו, על כי הוא בעיניו נחמד בשכלו ובגופו ולוקח נפשות גברים ונשים יחד. האנגלי נשען על בינתו מדעתו, כי הוא אזרח בממלכה העולה על כל הממלכות בסדריה הטובים, אשר על-כן הוא יודע תמיד, בתור אנגלי, מה לעשות, ויודע, שכל מה שהוא עושה בתור אנגלי אך טוב הוא בלי-ספק. האיטלקי נשען על בינתו, על כי הוא מתרגז ושוכח על-נקלה את נפשו ואת נפשות אחרים. הרוסי נשען על בינתו, דוקא מפני שאינו יודע ואינו רוצה לדעת מאומה, מפּני שאינו מאמין, שאפשר לדעת דבר. והאשכנזי קשה מִכֻּלם בדבר הזה, הוא תקיף בדעתו ומִתְגַּנֶּה יותר מכֻּלם, באשר הוא מדַמה בנפשו, כי הוא יודע את האמת, את התורה שהמציא הוא בעצמו ושאף-על-פי-כן היא אמת מָחלטת בעיניו.

ממין זה היה פּפוּל בלי כל ספק. שיטת ההליכה לנֹכח, אשר דלה ממלחמות פרידריך הגדול, היתה לו לתורה שלֵמה, וכל מה שמצא בדברי המלחמות האחרונות היה בעיניו דרך-תהפוכות, מעשה-פראים, התנגשות פרועה, שנעשו בה כל-כך הרבה שגיאות משני הצדדים, שלא יכלו המלחמות האלה להִקָּרא מלחמות: לא כדין היו ולא יכלו להיות ענין לתורה מדעית.

בשנת 1806 היה פּפוּל אחד מעורכי תכניתהּ של המלחמה, שנגמרה במפלות יֶנָה ואוֹיאֶרְשְׁטֶט; אך באחריתה זאת לא מצא לא ראיה ולא זֵכר לסתירת תורתו. להפך, על-פי דעתו רק בגלל אשר לא דקדקו במצוותיה באה כל הצרה הזאת, ובשפת-הלצון המיֻחדת לו כטוֹב לבו עליו אמר: “איך זַאגטע יא, דאס די גאנצע געשיכטע צום טייפעל געהען ווערדע”. פּפוּל היה אחד מן המלֻמדים הדבקים בתורתם כל-כך, שהם שוכחים בגללה את מטרתה, את ההלכה למעשה; מאהבתו את הלמוד היה שונא כל עבודה מעשית ולא רצה לטפל בה כלל. הוא גם שמח על כי נִגפו במלחמה, כי הכִּשלון הזה, שנכשלו בנטוֹתם במעשה מן ההלכה, היה אך ראיה בידו, שתורתו אמת.

הוא דִבּר דברים אחדים עם הנסיך אנדרי ועם צ’רנישוב על-אודות המלחמה הזאת כיודע מראש, כי אך מרה תהי אחריתה, וכי גם אינו מצטער על זה. שִׁבֳּלֵי-שְׂעָרו הזקופות על ראשו, שלא נסרקו, וקוֻצות צדעיו הקטנות, שנסרקו בחפזון, העידו על זה בשפה ברורה.

אחרי-כן עבר אל החדר השני, ומיד נשמעו משם קולות תלונותיו בהברת-הבַּס שלו.

יא

עוד לא הספיק הנסיך אנדרי להביט אחרי פּפוּל בצאתו, והגרף בֶּניגסֶן בא בחפזון החדרה וַיַּרכּן בראשו לבולקונסקי ובלי כל שהִיה עבר אל הַקַּבּינֶט ואגב-אורחא צוה איזה דברים את האדיוטנט שלו. הקיסר רכב מאחריו, ועל-כן מהר בניגסֶן להכין איזה דבר נחוץ ולשוב ולצאת לקראת הקיסר. צֶ’רנישוב והנסיך אנדרי יצאו אל מרפסת המבוא. הקיסר ירד מעל סוסו, ומראהו כאיש עיף. המרקיז פּאוּלוּצ’י דבּר איזה דברים אל הקיסר. הקיסר הטה ראשו הצדה ושמע בפנים נזעמים קצת מה שדבר אליו פאולוצ’י בהתלהבות מיֻחדה. הקיסר נטה ללכת הלאה ונִכּר היה בו, שהוא רוצה לשים קץ לשׂיחה; אך האיטלקי, שכבר התרגז והסתּמק, שכח את הלכות דרך-הארץ וילך אחריו ויוסף לדבּר:

– ועל-דבר האיש, אשר יעץ לחנות פּה על שפת הדריסה, – אמר פּאוּלוצ’י, בשעה שהקיסר עלה במעלות הקטנות וירא את הנסיך אנדרי ויתבונן בקלסתר-פניו הזר לו, – על-דבר האישׁ הזה, אדוני הקיסר, – הוסיף פאולוצ’י בהתרגזות יתרה, כמו מבלי יכֹלת להתאפק עוד, – האיש, אשר יעץ לחנות פה על שפת הדריסה, לו אני רואֶה אך אחת משתי אלה: או סגירה בבית-המשֻׁגעים או תליה.

הקיסר לא גמר לשמוע, וכמו לא הגיעו לאזניו דבריו האחרונים של אותו האיטלקי, ויכּר את בולקונסקי ויפן אליו בשפת-חסד:

– אני שמח מאד לראותך; לֶךְ-לְךָ אל החדר, שנאספו בו, והַמְתֵּן לי שם.

הקיסר עבר אל הַקַּבּינֶט. אחריו עברו הנסיך פטר מיכַאיְלוביץ' ווֹלקונסקי והבּרון שטֵין, ואחריהם נסגרה הדלת. הנסיך אנדרי עבר, ברשיון הקיסר, עם פאוּלוּצ’י, אשר נודע לו עוד בטורקיה, אל חדר-האורחים, מקום אספת המועצה.

הנסיך פטר מיכאילוביץ' ווֹלקונסקי היה כמין ראש-השטַבּ של הקיסר. ווֹלקוֹנסקי יצא מן הקבינט ויבֵא בידו מַפּות-ארץ אל חדר-האורחים וישׂימן לפניו על השלחן, ואַחַר שׂם לפני הנאספים את השאלות, אשר בקש לשמוע מה שיאמרו עליהן. יסודו של דבר היה, שבלילה באה שמועה (שנכזבה אחרי-כן), שהצרפתים התחילו מקיפים מעט-מעט את המחנה שעל-יד הדריסה.

ראשונה פתח הגנרל ארמפֶלד והציע פּתאם, כדי לקדם פני הרעה, להעביר את המחנה אל מקום, אשר לא עלה על לב איש ואשר לא נמצא לו כל טעם (חוץ מרצונו של בעל-ההצעה להראות, שגם הוא בר-דעת), מעֵבר למסלות פטרבורג ומוסקבה, ששם היה, על-פי דעתו, לַחַיל להתחבר ולהכּון לקראת האויב. נראה היטב, שמחשבה זו הוכנה בלבו מכבר, והוא הרצה אותה עתה, בעִקרו של דבר, לא כדי להשיב על השאלות, שבאמת לא נמצא כל תשובה בה עליהן, כי-אם בחפצו להביעהּ בין כה ברבים. זאת היתה אחת ממליוני ההצעות, שהיה אפשר להמציאן ולהסבירן בבלי דעת מאומה ממה שעתיד להעָשׂות במלחמה הזאת. מקצת הנאספים נחלקו עליו, ומקצתם סיעו לו. ראש-הגדוד הצעיר טוֹל נכנס בעבי-הקורה נגד דעתו של הגנרל השוֵידי ובשעת הוכּוחים הוציא מכיסו שעל יְרֵכוֹ מחברת כתובה מרֹאשה ועד סופה ובקש רשות לקראהּ באזני החבורה. במאמר גדול ומפֹרט הציע טוֹל תכנית חדשה, מתנגדת לגמרי גם לדעתו של ארמפֶלד גם לדעתו של פּפוּל. פּאוּלוּצ’י השיב על דברי טוֹל והציע תכנית של הליכה לפנים והשׂתּערות, באמרו, שרק במעשׂה-השׂתערות היה אפשר לצאת מתוך הערפּליות והמצוֹדָה – כן כִּנה את המחנה הדריסאי, שנמצאו הרוּסים בה. פּפוּל ומתֻרְגְמָנוֹ ווֹלצוֹגֶן (אשר היה לו לגשר בענינים שבחצר) החרישו ולא ענו דבר בשעת הוכוחים. פּפוּל אך נָער בגרונו דרך-בוז והראה בזה, שלעולם לא ישפיל כבודו להשיב על דברי-הבל כאלה. אך כאשר העיר אותו הנסיך ווֹלקונסקי, מנהל הוכּוחים, לחַווֹת דעתו, אמר את הדברים האלה בלבד:

– מה חֵפץ לשאֹל עוד אותי? הנה הגנרל ארמפלד הציע מקום יפה בלי כל מחסה מאחור; או השתערות על-פי האדון האיטלקי הזה, – יפה מאד; או להסוג אחור – גם זה טוב. למה זה תשאלוני? הלא יודעים אתם הכֹּל בעצמכם יותר ממני.

אך כאשר אמר וולקונסקי בפנים נזעמים קצת, כי הוא שואל מה דעתו בשם הקיסר, עמד פּפול על רגליו ויחל לדבר בהתלהבות, שבאה עליו פתאֹם:

– את הכֹּל שִׁחתו, את הכֹּל עִבּתוּ, כל אחד חשב, שהוא יודע יותר, ועתה באו אלי. כיצד יְתֻקן? אין כאן מה לתקן. צריך למלא הכֹּל בדיוק על-פּי היסודות אשר בארתי, – אמר בדפקו באצבעותיו הקשות על השלחן. – איזה עכּוב בדבר? הבלים, מעשי-יַלדות.

ובאמרו זאת קרב אל המפה ויחל לדבר במהירות ובהושטת אצבעו היבֵשה למקומות שונים במפה ולהסביר בראיות, שכּל מקרה שׁבעולם לא יוכל לשנות את טובו ותועלתו של המחנה הדריסאי, שהכֹּל צפוי בו ושאם באמת ינסה האויב ללכת סחור סחור, אבד יאבד מבלי מנוס.

פאולוצ’י, אשר לא ידע אשכנזית, התחיל שואל אותו צרפתית. ווֹלצוֹגן חש לעזרת פּפוּל אדוניו, אשר דבּר צרפתית שלא כהוגן, והתחיל מתרגם דבריו, ובקֹשי הספיק לתרגם הכֹּל, כי פּפוּל הביא ראיות בשפתים מהירות, כי הכֹּל, כל דבר, – לא רק מה שקרה, כי-אם גם מה שיכול לקרות – הכֹּל היה צפוי בתבניתו וכי אם עתה נמצאו מכשולים, אין זה אלא מפני שלא הכֹּל נעשה בדיוק. בלי-הפסק צחק לשם לגלוג והביא ראיות לדבריו ולאחרונה חדל להביא ראיות, ודרך-בוז חדל, כאשר יחדל מַתּימַטיקן לבחון בבחינות שונות את חשבונו, לאחר שהֻברר לו, שלא טעה בו בשום דבר. ווֹלצוֹגֶן נכנס תחתיו ויוסף להסביר את רעיוניו של פּפוּל צרפתית, ובדבּרו פנה אליו וישאלהו לפעמים: “ניכט וואהר, עקסעלענץ?” ופּפוּל, כאדם שאינו מבחין בשעת התלהבותו במלחמה בין חבריו ובין אויביו, נתן קול-זעמו גם על בן-בריתו, על ווֹלצוגן.

– כן הוא, מה יש עוד להסביר בדבר הזה?

פאולוצ’י ומישוֹ התנפלו שניהם יחדיו בלשון-צרפת על ווֹלצוגן. ארמפֶלד ערך דבריו אל פּפוּל אשכנזית. טול הסביר את דעתו לנסיך ווֹלקונסקי רוסית. והנסיך אנדרי שמע ויתבונן בלי דַבּר דבר.

יותר מכל האנשים האלה העיר פּפוּל, המלא זעם, התקיף בדעתו והנשען בלי גבול וטעם על בינתו, רגש-השתתפות בלב הנסיך אנדרי. ברור היה, כי הוא האחד בין כל הנמצאים שם, אשר לא בקש מאומה לנפשו, לא שׂנא איש בלבבו, וכל חפצו היה אך להוציא לפעֻלה את התכנית אשר יצר על-פי התורה, שנקנתה לו בשנות עמל רב. מגֻחך היה, לטֹרח היה בשפת-הֲתוּלָיו, אבל עם זה העיר גם כבוד לעצמו בדבקו בכל לבבו בַדֵּעה הנכונה בעיניו. ועוד יתרון אחד היה לו: בכל דברי הנואמים, חוץ ממנו, הֻרגשה מדה אחת, אשר לא היתה במועצה הצבאית בשנת 1805 – והיא: אימה מסֻתָּרה, אבל גדולה מאד, מפני גאוֹנוּתו של נפוליון, והאימה הזאת הֻבּעָה בכל תשובה על דבריו. הכֹּל נחשב לאפשר לנפוליון, מכל עֵבר היה יכול לבוא על-פי דעתם, ובשמו הנורא בִטלו איש את עצת רעהו. רק פּפוּל לבדו חשב לפי הנראה, גם את נפוליון לפרא-אדם, כמו שחשב את כל המתנגדים לתורתו. אך מלבד רגש-הכבוד העיר פּפוּל בלב הנסיך אנדרי גם רגש חמלה. על-פי מדברם של בני-החצר בפנותם אליו, על-פי הדברים שהרשה פאולוצ’י לעצמו לאמר לקיסר, וביחוד על-פי איזו רתחנות, שהֻבּעה בלשונו של פּפוּל בעצמו, נראה, שכבר נודע ושגם הוא בעצמו הרגיש, שקרובה מפּלתו. ובכל הבטחון אשר בטח בחכמתו ובכל התוּליו האשכנזיים, המלאים תלונה, היה נִקְלֶה למראה בשׂערו הַמָּחֳלָק על צדעיו ובראשי-השבּלים הזקופים על קדקדו. ברור היה, אף-על-פי שהתאמץ לעטות מעטה רֹגז ובוז, שאבלה נפשו מאד, על כי המקרה האחד לבחון את שיטתו בחינה גדולה במעשה רב ולהוכיח לעיני כל הארץ שהיא הנכונה – הולך ונשמט מידו.

הַוִּכּוחים נמשכו זמן רב, וכאשר נמשכו כן חזקו המחלוֹקוֹת וגם הגיעו לכלל צעקות וגדופים, וכן הֻקְשָׁה למצֹא איזו מסקנה כללית מכל מה שנאמר שם. הנסיך אנדרי הקשיב וישמע את המשא-ומתן הזה בַלשונות השונות, את ההשערות ואת העֵצות ואת הפְּרָכות ואת הצעקות. ובלבו אך תמַהּ על מה שדברו כֻלָּם. הרעיונות, שהיו עולים על רוחו עוד לפני ימים רבים ולעתּים קרובות בימי עסקנותו הצבאית, הרעיונות, שאין כל תורה צבאית, ואין מקום לה לתורה כזאת. וממילא אין מקום גם למה שקוראים גאון בתורה הזאת, היו לו באותה שעה לאמת ברורה וגלויה לעינים. “איזו תורה ואיזו חכמה אפשר למצֹא בדבר, שתנאיו ופרטיו אינם ידועים ואינם עשׂוּים להתברר מראש, ושכֹּחם של העוסקים בו נעלם עוד יותר. איש לא יָכֹל ולא יוכל לדעת, באיזה מצב יהיה חילנו וחיל האויב ביום מחר, ואיש לא יוכל לדעת, מה כֹּחה של פלֻגה זו או זו. לפעמים בזמן שאין בַּשוּרה הראשונה רַך-לב, אשר יקרא: “נגזרנו!” וינוס, ויש תחתיו בן-חיל שמֵח ואמיץ-לב, אשר יקרא “אוּרַא!”, שקולים חמשת אלפים כנגד שלשים אלף, כמעשה שהיה על-יד שֶׁנְגְּרַבֶּן; ויש אשר ינוסו חמשים אלף מפני שמונת אלפים, כבמגפת אויסטֶרליץ. ואיזו תורה מדעית יכולה להיות בדבר כזה, שאין לדעת בו מאומה מראש, כבכל דבר מעשׂי, ושהכֹּל תלוי בו בתנאים אין-מספר, שפעֻלתם תִּוָּדע ברגע האחד, אשר אין איש יודע מתי יבוא. ארמפֶלד אומר, כי חילנו “נגזר”, ופאולוצ’י אומר, כי אנחנו העמדנו את החיל הצרפתי בין שתי מדורות-אש; מישוֹ אומר, כי המחנה הדריסאי לא יצלח, יען כי הנהר מאחריו, ופּפול אומר, כי זה משׂגַּבּו. טוֹל יועץ עצה אחת, ארמפֶלד יועץ עצה אחרת; וכל העצות טובות, וכֻלן כאחת רעות, והתועלת שבכל אחת מהן אינה יכולה להתברר אלא ברגע שיעָשׂה המעשה. ולמה זה אומרים כֻּלם: איש-המלחמה הגאוני? האם גאון הוא האיש היודע לצווֹת בשעה הצריכה לכך להביא פכסמים וללכת זה ימינה וזה שמאלה? רק באשר שרי-הצבאות אזורים בהוד ובממשל והמוני מנֻוָּלים מחניפים לבעלי-ממשל ומיַחסים להם מדות גאונים שאינן מטבע ברִיָּתם. להפך, הגנרלים המעֻלים, אשר ידעתי, טפשים הם או חולמים בהקיץ. המעֻלה שבהם – בַּגרַטיון, נפוליון בעצמו אמר עליו כזאת. ובונַפַּרטי בעצמו! אני זוכר את פניו, אשר מלאו גאותנות וקֹצר-דעת, בראותי אותו בשׂדֵה אויסטרליץ. לא רק גאוֹנוּת ומדות מיֻחדות אחרות אינן דרושות לשׂר-צבא טוב, כי-אם להפך, דרוש לו חסרון המדות הנשׂגבות והמעֻלות שבאדם, – חסרון אהבה, פיוטיות, עדינות ורוח בקֹרת פילוסופית. הוא צריך להיות קצר-דעת, בטוח בכל לבו, שמַה שהוא עושה דבר גדול הוא מאד (אם אין, תקצר רוחו לעשותו), ורק אז יהיה שר-צבא גבור. אוי לו, אם אדם הוא, – אם יאהב, אם יחמול, אם ישית לב להתבונן מה טוב ומה איננו טוב. לא יפלא, כי עוד בימי-קדם העלו אותם בזיוף למעלת גאונים, כי על-כן היו בעלי-המשׂרה. הצלחתם במעשי-מלחמה תלויה לא בהם, כי-אם באיש, אשר יקרא בשוּרות אנשי-הצבא: “אבדנו” או “אוּרַא!” ורק העובר בשורות האלה יוכל לאמר בבטחה, שהוא מביא תועלת!”

ככה דבּר עם לבבו הנסיך אנדרי בשמעו את המשא-ומתן ולא נעור עד שקרא לו פּאוּלוּצ’י, וכֻלם קמו ללכת איש לדרכו.

ביום השני, בשעת בקור החיל, שאל הקיסר את הנסיך אנדרי, איפה הוא חפץ לעבוד. והנסיך אנדרי הטריד את עצמו לכל ימי חייו מעולם החצרנים, כי לא בקש לו משמרת בין רואי פני הקיסר, כי-אם רשיון לעבוד בצבא.

יב

לפני תחלת המלחמה בא אל רוסטוב מכתב מאבותיו, ובו הודיעו לו בלשון קצרה על-דבר מחלת נַטַּשה והפרת ברית ארושיה עם הנסיך אנדרי (ובארו לו, כי נַטשה השיבה את פניו) ושוב בקשו מאתו, שיתפטר ויבוא הביתה. ניקולי גם לא נסה, אחרי קראו את המכתב הזה, לבקש חֻפשה או פטורים, ויכתוב לאבותיו, כי צר לו מאד על כי נטשה חולה ועל כי בָטלו ארושיה, וכי יעשה כל אשר תמצא ידו למַלֵּא חפצם. ולסוניה כתב מכתב מיֻחד.

“ידידתי הנערצה, חמדת-נפשי”, כתב לה. “חוץ מחובת-הכבוד לא היה שום דבר יכול לעצרני משוּב אל הכפר. אבל עתה, לפני תחלת המלחמה, הייתי חושב את עצמי לחוטא לא רק לכל חברי, כי-אם גם לנפשי, אִלו בחַרתי בטובתי הפרטית ודחיתי מפניה את חובתי ואת אהבתי לארץ-מולדתי. אבל זאת פרידתנו האחרונה. האמיני נא, כי מיד אחרי המלחמה, אם אחיה ועוד אהיה אהוב לך, אעזוב הכֹּל ואעוף אליך ללחוץ אותך לכל ימי אל לבי הבוער באהבתך”.

ובאמת אך תחלת המלחמה היא שעצרה את רוסטוב והניאה אותו מבּוא ומקחת לו את סוניה לאשה, כאשר הבטיח. ימי הבציר באוֹטרַדֶּנסקוֹיֶה והציד והחֹרף וחגי צאת השנה ואהבת סוניה העירו בו תקוות שַׁלוה ונחת של חיי-אצילים, אשר לא ידע קֹדם לזה ואשר משכו עתה את לבו. “אשה יפה, ילדים, עדת כלבים רדפנים טובים, עשׂר או שתים-עשרה חבורות זרזירים עזי-נפש, עסקי-אחֻזה, שכנים, עבודה בעניני הצבור…” היה אומר בלבו. אבל הימים היו ימי מלחמה והוטל עליו להִשָּׁאר בגדוד. ומאשר הוטל עליו להשאר, היה שמח כדרכו גם בחיי הגדוד, שהֻרגל בהם, ועלתה בידו להמתיק לעצמו גם את החיים האלה.

בשובו אל הגדוד אחרי ימי חֻפשו קִדמו חבריו את פניו בשמחה, ואחרי-כן נשלח לחַזק את מצב הגדוד ויבֵא מרוסיה הקטנה סוסים טובים ויפים, אשר היו לו לשמחת-לב וינחל תהלה בגללם מן השרים הגבוהים ממנו. בשעת פרידתו הֹעֲלָה למדרגת רוֹטמיסטר, וכאשר הובא הגדוד במצב שעת-מלחמה ונתרבו פקידיו, הוּשב לו האֶסקדרון, שהָפקד עליו קֹדם לזה.

והמלחמה הוּחַלה, והגדוד הֻסַּע לפולין, ושכר כפול נִתּן, ואופיצרים חדשים באו, אנשים חדשים וסוסים חדשים, והעִקר הוא, שהחדוה היתֵרה, המצויה בתחלת מלחמה, נתפשטה בין פקידי החיל; ורוסטוב, בדעתו את שמו הטוב בגדוד, היה אך שמח ועסוק בעניני עבודתו, אף-על-פי שידע, שהוא עתיד לעזבהּ בעוד ימים מועטים או מרֻבּים.

פלֻגות החיל נסוגו מוִילנה מפני סבות מָרכּבות שונות, מדיניות-פנימיות, פוליטיות וטכסיסיות. לכל פסיעה ופסיעה שבנסיגה זו נלוה סבך של שאיפות וסברות ותאוות שונות בשטַבּ הראשי. אך להוּזַרים שבגדוד הפַּבלוֹגרַדי היתה הנסיגה הזאת במבחר ימי-הקיץ עם לקיחת צֵדה מַספקת דבר פשוט שבפשוטים ומשַׂמַּח-לב עד-מאד. להתעצב, להתיָרא ולסכסך יָכלו אך בני המעון הראשי, אבל בתוך החיל בעצמו גם לא שאלו האנשים בלבם, אנה הם הולכים ולשֵׁם מה. אם הצטערו על הנסיגה, לא הצטערו אלא מפני שהֻצרכו לצאת מדירה שהֻרגלו בה או לעזוב עלמה יפה. גם אם עלה על לב איש מהם, שאין הדברים כתקונם, היה אותו האיש מתאמץ, כראוי לאיש-צבא הגון, להיות שמח, לבלתי הרהר במהלך המלחמה ולהרהר אך במה שעליו לעשות באותה שעה. בראשונה עמדו ושמחו על-יד וִילנה, שם התקרבו אל בעלי-האחֻזות הפולניים והיו נכונים בכל שעה לבקורי הקיסר ומצביאים גבוהים אחרים. אחרי-כן נצטַוו להסוג עד לפני העירה סוֶנציַאני ולבער את הַצֵּדה, אשר לא יכלו לקחת אִתּם. את סוֶנציַאני זכרו ההוזרים אך באשר היה מחנֵהם שם “מחנה שכּוֹרים” – כן קרא כל החיל למחנֵה סוֶנציַאני – ובאשר הֻגשו בִסְוֶנציַאני הרבה קֻבלנות על החיל, על כי בכֹח הפקֻדה שנִתּנה להם לקחת צֵדה מכל אשר ימצאו, גזלו ולקחו מאצילים פולניים בדין צֵדה גם סוסים, גם מרכבות, גם יריעות. ורוסטוב זכר את סוֶנציאני, על כי ביום הראשון לכניסתם לעירה זו היה לראש-הצופים ולא יכֹל לעצור בבני האסקַדרון שלו, שכֻּלם כאחד שתו לשכרה, ויוציאו מן האוצר שלא מדעתו חמש חביות שֵׁכר ישן. מסוֶנציאני הוסיפו להִסוג עד דריסה, וגם משם נסוגו וילכו הלוך וקרוב אל גבולי רוסיה.

בשלשה-עשר ביולי באו הפַּבלוגרדיים בפעם הראשונה במעשה-קרב ממש.

בשנים-עשר בערב לפני יום-המעשה ההוא היה סער גדול וגשם וברד. בכלל רבו הסערות בימי הקיץ שבשנת 1812.

שני אסקַדרונים פַּבלוגרַדיים עמדו בדמות מחנה-אֹהלים באמצע שׂדֵה-שִׁפּון, שכבר היה לקָמָה שגמלו שִׁבּליה, אבל נשחת כֻּלו ברגלי בקר וסוסים. גשם שוטף היה, ורוסטוב ישב עם אופיצר צעיר חביב לו, אִילְאִין שמו, באהל ארעי קטן. והנה אחד האופיצרים שבגדודם, בעל שׂפם אָרֹך בולט ויוצא גם מלחייו, אשר עֲצרוֹ הגשם ברָכבו מן השטַבּ, נכנס אצל רוסטוב.

– מן השטַבּ אני בא, אדוני הגרף. השמעת את מעשה גבורתו של רַיֶּבְסְקִי? – פנה אליו האופיצר ויספר לו את פרטי הקרב שעל-יד סַלטַנוב.

רוסטוב לחץ כתפיו אל צוארו, אשר באו מים עליו, ויעַשן שפופרתו בהקשיבו ובשימו עיניו לפעמים על האופיצר הצעיר, אשר ישב ונלחץ אצלו. האופיצר הזה, שהיה עוד נער בן שש-עשרה שנה ונכנס לגדוד לפני ימים מעטים, התנהג בעת ההיא עם ניקולי, כמו שהתנהג ניקולי לפני שבע שנים עם דֶנִיסוב. אִילְאִין התאמץ לחקות את רוסטוב בכל דבר ואהב אותו כאהבת אשה את בחירהּ.

האופיצר אֶרֶך-השׂפם, זַדְרזִ’ינסקי שמו, ספּר ברֹב דברים והתלהבות, כי שֶׂכֶר סַלטַנוב היה כמַעבר-התֶּרמוֹפילים לָרוּסים, כי הגנרל רַיֶּבסקי עשׂה שם כמעשה אחד מגבורי ימי-קדם. הוא ספּר, כי רַיֶּבסקי הוציא את שני בניו על הַשֶּׂכֶר אל מול פני היריה הנוראה, ובשוּרה אחת עמהם הלך להשתער. רוסטוב שמע את הספור בשׂוּם-לב, אך לא רק לא אמר דבר כמסַיֵּע לזַדרזִ’ינסקי לענין התלהבותו, כי-אם להפך, מראהו היה כמראה איש מתבַּיֵּש במה שמספרים לו, אף-על-פי שאינו רוצה להשיב. אחרי מלחמות אויסטרליץ ושנת 1807 ידע רוסטוב על-פי מעשה שהיה בו בעצמו, כי כל המסַפּרים מעשי-מלחמה נוהגים לשַׁקר, כמו שדִבּר שקר גם הוא בסַפּרו מה שנעשה לעיניו; והשנית, כבר היה מנֻסֶּה כל-כך, שידע, שכּל מה שֶׁיֵּעָשׂה במלחמה איננו כמו שאנו יכולים לשער ולספּר. ועל-כן לא יָשַׁר בעיניו ספורו של זַדרז’ינסקי ולא יָשַׁר בעיניו גם זַדרז’ינסקי בעצמו, שהיה רגיל להשפיל ולגחון בשׂפמו היוצא מלחייו אל פני איש-דבָרו, ובזה היה למשא על רוסטוב באהלו הצר. רוסטוב הביט אליו והחריש. “ראשונה, – אמר רוסטוב בלבו, – על השֶׂכֶר. אשר השתערו עליו, גדלו בודאי הרעש והלחץ כל-כך, שאם גם הוציא רַיֶּבסקי את בניו שמה, לא יכֹל המעשה הזה להשפיע אלא על עשרת האנשים, אשר היו סמוכים לו, ושאר האנשים לא יכלו גם לראות, איככה ועם מי הלך רַיֶּבסקי שם. אבל גם הָרואים זאת לא יכלו להתלהב הרבה, כי מה היה להם ולרחמי-האב שבלב רַיֶּבסקי, בשעה שהיו חייהם הם תלואים להם מנגד? גם לא היה גורל ארץ-המולדת תלוי בלכידת הַשֶּׂכֶר הַסַּלטַנובי, כמו שמתארים את המאורע במַעבר-התֶּרמופילים. ואם כן, למה היה לו להקריב קרבן כזה? ומלבד זאת מה לילדים ולמלחמה? אני לא רק לא הייתי מביא את פֶּטיה אחי, כי-אם גם את אִילְאִין, את הנער הזר הזה, באשר הוא נער טוב, הייתי מתאמץ להעמיד באחד המקומות הבטוחים”, הוסיף רוסטוב לדבּר אל לבו, בהקשיבו לדברי זַדרז’ינסקי. אך הוא לא השמיע את הגיון-לבו: גם בזה היה בעל-נסיון: הוא ידע, כי הספור הזה היה עשוי לרומם את גבורי רוסיה, ועל-כן הוטל עליו לעשות את עצמו, כאלו אינו מטיל ספק בדבר. וכן עשׂה.

– אבל אין כֹּח עוד, – אמר אִילְאִין, אשר התבונן, כי לא טובה שיחת זַדרז’ינסקי בעיני רוסטוב. – גם אנפילאותי, גם כֻּתּנתי, גם אני בעצמי משֻׁטף במים. אלכה-נא ואבקש מחסה. כמדֻמה לי, שהוּקל הגשם קצת.

אִילְאִין יצא, וזַדרז’ינסקי רכב לדרכו.

בעוד חמשה רגעים בא אִילאִין במרוצה ברגלים משַׁכְשְׁכות ברפש אל האֹהל.

– אורַא! רוסטוב, נלכה-נא מהר. מצאתי! הנה בית-מלון כמאתים צעדים מפֹּה, וכבר באו שמה אנשינו. לפחות נתיַבּש קצת; גם מריה הֶנרִיכוֹבנה שם.

מריה הֶנריכובנה היתה אשת הדוקטור שבגדוד, אשה אשכנזית צעירה ויפה, אשר נשא לו בפולין, הדוקטור הוביל אותה אתו בכל מקום בלכתו עם גדוד ההוזרים, אם מאשר לא היה לו במה לפרנסהּ בביתו, אם מאשר לא רצה להִפּרד מאשתו הצעירה בימים הראשונים שאחרי חתֻנתם, וקנאת הדוקטור הזה היתה למלה ולשחוק רגיל בפי האופיצרים ההוזריים.

רוסטוב מהר ושׂם עליו את אדרתו ויקרא ללַברוּשקה ללכת ולקחת עמו את החפצים וילך אחרי אִילאִין, פעם הֶחליק ברפש ופעם דָרך ושכשך בו בחשכת הלילה, אשר האירוה לפעמים ברקים רחוקים, והגשם הלך הלוך ורפֹה.

– רוסטוב, אַיֶּךָּ?

– פה. אך זה ברק! – דבּרו זה אל זה.

יג

בבית-המלון הכפרי, אשר עמדה עגלת הדוקטור לפניו, כבר נמצאו חמשה אוֹפיצרים. מריה הֶנריכובנה, אשכנזית צעירה ובריאה, ישבה על אצטַבּה רחבה בפִּנה הראשונה, ולסוּטה קצרה עליה ושביס-לילה על ראשה. בעלה הדוקטור נרדם מאחריה. רוסטוב ואילְאִין באו החדרה ונתקבלו בקריאות צהלה וצחוק.

– אבל מה עליזים אתם, – אמר רוסטוב בצחוק.

– ואתם על-מה אתם מפהקים?

– בני-חיל! מים שוטפים מהם! את חדר-אורחינו תרטיבו.

– אל תטַנפו את שמלתה של מריה הֶנריכובנה, – ענו קולות אחדים.

רוסטוב ואִילאִין מהרו לבקש להם קרן-זוית, אשר יוכלו לחַלף בה את שמלותיהם הַמָּרטָבות, בלי פגוע ברגשי צניעותה של מריה הֶנריכובנה. כבר סרו אל מאחרי המחיצה לְחַלֵּף את שמלותיהם שם; אבל בחדר הקטן ההוא ישבו שלשה אופיצרים וימלאוהו, בלי הוֹתר מקום בו עוד, וישַׂחקו בקלפים, ונר אחד לפניהם בתֵבה ריקה, ובעד כל הון לא רצו לעזוב מקומם לאחר. אך מריה הֶנריכובנה נתנה להם לפי שעה את שמלתה לעשותה למסך, ומאחרי המסך הזה התפּשטו רוסטוב ואִילאִין בעזרת לַברוּשקה, שהביא להם חבילות בגדים, את בגדיהם הלחים וילבשו יבשים תחתיהם.

בתנור הרעוע הֻבְעֲרָה אש. ונסר הובא והֻדְבַּק על שתי מִרדָּעות ומעטפת-סוס הוּשׂמה על הנסר, ומֵחַם קטן הובא וארון של עוברי-דרכים וחצי בקבוק רוֹם, ומריה הֶנריכובנה נתבקשה לנהֹג מנהג בעלת-בית, וכל הנמצאים שם נאספו מסביב לה. זה הושיט לה מטפחת-אף, לבעבור תמחה בה את כפיה הנחמדות; זה שׂם מעיל הונגרי תחת רגליה הקטנות להגן מפני הטחב; זה תלה אדרת על החלון למסך; זה הִשִּׁיב זבובים מעל פני אישהּ, כדי שלא יֵעוֹר.

– הניחו לו, – אמרה מריה הֶנריכובנה בבת-צחוק מתוך בישנות וגיל, – אחרי לילה בלי-שֵׁנה הוא ישן היטב גם בלא זה.

– לא כן, מריה הֶנריכובנה, – ענה האופצר: – לפני דוקטור יש להתרפּס. אולי יחמול גם עלי, כאשר יצטרך לגזור את אחת מרגלי או מידי.

כוסות היו שם אך שלש; המים היו עכורים כל-כך, שלא יכלו לדעת, הֶחָזק הוא הַטֵּה אם רפה, והַמֵּחַם הֵכיל אך שש כוסות, אבל בגלל זה נָעַם עוד יותר לקבל איש כוסו בזמנו על-פי מספר שניו מידי מריה הֶנריכובנה הקטנות והרכות, אשר צפּרניהן לא נֻקוּ למדי. לפי מה שנדמה, אהבו כל האופיצרים בערב ההוא באמת את מריה הֶנריכובנה. גם אותם האופיצרים, שֶׁשִּׂחקו מאחרי המחיצה בקלפים, עזבו מהר את מִשׂחקם ועברו אל הַמֵּחַם, כי נגררו אחרי הזרם הכללי לבקש אהבה מאת מריה הֶנריכובנה. מריה הנריכובנה ראתה, כי צעירים יפים ועדינים כאלה יסֻבּוה, ולבה עלץ בקרבה ופניה נהרו, אף-על-פי שהתאמצה לכסות זאת ונִכּר היה בה, שלכל תנועה שנע בעלה בשנתו ירֵאה היא שמא יערו.

כף לְטֵה היתה שם רק אחת; סֻכּר היה שם יותר מכֹּל, אך לא הספיקו לבללו, ועל-כן גמרו, שהיא תִבְחַש לכל אחד את כוסו בזמנו. רוסטוב בקש גם הוא, בקבלו את כוסו ובתִתּוֹ בה רום, ממריה הנריכובנה, שתבחש לו.

– הלא אין סֻכָּר בכוסך? – אמרה בחיוך שאינו פוסק, כאלו היה כל מה שדִבּרה היא ושדִבּרו אחרים מבדח מאד את הלב ומתפרש גם שלא כפשוטו.

– אני לא סֻכָּר אבקש לי, כי-אם שֶׁתִּבְחֲשי בידך הנעימה.

מרה הנריכובנה נאותה לו והתחילה מבקשת את הכף, אשר באה בין כה בידי אחר.

– באצבעך, מריה הנריכובנה, – אמר רוסטוב: – כך ינעם עוד יותר.

– רותחים! – אמרה מריה הנריכובנה והסתּמקה מרֹב עֹנג.

ואִילְאִין לקח דלי-מים וַיַּטף בו מעט רום וַיַּקרב אל מריה הנריכובנה ויבקש מאתהּ לערבב קצת באצבעהּ.

– זה כוסי – אמר לה, – אך אצבעך תשׂימו בו ושתיתי את הכֹּל.

כאשר גמר לשתות את אשר במחם, לקח רוסטוב את הקלפים וַיַּצָע לשַׂחק עם מריה הֶנריכובנה במלכים. אז הפילו גורל, מי יהי איש-משחָקהּ של מריה הנריכובנה. דיני המשחק היו, על-פי הצעת רוסטוב, שמי שיהיה למלך, יהיה רשאי לנשוק למריה הנריכובנה על-גב ידה, ומי שיהיה לנִקְלֶה במשחק, ילך להרתיח את הַמֵּחַם לַדוקטור, כשֶׁיֵּעור זה משנתו.

– ואם מריה הנריכובנה תהי למלך? – שאל אִילְאִין.

– היא מלכה מכל-מקום! וכל דברהּ חֹק ולא יעבֹר.

המשׂחק אך הוּחל, ופתאם הורם מאחרי מריה הנריכובנה ראשו הפרוע והמעֻבָּת של הדוקטור. הוא לא ישן זה זמן רב ויקשב וישמע מה שנאמר ונעשה שם, וכנראה לא מצא כל דבר נעים ומגֻחָך או מבדח את הלב בכל מה שנאמר ונעשה. פניו היו זועפים ועצובים. הוא לא נתן שלום לאופיצרים, אך התגרד קצת ויבקש רשות לצאת, כי גדרו את הדרך בעדו. הוא אך יצא, וכל האופיצרים צחקו צחוק גדול, ומריה הנריכובנה נסתמקה עד זוב דמעה, ובזה היתה נחמדה עוד יותר בעיני האופיצרים. והדוקטור שב מהחצר ואמר לאשתו (שכבר חדלה לחַיֵּך מתוך קֹרת-רוח, כי-אם הביטה אליו בחרדה. כנכּונה לגזר-דין קשה), כי חדל המטר ויש ללכת את העגלה ללון בה, כי אם אַיִן, יְגֻנַּב הכֹּל.

– אבל צופה אשלח… שני צופים! – אמר רוסטוב. – למה זה לך, דוקטור.

אני בעצמי אעמוד על המצפה! – אמר אִילְאִין

– לא, אדונַי, אתם ישנתם לכם למדי, ואני לא ישנתי שני לילות רצופים, אמר הדוקטור וישב בפנים זועפים אצל אשתו ויחכה לסוף המשחק.

האופיצרים הביטו אל פניו הזועפים של הדוקטור, אשר השקיף בעינים מביעות תלונה על אשתו, ותצהל רוחם עוד יותר, ורבים מהם לא יכלו להתאפק מצחוק וימהרו למצֹא אמתלאות נאות לצחוק זה. כאשר הלך לו הדוקטור והוליך אשתו עמו אל העגלה הקטנה, שכבו להם האופיצרים במלון והתכסו באדרות מָרטָבות; אך זמן רב לא נרדמו. פעם דברו זה עם זה והזכירו את בהלת הדוקטור ואת צהלת אשתו, פעם רצו ויָצאו אל מרפסת המבוא והודיעו מה שנעשה בתוך העגלה. פעמים אחדות נתעטף רוסטוב באדרתו וחבש גם ראשו בה, כדי להֵרָדם, ובכל פעם הפריעוֹ אחד מחבריו במלה קצרה אחת, ושוב נכנסו בדברים ושוב נתנו קולם בצחוק-ילדים, שֶׁכֻּלּוֹ אך תרועת-שמחה.

יד

בשעה השלישית בלילה עוד לא נרדם איש מהם, והנה בא ראש-הצופים ויגד, כי נצטוו לנסוע אל העירה אוֹסטרוֹבנה.

האופיצרים נחפזו להִכּון לדרך, בעודם משוחחים וצוחקים כבראשונה, וּשוב הרתּיחו מֵחַם מלא מים עכורים. אך רוסטוב לא המתין עד שיוכן הַטֵּה וילך לו אל האסקדרון. וכבר עלה עמוד-השחר והגשם חדל והעבים החלו להתפזר. בחוץ היה לח וקר, ביחוד בבגדים אשר לא חֹרָבוּ. רוסטוב ואִילְאִין הביטו שניהם בדמדומי-השחר לתוך העגלה העשויה עור והנוצצת מִמֵּי-הגשם, אשר מתחת לסִנּוֹרה יצאו והֻבלטו רגלי הדוקטור, ומאמצעיתה נשקף שביסהּ של אשתו על הכר ונשמעה נשימת-תרדמה.

– אכן נחמדה היא! – אמר רוסטוב אל אִילְאִין, שנלוה אל רוסטוב בצאתו.

– אשת-חמד נפלאה! – ענה אִילְאִין בקול סֶריוזי של בן שש-עשרה שנה.

בעוד חצי-שעה עמד האסקדרון מסֻדר ללכת. לקול הפֻקדה “שֵׁב!” הצטלבו אנשי-הצבא והתחילו עולים על סוסיהם. רוסטוב יצא בראש ויקרא: “מַרש!” וההוזרים נסעו הלכו ממקומם, שורות שורות של ארבעה אנשים, בשעטת פרסות במסלה הלחה, בצחצוח חרבות ובלחישת משׂוחחים, והמסלה רחבה, ועצי-לִבְנֶה נטועים משני עבריה, והרַגלִים ובעלי כלי-התותח נסעו ראשונה.

כִּתְרֵי העבים הַלִּילָאיים-כחֻלים, אשר אדמו בפאת מזרח, נִשְּׂאו במהירות על כנפי הרוח, האור הלך ורב. העשב הדק המסֻלסל, הצומח בכל המשעולים המוליכים אל הכפרים, אשר עוד לא יבשו מי הגשם עליו, נראה בבֵרור; דליות עצי-לִבנה לחות נעו מפני הרוח וטפות נוצצות נפלו מעליהן. פני אנשי-הצבא נראו יותר ויותר. רוסטוב רכב בצד המסלה בין טור-עצים כפול עם אִילְאִין, אשר לא סר מאצלו.

רוסטוב הרשה לעצמו לרכֹּב בשעת מלחמה זו לא על אחד מסוסי-הצבא, כי-אם על סוס של קוזַקים. לפני ימים מעטים קנה לו, באשר היה בקי בטיב סוסים ויודע-ציד, סוס דוֹנִי אביר, גדול וטוב, אשר ברָכבו עליו לא יכֹל איש להעבירו. עֹנג היה לו לרוסטוב לרכוב על סוס זה. מהרהר היה בסוס, במראה השחר, באשתו של הדוקטור, אבל גם פעם אחת לא העלה על לבו את הסכנה שלפניו.

בראשונה היה רוסטוב מפַחד בלכתו לַקרב; עתה לא היה בו כל רגש-פחד. לא בגלל אשר הֻרגל לצאת לקראת נשק לא ירא לבו עוד (אי-אפשר להתרגל לסכנה), כי-אם בגלל אשר למד למשול ברוחו לפני סכנה. הוא הֻרגל להרהר בצאתו לַקרב בכל דבר, חוץ ממה שהיה ראוי להעסיקו יותר מכֹּל – מהסכנה הקרובה. כּמה יגיעות יגע בשׁביל זה, כמה חרפות חרף את עצמו על מֹרֶךְ-לבו, ובכל-זאת לא יכֹל בימי עבודתו הראשונים לבוא לידי-כך, אבל עתה מקצה שנים נהיה הדבר מאליו. הוא רכב מצד אִילְאִין בין עצי-הַלִּבנֶה, ולפעמים קטף עלים מן הבדים, אשר באו בידו, לפעמים נגע ברגלו ביֶרֶך סוסו, לפעמים מסר את שפופרתו, בגמרו לעַשֵּׁן, להוּזר שרכב מאחוריו, ועשה זאת בלי הסב פניו ובמנוחה שלֵמה כל-כך, כאִלו היה רוכב לטַיֵּל. בחמלה הביט אל פניו המלאים פחד של אִילְאִין, אשר דִבּר הרבה ובדאגה; על-פי נסיונותיו ידע את המצב הנורא הזה של אימת סכנת-מות קרובה. אשר נמצא בו האופיצר הצעיר, וגם ידע, שרק בִּרְבות הימים ירוַח לו.

כאשר אך הציץ השמש מבין העבים ברצועת שמים טהורים, שכך הרוח וכמו לא נועז להשבית מִטָּהרו את בֹּקר-הקיץ הנחמד הזה שאחרי הגשם השוטף; עוד נפלו נטפי-גשם, אבל בקו ישר מלמעלה למטה נפלו. והשמש יצאה ונראה כֻלו בקצה האֹפק ושוב התכּסה ברצועת-עב צרה וארֻכּה, שהשׂתּרעה שם. אחרי רגעים אחדים חזר ונראה השׁמש בשפת יריעת-העב וַיַּחַץ את קְצֵה הָעָב באור בהיר עוד יותר. הכֹּל האיר וַיַּזהֵר. ובאותה שעה הגיעו לאזנים, כמו בתשובה על נֹגה-האור הזה, קולות יריות כלי-תותח מלפנים.

עוד לא הספיק רוסטוב להתבונן ולברר בלבו את מרחק היריות האלה, והנה האדיוטנט של הגרַף אוֹסְטֶרמַן-טוֹלסטוֹי בא מבֹהל מִוִיטֶבּסק ופקֻדה בפיו לנסוע הלאה במרוצה.

האסקַדרון העביר את הרַגלִים ואת בעלי כלי-התותח, אשר נחפזו גם בנסיעתם, וירד אל תחתית הר, ויעבֹר דרך כפר שומם מאין יושב, וַיָּשָׁב ויעל על הר. הסוסים התחילו מתכּסים באבעבועות של זֵעה והאנשים האדימו.

– עמוֹד, הִכּוֹן! – נשמעה קריאת ראש-הדיביזיה.

– הכתף השמאלית לפנים, פסיעות בינוניות, מַרש! – קראו בראש המחנה.

וההוּזרים עברו לפני שורת החיל וַיָּסֹבּוּ אל צַלְעוֹ השמאלית ויעמדו מאחרי האוּלַנים, והאוּלנים עמדו בשורה הראשונה. מִיָּמִין עמדו הרַגלִים צפופים, הם היו חֵיל-הָרֶזֶרְוָה; למעלה מהם על ההר, בקצה האֹפק ממש, נראו כלי-התותח באויר הטהור והצח לאור הבֹּקר הבהיר, ההולך ומתפשט מן הצד. מלפנים, מאחרי עֵמֶק, נראו פלֻגות האויב וכלי-תוֹתָחו, ומן העמק הגיע שאון שורת-החיל הראשונה הרוסית, שכבר החֵלָּה להִלָּחם מלחמת-רובים עם האויב ברוח-גבורה.

רוסטוב נמלא שמחה על הקולות האלה, אשר לא שמעה אזנו זה ימים רבים, כעל נגון יפה משׂמח-לב. “טְרַפ – טַ-טַ-טַפ!” נשמע פעם בבת-אחת ופעם כקול-שברים זה אחר זה. ושוב דממה מסביב, ושוב קול-התפוצצות, כאלו נתפקעו שלחופיות ברגלי עובר עליהן.

ההוזרים עמדו כשעה אחת במקום אחד. והנה הוּחלה גם ירִיַּת כלי-תותח. הגרף אוֹסטֶרמַן עבר עם בני-לויה מאחריה אסקַדרון; בעָברו עמד ודבּר דברים אחדים עם ראש-הגדוד ויָּשָׁב וירכב אל כלי-התותח שעל ההר.

אוֹסטרמַן חלף עבר, ומיד נשמעה קריאות-פקֻדה אל האוּלנים: “התלכּד, הכּון להשׂתּערות!” הרַגְלִים שלפניהם נֶחצו ויתנו ידים לפרשים לעבור. האולנים נסעו ממקומם ודגלי חניתותיהם התנפנפו ברָכבם וירדו במרוצה לקראת פרשי צרפת, אשר נראו בתחתית ההר משמאל.

אך ירדו האוּלנים מן ההר, וההוּזרים צֻוּוּ להגביה עלות עוד ולהיות לתריס לבעלי כלי-התותח. כאשר נִצבוּ ההוּזרים במקום שעמדו בו האוּלנים לפניהם, עפו ממרחק, מקצה המערכה, רִשְׁפֵּי-רובים צורחים ושורקים, בלי הגיע אל מטרתם.

הקול הזה, שלא שמע רוסטוב זה ימים רבים, שִׂמח את לבו וחִזֵּק את ידיו עוד יותר מקולות-הירִיָּה הקודמים. בזקיפת-קומה התבונן בשדה-המלחמה, שנגלה לפניו בתחתית ההר, ובכל קרביו השתתף ברכיבת האוּלנים. והאוּלנים קרבו ויתנפלו על הדרַגוּנים הצרפתיים, ושם בעשן הסתּבּך דבר, ובעוד חמשה רגעים עפו האוּלנים אחור, אך לא אל המקום אשר עמדו בו, כי אם הִשְׂמְאִילו קצת. בין האוּלנים האלה, הרוכבים בלבוש אדמדם-צהֹב על סוסיהם האֲדֻמים, ואחריהם נראתה שפעת דרַגונים צרפתים כחֻלים על סוסים אפורים.

טו

רוסטוב היה, בעינו, עֵין-צַיָּד בוחנת מרחוק, מן הראשונים שראו את הדרַגונים הכחֻלים האלה רודפים אחרי האוּלנים הרוסיים. הלוך וקרוב בהמונים סבוכים הלכו האוּלנים הרוסיים והדרגונים הצרפתיים הרודפים אחריהם. כבר היה אפשר לראות את האנשים האלה, שנראו כנַנסים בתחתית ההר, מתנגשים ורודפים זה את זה ומנופפים ידיהם או חרבותיהם.

רוסטוב הביט אל כל אשר נעשה לפניו כצַיָּד אל רדיפה אחרי חיתו-יער. הוא הרגיש, כי אם יתנפלו עתה עם ההוזרים יחד על הדרגונים הצרפתיים, לא יעמדו הדרגונים לפניהם; אבל אם כן, הֻצרכו להתנפל מיד, ברגע, ואם אַין, לא יצליחו עוד, ויפן כה וכה, והנה הרוטמיסטר, שעמד אצל רוסטוב, גם הוא לא גרע עיניו מעל רוכבי הסוסים מתחת.

– אנדרֵי סֶוַסטיַניץ', – אמר רוסטוב, – הלא הָדֵק נָדֵק אותם…

– נוראות נוכל לעשות, – אמר הרוטמיסטר, – ובאמת…

רוסטוב לא כִלה לשמוע מה שיאמר וַיִּדחף את סוסו וַיֵּצֵא בקפיצה בראש האסקדרון, ובטרם עוד הספיק לצַווֹת, לזוז, התחיל כל האסקדרון לנסוע אחריו, כי אנשיו הרגישו גם הם מה שהרגיש הוא. ורוסטוב לא ידע בעצמו, איככה ולמה עשה זאת. כדרכו בַצַּיד עשה כל זאת בלי עיון וחשבון. עיניו ראו, כי הדרַגונים קרובים, כי מקפּצים הם ומפֹרָדים הם; הוא ידע, כי לא יוכלו עמוד; הוא ידע, כי רק רגע אחד היה לו, רגע אשר יעבור ולא ישוב, אם יתמהמהו. כדורי-המות צרחו וישרקו סביבו בקול מעורר קנאה כל-כך, וסוסו התאמץ כל-כך ללכת הלאה, שלא יכֹל להתאפק. בהרף-עין אחד הזיז את סוסו ונתן קולו אל חילו ושמע מאחריו את קול שעטת כל האסקדרון בנסעו והתחיל יורד במרוצה עזה אל הדרגונים שמתחת להר. הם אך הגיעו אל הגיא ומרוצתם נהפכה מאליה לדהָרה, והדהָרה הלכה וחזקה יותר ויותר במדה שהרוכבים הלכו וקרבו אל האוּלנים שלהם ואל הדרגונים הצרפתיים, שדלקו אחריהם. הם קרבו, והקדומַניים שבדרגונים ראו את ההוזרים ויחֵלו לפנות עֹרף, והאחורַניים שבהם החֵלו לעמוד. באותו הרגש, שהפסיק בו את דרך הזאב ביום-הציד ההוא, הרעיש רוסטוב את סוסו הדוֹני וידהר לַחֲצוֹת את שורותיהם הפרועות של הדרגונים הצרפתיים. אוּלַן אחד נתעכּב, אחד השתטח רַגְלִי על הארץ, לבלתי הִמָּעֵך, וסוס אחד תעה בלי רוכב בין ההוזרים. כמעט כל הדרגונים הצרפתיים חזרו ודהרו אל המקום, שבאו משם. רוסטוב בחר לו אחד מהם, איש רוכב על סוס אָפוֹר, וירדֹף אחריו. ברדפו עלה על שׂיח, אך סוסו הטוב העבירו בלי פגע, וכמעט שהספיק להתקין עצמו במרדעת, אחרי הִכָּשלו בשיח, ראה, כי בעוד רגעים אחדים ישיג את האויב, אשר בחר בו למטרה לו. הצרפתי ההוא, שלפי הנראה מִלבושו היה בודאי אופיצר, רכב בדהירה על סוסו היפה וֶהֱרִיצוֹ מעט בחרבו. בעוד הרף-עין נָגַף סוסו של רוסטוב בחָזֵהו את ירכי סוסו של האופיצר ההוא, ועוד מעט והפילו ארצה, ובהרף-עין זה ממש הניף רוסטוב חרבו וַיֵּך על הצרפתי, בבלי-דעת בעצמו, למה זה לו.

אך כעשותו זאת נשבת פתאם כל ששון-לבו. האופיצר נפל לא אך ממכת החרב, אשר חָתכה חֲתָך קל בזרועו ממעל למרפק, כי-אם ביחוד מדחיפת הסוס ומֵאֵימָה. ורוסטוב עצר את סוסו ויחפּשׂ בעיניו את אויבו, לראות, את מי הכניע תחת ידו. האופיצר הדרַגוני הצרפתי רקד ברגלו האחת על הארץ, ובשנית נאחז בטבעת המרדעת. בבהלה עצם עיניו, כְּנָכון בכל סקונדה למכה חדשה, ויקַמט פניו ויבט באימה מלמטה למעלה אל רוסטוב. פניו החִורים והמרֻפּשים – פנים צהֻבּים מלאים עלומים, שכמין סדק בסנטרם ועיניהם כחֻלות ומאירות – היו לא פני איש-קרב בשדה-קטל, לא פני אויב, כי-אם פנים פשוטים של איש תם אוהב-מנוחה. עוד בטרם החליט רוסטוב מה לעשות בו, קרא האופיצר: " je me rends! ". הוא נחפז והתאמץ, אך לא יָכֹל להוציא את רגלו מטבעת מרדעתו. הוזרים אחדים מִהרו אליו ויוציאו את רגלו ויושיבוהו על המרדעת. בכל עֵבר נראו הוזרים מטַפלים בדרַגונים: האחד היה פצוע ופניו מכֻסים בדם שותת, ועם זה לא נתן לקחת ממנו את סוסו; השני החזיק בהוזר אחד וְיָשַּׁב על ירכי סוסו של זה; השלישי טִפּס על סוסו של ההוזר, שתמך בידו והיה לו לעֵזר. מלפנים נָסוּ וְיָרוּ במנוסתם רַגלִים צרפתיים. ההוזרים דהרו בחפזון לאחוריהם עם שבוייהם. רוסטוב דהר לאחוריו גם הוא עם שאר ההוזרים, אבל רגש קשה דכּא את לבו. דבר סתום וסבוך, אשר בכל יגיעתו לא יכֹל לברר לנפשו מה הוא, נגלה לו, בשבוֹתו את האופיצר הזה וּבַמַּכָּה אשר הכּה עליו בחרבו.

הגרף אוֹסטרמַן-טולסטוי קִדם את פני ההוזרים השבים, קרא אליו את רוסטוב ויודה לו ויאמר לו, כי יגיד גבורתו לקיסר ויבקש בעדו צְלָב-גיאורג. כאשר נקרא רוסטוב אל הגרף אוסטרמַן, זכר, כי השׂתּער ולא צֻוָּה, וברור היה לו, שהשר קורא לו לענשו על המעשה הזה שעשה שלא ברשות. בגלל זה ראוי היה לו לשמוח שמחה גדולה על הטובות אשר דבּר אתו אוסטרמַן ועל השכר הטוב אשר הבטיח לו; אבל אותו הרגש הקשה והסתום תָּקף אותו ולא הִרפּה ממנו. “מה זה אפוא יָצֶק-לי?” שאל את לבו בדרך בצאתו מלפני הגנרל. “אִילְאִין? לא, שלום לו. החִללתי את כבודי בדבר-מה? לא, כל זה לא כן!” רגש אחר, כמין חרטה על חטא, הציק לו. “כן, כן, האופיצר הצרפתי הזה, בעל הסנטר המסֻדק קצת. ואני זוכר, כי ידי נתעכּבה בהרימי אותה”.

ראה רוסטוב את השבויים המוּבלים משם וירכב אחריהם, לראות את הצרפתי שלו בעל הסנטר המסֻדק בתחתיתו. השבוי הזה ישב בלבושו המשֻׁנה על אחד מסוסי-התרבות של ההוזרים והיה פונה וכה וכה בדאגה. הפצע, שנפצעה ידו, כמעט לא היה פצע. כראותו את רוסטוב צחק לקראתו צחוק קל מעֻשֶּׂה וַיָּנֶף יד לו דרך ברכת-שלום. ורוסטוב לא חדל להרגיש רגש בַּישנות וחרטה על דבר-חטא.

כל היום ההוא והיום השני ראו רֵעֵי רוסטוב וחבריו, כי לא משתּעמם הוא ולא כועס, אבל ממעט בשיחה, מַרבּה להרהר ומעַיֵּן באיזה דבר. באותם הימים שתה שלא לתאבון, והתאמץ להיות בדד והיה אך מהרהר בלי-הפסק.

בלי-הפסק הרהר רוסטוב במעשה-גבורתו, אשר המציא לו שלא מדעתו צלב-גיאורג וגם עשה לו שֵׁם גבור מפֻרסם, וימצא בזה דבר, אשר לא יָכֹל לעמוד עליו. “אם-כן, גם הם ירֵאים ועוד יותר ממנו!” אמר רוסטוב בלבו. “אך זהו אפוא מה שבני-אדם קוראים לו מעשה-גבורה!” אמר בלבו. “וכלום עשיתי זאת לשם ארץ-מולדתי? ומה פשעו של בעל הסדק והעינים הכחֻלות הלזה? ומה מאד נבהלה נפשו! הוא דמה, כי אהרגהו. על מה אהרגהו? ידי רעדה. ולי נִתַּן צלב גיאורג. אינני מבין, אינני מבין מאומה!”

אך בעודו מְעַיֵּן וחוזר ומעַיּן בשאלות האלה, בלי בָרר לעצמו למַדי, מה הדבר אשר הפריע את מנוחתו, הוסב הגלגל במהלך עבוֹדתו, כמו שיקרה לעתים קרובות, לטוב לו. אחרי הקרב שבאוסטרובנה נִשְׂאוּ אותו ויתנו לו בַּטַּליון הוזרים, ובכל פעם שהֻצרכו לאופיצר גבור, נִתְּנו לו פקֻדות מיֻחָדות.

טז

כאשר נודע לגרפינה, כי נַטַּשה חולה, באה, בעודנה חולה במקצת ורפת-כֹּח, עם פֶּטיה ועם כל אנשי-הבית למוסקבה, וכל משפחת הרוסטובים עבר מבית מַריה דמיטריֶבנה אל הבית אשר היה לרוסטוב במוסקבה.

מחלת נטשה היתה קשה כל-כך, שלטוב לה ולקרוביה נדחה, מפני הדאגה לה, זֵכר המעשה אשר הביא עליה את מחלתה – זכר פִשעהּ והפרת ארושׂיה. לא היה אפשר להתבונן, עד כמה היתה אֲשֵׁמָה בכל אשר נעשה, בימים אשר לא אכלה ולא יָשנה והלכה הלוך וכחֹש מיום ליום והשתּעלה והיתה, כפי מה שנראה מדברי רופאיה, חולה מחלה שיש בה סכנה. בעת ההוא הֻצרכו אך לבקש עזרה לה. דוקטורים באו לראות את נטשה גם ביחידות גם במוֹעצות וַיַּרבו לדבּר גם צרפתית גם אשכנזית גם לַטינית וַיְּגַנּוּ איש את רעהו ויכתבו לה סַמים מִסּמים שונים לכל החליים הידועים להם; אך לא עלה על לב איש מהם הרעיון הפשוט, שאי-אפשר להם לדעת את חָליה של נטשה, כשם שאי-אפשר להם לדעת כל חֳלי אשר יחלה אדם חי: כי כל אדם חי יש לו תכונות מיֻחדות לו ויש לו חלי חדש וכמוס מיֻחָד לו לבד, חלי שאינו ידוע לתורת-הרפואה – לא מחלת רֵאָה, כָּבֵד, עור, לב, עצבים וכו', כי-אם מחלה, שהיא אחת מההרכבות הרבות לאין-מספר שבלקויי האברים הפנימיים האלה. הרעיון הפשוט הזה לא יכֹל לעלות על דעתם של הדוקטורים (כשם שעל דעתו של מכשף לא תעלה לעולם, שאינו יכול לעשות נפלאות), לפי שאֻמְנותם היתה בכך לרַפֵּא חולים; לפי שהיו מקבלים שׂכר עליה ולפי שבּלו עליה מבחר שנות-חייהם. אך בעִקרו של דבר לא יכלו הדוקטורים להעלות כזאת על לבבם, על כי ראו, שהם מועילים בלי כל-ספק, והיו מועילים באמת לכל בני בית הרוסטובים. מועילים היו לא בזה, שהטילו על החולָה לבלוע סממנים, שֶׁרֻבּם קשים לגוף (הפסדהּ זה הֻרגש אך מעט, כי הסממנים המזיקים נִתְּנו במדה קטנה), אבל בזה היו מועילים, נחוצים והכרחיים (ומטעם זה היו ויהיו בכל עת רופאי-אליל, מלחשים, הוֹמֵאוֹפַּטים ואַלּוֹפַּטים), שהיו מְסַפְּקִים את צרכם המוסרי של החולה ואוהביה הדואגים לה. מְסַפְּקִים היו להם את הצֹרך הטבעי שיש לו לאדם לקוות לִרוָחה בשעת צַערו, את צֹרך ההשתתפות בצערו והעסקנות למענו, שיש לא בשעה כזאת. מסַפּקים היו להם את הצֹרך הטבעי שיש לו לאדם – הנראה בתמונתו הפשוטה והקדמונית בילדים – לשוּף את גופו במקום שהתנגף בו. ילד כי יתנגף, ירוץ כרגע אל זרועות אמו או אומַנתו, למען תִּשַּׁקנה לו ותשפשפנה את המקום, שנפגע בו; ואחרי השפשוף או הנשיקה ירוַח לו. הילד לא יאמין, כי אין להם לחזקים ולחכמים ממנו תחבולה לעזור לו במכאובו. והתקוה למצֹא רְוָחה והבעת ההשתתפות, בשעה שאמו משפשפת את חַבּורתו, מנחמות את נפשו. הדוקטורים היו מועילים לנַטַּשה במעשיהם הדומים לנשיקת החַבּורה ולשפשופה, באמרם, כי הכאב יעבור כרגע, ובלבד שימהר הָרַכָּב אל האפתֵּיקה שברחוב-אַרבַּט ויקח שם ברֻבּל ושבעים קופיקות אבקות-מרפא ופלפלי-סממנים בקֻפסה יפה, והחולה תבלע את האבקות האלה, כשהן בלולות במים מבֻשָּׁלים, פעם בשתי שעות בדיוק גמור, לא פחות ולא יותר.

מה היו סוניה והגרף והגרפינה עושים, אנה היו באים, מבלי עשות מאומה, אִלו לא היו להם אותם הפלפלים בשעות הקבועות, אותו המשקה החם, הקצִיצה הקטנה של בשר-תרנגֹלת ושאר פרטי החיים כהלכתם על-פי הדוקטור, ששמירתם העסיקה והרגיעה את משמשי החולה הקרובים אליה? איככה היה הגרף יכול לנשׂא את מחלת בתו האהובה לו, אִלו לא ידע, שעלתה לו מחלתה באלפי רֻבּלים ושלא יִמָּנע מהוציא עוד אלפים, ובלבד שיהי להועיל לה; אלו לא ידע, שאם לא ירוַח לה, לא יִמָּנע מהוציא עוד אלפים ויוליכנה אל מחוץ-לארץ ושם יקרא למועצות-רופאים; אלו לא היה יכול לספּר, עד כמה מֵטִיבְיֶה ופֶלֶר לא הבינו, ופְריז הבין, ומוּדרוֹב בֵּרַר עוד יותר את המחלה? מה היתה הגרפינה עושה, אלו לא יכלה לריב לפעמים עם נטשה, על כי לא דקדקה למדי במצוות הדוקטור?

– אם ככה אתּ עשָׂה, לא תֵרָפְאִי לעולם – אמרה ושכחה צערהּ מתוך כעס, – אם לא תשמעי ולא תקחי את הסמים בעִתּם! הן לא צחוק הוא, אם אפשר שתבואי לידי פְּנִימוֹנִיָּה, – אמרה הגרפינה, וגם בבטאה את המלה הזאת, הסתומה לא ממנה לבד, מצאה תנחומים לנפשה.

מה היתה סוניה עושה, אלו לא יכלה לשעשע את נפשה בזה, שבראשונה לא פשטה את בגדיה שלשה לילות רצופים, כדי להיות נכונה בכל רגע למלא את מצוות הדוקטור בכל דקדוקיהן, ושאינה ישֵׁנה עתה בלילה, כדי שלא לעבור על זמני נתינת הפלפלים, שאין הפסדם מרֻבה, מתוך הקֻפסה המצֻפּה זהב? גם נטשה בעצמה, שהיתה אומרת, שכּל סמי-המרפא שבעולם לא ירפאוה ושכּל זה הבל וריק, שמחה בלבה עם זה, על כי יגעו למענה יגיעות רבות כל-כך ועל כי הֻצרכה לבלוע סמי-מרפא בשעות ידועות. וכן שׂמחה בלבה, על כי בזלזלהּ במצוות רופאיה יכלה להראות, שאינה מאמנת בהם וחייה לא יקרו בעיניה.

הדוקטור היה בא לראותה בכל יום וממשש את דפקה ומסתכל בלשונה, ובלי שׂים לב לרֹעַ פניה היה מדבר מהתַלות עמה. אבל בצאתו אל חדר אחר, היתה הגרפינה ממהרת אחריו, והוא היה מעמיד פניו בדאגה ומניע ראשו בעיון ואומר, כי אף-על-פי שיש סכנה בדבר, הוא מקוה לפעֻלתו של הסם האחרון הזה, וכי צריך להמתין עד שיתברר; כי המחלה מוסרית היא בעִקרהּ, אבל…

הגרפינה היתה תוחבת מטבע של זהב לתוך ידו בצניעות, שלא לעיניה ושלא לעיניו, ושבה אחרי-כן בכל פעם החולה בלב מֻרְגָּע.

סִמני מחלתה של נטשה היו, שאכלה מעט ויָשנה מעט והשתעלה, ולא חָיתה רוחהּ כל היום. הדוקטורים אמרוּ, כי אין לעזבה בלי עזרה מדיצינית, ובגלל זה החזיקו אותה באויר-העיר המחניק; ולא יצאו הרוסטובים בשנת 1812 אל הכפר.

אבל אף-על-פי שבלעה פלפלי-סמים הרבה והרבה טפות ואבקות מתוך צלוחיות קטנות וקֻפסאות – אשר אספה מַדַּם שוס, שהיתה מחבּבת דברים כאלה, קולֶקציה גדולה מהן – ואף-על-פי שנעדרו ממנה חיי-הכפר, שהיתה רגילה בהם, עשה כֹח ימי-העלומים את שלו: צָרַת-לבבה של נטשה החלה להתכּסות בשכבת רשמים מימי חייה האחרונים וחדלה להיות משׂא כבד לוחץ ומכאיב תמיד ותהי מעט-מעט לאחד מדברי הימים שעברו, וככה החלה נטשה לשוב לאיתנה.

יז

נטשה היתה אז שוקטת יותר, אך לא שמֵחה מבראשונה. לא רק מנעה עצמה מכל כנסיה לשם שמחה: מנשפי-מחול, משדות-קרח, מקונצרטים, מתיאטראות, כי-אם גם לא צחקה אפילו פעם אחת צחוק שאין עמו בת-קול של דמעות. לשיר לא יָכֹלָה. כאשר החֵלה לצחוק או נסתה לתת בשיר קולה בינה לבין עצמה, שׂמו דמעותיה מחנק לה: דִּמְעות-חרטה, דמָעות לזֵכר ימים טובים וטהורים, אשר לא ישובו עוד; דמָעות מתוך צער, על כי האבידה את חיי-עלומיה, אשר יכלו להיות טובים ומלאי-עדן. צחוק ושירה היו בּעיניה כלעג מהוֹלָל על צרת נפשה. בקשת חן ואהבה לא עלתה על לבה; גם להתאפק מזאת לא הֻצרכה עוד, היא היתה אומרת בפיה ומַרגשת בלבה, שבימים האלה היו כל הגברים בעיניה כאותו הבדחן, שהסבּו את שמו נַסטַסיה איבַנובנה. יִצרהּ הטוב אסר עליה כל שמחה. גם לא היה בה עוד מאומה מהחִבּה הקודמת לענינים, שהיו מתאימים אך לשלות חיי נעוריה, המלאים תקוות טובות. לעתים קרובות ביחוד ובדאבון-נפש מיֻחד זכרה את חדשי הבציר, את הצַּיִד, את הדוֹד ואת חגי צאת השנה באוֹטרַדנוֹיֶה עם ניקולי. מה כלתה נפשה להשיב לעצמה יום אחד מהימים ההם! אבל זה היה דבר שֶׁכָּלָה לנצח. נכונה היתה נבואת-לבה אז, כי מצב החֹפש והתקוה הקרובה לכל מיני השמחה לא ישוב לה עוד לעולם. אבל צריך היה לחיות.

למשיב-נפש היה לה הרעיון, שלא טובה היא, כמו שחשבה לפנים, כי-אם רעה וגם רעה הרבה מכל הבריות אשר בארץ. אך ספוק לא מצאה בזאת. כבר ידעה זאת ושאלה את נפשה: “מה עתיד להיות עוד?” ולעתיד לא נראה מאומה. לא נראתה כל שמחה בחיים, והחיים הלכו ועברו. נטשה השתדלה, לפי הנראה בבֵרור, אך שלא להיות למשׂא על איש ושלא להפריע איש ממעשיהו, ולנפשה לא דרשה מאומה. מכל אנשי-הבית היתה מתרחקת, ורק בחברת פֶּטיה אחיה היה נוחַ לה. עמו אהבה לשבת יותר מעם אחרים, ולפעמים, באין איש עמהם, גם שָׂחקה בהיותה עמו. כמעט לא יצאה מפתח ביתה לשַׁחֵר פני איש, ומן הבאים לשַׁחֵר פניה בביתה שמחה אך על איש אחד, אך על פּיֶר לבד. הוא התנהג עמה בחִבּה ובזהירות ועם זה גם בסריוזיוּת שאין למעלה מהן. נטשה הרגישה חִבּה זו בדרכו עמה שלא מדעתה, ועל-כן מצאה עֹנג רב בחברתו. אך גם לא החזיקה לו טובה על חִבּתו. כל טובה, שעשה פּיֶר, לא כָבדה עליו בעיניה. בעיניו היה דבר טבעי כל-כך להיות טוב לַכֹּּל, שלא היה ראוי לכל תודה על טוּב מדותיו. לפעמים התבוננה נטשה, כי פּיֶר נבוך ובישני במעמדהּ. ביחוד כשרצה לעשות דבר אשר ינעם לה או כשהיה מתירא, שמא יביא אותה איזה דבר מדברי השיחה לידי זכרונות קשים. בכל פעם שהתבוננה בזאת חשבה, שאין זו אלא מדת טוּבו ובישנותו ושכדרכו עמה כך דרכו עם כל אדם. אחרי המלים הנמרצות בלי-גבול אשר התמלטו מפיו, ברגע שנהמת לבה גברה כל-כך, – אחרי אמרו לה, כי אִלו היה חפשי, היה כורע על ברכיו ומבקש ידה ואהבתה, – לא הוסיף לדבּר לאיש מאומה על-אודות רגשות-לבו לנטשה; ובעיניה היה ברור, כי דבריו אלה, שהשיבו את נפשה ברגע ההוא, לא נאמרו אלא ככל מיני הדברים בלי-טעם, שמנחמים בהם ילד בוכה. לא מאשר היה פּיֵר בעל-אשה, כי-אם מאשר הרגישה נטשה בינה ובינו במדרגה גבוהה עד-מאד את כֹּחם של אותם הקירות המוסריים, שהרגישה את חסרונם בינה ובין קורַגין – לא עלתה על דעתה מעולם, שאפשר שתצא מן היחסים שביניהם לא רק אהבה מצדה או, עוד פחות מזה, מצדו, כי-אם אפילו אותה החִבּה המיֻחדה, הנחשבת לידידוּת פיוטית בין גבר ואשה, אשר ידעה נטשה מעשים אחדים לדֻגמה על-אודותיה.

בסוף ימי-הצום שעל שֵׁם פטר באה למוסקבה אַגְרַפֵנָה איבַנובנה בּיֶלוֹבה, שׂכֶנתּם של הרוסטובים באוטרַדנוֹיֶה, “להשתחוות לקדושים המוסקבאיים” ³⁹. היא הציעה לנַטַּשה לנהֹג אִתָּהּ יחד מנהגי ימי-התענית, וייטב הדבר מאד בעיני נטשה. בלי שים לב לאִסור שאסרו עליה הדוקטורים לצאת בּבֹּקר השכם, עמדה נטשה על דעתה לְקַיֵּם כל דיני התּעניות, ולא כמו שנהגו בבית הרוסטובים לצאת ידי-חובתם בשלש “עבודות” ערוכות בבית, כי-אם לעשות כאַגְרַפֵנָה איבַנובנה, הַינו ללכת אל בית-התפלה כל ימי השבוע הזה ערב ובֹקר וצהרים, בלי עַדֵּר אפילו תפלה אחת.

הגרפינה שמחה על שקידתה זו של נטשה; היא קותה בלבה, אחרי אשר לא הועילה חכמת הרופאים, כי תפלה תועיל לה יותר מסַממניהם, ואף-על-פי שנתיראה והסתירה את הדבר מהדוקטור, הסכימה לבקשת נטשה וַתַּפקִידֶהָ בידי בּיֶלובה. בשלש שעות בלילה היתה אגרַפֵנה איבַנובנה באה לעורר את נטשה, ועל-פי רֹב מצאה אותה נְעוֹרָה, כי יראה נטשה פן תעבור על זמן תפלת-שחרית. בחפזון רחצה בקוּמהּ ובענותנות לבשה את הרָעָה שבשׂמלותיה ושׂמה עליה אדרת ישנה ויצאה, כשהיא רועדת מקרירות אויר-הבֹּקר, אל הרחובות הריקים, המוּארים באורו השקוף של עמוּד-השחר. בעצת אגרַפֵנה איבַנובנה התפללה נטשׁה לא בבית-התפלה שבשכונתם, כי-אם בהיכל-תפלה אחד, שהכֹּהן שבו היה, לפי דברי אַגרַפֵנה איבַנובנה, מצֻיָּן בחסידות ובפרישות. הצבור שבַּהיכל היה קטן ככל פעם; נטשה וביֶלובה עמדו במקום האחד שהֻרגלו בו, לפני “צלם אֵם אֱלוֹהַּ”, הקבוע מאחורי הבימה השמאלית, ורגש חדש לנטשה, רגש הכנעה לפני דבר נעלה בגדלו מהשׂגת-אדם, היה תוקף אותה בשמעהּ, בעוד עיניה מביטות אל “קלסתר פניה השׁחור של אֵם אֱלוֹהַּ”, כשהוא מוּאר גם בַּנֵּרות הדולקים לפניו גם בזהר השחר השופע ויורד מן החלון, את קולות הרִנה והתפלה, אשר התאמצה להקשיבם ולהבינם כסדרם. כשהבינה אותם, נלוו רגשותיה הפרטיים השונים בעניניהם אל דברי תפלתה; וכשלא הבינה, התענגה עוד יותר, בהשיבה אל לבה, כי התשוקה להבין הכֹּל גאוה היא, כי להבין הכּל אי-אפשר, כי אין לו לאדם אלא להאמין ולהפקיד רוחו ביד אֱלֹהִים, אשר הרגישה בעצמה ברגעים ההם, שהוא המושל ברוחה. היא הצטלבה והשתַּחותה בשעת העבודה, וכשלא הבינה בה דבר, בקשה רק מאת האלהים, באימתה מפני חטאות-נפשה, כי יסלח לה את הכֹּל, את הכֹּל, וִירַחֲמֶנָּה. יותר מכֹּל כִּוְּנָה לבה בתפלות של חרטה על עווֹנות. ובשובה הביתה בשעת-בֹּקר מֻקדמת, בשעה שאך גודרים יוצאים לעבודתם ושוערים מטַאטאים נפגשים בחוצות, ובַבּתים עוד יָשׁנו איש על מטתו, בא בקרבה עוד רגש חדש לה, רגש אפשרות תשובה מהדרכים הרעים ואפשרות חיים חדשים של טָהֳרה ואֹשר.

בכל השבוע אשר התנהגה כן, היה הרגש הזה הולך וגדל בה מיום ליום. והָאשֶׁר שב“תקון ההתמזגות”, שדבּרה בו אגרַפֵנה איבַנובנה בשמחה רבה ובלשון מיֻחדת לה, היה גדול בעיניה כל-כך, שנדמה לה, שלא תגיע “ליום הראשון המבֹרך” הזה.

אבל יום-השמחה ההוא בא, וכאשר שבה נטשה ביום הראשון ההוא, הגדול לה, בשמלת-מַלמָלה לבָנה מ“תִּקון ההתמזגות”, הרגישה בעצמה, בפעם הראשונה אחרי חדשים רבים, שהיא שוקטת והחיים העתידים אינם למשׂא עליה.

וכשבא הדוקטור ביום ההוא, התבונן היטב בנַטַּשה ויצַוֶּהָ להוסיף להתרפא בָּאֲבָקות האחרונות, אשר רשם לה לפני שני שבועות.

– הוסיפי ואל תחדלי בבֹּקר ובערב, – אמר הדוקטור, ונִכּר היה בו, שבכל לבו הוא שׂמח במה שעלתה בידו.

– אבל דקדקי-נא יותר.

– אל תיראי, גברתי הגרפינה, – אמר הדוקטור כמשַׂחק, באחזו במהירות את מטבע-הזהב בכף-ידו, – מהֵרָה תשוב לשיר ולהתהולל. הסם האחרון מועיל הרבה לה, הרבה מאד. רוּחָהּ חיתה מאד.

הגרפינה הביטה אל צפרניה וַתָּרָק ותָּשב בפנים צוהלים אל חדר-האורחים.

יח

בראשית ימי יולי עברו ונתפשטו במוסקבה יותר ויותר שמועות מבהילות על-אודות מהלך המלחמה: דבּרו על-אודות קריאת הקיסר אל העם ועל ביאת הקיסר בעצמו מתוך החיל למוסקבה. ולפי שעד אחד-עשר יום ביולי לא נתקבלו המַּניפסט והקריאה במוסקבה, עברו שמועות נפרזות על-אודותם ועל-אודות מצבהּ של רוסיה. כבר אמרו, כי הקיסר נפרָד מן החיל, יען כי החיל בסכנה; עוד אמרו כי סמולֶנסק נסגרה בידי האויב, כי מִליון אנשי-צבא יש לו לנפוליון, וכי רק בדרך-נֵס אפשר שתִּנָּצל רוסיה.

באחד-עשר ביולי, שחל בשנה ההיא בשבת, נתקבל המַניפסט, אך עוד לא נדפס; ופיֶר היה ביום ההוא בבית הרוסטובים וַיַּבטַח לבוא למחר ביום הראשון לסעֻדת-הצהרים ולהביא את המניפסט ואת כתב-הקריאה, באמרו, כי הגרף רַסטוֹפּצ’ין יתּנם לו.

ביום הראשון ההוא נסעו הרוסטובים כדרכם לתפלת-הצהרים אל היכל-התפלה שלבית הָרַזּוּמוֹבסקים. יום-חֹרֶב גדול, חֹרֶב יוּלי, היה היום ההוא. בעשר שעות ירדו הרוסטובים מן המרכבה לפני ההיכל, וכבר הֻרגשה באויר החם, בקריאות נושאי-הַמִּקָּחות, בבגדי-הקיץ הלבנים והבהירים של העוברים ושבים, בעלים המחֻפּים אבק שעל עצי הבּוּלוַר, בקולות המנגנים ובמכנסים הלבנים של הבַּטַּליון, שעבר באותה שעה לעבודת-התרגלות, בהשתּקשקות המרכבות ובנֹגה אור השמש הלוהט-אותה כבֵדות הקיץ, שיש עמה גם נחת גם זעף על ההוה ושפעֻלתה העזה מֻרגשת ביותר ביום חם ובהיר בעיר. בבית-תפלתם של הרַזּוּמוֹבסקים נמצאו כל נכבַּדי מוסקבה וכל מיֻדעיהם של הרוסטובים (בשנה ההיא נשארו בעיר הרבה משפחות עשירות, שהיו רגילות לצאת בקיץ אל הכפרים, כמו חִכּו הפעם למקרה מיֻחד). ונטשה שמעה, בעברה אצל אמה אחרי משרת לְבוּש לִבְרֵי, שהלך הלוך וְחָצֹה את ההמון, קול איש צעיר, שאמר עליה בלחישה נשמעת מאד לאֹזן:

– זאת רוסטובה, היא היא.

– מה כָּחֲשָׁה, ובכל-זאת יפה היא!

היא שמעה או נדמה לה, שהָזכּרו שמות קוּרַגין ובולקונסקי. ואולם בכל עת נדמה לה כזאת. בכל עת נדמה לה, שהכֹּל מהרהרים בהביטם אליה אך במעשה שהיה בה. בלב נשבר ונדכּא, כבכל פעם שנמצאה בתוך המון-אדם רב, הלכה לה נטשה בשמלת-מִשיָהּ הַלִּילָאית, המקֻשטת במעשה-סריגה שחורים, כמו שיודעות ללכת אך נשים בלבד: בּמנוחה יתרה ובגאוה יתרה, במדה שהדאבון והבושה חזקו בקרבה. היא ידעה ולא נכחַד ממנה, כי יפה היא, אך לא שמחה על זה כבראשונה. להפך, הדבר הזה הדאיב נפשה יותר מכֹּל בימים האחרונים, וביחוד ביום-החֹרֶב הבהיר הזה בעיר. “עוד יום ראשון אחד, עוד שבוע תמים עבר, – דבּרה אל לבה, בזכרה, כי היתה במקום הזה ביום הראשון הקוֹדֵם, – ועַד כֹּה עוד אותם החיים שאינם חיים, ואותם התנאים, שהיו החיים נוחים בהם כל-כך לפנים. יפה, צעִירה, ואני יודעת, כי עתה גם טובה; בראשונה הייתי רָעָה, ועתה אני טובה, ידעתי זאת – אמרה בלבה – והַשָׁנים הטובות, מבחר השנים עוברות לשוא, בלי כל תועלת לאיש”. ותעמוד אצל אמה וַתַּרכִּן בראשה אל מיֻדעיהן, שהיו סמוכים להן. כרגילותה התבוננה בתלבָּשתּן של נשים כבודות וגִנְּתָה בלבה את תנועותיה ודרך הצטלבותה של אשה אחת סמוכה לה, ושוב זכרה והצטערה, שדנים אותה, והיא דָנָה אחרים, ופתאם נפלה עליה אימה לקול הרנה והתפלה, אימה מפני טֻמאת-נפשה, אימה על כי חזרה ונטמאה אחרי טהרתה.

הכֹּהן, איש זקן קצר-קומה, נאה ונקי בלבושו, מִלא את סדר עבודתו באותה החגיגיות הענותנית, שיש בה השפעה מרגעת נשגבה כל-כך על הבאים להתפלל. “דלתות המלך” נסגרו. הַפָּרֹכֶת הוּרמה מעט-מעט; קול טָמִיר לחש דברים משם. דמעות, אשר לא הבינה נטשה בעצמה על מה הן, עמדו בקרבה, ולבה הָמָה מֵרֶגש-שמחה מעיק.

“הורני-נא, מה אעשה, במה עלי לבַלות ימי חיי, במה אָזַכֶּה לעולם, לעולם!…” אמרה בלבה.

סגן-הכּהן יצא על הבימה וַיּוֹצֵא את שׂערו הארֹך מתחת למעיל-קדשו, ואצבעו הגדולה מוּרמה ומבֻדלת היטב, ובשימו את הצלב על לבו החל לקרֹא בקול רם וחגיגי את דברי התפלה:

– “נתפלל בקהל-עם לאלהים”.

“בקהל עם, כֻּלנו יחדו, בלי הבדל מעמדים, בלי איבה, כי-אם מאֻחדים באהבת-אחים!” – אמרה נטשה בלבה.

– “על העולם העליון ועל הצלת נפשותינו!”

“על עולם המלאכים ונפשות כל הבריות בלי-גופים אשר ממעל לנו” – התפללה נטשה.

כשהתפללו על הצבא, הזכירה את אָחִיהָ ואת דֶניסוב. כשהתפללו על יורדי-הים ועברי-אֳרָחוֹת, זכרה את הנסיך אנדרי ותתפלל עליו וגם התפללה על נפשה, כי יסלח לה אלהים על הרעה אשר עשתה לנסיך אנדרי. כשהתפללו “על האוהבים אותנו”, התפללה על אנשי-ביתה, על אביה, על אמה, על סוניה, ובפעם הראשונה הבינה באותה שעה, מָה רבה חטאתה לפניהם ומֶה עָצמה אהבתה להם. כשהתפללו “על השונאים אותנו”. יגעה ומצאה לה דורשי-רעה ושונאים, כדי להתפלל עליהם. בין דורשי-רעתה מָנְתָה את נוֹשי אביה ואת כל בעלי-דינו, ובכל פעם הזכירה, בעלות דבַר דורשי-רעה ואויבים על לבה, את אנַטול, אשר עשה לה רעה רבה כל-כך, ואף-על-פי שלא אויב היה לה, התפללה עליו, כאלו היה אויב לה. רק בתפלה מצאה און בקרבה להזכיר בלשון ברורה ובמנוחה גם את הנסיך אנדרי, גם את אנַטול, כאנשים שרגשותיה אליהם עברו ובטלו כנגד יראתה את אלהים ורוממותו. כשהתפללו על בית הקיסר ועל הַסִּינוד, העמיקה בכריעות והצטלבה ואמרה אל לבה, כי אם אינה מבינה, אינה יכולה להטיל ספקות, וסוף-סוף היא אוהבת את הסינוד השליט בארץ ומתפללת עליו.

כשגמר הסגן את הפזמון, העביר את סמן-הצלב סָביב לְלִבּו על הַסֶּרֶט הנתון על כתפו השמאלית ויקרא:

– “את עצמנו ואת חיינו נמסֹר לָאֵל המשיח”.

“את עצמנו נמסֹר”, שָׁנתה אחריו נטשה בלבה. “אלי, אני מוסרת לך את עצמי לעשות בי כרצונך – אמרה בלבה – אינני חפצה במאום, אינני מבקשת דבר, הורני-נא, מה אעשה, כיצד אשתמש ברצוני הנתון לי! קחני-נא אפוא, קחני-נא!” – אמרה נטשה בקֹצר-רוח מתוך התעוררות, בלי הצטלב, ותורד את ידיה הדקות וכמו חִכּתה, שכֹּח נעלם יקחֶהָ ברגע ויחַלצֶהָ ממנה בעצמה, מחרטותיה, ממאוַייה, מתלונותיה, מתקווֹתיה ומחטאות-נפשה.

הגרפינה הביטה פעמים אחדות בשעת העבודה אל פני בתה המלאים התעוררות ואל עיניה הנוצצות, ותתפלל אל אלהים, כי יעזור לה.

פתאם, בתוך העבודה ושלא כסדרה, שהיה ידוע לנטשה היטב, הביא אחד הַשַׁמשים את השרפרף, העומד לתפלה על ברכַּים ביום חג-הַשִּׁלּוּש, ויעמידהו לפני דלתות המלך. והכֹּהן יצא באפוד-הקטיפה הלילָאי שלו ויתקן את שׂערו ויעמד ביגיעה על ברכיו. כל הנאספים עשו כמוהו ויביטו ויתמהו זה אל זה. תפלה חדשה היתה זאת, – תפלה על הצלת רוסיה מהאויב הבא עליה, – שהובאה באותה שעה מהסינוד.

– “אֵל אלהי הכֹּחות, אלהי-ישעֵנו”, – החל הכהן בַּקול הברור, הפשוט והענותני, שרק כֹּהנים סלַוִּים קוראים בו ושפעֻלתו גדולה כל-כך על לב אישׁ רוסי.

"אֵל אֱלֹהֵי הכֹּחות, אלהי-ישעֵנו! הַבִּיטה היום ברחמיך ובחסדיך אל עֲנָוֶיךָ ובאהבתך לבני-אדם שמע-נא, חמל-נא ורחמנו. הנה קם עלינו אויב פורע פרעות בארצך וחפץ לשׂים תבל כֻּלה לשממה; הנה אנשי-חמס נועדו להשחית קנינך, להחריב את ירושלים עירך הישרה, את רוסיה האהובה לך: לחלל את היכליך, להרוס את במותיך ולחרף את קדשינו. עד מתי רשעים, ה', עד מתי רשעים יעלֹזו? עד מתי תהי יד עַוָּל רוממה?

"אל מלך עולם! שמע קולנו בהתפללנו אליך, חַזֵּק בכֹחך את מלכנו החסיד, את הקיסר החסיד אלכסנדר פַּבלוביץ'; זכָר-לו אֲמִתּוֹ ועַנוָתו, גָּמְלֵהוּ כצדקו, בצדקו גְנוֹן עליו, על ישראל אהובֶך. בָּרך מועצותיו, מַעבדיו ומעשיו; כונן בזרוע ימינך את מלכותו ותנה לו להכניע את אויביו כמשה את עמלק, כגדעון את מדין וכדוד את גלית. הֱיֵה מגן לצבאותיו ונִחתה קשת נחושה זרועות אנשי-חילך, שנחלצו בשמך, וְאַזרם חַיִל למלחמה. החזֵק מגן וצנה וקוּמה בעזרתנו; יבושו ויכּלמו החושבים רעה עלינו. יהיו לפני צבאותיך הנאמנים לך כעפר לפני רוח ומלאכך, מלאך גבור, יהי דוֹחָם ורודפם; תבוֹאֵם שוֹאה לא יֵדעו ורשתם אשר ממנו תִּלכּדם; יפלו לרגלי עבדיך ויהיו למרמס לחילנו, אלהים! הן אין מעצור לך להושיע ברב או במעט; אתה אלהים, ואיש לא יוכל לעמוד לפניך.

"אלהינו אבינו! זכור רחמיך וחסדיך, כי מעולם המה; אל תשליכנו מלפניך, לא כחטאינו תעשה לנו, כי-אם כגֹדל חסדך וברֹב רחמיך. העבֵר פשעינו וחטאינו מנגד עיניך. לב טהור בְּרָא לנו ורוח נכון חַדש בקרבנו, חַזק את כֻּלנו באמונה בך, אמצֵנו בתקוה, הֲרִיחֵנוּ באהבת-רֵעים נאמנה, אזרֵנו בלב אחד להגן על מה שנתַתָּ לנו ולאבותינו: למען לא ינוח שֵׁבט הרֶשע על גורל הצדיקים.

“אלהים אלהינו, בו נאמין ואליו ניַחל, אל תבישנו, כי צִפִּינו לך, ועשֵׂה עמנו אות לטובה; ויראו שונאינו ושונאי אמונתנו הפּרַווֹסלַוית ויכָּלמו ויאבדו, וידעו כל גויי הארצות, כי שמך ה' ואנחנו עַמֶּךָ. הראנו, אלהים, חסדך היום וישועתך תנה לנו; שַׂמַּח לב עבדיך בחסדך. הפץ אויבינו ודַכְּאֵם מהרה תחת רגלי אֱמוּנֶיך. אתה מגן, עֵזר ומעוז לָחוסים בך ולך נביע תהלה, לאב ולבן ולרוח הקדושה גם היום גם לעד ולעולמי עולמים. אמן”.

התפלה הזאת השפיעה השפעה עזה על נַטַּשה, שהיתה נוחה לבוא לידי התעוררות באותה שעה. היא הקשיבה כל מלה על-דבר הנצחון שנצח משה את עמלק, וגדעון את מדין, ודוד את גלית, ו“החרָבַת ירושלים עירך”, ובָעֵדֶן ובָרֹך אשר מלאו את לבבה חִלתה פני אלהים; אך לא הבינה היטב, מה בִּקשה מאלהים בתפלה הזאת. בכל לבה השתתפה בבקשה על רוח נכון, על אִמּוּץ הלבבות באמונה ובתקוה ורגשות-האהבה. אך לא יכלה להתפלל, כי יהיו אויביה למרמס לרגליה, אחרי אשר לפני רגעים אחדים בִּקשה לה אויבים רבים, בחפצה להתפלל עליהם. אך לא יכלה גם להטיל ספק בישרת התפלה, שנקראה בכרוע על ברכָּים. יראה ורעד-קֹדש באו בה מפני המגפות, שנִגפו אנשים על חטאותיהם, וביחוד רגזה מפני חטאות נפשה, ותבקש מאלהים, שיסלח לכֻלם ולה עמהם ויתן לכֻלם ולה עמהם מנוחה ואשֶׁר בחיים. ונדמה לה, כי שומע אלהים את תפילתה.

יט

מן היום אשר הביט פּיֶר – בצאתו מבית הרוסטובים ובזכרו את מבטה המלא תודה של נטשה – אל כוכב-השבט, שעמד ברקיע-השמים, והרגיש בעצמו, שנגלה לו דבר חדש, חדלה השאלה על-דבר ההבל והרִיק שבכל עניני העולם, אשר הציקה לו כל הימים, לעלות על לבבו. השאלה האֲיֻמָּה: למה ועל מה? שהיתה עולה על לבבו עד העת ההיא באמצע כל עבודה, התחלפה לו עתה לא בשאלה אחרת ולא בתשובה על השאלה הקודמת הזאת, כי-אם בקלסתר-פניה שֶׁלָּהּ. בשמעו או בשׂוחחו בעצמו שיחה בטֵלה, וכן בקראו או בשמעו על-דבר מעשי עמל ואָון, לא השתומם לבו בתוכו עוד; לא שאל עוד בלבו על מה הבל ייגעו בני-אדם בעולם, שהכֹּל קצר ונעלם בו כל-כך, – אך זכר אותה, כפי שראה אותה בפעם האחרונה, וכל ספקותיו כָּלו לזִכרהּ, לא באשר מצא בה תשובה על שאלותיו, כי-אם באשר דמות-דיוקנה העבירה אותו כהרף-עין אל מקצוע אחר, אל מקצוע עסקנות רוחנית מלא אורה, שאין בו לא זכאי ולא חַיב, אל מקצוע היֹפי והאהבה, שכדאי היה לחיות בעבורו. על כל תועבה מתועבות בני-האדם, שבאה לפניו, אמר לנפשו:

“אף אמנם פלוני גנב מאוצר-הממלכה ומהקיסר, והממלכה והקיסר נותנים כבוד לו; אבל היא חִיְּכה לי אתמול ובקשה מאתי לבוא לפניה, ואני אוהב אותה, ואיש לא יֵדע זאת לעולם”. ומנוּחה ושַׁלְוה היו בלבו.

פּיֶר היה נוסע כבראשונה אל מיֻדעיו ומרבה לשתות ולפַנות לבו לבטלה ולחיים בלי-סדרים כבראשונה, יען כי מלבד השעות, אשר בִּלה בבית הרוסטובים, הֻצרַך לבַלות גם את שאר שעות היום, והמנהגים שהֻרגל בהם והמיֻדעים שקנה לו במוסקבה משכו אותו בכֹח, אשר אין לעמוד לפניו, אל החיים, אשר אחזו בו ולא הרפוהו. אולם בימים האחרונים, כאשר הגיעו ממערכות המלחמה שמועות משמועות קשות, ונטשה החלה להֵרָפא ולא הוסיפה עוד להעיר בו את רגש הזהירות מתוך חמלה, התחילה דאגה, אשר לא הֻברר לו ענינהּ, תוקפת אותו יותר ויותר. הַרגֵּש הרגיש, כי מצב זה, שהוא נמצא בו, לא יוכל להִמָּשך הרבה, כי מהפכה קרובה לבוא, והיא עתידה לשַׁנות את כל חייו, ובקֹצר-רוח בקש בכל דבר סִמנים לַמהפכה המתקרבת הזאת. מפי אחד האחים הַמַּסוֹנים נגלה לפיֶר דבר-נבואה זה, שיצא לו על נפוליון מחזונו של יוחנן.

בחזון הזה בפרק השלשה-עשר בפסוק השמונה-עשר נאמר: “פה חכמה צפונה, והמשכיל יחַשב את מספר החיה, כי מספר אדם הוא, ומספרו שש מאות ששים וששה”.

ובפרק ההוא בפסוק החמִשי נאמר: “ולה נִתַּן פה מדבר גדולות וגדופים וכֹח נִתּן לה לעשות כרצונה שנים וארבעים חֹדש”.

האותיות הצרפתיות תֵּחָשבנה למספרים כאותיות העבריות, עשר הראשונות ליחידות, ושאר האותיות לעשיריות, וזאת הוראתן המספרית:

a	1
b	2
c	3
d	4
e	5
f	6
g	7
h	8
i	9
j	10
k	20
l	30
m	40
n	50
o	60
p	70
r	80
s	90
t	100
u	110
v	120
w	130
x	140
y	150
z	160

על-פי זה יוצא, כי l’Empereur Napoléon עולה בגימטריה 666, והוא אפוא החיה, אשר נאמרה עליה הנבואה הזאת בחזון. מלבד זאת יוצא עוד, כי הקץ quarante deux (ארבעים ושנים), שהושׂם לחיה המדברת גדולות וגדופים, גם הוא עולה בגימטריה 666, וזאת אומרת כי קץ שלטונו של נפוליון בא בשנת 1812, שבה מלאו לו לקיסר צרפת שתים וארבעים שנה. על הנבואה הזאת השתומם פּיֶר, ופעמים רבות שאל בלבו, מה הדבר אשר ישׂים קץ לשלטונה של החיה, הַינו שׁל נפוליון, וגם על השאלה הזאת, אשר העסיקה אותו, השתדל למצֹא תשובה בגימטריאות על-פי היסודות האלה. לתשובה על השאלה הזאת כתב: L’empereur Alexandre? La nation russe?. אך הסכומים, שיצאו לו, היו מרֻבּים או פחותים מ-666. פעם אחת רשם, בעסקו בּחשבונות אלה, את שמו Comte Pierre Besouhoff ויצא לו סכום שאינו מתאים, וישַׁנה את האורתּוגרפיה ויכתֹּב z תחת s ויוסף מלת " de " ומלת הידיעה " le ", ובכל-זאת לא העלה בידו מאומה. אז עלה על לבו, כי אם יש בשמו תשובה על שאלה זאת, בודאי ימצא בתשובה גם שם עַמו. וירשם le russe Besuhof, והנה סכום האותיות 671; רק חמשה עודפים, ולחמשה תחשב אות " e ", היא האות הנשמטת במלת L’empereur. וכאשר השמיט את האות " e " לפני שמו, אף-על-פי שהוא שלא כדין, וכתב l’russe Besuhof, יצא לו הסכום המבֻקש 666. וַיִּסָּער לבבו בקרבו על הדבר הזה. איככה, במה יְחֻבַּר אל המעשה הגדול הזה, שֶׁהֻגַּד מראש בספר החזון, לא ידע; אך לא פקפק גם רגע אחד בחבּור זה. אהבתו לרוסטובה, האנטיכריסט, פולמוס של נפוליון, כוכב-השבט, 666, l’Empereur Napolèon עם l’russe Besuhof – כל זה יחדו התעתּד לגמוֹל, להִבָּקע ולהוציאו מתוך קסמי עולם-ההבל, עולם מנהגי מוסקבה, אשר היה בו כמו בשבי, ולהביאו לידי מעשה גדול ואֹשר גדול.

ביום שלפני היום הראשון ההוא, שקראו בו את התפלה, הבטיח פּיֶר לרוסטובים להביא להם מבית הגרף רַסטוֹפּצ’ין, אשר היה פיר מקֹרב אליו היטב, גם את כתב-הקריאה אל רוסיה גם את הידיעות האחרונות ממערכות-החיל. וכשבא פיר בַּבֹּקר אל הגרף רַסטופצ’ין, מצא אצלו את אחד הרצים, שבא לפני רגעים מעטים מן המחנה. הָרָץ ההוא היה אחד ממיֻדעי פיֶר, מן המחוללים בנשפי-המחול המוסקבאיים.

– בשם אלהים, אולי תוכל להקל מעלי מעט? – אמר הָרָץ: – ילקוטי מלא מכתבים אל הורים.

בין המכתבים האלה היה מכתב מניקולי רוסטוב אל אביו. את המכתב הזה לקח פּיֶר ממנו. מלבד זאת נתן לו הגרף רסטופצ’ין את קריאת הקיסר אל מוסקבה, שנדפסה ביום ההוא, את הפקֻדות האחרונות לפלֻגות-הצבא ואת הודעתו האחרונה של הגרף רסטופצ’ין בעצמו. בקראו את הפקֻדות לפלֻגות הצבא, מצא באחת מהן בין הידיעות על-דבר הפצועים וההרוגים והמכֻבָּדים בשׂכר טוב את שֵׁם ניקולי רוסטוב, שזכה לאורדֶן גיאורג הרביעי על מעשה-גבורתו בקרָב שעל-יד אוסטרובנה, ובפקֻדה ההיא בעצמה גם את שם הנסיך אנדרי, שנמנה למצביא הגדוד הַצַּיְדָנִי. אמנם לא רצתה נפשו להזכיר לפני הרוסטובים את בולקונסקי, אך לא יכֹל להִמָּנע מִשַּׂמח את לבבם בהודעה על-דבר הכבוד שנעשה לבנם, וַיַּנח אצלו את קריאת הקיסר ואת הודעת רסטופצ’ין עם עוד פקֻדות על-מנת להביאן לסעֻדת-הצהרים ואת הפקֻדה הנדפסה עם המכתב שלח אל הרוסטובים מיד.

השיחה עם הגרף רַסטופּצ’ין והדאגה והחפזון שהֻבּעו בקול-מִדבָּרו; ההזדמנות עם הרץ הזה, אשר ספּר במנוחה, עד כמה רע מצב הענינים בצבא; השמועות על-דבר מרַגלים שנמצאו במוסקבה, על-דבר גליון עובר מיד ליד במוסקבה, שנאמר בו, שנפוליון מבטיח לבוא עד הבציר בשתי ערי-המלוכה הרוסיות; השׂיחה על-דבר ביאת הקיסר, שחִכּו לה ליום מחר, – כל זה הוסיף לעורר ולחַזק בלב פיֶר את ההתרגשות ואת הצִפִּיָּה, אשר לא הרפו ממנו משעת הופעת כוכב-השבט וביחוד מתּחִלת המלחמה.

זה ימים רבים היה עולה על רוחו להִכָּנס לעבודת הצבא, ונכון היה לעשות כן, אִלו לא הפריעו אותו, ראשונה, התחברותו אל חברת הַמַּסּוֹנים אשר הביאה אותו באָלָה ואשר הטיפה לשלום-עולם ולהשבתת-מלחמה, והשנית, מה שלמראה המוסקבאים הרבים, שלבשו מעילי-שׂרד והטיפו לפטריוטיות, לא מלָאו לבו, מפני רגש נסתר, להתיצב על דרך זה. אבל הַסִּבּה העִקרית, שלא מִלא בגללה את מחשבתו להכּנס לעבודת-הצבא, היתה אותה הסברה, שלא הֻבררה לו בעצמו, כי הוא – l’russe Besuof בגימטריה 666 שנרמז בחיה, כי השתתפותו בדבר הגדול הזה, בהכנעת שלטונה של החיה המדברת גדולות וגדופים, כבר נחרצה מראש, וכי על-כן אין לו לעשות מאומה, בלתי-אם לחכות למַה שעתיד להֵעָשׂוֹת.

כ

כבכל יום ראשון לשבוע אכלו את לחם-הצהרים בבית הרוסטובים גם אחדים ממיֻדעיהם הקרובים.

פּיֶר הקדים לבוא, בחפצו למצֹא אותם לבדם.

בשנה ההיא עָבָה פּיֶר כל-כך, שהיה מכֹער בגלל זה, אִלו לא היה גדָל-קומה וגדל-אֲבָרִים כל-כך ואלו לא היה רב כֹּחו כל-כך, שראו כל רואיו שאין עָביוֹ משׂא כבד לו.

בנשימה כבדה עלה במעלות עָלֹה ודַבּר אל עצמו. רַכָּבו לא שאל עוד, הימתין לו שם. כבר ידע, כי בבוא הגרף אל הרוסטובים, ישהה עד שתים-עשרה שעות. משרתי הרוסטובים מהרו אליו להסיר את אדרתו ולקחת את מטהו ואת כובעו, כי היה מניח את מטהו ואת כובעו בפרוזדור הפנימי, כמו שהֻרְגַּל בקלוּבּים.

ראשונה ראה את נַטַּשׁה בבואו אל בית הרוֹסטובים. עוד בטרם ראה אותה, שמע, בהסירו מעליו את אדרתו, את קולה, כי שׁרה סולפֶדזִ’י בטרקלין. הוא ידע, כי לא שׁרה עד כה מאז נפלה למשכב, ועל-כן תָּמַהּ וישמח על קולה בשירה. ויפתח בלאט את הדלת וירא את נַטַּשה מתהלכת בחדר ומזַמרת בשמלתה הלילָאית, אשר לבשה בבואה אל תפלת-הצהרים. בפתחו את הדלת היו אחוריה מוּסַבּים אליו בלכתה, אך כאשר נָסַבּה פתאם וראתה את פניו העבים, המביעים תמיהה, האדימה ותקרב אליו במהירות.

– חפצה אני לנַסות שוּב לשיר, – אמרה אליו. – הלא עבודה היא, – הוסיפה כמצטדקת.

– אין טוב מזה.

– מה מאד אשמח, כי באת! אני מאֻשרה היום כל-כך! – אמרה ברוח עליצותה הקודמת, אשר לא ראה בה פּיֶר זה ימים רבים. – הלא ידעת, כי נִתּן לניקולי צלב-גיאורג. אני מתגאה בו.

– הלא אני שלחתי לכם את הפקֻדה. אולם אין את נפשי להפריעך, – הוסיף פּיֶר וישׂם פניו לעבור אל חדר-האורחים.

נַטַּשה עצרה אותו.

– אדוני הגרַף! האם לא טוב הדבר, כי שָׁרָה אני? – אמרה ונסתמקה, אך לא הורידה עיניה, ותבט דרך-שאלה אל פּיֶר.

– לא… מאיזה טעם? להפך… אך למה זה תשאליני?

– לא אדע בעצמי, – השיבה נַטַּשה בחפזון. – אך רצוני, שלא לעשות דבר שלא כרצונך. אני מאמנת לך בכל דבר. אתה יודע, מה יקרתּ בעיני ומה הגדלתּ לעשות למעני!… – היא דבּרה בחפזון ובלי התבונן, כי האדימו פני פּיֶר לדבריה. – בפקֻדה הזאת ראיתי, כי הוא, בולקונקסי (מלה זאת הוציאה מפיה בלחישה רהיטה), ברוסיה ועובד גם עתה בצבא. מה דעתך, – אמרה בחפזון, כי דאגה, לפי הנראה, פן לא יעמוד בה כֹּח, – היסלח לי באחד הימים? האם לא יהיה רגש רע בלבו עלי? מה דעתך? מה דעתך?

– דעתי… – אמר פּיֶר. – אין לו מה לסלוח… אִלו היתה נפשי תחת נפשו…

מענין לענין עבר פּיֶר בזכרונותיו כהרף-עין אל השעה, שאמר לה בה בדבּרו על לבה, כי אִלו היה לא מה שהוא באמת, כי-אם הטוב מכל בני-האדם אשר בארץ, ואִלו לא היה בעל-אשה, היה כורע ומבקש את ידה; ואותו רגש החמלה והחִבּה והאהבה חזר ותקף אותו ואותם הדברים חזרו ועלו על שפתיו. אך היא לא הספיקה בידו לאמרם.

– אבל אתה… אתה… – אמרה והתּיזה בעליצות מלה זו (בלשון רבים), – אתה ענין אחר. איש טוב, מעביר על מדותיו וישר ממך לא ידעתי ולא יִמָּצא בארץ. לולא אתה שהיית לי בעת ההיא ועד היום הזה, אינני יודעת, מה היה לי, כי על-כן…

ודמעות פרצו פתאם אל עיניה; ותִּסֹּב ותרם את גליון-הזמרה עד לפני עיניה ותתן בשיר קולה ותוסף להתהלך בחדר.

באותה שעה יצא פֶטיה במרוצה מחדר-האורחים.

פֶּטיה היה אז נער בן חמש-עשרה שנה יפה ואדמוני, בעל שפתים עבות ואדֻמות ודומה לנַטַּשה. הוא התקין עצמו להִכָּנס לאוניברסיטה, אך בימים האחרונים גמר בסתר עם חברו אוֹבּוֹלֶנסקי להִכּנס לעבודת-הצבא בין ההוּזרים.

פֶּטיה קפץ ויצא אל פּיֶר לדַבּר עמו בענינו. הוא בקש מפּיֶר, שיחקור, אם יקבלוהו בין ההוּזרים. פּיֶר התהלך לו בחדר-האורחים ולא שמע לדברי פֶּטיה. פֶּטיה משך בידו של פּיֶר, לבעבור ישׂים לבו עליו.

– ומה דבַר בקשתי, פטר קיריליץ', בשם אלהים! כל תקווֹתי אשׂים בך.

– בקשתך, כן. בין ההוּזרים? אָמֹר אֹמַר. היום אֹמַר הכֹּל.

– ומה יקירי, מה נשמע, הַמַּניפסט בידך? – שאל הגרַף הזקן. – והגרַפינה שלי באה אל בית-תפלת הרַזּוּמוֹבסקים ושמעה את התפלה החדשה. תפלה יפה מאד, אומרת היא.

– בידי הוא, – ענה פּיֶר. – מחר יבוא הקיסר… אספת אצילים מחוץ-לזמנה, ויש אומרים, כי עשרה לאלף יִלָּקחו לצבא. כן, ברכת מזל-טוב לך.

– כן, כן, תודות לאל. ומתוך החיל מה נשמע?

– צבאותינו נסוגו עוד. יש אומרים, כי עד סמולֶנסק הגיעו, – ענה פּיֶר.

– אלי, אלי! – אמר הגרף. – ואַיה הַמַּניפסט?

– הקריאה! כן, כן!

פּיֶר התחיל מחפּשׂ בכיסיו ולא יכֹל למצֹא את הניָרות אשר בקש. בין כה נכנסה הגרפינה הזקנה, והוא נשק לה על-גב ידה, בעודנו מְטַּפֵּח על כיסיו כדרך המחפּשׂים ומביט בדאגה סביבו, ונראָה בו, שהוא מחכה לנַטַּשׁה, אשר לא הוסיפה לשיר עוד, אך גם לא באה אל חדר-האורחים.

– אכן לא אדע איפה הנחתיו, – אמר פּיֶר.

– זה דרכו תמיד לאַבֵּד מה שנותנים לו – אמרה הגרַפינה.

נַטַּשה נכנסה בפנים מלאים רֹך והתרגשות ותֵּשב ותבט אל פּיֶר בלי דַבּר דבר. היא אך נכנסה, ופני פּיֶר, שהיו זעומים לפני כניסתה, נהרו מיד, וישׂם עיניו עליה פעמים אחדות, בעודנו מוסיף לחפּשׂ את הניָרות.

– אין טוב כי-אם אסע הביתה, שם הנחתיו ושכחתי. נסֹע אסע…

– הלא תאחר לבוא אל הלחם?

– אכן גם הרַכּב נסע מזה.

אבל סוניה, שהלכה אל הפרוזדור לחפשׂ את הניָרות, מצאה אותם בכובעו של פּיֶר, שטמן אותם בו תחת הרפידה הפנימית לשמירה מעֻלה. וכבר אמר פּיֶר לקראם בקול.

– לא, אחרי הלחם, – אמר הגרַף הזקן, ונראה בו בבֵרור, שחזה לנפשו עֹנג גדול בקריאה זאת.

בסעֻדה שתו יין-שמפּניה לשלום הַקַּוַּלֶּר הגיאורגי החדש, ושִׁינשִׁין סִפּר חדשות מדברי העיר: על מחלתה של הנסיכה הגרוּזינית הזקנה, על מֵטִיביֶה כי נתעלם ויצא ממוסקבה, ומעשה באשכנזי שהובא לרַסטופצ’ין, ואמרו לו עליו, שהוא שמפּיניון ⁴⁰ (כן ספר רסטופּצ’ין בעצמו), והגרַף רסטופּצ’ין צִוָּה להַנִּיחַ לו, ואמר לַנִּקהלים עליו, כי לא שַׁמפיניון הוא, כי-אם פִּטרִיה פשוטה, אשכנזי זקן בלבד.

– תופשים ותופשים, – אמר הגרַף. – הלא זה הדבר אשר אני אומר אל הגרפינה, שתמַעט בשיחה צרפתית. לא זו העת.

– השמעתם? – אמר שִׁינשִׁין. – הנסיך גַליצין לקח לו מורה רוסי – לשון רוסיה הוא לומד. עוד מעט והמדבר צרפתית בחוץ יבוא לידי סכנה.

– ואתה, הגרַף פטר קִיריליץ', כשיתחילו לאסוף את החלוצים, עתיד גם אתה לעלות על סוס? – אמר הגרף הזקן, בפנותו אל פּיֶר.

פּיֶר היה מחשה ומהרהר הרבה בכל שעת הסעֻדה. וכאשר פנה הגרף אליו בדברים האלה, נתן פּיֶר עיניו בו כמי שאינו מבין מה שנאמר לו.

– כן, כן, למלחמה – אמר פּיֶר. – לא כן! איזה איש-חיל אני! ואולם אך זרות, אך זרות מסביב! אינני מבין בעצמי. אינני יודע, אני רחוק כל-כך מדרכי הצבא; אבל בעתים האלה אין אדם אחראי על עצמו.

אחרי הלחם ישב לו הגרף על כסא-כבוד ויבקש בפנים סריוזיים מסוניה, שתקרא באזניהם, וסוניה נודעה לקוראה נפלאה.

"אל מוסקבה עיר-מלכותנו הראשית.

“האויב בא בחיל גדול בגבול רוסיה. הוא הולך לרושש את ארץ-מולדתנו האהובה לנו”, קראה סוניה בקולה הדק מתוך השתדלות. הגרף שמע בעינים עצומות ונאנח לפרקים אנחות קטועות. נטשה ישבה ישיבה מיֻשרה והביטה בעינים בוחנות ומכֻוָּנות פעם אל אביה ופעם אל פּיֶר. פּיֶר הרגיש את מבטה המכֻוָּן אליו וַיִּמָּנע מֵהָסֵב עיניו אליה. הגרפינה הניעה ראשה בתלונה ובזעף לכל מאמר נמרץ מדברי הַמַּניפסט. בכל המלים האלה ראתה אך דבר זה, שהסכּנות היכולות לבוא על בנה לא במהרה תעבורנה. שִׁינשִׁין העקים פיו לחיוך לגלוגי, ונראָה בו, שהיה נכון לצחוק למַה שיוכל לצחוק ראשונה: לקראתה של סוניה, למה שיאמר הגרַף, גם לכתב הקריאה בעצמו, אם לא תִמָּצא לו אמַתְלה אחרת נאה מזו.

אחרי קראהּ על-דבר הרעות המתרגשות לבוא על רוסיה והתקוות אשר ישים הקיסר במוסקבה, וביחוד באציליה המפֻרסמים, הוסיפה סוניה לקרֹא בקול רועד, שסִּבּתו העִקרית היתה הכַּוָּנה הגדולה, שבָּהּ הקשיבו לכל היוצא מפיה, את הדברים האלה: “אנחנו לא נתמהמה לעמוד בעצמנו בתוך עמנו בעיר-המלוכה הזאת ובמקומות אחרים בממלכתנו להִוָּעץ וְלַנְחוֹת את כל צבאותינו, גם את הגודרים היום בעד האויב את דרכי הארץ, גם את החדשים המסתדרים להכותו בכל מקום אשר יֵרָאה. תשוב נא הרעה, אשר הוא אומר להדיח עלינו, על ראשו, ואירוֹפּה, שתצא מעבדות לחֵרות, תרומם את שֵׁם רוסיה!”

– הנה כן הוא! – קרא הגרף, בפקחו עיניו הרטֻבּות, ובהפסקות אחרות בשביל נשימה כבֵדה, כאלו הגישו אל חָטמו צלוחית של מלח-חֹמץ חריף, אמר ברהיטות: – אך יאמר-נא הקיסר, וכל אשר לנו נקריב ולא נחוס על כֹּל.

עוד לא הספיק שִׁינשִׁין לאמר את הַמַּהֲתַלָּה אשר הכין על פטריוטיותו של הגרף, ונַטַּשה קפצה ממקומה ותָּרָץ אל אביה.

– מה נחמד אבּא זה! – אמרה ברהיטות ותִּשק לו; ושוב שׂמה עיניה על פּיֶר באותה בקשת האהבה שלא-מדעת, שחזרה ונמצאה בה בַּחֲיות רוחה בימים ההם.

– אך זאת אשה פטריוטית! – אמר שִׁינשִׁין.

– לא פטריוטית כלל וכלל, כי-אם בפַשׁטות… – ענתה נַטַּשה מתוך עלבון. – בעיניך הכֹּל מגחך, אך לא דבַר-צחוק הוא לנו…

– איזה דברי-צחוק! – נַענה אחריה הגרף. – יאמר-נא אך מלה אחת, וכֻלנו נלך… לא אשכנזים אנחנו, לא גֵרִים…

– השַׂמתם לבכם, – אמר פיר, – כי נֶאמר “להִוָּעץ”?

– לכל אשר יאמר…

ברגע ההוא נגש פֶּטיה, אשר לא שׂם איש לב אליו, אל אביו ויאמר בפנים מסֻמקים ובקול מתחלף, מקצתו גס ומקצתו דק, של נער מתבגר:

– עתה, אבּא, אֹמַר ולא אבוש, גם לך, אמא, אֹמַר, כי תתני לי להכּנס לעבודת-הצבא, כי אינני יכול… לא אוכל עוד…

הגרפינה הרימה עיניה באימה אליו ותספֹּק כפיה ותפן בזעם אל אישהּ.

– זה פרי שׂיחתך! – אמרה אליו.

אבל הגרף התחזק כרגע.

– נו, נו, – אמר לו. – עוד איש-מלחמה אחד. עזוב דברי-אִוֶּלֶת אלה: עליך ללמוד.

– לא דברי-אִוֶּלֶת הם, אבא. אובּולֶנסקי פֶדיה צעיר ממני, וגם הוא הולך, והעִקר הוא, כי אם כה ואם כה אינני יכול ללמוד דבר בעת הזאת. בשעה… – פה עצר במלים ויסתמק עד הֲזָעָה ובכל-זאת סִיֵּם לאמר: – בשעה שארץ-המולדת בסכנה.

– רב לך, רב לך להביע אִוֶּלֶת…

– הלא בעצמך אמרת, כי לא נחוס על כֹּל.

– פֶּטיה! אני אומר לך, שתֹק! – נתן עליו הגרף בקולו ויתבונן באשתו, אשר הסתכלה בפנים חִורים ובעינים קמות בבנהּ הצעיר.

– ואני אומר לכם. הנה גם פטר קירילוביץ' יאמר…

– ואני אומר לך – הבל ורִיק, עוד לא יבש החלב מעל שפתיו, ורצוני ללכת לעבודת-הצבא! זאת אני אומר לך, – אמר הגרף ויקח עמו את הניָרות, כנראה, על-מנת לחזור ולקראם לפני משכב-הצהרים, ויצא מן החדר. – פטר קירילוביץ', הבה נלכה לעַשן קצת…

ופיֶר מָלֵא ביום ההוא מבוכה ורפיון-ידים. עיני נטשה, שהיו נוצצות ומלאות-חיים יותר מבכל עת ונסבו אליו בלי-הפסק בחִבּה גדולה ויתֵרה, הן שהביאו אותו במצב זה.

– לא, אני, כמדֻמה לי, אסע הביתה…

– איך זה, הלא אתנו כל הערב אמרת… בכלל החִלות להוקיר רגליך מביתנו. והיא… – אמר הגרף בטוּב-לב ורמז על בתו, – אינה שׂמֵחה אלא בשעה שאתה עמנו.

– אבל, שכחתי… עלי ללכת הביתה… טרוד… – אמר פיר בחפזון.

– להתראות אפוא, – אמר הגרף ויצא מן החדר.

– מפני מה אתה יוצא? מפני מה אתה נבוך? מפני מה?… – שאלה נטשה את פיר והביטה אל עיניו כתובעת תשובה.

“על כי אני אוהב אותך!” רצה להשיב לה, אך לא אמר זאת ויסתמק עד הורדת דמעה וַיּוֹרֶד עיניו.

– על כי טוב לי למַעט לבוא לפניך… על כי… לא, טרוד אני בעסקים…

– מפני מה? לא, אֱמָר-נא, – החֵלה נטשה ברוח-עֹז, ופתאם עצרה במלים.

שניהם הביטו זה אל זה בפחד ובמבוכה. הוא נִסה לחַיֵּך ולא עלתה בידו: חיוכו הביע דאבון, וישק לה על-גב ידה ויצא בלי אמור דבר.

ובלבו גמר, שלא לבוא עוד אל הרוסטובים.

כא

פֶּטיה הלך לו, כאשר השיב אביו את פניו בהחלטה גמורה, אל חדרו וינעל את הדלת ויבך במרירות. ובבואו אחרי-כן אל הַטֵּה מחריש ומַשמים ורֹשם בִּכיו על עיניו, עשׂו כל המסֻבּים את עצמם, כאלו לא ראו זאת.

ממחרת בא הקיסר למוסקבה. אחדים ממשרתי הרוסטובים בקשו וקבלו רשות ללכת לראות את הקיסר. באותו הבֹּקר האריך פֶּטיה בלבישת בגדיו ובסריקת שׂערו ובעריכת קצות צַורוניו כדרך שהגדולים עושים; וַיַּרעם פנים לפני הראי ויתנודד בהעויות וימשֹׁך כתפיו, ולאחרונה שׂם את מצנפתו על ראשו ויצא מן הבית בְּהֵחָבֵא דרך המבוא האחרון. הוא גמר ללכת אל המקום שהקיסר נמצא בו ולהגיד בלשון פשוטה לאחד הַקַּמֶּרהֶרים (הוא דִמה, כי קַמֶּרהֶרים סובבים תמיד את הקיסר), כי הוא, הגרף רוסטוב, חפץ, בלי שׂים לב לצעירוּתו, לעבוד לארץ-מולדתו, כי אין הצעירוּת יכולה להיות מעצור לעבוד באמונה וכי הוא נכון… בשעה שהתקין פֶּטיה את עצמו ללכת, הכין לו הרבה מלים יפות לאמרן לַקַּמֶּרהֶר.

פֶּטיה קוה להצליח בהתיצבו לפני הקיסר דוקא מפני שהוא ילד (וגם הרהר, עד כמה יתמהו הכֹּל על צעירותו); ואף-על-פי-כן השתדל גם בעריכת קצות צַורוניו, גם בתִּסרָקתּוֹ, גם בהליכתו המתונה והממֻשָׁכה, להֵרָאוֹת כאחד מזקני הדור. אך כאשר הוסיף ללכת, כן הוסיף להִטָּרֵד על-ידי המון-העם, אשר הלך הָלוֹך וְרַב אצל הקְרֶמֶל, ולשכוח לדקדק בַּמתינות ובַהִתמהמהות, שהגדולים רגילים בהן. בקָרבו אל הקְרֶמל התחיל דואג, שלא יהדפוהו הצדה, ויעמֵד ברוח-עֹז ובפנים מלאי-זעם את מרפקי זרועותיו מזה ומזה. אולם בשַׁעַר טרוֹאִיצְקִי לחצו אותו אנשים, אשר לפי הנראה לא ידעו את המטרה הפטריוטית שהלך בשבילה אל הקרֶמֶל, בלי שׂים לב אל עֹז-רוחו, בכֹח גדול כל-כך אל הקיר, שנאנס להִכָּנע ולעמוד בעבוֹר המרכבות בשריקתן תחת כִּפּת השער. על-יד פֶּטיה עמדה אשה פשוטה עם איש בלבוש משרת, שני סוחרים ואיש-צבא, שכָּלו ימי-עבודתו. אחרי עמדו מעט בשער ההוא, בטרם תעבורנה כל המרכבות, רצה ללכת הלאה ראשונה ויחל לדחוק בחזקה במרפקי זרועותיו, אבל האשה שעמדה ממולו, אשר כונן אליה ראשונה את מרפקיו, גערה בו בזעם:

– מה זה תִּדָּחֵק, נער משׂתּרר. הלא תראה, כי הכֹּל עומדים. ולמה תקפוץ בראש!

– כן יקפצו הכּל, – אמר המשרת ויחל גם הוא לדחוק במרפקי זרועותיו וילחץ את פֶּטיה אל קרן-זוית סרוחה בשׁער.

פֶּטיה מחה בכפות-ידיו את הַזֵּעה, אשר כסתה את פניו, ויתקן את צַורוניו, אשר היטיב לערכם בבית כּמנהג הגדולים ועתה נטפחו ונתמעכו.

הַרגֵש הִרגיש פטיה, כי לא נכבד הוא למראה, ולבו ירא, כי אם יֵרָאֶה במראהו זה לפני הַקַּמֶרהֶרים, לא יתנוהו לבוא לפני הקיסר. אך להתקין עצמו ולעבור אל מקום אחר לא יָכֹל מפני הלחץ הרב. אחד הגנרלים, שעברו במרכבות דרך השער, היה ממיֻדעי הרוסטובים. פטיה רצה לבקש עזרה מאתו, אבל השיב אל לבו, כי לא מדת גבורים היא בקשה כזאת. כאשר תמו כל המרכבות לעבור, פרץ ההמון כפרץ-מים וַיַּעְתֵּק גם את פטיה אל המישור, אשר מָלֵא כֻלו אנשים. לא רק על המישור, כי-אם גם על גבעותיו העקֻמות גם על גגותיו עמד עם רב. אך הובא פטיה אל המישור, וקולות הפעמונים אשר מִלאו את כל הקרֶמֶל, הגיעו לאזניו כרגע עם קול שיחה מתוך שמחה מכל עבר.

זמן קצר עמדו רְוַחים, אך פתאם נחשׂפו כל הראשים, וכל העם פשט וירץ לפנים. פטיה נלחץ כל-כך, שלא יָכֹל לשאף רוח, וכל הקהל קרא כאיש אחד: “אוּרַא! אוּרַא! אוּרַא”! פטיה עמד על קצות אצבעותיו וידחק וימעך את הסובבים אותו, אך לא יכֹל לראות מאומה מחוץ להם.

על כל פנים מסביב היה רֹשם אחד של חבּה יתרה ושמחה גדולה. אשה סוחרת, שעמדה אצל פטיה, בכתה בקול ודמעות נזלו מעיניה.

– אבינו, מלאך-אלהים, אבּא! – אמרה ברהיטות, במחוֹתהּ באצבעותיה את דמעתה.

– אורא! – צעקו מכל עברים.

כרגע אחד עמד ההמון ולא זז ממקומו, אבל אחרי-כן פרץ עוד הפעם הלאה.

פֶּטיה פרץ גם הוא הלאה, בבלי דעת מה היה לו ובשִׁנים לחוצות ועינים לטושות כעיני חית-יער יגע בזרועותיו וצעק: “אורא!” וכמו היה נכון ברגע ההוא לטרוף נפשו ונפש כל חי מסביב לו; אבל מעבריו דחקו וזחלו עוד פרצופים כאלה של חיות בצעקות "אורא! כאלה.

“זה אפוא משפט הקיסר! – אמר פטיה בלבו. – לא, לא אוכל להגיש לו בעצמי בקשה, עזות מרֻבָּה היא!” בכל-זאת הוסיף לחרף נפשו לבקוע הלאה ומבין גבּי העומדים לפניו הופיע לעיניו מקום ריק ובו כמין מסלה מכֻסה ארג אָדֹם; אך ברגע ההוא נסוג ההמון כֻּלו אחור (שוטרי הפוליציה התחילו הודפים את הקרובים הקרֵבים אל הַמַּעבר, בעבוֹר הקיסר מן ההיכל אל מקדש אוּספֶּנסקי) ופֶּטיה הֻכָּה פתאם על צלעותיו מכה גדולה כל-כך וַיִּלָּחץ בכֹח גדול כל-כך, שכָּהו עיניו פתאם ויתעלף. כאשר שבה אליו רוחו, ראה והנה הוא אחוז בידי איש לבוש בגדי-כהֻנה, לפי הנראה אחד הַשַּׁמשים – שקוֻצה קטנה של שֵׂער לבן לו מאחוריו, ומעילו מעיל-תכלת מגֹרד, והאיש מחזיק אותו בזרועו האחת תחת אצילי-ידיו וגונן עליו בזרועו השנית מפני ההמון, ההולך והודף בחזקת-היד.

– נער בן-חורים מֵעכוּ! – אמר הַשַּׁמָּש. – מה זאת אפוא… הרפּו מעט!… מֵעכו, מֵעכוּ באמת!

הקיסר עבר אל המקדש האוּספֶּנסקי. ההמון חזר והתחיל מסתּדר, והַשַּׁמש הוציא את פֶּטיה מתוך ההמון, ויביאהו אל כלי התותח הגדול, והנער היה חִור וכמעט לא נותרה בו נשמה. אנשים אחדים חמלו על פֶּטיה, ופתאם פנה כל ההמון אליו, וכבר התחילו דוחקים זה את זה סביבו. הסמוכים לו שמשו אותו ויתּירו את מעילו ויושיבוהו על ראש כלי-התותח ויוכיחו את אחד האנשים, אשר לחץ אותו.

– הלא ככה אפשר ללחֹץ איש עד מות. מה זאת אפוא! מעשה-רצח! האֻמלל לבן כמטפחת, – אמרו אחדים.

פטיה התחזק מהר, אדמימות פּניו שבה אליו, מכאובו עבר, וחֵלף צערו הזמני הזה נִתּן לו מקום על כלי-התותח, אשר קִוה לראות משם את הקיסר, שהיה עתיד לשוב בדרך אשר עבר. במסירת כתב-בקשה לא הרהר פטיה עוד. כל חפצו היה אך לראות, ומאֻשר היה בעיניו גם בזאת, כי תעלה בידו.

בשעת ה“עבודה” בהיכל-התפלה אוּספֶּנסקי – תּפלת-הודאה כפולה נערכה שם: על ביאת הקיסר ועל השלום עם טורקיה – נתפזר ההמון קצת; אז התחילו נראים מוכרי תמָד, דובשניות, פרָגִים – ופרגים אהב פטיה מאד – ושיחות בטלות מצויות הגיעו לאזנים. סוחרת אחת הראתה את מטפחתה הגדולה הקרועה וסִפּרה, עד כמה הרבתה במחירה; השנית אמרה, כי כל מיני ארג-משי נתיַקרו מאד. הַשַּׁמָּש, שהציל את פטיה, דבּר עם פקיד אחד בשאלת מי ומי המשתתפים היום ב“עבודה” עם הכֹּהן הראשׁי. הַשַּׁמָּש אמר בשיחתו פעמים אחדות מלת " собоне " (במקהלת כֹּהנים), ופֶטיה לא ידע מה פֵּרושה של מלה זו. שני עירונים צעירים דברו מהתלות עם נערות משרתות, שהיו מפַצעות אגוזים בשִׁנֵּיהֶן. כל השיחות האלה וגם המהתלות עם הנערות, שהיו מסֻגלות ביחוד למשוך את לבו של פטיה בימיו אלה, לא העסיקוהו לגמרי בפעם הזאת; הוא ישב על בָּמָתוֹ – על כלי התותח – וכֻלו היה עסוק ונסער על-דבר הקיסר ואהבתו אל הקיסר. הזדמנות זו של רגשי הכאב והפחד בשעה שנלחץ עם רגש השמחה הגדולה חִזקה בקרבו עוד יותר את הכרת ערכו הגדול של אותו הרגע.

פתאם נשמעו יריות כלי-תותח מאצל הנהר (יריות לפִרסום דבַר השלום עם טורקיה), וההמון פרץ כשטף אל שפת הנהר – לראות את מעשה היריה. גם פטיה רצה לרוץ שמה, אך הכֹּהן הַשַּׁמָּש, אשר היה למגן לו, לנער בן-חורים זה, לא נתן לו. עוד נמשכו היריות, ומהיכל-התפלה האוּספּנסקי רָצוּ וְיָצאו אופיצרים, גנרלים, קַמרהֶרים, אחרי-כן יצאו אחרים ולא בחפזון כזה, ושוב הוסרו המצנפות, והאנשים שרצו לראות את כלי-התותח חזרו ורצו משם. לאחרונה יצאו עוד ארבעה אנשים לבושי מעילים וסרטים מפתח ההיכל. “אורא! אורא!” התחילו קוראים שנית.

– איזה מהם? איזה? – שאל פטיה בקול-בכי את הסמוכים לו, אך איש לא ענהו: כֻּלם היו טרודים עד-מאד; ויבחר לו פטיה את אחד מארבעת האנשים האלה, אשר לא יכֹל פטיה להסתכל בו כראוי בעיניו המלאות דמעות-גיל, ועליו כונו כל צהלת-רוחו, עף-על-פי שלא זה היה הקיסר, ויקרא “אורא!” בקול משתולל ויגמור בלבו, כי ממחרת יהיה לאיש-צבא, ויעבור עליו מה.

וההמון רץ אחרי הקיסר עד בואו אל ההיכל ויחל להתפרד. כבר היתה השעה מאֻחרת, ופטיה עוד לא אכל מאומה, וזֵעה כברד נזלה מעליו; עם זה לא שׂם פניו ללכת הביתה, כי-אם עמד עם ההמון, אשר הלך ופָחת, אך עוד היה רב למדי לפני ההיכל, בשעה שהקיסר אכל את סעֻדת-הצהרים וַיַּבֵּט אל חלונות ההיכל ויחכה עוד לאיזה חזיון ויקנא במדה אחת גם בשׂרים, שנגשו במרכבותיהם אל המרפסת החיצונה לבוא אל סעֻדת הקיסר, גם במשרתים, שהיו משמשים את המסֻבּים ונראו בעד החלונות בעשותם הֵנה והֵנה.

בשעת סעדתו של הקיסר אמר וַלּוּיֶב בשימת-עין על החלון:

– עוד לא חדל העם מִיַֹחֵל לראות את הוד-רוממותך.

הסעֻדה נגמרה, והקיסר קם ויצא אל המרפסת העליונה, כשהוא גומר לאכֹל פַּכסם, וַיָּשָׁט כל העם ופטיה בתוכו אל המרפסת.

– מלאך-אלהים, אבּא, אורַא! אבינו!… – קראו כל העם ופטיה בתוכם, ושוב התחילו הנשים וגברים כושלים אחדים ופטיה עמהם בוכים בעליצוּתם.

פרוסת פַּכסם גדולה למדי, אשר אחז הקיסר בידו, נפרכה ונפלה על מעקֵה המרפסת ומן המעקה על הארץ. רַכָּב לבוש מעיל גס, שעמד סמוך למעקה יותר מכל העם, נפל על חתיכה קטנה זו ויחזֵק בה. אחדים מהמון-העם נזעקו על הרַכּב. כשראה זאת הקיסר, צוה, שיתנו לו קערה מלאה פכסמים והתחיל זורק אותם מעל המעקה. עיני פֶּטיה נמלאו דם, הסכנה להִמָּעך עד מות חִזקה את ידיו עוד יותר וַיַּעַט אל הפכסמים. למה זה ועל מה לא ידע, אבל גזר על עצמו לקחת פכסם אחד מידי הקיסר בלי שוב מפני כֹל. ויתנפל וַיַּפֵּל ארצה זקֵנה אחת, אשר פשטה את ידה להחזיק בפכסם אחד. אבל הזקנה לא חשבה את עצמה למנֻצַחַת גם בשכבה על הארץ: עוד השתדלה לחטוף פכסמים, אבל קצרו ידיה להחזיק בהם. פטיה דחה את ידה בבִרְכּוֹ ויחזק בכִיסָן, וכמו מיראה, פן יאחר, חזר וקרא “אורא!” בקול שכבר נצרד.

הקיסר הלך לו, ואחרי-כן החל רֹב העם להתפרד.

– הלא אמרתי, כי יש להמתין עוד, וכן היה, – דברו זה אל זה בשמחה מעברים שונים.

בכל עליצותו של פטיה התעצב אל לבו על כי באה העת ללכת הביתה וכל עֹנֶג היום ההוא חלף הלך לו. מהקרֶמֶל הלך פטיה לא אל ביתו, כי-אם אל אובולנסקי חברו, שהיה בן חמש-עשרה שנה ושגם הוא אמר להִכּנס לצבא. בשובו הביתה אמר בלשון החלטה גמורה, כי אם לא יתנו לו, יברח. וביום השני נסע הגרף אִילִיה אנדרֵיֶביץ' לחקור, אף-על-פי שעוד ללא נכנע בפֵרוש, איך יוכל להכניס את פטיה לעבודת-הצבא במקום שהסכנה מועטת.

כב

בחמשה-עשר לחֹדש ההוא בבֹּקר, ביום השלישי אחר הדברים האלה, עמדו מרכבות רבות לאין-מספר אצל ההיכל הסלוֹבּוֹדסקי.

הטרקלינים היו מלאים. בראשון היו אצילים לבושי מעילי-שרד; בשני – סוחרים מקֻשטים במֵדַלִּיות, בעלי זְקָנים ולבושי קַפטַנים כחֻלים. בטרקלינה של אספת האצילים רבּוּ השאון והתנועה. אצל השלחן הגדול תחת תמונת הקיסר ישבו גדולי העיר על כסאות גבוהי-גב, אבל רֹב האצילים התהלכו הנה והנה.

כל האצילים, כל אותם האנשים אשר ראה פּיֶר יום-יום פעם בקלוב, פעם בבתיהם, היו מלֻבּשים מעילי-שׂרד, זה בשֶׁל ימי יקטרינה, זה בשֶׁל ימי פַּוֶּל, זה בחדשים שֶׁיִּסד אלכסנדר, זה בלבוש אצילים משֻׁתּף לכלם; ואָפיָם המשֻׁתּף הזה של בגדי-השרד שִׁוָּה מראה מוזר בחזיון דמיוני על אותם הפנים השונים אלה מאלה תכלית שנוי, פני זקנים וצעירים ידועים לו. מתמיהים ביחוד היו הזקנים, אותם העִורים למחצה, חסרי-הַשִּׁנים, הַקֵּרחים, אותם המכֻסים חֵלֶב כָּתֹם או המקֻמָּטים והצנוּמים. על-פי רֹב היו הזקנים האלה יושבים ומחרישים, ואם הלכו ודִבּרו, היו מתחבּרים אך אל צעירים. גם על כל הפנים האלה נראתה, כעל פני אנשי-ההמון, אשר ראה פטיה במישור, הַסתירה המַתמיהה הזאת: צִפִּיה לחזיון גדול מְשֻׁתֶּפֶת לכֻלם ושיחת-חֻלין נהוגה מתמול שלשום – במִשׂחק בוסטון, בַּטַּבָּח פֶּטרוּשקה, בבריאותה של זינַאידה דמיטריֶבנה וכיוצא בדברים כּאלה.

פּיֶר, שמתח עליו עוד בבֹּקר-השכם, את מעיל-האצילים שלו, שכבר נעשה צר לגוִיתו, היה בטרקלינים. לבו סער בו: האספה הזאת, שלא היתה כמוה עד כֹּה, שהשתתפו בה לא רק האצילים, כי-אם גם הסוחרים – אספת הַמַּעמָדים états généraux – העירה בקרבו המון רעיונות עזובים זה ימים רבים, אבל חרותים עמֹק על לוח-לבו על-דבר contrat social והרֵבולוציה הצרפתית. הדברים, אשר התבונן בהם בכתב-הקריאה, – מה שנאמר בו, כי הקיסר יבוא אל עיר המלוכה לְהִוָּעֵץ את עַמו, – היו ראיה בעיניו לדעתו זאת. ובחשבו, כי הולך וקרב ברוח זה איזה דבר גדול, שחִכּה לו זה ימים רבים, היה הולך ומתבונן ומקשיב, אך לא מצא בטוי לרעיוני-לבבו אלה.

נקראה מודעת הקיסר ונתקבלה בעליצות, ואחרי-כן שׂחוּ והלכו איש למקומו. מלבד הענינים התדיריים שמע פיר שאלות, איפה יעמדו ראשי-האצילים בשעת כניסת הקיסר, מתי יערכו לכבודו ליל-מחול, הֲיֵחָלקו למחוזותיהם, אם כל הפלך יחד… וכיוצא בהן, אך כשנגעו במלחמה ובַדבר שנאספו האצילים בשבילו, התחילו מתנהגים בזהירות וסותמים דבריהם. כֻּלם בקשו לשמוע הרבה ולדַבּר מעט.

ואיש בחצי-ימיו, גבור למראה ויפה-פנים, בלבוש פְּקִיד-אניות משֻׁחרר, דִבּר באחד הטרקלינים, ורבים נאספו מסביב לו. ויגש פיר אל החבורה, שנוצרה מסביב לדבּרן הזה, וַיֵּט אזנו. והגרף איליה אנדרֵיֶביץ', שהיה מהלך בצחוק נעים על שפתיו בתוך ההמון הנאסף, וקַפטן של שׂר-צבא שבמלכות יקַטרינה עליו, והכֹּל היו ידועים ומיֻדָּעִים לו, נגש גם הוא אל החבורה הזאת ויחל להקשיב בצחוק מתוך בקשת-טובה, כדרכו בכל מה שהיה מקשיב, ולהרכּין ראשו לאות הסכמה ושבח לדברי הנואם. פְּקִיד-האניות המשֻׁחרר דבּר עַזּוֹת; זאת ראה פיר בפני השומעים וגם התבונן, כי הענָוים והזהירים שבהם, שהיו ידועים לו לפיר היטב, פורשׁים דרך-מחאה מאצלו או נחלקים עליו. וַיִּדָּחק ויכָּנס לתוך החבורה וַיֵּט אזנו וַיִּוָּדע לו, כי אמנם לִבֶּרַל היה הדבּרן ההוא, אך לא ברוח שֶׁדִּמה פיֶר, כי-אם ברוח אחרת לגמרי. הפקיד המשֻׁחרר דבּר בקול-הזמרה הבַּריטוני הרם ובהברה הצרפתית ובהבלעת האותיות, שהיו האצילים רגילים בהם. הוא דִבּר בקול אדם הרגיל להשתובב ולהשׂתּרר.

– ומה בכך, אם בני-סמולֶנסק אמרו לקיסר לתת חלוצים מקרבם. האם בני-סמולֶנסק למופת הם לנו? אם יראו אצילי הפלך המוסקבאי בנדיבותם צֹרֶך בדבר, יוכלו להראות אמונתם לאדוננו הקיסר בדרכים אחרים. האם שכחנו את חלוצי שנת הַשֶּׁבע? אך שַׁמָּשי בתי תפלה וגנבים שודדים מִלאו כיסיהם כסף…

הגרף איליה אנדרֵיֶביץ' הרכּין ראשו דרך-הסכמה בצחוק עָרֵב.

– האם הביאו חלוצינו תועלת לממלכתנו? לא הועילו מאומה! הם אך רוששו את אדמתנו. מוטב למסור עוד אנשי-צבא… אך מהחלוצים ישובו אלינו לא אנשי-צבא ולא אכרים, כי-אם משוּבה נצחת. האצילים אינם חסים על חייהם, כֻּלנו יחד נלך, ועוד אנשי-צבא חדשים נִתֵּן. אך דבר יֵצֵא מפי הקיסר וכֻלנו נחרף נפשנו למות בעדו, – הוסיף הנואם בהתלהבות.

אִיליה אנדרֵיֶביץ' בלע רֻקו מרֹב נחת ודחף את פּיֶר, אבל פּיֶר רצה לדבּר גם הוא. הוא נדחק ויצא בראש, כי בא לכלל התעוררות, בבלי דעת עוד במה וגם בבלי דעת עוד מה יאמר לשומעיו. הוא אך פתח שפתיו לדבּר, והנה סֶנַטוֹר אחד, איש בלי כל שֶׁן בפיו, בעל פנים מביעים בינה וזעם, שעמד סמוך לו, נכנס לתוך דבריו. כאדם שדרכו בכך להתוַכּח ולשאֹל שאלות, החל בקול שפל, אבל נשמע היטב:

– אני חושב, אדון נכבד, – אמר הסנַטור בהברת בעל פה שאין בו שִׁנַּים, – שנקראנו הֵנה לא לדון בשאלה, מה יפה לממלכתנו ברגע זה – מֶכֶס-אָדָם או התנדבות חלוצים. אנחנו נקראנו להשיב על הקריאה, אשר כּבּדָנו בה הקיסר. ולדון בשאלה, מה יפה יותר – מֶכֶס-אָדָם או חלוצים מתנדבים, נניח לממשלה הרוממה…

בזה מצא פּיֶר פתחון-פה פתאם להביע התרגשותו. חמתו בערה בו על הַסֶּנַטוֹר, אשר בא להכניס לעבודתם העתידה של האצילים את הדקדקנות הזאת ואת דלוּת השקפותיו, ויצא בראש ויעצרהו. עוד לא ידע בעצמו מה הוא עתיד לאמר, אבל החל בהתעוררות, ויערבּב לפעמים מלים צרפתיות, ולשונו הרוסית היתה לשון-ספרים.

– סלח-נא לי, אדון מרומם, – החל פּיֶר (הסנטור הזה היה ממיֻדעיו הקרובים, אבל פה חשב לנחוץ לערוך דבריו אליו בסגנון הרשמי), – אף-על-פי שאיני מסכים לאדון… (פה נסתּתּמו דבריו רגע קטן: הוא רצה לאמר mon trés honorable préopinant – הנכבד אשר קדם לי בדבריו) לאדון… אשר לא נכבדתי להיות ממיֻדָּעָיו, אבל אני חושב, כי מעמד-האצילים נקרא לא רק להביע השתתפותו והערצתו, כי-אם גם לדון בַּתַּחְבּולות, אשר נוכל לעזור בּהן לארץ-מולדתנו. אני חושב, – אמר בהתרגשו, – כי גם רוח הקיסר לא היתה נוחה ממנו, אִלו מצא בנו אך בעלי אִכּרים, שאנו נכונים למסרם לו, וגם בר… “בשר לכלי-תותח” שלנו בעצמנו, ולא מצא בנו עֵ… עֵ… עֵצָה.

רבים סרו מן החבורה, בראותם את צחוק הבוז של הסנַטור ובשמעם, כי פּיֶר מדבּר ברוח חֹפש; רק איליה אנדרֵיֶביץ' שמח על נאומו של פּיֶר, כאשר שמח גם על נאומֵי פקיד-האניות והסנַטור ועל כל נאום ששמע לאחרונה.

– אני חושב, כי בטרם נדין בשאלות האלה, – הוסיף פּיֶר, – עלינו לשאל את הקיסר, לבקש בהכנעה גדולה מהוד-רוממותו להודיע לנו, כמה אנשי-צבא לנו, מה מצב צבאותינו ומחלקות חילנו, ואז…

אך עוד לא הספיק פּיֶר לגמור את הדברים האלה, והנה התנפלו עליו פתאם משלשה עברים. יותר מכל החולקים התנפל עליו אחד ממיֻדעיו הישנים, המשַׂחק בבוסטון סטֶפַּן סטֶפַּנוביץ' אַדְרַקסִין, שהיה מחבּב תמיד את פּיֶר. סטֶפַן סטֶפַנוֹביץ' היה לבוש מעיל-שׂרד, ופיֶר ראה בו עתה, אם מפני המעיל הזה אם מפני סִבּות אחרות, איש אחר לגמרי. סטֶפַּן סטֶפַּנוביץ' נתן בקולו על פּיֶר בחמת-זקנים, שנראתה על פניו פתאם:

– ראשונה, אני מגיד לך, כי אין לנו רשות לשאֹל כזאת את הקיסר, והשנית, אִלו היתה לו, למעמד אצילי רוסיה, רשות לשאֹל, אין הקיסר יכול להשיב לנו. הצבאות משַׁנים את מקומותיהם על-פי נסיעות מחנות האויב, הצבאות מתמעטים ומתרבים…

איש אחר, בעל-קומה ממֻצַּעת כבן ארבעים שנה, שבימים הקודמים היה פּיֶר רואה אותו אצל צוענים וידע, שהוא משׂחק בקלפים שלא כהוגֵן, קרב אל פּיֶר, גם הוא משֻׁנה במעילו, ונכנס לתוך דבריו של אדרַקסין.

– גם לא עת לדַבּר היא, – אמר האציל הזה, – כי-אם עת לעשות: המלחמה היא בתוך רוסיה. אויבנו הולך להאביד את רוסיה, לחלל את קברי אבותינו, להוליך את נשינו ובנינו. – האציל סָפַק על לבו. – כֻּלנו נקום, כֻּלנו נלך כאיש אחד, כֻּלנו בעד אבינו-מלכּנו! – צעק ולטש את עיניו שנמלאו דם. קולות אחדים מְשַׁבּחים נשמעו מתוך ההמון. – רוסים אנחנו ולא נחוס על דמנו להגן על האמונה וכסא-המלוכה וארץ-המולדת. אנחנו נַראה לאירוֹפה, איך תקום רוסיה להלחם לרוסיה, – צעק האציל.

פּיֶר רצה להשיב, אך לא יכֹל לאמר גם מלה אחת. הוא הרגיש, כי קול דבריו – בכל רעיון שיביע בהם – נשמע פחות מקול דברי האציל שנתרגש.

אליה אנדרֵיאיץ' הביע הסכמתו מאחורי החבורה; אחדים הפנו כָּתֵף ברוח-עֹז אל הנואם בסוף מאמר, שישר בעיניהם, ואמרו:

– ככה, ככה! כך נכון!

פּיֶר רצה לאמר, שהוא לא יִמָּנע מהתנדב גם בממונו גם באִכָּריו גם בגופו, אלא שראוי לדעת את מצבו של דבר, כדי להיות לעזרה; אך לא יכֹל לדבּר. הרבה קולות צעקה ודבּור נשמעו יחד, כל-כך הרבה, שלא הספיק איליה אנדרֵיֶביץ' להרכין בראשו לכֻלם, והחבורה הלכה וגדלה, ונפרדה וחזרה ונאספה, וכֻלה הלכה הלוך ודַבּר ועברה אל הטרקלין הגדול, אל השלחן הגדול שבו. פּיֶר לא רק לא הספיק לדַבּר, אבל גם נכנסו לתוך דבריו בגסות וידחפוהו ויפנו עֹרף אליו כמו אל איש אויב לכֻלם. וכל זה היה, לא מפני שחרה להם על תֹּכן נאומו – כבר נשכח נאומו אחרי הנאומים הרבים שנאמרו אחריו – אבל נחוץ היה לחִזוק ההתעוררות בקרב ההמון, שֶׁיִּמָּצא לו דבר ממשי חביב ודבר ממשי שׂנוא לנפשו. ופיֶר נעשה לדבר הממשי השני הזה. הרבה נואמים נשאו דבריהם אחרי האציל הרַגְשָׁני ההוא, וכֻלם דברו ברוחו. רבים דברו יָפוֹת וחדשות.

גלִינְקה, בעל ה“רוּסקי וֶסטניק”, אשר הֻכּר כרגע (“סופר, סופר!” נשמע בקרב ההמון), אמר, כי “על אֵש-תֹּפת יש לבוא באש-תֹּפת”, כי הוא ראה “ילד מחַיֵּך לנֹגה-ברך ולקול-רעמים”, וכי “אנחנו לא נהיה כילד הזה”.

– כן, כן, לקול רעמים! – שָׁנו אחריו דרך-הסכמה בשורות האחרונות.

ההמון קרב אל השלחן הגדול, אשר ישבו אצלו שׂרים זקנים, אנשי-שׂיבה בני שבעים שנה, קֵרחים לבושי מעילי-שׂרד וסרטים עליהם, ואשר ראה פּיֶר כמעט את כֻּלם בבתים שונים, שיש בהם בדחנים, או בקלוּבּים בשַׂחקם בבוסטון. ההמון קרב אל השלחן ולא חדל לפטפט בקול שאון ורעש. נואם אחר נואם דבּר ולפעמים דבּרו גם שנים יחד, כשהם לחוצים על-ידי ההמון מאחריהם אל גביהם הגבוהים של הכסאות. העומדים מאחרי הנואם היו מרגישים מה שלא הספיק להוציא בשׂפתיו וממהרים למַלא את הנשמט. אחרים פשפשו במוחם באותו החֹם והלחץ, וכשמצאו רעיון כל-שהוא, מהרו להשמיעו. השׂרים הזקנים, שנודעו לפיֶר, ישבו והביטו פעם אל זה ופעם אל זה, ופני רֻבּם הביעו אך דבר אחד, שֶׁחַם להם מאד. אבל פֶּיר התרגש באמת, והתשוקה הכללית להראות, כי לא נֵחַת מפני כֹל, שהֻבּעה בקולות וברשמי-הפנים יותר מבדברי הנאומים בעצמם, דבקה גם בו. הוא לא חזר מדעותיו, אבל הרגיש איזה חטא בעצמו ורצה להצטדק.

– לא אמרתי אלא שמוטב לנו להתנדב, לכשנדע במה יש צֹרך, – אמר ברהיטות ובהשתדלות להגביה קולו מחבריו.

זקן אחד, שהיה סמוך לו, נתן עיניו בו, אבל נטרד מיד על-ידי צעקה, שנהיתה בקצהו השני של השלחן.

– כן הוא, מוסקבה תִמָּסר! היא תהיה כַּפּרתנו! – צעק האחד.

– הוא אויב המין האנושי! – צעק השני, – תנו לי לדַבּר… אדונַי, אתם לוחצים אותי!…

כג

באותה שעה נכנס הגרף רַסטופּצ’ין בצעדים מהירים לעיני המון האצילים, אשר נֶחצו הֵנה וָהֵנה בעברו בתוכם, ומעיל-גנרַל עליו וסרט מתוח מעל כתפו, וסנטרו בולט ויוצא ועיניו מתרוצצות.

– אדונֵנו הקיסר יבוא מיד, – אמר רַסטופּצ’ין, – אני בא משם. אני חושב, כי במצב זה, שאנו נתונים בו, אין לנו לדון הרבה. הקיסר זִכָּה אותנו ואת הסוחרים באספה זאת, – אמר הגרף רסטופצ’ין. – משם ישטפו מליונים (אמר ורמז על טרקלינם של הסוחרים), ועלינו להעמיד חלוצים בלי חוס על נפשותינו… זאת אנו יכולים לעשות לכל-הפחות!

אז החלו אך השרים, שישבו אצל השלחן, להִוָּעץ. כל אותה ההתיעצות עברה כמעט בחשאי. גם כמו עצבון נראה בה, כשנשמעו אחרי הרעש הקודם קולות הזקנים באמרם – זה: “אני מסכים”, וזה, לשֵׁם שנוי-לשון בלבד: “גם אני מחזיק בדעה זאת” וכיוצא בזה.

המזכיר נצטַוּה לכתוב את החלטת אצילי מוסקבה, כי המוסקבאים מתנדבים גם הם כסמולֶנסקים נדבת עשרה אחוזים לאלף אִכּרים עם כל המלבושים. האדונים חברי המועצה הזאת קמו כאנשים שנתקררה דעתם, ובקומם גררו איש כסאו ברעש והתחילו מתהלכים בחדר לפַשט את העקמומיות שברגליהם ותופשים איש בטוב בעיניו מן המזדמנים לפניהם בזרועו והולכים הלוך ודַבּר.

– הקיסר! הקיסר! – נשמע פתאם בכל החדרים, וכל ההמון רץ אל המבוא. על כל פנים הֻבְּעָה סקרנות מתוך כבוד ויראה. פּיֶר עמד במקום רחוק ולא יכֹל לשמוע היטב את נאום הקיסר. הוא אך הבין על-פי מה שהגיע לאזניו, כי הקיסר דבּר על-אודות הסכנה, שהממלכה נמצאת בה, והתקוות שהוא מקוה מאצילי מוסקבה. לקיסר השיב קול אחר והודיע את ההחלטה, שנתקבלה ברגע ההוא

– אדונַי! – אמר הקיסר בקול רועד.

ההמון השמיע קול אִוְשָׁה וחזר ושתק, ופיֶר שמע בבֵרור את קולו הפשוט והנעים של הקיסר, קול יוצא מן הלב, באמרו:

– מעולם לא פקפקתי בשקידתם של אצילי רוסיה. אבל ביום הזה מצאתי יותר ממה שדמיתי. אני מודה לכם בשם ארץ-המולדת. אדונַי, נעשה, העת יקרה מכּל…

הקיסר נשתתק. ההמון החל להִדָּחק מסביב לו, ומכל עברים נשמעו קריאות התרגשות.

כן הוא, יקרה מכֹּל… אִמְרַת הקיסר, – אמר בבכי מאחריו אִילִיה אנדרֵיֶביץ', אשר לא שמע מאומה, אבל באר לנפשו הכֹּל על-פי דרכו.

מטרקלינם של האצילים עבר הקיסר אל טרקלין-הסוחרים. שם שהה כעשרה רגעים. בין שאר הרואים ראה גם פּיֶר את הקיסר יוצא מטרקלין-הסוחרים בדמעות תודה וגיל על עיניו. אחרי-כן נודע, כי כאשר אך החל הקיסר לשאת את נאומו, פרצו דמעות מעיניו, ובקול רועד גמר אותו. בשעה שראה פּיֶר את הקיסר יצאו עמו שני סוחרים. אחד מהם היה ממיֻדעי פּיֶר, מוֹכסן מסֻרבּל בבשר, והשני – ראש-העירונים, בעל פנים דלים וכתֻמִּים וזקָן קטן. שניהם בכו. עיני הסוחר הָרָזֶה מלאו דמעה, אך המוכסן בעל-הבשר בכה כנער קטן ואמר ושָׁנה בלי-הפסק:

– גם חיינו גם כל קנינינו קחה-נא, אדוננו הקיסר!

פּיֶר לא הרגיש ברגע ההוא דבר חוץ מתשוקה להַראות, שגם הוא לא ישוב מפני כּל ונכון הוא לִנְדֹּב כל מה שיש לו. נאומו ברוח הקונסטיטוציה נדמה לו כדבַר-אָוֶן מַחְפִּיר, ויבקש לו תקון-תשובה. וכאשר נודע לו, כי הגרַף מַמוֹנוֹב מעמיד גדוד מִשֶׁלו, אמר מיד לגרף רַסטופּצ’ין, כי הוא נותן אלף איש וכל מחסורם.

הזקן רוסטוב לא יכֹל לספר לאשתו מה שהיה שם בלי דמעות, ומיד הסכים לבקשת פֶּטיה וגם נסע בעצמו לרָשמו.

ביום השני יצא הקיסר ממוסקבה. כל האצילים הנאספים ההם הסירו מעליהם את מעילי השׂרד וישובו איש אל ביתו ואל קלובּו ובאנחות צִוּוּ את סוכניהם על-דבר ההִתחַלצות ויתמהו בלבם על עשׂותם כן.

חלק ב

א

נפוליון התחיל במלחמה עם רוסיה, משום שאי-אפשר היה לו שלא יבוא לדרֶזדן, אי-אפשר היה לו שלא יעבירוהו הכִּבּוּדִים היתֵרים על דעתו, אי-אפשר היה לו שלא ישים עליו את מעיל-השרד הפולני ושלא תצלח עליו רוח-גבורה מיֻחדת בּבֹקר יום-הקיץ ההוא. אי-אפשר היה לו לכבֹּש כעסו במעמדו של קוּרַקין ואחרי-כן במעמדו של בַּלַּשוב.

אלכסנדר מֵאֵן להכּנס במשא-ומתן, משום שהרגיש בעצמו, שהוא נעלב. בַּרקלֵי-דֵי-טוֹלִי התאמץ לנהל היטב כפי האפשר את החיל, כדי לעשות את המוטל עליו וגם לעשות לו שֵׁם מצביא גדול. רוסטוב דהר להתנפל על הצרפתים, משום שלא יכֹל לכבֹּש את תאותו לדהֹר קצת בשדה-מישור. וכן היו מעשיהם של כל האנשים הרבים לאין-מספר, שהשתתפו במלחמה הזאת, אך פרי מדותיהם ומנהגיהם ותנאי-חייהם ומטרותיהם הפרטיים. הם פחדו, התגדלו, שׂמחו, זעמו והתברכו בלבבם, כי הם יודעים מה שהם עושים וכי עושים הם הכֹּל לעצמם, ובאמת היו אך כלי-מלאכה בידי ההסטוריה והוציאו לפעֻלה את המעשה, שהיה נסתר מהם, אך נתברר לנו. זה גורלם של כל העסקנים המעשיים, ובמדה שהם מגביהים לעמוד בהנהגת עניני צבור, בה במדה תמעט עמידתם ברשות עצמם.

עתה כבר ירדו עסקני שנת 1812 ממקומותיהם, עניניהם הפרטיים נשכחו לנצח, ולפנינו אך תוצאותיה ההסטוריות של העת ההיא.

אך נסכים-נא, שאנשי אירופה היו מֻזקקים להִכָּנס הרחק לתוך רוסיה ולהִשָּׁמֵד בה, וכל עסקנותם המלֵאה אכזריות ומעשי-שטות וסתירות של האנשים, שהשתתפו במלחמה הזאת, תתברר לנו על-פי מסקנה זאת.

ההשגחה העליונה הכריחה את כל האנשים האלה, שיעזרו, בשאיפותיהם אל מטרותיהם הפרטיות להוציא לפעֻלה דבר גדול ונשׂגב אחד, אשר לא יָדַע איש בארץ (לא נפוליון, ולא אלכסנדר, וקל וחֹמֶר לאיש אחר מן המשתתפים בַּמלחמה) אפילו ידיעה כל-שהיא על-אודותיו.

עתה ברור לנו, מה הדבר אשר הביא את חיל צרפת בשנת 1812 לידי כליה. איש לא יחלוק, כי סבּת מפלתם של צבאות נפּוליון היתה, מצד אחד, כניסתם לתוך רוסיה הפנימית באחרית ימי-הקיץ בלי הכנה נחוצה למלחמת-חֹרֶף; ומצד אחר, אָפְיָהּ המיֻחד של מלחמה זו, שנהיה על-ידי שרֵפת ערי רוסיה והתעוררות השנאה הגדולה לאויב בקרב העם הרוסי. אבל בעת ההיא לא רק לא הבין איש מראש (מה שנדמָה לנו עתה כדבר ברור לַכֹּל), כי רק בדרך זה היה אפשר, שחַיל של שמונה מאות אלפי איש, אשר לא היה כמוהו בימים ההם באירופה ואשר בראשו עמד המעֻלה שבמצביאים, יאבד במלחמה עם חיל רוסיה הקטן ממנו למחצה, שהיה חיל שאינו רגיל בידי מצביאים שאינם רגילים; לא רק לא ראה איש זאת מראש, כי-אם עוד התאמצו הרוסים בכל כֹּחם להפריע מהוציא לפעֻלה את הדבר האחד, שהיה בכֹחו להציל את רוסיה, והצרפתים התאמצו – בכל בקיאותו וגאונוּתו המדֻמה של נפוליון בעניני מלחמה – לפרושׂ מֻטּוֹת כנפיהם בסוף ימי-הקיץ עד מוסקבה, כלומר, לעשות את הדבר האחד, שהיה עתיד להאבידם.

בחבּורים ההסטוריים על-אודות שנת 1812 אוהבים המחברים הצרפתים מאד לבאר, כי הרגיש נפוליון את הסכנה שבהִתְמַתְּחוּת שורת חילו, כי בקש לבוא בקרָב בכל מקום, כי מַרְשַׁלָּיו יעצוהו להתעכּב בסמולֶנסק, ולהביא עוד ראיוֹת מוכיחות כאלה, שכבר הבינו באותם הימים, מה גדלה הסכנה; והמחברים הרוסים אוהבים עוד יותר לבאר, שעוד בתחלת מעשי-המלחמה נטו אחרי הטכסיס הסקִתִי, והוא, למשוך את נפוליון אל רוסיה הפנימית, ומיחסים הם עצה זאת – זה לפּפוּל, זה לצרפתי אחד, זה לטוֹל, וזה לקיסר אלכסנדר בעצמו, ומוצאים סיוע לדבריהם ברשימות, בהצעות ובמכתבים, שיש בהם באמת רמזים לטכסיסיות כזאת. אבל כל הרמזים האלה לבינת דברים מראש נזכרים עתה, גם בכתבי צרפתים גם בכתבי רוסים, רק מפני שהמעשה שהיה אחרי-כן בא וקִיֵּם אותם. ואִלו לא נתקַימו הנבואות שברמזים ההם, כבר נשכחו כֻּלם, כמו שנשכחו כל הרמזים וההשערות, שנאמרו לאלפים ולרבבות נגדם, מפני שבאו המעשים והִכְזִיבוּם. על סוף כל מעשה יֵאָמרו בתחלתו כל-כך הרבה דברי השׁערה, שבכל אֹפן שֶׁיִּגָּמֵר, יִמָּצאו אנשים שיאמרו: “עוד ביום ההוא אמרתי, שכך יהיה”, ויִשָּׁכַח לגמרי, שבין ההשערות הרבות לאין-מספר נאמר גם להפך.

ההשערות, כי נפוליון ראה את הסכנה שבהתמתחות שורת חילו וכי הרוסים התאמצו למשוך את אויבם לתוך רוסיה הפנימית. הן בלי כל-ספק ממין זה, ורק בפלפולים רחוקים יכולים ההסטוריונים ליַחֵס סברות כאלה לנפוליון ותחבולות כאלה למצביאי חֵיל רוסיה. כל המעשים הידועים לנו בדבר הזה סותרים לגמרי את ההשערות האלה: הרוסים לא רק לא רצו מעולם למשוך את הצרפתים אל רוסיה הפנימית, כי-אם גם עשו כל מה שמצאה ידם, מתּחִלת כניסתם של הצרפתים לרוסיה, לעצרם מלכת הלאה; ונפוליון לא רק לא ירא מפני התמתּחות שורתו, כי-אם גם שמח על כל צעד שצעד לפנים כעל נצחון, ובעצלות מרֻבָּה בקש לבוא בקרָב, ולא כדרכו במלחמותיו הראשונות.

בתחלת המלחמה צבאות רוסיה מפֹרָדים הם ומטרתה האחת של הממשלה היא אך לחַבּרָם, אף-על-פי שאין כל טובה נשקפת מחִבּור הצבאות, בזמן שמתכַּונים להסוג אחור ולמשוך את האויב לתוך הארץ פנימה. הקיסר נמצא אצל החיל על-מנת לחזק את ידיו להלחם על כל מדרך כף-רגל רוסי, ולא על-מנת שֶׁיִּסוג אחור. על-פי תכניתו של פּפוּל מִתכונן מחנה גדול על שפת הדרִיסה, ואין חושבים להסוג יותר. הקיסר מוכיח את המצביאים הראשיים על כל פסיעה ופסיעה לאחור. לא רק שׂרֵפת מוסקבה, כי-אם ביאת האויב עד לפני סמולֶנסק אינה יכולה לעלות על דעתו של הקיסר. וכשהצבאות מתחברים, זועֵם הקיסר על כי נלכדה ונשרפה סמולֶנסק בלי רעש-מלחמה לפני חומותיהָ.

כן חושב הקיסר, אבל שרי-הצבא הרוסיים וכל אנשי רוסיה זועמים עוד יותר, בהעלותם על לבם, כי צבאותיהם נסוגים והולכים אל תוך הארץ.

נפוליון הולך, אחרי בקעו את צבאות רוסיה, אל הארץ פנימה, ופעמים אחדות יש בידו לערוך קרב ואיננו עורך. באוגוסט הוא בסמולנסק וכל מחשבותיו אך ללכת הלאה, אף-על-פי שהליכה זו, כמו שאנו רואים עתה, מְחִתָּה היא לו בלי כל-ספק.

המעשים האלה מעידים בבֵרור, כי נפוליון לא ראה מראש את הסכנה שבהליכתו למוסקבה ואלכסנדר ושרי-הצבא הרוסיים לא העלו על דעתם בעת ההיא למשוך את נפוליון, כי-אם חשבו מחשבות מתנגדות לזה. לפנים הארץ נגרר נפוליון לא בתחבולת-אדם (איש לא האמין, כי אפשר הדבר), כי-אם על-ידי התרכּבות סכסוכיהם ומטרותיהם ושאיפותיהם השונים של האנשים שהשתתפו במלחמה, אשר לא הבינו מה צריך להיות ומה היתה התחבּולה האחת להציל בה את רוסיה. הכֹּל נִהְיָה שלא בידיעה מֵראש. הצבאות מפֹרָדִים בתחלת המלחמה. הרוסים מתאמצים לחַבּרם במטרה ברורה לערוך קרָב ולעַכּב את האויב ההולך וכובש, אבל בשאיפה זו להתחבר, באותה ההשתּמטות מִבּוֹא בקרָב עם האויב העצום במספרו ובהתחמקות הצדה בדמות זוית חדה הם מביאים את הצרפתים עד סמולנסק. אך מלבד הנטיה הזאת, שהם נוטים הצדה בדמות זוית חדה, מפני שהצרפתים נוסעים בין שני הצבאות הרוסיים, עוד הזוית הזאת הולכת ומתחדדת יותר, והרוסים מרחיקים ללכת הלאה, מפני שבַּרְקְלַי-דֵי-טוֹלִי, האשכנזי שקנה לו שֵׁם לא-טוב, שָׂנוּא לבַגרַטיון (העתיד להיות משֻׂעְבָּד לו), ובגרטיון, שהחיל השני בידו, מתאמץ לדחות כפי האפשר את התחבּרותו עם בַּרקלֵי, כדי שלא להיות סר אל משמעתו. ימים רבים אין בגרטיון מתחבר (אף-על-פי שזאת מטרתם העִקרית של שרי-הצבא), יען כי נראֶה לו, שׁבהליכה זו הוא מעמיד בסכנה את חילו וכי אין טוב לו מנטות שמֹאלה ודרומה, כי אז יהי הולך ומבהיל את האויב מצדו ומאחוריו ויאסוף את חילו באוקרַינה. אך כמדֻמה, שאין זו אלא עִלָּה שמצא, מפני שאינו רוצה לקבל מרותו של בַּרקלַי האשכנזי שְׂנוּא-נפשו, הקטן ממנו במדרגת-התְּאָרים.

הקיסר נמצא אצל החיל כדי לחזק ידיו, ומציאותו שם וחסרון ידיעתו במה לבחור ורִבּוי היועצים והעצות מְרַפּים ידי החיל הראשון, והחיל נסוג אחור.

במחנה הדריסה אומרים להתעכב; אבל פתאם משפיע פַּאוּלוּצ’י, המצַפּה להיות למצביא ראשי, על אלכסנדר באֹמץ-לבו, וכל תכניתו של פּפוּל נעזבת, וכל הנהגת הענין נמסרת בידי בַרקלַי. אך מאשר אין בוטחים בבַרקלַי, מגבילים את שלטונו. הצבאות נחלקים, אין שלטון מאֻחָד, ברקלי איננו חביב לבריות; אך מאותה ההסתּבּכות וההתפרדות והמשטמה למצביא הראשי האשכנזי יוצאות מצד אחד פקפקנות והתרחקות מתִּגרת מלחמה (שלא היה אפשר להִמָּנע ממנה, אִלו היו הצבאות מאֻחָדים ולא ברקלי היה בראשם), ומצד אחר – חֵמה הולכת הלוך וגדול על האשכנזים והתעוררות פטריוטית.

לאחרונה יוצא הקיסר מאצל החיל ולאמתלה נאה, שהיא גם יחידה, ליציאתו בוחרים ברעיון, שהוא צריך לעורר את העם בעיר-המלוכה לצאת למלחמה עממית. ונסיעתו זו של הקיסר למוסקבה משַׁפּרת כֹּחו של החיל הרוסי.

הקיסר יוצא מאצל החיל, כדי שלא להצר צעדי המצביא הראשי מהיות שליט יחידי, ומקוה, שמעתה יאחזו בתחבולות יותר נמרצות; אך מַצב השלטון על הצבאות מסתּבּך ומתרופך עוד יותר. בֶּניגסֶן, הנסיך הגדול ועדת גנרל-אדיוֹטַנטים נשארים אצל החיל על-מנת להשגיח על מעשי המצביא הראשי ולאַמֵּץ רוחו, ובַרקלַי מרגיש בעצמו, שהוא משֻׁעבָּד עוד יותר, בעוד כל עיני הקיסר האלה מביטות ומתבוננות אליו כל היום, ונעשֶׂה זהיר ברוחו עוד יותר ומתרחק מעריכת קרָב.

בַּרקלַי יועץ עצת זהירות. יורש-העצר (קונסטַנטין) רומז על חשד בֶּגֶד ודורש קרָב גדול. ליוּבּוֹמירסקי, בּרוניצקי, ולוֹצקי וחבריהם מגדילים את הרעש הזה כל-כך, שבַּרקלַי משלח מעל פניו את הגנרַל-אדיוטנטים הפולניים לפטרבורג – באמתלה של הגשת ניָרות לקיסר – ונכנס במחלֹקֶת גלויה עם בֶּניגסֶן ועם הנסיך הגדול.

בסמולֶנסק מתחברים הצבאות לאחרונה, אף-על-פי שלא חפץ בַּגרַטיון בזה כלל וכלל.

בַּגרַטיון קָרֵב במרכבה אל הבית, אשר בַּרקלַי יושב בו. ברקלי שָׂם עליו סוּדָר ויוצא לקראתו ומרצה לפני בַּגרַטיון, הגדול ממנו במדרגת-התּארים. בַּגרַטיון מעביר על מדותיו ומקבל מרותו של בַּרקלַי הקטן ממנו; אבל עם זה הוא ממעט עוד יותר להסכים לדעתו. בַּגרַטיון בעצמו מגיש הרצאות לו, כמצות הקיסר. אבל הוא כותב לארַקצֵ’יֶב: “אמנם רצונו של אדוני הקיסר הוא, אך אני לא אוכל בשום אֹפן להתחבר עם המיניסטר (עם בַּרקלַי). בשם אלהים, שְׁלָחֵני אל אחד המקומות, נכון אני גם להצביא גדוד אחד, ופה אינני יכול לשבת; וכל המעון הראשי מלא אשכנזים, ואי-אפשר לרוסי להתקַיֵּם, ואין סדר ואין טעם. אני דמיתי, כי אני עובד לקיסר ולארץ-המולדת, ולבסוף אני עובד לבַרקלַי. אכן, אינני רוצה”. עדת הבּרוניצקים, הוִינצֶנגַרוֹדֶאים ודומיהם מגדילים עוד יותר את הרוח הרעה שבין המצביאים הראשיים, והאחדות רופפת עוד יותר. אומרים הם להשׂתּער על הצרפתים לפני סמולֶנסק, וגנרל אחד נשלח לתור את המקום. הגנרל הזה בשׂנאתו את בַּרקלַי רוכב אל רעהו, מצביאו של קָרפּוס אחד, ויושב אִתּו יום תמים וחוזר אל בַּרקלַי ומגַנה בכל פרטיו את שְׂדֵה-הקרָב, אשר לא ראה בעיניו מעולם.

ובעודם מתוַכּחים ומקפּחים זה את זה בסכסוכים על-דבר מקומו של הקרָב העתיד להיות, בעוד הרוסים מחפּשׂים את הצרפתים וטועים ואינם יודעים איפה הם נחִתּים, פוגעים הצרפתים בדיביזיה של ניֶויֶרוֹבסקי וקרֵבִים אל חומות סמולֶנסק.

צריך לצאת לקרָב שעל-יד סמולֶנסק, כדי להציל את הדרכים הנחוצים. הקרָב נֶעֱרָך. אלפי חללים נופלים מזה ומזה.

סמולנסק נעזבת נגד רצונם של הקיסר ושל כל העם. אבל בני העיר שׂורפים אותה בעצמם, אחרי אשר הטעה אותם שר-פִּלְכָּם, ובחֹסר-כֹּל הם נוסעים למוסקבה, למופת לרוסים אחרים, וכל מחשבותיהם אך בנזקיהם, ובכל דרכיהם הם מעלים אף ומגדילים חֵמה על האויב. נפוליון הולך הלאה, והרוסים נסוגים אחור, ויוצא מזה, מה שהיה עתיד להכניע את נפּוליון.

ב

ביום השני אחרי יציאת בנו קרא הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' לַנסיכית מריה.

ומה תאמרי, עתה נוֹחה דעתך? – אמר אליה. – הפרדתּ אותי מבני! שׂמֵחה אַתּ! אך זאת חפצת! שׂמחה אַתּ?… אני מצטער, מצטער הרבה. אני זקן וחלש, ואַתּ חפצת בזאת. שׂמחי, אפוא, שׂמחי…

ואחרי-כן לא ראתה הנסיכית מריה את אביה שבוע תמים. חולה היה ולא יצא מחדר-עבודתו.

ולתמהונה התבוננה מריה הנסיכית, כי גם למַדמוּאזֶל בּוּריֶן לא נתן הנסיך הזקן לבוא לפניו בימי-חליו אלה. רק טִיחוֹן לבדו היה משַּׁמשו.

אחרי השבוע ההוא יצא הנסיך וחזר למנהגיו הקודמים ובשקידה מיֻחָדה עסק בבניניו ובגַניו, אף שׂם קץ לכל מה שהיה בינו ובין מַדמוּאזֶל בּוּריֶן. מראהו וקרירות מִדבּרו עם מריה הנסיכית כמו דבּרו אליה: “עתה תראי, כי בדית עלי דברים אשר לא כן ואמרת לנסיך אנדרי על-דבר התיחסותי אל הצרפתית הזאת; ועיניך רואות, כי אין חפץ לי לא בך ולא בַצרפתית”.

חצי-היום היתה הנסיכית מבַלָּה אצל ניקולושקה בלִמוד שִׁעוריו, בעצמה לִמדה אותו לשון רוסיה ומוסיקה ושוחחה עם דֶּסַּל; וחצי-היום השני קראה בספרים ושׂוחחה עם אומנתה הזקנה ועם אנשי-האלהים, שהיו באים לפניה לפעמים דרך המבוא האחורני.

בַּמִּלחמה הרהרה הנסיכית מריה כמו שדרכן של נשים להרהר בְּמִלחמה. היא דאגה לאחיה הנמצא שם, ומבלי הבין את המעשה מלאה אימה מפני אכזריות בני-האדם, המסיתה אותם להרֹג איש את אחיו; אך לא הבינה ערכּהּ של מלחמה זו, שהיתה דומה בעיניה לכל המלחמות הקודמות. היא לא הבינה ערכּה של מלחמה זו, אף-על-פי שאיש-שׂיחהּ התּדיר דֶּסַּל, שהיה מעַיֵּן בתאוה מרֻבּה במהלך המלחמה, היה מתאמץ להסביר לה את דעותיו וחשבונותיו ואף-על-פי שמשַׁחרי פניה, אנשי-האלהים שלה, דברו כֻלם כאחד בפחד וברעד, לפי דרכם, על-אודות השמועות שנתפשטו בעם על-דבר האנטיכריסט, ואף-על-פי שרעותה זִ’ילִי, היא הנסיכה דרוּבֶּצקיה, שחזרה ונכנסה בחליפת-מכתבים עמה, כתבה לה ממוסקבה מכתבים פַּטריוטיים.

"אני כותבת לך, ידידתי הטובה, רוסית, – כתבה לה ז’ילי – כי שונאת אני את כל הצרפתים, ויחד עמם גם את לשונם, אשר לא אוכל לשמעהּ, לדבּר בה… אנחנו פה במוסקבה כֻּלנו מלאים רוח-עֹז ושׂמחים בקיסרנו הנערץ.

"אישי האמלל נושא עמל ורעב בבתי-המלון של הז’ידים; אבל החדשות, שנגלו לי, מחַזקות לבי עוד יותר.

“בודאי שמעת על-דבר מעשה-גבורתו של רַיֶּבסקי, שחבק את שני בניו ואמר: אֶסָּפֶה עמהם יחד, אך לידי פקפקנות לא נָבוֹאָה!” ובאמת לא באנו לידי פקפוק, אף-על-פי שרַבּו אויבינו ממנו כפלים. אנחנו מבלים ימינו כפי שאפשר לנו; אך במקום-המלחמה כמנהגי מקום-מלחמה. הנסיכית אלינה וסופיה יושבות עמי ימים תמימים, ואנחנו אלמנות אֻמלָלות, שבעליהן חיים, יושבות ופוצעות כְּתִיתִים ומשׂוחחות שׂיחה נאה; רק אַתּ ידידתי, אינך עמנו…" וכיוצא בזה עוד.

ביחוד לא יכלה הנסיכית מריה להבין את כל ערכה של המלחמה הזאת, יען כי הנסיך הזקן לא דבר על-אודותיה מעולם, לא הודה במציאותה והיה מלגלג בשעת סעֻדת-הצהרים על דֶּסַּל, שדבּר בה. והנסיך דבּר בקול שוקט ובוטח כל-כך, שהנסיכית מריה האמינה לו, בלי הרהר בדבר זה עוד.

בכל החֹדש יולי היה הנסיך הזקן עסקני יותר ממנהגו וגם הזדרז יותר. עוד גן חדש נטע ובנה אגף חדש, בנין מיֻחד למשרתי הבית. רק דבר אחד זה העיר בה דאגה, והוא, מה שהיה יָשֵׁן אך מעט, וכאשר חדל לישון כרגילותו בחדר-עבודתו, החליף בכל יום את מקום-משכבו. פעם צוה להכין לו משכב-קיץ ביציע העשויה לדבר; פעם נשאר על הדרגש או על הכֻּרסה הווֹלטֵרית שלו ונמנם בלי התפשט את בגדיו, ובאותה שעה קרא לפניו הנער פֶּטרוּשה, ולא מַדמואזֶל בּוּריֶן; ופעם לן כל הלילה בחדר-האֹכל.

בראשון באוגוסט בא מכתב שני מהנסיך אנדרי. במכתב הראשון, אשר בא ממנו מהר אחרי צאתו לדרך, בקש בלשון-הכנעה סליחה מאביו על הדברים אשר הרשה לעצמו לאמר לו, ויבקש מאתו להשיב לו חסדו. על המכתב ההוא השיב לו הנסיך הזקן במכתב-חִבּה, ואחרי-כן הרחיק את הצרפתית מֵעַל פניו. במכתבו השני של הנסיך אנדרי, שנכתב על-יד וִיֶטבּסק, לאחר שנכנסו הצרפתים לתוכה, נמצא תאור קצר של כל מעשי המלחמה עם תכנית משֻׂרטטת בתוך המכתב והשערות על-אודות המעשים העתידים להעשות. במכתב ההוא הסביר הנסיך אנדרי לאביו, עד כמה מצבו קשה, בשבתו סמוך למערכות המלחמה, בתוך שורת מסעי-הצבאות, וַיִּיעֲצֵהו לעבור למוסקבה.

כשאמר דֶּסַּל ביום ההוא בשעת סעֻדת-הצהרים, שלפי הנשמע כבר נכנסו הצרפתים לוִיטבּסק, זכר הנסיך הזקן את מכתבו של הנסיך אנדרי.

– קבלתי היום מכתב מהנסיך אנדרי – אמר הזקן אל מריה הנסיכית, – הלא קראת?

– לא, אבי, – ענתה הנסיכית בבהלה.

הן לא יכלה לקרֹא את המכתב, אשר גם לא שמעה על-אודותיו שנתקבל.

– הוא כותב על-דבר המלחמה הזאת, – אמר הנסיך בבת-צחוק מתוך בוז, שהֻרגל בה בדבּרו במלחמה הזאת מדי פעם בפעם.

– בודאי הוא מענין מאד, – אמר דֶּסַּל. – הנסיך יכול לדעת…

– אַה, מענין מאד! – אמרה מַדמואזֶל בּוריֶן.

– לכי והביאיהו לי, – פנה הנסיך הזקן אל מַדמואזֶל בּוריֶן. – הנה הוא על השלחן הקטן, תחת הַפְּרֶס-פַּפּיֶה.

מדמוּאזל בּוריֶן קפצה בשמחה ללכת.

– לא, לא, – קרא הזקן בפנים נזעמים. – לכה אַתּה, מיכַאיל איבַניץ'!

מיכאיל איבַנוביץ' קם וילך אל הַקַּבּינֶט. אבל הוא אך יצא, והנסיך הזקן פנה כה וכה בדאגה וישלך את מטפחתו וילך בעצמו.

– לא יצלחו למאומה, יבלבּלו הכֹּל.

בלכתו הביטו זה אל זה בשתיקה הנסיכית מריה, דֶּסַּל, מַדמואזֶל בּוּריֶן וגם ניקולושקה עמהם. הנסיך הזקן שב בצעדי-חפזון, ומיכַאיְלו איבַנוביץ' עמו, והמכתב והתכנית בידו, וישׂם אותם אצלו ולא נתן לאיש לקראם בשעת הסעֻדה.

ובעברם אחרי-כן אל חדר-האורחים, מסר את המכתב לַנסיכית מריה ויִפרֹשׂ לפניו את תכנית אחד מבניניו החדשים, ובעינים מכוֹנָנוֹת אל התכנית הזאת צוה אותה לקרֹא בקול. כשגמרה שׂמה עיניה על אביה דרך-שאלה. הוא הביט אל התכנית, ונראָה בו, שהוא צולל בהרהוריו.

– מה דעתך על זה, אדוני הנסיך? – נועז דֶּסַּל לפנות אליו בשאלה.

– דעתי? דעתי?… – אמר הנסיך כנֵעור משנתו למֹרת-רוחו, בלי הורד עיניו מתכנית בנינו.

– אפשר מאד, שמערכת המלחמה תקרב אלינו כל-כך…

חַא-חַא-חַא! מערכת-המלחמה! – אמר הנסיך. – אני אמרתי וחוזר ואומר, כי מערכת-המלחמה היא בפולין, ולעולם לא ירחיק האויב להכּנס יותר מאשר עד הַנֶּמַן.

דֶּסַּל שׂם עיניו בתמיהה על הנסיך, שדבּר על הַנֶּמַן, בשעה שהאויב כבר הגיע אצל הדניֶפּר, אבל הנסיכית מריה שכחה את מקומו הגיאוגרפי של הַנֶּמַן וחשבה, שנכונים דברי אביה.

– בשעת הפשרת-שלגים יטבעו בבצות פולין. רק הם יכולים להתעלם מזאת, – אמר הנסיך ברהיטות, ונראה בו, שהרהר במלחמת שנת 1807, שלפי מה שנדמה לו, היתה לפני ימים מעטים כל-כך. – חַיב היה בֶּניגסֶן להקדים להכּנס לפרוסיה, אז נָסַב הדבר באֹפן אחר…

– אבל, אדוני הנסיך, – אמר דֶּסַּל בקצת מֹרֶך, – הלא בַמכתב ידֻבּר בויטֶבּסק…

– בַּמִּכתב? כן… – אמר הנסיך ברהיטות כמתרעם. – כן… כן… – פניו נעשו זועפים פתאם וישתֹּק רגע. – כן, הוא כותב, הצרפתים נפוצו, אצל איזה נהר?

דסל הוריד ראשו.

– הנסיך איננו כותב דבר על-אודות זאת, – אמר בלחש.

– האמנם איננו כותב? ואני הן לא בדיתי זאת מלבי.

כֻּלם החרישו זמן רב.

– כן… כן… עתה, מיכאילו איבַניץ', – אמר פּתאם בהרימו את ראשו וברמזו על תכנית הבנין, – סַפּר-נא, איככה אתה אומר לשַׁנות זאת…

מיכאיל איבַנוביץ' נגש אל התכנית, והנסיך דבּר עמו מעט על תכנית הבנין החדש וישׂם עיניו בזעם על הנסיכית מריה ועל דֶּסַּל וילך לו אל חדרו.

הנסיכית מריה ראתה את מבטו של דֶּסַּל, מבט מבוכה ותמיהה מכוֹנָן אל אביה, ותתבונן בשתיקתו ותשתומם, על כי שכח אביה את מכתב בנו על השלחן בחדר-האורחים; אבל לבה ירֵא לא רק לדבּר ולחקור את דֶּסַּל על-דבר מבוכתו ושתיקתו, כי-אם גם להרהר בזה.

בערב בא מיכאיל איבַנוביץ' לפני הנסיכית בשם הנסיך לקחת את מכתב הנסיך אנדרי, אשר השאיר בחדר-האֹכל. הנסיכית מריה נתנה לו את המכתב. אמנם קשה היה לה הדבר, עם-זה ערבה את לבבה לשאול את מיכאיל איבַנוביץ', מה אביה עושׂה.

– “עסוקים הם” כל היום – אמר מיכאיל איבַנוביץ' בבת-צחוק מתוך כבוד שיש עמו גם לגלוג קל, והנסיכית מריה ראתה ויחורו פניה. – “דואגים הם” מאד לבנין החדש. הנה “קָרְאוּ” מעט, ועתה –אמר מיכאיל איבנוביץ' בהשפלת-קול – “הם” אצל ארון-הסופרים והתחילו עוסקים, כנראה, בַּצַוָּאָה. (בימים האחרונים היה הנסיך עוסק בחִבּה יתֵרה בַכְּתָבִים, שהיה עתיד להניח אחריו, ולהם קרא צַוָּאָה).

– ואת אַלְפַּטִּיץ' שולחים לסמולֶנסק? – שאלה הנסיכית מריה.

– בודאי כן, הוא מחכה זה-כמה.

ג

כאשר שב מיכאיל איבנוביץ' אל הַקַּבּינט והמכתב בידו, ישב הנסיך במשקפיו אצל ארון-סופרים הפתוח, ואַבַּז’וּר על עיניו ועל הנרות שלפניו, וניָרות בידו הפשוטה למרחוק, ובמעמד חגיגי קצת קרא את נירותיו (את הערותיו, כפי שהיה קורא להם), אשר צוה להמציאם אחרי מותו לקיסר.

כשנכנס מיכאיל איבנוביץ‘, עמדו בעיני הזקן דמעות לזֵכר הימים, אשר כתב בהם מה שקרא באותה שעה. והנסיך לקח מיד מיכאיל איבנוביץ’ את המכתב וישימהו בכיסו, אחר השיב את הניָרות למקומם ויקרא לאלְפַּטיץ', שחִכּה שם זמן רב.

על גליון קטן היה רשום אצלו כל מה שדרוש היה לקנות בשבילו בסמולנסק, והוא הלך בחדר הֵנָּה וָהֵנה לפני אלְפַּטיץ', שהיה עומד ומחכה אצל הדלת, וַיָּחֶל לצווֹתו על-דבר שליחותו.

– ראשונה, ניָר-פוסטה, התשמע, שמונה ספרים ממין זה; ניר מֻזהב בקצותיו… הֵא לך דוּגמה, כזה דוקא; שָׁשַׁר, חֹמר-חותם – על-פי רשימת מיכאיל איבַניץ'.

הזקן התהלך עוד מעט בחדר וישׂם עיניו ברשימתו.

– ולשׂר-הפלך תמסור בעצמך את המכתב על-דבר הרשימה לצבא.

ועוד דרושים היה בריחים קטנים לדלתות הבנין החדש, ודוקא על-פי התמונה, שהמציא הנסיך בעצמו. וארגז מעשֵׂה-כורֵך צוה להזמין, להחזיק בו את הַצַוָּאה.

הצווּיים לאלְפַּטיץ' נמשכו יותר משתי שעות והנסיך לא שִׁלחָהו עוד. הוא יָשַׁב לו, שקע בהרהורים, עָצם עיניו ויתנמנם. אלְפַּטיץ' התחיל זז ממקומו.

– עתה לֶך-לך, לֶך-לך; אם יהיה צרך, אשלח.

אלְפַּטיץ' יצא. הנסיך חזר וקרב אל ארון הסופרים וַיַּבֶּט-בו ויגע בידו בניָרותיו, ושוב סגר את הארון וישב אצל השלחן ויחל לכתוב את המכתב אל שׂר-הפלך.

בשעה מאֻחרת חתם את המכתב ויקם ממקומו. רצונו היה לישון, אבל נפשו ידעה, כי לא יֵרָדֵם, וכי רעיונות קשים ומכאיבים באים בו על משכבו. ויקרא אל טיחון וילך מחדר לחדר על-מנת לאמר לו, איפה יציע לו את המטה בלילה הזה, וילך הלוך והתבונן היטב בכל קרן-זוית.

כל מקום לא ישַׁר בעיניו, אבל קשה מכל המקומות היה לו הדרגש שבחדר-עבודתו, שהיה רגיל לשכב עליו עד כה. אימות הפיל עליו הדרגש הזה, ולפי מה שראוי לשער, מפני ההרהורים הקשים, שהרהר בימיו בשכבו עליו. מקום טוב לא מצא לו, אבל נִבְחֲרה לו מכֹּל קרן-הזוית שמאחרי הפסנתר בחדר-הדרגש: מימיו לא ישן עוד בקרן-זוית זו.

טיחון הביא עם האופיציַנט⁴¹ את המטה והתחיל מעמיד אותה.

– לא כן, לא כן! – נתן עליהם הנסיך בקולו ובעצמו הסיע אותה הלאה כרביעית-אַמה מקרן-הזוית וחזר והקריבהּ קצת.

“עתה שִׁנִּיתי הכֹּל, עתה אנוח”, אמר הנסיך בלבו ויתן לטיחון להפשיט אותו את בגדיו.

בעקימת-פנים מתוך כעס, על כי בכבדוּת עלתה בידו להסיר מעליו את הַקַּפְטַן ואת המכנסים, התפשט הנסיך את בגדיו וַיּוֹרֶד גוִיתו כמשא כבד על מטתו ובהביטו בבוז אל רגליו היבשות והכּתֻמות מִזֹקן, כאִלו התחיל מהרהר באיזה דבר. אך באמת לא התחיל מהרהר, כי-אם שהה לפני היגיעה הנחוצה להרים את הרגלים האלה ולזוז על המטה. “הה, מה קשה! ולוּ נגמרו מהר היגיעות האלה וַהֲנִיחוֹתֶם לי!” דבּר עם לבו. בלחיצת-שׂפתים מִלא את העבודה הקשה הזאת בפעם העשרים אלף וישכב. אבל כשכבו החֵלה כל המטה להתנודד תחתיו פתאם הֵנה וָהֵנה תנודה מסֻדרת כנושמת בכבדות וכדוחקת. זאת מצאתהו כמעט בכל לילה. ויפקח עיניו, שנעצמו רגע קטן.

“אין מנוחה, הוי ארורים!” – רטן בזעם על מי-שהוא. – “כן, כן, עוד דבר חשוב אחד היה בלבי, דבר חשוב מאד, אשר חָשַׂכתי לשעת-משכבי בלילה. הבריחים הקטנים? לא, בזה דברתי. לא, איזה דבר מיֻחָד, מעשה שהיה בחדר-האורחים. הנסיכית מריה פטפטה באזני. דֶּסַּל – אותו הַטִפּש – דבּר. דבר-מה בכיסי – איני יכול לזכור”.

– טישקה! במה דברו בשעת-הסעֻדה?

– בנסיך מיכאילו…

– שתוק, שתוק. – הנסיך סָפַק בידו על השלחן. – כן, ידעתי, מכתב הנסיך אנדרי הוא. הנסיכית מריה קראתהו. דֶסַּל הזכיר את וִיטֶבּסק. עתה אקראהו.

ויצו הנסיך להוציא את המכתב מכיס-בגדו ולהגיש אליו אל המטה את השלחן הקטן עם בקבוק לימוֹנַדה וצנֵפַת נר-שעוה וישׂם על עיניו את משקפיו ויחל לקרֹא. רק באותה שעה, כשקרא את המכתב בדממת הלילה לָאור הכּהה העובר בעד הַגֻּלָּה הירֻקה, הבין בפעם הראשונה להרף-עין את היוצא מדבריו.

– הצרפתים בוִיטֶבּסק, בארבעה מַהֲלָכִים הם יכולים לבוא עד סמולנסק; אפשר שכבר באו. טישקה! – טיחון קפץ – לא, אין צֹרך, אין צֹרך! – צעק הזקן.

הזקן הסתיר את המכתב תחת המנורה הַמִּטַּלטֶלת ויעצֹם עיניו, והנה נהר הדוֹנוי עלה על זכרונו ונראה לו בחזון-לבו: השעה שעת-צהרים יָפָה, לפניו קנה וסוּף ומחנה רוסי, והוא – גנרל צעיר בלי כל קמט על פניו, טוב-לב, עלז, אדמוני – נכנָס לאהלו המצֻיָּר של פוֹטיוֹמקין ורגש בוער, רגש-הקנאה בשׂר המגֻדָּל הזה, העז בקרבו עוד כמו בימים ההם, מרגיז את רוחו. והוא זוכר את כל הדברים, שנאמרו ביום ההוא, בבואו בפעם הראשונה לפני פוֹטיוֹמקין. ולנגד עיניו האשה הבריאה והעבה, שפלת-הקומה, שפניה השמֵנים צהֻבּים קצת – היא הָאֵם הקיסרית, והוא זוכר את חיוכיה ואת דבריה, בקבּלהּ אותו בחִבּה בפעם הראשונה, וכן הוא זוכר את פניה בַאֲרוֹנהּ ואת ההתנגשות עם זוּבּוֹב אצל ארונה בשֶׁל הזכות לגשת אל ידה.

“הה, מי יתן ושבו במהרה הימים ההם, והעת הזאת תעבור ותכלה במהרה, במהרה, למען יַנִּיחו לי כל אלה”.

ד

אחֻזת הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' בולקונסקי, שנקראה “ההרים הַקֵּרחים”, נמצאה מאחרי סמולנסק במרחק ששים תחומים מהעיר ושלשה תחומים ממסלת מוסקבה.

בערב ההוא, בשעה שצִוָּה הנסיך את אלְפַּטיץ' על-דבר שליחותו, נכנס דֶּסַּל בבקשת-רשות אצל הנסיכית מריה ואמר לה, כי באשר אין הנסיך בריא כל-צרכו ואיננו עושה דבר להגן על נפשו מפני הסכנה, וממכתבו של הנסיך אנדרי נראה, כי הישיבה בהרים הַקֵּרחים בחזקת סכנה היא, הוא מתכבד לִיעַץ אותה לכתוב בעצמה ולתת ביד אלפַּטיץ' מכתב אל שׂר-פלך סמולנסק ולבקש בו מאתו, שיודיע לה, מה מצב הענינים ועד כמה הם נתונים בסכנה בהרים הקרחים. ויכתֹּב דֶּסל בעד הנסיכית מריה מכתב אל שר-הפלך, והיא חתמה עליו, והמכתב נִתַּן ביד אַלְפַּטיץ', ויצווהו למסרו לשר-הפלך ולשוב, אם שעת-סכנה היא, כפי האפשר במהרה.

אחרי שמעו את כל אשר צֻוָּה, יצא אלפַּטיץ', ואנשי-ביתו אחריו, וכובע לבן של מוך (מתנה מהנסיך) על ראשו ומַטה בידו, כדרך שהנסיך היה יוצא, לשבת בעגלתו, עגלת-עור קטנה רתומה לשלשה סוסים שׂרֻקִּים בריאים.

הפעמון הֻדבַּק מתחתיו לבלתי הִנוע, והזוגים הקטנים היו פקוקים בחתיכות-ניָר. הנסיך לא התיר לאיש לעבור בהרים הקרחים בעִנבּל מקשקש. אבל אלפַּטיץ' אהב להשתמש בזוגים גדולים וקטנים ביציאתו לדרך רחוקה. מקֹרָבָיו של אלפַּטיץ', פקיד הקהִלה הכפרית, הלבלר שבלשכת האחֻזה, שתי הטבחות – אחת פשוטה ואחת להכנת מעדנים – שתי זקנות, נער לבוש קוֹזַקִּין ⁴², רַכָּבִים ומשרתים שונים נלוו אליו לשַׁלחו.

בתו הניחה מאחריו ותחתיו כרים של ספוגי צמר-גפן ושל נוצה דקה. גיסתו הזקנה התקינה בסתר את החבילה הקטנה, שהֻנְּחָה בעגלה. אחד מֵהָרַכָּבים החזיק בזרועו ויסמכהו בעלותו.

– נוּ, נוּ, הכנות של נשים! הוי נשים, נשים! – בִּטֵּא אלפַּטיץ' ברהיטות בלשונו ובכל תנועותיו של הנסיך וַיֵּשב בעגלה.

אחרי צַוּוֹתוֹ בּפעם האחרונה את פקיד-הקהלה על-דבר העבודה הנחוצה לימי פרידתו, הסיר את כובעו מעל ראשו הַקֵּרֵחַ ויצטלב שלש פעמים, ובזה לא חִקה את הנסיך כלל וכלל.

– אם יקרה דבר… חִזרו לאחוריכם, יעקב אלפַּטיץ; למען הגואל. חוסה עלינו, – קראה אליו אשתו ורמזה בזה על השמועות על-דבר המלחמה והאויב.

– הוי נשׁים, נשים, הכנות נשים! – בטא אלפַּטיץ' כמדַבּר אל עצמו ויסע לדרכּו נסֹע והתבונן אל השדות סביבו, שבמקצתם גדל שִׁפּוֹן, שכבר נעשה כתֹם, במקצתם – שבֹּלת-שועל עֲבֻתָּה וירֻקָּה עוד, ומקצתם עוד היו שחורים, כי אך החלו לחרשם חרישה שניה.

בנחת-רוח היה מתבונן בנסעו, מה מאד עלה יפה מִזְרַע האביב בשנה הזאת, ומסתכל בחלקות שדות השפון, שבקצת מקומות כבר החלו לקצור בהם, ומחשב דרכיו על-אודות הזריעה והקצירה ומשתדל לזכור, אם לא שכח דבר מאשר צוהו הנסיך.

שתי פעמים נתן מספוא לסוסים בדרך, וברביעי באוגוסט בערב בא אלפטיץ' העירה.

בדרך פגע והשאיר מאחריו שורות עגלות-משא ופלֻגוֹת-חיל. בקרבו אל סמולנסק שמע קול יריות מרחוק, אך על הקול הזה לא השתומם. יותר מכּל השתומם על כּי ראה, בקָרבו אל סמולנסק, אנשי-צבא חונים בשדֵה שבֹּלת-שועל יָפֶה וקוצרים את הקָּמָה הזאת, לפי הנראה בבֵרור, למאכל לסוסים; על זאת תמה אַלפַּטיץ', אבל מהרה שכח גם זאת והוסיף להרהר במה שהוטל עליו לעשות בעיר.

כל עניני חייו של אלפַּטיץ' התרכזו זה יותר משלשים שנה ברצונו של הנסיך בלבד, ולעולם לא יצא מתוך המעגל הזה. כל מה שלא היה נוגע במִלוּא פקֻדותיו של הנסיך לא היה ענין לו ולא נחשב בעיניו למאום.

אלפַּטיץ' התאכסן, בבואו בערב ברביעי לאוגוסט לסמולנסק, מעבר לדניֶפר, בפַרְוָּר גַּצֶ’נְסִקוֹיֶה, בבית-מלונו של בעל-החצר פֵרַפּוֹנטוֹב, וזה שלשים שנה היה נוהֵג להתאכסן אצלו. פֵרַפונטוב קנה לפני שתים-עשרה שנה בעזרת אלפַּטיץ' חלקת-יער מהנסיך, ובעת הזאת היו לו בית, בית-מלון וחנות-קמח בפלך סמולנסק. הוא היה אכר בן ארבעים שנה, בריא, שחור, אדמוני, בעל שפתים עבות וחֹטם גס בדמות פיקה, ופיקות דומות לזו ממעל לגַבּות-עיניו השחורות והזועפות ובטן עבה.

פֵרַפּונטוב עמד אצל חנותו הפתוחה מצד הרחוב, ועליו ז’ילֶט וכֻתֹּנת של צמר-גפן. בראותו את אלפַּטיץ' נגש אליו.

– בואך לשלום, יעקב אלפַּטיץ'. העם יוצא מן העיר, ואתה בא אל העיר, – אמר בעל-הבית.

– מה זאת אפוא, מן העיר? – אמר אלפַּטיץ'.

– גם אני אומר – שוטים כֻּלם. מפני הצרפתי הם יראים.

– פטפוטי נשים, פטפוטי נשים! – אמר אלפַּטיץ'.

– גם אני סובר כן, יעקב אלפַּטיץ'. אני אומר, יש פקֻדה, שלא יתנו לו לבוא, נכון הוא אפוא. גם דורשים הם האכרים שלשה רֻבּלים לעגלה – אין אלהים בלבם!

יעקב אלפַּטיץ' שמע בלי תשומת-לב. הוא דרש, שיכינו חמים ויתנו חשש לסוסים, ואחר שתותו שכב לישון.

כל הלילה עברו פלֻגות-חיל ברחוב לפני בית-המלון. ממחרת שם עליו אלפַּטיץ' קָמזוֹל ⁴³, שלא היה לובשו אלא בעיר, וילך לעשות את שלו. הבֹּקר היה בהיר, ובשמונה שעות כבר גבר החֹם. יום טוב ויפה עד-מאד לקצירה, – אמר אלפטיץ' בלבו. מאחרי העיר נשמעו קולות יריה עוד משעת עלות הבֹּקר.

משמונה שעות והלאה נוספה ירית כלי-תותח עזה על יריות הרובים. ברחובות היו הרבה אנשים נחפזים ללכת לדרכם, הרבה אנשי-צבא, אבל מרכבות נסעו הנה והנה כבכל יום, הסוחרים עמדו אצל חנֻיותיהם כדרכם, ובבתי-התפלה נערכה “העבודה” בזמנה וכסדרה. אלפטיץ בא בחנֻיות, בבתי-הפקֻדות, אל הפוסטה ואל שר-הפלך. גם בבתי-הפקֻדות גם בחנֻיות גם בפוסטה דברו כל הנכנסים והיוצאים על-אודות המלחמה ועל-אודות האויב, שכבר נגש אל העיר להלחם עליה; כֻּלם שאלו זה את זה מה לעשות, וכלם התאמצו להרגיע זה את זה.

אצל בית שר-הפלך מצא אלפַּטיץ' המון-אדם רב, קוזקים ומרכבה עשויה לנסיעה רחוקה, מרכבת שר-הפלך. במרפסת המבוא פגע יעקב אלפַּטיץ' שני אצילים חשובים, ואחד מהם היה יָדוע לו. האציל הידוע לו, מי שהיה שר-מחוז, דבר בהתלהבות.

– הן לא התוּלים הם, – אמר. – אשרי מי שהוא פנוי. אדם יחידי כי יפול ברעה, אך יחידי הוא, אבל בני-ביתי שלשה-עשר איש, וכל רכושי מה תהא עליו… הֵביאו לידי כך, שנֹאבד כֻּלנו; מה הם אפוא מושלי המקום הזה?… הלא בני-תְלִיה הם, השודדים…

– אבל רב לך, – אמר השני.

– ומה מני יהלוך? ישמע גם הוא! הן לא כלבים אנחנו, – אמר שר-המחוז ויפן כה וכה וירא את אלפַּטיץ'!

– אַה יעקב אלפַּטיץ', אתה מה לך פה?

– בפקֻדת הוד-נסיכותו אל האדון שר-הפלך, – ענה אלפַֹטיץ' בהרמת-ראש מתוך גאוה וַיָּבֵא ידו בחיקו, כמו שהֻרגל לעשות בכל פעם בהזכירו את הנסיך – “הם” הואילו לצַוות לחקור מה מצב הענינים, – הוסיף.

– דע לך אפוא, – צעק בעל-האחֻזה, – הביאו לידי כך, שאין עגלות ואין כל מאומה!… זאת לנו, התשמע? – אמר ורמז אל הָעֵבֶר, אשר נשמעו יריות משם.

– הביאו לידי כך, שאין מָנוֹס… הוי שודדים! – אמר שנית וירד מעל המרפּסת.

אלפַּטיץ' הניע ראשו ויעל במעלות. בחדר-הקבלה נמצאו סוחרים, נשים, פקידים, וכֻלם הביטו לרגעים זה אל זה. והנה נפתחה דלת הקבּינט; כֻּלם קמו איש ממקומו והתחילו הולכים אל מול הפתח. משם יצא במרוצה פקיד וידבר דברים אחדים עם אחד הסוחרים ויקרא אל פקיד אחד, איש בריא, וצלב על צוארו, לבוא אתו, וַיָּשָׁב ויסגֹר את הדלת, והכֹּל ראו בו, שהוא מתחמק מכל המבטים ומכל השאלות, שנערכו אליו. אלפַּטיץ' קרב ועמד בראש, וכשחזר ונראָה הפקיד, פנה אלפַּטיץ' אליו, אחרי הביאוֹ את ידו אל מתחת למעילו הָרָכוּס עליו כמנהגו, ויתן לו את שני המכתבים ויאמר:

– אל האדון הבּרון אַש מהגנרל-אַן-שֶׁף הנסיך בּוֹלקוֹנסקי, – קרא בקול חגיגי מעורר כל-כך, שהפקיד פנה אליו ויקח את מכתביו.

בעוד רגעים אחדים קבל שר-הפלך את אלפַּטיץ' ויאמר אליו בחפזון:

– אמֹר לנסיך ולנסיכית, כי אני לא ידעתי דבר: אני עשיתי כאשר צֻוֵּיתי מלמעלה – הֵא לך… – הוא מסר גליון לידי אלפַּטיץ'. – ואולם, באשר הנסיך חולה, עצתי להם לנסוע למוסקבה. גם אני נוסע מיד. אמֹר…

אך לא נִתַּן לו לשׂר לגמור את דבריו; אופיצר מכֻסה אבק וזֵעה נכנס במרוצה והתחיל מדבר צרפתית, ופני שר-הפלך הביעו אימות-מות.

– לֵך מזה, – אמר בהרכּנת-ראש לאלפַּטיץ' והתחיל שואל דבר את האופיצר.

מבטי כליון-עינים, בעָתה ויאוש נערכו אל אלפַּטיץ' בצאתו מחדר-עבודתו של שר-הפלך. שלא-מדעת הִטּה אזנו עתה אל קול היריות הקרובות ההולך וְחָזֵק, וימהר אל בית-המלון. בגליון, אשר נתן שר-הפלך לאלפַּטיץ', נאמר:

“אני מבטיחך, כי אין עוד כל סכנה נשקפת לעיר סמולנסק, ורחוק הדבר שתבוא בסכנה. אני מזה והנסיך בַּגרַטיון מזה הולכים להתחבר לפני סמולנסק, וההתחברות הזאת תצא לפעֻלה בעשרים ושנים לחֹדש הזה, ושני הצבאות האלה יָגֵנו יחדו על בני ארץ-מולדתם שֶׁבַּפֶּלֶךְ הַמֻּפקָד בידך, עד אשר יָניסו ביגיעתם את אויבי המולדת או עד אשר יפלו כל הגבורים האלה חללים עד אחד. אתה רואה מזה, שיש לך רשות גמורה להרגיע את בני סמולנסק, כי מי ששני צבאות-גבורים כאלה מָגִנִּים לו, יכול להיות מֻבטח בנצחונם”. (פקֻדת בַּרקלַי-די-טוֹלי אל שר-הפלך האזרחי הסמולנסקי הבּרון אַש, שנת 1812).

העם שוטֵט בחוצות בלי-מנוחה.

עגלות גדושות בכלי-בית, בכסאות ובארונות קטנים, יצאו בכל עֵבר ופִנה משערי הבתים ועברו ברחובות. בבית הסמוך לבית פֵרַפּונטוב עמדו עגלות ונשים נפרדו זו מזו וגעו בבכיה ובאמרי-קינה. כלב-חצר רץ הֵנה והֵנה רוּץ ונבוח לפני הסוסים האסורים.

אלפַּטיץ' נכנס לחצר בפסיעה פזיזית יותר מכפי הליכתו התדירה וילך לו אל סוסיו ואל עגלתו, שעמדו ברפת בית-המלון, היעודה לעוברי דרכים. הָרַכָּב ישֵׁן; אלפּטיץ' העירו משנתו ויצוהו לרתום את העגלה ויבוא אל הפרוזדור. מדירת בעל-הבית נשמעו בכי ילד ויִבּובי אשה מתיַפַּחת וצעקת פֵּרַפּוֹנטוֹב בקול-חֵמה צרוד. המבשלת התחילה מרוצצת בפרוזדור כתרנגֹלת נבהלה, כשנכנס אלפטיץ' לשם.

– עד מות הכּה – הָרֹג הָרַג את בעלת-הבית!… כל-כך הכה, כל-כך גֵּרַר!…

– על מה? – שאל אלפַּטיץ'

– לנסוע מזה בקשה מאתו. דרך נשים הוא! הוציאני מזה, אמרה לו, אל תשחיתני עם הילדים הקטנים יחד; כל העם יצאו, אמרה לו; ואנחנו על מה? אמרה לו. והנה החל להכותה. כל-כך הכה, כל-כך גֵּרַר!

אלפטיץ הרכין בראשו לדברים האלה כמו דרך קִלוס, ומבלי בַּקש לדעת דבר עוד קרב אל החדר אשר ממול דלת דירתו של בעל-הבית, שהיו חפציו הקנוים מֻנחים בו.

– רשע, רוצח! – צעקה באותה שעה אשר צנומה חִוֶּרת, מחזקת ילד על זרועותיה, אשר פרצה ויצאה מפתח דירת בעל-הבית ורצה במעלות למטה אל החצר, ומטפחת-ראשה נתוקה מעל גֻּלגָּלתה.

פֵרַפּונטוב יצא אחריה, ובראותו את אלפַּטיץ' התקין על עצמו את הז’ילֶט ואת שׂערו ויפַהק ויבוא אחריו אל החדר.

– מה זאת, הנחפז אתה לנסוע? – שאל אותו.

בלי הָשיב לו על שאלתו ובלי שׂים עין עליו, שאל אותו אלפַטיץ', באספו את חפציו, כמה עולה שֹכַר-אכסניה.

– עוד נחַשֵּׁב! אבל היית אצל שר-הפלך? – שאל פֵרַפּוֹנטוֹב. – ומה ההחלטה?

אלפטיץ' השיב, כי לא אמר לו השר דבר.

– בעסקנו זה כלום אפשר להוציא הכּל? – אמר פֵרַפֹונטוב: – עד דוֹרגוֹבּוּז' שבעה רֻבּלים לעגלה. ואני אומר: אין אלהים בלבם! סֶליבַנוב הצליח ביום החמישי, הוא מכר את קמחו לַחַיִל בעשרה רֻבּלים לשׂק. וחמים תשתה? – הוסיף פֵרַפּונטוב.

בשעה שאסרו את הסוסים שתו אלפטיץ' ופרפונטוב חמים יחדו ונדברו במחיר התבואה, בטיב הקמה ובמזג-האויר היפה לקצירה.

– אף-על-פי-כן התחיל שותק, – אמר פֵרַפּונטוב, אחרי שתותו שלש כוסות, – נראה, כי אנחנו גָבַרנו. אמֹר נאמר, שלא יתנו לבוא. אכן יש בנו כֹח… זה מעט אמרו, כי מַטְוֵי איבַנוביץ' פְּלַטוב הניסם אל הנהר מַרִינה, כשמונה-עשר אלף טִבַּע, כמדֻמה, ביום אחד.

אלפטיץ' אסף את חפציו וימסרם לידי רַכּבו, שנכנס בין כה לחדר וישלם לבעל-הבית את שכרו, ועוד מעט ובשער נשמעו חריקות אופנים ושעטת פרסות וקשקוש זוגים של עגלה יוצאת.

כבר עברו שעות אחרי-הצהרים; חצי הרחוב היה בַצֵּל, ועל חציו השני נָגַהּ אור בהיר. אלפַּטיץ' השקיף בעד החלון וילך לו אל הדלת. פתאם נשמע מרחוק קול שריקה משֻׁנֶּה והַקָּשָׁה, ואחריו מַשַּׁק יריות כלי-תותח, אשר נזדעזעו שמשות החלון לקולו.

אלפּטיץ' יצא החוצה; שם רצו שני אנשים אל הגשר. מעברים שונים נשמעו שריקות הַקָּשות כדורי-תותח והתנפצות גרַנַּטות, שנפלו בעיר. אך הקולות האלה כמעט לא נכנסו לאזנים ולא העירו את לבות בני-העיר כקולות היריה הצבורית, שנשמעו מחוץ לעיר. זאת היתה הַהַרְעָשָׁה, אשר צוה נפוליון להרעיש את העיר בשעה החמשית ממאה ושלשים כלי-תותח, והעם אשר בעיר לא הבין בראשונה, מה היריה הגדולה הזאת.

קולות מפלת הגרנטות וכדורי-התותח לא העירו בתחלה אלא סקרנות בלבד. אשת פֵרַפּוֹנטוב, אשר לא חדלה עד כה ליַבּב תחת הרפת, נשתתקה ותצא אל השער, כשהילד על זרועותיה, ותתבונן בעם ותט אזניה לקולות בלי דַבּר דבר.

גם המבשלת והחנוני יצאו אל השער. כל העם התאמץ בסקרנות משׂמחת-לב לראות את כדורי הנפץ, אשר עופפו על ראשיהם. מאחרי אחת הפִּנות יצאו אנשים אחדים, כשהם שָׂחים מתוך התעוררות.

– אך זה כֹּח! – אמר האחד. – את הגג ואת התקרה יחד נִפֵּץ לשבבים.

– כחזיר נובר קִעקע את האדמה, – אמר השני. – אכן הגדיל הפליא לעשות! – אמר בצחוק. – מה טוב, כי קפצתי הצדה, עוד מעט והודיעני את ידו.

כל העם פנה אל האנשים האלה. והם עמדו מלכת ויספרו מעשה בכדורי-תותח, שנפלו על בית לפניהם ממש. ובין כה עפו בלי-הפסק ממעל לראשי העם פעם כדורי-תותח בשריקה נמהרה וכהה ופעם גרנטות בשריקה דקה ונעימה. אך גם אחד מאלה לא נפל במקום קרוב, כֻּלם חלפו הלאה. אלפַּטיץ' עלה על עגלתו, ובעל הבית היה נצב בשער.

– מה תראי פה! – נתן בקולו על המבשלת, אשר יצאה בשמלה אדֻמה קצרה, בשרווּלים מסֻלָּקים למעלה, יָצֹא ונַענֵעַ במרפקי-ידיה החשופים, ותגש אל קרן-הזוית לשמוע מה שמספרים.

– פלאים, – ענתה חלקהּ אף היא בגשתה, אך בשמעה את קול אדוניה חזרה לאחוריה והתקינה את שמלתה, שנתקפּלה קצת.

ושוב נשמעה שריקה, ובפעם הזאת מקרוב מאד, כמין צפצוף צפור, שפרחה מלמעלה למטה, וברַק-אש נהיה באמצע הרחוב, וכקול יריה הגיע לאֹזן והרחוב נמלא עשן.

– רשע, מה זאת עשיתָ? – צעק בעל-הבית בקרבו במרוצה אל המבשלת.

ובאותו הרף-עין התחילו נשים בוכות במרירות מעברים שונים, הילד התחיל בוכה מתוך פחד, והעם נקהל בפנים חִורים מסביב למבשלת, ואין דובר דבר בהם. יותר מכֹּל נשמעו מתוך ההמון הזה אנחותיה וקריאותיה המקֻטעות של המבשלת.

– אוי – אוי – אָח, יונותי! יונותי הלבָנות! אל תתנוני למות! יונותי הלבָנות!…

בעוד חמשה רגעים לא נשאר איש ברחוב. המבשלת, שנשברה אחת מצלעותיה בפֶלח גרַנַּטה, נִשְּׂאָה והוּבאה אל בית-הכירים. אלפּטיץ' ורַכָּבו ואשת פֵרַפּוֹנטוב וילדיו והשוער ישבו במרתף והטו אזניהם. משק כלי-התותח, שריקת הכדורים ונאקות המבשלת, אשר גברו על כל שאר הקולות, לא פסקו אפילו כהרף-עין. ובעלת-הבית פעם נדנדה ושִׁדלה בדברים את הילד, פעם שאלה בלחישת-תחנונים את כל הנכנסים למרתף, איה בעלה, אשר נשאר ברחוב. החנוני נכנס למרתף ואמר לה, כי בעל-הבית הלך עם העם אל היכל-התפלה, ששם הקימו את האיקונין הסמולנסקית הָעושָׂה נפלאות.

בין-השמשות החֵלה היריה להתמעט. אלפַּטיץ' יצא מן המרתף ויעמוד בפתח. שמי-הערב, שהיו בהירים קֹדֶם לזה, הוּעבוּ בֶּעָשָׁן. ומבעד העשן נגה באור משֻׁנה במרום-הרקיע חֶרְמֵש-הירח של תחלת החֹדש. אחרי הַמַּשק הנורא ההוא של כלי-התותח, שהרעימו ממעל לעיר, כמו נהיתה דממה מסביב, שהֻפרעה אך על-ידי אִוְשַׁת צעדים ואנחות וצעקות רחוקות ופִרצֵי בעֵרות, וּכאִלו הלכה ונתפשטה בכל העיר. באותה שעה פסקו אנחות המבשלת. משני עברים באו ונפצלו עמודי-עשן שחורים, שעלו מן הבעֵרות. ברחוב עברו ורצו אנשי-צבא, לא שורות שורות, כי-אם איש לעברו, כנמלים שנהרסה תלוליתן, במעילים שונים ובדרכים שונים. לעיני אלפַּטיץ' רצו ונכנסו אחדים מהם לחצרו של פֵּרַפּוֹנטוב. אלפּטיץ' יצא אל השער. גדוד אחד דחוף ומבֹהל מִלֵּא את הרחוב בשובו בדרך אשר בא בה.

– העיר נמסרת, צְאו, צֵאו, – אמר אליו אופיצר אחד, אשר נתן עיניו בו באלפַּטיץ', וברגע ההוא פנה בגערת-זעם אל אנשי-הצבא:

– אל החצרות אתם רצים, גורו לכם מפָּנָי! – קרא אליהם.

אלפטיץ' שב אל הבית ויקרא אל רַכּבו ויצַוֵּהו לנסוע. אחרי אלפטיץ' ורַכָּבו יצאו גם כל בני-ביתו של פֵּרַפּוֹנטוב. למראה העשן והלהבות, שנראו גם הן בשעת בין-השמשות זו, נשאו הנשים, אשר החרישו עד כה, קול-ילל פתאם, בהביטן אל הבעֵרות. ויללות כאלה נשמעו גם בשאר קצות הרחוב, כאלו נתכַּונו שם לענות אחריהן. אלפּטיץ' התקין יחד עם הרַכּב בידים מרתתות את עבות העגלה ואת רצועות הסוסים תחת הסוכך.

בצאתו בעגלתו מן השער ראה אלפַּטיץ', והנה כעשרה אנשי-צבא ממַלאים שׂקיהם ותרמיליהם קמח-חטים ושֻׁמשמין ומדברים בקול-רם בחנותו הפתוחה של פֵרַפּוֹנטוב. ברגע ההוא שָׁב פֵרַפּוֹנטוב מן הרחוב ונכנס לחנותו. כראותו את אנשי-הצבא אמר לגעֹר בהם, אבל עמד פתאם וַיַּחזק בשׂעַר-ראשו ויצחק צחוק גדול מתוך יללה.

– קחו לכם, קחו את הכּל, בני-חיל! אל תהי שלל לַשֵּׁדים, – צעק וחטף בעצמו שׂקים והשליך החוצה.

אחדים מאנשי-הצבא נבהלו וינוסו, ואחדים הוסיפו למַלא שׂקיהם. כשראה פֵרַפּוֹנטוב את אלפַּטיץ' פנה אליו.

– רוסיה החליטה! – קרא אליו בקול צעקה. – הֶחֱלִיטה, אלפַּטיץ'! בעצמי אשׂרוף. הֶחֱלִיטָה… – קרא וירץ אל החצר.

ברחוב נהרו אנשי-צבא בלי-הפסק וימלאוהו מקצהו ועד קצהו, ולא יכֹל אלפּטיץ' לעבור, כי-אם הֻכרח להמתין. אשת פֵרַפּוֹנטוב ישבה גם היא עם ילדיה בעגלה וחכתה עד שיוכלו לנסוע.

וכבר היה לילה. הכוכבים יצאו והירח המתחדש הגיה אורו, ואך לפעמים הָחְתַּל בעשן. במדרון הפונה אל הדניֶפר הֻכרחו עגלות אלפּטיץ' ובעלת-הבית, שנסעו לאט בין שורות החיל ועגלות אחרות, לעמוד מלכת. לא רחוק מפרשת-הדרכים, שעמדו העגלות אצלה, בערו בית וחנֻיות בַּסִּמטה. הבעֵרה כבר קרבה אל קִצהּ. פעם רפתה הלהבה ונתעלמה מן העין בעשן השחור, פעם פרצה פתאם באור בהיר, ובדיוק נפלא נראו לנָגההּ פני האנשים, שנקהלו במקום ההוא. לפני הבערה התנוססו צלמיהם השחורים של אותם האנשים, ומבין קולות הַנִּפּוץ, אשר לא חדל רגע בתוך האש הגדולה, נשמעו שׂיחות וצעקות. אלפַּטיץ' אשר ירד מעגלתו, בראותו, כי לא במהרה ינתן לה לעבור, סר גם הוא אל הסמטה לראות את הבערה. אנשי-צבא נהרו בלי-הפסק הֵנה וָהֵנה לפני הבית הבוער באש, ואלפּטיץ' ראה בעיניו שני אנשי-צבא ואיש בלבוש-לֶבֶד גס עמהם, שנטלו קורות בוערות מתוך האש ונשאו אותן דרך הרחוב אל החצר הסמוכה; ואחרים נשאו חבילות-חשש.

אלפַּטיץ' נגש אל כנופיה גדולה, שעמדה ממול מַמגוּרה גבוהה בוערת מכל צד. בכל דפנותיה נִשׂקה אש, דָפנהּ האחרונה נפלה, גג-הנסרים שלה נהרס וקורותיו בָּערו באש-להבות. ברור היה שכל ההמון הזה חִכּה לרגע שיִּפֹּל הגג. גם אלפטיץ' חכה לזה.

– אלפּטיץ! – קרא אליו פתאם קול, שהיה אותו זקן רגיל בו.

– אבא, הוד-נסיכות, – ענה אלפטיץ', כי הכיר כהרף-עין את קול אדוניו הנסיך הצעיר.

הנסיך אנדרי ישב באדרת אֲרֻכָּה על סוס שחור מאחרי המון-העם והביט את אלפטיץ'.

– אתה מה לך פה? – שאל הנסיך.

– הוד… הוד-נסיכות, – אמר אלפטיץ' ויתן קולו בבכי. – הוד… הוד… האמנם אבדנו? אבא…

– מה לך פה? – שאל הנסיך אנדרי שנית.

הלהבה גברה ברגע ההוא והגיהה אור בהיר לעיני אלפטיץ' על פני אדוניו הצעיר הלבָנים והרזים. אלפטיץ' ספר לו, לשֵׁם מה נשלח ומה קשה היה לו לחזור.

– ומה, הוד-נסיכות, האמנם אבדנו? – שאל שנית.

הנסיך אנדרי לא השיב דבר וַיוצא את פנקסו הקטן מכיסו ויכתוב בעט-עופרת על עָלֶה, שעקר מתוכו והחזיק על ברכו שהרים לשֵׁם זה, את הדברים האלה אל אחותו:

“את סמולנסק מסגירים. ההרים הַקֵּרחים יהיו בידי האויב בעוד שבוע אחד. מהרו וצאו למוסקבה. השיבי לי מיד, מתי תצאו, על-ידי שליח מיֻחד לאוּסְוְיַז'”.

אחרי כתבוֹ ומָסרוֹ לידי אלפַּטיץ' את הפתקה, אמר לו, כיצד יוציא לפעֻלה את נסיעת הנסיך והנסיכית ובנו ומורהו וכיצד ולאיזה מקום ישלחו לו מיד את התשובה. עוד לא הספיק לגמור דבריו אלה, והנה איש רוכב-סוס, אחד משׂרי-השטבּ, נגש אליו בדהָרה, ובני-לויה עמו.

– אתה ראש-הגדוד? – צעק שר-השטבּ בהברה אשכנזית ובקול ידוע לנסיך אנדרי. – בפניך מבערים אש בבתים, ואתה עומד? מה זאת אפוא? מידך יבֻקַּש, – צעק בֶּרג, אשר היה בעת הזאת סגן ראש-השטַבּ לאגף השמאלי של צבאות הרגלים שבחיל הראשון, – “משמרת נעימה מאד ופֻמבּית”, היה בֶּרג אומר על משמרתו זאת.

הנסיך אנדרי הציץ עליו ובלי הָשיב לו הוסיף לדַבּר אל אלפַּטיץ'.

– אמָר-לה, כי עד העשירי אני מחכה לתשׁובה, ואם לא יֻגד לי עד העשירי, כי יצאו כֻלם, אצטרך לעזוב הכֹּל ולבוא בעצמי את ההרים הַקֵּרחים.

– לא אמרתי זאת, אדוני הנסיך, אלא בשביל כך, – אמר בֶּרג, בהכירו את הנסיך אנדרי, – בשביל שעלי למַלא מה שנוטלים עלי, כי אני ממַלא תמיד בדיוק… ואתה, סלח-נא לי, – הצטדק בֶּרג בלי הגד על מה.

מתוך האש עלה קול-התנפצות. כהרף-עין שככה האש, עמודי-עשן שחורים פרצו מתחת לגג. עוד קול התנפצות נורא נשמע, וכמו הר נעתּק וַיִּפֹּל.

– אוּררוּרוּ! – הריע ההמון לקול מפלת גג הממגורה, אשר נתנה ריח-עֻגות, ריח הדגן הנשׂרף. הלהבה חזרה ונעורה והגיהה אור על הפנים הצוהלים והעיֵפים, פני הנצבים מסביב לַבּעֵרה.

האיש לבוש מעיל-הַלֶּבֶד הרים ידיו למעלה ויצעק:

– יפה! הֲרוֹס וְכַלֵּה! יפה, אחי!…

– בעל-הבית בעצמו הוא, נשמעו קולות מסביב.

– כן, כן! – אמר הנסיך בפנותו אל אלפטיץ', – אֱמֹר ככל אשר אמרתי לך. – ובלי השיב דבר לבֶרג, אשר עמד ושתק אצלו, עורֵר את סוסו וירכב אל הסמטה.

ה

מסמולנסק הוסיפו הצבאות להִסוג אחור. והאויב הלך הלוך ונסוע אחריהם. בעשירי באוגוסט עבר הגדוד, שֶׁנִּתּן ביד אנדרי, במסלה הגדולה לפני השׂדֵרה ההולכת אל ההרים הַקֵּרחים. החֹם והחֹרב נמשכו יותר משלשה שבועות. בכל יום עברו עננים מקֻטעים על-פני הרקיע, אף כסו לפעמים את השמש; אך לפנות-ערב טהרו השמים מדי פעם בפעם, והשמש בא בחתֻלָּה כֵהָה-אדַמדֶּמת, רק הטל הרב, שירד בלילות, הרטיב וצִנן את האדמה. תבואת השדות שלא נקצרו נשרפה ונתפזרה על הארץ. הבִּצות חרבו וַיִּיבָשו. הבָּקר והצאן געו מרעב, כי לא מצאו מִרעה בכּרים, שנִּחֲרו מחֹם השמש. רק בלילות וביערים, בטרם ייבש הטל, הָרגש מעט צִנה. אבל בדרך, במסלה הגדולה, שעברו הצבאות בה, לא היתה צִנה זאת גם בלילות וגם ביערים. לא הָרגשו רסיסי-טל באבק-החול שבדרך, שנכתּשה אדמתה יותר מבעֹמק רביעית אמה רוסית. כאשר אך האיר הבֹּקר, החל הצבא ללכת. העגלות וכלי-התותח הלכו בלי השמיע קול בגלגלים שקועים עד חִשּׁוּרָם הפנימי, והרַגלִים הלכו ברגלַים שקועות עד הערקֹב בחול הרך והחם, שהיה מעלה הבל ושלא הספיק להצטַנן בלילה. מקצת אבק-החול הזה נָלוש ברגלים ובגלגלים, ומקצתו עלה והיה לעב-ענן ממעל לצבא ודבק בָּעינַים, בַּשֵּׂער, באזנים, בנחירי-האף, והעִקר – גם ברֵאותיהם של האדם והבהמה, בעברם בדרך הזה. במדה שהגביה השמש לצאת, הגביה גם ענן-האבק לעלות, ובעד האבק הדק והחם הזה היה אפשר להביט בעינים אל השמש גם בזמן שאין כל עב מכסה אותו. השמש נראה ככדור אדֹם גדול. כל רוח לא נשב, והאנשים הרגישו מחנק בגרונם באויר הקופֵא הזה. האנשים הלכו במטפחות קשורות על נחיריהם ועל פיותיהם. בבואם אל כפר רצו כֻלם כאחד אל הבאֵרות. על מים נאבקו זה עם זה ושתו את כל אשר מצאו בבארות ולא השאירו בהן אלא רפש.

הנסיך אנדרי נִהֵל את הגדוד, והנהגת הגדוד הזה ומצב אנשיו והנחיצות להצטַווֹת ולצווֹת העסיקוהו כל היום. שרפת סמולנסק והיציאה מן העיר היו לו לנסיך אנדרי כמו ראש תקופה חדשה. הרגש החדש הקצף העז על האויב, השכיחו את צרת-נפשו. כֻּלו היה עסוק בשקידה בעניני גדודו, דואג לאנשיו ולאופיצרים הנתונים בידו ומתנהג עמהם בחִבּה. אנשי-הגדוד היו קוראים לו נסיכֵנו ומתפארים בו ומחבּבים אותו. אבל חבּה ורדיפת-שלום היה נוהג רק באנשי-גדודו, בטִימוֹחין ובַדומים לו, באנשים חדשים ובחבורה זרה לו, באנשים אשר לא יכלו לדעת ולהבין את דברי ימיו הקודמים; אך בפגעו באחד ממיֻדעיו הקודמים, מהעובדים בַּשטַבּ, חזר כרגע לרגזנותו, ושוב נעשה מלא זעם, אוהב להתקלס ומביע בוז. כל מה שהיה מעלה על זכרונו מה שעבר עליו הרגיז את רוחו, ועל-כן התאמץ אך להִמָּנע מעשות עָוֶל בדברים שבינו לבין עולמו הקודם הזה ולעשות את המוטל עליו בלבד.

אמנם הכֹּל נראה לו לנסיך אנדרי במראה כהה ואפֵל, ביחוד אחרי אשר עזבו בששי באוגוסט את סמולנסק (אשר לפי דעתו וטעמו יכלו והֻצרכו להגן עליה), ואחרי אשר נאנס אביו החולה לברוח למוסקבה ולעזוב למשִׁסה את ההרים הַקֵּרחים, אשר אהב ואשר הִרבּה לבנות בהם ולהושיבם; אך אף-על-פי-כן הועיל הגדוד לו בזה, שבשבילו היה יכול להרהר בדבר שאינו תלוי לגמרי בשאלות הכלליות, הַינו בגדודו זה בעצמו. בעשירי באוגוסט הגיעה פלֻגת החַיל, שגדודו נמצא בו, לפני ההרים הַקֵּרחים. שני ימים קֹדם לזה הֻגד לו, לנסיך אנדרי, כי אביו ובנו ואחותו יצאו למוסקבה. אף-על-פי שלא היה לו מה לעשות בהרים הקרחים, החליט, כדרכו לעשות בכַוָּנה כל מה שהיה מסֻגל להגדיל עגמת-נפשו, כי הוא צריך לסור אל ההרים הקרחים.

ויצַו לחבוש לו סוס וַיֵּט מאצל החיל וירכב אל כפר אביו, אל המקום, אשר נולד בו ואשר בִּלה בו ימי ילדותו. בעברו לפני הבּרֵכָה, אשר בכל עת היו עשרות נשים משׂוחחות שם ומקישות בבַדי-הסחיטה ומכבּסות את הַלְּבָנִים שלהן, ראה, כי אין איש, והַשֶּׂכֶר הקטן נעתּק והוא מֻטֶּה על צדו ושקוע עד חציו במים ושט באמצע הברֵכה. משם בא אל מלוּנַת השומר. איש לא היה אצל שער-האבנים שבמבוא החצר, והדלת היתה פתוחה. משעולי הגן התכסו דשא, והעגלים והסוסים התהלכו בפרדס האנגלי. אחרי-כן קרב אל גן-החֹרף, והנה הזכוכיות שבורות, והעצים הנטועים בחביות מקצתם נפלו ומקצתם יָבֵשו. הנסיך נתן קולו אל הַגַּנן טַרַס. אך איש לא ענה על קריאתו. כאשר סבב את גן-החֹרף עד מִבְחַר קבוצות הנטיעות, ראה, כי כל גדר-נסריו, העשויה מעשה-פִתּוּחים, נהרסה, ושזיפיו וכל פִּריוֹ קטופים עם שׂריגיהם יחד. ואכר זקן (אשר היה הנסיך אנדרי בילדותו רואה אותו אצל השער) ישב וקלע לו סנדל של סִיב על האצטַבּה הירֻקה.

האכר ההוא היה חֵרֵש ולא שמע את קול הנסיך אנדרי בגשתו על סוסו. הוא ישב על האצטבּה, שהיה הנסיך הזקן אוהב לשבת עליה, וסִיב היה תלוי אצלו אל ענפי מַגנוֹלִיָּה שבורה ויבשה.

הנסיך אנדרי קרב אל הבית. תְּרָזוֹת אחדות נגדעו, סוסה ברֻדה התהלכה עם סיָח בין שיחי-השושנים על-יד הבית. חלונות הבית היו סגורים וסתומים בתריסיהם. רק אחד החלונות התחתונים היה פתוח. נער אחד מבני האכרים משרתי-החצר ראה את הנסיך אנדרי וירץ ויבוא אל הבית פנימה; אלפַּטיץ' שִׁלַּח את כל בני-ביתו וַיִּשָּׁאר לבדו בהרים הַקֵּרחים ויהי יושב בבית וקורא ב“חיי הקדושים”. כאשר שמע, כי בא הנסיך אנדרי, יצא מן הבית יָצֹא ורָכֹס את לבושו, ומשקפיו על אפו, ויגש בחפזון אל הנסיך, ובלי דַבּר דבר נתן קולו בבכי וישק לנסיך אנדרי על ברכו.

אחרי-כן נָסב בחרי-אף, על בכותו כאחד הילדים, ויחל להרצות לפני הנסיך על-אודות מצב הענינים. כל מה שחשוב ביחוד או יקר במחירו הובא לבוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ. גם הַשִּׁפּון, שהיה כמאה רביעיות, הוּצא מן המקום; החציר ומִזְרַע-האביב, שלפי דברי אלפטיץ' נעשה יפה להפליא בשנה הזאת, נלקח ונקצר בעודו יָרֹק בידי אנשי-הצבא. האכּרים רֻשָּׁשו; מקצתם הלכו גם הם לבוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ, ומעטים נשארו.

הנסיך אנדרי שאל אותו בטרם יגמור דבריו:

– באיזה יום יצאו אבא ואחותי? – וְכִוֵּן בזה ליום יציאתם למוסקבה.

אלפַּטיץ' חשב, כי שואלים אותו על-דבר יציאתם לבוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ, ויאמר לו, כי יצאו בשביעי בחֹדש, ויוסף להַעְתִּיר דבריו בעניני הנהגת האחֻזה וישאל מה לעשׂות עוד.

הַתְּצַוֵּני לתת שבֹּלת-שועל בשטר-קבלה למנהלי החיל? עוד נשארו בידנו שש מאות רביעיות – שאל אלפּטיץ'.

“מה אֹמר לו?” שאל הנסיך אנדרי בלבו, בהביטו אל ראשו הַקֵּרֵח הנוצץ בנֹגה אור-השמש ובקראו על פניו של הזקן הזה, שהוא מבין מדעתו, עד כמה אין שאלותיו אלה דברים בעִתּם, ושאינו מכַוֵּן בהן אלא להפיג צערו, שגם הוא מצטער בעצמו.

– תנה להם, – אמר אליו.

– אם ראית פרעות בגן, – אמר אלפַּטיץ', – הרי זה דבר שלא היה אפשר לעשות נגדו מאומה: שלשה גדודים עברו וילינו, והדרַגונים הגדילו. אני רשמתי את כִּנּוּיוֹ ושמו של ראש החיל, כדי להגיש קֻבלנה.

– ואתה מה תעשה? התשאר פה, לכשיכנס האויב? – שאל אותו הנסיך אנדרי.

אלפּטיץ' הסב פניו אל הנסיך אנדרי וישׂם עיניו עליו ופתאם הרים ידיו למעלה דרך התעוררות.

– הוא מָגִנִּי, הטוב בעיניו יֵעָשֶׂה! – אמר ברהיטות.

המון אכרים ומשרתים הלכו בגִלוי-ראש על כר-החציר, הָלוֹך וקרוֹב אל הנסיך אנדרי.

– שלום לך, אפוא! – אמר הנסיך אנדרי בגחנו אל אלפּטיץ'. – צא גם אתה; קח עמך מה שתוכל, ואת העם תצוה ללכת אל הכפר הרְיַזַּני או אל זה הסמוך למוסקבה.

אלפַּטיץ' נלחץ אל רגלו ויבך בכי גדול. הנסיך אנדרי הִטָּהו מאצלו בנחת ויעורר את סוסו וירכּב בדהרה במורד דרך-השׂדֵרה.

ובראש גן-החֹרף עוד ישב אותו הזקן במנוחה כבתחלה, כזבוב על פני מֵת יקר, והכה על הסנדל המתוח על האֵמום, ושתי ילדות נושאות בשוליהן שזיפים, אשר קטפו מעצי גן-החֹרף, רצו משם ופגעו בנסיך אנדרי. הגדולה שבהן ראתה את האדון הצעיר ובפנים מביעים בהלה אחזה ביד רעותה הקטנה ממנה ויחד עמה התחבאה מאחרי עץ-לִבְנֶה, ולא הספיקה ללקוט את השזיפים הירֻקים שנפלו ונתפזרו לעיניה.

הנסיך אנדרי מִהר ויט מאצלן בבהלה, כי לא אבה לתת להן להכיר בו, שראה אותן. רחמיו נכמרו על הילדה היפה, שנבהלה מפניו. ירא היה לשׂים עין עליה, ונפשו אִותה זאת מאד. רגש חדש נעים ומרגיע תקף אותו בהביטו אל הילָדות האלה ובהבינו על-פי מראיהן, כי יש בעולם ענינים אנושיים אחרים, שהם זרים לו ושעם-זה הם ראוים לעסוק בהם לא פחות מהענינים המעסיקים אותו תמיד. הילדות האלה התאווּ, כפי הנראה, תאוה גדולה לדבר אחד זה – לקחת אִתָּן את השזיפים הירֻקים האלה ולאכלן בלי הִתָּפּשׂ, והנסיך אנדרי בקש עמהן יחד, כי יצלח חפצן בידן. ואולם לא יכֹל להתאפּק מלהציץ עליהן שנית. והילדות דִמו, כי עברה הסכנה, ותקפוצנה ותצאנה ממחבואן וַתָּרוֹצנה בצהלה ובחפזון ברגליהן היחֵפות והשזופות על העשב, וברוּצן צפצפו איזה דבַר-שיר בקולותיהן הדקים ובידיהן אחזו את שולי שמלותיהן.

הנסיך אנדרי התחזק מעט, בצאתו מגבול אבַק המסִלה הגדולה, אשר עברו הצבאות בה. אך מאחרי ההרים הַקֵּרחים בא מהר שנית אל המסלה הגדולה וַיַּשֵּׂג את גדודו בּשעת מנוחתם אצל שֶׂכֶר בּרֵכָה קטנה. השעה היתה השניה אחרי-הצהרים. השמש, בדמות כַּדור אָדֹם עוטה אבק, לִהֵט והכה על גבו בעד מעילו השחור. האבק לא נשתנה ועמד בלי-נוע ממעל לצבאות, שנתעכּבו ושׂוחחו בקול רם. כּל רוח לא נשב. בעברו על הַשֶּׂכֶר עלה באפו ריח חֵמּר וצִנת מֵי-הבּרֵכה. הוא נכסף אל תוך המים – גם כי יהיו מרֻפּשים עד-מאד; ויסב עיניו אל הבּרֵכה, אשר הגיעו אליו משם צעקות ורעש קול-צחוק. הברֵכה הקטנה העכורה, שעלה עליה מעט ירק, גבהה כחצי-אמה יותר מבכל עת ותכס את הַשֶּׂכֶר, כי מלאה אנשי-צבא ערֻמים, שהתהפכו בה בגוִיותיהם הלבָנות ובזרועותיהם ופניהם וצואריהם האדֻמים כלבֵנים. כל הבשר הזה, כל קהל הלבָנים החשופים האלה, התהפך בצחוק גדול ובשאון עליזים בגֵבֶא הרֶפֶש ההוא, כקוֹרַשְׁיות צפופות בתוך דלי. אותה ההתהפּכות היתה דרך-עליצות, ועל-כן העירה עצב מיֻחד.

צעיר צהֹב אחד – והנסיך אנדרי גם ידע אותו – מבני הרוֹטה השלישית, אָזוּר ברצועות קטנות תחת ארכּובוֹת רגליו, הצטלב ונסוג אחור, כדי לקפוץ המימה מתוך מרוצה עזה; וצעיר אחר שחור, אוּנטר-אופיצר ששערו פרוע בכל עת, שקוע במים עד מתניו, נהם נהמת-גיל והניע יָפֶה מאד בגִזרתו השרירית, ובידיו השחורות עד שרשי-אצבעותיו שפך מים על ראשו. וקול התחבּטות נשמע וצוָחות מטוּב-לב.

גם על גדות הברֵכה, גם על הַשֶּׂכר, גם על-פּני הברֵכה – בַּכֹּל היה בָּשר לבן, בריא ושרִירִי. האופיצר טימוֹחין, בעל חֹטם אדמוני קטן, הסתּפּג במטפחת-יד על הַשֶּׂכֶר ונתבַּיש בראותו את הנסיך אנדרי, אבל התחזק ויפן אליו:

– אך זה טוב, הוד נסיכות, הואֶל-נא גם אתה! – אמר.

– מרֻפּש, – אמר הנסיך אנדרי בכִוּוּץ-מצח.

– אנחנו נפַנה מקום לך מיד, – אמר טימוחין, וירץ בעודנו עָרֹם לפַנות מקום.

– הנסיך רוצה.

– איזה? נסיכנו? – ענו קולות משם, והכֹּל נחפזו, ובקֹשי הספיק הנסיך אנדרי לעצור ברוחם. הוא בחר לו לשפוך מים על עצמו ברפת.

“בשר, גוִיה, בשר לכלֵי-תותח!” אמר בלבו, בהביטו גם אל גוִיתו הערֻמה, ונזדעזע לא מִצִּנה בלבד, כי-אם יותר מאיזה רגש שלא הֻברר לו, מרגש גֹעל-נפש ואימה שבא בו למראה הגויות הרבות האלה, המתהפכות בַּבּרֵכה.

בשביעי באוגוסט כתב הנסיך בַּגרַטיון במקום-חֲנִיָּתו במיכַאיְלובקה את הדברים האלה:

"אדוני היקר הגרף אלכּסי אנדרֵיֶביץ'.

(את דבריו ערך אל אֲרַקצֵ’יֶב, אבל ידע, כי הקיסר יקרא את המכתב, על-כן עִיֵּן, במדה שהיה מֻכשר לזה, בכל מלה ומלה שכתב בו).

"אני חושב, כי כבר הודיע לך המיניסטר על-דבר עזיבת סמולנסק לפני האויב. מדאיב הוא, מעציב, וכל החיל שרוי ביאוש על כי עזבו חנם את המקום היותר חשוב. אני מצדי בקשתי מאתו ופצרתי בו גם בפי וגם בכתב; אך כל דברי היו לרִיק. אני נשׁבע לך בכבודי, כי נפוֹליון נסגר בשׂק, אשר לא היה לו כמוהו מימיו, יכֹל היה להאביד חֲצִי חילו ולא ללכוד את סמולנסק. צבאותינו נלחמו ונלחמים גם עתה בגבורה גדולה מבכל עת. בחמשה-עשר אלף עִכַּבתים יותר משלשים וחמש שעות, אף הכיתי אותם; אבל הוא מֵאֵן להִשָּׁאר גם ארבע-עשרה שעה. חרפה היא וכלִמת-עולם לחילנו, ולו, בעצמו, כמדֻמה לי, אין לחיות עֲלֵי-ארץ. אם הוא אומר, כי רַבּו החללים – שקר הוא; אפשר שנפלו כארבעת אלפים, לא יותר, אבל בודאי פחות מזה; ואִלו גם נפלו עשרת אלפים? הלא מלחמה היא. אך מחיל האויב נפלו לאין-מספר.

"מה היינו מפסידים, אִלו נשארנו עוד שני ימים? לכל-הפחות היו הולכים משם ברצונם, כי לא היו להם מים לשתות ולהשקות את סוסיהם. הוא הבטיחני, שלא יסור משם, ופתאם שלח פקֻדה, שהוא נסוג בלילה ההוא. כך אי-אפשר להִלָּחם, ויכולים אנחנו להביא את האויב מהר למוסקבה…

"הקול עובר, כי אתה, אדוני, חושב מחשבות-שלום. להשלים – חלילה לנו מאלהים! אחרי כל הקרבנות ואחרי נסיגות של שגעון כאלה תעשו שלום: את כל רוסיה תעירו עליכם וכל אחד מאתנו יחשוב לו לחרפּה לשאת לבוש צבאי. אם כך עלתה לנו, צריך להִלָּחם, כל עוד יש כֹּח ברוסיה ואנשיה עומדים על רגליהם.

“צריך שיהי דַבָּר אחד ולא שנים. המיניסטר שלך אפשר שיכשַׁר במיניסטריון, אבל בתור גנרַל הוא לא גרוע, כי-אם קל שבקלים; ובידו הפקידו גורל ארץ מולדתנו… אני, האמינה לי, משתולל מנהמת-לבי; סלח-נא לי, שאני מֵעֵז פני בדבָרָי. נראֶה לי, כי אך שונא לַקיסר ודורש רעה לכֻלנו הוא היועץ לעשות שלום ולתת לַמיניסטר לנהל את החיל. ובכן אני כותב לך דברי-אמת: הָכִינָה חלוצים. כי המיניסטר מוליך אחריו בהתחכּמות נפלאה את האוֹרֵחַ אל עיר-המלוכה. חשד גדול מעורר בקרב החיל האדון הפליגל-אדיוטַנט ווֹלצוֹגן. עליו אומרים, כי לנפוליון הוא יותר ממה שהוא לנו, והוא היועץ את המיניסטר בכל דבר. אני לא רק מתנהג עמו בנמוסיות, כי-אם גם סר אל משמעתו כדין קַפְּרַל, אף-על-פי שאני זקן ממנו. רע עלי המעשה, אך באהבתי את הקיסר אדוני ואיש-חסדי אני מקבל עלי את הדין. אולם צר לי על הקיסר, כי הוא מפקיד את החיל בידי אנשים כאלה. שׂים-נא על לבך, כי בשובנו אחור אבדו ממנו יותר מחמשה-עשר אלף כושלים ושוכבים בבתי-חולים, ואִלו ערַכנו קרָבות לא באַתנו זאת. אמָר-נא, בשם אלהים, מה תאמר רוסיה אִמֵּנוּ, על כי אנחנו נבעָתִים כל-כך, ובשביל מה אנחנו נותנים את ארץ-מולדתנו הטובה והנאמנה למנֻוָּלים ומעירים שנאה וכלִמה בכל אחד מהנתינים? למה יֵרַך לבבנו וממי נירא? לא בי האשם, כי המיניסטר הוא פקפקן, פחדן, חסַר-טעם, מתמהמה בכל מעשיו וכל המדות הרעות בו. כל החיל בוכה בכיה ממש, ומחרפים אותו בשנאת-מות”.

ו

מלבד המדרגות הרבות לאין-מספר, שאפשר למצֹא במיני חזיוֹנות החיים, אשר לחלק את כֻּלם לחזיונות, שהתֹּכן עִקר בהם, ולאחרים – שהצורה עִקר בהם. בין האחרונים האלה אפשר לחשוב – בנגוד לחיי הכפרים והַזֶּמסטוות והפלכים וגם לחיי מוסקבה – את החיים הפטרבורגיים, וביחוד את החיים הטרקליניים שבה. משנת 1805 והלאה השלַמנו גם נלחַמנו עם בּוֹנַפַּרטי, עשינו קונסטיטוּצִיות ובטלנו אותן, והַסַּלון של אַנה פַּבלובנה והַסַּלון של אֱלֶן היו כמו שהיו – זה לפני שבע שנים, וזה לפני חמש שנים. כבאותם הימים ממש דברו ותמהו בבית אַנה פַּבלובנה על נצחונותיו של בּוֹנַפַּרטי וראו גם בנצחונותיו גם בסיוע, שסיעו לו מלכי אירוֹפּה, קשר-רשעים, שכל מטרתו אך לגרום צער ודאגה לחבורה חצרנית זו, שאַנה פבלובנה עמדה בראשה. וכן לא שֻׁנה דבר בבית אֱלֶן, אשר רוּמיַנצֶב בעצמו היה בא לבַקרה וחשב אותה לאשה חכמה מצֻינת; שם הפליגו גם בשנת 1808 גם בשנת 1812 במדה אחת ממש בשבחם של העם הגדול והאדם הגדול והביטו בצער אל המחלֹקת עם צרפת, אשר על-פי דעת האנשים, שהיו מתאספים בטרקלינה של אֱלֶן, היתה אחריתהּ להִגָּמר בשלום.

בימים האחרונים, לאחר שבא הקיסר ממערכות-החיל, נהיתה מהומה קטנה בשתי החבורות הטרקליניות האלה, שהתנגדו זו לזו ודֶמונסטרציות ערכו זו לעֻמת זו, אך לא חדלו החבורות ללכת כל אחת בדרכה. בחבורתה של אַנה פַּבלובנה לא נתקבלו מן הצרפתים אלא לֶגיטימיסטים אדוקים והֻבַּע בה הרעיון הפטריוטי, שלא טוב ללכת את התיאטרון הצרפתי ושהחזקת המשַׂחקים בו עולה כדי החזקת קָרְפּוּס שלם. שם התבוננו בתאות-נפש במעשי המלחמה ונתפשטו שמועות לכבוד ולתפארת לצבאות רוסיה. ובחבורת אֱלֶן, היא חבורת רוּמיַנצֶב, שהיתה צרפתית ברוחה, הֻכְחְשו השמועות על-אודות אכזריות האויב וקְשִׁי המלחמה, ונחקרו כל נסיונותיו של נפּוליון להגיע לידי שלום. בחבורה הזאת היו מערערים על אותם, שיעצו לצווֹת בפּזיזות יתֵרה להִכּוֹן ולהעביר לקַזַּן את בתי-הספר שלבני-החצר ולנערות, העומדים תחת חסותה של הקיסרית הזקנה. בכלל נחשבו בטרקלינה של אֱלֶן כל מעשי-המלחמה לדמונסטרַציות ריקות, שעוד מעט ויבוא שלום בארץ תחתיהן, ומקֻבֶּלֶת היתה בו דעתו של בִּילִבִּין, שהיה בעת ההיא מבני-ביתה של אלֶן (כל מי שנחשב לפִקח היה חַיָּב להיות מבאי-ביתה), שלא באבק-השרפה, כי-אם במַמצִיאָיו תלוי הדבר. בחבורה הזאת לגלגו במהתלות יפות ובפקחות מרֻבּה, ואמנם גם בזהירות מרֻבּה, על ההתעוררות המוסקבאית, אשר באה השמועה על-אודותיה יחד עם הקיסר לפטרבורג.

אבל בחבורתה של אַנה פַּבלובנה הביעו עליצות על דרכי ההתעוררות האלה ודברו בהם כמו שידַבּר פְּלוּטַרְךּ בַּקַּדמונים. הנסיך וַסִּילי, אשר עוד היו משמרות פקֻדתו החשובות בידו, היה טבעת מחַבּרת בין שתי החבורות האלה. הוא היה נכנס גם אצל “ידידתי הטובה” אַנה פַּבלובנה גם “אל טרקלינה הדפלומטי של בתי”, ולעתים קרובות היה נוֹקָש בּלשונו, בעברו תמיד ממחנה אל מחנה, ואומר בבית אלֶן מה שהיה צריך לאמר בבית אַנה פַּבלונה, ולהפך.

באחד הימים הראשונים שאחרי בוא הקיסר נכנס הנסיך וַסילי בדברים, בהיותו בבית אַנה פַּבלובנה, על-אודות עניני המלחמה וגִנָּה בלי-חמלה את בַּרקלַי-די-טולי ולא יכֹל לבוא לידי החלטה, את מי למַנות למצביא ראשי. אחד מהאורחים, שהיה ידוע בשם “אדם הגון מאד”, סִפּר, כי ראה ביום ההוא את קוּטוּזוֹב, שנבחר לשׂר על חלוצי פטרבורג, בהיכל גנזי-הממלכה, כשהוא יושב ומקבל חלוצים, ובדבּרו בזה התיר לעצמו להביע השערה, שקוטוזוב הוא האיש, שהיה אפשר למצֹא בו את כל המעלות הנדרשות.

אַנה פַּבלובנה צחקה צחוק קל מתוך עצבות ותאמר, כי אך עמל וכעס הביא קוטוזוב לקיסר.

– אני דברתי יום-יום באספת האצילים, – נכנס הנסיך וַסילי לתוך דבריה, – ולא שמעו בקולי. אני אמרתי, כי אם יִבָּחר לשׂר על החלוצים, לא ייטב הדבר בעיני הקיסר. והם לא שמעו בקולי.

– כל זה מין שגעון של הבעת התנגדות לממשלה – הוסיף הנסיך וַסילי. – ולפני מי? כל זה אך מפני שאנו רוצים לחקות כקופים את דרכי ההתעוררות הנבערה השוררת במוסקבה, – אמר הנסיך וַסילי ונכשל בלשונו ושכח רגע אחד, כי בבית אלֶן היה ראוי להביע קצת לעג על ההתעוררות השוררת במוסקבה ובבית אַנה פַּבלובנה הֻצרך לשַׁבּחהּ ולפארהּ. אבל כרגע תִּקן את המעֻוָּת. – האם לפי כבודו של קוטוזוב הוא, לפי כבודו של אותו זקַן גנרלֵי רוסיה, לשבת בוַעד היכל-הגנזים, וסוף-סוף ייגע שם לרִיק! האפשר למנות למצביא ראשי איש אשר לא יֵדע לעלות על סוס, אשר יתנמנם בוַעד-המועצה, איש בעל מדות רעות, שאין כמוהן לרֹעַ. ומה יפו מעלליו בבוּקַרֶשט! לא אדבר עוד, עד כמה הוא גנרל טוב או רע, אבל כלום אפשר להפקיד על הצבא ברגע כזה זקן אין-כח ואין-עינים, איש עִוֵּר כפשוטו של דבר? מה יפה יהיה גנרַל עִוֵּר! הוא איננו רואה מאומה. אך למִשׂחָק בסַנוֵרים הוא… איננו רואה לגמרי.

איש לא השיב דבר על זה.

בעשרים וארבעה ביולי היו הדברים האלה אך אמת. אך בעשרים ותשעה בו הוּרַם קוטוזוב למעלת נסיך. עלִיָּה זו יכלה להחשב גם לאות, שרָצו להסתלק ממנו, ועל-כן עוד היתה דעתו של הנסיך וַסילי נכונה, אף-על-פי שלא נחפז עוד להשמיעה ברבים. אבל בשמיני באוגוסט נאסף ועד לדון בעניני המלחמה, וחבריו היו הגנרל-פֶלדמַרשַׁל סַלְטִיקוֹב, ארַקצֵ’יֶב, וְיַזמִיטִינוֹב, לוֹפּוּחִין וקוֹצֻ’בֵּי. הועד הזה החליט, כי הכשלון במלחמה היה פרי התחלקות ההנהגה, ואף-על-פי שידעו כל חברי הועד, שאין רוח הקיסר נוחה מקוּטוּזוב, הציע אחרי התיעצות קצָרה לשים את קוטוזוב למצביא ראשי. ובעצם היום ההוא הָפקַד קוטוזוב למצביא ראשי יחידי על כל הצבאות ועל כל חבל הארץ, שהצבאות באו בו.

בתשיעי באוגוסט נזדמן הנסיך וַסילי שנית בבית אַנה פַּבלובנה עם “האדם ההגון מאד”. האדם ההגון הזה היה משַׁדל בדברים את אנה פבלובנה, יען כי רצה להִמָּנות למנהל ראשי בבית-ספר לנערות. הנסיך וַסילי נכנס בפנים צוהלים של מנצח מאֻשר, של אדם שיגע ומצא את כל אשר בִּקש.

– הידעתם את החדשות הגדולות. הנסיך קוטוזוב נמנה למַרשַׁל! עתה בטלו כל המחלוֹקוֹת. מה מאֻשר אני, מה מאד יַעֲלֹץ לבי! – אמר הנסיך וַסילי. – אכן זה האיש הראוי לכך, – הוסיף ויתבונן דרך הדגשה ואזהרה בכל הנמצאים בחדר-האורחים.

“האדם ההגון מאד” לא יכֹל להתאפּק, בכל תאותו למשמרת הפקֻדה ההיא, לבלתי הַזכּיר לנסיך וַסילי את דבריו הקודמים (לא מדת דרך-ארץ היתה זאת גם בפני הנסיך וַסילי בחדר-האורחים של אַנה פּבלובנה, גם בפני אנה פבלובנה בעצמה, אשר שׂמחה אף היא על השמועה הזאת; אך להתאפק לא יכֹל).

– אבל אומרים עליו, אדוני הנסיך, שהוא עִוֵּר? – אמר אותו האיש כדברים אשר שמע מפי הנסיך וַסילי בעצמו.

– חדל-לך, הוא רואה למדי, – אמר הנסיך וַסילי בקול-הבַּס הנמהר שלו, שנלוה אליו קצת שִׁעול, באותו הקול ובאותו השעול, שהיה מסתלק בהם מכל מכשול.

– חדל, הוא רואה למדי, – שָׁנה הנסיך וַסילי. – וביחוד אני שמח, – מִלא את דבריו, – על כי נתן לו הקיסר שלטון גמור על כל הצבאות, על כל חבל הארץ, שלטון, אשר לא היה כמוהו מעולם למצביא ראשי. הרי זה מושל יחידי שני, – סִיֵּם בבת-צחוק של נצחון.

– יתן אלהים, יתן אלהים, – אמרה אנה פבלובנה.

“האדם ההגון מאד”, אשר לא היה עוד בקי ורגיל במנהגי הצבור החצרני, אמר, בחפצו להחניף לאנה פבלובנה על-ידי סיוע לדבריה הראשונים בענין זה:

– אומרים, כי לא ברצון מסר הקיסר את השלטון בידי קוטוזוב. אומרים, כי נסתּמק כעלמה שקראו באזניה דבר ז’וֹקוֹנדה, כאשר אמר לו: הקיסר וארץ-המולדת עושים לכך את הכבוד הזה.

– אפשר שלא מן הדברים שבלב היה זה, – אמרה אַנה פבלובנה.

– לא, לא, – קרא הנסיך וַסילי בהתלהבות. כבר נתחבב קוטוזוב עליו כל-כך, שלא יכֹל לתת לפגוע גם פגיעה כל-שהיא בכבודו. על-פי דעתו של הנסיך וַסילי היה קוטוזוב לא רק טוב מצד עצמו, כי-אם גם מהֻלל ונערץ בפי כֹל. – לא, זה אי-אפשר, הקיסר השכיל להוקירו כל-כך עוד קֹדם לזה, – אמר.

– לוּ אך יתן אלהים ולקח הנסיך קוטוזוב באמת את השלטון בידו, – אמרה אַנה פּבלובנה, – ולא יתן לשום איש לשים לו קני-מעצור בגלגלים.

הנסיך וַסילי הבין מיד, מי הוא “שום איש” זה, ויאמר בלחישה:

– אני יודע בבֵרור, כי בפֵרוש התנה קוּטוּזוב, שלא יהי עמו יורש-העצר במערכה. הידעת, מה שאמר לקיסר?

הנסיך וַסילי שָׁנה את הדברים, שלפי הנשמע אמר קוטוזוב אל הקיסר: “אינני יכול לא לענשו, אם יעשה שלא כהוגן, ולא לתת לו מתן-שכרו, אם יעשה כהוגן”.

– אכן חכם מחֻכּם הוא הנסיך קוטוזוב, אני ידעתיו זה ימים רבים.

– גם יש אומרים, – אמר “האדון ההגון מאד”, אשר עוד לא קנה לו את הטכסיסיוּת החצרנית, – כי הנסיך הִתנה תנאי מפֹרש, שלא יבוא הקיסר בעצמו אל המערכה.

הדבר יצא מפיו, וכהרף-עין הסַבּו הנסיך וַסילי ואַנה פַּבלובנה פניהם ממנו וישימו עיניהם זה על זה באנחה מתוך צער על תמימותו היתֵרה של אדם זה.

ז

בימים אשר נהיה כל זה בפטרבורג, כבר עברו הצרפתים דרך סמולנסק וילכו הלוך וקרוב אל מוסקבה. טיֶר, הִסטוריונו של נפוליון, אומר, בחפצו להצדיק את גבורו החביב לו, יחד עם שאר כותבי קורותיו, כי נמשך נפוליון אל חומות מוסקבה שלא בכַונתו. הוא יצדק בדבריו אלה, כמו שיצדקו כל ההסטוריונים המבקשים באור למעשים הסטוריים בכַוָּנותיו של אדם אחד; הוא יצדק, במדה שיצדקו ההסטוריונים הרוסיים, האומרים, כי בחכמת שרי-צבא רוסיה נמשך נפוליון למוסקבה. מלבד ההשקפה מן התוצאות אל מה שֶׁקָּדם להן, שעל-פיה נראה כל מה שעבר כהכנה מראש אל המעשה שנעשה אחרי-כן, יש בזה גם ההתבוננות אל מעשי האויב, המקלקלת את השורה. משַׂחֵק מהיר, שהפסיד במִשׂחַק-הַשַׁחמַט, מֻבטח, שהפסדו בא לו מתוך שגיאה שנכשל בה, והוא מבקש את השגיאה הזאת בתחלת משׂחקו, בלי שים לב, שבכל אחת מפסיעותיו במשׂחק הזה היו שגיאות כאלה, שלא פסע אפילו פסיעה אחת הגונה מכל צד. השגיאה, שהוא שׂם לבו אליה, אינה נִכֶּרֶת לו אלא משום שאיש-מלחמתו נעזר בה. אבל עד כמה מֻרכָּב יותר ממשׂחק-הַשַּׁחמַט משׂחק-מלחמה ממש, שהוא נעשׂה בתנָאֵי-זמן ידועים, שלא רצונו של יחיד מניע בו דברים שאין בהם רוח-חיים ושהכֹּל תלוי בו בהתנגשות כַּוָּנות הרבה של אנשים רבים לאין-מספר.

אחרי סמולנסק בִּקש נפוליון לבוא בקרָב מעֵבר לדוֹרוֹגוֹבּוּז' על-יד וְיַזְמָה, אחרי-כן על-יד צַריֶב-זַימִישְׁץ; אך מִסִּבּות שונות ורבות לאין-מספר, שנתחברו יחדו, לא יכלו הרוסים לצאת לקראת נשק עד בואם לבוֹרוֹדינוֹ, הרחוקה מאה ושנים-עשר תחומים ממוסקבה. מויַזמה צִוָּה נפוליון את צבאותיו לנסוע הלוך ונסוע למוסקבה.

“מוסקבה, עיר-הבירה האַסִּיַּטית של הממלכה הגדולה הזאת, עיר-קדשם של עַמי אלכסנדר, מוסקבה עם בתי-תפלתה הרבים לאין-מספר, אשׂר דמותם כדמות פַּגּוֹדות חינאיות!” – מוסקבה זאת לא נתנה מנוחה לכֹח-דמיונו של נפוליון. בשעת הנסיעה מויַזמה לצַריֶב-זַיְמִישׁץ רכב נפוליון על סוסו הרַקדן⁴⁴ הכתֹם-כהה והמאֻנְגָּל, בלוית גוַרדיה, צופים, פַּזִּ’ים ואדיוטַנטים. ראש השטַבּ בֶּרטיֶה פִּגֵּר מלכת אתו, כי הֻצרַך לחקור את איש רוסי, שנפל שבי בידי הפרשים. בדהָרה השיג אחרי-כן בלוית המתֻרגמן לֶלוֹרְס ד’אִידוִיל את נפוליון ויעצור את סוסו בפנים שמֵחים.

– ומה תגיד? – אמר נפוליון.

– קוֹזַק מאנשי פְּלַטוב אומר, כי קָרפּוּסוֹ של פְּלַטוב מתחבר אל החיל הגדול, כי קוּטוּזוב הָפקד למצביא ראשי. הוא נבון-דבר מאד ופטפטן.

נפוליון צחק צחוק קל ויצו לתת לַקוֹזַק סוס ולהביאו לפניו; כי בקש לדַבּר בעצמו עמו. אדיוטַנטים אחדים קפצו על סוסיהם, ומקצה שעה אחת קרב לַברוּשקה – משרתו ובן-אחֻזתו של דֶּניסוב, אשר נְתָנוֹ דֶניסוב לרוסטוב – ומעיל קצר של משרת צבאי עליו, ופניו פנים שמחים של רמאי ושכּור. נפוליון צוהו לרכֹּב מצִּדו ויחל לחקרו.

– קוֹזַק אתה?

– קוֹזַק, אדון נדיב.

“הקוֹזק, אשר לא ידע עם מי הוא רוכב יחדו, כי בפשטות דרכי נפוליון לא נמצא דבר, אשר יכֹל להיות לאות על-פי כֹח-דמיונו של איש-מזרח, כי הקיסר בעצמו הוא המדַבּר עמו, דִבּר בעניני המלחמה בקלות-ראש נפרזה”, אומר טיֶר בהרצותו את המקרה הזה. אבל באמת כך היה מעשה זה: לַברושקה שתה לשכרה ביום הקודֵם ולא הכין את סעֻדת-הצהרים לאדוניו ובגלל זה הֻלקָה באותו היום ונשלח אל הכפר להביא תרנגולות, אבל נכשל שם במעשי-חמסנות ונשבּה בידי הצרפתים. ולַברושקה היה אחד מאותם המשרתים הגסים והחצופים, הבקיאים והרגילים באֻמנותם, שכּל מה שהם עושים הם חושבים להם לחובה לעשות במרמה ובכחש, שבכל דבר שבעולם הם נכונים לעשות נחת-רוח לבעליהם ושבערמתם הם מבינים מדעתם את מחשבותיו הרעות, ביחוד אותן של התהדרות וקטנוּת-המוח.

כשהובא לַברושקה זה לפני נפוליון, הכיר וידע מיד ובבֵרור לפני מי הוּבא, אך לא נבהל כלל וכלל, כי-אם השתדל בכל אַוַּת-נפשו לשאת חן וחסד לפני אדוניו החדשים.

הוא ידע היטב, כי נפוליון בעצמו הוא המדַבּר עמו, אך מעמדו של נפוליון לא יכֹל להבהילו יותר ממעמדו של רוסטוב או של וַכְמִיסטר בא בשבטים, כי לא היה לו דבר, אשר לא יכֹל נפוליון, והוא הדין לוַכמיסטר, להוציא מידו בכֹח שלטונו.

הוא דִבּר בלי-מעצור כל מה שהיו משרתי האופיצרים מסַפּרים זה לזה. הרבה דברי-אמת היו בזה. אך כאשר שאל אותו נפוליון, מה דעתם של הרוסים, היוכלו לבונַפַּרטי אם אַין, קִמט לַברושקה את מצחו והתחיל מהרהר.

בשאלה זאת ראה דבר-תרמית, כדרכם של אנשים כלַברושקה למצֹא תחבולות-מרמה בכל דבר, וַיִּתכַּוֵּץ וַיִּדֹּם.

– זה הדבר: אם יהי קרָב, – אמר דרך-עיון, – ומהרה, תגברו אתם. זה ודאי. אך אם יעברו שלשת ימים, ואחר היום ההוא, אז בודאי יִמָּשֵׁך הקרָב הזה בעצמו.

לנפוליון תרגמו את תשובתו כך: “אם יהי הקרָב בטרם יעברו שלשת ימים, יגברו בו הצרפתים, ואם אחרי-כן, אלהים יודע, מה תהי אחריתו” – כן תרגם לֶלוֹרם ד’אִידוִיל בצחוק קל. נפוליון לא צחק, אף-על-פי שנראה בו בבֵרור, שהיה לבו שמח בקרבו מאד, ויצַו לִשְׁנות באזניו את הדברים האלה.

לַברושקה התבונן בזה, וכדי לשַׂמחו, עשה את עצמו כאינו יודע מי לפניו ואמר:

– ידענו, כי יש עמכם בונַפַּרטי, הוא הכּה את כל העמים אשר בארץ, אבל אנחנו ענין אחר… – אמר מבלי דעת בעצמו, כיצד ומפני מה נצנצה פטריוטיות זו של התהוללות בסוף דבריו.

המתֻרְגְּמָן מסר לנפוליון את הדברים האלה בהשמטת סיומם. “הקוזק הצעיר הביא את איש-שיחו העִזוּז והגבור לידי חיוך קל”, אומר טיֶר. אחרי עברם צעדים אחדים בשתיקה, פנה נפוליון אל בֶּרטיֶה ואמר לו, כי הוא חפץ לראות את הרשֶׁם, אשר תעשה “על ילד זה של נהר דון הידיעה, שאותו האיש, שֶׁיֶּלֶד זה של נהר דון מדַבּר עמו”, הוא הקיסר בעצמו, הקיסר אשר כתב על הפּירַמידות את שם-העולם אשר עשה לו בגבורת-ימינו.

הידיעה נמסרה לו לַקוזק.

לַברושקה (אשר הבין, כי נתכַּונו בזה להתמיהו, וכי נפוליון חושב, שיִּבָּהֵל משמוע) עשה את עצמו כרגע – כדי לעשות נחת-רוח לאדוניו החדשים – כמשתומם ומשתולל וַיַּבלֵט עיניו ויעמֵד פניו, כַּפָּנִים שהֻרגל בהם, בשעה שהיה מוּבל למלקות. “אך הגד הגיד לו זאת מְתֻרגמָנו של נפוליון, – אומר טיֶר, – והקוזק הֻכּה במין התאבּנות ולא הוציא מפיו מלה עוד ויוסף לרכֹּב על סוסו בעינים מכוֹנָנות אל לוכד-הארצות, אשר הגיע שמו לאזניו דרך ערבות המזרח. כל דבּרנוּתו פסקה פתאם ונדחתה מפני רגשי-הערצה הדיוטי ושתקני. נפוליון נתן לו מתּנה וישלחהו לחפשי, כמו שמשַׁלחים צפור אל שׂדות-מולדתה”.

נפוליון רכב הלאה, רָכֹב והַרהֵר במוסקבה, אשר העסיקה כל-כך את כֹּח-דמיונו, ואותו “העוף, שהושב אל שדות-מולדתו”, רכב בדהָרה אל השורות הקדומַניות וחִשֵּׁב מראש כל מה שֶׁיִּבְדה מלבו וִיספר לחבריו. מה שקרה לו באמת לא רצה לספּר, לפי שזה לא היה כדאי בעיניו לספּרו. ויבוא אל הקוזקים וידרֹש למקום הגדוד, שהיה בחיל פּלַטוב, ועוד ביום ההוא בערב מצא את ניקולי רוסטוב אדוניו, אשר חנה ביַנקוֹבוֹ ואשר ברגע ההוא עלה על סוסו לטַיֵּל עם אִילאִין בכפרים הסמוכים. רוסטוב נתן סוס אחר ללַברושקה ויקחהו עמו.

ח

הנסיכית מַריה לא היתה במוסקבה ובמקום שאינו בחזקת סכנה, כמו שדִּמה הנסיך אנדרֵי.

אחרי שוב אלפַטיץ' מסמולנסק כמו נֵעור הנסיך הזקן פתאם משנתו. הוא צוה לאסוף חלוצים מן הכפרים ולזַינָם ויכתֹּב אל המצביא הראשי ויודיעהו במכתבו, כי גמר לשבת בהרים הַקֵּרחים כל עוד יעמוד בו כֹח ולהִלָּחם על נפשו, והוא נותן לו, למצביא הראשי, לאחוז או שלא לאחוז בתחבולות-הגנה על ההרים הַקֵּרחים, שעתיד בהם אחד הזקנים שבגנרַלי רוסיה להִלָּקח בשבי או לֵהָרג, ויגד לבני-ביתו, כי לא יֵצא מההרים הַקֵּרחים.

אבל בשעה שגמר להִשָׁאר בהרים הַקֵּרחים, צוה לשַׁלֵּחַ את הנסיכית ואת דֶּסַּל עם הנסיך הקטן לבוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ ומשם למוסקבה. הנסיכית מריה, שנבהלה מֵראות את עסקנותו העזה והנמצרת של אביה, שנגלתה בו אחרי רשלנותו הקודמת, לא יכלה להסכים לעזבו ובפעם הראשונה בימי חייה הרשתה לעצמה לַמרות את פיו. כאשר אמרה לו, כי לא תצא משם, הִרעים הנסיך עליה בעברתו רעמים נוראים. את כל הדברים, אשר חטא הוא לה בהם באמת, הזכיר לפניה. בהתאמצו להרשיעהּ אמר לה, כי דלדלה את כֹּחו, כי שלחה מדנים בינו ובין בנו, כי חשדה אותו בדברים מכֹערים, כי שׂמה לה למטרת-חייה למרר את חייו, ויאמר לה, כי אם לא תסע מזה, לא ישים לב, וַיגרשהּ מחדר-עבודתו. עוד אמר, שאינו רוצה לדעת על-אודותיה דבר, אך מזהיר הוא אותה מראש, שלא תזיד להזדַמן לפניו. מה שלא צוה להוציאה על-כרחה, כמו שדאגה הנסיכית מריה, ורק אסר עליה להֵרָאות לפניו, שִׂמַּח את לבבה. היא ידעה, כי זאת אומרת שבסתר לבו שָׂמַח על כי נשארה בבית ולא יצאה מן האחֻזה.

ביום השני אחרי יציאת ניקולושקה לבש הנסיך הזקן בבֹּקר את מעיל-שׂרדו בשלמותו וַיִּכּון לנסוע אל המצביא הראשי. כבר הֻגשה המרכבה. הנסיכית מריה ראתה אותו יוצא מן הבית במעיל-שׂרדו ובכל האוֹרדנים שלו ונכנָס אל הגן לבדוק את האִכּרים ומשרתי-החצר המזֻיָּנים. הנסיכית מריה ישבה אצל החלון והטתה אזניה לשמוע את קולו העולה מן הגן. פתאם פרצו אנשים אחדים מתוך השדֵרה בפנים נבהלים.

הנסיכית מריה יצאה במרוצה אל מרפסת המבוא, אל משעול הפרחים ואל השדרה. לקראתה נהרה כּנופיה גדולה של חלוצים ומשרתים ובאמצע הכנופיה הזאת סחבו אנשים אחדים איש זקן קטן-קומה, לָבוּש מעיל-שׂרד ומקֻשט באורדנים, סָחֹב והחזֵק בזרועותיו. הנסיכית מריה רצה ותגש אליו, ובתנועת עִגוּלי-האור הקטנים, שנגהו בצל שדרת התּרָזות, לא יכלה לברר לעצמה, איזה שִׁנוי נהיָה בקלסתר פניו. הדבר האחד, שראתה בו, הוא, שתחת רשֶׁם הקפדנות והַנַּצחָנות, שהיה על פניו עד היום ההוא, נראה רשֶׁם פחדנות והכנעה. בראותו את בתו התחיל מנענע בשפתיו בלא-כֹח ומוציא קול-נחרה. אי-אפשר היה להבין, מה רצה בזה. האנשים הרימוהו על ידיהם ויביאוהו אל חדר-עבודתו וישימוהו על הדרגש, אשר העיר בו פחד גדול כל-כך בימים האחרונים.

הדוקטור, אשר הוּבא שמה בלילה ההוא, הקיז לו דם ואמר, כי מחצית גופו הימנית של הנסיך הֻכּתה בשבץ.

סכנת הישיבה בהרים הַקֵּרחים הלכה וגדלה, וממחרת היום ההוא הובל הנסיך לבוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ, והדוקטור נסע עמו.

כשבאו לבוגוצַ’רובו, כבר נסע משם דֶּסַּל עם הנער הנסיך למוסקבה.

שלשה שבועות שכב הנסיך הזקן אֲחוּז-שבץ, בלי כל שנוי לרעה או לטובה, בבוגוצ’רובו, בבית החדש אשר בנה שם הנסיך אנדרי. הנסיך הזקן היה במצב של טֵרוף-דעת; הוא שכב כפּגר שנשחת תארו. בלי-הפסק השמיע קול הברה סתומה והניע גבּות-עיניו ושפתיו, ואיש לא יכֹל לדעת המבין הוא מה שמסביב לו אם אַין. אך זאת היה אפשר לדעת בבֵרור, שהוא מרגיש צער וצֹרך להביע דבר. אבל מה היה הדבר ההוא, לא יכֹל איש להבין: התלונת-חנם של חולה מטֹרף למחצה, אם דבר נוגע במהלך-הענינים הכללי, או בעניני משפחתו.

הדוקטור אמר, כי לא היה כל תֹּכן מיֻחד להצטערותו, שהֻבּעה בזה, וכי סִבּותיה היו אך גופניות; אבל הנסיכית מריה שִׁערה (ומה שבמעמדה התחזקה הבעת הצטערותו זו מדי פעם בפעם היה ראיה להשערתה), שרצה לאמר דבר לה.

נראה בו בבֵרור, שהוא מצטער צער גופני ומוסרי יחד.

כל תקוה שֶׁיֵּרָפֵא לא היתה. להוליכו במרכבה היה אי-אפשר. ומה היו עושים, אִלו מת בדרך? “אולי טוב שיבוא קֵץ, קץ גמור!” דברה הנסיכית מריה עם לבבה לפעמים. יומם ולילה, כמעט בלי תֵת שנת לעיניה, התבוננה אליו ופעמים רבות התבוֹננה אליו – הדבר מבהיל – לא בתקווה למצֹא סִמני רְוָחָה, כי אם ברצונהּ למצֹא סִמני התקרבות הקץ.

משֻׁנָּה מאד היתה בעיניה הכרת הרגש הזה בקרבה, אבל אותו הרגש היה בה, ומה שהיה נורא עוד יותר בעיני הנסיכית מריה, הוא המעשה, שמיום שחלה אביה (ואולי גם קֹדֶם-לזה, אולי בשעה שהחליטה, מפני דבר שלא הֻברר לה, להִשָׁאר עמו באחֻזה) נעורו בה כל תשוקותיה ותקוותיה הפרטיות, שנרדמו בה ונשכחו מלבּה. דברים שלא עלו על רוחה שנים תמימות – רעיונות על-דבר חיי חֵרות, שאין בּהם מורא אביה, גם רעיונות על-דבר אפשרות אהבה וחיי-נשואים שיעלו יפה – רִחֲפוּ לפניה בדמיונה בלי-הפסק כמו במעשה-שטן. בכל יגיעותיה, שיגעה להסיח דעתה מהרהורים כאלה, לא פסקו מֵעֲלות על רוחה שאלות על-אודות הסדרים אשר תעשה בחייה אחרי-כן. מעשה השטן היה זה, והנסיכית מריה ידעה את הדבר. היא ידעה, כי התחבולה האחת נגדו היא התפלה, על-כן נסתה להתפלל. אף אמנם עמדה כדרך המתפללים. הביטה אל הצלמים, קראה את דברי התפלה, אך לא יכלה להתפּלל. היא הרגישה, כי עולם אחר לִפֵּף אותה, עולם העסקנות המצויה, שיש בה עבודה וחֵרות, שהוא עולם הפוך לגמרי לעֻמת אותו העולם, שהיתה סגורה בו קֹדֶם-לזה ושהתּפִלה היתה בו מבחר תנחומיה. ולא יכלה הנסיכית מריה להתפלל ולא יכלה לבכות, וטרדת-החיים החזיקה בה.

והישיבה בבוֹגוֹצ’רוֹבוֹ נעשתה לדָבר שיש בו סכנה. מכל עֲבָרים נשמע על-דבר הצרפתים הקרֵבים, ובכפר אחד רחוק חמשה-עשר תחום מבּוגוצ’רובו נָשַׁם בית בעל-האחֻזה בידי שודדים צרפתים.

הדוקטור טען ודרש, שיוליכו את הנסיך משם; ראש-האצילים שלח פקיד אל הנסיכית מריה לדַבּר על לבה לנסוע משם כפי האפשר במהרה; שר-המחוז בא לבוגוצ’רובו ודרש גם הוא כזאת, באמרו, כי הצרפתים רחוקים אך ארבעים תחום, כי פרוקלַמַּציות צרפתיות מתפשטות בכפרים וכי אם לא תצא הנסיכית עם אביה עד חמשה-עשר יום בחֹדש הזה, אינו אחראי על שום דבר.

בחמשה-עשר יום גמרה הנסיכית לצאת. כל היום ההוא הטרידוה עניני ההכנות והפקֻדות, אשר בקשו מאִתּה כל אנשי-הבית. את הלילה שבין הארבעה-עשר לחמשה-עשר בּלתה, כדרכה, בלי פְשוֹט את בגדיה, בחדר הסמוך לַחדר אשר שכב בו הנסיך. פעמים אחדות שמעה בהֵעוֹרָהּ משנתה את נחרתו וקול-מלמולו, חריקת מטתו וקול צעדיהם של טיחון והדוקטור, שהיו מהפכים אותו. פעמים אחדות הטתה אזניה אל הדלת, ונדמה לה, שבלילה ההוא גָבַהּ קול-מלמולו והִרבּה להתהפּך יותר מבימים האחרונים. לישון לא יכלה עוד, ופעמים אחדות נגשה אל הדלת והטתה אזנה ורצתה להִכּנס לחדרו ולא ערבה את לבבה לעשות זאת. אמנם לא דִבּר הנסיך בשפתיו, אבל הנסיכית מריה ראתה וידעה, עד כמה היתה קשה לו כל הבּעת חרדה עליו. היא התבוננה, באיזו התרעמות היה מֵסב פניו ממבטה, אשר כּונֵן אליו לפעמים שלא בכַוָּנתה, אך בלי נטות הצדה. היא ידעה, שכניסתה בלילה, שלא בשעה הנהוגה, תרגיז את רוחו.

אך מעולם לא היה צר לה כל-כך, לא היה נורא בעיניה כל-כך להִשָׁאר בלעדיו. היא זכרה את כל ימי חייה עמו ובכל אחד מדבריו ובמעשיו מצאה הבּעת אהבתו אליה. אך לפעמים רחוקות נצנצו בדמיונה בין הזכרונות האלה גם מעשי-שטן, הרהורים במה שיהיה אחרי מותו ובהסתדרות חייה החדשים, חיי חֻפשׁהּ. אבל היא גרשה את ההרהורים האלה בתועבת-נפש. לעת הבֹּקר שקט הזקן, והיא נרדמה.

היא נעורה בשעה מאֻחרת. רוח האמת, המצויה באדם בהֵעורו משנתו, הודיעה לה בבֵרור, מה הדבר המעסיק אותה יותר מכֹּל במחלת אביה. כאשר נעורה, הטתה אזניה לשמוע מה שמאחרי הדלת, ובשמעה את נחרתו אמרה אל לבה באנחה, שהכֹּל כמו שהיה.

– אבל מה צריך להיות? ובמה חפצתי? אני חפצה במותו, – קראה בקול בגֹעל-נפש מכֻוָּן לה לעצמה.

היא לבשה את בגדיה ותרחץ ותקרא את תפלותיה ותצא אל מרפסת המבוא. אל המרפסת הֻגשו מרכבות בלתי-רתומות לסוסים וחפצים הוּשׂמו בהן.

הבֹּקר היה חם ומעֻנן קצת. הנסיכית מריה עמדה במרפסת ולא חדלה להשתומם על רֹעַ-נפשה ותתאמץ לשׂים סדרים ברעיוניה בטרם תבוא לפניו.

הדוקטור ירד מן המעלות ויגש אליה.

– היום טוב לו קצת, – אמר הדוקטור. – בקשתי אותך. אפשר להבין מעט מדבריו. דעתו צלולה קצת. נלכה-נא. הוא קורא לך…

לבה של הנסיכית מריה התחיל פועם בקרבה בכֹח גדול כל-כך, בשמעה את הבשורה הזאת, שהלבּינה ונשענה על-הדלת, כדי של לנפֹּל. לראותו, לדבר עמו, לעמוד לנגד עיניו עתה, בשעה שכל נפשה מלֵאה הרהורים רעים ונוראים אלה – שׂמחה מכאֶבֶת היתה זאת ונוראה מאד.

– נלכה-נא, – אמר הדוקטור.

הנסיכית מריה נכנסה אצל אביה ותגש אל מטתו. הוא שכב פרקדן על מצע גבוה, וידיו הקטנות והצנומות, המכֻסות גידים כחַלחַלים משׂרגים, על השמיכה, עינו השמאלית מבטת נִכחהּ ועינו הימנית מעֻקֶּלת, וגבות-עיניו ושפתיו בלי כל תנועה. כֻּלו היה רָזֶה, קטן ואֻמלל כל-כך למראה. פניו כמו נצטמקו או נתמסמסו, ומשום-זה מעטו ודלו רשמיהם. הנסיכית מריה נגשה ותּשק את ידו. ידו השמאלית לחצה את ידה כך, שנראה מלחיצה זו, שחִכּה לה זה זמן רב. הוא התחיל מזעזע את ידה וגבותיו ושפתיו התחילו נעים בזעם.

היא הביטה אליו בבהלה והתאמצה להבין, מה בקש מאתה. כאשר שִנתה את מצבה ומקומה באֹפן שעינו השמאלית ראתה את פניה, שָׁקַט סקוּנדות אחדות ולא גרע עינו זאת ממנה. אחרי-כן התחילו שפתיו ולשונו נָעות, וקולות-דבּור נשמעו, והוא התחיל מדַבּר ומביט אליה מתוך דאגה ותחנונים, ונראָה בו, שהוא מתירא, שמא לא תבין מה שהוא אומר אליה.

הנסיכית מריה הביטה אליו בכל עֹז שימת-לבה. היגיעה המבַדַּחַת, שֶׁיָּגע להניע לשונו, הזקיקה את הנסיכית מריה להוריד עיניה ולעצור בכֹח את געיות הבכי, שהתפרצו לעלות מגרונה. הוא אמר לה איזה דבר וחזר על כל מלה פעמים אחדות. הנסיכית לא יכלה להבין את דבריו כמו שהם, אבל התאמצה לעמוד על כַּוָּנתם ושָׁנתה דרך-שאלה את המלים, שיצאו מפיו.

– הַנְ – דָ… דָ… – הוציא בשפתיו פעמים אחדות.

אי-אפשר היה להבין בשום אֹפן את הברותיו אלה. הדוקטור חשב, שעמד עליהן וַיִֹשְׁנֶה אותן וישאל: “הנסיכית דואגת?” הנסיך הניע ראשו דרך-שלילה ושוב בִּטא את ההברות האלה…

– הַנֶּפֶש דּוֹאֶבֶת, – הבינה ואמרה הנסיכית מריה.

הנסיך הוציא געיה מקרבו דרך-הודאה ויקח את ידה ויחל ללחצה אל לבו במקומות שונים וכמו בִקש את המקום הנאֶה לה באמת.

– אך רעיונות! על-אודותיך… רעיונות… – בטא אחרי-כן בהברה טובה ומובנת מבראשונה, כשהֻברר לו, שדבריו מובנים.

הנסיכית מריה נלחצה בראשה אל ידו והתאמצה להסתיר את בִּכיהּ ואת דמעותיה.

הוא העביר את ידו בכבֵדות על שׂערהּ.

– כל הלילה קראתי לך… – מִלט מפיו.

– אִלו ידעתי… אמרה בדמעה. – ואני יראתי להִכָּנס.

הוא לחץ את ידה.

– ואַתּ לא ישנתּ?

– לא, לא ישנתי, – אמרה הנסיכית מריה והניעה ראשה דרך-שלילה.

בהשפעת אביה התאמצה גם היא שלא-בכַוָּנה לדַבּר כמוהו ברמיזות יותר מבדבָרים וכאלו קשתה גם לה להניע לשונה.

– מחמדי… או: ידידתי… – הנסיכית מריה לא יכלה לדעת בבֵרור, איזו מִלה אמר; אבל ידעה על-פי מבטו, שדבר-חִבּה והבעת-אהבה היה זה, מה שלא אמר לה עד כֹּה מעולם. – למה לא באת?

“ואני חפצתי, חפצתי במותו!” אמרה הנסיכית מריה בלבה.

הוא החריש רגע.

– תודה לך… בתי, ידידתי… על הכֹּל, על הכֹּל… סלחי-נא… תודה… סלחי…. תודה! – ודמעות פרצו מעיניו. – קִראו לי לאנדריושה, – אמר פתאֹם ורֹשֶׁם ילדותי של בַּישנות וסַפּקנות נראה על פניו באמרו זאת.

הוא כמו ידע בעצמו, שדרישה זו אין טעם בה. על-כל-פנים נדמה כן לנסיכית מריה.

– אני קבלתי מכתב ממנו, – ענתהו הנסיכית מריה. הוא הביט אליה בתמיה ובפחדנות.

– ואַיֵּהוּ?

– הוא במערכות החיל, אבי, בסמולֶנסק.

זמן רב החריש הנסיך בעינים עצומות; אחרי-כן הרכין בראשׁו דרך-הודאה, כמו בתשובה על ספקותיו ובהעדאה על עצמו, שהכֹּל הֻברַר לו ונזכַּר לו עתה, וַיִּפקח עיניו.

– כן הוא, – אמר בלשון ברורה ובלחישה. – אבדה רוסיה! הֶאֱבִידוּהָ!

ושוב התחיל בוכה ועיניו זלגו דמעות. הנסיכית מריה לא יכלה עוד להתאפק ותּבךְ אף היא, בָּכֹה והבט אל פניו.

הוא חזר ועָצם עיניו. קול בכיו פסק וירמז בידו על עיניו, וטיחון הבין את כַּונתו וימח את דמעותיו.

אחרי-כן פקח עיניו ויאמר דברים, אשר לא יכֹל איש זמן רב להבינם ולאחרונה עמד על סוף דעתו אך טיחון, והוא הגיד לנִצבים עליו. הנסיכית מריה בקשה בֵאור לדבריו בהלך-נפשו, שהֻבּע במה שדבּר לפני רגע אחד. פעם שִׁעֲרה, שהוא מדַבּר ברוסיה, פעם – בנסיך אנדרי, פעם בה, בנכדו, פעם – במיתתו. ובגלל זה לא יכלה לעמוד על דבריו.

– לבשי את שמלתך הלבנה, אותה אהבתי, – זה הדבר אשר אמר אליה.

כאשר הבינה את הדברים האלה, התחילה בוכה בקול רם עוד יותר, והדוקטור אחז בזרועה ויצא אִתּהּ מן החדר אל האכסדרה וידבר על לבה להרגיעהּ ולעסוק בהכנות לנסיעה. כאשר יצאה הנסיכית מריה מלפני הנסיך, חזר והתחיל מדַבּר בבנו, במלחמה, בקיסר והניע גבות-עיניו בזעם והתחיל מגביה קולו, ושנית הֻכָּה מַכַּת-שבץ, וזאת היתה המכה האחרונה.

הנסיכית מריה עמדה באכסדרה. יום-שמש יפה היה, יום בהיר וחם. היא לא יכלה להבין דבר, להרהר בדבר ולהרגיש בדבר חוץ מאהבתה העזה לאביה, אשר לפי מה שנדמה לה לא ידעה אותה עד הרגע הזה. במרוצה יצאה אל הגן ותרץ בבכי במורד אל הברֵכה בין התּרָזות הצעירות, אשר נטע הנסיך אנדרי.

– כן… אני… אני… חפצתי במותו! כן, אני בקשתי, שיִּגָּמר הדבר מהר… ואני אָנה אני באה? מה תסכֹּן לי מנוחתי, אם הוא לא יהיה עמי! – דובבה הנסיכית מריה בקול, בלכתה בצעדים מהירים בגן, ולחצה בידיה את לבה, אשר פרצו מתוכו געיות-בכי שלא-ברצונה.

כאשר סבבה בגן והגיע עד לפני הבית, אל המקום שיצאה ממנו, ראתה את מַדמוּאֲזֶל בּוּריֶן (אשר נשארה בבוֹגוֹצ’רוֹבוֹ ומֵאנה לנסוע משם) הולכת לקראתה עם איש זר. האיש היה ראש אצילֵי המחוז, והוא בא בעצמו לדבּר עם הנסיכית מריה ולהסביר לה, עד כמה נחוצה הנסיעה בלי אִחור כל-שהוא. הנסיכית מריה שמעה בשׂים-לב, אך לא הבינה מה שהוא מדבּר, ותביאהו אל הבית ותזמינהו לסעוד ותשב עמו. אחרי-כן בקשה סליחה מאתו ותגש אל דלת חדר הנסיך הזקן. הדוקטור יצא אליה בּפנים מלֵאים דאגה ואמר לה, כי אין לבוא.

– סורי-נא, גברתי הנסיכית, סורי, סורי!

הנסיכית מריה הלכה שנית אל הגן ותשב על העשׂב בתחתית ההר אצל הברֵכה, במקום אשר לא יכֹל איש לראותה. כמה ישבה שם, לא ידעה. צעדי אשה רָצָה במשעול העירוה מִטִּרדת-לבה, ותקם ותרא, והנה דוּניַשה, מְשָׁרַתָּהּ המיֻחדת, שרצה אחריה לפי הנראה בבֵרור, עמדה פתאם, וכמו נבהלה בראותה, מה רעו פני גבִרתּהּ.

– הואילי-נא, גברתי הנסיכית… הנסיך… אמרה דוניַשה בקול נפסָק.

– כרגע, אני הולכת, הולכת, – השיבה הנסיכית בחפזון ולא נתנה לדוניַשה לגמֹר מה שהיה לה לאמֹר, ותרץ הביתה.

– גברתי הנסיכית, רצון אלהים נעשֶׂה, עליך להיות נכונה לַכֹּל, – אמר ראש-האצילים, בצאתו לקראתה אל פתח הבית.

– הניחה לי; לא כן הדבר, – גערה בו בזעם.

הדוקטור רצה לעצרהּ. אך היא הֲדָפַתהו ותרץ אל הדלת. “ולמה עוצרים אותי האנשים האלה בפניהם הנבהלים? אין חפץ לי באיש! ומה להם פה!” אמרה בלבה ותפתח את הדלת, והאור הבהיר, אור-היום בחדר הזה שהיה אָפֵל למחצה, הפיל עליה אימות. בחדר היו נשים וה____⁴⁵ כֻּלן נטו מאצל הַמִּטה ופִנו דרך לה. הוא שכב על מטתו כבראשונה. אבל מראה פניו השוקטים והָאֲיֻמים יחד עצר אותה על מפתן החדר.

“לא, הוא לא מת, זה אי-אפשר!” אמרה הנסיכית מריה אל לבה ותקרב אליו וַתַּבלֵג על הרעדה אשר אֲחָזַתָּה, ותלחץ את שפתיה אל לחיו. אבל כרגע נטתה מעליו. כל תֹּקף חבּתו עָלֶיהָ, אשר הרגישה בקרבה, אבד כהרף-עין, ותחתיו בא רגש-אימה מפני המראה, שהיה לנגדה. “איננו, איננו עוד עמנו! הוא איננו, ופה, במקום אשר היה קֹדֶם-לזה, יֶשנוֹ איזה דבר זר ומלא-איבה, איזה סוד נורא, מחריד ומעורר גֹעל-נפש!” והנסיכית מריה כסתה פניה בכפיה ותּפֹּל על ידי הדוקטור, אשר החזיק בה לבלי תפֹּל.

במעמדם של טיחוֹן והדוקטור רחצו הנשים את גוף המת וחבשו את ראשו במטפּחת, כדי שלא יקפא הפה הפתוח, ואסרו במטפחת אחרת את רגליו, שנתפַּשְּׂקו. אחרי-כן הלבישו את הגוף הקטן המצֻמָּק מעיל-שׂרד עם אוֹרדנים ויניחוהו על השלחן. לא נראָה ולא הָרגש מי השתדל בזה ואימתי, אבל הכּל נעשָׂה כמו מאליו. בערב דלקו נרות מסביב לארון, ומִכסה היה על הארון, על הקרקע היו קטעי זמורות מפֻזָּרים, מתחת לראשו המצֻמק של המת הֻנחה תפלה מֻדְפֶּסת, ובקרן-זוית ישב כֹּהן-שַׁמָּש וקרא תהלים.

כדרך שסוסים רוקעים בפרסותיהם ונקהלים בהמון ונוערים מסביב לסוס מת, כך נקהלו מסביב לָאָרון זרים ובני-בית יחדו – ראש-האצילים, זקן-הכפר ונשים זקנות; וכֻלם הצטלבו, גחנו ונשקו את ידו הקרה והקפואה של הנסיך הזקן בעינים קמות ומלאות פחד.

ט

בּוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ היתה כל הימים, עד שבא הנסיך אנדרי לשבת בה, אחֻזה שאין עיני בעָלֶיהָ עליה, ואכּרי בוגוצ’רובו היו שונים לגמרי באָפיָם מאכּרי ההרים הַקֵּרחים. מצֻיָּנים היו גם במִדבָּרָם, גם בלבושם, גם במדותיהם. האכּרים האלה נקראו מִדבָּרִיִּים. הנסיך הזקן היה משַׁבּחם על אֹרך-רוחם בעבודה, כשהיו באים אל ההרים הַקֵּרחים לעזור לאוספי-הַבָּר או לחפור ברֵכות ותעלות, אך לא אהב אותם על פרָאוּתם.

ישיבתו האחרונה של הנסיך אנדרי בבוגוצַ’רובו עם תקנותיו החדשות – בתי-החולים, בתי הספר והקָלת עֹל-המס – לא שִׁפּרה את דרכיהם, כי-אם להפך, חִזקה בהם עוד יותר את מדותיהם המיֻחדות, שהיה הנסיך הזקן מכַנה בשם פְּרָאוּת. כל הימים היו עוברות ביניהם שמועות סתומות: פעם – שעתידים לספוח את כֻּלם אל הקוזקים, פעם – שעתידים להעבירם אל אמונה חדשה, פעם – על-דבר איזה כתבי-דת חדשים מאת הקיסר, פעם – על-דבר שבועה לפַוֶּל פֶּטרוביץ' בשנת 1797 (ואמרו, שעוד בשנה ההיא נִתַּן חֹק-השחרוּר, אלא שבאו האדונים ובטלוהו), פעם – שבעוד שבע שנים ימלוך פטר פיאודורביץ', ובימיו יהי הכֹּל מֻתָּר ופשוט כל-כך, שלא יהי עוד דבר. גם השמועות על-דבר המלחמה ובונַפַּרט ועלותו על הארץ התערבו אצלם בחזיונות סתומים על-אודות האנטיכריסט וחֻרבּן-העולם וחֵרות גמורה.

בסביבי בוגוצַ’רובו נמצאו אך כפרים גדולים של הממלכה ושל בעלי-אחֻזות מקַבּלים מס מיושביהם. בעלי-אחֻזות יושבים בעצמם במקומות האלה מָעֲטו מאד וכן מעטו שם “משרתי-חצרות” ⁴⁶ ואנשים יודעי-ספר, ובחיי האִכּרים שבמקומות האלה היו מֻרגשים וחזקים יותר מאצל אִכּרים אחרים אותם הזרמים הַמֻּפְלָאִים שבחיי רוסיה העממיים, שאין בני-דורם יכולים לעמוד על סִבּותיהם וענינם. אחד מהחזיונות האלה היתה התנועה שנראתה לפני שָׁנִים עשרים בין אכּרי המקומות ההם, לעבור אל איזה נהרות חמים. מאות אכרים, ובתוכם גם מבני בוגוצַ’רובו, החֵלו פתאם למכור את בהֶמתּם ולנוד עם בני-בתיהם אל אחד המקומות מזרחה. כצפרים עפות אל מעֵבר לַיַּמִּים, כן שׂמו פניהם האנשים האלה עם נשיהם ובניהם דרומה-מזרחה, אל מקום, אשר לא היה בו איש מהם. אורחות אורחות יצאו, איש את נפשו פָדו בכסף מאדוניהם, גם בורחים היו ביניהם, גם נוסעים בעגלות, גם הולכים ברגליהם אל המקומות ההם, אל הנהרות החמים. רבים מהם לָקוּ ושֻׁלחו לסִבִּיריה; רבים מתו בדרך בקֹר וברעב; רבים שבו בעצמם. והתנועה שָׁבתה מאליה, כשם שבאה מאליה בלי סבּה מגֻלה. אבל הזרמים התחתיים הסמוים מן העין לא פסקו בקרב העם הזה ויהיו הולכים ונִקוִים בשביל כֹּח חדש, שהיה עתיד להִגָּלות גם הוא באֹפן משֻׁנֶּה ובפתע-פתאם, ועם זה גם במהלך פשוט טבעי ונמרץ. בעת ההיא, בשנת 1812, היה מֻרגש למי שיָּשב בתוך העם, שהזרמים התחתיים האלה פעלו פעֻלה עזה והיו קרובים לְהִגָּלוֹת.

אלפַּטיץ', שבא לבוגוצַ’רובו ימים מעטים לפני מיתת הנסיך הזקן, הרגיש, כי התעוררות שׂוררת בין בני-העם ובה בשעה שמגליל ההרים הַקֵּרחים, הרחוק ששים תחום מבּוגוצ’רובו, נדדו כל האכּרים (ועזבו את כפריהם למשִׁסה לקוזקים), היו לאכּרי גליל המדבר הזה, גליל בוגוצ’רובו, לפי הנשמע, דברים עם הצרפתים, ואיזה כתבים היו באים אליהם ומתפשטים ביניהם, והאכּרים האלה נשארו איש במקומו. מפי משרתי-חצרות נאמנים לו ידע, כי האכּר קַרפּ, שהיה נוסע באותם הימים באחת מעגלות-הממשלה ושהשפעתו היתה מרֻבּה על אספת האכרים, הודיע בשובו, כי הקוזקים שוסים את הכפרים, שיושביהם יוצאים מתוכם, אך הצרפתים אינם נוגעים בהם לרעה. הוא ידע, שאכּר אחר הביא אתמול גם מכפר וִיסְלוֹאוּחוֹב, שצרפתים חנו בו, כתב מאת הגנרל הצרפתי, שנאמר בו לאנשי המקום, שלא יעָשׂה להם כל רע ושישֻׁלַּם להם בעד כל מה שיִּלָּקח מהם, אם יִשָּׁארו במקומם. לראיה הביא אותו האכּר מאה רֻבּל אסיגנַציות (והוא לא ידע, כי היו מזֻיָּפות), שנתנו לו מראש במחיר חשש.

ולא זאת בלבד, אלא שידע אלפַּטיץ', שבאותו היום, שצוה את זקן-הכפר להביא עגלות להוצאת מִטַּלטליה של הנסיכית מבוגוצַ’רובו, היתה אספת-עם בַּכּפָר, והָחלט בה, לשבת איש תחתיו ולחכות. והשעה קצרה בין כּה. ביום-מיתתו של הנסיך, בחמשה-עשר לאוגוסט, הזהיר ראש-האצילים את הנסיכית מריה, שתצא משם עוד ביום ההוא, כי קָרבָה הסכנה. אף אמר לה, כי אחרי היום הששה-עשׂר אינו אחראי על שום דבר. ביום מיתתו של הנסיך יצא ראש-האצילים משם בערב, והבטיח לבוא למחר להלוית המת. אך למחר לא יכֹל לבוא, כי על-פי הידיעות, שהגיעו אליו בעצמו, נסעו הצרפתים פתאם, ולא הספיק אלא להוציא מאחֻזתו את בני-ביתו ואת כלי-יקרו.

כשלשים שנה היה דְרוֹן, זקן-הכפר, מנַהל את עניני האחֻזה בוגוצ’רובו, והנסיך הזקן היה קורא לו דְרוֹנוּשקה.

דרוֹן היה אחד מאותם האִכּרים החזקים בגופם וברוחם, שמזמן שהם מגיעים לשנות-גבר ופניהם מתכּסים בחתימת-זקן הם חיים בלי השתַּנוּת עד שנת הששים או השבעים לימיהם, בלי שׂערה לבָנה אחת, בלי חסרון שֵׂן אחת, וקומתם זקופה וכֹחם אִתּם בהיותם בני ששים שנה כמו בהיותם בני שלשים.

ימים מעטים אחרי יציאה אחת אל הנהרות החמים, אשר השתַּתּף בה דרון גם הוא עם אכּרים אחרים, נמנה לזקַן-הכפר בבוגוצ’רובו, ומן העת ההיא, זה שלשה ועשרים שנה, עמד על משמרתו זאת, ולא נמצא בו כל שמץ דבר לא-טוב. האכּרים היו ירֵאים מפניו יותר ממה שיראו מפני בעל-האחֻזה. כל האדונים, גם הנסיך הזקן, גם הנסיך הצעיר, גם הסוכן היו מכבדים אותו וקוראים לו בבדיחה מיניסטר. בכל ימי עבודתו לא היה אפילו פעם אחת שִׁכּור או חולה; מימיו לא הראה כל סִמן עיפות, גם לא אחרי לֵילות בלי-שֵׁנה, גם לא אחרי יגיעות קשות, ובלי דעת סֵפר לא שכח מימיו אפילו סכום אחד של מעות ופוּדֵי קמח, אשר מכר במספר גדול מאד של עגלות, או כְרי-דגן אחד באחת מִדֶּסיטַנות שדות-התבואה הבוגוצַ’רוביים.

את דרוֹן זה קרא אליו אלפטיץ‘, אשר בא מההרים הקֵּרחים שֶׁנְּשַׁסּוּ ויצַוֵּהו, ביום הלוית הנסיך, להכין שנים-עשר סוסים למרכבות הנסיכית ושמונה-עשרה עגלות להוצאת המשא מבוגוצַ’רובו. אף-על-פי שהאכּרים היו משַׁלמֵי מס-כסף, לא היה קשה למַלא פקֻדה זאת, כי מאתים ושלשים זוגות ⁴⁷ היו בבוגוצ’רובו, והאכּרים היו אמידים. אבל דרוֹן שמע וַיּוֹרֶד עיניו. אלפַּטיץ’ קרא בשמות אכּרים אחדים ידועים לו ויצַוהו לקחת עגלות מהם.

דרון השיב לו, כי סוסי האכרים האלה מסורים לעגלונים. אלפַּטיץ' קרא בשמות אכרים אחרים. אך לאלה לא היו סוסים, לפי דברי דרון: מקצתם נאסרו לעגלות הממשלה, מקצתם כושלים, וגם יש אכרים, שמתו סוסיהם מבלי מספוא. על-פי גִלוי-דעתו של דרון, לא היה אפשר להמציא סוסים לא רק בעד עגלות-המשׂא, כי-אם גם לא בעד המרכבות.

אלפַּטיץ' הציץ על דרון בתשומת-לב ויקַמט מצחו. כשם שהיה דרון זקַן-כפר משֻׁבָּח, כך היה אלפַּטיץ' סוכן משֻׁבָּח ולא לשוא נִהל עשרים שנה את אחֻזות הנסיך. מאד-מאד היה מסֻגל להרגיש ולהכיר את צרכיו ותאֻנת-נפשו של העם, אשר היה לו, לאלפטיץ‘, עסק עמו, ועל-כן היה סוכן מצֻיָּן. הוא אך הציץ על דרון וַיָּבֶן כרגע, כי תשובותיו לא הבעת הגיון-לבו הן, כי-אם הבעת רוחה הכללי של אספת העם הבּוֹגוֹצַ’רובי, שתקפה גם את הזקן בעצמו. אבל יחד עם זה ידע, כי דרון העשיר והשׂנוא לצבורו היה מֻכרח לנוע בין שני המחנות – בין האדונים ובין האכרים. פסיחה זו על שתי הסעִפים ראה אלפּטיץ’ גם במבטו, ועל-כן קִמט פניו ויקרב יותר אל דרוֹן.

– אתה, דרוֹנוּשקה, שמעני-נא, – אמר אליו. – אל-נא תדבּר אלי דברי-רוח. הוד-הנסיך אנדרי ניקולַיֶּביץ' “צִוּוּני בעצמם” לשַׁלַּח את כל העם ושלא להִשָּׁאר בידי האויב, גם מצות הקיסר היא. ואשר יִשָּׁאר, בוגד בקיסר הוא. השמעת?

– שומע אני, – השיב דרוֹן בלי הרים עיניו.

אלפַּטיץ לא מצא סִפּוק לו בתשובה זאת.

– הוי, דרון, הִשָּׁמֶּר-לך! – אמר אלפַּטיץ' ונענע בראשו.

– השלטון בידך! – אמר דרוֹן בעצב.

– הנח לי, דרון! – קרא אלפַּטיץ' והוציא את ידו מחיקו ורמז בה אל הקרקע שמתחת רגליו של דרון. – רואה אני לא רק כל מה שבך, כי-אם גם כל מה שמתחת לך בעֹמק שלש אמות, – אמר והביט אל מתחת לרגלי דרון.

דרון בא במבוכה וישׂם עיניו על אלפּטיץ' ושוב הוריד עיניו.

– עזוב דברי הֲבָליך ואמור לעם, כי יִכּוֹנו ויצאו מבתיהם ללכת למוסקבה, ועגָלות הַמְצֵא מחר בבֹּקר להעברת מִטַּלטליה של הנסיכית; גם אתה אל תלך אל האספה. השמעת?

דרון נפל פתאֹם לרגליו.

– יעקב אלפַּטיץ', פָּטְרֵני-נא! קח-נא מידי את המפתחות, פָּטְרֵנִי, בשם הגואל!

– חדַל-לך! – אמר אלפַּטיץ בזעם. – שלש אמות מתחת לך אני רואה, – חזר ואמר, בדעתו, כי על אֻמנותו להתנהג עם דְּבורים וידיעתו, אימתי טוב לזרוע שבֹּלת-שועל, ועל שהשכיל לצאת ידי-חובתו לגבי הנסיך הזקן עשרים שנה כבר קנה לו שֵׁם מכשף וכי על המכשפים יֵאָמר, שהם יכולים לראות בעֹמק שלש אמות מתחת לאדם.

דרוֹן קם ורצה לאמר דבר, אך אלפַּטיץ לא נתן לו.

– מה זאת עלתה על רוחכם? מה? מה אתם חושבים לעשות? מה?

– מה אעשה לעם הזה? – אמר דרוֹן. – נטרפה דעתם לגמרי. אני אומר להם…

– אומר אתה, – אמר אלפּטיץ'. – שותים הם? – שאל בלשון קצרה.

– כֻּלם יצאו מדעתם, יעקב אלפּטיץ'; כבר הוּבאה הבית שניה.

– שמע-נא אפוא. אני אסע אל שר-המחוז, ואתה הגד לעם, ויחדלו מזה, ועגלות הביאו.

– שומע אני, – ענה דרון.

יותר לא הפציר יעקב אלפַּטיץ'. ימים רבים משל בעם וידע, כי התחבולה האחת להזקיק את האנשים להכּנע היא, שלא להראות להם, שמפקפקים בדבר, הישמעו אם אַיִן. כשעלתה בידו, שיאמר לו דרוֹן דרך-הכנעה “שומע אני”, עשה את עצמו כאִלו נתקררה דעתו, אף-על-פי שבאמת לא רק פקפק בדבר, כי-אם גם היה ברור לו כמעט, שלא ימציאו עגלות בלי עזרת אנשי-צבא.

ובאמת לא הוּבאו עגלות בערב. אצל בית-היין שבכפר חזרו ונאספו, ובאספה זו הָחלט לנהוג את הסוסים היערה ושלא לתת עגלות. בלי הַגיד דבר מזה לנסיכית צִוה אלפַּטיץ' לפרוק את חפציו, שהביא מההרים הַקֵּרחים, ולהכין את הסוסים האלה בעד מרכבות הנסיכית, ובעצמו נסע אל בעלי-השלטון.

אחרי קבורת אביה נסגרה הנסיכית מריה בחדרה ולא נתנה לאיש לבוא לפניה. נערה נִגשה אל הדלת ואמרה, כי אלפַּטיץ' בא לשמוע מה שתצַוֶּה על-דבר היציאה. (הדבר היה לפני שיחת אלפַּטיץ' עם דרוֹן.) הנסיכית מריה התנשאה קצת מעל הדרגש אשר שכבה עליו ואמרה בעד הדלת הסגורה, כי לא תצא לעולם מן המקום הזה והיא מבקשת, שלא יטרידוה.

חלונות החדר, אשר שכבה בו הנסיכית מריה, היו בפאת מערב. היא שכבה על הדרגש, ופניה אל הכֹּתל, וידיה מגַששות את כפתורי כַּר-העור, ורק את הכר הזה ראו עיניה, ורעיוניה המבֻלבָּלים נתרכּזו בדבר אחד: מהרהרת היתה בנצחיותו הַמֻּחלטת של המות וברֹע יֵצר-לבה, אשר לא ידעה על-אודותיו ואשר נגלה לה בשעת חֳלִי אביה. ברצונה היה להתפלל, אך לא ערבה את לבבה, לא נועזה לפנות אל אלהים במצב-נפשה זה. ככה שכבה זמן רב.

הַשֶּׁמש ירד אל מֵעֵבר הַשֵּׁני לַבָּיִת, ובקרני-ערב מעֻקָּמות הגיה אורו בחדר ועל מקצת כר-העור המאָדם, אשר הביטה אליו הנסיכית מריה. מהלך-רעיוניה נפסק פתאם. שלא-מדעת התנשׂאה קצת ותתַקן את שׂערהּ ותקם ותקרב אל החלון ושלא-בכַוָּנה שאפה אל קרבה את קרירות הערב, אשר היה בהיר, אבל מצֻנן על-ידי הרוח הנושבת.

“כן הוא, עתה טוב לך להתענג על הנשף! הוא איננו עוד, ואיש לא יפריעך”, אמרה אל לבה ותצנח על כסא ותפּל בראשה על אדן החלון.

איזה אדם קרא בשמהּ מצד הגן בּקול רך ושפל וישק לה על ראשה. ותפן ותרא והנה מַדמוּאזֶל בּוּריֶן לפניה בשמלה שחורה מעֻלפת ציצים לבנים ⁴⁸. בּלאט נגשה אל הנסיכית מריה ותשק לה באנחה ומיד התחילה בוכה. הנסיכית מריה הֵסַבּה עיניה אליה. את כל מקרי ההתנגשות עמה והקנאה, שקנאה אותה, זכרה הנסיכית מריה; גם זאת זכרה, שהוא שִׁנה את יחסו בימים האחרונים אל מַדמואזֶל בּוּריֶן ולא יכֹל להביט אליה, ונראה מזה, עד כמה לא נכונו התרעומות, שהיא, הנסיכית מריה, התרעמה עליה בלבה. “וכלום ראוי לי, לי, שחפצתי במותו, לדון את מי שיהיה לכף-חובה!” אמרה בלבה.

וכמו חי נגלה לה בדמיונה מצבה של מַדמואזֶל בּוּריֶן, שהֻרחקה בימים האחרונים מחֶבְרָתהּ, ועם זה נשארה תלויה בה ויושבת בבַיִת אשר לא לה. ורחמיה נכמרו על העלמה הזאת, וַתָּצֶץ עליה בעיני רצון ושאֵלה ותּוֹשט ידה לה. ומיד התחילה מדמואזֶל בּוריֶן בוכה ומנשקת ידה של הנסיכית ומדַבּרת על-אודות הצרה, שבאה על הנסיכית, כשֻׁתֶּפֶת לה בצרה זאת. בדבריה אמרה, כי זאת הנחמה האחת לה בּאֶבְלָהּ, שהתּירה לה הנסיכית להתאבל עמה יחד. עוד אמרה, כי כל דברי-התרעומות הקודמים צריכים להִבָּטל לפני האֵבֶל הגדול הזה, כי לבה יודע, שהיא נקיה לפני כֹל, ושהוא רואה משם את אהבתה ורגשי-תודתה. הנסיכית שמעה ולא הבינה את דבריה, אך לפעמים רחוקות הסתכלה בה והקשיבה לקולות-מִדבָּרָהּ.

– מצבֵך, נסיכית נחמדה, נורא כפלים, – אמרה מדמואזֶל בּוּריֶן אחרי שתיקה קצרה. – מבינה אני, כי לא יכֹלתּ ואינך יכולה גם עתה לדאֹג לנפשך; אך אני באהבתי אליך חַיֶּבֶת לעשות זאת… ההיה אלפַּטיץ' אצלך? הדִבּר עמך על-דבר יציאה? – שאלה אותה.

הנסיכית לא ענתה. היא לא הבינה, אָנה ועל מי לצאת. “כלום אפשר לעשות עתה דבר, להרהר באיזה דבר? האם לא אחת היא?” אמרה בלבה ולא ענתה דבר.

– הידעת, מריה יקירתי, – אמרה מדמואזֶל בּוריֶן, – הידעת, כי בסכנה אנחנו, כי סבבונו הצרפתים; סכנה היא לצאת עתה לדרך. אם נצא, נפֹּל כמעט בלי-ספק בשבי, ואלהים יודע…

הנסיכית מריה הביטה אל רעותה, בלי הבין מה שאמרה לה.

– הה, לוּ ידע איש, עד כמה אין חִלוק לי, אין כל חִלוק לי עתה, – אמרה הנסיכית. – מובן מאליו, שאיני רוצה לצאת מאצלו בעד כל הון… אלפַּטיץ' דִבּר אלי על-אודות יציאה… דַבּרי-נא עמו; אני אינני יכולה ואינני רוצה דבר…

– דבּרתי עמו. הוא מיַּחֵל, כי נספיק לצאת למחר; אבל אני חושבת, כי עתה טוב לנו להִשָּׁאר פה, – אמרה מדמואזֶל בּוּריֶן. – כי על-כן, בִּיני-נא, מריה היקרה, אם נִפֹּל בדרך בידי אנשי-הצבא או האִכּרים הקושרים, הלא נורא הדבר.

מדמואזֶל בּוריֶן הוציאה מילקוטה הודעה (לא על ניָר רוסי מצוי) מאת הגנרל הצרפתי רַמוֹ, שלא יעזבו אנשי-המקום את בתיהם, ושבעלי-השלטון הצרפתים יהיו להם למחסה, וַתִּתֵּן אותהּ לנסיכית.

– אדַמה, כי טוב לפנות אל הגנרל הזה, – אמרה מדמואזֶל בּוריֶן, – ובטוחה אני, שֶׁיֵּחָלֵק לָך הכבוד הראוי.

הנסיכית מריה קראה את הגליון. ופניה נַעוו מיִבּובים יבשים.

– על-ידי מי קבלת זאת? – שאלה הנסיכית.

– בודאי הֻגד להם, כי צרפתית אני, על-פי שמי, – אמרה מדמואזֶל בפּנים מסתּמקים.

הנסיכית מריה קמה מאצל החלון, והגליון בידה, ותצא מחדרה בפנים לבָנים ותבוא אל החדר, אשר היה לקבּינט לנסיך אנדרי.

– דוניַשה, קראי לי לאלפַּטיץ', לדרוֹנוּשקה, למי-שיהיה! – אמרה הנסיכית מריה. – ואמרי לאֲמַליה קַרלוֹׁבנה, כי לא תִכָּנס אצלי, – הוסיפה בשמעה קול מדמואזֶל בּוריֶן. – לנסוע במהרה! למהר לנסוע! – אמרה הנסיכית מריה באימה מפני הרעיון, כי יכלה להִשָּׁאר בידי הצרפתים.

“שיֵּדע הנסיך אנדרי, כי בידי הצרפתים היא! שהיא, בתו של הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' בולקונסקי, תבקש מאת האדון הגנרל רַמּוֹ, שיהי לה למחסה, ותתן לו לעשות חסדים אתה!” הרעיון הזה הפיל עליה אימות וֶהֱבִיאָהּ לידי חלחלה והסתמקות והעיר בה רגשי חֵמה עזה וגאוה, אשר לא היו בה מימיה. כל הקשי, וביחוד כל העלבון, שבמצבה נגלָה והֻברר לה. “הם, הצרפתים, ישימו מושבם בבית הזה; האדון הגנרל רַמּוֹ יחזיק בַּקַבּינֶט של הנסיך אנדרי; לשֵׁם צחוק יוציאו ויקראו את מכתביו ואת נירותיו. מדמוּאזֶל בּוּריֶן תדרֹש לפניו בכבוד האכסניה בּוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ. לי יתנו חדר קטן דרך-חנינה; אנשי-הצבא יהרסו את קבר אביה בעודנו חדש, כדי להפשיט מעליו את צלביו ואת כוכביו; הם יסַפּרו לי על-דבר הנצחונות שנצחו את הרוסים, יביעו לי בשפת-חנפים השתתפות ביגוני…” דִבּרה הנסיכית מריה אל לבה לא ברוחה, כי אם ברוח אביה ואחיה, כי בו חשבה לה לחובה לדַבּר אל לבה. לה בעצמה לא היה כל חִלוק בדבר, איפה תִשָּׁאֵר ומה יגיע אליה; אבל עם זה הרגישה בעצמה, שהיא בָאַת-כֹּחם של אביה הנפטר והנסיך אנדרי. שלא ברצונה סִגלה לה את רעיוניהם ואת רגשותיהם. מה שהם היו אומרים ומה שהם היו עושים בשעה זו היה נחוץ גם לה על-פי רגשותיה לאמר ולעשות. בשביל זה נכנסה לקבּינט של הנסיך אנדרי ובהשתדלות לעמוד על דעותיו התבוננה במצבהּ.

דרישות-החיים, אשר דִּמְתָה, כי היו לאַיִן במות אביה עליה, חזרו ועמדו לפניה ותקפוה פתאם בכֹח חדש, אשר לא נודע לה עד כֹּה.

נפעמת ומסֻמקת הלכה הֵנָּה והֵנָּה בחדר ושלחה לקרֹא לה פעם לאלפַּטיץ‘. פעם למיכאיל איבַנוביץ’, פעם לטיחון, פעם לדרוֹן. גם דוניַשה, גם האומנת, גם כל הנערות לא יכלו להגיד, עד כמה נכון כל מה שאמרה מדמואזֶל בּוריֶן. אלפַּטיץ לא היה בביתו כי נסע אל בעלי-השלטון. הארכיטֶקטון מיכאיל איבַנוביץ', שנקרא ובא לפני הנסיכית מריה בעיני-תנומה, לא יכֹל להגיד לה מאומה. בחִיוך קל זה של הסכמה, שהֻרגל בחמש-עשרה שנה להשיב בו בלי הביע דעתו על דברי הנסיך הזקן אליו, השיב גם על שאלותיה של הנסיכית מריה, ואי-אפשר היה לבוא לידי שום מסקנה ברורה על-פי תשובותיו. הקַּמֶּרדינֶר הזקן טיחון, שנקרא ובא בפנים נופלים ורעים, שחותם יגון שאין לו מרפא עליהם, ענה “שומע אני” על כל שאלותיה של הנסיכית, וכמעט לא יכֹל להתאפק מבכי בהביטו אליה.

לאחרונה בא הזקן דרוֹן החדרה ואחרי גחינה עמֻקה נִצַּב אצל המזוזות.

הנסיכית מריה עברה בחדר ותעמֹד ממולו.

– דרונוּשקה, – אמרה הנסיכית מריה, אשר ראתה בו דורש טוב לה בלי כל-ספק, את דרוֹנוּשקה זה, שהיה מביא ונותן לה בצחוק-קל שנה שנה, בשובו מויַזמה מִימֵי-השוּק, דֻבשניות ממין מיֻחד. – דרוֹנוּשקה, עתה אחרי אסוננו… – התחילה ונשתתקה מבלי יכֹלת להוסיף דבר.

– כֻּלנו בידי אלהים, – אמר דרון באנחה.

שניהם שתקו רגע.

– דרוֹנוּשקה, הנה אלפּטיץ' יצא לדרך, ואין לי אל מי לפנות; האמת הוא מה שאומרים לי, שאי-אפשר לי גם לצאת מזה?

– מפני מה אין לך לנסוע, הוד-נסיכות? לנסוע אפשר, – אמר דרון.

– ולי אמרו, כי סכנה היא מפני האויב. ידידי, אני אינני יכולה מאומה, אינני מבינה מאומה, ועִמָּדי אין איש. רוצה אני לנסוע בלי התמהמה בלילה הזה או מחר בבֹּקר השכּם.

דרון החריש וַיָּצֶץ מתחת למצחו על הנסיכית מריה.

– אין סוסים, – אמר לה, – גם ליעקב אלפַּטיץ' אמרתי זאת.

– ומפני מה אין סוסים? – אמרה הנסיכית.

– הכֹּל מֵחֲמַת אלהים, – אמר דרון. – מקצת הסוסים נלקחו לצבא, ומקצתם מתו: כך עלתה לנו בשנה הזאת. לא רק אין מספוא לסוסים גם בעצמם יכולים הם למות ברעב! יש אשר ישבו שלשת ימים בלי אכילה. אין כֹּל, עד בלי שארית רוששו אותם.

הנסיכית מריה הקשיבה דבריו בתשומת-לב.

– האכּרים מרֻשָּׁשים? אין להם לחם? – שאלה הנסיכית.

– גוְֹעים ברעב הם, – אמר דרון, – לא רק עֲגָלות…

– ולמה לא הגדת, דרונושקה? כלום אי-אפשר לעזור? אני אעשה כל אשר תמצא ידי…

משֻׁנה היה הרעיון בּעיניה, שברגע כזה, ברגע שיגון גדול כזה מִלֵּא את לבה, יכלו להִמָּצא עשירים ועניים בארץ וכי העשירים לא יכלו לעזור לעניים. במקצת ידעה ושמעה, כי יש דגַן אדונים (דגַן בעל-האחֻזה), שנוהגים לתתו לאכּרים. וכן ידעה, כי אביה ואחיה לא היו קופצים ידיהם מאכּריהם בשעת-דחקם; אבל יראה, שמא תכּשל בלשונה בדבר חלוק הדגן בין האכרים, אשר חפצה לעסוק בו בעצמה. שׂמֵחָה היתה, על כי בא לידה מעשה כזה, שבשבילו יכלה להתיר לעצמה לשכוח את יגונה, ותחל לחקור את דורונושקה על פרטי צרכי האכּרים ועל-דבר דגַן האדונים בּבוגוצ’רובו.

– הלא יש פה דגן-אדונים, דגַן אחי? – שאלה אותו.

– דגן-האדונים כֻּלו בשלֵמותו, – אמר דרון בגאוה, – הנסיך לא צוה למכרו.

– תְּנֵהוּ לָאִכָּרים, תנה את כל אשר יֶחסָרו: אני מרשה לך בשם אחי, – אמרה הנסיכית מריה.

דרון לא ענה דבר ויאנח אנחה עמֻקה.

– חַלֵּק להם את הדגן הזה, אם יספיק להם, חַלק הכֹּל. אני מצַוָּה אותך בשם אחי, ואמֹר להם, כי שֶׁלנו שלהם. לא נחוס על כֹּל למענם. כה תאמר להם.

דרון הביט בעינים מכֻוָּנות אל הנסיכית בדַבּרה אליו.

– פִּטְרִינִי-נא, אמי, בשם אלהים; צַוִּי לקחת ממני את המפתחות, – אמר אליה. – שלש ועשרים שנה עבדתי, רעה לא עשיתי; פִּטריני-נא, בשם אלהים.

הנסיכית מריה לא הבינה, מה דרש ממנה ומפני מה בקש פטורים, וַתָּשֶׁב לו, כי לא פקפקה מעולם באמונתו וכי היא נכונה לעשות הכֹּל בשבילו ובשביל האכּרים.

יא

שעה אחת אחרי-כן באה דוניַשׁה אל הנסיכית והגידה לה, כי בא דרוֹן וכל האכּרים נאספו אצל האַמבָּר במצות הנסיכית על-מנת לדַבּר דבריהם עמה.

– אך אני לא קראתי להם כלל, – אמרה הנסיכית מריה, – אני אך אמרתי לדרוֹנושקה, שיחַלק להם דגן.

– אך בשם אלהים, אמי הנסיכית, צַוי לגרשם ואל תלכי אליהם. כל זה אך מרמה, – אמרה דוניַשה, – יעקב אלפַּטיץ' יבוא ונסע… ואתּ אל-נא תואילי…

– איזו מרמה? – שאלה הנסיכית בתמהון.

– אני יודעת היטב, אך שמעיני-נא, בשם אלהים. שאלי-נא את האומנת. אומרים הם, שאינם רוצים לנסוע מזה כאשר תצוי.

– שלא כענין תּדברי. אין לא צויתים מעולם לנסוע מזה. – אמרה הנסיכית מריה. – קראי לי לדרוֹנושקה.

דרון נכנס ואמר כדברי דוּניַשׁה: האכּרים באו במצות הנסיכית.

– הן לא קראתי להם כלל, – אמרה הנסיכית. – בודאי מסרת להם את דברַי שלא בדיוק. אני רק אמרתי, שתתן להם את הדגן.

דרון נאנח בלי השיב דבר.

– אם תצוי, יסורו מזה, – אמר דרון.

– לא, לא, כי אצא אליהם, – אמרה הנסיכית מריה.

בלי שים לב לדברי דוניַשׁה והאומנת, שהניאו אותה, יצאה הנסיכית מריה אל מרפסת המבוא. דרוֹנושקה, דוניַשׁה, האומנת ומיכאיל איבַנוביץ' הלכו אחריה.

“הם חושבים בודאי, שאני אומרת לתת להם דגן, על-מנת שיִּשָּׁארו במקומותיהם, ובעצמי אצא מזה ואעזבם בידי הצרפתים, שיעשו בהם כרצונם, – אמרה הנסיכית מריה בלבה. – ואני אבטיחם לתת להם מִחְיַת חֹדש באחֻזה הסמוכה למוסקבה ודירות; מֻבטחה אני, שהיה אנדרי עושה יותר במקומי”, הוסיפה לדבר אל לבה בגשתה בשעה בין-השמשות אל ההמון, אשר עמד אצל האַמבָּר.

ההמון התחיל מתנענע ומתנגש, והכובעים הורמו במהירות. הנסיכית מריה קרבה אליהם בעינים מוּרָדות ורגליה נתעבּטו בשמלתה בלכתה. כל-כך הרבה עינים שונות של זקנים וצעירים כוננו אליה, וכל-כך הרבה פנים שונים היו שם שלא ראתה גם פני אחד מהם, ובהרגישהּ את הנחיצות לדַבּר פּתאֹם עם כֻּלם לא ידעה מה לעשות. אבל אותה ההכרה, שהיא בָאַת-כֹּח אביה ואחיה, נתנה כֹח לה, ותחל לשאת את נאומהּ ברוח עז.

– אני שׂמחה מאד, כי באתם, – החֵלה הנסיכית מריה בלי הרים עיניה ובאותה שעה הרגישה, עד כמה פעם לבה במהירות ובעֹז. – דרוֹנושקה אמר לי, כי המלחמה רוששה אתכם. הרי זו צרתנו הכללית, ואני לא אחוס על כֹּל, כדי לעזֹר לכם. אני יוצאת מזה, כי סכנה היא לשבת פּה… והאויב קרוב… יען כי… אני נותנת לכם את הכֹּל, ידידי, ומבקשת מכם לקחת את הכֹּל, את כל דגננו, לבלתי יהיה לכם מחסור. ואם אמרו לכם, שאני נותנת לכם את הדגן, על-מנת שתִּשָּׁארו פֹּה, שקר הוא. להפך, אני מבקשת מכם, שתצאו עם כל אשר לכם אל אחֻזתנו הסמוכה למוסקבה, ושם אני מקבלת עלי ומבטחת אתכם, שלא תחסרו דבר. גם בתים גם דגן יִנָּתנו לכם.

הנסיכית שתקה רגע. בתוך ההמון נשמעו אך אנחות.

– לא מעצמי אני עושה זאת, – הוסיפה הנסיכית, – אני עושה זאת בשם אבי, זכרונו לברכה, אשר היה לכם אדון טוב, ובשם אחי, ובשם בנו.

ושוב שתקה רגע ואיש לא הפריע את שתיקתה.

– צרתנו משֻׁתּפת לכֻלנו, ויחדו נַחֲלֹק הכּל. כל אשר לי לכם הוא, – אמרה והסתכלה בפני העומדים לפניה.

עיני כֻלם הביטו אליה והביעו דבר אחד, אשר לא יכלה להבין מה הוא. ההיתה זאת הבּעת סקרנות, אֵמון, החזקת-טובה או בהלה ודאגה, אבל דבר אחד משֻׁתּף לכֻלם הֻבַּע בכל הפנים ההם.

– שמחים אנחנו מאד על חסדיך, אבל אין לנו לקחת את דגַן-האדונים, – אמר קול מאחריהם.

– ומפני מה? – אמרה הנסיכית.

איש לא ענה, והנסיכית מריה הסתכלה בהמון וראתה, כי כל העינים, שהיו לפניה קֹדם-לזה, הוּרדו מיד.

– אבל מפני מה אינכם רוצים? – שאלה שנית.

איש לא ענה.

קשה נהיָה לנסיכית מריה לשאת שתיקה זו; ותתאמץ לפגוש במבטו של אחד מהם.

– למה אינכם אומרים דבר? – פנתה הנסיכית אל זקן מֻפלָג, אשר עמד לפניה נשען על מקלו. – אמֹר, אם חושב אתה, שנחוץ עוד איזה דבר: אני אעשה הכֹּל, – אמרה בפגשהּ את מבטו.

אבל הוא הוריד ראשו לגמרי, כמו חרה לו על זה, ויאמר ברהיטה:

– מה לנו לקבל, אין אנו צריכים לדגן.

– למה לנו לעזוב הכֹּל? איננו רוצים. איננו רוצים… אנחנו לא נסכים. צר לנו עלַיך, אך אנחנו לא נסכים. סעי לך לבדך, אַתּ לבדך… – נשמע מתוך ההמון מעבָרים שונים.

ושוב נראתה על כל פני ההמון הזה הבעת דבר אחד, אבל זאת היתה בודאי לא הבעת סקרנות והחזקת-טובה, כי-אם הבעת התחזקות מתוך שנאה כבושה.

– אבל בודאי לא הבינותם כראוי, – אמרה הנסיכית מריה בחיוך מתוך דאבון. – מפני מה אינכם רוצים לנסוע? אני מבטחת להושיבכם, לכַלכֶּלכם. ופה יבוא האויב וירושש אתכם…

אך קולהּ נחבא בקולות ההמון.

– אין אנו מסכימים, יבוא וירושש! איננו לוקחים את דגנֵך, אין אנו מסכימים!

הנסיכית מריה התאמצה עוד הפעם לפגוש את מבטו של אחד מההמון, אך גם מבט אחד לא כונֵן אליה; נראה בבֵרור, שהעינים התחמקו ממנה. משֻׁנֶּה וקָשֶׁה נעשָׂה מצבהּ.

– עצה טובה היא יועצת, לֵך אחריה והִמָּכר לה! הַחריבו את הבתים והיו לעבדים. מה לכם עוד? את הדגן אתן לכם! – נשמעו קולות בקרב ההמוֹן.

הנסיכית מריה הורידה את ראשה ותצא מתוך הנצבים עליה ותלך הביתה. ותצו שנית את דרוֹן להכין סוסים למחר ליציאה ותלך אל חדרה וַתִּשָּׁאר שם לבדה עסוקה בהרהורי-לבה.

יב

זמן רב ישבה הנסיכה מריה בלילה ההוא בחדרה אצל החלון הפתוח והִטתה אזנה לקולות האכּרים המדַבּרים, שהגיעו אליה מן הכפר, אך לא הִרהֲרה בהם. היא הרגישה, שגם כי תרבה להגות בהם, לא תעמוד על דעתם. היא הרהרה אך בדבר אחד – ביגונהּ, שאחרי הפסקה זו בשֶׁל עניני ההוה נעשָׂה לה לעָבָר. באותה שעה כבר יכלה לזכֹּר על-אודותיו, לבכות ולהתפלל. עם שקיעת-החמה שכך הרוח. הלילה היה שוקט וקריר. בשעה השתים-עשרה החֵלו קולות המדַבּרים להתמעט; התרנגול קרא את קריאתו; מבין התְּרָזות החל לצאת הַיָּרֵחַ במלואו; אֵד-טַל חִוַַּרְיָן עלה, ודממה התחילה שׂוררת ממעל לכפר ולבית.

זה אחר זה עמדו לנגדה מַראות מדִּברי העבר הקרוב – מימי מחלת אביה ורגעיו האחרונים. ובשמחה מתוך דאבון העמיקה במראות האלה ורק את האחרון שבהם, את מראה מיתתו, גרשה מלפניה באימה, כי ידעה בעצמה, שלא היה בה כֹּח להסתכל בזה גם בדמיונה בשעת-לילה זאת, שעת דממה וסודות כמוסים. והמראות האלה עמדו לפניה ברורים ומפֹּרָטים כל-כך, שנראו לה פעם כדברים הולכים ונעשים לעיניה, פעם כמעשים שהיו, ופעם כעתידים להיות.

פעם ראתה בבֵרור את הרגע, אשר אחזהו השבץ, ואנשים סחבוהו, בהחזיקם בזרועותיו, מן הגן שבהרים הַקֵּרחים, והוא בִטא איזה דברים בלשונו הנאלמה ונענע בגַבּות-עיניו הלבָנות והביט אליה בדאגה ובבׁשת-פנים.

“גם ברגע ההוא רצה לאמֹר לי, מה שאמר לי ביום מותו, – אמרה בלבה, – כל ימיו הגה לבו מה שאמר לי”. ובכל פרטיו זכרה את הלילה בהרים הַקֵּרחים שֶׁלִּפני היום, אשר אֲחָזו השבץ בו, כאשר נשארה עמו נגד רצונו, לפי שֶׁלִבּהּ נִבּא לה רעות. בלילה ההוא לא יכלה לישון, ופעם אחת ירדה על קצות אצבעותיה ותגש אל דלת חדר-הפרחים, אשר לן בו אביה בלילה ההוא, ותּט אזניה לשמוע את קולו. הוא דִבּר עם טיחון בקול עָיֵּף ויָגֵעַ. הוא דִבּר על קְרִים, על הלילות החמים, על הקיסרית. נפשו חשקה לדַבּר, לפי הנראה בבֵרור, בלילה ההוא. “ומפני-מה לא קרא לי? מפני-מה לא נתןלי להיות שם במקום טיחון?” דִבּרה הנסיכית מריה עם לבבה גם אז, גם בלילה הזה. “לעולם לא יגיד עוד לאיש כל אשר היה בלבבו. לעולם לא ישוב עוד לו ולי אותו הרגע, שהיה יכול לאמר בו כל אשר חפצה נפשו לאמר, ואני, ולא טיחון, יכֹלתי להקשיב ולהבין את דבריו. מפני-מה לא נכנסתי באותה שעה לחדרו? אפשר שהיה אומר לי אז, מה שאמר לי ביום מותו. גם אז, בשיחתו עם טיחון, שאל פעמַיִם על-אודותי. נפשו חשקה לראותני, ואני עמדתי שם מאחרי הדלת. צר היה לו, כָּבַד עליו לדַבּר עם טיחון, אשר לא הבין דבריו. אני זוכרת, שהתחיל מדַבּר עמו בלואיזה, כאלו היתה בחיים – הוא שכח, כי מתה – וטיחון הזכיר לו, כי איננה עוד, והוא נתן עליו בקולו: “שוטה”. קשה היה לו. מבעד הדלת שמעתי אותו עולה באנחה על המטה וקורא בקול “אֵלִי!” מפני-מה לא נכנסתי אז? מה היה עושה לי? מה הייתי מפסדת? ואפשר שהיה מתנחם ואומר לי בלילה ההוא את המלה הזאת”. והנסיכית מריה בטאה בקול את מלת-החִבּה שאמר לה ביום מותו. “מַחְ-מַ-דּי!” שָׁנתה הנסיכית את המלה והתחילה בוכה בדמעות מפַכּחות-צער. ברגע ההוא ראתה את פניו, לא את הפנים אשר ידעה מיום עמדה על דעתה ואשר ראתה אותם תמיד מרחוק, כי-אם את הפנים הפחדניים והחלשים, אשר התבוננה מקרוב בהם לכל קִמטיהם וסִמניהם המֻבהקים בפעם הראשונה בימי חייה, בגחנה אל פיו לשמוע מה שדִּבּר אליה.

“מחמדי”, שָׁנתה הנסיכית.

“במה הרהר באמרו מלה זאת? במה הוא מהרהר עתה?” נצנצה בה שאֵלה פתאם, ובתשובה על שאלה זו ראתה אותו לפניה, ועל פניו אותו הרֹשם, אשר היה עליהם בארון, כשהיו חבושים במטפחת לבָנה. ואותה האימה, אשר נפלה עליה אז, בשעה שנגעה בו. והֻברר לה, שלא רק לא הוא היה אותו הגוף, כי אם גם שהוא – גוף זה – איזה דבר-סתר מבהיל, תקפה אותה גם ברגע זה. נפשה חפצה להרהר בדבר אחר, לקרֹא תפלה, אך לא יכלה לעשות מאומה. בעינים גדולות ופקוחות הביטה אל אור-הירח ואל הצללים, בכל רגע חִכּתה לראות את פניו המתים והרגישה, כי הדממה, אשר שׂררה ממעל לבית ובתוך הבית, שׂמה אֲסוּרִים עליה.

– דוּניַשה! – לחשה הנסיכית. – דוּניַשה! – צעקה בקול פרוע ותפרֹץ מתוך הדממה הזאת ותרץ אל חדר-הנערות לקראת האומנת והמשרתות שנחפזו אליה.

יג

בשבעה-עשר באוגוסט יצאו רוסטוב ואִילְאִין מיַנקוֹבוֹ מקום חנִיָּתם, שהיה רחוק חמשה-עשר תחומים מבּוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ, בלִויַת לַברושקה, הַשָּׁב זה-מעט מן הַשֶׁבִי, והוּזַר משרת אחד, לרכיבת-טִיוּל – לבחון את הסוס החדש אשר קנה אִילְאִין ולחקור, אם אין חֲשַׁש מוּכן בכפרים.

בּוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ נמצאה בשלשת הימים האחרונים בין שני מחנות האויבים, ועל-נקלה יכֹל להִכָּנס לשם המאסף הרוסי מזה והחלוץ הצרפתי מזה; ורוסטוב, כראש-אסקַדרון שוקד על תקנות חֵילו, רצה להחזיק במספוא, שנמצא בבוגוצ’רובו, בטרם יחזיקו בו הצרפתים.

רוסטוב ואִילְאִין היו שׂמחים וטובי-לב. בדרך, ברכבם לבוא לבוגוצ’רובו, אל אחֻזת-נסיך זו, שבית-אדונים גדול בה ושֶׁקִּוּוּ למצֹא בה משרתים רבים ונערות יפות, חקרו לפעמים את לַברושקה על-אודות נפוליון וצחקו לסִפּוריו, ולפעמים התחרו זה עם זה בדהָרה, כדי לבחון את סוסו של אִילאִין.

ורוסטוב לא ידע ולא עלתה על דעתו, כי הכפר, שהוא רוכב שמה, הוא אחֻזתו של בּולקונסקי, זה שהיה חֲתַן אחותו.

בפעם האחרונה הרעישו רוסטוב ואִילאִין את סוסיהם בעלותם על הגבעה שלפני בוגוצַ’רובו, ורוסטוב העביר את אילאין ובא ראשונה על סוסו הדוהר אל רחוב הכפר.

– אתה הקדמת, – אמר אִילאִין, שֶׁכֻּלּוֹ נסתמק.

– בכל מקום הקדמתי; גם בכר-הדשא, גם פֹּה, – ענה רוסטוב והחליק בידו את סוסו הדוֹני המכֻסה קצף.

– ואני, הוד-נסיכות, על צרפתית זו, – אמר לַברושקה מאחריהם, וכִנָּה בזה בשם צרפתית את סוסתו העומדת למשיכת-משא, – יכֹלתי להעביר, אך לא חפצתי לעלוב.

אחרי-כן קרבו במתינות על סוסיהם אל האַמבָּר, אשר עמד לפניו המון גדול של אִכָּרים.

אחדים מהאכּרים הסירו את כובעיהם, ואחדים הביטו אל הרוכבים הקרֵבים ולא הסירו את כובעיהם. שני אכּרים זקנים, ארֻכּים, בעלי פנים מקֻמטים וזקָנים דַּלי-שׂער, יצאו מבית-היין ויקרבו אל האופיצרים בפנים צוחקים, ובלכתם נעו ימינה ושמאלה ושָׁרו מין שיר.

– בני-חיל! – אמר רוסטוב בצחוק. – היש חשש?

– וכמה הם דומים זה לזה… – אמר אִילאִין.

– רַזוֶסָ-אָ-אָ אָ… אָלַיַה… בֶּ… סיֶ… בֶּ… סיֶ… – שָׁר אִכָּר אחד בחִיּוּך מתוך שמחה גדולה.

אחד האכּרים יצא מתוך ההמון וַיִּגַּש אל רוסטוב.

– מאיזה חיל אתם? – שאל.

– צרפתים, – ענה אִילאִין בצחוק. – הנה גם נפוליון בעצמו עמנו, – אמר ורמז בידו על לַברושקה.

– רוסים אתם אפוא, – חזר ושאל האכּר.

– ורבים אִתּכם פה? – שאל אכּר אחר, שפל-קומה, שקרב אליהם.

– רבים, רבים, – ענה רוסטוב. – ואתם על מה נאספתם פה? – הוסיף רוסטוב, – החג לכם היום?

– הזקנים נאספו בענין-הצבור, – ענה האכּר ויסר מאצלו.

באותה שעה נראו במסִלה ההולכת מבית-האדונים שתי נשים ואיש בכובע לבן, ופניהם מועדות אל האופיצרים.

– אשר בשׂמלה הוְרֻדה לי היא; אל תָּעֵז למשכהּ אחריך! – אמר אילאין, בראותו את דוּניַשה רָצָה אליו ברוח-עֹז.

– לנו תהיה! – אמר לַברושקה בקריצות-עין אל אִילאִין.

– מה חפצך, יפתי – אמר אִילאִין בבת-צחוק.

– הנסיכית צִוַּתני לשאלכם, מאיזה גדוד אתם, ומה שֵׁם משפחתכם.

– זה הגרַף רוסטוב, ראש-האסקַדרון, ואני עבדֵך.

– בֶּ… סיֶ–יֶ–דוּ… שקַה! – שָׁר האכּר הַשִּׁכּור וחִיֵּךְ מתוך שמחה והביט אל אִילאִין, כשֶׁדִּבּר זה עם הנערה. אחרי דוּניַשה קרב אלפַּטיץ' אל רוסטוב ואת כובעו הסיר עוד בהיותו רחוק ממנו.

– ארהיבה-נא להטרידך, אדון נדיב, – אמר אלפַּטיץ' דרך-כבוד, אבל גם בקצת קלות-ראש בגלל צעירותו של אופיצר זה, ואת ידו שם בחיקו, – גבירתי, בתו של הגנרל-אַן-שֶׁף הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' בּולקונסקי, שנפטר בחמשה-עשר לחֹדש זה, היא עתה במבוכה בשֶׁל גַּסותם של האנשים האלה – הוא רמז על האכּרים – והיא מבקשת מאתך, כי תואיל לבוא לפניה… אולי ייטב בעיניך, – אמר אלפַּטיץ' בחִיּוּך מתוך עגמת-נפש, – לנטות מעט הַצִּדה, כי לא טוב כל-כך בפני… – אלפַּטיץ' רמז על שני האכּרים, אשר הלכו ולא נטו מאחריו כַּטַּבְנוֹנִים ⁴⁹ המעופפים מסביב לסוס.

– אַה!.. אלפַּטיץ‘… אַה יעקב אלפּטיץ’… יפה! סלח-נא בשם הגואל. יפה! אַה?… – דִבּרו האכּרים אליו בחיוך מתוך שמחה.

רוסטוב הציץ על האכּרים השכּורים ויצחק צחוק קל.

– או אולי ימצא הוד-נסיכותו נחת-רוח בזה? – אמר יעקב אלפַּטיץ' והעמיד פניו כאדם חשוב והורה בידו השניה, אשר לא בחיקו, על אותם הזקנים.

– לא, אין כאן נחת מרֻבּה, – אמר רוסטוב וַיֵּט משם. – ומה נהיה פה? – שאל את אלפּטיץ'.

– אני מוצא עֹז בנפשי להגיד להוד-נסיכותך, כי העם הגס אשר בזה אינו רוצה לתת לגברתנו לצאת מן האחֻזה ומאַיֵּם הוא, שיפַתַּח את הסוסים, ומאז הבֹּקר הכֹּל מוכן לנסיעה, והוד-נסיכותה אינה יכולה לצאת.

– אי-אפשר! – צעק רוסטוב.

– אני מתכבד להגיד לך את האמת הטהורה, – אמר אלפַּטיץ'.

רוסטוב ירד מעל הסוס וימסרהו לידי משרתו וילך עם אלפַּטיץ' אל בית הנסיכית, ובדרך חקר אותו על-אודות פרטי המעשׂה. ובאמת קלקלה הנסיכית, באמרהּ אתמול לאכּרים, שיקחו להם את דגנהּ, ובדבריה עם דרוֹן ועם האספה, את השורה כל-כך, שדרוֹן מסר לגמרי את המפתחות ויתחבר אל האכּרים ולא בא כשקרא לו אלפַּטיץ‘, ובבֹּקר, כאשר צותה הנסיכית לרתום את המרכבות לנסיעה, יצאו האכּרים בהמון גדול אל האַמבָּר וישלחו להגיד, כי לא יתנו את הנסיכית לצאת מן הכפר, כי יש כתב-דת שלא לצאת, וכי יפַתּחו את הסוסים. אלפּטיץ’ יצא אליהם לדַבּר על לבם, אך השיבו לו (יותר מכֻּלם דִּבּר קַרפּ; דרוֹן לא יצא כלל מתוך ההמון), כי אי-אפשר לתת לנסיכית לצאת, כי יש כתב-דת על זה, וכי עליה להִשָּׁאר, והם לא יחדלו לעבוד לה ולשמוע בקולה בכל אשר תצַוֵּם.

ברגע שרוסטוב ואִילאִין דהרו ועברו בדרך ההיא, צותה הנסיכית מריה, בלי שׂים לב לפגיעותיהם של אלפּטיץ' והאומנת והנערות, לרתום את העגלות ואמרה לנסוע; אך כשנראו שם הפרשים האלה, חשבו אותם לצרפתים, וינוסו הרַכָּבים, וקול נשים בוכות קם בבית.

– אבא! אב רחום! אלהים שְׁלָחֲךְ הֵנה, – נשמעו קולות מביעים תודה וברכה, בשעה שעבר רוסטוב דרך הפרוזדור.

הנסיכית מריה, שהיתה אובדת-עצות וקצרת-יד, ישבה בטרקלין, בשעה שהביאו לפניה את רוסטוב. היא לא הבינה מי הוא ובשביל מה, ומה יֵעָשֶׂה לה. בראותה את קלסתר-פניו הרוסי ובהכירהּ אותו, על-פי כניסתו ועל פי הדברים הראשׁונים אשר שמעה מפיו, לאיש מבני-חבורתה, הציצה עליו במבטה הֶעָמֹק והמפיץ קרנים וַתָּחל לדַבּר בקול פּוסק לרגעים ורועד מנהמת-לב. לרוסטוב נדמה מיד כמין ענין רומַני בפגישה זאת.

“נערה בודדת בלי-מחסה, נמַקה ביגונה ונתונה בידי אכּרים גסים מתקשרים! ואיזה מַזל משֻׁנֶּה הדפַני ויביאני הֵנה!” אמר רוסטוב בלבו, בשמעו את קולה ובהביטו אליה. “וכמה ענותנות ונדיבות בתָוֶיהָ ובמראה פניה!” הוסיף לדַבּר אל לבו, בהקשיבו את אשר ספרה בשפל-רוחה.

כאשר הזכירה, שכל זה נהיָה ביום השני אחרי קבורת אביה, התחיל קולה רועד. מפני זה סַבּה קצת מאצלו ואחרי-כן הציצה עליו דרך שאלה ובהלה, כמו מדאגה, שמא יחשוב, שכַּוָּנתה לעורר בו רחמים בדבריה. בעיני רוסטוב עמדו דמעות. הנסיכית מריה התבוננה בזה וַתַּבֵּט אליו מתוך החזקת-טובה במַבָּטהּ המפיץ קרנַים, שהיה מַשְׁכִּיחַ בנָעמו את רֹעַ מראה-פניה.

– אינני יכול להביע לך, גברתי הנסיכית, מה מאֻשר אני בזה, שנקרֵיתי פה ואוכל להראות לך, עד כמה אני נכון לשרתך, – אמר רוסטוב בקומו. – סעי לך, ואני אחראי לפניך בכבודי, שלא יָעֵז איש לעשות לך כל דבר רע, אם אך תַּרשי לי לשַׁלְּחֵך, – וַיִּגחן לפניה בכבוד הנהוג לפני גבירות קרובות במוצאן לבית הקיסר, וילך לו אל הדלת.

בּטוֹן זה של חִלוּק-כבוד כמו השתדל רוסטוב להראות, כי אף-על-פי שהיה חושב לו לאשֶׁר להתוַדע להּ, איננו רוצה להשתמש בצרתהּ, כדי להתקרב אליה.

הנסיכית מריה הבינה והעריכה כראוי טוֹן זה.

– מאד מאד אני מודה לך, – אמרה לו הנסיכית צרפתית, – אבל אני מקַוה, כי כל זה היה בשגגה וכי איש איננו אשם בזה. – ופתאם התחילה בוכה. – סלח-נא לי, – אמרה לו.

רוסטוב לבש עֹצֶב ויגחן שנית גחינה עמֻקה וַיֵּצא מן החדר.

יד

– ומה תאמר, נעימה היא? לא, אחי, וְרֻדָּה זו שלי – מחמד היא, ודוניַשה שמהּ…

אבל כאשר שׂם אִילאִין עיניו על פני רוסטוב, עצר במלים; כי ראה, שֶׁגִּבּורו ומַצְבִּיאו עסוק ברעיונות שלא ברוח זה.

רוסטוב הסב עיניו בזעם אל אילאין ובלי הָשיב לו החיש פעמיו אל הכפר.

– אני אוֹרֵם, אני אשיב להם כגמולם, לשודדים האלה, – דִבּר עם לבבו בקול.

אלפַּטיץ' הלך אחרי רוסטוב בפסיעות קלות, מהירות מאד, אלא שנזהר שלא לרוץ, וישיגהו ביגיעה.

– איזו החלטה הואלת לקבל? – אמר אלפּטיץ', כאשר השׂיגו.

– החלטה? איזו החלטה? שוטה זקן! – נתן עליו רוסטוב בקולו. – ואתה מדוע חבקת את ידיך? מדוע? האכּרים מתקשרים, ואתה אינך יודע מה לעשות. גם אתה בקושרים! ידעתי אתכם, את עורכם אפשיט מעל כֻּלכם… – וכמו מיראה, פן יְכַלֶּה חמתו לריק, עזב את אלפּטיץ' וַיֵּלך מהר הלאה.

אלפּטיץ' כָּבַש רגש-עלבונו וַיֵּלך בקפיצות נוחות אחרי רוסטוב ויוסף להגיד לו את סברותיו. הוא אמר, כי האכּרים נתעקשו לפי-שעה; כי ברגע הזה לא היה יפה להתקומם להם בלי פּלֻגָּה צבאית; כי אפשר, שמוטב להביא פלֻגָּה צבאית תחִלה.

– אני אורֵם לדרוש פלֻגָּה צבאית… אני אתקומם להם… – מִלֵּל ניקולי דברי-רוח וכמעט נחנַק מחֵמה עִוֶּרת של חיה ומרֹב תשוקה לשפוך את חמתו.

בלי עַיֵּן במה שהוא עתיד לעשות, הלך אל ההמון בצעדים מהירים ועַזים, שלא הכיר בהם בעצמו. וכאשר הוסיף ללכת הלוך וקרוב אל ההמון, כן הוסיף אלפּטיץ' להרגיש, שמעשהו זה, שהוא עושה לא בהשׂכּל, יכול להביא לידי תוצאות טובות. וזאת הרגישו גם האכּרים הנקהלים, בהביטם אל הליכתו הנמהרה והעַזה ופניו הנזעמים והמלֵאים אֹמץ.

כאשר נכנסו ההוּזַרים לכפר, ורוסטוב הלך לו אל הנסיכית, נהיו מבוכה ומריבה בקרב ההמון. אכּרים אחדים אמרו, כי רוסים הם הפרשים האלה וכי אפשר שיִּחַר להם על כי לא יִנָּתן לעלמה לצאת. בדעה זו החזיק גם דרוֹן; אבל כאשר אך הביע דעתו זאת, התנפלו קַרפּ ואכּרים אחרים על מי שהיה זְקֵנָם.

– כמה שנים אכלת את הצבור ולא חמלתּ? – צעק עליו קַרפּ, – לך אחת היא. אתה תחפור ותוציא את הכד ⁵⁰ ותקח עמך. אם יחריבו את בתינו אם אַין, מה אתה יכול להפסיד?

– אחת החלטנו, שלא לשַׁנות מן הסדר; אל יצא איש מביתו; אסור להוציא אפילו שוה פרוטה, כן הָחלט! – צעק השני.

– בנך היה חַיָּב ללכת, ואתה חסת על בּחוּרךָ, – התנפל פתאם בלשון נמהרה זקן קטַן-קומה על דְּרוֹן, – ומסרת את וַנ’קה שלי. אכן מות נמות!

– כן, כן, מות נמות!

– אני לא אשתמט מהחלטות הצבור, – אמר דרון.

– הוא לא ישתמט, כבר מִלֵּא כְרֵסו!…

שני האכּרים הארֻכּים ענו אף הם חלקם. כאשר אך קרב רוסטוב בלוית אִילאִין ולַברושקה ואלפַּטיץ' אל הנקהלים, יצא קַרפּ בראש בחיוך קל על שפתיו, ואצבעותיו מוּרָדות תחת חגורתו. ודרון לא כן עשה, הוא הלך לו אל השורות האחרונות, וכל ההמון נעשה צפוך יותר.

– הֵי! מי זקַנכֶם פה? – קרא רוסטוב בגשתו בחפזון אל הנקהלים.

– הזקן? מה לך ולו?… – שאל קַרפּ.

אך לא הספיק קַרפּ לגמֹר, ומצנפתו עפה מעליו, וראשו נרתּע הַצִּדה מִמַּהלוּמָה עזה.

– מצנפותיכם הסירו, בוגדים! – נתן רוסטוב בקולו, קול בריא מלא-לֵחַ – אַיֶּה הזקן? – צעק כמשתולל.

– לַזָּקֵן, לַזָּקֵן הוא קורא… דרוֹן זַחַרִיץ', לֶךְ, – נשמעו קולות חפּזון והכנעה, ומצנפות התחילו מוּסָרות מעל הַגֻּלגָּלות.

– חלילה לנו לקשור, אנחנו שומרים את הסדרים, – אמר קַרפּ, וכהרף-עין התחילו קולות אחדים מדַבּרים מאחריו:

– כמו שהחליטו הזקנים. רבים אתם, בעלי-השלטון…

– מדַבּרים אַתֶּם?… קשר!… שודדים! בוגדים! – צעק רוסטוב בלי-טעם ובקול מוזר, באחזו בפי לבושו של קַרפּ, – אסרוהו, אסרוהו! – צעק עוד, אף-על-פי שלא היה אִתּו איש לאסרו חוץ מלַברושקה ואלפַּטיץ'.

אך לַברושקה רץ אל קַרפּ וַיַּחזק בזרועותיו מאחריו.

– התצוה לקרֹא לאנשינו מתחת ההר? – קרא לברושקה.

אלפּטיץ' פנה אל האכּרים וקרא לשנים מהם בשמותם לאסור את קַרפּ. האכּרים יצאו נכנעים מתוך ההמון ויחֵלו לפַתֵּחַ את חגורותיהם.

– אֵי זקַנכם? – צעק רוסטוב.

דרון יצא מתוך ההמון בפנים זועפים וחִורים.

– אתה הוא הזקן? אסרֵהו, לַברושקה! – צעק רוסטוב, כאלו היתה גם מצותו זאת דבר אשר לא יוכל להִבּצר ממנו.

ובאמת החֵלו שני האכּרים לאסור את דרון, אשר הסיר גם הוא את חגורתו ונתן להם, כמו נתכַּוֵּן לעזור להם בעצמו.

– ואתם שמעו כֻלכם בקולי, – פנה רוסטוב אל האכּרים, – לכו כרגע איש לביתו, ואל יִשָּׁמע קולכם באזני.

– הן לא נגענו באיש. אנחנו אך באִוַּלתֵּנו. אך הבל עשינו… ואני אמרתי, כי הפרָעַת סדרים… – נשמעו קולות מקנטרים זה את זה.

– הלא אני אמרתי לכם, – אמר אלפּטיץ' כחוזר לגדֻלתו. – לא טוב, בָּנַי.

– אִוַּלתֵּנו היא זאת, יעקב אלפּטיץ', – ענו קולות, וההמון החל להִתפָּרד ולהִתפַּזר בכפר.

שני האכּרים האסורים הובלו אל חצר בית-הנסיך. שני האכּרים הַשִּׁכּוֹרים הלכו אחריהם.

– תָּמֹהַּ אתמַה בהביטי אליך! – אמר אחד מהם בפנותו אל קַרפּ.

– וכי כך מדַבּרים עם אדונים? מה דִּמִית בנפשך? טפּש, – מִלא השני את דבריו, – אכן טפּש ולא יותר.

בעוד שתי שעות עמדו עגלות בחצר בית-הנסיך הבּוֹגוֹצ’רוֹבאי. אכּרים הוציאו וטענו בהשתדלות יתֵרה את חפצי בעלי-הבית בעגלות, ודרו­ֹן, אשר על-פי הנסיכית הוצא לחפשי מִמַּסגרו הצר, עמד בחצר ונִצח על האכּרים.

– אל תזלזלי בו כל-כך, – אמר אחד האכּרים, איש רם קומה, בעל פנים עגֻלים וצוחקים קצת, בקחתו ארגז אחד מידי משרתת. – הלא גם זה שוה כסף. ואַתּ תטילי אותו בלי הִזָּהר או אל תחת חבל וישתפשף. כן לא אהבתי. צריך שיהיה הכֹּל ביֹשר, על-פּי הדין. כך כך, אל תחת המחצלת, וכַסי בחשש, זה יצלח.

– ספרים הרבה, כל-כך הרבה, – אמר אכּר אחר, אשר הוציא את ארונות-ספריו של הנסיך אנדרי. – אל תעכב! אבל כבד הוא, אחי; ספרים בריאים הם!

– כן הוא, לא התרשלו הכותבים! – אמר האכּר רם-הקומה ועגל-הפּנים בקריצת-עין מתוך חשיבות ורמז על הַלֶּקסיקונים, שהיו נתונים למעלה.

רוסטוב, אשר לא רצה להתוַדֵּע לנסיכית כמו על-כרחהּ, לא נכנס אצלה, כי-אם נשאר בכפר וחכּה ליציאתהּ. כשהגיעה שעת יציאת מרכבותיה של הנסיכית מריה, עלה על סוסו וירכב וישַׁלחֶהָ עד הנתיב, שחָנו בו צבאות רוסיה, דרך שנים-עשר תחום מבּוֹגוֹצ’רוֹבוֹ. ביַנקוֹבוֹ התפַּטר מאִתּהּ בכבוד, ושם, בחצר המלון, הרשה לעצמו בפעם הראשונה לנשוק את ידה.

– איך לא יֶחרף לבבֵך, – ענה את הנסיכית על התודה, אשר הביעה לו על הצלת נפשה (כן קראה למעשהו) ופניו הסתמקו בדַבּרו, – כל שוטר ראשי היה עושה לך כן. אִלו הֻצרכנו אך להִלָּחם עם אכּרים, לא היינו נותנים לאויב להרחיק לבוא כל-כך, – אמר ברגש-בֹּשת נסתר ובהשתדלות להשׂיאה לדבר אחר. – אבל מאֻשר אני, שנזדמן לידי מקרה להִתוַדַּע אליך. שלום לך, גברתי הנסיכית, אני מברכך, כי תמצאי אֹשֶׁר ונחומים, וחפץ אני להזדמן עמך בתנאים משַׂמחים יותר מאלה. אם אין רצונך להביאני לידי אדמימות, אל-נא תודיני.

אך אם לא הוסיפה להודות לו בדברים, לא חדלה להודות לו בכל פניה, אשר נהרו מהחזקת-טובה ומחִבּה יתֵרה. היא לא יכלה להאמין לו, שאין לה על מה להודות לו. להפך, לה היה ברור, כי בלעדיו היתה אחריתה להכרית גם על-ידי הקושרים גם על-ידי הצרפתים; כי הוא, בחפצו להושיעה, העמיד עצמו בסכנות גלויות ונוראות; וברור עוד מזה היה בעיניה, שהוא איש בעל נפש גבוהה ונדיבה, אשר השׂכּיל להבין את מצבה ויגונה. עיניו הטובות והישרות עם הדמעות, שפרצו בהן בדַבּרה עמו בבכי על אבֵדתה הגדולה, לא סרו מדמיונה.

כאשר נפרדה ממנו ונשארה לבדה, הרגישה דמעות בעיניה פתאֹם, ומיד נצנצה בה בפעם הראשונה השאלה המשֻׁנה: האוהבת היא אותו?

בדרך, בנסעם הלאה לבוא למוסקבה, התבוננה בה דוניַשה, אשר ישבה עמה במרכבה, פעמים אחדות, כי אף-על-פי שהיה מצבה מדאיב-לב, הוציאה ראשה בעד החלון וצחקה צחוק קל מתוך נחת ועצב גם-יחד.

“ומה אִלו אהבתי אותו?” – שאלה הנסיכית מריה בלבה.

בכל בָּשתָּה להודות בפני עצמה, כי אהבה איש, אשר אולי לא יאהבנה לעולם, נִחמה את נפשה ברעיון, שלעולם לא יִוָּדע הדבר לאיש ושלא תהי אֲשֵׁמָה בדבר, אם תאהב עד בּוא קִצָּהּ, בלי הַגיד לאיש את אשר נשא חן בעיניה בפעם הראשונה והאחרונה לימי חייה.

לפעמים זכרה את מבטיו, את השתתפותו, את דבריו, ונדמה לה, שהאֹשֶׁר הזה איננו מן הנמנע. ברגעים ההם ראתה אותה דוניַשׁה נשקפת בעד חלון המרכבה בצחוק קל על שפתיה.

“וכמו בכַוָּנה בא לבוֹגוֹצ’רוֹבוֹ ובאותו הרגע! – אמרה הנסיכית מריה… – וכמו בכַוָּנה השיבה אחותו את פני הנסיך אנדרי!” ובכל זה ראתה הנסיכית מריה את רצון ההשגחה.

הרֹשם אשר עשתה הנסיכית מריה על רוסטוב היה נעים מאד. בזכרו אותה באה שמחה בלבו, וכאשר הֵתֵלו בו חבריו, בשמעם את המעשה שהיה בו בבוֹגוֹצ’רוֹבוֹ, ואמרו עליו, שבנסעו לבקש חשש, תפשׂ במצודתו את אחת מהכּלות היותר עשירות שברוסיה, בא לכלל כעס. ואך בגלל זה כָעס, בגלל אשר הרעיון לשאת את הנסיכית מריה הנעימה לו והענותנית, אשר לה עֹשר גדול, כבר עלה על רוחו פעמים אחדות שלא-ברצונו. לעצמו לא יכֹל לבקש אשה טובה מהנסיכית מריה: בנשאו אותה היה ממציא אֹשֶׁר לאמו הגרַפינה ומתַקֵּן את עסקי אביו וגם – ניקולי הרגיש זאת – היה ממציא אֹשֶר לנסיכית מריה.

אבל סוניה? והבטחתו לה? ובגלל זה בא רוסטוב לכלל כעס, כאשר דִבּרו מהֲתַלות על-דבר הנסיכית הבּולקונסקית.

טו

כאשר קבל עליו קוּטוּזוֹב את הנהגת הצבאות, זכר את הנסיך אנדרי וישלח לו כתב-פקֻדה לבוא אל המעון הראשי.

הנסיך אנדרי בא לצַריֶבוֹ-זַיְמִישׁצֶה באותו היום ובאותה השעה, שבִּקר קוּטוּזוֹב בפעם הראשונה את מערכות הצבא. הנסיך אנדרי נתעכב בכפר אצל בית הכֹּהן, אשר עמדו אצלו מרכבותיו של המצביא הראשי, וישב על האצטבה הקטנה שעל-יד השער ויחכה להודו הנעלה, כמו שקראו בימים ההם לקוּטוּזוֹב. בשׂדה מאחרי הכפר נשמעו פעם קולות כלי-הזמר הצבאיים, פעם נַהַם קולות כבירים קוראים “אוּרַא!” למצביאם החדש. אצל השער הזה, במרחק עשרה צעדים מהנסיך אנדרי, עמדו שני משרתים צבאיים, אחד רָץ ואחד משרת ביתי, ונהנו בשעת-חֻפשם זו, בעוד אין הנסיך המצביא בבית, ממזג-האויר היפה. סגן ראש-גדוד הוּזַרי קטן. שחרחר ומגֻדּל שׂפם וזָקָן, קרב על סוס אל השער וישׂם עיניו על הנסיך אנדרי וישאל: הפֹה חונה הודו הנעלה ואם במהרה יבוא?

הנסיך אנדרי אמר, כי הוא איננו מאנשי השטַבּ של הודו הנעלה וכי גם הוא אורֵחַ. סגן ראש-הגדוד פנה אל המשרת המיֻחד, ומשרתו המיֻחד של המצביא הראשי אמר לו בדרך הבוז הנהוג, שמשרתי המצביאים הראשיים מדַבּרים בו עם אופיצרים:

– מה? הודו הנעלה? כנראה יבוא מהר? ומה חפצך?

הסגן ההוּזַרי צחק לתוך שפמו לטוֹן זה של המשרת הצבאי, ירד מעל סוסו וימסרהו ליד משרתו ויגש אל בולקונסקי, בגחנו לו גחינה קלה. בולקונסקי נטה קצת הצדה על האצטבּה. הסגן ההוּזַרי ישב אצלו.

– גם אתה מחכה למצביא הראשי? – אמר הסגן ההוזַרי. – אומרים עליו – דִבּר הסגן בר' רפה מאד – שהוא נוח לכל אדם, תודה לאֵל. עם בעלי-הכרכשאות ⁵¹ אי-אפשר כלל. לא חנם רצה יֶרמוֹלוֹב להִמָּנות עם אשכנזים. עתה אפשר שֶׁיִנָּתן לדַבּר גם לרוסים. הלא נורא הדבר אשר עשו. הם אך נסוגו, אך נסוגו. ההשתתפת במלחמה? – שאל הסגן ההוזַרי.

– התענגנתי, – ענה הנסיך אנדרֵי, – לא רק להשתּתּף בנסיגה לאחור, כי-אם גם לאַבֵּד בה בנסיגה זו את כל אשר היה יקר לי, מלבד אחֻזותי ובית-מולדתי… את אבי, אשר מת מצער. סמולֶנסקי אני.

– אה?… הנך אפוא הנסיך בולקונסקי. אשׂמח מאד להתוַדע: סגן ראש-הגדוד דֶּניסוב, הידוע יותר בשם וַס’קה, – אמר דֶּניסוב בלחצו את ידו של הנסיך אנדרי והסתכּל בפניו בתשומת-לב מיֻחדת של חִבּה. – כן, שמעתי, – אמר בהשתתפות, וַיּוֹסף אחרי שתיקה קצרה: – הרי זו מלחמת-סקִתִּים. כל זה טוב, אך לא למי שלוקה בגופו. ואתה אפוא אדוני הנסיך אנדרי בולקונסקי? – דֶּניסוב נענע בראשו. – אני שׂמח מאד, אדוני הנסיך, להתוַדע, – הוסיף בלחצו שנית את ידו בחיוך מתוך צער.

הנסיך אנדרי ידע את דֶּניסוב על-פי סִפּורי נַטַּשה על-אודות חֲתָנָהּ הראשון. הַזֵּכר הזה הֵעיר בקרבו, להנאתו ולצערו יחד, את הרגשות הקשים, אשר זה ימים רבים לא הִרהר בהם ואשר בכל-זאת לא נמחו מקרב לבו. בימים האחרונים עברו עליו הרבה הרפתקאות אחרות, ובהן סריוזיות כל-כך, כמו היציאה מסמולנסק, ביאתו אל ההרים הַקֵּרחים, השמועה הקרובה על-דבר מיתת אביו – כל-כך הרבה רגשות תכפו עליו, שהזכרונות האלה לא עלו על לבו זה ימים רבים, ובשעה שעלו לא חזקה השפעתם עליו כלל וכלל כבראשונה. ולדֶניסוב היו כל אותם הזכרונות, שנתעוררו בו לשם בולקונסקי, עָבָר פיוטי רחוק, זֵכר דברי היום, אשר אחרי סעֻדת-הערב ושירת נַטַּשה השתדך פתאם אל אותה הילדה בת חמש-העשרה. הוא צחק צחוק קל לזכרונות הימים ההם ואהבתו שאהב אז את נטשה, ומיד עבר אל הענין האחד, אשר מִלֵּא את לבו עתה. הענין הזה היה תכנית הנהגת המלחמה, אשר הִמציא בעבודו במחנות הקדוֹמַניים בשעת הנסיגה. את התכנית הזאת הגיש לבַרקלַי-די-טוֹלִי ועתה היה נכון להגישהּ לקוטוזוב. התכנית הזאת נוסדה על הסברה, ששורת מערכת הצרפתים ארֻכה יותר הרבה מהראוי ושבגלל זה נחוץ, תחת מעשי-המלחמה נגד המערכה או יחד עם המעשים האלה, החוסמים את הצרפתים מִלֶּכת הלאה, להשתער על שורות החִבּור שבין צבאותיהם. וככה החל להסביר את תכניתו לַנסיך אנדרי.

– הם אינם יכולים להחזיק בכל השורה הזאת. זה אי-אפשר, אני אחראי בדבר, שאֶחֱצֶה אותם; הבו לי חמש מאות איש, וחָציתי אותם, ברור הוא! רק על-פי השיטה הפַּרטיזַנית.

דֶּניסוב קם והִרצה את תכניתו בהעויות לפני בולקונסקי. באמצע הרצאתו נשמעו ממקום בַּקָּרַת הצבא קריאות פרועות יותר מהקודמות ונפוצות יותר ומתבוללות בַּנגינות ובַשירים. ובכפר נשמעו שעטות פרָסות וקריאות.

– הנה הוא בא בעצמו, – קרא הקוֹזַק, שעמד אצל השער, – הוא בא!

בולקונסקי ודֶניסוב קרבו אל השער, אשר עמדה אצלו חבורה קטנה של אנשי-צבא (משמר-הכבוד), ויראו את קוּטוּזוֹב ברָכבו ברחוב על סוס אדמדם-כהה ושפל-קומה. חבורה גדולה של גנרַלים בני-לויה רָכבה אחריו. בַּרקלַי רכב כמעט מצדו; המון אופיצרים רצו אחריהם וסביבם רצוא וקָרֹא “אוּרַא!”

לפניו דהרו ונכנסו האדיוטַנטים לֶחָצר. קוּטוּזוֹב דחף קצת בקֹצר-רוח את סוסו, אשר קפץ קפיצות קטנות תחת רוכבו הכבד, ובלי-הפסק נענע בראשו והרים ידו אל מצנפתו הלבָנה, מצנפת קַוַּלֶּרגַּרדית (שחִשׁוּקהּ לבן וּמִצְחִיָּה אין לה), שהיתה על ראשו. בגשתו אל משמר-הכבוד, שהיה כֻלו גְרֵנַדירים בני-חיל, ורֻבּם קַוַּלֶּרים, שחלקו לו את הכבוד הראוי, הביט אליהם רגע אחד בשתיקה ובעיון הבטה מכֻוֶּנת של שַׂר ומצַוֶּה, ויפן אל המון הגנרַלים והאופיצרים, שעמדו מסביב לו. פתאם נראה על פניו רֹשם רעיון מסֻתָּר, וינע כתפיו דרך תמיהה גדולה.

– ועם בני-חיל כאלה הולכים ונסוגים עד אין-סוף! – אמר קוּטוּזוֹב. – נוּ, להִתרָאות, אדוני הגנרל, – הוסיף וַיִּנהג את סוסו לתוך השער לפני הנסיך אנדרי ודֶניסוב.

– אוּרַא! אוּרַא! אוּרַא! – קראו מאחריו.

מהעת, אשר ראהו הנסיך אנדרי בפעם האחרונה, עָבָה קוּטוּזוב ויכבד וישמן עוד יותר. אך עינו הלבָנה הידועה לו לאנדרי ופצעו ורֹשם העיפות על פניו ועל כל תארו לא נשתנו. עליו היה מעיל שׂרָדו (רצועת-חובלים אחוזה ברצועה דקה היתה מֻפשלת על כתפו אל עֵבר פניו) ומצנפת קַוַּלֶּרגַּרדית לבָנה. הוא ישב על סוסו הקטן והקל ברגליו, כשהוא נשען בידיו ומתנודד.

“פיוּ.., פיוּ… פיוּ…” התחיל שורק בקול דממה דקה בהגיעו אל החצר. על פניו הֻבְּעָה שמחת המרגוע המצוּיה באדם, בזמן שהוא נכון לנוח אחרי התיצבות פֻּמבית. בכל גופו נשעַן וַיּוֹצא את רגלו השמאלית מן הָרְכֻבָּה, ופניו קֻמטו מרֹב התאמצות, וביגיעה הביא אותה על-גבי המרדעת ויסמוך על ברכו ויאנח וַיֵּרד על כַּפֵּי הקוזקים והאדיוטַנטים שתמכו בו.

אחרי-כן התחזק ויבט כֹה וכֹה בעיניו הממצמצות וַיָּצֶץ על הנסיך אנדרי, ונראָה בו, שלא הכירוֹ, ויצעד בהליכתו, שֶׁדָּמתה קצת לשׂחיה, אל מרפסת המבוא.

“פיוּ… פיוּ… פיוּ…” שרק לו וַיָּצֶץ שנית על הנסיך אנדרי. רֹשם פני הנסיך אנדרי נתחבר אחרי סקונדות אחדות (מה שמצוי אצל זקנים) עם זֵכר אישיותו של זה.

– אַה, שלום לך, הנסיך (בלשון-יחיד דִבּר אליו); שׁלום לך, מחמדי; נלכה-נא… – אמר ברהיטה ובלשון עיפה ויפן כֹה וכֹה ויבוא אל המרפּסת, אשר חרקה תחתיו.

שם פִּתַּח את מעילו וישב על הספסל שעמד במרפסת.

– ומה שלום אביך?

– תמול הֻגד לי, כי איננו עוד, – אמר הנסיך אנדרי בלשון קצרה.

קוּטוּזוב הציץ בעינים פקוחות מתוך בהלה על הנסיך אנדרי, אחרי-כן הסיר את מצנפתו ויצטלב.

– מנוחתו במלכות השמים! יִֵעָשֶׂה רצון אלהים לכֻלנו! – קוּטוּזוב נאנח בכבֵדות בכל חלל-לבו וישתֹּק רגע. – אני אהבתיו וכבדתיו ממעמקי לבי, ובכל נפשי אני משתתף בצערך.

קוּטוּזוב חבק את הנסיך אנדרי וילחצהו אל לבו המכֻסה חֵלב, וזמן רב לא הִרפה ממנו. כאשר הניח לו, ראה הנסיך אנדרי, כי שפתיו העבות של קוּטוּזוב רעדו ובעיניו היו דמעות. הזקן נאנח וַיַּחזק בשתי ידיו בספסל על-מנת לקום.

– נלכה-נא, נלכה אל חדרי ונדַבּרה, – אמר קוּטוּזוב.

אך ברגע ההוא עלה דֶניסוב, – אשר לא התירא מפני בעלי-השלטון, כשם שלא התירא מפני האויב, אף-על-פי שהאדיוטַנטים מחו בו בלחישה מתוך כעס, – באֹמץ-לב, עָלֹה והַקֵּש בדרבנותיו, במעלות הקטנות על המרפסת. קוּטוּזוב הביט בתרעומות אל דֶּניסוב, וידיו עוד היו נשענות על הספסל. דֶּניסוב קרא לעצמו בשמו ואמר, כי יש לו להגיד להודו הנעלה דבר גדול מאד לטובת ארץ-המולדת. קוּטוּזוב החל להביט אל דֶּניסוֹב במַבָּט עיף ויסר ידיו בתנועת-זעף מעל הספסל וישׂם אותן על כרסו ויאמר: “לטובת ארץ-המולדת? מה הוא אפוא? אמֹר” (בלשון יחיד) דֶּניסוֹב נסתּמק כנערה (מראה משֻׁנה היה זה על אותם הפנים מגֻדלי-השׂפם, המלאים זֹקֶן ושִׁכּרון) וַיָּחל להרצות באמץ-לב את תחבולתו לשַׁסֵּעַ את שורת צבאות-האויב בין סמולנסק ובין ויַזמה. דֶּניסוב ישב במחוזות האלה וידע את המקום היטב. תכניתו נראתה יפה בלי-כל-ספק, ביִחוד על-פי ההוכחות, שהביע בדברים היוצאים מן הלב. קוּטוּזוב הוריד עיניו ולפעמים הסתכל בחצר הבית הסמוך, כאלו חִכּה לאיזה דבר לא טוב, שיבוא משם. באמת יצא מן הבית, אשר הביט אליו, גנרַל וחפיסה תחת זרועו, בשעת הרצאתו של דֶּניסוב.

– ומה? – אמר קוּטוּזוב באמצע הרצאתו של דֶּניסוב, – הגמרת?

– גמרתי, הוד-נסיכות, – אמר הגנרל.

קוּטוּזוֹב הניע ראשו, כאלו נתכַּוֵּן לאמר: “איכה יספיק כל זה איש אחד”, ויוסף לשמוע את דברי דֶניסוב.

– אני מבטיח בהן-צדק של אופיצר רוסי, – אמר דֶּניסוב, – כי אֲשַׁסַּע את שורת חִבּורו של נפּוֹליוֹן.

– האוֹבּר-אינטֶנדַּנט קיריל אנדרֵיֶביץ' דֶּניסוב מה הוא לך? – נכנס קוּטוּזוב לתוך דבריו.

– דוֹד, אחי-אבי הוא, הוד-נסיכות.

– ידידים היינו זה לזה, – אמר קוּטוּזוב בשמחה. – טוב, טוב, מחמדי; הִשָּׁאר פה, בשטַבּ, מחר נדַבּר.

קוטוזוב הרכין בראשו לדֶניסוב ויפן ויושט ידו את הניָרות, אשר הביא לו קוֹנוֹבְנִיצִין.

– הואל-נא, הוד נסיכות, ובואה אל החדרים, – אמר הגנרל אשר על המשמר בקול מתרעם: – נחוץ לעַיֵּן בתכניות ולחתום על ניָרות אחדים.

האדיוטַנט, שיצא מן הפתח, הודיע, שהכֹּל נכון בבית. אך קוּטוּזוב רצה, לפי הנראה, להִכָּנס לחדרו לכשֶׁיִּפָּטר מכל עבודה, ויקמט פניו…

– לא, צַו, מחמדי, וְיגישו שלחן קטן הֵנָּה; ואני אתבונן פה, – אמר קוּטוּזוב. – ואתה אל תסור מזה, – הוסיף בפנותו אל הנסיך אנדרי.

הנסיך אנדרי נשאר על המרפסת ויקשב לדברי הגנרל אשר על המשמר.

בשעת ההרצאה שמע הנסיך אנדרי מאחרי הדלת לחישת אשה ואִושת שמלת אשה. אחרי הציצוֹ פעמים אחדות אל המקום ההוא ראה מאחרי הפתח אשה בריאה, אדמוֹנית ויפה, לבושה שמלה וְרֻדָּה ומטפחת-משי לִילָאית על ראשה, וקערה בידה, ולפי הנראה בבֵרור, חִכּתה לכניסתו של המצביא הראשי. האדיוטַנט של קוּטוּזוב הסביר בלחישה לנסיך אנדרי, כי היא אשת הכֹּהן בעלת-הבית, והיא עומדת להגיש לחם ומלח להוד-נסיכותו. בעלהּ קִדֵּם את פני הוד-נסיכותו בהַגָּשת צלב בבית התפלה, והיא תקדם פניו בבית… “יפה מאד”, הוסיף האדיוטַנט בבת-צחוק. קוּטוּזוב הסב עיניו לדברים האלה. את הרצאת הגנרל אשר על המשמר (שֶׁתָּכנהּ העִקָּרי היה בקֹרת הפּוֹזיציה שעל-יד צַרְיֶבוֹ-זַיְמִישְׁצֶה) שמע קוּטוּזוב כדרך ששמע לפני שבע שנים את וִכּוּחי המועצה הצבאית באויסטרליץ. ברור היה, כי שמע את הדברים רק מאשר היו לו אזנים, אשר לא יכלו לבלתי שמוע, אף-על-פי שאחת מהן היתה פקוקה; אבל נראה בבֵרור, שלא רק גם אחד מהדברים, אשר יכֹל הגנרל לאמר לו, לא יכֹל להפליאו או להעסיקו קצת, אלא שגם נודע לו מראש כל מה שיאמרו לו, ולא שמע כל זה אלא מפני שצריך לשמוע, כשם שצריך לשמוע שיר-תפלה בזמנו ובמקומו. כל מה שאמר דֶּניסוב היה טוב ויפה. כל מה שאמר הגנרל אשר על המשמר היה טוב ויפה עוד יותר, אבל ברור היה, כי קוטוזוב היה בז גם לַמַּדָּע גם לַשֵּׂכל ויודע איזה יסוד אחר, שהדבר היה תלוי בו, איזה יסוד שאינו תלוי לא בשׂכל ולא במדע. הנסיך אנדרי התבונן בשׂום-לב ברשמי פני המצביא הראשי, והרֹשם האחד, אשר יכֹל למצֹא בו, היה של שעמום, של סקרנות על-דבר לחישת האשה שמאחרי הדלת ושל כַּוָּנה לשמור מנהגי דרך-הארץ. בבֵרור נראָה בו, שהיה בז לַשֵּׂכל ולַמַּדע וגם לָרגש הפטריוטי, אשר הראה דֶניסוב בדבריו, אך בז היה לכל זה לא בשכלו ולא ברגשותיו ולא במדעיו (כי על-כן גם לא התאמץ להראותם), כי-אם באיזה יסוד אחר. הוא היה בז לדברים האלה בזקנותו, בנסיונות החיים שקנה לו. הפקֻדה האחת, אשר פקד קוטוזוב על דעת עצמו בשעת ההרצאה הזאת, היתה בענין המשִׁסה אשר שָׁסו אנשי-צבא רוסיה. הגנרל אשר על המשמר הגיש להוד-נסיכותו בסוף הרצאתו טופס כתב-פקֻדה לחתום עליו בדבר גְּבִיָּה משׂרי-החיל על-פי בקשת בעל-אחֻזה אחד בעד שִׁבֹּלת-השועל, שקצרו וגזלו בעודנו יָרֹק.

קוּטוּזוֹב התחיל שורק בשפתיו ומנענע בראשו אחרי שמעו זאת.

– אל התנור… אל האש. וכלל גדול אני אומר לך, מחמדי, – אמר אליו, – את כל הכתבים האלה הַשלך אל האש. יקצרו להם קמה ויבַערו עצים כטוב בעיניהם. אני אינני מצַוה ואינני מתיר לעשות כן, אבל גם לגבות אינני יכול. אי-אפשר בלעדי זאת. כשמבקעים עצים נופלים קִסְמִים ארצה. – וישם עיניו שנית על הניָר ויאמר ברהיטה במנוד-ראש: – הוי דקדקנות אשכנזית!

טז

– עתה נגמר הכֹּל, - אמר קוּטוּזוב, בחתמו על הניָר האחרון, וַיָּקם בכבֵדות ויתַקן כִּפְלֵי צַוָּארו הלבן והרך וַיֵּלך לו בפנים צוהלים אל הדלת.

הכֹּהֶנת קפצה בפנים שנסתּמקו פתאום ואחזה בקערה, אשר אחרי כל ההכנה הארֻכָּה, שהכינה את נפשה לזה, לא הספיקה לתִתָּהּ בזמנהּ. ובגחינה עמֻקה הגישה אותה לפני קוּטוּזוב.

עיני קוטוזוב מצמצו קצת, ויחַיֵּך וַיַּחזק בכף-ידו בסנטרה ויאמר:

– ומה יפית! תודה לך, יונתי.

ויוצֵא מכיס מכנסיו הרחבים מטבעות-זהב אחדים וישׂם על קערתהּ. “ומה שלומך?” אמר לה בלכתו אל החדר, אשר יִחדו לו. הכֹּהֶנֶת עברה אחריו והלכה אל חדרה, ושתי הגומות הקטנות שבלחייה האדֻמות מלאו צחוק קל. האדיוטַנט יצא אל הנסיך אנדרי אל המרפסת לקראו לסעֻדת-הבֹּקר; אחרי חצי-שעה חזרו וקראו לאנדרי לבוא אל קוּטוּזוב. וקוּטוּזוב שכב על הכסא באותו המעיל הפתוח, שהיה עליו קֹדם-לזה. בידו החזיק ספר צרפתי, וכשנכנס הנסיך אנדרי, שם שׂכּין בו לסִמּן ויסגרהו. אותו הספר היה, כפי מה שראה הנסיך אנדרי בשַׁערו, חִבּורהּ של מַדַּם דֵי-זַ’נליס, Les chevaliers du Cygne.

– עתה שבה-נא, שבה פֹה ונדַבּרה, - אמר קוּטוּזוב. - צר לי, צר מאד. אבל זכָר-נא, ידידי, כי אני אב לך, אב שני…

הנסיך אנדרי סִפּר לקוּטוּזוב את כל אשר ידע על-אודות מיתת אביו ואשר ראה בהרים הַקֵּרחים בעברו שם.

– עד היכן… עד היכן הביאו! - אמר קוּטוּזוב פתאם בקול נהמת-לב, ונראה בו, שמהרצאת דברי הנסיך אנדרי שִׁוָּה לנגדו היטב את מצבהּ של רוסיה.

– חכּה-נא מעט, חכּה, - הוסיף בפנים מביעים חֵמה, ומאשר לא רצה, לפי הנראה, להמשיך שיחה זו, שהרגיזה אותו, אמר: - קראתי לך, על-מנת להשאירך אצלי.

– אני מודה להוד-נסיכותך, - ענה הנסיך אנדרי, - אבל ירא אני, פן לא אצלח עוד לעבודה בשטַבּים, - אמר בצחוק קל, וקוּטוּזוב התבונן בצחוקו זה.

קוּטוּזוב נתן עיניו בו דרך-שאלה.

– והעִקר, - הוסיף הנסיך אנדרי, - כבר הֻרגלתי בגדוד, אהבתי את האופיצרים, והאנשים אהבו אותי, כמדֻמֶּה לי, גם הם. צר היה לי לעזוב את הגדוד! אם אֶמָּנע מקבל את הכבוד להיות במחיצתך, האמינה נא לי…

על פניו הנפוחים של קוּטוּזוב נראה רשֶׁם של בינה, בקשת-טובה וגם לגלוג דק, ובלי תת לו לגמור דבריו אמר:

– צר לי, דרוש הנך לי עתה, אבל צדקת, צדקת. לא להביא הֵנָּה אנשים אנו צריכים, בעלי-עצות יש לנו הרבה בכל עת, ואנשים אָיִן. גדודים אחרים לגמרי היו לנו, אִלו עבדו כל בעלי-העצות שם, בגדודים, כמוך. אני זוכר אותך עוד מימי אויסטֶרליץ… זכֹר אזכֹּר, עם הדגל, זוכר אני, - אמר קוּטוּזוב, ואדמימות מתוך שמחה נראתה על פני הנסיך אנדרי לזֵכר אויסטֶרליץ.

קוּטוּזוב משך אותו בידו אליו וַיַּגש לו את לחיו, ושוב ראה הנסיך אנדרי דמעות בעיני הזקן. אמנם ידע הנסיך אנדרי, כי קוּטוּזוב היה נוח להוריד דמעה וכי הוא מראה לו סִמני-חִבּה ומביע צער על פּרידתו, בחפצו להראות השתתפות באֶבלו, ובכל-זאת הרגיש הנסיך אנדרי שמחה וגאוה בהזכירו את מעשהו באויסטֶרליץ.

– לך לדרכך ויהי אלהים עמך. ידעתי, כי דרכך דרך-כבוד. - הוא שתק רגע. - הצטערתי על כי לא היית עמי בבוקרשט: הֻצרכתי לשלוח. - ומענין לענין החל קוּטוּזוב לדבר על-אודות מלחמת טורקיה והשלום, שנעשׂה עִמה. - הרבה הוכיחו אותי גם על המלחמה גם על השלום… והכֹּל נהיָה בזמנו. הכֹּל בא בשעה הנכונה למי שיודע להמתין, - אמר צרפתית. - גם שם היו יועצים לא פחות מבזה… - הוסיף בענין בעלי-העצות, אשר הגה בהם, כפי הנראה, לא מעט. - הוי היועצים הללו! אִלו שמענו לכֻלם, לא היינו עושים שלום שם בטורקיה וגם לא היינו גומרים את המלחמה. ממהרים הם תמיד, והכֹּל נמשך מתוך מהירות יתרה. אִלו לא מת קַמֶּנסקי, היה אובֵד. בשלשים אלף איש הרעיש מבצרים. ללכֹּד מבצר לא דבר קשה הוא, קשה לגמֹר מלחמה בנצחון. אך בעבור זה נחוץ לא להרעיש ולהשׂתּער, נחוציםאֹרֶך-רוח וזמן. קַמֶּנסקי שלח אנשי-צבא לעלות על רוּשׁצוּק, ואני אך שני אלה (אֹרך-רוח וזמן) שלחתי ולכדתי מבצרים יותר מִקַּמֶּנסקי והֶאֱכַלְתִּי את הטורקים בשׂר-סוסים. - באמרו זאת הניע בראשו. - וגם הצרפתים עתידים, האמינה לִדבָרִי, - אמר קוּטוּזוב בהתרגשו ויספֹּק על לבו – לאכול בשר-סוסים. - ושוב התחילו עיניו נוצצות מדמעה.

– אף-על-פי-כן הלא נצטרך לקבל קְרָב? - אמר הנסיך אנדרי.

– נצטרך, אם הכֹּל יבקשו זאת; אין מה לעשות… אבל האמינה לי, מחמדי: אין חזק משני הגבּורים האלה, מאֹרֶך-רוח ומזמן; הם יעשו ויוכלו הכּל. אבל בעלי-העצות אינם שומעים באֹזן הזאת, זאת היא הרעה. יש רוצים ויש ממאנים. ומה לנו לעשות? - שאל, כפי הנראה, על-מנת לשמוע תשובה, - כן הוא, ומה תצַוֶּה לעשות? - שאל שנית, ועיניו נוצצו והביעו הסתכלות וערמה. - אני אֹמר לך מה לעשות, - אָמר, באשר לא ענהו הנסיך אנדרי דבר. - אני אֹמַר לך מה לעשות ומה אני עתיד לעשות. “בשעת ספקנות, יקירי, התאפק”, - אמר את הפתגם הצרפתי אחרי שתיקה קצרה בדִבּור ממֻשך. - שלום לך, אפוא; זכור, כי בכל נפשי אני שֻׁתָּף לך באֶבלך וכי לך אני לא הוד נעלה, לא נסיך ולא המצביא הראשי, כי-אם אב אני לך. אם תצטרך לדבר, פּנֵה אלי בעצמי. שלום לך, מחמדי!

עוד פעם אחת חִבּק לו וישק לו. ובטרם עוד הספיק הנסיך אנדרי לצאת מפתח החדר, נאנח קוּטוּזוב אנחה מרגעת וחזר לקרֹא את הרומַן מאת מַדַּם זַ’נליס Las chevaliers du Cygne אשר לא גמר עוד.

כיצד ומאיזה טעם, לא היה הנסיך אנדרי יכול לבאר בשום אֹפן, אבל כך היה מעשה; אחרי בואו הפעם לפני קוטוזוב שב אל גדודו נרגע על-דבר מהלך הענינים ועל-דבר האיש, אשר נמסרה הנהגתם בידו. במדה שנתברר לו, עד כמה אין כל דעה פרטית באותו זקן, שלפי הנראה, לא נשארו בו אלא מנהגי התלהבות, ותחת השׂכל (המחַלק את המעשים למיניהם ובא לידי מסקנות) נשאר בו אך הכשרון להסתכל במנוחה במהלך המעשים, בה במדה הֻבטח, שהכֹּל יהיה כראוי. "הוא לא יתן מאומה משלו. הוא לא ימציא מאומה, לא יתחיל בשום דבר, - אמר הנסיך אנדרי בלבו, - אבל יקשיב וישמע הכֹּל, יזכֹּר הכֹּל, יסַדר הכֹּל כראוי, לא יפריע כל מה שיש בו תועלת ולא יתן לעשות מה שיוכל להזיק. הוא מבין, שיש דבר חזק ואמיץ מרצונו, - והוא מַהלך המקרים, אשר לא יֵט מדרכו; והוא יודע לראות את המקרים, יודע להבין את ערכם, ומפני ערכם זה הוא יודע להסתלק מהשתתפות במעשים, לבטל את רצונו הפרטי, בזמן שהוא נוטה לדרך אחרת. והעִקר, - הוסיף הנסיך אנדרי לדַבּר אל לבו, - שבשבילו אני מאמין לו, הוא מה שהוא רוסי, אף-על-פי שהוא קורא את סִפורהּ של זַ’נליס ומשתמש בפתגמים צרפתיים; מה שקולו התחיל רועד באמרו: “עד היכן הביאו!” ומה שהתחיל בוכה באמרו, שהוא “עתיד להאכילם בשר-סוסים”.

על הרגש הזה, שבמדרגות שונות היה משֻׁתּף לכֹּל, נוסדה אותה האחדות וההסכמה הכללית, שנראתה בכל מקום לבחירת קוטוזוב, שנבחר למצביא ראשי בתור מרֻצֶּה לעם ולא על-פי חשבונות חצרניים.

יז

אחרי יציאתו של הקיסר ממוסקבה חזרו החיים המוסקבאיים לסִדרם הקוֹדֵם, ומהלך החיים האלה היה כל-כך כנהוג, שקשה היה לזכור את ימי החגיגה וההתלהבות הפטריוטית, שעברו זה מעט, וקשה היה להאמין, שרוסיה שרויה באמת בסכנה ושחברי הקלובּ האנגלי הם גם בנים לארץ-מולדתם, הנכונים להקריב כל קרבן בעדה. הדבר האחד, אשר הזכיר את ההתלהבות הפטריוטית הכללית, שנראתה בימי ישיבת הקיסר במוסקבה, היה דרישת נִדבוֹת נפשות וכסף, והנדָבות האלה כְּשֶׁנִּתְּנוּ לבשו מיד צורה רשמית קבועה על-פי חֻקים ונראו כמעשים שאי-אפשר בלעדיהם.

כאשר קרב האויב הלוך וקרוב אל מוסקבה, לא רק לא החֵלו המוסקבאים לשׂים לבבם יותר על מצבם, כי-אם להפך, עוד נעשתה דעתם קלה מִקֹּדם-לזה, כדרכם של בני-אדם בכל עת, בראותם סכנה גדולה הולכת וקרֵבה אליהם. בכל שעה שסכנה מתרגשת לבוא על אדם, מדברים בקִרבּו שני קולות חזקים שָׁוים זה לזה בכֹחם: האחד מדַבּר תמיד בהַשׂכּל ומבאר, כי ראוי לאדם לעַיֵּן בעצם דבַר הסכנה ולבקש תחבולות מסֻגָּלות להִנָּצל מפניה; והשני מדבּר ביתר הַשְׂכֵּל, כי קשה ומכאיב הרבה מאד להרהר בסכנה, בשעה שלראות הכֹּל מראש ולהִנָּצל ממהלכו הכללי של הענין לא בידי אדם הוא, וכי על-כן מוטב להתעלם מן הרעה בטרם תבוא ולהרהר במה שינעם לאדם. ביחידות מקשיב האדם על-פי רֹב לַקול הראשון, ובַצבור – לקול האחרון. וכך היה גם בעת ההיא בבני-מוסקבה. זה ימים רבים לא התעלסו במוסקבה כמו בשנה ההיא.

הודעותיו של רַסטוֹפּצ’ין, שבראשן היו צורות בית-יין-דגן ומוזג ועירוני מוסקבאי בשם קַרפּוּשקה צִי’גִירִין, “שהיה מן החלוצים ובשמעו בברכים כושלות מכוס מיֻתֶּרת שהביא אל קרבו, שבּונַפַּרט אומר לעלות על מוסקבה, כָּעס כעס גדול ויגדף גדופים נתעבים את כל הצרפתים ויצא מבית-היין וידַבּר אל העם הנקהל תחת הנשר” – ההודעות האלה נקראו והיו דנים בהן, כשם שהיו דנים בחרוזיו האחרונים של וַסי’לי לבוביץ' פושקין⁵².

בקלובּ היו נאספים בחדר זָוִיתִי לקרֹא את ההודעות האלה, ומקצת הנאספים מצאו נחת בַּמַּהֲתלות, שנאמרו בשם קַרפּוּשקה על הצרפתים, כי “מכּרוּב יתנפחו, מִמִּקְפָּה יתפקעו ומציר-ירקות יֵחָנקו, כי כֻלם נַנסים, וכי אשה אחת תהדֹף שלשה מהם בקלשון שבידה”. מקצתם גִּנּוּ את הטון הזה ואמרו, כי אין זה אלא דברים חסרי-טעם ונבערים. בחבורות כאלה סִפּרו, כי רַסטוֹפּצ’ין שִׁלַּח ממוסקבה את הַגֵּרים הצרפתים וגם את כל בני הארצות האחרות; אבל בעִקרו של דבר לא נתכַּונו אלא לִשְׁנות את דברי-הלצון, שאמר רַסטופּצ’ין בשַׁלחו אותם. את הַגֵּרים ההם שלחו בספינה לניז’ני, ורַסטופּצין אמר להם: ⁵³Rentrez en vous même, entrez dans la barque et n’en faites pas une barque de Charon. עוד ספרו, שכבר הוציאו ממוסקבה את כל בתי-הפקֻדות, ועל זה הוסיפו את דבַר לצונו של שִׁינְשִׁין, שגם בגלל זה לבד חַיֶּבת מוסקבה להודות לנפוליון. עוד סִפּרו, כי גדודו של מַמוֹנטוֹב יעלה לו בשמונה מאות אלף; כי בֶּזְאוּחוֹב הוציא עוד יותר על חלוציו; אך כי מעֻלה מכֹּל במעשהו של בֶּזְאוּחוֹב הוא מה שהוא בעצמו ילבש מעיל צבאי וירכב בראש-גדודו ולא יטול כל שְׂכַר-מקומות מן האנשים, שיביטו אליו באותה שעה.

– אינכם נושאים פני איש, - אמרה ז’ילי דרֻבֶּצקַיה, בצָברה ובכַוצהּ באצבעותיה הדקות, המכֻסות טבעות, חבילה קטנה של כתיתים.

ז’ילי נָכונה לצאת ביום השני ממוסקבה וערכה נשף-פּרידה.

– בֶּזְאוּחוֹב est ridicule (מגֻחך), אבל טוב הוא ונוח לבריות כל-כך. ואיזה עֹנג הוא להיות כל-כך caustique (בעל לשון-הרע)?

– קנַס! - אמר איש צעיר בלבוש מעיל-חלוצים, אשר קראה לו ז’ילי mon chevalier (פָּרָשִׁי) ואשר נסע עמה יחד לניז’ני.

בחבורת ז’ילי וכן בהרבה חבורות במוסקבה היה לחֹק לדַבּר אך רוסית, ומי שטעה והשמיע מלה צרפתית בפיו היה משלם קנַס לוַעד-הנדבות.

– עוד קנס על גַליציזמוס, - אמר סופר רוסי, שנמצא שם בחדר-האורחים. - “עֹנג להיות” לא לשון-רוסים הוא.

– אינך נושא פני איש, - הוסיפה ז’ילי לדַבּר אל החלוץ, בלי שים לב להערת הסופר. במלת caustique חטאתי, - אמרה ז’ילי – ואני משלמת, אבל בעד העֹנג לאמר לך את האמת אני נכונה לשלם עוד יותר; על גַליציזמים אינני אחראית, - אמרה אל הסופר: - אין לי לא מעות ולא פנאי, כמו שיש לו לנסיך גוֹלִיצין, כדי לשׂכּור מורה וללמוד לשון-רוסיה. והנה גם הוא Quand on… (כְּשֶׁ…) לא, לא, - פנתה אל החלוץ, - לא תתפְשֵׂני הפעם. כשמדברים בשמש רואים את קרני-אורו, - אמרה בעלת-הבית בצחוק חִבּה אל פּיֶר. - ברגע זה דִבַּרנו בך, - אמרה ז’ילי בשפת-השקר השגורה בפי נשים כבודות. - אמרנו, כי גדודך ייטב בודאי מגדודו של מַמוֹנטוֹב.

– אל-נא תדברי אלי על-אודות גדודי, - ענה פּיֶר בנשקו לה על-גב ידה וישב אצלה. - כל-כך היה עלי למשׂא.

– הלא בודאי תצביא אותו בעצמך? - אמרה ז’ילי והציצה בערמה ובגִחוך על החלוץ.

במעמדו של פּיֶר לא היה החלוץ עוד caustique כל-כך, ובפניו הבְּעָה תמיהה על חיוכהּ של ז’ילי. בכל טרדת רעיוניו וטוּב-לבו של פּיֶר היה מראהו משבית כרגע כל נסיון להתל בו בפניו.

– לא, - ענה פּיֶר בצחוק והסתכל בגוִיתו הגדולה והעבה. - כי יֵקַל לצרפתים יותר מהראוי לירות בלי-החטיא. גם ירא אני, פן לא אמצא מושב לי על סוס.

בין האנשים, שהיו חֹמר לשיחה בחבורת ז’ילי בערב ההוא, נזכרו גם הרוסטובים.

– עסקיהם, לפי הנשמע, רעים מאוד, - אמרה ז’ילי. - והגרף בעצמו חֲסַר-דֵּעַ בעסקים. הרַזוּמוֹבסקים רצו לקנות את ביתו ואת אחֻזתו הסמוכה למוסקבה, והדבר הולך ונמשָׁך. מַרבּה הוא במחיר.

– לא, כמדֻמֶּה שבימים האלה תִגָּמֵר המכירה, - אמר אחד מבני-החבורה. - אף-על-פי שאִוֶּלת היא לקנות עתה דבר במוסקבה.

– מפני מה? - אמרה ז’ילי. - וכי תעלה על דעתך, שמוסקבה בסכנה?

– ומפני-מה אַתּ יוצאת?

– אני? שאֵלה משֻׁנָּה. אני נוסעת מפני… מפני שהכֹּל נוסעים; ומלבד זאת – אינני לא יַ’נָּה ד’אַרְק ולא אֲמַזּוֹנָה.

– כן, כן. הבי-נא עוד סמרטוטים קטנים.

– אם ישכיל בהנהגת עסקיו, יוכל לשלם את כל חובותיו, - הוסיף החלוץ על-אודות רוסטוב.

– זקן טוב הוא, אבל דל מאד. ולמה הם יושבים פה ימים רבים כל-כך? זה זמן רב שרָצו לנסוע אל הכפר. נַטַּלִּי, כמדֻמה לי, בריאה עתה? - שאלה ז’ילי את פּיֶר בבת-צחוק של ערמה.

– הם מחַכּים לַבֵּן הצעיר, - אמר פּיֶר. - הוא נכנס לחֶבֶר הקוֹזַקים של אוֹבּוֹלֶנסקי ונסע לבּיֶלַּיה-צֶרקוֹב. שם מסתדר גדוד. ועתה העבירוהו אל גדודי, והם מחַכּים לו בכל יום. הגרַף רצה לנסוע זה כבר, אך הגרפינה לא תאבה לצאת ממוסקבה, בטרם יבוא בנם.

– שִׁלשום ראיתי אותם בבית האַרְחַרוֹבים. נַטַּלִּי חזרה ליָפיהּ ולשמחת-לבה. היא שָׁרָה רומַנס. יש אנשים, שהכֹּל עובר אצלם על-נקלה.

– מה עובר? - שאל פּיֶר בתרעומות.

ז’ילי צחקה צחוק קל.

– דע לך, אדוני הגרַף, שפרשׁים כמוך אינם מצוּים אלא בספוריה של מַדַּם סוּזַא.

– איזה פרש? מפני-מה? - שאל פּיֶר והתאדם.

– חדל-לך, גרַף יקר, מוסקבה כֻלה יודעת זאת. אני מתפלאה עליך, בהן-צדק שלי, - אמרה ז’ילי צרפתית.

– קנס! קנס! - קרא החלוץ.

– טוב אפוא. אי-אפשר לדַבּר; משעמם הוא מאד.

– מה יודעת מוסקבה כֻלה? - אמר פּיֶר בקומו בזעף, [הערת פ.ב.י.: כך מופיע במקור]

– חדל-לך, גרַף. ידעת!

– אינני יודע מאומה, - אמר פּיֶר.

– ידעתי, כי התהלכת בידידות עם נַטַּלִּי ועל-כן… לא, אני קרובה תמיד יותר לויֶרה. ויֶרה היקרה הזאת – גמרה צרפתית.

– לא, מַדַּם, - הוסיף פּיֶר בתרעומות. - לא קבלתי עלי כלל תפקיד של פרש לרוסטובה, וזה כחֹדש ימים לא הייתי בביתם. אבל אינני מבין אכזריות זו…

– מי שמצטדק מלמד חובה על עצמו (משל צרפתי ידוע) – אמרה ז’ילי בבת-צחוק ונענעה כתיתים בידיה, וכדי שתצא מִשׂיחה זו כמנצחת, עברה מיד אל ענין אחר. - הנה נודע לי היום, כי מַרִי בולקונסקיה האֻמללה באה אתמול למוסקבה. הלא שמעתם, כי אביה מת עליה?

– האמנם! איפה היא? חפץ אני מאד לראותה, - אמר פּיֶר.

– תמול ישבתי עמה כל הערב. היום או מחר בבֹּקר היא נוסעת עם בן-אחיה אל אחֻזתם הסמוכה לָעיר.

– ומה, השלום לה? - אמר פּיֶר.

– אין דבר, עצובה היא. אך הידעת, מי הציל אותה? רומַן שלם הוא. ניקולַי רוּסטוב. קושרים סַבּוּהָ, חשבו להרגה, פצעו את אנשיה. והוא קם ויושיעהּ…

– עוד רומַן אחד, - אמר החלוץ. - אכן המנוסה הכללית הזאת לא נבראה אלא כדי שתהיינה כל העלמות הזקנות לאנשים. קַטִּיש – אחת, הנסיכית בולקונסקיה – שתים.

– דע-לך, שאני חושבת באמת, שהיא un petit peu amoureuse du jeune homme (אוהבת קצת את האיש הצעיר הזה).

– קנס! קנס! קנס!

– אך כיצד אֹמַר זאת רוסית?

יח

בשוב פּיֶר לביתו, נִתּנו לו שתי הודעות של רַסטופּצ’ין, שהובאו ביום ההוא.

בראשונה נאמר, כי השמועה, שהגרַף רַסטופּצ’ין אסר את היציאה ממוסקבה, איננה נכונה, וכי, להֶפך, שָׂמֵחַ הוא הגרַף רַסטופּצ’ין, שהגבירות ונשי-הסוחרים יוצאות ממוסקבה. “תמעט החרָדה, תמעַטנה החדשות, - נאמר בהודעה, אבל אחראי אני בחיי, כי אותו רשע לא יהיה במוסקבה”. המלים האלה הראו לדעת את פּיֶר בפעם הראשונה, כי אמנם בוא יבואו הצרפתים למוסקבה. בהודעה השניה נאמר, כי מעוננו הראשי בויַזמה, כי הגרַף וִיטהֶנשטֵין גבר על הצרפתים, אבל מפני שרבים מבני-העיר מבקשים להזדַין, נכונו כלי-זין אלה בעדם בבית-הנשק: חֲרָבות, אקדחים, רוֹבים, ובזוֹל ינתנו לבני-העיר. סגנון ההודעות האלה היה לא כל-כך בדחני כבשיחות צ’ינגירין שבהודעות הקוֹדמוֹת. פּיֶר התחיל דואג אחרי קראוֹ את ההודעות האלה. הֻברר לו, שהעננה הנוראה, אשר חפץ בה וחִכּה לה בתאות-נפש ואשר עם זה הפילה עליו גם אימה גדולה, הקריבה לבוא.

“הַאֶכָּנס לצבא ואסע אל המערכה, אם אחכה לאחרית דבר?” - שאל פּיֶר בלבו בפעם המאה. ויקח את כרך-הקלפים, אשר היה לפניו על השלחן, וַיָּחל לערוך פַּסיַנס.

– אם יעלה יפה פַּסיַנס זה, - אמר אל לבו בהחזיקו בידו את כרך-הקלפים, אחרי טָרפוֹ אותם, ובנשאו עיניו למעלה, - אם יעלה, הרי זה אות… איזה אות?…

הוא לא הספיק להחליט, איזה אות הוא, ומאחרי דלת חדרו נשמע קול הנסיכית הבכירה בשָׁאֳלָהּ, אם אפשר להִכָּנס.

– זה יהיה לי האות, כי עלי לנסוע אל המערכה, - סִיֵּם פּיֶר דבריו אל לבו. - בֹּאי, בֹּאי, - הוסיף בפנותו אל הנסיכית.

(רק הנסיכית הבכירה בעלת הַמָּתְנַיִם הארֻכּים והפנים המאֻבָּנים ישבה עוד בבית פּיֶר; שתי הצעירות נִשְׂאוּ לאנשים).

– סלח-נא לי, שאֵרי, כי נכנסתי אצלך, - אמרה בקול תרעומות ומבוכה. - הלא צריך להחליט דבר. מה תהי עלינו? הכֹּל יוצאים ממוסקבה, והעם מתקַשר. ועל-מה אנחנו נשארים?

– להפך, הכֹּל, כמדֻמה לי, אך טוב, שאֵרָתִי, - אמר פּיֶר בסגנון הלגלוגי, אשר הֻרגל לבו בדבּרוֹ עם הנסיכית, מתוך בַּישנותו שהיה בוש בתפקיד איש-חסד שהוטל עליו.

– כן, אך טוב… רֹב טובה הוא זה! היום ספּרה לי וַרוַרה איבַנובנה את הגדולות, אשר יעשו צבאותינו. אכן יש לנו במה להתפּאר. גם העם קָשַׁר כֻּלו, חדלו לשמוע: נַעֲרָתִי גם היא החלה לדַבּר עַזּוֹת. עוד מעט ויחלו גם להכּותנו. אי-אפשר לעבור בחוצות. והעִקר – הלא היום או מחר יבואו הצרפתים, ומה לנו להמתין? אחת אשאל מאתך, שאֵרי, - אמרה הנסיכית, - צַו-נא להובילני לפטרבורג: אמור עלי מה שתאמר, ואני אינני יכולה לחיות תחת שלטונו של בּוֹנַפַּרט.

– אבל רב לך, שאֵרָתִי, מאין אַתּ שואבת את ידיעותיך? להפך…

– אני לא אכּנע מפני נפוליון שלכם. אחרים יעשו להם כטוב בעיניהם… אם אתה אינך רוצה לעשות זאת…

– עשׂה אעשׂה, כרגע אצווה…

הנסיכית הצטערה, כפי הנראה, על כי לא היה לה על מי לכעוס; ותשב לה על כסא בשׂפתים לוחשות.

– אבל אומרים לך דברים אשר לא כן, - אמר פּיֶר. - העיר שוקטת ואין כל סכנה. ברגע זה קראתי… - ופיֶר הראה לה את ההודעות. - הגרַף כותב, כי הוא אחראי בחייו, שלא יבוא האויב למוסקבה.

– הוי, אותו הגרַף שלכם, - אמרה הנסיכית בזעם, - חָנֵף הוא, איש-חמס, בעצמו הביא את העם לידי קשׁר. האם לא הוא כתב בהודעותיו הטפשיות, כי יהיה מי שיהיה אחֹז בקוֻצותיו וּסְחָבֵהו אל השוטרים (ומה נבער הדבר!). אשר יאחז, הוא אומר, לו כבוד ותהלה. עתה זה פריו. וַרְוַרה איבַנובנה אמרה, כי עוד מעט וַהֲרָגוּהָ על כי התחילה מדברת צרפתית…

– אבל כל זה רק… אַתּ מדקדקת יותר מדַי. - אמר פּיֶר וַיָּחל לערוך את הַפּסיַנס.

אף-על-פי שהפַּסיַנס עלה יפה, לא נסע פּיֶר אל המערכה, כי-אם נשאר במוסקבה, שנתרוקנה מיושביה, ולא חדל להיות כל היום דואג, מפקפק, מפחד וגם שָׂמֵחַ בלבו לקראת איזה דבר נורא ואָיֹם.

ביום השני נסעה לה הנסיכית בערב, ואל פּיֶר בא סוכנו הראשי והודיע לו, כי אין למצֹא את הכסף הדרוש להלבשת גדודו, אם לא ימכרו אחת מאחֻזותיו. בכלל הסביר הסוכן הכללי לפיֶר, כי כל מעשיו אלה בענין הגדוד עתידים לרוששו. פּיֶר שמע דבריו ובכבֵדות הסתיר את חִיּוּכו.

– מכור אפוא, - אמר פּיֶר. - ומה אעשה; לא אוכל לשוב עָתָּה.

במדה שהוּרע מצב כל העסקים, וביחוד מצב עסקיו, בה במדה היה נעים לו יותר, בה במדה הֻברר לו יותר, כי המהפֵּכָה, שחִכּה לה, קרובה לבוא. לא היה בעיר עוד כמעט איש ממיֻדָּעיו. ז’ילי יצאה, הנסיכית מריה יצאה. מהקרובים לו ביותר נשארו אך הרוסטובים לבדם, ואליהם לא היה בא.

ביום ההוא נסע פּיֶר לשם שעשועים אל הכפר ווֹרוֹנצוֹבוֹ לראות את הכדור הפורח הגדול, שבנה שם לֶפִּיךְ להכחיד את האויב, ואת הכדור למבחן, שהיו עתידים להפריח למחר. הכדור הזה עוד לא נגמר; אך הוא נבנָה, כפי שנודע לפיֶר, ברצונו של הקיסר. הקיסר כתב לַגרף רַסטופּצ’ין על-אודות הכדור הזה את הדברים האלה (צרפתית):

"כאשר אך יַשלים לֶפִּיךְ את מלאכתו, הָכינה לסירתו אנשים אֱמוּנים ונבונים ושלַח רָץ אל הגנרל קוּטוּזוב להגיד לו. אני כבר הודעתי לו על-אודות הדבר הזה.

“העירה-נא את לֶפּיךְ, כי ישית לבו היטב לַמָּקום, אשר יֵרד בו בפּעם הראשונה, לבלתי שגות ולבלתי נִפֹּל בידי האויב. נחוץ שיחַשֵׁב את נסיעותיו על-פי נסיעות המצביא הראשי”.

בשובו הביתה מִווֹרוֹנצוֹבוֹ ובעברו במישור בּוֹלוֹטנַיה ראה פּיֶר המון-עם על-יד מקום-הַהֲרֵגָה, ויעמוד וירד מעל המרכבה. שם הֻלְקָה טבּח צרפתי, שיצא חַיב על מעשה-רִגול. ההלקאה זה אך נגמרה, והתַּלין התּיר מעל ספסל-הלוקים איש בריא נאנק במרירות, בעל פאות-זקן אדֻמות, באנפילאות כחֻלות ובחָזִיָּה ירֻקה. שם עמד עוד חוטא אחד, איש רזה וחִוֵּר. שניהם היו צרפתים על-פי מראיהם. בפנים נבהלים ומצֵרִים, שנדמו לפניו של הצרפתי הרזה ההוא, נדחק פּיֶר ועבר בתוך ההמון.

– מה זאת? מי? על-מה? - שאל פּיֶר.

אך ההמון – של פקידים, עירונים, סוחרים, אִכּרים ונשים לבושות אדרות ארֻכּות וקצרות – שׂם עיניו ולבו כל-כך אל הנעשׂה במקום-הַהֲרֵגָה, שאיש מהעומדים שם לא ענהו דבר. האיש הבריא קם וַיָּנע כתפיו בזעף ובחפצו, לפי-הנראה, להתנהג באֹמץ-לב החל לתקן על עצמו את החזיה; אך פתאֹם רעדו שׂפתיו וַיָּחל לבכות בחֵמה על נפשו, כדרך שאנשים גדולים סַנגוִיניים בוכים. העומדים התחילו מדַבּרים בקול רם, כדי לכבוש רחמיהם, כן נדמה לפיֶר.

– טַבּח לאחד הנסיכים…

– ומה, מוּסיוּ, הַצִּיר הרוסי חָמֵץ הוא, כנראה, לצרפתי… הַשִּׁנים קהו? - אמר פקיד כְּווּץ-פנים, שעמד אצל פּיֶר, בשעה שהצרפתי התחיל בוכה.

הפקיד פנה כה וכה, לראות בודאי, עד כמה מצאה מַהֲתַלָּתוֹ חן בעיני השומעים. אחדים צחקו, ואחדים הוסיפו להביט בחרדה אל התלין, אשר הפשיט את החוטא השני את בגדיו.

פּיֶר נָשם בחזקה באפו ויקמט פניו, ובפנותו בחפָּזון שב וַיֵּלך אל המרכבה, ובלכתו ובעלותו על המרכבה לא חדל לבַטא דברים אל לבו. בדרך נזדעזע וגער פעמים אחדות בקול גדול כל-כך, שהרַכָּב שאל אותו:

– מה תצַוֶּה, אדוני?

– אנה אפוא אתה נוסע? - נתן פּיֶר בקולו על הרַכָּב, בבואו לרחוב לוּבּיַנקה.

– אל המצביא הראשי צוית, - ענה הרכּב.

– טִפּש! בהמה! - גִדף פּיֶר את רכבו בקול-צעקה מה שלא היה רגיל כלל. - הביתה צויתי לנסוע; מַהֲרָה אפוא, בּול-עץ. עוד היום עלי לצאת, אמר פּיֶר ברהיטה אל עצמו.

למראה הצרפתי הַמֻּלקה וההמון, שהקיף את מקום-ההרגה, החליט פּיֶר החלטה גמורה כל-כך, שאי-אפשר לו להִשָּׁאר עוד במוסקבה ושהוא נוסע בעצם היום הזה אל המערכה, שנדמה לו, שכבר הגיד זאת לרַכָּבו או שהרַכָּב היה חַיָּב לדעת זאת מאליו.

בבואו לביתו צִוָּה את יֶבְסְטַפְיֶבִיץ' רַכָּבו – אדם יודע הכֹּל, משׂכיל בכל מלאכה ונודע לכל בני מוסקבה – ואמר לו, כי בלילה יסע למוֹזַ’יְסְק אל החיל וכי שמה יש לשלוח לו את סוסיו העומדים לרכיבה. כל זה לא היה יכול להֵעָשות ביום אחד, ועל-כן הֻזקק פיֶר, על-פי מה שהסביר לו יֶבסטַפיֶביץ', לדחות את נסיעתו ליום השני, למען תַּספֵקנה העגלות לצאת לדרך.

בעשרים לחֹדש (אוגוסט) טהרו השמים אחרי הסגריר, ובעצם היום ההוא אחרי לחם-הצהרים יצא פּיֶר ממוסקבה. בלילה, בשעת החלפת הסוסים בפֶּרחוּשְׁקוֹב, שמע פיֶר, כי קרָב גדול היה בלילה ההוא. אנשי המקום סִפּרו, כי רעדה האדמה, שם, בפֶּרחוּשקוֹב, מהַיְריות. על שאלות פּיֶר, מי גבר בקרָב, לא יכֹל איש להשׁיב לו (זה היה הקרָב שבארבעה ועשרים יום על-יד שֶוַּרְדִּינוֹ). לפנות-בֹּקר קָרַב פּיֶר אל מוזַ’יסק.

כל בתי מוֹזַ’יסק מלאו אנשי-צבא, ובאכסניה, אשר קִדמו בה פני פּיֶר מנהיג סוסיו ורַכָּבו, לא היה מקום לו בחדרים: כל הבית היה מלא אופיצרים.

במוזַ’יסק ובסביבֶיה עמדו ועברו צבאות בכל מקום. קוֹזַקּים, רַגְלים, רוכבי-סוסים, עגלות, תֵּבות וכלי-תותח נראו מכל עֲבָרים. פּיֶר נחפז לנסוע הלאה מהר, וכאשר הוסיף להתרחק ממוסקבה ולהִכָּנס למעמקי יַם-הצבאות הזה, כן גברה בו סערת-לבו יחד עם רגש-שמחה חדש, אשר לא היה בו עד כֹּה מימיו. הרגש הזה היה דומה למַה שהרגיש בהיכל סלוֹבּוֹדסקי בשעת ביאת הקיסר – רגש נחיצות להתחיל באיזה דבר ולהקריב איזה קרבן. הוא התענג על נֹעם רגש ההכרה, שכּל אֹשֶר בני-האדם – מנעמי החיים, עֹשר ונכסים וגם החיים בעצמם – הבל-הבלים הוא, שנעים לאדם להשליכו אחרי גֵווֹ בהשׁוָאה לאיזה דבר… לאיזה דבר לא יכֹל פּיֶר לדעת בעצמו וגם לא השתּדל לבאר לעצמו, למי ועל מה יפה בעיניו להקריב הכֹּל. לא העסיקה אותו השאלה, בשביל מה הוא חפץ להקריב קרבן, אבל ההקרבה בעצמה היתה רגש-שמחה חדש לו.

יט

בארבעה ועשרים יום (באוגוסט) היה הקרָב אצל מצוּרַת שֶׁוַּרְדִּינוֹ, בעשרים וחמשה לא יָרוּ אפילו פעם אחת לא מזה ולא מזה, ובעשרים וששה היה הקרָב הבּוֹרוֹדִינָאי.

בשביל מה וכיצד הועידו ויצאו לַקרָבות על-יד שֶׁוַּרְדִּינוֹ ובורודינוֹ? בשביל מה נערך הקרָב הבורודינאי? לא היה בו אפילו טעם כל-שהוא לא לצרפתים ולא לרוסים. תוצאתו הקרובה היתה בפֹעל ובהכרח: לרוסים – שנתקרבנו לאבדן מוסקבה (וזה היה נורא בעינינו יותר מכּל צרה שבעולם) ולצרפתים – שנתקרבו לאבדן חֵילם (מה שהיה נורא בעיניהם גם הם יותר מכל צרה שבעולם). תוצאה זאת היתה גלויה מראש, ואף-על-פי-כן הועיד נפוליון לַקרָב הזה, וקוּטוּזוב הואיל לצאת לקראתו.

אִלו היו שרי-הצבא מתנהגים על-פי הוראות הַשֵּׂכל, כמדֻמֶּה, שהיה נפוליון זקוק לראות בבֵרור, שבהרחיקו ללכת כאלפים תחום ובערכוֹ קרָב באפשרות קרובה לאַבֵּד רביעית חילו, הלך על-מנת לנפּול בלי-קום; וכן היה קוּטוּזוב זקוק לחשוב, שבצאתו לקרָב זה בסכנה קרובה גם לו לאַבֵּד רביעית חילו, הוא מסגיר בלי-ספק את מוסקבה. לקוּטוּזוב היה דבר זה ברור כחשבון מדֻיָּק, כשם שברור במשׂחק-הַפְּסִפַּסִּים, בזמן שאני חסר פְּסִפָּס אחד, שאם אהיה הולך ומחליף אחד באחד אֲנֻצַּח בלי כל-ספק, ועל-כן אין לי להחליף.

בזמן שלמתנגדי ששה-עשר פּסִפּסים ולי ארבעה-עשר, אני חלש ממנו אך בחלק אחד משמונה; וכשאחליף שלשה עשר פּסִפּסים, יחזק ממני שלש פעמים.

עד הקרָב בבורודינוֹ היו צבאותינו נגד צבאות צרפת שקולים בקֵרוב כחמשה נגד ששה, ואחרי הקרָב – כאחד נגד שנים, כלומר: לפני הקרָב מאת אלף נגד מאה ועשרים אלף, ואחריו – חמשים אלף נגד מאת אלף. ואף-על-פי-כן קִבּל קוטוזוב הפּקח והמנֻסֶּה את הקרָב. ונפוליון המכֻנה שׂר-צבא גאוני הועיד לקרָב, אשר אִבֵּד בו את רביעית חילו ומתח עוד יותר את שורתו. אם יאמרו, כי חשב, שבלכדו את מוסקבה ישׂים קץ למלחמה, כאשר עשה בלכדו את וִינה, יש הרבה ראיות לסתור סברה זאת. הסטוריוניו של נפוליון מספרים בעצמם, כי עוד בצאתו מסמולנסק רצה להתעכב, כי ידע את הסכנה שבמצב שורתו הארֻכּה וידע, שלכידת מוסקבה לא תהי אחרית המלחמה, כי ראה בסמולנסק, באיזה מצב נמסרו לו ערי רוסיה, ועל הודעותיו, שהודיע פּעמים אחדות, שהוא רוצה להִכָּנס בדברי-שלום, לא הוּשב לו דבר.

בקריאה ובהסכמה לקרָב הבּוֹרוֹדינָאי עשו קוטוזוב ונפוליון מה שעשו לא בדעת ולא בחשבון, אך ההסטוריונים בפלפוליהם הביאו ראיות אחרי-כן על-פי המעשים שהיו, עד כמה הפליאו שרי-צבאותיהם לראות מראש ולחבּל תחבולות; בשעה שבאמת היו שרי-הצבאות משֻׁעבּדים ונכנעים בלי-חשבון במעשיהם יותר מכל שאר כלי-החפץ לדברים העומדים ברומו של עולם.

הקדמונים הניחו אחריהם שירי-גבורים, שעל-פּיהם רק הגבורים הם כל-עִקר תּכנהּ של ההסטוריה, ואנחנו גם היום עוד לא הֻרגלנו להבין, שבימינו, ימי בני-אדם פשוטים, אין כל טעם בהסטוריה ממין זה.

גם על השאלה השניה – כיצד נערכו הקרָב הבורודינָאי והקרָב הַשֶּׁוַּרדינאי הקודֵם לו – יש תשובה ברורה מאד וידועה לכֹּל, שכֻּלהּ חזון-שוא. כל ההסטוריונים מתארים את המעשה כך:

החיל הרוסי בהִסּוגו מסמולֶנסק בקש לו את הפוזיציה היותר טובה לקרָב גֶנֶרַלי, ופוזיציה כזאת נמצאה לו על-יד בּוֹרוֹדינוֹ.

הרוסים בִּצרו מראש את הפוזיציה הזאת משמאל לַמסִלה (ההולכת ממוסקבה לסמולנסק), כמעט בדמות זוית ישרה לה, מבוֹרוֹדינוֹ לאוּטִיצה, במקום אשר היה הקרָב אחרי-כן.

לפני הפוזיציה הזאת הָעֳמַד מחנֵה-צופים לחקור צעדי האויב, מחנה בָּצוּר על תֵּל שֶׁוַּרדִּינוֹ. בארבעה ועשרים יום השתער נפוליון על המחנה הקדומַני ההוא וילכּדהו; ובששה ועשרים השׂתער על כל החיל הרוסי, אשר עמד בפוזיציה שבשׂדֵה בּוֹרוֹדינוֹ.

כן יֵאָמר בספרי ההסטוריה, וכל זה שקר גמור, כמו שיוכל לברר לעצמו על-נקלה כל מי שיחפוץ להסתכל בדבר כראוי.

הרוסים לא בקשו להם את הפוזיציה היותר טובה, כי-אם להפך, בהִסּוֹגם עברו על פוזיציות רבות טובות מסביבי בּוֹרוֹדינוֹ. והם לא שׂמו לב אפילו לאחת מהן: גם מאשר לא אבה קוטוזוב לקבל פוזיציה, שלא בחר בה הוא בעצמו, גם מאשר עוד לא חזקה עליו למַדי דרישת הקרָב העממי, גם מאשר לא הגיע שמה עוד מִילוֹרַדּוֹבִיץ' עם חלוציו ועוד מפני סִבּות הרבה לאין-מספר. אבל זה מעשה שאין להכחישו – הפוזיציות הקודמות היו עַזות יותר, והפוזיציה הבּוֹרוֹדינאית, המקום שֶׁנִּבחר לעריכת הקרָב, לא רק איננה עזה, כי-אם גם איננה פוזיציה יותר מכל מקום אחר בארץ ממשלת רוסיה, שאפשר לרמוז עליו בנעיצת פריפה במַפּה בלי-חשבון.

הרוסים לא רק לא בִצרו את הפוזיציה משמאל לשׂדֵה בורודינוֹ בזוית ישרה מצד המסִלה (ששם היה הקרָב), כי-אם גם לא עלתה על דעתם עד חמשה ועשרים יום לאוגוסט בשנת 1812, שאפשר שיהיה קרָב במקום הזה. והראיה, ראשונה: שלא רק ביום 25 לא היו מצודות במקום הזה, אלא שגם אותן, שהתחילו לבנות ביום 25, לא נגמרו עוד גם ביום 26; השנית: מקומה של מצורת שֶׁוַּרדִּינוֹ יוכיח: מצוּרת שֶׁוַּרדִּינוֹ לפני הפוזיציה, שיצאו בה לקרָב, היא דבר בלי כל-טעם. בשביל מה היתה מצוּרה זו בצורה יותר מאחרות? ובשביל מה יגעו בכל היגיעות ואִבּדו ששת אלפי איש בהגנה זו, שהֵגֵנוּ עליה עד חצי הלילה בעשרים וארבעה לחֹדש? לחקור צעדי האויב היה מספיק חֶבֶל קוזקים רוכבים. והשלישית: ראיה בידינו, שלא ידעו מראש את הפוזיציה של הקרָב ההוא ושֶׁמצוּרת שֶׁוַּרדינוֹ לא היתה המחנה הקדוֹמַני של הפוזיציה הזאת, מה שבַּרקלֵי-דֵי-טוֹלִי ובַגרַטיון חשבו עד יום העשרים וחמשה, שמצוּרת שֶׁוַּרדינוֹ היא שורתה השׂמאלית של האופוזיציה, ומה שקוּטוּזוב בעצמו קורא לה, בהודעתו לקיסר שנכתבה בפזיזות אחרי הקרָב, למצורה זו שורתה השׂמאלית של הפוזיציה. אך זמן רב אחרי-כן, כשנכתבו במתינות הודעות על-דבר הקרָב הבורודינאי, נִבְדְתָה (לפי מה שראוי לשער, כדי לזַכּות את המצביא הראשי, שעל-פי הדין אי-אפשר לו שישגה) העדאת-שקר משֻׁנָּה זאת, שהיתה מצורת שֶׁוַּרדינוֹ מחנה קדוֹמַני (בשעה שבאמת היתה אך מקום בצור באגף השׂמאלי) ושֶׁלַּקרָב הבּוֹרוֹדינאי יצאנו בפוזיציה בצורה, שנבחרה לזה מראש, בשעה שבאמת נערך הקרָב במקום אשר לא שערנו ואשר כמעט לא נתבצר כלל.

וברור הדבר, שכך היה מעשה זה: פוזיציה נבחרה בעֵבר נהר קוֹלוֹצ’ה, החוֹצה את המסלה הגדולה לא בזוית ישרה, כי-אם בזוית חַדה, והיה קצה האגף השמאלי בשֶׁוַּרדינו, הימני – על-יד הכפר נוֹבוֹיה, והמרכז – בבוֹרוֹדינוֹ במקום התחברות נהר קוֹלוֹצ’ה ונהר ווֹיְנה. הפוזיציה הזאת, שנהר קוֹלוֹצ’ה מחסה לה, לַחַיל החפץ לעכּב את האויב ההולך במסלה הסמולנסקית למוסקבה, נראה בבֵרור לכל מי שישׂים עינו בשׂדה בּוֹרוֹדינו וְיִשכּח את פרטי הקרָב, כפי שהיה באמת.

נפוליון לא ראה, בצאתו ביום עשרים וארבעה לכפר וַלּוּיֶבוֹ, את הפוזיציה של הרוסים בין אוּטיצה ובין בורודינו, כמו שֶׁיֵּאָמר בספרי ההסטוריה (לראותה לא יכֹל, כי לא היתה שם), ולא ראה את מחנהו הקדוֹמַני של חיל הרוסים, אבל פגע ברדפו את המאסף הרוסי בשורתה השמאלית של הפוזיציה הרוסית – במצורת שֶׁוַּרדינו, ופתאם ראו הרוסים, שהעביר את צבאותיו את נהר קוֹלוֹצ’ה. הרוסים לא הספיקו לבוא בקרָב גנרלי וַיִּסוגו באגַפּם השׂמאלי מהפוזיציה, אשר אמרו לחנות בה, ויחנו בפוזיציה חדשה, אשר לא בחרו בה מראש ולא בִצרו אותה. כשעבר נפוליון אל עֶברו השמאלי של נהר קוֹלוֹצ’ה, משמאל למסִלה, העביר את כל הקרָב, שהיה עתיד לערוך, מִיָּמין לשׂמאל (לשמאל החיל הרוסי), אל השׂדה שבין הכפרים אוּטִיצה, סֶמיוֹנוֹבסקוֹיֶה ובוֹרוֹדינוֹ (אל שׂדה זה, שבתור פוזיציה אין לו כל יתרון מכל שׂדה אחר ברוסיה), ובשׂדה הזה היה כל הקרָב שביום 26.

אִלו לא יצא נפוליון בארבעה ועשרים יום בערב אל נהר קוֹלוֹצ’ה ולא צִוָּה להשׂתּער מיד בערב בבוא על המצודה, כי אם היה מתחיל להשׂתּער למחר בבֹּקר, לא היה איש מטיל ספק בדבר, שמצוּרת שֶׁוַּרדינו היתה קצה אגַפּה השׂמאלי של הפוזיציה שלנו, והקרָב נהיָה כמו ששערנו מראש. אִלו היה כך, היינו מתחזקים בודאי עוד יותר בעד מצוּרת שֶׁוַּרדינו – שהיתה קצה אגַפּנו השמאלי – ומשתערים על מרכזו או אגַפּו הימני של נפוליון, והקרָב הֵגֶּנֶרלי היה פורץ בעשרים וארבעה בפוזיציה, שנתבצרה ושנבחרה לזה. אך מאשר השׂתּערו על אגַפּנו השמאלי בערב, אחרי נסיגת המאסף הרוסי, הַינו מיד אחרי הקרָב אצל גְרִידְניֶוָה, ומאשר לא הספיקו או לא רצו שׂרי צבא רוסיה להתחיל בַּקרָב הַגֶּנֶרלי עוד בַּיום הארבעה ועשרים ההוא בערב, נִגְּפוּ הרוסים בראשיתו ובחלקו העִקרי של הקרָב הבּוֹרוֹדינאי עוד ביום 24, וברור הוא, כי מגפה זו היא שגרמה להם להִנָּגף גם בקרָב, שנערך בעשרים וששה לחֹדש הזה.

אחרי אָבדן המצורה הַשֶּׁוַּרדינאית בעשרים וחמשה בבֹּקר נשארנו בלי פוזיציה בקצֵּה אגַפּנו השׂמאלי והֻכרחנו להטות את אגַפּנו השׂמאלי ולבַצרו בחפזון במקום אשר נזדמן בו.

ומלבד אשר לא נשׂגבו צבאות רוסיה בעשרים וששה באוגוסט אלא בצל מצוּרות רפות, שלא נגמרה מלאכתן, גָדַל קשי מצבם עוד יותר בזה, ששׂריהם הראשיים לא הכירו את המעשה שכבר נעשה (את אבדן הפוזיציה בשורתם השמאלית ומַעְבַּר⁵⁴ כל שׂדה-הקרָב מִיָּמין לשמאל) ונשארו בפוזיציה הארֻכָּה שלהם שמכפר נוֹבוֹיֶה עד אוּטִיצה, ובגלל זה הֻזקקו להסיע את צבאותיהם מימין לשמאל בשעת הקרָב בעצמו. כך נתגלגל הדבר, ובכל שעת הקרָב היה חיל הרוסים כאחד נגד שנים מחיל הצרפתים, אשר כּוֹנַן כֻּלו אל אגַפּנו השׂמאלי.

(מעשיהם של פּוֹניַטּוֹבסקי ממול אוּטִיצ’ה ושל אוּבַרוֹב בשורתם הימנית של הצרפתים היו מעשים בפני עצמם, שאינם מצטרפים למהלך הקרָב הזה). ובכן לא היה הקרָב הבּוֹרוֹדינאי כלל וכלל כמו שמתארים אותו (בכַוָּנה לכסות את שגיאות שׂרי-צבאנו ובהמעטת כבוד הצבא והעם הרוסי על-ידי זאת). הקרָב הבּוֹרוֹדינאי לא נערך בפוזיציה, שנבחרה ונתבצרה לשמו, ובחיל פחות אך במקצת מחיל צרפת; לקרָב הזה יצאו הרוסים, אחרי אָבדן מצורת שֶׁוַּרדינו, במקום מְגֻלֶּה, שלא נתבצר כמעט לגמרי, ובחיל שלא היה בו אלא כחצי החיל הצרפתי, הַינו בתנאים שלא רק לא נראתה בהם אפשרות להִלָּחם עשר שעות ולעשות את תוצאות הקרָב למוטלות בספק, אלא שלא היה ראוי לשער, שאפשר להחזיק בהם אפילו שלש שעות את החיל בלי הביאוֹ לידי מפלה גמורה ומנוסה.

כ

בחמשה ועשרים יום בבֹּקר יצא פּיֶר ממוֹזַ’יסק, במורד ההר הגדול הזקוף והעקלקל, ההולך מהעיר לפני בית-התפלה שמימִינוֹ, ירד פּיֶר בשעת העבודה וצלצול הפּעמונים שבבית-התפלה מן המרכבה וַיֵּלך ברגליו. אחרי פּיֶר ירד מן ההר גדוד רוכבי סוסים, ומשוררים לפניהם. לקראתו עלו עגלות מובילות פצועי-מלחמה, שנפצעו אתמול. האכּרים העגלונים רצו מעֵבר לעֵבר וגערו בסוסים והִכּו אותם במַגלביהם. העגלות, אשר שכבו וישבו עליהן שלשה שלשה וארבעה ארבעה פצועים לעגלה, רִקְּדוּ על האבנים המפֻזָּרות בדמות רצפה במעלֵה ההר הזקוף. הפצועים – שהיו מחֻבָּשים בסמרטוטים, חִורי-פנים ושפתיהם לחוצות וגבות-עיניהם מביעות זעף – רקדו ודחקו איש את אחיו בעגלות, וידיהם אחוזות בדַפנותיהן. כֻּלם הביטו כמעט בסקרנות ילדותית מתוך תמימות יתרה אל הכובע הלבן והפְרַק הַיָּרֹק של פּיֶר.

רַכָּבו של פּיֶר צעק בזעם אל מובילי הפצועים, שילכו בצד אחד. גדוד הרוכבים הגיע, ברדתו בשירים מן ההר, עד מרכבתו של פּיֶר ויהי למעצור בדרך. פּיֶר עמד מִלֶּכת וַיִּלָּחץ אל קצה המסִלה החפורה בתוך ההר. מבעד בליטת ההר לא הגיע השמש אל-תוך המסִלה – שם היו קֹר וטחב; ממעל לראש פּיֶר נראָה בֹקר בהיר של יום אוגוסט ונשמע קול פעמונים משַׂמח-לב. עגלת-פצועים נתעכבה בקצה המסִלה אצל פּיֶר בעצמו. העגלון רץ בנעלי-סיב שלו בנשימה כבֵדה אל עגלתו וישׂם אבן תחת גלגליה האחרונים – גלגלים בלתי מחֻשָּׁקים – והתחיל מתקן את הַמַּרצוּעה שעל-גבי סוסו הדל והנחשל.

אחד הפצועים, איש-צבא זקן, שהלך אחרי העגלה ביד חבושה, התחיל עוזר בידו הבריאה ויתן עיניו בפיֶר.

– ומה, חביבי, הֲיַשכִּיבוּנוּ פֹה? אולי עד מוסקבה? - אמר אל פּיֶר.

פּיֶר שקע בהרהורים כל-כך, שלא שמע את השאלה. הוא הביט פעם אל גדוד-הרוכבים, שפגש עתה בעגלות-הפצועים, פעם אל העגלה, שהוא, פּיֶר, עמד אצלהּ ושבתוכה ישבו שני פּצועים ואחד שכב, ונדמה לו, שפֹּה, בפצועים האלה, פתרון השאלה, אשר העסיקה אותו. אחד משני היושבים נפצע, כפי הנראה, בלֶחיו. כל ראשו היה מחֻבָּש בסמרטוטים, ואחת מלחייו צבתה ודמתה לראש ילד. פיו ואפּו היו מָפנים הַצִּדה. השני, עלם צעיר, טירון, צהבהב ולבן, כאִלו בלי טִפת-דם בפניו הדקים, הביט אל פּיֶר בחִיוך קל טוב וממֻשָּׁך; השלישי שכב על פניו ולא נראה פרצופו. הרוכבים-המשוררים עברו ממעל לעגלה.

הם שָׁרו שיר-מחול גס של אנשי-צבא, וכמו בכַוָּנה למַלא את דברי שמחתם אך ברוח אחרת, ענו הפעמונים ממעל אף הם בקול-צלצולם. ועוד ברוח אחרת של שמחה יצקו קרני-השמש החמות את נָגְהָן על בליטת ההר שלעֻמת המקום הזה. אבל מתחת הבּליטה הזאת אצל עגלת הפצועים, על-יד הסוס הדל והנלאה, שעמד פּיֶר אצלו, היו טחב, קדרוּת ועצבון.

בעל הלחי הַצָּבָה הביט בזעם אל הרוכבים-המשוררים.

– הוי, מתהדרים! - אמר בהתרעמות.

– היום ראיתי, והנה לא רק אנשי-צבא, כי-אם גם אכּרים! מנַהגים גם אכּרים, - אמר בצחוק קל אל פּיֶר איש-הצבא, שעמד מאחרי העגלה. - אין מבדילים היום… רוצים להתנפל בכל העם; במלה אחת – מוסקבה. רוצים לשׂים קץ אחד.

אף-על-פי שהדברים היו סתומים קצת, הבין פיֶר את כל מה שרצה איש-צבא זה לאמר בהם והרכּין לו בראשו דרך הסכמה ותהלה.

הדרך נתפַּנתה, ופּיֶר ירד במורד ההר וַיִּסע הלאה.

בנסעו היה פונה כה וכה לשני עֶברי המסִלה ומבקש פנים ידועים לו ומוצא בכל מקום רק פני אנשי-צבא זרים לו ממיני צבא שונים, שכֻּלם כאחד הביטו בתמיהה אל הכובע הלבן ואל הפְרַק הַיָּרֹק שלו.

אחרי עברו כארבעה תחומים פגש את אחד ממיֻדעיו ויפן אליו בשמחה. מיֻדָּעוֹ זה היה אחד הדוקטורים הראשיים בצבא. הדוקטור נסע לקראתו בעגלת-סוסים פשוטה, ומצדו ישב דוקטור צעיר, וכשהכּיר את פּיֶר צוה את הקוזַק שלו, שישב בראש העגלה במקום עגלון, לעצור.

– אדוני הגרף! מה אתה, הוד-נסיכות, עושה בזה? - שאל הדוקטור.

– נפשי חשׁקה לראות קצת…

– אכן הָיֹה יהיה מה לראות…

פּיֶר ירד ויעמוד ויבוא בדברים עם הדוקטור ויגד לו, כי יש את לבבו להשתּתּף בקרָב.

הדוקטור יעץ את בֶּזְאוּחוֹב לפנות אל הוד-נסיכותו הנעלה בעצמו.

– ולמה לך לשבת בשעת הקרָב בַּמִּסְתָּרים בלי עשׂוֹת לך שֵׁם, - אמר והחליף מבט עם חברו הצעיר, - והוד-נסיכותו סוף-סוף יודע אותך ויקַבֶּלך ברצון. כן תעשה, חביבי, - אמר הדוקטור.

הדוקטור נראה כעָיֵף ונחפז.

– כך דעתך… ואני רוצה עוד לשאלך, איפה היא הפוזיציה? - אמר פּיֶר.

– הפוזיציה? - אמר הדוקטור, - זאת לא אוכל לדעת. עבֹר לך דרך טַטַּרינוֹבה, שם הם חופרים הרבה. עלֵה שם על הַתֵּל: משם נראֶה, - אמר הדוקטור.

– ונראֶה משם?… אִלו הסכּמתָ…

אבל הדוקטור נכנס לתוך דבריו והתחיל הולך אל העגלה.

– נכון הייתי ללכת אִתָּך, אבל חֵי אלהים – עד כֹה (הוא רמז בידו על צוארו), אני מקפץ אל מצביא הַקָּרפּוּס. הלא אלה סדרינו… הנה מחר, אדוני הגרף, יום-קרָב לנו; למאת אלף איש יש לחַשֵּׁב לכל-הפחות עשרים אלף פצועים. ואין לנו לא מִטות-משׂא, לא מטות-משכב, לא חובשים ולא רופאים גם לששת אלפים. עשׂרת אלפי עגלות יש לנו, אבל הלא נחוצים עוד דברים שונים. אין עצה ואין עֵזר.

הרעיון המשֻׁנֶּה, שבתוך אלפי האנשים החיים, הבריאים, הצעירים והזקנים, אשר הביטו אל כובעו בתמיהה שיש בה שמחה, נמצאו בודאי עשרים אלף עתידים להִפָּצע ולמות (ואפשר שהם אותם שראה בעיניו) – הרעיש את לבו של פיֶר.

“אפשר שמחר ימותו; ולמה הם מפַנִּים לבם לאיזה דבר שיהיה חוץ מעִנין המיתה?” ופתאם עמד לנגד עיניו – בהשתלשלות רעיונות מֻפלאה – מורד ההר המוֹזַ’יסקי עם עגלות-הפצועים וקול-הפעמונים וקרני-השמש העקומות ושירת הרוכבים.

“הַקַּוַּלֶּרִיסטים הללו הולכים לקרָב ופוגעים בפצועים ואינם מהרהרים אפילו רגע אחד במה שעתיד לבוא עליהם, אך עוברים הם וקורצים בעיניהם אל הפצועים. עשרים אלף מהם מֻקדשים לַהֶרֶג, והם מביטים ומתפלאים אל כובעי! משֻׁנה הוא!” אמר פּיֶר בלבו, בנסעו הלאה לטַטַּרִינוֹבוֹ.

אצל בית בעל-האחֻזה משמאל לַמסִלה עמדו מרכבות ועגלות מְקֹרוֹת פשוטות והמון משרתים צבאיים וצופים. שם התאכסן “הודו הנעלה”. אך בשעת ביאתו של פּיֶר לא היה בבית, וכמעט לא היה שם איש מאנשי השטַבּ. כֻּלם הלכו לעבודת בית-התפלה. ויסע פּיֶר ראשונה לגוֹרְקִי.

בעלותו במרכבתו על ההר ובבואו בתוך רחובו הקטן של הכפר ראה בפעם הראשונה את האכרים החלוצים במצנפות מסֻמָּנוֹת בצלבים ובכֻתָּנות לבנות, והם דברו בקול רם ובצחוק גדול והיו צוהלים ומזיעים ועסוקים באיזו עבודה מימין לַמסִלה על גל-קברים גדול, שעלה עשׂב רב על כֻּלו.

אחדים מהם עדרו במעדרים את ההר, אחרים הביאו עפר בעֶגלות-יָד, ואחרים עמדו ולא עשו מאומה.

שני אופיצרים עמדו על הגל ונִצחו עליהם. בראותו את האכרים האלה, שהיה נִכָּר בהם, שעודם מוצאים נחת במצבם החדש להם, במה שנעשו אנשי-צבא, זכר עוד הפעם את הפצועים שראה במוֹזַ’יסק וַיָּבֶן מה שרצה להביע אותו איש-הצבא בּאמרו: “רוצים להתנפל בכל העם”. מראה האכרים האלה, מגֻדלי-הַזָּקָן, העובדים בשדה-הקרָב, ונעליהם הגסות והמשֻנות וצואריהם המזיעים וּפִיוֹת-כָּתנוֹתֵיהֶם העקומים, שהיו פתוחים אצל אחדים מהם ושנשקפו מבעדם עצמות-בְּרִיחים שזופות מֵחֹרֶב – המראה הזה השפיע על פּיֶר יותר מכל מה שראה ושמע עד כֹּה על-אודות גָּדלו וחשיבותו של רגע זה.

כא

פּיֶר יצא מתוך המרכבה ויעבֹר לפני החלוצים העושים במלאכה ויעל על התֵּל, אשר אמר לו הדוקטור, כי שׂדֵה-הקרָב נראֶה מעליו.

הדבר היה באחת-עשׂרה שעות בַּבֹּקר, השמש עמד נטוי קצת לשמאלו ולאחוריו של פּיֶר והגיה אור בהיר בעד האויר הצח והרך על המראה הגדול, שנגלה לפניו בַּכִּכָּר המִדרוֹנית בדמות אמפיתֵּיאטרון.

למעלה ושׂמֹאלה מעבר פניו חָצְתָה המסִלה הגדולה הסמולנסקית את האמפיתֵּיאטרון הזה בדמות יריעה ארֻכּה עֲקַלקַלה ופגעה ועברה בכפר גדול, אשר בו בית-תפלה לבן, והכפר דרך חמש מאות צעדים מן התֵּל ושָׁפָל ממנו (זה היה בּוֹרוֹדינוֹ). המסִלה עברה אל מאחרי הכפר דרך גשר ודרך מורדות ומעלות התעקלה ועלתה אל הכפר וַלּוּיֶבוֹ, שנראה ממרחק ששה תחומים (שם חנה נפוליון). אחרי וַלּוּיֶבוֹ נבלעה המסִלה ביער, שמראהו הפך כָּתֹם, בקצה האֹפק. ביער הזה - יער לִבְנִים וַאֲשוּחִים – מימין למקום המסִלה נוצצו באור-השמש צלב רחוק ומגדל-פעמונים של בית-הנזירים שבקוֹלוֹצ’ה. בכל המרחק האוִירִי הַכָּחֹל הזה מימין ומשמאל לַיַּעַר וְלַמְּסִלה נשקפו ממקומות שונים מדוּרוֹת עֲשֵׁנוֹת והמוני-חיל מִשֶּׁלָּנו ומשל אויבינו ממינים שלא הֻכְּרוּ מרחוק. מימין לנהרות קוֹלוֹצ’ה ומוסקבה היה מקום סעיפים וגבעות. מבין הסעיפים נראו הכפרים בֶּזְזוּבּוֹבוֹ וזַחַרִינוֹ. משמאל היה המקום מישוֹרִי יותר, שם היו שׂדי-תבואות ונראה כפר נשׂרָף עָשֵׁן – הכפר סֶמיוֹנוֹבסקוֹיֶה.

כל מה שראה פּיֶר מימין ומשמאל היה כל-כך בלתי-ברור, שגם בעֵבר השמאלי גם בעֵבר הימני מצא לא כל מה שדִּמָּה למצֹא. בכל מקום היה לא שדה-הקרָב, אשר שער לראות, כי-אם שדות, חֶלקות-שׂדה, צבאות, יערים, עמודי עֲשַׁן מדוּרות, כפרים, גלי-קברים, נחלי-מים; ובכל יגיעתו להתבּונן בדבר, לא יכֹל למצֹא פּוזיציה בַּכִּכָּר הזאת המלאה חיים וגם לא יכֹל להבחין בין צבאותינו לצבאות האויב.

“יש לשאֹל את איש בקי”, אמר בלבו ויפן אל אופיצר, אשר הביט בסקרנות אל גופו הגדול של פּיֶר, שלא היה גוף צבאי בתארו.

– אשאלך-נא, - פנה אליו פּיֶר: - מה שֵׁם כפר זה שלפנינו?

– בוּרְדִּינוֹ, הלא כן? - אמר האופיצר ופָנה דרך-שאלה אל חברו.

– בּוֹרוֹדִּינוֹ, - ענה השני דרך-הגהה.

האופיצר, שֶׁנִּכַּר בו שהוא שׂמח על המקרה לדבּר קצת, קרב אל פּיֶר.

– שם מִשֶּׁלָּנוּ? - שאל פּיֶר.

– כן, ושם בקצת מרחק מהם גם הצרפתים, - אמר האופיצר. - הנה הִנם, שם הם נראים.

– איפה? איפה? - שאל פּיֶר.

– נראה בלי כל שפופרת. הנה פה.

האופיצר רמז בידו על עמודי העשן, שעלו מאחרי הנהר משׂמאל, ועל פניו נראה הרֹשם הקפדני והַסֶּריוזי, שראה פּיֶר על הרבה פרצופים, שנזדמנו לפניו.

– אַה, אלה צרפתים! ושם?… - פּיֶר רמז על תֵּל אחר רחוק עם עץ גדול על-יד כפר אחד, שנשקף מתוך סעיף, אשר גם אצלו עָשְׁנוּ מדוּרות ונראה איזה דבר שחור.

– גם זה הוא, - אמר האופיצר (זאת היתה מצוּרת שֶׁוַּרדִּינוֹ). - תמול היתה לנו, והיום לו.

– והפוזיציה שלנו מה תהי עליה?

– הפוזיציה? - אמר האופיצר בבת-צחוק מתוך נחת-רוח, - זאת אוכל לסַפּר לך בבֵרור, כי אני בניתי כמעט את כל המצודות. ראה-נא, מרכזנו בבוֹרוֹדינוֹ, פה. - הוא רמז על הכפר בעל בית-התפלה הלבן שבראש הַכִּכּר. - פה המעבר דרך הנהר קוֹלוֹצ’ה. הנה פה, במקום שמוטלות בו עוד בבקעה הקטנה שורות של חציר שנקצר, הנה פה גם הגשר. זה מרכזנו. שורתנו הימנית פה (הוא רמז ימינה בתנועה נמהרה אל מרחק רב בתוך סעיף); שם נהר-מוסקבה, ושם בנִינו שלש מצוּרות חזקות מאד. השורה השׂמאלית… - פה נסתתמו קצת דברי האופיצר. - הנה זאת קשה לבאר לך… תמול היתה שורתֵנו האחרונה שם, בשֶׁוַּרדִּינו; שם, הלא תראה, אצל האלון; ועתה השיבונו אחור את האגף השׂמאלי; עתה שם, שם, ראה את הכפר ואת העשן, - זאת סֶמיוֹנוֹבסקוֹיֶה; הנה פה, - הוא רמז על תֵּל רַיֶּבסקי. - אבל מסֻפּקני, אם יהי פה קרָב. מה שהוא העביר את הצבא הֵנה, אין זה אלא מרמה; הוא יַסֵּב בודאי מימין את מוסקבה. אבל באיזה מקום שיהיה, יִפָּקדו ממנו רבים מחר! - אמר האופיצר.

אונטר-אופיצר זקן קרב אל האופיצר בשעת סִפּורו וחִכּה לסוף דבריו של הממֻנה עליו; אך במקום הזה חרה לו, כנראה, על דברי האופיצר וַיִּכָּנֵס לתוך דבריו.

– צריך לנסוע להביא מגדלות⁵⁵ – אמר בהתרעמות.

האופיצר נראה כבא במבוכה, כמו הבין, שאפשר להרהר כמה יִפָּקדו מחר, אך אין לדַבּר בזה.

– כן הוא, שְׁלח עוד הפעם את הרוטה השלישית, - אמר האופיצר בחפּזון.

– ומי אתה, לא מן הדוקטורים?

– לא, לא מאלה, - ענה פּיֶר.

וברדתו עבר שנית לפני החלוצים.

– הוי, ארורים!.. - אמר האופיצר, שהלך אחריהם ולחץ את חָטמו ועבר לפני העובדים.

– הנה הִנם!… נושאים, הולכים… הנה שם… כרגע יבואו… - נשמעו קריאות פתאם ואופיצרים ואנשי-צבא וחלוצים רצו בראש דרך המסִלה.

מתחתית ההר מצד בּוֹרוֹדינוֹ עלתה תהלוכה דתית. בראשה הלכו בַמְּסִלה הַמַּעלָה אָבָק רַגלִים חוצצים חשופי-ראש ורוביהם מוּרָדים. מאחרי הרַגְלִים נשמעו שירי-תפלה.

אנשי-צבא וחלוצים רצו לקראתם בלי מצנפות על ראשיהם ויעבירו את פּיֶר.

– את האֵם הרחמניה נושאים! את הַמַּמְלֶצת… את הָאִיוֵירִית!

– את האֵם הסמולֶנסקית. - הגיה אחד.

כל החלוצים – גם הנמצאים בכפר גם העסוקים בשפיכת הסוללה – השליכו מידיהם את מעדריהם וירוצו לקראת התהלוכה. אחרי הַבַּטַּליוֹן, אשר הלך במסלה הַמַּעלָה אבק, הלכו הכֹּהנים במעילי-כהֻנתם, - זקן שפל-קומה במגבעת-נזירים עם שַׁמָּשים ומשוררים. אחריהם נשאו אנשי-צבא ואופיצרים איקוֹנין שחורת-פנים במסגרת. זאת היתה האיקונין שהוּצאה מסמולנסק והוּבלה מהעת ההיא אחרי הצבא. אחרי האיקונין – מסביב לה, מלפניה, מכל עבריה – הלכו, רצו והשתחוו אפים ארץ המוני צבאיים חשׂופי-ראש.

כשהגיעו אל ראש ההר, נתעכבה האיקונין. האנשים שהחזיקו אותה באלונטיות נתנו לאחרים לקחת מקומם, הַשַּׁמָּשים חזרו והֶעֱלו אש בלבונה, ועריכת תפלה הוּחַלָּה. קרני-השמש החמות הכּו כאנָך מלמעלה; רוח קלה משובבת-לב נפנפה בשׂערות הראשים החשׂוּפים ובסרטים, שהיתה האיקונין מקֻשטת בהם; השירה נשמעה תחת כִּפת השמים בקול נמוך. המון גדול מאד של אופיצרים ואנשי-צבא וחלוצים חשׂופי-ראש סבב את האיקונין. מאחרי הכֹּהן ואחד הַשַּׁמָּשים עמדו פקידים במקום מפֻנה להם. גנרַל קֵרֵחַ בעל אוֹרדן גֵיאורגי על צוארו עמד מאחרי גַבּו ממש של הכֹּהן, ובלי הצטַלב (ברור היה, שהוא אשכנזי) חִכּה באֹרך-רוח לסוף התפלה, שֶׁחָשב לו לחובה לשמעהּ עד סופהּ, כדי להעיר בזה, לפי מה שראוי לשער, את פּטריוטיותו של העם הרוסי. גנרל אחר עמד עמידת גבור נכון לקרָב ונענע בידו לנגד לבו ופנה כה וָכה. בחבורה זו של פקידים הכיר פּיֶר, אשר עמד בהמון האכּרים, אחדים ממיֻדעיו; אך הוא לא הביט אליהם: כל לבו היה אל הרֹשֶם הַסֶּריוֹזי שעל כל פנים בהמון זה של אנשי-צבא וחלוצים, שהביטו כֻלם כאחד בכליון-נפש אל האיקונין. בכל פעם אשר הֵחֵלּו הַשַּׁמָּשים העיֵפים (שכבר שָׁרו את התפלה העשרים) לשיר בעצלתַּיִם וברגילות יתֵרה: “הושיעי מצרות את עבדַיִך, יולדת אלהים” והכֹּהן וסגנו נחפזו ואמרו: “כשם שֶׁכֻּלנו באלהים פונים אלַיִך כאל חומה נשגבה ומחסה” – התלקח על כל פנים עוד הפעם רֹשֶׁם זה של הכרת גֹדל הרגע הבא, אותו הרֹשֶׁם, אשר ראה בתחתית ההר במוֹזַ’יסק ולקטעים על הרבה פרצופי-פנים, שֶׁפָּגע בַּבֹּקר הזה; ולרגעים יותר קרובים הוּרְדוּ ראשים ונזדעזעו שׂערות ונשמעו אנחות וספיקות-כַּפַּיִם של מצטַלבים על לִבְבֵיהֶם.

ההמון, אשר סבב את האיקונין, נבקע פתאם ולחץ את פּיֶר. איזה איש, אדם חשוב מאד, לפי הנראה מהחפזון הרב שנחפזו הנקהלים לפַנות מקום לו לעבור, נגש אל האיקונין.

האיש הזה היה קוּטוּזוב, אשר סִיֵּר את האוֹפּוֹזיציה. בשובו בַמסלה הפונה אל טַטַּרִינוֹבוֹ, נגש אל התפלה. פּיֶר הכיר את קוּטוּזוֹב מיד על-פי תארו המיֻחד, שהיה מצֻיָּן בו מכל האנשים.

במעיל אָרֹך על גויתו הגדולה עד מאד בעביהּ, בגב מעֻקם קצת, בראש לבן חשׂוף ובעין לבָנה סמויה על פניו המסֻבּלים בחֵלב, נכנס קוּטוּזוב בהליכתו התדירית, הליכת-נדנוד דוֹמָה לצלילה, לתוך הַחֲבוּרה ויעמוד מאחרי הכּהן. בגשתו שמה הצטַלב כרגיל בתנועה זו, וידעו נגעה בארץ, ובאנחה כבדה הוריד את ראשו הלבן. אחרי קוטוזוב באו בֶּניגסן ובני-הלויה. אך אף-על-פי שהיה המצביא הראשי באותו מעמד והשרים שמו לב לזה כֻלם כאחד, לא הביטו אליו אנשי-הצבא והחלוצים ולא הפסיקו להתפלל.

כשנגמרה התפלה נגש קוטוזוב אל האיקונין וַיִּפֹּל ויכרע על ברכיו וישתּחו ארצה, וזמן רב יגע ולא יכֹל לקום מִכֹּבֶד ומחסרון-כֹּח. ראשו, ראש-שׂיבה, רעד מיגיעותיו. לאחרונה קם וַיִּשַּׁק לאיקונין בהַטָּיַת-שפתים מלאה חמימות ילדותית, ושוב כרע ונגע בארץ בידו. כל הגנרלים ראו ממנו וכן עשו; אחרי-כן נגשו האופיצרים, ואחריהם לחצו ודחקו זה את זה וקרבו בפסיעות כבֵדות ובנשימה כבֵדה ובפנים נלהבים אנשי-הצבא והחלוצים.

כב

פּיֶר פנה כה וכה בנענועים מרֹב הלחץ אשר נלחץ מכל צד.

– גרַף, פטר קיריליץ'! אתה מה לך פה? - אמר איזה קול.

פּיֶר הסב פניו. בּוריס דרֻבֶּצקוֹי נִקה בידו את ברכיו, אשר טִנֵּף קצת (בהשתַּחֲוָיָתוֹ, שהשתחוה בודאי גם הוא לפני האיקונין), ובבת-צחוק על שפתיו קרב אל פּיֶר. בּוריס היה מלֻבּש בגדי חמודות, שנרמזה בהם גבורת-מלחמה: מעיל ארֹך היה עליו ורצועת-חובלים תלויה לו על כתפו, ובזה היה כמוהו כקוּטוּזוב.

וקוטוזוֹב קרב בין כה אל הכפר וישב בצל הבית הראשון על הספסל, אשר הביא לו במרוצה קוֹזַק אחד ואשר מהר קוֹזק אחר ויפרֹשׂ עליו יריעה קטנה. חבורה גדולה של בני-לויה סבבה את המצביא הראשי.

האיקונין נסעה הלאה בתוך המון רב. פּיֶר עמד במרחק שלשים צעדים מקוטוזוב ודִבּר עם בּוריס.

פּיֶר אמר לו, כי הוא נכון להשתּתּף בקרָב ורוצה לראות את הפוזיציה.

– זה הדבר אשר תעשה, - אמר בוריס. - אני אביאך אל המחנה. הכֹּל תראה יפה ביותר מן המקום אשר יִמָּצא בו הגרף בֶּניגסֶן. הלא אני מֻפקד אצלו. אני אגיד לו. ואם חפץ אתה לסַיֵּר את הפוזיציה, נִסְעָה יחדו: הנה אנחנו נוסעים עתה אל השורה השמאלית. ואחרי-כן נשוב, ואני מבקש מאתך, כי תואיל ללין אצלי, ומִשְׂחָק נערוך. הלא מיֻדָּעים אתם, אתה ודמיטרי סרגֵיֶביץ'? הנה הוא חונה פה, - אמר בּוריס ורמז על הבית השלישי בגוֹרקי.

– אבל רוצה אני לראות את השורה הימנית; עליה אומרים, כי בצורה היא מאד, - אמר פּיֶר. - רצוני לעבור מנהר-מוסקבה בכל הפוזיציה.

– זאת תוכל אחרי-כן, והשורה העִקרית – השמאלית…

– כן, כן. ואיפה גדודו של בּוֹלקונסקי, הלא תוכל להראות לי? - שאל פּיֶר.

– של אנדרי ניקוֹלַיֶביץ'? בדרכנו נעבור לפניו, אני אביאך אליו.

– ומה חפצת לאמר על השורה השמאלית? - שאל פּיֶר.

– על-פי האמת אֹמר לך, בינינו לבין עצמנו, יש לנו להתאונן הרבה על מצב שורתנו השמאלית, - אמר בוריס בהשפלת-קול של גלוי-סוד לצנועים: - הגרַף בֶּנִיגְסֶן חשב מחשבות אחרות. הוא אמר לבצר את התֵּל הלזה ובדרך אחרת לגמרי, אבל… - בוריס הניע כתפיו, - הודו הנעלה לא נֵאות לו, או לשון-סֵתֶר היתה בזה. הלא… - בוריס לא גמר דבריו, כי ברגע ההוא נגש קַיְסַרוֹב, אחד מאדיוטַנטיו של קוּטוּזוב, אל פּיֶר. - אַה! פַּאִיסִי סֶרגֵיאִיץ', - אמר בוריס בפנותו אל קַיסַרוב בחיוך קל של דובר-אמת. - הנני מתאמץ לבאר לגרַף את הפּוזיציה. נפלא הוא, כיצד השכיל הודו הנעלה לעמוד כל-כך על דעתם של הצרפתים!

– כַּוָּנתך על השורה השמאלית? - אמר קַיסַרוב.

– כן, כן, עליה. שורתנו השמאלית עזה עתה מאד מאד.

אף-על-פי שהיה קוּטוּזוב מרחיק מן השטַבּ את כל האנשים המיֻתָּרִים, שנאחזו בו, עלתה בידי בוריס להשאר אצל המעון הראשי גם אחרי השנויים, שעשה שם קוּטוּזוב. בוריס מצא לו משמרת אצל הגרַף בֶּניגסֶן. הגרַף בֶּניגסֶן חשב, ככל האנשים נמצא בוריס בקרבם, את הנסיך דרֻבֶּצקוֹי לאיש יקר-ערך.

בהנהגת הצבא נמצאו שתי מפלגות ידועות נחלקות זו על זו מחלֹקת עזה וברורה: מפלגת קוּטוּזוב ומפלגת בֶּניגסֶן, ראש-השטַבּ. בוריס היה במפלגה השניה הזאת, ואיש לא השׂכּיל כמוהו להביע התרפּסות לקוּטוּזוב ולרמוז באותה שעה, כי הזקן לא יצלח למאומה וכי בֶּניגסֶן הוא המוציא והמביא. עתה הגיע הרגע המכריע, רגע-הקרָב הזה, שהיה עתיד או לשים קץ לגדֻלת קוּטוּזוב ולמסֹר את המִּשּׂרה לידי בֶּניגסן, או להראות לפחות – אם גם יגבּר קוּטוּזוב בקרָב זה – שהכֹּל נעשה על-ידי בּניגסן. על-כל-פנים נודַע, כי ביום מחר היו מַתְּנֵי-שָׂכָר גדולים עתידים להנתן ואנשים חדשים עתידים לעלות לגדֻלה. ובגלל זה היה בוריס מתרגש ומתרגז כל היום ההוא.

אחרי קַיסַרוב נגשו אל פּיֶר עוד אנשים ממיֻדעיו, והוא לא הספיק להשיב על השאלות על-דבר מוסקבה, אשר הקיפוהו בהן, וכן לא הספיק לשמוע את כל הספורים, אשר סֻפּרוּ לו. בכל פרצוף-פנים הֻבְּעו התרגשות ודאגה. אבל לפּיֶר נדמָה, כי סבּתה של התעוררות זו, שהיתה על פני אחדים מהם, נמצאה ביחוד בשׁאלות נוגעות בהצלחתם הפרטית, והוא לא יכֹל להסיח לבו מרֹשֶׁם אחר של התעוררות, אשר ראה על פנים אחרים ואשר העיד על שאלות לא פרטיות, כי-אם כלליות, על שאלות חיים ומות. קוּטוּזוב הרגיש בצורתו של פּיֶר ובחבורה, אשר נאספה סביבו.

– קִראו לו אלַי הֵנה, - אמר קוּטוּזוב.

האדיוטַנט הודיע את בקשת הודו הנעלה, ופיֶר הלך לו אל הספסל. אבל ראשונה נגש אחד החלוצים אל קוּטוּזוב. החלוץ הזה היה דוֹלוֹחוֹב.

– מה לו לזה פה? - שאל פּיֶר.

– נחש ערום זה ימצא נתיב לו אל כל אשר יחפֹּץ! - השיבו לפיֶר על שאלתו. - הלא הוא מוּסָר מאופיצר. עתה עליו לחזור לגדֻלתו. גם הצעות הגיש, גם אל שורת האויב זחל בלילות… אבל בן-חיל הוא!…

פּיֶר הסיר כובעו ויגחן בכבוד לפני קוּטוּזוב.

– אני גמרתי, שאם אגיד להוד-נסיכותך, תוכל לגרשני או לאמר, שידעת מה שאני מגיד לך, ואז לא יִגָּרע ממני מאומה… - אמר דוֹלוחוב.

– כן, כן.

– ואם צדקתי, הלא אביא תועלת לארץ-מולדתנו, שאני נכון למות בעדה.

– כן… כן…

– ואם יצטרך הוד-נסיכותך לאיש, אשר לא יחוס על עצמו ועל בשרו, הואל-נא וזָכְרֵנִי… אולי ימצא הוד-נסיכותך חפץ בי.

– כן… כן… - חזר ואמר קוּטוּזוב והביט אל פּיֶר בעין צוחקת ומתכַּוֶּצת.

בין כה קרב בוריס בזריזותו היתֵרה החצרנית יחד עם פּיֶר עד לפני הָרָשוּת ובאֹפן היותר טבעי ובקול נמוך, כממשיך שיחה שהתחיל בה, אמר אל פּיֶר:

– החלוצים האלה לבשו בכַוָּנה כֻּתָּנוֹת לבָנות נקיות להתקין עצמם לָמוּת. כמה גבורה יש בזה, אדוני הגרף!

ברור היה, שלא אמר בוריס זאת לפּיֶר אלא בשביל שישמע הודו הנעלה. הוא ידע, כי קוטוזוב ישים לב לדברים האלה, והודו הנעלה פנה אליו באמת:

– מה אתה אומר על החלוצים? - אמר אל בוריס.

– הם מתקינים עצמם למות מחר, הוד-נסיכות, ולבשו בשביל זה כֻּתָּנות לבָנות.

– אַה!… עַם נפלא שֶׁאֵין כמוהו, - אמר קוטוזוב ויעצֹם עיניו וינַע ראשו. - אֵין כמוהו! - חזר ואמר באנחה.

– להריח קצת באבק-שׂרפה אתה רוצה? - אמר קוטוזוב אל פּיֶר. - אכן ריח נעים הוא. אני מתכבד להיות ממעריצי רעיתך, השלום לה? הנה מְלוֹנִי לפניך.

וכדרך זקנים רבים התחיל קוטוזוב פונה כה וכה בטרדה, כאִלו שכח כל-מה שהיה לו לאמר או לעשות.

ובזָכרו, לפי-הנראה, מה שבִּקש לזכור, קרא ברמיזה לאנדרי סרגֵיֶביץ' קַיסַרוֹב, אחי האדיוטנט שלו.

– מה חרוזיו של מַרִין? מה החרוזים האלה? אותם שכתב על גֵּרַקּוֹב: “בקָרְפּוּס תהיה מלַמֵּד…” אֱמָר-נא, אֱמֹר, - אמר אליו קוטוזוב, ונִכָּר היה בו, שהוא נכון לצחוק מעט.

קַיסַרוֹב קרא לפניו… קוטוזוב חִיֵּך ונענע בראשו על-פי משקל החרוזים.

כאשר נטה פּיֶר מאצל קוטוזוב, נִגַּש אליו דולוחוב וַיַּחזֵק בידו.

– אני שמח מאד, שנזדמנתי עמך פה, אדוני הגרַף, - אמר אליו בקול רם ובהתחזקות מיֻחדת ובפֻּמבִּיוּת, בלי בוש מפני הזרים שהיו באותו מעמד. - בערב היום, אשר לא נוכל לדעת, מי ממנו ישאר בחיים בו, אני שמח בהיות לאל-ידי להגיד לך, כי מצטער אני על דברי-המחלֹקֶת שהיו בינינו, ורצוני שלא יהיה בלבך עלי. אני מבקש ממך, שתסלח לי.

פּיֶר הביט אל דולוחוב בצחוק קל, מבלי דעת מה לאמר לו. דולוחוב חבק וישק לפּיֶר ודמעות נקוו בעיניו.

בוריס אמר דבר לגנרל שלו, ומיד פנה הגרַף בֶּניגסֶן אל פּיֶר ויעירהו לנסוע עמו יחדו אל שורת החיל.

– זה יעַנין אותך, - אמר לו.

– אכן הוא מעַנין מאד, - אמר פּיֶר.

בעוד חצי שעה נסע קוּטוּזוב משם לטַטַּרינובוֹ, ובֶניגסֶן נסע עם בני-לויתו, ופיֶר בתוכם, אל שורת חילו.

כג

מגוֹרקי ירד בֶּניגסֶן במסִלה הגדולה אל הגשר, אשר הראה האופיצר את פּיֶר מן התֵּל ואמר לו עליו, שהוא מרכז הפוזיציה, ואשר היו מוטלות אצלו על עֵבר הנהר שורות חציר קצור נותן ריחו, ריח-חשש. בעברם את הגשר באו אל כפר בּוֹרוֹדינוֹ, משם פנו שמאלה ויעברו לפני חיל רב וכלי-תותח מרֻבּים ויבואו אל תֵּל גבוה, אשר חפרו עליו חלוצים את האדמה. התֵּל הזה היה המצוּרָה, אשר נקראה אחרי-כן מצוּרַת רַיֶּבסקי או סוללת-התּללים.

פּיֶר לא שׂם לב הרבה אל התֵּל הזה. הוא לא ידע, כי התֵּל הזה יהי נזכָּר לו יותר מכל המקומות שֶׁבִּשְׂדֵה בּוֹרוֹדִינוֹ. אחרי-כן עברו דרך בקעה אל הכפר סֶמיוֹנוֹבסקוֹיֶה, ובו שללו ונשאו אנשי-הצבא את הקורות האחרונות שנשארו מבתיו ומִגָּרנוֹתיו. אחרי-כן עברו הלאה במוֹרָד ובְמַעֲלֶה, בשדה-דגן, שהֻכָּה ונסתּחף בברד, במסִלה החדשה שסללו בעלי כלי-התותח דרך שׂדֵה-התבואה אל המצוּרות הצדדיות, שעדַין עסקו בחפירתן.

בֶּניגסֶן נתעכּב אצל המצורות הצדדיות האלה והביט לפניו אל מצורת שֶׁוַּרְדִּינוֹ (שעוד ביום אתמול היתה ביָדֵנוּ), אשר נראו עליה פרשים אחדים. האופיצרים אמרו, כי נפוליון היה שם או מוּרַט. והכּל הביטו בתאוַת-נפש אל חבורת פרשים זו. גם פּיֶר הביט אליה והתאמץ להבין בהבטה זו, מי מהאנשים האלה, שאינם נראים כמעט, הוא נפּוליון בעצמו. לבסוף ירדו הפרשים מעל התֵּל ונתעלמו מן העין.

בֶּניגסֶן פנה אל הגנרל, אשר קרב אליו, והתחיל להסבּיר לו את כל מצב צבאותינו. פיר שמע את דברי בֶּניגסֶן והשתדל בכל כֹּח-בינתו להבין את תכונת הקרָב הקרוב, אך לדאבון-נפשו הרגיש, כי אין כשרונותיו מספיקים לזה, כי לא הבין מאומה. בּניגסֶן חדל לדַבּר, ובהתבוננו בפיֶר השומע ומקשיב פנה אליו פתאֹם ויאמר:

– אותך, כמדֻמֶּה לי, אין זה מעַנין?

– לא, כי מעַנין הוא מאד! - אמר פּיֶר שנית ולא בכל לבו.

מהמצורות הקטנות השׂמאילו עוד יותר ונסעו במסִלה מתפתּלת והולכת דרך יער עצי-לִבנה שפלים ומּרֻבּים. באמצע היער הזה קפצה ארנבת חוּמה לִבְנַת-רגלים והפסיקה אותם בדרך, ובַבֶּהלה הגדולה, שנבהלה משעטת פרסות הסוסים הרבים, רקדה לפניהם זמן רב, מבלי דעת מה לה לעשות, והעירה בזה תשומת-לבם וצחוק גדול, ואך כאשר גערו בה אחדים בקול, נסה הַצִּדה ונעלמה בַעֲבִי-היער. אחרי עָברם כשני תחומים ביער יצאו אל השדה, אשר עמדו בו צבאות הַקָּרפּוּס של טוּצְ’קוֹב, שהוטל עליו להיות למחסה לשורה השמאלית.

פּה, בשורה השׂמאלית הקיצונה, דִבּר בֶּניגסֶן הרבה ובהתלהבות ותקן, לפי מה שנראה לו לפיֶר, תקון חשוב למעשי-המלחמה. לפני מחנה טוּצ’קוֹב היתה גבעה, ואנשי-חיל לא נמצאו על הגבעה הזאת. בּניגסֶן הכביר מלים בקול רם על-דבר השגיאה הזאת ואמר, כי אִולת היתה זאת לעזוב את הגבעה, שכל המקום אשר מסביב לה תלוי בה, בלי משמר ולהעמיד את החיל בתחתיתה. גנרלים אחדים אמרו כמוהו. ביחוד הִרבָּה אחד מהם להסביר בהתלהבות, שהם נתונים לטבח במקום הזה. בּניגסֶן צִוָּה להעתיק בשמו את החיל על הגבעה.

הצווּי הזה בשורה השׂמאלית הכריח עוד יותר את פּיֶר להטיל ספק בכשרונו להבין עניני מלחמה. בשמעו מה שדבּרו בּניגסן והגנרלים, שערערו על העמדת החיל בתחתית ההר, הבין את דבריהם היטב והסכים לדעתם; אבל בגלל זה לא יכֹל להבין, כיצד יכֹל המעמיד את החיל פּה לרגלי ההר להִכָּשל בשגיאה גלויה וגסה כזאת.

ופּיֶר לא ידע, שהחיל הזה הָעֳמַד שם, למען יהיה לא למחסה לפוזיציה, כמו שֶׁדִּמה בֶּניגסֶן, כי-אם למארב, למען יהיה במסתר ויתנפל פתאם על האויב הבא. בֶּניגסֶן לא ידע זאת וַיַּעְתֵּק את החיל הזה הלאה מטעמים מיחדים, ולַמַּצביא הראשי לא הגיד זאת.

כד

הנסיך אנדרי שכב בערב הבהיר ההוא, ערב יום כ"ה לאוגוסט, נשען על זרועו, ברפת רעועה בכפר קְניַזְקוֹב בקצֵה מחנה גדודו. בעד פרץ אחד בכֹּתל השבור השׁקיף על חלקת היער הנמשכת לאֹרך הגדר – יער עצי-לִבנה בני שלֹשים שנה, שענפיהם התחתונים קצוצים, על שׂדה-התבואה עם ערֵמות שבֹּלת-השועל, שהיו בה, ועל יער-השׂיחים, שנראו בו תימרות עשַׁן המדוּרות, שהן בתי-המבשלים לאנשי-הצבא.

אף-על-פי שצרים ומיֻתָּרים וכבֵדים עד-מאד היו חיי הנסיך אנדרי בעת ההיא בעיניו, הרגישׁ גם הפעם, בערב שלפני הקרָב, כמו לפני שבע שנים באויסטרליץ, רֹגֶז וסער בקרבו.

כבר צִוָּה וְנִצְטַוָּה על-דבר הקרָב הנועד ליום מחר. יותר לא היה לו מה לעשות. אבל רעיונות פּשוטים וברורים מאד, שמשום-כך גם נוראו מאד, לא נתנו מנוחה לנפשו. הוא ידע, שהקרָב הנועד למחר עתיד להיות נורא מכל הקרָבות, שהשתּתּף בהם עד כה, ואפשרות מיתתו, בלי כל צֵרוף לעניני העולם שמסביב לו, בלי הרהורים על-דבר השפעתה על אחרים, כי-אם על-פי מה שהיא נוגעת בו בעצמו, בנפשו הפרטית, נראתה לפניו בפעם הראשונה בימי חייו בבֵרור, כמעט כדבר נחרץ מראש, כמו שהיא בפַשׁטותה ובנוראותיה. ומֵרוּם המראה הזה פָּרַש פתאם אור קַר לבן בלי צללים, בלי פֶּרספֶּקטיבה, בלי שנויי שרטוטים, על כל מה שהרגיז והעסיק את רוחו קֹדֶם-לזה.

כל חייו נראו לו כפַנָּס של קסמים, שהביט בו בזמן רב בעד זכוכית לאור מעֻשֶּׂה. עתה ראה פתאם את הציורים הכעורים האלה לנֹגה אור-היום ובלי זכוכית. “כן, כן, אלה הן התמונות הכוזבות, אשר הרגיזוני, לִבְּבוּני והדאיבו את נפשי”, אמר אל לבו, בהתבוננו ברוח דמיונו אל הציורים הראשיים שבפַנַּס קסמי-החיים שלו, שהביט אליהם באותה שעה לָאוֹר הקר והלבן הזה, לאור הרעיון הברור על-דבר המיתה. “אלה הן הצורות הצבועות בלי-טעם, אשר נראו לי כדבר יפה ומלא סוד כמוס. כָּבוד, טובת-הכלל, אהבת-נשים, ארץ-המולדת – מה גדלו בעיני כל התמונות האלה, מֶה עָמַק טעמם בעיני! וכל זה פשוט, חִוֵּר וגס כל-כך לאורו הקר והלבן של הבֹּקר הזה העולה לי, כפי שאני מרגיש”. שלש הצרות העִקריות, שמצאוהו בימי חייו, נזכרו לפניו ביחוד: אהבת [הערת פ.ב.י.: כך מופיע במקור] את נַטַּשה, מיתת אביו ועלִיַּת הצרפתים, אשר כבשו את חצי רוסיה. “האהבה!… הנערה, אשר היתה בעיני כמלֵאה כֹחות נסתרים! הלא כן הוא? אהבתי אותה, מחשבות פיוטיות חשבתי על-דבר אהבה, על-דבר חיים טובים עמה. הוי ילד נעים!” - אמר בזעם בקול. – אמנם כן! האמנתי באהבה אידיאלית, אשר עליה לשמור לי אמונת אהובתי בהפָּרדי ממנה שנה תמימה. כַּיוֹנה הרכּה במשל הידוע היה לה לְהִמֵּק בגעגועים עלי ברחקי ממנה. וכל זה פשוט יותר הרבה… כל זה פשוט ונורא, תועבת-נפש!"

“ואבי בנה בתים בהרים הַקֵּרחים וחשב, כי לו המקום, לו האדמה, לו האויר, לו האכּרים; והנה בא נפוליון ובלי דעת, כי יש איש כזה בעולם, נָדַף אותו ברגע אחד כצרור ממסִלה, ויתערערו הָרָיו הַקֵּרְחִים וכל חייו עמהם. והנסיכית מריה אומרת, כי נסיון הוא, שנגזר מלמעלה. נסיון זה למה הוא אפוא, אם הוא איננו ולא יהיה? לעולם לא יהיה עוד! מי אפוא נתנסה נסיון זה? - ארץ-המולדת, מפלת מוסקבה! ומחר אֵהָרֵג אני, וגם לא בידי צרפתי, כי-אם בידי אחד מֵשֶּׁלָּנו, כמעשה שהיה אתמול, שאחד מצבאנו הֵרִיק את רובהו אצל אזני; וצרפתים יבואו ויאחזוני ברגלי ובראשי וישליכוני אל בור, כדי שלא יעלה בָאשי באפם; ותנָאֵי חיים חדשים יִוָּצרו, ואנשים יהיו רגילים גם בהם, ואני לא אדע על-אודותם, ולא אהיה לגמרי”.

הנסיך אנדרי נתן עיניו בחלקת עצי-הַלִּבְנֶה, שהבריקו לאור השמש בנצניהם הכּתֻמים והירֻקים ובסִיבָם הלבן. “למות… להָרֵג… מחר… כדי שלא אהיה… שכל זה יהיה, ואני לא אהיה”. בבֵרור חזה בלבו את בטול מציאותו בחיים האלה. גם עצי-הַלִּבנה האלה עם אורם וצִלם, גם העבים המתפצלים האלה, גם עשַׁן המדורות – כל אשר מסביב לו לבש צורה חדשה לעיניו ונראה כחזיון נורא ואָיֹם. קֹר גדול עבר בגבו, וימהר וַיָּקם ויצא מן הרפת וַיָּחל להתהלך.

מאחרי הרפת נשמעו קולות.

– מי שם? - קרא הנסיך אנדרי.

הקפיטן טִימוֹחִין אֲדֻם-האף [הערת פ.ב.י.: כך מנוקד במקור], שהיה ראש-רוטה לדולוחוב, ועכשו, שנתמעטו האופיצרים, נעשה לראש-בַּטַּליון, נכנס לרפת ברוח שפלה. אחריו נכנסו אדיוטַנט וגזבר-הגדוד.

הנסיך אנדרי קם בחפזון ויקשב מה שהיה להם לאופיצרים לאמר לו על-פי משמרותיהם ויצו אותם עוד דברים אחדים, ויהי נכון לשַׁלחם, והנה קול ידוע לו הגיע לאזנו מאחרי הרפת, קול שיש בו לחישה.

– לַשָּׂטן, - אמר קול איש, שנִּתקַל בדבר-מה.

הנסיך אנדרי השקיף מתוך הרפת וירא והנה פּיֶר הולך אליו: הוא נתקל בזמורה מוטלת, ועוד מעט ונפל. קשה היה לנסיך אנדרי בכלל לראות אנשים מבני חבורתו, וביחוד לראות את פּיֶר, אשר העיר בו זֵכר כל הרגעים הקשים, שעברו עליו בבואו בפעם האחרונה למוסקבה.

– אתה הוא אפוא! - אמר הנסיך אנדרי. - איככה באת הנה? ואני לא פללתי.

באמרו זאת הביעו עיניו וכל פניו לא אך קפדנות, כי-אם שנאה כבושה, אשר התבונן בה פּיֶר כרגע. בקרבו אל הרפת היה פּיֶר מלא רוח-עֹז עד מאד, אך בראותו את פני הנסיך אנדרי הרגיש בעצמו, שנעשה בַישני וּכְבַד-תנועה.

– באתי… בלי חשבון… לא בכַוָּנה… באתי… מְעַניֵן אותי… - אמר פּיֶר, אחרי הוציאו מפיו ביום ההוא זה כמה פעמים מלת “מְעַנְיֵן” – חפצתי לראות את הקרָב.

– כן, כן, והאחים הַמַּסּוֹנים מה הם אומרים על המלחמה? כיצד אפשר להבּטל ממנה? - לגלג עליו הנסיך אנדרי. - אבל מה נשׁמע במוסקבה? ומה שלום בני-ביתי? הבאו סוף-סוף למוסקבה? - שאל בכֹבד-ראש.

– באו. ז’ילי דרֻבֶּצקַיה אמרה לי. אני באתי לראותם ולא מצאתים. אל האחֻזה הסמוכה למוסקבה נסעו.

כה

האופיצרים רצו ללכת לדרכם, אך הנסיך אנדרי בִּקש מאִתּם, כמו בכַוָּנה שלא להִשָּׁאר לבדו עם רֵעו, שׁיֵּשבו מעט אִתּו וישתו טֵה. ומיד הֻגשו ספסלים וטֵה. האופיצרים הביטו ותמהו על גופו הגדול והֶעָבֶה של פּיֶר ושמעו בשׂום-לב מה שסִפּר על-אודות מוסקבה ומצב צבאותינו, שעלתה בידו לעבור לפניהם ולהתבונן בהם. הנסיך אנדרי החריש, ופניו רעמו כל-כך, שבחר לו פּיֶר לפנות בדבריו יותר אל טימוחין, הנוח לבריות, מאשר אל בּולקונסקי.

– ובכן הבינות את כל מצב הצבאות? - נכנס הנסיך אנדרי לתוך דבריו.

– כן הוא, הַינו, - אמר פּיֶר, - באשר לא איש צבאי אנכי, אינני יכול לאמֹר, שהבינותי הכֹּל, אבל את המצב הכללי הבינותי.

– אם כן, ידעת יותר מכל אדם, - אמר הנסיך אנדרי.

– האמנם? - אמר פּיֶר בתמהון, בהביטו בעד משקפיו אל הנסיך אנדרי. - ומה תאמר על התמַנות קוּטוּזוב?

– אני שמחתי מאד על התמַנות זו, זהו כל מה שאני יודע, - אמר הנסיך אנדרי.

– ומה דעתך, הגידה-נא, על בַּרקלַי די-טולי? במוסקבה מדַבּרים בו נוראות. מה הוא בעיניך?

– שאל את אלה, - אמר הנסיך אנדרי ורמז על האופיצרים.

פּיֶר שׂם עיניו על טימוחין בצחוק קל, שיש בו שאלה וקצת לגלוג, כשם שהיו כל יודעי טימוחין פונים אליו.

– אור היה לנו, הוד-נסיכות, משנמנה הודו הנעלה, - אמר טומיחין ובדַבּרו נשׂא עיניו בדאגה שאינה פוסקת אל ראש-גדודו.

– ובשֶל מה? - שאל פיר.

– גם לענין עצים או מספוא, אגידה לך. הלא עזבנו את סוֶנְצְיַני, ואסור היה לנגוע בזרד או במעט חשש. הלא יוצאים אנחנו, ולוֹ יהיה כל מה שנשאיר, הלא כן הוא, הוד-נסיכות? - פנה טימוחין אל נסיכו, - ואף-על-פי-כן, אַל תָּעֵז לנגוע! בגדודנו נמסרו שני אופיצרים לבית-דין על מעשים כאלה. אך משנמנה הודו הנעלה, אין משגיחים על זה. אור היה לנו…

– והוא מפני מה אסר?

טימוחין פנה כה וכה בבֹשת-פנים, מבלי דעת איך ומה להשיב על שאלה כזאת. ופיֶר שאל שאלה זאת את הנסיך אנדרי.

– שלא לרושש את חבל-הארץ, אשר עזבנו לאויב, - אמר הנסיך אנדרי בזעם ובלעג. - הלכה נכונה מאד היא: אין להתיר לָשֹׁד בארץ ואין לצבא להתרגל במעשי-חמס. וגם בסמולֶנסק צָדַק באמרו, כי הצרפתים יכולים לעשות דרכם סביב סביב וכי רבים הם ממנו. אך זאת לא יכֹל להבין, - צעק הנסיך אנדרי פתאם בקול דק, אשר כמו פרץ מקרבו שלא-מדעתו, - אך לא יכֹל להבין, כי זו הפעם הראשונה נלחמנו שם בעד ארץ רוסיה, כי נמלא החיל רוח-גבורה, אשר לא ראיתי כמוה מימי, כי שני ימים רצופים היינו הודפים את הצרפתים, והדבר הזה הגדיל את כֹּחנו עשר פעמים. הוא צִוָּה להסוג אחור, וכל היגיעות והאבדות היו לריק. כל מחשבת-בֶּגד לא היתה בו, הוא השתדל לעשות הכֹּל יפה כפי האפשר, הוא עִיֵּן בכל הפּרטים; אך בגלל זה לא יצלח לנו. עתה לא יצלח לנו דוקא משום זה, משום שהוא מעמיק לעַיֵּן ומרבה לדקדק בכל דבר, כראוי לכל אשכנזי. במה אסביר לך זאת… הנה לאביך משרת אשכנזי, ומשרת יפה הוא ויודע לדאוג לכל צרכי אביך יותר ממך, ועל-כן אין טוב לו ממנו; אך אם אביך חולה גוסס, תשַׁלַּח את המשרת ובידיך הכבדות, שלא הֻרגלו בעבודה זאת, תשַׁמש בעצמך את אביך ותצלח להרגיעו יותר מאותו המשרת הזר, המהיר במלאכתו. כן עשו גם לבַרקלַי. כל הימים אשר היתה רוסיה בריאה יכֹל איש זר לעבוד לה וגם היה מיניסטר יפה; אך בשעת סכנה היא צריכה לאיש מִשֶּׁלָּהּ, לאחד מבני-עמה. ובקלוּבּ שלכם בָּדוּ עליו, שהוא בוגד! בדִבּה זו שהוציאו עליו יביאו רק לידי-כך, שיהפכוהו אחרי-כן, בבשתם על דִבּת-שִׁקרם, מבוגד לגבור משכיל או לגאון, וזה יהיה משפט מעֻקָּל עוד יותר. הוא אשכנזי ישר ומדקדק במעשיו מאד…

– אבל אומרים עליו, שהוא מצביא אָמָן, - אמר פּיֶר.

– אני אינני מבין, מה הוא מצביא אמן, - אמר הנסיך אנדרי בלעג.

– מצביא אָמָן, - אמר פּיֶר, - מי שֶׁרָאָה מראש את כל המקרים… מי שהבין את מחשבות האויב.

– אבל זה אי-אפשר, - אמר הנסיך אנדרי, כדבר שהֻברר זה ימים רבים.

פּיֶר נתן עיניו בו בתמיהה.

– אף-על-פי-כן, - אמר פּיֶר, - הלא ממשילים מלחמה למשחק-שַׁחמט.

– כן הוא, - אמר הנסיך אנדרי, - אבל יש ביניהם דבר קטן זה, שבשַׁחמַט אתה יכול לעַיֵּן בכל פסיעה כטוב בעיניך, שאינך תלוי בו בתנאי הזמן, ועוד דבר אחד יש ביניהם: הסוס הַשַּׁחמַטי חזק בכל שעה מהחַיָּל, ושני אכּרים חזקים בכל שעה מֵאֶחָד, מה שאין כן במלחמה, שֶׁבַּטַּליון אחד חזק בה לפעמים מדיביזיה ולפעמים הוא חלש מרוטה. ערך כֹּחם של צבאות מלחמה זה לעֻמַּת זה אי-אפשר לאיש לדעת. האמינה לי, - אמר הנסיך אנדרי, - כי אִלו היה הדבר תלוי קצת במעשי השטַבּים, הייתי גם אני שם וגם אני הייתי מצַוה צִוּוּיים, אבל אני מתכבד לעבוד פּה בגדוד עם האדונים האלה וחושב, כי יום מחר יהי תלוי באמת בנו ולא בהם… מעולם לא היה ולעולם לא יהיה הנצחון תלוי לא בפּוזיציה, לא בנשק וגם לא במספר החיל; ופחות מכֹּל הוא תלוי בפּוזיציה.

– ובמה אפוא?

– ברגש אשר בי, בו – הוא רמז על טימוחין – ובכל אחד מאנשי-הצבא.

הנסיך אנדרי שׂם עיניו על טימוחין, אשר הביט בבהלה ובתִמָּהון אל ראש-גדודו. אחר שַׁתקנותו הקודמת מתוך מתינות נראָה אנדרי עתה כמְלֵא-רֹגז. ברור היה, שלא יכֹל להתאַפּק מהביע את הרעיונות, אשר עלו על רוחו פתאום.

– מנַצח בקרָב מי שגמר והחליט לנַצֵּח בו. מפני-מה נִגַּפנו על-יד אויסטרליץ? מספר הנופלים שֶׁלָּנו היה כמעט כמספר החללים הצרפתים, אבל אנחנו מִהרנו מאד לאמר לנפשנו, כי נִגַּפנו, ועל-כן נִגַּפנו. ומפני-מה אמרנו זאת? מפני שלא היה לנו שם על מה להִלָּחם: לסור מהר חפצנו משדה-הקטל. “נִגַּפנו – ננוסה!” אמרנו וַנָּנָס. אלו לא אמרנו זאת עד ערב, מי יודע, מה היה. אבל מחר לא נאמר זאת. אתה אומר: הפּוזיציה שלנו, השורה השמאלית רפה, השורה הימנית מתוחה, - הוסיף הנסיך אנדרי, - כל זה הבל, לא היו דברים מעולם. ומה עתיד להיות לנו מחר? מאה מליוני מקרים ממקרים שונים, אשר יתבררו כהרף-עין במנוסת חילנו או חילם, בנפֹל חלל אחד ועוד אחד; ומה שעושים עתה אינו אלא שעשועים. פשר דבר זה הוא, כי האנשים, אשר נסעת עמהם אל הפוזיציה, לא רק אינם מְסַיְּעִים למהלך הענינים, כי-אם אך מפריעים הם. הם עסוקים אך בעניניהם הקטנים.

– ברגע כזה? - אמר פּיֶר בתלונה.

– ברגע כזה, - נענה אחריו הנסיך אנדרי, - להם אינו אלא רגע מֻכשר לטמון מוקשים איש לשׂנוּא-נפשו ולִנְחֹל צְלָב או סֶרֶט קטן. אני זה הדבר אשר אֶחזה ליום מחר: מאה אלף אנשי-חיל רוסיה ומאה אלף אנשי-חיל צרפת נועדו לרוצץ אלה את אלה, וברור הוא, שמאתים אלף איש אלה יתרוצצו, ואשר יַרבה לרוצץ וימעיט לחוס על נפשו הוא העתיד לנַצח. ואם חפץ אתה, אגיד לך, שעל-כל-פנים, אחרי כל נפתולי העומדים שם במרומים, נגבּר אנחנו מחר. מחר נגבר בקרָב על-כל-פנים!

– אכן, הוד-נסיכות, אמת הוא; אמת גמורה, - אמר טימוחין. - מי יחוס עתה על נפשו? אנשי הבַּטַּליון שלי מֵאֲנו לשתות יין-דגן: לא זה היום, אומרים הם.

כל המסֻבּים החרישו. האופיצרים קמו. הנסיך אנדרי יצא אחריהם אל מחוץ לרפת וצוה בפעם האחרונה לפני הקרָב את האדיוטַנט. כשהלכו להם האופיצרים, נגש פּיֶר אל הנסיך אנדרי, ואך רצה להִכָּנס בדברים, והנה שעטת פרסות שלשה סוסים נשמעה מן המסלה ממקום קרוב לרפת, והנסיך אנדרי נשׂא עיניו אל המקום ההוא וַיִּכּר את ווֹלצוֹגֶן, שֶׁרָכב עם קלוֹזֶוִיץ', וקוֹזַק אחריהם. הם קרבו ועברו בעודם מדַבּרים, ופיֶר והנסיך אנדרי שמעו שלא-בכַוָּנה את המאמרים האלה:

– צריך להעביר את המלחמה למרחב. אינני יכול לשַׁבֵּחַ למַדַּי את הדעה הזאת, - אמר האחד.

– אכן, אמת הדבר, - אמר השני, - המטרה היא אך להחליש את האויב, ובודאי אין לשׂים לב לאבדן אנשים פרטיים.

– אמנם כן, - מִלא אחריו קול הראשון.

– כן הוא, “להעביר למרחב”, - שָׁנה הנסיך אנדרי וְנָחַר באפו בזעם, לאחר שעברו הרוכבים. - באותו “מרחב” היו לי אב ובן ואחות בהרים הַקֵּרחים. לו אין חלוק בדבר. הוא אשר אמרתי לך, האדונים האשכנזים האלה לא ינַצחו מחר בקרָב, כי-אם אך יקלקלו, ככל אשר יהי לאל-ידם; כי אין לו בראשו של האשכנזי אלא סברות פחותות משוה פרוטה, ובלבו אין הדבר האחד הנחוץ באמת ליום מחר, מה שיש בטימוחין. את כל אירוֹפּה נתנו לוֹ, ועתה בא ללַמדנו – מורים נפלאים הם! - ושוב היה קולו קול-שריקה.

– ובכן תחשוֹב, שֶׁנִּגבַּר מחר? - אמר פּיֶר.

– כן, כן, - אמר הנסיך אנדרי בלב נטרד. - דבר זה הייתי עושה, אִלו היה השלטון בידי, שבוים לא הייתי לוקח. שבי זה מה הוא? אין זה אלא מנהג פּרשים. הנה הצרפתים החריבו את ביתי והולכים הם להחריב את מוסקבה; הם עֲלָבוּנִי ובכל סקונדה הם עולבים אותי. הם שונאי, פושעים כֻּלם על-פּי דעותי. וכך דעתו של טימוחין ושל כל הצבא. בני-מות הם. אם שונאי הם, אינם יכולים להיות לי לאוהבים, גם כי ידַבּרו מה שֶּׁידַּבּרו בטִילְזִיט.

– כן, כן, - אמר פּיֶר בהביטו בעינים נוצצות אל הנסיך אנדרי, - אני מסכים לדעתך הסכמה גמורה.

השאלה, אשר הטרידה את פּיֶר משעת רדתו מֵהַר מוֹזַ’יסק וכל היום ההוא, נראתה לו עתה כברורה לגמרי וכנפתרה בכל פרטיה. עתה הבין את כל טעמם וערכם של מלחמה זו ושל הקרָב הקרוב. כל מה שראה ביום ההוא, כל רשמי העיון והזעם, שראה אגב-אורחא על פּני אנשי-החיל, נראו לו בצורה חדשה. עתה הבין, מה הוא החֹם העצור הזה – כמו שאומרים בפיסיקה – חֹם הפַּטריוטיות, הנמצא בכל האנשים, שראה ביום הזה, ואשר הסביר לו, בשביל מה התכּוֹננו האנשים האלה במנוחה וכמו בקלות-דעת ללכת למות.

– אין לקחת שבוים, - הוסיף הנסיך אנדרי. - הדבר הזה בלבד היה משַׁנֶּה את כל המלחמה וממעיט את האכזריות שבה. ואנחנו עשינו את המלחמה למין מִשְׂחָק – זה ענין רע. אנחנו מתנהגים בוַתּרנות מדֻמָּה ובמדות דומות לזוֹ. הרי זו וַתּרנות ורגשנות ממין וַתּרנותה ורגשנותה של אשה כבוּדה, שדרכּה להתעלף בזמן ששוחטים לעיניה עגל; היא רחמנית כל-כך, שאינה יכולה לראות דם שפוך, אבל אוכלת היא את העגל הזה לתאבון כשהוא מצֻמָּק וְרָטֹב כל-צרכו. מדבּרים אלינו על-אודות חֻקי-מלחמה, מנהגי פרשים, סדרי פַּרלַמֶּנט, חנינת אֻמללים ועוד ועוד. בשנת 1805 ראיתי מנהגי פרשים וסדרי פַּרלמנט: הם רִמּוּנוּ, ואנחנו רִמִּינוּ. שוסים הם בתים, מוציאים אסיגנציות מזֻיָּפות, ולא עוד אלא שהם הורגים את בָּנַי, את אבי, ומדברים על-אודות חֻקי-מלחמה וחנינת אויבים. אין לנו לקחת שבוים, כי-אם להרֹג ולהכּוֹן לֵהָרֵג. מי שהגיע לידי-כך, כדרך שהגעתי אני בצרות כאלה…

הנסיך אנדרי, אשר דִמה, כי אחת היא לו, אם ילכדו את מוסקבה כאשר לכדו את סמולנסק, אם אין, עצר פתאם במלין, מאשר תקפוהו זעזועים פתאם בגרונו. פעמים אחדות עבר הֵנה והֵנה בלי דַבּר דבר, אבל עיניו נוצצו בברק-קדחת ושפתו רעדה, כשחזר והתחיל מדַבּר:

– אלמלא וַתּרנות זו במלחמה, לא היינו הולכים להלחם אלא בזמן שהשעה צריכה לכך, שנלך למיתה ודאית, כשעה זו. אז לא היה אפשר למלחמה בגלל שאיזה פאוּל איבַנוביץ' פגע בכבודו של מיכַאיל איבַנוביץ'. אך אם מלחמה לנו, כמלחמתנו זאת, תהי מלחמה ממש. ואִלו היה העולם נוהג כך, לא היו הצבאות נגררים על-נקלה אחרי הנוהגים בהם. אז לא היו כל אותם הַוֶּסטפַליים וההֶסֶנִיים המובלים על-ידי נפוליון הולכים אחריו לרוסיה, ואנחנו לא היינו הולכים להלחם לאוסטריה ולפרוסיה, בבלי דעת בעצמנו בשביל מה. המלחמה אינה מנהג נמוסיות, כי-אם התועבה הגדולה שבתועבות החיים; וצריך להבין זאת ולא לעשות משחק במעשי-מלחמה. צריך לקבל בדקדוק ובסריוזיות את הנחיצות הנוראה הזאת. זה הכלל: הסר שפת-שקר, ואם למלחמה – למלחמה ממש ולא לְמִשְׂחָק. אך על-פי המנהג אין מלחמה אלא שעשועים נעימים לבטלנים קלי-דעת. הנה מעמד פקידי-הצבא הוא הנכבד במעמדים – והמלחמה מה היא, במה יצלח איש בעניני הצבא ומה דרכי המוסר המקֻבּלים בצבור הצבאי? מטרת המלחמה – רֶצַח; כלי-מלאכתה – רִגּוּל, בגד וחזוק ידי בוגדים, רִשּׁוּש יושבי הארץ, משִׁסּה או גנבה לכלכלת החיל, מרמה ושפת-שקר, שקוראים להן תחבולות-מלחמה; מדות פקידי-הצבא – עבדוּת בשם דיסצִפלינה, בטלה, בערות, אכזריות, זמה ושכרות. ואף-על-פי-כן הוא המעמד המרומם והמכֻבּד בעיני כֹל. כל המלכים, חוץ ממלך חינה, לובשים מעיל צבאי, ומי שהִרבה להפיל חללים מתן-שׂכרו מרֻבֶּה. נועדים הם, כמו שֶׁיִוָּעֲדו מחר, לרצוח איש את אחיו, הורגים ועושים לבעלי-מומים עַשְׂרוֹת אלפי איש, ואחרי-כן יערכו תפלות-תודה על ההרג הרב אשר הרגו (ויפריזו עוד על מספר הרוגיהם) ויפרסמו, שהם המנצחים, בחשבם, שלפי רֹב ההרוגים תגדל פעֻלת הנצחון. ואיככה יביט אלהים משם וישמע את דבריהם! - צעק הנסיך אנדרי בקול-שריקה דק. - הוי, מחמדי, בימים האחרונים קשו החיים עלי. רואה אני, כי החִלותי להבין הרבה יותר מדי. ולא טוב לאדם לאכֹל מעץ הדעת טוב ורע… אכן, הן לא לימים רבים! - הוסיף. - אבל נרדם אתה, וגם לי עת לנוח; לֶךְ-לך לגוֹרקי, - אמר הנסיך אנדרי פּתאם.

– לא ולא! - ענה פּיֶר והביט אל הנסיך אנדרי בעיני פּחד והשתתפות.

– לֵךְ, לֵךְ: לפני קרָב צריך לישון, - אמר הנסיך אנדרי שנית; ויגש מהר אל פּיֶר ויחבק לו וינשק לו.

– שלום לך, לֵך, - קרא בקול. - אם נראה עוד איש את אחיו, אם אין… - וַיִּסֹּב בחפזון וַיֵּלך לו אל הרפת.

כבר היתה עלטה, ולא יכֹל פּיֶר לדעת את הרֹשֶׁם אשר היה על פני הנסיך אנדרי, אם של זעם היה או של חִבּה.

פּיֶר עמד והחריש זמן מועט והתיַשֵּׁב בַּדָּבר, הֲיֵלך אחריו אם אַיִן. “לא, הוא אינו צריך לזה! - גמר פּיֶר בלבו, - ואני יודע, כי ראינו זה את זה בפעם האחרונה”, וַיֵּאָנַח אנחה כבדה ויסע לשוב לגוֹרקי.

והנסיך אנדרי שב אל רפתו וישכב על יריעה, אך לא יכֹל להֵרָדם.

הנסיך אנדרי עצם את עיניו. מַראות מִמַּראות שונים עמדו לפניו. באחד מהם עִיֵּן זמן רב בשמחה. ערב אחד בפטרבורג נזכר לפניו ושעשע את נפשו זמן רב. בו סִפּרה לו נַטַּשה בפנים מלאים התעוררות וסערת-לב מעשה שהיה בה בקיץ הקוֹדֵם, שהלכה ללקוט פּטריות ותעתה ביער גדול. בדברים בלתי-מסֻדרים תֵארה לפניו גם את דִּממת היער, גם את רגשותיה, גם את שיחותיה עם מגַדל-הדבורים אשר פגשה ובכל רגע הפסיקה את סִפּוּרהּ ואמרה: “לא, אינני יכולה, לא כך אני מסַפּרת; לא, אינך מבין כראוי”, אף-על-פי שהוא השתדל להרגיעהּ באמרו, שהוא מבין, וגם הבין באמת כל מה שֶׁנִּתְכַּונה לאמר לו. נַטַּשה לא מצאת קֹרת-רוח בדבריה, - היא הרגישה, שלא נמצא בהם כל אותו הרגש הפיוטי הנלהב, שהיה בה ביום ההוא ושרצתה להביעו כמו שהוא. “נחמד היה כל-כך אותו זקן, וחשֵׁכה היתה ביער… ועיני הזקן היו טובות… לא, אינני יודעת לסַפּר כראוי”, אמרה והסתמקה ובאה במבוכה. הנסיך אנדרי חִיֵּך גם עתה, כמו שחִיֵּך מתוך שמחה אז, בשעה שהביט לתוך עיניה. “אני הבינותי את דבריה, - אמר הנסיך בלבו, - לא רק הבינותי, כי-אם גם אהבתי בה את הכֹּח הנפשי הזה, את שפת-האמת הזאת, את התגַּלות הלב, את הנפש הזאת, אשר היתה כמו כווּצָה בתוך גופה, את נפשה זאת אהבתי בה… אהבה עזה ומשׂמחת-לב כל-כך…” ופתאום זכר מה היתה אחריות אהבתו. “לוֹ לא היה צֹרֶך בכל זה. הוא לא ראה ולא הבין דבר בזה. הוא ראה בּה אך ילדה יפה ומלאה חיים, אשר לא חשב לפי כבודו לשׂאתה לאשה. ואני?… ועד היום הזה הוא חי ושָׂמֵחַ”.

הנסיך אנדרי קפץ, כאלו כָּוָהוּ אדם באש, ושוב התחיל מהלך לפני הרפת.

כו

בעשרים וחמשה לאוגוסט, ביום שלפני הקרָב הבּוֹרודינאי, באו מוסיֶה דֵי-בּוֹסֶה, הפְּרֶפֶקט אשר על ארמון קיסר צרפת ופַבְּוְיֶה ראש-הגדוד – הראשון מִפַּריז והשני מִמַּדריד – אל הקיסר נפוליון, אל תַּחֲנָתוֹ על-יד וַלוּיֶבוֹ.

מוסיה די-בּוֹסֶה לבש מעיל חצרני ויצו לשאת לפניו את החבילה, אשר הביא אתו בעד הקיסר, ויבוא אל מחלקתו הראשונה של אֹהל נפוליון ושם התחיל לפתוח את הארגז ובאותה שעה עסק בדברי-שיחה עם אדיוטַנטֵי נפוליון אשר סבבוהו.

פַבְּוְיֶה לא נכנס לתוך האֹהל, כי-אם עמד מלכת אצל מבואו ונכנס בדברים שם עם גנרַלים מיֻדָּעים לו.

הקיסר נפוליון עוד לא יצא מחדר-משכבו ועוד לא גמר ללבּוש את בגדיו. בנעירות ובנחרות קצרות הִפנָה פעם את עֲבִי-גבּו ופעם את לבו הַשָּׂעיר המסֻבּל בחֵלב אל המגרֶדֶת, אשר שפשף בה משרתו המיֻחד את גויתו. משרת מיֻחד אחר זרק מי-קולוניה על גוִיתו המעֻנָּגה של הקיסר ובאחת מאצבעותיו תמך את הצלוחית העשויה לדבר, ובכל תנועותיו הביע בשעת מעשה זה, שרק הוא לבדו יכול לדעת כמה לזרוק ואנה לזרוק. שׂעָרו הקצר של נפוליון היה לח וסבוך על מצחו. אבל פניו, אף-על-פי שהיו צָבים וכתֻמּים, הביעו הרגשת עֹנג חָמרי. “הֶרֶב-נא, הֶרֶב יותר…” דִּבּר בהתכַּוְּצות ובנַחֲרה אל המשרת המשפשף. האדיוטַנט, שנכנס לחדר-המשכב להגיד לקיסר, כמה נִשבּוּ בידי הצרפתים בקרָב שביום-אתמול, אמר מה שהיה עליו לאמר ועמד אצל הדלת וחִכּה, שתּנתן לו רשות לסור משם. נפוליון הביט אל האדיוטַנט מתחת למצחו בפנים מתקמטים.

– אין שבוים, - שִׁנה נפוליון את דברי האדיוטַנט. - הם מזקיקים אותנו להשחיתם. בזה תגדל הרעה על צבא רוסיה. הֶרֶב-נא, הֶרֶב יותר, - אמר ברהיטה אל המשרת וכפף קומתו והִטה אליו את כתפיו השמֵנות.

– טוב. תן להִכָּנס למוסיֶה די-בּוֹסֶה וגם לפַבְּוְיֶה – אמר אל האדיוטנט בהרכּנת-ראש.

– הִנֵּני, אדוני הקיסר, - אמר האדיוטנט ויסר אל פתח האֹהל.

שני המשרתים הלבישו מהר את הקיסר, והוא יצא בצעדי-אוֹן מהירים אל חדר-הקבלה, ומעיל-גוַרדיה כָּחֹל עליו.

בּוֹסֶה נֶחְפַז באותה שעה לערֹך את התשורה, אשר הביא מאת הקיסרית, על שני כסאות, שתהי נֹכח פני הקיסר בבואו אל החדר. אבל הקיסר לבש את בגדיו ויצא מחדר-משכבו מהר כל-כך, שלא הספיק בּוֹסֶה להכין את הופעת התשורה פתאם ככל חפצו.

נפוליון ראה כרגע מה שעושים לו, וַיָּבן, כי עוד לא הספּיקו לגמור; ולא אבה למנוע מהם את העֹנג להמציא לו שמחת-פתאם; בגלל זה עשה את עצמו כאינו רואה את בּוֹסֶה ויקרא לפַבְּוְיֶה לגשת אליו. בפנים נזעמים ובשתיקה שמע נפוליון מה שדִּבּר אליו על גבורתם ואמונתם של צבאותיו, שנלחמו על-יד סַלַּמַּנְקָה⁵⁶, בקָצֶהָ השני של אירופה, אשר אך רעיון אחד היה בלבם – להיות ראוים לעבוד את הקיסר שלהם, ואך דאגה אחת – שמא לא יזכו בעיניו. אחרית הקרָב הזה היתה רעה. בשעת הרצאתו של פַּבְּוְיֶה הֵעיר נפוליון הערות-לעג, שעל-פיהן גם לא שָׁער, שהיה אפשר להצליח בקרָב שלא בפּניו.

– עלי לתקן זאת במוסקבה, - אמר נפוליון. - להתראות, - הוסיף ויקרא לדי-בּוֹסֶה לגשת אליו, וזה הספיק בין כה לסַדר את התשורה, כבר העמיד איזה דבר על הכסאות ויעטהו.

די-בּוֹסֶה השתחוה בהשתחויה החצרנית הצרפתית המיֻחדת, שרק זקני עבדי הבּוּרבּוֹנים היו יודעים לקַימה כראוי, וַיִּגש ויתן קוֹנוֶרט לאדוניו.

נפוליון פנה אליו בשמחה ויתלֹש באזנו.

– מִהרתָּ לבוא, אני שׂמח מאד. ופַריז מה אומרת? - אמר נפוליון והעמיד פּתאם פנים של חִבּה תחת הפנים של רֹגז, שהיו לו קֹדם-לזה.

– אדוני הקיסר, פַּריז כֻּלה מצטערת על הִפָּקדך, - ענה די-בּוסֶה כדין.

אך אף-על-פי שידע נפוליון, שחַיב בּוֹסֶה לאמר דבר זה או כיוצא בזה, אף-על-פי שידע, ברגעים שהיתה דעתו צלולה, שלא כן הוא באמת, היה נעים לו לשמוע זאת מפי די-בּוֹסֶה. ושוב כִּבְּדוֹ בתלישה קטנה באזנו.

– צר לי, כי הטלתי עליך דרך רחוקה כזאת, - אמר אליו.

– אדוני הקיסר! אני דִמיתי, כי אמצא אותך לכל-הפחות אצל שערי מוסקבה, - אמר בּוֹסֶה.

נפוליון צחק צחוק קל וירם ראשו כנטרד בהרהוריו וַיַּסֵּב עיניו ימינה. אז קרב אליו אדיוטנט בפסיעות קלות וַיַּגֶּש לו קֻפסת-טבק של זהב, ונפוליון לקח אותה מידו.

– הדבר יֵצא לטוב לך, - אמר נפוליון בהריחו מן הַקֻּפסה הפתוחה, - הן אוהב לנסוע אתה, בעוד שלשת ימים תראה את מוסקבה. בודאי לא פִללתָּ לראות את הבירה האסיַטית. נסיעה נעימה תהיה זאת לך.

בּוֹסֶה השתחוה בתודה על שׂימת-לב זו אל אהבתו את הנסיעות, אשר באמת לא הכיר בה בעצמו עד היום ההוא.

– אַה! מה זאת? - אמר נפוליון, בראותו, כי כל חַצְרָנָיו הביטו אל דבר מכֻסה במעטה.

בזריזות חצרנית, בלי פְנוֹת עֹרף, פסע בּוֹסֶה שתי פסיעות אחורנית ונטה הַצִּדה, ובהרימו בו-ברגע את הַמִּכְסֶה אמר:

– תשורה לרוממותך מהַקֵּיסָרִית.

זאת היתה תמונה מצֻיֶּרֶת בידי זֶ’רַר, תמונת הילד, אשר ילדה בת קיסר אוסטריה לנפוליון ואשר נקרא בפי כֹל מלך רומי.

הנער – נער מסֻלְסַל-שֵּׂעָר נחמד למראה, שמבטו דומה למבטו של המשיח בַּמַּדּוֹנה הַסִּיקְסְטִינית – היה מצֻיָּר כשהוא מצחק בבִילְבּוֹקֶה. הכדור שבידו האחת היה דמות כדור-הארץ, והקנה שבידו השנית – דמות שרביט.

אמנם לא היה ברור למדי, מה נתכַּוֵּן הַצַּיר בהַראותו את המכֻנֶּה בשם מלך רומי כשהוא קודח בקנה את כדור הארץ, אך האלֵגוֹריה הזאת נראתה, לפי הנראה, כדבר שאינו צריך באור גם לכל רואֵי הציור גם לנפוליון, אף מצאה חן רב בעיניהם.

– מלך רומי, - אמר ורמז על הציור בתנועת-יד מבּעת גאוּת ועֹז. - מחמדים!

בכשרון המיֻחד לאיטלקים לשַׁנּות כרצונם את הרֹשם שעל פניהם קרב נפוליון אל הציור ויעמֵּד פנים של הרהורי-חִבּה. הוא הרגיש, כי מה שׁיאמר ויעשה בשעה זו הוא פרק בהסטוריה. ונראה לו, כי מוטב לו מכֹּל ברגע זה, שבכל גדֻלתו, שבשבילה נִתַּן כדור-הארץ בידי בנו למִשׂחק בבִילבּוֹקֶה, יביע במראהו לא תפארת גדֻלה, כי-אם אהבת-אב פשוטה ותמימה. עיניו עטו מעטה כֵהֶה וַיָּזָז ממקומו וישׂם עיניו על כסא (והכסא כמו נִתַּר והֻגַּש אליו) וישב עליו ממול הציור. הוא אך הביע רצונו בנדנוד קל – וכל הנמצאים שם יצאו על קצות אצבעות רגליהם, למען יִוָּתר האדם הגדול לבדו עם הרגש אשר תקף אותו.

אחרי שבתו רגעים אחדים ואחרי נגעו, בבלי דעת לָמָּה, בצורת-הפנים הגבשושית קצת, קם ויקרא שנית לבוֹסֶה ולפקיד אשר על המשמר וַיְצַו להוציא את הציור ולהעמידו לפני האֹהל, כדי שלא למנוע מהגוַרדיה הישָׁנה, שעמדה לפני אהלו, את האשֶׁר לראות את מלך רומי, את בנו ויורשו של הקיסר הנערץ בקרבם.

וכאשר דִמה כן היה: בסעדו סעֻדת-שחרית עם בּוֹסֶה, שזכה לאותו הכבוד, נשמעו מלפני האֹהל מצהלות האופיצרים ואנשיהם, בני הגוַרדיה הישנה, שנקהלו אצל הציור.

– יחי הקיסר! יחי מלך רומי! יחי הקיסר! - נשמעו קולות-צהלה.

אחרי סעֻדת-הצהרים הכתיב נפוליון במעמד בּוֹסֶה את פּקֻדתו אל הצבא.

– לשון קצרה ונמרצה! - אמר נפוליון, אחרי קראו בעצמו את כתב-הקריאה, שכתב בבת-אחת בלי הגהות. ואלה דברי הפקֻדה:

“אנשי-חיל! הנה זה הקרָב אשר חכיתם לו כל-כך. הנצחון תלוי בכם. נחוץ הוא לכם; הוא ימציא לנו את כל צָרְכֵּנוּ, דירות טובות ושִׁיבָה במהרה לארץ-מולדתנו. עשׂו כאשר עשיתם על-יד אויסטֶרליץ, פרידלַנד, ויטֶבּסק וסמולֶנסק. למען יזכיר דור אחרון בגאוה את מעשי-גבורתכם ביום הזה. למען יאמרו על כל אחד מכם: הוא היה בקרָב הגדול על-יד מוסקבה!”

– על-יד מוסקבה! - שָׁנה נפוליון את סוף דבריו ויקרא לבוסה, אוהב הנסיעות, להִלָּווֹת אליו בטיולו ויצא מן האֹהל אל הסוסים החבושים.

– רב טובך מאד, אדוני הקיסר, - השיב בּוֹסה על קריאה זו, שנקרא להִלָּווֹת אל הקיסר: באמת בקש לישון, גם לא ידע לרכֹּב על סוס ומפַחֵד היה לרכֹּב.

אבל נפוליון הרכּין בראשו לנוסע הזה, ולא יכֹל בּוֹסֶה להמנע מֵרכוֹב אתו. כאשר יצא נפוליון מאהלו, גברו עוד הקריאות לפני תמונת בנו. נפוליון הרעים פניו.

– הורידוהו, - אמר ורמז בתנועה יפה מבּעת-גאון על הציור. - עוד לא עת לו לראות שׂדֵה-קרָב.

בּוֹסה עצם עיניו וַיּוֹרֶד ראשון ויאָנח אֲנָחָה עֲמֻקה, ובזה נתכַּוֵּן להַראות, עד כמה ידע להעריך ולהבין את דברי הקיסר.

כז

כל היום ההוא, יום עשרים וחמשה לאוגוסט, בִּלה נפוליון, לפי דברי כותבי ההסטוריה שלו, על סוסו, והיה תָר את המקום, מתבונן בתכניות, אשר הגישו מַרשַׁליו לפניו, ומצַוה בעצמו את גנרַליו.

השורה הכללית שנערכה ראשונה במחנה צבאות רוסיה על שפת נחל קוֹלוֹצ’ה, נשברה, ומקצתה – היא שורתו השמאלית של הצבא הרוסי – הֻטְּתָה לאחור, כאשר נלכדה מצורת שֶׁוַּרְדִּינוֹ ביום כ"ד. חלקהּ זה של השורה הכללית היה בלתי-בָצוּר, הנחל לא היה לו עוד למחסה, ולפניו בלבד השׂתּרע מישור פתוח יותר. ברור היה לכל איש, גם למבין גם לבלתי מבין בעניני-מלחמה, כי צריכים היו הצרפתים להשׂתּער על חלק השורה הזה. כמדֻמה, שבשביל זה לא הֻצרך איש לחשוב מחשבות הרבה, לא הֻצרכו הקיסר ומַרשַׁליו להשתדל ולשקֹד כל-כך, ואין כל-צֹרֶך לזה בַכִּשרון הנשגב המיֻחד המכֻנה גאוֹנוּת, שאוהבים כל-כך ליחס לנפוליון; אבל ההסטוריונים, שתֵּארו את המעשה הזה אחרי-כן, והאנשים שסבבו את נפוליון בעת ההיא, והוא בעצמו עמהם, לא כן הביטו אל זה.

נפוליון רכב בשדה וכמו בעיון רב התבונן במקום והניע ראש כמדבר עם לבבו פעם דרך-הסכמה ופעם דרך-פקפוק ובלי הודיע לגנרַלים הסובבים אותו את עֹמק מהלך רעיוניו, שהביא אותו לידי החלטותיו, שׂם לפניהם אך את מסקנותיו בתמונת צִוויים. על הצעת דַווּ, המכֻנה הרצוג אֶקְמוּלִי, להקיף את שורתם השמאלית של הרוסים, אמר נפוליון, שאין לעשות כן, ולא פרש טעמו של דבר, מפני-מה אין לעשות כן. אך על הצעת הגנרַל קוֹמְפַּן (שהוּטַל עליו להשׂתּער על המצורות הצדדיות), להעביר את הדיביזיה של דרך היער, הביע נפוליון הסכמתו, אף-על-פי שהמכֻנה הרצוג אֶלחינגֶני, הוא נֵי, ערב את לבבו להעיר, שהליכו זו דרך היער יש בה סכנה ויכולה היא להביא פרעות בדיביזיה.

אחרי התבוננו בסביבי המקום אשר ממול מצורת שֶׁוַּרדינוֹ, הרהר נפוליון קצת וַיּוֹר את המקומות, שהֻצרכו לערוך בהם ליום מחר שתי בַּטַרֵיוֹת ליריה על המצודות הרוסיות, ואת המקומות, שהתותחנים המיֻעָדִים לשדה-קטל צריכים להסתדר בהן בשורה אחת עם הבַּטַּרֵיות האלה.

אחרי צַוּוֹתו את הצוויים האלה ואחרים כמוהם שב אל מעונו וַיַּכְתֵּב את הדיספוזיציה של הקרָב הקרוב.

וזאת הדיספוזיציה, אשר יעריצוה ההסטוריונים הצרפתים וגם הסטוריונים אחרים יביעו כבוד לה:

"כעלות הבֹּקר תָחֵלנה שתי הבַּטַּרֵיות, שנערכו בלילה במישור, שהפרינץ האֶקמוּלי חונה בו, לירות על שתי הבטריות העומדות לעֻמָּתָן במחנה האויב.

"באותה שעה יסע הגנרַל פֶּרְנֶטִי, ראש הארטילריה של הַקָּרפּוס הראשון, עם שלשים כלי-התותח של הדיביזיה שבידי קוֹמְפַּן וכל כלי-התותח הבינונים שבדיביזיות דֶּסֶּה ופְרִיַּן לפָנִים וְיָחל לירות וִיזָרֶה גרַנַּטות על הבַּטַּרֵיָה של האויב, אשר ימטירו עליה:

24 כלי הארטילריה הגוַרדית,

30 כלי הדיביזיה של קוֹמְפַּן,

ו-8 כלי דיביזיות פְרִיַּן ודֶסֶּה.

בס"ה 62 כלי-תותח.

"הגנרַל פוּשֶׁה, ראש הארטילריה של הַקָּרפּוס, יעמיד את כל כלי-התותח הבינונים של הַקָּרפּוס השלישי ושל הרביעי – שהם ששה-עשר – מצדי הבַּטַּרֵיָה היעודה לירות על המצודה השמאלית, והיו נגדה ארבעים כלי-תותח.

"הגנרַל סוֹרְבְּיֶה צריך להיות נכון לצאת כרגע, כאשר יצֻוֶּה, עם כל כלי-התותח הבינונים של הארטילריה הגוַרדית נגד מצודה זו או זו.

"בשעת היריה בכלי-התותח ישׂים הנסיך פּוֹניַטוֹבסקי פניו אל הכפר, אל תוך היער, וְיָסֹב את הפּוזיציה.

"הגנרל קוֹמְפַּן ילך דרך היער ללכֹּד את המצודה הראשונה.

"אחרי היציאה לקרָב בסדר זה יִנָּתנוּ צווּיים על-פי פעֻלות האויב.

"היריה בשורה השמאלית תּוּחַל, כּאשר אך יִשָּׁמַע קול ירִיַּת האגף הימני. רוֹבֵי הדיביזיה של מוֹרַן ודיביזיות הַמִּשנה-למלך יָחֵלו לירות ירִיָּה עזה, בראותם תחִלת השׂתּערותו של האגף הימני.

"המשנה-למלך ילכֹּד את הכפר (בּוֹרוֹדינוֹ) ויעבור את שלשת הגשרים שלו וילך בגֹבַהּ אחד עם דיביזיות מוֹרַן וּפְרִיַּן, והן תֵּלַכנה בהנהגתו אל המצורה וְתִכָּנֵסנה אל השורה עם שאר צבאות החיל.

"כל זה צריך להֵעָשות בסדר הראוי ( le tout se fera avec ordre et méthode ), בהשארת חיל כפי האפשר לשעת-צֹרך.

“במחנה הקיסר, סמוך למוֹזַ’יסק, 1 לספּטמבּר בשנת 1812”.

הדיספוזיציה הזאת, שנכתבה בלשון סתומה וסבוכה מאד, אם נרשה לעצמנו להתבונן בפקֻדות נפוליון בלי יראת-הרוממות מפני גאונותו, היתה של ארבעה סעיפים או ארבעה צווּיים. אבל גם אחד מהם לא יָכֹל להֵעָשׂות ולא נַעשָׂה.

בדיספוזיציה נאמר, ראשונה, כי הבַּטַּרֵיות, שנערכו במקום אשר בחר לו נפוליון, יחד עם כלי-תותחם של פֶּרְנֶטִּי ופוּשֶׁה, שנועדו להיות עמהן בגֹבַהּ אחד, בסך-הכול 102 כלים, יָחֵלּוּ לירות וימטירו כדורים על המצורות הרוסיות. זאת לא יכלה להֵעשות, כי מן המקומות אשר יָעַד נפוליון לא היו הכדורים מגיעים אל חפירות הרוסים, ומאה ושנים כלי-התותח האלה ירו לריק, עד אשר העתיק אותם הממֻנה עליהם לפנים ועבר בזה על מצות נפוליון.

הצווי השני היה, כי פּוֹניַטוֹבסקי ילך אל הכפר לתוך היער ויָסֹב את אגפּו השמאלי של חיל רוסיה. זה היה אי-אפשר ולא נעשָׂה, כי פּוֹניַטוֹבסקי פגש בלכתו אל הכפר לתוך היער, את טוּצְ’קוֹב, אשר גדר את הדרך לפניו, ולא יכֹל לָסֹב ולא סבב את הפוזיציה הרוסית.

הצווי השלישי: הגנרל קוֹמְפַּן ילך דרך היער ללכֹּד את המצודה הראשונה. הדיביזיה של קוֹמְפַּן לא לכדה את המצודה הראשונה, כי-אם נהדפה אחור, כי בצאתה מן היער הֻצרכה להסתדר תחת מְטַר כדורי-נפץ, ונפוליון לא ידע זאת.

הרביעי: המשנה-למלך ילכֹּד את הכפר (בּוֹרוֹדינו) ויעבור את שלשת הגשרים שלו וילך בגֹבַהּ אֶחָד עם דיביזיות מוֹרַן וּפרִיַּן (אשר לא פֹרַש, אנה ובאיזו שעה תלכנה) והן תֵּלַכנה בהנהגתו אל המצורה וְתִכְּנַסנה אל השורה עם שאר צבאות החיל.

כפי מה שאפשר להבין, אם לא מהמאמר הסבוך הזה, על-כל-פּנים מהנסיונות שֶׁנִּסה המשנה-למלך למלא את הפקֻדות שֶׁנִּתּנו לו, היה עליו ללכת דרך בּורודינו שמאלה אל המצורה, ודיביזיות מוֹרַן וּפרִיַּן הֻצרכו ללכת באותה שעה מהשורה הקדומנית.

וגם כל זה, כשאר סעיפי הדיספוזיציה, לא נמלא ולא יכֹל להִמָּלא. כשעבר המשנה-למלך דרך בורודינו, נהדף אחור על שפת נחל קוֹלוֹצ’ה ולא יכֹל לעבור הלאה; ודיביזיות מוֹרַן ופרִיַּן לא לכדו את המצורה, כי-אם נהדפו משם, והמצורה נלכדה בסוף הקרָב בידי הפרשים (ולפי הנראה, לא עלתה כזאת על דעתו של נפוליון). ובכן לא נעשה ולא יכֹל להֵעָשות גם אחד מדברי הדיספוזיציה. אבל נאמר בה בדיספוזיציה, כי אחרי היציאה לַקרָב בסדר זה יִנָּתנו צווּיים על-פּי פעֻלות האויב, והיה אפשר לדַמות על-פי זה, שבשעת הקרָב יצַוֶּה נפוליון כל מה שיצטרכו לצַוּוֹת; אבל כזאת לא היתה ולא יכלה להיות, כי בכל שעת הקרָב היה נפוליון רחוק כל-כך ממנו, שכפי מה שנודע אחרי-כן, לא יכֹל לדעת את מהלך הקרָב, ודבר אחד מדבריו בשעת הקרָב לא היה יכול להֵעָשות.

כח

הסטוריונים רבים אומרים, כי הצרפתים לא נצחו בקרָב הבורודינאי מפני שאחזה נַזֶּלֶת את נפּוליון; כי אִלו לא אחזַתּו נַזֶּלֶת, היו פקֻדותיו לפני הקרָב ובשעת הקרָב גאוניות עוד יותר, ורוסיה היתה נופלת לבלי קום עוד ופני הארץ היו לובשים צורה אחרת. ההסטוריונים המאמינים, כי רוסיה נוצרה ברצונו של אדם אחד, - של פטר הגדול, - וכי צרפת נהפכה מרֶפֻּבּליקה לקֵיסָרוּת וצבאותיה הלכו לרוסיה ברצונו של אדם אחד, - של נפוליון, - אם יאמרו הסטוריונים כאלה כדבר הזה, שרוסיה לא חדלה להיות ממלכה אדירה, יען כי נַזֶּלֶת קשה תקפה את נפוליון ביום כ"ו לאוגוסט, אינם אלא הולכים לשיטתם.

אם היה תלוי ברצונו של נפוליון לערוך קרָב בבורודינו או שלא לערוך, והיה יכול לצַוּוֹת לעשות כה או כה, ברור הוא, שאותה הַנַּזֶּלֶת, שהשפיעה על הבעת רצונו, יכלה להיות לסִבּת הצלת רוסיה, ואותו המשרת, ששכח לתת לנפוליון ביום כ"ד נעלים שאינן סופגות מים, הוא שהציל את רוסיה. בדרך-הִגָּיון זה היא מסקנה שאינה מוטלת בספק; ברורה היא על-פי זה כמסקנתו של ווֹלְטֶר, שהביע בלעגו (בבלי דעת בעצמו, מה הלעג הזה), שמעשֵׂה לֵיל בר-תלמי יָצָא מקלקול קֵבָתוֹ של קַרל התשיעי. אך בעיני אנשים, שאינם מקבלים דעה זו, שרוסיה נוצרה ברצונו של אדם אחד, של פּטר הראשון, ושהקיסרות הצרפתית קָמָה והמלחמה עם רוסיה נעשתה ברצונו של אדם יחידי – של נפוליון, לא רק לא נכוֹנה סברה זו, כי-אם גם מתנגדת לכל הטבע האנושי. על השאלה, מה היא סִבַּת המעשים ההסטוריים, עולה תשובה אחרת, והיא, שמהלך מעשׂי-עולם נוֹעָד מראש מלמעלה ותלוי הוא בהצטרפות כל רצונותיהם של האנשים המשתתפים בהם, והשפעת הנפוליונים על מהלך המעשים האלה אינה אלא חיצונית ומדֻמָּה.

אמנם לכאורה משֻׁנָּה מאד היא ההשערה, כי מעשה ליל בר-תלמי, שֶׁקַּרל התשיעי צוה לעשותו, לא ברצונו נעשׂה, ורק נדמה לו, שהוא המצַוֶּה, וכי הַמַּטְבֵּחַ הבּורודינאי, שנפלו בו שמונים אלף חללים, הוכן לא ברצונו של נפוליון (אף-על-פי שהוא צִוה על התחלת הקרָב ועל מהלכו), ורק נדמה לו, שהוא המצוה, - אמנם השערה זאת נראית כמשֻׁנָּה מאד, אבל כבוד האדם, המדַבּר אלי, כי כל אחד מאתנו אדם הוא, אם לא יותר, על-כל-פנים לא פחות מכל נפוליון שבעולם, מצַוה לקבל תשובה זו על השאלה הזאת; וחקירות הסטוריות מסַיעות הרבה להשערה הזאת.

בקרָב הבּורודינאי לא ירה נפוליון ולא הרג איש. כל זה עשו אנשי-הצבא. לא הוא אפוא הפיל חללים.

אנשי צבא צרפת הלכו להרוג בקרָב הבּורודינאי, לא מאשר צוה אותם נפוליון, כי-אם מתַּאֲוַת-לבם. כל החיל – הצרפתים, האיטלקים, האשכנזים, הפולנים, כל אותם הרעֵבים, הלבושים קרעים והמיֻגָּעִים מרֹב מעשי-המלחמה – הרגיש למראה החיל הגודר בעדו את הדרך למוסקבה, כי “נפתח הבקבוק וראוי לשתות את היין”. אִלו אסר להם נפוליון באותה שעה להִלָּחם עם הרוסים, היו הורגים אותו והולכים להלחם עם הרוסים, כי זה היה נחוץ להם.

בשמעם את פּקֻדת נפוליון, אשר נִחם אותם על המומים שֶׁיֵּעָשו בהם ועל מיתותיהם בדברי הדור הבא, שֶׁיּאמַר עליהם, שגם הם היו בַקרָב על-יד מוסקבה, קראו: “וִיו ל’אַמְפֵּרֵיר”, כשם שקראו “וִיו ל’אַמְפֵּרֵיר” למראה צורת הנער הקודח את כדור הארץ בקנה-משׂחק הבִּילְבּוֹקֶה, וכשם שהיו נכונים לקרֹא “וִיו ל’אַמְפֵּרֵיר” לכל דבר-שׁטות, שהיו אומרים להם. לא היה להם מה לעשות בלתי-אם לקראֹ “וִיו ל’אַמְפֵּרֵיר” וללכת להִלָּחם על-מנת למצֹא אֹכל לנפשם ומנוחת-מנצחים במוסקבה. זאת אומרת: לא משום פקֻדת נפוליון הרגו נפשות.

ולא נפוליון היה המוציא והמביא בקרָב ההוא, כי לא נעשָׂה דבר מדברי הדיספּוזיציה ובשעת הקרָב לא ידע מה שנעשֶׂה לפניו. וזאת אומרת, שגם אֹפן ההרגה, שהרגו האנשים האלה איש את אחיו, נבחר לא ברצונו של נפוליון, כי-אם בלי שׂימת-לב אליו, ברצונם של מאות אלפי האנשים, שהשתתפו באותו המעשה שלהם. לנפוליון אךנִדמָה, שהכֹּל נעשה ברצונו. על-כן אין השאלה, אם אחזה נַזֶּלֶת את נפוליון או לא, חשובה בהסטוריה יותר מהשאלה על-דבר נַזַּלְתּוֹ של הקטן שבקטנים שבחֵיל מובילי-עגלות.

ונַזַּלְתּוֹ של נפוליון ביום כ"ו באוגוסט היתה קלת-ערך ביחוד, לפי שהַעדאות הסופרים, שבגללהּ היו הדיספוזיציה שלו (שנערכה לא כל-כך יפה כקודמות) ופקֻדותיו בשעת הקרָב לא כל-כך טובות כקודמות להן, אינן נאמנות כלל וכלל.

הדיספוזיציה, הַמָּעְתָּקָה למעלה היתה לא גרועה, כי-אם גם יפה מהקודמות, שהביאו לידי נצחונות. פקֻדותיו המדֻמות בשעת הקרָב גם הן לא רָעוּ מהקודמות, כי היו ככל פקֻדותיו. אבל הדיספוזיציה והפקֻדות האלה אך נראות כגרועות מהקודמות, מפני שהקרָב הבורודינאי היה הראשון, אשר לא נִצח בו נפוליון. כל הדיספוזיציות והפקֻדות היותר יפות ועמֻקות נראות כרעות מאד, וכל צבאי מלֻמד מוצא בהן חסרונות בפנים מלאים כבוד לעצמו, בזמן שלא הביאו לידי נצחון, ואנשים בעלי-דעה מוכיחים בספרים שלמים, כמה מעלות טובות לפקֻדות בלי-טעם, בזמן שהפקֻדות האלה הביאו לידי נצחון.

הדיספוזיציה של וַיְרוֹיטֶר בקרָב האויסטרליצי היתה משֻׁכללת במינה, ואף-על-פי-כן פסלו אותה מפני שִׁכלולהּ, פסלו אותה מפני הפֵּרוּט המרֻבּה שבה.

נפוליון עשה יפה את שלו בקרָב הבורודינאי בתור שר-הצבא וגם יותר יפה משבשאר הקרבות. לא עשה כל דבר, שיש בו כדי להפריע את מהלך הקרָב; לא נמנע מִקבּל דעות טובות מדעתו; לא נסתבך, לא דִבּר דברים סותרים זה את זה, לא נבהל ולא נס מן המערכה, כי-אם מלא בטכסיסיותו הגדולה וברגילותו במנהגי-המלחמה במנוחה ובדרכי-כבוד את תפקידו, תפקדי השׂתּררות מדֻמָּה.

כט

נפוליון שב מִתּוּר שנית את שורת מחנהו בעיון רב ויאמר:

– הַשַּׁחמַט מְסֻדָּר, הַמִּשׂחק יוּחַל מחר.

ויצו להביא פוּנשׂ ויקרא לבוֹסֶה וַיִּכָּנס בשיחה עמו על-אודות פַּריז ועל-אודות שנויים אחדים, שיש את לבבו לעשות בחבורת רֵעוֹת הקיסרית ומקֹרָבֶיה, והשׂר שמע והתפלא על זכירה זו, שהוא זוכר את כל הפּרטים הקטנים שבענינים החצרניים.

להבלי העולם פִּנה את לבו, הביע מהתלות על-דבר אהבת בּוֹסֶה את הנסיעות ויפטפט ככל העולה על רוחו, בדרך שרופא נַתָּח מפֻרסם, בטוח בכֹחו ובקי במקצועו, עושה בשעה שהוא חושף זרועותיו ולובש סִנר, והחולה נֶאֱסָר אל מטתו. “הדבר כֻּלו בידי ובלבבי, וברור הוא ומחֻוָּר. כשאצטרך לגשת אל העבודה, אשכיל לעשותה יותר מכל איש, ועתה יכול אני להַתֵל; וכאשר אַרבּה להתל ולהתנהג במנוחה, כן עליכם להרבות להיות בטוחים ושוקטים ולהתפּלא על גאונוּתי”.

אחרי שתותו כוס שניה הלך לו לנוח לפני העבודה הגדולה, אשר, כפי מה שנדמה לו, נועדה לו ליום מחר.

העבודה הזאת העתידה לו, העסיקה את לבו כל-כך, שלא יָכֹל לישון, ואף-על-פי שחָזקה נַזַּלְתּוֹ מחמת הטחב שבלילה, יצא בשלש שעות אל החדר הגדול שבאֹהל, יָצֹא ומָחֹט בקול רם, וישאל, אם לא נסוגו הרוסים. השיבו לו, שֶׁלַּפִּידֵי האויב עודם במקומותיהם הקודמים, והוא הרכּין בראשו כשָׂמֵחַ על זה.

האדיוטנט אשר על המשמר נכנס לאֹהל.

– מה דעתך, רַפּ, הנצליח בִדְרָכֵינוּ היום? - פנה אל האדיוטנט.

– בלי כל-ספק. אדוני הקיסר, - ענה רַפּ.

– נפוליון נתן עיניו בו.

– זכָר-נא, אדוני הקיסר, מה שאמרת לעבדך בסמולנסק, - אמר רַפּ: - הבּקבּוק נפתח ויש לשתות את היין.

נפוליון נעשָׂה זָעֵף וזמן רב ישב ושתק, וראשו מוּרד על ידיו.

– החיל המעֻנה הזה, - אמר פתאם, - נתמעט הרבה בדרך מסמולנסק. המזל דומה לאשה סוררת. כל ימי אמרתי זאת, ועתה הַחִלֹּתי לראות זאת בי בעצמי. אבל הגוַרדיה, רַפּ, הלא הגוַרדיה במלואהּ? - אמר דרך-שאלה.

– כן, אדוני הקיסר, - ענה רַפּ.

נפוליון לקח פַּסְטִילָה קטנה אל פיו וישׂם עיניו על השעון. לישון לא בקש, עד הבֹּקר היה עוד זמן רב; וּלְצַווֹת צִוויים, כדי לבלות את הזמן, לא היה אפשר עוד, כי כבר נִתּנו כל הצוויים, ובאותה שעה עסקו בהוצאתם לפֹעל.

– החִלקו את הפַּכְסָמִים ואת האֹרֵז בין גדודי הגוַרדיה? - שאל נפוליון בקול קפדני.

– כן, אדוני הקיסר.

– ואת האֹרֶז?

רַפּ ענה, כי מסר את דברי הקיסר על-אודות האֹרז; אבל נפוליון הניע ראש בתרעומות וכמו לא האמין, שנעשתה מצותו. המשרת נכנס והגיש פּוּנש. נפוליון צוה לתת כוס גם לרַפּ וישתּ מעט-מעט מכוסו בלי דַבּר דבר.

– אין לי לא חוש-הטעם ולא חוש-הריח, - אמר נפוליון וְהֵרִיחַ בכוסו. - נַזֶּלֶת זו נלאיתי נשוא. מדברים הם על-אודות תורת-רפואה. איזו תורה היא, אם אינם יכולים לרַפֵּא איש מִנַּזֶּלֶת! קוֹרְוִיזַר נתן לי פַּסְטִילות אלה, והן אינן מועילות כלל וכלל. מה הם יכולים לרַפֵּא? אי-אפשר לְרַפֵּא. גופנו מכונת-חיים הוא. לכך נוצר, זה טבעו; הניחו לחיים שֶׁבּוֹ ויָגֵנּוּ על עצמם, הם יעשו יותר מאשר אם תמַלאו את הגוף סממנים. גופנו דומה לשעון עשוי ללכת זמן ידוע; האמן איננו יכול לפָתחוֹ, יכול הוא לכוננו אך בגשוּש ובעינים מחֻבָּשׁות. אכן מכונת-חיים הוא גופנו ולא יותר.

וכמו מכיון שבא לדרך ההגדרות, שהיה אוהב תמיד, המציא פתאם הגדרה חדשה.

– הידעת, רַפּ, מה היא תורת-המלחמה? - שאל נפּוליון. - היא הכשרון להיות חזק מהאויב במומֶנט ידוע. זוהי כל התורה כֻלה.

רַפּ לא ענה מאומה.

– מחר נִתְחָרֶה עם קוּטוּזוֹב, - אמר נפוליון. - נראה-נא. התזכור, בברוֹינוי היה הוא המצביא ואפילו פעם אחת בשלשה שבועות לא עלה על סוס לראות את המצודות. נראה-נא!

נפּוליון שׂם עיניו על השעון. אך ארבע שעות היו. לישון לא בקש, את כוסו כבר שתה, ועוד לא היה לו מה לעשות, ויקם וילך לו הנה והנה, אַחַר שׂם עליו מעיל חם ויצא מן האֹהל. הלילה היה לֵיל חֹשֶׁך וטחב; מטר דק, שכמעט לא נשמע קולו, ירד ממעלה. המדוּרות שבמחנה הגּוַרדיה הצרפתית בערו מקרוב באור לא בהיר, ואותן שבשורה הרוסית נוצצו מרחוק מבעד העשן. דממה שׂררה מסביב בכל מקום, ובבֵרור נשמעו אִוְשָׁתָם וקול צעדיהם של צבאות צרפת, שהתחילו משַׁנים את מקומותיהם ותופשׂים את הפוזיציה.

נפוליון עבר לפני האֹהל וישׂם עיניו על המדורות ויט אזנו לשמוע את קול הצעדים, ובעברו לפני הגוַרדי רם-הקומה, שעמד אצל אהלו על המשמר ונזדקף בדמות עמוּד שחור למראה הקיסר, התיצב לנגדו.

– מאיזו שׁנה אתה עובד? - שאל אותו בסגנון הצבא המעֻשּׂה, הגס והמבּיע חִבּה, שהיה רגיל לפנות בו אל אנשי-הצבא.

איש-הצבא ענהו.

– אַה! אחד הזקנים! הֲנִתַּן אֹרֶז בגדודכם?

– נִתַּן, אדוני הקיסר.

נפוליון הרכּין בראשו ויט מאצלו.

בחמש שעות וָחֵצִי רכב נפוליון אל כפר שֶׁוַּרְדִּינוֹ.

השחר החל לעלות, השמים טהרו, רק עָב אחד רִחַף במזרח. המדורות הנעזבות, שעוד לא כבו לגמרי, בערו עוד לאור-הבֹּקר הרפה.

מימין נשמעה יריה אחת מעֻבָּה בודדת, והקול חלף הלך לו בתוך הדממה שמסביב. רגעים אחדים עברו. ירִיָּה שניה נשמעה, ושלישית אחריה; האויר נזדעזע; וירִיָּה רביעית וחמישית נשמעו מימין מקרוב, כמו דרך-חגיגה.

עוד לא נשתּתּקו לגמרי היריות הראשונות, והנה עוד יריות ועוד ועוד, והקולות מתערבים ונכנסים זה בזה.

נפוליון קרב עם בני-לויתו אל מצורת שֶׁוַּרְדִּינוֹ וירד מעל סוסו. הַמִּשׂחק הוּחָל.

ל

פּיֶר שב מאצל הנסיך אנדרי לגוֹרקי ויצו את מנהיג-סוסיו להתקין את הסוסים ולהעירו בבֹּקר-השכּם וַיֵּרָדֵם כרגע מאחרי המחיצה בּפִנה, אשר הִקצה לו בּוריס במעונו הארעי.

כאשר נעור פּיֶר ממחרת, לא היה עוד איש בבית. הזכוכיות זעו ורעשו בַחַלונות הקטנים. מנהיג-הסוסים עמד לפניו וטלטל אותו להעירו.

– הוד-נסיכות, הוד-נסיכות, הוד-נסיכות… - דִּבּר אליו האיש והניע אותו בכתפו, בלי הביט אליו, ולפי הנראה בבֵרור, בלי יַחֵל עוד, שתעלה בידו להעירו.

– מה, הֵחֵלּו? עֵת? - אמר פּיֶר בהקיצו.

– הנה אדוני שומע את קול היריות, - אמר מנהיג-הסוסים, איש-צבא משֻׁחרר, - כבר יצאו כל השרים, גם הודו הנעלה בעצמו כבר עבר פה.

פּיֶר שׂם בגדיו עליו מהר ויצא במרוצה אל מרפסת המבוא. בחצר היה אור, קרירות קלה, טל ורוח-שׂמחות. השמש, אשר ברגע ההוא פרץ מאחרי העב, שהיה חוצץ בינו ובין הארץ, הִתִּיז את קרניו, שנשברו עד חֶציָן בעברן בעד העב, דרך גגות הרחוב שממול המקום ההוא, על האבק המחֻפּה טל, על כתלי הבתים, על חלונות הגדר ועל סוסי פּיֶר, שעמדו אצל הבית. רעם כלי-תותח נשמע בחצר בקול ברור מבראשונה. ברחוב רכב ועבר בדהָרה אדיוטַנט עם קוֹזַק.

– עֵת, אדוני הגרַף, עֵת! - קרא האדיוטנט בעברו.

פּיֶר צוה לנהֹג את סוסו אחריו וילך דרך הרחוב אל התֵּל, אשר הביט מעליו אתמול אל שׂדֵה-הקרָב. על התֵּל הזה היה המון אנשי-צבא, ונשמַע הַדִּבּור הצרפתי של אנשי השטַבּ, ונראָה ראשו הלבן של קוּטוּזוֹב עם מצנפתו הלבָנה וזֵרָהּ האדֹם ועם ערפו הלבן, השקוע בין כתפיו. קוּטוּזוֹב השקיף נִכחו בעד קנה-ראי על-פני המסלה הגדולה.

כאשר עלה פּיֶר במעלות הקטנות אל התּל, נשא עיניו, ולבו פחד ורחב ליפי החִזָּיון, שנגלה לפניו. החִזָּיון היה מה שהיה אתמול בהתבוננו אליו מעל התּל הזה; אבל בפעם הזאת היה המקום כֻּלּוֹ מכֻסֶּה חַיִל ותימרות עֲשַׁן יריות, וקרניו הָעֲקֻמות של השמש הבהיר יָרוּ עליו באויר-הבֹּקר המנֻקֶּה אור בוקע ומתפשט, מעֹרָב בזהרורי זהב וּוְרָדִים, וצללים כהים ארֻכִּים. היערות הרחוקים שבקצה החִזָּיון נשקפו בראשי עציהם הסובבים אותו באֹפק כצלמים מחֻטבים, צלמי אבן יקרה מיֻחדת, אבן כּתֻמָּה-ירֻקה, וביניהם, מאחרי וַלּוּיֶבוֹ, עברה המסלה הסמולנסקית הגדולה, וכֻלָּהּ מלאה צבאות-חיל. במקומות הקרובים יותר התנוססו שדמות-זהב וָחֳרָשִׁים קטנים ביניהן. מכל מקום – מִפָּנים, מיָּמין ומשמאל – נשקפו צבאות-חיל. כל זה היה עָלֵז, נשׂגב ומתמיה; אך יותר מכֹּל התמיה את פּיֶר מראֵה שׂדה-הקרָב בעצמו, מראה בורודינו ונהר קוֹלוֹצ’ה עם העֵמק שבשני עֶברי הנהר.

ממעל לקוֹלוֹצ’ה, בכפר בורודינו ומשני עבריו, במקום שהנחל ווֹינה, היורד בין גדות בִּצָּתו, נופל אל הקוֹלוֹצ’ה, שָׁכַן הערפל, העשוי להִמוג ולהתפזר ולהעביר קרני-זֹהר בצאת השמש בגבורתו והמשַׁוֶּה הוד וזיו-מקסים על כל מה שנשקף בעדו. אל הערפל הזה נלוה עשַׁן היריות, ומבעד הערפל והעשן נוצצו ברקי אור-הבֹּקר פעם על-פני המים, פעם על הטל, פעם על כידוני אנשי-הצבא, שנקהלו המונים המונים בעברי הנהר ובבורודינו. מבעד הערפל הזה נראו בית-התפלה הלבן, גגות בתי-כפר רחוקים זה מזה, פלֻגות-צבא רחוקות זו מזו, תֵּבוֹת ירֻקות, כלי-תותח. וכל זה היה הולך ונע או נראה כנע, יען כי פשטו הערפל והעשן בכל המרחב הזה. גם באותם העמקים המכֻסים בערפל שעל-יד בורודינו, גם מחוץ להם, במקומות הגבוהים, וביחוד משמאל, על-פני כל השורה, ביערים, בשדות, בעמקים, על ראשי הגבעות, עלו לרגעים תכופים, כמו מאליהן, תימרות עֲשַׁן כלי-תותח, פעם בודדות, פעם חוֹבְרוֹת, פעם רחוקות זו מזו ופעם סמוכות, ובעלותן התרחבו, התרוממו, התאבּכו, התמזגו ונשקפו בכל רֹחַב המקום הזה.

תימרות-עשן אלה של היריות, וגם – מה מוזר הדבר! - קולות היריה, הם אשר שִוּוּ את ההוד העִקרי על החִזָּיון הזה.

“פּוּף!” - נראָה פתאום עשן עגֹל מְעֻבֶּה, ומראהו לִילָאִי, אפור ולבן יחד, ובעוד סקונדה אחת נשמע “בּוּמְם!” - קול העשן הזה.

“פּוּף-פּוּף!” - עלו שני עמודי-עשן ודחקו זה את זה והתלכדו יחד, וקולות “בּוּם-בּוּם!” ענו מיד לקַים דבר המראה הזה.

פּיֶר התבונן בעשן הראשון, אשר הפנה עיניו ממנו בעודו כדור קטן ומעֻבּה, והנה כבר נמצאו שם תחתיו כדורי עשן, שהיה נמשך הצדה, וּ-“פּוּף… (בהפסקה) פּוּף-פּוּף!” ועוד שלשה ועוד ארבעה, ועל כל אחד ענו בהפסקות דומות זו לזו “בּוּם… בּוּם-בּוּם!” - קולות יפים, עזים ונאמנים. פעם נדמה, שֶׁעֲשָׁנים אלה רצים, ופעם – שהם עומדים, והיערים והשׂדות והכידונים הנוצצים רצים לפניהם. משמאל היו העשנים הגדולים האלה פורצים זה אחר זה בקולותיהם החגיגיים בלי-הפסק על-פני השדות והשיחים, ועל-פני העמקים והיערים הקרובים מאלה פרצו משוּאות עשן של רובים, משואות קטנות שלא הספיקו להתעגל, וגם עמהן נלוו קולות קטנים. “טרַח-טַ-טַ-טַח” – השמיעו הרובים בתכיפות, אך בלא-סדר ובעצלתַּיִם בהשוָאה לכלי-התותח.

פּיֶר התחיל משתוקק להיות במקום הָעֲשָׁנים והכידונים הנוצצים והתנועה המרֻבּה והקולות האלה; וישׂם עיניו על קוטוזוב ועל בני-לויתו, לראות, מה בינו ובין אחרים. והנה כֻלם השקיפו כמוהו על שׂדֵה-הקרָב, ולפי מה שנראה לו, גם הרגישו מה שהרגיש הוא. על כל פנים האיר באותה שעה הַחֹם העצור, חֹם-הרגש, אשר התבונן בו פּיֶר אתמול ואשר עמד עליו כראוי אחרי שׂיחתו עם הנסיך אנדרי.

– רכַב, מחמדי, רכַב, הגואל עמך, - אמר קוטוזוב, בלי הסב עיניו משדה-הקרָב, אל הגנרל, אשר עמד אצלו.

הגנרל שמע את אשר צֻוָּה ויעבֹר על פּני פּיֶר אל מורד התֵּל.

– אל המעבּרה! - השיב הגנרל בקרירות ובזעף לאחד מאנשי השטַבּ, אשר שאלוֹ, אנה הוא הולך.

“גם אני, גם אני,” אמר פּיֶר בלבו וילך בדרך ההוא אחרי הגנרל.

הגנרל עלה על הסוס, אשר הגיש אליו קוֹזק אחד. פּיֶר נגש אל מנהיג-סוסיו, אשר החזיק את הסוסים, וישאלהו, איזה מהם נוח יותר, ויעל על הסוס, אשר נתן לו, ויאחז ברעמתו, ובלחצו עקבי רגליו המעֻקָּמות אל בטן הסוס דהר אחרי הגנרל, ונפשו ידעה, כי משקפיו נופלים מעל עיניו, והוא איננו יכול להסיר את ידיו מרעמת הסוס וממושכותיו, ויהי לצחוק לאנשי השטַבּ, אשר הביטו אליו מעל התּל.

לא

הגֶנֶרל, אשר דָהר אחריו פּיֶר, ירד אל תחתית ההר וַיָּסָב בבת-אחת שׂמאלה, ופיֶר, אשר לא ראהו עוד, רכב ויבוא בתוך שורות הָרַגְלִים, אשר הלכו לפניו. הוא נִסה לצאת מתוכן פעם לפנים פעם שׂמאלה ופעם ימינה; אך בכל מקום היו אנשי-צבא, וכֻלם כאחד בעלי פנים מלֵאים דאגה ועסוקים באיזה דבר נעלם, אבל גדול, כפי הנראה. כֻּלם כאחד הביטו דרך שאלה ותרעומות אל האיש הבריא הזה, לְבֶן-הכּוֹבַע, הפּוסע על ראשיהם בסוסו, ואין יודע בשביל מה.

– מה זה ירכּב בתוך הַבַּטַּליון! - נתן עליו אחד בקולו.

השני דחף את סוסו ביד רוֹבֵהו. ופיֶר נלחץ אל עִקּוּל המרדעת וביגיעה עצר את הסוס, שנדחה לִנְפּל, וידהר ויצא לפני הרגלִים, ושם מצא מקום מֶרְחָב.

לפניו היה גשר, ועל-יד הגשר עמדו אנשי-צבא אחרים וירו משם. פּיֶר קרב אליהם. מבלי דעת זאת, קרב פּיֶר אל הגשר, שהיה על נהר קוֹלוֹצ’ה בין גוֹרקי ובין בּוֹרוֹדינוֹ ואשר השׂתערו עליו הצרפתים במעשה הקרָב הראשון, בּהִכָּנסם לבוֹרוֹדינו. פּיֶר ראה, כי גשר לפניו וכי בשני עֶברי הגשר ובכר-הדשא, בשורות החשש המוטל שם, אשר לא התבונן אליו אתמול בתוך העשן, היו אנשי-הצבא עסוקים באיזה מעשה; אך אף-על-פי שלא נפסק קול היריות שֶׁיָּרו במקום הזה, לא עלתה על דעתו, שזה הוא שׂדה-הקרָב בעצמו. הוא לא שמע את הקולות של כדורי-הרובים, ששרקו מכל עברים, ושל כדורי-הנפץ, שהיו מעופפים וחולפים עליו; לא ראה את האויב, שהיה מעֵבר לנהר, וזמן רב לא ראה את החללים ואת הפצועים, אף-על-פי שרבו הנופלים מקרוב לו. בבת-צחוק, אשר לא סרה מעל פניו, הביט אל מסביב לו.

– למה ירכב האיש הלזה לפני השורה? - גער בו שנית איזה איש.

– שׂמֹאלה, ימינה פּנֵה לך… - קראו אליו.

פּיֶר פנה ימינה, ופתאם פגע באחד ממיֻדָּעיו, והוא אדיוטַנט לגנרל רַיֶּבְסְקִי. האדיוטנט שׂם עיניו בחֵמה על פּיֶר, ונִכּר היה בו, שגם הוא היה נכון לגעור בו, אך כאשר הכירו, הרכין לו בראשו.

– אתה, מה תעשה בזה? - אמר האדיוטנט וירכב הלאה.

פּיֶר הרגיש בעצמו, שהוא מחוץ למקומו ובלי עבודה, וכדי שלא להפריע איש ממעשהו, רכב בדהָרה אחרי האדיוטנט.

– מַה יֵעָשֶׂה פה? האוכל לרכֹּב עמך? - שאל פּיֶר.

– כרגע, כרגע, - ענה האדיוטנט וידהר אל ראש-גדוד בריא אחד, שעמד על כּר-הדשא, ויאמר לו דבר ואחרי-כן פנה אל פּיֶר.

– אתה, אדוני הגרף, מה לך פה? - אמר אליו בצחוק קל. - עודך מְסַקֵּר?

– כן, כן, - אמר פּיֶר.

אך האדיוטנט הִפנה את סוסו וירכּב הלאה.

– פה תודה לאֵל, - אמר האדיוטנט, - אולם באגף השׂמאלי שביד בַּגרַטיון הֶרג נורא.

– האמנם? - שאל פּיר. - אבל איפה הוא?

– נרכבה-נא יחדו אל התֵּל. הנה הוא נראה מאצלנו. אצלנו על הסוללה עוד לא גדולה הרעה מנשׂא, - אמר האדיוטנט.

– כן, אני רוכב עמך, - אמר פּיר, בפנותו כה וכה ובחַפּשׂו בעיניו את מנהיג-סוסיו.

ברגע זה ראה פּיֶר בפעם הראשונה, כי פצועים נודדים ברגליהם ופצועים נשואים באלנקאות במקום הזה. בכר-הדשא, שעברו בו אתמול בין שורות החשש, שכב בלי-נוע לרחבן של השורות האלה איש-צבא בראש מֻטה ומעֻקָּם וכובעו מוטל ארצה.

– ואת זה מפני-מּה לא הרימו? - פתח פּיֶר שפתיו לשאֹל; אך בראותו את פני האדיוטנט הנזעמים, אשר הֵסב עיניו גם הוא אל העבר ההוא, לא השמיע את שאלתו.

את מנהיגו לא מצא פּיֶר ויחד עם האדיוטנט ירד דרך העמק אל תֵּל מחנה רַיֶּבסקי. סוסו של פּיר היה הולך ונשאר מאחור ומתרחק מהאדיוטנט ומנדנד את רוכבו נדנוד מסֻדר.

– לפני הנראה אינך רגיל ברכיבה, אדוני הגרף? - שאל האדיוטנט.

– לא, לא זה; אבל מרקד הוא מאד, - אמר פיר בתמיהה.

– אֶ-אֶה!… הלא פצוע הוא – אמר האדיוטנט: - הקדוֹמַנית הימנית, ממעל לַבֶּרֶךְ. כדור הוא, בודאי. מזל-טוב, אדוני הגרף, טבילת-אש היא.

מאחרי בעלי כלי-התותח, אשר הָעָמְדוּ בראש והרעישו ארץ ביריותיהם, עברו לפני הַקָּרפּוּס הששי אל מקום העשן ויבואו אל יער קטן. ביער היה אויר קריר ודממה וריח בציר. פּיֶר והאדיוטנט ירדו מעל סוסיהם ויעלו ברגל על ההר.

– הגנרל פה? - שאל האדיוטנט בגשתו אל התּל.

– לפני רגע “היו” פה, הֵנָּה “נסעו”, - השיבו לו והורוּ ימינה.

האדיוטנט נתן עיניו בפּיֶר וכמוֹ לא ידע מה יעשׂה בו עתה.

– אל תדאג לי, - אמר פּיֶר. - אני אלך אל התּל, הֲמֻתָּר לי?

– כן, לֶךְ-לְךָ, שם הכֹּל נראֶה, והסכנה אינה גדולה כל-כך. ואני אבוא לקחתך משּם.

פּיֶר הלך אל הסוללה, והאדיוטנט רכב הלאה. יותר לא ראו עוד זה את זה, ואחרי ימים רבים נודע לפיֶר, כי ביום ההוא נעקרה אחת מידיו של האדיוטנט הזה.

התּל, אשר עלה עליו פּיֶר, היה המקום המפֻרסם (שהיו הרוסים קוראים לו אחרי-כן סוללת-התּללים או סוללת רַיֶּבְסְקִי, והצרפתים קראו לו המצורה הגדולה, מצורת-הפֻּרעניות, מצורת-המרכז), אשר עשרות אלפי חללים נפלו סביבו ואשר נחשב בעיני הצרפתים למשׂגַּבּהּ המעֻלה של הפוזיציה.

המצורה הזאת היתה תֵל, שנעשו עליו תעָלות משלשת עברים. במקום מֻקָּף תעלות עמדו עשרה כלי-תותח וְיָרו בעד הנִּקרה הַמְפֻלֶּשת, העשויה לדבר, בַּסוללות השפוכות מסביב.

בשורה אחת עם התּל עמדו כלי-תותח משני עבריו וגם אלה ירו בלי-הפסק. לא רחוק מאחרי כלי-התותח עמדו רַגלִים. וּפיֶר לא שער בעלותו על התּל, כי המקום הזה, שתעלות קטנות היו חפורות סביבו וכלי-תותח אחדים עמדו ויָרו מעליו, היה היותר חשוב בקרָב הזה.

לו נדמה, להפך, שהמקום הזה (מפני שהוא, פּיֶר, נמצא עליו) היה מן הפחותים שבפחותים לענין מעשי-הקרָב.

בעלותו על התּל ישב לו בקצֵה התעלה שמסביב לכלי-התותח, ובבת-צחוק מתוך שׂמחה בלי-דעת הביט אל מה שנעשה מסביב לו. לפעמים רחוקות היה קם ומהַלֵּך לפני הַבַּטֵּרִיָּה הזאת בזהירות, שלא להפריע את אנשי-הצבא הממַלאים והמכוננים את כלי-התותח, שהיו עוברים ושבים על פניו במרוצה בלי-הפסק וילקוטים וכדורים בידיהם, ואותו החִיּוך לא סר מעל פניו. כלי-התותח שבאותה הַבַּטֵּריה יָרו בלי-הפסק זה אחר זה והרעישו ברעמיהם וכסו בעשן אבקת-השרפה את כל סביבי המקום.

תחת הרוח הכֵּהה הַקָּשָׁה, אשר הֻרגשה בין הָרַגְלִים שבַּחַיִל הסוכֵך, הֻרגשה פה בַּבַּטֵּרִיָּה, שחבורה קטנה של אנשים טרודים בעבודתם הֻגְבְּלָה והֻבְדְּלָה בה משאר הבריות על-ידי תעלה, התחזקות מאֻחדת של בני בית אחד, שנאספו לשֵׁם דבר משֻׁתּף לכֻלם.

הופעת פּיֶר, איש לא-צבאי, שכובע לבן על ראשו, הרעימה קצת בראשונה את האנשים האלה. החַיָּלים, שעָברו על פניו, הציצו עליו מן הצד בתמיהה וגם בחרדה. אופיצר ראשי של ארטילריה, רם-קומה, אֶרֶך-רגלים ובעל-בֶּהָרות, עשה את עצמו כמתכַּון להתבונן בפעֻלת כלִי-התותח הקיצון, ובין כֹּה קרב אל פּיֶר ויתן עיניו בו בסקרנות.

אופיצר עֲגֻל-פנים, קטן וצעיר, שהיה עוד כמעט ילד, ונראה בו בבֵרור, שזה עתה יצא מהַקָּרפּוס, נִצַּח בהשתדלות יתֵרה על העבודה בשני כלֵי-התותח, שֶׁנִּתּנו בידו, ופנה בקול-רֹגז אל פּיֶר:

– אדוני, אבקשה-נא מאתך לנטות מן המסִלה, - אמר אליו, - פֹּה אסור.

הַחַיָּלִים הביטו אל פּיֶר והניעו ראשיהם בתלונה. אך כשהֻברר לכֻלם, שהאיש הזה בכובעו הלבן לא רק איננו עושה כל דבר רע, כי-אם או יושב במנוחה בצֵלע הסוללה השפוכה או מְהַלך בצחוק קל בישָׁנִי על-יד הבַּטֵּרִיה בתוך היריות במנוחה שלֵמה, כמטַיֵּל בבוּלוַר, ונסוג הצדה בנהיגת כבוד מפני החַיָּלִים, החל רגש התמיהה והתלונה לֵהָפֵך מעט-מעט לרגש השתתפות בדחנית מַבַּעת-חִבּה, דומה להתיחסות חילים אל בעלי-החיים המצוים אצלם: אל הכלבים, אל התרנגולים, אל התיָשים ובכלל אל בעלי-החיים הנמצאים במערכות-צבא. החַיָּלים האלה קבלו מיד את פּיֶר כבן-בית להם ויתנו שֵׁם לו. “האדון שלנו” קראו לו וצחקו עליו בחִבּה איש אל אחיו.

כדור אחד קִעֲקַע את האדמה במרחק שׁני צעדים מפּיֶר. ופּיֶר נִער את העפר אשר זֹרַק על לבושו ויפן כֹּה וכֹה בצחוק קל.

– ואיככה לא תירא אדוני, לא אבין! - פנה אליו חַיָּל אֲדִם-פנים [הערת פ.ב.י.: כך מנוקד במקור] ורְחַב-גוף ויגַל את שִׁניו הלבנות והחזקות.

– ואתה האם תירא? - שאל פּיֶר.

– ואיך לא אירא? - ענה החַיָּל. - הן הוא לא ירחם. הוא יך מכה אחת וְיִשָּׁפכו המעַים ארצה. - מי לא יירא? - אמר בצחוק.

אנשי-צבא אחדים עמדו לפני פּיֶר בפנים שׂמחים ומביעים חִבּה. הם כמו לא שָׁערו, שידַבּר כאחד האדם, וכשנגלה הדבר להם, שמחו על זה.

– אנחנו חַילים. ואתה, אדון, זה פלא! אך זה אדון!

– איש למקומו! - גער האופיצר הצעיר בנאספים מסביב לפיר.

אותו האופיצר הצעיר מִלא את תפקידו, כנראה, בפעם הראשונה או השנית, ועל-כן התנהג בדיקנות יתרה גם עם החַיָּלים גם עם השַׂר המוּרם עליו.

היריה מזה ומזה, ירִיַּת כלי-תותח ורובים משני הצדדים יחד, הלכה הלֹך וחזֹק ביחוד משמאל, במקום מצורותיו הצדדיות של בַּגרַטיון; אבל מבעד עשַׁן היריות לא היה אפשר לראות כמעט מאומה מן המקום, אשר עמד בו פּיֶר. וההתבוננות בּחבורה זו (שהיתה כמין משפחה מֻבדלת לבדה) של האנשים הנמצאים אצל הבּטריה משכה את כל לבו של פּיֶר. הרגש הראשון, רגש השמחה בלא-טעם, שנתעורר בו למראה שדה-הקרב ולקולות המלחמה, נהפך עתה, ביחוד אחרי ראותו את איש-הצבא העזוב לבדו, כשהוא מוטל בכר-הדשא, לרגש אחר. בשבתו עתה במורד שעל-יד התעלה התבונן בפני האנשים אשר סבבוהו.

עד עשר שעות כבר הורדו כעשרים איש מעל הבַּטריה; שני כלי-תותח שֻׁבּרו, ובתכיפות הוֹלכת ומתרַבּה נפלו שם כדורים ונִחתו רִשּפּי-רובים רחוקים בקול זמזום ושריקה. אך האנשים אשר על הבּטריה כמו לא ראו זאת: מכל עבר נשמעה שיחה עליזה ושפת-לצון.

– בדרך-ארץ! - קרא אחד אל גְרַנַּטה מעופפת וקרֵבה בקול שריקה.

– לא הֵנָּה! אֶל הָרַגְלִים! - הוסיף השני בצחוק גדול, בראותו, כי הגרַנטה עברה במעופה אל הַחַיִל הסוֹכך.

– ממיֻדעוֹתֶיךָ? - צחק חַיָּל אחר אל אכּר אחד, אשר כרע וַיִּשַׂח תחת כדור מעופף, שחלף ממעל לראשו.

חַיָּלִים אחדים נאספו אצל סוללת-העפר והתבוננו אל אשר נעשָׂה לפניהם.

– גם את שורת המשמר הסירו; אחור הלכו להם, - אמרו ורמזו אל מאחרי הסוללה.

– את אשר לך לעשות ראֵה, - גער בהם אונטר-אופיצר זקן. - אם הלכו אחור, אות הוא, כי יש מה לעשות מאחור.

והאונטר-אופיצר אחז את אחד מהם בכתפו וידחפהו בברכּו, וצחוק גדול נשמע.

– אל הכלי החמישי, עִרְכוּהוּ! - קראו מצד אחד.

– יחד, באהבה, כבוּרְלַקִּים⁵⁷, - נשמעו קריאות-שמחה, שקראו מוליכי כלֵי-התותח.

– אֵי, עוד מעט והסיר את כובעו של האדון שלנו, - אמר לֵץ אֲדֻם-פנים בצחוק והביט בשִׁנים מגֻלות אל פּיֶר. - הוי סורר, - הוסיף בתלונה על כדור, שנפל בגלגל כלי-התותח וברגל אדם.

– הוי שועלים! - צחק אחד החַיָּלים לַחֲלוּצִים, שגחנו ועלו על הַבַּטֵריה לקחת את הפצוע.

– הַאִם לא עָרֵב הנזיד? הוי, עורבים, מה זה תתמהמהו! - צעק אל החלוצים, אשׁר נבוכו בבואם לפני החַיָּל שנעקרה רגלו.

– בְּכֹה וּבְכֹה, בן-חיל, - הִתְּלוּ החַיָּלים בּאִכּרים (בחלוצים, שלא היו רגילים בעבודה) – לא נעים להם כלל וכלל!

פּיֶר התבונן, כי אחרי כל כדור, שֶׁנִּחַת שם, ואחרי כל נֶגֶף גדלה והתלקחה רוח-הגבורה בכֻלם יחד.

כמו מֵעַנְנַת-חזיזים הולכת וקרֵבה פרצו על פניהם של כל האנשים האלה לרגעים יותר ויותר קרובים ובאור הולך וגדל בכל פעם (כמו דרך התקוממות לכל אשר יֵעָשֶׂה) ברקי אש לוהטת בסתר בקִרבּם.

פּיֶר לא השקיף לפניו אל שׂדה-הקרָב ולא התאמץ לדעת מה נעשה שם: כֻּלו צָלל בהסתכּלותו באש העולה ולוהטת הזאת, אשר הלכה והתלקחה (הוא הרגיש זאת) יותר ויותר גם בקרבו.

בעשׂר שעות נסוגו הרַגְלִים, אשר היו לפני הַבַּטריה בין השׂיחים ובעֶברי נחל קַמֶּנקה. מהבּטריה ראו אותם רָצִים על-ידה לאחוריהם ונושאים פצועים מֻשְׁכָּבים על רוֹבים. גנרל אחד עלה עם בני-לויתו על התּל וידבר דברים אחדים עם שׂר-גדוד, בתתּו עיניו בזעם בפיֶר, ויצַו את החַיִל הסוכך, אשר עמד מאחרי הבּטריה, להשתּטח על הארץ, כדי להקטין את סכנת היריות, וַיָּשָׁב וַיֵּרד מן התּל. ומיד נשמע בשורות הרגלִים מימין לַבַּטריה קול תֹּף וקריאות מפַקדים, ושורות רגלִים הולכים הלאה נראו לעיני הנמצאים על הבַּטריה.

פּיֶר השקיף בעד סוללת-העפר. איש אחד משך את עיניו של פּיֶר עליו ביחוד. זה היה אופיצר בעל פנים חִורים צעירים, אשר הלך אחורנית ונשא בידו את חרבו המוּרֶדֶת ופנה כה וכה בדאגה.

שורות הרַגלִים כֻּסוּ בעשן, אך קול צעקתם הממֻשך נשמע וירִיַּת רובים לפעמים קרובות. בעוד רגעים אחדים עברו משם המוני פצועים וַאֲלַנקָאות. על הבטריה נפלו כדורי-נפץ לרגעים קרובים עוד יותר. פצועים אחדים היו מוטלים עוד על הארץ. מסביב לכלי-התותח שטו, התאמצו והתגברו החַיָּלים יותר מבראשונה. איש לא שׂם לבו עוד אל פּיֶר. שתי פעמים גערו בו בזעף על כי עמד בדרך. האופיצר הראשי עבר בפנים נזעמים ובפסיעות גסות ומהירות מכלִי-תותח אל כלִי-תותח. האופיצר הצעיר האדים עוד יותר והיה מנצח על אנשיו בהשתדלות מרֻבּה עוד מקֹדם לזה. הַחַיָּלִים הגישו כדורים, נָסַבּו הֵנה והֵנה, מִלאו כלי-תותָחָם ועשו את שלהם בהתהדרות נמרצה. בדרך הלוכם פּזזו קצת, כאלו דָרכו על קְפִיצִים.

עַנְנַת-החזיזים קרבה ובאה, והאש, אשר התבונן בה פּיֶר בהתלקחהּ בסתר, בערה באור בהיר על כל פּנים. באותה שעה עמד פּיֶר אצל האופיצר הראשי. האופיצר הצעיר והקטן בא במרוצה אל הממֻנֶּה עליו וידו מוּרמת אל כובעו.

– אִכָּבדה-נא להגיד, אדוני ראש-הגדוד, כי רק שמונה כדורים לנו. התצַוה להוסיף לירות? - שאל הצעיר.

– קַרְטֶץ'! - צעק האופיצר הראשי, אשר השקיף בעד סוללת-העפר, בלי השיב לזה על שאלתו.

פתאם נהיָה דבר; האופיצר הקטן נאנק ויתקפל ויצנח ארצה, כצפור שירו בה בעוּפהּ. לעיני פּיֶר שֻׁנה הכֹּל, נִטַּשטש והקדיר.

כדורים שרקו זה אחר זה והכו בסוללה הסוככת, באנשי-הצבא, בכלי-התותח. פּיֶר, אשר לא שמע בראשונה את הקולות האלה, שמע עתה רק אותם בלבד. מאצל הבטריה, מימינהּ, רצו אנשי-הצבא בקריאות “אוּרַא” לא לפנים, כי-אם, לפני מה שנדמה לפּיֶר, לאחור.

כדור אחד הכה על קצה הסוללה, אשר עמד פּיֶר לפניו, וַיִּגרֹף את העפר למטה, וכדור שחור קטן נראה לעיניו וכהרף-עין נפל על איזה דבר. החלוצים, שעלו זה מעט על הבּטריה, שבו משם במרוצה.

– הכֹּל בקַרטֶץ'! - צעק האופיצר.

האונטר-אופיצר רץ ובא לו אצל האופיצר הראשי ובלחישה מתוך בהלה (כמשרת ראשי, שמודיע לבעל-הבית בתוך הסעֻדה, שהיין הנדרש אזל מן המרתף) אמר לו, כי אין כדורים עוד.

– הוי מרַצחים, מה הם עושים! - צעק האופיצר בפנותו אל פּיֶר.

פני האופיצר הראשי היו אדֻמים ומזיעים ועיניו הנזעמות נוצצו.

– רוּצה אל הרֶזֶרוִים והביאה תֵבות! - צעק ופסח במבט-זעם על פּיֶר ופנה אל החַיָּל שלו.

– אני אלך, - אמר פּיֶר.

האופיצר לא ענהו והלך בפסיעות גסות אל עבר אחר.

– אל תּוֹרוּ… הַכּוּ! - צעק האופיצר.

החַיָּל, אשר צֻוָּה להביא כדורים, פּגע בפּיֶר.

– הוי, אדוני, לא מקום לך פֹּה, - אמר אליו וירץ למטה.

פּיֶר רץ אחריו מסביב למקום, אשר ישב בו האופיצר הצעיר.

כדור אחד, שני ושלישי חלפו עפו ממעל לו ונפלו לפניו, מצדדיו, מאחריו, והוא רץ למטה. “אנה אני רץ?” שאל את נפשׁו פתאֹם, כשכבר קרב במרוצתו אל התּבות הירֻקוֹת, ויעמוד מֵרוּץ ולא יכֹל להחליט מה יעשה, הישוב אם ילך הלאה. פתאם נהדף והָשלך אחורנית בכֹח נורא ארצה. וכהרף-עין נָגַהּ עליו אור אש גדולה וקול רעם וחריקה ושריקה בא באזניו ויהלמהו.

כאשר נעור פּיֶר, ראה, והנה הוא יושב על אחוריו ונשען בידיו על הארץ; התֵּבה, שהיה אצלה, לא היתה עוד לפניו; רק נסרים ירֻקּים חֲרוּכִים וסמרטוטים היו מוטלים על העשׂב השרוף, וסוס מנַענע במוטות עגלה, שהיה אסור בה, חלף בדהָרה מאתו וסוס אחר רבץ על הארץ כפּיֶר בעצמו ויִלֵּל בקול מר ממֻשך.

לב

פּיֶר נבעת עד לבלי דעת מה היה לו ויקפֹּץ ממקומו וירץ לשוב אל הבַּטריה, אל מפלטו האחד מכל הַבַּלָּהוֹת אשר הקיפוהו.

בשעת כניסתו לחפירה התבונן, כי לא נשמע קול יריות מעל הבַּטריה, ורק איזה אנשים עסקו שם באיזה דבר. אך לא הספיק פּיֶר להבין, מי ומי האנשים האלה. הוא ראה את ראש-הגדוד שוכב על הסוללה ואחוריו אליו, אל פּיֶר, וכמו יתבונן באיזה דבר שלמטה משם, ואת חַיָּל אחד ראה והנה הוא מתחזק להנצל מידי אנשים אוחזים בזרועו וצועק “אַחַי”, ועוד דבר זר אחד ראו עיניו.

אך לא הספיק לברר לעצמו, שראש-הגדוד נהרג, שהקורא “אַחַי” היה שָׁבוּי, ושאיש-צבא אחד נדקר לעיניו בכידון בגבו. הוא אך נכנס במרוצתו לתוך החפירה, והנה איש רָזֶה וכָתֹם, שפניו מזיעים ומעיל כָּחֹל עליו וחרב שלופה בידו, רץ אליו בצעקה ומַשׂיג אותו. פּיֶר שלח ידיו בתנועת הֲגָנה אינסטינקטיבית, כי שניהם רצו זה אל זה בּלא-ראות, וַיַּחֲזֵק פּיֶר באיש ההוא (שהיה אופיצר צרפתי), בידו האחת החזיק בכתפו של זה וּבַשנית – בצוארו. האופיצר הניח את חרבו ויתפּש את פּיֶר בקצות צַורון-מעילו.

סקונדות אחדות הביטו שניהם בעיני בְעָתָה איש אל פני רעהו הזרים לו, ושניהם כאחד לא ידעו מה עשו ומה היה להם לעשות. “האני נשבֵּיתי, אם הוא נשבָּה בידי?” אמרו שניהם איש אל לבו. אבל נִכָּר היה, כי האופיצר הצרפתי נטה יותר אחרי הרעיון, שהוא השבוי, כי ידו החזקה של פּיֶר, שנפלה עליו אימה שלא-מדעתו, לחצה את צַוָּארו יותר ויותר. הצרפתי רצה לאמר דבר, ופתאם שרק כדור ממעל לראשיהם מקרוב ובאִיּוּם, ונדמה לו לפיֶר, שנעקר ראשו של הצרפתי: כל-כך מהרה כּפף זה את ראשו.

פּיֶר כפף ראשו גם הוא וַיורד את ידיו. בלי חקור עוד מי שָׁבָה את מי, חזר הצרפתי במרוצה לאחוריו אל הבּטריה, ופיֶר רץ במורד ההר, וברוצו היה נתקָל בחללים ובפצועים, ונדמה לו, שהם מתכַּונים לתפשו ברגליו. אך עוד לא הספיק לרדת למטה, והנה המוני חַיָּלים רוסים לקראתו, המונים צפופים נופלים, נתקלים וצועקים, אבל רצים ועולים בצהלה וברעש אל הבּטריה (זאת היתה אותה ההשׂתּערות, שהיה יֶרמוֹלוֹב מְּיַחֲסָהּ לעצמו, באמרו, כי רק באֹמץ-לבבו ובטוּב מזלו היה אפשר לעשות כזאת, ושאמרו עליו בשבילה, שזרק על התּל צַלְבֵי-גיאורג, שהיו לו בכיסו).

הצרפתים, שתפשׂו את הַבַּטריה, נסו מעליה. צבאותינו עלו עליהם בקריאות “אוּרא” וַיְּניסום אל מאחרי הבּטריה הרחק כל-כך, שקשה היה להעמידם.

מעל הבּטריה הובלו שבוים, ובתוכם גנרל צרפתי פצוע, ואופיצרים רוסיים סבבוהו. המוני פצועים ידועים ולא-ידועים לפיֶר, שנשחתו פניהם ממכאוביהם, הלכו, זחלו וְנִשְּׂאוּ באלנקאות. פּיֶר עלה על התּל ושהה שם יותר משעה תמימה, ומבני החבורה הקטנה, אשר קבלה אותו, לא מצא איש. הרבה מתים היו שם, אשר לא היו ידועים לו. אבל את אחדים מהם הכיר. האופיצר הצעיר ישב עוד מקֻפּל אצל קצת הסוללה בשלולית של דם. הַחַיָּל אֲדֻם-הַפָּנים [הערת פ.ב.י.: כך מנוקד במקור] עוד פִּרְכֵּס, אך אותו לא הרימו.

פּיֶר ירד משם במרוצה.

“אכן עתה יעזבו זאת; עתה יִבָּהלו וישתוממו על המעשה אשר עשו!” אמר פּיר בלבו בלכתו בלי כַוָּנה ידועה אחרי המוני האלנקאות, שנהרו משׂדה-הקרָב.

אבל השמש המכֻסֶּה עשן עמד עוד בגֹבה הרקיע, ומלפנים, וביחוד משמאל, על-יד סֶמיונובסקוֹיֶה, כמו רֻתַּח דבר בתוך העשן, וקשקושי יריות הרובים וכלי-התותח לא רק לא רפו, כי-אם גם הלכו הָלֹך וְחָזֹק עד אין-תקוה, כאדם הצועק במר-נפשו בכל שארית כֹּחו.

לג

המעשה העִקרי של הקרב הבּורודינאי נעשֶׁה בחלקת ארץ של אלף סַזֶּ’נים בין בּורודינוֹ ובין מצוּרותיו הצדדיות של בַּגרַטיון. (מחוץ לַחֶלקָה הזאת נערכה בצהרים מצד אחד דמונסטרציה רוסית על-ידי פרשי אוּבַרוֹב, ומצד אחר, מאחרי אוּטיצה, התנגש פּוֹניַטובסקי עם טוּצ’קוב; אבל נפרדים וקטנים היו המעשים האלה נגד מה שנעשה באמצע שׂדה-הקרָב). בשׂדה בין בּורודינוֹ ובין אותן המצורות, אצל היער, בַּחֶלקָה הגלויה והנראית משני עבריה, נהיָה המעשה העִקרי של אותו הקרָב בָּאֹפן היותר פשוט ונהוג במלחמות.

הקרב הוּחל בּיריה תותחָנית משני הצדדים על-ידי מאות כלי-תותח.

אחרי-כן, כאשר כסה העשן את כל השׂדה, התחילו נעים בתוך העשן (מצד הצרפתים) שתי הדיביזיות של דֶּסֶּה וקוֹמפַּן מימין, אל מול המצורות, וגדודי הַמִּשְׁנֶה-לַמֶּלֶך משמאל, אל מול בּורודִינוֹ.

ממצורת שֶׁוַּרדינוֹ, אשר עמד עליה נפוליון, היו המצורות הצדדיות האלה רחוקות תחום אחד, וכפר בּורודינוֹ היה רחוק ממנה יותר משני תחומים בקו ישר, ועל-כן לא יכֹל נפוליון לראות את אשר נעשה שם, ולא עוד אלא שהעשן, שנלוה אל הערפל, כסה את כל המקום הזה. אנשי הדיביזיה של דֶּסֶּה, אשר הוּעֲדוּ פניהם אל המצורות, היו נראים רק עד רדתם אל השוחה, אשר הבדילה ביניהם ובין המצורות. וכאשר אך ירדו אל השוחה, נִתּעַבָּה עשַׁן יריות כלי-התותח והרובים, שעלה מן המצורות, כל-כך, שכּסה את כל מורד השוחה בצד זה. מבעד העשן נשקף כעין דבר שחור, דמות אנשים, לפי מה שהיה ראוי לשער, ולפעמים גם ברק כידונים. אבל ההולכים הם אם עומדים, הצרפתים הם אם רוסים, לא היה אפשר לראות ממצורת שֶׁוַּרדינוֹ.

השמש יצא באור בהיר והכה על פני נפוליון בקרנים עקֻמות, שהיו כמכֻוָנות אל פניו, בהשקיפו מתחת לכף-ידו אל המצורות הצדדיות. העשן היה הולך וְנֶעֱרָם לפני המצורות, ופעם נדמה, שהעשן הוא העובר ממקום למקום, ופעם נדמה, שהצבאות מְשַׁנִּים את מקומם. לפעמים נשמעו צעקות בין קולות היריה, אך לא היה אפשר לדעת, מה נעשָׂה שם.

נפוליון עמד על התּל והשקיף בשפופרת, ובעִגּוּלָהּ הצר ראה עשן ואנשים, פעם מבני-חילו ופעם מחיל רוסיה; אבל איפה היה מה שראה, לא ידע, כשחזר והשקיף אל המקום ההוא בעיניו בלבד.

אחרי-כן ירד מן התּל והתחיל מהלך לפניו הֵנה והֵנה.

לפעמים רחוקות עמד מלכת והטה אזנו ליריות ונתן עיניו בשׂדה-הקרָב.

לא רק מן המקום הזה בתחתית התּל, שעמד בו נפוליון; לא רק מעל התּל, שעמדו עליו באותה שעה אחדים מגֶנֶרַלָיו, כי-אם גם מן המצורות בעצמן, שנמצאו עליהן גם רוסים גם צרפתים, פעם יחדו ופעם חֲלִיפוֹת – בהם חללים, פצועים וחיים, נבעָתים או משתוללים – לא היה אפשר להבין מה שנעשָׂה במקום ההוא. שעות רצופות אחדות נצנצו אנשי-צבא במקום הזה, בתוך יריה שאינה פוסקת של רובים וכלי-תותח, פעם אך רוסיים ופעם אך צרפתיים, פעם רגלִים ופעם פרשים; נצנצו, נפלו, ירו, התנגשו, ומבלי דעת מה לעשות איש באחיו צעקו וחזרו ורצו למקום שבאו משם.

משׂדה-המערכה דהרו ובאו אל נפוליון זה אחר זה אדיוטַנטים שלוחים מאתו ושְׁלוּחֵי מַרְשַׁלָּיו להרצות לפניו על מהלך הקרָב; אך כל ההרצאות האלה היו דברי-שקר: גם משום שאי-אפשר להגיד בשעת שְׁאוֹן קרָב, מה נעשה ברגע זה או זה; גם משום שהרבה אדיוטַנטים לא הגיעו למקום המעשה ואמרו אך מה ששמעו מאחרים; וגם משום שבשעה שאיזה אדיוטַנט עבר את התחומים השנים או השלשה, שהבדילו בינו ובין נפוליון, נשתנו הדברים, והידיעה שהביא נכזבה בין כה. הנה קפץ ובא אדיוטַנט מלפני המשנה-למלך והודיע, כי נתפש כפר בּוֹרוֹדינוֹ והגשר שעל נהר קוֹלוֹצ’ה בידי הצרפתים. אותו האדיוטַנט שאל את נפוליון, אם הוא נכון לצוות את החיל לעבור. נפוליון צוה להסתדר בעֵבר הזה ולהמתין. אולם לא רק בשעה שנפוליון צוה זאת, כי-אם עוד ברגעים אחדים אחרי צאת האדיוטַנט מבּוֹרוֹדינו נתפש ונשרף הגשר בידי הרוסים בַּתִּגרה, אשר השתתף בה פּיֶר בתחלת הקרָב.

מאצל המצורות הצדדיות בא אדיוטַנט בפנים חִורים ומלאים בהלה והגיד לנפוליון, כי ההשׂתּערות נהדפה וכי קוֹמְפַּן נפצע וְדַווּ נהרג; אבל המצורות נתפשו בידי פלֻגה צרפתית אחרת באותה שעה, שהֻגד בה לאדיוטַנט, כי הצרפתים נהדפו, וְדַווּ היה חי ורק נפגע קצת. על-פי ידיעות כוזבות ביסודן כאלה צוה נפוליון מדי פעם בפעם את הדברים, אשר או נעשו עוד בטרם יְצַוה או לא יכלו להֵעָשׂות ולא נעשו לעולם.

הַמַּרשַׁלים והגנרַלים, שהיו קרובים יותר אל שׂדה-הקרָב, אך לא השתתפו בקרָב עצמו, כשם שלא השתתף בו גם נפוליון, ורק באו לפעמים תחת מטַר כדורי-המות, עשו סדרים על דעת עצמם וצוו על דעת עצמם אל איזה מקום ומאיזה מקום לירות ואנה ירכבו בעלי-הסוסים ואנה ינוסו הרגלִים. אבל גם מצוותיהם כמצוות נפוליון בעצמו רק במדה מעטה מאד ולעתים רחוקות הוצאו לפעֻלה. על-פי-רֹב יצא להפך מה שצוו לעשות. חַיָּלים, שנצטוו ללכת הלאה, באו אל מקום שׁיָּרו עליו ירית-קַרטֶץ' וחזרו במנוסה; חַיָּלים, שנצטוו לעמוד במקומם, ראו ממולם רוסים, שבאו שמה פתאם, והחלו לרדוף אחריהם לפעמים, ורוכבי-סוסים התחילו דוהרים בלי-פקֻדה להשיג את הרוסים הנסים. ככה דהרו שני גדודי-רוכבים דרך השוחה “סֶמיונובסקי”, וכאשר אך הגיעו אל ההר, שבו ודהרו בכל כֹּחם למקום שבאו משם. וככה הלכו גם פלֻגות רגלִים ובאו במרוצתם לפעמים לא אל המקום אשר צֻוו ללכת. כל הפקֻדות על-דבר המקומות והזמנים למסע כלי-התותח, לשליחות רַגלִים לירות ופרשים לרמוס את הרַגלִים הרוסים – כל הפקֻדוֹת האלה נתנו שרי-הפלֻגות שבשורות הצבא על דעת עצמם, בלי שאֹל גם את נֵי, דַווּ ומוּרַט, ולא כל-שכן שאת נפוליון לא שאלו. לא יראו יראת העֹנש על כי יעברו מצות הגבוהים מעליהם או על כי יתנו פקֻדות שלא ברשות, כי בשעת קרָב דואג האדם למה שיקר לו מכֹּל – לחיי ראשו; לפעמים נראה שההצלה תלויה במנוסה, ולפעמים – שהיא תלויה במרוצה לפנים, ועל-פי רגשותיהם ברגע זה או זה עשו האנשים הנמצאים במערכה בשעת רעש המלחמה מה שעשו. ואולם באמת לא הֵקֵלו ולא שִׁנוּ כל אותן ההליכות לפנים ולאחור את מצב החיל. כל מרוצותיהם וקפיצותיהם זה על זה לא הזיקו להם כמעט, אבל הזיקו, הרגו והשחיתו כדורי-הנפץ והָרְשָׁפִים, אשר עפו בכל רֹחב השדה, שהיו האנשים האלה משוטטים ומתרוצצים בו. וכאשר אך יצאו האנשים האלה מן המקום, שהיו כדורים ורשפים מעופפים בו, היו השרים העומדים מאחריו מסדרים אותם מיד ומטילים עליהם עֹל דיסצִפּלינה, ועל-פי הדיסצִפּלינה הזאת השיבום לגבול האש המעופפת, ובתוך הגבול הזה חזרו ועזבו (מאימת המות) את הדיסצִפּלינה והתחילו רצים הֵנה והֵנה על-פי הרוח שעברה עליהם ברגע זה או זה.

לד

הגנרַלים של נפוליון – דַּווּ, נֵי ומוּרַט, אשר היו קרובים אל גבול האש הזה וגם באו בו לפעמים – הביאו פעמים אחדות פלֻגות-חַיִל מסֻדָּרות ועצומות לתוך הגבול הזה. אבל נגד כל המעשים, שהיו בכל הקרָבות הקודמים, לא באו הפעם בשׂורות על-דבר מנֻסת האויב, כי-אם הפלֻגות המסֻדָּרות בעצמן שבו משם בדמות המונים פרועים ונבהלים. הגנרלים האלה חזרו וסדרום כפעם בפעם, אבל האנשים הלכו הולך וחסור. בחצי-היום שלח מוּרַט את האדיוטנט שלו אל נפוליון ודרש מאִתּו הוספת חיל.

נפוליון ישב תחת התּל ושתה פונש, והאדיוטנט השלוח אליו מאת מוּרַט בא בדהָרה והבטיח, שהרוסים יִפּוֹצוּ, אם יתן הוד-רוממותו עוד דיביזיה אחת.

– הוספת חיל? - אמר נפוליון בתמיהה קפדנית, כמו מבלי הבין את דבריו, והביט אל הנער האדיוטנט, שהיה טוב-רֹאִי ושׂערו השחור אָרֹך ועשוי כשׂערו של מוּרַט.

“הוספת חיל! - אמר נפוליון בלבו – איזו הוספת חיל הם מבקשים, בשעה שבידיהם חצי החיל הערוך לקראת אגף-הרוסים הָרָפֶה, שאינו בָצור”.

– אמֹר למלך ניאפּול, - אמר נפוליון בזעף, - כי עוד לא צהרים וכי אינני רואה עוד בבֵרור את אשר על לוח-הַשַּׁחמַט שלי. לֶךְ-לְךָ…

הנער היפה ואֶרֶך-השׂער – האדיוטנט – לא הסיר ידו מאצל כובעו וַיֵּאָנַח אֲנָחה כבדה וישב וידהר אל המקום, שעסקו בו בהרֵגת בני-אדם.

ונפוליון קם ויקרא אליו את קוֹלֶנקוּר ואת בֶּרֶטְיֶה וידבר עמהם בענינים, שאינם נוגעים בקרָב.

באמצע השיחה, אשר החלה להעסיק את נפוליון, נָסַבּוּ עיני בֶּרטיֶה על גנרל אחד, אשר רכב בדהָרה על סוס מכֻסֶּה זֵעָה אל התּל ההוא. זה היה בֶּלְיַר. הוא ירד מעל סוסו ויגש אל הקיסר בצעדים מהירים וברוח עֹז התחיל מוכיח בקול רם, כי נחוץ להוסיף חיל. בכבודו נשבע, כי אין תקוה לרוסים, אם אך יתן הקיסר עוד דִיביזיה אחת.

נפוליון הניע כתפיו ויוסף לְטַּיֵּל ולא השיב דבר. בֶּלְיַר התחיל מדבר בקול רם ובהתעוררות עם גנרלי בני-הלויה, אשר סבבו אותו.

– נוח להתלהב אתה מאד, בֶּלְיַר, - אמר נפוליון, בגשתו עוד הפעם אל הגנרל, שֶׁקָּרַב אליו על סוסוֹ. - נקל לשגות מתוך התלהבות. רכַב שמה והתבונן, ואחר תבוא אלי.

עוד לא הספיק בֶּלְיַר להתעלם מן העין, והנה רָץ בא משׂדה-הקרב מעֵבר אחר.

– ומה לך? - אמר נפוליון, כאדם שמתרעם על כי מרבים להפריעו.

– אדוני הקיסר, הפרינץ… - החל האדיוטנט.

– מבקש הוספת חיל? - אמר נפוליון ברהיטות מתוך כעס.

האדיוטנט גחן ראשו דרך-קיום והתחיל מַרצה; אך הקיסר פנה עֹרף אליו, צעד שני צעדים ויעמוד וַיָּשב ויקרא אל בֶּרטיֶה.

– צריך לתת את הרֶזֶרְוִים, - אמר ופָרשׂ כּפיו קצת. - את מי נשלח שמה, מה דעתך? - פנה אל בֶּרטיֶה, אל אותו “האפרוח, אשר עשיתי לנשר”, כאשר היה מכַנה אותו אחרי-כן.

– אדוני הקיסר, צריך לשלוח את הדיביזיה של קְלַפַּרֶד, - אמר בֶּרטיֶה, אשר זכר על-פה את כל הדיביזיות לגדודיהן ולבַטַּליוניהן.

נפוליון הרכין בראשו דרך-הסכמה.

האדיוטנט דהר אל הדיביזיה של קְלַפַּרֶד. ובעוד רגעים אחדים נסע יצא ממקומו חיל-הגוַרדיה, אשר עמד מאחרי התּל. נפוליון השקיף אל המקום הזה בלי דַבּר דבר.

– לא, - פנה נפוליון פתאם אל בֶּרטיֶה, - אינני יכול לשלוח את קְלַפַּרֶד. שלח את הדיביזיה של פְּרִיַּן – אמר.

אף-על-פי שלא היה כל יתרון בזה, שתִּשָּׁלַח הדיביזיה של פּרִיַן תחת הדיביזיה של קְלַפַּרֶד, וגם ברור היה, כּי אין זה אלא טרחה יתרה ואבּוד-זמן לעצור את קְלַפַּרֶד, אחרי החִלו להסיע את מחנהו, ולשלוח את פּרִיַּן תחתיו, אבל הפקֻדה נמלאה בדיוק. נפוליון לא ראה, כי הוא עושה בצבאותיו מעשה דוקטור זה, שדרכו אך להפריע בסממניו, - הוא המעשה שהיה נפוליון מבין ומגַנה בצדק גמור כל-כך.

הדיביזיה של פרִיַּן כֻּסְּתָה גם היא כשאר הדיביזיות בעשן שדה-הקרב. מעברים שונים הוסיפו לבוא אדיוטנטים על סוסים דוהרים וכֻלם אמרו דבר אחד, כמו עשו קנוניה ביניהם. כֻּלם כאחד בקשו חיל-עֵזר, כֻּלם כאחד אמרו, כי הרוסים מתחזקים ומְזָרים אש-תֹּפת, אשר חיל-צרפת הולך ונמס בה.

נפוליון ישב שקוע בהרהוריו על כסא מתקפּל.

מוֹסיֶה די-בּוֹסֶה האוהב לנסוע, אשר לא אכל משעת הבֹּקר וירעב, נִגש אל הקיסר וימצא עֹז בנפשו להציע להוד-רוממותו לאכול פת שחרית.

– אקוה, כי עתה כבר אוּכל לברך את הוד-רוממותו ברכת-נצחון – אמר די-בּוֹסֶה.

נפוליון החריש וינע ראשו דרך-סתירה. האדון בּוֹסֶה חשב, כי סתירה זו היא לענין הנצחון ולא לענין האכילה, ועל-כן הרשה לעצמו להעיר בשפת-בדיחה נמוסית, שאין בעולם סבות מספיקות להפריע מֵאֱכֹל פת-שחרית, בזמן שאפשר לאכול.

– לֵך לַ… - אמר נפוליון פתאם בזעף וַיִּסֹּב מאצלו.

בת-צחוק של צדיק תמים מתוך הצטערות וחרטה ויראת-הרוממות הזהירה על פני האדון בּוֹסֶה, וַיִּסֹּב בפסיעות קלות אל הגנרלים האחרים, שהיו שם.

נפוליון היה מלא רגש קשה, דומה למה שמרגיש מְשַׂחֵק בקלפים, שהיה מצליח כל הימים וזוכה במשׂחק, אף-על-פי שנהג לסַכֵּן את מעותיו בלי-חשבון, ופתאם הכיר פעם אחת, דוקא בשעה שהביא בּחשבון את כל המקרים היכולים לקרותו במִשׂחָקו, שבמדה שהוא מרבה לדקדק במעשיו, בה במדה הוא נעשה עתיד בודאי להפסיד.

אותם הצבאות, שהיו בידו עד כה, היו גם הפעם, אותם הגנרַלים, אותן ההכנות, אותו המשטר, אותה הפרוקלַמַּציה הקצרה והאֱנֶרגית; גם הוא בעצמו היה מה שהיה עד כה, והוא ידע זאת; הוא ידע בעצמו, שגם נעשה מנֻסֶּה ומשכיל באמנותו יותר מִקֹּדם לזה; גם אויבו היה מן הקודמים, אותו שעל-יד אויסטרליץ ופרידלַנד, - אבל תנופת-ידו הנוראה אבדה הפעם לריק, כאלו נעשו לו מעשי-כשפים.

כל אותם הטכסיסים הקודמים, שהיה מצליח בהם תמיד: גם רִכּוז הבַּטרִיות במקום אחד, גם השׂתּערות הָרֶזֶרְוִים לבקוע את שורת האויב, גם השתערות “אנשי-הברזל” רוכבי-הסוסים – כל הטכסיסים האלה כבר נסדרו ונעשו, ולא רק לא הביאו עוד לידי נצחון, כי-אם עוד באו מכל עברים שמועות על שמועות על-דבר גנרַלים שנהרגו ונפצעו, על-דבר נחיצות הוספת חיל, אי-אפשרות להדוף את הרוסים והריסות צבאות המלחמה.

עד כה היו מַרשַׁלִּים ואדיוטַנטים דוהרים ובאים בפנים צוהלים ובברכות-נצחון – אחרי כל שתים או שלש פקֻדות ומליצות יפות – ומודיעים על-דבר שלל רב: קָרפּוסי שבוים, חבילות חבילות של דגלים ונשרים לקוחים מידי האויב, וכלי-תותח ושורות עגלות, - ומוּרַט היה אך מבקש רשות לשלוח רוכבים לקחת את העגלות. כן היה על-יד לוֹדִי, מַרֶנְגּוֹ, אַרְקוֹל, יֶנָה, אויסטֶרליץ, וַגְרַם וכל שאר מקומות מלחמותיו. אבל הפעם נעשו זרות בצבאותיו.

בלי שׂים לב לשמועה על-דבר לכידת המצורות הצדדיות, ראה נפוליון, שאין זה כלל וכלל מה שהיה בכל מלחמותיו הקודמות. הוא ראה, כי הרֶגש שבקִרבּו ישנוֹ גם בכל הסובבים אותו, ככל אותם הבקיאים בעניני-מלחמה. כל הפנים היו עצובים, כל העינים השתמטו מהביט אלה אל אלה. רק בּוֹסֶה לבדו יכֹל לבלתי הבין את ערך הנעשֶׂה מסביב לו. אבל נפוליון ידע היטב, על-פי נסיונותיו הרבים במלחמות, מה הוא קרָב, שנמשך שמונה שעות ושאחרי כל היגיעות שיגעו בו המשׂתּערים, לא באו לידי נצחון. הוא ידע, שכמעט נִגַּף בַּקרָב הזה ושמקרה קטן שבקטנים יָכול – במצב נדנוד מסֻכּן זה של שִׁווי-משקל מצֻמצם – להאביד אותו ואת צבאותיו.

כאשר חזר בדמיונו על כל המלחמה המשֻׁנָּה הזאת עם רוסיה, אפשר לא נִצח בה אף בִּקרָב אחד, אשר בשני חדשים לא נלקחו בה לא דגלים ולא כלי-תותח ולא קָרפּוּסים שלֵמים; כאשר הביט אל פניהם הזועפים בחשאי של האנשים הסובבים אותו ושמע את המוֹדָעות, שהרוסים עומדים ואינם נסוגים, – תקף אותו רגש נורא, דומה למה שאדם מרגיש בחלומות קשים, וכל המקרים הרעים היכולים להאבידו עלו על לבו יחד: כי הרוסים יכלו להתנפל על אגפו השמאלי; כי יכלו לבקוע בחילו האמצעי; כי כדור תותח יכֹל לנפצו בעצמו. כל זה היה אפשר. במלחמותיו הקודמות היו [הערת פ.ב.י.: כך מופיע במקור] מעלה על לבו רק מקרים מועילים לנצחונו, ועתה ראה לפניו פגעים רעים רבים לאין-מספר, וכֻלם נראו לו כעתידים לבוא עליו. אכן כמו בחלום היה הדבר, כאשר יחלום אדם והנה שודד בא עליו, והוא, החולם, התחזק וַיַּך את מבקש-נפשו בתנופת-יד נוראה, אשר ידע, שיש בה כדי להמיתו, ועם זה הוא מרגיש, כי ידו רַכּה ונופלת בלא-כֹח כסמרטוט, ואימת האבדון בלי-מנוס תוקפת אותו.

הידיעה, שהרוסים משׂתּערים על אגפו השמאלי של חיל-צרפת, היא שהעירה בו את האימה הזאת. בלי דַבּר דבר ישב תחת התּל על כסא מתקפל בראש מוּרד, ומרפקי זרועותיו על ברכיו. בֶּרטיֶה נגש אליו ויעירהו לרכוב מעט לפני שורת המערכה ולראות מה מצב הדבר.

– מה? מה אתה אומר? – אמר נפוליון. - כן הוא, צַו להגיש לי סוס.

– נפוליון עלה וירכב אל כפר סֶמיונובסקוֹיֶה.

בעשן אבק השרפה, שהתפּזר מעט מעט, היו פגרי סוסים ואנשים מוטלים לאחדים ובצבורים בכל המקום אשר עבר בו נפוליון על סוסו. מראה אָיֹם כזה, כל-כך הרבה חללים בחלקת-ארץ קטנה כזאת, לא ראו עוד מימיהם לא נפוליון ולא איש מהגנרלים שלו. רעם כלי-התותח, אשר לא פסק עשר שעות רצופות והֶלאָה את האזנים משמוע, חִזֵּק את השפעת המראה (כנִגון כלֵי-שיר בתערוכת ציורים חיים). נפוליון הגיע עד גבעת כפר סֶמיונובסקוֹיֶה ובעד העשן ראה שורות אנשים לבושי-מעילים, שלא הֻרגלה עינו בצבעיהם. האנשים היו רוסים.

הרוסים עמדו בשורות צפופות מאחרי כפר סֶמיונובסקוֹיֶה והתּל שעל-ידו, וכלי-תותחים הרעימו והעלו עשן בלי-הפסק בכל מערכְתָּם. קרָב לא היה שם עוד, כי-אם הֲרֵגָה, שנמשכה בבלי יכֹלת להביא תועלת כל-שהיא לא לרוסים ולא לצרפתים. נפוליון עצר את סוסו ושוב צלל בהרהורים, עד שהעירהו בֶּרטיֶה; ידו קצרה מהַפְסִיק את המעשה, אשר נעשָׂה לפניו ומסביב לו ואשר נחשב לדבר מֻנהָג על-ידו ותלוי בו, והמעשה הזה נראָה לו בפעם הראשונה, מאשר לא הצליח בו בפּעם הזאת, כדבר מיֻתָּר ואָיֹם.

אחד מהגנרלים, שקרבו אל נפוליון, ערב את לבבו להציע לשלוח את הגוַרדיה הישָׁנה אל הקרָב. נֵי ובֶרטיֶה, שעמדו אצל נפוליון, הציצו זה על זה וצחקו צחוק קל של בוז להצעה חסרת-טעם זו של הגנרל הזה.

נפוליון הוריד ראשו וַיַּחרש זמן רב.

– במרחק שׁמונה מאוד מיל מצרפת לא אתּן להכחיד את הגוַרדיה שלי, – אמר וַיַּהֲפֹך וירכּב וַיָּשָׁב אל כפר שֶׁוַּרְדִּינוֹ.

לה

קוּטוּזוֹב ישב במקום, אשר ישב בו פּיֶר ביום ההוא בבֹּקר, וראשו הלבן מוּרד, וגוִיתו הכבֵדה עמוסה על הספסל המכֻסה ביריעה. הוא לא צִוָּה דבר, אך פעם הסכים ופעם לא הסכים למה שהציעו לו.

“כן, כן, עשו זאת”, השיב על הצעות שונות. “כן, כן, רכב-נא, מחמדי, וראֵה”, פנה פעם אל זה ופעם אל זה ממקֹרָביו; או: “לא, אין צֹרֶך, מוטב שנמתין מעט”, אמר לַפּונה אליו. הוא הקשיב ושמע מה שהודיעו לו וצוה צוויים, בשעה שהפקידים הכפופים לו דרשו זאת; אך בשעה שהיה שומע את הרצאותיהם, נדמה, שלא תֹכן הדברים שהם אומרים לו העסיק אותו, כי-אם איזה דבר אחר, שנמצא ברשמי פניהם ובקול-דבּורם של הַמַּרצים. בנסיונו, שקנה לו בשנות עבודתו הרבות בתור איש-מלחמה, ידע ובתבונת איש-שֵׂיבה הבין, שאי-אפשר לאיש אחד לנהל מאות אלפי אנשים נלחמים על נפשותם, גם ידע, שאחרית כל קרָב תלויה לא בפקֻדותיו של המצביא הראשי ולא במקום שׁהצבאות עומדים בו ולא במספר כלי-התותח והחללים, כי-אם בַּכֹּחַ הנעלם הנקרא רוח-הצבא, וּבַכֹּחַ הזה היה מתבונן ואותו היה מכונן כפי שמצאה ידו.

הרֹשם הכללי שעל פני קוטוזוב היה של הסתכלות מרֻכֶּזת בענין אחד ושל התאמצות יתֵרה, שבכבדות מרֻבּה יכלה לחזק לפי-שעה את גופו העיף והחלש והבּלה מִזֹּקֶן.

באחת-עשרה שעות בבֹּקר באו והגידו לו, כי המצורות הצדדיות, שנלכדו בידי הצרפתים, נלקחו מהם, אך הנסיך בַּגרַטיון נפצע. קוטוזוב נאנק אנקה קצרה וינע בראשו.

– רכב-נא אל הנסיך פטר איבַנוביץ' וראֵה וחקור מה היה שם, - אמר אל אחד האדיוטנטים ומיד פנה אל הפרינץ הַוִּירטֶמבֶּרגי, אשר עמד מאחריו:

– אולי ייטב בעיני רוממותך לקבל עליך את הנהגת החיל השני?

מהרה אחרי יציאת הפרינץ, כל-כך מהרה, של יכֹל עוד להגיע עד הכפר סמיונובסקוֹיֶה, שב האדיוטנט של הפרינץ ויאמר להודוֹ הנעלה, כי הפרינץ מבקש חיל.

קוטוזוב קמט פניו רגע קטן וישלח כתב-פקֻדה אל דָחְטוּרוֹב, שיקבל עליו את הנהגת החיל השני, ומאת הפרינץ בקש, שישוב אליו, באמרו, שאי-אפשר לו בלעדיו ברגעים גדולים כאלה. כאשר הֻגד לקוטוזוב, כי מוּרַט נִשׁבָּה, ואנשי השטבּ באו לברכו, צחק צחוק קל.

– המתינו-נא, אדונַי, - אמר להם. - בקרָב גבַרנו, מה שנשבה מוּרַט אינו מן המקרים שאינם מצוים. אך מוטב שלא נִבָּהל ברוחנו לשמוח.

אף-על-פי-כן שלח את אחד האדיוטַנטים לרכֹּב לפני הצבאות ולפרסם את הבשׂורה הזאת.

כאשר בא שצֶ’רְבּינין מהשורה השמאלית להגיד, כי תפשו הצרפתים את המצורות הצדדיות ואת סֶמיונובסקוֹיֶה, הבין קוטוזוב על-פי הקולות, אשר הגיעו אליו משׂדה-הקרָב, ועל-פי מראה פני שצֶ’רְבּינין, כי לא לבַשׂר טובות בא זה, ויקם, כמו בכדי לְפַקְפֵּק רגליו, וַיַּחזֵּק בזרועו את שצֶ’רְבּינין ויטהו הצדה.

– רכב-נא, מחמדי, - אמר אל יֶרמוֹלוֹב, - וראה, מה אפשר לעשות שם.

קוטוזוב היה בגוֹרקי, במרכז מערכות הצבא הרוסי. ההשׂתּערות, אשר כונן נפוליון אל שורתנו השמאלית, נהדפה פעמים אחדות. במרכז לא עברו הצרפתים מבּורודינו והלאה. מהשורה השמאלית הניסו פרשי אוּבַרוֹב את הצרפתים.

בשעה השלישית פסקה השתערות הצרפתים. על כל פני האנשׁים שבאו משדה-הקרָב ועל אותם שעמדו מסביב לו ראה קוטוזוב רֹשם התרגשות, שהגיעה למדרגה היותר גבוהה. קוטוזוב שמח בתוצאות מעשי היום ההוא יותר מאשר קִוה. אבל כֹּחותיו הגופניים של אותו זָקֵן עזבוהו הלוך ועזוב. פעמים אחדות הוּרד ראשו מאד כמו דרך-נפילה, והוא התנמנם לרגעים. והנה הֻגְּשָׁה לו סעֻדת-הצהרים.

הפליגל-אדיוטַנט ווֹלְצוֹגֶן, אותו שאמר בעברו ברכיבה לפני הנסיך אנדרי, כי יש “להעביר את המלחמה למרחב”, ושהיה שנוא כל-כך לבַגרַטיון, קרב על סוסו אל קוטוזוב בשעת סעֻדתו של זה. ווֹלצוֹגן בא במַלאכוּת בַּרקלַי להגיד את מהלך הענינים בשורה השמאלית. בַּרקלַי-די-טוֹלי הפִּקח ראה המוני נפצעים נסים והריסות סדרים בעקֵבו של החיל וַיַּחלט על-פי כל הפרטים, כי נִגפו הרוסים, וישלח את אהובו להגיד זאת לַמצביא הראשי.

קוטוזוב לעס בכבדות את תַּרנְגָלתּו הצלויה וַיָּצֶץ על ווֹלצוגן, ועיניו נתכַּוצו ונמלאו גיל.

ווֹלצוגן נגש אל קוטוזוב בפסיעות של חֵרות יתֵרה ובצחוק קל, שיש בו קצת בוז על שפתיו, ויגע בידו נגיעה קטנה אל מִצְחִיָּתו.

ווֹלצוֹגן התנהג עם הנסיך המרומָם בקצת גסות-לב מגֻלָּה, שנתכַּוֵּן בה להראות, שבתור שׂר-צבא, שקנה השכלה לָרֹב, הוא מניח לרוסים לעשות את הזקן הזה, אשר לא יצלח למאומה, לפֶסל קדוש להם, ובלבו הוא יודע מה טיבו של אדם זה. “דער אלטע הערר (כן היו האשכנזים בחבורתם מכנים את קוטוזוב) מאכט זיך גאנץ בעקוועם” (האדון הזקן יושב לו בשלוה), אמר ווֹלצוֹגן וישם עיניו דרך-תוכחה על הקערות, שעמדו לפני קוטוזוב, ויחל להרצות לפני האדון הזקן את מצב הענינים שבאגף השמאלי, כאשר שׂם בַּרקלַי בפיו וכאשר ראה והבין בעצמו את המצב הזה.

– כל פנות הפּוזיציה שלנו בידי האויב, ואין בידנו במה להשיבן, כי אין לנו אנשי-חיל; נָסים הם ואי-אפשר לעָצרָם, - הִרצָה ווֹלצוגן.

קוטוזוב חדל ללעֹס ויתן עיניו בווֹלצוֹגן בתמיהה, כמו מבלי הבין מה שנאמר לו. ווֹלצוגן ראה, שהאדון הזקן מתרגז, ויאמר בבת-צחוק:

– לא הייתי רשאי בעיני לכסות מהוד-נסיכותך מה שראיתי, הצבאות פרועים ומפֹרָדים.

– ראיתָ? ראיתָ?… - קרא קוטוזוב בפנים נזעמים ויקם במהירות ויגש אל וולצוגן כמתנפל על אויב – איך… איך תָּעֵז פניך!… - צעק והניע תנועות מאַימות בידיו המרתתות – איך תָּעֵז פניך, אדון נכבד, לדבּר כזאת אֵלָי. אינך יודע מאומה. אמֹר בשמי לגנרל בַּרקלַי, כי ידיעותיו אינן נכונות וכי מהלך הקרָב ידוע לי, למצביא הראשי, יותר ממה שהוא ידוע לו.

ווֹלצוגן רצה להשיב דבר, אך קוטוזוב לא נתן לו לדבּר.

– האויב נהדף בשורה השמאלית וְנִגַּף בימנית. אם לא ראית היטב, אדון נכבד, אל תַּרשה לעצמך לאמר מה שלא ידעת. רכב-נא אל הגנרל בַּרקלַי ואמֹר לו, כי החלטתי החלטה גמורה להשׂתּער מחר על האויב, - אמר קוטוזוב דרך-אזהרה.

כל הנצבים שם החרישו, ונשמעה אך נשימתו הכבדה של הגנרל הזקן בהתלהבותו.

– נהדפו בכל מקום, ואני מודה על זה לאלהים ולאנשי-חילנו הגבורים. האויב מנֻצָּח, ומחר נָחֵל לגרשו מאדמת רוסיה הקדושה, - אמר קוטוזוב והצטלב ופתאם התחיל בוכה, כי נקוו דמעות בעיניו.

ווֹלצוֹגן הניע כתפיו וַיְעַוֶּה שפתיו ויט הצדה בלי דַבּר דבר, והוא תָּמֵהַּ בלבו על משובתו זו של האדון הזקן.

– הנהו, הנה גבּורִי בא, - אמר קוטוזוב אל הגנרל הבריא, היפה ושחור-הַשֵּׂעָר, אשר עלה על התּל ברגע ההוא.

זה היה רַיֶּבסקי, אשר בִּלה כל היום ההוא בפִנָּתו הראשית של שׂדֵה בורודינוֹ.

רַיֶּבסקי בא להגיד, כי הצבאות עומדים על מקומותיהם בחָזקה וכי הצרפתים אינם נועזים להשתּער עוד.

וקוטוזוב אמר צרפתית אחרי שמעו זאת:

– אינך סובר אפוא כָּאֲחֵרִים, שאנו מֻכרחים להסוג אחור?

– להפך, הוד-נסיכות, כשאין להכריע יד מי על העליונה, מנַצח בכל-עת מי שֶׁמַּקשה לבו יותר, - אמר רַיֶּבסקי, - ודעתי…

– קַיְסַרוֹב! - קרא קוטוזוב אל אחד משלישיו. - שבָה וכתוב את הפּקֻדה ליום מחר. ואתה, - פנה אל אחר, - רכַב לאֹרך השורה והודיעה, כי מחר אנחנו משתּערים.

השיחה עם רַיֶּבסקי והַכְתָּבַת הפקֻדה עוד לא נגמרו, וּוֹלצוֹגן שב מאצל בַּרקלַי ויאמר, כי הגנרַל בַּרקלַי-די-טולי מבקש תעֻדה בכתב על פּקֻדתו האחרונה של המצביא הראשי.

קוטוזוב לא הביט אל ווֹלצוֹגן, אבל צוה לכתוב את הפּקֻדה הזאת, אשר בִּקשָׁהּ מאתו המצביא הראשי הקודֵם בצדק, בחפצו להסתלק מהאחריות.

ועל-ידי הקשר הסתום והנעלם, המחזיק בכל חיל את הרגש הצבורי שבו, הוא הרֶגש הנקרא רוח-החיל והפועל במלחמה פעֻלת עורך ראשי, נודעו דברי קוטוזוב ופקֻדתו להשתער ביום מחר בכל קצות החיל ברגע אחד.

אולם לא הדברים בעצמם ולא הפקֻדה בעצמה נמסרו בשַׁלשַׁלתּוֹ האחרונה של הקשר הזה. גם לא היה בספורים, שספרו זה לזה במקומות שונים, לא דבר ולא חצי-דבר ממה שאמר קוטוזוב; אבל תכנם הכללי של דבריו נמסר בכל מקוֹם, כי מה שאמר קוטוזוב יצא לו לא מסברות פלפוליות, כי-אם מהרֶגש, אשר נמצא גם בלב המצביא הראשי גם בלב כל אחד מבני-רוסיה.

וכשנודע לאנשים המיֻגעים וקצרי-הרוח, כי מחר אנחנו משׂתּערים על האויב, בשמעם מהספירות הגבוהות שבצבא, כי היֹה יהיה מה שלבם חפץ להאמין, מצאו נחומים לנפשם וחזוק-ידים.

לו

גדודו של הנסיך אנדרי היה בין הרֶזֶרְוִים, אשר עמדו באפס מעשׂה מאחרי הכפר סֶמיונובסקוֹיֶה כמטרה ליריה החזקה מתוך כלי-התותח. בשעה השנית הֻסַּע הגדוד הזה, שכבר נפקדו ממנו יותר ממאתים איש, לפָנִים, אל שׂדה שבֹּלת-שועל שֶׁנָּדוֹש ברגלים, אל הרֶוַח שהיה בין סֶמיונובסקוֹיֶה ובין הַבַּטריה שעל התּל, אל המקום, אשר נפלו בו אלפי חללים ביום ההוא ואשר כּוֹנְנָה אליו בשעה השנית יריה חזקה ומרֻכֶּזת מתוך מאות כלי-תותח.

בלי סוּר מן המקום הזה ובלי הוציא אפילו כדור אחד האביד הגדוד פֹה עוד שלישית אנשיו. מלפנים וביחוד מימין הרעימו כלי-תותח בתוך נֵד העשן, ומִמִּסתרי העשן הזה, אשר כסה את כל המקום מלפנים, עפו בלי-הפסק כדורים שורקים במהירות שריקת-לחישה וגרַנַּטות שורקות במתינות. לפעמים, כמו בכַוָּנה לתת לנוח, עברה רביעית שעה, שכל הכדורים והגרַנטות שעפו בה חלפו ממעל הלאה, אך לפעמים נעקרו אנשים אחדים זה אחר זה ברגע אחד, ובלי-הפסק נסחבו חללים ונִשְּׂאוּ פצועים משם.

אחרי כל רעם חדש נתמעטה יותר ויותר תקוַת החיים לאותם שעוד לא נהרגו. הגדוד עמד מסֻדר בבַטַּליונים רחוקים זה מזה שלש מאות צעדים, ואף-על-פי-כן היה לב אחד לכל האנשים האלה. כֻּלם כאחד, כל אנשי הגדוד, היו מחרישים וזועפים. לפעמים רחוקות נשמע קול-דברים בין השורות, אבל קול זה היה נפסק בכל פעם שנשמעה מכת-כדור וקריאת: אֲלַנְקָה! על-פי רֹב היו אנשי הגדוד יושבים במצות שׂריהם על הארץ. זה הסיר כובעו ופִשֵּׁט וחזר וקִפּל את הקִּפּולים שבתוכו; זה מֵרט את כידונו בחֵמר יָבשׁ מפוֹרָר בכַפּיו; זה רִפָּה את הרצועה והעביר את שֶׁנֶץ חבילתו ממקום למקום; זה התקין וקִפֵּל קפּול חדש את חִתּוּליו וחלץ וחזר ונעל את נעליו. אחדים בנו בתים קטנים מרגבי עפַר שׂדֵה-התבואה או סרגו סריגות מגבעולי-קש. כֻּלם נראו כעסוקים בכל לב בעבודה הזאת. כאשר נפצעו ונהרגו אנשים, כאשר נִשְּׂאוּ אלנקאות, כאשר שבו אנשי-צבאנו בפחי-נפש, כאשר נראו מרחוק בעד העשן המוני חֵיל האויב, לא שׂם איש מהם לב לדברים האלה. אך כאשר נסעו בראש החיל הרוסי בעלי כלי-התותח והפרשים ונראו הליכות הָרַגְלִים שלנו, נשמעו הערות של קִלּוּס מכל עֵבר. ואולם יותר מכל דבר משכו את לבם מקרים צדדיים לגמרי, שלא היה להם כל יחס אל הקרָב. כמו מצא לבם של יגעי כֹח מוסרי אלה מנוחה באותם המקרים הקלים המצוּים בחיים. באחת העגלות העשויות כמין תֵּבה של בעלי כלי-התותח נאחז הסוס המסֻפָּח בשַׁרְשׁוֹר הָרִתְמָה. “הוי, הוי, את המסֻפּח!… הוציאהו! נָפֹל יִפֹּל… אינם רואים!…” קראו כאיש אחד מכל שורות הגדוד. פעם אחרת משך את לב כֻּלם עליו כלב חוּם קטן, שנזדמן ורץ בראש החיל בזנב מוּרם ופתאם צעק צעקת-יללה לקול כדור, שנפל מקרוב לו, וַיּוֹרֶד זנבו וַיָּנָס הַצִּדה, ויהי צחוק גדול וקריאות-צהלה בכל הגדוד. אבל שעשועים ממין כזה נמשכו אך רגעים והאנשים כבר עמדו יותר משמונה שעות בלי אֹכל ובלי עשות דבר ובאימת-מות, אשר לא סרה מעליהם, ופניהם החִורים והזועפים הלכו הלוך וחָוֹר, הלוך וזעֹף.

הנסיך אנדרי, שהיה גם הוא זָעֵף וחִור ככל אנשי הגדוד, הלך הֵנה והֵנה על כּר-הדשא אצל שׂדה שבֹּלת-השועל מתחום זה לתחום זה, וידיו מֻפשלות לאחוריו וראשו מוּרד. מה לעשות ומה לצַווֹת לא היה לו. הכֹּל נעשָׂה מאליו. החללים נסחבו והובאו אל מחוץ לשורה, הפצועים הוצאו באלנקאות, והשורות חזרו ונסגרו בכל פעם. אם נסו אנשי-הצבא, מִהרו וחזרו למקומם כרגע. בראשונה היה הנסיך אנדרי מתהלך לפני שורות חילו, כי חשב לו לחובה לעורר באנשיו רוח-גבורה ולהיות להם למופת; אבל אחרי-כן ראה, כי אין לו מה ובמה ללמדם. כל כֹּחות נפשו – וכמוהו ככל אחד מהם – היו מכֻוָּנים אך להִמָּנע מהתבונן מה אָיֹם ונורא מצבם. הוא הלך על הכּר הלוך וסחוב רגליו ונִעֵר את העשב והתבונן באבק, אשר כסה את נעליו: פעם פסע פסיעות גדולות, כדי ללכת בָּעקֵבות, שהשאירו קוצרי העשב על הכּר; פעם סָפַר את פסיעותיו וחִשֵּׁב, כמה פעמים עליו לעבור מתחום לתחום, כדי שתעלה הליכתו כמדת תחום-דרך רוסי. פעם קטף ראשי-לענה, שגדלו על התחום, ושפשף את הציצים האלה בכפיו והריח באפו את הריח העז, החריף והמר. מכל עבודת עִיּוּנוֹ שביום-אתמול לא נשאר לו מאומה. בשום דבר לא עִיֵּן עוד. באֹזן יְגֵעָה הקשיב הלוך והַקשֵׁב את הקולות, אשר לא נשתנו, והבדיל בין שריקת המעוף ובין רעם היריות והביט לרגעים אל פני אנשי הבּטליון הראשון, וככה היה מחַכּה. “הִנֶּהָ… גם זאת אלינו!” אמר בלבו בהקשיבו לקול שריקה הולכת וקרֵבה מתוך מסתרי נֵד העשן. “אחת, שנית! עוד! נִחתה…” הוא שהה ויבט קצת אל השורות. “לא, חלפה לה. אבל זאת נִחתה”. ושוב התחיל מְהַלֵּך ומתאמץ לפסוע פסיעות גסות, כדי להגיע אל התחום בשש-עשרה פסיעות. והנה שריקה וקול חבטה! במרחק חמשה צעדים ממנו נֶחְטְטָה האדמה היבֵשה, וכדור נשקע שם. קֹר עבר בבשרו. ושוב הביט קצת אל שורות אנשיו. בודאי נעקרו שם רבים; המון גדול נאסף אצל הַבַּטַּליון השני.

אדוני האדיוטַנט, - נתן קולו, - צַו להם, אשר לא יִקָּהֵלוּ.

האדיוטַנט עשה כאשר צֻוה ויקרב אל הנסיך אנדרי. מצד אחר קרב ראש-הבּטליון על סוסו.

“השמרו לכם!” נשמעה קריאת איש-צבא מבֹהל, וכצפור מצפצפת ועפה במהירות ויורדת ממרומים ארצה לנוח נפלה גרַנַּטה בקול שָׁפָל אצל סוסו של ראש-הבּטליון במרחק שני צעדים מהנסיך אנדרי. הסוס נבעת ראשונה, ובלי שְׁאֹל, אם נאה להראות אותות פחד אם אין, נָער ונזדעזע ועוד מעט והשליך את הַמַּיּור מעליו, ויקפֹּץ הצדה. אימת הסוס דבקה גם באנשים.

– אַרְצָה! - נשמע קול האדיוטַנט, אשר גחן ושכב על הארץ.

הנסיך אנדרי עמד בבלי דעת מה לעשות. הגרַנַּטָּה העלתה עשן והתהפכה כסביבון בינו ובין האדיוטַנט, אשר שכב בקצה השׂדה והבּר אצל שׂיח-הלענה.

“האמנם המות הוא זה?” אמר הנסיך אנדרי בלבו בהביטו מבט חדש לגמרי, מבט מתוך קנאה, אל העשב, אל הלענה ואל תימרַת-העשן הדקה הסובבת ועולה מן הכדור השחור המתהפך. “אינני יכול, אינני רוצה למות, אוהב אני את החיים, אני אוהב את העשב הזה, את הארץ, את האויר…” בזה הרהר ובאותה שעה זכר, כי מביטים אליו.

– חרפה הוא, אדוני האופיצר! - אמר אל האדיוטַנט, - מה מאד…

אבל פתח ולא סִיֵּם. ברגע ההוא נשמעו קול-נפץ ושריקת שברי כלי מבֻקָּע, וריח מחניק עלה, ריח אבק-השׂרפה, והנסיך אנדרי נִתֵּר הצדה וביד מוּרמה למעלה נפל ארצה על לבו.

אופיצרים אחדים מהרו אליו. מימין בטנו יצא ונתפשט על העשב כתם גדול של דם.

החלוצים בעלי-האלנקאות, שנקראו אל המקום ההוא, באו ועמדו מאחרי האופיצרים. הנסיך אנדרי שכב על לבו, ופניו מוּרדים עד העשב, וַיִּנשֹׁם בכבדות ובקול-נַחֲרָה.

– ולמה זה עמדתם, גשו הֵנה!

האכרים נגשו ויחזיקו בו בכתפיו וברגליו, אבל הוא נאנק כמתחנן, והאכרים נתנו עיניהם זה בזה ויניחוהו.

– קָחוּהוּ, שימוּ, אחת היא! - נשמע קול קורא אליהם.

ויחזיקו האכרים בו שנית בכתפיו וישׂימוהו על אלנקה.

– אֵלִי, אלי! מה זאת אפוא… בבטן! קץ הוא! הה אלי! - נשמעו קולות בין האופיצרים.

– אצל אזני ממש זמזמה ועברה, - אמר האדיוטַנט.

האכרים התקינו את האלנקה על כתפיהם וימהרו וילכו במסלה, שנדושה ברגליהם, אל בית-החִבּוש.

– בפסיעות מְכֻוָּנות…. הוי!… בני-חָם! - גער בהם אופיצר וביד על כתפיהם הניא את האכרים נושאי האלנקה, שהלכו בלי סדר וזעזעוה.

– כַּוֵּן, חוֶדוֹר, הלא תכַוֵּן, חוֶדוֹר (פּיאודור) - אמר הנושא ההולך ראשונה.

– כך, כך, יפה, - אמר בשמחה ההולך אחרונה, כשהתחיל מכַוֵּו פסיעותיו יפה.

– הוד-נסיכות, הנסיך? - אמר טימוחין, אשר נגש במרוצה והביט אל האלנקה, בקול רועד.

הנסיך אנדרי פקח עיניו וַיָּצֶץ מבעד האלנקה, אשר נשקע ראשו בעָמקָהּ, על הדובר אליו ויעצֹם עיניו שנית.

החלוצים הביאו את הנסיך אנדרי אל היער, אל מקום מעמד העגלות, ששם היה בית-החִבּוש. ובית-החבוש - שלשׁה אֹהלים נטוים בקצה חֹרֶש-לִבְנִים, ויריעות האֹהלים מֻפשלות על קרקָעָם לרצפה. בחֹרש עמדו עגלות וסוסים. הסוסים אכלו שבֹּלת-שועל מתוך אמתחותיהם, וצפרים ירדו אליהם ולקטו את הגרעינים, שנפלו על הארץ באכלם. העורבים הריחו את ריח-הדם ועפו מִלִּבנֶּה אל לִבנה וקרקרו בקֹצר-רוח. מסביב לָאֹהָלִים בשטח של יותר משתי דֶסיַטינות שכבו, ישבו ועמדו אנשים מגֹאלים בדם ולבושים בגדים שונים. מסביב לפצועים עמדו המוני חַיָּלִים-סַבָּלים, בפנים עצובים וסקרניים, ולשוא יגעו האופיצרים שומרי הסדרים להרחיקם משם. החַילים ההם עמדו נשענים על האלנקאות, בלי שמוע בקול האופיצרים, והביטו והתבוננו היטב אל מה שנעשה לעיניהם, כאלו השתדלו להבין את ענינו הקשה של החזיון הזה. מתוך האֹהלים נשמעו פעם נאקות גדולות של זעם, ופעם אנחות מרות. לפעמים רחוקות יצאו משם חובשים במרוצה להביא מים והורו, את מי ראוי להכניס פנימה. הפצועים, שחִכּו לפני האֹהל לשעת כניסתם, נחרו, נאנחו, בכו, צעקו, הביעו גדופים ובקשו יין-דגן. אחדים דברו בדעה מטֹרָפֶת. את הנסיך אנדרי, באשר היה ראש-גדוד, נשׂאו בין פצועים אשר לא חֻבּשו עוד ויקָרבוהו אל אחד האֹהלים ויחכו למה שיצַווּ על-אודותיו. הנסיך אנדרי פקח עיניו וזמן רב לא יכֹל להבין את אשר נעשה מסביב לו. הכּר, הלענה, שדה-התבואה, הכדור השחור המתהפך ותשוקת-החיים, שחזקה עליו, עלו על לבו יחד. במרחק שני צעדים מאתו עמד נשען על ענף אונטר-אופיצר גבַה-קומה, שחור-שֵׂער וטוב-רֹאי, וראשו מחֻבּש, ודבּר בקול רם, וכל העינים היו מוּסַבּות אליו. הוא נפצע בראשו וברגלו בכדורי-רובים. מסביב לו נאספו הרבה פּצועים וסַבּלים ושתו בצמא את דבריו.

– אנחנו חטפנו אותו משם כך, שהשליך הכּל, את המלך בעצמו לקחנו עמנו, - צעק הַחַיָּל ההוא בעינים בוערות והביט כֹה וכֹה. - אִלו אך באו הַלֶּזֶרְוִים באותה שעה, כי עתה, אָחי, לא נותר ממנו שריד ופליט, כי אמת אדבר אליך.

הנסיך אנדרי הביט אליו במבט נוצץ ככל הסובבים אותו והרגיש רגש-נחומים לנפשו. “אך האם לא אחת היא עתה? - אמר בלבו - ומה יהיה שם, ומה היה פֹה? למה היה צר לי כל-כך להפּרד מן החיים? דבר-מה היה בחיים האלה, אשר לא הבינותי ואינני מבין”.

לז

אחד הדוקטורים יצא מן האֹהל בסִנּוֹר מגֹאל בדם וידיו הקטנות מגֹאלות בדם, ובאחת מהן החזיק סיגַרָה בין הזרת ובין האגֻדל, כדי שלא לטַנפה. הדוקטור הזה הרים ראשו וַיַּבּט בה וכה, אך ממעל לפצועים. נִכָּר היה בו, שרצה לנוח קצת. אחרי הַפנותו את ראשו זמן מועט ימינה ושׂמאלה, נאנח וַיּוֹרד את עיניו.

– כרגע, - השיב הדוקטור על דברי החובש, אשר רמז לו על הנסיך אנדרי, וַיְצַו לשׂאתו אל האֹהל.

שאון-תלונה קם בתוך המון הפצועים המחַכּים.

– נראה, שגם בעולם-הבא אין חיים אלא לאדונים - אמר אחד מהם.

הנסיך אנדרי הוּבא והָשכּב על השלחן, אשר פִּנוּ זה-עתה ואשר הדיח מעליו החובש איזה דבר. הנסיך אנדרי לא יכֹל לראות בפרטות מה שהיה באֹהל. האנחות המרות מעברים שונים והכאב הקשה בַיָּרך, בבטן ובגב הפריעוהו. כל מה שראה מסביב לו התלכד והיה לעיניו לחזיון אחד כללי של גוף-אדם עָרֹם מגֹאָל בדם, אשר מִלֵּא, כמדֻמה, את כל האֹהל השפל, כמו שֶּׁמִּלֵּא הגוף הזה בעצמו לפני שבועות אחדים ביום חם את הבּרֵכה המרֻפֶּשֶׁת שבמסִלה הסמולנסקית. כן הוא, אותו הגוף היה זה, אותו “הבשׂר המוכן לכלי-תותח”, אשר הפיל עליו אימות עוד ביום ההוא, וכמו הֻגד לו בו מה שהיה עתיד לראות עתה.

באֹהל היו שלשה שלחנות. שנים מהם היו תפוּשׂים, ועל השלישי הָשכּב הנסיך אנדרי. זמן מועט השאירוהו לבדו, ושלא-ברצונו ראה מה שנעשה על שני השלחנות האחרים. על השלחן הסמוך ישב טַטַּרי, שהיה, כנראה על-פי המעיל המוטל אצלו, מן הקוזקים. ארבעה חַיָּלים החזיקו בו. דוקטור בעל-משקפים עשה איזה נתוח בגבו השרירי החוּם.

– אוּךְ, אוּךְ, אוּךְ!… - כאִלו חִרְחֵר הטַּטַּרי, ופתאם הרים פרצוף-פניו רְחַב-הלחָיַיִם, השחור והֶחָרוּם וגִלָּה שִׁניו הלבנות והתחיל מפרכּס ומפרפר וצועק צעקה ממֻשכת, צוֹללת וחודרת-לב. על שלחן אחר, אשר נקהל סביבו עם רב, שכב פרקדן איש גדול בעל-בשׂר וראשו נטוי לאחוריו (שׂערו המסֻלסל ומראֵה שׂערו ותמונת ראשו נראו לו לנסיך אנדרי כידועים לו באֹפן תמוה). חובשים אחדים התנפלו על חזֵהו של האיש הזה והחזיקו בו. רגל גדולה ולבָנה, מסֻבֶּלת בבשׂר, פרכּסה הרבה במהירות ובלי-הפסק זעזועי-קדחת. האיש בכה ויֵּילִיל באנחות-חניקה. שני דוקטורים – אחד מהם היה חִור ומרַתּת - עשׂו איזה מעשה, בלי דַבּר דבר, ברגלו השנית האדֻמָּה של אותו האיש. אחרי כַלותו את מעשהו בַטַּטַּרי, אשר נתנו עליו אדרת במהירות, מחה הדוקטור בעל-המשקפים את ידיו ויגש אל הנסיך אנדרי.

הדוקטור הציץ בפני הנסיך אנדרי וַיִּסֹּב בחפזון.

– הפשיטוהו! על מה עתם עומדים? - גער הדוקטור בחובשים.

קַדְמַת ילדותו הרחוקה עלתה על זכרונו של הנסיך אנדרי, בשעה שהחובש התיר את כפתוריו בזרועות חשׂופות קלות והפשיט אותו את בגדיו. הדוקטור גחן על הפצע בהשפלת-ראש וימֻשֵּׁהו ויאנח אנחה כבֵדה. אחרי-כן רמז לאחד הנצבים עליו. והנה נטרפה דעתו של הנסיך אנדרי מרֹב מכאוב בתוך בטנו. כאשר נֵעור, כבר הוצאו שברי עצמות יְרֵכו, דלדולי-הבשׂר הוסרו, והפצע חֻבַּש, ומים זֹרקו על פניו. הנסיך אנדרי אך פקח את עיניו, והדוקטור גחן עליו וישק לו על שפתיו באין-דברים וימהר וַיֵּט מאצלו.

אחרי הכאב הגדול אשר נשא הרגיש הנסיך אנדרי עֹנג בנפשו, אשר לא היה לו כמוהו זה ימים רבים. כל הרגעים היותר טובים ונעימים שהיו לו בחייו, ביחוד דברי ראשית ילדותו, - בימים אשר היו מפשיטים אותו את בגדיו ומשכיבים אותו על מטתו הקטנה, בימים אשר היה משקיע את ראשו בכָרֵי משכבו ומרגיש, כי מאֻשר הוא וטוב לו באשר הוא חי - הדברים האלה נצבוּ לנגדו גם לא כדברי ימים עברו, כי-אם בדמות הֹוֶה. מסביב לאותו הפצוע, ששרטוטי ראשו נראו לו לנסיך אנדרי כידועים לו, חגו ונעו דוקטורים; הם הרימוהו ודברוּ על לבו.

– הראוני… אוֹ אוֹ אוֹ אוֹ אוֹ! אוֹ! אוֹ אוֹ אוֹ אוֹ אוֹ! - נשמעו אנחותיו, אנחות נבהל ונכנע מפני מכאוביו,שנפסקו לרגעים על-ידי קול-בכיו.

הנסיך אנדרי שמע את האנחות האלה ובקש לבכות. אם על כי הוא מת לא מות-גבורים ממש; אם על כי היה צר לו לפרוש מן החיים; אם על כי היה כואב, על כי אחרים היו כואבים ועל כי נאנק לפניו האיש הזה במרירות כזאת - אך נפשו בקשה לבכות בדמעות-ילד, בדמָעות של אהבה, כמעט מתוך שמחה.

בין כה הראו לַפּצוּע את רגלו הכרותה, שהיתה נתונה בנעל, ודם קרוש עליה.

– אוֹי! אוֹ אוֹ אוֹ אוֹ אוֹ! - התחיל בוכה כאשה מְצֵרָה.

הדוקטור, אשר עמד אצל הפצוע וכסה בגופו את פניו, נטה משם.

– אלי! מה זאת? מה לו פה? - אמר הנסיך אנדרי בלבו.

באותו האֻמלל הבוכה בלא-כֹח, אשר נִטְּלָה רגלו לפני רגע אחד, הכיר את אֲנַטּוֹל קוּרַגִּין. את אנַטול החזיקו על כפים והגישו לו מים בכוס, והוא לא יָכֹל לתפֹשׂ את פי הכוס בשפתיו הַצָּבות והמרַתּתות. אנַטול התיַפּח. “כן הדבר, זה הוא. כן הוא. האיש הזה קרוב לי וקשור בי קֶשר קשה”, אמר הנסיך אנדרי בלבו, מבלי הבין עוד בינה ברורה מה שהיה לפניו. “מה הקשר שבין האדם הזה ובין ילדותי, בין חיי?” שאל את נפשו ולא מצא תשובה. ופתאם עלה לפניו מהעולם הילדותי הטהור והמלא אהבה זכרון חדש, אשר לא הרהר בו קֹדם-לזה ביום ההוא. הוא זָכר את נַטַּשה, כמו שראה אותה בפעם הראשונה בנשף-המחול בשנת 1810, בצַוָּארה הדק, בזרועותיה הדקות, בפניה הנבהלים, השׂמֵחים והעליזים, והאהבה והחִבּה היתֵרה אליה נעורו בקרבו עוד במדה גדולה ומרֻבּה מאשר באיזה זמן שהוא. ועתה זכר את הקשר אשר היה בינו ובין האיש הזה, אשר הביט אליו בלי ידיעה ברורה בעד הדמעות, אשר מלאו את עיניו הצבות. את הכֹּל זכר הנסיך אנדרי, ורחמנות ואהבת-אדם מלאו את לבו הֶעָלֵז.

ולא יכֹל עוד הנסיך אנדרי להתאפק ויבךְ בדמעות חבּה ואהבה על בני-האדם, על עצמו ועל שגיאותיהם ושגיאותיו.

“רחמנות, אהבה לאחים, לאוהבים; אהבה לשונאים אותנו, אהבה לאויבים; כן הוא, האהבה, אשר הטיף לה אלהים על הארץ, אשר לִמְּדַתְנִי הנסיכית מַריה ואשר לא הבינותי מה היא, - זה הדבר, אשר הצטערתי בגללו על החיים, אך זה נשאר לי, אלו חייתי עוד. אך עתה כבר עברה העת. ידעתי זאת!”

לח

מראהו הָאָיֹם של שדה-הקרָב המכֻסה חללים ופצועים יחד עם כבדות-הראש ועם הידיעות על-דבר עשרים גנרלים מיֻדעים לו, שמקצתם נהרגו ומקצתם נפצעו, והכּרת קֹצר ידו, שהיתה חזקה כל-כך קֹדם-לזה, עשו רֹשם חדש על נפוליון, אשר עד היום ההוא היה אוהב להתבונן בחללים ובפצועים ולנַסות בזה את אֹמץ-רוחו (כפי מה שחשב). ביום ההוא גבר מראהו האָיֹם של שדה-הקרב על אֹמץ-רוחו זה, שחשב לו לתהלה ולתפארת. בחפזון נטה משדה-הקרָב וַיָּשב אל תּל שֶׁוַּרדִּינו. בפנים מכֻרכּמים, בגוף צָבֶה וכבד, בעינים עכורות, באף אָדֹם ובקול צרוד ישב על הכסא המתקפל ושלא-בכַונה ובלי הָרים עיניו הקשיב לקולות היריה. בדאבון-נפש חכּה לסופו של מעשה זה, שנעשה לפי-דעתו בהשתתפותו, אלא שלא יכֹל להפסיקו. הרגש האנושי הפשוט גבר לרגע קטן אחד על חזיון החיים המדֻמים, אשר עבד לו ימים רבים. הפעם העביר בדמיונו על עצמו את המכאובים ואת המות, אשר ראה בשדה-הקרב. הכבדות, שהרגיש בראשו ובלבו, הזכירה לו, שמכאובים ומות יכולים לבוא גם עליו. ברגע ההוא לא בקש לנפשו לא לכידת מוסקבה ולא נצחון ולא שֵׁם-תּהִלה (איזה שֵׁם-תּהלה, היה דרוש לו עוד!). הדבר האחד, שבקש לנפשו עתה, היה -מָנוֹחַ, שֶׁקט וָחֹפֶש. אבל בהיותו על גבעת סֶמיונובסקוֹיֶה, יעץ אותו ראש בעלי כלי-התותח להעמיד בַּטריות אחדות על הגבעות, כדי להגדיל את היריה על צבאות רוסיה, שנאספו לפני קניַזקוֹבוֹ. נפוליון הסכים על ידו ויצוהו להודיע לו על-ידי רוכב את פעֻלת הבַּטריות האלה.

ואדיוטנט בא להגיד, כי במצות הקיסר כּוֹנְנו מאתים כלי-תותח אל הרוסים, אך הרוסים עומדים על עָמדָם.

– יריתנו עוקרת שורות שורות מתוכם, והם עומדים - אמר האדיוטנט.

– מבקשים הם נוספות!… - אמר נפוליון בקולו הצרוּד.

– כן, אדוני הקיסר? - שָׁנָה האדיוטנט אחרי דבריו מבלי שמוע.

– מבקשים הם נוספות, - נָחַר לו נפוליון בקולו העמוּם, - הוסיפו להם אפוא.

גם שלא במצוֹתו נעשָׂה מה שלא חפץ בו, והוא לא צִוָּה אלא מפני שלפי דעתו היו מחַכּים למצותו. ושוב חזר אל עולמו הקוֹדֵם, אל עולם מחזות-השוא של איזו גדֻלה, ושוב התחיל ממַלא בעבדות נאמנה (כַּסוס המהַלֵּך על-גבי גלגל של מכונה ומדַמה, שהוא עושה מה שלבו חפץ) את תפקיד-האכזריות הקָּשׁה והכבֵד והזָר לרוח האדם, אשר נועד לו.

ולא רק בשעה ההיא בלבד וביום ההוא בלבד הָקְדְּרוּ שִׂכלו וְיִצרו הטוב של אדם זה, שנשׂא עליו יותר מכל המשתתפים באותו מעשׂה את כל קְשִׁי הענין הַנַּעשֶׂה; כי-אם כל ימיו עד בֹּא קִצּוֹ לא יכֹל להבין לא את הטוב, לא את היֹפי, לא את האמת ולא את ערך מעשיו, אשר היו מתנגדים לַטוב ולאמת ורחוקים מכל רוח אנושי במדה גדולה הרבה מאד מכדי שהיה יכול לעמוד על ערכם. הוא לא היה יכול לסלק ידיו ממעשיו, המהֻללים בפי חצי יושבי תבל, ועל-כן הֻכְרַח לסלק ידיו מאמת ומטוב ומכל מה שמיֻחָד למין האנושי.

לא רק ביום ההוא בלבד, בְּתוּרוֹ על סוסו את שׂדה-הקרָב המכֻסֶּה חללים ומרֻטשי-אברים (שעל-פי דעתו נהיָה כל זה ברצונו), חִשֵּׁב, בהביטו אל האנשים האלה, כמה רוסים בהם נגד צרפתי אחד, ומתוך אונאת עצמו מצא יסוד לו לשמוח על כי נגד צרפתי אחד נפלו חמשה רוסים. לא רק ביום ההוא בלבד כתב במכתב לפַּריז, כי שׂדה-הקרָב היה נשגב למראה, באשר היו עליו חמשים אלף חלל; גם בשבתו בדד באי “הֱלֶנה הקדושה”, במקום אשר אמר, כי הוא נכון להקדיש בו את ימי-חֻפשו להרצאת המעשים הגדולים אשר עשה, כתב את הדברים האלה:

"המלחמה הרוסית התעתּדה להיות רצויה לבריות מכל מלחמות הימים האחרונים: זאת היתה מלחמה לשׂכל הישר ולצרכי הצבור האמִתּיים, מלחמה למנוחה ולשַׁלות-השקט לַכֹּל; כֻּלָּהּ היתה בקשת שלום ושמירת סדרי-עולם.

"היא היתה מכֻוֶּנת למטרה גדולה, להשבתת הסכסוכים המקריים ולהתחלת חיי-מנוחה. אֹפק חדש היה נפתָּח ועבודות חדשות מלֵאות אשֶׁר וברכה לַכֹּל. שיטת סדרי אירופּה כבר נוסדה ולא הֻצְרְכוּ אלא להנהיגהּ בחיים.

"אִלו נמלא סִפקי בשאלות הגדולות האלה ונהייתי שאנן בכל מקום, היו לי גם אני קונגרס ואגֻדה קדושה. הרעיונות האלה גֻנבו ממני. באספה זו של גדולי מלכי-ארץ היינו דנים בענינינו כבני-משפחה אחת ומדקדקים בצרכי העמים כלבלר בצרכי אדוניו.

"במהרה היתה אירופה באמת לעם אחד, וכל נוסע בה היה נמצא בכל מקום ובכל עת בארץ-מולדתו. וּמַתְנֶה הייתי אז, שיהיו כל הנהרות נתיבות לאניות כל העמים, שיהי הַיָּם משֻׁתָּף לַכֹּל, שיהיו הצבאות הגדולים מֻמְעָטִים עד שִׁעור הגוַרדיה של המלכים.

"בשובי אל צרפת, אל ארץ-מולדתי הגדולה, החזקה, הנהדרה, השְּׁלֵוָה והמהֻלָלָה, הייתי גוזר ועושה את גבוליה קבועים לעד; את כל מלחמה לעתיד - למלחמת הגנה; את כל הוספת ארץ חדשה - לחטאה לאֻמית; את בנִי הייתי סופח אל הנהגת הקֵּיסָרוּת; הדיקטַטורה שלי היתה נגמרת בזה וממשלתו הקונסטיטוציונית היתה נכנסת תחתיה.

"אז היתה פַריז לבירת כל הארץ, והצרפתים - לעַם שכּל עמי הארץ מקנאים בו.

“אחרי-כן היו שעותי הפנויות וימי האחרונים מֻקדשים לסַיֵּר מעט-מעט, בעזרת הקיסרית גם בימי חנוכו של בנִי למלוכה, על סוסינו, כאיש ואשתו מבני-כפר ממש, את כל פִּנות הממלכה, ובדרכנו היינו מקבּלים קֻבְלָנוֹת, טפירים מחשבות-עָוֶל ומַרבּים בנינים ומעשים טובים בכל מקום”.

אותו האיש, הנועד על-ידי ההשגחה לַתּפקיד העלוב של מַכּה עמים שלא-ברצונו, התברך בלבבו, כי מטרת מעלליו היתה ברכה לעמים וכי יכול היה להשפּיל ולרומם מליוני בני-אדם ולעשות טובות ביד חזקה.

“מארבע מאות אלפי האיש, שעברו את הַוִּיסלה, - כתב שם עוד על-אודות המלחמה ברוסיה, - היו מחציתם אוסטריים, פרוסים, סַכּסוֹנים, פּולַנים, בַּוַּרִיים, וִירטֶמבֶּרגים, מֶקלֶנבּוּרגים, אספַּמיים, איטלקים ונֵיאפוליטַנים. שלישית צבא הקיסר היתה הולַנדיים, בֶּלגיים, יושבי עֶברי הרֵינוס, פּיֶמוֹנטיים, שׁוֵיציים, גֶ’נֵיביים, טוֹסְקַניים, רומיים, יושבי ארץ הדיביזיה השלשים ושתים, יושבי בּרֶמֶן, הַמבּורג ועוד, ואפשר שלא היו בה גם מאה וארבעים אלף איש מדַבּרים צרפתית. האֶקספּדיציה ברוסיה עלתה לצרפת בעצמה בפחות מחמשים אלף איש; מהחיל הרוסי אבדו בהִסּוֹגוֹ מִוִּילנה למוסקבה בקרָבות שונים ארבע פעמים יותר ממה שאבד מחיל צרפת; הבּעֵרה במוֹסקבה האבידה מאת אלף רוסים, שֶׁמֵּתו בקֹר וברעב ביערים; ולא עוד אלא שהחיל הרוסי לקה גם הוא מקשִׁי תקופת השנה בעבֹר החיל הזה ממוסקבה אל נהר אוֹדֶר; בבואו לוִילנה היו בו אך חמשים אלף איש ובקַלִּיש - פחות משמונה-עשר אלף”.

הוא דִמה, כי ברצונו היתה המלחמה עם רוסיה, ועם זה לא נבהלה נפשו מהמעשה הנורא הזה. ברוח אמיץ קבל עליו את כל אחריות הדבר ושִׂכלו המוּעָם מצא לו זכות בזה, שבמספר מאות אלפי האנשים האובדים מעטו הצרפתים מבני הֶסֶן ובַוַּרִיָּה.

לט

עשרות אלפי חללים היו מוטלים במצבים שונים ובמעילי-שׂרד שונים על שׂדותיהם וכָרֵיהֶם של האדונים הַדַּוִּידוֹבים ואכּרי הַמַּלכוּת, על השדות והכרים, אשר מאות שנים היו אכרי הכפרים בּורודינו, גוֹרקי, שֶׁוַּרדִּינוֹ וסֶמיונובסקוֹיֶה אוספים תבואה ורועים מקנה בהם. במקומות-החִבּוש היו העשׂב והאדמה ספוגים דם בשטח דֶסיַטינה שלמה. המוני אנשים בני פלֻגות שונות, פצועים ובלתי-פצועים, רצו בפנים מלאים בהלה, אלה לאחור מזה – למוֹזַיסק, ואלה לאחור מזה - לוַלּוּיֶבוֹ. המונים אחרים הלכו כושלים ורעבים, ושׂריהם בראשם, לפנים. והמונים שלישיים עמדו במקומותיהם עָמֹד ויָרֹה כבראשונה.

על כל השדה, אשר היה יפה מאד ומשַׂמֵּחַ-לב ביום ההוא לאור הבֹּקר בכידוניו הנוצצים ובתימרות עֲשָׁנוֹ, שכנה חשכת טחב ועשן, וריח מַחמֶצת משֻׁנה של סַלפֶּטֶר ודם נָדף שם. עבים קטנים עלו וגשם דק ירד על החללים, על הפצועים, על הנבהלים ועל הכושלים, ועל המפקפּקים שבין האנשים האלה. הגשם הזה כמו דבּר אליהם: “רב לכם, אנשים, רב לכם, חֲדָלוּ…. שימו לבבכם על דרכיכם. מה אתם עושים?”

העיֵפים מבלי אֹכל ומבלי מנוחה שבשני הצדדים יחד התחילו מפקפקים, אם ראוי להם עוד להשמיד אלה את אלה, ועל כל פנים הֻרגש פּקפּוק, ועל כל לב עלתה השאלה: “למה ובעד מי לי להרוג וְלֵהָרֵג? הִרְגוּ לכם את אשר תחפוצו; עשו את הטוב בעיניכם, ואני אינני רוצה עוד!” לפנות ערב גמל הרעיון הזה בלב כל אחד. בכל רגע יכלו האנשים האלה להִבָּהל מֵראות את אשר עשו ולעזוב הכּל ולנוס אל אשר ינוסו.

אך אף-על-פי שבסוף הקרב הרגישו האנשים, עד כמה נורא ואָיֹם המעשה שהם עושׂים, אף-על-פּי שהיו נכונים לחדֹל בשׂמחה, הוסיף עוד כֹּח נסּתר לִנְהֹג בהם, וארטילֵריסטים מכֻסֵּי-זֵעה ומגֹאָלִים באבק-שרפה ובדם, שנשארו אחד משלשה, הלכו הלוך וכָשֹׁל ונשמו בכבדות קרובה לחניקה מרֹב יגיעה, ועם זה היו מביאים כדורים וממַלאים ומכוננים ומגישים פתילות; והכדורים עפו כבראשונה משני העברים במהירות ובאכזריות וְהֵדַקּו בשַׂר אנשים חיים, וככה הוסיף להֵעָשוֹת אותו הדבר הנורא, הנעשה לא ברצונם של בני-אדם, כי-אם ברצונו של מנהל בני-האדם והעולמות.

אִלו היה אדם מציץ על אחורי חיל-רוסיה, היה אומר, כי אין להם לצרפתים אלא להתחזק עוד התחזקות קלה, והחיל הרוסי יאבד כרגע; ומי שהיה מציץ על אחורי חיל-צרפת היה אומר, כי אין להם לרוסים אלא להתחזק עוד התחזקות קלה, כדי להשמיד את הצרפתים. אבל גם הצרפתים גם הרוסים לא עשו כזאת, ולהבת הקרב גמרה לִבְעֹר מעט-מעט.

הרוסים לא עשו כזאת, כי לא הם השׂתּערו על הצרפתים. בתחלת הקרָב אך עמדו במסלה ההולכת למוסקבה וגדרו בעדה. וגם בסוף הקרב עמדו כמו שעמדו בתחלתו. אך גם אִלו היתה מטרת הרוסים להדוף את הצרפתים, לא היו מֻכשרים להתחזקות כזאת, יען כי נפוצו כל צבאות רוסיה, לא היתה אף פלֻגָּה אחת, אשר לא לקתה בקרָב הזה, ואף-על-פי שנשארו הרוסים על מקומותיהם, אבדו חֶצְיָם בקרָב.

לצרפתים, שזכרו את כל ניצחונותיהם הקודמים שבחמש-עשרה השנה והיו מֻבטחים בגבורתו הַנִצַּחַת של נפוליון וגם ידעו, שכבשו את מקצת שׂדֵה-הקרב, שנפקד מהם אך אחד מארבעה ושיש להם עוד גוַרדיה שלֵמה של עשרים אלף איש, היתה התחזקות זאת דבר קל. ראוי היה לצרפתים להתחזק, כי על-כן השׂתּערו על חיל רוסיה על-מנת להדפו מהפּוזיציה, וכל עוד שָׂכוּ הרוסים את המסלה ההולכת למוסקבה כְּבִתְחִלַּת הקרָב, לא הֻשְּׂגָה מטרת הצרפתים וכל יגיעותיהם ואבודתיהם היו לריק. אולם הצרפתים לא התחזקו. הסטוריונים אחדים אומרים, כי די היה לנפוליון להוציא לקרָב את הגוַרדיה הישָׁנה והשלֵמה שלו והוא היה המנַצֵּח בו. אך אם נדבר במדה שהיה יכול להיות, אלו הוציא נפוליון לקרב את הגוַרדיה שלו, הרי זה כאלו דברנו במה שהיה, אלו בא האביב בימי הבציר. הדבר הזה לא יָכֹל להיות, לא נתן נפוליון את הגוַרדיה שלו מפני שלא רצה לתִתָּהּ, כי-אם אי-אפשר היה לעשות זאת. כל הגנרלים והאופיצרים והחַיָּלים שבצבא הצרפתי ידעו, שלא היה אפשר לעשות זאת, כי רפיון ידי הצבא היה מעַכֵּב.

לא בנפוליון לבדו היה רגש זה, רגש דומה לחלום-חזיון-לילה, שתנופת-היד האיֻמה לריק היא; כי כל הגנרלים, וכל החילים שבצבא צרפת, שהשתתפו במלחמה ושלא השתתפו בה, הרגישו, אחרי כל נסיונותיהם שבקרָבות הקודמים (שאויביהם נסו בהם אחרי יגיעות פחותות מזו אלף פעמים), כֻּלם כאחד, רגש אימה מפני אויב זה, אשר בנפֹל מחצית חילו עמד כצור-מכשול בסוף הקרב כמו שעמד בתחלתו. כֹּחו המוסרי של החיל הצרפתי כָּלָה וַיִּתֹּם. לא נצחון בדמות תפישׂת חתיכות-ארג אחוזות במקלות, שקוראים להן דגלים, ושטח-אדמה, שאנשי-צבא עמדו ועומדים עליה, נצחו הרוסים על-יד בּורודינו, כי-אם נצחון מוּסרי, שהשונא מכיר בו, שאויבו עולה עליו ברוחו והוא לא יעמוד לפניו. חיל-צרפת הרגיש, כחיה רעה מתמרמרת, שׁנפצעה פּצע-מות בשטף מרוצתה, כי בא קצו; אך לא יכֹל לעמוד מהִלָּחם, כשם שלא יכֹל החיל הרוסי, שהיה רפה ממנו פַעמַיִם, לנטות מפניו. אחרי הדחיפה הראשונה היה אפשר לחיל-צרפת להגיע עוד במרוצתו עד מוסקבה; אבל שם היה עתיד להִשָּׁמד בלי יגיעות חדשות מצד החיל הרוסי, רק מיציקת דם מַכּת-המות, שהֻכּה בבורודינו. תוצאתו הישרה של הקרב הבורודינאי היתה מנוסת נפוליון בלי רודף ממוסקבה, שִׁיבַת החיל במסִלה הסמולנסקית הישנה, אָבדן חמש מאות אלף אנשי-הצבא ומפּלת צרפת הנפּוליונית, אשר אצל בּורודינו נִחֲתָה עליה בפעם הראשונה יַד אויב חזק ממנה ברוח.

תם כרך ג

כרך ד

חלק א

א.

שכלו של אדם אינו משיג מהותה של תנועה תמידית מחלטת. אין חקי תנועה מובנים לאדם אלא בזמן שהוא מתבונן בחלקים נקצבים שבה בתור יחידות חשבוניות. אבל מחלוק זה שמחלקים תנועה שאינה פוסקת לחלקים נפסקים יוצאות גם רוב השגיאות שהאדם נגרר אחריהן.

ידועה סברת הקדמונים מן המכֻונות בשם סופיזמים שאַחילֶס לא ישיג לעולם את הצָב ההולך לפניו, אף על פי שאַחילֶס ממהר ללכת עשר פעמים מהצָב: כשיעבור אחילס את השטח שבינו ובין הַצָב, יעבר הצב עשירית מדתו של השטח הזה; כשיעבר אחילס את העשירית הזאת, יעבר הצב אחד ממאה במדת השטח, וכן יוסיפו ללכת זה אחר זה, ואין לדבר סוף. שאלה חשבונית זו נראתה לקדמונים כשאלה שאין לה פתרון. הפתרון המעֻקל (שלעולם לא ישיג אחילס את הצב) יצא רק משגיאה זאת, שהובאו בחשבון חלקי תנועה נפרדים בלי שים לב למה שתנועות אחילס והצב נחשבו לבלתי פוסקות.

כשאנו מקבלים יחידות קטנות יותר ויותר, אנו אך מתקרבים אל פתרון השאלה, אך איננו מגיעים אליו לעולם, רק אם נקבל כמות קטנה שבקטנות בלי סוף ואת הפרוגרסיה העולה ממנה עד עשירית אחת ונקח את סכום הפרוגרסיה הגיאומטריית הזאת, נגיע אל פתרון השאלה. מקצוע חדש במַטמטיקה, שעל פיו אפשר לְחַשֵׁב כמויות קטנות בלי סוף, נותן עתה תשובות גם בעניני תנועה סבוכים יותר מזו על שאלות שנראו כבלתי עומדות להפתר.

המקצוע החדש הזה במטמטיקה, שלא נודע לקדמונים, מקבל כמויות קטנות בלי סוף בחקר שאלות תנועה, כמויות שהתנאי העקרי של התנועה (התמידות הַמֻחלֶטת) נקבע בהן, ומתקן בזה את השגיאה המכרחת, שאי אפשר לשכלו של אדם שלא יכשל בה, כשהוא מחַשב חלקי תנועה נפרדים בזמן שיש לו לחשב תנועה שאינה פוסקת.

בחקירת חקי תנועת ההיסטוריה נהוג מנהג זה ממש.

תנועת המין האנושי, שמוֹצָאָה ברצונות לאין מספר של בני האדם, תנועה שאינה פוסקת היא.

בינת חקיה של תנועה זאת היא מטרת ההיסטוריה. אך כדי לעמוד על חקי תנועתו התמידיית של סכום כל רצונות בני האדם לוקח לו השכל האנושי חלקי תנועה נפרדים על פי מה שיכשר לפניו. המִדָה הראשונה בעריכת ההיסטוריה היא שלוקחים פרק אחד של מאורעות מצטרפים זה לזה ושואלים ודורשים בו בפני עצמו; אבל אין תחלה לשום מאורע כשהוא לעצמו, ואי אפשר שתהי תחלה כזאת, כי כל מאורע אינו אלא הוצאת מאורע אחר שֶׁקָדַם לו. המדה השניה הוא שחוקרים ודורשים במעשיו של איש אחד, של מלך או של שר צבא, ורואים בהם סכום רצונותיהם של כל בני האדם, אבל אין סכום זה מֻבָּע כלל וכלל בעלילות איש היסטורי אחד.

תורת ההיסטוריה הולכת ומטפלת בפרקים יותר ויותר קטנים, ובדרך זה היא מתאמצת להתקרב אל האמת. אבל בכל קטנותן של “היחידות” האלה, שההיסטוריה מקבלת כענינים עומדים בפני עצמם, אנחנו מרגישים שקבלת איזו “יחידה”, שתהיה בתור ענין תלוי אך בעצמו והגבלת תחלתו של איזה חזיון וההסכמה שרצוֹנוֹת כל בני האדם מֻבָּעים במעשיו של פועל היסטורי אחד – כל אלה סברות כוזבות הן.

כל אחת ממסקנות ההיסטוריה עלולה להבטל כעפרא דארעא בלי כל יגיעה מצד הבקרת, בזמן שהבקרת בוחרת לענינה פרק גדול או קטן בפני עצמו; ורשות נתונה לה לבקרת לעשות כן בכל עת, כי כל פרק בהיסטוריה, כשהוא לקוח בפני עצמו, מֻבדל בלי יסוד.

רק אם נקח יחידה חשבונית קטנה עד אין סוף בתור דיפרנציאל של ההיסטוריה, שהוא נטיות אנושיות ממין אחד, ונלמד למצוא את האינטגרלים (לקחת את סכומי היחידות האלה הקטנות עד אין סוף) נוכל לקוות למצוא את חקי ההיסטוריה.

חמש עשרה שנותיה הראשונות של המאה השמנה עשרה הם ימי תנועה מְשֻנָה של מיליוני בּני אדם באירופה. אנשים עוזבים את מעשיהם ונוהרִים מקָצֶהָ האחד של אירופה אל קצה השני ובוזזים והורגים זה את זה וצוהלים ובאים לידי יאוש; וכל מהלך החיים משתנה לשנים אחדות ונראֶה בדמות תנועה נמרצה הולכת וחזקה בראשונה והולכת ורפה אחרי כן. מה סבתה של תנועה זאת או על-פי איזו חקים נהיתה? – שואֵל השכל האנושי.

ההיסטוריונים מרצים לפנינו, בחפצם להשיב על שאלה זאת, את עלילותיהם ונאֻמֵיֶהם של עשרות אנשים אחדות באחד מבתי העיר פריז וקוראים למעשים ולנאומים האלה “רֶבולוציה”; אחרי כן הם נותנים ביאוגרפיה מפורֶטת של נפוליון ועוד אנשים אחדים ממאהביו ומשונאיו ומספרים על דבר ההשפעה שהשפיעו אחדים מהם על אחרים ואומרים: זה הדבר אשר גרם את התנועה הזאת ואלה חקיה.

אבל השכל האנושי לא רק מְמָאן להאמין בבאור זה, כי אם גם אומר בפרוש, שאופן הבאור איננו נכון, על כי חזיון קטן יחשב על פיו לסבתו של חזיון גדול ממנו. סכום רצונותיהם של בני אדם עשה גם את הרבולוציה, גם את נפוליון, ורק סכום הרצונות האלה הוא שנשא את שני אלה והוא ששם קץ להם.

“אבל בכל פעם שהיו כִּבּושִים היו גם כובשים; בכל פעם שנהיו מהפכות בְמַמלכה היו אנשים גדולים”, אומרת ההיסטוריה. אכן אמת הדבר, שבכל פעם שנמצאו כובשים היו גם מלחמות, משיב על זה השכל האנושי, אבל אין זה מוכיח, שהכובשים היו גורמי המלחמות ושאפשר למצוא את חקיה של מלחמה בעסקנותו הפרטית של אדם אחד. בכל פעם שאני רואה בהביטי אל שעוני שאצבעו קרֵבָה אל המספר 10, אני שומע שמתחילים לצלצל בבית התפלה הסמוך; אבל ממה שבכל פעם שהאצבע מגעת אל 10 מתחילים לצלצל אין לי רשות לאמור, שמצב האצבע הוא המניע את הפעמונים.

בכל פעם שאני רואה את נסיעת עגלת הקיטור אני שומע קול שריקה ורואֶה את עֲלִיַת המגופָה ותנועת הגלגלים, אבל אין לי רשות לאמור בשביל זה, שהשריקה ותנועת הגלגלים הן סבותיה של תנועת עגלת הקיטור.

האכרים אומרים כי באחרית ימי האביב נושבת רוח קרה, על כי כפתורי האלונים מתפתחים ובאמת נושבת רוח קרה בכל אביב בשעת התפתחות הכפתורים. אבל אף-על-פי שאין סבת הרוח הקרה הנושבת בשעת התפתחות האלון ידועה לי, אינני יכול להסכים לדעת האכרים, שסבת הרוח הקרה היא התפתחות כפתורי האלון, לפי שכח הרוח הוא מחוץ לגבול השפעת הכפתורים. אני רואה אך הזדמנות דברים מצויים בכל אחד מחזיונות החיים ורואה עוד שבכל יגיעותי להתבונן בדיוק באצבע השעון, במגופת עגלת הקיטור ובגלגליה ובכפתורי האלונים, לא תִוָדַע לי סבת הצלצול ותנועת עגלת הקיטור והרוח הנושבת באביב. כדי לדעת זאת עלי לשנות את נקודת הסתכלותי וללמד את חקי טבע האד והפעמון והרוח. כן צריכה גם תורת ההיסטוריה לעשות. וכבר החלו לעשות כן.

כדי לדעת את חקי ההיסטוריה עלינו לשנות לגמרי את ענין הסתכלותנו, להסיח דעתנו מהמלכים, מהמיניסטרים ומהגנרלים ולחקור את היסודות בני המין האחד והקטנים עד אין סוף המנהלים את המוני העמים. איש לא יוכל להגיד, עד כמה מסֻגָל האדם להגיע בדרך זו לבינת חקי ההיסטוריה; אבל גלוי הוא לעינים, שרק בדרך זה תִמָצֵא האפשרות לעמוד על חקי ההיסטוריה ושבדרך זה עוד לא יגע השכל האנושי גם בשעור אחד ממיליון ביגיעותיהם של ההיסטוריונים המשתדלים לתאר מעשי מלכים ושרי צבא ומיניסטרים שונים ולהרצות את סברותיהם על דבר המעשים האלה.

ב

צבאות שתים עשרה לשונות אירופה פרצו לרוסיה. החיל הרוסי ויושבי הארץ נסוגים מפניהם ונמנעים מהתיגש עד סמולנסק ומסמולנסק עד בורודינה. החיל הצרפתי שוטף במהירות הולכת ורבה אל מטרתו, אל מוסקבה. המהירות הזאת מתרבה בקרבת המטרה כמו שמתרבה מהירות גוף נופל מלמעלה למטה במדה שהוא מתקרב את הארץ מאחרי החיל הזה – אלפי תחומי ארץ אויב רעבה ללחם; מלפניו – אך עשרות תחומים בינו ובין מטרתו. כל אחד מאנשי חיל נפוליון מרגיש זאת, והחיל שוטף מעצמו בכח המהירות ההולך ומתרבה.

בחיל הרוסי ההולך ונסוג אחור מתלקחת יותר ויותר החמה העזה על האויב: בהסוגו הוא מתרכז ומתרבה במספר, על יד בורודינה – התנגשות. גם אחד משני הצבאות המתנגשים איננו נָפוץ, אבל צבא רוסיה נסוג מאליו מיד אחרי ההתנגשות. כשם שכדור שהתנגש בכדור אחר שהיה מתגלגל לקראתו במהירות יותר מרֻבָּה, נסוג ומתגלגל לאחוריו מאליו; והגלגל המתנפל גם הוא (אף-על-פי שכלה בחו בהתנגדות הזאת) מוסיף להתגלגל מעט מאליו הלאה.

הרוסים נסוגים אל מאחרי מוסקבה במרחק מאה ועשרים תחומים, הצרפתים באים עד מוסקבה ומתעכבים שם. אחרי כן עוברים חמשה שבועות, וגם קרָב אחד אין ביניהם. הצרפתים אינם הולכים הלאה, כחיה שנפצעה פצעי מות, שדמה שותת לארץ, והיא מלקקת את פצעיה, הם שוהים במוסקבה חמשה שבועות בלי עשות כל מעשה מלחמה ופתאם הם נסים לאחוריהם בלי כל סבה חדשה; רצים הם אל מסלת קַלוגֵה (גם אחרי נצחון חדש, כי שדה הקרב נשאר גם בפעם הזאת בידיהם אצל מַלו-יַרסלוץ), בלי ערוך גם קרב ממשי אחד, וממהרים לנוס עוד יותר אל סמולנסק, אל מאחרי סמולנסק, אל מאחרי וילנה, אל מאחרי נהר ברזינה והלאה.

ב-26 באוגוסט בערב היו קוטוזוב וכל חיל רוסיה מֻבטחים, כי הרוסים נצחו בקרָב הבורודינאי. וכן כתב קוטוזוב אל הקיסר. כאשר צוה קוטוזוב להכון לקרָב חדש ולהכניע את האויב, לא היה את לבבו לגנוב כל דעת בזה, כי אם ברי היה לו כי האויב נגף, כאשר ידע זאת כל אחד מהמשתתפים בקרב.

אך עוד בלילה ההוא וממחרת התחילו באות ידיעות זו אחר זו על דבר מגפות גדולות, אשר לא נשמעו כמוהן, על דבר אבדן חצי החיל, והֻברר, כי קרב חדש הוא דבר שאי אפשר.

אי אפשר היה לצאת לקרב בשעה שלא נאספו עוד הידיעות הנחוצות, לא הורמו הפצועים, לא נמלא מספר הכדורים, לא הוברר מספר החללים, לא הפקדו שרים חדשים תחת הנופלים, והאנשים עוד לא שברו את רעבונם ולא יָשנו למדי. וחיל צרפת פרץ מיד מאליו ממחרת בבקר (באותו כח התנועה, שכמו גדלה מהירותו בקרבת המטרה על פי חק מהירות הנפילה) והגיע אל החיל הרוסי. ביום השני ההוא רצה קוטוזוב להשתער על הצרפתים וגם כל חילו רצה לעשות כן. אבל הרצון איננו מספיק בדבר הזה; כדי להשתער על האויב, צריך שתהי אפשרות לעשות זאת, ואותה האפשרות לא היתה. אי אפשר היה שלא להסוג כשעור מהלך צבאי אחד, וככה לא היה אפשר אחרי כן שלא להסוג אחור עוד שנית ושלישית כשעור מהלך אחד, ולאחרונה, כשהגיע חיל רוסיה באחד לספטמבר עד מוסקבה, דרש מצב הענינים, שילכו הצבאות האלה, אף-על-פי שחזקו ידיהם עד מאד, אל מאחרי מוסקבה. על כן נסוגו צבאות רוסיה כשעור עוד מהלך אחד – זה היה האחרון – ונתנו לאויב להכנס למוסקבה.

האנשים, שהֻרגלו לדמות שתכניותיהם של מלחמות וקרבות נערכות על ידי המצביאים כדרך שכל אחד מאתנו משער בעצמו בשבתו בחדר עבודתו על יד המפה הפרושה לפניו, מה היה הוא מצוה לעשות בקרב אשר כזה וכזה, רואים לפניהם שאלות: מדוע לא עשה קוטוזוב בְּהִסוגו כך וכך, מדוע לא החזיק בפוזיציה קרובה מפילי, מדוע לא פנה מיד אחרי צאתו ממוסקבה אל המסלה ההולכת אל קַלוגָה, והרבה שאלות כאלה. האנשים שדרכם לחשוב כן שוכחים או אינם יודעים את תנאי מצבו של כל מצביא בשעה שהוא עושה את שלו. עסקנותו של מצביא אינה דומה כלל וכלל לאותה העסקנות, שאנו משערים בדמיוננו כשאנו יושבים חפשים איש בחדר עבודתו ומסתכלים במעשה קרב זה או על המפה על-פי מספר ידוע של אנשי צבא מזה ומזה ובמקום ידוע ומתחילים לחשב חשבונותינו משעה חשובה ידועה. המצביא הראשי לא ימצא לעולם בתנאי תחלת מעשה שאנו מסתכלים על פיהם בדרכיו, המצביא הראשי נתון תמיד באמצע שטף מעשים אחוזים זה בזה, ולעולם אין לו אף רגע אחד, אשר יוכל לעין בו בכל ערכו של הנעשה ברגע ההוא, ערכו של המאורע מתרשם ומתברר מעט מעט בכל הרף עין, ובכל אחד מֵרְגָעֶיהָ של אותה ההתרשמות שאינה פוסקת נמצא המצביא הראשי במרכז הסתבכות מרכבת מאד של סכסוכים ודאגות, שעבוד ושלטון, הצעות ועצות, איומים ושקרים, ובכל רגע עליו להשיב על שאלות רבות לאין מספר, שכלן סותרות זו את זו.

אנשי מלחמה מלֻמדים אומרים אלינו בלשון סריוזית גמורה, כי היה לו לקוטוזוב להביא את חילו אל מסלת קלוגה זמן רק לפני באו לפילי וכי גם הֻצע לו לעשות כן. אך בכל עת וביחוד ברגע קשה יש לו למצביא לא הצעה אחת, כי אם עשרות הצעות יחד. וכל אחת מההצעות האלה המיוסדות על הסטרטגיה והטכסיס סותרת את חברתה. לכאורה אין לו למצביא הראשי אלא לבחר באחת מהן. אבל גם זאת לא יוכל לעשות. המאורעות והזמן אינם ממתינים לו. מציעים לו, למשל, לעבור בשמונה ועשרים לחדש אל מסלת קלוגה. אך באותה שעה בא אדיוטנט נחפז, שלוחו ממילורדוביץ, ושואל, היערוך קרב מיד עם הצרפתים אם יסוג אחר. עליו לְצַוֹת מיד כהרף עין. וכי יצוה להסוג יטה את החיל מקרן הזוית ההולכת אל מסלת קלוגה. ואחרי האדיוטנט בא האינטרנדנט ושואל, אנה יוליך את הצדה, וראש בית החולים שואל אנה יוליך את הפצועים; ורץ ממהר בא מפטרבורג ומביא מכתב מהקיסר, ועל פי מה שכתוב בו לא היה אפשר לצאת ממוסקבה: ואיש תחרותו של המצביא, הכורה שוחות ללכדו (ואיש כזה ישנו בכל עת וגם לא איש אחד, כי אם אחדים), מציע הצעה חדשה. שכולה מתנגדת מן הקצה אל הקצה לעצת היציאה אל מסלת קלוגה; ובין כה נחוצה שִׁנה והחלפת כח למצביא; וגנרל נכבד, שקפחו את שכרו, בא להתאונן; אנשי המקום מתחננים ומבקשים מחסה; והאופיצר, שנשלח לראות לתור את סביבי המקום, בא וסותר בדבריו את כל מה שאמר האופיצר שנשלח קדם לו; ומרגל ושבוי וגנרל, שבא מתור את המערכות, מתארים את מצב חיל האויב כל אחד באופֶן אחר. האנשים שהרגלו שלא להבין או לשכוח את הפרטים האלה, שאי אפשר לפעולת מצביא ראשי בלעדיהם, מתארים לנו את מצב החיל בפילי וחושבים שאפשר היה למצביא הראשי לפתור כטוב בעיניו בראשון לספטמבר את השאלה, אם יצא ממוסקבה או יגן עליה, אבל על-פי מצב החיל הרוסי במרחק חמשה תחומים ממוסקבה לא היה מקום לשאלה זאת. באיזו שעה אפוא נפתרה שאלה זאת? גם על יד הנהר דריסה גם על יס סמולנסק, וביחוד ביום 24 על יד שָוַרְדִינָה, גם ביום 26 על יד בורודינה, גם בכל יום, בכל שעה ובכל רגע שבימי הנסיעה מבורודינה עד פילי.

ג.

כאשר אמר ירמולוב אשר נשלח לראות את הפוזיציה, לקוטוזוב שולחו, כי אי אפשר להלחם בפוזיציה זו שעל יד מוסקבה וכי צריך להסוג אחור, שם קוטוזוב עיניו עליו בשתיקה.

– הבה נא את ידך, – אמר אליו קוטוזוב ויפן את היד למשש את עורקו ויאמר: – חולה אתה, מחמדי. השב אל לבבך, מה שאמרת.

עוד לא יָכל קוטוזוב להבין, כי אפשר היה להסוג ממוסקבה בלי קרב.

על הר פוקלוניה במרחק ששה תחומים ממבוא דורוגומילוב יצא קוטוזוב ממרכבתו וישב על אצטבה בקצה המסלה. המון עצום של גנרלים נאסף מסביב לו. הגרף רוסטופצ’ין, שבא ממוסקבה, נלוה גם הוא אליהם. כל העדה המפארה הזאת נחלקה לחבורות אחדות ודברה דרך שיחת רעים על יתרונותיה וחסרונותיה של הפוזיציה, על מצב הצבאות, על העצות והמחשבות בדבר המלחמה, על מצבה של מוסקבה ובכלל על שאלות בעניני הצבא. כל המדברים הרגישו, כי אף על פי שלא לכך נועדו ולא נתן שם כזה לאספתם, אין זו אלא מועצה צבאית. כל השיחות היו מעניני השאלות הכלליות. אם הודיע או שמע איש מבני החבורות חדשות נוגעות בו לבד דברו בזה אך בלחש ומהרו לשוב אל השאלות הכלליות. לא הרגשו לגמרי בין כל בני החבורות האלה לא דברי בדיחה, לא צחוק ולא חיוך קל. כלם התאמצו לפי הנראה להתנהג כראוי למצב כזה. וכל החבורות האלה התאמצו בשיחתן זו עם זו להיות סמוכות למצביא הראשי (שהאצטבה שלו היתה למרכז לחבורות האלה) ודברו על מנת שיגיעו דבריהן לאזניו. המצביא הראשי הקשיב ולפעמים שאל שנית על אודות דבר שנאמר מסביב לו, אך בעצמו לא השתתף בשיחה ולא חוה דע בדבר. על פי רוב היה מסב פניו הצדה בשמעו שיחת אחת החבורות, כאלו הביע בזה שהם מדברים לא במה שהוא רוצה לדעת. אחדים דברו בפוזיציה וגלו דעתם ביחוד לא על הפוזיציה בעצמה, כי אם על כשרונות האנשים שבחרו בה; אחרים הביאו ראיות, שטעות זו טעו קֹדֶם לכן, שראוי היה לצאת לקרב עוד ביום שלשום; עוד אחרים דברו בקרב שעל יד סלמנקה, אשר ספר על אדותיה צרפתי אחד קרוסַר שמו, שבא זה עתה מדרכו, ומעיל שרד אספמי עליו (הצרפתי הזה ברר יחד עם אחד הפרינצים האשכנזים שעבדו בצבא רוסיה את מעשי המצור על סרגוסה לענין האפשרות להגן באפן כזה גם על מוסקבה). בחבורה הרביעית דבר הגרף רוסטופצ’ין, כי הוא נכון למות עם חיל המתנדבים המוסקבאים אצל חומות העיר. וכי בכל זאת אי אפשר לו שלא יצטער על כי נשאר בבלי דעת מה שעתיד להיות לעיר, וכי אלו ידע זאת מראש, היה לא כן… אחרים דברו בחפצם להראות את עומק מחשבותיהם הסטרטגיות על אדות הדרך, שראוי לצבא ללכת בו. אחרים דברו דברים בלי כל טעם. פני קוטוזוב מלאו דאגה ועצב מרגע לרגע יותר. מכל השיחות האלה ראה קוטוזוב דבר אחד זה: להגן על מוסקבה לא היתה כל אפשרות הטבעית, כל כך לא היה אפשר, שאלו צוה איזה מצביא ראשי חסר שֵֹכֶל לערוך קרב, היתה יוצאת מזה אך מבוכה גדולה, ולידי קרב לא היו באים; לא היו באים לידי קרב מאשר כל השרים הגבוהים לא רק הסכימו וגמרו, שהפוזיציה לא תצלח בשום אופן, כי אם גם לא דנו בשיחותיהם אלא במה שיהיה אחרי עזיבת הפוזיציה הזאת העתידה לבוא בלי כל ספק. ואיככה יכלו השרים לנהג את צבאותיהם אל שדה קרָב, אשר לא יכל לצלוח על פי דעתם. גם השרים הקטנים, גם החילים (הן גם אלה בעלי השתכלות) חשבו את הפוזיציה למקום שאי אפשר להלחם בו ולא יכלו ללכת להלחם בידיעה מראש, שהם עתידים להנגף. ואם בניגסֶן טען ודרש בנחיצות להגן על הפוזיציה הזאת ואחרים עוד היו דנים בה, לא היתה לשאלה הזאת כל חשיבות עוד מצד עצמה, וחשובה היתה רק בתור אמתלה לוִכּוחַ ולסכסוך. זאת הבין קוטוזוב.

בניגסן בחר את הפוזיציה והדגיש בהתלהבות את פטריוטותו הרוסית (מה שלא היה קוטוזוב יכול לשמוע בלי כווץ פנים) ודרש הגנה על מוסקבה. קוטוזוב ראה בברור גמור את מטרתו של בניגסן: אם לא תצלח הגנה זאת יטיל את העון על קוטוזוב, אשר לא ערך קרב עד בֹּאָם אל הרי הצפרים; ואם תצלח, יהיה הוא המנצח; ואם לא תקֻבַּל דעתו ינוקה בזה מעון עזיבת מוסקבה. אבל שאלה זאת, שאלת הסכסוך לא העסיקה את הזקן בשעה ההיא. שאלה נוראה אחת העסיקה אותו. ועל השאלה הזאת לא שמע תשובה מאיש. אך זאת בלבד היתה שאלתו באותה שעה: “האמנם אני נתתי לנפוליון לבוא עד מוסקבה, ואימתי עשיתי זאת? אימתי נעשתה זאת? האמנם אתמול, בשלחי פקודה לפלַטוב להסוג, אם שלשום בערב, כשהתנמנמתי וצויתי לבניגסן לשלט תחתי? או עוד קדֶם לזה?… אך אימתי, באיזה יום ובאיזו שעה נעשה הדבר הנוֹרא הזה? נחוץ לעזוב את מוסקבה. הצבאות צריכים להסוג, וצריך לצַות לעשות כן”. בצותו את המצוה הנוראה הזאת היה בעיניו כמתפטר מהנהגת החיל. אך מלבד אשר אהב את השלטון והרגל בו (הכבוד שהיו חולקים לנסיך פרוזורובסקי, אשר עבד קוטוזוב תחת ידו בטורקיה, היה מרגיזו) היה ברי לו שעתידה הצלת רוסיה לבוא על ידו ושרק בגלל זה נבחר למצביא ראשי ברצון העם ושלא ברצונו של הקיסר. ברי היה לו שרק הוא לבדו יכול לעמוד בראש החיל בתנאים הקשים האלה, שבכל העולם כלו היה הוא לבדו יכול לדעת בלי חרדה גדולה שאיש מלחמתו הוא נפוליון, אשר לא יעמוד איש לפניו; ואימה נפלה עליו, בזכרו מה שהיה עתיד לצות. אבל נחוץ היה להחליט לעשות דבר, נחוץ היה לשים קץ לשיחות האלה שמסביב לו, שהתחילו להשמע ברוח חפשית יותר מדי.

קוטוזוב קרא אליו את הגנרלי הראשיים.

– אם גדולה בינתי אם קלושה, אין לי להשען אלא עליה בלבד, – אמר אליהם, בקומו מעל הצטבה ויסע לפילי, ששם עמדו מרכבותיו.

ד.

בחדר המרֻוָח, הנבחר שבמעון האכר אנדרי סווסטיַנוב, נאספה המועצה הצבאית בשתי שעות אחרי הצהרים. האכרים, הנשים והילדים שבבני ביתו המרֻבים ישבו צפופים בחדר הפשוט שמעבר לפרוזדור. רק מַלַשָׁה, נכדת אנדרי, ילדה בת שש שנים, אשר הראה לה הודו הנעלה סמני חבה ונתן לה פת סֻכָּר בשעת שתית החמים נשארה על התנור בחדר הגדול. ביראה ובגילה הביטה מַלַשָׁה אל פניהם ומעיליהם וצַלבֵּיהֶם של הגנרלים שנכנסו זה אחר זה אל החדר ונסתדרו בפנתו המעולה על הספסלים הרחבים תחת הצלמים. הסבא בעצמו – כן קראה מלשה בלבה לקוטוזוב – ישב נפרד מהם בפנה כהה מאחרי התנור. הוא ישב שקוע בכסא מרכב ונער לרגעים ותקן את צוארון מעילו, אשר כמו לחץ את צוארו, אף-על-פי שהיה בלתי רכוס. הנכנסים קרבו זה אחר זה אל המצביא הראשי; לאחדים לָחַץ יד ולאחדים הרכין בראשו, האדיוטנט קיסַרוב רצה להרים את מְסַך החלון ממול קוטוזוב, אבל קוטוזוב הניף ידו בזעם, ויָבֶן קיסרוב, כי הודו הנעלה אינו רוצה שיראו את פניו.

מסביב לשלחן הפשוט, שלחן עץ ארֶן, אשר היו מוטלים עליו מפות, תכניות מקומות שונים, עטי עופרת ונירות נאספו אנשים רבים כל כך, שמשרתי שרי הצבא הביאו עוד ספסל אחד והעמידוהו אצל השלחן. על הספסל הזה ישבו בבואם ירמולוב, קיסרוב וטול. בראש הנאספים מתחת לצלמים בעצמם ישב בראש הנאספים בַרקלַי-דו-טולי וסמל גיאורגי על צוארו, ופניו לבנים וחולנים, ומצחו הרם מתאחד עם ראשו הקֵרֵחַ. זה היום השני הוכה בקדחת וגם באותה שעה הרגיש קור ורעד בעצמותיו. מצדו ישב אובַרוב ובקול נמוך (כמו שדברו כלם) הודיע איזה דבר לבַרקלַי. דוחטורוב הקטן והֶעָגל הקשיב בשום לב בגבות עינים מגבהים ובידים מקופלות על כרסו. מצד אחר ישב הגרף אוסטרמן-טולסטוי. וראשו הרחב, בעל תוי רוח גבורה ועינים נוצצות, נשען על ידו, ולפי הנראה היה שקוע ברעיוני לבבו. רַיֶבסקי הביט בפנים מביעים קצר רוח פעם אל קוטוזוב ופעם אל הדלת וסלסל את שערו השחור שעל צדעיו בתנועה שֶהֻרגל בה. פני קונובניצין העזים, היפים והטובים הוארו בצחוק קל של חבה וערמה. הוא פגע במבטה של מַלַשַה וקרץ לה בעיניו והביא אותה לידי צחוק קל בקריצותיו.

כל הנאספים חכו לבֶניגסֶן אשר היה עסוק בגמר סעודת הצהרים שלו, ולפי דבריו הלך לבדוק בדיקה חדשה את הפוזיציה. מארבע שעות אחרי הצהרים עד סוף השעה הששית חכו לו, ובכל העת הזאת לא החלו להועץ בענין היום, כי אם התלחשו בדברי שיחה אחרים.

רק כאשר בא בניגסן יצא קוטוזוב מקרן זוית שלו ויקרב אל השלחן, אבל קָרַב במדה שפניו לא הוארו על ידי הנרות שהֻצגו על השלחן.

בניגסן פתח את המועצה בשאלת: “הנעזוב בלי קרב את בירתה הקדושה והעתיקה של רוסיה אם נָגֵן עליה?”. אחרי שאלה זאת באה שתיקה כללית ארוכה. פני כל הנאספים רעמו, ובתוך השתיקה נשמע קול נעירת זעמו ושעולו הקל של קוטוזוב. כל העינים הביטו אליו. מַלַשַׁה הביטה גם היא אל הסבא. היא היתה סמוכה לו יותר מכלם וראתה שנתכוצו פניו. הוא כמו בקש לבכות, אך זה נמשך מעט.

– את בירתה הקדושה והעתיקה של רוסיה! – אמר אליהם פתאם ושָׁנָה דברי בניגסן בקול זעם להביע בזה את רוח השקר הצפון בהם – אגידה נא להוד נסיכותך, כי שאלה זאת אין לה כל טעם לאיש רוסי. (פה הטה את גופו הכבד אל עבר פניו). שאלה כזאת אין לערוך, ושאלה כזאת אין בה טעם. השאלה, אשר בקשתי בגללה מאת האדונים האלה להאסף, היא שאלה צבאית. זאת היא השאלה: “תשועת רוסיה היא בחֵילָה. הטוב לקבל את הקרב בשעה שאפשר שיאבד בו החיל עם מוסקבה יחד, אם להסגיר את מוסקבה בלי קרב?” זאת היא השאלה, שאני חפץ לשמוע את דעתכם עליה. (פה נטה במהירות לאחוריו אל גב הכסא). הם התחילו מתוכחים. בניגשן לא חדל עוד מִיַחֵל להעמיד על דעתו. הוא הסכים, שראויה להִשָׁמֵעַ דעתו של בַרקלַי ואחרים, האומרים שאין כל אפשרות לקבל קרב הֲגָנַה על יד פילי, אך מֵרוב פטריוטיות רוסית ואהבת מוסקבה יעץ להעביר את הצבאות בלילה מהאגף הימני אל השמאלי ולהשתער ביום השני על אגפם הימני של הצרפתים. הדעות נחלקו, אלה סיעו לו ואלה חלקו עליו. יֶרמוֹלוֹב, דוחטורוב ורַיֶבסקי הסכימו לדעתו של בֶּנִיגסֶן. הגנרלים האלה אם מתוך הרגשת צרֶך במסירת נפשות לפני עזיבת עיר המלוכה אם מתוך חשבונות אחרים פרטיים – כמו לא הבינו, שלא יכלה המועצה ההיא לשנות את מהלך הענינים, שנקבע בלי מנוס ממנו ושבאותה שעה כבר נעזבה מוסקבה. שאר הגנרלים הבינו זאת, ובלי נגוע בשאלה על דבר מוסקבה דברו בדרך שראוי לצבא ללכת בה בְהִסוֹגוֹ. מַלַשַׁה, אשר הביטה בלי גרוע עין אל אשר נעשה לפניה, הבינה את דבר המועצה הזאת באפֶן אחר. לה נראה שלא היה כאן אלא ריב פרטי בין ה“סבא” ובין “אֶרֶך השוּלַיִם”, כמו שקראה לבניגסֶן. היא ראתה כי כעסו בדברים זה אל זה, ובלבה עמדה לימינו של הסבא. באמצע השיחה ראתה מבט ערמה מהיר, שזרק סבא על בֶּנִיגסֶן, ומיד התבוננה לשמחת לבה, שהסבא נצח את “אֶרֶך השוּלַיִם” בדברים אחרים שאמר לו, כי בניגסֶן נסתמק פתאם והתחיל מהלך בזעם בחדר. הדברים שפעלו פעולה כזאת על בניגסֶן היה גלוי דעת שהביע קוֹטוזוב בקול שוקט ושפל על הצדדים הטובים והרעים שבעצת בניגסן: להעביר בלילה את הצבאות מהאגף הימני אל השמאלי. כדי להשתער על אגפם הימני של הצרפתים.

– אני, אדונַי – אמר קוטוזוב, - אינני יכול להסכים לעצת הגרף שנויי מקום בקרבת האויב סכנה הם בכל עת, וההסטוריה הצבאית מעידה, כי נכונה סברה זאת. הנה, למשל… (קוטוזוב כמו התחיל מְעַיֵן ומְבַקש מעשה שהיה והביט במבט מלא אור ותמימות אל בניגסן) למשל גם הקרב הפרידלנדי, אשר יזכרהו הגרף בודאי היטב… לא עלה יפה כל צרכו רק מאשר שנו צבאותינו את מעמדם במקום קרוב מאד לאויב… על זה השיבו בשתיקת רגע אחד, אשר אָרַך מאד בעיני כלם.

הוכוחים נתחדשו, אבל הפסקות מרֻבות היו בהם, והֻרגַש, שאין במה לדבר עוד.

בשעת הפסקה אחת מאלה, נאנח קוטוזוב אנחה כבדה כמו על מנת לאמר דבר, כלם נתנו עיניהם בו.

– ובכן, אדונַי! רואֶה אני, שאני הוא העתיד לשלם תשלומי נזק, - אמר קוטוזוב צרפתית ויקם במתינות ויגש אל השלחן. – אדונַי, שמעתי את דעותיכם. אחדים מכם לא יסכימו לו. אך אני (פה הפסיק) בכח השלטון הנתון לי מקֵיסָרִי ומארץ מולדתי, אני מצוה להסוג.

ומיד התחילו הגנרלים להתפרד בסדר החגיגי ובזהירות ובשתיקה שמתפרדים בהן אחרי קבורת מת.

גנרלים אחדים דברו דברים באזני המצביא הראשי בקול שפל, שונה מאד במדרגתו הנגינית מהקול אשר דברו בו במועצה.

מַלַשַׁה, אשר חכו לה זה זמן רב לסעודת הערב, ירדה בזהירות מעל התנור, וברגליה היחפות נאחזה במעלות התנור, ופניה אחורנית, וברדתה התערבה בין רגלי הגנרלים ותרץ ותצא בעד הפתח.

אחרי שַׁלחו את הגנרלים ישב קוטוזוב זמן רב נשען אל השלחן והרהר בלי הפסק בשאלה הנוראה ההיא בעצמה: “אימתי, סוף סוף אימתי נהיה דבר זה, שנעזבה מוסקבה? אימתי נעשה אותו הדבר, שבשבילו נהיה כן, ומי אשם בזה?”

– כזאת, כזאת לא שערתי, – אמר אל האדיוטנט שנידר, שנכנס אליו בשעה מאֻחֶרת בלילה, – כזאת לא שערתי! כזאת לא דמיתי!

– צריך אתה לנוח, הוד נסיכות, – אמר שנידר.

– אך לא כן יהיה! בשר סוסים יאכלו כַּטורקים – צעק קוטוזוב בלי השיב על דבריו ויך באגרופו על השלחן, – אכל יאכלו גם הם, ובלבד…

ה.

באופן אחר לגמרי מקוטוזוב עסק בעת ההיא בענין חשוב עוד יותר מנסיגת החיל בלא קרב – ביציאה ממוסקבה ובשרפתה – רוסטופצ’ין, שלפי מה שאנו נוהגים לשער, היה הוא המנהל הראשי במאורע הזה.

המאורע הזה – היציאה ממוסקבה ושרפתה – היה גם הוא מוכרח כנסיגת החיל בלי קרב ממוסקבה אחרי הקרב הבורודינאי.

כל איש רוסי היה יכול להגיד מראש לא על-פי סברות, כי אם על-פי הרגש שיש בנו, ושהיה גם באבותינו, כל אשר נעשה.

בכל הערים והכפרים שבארץ רוסיה מסמולנסק והלאה נעשה בלי השתתפותו של רוסטופצ’ין ובלי הודעותיו ככל אשר נעשה במוסקבה. העם חכה במנוחה לאויב, לא התקשר, לא התרגש. לא קרע אנשים לגזרים כי אם חכה במנוחה למה שעתיד לבוא עליו, כי הרגיש בעצמו, שיש בו כח למצוא ברגע היותר קשה את המעשה אשר עליו לעשות, וכאשר הקריב האויב לבוא, עזבו העשירים שבאנשי המקום את רכושם והלכו להם, והעניים שנותרו בו שרפו ויכַלו את כל מה שנשאר.

ההכרה, שכך יהיה ולעולם יהיה כך, היתה וישנה תמיד בלב כל איש רוסי, והכרה זו ועוד יותר ההרגשה הנבואית, שמוסקבה עתידה להלכד, היתה צפונה בצבור המוסקבאי שבשנת שתים עשרה. אותם שהתחילו יוצאים ממוסקבה עוד ביולי ובראשית חדש אוגוסט הגידו בזה, שידעו שכך יהיה. אותם שיצאו והוציאו אתם מה שמצאה ידם לקחת ועזבו את בתיהם ואת חצי רכושם עשו כן מתוך הפטריוטיות הפנימית העצורה, המֻבעת לא במליצות, לא ברציחת ילדים לשם הצלת ארץ המולדת ובמעשים משֻנים אחרים וכיוצא בהן, כי אם בלאט, בפשיטות, בטבעיות, ואשר על-כן פעולותיה הן היותר חזקות תמיד.

“לבשׁת הוא לנוס מפני הסכנה; רק רכי לבב בורחים ממוסקבה” דברו אל האנשים האלה. רוסטופצ’ין הסביר להם במודעותיו, כי חרפה גדולה היא לצאת ממוסקבה. קשה היה בעיניהם לקנות להם שם רכי לבב, קשה היה בעיניהם לצאת, ובכל זאת יצאו מן העיר, מדעתם שכך היה צריך להיות. למה יצאו? אי אפשר לשער, שרוסטופצ’ין הבהיל אותם בספורי מעשים נוראים, שעשה נפוליון בארצות שנכבשו לפניו. הלא ראשונה יצאו בעלי עושר והשכלה אשר ידעו ידיעה ברורה, כי וינה וברלין לא היו לחרבות, וכי כשנכנס נפוליון לתוכן היו יושביהן מבלים ימיהן בשמחה בחברת הצרפתים הנעימים, אשר היו חביבים בעת ההיא כל כך לגברים הרוסים וביחוד לגבירות הרוסיות.

הם יצאו, על כי אנשי רוסיה לא יכלו לשאול הטוב אם רע יהי בזמן שהצרפתים ימשלו במוסקבה. אי אפשר היה לשבת בה בזמן שהצרפתים המושלים: זה היה להם רע מכל. יוצאים היו גם לפני הקרב הבורודינאי, ואחריו מהרו עוד יותר לצאת, בלי שים לב אל הקריאות לעזרה, בלי שים לב אל מודעות המצביא הראשי המוסקבאי, שהוא נכון לחדש את המלחמה ולהלחם בעצמו ואל הכדורים הפורחים שנועדו להשמיד את הצרפתים, ובלי שים לב אל כל ההבלים אשר כתב רוסטופצ’ין על אדותם במודעותיו. הם ידעו, שהחיל צריך להלחם ושאם אינו יכול לעשות את שלו, אי אפשר לעלות להלחם עם נפוליון על “שלשת ההרים” בנערות ובמשרתי חצרות, ושצריך לצאת מן העיר, אף-על-פי שקשה מאד לעזוב איש את כל רכושו העתיד להיות לבער. הם יצאו ולא שמו לב לגודל ערכה של הבירה הגדולה והעשירה הזאת שיושביה יצאו ממנה ושבודאי שרפוה (אין דרכו של העם הרוסי שלא להרוס או שלא לשרוף בתים ריקים); הם יצאו איש לדרכו, ואף-על-פי-כן הביאה אך יציאתם זאת לידי המעשה הגדול, אשר יהי לעולם לכבוד ולתפארת לעם הרוסי. הגבירה שיצאה ממוסקבה עוד בחדש יוני עם עבדיה השחורים ועם הבדחניות שלה אל אחד הכפרים שבפלך סרטוב, באשר הרגישה בלי הבנה ברורה, כי איננה משועבדת לנפוליון, ויראה לנפשה, פן יעצרוה בפקודת הגרף רוסטופצ’ין, עשתה באמת ובתמים את המעשה הגדול, אשר הציל את רוסיה. והגרף רוסטופצ’ין, אשר פעם חרף את היוצאים, פעם הוציא בעצמו את בתי הפקודות מן העיר; פעם נתן להמון שכורים פוחזים כלי נשק אשר לא יצלחו למאומה, פעם החל להוציא את הצלמים; פעם אסר לאוגוסטין להוציא את עצמות הקדושים ואת האיקונין; פעם תפש את כל העגלות שהיו במוסקבה לאנשים פרטיים; פעם הוציא במאה ושלשים ושש עגלות את הכדור הפורח שעסק לֶפִיך ביצירתו; פעם רמז, כי הוא עתיד לשרוף את מוסקבה; פעם ספר, כי שרף את ביתו וכתב פרוקלמציה אל הצרפתים ובה הוכיח אותם תוכחה נמרצה, באמרו, כי הם הרסו את בית ילדותו; פעם שמע בשתיקת הודאה, כי לו כבוד שרפת מוסקבה, ופעם אמר, כי אין לו חלק במעשה זה; פעם צוה את העם לתפוש את כל העוסקים ברגול ולהביאם אליו, ופעם הוכיח את העם על זה, פעם צוה לגרש את כל הצרפתים ממוסקבה, פעם השאיר בעיר את מַדַם אָבֶּר-שָׁלְמה, שהיתה כמין מרכז לכל הצרפתים שישבו במוסקבה, וצוה לתפוש ולהַגלות בלי עון מיֻחד את קליוצרוב, דירקטור הפוסטה, שהיה איש זקן ונכבד; פעם אסף המון עם לעלות על “שלשת ההרים” להלחם עם הצרפתים; פעם הסגיר את איש אחד להרגה בידי העם הזה, כדי להסתלק מההמון אשר אסף בעצמו, ויצא מן העיר בעד השער האחרון; פעם אמר, כי לא יחיה אחרי מפלת מוסקבה; פעם כתב באלבומים חרוזים צרפתיים על דבר השתתפותו באותו מעשה ⁵⁸ – האיש הזה לא הבין את ערכו של המעשה שנעשה לעיניו, וחפצו היה לעשות איזה דבר בּעצמו, להיות לפלא, לעולל עלילת פטריוט גבור, וכנער קטן עשה לו שעשועים באותה העלילה הגדולה והנשגבה, שלא יכל איש לעכבה, בעזיבת מוסקבה ושרפתה, ובידו הקטנה התאמץ פעם להחיש ופעם לעצור את השטף העממי הכביר אשר הלך וישטף וישא גם אותו בעז כחו.

ו.

אלן נמצאה במצב מבוכה בשובה עם “החצר” מוילנה לפטרבורג.

בפטרבורג היה שר גדול, בעל משמרת פקודה גבוהה ונשאה במלכות, מגן ומחסה לה. אך בוילנה התקרבה עם פרינץ נכרי צעיר. בשובה לפטרבורג היו הפרינץ והשר גם שניהם שם, ושניהם הביאו את תביעותיהם, ואלן הֻצרכה לפתור את השאלה, שהיתה חדשה לה עוד בדרכי חייה: להחזיק בקרבת שניהם, בלי פגוע בכבודו של אחד מהם.

הדבר הזה שהיה נראה ככָבֵד וגם כנמנע לאשה אחרת, לא הזקיק אפילו פעם אחת את הגרפינה בזאוחובה לעַיֵן קצת, אות, כי לא חנם נחשבה לחכמנית מצֻיֶנֶת. אלו נסתה לכסות מעשיה ולחלץ נפשה ממבוכתה בתחבולות מרמה, היתה מקלקלת בזה את מחשבתה, כי היתה מודה בזה על חטאתה; אך היא לא עשתה כן, כי אם התיצבה מיד, כאדם גדול באמת, אשר לא יבצר ממנו כל מה שייטב בעיניו, על דרך שכֻלו זכות לה – אף האמינה בכל לבה שהיא זכאית – וחובה לכל שאר בני האדם.

כאשר התיר לעצמו הנכרי הצעיר בפעם הראשונה לדבר אליה תוכחות, הרימה בגאוה את ראשה היפה ותפן אליו בחצי הֲסִבָּה ותאמר ברוח עז צרפתית:

– זהו האגואיזם והאכזריות של הגברים! ואני גם ידעתי מראש שכך יהיה. האשה מוסרת את נפשה בשבילכם, וזה שכרה. איזו זכות יש לך, אדון מרומם, לבקש חשבון מאתי על נְטִיוֹתַי ורגשי ידידותי? האיש הזה היה קרוב לי מֵאָב.

השר רצה לאמור דבר, אך אֶלֶן לא נתנה לו דבר.

– אף אמנם אפשר, שיש בלבו עלי רגשות שאינם של אב, אבל אין זאת אומרת שעלי לנעול את ביתי לפניו. לא גבר אני, שאגמל כפית טובה למטיבי. דע לך, אדון מרומם שעל רגשות לבי אני נותנת דין וחשבון אך לפני אלהים ולפני היצר הטוב שבי בלבד, – סימה את דבריה ונגעה בידה בחזה היפה, שגבה ביחוד ברגע ההוא, ונשאה מרום עיניה.

– אבל שמעיני נא בשם אלהים.

– שא אותי, והייתי לך לשפחה.

– אבל זה אי אפשר.

– לא לפי כבודך הוא לשאת אותי, לא… אמרה אֶלֶן והתחילה בוכה.

השר דבר אליה תנחומים, ואֶלֶן אמרה בדמעות, (כמו מבלי דעת וחשבון), כי אין דבר, אשר יוכל להפריעה מהנשא לאיש, כי היו מעשים (בימים ההם מָעֲטוּ מעשים כאלה, אבל היא קראה בשם נפוליון וגדולים אחרים), כי מעולם לא היתה אשת אישה; כי אך הועַלתָה לקרבן.

– אבל החקים, הדת… אמר השר, שכבר החל להכנע.

• החקים, הדת… בשביל מה היו בודאים דברים אלה, אלו לא יכלו לעשות זאת. – אמרה אֶלֶן.

השר הגדול תמה על עצמו, שסברה פשוטה כזאת לא עלתה על דעתו, וישאל בעצת האחים הקדושים בני חברת ישוע, אשר היו לו דברים עמהם.

מקצה ימים אחדים הֻצַג לפני אלן באחת מחגיגותיה הנהדרות, שערכה בבית קֵיצָה שב“אי האבן” איש בא בימים, בעל שער לבן כשלג ועינים שחורות נוצצות, בשם מוסיה די זָבֶּר, Jesuite á robe courte (ישועי קצר שולים) והוא שָֹח זמן רב עם אלן בגן, לאור הַפַנָסִים הרבים ולקולות המנגנים, על האהבה לאלהים, לַמָשִׁיחַ, ללְבַב אֵם אלהים ועל התנחומים אשר תמציא בעולם הזה ובעולם הבא הדת האחת והאמתית, היא הדת הקתולית. אלן התרגשה, ופעמים אחדות נקוו דמעות בעיניה ובעיני מוסיה ז’בר, וקולם רעד בדברם. המחול, אשר בא קַוַלֶר לקרוא אליו את אלן, הפריע את שיחתה עם העתיד להיות מושל ביצרה הטוב; אבל ממחרת בה מוסיה די ז’בר לבדו בערב לפני אלן, ומן העת ההיא היה אורֵחַ מצוי אצלה.

באחד הימים הביא את הגרפינה אל היכל תפלה קתולי, ושם הֻגשה אל במה וכרעה לפניה. הזקן הצרפתי הנחמד שם את ידיו על ראשה ועל פי מה שספרה אחרי כן בעצמה הרגישה ברגע ההוא כמין נשיבת רוח צחה, אשר ירדה חדרי לבה. ואמרו לה, שזאת היתה la grace (שְֹרִיַת החסד).

אחרי כן הובא אליה אַבָּא ארך שולים, והוא שמע את ודויה וכפר עליה. ממחרת הביאו לה תבה, שלחם מקֻדָש היה בו, והניחו אצלה להשתמש בו בבית לצרכיה הדתיים. אחרי ימים אחדים נודע לה לאלן, כי עתה נכנסה לברית הדת האמתית הקתולית וכי בעוד ימים אחדים ידע האפיפיור בעצמו על אודותיה וישלח לה איזה כתב תעודה.

כל מה שנעשה בעת ההיא מסביב לה וְעִמָה, כל החרדה שחרדו עליה אנשים פקחים רבים כל כך וְשֶהֻבעה במעשים יפים ונעימים כל כך ורוח הטהרה שהיה סובב אותה (בכל העת הזאת היתה מלובשת שמלות לבנות מקושטות בסרטים לבנים) – כל זה המציא לה קורת רוח; אבל גם רגע אחד לא שכחה בגלל קורת רוחה את מטרתה. וכמנהגו של עולם, במעשי רמאות, שטפש מסכל דעתם של פקחים ממנו, הבינה אלן, כי מטרת כל הדבורים והיגיעות האלה היתה בעקרו של דבר לעשותה לקתולית על מנת לקבל כסף מידה בעד מוסדי הישועים (כמו שרמזו לה על זה בדבריהם) ובטרם תתן להם כסף דרשה בחזקה, שיעשו בה כל הדינים והתקונים השונים, שיכלו לשחררה משעבודה לאישה. על-פי דעתה היתה תעודת כל דת למלא את התאוות האנושיות בלי נטות מנמוסים ידועים. ובשביל זה דרשה בחזקה באחת משיחותיה עם הכהן תשובה מאתו על השאלה, עד כמה היא אסורה לשוק בשביל שהיא נשואה. הם ישבו בחדר האורחים אצל החלון. השעה היתה שעת בין השמשות, ריח פרחים עלה מן החלון. אלן היתה לבושה שמלה לבנה מצהרת על החזה ועל הכתפים. האבא, איש בריא, מגלח זקן, שסנטרו החלק נפוח, ופיו נעים וָעַז, וידיו הלבנות מקֻפָּלות בענותנות על ברכיו, ישב סמוך לאלן והביט אל פניה לפעמים רחוקות בבת צחוק דקה על שפתיו ובמבט של שלום והתפלאות על יפיה, והרצה באזניה את השקפת, על השאלה שהעסיקה אותם, ואלן הביטה בבת-צחוק מתוך דאגה אל שערו המסתלסל, אל לחייו השחרחרות החלקות והמלאות ובכל רגע חכתה לתחלת ענין חדש בשיחתו. אבל האבא, אף-על-פי שנראה בו בברור, שהתענג הרבה על יפיה של אשה זו ששח עמה, נאחז ולא נטה מההלכה שבא להסביר בכח שפתיו.

זה היה מהלך הסברתו של אותו המורה לצדקה: מבלי דעת ערכו של הענין שהתחלת בו, פצית פיך בהבטחת אמונת נשואים לאיש, אשר בנשאו אשה בלי האמין בחשיבותם הדתית של ברית הנשואים, חִלל דת אלהים. לנשואים האלה לא היה מעולם הערך הַכָּפול הראוי להם. אבל אף-על-פי-כן היה נִדְרֵך עליך, ואת נטית ממנו. מה הוא המעשה הזה אשר עשית? חטאה שאפשר לה לכפרה או שאין עליה כפרה? חטאה שאפשר לכפרה היא, כי בלי כונה רעה עשית זאת. אלו נִשאת עתה שנית על מנת ללדת בנים, היה אפשר לכפר על חטאתך. אבל השאלה נחלקת עוד הפעם לשתים: הראשונה…

– אבל אני חושבת, – אמרה פתאם אלן בחיוכה הלוקח נפשות, כי קצרה רוחה בדברו, – כי משנכנסתי בברית הדת האמתית אין האִסור, שהטילה עלי האמונה הכוזבת, חל עלי עוד.

המורה לצדקה השתומם על אותו הפתרון הקל והפשוט כמעשה בביצת קולומבוס. שמחה גדולה שמח על כי תלמידתו מהרה כל כך לראות סמן ברכה בלמודה, אך לא יכל למחול על פלפולו אשר המציא בהלכה זו ביגיעה רבה.

– נשמעה נא איש את שפת רעהו, גרפינה – אמר בבת צחוק והתחיל לסתור את סברות תלמידתו זו.

ז.

אלן הבינה, כי הדבר היה פשוט וקל מאד על פי נקודת ההשקפה הדתית, אלא שמנהליה המציאו עכובים. על כי דאגו מה תאמר הממשלה האזרחית על הדבר הזה.

על כן החליטה אלן, כי ראוי להתקין את הדבר מראש בקרב הצבור. היא הביאה את השר הזקן לידי קנאה ואמרה לו מה שאמרה לדורשה הראשון, כלומר, הסבירה בדבריה, כי אין לזכות בה אלא על ידי נשואים בלבד. השר הזקן השתומם ברגע הראשון על הצעה זו להנשא לאיש בעוד אישה חי, כמו שהשתומם הצעיר על זאת; אבל הבטחון העז שהביעה אלן, שדבר זה פשוט וטבעי לא פחות מנשואי נערה, השפיע גם עליו. אלו הֻרגשו אותות כל שהם של פקפוק, בישנו תאו כסוי סוד באלן בעצמה, לא עלתה זאת בידה בשום אופן: אבל בה לא רק לא היו אותות אלה של כסוי סוד ובישנות, כי אם להפך, בפשיטות ובתמימות של אשה טַהֲרַת לֵב ספרה לידידיה המקורָבִים (ומקורָבִים היו לה כל אנשי פטרבורג), כי גם הפרינץ גם השר הזקן, מבקשים את ידה, והיא אוהבת את שניהם ויראה לצער את אחד מהם.

בפטרבורג נתפשטה השמועה כהרף עין, לא כי אלן רוצה לקבל פטורים (אלו נתפשטה השמועה בסגנון זה, היו רבים רוגזים על מחשבת עין כזאת), אבל נוסחת השמועה היתה, כי אלן האמללה והלוקחת נפשות איננה יודעת למי משני אלה להנשא. לא נשאל עוד, עד כמה אפשר דבר זה, כי כל השאלה היתה: איזה שדוך הגון לה יותר ומה יֵאָמֵר על זה בחצר. אף אמנם נמצאו קשי ערף אחדים, אשר לא יכלו להתרומם עד לגָבְהָה של שאלה זאת ומצאו במחשבתה של אלן חלול קדושת הנשואים (על-פי הדת הנוצרית); אבל כאלה היו מעטים, והם שמרו מחסום לפיהם, ורוב השומעים שמו את לבם אך לשאלות על דבר האושר אשר מצאה אלן ועל דבר הבחירה, במי טוב לה לבחר. אך הטוב אם רע לאשת איש להנשא לאחר בעוד אישה חי – בזה לא דברו, כי השאלה הזאת כבר נפתרה, לפי הנראה, בעיני האנשים החכמים ממנו ומכם (כמו שאמרו בחבורות האלה), ואלו הטיל אדם ספק בטיב פתרונה, היה יכול להראות בזה את טפשותו וחוסר דעתו במנהגו של עולם.

רק מריה דמיטרייבנה אחרוסימובה לבדה, שבאה בקיץ ההוא לפטרבורג לראות את אחד מבניה, התירה לעצמה לגלות בפרוש את דעתה המתנגדת לדעת הצבור. מריה דמיטרייבנה פגשה את אלן בנשף מחול, ותעצרה באמצע הטרקלין, ותאמר אליה בקולה הגס באזני כל הנאספים, שהחרישו כלם כאחד: "אצלכם החלו להנשא לאנשים בחיי הבעלים. אולי תדמי, כי המצאת בזה דבר חדש? כבר קדמוך מחמדי. כבר המציאו זאת. בכל… עושים כן. ובדברים האלה עברה מריה דמיטרייבנה דרך החדר בתנועת אִיומָה שהרגלה בה, ושרוֻלֶיהָ הרחבים מֻפשלים למעלה, ועיניה מביטות כה וכה בקפדה. אל מריה דמיטרייבנה הביטו בפטרבורג, אף-על-פי שהיו יראים מפניה, כאל בדחנית מגוחכת, ועל כן התבוננו אך אל המלה המגֻנה בלבד שבדבריה ואת המלה הזאת שנו בלחש איש באזני רעהו, בחשבם, שבה, במלה זאת, כל חדודם של דבריה.

הנסיך וסילי, שהיה שוכח בימים האחרונים לעתים קרובות מה שאמר, ושונה מאה פעמים דבר אחד, היה אומר צרפתית בכל פעם שנזדמנה בתו לפניו:

– אלן, יש לי לאמור לך דבר – באמרו זאת היה מַטֶה אותה הצדה ומושך את ידה למטה. – שמעתי על דבר מחשבות ידועות… הלא ידעת. אמנם כן, בתי היקרה, את יודעת, כי לבי, לב אב ישמח, בדעתי כי אַתְּ… הלא נשאת הרבה מאד… אבל בתי היקרה… עשי אך כאשר יורֵך לבבך… זאת לבד איעצֵך.

ובלי הגיד את כל לבו, שהיה סועֵר בכל עת במדה אחת, היה לוחֵץ את לחיו אל לחי בתו ונוטה מאצלה.

בּילִיבּין, אשר עוד לא חדל להחשב לפקח גדול ואשר היה ידיד נאמר לאלן, אחד מהידידים המצויים אצל נשים יפהפיות, מאותם הידידים, שאינם יכולים לעולם לֵהָפֵך לעוגבים, – ביליבין זה הביע פעם אחת בחבורה קטנה של מקורבים לידידתו אלן את השקפתו על כל הענין הזה.

– שמע נא, ביליבין (לידידים כביליבין נהגה אלן תמיד לקרוא בשמות משפחתם), – אמרה אלן ונגעה בידה הלבנה המקושטת בטבעות בשרוֻל הפרַק שלו, – אמר נא לי, כאלו דברת עם אחות לך, מה אעשה? למי משניהם?

ביליבִין כווץ עור מצחו ממעל לגבות עיניו והתחיל מְעַיֵן בצחוק קל על שפתיו.

– לא שאלת פתאם היא לי, הלא ידעת – אמר לה. – כידיד נאמן עינתי בענינך הרבה. זה הדבר אשר אומר לך: אם תנשאי לפרינץ (הוא היה איש צעיר) לא תוכלי עוד לעולם להיות לאשה לשני. ומלבד זאת עוד יתרעמו בחצר (הלא ידעת, כי יש בזה קרבת משפחה,) אבל אם תנשאי לגרף הזקן תצליחיהו בימיו האחרונים, ואחרי כן בתור אלמנת שר גדול… לא יֵחָשְׁבו עוד נשואַיִך לפרינץ לירידה לו, – אמר ביליבין ויפַשט את עור מצחו.

• אך זה ידיד נאמן! – אמרה אלן ופניה נהרו, ותגע שנית בשרולו של ביליבין. – אבל אני אהבתי את שניהם, ורע בעיני לצער גם את אחד מהם. נכונה אני למסר נפשי על שניהם.

ביליבין הניע כתפיו להגיד בזה, כי בצרה כזאת לא יוכל הועיל גם הוא.

“אשת חיל נפלאה! לזאת יאמר העמדת השאלה כפשוטה וכמשמעה. נכונה היא להיות לאשה לשלשתם יחד”, אמר ביליבין.

– אבל אמר נא, מה יאמר אישך על זה? – אמר אליה, ובבטחו בשם פקח שקנה לו לעולמים, לא ירק פן ישפיל כבודו בשאלות תָּם כזאת. – היאות לך?

– אה! הוא אוהב אותי כל כך! – אמרה אלן, אשר נדמה בלי טעם נכון שגם פְּיֶר אוהֵב אותה. – למעני יעשה הכל.

ביליבין כווץ עור מצחו לאות, כי יש לו לאמר מלה של פקחות.

– גם כריתות – אמר לה.

אלן התחילה צוחקת.

בתוך האנשים, אשר התירו לעצמם לפקפק בכשרותם של הנשואים שדנו בהם היתה הנסיכה קורגינה, אם אלן. היא הצטערה כל הימים מקנאה שהיתה מקנאה בבתה, ועתה כשהיה הענין שקנאה בה בשבילו, קרוב ללבה מכל דבר, לא יכלה להשלים עם הרעיון הזה. היא שאלה פי כהן רוסי, עד כמה אפשר לפטורים ולנשואים חדשים לאשה בחיי בעלה, והכהן אמר לה, כי זה אי אפשר, ולשמחתה הראה לה את הכתוב באבנגליון, שנאמר בו בפרוש, שאי אפשר לאשה שבעלה חי להנשא לאחר.

נאזרה בראיות אלה שלפי דעתה לא נמצאה סתירה להן, נסעה הנסיכה אל בתה בבקר השכם, כדי למצאה כשהיא יחידה בביתה.

אלן שמעה את טענות אמה ותצחק צחוק קל במנוחה ובלעג.

– הלא בפרוש נאמר: וכל הלוקח גרושה לו לאשה… אמרה הגרפינה הזקנה.

– הה, אמי, אל נא תדברי הבלים. אינך מבינה מאומה. במצבי יש לי חובות, – התחילה אלן מדברת צרפתית והעבירה את השיחה מהלשון הרוסית, אשר בה נראתה לה תמיד איזו הסתבכות בדבר משפטה.

– אבל ידידתי…

– הה, אמי, איך לא תביני, כי האב הקדוש אשר בידו להמציא סליחה…

באותה שעה נכנסה הָרֵעָה המשרתת, שהיתה יושבת בבית אלן, ואמרה לה, כי רוממותו בטרקלין והוא מבקש לראותה.

– לא, אמרי לו, כי אינני רוצה לראותו, כי הרגיז את רוחי, באשר חלל דברו לי.

– גרפינה, על כל חטאה יש כפרה, – נכנס ואמר איש צהוב צעיר אֶרֶךְ פֶּנים ואף.

הנסיכה הזקנה קמה וגחנה דרך כבוד, הצעיר הנכנס לא שם לב לה, הנסיכה הרכינה בראש לבתה ותלך לה אל הדלת.

“לא, היא צָדָקָה”, אמרה בלבה הנסיכה הזקנה, שכל דעותיה באותה השאלה בטלו למראה רוממותו. “היא צדקה; אבל איככה לא ידענו אנחנו זאת בימי עלומינו שעברו ולא ישובו עוד? והדבר פשוט כל כך”, הוסיפה הנסיכה הזקנה לדבר עם לבבה בשבתה במרכבה.

- - - - -

בתחלת אוגוסט הברר ענין זה של אלן כֻּלו, ותכתב מכתב לאישה (אשר אהב אותה על פי דעתה) ותודיעהו בו על דבר מחשבתה להנשא לאיש אחר וכי נכנסה בברית הדת האמתית היחידה, והיא מבקשת מאתו לעשות את כל המעשים הנחוצים על-פי החקים לכריתות, כאשר יורהו מוציא כתב זה.

“ואני מתפללת לאל, שיחזיקך, ידידי, תחת מחסהו הקדוש והעז, ידידתך אלן”.

המכתב הזה הובא אל בית פיֶר, בשעה שהוא נמצא בשדה בורודינה.

ח.

אחרי רדתו במרוצה בפעם השנית, בסוף הקרב הבורודינאי, מעל הבטרֶיָה שביד רַיֶבסקי, הלך לו פיֶר עם המוני אנשי צבא דרך העֵמֶק הצר אל כפר קיאקובו ויבא עד בית החבוש, ובראותו את הדם ובשמעו את האנקות והאנחות הלך מהר הלאה ויתערב בתוך המוני אנשי הצבא.

הדבר האחד, אשר בקש פיר באותה שעה בכל כחות נפשו, היה לצאת כפי האפשר מהר מתוך הרשמים הקשים, אשר נמצא בהם ביום ההוא, לשוב אל תנאי חיי יום יום ולהרדם במנוחה על יצועו. הוא הרגיש, כי רק בתנאים הרגילים שבחיים יוכל להבין את נפשו ואת כל אשר ראה ואשר מְצָאַתְהו. אבל אותם התנאים הרגילים לא היו לפניו.

אמנם כדורים גדולים וקטנים לא שרקו באזניו בדרך אשר הלך בה, אך מכל עברים הגיע גם הנה מה שהיה שם בשדה הקרב. אותם הפנים המלאים דוויים וכליון כח ולפעמים גם קרירות דעת משֻנָה, אותו הדם אותן האדרות של החַיָלים, אותם קולות היריה אשר הפילה אימות גם בהִשָׁמְעָה מרחוק; ומלבד זאת היה חום מחניק ואבק.

כשני תחומים עבר פיֶר במסלה המוזַ’יקית הגדולה ויֵשֶׂב לו בקָצֶהָ.

חשכת בין השמשות כסתה את הארץ, ורעם כלי התותח נחבא. פיֶר נשען על זרועו וישכב וַיַבֵּט זמן רב אל הצללים שעברו לפניו הלוך ועבור בחשכה. בלי הפסק נראה לו, שכדור נפץ עף אליו, וירעד וירם ראשו לרגעים. כמה שהה שם לא ידע. בחצי הלילה קרבו וישבו אצלו שלשה חַיָלים וזרדים הביאו בידיהם ויָחֵלו להבעיר אש.

החילים הציצו בקצת חשדנות על פיֶר ויבעירו אש ויעמידו עליה קלחת קטנה ויפוררו פרוסות לחם חרבות לתוכה וישימו עליהן שומן. הריח הטוב שעלה מן הנזיד הַשָׁמֵן, התערב ברוח העשן. פיר הרים ראשו ויאנח. שלשת החילים אכלו וישיחו איש עם רעהו, בלי שים לב אל פיֶר.

– ואתה אי מזה אתה? – פנה אל פיֶר פתאם אחד מן השלשה, וברור היה, כי כִוֵן בשאלה זאת לדבר שהרהר בו גם פיר, והוא: אם לאכול אתה מבקש, נָתן נִתֵּן, ובלבד שתגיד לנו, אם איש ישר אתה.

– אני? אני?… – אמר פיֶר והרגיש, כי נחוץ לו להקטין כפי האפשר את מצבו הצבורי, כדי להיות קרוב ומובן יותר לחילים. – אני באמת אופיצר חלוץ, אך אֲנָשַי אינם אתי; באתי אל הקרב, ואנשי נתעלמו ממני.

– השמעת! – אמר אחד מהחילים.

השני הניע ראשו.

– אֱכל נא אפוא מן הנזיד, אם חפץ אתה! – אמר הראשון ויתן לפיֶר כף עץ, אחרי אשר לקק אותה לעיניו.

פיֶר קרב וישב אצל האש ויחל לאכול את הנזיד, אשר היה בקלחת ואשר נדמה לו כמתוק מכל המאכלים אשר אכל מימיו. בשעה שגחן על הקלחת והוציא משם כפות מלאות ולעס בתאות נפש את החתיכות זו אחר זו, ופניו נראו לאור האש, הביטו החילים אליו והחרישו.

– לאן אתה צריך ללכת? הגד! – חזר ושאל אותו אחד מהם.

– אני הולך למוזַ’יסק.

– שַׂר אתה אפוא?

– כן.

– ומה שְׁמֶךָ?

– פטר קירילוביץ'.

– נלכה, אפוא, פטר קירילוביץ'; אנחנו נביאך שמה. בחשכה גמורה הלכו הַחַיָלִים עם פיֶר למוזַ’יסק.

כבר קראו התרנגולים, והם באו עד מוזַ’יסק ויחלו לעלות על ההר הזקוף שבעיר. פיֶר הלך יחד עם החילים ושכח לגמרי, שבית מלונו היה בתחתית ההר ושכבר עבר לפני המקום ההוא. הוא לא היה זוכר זאת (כל כך היה לבו טרוד), אלו לא פגע בו בהגיעו עד חצי ההר מנהיג סוסיו, אשר הלך לחפשו בעיר ובאותה שעה שב ללכת אל בית המלון. מנהיג הסוסים הכיר את פיֶר על פי כובעו הלבן, שנשקף מתוך החשכה.

– הוד נסיכות, – אמר המנהיג ברהיטה, – ואנחנו כבר דאגנו לך עד מאד. ומדוע תלך ברגליך? ואנה אתה הולך, הואל נא!

– אמנם כן הוא, אמר פיֶר.

החילים עמדו מלכת.

– מצאת אפוא את אנשיך? – אמר אחד מהם. – שלום לך! פטר קירילוביץ', הלא זה שמך?

– שלום לכם, – אמר פיֶר וישם פעמיו אל בית המלון עם מנהיג סוסיו.

“צריך לתת להם!” אמר פיֶר בלבו וישלח ידו אל כיסו. “לא, אין צרך”, אמר אליו איזה קול.

בחדרי בית המלון לא היה מקום לו: כל החדרים היו מלאים. ויסר פיֶר אל החצר ויתעטף ויכס ראשו וישכב במרכבתו.

ט.

כאשר אך הניח פיֶר את ראשו על הכר, הרגיש מיד, שהוא מנמנם; אבל פתאם נשמעו בברור כמעט כמו בהקיץ קולות בוּם, בוּם' בוּם של יריות רובים ואנחות וצעקות ומפלת כדורי נפץ, וריח דם ואבק עלה, ואימה נפלה עליו, אימת סכנת מות. ויפקח עיניו בבהלה ויוצא את ראשו מתחת לאדרתו. דממה היתה בכל החצר. אך בשער הלך לו חַיָל משרת הלוך ודבר עם השוער וְשַכשך ברגליו ברפש. ממעל לראש פיֶר, תחת הסוכך המאפיל מתוכו, העשוי לוחות עץ נתרו יונים מתנועתו בהרמת גופו. בכל החצר הוצק הריח העז, שהיה משמח לבבו של פיֶר ברגע ההוא, ריח השלום המיֻחָד לבית מלון, ריח חשש, זבל ועטרן. בין שני הסוככים השחורים נראו שמים טהורים מלאים כוכבים.

“ברוך אלהים, שזה איננו עוד”, אמר פיֶר בלבו וחזר והתכסה בהלטת ראש. “מה נוראה הוא הפחד ומה מאד הבישותי בפחדי זה! והם… הם רק חָזקו ויאֶמצו עד אחרית דבר…” הוסיף לדבר עם לבבו.

במלת הם כִוֵן בלבבו גם לַחַיָלִים שהיו על הבַּטַרִיָה, גם לאותם שהאכילוהו מתבשילם, גם לאותם שהתפללו לאיקונין. הם אותם האנשים המשֻנים, אשר לא נודעו לו עד כה – הם נבדלו בהרהוריו הבדלה ברורה וגלויה מכל יתר האנשים.

“להיות חַיָל, חַיָל פשוט”, אמר פיֶר בהתנמנמו. להכנס בחיים הכלליים האלה בכל לב ונפש, לסגל את כל מה שעושה אותם לאנשים כאלה. אבל כיצד אפשיט מעלי את כל אותו המשא המיֻתָּר, משא השטן העמוס על האדם הצבורי. היו ימים שיכלתי להיות בהם לאיש כזה. יכלתי לברוח מפני אבי כאשר חפצתי. גם אחרי הדואֶל עם דולוחוב יכלתי עוד להיות מֻגְלֶה בתור חַיָל פשוט". ובדמיונו של פיֶר נראה לפניו המשתה בקלוב, אשר קרא בו את דולוחוב לקרב, ואחרי כן נראה איש חסדו בעיר טורז’וק. והנה חדר האכל החגיגי של המַסונים לפניו. וְהַתָּא בקלוב האנגלי. ואיש נודע לו, קרוב לו ויקר לו יושב בקצה השלחן. והוא אותו האיש בעצמו איש חסדו הוא. “הלא האיש הזה מת?” השיב אל לבו. “כן הוא, הוא מת, אך אני לא ידעתי, כי חי הוא. ומה צר לי, כי מת, ומה מאד אשמח כי הוא חי שנית”! מעברו האחר של השלחן ישבו אנטול, דולוחוב נסוויצקי דניסוב ואחרים כאלה (מין האנשים האלה היה מגבל ברוחו בברור בחלומו, וכן מין אותם האנשים, אשר כִּוֵן להם במלה “הם”), והאנשים האלה, אנטול, דולוחוב, צעקו וישירו; אבל מבעד צעקתם נשמע קולו של איש החסד, שהיה מדבר בלי הפסק, וקול דבריו היה נמרץ ומתמיד, כהמון שדה קרב, אבל נעים היה ומביע תנחומים. פיֶר לא הבין את הדברים אשר דבר איש החסד, אבל ידע (גם מין הרעיונות היה ברור לו בחלומו), כי איש חסדו דבר על אדות הטוב, על אדות האפשרות להיות כמוהם. והם סבבו מכל עברים את איש החסד בפניהם הפשוטים, הטובים והמלאים עוז. אבל אף על פי שהם היו אנשים טובים, לא הבּיטו אל פיֶר ולא ידעוהו. פיר רצה להסב לבם אליו ולהגיד מה הוא להם. אך כאשר החל לקום נצטננו ונחשפו רגליו.

ויבוש פיר ויכס רגליו בידו, כי נפלה האדרת מעליהן באמת. לרגע קטן פקח פיר את עיניו בתקנו את אדרתו עליו וירא את הסוככים ואת העמודים ואת החצר, הכל כמו שהיה קדם לזה – אבל כל זה הֻכְחַל והואַר ונתכַּסָה באגלי טל או כפור.

“השחר עולה”, אמר פיֶר בלבו. “אך לא זה עקר לי. עלי לגמור לשמוע את דברי איש חסדי ולהבינם”. ויוסף ויִתְכַּס באדרתו, אך לא היו שם עוד לא תא האכל ולא איש החסד. רק רעיונות היו שם, רעיונות מֻבָּעים בברור במלים שנאמרו באזני פיֶר או שאמר ושנה בלבו בעצמו.

פיֶר היה בטוח, בזכרו אחרי כן את הרעיונות האלה, – אף-על-פי שנוצרו בו על ידי רשמי היום ההוא ­– כי נאמרו אליו על ידי איש מחוץ לו. כפי מה שנדמה לו, לא היה יכול מעולם להגות ולהביע רעיונותיו כן.

“הדבר הכבד מכל הוא שעבוד חרותו של אדם לחקי האלהים” אמר הקור הדובר אליו. “הפשיטות היא הכנעה מפני האלהים. והם פשוטים. הם אינם מדברים, אבל עושים הם. מלה שנאמרה היא של כסף, ושלא נאמרה – של זהב. אין לאדם דבר בעולם, כל זמן שהוא ירא מפני המות. ומי שאינו ירא מפני המות, לו קָנוי הכל. אלו לא היו מכאובים, לא היה האדם יודע גבולים לעצמו, לא היה יודע את עצמו. הַכָּבֵד מכל (הוסיף פיֶר להרהר או לשמוע בחלומו) הוא הדעת לאַחֵד איש בנפשו את ערכו של הכל. לאחד הכל?” אמר פיר לעצמו. “לא, לא לאַחֵד. אי אפשר לאַחֵד רעיונות, אבל יש לקשר את הרעיונות זה בזה, יש לקשרם יחד!” שנה ואמר לעצמו בצהלה פנימית, כי הרגיש שבמלים אלה ורק במלים אלה מֻבַּע מה שהוא רוצה להביע ונפתרת כל השאלה המדאבת את נפשו.

– כן, יש לקשור, עת לקשור.

– יש לאסור, עת לאסור, הוד נסיכות! הוד נסיכות! – שנה אחריו איזה קול, – יש לאסור, עת לאסור…

הקול היה קול מנהיג סוסיו, שבא לעוררו. השמש הכה על פני פיֶר. הוא הציץ על החצר המטֻנפת, חצר בית המלון, אשר באמצעיתה השקו חַיָלים מן הבאר שבה סוסים רזים, ובשערה יצאו עגלות מתוכה. פיֶר הסב פניו בגעל נפש, ויעצם עיניו, וֵיָשָׁב וַיִפל על מקום השֶׁבֶת במרכבה. “לא אינני חפץ בזה, אינני חפץ לראות ולהבין זאת; חפץ אני להבין מה שנגלה לי בשנתי. עוד סקונדה אחת – והבינותי הכל. אבל מה אעשה? לקשור, אבל איך לקשור הכל?” ובאימה גדולה הרגיש פיֶר שכל משמעותו של אותו הדבר שראה ושהרהר בו בחלומו היתה לְאָין.

המנהיג והרַכָּב והשוער ספרו לפיֶר, כי בא אופיצר והודיע שהצרפתים הקריבו אל מוזַ’סק, והרוסים הולכים משם.

פיר קם ויצו לאסור את הסוסים ולנסוע אחריו, וילך ברגליו דרך העיר.

הצבאות התחילו יוצאים על מנת לעזוב בעיר כעשרת אלפי פצועים. הפצועים ההם נראו בחצרות ובחלוני הבתים ושטו כנופיות כנופיות בחוצות. בחוצות על-יד העגלות, שנועדו להוציא בהן את הפצועים, נשמעו צעקות, חרפות ומהלומות. פיֶר נתן את מרכבתו, שיצאה אחריו והשיגַתו, לגנרל אחד ממיֻדעיו שנפצע, ואתו יחד נסע עד מוסקבה. בדרך נודע לפיֶר, כי מתו אחי אשתו (אנטול) והנסיך אנדרי.

י.

בשלשים לחדש שב פיֶר למוסקבה. כמעט אצל מבוא העיר פגש אותו האדיוטנט של הגרף רוסטופצ’ין.

ואנחנו מבקשים אותך בכל מקום, – אמר אליו האדיוטנט. – לגרף נחוץ לראותך! הוא מבקש מאתך שתבוא אליו מיד בשביל ענין חשוב מאד.

פיֶר עלה במרכבה שכורה ובלי הראות בביתו בא המצביא הראשי המוסקבאי.

הגרף רוסטופצ’ין בא אך ביום ההוא בבקר העירה מבית קיצו שבסוקוליניקי, הפרוזדור הפנימי וחדר הקבלה שבמעון הגרף מלאו פקידים, שמקצתם נקראו לבוא לפניו ומקצתם באו לקבל צוויים מאתו. וַסילצ’יקוב ופלַטוב כבר ראו את הגרף והסבירו לו, שאי אפשר להגן על מוסקבה ושהיא עתידה להמסר בלי קרב. אמנם מיושבי העיר הסתירו את הידיעות האלה אבל הפקידים ושרי ההנהלות השונות, ידעו, כי מוסקבה תהי בידי האויב, כאשר ידע זאת גם הגרף רוסטופצ’ין; וכלם באו, כדי להסתלק מהאחריות, אל המצביא הראשי בשאלות, מה לעשות להם במוסדות הממשלה המֻפקדים בידיהם.

בשעה שנכנס פיֶר אל חדר הקבלה יצא הציר השלוח ממערכות הצבא מלפני הגרף.

הציר השיב לאותם שפנו אליו בשאלות בתנופת יד מתוך יאוש, ויעבור ויצא מן החדר.

פיֶר חכה בחדר הקבלה ובעינים עיפות התבונן בפקידים השונים – בהם זקנים וצעירים, צבאיים ואזרחיים – שנמצאו בחדר. כלם נראו כמתרעמים ודואגים. פיֶר נגש אל חבורה אחת של פקידים, שנמצא בה אחד ממיֻדָעָיו. אחרי נתינת שלום והחזרת שלום ביניהם ובין פיֶר הוסיפו לשיח בענינם.

– אם ישַׁלחו ויחזירו לא תצא כל רעה; ובמצב כזה אין לקבל כל אחריות.

– אבל הלא הוא כותב פה… – אמר השני ורמז על גליון נדפס, שהחזיק בידו.

– זה ענין אחר. בעד העם יש צרך בדבר, – אמר הראשון.

– הנה פה מודעה חדשה.

פיֶר לקח את המודעה בידיו והתחיל קורא:

“הוד נסיכותו הנעלה, בחפצו להתחבּר במהרה עם הצבאות ההולכים אליו, עבר לפני מוז’יסק ויעמוד במקום בָּצור אשר לא פתאם יעלה עליו האויב בו. מפה נשלחו לו 48 כלי תותח עם כדורי נפץ, והודו הנעלה אומר, כי יגן על מוסקבה עד נטף הדם האחרון ונכון הוא גם להלחם בחוצות. אתם, אחי, אל תשימו לב למה שבתי הפקודות חדלו למלא את תפקידם: אותם צריך להוציא, ואנחנו נִשָפֵט עם הרשע העריץ על פי דרכנו! כשנבוא לידי כך אצטרך לגבורי חיל גם מבני העיר גם מבני הכפרים. על זה אכריז שני ימים קֹדֶם למעשה, ועתה אין צורֶך בדרך, ועל-כן אני מחשה. טוב להשתמש בגרזן, אין רע גם בדֶקֶר פיפיות⁵⁹. ושלש קלשון טוב מכל: הצרפתי איננו כבד מֵאֲלֻמַת שפוֹן. מחר אני הופך את בית התפלה איורסקיה לבית חולים על שם יקטרינה בעד הפצועים. שם נְקַדֵש את המים: אז תהי רפואה קרובה לבוא יותר, ואני בריא עתה: עין אחת כאבה עלי, ועתה אני מביט בשתי עיני”.

– ולי אמרו אנשים מֻמחים, – אמר פיֶר, – כי בתוך העיר אי אפשר להלחם בשום אפֶן וכי הפוזיציה…

– זה אמת, הלא בזה אנחנו מדברים – אמר הפקיד הראשון.

– ומה הוא: "עין אחת כּאבה עלי, ועתה אני מביט בשתי עיני – אמר פיֶר.

– “שעורה” היתה לו על עינו, – אמר האדיוטנט בחיוך קל – והוא דאג מאד, כאשר אמרתי לו, כי באו מן העם לשאל מה לו. ומה אדוני הגרף? – אמר האדיוטנט פתאם ופנה בצחוק קל אל פיֶר: – שמענו, כי שנויים מתרגשים לבוא בביתך, כי רעיתך הגרפינה…

אני לא שמעתי מאומה, – אמר פיֶר במנוחה. – ומה שמעת?

– לא כן, הלא מרבים לבדות דברים. אני אמרתי, כי שמעתי.

– ומה שמעת?

– אומרים, – הוסיף האדיוטנט באותו הצחוק הקל, – כי אשתך הגרפינה יוצאה חוצה לארץ. שמועת שוא בודאי.

– אפשר הדבר, – אמר פיֶר ופנה כה וכה בפנים נטרדים. – ומי זה? – שאל ורמז על איש זקן רם קומה באדרת כחֻלה נקיה, שזקנו וגבות עיניו היו לבנות כשלג, ופניו אדֻמִים.

– זה? זה סוחר, הוא בעל בית המשתה וֶרֶשׁצַגין! השמעת את המעשה שהיה בפרוקלמציה?

– אה, זהו וֶרֶשׁצַגין! אמר פיֶר והסתכל בפניו העזים והשוקטים של הסוחר הזקן על מנת למצוא בהם רֹשם בגידה.

– אין זה הוא בעצמו. זה אביו של כותב הפרוקלמציה, – אמר האדיוטנט. – אותו הצעיר יושב בַּבּוֹר ⁶⁰, וכמדֻמה לי, שרעה תהיה אחריתו.

זקן קטן קומה מקושט בכוכב ופקיד אשכנזי בעל צלב על צוארו נגשו אל המשוחחים.

הרי זה מעשה מְסֻבָּךְ, – ספר לו האדיוטנט. – לפני חדשים שנים נראתה הפרוקלמציה ההיא. הדבר הֻגד לגרף. הוא צוה לחקר, גברילה אבנוביץ' חקר ודרש; הפרוקלמציה עברה מיד ליד, ושלשה וששים איש משמשו בה. הוא בא אל האחד. מי נתנה לך? פלוני בן פלוני. הוא בא אל השני. ואתה מידי מי? וכן הוסיף עד שהגיעו לוֶרֶשׁצַגין… בן סוחר אחד מפרחי הסוחרים, – אמר הדיוטנט בצחוק קל. התחילו שואלים אותו, “ממי באה לידך?”, והעקר הוא, שאנו יודעים ממי בא לידו. הפוסט דירקטור הוא שנתנה לו, הוא ולא אחר. ברור הוא, שקנוניה היתה ביניהם שם. “איש לא נתנה לי” הוא אומר, “בעצמי חברתיה”. גם אימו עליו, גם בלשון רכה בקשו מאתו, והוא אינו חוזר מדברו. באו והגידו לגרף. הגרף צוה לקרוא לו. “מי נתן לך את הפרוקלמציה?” “חברתי בעצמי”. הלא ידעת את הגרף! – אמר האדיוטנט בבת צחוק מתוך גאוה ושמחה. – קֶצֶף נורא קצף, ובאמת חוצפה כזאת, שקר וקשי ערף!…

– א! והגרף הֻצְרַך, שיעיד בקליוצ’ריוב! – אמר פיר.

– אין כל צרך, – אמר האדיוטנט בבהלה. – גם בלעדי זאת נמצאו חטאים בקליוצ’ריוב, ועל-כן הָגְלָה. אבל הגרף קצף מאד. “איך יכלת לחברה?” אמר הגרף ויקח מעל השלחן את העתון ההמבורגי הזה. “הִנֵה הִנָהּ! לא חברת אותה, כי אם תרגמת וגם קלקלת בתרגומך, על כי אינך יודע, שוטה, את הלשון הצרפתית”. והוא, מה תאמר עליו? “לא”, הוא אומר, מכל עתון לא קראתי, אני המחבר". “ואם כן בוגד אתה. ואני אמסרך לבית דין ותלו אותך על עץ. אמור, ממי קבלת”? “לא קראתי כל עתון, אני המחבר”. אחת אמר ולא שב מדברו. הגרף קרא גם לאביו, והוא מחזיק במה שאמר. על-כן נמסר לבית דין ונגמר דינו, כמדֻמה לי לעבודת פרך. עתה בא אביו לבקש עליו. אך זה נער נקלה! נער בן סוחר כזה קנאי, מֵסית; שעורים שמע שמע באחד המקומות והריהו מגדולי הדור בעיניו, מה תאמר על בן חיל כזה? בית משתה לאביו על יד גשר האבנים, והיה שם צלם אֶלהי הארץ, צלם גדול, בידו האחת שרביט ובשנית כַּדוּר מַלְכוּת, את הצלם הזה לקח לביתו לימים אחדים, ומה עשה? מצא לו צַיָר נבל.

יא.

באמצע הספור החדש הזה נקרא פיֶר לבוא לפני המצביא הראשי המוסקבאי.

פיֶר נכנס לחדר עבודתו של הגרף רוסטופצ’ין. רוסטופצ’ין קִמט פניו ומָחָה בידו את מצחו ואת עיניו בשנת כניסתו של פיֶר. איש שפל קומה דבר שם איזה דבר, וכשנכנס פיֶר, נשתתק ויִצֵא.

– שלום לך גבור החיל, – אמר רוסטופצ’ין, כאשר אך יצא האיש ההוא. – שמענו על דבר גבורותיך. אך לא זה עִניָנֵנו, יקירי, דרך סוד הלא מַסון אתה? – אמר הגרף רוסטופצ’ין דרך אזהרה, כאילו היה בזה דבר רע, אלא שהוא נכון לסלוח. פיֶר שתק, – יקירי, שמעתי הכל, אבל ידעתי כי יש מַסונים ויש מסונים, ואני מקוה, כי אתה אינך מאותם שבדמות הצלת מין האדם כלו הם רוצים להאביד את רוסיה.

– כן הוא מַסון אני, – ענה פיֶר.

– ראה נא אפוא, אהובי. הן לא נכחד ממך, כאשר אדמה, כי האדונים ספֶרַנסקי ומגניצקי שֻׁלחו אל אותם המקומות; ככה נעשה גם לאדון קליוצ’ריוב, גם לאחרים שעשו עצמם כאלו הם בונים בית מקדש שלמה ובאמת התאמצו להחריב את בית מקדש ארץ מולדתם. יכול אתה להבין, כי יש סבות לדבר וכי לא הייתי יכול להַגלות את הפוסט דירקטור מזה, אלו לא היה מזיק בדרכיו. עתה ידוע לי, כי שלחת לו את מרכבתך לצאת בה מן העיר וכי גם קבלת ממנו נירות לפקדון. אני אוהב אותך ואינני חפץ ברעתך; ובאשר אתה צעיר ממני למחצה, אני יועץ אותך, כאב לך, להפסיק כל משא ומתן עם אנשים ממין זה ולצאת מן העיר כפי האפשר במהרה.

–ומה חטאתו של קליוצ’ריוב, אדוני הגרף? – שאל פיֶר.

– זאת עלי לדעת ולא עליך לשאל אותי, – ענהו רוסטופצ’ין בקול צעקה.

– אם נתבע על הפצת פרוקלמציות של נפוליון, הלא אין ראיה לדבר זה, – אמר פיֶר (בלי הבט אל רוסטופצ’ין) – ואת וֶרֶשׁצַגִין…

– זהו עקרו של דבר! – נכנס רוסטופצ’ין לתוך דברי פיר בזעף פתאם ובגערה גדולה עוד יותר. – ורשצגין בוגד ומסגיר אשר יושב לו גמולו בראשו, – אמר רוסטופצ’ין באש השנאה, אשר ידברו בה נעלבים לזכר עלבונם, – אבל אני קראתי לך לא על מנת לדין במעשי, כי אם על מנת להשמיעך את עצתי, או את מצוָתי, אם כך יפה לך. אני מבקש מאתך להפסיק כל משא ומתן עם אדונים כקליוצ’ריוב ולצאת מן העיר. ואת רוח השטות אגרש מכל מי שתמצא בו. – ובדברו זכר בודאי, כי הוא כמו גוער בבזאוחוב, אשר עוד לא היה בו כל חטא, ויחזק בידי פיר בידידות ויוסף: הנה ערב ימי רעה לנו עתה, ולא עת לי לדבר ידידות עם כל האנשים אשר להם דבר אלי. יש אשר ראשי סובב עלי. עתה יקירי, מה אתה אומר לעשות, אתה לנפשך?

– מאום לא אעשה, – השיב פיר, וכבראשונה לא הרים עיניו אל הדובר אליו, ופניו הטרודים לא נשתנו.

הגרף הרעים פניו.

– עצתי, עצת אוהֵב, יקירי. צא מן העיר, וכפי האפשר מהר, רק זאת אמַר לך, אשרי מי שיודע לשמוע. לך בשלום, יקירי. אכן, – קרא אליו מפתח החדר, – האמת הדבר, כי נאחזה הגרפינה בפרסות האבות הקדושים שבחברת ישוע?

פיר לא השיב דבר ויצא מלפני רוסטופצ’ין סר וזעף במדה שלא נראתה בו מעולם.

בבואו אל ביתו כבר ירד היום. כשמונה אנשים שונים באו לפניו בערב ההוא: מזכיר הקומיטט, שר הגדוד שעל הבטליון שלו, מנהל עסקיו, המשרת אשר על ביתו ומבקשים שונים. לכלם היו על פיר דברים תלויים בדעתו. פיר לא הבין מאומה, לא שם לבו לדברים ההם ועל כל השאלות השיב תשובות שלא נתכון בהן אלא כדי להסתלק מהאנשים האלה. לאחרונה, כשנשאר לבדו פתח ויקרא את מכתב אשתו.

“הם – חַיָלִם על הַבַּטֶרֶיָה, הנסיך אנדרי נהרג… הזקן… הפשיטות היא הכנעה מפני האלהים, יש לשאת מכאובים… ערכו של הכל… יש לקשור… אשתי נשאת לאיש… יש לשכוח ולהבין…” ובהרהורים אלה קרב אל המטה ויפל עליה בלי פשוט את בגדיו וירדם מיד.

כאשר הקיץ ממחרת בבקר בא אשר על ביתו להגיד לו כי בא פקיד פוליציה שלוח מאת הגרף רוסטופצ’ין לחקור, אם יָצָא או אם יוצא הגרף בזאוחוב.

כעשרת אנשים שונים מבעלי דברו של פיר חכו לו בחדר האורחים. וילבש פיר מהר את בגדיו וילך לו לא אל האנשים שחכו לו, כי אם אל מרפסת המבוא האחרון ומשם יצא דרך השער.

מן השעה ההיא עד סוף הריסות מוסקבה לא ראה איש מאנשי בית בזאוחוב את פיר עוד, ולא ידע איפה הוא בכל היגיעות שיגעו לבקשו.

יב.

עד יום אחד לסנטיבר, הינו עד ערב כניסת האויב למוסקבה, לא יצאו הרוסטובים מן העיר.

משנכנס פֶטיַה לגדוד הקוזקים של אובולנסיק ומִשֶיָצָא לעיר בּיֶלַיַה-צֶרקוב, ששם נסתדר הגדוד הזה, נפלה אימה על הגרפינה. הרעיון, כי שני בניה במערכות המלחמה, כי שניהם יצאו מתחת אברתה, כי היום או למחר יכול אחד מהם וגם שניהם כאחד לֵהָרֵג, כמעשה שהיה באחת ממיודעותיה, שנהרגו שלשה בניה, עלה על רוחה בקיץ ההוא בפעם הראשונה בכל פשוטו הקשה. היא נסתה לקרוא את ניקולי אליה ואמרה לנסוע בעצמה אל פֶּטיַה ולהמציא לו משמרת באחד המקומות בפטרבורג, אך הברר שכל זה היה אי אפשר. פטיה לא יכל לשוב משם אלא או עם גדודו יחד או במצות הממשלה אל גדוד אחר מן המשתתפים במלחמה. ניקולי נמצא באחד המקומות במערכה, ואחרי מכתבו האחרון, אשר תאר בו בפרטות את פגישתו עם הנסיכים מריה, לא הודיע דבר עוד לאבותיו. הגרפינה לא יכלה לישון בלילות, ובשנתה ראתה בחלומה את בניה נופלים חללים. אחרי הרבה עצות ושיחות מצא הגרף תחבולה להרגיע את הגרפינה. הוא העביר את פטיה מגדודול של אובולנסקי לגדודו של בזאוחוב, שנסתדר על יד מוסקבה. אף-על-פי שפטיה עוד עבד בצבא, מצאה הגרפינה נוחם לנפשה בשנוי מקום זה, שלפחות ראתה את אחד מבניה תחת אברתה, ותקו לכונן את פטיה על מנת שלא לתת לו לצאת עוד מתחת מחסה ולרשמו מדי פעם בפעם במקומות אשר לא יוכל להלקח משם אל שדה קרב. בימים אשר אך ניקולי לבדו היה שרוי בסכנה נדמה לה לגרפינה (וגם הכה לבה אותה על זה), שהיא אוהבת את בנה הגדול יותתר מכל יתר ילדיה; אבל כאשר גם פטיה הקטן, המשתובב תמיד, אשר לא ראה סמני ברכה בלמודו, אשר היה משבר כלים בבית בכל אשר פנה, אותו הנער חרום האף, שעיניו השחורות היו אך שְמֵחות ופניו האדֻמים מלאו עֲלֻמים, ושער דק מן הדק אך החל לצמח עליהם, הובא שמה, אל אותם הגברים הגדולים הנוראים והאכזרים, העוסקים שם במעשי קרבות ומוצאים בזה קורת רוח, – נדמה לה לאם הזאת, שאותו אהבה יותר הרבה מכל ילדיה. במדה שקרבה העת, אשר היה פטיה זה שחכתה לו עתיד לשוב בה למוסקבה, בה במדה גברה סערת רוחה. כבר אמר, שלא תגיע לעולם לשעת אושר זו. מציאותם של סוניה וגם של נטשה האהובה לה וגם של בעלה אך הרגיזה את הגרפינה. “מה לי ולהם, איני צריכה לשום איש חוץ מפטיה!” דברה עם לבבה.

בימים האחרונים לחדש אוגוסט בא אל הרוסטובים מכתב שני מניקולי. הוא כתב מפלך ווֹרוֹנֶיז', אשר נשלח להביא סוסים משם. המכתב הזה לא הרגיע את הגרפינה. כשנודע לה, שאחד מבניה איננו בסכנה, התחילה דואֶגת עוד יותר לפטיה.

אף-על-פי שעוד מיום העשרים לאוגוסט יצאו כמעט כל מיֻדעיהם של הרוסטובים ממוסקבה, ואף-על-פי שהכל דברו על לבה של הגרפינה שתמהר כפי האפשר לצאת מן העיר, לא רצתה גם לשמוע דבר על אדות יציאה זו בטרם ישוב פטיה אוצרה היקר לה מכל. בעשרים ושמונה לאוגוסט בא פטיה. החבה הנלהבה החולנית, אשר קדמה אמו פניו בה, לא ישרה בעיני האופיצר בן שש עשרה השנה הזה. אף-על-פי שכסתה אמו ממנו את מחשבתה שלא לתת לו עתה לצאת מתחת אברתה, הבין פטיה את אשר עם לבבה לעשות לו, ומיראה אינסטיקטית, שלא ירק לבו גם הוא בחברת אמו, שלא יֵעָשֶׂה אשה זקנה, (כן דבר עם לבבו), התנהג עמה בקרירות והיה מתרחק ממנה, ובכל ימי שבתו במוסקבה התרועע אך עם נטשה בלבד, אשר בכל עת היה אוהֵב אותה אהבת אח עזה מאד, קרובה לאהבת נשים.

על-פי דרכו של הגרף, שלא לדאג דאגת מחר, לא נעשה ביום 28 באוגוסט עוד דבר מההכנות הנחוצות לנסיעה, והעגלות שהיו עתידות לבוא מכפרי ריאַזַן ומוסקבה כדי לשאת בהן את כל המטלטלים שבביתו באו אך בשלשים לחדש.

מעשרים ושמנה עד שלשים ואחד לאוגוסט היתה מוסקבה כלה מלאה טרדה ותנועה. בכל יום הובאו בעגלות דרך מבוא דוֹרוֹגוֹמילוב אל מקומות שונים במוסקבה אלפי פצועים שנפצעו בקרָב הבורודינאי, ואלפי עגלות נושאות אנשים ומטלטלים יצאו דרך שאר מבואי העיר. נגד מודעותיו של רוסטופצ’ין, או מבלי שים לב לבן או בגלל המודעות האלה בעצמן, עברו בעיר שמועות משֻׁנות מתמיהות וסותרות זו את זו עד מאד. זה אמר, שלא נתנה רשות לאיש לצאת מן העיר. זה ספר, להפך, שהוצאו כל האיקונין מבתי התפלות ושכל בני העיר מוצאים מתוכה בחזקה; זה אמר, שהיה עוד קרב אחד אחרי הקרב הבורודינאי, ובו הופצו הצרפתים; זה אמר להפך, כי כל צבא רוסיה נשמד; זה דבר על חלוצי מוסקבה, שהם עתידים לעלות על שלשת ההרים; זה ספר בלחישה, שלא נתנה רשות לאוגוסט ין לצאת, שנתפשו בוגדים, שהאכרים קושרים ושוסים את היוצאים מן העיר, והרבה כיוצא בזה. אבל כל אלה אך נאמר, ובאמת הרגישו הכל כיוצאים כנשארים בעיר (אף-על-פי שעוד לא היתה אותה המועצה בפילי, שנגמר בה לעזוב את מוסקבה) כי עתידה מוסקבה להמסר לאויב על כל פנים וכי צריכים הם למהר כפי האפשר לצאת ולהוציא את מטלטליהם, אלא שלא הראו זאת. מֻרגָש היה, שהכל עומד להנתק פתאם ולנשתנות, אך עד הראשון לחדש עוד לא נשתנה דבר. כמי שנגמר דינו למיתה, שהוא יודע בּזמן שמוליכים אותו להרגו, כי עוד מעט ואיננו, ואף על פי כן הוא פונה כה וכה ומַתְקִין את מצנפתו הנתונה על ראשו שלא כראוי, כן הוסיפה מוסקבה לנהג כמנהגה. אף-על-פי שידעה, כי קרובה שעת האבדון, שינתקו בה כל קשרי מנהגי הבריות, אשר הֻרגלה לדקדק בהם.

בשלשת הימים שלפני גלות המוסקבאים היו כל בני בית רוסטוב טרודים בעינים שונים. ראש הבית, הגרף איליה אנדריביץ', נסע הנה והנה כל היום וקָלַט את השמועות השונות שהיו עוברות בעיר, ובבית צוה בחפזון צוויים כלליים קלי ערך על דבר הכנות ליציאה.

הגרפינה השגיחה על לקיטת החפצים והתרעמה על כל מה שנעשה, והלכה אחרי פטיה שהיה בורח מפניה, והיא קנאה אותו, כל כי בלה רוב זמנו עם נטשה. רק סוניה לבדה נהלה את העבודה הנחוצה באמת, את טעינת החפצים: אבל סוניה היתה עצובה ביחוד ושתקנית בכל הימים האחרונים ההם. מכתבו של ניקולי, אשר הזכיר בו את הנסיכית מריה, העיר את הגרפינה לדבר בזה בשמחה באזניה ולאמר, כי היא רואה אצבע אלהים בפגישת הנסיכית מריה וניקולי.

– מעולם לא שמחתי בימים אשר היה הנסיך בולקונסקי חתן לנטשה, – אמרה הגרפינה, – אך כל הימים חפצתי, ולבי ינבא לי, שניקולנקה ישא את הנסיכית, ומה טוב יהי הדבר!

סוניה הרגישה, כי נכון היה הדבר, כי התחבולה האחת, שאפשר לתקן בה את עסקי הרוסטובים היא, שישא לו אשה עשירה, וכי שדוך טוב הוא לו. אך לה היה הדבר מר מאד. אך אף-על-פי שהצטערה, ואולי דוקא מפני שהצטערה, קבלה על עצמה את כל הטרדות הקשות על דבר סדורם וטעינתם של החפצים וימים תמימים היתה עסוקה בזה. הגרף והגרפינה פנו אליה, כשהֻצרכו לצות דבר, ופטיה ונטשה לא רק לא עזרו לאביהם ולאמם, כי אם על פי רוב גם היו לטרח על כל אנשי הבית והפריעו אותם מעבודתם. וכמעט כל היום נשמעו קולות מרוצתם וקריאותיהם וצהלת צחוקם שצחקו על לא דָבָר. הם צחקו ושמחו לא על כי היתה להם סבה לצחוק; אך לבבם שמח בקרבם, ועל כן היה כל מקרה שקרה מביאם לידי גיל וצחוק. פטיה היה שמח, כל כי יצא מבית אביו בתור נער, ובחזירתו היה (כמו שאמרו לו כל יודעיו) איש בן חיל; שָמֵחַ היה, על כי הוא בביתו, על כי הובא מביֶלַיַה-צרקוב, ששם לא היתה לו תקוה לבוא מהר בקרָב, למוסקבה, שבה יהיו קרבות בעוד יום או יומים, ובעקרו של דבר שָמַח לבו, על כי היתה נטשה שמחה, כי נגרר תמיד אחרי מצב רוחה. ונטשה היתה שְמֵחָה על-כי ימים רבים מאד היתה עצובה, ועתה לא העלה דבר על זכרונה את סבת עצבותה, והיא היתה אשה בריאה. מלבד זאת שמחה, על כי נמצא אצלה איש מחבב אותה עד מאד (חבוב זה היה כשמן משחה לגלגלים, אשר לכ יכלה מכונתה לנוע כראוי בלעדיו), ופטיה חבב אותה בלי גבול. ובעקרו של דבר שמחו שניהם, על כי היתה המלחמה על ידה מוסקבה, על כי יִלָחֲמו אצל מבוא העיר, על כי מחלקים כלי נשק, על כי הכל רצים, יוצאים לדרך, על כי בכלל נעשה דבר שאינו מצוי, מה שמשמח לבב אנוש בכל עת, ביחוד לבב איש צעיר.

יג.

באחד ושלשים לאוגוסט, שחל בשנה ההיא ביום שבת, היה כל אשר בבית הרוסטובים כהפוך מלמעלה למטה. כל הדלתות היו פתוחות, כל הרהיטים – מוצאים החוצה או מָעברים ממקומותיהם, והראיים והציורים מורדים מעל הקירות. בחדרים עמדו תבות, וחשש וניר לחבישה, וחבלים היו מוטלים על הארץ. האכרים ומשרתי הבית, שהיו עסוקים בהוצאת החפצים, פסעו פסיעות כבדות על הרצפה היפה. בחצר דחקו זו את זו עגלות פשוטות של אכרים, שמקצתן כבר היו טעונות טעינה גבוהה וחבושות, ומקצתן היו עוד ריקות.

קולותיהם וצעדיהם של המשרתים המרובים והאכרים בעלי העגלות נשמעו בקראם זה אל זה בבית ובחצר. הגרף יצא עוד בשעת הבקר. הגרפינה חשה בראשה מרוב הטרדה והרעש, ושכבה בחדר הדרגש החדש ותחבשות חמֶץ על ראשה. פטיה לא היה בבית (הוא הלך אל חברו, אשר אמר פטיה לעבור עמו ממחלקת החלוצים איל חיל המערכת). סוניה נמצאה בטרקלין אצל טֹעני כלי הבדלח והקוניה. נטשה ישבה בחדרה המורק על הקרקע בין הבגדים והסרטים והסודרים המפוזרים, והביטה בלי נוע אל הקרקע, ובידיה אחזה שמלת נשף מחול ישנה, את השמלה (שנתישנה בין כה על פי המודה), אשר באה בה בפעם הראשונה אל נשף המחול הפטרבורגי.

נטשה חשבה לה לעָוֶל להבטל מכל עבודה, בשעה שכל בני הבית היו עסוקים כל כך, ופעמים אחדות נסתה ביום ההוא להחל לעסוק דבר; אבל אותו הדבר היה לא לפי רוחה; והיא לא יכלה ולא ידעה לעסוק בדבר לא בכל לבה ובכל כחותיה. היא עמדה קצת על יד סוניה בשעת טעינת כלי הקוניה ורצתה לעזור, אבל חדלה מיד ותלך אל חדרה לטעון את חפציה. בראשונה נתנה משמלותיה ומסרטיה למשרתות ומצאה נחת בזה, אבל אחרי כן כאשר הֻצרכה בכל זאת לטעון את הנשאר, קצרה נפשה בעבודה זאת.

– דוניאשה, הלא סדר תסדרי כל זה, יונתי? כן? כן? – וכאשר הבטיחתה דוניאשה לעשות הכל, ישבה לה על הקרקע ותקח בידיה את שמלת נשף המחול, והתחילה מהרהרת בדבר שלא היה ראוי לה כלל לשים לב לו בשעה זאת. מהרהוריה העירו אותה שיחת הנערות בחדר הסמוך המיוחד להן וקולות צעדיהן בצאתן במהירות מחדר הנערות אל המרפסת האחרוניָה, ותקם ותשקף בעד החלון. רכבת גדולה מאד נושאת פצועים עמדה ברחוב.

הנערות, המשרתים, מחזקת המפתחות, האומנת, הטבחים, הרַכָּבִים ופרחי הטבחים עמדו אצל השער והביטו אל הפצועים.

נטשה שמה מטפחת-אף לבנה על שערה ותצא החוצה. ושתי ידיה אוחזות בקצות המטפחת.

הזקנה מַוְרַה קוזמיניצ’נה מחזקת המפתחות שפטרוה מחמת זקנתה ממשמרתה, סרה מתוך המון העומדים אצל השער ותקרב אל העגלה אשר היה עליה כמין צריף קטן של מחצלת, ותדבר עם אופיצר חור צעיר, אשר שכב בעגלה ההיא. נטשה צעדה צעדים אחדים אל מול המקום ההוא ותעמוד במבוכה קטנה ותוסף להחזיק בידיה את קצות מטפחתה, ואזניה קשובות לשיחתה של בעלת המפתחות.

– אין לך אפוא איש במוסקבה? – אמרה מורה קוזמיניצ’נה. – מוטב היה לך באחד הבתים… אלו סרת אלינו למשל. האדונים יוצאים.

– אינני יודע, אם יתנו רשות, – אמר האופיצר בקול רפה. – הנה השר… שאלי נא, – רמז האופיצר על מַיור בריא אשר שב דרך הרחוב אצל שורת העגלות.

נטשה הציצה בפני האופיצר הפצוע בעיני בהלה ותלך כרגע לקראת המיור.

– האפשר לפצועים להתעכב ביתנו? – שאלה אותו נטשה.

המיור שם ידו בצחוק קל אל מצחיתו.

– אל מי תִדְרשׁי, מדמואזל? – שאל בכווץ עינים ובבת-צחוק.

נטשה שנתה את שאלתה במנוחה, ופניה וכל תנועותיה היו סריחיים כל כך, אף-על-פי שלא חדלה להחזיק בקצות מטפחתה, שהמיור חדל לצחוק, אך הרהר קצת בתחלה וכמו שאל את נפשו, עד כמה אפשר הדבר, ואחר השיב בנתינת רשות.

– בודאי, אפשר ואפשר – אמר לה.

נטשה הרכינה הרכנה קלה בראשה ותפן בצעדים מהירים אל מורה קוזמיניצ’נה, אשר עמדה על יד האופיצר ודברה עמו בהשתתפות מתוך רחמים.

– אפשר, אפשר. הוא אמר, כי אפשר! – לחשה לה נטשה. האופיצר סר בצריפו הקטן אל חצר הרוסטובים, ועשרות עגלות עם פצועים התחילו נכנסות לתוך החצרות לבקשות בעלי הבתים ונגשות אל מבואי בתי הרחוב פובַרסקיה. נטשה מצאה נחת לפי הנראה בהתיחסות זו אל האנשים החדשים, אשר לא התאימה כלל למנהגי דרך הארץ המקובלים. יחד עם מורה קוזמיניצ’נה התאמצה להכניס כפי האפשר הרבה פצועים לתוך חצרה.

– אף-על-פי-כן צריך להגיד לאבא, – אמרה מורה קוזמיניצ’נה.

– אין דבר, אין דבר, האם לא אחת היא! ליום אחד נעבור אל חדר האורחים. אפשר לתת להם את כל חצי ביתנו.

– מה נפלאו מחשבותיך, גבירה צעירה! גם אם אל האגפים לבד, אל החדר הריק, אל חדר האומנת לבד, צריך לשאל.

– אם כן הנני לשאל.

נטשה רצה הביתה, ועל קצות אצבעותיה נכנסה בעד הפתח הפתוח למחצה לתוך חדר הדרגש, שהיה ריח חומץ ונטפי הופמַן עולה משם.

– הישנה את, אמא?

– איזו שֵנה! – אמרה הגרפינה, אשר התנמנמה ונעורה ברגע ההוא.

– אמי, יונתי, – אמרה נטשה ועמדה על ברכיה לפני אמה והגישה את פניה אל פניה. – חטאתי, סלחי נא לי, לא אוסיף עוד, לעולם; הנה העירותי אותך. מורה קוזמיניצ’נה שלחה אותי; פצועים הובאו הנה, אופיצרים – התתני להכניסם? אין מקום אחר להם; ידעתי כי תִתֵּנִי… אמרה בחפזון, בלי הפסקת נשימה.

– איזו אופיצרים? מי הובא? אינני מבינה מאומה, – אמרה הגרפינה.

נטשה התחילה צוחקת, וגם הגרפינה צחקה קצת.

– אני ידעתי, כי תתני רשות… וכן אומַר להם. ונטשה נשקה לאמה ותקם ותלך לה אל הדלת.

בטרקלין מצאה את אביה, אשר שב הביתה והביא חדשות לא טובות.

– אחרנו שבת! – אמר הגרף בזעם שלא מדעת, – גם הקלוב סגור, גם הפוליציה יוצאת.

– אבא, מה שהבאתי פצועים הביתה אין רע? – אמרה לו נטשה.

– בודאי אין רע, – אמר הגרף בטרדה. – לא בזה אנו עסוקים; ואני מבקש עתה שלא לעסוק בהבלים, אך לעזור לטען את החפצים ולצאת, לצאת, לצאת מהר…

והגרף צוה זאת גם את אשר על הבית ואת המשרתים. בשעת סעודת הצהרים בא פטיה ויספר את חדשותיו.

הוא אמר כי ביום ההוא לקח לו העם כלי נשק, בקרֶמֶל, כי אף-על-פי שנאמר בהודעתו של רוסטופצ’ין, כי יקרא קריאה לפני ימים שנים, כבר יצאה פקודה, בודאי, שכל העם יעלה למחר בכלי נשק שם על שלשת ההרים, ושם יהי קרָב גדול.

הגרפינה הביטה לרגעים באימה מסֻתֶּרֶת אל פני בנה השמחים והנלהבים בשעה שדבר דבריו אלה. היא ידעה, שאם אך תאמר מלה אחת, שהיא מבקשת מפטיה, שלא ילך אל הקרב הזה (והיא ידעה, כי הוא שמח על הקרב העתיד להיות) יִשָא דעו כרגע על דבר הגברים, על דבר הכבוד, על דבר ארץ המולדת, ומה שיאמר יהי בלי טעם, דרך גברים, דרך עקשות, דברים שאי אפשר להשיב עליהם. ולא יעלה בידה מאומה; על-כן לא אמרה דבר לפטיה, ואך קותה להביא לידי כך שיֵצאו קֹדֶם לזה ויקחו עמהם את פטיה בתור איש מגן ומחסה, ואחרי סעודת הצהרים קראה לגרף ותתחנן לפניו בדמעות למהר ולהוציאה מן העיר עוד בלילה הזה אם אפשר. במרמת נשים אוהבות מתכחשות שלא מדעתן, אמרה, אף-על-פי שעד כה לא נראה בה כל אות פחד, כי מות תמות מיראה, אם לא יצאו בלילה הזה, ובאמת יראה באותה שעה מפני כל.

יד.

מַדַם שוֹס, שהיתה באה אל הרוטסובים לראות את בתה, הגדילה עוד יותר את פחדה של הגרפינה בספורים על דבר המראות אשר ראתה ברחוב מיאַסניצקַיַה בלשכת המשקים. בשובה דרך הרחוב ההוא לא יכלה ללכת אל ביתה מפני המון השכורים, אשר רגשו אצל הלשכה, היא ישבה לה במרכבה שכירה ועברה אל ביתה דרך מבוי; והרַכָּב ספר לה, כי שבּר המון העם את החביות שבלשכת המשקים וכי נצטוו לעשות כן.

אחרי סעודת הצהרים התחילו כל בני בית הרוסטובים עוסקים בחפזון נמרץ בטעינת החפצים ובהכנות לנסיעה. הגרף הזקן אשר החל פתאם לעסוק בדבר בעצמו, הלך בכל השעה שאחרי הלחם בלי הפסק מן החצר אל הבית ומן הבית אל החצר הָלוך וְגָעור בלי טעם על משרתיו הנחפזים, ובגערותיו האיץ בהם עוד יותר. פטיה היה עומד ומנצח על העסוקים בחצר. סוניה לא ידעה מה לעשות על פי צוויי הגרף, שהיו סותרים זה את זה, ולא מצאה ידיה במבוכה זו. האנשים צעקו, נחלקו אלה על אלה, ורצו בחדרים ובחצר בקול שאון. נטשה בדרכיה המשונים בכל עת החלה פתאם גם היא לעשות בעבודת היום. בראשונה לא האמינו בהתערבותה זו שהתערבה במעשה הטעינה. הכל חשבו, כי אך מהַתֶּלֶת היא ולא אבו לשמוע בקולה. אבל היא עמדה על דעתה ודרשה במרי נפש, שישמעו לאשר תצוה. ותקצוף, ועוד מעט ובכתה, על כי אין שומע לה, ולאחרונה הגיעה לידי כך, שהתחילו מאמינים לה. מלאכתה הראשונה, אשר עלתה לה ביגיעה רבה ונתנה לה את השלטון על בני הבית, היתה טעינת היריעות. בבית הגרף נמצאו שטיחים יקרים ויריעות פרסיות מְשֻׁבָּחות. כאשר קרבה נטשה אל המלאכה עמדו בטרקלין שתי תבות פתוחות: האחת היתה כמעט מלאה כלי קוניה, ובשנית היו יריעות כלי קוניה. הרבה עמדו עוד על השלחנות ועוד לא חדלו מהביא מחדר האוצר. הֻצרכו להחל לטען תבה חדשה, שלישית, ואנשים הלכו להביאה:

– סוניה, המתיני לא, אנחנו נטען הכל בשתי אלה. – אמרה נטשה.

– אי אפשר, גבירה, כבר נסו, – אמר אשר על המזנון.

– לא, המתיני, המתיני נא.

ונטשה החלה להוציא במהירות צַלָחות וקערות לוטות בניר מתוך התבה.

– את הצלחות צריך לשים פה בתוך היריעות, – אמרה נטשה.

– גם ליריעות אין לדעת אם תספקנה שלש תבות, – אמר אשר על המזנון.

– אבל המתינו נא, – אמרה נטשה ובידים מהירות החלה להבדיל בין כלי לכלי. – באלה אין חפץ, – אמרה על קערות קיוביות. – ואת אלה בתוך היריעות – אמרה על צלחות סכסוניות.

– הניחי נא, נטשה; רב לך, אנחנו נטען, – אמרה סוניה דרך תוכחה.

– הוי, גבירה… – אמר אשר על הבית.

אך נטשה לא נכנעה, כי אם הוציאה את כל החפצים ובמהירות חזרה והתחילה טוענת, והחליטה, כי את היריעות הפשוטות ואת הכלים המיֻתָּרים אין לקחת כלל. וכאשר הוצָא הכל התחילו טוענים שנית. ובאמת הכניסו, – אחרי אשר הוסר כמעט כל מה שהוא בזול, כל מה שלא היה שוה לקחתו – את כל מה שיש לו חשיבות בשתי תבות. רק מכסה תבת היריעות לא יכל להסגר. אפשר היה להוציא חפצים אחדים, אבל נטשה חפצה להשאיר בה כל מה שבחרה לקחת אתם. היא סדרה וחזרה וסדרה ולחצה בידיה, והכריחה את אשר על המזנון ואת פטיה, אשר גררה גם אותו אחריה לעבודת הטעינה, ללחוץ את המכסה, וגם בעצמה יגעה בכל כחה.

­ רב לך, נטשה, – אמרה לה סוניה. – רואָה אני, כי צדקת אבל הוציאי את אחת העליונות.

– איני רוצה, – צעקה נטשה בעודה מחזקת בידה האחת את שערה הפרוע על פניה המזיעים ולוחצת בידה השניה את היריעות. – לחץ נא אפוא, פֶט’קה לחץ! וַסילאיץ' לחץ! צעקה אליהם.

היריעות התלכדו, והמכסה נסגר. נטשה מחאה כפיה והתחילה צועקת מתוך שמחה, ודמעות פרצו מעיניה. אבל זה נמשך רק סקונדה אחת. כרגע מצאה לה עבודה אחרת, וכבר האמינו לה בכל לב והגרף לא כעס, כאשר אמרו לו, כי נטליה אילאינישנה בטלה את מצותו, ומשרתי החצר באו לשאול את נטשה, אם לחבוש את העגלה מסביב, אם אין, ואם היא טעונה למדי. המלאכה צלחה על פי פקודי נטשה: חפצים שאינם נחוצים הֻשְאָרו, והיקרים ביותר נטענו בהתלכדות כפי האפשר.

אבל בכל היגיעות שיגעו כל לאנשים האלה לא יכלו לטען הכל עד חצות הלילה. הגרפינה נרדמה, והגרף דחה את היציאה לשעת הבקר וילך אל חדר משכבו.

וסוניה ונטשה יָשׁנו בחדר הדרגש ולא פשטו את שמלותיהן.

בלילה ההוא הובל עוד פצוע אחד דרך פובַרסקיה. ומַוְרַה קוזמיניצ’נה, שעמדה אצל השער, צותה להביאו אל בית הרוסטובים. הפצוע ההוא היה, על פי שקול דעתה של מורה קוז’מיניצ’נה, אדם חשוב מאוד. הוא הובל במרכבה מְסֻכֶכָת שחפוייה נמתחו וכסו עליו מכל עבריה. על מושבה הקדום ישב זקן עם העגלון, והזקן, קמרדינר נכבד למראה. מאחריה נסעו במרכבה מיוחדת דוקטור ושני חילים.

– הביאוהו נא אלינו, אלינו. האדונים יוצאים, כל הבית ריק, – אמרה הזקנה, בפנותה אל המשרת הזקן.

– ומה בצע, – ענה הקמרדינר באנחה – איננו מקַוִים גם להביאו חי! גם לנו בית במוסקבה, אבל רחוק הוא, גם אין יושב בו.

– אלינו, אלינו, יש רב לאדונינו, סורו נא, – אמרה מורה קוז’מיניצ’נה. – והם חולים מאד? – הוסיפה לדבר אליו.

– הקמרדינר הניף בידו.

– איננו מקַוִים להביאו חי! יש לשאל את הדוקטור.

והקמרדינר ירד מאצל העגלון ויגש אל המרכבה האחרונה.

• טוב, – אמר הדוקטור.

הקמרדינר שב אל מרכבת החולה וישם עיניו בה ויניע בראשו ויצו את העגלון להפוך ולבוא אל החצר ויעמד אצל מורה קוז’מיניצ’נה.

היא קראה בשם המשיח והציעה למשרת להביא את הפצוע אל הבית.

– האדונים לא יאמרו מאומה… – אמרה לו.

אבל הצרכו להמנע מהעליה במעלות, ועל-כן הביאו את הפצוע אל אגף הבנין וישכיבוהו בחדר שישבה בו לפנים מדם שוס. הפצוע ההוא היה הנסיך אנדרי בולקונסקי.

טו.

ויומה האחרון של מוסקבה הגיע. יום בציר בהיר משמח לבב היה זה, יום ראשון בשבוע. כבכל יום ראשון צלצלו בכל בתי התפלה לעבודת הצהרים. איש לא יכל עוד לפי הנראה להבין את העתיד לקרות את מוסקבה.

רק שני סמנים בחיי הצבור העידו על מצבה של מוסקבה: האספסוף, הינו עניי העם, ומחירי צרכי החיים. פועלי בתי עבודה, משרתי בתים ואכרים יצאו ביום ההוא בבקר השכם בהמון אל שלשת ההרים, ואליהם נלוו גם פקידים, סמינריסטים ואצילים. ההמון הזה נפוץ, – אחרי אשר עמד שם ולא זכה שיבוא שמה רוסטופצ’ין והברר לו, כי מוסקבה תנתן בידי האויב, – בכל העיר, בבתי המשקים ובבית המשתה. גם מחירי הסחורות ביום ההוא העידו על מצב הענינים. מחירי כלי נשק, מטבעות זהב, עגלות וסוסים הלכו הלוך וגדול, ומחירי שטרות כסף וצרכי ערים היו פוחתים והולכים, והדבר הגיע לידי כך, שהיו מעשים ביום ההוא בשעת הצהרים, שעגלונים הוציאו ולקחו בגלוי סחורות יקרות, כמו אריגי צמר, ובעד סוס פשוט מסוסי האכרים שלמו 500 רובל: ורהיטים, ומראות וכלי ברונזה נתנו לחפצים בהם חנם.

בבית הרוסטובים, שהיה בית חשוב וישן, נראתה השבתת תנאי החיים הקודמים במדה פחותה מאד. ממשרתי הבית המרֻבים נעלמו בלילה אך שלשה, אך לא נגנב דבר; ועל אדות מחירי החפצים הברר, כי שלשים העגלות שבאו מן הכפרים היו עושר גדול אשר קנאו רבים ברוסטובים בגללן ואמרו לתת סכום גדול מאד במחירן. ומלבד אשר אמרו לתת סכומים גדולים בעד העגלות האלה, באו בערב ובאחד בספטמבר בבקר השכם חַיָלים יומיים ומשרתים של אופיצרים פצועים, וגם אנשים פצועים בעצמם, שהובאו לבית הרוסטובים ולבתים הסמוכים, הלכו הלוך וצלוע ובאו להתחנן לפני משרתי הרוסטובים, שישתדלו בשבילם שיתנו להם עגלות לצאת ממוסקבה. המשגיח אשר על הבית, אשר פנו אליו בבקשות כאלה, השיב דרך החלטה גמורה את פני המבקשים כזאת, אף-על-פי שהיה צר לו על הפצועים, ואמר, שלא יערוב את לבבו גם להביא את הדבר לפני הגרף. בכל ההשתתפות בצערם של הפצועים, שנגזר עליהם להשאר בעיר, היה ברור, שאם תנתן להם עגלה אחת, אין כל טעם להמנע מתת להם עוד אחת וגם את כל העגלות עם מרכבות האדונים בעצמם. שלשים העגלות לא יכלו להציל את כל הפצועים, ובצרה הכללית הזאת לא היה אפשר לאדם להמנע מדאוג לנפשו ולביתו. כן אמר אשר על הבית בלבו בשביל אדוניו.

כאשר הקיץ הגרף איליה אנדריביץ' בראשון לחדש בבקר, יצא בלאט מחדר משכבו, כדי שלא להעיר את הגרפינה אשר אך בשעת הבקר תקפתה שנה, ויצא במעיל ביתו החבצלתי אל מרפסת המבוא. עגלות המשא עמדו טעונות וחבושות בחצר. אצל מרפסת המבוא עמדו המרכבות לנסיעה. אשר על הבית עמד אצל המבוא ודבר עם משרת יומי זקן ועם אופיצר צעיר חור וחבוש זרוע. וכראותו את הגרף, רמז לאופיצר ולמשרת דרך אזהרה ומחאה לסור משם.

– ומה, הכל נכון וַסילאיץ'? – אמר הגרף במחותו את קרחתו והביט בטוב לבב אל האופיצר ואל משרתו והרכין להם בראשו (הגרף היה אוהב פנים חדשות).

– אפילו כדי לאסור מיד, הוד נסיכות.

– טוב מאד, עתה תיקץ גם הגרפינה, וכרגע נצא בשם אלהים. ואתם אדוני, מה בקשתכם? – פנה אל האופיצר – הבביתי אתם?

האופיצר קרב אליו יותר. פניו החורים נסתמקו פתאם בזהר עז.

– אדוני הגרף, עשה נא חסד, תנה נא לי… בשם אלהים… למצא מקלט לנפשי בעגלותיך. פה אין אתי מאומה… אני יכול גם על-העגלה, מלמעלה, מה מני יהלך…

עוד לא הספיק האופיצר לגמור דבריו, ומשרת יומי פנה אל הגרף בשאלה הזאת גם הוא בעד אדוניו.

– אה, כן, כן, כן, – התחיל הגרף עונה בחפזון. – בשמחה רבה. וַסילאיץ', עשה כן, יש לפנות עגלה אחת או שתים או… כך… על-פי הצרך… צוה הגרף במבטאים סתומים קצת.

אבל באותו הרף עין קים ופרש האופיצר את דבר מצותו על-ידי התודה הנמרצה שהביע עליה. הגרף פנה כה וכה: גם בחצר, גם בשער, גם בּחלוֹן האגף נראו פצועים ומשרתי יום. כלם הביטו אל הגרף והלכו הלוך וקָרוֹב אל מרפסת המבוא.

– הואל נא ובוא, הוד נסיכות, אל הגַלֶרֶיָה: מה תצוה שם על דבר הציורים? – אמר אשר על הבית.

והגרף הלך ובא עמו אל הבית, ובלכתו חזר וצוה שלא להשיב פני הפצועים, המבקשים שינתן להם לנסוע.

– ומה בכך, אפשר לקחת מעט, – הוסיף בקול שפל של מדבר דברי סתר כמו היה ירא, פן ישמע איש את דבריו.

בתשע שעות נעורה הגרפינה, ומטרונה טיומפֶיֶבנה, שהיתה משרתת לפני הגרפינה בימי נעוריה של זו, ובעת ההיא כמו מלאה פקודת ראש ז’נדרמים אצלה, באה להגיד לה, לגברתה העלמה הקודמת הזאת, כי מריה קרלובנה נעלבה מאד וכי אי אפשר לעזוב פה את שמלות הקיץ אשר לעלמות. הגרפינה שאלה וחקרה אותה, במה נעלבה מדם שוס, וַיוָדע לה, כי הורדה תבתה של זו מעל העגלה, וכי מתירים את כל העגלות החבושות ומורידים מעליהן את החפצים היקרים ומובילים את הפצועים, על כי הגרף בתמימות צוה לקחתם. הגרפינה צותה לקרוא לאישה.

– מה זאת, ידידי, שמעתי, כי חוזרים ומורידים את החפצים?

– דעי לך, יקירתי, זה הדבר אשר חפצתי לאמור לך… גרפינה יקרה… הנה בא אלי אופיצר, מבקשים מאתי לתת עגלות חדשות להובלת פצועים. הלא כל זה דבר שאין אדם מֻבטָח שלא יבואֵהו גם הוא; ומה קשה להם להשאר, השיבי נא ל לבך!.. הנה אופיצרים בחצרנו, ואנחנו קראנו להם בעצמנו. דעי לך, יקירתי, אכן על-פי דעתי, יקירתי… יוליכו נא אותם… מה החפזון הזה?

הגרף אמר זאת בקצת בישנות, כמו שהיה מדבר תמיד בענין שיש בו חסרון כיס. והגרפינה היתה רגילה בטון זה, שהשתמש בו בכל פעם לפני עשותו אחד המעשים שהשחיתו את נחלת בניהם, כמו בנין גַלֶרֶיָה, בית נטיעות, עריכת תיאטרון או מקהלת מנגנים בביתם והֻרגלה וגם חשבה לה לחובה להתנגד לכל מה שהֻבַּע בטון בישני זה.

בפניה העצובים והעלובים, שהיו לה מדי פעם בפעם בשעה כזאת, אמר אל אישה:

– שמע נא! גרף, הנה הבאת לידי כך, שאין נותנים אפילו פרוטה אחת בעד ביתנו, ועתה אתה אומר להשחית את כל נחלתנו ונחלת בנינו. הלא אתה בעצמך אומר, כי יש בבית נכסים במאה אלף, אני ידידי, לא אסכים ולא אסכים. אני אך זאת אדע. הפצועים יש להם ממשלה לדאג להם. הם יודעים. ראה נא: מבית הלופוחינים אשר ממולנו הוציאו עוד ביום שלשים כל מה שהיה בו. כן עושים בני אדם. רק אנחנו שוטים. חוסה נא על בנינו אם לא תחוס עלי.

הגרף התחיל מנופף בידו ויצא מן החדר בלי אמור מאומה.

– אבא, במה דברתם? – אמרה אליו נטשה, אשר נכנסה אחריו לחדר אמה.

– לא דברנו דבר! ומה לזה ולך! – אמר הגרף בזעם.

– לא, כי שמעתי, אמרה נטשה. – ומפני מה אין אמא רוצה!

– מה לזה ולך! – נתן עליה הגרף בקולו.

נטשה נטתה אל החלון ושקעה בהרהורים.

– אבא, בֶּרג בא אלינו, – אמרה והשקיפה בעד החלון.

טז.

ברג, חֲתַן הרוסטובים, כבר היה ראש גדוד, וסמלי ולַדימיר ואַנָה היו על צוארו, ועוד עמד על משמרתו הנוחה והנעימה, משמרת סגן ראש השטב של מחלקתו הראשונה של הקורפוס השני.

בראשון בספטמבר בא ממערכות החיל למוסקבה.

מה לעשות במוסקבה לא היה לו, אך ראוה ראה כי כל בעלי הפקודות שבצבא בקשו רשיון לבוא למוסקבה, ועשו שם איזה מעשה, ויגמר שטוב גם לו לבקש רשיון ללכת שמה בשביל עניני בית שלו.

במרכבתו הקטנה והנקיה הרתומה לשני סוסים שרוקים, שהיו דומים בכל דבר לסוסיו של נסיך אחד, בא בֶּרג לפני בית חותנו ויתבונן בעיון בחצר ובעגלות, ובעלותו על המרפסת הוציא מכיסו מטפחת-אף נקיה ויענב בה עניבה.

תוך הפרוזדור נכנס לחדר הארחים במרוצה ובקפיצות מתוך קוצר רוח, ויחבק את הגרף וינשק את ידי נַטשה וסוניה וישאל בחפזון לשלום אמא.

– איזה שלום עתה? ספר נא אפוא, – אמר הגרף – מה הצבאות עושים? הנסוגים הם, אם עוד קרב יהיה?

– ביד אלהי עולם לבדו, אבא, – אמר ברג (בלשונו הרוסית המשובשת קצת) – גורל ארץ המולדת, החיל בוער ברוח גבורה, ועתה נאספו השרים כמו למועצה, מה יהיה – אינו ידוע. אך בכלל אומר לך, אבא, רוח גבורה כזאת, רוח הגבורה הקדמונית ממש, שהראו או הורו צבאות רוסיה בַּקרָב שבעשרים וששה לחדש, אין מלים מספיקות לתארם… אני אומר לך, אבא (באמרו זאת סָפַק על לבו, כמו שהיה גנרל אחד סופק על לבו בספרו ובמעמדו, אבל אחר קצת, כי היה לו לעשות זאת למלת “צבאות רוסיה”), בלי כחד אומר לך, כי אנחנו ראשי החיל, לא רק לא הוזקקנו להאיץ בחילים או כיוצא בזה, אך ביגיעה יכלנו לעצור את אלה, אלה… כן את מעשי הגבורה והקדמוניים האלה, – אמר ברג בלשון נמהרה, – הגנרל בַרקלַי-די-טוֹלי חרף נפשו בכל מקום למות והלך לפני החיל, אומר לך, והקָרפוס שלנו הושם במורד-הר. יכול אתה לשער!

ומיד ספר בֶּרג את כל מה שזכר מן הספורים השונים, אשר שמע בעת ההיא, נטשה לא גרעה מבטה מֵאֶל ברג, ומבטה הביא אותו במבוכה, כי כמו בקשה בו למצוא על-פניו תשובה על איזו שאלה.

– גבורה כזאת, שהראו אנשי צבא רוסיה, בכלל אי אפשר לשער ולשבח כראוי לה! – אמר ברג והסתכל בנטשה וכמו על מנת לפיסה חִיֵך כנגדה לתשובה על מבטה שהיה מכֻון אליו בלי נטות הצדה. – “לא במוסקבה היא רוסיה, בלבות בניה היא!” כן הוא, אבא? – אמר בֻּרג.

באותה שעה יצאה הגרפינה בפנים מְיֻגָעים ונזעמים. ברג קפץ וישק לה על גב ידה, וישאל לשלומה ויעמד אצלה, וינע ראשו לאות השתתפות.

• כן הוא אמא, האמת אומַר לך, ימים קשים ורעים הם לכל רוסי, אבל מה הדאגה הזאת? עוד תספיקו לצאת מזה…

– אינני מבינה, מה אנשינו עושים – אמרה הגרפינה בפנותה אל אשה: – ברגע זה הֻגד לי, שעוד לא נעשה דבר. הלא צריך שינצח איש עליהם. הרבה יש להצטער על מיטנקה. הן לא יהי לדבר סוף!

הגרף רצה לאמור דבר. אבל נראה בו שהתאפק. הוא קם מכסאו וילך אל הדלת.

ובֶרג הוציא את המטפחת מכיסו כמתכון לנקות את חטמו, והתבונן בעניבה, והתחיל מהרהר ומנענע בראשו כמו מתוך דאגה ובקשת עצה.

– ולי בקשה גדולה אליך, אבא – אמר אל הגרף.

– המ?.. אמר הגרף ועמד מלכת.

– הנה עברתי לפני בית יוּסוּף – אמר ברג בשחוק. – הסוכן, אחד ממיֻדעי, יצא אלי במרוצה ואמר לי: “אולי תקנה דבר פה?” אני נכנסתי מתוך סקרנות, והנה שם שיפוֹניֶר⁶¹ נפלא וטואַלֶט⁶². ואתה ידעת מה מאד חשקה ויֶרה בזה וכמה התוכחנו בגלל זה. (בדברו על אדות ה שיפוֹניֶר והטואַלֶט עבר אל טון של שמחה בדירתו הנאה ובכליו הנאים). ומה נחמד הוא! יוצא ונכנס בנגיעה וסוד בו. זה ימים רבים שואפת וירצ’קה. ואני חפץ לשמחה בזה פתאם. ראיתי אכרים רבים אצלך בחצר. תנה נא לי אחד מהם, אני אשלם לו שכר טוב!…

הגרף כוץ פניו והתחיל נוחר בגרונו.

– שאל את הגרפינה, ואני אינני אדון בדבר הזה.

– אם קשה קצת, אין צורך, – אמר ברג. – אלא שאני רוצה מאד לעשות נחת רוח לויֶרושקה.

– לכו כלכם אל השטן, אל השטן, אל השטן ורק אל השטן!… – קרא הגרף הזקן. – ראשי סחרחר.

הגרף יצא מן החדר. והגרפינה התחילה בוכה.

כן, כן, אמא, ימים רעים מאד! – אמר ברג.

נטשה יצאה עם אביה וכנטרדת בשאלה קשה החלה בראשונה ללכת אחריו ואחרי כן רצה למטה.

במרפסת המבוא עמד פטיה, אשר היה עסוק בזיון האנשים שיצאו ממוסקבה. בחצר עמדו עוד העגלות הרתומות. שתים מהן היו מפֻתָּחות, ועל אחת מהן טפס אופיצר, ומשרתו היומי תמך בו.

– הידעת על מה? שאל פטיה את נטשה.

נטשה הבינה, כי פטיה כוון לדבר הריב, שהיה בין אביהם ולבין אמם, היא לא השיבה דבר.

– על כי רצה אבא למסור את כל העגלות להוביל בהן את הפצועים, – אמר פטיה. – וַסילאיץ' אמר לי, על-פי דעתי…

– על-פי דעתי – התחילה נטשה כמעט צועקת פתאם והסבה פניה המלאים זעם אל פטיה. – על-פי דעתי היא נבָלה, תועבה גדולה כל כך… אינני יודעת. האם אשכנזים אנחנו?….

גרוֹנה התחיל רועד מיבובים שפרצו מקרבה מאליהם, ומדאגה פן יכשל כחה ולהבת חמתה תִכְלֶה לריק, שבה ותעל בַמעלות במרוצת שטף.

ברג ישב אצל הגרפינה ודבר אליה תנחומים כבֵן אוהב ומכבד. הגרף התהלך בחדר ושפופרתו בידו, ונטשה פרצה כרוח סערה אל החדר ותקרב אל אמה בצעדים מהירים.

– נבלה היא! תועבה היא! – צעקה נטשה. – אי אפשר שתצוי כזאת.

ברג והגרפינה הביטו אליה בתמיהה ובבהלה. הגרף עמד אצל החלון והקשיב.

– אמא נחמדה, זה אי אפשר: הביטי וראי מה שבחצר! – צעקה עוד. – הם יוָתֵרו!…

– מה לך? מי הם? מה את מבקשת?

פצועים הם, פצועים! זה אי אפשר, אמא נחמדה; מעשה אשר לא יֵעָשֶה הוא… לא, אמי, לא, יונתי, סלחי נא לי, לא זאת כַוָנָתי. התבונני נא, מה בצע לנו כי נקח עמנו כל זה. ראי נא את אשר בחצר… אמא נחמדה!… זה אי אפשר!…

הגרפינה הסתכלה בבתה ותרא את בּשֶׁת פניה על מעשי אמא ואת סערת רוחה ותבן, בְּשֶׁלְמָה אין אישה מביט אליה, ותפן כה וכה בפנים נבוכים.

– אבל עשו לכם כטוב בעיניכם! האם אפריע איש ממה שהוא רוצה לעשות! – אמרה ולא רצתה לבטל דעתה פתאם.

– אמא נחמדה, סלחי נא לי, יונתי!…

אך הגרפינה הדפה את בתה ותגש אל הגרף.

– יקירי, עשה נא אתה מה שראוי לעשות… הן אני אינני יודעת זאת, – אמרה והורידה עיניה כמודה על חטא.

– הביצים… הביצים מלמדות את התרנגולת… – אמר הגרף בדמעות גיל ויחבק את אשתו, אשר שמחה על כי יכלה להסתיר על חזהו את פניה המכֻסים בושה.

– אבא, אמא! האוכל לצוות? אוכל?… – שאלה נטשה. – בכל זאת נקח עמנו את כל מה שנחוץ… – אמרה נטשה.

הגרף הרכין לה בראשו דרך הסכמה, ונטשה רצה דרך הטרקלין אל החצר במרוצה העזה, שהיתה רגילה לרוץ במשחק הרדיפות⁶³.

האנשים נאספו מסביב לנטשה ולא יכלו להאמין במִצְוָה המשֻׁנָה, אשר מסרה להם, עד שבא הגרף בעצמו וְקִים בשם הגרפינה את דבר מצותה למסור את כל העגלות להובלת הפצועים ולהוריד את התבות אל בתי אוצרות החפצים. כאשר הבינו האנשים את אשר צֻוו, התחילו שוקדים בשמחת לבב על העבודה החדשה הזאת. הדבר לא רק לא היה עוד משֻׁנה בעיניהם, כי אם להפך, עתה נדמה להם, שלא היה אפשר להמנע מעשות כן, כשם שלפני רבע שעה אחד לא רק לא חשב איש מהם לדבר משֻׁנֶה מה שעוזבים אנשים פצועים ולוקחים חפצים, כי אם גם דמו כלם כאחד, שאי אפשר לבלתי עשות כן.

כל בני הבית החלו לעשות ביגיעה רבה בעבודה החדשה הזאת, בהושבת הפצועים בעגלות, כמו נתכוונו להרצות את עון עָמְדָם מנגד קודם לזה. והפצועים רחשו ויצאו מחדריהם ובפנים חורים מביעים שמחה סבבו את העגלות. גם בבתים הסמוכים נשמע הקול, כי עגלות נִתָּנות לפצועים, ויבואו פצועים גם משם אל חצר הרוסטובים. רבים מהפצועים בקשו, שלא יפרקו את החפצים מעל העגלות, כי אם אך יושיבו אותם על החפצים הטעונים. אך מאשר כבר החלו לפרוק, לא יכלו עוד להפסיק. לא היה חלוק בדבר עוד, אם ישאר הכל אם אך מחצה. בחצר היו מוטלות תבות טעונות כלים, ברונזה, ציורים, רְאִיִים, אשר השתדלו כל כך בטעינתם בליל אתמול, ועתה אך בקשו ומצאו אפשרות להסיר חפצים שונים ולתת עוד עגלות ועוד עגלות.

– עוד ארבעה אפשר לקחת, – אמר הסוכן, – הריני נותן את מרכבתי, כי איפה נושיבם?

– את עגלת בגדי תנו להם, – אמרה הגרפינה. – דוניאשה תשב אתי במרכבתי.

גם עגלת הבגדים נתנה ונשלחה אל הבית השלישי להושיב בה פצועים. כל בני הבית והמשרתים היו שמחים בעבודתם. ונטשה מלאה עליצות, אשר לא הרגישה כמוה זה ימים רבים.

– איפה נקשר אותה? ­– דברו האנשים זה אל זה בהתאמצם להאחיז תבה במושָׁב הצָר שבַאֲחורי המרכבה. – צריך להשאיר לפחות עגלה אחת.

– ומה בתוכה? – שאלה נטשה.

– ספרי הגרף.

– הַנִיחוהָ, וסילאיץ' יאסוף ויטמון, בה אין צורך.

הקרון⁶⁴ היה מלא אנשים; התחילו שואלים, איפה יֵשֵב פטר אילאיץ'.

– על מושב העגלון, הלא תשב על מושב העגלון, פטיה? קראה אליו נטשה בקול רם.

סוניה יגעה גם היא בלי הפסק; אבל מטרת יגיעותיה היתה הפך מטרתה של נטשה: היא אספה את החפצים שנגזר עליהם להשאירם ורשמה אותם, כי הגרפינה בקשה זאת מאתה, אף התאמצה לקחת אתה מהם הרבה כפי האפשר.

יז.

בשעה השניה אחרי הצהרים עמדו ארבע מרכבות רתומות וטעונות, מרכבות הרוסטובים, אצל מבוא הבית, והעגלות שהושבו הפצועים בהן יצאו זו אחר זו מן החצר.

המרכבה המסוככת, שהובל בה הנסיך אנדרי, עברה לפני מרפסת המבוא ומשכה עליה את עיני סוניה, אשר יחד עם נערה משרתת ערכה באותה שעה מושב לגרפינה במרכבתה הגדולה והגבוהה, שעמדה אצל המבוא.

– ומרכבה סכוכה זו של מי היא? – שאלה סוניה והוציאה את ראשה בעד חלון מרכבת הגרפינה.

– האם לא ידעת, גברתי? – השיבה לה הנערה. – הנסיך הפצוע: הלילה לָן פה, ונוסעים גם הם עמנו.

– אבל מי הוא? מה שם משפחתו?

– מי שהיה החתן שלנו בעצמו. הנסיך בולקונסקי! – ענתה הנערה באנחה. – אומרים עליו, שהוא גוסס.

סוניה קפצה מתוך המרכבה ותרץ אל הגרפינה. והגרפינה התהלכה בחדר האורחים, ועליה בגדי מסע, סודר וכובע, והיא עֲיֵפָה ומחכה לאנשי הבית על מנת להסגר מעט בחדר ולהתפלל לפני היציאה לדרך. ונטשה לא היתה בחדר.

– מַמַן, – אמרה סוניה, – הנסיך אנדרי פה, והוא פצוע וגוסס. הוא נוסע עמנו.

הגרפינה פקחה עיניה בבהלה ותחזיק ביד סוניה ותפן כה וכה.

– ונַטַשה? – אמרה הגרפינה ברהיטה.

גם סוניה גם הגרפינה ראו ברגע הראשון בשמועה הזאת אך דבר אחד. הן ידעו את נטשה, והיראה הגדולה שיראו מפני הרושם שתעשה השמועה הזאת עליה, הבחירה בקרבן כל רגש השתתפות במצבו של האיש הזה, אשר אהבוהו שתיהן.

– נטשה איננה יודעת עוד; אבל נוסע הוא עמנו, – אמרה סוניה.

– גוסס הוא, אמרת לי?

סוניה הניעה בראשה.

הגרפינה חבקה את סוניה והתחילה בוכה.

“דרכי אלהים אין חקר!” אמרה הגרפינה בלבה ובהרגישה, כי בכל מה שנעשה בעת ההיא החלה להֵרָאות היד החזקה, שנעלמה קודם לכן מעיני האנשים.

– עתה, אמא, הכל מוכן. מה לך אפוא? – שאלה נטשה בפנים צוהלים בבואה במרוצה החדרה.

– אין דבר, – אמרה הגרפינה. – אם הוא מוכן, לכו ונסעה.

והגרפינה גחנה אל ילקוטה הקטן, כדי להסתיר את פניה העצובים. וסוניה חבקה את נטשה ותשק לה.

נטשה הביטה אליה דרך שאלה.

– מה לך? מה זה נהיה?

– לא נהיה דבר… לא…

– רעה גדולה לי? מה הדבר? – שאלה נטשה במהירות בינתה.

סוניה נאנחה ולא השיבה דבר. הגרף, פטיה, מַדַם שוֹס, מַורה קוזמיניצ’נה ווסילאיץ' נכנסו לחדר האורחים ויסגרו את הדלת אחריהם וישבו כלם סקונדות אחדות בלי דבר דבר ובלי הביט זה אל זה.

הגרף קם ראשונה ויאנח בקול רם ויחל להצטלב כנגד הצלם. כלם ראו ממנו ועשו כמוהו. אחרי כן חבק הגרף את מורה קוזמיניצ’נה ואת וַסילאיץ', שהיו עתידים להשאר במוסקבה, ובשעה שהתאמצו לתפוס את ידו ונשקו לו על כתפו, טפח להם טפיחה קלה על גביהם ודבר אליהם בלשון בלתי ברורה דבר חבה והַרְגָעָה. הגרפינה הלכה אל חדר הצלמים, וסוניה מצאה אותה שם עומדת על ברכיה לפני הצלמים שנותרו מפוזרים על הקיר (היקרים שבהם, על פי המסורות שהיו בידי בני הבית, נטענו עם החפצים הנחוצים).

במרפסת המבוא ובחצר התפטרו המשרתים היוצאים לקרב – הם היו מזֻיָנִים ברמחים ובחרבות, אשר נתן להם פטיה, ומכנסיהם מְשֻקָעִים במַגָפֵיהם, ורצועות וחגורות מְצֻמדות על מתניהם – מאותם שהיו עתידים להשאר.

כבכל יציאה לדרך רחוקה נשכחו דברים רבים ולא הֻנְחו כראוי, וזמן רב עמדו משני עברי דלת המרכבה ומעלותיה שני הַידוקים נכונים להושיב את הגרפינה, בשעה שנערות רצו מתוך הבית וכרים וחבילות בידיהן אל המרכבות השונות ומשם אל הבית.

– כל ימיהן אינן אלא שוכחות! – אמרה הגרפינה. – הלא ידעת, כי אינני יכולה לשבת כך.

ודוניאַשה קפצה פיה ולא השיבה דבר ובפנים מביעים תוכחה רצה אל המרכבה לתקן את המושב.

– הוי, העם הזה! – אמר הגרף והניע ראשו.

הרכב הזקן יֵפִים, אשר רק עמו מצאה הגרפינה עוז בנפשה לנסוע, ישב על גובה מושבו וגם לא הפנה עיניו לראות מה שנעשה מאחריו. על-פי הנסיון שקנה לו בשלשים שנה ידע, כי לא במהרה יאמרו לו “בשם אלהים!” וכי כאשר יאמרו יעצרוהו עוד שתי פעמים ושוב ישלחו להביא חפצים נשכחים, ורק אחרי כן יעצרוהו עוד פעם אחת, והגרפינה בעצמה תוציא ראשה אליו בעד החלון ותבקש מאתו בשם האל המשיח לנסוע בזהירות בּמוֹרָדות. הוא ידע זאת ועל כן היה אֶרֶך רוח יותר מסוסיו (ביחוד יותר מהשמאלי האדום, אשר רקע ברגלו ונשך ונענע מתגו בפיו) בהמתינו לראות מה יהיה. לאחרונה נתישבו כלם איש על מקומו; המעלות נסתלקו והוטלו בתוך המרכבה, הדלת נסגרה בדפיקה. אחרי כן שלחו להביא קֻפְסָה נשכחה, אחרי כן הוציאה הגרפינה את ראשה ואמרה מה שנהגה לאמר, אז הסיר יֵפִים במתינות את כובעו מעל ראשו ויצטלב. הרוכב בראש⁶⁵ וכל המשרתים עשו כמוהו. “בשם אלהים!” אמר יֵפִים אחרי שימו את כובעו על ראשו, “משוך!”. הרוכב משך. הסוס הימני שֶׁבַּצֶמֶד הסמוך למוט הָרִתְמָה משׁך בעול הנתון על צוארו, הרֵיסורות הגבוהות נתנו קול חריקתן, והָרֶכֶב התנודד. שומר הסף קפץ ועלה על מושב הָרַכָּב בשעת הנסיעה. המרכבה נזדעזעה בצאתה מן החצר אל הרצפה הַמְקֻלְקֶלֶת, וכן נזדעזעו גם שאר העגלות, וכל אותה הרכבת התחילה נוסעת ועולה דרך הרחוב. כל הנוסעים בעגלות השונות הצטלבו כנגד בית התפלה שהיה ממולם. המשרתים שהיו עתידים להשאר במוסקבה הלכו משני עברי הרכבת לשַלֵּחַ את הנוסעים.

נטשה הרגישה אך לעתים רחוקות רגש נעים ומשמח כזה שהיה בה באותה שעה, בשבתה במרכבה מצד הגרפינה ובהתבוננה אל כתלי בתי מוסקבה הנעזבת והנבוכה, אשר עברו במתינות לעיניה. לפעמים הוציאה ראשה בעד חלונות המרכבה והביטה לפנים ולאחור אל הרכבת הארֻכָּה של הפצועים שנסעה ראשונה. כמעט בראש כל העגלות נראה לעיניה מכסה מרכבת הנסיך אנדרי. היא לא ידעה, מי במרכבה הזאת, ובכל פעם שֶחִשבה בלבה את מדותיה של הרכבת חפשה בעיניה את המרכבה המסוככת הזאת. עליה ידעה, כי היא ראשונה לכל העגלות.

בקודרינה נזדמנו רכבות אחדות כרכבת זו של הרוסטובים, הן באו שם מהרחובות ניקיטסקיה, פריסניה ופודנובינסקי, ודרך סֵדובֵיה נסעו עגלות שונות בשתי שורות.

הן סבו את מגדל סוחֵר, ונטשה, אשר התבוננה בסקרנות ובמהירות בהמון הנוסעים וההולכים, קראה פתאם בשמחה ובתמיהה:

– פלאים! אמא, סוניה, הבטנה, גם הוא פה!

– מי? מי?

– הבטנה, חי אלהים, בֶּזְאוחוב הוא! – אמרה נטשה בהוציאה את ראשה בעד חלון המרכבה ובהביטה אל איש בריא גבה קומה בלבוש רַכָב, אשר עם זה היה נכר בו על פי הלוכו ותארו, כי מהאדונים הוא, ואשר נכנס בשער מגדל סוחֵר עם זקן אחד כתום פנים מחֻסָר זָקָן ולבוש מעיל לֶבֶד.

– בזאוחוב הוא, חי אלהים, קַפְטַן עליו, ונער זָקֵן הולך אתו, חי אלהים, – אמרה נטשה, – הבטנה, הבטנה.

– לא כן, לא זה הוא. איך תדברי הבלים כאלה!

– אמא, – צעקה נטשה, – את ראשי אתן להסיר, אם לא הוא זה. אני מבטחת. עמוד, עמוד! – נתנה קולה אל הרכב.

אבל הרכב לא יכל לעמוד, כי מרחוב מישצַנסקיה יצאו עוד עגלות שונות, ומשם גערו ברוסטובים, כי לא יעמדו ולא יהיו למעצור לאחרים.

ובאמת ראו כל הרוסטובים במקום רחוק מעט מבראשונה את פיֶר, או איש דומה מאד לפיר, בקפטן של רכב, הולך דרך הרחוב ובפנים סריוזיים, ואצלו זקן קטן קומה, מחוסר זקן, ומראהו כמראה שומר-סף. הזקן הזה ראה את פרצוף הפנים שנשקף עליו מתוך המרכבה ויגע דרך כבוד במרפק זרועו של פיר ויאמר לו איזה דבר, ובדברו רמז על המרכבה. זמן רב לא יכל פיר להבין מה שאמר לו זה – כל כך היה שקוע לפי הנראה בהרהוריו. לאחרונה, כאשר הבין את דבריו, נשא עיניו אל המקום אשר הֶרְאָהו וַיַכֵּר את נטשה ומפני הרושם שנעשה עליו פתאם שם פעמיו כהרף עין אל המרכבה. אבל אחרי פסעו כעשר פסיעות זכר, כנראה, איזה דבר ויעמד.

פרצופה של נטשה, שהיה נטוי מתוך המרכבה החוצה, נָהַר באור לגלוג של חבה.

– פטר קיריליץ', קרב נא אפוא! הלא הִכַּרְנוּךָ! זה מתמיה! – קראה והושיטה את ידה לו. – מה היה לך? למה זה לך?

פטר אחז את ידה השלוחה אליו ובדרך הלוכו (על כי המרכבה לא חדלה לנסוע) נשק על גבה בכבדות.

– מה לך, אדוני הגרף? – שאלתנו הגרפינה בקול מביע תמיהה והשתתפות בצער.

– מה? מה לי? למה לי? – אל נא תשאלוני, – אמר פיר ויסב עיניו אל נטשה, אשר מבטה המלא אורה ושמחה (הוא הרגיש זאת בלי הביט אליה) היה כלו מכונן בזיוו אליו.

– מה לך אפוא, או האם תשאר במוסקבה?

פיר החריש רגע.

– במוסקבה? – אמר דרך שאלה. – כן הוא. במוסקבה. שלום לך.

– מה מאד חפצתי להיות גבר, אזי נשארתי בודאי גם אני עמך. מה טוב הוא! – אמרה נטשה. – אמא, הרשיני נא ואשאר.

פיר הביט בּטרדה אל נטשה ורצה לאמר דבר, אך הגרפינה הפריעתהו.

– ההיית בקרב, כאשר שמענו?

– כן, הייתי, – ענה פייר. – מחר יהי עוד קרב אחד… – החל לדבר עוד, אך נטשה הפריעתהו.

– אבל מה לך, אדוני הגרף? פניך רעים…

– הוי אל תשאלנה, אל תשאלוני; אינני יודע בעצמי מאומה. מחר… אך לא! שלום לכן, שלום, – אמר ברהיטות, – עת נוראה!

ומבלי יכולת ללכת עוד עם המרכבה נטה אל המפסעה.

נטשה השקיפה עוד זמן רב בעד החלון והאירה פניה אליו בצחוק קל מתוך חבה וקצת לגלוג ושמחה רבה.

יח.

זה היום השני אחרי צאתו בסתר מביתו ישב פיר במעונו הריק של בַזְדֶיֶב הנפטר. וכך נתגלגל הדבר.

בהקיצו ממחרת אחרי שובו למוסקבה ואחרי בואו לפני הגרף רוסטופצ’ין, לא יכל זמן רב להבין איפה הוא ומה מבקשים ממנו. כאשר הודיעו לו בין שמות שאר האנשים אשר חכו לו בחדר הקבלה, כי מחכה לו גם צרפתי אחד, שהביא לו מכתב מהגרפינה יֶלֶנה וַסִיליבנה, תקף אותו פתאם רגש המבוכה והיאוש, אשר היה פיר עלול להגרר אחריו. פתאם נדמה לו, כי הכל היה לאין, הכל נתבלבל, הכל נהרס, כי אין זכאי ואין חיב, כי מאום לא יהיה עוד, וכי אין כל מוצא מן המצב הזה. בחיוך בלתי טבעי ובבטויי שפתים בלתי ברורים היה פעם הולך ויושב על הדרגש כאובד עצות. פעם קָם וְקָרֵב אל הדלת ומציץ בעד הסדק אל חדר הקבלה ופעם מנופף בידיו וחוזר אל הדרגש ושם עיניו בספר. המשגיח אשר על הבית בא שנית להודיע לפיר, כי הצרפתי שהביא מכתב מהגרפינה חפץ מאד לראותו, לפחות רגע קטן אחד, וכי באו שלוחים מאלמנת בַזְדֶיֶב לבקש מאתו שיקבל את הספרים, על כי הגבירה בזדיבה נסעה אל הכפר.

– אה, כן, מיד, המתֵּן… או לא! לא כן, לך ואמור, כי אבוא מיד, – אמר פיר לאשר על ביתו.

אך יצא יצא אשר על הבית, ופיר לקח את הכובע מעל השלחן ויצא מן החדר דרך הפתח האחרון. במסדרון לא היה איש. פיר וירד במסדרון לכל ארכו עד המעלות וַיכַוֵץ פניו וימח מצחו בשתי ידיו עבר עד הרחָבָה הראשונה. שומר הסף עמד אצל הדלת המפוארה, מהרחבה, אשר ירד אליה פיר, הובילו מעלות אחרות אל הפתח האחרון. פיר ירד במעלות ההן ויצא אל החצר. בחצר לא ראהו איש. אך ברחוב, בצאתו דרך השער, ראו הרַכָּבִים, שעמדו שם עם מרכבותיהם, והשוער את אדוניהם ויסירו את מצנפותיהם לפניו. כאשר הרגיש את מבטיהם המכונָנִים אליו, עשה כמעשה בת היענה המסתרת את ראשה בשיח לבלתי הֵרָאות: הוריד ראשו וירחיב צעדיו וילך לו דרך הרחוב.

לנחוץ יותר מכל הענינים שהיו לו בבקר ההוא נחשב בעיניו סדור ספריו וניָרותיו של יוסף אלכסיביץ'.

ויקח את הָרַכָּב שנקרה לפניו ראשונה ויצוהו לנסוע עמו אל “ברֵכות הפטריארך”, ששם היה בית אלמנת בַזְדֶיֶב.

בלי הפסק הסתכל בקבוצות עגלות יוצאי מוסקבה, שנהרו מכל עברים, והתקין גופו הבריא על מושבו שלא לנפול מעל המרכבה הישנה והשורקת, ובלב שמח כשמחת נער בורח מבית הספר נכנס בדברים עם הרכב.

הרכב ספר לו, כי ביום הזה לוקחים כלי נשק בקרֶמל, וכי מחר יוציאו את כל העם אל מחוץ לשער שלשת ההרים, וכי שם יהי קרב גדול.

כבואו אל “ברֵכות הפטריארך” בקש ומצא את בית בזדיב, אשר לא היה בו זה ימים רבים, ויגש אל הדלת הקטנה. גֶרַסִים, אותו הזקן המכֻרכָּם, בלי זָקָן, אשר ראה פיר לפני חמש שנים בטוֹרז’וֹק עם יוסף אלכסיביץ', יצא אליו לקול דפיקתו.

– בבית? – שאל פיר.

– בגלל המקרים האחרונים יצאה סופיה דנילובנה עם ילדיה אל הכפר הטורז’וקי, הוד נסיכות.

– אף-על-פי-כן אֶכָנס, עלי לסדר את הספרים, – אמר פיר.

– הואל נא ובוא; אחי הנפטר עליו השלום – מַקַר אלכסיביץ' – נותר פה, אבל הוא, כאשר ידעת, במצב חלישות, – אמר העבד הזקן.

מַקַר אלכסיביץ' היה, כפי מה שידע פיר, אחר ליוסף אלכסיביץ', אבל שכור שחציו משוגע היה האח הזה.

– כן, כן, ידעתי נלכה נא, נלכה… – אמר פיר ויבוא הביתה.

זקן קֵרֵחַ גבה קומה ואדום חוטם עמד בפרוזדור והוא לבוש חַלַט, ועל רגליו היחפות עַרְדַלָיִם; כראותו את פיר בטא בזעם איזו דברים וילך לו אל המסדרון.

– פקח גדול “היו”, ועתה, כאשר אדוני רואה, “נִתְחַלְשו”, – אמר גרסים. – רצונך שתכנס אל הקבינט? (פיר הרכין בראשו). הקבינט עודנו חתום כשהיה. סופיה דנילובנה “צווּ” למסור את הספרים למי שיבוא שלוח מאתך.

פיר נכנס אל הקבינט הָאָפֵל, אשר היה נכנס בו בחרדה גדולה עוד בחיי איש חסדו. עתה, כאשר כֻּסָה אבק, ולא נגעה בו יָד מיום שמת יוסף אלכסיביץ', היה אפל עוד יותר.

גרסים פתח את אחד התריסים ויצא על בהונות רגליו מן החדר. פיר סבב בכל הקבינט ויגש אל הארון, אשר כתבי היד היו מונחים בו, ויוצא את אחד מקדשי הכתה שהיו לפנים מן היותר חשובים. זה היה קובץ כתבים שוטלנדיים אמתיים עם הערות ובאורים מאת איש חסדו. פיר ישב אצל שלחן הכתיבה המכֻסֶה אבק וישם את הכתבים לפניו ויפתחם ויסגרם פעמים אחדות ולאחרונה סלקם מאצלו ויסמוך ראשו על ידיו וישקע בהרהורים.

פעמים אחדות הציץ גרסים בזהירות אל החדר וראה בכל פעם, כי פיר ישב במצב אחד. כן עברו יותר משתי שעות. גרסים הרשה לעצמו להשמיע קול הברה בפתח, כדי לעורר את פיר, ופיר לא שמע.

– את הָרַכָּב תּצוה לְשַׁלֵחַ?

– אה, כן! – אמר פיר בהעוֹרוֹ ויקם בחפזון. – שמע נא, – אמר בהחזיקו בכפתור מעילו של גרסים ובהביטו אל אותו הזקן הקטן בעינים נוצצות, רטובות ורגשניות, – שמע נא, הלא ידעת, כי קרב יהיה מחר?

– כן אמרו, – ענה גרסים.

– אני מבקש מאתך לבלתי הגיד לאיש, מי אני. ועשה את אשר אֹמַר…

– שומע אני, – אמר גרסים. – התצוה להגיש לך אוכל?

– לא, אבל דבר אחר דרוש לי. דרושים לי בגדי אכר ופיסטוֹלֶט, – אמר פיר ונסתמק פתאם.

– שומע אני, – אמר גרסים אחרי הרהור קצר.

כל שארית היום ההוא בלה פיר לבדו בחדר איש חסדו והיה מהלך ברגזה מזוית לזוית – וגרסים שמע זאת – מדבר איזו דברים בינו לבין עצמו, וילן בלילה ההוא על המשכב, אשר הוכן לו שם.

גרסים, שהיה משרת זקן ורגיל וראה הרבה דברים משֻׁנִים בימיו, לא תמה על כי שִׁנָה פיר את מקומו ולפי הנראה שמח על כי היה לו את מי לשרת. עוד בערב ההוא המציא לפיר קפטן ומצנפת ולא שאל גם את עצמו, מה חפץ היה בזה, ויַבטַח לקנות ביום השני את הפיסטולט, אשר דרש לו פיר. שתי פעמים קרב מַקַר אלכסיביץ' בערב ההוא, בכתו הלוך וטפוח בערדליו, אל הפתח ועמד והביט כְּמִתְרַפֵּס אל פיר. אך בכל פעם אשר הֻפְנָה פיר אליו התעטף בַּחַלַט שלו בבושת וברוגש והלך לו בחפזון. בשעה שהלך פיר עם גרסים בלבוש רַכָּבים, שקנה והתקין זה בעדו, לקנות פיסטולט אצל מגדַל סוחַר, נזדמן לפני הרוסטובים.

יט.

בראשון לספטמבר בלילה נִתְּנָה פקודת קוטוזוב על דבר נסיגת החיל הרוסי דרך מוסקבה אל מסלת ריאַזַן.

הצבאות הראשונים החלו להסוג בלילה. הצבאות שהלכו בלילה לא נחפזו, כי אם עשו דרכם במתינות ובסדר; אך אותם שהלכו בבקר ראו לפניהם, ובהגיעם אל גשר דורוגומילובסקי, המונים נחפזים דוחקים איש את אחיו על הגשר ממולם, ומעבר לגשר המונים עולים וממלאים את הרחובות ואת הסמטאות, ומאחריהם ראו שפעות צבא שאין להן סוף הולכות וקרבות ולוחצות – ויחפזו וייראו בלי טעם, ויהי כל אחד רץ הלאה אֶל הגשר, עַל הגשר, אל מי בִּרכַּים ואל סירות. וקטוטזוב צוה שֶיסֵבו אותו דרך חוצות אֲחורַנִים אל מעבר לנהר מוסקבה.

בעשר שעות בבקר בשני לספטמבר נותרו בפרבר דורוגומילובסקיה אך צבאות המאסף לבד, כל החיל כבר היה מעבר לנהר מוסקבה ומחוץ לעיר מוסקבה.

ובאותה שעה ממש, בעשר שעות לפני הצהרים בשני לספטמבר, עמד נפוליון בין צבאותיו על הר פוֹקלוֹנַיה והביט אל המראה שנגלה לפניו. מששה ועשרים לאוגוסט עד היום השני לספטמבר, מהקרָב הבורודינאי עד כניסת האויב למוסקבה, בכל ימי השבוע הקשה הזה, השבוע הנזכר לדורות, היה מזג אויר הבציר המשֻׁנה המתמיה בכל פעם בָּצִיר, שהשמש העומד בשפולי הרקיע מחמם ומקדיח בו יותר מבאביב; שהכל נוצץ בו כל כך באויר הדק והנקי, שקשה לעינים להביט לנכח; שהחָזֶה מבריא ומחליף כח בו בשאפו את אוירו המבֻסָם; שגם לילותיו חמים, וכוכבי זהב נופלים מן השמים בלי הפסק ומבהילים ומשמחים לבבות בלילות האפלים והחמים האלה.

ובשני לספטמבר בעשר שעות בבקר היה מזג אויר כזה.

קסם היה בברק אור הבקר ההוא. מוסקבה השתרעה במרחב לעיני המשקיף מהר פוקלוניה עם נְהָרָה וגניה ובתי תפלתה, ונדמה, שהיא חיה חיים מיוחדים לה ומנענעת בראשי מגדליה המתנוססים בקרני השמש ככוכבים רועדים.

למראה העיר המשֻנה ובניניה הנפלאים, אשר לא ראה נפוליון כמוהם, הרגיש בנפשו את רוח הסקרנות, שיש עמה מעט קנאה ורגזה, שבני אדם מרגישים בראותם תמונות חיים זרים להם ורחוקים. ברור היה, שהעיר הזאת חַיָה בכל כח החיים שבה. על פי הסמנים שאינם מתבארים, שמבחינים על פיהם מרחוק בלי שגיאה בין גוף חי ובין גוף מת, ראה נפוליון מהר פוקלוניה את תנועת החיים שבעיר וכמו הרגיש את נשימתו של הגוף הגדול והיפה הזה.

כל איש רוסי מרגיש בהביטו אל מוסקבה, כי היא אֵם; כל בן נֵכר, שיביט אליה בבלי דעת את ערכה זה, עֵרֶך אם שבה, ירגיש בה את החן הַנִתָּן לנשים; ונפוליון הרגיש זאת.

– זאת העיר האסיאית עם בתי התפלה שבה לאין מספר, מוסקבה הקדושה. סוף סוף לפנינו העיר הנודעה הזאת! כבר הגיעה העת! – אמר נפוליון וירד מעל הסוס ויצו לפרוש לפניו את מַפַת העיר ויקרא למתֻרגמן לַיַלוֹרם ד’אִידֶוִיל. “עיר שנכנס בה האויב דומה לנערה שנתחלל כבודה”, אמר בלבו (כמו שאמר גם בפיו לטוצ’קוב בסמולנסק). ועל פי יסוד זה השקיף על העיר המזרחית היפה. נפלא היה הדבר גם בעיניו, כי סוף סוף נהיתה תאות נפשו הישנה הזאת, אשר נראתה לו כדבר שאי אפשר. באור הבקר הבהיר השקיף פעם על העיר ופעם על המפה והשוה את המקומות שבעיר ושעל המפה, ולבו המה וגם פחד מפני המעשה הזה, שהעיר בידו בלי כל ספק.

“אך כלום היה אפשר בלא זה?” אמר בלבו. “הנֵה הִנָהּ – עיר המלוכה הזאת לרגלי, והיא מחַכָּה לגורלה. אֵי אלכסנדר עתה, ומה הוא מחשב? עיר משֻנָה, יפה, נשגבה! ומשֻנה ונשגב רגע זה! מה אני בעיניהם לעת אשר כזאת!” אמר בלבו על אדות צבאותיו. “זאת תשורה לכל קטני נֶאֱמָנות אלה (דבר עם לבבו, בהביטו אל מקורביו ואל הצבאות הקרֵבים והמסתדרים). בדבר אחד, בתנועת יד אחת אוכל להאביד את עיר הַצַרִים העתיקה הזאת. אך לבי נוטה בכל עת לרחם על המנֻצָחים. עלי להיות גדל חסד וגדול באמת… אך לא כן, שקר הדבר, לא במוסקבה אני (עלתה על דעתו פתאם). אבל סוף סוף היא משתרעת לרגלי כמשחקת ומנענעת בזהב ראשי מגדליה וצלביה בקרני השמש. אך אני אחוס עליה. על המצבות העתיקות של פראות ודספוטיות אכתוב מלים גדולות של צד וחסד… אלכסנדר יבין במרירות יתרה דבר זה דוקא, אני ידעתיו (לנפוליון נדמה, כי ערכו העיקרי של המעשה שנעשה היה בריב שבינו ובין אלכסנדר). מֵרום הקְרֶמל, כן! – אתן להם חקי צדק, אני אַרְאֵם את ערכה של הציויליזציה האמתית! אני אזקיק את בני הבוֹיָרים להזכיר באהבה את שם לוכד ארצם, אני אמַר לדפוטציה, כי לא חפצתי ולא אחפוץ במלחמה; כי אוהב ומכבד אני את אלכסנדר וכי אקבל במוסקבה תנאי שלום לפי כבודי וכבוד העמים שלי. אין את נפשי להשתמש במה שהצלחתי במלחמה להשפלת הקיסר המכֻבָּד בעיני. “בויָרִים!” אמר להם, “לא חָפֵץ מלחמה אני, אני מבקש שלום ושלות השקט לכל נתינָי”. ואולם ידעתי, כי במעמדם אתרגש ואדבר אליהם כמו שאני מדבר מדי פעם בפעם: בשפה ברורה, ברגש ובגאות! אך האמנם אמת הדבר, כי במוסקבה אני? כי הִנֵה הִנָה!”

– Qu’on m’anène les boyards (יביאו לפני את הבויָרים) – פנה אל בני לויתו.

גנרל מהר וירכב עם בני לויה מלאים זיו להביא את הבוירים.

שתי שעות עברו. נפוליון סעד סעודת שחרית ושוב עמד במקום ההוא על הר פוקלוניה ויחכה לדפוטציה. נאומו אל הבוירים כבר הוכן בלשון ברורה בדמיונו. הנאום ההוא היה מלא כבוד וגאות זו שנתכון לה נפוליון.

מדת החסד, אשר אמר להתנהג בה במוסקבה, משכה את לבבו גם הוא. בדמיונו קבע ימי אספות בהיכל הצַרִים, ששם יועדו חורי רוסיה עם חורי קיסר צרפת. לשר פלך הפקיד בדמיונו איש אשר ישכיל למשוך אחריו את לב העם. כאשר נודע לו כי יש במוסקבה הרבה מוסדי צדקה, גמר בדמיונו להגדיל חסדיו עם כל אחד מהם. הוא דמה כי כשם שבאפריקה היה צריך לשבת במסגד בלבוש בני עֲרָב, כך היה צריך במוסקבה להיות עושה צדקות כיד אחד הַצַרִים. ולתפוש את הרוסים בלבם עוד יותר החליט – כדרך כל צרפתי, שאינו יכול לשער בנפשו דבר מעורר רגש בלי הזכרת מַה שֶׁר, מַה טַנְדְר, מַה פָבְר מֶר (אמי היקרה, הָרַכָּה הָאֻמללה), – כי יצוה לכתוב על כל המוסדות האלה באותיות גדולות: “Etablissement dédié àma chère Mère” (מוסד מוקדש לאמי היקרה). "לא, גמר בלבו בלשון פשוטה: “Maison de ma Mère” (בית אמי). “אבל האמנם במוסקבה אני? הִנֵה הִנָהּ לפני; אבל מדוע בוששה הדפוטציה מהעיר לבוא עד כה?” שאל בלבו.

ומאחרי בני לויתו התלחשו והתיעצו גנרליו ומרשליו בין כה במבוכה גדולה. האנשים שנשלחו להביא את הדפוטציה שבו ויגידו, כי מוסקבה ריקה, כי כל יושביה נסעו יצאו מתוכה. פני המתיעצים היו חורים ונבוכים. לא על כי נעזבה מוסקבה חרדה נפשם (אף על פי שנראה גודל ערכו של מעשה זה), אבל חרדים היו על כי לא ידעו איך להודיע את המעשה לקיסר, איך להודיע לו בלי העמיד את הוד קיסריותו במצב הנורא, שהצרפתים קוראים לו ridicule (מְגֻחָךְ), כי לשוא חכה זמן רב כל כך לבוֹירים, כי אין בעיר אלא המוני שכורים ולא יותר. אחדים אמרו, כי בכל אופן נחוץ לאסוף כמין דפוטציה. ושאר הנועצים נחלקו עליהם ואמרו, כי צריך להכין את הקיסר לזה בזהירות ובהשכל ולהגיד לו את האמת.

– סוף סוף צריך להגיד לו, – אמרו השָׂרים בני הלויה, – אבל…

המצב הוקשה ביותר, בשביל שהקיסר הלך הנה והנה באורך רוח לפני מפּת העיר ועין בּחסדים שאמר לעשות והשקיף לעתים מתחת לכף ידו על המסלה ההולכת למוסקבה וחיך מתוך שמחה וגאוה.

– אבל זה אי אפשר… – אמרו השָׂרים בני הלויה והניעו כתפיהם מבלי מצוא עוז בנפשם להשמיע על פיהם את המלה הנוראה le ridicule.

בין כה נלאה הקיסר לחכות לשוא ויבן ברגש האמנות האקטוריית שבו, כי בזמן שרגע גדול נמשך יותר מדי גדלו פוחת והולך, ויתן אות בידו, וקול יריה אחת מכלי התותח המוכן לנתינת אותות נשמע, והצבאות, אשר הקיפו את מוסקבה מעברים שונים הלכו להכנס לתוכה דרך השערים טבֶרסקַיה, קַלוּזַ’נסקַיה ודורוגומילובסקיה. במהירות הולכת ורבה הלכו הצבאות, במרוצה ובדהירה ובהשתדלות להעביר אלה את אלה, וענני האבק שהעלו בהליכתם כסו עליהם, וקולות קריאותיכם התערבו ומלאו את האויר.

נפוליון נגרר אחרי צבאותיו ויבוא עמהם עד שער דורוגומילוב, אך שם עמד עוד הפעם וירד מעל סוסו וזמן רב התהלך אצל סוֹללת קַמֶר-קוֹלֶגָה וחכה לדפוטציה.

כ.

ומוסקבה היתה ריקה. עוד נמצאו בה אנשים, עוד נשאר בה אחד מחמשים ביושביה הקודמים, ועם זה היתה ריקה. היא היתה ריקה ככַוֶרֶת מתנוַנָה מאין אֵם.

בכורת שנותרה בלי אם אין חיים עוד. אך על פי השקפה קלה היא חיה כשאר הַכַּוָרוֹת.

דבורים מעופפות ומתעלסות בחום קרני שמש הצהרים גם מסביב לכורת שאין בה אם, כמו מסביב לַכַּוָרות החיות; גם ממנה נודף מרחוק רוח דבש; גם מתוכה יוצאות דבורים עפות. אך די להסתכל בה קצת כראוי, כדי להבין, כי אין חיים עוד בכורת הזאת. לא כמו בכורות חיות מעופפות הדבורים בה, לא אותו הריח ולא אותו הקול מוצא בה מגַדֵל הדבורים. בדָפקו על דָפְנָהּ של כַוֶרת חולה כזאת הוא נענה, לא כבראשונה כהרף עין בקול שריקה מאוחדה של רבבות דבורים ערוכות למלחמה, כשהן נלחצות באחוריהן ומשמיעות בתנופת כנפיהן את קול תנועת החיים הזה, כי אם בקולות הברה של זמזומים נפרדים יוצאים ממקומות שונים מתוך הכורת הריקה. מן החור לא ינדוף עוד ריח חריף של דבש ורעל ולא יעלה עוד חום של ישוב צָפוּף, כי אם ריח רֵיָקנות ורקבון נִלְוֶה אל ריח הדבש. אצל החור אין עוד דבורים צופות ומזהירות בקול תרועה, כשהן מרימות אחוריהן, ונכונות למות על משמרתן. לא ישמע עוד קול העבודה המסֻדָר והחשאי, ותחתיו ישמע שאון פרוע ומפורד של אי-סדרים. במעוף פחדני מתגנבות ונכנסות ומתגנבות ויוצאות דבורים שודדות שחורות, שגויותיהן ארוכות קצת ומלוכלכות בדבש; הן אינן עוקצות, הן בורחות מפני סכנה. קודם לזה היו דבורים אך נכנסות כשהן טעונות משא ויוצאות היו ריקם, ועכשיו יוצאות דבורים טעונות מתוך הכורת. המגַדֵל נוטל את הכִּסוי התחתון ומסתכל במחלקתה התחתונה של הכורת. והנה תחת השלשלאות של דבורים שחורות ובריאות, שנעשו נוחות לבריות מרוב עבודה, של דבורים אחוזות זו בזו ברגליהן ומותחות חלות דונג בלחישה שאינה פוסקת של יגיעה רבה, שהיו תלויות ומגיעות עד הקרְקֶרת, – משוטטות בלי טעם לעברים שונים דבורים רשלניות וצנומות על קרקרתָּהּ ודפנותיה של הכורת. תחת נקיון הקרקרת המתקנת בדֶבֶק והמטֻאטָאָה בנפנוף כנפים, מוטלים עליה פרורי דונג, צואת דבורים גוססות, נוֹדְדֵי רַגְלַיִם בלא כח, ופגרי דבורים, שלא נסתלקו ממקומות מַפַלְתָּן.

המגדל נוטל את הכסוי ומסתכל בעלית הכורת. תחת שורות דבורים צפופות, מחממות את הולדות ומכסות את כל הָרְוָחִים שבין החלות, הוא רואה מערכת חלות מעשה אמנות, אך לא בטהרתה הקודמת. הכל עזוב ומגואל. השודדות השחורות מתגנבות ושטות בחפזון על החלות; ובנות הכורת, דבורים צנומות, קצרות, נובלות וכמו זקנות, מרחשות לאט הנה והנה בלי הפריע כל נפש חיה, בלי בקש דבר ובלי דעת, כי חיים בקרבן. דבורים בַּטְלָנִיות, צְרָעוֹת וצִפָּרות נוקשות בלי טעם דרך מעופן על הדפנות. לפעמים רחוקות ישמע באחד המקומות בין הַחַלות שיש בהן ולדות מתים ודבש, קול שריקת זעם מעברים שונים. באחד המקומות מנקות שתי דבורים על פי רגילותן וכח זכרונן את קַן הכורת וסוחבות ומסלקות ביגיעה גדולה מכפי כחן פגר דבורה או דבורת בָּר בבלי דעת בעצמן, כל שום מה הן עושות כזאת. בקרן זוית אחרת נאבקות מִטַּהֲרוֹת או מַלְעִיטות זו את זו שתי דבורים זקנות בעצלתים ובבלי דעת בעצמן, אם באיבה אם באהבה הן עושות זאת. במקום שלישי מתנפל המון דבורים דוחקות זו את זו על דבורה שנואה ומַכֶּה ומחנק אותה. והמדֻכָּאה או ההרוגה נופלת מלמעלה מעט מעט כחוט הנוצה על קבוצת פגרי דבורים. המגדל מפַתֵח את שתי החלות האמצעיות כדי לראות את הקן. והנה תחת העִגוּלים השחורים של אלפי דבורים מתלכדות זו בזו בגבותיהן ומסתכלות בסתרי פלאות מלאכתן הנשגבה, הוא רואה שם מאות גופות דבורים נוגות, מתנַונוֹת ונרדמות. כמען כֻּלָן מתו בבלי דעת, כי בא קצן, בשבתן במקדש אשר הסתכלו בו ואשר היה לאין. מהן עולה ריח רקבון ומות. רק אחדות מהן נעות, מתרוממות, עפות בלא כח ועולות על כף יד אויבן מבלי יכולת לעקצו ולמות; והאחרות מתות ונופלות למטה כקשקשי דגים. המגַדֵל מחזיר את הכִּסוי למקומו, מְצַיֵן בקִרטון את הקורה ומוציא אותה בשעה הגונה לו ומטַהֵר אותה בָּאֵש.

כך היתה מוסקבה ריקה, בשעה שהתהלך נפוליון הנה והנה אצל סוללת קַמֶר-קוֹלֶגָה, כשהוא עיף, דואג וזָעף ומחכה לקיום המנהג הנמוסי, שהיה נחוץ בעיניו, אף על פי שאין בו אלא מראית עין, – לְבִיאַת הדפוטציה.

בפנות שונות במוסקבה עוד נעו אנשים כפי רגילותם, אך בלי טעם ובלי הבין את המעשה שהם עושים.

כאשר הֻגד לנפוליון בזהירות הראויה, כי מוסקבה ריקה, נתן עיניו בזעם באיש המגיד לו זאת ויפן ויוסף להתהלך בלי דבר דבר.

– הבו את המרכבה, – אמר אחרי כן.

וַיֵשֶב במרכבה, והאדיוטנט היומי מצדו, ויסע אל הַפַרוָר. “מוסקבה ריקה! כמה תמוה מעשה זה!” דבר אל עצמו.

ולא נסע העירה, כי אם עמד בבית המלון בפרור דוֹרוֹגוֹמילובסקוֹיֶה.

סופו של המחזה התיאטרוני לא עלה יפה.

כא.

הצבאות (הרוסיים) עברו דרך מוסקבה משתי שעות אחרי חצי הלילה עד שתי שעות אחרי הצהרים, ואחריהם נמשכו היוצאים האחרונים מבני העיר והפצועים.

הלחץ היותר גדול בשעת נסיעת הצבאות האלה היה על הגשרים קַמיֶנִי, מוסקבוריֶצקי ויַאוזוסקי.

בשעה שהצבאות האלה, שנֶחֶצוּ לשני מחנות מסביב לקרֶמל, נלחצו על הגשרים מוסקבוריֶצקי וקַמיֶני, שבו חַיָלִים רבים עד מאד מעל הגשרים, והתעכבות החַיִל במקום ההוא והלחץ הגדול הועילו להם בזה, ויתגנבו ויעברו במהירות ובלאט לפני היכל התפלה שעל שם “וַסִילִי בְּלַזֶ’נִי” ותחת שער “בורוביצקיא” דרך ההר אל המישור האדום, ששם, אמר להם לבם, היה אפשר לקחת קנין זרים בלי יגיעה. כל מוצאיה ומשעוליה של “חצר האורחים” מלאו אנשים כמו במקום מכירת מיני סחורה בזול. אך לא נשמעו קולות דברי הפתוי והחנופה של בעלי החנויות, לא היו שם רוכלים קונים והמון נשים קונות – רק חַיָלים בלי רובים לבושי מעילים ואדרות היו יוצאים במשאות ונכנסים בלי משא בטורי החנויות. הסוחרים ומשמשיהם (מהם היו מעטים) הלכו כאובדי עצות בין החילים והיו פותחים וסוגרים את חנויותיהם ומוצאים בעצמם את סחורתם אל אחד המקומות עם בני חיל צעירים. במישור שעל יד חצר האורחים עמדו מתופפים ותפפו להַזעקת הצבא, אבל קול התוף העיר את החילים השודדים לא להזָעֵק במרוצה כמנהג, כי אם להפך להתרחק במרוצה מאצל התוף. בין החילים נראו בחנויות ובמשעולים שביניהן אנשים לבושי קפטנים אפורים ומגולחי ראש. שני אופיצרים, אחד מקושט בסודר על מעילו ורוכב על סוס אפור-כֵּהֶה, והשני לבוש אדרת רגלי, עמדו וישיחו אצל פנת רחוב אילאינקה. והנה אופיצר שלישי נגש אליהם על סוס דוהר.

– ­ הגנרל צוה לשלח את כלם מזה כרגע בכל אופן שיהיה. הלא מעשה אשר לא יעשה הוא! חצי החילים נפוצו.

– אנה אתה? – אנה אתם? – נתן בקולו על שלשה רגלים, אשר התגנבו ועברו על פניו אל שורות החנויות, ושולי אדרותיהם מורמים בידיהם, ורובים אין עליהם. – עמדו, נבלים!

– עתה הואל נא ואסוף אותם, – ענה האופיצר השני. – הם לא יֵאָסֵפו; צריך למהר ללכת, שלא יברחו גם הנותרים, ורב לנו!

– איך נלך; שם עמדו מלכת, התלכדו יחד על הגשר ואינם זזים ממקומם. האם שורת צופים נעמיד, שלא יפוצו הנותרים?

– לכה אפוא שמה! גרש אותם משם! – גער האופיצר הגדול מחבריו.

האופיצר בעל הסודר ירד מעל הסוס ויקרא לאחד מהמתופפים וילך עמו יחד את תחת כִּפות חצר האורחים. חילים אחדים ראום וינוסו בֶהָמון, סוחר בעל חֲטָטִים אֲדֻמים על לחייו מסביב לחטמו נגש אל האופיצר, והוא נחפז ומתהדר ומנפנף בידיו, ופניו השמֵנים מביעים מנוחה שלמה של בטוח בערמתו.

שר נדיב, – אמר הסוחר, – עשה נא חסד והגן עלינו. אין אנו מקפידים על דבר מועט; נכונים אנחנו בשמחת לבב; כרגע אוכל להגיש אפילו שתי יריעות ארג צמר לאיש נדיבות; בשמחת לבב אנחנו נכונים, כי מרגישים אנחנו. אבל המעשה הזה מה הוא? אך חמס ושוד! הואל נא! לוּ העמידו משמר, לוּ אך נָתנו לסגור…

סוחרים אחדים נאספו מסביב לָאופיצר.

– אֶ! מה בצע לחרוץ לשון לריק, – אמר אחד מהם, איש דל בשר בעל פנים קפדניים. – כשמתיזים את הראש אין בוכים על הַשֵֹעָר. יקח לו איש את הטוב בעיניו! – ובתנועה אנרגית נִפְנֵף בידו וַיַסֵב אל האופיצר את יְרֵכו.

– לך, אִיבַן סידוריץ', נקל הוא לאמור כזאת, – השיב הסוחר הראשון בזעם. – ואתה הואל נא, שר נדיב.

– מה נדבר, – קרא הסוחר דל הבשר. – יש לי פה שלש חנויות, ובהן סחורה במאה אלף רובל. האפשר לשמור הכל בצאת כל הצבא? הוי עם לא חכם! נגד אלהים שוא תשואת אדם.

– הואל נא, שר נדיב, – אמר הסוחר הראשון בְקידות.

האופיצר עמד נטרד, ופקפקנות נראתה על פניו.

– ואני מה! – נתן בקולו פתאם וילך לפנים בפסיעות מהירות לאורך השורה.

בחנות פתוחה אחת נשמעו מהלומות וגדופים, ובשעה שקרב האופיצר אליה, קפץ ויצא מתוכה איש נהדף לבוש סָגום⁶⁶ ומגולח זקן.

האיש הזה גחן ויעבור בקפיצה לפני הסוחרים והאופיצר. האופיצר החל לגעור בקול זעמו על החילים שנמצאו בחנות. אך ברגע ההוא נשמעו צעקות נוראות של המון רב על הגשר מוסקבוריצקי, והאופיצר יצא במרוצה אל המישור.

– מה זאת? מה זאת? – שאל האופיצר, אבל כבר דהר חברו לפני היכל “וסילי בלזֶ’נִי” אל מקום הצעקות.

האופיצר עלה על סוסו וירכב אחריו. כאשר קרב אל הגשר ראה שני כלי תותח, שהורדו מעל מוטותיהם הקדומים, רגלים הולכים דרך הגשר, עגלות מוטלות אחדות, פרצופי פנים נבהלים אחדים וצחוק על פני החילים. אצל כלי התותח עמדה עגלה רתומה לשני סוסים. מאחריה, מֵאָחור לגלגליה, דחקו זה את זה ארבעה כלבים זרזירים, וקולרים על צואריהם. על העגלה תל חפצים שונים, ועל גביהם, בראש התל, אצל כסא קטן של ילדים הפוך ברגליו למעלה, ישבה אשה זקנה וצעקה בקול שריקה. חבריו ספרו לו לאופיצר, כי צעקת ההמון ושריקות הזקנה נהיו בשביל שהגנרל יֶרמולוב, שהֻגד לו בבואו אצל ההמון הזה, שהחילים נפוצים בין החנויות, והמוני בני העיר ממלאים וחוסמים את הגשר, צוה להוריד את כלי התותח מעל מוטותיהם הקדומים ולעשות כאלו הוא אומר לירות על הגשר, וינס ההמון בצעקות פחדים מעל הגשר, ובנוסם הפכו עגלות ודחקו איש את אחיו, והצבאות הלכו לדרכם.

כב.

ובעיר רבה העזובה בין כה. כמעט לא נראה איש ברחובותיה. כל השערים והחנויות היו נעולים; במקומות מעטים על יד בתי משקה נשמעו צעקות בודדות או זְמִיר שכורים. איש לא נסע דרך הרחובות, וצעדי עוברים ברגליהם נשמעו אך לפעמים. רחוב פובַרסקַיַה היה כלו עזוב ושומם. בחצרו הגדולה של בית הרוסטובים היו מוטלים שירי חשש וגללים, שנשארו אחרי יציאת כל הסוסים והרכב, ולא נראָה בה גם איש אחד. בבית הזה, שנשאר עם כל הרכוש אשר היה בו, נמצאו שני אנשים בחדר האורחים הגדול – השוער איגנַט והילד המשרת⁶⁷ מישקה נכדו של וַסִילאיץ', שנשאר במוסקבה עם זקנו. מישקה פתח את הפסנתר וינגן עליו באצבע אחת. השוער עמד לפני הראי הגדול, וידיו על מתניו, וחיך בלבב שמח.

– מהיר אני! אה? איגנט דודי! – אמר הנער והחל פתאם לספוק בשתי כפות ידיו על המנענעים.

– מה נפלא! – ענה איגנט כשהוא מביט ומתפלא על פרצופו המחַיֵך יותר ויותר בתוך הראי.

– חסרי לב! אכן חסרי לב אתם! – נשמע מאחריהם קול מַוְרה קוזמיניצ’נה שנכנסה בלאט. – הנהו מגלה שניו בעבי פרצופו, רק לזאת תצלחו! שם עזוב הכל. וסילאיץ' נתקל ונפל. עוד יבוא יום.

איגנט התקין חגורו ויחדל לחיך ויורד עיניו כמודה ועוזב ויצא מן החדר.

– דודתי, אני אך לְאָט, – אמר הנער.

– אני אורך לעשות לאט, שובב! – נתנה עליו מורה קוזמיניצ’נה בקולה ותרם ידה עליו. – לך והעמד את המוליָאר לזקנך.

מורה קוזמיניצ’נה נערה את האבק מעל הפסנתר ותסגרהו ותאנח במרירות ותצא מחדר האורחים ותנעל את דלת מבואו.

בצאתה אל החצר התחילה מהרהרת בשאלת אנה תלך: הלשתות טה אל וסילאיץ', אל אגף הבית, אם אל חדר האוצר לתקן מה שמוטל עוד בלי סדרים.

ברחוב הדומם נשמעו צעדים מהירים. הצעדים נעצרו אצל הפִשפָש. יְתַד המנעול החלה לדפוק מחוץ ביד מתאמצת לפתוח בה.

מורה קוזמיניצ’נה קרבה אל הפשפש.

– אל מי?

– אל הגרף, אל הגרף איליה אנדריאיץ' רוסטוב.

– ואתה, מי אתה?

– אני אופיצר. צריך אני לראותו, – אמר קול נעים של שר רומי.

מורה קוזמיניצ’נה פתחה את הפשפש, ויבוא אופיצר עגול פנים, כבן שמונה עשרה שנה, דומה בטפוס פניו לאחד הרוסטובים.

– נסעו מזה, אדוני. תמול בערב הואילו לצאת, – אמרה מורה קוזמיניצ’נה בחבה.

האיש הצעיר קשקש בלשונו בעמדו בפשפש, כמו מתוך פקפוק, אם יכנס אם לא יכנס.

– הוי, מה מאד אצטער, – אמר ברהיטה. – לא באתי אתמול… מה צר לי…

בין כה התבוננה מורה קוזמיניצ’נה בתשומת לבב ובהשתתפות בַּתָּוִים הידועים לה, תָּוֵי משפחת רוסטוב, שעל פני הצעיר הזה, ובאדרתו הבלה ובנעליו הנדושות.

– בשביל מה בקשת לראות את הגרף? – שאל אותו.

– אבל… אין מה לעשות עוד… – אמר האופיצר ויאחז בפשפש כמתכון לצאת.

ושוב עמד בבלי דעת, מה טוב לו.

– זה הדבר, – אמר פתאם. – אני קרוב לגרף, והוא היה טוב אלי בכל עת. ועתה, זה הדבר (ובאמרו זאת הציץ בחיוך מביע טוב לב על אדרתו ועל נעליו), בָּלָה הכל, וכסף אין, אין פרוטה אחת, ואומר לבקש מאת הגרף…

מורה קוזמיניצ’נה לא נתנה לו לגמור דבריו.

– המתינה נא, חביבי, רגע קטן. רגע קטן אחד, – אמרה אליו.

וכאשר אך הוריד האופיצר את ידו מעל הפשפש סבה מורה קוזמיניצ’נה מאצלו ותלך בצעדי זקנה מהירים אל החצר הפנימית, אל אגף דירתה.

בשעה שרצה מורה קוזמיניצ’נה אל מעונה, התהלך האופיצר בחצר בראש מורָד והביט בחיוך קל אל נעליו הקרועות. “מה צר לי, כי לא מצאתי את דודי בביתו. אבל זקנה זו אשה נפלאה! אנה רצה מזה? אך איככה יודע לי, באיזו רחובות תקצר הדרך לי להשיג את הגדוד, אשר בשעה זו הוא עומד לגשת אל רוגוז’דקַיַה?” דבר האופיצר הצעיר בין כה עם לבבו ומורה קוזמיניצ’נה יצאה מקרן זוית בפנים נבהלים, אבל גם מלאים עוז, ונשאה בידה מטפחת כרוכה משֻבֶּצת קַוִים. בקרבה כשעור פסיעות אחדות פשטה את המטפחת ותוציא מתוכה אסיגנציה לבנה של 25 רובל ותתן לאופיצר בחפזון.

– אלו היה הוד נסיכותו בביתו, מובן הוא, היה נוהג מנהג קרובים, ועתה אולי… באותה שעה…

מורה קוזמיניצ’נה נבוכה, ונסתתמו דבריה. אבל האופיצר לא השיב את פניה ויקבל את השטר ויודה לה למורה קוזמיניצ’נה.

– אלו היה הגרף בביתו, – הוסיפה מורה קוזמיניצ’נה להצטדק. – המשיח עמך, חביבי. יצילך אלהים, – אמרה מורה קוזמיניצ’נה בגחנה לפניו ובשלחה אותו.

האופיצר יצא וירץ מרוצה עזה, בצחוק קל על שפתיו ובנענועי ראש כמלגלג על עצמו, ברחובות השוממים אל גשר יַאוּזַה להשיג את גדודו.

ומורה קוזמיניצ’נה עוד עמדה זמן רב לפני הפשפש הסגור בעינים רטובות ונענעה בראשה מתוך הרהורים והרגישה בקרבה זרם פתאם של אהבת אם ורחמנות על האופיצר הצעיר הזה, אשר לא נודע לה עד כה.

כג.

ברחוב וַרוַרקה, בבית שלא נגמרה מלאכתו ושנמצא בית משקה בתחתיתו, נשמעו קולות ושירים מתוך שכרות. על האצטבאות אצל השלחנות בחדר קטן ומטֻנף ישבו כעשרה אנשים פועלים פבריקאיים. כלם היו שכורים מכוסי זעה ועכורי עינים ויחדו שרו איזה שיר בהתחזקות יתרה ובפיות פעורים. הם שרו בלי סדר, ביגיעה, בעמל רב, ונכר היה, כי שרים הם לא מאשר חפצה נפשם לשיר, כי אם להוכיח, שהם שכורים ובטלים ממלאכה. אחד מהם, בן חיל צהוב גבה קומה, לבוש אדרת לֶבֶד כחול נקיה, עמד בראשם. פניו יכלו להיות יפים על פי חטמו הדק והישר, אלו לא קלקלו אותם השפתים הדקות והלחוצות קצת, שהיו נעות בלי הפסק, והעינים העכורות והזעומות, שעמדו בלי נוע. הוא עמד בראש המשוררים, וכנראה בשביל איזה רעיון דמיוני נפנף ברגש אך בלא טעם ממעל לראשיהם בידו הלבנה החשופה עד המרפק ואת אצבעותיה המגואלות התאמץ להרחיק זו מזו שלא כטבעו של דבר. שַׁרוול אדרתו היה משתלשל מאליו על ידו בלי הפסק, והוא היה חוזר ומפשטו בידו השמאלית, כאלו היתה נחיצות מיוחדת שתֵּחָשֵף ידו הלבנה המנפנפת הזאת עם גידיה הבולטים. באמצע השיר נשמעו צעקות מצה ומהלומות מן הפרוזדור מעל המרפסת. בן החיל גבה-הקומה הניע תנועה נמהרה בידו.

– שַׁבַּש! (די!) – קרא בקול מצַוֶה. – התאבקות, בני חיל! – ויצא אל המרפסת ואת שרוולו לא חדל להפשיל.

הפועלים הפבריקאיים הלכו אחריו. הפועלים האלה, אשר שתו בבקר ההוא בבית המשקה, ובן החיל גבה הקומה בראשם, הביא למוזג עורות מעֻבָּדים מהפבריקה, ובשכר זה נתן להם יין. נַפָּחִים מפועלי בתי המפוח הקרובים שמעו את קול הצהלה שבבית המשקה וידַמו, כי שוסים בבית המשקה, ויאמרו לפרוץ בו ביד חזקה, ותהי התאבקות על המרפסת.

המוזג נאבק בפתח עם אחד הנפחים, ובשעה שיצאו פועלי הפבריקאות נחלץ הנפח בכח ידיו מידי המוזג ויפול על פניו על רצפת הרחוב.

תחתיו פרץ נפח אחר לבוא בפתח והתנפל על המוזג בכל כובד גויתו.

בעל השרוול המפשל הכה דרך הלוכו את הנפח הזה על פניו ויתן בקולו קול פרוע:

– בני חיל! אחינו מֻכים!

בין כה קם הנפח הראשון מהארץ ויגרד וימצא דם על פניו הפצועים ויצעק בקול בכי:

– קַרַאול! רֶצַח!.. איש נרצח! אחי!..

– אהה, חביבי, מכות רצח הכו עד מות! – צעקה בקול שריקה אשה אחת, שיצאה משַׁעַר סמוך.

המון עם נאסף מסביב לנפח המלוכלך בדמו.

– מעט עוד עשקת את העם ופשטת כתנות, – אמר אחד מן ההמון אל המוזג, – ועתה גם רצחת? שודד!

ובן החיל גבה הקומה עמד על המרפסת ונתן עיניו העכורות פעם במוזג ופעם בנפחים, כמעַיֵן בדבר עם מי ראוי עתה להֵאָבֵק.

– שופך דמים! – נתן בקולו פתאם על המוזג. – אסרוהו, בני חיל!

– לא איש כמוני תאסורו! – צעק המוזג בנופפו את ידיו להחלץ מידי המתנפלים עליו ויסר את מצנפתו מעל ראשו וישליכה ארצה.

כמו אִיוּם נסתר היה במעשהו זה: הפועלים הפבריקאיים, אשר סבו את המוזג, עמדו ולא ידעו מה לעשות.

– את הסדרים, אָחִי, ידעתי היטב, אל שר המחלקה אלך. התדמה, כי לא אלך? היום לא ינתן לכל איש לחמוס! – צעק המוזג בהרימו את מצנפתו.

– גם הלוך נלך, תקיף גדול! גם הלוך נלך, תקיף גדול, – שנו המוזג וגבה הקומה ההוא זה אחר זה, ושניהם הלכו דרך הרחוב.

הנפח המלֻכלך בדמו הלך עמהם, והפועלים והמון העם הלכו אחריהם הלוך ודבר וצעוק.

בפנת רחוב מַרוֹסֵיקַה נכח בית גדול, שתריסי חלונותיו היו סגורים, ושלט סנדלר היה עליו, עמדו כעשרים סנדלרים נוגים, רזים ונלאים, לבושי חַלַטִים ואדרות-לֶבֶד בלות.

– הוא יעשה חשבון עם העם כראוי! – דבר פועל עוזר דל בשר ודל זקן, וגבות עיניו מביעות זעם. – הוא מצה את דמנו, ועתה הוא פטור בלא כלום. הוא הבטיח וחזר והבטיח שבוע תמים. ועתה הביא עד הקצה האחרון, והוא בעצמו נסע מזה.

למראה המון ההולכים והאיש המלוכלך בדם נשתתק הפועל המדבר, וכל הסנדלרים נחפזו מתוך סקרנות ונלוו אל ההולכים.

– אנה העם הולך?

– הכל יודעים אנה, אל השרים.

– ומה, האם באמת לא עמדה לנו גבורתנו?

– ואתה מה דמית! ראה, מה העם אומר.

שאלות ותשובות נשמעו, והמוזג ראה כי גדל ההון מבראשונה ויט מתוך העם וישב אל ביתו.

וגבה הקומה לא התבונן, כי אויבו המוזג איננו, ולא חדל לדבר ולנופף ידו החשופה ובזה משך עליו את עיני כל הנקהלים. אותו הקיף העם ביחוד וממנו קוה לשמוע תשובה נכונה על השאלות, אשר העסיקו את כל בני העיר.

– הוא יַרְאֶה נא את הסדר, את החוק יראה נא, בשביל כך נמנו שרים! הלא כן אדבר, אחים פרבוסלאביים? – דבר בן החיל גבה הקומה בצחוק דק מאד. – הוא מדמה, שגם אין שרים? כלום אפשר בלא שרים? הלא אם כן ירבו השודדים.

– מה חפץ בדברי ריק! – ענו אחריו בתוך ההמון. – האמנם יעזבו את מוסקבה? לצחוק אמרו לך זאת, ואתה האמנת. המעטים הם צבאותינו ההולכים, והם נתנו לו לבוא! בשביל כך נמנו שרים. שמע אפוא, מה העם אומר, – דברו ורמזו על גבה הקומה ההוא.

אצל חומת “קיטַי-גורוד” הקיפה חבורה אחרת קטנה איש לבוש אדרת פריז (מין לבד), אשר החזיק בידו גליון.

– פקודה, פקודה נקראת! פקודה נקראת! – נשמע בתוך ההמון, והעם פרץ כשטף מים אל קורא הגליון.

האיש לבוש האדרת ההיא קרא את המודעה (מודעת רוסטופצ’ין) מיום 31 לאוגוסט. כאשר הקיפוהו כל הנקהלים, כמו בא במבוכה. אך לדרישת בן החיל הגבוה, אשר דחק ועמד אצלו, קרא את המודעה מתחלתה.

“מחר בבקר אני נוסע אל הוד הנסיך הנעלה”, קרא האיש (“המעלה אור”, שנה אחריו גבה הקומה ברגש בצחוק קל על שפתיו ובזעם על גבות עיניו), “לדבר עמו, לעשות ולעזור לצבאותינו להשמיד את הרשעים האלה; גם אנחנו גאון עֻזָם”… הוסיף הקורא וידום רקע (הראית? – קרא בן החיל בקול נצחון. – הוא יבער אחריהם…) “נשבר ונשַׁלַח את האורחים האלה אל השטן; אני אשוב לסעודת הצהרים וקרבנו אל העבודה; אנחנו נעשה, נגמור ונמַגֵר את הרשעים”.

כשנקראו הדברים האחרונים, שתקו כל השומעים שתיקה גמורה. בן החיל הגבוה הוריד ראשו בעצבון. ברור היה, כי איש לא הבין את המלים האחרונות האלה. ביחוד העציבו, לפי הנראה בברור, המלים “אשוב מחר לסעודת הצהרים” גם הקורא גם את השומעים. העם חכה לדברים נשגבים, והדברים האלה היו פשוטים, יותר מדי מובנים ומיותרים בשביל זה, דברים שכל אחד יכול לאמרם ושבשביל זה לא היו ראויים להאמר בפקודה, שמקורה בממשלה העליונה.

כלם עמדו ושתקו מתוך צער. גבה הקומה הניע שפתיו והתנודד.

– אולי נשאל אותו?.. זה הוא בעצמו!.. בודאי נענו לו!.. אין כל ספק… הוא יגיד… – נשמע פתאם בשורותיו האחרונות של ההמון, וכל העינים נסבו אל מרכבתו הפתוחה של הפוליצמיסטר, ששני דרגונים רכבו על ידה.

הפוליצמיסטר, אשר היה נוסע בבקר ההוא במצות הגרף לשרוף את הבַּרַקָאות⁶⁸ והרויח בדבר הזה כסף הרבה, שהיה מונח בכיסו ברגע ההוא, ראה את ההמון ההולך אליו ויצו את רַכָּבו לעמוד.

– מה העם הזה? גער השר באנשים, אשר קרבו אל מרכבתו מפורדים וברוח נכאה.

– מה העם הזה, שאלתי אותך, – חזר וקרא הפוליצמיסטר, כאשר לא הושב לו.

– הם, שר נדיב… – אמר הפקיד לבוש האדרת של פריז. – הם, שר נדיב, הם רצו על פי הודעתו של הוד הגרף לעבוד במסירת נפש, ואין כאן כל מין קשר, כמו שנאמר בשמו של הוד הגרף…

– הגרף לא יצא מזה, הוא פה, והוא יצוה עליכם, – אמר הפוליצמיסטר. – נהג! – קרא אל הרכב.

ההמון עמד ונאסף מסביב לאותם ששמעו, מה שאמר השר, והביט אחרי המרכבה בעברה הלאה.

והפוליצמיסטר הביט אחריו בבהלה ויאמר דבר לרכבו, והסוסים החישו מרוצתם.

– מרמה, בני חיל! הוליכה אליו בעצמו! – קרא גבה הקומה. – אל תרפו ממנו, בני חיל! יתן חשבון! עמוד! – נשמעו קולות צועקים, והעם רץ אחרי המרכבה.

ההמון רץ בשיחות תלונה אחרי הפוליצמיסטר אל רחוב לוביאנקה.

– מה זאת אפוא, האדונים והסוחרים יצאו להם, ואנחנו נאבד בגלל זה, האם כלבים אנחנו! – נשמע בתוך ההמון לעתים קרובות יותר ויותר.

כד.

נעצב ונעלב על כי לא נקרא אל המועצה הצבאית, ועל כי לא שם קוטוזוב את לבו להצעתו, שהציע להשתתף בהגנה על מוסקבה, ותָמֵהַּ על ההשקפה החדשה, שנגלתה לו במחנה, שעל-פיה לא רק נתמעטה חשיבותה של השאלה על-דבר המנוחה בעיר המלוכה והרוח הפטריוטי השורר בה, כי אם גם היתה לשאלה מיותרת לדבר של מה בכך – נעצב, נעלב ותמה על כל זה שב הגרף רוסטופצ’ין אחרי בואו לפני קוטוזוב בראשון לספטמבר בערב מן המחנה למוסקבה. אחרי אכלו שכב הגרף בלי פשוט את בגדיו על הדרגש, ובשעה הראשונה אחרי חצות הלילה העיר אותו רץ, אשר הביא לו מכתב מקוטוזוב. במכתב נאמר, כי מפני שהצבאות נסוגים מאצל מוסקבה אל מסלת ריאַזַן, יבֻקש מאת הגרף, שיואל לשלוח פקידי פוליציה להעברת הצבאות דרך העיר. הידיעה הזאת לא היתה חדשה לרוסטופצ’ין. לא רק אחרי הֵרָאותו אתמול על ההר “פוֹקְלוֹנַיַה” לפני קוטוזוב, כי אם גם מעצם יום הקרב הבורודינאי, כאשר אמרו כל הגנרלים שבאו למוסקבה פה אחד, כי אי אפשר לערוך קרב, וכאשר הוציאו בכל לילה ברשיונו את חפצי הממלכה, וחצי בני העיר יצאו מתוכה, ידע הגרף רוסטופצ’ין, כי עתידים לעזוב את מוסקבה; ואף-על-פי-כן התמיהה והרגיזה אותו הידיעה הזאת, שהמציאו לו בדמות פתקה פשוטה וצווי מאת קוטוזוב, ושבאה אליו בלילה בשעת תרדמתו הראשונה.

ברבות הימים כתב הגרף רוסטופצ’ין פעמים אחדות ברשימותיו לבאור המעשים שעשה בעת ההיא, כי שתי מטרות חשובות היו לו: להחזיק את המנוחה בעיר ולשַלֵחַ את יושביה מתוכה. אם נקבל דבריו על אדות המטרה הכפולה הזאת, היו כל מעשיו אך טובים. בשביל מה לא הוצאו כלי הקודש, כלי הנשק, כדורי היריה, אבק השרפה וּדְגַן הפקדון? בשביל מה הֻטְעו ורֻששו אלפי יושבי העיר על די ההבטחה, שלא תנתן מוסקבה בידי האויב? בשביל החזקה המנוחה בעיר המלוכה, משיב על זה באורו של הגרף רוסטופצ’ין. בשביל מה הוצאו חבילות גדולות של ניָרות אין חפץ בהם מבתי הפקידות וכדור לֶפִּיךְ. וחפצים אחרים כאלה? כדי לעזוב את העיר כשהיא ריקה, משיב באורו של הגרף רוסטופצ’ין. אם אך נסכים שנשקפה סכנה למנוחת העם, יתורץ כל מעשה.

כל תועבות הטירור נוסדו על הדאגה למנוחת העם בלבד.

אך על מה נוסדה יראה זו שירא הגרף רוסטופצ’ין מפני הפרעת המנוחה במוסקבה בשנת 1812? איזה טעם היה לשער, שיש בעיר נטיה להפרעת סדרים? בני העיר יצאו מתוכה, הצבאות מלאו בהסוגם אחור את העיר. למה חשבו, כי העם יקשור בשביל זה?

לא רק במוסקבה, כי אם גם בכל רוסיה לא נעשה דבר, שיש לו אפילו דמיון כל שהוא להפרעת סדרים. בראשון ובשני לספטמבר נשארו במוסקבה יותר מעשרת אלפי איש, וחוץ מההמון, שנקהל בחצרו של המצביא הראשי המוסקבאי, ושהוא בעצמו משך את העם שמה, לא נהיה דבר. ברור הוא אפוא, שעוד פחות מזה היו צריכים לדאוג בפני מהומות בקרב העם, אלו מיד אחרי הקרָב הבורודינאי, כשהֻברר או, לפחות, נעשה קרוב לשער, שעתידים לעזוב את מוסקבה, אלו מיד בשעה ההיא היה רוסטופצ’ין משתדל – תחת אשר העיר סער בעם בנתינת כלי הנשק ובמודעותיו – להוציא את כל קדשי העם מן העיר ואת אבק השרפה ואת כדורי היריה ואת הכסף והיה מודיע לעם בדברים כמשמעם, שעוזבים את העיר.

רוסטופצ’ין, אותו האיש הסנגביני, הנוח להתלהב, שהיה סובב תמיד בספירותיה הגבוהות של האדמיניסטרציה, וגם רגש פטריוטי היה בו, לא ידע אפילו ידיעה קלה את העם הזה, שהוא, רוסטופצ’ין, אמר להיות לו למנהל. מאז החל האויב להכנס לסמולנסק, יצר לו רוסטופצ’ין לעצמו בכח דמיונו תפקיד מנהל רגש העם היושב ב“לב רוסיה”. לו לא רק נדמה (מה שנדמה לכל אדמיניסטרטור), שהוא מנהל את יושבי מוסקבה במעשיהם הנגלים, כי אם עוד נדמָה לו, שהוא מנהל גם את רוחם על ידי קריאותיו ומודעותיו, שנכתבו בלשון המליצית הגסה, שהעם בז לה בתוך חבורותיו ואיננו מבין אותה, בזמן שהוא שומעה בשם הממשלה. התפקיד היפה הזה של מנהל רגש העם יָשַׁר בעיני רוסטופצ’ין כל כך, וכל כך הֻרגל בתפקידו זה, שהנחיצות לוַתר עליו, הנחיצות לעזוב את מוסקבה בלי כל מעשה גבורה נפלאה, באה כשואה עליו, כמו נעתקה פתאם האדמה, אשר עמד עליה בטח, מתחת רגליו, ולא ידע לגמרי מה לעשות לו. אף אמנם ידע כי מוסקבה תֵעָזֵב, אך עד הרגע האחרון לא האמין בזה בכל לבו ולא עשה דבר בשביל זה. בני העיר יצאו מתוכה נגד רצונו, בתי הפקידות לא הוצאו אלא מפני שהפקידים דרשו זאת, והגרף הסכים עמהם על כרחו. אבל הוא בעצמו היה עסוק אך בתפקידו אשר יצר לו. כמו שמצוי מאד בבעלי דמיון נלהב, היה יודע ואינו יודע יחד, כבר ידע שיעזבו את מוסקבה, אבל רק על פי ההגיון ידע זאת ובכל לבו לא האמין שכך יהיה, לא עבר בדמיונו אל המצב החדש הזה.

כל עסקנותו שעסק בשקידה ובאנרגיה (עד כמה הועילה ועד כמה נגלתה על העם – שאלה אחרת היא), כל עסקנותו היתה מכֻוֶנת אך לעורר בקרב בני העיר את הרגש אשר היה בו – את השנאה הפטריוטית לצרפתים ואת הבטחון שהיה בוטח.

אך כאשר נגלה המעשה במדותיו הנאמנות, ההיסטוריות; כאשר נודע, כי לא די להביע אך בדברים את שנאת הצרפתים; כאשר לא היה אפשר להביע שנאה זאת גם בקְרָב; כאשר נגלה, שלענין השאלה על אדות מוסקבה לא יועיל הבטחון הזה; כאשר עזבו כל בני העיר כאיש אחד את נכסיהם ויצאו ממוסקבה והראו בזה בלי מעשי מלחמה את כל עוז רִגשָׁם הלאֻמִי, – הברר פתאם, שתפקיד זה, שבחר לו רוסטופצ’ין, אין כל חֵפץ בו. פתאם הרגיש בעצמו, שהוא בודד, חסר כח ומגֻחך, ואין לו מה לעשות.

כאשר בא אליו בהֵעורו משנתו המכתב הקר והנמרץ מקוטוזוב, נמלא רוגז וחמה במדה שהרגיש בעצמו, שהוא אשם בדבר. כל מה שהֻפקַד בידו, כל נכסיה המטלטלים של הממשלה, שהוא היה חַיָב להוציא, נשארו במוסקבה. להוציא הכל לא יָכל עוד.

“מי אפוא אשם בזה, מי גרם שיבוא לידי כך?” אמר בלבו. “מובן, כי לא אני הוא. הכל היה מוכן אצלי, אני החזקתי את מוסקבה ביָדַי יפה יפה! והם הביאו עד הלום! נבלים, בוגדים!” דבר עם לבבו ולא ברר לעצמו היטב, מי ומי הנבלים והבוגדים האלה, אבל הרגיש נחיצות לתעב את הבוגדים האלמונים, אשר באשמתם בא במצבו המֻקְשה והמגֻחָך.

כל הלילה ההוא היה הגרף רוסטופצ’ין מצוה את עושי דברו, ומכל פנה במוסקבה באו אליו לבקש צוויים מפיו. מקורביו לא ראוהו מעולם סר וזעף כל כך.

“הוד נסיכות, מהדפרטמנט לנכסי קרקע באו, מהדירקטור לבקש צוויים… מהקונסיסטוריה, מהסנט, מהאוניברסיטה, מבית החנוך; סגן הכהנים שלח… שואל הוא… על צבא המכבים מה תצוה? שר בית האסורים… שר בית המשוגעים…” ככה הודיעו וחזרו והודיעו לו כל הלילה ההוא בלי הפסק.

על כל השאלות האלה השיב תשובות קצרות וזעומות, אשר נראה מתוכן, כי עתה אין צורך בצווייו, כי כל הדבר שהוכן על ידו ביגיעה ובדיוק נשחת על ידי איש אחד, ואותו האיש יהי אחראי על כל שיעשה עתה.

– אמור לו לשוטה זה, – השיב על השאלה מאת הדפרטמנט לנכסי קרקע, – שישאר וישמור את נירותיו. ומה אתה שואל שאלת שטות על אדות צבא המכבים? הלא סוסים להם, יסעו לולדימיר. הן לא נשאירם לבז לצרפתים.

– הוד נסיכות, המשגיח שעל בית המשוגעים בא, מה תצוה?

– מה אצוה? יסעו להם ולא יותר… ואת המשוגעים שלחו לתוך העיר, אם משוגעים מנהלים צבאות מלחמה אצלנו, קל וחומר לָאֵלֶה.

על השאלה, מה לעשות לאסירי הסד הנתונים בּבּוֹר⁶⁹, נתן הגרף בקולו על המשגיח:

–הֲיִנָתנו לך שני בטליונים מחיל המשמר, שאיננו במציאות! שַׁלַח אותם וְיֵלֵכוּ!

– הוד נסיכות, יש בהם בולוטיים, מֶישקום, וֶרֶשׁצַגין.

– וֶרֶשׁצַגין! עוד לא נתלה? – קרא רוסטופצ’ין. – יביאוהו אלי.

כה.

בתשע שעות בבקר, כשכבר החלו הצבאות ללכת דרך מוסקבה, לא בא עוד איש לבקש צוויים מהגרף. כל האנשים שהיה בידם לנסוע נסעו בלי צווי או רשיון; ואותם שנשארו גמרו בעצמם, מה ראוי להם לעשות.

הגרף צוה לאסור את הסוסים, כדי לנסוע לסוקולניקי, ויֵשֵׁב זָעֵף, מכֻרכַּם פנים ומחריש בידים חבוקות בחדר עבודתו.

בשעת שלום ומנוחה נדמה לכל אדמיניסטראטור, כי רק ביגיעות שהוא יגע עושה העם הנכנס בגבול שלטונו את שלו, ובאמונה הזאת שהאדמיניסטראטור מאמין בנחיצותו הוא מוצא את השכר הטוב העקרי על עמלו והשתדלותו. מובן הוא, שכל עוד הים ההיסטורי שוקט, יֵרָאֶה על פי טבעו של דבר לָאדמיניסטרטור-המושל, היושב בסירתו הרעועה ודוחק במוט את אנית העם ושט עמה יחד, כי הוא המוליך ביגיעותיו את האניה שהוא דוחק בכח ידו. אבל כמעט שיקום סער, והים יגרש, והאניה תֵעָתֵק מעצמה, אי אפשר עוד לטעות טעות זו. האניה הולכת במהלכה הכביר שלא בידי אדם, המוט איננו מגיע עד האניה הנעתקה מאצלו, והמנהל נֶהְפָּך פתאם מבעל שלטון, אשר בידו הכח הַמֵנִיעַ, לאדם קל וחסר כח, אשר לא יצלח למאומה.

רוסטופצ’ין הרגיש זאת, וזה הדבר אשר הרגיז את רוחו.

הפוליצמיסטר שנעצר על ידי ההון והאדיוטנט שבא להגיד, כי הסוסים נאסרו, נכנסו יחדו אצל הגרף. שניהם היו חורים, והפוליצמיסטר הגיד לגרף. אחרי הודיעו אותו על דבר מלוא מצותו, כי המון עם רב עומד בחצרו של הגרף ומבקש לראותו.

רוסטופצ’ין לא ענה דבר ויקם וילך בצעדים מהירים אל חדר האורחים שלו, הנהדר והמלא אור, ויקרב את דלת המרפסת ויאחז בכף המנעול ויט ממנה אל החלון, אשר נראה בעדו יותר כל המון העם. בן-החיל הגבוה עמד בשורות הקדומות וידבר וינפנף בידו בפנים קפדניים. הנַפָּח המלֻכלך בדם עמד משמים אצלו. מבעד החלונות הסגורים נשמע שאון קולות אנשים.

– הרתומה המרכבה? – אמר רוסטופצ’ין בסורו מאצל החלון.

– רתומה, הוד נסיכות, – אמר הדיוטנט.

רוסטופצ’ין חזר וקרב אל דלת המרפסת.

– אבל מה הם מבקשים? – שאל את הפוליצמיסטר.

– הוד נסיכות, הם אומרים, כי נָכונו לצאת בפקודתך להלחם בצרפתים, גם זעקו על דבר בָּגֶד. המון שואף קרבות הוא. בעמל עלתה בידי להחלץ מהם. הוד נסיכות, נועז אני להציע…

– הואל נא וצא, גם בלעדיך אדע מה לעשות – צעק רוסטופצ’ין בזעם.

והוא עמד אצל דלת המרפסת והביט אל ההמון. “זה המעשה אשר עשו לרוסיה! זה המעשה אשר עשו עמדי!” אמר רוסטופצ’ין בלבו והרגיש, כי חמתו עולה בקרבו על איזה איש, שהיה אפשר לתלות את הקולר בו. כדרך נלהבים הרבה כבר בערה חמתו בו, אך עוד בקש ולא ידע על מי ועל מה. “הנה זה המון העם, חלאת בני העיר”, דבר עם לבבו בהביטו אל הנקהלים, “האספסוף, אשר הרגיזו אותו בטפשותם. לקרבן הם צריכים”, עלה על לבו, בהביטו אל בן-החיל הגבוה המנפנף בידו. ועלה הרעיון הזה על לבו, אך מאשר הוא בעצמו היה צריך לקרבן, לדבר אשר יוכל לקצוף עליו.

– הרתומה המרכבה? – שאל שנית.

– רתומה, הוד נסיכות. מה תצוה על אדות וֶרֶשצַגין? הנהו מחכה אצל מרפסת המבוא, – ענה האדיוטנט.

– א! – קרא רוסטופצ’ין בקול צעקה, כאלו זכר פתאם דבר ונֶהלַם מתוך זכירה זו.

ויפתח במהירות את הדלת ויצא בצעדי און אל המרפסת. השיחה נפסקה פתאם, המצנפות והכובעים הוסרו, וכל העינים הורמו אל מול הגרף.

– שלום לכם, בני חיל! – אמר הגרף במהירות ובקול רם. – יישר כחכם שבאתם. כרגע אצא אליכם, אך קודם כל דבר עלינו לעשות שְפָטים בָּרָשָׁע. עלינו לענוש את הרשע, אשר אבדה מוסקבה על ידו. המתינו לי!

ובאותה המהירות שב הגרף אל חדריו ויסגור את הדלת אחריו בדפיקה עזה.

לחישת הסכמה וקורת רוח עברה בקרב ההמון. “הוא אפוא יעשה משפט בכל הרשעים האלה! ואתה אומר – הצרפתי… הוא יעשה סדרים כראוי!” כמו דברו האנשים תוכחות זה אל זה על חסרון אמונה.

בעוד רגעים אחדים יצא אופיצר בחפזון מפתח המבוא הראשי ויצַו דבר, והדרַגונים נצבו בשורה לפניו. ההמון נטה בתאות נפש מהמרפסת העליונה אל מרפסת המבוא ורוסטופצ’ין יצא בצעדים מהירים מביעים חמה אל המבוא ויפן כה וכה בחפזון כמחפש איש.

– אַיֵהו? – אמר הגרף.

וכאמרו זאת ראה כרגע איש צעיר, שיצא מאחרי קרן זוית בין שני דרגונים, וצוארו ארוך ודק, וראשו חציו מגולח, וחציו מגודל שער. והאיש הצעיר לבוש אדרת שועלים קצרה מחֻפָּה אֶרג-צֶמֶר כחול, שבראשונה היתה יפה מאד, אלא שכבר נָשוֹפָה, ומכנסיו מכנסי אסירים רחבים של בד עָב, מגואלים ויורדים לתוך מַגָפַים דקים נדושים ובלתי מצֻחצָחים. על רגליו הדקות והרפות היו תלויות שלשלאות נמשכות בכָבדָן למטה ומכשילות את הצעיר ההוא בהליכתו הפחדנית.

– א! – אמר רוסטופצ’ין וַיַסֵב את מבטו בחפזון מֵאֶל הצעיר לבוש אדרת השועלים אל מדרגתו התחתונה של מבוא הבית: – העמידוהו פה!

הצעיר עבר בלא כח בשלשלאותיו המקשקשות אל המדרגה ההיא ויחזק באצבע בצורון אדרתו, שנלחץ אל צוארו, וַיֶפֶן פעמַיִם את צוארו הארוך ויאנח ויחבוק דרך הכנעה את ידיו הדקות והענִגות לפני בטנו.

סקונדות אחדות, כל עוד השתדל הצעיר לכונן רגליו על המדרגה, נמשכה השתיקה. רק בשורותיהם האחרונות של הנקהלים שדחקו איש את אחיו נשמעו נחרה, אנחות, דחיפות ושעטת רגלים משנות את מקומן.

רוסטופצ’ין מחה פניו בכפו פעמים אחדות בזעף והמתין עד שיעמוד במקום אשר צִוָה.

– בני חיל! – אמר רוסטופצ’ין בקול צולל כמַשַק גרוטאות של מיני מתכת, – האיש הזה, וֶרֶשׁצַגין, הוא המנֻוָל, אשר אבדה מוסקבה על ידו.

הצעיר לבוש אדרת השועלים עמד דרך הכנעה, וכפות ידיו נתונות זו על זו לפני בטנו, וקומתו כפופה קצת. פניו הרזים, המלאים יאוש והמָשׁחָתים על ידי ראשו המגֻלח, היו מוּרָדים. לדבריו הראשונים של הגרף הרים ראשו במתינות ויבט אליו מלמטה, כאלו רצה לאמור לו דבר או לפחות לפגוש את מבטו. אך רוסטופצ’ין לא הביט אליו. על צוארו הארוך והדק של צעיר זה הֻבלט כחבל אָזוּר גיד כחול מאחרי אזנו, ופתאם נסתמקו פניו.

כל העינים כוננו אליו. הוא נתן עיניו בהמון וכאלו מצא פתח תקוה בָּרשֶׁם, אשר נראָה לו על פני האנשים ההם, צחק צחוק קל מתוך צער וחלישות דעת ושוב הוריד ראשו ויתקן עצמו ברגליו על המדרגה.

– הוא בגד במלכו ובארץ מולדתו, הוא נמכר ברצונו לבונפרט, הוא לבדו בין כל בני רוסיה חִלל שם רוסי, ועל ידו אובדת מוסקבה, – אמר רוסטופצ’ין בקול חד ושוקט; אך פתאם העיף עיניו למטה על ורשצגין, אשר לא חדל לעמוד דרך הכנעה. וכמו נזדעזע על ידי מבטו זה הרים ידו ויפן אל העם כמעט בקול צעקה:

– כרצונכם עשו בו! אני נותנו בידיכם!

הנקהלים החרישו ורק הוסיפו עוד יותר לדחוק איש את אחיו. להחזיק איש את אחיו, לנשום באויר המחֻמם והמחַנֵק הזה, לעמוד איש על מקומו, בבלי יכולת לנוע קצת, ולחכות במצב זה לאיזה דבר נעלם, מֻפְלָא ונורא – נַעֲשָה כָבֵד מנשוא. האנשים, שעמדו בשורות הקדומות וראו ושמעו כל מה שנהיה לפניהם, נשאו ועצרו כלם על גבותיהם, בעינים פתוחות לרוחה מתוך פחד ובפיות פעורים, בכל מאמצי כחם את סֵבֶל הלוחצים והדוחקים אותם מאחריהם.

– הכוהו!.. יאבד הבוגד ולא יחַלֵל שם רוסי! – צעק רוסטופצ’ין. – הכו, אל תחמולו! אני המצַוֶה!

הנקהלים שמעו לא את דבריו, כי אם את קולות חמתו של רוסטופצ’ין. ויאנחו ויקרבו, אבל חזרו ועמדו מלכת.

גרף!.. – אמר ברהיטה ורשצגין בקולו הפחדני, שהיה עם זה גם תיאטרוני, בתוך הדממה שנהיתה שם לרגע אחד, – גרף, אלהים לבדו בינינו… – אמר בהרמת ראשו, ושוב נמלא הגיד העב שעל צוארו הדק דם ופניו האדימו וחזרו והלבינו מהרה.

ולא גמר להוציא בשפתיו מה שרצה לאמור.

– הכוהו! אני מצוה!.. – צעק רוסטופצ’ין, ופניו הלבינו פתאם גם הם כפני ורשצגין.

– הריקו חרבותיכם! – קרא האופיצר אל הדרגונים וישלוף חרבו אף הוא.

וגל שני כביר כח מהראשון נערם בתוך ההמון ובהגיעו עד השורות הקדומות העתיקן ממקומן ויניעֵן הנה והנה ויביאֵן על מעלות מרפסת המבוא. בן-החיל הגבוה עמד אצל ורשצגין בשורה אחת עמו, ופניו היו כמו אבן, וידו המורמה חדלה להתנודד.

– הכוהו! – אמר האופיצר אל הדרַגונים כמעט בלחישה.

ואחד החילים הָלַם פתאם בפנים נעוים מחמה את ורשצגין בחרב קצרה, אשר לא הוחדה, על ראשו.

“אַ!” צעק ורשצגין צעקה קצרה מַבַּעַת תמיהה, ויפן כה וכה בבהלה וכמו מבלי הבין על מה נעשה לו ככה. אנחת בהלה ותמיהה כזאת עברה גם בתוך ההמון. “אהה, אלהים!” נשמעה קריאת אחד הנקהלים בקול עצבת.

אבל אחר קריאת התמיהה, שפרצה מפי ורשצגין, צעק בקול מר צעקה אחת מתוך כאב, והצעקה הזאת הביאה מות עליו. גֶדֶר הרגש האנושי, אשר חסמה עוד את ההמון הזה והיתה נוחה מאד להדחות, נפרצה כהרף עין לקול צעקתו זאת. כיון שהתחילו בָעֲבֵרָה, היה נחוץ לגמרה. אנקת התלונה בָטְלָה בנהם קול ההמון המתנקם. כדרך הגל השביעי האחרון המשבר אניות⁷⁰ התנשא הגל האחרון הזה מהשורות האחרונות ויפרוץ עד השורות הקדומות ויהדפן ויבלע את הכל. הדרַגון שהלם את האמלל רצה לשנות לו. ורשצגין צעק צעקת אימה וירץ אל העם, וידיו על ראשו למגן. בן-החיל הגבוה, אשר נדחה בו ורשצגין במרוצתו, החזיק בצוארו הדק של זה ויתן בקולו קול פרוע ויפול עמו יחד תחת רגלי המון המורטים המתנפלים.

מקצת המתנפלים הכו ומרטו את ורשצגין, ומקצתם – את בן-החיל הגבוה, וצעקותיהם של הנרמסים ושל אותם שהתאמצו להציל את בן-החיל הגבוה אך הגדילו את חמת ההמון. זמן רב לא יכלו הדרַגונים לחַלֵץ את הפועל ההוא, אשר היה מגואל בדם והֻכָּה כמעט עד מות. וזמן רב לא יכלו המכים, אשר הָלמו, חנקו ומרטו את ורשצגין – בכל שטף תאות העם לבצע מהר את המעשה אשר החלו – לקחת את נפשו. ההמון לחץ אותם מכל עברים ונדחה הנה והנה עמהם יחד כחומר מוצק אחד, והמה בַתָּוֶך, ולא נתן להם לא למותתו ולא להרפות ממנו.

“בּגַרזֶן הכוהו, אין טוב מזה!… הֲנֶחֱנַק?.. בוגד הוא, את המשיח מָכָר!.. עודנו חָי.. רב כח… ראוי הגנב למכאוביו. בגרזן, בגרזן!.. האמנם עדנו חי?”

אך כאשר חדל האמלל להלחם על נפשו, ותחת צעקותיו נשמעו זו אחר זו נחרות ממושכות במדה אחת, החלו הנקהלים לשנות מצבם מהר מסביב למת המתבוסס בדמיו. כל אחד נגש ויתבונן במה שנעשה ובחרדה ובנזיפה ובתמיהה דחק וישב אחור.

“אהה אלהים, העם אינו אלא חיה רעה; איך יכל להיות עוד!” נשמע בתוך ההמון. “ועודנו צעיר… כנראה מבני סוחרים. כן העם הזה!.. אומרים, כי לא זה הוא… הכיצד… אהה, אלהים!.. אחֵר הֻכה; אומרים, כל עוד נפשו בו… הוי, המון עם… מי לא יירא מפני חטאה…” אמרו באותה שעה האנשים ההם בעצמם בהביטם בפנים מלאים רחמים וצער אל גוף ההרוג, שפניו היו מֻכְחָלִים ומלוכלכים בדם ובאבק, וצוארו הארוך והדק היה רצוץ ומדֻקָר.

פקיד פוליציה שקוד השיב אל לבו, כי לא נאוה הוא, שיהי מת מוטל בחצר הוד נסיכותו, ויצו את הדרגונים להוציאו מהר אל הרחוב. שני דרגונים אחזו ברגלים המעוכות ויסחבו את ההרוג. ראשו המגולח המלוכלך כלו בדם ובאבק והאחוז בצואר הארוך נגרר והתגלגל לרגעים על הארץ. הנקהלים דחקו והתרחקו מן המומת.

בשעה שנפל ורשצגין, וההמון נלחץ והתרוצץ ממעל לו, הלבינו פני רוסטופצ’ין פתאם, ותחת אשר היה לו ללכת את המבוא האחרון, שהסוסים חכו לו שם, הלך בפסיעות גסות ובראש מורָד, בבלי דעת אנה ועל מה, דרך המסדרון המוביל אל חדרי המדור התחתון. פניו חורו, ולחיו התחתונה רעדה כמו מתוך קדחת, והוא לא יכל להעמידה.

– הוד נסיכות, הֵנה… אנה פני הודו מועדות?.. הואל נא ופנה הנה, – נאמר אליו מאחריו בקול רועד ונבהל.

הגרף רוסטופצ’ין לא עצר כח להשיב דבר ויָשָׁב וילך כמקבל מרות אל המקום אשר הָראה. אצל המבוא האחרון עמדה מרכבה. קול שאון העם ההולך והומה הגיע מרחוק גם שמה. הגרף רוסטופצ’ין מהר וַיֵשֶב במרכבתו ויצו לנסוע לסוקולניקי אל בית קֵיצו.

בצאתו לרחוב מיַסניצקַיַה, ששם לא נשמעו עוד צעקות העם, החל להנחם על דרכיו. צר היה לו בזכרו את סערת רוחו ואת בּהלתו, אשר נגלה בהן לעיני המשועבדים לשלטונו, “La populace est terrible, elle est hideuse” (נורא המון העם, נתעב הוא), אמר בלבו צרפתית. “Ils sont comme les loups qu’on ne peut apaiser qu’avec de la chair” (דומים הם לזאבים, שאין להפיס דעתם אלא בבשר). “גרף, אלהים לבדו בינינו”, נזכרו לו פתאם דברי ורשצגין, ורגש קשה של צנה עבר כזרם מהיר על גבו. אבל רגש זה היה בו אך כהרף עין, ואחר כן צחק צחוק בוז קל לנפשו וישֶב אל לבו צרפתית: “חובות אחרות היו לי, צריך היה להפיס דעת העם. הרבה קרבנות אחרים אבדו ועתידים לאבוד בשביל טובת הצבור”, וידבר אל לבו על אדות החובות הצבוריות המוטלות עליו בעניני ביתו ועיר מלכותו (עיר המֻפְקֶדֶת בידו) ונפשו, לא נפשו הפרטית אלא פיאודור וסיליביץ' רוסטופצ’ין (הוא דמה, כי פיאודור וסיליביץ' רוסטופצ’ין מקריב נפשו בעד טובת הצבור), כי אם נפש המצביא הראשי המוסקבאי, בא כחה של הממשלה ושלוחו של הקיסר. “אלו הייתי אך פיאודור וסיליביץ' בלבד, היה קו החיים שלי משורטט באופן אחר לגמרי, אבל הצרכתי לשמור את חייו ואת כבודו של המצביא הראשי”.

בנענועים הקלים על קְפִיציה הרכים של המרכבה ומבלי שמוע עוד את קולות ההמון הנוראים, רוח לו לרוסטופצ’ין, ובשעת הרוָחה החמרית הזאת זִיֵף לו שכלו גם יסודות רְוָחָה מוסרית כדרך בני האדם בכל עת. הראיון אשר הרגיע את רוסטופצ’ין היה לא חדש: מראש ימות עולם, מאז החלו בני האדם להרוג איש את אחיו, לא השחית גם איש אחד את רעהו בלי הרגיע את נפשו ברעיון הזה. הרעיון הזה הוא ההשערה על דבר טובת הצבור.

מי שאינו נגוע בתאוה עזה, אינו יודע את טובת הצבור הזאת; אך מכה נפש אחיו יודע בכל עת, מה היא טובת הצבור. וגם רוסטופצ’ין ידע זאת באותה שעה.

בסברותיו לא רק לא ראה חובה לעצמו במעשה אשר עשה, כי אם גם מצא יסוד להתגאות בלבו, על כי השכיל כל כך לעשות שני מעשים טובים בבת אחת – לענוש את הפושע ולהשקיט את ההמון.

“ושרצגין נדון ונגמר דינו למיתה”, אמר רוסטופצ’ין בלבו (אף-על-פי שהסנט גמר דינו אך לעבודת פרך). “הוא היה פושע ובוגד; לא יכלתי להניחו בלי עשות משפט בו, ומלבד זאת הלא הכיתי מכה אחת שהיא שתים: נתתי לעם קרבן להרגיע את רוחם והמתי את הרשע”.

כאשר בא הגרף אל ביתו הפרורי ויצו צוויים ביתיים שב למנוחתו לגמרי.

בעוד חצי שעה נסע הגרף בסוסים קלים דרך שדה סוקולניקי ולא הזכיר בלבו עוד מה שהיה ולא הרהר ולא הגה אלא במה שיהיה. הוא נסע באותה שעה אל גשר יַאוּזַה, ששם – כן אמרו לו – נמצא קוטוזוב.

הגרף רוסטופצ’ין הכין בדמיונו את התוכחות העוקצות, אשר יביע בחמתו לקוטוזוב על תרמיתו. הוא ירמז לו – אמר בלבו – לשועל החצרני הזקן הזה, כי האחריות על כל הרעות העתידות לצאת מעזיבת עיר המלוכה, מאבדן רוסיה (כך היתה דעתו של רוסטופצ’ין), תחול על ראשו, ראש זקן שנטרפה דעתו, בלבד. בהרהוריו אלה במה שהוא עתיד לאמור לו התהפך במרכבה ויפן כה וכה בזעם.

שדה סוקולניקי היה כַמדבָּר. רק בקצהו, אצל מושב הזקנים ובית המשֻׁגָעים, נראו כנופיות קטנות של אנשים לבושי לבנים ואנשים בודדים אחדים, שהיו לבושים לבנים גם הם והלכו על פני השדה הלוך וצעוק ונופף בידיהם.

אחד מאלה רץ להפסיק את מרכבתו של הגרף רוסטופצ’ין בדרכה. גם הגרף רוסטופצ’ין בעצמו, גם רַכָּבו, גם הדרַגונים – כלם כאחד הביטו ברגש לא ברור של אימה וסקרנות אל המשוגעים האלה, אשר שולחו לנפשם, וביחוד אל אותו המשוגע שֶרָץ אליהם.

מתנודד על רגליו הָאֲרֻכּות והדקות ובחַלַט מתנפנף מזה ומזה רץ המשוגע ההוא מרוצה מכוונת עזה ולא גרע עיניו מרוסטופצ’ין ובקול צרוד צעק ודבר אליו ורמז לו שיעמוד. פניו – פנים נזעמים ונלהבים של משוגע ומכוסים דלדולי שער של זקן שונים בגדלם – היו רזים וכִתֻמִים. בָּבותָיו השחורות, הדומות לאבני אֲכַטִיס, התרוצצו בבהלה בשפולי גלגלי העינים המכֻרכָּמים.

– עמוד! עצור! אני המדבר! – צעק צעקות שורטות וחזר וצעק בגרון נחר בהַטעָמות ובתנועות מכוונות לעורר לב.

אחר כן הגיע עד המרכבה וירץ עמה מצדה.

– שלש פעמים הרגו אותי. שלש פעמים שבתי לתחיה אחרי מותי. הם רְגָמוּנִי באבנים, הם צְלָבוני… ואני איקץ… איקץ… איקץ. את כל בשרי קָרָעו. מלכות השמים תֵּהָרֵס… שלש פעמים אֵהֶרְסֶנָה ושלש פעמים אקוממנה! – צעק בקול הולך וְגָדל.

הגרף רוסטופצ’ין הלבין פתאם, כמו שהלבין בשעה שהתנפל ההמון על ורשצגין, וַיַסֵב פניו. “נהג… נהג מהר!” נתן בקולו קול רועד על רכבו. המרכבה רִקדָה וַתֵּדֶא בכל כח רגלי הסוסים, אך עוד זמן רב שמע הגרף רוסטופצ’ין מאחריו את הצעקה המרה והפראית, שהלכה הלוך והתרחק, ונגד עיניו ראה אך את פניו התמהים והנבהלים והמגואלים בדם של אותו הבוגד לבוש אדרת השער הקצרה.

אף-על-פי שהיה הזכר הזה חדש כל כך, הרגיש רוסטופצ’ין, שהוא חרות בלבו עמוק עמוק. בברור גמור הרגיש, כי הדם הנכתם בזֵכֶר הזה לא יִמָחֶה לעולם, וכי, להפך, כאשר ירבו הימים כן יחזק וכן יוסיף להציק לו הזכר הנורא הזה, אשר לא ימוש מלבו עד קץ ימי חייו. באותה שעה נדמה לו, שהוא שומע קול מליו אלה: “הכוהו, אם אין, דמכם יהי בראשכם!” – “למה אמרתי מלים אלה? שלא מדעתי אמרתי זאת. יכלתי להמנע מאמור אותן”, אמר בלבו: "ואז לא נהיה מאומה ". בדמיונו ראה את פני הדרגון המכה, שבראשונה לבשו חרדות ואחר כן נמלאו פתאם אכזריות חמה, ואת מבט התלונה החשאית הפחדנית, אשר זרק עליו אותו הנער לבוש אדרת השועלים. “אך לא למעני עשיתי זאת. חיב הייתי לעשות כן. La plèbe, le traitre…le bien public (האספסוף, הבוגד… טובת הצבור)”, השיב אל לבו.

אצל גשר יאוזה עוד נלחץ הצבא. החום גָדַל. קוטוזוב ישב סר וזעף על אצטבה סמוכה לגשר וַישַחֵק במגלב שבידו על פני החול, והנה מרכבה רקדה וקרבה אליו ברעש. ואיש במעיל גנרל, וקוֻצַת נוצה על כובעו, ועיניו מתרוצצות ומביעות זעם במקצת ובהלה במקצת, נגש אל קוטוזוב ויחל לדבר אליו צרפתית. האיש ההוא היה הגרף רוסטופצ’ין. בדבריו אל קוטוזוב אמר לו, כי בא אל המקום הזה, על כי מוסקבה ועיר המלוכה אינן עוד, ורק החיל בלבד נשאר.

– לא כן היה, אלו לא אמר לי הוד נסיכותו, שלא יסגיר את מוסקבה בלי עוד קרב אחד: אזי לא נהיה כל זה, – אמר אליו.

קוטוזוב הביט אל רוסטופצ’ין, וכמו מבלי הבין את הוראת הדברים שנאמרו לו התאמץ לקרוא איזה דבר מיוחד, שהיה רשום ברגע ההוא על פני הדובר אליו. רוסטופצ’ין נבוך וידום. קוטוזוב הניע תנועה קלה בראשו, ובלי גרוע מבטו הבוחן מעל פני רוסטופצ’ין, אמר ברהיטה בלחש:

– כן הוא, לא אסגיר את מוסקבה בלי קרב.

אם הרהר קוטוזוב בענין אחר לגמרי בדברו את הדברים האלה. אם בכוונה ובידיעה, שאין טעם בהם, אמר אותם, אך הגרף רוסטופצ’ין לא השיב מאומה ויט בחפזון מאצל קוטוזוב, והמצביא הראשי המוסקבאי – דבר תמוה! – הגר, רוסטופצ’ין הגאה הזה לקח מגלב בידו ויקרב אל הגשר ובעצמו החל להפיץ בקול צעקה את העגלות שנאספו שם.

כו.

בשעה הרביעית אחרי הצהרים נכנסו צבאות מִירַט למוסקבה. ראשונה נסעה פלוגת הוזַרים וירטמברגיים, ואחריהם רכב על סוס עם חבורה גדולה של בני לויה מלך ניאפול (מירט הנזכר) בעצמו.

באמצע רחוב אַרבַּט, סמול לבנין “ניקולה יַבְלֶנִי”, נתעכב מירט ויחכה לידיעות מהפלוגה שהלכה ראשונה על אדות מצב המבצר העירוני “le Cremlin”.

מסביב למירט נאספה כנופיה קטנה של בני מוסקבה שגמרו להשאר בעיר. כלם הביטו והתפלאו בקצת יראה של השר המשונה אֶרֶך השֵעָר, המקֻשָׁט בנוצות ובזהב.

– הזה ה“צַר” שלהם בעצמו? אין רע! – נשמעו קולות לחישה.

מתרגמן קרב על סוס אל הכנופיה.

– את המצנפת הסר… את המצנפת, – התחילו קוראים זה אל זה בתוך ההמון.

המתרגמן פנה אל שוער זקן אחד וישאלהו, הרחוק הוא עד קרֶמל. השוער הטה אזנו בתמיהה אל ההברה הפולנית הזרה לו ולא הכיר את קולות מדברו של המתרגמן לדבור רוסי ולא הבין מה שאמר לו זה ויסתתר מאחרי הנצבים עמו.

מירט קרב אל המתרגמן ויצוהו לשאול, איפה צבאות רוסיה. אחד מהרוסים הבין מה ששאלו אותו, ופתאם התחילו קולות אחדים משיבים למתרגמן. אופיצר צרפתי קרב על סוסו אל מירט ויגד לו, כי שערי המבצר מְסֻתָּמִים, וכי קרוב לשער, שֶׁמַאֲרָב בו. “טוב”, אמר מירט ויפן אל אחד השרים שבבני לויתו ויצו להגיש ארבעה כלי תותח קלים ולירות על השערים.

הארטילריה יצאה על סוסים קלים מאחרי הפלוגה, שהלכה אחרי מירט, ותעבור ברחוב אַרבַט. כשירדה עד קצֵה וָרדוִיזֶ’נקה עמדה ותסתדר במישור. אופיצרים צרפתים אחדים היו המנצחים על כלי התותח ההם ויגבילום למקומותיהם ויביטו אל קרמל בקנה ראי.

בקרמל צלצלו הפעמונים לתפלת הערב, והצלצול הזה הפחיד את הצרפתים. הם דמו, כי אין זה אלא קריאה לאחוז בכלי נשק. חילים רגלים אחדים רצו אל שער קוטַפיַה. בשער היו מוטלים כלונסאות ותריסי נסרים. שתי יריות רובים נשמעו מבעד לשער, כאשר אך החלו אחד האופי צרים ואנשיו לרוץ שמה. הגנרל שעמד אצל כלי התותח קרא אל האופיצר קריאת הצבּאה, והאופיצר שב משם במרוצה עם החילים.

ועוד שלש יריות נשמעו מבעד השער.

באחת מהן נפצעה רגלו של חיל צרפתי, וקול צעקה משונה של אנשים אחדים נשמע מאחרי התריסים. על פני הגנרל והאופי צרים והחילים הצרפתים עלה כרגע, כמו בפקודת הצבאה, – תחת רושם השמחה והמנוחה שהיה עליהם קודם לזה, – רושם שריר וקיים של קבלת מלחמה ופגעיה בכל לבב. לכלם כלאיש אחד, מהמרשל עד החיל האחרון, היה המקום הזה לא וזדויז’נקה, מוחוביה, קוטפיה ושער טרואיצה, כי אם מקום חדש למערכה. שדה קרב חדש, שלפי מה שראוי לשער, יפלו בו חללים רבים. וכלם הכינו את נפשם לקרב הזה. הקולות שנשמעו מבעד השער חדלו. כלי התותח הוסעו ממקומותיהם. הארטילריסטים הכינו את קני ההבערה. האופיצר קרא: “feu!” (אש! כלומר, ירו!) ושני קולות שריקה של הקשת כלי פח נשמעו זה אחר זה. כדורי נפץ הוטלו בקול רציצה על כתפי השער שבחומת האבנים ועל הכלונסאות והתריסים, ושני ענני אבק התחילו נעים ומרחפים על פני המישור.

ברגעי הרף אחדים, אחרי אשר חדלו רעמי היריות על חומות קרמל, נשמע קול משונה ממעל לראשי הצרפתים. עדת בני-עורב⁷¹ גדולה ועצומה עלתה ממעל לחומות והתחילה סובבת באויר ומקרקרת ורועשת באלפי כנפים. יחד עם קול זה נשמעה צעקה בודדת, צעקת אדם, בשער, ומבעד העשן נראתה תמונת איש חשוף ראש ולבוש קפטן. האיש החזיק רובה בידו ויכוננהו אל הצרפתים. “Feu!” חזר וקרא האופיצר הארטילרי, וירית רובה ושתי יריות כלי תותח נשמעו מיד בבת אחת. ושוב כסה עשן את השער.

מאחרי התריסים לא נראתה כל תנועה עוד. והרגלים הצרפתים הלכו עם האופי צרים אל השער. בשער היו מוטלים שלשה פצועים וארבעה חללים. שני אנשים לבושי קפטנים נראו נסים במורד לאורך החומות לזְנַמֶנקה.

– סלקו זאת, – אמר אופיצר אחד ורמז על הכלונסאות ועל החללים, והצרפתים מותתו את הפצועים וישליכו את המתים למטה אל אחרי הגדר.

מי היו האנשים ההם, לא ידע איש. אך “סלקו זאת” נאמר עליהם, וישליכום למטה ואחרי כן לקחו אותם משם כדי שלא יבאשו. רק פיר הקדיש לזכרם שורות נמלצות אחדות: “האמללים האלה תפשו את המבצר המקודש ויקחו להם רובים מבית הנשק ויורו (האמללים האלה) על הצרפתים. את אחדים מהם בתקו בחרבות ויבערום ממבצר קרמל”.

ויגידו למירט, כי הדרך מפונה. והצרפתים נכנסו לשער והתחילו מתישבים במחנה על מישור הסֶנַט. מחלונות בית הסנט השליכו חילים כסאות על המישור ויערכו מדורות אש.

פלוגות אחרות עברו דרך קרמל ויחנו ברחובות מרוסֵיקָה, לוּביִנקָה ופוקרובקה, ועוד פלוגות שלישיות באו ויחנו ברחובות וָזְדְויזֶ’נקה, זנַמֶנקה, ניקולסקַיַה וטוֶרסקַיַה. מבלי מצוא דיירים, נתישבו הצרפתים בכל מקום לא בבּתים, כמנהג בלשת שבאה לעיר, כי אם כמו במחנה ערוך בתוך העיר.

אף על פי שהיו אנשי צבא צרפת לבושי קרעים, רעבים ועיפים עד מאד וכבר המעטוּ עד החצי ממספרם הקודם, עוד נכנסו למוסקבה בסדר נכון. הם היו צבא עיף ויגע, אבל ערוך עוד למלחמה ואיום למראה. אולם צבא היה זה רק עד הרגע, אשר נפוצו בו אנשי הצבא הזה בבתי הדירה שבעיר. כאשר אך החלו אנשי הגדודים להתפרד ולהתישב בבתים העזובים והמלאים עושר, כלה כל הצבא הזה, ותחתיו נוצרו לא תושבים ולא חילים, כי אם בני איזה מין ממוצע, מה שקוראים מרוֹדֵרים (שוסים איש לנפשו). כאשר יצאו האנשים האלה, מקצה חמשה שבועות, ממוסקבה, לא היו עוד צבא מאוחד. אז היו רק המון מרודרים, שכל אחד מהם הוליך או נשא בידיו חבילת חפצים, אשר נראו לו כיקרים ונחוצים. מטרת כל אחד מהם בצאתם ממוסקבה היתה לא עוד כבראשונה ללכוד, כי אם אך להחזיק במה שנתפש. כקוף זה, שמוריד את ידו לכד שפיו צר וממלא כפו אגוזים ואינו פותח את ידו הקפוצה, כדי שלא לאבד את טרפו, והנהו מאבד עצמו בזה, - כן היו הצרפתים בצאתם ממוסקבה עתידים בברור להשמד, בשביל שנשאו אתם את השלל אשר בזזו, אך להשליך את שללם לא יכלו גם הם, כשם שאין הקוף יכול להוציא את קומץ האגוזים מידו. בעשרה רגעים אחרי כניסתו של כל גדוד צרפתי באחד מרִבעי מוסקבה לא נשאר ממנו לא חיל אחד ולא אופיצר אחד. בחלונות הבתים נראו אנשים לבושי אדרות ונעולים מוּקים⁷² מתהלכים בחדרים וצוחקים; במרתפי המשקים ומיני המאכל לקחו להם אנשים אלה מכל אשר בחרו; בחצרות פתחו או שברו את דלתות הרפתים והארוות; בבתי המבשלות הבעירו אש ובשרוולים מפשלים אפוּ, לשו ובשלו, אף הפחידו, הביאו לידי גחוך ולטפו נשים וילדים. ואנשים אלה רבו בכל מקום, גם בחנויות, גם בבתים, אבל צבא לא נמצא עוד בעיר.

באותו היום הוציאו שרי חיל צרפת פקודה אחרי פקודה לאסור על פלוגות הצבא לפוץ בעיר, לאסור באסור חמור מעשי חמס ושוד, להזעיק בערב הזה את כל החילים לשמותיהם; אך בלי שים לב לכל התחבולות שבעולם היו האנשים האלה, אנשי הצבא שבטל ועבר מן העולם, משוטטים בעיר העשירה, המלאה כל טוב ואסמי מזון, שנתרוקנה מיושביה. כעדר רעב, שבשדה ישימון הוא הולך ומתלכד, ובבואו לפני נאות דשא רב יתפרד כרגע בכל כחו, כן התפרד ויפץ החיל הזה בעיר העשירה הזאת.

יושבים לא היו במוסקבה, ואנשי הצבא נספגו בה כמים בחול ונתפשטו לכל עברים בדמות כוכב הולך וגדל בלי מעצור מסביב לקרמל, שלשם נכנסו ראשונה. חילים רוכבי סוסים, שנכנסו לבית נעזב של סוחר מלא כל טוב ומצאו שם ארוות לא רק לסוסיהם, כי אם גם יותר מכדי צרכם, הלכו בכל זאת להחזיק בּבית אחר סמוך לו, שנראה לה כטוב ממנו. רבים החזיקו יחדו בבתים אחדים ורשמו בקרטון מי החזיק בזה ומי בזה, ויריבו וגם נלחמו עם פלוגות אחרות. עוד טרם יספיקו להכין מושבם בבית אחד, רצו החילים החוצה לראות את העיר, וכשמעם כי נעזב הכל, מהרו וישוטו אל המקומות, אשר יכלו לקחת שם כלי חפץ חנם. השרים הלכו להפריע את החילים ושלא בכוונה למדו מעשיהם גם הם. ב“שורת המרכבות” נשארו חנויות של מיני רכב, ושם נקהלו גנרלים ובחרו להם מרכבות סכוכות ומרכבות בעלות דלתים. בני העיר שנשארו בה קראו לשרים לשבת עמהם בבתיהם ובזה אמרו להיות בטוחים ממשסה. רכוש גדול בלי גבול נמצא שם. לא נראה קץ לכל העושר הזה; בּכל העברים מסביב למקום, שבאו בו הצרפתים, היו מקומות, אשר לא נחקרו, ולא נכנסו הצרפתים לתוכם, ואשר נמצא בהם, לפי מה שנדמה לצרפתים, עושר גדול עוד יותר. ומוסקבה ספגה אותם הלוך וספוג לתוכה; כשם שבּזמן שמים נשפכים על אדמה חרבה, כלים המים והאדמה החרבה יחדיו, כך כלו, כשנכנס החיל הרעב לעיר הריקה ורבת העושר, החיל והעיר העשירה יחד, ויהי אך רפש, אך בעֵרות וחמס.

* * *

הצרפתים היו תולים שרפת מוסקבה בפטריוטותו הפראית Rostopchine, והרוסים – במשובתם הנצחת של הצרפתים, באמת לא היו ולא יכלו להיות לשרפת מוסקבה סבות מאותן שאפשר לחייב בגללן איש אחד או אנשים אחדים. מוסקבה נשרפה, על כי הוצגה בתנאים, שכל עיר בתי עץ נשרפת בהם, בין שיהיו בין שלא יהיו בה מאה ושלשים צנורי כבוי גרועים כאותם שהיו במוסקבה בעת ההיא. מוסקבה התעתדה להשרף, אחרי אשר יצאוה יושביה, ואי אפשר היה שלא תשרף, כשם שאי אפשר לצפור שפויי עץ שלא תוצת בו אש, אם ניצוצות נופלים עליו ימים אחדים זה אחר זה. עיר בתי עץ, שגם בזמן שבעלי בתיה בתוכה, ופוליציה בה, כמעט אין יום שאין בה בערות, אי אפשר לה שלא תשרף, בזמן שיושבים קבועים אין בה, ותחתיהם גרים בה אנשי צבא מקטרים שפופרות ומבעירים במישור הסנטי מדורות כסאות הסנט ומבשלים נזיד פעמים ביום. גם בשעת שלום, אם אך יתישבו צבאות בבתי הכפרים במקום ידוע, ירבה מיד מספר הבערות במקום ההוא. עד כמה תגדל איפוא חזקת סכנת הבערות בעיר עצים ריקה, כשחיל זרים ישים משכנו בה. פטריוטותו הפראית של Rostopchine ומשובת דרכי הצרפתים אינן אשמות בזה כלל וכלל. מוסקבה הבערה על ידי השפופרות, על ידי בתי המבשלים, על ידי המדורות, ברשלנותם של אנשי חיל האויב, שישבו בבתים לא להם. גם אם היו מעשי הבערה (מה שמוטל בספק גדול, כי לא היה כל טעם לאיש להבעיר, והמעשה היה קשה ומסוכן), אי אפשר לחשוב את המעשים האלה לסבת השרפה, כי גם בלעדיהם היה כמקרה הזה ממש.

אמנם יפה עד מאד היה לצרפתים לתלות את הקולר בפראותו של רוסטופצ’ין, ולרוסים – להאשים את בונפרט הרשע או – אחרי כן – לשים לפיד גבורים בידי בני עמם, אבל אי אפשר להתעלם מראות, כי סבה ישרה כזאת לא יכלה להיות לשרפה זו, כי עתידה היתה מוסקבה להשרף, כשם שעתיד להשרף כל כפר, כל בית עבודה, כל בית מושב, שיצאו בעליו ממנו ושינתן לאנשים זרים להכנס לתוכו, לעשות בו כאדם בתוך שלו ולהזיד בו נזיד לעצמם. מוסקבה נשרפה בידי יושביה, אמת הדבר; אך לא בידי אותם שנשארו בה, כי אם בידי אותם שיצאו ממנה. מוסקבה לא נשארה על תלה בבוא האויב בה, כמו שנשארו ברלין, וינה וערים אחרות, רק בגלל אשר בניה לא הגישו לצרפתים לחם ומלח ומפתחות העיר, כי אם יצאו מתוכה.

כז.

התפזרות הצרפתים בדמות כוכב במוסקבה בשני לספטמבר הגיעה אך בערב אל הרובע, אשר ישב בו פיר בעת ההיא.

פיר היה אחרי שני הימים האחרונים, אשר בלה בבדידות ושלא כדרכו, במצב קרוב לשגעון. רעיון אחד דבק בו וימשול בכל נפשו. הוא לא ידע בעצמו, כיצד ואימתי נהיה הדבר, אבל הרעיון הזה החזיק בו באותה שעה כל כך, שלא זכר מאומה מהעבר ולא הבין מאומה מההוה; וכל מה שראה ושמע נעשה לפניו כמו בחלום.

פיר עזב את ביתו אך בחפצו להחלץ מהסבך המרכב מאד, סבך דרישות החיים, אשר לפף אותו, ואשר לא עצר פיר כח לפתחו במצבו שבעת ההיא. הוא נסע אל בית יוסף אלכסיביץ' באמתלה זו של בדיקת ספריו ונירותיו של הנפטר אך בשביל שבקש לו מנוחה מטרדת החיים, ובזכר יוסף אלכסיביץ' היה קשור בלבו עולם רעיונות נצח, מרגוע והוד, רעיונות מתנגדים לגמרי לסבך הדאגות, אשר הרגיש פיר בעצמו, שהוא הולך ונאחז בו בסבך זה. מקלט שאנן בקש לו ואותו מצא בחדר עבודתו של יוסף אלכסיביץ‘. כאשר ישב בדממת המות שבחדר ההוא, נשען בזרועותיו על שלחן כתיבתו המכוסה אבק של אותו הנפטר, התחילו באים לפניו בדמיונו זה אחר זה, בבטחה וברמזי הסברה, זכרונות הימים האחרונים, ביחוד דברי הקרב הבורודינאי, והרגשה זו, שלא יכל לכבשה, הרגשת קלותו ושקרנותו נגד אמתָּהּ, תום דרכיה וגוד כחה של כתת האנשים, שנחרתו על לוח לבו בשם הכנוי “הם”. כאשר העירו גרסים מהרהוריו, עלה הרעיון על לבו, שישתתף בהגנה העממית שאמרו ליסד – כפי מה שנודע לו – על מוסקבה. ובעבור זה בקש מיד מגרסים למצוא לו קפטן ופיסטולט ויאמר לו, כי הוא נכון להשאר בבית יוסף אלכסיביץ’, ואת שמו לא הגיד לו. אחרי כן נצנץ בו פעמים אחדות באותו היום הראשון שבלה בבדידות ובבטלה (פעמים אחדות נסה ולא יכל להתבונן בשום לב בכתבי היד המסוניים) הרעיון שעלה על לבו גם קודם לזה על אדות הרמז הקבלי המצרף את שמו לשם בונפרט; אבל הרעיון הזה, שהוא l’Russe Besuhof עתיד לשים גבול לממשלת החיה, לא עלה על לבו אלא בתור אחת ההזיות החולפות בכח הדמיון בלי סבות ובלי תוצאות.

כאשר פגש פיר, אחרי קנותו את הקפטן (רק על מנת להשתתף בהגנה העממית על מוסקבה), ונטשה אמרה לו: “אתה נשאר פה? מה טוב הדבר!”, עלתה על דעתו, כי באמת היה טוב לו, כי אלו נלכדה מוסקבה, להשאר בה ולמלא מה שנגזר עליו מראש.

ביום השני הלך אל מבוא שלשת ההרים על מנת שלא לחוס על נפשו ושלא לפרוש מהם בשום דבר. אך בשובו הביתה, כשכבר הברר לו, שלא יגינו על מוסקבה, הרגיש פתאם, כי מה שנחשב בעיניו לדבר שאינו אלא אפשר, נעשה לדבר נחוץ ומוכרח. נחוץ היה לו להשאר במוסקבה בלי הגיד לאיש את שמו, לפגוע בנפוליון ולהמיתו, כדי לההרג או לשים קץ לרעה שבאה על כל אירופה, על פי דעתו של פיר, על ידי נפוליון בלבד.

פיר ידע את כל פרטי התנקשותו של סטודנט אשכנזי בנפש בונפרט בוינה בשנת 1809. וכן ידע, שהסטודנט ההוא הומת מיתת יריה. והסכנה הזאת שסכן עצמו בבואו להקים את מחשבתו העירה אותו עוד יותר לעשות כן.

שני רגשות חזקים במדה אחת משכו את פיר בכח, אשר אין לעמוד לפניו, אל המעשה אשר אמר לעשות. האחד היה רגש הצורך להתנדב ולהתענות בשעת צרה לצבור, אותו הרגש, שבגללו נסע ביום עשרים וחמשה למוזַ’יסק ובא במקום המלחמה החזקה ועתה ברח מביתו ותחת התענוגים והתפנוקים שהורגל בהם היה ישן בבגדיו על דרגש קשה ואוכל מפתו של גרסים; השני היה הרגש המופלא המיוחד לרוסים בלבד, רגש הבוז לכל המוסכם, המלאכותי, האנושי, לכל מה שרוב בני האדם חושבים לאושר שאין למעלה הימנו. בפעם הראשונה טעם פיר את הרגש המשונה והמלבב הזה בהיכל הסלובודי, כאשר הכיר פתאם, כי גם העושר, גם הממשל, גם החיים, כל מה שבני האדם מכוננים ושומרים בהשתדלות יתרה – כל זה אם שוה הוא קצת, אינו שוה אלא בשביל העונג שאפשר לאדם להשליך בו כל זה אחרי גוו.

זה היה אותו הרגש, שחיל-מתנדב צעיר נותן בגללו את פרוטתו האחרונה ביין-דגן, ואדם שנשתכר בנפץ ראיים וזכוכיות בלי כל סבה מגולה ובידיעה מראש, שהוא עתיד לפרוע במעותיו האחרונות; אותו הרגש, שבגללו עושה אדם (על פי ההשקפה ההדיוטית) מעשי שטות, כאלו הוא בא לנסות כחו ועוצם ידו, ומוכיח בהם, כי יש לחיי האדם בית דין רם ונשגב מחוץ לגבול מנהגי הבריות.

מן היום אשר טעם פיר בפעם הראשונה את הרגש הזה בהיכל הסלובודי, היה נתון בלי הפסק תחת השפעתו, אבל רק ברגע ההוא מצא במה למלא ספקו של רגש זה. מלבד זאת היה ברגע ההוא מצא במה למלא ספקו של רגש זה. מלבד זאת היה ברגע ההוא כל מה שהספיק לעשות בדרך זה מחזק את ידיו להקים את מחשבתו ומעכב אותו עכוב גמור משוב ממנה. גם בריחתו מביתו, גם הקפטן שלו, גם הפיסטולט, גם ההודעה שהודיע לרוסטובים, שהוא נשאר במוסקבה – כל זה היה נהפך לא רק לדבר חסר טעם, כי אם גם לנבזה ומגֻחך (ופיר היה רגשני מאד לענין זה), אלו אחרי כל המעשים האלה יצא גם הוא ממוסקבה כשאר בני העיר.

מצבו הגשמי של פיר התאים, כמנהגו של עולם, למצבו המוסרי. המזונות הגסים שלא הורגל בהם, יין-הדגן שהיה שותה בימים ההם, חוסר יין-גפן וסיגרות, הלבנים הצואים שלא החליף, שני הלילות שבלה כמעט בלא שנה על דרגש קצר שלא הוצע – כל זה הועיל לרגשת רוחו שהיתה שהיתה קרובה לטרוף הדעת.

* * *

כבר הגיעה השעה השנית אחרי הצהרים. הצרפתים כבר נכנסו למוסקבה. פיר ידע זאת, אך תחת עשות מעשה היה אך מהרהר במה שאמר לעשות ןמעיין בכל פרטי פרטיו העתידים לבוא. בחזיונות לבו לא שוה לנגדו לא את המכה אשר ולא את מיתת נפוליון, אבל בבהירות שאינה מצויה ובעונג מעורב בעצבון שוה לנגדו את המות אשר יומת הוא בעצמו ואת הגבורה אשר יראה באותה שעה.

“כן הוא, אחד בעד כל הצבור, עלי לעשות זאת או לאבוד!” אמר בלבו. “כן הוא, קרוב אקרב… ואחר, פתאם… הבפיסטולט אם ברומח? – אבל אחת היא, לא אני, כי אם יד ההשגחה היא ההורגת אותך… אומר לו” (אמר פיר בלבו את הדברים אשר יוציא מפיו בהרגו את נפוליון). “ועתה קחוני והמיתוני”, הוסיף לדבר אל לבו ויורד ראשו בפנים עצובים אבל מביעים עוז.

פיר עודנו עומד באמצע החדר ומדבר עם לבבו ברוח זה, והדלת נפתחה, ועל המפתן נראה טקר אלכסיביץ', שקודם לזה היה שפל רוח תמיד, ובאותה שעה נשתנתה תמונתו לגמרי.

החלַט שלו היה פתוח. פניו היו אדומים ומשחתים למראה. נכר היה בו שהוא שכור. בראותו את פיר נבוך ברגע הראשון, אך כאשר ראה מבוכה גם על פני פיר, התחזק כרגע ויקרב ויעמוד ברגליו הדקות והכושלות באמצע החדר.

– הם התחילו מתיראים, – אמר בקול צרוד מביע אמון. – אני אומר: לא אכנע, אומר אני… הלא כן הוא, אדוני?

הוא התחיל מהרהר ובראותו את הפיסטולט על השלחן חטף אותו לפתח פתאם וינס ויצא אל המסדרון.

גרסים והשוער הלכו מיד אחרי מקר אלכסיביץ' ויעצרוהו בפרוזדור ויתאמצו להוציא מידו את הפיסטולט. פיר יצא אל המסדרון ויבט בחמלה ובגועל נפש אל הזקן הזה שנטרפה דעתו למחצה. מקר אלכסיביץ' התאמץ להחזיק בידו את הפיסטולט, ומצחו קומט מרוב יגיעותיו, ויצעק בקול צרוד, ונראה בו, שחזה לו בדמיונו מין פעולה כבירה.

הזדיינו! על האבורדַז‘! ⁷³, לשוא לא תוציא מידי! – צעק מקר אלכסיביץ’.

– רב לך, הואל נא, רב לך. עשה נא חסד; אנא חדל נא. הואל נא איפוא, אדוני השר… – אמר גרסים והתאמץ להפנות את מקר אלכסיביץ', בהחזיקו בזהירות במרפקי זרועותיו, אל הפתח.

– ואתה, מי אתה? בונפרט!.. – צעק מקר אלכסיביץ'.

– לא טוב הדבר, אדוני. הואל נא ובוא את החדרים, הנפשה נא. תנה את הפיסטולט.

– הלאה, עבד נבזה! אל תגע! הראית? – צעק מקר אלכסיביץ' ונענע בפיסטולט. – על האבורדז'!

– הבה, – לחש לו גרסים לשוער.

ושניהם אחזו במקר אלכסיביץ' בידיו ויסחבוהו אל הפתח.

הפרוזדור נמלא שאון טלטול וסחיבה קשה לאוזן וקריאות מתוך שכרות בקול צרוד ובנשימה כבדה.

פתאם נשמעה צעקה חדשה, חודרת, צעקת אשה ממרפסת המבוא, והמבשלת באה במרוצה אל הפרוזדור.

– הם! אהה, אדוני!.. חי אלהים, הם. ארבעה, רוכבי סוסים!.. – צעקה האשה.

גרסים והשוער הרפו ממקר אלכסיביץ', ובדממה שנהיתה במסדרון נשמע בברור קול התדפקות ידים אחדות על הדלת החיצונה.

כח

פיר, אשר גמר בינו לבין עצמו, כי עד שיקים את מחשבתו אין לו לגלות לא מי הוא ולא כי הוא יודע את הלשון הצרפתית, עמד בפתח המסדרון, שהיה פתוח למחצה, על מנת להסתר כרגע, כשיכנסו הצרפתים. אבל הצרפתים נכנסו, והוא לא סר מאצל הדלת: סקרנות עזה, שלא יכל לכבשה, לא נתנה לו לסור משם.

הנכנסים היו שנים. האחד אופיצר – איש רם קומה, גבור חיל וטוב רואי; השני היה כנראה חיל או משרת יומי – גוץ, רזה, שזוף, ולחייו שקועות, ורושם בערות על פניו. האופיצר היה הולך וצולע קצת על משענתו. אחרי צעדו צעדים אחדים עמד מלכת, כבא לכלל מסקנה, שדירה זו טובה לו, ויסב פניו אל החילים שעמדו בפתח וברום קול מושל קרא אליהם, שיכניסו את הסוסים. ככלותו את המעשה הזה התקין את שפמו בתנועה יפה ומהירה, בהרמת מרפק זרועו עד לגובה מרובה, ויגע בידו אל כובעו.

– Bonjour la compagnie! (שלום, אדוני!) – אמר בצהלה וחייך והתבונן אל סביביו.

איש לא ענה דבר.

– האתה בעל הבית? – פנה האופיצר אל גרסים.

גרסים הביט אל האופיצר דרך שאלה ומתוך פחד.

– דירה, דירה, מקום ללון, – אמר האופיצר בהביטו מלמעלה למטה בחיוך קל של מעביר על מדותיו ומתנהג בחנינה אל אותו הננס. – הצרפתים עם טובי לב בעיקרו של דבר! עתה נראה! לא נריב זה עם זה, זקן, – הוסיף בטפחו לגרסים הנבהל והמחריש על כתפו.

– מה זאת איפוא! האמנם אין יודע לדבר צרפתית בבית הקטן הזה? – הוסיף בהביטו אל סביבו ובפגשו בעיניו את עיני פיר, פיר נטה מתוך הפתח.

האופיצר חזר ופנה אל גרסים. הוא דרש, שיראה לו גרסים את חדרי הבית.

גרסים אמר לו במלים רוסיות קצרות ומסורסות, שאין האדון בבית, שהוא אינו מבין את לשונו ועל ידי סרוס המלים השתדל לעשותן מובנות יותר.

האופיצר הצרפתי פרש כפיו בצחוק קל פני חטמו של גרסים, כדי להביע לו, שגם הוא אינו מבין את לשונו של זה, וילך הלוך וצלוע אל הדלת, אשר עמד פיר אצלה. פיר רצה לסור ולהסתר, אבל ברגע ההוא ראה את מקר אלכסיביץ' יוצא מפתח בית הכירים שנפתח, והפיסטולט בידו. במרמת מטורף הסתכל מקר אלכסיביץ' בצרפתי וירם את הפיסטולט ויכוננהו.

– על האבורדז‘!.. – צעק השכור ויתאמץ ללחוץ את כפתור היריה. האופיצר הצרפתי הסב פניו לקול הצעקה, וכהרף עין התנפל פיר על השכור. בשעה שפיר חטף והרים את הפיסטולט, מצא מקר אלכסיביץ’ באצבעותיו את הכפתור, ורעם יריה הרעיש את כל הנצבים שם והעטה עליהם עשן אבק שרפה. הצרפתי הלבין וירץ אל פתח המבוא.

פיר שכח, כי היה עם לבבו להסתיר את דבר ידיעתו את הלשון הצרפתית, וכאשר הוציא וישלך ארצה את הפיסטולט, מהר אל האופיצר ויפן אליו בלשון צרפת.

– האם לא נפצעת? – שאל אותו.

– אדמה, כי לא נפצעתי, – השיב לו האופיצר במששו את עצמו: – אבל דרך נס נצלתי הפעם, – הוסיף וירמוז על הטיח שנופץ אל הקיר. – מי האיש הזה? – אמר האופיצר בהביטו בזעם אל פיר.

– הה, אני מלא דאבין על המעשה אשר נעשה, – אמר פיר במהירות ושכח שכחה גמורה את תפקידו. – הוא משוגע אמלל, אשר לא ידע מה שעשה.

האופיצר נגש אל מקר אלכסיביץ' ויחזק בו בפי לבושו.

מקר אלכסיביץ' פתח שפתיו כמתנמנם ויסמך אל הקיר ויתנודד.

– מרַצֵחַ, כגמולך אשלם לך! – אמר הצרפתי ויסר ידו מעליו. – אנחנו אנשי חסד אחרי הנצחון, אך לבוגדים לא נסלח, – הוסיף ברושם התכבדות קשה על פניו ובתנועה אנרגית יפה.

פיר הוסיף לדבר על לבו צרפתית, שלא יבקש מיד השכור המטורף הזה. הצרפתי הקשיב בלי דבר דבר ובלי שַׁנות את פניו הנזעמים, ופתאם פנה בבת צחוק אל פיר. סקונדות אחדות הביט אליו ולא אמר דבר. על פניו היפים נראה רושם חבה ועצב, ויושט ידו לפיר.

– אתה הצלת את נפשי! צרפתי אתה, – אמר אליו.

בעיניו של צרפתי זה היתה מסקנה זאת הלכה שאין לפקפק בה. לעשות דבר גדול יכול אך צרפתי, והצלת נפשו, נפש האדון רַמבַּל ראש הגדוד הקל השלשה עשר, היתה בלי כל ספק דבר שאין גדול ממנו.

אך בכל ודאותה של מסקנה זו ושל החלטת האופיצר המיוסדת עליה מצא פיר צורך בדבר לגלות לו את טעותו הנעימה לו.

– רוסי אני, – אמר פיר ברהיטות.

– טִיטִיטִי, à d’auters ⁷⁴, – אמר הצרפתי ונפנף באצבעו מול פני עצמו אצל חטמו. – כרגע תספר לי כל זאת, – אמר לו. – נעים לי מאד לפגוש פה איש מבני ארץ מולדתי. נראה נא עתה! מה לעשות לנו באיש הזה? – הוסיף בפנותו אל פיר כאֶל אָח לו.

אלו גם לא היה פיר צרפתי, כיון שזה לשם זה שאין למעלה הימנו, לא היה יכול לסלק ידיו ממנו – הביעו פניו וקול מדברו של האופיצר. על השאלה האחרונה באר לו פיר שנית, מי היה מקר אלכסיביץ', וכי ברגע שלפני כניסתם תפש השכור המשוגע הזה פיסטולט ממולא, ולא הספיקו להוציאו מידו, ויבקש עליו שלא יֵעָנֵש על מעשהו.

הצרפתי הבליט את חזהו וַיָנַע ידו בגודל לבב כאחד המלכים.

– אתה הצלתני ממות! אתה צרפתי. ואתה מבקש מאתי לסלוח לו? אני סולח לו למענֶךָ. הוציאו את האיש הזה, – אמר האופיצר הצרפתי בלשון מהירה ואֶנֶרגית ויאחז את פיר, אשר העלהו האופיצר הזה על הצילו את נפשו למעלת צרפתי, תחת זרועו ויבוא אתו הביתה.

החילים שהיו בחצר שמעו את קול היריה ויבואו אל הפרוזדור וישאלו, מה נהיה, ויאמרו, כי הם נכונים לעשות שפטים בפושעים; אך האופיצר הניא אותם בזעף:

– קרוא יקראו לכם, כשיצטרכו לכם, – אמר להם.

החילים יצאו. המשרת הצבאי, אשר הספיק בין כה לראות מה שנעשה בבית הכירים, נגש את האופיצר.

– קַפִּיטֶן, יש להם בבית הכירים מרק ובשר איל צלוי, – אמר אליו. – האגיש לך?

– כן, וגם את היין, – אמר הקפיטן.

כט

כאשר בא האופיצר הצרפתי עם פיר הביתה, חשב לו פיר לחובה לברר שנית לקפיטן הזה, כי לא צרפתי הוא, ויאמר ללכת לו משם, אך האופיצר הצרפתי לא רצה גם לשמוע כזאת. והאופיצר היה כל כך נמוסי, מתחבב, טוב לב ומחזיק טובה לו באמת על כי הצילו ממות, שלא מצא פיר עוז בנפשו להשיב את פניו וישב עמו יחד בטרקלין, שזה היה החדר הראשון שנכנסו בו. על דברי פיר, שחזר ואמר על עצמו כי לא צרפתי הוא, הניע כתפיו, כנראה בברור מבלי הבין, איככה לא יחפוץ אדם בשם כבוד כזה, ויאמר, כי אם זה חפצו להחשב לרוסי, לו יהי כדברו, אף-על-פי-כן קשורה נפשו בנפשו לעולם ברגש תודה, על כי הציל אותו ממות.

אלו היה לו לאיש הזה כשרון כלשהו לעמוד על רגשותיהם של אנשים אחרים, והיה מבין קצת מה שהרגיש פיר באותה שעה, אזי הלך לו פיר בודאי מאצלו; אך סמיות עיניו של אדם צוהל זה לענין כל מה שמחוץ ל“אני” שלו נצחה את פיר.

–צרפתי או נסיך רוסי מתחפש, – אמר הצרפתי, אחרי התבוננו בלבָנָיו של פיר, שהיו מגואלים אבל דקים, ובטבעת שעל ידו – אני מוצל ממות על ידיך ואני מבקש להיות לידיד לך. הצרפתי לא ישכח לעולם לא עלבון ולא גמול טובה. אני מבקש להיות לידיד לך. רק זאת אני אומר לך.

בהברות קולו, ברשמי פניו ובתנועותיו של אותו האופיצר היה כל כך הרבה טוב לב ונקיות דעת (ברוח הצרפתים), שהשיב פיר בחיוך קל שלא מדעת על חיוכו של הצרפתי וילחץ את ידו הפשוטה של זה.

– קפיטן רמבּל דִי טרייזיֶם ליֶזֶ’ה, דֶקָרֶה פוּר לי’אַפֶר דִי סֶט (ראש הגדוד הקל, נמנָה בגלל הקרב שבשבעה לחודש⁷⁵ בלגיון המכובד) – התודע הצרפתי בשמו ובחיוך קל מתוך יהירות, אשר לא יכל להתגבר עליו ואשר קמט את שפתיו תחת שפמו. – עתה הלא תואיל להגיד לי, עם מי אִכָּבֵד לשוחח בעונג רב כזה, תחת אשר יכלתי להמצא בבית החִבוּש, וכדורו של המשוגע הזה בקרבי.

פיר השיב, כי לא יוכל להגיד את שמו, ויסתמק וינַס לבדות לו שם ויחל לדבר על אדות הסבות המעכבות בידו להגיד זאת, אבל הצרפתי נכנס לתוך דבריו בחפזון.

– רב לך, – אמר אליו. – אני מבין את הסבות האלה, אופיצר אתה…אולי אופיצר שטַבִּי. ובמלחמה יצאת לקראתנו. אין זה מעניני. אתה הצלת את נפשי. זה מספיק לי. אני נכון לשרתך. אציל אתה? – הוסיף דרך שאלה במקצת (פיר הרכין בראשו). את שמך בלבד הואל נא להגיד לי, יותר מזה לא אשאל. מוסיֶה פיר, אמרת… טוב מאד. זהו כל מה שאני מבקש לדעת.

כאשר הוגשו צלי, חביתה⁷⁶ מוליאר, יין דגן ויין גפן, שהביאו הצרפתים ממרתף רוסי, בקש רמבל מפיר, שישתתף בסעודה זו, ובעצמו התחיל אוכל בתאוה ובחפזון ככל איש בריא בשעת רעבונו, ויהי לועס מהרה בשניו החזקות, לועס ושורק בלוגמיו בלי הפסק וקורא excellent exqui! (טוב מאד). פניו האדימו ויזיעו. פיר היה רעב וישתתף בסעודה בנפש חפצה. המשרת היומי מוֹרֶל הביא אִלְפָּס מים פושרים ויעמד בו בקבוק יין אדום. מלבד זאת הביא בקבוק תְמָד, אשר לקח בבית המבשלים למבחן. משקה זה כבר נודע לצרפתים, ושם נתן לו בלשונם. הם קראו לתמד limonad du cochon (לימוֹנַד של חזיר). ומורל שבח את ה“לימונד די קושו” הזה שמצא בבית המבשלים. אך באשר היה יין לקפיטן, אשר מצא לו בעברו דרך מוסקבה, נתן את התמד למורל וישלח ידו אל היין הבורדאי וַיָלֶט את הבקבוק עד ראשו במטפחת וימזוג לו ולפיר. אחרי אכלו ושתותו צהל הקפיטן עוד יותר וידבר בלי הפסק בכל שעת הסעודה.

– כן הוא, פיר, אדוני היקר, הרבה הרבה אני חייב להודות לך, על כי הצלתני… מידי המשוגע הזה… ואני כבר באו בי כדורים למדי. הנה אחד פה (הוא רמז על ירכו) מצאני בוַגְרֶם, והשני – בסמולנסק, – פה רמז על הצַלֶקֶת שהיתה על לחיו. – והרגל הזאת, כאשר עיניך רואות, איננה רוצה ללכת. זאת נחלתי בקרב הגדול שבשבעה לחודש על יד מוסקבה. אכן יפה היה עד להפליא! כדאי היה לראותו, מבול אש היה שם. עבודה קשה העבדתם אותנו ביום ההוא, יכולים אתם להתהלל, חי אלהים. ואני מעיד עלי בהן-צדק שלי, אף על פי שחטפתני צנה שם, נכון אני לחזור לראש. צר לי על האנשים שלא זכו לראות זאת.

– אני הייתי שם, – אמר פיר.

– האמנם? זה טוב עוד יותר. אבל אויבים קשים אתם. הָרֶדוּט הגדול התנהג בגבורה, בשפופרתי אֶשָבֵעַ. ומחיר גדול הכרחתם אותנו לשלם. שלש פעמים הייתי שם, אמת הדבר, כמו שאתה רואה אותי לפניך באמת. שלש פעמים היינו אצל כלי התותח, שלש פעמים נהדפנו כחילי משחק של ניר. יפש היה זה, אדוני פיר! הגרֶנַדירים שלכם היו נחמדים למראה, חי אלהים. שש פעמים ראיתי את שורותיהם בהתלכדן ובצאתן לקראת נשק כמו שיוצאים לשם חגיגה. עם נפלא הוא! מלך ניאפול שלנו, שאין כמוהו בקי בדברים האלה, קרא אליהם: בְרַוָה! חַ! חַ! כך דרכו של חיל! – אמר בצחוק קל אחרי החרישו רגע אחד – כך יפה יותר, כך יפה יותר, אדוני פיר. איומים בקרב… מתנהגים בחבה… (פה קרץ בעיניו בבת צחוק) עם היפהפיות, כך דרכם של הצרפתים, אדוני פיר, הלא כן הוא?

הקפיטן היה כל כך שמח בתמימות ובטוב לב, של כך אדם שתוכו כברו ודרכיו אך טובים בעיניו, שעוד מעט קרץ לו גם פיר בעיניו והביט אליו בשמחה גם הוא. למלת “gallant” (מתנהג בחבה) זכר הקפיטן, לפי מה שראוי לשער, את מצבה של מוסקבה.

– אגב אורחא, – אמר הקפיטן, – אמר נא לי, האמת הדבר שכל הנשים יצאו ממוסקבה? רעיון משונה! מפני מה יָרֵאו?

– האם הנשים הצרפתיות לא היו יוצאות מפריז, אלו באו הרוסים בה? – אמר פיר.

– חַ! חַ! חַ!… הצרפתי צחק צחוק גדול מתוך התלהבות וששון לבב וטפח לפיר על כתפו. – זאת תשובה נצחת, – אמר אליו. – פריז?… אבל פריז, פריז…

– פריז, בירת כל הארץ… סיים פיר תחתיו.

הקפיטן שם עיניו עליו. רגיל היה לעצור במלין בתוך דבורו ולהביט הבטה מכוונת בעינים צוחקות ומביעות רצון.

– אבל אלו לא אמרת לי, כי רוסי אתה, הייתי מתערב עליך, כי אתה פריזאי. יש בך איזה דבר, איזה… – ואחרי אמרו לו שבח זה שם עיניו עליו שנית.

– בפריז הייתי, שנים תמימות בליתי בה, – אמר פיר.

– זה נראה היטב. פריז!.. מי שאינו יודע את פריז פרא הוא. פריזאי נכר במרחק שני מילים, פריז היא טַל’מַה, דישנא, פוטיֶה, סוֹרבוֹן, הבוּלוַרים, – ומאשר התבונן, כי סיום זה נופל ממה שקודם לו, הוסיף בחפזון: – אין בעולם אלא פריז אחת. אתה היית בפריז, ועם זה הנך עוד רוסי. אין בכך מאומה, מכבדך אני בכל זאת.

בכח היין שבא אל קרבו ובשביל שבלה ימים אחדים בבדידות ובהרהוריו הקשים, מצא פיר נגד רצונו נחת בשיחה עם שמח וטוב לב זה.

– אך נחזור לעניננו על דבר נשי עירכם, אומרים עליהן שהן יפות מאד. מה ראו להִטָמֵן במדבר, בשעה שחֵיל צרפת במוסקבה! מקרה נפלא בא לידן ולא השתמשנו בו. על ה“מוז’יקים” שלכם לא אתמה; אבל אתם, אנשי השכלה, מן הדין הוא שתדעו אותנו יותר מזה. אנחנו לכדנו את וינה, את ברלין, את מדריד, את ניאפול, את רומי, את ורשה, את כל הבירות שבעולם… יראים הבריות מפנינו אבל אוהבים אותנו. מי שיכיר אותנו לא יפסיד. ועל גבנו הקיסר… – החל להוסיף אך פיר נכנס לתוך דבריו.

– הקיסר, – שנה אחריו פיר, ופניו לבשו פתאם רושם עצב ובושה. – האמנם הקיסר…

– הקיסר? הנדיבות והרחמים והצדק והסדרים והגאונות יחד – זהו הקיסר! אני רַמבַּל הוא האומר לך זאת… אני מבטיחך, שהייתי שונא לו לפני שמונה שנים. אבי היה גרף בורח… אבל הוא נצח אותי, האיש הזה. הוא הכניע את לבבי. לא יכלתי לעמוד לפני מחזה הגדולה והכבוד, אשר העטה על צרפת. כאשר הבינותי את חפצו, כאשר ראיתי, כי הוא מכין לנו יצוע של דַפְנָה, אמרתי אל לבי: זה אדון לנו, ואתמכר לו, ורב לי! אכן, יקירי, הוא האדם הגדול שבכל הדורות הקודמים והבאים.

– והוא עתה במוסקבה? – שאל פיר בגמגום ובפנים של חוטא.

הצרפתי שם עיניו על פני פיר המביעים דאגת חטאת ויצחק.

– לא, הוא יעשה חג כניסתו מחר, – אמר הצרפתי ויוסף לספר ספוריו.

שיחתם נפסקה על ידי צעקת אנשים אחדים אצל השער ועל ידי מוֹרֶל, אשר בא להגיד לקפיטן, כי באו הוזרים וירטמברגיים, והם רוצים להעמיד את סוסיהם באותה החצר, שסוסי הקפיטן עומדים בה. ביחוד היה הדבר קשה, מאשר לא הבינו הוירטמברגיים מה שדברו אליהם.

הקפיטן צוה לקרוא אליו את האונטר-אופיצר הראשי ובקול נזיפה שאל אותו, לאיזה גדוד הוא, מי השר הממונה עליהם ואיך יערוב את לבבו להחזיק בדירה שכבר החזיק בה אחר. על שתי השאלות הראשונות השיב האשכנזי, אשר לא שמע שפת צרפת כראוי, בקריאת שם גדודו ושם השר הממֻנה עליו; אך על השאלה האחרונה ענה, מבלי הבין אותה היטב, בלשון אשכנז מעורבת במלים צרפתיות מקוטעות, כי הוא ה“קוַרטִירהֶר” בגדודו וכי מצות השר היא שיחזיק בכל הבים שימצא זה אחר זה. פיר, אשר ידע את הלשון האשכנזית, תרגם לקפיטן מה שאמר האשכנזי ואת תשובת הקפיטן השיב אשכנזית להוזַר הוירטמברגי. כאשר הבין האשכנזי מה שאמר לו, קבל עליו את הדין וַיַסַַַע את אנשיו. והקפיטן יצא אל מרפסת המבוא ויצו בקול גדול איזו צוויים.

כשחזר הקפיטן לחדר ההוא ישב פיֶר במקום שישב בו קדם לזה, וידיו מוּרָדוֹת על ראשו⁷⁷. פניו הביעו דאבון. באמת דאבה נפשו ברגע ההוא. כאשר יצא הקפיטן, ופיר נשאר לבדו, זכר והכיר פתאם את מצבו כמו שהיה אז. לא מה שנלכדה מוסקבה ולא מה שהמנצחים המאֻשרים התנהגו בה כבעלים לה והיו למָגִניִם – אף-על-פי שהרגיש דברים אלה בכל מרירותם – הדאיב נפשו ברגע ההוא. הכרת רפיונו הרוחני היא שהציקה לו. כוסות היין האחדות, שבאו אל קרבו, והשיחה עם אדם טוב לב זה האבידו את רוחו הקשה, אשר שלטה בכל קרביו בימים האחרונים ההם ואשר היתה נחוצה לו להקמת מחשבתו. פיסטולט ורמח ולבוש לֶבֶד היו מוכנים בידו, ונפוליון היה עתיד לבוא מחר. עוד לא חדל פיר לחשוב לדבר מועיל ויפה להמית את הרשע הזה; אבל הרגיש בעצמו שלא יעשה זאת עד. מפני מה – לא ידע, אך לבו נבא לו, כי לא יקים את מחשבתו. אף אמנם נלחֹם נלחַם עם הכרת רפיונו, אבל ברגשה שאינה ברורה ידע, כי לא יגבר עליו, כי חמת רוחו הקודמת, שאיפת הנקם והדם ומסירת הנפש, נִדְפָה כאבק דק בנגיעת האדם שנזדמן לפניו ראשונה.

הקפיטן בא החדרה כשהוא הולך וצולע קצת וּמְחַלֵל בפיו.

פטפטנותו של צרפתי זה, שבראשונה בדחָה את דעתו של פיר, היתה עליו ברגע ההוא לטרח. גם היגון אשר אשמיע בחללו בפיו, גם הליכתו, גם תנועתו בסלסלו את שפמו, כל זה נראה לו כעלבון. “כרגע אלך מזה, גם מלה אחת לא אֹמַר אליו עוד”. רגש משֻׁנֶה של רפיון החזיק בו ולא נְתָנוֹ למוש ממקום שבתו; רוצה היה לקום וללכת ולא יכל לזוז משם.

והקפיטן נראה, להפך, כשָמֵחֶ מאד. שתי פעמים עבר הנה והנה בחדר. עיניו נוצצו, ושפמו רעד קצת כמו מתוך צחוק קל, שהוא צוחק לרעיון מבדח שהמציא לו.

– נחמד הוא, – אמר פתאם, – ראש גדוד הוירטמברגיים האלה! אשכנזי הוא; אבל בן-חיל עם זה. אבל אשכנזי (הצרפתי ישב נכח פיר) אגב אורחא, הלא ידעת אפוא את הלשון האשכנזית?

פיר הביט אליו והחריש.

– איך יֵאָמר בלשון אשכנז asile מקום מחסה?

– אַזִיל? – שׁנה אחריו פיֶר. אַזיל בלשון אשכנז: “אונטערקונפט”.

– איך הוא אתה אומר? – חזר ושאל הקפיטן בפקפוק ובמהירות.

– אונטערקונפט, – חזר ואמר פיר.

– אָנְטֶרקָף, – אמר הקפיטן וסֶקונדות אחדות הביט אל פיֶר בעינים צוחקות. – האשכנזים שוטים גדולים הם. הלא כן הוא, אדוני פיר? – סים הקפיטן.

– עתה עוד בקבוק אחד, יין בורדה מוסקבאי זה, הלא כן הוא? מוֹרֶל, לך והחם לנו עוד בקבוק קטן. מוֹרֶל! – קרא הקפיטן בקול צהלה.

מוֹרֶל הגיש נרות דולקים ובקבוק יין. הקפיטן שם עיניו על פיֶר לאור הנרות ולפי הנראה בברור השתומם על פניו הנוגים של איש שיחו זה. בצער מקרב לב ובפנים מביעים השתתפות נגש אל פיר ויגחן אליו.

– אבל נעצבים אנחנו, – אמר ונגע בידו של פיֶר. – אולי העצבתיך? באמת, אולי יש בלבך דבר עלי? – חזר ושאל אותו. – אולי נעצב אתה על מצב הענינים?

פיר לא השיב מאומה, אך הביט בחבה אל עיני הצרפתי. הַבָּעַת השתתפות זו נעמה לו.

– בהן צדק שלי, אני אוהב לך, מלמד אשר אני מֻצָל ממות על ידיך, אני מרגיש ידידות לך. אולי אוכל לעשות דבר למענך? הנני, צַוֵנִי ואשמעה. לחיים ולמות, ידי על לבי באמרי לך זאת, – אמר והכה בידו על חזהו.

– מֶרסִי, – אמר פיר.

הקפיטן הביט אל פיר בעינים מכוונות נכחו, כמו שהביט בהוָדע לו איך יאמר למקום מחסה בלשון אשכנז, ופניו נהרו פתאם.

– אה! אם כן אני שותה לשם ידידותנו! – קרא בשמחה ומזג שתי כוסות גדולות.

פיר לקח את הכוס וישת את כֻלה. רמבל שתה את כוסו וילחץ שנית את ידו של פיר, וישען על השלחן כשוקע בהרהורים מעציבים.

– כן הוא, ידידי היקר, אלה תהפוכות גורלו של אדם, – החל רמבל. – מי מלל לי כי אהיה איש צבא וראש דרגונים עובד לבונפורט, כמו שהיינו קוראים לו. ועתה הנני פה במוסקבה עמו. עלי להגיד לך יקירי, – הוסיף בקול עצוב ומתון של אדם שבא לספר ספור ארוך, – כי שם משפחתי הוא אחד מהיותר עתיקים בצרפת.

ובשפת אמת קלה ומלאה תמימות של צרפתי ספר לפיֶר את דברי אבותיו וימי ילדותו, בחרותו ובגרותו, את כל הדברים שבינו ובין קרוביו ושבעניני רכושו וביתו. מובן מאליו שהרבה לאמר “ma pauvre mere” בספרו.

– אבל כל זה אינו אלא חיצוניות החיים, ותכנם האמתי היא האהבה, האהבה! הלא כן הוא, אדוני פיר? – אמר בהתעוררות – עוד כוס אחת.

פיר שתה שנית וימזג לעצמו כוס שלישית.

– הוי, הנשים, הנשים! – קרא הקפיטן ויבט בעינים רטובות אל פיר, ויחל לדבר על האהבה ועל מעשי גבורותיו בדרך האהבה.

מעשיו אלה רבו מאד, ונקל היה להאמין לו בזה על פי פניו היפים המלאים קורת רוח וההתלהבות שדבר בה בנשים. אף על פי שכל גבורותיו אלה היו מאותו המין המגונה, שהצרפתים רואים בו את ההוד המיוחד ואת הפיוטיות שבאהבה, ספר הקפיטן את עלילותיו בודאות גמורה כל כך, שאך הוא לבדו טעם וידע את כל מחמדי האהבה ותאר את הנשים בדברים מושכים את הלב כל כך, שפיר שמע את דבריו בתאות נפש.

בברור נראה, כי האהבה, אשר נעמה כל כך לצרפתי הזה, היתה לא מהמין השפל והפשוט שנודע לפיר באהבתו שאהב לפנים את אשתו, לא האהבה הרומנטית, אשר אהב את נטשה והפריז עליה בעצמו (את שני המינים האלה בזה רמבל במדה אחת – לאחד קרא אהבה של בעלי קרונות (de charretierts) ולשני – אהבה של שוטים). האהבה המרוממה על שפתי הצרפתי ההוא היתה ביחוד של יחוסים בּלתי טבעיים אל אשה וצרוף מעשים מכוערים, אשר שוו בעיניו הוד מיוחד על רגש זה.

ברוח זה ספר הקפיטן מעשה מעורר השתתפות שהיה בו, שאהב מרקיזה אחת לוקחת נפשות ביפיה ואהב גם את בתה, ילדה תמימה נחמדה בת שבע עשרה שנה. המלחמה בין האם ובין הבת על דבר הוִתוּר, שנגמרה בזה, שהאם ותרה על תאות נפשה והציעה לאהובה שיקח את בתה לו לאשה, הביאה את הקפיטן לידי התרגשות גם בדברו בה באותה שעה, כשכבר היתה לזֵכֶר נושן. אחרי כן ספר עוד מאורע בּבעל שמלא תפקיד עוֹגֵב, והוא (העוגב) מלא תפקיד בעל, ומאורעות מגוחכים אחדים מזיכרונותיו של אדות גרמניה, הארץ אשר יאמר בה ל“אַזִיל” “אונטרקונפט”, ואשר בעלי הנשים אוכלים בה נזיד כרוב והנערות צהובות יותר מדי.

והמאורע האחרון, אשר היה עוד חדש בזכרונו, ואשר ספר אותו בתנועות מהירות ובפנים לוהטים, היה בפולין: מעשה בפולני, שהצילו הקפיטן ממות (בכלל היה מעשה הצלה ממות מצוי מאד בספוריו) והפולני הזה הפקיד בידו את אשתו היפה עד מאד (אשה פריזית ברוחה), בשעה שאותו הפולני יצא לעבודת הצבא הצרפתי. הקפיטן הצליח את דרכו, הפולנית הנחמדה רצתה לברוח עמו, אך בנדבת לבו השיב לבעל את אשתו ואמר לו: “הנה הצלתי את נפשך, ועתה אני מציל את כבודך!” בשנותו את המלים האלה מחה את עיניו ויתנודד, כאלו התאמץ להסיר מעליו את רגשנותו היתרה, אשר תקפתהו לזכר המלבב הזה.

בשעה שהקשיב פיר לספורי הקפיטן, התבונן אל כל אשר דבר והבין הכל, ואף-על-פי-כן הגה – כמו שיקרה לעתים קרובות בשעה מאוחרת בלילה ובטוב לב אדם ביין – גם בזכרונות הרבה מדברי ימי חייו, שעלו על לבו פתאם. בשמעו את ספורי האהבים האלה זכר לפתע פתאם את אהבתו לנטשה, ובהתבוננו בדמיונו במראות האהבה הזאת השוָה אותם לספורי רמבל. בשעה שהתבונן בספור דברי המלחמה בין החובה ובין האהבה ראה לפניו את כל פרטי פרטיה של פגישתו האחרונה עם מחמד נפשו אצל מגדל סוחַר. ביום ההוא לא עשתה עליו פגישה זאת כל רושם; גם לא עלתה על זכרונו אפילו פעם אחת. אבל ברגע ההוא נדמה לו, שהיה בפגישה זו איזה ענין חשוב ופיוטי.

“פטר קיריליץ', גשה נא הנה, אני הכרתיך”, שמע ברגע זה מה שאמרה אליו בשעת הפגישה וראה לפניו את עיניה, את חיוכה הקל, את צניף הדרך שלה, את קוצת שערה שנשקפה מתחת לצניפה… ובכל זה נראה לו דבר מלבב, דבר מעורר חבה יתרה.

ככלותו את ספורו על אדות הפולנית הלוקחת נפשות פנה אל פיר וישאלהו, ההיה גם בו מעשה של רגש מסירת נפש על דבר אהבה וקנאה לבעל אשה.

פיר הרים ראשו לשאלה זאת שנגעה בו והרגיש נחיצות להשמיע את הרעיונות שהעסיקוהו; ויחל לבאר, שהוא מבין ענין אהבת נשים באופן אחר קצת. הוא אמר, כי בכל חייו אהב ועודנו אוהב אך אשה אחת, וכי האשה הזאת לא תוכל לעולם להיות לו.

– מה משונה הוא! – אמר הקפיטן.

אחר כן באר פיר, כי עוד מראשית ימי בחרותו אהב את האשה הזאת, אך לא ערב את לבבו להרהר בה, כי היא היתה צעירה מאד, והוא היה בן פסול, בן בלי שם. ואחרי כן, כאשר נתנו לו שם ועושר, לא ערב את לבבו להרהר בה, מאשר אהב אותה יותר מדי, מאשר חשב אותה לגבוהה מכל הארץ ומלואה, ואין צרך לאמר: לגבוהה ממנו.

בהגיעו בהרצאתו עד המקום הזה פנה אל הקפיטן וישאלהו, אם הוא מבין את דבריו.

הקפיטן הביע לו בתנועה מיוחדת, שאם יבין אם אין, הוא מבקש מאתו על כל פנים להוסיף דבר.

– האהבה האפלטונית, הֶעָבים… – אמר ברהיטות.

היין אשר בא בקרבו, או הצורך בהתגלות-לב, או הרעיון שהאיש הזה איננו יודע ולא ידע לעולם גם את אחד מהאנשים שבספורו, או כל זה יחד העיר אותו לפתוח שפתיו. ובפה מצפצף קצת ובעינים רטובות משקיפות למרחוק ספר את כל דברי ימי חייו: גם את דבר נשואיו, גם את דבר האהבה שאהבה נטשה את ידידו המעולה והבגד אשר בגדה באהובה זה ואת כל הדברים הפעוטים שהיו בינו – בין פיר – ובינה. בתשובה על שאלות רמבל ספר לו גם, כי העלים בראשונה את רום מעמדו, וגם את שמו הגיד לו.

יותר מכל מה שנודע לו מספורו של פיר הביא את הקפיטן לידי השתוממות מה שהיה פיר עשיר מאד, מה שהיו לו שני היכלים במוסקבה, והוא עזב את הכל ולא יצא ממוסקבה, כי אם נשאר בעיר וכסה את שמו ואת מעמדו.

בשעה מאוחרת בלילה יצאו שניהם החוצה. הלילה היה ליל חום ואור. משמאל לבית ההוא נראה זוהר תחלת הבערה המוסקבאית הראשונה שפרצה ברחוב פטרובקה. מימין עמד חרמש הירח בגובה הרקיע, ובפאת הרקיע אשר מנגד לירח רחף כוכב השבט המזהיר, אשר נצמד בלב פיר לאהבתו. אצל השער עמדו גרסים והמבשלת ושני צרפתים, ונשמעו צחוקם ושיחתם ששהו בלי שמוע איש את שפת רעהו. הם הביטו אל הזוהר האדום שנראה בעיר.

כל דבר נורא לא הורגש במראה בערה קטנה בקריה גדולה כזאת.

בקורת רוח ובשמחה הביט פיר אל השמים המעולפים כוכבים, אל הירח, אל כוכב השבט ואל הזוהר האדום. “הלא אך טוב מסביב, ומה לנו עוד?” אמר אל לבו. ופתאם זכר את אשר זמם לעשות, וראשו התחיל סובב, ומצב התעלפות אחזו, והדבר הגיע לידי כך, שנסמך על מחיצת החצר, כדי שלא לנפול.

בלי התפטר מידידו החדש הלך לו פיר בצעדים רופפים מאצל השער וישב אל חדרו וישכב על הדרג וירדם כרגע.

ל

אל זוהר הבערה, שפרצה בשני לספטמבר הביטו הבורחים והיוצאים במרכבות מתוך העיר והצבאות הנסוגים מאצלה – ממסלות שונות ברגשות שונים.

רַכֶַּבת הרוסטובים עמדה בלילה ההוא בכפר מיטישצי, הרחוק עשרים תחומים ממוסקבה. באחד בספטמבר יצאו בשעה מאוחרת כל כך, והמסלה מָלְאָה כל כך עגלות וצבאות, ונשכחו כל כך הרבה חפצים, אשר נשלחו אנשים לשוב ולקחתם, שהחלט ללין בלילה ההוא במרחק חמשה תחומים ממוסקבה. ממחרת נעורו בשעה מאוחרת, ושוב היו כל כך הרבה עכובים, שהספיקו לבוא אך עד מיטישצי הגדולה. בעשר שעות נתישבו הרוסטובים וכל הפצועים, שנסעו עמהם, בחצרותיו ובבתיו של אותו הכפר הגדול. והמשרתים, רכבי הרוסטובים ומשמשי הפצועים, הביאו את אדוניהם אל משכבותם ויאכלו ויתנו מספוא לסוסים ויצאו אל מרפסת המבוא.

בבית הסמוך שכב אחד מאדיוטנטי רַיֶבסקי, פָּצוע שְׁבור כף יד, ומרב מכאובו נאנק במרירות כל הלילה בלי הפסק, ואנקותיו היו קולות איומים בחשכת ליל הבציר. בלילה הראשון לָן האדיוטנט הזה בחצר, אשר לנו בה גם הרוסטובים. הגרפינה אמרה, כי לא יכלה לעצום עיניה מקול אנקותיו, ובבואם למיטישצי עברה אל בית גרוע כדי להתרחק מהפצוע הזה.

אחד המשרתים ראה בחשכת הלילה מאחרי סוכתה הגבוהה של המרכבה שעמדה אצל מבוא הבית, והנה זוהר קטן שני של בערה. זוהר אחד נראה זה זמן רב, והכל ידעו, כי מיטישצי הקטנה היא הבוערת, כי קוזַקֵי ממונטוב הציתו אש בה.

– הלא בערה אחרת היא, אחי, – אמר אחד ממשמשי הפצועים.

כל השומעים התבוננו אל הזוהר.

– הלא אמרו, כי קוזקי ממונטוב הציתו אש במיטישצי הקטנה.

– היא היא? לא, אין זו מיטישצי, רחוק הוא.

– ראה נא, דומה כאלו במוסקבה.

שנים מן המשרתים ירדו ממרפסת המבוא ובאו אל מאחרי המרכבה וישבו על מִפְתָּנָהּ.

– משמאל הוא, בודאי: הלא מיטישצי פה, וזה בצד אחר.

אנשים אחדים נלוו אל הראשונים.

– מה גדולה האש, – אמר אחד, – הבערה, אדוני, היא במוסקבה: או ברחוב סוּשצֶבסקַיה או ברוגוז’סקיה.

איש לא ענה על הערה זאת. וזמן רב למדי הביטו האנשים האלה אל הלהבה הגדולה, שלהטה מרחוק, ולא אמרו דבר.

הזקן דַנִילה טֶרֶנט’איץ', הקמרדינר של הגרף (כפי מה שהיו קוראים לו), נגש את ההמון וזה ויקרא אל מישקה:

– מה אתה מבקש לראות פה, שובב!… כי ישאל הגרף דבר, לא יהי עונה אותו; לך ואסוף את הבגדים.

– אני אך רצתי להביא מים, – אמר מישקה.

– ומה דעתך, דַנִילה טרנט’איץ', הלא הזוהר הזה נראה כמו במוסקבה? – אמר אחד משומרי הסף.

דנילה טרנט’איץ/ לא השיב דבר, וזמן רב החרישו כלם שנית. הזוהר התפשט והתאבך יותר ויותר.

– רחם נא, אלהים!… רוח וחורב… – חזר והתחיל מדבר אחד מהם.

– ראה, עד כמה נתפשטה. אהה, אלי! בני העורב נראים; רחמנו נא, אלהים.

– כַבֵּה יכבו, אל תדאג.

– מי יכבה שם? נשמע קול דנילה טרנט’איץ', אשר החריש עד כה (קולו היה שוקט ומתון). – מוסקבה היא הבוערת באש, – אמר אליהם, – אמנו בעצמה היא… – קולו נפסק, ופתאם התחיל בוכה בכי זקן מתיפח.

וכמו חכו כלם כאחד אך לבכיו, כדי להבין על ידו את ערכו של אותו הזוהר להם. אז נשמעו אנחות, דברי תפלה ויבובי הקמרדינר הזקן של הגרף.

לא

הקמרדינר הודיע בשובו לגרף, כי מוסקבה בוערת באש. הגרף שם עליו חַלַט ויצא לראות. יחד עמו יצאו סוניה, אשר עוד לא פשטה את מגדיה ומַדַם שוֹס. נטשה והגרפינה נשארו לבדן בחדר (פטיה לא היה עוד בין בני הבית: הוא הלך עם גדודו, אשר הועיד פניר לטרואיצה).

הגרפינה התחילה בוכה בשמעה על דבר הבערה במוסקבה. נטשה, אשר ישבה בפנים חורים ובעינים קמות תחת הצלמים על הספסל (במקום אשר ישבה בבואה שמה), לא שמה לב לדברי אביה. היא אך הקשיבה לאנקת האדיוטנט, אשר לא פסקה ואשר הגיעה לאזנים דרך שלשה בתים.

– הוי, מה נורא! – אמרה סוניה בשובה אחוזת צנה ופחד מן החצר. – אדמה, כי מוסקבה תהי כלה לשרפה; זוהר נורא! נטשה, הביטי, עתה הוא נראה מפה, מבעד החלון, – אמרה אליה בכוונה מגולה לפכח יגונה באיזה דבר.

אך נטשה הציצה עליה כמו מבלי הבין, מה שאלו אותה, ושוב כוננה עיניה אל פנת התנור. במצב שממון זה היתה נטשה משעת הבוקר שביום ההוא, מאז בחרה לה סוניה מטעם שאינו מובן להגיד לנטשה, לתמיהתה ולמרת רוחה של הגרפינה, כי נפצע הנסיך אנדרי וכי הוא עמהם ברכבת. הגרפינה קצפה על סוניה בשביל זה קצף גדול שלא כדרכה. סוניה בכתה ובקשה סליחה, וכמו בכוונה לתקן את אשר עותה השתדלה כל היום להועיל לבת דודתה.

– ראי נא, נטשה, מה נוראה הבערה, – אמרה סוניה.

– איזו בערה? – שאלה נטשה. – כן, כן, מוסקבה.

וכמו כדי שלא להעליב את סוניה במֵאוּנה וכדי להפטר מטענותיה הטתה את ראשה אל החלון והביטה באופן שלא יכלה לראות מאומה, וחזרה וישבה כמו שישבה קודם לזה.

– הן לא ראית?

– לא, ראה ראיתי, – אמרה בקול תחנונים כמבקשת מנוחה.

גם הגרפינה גם סוניה הבינו, כי מוסקבה, בעֵרת מוסקבה וכל מאורע שיהיה לא יכל להיות חשוב בעיניה.

הגרף חזר ונכנס לפנים מן המחיצה וישכב. הגרפינה קרבה אל נטשה ותגע בגב כף ידה אל ראשה, כדרך שהיתה עושה לבתה בשעת חולי, אחרי כן נגעה בשפתיה אל מצחה, כמו על מנת לבדוק, אם יש חום. ותִּשָׁקֶהָ.

– הצנה אחזתך? רועדת את כלך? – שכבי נא, – אמרה אליה.

– לשכוב? טוב, שכוב אשכב, כרגע אשכב, – אמרה נטשה.

מאז הוגד לנטשה ביום ההוא בבוקר, כי הנסיך אנדרי נפצע פצע אנוש, והוא נוסע עמהם, שאלה על אדותיו הרבה אך ברגע הראשון: אנה? איככה? המסוכן הוא? האפשר לראותו? כאשר אמרו לה, כי אי אפשר לה לראותו, כי פצעו קשה, אבל אין בו סכנה, לא האמינה, כפי שנראה בברור, לדברים האלה, אך מאשר הברר לה, שגם כי תרבה דברים בלי חוק, לא ישיבו לה יותר ממה שהשיבו, חדלה לשאול ולדבר. בכל שעת נסיעתם ישבה נטשה בעינים גדולות, אשר ידעה אותן הגרפינה ויראה כל כך מפני הרושם שבהן, בפנת המרכבה בלי נוע, וכן ישבה גם על אותו הספסל. היא רצתה לעשות איזה מעשה, היא שתה עצות בנפשה באותה שעה או החליטה איך לעשותו – זאת ידעה הגרפינה; אבל מה היה המעשה ההוא, לא ידעה הגרפינה ותפחד, ויסער לבה על הדבר הזה.

– נטשה, פשטי את בגדיך, יונתי; שכבי נא על משכבי (רק לגרפינה לבד הוצעה מטה: מדם שוֹס ושתי העלמות הזקקו לישון על חשש על הארץ).

– לא, אמי, פה על הארץ אשכב, – אמרה נטשה בזעף ותגש את החלון ותפתחהו.

מבעד החלון הפתוח נשמעו אנקות האדיוטנט ביתר ברירות. נטשה הוציאה את ראשה אל האויר הלח, אויר הלילה, והגרפינה ראתה את צוארה הדק, כשהוא מזדעזע מבכיה ונחבּט במסגרת החלון. נטשה ידעה, כי לא הנסיך אנדרי הוא הנאנק. היא ידעה, כי הנסיך אנדרי שכב באחד מחלקי הבנין, אשר נמצאו בו המה, בבית אחר, שהיו נכנסים לתוכו דרך פרוזדורם החיצון; אבל האנקה הנוראה הזאת, אשר לא פסקה, הכריחה אותה לבכות. הגרפינה וסוניה נתנו עיניהן זו בזו.

– שכבי נא, יונתי; שכבי, יקירתי, – אמרה הגרפינה ונגעה נגיעה קלה בכתפה של נטשה. – שכבי נא איפוא.

– אה, כן… כרגע, כרגע אשכב, – אמרה נטשה ופשטה את בגדיה בחפזון ונתקה בהחפזה את עניבות שמלותיה.

אחרי פשטָהּ את בגדיה ולבשָהּ לסוטה⁷⁸ ישבה על המשכב, שהוכן לה על הקרקע, ורגליה מקופלות תחתיה, ותפשל את מקלעת שערה הקצרה והדקה אל עבר פניה ותשב לקלעָהּ. אצבעותיה הדקות, הארוכות והרגילות סתרו, קלעו וקשרו את המקלעת במהירות ובכשרון. ראשה פנה בתנועה שהרגל בה פעם הנה ופעם הנה, אך עיניה, שהיו פתוחות כמו מתוך קדחת, הביטו בלי נוע אך לנוכח. כאשר גמרה את תלבושת הלילה שכבה בלאט על הסדין שהוצע על החשש, מצד הדלת.

– נטשה, שכבי בתָּוֶך, – אמרה סוניה.

– פה אשכב, – אמרה נטשה ברהיטות. – שכבנה איפוא, – הוסיפה בזעף ותטמון פניה בכר.

הגרפינה מדם שוס וסוניה התפשטו בחפזון ותשכבנה. רק מנורה קטנה היתה בחדר. אבל בחצר היה אור מבְּעֵרַת מיטישצי הקטנה הרחוקה שני תחומים ונשמעו צעקות העם שצעקו בלילה בבית היין, אשר הרסו קוזקי ממונטוב, על קַרשו המשופע, ברחוב, ועם כל זה נשמעה אנקת האדיוטנט, אשר לא פסקה רגע.

זמן רב הקשיבה נטשה לקולות שהגיעו אליה מבית ומחוץ ולא זזה על משכבה. בראשונה שמעה את תפלת אמה ואת אנחותיה, את חריקת מטת אמה תחתיה, את נחרת מַדַם שוֹס, שדמתה לשריקה, את נשימתה השוקטת של סוניה. אחרי כן קראה הגרפינה אל נטשה בשמה. נטשה לא ענתה אותה.

– כמדומה לי, שהיא ישנה, אמא – ענתה סוניה בלחש. הגרפינה החרישה מעט ותקרא אליה שנית, אך לא נענתה עוד.

מהרה אחרי כן שמעה נטשה את נשימתה הסדורה של אמה הישנה. נטשה לא נעה תנועה כל שהיא, אף-על-פי שאחת מרגליה הדקות והיחפות, שיצאה מתחת לשמיכה, נפגעה בצנה על הקרקע החשוף.

מאחד הסדקים קרקר צרצור, כמו חגג חג נצחון על כל באי עולם. מרחוק קרא תרנגול, ותרנגול קרוב ענה אחריו. בבית היין חדלו הקולות. רק אנקת הדיוטנט נשמעה כבראשונה. נטשה התרוממה קצת.

– סוניה, הישנה את? אמא! לחשה נטשה.

איש לא ענה. ותקם נטשה במתינות ובזהירות ותצטלב ותצעד בזהירות בעקבה היחף הצר והקל על הקרקע הקר והמטונף. נסרי הרצפה חרקו חריקה אחת. אבל היא שִֹכְּלָה את רגליה במהירות ותצעד צעדים אחדים במרוצת חתול קטן ותאחז בכף המנעול הקרה.

נדמה לה, כי איזה דבר כבד מכה הכאה סדורה ודופק בכל קירות הבית: לבה שנמס מפחד, שהיה הולך ונקרע מאימה ומאהבה, הוא שהשמיע לאזניה כזאת בדפיקותיו.

היא פתחה את הדלת ותעבור על המפתן ותצעד על העפר הלח והקר שבפרוזדור החיצון. הקור אשר תְּקָפָהּ פתאם חזק אותה. ברגלה היחפה הרגישה גוית איש ישן ותדלג עליה ותפתח את דלת הבית הכפרי, אשר שכב בו הנסיך אנדרי. בבית היה חושך. בירכתי הבית, בקרן הזוית אצל המטה, אשר היה מוטל עליה איזה דבר, על ספסל ארוך עמד נר חלב, שנצבר על ראש פתילתו כדמות פטריה גדולה של חוטי אפר.

כבר החליטה נטשה עוד בשעת הבוקר, כאשר הוגד לה, כי נפצע הנסיך אנדרי וכי הוא נוסע עמהם, כי עליה לראותו. היא לא ידעה, למה זה לה, אבל ידעה, כי פגישה זו תהי מדאבת נפש, ובגלל זה היה ברור לה עוד יותר, כי פגישתם נחוצה.

כל היום ההוא החיתה אותה אך התקוה לראותו בלילה. אבל כשבא הרגע הזה, תקפה אותה אימת המראה שהיתה עתידה לראות. עד כמה השחת תארו? מה נותר ממנו? הדומה הוא עתה לאנקת האדיוטנט הזאת שאינה פוסקת? כן הוא, כֻלו דומה לה. הוא היה בדמיונה תמונה האנקה הנוראה הזאת. כאשר ראתה את החומר המונח בקרן הזוית, ואת ברכיו המורמות תחת השמיכה חשבה לכתפיו, שותה לנגד עיניה גוף משחת נורא ואיום ותעמוד מלכת מאימת לבה. אבל כח, אשר לא יכלה לעמוד לפניו, משך אותה הלאה. הזהירות פסעה פסיעה אחת ועוד אחת ותרא והנה היא באמצע חדר קטן, שנצברו בו חפצים שונים. תחת הצלמים שכב שם על ספסלים איש אחר (זה היה טימוחין), ועל הקרקע שכבו עוד שני אנשים (הדוקטור והקמרדינר).

הקמרדינר התרומם קצת ולחש איזה דברים. טימוחין לא ישן מכאב רגלו הפצועה ויבט וישתומם על המראה המשונה, על כניסת נערה לבושת כתונת לבנה ולסוטה וצניף לילה על ראשה. דברי הקמרדינר ששאל מתוך נמנום ופחד: “מה לך, בשביל מה?” העירו את נטשה לגשת מהרה אל המוטל בקרן הזוית. נחוץ היה לה לראות את הגוף הזה, אף-על-פי שבודאי היה משחת מראהו עד מאד. בהחלטה זו עברה לפני הקמרדינר; הפטריה שעל הפתילה נפלה ברגע ההוא, ומיד ראתה את הנסיך אנדרי, כשהוא שוכב בזרועות מונחות על השמיכה ומראהו כבכל עת אשר ראתה אותו.

הוא היה כמו שהיה בכל עת; אבל פניו הקודחים, עיניו הנוצצות, המכוננות אליה ברגשנות גלויה, וביחוד צוארו הענוג כצואר ילד, שיצא מבעד צורון כתנתו המקופל, שוו עליו רוח טהרה ילדותית, אשר אמנם לא ראתה עליו כזאת עד כה. ותגש אליו ובתנועה זריזה וקלה של אשה צעירה כרעה על ברכיה.

הוא צחק צחוק קל ויושט ידו לה.

לב

שבעת ימים עברו לנסיך אנדרי מאז נעור בבית החבוש שבשדה בורודינו. כמעט כל העת הזאת היתה דעתו מטורפת לגמרי. מצב הקדחת וצרבת המעים, אשר נפצעו, היו עתידים לשים קץ לו על-פי דעת הדוקטור אשר נסע עמו. אבל ביום השביעי אכל לתאבון חתיכת לחם עם טֵה, והדוקטור התבונן, כי החום הכללי נתמעט. בבוקר נתישבה דעתו עליו. הלילה שאחרי היציאה ממוסקבה היה חם למדי, ועל-כן נִתַן לו לנסיך אנדרי ללון במרכבה; אך במיטישצי דרש הפצוע בעצמו, שיוציאוהו מן המרכבה ושיתנו לו טה. מהכאב, שגרמה לו אותה ההעברה ממקום למקום, נאנק בקול רם, ודעתו נטרפה שנית. כאשר הושם במטת החולים, שכב זמן רב בעינים עצומות ובלי נוע. אחרי כן פקח עיניו ואמר בלחש: “ואיה הטה?” על כשרונו זה לזכור דברים קלי ערך השתומם הדוקטור וימשש אחר דופקו, ולתמיהתו ולצערו התבונן, כי הוטב הדופק. הדוקטור הצטער על זה, על כי היה ברור לו על-פי נסיונותיו, כי חיה לא יחיה הנסיך אנדרי, וכי אם לא ימות מהר, ימות במכאובים קשים בעוד ימים מעטים. עם הנסיך אנדרי הובילו את טימוחין המַיור אדום-האף שבגדודו, אשר נפצע ברגלו בקרב הבורודינאי ההוא, עמהם נסכו הדוקטור, הקמרדינר של הנסיך, רכבו ושני חילים משמשים.

לנסיך אנדרי נִתַּן טה. הוא שתה בצמאון והביט בעינים קודחות נכחו אל הדלת וכמו התאמץ להבין ולזכור איזה דבר.

– אינני רוצה יותר. טימוחין פה? – שאל הנסיך אנדרי.

טימוחין זחל אליו על הספסל.

– הנני, הוד נסיכות.

– מה פצעך?

– פצעי? איננו קשה כלל. אבל פצעך אתה?

הנסיך אנדרי התחיל מהרהר שנית כזוכר דבר נשכח.

– האין למצוא ספר? – אמר לטימוחין.

– איזה ספר?

– אבנגליון! אני אין לי אבנגליון.

הדוקטור הבטיח להמציא לו ויחל לחקרו על דבר רגשותיו. הנסיך אנדרי השיב לא בנפש חפצה אבל בהשכל על כל שאלות הדוקטור ואחרי כן אמר, כי ראוי לשים לו גליל-עץ מתחתיו, לפי שהשכיבה קשה עליו ומכאבת מאד. הדוקטור והקמרדינר הרימו את האדרת, אשר היה מכוסה בה, ובפנים מתקמטים מפני ריחו הקשה של בשר נרקב, שעלה מן המכה, התחילו מסתכלים במראֶהָ הנורא. הדוקטור התרעם מאד על איזה דבר וישַֹנה איזה דבר ויהפוך את הפצוע, ושוב התחיל הפצוע נאנק, וממכאוביו בשעת הפיכתו שוב נטרפה דעתו והתחיל מדבר תהפוכות. כל דבריו היו, שימצאו לו מהר אבנגליון ויניחו לו את הספר שם מתחתיו.

– ואיזה טורח יש לכם בזה! – טען ואמר – אני אין לי ספר זה – השיגו נא; הניחוהו תחתי רגע קטן אחד, – דבר בקול תחנונים.

הדוקטור יצא אל הפרוזדור החיצון לרחוץ ידיו.

– הוי אבירי לב, – אמר הדוקטור אל הקמרדינר, אשר יצק מים על ידיו. – רק רגע אחד גרעתי עיני. הלא זה מכאוב גדול כל כך, שאני תמה, איככה הוא נושא אותו.

כמדומה לי שהנחנו, אהה, אדונינו ישוע המשיח! – אמר הקמרדינר.

בפעם הראשונה הבין הנסיך אנדרי, איפה הוא ומה מצא אותו. ויזכור, כי נפצע ואיך נפצע, ברגע אשר נעצרה המרכבה במיטישצי, והוא בקש שיביאוהו אל הבית. אחרי אשר נטרפו רעיוניו מכאבו עוד הפעם, זכר שנית את מצבו בשתותו את הטה בבית, ובהעבירו לפניו בלבו גם הפעם את כל אשר קרהו, שוה לנגד עיניו בבהירות יתרה את דבר הרגע בבית החבוש, אשר בראותו בו את מכאובי שנוא נפשו עלו על לבו הרעיונות החדשים, אשר נתנו לו תקות אושר. והרעיונות האלה חזרו ומלאו את כל לבו, אם גם לא הבררו ולא נתפרשו לו כלל באותה שעה. הוא אך זכר, כי אושר חדש נמצא לו, וכי יש לאושר זה איזו הצטרפות לאבנגליון. בגלל זה בקש לו אבנגליון. אך המצב הקשה לפצעו, שהָשְׁכַּב בו, וההפיכה החדשה, שהפכו את גויתו, חזרו ובלבלו את רעיוניו. וכשהתעורר לחיים בפעם השלישית, כבר שררה דממת ליל. הכל ישנו מסביב לו. צרצור הריע מתוך הפרוזדור החיצון, ברחוב צעק ושורר איזה איש; חסילים ביתיים רחשו באִוְשָׁה על השלחן, על הצלמים ועל הקירות; זבוב עבה עופף למראשותיו ומסביב לנר החלב, אשר סמוך לו, ופטריה גדולה על ראשו.

נפשו היתה לא במצב נורמלי. איש בריא עשוי לחשוב, להרגיש ולזכור בשעה אחת ענינים הרבה לאין מספר, אבל יכול הוא וכח בידו לבחור לו מין רעיונות או חזיונות ולכונן תשומת לבו אל אותו המין לבד. איש בריא מפסיק ברגע הרהורים עמוקים עד מאד, כדי לקבל במלה נמוסית את מי שנכנס אצלו, וחוזר לדברים שהרהר בהם, אבל נפשו של הנסיך אנדרי היתה במצב בלתי נורמלי לענין זה. כל כחות נפשו היו נמרצים וברורים יותר מבכל עת אחרת, אבל פעולתם היתה מחוץ לרצונו. רעיונות וחזיונות שונים זה מזה תכלית שנוי תקפוהו בשעה אחת. לפעמים החל כח עיונו לפעול פתאם ברעיון אחד, ופעולתו היתה חזקה, ברורה ועמוקה במדה שלא יכל כחו זה לפעול מעולם בשעת בריאותו; אך פתאם, באמצע עבודתו, נפסק הרעיון ההוא, ואיזה חזיון אחר עלה תחתיו, והוא לא עצר כח לשוב אל הרעיון הנפסק.

“כן הוא, אושר חדש נגלה לי, אשל לא יִלָקַח מהאדם”, אמר בלבו, בשכבו בחדר השוקט והאפל למחצה ובהביטו לפניו בעיניו הקודחות הפקוחות והקמות. “אושר שמחוץ לכחות החמריים, מחוץ להשפעות החמריות החיצוניות על האדם, אושר הנפש לבדה, אושר האהבה! להבינו יוכל כל אדם, אך לדעתו בברור ולשים אותו לחוק יכול אך אלהים לבדו. אבל כיצד נתן אלהים את החוק הזה? מדוע הַבֵּן?…”

ופתאם נפסק מהלך הרעיונות האלה, והנסיך אנדרי שמע (בבלי דעת, אם מתוך טרוף אם באמת הוא שומע זאת) איזה קול נמוך הולך ולוחש בסדר ובלי הפסק: “אִי פּיטִי-פּיטִי-פּיטִי” ואחרי כן “אי טי-טי” ושוב “אי פּיטי-פּיטי-פּיטִי” ושוב “אי טי-טי”. יחד עם זה הרגיש הנסיך אנדרי לקול הנגינה הלחשנית הזאת, כי ממעל לפרצוף פניו, ממעל לאמצעיתם ממש, הוקם באויר כמין בנין משונה של מחטים או אליתות דקות. הוא הרגיש (אף-על-פי שדבר זה היה קשה לו), כי עליו להזהר מאד בשווי משקלו, כדי שלא יהרס בנין המוקם; אבל בכל זאת נהרס וחזר והוקם מעט מעט לקולות הנגינה הלחשנית והסדורה. “הנה הוא נִמְשָך! נִמְשָך! מתפשט ונמשך בלי הפסק”, דבר הנסיך אנדרי עם לבבו. בשעה שהקשיב ללחישה והתבונן בבנין המחטים ההולך ונמשך ונבנה, ראה לפעמים גם את האור הנתון בתוך עגול אדום בראש הנר ושמע את אִוְשַת רחוב החסילים ואת זמזום הזבוב שהיה מפזז על הכר ועל פניו. ובכל פעם אשר נגע הזבוב לתוך הבנין שהיה הולך ונבנה על פניו, והבנין לא נהרס בזה. אבל עוד דבר חשוב אחד היה לפניו. זה היה דבר לבן אצל הדלת, פסל ספינכס היה זה, שגם הוא העיק עליו.

“אבל אפשר שכֻּתָּנתִּי היא המונחת על השלחן”, אמר הנסיך אנדרי בלבו, “ואלה רגלי, וזאת דלת; אבל מפני מה הוא נמשך והולך “אי פיטי-פיטי-פיטי אי טי-טי אי פיטי-פיטי-פיטי…” רב לך, חֲדָל, אנא חדל-נא”, דבר הנסיך אנדרי תחנונים בקשי אל איזה שומע מדומה, ופתאם חזר ונצנץ אותו הרעיון והרגש בברירות יתר ובתוקף רב.

"כן הוא, האהבה (דבר עוד הפעם בבריכות גמורה עם לבו), אך לא האהבה הבאה בשכר דבר מה, בשביל דבר מה או מפני דבר מה, כי אם אותה האהבה שהרגשתי בפעם הראשונה, כשראיתי במותי את שונאי ונעשיתי לאוהב לו. אז טעמתי את רגש האהבה המיוחדה, שהיא עצם נפש האדם ושאינה צריכה לאָהוּב ידוע. גם עתה יש בי רגש אושר זה. לאהוב את בני האדם, לאהוב את האויבים. לאהוב את הכל – לאהוב את האלהים בכל המראות אשר יֵרָאֶה בהם. לאהוב איש את ידידו אפשר באהבה אנושית; אבל אויב אפשר לאהוב באהבה אלהית בלבד. ובגלל זה שמחתי שמחה גדולה כזאת, בהִוָדַע לי, כי אהבתי את האיש הזה. מה היה לו? החי הוא?

“האוהב אהבה אנושית יכול לעבור מאהבה לאיבה; אבל אהבה אלהית אינה יכולה להשתנות. היא עצם הנפש. ומה רבו האנשים אשר שנאתי בימי חיי. ומכל בני האדם שבעולם לא אהבתי ולא שנאתי את איש יותר ממנה”. ובבהירות יתרה שוה לנגדו את נטשה לא כמו שהיה משוה אותה לנגדו קודם לזה: לא אך בהודה, שהיה משמח את לבבו; באותו הרגע שוה לנגדו בפעם הראשונה את נפשה, ויָבֶן בפעם הראשונה את כל האכזריות שהראה בהשיבו את פניה, את האכזריות שבדחיה שדחה אותה. “מי יתן ויכלתי לראותה לפחות עוד פעם אחת, להביט אל עיניך ולאמר פעם אחת…”

" אי פיטי-פיטי-פיטי אי טי-טי אי פיטי-פיטי-פיטי" – בוּם! נחבט זבוב, ותשומת לבו עברה פתאם אל עולם אחר של מציאות והזיה, אשר נהיה בו איזה דבר מיוחד. אמנם גם באותו העולם נבנה הבנין ההוא ולא נהרס, גם בו נמשך איזה דבר, גם בו דלק הנר בתוך עגול אדום, והכתונת הדומה לספינכס היתה מוטלת אצל הדלת; אך מלבד כל זה נשמע בו קול חריקה אחת קצרה, ורוח נשבה אחריה, וספינכס לבן חדש, ספינכס עומד, הופיע לפני הדלת. ובראשו של הספינכס הזה היו פניה ועיניה הנוצצות של נטשה זו, שהרהר בה באותה שעה.

“הוי, מה קשה אותה ההזיה שאינה פוסקת!”, אמר הנסיך אנדרי בלבו, בהשתדלו לגרש את הפנים האלה מדמיונו. אבל הפנים האלה עמדו לפניו בכל תקפו של דבר שבמציאות וגם הלכו הלוך וקרוב אליו. הנסיך אנדרי רצה לשוב אל עולמו הקודם, עולם העיון הטהור, אך לא יכל, וההזיה משכה אותו ותביאהו בגבולה. קול הלחישה החשאי הוסיף לבוא באזניו במלמולו הסָדוּר, איזה דבר העיק נמשך, והפנים המשונים עמדו ולא סרו מלפניו. הנסיך אנדרי התאמץ בכל כחו לבוא לכלל דעה מיושבת; הוא התנודד קצת, ופתאם צללו אזניו, ועיניו כהו ויתעלף כאדם שטבע במים. כאשר נעור, עמדה נטשה על ברכיה לפניו. נטשה החיה בעצמה, אשר אותה חשקה נפשו לאהוב באהבה החדשה, הטהורה, האלהית, שנתגלתה לו עתה, יותר מכל אדם שבעולם זולתה. הוא הבין, כי נטשה החיה, האמתית היתה זאת, ולא תמה, כי אם אך שמח בלבו. נטשה עמדה על ברכיה והביטה אליו בבהלה, אך כנטועה במסמכים (בבלי יכולת לזוז, והתאפקה שלא לבכות. פניה היו חורים ובלי תנועה. רק בחלקם התחתון הרגש רעד.

הנסיך אנדרי נאנח מתוך התנחמות ויצחק צחוק קל ויושט את ידו.

– את היא? – אמר אליה. – מה טוב ומה נעים!

נטשה נגשה אליו על ברכיה במהירות, אבל גם בזהירות ותקח במתינות את ידו ותכף על גב יד זו בפניה ותנשק אותה בנגיעות שפתים קלות עד מאד.

– סלח נא! – אמרה בלחישה והרימה את ראשה והסתכלה בו. – סלח נא לי!

– אני אוהב אותך, – אמר הנסיך אנדרי.

– סלח…

– על מה לי לסלוח? – שאל הנסיך אנדרי.

– סלח לי על הדבר, אשר עשיתי, – אמרה בלחישה מסורסת, שכמעט לא היה אפשר לשמעה, ותרב לנשק את ידו בנגיעות שפתים קלות,

– אני אוהב אותך אהבה גדולה וטובה מבראשונה, – אמר הנסיך אנדרי וירם בידו את פניה במדה, שיוכל להביט אל עיניה.

העינים האלה, אשר מלאו דמעות של אושר, הביטו אליו בקצת יראה, בחמלה ובשמחה מתוך אהבה. פניה הדלים והלבנים של נטשה עם שפתיה הצָבות היו לא רק רעים, כי אם גם נוראים למראה. אבל הנסיך אנדרי לא ראה את הפנים ההם, הוא ראה אך את העינים המאירות, אשר היו יפות, מאחריהם נשמע קול שיחה.

הקמרדינר פֶטֶר, אשר התעורר בן כה לגמרי, העיר את הדוקטור. טימוחין, אשר לא ישן כל העת הזאת מכאב רגלו, ראה זה זמן רב מה שנעשה ויָלֶט בהשתדלות מרובה את מערומי גוו בסדין ויתכווץ על ספסל משכבו.

– מה זאת? – אמר הדוקטור, בהתרוממו ממשכבו. – הואילי נא וצאי, גברתי.

ובאותה שעה התדפקה על הדלת נערה שלוחה מהגרפינה, אשר ראתה בין כה, כי בתה איננה עמה.

כמֻכַּת יָרֵח, שהעירוה מתרדמתה, יצאה נטשה מן החדר ההוא ותשב אל חדרה ותפול מתיפחת על משכבה.

* * *

מן היום ההוא לא מָשָׁה נטשה מאצל בולקונסקי הפצוע בכל ימי נסיעת הרוסטובים, בכל חניותיהם ומלוניהם, והדוקטור הוזקק להודות, כי לא חשב למצוא בּעלמה לא אומץ רוח כזה ולא כשרון כזה לשמש חולה פצוע.

אמנם נורא מאד היה לגרפינה הרעיון, כי הנסיך יוכל (כמעט עתיד בודאי, לפי דברי הדוקטור) למות בדרך על זרועות בתה, אך לא יכלה להתנגד לנטשה בדבר הזה. אף על פי שאחרי ההתקרבות, שנקבעה אז בין הנסיך אנדרי הפצוע ובין נטשה, עלתה על הדעת, שאם יחיה הנסיך אנדרי, יתחדשו ביניהם יחוסי חתן וכלה, לא דבר איש בזה, ופחות מכל דברו בזה נטשה והנסיך אנדרי: השאלה שלא נפתרה, שאלת החיים והמות שהיתה תלויה ועומדת לא רק על אדות בולקונסקי, כי אם על אדות רוסיה, דחתה לפי שעה את כל המחשבות האחרות.

לג

פיר הקיץ בשלישי לספטמבר בשעה מאוחרת, ראשו כאב עליו; לבושו, אשר ישן בו ולא פשטו מעליו, כָּבַד על גוו; ולבבו ידע שיש בו איזה דבר חרפה, שנעשה בערב. דבר החרפה ההוא היה שיחתו בערב הקודם עם הקפיטן רמבל.

השעון הראה אחת עשרה, אך בחוץ נראתה קדרות יתרה.

פיר קם וימח עיניו, ובראותו את הפיסטולט בעצו המפותח, אשר החזיר גרסים על שלחן הכתיבה, זכר, איפה הוא. ומה עליו לעשות ביום ההוא.

“אולי אחרתי?” אמר פיר בלבו. “לא; בודאי הוא עתיד להכנס למוסקבה לא קודם לשתים עשה שעות”.

פיר לא התיר לעצמו להרהר במה שהיה עתיד לעשות, אך נחפז לעשות את שלו במהרה.

הוא אך התקין על עצמו את לבושו ויקח בידו את הפיסטולט ויכון ללכת. אבל ברגע ההוא שאל בלבו בפעם הראשונה, איך ישא את נשקו זה, הן לא יוכל לשאתו בידו בחוץ. גם תחת הקפטן הרחב היה קשה להסתיר את הפיסטולט הגדול. אי אפשר היה לו להצפינו לא תחת חגורתו ולא תחת אציל ידו. גם מוּרָק היה הפיסטולט, ופיר לא הספיק למלאו. “אחת היא, בָּרֹמַח”, אמר פיר אל לבו, אף-על-פי שלא אחת ולא שתים החליט, בעַיְנו בדבר הקמת מחשבתו, כי שגיאתו העיקרית של הסטודנט בשנת 1809 היתה כוונתו להרוג את נפוליון ברומח. אך כאלו היתה מטרתו העיקרית של פיר לא לבצע את אשר זמם, כי אם להראות לעצמו, שאינו שב ממחשבתו ושהוא עושה כל מה שבידו להקימה, מהר ויקח את הרומח הקהה והפגום, שנקנה יחד עם הפיסטולט אצל מגדל סוחֵר, בתער ירוק, ויצפינהו תחת הז’ילֶט.

ויחגור את הפטן וַיַגְבַּהּ את מצנפתו, ובזהירות, שלא להעיר קול שאון ושלא לפגוש את הקפיטן, עבר במסדרון ויצא החוצה.

הבערה, אשר הביט אליה בקר-רוח בערב היום הקודם, גדלה הרבה בלילה ההוא. כבר בערה מוסקבה מעברים שונים. בשעה אחת בערו “שורת המרכבות”, זַמוֹסקבורֶצ’יֶה, “חצר האורחים”, “פוברסקיה”, הספינות שבנהר מוסקבה ושוק העצים שאצל גשר דורוגומילוב.

מגמת פני פיר היתה דרך הסמטאות הפונות אל רחוב פוברסקיה ומשם אל רחוב אַרבַט, אל בית התפלה שעל שם “ניקולה יַבְלֶני”, שכבר שער בדמיונו, שאצל בית התפלה הזה מקום המעשה אשר יעשה. ברוב הבתים היו השערים ודלתות החלונות נעולים. הרחובות והסמטאות היו שוממים. באויר עלה ריח מוקד ועשן. לפעמים נפגשו רוסים סרים וזעפים וצרפתים, שמראיהם לא כבני ערים כי אם כבני מחנים, הולכים באמצע הרחובות. ואלה ואלה הביטו אל פיר ותָמָהו. מלבד גובה קומתו ועביו, מלבד הרושם המשונה של רעיוני זעף ודאבון שעל פניו ועל כל תארו, נתנו הרוסים עיניהם בו על כי לא הבינו, מאיזה מעמד הוא איש אשר כזה; והצרפתים הביטו אחריו בתמיהה ביחוד מטעם אחר, מאשר בשעה שכל שאר הרוסים הביטו אל הצרפתים או בבהלה או בסקרנות, לא שם הוא לב להם כלל וכלל. אצל שער אחד הבתים עצרו שלשה צרפתים, אשר דברו עם רוסים שלא שמעו שפת צרפת, את פיר וישאלוהו אם איננו יודע צרפתית.

פיר הניע ראשו דרך שלילה וילך הלאה. בסמטה אחרת גער בו צופה, שעמד אצל ארגז ירוק, ורק אחרי גערת זעם שניה וקשקוש הרובה, שלקח הצופה בידו, הבין פיר, כי הוטל עליו לסוב וללכת ברחוב מצד אחר. הוא לא שמע ולא ראה מאומה מסביב לו. הוא נשא בקרבו בחפזון ובאימה כדבר נורא וזר לו את מחשבתו, מתירא היה – אחרי נסיונו בלילה ההוא – שמא יאַבְּדֶנה באיזה אופן. אולם לא נִתַּן לו לבוא מלא רוגזה אל המקום, אשר שם פניו אליו. מלבד זאת, אלו גם לא נתעכב בדרך בשום דבר, לא יכלה מחשבתו להעשות, על כי עבר נפוליון יותר מארבע שעות קודם לזה מפרבר דורוגומילוב דרך רחוב ארבט אל קרמל, ובאותה שעה ישב זעף עד מאד בחדר עבודת הקיסר שבהיכל הקרמלי וצוה צוויים מפורטים ומבוררים על דבר התחבולות הנחוצות מיד לכבות את הבערה, להרחיק מן המשסה ולהרגיע את בני העיר. אך פיר לא ידע זאת; כלו נטרד במה שקבל עליו ויצר לו מאד, כאשר יצר לכל המקשים את לבבם לעשות דבר בלתי אפשרי – לא מצד עצמו מפני כבדותו, כי אם מפני שאינו מתאים לטבעם; ירא היה פן לא יעמוד לבו בשעת המעשה, ואז יקל בעיניו, ויראתו זו הציקה לו.

אמנם לא ראה ולא שמע מאומה מסביב לו, אך ברגש טבעי חשב דרכו ולא טעה בסמטאות ההולכות אל רחוב פוברסקיה.

במדה שקרב פיר אל רחוב פוברסקיה הלך העשן הלוך וחזוק; גם חום נהיה מאש הבערה. לפעמים התאבכו לשונות אש מאחרי גגות הבתים. בחוצות נפגש עם רב מקודם לזה, והעם הנפגש היה חרד יותר. אבל פיר, אף על פי שהרגיש, שאיזה דבר שאינו מצוי נעשה מסביב לו, לא התבונן עם זה, שהוא הולך וקרב אל בערה. בעברו במשעול שהיה הולך דרך המגרש, שנמצא אז בין רחוב פוברסקיה מזה ובין גני בית הנסיך גרוזינסקי מזה, שמע פתאם קול אשה בוכה במרירות נוראה ויעמוד מלכת, כמו נעור משנתו, וירם ראשו.

מעבר למשעול היו מוטלים על העשב הנחר המכוסה אבק חפצים שונים של צרכי בית בצבור אחד: כסתות, מוליאר, צלמים ותבות. אצל התבות ישבה על הארץ אשה דלת בשר באה בימים, ושניה העליונות ארוכות ויוצאות, ועליה מעטפת שחורה גסה וצניף פשוט וגס. האשה הזאת התנודדה ודברה ובכתה בכי גדול בכל כחה. שתי נערות, כבנות עשר או לא יותר משתים עשרה שנה, לבושות שמלות קצרות מגואלות ומעטפות קטנות, הביטו אל אמן בתמיהה על פניהן החורים והנבהלים. אחיהן הצעיר, נער כבן שבע שנים, לבוש אדרת גסה ומגבעת גדולה, בכה על זרועות אומנת זקנה. נערה יחפה ומגואלה ישבה על אחת הַתבות והתבוננה אל קליעתה הסתורה החורינית, ועקרה את השערות המחורכות שבה והריחה מעט את ריחן. ובעל האשה, אדם שפל קומה ועקום קצת, לבוש מעיל שרד קטן, בעל פאות זקן סגלגלות קטנות וצדעים חלקים קטנים שנשקפו מתחת למגבעתו המיושרת על ראשו, העתיק במפנים מחוסרי תנועה את התבות שהעמדו אחת על אחת והוציא מתחתיהן איזו מיני לבושים.

האשה כמעט נפלה לרגלי פיר בראותה אותו.

– הצילו נא, אבותי, נוצרים פרבוסלאביים, הושיעה נא, יקירי!… יושיע נא איש מכם, – אמרה ביללה שאינה פוסקת. – את הילדה! את בתי!… את בתי הצעירה עזבו!.. היא נשרפה! אוי אוי אוי!… העל זאת טפחתי… אוי אוי אוי!

– רב לך, מריה ניקוליבנה, – פנה האיש אל אשתו בקול נמוך, ונכר היה, שלא נתכוון אלא להצטדק לפני הזָר, – בודאי לקחה אותה אחותי, ואיפה היא יכולה להיות! – הוסיף האיש.

– גולם, רשע! – צעקה האשה בחמה והפסיקה פתאם את בכיה. – לב אין בך, על בתך אינך חומל. איש אחר היה קופץ אל האש ומוציאה; וזה גולם ולא אדם, לא אב הוא. אתה איש נדיב. – פנתה האשה בלשון נמהרה וביבוב אל פיר. – הבית הסמוך התחיל בוער, האש קפצה אלינו. המשרתת קראה: אש, אש! אנחנו חשנו לאסוף. קפצנו החוצה בבגדים שהיו עלינו… רק זאת הספקנו להציל… את כלי הקודש ואת המצעות, וכל שאר החפצים אבדו. התבוננתי בילדים, והנה קַטֶצ’קָה איננה. אוי אוי אוי! אהה, אלהים!… ושוב התחילה בוכה בקול. – בתי הנעימה נשרפה! נשרפה!

– אבל איפה היא, איפה נשארה? – אמר פיר. על פי רושם ההתעוררות שנראה על פניו, הבינה האשה, שהאיש הזה יכול להושיע לה.

– אבא! אבי! – צעקה והחזיקה ברגליו. – איש חסדי, לפחות תרגיע את לבבי… אניסקה, לכי, מנוולת, הוליכיהו, – נתנה בקולה על המשרתת, ובפתחה את פיה הזעם הראתה עוד יותר את שניה הארוכות.

– הוליכיני, הוליכיני, אני… אני… עשה אעשה, – אמר פיר בחפזון בקול נשימה קצרה.

הנערה המגואלת יצאה מאחרי התבה ותַּתְקִן את מקלעתה ותאנח ותלך ברגליה היחפות הגסות לפניו במשעול. פיר כמו נעור פתאם מהתעלפות קשה. את ראשו הרים יותר, עיניו התחילו נוצצות בברק חיים, וילך בצעדים מהירים אחרי הנערה ויעבירֶהָ ויצא אל רחוב פוברסקיה. כל הרחוב עטה ענן עשן שחור. לשונות להבה פרצו במקומות אחדים מתוך הענן הזה. העם נדחק לפני הבערה בהמון גדול. באמצע הרחוב עמד גנרל צרפתי ודבר אל הסובבים אותו. פיר נגש, והנערה אחריו, אל המקום אשר עמד הגנרל, אך חילים צרפתיים עכבו בידו.

– אין עוברים, – קרא אליו קול אחד.

– הנה, דודי, – צעקה הנערה, – דרך הסמטה הניקולית נעבור.

פיר חזר לאחוריו וילך, בקפיצות קטנות לפעמים, כדי שלא להתרחק ממנה. הנערה עברה במרוצה את הרחוב ותפן שמאלה אל הסמטה ותעבור לפני שלשה בתים ותפן ימינה אל שער.

– הנה פה, עוד מעט, – אמרה הנערה.

ואחרי עברה במרוצה דרך החצר, פתחה פשפש במחיצת הנסרים ותעמוד ותורה את פיר אגף עץ קטן, בוער ומאיר ומחמם חום גדול. צלעו האחת נהרסה, השנית בערה באש, והלהבה פרצה באור גדול מבעד החלונות ומתחת לגג.

כאשר עבר פיר דרך הפשפש, תקף אותו החום העז, ויעמוד שלא בכוונה.

– איזה, איזהו ביתכם? – שאל את הנערה.

– אָ-אָ-אָח! – הילילה הנערה ורמזה על האגף ההוא. – זהו, זה היה בית דירתנו. באש נשרפת, אוצרנו היקר. קטצ’קה יקירתי, חמדתי, א-אח! – הילילה אניסקה למראה הדלקה, כי הרגישה נחיצות להראות את רגשותיה גם היא.

פיר נשא רגליו וירץ אל האגף ההוא, אבל החום היה עז כל כך, שנגד רצונו סבב את האגף ויזדמן אצל בית גדול, אשר בער עוד אך מצד אחד מגגו, ואשר נקהל עמון צרפתים מסביב לו. בראשונה לא הבין פיר, מה עשו שם הצרפתים ההם, אשר סחבו יחדו איזה דבר, אך בראותו לפניו צרפתי מכה אכר בחרבו הקצרה, אשר לא הוחדה, וגוזל ממנו אדרת שועלים, עלה על לבו הרעיון, כי שוסים הם שם, אך לא היה לו פנאי להעמיק ברעיון הזה.

קול הנפץ והרעם, שעלה מן הכתלים והתקראות בנפלם, קול השריקה והלחישה, שנשמע מתוך הלהבה, והקריאות והצעקות המרובות מתוך העם; מראה ענני העשן המתנודדים, – שפעם היו כווצים, מעובים ושחורים, ופעם מתפשטים, זהרורים ומעורבים בניצוצות, – והאש הגדולה, שבמקום אחד היתה אבוקה שלמה בדמות אלומת שבלים אדומה, ובמקום אחר קפצה על הכתלים בדמות קשקשי זהב, והרגשת החום העז והעשן ומהירות התנועה – כל אלה העירו את רוח פיר כדרך כל בערה. על פיר חזקה פעולה זאת ביחוד, על כי למראה הבערה הרגיש פתאם בעצמו, שנחלץ מהרעיונות אשר העיקו עליו. כרגע הרגיש בעצמו, שהוא צעיר, שמח, מהיר ואמיץ לב. במרוצה הקיף את האגף מצד הבית ההוא וכבר היה נכון לרוץ לתוך חלק הבין אשר עמד עוד, והנה נשמעו ממעל לראשו קולות קוראים ואחריהם קול נפץ וקשקוש דבר כבד שנפל אצלו ארצה.

פיר נשא עיניו וירא בחלונות הבית, כי צרפתים השליכו ארגז של קוֹמוֹד מלא כלי מתכת. חילים צרפתים אחרים שעמדו מלמטה קרבו אל הארגז.

– והאיש הלזה מה חפצו? – נתן אחד הצרפתים בקולו על פיר.

– ילד בבית הזה. האם לא ראיתם ילד? – אמר פיר.

– מה הוא מספר לנו? גש הלאה, – נשמעו קולות אחדים, ואחד מהחילים, שהיה ירא, לפי מה שהיה נכר בו, פן יאמר פיר להוציא מידיהם את כלי הכסף והברונזה שהיו בארגז, קרב אליו בכוונה להטיל אימה.

– ילד? – קרא צרפתי אחד מלמעלה, – שמעתי קול פְּעִיָה בגן. אולי בן-חיל זה מחפש את בנו. צריך להיות איש לבב, הלא תראו…

– איפה הוא? איפה הוא? – שאל פיר.

– פה! פה! – צעק אליו הצרפתי מבעד החלון ויורהו את הגן, אשר היה מאחרי הבית. – המתן לי, ירוד ארד כרגע.

ובאמת קפץ הצרפתי בעוד רגע אחד בעד חלון המדור התחתון ארצה, והוא היה שחור עינים, וכתם לו על לחיו, ועליו אך כתנתו, ויטפח לפיר על כתפו וירץ עמו אל הגן.

– חושו מהרה, – קרא אל חבריו, – החום הולך וחזק.

הצרפתי רץ ויבוא אל מאחרי הבית, אל משעול צר מכוסה חול, וימשוך ביד פיר וירמוז את הַכָּר העגול שבסוף המשעול. שם שכבה תחת ספסל ילדה בת שלש שנים לבושת שמלה ורודה.

– הנה בנך לפניך. אה, ילדה זאת, זה יפה עוד יותר, – אמר הצרפתי. – להתראות. צריך להיות איש לבב. הלא כלנו עתידים למות. – וישב הצרפתי בעל הכתם השחור על לחיו וירץ אל חבריו.

פיר רץ אל הילדה בלי יכולת לשאוף רוח משמחה ויאמר לקחתה על זרועותיו. אך הילדה החולנית-הסקרופולית, שהיתה דומה לאמה ורעת מראה, ראתה את האיש הזר ותזעק ותנס. אבל פיר החזיק בה וירימה על זרועותיו; היא צעקה במרירות ובחמה גדולה והתאמצה להסיר מעליה בידיה הקטנות את ידי פיר ולנשוך אותן בפיה המלא כיח. רגש אימה וגועל נפש תקף את פיר, כאלו נגע בשרץ קטן, אבל כבש רגשו זה לבלתי עזוב את הילדה וירץ וישב עד לפני הבית הגדול. אך לעבור ולשוב בדרך אשר בא שמה לא יכל עוד: אניסקה המשרתת לא נמצאה שם עוד, ופיר לחץ אל גופו כפי האפשר דרך חבה את הילדה, אשר העירה בו חמלה וגועל נפש ואשר בכתה בכי תמרורים והרטבה בדמעתה, וירץ עמה דרך הגן לבקש מוצא אחר.

לד

כאשר בא פיר, אחרי רוצו דרך חצרות וסמטאות, שנית עם משאו אל גן גרוזינסקי אצל פנת רחוב פוברסקיה, לא הכיר ברגע הראשון את המקום, אשר הלך משם לקחת את הילדה: כל כך נמלא המקום הזה המון עם וכלי בית שהוצאו מן הבתים. מלבד משפחות רוסיות, שנמלטו שמה עם רכושן מפני הדלקה, נמצאו שם גם חילים צרפתים אחדים בלבושים שונים. פיר לא שם לבו אליהם. הוא היה נחפז למצוא את משפחת הפקיד, כדי להשיב את הילדה לאמה ולשוב ולהציל עוד את אשר יוכל. נדמֹה נדמה לו לפיר, כי יש לו עוד לעשות הרבה ובחפזון, באשר הוחם מהבערה וממרוצתו, הרגיש עוד יותר ברגע ההוא את רגש הצעירות וההתעוררות והגבורה, אשר תקפו ברוצו להציל את הילדה. הילדה שתקה אז וישבה על זרועו ובידיה הקטנות אחזה בלבושו והביטה אל סביביה כחית יער קטנה. פיר הסתכל בה לפעמים רחוקות וחיך קצת. נדמה לו, שראה איזה דבר טהור ומלבב בפנים הקטנים והחולנים האלה.

במקומם הקודם לא נמצאו עוד לא הפקיד ולא אשתו. פיר הלך בצעדים מהירים בתוך העם והסתכל בפנים השונים שנזדמנו לפניו. שלא בכוונה התבונן במשפחה גרוזית או ארמֶנית קטנה, ובה אך זקן מופלג יפה מאד. בעל קלסתר פנים מזרחי, לבוש אדרת שער מחופה חדשה ונעלים גבוהות חדשות, ואשה זקנה בת טפוס זה ואשה צעירה. האשה הצעירה עד מאד נראתה בעיניו ככלילת היפי המזרחי בגבותיה השחורות, שהתנוססו בצורת קשתות משורטטות, ובפניה הארוכים, שאדמו אדמימות נעימה ויפו למראה במדה שאינה מצויה ולא נשאו כל רושם מיוחד עליהם. בין החפצים המוטלים שם, בתוך המון העם, במישור ההוא, דמתה העלמה הזאת, באדרת האטלס היקרה שעליה ובמטפחת החבצלת שכסתה את ראשה, לנֶטע נַעֲמָן בן ארץ חמה שהוטל על השלג. היא ישבה על חבילות במרחק מעט מאחרי הזקנה והביטה אל הארץ בעיניה הגדולות הבלתי נעות, השחורות, הארוכות קצת והמגודלות ריסים ארוכים. נכר היה בה, שידעה, כי יפה היא ויראה לנפשה בגלל זה. פיר השתומם על פניה ובעברו בחפזון לאורך המחיצה הסב עיניו אליה פעמים אחדות. כאשר בא עד המחיצה ובכל זאת לא מצא את האנשים אשר בקש, עמד ויפן כה וכה.

תמונת פיר בהחזיקו את הילדה על זרועותיו, משכה את העינים עליו יותר מבראשונה, ורוסים אחדים אנשים ונשים נאספו מסביב לו.

– הנתעלם איש מאשר לך, חביבי? – ואתה, מבני האצילים אתה? – למי הילדה? – שאלו אותו.

פיר השיב, כי הילדה היא לאשה לבושת אדרת שחורה, שישבה עם ילדיה במקום הזה, וישאל, אם אין יודע מי האשה ההיא ואנה הלכה מזה.

– הלא הָאַנפֶרוֹבִים הם בודאי, – אמר סגן כהנים זקן, בפנותו אל אשה זקנה בעלת בהרות. – אל נא רחם נא, אל נא רחם נא, – הוסיף בקול בַּס שהורגל בו.

– איזו אנפרובים? אמרה הזקנה. – האנפרובים נסעו מזה עוד בבוקר. הרי זו למריה ניקוליבנה או לאיבנובה.

– הן הוא אומר “אשה”, ומריה ניקוליבנה “גבירה” היא, – אמר אכר משרת.

– ידעת אותה איפוא, שִנַים ארוכות, דלת בשר, – אמר פיר.

– מריה ניקוליבנה היא. הם הלכו אל הגן, כאשר פרצו הנה הזאבים האלה, – אמרה הזקנה ורמזה על אנשי הצבא הצרפתים.

– הוי, אל נא רחם נא, – הוסיף סגן הכהנים שנית.

– לך לך שמה, שם הם. זו היא ולא אחרת. היא אך הילילה, בכתה כל היום, – אמרה הזקנה עוד. – זו היא. לכה שמה.

אך פיר לא הקשיב לדברי הזקנה. זה סקונדות אחדות הביט בלי גרוע עיניו אל אשר נעשה במרחק צעדים ממנו. אל המשפחה הארמנית הביט ואל שני אנשי הצבא הצרפתים, אשר נגשו אל הארמנים. אחד מהחילים האלה, אדם קטן תואר ורב תנועה, היה לבוש אדרת כחולה ואזור בחבל פשוט. על ראשו היתה מגבעת, ורגליו היו יחפות. השני, אשר התמיה את פיר ביחוד, היה איש ארוך, עקום קצת, צהוב, רזה, רשלני בתנועותיו, ורושם של שוטה על פניו. הוא היה לבוש מעיל פריז, מכנסים כחולים ובוטפורטים גדולים בלים. הצרפתי הקטן והיחף, לבוש האדרת הכחולה, נגש אל הארמנים ויאמר איזה דבר ויפן אל רגלי הזקן, והזקן מהר ויחל לשלוף את נעליו. השני, לבוש המעיל הגס, התיצב נגד הארמנית היפה ויתבונן בה בלי דבר דבר, בלי נוע, וידיו בתוך כיסיו.

– קחי, קחי את הילדה, – אמר פיר ברהיטות ונתן את הילדה לידי הזקנה ופנה אליה בקול שלטון ובחפזון. – מסרי אותה להם, מסרי את! – נתן קולו כמעט בצעקה על הזקנה והושיב על הארץ את הילדה, אשר התחילה צועקת, ושוב נתן עיניו בצרפתים ובמשפחה הארמנית.

הזקן כבר ישב יחף. הצרפתי הקטן הסיר מעליו את נעלו השנית ויחבוט את הנעלים זו בזו. הזקן דבר איזו דברים בבכי, אך פיר ראה זאת רק דרך אגב; עיניו ולבו היו מכוננים אל הצרפתי לבוש המעיל הגס, אשר קרב באותה שעה בתנודות מתונות אל העלמה ויוצא את ידיו מכיסיו ויחל למשש את צוארה.

הארמנית היפה הוסיפה לשבת בלי נוע, וריסי עיניה הארוכים מורדים, וכמו לא ידעה ולא הרגישה, מה שהחיל עושה לה.

בטרם הספיק פיר לעבור במרוצתו את הצעדים האחדים אשר היו בינו ובין הצרפתים, החל השוסה הצרפתי הארוך לנתק מעל צואר הארמנית את הענק שעליו, והעלמה שמה את ידיה על צוארה ותצעק בקול מר.

– הרף מהאשה הזאת! – קרא פיר בקול צרוד מקצף נורא ויחזק בכתפי החיל העקום ויהדפהו.

החיל נפל ויקם וינס. אבל חברו השליך את הנעלים וישלוף את חרבו הקצרה ויגש אל פיר בפנים מלאים איום.

– חדל לך ממעשי שטות! – גער בפיר.

פיר הגיע בחמתו למדרגת ההשתוללות, אשר לא זכר בה מאומה, וכחו גדל בה עשר פעמים, ויתנפל על הצרפתי היחף, ובטרם כלה זה לשלוף את חרבו, הפיל אותו ארצה וידושנו באגרופיו. מסביב נשמעו קריאות תהלה מתוך ההמון, ובאותה שעה הגיח מקרן זוית חיל משמר אוּלַנים צרפתים. האולנים דהרו ויגשו אל פיר ואל הצרפתי ויקיפום. פיר לא זכר מאומה ממה שהיה אחרי כן. הוא זכר, כי הכה והוכה וכי לאחרונה הרגיש, כי ידיו אסורות, והמון אנשי צבא צרפתים עומד מסביב לו ומחפש בבגדיו.

– רומח יש לו, אדוני הליטננט, – היו המלים הראשונות, אשר הבין פיר.

– אה, כלי נשק, – אמר האופיצר ויפן אל החיל היחף, אשר נתפש עם פיר יחד: – טוב הדבר, כל זאת תגיד במועצה הצבאית, – ואחרי כן פנה אל פיר וישאלהו: – המדבר אתה צרפתית?

פיר פנה כה וכה בעינים מסומקות ולא ענהו. פניו היו לפי הנראה איומים, כי האופיצר אמר איזה דבר בלחישה, וארבעה אולנים נפרדו מהפלוגה ויעמדו אצל פיר משני צדיו.

– המדבר אתה צרפתית? – חזר ושאל אותו האופיצר בעמידה מרחוק. – קראו למתורגמן.

מאחרי שורות החיל בא ברכיבה אדם גוץ בלבוש שרד אזרחי רוסי. פיר הכיר בו מיד על פי לבושו והברתו הצרפתי שהיה עובד בחנות מוסקבאית אחת גדולה.

– מראהו לא כאיש מהמון העם, – אמר המתורגמן, כאשר התבונן בפיר.

– אה, אה! הוא דומה מאד למבעיר בערות, – אמר האופיצר. – שאל אותו, מי הוא, – הוסיף אל מאמרו.

– מי אתה? שאל המתורגמן בלשון יחיד ויוסף בהברה מקולקלת ובלשון משובשת: – עליך להשיב ל“נַצַ’לסטוָה”.

– לא אגיד לכם, מי אני. אני שבוי בידיכם. הוליכוני, – אמר פיר פתאם צרפתית.

– אה! אה! – אמר האופיצר ברהיטות, ופניו לבשו זעף.

-! Marchons (נלכה נא!).

מסביב לאולנים נאסף המון עם. יותר מכל הנאספים קרבה אל פיר הזקנה בעלת הבהרות עם הילדה; כאשר החל חיל המשמר לרכוב הלאה, הלכה גם היא אחרי החיל.

– אנה יוליכוך, חביבי? – אמרה הזקנה. – את הילדה אנה אביא, אם לא להם היא!

פיר היה כשכור. מצב רגשנותו חזק עוד יותר למראה הילדה, אשר הציל.

– מה היא אומרת? – אמר ברהיטות. – היא מביאה לי את בתי, אשר הצלתי מאש. שלום! – ובלי דעת בעצמו, איככה התמלט מפיו דבר שקר זה, שלא היה בו כל חפץ. הלך בצעדי און וביד רמה בין הצרפתים.

חיל הרוכבים ההוא היה אחד מאותם שנשלחו בפקודת דירונֶל ברחובות שונים במוסקבה להפריע ממעשי משסה וביחוד לתפוס את המבעירים, כי על פי מה ששערו ביום ההוא ראשי שרי צרפת, היו ידי מבעירים בבערות. החיל ההוא עבר ברחובות אחדים ויתפוש עוד חמשה רוסים שנחשדו בעיניהם על זה – חנוני אחד, שני סמינריסטים, אכר אחד ומשרת ביתי מבני האכרים – ושוסים אחדים. אבל חשוב יותר מכל הנחשדים על אותו דבר היה פיר בעיניהם. כאשר הובאו כלם ללון בבית גדול על סוללת זוּבוב, ששם היה אז בית המשמר הראשי, הושם פיר בשמירה מעולה בחדר מיוחד.

תם החלק השלישי

חלק ב

א

בפטרבורג נמשכה בימים ההם בשדרות העליונות בהתלהבות מרובה מבכל עת המלחמה המבוכה שבין סיעותיהם של רוּמיַנצֶב, של הצרפתים, של מריה פיאודורובנה, של יורש העצר ועוד סיעות אחרות, וקול המלחמה הזאת נחבא, כבכל הימים, בתרועת הדבורים הבטלניות החצרניות. אבל החיים הפטרבורגיים ­­­­­– חיי השלווה והעדנים והרדיפה אחרי מחזות השווא בלבד, אחרי זהרוריות החיים האמתיים – נהגו כמנהגם מאז; ובשביל מנהגם זה של החיים האלה נצרבה התאמצות יתרה, כדי להכיר את הסכנה ואת המצב הקשה שנמצא בו העם הרוסי. הכל היה כבראשונה, גם היציאות החגיגיות, גם נשפי המחולות, גם התיאטרון הצרפתי, גם עניני החצרות, גם עניני המשרות והסכסוכים התלויים בהן. רק בשדרות העליונות שבעליונות יגעו להזכיר את קשי המצב, שם סֻפַר בלחישה, עד כמה התנגדו שתי הקיסרויות זו לזו במעשיהן בצוק עתים כזה. הקיסרית מריה פיאודורובנה⁷⁹ צותה, בדאגתה למצבם של מוסדות הצדקה והחינוך שבגבול שלטונה, להעביר את כל המוסדות האלה לקַזַן, וכבר נחבשו כל החפצים שבהם, והקיסרית יֶלִיסַבֶטה אלֶכסֶיֶבנה הואילה להשיב בפטריוטיות הרוסית המיוחדת לה על השאלה, מה טוב בעיניה לצוות, כי על אודות מוסדות הממשלה לא תוכל לצוות מאומה, כי לקיסר המשפט בדבר הזה; ועל אודות הדברים התלויים בה הואילה לאמר, כי היא תצא אחרונה מפטרבורג.

בבית אנה פבלובנה היה נשף בעשרים וששה לאוגוסט, בעצם הקרב הבורודינאי, והמעולה שבשעשועי הערב הזה היתה קריאת מכתבו של הכהן הראש, שנכתב בשעה שנשלח לקיסר צלם סרגי הקדוש, המכתב הזה נחשב למופת מליצה פטריוטית דתית. לקראו באזני הנאספים היה עתיד הנסיך וַסִילי בעצמו, אשר יצא לֹו שם באמנות הקריאה שלו (הוא היה קורא לפני הקיסרית). לאמנות הקריאה נחשב לבטא את המלים בקול רם נִגוּנִי, פעם דרך קינה ויללה ופעם דרך תלונה דקה, בלי שים לב בדבר הזה להוראתן, ובמקרה בלבד נקראה מלה אחת בקול היללה ואחרות בקול התלונה. לקריאה הזאת היה, כלְכָל נשפיה של אנה פבלובנה, ערך פוליטי. אל הנשף הזה נועדו לבוא גדולים אחדים, אשר היה צריך לבַישָׁם על בַּקרָם את התיאטרון הצרפתי ולעורר בהם רוח פטריוטיות. כבר נאסף עם רב למדי, אך עוד לא ראתה אנה פבלובנה בחדר האורחים את כל האנשים שהצרכה להם ועל כן לא קרבה עוד אל הקריאה, כי אם נכנסה בדברי שיחה כלליים.

החדשה הפטרבורגית האחרונה היתה ביום ההוא מחלת הגרפינה בֶזאוּחוֹבה. הגרפינה נחלתה פתאם לפני ימים אחדים ונמנעה מבוא אל אספות אחדות, אשר היתה תמיד לפאר להן; ואמרו עליה, שאינה נותנת לאיש לבוא לפניה ושהיא מתרפאה לא על ידי הדוקטורים המפורסמים הפטרבורגיים, שהיו רגילים לרפאה, כי אם הפקידה את נפשה בידי איזה דוקטור איטלקי, והוא מרפא אותה באיזו שיטה חדשה ומחודשה.

הכל ידעו, כי מחלת הגרפינה הנחמדה למראה באה עליה על ידי המכשולים שבדבר הנשואים, שאסרה להנשא לשנים יחד, וכי האיטלקי שֶׁרִפָּא אותה אך השתדל להסיר את המכשולים האלה; אבל במעמדה של אנה פבלובנה לא רק לא נועז איש להרהר בזה, כי אם גם נראה, כאילו לא ידע איש את הדבר.

– אומרים כי הגרפינה האמללה חולה מאד. הרופא אומר, כי ל’אנז’ין פֶקטוֹרַל ⁸⁰ היא.

– ל’אנז’ין? הה, חלי נורא הוא!

– אומרים, כי המריבים עליה השלימו זה עם זה בגלל הָאַנז’ין. מלת “אנז’ין” נשנתה בשיחה הצרפתית בעונג רב.

– הגרף הזקן מעורר חמלה בלב רואיו, כפי מה שאומרים. הוא בכה כילד, כאשר אמר לו הרופא, כי מחלה שיש בה סכנה היא.

– זאת תהיה אבדה גדולה, אשת חמודות היא.

– אתם מדברים בגרפינה האמללה – אמרה אנה פבלובנה, בקָרבָהּ אל המשוחחים, – שלחתי לשאול עליה. אמר לי, כי רָוַח לה מעט. הה, בלי ספק היא היפה בכל נשי הארץ, – אמרה אנה פבלובנה בחיוך קל על רגשנות יתרה זו שהביעה בדבריה אלה, – אנחנו בנות מחנות שונים, אבל אין זה מעכב אותי מכבדה כראוי לה. היא אמללה מאד, – הוסיפה אנה פבלובנה.

איש צעיר אחד,שלא ידע להזהר, דמה, כי בדברים האלה הרימה אנה פבלובנה קצת את מסוה הסוד מעל מחלת הגרפינה, ויערוב את לבבו להביע תמיהה, על כי לא נקראו רופאים מפורסמים, ומרפא את הגרפינה שַׁרלַטַן, אשר יוכל להשתמש בתחבולות שיש בהן סכנה.

– אפשר שידיעותיך נכונות מידיעותי, – נתנה אנה פבלובנה פתאם בקולה קול נזיפה על אותו הצעיר שאינו רגיל. – אבל אני יודעת ממקור נאמן, כי הרופא הזה בקי מאד ואמן גדול. הוא רופאה ואיש סודה של מלכת אספמיה.

ואחרי בטלה בטול גמור כזה את הצעיר ההוא, פנתה אנה פבלובנה אל ביליבין, אשר נמצא שם בחבורה אחרת ודבר על אדות האוסטריים, וכבר כִוֵץ את עור פניו בכונה גלויה לשוב ולפשטו ולהשמיע את הפתגם שהיה מוכן אתו.

– כמדומה לי, שהוא charmant, – אמר על המכתב הדיפלומטי שנשלח לוינה עם הדגלים האוסטריים, אשר תפש ויטנשטֵן הגבור הפטרופולי (כמו שקראו לו בפטרבורג) במלחמה.

מהו, מה הדבר? – פנתה אליו אנה פבלובנה והביאה בזה לידי שתיקה, לבּעבור ישמע דברו, שכבר נודע לה באמת.

וביליבין שָנָה את דברי הדפשה הדיפלומטית אשר חבר, כמו שנכתבו ונחתמו בדיוק:

L’empereur renvoie les drapeaux autrichiens, – אמר ביליבין. –

– drapeaux amis et egaèrs qu’il a trouvès hors da la route ⁸¹ סיים ביליבין ופשט את הקמטים.

Charmant, charmant! – אמר הנסיך וסילי.

– אפשר שבדרך ההולכת לורשה, – אמר הנסיך הִפוֹליט בקול רם פתאם.

כל בני החבורה הסבו עיניהם אליו, מבלי הבין מה שרצה לאמר בזה. הנסיך הִפוֹליט הביט גם הוא אל סביביו והתפלא בפנים צוהלים. גם הוא לא הבין את פשר הדברים אשר הוציא מפיו, כשם שלא הבינו אחרים. בימי משמרתו הדיפלומטית התבונן לא אחת ולא שתים, כי דברים שנאמרו פתאם באופן כזה היו לדברי חכמה שנונים מאד, ועל כן קפץ ובטא את המלים שנפלו לתוך פיו ראשונה. “אולי ייטב מאד”, אמר בלבו, “ואם אין, ימצאו עצה לתקן”. ובשעה שקמה בשביל זה דממה קשה לכל, נכנס בעל הפטריוטיות הלקויה, שחכתה לו אנה פבלובנה, על מנת להשיבו מדרכו, ומיד צחקה צחוק קל ותאַיֵם באצבעותיה על הִפוֹליט ותקרא לנסיך וסילי אל השלחן ותגש לו שני נרות ואת הכתב ותבקש מאתו להחל, וישתקו כל הנאספים.

“אדוני הקיסר רב החסד!” קרא הנסיך וסילי בקול שיש בו איום ויתבונן בקהל שומעיו, כשואל, אם אין לאיש מהם לאמר דבר נגד זה. אך איש לא אמר מאומה. “עיר המלוכה הראשית מוסקבה, ירושלים החדשה, מקבלת את המשיח שלה”, הדגיש פתאם מלת “שלה”, “כאם לוקחת וחובקת את בניה הנאמנים, ובִרְאִיָה מראש, בעד הערפל העולה, את זוהר כבוד מלכותך, היא משוררת בצהלה: הושענה, ברוך הבא!”

הנסיך וסילי בטא את המלים האחרונות האלה בקול בכי.

ביליבין התבונן בשים לב בצפרניו, ורבים פחדו קצת, כפי מה שנראה בברור, וכאלו שאלו את עצמם, מה חָטָאו. אנה פבלובנה היתה לחשה ואמרה מראש כאשה זקנה את תפלת ההתמזגות⁸² : “גם כי יביא גָליָת הנועז והחצוף …” לחשה אנה פבלובנה.

הנסיך וסילי הוסיף:

“גם כי יביא גָליָת הנועז והחצוף מגבולות צרפת כלי מות איומים ונוראים, עתידה האמונה הענותנית, הַקֶלַע הזה שבידי דָוִד של רוסיה, למחוץ פתאם ראש רהב זה הצמא לדם. צלם זה של סרגי הקדוש, השתדלן הקדמון לטובת ארץ מולדתנו, מוגש להוד קיסרותך. מצטער אני, על כי כחותי ההולכים ורפים מעכבים בידי מהתענג על סבר פניך היפות. אני עורך תפלות למרומים, יְגַדֵל נא אל גבור זרע צדיקים וימלא משאלות הודך לטובה”.

– מה נמרצו הדברים! מה נפלא הסגנון! – נשמעו דברי שבח לקורא ולמחבר.

אורחי אנה פבלובנה אשר מלאו התעוררות על ידי הרצאת המכתב, דברו עוד זמן רב על אדות אחרית הקרב, אשר נועד להיות בימים ההם.

– עתה תראו, – אמרה אנה פבלובנה, – כי מחר, ביום הולדת את הקיסר, נקבל ידיעה. נבואת לבי בוא תבוא בכל פעם.

ב

נבואת לבה של אנה פבלובנה באה באמת. ביום השני, בשעת עריכת התפלה בהיכל הקיסר ליום הולדתו, נקרא הנסיך ווֹלקונסקי מבית התפלה, ונמסר לו קונבֶרט מאת הנסיך קוטוזוב. זאת היתה הודעת קוטוזוב, שנכתבה ביום הקרב מכפר טַטַרִינוֹבָה. קוטוזוב כתב בה, כי הרוסים לא נסוגו אחור אפילו בשעור פסיעה אחת, כי מהצרפתים נפלו יותר הרבה מהנופלים שלנו, כי הוא מודיע בחפזון, בטרם יספיק לאסוף את הידיעות האחרונות. ובכן היה שם נצחון. וכרגע, בטרם יצאו מהיכל התפלה, נערכה תפלת הודאה לבורא על עזרתו ועל הנצחון.

נבואת לבה של אנה פבלובנה באה, וכל היום ההוא עד הערב היתה העיר צוהלת ושמחה. הכל החליטו, כי הנצחון הוא מעשה שנעשָׂה, וכבר דברו אנשים על אדות לקיחת נפוליון בשבי וָהֲסָרָתו ובחירת ראש חדש לצרפת.

הרחק ממקום המעשה ובתוך תנאי החיים החצרניים קשה מאד לראות את הקורות בכל מלאן ותקפן, מעשים, שחשיבות צבורית להם, מתלכדים ובטלים מסביב למקרה פרטי אחד. גם במעשה הזה שמחו החצרנים שמחה גדולה, לא רק על כי נצחנו, כי אם במדה כזאת גם על כי השמועה על דבר הנצחון הזה באה ביום הולדת את הקיסר. הדבר דמה להפתעה נעימה שעלתה יפה. בהודעתו של קוטוזוב דֻבַּר גם על הנופלים מאנשי רוסיה, ביניהם נרשמו שמות טוצ’קוב, בגרטיון וקוטֵיסוב. גם הפרטים המעציבים התלכדו בעולם הפטרבורגי מסביב למקרה אחד, מסביב למיתת קוטֵיסוב. אותו ידעו הכל, הקיסר אהב אותו, וצעיר היה ומענין. ביום ההוא פגשו הכל זה את זה בדברים האלה:

– מה נפלא המקרה! בעצם שעת התפלה! מה גדולה האבדה! קוטֵיסוב! הוי, מה צר לנו עליו!

– ומה אמרתי לכם על קוטוזוב? – אמר ביום ההוא הנסיך וסילי בגאות נביא. – כל הימים אמרתי, אך הוא לבדו מכשר לנצח את נפוליון.

אבל ביום השני לא נתקבלו ידיעות מן המערכה, והצבור בא לכלל דאגה. החצרנים הצטערו על מצב זה של חסרון-ידיעה שנמצא הקיסר בו.

“מה קשה מצב הקיסר!” אמרו החצרנים ולא יספו עוד לרומם את קוטוזוב כביום שלשום, כי אם גִנוּ אותו, על כי גרם צער לקיסר. ביום הזה לא התפאר עוד הנסיך וסילי בַּ“פרוֹטֶזֶ’ה” שלו, בקוטוזוב, כי אם חָשַׂך שפתיו, כשהתחילו מדברים במצביא הראשי. ולפנות ערב כאלו התחברו בכונה כל המקרים המסוגלים להמיט דאגה ודאבון כל בני פטרבורג, נהיתה עוד חדשה נוראה. הגרפינה יֶלֶנה בזאוחובה מתה מיתה חטופה מהמחלה הנוראה, שנעים היה כל כך לבטא את שמה. בפומבי אמרו כל הבריות בחבורות הגדולות, כי הגרפינה בזאוחובה מתה ממכת “אנז’ין פֶקטוֹרל” (דלקת החזה) אשר הוכתה פתאם, אך בחבורות קטנות של יודעי תעלומות ספרו בפרטות, כי רופאה ואיש סודה של מלכת אספמיה רשם לאֶלֶן שעורים קטנים של איזה סם מרפא בשביל פעולה ידועה; אך היא במר נפשה, על כי חשד אותה הגרף הזקן, ועל כי בעלה (אותו הנקלה ואיש הזנונים פיֶר) לא השיב לה על מכתבה, בלעה פתאם הרבה מאד מסם זה ותמת במכאובים קשים, בטרם הספיקו להמציא לה עזרה. עוד ספרו, כי הנסיך וסילי והגרף הזקן אמרו להפרע מהאיטלקי הזה, אך בשביל פתקאות מיוחדות מאת הנפטרת האמללה, שהראה להם האיטלקי, הרפו ממנה מיד.

כל שיחת חולין התרכזה מסביב לשלשת המעשים המעציבים האלה: לצערו של הקיסר, למפלת קוטֵיסוב במלחמה ולמיתת אֶלֶן.

ביום השלישי אחרי הודעת קוטוזוב בא בעל אחוזה ממוסקבה לפטרבורג, ובכל העיר עבר הקול עד דבר הַסֵגֵרַת מוסקבה בידי הצרפתים. איום היה הדבר! ומה הקשה מצב הקיסר! קוטוזוב עשה מעשה בוגד, והנסיך וסילי, בדברו עם הבאים אליו לנחמו על מות בתו על אדות קוטוזוב, שהיה מרומם את שפתיו קודם לזה, אמר (אין מדקדקים עם אבל על שכחת דבריו הקודמים), כי לא היה אפשר לחכות לטובות מאלה מזקן עִוֵר ורודף זנונים.

– אני אך תמה, כיצד יכלו להפקיד גורלה של רוסיה ביד איש כזה.

– כשעוד לא הגיעה הודעה אופיציאלית על אדות זאת, עוד היה שאפשר לפקפק בדבר, אך ממחרת באה מהגרף רוסטופצ’ין הודעה זאת:

“אחד מאדיוטנטי הנסיך קוטוזוב הביא לי מכתב, ובו הוא דורש מאתי אופיצרים מחיל הפוליציה להוביל את הצבא אל מסלת ריַזַן. הוא אומר, כי הוא עוזב את מוסקבה ומצטער על זה. אדוני הקיסר! מעשהו של קוטוזוב הוא משפט גורָלָן של עיר המלוכה וארץ קיסרותך. רוסיה תזדעזע בהודע לה דבר הסגרת העיר, שגדולת רוסיה מרוכזת בה, שקברות אבותיך נמצאים בה, אני אלך אחרי החיל. אני הוצאתי הכל אין לי בלתי אם לבכות על גורל ארץ מולדתי”.

כאשר קבל הקיסר את ההודעה הזאת, שלח ביד הנסיך ווֹלקונסקי את הרֶסקרִפְּטְ הזה לקוטוזוב:

“הנסיך מיכאיל אילרַיוֹנוביץ'! מעשרים ותשעה לאוגוסט אין בידי כל הודעה מאתך, ובין כה באה אלי דרך יַרוֹסלַבל הודעה מעצבת מאת המצביא הראשי המוסקבאי, כי הואלת לעזוב עם הצבא את מוסקבה. יכול אתה לשער בעצמך את פעולת ההודעה הזאת עלי, ושתיקתך מגדלת עוד יותר את תמיהתי. אני שולח את מכתבי ביד הגנרל-אדיוטנט הנסיך וולקוֹנסקי, לבעבור אדע מפיך, מה מצב הצבא, ומה הדברים אשר העירו אותך לעשות מעשה מעציב כזה”.

ג

בתשעה ימים לעזיבת מוסקבה בא לפטרבורג שליחו של קוטוזוב והביא הודעה אופיציאלית על דבר עזיבת מוסקבה. השליח היה מִישוֹ, איש צרפתי, אשר לא ידע את הלשון הרוסית, אבל כמו שהיה אומר על עצמו: quoique étranger, russe de coeur et d’àme (אמנם בן נכר, אבל רוסי בכל לבבו ובכל נפשו)

הקיסר קבל מיד את השליח הזה בחדר עבודתו, בהיכל שֶׁבְאִי הָאָבֶן. מִישוֹ, אשר עד שעת המלחמה לא ראה את מוסקבה מימיו ואשר לא ידע את הלשון הרוסית, הרגיש בעצמו עם זה, שלבו הָמָה בבואו לפני “אדונינו רב החסד” (כמו שכתב: notre trés gracieux souverain ) להגיד לו על דבר שרפת מוסקבה, “אשר לַהֲבוֹתֶיהָ האירו את דרכו”.

אף על פי שמקור עצבונו של האדון מישו היה לא אותו המקור, שיגון הרוסים נבע ממנו, היו פני מישו זועפים כל כך בשעה שהובא אל חדר עבודת הקיסר, שהקיסר שאל אותו מיד:

– לא טובות הבשורות, שאתה מבוא לי, שר גדוד?

– רעות מאד, אדוני הקיסר, – ענה מִישוֹ והוריד עיניו באנחה: – עזיבת מוסקבה.

– האמנם הסגירו אל עיר מלכותי העתיקה בלי קרב? – אמר הקיסר בדחיפות נמרצה, ופניו לבשו חמה פתאם.

מִישוֹ הגיד בדרך כבוד את הדברים אשר צֻוה להגיד מפי קוטוזוב: כי להלחם אצל מוסקבה לא היה אפשר, וכי מפני שהֻזקקו לבחור אחת משתי אלה: לאבד את החיל ואת מוסקבה יחד או את מוסקבה בלבד, בחר המצביא הראשי בשנית.

הקיסר שמע והחריש ולא הביט אל מִישוֹ.

– והאויב בא בעיר? – שאל הקיסר.

– כן, אדוני הקיסר, ועתה נהפכה לערמות אפר. בצאתי לדרכי בערה כלה באש להבות, – אמר מישו באומץ לבב; אך בשימו עיניו על הקיסר, נפלו עליו אימות על המעשה אשר עשה.

הקיסר התחיל נושם בכבדות ובתכיפות, שפתו התחתונה התחילה רועדת, ועיניו הכחולות היפות רטבו מדמעה.

אבל דבר זה נמשך רק רגע אחד. פתאם רעו פני הקיסר, כמו חרה לו על עצמו בשל קֹצֶר רוחו וירם ראשו ויפן אל מִישוֹ בקול עֹז:

– רואה אני, שר גדוד, מכל הנעשה – אמר אליו – כי ההשגחה דורשת מאתנו קרבנות גדולים… אני נכון להכנע מפניה בכל דבר; אבל הגידה נא לי, מישו, מה היה בלכתך משם רוח הצבא, אשר עזב את עיר מלכותי העתיקה בלי קרב? האם לא ראית בו סימני רפיון ידים?

כראות מישוֹ כי נחה דעת אדוניו רב החסד, נחה דעתו אף הוא, אך על שאלתו הפשוטה והחשובה של הקיסר, שדרשה גם תשובה פשוטה, לא הספיק עוד להכין מענה.

– אדוני הקיסר, התרשני לדבר אך אמת כראוי לאיש צבא ישר? – אמר מישו, כדי להשתמט רגע קטן.

– שר גדוד, אני דורש זאת בכל עת, – אמר הקיסר. – אל תכחד ממני דבר, אני חפץ לדעת את כל אשר נעשה.

– אדוני הקיסר! – אמר מִישוֹ בבת צחוק דקה, שלא נראתה כמעט לעין, על שפתיו, והוא כבר הספיק להכין תשובתו במליצה קלה ומבעת כבוד – אדוני הקיסר! ראיתי את הצבא בלכתי משם, והנה כלו מִשָׂרָיו ועד החַיָל האחרון, כלו כאחד, ירא יראה גדלה, יראת מות…

– הכיצד? – נכנס הקיסר לתוך דבריו והרעים פניו בקפדה. – האפשר לאנשי הצבא הרוסים שתרפינה ידיהם בהנגפם במלחמה?… זה אי אפשר…

ומישו אך חכה לזה כדי להשמיע את מליצתו.

– אדוני הקיסר, – אמר בפנים מלאים רגשי כבוד והתרפסות, – יראים הם אך, פן יועיל הקיסר בטוב לבבו לעשות שלום. בקוצר רוח הם שואפים להלחם, – אמר שלוחו של העם הרוסי, – ולהוכיח להוד קיסרותך במסירת נפשם, עד כמה הם נאמנים…

– אַה! – אמר הקיסר ברוח נרגעה ובעינים נוצצות מתוך חבה וטפח למישוֹ על כתפו. – אתה מניח את דעתי, שר הגדוד!

הקיסר הוריד ראשו וֵיַחְרֵש רגעים מעטים.

– שובה אפוא אל הצבא, – אמר בזקפו את קומתו ובפנותו אל מישוֹ בתנועת חבה וגאון, – ואמור לגבורינו, אמור לכל נתיני הטובים בכל מקום אשר תעבור בו, כי כאשר לא יהיה לי גם חיל אחד עוד, אעמוד בעצמי בראש אצילי היקרים ואִכָּרַי הטובים ואוציא בזה את שארית חֵיל ממלכתי. עוד רב הַחַיל הזה יותר ממה שחושבים אויבי, – אמר הקיסר בהתרגשו יותר ויותר. – אך אם נגזר מלפני ההשגחה העליונה, – אמר בהרימו את עיניו היפות, הענותניות והנוצצות בעוז רגשותיו למרום, – כי יחדל בֵּיתֵנו למלוך על כסא אבותי, אז אֲגַדל, כאשר יתם כל כח ידי לריק, את זקָני עד כה ואבחרה לי ללכת לאכול אך תפוחי אדמה עם האחרון שבְּאִכְּרַי, מלהסכים לְקַיֵם בחתימת ידי חרפת ארץ מולדתי ועמי היקר, אשר ידעתי להעריך את קרבנותיו…

הקיסר נסב פתאם, אחרי אמרו את הברים האלה בקול נהמת לב, כמו חפץ לכסות ממישוֹ את הדמעות שנקוו בעיניו, ויעבור אל ירכתי חדר עבודתו. שם עמד רגעים קטנים אחדים וישב בפסיעות גדולות אל מישוֹ וילחץ ידו מתחת למרפק בתנועה עזה. פניו היפים והענותניים נסתמקו, ועיניו בערו בברק עוז וחמה.

– מישוֹ השָׂר, אל נא תשכח מה שאני אומר לך פה, אפשר שבאחד הימים נזכיר זאת בנחת רוח… נפוליון או אני, – אמר הקיסר, וידו נגעה בלבו. – אין אנחנו יכולים למלוך עוד יחדו, כבר ידעתי אותו היטב, ומעתה לא ירַמֵני עוד.

והקיסר הרעים פניו וישתוק, ומישוֹ, אשר היה “אמנם בן נכר אבל רוסי בכל לבב ובכל נפש”, הרגיש בעצמו ברגע הגדול ההוא, אחרי שמעו את הברים האלה ואחרי ראותו את רושם רוח הגבורה בעיני הקיסר, שהוא (כמו שאמר אחרי כן) מתפלא בהתלהבות על כל אשר שמע. ואלה הדברים אשר הביע בהם באני הקיסר את רגשותיו ואת רגשות העם הרוסי, שהוא, מישו, חשב את עצמו לבא כחם:

– אדוני הקיסר! – אמר מִישו – הוד גדולתך חותם ברגע זה תעודת כבוד לעמך וישועה לאירופה.

הקיסר שלח את מִישוֹ בהרכנת ראש.

בימים ההם, כאשר היתה חצי רוסיה בידי האויב, ובני מוסקבה ברחו אל הפלכים הרחוקים, ופלוגות חלוצים חדשות לבקרים נוסדו למחסה לארץ המולדת, היו – כפי מה שמדמים אנחנו, בתם לבבנו, באשר לא היינו בדור ההוא – כל אנשי רוסיה מקטנם ועד גדולם עסוקים אך במעשי מסירת נפש והצלת ארץ המולדת או בבכי על מפלתה. הספורים והתאורים על אדות הימים ההם מדברים כלם כאחד אך במסירת הנפש ואהבת ארץ המולדת והאבל הגדול והגבורה הרבה שהראו הרוסים. אבל המעשים שהיו לא כך היו. לנו נדמה כך, מפני שאנו רואים מֵהֶעָבַר אך את תכנו הצבורי ההיסטורי בלבד, ולא את הענינים האנושיים הפרטיים, שהיו בו לבני האדם. אבל עניני צרכי השעה של האדם הפרטי חשובים באמת כה יותר מעניני הכלל, שהדאגה לטובת הכלל בטלה (וגם אינה מרגשת לגמרי) בתוכם בכל עת. רב בני הזמן ההוא לא שמו לב אל מהלך עניני הכלל, כי אם נהגו בכל דבר על פי צרכי השעה הפרטיים שלהם. ואותם האנשים היו העסקנים היותר מועילים שבימים ההם.

ואלה שהתאמצו להבין את מהלכם של עניני הכלל ורצו להשתתף בו במסירת נפשם ובגבורתם היו הקלים שבקלים בין העוסקים עם הצבור; הם ראו כל דבר להפך, וכל מה שעשו לשם תועלת היה הבל ורעות רוח באחריתו, כגדודי פיֶר ומַמוֹנוֹב, שהיו שוסים את הכפרים הרוסיים, ככתיתים שנתלשו בידי הגבירות ולא הגיעו לעולם אל הפצועים וכיוצא בזה. גם אלה, שבאהבתם להתחכם ולהביע רגשותיהם היו משוחחים במצב היו מעטים על דבריהם שלא מדעתם מעטה התכחשות ושקר או קטגוריה וחמה לבלתי הועיל על אנשים בשביל דברים, שלא יכל שום אדם בעולם להיות אשם בהם. במעשים היסטוריים נִכָּר וגלוי יותר מבכל דבר אסור האכילה מפרי עץ הדעת. רק עסקנות שאין עמה ידיעה עושה פרי, והאדם הממלא תפקיד במעשה היסטורי איננו מבין לעולם את ערכו של מעשה זה. ובזמן שהוא מבקש להבינו, הוא חָדֵל לעשות פרי.

ערכו של המעשה, שנעשה אז ברוסיה, היה נעלם יותר, במדה שהשתתפות האדם היתה גלויה בו יותר. בפטרבורג ובפלכים הרחוקים ממוסקבה היו נשים עדינות ואנשים לבושי מעילי חלוצים סופדים לרוסיה ולעיר מלכותה ומדברים במעשה מסירת נפש וכיוצא בזה; אך בקרב החיל, אשר נסוג ממוסקבה, כמעט לא דברו ולא הרהרו במוסקבה, ואיש לא נשבע להנקם מהצרפתים למראה שרפתה, אבל הרהרו בשלישית השָׂכָר הקרובה, בַחֲנִיָה הקרובה, בּרוכלת המחזרת בפלוגות וכיוצא בזה.

ניקולי רוסטוב השתתף בהגנה על ארץ המולדת השתתפות קרובה וממושכה בלי כל מטרת מסירת נפש, כי אם במקרה, כאשר פרצה המלחמה בימי עבודתו בצבא, ועל כן הביט אל כל אשר נעשה ברוסיה בימים ההם בלי יאוש ובלי נבואות קשות. אלו שאלו אותו, מה דעתו על מצבה של רוסיה, היה משיב, כי לא עליו להגות בזה, כי על זה נמנו קוטוזוב ואחרים, כי שמע שמכוננים גדודים, כי בודאי ילחמו עוד ימים רבים, וכי על פי דברי הימים האלה לא יִפָּלֵא, אם בעוד שָׁנִים שְׁתַּיִם ינתן לו גדוד.

ובגלל אשר הביט אל המעשים כך, לא רק לא הצטער, על כי לא יוכל להשתתף בקרב הגדול הקרוב, באשר הוגד לו, כי הוא נשְׁלָח לווֹרוֹניֶז' להביא משם סוסים לדיביזיה, כי אם גם שמח שמחה גדולה על מלאכותו ולא כחד זאת מחבריו, והם הבינו היטב, על מה הוא שמח.

ימים אחדים לפני הקרב הבורודינאי קבל ניקולי את הכסף ואת הניָרות וישלח הוזרים לפניו ויסע בעגלות פוסטה לווֹרוֹניֶז'.

רק מי שטעם טעם זה, היינו, מי שנמצא חדשים רצופים אחדים באוירם של חיי מערכות מלחמה, יכול להבין את העונג, אשר הרגיש ניקולי בצאתו מן המקום, אשר הגיעו שמה הצבאות, בעסקי המספוא והצידה ובתי החולים שלהם. בראותו לפניו כפרים עם אכרים ואכרות, בתי בעלי אחוזות, שדות ומקנה, בקר וצאן רועים עליהם, בתי חֲנִיות הפוסטה עם משגיחים שנרדמו על משמרותיהם, וכל זה בלי חילים ועגלות-משא צבאיות ורשמי טנופת של מחנה, נמלא שמחה, כאילו ראה כל זה בפעם הראשונה בימי חייו. ביחוד הפליאו ושמחו את לבבו זמן רב הנשים הצעירות והבריאות, אשר לא רדפו עשרה אופיצרים אחרי כל אחת מהן, ואשר שמחו והתגאו בזה, שאופיצר עובר אורח מצחק אתן.

שמח וטוב לב עד מאד בא ניקולי בלילה אל בית מלון בווֹרוֹניֶז' וידרוש לו כל מיני המזון, שלא יכל למצוא זה ימים רבים, כל ימי היותו בקרב החיל, וממחרת התגלח יפה יפה וילבש את לבוש החג שלו, אשר לא שם אותו עליו זה ימים רבים, ויסע להראות לפני שרי המקום.

שר החלוצים היה גנרל אזרחי, איש זקן, אשר היה נכר בו, שהוא מתגאה בכנוי הצבאי שנִתן לו ובשם גנרל. הוא קבל את ניקולי בזעף (בחשבו, שכך דרכו של שר צבא) ויחקרהו כמומחה לאותו דבר, כאילו נתנה לו רשות לכך, וכאלו בא להשגיח על מהלך הענינים, ואגב אורחא הביע הסכמות ומחאות, וניקולי היה שמח כל כך, שמצא אך שחוק לנפשו בזה.

משר החלוצים נסע אל שר הפלך. שר הפלך היה אדם גוץ, קל בתנועותיו, נוח לבריות מאד ומתנהג בפשטות. הוא אמר לניקולאי, באיזו בתי גדול סוסים יוכל למצוא את אשר יבקש, ויקרא בשמות סרסר אחד מבני העיר ובעל אחוזה רחוק עשרים תחומים מהעיר, אשר היו להם סוסים מובחרים, ויבטיחהו להיות לו לעזר בכל אשר יוכל.

– אתה בן הגרף איליה אנדריביץ'? אשתי היתה ידידה ורעה לאמך. בחמישי לשבוע מתכנסים בביתי; היום יום חמישי, הואילה נא לבוא בלי הכנות יתרות, – אמר שר הפלך בשלחו את ניקולי.

בצאתו מלפני שר הפלך לקח מיד מרכבת פוסטה ויושב בה עמו את הוַחמיסטר ויסע אל בעל האחוזה הרחוק עשרים תחומים, אל בית גדול הסוסים שלו. בראשית ימי שבתו בווֹרוֹניֶז' היה הכל מרחיב דעתו של ניקולי, וכל אשר עשה צלח בידו, כמו שהוא מצוי באדם בזמן שלבו טוב עליו.

בעל האחוזה, אשר בא ניקולי אליו, היה קוַלריסט זקן שרוי בלא אשה, בקי בטיב סוסים, יודע ציד, ולו יין-דגן מרוקח בן מאה שנה, יין הונגריה ישן וסוסים אבירים.

בשתי מלים קנה ניקולי בששת אלפי רובלים שבעה עשר סיחים מובחרים להתפאר על ידם – לפי דבריו – בכל הקנין אשר יקנה. אחרי אכלו שם ואחרי שתותו יין הונגריה מעט יותר מהראוי, ואחרי אשר נשקו רוסטוב ובעל האחוזה, שכבר החלו לדבר זה עם זה בלשון יחיד, איש את אחיו, נסע רוסטוב שמח ועלז במסלה המקולקלת עד מאד במהירות נמרצה ובלי הפסק האיץ ברכב להריץ את הסוסים, כדי להספיק לבוא אל שר הפלך אל הנשף.

בבואו העירה החליף את שמלותיו, ויתבסם, ויצוק מים קרים על ראשו ויבוא אל שר הפלך באחור זמן מעט, אבל במשל: “טוב לאחר מלהמנע לעולם”, שהיה מוכן בפיו בלשון צרפת.

לא נשף מחול היה זה, ולא נאמר לבאים, כי יחוללו; אבל כלם ידעו, כי קטרינה פטרובנה תנגן וַלסים ואקוסזים, ועתידים לחולל, ועל-כן באו כלם בלבושי מחול.

חיי עיר הפלך היו בשנת 1812 כבכל השנים, אלא שגדלה התנועה בעיר יותר, בגלל אשר הרבה בתי עשירים באו שמה ממוסקבה, ובגלל אשר הרגש בעת ההיא, כבכל מה שנעשה אז ברוסיה, מין מיוחד של תפישת מרובה, התגברות מפרזה ובטול היש – ושיחת החולין הנחוצה בין בני האדם, שקודם לזה עסקו בה במזג האויר ובמיודעי בני החבורה, נסבה בעת ההיא על אדות מוסקבה והצבא ונפוליון.

הנאספים בבית שר הפלך היו מבחר הצבור הוורונז’י.

נשים רבו בהם, בתוכן היו גם אחדות ממיודעותיו המוסקבאיות של ניקולי; אך בין הגברים לא נמצא מי שיכל להתחרות אפילו במקצת עם הקוַלר הגאורגי הזה, עם אותו ההוזר הממונה על מקנה הסוסים שהיה גם טוב לב ומנומס מאד ונקרא גרף רוסטוב. בין הגברים היה אופיצר איטלקי, שנשבה מצבא צרפת, וניקולי הרגיש, כי מציאותו של שבוי זה הרימה עוד יותר עת ערכו, ערך הגבור הרוסי, בעיני הבריות הללו. כמו שלל מלחמה היה זה. כאשר הרגיש ניקולי זאת, נדמה לו, שהכל מביטים כן אל האיטלקי, וינהג בו באופיצר הזה מנהגי חבה בדרך כבוד לעצמו ובמדה שאינה יתרה.

ניקולי אך נכנס בלבוש ההוזרים שלו, והפיץ ריח בשמיו ויינו, ואמר את הדברים אשר הכין (vaut mieux tard que jamais) וגם שמע אותם פעמים אחדות מפי אחרים שפנו בהם אליו, ומיד סבבוהו מכל צד; כל המבטים כוננו אליו, ומיד הרגיש בעצמו, כי נכנס למצבו הראוי לו בפלך, למצב זה של חביב על כל הבריות, שהיה נעים לו בכל עת, ועכשו, אחרי הימים הרבים שחסר לנפשו כל זה, השכיר אותו בעונג הרב אשר המציא לו. לא רק בתחנות, בבתי המלון ובחדר היריעות של בעל האחוזה נמצאו נערות, שהתגאו בשומו את לבו אליהן, כי אם גם פה בנשפו של שר הפלך היה רב מאד (כמו שנדמה לניקולי) מספר הגבירות הצעירות והנערות היפות, אשר חכו לו בקוצר רוח, שישים לב אליהן. הגבירות והנערות דברו חלקות עמו, והזקנים התחילו משתדלים עוד מהיום הראשון לבואו להשיא ולהשקיט את ההוזר בן-החיל המשתובב הזה. בין אלה היתה גם אשת שר הפלך בעצמה, אשר קבלה את רוסטוב כבן-משפחתה הקרוב והיתה קוראה לו Nicolas ומדברת אליו בלשון יחיד.

קטרינה פטרובנה החלה באמת לנגן ולסים ואקוסזים, ויצאו למחולות, וניקולי לקח את לבבות כל הקהל ההוא בקלות תנועותיו. גם הפלא הפליא את כלם בחופש המיוחד אשר נהג בעצמו במחולות. ניקולי בעצמו התפלא קצת על אופן רקידתו בערב ההוא. מימיו לא רקד כך במוסקבה וגם היה חושב למגונה ולמכוער אופן רקידה חפשי במדה כזאת; אבל פה הרגיש צורך להפליא את כלם באיזה דבר משונה, בדבר שיצטרכו לחשבו למנהג מקובל בערי המלוכה, שעוד לא נודע להם בעירתם הפלכית.

כל הערב ההוא היה ניקולי מרבה להסתכל ביחוד באשתו של אחד הפקידים הפלכיים, אשה צהובה, כחולת עינים, בריאת בשר וטובת מראה. בתמימית צעירים מתעלסים, שבשעת חדותם ברי להם, שהנשים הנשואות לא נבראו אלה בשבילם, לא מש רוסטוב מאצל האשה הזאת ובאישה נהג מנהג ידידות, שיש עמה לעג בוגדים, כאלו ידעו מראש, אף על פי שלא אמרו זאת, מה מאד ידבקו זה בזה שני אלה, ניקולי ואשתו של זה. בעל האשה, כפי הנראה, נחלק עליו בזה והתאמץ להתנהג עמו בזעף. אך תמימותו וטוב לבו של ניקולי רבו כל כך, שלפעמים נגרר גם בעל האשה אחרי צהלת רוחו,ואולם בסוף הנשף, במדה שפני האשה האדימו וצהלו יותר ויותר, זעפו ורעמו פני בעלה יותר ויותר, כאלו חלק אחד של צהלה נטלו שניהם, וברבותה אצלה נתמעטה אצלו.

ה

ניקולי ישב בבת-צחוק, אשר לא סרה מעל פניו, כפוף קצת על כסאו ונטוי בראש מורד אל האשה הצהובה, ודבר אליה שבחים במליצות מתולוגיות.

במהירות בן-חיל שנה את מצב רגליו, הנתונות במכנסי מרכב מתוחים, והתבונן בנחת רוח גם באשה, גם בעצמו, גם ביפי תמונות רגליו המחופות בלבושיהן המתוחים, וריח בשמיו נדף מסביב לו, ויאמר אל האשה, כי חפץ הוא לחטוף אשה אחת פה בוורוניז',

– ואיזו אשה?

– נחמדה, בת שמים. עיניה (ניקולי הציץ על אשת שיחו) כחולות, פיה – פנינים, ולבנה היא…(אמר והביט אל כתפיה), גזרתה – גזרת דיאנה…

והנה אישה נגש אליהם ובפנים נזעמים שאל את אשתו, במה היא מדברת.

– אַ! ניקיטה איבניץ', – אמר ניקולי ויקם לפניו בנמוסיות.

וכאילו היה רצונו בכך, שישתתף ניקיטה איבניץ' בבדיחותיו, החל להודיע גם לו את מחשבתו לחטוף אשה צהובה אחת.

האיש חיך מתוך זעף, והאשה מתוך שמחה. אשת שר הפלך בטוב לבה קרבה אליהם בפנים מביעים קפדה.

– אנה איגנטיבנה חפצה לראותך, Nicolas, – אמרה ובטאה שם “אנה איגנטיבנה” בקול מיוחד, אשר הבין רוסטוב על פיו מיד, כי אנה איגנטיבנה גבירה חשובה מאד. – נלכה נא, Nicolas. הלא תרשני לקרוא לך כן?

– כן, כן, מַ טַנט. ומי היא?

– אנה איגנטיבנה מַלוִינצבה. היא שמעה על אדותיך מבת אחותה, אשר הצלת אותה… הלא תבין?..

– כלום אני יודע, כמה נפשות הצלתי שם! – אמר ניקולי.

– את בת אחותה, את הנסיכית בולקונסקיה. היא פה בוורוניז' עם דודתה זאת. אבל מה מאד הסתמקת! או אולי?..

– גם לא עלתה על דעתי, רב לך, מַ טַנט.

– טוב, טוב… אבל מה קשה אתה!

אשת שר הפלך הגישה אותו אל אשה זקנה רמת קומה ובריאה מאד במגבעת כחולה על ראשה, אשר ברגע ההוא גמרה את משחק הכרטיסים, ששחקה עם גדולי נכבדי העיר. זאת היתה מלוינצבה, דודתה של הנסיכית מריה מצד אמה של זו, אלמנה עשירה חשוכת בנים, אשר היתה מיושבי וורוניז'. בשעה שקרב רוסטוב אליה, עמדה ועשתה חשבון עם בעלי משחקה. היא קרצה בעיניה בגאון פני שלטון ותצץ עליו ותוסף לחרף את הגנרל, אשר זכה במשחק עמה.

– שמוח אשמח מאד, חביבי, – אמרה בהושיטה את ידה לו, – הואילה נא להכנס אצלי.

היא דברה דברים אחדים על אודות הנסיכית מריה ואביה הנפטר, אשר נראה בה, כי לא אהבה אותו, ותשאל את ניקולי, מה נודע לו על אודות הנסיך אנדרי, אשר לא היה כנראה גם הוא חביב עליה, ואחרי כן שלחה הזקנה הכבודה את ניקולי ובשלחה אותו חזרה ובקשה מאתו, שיכנס אצלה.

ניקולי הבטיח ושוב נסתמק והתפטר בקדות ממלוינצבה. כשהזכירו לפניו את הנסיכית מריה, הרגיש בכל פעם ביישנות וגם יראה ולא הבין, מה הרגש הזה.

בסורו מאצל מלוינצובה אמר לשוב אל המחולות, אבל האשה הקטנה, אשת שר הפלך, שמה את ידה הקטנה והעבה קצת על שרוולו של ניקולי ותאמר לו, כי היא צריכה לדבר עמו מעט, ותביאהו אל חדר הדרגש, והאנשים שהיו בחדר ההוא יצאו משם כרגע, לבלתי הפריע את אשת שר הפלך.

דע לך, מוֹן שֶר, – אמרה ברושם סריוזי על פניה הקטנים והטובים,– הרי זה שדוך הגון לך; הטוב בעיניך, כי אשדכך?

– עם מי, מַ טַנט? – שאל ניקולי.

– עם הנסיכית. קטרינה פטרובנה אומרת, כי עם לילי, ואני אומרת: לא, כי אם הנסיכית נאוה לך, מובטחת אני, כי אמך תודני על זה. אכן הנערה נחמדה היא! וגם למראה לא רעה היא כל כך.

– לא רעה כלל וכלל, – אמר ניקולי, כאלו נעלב בדבריה האחרונים. – אני, מ טנט, נוהג כראוי לאיש צבא, אינני בא בבקשות ואינני ממאן בשום דבר, – אמר בטרם יספיק לעיין קצת במה שהוא מוציא מפיו.

– זכור זאת אפוא: אין משטים בדבר כזה.

– מי זה ישטה!

– כן, כן, – אמרה אשת שר הפלך כמדברת אל עצמה, – אבל, יקירי, אגב אורחא אומר לך, מרבה אתה להתקרב את הצהובה הלזו. בעלה מצטער עד מאד…

– לא כן, ידידים אנחנו אני והוא, – אמר ניקולי בתם לבבו: לא עלתה על דעתו, כי אפשר שיהיו שעשועיו הנעימים האלה גורמים גם צער לאיש.

“הלא דבר שטות אמרתי לאשת שר הפלך!” זכר ניקולי פתאם בשעת סעודת הנשף ההוא. “עתה תחל לשדך באמת, וסוניה מה תהא עליה?…” ובהתפטרו מאתה, כאשר אמרה לו עוד הפעם בחיוך קל: “זכר נא אפוא”, הטה אותה הצדה.

– אכן זה הדבר, על פי האמת מ טנט…

– מה, מה תאמר, ידידי? נלכה נא, נשב נא פה.

ניקולי הרגיש פתאם תשוקה ונחיצות להרצות את כל רעיוני לבבו (דברים שלא היה מגיד לא לאמו ולא לאחותו ולא לרע) לפני האשה הזאת, שהיתה כמעט זרה לו. בזכרו אחרי כן את התגלות לבו זאת, אשר פרצה מקרבו בלי סבה ידועה לו ובלי טעם מובן לו, ואשר היו לה עם זה תוצאות חשובות מאד בחייו, נדמה לו (מה שבמצב כזה נדמֶה לכל אדם), כי רוח טפשות עברה עליו ברגע ההוא; אבל התגלות לבו זאת יחד עם מקרים קטנים אחרים הביאה תוצאות גדולות לו ולכל משפחתו.

זה הדבר אשר אומר לך, מ טנט. אמי חפצה זה ימים רבים להשיא לי אשה עשירה; אך בעיני נמאס גם הרעיון הזה בלבד – לקחת אשה בשביל כספה.

– כן הוא, בין אבין, – אמרה אשת שר הפלך.

– אבל הנסיכית בולקונסקיה – ענין אחר: ראשונה, את האמת אגיד לך, היא טובה בעיני מאד, כלבבי היא; והשנית, אחרי אשר פגעתי אותה במצב כזה ובמקרה משונה כזה, עלתה על דעתי לעתים קרובות, כי מעשה מזל הוא. הגיעי נא בעצמך: אמי מהרהרת בדבר זה ימים רבים, אך קודם לזה לא נזדמנה לפני, כך נתגלגל הדבר, שלא נזדמנו יחדו. ובימים אשר היתה נטשה אחותי מאורשה לאחיה, הן לא יכלתי לחשוב לשאתה. והנה פגעתי אותה כמו בחשבון מכוון מראש, בשעה שבטלו ארושי נטשה, ואחרי כן עוד מעשה… אבל זה הדבר… זאת לא אמרתי ולא אומר לאיש, זולתי לך לבד.

אשת שר הפלך לחצה אותו במרפק זרועו דרך תודה.

– את סופי, את הקוזינה שלי, ידעת? אני אוהב אותה, הבטחתיה לשאתה ונשוא אשא אותה… את רואה אפוא, כי אין לדבר בזה עוד, – אמר ניקולי בקצת גמגום ובפנים מסתמקים.

– יקירי, יקירי, מה זרו דבריך! הן לסופי אין כל, ובעצמך אמרת, כי עסקי אביך מקולקלים מאד. ואמך מה תאמר על זה? הלא מות תמות בגלל זה. וסופי בעצמה: אם לב לה, איזו נחת תמצא בחייה? האם קצה בחייה, העסקים רעים… לא יקירי, אתה וסופי חיבים להבין זאת.

ניקולי החריש. נעים היה לו לשמוע מסקנות אלה.

– אף על פי כן, מ טנט, הוא דבר שאי אפשר, – אמר באנחה, אחרי החרישו זמן מעט. – ועוד אין לדעת, אם תחפוץ הנסיכית להנשא לי, גם אבלה היא עתה. כלום אפשר אפילו להרהר בזה!

– וכי תעלה על דעתך, שאשיא אותך תכף ומיד? יש תחבולות מתחבולות שונות, – אמרה אשת שר הפלך.

– אבל שדכנית יפה את, מ טנט… – אמר ניקולי ונשק את ידה המסורבלת.

ו

כאשר באה הנסיכית מריה, אחרי הזדמנותה עם רוסטוב, למוסקבה, מצאה שם את בן אחיה עם מדריכו ומכתב מאת הנסיך אנדרי, אשר הורה אותם בו לעבור לוורוניז' אל הדודה מלוינצבה. ההכנות לדרך, הדאגה לאחיה, סדור החיים בית החדש, הפנים החדשות, חנוך בן אחיה – כל זה השביח בקרבה את הרגש הקשה של טענות היצר, שהיה מציק לה בימי חלי אביה ואחרי מותו וביחוד אחרי פגישתה עם רוסטוב. עצובה היתה כל היום. צער הרושם, אשר עשתה עליה מיתת אביה, שנתאחדה בלבה עם מפלת רוסיה, הלך הלוך וחזוק בה, כשעבר עליה חודש ימים בחיי מנוחה. אמנם לבה היה חרד: הרעיון על דבר הסכנות, שהיה אחיה, האיש הקרוב האחד שנשאר לה, שרוי בהן, הציק לה בלי הפסק; גם דאגה הרבה לחנוך בן אחיה, אשר הרגישה בעצמה תמיד, שאינה מכשרה לזה; אבל במעמקי לבה היה שלום לה בינה לבין עצמה, מאשר ידעה, כי כבשה את התשוקות ואת התקוות, אשר באו בה על ידי פגישת רוסטוב.

כאשר באה אשת שר הפלך ביום השני אחרי נשפה אל מלוינצבה ודברה עם הדודה הזאת על אדות מחשבותיה (והעירה, כי אף על פי שמפני מצב הענינים בעת הזאת אי אפשר גם להעלות על לב לשדכם בפרהסיה, אפשר עם זה לזמנם יחד, לתת להם לדעת זה את זה) וכאשר התחילה מדברת בפני הנסיכית מריה, בהסכמת הדודה, על אדות רוסטוב והללה אותו וספרה עליו, שנסתמק, כשהזכירו לפניו את הנסיכית, הרגישה הנסיכית מריה לא שמחת לב, כי אם רגש כאב. שלומה הפנימי היה לאין, ושוב נעורו בה תשוקות, ספקות, תוכחות פנימיות ותקוות.

בשני הימים שעברו אחרי הודע לה זאת, עד בוא רוסטוב שמה, לא חדלה הנסיכית מריה להרהר בדבר, איך ראוי לה להתנהג עם רוסטוב. פעם גמרה, שלא תצא אל חדר האורחים בשעה שיבוא אל בית דודתה, כי לא נאוה לה לקבל אורחים בימי אבלה הגדול; פעם אמרה אל לבה, כי דרך גסות תהי זאת אחרי הטובה הגדולה, אשר עשה לה; פעם עלתה על דעתה, כי דודתה ואשת שר הפלך חושבים מחשבות עליה ועל רוסטוב (מבטיהן ודבריהן כמו העידו עליהן לפעמים, שנכונה השערה זו); פעם אמרה לנפשה, שרק היא ביצר לבה הרע יכלה לחשוב עליהן כזאת: הן לא יכלו לשכוח, כי הצעת שדוך לה במצבה זה, בטרם תסיר את שמלת אבלה, עלבון גם לה גם לזכר אביה. באמרה לצאת אליו שערה את הדברים, אשר יאמר לה, ואשר תאמר היא לו, ויש אשר נראו לה הדברים האלה כקרים יותר מדי ופעם כרמזים חשובים יותר מדי. יותר מכל יראה מפני המבוכה, אשר תתקפנה, כפי מה שהרגישה בעצמה, ותגלה את סודה, כאשר אך תראה אותו.

אבל כאשר הודיע המשרת בחדר האורחים ביום הראשון לשבוע השני אחרי תפלת הצהרים, כי הגרף רוסטוב בא, לא נראה כל אות מבוכה על פני הנסיכית; רק אדמומית קלה פרצה על לחייה, ועיניה התחילו נוצצות באור קרנים חדש.

– הראית אותו, דודתי? – אמרה הנסיכית מריה בקול שקט, בבלי דעת בעצמה, איך יכלה להיות שוקטת וטבעית כל כך למראה עין.

כשנכנס רוסטוב לחדר, הורידה הנסיכית ראשה להרף עין, כאילו רצתה להמציא לאורח פנאי לתת שלום לדודתה, ואחרי כן, בשעה שפנה ניקולי אליה, הרימה את ראשה ותפגוש את מבטו בעינים נוצצות. בתנועה מלאה חשיבות והוד קמה ותושט לו את ידה הדקה והרכה ותדבר אליו בקול, אשר נשמעו בו בפעם הראשונה בימי חייה צלצולים חדשים, צלצולי קול אשה עולה מן הלב. מדמואזל בורין, אשר היתה באותה שעה בחדר האורחים הביטה אל הנסיכית ותמהה ולא ידעה מה זאת. גם הבקיאה והרגילה שבמבקשות אהבה, גם היא, בורין בעצמה, לא היתה משכלת יותר בדרכיה בשעת פגישה עם איש, שצריך למצוא חן בעיניו.

“או הצבע השחור יפה לה, או כי נתיפתה באמת כל כך, ואני לא התבוננתי, והעקר – אותה הטכסיסיות והחן!” אמרה מדמואזל בורין בלבה.

אלו יכלה מריה הנסיכית לעיין בדבר ברגע ההוא, היתה מתפלאה עוד יותר מדמואזל בורין על השינוי שנהיה בה. מהרגע אשר ראתה את הפנים האלה הנעימים והחביבים לה, בא בקרבה כח חיים חדש, ונגד רצונה הזקיק אותה כח זה לדבר ולהתנהג כך וכך, פניה שונו פתאם בשעת כניסתו של רוסטוב. כשם שעל פני לוחותיו של פנס בעל ציורים ופתוחים מופיעה ומפליאה פתאם, כשמדליקים נר בתוכו, יפעת המלאכה האמנותית העשויה בחכמה ובחשבון מרכב, שנדמתה קודם לזה למלאכת הדיוט גסה, כהה וחסרת טעם, כך נהפכו פתאם פנים אחרים למריה הנסיכית. בפעם הראשונה נגלתה ונראתה לעין כל עבודתה הפנימית ותלונתה על עצמה, כל צרות לבבה, שאיפתה אל הטוב, הכנעתה, אהבתה, מסירת נפשה – כל זה נגה באותה שעה בעינים הקורנות האלה, בחיוכה הדק, בכל אחד מתוי פניה הרכים.

רוסטוב ראה כל זה ראיה ברורה, כאלו נודעו לו כל פרטי חייה. הוא הרגיש, כי העלמה שלפניו היא נפש אחרת טובה מכל הנפשות שנזדמנו לפניו עד כה וטובה – זהו העקר – גם ממנו בעצמו.

השיחה היתה פשוטה מאד ודלה בתכנה. הם נדברו במלחמה ושלא בכוונה הפריזו ככל בני האדם על מדת הצטערותם על המעשה הזה. גם דברו על אדות פגישתם האחרונה, וניקולי השתדל להטות את השיחה מענין זה לענין אחר; עוד דברו על אשתו הטובה של שר הפלך ועל קרוביהם של ניקולי והנסיכית מריה.

על אדות אחיה לא דברה הנסיכית מריה, ובכל פעם אשר החלה דודתה לדבר בנסיך אנדרי השיאה מריה אותה לדבר אחר. נכר היה, כי בצרות רוסיה יכלה לדבר בקצת התכחשות, אבל אחיה היה קרוב הרבה מאד ללבה, ועל אדותיו לא יכלה לדבר בקלות ראש. ניקולי ראה זאת, כמו שראה את כל השרטוטים הדקים שבאפיה – אף על פי שהסתכלות עמוקה כזאת לא היתה ממדותיו – ובכלם מצא חזוק לדעתו, שהיא בריה מיוחדה ובלתי מצויה. גם הוא כנסיכית מריה הסתמק ובא במבוכה, כאשר דברו אליו על אדותיה, וגם כאשר הגה בה, אך בפניה היה חפשי לגמרי והיה מדבר לא דברים שהבין וסדר מראש, כי אם מה שעלה על רוחו כהרף עין, ודבריו עלו יפה מדי פעם בפעם.

בשעת בקורו הקצר של ניקולי קרב באחד מרגעי השתיקה אל הנער הקטן בן הנסיך אנדרי, כדרך כל אדם בבית שיש בו ילדים, וידבר אתו טובות וישאלהו, אם רוצה הוא להיות הוזר, ויקח את הנער על זרועותיו ויסובבהו בפנים צוהלים ויסב עיניו אל הנסיכית מריה. מבט מלא חבה, גיל וענותנות היה מכוֹנן אל הנער האהוב לה שעל זרועות האיש האהוב. וניקולי ראה גם את המבט הזה, וכאלו מפני שהבין את הצפון בו, האדים מרב עונג והתחיל מנשק לנער מתוך שמחה וטוב –לב.

הנסיכית מריה לא יצאה מן הבית לכל בקור פומבי מפני אבלה, וניקולי לא חשב לדבר גאוה לבוא אל בית דודתה בגללה בכל זאת הוסיפה אשת שר הפלך לעשות את אשר החלה בדבר השדכנות ותגד לניקולי את הדברים הטובים, אשר אמרה עליו הנסיכית מריה, ולה הגידה את דבריו עליה, ותדרוש מאתו להשתדך בעצמו אל הנסיכית מריה. להשתדכות זו זמנה את שניהם אצל האַרחִיֶרֶי לפני תפלת הצהרים.

אמנם רוסטוב אמר לאשת שר הפלך, שלא יכנס בדברי אהבה עם מריה הנסיכית, אך הבטיח לבוא.

כשם שלא הרשה רוסטוב לעצמו בטילזיט להסתפק רגע, אם טוב מה שנחשב בעיני הכל לטוב, כך בחר גם הפעם, אחרי מלחמה פנימית קצרה, אבל נאמנה, בין הנסיון לכונן את חייו על פי בינתו ובין ההכנעה ברוח שפלה לפני הליכות החיים, ללכת בדרך השניה הזאת ויכנע לפני היד הנסתרה, אשר משכה אותו (הוא הרגיש זאת) בכח שאין לעמוד לפניו. הוא ידע, כי אם יביע רגשי אהבה לנסיכית מריה, אחרי אשר כבר הבטיח לסוניה, יעשה בזה מה שהיה קורא נבלה, וכן ידע, כי הוא לא יעשה נבלה לעולם. אבל גם זאת ידע (ובאמת לא ידע, כי אם הרגיש מעמקי לבו), כי, בהשליטו על נפשו בעת ההיא את הליכות החיים ואת האנשים הנוהגים בו, לא רק לא יעשה כל רע, כי אם גם יעשה דבר חשוב מאד, חשוב כל כך, שלא עשה עוד כמוהו מימיו.

אחרי פגישתו עם הנסיכית מריה היו אמנם דרכי חייו למראה עין כבראשונה, אבל כל תענוגיו הקודמים חדלו למשוך את לבבו בנעמם, וירב להרהר במריה הנסיכית; אך בה הרהר לא כמו שהיה מהרהר בכל העלמות שנזדמנו לפניו בארץ, בלא יוצאת מכלל זה, לא כמו שהיה מהרהר לפנים ימים רבים בלב עלז בסוניה. בכל העלמות היה מהרהר – כמו שמהרהר כמעט כל צעיר, אשר לבו ישר בקרבו – כבעתידה להיות אשתו, ומשוה עליהן בדמיונו את כל תנאי חיי הנשואים – שמלת בית לבנה, האשה אצל המוליאר, מרכבת האשה, ילדים, אמא ואבא, מנהגי הילדים עם אמם, וכיוצא בזה עוד דברים הרבה, והמחזות הדמיוניים האלה מדברי הימים הבאים היו משעשעים את נפשו; אבל בהגותו בנסיכית מריה, אשר שדכוהו אליה, לא היה יכול לשוות לנגד עיניו דבר מחייהם בימים הבאים, מחיי נשואיהם, גם אם נסה לפעמים, יצא כל מחזה בלי סדר ושלא כטבעו של דבר. אך פחד נפל עליו.

ז

השמועה הנוראה על דבר הקרב הבורודינאי, על דבר חללינו ופצועינו כי רבו והשמועה הנוראה עוד יותר על אדות מפלת מוסקבה באו בוורוניז' בחצי ספטמבר. הנסיכית מריה, אשר נודע לה אך על ידי עתונים, כי נפצע אחיה, וכל ידיעה ברורה על אדותיו לא הגיעה אליה, אמרה לנסוע לחפש את הנסיך אנדרי, לפי מה ששמע ניקולי (בעצמו לא ראה אותה).

כאשר באה אל רוסטוב שמועת הקרב הבורודינאי ומפלת מוסקבה, לא בא לכלל יאוש, חמה או שאיפת נקמה ורגשות אחרים כאלה, אבל קצה נפשו והרגיש שעמום פתאם בכל אשר בוורוניז', הכל נהיה עליו למזכרת עון ולמשא. כל השיחות אשר שמע נדמו לו כדברי התכחשות, הוא לא ידע מה לאמר על כל זה, ולבו אמר לו, כי אך בשובו אל גדודו יבורר לו כל זה כבראשונה. וימהר לגמור את קנית הסוסים ופעמים רבות רגז חנם על משרתו הוחמיסטר.

ימים אחדים לפני יציאתו של רוסטוב מן העיר נערכה תפלת תודה בהיכל התפלה על נצחונם של צבאות רוסיה, וניקולי נסע אל תפלת הצהרים ההיא. בבואו שמה עמד אצל שר הפלך, מאחריו במקצת, ושמע את כל התפלה עד סופה במתינות פקיד ממשלה חשוב ובאותה שעה הרהר בענינים רבים ושונים. ככלות התפלה קראה אותו אשת שר הפלך אליה.

– הראית את הנסיכית? – שאלה אותו ורמזה בראשה על אשה לבושת שחורים, שעמדה מאחרי הבמה.

ניקולי הכיר כרגע את הנסיכית מריה וביחוד לא על פי הפרוֹפיל שלה, שנראה מתחת לכובעה, כי אם על פי רגש הזהירות והיראה והחמלה, אשר תקף אותו מיד. הנסיכית מריה, שנראה בה בברור גמור, שהיא שקועה בהרהורי לבה, הצטלבה אז הפעמים האחרונות לפני צאתה מבית התפלה.

ניקולי הביט בתמיהה אל פניה. הם היו אותם הפנים, אשר ראה קודם לזה, והיה בהם אותו הרושם הכללי של עבודה רוחנית פנימית דקה; אבל הפעם עטו מעטה אחר. כבפעמים הראשונות כן גם בפעם הזאת לא חכה ניקולי במעמדה לעצת אשתו של שר הפלך, אם יגש אליה, ולא שאל את נפשו, הטוב ונאוה יהיה אם יפנה אליה במקום הזה בבית התפלה אם אין, כי אם נגש אליה ויאמר לה, כי שמע את דבר יגונה והוא משתתף בצערה בכל נפשו. היא אך שמעה את קולו, ואור בהיר התלקח פתאם על פניה, ויגונה וששון לבה נראו יחד לאור זה.

– רק דבר אחד חפצתי לאמר לך, גבירתי הנסיכית, – אמר רוסטוב, – והוא, כי אלו לא היה הנסיך אנדרי ניקוליביץ חי, היו מודיעים זאת, באשר הוא ראש גדוד, בעתונים.

הנסיכית הביטה אליו בלי הבין את דבריו, אבל שמחה על רושם צער ההשתתפות, שהיה על פניו.

– ואני יודע מהרבה מעשים, כי פצע על ידי רסיס (בעתונים נאמר: על ידי גרנטה) או מביא מות מיד או להיפך קל מאד, – אמר ניקולי. – יש לקוות לטוב שבמקרים, ואני מובטח…

הנסיכית מריה נכנסה לתוך דבריו.

– הוי, זה יהיה כל כך נו… – פתחה ולא סיימה מנהמת לבה ובתנועה מלאה טעם והוד (ככל מה שהיתה עושה בפניו) הרכינה בראשה ותצץ אליו דרך תודה ותלך אחרי דודתה.

ביום ההוא בערב לא יצא ניקולי לבקורי בתים, כי אם נשאר בביתו לגמור חשבונות אחדים עם מוכרי סוסים. אחרי גמרו את העסקים האלה כבר עברה עת הנסיעה לבקורים, אך עוד לא הגיעה העת לשכוב, ועל כן התהלך ניקולי זמן רב הנה והנה בחדר ועיין בדברי ימיו, והוא לא היה רגיל בכך כלל.

הנסיכית מריה עשתה עליו רושם נעים על יד סמולנסק. מה שמצא אותה אז בתנאים מיוחדים כאלה, ומה שהיו ימים, שאמו היתה מזכרת לפניו אך אותה בתור כלה עשירה, הביאוהו לידי כך, ששם לבו אליה ביחוד. בווֹרוֹניז' בשעת בקורו היה הרושם הזה לא רק נעים, כי אם גם חזק. בעת בקורו זה השתומם על היפעה המיוחדת, המוסרית, שראה בה בפעם הזאת, אף על פי כן היה נכון לנסוע משם, ולא עלתה על דעתו להצטער, על כי אחרי צאתו מווֹרוניז' לא יוכל לראות את הנסיכית. אבל הפגישה שפגש אותה ביום ההוא בבית התפלה העמיקה לרדת בלבבו (הוא הרגיש זאת) יותר ממה ששער וממה שהיה רצוי לו בשביל מנוחת נפשו. אותם הפנים החורים, הדקים, העצובים, אותו המבט הקורן, אותן התנועות המתונות וההדורות והעצבת העמוקה והחרישית – זהו העקר – שהובעה בכל תוי פניה השביתו את מנוחתו ודרשו מאתו השתתפות בצערה. בגברים לא יכל רוסטוב לנשוא את הבעת החיים הנשגבים, הרוחניים (על כן לא אהב את הנסיך אנדרי) והיה קורא לזו בבוז פילוסופיה, הרהורי רוח, אך בנסיכית מריה הרגיש נועם מושך בחזקה את הלב דוקא בעצבת זו, שנראה בה כל עמקו של אותו העולם הרוחני, שהיה זר לניקולי.

“אין זאת כי אם עלמה נפלאה! מן מלאך ממש!” דבר עם לבבו. “מדוע אינני חפשי, מדוע מהרתי לדבר עם סוניה?” ושלא ברצונו התבונן, מה בין זו לזו: פה עניות ופה עשירות בקנינים הרוחניים, שנעדרו לניקולי ושיקרו בעיניו כל כך בגלל זה. הוא נסה לשער, מה היה אלו היה חפשי. כיצד היה משתדך אליה וכיצד היה לוקח אותה לאשה לו? לא, לא יכל ניקולי לשוות זאת לפניו. פחד נפל עליו, וכל תמונה ברורה לא ראה בדמיונו. את תמונת החיים לעתיד עם סוניה כבר צייר לעצמו, והכל היה פשוט וברור בתמונה הזאת דוקא מפני שכל זה היה בדוי, והוא ידע את כל מחשבותיה של סוניה; אבל עם הנסיכית מריה לא היה אפשר לו לצייר לעצמו את תמונת החיים העתידים, על כי לא הבין את רוחה ורק אהב אותה.

בחלומותיו על אדות סוניה היה יסוד משמח ומשעשע. אך להגות בנסיכית מריה היה קשה ונורא קצת בכל עת.

“ומה הפליאה להתפלל!” זכר ניקולי. “נכר היה, שכל נפשה בתפילתה. כן הוא, זאת היא התפלה המעתקת הרים, ואני מובטח, שבקשתה תנתן לה. מפני מה אין אני מתפלל על מה שאני צריך לו?” זכר עוד. “לאיזה דבר אני צריך? לחופש, לבטול הקשר שביני ובין סוניה. אמת אמרה”, זכר בלבו את דבריה של אשת שר הפלך, “רק רעה תבוא עלי, אם אשא אותה. מהומה, צערה של אמא… העסקים… מהומה, מהומה גדולה. גם אינני אוהב אותה. כן הוא, לא כראוי אני אוהב אותה. אלי, אלי! חלצני מן המצר הנורא הזה!” החל פתאם להתפלל. “כן הוא, תפלה תעתיק הר ממקומו, אבל צריך להאמין ואין להתפלל בלי טעם, כמו שהתפללנו אני ונטשה בילדותנו, שיהי השלג לסוכר, ורצנו החוצה לבחון, אם יהפך השלג לסוכר. לא, אבל אני מתפלל עתה לא על דברים ריקים”, אמר ויעמד את שפופרתו בקרן זוית ויחבוק את ידיו ויעמוד לפני הצלם. ובהתעוררותו לזכר הנסיכית מריה החל להתפלל בכוונה, שלא היתה כמוה בו בשעת תפלה זה ימים רבים. דמעות נקווּ בעיניו ובגרונו, וברגע ההוא בא לברושקה בפתח, ונירות בידו.

– טפש! מה זה תפרוץ לבוא בזמן שאין קוראים לך! – אמר ניקולי ושנה את מצבו במהירות.

– משר הפלך, – אמר לברושקה בקול מתנמנם, – קוּליר (קוריֶר) בא, מכתב אליך.

– אם כן טוב, תודה, לֶך לְך.

שני מכתבים לקח ניקולי מידו. האחד היה מאמו והשני מסוניה. הוא הכיר אותם על פי כתב הידים ויפתח ראשונה את מכתבה של סוניה. ובטרם הספיק לקרוא בו שורות אחדות, הלבינו פניו, ועיניו נפקחו לרוחה בפחד ובשמחה.

– לא, זה אי אפשר! – אמר ברהיטה בקול.

מבלי כח לשבת במקום אחד התחיל מהלך בחדר וקורא במכתב שהחזיק בידיו. אחרי העבירו עיניו עליו בקריאה מבוהלה קרא אותו אחת ושתים וירם כתפיו ויפרוש ידיו ויעמוד באמצע החדר בפה פעור ובעינים קמות; מה שבקש בתפלתו זאת בבטחון, שימלא אלהים את בקשתו, נמלא באמת; אך ניקולי תמה על זה, כאלו היה זה דבר שאינו מצוי, וכאילו לא חכה לזה מעולם, וכאילו מה שנעשה כל כך במהרה אות הוא, שהדבר יצא לא מהאלהים, אשר בקשו ניקולי מאתו, כי אם מאחד המקרים המצויים.

החבל המסובך, אשר נאסר בו חפשו של רוסטוב ואשר נראה שאין להתירו, הותר על ידי מכתבה זה של סוניה, שלא חכה איש לו (לפי מה שנדמה לניקולי), ולא היתה לו כל סבה. בו נאמר, כי הצרות האחרונות, אבדן כמעט כל רכושם של הרוסטובים ובקשות הגרפינה, שהובעו לא אחת ולא שתים, שישא ניקולי את הנסיכית בולקונסקיה, ושתיקתו של זה וקרירות דעתו בימים האחרונים – כל זה יחד הזקיק אותה לותר על הבטחתו ולתת לו חופש גמור.

“קשה מאד היה לי לחשוב, כי יכולה אני לגרום צער או מחלוקת בבית אנשי חסדי”, כתבה סוניה, “ואהבתי מכוונת אך לטובת אהובי; על כן אתחנן לפניך, Nicolas, כי תחשוב את עצמך לחפשי ותדע עם זה, כי אף על פי כן לא יוכל איש לאהוב אותך יותר ממני, סוניה שלך”.

שני המכתבים באו מטרואיצה. השני היה מהגרפינה. במכתב הזה תוארו הימים האחרונים במוסקבה, היציאה משם, הבערה ואבדן כל רכושם. בין יתר הדברים כתבה הגרפינה, כי הנסיך אנדרי נוסע עמהם בתוך הפצועים, כי היה מסוכן, אבל עתה אומר הדוקטור, כי יש לקוות יותר, וכי סוניה ונטשה שומרות עליו כנשים שאומנותן בכך.

עם המכתב הזה נסע ניקולי ממחרת אל הנסיכית מריה. גם ניקולי וגם הנסיכית מריה לא אמרו דבר על אודות הפרוש, שאפשר לתת למלים: “נטשה שומרת עליו”; אבל על ידי המכתב הזה נעשה ניקולי קרוב פתאם כמעט קרבת משפחה לנסיכית.

ביום השני שלח רוסטוב את הנסיכית מריה לירוסלב ובעוד ימים אחדים נסע אל גדודו.

ח

מכתבה של סוניה לניקולי, שנמלא בו מה שבקש בתפלתו, בא אליו מטרואיצה, וכך הגיעה לזה. הרעיון על דבר כלה עשירה לניקולי העסיק את הגרפינה הזקנה יותר ויותר. היא ידעה, כי סוניה היא העכוב העקרי בדבר הזה. על כן היו חיי סוניה בבית הגרפינה הולכים וקשים בימים האחרונים, ביחוד אחרי מכתבו של ניקולי על דבר פגישתו עם הנסיכית מריה בבוֹגוּצַ’רוֹבה. הגרפינה השתמשה בכל מקרה להרעים את סוניה ברמיזה עולבת או אכזרית.

אבל ימים אחדים לפני צאתם ממוסקבה קראה הגרפינה, הנפעמה והנסערה על כל אשר נעשה לסוניה, ותפן אליה, לא בתוכחות ולא בדרישות, כי אם בתחנונים ובדמעות, ותבקש מאתה, כי תקריב את נפשה ותשלם על כל הטוב אשר נעשה לה בהפרת ברית אהבתה עם ניקולי.

– אני לא ארגע, עד אשר תבטיחי לי זאת.

סוניה נתנה את קולה ביבובים היסטריים וענתה מתוך יבוביה, כי היא נכונה לכל, אך לא הבטיחה הבטחה ברורה ובלבה לא יכלה לגמור לעשות מה שבקשו מאתה. צריכה היתה להקריב את נפשה לטובת המשפחה, אשר כלכלה וגדלה אותה. אף אמנם נהגה להקריב את נפשה לטובת אחרים. על פי מצבה בבית לא יכלה להראות את מדותיה הטובות אלא בדרך קרבנות וכבר הורגלה ואהבה להקריב את נפשה. אבל בכל המעשים ממין זה, שעשתה עד כה, ידעה לשמחת לבבה, שבהקריבה את נפשה היא מרימה את ערכה בעיני עצמה ובעיני הבריות ונעשית הוגנת יותר לניקולי, אשר אהבה אותו מכל אשר בחיי האדם; ועכשו הופל עליה קרבן ותור על כל שכר קרבנותיה, על כל יסוד חייה. בפעם הראשונה בימי חייה חרה לה ברגע ההוא על האנשים, אשר עשו חסד עמה על מנת להגדיל מכאוביה; ותקנא בנטשה, אשר לא מצאו אותה כאלה מימיה, לא הוצרכה מעולם להקריב קרבנות לאיש, כי אם הכריחה אחרים להקריב לה, ועם זה אהבוה כל הבריות. ובפעם הראשונה הרגישה סוניה, כי מאהבתה החשאית והטהורה אל ניקולי החל פתאם לצאת ולגדול רגש תאוה עזה, אשר עמד למעלה גם מהלכות דרך ארץ שלה, גם מצדקתה, גם מאמונתה הדתית; ובהשפעת הרגש הזה השיבה סוניה, – אשר למדה שלא בכוונה בחיי שעבודה להסתיר מחשבות לבה, – לגרפינה בדברים שגורים בכל פה ובלתי ברורים, והשתמטה מדברי שיחה עמה, ובלבה גמרה לחכות עד שתראה את ניקולי, לא על מנת לפטרו בפגישה זו מחובתו לה, כי אם להפך, על מנת להתחבר עמו לעולם.

היגיעות והאימות, שהיו בימי ישיבתם האחרונים של הרוסטובים במוסקבה, השביחו בסוניה את שאון רעיונותיה הקשים. שמחה היתה במצאה בעבודה הנחוצה מרפא לנפשה. אך כאשר נודע לה, כי הנסיך אנדרי עמהם בבית, תקף אותה – בכל עוז חמלתה עליו ועל נטשה – רגש שמחה מתוך אמונת שוא, שאין רצונו של האלהים, שתפרד מניקולי. היא ידעה, כי נטשה אהבה את הנסיך אנדרי לבדו ומעולם לא חדלה לאהבו. היא ידעה, כי אחרי אשר נזדמנו יחד במקרים נוראים כאלה יחזרו ויאהבו שניהם זה את זה, וכי אז לא יוכל ניקולי לשאת את הנסיכית מריה מפני קרבת משפחה. בכל הנוראות, אשר נעשו לעיניה בימים האחרונים ובראשית ימי הנסיעה, לא חדל הרגש הזה, אותה ההכרה שההשגחה מתערבת בעניניה הפרטיים, לשמח את לבבה של סוניה.

במנזר הטרואיצקי חנו הרוסטובים בפעם הראשונה בנסיעתם.

בבית המלון שבמנזר הזה יחדו לרוסטובים שלשה חדרים גדולים. ואחד מהם נתן לנסיך אנדרי. ביום ההוא רוח לו הרבה. נטשה ישבה עמו. בחדר הסמוך ישבו הגרף והגרפינה ודברו בכבוד עם הנזיר הראשי, אשר בא לבקר את מיודעיו ובעלי פקדונותיו הישנים. סוניה ישבה עמהם, ונפשה התעטפה מתשוקה סקרנית לדעת, מה דברו הנסיך אנדרי ונטשה. מאחרי הדלת שמעה את צלצול קולותיהם. והנה נפתחה דלת חדרו של הנסיך אנדרי; נטשה יצאה משם בפנים נסערים, ומבלי התבונן אל הנזיר, אשר קם לקראתה וישלח ידו אל שרוולו הימני הרחב, קרבה אל סוניה ותחזק בידה.

– נטשה, מה לך? גשי הנה, – אמרה הגרפינה.

נטשה קרבה לקבל ברכה מהנזיר הראשי, והוא יעץ אותה לפנות בבקשת עזרה אל אלהים ואל קדשו.

כאשר הלך הנזיר הראשי, אחזה נטשה כרגע בזרוע רעותה ותלך עמה אל חדר ריק.

– מה תאמרי, סוניה? היחיה? – אמרה אל סוניה, – מה מאושרה אני, סוניה, ומה אמללה! סוניה, יונתי, הכל כמו שהיה. ובלבד שיחיה. הוא איננו יכול… על כי… – ותתן קולה בבכי.

– כן! ידעתי זאת! תודות לאל, – אמרה סוניה, – חיה יחיה!

סוניה נסערה לא פחות מרעותה גם בשביל פחדה ודאבונה של זו, גם בשביל רעיוניה הפרטיים, אשר לא הגידה לאיש, ותבך, ותשק לנטשה ותדבר על לבה. “ובלבד שיחיה!” אמרה בלבה. שתי הרעות בכו, נדברו ומחו את דמעתן ואחר כן נגשו אל דלת חדרו של הנסיך אנדרי. נטשה פתחה בזהירות את הדלת ותצץ אל החדר. סוניה עמדה אתה יחד אצל הדלת הפתוחה למחצה.

הנסיך אנדרי שכב בראש מורם על שלשה כרים. פניו החורים היו שוקטים, עיניו עצומות, ונראתה נשימתו הסדורה.

– אח, נטשה! – כמעט צעקה סוניה, ואחזה ביד בת­-דודתה ונסוגה מאצל הדלת.

– מה? מה? – שאלה נטשה.

– זהו, זהו, הנהו… – אמרה סוניה בפנים חורים ובשפתים רועדות.

נטשה סגרה בלאט את דלת ותט עם סוניה אל החלון, ועוד לא הבינה מה שנאמר לה.

– התזכורי? – אמרה סוניה בפנים מביעים בהלה ורגש,– התזכרי, כשהסתכלתי בראי בעדך… באוֹטרֵדנויה, בצאת השנה… התזכרי מה שראיתי?…

– כן, כן, – אמרה נטשה ופקחה את עיניה לרוחה, כי זכרה קצת, שאמרה סוניה בערב ההוא איזה דבר על הנסיך אנדרי, שראתה אותו, לפי דבריה אז, כשהוא שוכב.

– התזכורי? – הוסיפה סוניה. – ראיתי אז ואמרתי לכל, גם לך גם לדוניַשה. ראיתי אותו שוכב על מטה מוצעת, – אמרה והניעה בידה לכל פרט ופרט, ואחת מאצבעות ידה היתה מורמה, – ועיניו עצומות, והוא מכוסה בשמיכה ורודה, כן, כן, וידיו חבוקות, – ובמדה שהרצתה את הפרטים, שראתה לנגדה לפני רגע אחד, גברה האמונה בה, שאת הפרטים האלה בעצמם ראתה אז בראי.

אז לא ראתה מאומה, כי אם ספרה, שראתה מה שעלה על רוחה; אבל מה שבדתה אז נדמה לה כדבר שהיה באמת, ככל מה שזכרה מהימים שעברו. מה שאמרה אז, כי הסב עיניו אליה וצחק צחוק קל והיה מכוסה בדבר אדום, לא רק זכרה, כי אם גם היה ברי לה, שגם אז אמרה וראתה, שהיה מכוסה בשמיכה ורודה דוקא ושעיניו היו עצומות.

– כן, כן, ורודה אמרת, – אמרה נטשה, שגם לה נדמה עתה, שזכרה, שנאמר לה ורודה, ובזה ראתה את הפלא העקרי ואת הסוד הכמוס שבנבואה ההיא.

– אבל מה זאת? – אמרה נטשה בעיון.

– אח, לא ידעתי, מה משונה כל זה, – אמרה סוניה ותשם ידיה על ראשה.

בעוד רגעים אחדים צלצל הנסיך אנדרי, ונטשה נכנסה אצלו; וסוניה נשארה אצל החלון ועיינה בכל המקרה המשונה הזה בנהמת לב ובהתרגשות, שלא היתה רגילה בהן.

­­­*

ביום ההוא נמצאה הזדמנות לשלוח מכתבים אל צבא המלחמה, והגרפינה כתבה מכתב לבנה.

– סוניה, – אמרה הגרפינה, בהרימה את ראשה מעל המכתב, אל בת-אחותה שעברה לפניה. – סוניה, האם לא תכתבי לניקולנקה? – אמרה הגרפינה בקול שפל שנשמע רעד בו.

ובמבט עיניה העיפות, שהביטו בעד המשקפים, קראה סוניה כל מה שהתכוונה הגרפינה במלים אלה. במבט זה הובעו גם תחנונים, גם יראה מפני מאון, גם בושה על הצורך לבקש כזאת, גם לב נכון לתכלית שנאה על מאון לעשות את הבקשה.

סוניה נגשה אל הגרפינה, ותכרע על ברכיה ותשק את ידה.

– כתוב אכתוב,,maman – אמרה סוניה.

לבב סוניה הורך, נסער ונמלא רגשי חבה על ידי כל מה שנעשה ביום ההוא, וביחוד על ידי חזון הקסם, אשר בא ונהיה לעיניה בדרך מופלא כזה. עתה, כאשר ידעה, כי בשביל שנתחדש היחס בין נטשה ובין הנסיך אנדרי, לא יוכל ניקולי לשאת את הנסיכית מריה, הרגישה בשמחת לבב, כי שבה אליה רוח ההתנדבות, אשר אהבה והורגלה להתנהג בה. ובדמעות על עיניה ובשמחה המיוחדת לאדם בזמן שהוא יודע בעצמו, שהוא מעביר על מדותיו, ובהפסקות אחדות מפני הדמעות, אשר העיבו את עיניה, עיני קטיפה, כתבה את המכתב המלבב ההוא, אשר התמיה את ניקולי כל כך.

ט

בבית המשמר הראשי, אשר הובא אליו פיר, התנהגו עמו האופיצר והחילים, אשר תפשוהו, בשנאה, אבל גם בכבוד. בהליכותיהם עמו עוד הורגשו גם ההסתפקות בדבר, מי הוא (אם לא איש נכבד מאד), גם השנאה בגלל המלחמה הקשה, שנלחמו בעצמם עמו זה מעט בהחזיקם בו.

אך כאשר בא ביום השני בבוקר משמר החליפה, ראה פיר מיד, כי למשמר החדש – גם לאופיצרים גם לחילים שבו – איננו עוד מה שהיה לאותם שתפשוהו. ובאמת לא ראו אנשי משמר היום השני באיש הגדול הבריא הזה, הלבוש קפטן של אכרים, את האיש החי, אשר נאבק בכח גדול כזה עם המַרוֹדֶר ועם החילים השומרים ובטא ברגש את דברו על אדות הצלת הילדה, כי אם אך את השבעה עשר⁸³ שברוסים, שנתפשו ונעצרו בפקודת שרי השרים. אם נמצא בפיר איזה דבר מיוחד, היה זה אך עוז פניו השקועים בהרהורים ולשונו הצרפתית, אשר הפליא את הצרפתים ברוב ידיעתו לדבר בה. אף על פי כן ספחו אותו עוד ביום ההוא אל הנחשדים האחרים שנתנו במשמר, כי אחד האופיצרים נצרך לחדר המיוחד, שישב בו פיר.

כל הרוסים שנעצרו עם פיר היו מבני שפל המעמדות. וכלם כאחד הכירו בו בפיר, שהוא מהאצילים, והיו מתרחקים ממנו בגלל זה ועוד יותר בגלל אשר היה מדבר צרפתית, ולדאבון נפשו שמע אותם מלגלגים עליו.

ביום השני ההוא בערב נודע לפיר, שכל הכלואים האלה (וכנראה גם הוא בתוכם) ידוֹנו על הבערה. ביום השלישי הובא עם חבריו אלה אל בית, אשר ישבו בו גנרל צרפתי לבן שפם, שני ראשי גדודים ועוד צרפתים אחדים בעלי סוּדרים על זרועותיהם. כשאר הכלואים נשאל גם פיר באותה הדיקנות והפרשנות, הנראה כעומדת למעלה מיצר לב האדם, שרגילים לפנות בה אל הנדונים, שאלות כגון: מי הוא? איפה היה? בשביל מה? וכיוצא בזה.

השאלות האלה, הנוטות מתכנו העקרי של מעשה, שרוח חיים בו, והמעכבות עכוב גמור את גלוי התוכן העקרי הזה, היו מכוונות, ככל השאלות הנערכות בבתי הדין, אך להעמיד בהן את המרזב, שחפצו הדיינים שתזלנה בו תשובות הנדון ותבאנה אותו אל המטרה הרצויה, כלומר, אל גמר דינו לחובה. כאשר אך החל לדבר דבר שלא כלפי חובה, נִטל המרזב מיד ונִתן למים לשטוף באשר ישטופו. מלבד זאת עבר על פיר ברגעים ההם מה שעובר על כל מי שהוא נדון בבית דין: הוא תמה, בשביל מה שאלוהו כל השאלות האלה. ואמנם הרגיש, כי רק מפני מדת הרחמים או כמו מפני מדת דרך ארץ התחכמו לו בהעמדת המרזב. הוא ידע, כי נתון הוא בידי האנשים האלה, כי רק חזקת היד הביאתהו שמה, כי רק חזקת היד נתנה רשות לאנשים האלה לדרוש תשובות על שאלות, וכי מטרתה האחת של אספה זו היתה לגמור דינו לחובה. ובאשר שלטה היד החזקה ושלטה הכוונה לחייבו בדין, לא הוצרכו באמת להתחכמות זו של שאלות וברור דין. נכר היה בברור גמור, שכל התשובות היו עתידות להביאו לידי גמר דין לחובה. על השאלה, במה היה עסוק בשעה שנתפש, השיב פיר בשפה טרגית קצת, כי “נשא על כפיו אל אבותיה את הילדה, אשר הציל מלהבות אש”. בשביל מה נאבק עם המרודר? על זה השיב פיר, כי “נלחם לאשה, כי חובת כל אדם היא להגן על אשה נעלבת, כי…” פה שתקו אותו. הדברים האלה היו שלא כענין. בשביל מה נמצא בחצר הבית שנפלה בו דלקה, אשר ראוהו עדים בה? על זה השיב, שהלך לראות, מה נעשה במוסקבה. ושוב שתקו אותו ואמרו לו, שלא שאלוהו אנה הלך, כי אם בשביל מה נמצא אצל הדלקה. מי הוא? חזרו ושאלוהו שאלה ראשונה, שכבר אמר, שאינו רוצה להשיב עליה. והוא חזר וענה, שאינו יכול להגיד זאת.

– כתבו זאת, זה ענין רע, ענין רע מאד, – אמר אליו הגנרל לבן השפם ואדם הפנים דרך אזהרה.

ביום הרביעי התחילו דלקות נופלות ב“חֵל זובוֹב”.

פיר ושלשה עשר איש עמו הובלו ל“קרימסקי ברוֹד” אל גדרת המרכבות שבבית סוחר אחד. בעברם בחוצות הרגיש פיר מחנק בגרונו על ידי העשן, אשר כמו מלא את כל העיר. ממקומות שונים נראו בערות. פיר לא הבין עוד בשעה ההיא את ערכה של מוסקבה השרופה באש ויבט באימה גדולה אל הבערות האלה.

בגדרת המרכבות שבאחד הבתים שעל יד “קרימסקי ברוד” ישב פיר עוד ארבעה ימים, ובאותם הימים נודע לו משיחת החילים הצרפתיים, שכל הכלואים במקום הזה מחכים בכל יום להחלטת המרשל. של איזה מרשל, לא יכל פיר לדעת על ידי חיל. נכר היה בברור, שבמרשל ראה החיל הצרפתי טבעת חשובה מאד, וגם כמוסה קצת, בשלשלת השלטון.

הימים הראשונים האלה עד השמיני לספטמבר, שבו הובלו הכלואים לחקירה שניה, היו היותר קשים לפיר.

י

בשמונה לספטמבר נכנס לגדרת המרכבות אל האסירים אופיצר חשוב מאד, כמו שהיה ראוי לשער על פי הכבוד, שנהגו בו אנשי המשמר. האופיצר הזה, שהיה כנראה מאנשי השטב, קרא בשמות כל הכלואים הרוסים, על פי הרשימה שהיתה בידו, ולפיר קרא: celui qui n’avoue pas son nom ( מי שאינו מגיד את שמו). ואחרי התבוננו בקרירות דעת ובעצלתים בכל הכלואים, צוה את האופיצר שעל אנשי המשמר להחליף את שמלותיהם של הכלואים ולפרכסם קצת בטרם יובלו אל המרשל. בעוד שעה אחת באה רוטה של אנשי צבא, ופיר הובל עם שלשה עשר הכלואים עמו אל “שדה הנערות”. היום היה בהיר, יום שמש שאחרי גשם, והאויר היה צח עד מאד. העשן לא הוצע מתחת כביום אשר הוציאו את פיר ממשמר “חל זובוב”; הפעם עלה העשן בדמות עמודים באויר הצח. אש לא נראתה כלל מתוך הבערות, אבל עמודי עשן עלו מכל עברים, וכל קרית מוסקבה, כל מה שנראה לעיני פיר, היה אך בערה גדולה אחת. מכל עברים נראו שדי ישימון עם תנורים ומעשנות ובקצת מקומות כתלים מחורכים של בתי אבנים. פיר התבונן היטב בבערות הגדולות ולא הכיר את חלקי העיר שהיו ידועים לו. ממקומות אחדים נשקפו בתי תפלה שלא היו לשרפה. גם הקרמל לא היה לחרבה, כי אם התנוסס מרחוק בלובן מגדליו וב“איבן הגדול” שבו. מקרוב נוצצה כפת בית הנזירות כמו מתוך שמחה, וקול הפעמון נשמע משם בצלצול חזק ביותר. קול הפעמון הזכיר לו לפיר, כי היה היום ההוא הראשון לשבוע וחג הולדת את אם האלהים. אך נדמה לו, שאין איש לחוג את החג הזה: בכל מקום היו אך חרבות הבערה, ומבני רוסיה נפגשו אך לפעמים ואך אנשים נבהלים לבושי קרעים ומסתתרים למראה צרפתים.

ברור היה, שקן הרוסים נהרס ונשמד; אבל שלא מדעתו הרגיש פיר, כי אחרי הריסת סדר החיים הרוסי התכונן על הקן ההרוס הזה סדר אחר, סדר צרפתי, חדש אבל חזק ואמיץ. זאת הרגיש על פי מראה החילים, שנהגו אותו ואת שאר החוטאים והלכו שורות שורות, ביד רמה ובפנים צוהלים; זאת הרגיש על פי מראהו של פקיד צרפתי חשוב, שנזדמן לקראתו במרכבה פתוחה, רתומה לשני סוסים ונהוגה על ידי חיל אחד. זאת הרגיש על פי קולות המוסיקה הצבאית המלאים עליצות, שהגיעו לאזניו מעברו השמאלי של השדה שעבר בו, וביחוד הרגיש והבין זאת על פי הרשימה, שקרא ביום ההוא בבוקר אותו האופיצר שבא לבדוק את מספר האסירים. הנה פיר נתפש בידי חילים בלבד והובל את מקום אחד ואל עוד מקום אחד עם עשרות אנשים אחרים; לכאורה הלא יכלו לשכחו ולהחליפו באחרים. אף על פי כן חזרו אליו תשובותיו שהשיב לחוקריו בכנוי “מי שאינו מגיד את שמו”, שכנהו האופיצר. ובכנוי הזה, שהיה נורא בעיני פיר, הובילו אותו אל איזה מקום באמונה שלמה שנראתה בברור על פניהם, שכל שאר האסירים והוא בתוכם הם האנשים הדרושים להם, ושמובילים אותם אל המקום הדרוש. פיר הרגיש בעצמו, שהוא צרור קטן אין חפץ בו שנפל בגלגלי מכונה שאינה ידועה לו, ושמלאכתה נעשית כראוי.

פיר הובא עם שאר החוטאים אל עברו הימני של “שדה הנערות”, לא רחוק מבית הנזירות, אצל בית לבן גדול עם גן רחב ידים עד מאד. הבית היה בית הנסיך שצֶרבַטוב, אשר היה פיר מצוי בו קודם לזה אצל בעליו, ואשר באותה שעה חנה בו, כפי שנודע לפיר משיחת החילים, ההרצוג האֶקמילי.

העצורים הוגשו אל מרפסת המבוא, ומשם התחילו מובילים אותם אל הבית פנימה. פיר הובל ששי. דרך היציע של זכוכית והפרוזדור החיצון והפרוזדור הפנימי, שהיו ידועים לו היטב, הובילו אותו אל קבינט ארוך ונמוך, ואצל דלת הקבינט עמד אדיוטנט.

דֵווּ ישב בקצה החדר אצל שלחן, ומשקפים על אפו. פיר קרב סמוך לו. דוו לא הרים עיניו ובקש כנראה דבר בגליון שהיה מונח לפניו. ובלי הרים עין שאל בלחש: מי אתה (בלשון רבים)?

פיר החריש, מאשר לא היה בו כח להוציא דבר מפיו. בעיני פיר לא היה דוו אך גנרל צרפתי בלבד; פיר ידע, כי דוו היה מפורסם באכזריותו. בהביטו אל פניו הקרים של דוו, אשר כמלמד קפדן הסכים אך לפי שעה להאריך אפו ולחכות לתשובה, הרגיש, כי כל סקונדה של התמהמהות יכולה להביא מות עליו, אך לא ידע מה לאמור לו. לאמור מה שאמר בהחקרו בפעם הראשונה לא ערב את לבבו, ולהגיד את שמו ואת מצבו היה מתירא ומתבייש. פיר עודנו מחריש, טרם יספיק לגמור בלבו מה להשיב, ודוו הרים ראשו קצת, ויט את משקפיו אל מצחו, ויסרבק עיניו ויסתכל בפיר.

– את האיש הזה ידעתי,– אמר דוו בקול מתון וקר, שנתכוון בו כוונה גלויה להבהיל את פיר.

הקור, אשר עבר קודם לזה על גבו של פיר, תקף ולחץ את ראשו כמו במכבש.

– אדוני הגנרל אינך יכול לדעת אותי, כי לא ראיתיך מימי…

– מרגל רוסי הוא זה, – נכנס דוו לתוך דבריו ופנה את הגנרל השני, אשר היה בחדר ההוא, ופיר לא ראהו.

ודוו הסב פניו. ופתאם התחיל פיר מדבר ברהיטה, וקולו נהיה כקול רעם:

– לא, הוד נסיכות, – אמר, בזכרו פתאם כי דוו היה הֶרצוג. – לא הוד נסיכות, לא יכלת לדעת אותי. אופיצר לחלוצים אני ולא יצאתי ממוסקבה.

– מה שמך? – חזר ושאל דוו.

– Besouhof .

– מי יוכיח לי, כי אינך משקר?

– הוד נסיכות! – צעק פיר לא בקול נעלב, כי אם בקול תחנונים.

דוו הרים עיניו ויסתכל בפיר. סקונדות אחדות הביטו זה אל זה, והבטה זו הצילה את פיר ממות. בהבטה זו נהיו, נגד כל תנאי מלחמה ותביעה לדין, יחוסים אנושיים בין שני האנשים האלה. שניהם הרגישו ברגע האחד ההוא בהרגשה בלתי ברורה דברים הרבה לאין מספר ויבינו, כי שניהם ילדי מין האדם, כי אחים הם.

בשעת ההבטה הראשונה, כאשר אך הרים דוו את ראשו מעל הרשימה שלו, שמעשי בני האדם וחייהם נקראו בה “נומרים”, לא היה פיר בעיניו אלא פרט מפרטי המעשים, ונכון היה דוו לדונו ביריה בלי כל יראת חטא; אך בהבטה זו ראה בו איש. לרגע שקע בהרהורים.

– במה תוכיח לי, כי אמת אתה דובר? – אמר דוו בקרירות.

פיר זכר את רמבל ויגד את שם גדודו ואת שם משפחתו של זה ואת שם הרחוב, שהבית ההוא היה בו.

– אינך מה שאתה אומר לי, – חזר ואמר דוו.

פיר החל להביא ראיות בקול רועד ונפסק לרגעים, כי דבריו אמת.

אך ברגע ההוא נכנס אדיוטנט ויגד דבר לדוו.

דוו נהר פתאם, כאשר הגיד לו האדיוטנט מה שהגיד, ויחל לרכס את מעילו. ואת פיר שכח , כנראה, לגמרי.

כאשר הזכיר לו האדיוטנט על אדות הנתפש, הרעים פניו וירמז לצד פיר ויצו להובילו. אבל אנה הוצרכו להובילו, לא ידע פיר: האל הגדרה שהובא מתוכה, אם אל המקום המוכן לדין המיתה, אשר הראוהו חבריו בעברם ב“שדה הנערות”.

פיר הסב ראשו וירא, כי האדיוטנט חוזר ושואל דבר.

– אואי, סן דוט! (כן, בלי פקפוק) – אמר דוו; אך על מה אמר “כן” זה, לא ידע פיר.

פיר לא זכר, כיצד, כמה ואנה הלך. הוא הניע ברגליו יחד עם שאר הנהוגים בלי הבין, בלי הרגיש ובלי ראות דבר מסביב לו, עד אשר עמדו כלם, ויעמוד גם הוא. רק רעיון אחד היה בלבו בכל העת ההיא. הרעיון ההוא היה שאלת מי ואיזה הוא האיש, אשר גמר דינו למיתה. לא האנשים, אשר חקרוהו בקומיסיה: איש מהם לא חפץ וכנראה בברור לא יכל לעשות זאת. לא דוו, אשר הציץ עליו בעיני רצון כאלה. עוד רגע אחד והיה דוו מבין, כי רע המעשה שהם עושים, אך האדיוטנט בא ועכב את פעולת הרגע ההוא. והאדיוטנט הזה בלי כל ספק לא נתכוון להרע לאיש, אבל אפשר היה לו שלא יכנס. ומי אפוא היה הגוזר והממית והלוקח את נפשו, נפש פיר, עם כל זכרונותיו ותקוותיו ורעיוניו? מי עשה זאת? ופיר הרגיש, כי איש לא עשה זאת.

הסדר, צרוף המקרים היה העושה זאת.

איזה סדר עמד עליו להרגו, לקחת את נפשו, את כלו, לעשות בו כלה.

יא

מבית הנסיך שצרבטוב הובילו מיד את הנתפשים דרך מורד “שדה הנערות” משמאל לבית הנזירות ויגישו אותם אל גן ירק, ועמוד בתוך הגן. מאחרי העמוד היה פתוח בור גדול, ועפרו השפוך אצלו עוד היה לח, ומסביב לבור ולעמוד נאסף המון עם גדול בדמות חצי גורן עגולה. בהמון ההוא היו מעטים מבני רוסיה ורבים מצבאות נפוליון, מאותם שלא עמדו אז בשורה: אשכנזים, איטלקים וצרפתים במעילי שרד שונים. מימין לעמוד ומשמאלו עמדו שורות חילים צרפתים במעילים כחולים, בכתפיות אדומות, בנעלות נמוכות ובכובעים צבאיים גבוהים.

הפושעים הוצגו בסדר שנכתבו ברשימה (פיר היה הששי) והוגשו אל העמוד. תופים אחדים התחילו מכים פתאם משני עברים, ופיר הרגיש, כי לקול הזה כאלו נעקרה מקצת נפשו. לא עמד בו כשרון להרהר ולעין בדבר. יכול היה רק לראות ולשמוע. אך דבר אחד בקשה נפשו – שיעשה במהרה הדבר הנורא העתיד להעשות. בין כה הסתכל בחבריו והתבונן בהם.

שני האנשים שבראש השורה היו מגולחים כדין יושבי בית האסורים. אחד מהם היה גבוה ורזה; השני – שחור, שעיר, רב שרירים ובעל חוטם פחוס. השלישי היה אכר-משרת, כבן ארבעים וחמש, בעל שערות מלבינות וגוף בריא ושמן. הרביעי היה אכר יפה מראה מאד, בעל זקן צהוב מתפתל ועינים שחורות. החמישי היה פועל פבריקאי קטן, כתם פנים ורזה, כבן שמונה עשרה שנה, לבוש חלט.

פיר שמע, כי הצרפתים התיעצו איך לירות, אם אחד אחד או שנים שנים יירו. “שנים שנים”, ענה האופיצר הראשי בקרירות ובמנוחה. ותנועה נהיתה בשורות החילים, ונראה לעינים, שכלם נחפזים; ונחפזים היו לא כממהרים לעשות דבר מובן לכל, כי אם כממהרים לגמור דבר נחוץ, אבל מעציב ומתמיה.

פקיד צרפתי כרוך סודר קרב אל עברה הימני של שורת הפושעים ויקרא רוסית וצרפתית את גמר הדין.

אחרי כן נגשו שני זוגות צרפתים אל הפושעים ויקחו על פי הוראת האופיצר את שני בני בית האסורים שעמדו בקצה השורה. בני בית האסורים קרבו אל העמוד ויעמדו מלכת, ובטרם הובאו שקים, הביטו זה אל זה והחרישו, כהבט חיה פצועה אל הציד הקרב אליה. האחד הצטלב בלי הפסק, והשני גרד את גבו והניע שפתיו בתנועה דומה לחיוך קל. החילים החלו בידים ממהרות לחבוש את עיניהם, לשים עליהם שקים ולאסרם אל העמוד.

שנים עשר מורים בעלי רובים יצאו בצעדים מסודרים חזקים מאחרי שורות הצבא ויעמדו במרחק שמונה צעדים מהעמוד. פיר הסב פניו לבלתי ראות מה שיהיה. פתאם נשמעו קולות נפץ והתפוררות, ונדמה לו לפיר, כי הקולות האלה חזקו מהרעמים היותר נוראים, ויפן עיניו לראות. והנה עשן, וצרפתים מתעסקים אצל הבור בפנים חורים ובידים רועדות. אחרי כן הובילו עוד שנים. גם השנים האלה הביטו אל כל הנצבים כשנים הראשונים בלי דבר דבר ואך בעיניהם בלבד בקשו מחסה, ונכר היה בהם, שאינם מבינים ואינם מאמינים, שמעשה שיהיה כך יהיה. הם לא יכלו להאמין, שיהי להם כן, על כי אך הם לבד ידעו, מה יקרו החיים להם, ועל כן לא הבינו ולא האמינו, כי אפשר שיקחו את חייהם מהם.

פיר רצה להמנע מהביט ויסב פניו עוד הפעם; אך גם הפעם נבהל משמוע כמין קולות נפץ נורא, ובאותו הרגע ראו עיניו עשן ודם ופנים חורים ונבהלים של צרפתים מתעסקים אצל העמוד ודוחקים זה את זה בידים רועדות. בנשימה קשה פנה פיר כה וכה וכאלו שאל: מה זאת? והשאלה הזאת נראתה גם בכל המבטים, אשר נפגשו במבטו של פיר.

על כל פני הרוסים ועל פני כל הצרפתים שהיו באותו מעמד, כחילים כאופיצרים בלי יוצא מן הכלל, קרא פיר את הבהלה ואת האימה ואת המלחמה הפנימית, אשר היו בלבו אף הוא. “מי הוא אפוא העושה זאת? הנה כלם כואבים כמוני, ומי זה אפוא? מה הוא זה?” נצנץ בלב פיר לסקונדה אחת.

“מורי הגדוד השמונים וששה לפנים!” קרא איזה איש, והחמישי, מי שעמד מצד פיר, לוקח והובל לבדו. פיר לא הבין, כי נצלה נפשו, כי הוא וכל הנותרים הובאו הנה אך לעמוד בשעת מיתת הנדונים. באימה הולכת וגדלה הביט אל אשר נעשה לעיניו ולא בא לכלל שמחה ולא לכלל מנוחה. החמישי היה הפועל הפבריקאי לבוש החלט. כאשר אך נגעו בו, נרתע לאחוריו באימה גדולה ויחזק בפיר (פיר נזדעזע ונשמט ממנו). הפועל לא יכל ללכת, ויסחבוהו באצילי ידיו, והוא צעק והשמיע איזה דברים. כאשר הגישוהו אל העמוד, נשתתק פתאם, כאלו הברר לו דבר פתאם. אם הברר לו, שצעקתו צעקת שוא, או שאי אפשר שאנשים יהרגוהו, אבל התיצב אצל העמוד ויחד עם הנצבים עליו חכה לחבישתו ובעינים נוצצות הביט סביבו כחיה שנפצעה.

פיר לא יכל עוד לקבל עליו להסב את פניו ולעצום את עיניו. בשעת הרציחה החמישית הזאת הגיעה הסקרנות וסערת הלב גם בו גם בכל ההמון למדרגה שאין למעלה הימנה. החמישי גם זה גם הוא כחבריו נראה כשוקט: הוא התעטף בחלט שלו וגרד באחת משתי רגליו היחפות את השניה.

כאשר החלו לחבוש את עיניו, תקן בעצמו את הקשר אשר שרט את ערפו; אחרי כן, כאשר הרכינו אותו אל העמוד המלוכלך בדם, נזדקר לפניו, ולפי שבמצב זה היה קשה לו לעמוד, התקין עצמו ויישר רגליו וירכן במנוחה. פיר לא גרע עיניו ממנו, ולא נעלמה מעיניו גם תנועה קטנה שבקטנות מתנועותיו של זה.

בודאי נשמע קול פקודה; בודאי נשמעו אחרי קול הפקודה יריות שמונה רובים. אבל פיר לא שמע – בכל יגיעתו לזכור אחרי כן, לא זכר דבר זה – בלי קול יריה. הוא אך ראה, כי הפועל הפבריקאי שקע פתאם על החבלים, כי נראה דם בשני מקומות, וכי החבלים בעצמם נפרדו מכובד משא הגויה התלויה עליהם. והפועל הוריד ראשו ואסף רגליו שלא כטבעו של דבר וכאלו ישב לו ברגע ההוא. פיר נגש במרוצה אל העמוד, ואיש לא מחה בידו. מסביב לפועל התעסקו אנשים נבהלים חורי פנים. צרפתי זקן בעל שפם התיר את החבלים, ולחיו התחתונה רעדה רעידות עזות. הגויה צנחה, וחילים סחבו אותה בכבדות ובפזיזות אל אחורי העמוד והתחילו דוחפים אותה אל הבור.

נכר היה, שכלם ידעו בברור, שחוטאים הם, ועליהם לכסות בחפזון את עקבות מעשה הרשע.

פיר שם עיניו בבור וירא, כי הפועל שוכב, וברכיו למעלה, סמוך לראשו, וכתפו האחת גבוהה מהשנית. וכתפו זאת פעם הושפלה ופעם הוגבהה בפלצות מסודרת. אך כבר התחילו מעדרות עפר נשפכות על כל גופו. חיל אחד נתן בקולו על פיר קול זעם וחמה ודאבון ויצוהו לשוב. אבל פיר לא הבין דבריו ולא חדל לעמוד אצל העמוד, ואיש לא הרחיק אותו משם.

כאשר נסתם הבור כלו, נשמע קול הפקודה. פיר הושב למקומו, והצבאות הצרפתיים, שעמדו שורות שורות משני עברי העמוד, סבו חצי סבוב ויחלו לעבור בפסיעות סדורות לפני העמוד. עשרים וארבעה המורים בעלי הרובים המורקים, שעמדו באמצע העגול, רצו ויספחו אל מקומותיהם בשעה שעברו הרוטות לפניהם.

פיר הביט לפניו בעינים אין בינה אל המורים האלה, שיצאו ורצו זוג זוג מתוך העגול. כלם, חוץ מאחד, נספחו אל הרוטות. חיל צעיר אחד, שפניו חורו כפני מת, וכובעו הוטה על ערפו, הוריד את רובהו ועמד עוד מול הבור במקום אשר ירה משם. החיל הזה התנודד כשכור, פעם פסע פסיעות אחדות לפנים ופעם לאחור, לתמוך את גופו אשר נטה לנפול. ואונטר-אופיצר זקן רץ מתוך השורות אל החיל הצעיר ויחזק בו בכתפו ויסחבהו ויביאהו אל הרוטה. המון הרוסים והצרפתים החל להתפרד. כלם הלכו שחוח והחרישו.

– מעתה ידעו איך להבעיר בערות, – אמר אחד הצרפתים.

פיר נתן עיניו בבעל הדבור הזה וירא, כי הוא חיל שאמר למצוא נוחם לנפשו על המעשה אשר נעשה, אך לא יכל להתנחם החיל לא גמר מה שהתחיל, וינף יד וילך לו.

יב

אחרי מעשה המשפט הפרידו את פיר מהנדונים האחרים ויותירוהו לבדו בבית תפלה קטן הרוס ומטונף.

לפנות ערב בא אונטר-אופיצר מחיל המשמר עם שני חילים אל בית התפלה ההוא ויגד לפיר, כי נסלח לו, וכי הוא נאסף אל אהלי השבויים. בלי הבין מה שנאמר לו קם פיר וילך עם החילים. הם הביאוהו לפני אהלים שנבנו במעלה השדה ההוא, – אהלי עצים מחורכים, נסרים, וקורות, ולוחות משופים, – ויכניסוהו לאחד מהם. בחשכה סבבוהו אנשים שונים, כעשרים איש. הוא הביט אליהם ולא הבין, מי האנשים האלה, למה באו, ומה הם מבקשים מאתו. הוא שמע קול מליהם, אשר דברו אליו, אך לא בא על פיהן לידי כל מסקנה וכל הלכה למעשה: לא הבין את הוראתן. גם השב השיב על אשר שאלוהו, אך לא התבונן, מי שומע את דבריו, ואיזו כוונה ימצאו בתשובותיו. הוא הביט אל הפנים ואל התמונות, וכלם כאחד נראו לו כדברים שאין טעם בהם.

מן הרגע אשר ראה פיר את מעשה הרצח הנורא הזה, שנעשה בידי אנשים שלא רצו לעשותו, כמו נעקר מלבו אותו הקפיץ, שהיה הכל אחוז בו ונראה על ידו כמו חי, ובהעקרו נפל הכל ויהי לערמת עפר אין סדר וטעם. אבדה בקרבו, אף על פי שלא התבונן בזה בברור, האמונה גם בטוב סדרי העולם, גם בנפש האדם, גם בנפשו בפרט וגם באלהים. מצב זה כבר הרגיש בעצמו פיר פעמים אחדות, אך בכח גדול כזה לא תקף אותו מימיו. קודם לזה, כשהיו מתעוררים ספקות כאלה בקרבו, היה הוא בעצמו האשם בדבר. ובקרב לבו היה מרגיש מדי פעם בפעם, כי בו עצמו ימצא עזרה מהיאוש ההוא ומהספקות ההם. אבל בפעם הזאת הרגיש, כי לא באשמתו נהרסה תבל בעיניו, ונותרו ממנה אך עיי מפלה. בפעם הזאת הרגיש, כי לא יעצור כח לשוב ולהאמין בחיים.

בחשכה מסביב לו עמדו אנשים: בודאי מצאו בו דבר, אשר העסיק את לבם מאד. הם ספרו לו איזה דבר וישאלוהו איזה דבר ואחרי כן נהגוהו אל איזה מקום, ולבסוף ראה והנה הוא באוהל בקרן זוית, ואתו אנשים מדברים לפרקים זה עם זה מעברים שונים וצוחקים.

“ובכן, אחי… אותו הפרינץ עצמו, אשר…” אמר קול אחד בקרן הזוית ממולו והדגיש מלת “אשר” בהדגשה מיוחדת.

פיר ישב בלי דבר דבר ובלי נוע אצל הכותל על מצע תבן, פעם פקח עיניו ופעם עצם אותן. אך בכל פעם אשר עצם את עיניו ראה לפניו מיד את פרצופו הנורא – הנורא ביחוד בתמימות היתרה שהיתה בו – של הפועל הפבריקאי ואת פרצופיהם החרדים, הנוראים עוד יותר, של הרוצחים שלא ברצונם. ושוב היה פוקח עיניו ומביט בלי בינה מסביב לו בחשכה.

מצדו ישב כפוף איש קטן קומה, אשר בראשונה הרגיש פיר במציאותו רק על פי ריח הזעה החריף, אשר עלה ממנו בכל אחת מתנועותיו. אותו האיש התעסק בחשכה ברגליו, ופיר הרגיש, אף על פי שלא ראה את פניו, שהאיש הזה מסתכל בו בלי הפסק. כאשר התבונן פיר היטב בתוך החשכה, הבין, כי האיש הזה מפתח חתולי כפות רגליו. ואופן עשותו זאת משך את לבו של פיר.

אחרי פשטו את המיתרים, שנחבשה רגלו האחת בהם, כרך אותם בדיוק ויחל לפתח מיד את חתולי רגלו השניה, ולפרקים הסתכל בפיר. עוד ידו האחת תולה את המיתרים, וכבר החלה היד השניה לפתח את הרגל השניה. ככה חשף האיש בתנועות מעוגלות, קלות ותכופות את כפות רגליו, ותלה את חתוליהן על היתדות שהיו תקועות מצד ראשו, ויוצא סכין מתקפל, ויקצע בו דבר, ויקפלהו, וישימהו תחת מראשותיו, וישב ישיבה נוחה לו כפי שאפשר, וירם את ברכיו ויחבקן בשתי ידיו ויתן עיניו בפיר. איזה דבר נעים, מרגיע ומרחיב את הדעת מצא פיר בתנועותיו הקלות האלה, בסדר הביתי ההגון שבקרן זויתו וגם בריחו של האיש הזה ויבט אליו בלי גרוע עין ממנו.

– צרות רבות ראית, אדון? האין זאת? – אמר אותו הקטן פתאם.

וכל כך הרבה חבה ותמימות הורגש בקולו הנגוני של אותו האיש, שפיר אמנם רצה להשיב לו, אך לחיו התחתונה התחילה רועדת, ובגרונו הרגיש דמעות. והאיש הקטן הוסיף לדבר בקולו הנעים בסקונדה ההיא ולא הספיק ביד פיר להביע לו את מבוכתו.

– אבל אל תעצב, בן נץ⁸⁴, – אמר אליו בקול הנגוני המלא חבה, שזקנות רוסיות מדברות בו. אל תעצב ידידי, הצרות עוברות, והחיים ארוכים. כן הוא, חביבי. וחיים אנחנו פה, תהלה לאל, ואיננו נעלבים. גם הם אנשים, יש בהם רעים ויש טובים, – ובעודנו מדבר גחן על ברכיו, ויקם בתנועה מהירה, וישתעל ויסר משם.

– הוי נוכל הנה זה בא! – שמע פיר קול חבה זה מקצה האוהל – הנוכל זכר ויבוא. רב לך, רב.

והאיש הדף את הכלב הקטן, אשר רקד כנגדו, וישב למקומו וישב לו. בידו היה דבר חבוש בסמרטוט.

– הא לך, אכול, אדון, – אמר בשובו אל סגנון הכבוד שדבר בו קודם לזה, ויפתח את הסמרטוט ויתן לפיר תפוחי אדמה צלויים אחדים. – לסעודת הצהריים נתן נזיד. ותפוחי אדמה נחמדים!

פיר לא אכל כל היום ההוא, וריח תפוחי האדמה נראה לו כנעים עד מאד, ויודה לו לחיל ויאכל.

– ומה, הלא כן הוא? – אמר החיל בחיוך קל ויקח אחד מתפוחי האדמה. – ואתה עשה כן.

ויוצא שנית את סכינו המתקפל ויגזור תפוח אדמה אחד לשני חלקים שוים ויפזר עליהם מלח מתוך הסמרטוט ויגש לפיר.

– התפוחים נחמדים, – חזר ואמר. – אכול מהם, קח ואכול.

לפיר נדמה, כי מימיו לא אכל מאכל טוב מזה.

– לא, מה שנעשה לי כאין בעיני, – אמר פיר, – אך על מה הרגו את האמללים האלה!… האחרון כבן עשרים שנה.

טצ… טצ… – אמר האיש הקטן. – חטאה היא, חטאה היא… – הוסיף בחפזון, וכאלו היו דבריו מוכנים בפיו בכל עת ופורצים ויוצאים שלא מדעתו, הוסיף עוד: – ולמה אפוא, אדון, נשארת במוסקבה?

– לא דמיתי, כי ימהרו ככה לבוא. בשגגה נשארתי פה, – אמר פיר.

– ואיככה לקחו אותך, מחמדי, המביתך הוציאוך?

– לא, אל הבערה הלכתי, ויחזיקו בי ויתנו אותי למבעיר.

– במקום המשפט שם הרשע, – העיר האיש הקטן.

– ואתה פה זה ימים רבים? – שאל פיר, בגמרו ללעוס את התפוח האחרון.

– אני? ביום הראשון לשבוע שעבר לקחו אותי מבית החולים שבמוסקבה.

– ואתה, חיל אתה?

– חיל מהגדוד האַפשרוֹני, חולה קדחת. מסוכן הייתי. לנו לא הגידו מאומה. כעשרים איש ממנו שכבו שם. ואנחנו לא דמינו, לא שערנו.

– ואתה מתגעגע פה? – שאל פיר.

– איככה לא אתגעגע, מחמדי. שמי פְלַטון, שם משפחתי קַרַטַיֶב, – הוסיף, כנראה, כדי להקל לפיר את השיחה עמו. – בצבא הסבו את שמי “בן-נץ”. איככה לא אתגעגע, מחמדי! מוסקבה – היא אם לערים. מי יביט ולא יתגעגע. אבל התולעת את הכרוב מקרסמת, ועם זה מפלתה קודמת; כך היו הזקנים אומרים, – הוסיף במהירות.

– איך, איך אמרת זאת? – שאל פיר.

– אני? – שאל קרטיב. – אני אומר: לא בחכמתנו, כי אם בגזרת אלהים, – אמר קרטיב, ונדמה לו, שהוא שונה בזה מה שאמר, ומיד הוסיף: – ואתה, אדון, גם אחוזה לך? גם בית? בודאי בית מלא כל טוב! גם בעלת בית לך? ואביך ואמך חיים?

ופיר אמנם לא ראה בחשכה, אבל הרגש הרגיש, כי שפתי החיל התקמטו על ידי חיוך עצור של חבה בשאלו את שאלותיו אלה. נכר היה בו, שהצטער, על כי לא היו לו לפיר אב ואם, ביחוד על כי לא היתה לו אם.

– וילדים יש לך? – שאל אחרי הביעו צערו זה במשל עם.

תשובתו השלילית של פיר גרמה לו, כנראה, צער גם היא. ויוסף במהירות:

– ומה בכך, עודכם צעירים; עוד יתן אלהים ויהיו. ובלבד שיהי שלום בבית…

– אבל עתה אחת היא, – אמר פיר שלא בכונה.

– הוי, גבר נעים, – השיב פלטון. – לעולם אל תהי ____⁸⁵ מילקוט עניים ומבית אסורים.

כאמרו זאת התקין את ישיבתו וישתעל, וברור היה שהוא מכין עצמו לספר ספור ארוך.

– כן הוא, ידידי החביב, עוד ישבתי אז בביתנו, – החל לספר, – אחוזה טובה לנו, אדמה רבה, האכרים לא חסרו כל טוב, וביתנו – תהלה לאל. אבא היה יוצא לקצור חצירו עם שבעה אנשים. חיים טובים חיינו. נוצרים גמורים היינו. והנה…

ופלטון קרטיב ספר ספור ארוך, מעשה שהיה בו, שנסע לחטוב ביער לא לו ונפל בידי השומר, והלקוהו ושפטוהו ומסרוהו לצבא.

– ומה יצא מזה, מחמדי, – אמר בקול שנשתנה מפני חיוך, – אנחנו חשבנו, כי רעה היא, והנה אך טובה – אחי היה הולך לצבא, אלו לא נכשלתי אני. ולאחי הצעיר חמשה ילדים; ואני אך את אשתי הותרתי לבדה. ילדה אחת היתה לנו, אך עוד בטרם נמסרתי לצבא לקח אותה אלהים. באתי הביתה לשעת דרור – ומה אומר לך. ראיתי והנה חייהם טובים מבראשונה. החצר מלאה מקנה, הנשים בבית, שני אחי משתכרים במקום אחר. רק מיכאילה, הוא הצעיר, בבית. ואבא אמר בפרוש: “לי כל ילדי, אמר אבא, יקרים כאחד: כל אצבע מאצבעותיך כי תשוך, יכאב לך. ואלו לא “גלחו” אז את פלטון, היה עתה מיכאילה חייב ללכת”. הוא הקהיל את כלנו – הלא תאמין – ויעמידנו לפני הצלמים. “מיכאילה, אמר אבא, קרב הנה, השתחוה על אפיך ארצה, גם את, אשת מיכאילה, השתחוי, גם אתם, נכדי, השתחוו כלכם. הבינותם?” אמר אבא. כן הוא, חביבי. המזל דורש את שלו. ואנחנו טוענים כל היום: זאת רעה, זה קשה לנו. כל טובנו, ידיד נפשי, כמים במכמרת: בעודך מושך אותה – היא מתנפחת, ובהעלותך אותה למעלה – אין בה מאומה. כן הוא.

פלטון שנה את מושבו על התבן שלו.

אחרי החרישו שעה קטנה עמד על רגליו.

– הלא בודאי אתה מבקש לישון? – אמר והתחיל מצטלב וקורא במהירות:

– האל ישוע המשיח, ניקולה הצדיק, פרולה ולַורה! האל ישוע המשיח, ניקולה הצדיק, פרולה ולורה! האל ישוע המשיח, חננו והושעינו! – סיים, ויקוד ארצה, ויקם ויאנח וישב על תבנו.

– כן הוא, השכיבני, אלהים, כאבן והעמידני כצבי⁸⁶ – אמר ברהיטה וישכב וימתח עליו אדרתו.

– מה התפלה הזאת אשר קראת? – שאל פיר.

– ומה? – אמר פלטון ברהיטה (הוא כבר החל לישון). מה קראתי? התפללתי. ואתה, כלום אינך מתפלל בכל יום?

– לא, כי מתפלל אני, – אמר פיר. – אך למה אמרת: פרולה ולורה?

– ואיך לא אומר? – השיב פלטון במהירות: – הלא חג סוסים הוא. יש לחוס גם על הבהמה, – אמר קרטיב. – והנוכל בא והתקפל. הנבחן התחמם, – אמר במששו ברגליו את הכלב, שרבץ אצלן, וישב ויתהפך וירדם כרגע.

מחוץ נשמעו בכי וצעקות, ובעד סדקי האוהל נראתה אש; אך בתוך האוהל היו דממה וחשכה. פיר לא ישן עוד זמן רב ובעינים פקוחות שכב בחשכה על מקומו והקשיב לנחרתו הסדורה של פלטון השוכב אצלו והרגיש, כי עולמו הפנימי, שנהרס קודם לזה, קם ומתעורר בקרבו בהוד חדש של איזו יסודות חדשים ומוצקים.

יג

באוהל, אשר הובא בו פיר וישב בו ארבעה שבועות, נמצאו עשרים ושלשה חילים שבויים, שלשה אופיצרים ושני פקידים אזרחיים.

כלם היו נראים לו אחרי כן לפיר בדמיונו כמו בערפל, אך פלטון קרטיב נשאר בלבו לכל ימיו והיה לו לזכרון היותר עז ויקר ולסמל כל בריה רוסית, טובה ועגולה. כאשר ראה פיר ביום השני לאור הבוקר את שכנו, הברר לו, כי הרושם הראשון של דבר עגול היה נכון מאד: כל תארו של פלטון באדרתו הצרפתית החגורה בחבל, במצנפתו ובנעלי חתוליו היה עגול. ראשו היה עגול מכל צד; גבו, חזהו, כתפיו, גם כפיו, אשר היה נושא כמי שנכון בכל עת לחבוק דבר, היו עגולים, ועגולים היו חיוכו הנעים ועיניו הערמוניות הגדולות והמלאות חבה.

בן יותר מחמשים שנה היה פלטון קרטיב, על פי מה שיצא מספוריו על דבר המלחמות, אשר השתתף בהן בימי עבודתו בצבא. כמה היו ימי שני חייו, לא ידע בעצמו ולא יכל לברר זאת בשום אופן. אך שניו הלבנות כשלג והחזקות, אשר בצחקו (וצוחק היה לעתים קרובות) התגלו כלן בשני חצאי עגוליהן, היו כלן טובות ושלמות; גם שערה לבנה אחת לא נראתה בזקנו ועל ראשו, ולכל גופו היה מראה איש קל בתנועותיו ומצוין באומץ לבב ובסבלנות.

פניו, אף על פי שנמצאו עליהם קמטים עגולים קטנים, הביעו תמימות ועלומים; קולו היה נעים ונגוני; אבל דבורו הצטיין ביחוד בטבעיותו ובברירותו. נכר היה, כי לא שאל בלבו מימיו, מה אמר ומה הוא נכון לאמור; ובזה נִתן למהירות דבורו והדגשותיו הנאמנות כח מכריע ומנצח, שאין לעמוד בפניו.

כחותיו הגופניים וקלות תנועותיו נפלאו כל כך בראשית ימי שביו, שנדמה שאינו מבין מה היא עיפות וחולי. בכל יום היה אומר בערב בשכבו: "השכיבני, אלהים, כאבן והעמידני כצבי, ובקומו בבוקר היה מניע כתפיו באופן אחד בכל פעם ואומר: “שכבתי ונרדמתי, התנערתי וקמתי”. ובאמת היה נרדם כאבן מיד אחרי שכבו, ובהקיצו היה מחזיק בעבודה מיד בלי התמהמה אפילו סקונדה אחת, כילדים שאוחזים בכלי שעשועיהם מיד אחרי הקיצם משנתם. הוא ידע לעשות כל מלאכה לא מעשה אומן גמור אך גם לא מעשה הדיוט. הוא היה אופה, מבשל, תופר, משפה עצים ומתקן נעלים. כל היום היה עסוק ורק בלילות היה מתיר לעצמו דברי שיחה חביבים לו ושירים, ושר בשירים היה לא כדרך המשוררים שאומנותם בכך, שיודעים היו שיש להם שומעים, כי אם כדרך שהצפרים שרות, ונראה בו בברור, שנחוץ היה לו להשמיע את הקולות האלה, כשם שנחוץ לאדם לפעמים להמתח קצת או להתהלך; והקולות האלה היו בכל פעם דקים, רכים, כמעט קולות אשה, עצובים, ופניו היו סריוזיים מאד בשעה כזאת.

כאשר נפל בשבי ונעשה מגודל זקן, הסיר מעליו את כל המעטה הזר לרוחו, את מעטה איש הצבא שנתן עליו, ושלא מדעתו חזר והיה כאחד האכרים בדרכיו.

– חיל בשעת דרורו ככתונת של בלאי מכנסים, – היה אומר על עצמו.

הוא לא אהב לדבר על אדות ימי עבודתו בצבא, אף על פי שלא התאונן ולעתים קרובות היה אומר, כי בכל ימי עבודתו לא הוכה אפילו פעם אחת. כשהיה מספר, היו רוב ספוריו מזכרונותיו הישנים – אשר יקרו לו מאד, לפי מה שנראה בברור – מזכרונות מצב אכרותו (שנקרא במבטאו христiанскiй תחת крестьянскiй ). הפתגמים המרובים, שהשתמש בהם בדברו, לא היו מן הגסים והמגונים ברובם, השגורים בפיות החילים, כי אם משלי עם היו, אותם המשלים הנראים קלי ערך כל כך כל אחד בפני עצמו והמגיעים פתאם למדרגת חכמה עמוקה בזמן שהם נאמרים כענין.

לעתים קרובות אמר דבר סותר לגמרי מה שאמר קודם לזה, אבל שני המאמרים היו נכונים. הוא היה אוהב לדבר ומיטיב לדבר ומיפה דבריו בכנויים של חבה ובמשלי עם, שלפי מה שנראה לפיר המציא אותם בעצמו; אבל הודם העקרי של ספוריו היה בזה, שמאורעות פשוטים שבפשוטים, לפעמים אותם המאורעות עצמם שראה פיר ולא התבונן בהם, נתעלו על ידו והיו למעשים טובים ומפוארים. הוא אהב לשמוע את האגדות, שהיה חיל אחד מספרן וחוזר ומספרן בכל ערב, אך יותר מכל אהב לשמוע ספורי מעשים על אדות החיים כמו שהם. בשמעו ספורים כאלה היה מחייך ובשמחה, מכניס מלים משלו ושואל שאלות מכוונות לברור התוכן המוסרי שבדבר המסופר. יחוסי חבה, ידידות או אהבה, בהוראת מלים אלה על פי רוחו של פיר, לא היו לו לקרטיב כלל; אך אוהב היה ומראה אותות אהבה לכל מה שזמנו החיים לפניו וביחוד לאדם – לא לאיזה אדם מפורסם, כי אם לאנשים שהיו לנגד עיניו. הוא אהב את כלבו, את חבריו, את הצרפתים, את פיר שנעשה שכנו; אבל פיר הרגיש, כי קרטיב בכל החבה היתרה הזאת (שבה העלה לו לפיר שלא בכוונה שכר חייו הרוחניים של זה) לא היה מצטער אפילו רגע אחד על פרדתו. וכזאת החל להרגיש גם פיר בעצמו בינו לבין קרטיב.

פלטון קרטיב היה בעיני כל יתר השבויים חיל פשוט מן המצויים ביותר; הם היו קוראים לו “בן-נץ” או פלַטוֹשה, מלגלגים עליו בטוב לב ושולחים אותו להביא חפצים שונים. אך בעיני פיר היה לעולם כמו שנראה לו בלילה הראשון, סמל מופלה, עגול ונצחי של רוח הפשטות והאמת.

פלטון קרטיב לא ידע על פה דבר חוץ מתפלתו. בהרצותו את נאומיו לא היה יודע בהחלו אותם, במה הוא עתיד לגמרם.

אם בקש פיר מאתו לפעמים, מאשר השתומם על הרעיון שבדבריו, לשנות מה שאמר, לא יכל פלטון לזכור מה שאמר לפני רגע אחד, וכן לא היה יכול בשום אופן להביע במלים לפיר את שירו האהוב לו. בשיר ההוא נמצאו מלים יפות, אשר באמרו אותן בפני עצמן לא יצא לו כל רעיון. הוא לא הבין ולא יכל להבין הוראת כל מלה מדבריו כשהיא לעצמה. כל מלה שהוציא מפיו וכל מעשה שעשה היו התגלות פעולה נעלמה מאתו, פעולת החיים שהיו בו. אבל חייו היו, על פי השקפתו, בלי טעם כשהם לעצמם. כל טעמם היה בהתחברות עם החיים הכלליים, ואת החיים האלה הרגיש תמיד. דבריו ומעשיו היו נוזלים מקרבו בתמידות מסודרת, בנחיצות ובטבעיות כריח העולה בלי הפסק מאחד הפרחים. הוא לא היה יכול להבין לא את ערכו ולא את הוראתו של מעשה אחד כשהוא לעצמו או של מלה אחת נפרדת.

טו

כאשר נודע למריה הנסיכית מפי ניקולי, כי אחיה עם הרוסטובים בירוסלבל, מהרה להכון לדרך מיד, לא הקשיבה לדברי דודתה, אשר יעצה אותה להמנע מזה, וגם את בן אחיה הכינה לנסוע עמה. הכבד הדבר אם אין, האפשר אם אי אפשר, לא שאלה פי איש ולא רצתה לדעת: חובתה היתה להיות לא רק בעצמה אצל אחיה, שאפשר שהוא גוסס, כי אם גם לעשות כל מה שבידה כדי להביא אליו את בנו, ועל כן נכונה לנסוע בלי התמהמה. על השאלה: מפני מה לא הודיע לה הנסיך אנדרי בעצמו, השיבה מריה הנסיכית לנפשה, שהוא או חלש מאד מכתוב או חושב את הנסיעה הארוכה לדבר כבד מאד ומסוכן לה ולבנו.

בימים אחדים נכונה הנסיכית מריה לדרכה. מרכבותיה היו: מרכבת בית הנסיך הגדולה, אשר באה בה לוורוניז', קרון⁸⁷ ועגלת משא. עמה נסעו מדמואזל בוריֶן, ניקולושקה עם מדריכו, אומנת זקנה, שלוש נערות, טיחון, שומר-סף צעיר והַידוק אחד, אשר שלחה אותו דודתה לנסוע אתה.

לנסוע למוסקבה בדרך הישרה לא היה אפשר גם להעלות על הדעת, ועל כן הוזקקה הנסיכית מריה לסוב במסלות ההולכות אל הערים ליפֶצק, ריזן, ולדימיר ושוּיה, וזאת היתה דרך רחוקה מאד, ומאשר לא נמצאו בכל מקום סוסי דואר, גם כבדה מאד, ובסביבות ריזן, שלפי מה שנשמע נראו שם צרפתים, גם בחזקת סכנה.

בימי הנסיעה הקשה הזאת היו מדמואזל בורין, דֶסַל ומשרתיה של הנסיכית מריה מתפלאים על עוז רוחה ועסקנותה המרובה. היא היתה מאחרת לעלות על משכבה ומקדמת לקום מכלם, וכל מכשול לא יכל לעצור ברוחה. על ידי עסקנותה ועוז רצונה, אשר העירו את בני לויתה להתחזק עמה, באו בסוף השבוע השני עד לפני ירוסלבל.

בימי ישיבתה האחרונים בוורוניז' ראתה הנסיכית מריה את האושר היותר גדול שבחייה. אהבתה את רוסטוב לא הציקה לה עוד, לא העירה עוד סערות בה. האהבה הזאת מלאה את כל נפשה ותהי לאחד מחלקי נשמתה, לחלק אשר לא יפרד ממנה, והיא לא נלחמה עוד עם אהבתה. בימים האחרונים הוברר לה לנסיכית מריה – אף על פי שמעולם לא אמרה זאת אל לבה בפרוש ובברור – כי היא נאהבת ואוהבת. דבר זה הוברר לה בפגישתה האחרונה עם ניקולי, בבואו להגיד לה, כי אחיה בין הרוסטובים. ניקולי לא רמז גם במלה אחת, כי אפשר (אם יחי הנסיך אנדרי מחליו) שיתחדש היחס הקודם בין אחיה ובין נטשה, אבל הנסיכית מריה ראתה בפניו, שידע דבר זה והרהר בו. ואף על פי כן לא רק לא נשתנתה התיחסותו אליה בזהירות, בחבה ובאהבה, כי אם עוד נדמה, שהוא שמח, על כי קרבת המשפחה בינו ובינה נתנה לו להביע לה ידידותו-אהבתו, כפי מה שחשבה הנסיכית מריה לפעמים, בחרות יתרה. הנסיכית מריה ידעה, כי היא אוהבת בפעם הראשונה והאחרונה בימי חייה, והרגישה, שהיא נאהבת, ולענין זה היתה מאושרה ושוקטת.

אבל האושר הזה, שהרגישה בנפשה מצד אחד, לא הפריע אותה מעצבונה על אחיה, כי אם להיפך, מנוחת נפשה בדבר הזה נתנה לה להשתעבד כולה לרגש שהיה בה על דבר אחיה. והרגש הזה חזק עליה ברגע הראשון ליציאתה מוורוניז' כל כך, שבני לויתה חשבו בהביטם אל פניה הנוגים המלאים יאוש, שבלי כל ספק תחלה בדרך; אבל המעצורים והדאגות שהיו בנסיעה הזאת ועסקנותה היתרה בשבילם הצילו אותה לפי שעה מיגונה ויגדילו את כחה.

כדרך כל האנשים בשעת נסיעה, היתה הנסיכית מריה מהרהרת אך בנסיעה בלבד ושוכחת את דבר מטרתה. אך בקרבה אל ירוסלבל, כאשר נגלה לפניה שנית מה שיכל למצוא אותה, ולא בעוד ימים הרבה, כי אם ביום הזה בערב, גברה סערת לבה לבלי חוק.

כאשר פגש ההידוק, שנשלח לפניה לחקור ולדרוש בירוסלבל, איפה חונים הרוסטובים, ומה מצבו של הנסיך אנדרי, בשער מבוא העיר את מרכבתה הגדולה, נפלה עליו אימה למראה פניה החורים של הנסיכית, אשר הוציאה לקראתו בעד החלון.

הכל נודע לי, הוד נסיכות: הרוסטובים חונים במישור, בבית הסוחר ברוניקוב. לא רחוק, על שפת הוולגה עצמה, – אמר ההידוק.

הנסיכית מריה הביטה בבהלה ובדרך שאלה אל פניו, מבלי הבין, מדוע אינו משיב על השאלה החשובה, מה מצב אחיה. מדמואזל בורין שאלה שאלה זאת תחת הנסיכית.

– מה מצבו של הנסיך? – שאלה מדמואזל בורין.

– הוד נסיכותו חונה עמהם בבית ההוא.

“אם כן הוא חי”, אמרה הנסיכית בלבה ותשאל בלחש: – מה מצבו?

– האנשים אומרים: אותו המצב הקודם.

מה פרושו של “אותו המצב הקודם”, לא שאלה הנסיכית ורק הביטה הבטה קלה ומהירה אל ניקולושקה, אשר ישב לפניה ושמח למראה העיר – והוא נער בן שבע שנים, – ותורד ראשה ולא הרימה אותו, עד אשר נעצרה מרכבתה הכבדה בחריקת רעם, בזעזועים ובנדנודים; מפתניה המתקפלים הורדו והקישו בעמדה מלכת.

דלתות המרכבה נפתחו. משמאל שטפו מים – מי הנהר הגדול, – ומימין היתה מרפסת מבוא; על המרפסת עמדו משרתים ומשרתות ואיזו נערה אדמונית בעלת קליעה שחורה גדולה, אשר צחקה צחוק קל בלתי נעים ובלתי יוצא מן הלב, לפי מה שנראה לנסיכית מריה (זאת היתה סוניה). הנסיכית רצה ועלתה במעלות, והנערה שצחקה שלא בכל לבה אמרה: “הנה, הנה!”, והנסיכית באה שלא מדעתה בפרוזדור הפנימי לפני אשה זקנה, שקלסתר פניה מטפוס מזרחי, והאשה הלכה לקראתה במהירות וברגשנות יתרה. זאת היתה הגרפינה הזקנה. היא חבקה את הנסיכית מריה והתחילה מנשקת לה.

– בתי! – אמרה אליה צרפתית, – אני אהבתיך וידעתיך זה ימים רבים.

בכל סערת לבה הבינה הנסיכית מריה, כי הגרפינה היתה זאת, וכי צריך לאמור לה דבר. בלי דעת בעצמה, כיצד עלתה זאת בידה, בטאה איזו מלים צרפתיות יפות ברוח המלים שנאמרו לה ותשאל: “מה מצבו?”

– הדוקטור אומר, כי אין בו סכנה, – אמרה הגרפינה. ובשעה שאמרה זאת הרימה עיניה למעלה באנחה, ובתנועה זאת הובעה סתירה למה שהוציאה בשפתיה.

– איפה הוא? האפשר לראותו, אפשר? – שאלה הנסיכית.

– עוד מעט, נסיכית, עוד מעט, ידידתי. זה בנו? – אמרה בפנותה אל ניקולושקה, אשר נכנס עם דסל. – כלנו נוכל לדור פה יחד, הבית גדול. אבל מה נחמד הנער למראה!

הגרפינה הביאה את הנסיכית אל חדר האורחים. סוניה דברה עם מדמואזל בורין, הגרפינה לטפה את הנער. הגרף הזקן בא אל החדר וקדם פני הנסיכית. הגרף הזקן נשתנה מאד מן היום אשר ראתה אותו הנסיכית בפעם האחרונה. אז היה זקן בן חיל, שמח ובוטח בכחו; עתה נראה כאיש אמלל ונדהם. בדברו עם הנסיכית פנה כה וכה לרגעים, כמו בשאלה אל כל הנמצאים אתו, אם הוא עושה מה שראוי לעשות. אחרי חרבן מוסקבה ואחוזתו, כשנהרסו סדרי חייו שהרגל בהם, אבד, כנראה, ערכו בעיני עצמו, וירגיש, כי אין לו מקום עוד בחיים.

אף על פי שכל חפצה היה אך לראות במהרה את אחיה, ולבה זעף על כי ברגע הזה, כשהיא מבקשת לנפשה אך דבר אחד, אך לראות אותו, מעסיקים אותה ומשבחים בלב ולב את בן אחיה, – התבוננה הנסיכית מריה עם זה בכל מה שנעשה מסביב לה והרגישה את הנחיצות להכנע לפי שעה לסדר החדש הזה, שהתחילה נכנסת בו. היא ידעה, כי כל זה נחוץ. וקשה היה הדבר לה, אך לא חרה לה עליהם.

– זאת בת אחותנו, – אמר הגרף בהציגו לפני הנסיכית את סוניה, – האם לא תדעי אותה, נסיכית?

הנסיכית פנתה אליה ותתאמץ להשכיח את רגש השנאה, שהתעורר בקרבה אל הנערה הזאת, ותשקה. אבל רע נהיה עליה המעשה, שרוח כל הסובבים אותה רחקה כל כך מרגשי לבה.

– איפה הוא? – שאלה שנית בפנותה אל כלם.

– הוא במדור התחתון, נטשה עמו, – ענתה סוניה והתאדמה. – הנה הלכו לראות. בודאי עיפה את, נסיכית?

דמעות זעף פרצו בעיני הנסיכית. היא פנתה ותאמר לשאול שנית את הגרפינה, איך לעבור אליו, והנה קול צעדים קלים ונמהרים כמו מתוך צהלה נשמע מאצל הפתח. הנסיכית נשאה עיניה ותרא את נטשה, שנכנסה כמעט במרוצה, את נטשה זו שהיתה רעה כל כך בעיני הנסיכית בהפגשן במוסקבה לפני ימים רבים.

אך עוד לא הספיקה הנסיכית להביט הבטה אחת אל פני נטשה, וכבר הבינה, כי זאת חברתה הנאמנה ביגונה, וממילא גם רעותה. ותרץ לקראתה ותחבקה ותבך על כתפה.

כאשר אך נודע לנטשה, בשבתה למראשותי הנסיך אנדרי, כי באה הנסיכית מריה, יצאה בלאט מחדרו בצעדים המהירים, אשר נדמו לנסיכית מריה כמביעים שמחה, ותרץ אליה.

על פניה הנסערים היה אך רושם אחד, בבואה במרוצתה אל החדר, – רושם אהבה עזה, אהבה בלי גבול אליו, אליה, אל כל מה שהיה קרוב לאהובה, רושם רגשי רחמים וצער על המצטערים ותשוקה עזה למסור את נפשה על מנת לעזור להם. נכר היה, כי ברגע ההוא לא היה בלב נטשה גם הרהור כל שהוא בה בעצמה, בדברים שבינה לבינו.

הנסיכית מריה הבינה כל זאת בחושיה הדקים אחרי הבטתה הראשונה אל פני נטשה ובעונג מתוך יגון בכתה על כתפה.

– נלכה נא, נלכה אליו מרי, – אמרה נטשה ברהיטות ותנהגה את חדר אחר.

הנסיכית מריה הרימה פניה ותמח עיניה ותפן אל נטשה. היא הרגישה, כי ממנה תבין ותדע הכל.

– מה… – החלה לשאול, אך פתאם עצרה במלים.

היא הרגישה, כי במלים אין לשאול ואין להשיב. פניה ועיניה של נטשה היו עומדים להגיד לה הכל ביתר באור ועומק.

נטשה הביטה אליה, אך, לפי מה שנדמה, היתה יראה ומפקפקת – אם עליה להגיד כל מה שהיא יודעת, אם אין; היא כאילו הרגישה, שלפני העינים הקורנות האלה, שהעמיקו לראות את כל לבה, אי אפשר שלא להגיד את כל האמת, כפי שראתה היא את האמת הזאת. שפתה של נטשה רעדה פתאם, קמטים מכוערים נהיו מסביב לפיה, והיא התחילה בוכה, וכפות ידיה על פניה.

הנסיכית מריה הבינה הכל.

אך בכל זאת יחלה עוד ותשאל במלים שלא האמינה בהן

– אבל מה פצעו? בכלל, מה מצבו?

– את, את… תראי זאת, – אמרה נטשה ויותר לא יכלה להוציא מפיה.

זמן מעט ישבו במדור התחתון אצל חדרו, כדי לחדול מבכות ולהכנס אצלו בפנים שוקטים.

– מה היה מהלך מחלתו? הזה ימים רבים הורע לו? באיזה יום נהיתה זאת? – שאלה הנסיכית מריה.

נטשה ספרה לה, כי בימים הראשונים היה בסכנה בגלל עוז חומו ומכאוביו, אך בקרוב חג השלוש עברה סכנה זאת, והדוקטור דאג אז אך בפני ההתבלות⁸⁸. אבל גם סכנה זאת עברה. כשבאו לירוסלבל, החל הפצע להעלות מוגלה (נטשה ידעה כל מה שנוגע בהעלאת מוגלה וכיוצא בזה). והדוקטור אמר, כי אפשר שעלית המוגלה תהי כראוי. קדחת אחזתו, והדוקטור אמר, שהקדחת הזאת אינה מסוכנת.

– אך לפני שני ימים, – החלה נטשה לפרש דבריה, – נעשתה זאת פתאם… (היא התאפקה ומנעה קולה מבכי). אינני יודעת מפני מה, אך ראה תראי, מה היה לו.

– חלש? כחש?… – שאלה הנסיכית.

– לא, לא כן, אבל רע מזה. ראה תראי. הוי, מרי, טוב הוא יותר מהראוי, אי אפשר לו, אי אפשר לו, אי אפשר שיחיה…

טו

כאשר פתחה נטשה בתנועה שהורגלה בה את הדלת ונתנה לנסיכית לעבור לפניה, הרגישה הנסיכית מיד יבובים מוכנים בגרונה. בכל ההכנה שהכינה את נפשה, בכל התאמצותה להרגע, ידעה, כי לא יעמוד בה כח לראותו בלי דמעות.

הנסיכית מריה הבינה את כוונת נטשה במאמר: לפני שני ימים נעשתה עמו זאת. היא הבינה, כי רצתה לאמר בזה, שנעשה רך ונוח לבריות פתאם, וכי אותה הרכות והחבה היתרה היו סימני מיתה קרובה. בגשתה אל הדלת כבר ראתה בדמיונה את פני “אנדריושה”, כפי שידעה אותם בילדותה, את הפניה הרכים, הנוחים, המלאים חבה, אשר היו לו לעתים רחוקות כל כך, ואשר בגלל זה חזקה פעולתם עליה כל כך. היא ידעה, כי יאמר לה דברים בלחש ובחבה, כדברים אשר אמר לה אביה לפני מותו, וכי לא תוכל לנשוא זאת ועל כרחה תתן קולה בבכי עליו. אך סוף סוף אי אפשר היה בלעדי זאת ועל כן באה את החדר. היבובים הלכו הלוך וקרוב אל גרונה בשעה שהכירה יותר ויותר בעיניה קצרות-הראות את תואר גויתו ובקשה ומצאה את התוים המיוחדים לו, ולבסוף ראתה את פניו, ומבטיהם נפגשו.

הוא שכב מוקף כרים על דרגש בלבוש חלט של עורות סנאים. הוא היה כחוש וחור. אחת מידיו, יד רזה לבנה ומבהקת קצת, החזיקה מטפחת, ובשנית משמש בתנועות קלות באצבעותיו את שפמו הדק, אשר גולח ויצמח. עיניו הביטו אל נכנסים.

כראות הנסיכית מריה את פניו וכפגשה את מבטו, חדלה פתאם ללכת במהירות יתרה והרגישה, כי יבשו דמעותיה ויבוביה נעצרו פתאם. כשנגלו לה הבעת פניו ומבטו, רפו ידיה פתאם ותהי חטאה בעיניה.

“אבל מה חטאתי?” שאלה את עצמה. “כי את חיה והוגה בעניני החיים, ואני!..” השיב מבטו הקר הקפדני על שאלתה.

במבטו העמוק, שהיה מכונן לא אל מה שמחוץ לו, כי אם אל נפשו, נראתה כמעט שנאה, בהסתכלו במתינות באחותו ובנטשה.

הוא והיא נשקו זה לזה על גב היד כמנהגם.

– שלום לך, מרי, איככה הגעת הלום? – אמר אליה, וקולו היה שוקט ומוזר לה כמבטו.

אילו התחיל צועק צעקת יאוש, היתה הצעקה הזאת מפלת אימה על הנסיכית מריה פחות מצלצול קול זה.

– גם האת ניקולושקה הבאת? – אמר באותו הקול השוקט והמתון ובהתאמצות גלויה לזכור נשכחות.

– מה בריאותך עתה? – אמרה הנסיכית מריה והתפלאה בעצמה על מה שהוציאה מפיה.

– זאת, ידידתי, יש לשאול את הדוקטור, – אמר אליה, ונכר היה בו, שבהתאמצות יתרה להתנהג בחבה אמר בפיו בלבד (נראה היה בו, שלא היו פיו ולבו שוים כלל באמרו זאת):

– מרסי, שר אמי, ד’אטר וני (תודה לך, ידידתי היקרה, כי באת).

הנסיכית מריה לחצה את ידו. הוא קמט פניו קצת מלחיצתה זו. הוא החריש, והיא לא ידעה מה לדבר. היא הבינה, מה שבא עליו בשני הימים ההם. בדבריו, בטון שלו, ביחוד במבטו זה – מבט קר, כמעט מתוך שנאה – הורגשה ההסתלקות מכל עניני העולם הנוראה בעיני אדם חי. נכר היה בו, שקושי הבין כל מה שיש בו מעניני החיים; אבל יחד עם זה הורגש בו, שלא הבין דברים אלה לא מפני שנסתרה בינתו, כי אם מפני שהבין דבר אחר, דבר אשר בני האדם החיים לא עמדו ולא יכלו לעמוד עליו ואשר מלא את כל לבבו ואת כל נפשו.

באופן משונה כזה זמן אותנו גורלנו יחד! – אמר בתוך הדממה ורמז על נטשה. – היא משמשת אותי כל היום.

הנסיכית מריה שמעה בשום לב ולא הבינה מה שאמר. איככה יכל הנסיך אנדרי בעל הרגש הדק ומנהגי החבה לדבר כן בפני האשה אשר אהב ואשר אהבה אותו! אילו היה חושב לחיות, לא היה אומר זאת בטון קר ועולב כזה. אילו לא ידע שהוא מת, כלום לא היה חס עליה, כלום היה יכול לדבר בפניה כזאת? רק טעם אחד היה אפשר למצוא לזה, והוא, שכל דבר לא נחשב בעיניו למאומה – ובשביל מה? בשביל שנגלה לו דבר אחר גדול יותר.

השיחה היתה קרה, בלי חבור ובכל רגע נפסקה.

– מרי נסעה דרך ריזן', – אמרה נטשה.

הנסיך אנדרי לא התבונן, כי קראה לאחותו מרי (שהוא דרך קרבה יתרה). ונטשה, שקראה לה כך בפניו בפעם הראשונה, התבוננה בזה בעצמה.

– ומה איפוא? – אמר הנסיך אנדרי.

– סופר לה, כי מוסקבה נשרפה; כלה, בלי שארית, כי יש אומרים…

נטשה עצרה במליה: אי אפשר היה לדבר. ברור היה, כי התאמץ לשמוע ולא יכל.

– כן הוא, נשרפה, – אמר הנסיך אנדרי. – הרבה יש להצטער על זה, – אמר והתחיל להביט לפניו ולהתקין שפמו באצבעותיו בפנים טרודים.

– ואת, מרי, נזדמת עם הגרף ניקולי? – אמר הנסיך אנדרי פתאם בכוונה גלויה לעשות להן נחת רוח. – הוא כתב להם, כי נשאת חן בעיניו, – הוסיף בפשטות ובמנוחה, כנראה מבלי כח להבין את כל עומק חשיבותם של דבריו אלה לאנשים חיים. – אילו אהבת אותו גם את, היה טוב מאד… שתנשאו, – הוסיף בקצת מהירות, כאילו שמחה נפשו על כי מצא בפיו מלים שבקש זמן רב לשוא.

הנסיכית מריה שמעה את דבריו, אך לא מצאה בהם אלא הוכחה, עד כמה הוא רחוק מרחק נורא מכל מה שיש בו מעניני החיים.

– מה חפץ לדבר בי! – אמרה במנוחה ותשם עיניה על נטשה.

נטשה הרגישה את מבטה ולא הביטה אליה. ושוב שתקו כלם.

Andre, החפץ אתה… – אמרה הנסיכית מריה פתאם בקול רועד, – החפץ אתה לראות את ניקולושקה? הוא היה מזכיר אותך כל הימים.

הנסיך אנדרי צחק בפעם הראשונה צחוק קל מאד, שלא נראה כמעט לעין, אך הנסיכית מריה, שידעה את פניו כל כך, הבינה בבהלה, כי צחוק זה היה לא מתוך שמחה ולא מתוך חבת בנו, כי אם דרך לגלוג חשאי בלב שוקט, על כי השתמשה הנסיכית מריה בתחבולה האחרונה לפי דעתה להשיב רוחו אליו.

– כן, אני שמח מאד על ניקולושקה, השלום לו?

* * *

כאשר הביאו אל הנסיך אנדרי את ניקולושקה – והנער הביט בבהלה אל אביו, אך לא בכה, באשר לא בכה שם איש, – נשק לו הנסיך, וכנראה בברור, לא ידע מה לדבר עמו.

כאשר הוציאו את ניקולושקה מלפניו, נכנסה הנסיכית מריה עוד פעם אחת אל אחיה ותשקהו ומבלי יכולת להתאפק עוד התחילה בוכה.

הוא נתן עיניו בה.

– על ניקולושקה? – שאל אותה.

הנסיכית מריה הרכינה ראשה בבכי דרך הסכמה.

– מרי, הלא יודעת את את האיבנג… – אמר, אך נשתתק פתאם.

– מה אמרת?

– אין דבר. אין לבכות פה, – אמר והביט אליה במבטו הקר.

* * *

כשהתחילה הנסיכית בוכה, הבין, שבכתה, על כי ישאר ניקולושקה בלא אב. ביגיעה רבה התאמץ לשוב אל מנהגי החיים ויעמוד על נקודת השקפתם.

“מן הדין הוא שיצטערו על זה!” אמר בלבו. “אבל מה פשוט הדבר!”

“צפרי שמים אינן זורעות ואינן קוצרות, אך אבינו שבשמים מכלכל אותן”, אמר אל לבו ורצה לאמור זאת לנסיכית. “אך לא, הן תבינינה זאת על פי דרכן, הן לא תבינינה! זאת אינן יכולות להבין: כי כל הרגשות האלה, שהן מוקירות כלן כאחת, כל הרעיונות האלה הנראים לנו חשובים כל כך – אין צורך בהם. אין אנחנו יכולים להבין איש את רגשי רעהו”, השיב אל לבו ויחרש.

* * *

בנו הקטן של הנסיך אנדרי היה בן שבע שנים. הוא היה קורא בספר בקושי וידוע לא ידע מאומה. רבות ראה בחיים אחרי היום ההוא וקנה מדעים, הסתכלות ונסיון; אך אילו היו בו ביום ההוא כל אותם הקנינים הרוחניים שרכש לו אחרי כן, לא היה יכול להיטיב ולהעמיק הבין את כל ערך המראה, שראה בין אביו ובין הנסיכית מריה ונטשה, יותר ממה שהבין בלעדיהם. הכל הבין הנער ולא בכה, ויצא מן החדר, ובלי דבר דבר נגש אל נטשה אשר יצאה אחריו ויבט אליה בביישנות בעינים יפות ומלאות עיון; שפתו העליונה שהיתה מורמה קצת רעדה ברגע ההוא, והוא סמך ראשו על נטשה והתחיל בוכה.

מן היום ההוא היה בורח מדסל, בורח מהגרפינה, אשר היתה מלטפת אותו תדיר, והיה או יושב בדד או נגש בקצת מורך אל הנסיכית מריה ואל נטשה, אשר אהב, לפי הנראה, עוד יותר מאשר את דודתו, ומגפף אותן בחשאי ובביישנות.

הנסיכית מריה הבינה היטב בצאתה מלפני הנסיך אנדרי, כל מה שהביעו לה פני נטשה. היא לא דברה עוד עם נטשה על דבר תקוה להחיותו. חליפות עמה שמרה עליו אצל משכבו ולא בכתה עוד, אבל ערכה תפלה כל היום אל הנצחי הנשגב מבינת אנוש, אשר הורגשה כל כך מציאותו ממעל לאדם הגווע.

טז

הנסיך אנדרי לא רק ידע, כי ימות בחליו, כי אם גם הרגיש בעצמו, שהוא גווע, שכבר גוע וימת למחצה. הוא בא לידי הכרה, שהוא מרוחק מכל עניני העולם הזה, ולידי הויה משונה, קלה ומשמחת לב. בלי חפזון ובלי דאגה חכה למה שעתיד לבוא עליו. הדבר האיום, הנצחי, הנעלם והרחוק, אשר לא חדל להרגיש את מציאותו בכל ימי חייו, נעשה קרוב לו, – ועל פי הקלות המשונה שמצא אז בהויתו – גם כמעט מובן ומוחש.

* * *

בראשונה היה ירא מפני הקץ. שתי פעמים טעם טעם רגש מכאיב ונורא זה של היראה מפני המות, מפני הקץ, ועכשו לא הבין עוד את הרגש הזה.

בפעם הראשונה בא אותו הרגש עליו, בשעה שהגרנטה סבבה לפניו כגלגל שעשועים, והוא הביט אל שדה הקציר, אל השיחים, אל השמים, וידע, כי המות לפניו. אך כאשר הקיץ אחרי פצעו, וכהרף עין פותח בו – כאילו פרץ ויצא לחפשי מלחץ עול החיים, אשר היה גודר בעדו – פרח זה של אהבת עולם, אהבה חפשית, שאינה תלויה בחיי העולם הזה, לא ירא עוד מפני המות ולא הרהר בו.

וכאשר הרבה בשעות מכאוביו ובדידותו וטרוף דעתו למחצה, אשר בלה אחרי הפצעו, לעיין ביסוד החדש, יסוד אהבת העולם, כן הרבה להסתלק, בלי הרגיש בעצמו, מחיי העולם הזה. אהבת כל דבר, כל איש, מסירת נפש בכל עת בעד האהבה – היתה לו לבטול אהבת היחיד, להסתלקות כל חיי העולם הזה. וכאשר הרבה לקבל את יסוד האהבה הזה, כן הרבה להסתלק מהחיים וכן הוסיף להרוס את הגדר הנוראה העומדת (בזמן שאין אהבה בלב) בין החיים ובין המות. כאשר היה זוכר בימים הראשונים ההם, שהוא עתיד למות, היה אומר אל לבו: ומה בכך, זה יפה לי יותר.

אבל אחרי הלילה ההוא במיטישצי, כאשר באה לפניו, בשעה שדעתו נטרפה למחצה, העלמה שבקש לראותה, וכאשר לחץ את ידה אל שפתיו ויחל לבכות בחשאי בדמעות שמחה, התגנבה אל לבו שלא מדעתו אהבה לאשה אחת, והאהבה הזאת חזרה וחבבה עליו את החיים. ורעיוני שמחה ודאגה החלו לבוא בקרבו. בזכרו את הרגע אשר ראה את קורגין בבית החבוש, לא יכל לשוב אל הרגש ההוא; נפשו חשקה לדעת, אם הוא חי. ולשאול זאת לא ערב את לבבו.

מחלתו הלכה לה בסדרה הטבעי, אך מה שאמרה נטשה: “נעשתה זאת” נהיה לו שני ימים לפני ביאת הנסיכית מריה, זאת היתה המלחמה המוסרית האחרונה בין החיים ובין המות, והמות גבר בה. זאת היתה ההכרה שהכיר פתאם, שעוד יקרו לו החיים, אשר הופיעו לפניו באהבתו את נטשה, ונפילת האימה האחרונה מפני העתיד הנעלם, אשר גבר הנסיך אנדרי לאחרונה גם עליה.

הדבר היה בערב. כבכל פעם אחרי סעודת הצהרים אחזתו קדחת קלה, ורעיוניו היו ברורים מאד. סוניה ישבה אצל השלחן. הוא התנמנם. פתאם תקף אותו רגש גיל.

“בודאי נכנסה היא לכאן!” אמר בלבו.

באמת ישבה במקום סוניה נטשה, אשר נכנסה בלאט לפני רגע קטן.

מאז החלה נטשה לשמשו, היה מרגיש מדי פעם בפעם הרגשה טבעית את קרבתה. היא ישבה על כסא מצדו וכסתה בגויתה את אור הנר למולו וסרגה פוזמק (לסרוג פוזמקאות למדה, אחרי אשר אמר לה הנסיך אנדרי פעם אחת, כי אין איש יודע לשמש חולים כאומנות הזקנות הסורגות פוזמקאות, וכי יש בסריגת פוזמק כמין סגולה להרגיע). אצבעותיה הדקות הפרידו במהירות את צנורותיה, שנאחזו זו בזו לפעמים רחוקות, ואחד מעברי פניה המודדים והשקועים בהרהורים נראה לו היטב. על ידי אחת מתנועותיה נפלה הפקעת מעל ברכיה. ותרעד הנערה, ותבט אליו, ותכס בידה את הנר, ותגחן בזהירות בתנועה קלה ומתאמת לחפצה, ותרם את הפקעת, ותשב ותשב כבראשונה.

הוא הביט אליה בלי נוע וראה, כי הוצרכה להאנח אנחה גדולה אחרי תנועתה זאת, אך היא לא ערבה את לבבה להאנח ותשאף רוח בזהירות.

במנזר “טרואיצקיה” הם דברו על אדות העבר, והוא אמר לה, כי אילו היה חי, היה מברך את אלהים כל ימיו על פצעו זה, אשר קרב אותו אליה עוד הפעם; אך מן העת ההיא לא דברו עוד על אדות העתיד אפילו פעם אחת.

“האפשר הדבר אם אי אפשר?” אמר בלבו ברגעים האלה בהביטו אליה ובהקשיבו לקשקוש צנורותיה. “האומנם זמן אותי מזלי באופן משונה כזה עמה אך על מנת שאמות?… האמנם נגלתה לי האמת שבחיים אך על מנת שאחיה חיי שקר? אני אוהב אותה יותר מכל אשר בארץ. אבל מה עלי לעשות, אם אני אוהב אותה?” אמר אל לבו, ופתאם נאנק שלא בכוונה כפי מנהגו, שהורגל בו בימי מכאוביו.

לקול זה הניחה נטשה את פוזמקה ותכף ראשה יותר אליו, ופתאם ראתה את עיניו הנוצצות, ותגש אליו בצעדים קלים ותגחן.

– אינך ישן?

– לא, זה זמן רב אני מביט אליך; כשנכנסת, הרגשתי את כניסתך. איש מבלעדיך איננו נותן לי דממה רבה זאת… אור נעים זה. לבכות אני מבקש משמחה.

נטשה קרבה אליו יותר. פניה נהרו משמחה וגיל.

– נטשה, אהבה גדולה יותר מדי אהבתיך. יותר מכל אשר בארץ.

– ואני? – להרף עין נטתה מעט הצדה – ולמה תאמר יותר מדי? – אמרה נטשה.

– למה יותר מדי?… ומה דעתך, מה אומר לבך לך, כל לבך מה אומר לך, האחיה? מה נדמה לך?

– מובטחת אני, מובטחת אני! – כמעט צעקה נטשה והחזיקה בו בשתי ידיו בתנועה נמרצה.

הוא החריש זמן מעט.

– מה טוב היה אילו!… – אמר ויאחז בידה וישק לה.

נטשה מלאה גיל וסערת לבב, אבל זכרה מיד, כי זה אי אפשר, כי למנוחה הוא צריך.

אחרי לחיצה קצרה הניח לה להוציא את ידה מידו, והיא עברה אל הנר ותשב שנית כבראשונה. שתי פעמים הציצה עליו, ועיניו נהרו לקראתה. היא קבלה עליה שעור עבודה בפוזמקה ונדרה בלבה, שלא תסב עיניה, עד שתגמור שעור זה.

באמת עצם עיניו מהר אחרי כן וירדם. ישן היה אך זמן מעט, ופתאם נעור בזעה קרה ובחרדה.

בהתנמנמו הרהר במה שהיה מהרהר בכל הימים ההם – בחיים ובמות. ובמות יותר מבחיים. נפשו ידעה, שהוא קרוב יותר למות.

“אהבה? מה היא האהבה?” דבר עם לבבו.

“אהבה מעכבת את המיתה. האהבה היא החיים. כל דבר, כל מה שאני מבין, איני מבין אלא מפני שאני אוהב. הכל ישנו, הכל נמצא אך בשביל שאני אוהב. הכל מחובר ומצומד אך בכחה לבד. האהבה היא האלהים, ומיתתי היא שיבתי, שיבת אחד מחלקי האהבה, אל המקור הכללי והנצחי”. הרעיונות האלה נראו לו כתנחומים. אבל רק רעיונות היו, איזה דבר נעדר בהם. ונמצא בהם איזה דבר חד-צדדי תלוי ברצון בעליו, בסברותיו – אך לא אמת גלויה לעינים. והדאגה והגמגום לא זזו ממקומם. וכך נרדם.

ויחלום, והנה הוא שוכב בחדר אשר שכב בו באמת, אך לא פצוע הוא, כי אם בריא. הרבה אנשים שונים, קטני עולם, מצוננים בטבעם, באים לפניו. הוא, הנסיך אנדרי, מדבר עמהם, נחלק עליהם בדבר אין חפץ בו. הם מכינים עצמם לצאת לדרך. הוא, הנסיך אנדרי, זוכר במקצת, כי כל זה הבל, וכי יש לו דאגות אחרות חשובות יותר, ועם זה הוא מוסיף לדבר דברי חדודים ריקים, והם שומעים ומתפלאים. מעט מעט סרים ונעלמים כל האנשים האלה, ותחתיהם נוצרת שאלה על דבר נעילת הדלת. הוא קם והולך אל הדלת להבריח אל היתד ולנעלה. בשאלה, היספיק לנעלה אם אין, תלוי **הכל. ** הוא הולך, הוא נחפז, ורגליו אינן נעות, ונפשו יודעת, כי לא יספיק לנעול את הדלת, ועם זה הוא מתאמץ בכל כחו בצער גדול. ואימה גדולה תוקפת אותו. והאימה הזאת היא אימת המות: מאחרי הדלת עומד דבר זה. אך בשעה שהוא זוחל בלא כח ובכבדות יתרה אל הדלת, דוחק הדבר הנורא ההוא מאחריה ופורץ להכנס. דבר איום פורץ לשבור את הדלת, וצריך להחזיק בה. הוא אוחז בדלת, חוגר שארית כחו – לנעול אי אפשר עוד – לפחות כדי להחזיק בה. אבל כחו כושל ואיננו עומד לו, והדלת הנלחצת על ידי אותו האיום נפתחת וחוזרת ונסגרת.

עוד פעם אחת נלחצה מאחוריה. היגיעות האחרונות, שהוא יגע למעלה מכחו הטבעי, אובדות לריק, ושני חצאי הדלת נפתחו בחשאי. אותו הדבר נכנס, והמות הוא שנכנס. ובכן מת הנסיך אנדרי.

אבל בהרף העין שמת בו זכר הנסיך אנדרי, שהוא ישן, ובהרף העין שמת בו התאזר בכל כחו וייקץ.

“כן הוא, זה היה המות. מַתִּי – הקיצותי. כן הוא, המות הוא יקיצה”, אורו עיני רוחו פתאם, והמסכה, אשר כסתה עד העת ההיא את הדבר הכמוס, הוסרה מלפני מבטו הרוחני. הוא הרגיש בעצמו, כאילו נחלץ מאיזה כח, היה מודבק בו קודם לזה. ואת הקלות הנפלאה, אשר לא עזבתהו עוד.

כאשר החל, בהקיצו בזעה קרה, להתנועע על הדרגש, קרבה אליו נטשה ותשאלהו, מה לו. ולא ענה אותה, ומבלי הבין מה חפצה נתן עיניו בה במבט משונה.

זה הדבר אשר קרהו שני ימים לפני ביאת הנסיכית מריה. מן היום ההוא נשתנתה, לפי דברי הדוקטור, הקדחת הממארת לרעה, אך נטשה לא שתה את לבה לדברי הדוקטור: היא ראתה את הסימנים המוסריים הנוראים האלה, אשר היו מובהקים בעיניה יותר.

מן היום ההוא באה על הנסיך אנדרי מדי פעם בפעם יחד אם היקיצה מן השנה יקיצה מן החיים. ובהשוואה לאורך ימי החיים לא נראתה לו יקיצה זו כנמשכת יותר מיקיצת אדם משנתו בהשוואה לאורך שעת חלומו.

לא היה כל דבר נורא ומתמיה ביקיצה הזאת שנמשכה יותר מהאחרת.

ימיו ושעותיו האחרונים עברו בלי מעשים ומקרים שאינם מצויים. והנסיכית מריה ונטשה, אשר לא משו מאצלו, הרגישו זאת. הן לא בכו, לא חרדו חרדה גדולה, ובימים האחרונים שמשו לא עוד אותו (הוא לא היה עוד, הוא כבר הלך מהן), כי אם את זכרו הקרוב ביותר, את גופו. רגשות שתיהן חזקו כל כך, שהצד הנורא, הצד החיצון, שבמות לא השפיע עליהן, והן לא מצאו צורך להגדיל את יגונן. הן לא בכו לא בפניו ולא שלא בפניו, ולא עוד אלא שגם לא דברו אשה אל אחותה. הן הרגישו, שאינן יכולות להביע בדברים מה שהן מבינות.

שתיהן ראוהו מעמיק ויורד מאצלן, יורד ומסתלק במתינות ובמנוחה אל מקום אחר, ושתיהן ידעו, שכך צריך להיות וכך יפה.

לפני מותו עשו לו תקוני הודוי וההתמזגות; הכל באו אליו להתפטר. כאשר הביאו לפניו את בנו, נגע בשפתיו בנער דרך נשיקה ויסב פניו, ולא מאשר היה קשה וצר לו (הנסיכית מריה ונטשה הבינו זאת), כי אם מאשר דמה, כי אך זאת בלבד דורשים מאתו; אבל כאשר אמרו לו, כי יברך את בנו, עשה מה שנאמר לו ויבט אל סביבו, כאילו שאל, אם אינו צריך לעשות עוד דבר.

בשעת זעזועיו האחרונים, זעזועי הגוף, שהנשמה יוצאת ממנו, היו הנסיכית מריה ונטשה באותו מעמד.

– נגמר?! – אמרה הנסיכית מריה, כשכבר היה גופו מוטל רגעים אחדים בלי נוע והולך ומצטנן לפני הנצבים עליו. נטשה נגשה ותצץ אל העינים המתות ותמהר לעצמן. ותעצום את העינים ההן ולא נשקה על גבן ותגע בשפתיה אל הגוף, אשר היה הזכר היותר קרוב לאותו האיש.

“אנה הלך לו? איפה הוא עתה?…”

כאשר היה אותו הגוף מרוחץ ומלובש בגדים בארון על השלחן, קרבו כלם אליו להתפטר וכלם בכו.

ניקולושקה בכה מתוך תמהון מכאיב, אשר שבא את לבו. הגרפינה וסוניה בכו על צרת נפשה של נטשה, ועל כי הוא איננו עוד. הגרף הזקן בכה, על כי הרגיש, כל לא יהיו לו ימים מועטים ויפסע גם הוא את הפסיעה הנוראה הזאת.

נטשה והנסיכית מריה בכו גם הן באותה שעה, אבל הן בכו לא במר נפשן על צרתן הפרטית, – הן בכו מתוך מתק יראת הרוממות, שמלאה את לבותיהן מפני הכרת הסוד הפשוט והנעלה, סוד המות, שיצא לפעולה לעיניהן.

חלק שני

א

שכלו של אדם אינו משיג את כל סכום סבותיהם של החזיונות. אבל הצורך למצוא את הסבות נתון בלבו, ומבלי התבונן, כי התנאים הגורמים, שכל אחד מהם יכול להראות כסבה המבוקשת, רבים לאין מספר ומורכבים עד מאד, אוחז השכל במה שמסתבר לו ראשונה בתור גורם ישר ואומר: זאת היא הסבה. במעשים היסטוריים (שעלילות בני אדם הן הדבר, שמתבוננים אליו בהם) נחשב בשנים היותר קדמוניות רצון האלים לגורם ישר. אחרי כן נכנס תחתיו רצונם של האנשים העומדים בראש החזיון ההיסטורי – של הגבורים ההיסטוריים. אבל אין לנו אלא לעמוד על תכנו של כל מעשה היסטורי שנעסוק בו, כדי להבין, שרצונו של הגבור ההיסטורי לא רק אינו מנהיג את המוני העם בפעולותיהם, כי אם גם מונהג תמיד הוא, אותו הרצון בעצמו, על ידי אחרים. לכאורה אחת היא, אם נבין ערכו של מעשה היסטורי באופן זה או באופן אחר. אבל בין האומר, שעמי המערב באו למלחמה מזרחה, בשביל שכך עלה ברצונו של נפוליון, ובין האומר, שהדבר נעשה, בשביל שהוכרח להעשות, אותה המחלוקת שהיתה בין האנשים שהיו אומרים, שהארץ קבועה ועומדת, והמזלות הוֹלכים מסביב לה, ובין אותם שאמרו, שאינם יודעים, על מה תלויה הארץ, אבל יודעים הם, שיש חוקים גם לתנועתה גם לתנועת שאר המזלות. למעשה היסטורי אין סבות אחרות, ואי אפשר שתהיינה, חוץ מסבת כל הסבות, שהיא הסבה האחת. אבל יש חוקים למהלך המעשים, חוקים שמקצתם אינם ידועים לנו, ובמקצתם אנו מרגישים קצת. גלוי החוקים האלה אי אפשר אלא בזמן שנחדל ולא נוסיף לבקש את הסבות ברצונו של אדם אחד, כשם שגלוי חוקי תנועת המזלות נעשה לדבר שאפשר אך בשעה שחדלו בני האדם לחשוב את הארץ לעומדת בלי נוע.

מעשה היותר חשוב במלחמת שנת 1812 חושבים ההיסטוריונים, אחרי הקרב הבורודינואי וכניסת האויב למוסקבה ושרפתה, את הליכת חיל רוסיה ממסלת ריזף אל מסלת קלוגה ואל מחנה טַרוּטינוֹ, היא הנטיה הצדה – מַרש פלַגני – מאחרי “קַרסניה-פַחרה”. ההיסטוריונים מיחסים כבוד המעשה הגאוני הזה לאנשים שונים ונחלקים הם בשאלה, למי הכבוד הזה באמת. גם ההיסטוריונים בני הארצות האחרות וגם ההיסטוריונים הצרפתיים מודים, בדברם על אדות המרש הפלנגי הזה, בגאונותם של שרי הצבא הרוסיים. אבל מפני מה חושבים הסופרים הצבאים, וכל הסופרים אחריהם, כי אותו המרש הפלנגי הוא תחבולה עמוקה מאד של אדם אחד, והיא שהצילה את רוסיה והכריעה את נפוליון, – קשה מאד להבין. ראשונה, קשה להבין מה עומק הרעיון והגאוניות שבהליכה הזאת, כי אין צורך בעיון רב כדי להכיר, שאין טוב לחיל (בזמן שאין משתערים עליו) מחנות במקום שיש בו אוכל רב; וכל איש, גם נער טפש בן שלש עשרה שנה, היה יכול להכיר בלי יגיעה, כי בשנת 1812 לא היה לחיל אחרי הסוגו מאצל מוסקבה מקום טוב ממסלת קלוגה. ובכן אי אפשר להבין, קודם כל דבר, באיזו סברות מגיעים ההיסטוריונים לידי כך, שהם רואים איזה רעיון עמוק בתחבולה זאת. השנית, קשה עוד יותר מזה להבין, איזו תשועה גדולה לרוסים ומפלה לצרפתים רואים ההיסטוריונים בתחבולה הזאת; הלא בתנאים אחרים קודמים לו, נלוים אליו או באים אחריו, יכול היה המרש הפלנגי הזה להאביד את החיל הרוסי ולהציל את חיל צרפת. אם משעברו בדרך זה החל מצב החיל הרוסי ללכת הלוך וטוב, אין זאת אומרת כלל, שהליכה זאת היא שהביאה לידי כך.

המרש הפלנגי הזה לא רק שלא יכל להביא שנויים לטובה, כי אם גם היה יכול להאביד את חיל רוסיה, אילו לא נצטרפו לזה תנאים אחרים, מה היה, אילו נשרפה מוסקבה? אילו לא נתעלמו הרוסים מעיני מירַט? אילו לא היה נפוליון מפנה לבו לבטלה? אילו ערך צבא רוסיה קרב על יד קרסניה-פחרה, כעצת בֶּניגסֶן ובַרקלַי? מה היה, אילו השתערו הצרפתים על הרוסים, בלכתם מאחרי פחרה? מה היה, אילו השתער נפוליון אחרי כן, בקרבו אל טרוטינו, על הרוסים אפילו באחד מעשרה מהאנרגיה שהשתער בה עליהם בסמולנסק? מה היה, אילו הלכו הצרפתים למלחמה על פטרבורג? בכל אחד מהאופנים האלה יכלה תשועת ההליכה ההיא להביא לידי אבדן.

והשלישית, מה שמשונה ביותר, הוא שלומדי ההיסטוריה במקוריה ממאנים לראות, שאין ליחס את המרש הפלנגי הזה לשום איש יחיד; שמעולם לא ידע איש על אדותיו מראש; שתחבולה זאת בשלמותה, וכן גם הנסיגה בעצמה לא הובררה לאיש בפִילִי בשעתה, כי אם מעט מעט, פסיעה אחרי פסיעה, מעשה אחרי מעשה ורגע אחרי רגע יצאה מסכום גדול לאין מספר של תנאים שונים זה מזה עד מאד, ובכל תכנה לא נודעה, עד שנעשתה והיתה לעבר.

במועצה בפילי חשבו רוב שרי צבא רוסיה לדבר מובן מאליו את הנסיגה לאחור בדרך ישרה, היינו במסלה ההולכת לניז’ני-נובגורוד, והראיה, שרוב הדעות היו במועצה ברוח זה. וראיה גדולה מזו היא שיחתו הידועה של המצביא הראשי אחרי ישיבת המועצה עם לַנסקי אשר על הצידה. לנסקי הודיע למצביא הראשי, כי צידה לחיל הוכנה ביחוד בעברי הנהר אוקא, בפלכי טולה וקלוגה, וכי אם יסוגו אל ניז’ני יהיו פקדוני הבר מובדלים מהחיל על ידי הנהר הגדול אוקא, שבראשית ימי החורף אי אפשר להעביר עליו כל משא. זה היה האות הראשון לנחיצות הנטיה מהדרך הישרה, שנראתה קודם לזה ליותר טבעית, היא דרך ניז’ני. החיל הדרים קצת בדרך ריזן' והקריב ונטה יותר ויותר אל מקומות פקדוני הצידה. התרפות הצרפתים, אשר נתעלם חיל רוסיה מעיניהם לגמרי, וההשתדלות להגן על בית העבודה שבטולה – וביחוד תועלת ההתקרבות אל פקדוני הצידה – הזקיקו אחרי כן את החיל לנטות עוד יותר לפאת דרום ולעבור אל מסלת טולה. כאשר עברו בנסיעה נמהרה מאחרי פחרה אל מסלת טולה אמרו שרי צבא רוסיה לעמוד על יד פודולסק, ולא עלתה על דעתם כלל לחנות בטרוטינו, אבל פרטים רבים לאין מספר והתגלות צבאות צרפת, אשר קודם לזה נתעלמו הרוסים מעיניהם, ותכניות קרב, וביחוד רבוי הצידה שהוכנה בקלוגה. הזקיקו את חילנו לנטות דרומה עוד יותר ולעבור אל האמצע שבדרכים המובילים אל מקורי כלכלתו, ממסלת טולה אל מסלת קלוגה, אל טרוטינו. כשם שאי אפשר להשיב על השאלה, אימתי נעזבה מוסקבה, כך אי אפשר להשיב על השאלה, אימתי ועל ידי מי החלט לעבור אל טרוטינו. אך בשעה שכבר באו צבאותינו אל טרוטינו על ידי גורמים שונים שאין להם מספר, אך בשעה ההיא החלו אנשים להוכיח לעצמם, שהם חפצו בזאת וראו זאת מראש עוד לפני ימים רבים.

ב

המרש הפלנגי המפורסם היה כלו אך נטיה זו, שהחיל הרוסי בהסוגו הלוך והסוג בדרך אשר עלו בה רודפיו נטה, כשפסקה עלית הצרפתים, מן הדרך הישרה שנסע בה בתחלה ונסב בראותו, כי אין רודף, אל העבר אשר נמשך החיל אליו בטבעו של דבר בשביל רבוי הצידה שנמצא בו.

אם נשוה לנגדנו לא מצביאים גאוניים בראש חיל רוסיה, כי אם את החיל כשהוא לעצמו בלי שרי צבא, לא היה גם חיל זה יכול לעשות דבר אחר חוץ מהליכת חזירה למוסקבה בסבוב דרך חבל הארץ, אשר בו צידה רבה ושבע גדול.

מעבר זה ממסלת ניז’ני-נובגורוד למסילת ריזן‘. טולה וקלוגה היה טבעי כל כך, שגם המרודים של צבא רוסיה נסו בדרך הזה, וגם מפטרבורג דרשו, שיעביר קוטוזוב את צבאותיו בו. בטרוטינו הגיעה לקוטוזוב גם כמעט נזיפה קלה מאת הקיסר, על כי העביר את החיל אל מסלת ריזן’, והוראה לבחור את המקום ממול קלוגה, שכבר נמצא בו קוטוזוב, בשעה שהגיע אליו מכתב הקיסר.

חיל רוסיה, שדמה לכדור מתגלגל והולך בדרך שנדחף בו בכל ימי המלחמה ובקרב הבורודינואי, בא, כשכלה כח הדחיפה ההיא ודחיפות חדשות לא מצאוהו, במצב אשר היה טבעי לו.

קוטוזוב זכה לתהלה לא באיזו תחבולה סטרטגית גאונית, כמו שקוראים לזה, כי אם בשביל שהוא לבדו הבין חשיבותו של המעשה שהיה הולך ונעשה. הוא לבדו כבר הבין באותה שעה, מה טיבה של בטלת חיל צרפת; הוא לבדו הוסיף להבטיח, כי הקרב הבורודינואי, היה נצחון; הוא לבדו – אשר בתור מצביא ראשי היה צריך, כמדומה, לשאוף קרב – הוא לבדו התאמץ בכל כחותיו למנוע חיל רוסיה מקרבות אשר לא יועילו.

פריץ החיות שנפצע על יד בורודינו רבץ שם באחד המקומות, אשר עזב בו אותו הציד הנס מפניו; אבל העוד היה חי, מלא כח אם אך התחבא, זאת לא ידע הציד. ופתאם נשמעה נאקתו.

נאקת פריץ החיות הפצוע, נאקת חיל צרפת שהעידה על שברו, היתה מלאכות לוריסטון אל מחנה קוטוזוב לבקש שלום.

נפליון בבטחונו שבטח, כי לא מה שטוב מצד עצמו טוב, כי אם מה שעלתה על רוחו, כתב לקוטוזוב את הדברים שעלו על רוחו ראשונה ושאין כל טעם בהם.

“מיסיֶה לֶה פרֶנס קוטוזוב”, כתב לו, "אני שולח אליך את אחד הגנרל-אדיוטנטים שלי לדבר עמך בהרבה ענינים חשובים. אני מבקש, כי יאמין הודך לכל אשר יאמר לך, ביחוד בזמן שיביע את רגשי הכבוד והיקר המיוחד שבלבי לך זה ימים רבים. סוף דבר מכתבי זה. אני מתפלל, מוסיה לה פרֶנס קוטוזוב, לאלהים, כי ישמרך בסתר קדשו.

Moscou, le 30 octobre, 1812.

Signé : Napoléon.

– מואר הייתי בפי הדורות הבאים, אילו נחשבתי למתחיל בדבר איזו פשרה שתהיה: כך רצון עמנו, – השיב קוטוזוב ויוסף להתאמץ בכל כחותיו למנוע את החיל מערוך קרב.

בחודש, אשר בזז בו חיל צרפת במוסקבה, וחיל רוסיה עמד בו במנוחה על יד טרוטינו, נהיה שנוי ביחס כחם של שני החילים (ברוח ובמספר), ופריו היה יתר עוז לרוסים. אף על פי שמצב חיל צרפת ומספרו לא נודעו לרוסים, הובעה מיד, כשנשתנה יחס זה, נחיצות עריכת קרבות באותות אין מספר. האותות האלה היו: גם שליחות לוריסטון; גם רבוי הצידה בטרוטינו; גם הידיעות שבאו מכל העברים על אדות בטלתם וקלקול סדריהם של הצרפתים; גם יסוד גדודי חילים צעירים ברוסיה; גם מזג האויר הטוב; גם המנוחה הארוכה שנחו החילים הרוסים; גם התשוקה בקוצר רוח לעשות את הדבר אשר נועדו למענו, המתעוררת בצבאות אחרי הנפשם; גם התשוקה לדעת, מה שיעשה בצבא הצרפתי, שנתעלם מן העין זה ימים רבים כל כך; גם הגבורה שהראו בעת ההיא פלוגות חיל המשמר בשוטן מסביב לצרפתים שחנו בטרוטינו; גם הידיעות על דבר הנצחונות שנצחו על נקלה אכרים ופלוגות פזורות בתגרות עם צרפתים; גם הקנאה שנתעוררה על ידי זאת; גם רגש הנקמה שהיה בלב כל איש כל הימים אשר נמצאו הצרפתים במוסקבה; ויותר מכל, אותה ההכרה, שלא התבררה אבל באה בלב כל איש, שנשתנה יחס הכחות, והיתרון היה לנו. יחס הכחות נשתנה שנוי עקרי, והעליה לקרב היתה לדבר נחוץ. וכשם ששעון מנגן מתחיל לתופף ולהשמיע את הנגונים מיד אחרי גמר סבוב אצבעו, כך התחילו מרוצצים, רוגשים ושואנים בספירות העליונות על פי שנוי עקרי זה ביחס הכחות.

ג

צבא רוסיה הונהג על ידי קוטוזוב והשטב שלו ועל ידי הקיסר מפטרבורג. בפטרבורג נתחברה, עוד בטרם תבוא הידיעה על דבר עזיבת מוסקבה, תכנית מפורטת לכל המלחמה ונשלחה לקוטוזוב על מנת ללמוד ולעשות. אף על פי שתכנית זו נתחברה על יסוד ההנחה, שמוסקבה עודנה בידינו, הסכים לה השטב וקבלה להלכה ולמעשה. אך במכתב אמר קוטוזוב, כי כל הפקודות הבאות מרחוק מוצאות לפעולה בקושי. וכדי להתיר את הספקות שנמצאו, נשלחו הוראות חדשות ואנשים, שהוטל עליהם להתבונן אל מעשיו ולהודיע על אדותם.

מלבד זאת נתחדש בעת ההיא כל השטב של הצבא הרוסי. הנה הוצרכו למלא מקומותיהם של ברגמיון שנספה במלחמה ושל ברקלי שנעלב ונתפטר. מחשבות רבות חשבו, מה ייטב יותר: לשים את א. במקום ב. במקום ד.. או להפך, את ד. במקום א. וכו'; כאילו יכל להיות תלוי בזה איזה דבר חוץ מנחת רוחם של א. וב.

בשביל שנאת קוטוזוב וראש השטב שלו בינגסן, ששנאו זה את זה, ושהיית השלוחים, שבטח הקיסר בהם, והצורך למלא את המקומות הנזכרים – גדלה ונסתבכה תחרות המפלגות בשטב הצבא יותר מבכל שעה: א. טמן מוקשים לב., ד. – לג., וכן שאר המתחרים על פי כל העצות והצרופים, שיכלו לעלות על לב לענין המנויים הנחוצים בכל טמינות המוקשים האלה היתה על פי רוב הנהגות המלחמה, שכל אחד מהאנשים האלה אמר לעמוד בראשה, ביסוד הסכסוכים; אבל המלחמה התנהגה שלא מדעתם כדרך שהוצרכה להתנהג, כלומר, לא התאימה מעולם לתחבולות שחבלו אנשים, אם יצאה מתוכן היחס שבין ההמונים. כל התחבולות האלה התלכדו והתבוללו ושוו לפני הספירות העליונות אך את צל המעשה, שהיה עתיד להעשות.

“נסיכי מיכאיל אילריונוביץ'!” כתב הקיסר בשני לאוקטובר במכתב שנתקבל אחרי הקרב הטרוטיגואי. “מהיום השני לספטמבר מוסקבה בידי האויב. הודעותיך האחרונות הן מ-20 לחודש; ובכל העת הזאת לא רק שלא הוחל לעשות דבר נגד האויב ולגאולת עיר המלוכה הראשית, כי אם גם, על פי הודעותיך האחרונות עוד נסוגות אחור. כבר נתנה סֶרפוחוב בידי אחת מפלוגות האויב, וטולה ובית העבודה המפורסם שבה, הנחוץ כל כך לצבא בסכנה מהודעות הגנרל וינצנגרודה אני רואה, כי קורפוס בן 10.000 אנשים של האויב הולך אל המסלה הפטרבורגית. עוד קורפוס אחד של אלפים אחדים נוטה גם הוא אל מול דמיטרוב. שלישי הולך לו לפנים במסלה הולדימירית. הרביעי, מחנה גדול למדי, עומד בין רוזה ובין מוז’יסק. ונפוליון בעצמו היה עד 25 לחודש במוסקבה. על פי כל הידיעות האלה בזמן שהאויב חלק את חילו למחנות גדולים, בזמן שנפוליון עודנו במוסקבה עם הגורדיה שלו, כלום אפשר שיהי האויב החונה ממולך רב ועצום ולא יתן לך לעלות לקראתו? להפך, במקצת ודאות אפשר לשער, שהוא רודף אחריך בפלוגות לבד או, לכל היותר בקורפוס רפה הרבה מהחיל המופקד בידך. כמדומה שיכלת להשתמש בפרטי המצב הזה, להשתער ולגבור על האויב הרפה ממך ולהכחידו או, לכל הפחות, להניסו, להחזיק בחלק גדול מהפלכים הנתונים עתה ביד האויב ולהסיר בזה את הסכנה מעל טולה ושאר ערינו הפנימיות. אתה תתחייב באחריות, אם ימצא האויב אין לו לשלוח קורפוס גדול על פטרבורג ולהביא בסכנה את עיר המלוכה הזאת שלא היה אפשר להשאיר בה חיל רב, כי בחיל המופקד בידך, אם תעשה את שלך באומץ לבב ובשקידה, לא יבצר ממך דבר כדי להסב מעלינו את הרעה החדשה הזאת. זכר נא, כי עוד עליך להתרצות אל ארץ המולדת העלובה על אבדן מוסקבה. אתה נסית וידעת, עד כמה אני נכון לשלם שכר פעולתך. מדתי זו לא תרפה בקרבי, אבל רשאים אנחנו, אני ורוסיה לחכות מצדך לכל היגיעה וההתחזקות והגבורות, שבינתך היתרה וכשרונותיך הצבאיים וגבורת החילים הסרים אל משמעתך מגידים לנו מראש”.

אך בשעה שהמכתב הזה, המעיד, שכבר הורגש קצת גם בפטרבורג היחס הנכון שבין כחות הנלחמים, היה בדרך, כבר קצרה יד קוטוזוב מעצור ברוח צבאו, שלא יעלה להלחם, וכבר נערך קרב.

בשני לאוקטובר ירה והמית הקוזק שַפּוֹבַלוֹב בשעת רגולו ארנבת אחת, ואחת אך פצע. ברדפו אחרי הפצועה העמיק לבוא ביער ויפגע בשורתו השמאלית של חיל מירט, שעמדה שם בלי כל מנהג זהירות. הקוזק ספר לחבריו בצחוק, שעוד מעט ונפל בידי הצרפתים, ונושא הדגל שמע ויגד למצביא.

הקוזק נקרא ונחקר; מצביאי הקוזקים רצו להשתמש במקרה זה ולתפוש סוסים, אבל אחד השרים, שהיה מקורב לגבוהים שבצבא, הגיד את הדבר לאחד מגנרלי השטב. בימים האחרונים ההם עלתה קנאת חברי השטב עד למדרגה היותר גבוהה. ימים אחדים קודם לזה בא יֶרמולוב אל בניגסן ויתחנן לפניו, כי ישתמש בהשפעתו על המצביא הראשי להביא לידי עריכת קרב.

– אילו לא ידעתי אותך, הייתי מדמה, כי אינך רוצה במה שאתה מבקש. די לי להשמיע עצתי, בשביל שהודו הנעלה יעשה להפך, – ענה בניגסן.

הודעת הקוזקים, שנתאשרה על ידי פלוגות מרגלים שלוחים, הוכיחה, כי עת לעשות הוא. המיתר המתוח נתר ממקומו, והשעון התחיל לוחש, והנגינות נשמעו. בכל שלטונו המדומה, בכל רוחב בינתו התחיל לוחש, והנגינות נשמעו. בכל שלטונו המדומה, בכל רוחב בינתו ורוב נסיונותיו וידיעתו את האנשים, לא יכל קוטוזוב עוד – בדעתו את המכתב ששלח בניגסן מעצמו אל הקיסר, את רצונם הגלוי של כל הגנרלים ואת רצונו המשוער של הקיסר – לעצור את התנועה, שלא נתנה להעצר, ויוצא פקודה לעשות מה שחשב לבלתי מועיל ולמזיק, כלומר, הביע הסכמה למה שנעשה בלעדיו.

ד

מכתב בניגסן והידיעה שהמציאו הקוזקים, כי שורתם השמאלית של הצרפתים חשופה, היו אך אותותיה האחרונים של הנחיצות להוציא פקודת עליה לקרב, והעליה נועדה לחמישי באוקטובר.

ברביעי לחודש בבוקר חתם קוטוזוב על הדיספוזיציה. טוֹל קרא אותה באזני ירמולוב, על מנת שיוסיף ירמולוב לעשות את הנחוץ לדבר.

– טוב, טוב, עתה אין לי פני, – אמר ירמולוב ויצא החוצה.

הדיספוזיציה שחבר טול היתה טובה מאד. בה נכתב, כמו בדיספוזיציה האוסטרליצית, אם גם לא אשכנזית:

“די ערסטע קאלאנגע מארשירט” הנה והנה “די צווייטע קאלאנגע פארשירט” הנה והנה וכו'. וכל הקולונות האלה באו על גבי הניר בזמניהן אל מקומותיהן היעודים להן והכחידו את האויב. הכל היה כבכל הדיספוזיציות צפוי בטוב טעם, וכבכל הדיספוזיציות לא באה גם קולונה אחת בזמנה ואל מקומה.

כאשר נערכה הדיספוזיציה במספר האכסמפלרים הנחוץ, נקרא אופיצר אחד ונשלח אל ירמולוב למסור לו את הנירות, לבעבור יעשה בכתוב בהם. האופיצר הקַוַלֶרגַרדי, שהיה איש צעיר משלוחיו הקבועים של קוטוזוב, הלך אל דירתו של ירמולוב בלב שמח על שליחותו החשובה.

– נסעו מזה, – ענה משרתו היומי של ירמולוב

האופיצר הקַוַלֶרגַרדי הלך אל הגנרל, אשר היה ירמולוב מצוי אצלו.

– איננו, גם הגנרל איננו.

האופיצר עלה על סוס וירכב אל אחר.

– לא, נסעו מזה.

“אולי ימצאני עוון האחור! זה ענין רע!” אמר האופיצר בלבו. ויעבור בכל המחנה. והנה זה אמר, כי ראו את ירמולוב עובר במרכבה עם גנרלים אחרים; זה אמר, שבודאי הנהו כבר בביתו. האופיצר לא אכל ביום ההוא בצהרים ויחפש עד שש שעות בערב. ירמולוב לא נמצא בשום מקום, ואיש לא ידע, איפה הוא. האופיצר סעד לבו בחפזון אצל אחד מחבריו, וישב אל האַוַנגרד אל מילורדוביץ‘.אמנם לא היה גם זה בביתו אבל שם הוגד לו, כי מילורדוביץ’ בנשף המחול בבית הגנרל קיקין, וכי ראוי לשער, שגם ירמולוב שם.

– אבל אי זה מקומו?

– שם ביֶצ’קין, – אמר אופיצר קוזקי ורמז על בית בעל אחוזה רחוק.

– הכיצד, מאחרי השורה!

– אל השורה נשלחו שנים מגדודינו; שם היום הזה משתה גדול ונורא! שתי מקהלות נוגנים, שלש מקהלות שרים.

האופיצר רכב אל מחוץ לשורה, אל יצ’קין. מרחוק, עוד טרם יבוא עד לפני הבית, הגיעו לאזניו קולות השמחה ושירת המחולות של אנשי צבא מתעלסים.

– “בִּ-נאות הדשא… בִּ-נאות הדשא…”⁸⁹ – שמעו אזניו קולות שרים בלוית שריקות קטנות והמית טוֹרבַן⁹⁰, אשר נחבאו לפעמים בקריאות צהלה. הקולות האלה הביאו את האופיצר לידי שמחת לב, אבל גם לידי יראה גדולה על חטאו אשר חטא, על כי לא מסר את דבר הפקודה החשובה, שהוטל עליו למסור. כבר הגיעה השעה התשיעית. האופיצר ירד מעל הסוס ויבוא אל מרפסת מבואו של בית גדול – בית בעל אחוזה – שנמצא בין צבאות צרפת ורוסיה ולא היה לחרבה על ידיהם. במזנון ובפרוזדור הפנימי שוטטו משרתים, ובקבוקי יין ומטעמים בידיהם. מתחת לחלונות עמדו המשוררים. האופיצר הובא בפתח וירא, והנה כל הגנרלים היותר חשובים שבצבא נועדו שם יחדו, ובתוכם ראה גם את צלמו הגדול והבולט של ירמולוב. כל הגנרלים היו במעילים פתוחים לרוחה, ופניהם אדמו וצהלו, ובדמות חצי גורן עגולה עמדו וצחקו צחוק גדול. באמצע הטרקלין רקד גנרל שפל-קומה וטוב-ראי רקידות “טרֶפַּק” בעוז ובמהירות.

– ח, ח, ח! בן חיל ניקולי איבנוביץ'! ח, ח, ח!..

האופיצר הרגיש, כי בהכנסו ברגע זה למסירת פקודה חשובה,

יגדל עוונו כפלים. ויאמר להמתין קצת; אבל אחד הגנרלים ראהו, וכאשר הוגד לו דבר בואו, הגיד לירמולוב; ויצא ירמולוב אל האופיצר בפנים נזעמים, וישמע אליו, ויקח את הכתב מידו ולא אמר לו דבר.

– התדמה, כי יצא מביתו שלא בכוונה? – אמר בערב ההוא אחד מחברי השטב אל האופיצר הקולרגרדי על ירמולוב. – מזמות הן, בכוונה כל זה. להכשיל את קונובניצין. עתה תראה את המהומה שתהיה מחר!

ה

למחר צוה הזקן הבלה קוטוזוב, שיעירוהו בבוקר השכם, ויתפלל וילבש בגדיו וברגש ההכרה הבלתי נעימה, שהוא אנוס לנהל קרב, אשר לא חפץ בו, ישב במרכבה ויצא מכפר לֶטַשובקה, הרחוק חמשה תחומים מטרוטינו, אל המקום שהקולונות הערוכות לקרב הוצרכו להועד. קוטוזוב היה נוסע ומתנמנם ונעור ומטה אזנו לשמוע, אם אין קול יריות מימין, אם לא הוחל הקרב. אבל עוד היתה אך דממה מסביב. עוד החל הבוקר לעלות, בוקר יום בציר לח ומעונן. בקרבו אל טרוטינו ראה פרשים מובילים סוסים להשקות דרך המסלה שעברה בה מרכבתו. קוטוזוב התבונן בהם, ויעצור את מרכבתו וישאלם, מאיזה גדוד הם. הפרשים היו מאותה הקולונה, שכבר היה עליה להמצא במקום רחוק מזה במארב. “אפשר שיש טעות בדבר”, אמר המצביא הזקן בלבו. אך כאשר נסע עוד ראה גדודי רגלים, רובים עשויים כצריפים, חילים נושאים נזיד ועצים, ועליהם אך מכנסים תחתונים. ויקראו לאופיצר. האופיצר אמר, כי לא נצטוו לצאת ממקומם.

“כיצד לא נצ…” החל קוטוזוב, אבל עצר במלים ויצו לקרוא אליו את האופיצר הראשי. וירד ממרכבתו ובראש מורד ובנשימה כבדה הלך הנה והנה והמתין בלי דבר דבר. כאשר בא הקרוא – אחד מאופיצרי השטב הגנרלי, אַיכֶן שמו, – נסתמק קוטוזוב, ולא מאשר האופיצר הזה היה האשם בדבר, כי אם מאשר הוא היה כדאי והגון להביע חמה עליו, והזקן התנפל, כשהוא מפרפר בכל אבריו וקרוב להחנק מבלי נשימה ומשתולל במדה שהיה מוכשר לזה בהתגוללו על הארץ מזעם, על איכן ויאיים עליו בידיו ויצעק ויחרף בלשון גסה ומגונה, וכן היה גם גורלו של הקפיטן ברוזין, שנזדמן שם ברגע ההוא ושהיה מנוקה מעוון לגמרי.

– ומנוול זה מי הוא? לירות אצוה! נבלים! – צעק בגרון נחר בנופפו בידיו ובלי כח לעמוד על רגליו.

הוא הרגיש כאב ממש. הוא, המצביא הראשי בעצמו ובכבודו, שהכל מבטיחים אותו, שמעולם לא היה ברוסיה בעל שלטון רב כשלטונו, הוא נתן במצב זה – לצחוק בעיני כל הצבא. “לשוא יגעתי כל כך והתפללתי על אדות היום הזה, לשוא לא ישנתי בלילה ועיינתי בכל הפרטים!” אמר בלבו. “כאשר הייתי אופיצר-נער, לא היה איש מעז פניו לצחק כה… ועתה!” כאב ממש הרגיש, כאדם בשעה איש מעז פניו לצחק בי כה… ועתה!" כאב ממש הרגיש, כאדם בשעה שמלקים אותו, ולא יכל להמנע מהביע כאבו בצעקות זועם וכואב; אבל מהרה כשל כחו, ויפן כה וכה, וירגש, כי הוציא מפיו הרבה דברים לא טובים, וישב במרכבה וישב בדרך אשר בא בלי דבר דבר עוד.

חמתו אשר שפך לא שבה אליו עוד, ובקריצות עינים רפות שמע את דברי ההצטדקות והסנגוריה (ירמולוב בעצמו לא בא לפניו עד היום השני) ואת בקשותיהם ודרישותיהם של בניגמן, קונובניצין וטול ולהסיע את החיל ביום השני כדרך שאמרו להסיעו ביום ההוא. וקוזוטוב הוזקק לחזור ולהסכים.

ו

ביום השני נאספו הצבאות בערב במקומות אשר צוו ובלילה יצאו להלחם. ליל בציר היה, והשמים התקדרו בעבים שחורים חבצלתיים אך גשם לא ירד. הארץ היתה לחה, אך רפש לא היה, והצבאות הלכו בלי שאון, ורק לפעמים נשמע קשקוש קל מבין כלי התותח. נאסר לדבר בקול רם, לקטר בשפופרות, להבעיר אש; את הסוסים הפריעו מנעור. חשאות זו הגדילה את חבת המעשה. האנשים הלכו שמחים. קולונות אחדות עמדו מלכת, ויציגו את רוביהם בדמות צריפים וישכבו על האדמה הקרה, בחשבם, שזה המקום, אשר הוצרכו לבוא שמה; קולונות אחדות (רובן) הלכו כל הלילה, וברור הוא, כי באו לא אל המקום, אשר היה עליהן לבוא אליו.

אך הגרף אורלוב-דניסוב עם הקוזקים שלו (הקטנה שבפלוגות) לבד בא אל מקומו ובזמנו. הפלוגה הזאת עמדה אצל קצה היער במסלה ההולכת מכפר סטרומילובה לכפר דמיטרובסקויה.

לפני עלות הבוקר העירו את הגרף מנמנומו. איש צבא ממחנה צרפת שעבר אל הרוסים הובא לפניו. העובר היה אונטר-אופיצר פולני מהקורפוס של פוניַטובסקי. אותו האונטר-אופיצר אמר פולנית, כי עבר אליהם, על כי עלבו אותו בעבודתו, כי זה ימים רבים ראוי לו היות לאופיצר, כי הוא גבור מכלם, ועל כן עזב אותם, וחפצו לענשם. הוא אמר, כי מירט לן במרחק תחום אחד מהם, וכי אם יתנו בידו מאה איש יתפשהו חי. הגרף אורלוב-דניסוב נועץ את חבריו. ההצעה נעמה מאד, ולא יכלו להמנע מקבלה. כלם הואילו לרכוב שמה, כלם יעצו לנסות ולעשות כן. אחרי וכוחים וסברות הרבה גמר הגנרל-מַיור נרֶקוב לקחת עמו שני גדודי קוזקים ולרכוב עם האונטר-אופיצר.

– זכר נא איפוא, – אמר הגרף אורלוב-דניסוב אל האונטר-אופיצר, בשלחו אותו מלפניו: – אם שקר אתה דובר, אצוה לתלותך ככלב, ואם אמת – מאה דינרי זהב.

האונטר-אופיצר החריש בפנים מלאים אומץ ובלי השיב על הדברים האלה עלה על סוס וירכב עם גרקוב, אשר הכין את נפשו לדרך במהרה, הם נעלמו בין עצי היער, והגרף אורלוב יצא מן היער, אחרי שלחו את גרקוב, כשהוא מרתת מקרירות שעת עלות הבוקר, ולבבו נסער על המעשה, אשר עשה על אחריותו, ויחל להתבונן במחנה האויב, אשר היה מראהו מתעה לאור תחלת הבוקר והמדורות ההולכות וגומרות בערתן. בצלע-ההר החשופה, מימין לגרף אורלוב-דניסוב, היו צבאותינו צריכים להגלות. הגרף אורלוף הביט אל העבר ההוא; אך אף על פי שבודאי יכלו להראות קצת מרחוק, לא נראו הצבאות האלה. במחנה הצרפתים, כפי מה שנדמה לו לגרף אורלוב-דניסוב, וביחוד על פי דברי האדיוטנט שלו שהיה מרחיק מאד לראות, החלו לנוע.

– אכן אחרנו, – אמר הגרף אורלוב אחרי התבוננו קצת במחנה,

פתאם הוברר לו כדבר מובן וגלוי – מה שמצוי מאד, בזמן שהאיש שאנו מאמינים לו סר מנגד עינינו – כי האונטר-אופיצר ההוא אינו אלא רמאי, כי כחש להם וכי רק יקלקל את כל המעשה ההשתערות בהסירו את שני הגדודים האלה. אשר יובילם אל מקום, אשר אין לדעתו. כלום אפשר לתפוש מתוך המון חיל כזה את מצביאו הראשי!

– אכן מכחש הוא איש מזמות זה, – אמר הגרף.

– אפשר להשיבם, – אמר אחד מבני לויתו אשר הרגיש גם הוא כגרף אורלוב-דניסוב רגש דאגה למעשה זה, בהשקיפו אל המחנה.

– ומה? באמת… מה דעתך? הנניח להם? אם אין?

– התצוה להשיבם?

– להשיב, להשיב! – אמר הגרף אורלוב פתאם באומץ לבב בהביטו אל השעון. – פן נאחר, הנה האיר הבוקר.

והאדיוטנט רכב בדהירה אחרי גרקוב דרך היער. כאשר שב גרקוב, גמר הגרף אורלוב-דניסוב, אשר נסער לבבו גם על דבר הנסיון המבוטל הזה, גם על דבר צבאות הרגלים, אשר חכה להם ולא נראו, גם על דבר קרבת האויב (כל אנשיו רגזו כמוהו גם הם), לעלות על האויב.

בלחישה צוה: “סדיס!” [“שב”, כלומר “עלו על סוסיכם”]. האנשים מהרו איש אל מקומו ויצטלבו… “בשם אלהים!”.

“אוראאאא!” נשמע נהם גדול בכל היער, ומאות קוזקים צוהלים פרצו זו אחר זו, כמו הוטלו מתוך שק, ופגיוניהם נטויים אל עבר פניהם, דרך הנחל אל המחנה.

לצעקת פחדים שצעק צרפתי אחד, שראה ראשונה את הקוזקים, מהרו כל המנמנמים הערומים שנמצאו במחנה ויעזבו את כלי התותח, את הרובים, את הסוסים, וינוסו איש אל אשר הובילוהו רגליו.

אילו רדפו הקוזקים את הצרפתים בלי שים לב אל אשר נמצא מאחריהם ומסביב להם, היו תופשים גם את מירט, גם את כל אשר היה שם, שריהם חפצו בזה. אך לא היה אפשר להסיע את הקוזקים ממקומם, כאשר מצאו שלל ושביה. איש לא שמע לקול מפקד. מיד נתפשו 1500 איש, 38 כלי תותח, דגלים, ומה שחשוב מכל בעיני קוזקים, סוסים, מרדעות, שמיכות וחפצים שונים. בכל זה הוצרכו לעסוק: להחזיק בשבויים ובכלי התותח, לחלק את השלל, לריב וגם להאבק מעט; בכל זה עסקו הקוזקים.

הצרפתים ראו, כי אין רודף עוד, ויתאוששו מעט מעט ויאספו לפלוגותיהם ויחלו לירות. אורלוב-דניסוב עוד חכה ל“קולונה” ולא הוליך את חילו הלאה.

אבל על פי מה שנאמר בדיספוזיציה: די ערסטע קאלאנגע מארשירט וכו', יצאו צבאות הרגלים של הקולונות שאחרו לבוא, שבניגסן הצביאם וטול הוליך אותם, כראוי להם, וכנהוג בכל פעם באו אל אחד המקומות, אך לא אל המקום שנועד להם. כנהוג בכל עת החלו האנשים, שהיו שמחים בצאתם, לעמוד מלכת לפעמים, נשמעו תלונות, נגלו שגיאות, התחילו חוזרים לאחור אל איזה מקום. אדיוטנטים וגנרלים רוכבי סוסים עברו, גערו, כעסו, התקוטטו ואמרו, כי לא זה הדרך וכי עברה השעה, ויחרפו איזה איש וכיוצא בזה, ולאחרונה הניעו יד כלם וילכו אך כדי ללכת. “סוף סוף נבוא אל אחד המקומות!” ובאמת באו, אך לא אל המקום הנועד, ומקצתם באו גם שמה, אבל אחרו כל כך, שבאו לא לעזר ולא להועיל, רק למען יורו בהם. טול, אשר מלא בקרב הזה את תפקידו של וֵירוֹטר בקרב האויסטרליצי, דהר בהשתדלות יתרה ממקום למקום ובכל אשר פנה מצא תהפוכות. ככה פגע ביער בקורפוס של בַגובוט, כשכבר היה אור גמור, והקורפוס הזה היה חייב להיות שם זה זמן רב עם אורלוב-דניסוב. ברגזו ובדאבון נפשו על הכשלון ובחשבו, כי בודאי אשם איש בזה, קרב טול בדהירה אל מצביא הקורפוס ויחל להוכיחו בזעם ויאמר, כי ראוי להמית ביריה על זה. בגובוט, אשר היה גנרל זקן, איש מלחמה ומתון, ונפשו עיפה גם הוא מכל העמידות והעקלקלות והסתירות, קצף קצף גדול, שלא כדרכו ולתמהון כל הנצבים עליהם, וידבר קשות אל טול.

– אינני רוצה לקבל תוכחות מאיש, ולמות עם אנשי אדע לא פחות מאחרים, – אמר אליו וילך הלאה עם דביזיה אחת.

בצאתו אל השדה מול יריות הצרפתים הלוך לו בגובוט הנסער והגבור אל עבר פניו והוליך את חילו אל מול היריות בלי עיין בדבר, אם תועיל או לא תועיל התגרותו בעת הזאת ובדיביזיה אחת, הסכנה, כדורי התותח ורשפי הרובים היו אותו הדבר, שהוצרך לו בשעת כעסו זו. אחד מרשפי הרובים הראשיים המית אותו, והרשפים שנפלו אחרי כן המיתו חילים רבים, והדיביזיה שלו עמדה זמן מעט בתוך היריה לבלתי הועיל.

ז

בין כה היתה קולונה אחרת צריכה להתנפל על הצרפתים מעבר פניהם, אך אצלה היה קוטוזוב, הוא ידע היטב, כי חוץ מערבוביה לא יצא דבר מקרב זה, שהתחילו בו נגד רצונו, ובמדה שהיה בכחו עצר את החיל. הוא לא הלך הלאה.

בלי דבר דבר רכב על סוסו האפור הקטן ועל ההצעות להשתער השיב בעצלתים.

– אתה אך “להשתער” על לשונך, ואינך רואה, שאין אנו יודעים לעשות מעשי מלחמה מורכבים – אמר אל מילורדוביץ על בקשתו של זה ללכת לפנים.

– לא השכלנו בבקר לתפוש את מירט חי ולבוא אל המקום בזמננו, עתה אין לנו מה לעשות, – השיב לאחר על בקשה זו.

כאשר הגידו לקוטוזוב, כי מאחרי הצרפתים, במקום אשר קודם לזה לא היה איש, על פי הודעות הקוזקים, באו אחרי כן שני בטליוני פולנים, הציץ בזעף לאחוריו על ירמולוב (קוטוזוב לא דבר עמו עוד מיום אתמול).

ירמולוב עצם עיניו קצת, וכעין צחוק קל נראה על שפתיו בשמעו את הדברים האלה. הוא הבין, כי מעליו כבר עבר הסער, וכי קוטוזוב יסתפק ברמז זה.

– עלי הוא מלגלג בזה, – אמר ירמולוב בלחישה ודחף בברכו את רַיֶבסקי, שעמד סמוך לו לירמולוב.

מהרה אחרי כן נגש ירמולוב אל קוטוזוב ויאמר לו דרך כבוד:

– העת לא עברה, הוד נסיכות, האויב לא הלך משם. אם תצוה, נוכל לעלות עליו. הלא אם אין, לא תראה הגוַרדיה שלנו גם עשן לפניה.

קוטוזוב לא אמר מאומה, אך כאשר הגידו לו, כי צבאות מירט נסוגים אחור, צוה לעלות עליהם; אבל אחרי מאה צעדים עמד שלש רביעיות שעה.

כל דברי הקרב ההוא היו אך מעשי הקוזקים שביד אורלוב-דניסוב; יתר הצבאות אך אבדו מאות אנשים משלהם לריק.

בגלל הקרב הזה נתן לקוטוזוב אות כבוד של אבני שמיר, גם לבניגסן נתנו שמירים ומאה אלף רובל, אחרים נהנו גם הם הנאה מרובה, ואחרי הקרב ההוא נעשו עוד שנויי מנויים בשטב.

"ככה יעשה אצלנו תמיד הכל להפך! " אמרו האופיצרים והגנרלים הרוסים אחרי הקרב הטרוטינואי, כמו שהם אומרים זאת גם עתה ומכוונים להסביר, שאיזה בער הוא העושה הכל להפך, ואנחנו לא ההיינו עושים כן. אך האומרים כן או שאינם יודעים את הדבר, שהם מדברים בו, או מרמים את עצמם בכוונה. כל קרב – הטרוטינואי, הבורודינואי, האויסטרליצי – כל קרב נעשה לא כמו ששערו מפקדיו. זה תנאי עקרי.

כחות חפשיים רבים עד אין מספר (כי אין מקום, שהאדם חפשי בו יותר ממה שהוא בשעת קרב, לפי שחיים ומות תלויים בה) משפיעים על מהלך הקרב, ומהלך זה אי אפשר לעולם שיהי ידוע מראש ולעולם אינו מתאים לכוונו של כח אחד לבד.

בזמן שכחות רבים מכוונים לצדדים שונים משפיעים בשעה אחת יחדו על איזה גוף, אי אפשר שתהי תנועת הגוף הזה מתאמת לכוונו של אחד הכחות האלה, כי בכל אופן יהי כוונה על פי הקו הממוצע הקצר, הנקרא במיכניקה אלכסונו של רבוע הכחות.

אם בתאוריהם של ההיסטוריונים, ביחוד של הצרפתיים, אנחנו מוצאים כי המלחמות והקרבות המובאים בהם נעשים על פי תכנית קצובה מראש, מוכח מזה אך דבר אחד, שהתאורים האלה אינם נכונים.

הקרב הטרוטינואי, כפי הנראה בברור, לא השיג את המטרה, אשר בקש בו טול: לשתף את הצבאות בקרב על פי הדיספוזיציה; ולא את המטרה, אשר יכל הגרף אורלוב לבקש בו: לשבות את מירט; או את המטרה לכלות כרגע את כל הקורפוס, אשר יכלו לבקש בו בניגסן ואחרים; או את מטרתו של אופיצר, שרצה להשתתף בקרב ולהצטיין בו; או של קוזק, שרצה למצוא שלל יותר ממה שמצא וכיוצא בזה. אבל אם נאמר, שהיתה מטרת המעשה הזה מה שנעשה בו באמת ומה שהיתה תאות נפשות כל האנשים הרוסיים בעת ההיא (גרוש הצרפתים מרוסיה והשמדת חילם), יהי ברור וגלוי, כי הקרב הטרוטינואי היה דוקא בגלל עקלקלותיו אותו הדבר, שהיה נחוץ בתקופתה זו של המלחמה הזאת. קשה ואי אפשר למצוא לקרב זה קץ מתאים יותר למטרתו מאותו הקץ שהגיע לו. ביגיעה היותר קטנה, בערבוביה היותר גדולה ובמספר החללים היותר מצער נקנו התוצאות היותר גדולות שבכל המלחמה הזאת, כי אז נהיה המעבר מנסיגה לרדיפה, נגלה קוצר כחם של הצרפתים, ונדחף חיל נפוליון דחיפה זו, שחכה לה החיל הזה כדי להתחיל את מנוסתו.

ח

נפוליון נכנס למוסקבה אחרי נצחון גדול שנצח de la Moskwa; להטיל ספק בנצחונו אי אפשר, שהרי שדה המערכה נשאר ביד הצרפתים. הרוסים נסוגים אחור ומסגירים את עיר המלוכה מוסקבה – המלאה צידה, כלי נשק, כדורי יריה ועושר עד אין קץ – בידי נפוליון. חיל רוסיה, הקטן פי שנים מחיל צרפת, איננו מנסה חודש ימים גם פעם אחת לעלות על אויבו. מצבו של נפוליון יפה מאין כמוהו. כדי להתנפל על שארית חיל רוסיה בחיל גדול ממנו כפלים ולהכחידו מן הארץ; כדי לדרוש תנאי שלום טובים או להסיע את החיל, אם לא יקובלו תנאי השלום, בדרך עליה על פטרבורג; כדי לשוב, גם אם יארע מכשול בדרך זה, לסמולנסק או לוילנה, או להתעכב במוסקבה; כללו של דבר, כדי להחזיק ביפי המצב שנמצא בו חיל צרפת בעת ההיא, לא היה, לפי הנראה, כל צורך בגאונות מיוחדת. לא הוצרכו אלא לעשות דבר זה שאין פשוט וקל ממנו: למנוע את החיל ממשסה, להכין בגדי חורף, אשר נמצאו במוסקבה בסכום מספוק לכל החיל, ולצבור בסדר ישר את הצידה שנמצאה במוסקבה שהיתה מספקת (לפי העדאת ההיסטוריונים הצרפתיים) יותר מלחצי שנה. ונפוליון, אותו הגאון שבגאונים, אשר לפי דברי ההיסטוריונים היה שורר בצבא, לא עשה מאומה מכל זה.

הוא לא רק שלא עשה דבר מזה, כי אם להפך, השתמש בשלטונו לבחור מכל דרכי העבודה, שנזדמנו לפניו, את היותר נבער ועלול להשחיתו. בכל מה שהיה נפוליון יכול לעשות: לחרוף במוסקבה, ללכת לפטרבורג, לעלות על ניז’ני-נובגורוד, לשוב בדרך אשר בא, בנטיה צפונה או דרומה (בדרך אשר הלך בה אחרי כן קוטוזוב), בכל מה שאפשר להעלות על לב לא היה אפשר למצוא עצה נבערה ורעה ממעשהו זה שבחר בו, והוא לשבת עד אוקטובר במוסקבה ולתת לחיל לבוז את העיר, לעזוב בה אחרי כן חיל משמר, מבלי דעת מה טוב לפניו, לצאת ממוסקבה, לגשת אל מחנה קוטוזוב, לבלתי ערוך קרב, לפנות ימינה, לבוא עד מלי-ירוסלבץ בלי נסות כחו גם הפעם לבקוע דרך מחנה האויב, ללכת לא בדרך שהלך בה קוטוזוב, כי אם לשוב במסלה הסמולנסקית ההרוסה ההולכת למוז’ייסק – עצה נבערה ומאבדת את החיל יותר מזו לא היה אפשר למצוא, כמו שהוכחו אחרי כן המעשים שהיו. ובואו נא האסטרטגים הגדולים וימצאו – אם יניחו, כי מטרת נפוליון היתה לאבד את חילו – שורה אחרת של מעשים, אשר תאבד בודאות גמורה, שאינה תלויה בכל מה שיעשו צבאות רוסיה, את כל החיל הצרפתי, באותה שורת המעשים שעשה נפוליון.

נפוליון הגאוני עשה זאת, אך לאמור, כי נפוליון אבד את חילו מאשר חפץ בזה או מאשר היה שוטה גדול, לא נכון הוא, כמו שלא נכון לאמור, שהביא נפוליון את חילו עד מוסקבה מאשר חפץ בזה ומאשר היה חכם גדול וגאוני מאד.

בשני המקרים האלה היתה פעולתו, אשר לא גדל כחה יותר מפעולת אחד מאנשי צבאו, אך מתאמת לאותם החוקים, שהחזיון כלו נהיה ונגמר על פיהם.

שקר גמור הוא מה שההיסטוריונים אומרים (בשביל שלא הצליח נפוליון בסוף מעשיו), שנתמעט כחו של נפוליון במוסקבה. גם בעת ההיא השתמש כמקודם לזה וכאחרי כן בכל שכלו ובכל כחותיו להיטיב כפי האפשר לנפשו ולחילו. עסקנותו בימים ההם היתה מרובה עד מאד, לא פחות ממה שהיתה במצרים, באיטליה, באוסטריה ובפרוסיה. אין אנחנו יודעים בברור, עד כמה גדלה באמת גאונותו של נפוליון במצרים, במקום אשר הביטו ארבעים מאות שנים אל גדולתו, כי את כל הגדולות והנפלאות האלה כתבו לנו עליו אך צרפתים. אין אנחנו יכולים להוציא משפט נאמן על גאונותו באוסטריה ובפרוסיה, כי את הידיעות על דבר עלילותיו בארצות האלה עלינו לשאוב ממקורים צרפתיים וגרמניים; והסגרה מתמיהה זו, שהסגירו בידו קורפוסים לשבי בלי קרבות ומבצרים בלי מצור, מן הדין הוא שתטה את הגרמנים להכרת גאונותו, באשר בה לבד יבוארו דברי המלחמה שהיתה בגרמניה. אך אנו, תודות לאל, איננו צריכים להכיר את גאונותו, כדי לכסות את כלמתנו. אנחנו קנינו במחיר את הזכות להביט הבטה פשוטה וישרה אל המעשה הזה ולא נוותר על זכותנו זאת.

עסקנותו במוסקבה מרובה וגאונית כבכל מקום. צוויים אחרי צוויים ותכניות אחרי תכניות יוצאים מאתו בכל הימים שמשעת כניסתו למוסקבה עד שעת יציאתו. חוסר יושבים בעיר וחוסר דפוטציה וגם מעשה שרפת מוסקבה בעצמו אינם מרפים את ידיו. הוא איננו מעלים עיניו ולא מטובת חילו, לא ממעשי אויבו, לא מטובת העמים היושבים ברוסיה, לא מהנהלת עניני פריז ולא מחשבונות דיפלומטיים על אדות תנאי השלום העתיד להעשות.

ט

לענין מעשי המלחמה – מצוה ומזהיר נפוליון מיד אחרי כניסתו למוסקבה את הגנרל סֶבַּסטיַני להתבונן היטב אל תנועות החיל הרוסי, שולח קורפוסים בדרכים שונים, ומצוה את מירט למצוא את קוטוזוב. אחרי כן הוא שוקד על בצור הקרמל; אחרי כן הוא יוצר תכנית גאונית למעשי המלחמה העתידה להתפשט על פני כל מפת רוסיה.

לענין הדיפלומטיה קורא נפוליון לקפיטן יעקבלֶב הבזוז והשסוי, שאינו יודע איך לצאת ממוסקבה, ומרצה לפניו בפרוטרוט את כל הפוליטיקה שלו ואת ותרנותו, וכותב מכתב אל הקיסר אלכסנדר ואומר בו, שהוא חושב לעצמו לחובה להודיע לידידו אחיו, כי רסטופצ’ין לא עשה כראוי את המוטל עליו במוסקבה, ומשלח את יעקבלב לפטרבורג. הוא מרצה בפרטות כזאת את מחשבותיו ואת ותרנותו גם לפני טוּטוֹלמין ושולח גם את הזקן הבלה הזה פטרבורגה לבוא במשא ומתן.

לענין עשית משפט צוה מיד אחרי הבערות למצוא את המבעירים ולהמיתם. ועל רסטופצ’ין הרשע נגזר, שישרפו את בתיו.

לענין טיב הסדרים נתנה קונסטיטוציה למוסקבה. נוסדה הנהלה עירונית ואלה הדברים אשר פרסמו בשביל זה:

"יושבי מוסקבה!

"צרותיכם קשות, אך הוד גדולתו הקיסר המלך חפץ לשים קץ להן. המשפטים הנוראים שנעשו הורו אתכם לדעת, כיצד הוא עונש ממרים וחטאים. תחבולות נמרצות נאחזו לשים קץ להפרעת הסדרים ולהשיב את הבטחון הצבורי. אדמיניסטרציה מלאה אהבה של אנשים נבחרים מתוככם תהי המוניציפליטט או ההנהלה העירונית שלכם. היא תדאג לכם, לצרכיכם, לתועלתכם. חבריה מסומנים בסרט אדום, שיהי מתוח על הכתף, וראש העיר יהי לבד מזה חגור חגורה לבנה. אבל שלא בשעת עבודתם יהי להם רק סרט אדום מסביב ליד השמאלית.

“הפוליציה העירונית נוסדה על פי החק הקודם, וביגיעתה כבר הוטב הסדר. הממשלה הפקידה שני קומיסרים ראשיים או פוליצמיסטרים ועשרים קומיסרים או “פריסטבים פרטיים” ממונים על כל חלקי העיר. אותם תכירו על פי הסרט הלבן אשר יהי להם מסביב ליד השמאלית. בתי תפלה אחדים לדתות שונות נפתחו, ועבודת אלהים נערכת בהם בלי מפריע. אזרחים מאחיכם שבים יום יום אל דירותיהם, ופקודות יצאו, שימצאו בהן את העזר ואת המחסה הראויים להנתן לקשי יום. אלה הם האמצעים, שהשתמשה בהם הממשלה להשיב את הסדר ולהקל את מצבכם. אך כדי להגיע לידי כך, צריך לתשתתפו עמה בהשתדלויותיכם; שתשכחו, אם אפשר, את הרעות אשר מצאוכם; שתואילו לקוות לגורל בלתי קשה כל כך; שתהיו מובטחים, שהאנשים שיזידו לנגוע בכם ובשארית רכושכם לא ימלטו ממיתת קלון; וסוף דבר גם לא תסתפקו, שאתם ורכושכם הנשאר עתידים להשתמר, – כי זה רצונו של הגדול והישר בכל המלכים. אנשי הצבא ובני העיר מאיזה עם שתהיו! קוממו יחדו את האמון הצבורי, שהוא מקור אשרה של ממלכה; התהלכו זה עם זה כאחים; הבו עזר ומחסה איש לאחיו; התאחדו לקלקל מחשבות חורשי רעה; שמעו לשלטונות הצבאיים ואזרחיים; ומהרה תחדלנה דמעותיכם לנזול”.

לענין כלכלת הצבא צוה נפליון את כל צבאותיו ללכת זה אחר זה למוסקבה á la maraude (לבוז בז) כדי להכין

להם צידה, למען יהי לחיל אוכל לימים הבאים.

לענין הדת צוה נפוליון ramener les popes (להשיב את הכהנים הרוסיים) ולחדש את עבודת האלהים בבתי התפילה.

לענין המסחר וכלכלת הצבא הודבק בכל מקום כתב זה:

הכרזה

“אתם, אנשי מוסקבה היושבים במנוחה, האומנים והפועלים אשר הרחיקום הצרות מן העיר, ואתם, עובדי האדמה, אשר הפחד שאין לו יסוד עוצר אתכם עוד בשדות, הקשיבו! הנה השקט חוזר אל עיר המלוכה הזאת והסדר הולך ומקומם בה. בני ארצכם יוצאים בלי פחד ממקומות מקלטם, כי רואים הם שמכבדים אותם. על כל מעשה אלמות להם ולרכושם עונשים בלי אחור. הוד גדולתו הקיסר המלך מחסה להם, ומכם לא יחשוב לשונאים לו שום איש חוץ מהעוברים על מצוותיו. הוא חפץ לשים קץ לצרותיכם ולהשיבכם אל חצרותיכם ואל בתיכם. התאימו אפוא דרכיכם אל מחשבות צדקתו ובואו אלינו בלי כל חשש סכנה. אנשי המקום! שובו בבטחה אל דירותיכם: מהרה תמצאו עצות למלא צרכיכם! אומנים ופועלים אוהבי עבודה! שובו למעשי ידיכם: בתים, חנויות ופלוגות חיל משמר נכונים לכם, ושכר מלאכתכם ישולם לכם כפי שויה. ואתם, אכרים, צאו לכם עתה מן היערים, אשר נחבאתם בהם מרב אימה, שובו בלי פחד אל בתיכם והיו מובטחים, שתמצאו מחסה. אסמי צבור נוסדו בעיר, שהאכרים יכולים להביא בהם את מותרותיהם ואת תבואות אדמתם. אלה התחבולות, שאחזה הממשלה בהן, כדי שתהי מכירה חפשית מובטחת בידם: 1) מהיום הזה והלאה יכולים האכרים, עובדי האדמה והיושבים בסביבי מוסקבה להביא בלי כל חשש סכנה את מותרותיהם, מאיזה מין שיהיו, אל העיר, אל שני האסמים המוקצים לזה, אל רחוב מוחוביה ואל הטור אוחומני. 2) המזונות המובאים יקנו מאתם במחיר שיסכימו עליו המוכר והקונה ביניהם; אך אם לא ינתן למוכר המחיר הנכון שידרוש לו, רשאי הוא המוכר לשוב ולהוליך את סחורתו אל כפרו, ואיש אינו יכול להפריעו מזה בשום אופן. 3) כל יום ראשון וכל יום רביעי ימי מסחר גדולים הם בשבוע; בגלל זה יעמדו אנשי צבא במספר מספיק בכל יום שלישי ויום שביעי בכל המסלות הגדולות, במרחק הראוי מן העיר, כדי להגן על שורות העגלות. 4) בתחבולות כאלה ישתמשו גם להגן שלא תארע תקלה לאכרים בשובם עם עגלותיהם וסוסיהם. 5) בלי התמהמה ישתמשו באמצעים לקומם את הריסות המסחר הרגיל. יושבי העיר והכפרים, ואתם, הפועלים והחרשים מאיזה עם שיהיה! הנה קוראים לכם למלא מחשבות אביכם, הוד הקיסר והמלך, ולהועיל עמו יחד לטובת הכלל. הבו כבוד לפעמיו ובטחו בו ואל תתמהמהו מהתחבר אלינו”.

לחזוק ידי החיל והעם נערכו בקורים כל היום ונתנו תשורות. הקיסר היה רוכב על סוס ברחובות ומנחם את בני העיר, ובכל טרדותיו בעניני המלוכה היה מבקר בעצמו את התיאטראות שנוסדו בפקודתו.

גם לענין צדקה לעניים, שהיא המעולה שבמדות הטובות המיוחדות לנושאי עטרת מלוכה, עשה נפוליון כל מה שהיה בידו לעשות. על בתי החסד צוה לרשום Maison de ma mére " ואחד בזה את רגש אהבת בן לאמו עם הוד מלך עושה צדקות. בעצמו בא אל בית החנוך ויתן ליתומים הנושעים על פיו לנשק את ידיו הלבנות וישוחח בחסדו עם טוטולמין. אחרי כן צוה, ככתוב בהרצאתו המליצית של טיֶר לפרוע לצבאותיו באסיגנציות רוסיות מזויפות שנעשו בפקודתו. “את ההשתמשות בתחבולות האלה הרים במעלה על ידי מפעל ראוי לו ולחיל צרפת, בצוותו לתת סכומי תמיכה לנשרפים. אך מפני שצרכי אוכל יקרו מאד מתת מהם לבני ארץ נכריה, שרובם שונאים, בחר לו נפוליון לתת להם מעות, לבעבור יקנו באשר יקנו, ויצו להעניק להם שטרי רובלים”.

לענין הדיסציפלינה בצבא הוצאו יום יום פקודות לענוש קשה על הפרת חובות העבודה ולשים קץ למשסה.

י

אבל מה נפלא הדבר, כל הפקודות וההשתדלויות והתכניות הללו, שלא היו גרועות כלל משאר התחבולות הנהוגות במקרים כאלה, לא נגעו בגופו של דבר וכאצבעות לוח-שעון, שהוסר מעל המיכניסמוס, סבבו בלי מעצור ובלי מטרה ולא אחזו בגלגלים.

לענין מעשי המלחמה, הנה התכנית הגאונית, אשר יאמר טיֶר עליה: “כי מעולם לא המציאה גאונותו דבר עמוק, אמנותי ונפלא יותר מזה”, ואשר הוא מביא ראיות עליה בפולמוסו עם האדון פֶן, שאת יצירתה של התכנית הגאונית הזאת צריך ליחס לא לרביעי באוקטובר, כי אם לחמשה-עשר בו, – אותה התכנית לא נמלאה מעולם ולא יכלה להמלא, על כי לא היה בה שום צד קרוב למעשים שהיו. על בצור הקרמל, שבשבילו הוצרכו להרוס עד היסוד את la Mosquée" " (כן קרא נפוליון לבית התפלה שעל שם וסילי המאושר), הוברר, שלא היתה בו תועלת. חמרי הנפץ שהושמו תחת הקרמל לא הועילו אלא למלא את רצונו של נפוליון, שרצה בשעת יציאתו ממוסקבה, שיפוצץ הקרמל, כלומר, שתלקח רצפת החדר, שנתקל בה הילד. הרדיפה אחרי החיל הרוסי, אשר השתדל בה נפוליון כל כך, היתה חזיון אשר לא נשמע כמוהו: שרי צבא צרפת לא ידעו, אנה פנה חיל רוסיה, שמספרו היה ששים אלף איש, ולפי דברי טיֶר רק חריצותו או, כמדומה לי, גאונותו של מירט היא שעמדה לו למצוא את החיל הרוסי הזה של ששים אלף איש. שנתעלם מן העין כפריפה קטנה.

לענין פעולת הדיפלומטיה היו כל הוכחותיו של נפוליון על אדות ותרנותו ויושר דרכיו, שהביע גם לטוטולמין גם ליעקבלב. בשעה ששניהם השתדלו ביחוד לרכוש להם אדרות ועגלה, לא לעזר ולא להועיל: אלכסנדר לא קבל את מלאכיו אלה ולא השיב על דברי מלאכתם.

לענין מעשי המשפט הלא אחרי המתת המבעירים המדומים נשרפה מחציתה השנית של מוסקבה.

לענין פעולת האדמיניסטרציה לא הפריע מוסד ההנהלה את המשסה ולא הביא תועלת אלא לאנשים אחדים, שהשתתפו בהנהלה ובאמתלה של שמירת סדרים שסו בעצמם את מוסקבה או הצילו אך את שלהם בלבד ממשסה.

לענין הדת לא הביאה התחבולה שצלחה על נקלה במצרים, תחבולת בקור בית המסגד, כל תוצאה במקום הזה. שנים או שלשה כהנים פרבוסלביים, שבוקשו ונמצאו במוסקבה, נסו למלא את רצונו של נפוליון, אבל את אחד מהם הכה איש צבא צרפתי על לחייו בשעת העבודה שלו, ועל השני הודיע פקיד צרפתי כדברים האלה: "הכהן אשר מצאתי וקראתי לו לחדש את עבודת הצהרים נקה וינעל את בית התפלה. בלילה ההוא חזרו ובאו לשבר את הדלתות, לגדוע את המנעולים, לקרוע את הפנקס ולפרוע עוד פרעות כאלה.

לענין הקמת המסחר לא באה כל תשובה על ההכרזה הערוכה אל הפועלים האוהבים את המלאכה ואל כל האכרים. פועלים אוהבים את המלאכה לא נמצאו, והאכרים היו תופשים וממיתים את הקומיסרים, שהרחיקו לבוא יותר מהראוי עם ההכרזה הזאת.

וכן לא צלחה גם ההשתדלות לשמח את העם ואת החיל על ידי תיאטראות. התיאטראות בקרמל ובבית פוזניאקוב נסגרו מיד אחרי הוסדם, כי שודדו האקטריסות והאקטורים.

גם מעשי הצדקה לא הביאו את התוצאות שחפצו בהן. אסטיגנציות מזויפות ובלתי מזויפות מלאו את מוסקבה, וכל מחיר לא היה להן. הצרפתים אוספי השלל בקשו אך זהב. לא רק האסיגנציות המזויפות, אשר נתן נפוליון בגודל חסדו לאמללים, לא היו שוות מאומה, כי אם גם כסף לא החלף בזהב אלא בהורדת שויו.

אבל החזיון היותר מתמיה במעשים, שנגלה בהם בטולן של תחבולות הממשלה, היתה השתדלות נפוליון להשבית את החמס ולקומם את הדיסציפלינה.

אלה הדברים אשר הודיעו פקידי החיל:

"מעשי חמס הולכים ונעשים בעיר למרות הפקודה להשביתם. הסדר עוד לא הוקם, ואין סוחר אשר ינהל עסקים על פי החוקים. רק רוכלי מערכות המלחמה מרשים לעצמם למכור, וגם אלה אינם מוכרים אלא חפצים גזולים.

“חלק הגליל שלי עודנו לבז לחילי הקורפוס השלישי, אשר מעט מהם שהם גוזלים את שארית רכושם הדל של האמללים הנחבאים במערות, כי הם גם מכים אותם מכות אכזריות בחרבותם, כמו שראיתי בעיני פעמים אחדות”.

“אין כל חדש, חוץ מדבר החילים, שהם מתירים לעצמם לגנוב ולבוז, 9 לאוקטובר”.

“הגנבה והחמס טרם יחדלו. יש חבר גנבים במחוזנו, שצריך יהיה לשים מעצור לרוחם בחוזק יד,11 לאוקטובר”.

“הקיסר מתרעם מאד על כי, למרות צווייו הנמרצים לבטל את המשסה, נראות אך פלוגות מרודֵרים גוַרדיים שבות אל הקרמל. בגורדיה הישנה התחדשו הפרעות והחמס ביום אתמול ובלילה האחרון והיום במדה מרובה אשר לא היתה עוד כמוה. הקיסר רואה ברגש רחמנות, כי חילים מעולים, שהושמו שומרים לראשו, שבשביל זה עליהם להיות למופת במשמעת, ממרים כל כך, שהם פורצים ושוסים את המרתפים ואת האסמים העשויים בעד הצבא. ויש אשר שחתו דרכם כל כך, שהמרו את פי הצופים והאופיצרים הממונים על המשמר ויחרפום ויכו אותם”.

“המַרשל הראשי אשר על ההיכל מתאונן הרבה”, כתב שר הפלך, “כי למרות כל האסורים מוסיפים החילים לעשות צרכיהם בכל החצרות וגם מתחת לחלונות הקיסר”.

כעדר נפוץ, רומס ברגליו את המספוא המכשר להצילו ממות ברעב, היה הצבא הזה הולך ונפוץ וכלה בכל יום מימי חניתו המיותרת במוסקבה. אך עם זה לא זז משם.

אך במנוסה יצא החיל הזה, כאשר אחזתהו פתאם החרדה הגדולה, שהפילו עליו תפישות עגלות המשא במסלה הסמולנסקית והקרב הטרוטינואי. שמועת הקרב הטרוטינואי, שבאה פתאם אל נפוליון בשעת בקור צבאי, היא שהעירה בו גם את החפץ לענוש את הרוסים, לפי דברי טיֶר, ואז נתן את פקודת היציאה, שדרש כל החיל.

בצאתם במנוסה ממוסקבה לקחו אתם אנשי החיל הזה את כל הבזה. גם נפוליון לקח אתו את אוצרו הפרטי. בראותו את קבוצת העגלות, אשר היתה למעמסה על הצבא, נפלה עליו אימה (לפי דברי טיר). אבל אחרי הנסיון הרב שקנה לו בעניני מלחמה לא צוה הפעם לשרוף את כל העגלות המיותרות, כמו שעשה לעגלות המרשל בקרבו אל מוסקבה; הוא הסתכל במרכבות הפתוחות והמקורות, אשר נסעו חילים בהן, ויאמר, כי זה טוב מאד, כי המרכבות האלה תשמשנה להולכת צידה, חולים ופצועים.

מצב כל החיל היה דומה למצבה של חיה פצועה, בזמן שהיא מרגשת את קצה ואינה יודעת מה שהיא עושה. מי שיחקור לדעת את עומק טכסיסיהם ומטרותיהם של נפוליון וחילו, משעת כניסתו למוסקבה עד שעת כליונו של החיל הזה, דומה למי שיחקור לדעת את טעמי קפיצותיה האחרונות ורעידות גסיסתה של חיה שנפצעה פצעי מות. מצוי הוא מאד, שהחיה הפצועה מקפצת הלאה, בשמעה קול המולה קטנה, לקראת ירית הציד, שהיא רצה לפנים ולאחור ומקרבת בעצמה את קצה. כדבר הזה עשה נפוליון בהשפעת כל חילו עליו. המולה קטנה זו של הקרב הטרוטינואי הבהילה את החיה, ותפרוץ לפנים אל מול היריה, ותרץ, ותבוא עד לפני הציד, ותשב אחור ולאחרונה נסה אחור, ככל חיה, בדרך היותר קשה ומסוכן לה, אבל על פי הציון הישן הידוע לה.

נפוליון הנראה לנו כמנהל כל התנועה הזאת (כשם שהתמונה החקוקה על ראש האניה היתה בעיני הפראים הכח המנהל את האניה) היה דומה בכל ימי מעשהו אלה לילד מחזיק בפתילים הקטנים הקשורים בתוך המרכבה המקורה, שהוא נוסע בה, ומתברך בלבבו, כי הוא מנהל אותה.

יא

בששי לאוקטובר יצא פיר בבוקר השכם מן האהל הצבאי, ובשובו עמד אצל הדלת וצחק עם כלב חבצלתי קטן, ארך-גו ובעל רגלים קצרות ועקומות, שהיה מפזז מסביב לו. הכלב הזה היה דר אצלם באוהל ולן באשר לן קרטַיֶב, אך לפעמים היה הולך לו העירה אל אחד המקומות וחוזר ובא אליהם. לפי מה שראוי לשער, לא היו לו בעלים מעולם, וגם בעת ההיא לא היה קנוי לאיש, וכל שם לא הושם לו. הצרפתים היו קוראים לו “אַזור”; החיל הספרן היה קורא לו “פֶמגַלקה” קרטיב ואחדים מחבריו היו קוראים לו “סיֶרי” (אפור) ולפעמים “ויסלי” (מדולדל). מה שלא נקנה לאיש, ולא נקבע לו שם, וגם לא נודע מאיזה סוג הוא, ואפילו צבעו לא נודע בברור – לא היה כנראה קשה כלל לכלב החבצלתי ההוא. זנבו רב השער היה זקוף ומתנוסס עליו כציצת כובע עגולה; רגליו העקומות משלו לו כל כך, שהיה רגיל, כאילו בזה בעיניו להשתמש בכל ארבע רגליו יחד, להרים דרך התהדרות אחת מרגליו האחרונות ולרוץ בקלות ובמהירות יתרה על שלש. כל דבר המציא לו נחת רוח. יש אשר יתגולל על גבו וישרוק מתוך שמחה; יש אשר יתחמם לאור השמש בפנים מביעים הרהור והתכבדות; ויש אשר ישעשע נפשו בשחקו בקיסם או בקנה קש.

פיר לבש בעת ההיא כתנת בלה ומגואלה, שנשארה לו לבדה מכל בגדיו הקודמים, מכנסים תחתונים של חיל מצומדים על ברכיו, בעצת קרטיב, בחבלים דקים, לבעבור יחממו יותר, קפטן ומצנפת אכר. שנוי גופני גדול נשתנה פיר באותם הימים. מסובל בבשר לא נראה עוד, אף על פי שמראה גודל הגוף והכח, שהיה נחלת בית אבותיו, לא סר מעליו. זקנו ושפמו כסו את תחתית פניו; שער ראשו, שבגדלו אחרי התספורת נסתבך ונמלא כנים, הסתסל על ידי מצנפתו. עיניו הביעו אומץ, שקט והחלטה ברורה וגמורה, מה שלא היה עד כה מימיו במבטו. קלות דעתו הקודמת, שהובעה בכל עת גם במבטו, נדחתה מפני דעתנות נמרצה נכונה למעשים ולמלחמה. רגליו היו יחפות.

פיר הביט פעם למטה אל השדה, אשר עברו בו בבוקר ההוא עגלות ורוכבי סוסים, פעם למרחק אל הנהר, פעם אל הכלב הקטן, שעשה את עצמו כמתכוון לו, לפיר, לנשכו, פעם אל רגליו היחפות, אשר העמידן במצבים שונים ונענע באצבעותיהן הגדולות, העבות והמרופשות ומצא קורת רוח בכל זה. ובכל פעם אשר הסתכל ברגליו היחפות, עברה על פניו בת-צחוק של קצת גאוה. מראה הרגלים היחפות האלה הזכיר לו כל מה שעבר עליו ושהוברר לו בעת ההיא, והזכר הזה נעם לו.

מזג האויר היה זה ימים אחדים שוקט ובהיר, ובבוקר בבוקר קרירות קלה, מה שקוראים מזג קיץ של זקֵנה.

באויר, באור השמש, היה חם, והחום הזה עם קרירות הבוקר הקלה והמחזקת, שהורגשה עוד באויר, נעם ביחוד.

על הכל, גם על הדברים הרחוקים גם על הקרובים, היה פרוש אותו קסם-ברק-הבדולח, שאינו מצוי אלא בשעת בציר זו. מרחוק נראו הרי האנקורים⁹¹ עם הכפר ובית התפלה ובית לבן גדול. גם העצים החשופים, גם החול, גם האבנים, גם גגות הבתים, והעוקץ הירוק שעל בית התפלה ופנות הבית הלבן שבמרחק – כל זה הוחק בברור משונה, בקוים הדקים שבדקים בתוך האויר השקוף. מקרוב נראו חרבות ידועות לו של בית אדונים, שהחזיקו בו הצרפתים, ושיחי הלילך⁹² שגדלו אצל גדרו, ועוד היה מראיהם ירוק-כהה. והנה גם הבית החרב והמזוהם הזה, שבשעת קדרות היה קשה מנשוא בנוולו, נראה כמין מחזה יפה ומרגיע בנוגה האור הבהיר ושוקט.

הקפרל הצרפתי יצא מאחרי קרן זוית מזויות האוהל, ומעילו פתוח דרך חרות של איש בביתו, וכפה גסה על ראשו, ושפופרת קצרה בין שניו, ויקרוץ בידידות לפיר ויקרב אליו.

– מה נחמד השמש, אדוני קיריל (כן היו כל הצרפתים קוראים לפיר). הרי זה כמו אביב.

והקפרל נשען אל הדלת והציע לפיר שפופרת טבק. בלי שים לב לדבר שהיה מציע זאת בכל עת, ושפיר נמנע מקחת מדי פעם בפעם.

– מי יתן יציאה לקרב בשעה כזאת… – אמר הקרפל.

פיר חקר אותו, מה נשמע על דבר היציאה, והקפרל ספר, שיוצאים כמעט כל הצבאות, ושביום הזה תבוא בודאי פקודה על אדות השבויים. באוהל, שהיה בו פיר, היה אחד החילים, סוקולוב שמו, חולה קרוב למיתה, ופיר אמר לקפרל, שצריך לצוות על דבר החיל הזה. על זה אמר הקפרל, שאין לו לפיר לדאוג, שבשביל זה יש בית חולים מטלטל ובית חולים קבוע, שעל אדות החולים תהי פקודה, ושבכלל מוכן השלטון לכל מה שאפשר שיארע.

– ומלבד זאת, אדוני קיריל, די לך שתאמר מלה אחת לקפיטן

הלא ידעת. הוא איש… אשר לא ישכח דבר. אמור לקפיטן, כשיבוא לבקר את חילו, הכל יעשה למענך…

הקפיטן, אשר כוון לו הקפרל בדבריו אלה, היה רגיל ומרבה לשיח עם פיר ועושה לו הנחות מכל מין.

– דע לך, St. Thomas, אמר לי זה מעט, קיריל הוא איש משכיל, איש מדבר צרפתית; הוא אציל רוסי, אשר באו עליו רעות, אבל אדם הגון הוא. הוא נבון דבר… כי יבקש לו דבר ויאמר לי, לא אשיב פניו לעולם. מי שלמד דבר, כך דרכו, שהוא מחבב את ההשכלה ואת האנשים ההגונים. עליך, אדוני קיריל, אני אומר זאת. לולא עמדת לנו במעשה שלפני ימים אחדים היתה אחריתו רעה.

הקפרל פטפט עוד מעט וילך לו (המעשה שלפני ימים אחדים, שהזכיר הקפרל בדבריו, היה ריב ומצה בין השבויים ובין הצרפתים, שעלתה בו ביד פיר לעצור ברוח חבריו). שבויים אחדים שמעו שיחת פיר עם הקפרל ומיד התחילו שואלים, מה אמר, בשעה שספר פיר לחבריו מה שאמר הקפרל על דבר היציאה, קרב אל פתח האוהל חיל צרפתי רזה, כתום ולבוש קרעים. בתנועה מהירה ופחדנית הרים אצבעותיו אל מצחו דרך ברכת הכנעה, ויפן אל פיר וישאלהו, אם באוהל הזה ימצא החיל פלַטוש, אשר נתן לו – הצרפתי השואל – לתפור לו כתנת.

לפני שבוע אחד נתנו לצרפתים עורות לנעלים ובד, והם נתנו לחילים השבויים לתפור נעלים וכתנות.

– נכונה, נכונה, מחמדי! – אמר קרטיב בצאתו אליו מן האוהל, וכתנת מקופלת בדיוק בידו.

מפני החום ולשם הקלת העבודה היה קרטיב לבוש אך מכנסים תחתונים וכתנת בלה, שחורה כעפר הארץ. שערו חבוש בסבכה של פתילי סיב, כדרך שהאומנים עושים בשעת מלאכתם, ופניו העגולים כמו התעגלו ונעמו עוד יותר

Уговорец - Делу родной братец ⁹³אמרתי לששי בשבוע וכן עשיתי, – אמר פלטון בבת-צחוק ויפרוש את הכתנת אשר תפר.

הצרפתי הביט כה וכה בדאגה, אך כמתאושש הסיר במהירות את מעילו וילבש את הכתנת. מתחת למעיל אשר הסיר לא היתה לו כתנת לאותו הצרפתי, ועל גופו הערום, הכתום והרזה היה ז’ילט של משי ארוך, מקושט בציורי פרחים ומזוהם. כנראה היה הצרפתי מתירא, שמא יצחקו עליו השבויים המסתכלים בו, ויבא בחפזון את ראשו אל הכתנת. איש מהשבויים לא אמר דבר.

– הכל כתקונו, – אמר פלטון פעמים אחדות במתחו את הכתנת פעם מזה ופעם מזה.

הצרפתי העביר ראשו וזרועותיו ובלי הרים עיניו הביט מזה ומזה אל הכתנת הנתונה עליו והתבונן בתפר.

– מה לך עוד, מחמדי, הן לא בית תפירה פה, אין כלי מלאכה מתוקן; בלי כלי יוצר לא תהָרוג גם כנה, – אמר פלטון, ופניו נתעגלו בבדחו, ונראה בו, שלבו שמח במלאכתו.

– טוב, טוב, תודה; אבל בודאי יש בידך מעט בד נותר, – אמר הצרפתי.

– היא תעלה יפה עוד יותר, כאשר תלבשנה על בשרך, – אמר קרטיב והוסיף לשמוח על מעשה ידיו. – טוב ונעים יחד יהיה לך…

– תודה, תודה, ידידי הזקן, הנותר… – חזר ואמר הצרפתי בבת-צחק, ויוצא אסיגנציה ויתן לקרטיב. – אבל את הנותר…

פיר ראה, שלא רצה פלטון להבין מה שדבר אליו הצרפתי, ועל כן הביט אליהם בלי התערב בשיחה זו. קרטיב הודה על המעות והוסיף להתענג על מעשה ידיו. הצרפתי הוסיף לתבוע את הנותר ויבקש מפיר, שיתרגם את דבריו.

– נותרות אלה למה לו? – אמר קרטיב. – לנו יכלו להיות לפתילי חבישה טובים. אבל, יהי אלהים עמו.

ובפנים שלבשו עצב פתאם הוציא קרטיב מחיקו חבילה קטנה של שיורי בד ובלי הסתכל בצרפתי נתנם לו. “אֶחמה![^ftn92]” אמר קרטיב ברהיטות וחזר לאחוריו. הצרפתי שם עיניו על הבד המושב לו ויהרהר קצת ויסתכל דרך שאלה בפיר, וכאילו אמר לו מבטו של פיר דבר.

– פלטוש, שמע נא, פלטוש, – קרא הצרפתי פתאם בקול צפצוף, ופניו הסתמקו, – קח לך, – אמר, ויתן לו את השיורים, ויפן וילך לו.

– פלא הוא, – אמר קרטיב בתנועת ראש: – אומרים עליהם: כופרים, אבל גם להם נפש. לא לשוא היו הזקנים אומרים: יד מכוסה זעה פתוחה, ויבשה קפוצה. ערום הוא בעצמו, ואף על פי כן נתן לי.

קרטיב החריש רגעים מעטים והרהר בצחוק קל והביט אל השיורים.

– ופתילים מצוינים יהיו לי, ידידי, – אמר וישב אל האוהל.

יב

ארבעה שבועות עברו מאז לוקח פיר בשביה. אף על פי שהציעו לו הצרפתים להעבירו מבין החילים אל אוהל האופיצרים צרים, נשאר באוהל אשר הובא בו ביום הראשון לשביו.

במוסקבה השדודה והשרופה הגיע פיר כמעט עד קצות גבולי המחסור שאפשר לאדם לשאתו; אך בעוז מבנה גויתו ובריאותו, אשר לא היה מרגיש בעצמו עד העת ההיא, וביחוד בשביל שצרות המחסור באו כל כך בלאט ומעט מעט, שלא היה אפשר לברר באיזה יום החלו לבוא, נשא את מצבו לא רק בקלות, כי אם גם בשמחה. ודוקא באותם הימים מצא את המנוחה ואת השמחה בחלקו המוסרי, שהיה שואף אליהן קודם לזה לשוא. ימים רבים בחייו היה מבקש מעברים שונים את התקררות הדעת הזאת, את השלוה הפנימית, שראה בחילים בקרב הבורודינואי ותמה עליה כל כך; הוא בקש אותה במעשי צדקה, במַסוניות, בשעשועי חיי העולם הזה, ביין, במעשה גבורה ומסירת נפש, באהבה רומנטית לנטשה; הוא בקש אותה בדרך מחקר – וכל חפושיו ונסיונותיו הכזיבו את תוחלתו. והנה, בלי העלות על לבו כזאת, הגיע אל אותה התקררות הדעת ואל אותה השלוה הפנימית אך על ידי מחתת המות, על ידי צרות המחסור ועל ידי מה שנגלה לו בקרטיב.

הרגעים הנוראים, שעברו עליו בשעת ההוצאה למיתה, כאילו הדיחו לעולם מרוח דמיונו ומכח זכרונו את הרעיונות ואת הרגשות, שקודם לזה נדמו לו כחשובים הרבה. לא הרהר עוד אפילו הרהור כל שהוא לא ברוסיה, ולא במלחמה, לא בפוליטיקה וגם לא בנפוליון. ברור היה לו, שכל זה אינו ענין לו, שלא לכך נוצר ועל כן לא יכל לעיין בכל זה. “רוסיה והקיץ אינם ענין זה לזה”, שנה דברים ששמע מפי קרטיב, ובהצטרפות משונה היו הדברים האלה מרגיעים אותו. תמוה אף מגוחך נהיה בעיניו גם רצונו להרוג את נפוליון גם גימטריותיו על אדות המספר הכמוס והחיה שב“חזיון”. חמתו על אשתו ודאגתו פן יחולל שמו לא רק נקלו בעיניו, כי אם גם נדמו לדרכי כסל. מה היה לו לשית לב למה שאשה זו התנהגה שם באחד המקומות כטוב בעיניה? מה היה לו לאיש וביחוד לו בפרט לשית לב, היוָדע אם לא יוָדע להם, ששמו של שבוי זה שבידם הוא גרף בזאוחוב?

בעת ההיא היה מרבה לזכור את שיחתו עם הנסיך אנדרי ומסכים עמו הסכמה גמורה, אלא שקבל דעתו של הנסיך אנדרי באופן אחר קצת. הנסיך אנדרי היה סובר ואומר, שאין אושר אלא שלילי, אבל אומר היה זאת במקצת צער והתול. דומה היה, כאילו הוא מביע באמרו זאת רעיון אחר – שכל השאיפות אל האושר החיובי הנתונות בקרבנו לא נתנו אלא כדי להציק לנו בתוחלות נכזבות. אבל פיר הסכים לדעה זו בלי כל רעיון נסתר. חיים, שאין בהם מכאובים, ויש בהם ספוק צרכים וממילא גם חופש בחירת עבודה, שהוא חופש בחירת סדרי החיים, נראו לו לפיר בעת ההיא כאושר ודאי ונשגב שאין למעלה הימנו. אך במקום ההוא ובעת ההיא העריך פיר בפעם הראשונה כראוי את הנאת האכילה בשעה שהיה רעב. השתיה – בשעה שהיה צמא, השנה – בשעה שהוצרך לישון החום – בשעה שהיה קר לו, השיחה עם איש – בשעה שנכסף לדבר ולשמוע קול איש. ספוק הצרכים – מאכל טוב, נקיון, חופש – נדמה לו לפיר בעת ההיא, – כשחסרה נפשו כל זאת, כאושר גמור, ובחירת העבודה, כלומר, כל תוכן החיים, נדמתה לו באותם הימים, כשנתמעטה כל כך זכות בחירתו, כדבר קל כל כך, שלא זכר, שברב טובה יבוטל כל האושר הנמצא בספוק הצרכים, ושהחופש המרובה לבחור עבודה, אותו החופש, שהמציאו לו השכלתו, עשרו וטוב מצבו בחייו, מכביד עד לאין עצה את הבחירה הזאת ומבטל גם את הצורך גם את האפשרות לעבוד.

כל משאות נפשו של פיר היו בעת ההיא מכוונות אל הימים, אשר יהי חפשי. ועם זה היה כל ימיו אחרי כן מהרהר ומדבר בעליצות יתרה בחודש שביו זה, באותם רגשי העוז והחדוה שאינם חוזרים, וביחוד באותה המנוחה השלמה שבלב, בחופש הפנימי הגמור, שלא היו לו אלא בימים ההם.

כאשר השכים, ויצא מן האהל בפעם הראשונה בעלות הבוקר, וראה בתחלה את גולות גגותיו החבושות באור כהה ואת צלביו של בית הנזירות, ואת הטל הקופא מקור על העשב המצופה אבק, ואת גבעות הרי האנקורים ואת שפת הנהר, שפת ארץ יער, המתפתלת ונבלעת במרחק החבצלתי; כאשר הרגיש בפעם הראשונה את נגיעת האויר הקריר ושמע קרקורי בני העורבים⁹⁴ המעופפים דרך השדה אשר לפניו ממוסקבה, וכאשר פרץ אחרי כן פתאם נוגה ממזרח, וקצה השמש צף ויצא מתחת לעב, והגולות, והצלבים, והטל, והמרחק והנהר – כל אלה יחד התחילו משחקים לפניו באור משמח לבב, – הרגיש בקרבו רגש חדש של שמחה וחיי עוז, אשר לא היה בו עד כה מימיו.

והרגש הזה לא רק לא עזבו כל ימי שביו, כי אם, להפך, היה הולך וחזק בקרבו במדה שגדלו המכשולים שבמצבו.

הרגש הזה – של התנדבות נכונה לכל, של שלמות מוסרית – מצא חזוק לו בהערכה הגבוהה, שהעריכוהו חבריו מהרה אחרי כניסתו לאוהל. בידיעת הלשונות שלו; בכבוד אשר הביעו לו הצרפתים; בענותנותו; בדרכו לתת כל מה שבקשו מאתו (הוא היה מקבל שלשה רובלים לשבוע כדין אופיצר); בכחו הרב, אשר הראה לעיני החילים, כי היה מועך מסמרים בקיר האוהל בלחיצת ידיו; בטוב מזגו, אשר היה מתגלה בהליכותיו עם חבריו; בכשרונו הנפלא בעיניהם לשבת בלי נוע ולהרהר בלי עשות מאומה – נדמה לחילים כיצור מופלא ונשגב קצת מבינת אדם. אותן המדות המיוחדות, שבעולם שנמצא בו קודם לזה, אם לא הועילו לרעתו, היו עליו לפחות לטורח, – גודל כחו, זלזולו בסדרי החיים הטובים, טרדת רוחו וענותנותו, – העלוהו פה, בין האנשים האלה, כמעט למדרגת בן עליה. והוא הרגיש שהשקפתם זו מטילה חובות עליו.

יג

בלילה שבין הששי לשביעי לאוקטובר החלה תנועת הצרפתים היוצאים: התחילו מקרקרים את בתי הבשול ומורידים את האהלים וטוענים עגלות, וצבאות ועגלותיהם נסעו יצאו ממקומם.

בשבע שעות בבוקר עמד לפני האהלים חיִל מנהג צרפתי בלבוש יוצאים למלחמה, איש כובעו על ראשו, ורובהו על כתפו, וילקוטו על שכמו, ושקים גדולים עד מאד בידיהם, ושיחה צרפתית נמהרה, מעורבת בגדופים, עברה הנה והנה לאורך כל השורה.

יושבי האוהל היו כלם נכונים, לבושים, נעולים, חגורים, ואך המתינו עד שיצוו לצאת. החיל החולה סוקולוב, שהיה חור, רזה, ועגולים כחולים סבו את עיניו, ישב לבדו יחף ובלתי לבוש על מקומו ובעינים בולטות מרזון פניו הביט דרך שאלה אל חבריו, אשר לא שמו לב אליו, ונאנח אנחות קטנות וסדורות. נכר היה בו, שבעיקרו של דבר לא מכאוביו – הוא חלה חלי שלשול דם – כי אם יראתו ודאבון נפשו, על כי ישאר לבדו, הוציאו אנחות מקרבו.

פיר נגש אל החולה בנעלים, שתפר לו קרטיב מהעור הבלתי מעובד, אשר הביא לו לזה צרפתי לעשות עקבים לנעליו, וחבל אזור על מתניו, וישב על קצות רגליו.

– מה בכך, סוקולוב, הן לא כלם כאחד הולכים מזה! בית חולים להם פה. אפשר שייטב חלקך מחלקנו, – אמר פיר.

– אהה אלהים! הוי קצי, קצי! אהה אלהים, – נאנח החיל בהרמת קול.

– עוד אשאל אותם כרגע, – אמר פיר, ויקם וילך אל פתח האוהל.

– בשעה שקרב פיר אל הפתח, קרב שמה מחוץ עם שני חילים אותו הקפרל, אשר הציע ביום אתמול שפופרת טבק לפיר. גם הקפרל גם החילים היו לבושים כיוצאים למלחמה, ילקוטיהם עליהם, וקשקשי קובעיהם שהיו מרוכסים שנו את פרצופיהם המיודעים לפיר.

הקפרל הלך אל הפתח לסגור את הדלת, כאשר צווה על פי השלטון. צריך היה למנות את השבויים בטרם יוצאו.

–..? Caporal, que fera-ton du malade (החולה מה יהי עליו?) – החל פיר.

אך באמרו זאת התחיל מפקפק, אם זה מיודעו הקפרל, או איש אחר לא נודע לו: כל כך נשתנו פני הקפרל ברגע ההוא. מלבד זאת נשמע פתאם, ברגע שאמר פיר זאת, קול תופים מתופפים משני צדדים. הקפרל הרעים פניו לדברי פיר, ויבטא דבר גדוף בלי טעם ויסגור את הדלת בדפיקה עזה. באוהל נהיה חושך למחצה; משני עברים הרעימו תופים ובלעו את אנחות החולה.

“הנהו!… הנהו עוד הפעם!” אמר פיר אל לבו, וקור עבר על גבו פתע. בפני הקפרל שנשתנו, בצלצול קולו, ברעם התופים המעורר והמבלבל הכיר פיר את הכח הנסתר המתעלם, אשר הזקיק בני אדם להרוג איש את אחיו שלא ברצונם. את הכח, אשר נראתה פעולתו לעיניו בשעה שהוצא למיתה. לירוא מפני הכח הזה, להתאמץ להמלט מפניו, לפנות בבקשות או בתוכחות אל האנשים, אשר היו כלי משחתו, היה ללא הועיל. זאת ידע פיר בעת ההיא. צריך היה להמתין ולשאת. לא קרב פיר עוד אל החולה ולא הסב עין עוד אליו. הוא עמד מחריש בפנים נזעמים אצל דלת האוהל.

כשנפתחו דלתות האוהל, והשבויים התחילו יוצאים דחופים ודוחקים זה את זה בפתח כעדר אילים, דחק פיר, ויצא ראשונה ויגש אל אותו הקפיטן, אשר לפי דברי הקפרל היה נכון לעשות הכל בשביל פיר. גם הקפיטן היה בלבוש יוצא למלחמה, ומפניו הקרים נשקף אותו הדבר, אשר הכיר פיר בדברי הקפרל וברעש התופים.

– עברו, עבורו, – פטפט הקפיטן בפנים נזעמים והביט מתוך כעס אל השבויים, שעברו בהמון לפניו.

– מה ועל מה? – אמר האופיצר ויסב עיניו אליו בקרירות, כאילו לא הכירו.

פיר אמר לו על דבר החולה.

– הוא יוכל ללכת, השטן עמו! – אמר הקפיטן. – עברו, עבורו, – הוסיף לפטפט בלי הביט אל פיר.

– אך לא כן, גוסס הוא… – החל פיר לפרש דבריו.

– האמנם חפץ אתה!… – קרא הקפיטן והרעים פניו בכעס.

“דרם-ד-ד-דם, דם-דם” הרעימו התופים, ופיר הבין, כי הכח הנסתר כבר פרש כל שלטונו על האנשים האלה וכי לא להועיל הוא לדבר עוד.

האופיצרים השבויים הופרדו מהחילים וצוו ללכת ראשונה. אופיצרים היו כשלשים איש, ופיר בתוכם, וחילים היו כשלש מאות איש.

האופיצרים השבויים, שהוצאו מאהלים אחרים, היו כלם זרים ומלובשים יפה מפיר והביטו אליו, על פי נעליו, בחשדנות ובהתרחקות. לא רחוק מפיר הלך מַיור בריא, מכובד, לפי מה שהיה נכר, בעיני כל חבריו השבויים, וחלט קַזַני עליו, ואלונטית לו לחגורה על מתניו, ופניו נפוחים כתומים ונזעמים. ידו האחת, שהחזיק בה כיס טבק, היתה בחיקו, ובשנית נשען על קנה שפופרתו. המיור נשם וישאף בחזקה, וינהם ויכעס על כל סביביו, על כי נדמה לו, שדוחפים אותו, ושכלם נחפזים, בשעה שאין להחפז, ומתפלאים, בשעה שאין כל דבר נפלא לפניהם. אופיצר אחר, קטן ודל בשר, נכנס בדברים עם כל אחד והביע השערות על דבר השאלות, אנה מוליכים אותם. וכמה יספיקו לעבור ביום הזה. פקיד אחד בנעלי לבד ובמעיל קומיסר היה מרוצץ מעברים שונים ומתבונן במוסקבה השרופה ומודיע בקול רם מה שנגלה לו, מה נשרף, וחלק זה או זה הנראה פה – איזה הוא, אופיצר שלישי, איש פולני על פי הברתו, היה חולק על הפקיד ההוא ומביא ראיות, שטעה בסימני חלקי העיר.

– במה אתם נחלקים? – אמר המיור בזעף. – חלק זה או זה – הלא אחת היא; עיניכם רואות, הכל נשרף, ורב לנו… מה אתה דוחק, הצר לך הדרך? – פנה בזעף אל אחד ההולכים מאחריו, אשר לא דחק את המיור כלל.

– אי, אי, אי, ראו מה עשו! – נשמעו פעם מצד זה ופעם מצד זה קולות שבויים מתבוננים אל מקום הבערה. – גם זַמוסקבורֶצ’יה, גם זובובו, גם קרמל… הביטו נא, גם החצי לא נשאר. הלא אמרתי לכם, כי זמוסקבורצ’יה כלה, והנה כן הוא.

– ידעתם איפוא, שנשרפה העיר; ומה תדברו עוד! – אמר המיור.

בעברם דרך חַמובניקי (אחד מחלקי מוסקבה המעטים, שלא היו לשרפה) לפני בית התפלה, התלכד פתאם כל המון השבויים בעבר אחד, וקריאות פחד וגועל נפש נשמעו משם.

– הוי מנוולים! אינם משיחיים! מת הוא, מת גמור… משחו אותו באיזה דבר.

פיר נטה אף הוא אל בית התפלה, אשר היה אצלו אותו הדבר, שהביא לידי הקריאות האלה, וראה דמות איזה גוף נשען על גדר בית התפילה. מדברי חבריו, אשר היטיבו לראות ממנו, נודע לו, כי זה היה גוף מת מעמד אצל הגדר, ופניו משוחים בשחור.

– לכו, השטן יקח… עבורו… שלשים אלף שטנים… – נשמעו גדופי המנהגים, והחילים הצרפתים פזרו בקצף מחודש את המון השבויים, שהביטו אל המת.

יד

בסמטאות חמובניקי הלכו השבויים לבדם עם החיל המנהיג אותם ועגלותיו השונות שנסעו אחריהם, אך בצאתם אל אסמי הצידה באו באמצע מעגל ארטילריה גדול, שנסע צפוף, ושהתערבו בו גם מרכבות אחרות.

כשנגשו אל הגשר עמדו כלם מלכת והמתינו, עד שיעברו הנוסעים הקודמים להם. מאצל הגשר נגלו לשבויים שורות אין קץ של מעגלים נוסעים אחרים, מלפניהם ומאחריהם נגלו להם. מימין, במקום אשר נסבה מסלת קלוגה על יד כפר ניֶסקוצ’נויה, נמשכו ונבלעו במרחק סמוי מן העין שורות אין קץ של צבאות ומעגלים. אלה היו צבאות הקורפוס שביד בוֹגַרנה, שהם יצאו ראשונה; מאחור, ברחוב נַבֶרֶזְ’נַיה ודרך “גשר האבנים”, נמשכו צבאותיו ומעגליו של נֵי.

צבאות דַווּ, שהשבויים הובלו על ידם, הלכו דרך “קרימסקי ברוד”, וכבר נכנסו מקצתם ברחוב קלוז’סקיה. אבל המעגלים ארכו כל כך, שבטרם יצאו מעגליו האחרונים של בוגרנה ממוסקבה אל רחוב קלוז’סקיה החלו צבאות ני לצאת מ“אורדינקה הגדולה”.

אחרי עברם דרך “קרימסקי ברוד” היו השבויים פוסעים פסיעות אחדות ועומדים, וחוזרים ופוסעים, ומרכבות ואנשים הלכו הלוך ודחוק זה את זה יותר ויותר מכל עבר. אחרי עברם יותר משעה תמימה דרך המקום שבין הגשר ובין רחוב קלוז’סקיה, שהוא אך מאות צעדים אחדות, ואחרי הגיעם אל המישור, שמתחברים בו רחובות זמוסקברצ’יה עם רחוב קלוז’סקיה, נתעכבו השבויים, שהיו שם כלם צפופים כערמה, ושעות אחדות עמדו בפרשת הדרכים הזאת, מכל עבר נשמעו רעש גלגלים שאינו פוסק כשאון ים ושעטת רגלים וגערות וגדופים שאינם פוסקים. פיר עמד נלחץ אל קיר בית מחורך והקשיב לקול הזה, שהתערב בדמיונו עם רעש תוף.

אופיצרים שבויים אחדים טפסו ועלו, כדי להיטיב ראות על ראש קיר הבית המחורך, שעמד פיר אצלו.

– המון עם כזה! עם רב כל כך!.. גם על כלי התותח הטילו! ראה נא, עורות שער… – דברו זה אל זה. – כמה בזזו המנוולים… הנה לזה מאחוריו, על העגלה… הלא מאיקונין הוא, חי אלהים!.. אשכנזים הם בודאי. גם אכר משלנו, חי אלהים!.. הוי נבלים!.. כמה עמס עליו, כמעט אין כח בו ללכת! ראו נא, גם את המרכבה לקחו!.. הנה על התבות עלה וישב! אבל ראו והתמהו!..נצים הם!…

– כן, כן, על סנטרו, על סנטרו! עד הערב לא יהי סוף לדבר. ראה נא, הביטו… אין זה כי אם של נפוליון בעצמו. ראו את הסוסים! בעטורים ובכתר מלכות! זה בית מורכב. השק נפל מידו, והוא איננו רואה… שוב הכו זה את זה… הנה אשה, וילד על ידיה, וטובת מראה היא. אבל המתיני מעט, לא ינתן לך לעבור… ראו, אין סוף. נערות רוסיות, חי האלהים, נערות. הלא עלו וישבו במרכבות במנוחה שלמה.

ושוב דחף גל הסקרנות הכללית את כל השבויים אל המסלה, כמו שנדחפו בחמובניקי על יד בית התפלה, ופיר בגובה קומתו ראה מעל ראשי אחרים את הדבר, אשר הסב כל כך את סקרנותם של השבויים. בשלש מרכבות פתוחות, שנתערבבו בין ארונות כדורים, נסעו וישבו צפופות אשה על אחותה נשים מכוסות כחל, עדויות בגדי צבעונים מבהיקים וקוראות איזו קריאות בקולות שרקניים.

מהרגע אשר הכיר פיר את הופעת הכח הנסתר, לא היה דבר משונה או נורא בעיניו: לא גוף המת, שנמשח בשחור לשם צחוק, לא אותן הנשים שנחפזו, ולא נודע אנה, ולא הבערות הגדולות שהיו במוסקבה. כל מה שראה פיר באותם הימים לא עשה עליו כמעט כל רושם, כאילו מאנה נפשו, בהכונה למלחמה כבדה, לקבל רשמים שיכלו להקטין כחה.

מרכבות הנשים עברו. אחריהן נסעו עוד עגלות ועוד חילים ועגלות משא; חילים, עגלות כלי תותח, מרכבות כבודות; חילים, ארונות, חילים; לפעמים רחוקות נשים.

אנשים כמו שהם, איש לעצמו, לא ראה פיר, רק את נסיעתם ראה.

כל אותם האנשים והסוסים כאילו נרדפו על ידי כח נסתר. כלם צפו ויצאו במשך השעה השלמה, שהיה פיר מסתכל בהם, מרחובות שונים בכוונה אחת משותפת לכלם לעבור מהר; כלם כאחד התחילו כועסים ונאבקים בהתנגשם עם אחרים: שנים לבנות נתגלו, גבות עינים התקדרו, גדופים בנוסח אחד נאמרו ונשנו בלי כל שנוי, ועל כל פרצופי הפנים היה אותו הרושם של רוח גבורה וקרירות אכזרית, אשר ראה בבוקר לקול התוף על פני הקפרל והשתומם עליו.

לפנות ערב כבר אסף ראש פלוגת המנהגים את אנשיו ובגערות ובטענות דחק ונכנס בין המעגלים, והשבויים יצאו, מוקפים מכל צד, אל מסלת קלוגה.

בלכתם נחפזו מאד, לא נחו ולא עמדו רגע, עד אשר החל השמש לבוא. המעגלים קרבו והתנגשו יחד, והאנשים החלו להכון ללינת הלילה. כלם נראו ככועסים וכמצטערים על מצבם. זמן רב נשמעו מכל צד גדופים וצעקות זעם ושאון נאבקים. המרכבה שנסעה מאחרי המנהגים קרבה והלמה את עגלת המנהגים ופרצה פרץ בה במוט רתמתה⁹⁵. חילים אחדים רצו מעברים שונים אל העגלה; מקצתם הפנו והכו על ראשיהם את הסוסים האסורים למרכבה, ומקצתם הכו זה את זה, ופיר ראה, כי מחצו אשכנזי אחד מחץ קשה בראשו בגרזן מעוקם של חילים.

נדמה, שהאנשים האלה הרגישו עתה, בהעצרם בתוך השדה לפנות ערב הבציר הקר, כלם כאחד רגש התעוררות קשה מהחפזון והתנועה העזה, תנועת שאיפה אל איזה מקום לא נודע, שתקפה אותם בשעת יציאתם. בעמדם מלכת, כאילו הוברר לכלם, כי עוד טרם ידעו, אנה הם הולכים, וכי הרבה עמל ויגיעה קשה עליהם לשאת בדרכם.

עם השבויים התהלכו המנהגים במקום חניתם זה קשה עוד יותר מבשעת יציאתם. במקום הזה נתן לשבויים בפעם הראשונה בשר סוסים למאכל.

בכל אחד מפלוגת המנהגים, מהאופיצרים עד החיל האחרון שבה, נראה כמו כעס פרטי על כל אחד מהשבויים, וכמו מפני כעס זה נדחו פתאם מנהגי הידידות הקודמים שהיו ביניהם.

הכעס הזה גבר עוד יותר, כשנמנו השבויים, ונגלה, שחיל רוסי מתחלה חלי בטן ברח בשעת מהומת היציאה ממוסקבה. פיר ראה איש צרפתי מכה חיל רוסי, שהרחיק לנטות מן המסלה, ושמע את מאהבו הקפיטן גוער באונטר-אופיצר על בריחת החיל הרוסי ומאיים עליו, שיתן את הדין. על הצטדקות האונטר-אופיצר, שהחיל היה חולה ולא יכל ללכת, אמר האופיצר, שנגזר לירות על מי שיפגר, ופיר הרגיש, כי הכח הנורא, אשר דכא אותו בשעת דיני המיתה ואשר לא הורגש אחרי כן בימי שביו, חזר ותקף אותו. יראה באה בו, אבל הרגש הרגיש, כי במדה שאותו הכח הנורא מתאמץ לדכאו תחת ידו, גדל וחזק בו כח חיים בלתי תלוי בכח הנורא ההוא.

פיר אכל נזיד קמח שפון ובשר סוס ושח עם חבריו.

גם פיר גם איש מחבריו לא דבר דבר לא אדות המעשים שראו במוסקבה, לא על גסות הליכות הצרפתים עמהם, לא על הגזרה לירות שהודיעו להם: כלם היו, כאילו משום התנגדות למצב ההולך וקשה, מלאים תנועה ושמחים. הם דברו איש בזכרונותיו מימי חייו, במראות מגוחכים שראו בימי המלחמה, ודחו עוד בראשיתה כל שיחה על אדות מצב ההוה.

השמש כבר בא, כוכבים בהירים התחילו דולקים זעיר שם זעיר שם על פני השמים; אדמומית הירח המלא בצאתו הוצקה כמראה בערה בקצה הרקיע, והכדור האדום הגדול הפליא להתנודד בתוך האד האפור קצת. ואור נהיה. הערב עבר, אך עוד לא אתא לילה. פיר קם מתוך חבריו החדשים וילך בין המדורות אל מעבר למסלה, ששם עמדו, על פי מה שאמרו לו, חילים שבויים. נפשו חפצה לדבר עמהם מעט. בדרך העמידו צופה צרפתי ויצוהו לשוב.

אך לא אל המדורה, לא אל חבריו שב פיר, כי אם אל עגלה בלתי רתומה, אשר לא נמצא איש אצלה. הוא קפל רגליו קצת, ויורד ראשו, וישב בלי נוע ישוב והרהר. יותר משעה עבר. איש לא הפריע את פיר. פתאם התחיל צוחק צחוק עבה מביע נדיבות, כדרכו, בקול רם כל כך, שמצדדים שונים הביטו ותמהו אנשים בשמעם את הצחוק המשונה הזה, שהיה נכר בו, שהוא של יחיד.

– ח-ח-ח! – צחק פיר. ובקול דבר עם לבבו כדברים האלה: – לא נתן לי החיל ללכת. תפשוני, שמוני במשמר. מחזיקים אותי בשבי. מי הוא: אותי? אותי? אותי – את נפשי, אשר אין מות לה! ח-ח-ח!.. ח-ח-ח! – צחק, ועיניו מלאו דמעה.

איזה איש קם ויקרב לראות מה דבר הצחוק, שצוחק האיש הגדול המשונה הזה לבדו. פיר חדל לצחוק, ויקם, ויט מאצל הסקרן ויפן כה וכה.

שדה המחנה הגדול בלי קץ, שקודם לזה היה מלא שאון מדורות ושיחות בני אדם, שקט מעט מעט; הלהבות האדומות של המדורות היו הולכות וכבות ומלבינות. הירח המלא עמד ברום פני השמים. היערים והשדות, שלא נראו קודם לזה מחוץ למחנה הצבא, החלו להגלות במרחק. ומאחרי היערים והשדות האלה נראה עוד מרחק אין קץ מלא אור, מתנודד ומושך את הלב. פיר הביט השמימה אל מעמקי הכוכבים המתחמקים, המצחקים. “וכל זה שלי, וכל זה בקרבי, וכל זה אני בעצמי!” אמר פיר בלבו. “ואת כל זה תפשו ויושיבו באוהל גדור בנסרים!”. הוא חייך וילך אל חבריו לשכוב.

טו

בימים הראשונים לאוקטובר בא עוד מלאך שלום אל קוטוזוב, ומכתב בקשת שלום בידו מאת נפוליון, והמכתב נרשם במרמה כשלוח ממוסקבה, בשעה שכבר נמצא נפוליון במסלת קלוגה הישנה לא רחוק מקוטוזוב, ולא מאחריו כי אם מלפניו. קוטוזוב השיב על המכתב הזה בדבר אשר השיב על המכתב הראשון, שנשלח ביד לוריסטון; הוא אמר, כי על אדות שלום אין לדבר דבר.

מהרה אחרי כן באה הודעה מצבאו הפרטיזני של דוֹרוֹחוֹב, שהלך משמאל לטרוטינו, שבכפר פומינסקויה נראו פלוגות צבא, שהפלוגות האלה הן הדיביזיה של ברוסיֶה, ושאת הדיביזיה הזאת, שנפרדה משאר חלקי הצבא, נקל להשמיד. ושוב דרשו החילים והאופיצרים מעשים. גנרלי השטב זכרו את הנצחון שעלה בידם בקלות על יד טרוטינו והעתירו דברים על קוטוזוב, שימלא את עצת דורוחוב. קוטוזוב לא חשב לנחוץ כל מעשה קרב. יצא מזה הדרך הממוצע, הדבר שהיה צריך להעשות; נשלחה פלוגה קטנה לפומינסקויה להשתער על ברוסיה.

במקרה מפליא נמסרה שליחות זו – היותר קשה והיותר חשובה, כפי מה שהוברר אחרי כן – לדוחטורוב, הוא דוחטורוב הקטן, הצנוע מכל חבריו, אשר לא תארו איש מעולם בתור מחבר תכניות מלחמה, מעופף לפני הגדודים, זורק צלבים על סוללות וכיוצא בזה, אשר נחשב ונודע לקצר-יד ולדל-בינה, אבל הוא דוחטורוב, אשר בכל הקרבות, שהיו בין הרוסים ובין הצרפתים מאויסטרליץ ועד שנת השלש-עשרה, אנחנו מוצאים אותו בראש החיל בכל מקום, שהיה המצב קשה. באויסטרליץ הוא נותר אחרון אצל סכר אוגֶסט, אוסף גדודים ומציל מה שאפשר, בשעה שהכל נסים ואובדים, ואין גם גנרל אחד במאסף. הוא הולך אל סמולנסק, כשהוא אחוז קדחת, עם עשרים אלף איש, לגון על העיר מפני כל חיל נפוליון. בסמולנסק מעירה אותו ירית כלי התותח על העיר, בהחלו להתנמנם באש קדחתו בשער מַלַחוב, וסמולנסק עומדת יום תמים. בקרב הבורודינואי, אחרי אשר נספה בגרטיון, ובצבאות אגפנו השמאלי נפלו חללים תשעה לעשרה, וכל כחה של הארטילריה הצרפתית הועד אל שדה הקרב, נשלח שמה הוא, דוחטורוב קצר-היד ודל-השכל, ולא אחר, וקוטוזוב ממהר לתקן את שגיאתו, ששגה בשלחו שמה אחר בראשונה. ודוחטורוב הקטן, המתנהל בצניעות, נוסע שמה, ובורודינו – לכבוד ולתפארת לחיל רוסיה. והרבה גבורים מתוארים לפנינו בשירים ובפרוזה, אך על אדות דוחטורוב אין בידינו כמעט אפילו תיבה אחת.

דוחטורוב נשלח שנית שמה, לפומינסקויה, ומשם ליַרוסלַוץ הקטנה, אל המקום אשר היה בו הקרב האחרון עם הצרפתים, ואשר הוחלה בו, כפי שנראה בברור, מפלת הצרפתים, וגם מתקופה זו של המלחמה מתארים לנו הרבה גאונים וגבורים, ודוחטורוב לא יזכר ולא יפקד, או יזכר מעט מאד או דרך ספק. ופרישה זו מעידה על גדולתו של דוחטורוב יותר מכל דרישה.

דבר טבעי הוא, שמי שאינו מבין יסודה של מכונה מדמה בראותו את פעולתה, שחשוב בה יותר מכל הצרור המרקד בה, שנפל בתוכה במקרה ומעכב קצת את הליכתה. אדם שאינו יודע טיבה של מכונה אינו יכול להבין, כי לא אותו הצרור המקלקל ומעכב, כי אם האופן הקטן המשפיע, הסובב בחשאי, הוא אחד מחלקיה היותר חשובים.

בעשירי לאוקטובר, ביום אשר הגיע בו דוחטורוב עד חצי דרכו לפומינסקויה ועמד בכפר אריסטובה והתקין עעצמו למלא בדיוק את אשר הוטל עליו, נטה כל חיל צרפת – אשר הגיע בהליכתו הנמהרה עד מחנה מירט, לפי מה שנראה, על מנת לערוך קרב – פתאם בלי טעם ימינה, אל המסלה הקלוגאית החדשה, והחל להכנס לפומינסקויה, ששם חנה קודם לזה אך ברוסיה לבדו. ביד דוחטורוב היו בעת ההיא, לבד מדורוחוב, שתי פלוגות קטנות של פיגנֶר ושל סֶסְלַוִין.

באחד עשר לאוקטובר בערב בא ססלוין לאריסטובה אל הממונים עליו עם חיל גוַרדאי צרפתי שנשבה. השבוי ההוא אמר, כי הצבאות שנכנסו ביום ההוא לפומינסקויה היו החלוץ לכל החיל הגדול, כי גם נפוליון היה שם, כי כל החיל יצא ממוסקבה, וזה היום החמישי ליציאתו. בערב ההוא ספר אכר משרת⁹⁶ שבא מבורובסק, כי ראה בעיניו כניסת חיל רב לעיר שהוא בא משם. קוזקים מפלוגת דורוחוב הודיעו, כי ראו גורדיה צרפתית נוסעת במסלה ההולכת אל העיר בורובסק. מכל השמועות האלה הוברר, כי במקום אשר דמו למצוא

דיביזיה אחת נמצא כל חיל צרפת, אשר הלך, בצאתו ממוסקבה, בדרך אשר לא עלה על לב – במסלה הקלוגאית הישנה. דוחטורוב לא אבה לעשות מאומה, על כי לא ידע בברור, מה חובתו לעת אשר כזאת. הוא נצטווה להשתער על פומינסקויה. אבל קודם לזה היה אך ברוסיה לבדו בפומינסקויה, ועתה נמצא שם כל חיל צרפת. ירמולוב אמר לעיין ולעשות כאשר ייטב בעיניו, אבל דוחטורוב עמד על דעתו, שהוא צריך לצוויו של הוד הנסיכות. החלט לשלוח כתב הודעה אל השטב.

לשליחות זו נבחר בולחוביטינוב, אופיצר בעל בינה, והוטל עליו למלא בהרצאת כל הדבר על פה את דברי ההודעה הכתובה. בשעה השתים עשרה בלילה קבל בולחוביטינוב את המכתב החתום ואת הצווי שבעל פה וירכב בדהירה אל השטב הראשי, וקוזק וסוסים מוכנים אתו.

טז

ליל בציר אפל וחם. גשם ירד זה היום הרביעי. שתי פעמים החליף בולחוביטינוב סוסים בדרכו זה, דרך רפש וטיט, שרכב ועבר בו בדהירה שלשים תחומים בשעה וחצי, ובא בשעה השנית בלילה עד לֶטַשובקה.

אצל בית-עץ פשוט, שהיה תלוי על גדרו. העשויה קנים עבותים עבותים שלט “השטב הראשי”, ירד ויעזוב את סוסו ויבוא אל הפרוזדור החיצון האפל.

– לגנרל היומי קראו מהרה! הדבר נחוץ מאד! – אמר אל איזה אדם, שהתחיל קם ממשכבו ונושם בקול בחשכת הפרוזדור.

– מתחלת הערב נחלו⁹⁷ מאד, זה הלילה השלישי שאינם ישנים – טען לגנרל בלחישה קול חיל משמש, – טוב לך להעיר בראשונה את הקפיטן.

– הדבר נחוץ מאד, מהגנרל דוחטורוב, – אמר בולחוביטינוב בהכנסו בפתח הנפתח, שגשש ומצא.

החיל המשמש עבר לפניו ויחל לעורר נרדם.

– וַשֶׁה בלַגורודיֶה, ושה בלגורודיה, קוליֶר⁹⁸.

– מה? מה? ממי? – נשמע קול נעור משנתו.

– מדוחטורוב ומאַלכסי פטרוביץ'. נפוליון בפומינסקויה, – אמר בולחוביטינוב, בלי ראות בחשכה את פני השואל אותו, אבל בהשערה על פי קול דבורו, שלא קונובניצין היה זה.

המוער משנתו פהק והשתרע.

– אבל אין את נפשי לעוררו, – אמר ומשש בידו. – חולה הוא! אולי אין דבר, אך שמועות בטלות.

– זה מכתב ההודעה, – אמר בולחוביטינוב: – צוויתי למסרו מיד לגנרל היומי.

– חכה נא, אבעירה נא אש. לאן, מנוול, אתה מסלק מדי פעם בפעם? – אמר האיש המשתרע אל משמשו (השר היה שצֶרבינין, שלישו של קונובניצין). – מצאתי, מצאתי, – הוסיף השר.

המשמש חצב ניצוצות, ושצרבינין גשש וחפש את המנורה.

– הוי, נתעבים! – אמר בגועל נפשו.

לאור הניצוצות ראה בולחוביטינוב את פניו הרעננים של שצרבינין, אשר החזיק נר בידו, ואת איש אחד שהיה ישן עוד על משכבו בזוית שבראש החדר. זה היה קונובניצין.

כשהגפרורים שנגעו בהם אל הנעורת הקלויה⁹⁹ התחילו דולקים, ראשונה בלהבת כחולה ואחר כן בלהבת אדומה, הדליק שצרבינין את נר החלב המעוך במנורה, שרצו מעליה ברגע ההוא היתושים הפרוסיים, שהיו מלחכים את הנר, ויתבונן בציר השלוח אל השטב. בולחוביטינוב היה כלו מלוכלך ברפש ובהתנגבו בשרוול היה מטנף את פניו.

– אבל מי הוא המגיד זאת? – אמר שצרבינין בקחתו את המכתב החתום.

השמועה נכונה, – אמר בולחוביטינוב. – גם שבויים, גם קוזקים, גם מרגלים מעידים פה אחד.

– אין מה לעשות, עלינו לעוררו, – אמר שצרבינין, ויקם ויקרב אל האיש, אשר היה מכוסה באדרת צבאית, וכפת לילה על ראשו. – פטר פטרוביץ'! – אמר ברהיטה (קונובניצין לא נע תנועה כל שהיא). אל השטב הראשי! – אמר ברהיטה בחיוך קל, מדעתו, כי מלים אלה תערנה אותו בודאי.

ובאמת הורם כרגע הראש החבוש כפת לילה. על פני קונובניצין היפים והעזים ולחייו האדומות כמו מתוך קדחת עוד נשאר כהרף עין רושם הרהורי השנה הרחוקים מחיי השעה, אבל אחרי כן נזדעזע פתאם ופניו חזרו ולבשו מנוחה ועוז כבכל עת.

– ומה נהיה? ממי? – שאל בלי פזיזות, אבל מיד, וקרץ בעיניו מפני אור הנר.

בעודנו שומע את דברי האופיצר פתח וקרא את המכתב. ככלותו לקרוא מהר ויורד רגליו החבושות אנפילאות של צמר על הקרקע שהיה אך עפר ויחל לשים עליהן את נעליו. אחרי כן הסיר את כפת הלילה ויסרוק את צדעיו וישם את מצנפתו על ראשו.

– במהרה באת? נלכה נא אל הוד הנסיך.

קונובניצין הבין מיד, כי השמועה המובאה חשובה מאד, וכי אין להתמהמה. הטובה היתה אם רעה, לא עיין ולא שאל את נפשו. לזאת לא שם לב. אל כל ענין המלחמה הביט לא בהשכל, לא בהגיון, כי אם באיזו מדה אחרת. בלבו היה בטחון עמוק אשר לא הביע בשפתיו, כי הכל יהיה יפה, אך אין להאמין בזאת, וקל וחומר שאין להשמיע זאת, ואך ראוי לעשות איש את המוטל עליו. ואת המוטל עליו עשה ומסר כל כחותיו למעשהו זה.

פטר פטרוביץ' קונובניצין, אשר גם הוא כדוחטורוב הובא ברשימת הנקובים גבורי שנת השתים-עשרה – הברקליים, הריבסקיים, הירמולובים, הפלטובים, המילורדוביצ’ים –כאילו אך ממנהג דרך ארץ בלבד, נחשב גם הוא כדוחטורוב לאדם, שכשרונותיו וידיעותיו דלים עד מאד, וגם הוא כדוחטורוב לא עשה תכניות קרבות מימיו, אבל נמצא תמיד במקום המצב היותר קשה; מאז נמנה לגנרל משמר היה ישן אך כשהדלת פתוחה ומצווה, שכל ציר שלוח יעוררהו; בשעת קרב עמד בכל פעם במקום היריה החזקה, וקוטוזוב הוכיח אותו על זה וגם ירא לשלחו לקרב בשביל זה; ויהי גם הוא כדוחטורוב אחד מאותם הגלגלים הנסתרים, שאינם חורקים ברעש ואינם שואנים, והם חלקה העיקרי של המכונה.

בצאתו מבית-העץ בליל הטחב והחשכה הרעים פניו, במקצת מאשר חזק עליו כאב ראשו יותר מבתחילה, ובמקצת מאשר עלה על לבו הרעיון הקשה, מה מאד יתעורר עתה כל קן בעלי ההשפעה השטביים לשמועה הזאת, ביחוד בניגסן, שאחרי מעשה טרוטינו היה איש מצותו עד מות של קוטוזוב; ומה ירבו להציע, להתוכח, ולצוות, לבטל צוויים. חזון לבו זה היה קשה לו, אף על פי שידע, שאי אפשר בלעדי זאת.

באמת החל כרגע טול – אשר סר אליו קונובניצין והודיע לו את השמועה החדשה – להרצות את סברותיו לפני הגנרל הדר עמו. וקונובניצין, ששמע ושתק בקוצר רוח, הזכיר לו, כי צריך ללכת אל הוד הנסיך.

יז

קוטוזוב היה, ככל הזקנים, ישן בלילות מעט. ביום היה מתנמנם לפעמים קרובות פתאם; אבל בלילה שכב על משכבו בלי פשוט את בגדיו ועל פי רוב לא נרדם, כי אם הרהר.

גם הפעם שכב כן על מטתו, וראשו הכבד, הגדול, המחובל נסמך על זרועו המסובלה בבשר, והרהר והביט בעינו הפקוחה האחת אל החשכה.

מאז החל בניגסן שהיה מחליף מכתבים עם הקיסר ותקיף מכל שרי השטב, להתרחק ממנו, בטח קוטוזוב יותר, שלא יזקיקו עוד הפעם אותו ואת חילו להשתתף במעשי השתערות לבלתי הועיל. גם מהקרב הטרוטינואי ומהיום שלפניו, שהיה קוטוזוב זוכרו היטב בדאבון נפשו, יכלו ללמוד קצת, אמר בלבו.

“עליהם להבין, כי אנחנו יכולים אך להנגף בבואנו להשתער. מתינות והעת הן גבורי מלחמתי!” אמר קוטוזוב בלבו. הוא ידע, כי לא טוב לקטוף תפוח בעודו ירוק. מאליו יפול כשיגמול; ואם תקטפהו כשהוא ירוק, תשחית את התפוח ואת העץ יחדו, וגם שניך תקהינה. באשר היה צייד רגיל ידע, כי החיה פצועה, כי נפצעה כפי שיכל כל חיל רוסיה לפצוע, אך אם פצועת מות היא אם לא, זאת היתה שאלה, שעוד לא נפתרה. על פי שליחות לוריסטון ובֶרטֶמי ועל פי הודעות פרטיזנים, ידע קוטוזוב כמעט ידיעה גמורה, כי פצעי מות נפצעה. אבל עוד היו צריכים לראיות, צריך היה להמתין.

“נפשם תחשוק לרוץ לראות, איך הומתה בידם. המתינו מעט, ראה תראו. אך תחבולות מלחמה בפיהם כל היום, אך מעשי השתערות!” אמר בלבו. “בשביל מה? אך להצטיין! כאילו שמחה היא להתנגח. דומים הם לילדים, שאין להוציא ידיעה נכונה מפיהם, איך נפל דבר; וכל זה על כי כלם חפצים להראות, מה מאד הם יודעים להתנגח. אך לא בזה תלוי הדבר עתה”.

“ומה נפלאו התחבולות, שכלם מציעים לי! הם מדמים, שאם שערו שנים או שלשה מקרים אפשריים (הוא זכר את התכנית הכללית השלוחה מפטרבורג), יודעים הם את כל המקרים היכולים לבוא, אבל אין מספר לכל המקרים!”

השאלה שלא נפתרה, אם הפצע, שנתן על יד בורודינו, פצע מות הוא, היתה מרחפת לפני קוטוזוב זה חודש תמים. מצד אחד הלא תפשו הצרפתים את מוסקבה, ומצד אחר הרגיש קוטוזוב בלי ספק בכל קרביו, שהמכה הנוראה, שאזר בה כל כחו הוא עם כל אנשי רוסיה יחדו, היתה כדי להמית. אבל סוף סוף הוצרכו לראיות, והוא חכה להן זה חודש, וכאשר ארכו הימים כן קצרה רוחו. על משכבו בלילות נדודיו עסק באותו הדבר, שעסקו בו הגנרלים הצעירים, בדבר אשר הוכיח אותם על אודותיו. כצעירים ההם היה משער גם הוא את כל המקרים היכולים לבוא, אלא שהוא לא יסד מאומה על השערותיו, ומקרים אפשריים ראה לא שנים או שלשה, כי אם אלפים, כאשר הרבה להרהר, כן רבו המקרים שנראו לפניו. דרכים מדרכים שונים מצא לחיל נפוליון, לכלו או לחלקיו, – לפטרבורג, אליו (אל קוטוזוב), אל מסביב לו הצדה, גם את האפשרות (שהיה ירא ממנה יראה יתרה) שנפוליון יחל להלחם עמו כמוהו, בתחבולות שהוא אחז בהן, שישב ויחכה לו במוסקבה, ראה בהרהוריו. עוד זאת ראה, שיכול חיל נפוליון לשוב אחור דרך מֶדין ויוּכְנוב; אך הדבר האחד שלא יכל לראות מראש היה מה שנעשה באמת, הוא הטרוף שנטרפו צבאות נפוליון בבהלה ומבלי חשבון באחד עשר הימים הראשונים ליציאתו ממוסקבה – אותו הטרוף שאפשר את הדבר, שלא נועז קוטוזוב אז עוד להעלותו על רוחו, את הכליה הגמורה שבאה על חיל צרפת. הודעות דורוחוב על אדות הדיביזיה של ברוסיה, דברי הפרטיזנים על אדות הרעות שמצאו את הצרפתים, השמועות על אדות ההכנות לצאת ממוסקבה – כל זה היה סיוע להשערה, שחיל צרפת נגף ונכון לנוס; אך כל הדברים האלה היו אך השערות, שנראו כחשובות מאד בעיני הצעירים ולא בעיני קוטוזוב. בנסיון, שקנה לו בששים שנות עבודתו, ידע עד כמה אין לסמוך על שמועות, ידע עד כמה מוכשרים האנשים החפצים באיזה דבר לצרף את כל שמועותיהם לחשבון מתאים לחפצם, וידע עד כמה הם אוהבים לדלוג בצרוף כזה על כל מה שיש בו סתירה לבנינם. ובמדה שגדלה תאותו של קוטוזוב, בה במדה אסר לעצמו להאמין לזה. השאלה הזאת העסיקה את כל כחות נפשו. כל אשר מחוץ לענין זה נחשב בעיניו אך לשמירת מנהגים מקובלים בחיים. מנהגים מקובלים כאלה, שקשה לעבור עליהם, היו שיחותיו עם אנשי השטב, מכתביו אל מַדַם שטַל, אשר כתב מטרוטינו, קריאת רומנים, חלוק פרסים, חליפת מכתבים עם פטרבורג וכיוצא בכל זה. אבל מפלת הצרפתים, שרק הוא לבדו ראה אותה מראש, היתה תאותו האחת שבמעמקי לבו.

באחד עשר לאוקטובר בלילה שכב נשען על זרועו והרהר בזה.

בחדר הסמוך נהיתה תנועה ונשמע קול צעדי טול, קונובניצין ובולחוביטינוב.

– אי, מי שם? בואו, בואה! איזו חדשה? – קרא אליהם הפלדמרשל.

המשרת עסק בהדלקת הנר, וטול ספר את דברי הידיעות.

– מי הביא? – שאל קוטוזוב, ופניו התמיהו את טול, כשהודלק הנר, בדקדקנות הקרה, שהיתה שרויה עליהם.

– אי אפשר להטיל ספק, הוד נסיכות.

– קרא, קרא לו הנה!

קוטוזוב ישב, ורגלו האחת מורדת אל מחוץ למטה, ובבטנו הגדולה נשען על רגלו השנית שנלפתה תחתיו. הוא לטש את עינו הרואה האחת, כדי להסתכל יפה יפה בציר השלוח אליו, כאילו רצה לקרוא בתוי פניו של זה, מה שנכספה נפשו לדעת.

– הגידה, הגידה נא, ידידי, – אמר אל בולחוביטינוב בקולו הנמוך, קול זקן מופלג, ובידיו כסה את כתנתו שנפתחה על חזהו. – קרב נא, קרב יותר. איזו חדשות נעימות הבאת לי? איזו? נפוליון יצא ממוסקבה? האמת היא? אמת?

בולחוביטינוב הגיד בראשונה בפרטות את כל אשר צווה להגיד.

– דבר, דבר מהר, אל תיגע את נפשי, – נכנס קוטוזוב לתוך דבריו.

בולחוביטינוב ספר הכל, וידום ויחכה למצות פיו. טול התחיל מדבר, אך קוטוזוב הפריעו, כי רצה בעצמו לאמור דבר, אבל פתאום נעוו, נתקמטו פניו, וינע ידו על טול ויסוב אל העבר שמנגד לזה, אל קרן הזוית המיופה, שכלה מלאה צלמים.

– אלי, יוצרי! הקשבת לתפלתנו… – אמר בקול רועד ובכפים צמודות. – רוסיה נושעה, אודך אלהים. – והתחיל בוכה.

יח

כל פעולת קוטוזוב משעת הידיעה הזאת עד סוף המלחמה היא אך השתדלות לעצור את צבאותיו – בכח שלטונו, בערמה ובבקשות – ממעשי השתערות וקרבות והתנגשות לבלתי הועיל עם האויב ההולך ונספה. דוחטורוב הולך למַלויַרוסלַוֶץ, אבל קוטוזוב מתמהמה עם חילו ומצווה לעזוב את קלוגה, שהיציאה לאחריה נחשבת בעיניו לאפשרית מאד.

קוטוזוב הולך ונסוג אחור בכל מקום, אך האויב מתחמק ונס אחור אל העבר שמנגד לו ואיננו מחכה עד שיסוג הוא ראשונה.

היסטוריוניו של נפוליון מתארים לפנינו את הליכתו הנפלאה אל טרוטינו ומלוירוסלוץ ומחשבים חשבונות על אדות הדברים שהיו עתידים להיות, אילו הספיק נפוליון לבוא אל פלכי הדרום העשירים.

אבל מלבד אשר לא היה כל מעצור לנפוליון מלכת אל פלכי הדרום האלה (כי חיל רוסיה נתן ידים לו ללכת), שוכחים הם ההיסטוריונים, כי לא יכל עוד חיל נפוליון להנצל בכל תחבולה, על כי כבר נשא בקרבו את המדות המאבדות כל חיל לאין מרפא. החיל הזה, אשר מצא לו צידה לרוב במוסקבה ולא יכל להחזיק בה, כי אם רמס אותה ברגליו, אשר בבואו לסמולנסק לא לקח לו שם צידה, כי אם בזז ושסה, במה יכל החיל הזה להתחזק בפלך קלוגה, שגם יושביו רוסים כבני מוסקבה, וגם שם דרכה של אש לאכול כל מה ששורפים בה?

החיל הזה לא יכל להתחזק בשום מקום. מהקרב הבורודינואי ומשסת מוסקבה נשא בקרבו כמו תנאי התפרדות חימיים.

אנשי החיל המבוטל הזה נסו עם שריהם בלי דעת בעצמם, אנה הם נסים, ובקשו לנפשם (גם נפוליון גם כל אחד מהחילים) אך דבר אחד: להחלץ מהר כפי האפשר מן המצר, אשר הכירו בו כלם, אם גם לא בברור, שאין ממנו מפלט.

וזה הדבר אשר במועצה שהיתה במלוירוסלוץ, כשעשו עצמם הגנרלים כאילו הם נועצים ומחווים דעות שונות, שמה הדעה האחרונה, דעתו של מוּטוֹן, החיל הפשוט, התמים, שהביע בפיו מה שהיה בלבות כלם, שצריך להמלט כפי האפשר במהרה, מחסום לכל הפיות, ואיש מהנאספים, וגם נפוליון בכלל זה, לא יכל לאמור דבר נגד האמת הזאת, שכלם כאחד עמדו עליה.

אולם, אף על פי שכלם ידעו, שנחוץ להמלט, עוד לא חדלו להתבושש בהכרה זו, שצריך לנוס. ונחוצה היתה דחיפה מחוץ, שתדחה את הבושה הזאת. והדחיפה באה בזמנה. זאת היתה מה שהצרפתים קוראים

le Hourra de l’Empereur" ".

ביום השני אחרי המועצה בבוקר השכם עשה עצמו נפוליון כאילו רצה לתור את הצבאות ואת שדה הקרב שהיה ושיהיה ונסע בלוית מרשלים ושומרי ראש באמצע שורת מחנה הצבא, קוזקים עסוקים בבזה פגעו בנפוליון בעצמו, ועוד מעט ונפל בידם. הקוזקים לא תפשו את נפוליון, אבל הציל אותו מידם אותו הדבר, אשר אבד וכלה את הצרפתים: השלל, שעטו אליו הקוזקים והניחו לאנשים בגללו גם בטרוטינו, גם במקום הזה, בלי התבונן, כי נפוליון לפניהם, עטו אל השלל, ונפוליון מלט את נפשו.

אם יכלו בני הרון ( les enfants du Don ) לתפוש את הקיסר בעצמו בתוך חילו, הלא היה ברור, כי אין מה לעשות עוד בלתי אם לנוס כפי האפשר מהר בדרך הידועה והיותר קרובה. נפוליון, שכבר היה בן ארבעים שנה ובעל בטן ולא הרגיש בנפשו עוד את קלותו ועוז רוחו הקודמים, הבין את הרמז הזה. ובגלל החרדה, אשר נפלה עליו מפני הקוזקים, הסכים מיד עם מוטון ויצו, לפי דברי ההיסטוריונים, להסוג אחור אל המסלה הסמולנסקית.

מה שהסכים נפוליון למוטון, והצבאות הלכו לאחור, אינו מוכיח, שהוא צווה זאת, אבל מוכיח הוא, שהכחות, שהשפיעו על כל החיל לענין הליכתם במסלת מוז’ייסק, השפיעו גם על נפוליון.

יט

כשאדם הולך הוא מוצא לו בלבו מטרה להליכתו. כדי ללכת אלף תחומים נחוץ לו לדמות, שאיזה דבר טוב נמצא מאחרי אלף התחומים. נחוצה דמות ארץ חמדה בלב כדי לעצור כח ללכת.

בימי כניסת הצרפתים היתה מוסקבה ארץ חמדתם, ובימי יציאתם נכנסה ארץ מולדתם תחתיה. אבל ארץ מולדתם רחקה מאד, ומי שהולך אלף תחומים אנוס לשכוח לפי שעה את מטרתו האחרונה ולאמור בלבו: היום אעבור ארבעים תחומים ואבוא אל מקום מנוחה ומלון; ובהליכה הראשונה משכח מקום מנוחה זה את המטרה האחרונה ומרכז על עצמו את כל בקשותיו ותקוותיו של ההולך. השאיפות המובעות ביחיד מתחזקות תמיד בהמון עם.

מטרתם האחרונה, ארץ מולדתם של הצרפתים, שהלכו לאחור במסלה הסמולנסקית הישנה. רחקה מהם מאד. והמטרה הקרובה, שכל בקשותיהם ותקוותיהם, שחזקו במדה מרובה עד מאד בתוך ההמון, היו מכוונות אליה, היתה סמולנסק. לא מפני שידעו האנשים, שיש בה הרבה צידה ופלוגות חיל חדשות, לא מפני שאמרו להם כזאת (להפך, גדולי שרי החיל, וגם נפוליון בתוכם, ידעו, כי צידה מעט שם ולא הרבה), אלא מפני שאך זה לבד יכל לתת להם כח ללכת ולשאת את כל התלאה שבהווה, הטעו את עצמם כלם, גם אותם שידעו גם אותם שלא ידעו, והועידו פניהם אל סמולנסק בתאות נפש כאל ארץ חמדה.

בצאתם אל המסלה הגדולה התחילו רצים בכח אמיץ ובמהירות שלא נשמעה כמוה אל מטרתם הבדויה. מלבד סבה זו – של השאיפה הכללית – שעשתה את המוני הצרפתים לצבור אחד וחזקה את ידיהם, חברה אותם יחד עוד סבה אחת. הסבה הזאת היתה עצמת מספרם. ההמון הכביר הזה משך אליו בעצמו, כמו על פי הכח המושך הפיסיקאי, אטומים יחידים של בני אדם. הם הלכו בהמונם הרב של מאת אלף איש כממלכה שלמה.

כל אחד מהם בקש אך דבר אחד – למסור את נפשו לשבי, להחלץ מכל הרעות והצרות. אבל מצד אחד משך כח השאיפה הצבורית אל המטרה שבסמולנסק את כל אחד מהם בדרך אחד; מצד אחר לא יכל קורפוס שלם למסור עצמו לשבי בידי רוטה אחת, ואף על פי שהיו הצרפתים משתמשים בכל מקרה הגון לפרוש מצבורם ולהמסר לשבי גם באמתלה קלה שבקלות, לא היו אמתלאות אלה מצויות בכל עת. גם מספרם הרב והליכתם שהלכו צפופים ונחפזים מנעו אותם מזאת, ולרוסים לא רק הכבידו שני אלה, כי אם גם לא נתנו לגמרי לעצור את ההליכה הזאת, שכל כחו של המון הצרפתים היה מכוון לה. קריעה מיכנית לא יכלה להחיש יותר מבמדה ידועה את פעולת הרקבון, שהיה הולך ומבלה את הגוף הצבורי הזה.

אי אפשר להמס גוש גדול של שלג כהרף עין. יש זמן מוגבל, שקודם לו לא יוכלו כל מאמצי כח להמס את השלג. להפך, כרבות החום, כן יחזק השלג הנותר.

משרי הצבא הרוסיים לא הבין זאת איש חוץ מקוטוזוב. משהובררה דרך מנוסתו של החיל הצרפתי במסלה הסמולנסקית, החל לבוא הדבר, אשר ראה קונובניצין מראש בליל אחד עשר לאוקטובר. כל גדולי שרי החיל חפצו לעשות גדולות, לחסום, לתפוש, להקיף, להדוף את הצרפתים, וכלם דרשו השתערות.

קוטוזוב לבדו השתמש בכל כחותיו (וכחותיו של כל מי שהוא מצביא ראשי קטנים הם מאד) למנוע מהשתער.

הוא לא יכל לאמור מה שאנו אומרים עתה: למה לנו קרב, וחסימת דרך, ונפילת חללים משלנו והרג בלי חמלה בהרוגים גוססים; למה לנו כל זה, אם שלישית חיל האויב כלתה בדרך בין מוסקבה ובין ויַזמה. אבל הוא דבר אליהם ברוח הבינה, שקנה לו ברוב ימים, דברים שהיו יכולים להבין – הוא דבר אליהם על אדות גשר של זהב; והם צחקו לו, הוציאו דבה עליו, והיו רוצצים ודוחפים את החיה ההרוגה ומתעללים בה.

עד יד ויזמה לא יכלו ירמולוב, מילורדוביץ', פלטוב ואחרים, בהיותם קרובים לצרפתים, לכבוש תאותם לחסום ולהדוף שני קורפוסים צרפתיים. כשהוצרכו להודיע לקוטוזוב מה שהם נכונים לעשות, שלחו לו במעטפה גליון ניר לבן תחת כתב הודעה.

ובכל השתדלותו של קוטוזוב לחשוך את הצבאות, היו צבאותינו משתערים ומתאמצים לגדור את הדרך. גדודי רגלים הלכו להשתער, כפי שמספרים, בחצוצרות וקול תופים, ואלפי חללים נפלו מזה ומזה.

אך לחסום ולהדוף לא עלתה בידם. וחיל צרפת התלכד יותר מפני הסכנה והוסיף ללכת הלוך והתמוגג בדרכו, דרך האבדון, אל סמולנסק.

חלק ג

א

הקרב הבורודינויאי בהצטרפות תפישת מוסקבה ומנוסת הצרפתים, שנהיו אחריו בלי קרבות חדשים, הוא אחד מהחזיונות ההיסטוריים היותר חשובים להקיש אליהם.

כל ההיסטוריונים אומרים פה אחד, כי עסקנותם החיצונה של הממלכות והעמים בדברים שבין זה לזה מובעת במלחמות; כי אחרי נצחונות גדולים או קטנים במעשי מלחמה מתרבה או מתמעט מיד כחם הפוליטי של ממלכות ועמים.

אף על פי שמתחמהים עד מאד הם התאורים ההיסטוריים, שאיזה מלך או אימפרטור, בזעפו על אימפרטור או מלך אחר, אסף חיל, ונלחם עם חיל אויבו, וגבר עליו, והרג ארבעת או חמשת או עשרת אלפי איש ובזה הכניע את הממלכה ואת הגוי כולו, שמיליונים אחדים בו; אף על פי שאין להבין, כיצד הכריחה מגפת החיל לבדו, שאינו אלא אחד ממאה באנשי העם, את כל העם להכנע, – מעידים כל המעשים שבהיסטוריה (עד כמה שהיא ידועה לנו), כי נכון הדבר, שנצחונות גדולים או קטנים של חיל עם אחד במלחמה עם חיל עם אחר הם סבות או לפחות סימנים מובהקים להתרבותם או להתמעטותם של כחות העמים. החיל גבר, ומיד נתרבו זכויותיו של העם המנצח לרע למנוצח. החיל נגף, ומיד הורע כחו של העם במדה שנגף חילו, ואם מגפה גמורה נגף, יכנע העם הכנעה גמורה.

כן היה (לדברים ההיסטוריה) משנים קדמוניות ועד העת הזאת. כל מלחמות נפוליון עדות הן על זה. במדה שצבאות אוסטריה נגפים, זכויותיה נטלות ממנה, וזכויותיה וכחותיה של צרפת מתרבים. נצחונם של הצרפתים על יד יֶנה ואויאֶרשטֶט משבית כל חרותה של פרוסיה.

אבל בשנת 1812 נצחו הצרפתים על יד מוסקבה, ומוסקבה נלכדה, ומיד ובלי קרבות חדשים נשבתה לא רוסיה, כי אם חיל שש מאות האלף נשבת, ואחרי כן נשבתה צרפת הנפוליונית. להתאים את המעשים האלה לחוקים המקובלים בהיסטוריה, לאמור, כי שדה הקרב בבורודינו נשאר בידי הרוסים, כי אחרי לכידת מוסקבה היו עוד קרבות, ובהם נשמד חיל נפוליון, אי אפשר. אחרי נצחונם של הצרפתים על יד בורודינו לא היה לא רק כל קרב מכריע, כי אם גם קרב אחד חשוב חשיבות כל שהיא לא היה, וחיל צרפת עבר ובטל מן העולם. מה זאת? אילו היה זה מדברי ימי סין, יכלנו לאמור, כי אין זה חזיון היסטורי (הערמת היסטוריונים, בזמן שאיזה דבר אינו מתאים למדתם); אילו היה זה מעשה בהתנגחות קצרה של צבאות קטנים, יכלנו לחשוב את החזיון הזה ליוצא מן הכלל; אבל הדבר נעשה לעיני אבותינו, שנפתרה להם בו שאלת חיים ומות לארץ מולדתם, והמלחמה היתה גדולה מכל המלחמות הידועות לנו.

תקופת מלחמת שנת 1812 מהקרב הבורודינואי עד גרוש הצרפתים הוכיחה, כי נצחון בקרב לא רק שאיננו סבת כבוש, כי אם איננו גם סימן מובהק לכבוש, – היא הוכיחה, כי הכח, שגורל העמים תלוי בו, לא בכובשים הוא וגם לא בצבאות ובקרות, כי אם באיזה דבר אחר.

ההיסטוריונים הצרפתיים מעידים, בתארם את המצב חיל צרפת לפני יציאתו ממוסקבה, כי בחיל הגדול ההוא היה הכל כראוי חוץ ממצב הפרשים ובעלי כלי התותח והמעגלות; גם לא היה מספוא לסוסים ולבקר ולצאן. לצרה הזאת לא היה אפשר למצוא כל עצה, כי האכרים שבסביבות העיר היו שורפים את חצירם ולא נתנו ממנו לצרפתים.

הנצחון בקרב לא הביא פריו, על כי האכרים קַרפּ וּוְלַס, אשר אחרי יציאת הצרפתים באו בעגלות למוסקבה לשלל שלל ולֹבז בז ובכלל לא הראו רגשי גבורים בדרכיהם, וכל שאר האכרים אשר כאלה, הרבים לאין מספר, מאנו להביא חציר למוסקבה במחיר הטוב, אשר אמרו לתת להם, ובחרו להם לשרפו.

נשווה נא לנגדנו שנים שיצאו בחרבות למלחמה חד את אחד על פי כל חוקי אמנות ההתאבקות; התאבקותם נמשכה זמן רב למדי; והנה הרגיש אחד מהם בעצמו שנפצע והבין, כי לא צחוק הוא המעשה הזה, כי אם דבר שחייו תלויים בו, ופתאם השליך את חרבו מידו ויאחז בבד עץ, אשר בא לידו ראשונה, ויחל לנופפו הנה והנה. אבל נשערה נא, שהאחד הזה, שהשכיל להשתמש בתחבולה המעולה והפשוטה הזאת לטוב לו, חפץ עם זה, באמונתו היתרה למסורות שבידי הפרשים, לכחד ולטעון, שגבר על איש ריבו על פי כל החוקים המקובלים במלחמת חרבות. אפשר להבין, איזה בלבול דעות ודברי רוח היה יוצא מתאור מלחמה זאת בדרך זה.

לנאבק, שדרש התאבקות על פי כל חוקי האמנות הזאת, נמשלו הצרפתים; לאיש ריבו, שהשליך את חרבו והרים מקל חובלים תחתיה, נמשלו הרוסים; והמתאמצים לבאר הכל על פי חוקי ההתאבקות הם ההיסטוריונים, שכתבו על אדות המעשה הזה.

משעת בערת סמולנסק באו ימי מלחמה, שאינה מתאמת בפרטיה במאום למסורות הישנות שבידינו על אדות מלחמות. שרפת הערים והכפרים, הנסיגה אחרי הקרבות, הקרב הנורא שעל יד בורודינו והנסיגה שנסוגו גם אחריו, שרפת מוסקבה, ההתאמצות לתפוש מרודרים, תפישת המשאות, המלחמה הפרטיזנית – כל אלה דברים יוצאים מן הכלל.

נפוליון הרגיש זאת ומאותה השעה, שנתעכב במוסקבה בדמות נאבק בקי ורגיל וראה ביד אויבו מקל חובלים מונף עליו תחת חרב, לא חדל להתאונן לפני קוטוזוב ולפני הקיסר אלכסנדר, על כי התנהלה המלחמה נגד כל החוקים המקובלים (כאילו יש חוקים קבועים להרוג אנשים על פיהם). בלי פנות אל תלונות הצרפתים על הפרת החוקים, למרות עיני בני מרום עם רוסיה, שמטעם בלתי ברור נדמה להם, שחרפה היא להלחם במקל חובלים, ונפשם חפצה לעמוד בפוזיציה על פי כל המנהגים המקובלים en quarte או en tuerce, לערוך התנפלות מלומדה כזאת או כזאת, – הונף מקל מלחמת העם בכל כחו האיום והנשגב, ובלי שאול פי איש, מה נאה בעיניו ומה הגון על פי מנהגיו, הורם והורד בפשטות נבערה שאינה מבחנת, אבל בהתאמה למטרה הדרושה, ולהם את הצרפתים הלוך והלום, עד אשר נכחדו כל אנשי מלחמתם.

ואשרי העם, אשר לא יעשה כמעשה הצרפתים בשנת 1813, ולא יקבל באהבה ובקידות הנהוגות, ולא יהפוך חרבו ולא ימסרנה בטוב טעם ובדרך כבוד אל מנצחו המתנהג במדת הרחמים, אך אשרי העם אשר בשעת נסיון קשה לא ישאל, מה עשו אחרים על פי המנהגים המקובלים במקרים כאלה, כי אם ירים את בד‑העץ הבא בידו ראשונה ויהלום בו הלוך והלום, עד אשר יהפך בקרבו רגש העלבון ושאיפת הנקם לרגש בוז וחמלה.

ב

אחת מהעברות היותר גלויות והיותר מועילות, שבני אדם עוברים על הדברים המכונים בשם חוקי מלחמה, היא פעולת אנשים מפורדים נגד אנשים מחוברים לאגודה צפופה. פעולות כאלה נראות במלחמה בכל עת, כשהיא מקבלת תכונה עממית. הצד העיקרי שבהן הוא, שאין האנשים נאספים בהמון נגד המון, כי אם מתפרדים הם ומתנפלים ביחידות ונסים מיד, כשמתנפלים עליהם בפלוגות גדולות, וחוזרים ומתנפלים אחרי כן בהיות לאל ידם. כן עשו הגוֵריליַסים בספרד¹⁰⁰,כן עשו אנשי ההרים בקוקז, וכן עשו הרוסים בשנת 1812.

למלחמה ממין כזה קראו פרטיזנית ודמו, כי בתתם לה שם זה בארו את ענינה. אבל מלחמה ממין כזה לא רק שאינה מתאמת לשום חוק, כי אם גם סתירה גמורה היא לחוק טכסיסי ידוע, שנחשב לבדוק ומנוסה. החוק הזה אומר, כי המשתער צריך לרכז את צבאותיו על מנת להיות ברגע הקרב גדול במספר מאויבו.

המלחמה הפרטיזנית (שמצליחים בה בכל עת, כפי שמעידה ההיסטוריה) סותרת לגמרי את החוק הזה.

יסודה של סתירה זו הוא בהנחת התורה הצבאית, שמספר החילים וכחם היינו הך. התורה הצבאית אומרת, כי כאשר ירבה החיל, כן ירבה כחו. Les gros bataillons ont toujours raison (הבטליונים הגדולים הם הצדיקים – כלומר, המנצחים – בכל עת).

מה שהתורה הצבאית אומרת דומה, כאילו אמרה איזו תורת מיכניקה. על פי בחינת כחות בפעולתם על כמויות ידועות של חומר, כי הכחות האלה שוים או אינם שוים זה לזה, בשביל שכמויות החומר האלה שוות אוו אינן שוות זו לזו.

הכח (כמות התנועה) הוא המספר היוצא מכפילת כמות החומר על מדת המהירות.

כח החיל בענין הצבאי הוא כפילת כמותו של איזה דבר מיוחד, על אישה X נעלם.

התורה הצבאית רואה בהיסטוריה מעשים רבים לאין מספר בחילים, שאין כמותם מתאמת לכחם, בפלוגות קטנות, שמנצחות את הגדולות מהן, ומרגשת קצת במציאותו של המכפיל הנעלם ומתאמצת למצאו פעם בתמונותיהם הגיאומטריות של הצבאות, פעם בכלי נשקם ופעם – זאת ההשערה היותר מצויה – בגאונות המצביאים. אבל העמדת כל אחד מהגורמים האלה במקום הנעלם אינה נותנת תשובות מתאימות למעשים ההיסטוריים.

אולם אם אך נסיר מלבנו את הדעה הכוזבת, שהתפשטה לכבוד המצביאים – שפקודות השרים נשמעות ונעשות בשעת מלחמה, רב לנו כדי למצוא את ה- X הנעלם הזה.

ה­ X הזה הוא החיל, כלומר, רצונם הרב או המעט של כל אנשי החיל להתנגח ולהסתכן, ואין כל חלוק בדבר, אם מתנגחים הם בפקודת המביאים גאוניים או בלתי גאוניים, אם בשלש שורות אם בשתים, אם במקלות אם ברובים מורים שלשים פעם ברגע. אנשים, שתאותם מרובה להתנגח, יעמידו את עצמם בכל עת בתנאים היותר יפים להם בזה.

רוח החיל הוא המכפיל, שצריך לכפול בו את הכמות, כדי לדעת את מדת הכח. להגביל ולהביע את ערכו של רוח החיל – עבודה מוטלת על המדע היא.

עבודה זו אפשרית רק בזמן שהחדל להעמיד בלי חשבון תחת הוראת כל המספר הנעלם את הפרטים, שהכח מתגלה בהם: את פקודות המצביא, את כלי הנשק ואת שאר הדברים אשר כאלה, ולחשבם למכפיל הנכון, ונכיר את הנעלם בכל שלמותו, שהוא הרצון הרב או המעט להתנגח ולהסתכן. רק אז, כשנביע מעשים היסטוריים ידועים במשויות יוסדות על השואת השפעתו של הנעלם הזה, אפשר לקוות למצוא גם את הנעלם בעצמו.

הנה עשרה אנשים, בטליונים או דיביזיות נלחמו עם חמשה‑עשר אנשים, בטליונים או דיביזיות ונצחו, כלומר הרגו ולקחו בשבי את כולם בלי השאיר שריד, ומפלוגת המנצחים נפלו ארבעה; ובכן אבדו מצד אחד ארבעה ומהצד השני חמשה‑עשר, אם כן נשתוו ארבעה וחמשה‑עשר, והרי זה – 4X=15Y ומכאן X:Y=15:4. משויה זאת אינה מגלה את הנעלם, אבל מגלה היא יחס מספרי בין שני נעלמים. וכאשר נביע מעשים היסטוריים שונים (קרבות, מלחמות, תקופות מלחמה) במשויות כאלה, תצאנה זה שורות מספרים, שבודאי צפונים בהן חוקים טבעיים ואפשר לגלותם.

הכלל הטכסיסי, שצריך להאסף המונים המונים בשעת השתערות ולהתפרד בשעת נסיגה, הוא העדאה שלא מדעת אך על דבר אמת זה, שכח החיל תלוי ברוחו. כדי להוביל אנשים אל מול כדורי נפץ נחוצה הדיסציפלינה החמורה – שאי אפשר לה אלא בתנועת המונים – במדה מרובה ממה שצריכים לה בשעת בקשת מפלט מפני מתנפלים. אבל כלל זה, שאין בו שימת לב לרוח החיל, מתנגד תמיד למעשים, והתנגדות זו גדולה ובולטת ביחוד בזמן שרוח החיל חזק מאד או רפה מאד – בכל המלחמות העממיות.

הצרפתים, בהסוגם אחור בשנת 1812, שעל פי הטכסיס היה עליהם להתפרד ולעמוד על נפשם, מתאמצים לעמוד צפופים, על כי רפו ידי החיל כל כך, שרק הצבור שלו החזיק אותו יחד. והרוסים, שהיו צריכים על פי הטכסיס להתנפל בהמון על הנסוגים מפניהם, הולכים ומתפרדים, על כי ידיהם חזקות כל כך, שיחידים מכים בצרפתים בלי פקודה ואינם זקוקים לכפיה, כדי לקבל עליהם את העמל והסכנה.

ג

המלחמה המכונה פרטיזנית הוחלה בכניסת האויב לסמולנק.

עוד בטרם הסכימה ממשלתנו הסכמה גלויה למלחמה הפרטיזנית, נשמדו אלפי אנשים מחיל האויב – מפגרים, מרודרים, ומובילי מספוא – בידי קוזקים ואכרים, שהיו מכים אנשים כאלה בבלי דעת, כמו שכלבים נושכים וממיתים כלב שוטה בהזדמנו לפניהם במרוצתו. דֶניס דוידוב הבין בחושו הרוסי ראשונה את כחו של המקל הנורא, שבלי שאול, מה לעשות על פי דיני התורה הצבאית, החה מכה מכת הרג ואבדן בצרפתים, ולוֹ כבוד הצעד הראשון בענין התרת מעשה מלחמה זה.

בעשרים וארבעה לאוגוסט נוסדה הפלוגה הפרטיזנית הראשונה, פלוגת דוידוב, ואחריה נוסדו מיד אחרות כמוה. במדה שנמשכוו ימי המלחמה, נתרבה מספר הפלוגות האלה.

הפרטיזנים השמידו את החיל הגדול מעט מעט. הם לקטו את העלים הנובלים, שהיו נושרים מאליהם מהעץ היבש – מחיל צרפת – ולפעמים הניעו בחזקה את העץ בעצמו. באוקטובר, בימים אשר נסו הצרפתים אל מול סמולנסק, נמצאו מאות כתות כאלה שונות במספר אנשיהן ובתכונותיהן. היו כתות שקבלו את כל מנהגי הצבא, שנמצאו בהן גם רגלים, גם בעלי כלי תותח, גם שטַבּים, גם סדרי חיים מהוגנים; היו כתות קוזקיות של פרשים בלבד; היו כתות קטנות מאד של מסתדרים, רגלים ורוכבים; היו כתות אכרים ובעלי אחוזות – כתות שלא נודעו לאיש. ראש כתה אחת היה שמש בית תפלה¹⁰¹ ובידו נשבו מאות שבויים בחודש; ואשה כפרית, אשת זקן העדה, וַסיליסה שמה, הכתה מאות צרפתים.

הימים האחרונים לאוקטובר היו ימי התלקחותה היתרה של המלחמה הפרטיזנית. תקופתה הראשונה של אותה המלחמה, שהפרטיזנים בעצמם היו מתפלאים בה על עזותם ומפחדים בכל רגע, פן יוקפו ויתפשו בידי המרפתים, ושבלי פתח את סוסיהם וכמעט בלי רדת מעליהם היו מסתתרים ביערים ודואגים בכל רגע בפני רודפים, – התקופה הזאת כבר עברה. כבר נודע ענינה של המלחמה הזאת, כבר הוברר לכל, מה היה אפשר לעשות נגד הצרפתים, ומה לא היה אפשר. כבר הגיע הדבר לידי כך, שרק שרי הפלוגות המסודרות, שהלכו עם השטבים שלהם מרחוק לצרפתים כדין, חשבו עוד הרבה מעשים לדברים אי‑אפשריים. אבל הפרטיזנים הקטנים, שזה ימים רבים החלו לעשות את שלהם וראו היטב את הצרפתים מקרוב, חשבו לאפשר מה שראשי הפלוגות הגדולות לא נועזו גם להעלות על לבותם. והקוזקים והאכרים, שהיו אורבים מצויים בין הצרפתים, גמרו, שכבר היה הכל אפשר.

בעשרים ושנים לאוקטובר התחזק דניסוב, אשר היה גם האו אחד הפרטיזנים, עם כתתו במלחמה הפרטיזנית בהתלהבות יתרה. מעלות הבוקר היה אך הולך הוא ואנשיו. כל היום ההוא ארב ביערים הסמוכים למסלה הגדולה והתבונן אל מחנה משא צרפתי גדול להובלת כלי רוכבים צרפתיים ורוסים שבויים, אשר נפרד משאר הצבאות, וכפי שנודע מפי מרגלים ושבויים, הלך אל סמולנסק, וחיל עצום היה סוכך עליו. על אדות המחנה הזה ידעו לא רק דניסוב ודוֹלוֹחוֹב (שהיה אף הוא פרטיזן בעל כתה קטנה), שהיה מהלך בקרבת דניסוב, כי אם גם שרי הפלוגות הגדולות בעלות השטבים. הכל ידעו על אדות מחנה המשא הזה ו“לטשו שניהם עליו”, לפי דברי דניסוב. שנים משרי הפלוגות הגדולות האלה – אחד פולני ואחד אשכנזי – שלחו כמעט בשעה אחת כתב הזמנה לדניסוב להתחבר, כל אחד בקש על מחנהו, על מנת להתנפל על מחנה המשא.

• לא, אחי, גם אני בעל שפם ¹⁰² – אמר דניסוב, אחרי קראו את הכתבים האלה, ויכתוב אל האשכנזי, כי אמנם נכספה נפשו מאד לעבוד תחת שלטונו של גנרל גבור ומפורסם כזה, אבל אנוס הוא לותר על האושר הזה, על כי כבר קבל עליו את שלטונו של הגנרל הפולני. וכן כתב גם לגנרל הפולני ונודיע לו, שכבר קבל עליו שלטונו של האשכנזי.

ואחרי עשותו זאת היה את לבבו להשתער יחד עם דולוחוב, בלי הודיע לשרים הראשיים, על מחנה המשא הזה ולתפשו באנשיהם המעטים. אותו המחנה הלך ביום ההוא מכפר מיקולינה לא כפר שַמשֶוה. משמאל למסלה ההולכת ממקולינה לשמשוה השתרעו יערים גדולים, שבקצת מקומות הגיעו עד המסלה ובקצת מקומות נטו ממנה כתחום אחד ויותר. ביערים האלה נסע דניסוב ואנשיו כל היום ההוא, פעם העמיק עד אמצעותם, פעם בא אל קצם, ומהצרפתים הנוסעים הלוך ונסוע לא גרע עיניו. בבוקר תפשו קוזקים מאנשי דניסוב, במקום שהיער היה סמוך למסלה, שתי עגלות צרפתיות שנעצרו ברפש, ומרדעות פרשים היו בהן והביאו אותן אל היער. מאותה שעה עד הערב ארב עם אנשיו לצרפתים בלי התנפל עליהם. נחוץ היה לתת להם לבוא במנוחה עד שמשוה ולהתחבר אחרי כן עם דולוחוב, אשר היה עתיד לבוא לפנות ערב להועץ אצל סוכת המצפה ביער (כתחום אחד משמשוה), ולהתנפל עליהם בבוקר מזה ומזה פתאום כשלג ממעל ולהכותם ולתפוש את כולם כאיש אחד.

מאחור, במרחק שני תחומים מכפר מיקולינה, במקום שהיער הגיע עד המסלה, הושארו ששה קוזקים, והם היו חייבים להודיע מיד, אם אך תראינה קולונות חדשות של צרפתים.

ולפני שמשוה היה דולוחוב עסוק בעבודה זאת, שם היה עליו לתור את הדרך, כדי לדעת, באיזה מרחק יש עוד צבאות צרפתיים חוץ מאלה. במחנה המשא נמצאו, כפי מה ששערו, 1500 איש. ביד דנסוב היו 200 איש, וכמספר הזה היה בקרוב גם ביד דולוחוב. אבל יתרון מספר האויב לא הפחיד את דניסוב. הדבר האחד, אשר הוצרך דניסוב לדעתו עוד, היה: איזה הם הצבאות האלה בפרטות. בעבור זה הוצרך לתפוש “לָשוֹן” (היינו איש מן הקולונה של האויב). כאשר התנפלו בבוקר על הצרפתים, היו נחפזים כל כך, שהמיתו את כל הצרפתים שנמצאו אצל העגלות ותפשו חי רק נער מתופף אחד, שנשאר מאחרי מחנהו, והוא לא יכל להודיע דבר ברור על אדות הצבאות שהיו בקולונה.

להתנפל שנית חשב דניסוב לדבר שיש בו סכנה, שמא יפחידו את כל הקולונה, ועל כן שלחו לפניו אל שמשוה אכר אחד מאנשיו, טיחון שצֶרבַּטוב שמו, לתפוש, אם יוכל, לפחות אחד מהקוַרטירהֶרים ¹⁰³ הצרפתים הראשונים הנמצאים שם.

ד

יום בציר היה, יום גשמים חם. מראה השמים והאופק היה אחד, כמראה מים עכורים. פעם נדמה, שאד יורד ממעל, ופעם נתך פתאום מטר סוחף מעוקם.

על סוס רזה גדול, שצלעותיו היו נראות כמהודקות, רכב דניסוב, ואדרת לבד ¹⁰⁴ עליו, וכפת שער גדולה על ראשו, ומים נזלו משתי אלה. כסוסו, אשר עקם ראשו וקפל אזניו, התכווץ גם הוא מפני הגשם המעוקם והתבונן בדאגה אל אשר ממולו. פניו, אשר כחשו ולבשו זקן קצר עבה ושחור, נראו כנזעמים.

על יד דניסוב רכב לבוש אדרת לבד כפת שער כמוהו, על סוס דוני גדול ובריא יֶסָאוּל קוזקי ¹⁰⁵, שהיה עוזרו של דניסוב.

היסאול, לוֹוַיְסקי השלישי, לבוש האדרת והכפה כמוהו, היה ארוך ומתוח למראה כנסר, חור‑פנים, צהוב, ועיניו צרות ונוצצות, ומנוחה וקורת רוח של בוטח בשכלו מובעות בפניו ובדרך רכיבתו. אמנם לא היה אפשר לבאר, במה הצטיינו סוס זה ורוכבו, אך בהבטה ראשונה של היסאול ואל דניסוב היה נכר, כי דניסוב מתענה בגשם הזה ורוכב בכבדות, כי דניסוב הוא אדם שעלה על סוס, מה שאין כן היסאול, שהיה נכר בו למביט אליו, כי טוב ונוח לו כבכל שעה, וכי הוא לא אדם שעלה על סוס, כי אם אדם וסוס שנצטרפו והיו לגוף אחד, שנוסף לו כח כפול.

לפניהם הלך סמוך להם אכר מורה‑דרך צעיר, כולו שטוף בגשם, ועליו קפטן אפור וכפה לבנה.

סמוך להם מאחריהם רכב אופיצר צעיר באדרת צבאית צרפתית כחולה על סוס קירגיזי רזה ודק, גדל‑זנב ורעמה ומרוט‑שפתים עד זוב דם.

על ידו רכב הוּזַר והוביל על אחורי סוסו נער במעיל צבאי צרפתי קרוע ובכפה כחולה. הנער החזיק בהוזר בידים אדומות מקור, ונענע אגליו היחפות לחממןן קצת, ובגבות‑עינים מורמות הביט ותמה אל מסביב לו. זה היה המתופף הצרפתי, אשר נשבּה ביום ההוא בבוקר.

מאחריהם נסעו במסלת היער הצרה המשתרעת למרחוק והנדושה ברגלי סוסים שורות הוזרים של שלשה ושל ארבעה, ואחריהן קוזקים. זה באדרת לבד, זה באדרת צבאית צרפתית, וזה בשמיכת סוס נתונה על ראשו. כל הסוסים, גם הצהובים, בם האמוצים, נראו כשחורים ממי הגשם, שהיו מקלחים עליהם. צוארי הסוסים נראו דקים במדה משונה, מפני שנצמדו שערותיהם עליהם. מהסוסים עלה אד. גם המלבושים,גם המרדעות, גם המוסרות – הכל היה לח, מרופש ומשעמם יחד עם האדמה ועלי הנשר שכסו את כל המסלה. האנשים ישבו מתכווצים ונמנעו מהניע אבר, כדי לחמם את המים שנזלו על גויותיהם ולעצור בעד המים החדשים, הקרים, שהחלו לעבור אל ירכיהם, אל ברכיהם ואל אחורי צואריהם. באמצע שורות הקוזקים הרעימו בעברן על גזעים ושוכות וחרקו חריקה חרישית מנקיקי המסלה המלאים מים שתי עגלות רתומות לסוסים צרפתיים ולסוסים קוזקיים חבושים במרדעות.

סוסו של דניסוב נטה הצדה מאצל גבא שהיה בדרך ובזה הדיח את ברכו בעץ.

­- הוי שטן! - קרא דניסוב בזעם בהברתו המקולקלת, ויחרוק שיניו, ויך את סוסו שלש פעמים ברצועתו ויז ברפש על עצמו ועל חבריו.

דניסוב היה זעף: גם בגלל הגשם, גם בגלל רעבונו (איש מהם לא אכל משעת הבוקר), וביחוד, על כי עוד לא בא דבר מדולוחוב, והנשלח לתפוש “לשון” לא שב אל שולחו.

“קשה לחכות למקרה שני הגון כמקרה היום הזה להתנפל על מחנה המשא. אם לבדי אתנפל עליו – סכנה גדולה היא, ואם אדחה ליום אחר – יבוא אחד הפרטיזנים הגדולים ויוצא בלעי מפי”, דבר דניסוב עם לבבו והביט לפניו בלי הפסק, בחפצו לראות את שלוחו של דולוחוב, אשר לו חכה.

בבואו אל קרחת היער, שהיה אפשר לראות ממנה ימינה למרחוק, עצר את סוסו.

• הנה איש רוכב, – אמר דניסוב.

היסאול נשא עיניו אל העבר, אשר רואה דניסוב.

• רוכבים שנים, אופיצר וקוזק, אך אינו “משוער”¹⁰⁶ שיהי זה סגן ראש הגדוד בעצמו, – אמר היסאול, שהיה אוהב להשתמש במלים שאינן ידועות לקוזקים פשוטים.

שני הרוכבים נעלמו בעמק ובעוד רגעים אחדים חזרו ונראו. ראשונה רכב בדהירה שיש בה עיפות, רכוב ונופף ברצועתו, אופיצר פרוע בגדים ושער, שטוף כולו במים, ומכנסיו מופשלים מאליהם למעלה מברכיו. אחריו רכב במהירות רוזק עומד על רכובות המרדעת. האופיצר ההוא – נער צעיר מאד, שפניו רחבים ואדומים, ועיניו מתרוצצות ומלאות גיל – קפץ אל דניסוב ונתן לו קונברט טופח.

• מהגנרל, – אמר האופיצר: – סלח נא, על כי לא יבש לגמרי הוא.

דניסוב לקח את הקונברט בפנים זעפים ויחל לפתחו.

-אומרים היו כל היום, כי סכנה היא, סכנה – אמר האופיצר אל היסאול, בשעה שדניסוב קרא את המכתב שתן לו. – ואמנם אני וקומרוב, – אמר ברמזו עלל הקוזק שבא עמו – הכינונו את נפשנו. שני פיסטולטים לכל אחד מאת… ומה זאת? – שאל בראותו את המתופף. – שבוי? כבר הייתם בקרב? אפשר לבוא בדברים עמו?

• הוסטוב! פֶטיה! – קרא דניסוב אחרי עברו מהר על המכתב הנלון לו. – ולמה לא הגדת, מי אתה? – ובצחוק קל פנה ויושט ידו אל האופיצר.

אותו האופיצר היה פטיה רוסטוב.

בכל הדרך היה פטיה מכין את נפשו להתנהג עם דניסוב כראוי לאדם שנתבגר ולאופיצר, בלי הזכיר ברמז על שהוא, שיודעים הם זה את זה מכבר. אבל כאשר אך פנה אליו דניסוב בצחוק קל, צהל פטיה מיד, ומסתמק משמחה, וישכח את הסדר האופיציאלי שהכין לו בלבו, ויחל לספר, כיצד עבר על סוסו לפני הצרפתים ומה מאד ישמח, על כי נשלח בשליחות זו, וכי כבר השתתף בקרב על יד ויַזמה, וכי הוזר אחד הצטיין שם.

• אני שמח לראותך, - פנה אל היסאול, - הלא גם זה מהאשכנזי. הוא מופקד אצלו.

ודניסוב ספר לו ליסאול, כי תוכן המכתב המובא אליו הוא השנות דרישת הגנרל האשכנזי להתחבר ולהתנפל יחדו על מחנה המשא.

• אם לא נתפשהו מחר, יוציאהו מידנו מאצל חטמנו, - גמר דניסוב.

בשעה שדבר דניסוב עם היסאול, דמה פטיה, אשר נעלב בקרירות קול דניסוב, כי סבתה של קרירות זו היא מצב מכנסיו, ומתחת לאדרתו, בבלי תת לעיש להתבונן במעשהו, תקן את הפשלת מכנסיו והשתדל להראות כמלא רוח גבורה יתרה.

• היהי איזה צווי מרום כבודו? ‑ אמר אל דניסוב והגיש ידו אל מצחת מצנפתו ושוב חזר אל המצחק באדיוטנט וגנרל, אשר הכין את נפשו לו, – אם עלי להשאר אצל רום כבודו?

• צוויים?… – אמר דניסוב בטרדת הרהורים. – אבל אתה יכול להשאר פה עד יום מחר?

• הנני, הנני… האוכל להשאר אצלך? - קרא פטיה.

• ומה צווית על פי הגנרל – לשוב מיד? – שאל דניסוב בהברתו המשונה.

פטיה נסתמק.

-הוא לא וייני דבר; לדעתי, אפשר? – אמר דרך שאלה.

• טוב איפוא, – אמר דניסוב.

ויפן אל אנשיו ויצו אותם, שתלך כל הכתה אל המקום המיוחד למנוחתה ביער, אצל סוכת המצפה, והאופיצר בעל הסוס הקירגיזי (האופיצר ההוא היה ממלא מקום אדיוטנט) ירכב לחפש את דולוחוב, לחקור ולדעת, איפה הוא ואם יבוא בערב. ודניסוב בעצמו אמר לרכוב עם היסאול ועם פטיה אל קצה היער שמצד שמשוה, על מנת לראות משם במחנה הצרפתים את המקום, שיצטרכו לכונן אליו מחר את ההתנפללות.

• נו זקן ¹⁰⁷ - פנה אל האכר הנוהג, - הנגנו אל שמשוה.

דניסוב, פטיה והיסאול, ועמהם קוזקים אחדים וההוזק, אשר הוביל את השבוי, רכבו שמאלה, דרך עמק צר, אל קצה היער.

ה

המטר חדל, רק רסיסי אד ירדו, ונטפי מים נפלו מעל ענפי העצים. דניסוב והיסאול ופטיה רכבו בלי דבר דבר אחרי האכר בעל הכפה, אשר צעד בקלות ובלי השמיע קול ברגליו העקומות והמחותלות בנעלי סמרטוטים על שריגי השרשים והעלים המטפיחים ונהג אותם אל קצה היער.

האכר יצא אל צלע שאין שפועה קשה, ויעמוד רגע, ויפןן כה וכה, וילך אל העבר שעציי היער התחילו הולכים ומתמעטים בו. ואצל אלון גדול, אשר עוד לא נשרו עליו, עמד מלכת ורמז בידו, שיקרבו אליו בחשאי.

דניסוב ופטיה קרבו אליו על סוסיהם. מן המקום, אשר עמד עליו האכר, היו נראים צרפתים. מעבר ליער היה סמוך לו מלמטה שדה מזרע אביב על חצי‑גבעה קטנה. מימין, מבר לעמק הצר והזקוף מתוכו נשקף כפר קטן, ובכפר בית מהודר קטן הרוס‑גגות. בכפר ההוא ובבית ההוא ועל כל הגבעה, בגן, אצל הבארות והברכה ובכל המסלה העולה מן הגשר אל הכפר, במרחק שאינו מרובה ממאתים סז’ן ¹⁰⁸, נראו המוני עם בתוך האד העולה ויורד. בברור נשמעו גערותיהם לשון שאינה רוסית על הסוסים, שהתאמצו לעלות במדרון עם עגלותיהם, וקריאותיהם זה אל זה.

• את השבוי הבו הנה, – אמר דניסוב בקול נמוך בלי גרוע עיניו מהצרפתים.

הקוזק ירד מעל סוסו, ויורד א הנער ויגש עמו אל דניסוב. דניסוב שאל אותו, ברמזו על הצרפתים, מה טיבם של הצבאות האלה. הנער הוריד את ידיו, שקפאו מקור, אל כיסיו ובגבות עינים מורמות הביט בבעתה אל דניסוב, ובכל כוונתו הנכרת להגיד כל אשר ידע נסתתמו תשובותיו, ורק הן הן אמר על כל אשר שאלו דניסוב. ויסוב דניסוב מאצלו בפנים נזעמים, ויפן אל היסאול ויגד לו את אשר בלבבו.

פטיה הפנה ראשו בתנועות מהירות ויתבונן פעם במתופף, פעם בדניסוב, פעם ביסאול, פעם בצרפתים שבכפר ובמסלה, בהשתדלות שלא יכחד ממנו איזה דבר שיש בו חשיבות.

-יבוא דולוחוב או לא יבוא, צריך לתפוש!… הלא כן? - אמר דניסוב ברק שמחה בעיניו.

-המקום נוח לנו, – אמר היסאול.

-את הרגלים נשלח למטה דרך הבצות, - הוסיף דניסוב: – הם יגשו בלאט אל הגן; אתה תרכב ותבוא עם הקוזקים משם – הוא הורה בידו על היער שמעבר לכפר – ואני מזה עם ההוזרים שלי. ועל פי יריה אחת…

• דרך המעמק אי אפשר – אדמת בוץ, – אמר היסאול. – הסוסים יטבעו, צריך לסוב שמאלה…

עודם מדברים כזאת מפה לאוזן, והנה למטה, בברכה שכלו מימה, קשקשה יריה אחת, ושריג עשן לבן הופיע, אחריה עוד יריה אחת, ונשמע כעין קריאת רעות וצהלה של מאות קולות צרפתים מעל חצי‑הגבעה. ברגע הראשון נרתעו שניהם, גם דניסוב גם היסאול, לאחוריהם. קרובים היו אל מקום המעשה כל כך, שנדמה הם, שבשבילם היו אותן היריות והקריאות. אך היהיות והקריאות לא נערכו אליהם. למטה על פני הבצות רץ איש באיזה לבוש אדום. ברור היה, כי בו ירו וגערו הצרפתים.

-הלא זה טיחון שלנו, – אמר היסאול.

• הוא! הוא ולא אחר.

• הוי רמאי נועז! – אמר דניסוב.

• ימלט! – אמר היסאול בסקור עינים.

האיש, אשר קראו לו טיחון, בא במרוצתו אל נחל קטן ויקפוץ לתוכו קפיצה נמהרה כל כך, שהוכו שם גלים מסביב, ויצל כהרף עין, ואחרי כן עלה על ארבע, כולו שחור משטף המים, וירץ הלאה. הצרפתים שרצו אחריו עמדו מרוץ.

• אכן מהיר הוא, – אמר היסאול.

• הוי נוכל! – אמר דניסוב ברהיטה מתוך התרעמות כבראשונה. – ומה עשה עד כה?

• מי הוא זה? – שאל פטיה.

• הוא המשתטח ¹⁰⁹ שלנו. אני שלחתי אותו למצוא לשון.

• כן הוא איפוא, – אמר פטיה, שהיה מרכין בראשו מתחלת תשובת דניסוב, כאילו הבין הכל, אף על פי שלא הבין בה גם תבה אחת.

* * *

טיחון שצֶרבַּטי היה אחד מהאנשים היותר נחוצים בכתתו. הוא היה מאכרי כפר פוקרובסקויה שעל נהר גַזֹטי. כאשר בא דניסוב בתחלת מעשיו הפרטיזניים פוקרובסקויה וקרא כדרכו לזקן הכפר ושאל אותו, מה הם יודעים על אדות הצרפתים, השיב הזקן כמצטדק, כמו שהשיבו על זקני עדות הכפרים, כי אינם יודעים אפילו ידיעה כל שהיא. אבל כאשר הסביר דניסוב, שמטרתו להכות את הצרפתים, ושאל, אם לא היו מעשים בצרפתים שהגיחו אליהם, אמר הזקן, כי אמנם באו “מירודרים” ¹¹⁰ לא אחת ולא שתים, אבל בכפר הזה עוסק בענינים האלה רק טישקה שצרבטי לבד. ויצו דניסוב לקרוא לטיחון ויהללהו על מעשיו ובמעמד הזקן אמר דברים אחדים על אדות האמונה לקיסר ולארץ המולדת והשנאה לצרפתים, שכל בני ארץ המולדת חייבים בהן.

אנחנו איננו עושים רעה לצרפתים, – אמר טיחון, ונכר היה בו, שנבהל לדברי דניסוב אלה. – אנחנו אך בעניני ציד שחקנו עם הנערים. “מירודרים” כשתי עשרות הכינו באמת, אך בלעדי זאת לא הרעונו לאיש…

ממחרת הודיעו לדניסוב, בצאתו מפוקרובסקויה, כשנשכח האכר הזה מלבו, כי טיחון נלוה אל כתתו ומבקש, שיתנו לו להיות בה. דניסוב צוה להשאירו בה.

בראשונה היה טיחון עובד עבודה גסה, עורך מדורות, שואב מים, פושט נבלות סוסים וכיוצא בזה, אבל מהרה נראו בו תשוקה עזה וכשרון מרוב למלחמה פרטיזנית. בלילות היה יוצא לבוז ומביא אתו בכל פעם בגדים וכלי נשק מאשר לצרפתים, וכאשר צווה, הביא גם שבויים. ויפטרהו דניסוב מעבודותיו הגסות, ויחל לקחתו אתו למעשי רגולו ויספחהו אל הקוזקים.

טיחוןן לא אהב לרכוב על סוס ואך ברגליו הלך בכל עת, ועם זה לא פגר מימיו אחרי הרוכבים. כלי נשקו היו מושקֶטון ¹¹¹ אשר נשא אותו ביחוד דרך צחוק, וחנית וקרדום, אשר היה מהיר להשתמש בהם לא פחות מזאב בשניו, שבמדה אחת של קלות הוא מוציא בהן פרעשים משערו וגוזר עצמות עבות. כשם שהיה בוקע בתנופת יד עזה קורות עץ בקרדומו, כך היה יודע לעשות בו, בהחזיקו אותו בגבו, קנים דקים מעוגלים ולפסל בו כפות. בכתתו של דניסוב מלא טיחון משמרת מיוחדה ומצוינה. כשהוצרכו לעשות דבר קשה ומגואל במדה מרובה מאד – להפוך בכתף עגלה עומדת ברפש, לסחוב ולהעלות פגר סוס בזנבו מתוך בצה ולפשוט את עורו, לבקוע במחנה הצרפתים באמצעיתו, לעבור חמשים תחומים ליום, – היו הכל צוחקים ומורים עליו.

• אותו השד מה יפסיד, והוא בריא כסוס, – אמרו עליו.

צרפתי אחד, שנפל בידי טיחון, ירה בו בפיסטולט ופגע בבשר גבו, הפצע הזה, שהיה טיחון מתרפא ממנו אך ביין דגן לבד – גם בגמיעה גם במריחה, – היה חומר למהתלות משמחות לב בכל המחנה, והוא היה נגרר ועונה בנפש חפצה אחרי המהתלים.

• ומה תאמר, לא תוסף עוד? הלאוך, הכריעוך? – שחקו עליו הקוזקים.

טיחון התכווץ בכוונה וענה פניו כמו מתוך כעס וגדף את הצרפתים בגדופים מגוחכים עד מאד. המעשה הזה לא הביאו אלא לידי כך, שהיה ממעט להביא שבויים אחרי פצעו זה.

טיחון היה היותר מועיל ואמיץ לב שבאנשי הכתה. איש מהם לא גלה מעשי התנפלות יותר ממנו ולא תפש ולא הכה צרפתים יותר ממנו; ובגלל זה היה לבדחן בקהל הקוזקים וההוזרים וגם קבל באהבה תפקיד זה. הפעם שלח אותו דניסוב עוד בלילה לשמשוה “לתפוש לשון”. אבל מאשר בזה בעיניו לתפוש אך צרפתי אחד או מאשר חטפתהו שנה כל הלילה, הוזקק לבוא ביום אל בין השיחים, אל אמצע מחנה הצרפתים, והם, כמו שראה דניסוב מעל ההר, הרגישו בו שם.

ו

עוד זמן מעט דבר דניסוב עם היסאול אל אדות ההתנפלות שלמחרת, אשר, בהתבוננו אל קרבת הצרפתים, החליט לפי הנראה החלטה גמורה לערכה בלי דחיה, ואח הפנה סוסו, וישב וירכב בדרך אשר בא.

• עתה, אחי, נלך להתנגב קצת, – אמר אל פטיה.

בקרבו אל סוכת המצפה עמד וישקף אל תוך היער. דרך היער בין העצים הלך איש ארך‑רגלים הלוך ונענע בידיו הארוכות, ומעיל קצר עליו, וחתולי סמרטוטים על רגליו, וכובע קַזַני על ראשו, ורובהו נטוי על שכמו, וקרדום אחוז בחגורתו. כראות האיש הזה את דניסוב, השליך בחפזון איזה דבר אל אחד השיחים ויסר את כובעו, שהיה משוטף במים, ושוליו סרוחים, ויגש כגשת חיל אל הממונה עליו. זה היה טיחון. פניו המכוסים קעקעי בהרות וקמטים ועיניו הקטנות הזהירו יחד מתוך שמחה ובטחון. הוא הרים ראשו ויתן עיניו בדניסוב כמתאפק משחוק.

• איפה שטת עד כה? – אמר דניסוב.

• איפה שטתי? לתפוש צרפתים הלכתי, – ענה טיחון ברוח עז ובחפזון, בקול בַּס צרוד אבל שירי.

• ולמה זחלת אליהם יומם? חמור. ומה, לא תפשת?…

• אמנם תפוש תפשתי, – אמר טיחון.

• ואיו? –

• תפשתי אותו בראשונה עוד בעלות הבוקר, – הוסיף טיחון וירחב רגליו השטוחות והמעוקלות הנעולות סמרטוטים, – גם הבאתיו אל היער. והנה לא יכשר. על כן אמרתי, אלך לי ואביא טוב ממנו.

• אכן מערים הוא, כדרכו, – אמר דניסוב אל היסאול. – ולמה לא הבאת את זה?

• ומה אביאהו – נכנס טיחון לתוך דבריו בכעס ובחפזון, – לא יצלח. האינני יודע, לאיזו אנשים אדוני צריך?

• הוי רמאי!… נו?…

• הלכתי לבקש אחר, – הוסיף טיחון. – באופן זה זחלתי אל היער ושם שכבתי לי. –פתאם התנפל טיחון בקלות תנועותיו על בטנו והראה בפועל, כיצד עשה כן. – והנה נזדמן אחד, – הוסיף לספר. – אני באופן זה קמתי עליו (טיחון קפץ קפיצה מהירה וקלה). לכה עמי אל ראש הגדיד, אמרתי אליו. התחיל צווח. והם ארבעה נגדי. התנפלו עלי בחרבות. אני עליהם באופן זה בקרדום: מה לכם, אמרתי, כריסטוס עמכם, – צעק טיחון וינופף ידיו ויעמד חזהו וירעם פניו באיום עז.

• אכן ראה ראינו מראש ההר את מנוסתך דרך הבצות, – אמר היסאול בכווצו עיניו הנוצצות.

פטיה רצה מאד לצחוק, אבל ראה, שהכל מתאפקים. במהירות העביר עיניו מעל פני טיחון אל פני היסאול ודניסוב, מבלי הבין, מה כל זה.

• חדל לך לעשות עצמך כטפש, – אמר דניסוב והשתעל בכעס – למה לא הבאת את הראשון?

טיחון התחיל מחכך בידו האחת את גבו ובשנית את ראשו, פתאם נמתח פרצוף פניו בחיוך טפשי של שמחה גדולה, שנגלה בו חסרון שן אחת בפיו (שבשביל זה כנוהו "שצרבּטי) ¹¹². דניסוב צחק צחוק גל, ופטיה צחק צחוק מטוב‑לב בקול רם, וגם טיחון נלוה אליו בזה.

• ומה חפץ, לא יכשר כלל, – אמר טיחון. – בגד בלה עליו, ומה אוליכהו. גם אדם גם הוא, אדוני המכובד. “כיצד, – אמר לי, – אני בעצמי בן אַנַרַל; לא אלך”, אמר לי.

• הוי חמור! – אמר דניסוב. – לחקרו אני צריך…

• אבל שאלתי אותו, – אמר טיחון. – הוא אומר: “איני יודע כראוי”. אתנו רבים, הוא אומר, אבל קצרי יד כולם, אך שמות הם ולא יותר. אך תתנו בקולכם עליהם ולקחתם את כולם – סיים טיחון ונתן עיניו בשמחה וברוח עז בעיני דניסוב.

• ואני אספיג אותך מאה מכות, וידעת איך לעשות עצמך כשוטה, – אמר דניסוב דרך איום.

• ומה הכעס הזה, – אמר טיחון, – וכי קשה לי לתפוש צרפתים כאלה? כשיחשך קצת, אביא לך מהם כטוב בעיניך, גם שלשה אביא יחד.

• נרכבה נא איפוא, – אמר דניסוב ועד סוכת המצפה רכב בפנים נזעמים ובלי דבר דבר.

טיחון עלך מאחור, ופטיה שמע קוזקים צוחקים עמו ועליו בשביל נעלים, שזרק אל תוך אחד השיחים.

כאשר עבר הצחוק, אשר תקף את פטיה לדבריו ולחיוכו של טיחון, ורגע קטן אחד הבין, כי הרג טיחון נפש אדם, נכלם בלבו. אחרי כן נתן עיניו במתופף, וכאילו רצע אותו דבר בלבו. אבל רגש קשה זה נמשך רק כהרף עין. הוא הרגיש נחיצות להרים ראשו קצת יותר, להתחזק ולחקור דרך התכבדות את היסאול על אדות המעשה הנועד ליום השני. כדי שלא להיות בלתי ראוי לחבורה זו, שנמצא בה.

אופיצר שלוח פגע את דניסוב בדרך ויודיעהו, כי עוד מעט ויבוא דולוחוב בעצמו, וכי מצדו הכל נעשה יפה.

דניסוב בא פתאם לכלל שמחה ויקרא לפטיה שיגש אליו.

• עתה ספר נא לי על אדותיך, – אמר אליו.

ז

כאשר עזב פטיה את קרוביו ויצא ממוסקבה, נלוה אל גדודו ומהרה נתקבל למשרת נכבד ¹¹³ לגנרל, שהיה מצביא חיל גדול. משנמנה לאופיצר וביחוד משנענס לחיל המערכה, שהשתתף בו בקרב הויַזמאי , היה כל היום מלא התעוררות נעימה של שמחה, על כי הגיע לבגרות, וזריזות נלהבת שלא להחמיץ מעשה גבורה נאמנה שיבוא לידו. מאד עלץ לבו על כל אשר ראה ואשר מצאתהו, אבל יחד עם זה נדמה לו וכל הום, כי שם, במקום שהוא איננו בו, שם נעשה עתה מעשה הגבורה הנאמנה, הגדולה באמת. ויהי נחפז להגיע שמה, אל המקום שהוא לא נמצא בו באותה שעה.

כאשר הביע הגנרל שלו בעשרים ואחד לאוקטובר חפצו לשלוח איש אל חיל דניסוב, התחנן לו פטיה כל כך, שישלח אותו, שלא יכל הגנרל להשיב את פניו. אך בשלחו אותו זכר הגנרל את מעשה אולתו של פטיה בקרב בויזמאי, אשר לא רכב בדרך אל המקום אשר נשלח שמה, כי אם דהר אל השורה שממול היריה הצרפתית וירה שם פעמים בפיסטולט שלו, – ועל כן אסר עליו בפרוש להשתתף גם באחד ממעשי המלחמה שיעשה דניסוב. זה הדבר, אשר האדים פטיה ונסתתמו דבריו, כששאל אותו דניסוב, אם יכול הוא להשאר אצלו. עד צאתו אל קצה היער חשב פטיה, שלצאת ידי יובתו כארוי עליו לשוב מיד. אך כאשר ראה צרפתים וראה את טיחון, ונודע לו, בלילב ההוא ישתערו בלי דחוי, החליט בלבו בפזיזות שצעירי ימים רגילים לשנות בה את השקפותיהם, כי הגנרל שלו, שהיה פטיה מכבדו מאד עד כה, נבזה הוא, אשכנזי הוא, כי דניסוב גבור, והיסאול גבור, וטיחון גבור, ולו חרפה היא לצאת מאצלם ברגע קשה.

היום נטה לערוב, ודניסוב בא עם פטיה ועם היסאול אל סוכת המצפה. באור הכהה נראו סוסים חבושים, וקוזקים והוזרים נוטים אהלים קטנים על פני השדה ומבעירים אש מתאדמת במעמק שביער (כדי שלא יראו הצרפתים את העשן). בפרוזדורו החיצון של בית קטן כתש קוזק בשר איל. בתו הבית עסקו שלשה אופיצרים בהנחת דלת, לבעבור תהי להם לשלחן. פטיה הסיר את בגדיו הטופחים ונתן אותם לנגבם, והתחיל מיד לעזור לאופיצרים להתקין להם שלחן לסעודת הצהרים.

געוד עשרה רגעים היה השלחן מוכן ומכוסה במפה. על השלחן היו יין דגן, בקבוק רום, לחם חטים ובשר איל צלוי ומלח.

בשבתו אצל השלחן ובקרעו בידים נוטפות חלב חתיכת צלי שמנה, נותנת ריח טוב, היה מלא עליצות אהבה ילדותית נאמנה לכל בני האדם, ובגלל זה גם בטח לבו, שאחרים אוהבים אותו אהבה כזאת.

• ומה דעתך, וסילי פיאודורוביץ', – פנה אל דניסוב, – אין רע, אם אהיה עמך יום איד? – ובלי המתין לתשובה, השיב לעצמו: – הלא צוויתי לחקור ולדעת, ואני חוקר איפוא… אבל תנה נא לי להכנס לעבי… לעצם עביה… אני איני צריך לתשורות כבוד… אבל חפצי…

פטיה לחץ שניו, ויפן כה וכה, וינענע בראשו המורם למעלה וינופף ידו.

• לעצם עביה… – שנה אחריו דניסוב בצחוק קל.

• ובלבד שתמסור לי הנהגה גמורה, שאני אנהיג, – הוסיף פטיה, – הלא בידך הוא. לאולר אתה צריך? – פנה אל אחד האופיצרים, אשר רצה לחתוך לו חתיכת צלי.

ויתןן את שכינו המתקפל. האופיצר שבח את השכין.

• קח לך, קח נא. יש לי הרבה… – אמר פטיה ונסתמק. – אבל מה זה היה לי! שכחתי לגמרי, – קרא פתאם. – הלא יש לי מצוקים; מין מעולה, בלי גרעינים. הנה מרקיטנט ¹¹⁴ חדש לנו, וחפצים יפים מאד בידו. עשר ליטראות קניתי, זה דרכי לקנות ממתקים. הרוצה אתה? – כה אמר פטיה, וירץ אל הפרוזדור אל הקוזק שלו ויבא שקים, ובהם היו כחמש ליטראות צמוקים. אכלו נא, אדוני, אכולו.

• ואולי אתה צריך לסיר של קפה? – פנה אל היסאול: – מהמרקיטנט שלנו קניתי סיר מעולה! חפצים יפים לו. והוא איש ישר מאד. זהו העיקר. שלוח אשלח לך. ואולי אפסו או נשופו חלמישיכם – הלא מקרה מצוי הוא. אני לקחתי אתי. הנה לי פה, – אמר ורמז על השקים, – מאה חלמישים. בזול גדול קניתים. קח לך די צאכך, או גם את כולם…

ופתאם עצר במלים, כי השיב אל לבו, אולי נכשל בדבר שקר, ויבהל ויסתמק.

ויחל להעלות על לבו, אולי עשה עוד מעשי אולת. ובהתבוננו כדברי היום ההוא זכר את מראה המתופף הצרפתי. “לנו אך טוב ונעים, אבל מה מצבו של זה? אנה הביאוהו? ההרכילוהו? האם לא עשו לו רעה?” אמר בלבו. אך בהתבוננו, כי הוציא מפיו דבר שקר על אדות החלמישים, ירא לדבר עוד.

“אולי אפשר לשאול?” דבר עם לבבו. “אבל יאמרו עלי: נער הוא בעצמו ועל נער חמל, מחר אראם לדעת, עד כמה אני נער! הלבושת תהיי לי, אם אשאל?” דבר עם לבבו. “אבל יהי מה!” ומיד אמר בפנים אדומים ובהביטו אל האופיצרים בדאגה גדולה, פן יראה אות לגלוג על פניהם:

• האפשר לקרוא לנער הזה, לנער שנשבה? לתת לו מעט אוכל… אולי…

• הן הוא, נער מר נפש, – אמר דניסוב, ונראה בו, שלא מצא כל גנאי בהזכרה זאת, – קראו לו הנה. Vincent Bosse שמו, קראו לו.

• אני אקרא לו, – אמר פטיה.

• קרא נא, קרא, נער מר נפש, – שנה דניסוב.

פטיה עמד אצל הדלת, באמור דניסוב זאת, ויעבור כמו בזחילה בין האופיצרים ויגש אל דניסוב.

• אשקך נא, חביבי, – אמר אליו. – מה מאד יפה! מה מאד יפה!

וישק לדניסוב וירץ אל החצר.

-! Vincent! Bosse – קרא פטיה ועמד אצל הדלת.

• למי, אדוני, נקרא לך? – שאל קול מתוך החשכה.

פטיה ענה, כי יקראו לנער הצרפתי, שנשבה ביום ההוא.

• א! לוֶסֶני? – אמר הקוזק.

את השם וֶנְסֶן שנו הקוזקים, והיה בפיהם ל“וסני”, והאכרים והחילים קראו לו ויסֶניַא. בשם הכנויים האלה נצטרפו זכר האביב וזכר מראה הנער הכך.

• הוא התחמם שם אצל המדורה. ויסניא! ויסניא! וסני! –נשמעו קריאות שנויות ומשולשות וצחוק בתוכן. – אבל נער פקח הוא, – אמר ההוזר אשר עמד אצל פטיה. – אנחנו האכלנוהו מעט פעם אחת. רעב היה, מאד מאד!

קול צעדים נשמע באפלה, והמתופף הלך הלוך וספוק ברגליו היחפות ויקרב אל הדלת.

• אתה הוא, איפוא! – אמר פטיה צרפתית: - החפץ אתה לאכול? אל תירא, לא יעשה לך כל רע, – הוסיף ונגע בידו בזהירות ובחבה. – בואה, בואה.

• מֶרסי, מוסיֶה, – השיב המתופף בקול רועד, שהיה כמעט קול ילד, והתחיל משפשף במפתן את רגליו המרופשות.

הרבה רצה פטיה לאמור לו למתופף, אך לא ערב את לבבו. ברגלים צועדות זו אחר זו בלי שנוי מקום עמד פטיה אצלו בפרוזדור החיצון. אחרי כן אחז בידו בחשכה וילחצנה.

• בואה, בואה, – חזר ואמר בלחישת חבה.

“הוי מי יתן וידעתי, מה לעשות לו!” אמר פטיה עם לבבו, ויפתח את הדלת ויתן לנער לעבור לפניו.

כשנכנס המתופף לתוך הבית הקטן, ישב לו פטיה ברחוק מקום ממנו, בחשבו, שלא לפי כבודו הוא לשים לבו אליו. רק משמש בכיס בגדו את הכסף שנמצא בו ומסופק היה, אם לא תהי לו לחרפה לתתו למתופף.

ח

מעל המתופף הזה, אשר נתנו לו, בפקודת דניסוב, יין דגן ובשר איל, ואשר צווה עליו דניסוב להלבישו קפטן רוסי על מנת שלא לשלחו עם השבויים, כי אם להשאירו אצל הכתה, הוסב לב פטיה בשביל ביאת דולוחוב. הרבה ספורים שמע פטיה על אדות גבורתו הנפלאה של דולוחוב ואכזריות דרכיו עם הצרפתים, ועל כן הביט פטיה אל דולוחוב, משנכנס זה לתוך הבית, בלי גרוע עיניו ממנו, ובאותה שעה היה אך מתחזק ומנענע בראשו המורם, כדי שגם בחברת איש אשר כזה לא יהי כאדם שאינו הגון לה.

מראהו של דולוחוב העיר בו בפטיה תמהון בפשטותו החיצונית.

דניסוב היה לבוש צֶ’קמֶן ¹¹⁵ ומגדל זקנו, וצלם ניקולי עושה הנפלאות על חזהו, ובדרך מדברו ובכל תנועותיו היה רומז על הצד המיוחד שבמצבו. אבל דולוחוב, שקודם לזה, בהיותו במוסקבה, היה לבוש מעיל פרסי, נראה בעת הזאת כאופיצר גוַרדי מדקדק ומתגאה בפקודתו הצבאית. פניו היו מגולחים מגל צד, לבושו מעיל גוַרדי ממולא מוך, ואורדן גיאורגי בלולרה, ומצנפתו פשוטה ומיושרה על ראשו. בפנת החדר הסיר מעליו את אדרתו, אדרת לבד טופחת, ויגש אל דניסוב ובלי תת שלום לאיש התחיל שואל אותו מיד על אדות מעשה הקרב. דניסוב ספר לו על דבר המחשבות, אשר חשבו בעלי הפלוגות הגדולות על פלוגתם, ועל דבר שליחותו של פטיה ועל דבר התשובה אשר השיב לשני הגנרלים. אחרי כן ספר כל אשר ידע על אדות מצבה של הפלוגה הצרפתית.

• כן הוא. אבל צריך לדעת, מה הצבאות האלה ומספרם, – אמר דולוחוב: – צריך יהיה לבוא שמה. בלי דעת בברות, מה מספרם, אין לצאת לקרב. אני אוהב לעשות דבר בדיוק. אולי יחפוץ אחד מהאדונים לרכוב עמי אל מחנם. גם מעיל צבאי לקחתי אתי.

-אני, אני… אני ארכב עמך! – קרא פטיה.

-אין חפץ לך לרכוב, - אמר דניסוב אל דולוחוב, - ולו לא אתן לרכוב בעד כל הון.

• זה יפה! - קרא פטיה, - ולמה לא ארכב?

• על כי אין צורך בדבר.

• סלח נא לי איפוא, על כי… על כי… רכוב ארכב, ורב לי. התקחני? - פנה אל דולוחב.

• ולמה לא? - השיב דולוחוב מתוך טרדת לב בהסתכלו בפני המתופף המרפתי. – זה ימים רבים הנער הזה אצלך? – שאל את דניסוב.

• היום נתפש, אך איננו יודע מאומה. השארתיו אצלי.

• ואנה אתה מביא את האחרים? – אמר דולוחוב.

• אנה אביא? אני משלחם בדרישת שובר חתום! – קרא דניסוב בקול גדול ונסתמק פתאם. – בתום לבבי אמר לך, כי אין לבי נוקף אותי גם על דבר אדם אחד. הקשה לך לשלח שלשים או שלש מאות העירה בתוך חיל משמר מהעטות קלון, אני אומר דברים כמו שהם, על השם “איש צבא”?

• לגרף צעיר בן שש עשרה שנה נאים אמרי נועם אלה, – אמר דוחולוב בלגלוג קר, – ולך עת לעזבם.

• ומה בכך, אני אינני אומר מאומה; אני אך אמרתי, כי רכוב ארכב עמך, – אמר פטיה בקצת מורך.

• ולי ולך יחד, אחי, עת לעזוב אמרי נועם אלה – הוסיף דולוחוב, כאילו מצא עונג מיוחד לנפשו לדבר בענין זה, שהיה מורת רוח לדניסוב. – ועל מה לקחת אליך את זה? – אמר והניע בראשו. – על כי צר לך עליו. הלא אנחנו יודעים את פתקאותיך. מאה איש תשלח, ויבואו מהם אך שלשים. ברעב ימותו או יומתו בידים. ומה בצע כי ילקחו?

היסאול קרץ עיניו הנוצצות והניע בראשו דרך הסכמה.

• אחד הוא, אין לדון בזה. אני אינני רוצה לקבל עלי זאת. מות ימותו, אתה אומר, ויהי מה, ימותו, ובלבד שלא תהי ידי בהם.

דולוחוב התחיל צוחק.

• ומי הניא אותם מתפוש אותי עשרים פעמים? הלא אם יתפשונו, תלה יתלו על עץ גם אותי גם אותך עם כל יקרת נפשך (הוא עצר במלים). אבל יש לעשות. שלחו את הקוזק אשר לי עם משאו. יש לי שני מעילי צבא צרפתיים. ומה איפוא, התרכב עמי? – שאל את פטיה.

• אני? כן כן, בלי כל ספק, – קרא פטיה ונסתמק כמעט עד הזלת דמע ונשא עיניו אל דניסוב.

כאשר החל דולוחוב לדון עם דניסוב בשאלת מה לעשות עם השבויים, הרגיש פטיה עוד הפעם כבדות וקוצר רוח; אבל גם הפעם לא הספיק להבין היטב את הענין, אשר דברו בו. “אם אנשים שנתבגרו ונתפרסמו סוברים כך, הרי זו ראיה, שכך יפה באמת”, אמר בלבו. “והעיקר – צריך, שלא יעז דניסוב דמות, כי אשמע בקולו, וכי יכול הוא לצוות עלי. רכוב ארכב עם דולוחוב אל מחנה צרפת. הוא יכול, וגם אני יכול!”

על כל תוכחותיו של דניסוב, שאין לו לרכוב, ענה פטיה, כי גם הוא רגיל לעשות כל דבר במלואו בלי השתמטות וכי על דבר סכנה לנפשו לא יהרהר לעולם.

• על כי – הלא תסכים גם אתה – אם לא נדע בברור, כמה שם… תלויים בזה חייהם של מאות אנשים, ופה אך אנחנו לבדנו; גם חפץ אני בזה מאד ורכוב ארכב, ויעבור עלי מה; אל נא איפוא תעצרני, – דבר אליו פטיה, – עוד ירע יותר.

ט

פטיה ודולוחוב שמו עליהם אדרות צבא צרפתיות וכובעי צבא צרפתיים וירכבו אל קרחת היער, אשר השקיף דניסוב מתוכה אל המחנה, ויצאו מן היער בחשכה גמורה וירדו אל העמק. כשהגיעו למטה, צווה דולוחוב את הקוזקים שהיו עמו לחכות שם, והוא רכב בדהירה עזה במסלה ההולכת אל הגשר. פטיה רכב אצלו, ולבבו פחד ורחב.

• אם נוקש, לא אתן לתפשני חי, פיסטולט בידי, – לחש פטיה.

• אל תדבר רוסית, – אמר דולוחוב בלחישה ובחפזון, וכרגע נשמעה בחשכה קריאת " qui vivie " (“מי שם?” בלשון הצופים) וצלצול רובה.

פני פטיה נמלאו דם, ויחזק בפיסטולט.

• מפרשי הגדוד הששי, – אמר דולוחוב בלי עצור ובלי החיש את סוסו.

צלם שחור של צופה עמד על הגשר.

• הסיסמה.

דולוחוב עצר קצת בסוסו ורכב במתינות.

• הגידה הא, הפה ראש הגדוד זֵ’רַר?

• הסיסמה, – אמר הצופה וגדר בעדו את הדרך בלי השיב לו.

• בשעה שאופיצר סובב את שורת המשמר, אין הצופים שואלים את הסיסמה… – נתן דולוחוב קולו בקצף פתאם ויגש בסוסו אל הצופה: – אני שואל אותך, אם ראש הגדוד פה.

ובלי חכות לתשובת הצופה, אשר נטה הצדה, רכב דולוחוב לאט במעלה ההר.

כראותו צל שחור של אדם עובר דרך המסלה, העמיד את העובר ההוא וישאלהו, איפה ראש הגדוד והאופיצרים. אותו האיש – חיל ושק על כתפו – עמד מלכת לדרכו, ויקרב אל סוסו של דולוחוב ויספר לו בלשון פשוטה ובידידות, וידו נגעה לרגעים בסוס בדברו, כי ראש הגדוד והאופיצרים מלמעלה על ההר, מימן, בחצר הפרמה (כן קרא לבית בעל האחוזה).

דולוחוב עבר במסלה ההיא, אשר נשמע מאצל המדורות משני עבריה קול דברי שיחה צרפתיים, ויפן אל חצר הבית. בבואו אל תוך השער, ירד מעל סוסו ויקרב אל המדורה הגדולה אשר בערה שם, ואשר ישבו מסביב לה אנשים אחדים ושוחחו בקול רם. בדוד קטון בשלו שם דבר מאכל, וחיל עמד על ברכיו באור הלהבה, וכפה גסה ואדרת כחולה עליו, והיה בוחש את הדוד במדוך במרוך של רובה.

• קשה הוא, לעולם לא יבשל, – אמר אחד האופיצרים, אשר ישבו בצל מעבר אחר, ממול החיל ההוא.

• הוא יביא שפנים לידי הליכה (משל צרפתי), – אמר השני בצחוק.

שניהם נשתתקו והסתכלו בתוך החשכה לקול צעדי דולוחוב ופטיה, אשר קרבו אל המדורה עם סוסיהם.

• Bonjour, messieurs! – אמר דולוחוב בקול רם ובדברו מחודד.

האופיצרים התחילו נעים בצל המדורה, ואחד מהם, איש רם קומה וארך צואר, סבב את המדורה ויגש אל דולוחוב.

• אתה הוא איפוא, קֶלמן? – אמר אל דולוחוב. – מאין, שטן… – אך לא סיים, כי הכיר את שגיאתו, ובפנים נזעמים קצת נתן שלום לדולוחוב. כראוי לאיש זר לו, וישאלהו, במה יוכל לשרתו.

דולוחוב ספר, כי נחפז הוא עם חברו להשיג את גדודם, וישאל, בפנותו אל כולם, אם אין האופיצרים יודעים דבר על אדות הגדוד הששי. איש מהם לא ידע דבר; ולפטיה נדמה, שהאופיצרים החלו להתבונן בו ובדולוחוב מתוך שנאה וחשד.

• אם חושבים אתם לסעוד סעודת הערב, אחרתם לבוא, – אמר אחד מאחרי המדורה בצחוק עצור.

דולוחוב ענה, כי שבעים הם וכי עליהם לרכוב הלאה עוד בלילה ההוא.

הוא מסר את הסוסים לאותו החיל, שהיה בוחש את הדוד, וישב על ברכיו אצל האופיצר ארך הצואר. האופיצר הזה הביט אל דולחוב בלי גרוע עיניו ממנו וישאלהו שני, מאיזה גדוד הוא. דולוחוב לא ענהו, כאילו לא שמע את שאלתו, ויעל אש בשפופרת הצרפתית הקצרה, אשר הוציא מכיסו, וישאל את האופיצרים, עד כמה בטוחה הדרך שלפניהם מקוזקים.

• המרצחים האלה נמצאים בכל מקום, – ענה אופיצר מאחרי המדורה.

דולוחוב אמר, כי אין הקוזקים נוראים אלא למפרים כמוהו וכחברו, וכי על פלוגות גדולות בודאי לא יערבו את לבבם להתנפל, הוסיף דרך שאלה. איש לא ענה דבר.

“עתה ילך לו”, דבר פטיה עם לבו בכל רגע, בעמדו לפני המדורה באזנים קשובות לשיחתו.

אך דולוחוב חדש את השיחה שנפסקה והתחיל שואל בלי הקדמות, כמה אנשים להם בבטליון, כמה בטליונים, כמה שבויים. בשאלו על אדות הרוסים השבויים, שנמצאו בידי פלוגתם, אמר:

• ענין רע הוא לטפל בחללים האלה ולהסיעם. מוטב לירות את המון המנוולים האלה, – ויצחק צחוק משונה כל כך, שנדמה לו לפטיה, שהצרפתים יכירו כרגע את המרמה, ושלא בכוונה נטה צעד אחד מאצל המדורה.

איש לא השיב גם מלה אחת על צחוק זה של דולוחוב, ואופיצר צרפתי, אשר לא נראה (הוא שכב עטוף כולו באדרתו), הרים ראשו קצת וילחש קצת באזני רעהו. ויקם דולוחוב ויקרא אל החיל, אשר נמסרו לו הסוסים.

“היתנו אם לא יתנו את הסוסים?” שאל פטיה בלבו וקרב שלא בכוונה אל דולוחוב.

הסוסים נתנו.

• Bonjour, messiers – אמר דולוחוב.

פטיה אצה לאמור bonsjoir ולא יכל לגמור מלה זו. האופיצרים דברו זה עם זה בלחישה. דולוחוב התמהמה בעלותו על סוסו, אשר לא רצה לעמוד; אחרי כן רכב ויצא לאט מן השער. פטיה רכב מצדו, והיה רוצה אך לא נועז להביט אחריו ולראות, הרודפים הצרפתים אחריהם אם אין.

כצאתו אל המסלה רכב דולוחוב לא לאחור אל השדה, כי אם דרך הכפר לארכו. במקום אחד עצר סוסו והטה אזניו. “השומע אתה?” אמר אל פטיה. פטיה הכיר קולות רוסים וראה תמונות כהות של שבויים רוסיים. כאשר ירדו דולוחוב ופטיה אל הגשר, עברו לפני צופה, אשר הלך לו על פני הגשר בפנים נזעמים ולא אמר דבר, ויבואו אל העמק, אשר חכו להם שם קוזקים.

• עתה שלום לך. אמור לדניסוב, כי כעלות השחר, לקול היריה הראשון, – אמר דולוחוב ויכון לרכוב הלאה, אבל פטיה תפש אותו בידו.

• לא! – קרא בקול צעקה, – גבור אתה כל כך. הוי, מה טוב! מה נפלא! מה מאד אהבתיך.

• טוב, טוב – אמר דולוחוב.

אך פטיה לא נתנו לסור מאצלו, ובחשכה התבונן דולוחוב, כי פטיה גחן אליו. פטיה חפץ לנשק לו. דולוחוב נשקלו, ויצחק, ויהפוך וסו, ויעלם בתוך החשכה.

י

בשובו אל סוכת המצפה, מצא פטיה את דניסוב בפרוזדור החיצון. דניסוב חכה לו בלב נסער, בדאגה ובכעס על עצמו, על דבר אשר נתנו ללכת.

• תודה לאל! – קרא בקול רם. –אכן תודה לאל! – היה חוזר וקורא בשמעו בתשומת לבב את הדברים, אשר ספר לו פטיה בעליצותו, – אבל יקחך השטן, בגללך לא ישנתי הלילה! – אמר דניסוב ברהיטה. –אכן תודה לאל, עתה שכב לך. עוד נתנמנם קצת עד הבוקר.

• אכן… לא, – אמר פטיה. – עדיין איני רוצה לישון. גם יודע אני את נפשי: אם ארדם, אין לי תקנה עוד. ומלבד זאת, כבר הורגלתי שלא לישון לפני קרב.

פטיה ישב מעט בבית, והזכיר בלבו בשמחה את פרטי נסיתו זו ושווה לנגדו בברור, מה שעתיד לביות ממחרת. אחרי כן ראה, כי דניסוב נרדם, ויקם ויצא אל החצר.

בחצר היה עוד חושך ואפלה. המטר הדק חדל, אך עוד נפלו טפות מעל העצמם. מקרוב לסוכת המצפה נראו צלמיהם השחורים של אהלי הקוזקים וסוסיהם הקשורים זה לזה כולם יחד. מאחרי בית קטן נראו שתי עגלות לוטות בחשכת הלילה, ואצלן עמדו סוסים, ובשוחה אדמה אש קרוב לכבות. הקוזקים וההוזרים ישנו לא כולם: מקצת מקומות נשמעו, יחד עם קול הטפות הנופלות ולעיסת הסוסים הקרובה, קולות שפלים, כמו של מתלחשים.

פטיה יצא מן הפרוזדור, ויבט כה וכה בחשכה ויקרב אל העגלו. תחת העגלות נשמעה נחרת נרדם, ומסביב להן עמדו סוסים חבושים ולעסו שבולת שועל. בחשכה הכיר פטיה את סוסו, אשר היה קורא לו קַרַבַּח ¹¹⁶ אף על פי שהסוס היה בן רוסיה הקטנה, ויקרב אל סוסו.

• נו, קרבח, מחר נעבוד קצת, – אמר פטיה בהריחו את נחירי הסוס ובנשקו לו.

• אינך ישן, אדוני? – אמר קוזק אחד, שישב תחת העגלה.- לא; אבל… ליחַצ’וב, זה כמדומה לי, שמך? הלא זה עתה באתי אל הצרפתים רכבנו.

ובפרטות הרצה פטיה לפני הקוזק לא רק את דברי נסיעתו, כי אם גם מפני מה נסע ומפני מה הוא אומר, כי טוב לאדם להעמיד עצמו בסכנה מעשות מעשהו בלי דעת אל נכון.

• עתה טוב לישון.

• לא, מורגל אני, – ענה פטיה. – והחלמישים שבפיסטולטים לא נשופו אצלכם? אני הבאתי אתי. אולי צריך אתה? קח נא.

הקוזק הוצא קצת את גופו מתחת העגלה להתבונן יותר בפטיה.

• על כי רגיל אני לעשות הכל בדיוק, – אמר פטיה. – יש עושים כאשר יעלה על לבם, בלי הכון כראוי, ומצטערים על זה אחרי כן. אני לא אהבתי כן.

• זה נכון, – אמר הקוזק.

• ועוד זאת, השחז נא לי, יקירי, את החרב; היא נפג… (אך ירא היה לשקר: היא לא הוחדה מעולם). אפשר לעשות זאת?

• אפשר, מי מעכב.

ליחצ’וב קם ופשפש בחבילות, ופטיה שמע במהרה את הצלצול הצבאי של ברזן קלל ומשחזת. הוא עלה על העגלה וישב על קצה. תית העגלה השחיז הקוזק את החרב.

• ובני החיל ישנים? – אמר פטיה.

• זה ישן, וזה ער.

• והנער, מה הוא עושה?

• וֶסֶני? הוא שכב שם בתוך החציר. פחד מפיל תרדמה, שמחה גדולה שמח.

זמן רב אחרי כן החריש פטיה והקשיב באזניו. בחשכה נשמע קול צעדים, ונראה צלם שחור.

• מה אתה משחיז? – שאל האיש בגשתו אל העגלה.

• צריך להשחיז את חרבו של אדון זה.

• דבר טוב, – אמר האיש, אשר נראה לו לפטיה כהוזר. – הצלוחית נשארה בידיכם?

• הנה היא אצל הגלגל.

ההוזר לקח את הצלוחית

• עוד מעט ויהי אור, – אמר ההוזר בפהוק וילך לו.

ראוי היה לפטיה לדעת, כי הוא ביער, בכתתו של דניסוב, במרחק תחום אחד מהמסלה; כי הוא יושב על עגלה, שנלקחה מידי הצרפתים, ושמסביב לה אסורים סוסים; כי מתחת לו יושב הקוזק ליחצ’וב ומשחיז בעדו את חרבו; כי הכתם השחור הגדול שמימינו הוא סוכת המצפה, והכתם האדום המזהיר משמלו מלמטה הוא המדורה, שטרם תכבה; כי האיש, אשר בא לקחת את הצלוחית, הוא הוזר צמא; אבל הוא לא ידע דבר ולא רצה לדעת דבר. הוא נמצא בממלכת קסמים, אשר לא היה בה כל דמיון לדרכי החיים. הכתם השחור הגדול, אפשר שהיה סוכת מצפה באמת, ואפשר שהיה מערה מובילה אל תחתיות ארץ. הכתם האדום, אפשר שהיה אש, ואפשר שהיה עינה של חיה גדולה ואיומה. הוא בעצמו, אפשר שהוא יושב עתה באמת על עגלה, ואפשר מאד שהוא יושב לא על עגלה, כי אם על מגדל גבוה עד אין חקר, אשר אם יפול איש ממנו, יעוף אל הארץ יום תמים, חודש תמים – יעוף בלי הפסק ולא יגיע לעולם. אפשר שמתחת לעגלה יושב הקוזק ליחצ’וב ולא יותר, ואפשר מאד שהוא הטוב והגבור והנפלא והמעולה שבכל אנשי הארץ, ואיש איננו יודע אותו. אפשר שבאמת עבר הוזר ויקח מים וירד אל המעמק, ואפשר – הוא נתעלם מן העין ברגע ההוא – כי איננו עוד, גם לא היה מעולם.

כל מה שהיה נראה אליו באותה שעה לא היה מתמיה אותו. בממלכת קסמים נמצא, שהכל היה אפשר בה.

הוא הביט בשמימה, והנה גם השמים היו מעשי כשפים כולם כארץ. פני השמים הלכו הלוך וטהור, ועל ראשי העצים עפו עננים במהירות, כמו בכוונה לגלות את הכוכבים שמאחריהם. לפעמים נדמה, כי נתפזרו העבים, ונגלה רקיע טהור ושחור. לפעמים נדמה, שהכתמים השחורים האלה היו עננים קטנים. לפעמים נדמה, שרקיע השמים גבוה מאד ממעל לראש; לפעמים כמו הומכו השמים, והיה אפשר להגיע אליהם ביד.

פטיה התחיל עוצם עיניו ומתנודד.

טפות היו מטפטפטת. לחישה נשמעה. הסוסים נערו ונאבקו קצת. נחרת איש נשמעה.

“אז’יג, ז’יג, אז’יג, ז’יג…” שרקה החרב בהשתפשפה, ופתאם שמע פטיה מנגינה מסודרת של מקהלה, שנגנה הימנון נעים חגיגי בלתי נודע לו. פטיה היה געל רגש מוסיקלי כנטשה ויותר מניקולי. אך לך למד מוסיקה מימיו ולא הגה בה; ועל כן היו לו המוטיבים, שעלו על רוחו פתאום, חדשים ונעימים ביותר. קול המנגנים היה הולך וחזק. הנגון התרחב ועבר מכלי אל כלי. דרך “פוגה” היתה זאת, אף על פי שלא היתה לו לפטיה אפילו השגה כל שהיא על דבר “פוגה”. כל אחד מכלי השיר – פעם מין כנור, פעם מין חצוצרות – אבל בקול יפה וצח מקול כנורות וחצוצרות – כל אחד נגן את שלו ובטרם יסיים מה שפתח התחבר עם שני, שפתח גם הוא כמעט בנגון זה בעצמו, ועם שלישי ועם רביעי, וכולם חברו יחד ונתפרדו וחזרו ונתחברו, פעם בנגון תפלה חגיגי ופעם בנגון, שיש בו זוהר גדול וצהלת נצחון.

“אבל הלא חלום הוא כל זה”, אמר פטיה אל לבו אחרי תנודה בגופו לפנים. “אך באזני הוא. ואפשר, שזאת היא המוסיקה שלי. הנה שנית, התחזקי, המוסיקה שלי! הוסיפי!…”

הוא עצם עיניו. והנה מעברים שונים צללו קולות מפוזרים והתחילו מסתדרים, מתרוצצים, מתחברים, ושוב התאחדו עולם והיו לאותו ההימנון הנעים והחגיגי. “אכן יפה ונחמד הוא! כמה שארצה והחו שארצה”, אמר פטיה אל לבי. הוא נסה לנצח על המקהלה הגדולה הזאת של כלי זמרה.

“עתה הרפו לאט, החבאו עתה”. והקולות שמעו לו. “ועתה החליפו כח, ביתר צהלה. עוד, הוד, בשמחה גדולה יותר”ץ וקולות צהלה הולכים הלוך וחזוק עלו ממעמק נעלם. “עתה, קולות, הלוו גם אתם!” אמר פטיה. והנה נשמעו מרחוק בראשונה קולות גברים, ואחרי כן קולות נשים. והקולות גדלו בהתאמצות חגיגית סדורה. פחד וגיל הרגיש פטיה בהקשיבו לזמרה היפה והנפלאה הזאת.

אל זמרת הנצחון הצבאית נלותה שירה, ונשמע טפטוף מי הגשם ושאון החרב, “וז’יג ז’יג ז’יג”, ושוב נאברו הסוסים והתחילו נוערים ולא הפריעו בזה את זמרת המקהלה, כי אם נצטרפו אליה.

פטיה לא ידע, כמה נמשך דבר זה: הוא התענג וכל אותה שעה התפלא על העונג ההוא והצטער, על כי אין לו למי להביעו. והנה העיר אותו קול חבה של ליחצ’וב.

• הודרה, אדון נעלה; לשנים תחץ צרפתי בה.

פטיה נעור.

• השחר עולה; אכן עולה השחר, – קרא בקול.

הסוסים, שלא היו נראים לעין קודם לזה, נראו עד זנבותיהם, ואור מימי נשקף בעד הענפים החשופים. פטיה התנער ויקפוץ ויוצר רובל מכיסו ויתן לליחצ’וב; וינף חרבו ויבחנה וישימנה בתערה. הקוזקים התירו את הוסיהם מאצל העגלות ויהדקו את תחתיות מרדעותיהם.

• הנה גם המצביא, – אמר ליחצ’וב.

דניסוב יצא מסוכת המצפה ויקרא לפטיה ויצו להכון.

יא

מהרה מצאו איש את סוסו באור הכהה ויהדקו את המרדעות וילכו איש אל מחנהו. דניסוב עמד אצל סוכת המצפה ופקד את פקודותיו האחרונות. הרגלים שבכתה עברו ראשונה במסלה, עבור וספוק על הבוץ במאת עקבותיהם, ומהרה נעלמו בין העצמם בתוך הערפל שלפני עלות השחר. היסאול צווה דבר את הקוזקים. פטיה אחז את סוסו במושכותיו וחכה בקוצר רוח לפקודה לעלות. פניו, שהיו מרוחצים במים קרים, וביחוד עיניו אדמו כאש בוערת, צנה עברה על גבו, ובכל גופו כאילו רעד איזה דבר במהירות ובמדה אחת.

• ומה, הכל הכון אצלכם? – אמר דניסוב. – הבה את הסוסים.

הסוסים הוגשו. דניסוב קצף על הקוזק, על כי לא הודקה המרדעת, ויחרפהו וישב. פטיה אחז בשרפרפי המרדעת. הסוס רצה, כרגילותו, לנשכו נשיכה קלה ברגלו, אך פטיה קפץ במהירות, בלי הרגיש כובד גופו, אל המרדעת, ויבט לרגעים אחריו אל ההוזרים, אשר החלו ללכת בחשכה, ויקרב אל דניסוב.

• וסילי פידורוביץ', הלא תשים עלי עבודת מעשה? אנא… בשם אלהים… –אמר אליו.

דניסוב כאילו שכח, שישנו זה בעולם. הוא נתן עיניו בפטיה.

• אחת אשרל מאתך, – אמר בקול שלטון: – לשמוע בקולי ולבלתי פרוץ הלאה.

בכל שעת מעברם לא דבר דניסוב עם פטיה דבר עוד ואך רכב והחריש. כאשר קרבו אל קצה היער, כבר האיר הבוקר בשדה במדה הגונה. דניסוב לחש דבר ליסאול, והקוזקים החלו לעבור לפני פטיה ודניסוב. כאשר עברו כולם, הניע דניסוב את סוסו וירכב אל תחתית ההר. הסוסים ישבו על אחוריהם וישוטו עם רוכביהם אל המעמק. פטיה רכב בשורה אחת עם דניסוב. הרעד בכל גופו הלך וגבר. האור הלך וגדל, אבל אד ערפל כסה את הדברים הרחוקים. כאשר הגיע דניסוב למטה, הביט אחריו וירכן בראשו אל הקוזק שעמד אצלו ויאמר אליו:

• סיגנל! (תנה אות!).

הקוזק הרים ידו, וקול יריה נשמע, ובאותו הרגע נשמע קול שעטת פרסות הסוסים שדהרו ראשונה וצעקןת מעברים שונים ועוד יריות.

וברגע שנשמעו קולות השעטה והצעקה חבט פטיה את סוסו, וירף ידו ממושכותיו, וידהר הלאה בלי שמוע בקול דניסוב הגוער בו. נדמה לו לפטיה, כי ברגע שנשמע קול היריה ההוא האיר הבוקר פתאום באור צהרים. הוא בא בדהירתו אל הגשר. בדרך מלפניו דהרו קוזקים. על הגשר פגע בקוזק, שלא הספיק לעבור עם חבריו, והוא דהר הלאה. ממול פניו רצו אנשים – לפי מה שראוי לשער, צרפתים – מימין למסלה אל שמאלה. אחד מהם נפל ברפש תחת רגלי סוסו של פטיה.

אצל בית כפרי אחד נקהלו קוזקים ועסקו באיזה מעשה. מתוך ההמון נשמעה צעקה נוראה. פטיה מהר אל ההמון ההוא, והדבר הראשון, אשר ראה שם, היה פרצוף חוור של צרפתי, שלחיו התחתונה התנודדה, וידיו אחזו בעץ חנית מכוננת אליו.

• אורא!… בני חיל… משלנו… – צעק פטיה ויבהל את סוסו, שכבר נלהב באותה שעה, וידהר אל מול פניו לאורך המסלה.

מלפניו נשמעו יריות. קוזקים, הוזרים ושבויים רוסיים לבושי קרעים, שאצו משני עברי המסלה, צעקו כולם בקול רם ובלי סדרים. צרפתי נראה כבן חיל, בלי מצנפת על ראשו, בעל פנים אדומים ונזעמים, ומעיל כחול עליו, נלחם על נפשו עם הוזרים בכידונו. כאשר הגיע שמה פטיה בדהרותיו, כבר נפל הצרפתי ארצה. “גם הפעם אחרתי”, עלה על לב פטיה, וידהר אל המרום, אשר נשמעו משם יריות מרובות. היריות נשמעו מחצר הבית הגדול, אשר היה בו פטיה בליל אתמול עם דולוחוב. הצרפתים נשגבו שם מאחרי המשוכה בגן רב שיחים עבותים ויורו את הקוזקים, אשר נקהלו אצל השער. בהגיעו אל השער ראה פטיה בעשן אבק השרפה את דולוחוב, שהיה צועק אל אנשיו, בפנים לבנים וירוקים קצת. “סובו! חכו לרגלים!” קרא בשעה שקרב אליו פטיה על סוסו.

• לחכות?… אוראאא!… – נתן פטיה קולו ובלי התמהמה רגע אחד דהר אל המקום, אשר נשמעו היריות משם, ואשר גדל ענן העשן בו.

והנה נשמע שאון יריות הרבה וכדורים, שהוטלו בקול שפשוף עז. הקוזקים ודולוחוב דהרו אחרי פטיה אל תוך השער. הצרפתים, שנמצאו בעב ענן העשן, מקצתם השליכו את כלי נשקם ויצאו במרוצה מבין השיחים אל הקוזקים, ומקצתם רצו במורד ההר אל הרבכה. פטיה דהר על סוסו לאורך החצר היפה, ותחת אשר היה לו להחזיק במושכות נענע בשתי ידיו נענועים משונים וחטופים ונטה יותר ויותר מעל המרדעת אל צד אחד. הסוס הגיע בדהירתו אל מדורה, שלא גמרה לבעור עוד באור הבוקר, ויעמוד מרוץ, ופטיה נפל ארצה כנטל כבד. הקוזקים ראו, כי ידיו ורגליו התחילו מרתתות במהירות מרובה, אף על פי שראשו לא נע כל תנועה קלה. כדור חלף ראשו.

דולוחוב נכנס בדברים עם האופיצר הראשי הצרפתי, אשר יצא אליו מאחרי הבית במטפחת על חרבו ואמר לו, כי הם נכנעים, ואחרי דברו עם האופיצר הוא ירד מעל הסוס ויגש אל פטיה, אשר שכב בלי נוע בידים פרושות.

• קץ, – אמר בפנים רועמים וילך השערה לקראת דניסוב הרוכב אליו.

• נהרג?! – צעק דניסוב בראותו עוד מרחוק את המצב הידוע לו, מצב גוף בלי כל נשמת חיים, שהיה מוטל בו גופו של פטיה.

• קץ, – שנה דולוחוב, כאילו המציא בטויה של מלה זאת עונג לנפשו, וילך מהר אל השבויים, אשר הקיפו אותם קוזקים שירדו מעל סוסיהם. – אתנו לא נקח! – קרא אל דניסוב.

דניסוב לא ענה דבר; הוא קרב אל פטיה וירד מעל סוסו ובידים רועדות הפנה אליו את פני פטיה המגואלים בדם וברפש, שכבר חוורוו חוורת מות.

“זה דרכי לקנות ממתקים. צמוקים מעולים, קחו הכל”, נזכר לו ברגע ההוא, והקוזקים הפנו עיניהם בתמהון לקולות הדומים לנביחות כלב, אשר נסב בהם דניסוב משם ויגש אל המשוכה ויאחז בה.

בתוך השבויים הרוסיים, שהצילו דניסוב ודולוחוב היה פיר בזאוחוב.

יב

על אדות כתת השבויים, שנמצא בה פיר, לא באה כל פקודה חדשה מהשלטון הצרפתי בכל ימי נסיעתה ממוסקבה. בעשרים ושנים לאוקטובר כבר חדלה הכתה הזאת להיות מחנה אחד עם הצבאות והמעגלות, שיצאה עמהם ממוסקבה. מחצית העגלות הטעונות פכסמים, אשר הלכו אחריה במסעיה הראשונים, היתה לשלל בידי קוזקים, ומחציתן השניה הלכה לה הלאה לפנים; מהפרשים שהלכו לפניה בלי סוסים לא נותר איש, כולם נתעלמו מן העין. תחת כלי התותח, שהיו נשקפים מלפנים במסעים הראשונים, נראו משם מעגלותיו הגדולים של המרשל ז’ינו, מובלים על ידי וֶסטפַליים. מאחרי השבויים הלכו עגלות טעונות כלי פרשים.

מויַזמה הלכו צבאות צרפת לא בשלש קולונות כקוסם לזה, כי אם בחבורה אחת. סימני הסדר הפרוע, שהתבונן בהם פיר בחניה הראשונה אחרי היציאה ממוסקבה, הגיעו בעת הזאת אל קצה מדרגתם.

המסלה שהלכו בה היתה מכוסה פגרי סוסים משני עבריה; אנשים לבושי קרעים, מפגרים שונים של מחנות שונים, היו נלוים אל הקולונה ההולכת וחוזרים ונוטים מאחריה, ואחרים היו באים תחתיהם מיד ועושים כמוהם.

פעמים אחדות נהיו מהומות חנם בשעת ההליכה, ואנשי חיל המשמר הרימו רוביהם וירו ונסו בבהלה ודחקו איש את רעהו, אבל אחרי כן חזרו ונקהלו וחרפו איש את רעהו על פחד השוא שנפל עליהם.

שלש הסיעות האלה שהלכו יחדו – מעגלות הפרשים, סיעת השבויים ומעגלות ז’ינו – עוד היו מין מחנה מאוחד ושלם, אף על פי שכל אחת מהן התמוגגה במהירות.

במעגלות הפרשים, שבתחלה היו בהן מאה ועשרים עגלות, נשארו לא יותר מששים; האחרות נלקחו או נעזבו בכוונה. גם ממעגלות ז’ינו נעזבו ונלקחו עגלות אחדות. שלש עגלות היו לבז למפגרים מתנפלים מחיל דַווּ. משיחות האשכנזים שמע פיר, כי אנשי המשמר שהוצגו למעגל ההוא רבו משומרי השבויים, וכי חיל אשכנזי אחד מחבריהם הומת ביריה בגזרת המרשל בעצמו, על כי נמצאה בידו כף כסף משל המרשל.

אך יותר מכל אחת משלש הסיעות האלה נמוגה סיעת השבויים. משלש המאות ושלשים האיש שיצאו ממוסקבה נותרו פחות ממאה. השבויים היוו על שומריהם החילים למשא כבד עוד יותר מכל הפרשים ומעגלות ז’ינו. על אדות מרדעותיו וכפותיו של ז’ינו הבינו, שיכלו להיות לאיזו תועלת, אך מה חפץ היה לחילים מתענים ברעב ובקור לעמוד על המשמר ולשמור אנשים רוסיים קופאים ורעבים כמוהם, אשר התעטפו בקור בקדך ונשארו מאחרי המחנה, ואשר נגזר לירותם בגלל זה – זה היה לא רק תמוה, כי אם גם נתעב. וכמו מיראה, פן יגבר עליהם ברב מצוקותיהם רגש חמלתם על השבויים, וירעו בזה לעצמם עוד יותר, התנהגו אנשי המשמר עם שבוייהם בזעף והחמירו עליהם במדה מרובה.

בדורוגובוז' חתרו חילים שבויים אחדים, בשעה ששומריהם סגרו אותם בורווה ונעלו בפניהם והלכו לבוז בעצמם את אוצרות מזונם, תחת כותל וינוסו, אבל נתפשו בידי הצרפתים והומתו ביריה.

הסדר הקודם, שהונהג בשעת היציאה ממוסקבה, שאופיצרים שבויים ילכו לבד ולא עם חילים שבויים יחד, כבר בטל בעת ההיא; כל אותם שיכלו ללכת הלכו יחדו, ועוד משעת המסע השלישי חזר ונתחבר פיר עם קַרַטַיֶב ועם הכלב הכחול עקום‑הרגלים, אשר בחר את קרטיב לאדון לו.

ביום השלישי ליציאתם ממוסקבה תקפה את קרטיב אותה הקדחת, אשר הטילתהו למשכב בבית החולים המוסקבאי, ובמדה שקרטיב נתחלש, התרחק פיר ממנו. לא ידע, מפני מה, אבל מאז החל קרטיב להתחלש, הוצרך פיר להכריח את עצמו לגשת אליו. ובגשתו אליו ובשמעו את האנחות החרישיות, שהיה קרטיב רגיל להאנח בשכבו בשעת חניותיהם, ובהרגישו את הריח הרע, אשר היה עולה ממנו ואשר חזק באותם הימים יותר, היה נוטה ומתרחק ממנו ובלתי מהרהר בו.

בשבי, באוהל השבויים, הכיר פיר לא בשכלו, כי אם בכל אוחו, במהלך החיים, כי האדם נוצר להיות מאושר, כי האושר הוא בקרבו, בספוק צרכיו האנושיים הטבעיים, וכי כל הרעה יוצאת לא ממה שהוא חסר, כי אם ממה שמיותר לו; אבל בשלשת השבועות האחרונים של אותו המסע נודע לו עוד דבר‑אמת מרגיע חדש – נודע לו, שאין דבר נורא בעולם. נודע לו, שכשם שאין בעולם מצב, שהאדם מאושר בו וחפשי לגמרי, כך אין מצב, שהאדם אמלל ומשועבד בו. נודע לו, עי שי גבול גם לצרות גם לחופש, וכי גבול זה קרוב מאד; כי האיש, אשר הצטער בשביל שנתגלגל עלה אחד ביצוע השושנים שלו, היה מצטער באותה שעה, כמו שהוא, פיר, מצטער עתה, בהרדמו על העפר הלח בלי כל יצוע, וצדו האחד מצטנן בחממו את צדו השני; כי, כשהיה נועל לפנמים את נעליו הצרות – נעלי נשפי המחולות, – היה מצטער, כמו שהוא מצטער עתה, בלכתו יחף (נעליו כבר בלו ונקרעו לגמרי) ברגלים מכוסות נגעים מכאיבים. נודע לו, כי בקחתו את אשתו – כמו שנדמה לו אז – ברצונו החפשי, לא היה חפשי יותר מבעת שהיו סוגרים אותו בלילה באורווה. קשה מכל מה שהיה קורא אחרי כן בעצמו צער ושבעת ההיא כמעט לא הרגיש בו – היה מצב רגליו היחפות, הנשופות והמנגעות בגלדי פצעים (בשר הסוסים היה טוב בטעמו ומזין; אבק תערובות הסֶליטר, שהיה משמש תית מלח, היה גם נעים לחך; הקור לא חזק, ויומם בשעת ההליכה היה חם בכל עת, ובלילה היו מדורות; הכנים, שנקרו אותו, היו מחממות את גופו). רק ענין רע אחד היה קשה לשאת בימים הראשונים – והוא מצב רגליו.

בים השני למסעם דמה פיר, אחרי התבוננו בנגעיו לאור המדורה, כי לא יוכל לדרוך עליהם; אך כאשר קמו כל חבריו, הלך לו הלוך וצלוע, ואחר כן, כאשר חם לו היטב, הלך כדרכו בלי כאב, אף על פי שלפנות ערב נוראו רגליו למראה עוד יותר. אך הוא לא הביט אליהן והרהר בענין אחר. אך באותה שעה הבין פיר, מה גדול כח החיים שבאדם וכחו של הכשרון הנתון לאדם לשנות מרכז התבוננותו, שהוא, כשרון זה, דומה למדף העשוי במכונת אד להוציא את האד המיותר ברגע שהתכווצותו מגיעה למעלה מהמדה הראויה.

הוא לא ראה ולא שמע, כאשר ירו על השבויים שנשארו מאחור. אף על פי שכבר נפלו יותר ממאה מהם ביריה כזאת. הוא לא הרהר בקרטיב, אשר היה הולך ורפה מיום ליום, ואשר היה ברור, שעוד מעט יפול גם הוא בנופלים ההם. עוד פחות מזה הרהר במה שנוגע בו עצמו. במדה שהקשה מצבו, במדה שגדלה הסכנה הנוראה לנפשו לעתיד, בה במדה עלו על רוחו רעיונות, זכרונות וציורים דמיוניים של שמחה, שלא היו תלויים במצבו בעת ההיא.

יג

ביום עשרים ושים הלך פיר במעלה ההר, במסלה מרופשת וחלקלקה, והביט אל רגליו ואל מעקשי הדרך. לפעמים נתן עיניו בהמון הידוע לו הסובב אותו ושוב הסב אותן אל רגליו. הכל היה שֶלו וידוע לו. הכלב הכחול עקום‑הרגלים, סיֶרי, רץ שמח בצד הדרך, ולהראותו מהירותו ושמחתו הפשיל לפעמים אחת מרגליו האחוריות והתחיל מקפץ על שלש, ושוב קפץ על כל ארבע רגליו והתנפל בנביחה על העורבים, אשר ישבו על הפגרים. הכלב היה שמח וחלק יותר מבימי היותו במוסקבה. בכל העברים היה מוטל בשר בעלי חיים שונים – משר איש עד בשר סוס – במדרגות שונות של רקבון, ולזאבים לא נתנו האנשים ההולכים לגשת שמה, ויהיה הכלב יכול לאכול בשר ככל אות נפשו.

גשם נטף מאז הבוקר, ונדמה, שעוד מעט ויחדל, ופני השמים יטהרו, והנה אחרי הפסקה קצרה חזק הגשם יותר. המסלה שבעה מים ולא ספגה עוד, ופלגים שטפו עליה כנחלים צרים.

פיר הלך הלוך והבט הנה והנה, ומנה צעדיו שלשה שלשה, ובמנותו כפף אצבעותיו כדי לזכור את המספר. בלבו פנה ודבר אל הגשם: “הב, הב, הבה עוד”.

נדמה לו, שאינו מהרהר בשום דבר; אבל רחוק בקרבו, באחד המעמקים שבו, רחש לבו איזה דבר גדול ומנחם בצרה. הדבר ההוא היה מוסר דק מאד, שיצא לו משיחתו עם קרטיב שביום אתמול.

כאשר הלאהו הקור בערב יום אתמול, בשבתו אצל מדורה שכבתה, קם ויעבור אל מדורה אחרת, שלא כבתה עוד. אצל המדורה, שקרב אליה, ישב פלטון, עטוף באדרתו כמו באדרת כהונה כולו עם ראשו יחד, וספר לחילים בקולו, שהיה נוח ונעים, אבל רפה וחולני, מעשה ידוע לפיר. כבר עבר חצי הלילה. הדבר היה בשעת הרוחה, בשעת חליפתה של הקדחת, שבה היה קרטיב מתאושש ביותר. כאשר קרב פיר אל המדורה ושמע את קולו הרפה והחולני של פלטון וראה את פניו הדלים המוארים בלהבת המדורה, הרגיש, כאילו ננעץ דבר לא נעים לבלו. הוא נבהל מפני רגש חמלתו על האיש הזה ורצה לסור משם, אך מדורה אחרת לא היתה לפניו, ועל כן ישב אצל המדורה ההיא והשתדל שלא להביט אל פלטון.

• ומה, מה שלומך? – שאל אותו.

• מה שלומי? המתאונן על חליו, לא יקח אלהים את נפשו, – אמר קרטיב ויוסף לספר את המעשה שהתחיל.

• והנה, אחי, – הוסיף פלטון בבת‑צחוק על פניו הדלים והחוורים ובברק‑שמחה מיוחד בעיניו. – והנה, אחי…

פיר ידע את המעשה זה ימים רבים. קרטיב ספר לו בהיותם לבדם כשש פעמים את המעשה הזה ובכל פעם ברגש שמחה מיוחד. אבל אף על פי שידע פיר את המעשה היטב, הקשיב את הספור כאילו היה חדש לו, והעליצות החרישית, אשר הרגיש, כפי מה שנראה בברור, קרטיב בספרו, דברה גם בפיר. אותו המעשה היה בסוחר זקן בעל אשה ובנים, התנהג ביושר וביראת אלהים, שבא פעם אחת עם חברו, סוחר עשיר, אל שוק מַקַרי.

שני הסוחרים באו אל בית מלון ויישנו שם, וממחרת נמצא חברו של הסוחר הזקן שחוט ושסוי. מאכלת מלוכלכת בדם נמצאה תחת כרו של הסוחר הזקן, את הסוחר דנו והלקו ב“קנוּט” ¹¹⁷ ועקרו את נחיריו – “כראוי, כדין”, אמר קרטיב – ושלחו לעבודת פרך.

"והנה, אחי (לדברים האלה נזדמן שם, פיר), עברו כעשר שנים או יותר. והזקן במאסר לעבודת פרך שלו. נושא הוא את העול כראוי, אינו עושה רעה. רק מבקש הוא מאת אלהים, כי יקח את נפשו. טוב… והנה, הדבר היה בלילה, נאספו אסירים כמונו פה עתה, והזקן בתוכם. והנה נכנסו בדברי שיחה, על מה מתענה זה, ומה חטאתו של זה. התחילו מגידים: זה הרג נפש אחת, זה שתים, זה הבעיר בערה, זה בורח (מן הצבא), על לא דבר איפוא. התחילו שואלים את הזקן: “ואתה, סבא, על מה אתה נענה?” – “אני, אחי הנעימים”, אמר לבם, “נענה בעוונותי ובעוונות בני האדם. ואני לא הרגתי נפשות, לא לקחתי מאשר לא לי, וגם נתתי משלי לעניים. אני, אחי האהובים, סוחר אני; ועושר גדול היה לי”. כך וכך, אמר להם. והוא ספר להם את כל המעשה בפרטיו וכסדרו. “עלי, אמר, אינני מצטער הרבה. בודאי מצא אלהים את עווני. אבל, אמר על הזקנה שלי ועל בני צר לי”. והזקן התחיל בוכה. והנה היא בחבורתם אותו האיש בעצמו, כלומר, אשר הרג את הסוחר ההוא. “באיזה מקום, סבא, היה הדבר? אימתי, באיזה חודש?” הכל שאל ודרש. לבו המה לו. קרב לו אל הזקן ונפל לרגליו. "תחתי, זקן, אתה אובד. אמת נכון הדבר; בלי כל פשע, “אחי, חנם – אמר – מתענה האיש הזה. אני עשיתי את הדבר הזה את המאכלת שמתי תית ראשך, כשהיית ישן. סלח נא לי, סבא – אמר – למען המשיח”.

קרטיב נשתתק בחיוך מתוך שמחה ובעינים מביטות אל האש ותקן את גזרי העצים.

• והזקן אמר: “אלהים יסלח לך, ואנחנו כולנו חטאים לאלהים, על חטאי אני נענה” ובעצמו בכה בכי תמרורים. ומה תדמה, מחמדי, – אמר קרטיב וברק חיוך עליצותו גבר יותר ויותר על פניו, כאילו הודו העיקרי וכל ערכו של המעשה היה מפון במה שהיה עתיד באותו רגע לספר, – ומה תדמה, מחמדי: הרוצח הזה הודה בעצמו לפני השרים, “אני, אמר להם, אבדתי שש נפשות (רשע גדול היה), אבל יותר מכל צר לי על הזקן הזה. אל נא יהי קובל עלי”. הוא אודה, והם כתבו ושלחו את הכתב, כמו שראוי לעשות. המקום רחוק, רבו הימים עד שנתברר הדין, עד שכתבו את כל הניאות כראוי לפני השרים. הדבר הגיע אל הקיסר. והנה באה פקודת הקיסר: להוציא את הסוחר לחפשי, לתת לו בשכר זה כמה שקצבו שם. הכתב בא, התחילו מחפשים את הזקן: “איפה זקן כזה שנענה חנם בלא כל פשע? כתב מאת הקיסר בא!” התחילו מחפשים. – שפתו התחתונה של קרטיב נזדעדעה. – והוא כבר סלחח לו אלהים – כבר מת. כן הוא, מחמדי, – סיים קרטיב וזמן רב הביט למולו בחיוך ובלי דבר דבר.

לא הספור הזה בעצמו, כי אם הרעיון הנעלם שבו, אותה העליצות הנשגבה אשר הזהירה על פני קרטיב בספרו אותו, פרושה הנעלם של אותה העליצות – זה הדבר, אשר מלא באותה שעה את לבו של פיר הרהורים בלתי ברורים של שמחה.

יד

• אַ ווֹ פְלַס! (למקומותיכם!) – הרעים קול פתאום. בין השבויים ומנהגיהם נהיתה מהומה של שמחה וצפיה לדבר חדוה וחגיגה. מכל עברים נשמעו קריאות מפקדים, ומשמאל נראו פרשים מלובשים יפה על סוסים טובים דוהרים מצד השבויים. על כל פנים הובע קוצר רוח של אנשים, שבעלי השלטון הגבוהים קרבים אליהם. השבויים התלכדו יחד, הם נהדפו מן המסלה; המנהגים הסתדרו.

• הקיסר! הקיסר! המרשל! ההרצוג!

ואך עברו פרשי המשמר הבריאים, והנה השתקשקה מרכבה רתומה לצמדי סוסים אפורים. פיר ראה במעוף עין פנים שאננים, יפים, בריאים ולבנים של בעל כובע משולש. זה היה אחד המרשלים. עיניו של המרשל הופנו אל גויתו הגדולה והמתבלטת של פיר, וכשהתרעם אותו המרשל והסב פניו, נראה לו לפיר בזה סימן השתתפות בצער והתאמצות לכסותה.

הגנרל, אשר נהג את המעגלות, הריץ בפנים אדומים ונבהלים את סוסו הרזה ודהר אחרי המרכבה. אפיצרים אחדים קרבו זה אל זה, וחילים סבבו אותם. פני כולם מלאו דאגה וקוצר רוח.

• מה אמר? מה אמר?… שמע פיר.

בעבור המרשל שם, התלכדו השבויים, ובאותה שעה ראה פיר את קרטיב בפעם הראשונה בבוקר ההוא. קרטיב ישב באדרתו הבלה נסמך על עץ לבנה. על פניו נגה מלבד אור העליצות שבליל אתמול, בספרו על דבר הצרות שנשא הסוחר בלא פשע, עוד רושם חגיגה חרישית.

קרטיב הביט אל פיר בעיניו העגולות והטובות, אשר היו אז מצופות אגל דמע, ונראה בו, שהוא קורא לו ורוצה לאמור לו דבר. אבל פיר היה ירא מאד לנפשו. הוא עשה את עצמו, כאילו לא ראה את מבטו של זה, וימהר ויט משם.

כאשר החלו השבויים ללכת שוב, הביט פיר אחריו. קרטיב ישב בקצה המסלה אצל הלבנה, ושני צרפתים עמדו עליו ונדברו. פיר לא הוסיף להביט אחריו. הוא הלך לו הלוך וצלוע במעלה ההר.

מאחור, מן המקום אשר ישב בו קרטיב, נשמע קול יריה אחת. פיר שמע בברור את קול היריה הזה, אך בעצם הרגע ההוא, ששמע בו את הקול, זכר, כי עוד לא גמר את החשבון, אשר החל קודם שעבר המרשל, על דבר מספר המסעים, אשר נשארו עוד עד סמולנסק, ויחל לחשב. שני חילים צרפתיים, אשר אחד מהם החזיק בידו רובה עשן מוסר ממקומו, חלפו על פניו. שניהם היו חוורים, ובהבעת פניהם – אחד מהם נתן עיניו בקצת יראה על פיר – היה כמין דבר דומה למה שראה בחיל צעיר, כשנעשה בו דין מיתה. פיר נתן עיניו בחיל שנסתכל בו וזכר, כי החיל הזה שרף שלשום את כתנתו, ביבשו אותה על המדורה, וכמה שחקו עליו.

כלב נתן קול יללה מאחור. מן המקום אשר ישב בו קרטיב. “הוי שוטה, על מה הוא מיליל?” אמר פיר בלבו.

החילים‑החברים, שהלכו בשורה אחת עם פיר, אף הם לא הביטו אחריהם, כמו שלא הביט הוא, אל המקום שנשמע משם קול היריה ויללת הכלב שאחריה; אבל זעף נשקף מעל כל פנים.

טו

מעגלות הסיעה ומעגלות המרשל חנו בכפר שמשוה. כל המחנה התלכד אצל המדורות. פיר נגש אל הדורה אחת, ויאכל בשר סוס צלוי, וישכב בעורף מפנה אל האש וירדם כרגע. גם הפעם היתה שנתו כמו במוזַ’יסק אחרי הקרב הבורודינואי.

גם הפעם התבוללו מעשים שהיו עם מראות חלום, וגם הפעם דבר אליו איש, – הוא בעצמו או אחר – דברי הגיון וגם אותם הדברים עצמם שנאמרו לו במוז’יסק.

• החיים הם הכל. החיים הם האלהים. הכל משנה מקומו, הולך ונע, והתנועה הזאת היא האלהים. וכל עוד יש חיים, יש התענגות על דעת האלהות. אהבת החיים היא אהבת אלהים. קשה ונעים לאדם מכל לאהוב את החיים האלה בצר לו, במה שהוא נושא צרות בלא עוון.

“קרטיב!” נזכר פיר.

ופתאום עמד כמו חי לפניו מורהו הזקן הנוח לבריות, שנשכח מלבו זה ימים רבים, המורה אשר הורהו גיאוגרפיה בשוויציה. “חכה נא”, אמר אליו הזקן ויראהו גלובוס. אותו הגלובוס היה כדור חי, מתנועע וגדול עד אין מדה. כל פני הכדור היו טפות נלחצות אחת אל אחת. וכל הטפות האלה היו נעות ומשנות מקומותיהן, ופעם נתחלקה אחת והיתה להרבה טפות. כל טפה התאמצה להתפשט, למלא מקום גדול כפי האפשר, אבל האחרות, שהתאמצו אף הן כמוה, לחצו אותה, לפעמים הכחידוה ולפעמים נתמזגו עמה יחד.

• אה הם החיים, – אמר המורה הזקן.

“מה פשטו וברור הוא”, אמר פיר בלבו. “כיצד לא ידעתי זאת קודם לזה”.

• בתָוך האלהים, וכל טפה מתאמצת להתרחב, כדי להראות את האלהים במדות גדולות שבגדולות. וגדלה היא ומתמזגת ומתכווצת ונכחדת מעל פני הכדור ומעמקת לשקוע בו וחוזרת ועולה. אתה הוא קרטיב, ועתה נשתפך ואיננו. הבינת, בני, – אמר המורה.

• הבינות, יקחך השטן! – פרץ קול גערה ופיר הקיץ. הוא הרים ראשו וישב. אצל המדורה ישב ישיבת כריעה צרפתי אחד, אשר הדף חיל רוסי ברגע ההוא, וצלה בשר סוס נתון על שפוד של רובה. ידיו, שהיו חשופות, אדומות, בעלות גידים ושער ואצבעות קצרות, סבבו במהירות הראויה את השפוד. פניו הקנמוניים הנזעמים וגבות עיניו המורדות נראו היטב לאור הגחלים.

• לו אחת היא, – אמר ברהיטה בקול נחרה אל החיל, אשר עמד מאחריו. – שודד הוא, שודד גמור!

והחיל הוסיף לסבב את השפוד ונתן עיניו בזעף בפיר. חיל רוסי, השבוי אשר הדפו הצרפתי ממקומו, ישב אצל המדורה וספק על איזה דבר בכפו. כאשר הסתכל פיר יותר, הכיר את הכלב הכחול, אשר ישב אצל החיל ונענע בזנבו.

• באת איפוא? – אמר פיר. – אבל, פְּלַ… – החל עוד, אך לא סיים.

פתאום נזכרו ונצטרפו בדמיונו יחד מבטו של פלטון, כפי שישב פלטון תחת העץ והביט אליו, קול היריה ששמע במקום ההוא, יללת הכלב, פרצופיהם פרצופי חוטאים – של שני הצפתים שחלפו על פניו, הרובה העשן המוסר ממקומו, התעלמות קרטיב בחניה זו, ועוד מעט והבין, כי קרטיב הומת; אבל כהרף עין עלה על לבו בליל חבור מוכן זכר ערב אחד, שבלה עם יפת‑תואר פולנית בקיץ על מרפסת ביתו הקיובי. ובכל זאת עצם עיניו בלי צרף את זכרונות היום ההוא זה לזה ובלי בוא לכלל מסקנה על אדותם, ומראה הקיץ היפה ותערבב עם זכרון הרחיצה בנהרות וכדור הנוזלים המתנודד, והנה צלל במים, והמים צפו ונערמו על ראשו.

* * *

לפני צאת השמש העירוהו קולות יריה וצעקה גדולים ותכופים. על פני פיר חלפו צרפתים.

• הקוזקים! – קרא אחד מהם, ובעוד רגע אחד הקיף המון פרצופים רוסיים את פיר.

זמן רב לא יכל פיר להבין, מה זה היה לו. מכל עברים שמעו אזניו צוחות שמחה של חברים.

• אחים! ידידי, יונים אהובות! – קראו חילים זקנים בבכי, בחבקם לקוזקים ולהוזרים.

הוזרים וקוזקים הקיפו את השבויים והושיטו להם זה בגדים, זה נעלים, זה לחם. פיר, אשר ישב בתוכם, בכה והתיפח ולא יכל להוציא מלה מפיו; הוא חבק את החיל, שנגש אליו ראשונה, וישקהו בבכי.

* * *

דולוחוב עמד אצל שערו של בית הרוס ונתן לעבור על פניו המון צרפתים, שנטלו כלי נשקם מידם. הצרפתים, שנסער לבבם על כל אשר נהיה, דברו בקול רם איש את אחיו; אך בעברם על פניי דולוחוב, אשר ספק על נעליו קצת במגלב והביט אליהם במבטו הזכוכיתי הקר שלא נשקפה מתוכו כל הבטחת טובה להם, נפסקה שיחתם. מעבר אחר עמד הקוזק, משמשו של דולוחוב, ומנה את הצרפתי השבויים ורשם בנתר על השער קו למאה מהם.

• כמה? – שאל דולוחוב את הקוזק המונה את השבויים.

• המאה השניה, – ענה הקוזק.

• Filez, filez – בטא דולוחוב את הקריאה שלמד מהצרפתים, וכשפגעו עיניו בשבויים העוברים, הוצת ברק אכזריות במבטו.

דניסוב הלך גלוי‑ראש בפנים קודרים אחרי קוזקים, שנשאו את גופת פטיה רוסטוב אל הבור, אשר נחפר בעדה בגן.

טז

מיום העשרים ושמונה לוקטובר, שהוחלו בו הקרות הגדולות, נעשתה מנוסת הצרפתים טרגית יותר אך במראהָ, מראה אנשים קופאים מקור ומצטרבים עד מות לפני מדורות אש ומוסיפים לנסוע, לבושי אדרות שער, במרכבות בלתי סגורות עם הבז אשר בזזו מהקיסר, ממלכים ומהרצוגים; אבל בעיקרו לא נשתנה אז כלל מעשה מנוסתו ורקבונו של צבא צרפת.

ממוסקבה עד ויַזמה נשארו משלשה ושבעים אלף איש שהיו בחיל צרפת לבד מהגוַרדיה (אשר לא עשתה מאומה בכל ימי המלחמה חוץ ממעשי משסה), מחיל שלשה ושבאים אלף איש נשארו ששה ושלשים אלף (ובקרבות אבדו לא יותר מחמשת אלפים). זה אברה אברח הראשון של הפרוגרסיה, אשר יוגבלו בו בדיוק מתימטי האבאים שאחריו. הצבא הצרפתי היה הולך ונמס וכלה בלכתו ממוסקבה עד ויזמה, מויזמה עד סמולנסק, מסמולנסק עד הברזינה, מהברזינה עד וילנה, שלא בהשפעתם של רבוי הקור או מעוטו, של הרדיפה אחריו, גדירת הדרך ושאר הפרטים כפי שהיו כל אחד ואחד. אחרי ויזמה התלכדו צבאות צרפת ומשלש קולנות היו להמון אד וכן הלכו אד תומם. בֶּרטיֶה כתב למלכו (ידוע, עד כמה שרים מרשים לעצמם להתרחק מהאמת בתארם את מצב הצבא) את הדברי האלה:

“אני חושב לי לחובה להודיע להוד גדולתו את מצבם של הקורפוסים השונים, אשר בקרתי במסעים שונים בשלשת הימים האחרונים, הם כמעט מפוזרים. מספר החילים ההולכים אחרי הדגלים הוא לא יותר מאחד מארבעה כמעט בכל הגדודים; האחרים הולכים מפורדים בדרכים שונים בתקוה למצוא מזון ולהפטר מהמשמעת. ביחוד עיניהם נשואות אל סמולנסק, ששם הם מקוים להנפש. בימים האחרונים נגלה כי הרבה חילים השליכו את כדוריהם ואת רוביהם. במצב כזה דורשת העבודה להוד גדולתו – על פי כל מה שיוכל להיות עם לבבו לימים הבאים – לאסוף את הקורפוסים בסמולנסק ולהסיר מתוכם את אשר לא יכשר למעשי מלחמה, את הפרשים שאין להם סוסים. את מחוסרי כלי הנשק, את המעגלות המיותרים ואת המקצת כלי הארטילריה, שאינם מתאימים עוד בכמותם למספר אנשי הצבא. נחוצים עד מאד ימי מנוחה וכלכלה לחילים, כי אין בהם כח עוד מרעב ומיגיעה; רבים מתו בימים האחרונים האלה בדרך ובאהלים. המצב הרע הזה הולך וקשה ומעורר דאגה, שאם לא ימהרו לאחוז בתחבולות לקדם פני הרעה, לא נוכל עוד לנצח על הצבא ביום קרב. 9 לנובמבר, במרחק 30 תחום מסמולנסק”.

כאשר פרצו הצרפתים אל תוך העיר סמולנסק, שהיתה ארץ מבורכת אלהים בעיניהם, נלחמו מלחמת מות איש באחיו למלא רעבונם וישוסו את אסמי מאכליהם, וכאשר היה הכל לבז ולמשסה, נסו הלאה.

כולם הלכו בבלי דעת, אנה ועל מה הם הולכים. פחות מכולם ידע זאת הגאון נפוליון, על כי איש לא היה מצווה אותו. אבל בכל זאת החזיקו הוא ומקורביו במנהגיהם הקודמים: עוד נכתבו פקודות, אגרות, הרצאות דברים, סדרי יום; עוד קראו זה לזה הוד קיסרות, שארי, נסיך אקמיל, מלך ניאפול וכיוצא בזה. אבל הפקודות וההרצאות אך נערכו על הניר; כל דבר אל נעשה על פיהם, על כי לא יכל להעשות, ואף על פי שהיו קוראים זה לזה הוד מלכות, נסיכים ושארים; הרגישו כולם, שאינם אלא אנשים נבזים ושפלים, שהרבו הרע, ובאה עתם לאכול פרי מעלליהם. ואף על פי שעשו את עצמם כאילו הם דואגים לצבא, דאגו באמת אך איש לנפשו ובקשו תחבולות להמלט ולהנצל מהר כאשר תמצא ידם.

יז

מעשי צבאות רוסיה וצרפת בימי שובם ממוסקבה עד הנהר נימן דומים לשחוק סנורים, שחובשים בו את עיני שני המשחקים, ואחד מהם מצלצל בפעמון שבידו לפעמים, כדי להודיע, איפה הוא, לחברו המבקש לתפשו. כבראשונה מצלצל הנרדף בלי ירוא מרודפו, אך כאשר יצר לו הוא מתחמק ומתאמץ ללכת בלי השמיע קול צעדה, ופעמים רבות הוא הולך נוכח רודפו ונופל בידיו בדרך שהוא מתכוון לנוס בה מפניו.

בראשונה עוד היו צבאות נפוליון מתודעים לפעמים – הן היה בתקופתה הראשונה של הליכתם במסלת קלוגה – אבל אחרי כן, כשהגיעו למסלת סמולנסק, החלו לנוס וללחוץ את לשון הפעמון, ופעמים רבות רצו לקראת הרוסים בשעה שדמו, כי הם הולכים וסרים מאצלם.

מאשר היו הצרפתים נחפזים במנוסתם והרוסים – ברדפם אחריהם, והסוסים היו מיוגעים בשביל זה עד מאד, לא יכלו להשתמש בתחבולה המעולה לגלות קצת את מצב האויב, שהיא רגולי פרשים. ובלל השנויים הרבים והתכופים, שנהיו במצבם של שני הצבאות האלה, לא יכלו גם הידיעות שנאספו להגיע בזמנן. אם בשני לחודש באה ידיעה, שחיל האויב נמצא בראשון לחודש במקום פלוני, כבר נסע משם החיל ההוא עד היום השלישי לחודש ההוא, שבו היה אפשר להכון לאיזה מעשה, שני מסעים, ומצבו שונה שנוי גמור.

הצבא האחד נס, והשני רדף אחריו. מסמולנסק היו הרבה דרכים לפני הצרפתים; וכמדומה, שהצרפתים, שעמדו שם ארבעה ימים, יכלו לדעת, איפה אויבם, למצוא עצה טובה להם ולהכון לאיזה מעשה חדש; אבל אחרי חנותם ארבעה ימים הוסיפו המוניהם לנוס לא ימינה ולא שמאלה, כי אם, בלי כל סבוב והתבוננות, בדרך הישנה והקשה להם, אל קרַסנויה ואל אורשה, ברשמי העקבות שנשארו שם.

מאשר דמו הצרפתים, כי אויבם מאחור להם ולא מפנים, נמתחו פלוגותיהם במנוסתן ונפזרו במרחק עשרים וארבע שעות. ראשונה לכולם נס הקיסר, אחריו המלכים, ואחריהם ההרצוגים. צבא רוסיה דמה, כי נפוליון יפנה ימינה אל הדניפר, שזאת היתה הדרך האחת הראויה לוו על פי החשבון, ועל כן פנה הצבא הרוסי אף הוא ימינה ויצא אל המסלה הגדולה ההולכת אל קרסנויה. ופה פגעו הצרפתים, כמו בצחוק הסנורים, בחלוץ הרוסי. בראותם פתאום את אויביהם נבוכו ויעמדו מלכת מפחד פתאום, אך אחרי כן הוסיפו לנוס ועזבו את חבריהם ההולכים אחריהם. פה עברו פלוגות הצרפתים נפרדות כמו בתוך בין שורות חיל רוסיה, אחת אחרי אחת, שלשת ימים זה אחר זה – בראשונה אנשי המשנה למלך, אחרי כן אנשי דַווּ, ואחריהם אנשי נֵי. כולם סרו איש מעל אחיו, ויעזבו את מטלטליהם הכבדים, את כלי תותחם ואת חצי העם, ויברחו, אך בלילות הימינו ונטו בחצאי עגולים מאצל הרוסים.

ני, שהלך באחרונה (על כי בכל רוע מצבם או דוקא בגללו אוותה נפשם לכות את קרקע הקשה שחבל בהם, ובשביל זה נפץ את חומותיה של סמולנסק, אשר לא היו לאיש למעצור), – ני זה, שהלך עם הוקרפוס שהיה בידו, חיל עשרת אלפים, באחרונה, ברח אל נפוליון אל העיר אורשה עם אלף איש, ויעזוב גם את כל אנשיו גם את כל כלי תותחו, ובלילה התגנב דרך יער ועבר את הדניפר.

מאורשה הוסיפו לנוס בדרך אל וילנה ולצחק בסנורים עם החיל הרודף אחריהם. על שפת הבֵּרֶזינה נבוכו עוד הפעם, רבים טבעו, רבים נפלו אל הרודף, אך רותם שעברו את הנהר נסו הלאה. מפקדם הראשי לבש אדרת שער, וישב בעגלת חורף, ויטוש את חבריו ויברח לבדו. מי שהיה יכול לברוח ברח כמוהו, ומי שלא היה יכול – מסר נפשו לשבי או מת.

יח

בתקופת מלחמה זו של מנוסת הצרפתים, כאשר עשו הצרפתים כל מה שהיה אפשר לעשות כדי לאבד עצמם, כאשר לא היה טעם כל שהוא גם באחד ממסעיו של ההמון הזה, מנטיתם אל מסלת קלוגה עד בריחת שר צבאם מצבאו, – בתקופה זו אי אפשר עוד לכאורה להיסטוריונים, המיחסים מעשי המוני עם לרצונו של אדם אחד, לתאר את הנסיגה הזאת ברוח זה. אך לא כן הדבר. גלי ספרים נכתבו בידי ההיסטוריונים על אדות מעשי המלחמה שבתקופה הזאת, ובכולם מתוארות פקודות נפוליון ותחבולותיו העמוקות, שנסעו צבאותיו על פיהן, ופקודותיהם הגאוניות של מַרשַׁליו.

היציאה ממַלו‑יַרוסלַוץ, בשעה שנתנה לוו דרך אל אדמה מלאה כל טוב, והמתה פתוחה לפניו המסלה המקבלת לה, אשר אחרי כן רדף בה קוטוזוב אחריו, – אותה הנטיה בלי צורך אל דרך אשר הושמה לשממה מבארים לנו במזמות עמוקות שונות. מזמות עמוקות כאלה מוצאים גם בנטיה מסמולנסק אל דרך אורשה. אחרי כן מתארים מעשי גבורתו על יד קרסנויה, כשהוא מכין עצמו, לפי דבריהם, לעמוד בקרב ולנהל בעצמו את החיל, והוא מתהלך, ומקל לבנה בידו, ואומר:

• תפקיד קיסר מלאתי למדי, עת לי להיות גנרל, – ואף על פי כן הנהו נס מיד להלאה ונוטש את פלוגות החיל המפורדות הנמצאות מאחריו.

אחרי כן מתארים לפנינו את גודל נפשם של המרשלים, ביחוד של ני, שנראה גודל נפשו אך בעברו דרך היער בלילה את הדניפר ובברחו בלי דגלים ובלי תותחנים ובחסרון תשע עשיריות מחילו אל העיר אורשה.

ואחרי כל אלה מתארים לנו ההיסטוריונים את יציאתו האחרונה של אותו הקיסר הגדול מאצל צבאו, המלא רוח גבורה, כדבר גדול וגאוני. גם מעשהו האחרון הזה, מעשה בריחתו, אשר יקָרא לוו בלשון בני אדם מדרגת רשע שאין למטה ממנה, שכל ילד לומד להתבייש בה, – גם מעשהו זה מוצא לו למוד זכות בלשון ההיסטוריונים.

בזמן שאי אפשר עוד למתוח יותר את חוטי הסברות ההיסטוריות המתמתחים כל כך בטבעם, כשהמעשה המתנגד בברור גלוי למה שכל מין האדם קורא טוב או לפחות מתאים למדת הדין, יש להם להיסטוריונים, סגולה בדוקה, והיא ענין הגודל הרוחני. הגודל הזה הוא מין דבר, אשר לא ימד, לפי מה שסוברים, במדת טוב ורע. לפני אדם גדול אין דבר רע. אין תועבה, אשר תוכל להחשב לעוון למי שהוא אדם גדול.

“C’est grand " – אומרים ההיסטוריונים, ושמע מינה אין כאן עוד לא טוב ולא רע, אבל יש " grand " ו”אינו grand ". מה שהוא grand – טוב ומה שאינו grand – רע. Grand הוא, על פי רוחם, דרך בעלי חיים מיוחדים, שהם – ההיסטוריונים הללו – קוראים להם “גבורים”. ונפוליון הבורח אל ביתו באדרת שער חמה לא רק מחבריו, כי אם גם מהאנשים, שהוא הביא אותם הנה (לפי דעתו), מרגיש, כי הדבר grand, ולא לא יכהו.

“אין בין הנשגב (דבר נשגב הוא רואה בו בעצמו) ובין המגוחך אלא פסיעה אחת”, הוא אומר. וכל העולם שונה אחריו זה חמשים שנה: “נשגב, גדול! נפוליון הגדול! אין בין הנשגב ובין המגוחך אלא פסיעה אחת!”

ולא יעלה על לב איש, כי בזמן שהוא מודה בגודל שאינו נמדד בבחינת רע וטוב, הוא מעיד על עצמו, כי שפל הוא וקטן מכל מדה.

לנו, על פי המדה הנתונה לנו בידי המשיח לטוב ולרע, אין דבר שאינו נמדד, ואין גודל במקום שאין פשטות, טוב ואמת.

יט

מי מאתנו הרוסים לא הרגיש בקראו את דברי תקופתה האחרונה של מלחמת שנת שתים‑עשרה רגש קשה של רוגז ותמיהה ובקשת באור? מי לא שאל בלבו את השאלות האלה: איכה לא הכחידו את כל הצרפתים, בשעה שכל שלשת הצבאות הרבים מהם הקיפו אותם, בשעה שהצרפתים המפוזרים, העטופים ברעב ובקור, מסרו נפשם המונים המונים לשבי, ובשעה שמטרת הרוסים היתה (כפי שמספרת לנו ההיסטוריה) אך לעצור, לחסום ולתפוש את כל הצרפתים?

אותו החיל הרוסי, שבהיותו קטן במספר מהצרפתים ערך את הקרב הבורודינואי, מה היה לו לאותו החיל, שבהקיפו את הצרפתים משלשה עברים על מנת לתפשם, לא עלתה זאת בידו? האמנם גדולים הצרפתים ממנו כל כך, שלא יכלנו להכותם בשעה שהיינו מסביב להם ורבים מהם? איכה נהיה כדבר הזה?

ההיסטוריה (התורה המכונה בשם זה) משיבה ואומרת על השאלות האלה, שהדבר נהיה בשביל שקוטוזוב ומורמַסוב וצ’יצַ’גוב ופלוני ופלוני לא עשו מזמות אלה ואלה.

אבל מפני מה לא עשו את כל המזמות האלה? מפני מה, אם הם היו האשמים בדבר, שלא הושגה המטרה שהושמה לפניהם, – מפני מה לא נדונו ולא הומתו? אבל גם אם נסכים, כי קוטוזוב וצ’יצגוב וחבריהם היו אשמים בכשלונם של הרוסים, לא נוכל להבין עם זה, מפני מה לא נלקח בשבי חיל צרפת יחד עם מרשליו ומלכיו וקיסריו גם בתנאים הטובים, שנמצאו בהם צבאות רוסיה על יד קרסנויה ועל שפת הברזינה (בשני המקומות האלה עצמו הרוסים במספרם), אם זאת היתה מטרת הרוסים?

התשובה לבאור החזיון המשונה הזה (שמשיבים ההיסטוריונים הצבאיים הרוסיים), כי קוטוזוב הפריע מהתנפל על הצרפתים, אינה נכונה, שהרי יודעים אנחנו, שרצונו של קוטוזוב לא יכל לעצור את צבאותיו מהשתער על הצרפתים על יד ויזמה ועל יד טַרוטינו.

אותו החיל הרוסי, אשר גבר על אויבו על יד בורודינו, כשהיה אויבו מלא כח, והוא היה רפה ממנו, – מדוע נִגף על יד קרסנויה ועל שפת הברזינה, כאשר היה הוא העצום, לפני המוני הצרפתים המפוזרים?

אם מטרת הרוסים היתה לחסום ולשבות את נפוליון ואת מרשליו, והמטרה הזאת לא רק שלא הושגה, כי אם גם כל הנסיונות להשיגה היו לריק בכל פעם בדרך אשר היא לבושת וגם לחרפה, – הלא מתארים הצרפתים באמת ובצדק את תקופתה האחרונה של המלחמה לשורה של נצחונות, וההיסטוריונים הרוסיים מכחישים לנו, בתארם אותה לימי נצחון גדול לרוסים.

ההיסטוריונים הרוסיים במדה שהם החייבים בהגיון, מוזקקים לבוא לידי מסקנה זאת וצריכים להודות, אחר כל הקריאות הנמלצות ע הגבורות ועל האמונה לארץ המולדת, כי נסיגת הצרפתים ממוסקבה –כולה נצחונות נפוליון ומגפות קוטוזוב.

אבל, גם אם נעזוב לגמרי את רגש הכבוד הלאומי, נכיר בלבנו, שהחלטה זו שוברה עמה, שהרי נצחונותיהם המרובים האלה של הצרפתים הביאו עליהם כליה, ומגפות הרוסים הביאו לידי השמדת האויב וגאולת ארץ מולדתם.

מקורה של סתירה פנימית זו הוא בהשערת ההיסטוריונים, הלומדים דברי הימים על פי מכתבי מלכים וגנרלים, על פי רילַציות, רפורטים, תכניות וכיוצא בדברים האלה, על דבר המטרה שהיתה, על פי דעתם, בתקופתה האחרונה של מלחמת שנת שתים‑עשרה, ושבאמת לא שאף אליה איש, והיא, על פי השערתם, לחסום ולתפוש את נפוליון עם מרשליו וחילו.

מטרה זו לא היתה מעולם ולא יכלה להיות, כי לא היה כל טעם לה, ולהגיע אליה לא היה אפשר כלל.

למטרה זו לא היה כל טעם, ראשונה, על כי חילו המפוזר של נפוליון נחפז ונס מתוך רוסיה, כפי מה שהיה בו כח לנוס מהר, ועשה איפוא בעצמו מה שהיה יכול להיות רצוי לכל איש רוסי. איזה צורך היה לעשות מעשי מלחמה שונים נגד הצרפתים, אשר נסו בכל המהירות, אשר היתה ביכלתם?

והשנית, לא היה כל טעם לעמוד לשטן בדרך לאנשים שאזרו כל כחם אך לברוח.

והשלישית, לא היה כל טעם לרוסים להפיל אנשים משלהם כדי להשמיד את צבאות צרפת, שהיו הולכים ונשמדים בפרוגרסיה נמהרה כל כך, שגם בלי כל חסימת דרך לא יכלו להעביר אל מחוץ לגבול יותר ממה שהעבירו בחודש דצמבר, כלומר, אך אחד ממאה מאנשי החיל ולא יותר.

והרביעית, לא היה כל טעם לבקש לקחת בשבי את הקיסר ואת המלכים ואת ההרצוגים, אשר אילו נשבו, היה זה מעכב עכוב גדול את פעולות הרוסים, כמו שהודו בזה המעולים שבדיפלומטי הימים ההם ( J. Maistre ואחרים). מחוסרת טעם עוד יותר היתה השאיפה לתפוש את קורפוסי הצרפתים, בשעה שחצי צבאותינו תמו עד בואנו אל קרסנויה, ולקורפוסי השבויים היו צריכים להעמיד דיביזיות למשמר, ובשעה שגם לחילינו נתן מזונם במלואו לא בכל יום, והשבויים שכבר נתפשו בידינו היו עטופים ברעב ובקור.

כל העצה העמוקה לחסום ולתפוש את נפוליון ואת חילו היתה דבר דומה לגנן שבא לגרש בהמה, שרמסה את ערוגותיו, ורץ אל שער הגן והתחיל מכה את הבהמה ההיא על ראשה. הזכות האחת, שהיה אפשר ללמד על הגנן, היא, שכעס גדול. אך על בעלי העצה הזאת לא היה אפשר לאמור גם כדבר הזה, כי לא הם היו הנזקים ברמיסת הערוגות.

אך מלבד אשר לא היה כל טעם לחסום את נפוליון, היה זה גם אי אפשר.

אי אפשר היה זה, ראשונה, על כי, בשביל שהליכת קוֹלוֹנוֹת בקרב אחד בדרך חמשת תחומים אינה מתאמת לעולם, כפי שמורה הנסיון, למחשבות המצביאים, היתה התוחלת, שיתחברו צ’יצ’גוב, קוטוזוב ווִיטגֶנשטין, קטנה כל כך, שכאילו נכזבה מבתחלה; כך חשב גם קוטוזוב, שכבר אמר בקבלו את ההצעה ההיא, שאין הליכות טכסיסיות במקומות מרחקים מביאות את התוצאות המבוקשות.

והשנית, אי אפשר היה זה, על כי כדי להפסיק את כח האינרציה, שהיה חיל נפוליון הולך ונס בו, הוצרכו לצבאות גדולים הרה מאד מאותם שהיו לרוסים.

והשלישית, אי אפשר היה זה, מאשר המלה הצבאית “גזֹר” ¹¹⁸ אין לה כל טעם. אפשר לגזור פת לחם, אך לא צבא. לגזור צבא – לגדור את הדרך בעדו – אי אפשר בשום אופן, כי בכל עת ימצא מסביב מקום לרוב לנטות הצדה ושעת לילה שאין דבר נראה בה, מה שיכלו חכמיי עבודת הצבא לברר לעצמם גם על פי המעשים שהיו על יד קרסנויה והבריזינה. ולקחת בשבי אי אפשר אלא בזמן שהנשבה נכנע ומסכים, כשם שאי אפשר לתפוש צפור דרור, שירדה על יד איש, אף על פי שאפשר לו לקחתי. לקחת בשבי אפשר את הנכנע על פי דיני הסטרטביה והטכסיסיות, כמו שנכעו האשכנזים. אך הצרפתים לא חשבו לטובה לעצמם להכנע כמוהם וצדקו בזה מאד, כי מיתת רעב וקור היתה נכונה להם גם בבריחתם גם בשבים.

והרביעית, והיא העיקרית, לא היה הדבר אפשר, על כי מראש ימות עולם לא היתה מלחמה בארץ בתנאים הנוראים, שנלחמו בהם בשנת 1812, וצבאות רוסיה אזרו כל כחם ברדפם אחרי הצרפתים ולא יכלו לעשות יותר בלי השמד בעצמם.

בהתיכת צבא רוסיה מורוטינו עד קרסנויה נגרע מספרו בחמשים אלף חולים ונחשלים, והוא כמספר יושבי עיר פלך גדולה. מחצית אנשי החיל נעדרו בלי קרבות.

ועל תקופתה זו של המלחמה, כשהיו אנשי החיל לנים חדשים תמימים בשלג ובקור של חמש‑עשרה מעלות לי נעלים ואדרות חורף, בלחם צר ובלי יין דגן; כשהיו הימים אך של שבע ושמונה שעות, ובשאר השעות היה לילה, שאין לדיסציפלינה שליוה בו; כשהיו האנשים מובאים בסכנת מות, שהדיסציפלינה בטלה בה, לא רק לשעות אחדות, כמו בקרב, כי אם נלחמים בכל רגע עם מיתת רעב וקור חדשים תמימים; כשהיה חצי החיל אובד בחודש אחד, – על תקופתה זו של אותה המלחמה מספרים לנו ההיסטוריונים, שמילורַדוביץ' היה צריך לערוך הליכה אגפית הנה, וטורמסוב – הנה, וצ’יצ’גוב היה צריך לעבור הנה (לעבור בשלג מגיע למעלה מן הברכים), ופלוני הדף ו“גזר”, ועוד כזאת וכזאת.

הרוסים, שהיו מתים למחצה, עשו כל מה שהיה אפשר וראוי לעשות, כדי להגיע אל המטרה שהיתה לפי כבודו של העם, ולא בהם האשם, שאנשים רוסיים אחרים, שהיו יושבים בחדרים חמים, חשבו לעשות מה שהיה אי אפשר.

כל אותה הסתיה המשונה והתמוהה עתה שבין המעשה שהיה ובין תאורו בהיסטוריה יוצאה אך ממנהגם של ההיסטוריונים, שבכתבם על אדות המעשה הזה תארו את רגשותיהם ואת דבריהם היפים של גנרלים שונים ולא את המעשים שהיו.

בעיניהם מעסיקים מאד דברי מילורדוביץ', התשורות שנתנו לגנרלים אחדים והשערותיהם של הגנאלים ההם; ואל השאלה על דבר חמשים אלף האיש, אשר נשארו בבתי החולים ובקברים, גם לא ישימו לב, כי אינה מעניני חקירתם.

אבל אין לנו אלא לעזוב את חקירת הרפורטים והתכניות של הגנרלים ולעיין היטב בהליכת מאות אלפי האנשים, אשר השתתפו בעצמם בפועל במעשה ההוא, – וכל השאלות, אשר נראה בראשונה, שאין עליהן תשובה, מוצאות פתאום בקלות נפלאה תשובה שאין בה כל פקפוק.

המטרה לחסום את נפוליון עם חילו לא היתה מעולם מחוץ לכח דמיונם של איזה עשרת אנשים. היא לא יכלה להיות, על כי לא היה לה כל טעם, ולא היה אפשר להגיע אליה.

מטרת העם היתה אחת: להוציא מארצם את הגדודים שעלו עליה. המטה הזאת הושגה, ראשונה, מאליה, שהרי נסו הצרפתים, ועל כל לא הוצרכו אלא שלא לעכב את המנוסה הזאת; השנית, המטרה הזאת הושגה על ידי המלחמה העממית, שהשמידה את הצרפתים, והשלישית, על ידי החיל הרוסי, שהלך אחרי הצרפתים על מנת לפעול ביד חזקה, אם יעמדו הצרפתים מלכת הלאה.

צבא רוסיה היה צריך להשפיע כמגלב על בהמה במנוסתה. והמנהיג הרגיל בעבודתו ידע, עי אין טוב מהרים את המגלב דרך איום בלי הכות בו על ראש הבהמה בשעת יציאתה.

חלק ד

א

כשאדם רואה נפש חיה גוועת ומתה לפניו, נופלת עליו אימה: מה שהוא, הוא בעצמו – ישוּתו – נהפך לאין לעיניו, חדל להיות. אבל אם אדם הוא הגווע ואדם חביב לו, שפטירתו קשה עליו בפרט, הוא מרגיש לבד מהאימה הקשורה בראה כליון החיים, פרץ ופצע רוחני, אשר כמונו כפצע חמרי, יש אשר ימית את בעליו, ויש אשר ירפא, אבל בכל אופן הוא מכאיב, וקשה לו נגיעה מרגזת מחוץ.

אחרי מות הנסיך אנדרי הרגישו זאת נטשה והנסיכית מריה במדה אחת. שתיהן נפוגו ונדכו מפני הענן האיום. ענן המות, אשר עלה וישכון עליהן, ולא ערבו את לבותן להביט לנוכח אל החיים. בזהירות יתרה שמרו את פצעיהן הגלויים מפני נגיעות עולבות ומכאיבות. כל דבר: מרכבה שעברה במהירות ברחוב, הזכרת שעת סעודת הצהרים, שאלת הנערה המשרתת על אדות שמלה שצריך להכין, קל וחומר לדברי השתתפות קלה שאינה יוצאה מן הלב – הכל הרגיז הכביד את הפצע, נדמה כעלבון והשבית את הדממה הנחוצה, אשר התאמצו בה שתיהן להקשיב לקול המקהלה הנורא והמטיל אימה, אשר עוד לא פסק בדמיונם, והפריע אותן מהביט אל המרחקים הנעלמים, שאין להם סוף, אשר נגלו לעיניהן להרף עין.

רק בשבת שתיהן יחד לבדן לא הרגישו עלבון ומכאוב. הן דברו אשה עם אחותה אך מעט. גם בדברן לא דברו אלא בענינים קלים שבקלים. שתיהן כאחת נמנעו מהזכיר דבר שיש בו נגיעה בעתיד.

הודאה באפשרותו של עתיד נדמתה להם כעלבון לזכרו. עוד יותר נזהרו, שלא להזכיר בשיחותיהן דבר, שהיה אפשר למצוא בו שיכות לנפטר, נדמה להן, שמה שנשאו והרגישו לא הי המוכשר להתבאר במלים. נדמה להן, שכל הזכרה בלשון בני אדם על אדות פרטי דברי ימי חייו פגמה גדולתו וקדושתו של אותו המעשה המופלא והמכוסה שנעשה לעיניהן.

ההתרחקות בלי הפסק מדברי שיחה, ההתעלמות התדירית מכל מה שהיה יכול להביא לידי הבעת דבר על אדותיו, – אותן ההפסקות מצדדים שונים על גבולו של מה שלא היה אפשר לדבר, הוסיפו לבאר ולברר לפני דמיונן את אשר הרגישו.

אבל אי אפשר לאדם בעצבון גמור שאינו פוסק, כשם שאי אפשר לו בשמחה גמורה שאינה פוסקת. הנסיכית מריה, שהיתה שוררת לבדה בעניניה ואפוטרופסית ומחנכת לבן אחיה, הוזקקה ראשונה לצאת לעולם המעשה מעולם האבלות, אשר היתה שרויה בו בשני השבועות הראשונים. מכתבים באו אליה מקרובים, שהוצרכה להשיב עליהם; החדר, אשר הושב לו ניקולושקה היה לח, והנער התחיל משתעל; אלפטיץ' בא לירוֹסלול והרצה חשבונות הכנסה והוצאה והציע ויעץ לעבור למוסקבה אל הבית שברחוב וזויז’נקה, אשר לא נחרב ולא דרש אלא תקונים קטנים. החיים לא עמדו מלכת, וצריך היה לחיות. קשה היה למריה הנסיכית לצאת מעולם הרהורי הבדידות, אשר ישבה בו עד אותה שעה, צר היה לה וכמו הכה לבה אותה בקומה לעזוב את נטשה לבדה, – אבל טרדות החיים דרשו השתתפותה בהן, ונגד רצונה נטתה אחריהן. עם אלפטיץ' בדקה את החשבונות, נועצה עם דסל על דבר בן אחיה והיתה מסדרת ומכינה את כל אשר נדרש ליציאתה למוסקבה.

נטשה נשארה לבדה, ומאז החלה הנסיכית מריה לעסוק בהכנות ליציאתה, התרחקה נטשה גם ממנה.

הנסיכית מריה הציעה לגרפינה לתת לנטשה לנסוע עמה למוסקבה, ואמה ואביה הסכימו גם שניהם בשמחה להצעה זאת, בראותם את בתם הולכת ורפה מיום ליום בכחותיה החמריים ובדַמותם, כי להועיל יהיו לה גם שנוי המקום גם עזרת רופאי מוסקבה.

• לא אצא אנה ואנה – ענתה נטשה, כאשר הציעו לה זאת, – אבל הניחו נא לי, – אמרה ותצא במנוסה מן החדר וביגיעה עצרה את דמעותיה, שהיו פרי כעס וחמה יותר מפרי יגון.

אחרי אשר הרגישה בעצמה, שהיא עזובה ממריה הנסיכית ובודדת ביגונה, היתה יושבת על פי רוב לבדה בחדרה, ורגליה בפנת הספה, ומנתקת או ממעכת איזה דבר באצבעותיה הדקות, המתחזקות בעבודתן, והביטה אל הדבר אשר נסבו עיניה עליו הבטה מכוונת בלי תנועה. הבדידות הזאת הכשילה כחה והציקה לה מאד; אבל נחוצה היתה לה. כאשר אך נכנס איש אצלה היתה קמה במהירות ממקומה ומשנה את מצבה ואת הבעת מבטה ומתחלת לקרוא בספר או לתפור, וניכר היה בה, שהיא מחכה בקוצר רוח ליציאתו של זה שבא להפריעה.

כל היום נדמה לה, כי עוד מעט ותבין ותדע את הדבר, אשר היה מכוון אליו מבט לבה בשאלה נוראה שלא לפי כחה.

בסוף דצמבר ישבה נטשה פעם אחת בשמלת צמר שחורה, ושערה צרור ברשלנות בדמות כדור קטן, והיא דלה וחוורת פנים, ורגליה בפנת הספה, ובלי הפסק קמטה וחזרה ופישטה את קצות חגורתה והביטה אל פנת הדלת.

שמה הביטה, אל המקום אשר הלך לו הוא, אל מעבר לחיים. והעבר השני ההוא, אשר לא הרהרה בו מימיה קודם לזה, אשר נדמה לה קודם לזה כרחוק ומופלא כל כך, היה עתה קרוב ונאוה ומובן יותר מעבר החיים הזה, שהכל היה בו או ריק והרס או צער ועלבון.

שמה הביטה, אל העבר אשר ידעה כי הוא בו; אך לא יכלה לראותו בלתי אם בתמונה שהיתה לו פה. גם הפעם ראתה אותו בתמונה שהיתה לו במיטישצי, על יד טרואיצה, בירוסלבל.

היא ראתה את פניו, שמעה את קולו ושנתה את דבריו ואת הדברים אשר אמרה לו היא ולפעמים בדתה בעדה ובעדו דברים חדשים, אשר יכלו להאמר באותה שעה.

הנהו שוכב בכסא כבוד באדרתו, אדרת הקטיפה, הקצרה וראשו נשען על ידו הדלה והחוורת. לבוו משפל במדה נוראה, וכתביו מורמות. שפתיו לחומות זו לזו, עיניו נוצצות, ועל מצחו החוור עולה קמט פתאום וחוזר ונעלם. אחת מרגליו מזדעזעת זעזועים קלים מאד ונמהרים. נטשה יודע, כי הוא נלחם עם כאב מציק לו מאד. מה הכאב הזה? למה יכאב? מה הוא מרגיש? כיצד הוא כואב? מדברת היא אל לבה. הוא ראה שהיא מתבוננת בו וישא עיניו ובלי צחוק קל החל לדבר.

“אך זה נורא”, אמר לה, “להצמד לעד לאיש מכאובות, מצוקת נצח היא”. ובמבט בוחן הסתכל בה. נטשה השיבה אז כדרכה תמיד, בטרם תספיק עיין קצת במה שהיא משיבה; היא אמרה: “זאת אי אפשר שתמשך כן, היה לא תהיה, אתה עתיד להרפא רפואה שלמה.”

היא ראתה אותו הפעם כבתחלה והרגישה כל מה שהרגישה בתחלה. היא זכרה את מבטו הממושך, הזועף והנזעם באמרו את הדברים האלה והבינה את דבר הנזיפה והיאוש שבמבט הממושך הזה.

“אני הודיתי לדבריו”, אמרה נטשה אל לבה, “כי נורא היה, אלו היה נושא מכאובים כל ימיו. זאת אמרתי רק מפני זה שבעיניו היה הדבר נורא, והוא ראה בזה כוונה אחרת. הוא דמה כי לי היה הדבר נורא. הוא עוד היה חפץ אז לחיות וירא מפני המות. ואני השיבותי לו תשובה גסה ונבערה כל כך. לא לזאת כיוונתי. כוונת היתה אחרת לגמרי. אלו הגדת מה שדברתי עם לבי, הייתי אומרת לו: לוּ יהי גוסס, יהי גוסס לעיני כל היום, ומאושרת הייתי אלו היה כן בהשואה למה שאני עתה. עתה… אין כל, אין איש. הידע זאת? לא, לא ידע ולא ידע לעולם. ועתה לעולם, לעולם אין לתקן זאת עוד”. ושוב דבר אליה את הדברי ההם, אבל הפעם השיבה לו בדמיונה תשובה אחרת. הפעם שיתקה אותו ואמרה לו: “נורא הוא לך ולא לי. דע לך, כי לי אין בלעדיך מאומה בחיים ולהתענות עמך יחד אושר נבחר מכל בעיני”. והוא אחז בידה ולחץ אותה כבערב הנורא ההוא, ארבעה ימים לפני מותו. ובדמיונה הביעה לו עוד אמרי אהבה נעימים. אשר יכלה לאמוראז ואמרה בפעם הזאת: “אני אוהבת אותך!.. אותך… אני אוהבה, אוהבה…” אמרה וקפצה בזעזועים את ידיה ולחצה את שניה בכח ובחמה עזה.

ועוצב נעים תקף אותה, ודמעות פרצו מעיניה, אבל פתאום שאלה את עצמה: למי היא מדברת זאת? איפה הוא, ומי הוא עתה? ושוב נתכסה הכל בתמיהה גסה וקשה, ושוב הניעה גבות עיניה וכוננה עפעפיה אל המקום אשר היה הוא. והנה נדמה לה שהיא מעמקת ועומדת על הענין הכמוס… אבל באותו הרגע, שלפי מה שנדמה נגלה לה הסוד הכמוס צללו אזניה לקול הקשה עזה, הקשת כף מנעול הדלת. המשרתת דונישה פרצה החדרה בחפזון ובלי זהירות, בפנים מלאים בהלה שאין עמה שימת לב לה.

• מהרי נא אל אבא, – אמרה דונישה ברושם מיוחד של רגשנות על פניה. – אסון, את פטר אילאיץ'… מכתב, - אמרה בגעית בכיה.

ב

מלבד רגש ההתרחקות הכללי מכל בני האדם חזק על נטשה בעת ההיא רגש מיוחד של התרחקות מבני ביתה. כל קרוביה: אביה, אמה, סוניה, היו כל כך קרובים לה, רגילים אצלה, חלוניים, שכל דבריהם ורגשותיהם נדמו לה כחלול העולם המיוחד אשר ישבה בו היא בימים האחרונים, ולא רק לא הוקירה אות, כי אם גם הביטה אליהם באיבה. היא שמעה את דברי דונישה על פטר אילאיץ', על מקרה אסון, אך לא הבינה אותם.

“איזה אסון אצלם, איזה אסון אפשר. כל אשר אתם להם הוא, ישן, רגיל ושאנן” – אמרה נטשה בלבה.

כשנכנסה לטרקלין, יצא אביה דחוף מחדר הגרפינה. פניו היו מקומטים ורטובים מדמעות. ניכר היה, שנס מתוך החדר ההוא, כדי לגעות בבכיה בלי מעצור. כראותו את נטשה הניף כפיו מתוך יאוש והתחיל בוכה ומתיפח בזעזועים חולניים, אשר קלקלו את פניו העגולים והרכים.

• פ… פטיה… לכי, לכי, היא… קוראה… ובגעיות ילד ובתנועות מעוקלות נמהרות ברגליו הכושלות קרב אל כסא וכמעט נפל עליו וידיו על פניו.

פתאום עבר כמו זרם אלקטרי בכל קרביה של נטשה. איזה דבר הכה מכה מכאבת נוראה על לבה. כאב נורא הרגישה; נדמה לה, כי איזה דבר הולך וניתק בקרבה וכי היא גוועת. אבל כהרף עין אחרי הכאב הרגישה פדות מעול איסור החיים אשר ניתן עליה. כראותה את אביה וכשמעה מאחורי הדלת את קול זעקת אמה הנורא והגס שכחה מיד את נפשה ואת יגונה.

היא רצה אל אביה, אך הוא נופף ידו בלא כח והורה על פתח חדר אמה. מריה הנסיכית יצאה משם בפנים חוורים ולחיה התחתונה רעדה ותאחז את יד נטשה ותדבר אליה. נטשה לא ראתה אותה ולא שמעה את אשר דברה. היא באת בפתח בצעדי מהירים ותעמוד רגע קטן כמו במלחמה עם לבה ותקרב במרוצה אל אמה.

הגרפינה שכבה על כסא כבוד, דרך השתרעות משונה בלי טעם, והקישה באשה על הכותל. סוניה ונערות משרתות החזיקוה בידיה.

• לנטשה, לנטשה!… צעקה הגרפינה. – שקר, שקר… מכחש הוא… לנטשה! - צעקה והדפה מאצלה את הנצבים עליה. סורו מזה, סורו כלכם, שקר! הומת!.. ח, ח, ח!.. שקר!

נטשה נצבה בברכה על הכסא ותגחן אל אמה ותחבקה ותרימה בכח גדול אשר נגלה בה פתאום ותסב אליה את פני אמה ותלחץ אליה.

• אמא!.. יונתי!.. הנני, הנני, ידידתי, אמא… – לחשה לה בלי החרש כהרף עין.

היא לא הרפתה מאמה, בחבה נלחמה עמה, ותדרוש כר בעדה ומים ותפתח ותקרע את השמלות שהיו על אמה.

• ידידתי, יונתי… אמי, מחמד נפשי, - לחשה בלי הפסק ונשקה לה על ראשה, על כפיה, על פניה, והרגישה, כי דמעותיה יורדות כפלגים ומגפפות את אפה ואת לחייה.

הגרפינה לחצה את יד בתה ותסגור את עיניה ותדום רגע קטן, פתאום קמה במהירות משונה ותפן כה וכה בלי טעם ובראותה את נטשה התחילה לוחצת את ראשה של זו בכל כחה. אחרי כן הסבה אליה את פני בתה, אשר קומטו מכאב הלחיצה העזה, ותתבונן בה זמן רב.

• נטשה, את אוהבת אותי, - אמרה בלחישה דקה ודרך בטחון. – נטשה, את לא תרמיני? את תגידי לי את האמת כולה?

נטשה הביטה אליה בעינים ממולאות דמעה, ופניה דברו אך תחנוני בקשת סליחה ורדיפת אהבה.

• ידידתי, אמי היקרה, – אמרה פעמים רבות ובכל מאמצי כח אהבתה השתדלה להסיר מעל אמה ולשים על עצמה את העודף שביגון המדכא אותה.

ושוב התחילה האם, אשר לא יכלה לעמוד במלחמה עם המעשה שהיה ומאנה להאמין, כי יכלה להחיות בשעה שנהרג בנה אהובה הנער הרענן, לבקש מפלט לה מעולם המעשה אל עולם הטירוף.

נטשה לא זכרה כיצד עבר היום ההוא והלילה והיום השני והלילה שאחריו. היא לא ישנה ולא סרה מאצל אמה. אהבת נטשה, האהבה העקשנית הסבלנית, כמו חבקה מכל עברים את הגרפינה בכל סקונדה לא לשם בירור דברים, לא לשם תנחומים, כי אם לשם התעוררות לחיים.

בלילה השלישי שתקה הגרפינה רגעים אחדים, ונטשה סגרה עיניה וסמכה את ראשה על בד הכסא, והנה חרקה המטה. נטשה פקחה את עיניה. הגרפינה ישבה על מטתה ודברה בשפל קולה.

• מה מאד אשמח כי באת. עיף אתה, מבקש מה? (נטשה נגשה אליה). הנה יפית וגדלת, – הוסיפה הגרפינה והחזיקה ביד בתה.

• אמי היקרה, מה את שׂחה!

• נטשה, איננו, איננו עוד.

והגרפינה חבקה את בתה וזו הפעם הראשונה התחילה בוכה.

ג

מריה הנסיכית דחתה את נסיעתה. סוניה והגרף התאמצו למלא תפקידה של נטשה, אך לא עלתה בידם. הוברר להם, כי אך היא לבדה עוצרת ברוח אמה שלא תשתולל במר נפשה. שלשה שבועות ישבה נטשה אצל אמה וישנה בחדרה על הכסא ולא יצאה משם והיתה משקה ומאכילה אותה ומדברת עמה בלי הפסק, מאשר אך קולה הרך והמלא חבה היה מרגיע את הגרפינה.

פצעה הרוחני של האם לא יכל להרפא. מיתת פטיה עקרה את מחצית חייה. מקצה חודש אחד אחרי השמועה על דבר מותו אשר הגיעה אליה בעודה אשה מלאה רעננות ותנועה בת חמשים שנה, יצאה מחדרה בדמות זקנה מתה למחצה ובלתי משתתפת במהלך החיים. אבל הפצע הזה, אשר המית למחצה את הגרפינה, אותו הפצע החדש העיר את נטשה לחיים.

הפצע בנפש, הבא על ידי התקרעות גוף רוחני, כמוהו כּפצע חמרי, אף על פי שהדבר נראה כמשונה מאד, כשהפצע העמוק נרפא וקצותיו מדוברים זה בזה – בין שהוא חמרי ובין שהוא רוחני – איננו נרפא אלא על ידי כח החיים הבוקע ועולה מבפנים.

ככה נרפא גם פצעה של נטשה. היא דמתה, כי חייה כלו. אך פתאום הראתה אותה אהבתה שאהבה את אמה, כי עצם חייה – שהוא האהבה – עודנו חי בקרבה. נעורה האהבה ויעורו החיים.

ימיו האחרונים של הנסיך אנדרי קשרו את נפש נטשה בנפש הנסיכית מריה. האסון החדש קרב את נפשותיהן זו לזו עוד יותר. הנסיכית מריה דחתה את נסיעתה ובשלשת השבועות האחרונים שמרה על נטשה, כמו ששומרים על ילדה חולה. השבועות האחרונים שבּלתה נטשה בחדר אמה הכשילו את כחותיה החמריים.

פעם אחת ראתה הנסיכית מריה בשעת צהרים, והנה נטשה רועדת מקור קדחתי, ותביאה אליה ותשכיבה על יצועה. נטשה שכבה שם, אבל כאשר הורידה הנסיכית מריה את המסכּים ותאמר לצאת קראה לה נטשה לגשת אליה.

• אינני רוצה לישון, מַרי; שבי נא עמדי.

• עיפה את – השתדלי לישון.

• לא, לא, למה הוצאתיני? הן היא תשאל.

• טוב לה הרבה מבראשונה. היום דברה יפה כל כך. – אמרה הנסיכית מריה.

נטשה שכבה על המשכב, ובאור הכהה שהיה בחדר התבוננה בפני הנסיכית מריה.

“הדומה היא לו?” דברה נטשה עם לבבה. “כ, דומה ואינה דומה. אבל מיוחדת היא, שרה, חדשה כולה, בלתי ידועה. והיא אוהבת אותי. מה בלבה? גל מדה טובה. אבל כיצד? מה דעתה? מה אני בעיניה? אכן יפה היא”.

• מַשַׁה – אמרה בקצת פחדנות ומשכה את ידה של זו אליה – אל נא תדמי, כי אשה רעה אני. הלא כן? מַשַׁה, יונתי. מה מאד אהבתיך. נהיה נא רֵעות גמורות לכל דבר.\ונטשה חבקה לה והתחילה מנשקת את כפיה ואת פניה ומריה הנסיכית בושה ושמחה יחד על הבעת רגשות זו של נטשה.

מן היום ההוא קמה בין מריה ובין נטשה הידידות הנלהבה והנעימה שאינה מצויה אלא בין נשים. הן היו מנשקות בלי הפסקה אשה לאחותה ומדברות דברי חבה זו לשו ועל פי רוב ישבו שתיהן יחדו. כי תצא האחת תדאג לה השנית ותמהר להלוות אליה. בהיותן יחד היו מרגישות יתר התאחדות ביניהן מאשר בהפרדן, בשבת כל אחת בדודה. רגש חזק מידידות הניה ביניהן: זה היה רגש מיוחד של אפשרות חיים להן רק בעודן אשה לנגד רעותה.

יש אשר תחרשנה שעות תמימות; יש אשר תחלנה לדבר בשכבן על משכבותיהן ותדברנה עד בוקר. מדברות היו על פי רוב על אדות העבר הרחוק. הנסיכית מריה ספרה על אדות ילדותה, על אדות אמה, על אדות אביה, על אדות תקוותיה; ונטשה, אשר בראשונה היתה מפנה את לבה במנוחה של חסרון בינה מחיי ההשתעבדות והמשמעת ההם, מהפיוטיות שבהסתגפות הנוצרית, אהבה עתה מתוך רגש קשר אהבתה את הנסיכית מריה, גם את העבר של הנסיכית הזאת והבינה את צד החיים ההוא, אשר לא היה מובן לה קודם לזה. אמנם לא אמרה לקבל עליה בעצמה משמעת והסתגפות, כי הורגלה לבקש לה שעשועים אחרים, אבל הבינה והתחילה מחבבת באחרים את המדה הטובה הזאת, אשר לא היתה מובנת לה קודם לזה. גם לנסיכית מריה, אשר הקשיבה לספורי נטשה על אדות ימי ילדותה וראשית נעוריה, נגלה צד חיים שלא היה מובן לה קודם לזה, והוא האמונה בחיים ובתענוגיהם.

גם בעת ההיא לא דברו אפילו פעם אחת אל אדותיו, כדי שלא לחלל במלים, כפי מה שנדמה להן, את רוממות הרגש שהיתה בהן, ושתיקה זו, – מה שנמנעו מדבר בו – הביאה לידי כך, שמעט מעט החלו, בלי האמין לזה, לשכוח אותו.

נטשה כחשה, חוורה וחלשה כל לך, שכל יודעיה היו מדברים כל היום במצב בריאותה, והיא שמחה על זה. אך לפעמים תקפה אותה פתאום לא רק יראת מות, כי אם יראת מחלה, כשלון כח, אבדן יופי, ושלא ברצונה התבוננה לפעמים בשים לב בזרועה החשופה ותמהה על רזונה או הסתכלה לבקרים בראי בתואר פניה שלפי מה שנראה לה נעשו מתוחים ומעוררים חמלה. אמנם נדמה לה שכך צריך להיות, ואף על פי כן היתה נבהלת ונעצבת על זה.

פעם אחת עלתה מהרה אל המדור העליון והתחילה נושמת בכבדות. מיד המציאה לעצמה שלא בכוונה ענין לרדת בגללו ושוב עלתה במרוצה ובחנה בזה את כחה והתבוננה במצב בריאותה.

ופעם קראה לדונישה, וקולה התחיל רועד ונפסק, ותקרא לה שנית, אף על פי ששמעה קול צעדיה, וקראה לה בכל עוז קולה, שהיתה רגילה לשיר בו, והטתה אזנה לו היטב.

היא לא ידעה זאת, ואילו אמרו לה, לא היתה מאמנת, אבל מתחת לשכבת הרפש, אשר כסתה את רוחה, כבר בקעו ועלו גבעולי עשב דקים ורכים, שהיו עתידים להשריש ולכסות בנצני החיים שלהם את התוגה, אשר שמה מחנק לנפשה, ועוד מעט לא תראה ולא תורגש עוד תוגה זאת. הפצע הלך הלוך והרפא מבפנים.

בסוף ינואר יצאה הנסיכית מריה למוסקבה, והגרף פצר ודרש, שתסע נטשה עמה אל מנת להוועץ את רופאים.

ד

אחרי ההתנגשות על יד ויַזמה, אשר לא יכל קוטוזוב שם לעצור ברוח צבאותיו, שלא יתאוו להדוף, לחסום וכיוצא בזה, היתה כל הליכת הצרפתים הנסים והרוסים הרצים אחריהם הליכה בלי קרבות. המנוסה היתה נמהרה כל כך, שהחיל הרוסי רץ אחריהם ולא יכל להגיע אליהם, וסוסי הפרשים והתותחנים עמדו מלכת, והידיעות על אודות מסעי הצרפתים היו בלתי נכונות מדי פעם בפעם.

אנשי החיל הרוסי עיפו כל כך מאותה ההליכה בלי הפסק של ארבעים תחומים ביום, שלא יכלו להחיש דרכם יותר.

כדי להבין מדת עיפותו של חיל רוסיה צריך אך להבין בבירור את ערכו של מעשה זה, שמהחיל הרוסי, שבכל ימי לכתו מטַרוטינה לא נפלו ממנו פצועים וחללים יותר מחמשת אלפים ולא נשבו ממנו גם מאה איש, ויצא מטרוטינה במספר מאה אלף, באו לקרסנויה אך חמשים אלף.

הליכתם הנמהרה של הרוסים אחרי הצרפתים פרצה את חיל רוסיה לא פחות ממה שפרצה מנוסת הצרפתים את חיל צרפת. הצד השונה היה אך בזה, שחיל רוסיה הלך כטוב בעיניו בלי אימת הכליון, אשר היתה מרחפת על חיל צרפת; וגם בזה, שהחולים הצרפתים שפגרו נשארו בידי אויבם, והמפגרים הרוסים נשארו בארצם. סבתה העקרית של התמעטות חיל נפוליון היתה מהירות הליכתו, וראיה גמורה לזה היא התמעטותם המתאמת של צבאות רוסיה.

כל פעולת קוטוזוב היתה מכוונת כמו של יד טרוטינה ועל יד ויזמה, – במדה שהיה הדבר בידו – אך שלא להפסיק את המנוסה הזאת (שלא לעשות מה שבקשו הגנרלים הרוסיים בפטרבורג ובצבא) אשר היתה משחתת בצרפתים, כי אם לסייע לה ולהקל את הליכת צבאותיו.

אבל מאז נגלו העיפות וההתמעטות הנוראה שגרמה מהירות ההליכה בחיל רוסיה, נמצא לקוטוזוב עוד טעם חדש לעכב קצת את מרוצת הצבא ולהתנהג במתינות. מטרת צבאות רוסיה היתה ללכת אחרי הצרפתים. דרך הצרפתים לא נודע מראש, ועל כן היו צבאות רוסיה מאריכים לעצמם את הדרך במדה שהיו משתדלים ללכת בעקבות הצרפתים מקרוב להם. רק בהליכה אחריהם בריחוק מקום קצת היה אפשר לחצות בדרך קצרה את הארחות העקלקלות שעברו הצרפתים בהן, כל התחבולות היפות, שהמציאו הגנרלים, היו שנויי מקומות ורבוי הליכות לצבא, והמטרה הטובה האחת שהוצרכו לה היתה להמעיט את ההליכות ההן. ואל המטרה הזאת היתה פעולת קוטוזוב מכוונת כל ימי עבודת המלחמה שבין מוסקבה ובין וילנה לא במקרה, לא בהוראת שעה, כי אם על פי חשבון נכון כל לך, שלא סר ממנה אפילו פעם אחת.

קוטוזוב ידע לא בחכמתו או במדעו, כי אם בכל נפשו הרוסית ידע והרגיש מה שהרגיש כל חיל רוסי: כי הצרפתים הם המנוצחים, כי האויבים נסים, וצריך לגרשם מן הארץ; אבל יחד עם זה הרגיש עם החילים את קשיה של רדיפה זו, שלא נשמעה כמוה למהירות ולענין תקופת השנה הקשה לכל מעשיה מלחמה.

אך לגנרלים, ביחוד לשאינם רוסים, שרצו להצטיין, להורות נפלאות, לקחת בשבי, בכוונה ידועה להם, איזה הרצוג או מלך – לאותם הגנרלים נדמה בימים ההם, כשכל קרב היה נתעב וחסר טעם, כי זאת היא השעה הרצויה לערוך קרבות ולהתגבר על איזה אויב. קוטוזוב אך הניע כתפיו, כאשר שמו לפניו זו אחר זו תכניות מעשי מלחמה על ידי אנשי חילו הרעבים למחצה, אשר נעלותיהם בלות ולבושי שֵׂער אין להם, אשר בחודש אחד אבדו חציָם בלי קרבות ואשא עוד הוצרכו לעבור עד הגבול, גם במעולים שבתנאי המרוצה, דרך מרובה ממה שעברו עד כה.

ביחוד היתה מתגלה שאיפה זו להצטיין ולתגר מלחמה, להדוף ולחסום, כשהיו מזדמנים צבאות מרפת לפני צבאות רוסיה.

כדבר הזה היה על יד קרסנויה, ששם דמו למצוא אחת משלש פלוגות הצרפתים, ונזדמן לפניהם נפוליון בעצמו וששה עשר אלף איש עמו. אחרי כל התחבולות, אשר השתמש בהן קוטוזוב להמנע מבוא בהתנגשות המשכלת הזאת ולחשוך את צבאותיו, נמשכה השמדת פלוגות צרפת המופצות אצל קרסנויה שלשת ימים בירי אנשי החיל הרוסי המדוכאים.

טול כתב דיספוזיציה: die erste Colonnie marschirt וכבכל עת נעשה הכל לא ככתוב בדיספוזיציה. הפרינץ יֶוגֶני הוירטמברגי ירה מעל ההר על המוני צרפתים נסים ודרש לו חיל עוזר, וחיל כזה לא בא אליו. הצרפתים שטו בלילות מסביב לרוסים ויפוצו ויחבאו ביערים ויעברו הלאה, איש כאשר מצאה ידו.

מילורדוביץ' אשר היה אומר, כי איננו רוצה לדעת דבר מעניני כלכלת החיל, אשר מעולם לא היה אפשר למצאו בשעה שהוצרכו לו, אותו “הפרש בלי פחד ובלי כל דבר מגונה” ¹¹⁹, כפי שהיה קורא לעצמו והרודף שיחות עם הצרפתים, היה שולח פרלמנטרים (מלאכי התפשרות) ודורש הכנעה, מאבד זמן ועושה לא את אשר יצווה.

• הריני נותן לכם, בני חיל, את הקולונה הזאת, – מר וקרב על סוסו אל הצבאות ואמז לפרשים על הצרפתים.

והפרשים קרבו בדהירה, אחרי יגיעה רבה, על סוסים, אשר לא עמד בהם כח ללכת ואשר הריצום רוכביהם בדרבנותיהם ובחרבותיהם, אל הקולונה הנתונה להם,, כלומר, אל המון צרפתים אכולי קרח, קופאים ורעבים; והקולונה הנתונה השליכה את כלי נשקה ונכנעה, כמו שכבר היה ברצונה.

על יד קרסנויה לקחו ששה ועשרים אלף שבויים, מאות כלי תותח, איזה מקל, אשר קראו לו מטה המרשל, ונחלקו בשאלת מי הצטיין שם ושמחו על זה; אבל הצטערו מאד, שלא תפשו שאת נפוליון או לפחות את אחד הגבורים, המרשלים, והאשימו בזה איש את אחיו וביחוד את קוטוזוב.

אותם האנשים, שנגררו אחרי תאוותיהם, היו אך ממלאים שלא מדעתם חוק הכרחיות קשה; אבל בעיניהם היו גבורים ודמו, כי מה שהם עודים הוא דבר שאין כמוהו לחשיבות וליושר. הם האשימו את קוטוזוס ואמרו, כי מראשית ימי המלחמה היה אך מפריע אותם מהכניע את נפוליון; כי כל מחשבותיו אך למלא תאוותיו ולא רצה לצאת מ“בתי עבודת הבד” ¹²⁰, על כי ישב שם בשלוה; כי עכב את הליכת הצבאות על יד קרסנויה, מאשר נדהם, בהוודע לו, כי נפוליון שם; כי אפשר לשער, כי ידו עם נפוליון, כי הטוהו אחריהם במתן¹²¹ וכיוצא בזה.

מלבד אשר דברו כן בני הדור ההוא, שנגררו אחרי תאוות לבם, גמרו גם הדורות שאחריהם וההיסטוריה, כי נפוליון הוא grand ואת קוטוזוב חושבים בני ארצות אחרות לזקן חצרני ערום, מנאף וקצר כח, והרוסים – לאדם שאין בו דעה, למין פסל שעשועים, שכל חשיבותו אך בשמו הרוסי…

ה

בשנות השתים עשרה והשלש עשרה היו מאשימים בפירוש את קוטוזוב בשגיאות. הקיסר התרעם עליו. ובהיסטוריה שנכתבה לפני ימים מעטים במצות הרוממות נאמר, כי קוטוזוב היה שקרן חצרני ערום, אשר חרד מפני שם נפוליון ובשגיאותיו על יד קרסנויה ועל יד הנהר ברזינה מנע את צבאות רוסיה מכבוד נצחון גמור במלחמה עם הצרפתים.¹²²

זה גולם לא של אנשים גדולים ממין grand-homme, שאין שכלו של רוסי מודה בהם, כי אם גורלם של אותם האנשים שאינם מצויים, הבודדים בכל כת, המבינים את רצון ההשגחה ומבטלים מפניו את רצונם. שנאה ובוז‑חלקם מאת ההמון על כי הם מגביהים לראות את החוקים הנשגבים.

דעתם של ההיסטוריונים הרוסיים היא (הדבר מתמיה ומפחיד), כי נפוליון – אותו כלי מעשה קל שבקלים שבידי ההיסטוריה, אשר אל הראה מימיו ובשום מקום, גם בגלותו, כל מנהג אדם מכבד את עצמו – נפוליון זה הוא גבר נעלה ומפליא; הוא grand וקוזוטוב, – האיש אשר מראשיתה ועד סופה של פעולתו בשנת 1812 מבורודינו ועד וילנה, הוא מופת בלתי מצוי בהיסטוריה במסירת נפשו ובדעתו את האותיות מראש, בלי נטות מדרכו לא במעשה ולא בדבור אפילו פעם אחת, קוטוזוב נראה להם כאדם שאין בו דעה ובזוי נפש, ובדברם בקוטוזוב ובשנת השתים עשרה הם כמו מתביישים קצת מדי פעם בפעם.

אבל באמת קשה לתאר בדמיון עסקן היסטורי, שכל פעולתו תהי מכוונת כל כך תמיד אל מטרה אחת בלי נטיה כל שהיא מאחריה. קשה לשער מטרה יותר חשובה ויותר מתאמת לרצון כל העם. וקשה עוד יותר למצוא בהיסטוריה מעשה דומה לזה במטרה שהציב לו עסקן היסטורי והגיע אליה כל כך, כמטרה זו, שכוננה אליה כל פעולת קוטוזוב בשנת השתים עשרה.

קוטוזוב לא דבר מימיו על אדות ארבעים מאות שנים משקיפות מעל הפירמידות ¹²³, על אדות הקרבנות הגדולים שהוא מקריב לארץ מולדתו, על אדות המעשים שהוא אומר לעשות או כבר עשה, הוא לא דבר בכלל על אדותיו בעצמו, לא התהדר בתור עושה גדולות, בכל עת היה נראה כאדם פשוט שבפשוטים ומצוי שבמצויים ומדבר אך פשוטות ושגורות מאד. הוא היה כותב מכתבים לבנותיו ולמדם Stahl קורא רומנים, אוהב חברת נשים יפות, מדבר מהתלות עם גנרלים, אופיצרים וחילים, ומימיו לא השיב דרך סתירה לאנשים, שרצו להוכיח לו דבר. כאשר קרב הגרף רסטופצ’ין בדהירה אל קוטוזוב על גשר הנהר יאוּזה והתחיל מקנטרו, שבאשמתו אבדה מוסקבה, ואמר לו: “איככה הבטחת לבלתי עזוב את מוסקבה בלי ערוך קרב?” השיב קוטוזוב: “גם לא אעזוב את מוסקבה בלי קרב”, אף על פי שבאותה שעה כבר נעזבה מוסקבה. כאשר אמר ארקציב, שהיה שלוח אליו מאת הקיסר, כי ראוי לשים את ירמוֹלוֹב בראש הארטילריה, ענה קוטוזוב: "גם בעצמי אמרתי זאת עתה, אף על פי שלפני רגע אחד אמר לא כן. מה חפץ היה לו לזה, שאך הוא לבדו הבין אז בתוך המון הפוחזים הסובבים אותו את גודל ערך הנעשה, מה חפץ היה לו לשים לב, אם בעצמו אם בו (בקוטוזוב) תלה רסטופצ’ין את קולר הרעה הבאה על עי המלוכה? פחות עוד מזה יכול לשאוף לדעת מי יושם בראש הארטילריה.

לא רק במקרים האלה, כי אם בכל יום תמיד, היה הזקן הזה, שנסיונות החיים הראוהו לדעת, כי לא רעיונות ומלים שהם טובעים בהן מנהגים את בני האדם, מדבר דברים שאין בהם כל פעם, בכל אשר עלה על לבו ראשונה.

אבל האיש הזה בעצמו, שהיה מזלזל כל כך בדבורו, לא אמר אפילו פעם אחת בכל ימי פעולתו מלה שאינה מתאמת למטרה היחידה, אשר הלך להשיגה בכל ימי המלחמה. ברור הוא, כי שלא ברצונו, בידיעה מדאבת מראש, שלא ירדו לסוף דעתו, הביע רעיונו פעמים רבות לענין מקרים שונים זה מזה עד מאד. מהקרב הבורודינואי, שהו היתה תחלת המחלוקת בינו ובין הסובבים אותו, היה הוא לבדו אומר, כי הקרב הבורודינאי – נצחון לרוסיה, והיה שונה זאת גם בפיו גם ברפורטים גם בהודעות מעשים שהיו, עד שעת מיתתו. הוא לבדו אמר, כי הסגרת מוסקבה לא הסגרת רוסיה היא. הוא השיב ללוריסטון על הצעותיו לעשות שלום, כי שלום לא יוכל היות, על כי כן רצון העם (שלא להשלים), הו לבדו אמר בימי נסיגת הצאפתים אחו, כי אין חפץ בכל מעשי תחבולותינו, כי הכל יעשה מאליו יפה יותר ממה שאנו רוצים, כי צריך לתת לאויב גשר של זהב, כי אין חפץ בקרבות לא על יד טרוטינו לא על יד ויזמה ולא על יד קרסנויה, כי אין לבוא אל הבול ריקם, כי אין את נפשו לתת רוסי אחד במחיר עשרה צרפתים.

ואך הוא לבדו, אותו החצרני, על פי מה שמתארים אותו לפנינו, האיש הדובר שקר לארקציב בחפצו להפיק רצון מהקיסר – החצרני הזה לבדו אומר בוילנה – ומרעים עליו בזה את הקיסר – כי המשכת המלחמה מחוץ לארץ תזיק ולא תועיל.

אבל מלים לבד לא היו מוכיחות, כי הבין בעת ההיא את ערך המעשה שהיה לעיניו. מעשיו – כולם בלי נטיה כל שהיא – מכוונים אל מטרה אחת משולשת, 1) לאזור כל חילו להתנגשות עם צרפתים, 2) לגבור עליהם, 3) ולגרשם מרוסיה בהמעטת צרות העם והצבא כפי האפשר.

הוא קוטוזוב המתמהמה, המטיף לארך רוח ולהמתנה ומואס מעשי גבורה נמרצה, עורך את הקרב הבורודינואי ומעטה את ההכנות לקרב הזה בחגיגות שאין כמוה. הוא, קוטוזוב זה, האומר על הקרב האוסטרליצי עוד לפני תחלתו, כי ינגפו בו, אומר בבורודינו הוא לבדו – בלי שים לב להסתרות הגנרלים האומרים, כי במגפה נגמר הקרב, ולמרות זה שלא נשמע כדבר הזה, שיצטרך החיל המנצח בקרב להסוג אחור – ועומד על דעתו זאת עד שעת מיתתו, שהקרב הבורודינואי הוא נצחון. הוא לבדו דורש כל ימי הנסיגה שלא לערוך קרבות שאינם מועילים עוד בשעה זו, שלא להחל מלחמה חדשה ושלא לעבור את גבולי רוסיה.

עתה נקל להבין את ערכו של המעשה ההוא, – אם אך לא נצרף לפעולת המוני העם מטרות, אשר היו בלב עשרת אנשים לבד, – על כי כל המעשה ותוצאותיו גלויים לפנינו.

אבל כיצד יכול אותו זקן להבין לבדו בעת ההיא כל כך יפה את ערכו של הרעיון העממי שבמעשה הזה, נגד דעת כל האנשים, שלא נטה מדעתו בזה בכל ימי פעולתו אפילו פעם אחת?

מקורו של הכח הנפלא הזה להעמיק ראות את הצפון בדברים ההולכים ונעשים נמצא בחוש העממי, אשר נשא בקרבו בכל טהרתו ובכחו של חוש זה

רק ההכרה, שיש בו חוש זה, היא שהכריחה את העם הדרכים משונים כאלה לבחור נגד רצון הקיסר בזקן המרוחק למנהל המלחמה העממית. ורק החוש הזה הוא שהעמידו על אותה המדרגה האנושית הגבוהה שבגבוהות, אשר כונן מעליה בתור מצביא ראשי את כל כחותיו לא להרוג ולאבד בני אדם, כי אם להציל ולרחם.

גלמו של אותו האדם הפשוט, הענותני והגדול משום זה באמת, לא יכול להתלבש בצורה הכזבנית הבדויה על ידי ההיסטוריה בצורת גבור אירופאי, אשר יחשב למנהל בני אדם.

משרת מתרפס אינו מכיר אדם גדול, כי השקפה מיוחדת לו למשרת זה על מהות הגודל.

ו

החמישי לנובמבר היה היום הראשון לקרב הנקרא על שם קרסנויה. לפנות ערב, כשכבר הוברר – אחרי הרבה וכוחים ושגיאות של גנרלים, שנכנסו לא למקום שהוצרכו, אחרי שליחת אדיוטנטים בצווים חדשים המבטלים את הקודמים – שהאויב נס בכל מרום ומלחמה לא תוכל להיות ולא תהיה, יצא קוטוזוב מקרסנויה וירכב לדוברויה, כי שמה העבר ביום ההוא המעון הראשי.

היום היה בהיר וקר. קוטוזוב רכב אל הכפר דוברויה על סוסתו הקטנה הלבנה והבריאה עם קהל בני לויה גדול של גנרלים מתרעמים ומתלחשים עליו. בכל הדרך התחממו אצל מדורות חבורות חבורות של צרפתים שנשבו ביום ההוא (ונשבו ביום ההוא שבעת אלפים). לא רחוק מדוברויה עמדה בדרך ושוחחה בקול המולה חבורה גדולה מאד של שבויים לבושי קרעים, חבושים ועטופים איש במה שבא בידו אצל שורה ארוכה של כלי תותח צרפתים והוסרו סוסיהם. כשקרב המצביא הראשי חדל קול השיחה וכל העינים נסבו אל קוטוזוב, אשר רכב במתינות בדרך ההיא, ומצנפתו הלבנה, המחושקת ארג אדום, על ראשו, ואדרת ממולאה מוך עליו, ודמיונה כחטוטרת על כתפיו העקומות. אחד הגנרלים הרצה לפני קוטוזוב איפה נלקחו כלי התותח והשבויים.

קוטוזוב נראה כשרוי בדאגה אחת ולא נכנסו דברי הגנרל באזניו. הוא היה עוצם עיניו קצת דרך התרעמות ומסתכל בשום לב ובעיון באותם השבויים אשר העירו במראיהם חמלה יתרה. רוב החילים הצרפתים היו משחתי פנים, קפואיי אף ולחיים, וכמעט עיני כולם אדמו, צבו והעלו מוגלה.

חבורת צרפתים קטנה עמדה סמוכה לדרך, ושני חילים – פני אחד מהם היו מכוסים אבעבועות – קרעו בידיהם נתח בשר חי. איזה דבר נורא וכמין רוח בהמה היה במבט המהיר אשר זרקו שני אלה על הרוכבים ועוברים לפניהם ובדרך החמה אשר נראתה על בעל האבעבועות, כשנסתכל בקוטוזוב ופנה מיד וחזר לעבודתו.

קוטוזוב הביט זמן רב בשום לב אל שני החילים האלה; פניו נקמטו עוד יותר, ויעצום עיניו קצת וינע ראשו בטרדת הרהורים. במקום אחר ראה חיל רוסי צוחק ומטפח לצרפתי על כתפו ודובר אליו דבר דרך חבה. קוטוזוב הניע ראשו עוד הפעם כבראשונה.

• מה אתה אומר? – שאל את הגנרל, אשר הוסיף להרצות לפניו והעירו להתבונן אל הדגלים הצרפתיים שנתפשו והעמדו לפני שורת הגדוד הפראובראז’ני.

• א, הדגלים! – אמר קוטוזוב, וניכר היה בו, שבכבדות הוא מסיח דעתו מהרעיון המעסיק אותו.

בטרדה פנה כה וכה. אלפי עינים הביטו אליו מכל עברים וחכו לנאומות

לפני הגדוד הפראוברז’ני נתעכב ויאנח בכבדות ויעצום עיניו. אחד מבני לויתו הניף יד אל החילים מחזיקי הדגלים, כי יגשו ויעמידום על קניהם מסביב למצביא הראשי. קוטוזוב החריש סקונדות אחדות וכנראה נגד רצונו, אך לצאת ידי חובת מצבו הרים ראשו ויחל לדבר. המוני אופיצרים הקיפוהו. הוא התבונן במבט של תשומת לב בחבורת האופיצרים והכיר אחדים מהם.

• אני מודה לכולכם! – אמר בפנותו אל החילים ועוד הפעם אל האופיצים (בדממה, שהתחילה שוררת מסביב לו, נשמעו היטב דבריו, אשר בטא אותם במתינות). – אני מודה לכולכם על עבודתכם הקשה והנאמנה. נצחון גמור הוא, ורוסיה לא תשכח אתכם. כבודכם יעמוד לעד!

הוא שתק מעט והביט כה וכה.

• כוף, כוף ראשו, – אמר אל החיל, אשר החזיק את הנשר הצרפתי והורידוו שלא בכוונה לפני דגל הפראוברז’ניים ¹²⁴. – הורד יותר, יותר, כך, ככה. אוּרה, בני חיל! – אמר בפנותו אל החילים בתנועת סנטר מהירה.

• אוּרה – רה – רה! – נהמוו אלפי קולות יחד.

בשעת קריאות החילים גחן קוטוזוב על מרדעתו ויט ראשו, ועינו לבשה זוהר ענותני וכמו לגלוגי.

• זה הדבר, אחי… אמר, כאשר חדלו הקולות.

ופתאום נשתנו קולו ורושם פניו: חדל מצביאם הראשי לדבר אליהם ותחתיו החל לדבר זקן פשוט אחד, אשר נראה בו לעיני כל, שרצונו להודיע לחבריו דבר נחוץ שבנחוצים.

בקהל האופיצרים ובשורות החילים נהיתה תנועה על מנת לשמוע ביתר בירור מה שיאמר הפעם.

• אכן זה הדבר, אחי! – ידעתי כי קשה לכם, אבל מה נעשה! סבלו נא; לא יארכו הימים עוד. כשנוציא את האורחים, אז ננוח. בגלל עבודתכם לא ישכח אתכם הקיסר. קשה לכם, אבל סוף סוף בארצכם אתם; והם – הלא ראה תראו עד מה הגיעו, – אמר בהורותו על השבויים. –למטה מעניים מחזירים על הפתחים. כל עוד היו חזקים לא חסנו נל נפשותינו, ועתה אפשר גם לחוס קצת עליהם. גם היה אנשים. הלא כן הוא, בני חיל?

הוא הביט מסביב לו ובמבטים המיושרים המכוונים אליו בהבעת כבוד ותמיהה ראה סימני הסכמה לדבריו; פניו הלכו הלוך ואור בצחוק קל ונעים של זקנים, שהזהיר בדמות כוכבים נשקפים מזויות שפתיו ועיניו. רגע החריש והוריד ראשו כמו מתוך תמיהה.

• גם זאת יש לאמור, מי קרא להם לבוא אלינו? כפעלם הוא… אמר פתאום בהרמת ראש ובהוספת דברי גידוף ידועים.

וינף מגלבו וירץ את סוסו בפעם הראשונה לכל ימי המלחמה ויסר מאצל אנשי חילו, אשר קלקלו את שורותיהם בצחקם בשמחה גדולה ובנהם קריאות “אוּרה” שלהם.

הדברים, אשר אמר קוטוזוב, קשו בודאי מאנשי הצבא להבינם. איש מהם לא היה יכול להגיד לאחר את דברי נאומו של מצביאם הראשי, שהית התחלתם שפת חגיגת נצחון וסופם דברים כמשמעם יוצאים מלב זקן; אבל רעיונו הפנימי של הנאום הזה לא רק היה מובן, כי אם הרגש הזה בעצמו. רגש חגיגת הנצחון הנשגב בצרוף החמלה על האויב והכרת הצדק נגדו, שהובע מתוך זקנה באותו הגדוף הרך – אותו הרגש בעצמו היה טמון בלבו של כל אחד מהחילים והובע בקול הצהלה, אשר לא חדל זמן רב. כאשר פנה אחד הגנרלים אחרי כן אל קוטוזוב וישאלהו, אם לא יצוה המצביא הראשי, שיגישו אליו את מרכבתו, התחיל קוטוזוב בוכה פתאום בהשיבו לו, וניכר היה, כי לבו נסער מאד.

בשמיני לנובמבר, הוא היום האחרון לקרבות שעל יד קרסנויה, אחרי שקיעת החמה, באו הצבאות אל המקום, אשר נועד להם ללון בו. כל היום ההוא היה יום שקט וקור וירידת שלג דק. בערב החלו השמים להטהר. מבין רסיסי השלג נשקפו השמים וכוכביהם במעטה שחרחור חבצלתי, והקור החל להתחזק.

הגדוד המושקטרי, שיצא מטרוטינו בשלשת אלפי איש בא בתשע מאות איש אל המקום הנועד למלון בכפר על יד המסלה הגדולה, ומן הראשונים היה בבואו שמה. הקוַרטירהרים (הדואגים להמציא דירות לחיל) שיצאו לקראת הגדוד הזה, הודיעו, כי בכל בתי הכפר חולים ומתים צרפתיים, קוַלריסטים ושטבּים. רק בעד ראש הגדוד נמצא בו בית אחד.

ראש הגדוד קרב על סוסו אל הבית שיחדו לו. הגדוד עבר דרך הכפר ההוא ואצל גתיו הקיצונים הציב הרובים בדמות צריפים.

כעדר גדול ועצום מאד במספרו החל הגדוד להכין לו מרבּץ ומאכל. מקצת החילים נפוצו ביער עצי הלבנה, שהיה מימין לכפר, ורגליהם הטבעו עד ברכיהם בשל, ומיד נשמעו ביער הקשת קרדומות ומעצרים, חריקת שוכות מתפרקות וקולות צהלה; מקצתם יגעו מסביב למרכזם של עגלות הגדוד וסוסיו, שהעמדו שם בערבוביה והוציאו משם דודים ופכסמים ונתנו מספוא לסוסים; וכתה שלישית פשטה בכפה, הכינה מקומות ללון לפקידי השטב, הוציאה את גויות הצרפתים שהיו מוטלות בבתים ונשאו נסרים וגזרי עץ יבשים וקש מהגגות למדורות ומסוכות למחסה.

כחמשה עשר איש מהחילים הגיעו בקריאת צהלה ברצה הכפר מאחרי הבתים מסוכה בוהה של רפת שכבר הוסר גגה.

• נוּ, נוּ, ידו, בכח! – צעקו זה אל זה, ויריעת הבד הגדולה, המכוסה אבק שלג, התנודדה בחריקת קרח עזה בחשכת הלילה. הקנים התחתונים חרקו בתכיפות הולכת ורבה. ולאחרונה נפלה המסוכה עם דוחיה החילים יחדו, וקול צהלה רם וגס נשמע וצחוק גדול.

• אחזו שנים שנים! הבו מוט! כן, כן. אנה אתה דוחק?

• נו, יחדו… אבל עעמדו, בני חיל!… צריך לצעוק!

כולם נשתתקו, וקול שפל אבל חלק וערב החל לשורר. בסוף החרוז השלישי יחד עם גמר ההברה האחרונה הצטרפו דרך ידידות עשרים קולות לקריאה אחת זו: אוּ אוּ אוּ אוּ! הנה הולכת! יחדו! היו לבני חיל!.. אבל בכל התחזקותם המשותפת זזה המסוכה אך מעט ומתוך השתתקותם נשמעה נשימה כבדה.

• הנה, הרומה הששית! שדים, מזיקים! עזרו, עזורו… גם אנחנו נדע מה לעשות.

בני הרוטה הששית, שהיו כעשרים איש והלכו אל הכפר, התחברו אל הסוחבים; והמסוכה, שהיה ארכה כחמשה סז’ינים (חמש עשרה אמות רוסיות), ורחבה סז’ן, נכפה ולחצה ושרטה את כתפי החילים, אשר נשמו בכבדות, ונגררה הלאה ברחוב הכפר.

• לכה אפוא… שא את רגליך… מה זה עמדת פתאום. עתה תראה…

הגדופים המכוערים המשמחים לב בעליהם לא פסקו.

• מה לכם? – נשמע פתאום קול משתרר של חיל שרץ ופגע בנושאים. – אדונים פה; האנדל בעצמו בבית, ואתם שדים, מזיקים, ממזרים. הנני עליכם! – גער הפלדפּבל ויך בתנופת ידו את החיל שנזדמן לפניו ראשונה על גבו. – כלום אי אפשר בלאט?

החילים שתתקו. החיל אשר הכהו הפלדבּל התחיל נאנח ומוחה את פניו, אשר השרטו עד זוב דם, בהפגעם במסוכה.

• הוי שד, מה קשה ידו! את כל סנטרי מחץ, – אמר בלחישה מתוך יראה, כאשר נטה הפלדפלבל משם.

• לא אהבת זאת? – אמר אחד בקול צחוק; והחילים השפילו קולותיהם והוסיפו ללכת.

בצאתם מן הכפר חזרו והתחילו מדברים בקול אם ושוב תבלו שיחתם באותם הגדופים שלא לצורך.

בבית אשר עברו החילים לפניו נאספו בעלי השלטון הגבוהים ועל כוסות של חמים שוחחו בהתעוררות מרובה בדבר היום שעבר ובמה שאמרו לעשות בימים הבאים. אמרוו לערוך הליכה צדדית שמאלה, לחסום את משנה המלך ¹²⁵ ולתפשו.

כאשר הביאו החילים את המסוכה כבר התלקחו מעברים שונים מדורות לבשול. העצים בערו בקול התנפצות, השלג הלך ונמס שם, וצללים שחורים של חילים שטו הנה והנה בכל חלקת השלג הגדושה שנתעכבו בה.

קרדומות ומעצדים רעשו מכל עבר. הכל נעשה בלי כל צווי. הובאו עצים די צרכי הלילה, נטו אהלים קטנים בעד השרים, רותחו דודים, והרובים ולבושים הצבאיים הונחו כראוי.

המסוכה שנסחבה והובאה העמדה על ידי הקוטה השמינית בפאת צפון בתמונת חצי עיגול ונתמכה בבסיסי רובים, ומדורה נערכה אצלה. אחר כן תפפו להקהלת הערב וימנו את החילים ויאכלו את לחם הערב ויכינו את משכבותם ללילה ההוא אצל המדורות – ויהי זה מתקן את נעליו, זה מקטר שפופרתו וזה ערום כולו ופולה את כתנתו בלהבת האש.

ח

לכאורה בתנאי החיים הקשים, שכמעט אין לתארם, שנמצאו בהם החילים הרוסיים בעת ההיא – בלי נעלים חמות, בלי מעילי שער, בלי גג ממעל, עלי שלג בקור של שמונה עשרה מעלות, גם בלי סכום המזון במלואו, על כי לא בכל עת היה המזון מגיע אל הצבא בלי איחור – לכאורה מסתבר, שהיה מראה החילים חזיון עוצב ותוגה בלי גבול.

אך להפך, מעולם, גם בתנאים החמריים המעולים שבמעולים לא היה מראה צבא מביע כל כך הרבה שמחה וטוב לב. זאת היתה לו, מאשר בכל יום נבדל מתוך הצבא כל מי שבא לכלל עצבות או התחלשות. כל קצר יד וקצר רוח כבר נשאר מאחור: רק מבחר הצבא, גבורי הכח והרוח, נותרו בו.

אל בני הרוטה השמינית, שהעמידה את המסוכה, נלוו בערב ההוא רבים ביחוד. שני פלדפבלים ישבו בתוכם, ומדורתם האירה יותר מאחרות. בעד זכות הישיבה תית המסוכה דרשו הבאת עצים.

• אי, מקייב, מה זה היה לך… נתעלמת, או זאבים טרפוך? הביאה עצים, – נתן קולו חיל שחום אדם פנים, אשר היה עוצם עיניו ומניע בהן מרוב עשן ובכל זאת לא נטה מאצל האש. – או לכה אתה, עורב, ושא עצים, – פנה החיל ההוא אל אחר.

אותו השחום היה לא אונטר‑אופיצר ולא גפריטר (משוחרר מעמידה על מצפה), אבל חיל בריא היה, ועל כן היה מצווה על אותם שהיו חלשים ממנו. חיל קטן קומה, דל בשר ובעל אף בטן וחד, שהיו קוראים לו עורב, קם לקול מצוהו ויכון לעשות כאשר צווה; אך בין כה נראה באור המדורה תואר יפה ונעים של חיל צעיר שהביא חבילת עצים גדולה.

• הבה הנה. מה יפה!

את העצים פיצחו והשקיעו במדורה וליבו אותם בשפתים ובשולי אדרות, והלהבה התחילה הומה ומלהטת בקול ניפוץ. החילים הקריבו שבת והעלו אש בשפופרותיהם. החיל הצעיר היפה, אשר הביא את העצים, שם ידיו על מתניו והתחיל מרקד על מקום אחד במהירות ובקלות ברגליו אשר סמרו מקור.

• הוי, אמא, טל קר… שר ברקדו וכמו גיהק בכל הברה שבשירה זו.

• הוי, העקבים ינתקו! – צעק השחום, בראותו כי אחד מעקבי נעליו של הרקדן מתנדנד. –סם קשה הוא הריקוד.

הרקדן עמד וינתק את העור המדולדל וישלך אותו אל האש.

• גם זאת אחי, – אמר וישב ויוציא מתוך ילקוטו סמרטוט של ארג‑צמר צרפתים כחול ויחל לכרוך אותו על רגלו.

• קפאו מחום, – הוסיף במתחו את רגליו אל האש.

• מהרה ינתנו חדשים. אומרים, כי כאשר נשמיד את כולם יתנו לכל אחד משלנו עור כפתים כבראשונה.

• ובן הכּלב הזה, פטרוב, נשאר מאחור, – אמר הפלדפבל.

• אני ראיתי בו זאת זה ימים רבים, – אמר חיל אחר.

• ומה בכך, חיל נקלה…

• ועל הרוטה השלישית אמרו, כי נעדרו בה אתמול תשעה.

• ומה יעשה אדם שקפאו רגליו.

• פטפוטי הבל! – אמר הפלדפבל.

• אולי תאוה נפשך גם אתה? – אמר חיל זקן בנזיפה אל האומר שקפאו רגליו.

• ואתה מה תדמה? – קרא פתאום החיל חד האף, אשר כנוהו עורב, בקול שריקה וזעזועים, בקומו מאחרי המדורה. – מי שהוא בעל בשר יכחש; ומי שהוא כחוש הולך למיתה. גם אני למשל, אין כחי בי, – אמר פתאום ברוח עז אל הפלדפבל: – צו להעבירני אל בית החולים; לא אוכל שאת עוד את העוית ¹²⁶; ואם אין סוף סוף אפגר…

• נו, די, די, – אמר הפלדפבל במנוחה.

וידום החיל הקטן, והשיחה נמשכה.

• צרפתים לא מעט נלקחו היום; ונעלים הגונות קצת אין גם על אחד מהם, – רק השם לבד, – החל אחד החילים שיחה חדשה.

• הקוזקים הפשיטו את נעליהם מעל רגליהם. הם פנו את הבת לראש גדוד, ואותם הוציאו על זרועותיהם. צר להביט, בני חיל, – אמר הרקדן. – גלגלו אותם הנה והנה. אחד מהם, איש חי, הלא תאמינו, מפטפט קצת בשפתו.

• אבל יפים הם, אחי, – אמר המתחיל בשיחה זו. – חוורים, כעצי לבנה הם לבנים: ויש בהם גם ישרים, כלומר נדיבי לב.

• ומה עולה על דעתך? מכל המינים לוקחו.

• ובלשוננו אינם יודעים מאומה, – אמר הרקדן בבת‑צחוק מתוך תמיהה. – אני אומר לו: “מאיזו ממלכה?” והוא מפטפט על פי דרכו, עם נפלא!

• הלא זה קשה להבין, אחי, – הוסיף החיל, אשר תמה על לובן מראיהם, – האכרים שעל יד מוז’יסק אמרו, כי כאשר החלו להסיר את ההרוגים, במקום אשר היה בו הקרב, והנה מה הוא אומר? ¹²⁷ חודש ימים, אפשר, היו מתיהם מוטלים. ומה בכך, הוא אומר, שוכב הוא, הוא אומר, המת שלהם, לבן כנייר, נקי, וריח אפילו כל שהוא אינו נודף.

• ומה, אולי מחמת קרירות? – שאל אחד.

• איזה פקח אתה! מחמת קרירות! הלא חם היה. אלו מחמת קרירות, לא היו מסריחים גם מתינו. אבל, אומר הוא, כי תקרב אל מת משלנו, כולו, אומר הוא, רקוב, בתוך תולעים. הנה, אומר הוא, התעטפנו במטפחות והסיבונו סנטר וסחבנו: אין כח. ושלהם הוא אומר, לבן כניר; אפילו ריח כל שהוא אינו נודף.

כולם שתקו מעט.

• מסתמא מהמזון, – אמר הפלדפבל, – מלאו כרשׂם ממזון האדונים.

איש לא השיב.

• אמר אותו האכר שעל יד מוז’יסק, שהקרב היה שם, גרשו אותם מעשרה כפרים, עשרים יום הוציאו אותם. לא את כולם הוציאו, לא את כל המתים שלהם. את הזאבים האלה, הוא אומר…

• אותו הקרב היה קרב ממש, – אמר חיל זקן. – רק בו היה מה לזכור; וכל זה, שאחרי כן… רק מצוקה לעם.

• גם זאת, דודי, שלשום השגנו. והנה מה בצע, אינם נותנים לגשת אליהם. בחפזון השליכו את הרובים. על ברכים. פרדוֹן, הוא אומר. זה רק מעשה אחד מהרבה. אמרו, את פוליון נפוליון? בעצמו תפש פלמון שתי פעמים, אינו יודע דבר. תופש, תופש, הנה נפל ביד, והנה נדמה לעוף, ויעף ואיננו. וגם להרגו לא ניתנה רשות.

• אבל רב כחך, קיסלב, לשקר, כפי שאני רואה.

• איזה שקר, אמת נאמנה.

• ואלו על פי דרכי, הייתי תופשו וקוברו וגם הולמו במוט. כמה נפשות איבד זה.

• בכל אופן נשים קץ, לא ילך לו, – אמר החיל הזקן מתוך פיהוק.

השיחה נפסקה. החילים החלו לשכב.

• והכוכבים הללו, נורא הוא, כאלו מדברים! דומה, כאלו פרשו זקנות את יריעות הבד שלהן, – אמר חיל אחד בהתבוננו בנחת רוח אל נתיב החלב.

• סימן לשנת שבע, בני חיל.

• לעוד עצים יהי צורך.

• כשתחמם את הגב, הקרח בבטן, נפלאות.

• הה, אלי.

• מה זה תדחף, הלך לבד האש? ראה… איך הוא משתרע.

מתוך הדממה שהחלה לקום נשמעה נחרת ישנים אחדים; האחרים התהפכו והתחממו, לפעמים דברו קצת זה אל זה. ממדורה רחוקה כמאה צעדים נשמע צחוק מתו רעות ושמחה.

• כמה רועשים ברוטה החמישית, – אמר אחד החילים. – וכמה עם בה – נורא!

חיל אחד קם וילך אל הרוטה החמישית.

• אך זה צחוק גדול, – אמר בשובו. – שני חרנצוזים ¹²⁸ נלוו. האחד קופא, והשני מלא שמחה עד אין סוף. שר בשירים.

• האמנם? נלכה נא ונראה…

וחילים אחדים הלכו אל הרוטה החמישית.

ט

הרוטה החמישית עמדה אצל היער בעצמו. מדורה גדולה מאד בערה באמצע השלג ופרשה אור על ענפי העצים הטעונים כפור.

בחצי הלילה שמעו אנשי הרוטה החמישית קול צעדים ביער על השלג וחריקת שוכות.

• דוב שם, אחי, – אמר אחד החילים.

כולם הרימו ראשיהם, הטו אזניהם, ומתוך היער יצאו לאור המדורה שני תארי אנשם משונים בלבושיהם מחזיקים זה בזה.

הם היו שני צרפתים שהתחבאו ביער. בקול צרוד אמרו איזה דבר בלשום שלא שמעו החילים וקרבו אל המדורה. אחד מהם היה גבה קומה מחברו, וכובע אופיצר על ראשו, ונדמה כמי שכלה כחו. בגשתו אל המדורה רצה לשבת, אבל נפל על הארץ. השני, חיל קטן, בריא למראה, חבוש מטפחת על לחייו היה חזק מזה. הוא הרים את חברו ודיבר איזה דבר ובידו הורה על פיו. החילים סבו את הצרפתים ויפרשו אדרת צבאית למצע לחולה ויביאו לשניהם מקפה ויין דגן.

האופיצר הצרפתי שכשל כחו היה רמבּל; חבוש במטפחת היה משרתו היומי מורל.

שמח פתאום שמחה חולנית ויחל לדבר בלי הפסק אל החילים, אשר לא ידעו את לשונו. רמבל מאן לאכול ובלי דבר דבר שכב נשען על מרפק ידו אצל המדורה והביט אל החילים הרוסיים בעינים אדומות ובלתי מביעות מאומה. לפעמים רחוקות נאנח אנחה ממושכת וחזר ונשתתק. מורל רמז בידיו על כתפיו והגיד בזה לחילים, כי חברו היה אופיצר וכי צריך לחממו קצת. אופיצר רוסי קרב אל המדורה ושלח אל ראש הגדוד לשאלו, אם לא יקח אליו את האופיצר הצרפתי לחממו קצת; וכאשר שבו ואמרו, כי צוה ראש הגדוד להביא את האופיצר, אמרו לרמבל, כי ילך. הוא קם ויואל ללכת, אבל נמוט ועוד מעט ונפל, אילו לא החזיק בו החיל שעמד אצלו.

• מה? לא תלך? – אמר חיל אחד אל רמבל ורמז בעיניו דרך לגלוג עליו.

• הוי טפש! מה תפטפט בלי טעם. אך זה פרא; פרא ממש, – נשמעו דברי נזיפה מעברים שונים לחיל שלגלג קצת.

ואת רמבל סבו, ושנים הרימוהו על כפיהם ויחזיקו בהן יחדו ויביאוהו אל הבית ההוא. והוא חבק את צואריהם ובנשאם אותו פתח שפתיו בקול תחנונים:

• הוי בני חיל; הוי ידידי, ידידי הטובים! אך אלה בני איש! הוי גבורי, ידידי הטובים! וכילד סמך כאשו על כתפו של אחד החילים.

בין כה ישב מורל במקום מעולה בתוך קהל חילים.

מורל, – צרפתי קטן קומה ובריא בגופו, בעל עינים אדומות ודומעות, ומטפחה חבושה לו כמו שחובשות נשים זקנות, לבד ממצנפתו – היה לבוש אדרת שער קצרה של נשים. ניכר היה, כי נשתכר, ובמצב זה חבק בידו אחת את החיל אשר ישב אצלו וישר בקול צרוד ונפסק לרגעים שירה צרפתית. והחילים הביטו אליו וצחקו צחוק גדול.

• טוב, טוב, למדני, איככה? אני אלמד מיד. איככה?.. – אמר החיל אשר חבקו מורל ואשר היה בדחן ורגיל לשיר שירים.

שר מורל וקרץ בעיניו – Vive Henri quatre. Vive ce roi vaillant! Ce diable a qoatre… ¹²⁹

• וִיוַרִיקַה! וִיף סֶרוּבַרוּ! סִידְיַבְּלִיקהַ! – שנה אחריו אותו החיל בתנופת יד בנגונו הנכון.

• מה נפלא! הָ – הָ – הָ – הָ –הָ! –שמע מעברים שונים צחוק צהלה גס.

מורל כווץ פניו וצחק אף הוא.

• נו, פתח פיך עוד, עוד!

Q eui le triple talent

De boire, de batter

Et d’etite un vert galant¹³⁰

• הלא גם זה יפה. נו, נו, זליטיב1..

• קיו… – בטא זליטיב. –קיו – יו – יו – המשיך קולו והרחיב פיו ביגיעה – לֶיטְרִיפְטַלַה דֶ בוּ דֶ בַה אִי דֶטְרַוַגַלַה – גמר את השירה בנגינה.

• טוב מאד! הרנצוז נפלא! ה – ה – ה –! ומה, חפץ אתה לאכול עוד?

• תנה לו מקפה; הן לא מהרה ישבע אחרי הרעב.

ושוב נתנו לו מקפה; ומורל צחק קצת ויחל לאכול פך שלישי. צחוק קל של שמחה שכן על כל פני החילים הצעירים, אשר הביטו אל מורל. החילים הזקנים, אשר חשבו שלא לפי כבודם הוא לעסוק בהבלים כאלה שכבו מעברה השני של המדורה, אך לפעמים רחוקות הרימו ראשיהם והביטו בצחוק אל מוקל, בהתמכם על מרפקי זרועותיהם.

• גם הם אנשים – אמר אחד מהם בהתהפכו באדרתו. – גם לענה גדלה על שרשיה.

• אלי, אלי! מה רבו הכוכבים, נורא הוא! סמן לקרח…

ודממה נהיתה. הכוכבים כמו בשביל שידעו, שלא יראם איש, התחילו מצחקים בכל עוז על פני הרקיע השחור, פעם הבריקו, פעם כבו, פעם הזדעזעו, וככה התלחשו בשקידה באיזה דבר משמח, אבל כמוס.

י

צבאות צרפת היו הולכים ונמסים בסדר פרוגרסיה מתימטית נכונה. מַעבר הברזינה, אשר נכתב עליו כל כך הרבה, היה אך אחת המדרגות האמצעית של החיל הצרפתי ולא דבר שאחרית המלחמה היתה תלויה בו. אם כתבו וכותבים עד היום כל כך הרבה על אודות הברזינה, נהיתה זאת – מצד הצרפתים, אך בשביל שבהריסת הגשר הברזינאי נצטרפו הצרות, שנשאו הצרפתים קודם לזה בתדירות מסודרת, פתאום למעשה אחד, לחזיון קשה אחד, שנשאר בלב כולם, ומצד הרוסים דברו וכתבו כל כך הרבה על דבר הברזינה – אך בשביל שבמרחק ממקום המערכה, בפטרבורג, נתחברה תכנית (גם היא על ידי פפול) לתפוש את נפוליון בפח אסטרטגי על נהר ברזינה. הכל היו מובטחים, שהכל יעשה בדיוק, כּמו שנרשם בתכנית, ועל כן החזיקו בדעה זו, שמעבר הברזינה הוא שהאביד את הצרפתים. אבל באמת היות תוצאותיו של מעבר הברזינה קשות לצרפתים, לענין כלי התותח והשבויים שלוקחו מהם, במדה פחותה הרבה מהקרב שעל יד קרסנויה, ומספרים מעידים על זאת.

חשיבותו אמתית של מעבר הררזינה היא, מה שאותו המעבר הראה לדעת בברור גמור את הכזב שבכל תכניות החסימה ואת ההגיון הנכון שבתחבולה האפשרית האחת שדרשו קוטוזוב וכל צבאותיו (בהמונם) – שהיא אך ללכת אחרי האויב. המון הצרפתים נס במהירות הולכת ורבה מנוסה מכוונת בכל עוז להגיע אל המטרה. הוא נס כחיה שנפצעה ולא היה אפשר לו לעמוד בדרך. זאת הוכיחה ההליכה על הגשרים עוד יותר מעריכת המעבר ¹³¹. כשנהרסו הגשרים, מאנו גם חילים בלתי מזוינים, גם בני מוסקבה, ובהם נשים עם ילדים, שנמצאו במעגלות הצרפתים – כל אלה יחד אנו להכנע ובהשפעת כח האינרציה הוסיפו לנוס הלאה אל סירות, אל מים קופאים.

ובהשכל שאפו לנוס. הנסים והרודפים אחריהם היו במצב רע אחד. כל מי שנשאר בתוך אנשי חילו קוה לעזרת חבר בשעת צרה, למקום הראוי לו ביניהם. אך בהכנעו לפני הרוסים, אף על פי שהיה באותו המצב הרע עמהם יחד, הורד למדרגה שפלה יותר לענין חלוקת צרכי החיים. לא הוצרכו הצרפתים לידיעות ברורות, כי מחצית השבויים שלא ידעו שוביהם מה לעשות בהם, גועו בקור וברעב נגד כל רצונם של הרוסים להציל; הרגש הרגישו, שאי אפשר שלא יהי כן. גם הרחמנים שברחמנים שבשרי החיל הרוסיים, והצרפתים, שעבדו בצבא רוסיה והיו מחבבי צרפתים, לא יכלו לעשות דבר להיטיב לשבויים. הצרה הגדולה, שהיה חיל רוסיה בה, היא שהאבידה את הצרפתים. אי אפשר היה לקחת לחם ובגדים מחילים רעבים שיש צורך גדול בהם, ולתתם לצרפתים שאינם לא קשים ולא שנואים ולא אשמים, אבל אין צריך בהם. אחדים עשו כן, אבל הם היו יוצאים מן הכלל.

מאחור היה אבדן ודאי; מלפנים נשקפה תקוה. האניות הובערו באש; לא היתה הצלה אחרת חוץ ממנוסה בצבור; ולמנוסה משוּתפה זו היו מכוונים כל כחות הצרפתים.

כאשר הוסיפו הצרפתים לנוס, כאשר מנטו ודלו שרידיהם, ביחוד אחרי מעבר הברזינה, אשר הושמו בו תקוות גדולות, כן התלקחו לבבות שרי החיל הרוסיים, שהיו מאשימים זה את זה וביחוד את קוטוזוב. לפי ששערו שהקולר בדבר התכנית הפטרבורגית שלא עלתה יפה, יהי תלוי בו, הרבו יותר ויותר להביע התרעמות עליו, בוז לו והתקלסות בו. ההתקלסות והבוז הובעו, כמובן מאליו, בדרך כבוד, בדרך אשר לא יכול קוטוזוב גם לשאול במה ועל מה מאשמים אותו. בשפת אמת לא דברו עמו; כשהיו מרצים לפניו ומבקשים רשיונו היו עושים את עצמם כמקיימים מנהג מעציב ומראחיו קרצו עינים, ובכל פסיעה ופסיעה התאמצו לרמותו.

האנשים האלה גמרו כוּלם כאחד, מאשר לא יכלו לעמוד על דעתו, כי אין חפץ להכנס בדברים עם הזקן הזה; כי לעולם לא יבין את כל עומק מחשבותיהם; כי ישיב להם במליצותיו הריקות (בעיניהם היו תשובותיו מליצות ריקות) על דבר גשר הזהב, וכי אין לבוא לחוץ לארץ עם המון פרועים וכיוצא בזה. וכל אשר אמר קוטוזוב, למשל, כי צריך להמתין עד שימציאו מזון, כי אנשיו בלי נעלים – כל זה היה פשוט מאד; וכל אשר יעצו המה היה כל כך מורכב ומחודד, שברור היה להם, שהוא היה שוטה וזקן, והם שרי צבאות גאוניים שאין להם שליטה.

ביחוד גברו עד מאד הרוח הזה והרכילות שבשטב, כשנתחברו צבאות הגנרל המפוֹאר והגבור הפטרבורגי ויוהנשטיין. קוטוזוב ראה זאת ואך הניע כתפיו באנחה על זה. רק פעם אחת אחרי מעבר הברזינה קצף ויכתוב לבֵּניגסון, אשר היה מודיע בעצמו לקיסר מעניני המלחמה, את המכתב הזה:

“בגלל חבלי המחלה הבאים עליך לעתים, הואל נא, אדון מרומם, כבוא אליך מכתב זה לנסוע לקלוגה, ושם תחכה ליתר פקודה ומנוי מרוממות הקיסר”.

אבל מיד אחרי שלוח בניגסן בא אל החיל הנסיך הגדול קונסטנטין פבלוביץ, שהיה המתחיל בהנהלת המלחמה ושנדחה מהחיל על ידי קוטוזוב. כשבא הנסיך הגדול בפעם הזאת אל החיל, הודיע לקוטוזוב, כי האדון הקיסר מתרעם על מעט הצלחת צבאותינו ומתינות ההליכה. הקיסר בעצמו היה נכון לבוא אל החיל בעוד ימים אחדים,

אותו זקן, שהיה מנוסה בטכסיסי החצר כמו בטכסיסי מלחמה, קוטוזוב זה, אשר בשנה ההוא באוגוסט נבחר למצביא ראשי נגד רצונו של הקיסר, אשר הרחיק את הנסיך הגדול יורש העצר מאצל החיל, אשר צוה בחזקת ידו, נגד רצון הקיסר, לעזוב את המוסקבה, – קוטוזוב זה בעצמו הבין הפעם מיד, כי עבר זמנו, כי תפקידו נגמר, וכי אותו השלטון המדומה אין לו עוד. ולא רק על פי מנהגי החצר אתו הבין זאת. מצד אחד ראה, כי נגמר הענין הצבאי, שהוא היה ממלא תפקידו בו, והרגיש, כי נמלאה תעודתו. ומצד אחר החל בעת ההיא להרגיש, כי גופו הזקן עיף וצריך הוא מאד להנפש.

יא

בעשרים ותשעה לנובמבר בא קוטוזוב לוילנה – לוילנה הטובה שלו, כמו שהיה אומר. פעמַים בימי עבודתו היה קוטוזוב שר‑פלך בוילנה. בוילנה העשירה, שלא הוזקה במלחמה, מצא קוטוזוב, לבד ממנעמי החיים שנעדרו ממנו זה ימים רבים, גם ידידים ישנים וזכרונות. ופתאום נטש את כל הדאגות הצבאיות והמדיניות וישקע בחיי המנוחה הנהוגים במה שהרפו ממנו תאוות הכבוד שרגשו מסביב לו, וכאלו כל מה שנעשה והיה עתיד להעשות בעולם ההיסטורי לא היה נוגע בו כלל.

צ’יצ’גוב, אחד הגבורים הנלהָבים ליעץ עצות חסימה והדיפה; צ’יצ’גוב, אשר בתחלה רצה לנטות אל ארץ יון ואחרי כן אל עיר ורשה, אך לא רצה בשום אופן ללכת אל אשר צווה; צ’יצ’גוב הנודע בעז רוח דבריו עם הקיסר; צ’יצ’גוב אשר דמה כי קווטוזוב הגיע לגדולה על ידו, על כי כאשר נשלח צ’יצ’גוב בשנת אחת עשרה לעשות שלום עם טורקיה שלא מדעתו של קוטוזוב והברר לו, שהשלום כבר נעשה, הודה לפני הקיסר, שקוטוזוב היה עושה השלום, – צ’יצ’גוב זה קדם ראשונה פני קוטוזוב בוילנה אצל הארמון, אשר הוצרך קוטוזוב לסור אליו. בלבוש שר צבא ים, אזור בחרב מיוחדת שלר כזה ובמצנפת אחוזה תחת אציל ידו מסר צ’יצ’גוב לקוטוזוב את כתב הרצאתו הצבאי ואת מפתחות העיר. יחס הבוז דרך כבוד של הצעירים שבחבורה אל אותו הזקן שנטרפה דעתו מרב ימים הובע במדרגה גבוהה כפי האפשר בכל דרכי צ’יצ’גוב, אשר כבר ידע את העונות אשר טפלו על קוטוזוב.

בין יתר הדברים אמר קוטוזוב אל צ’יצגוב בדברו עמו, כי העגלות והכלים שנלקחו מאתו בבוריסוב שלמים ויושבו לו כולם.

• כונתך לאמור לי, שאין לי על מה לאכול… יכול אני, להפך, להמציא לך כל צרכך, לו גם היה ברצונך לעשות משתות, – אמר צ’יצ’גוב צרפתית מתוך כעס, כי, מאשר היה מתכון בכל מלה שהוציא מפיו להוכיח צדקו, דמה כי גם קוטוזוב עסוק בכונה זאת.

קוטוזוב צחק צחוק גל ודק מתוך התבוננות כדרכו וינע כתפיו ויענהו צרפתית אף הוא: “אין כונתי אלא לאמור לך מה שאני אומר”.

בוילנה העמיד קוטוזוב, נגד רצונו של הקיסר, את רב צבאותיו, לפי דברי מקורביו נפלו פניו וכשל כחו מאד בימי שבתו בפעם ההיא בוילנה. בלי רצון עסק בעניני הצבא ויעזב הכל בידי הגנרלים ויהי חי חיי הוללות ומחכה לבואת הקיסר.

בשביעי לדצמבר יצא הקיסר מפטרבורג עם בני לויתו – הגרף טולסטוי. הנסיך ולקונסקי, ארקצייב ואחרים, – ובאחד עשר לדצמבר בא לוילנה ובלקטיקה, עשויה לנסיעות ארוכות קרב אל הארמון, אצל הארמון עמדו, בלי שים לב לקרח העז, כמאה גנרלים ואופיצרים שטביים בלבושי חגיגתם ופלוגת המשמר החגיגי של הגדוד השמעוני.

הרץ, אשר קרב לפני הקיסר אל הארמון במרכבה רתומה לשלשה סוסים דוֹהרים ומכוסים זעה קרא “יֶדיֶט!” (הנה הוא בא!). קונובניצין מהר אל הפרוזדור החיצון להגיד לקוטוזוב, שחכה בחדר הקטן המיוחד לשומרי הסף.

אך רגע אחד עבר, ודיוקנו הגדול והעבה של אותו זקן במלוא מלבושי חגיגתו וסמלי הכבוד שכסו את לבו ובסרט מהודר על בטנו יצא בנדנודים קלים אל הכבש התחתון. קוטוזוב שם כובע על ראשו כבשורת הצבא ונעלי יד אחז בכפיו וירד במעלות בּנטיה הצדה ובכבדות ויקח בידו את כתב ההרצאה המוכן למסירה לקיסר.

והנה מרוצה, לחישה עוד מרכבה מרקדה רתומה לשלשה חלפה כמו במעוף – וכל העינים כוננו אל הלקטיקה המרקדת שנראו בתוכה דיוקנוּיות הקיסר והנסיך ולקונסקי.

כל זה הרעיד קצת, בכח רגילות של חמשים שנה את הגנרל הזקן; בחפזון מתוך דאגה משש את עצמו, התקין את כובעו, ובאותו הרגע אשר יצא הקיסר מהלקטיקה והרים עיניו אליו, התחזק ויישר קומתו וימסור את כתב ההרצאה ויחל לדבר כדרכו בקולו המתון והמבקש רצון.

הקיסר זרק על קוטוזוב מבט מעופף מראשו ועד רגליו ופניו רעמו כהרף עין, אבל התאפק מיד ויקרב ויפרש זרועותיו ויחבק את הגנרל. גם הפעם השפיע החבוק הזה על קוטוזוב כבכל עת, בכח הרושם הישן המורגל אצלו ודבקותו ברעיון החביב לו, והוא התחיל בוכה.

הקיסר נתן שלום לאופיצרים, לפלוגת המשמר השמעונית וילחץ עוד פעם אחת את כפו של הזקן וילך אתו אל הארמון.

כאשר נשאר הקיסר לבדו עם הפלדמרשל, הביע לו לזה את תרעומותיו על מתינות הרדיפה, על השגיאות ששגו בקרסנויה ועל גדות הברזינה, ויגד לו את מחשבותיו על דבר יציאה למלחמה אל מעבר לגבול. קוטוזוב לא הקשה ולא העיר מאומה. אושם ההכנעה בלי חשבון שהקשיב בו לפני שבע שנים את מצוות הקיסר בשדה אויסטרליץ שכן על פניו גם הפעם.

כאשר יצא קוטוזוב מחדר העבודה והלך דרך הסלון בראש מורד הליכה כבדה שיש בה נדנודים העמיד אותו קול קורא אליו:

• הוד נשיאות, – אמר אליו איש.

קוטוזוב הרים ראשו וזמן רב הביט אל עיני הגרף טולסטוי, אשר עמד לפניו והחזיק חפץ קטן על קערת כסף. לפי מה שנדמה לא הבין קוטוזוב מה דורשים מאתו.

פתאום נראה כמו זכר זאת; צחוק קל מאד נגה רגע על פניו המסורבלים ובקידת כבוד עמוקה קבל את החפץ שהיה מונָח על הקערה, זה היה סמל גיאורגי ממדרגה ראשונה.

יב

ביום השני עשה הפלדמרשל משתה ומחול, והקיסר בא אליהם לכבודו. אמנם גם סמל גיאורגי ממדרגה ראשונה ניתן לקוטוזוב, גם כבוד גדול עשה לו הקיסר; אבל התרעמות הקיסר עליו היתה ידועה לכל איש. אמנם הנגו בו הלכות דרך ארץ, והקיסר הראה זאת ראשונה; אבל הכל ידעו, כי חטא הזקן ולא יצלח למאומה. כאשר צוה קוטוזוב בנשף מחולו, בשעת כניסת הקיסר אל הסלון, להטיל לפני רגליו את הדגלים שנלקחו מהאויב, על פי המנהג הישן שמימי יקטרינה, עוה קצת הקיסר אתפניו שלא מתוך נחת רוח ובטא ברהיטות מלים אחדות שנמצאו שומעים בהן קריאת “קומידנט זקן”.

בוילנה רבו תרעומות הקיסר על קוטוזוב יותר מבראשונה, על כי נראה בּו, בקוטוזוב, שלא רצה או לא יכל להבין את ערכה של המלחמה שהתעתדה להיות.

כאשר אמר הקיסר בים השני בבקר אל האופיצרים שנאספו ובאו לפניו: “לא את רוסיה בלבד הצלתם, – כּי אם את כל אירוֹפה” הבינו הכל, כי עוד לא כלתה המלחמה.

רק קוטוזוב לבד לא אבה להבין זאת ולא נמנע מהביע דעתו בפירוש, כי אין מלחמה חדשה יכולה להיטיב מצבה ולהגדיל כבודה של רוסיה, ויכולה היא אך להרע את מצבה ולהשפיל את גובה מדרגת הכבוד, אשר עמדה עליה רוסיה, לפי דעתו, בעת ההיא. הוא התאמץ להוכיח בראיות לקיסר, שאי אפשר לאסו. צבאות חדשים; הוא דבר על מצבם הקשה של בני הארץ, על האפשרות להנגף וכיוצא בזה.

ברוחו זה יכל הפלדמרשל להיות אך למפגע ולמעצור במלחמה שהתעתדה אז.

להנצל מפגיעות הזקן הזה נמצאה עצה פשוטה והיא להוציא מדיד המצביא הראשי – כמו שנעשה באויסטרליץ ובתחלת המלחמה בימי בַּרקלי – בלי הפריע את מנוחתו ובלי הודיע לו את הענינים שהיה משתרר בהם ולתתם בידי הקיסר בעצמו.

בשביל זה שנו מעט מעט את השוב וכל כחו המעשי של השוב שהיה בידי קוטוזוב הופקע ונמסר לקיסר. טול, קונובניצין וירמולוב נמנו על ענינים אחרים. הכל אמרו בקול רם, כי המצביא הראשי חלש מאד וחולה קצת.

הוא הוצרך להיות חלש כדי למסור משמרתו לנכנס תחתיו ובאמת רפתה בריאותו.

כשם שבא קוטוזוב בדרך טבעי, בפשיטות ומעט מעט מטורקיה אל הפלטה הממלכתית הפטרבורגית ¹³² לאסוף את חיל החלוצים, ואחרי כן אל הצבא, בשעה שהיו צריכים לו מאד, כך נכנס הפעם בדרך טבעי, מעט מעט, ובפשיטות, כשנגמר תפקידו של קוטוזוב, עסקן אחר, שהיתה השעה צריכה לו תחתיו.

מלחמת שנת השתים עשרה נועדה לפעול, מלבד פעולתה העממית היקרה ללב רוסי, גם פעולה אחרת – אירפאית.

אחרי הליכת העמים ממערב למזרח עונדה הליכת עמים ממזרח למערב, ולמלחמה החדשה הזאת נדרש עסקן חדש, שאינו דומה לקוטוזוב, בעל מדות אחרות והשקפות אחרות ותשוקות אחרות.

אלכסנדר הרשון היה נחוץ להליכת העמים ממזרח למערב ולהשבת גבולי העמים למקומותיהם, כמו שהיה קוטוזוב נחוץ להצלת רוסיה ולגידול כבודה.

קוטוזוב לא הבין פרושם של השמות אירפה, שווי המשקל, נפוליון. הוא לא היה יכול להבין זאת. לשלוחו של העם הרוסי, לאותו האיש הרוסי, לא היה מה לעשות עוד בתור איש רוסי, אחרי אשר נשמד האויב. ורוסיה נצלה מידו והוקמה על גובה מדרגת כבודה. לא היה למנהלה של המלחמה העממית כל מעשה עוד חוץ מהמות. וימת.

יג.

פיר הרגיש, כמו שהוא על פי רוב, את כל קשי המחסור והלחץ, אשר נשא בשביו, רק אחרי כלות המחסור והלחץ ההם. אחרי צאתו לחפשי בא לאוריול וביום השלישי לבואו שמה, כאשר היה יכול לנסוע לקיוב נפל למשכב ולא ירד מעל מטתו שלשה חדשים; לפי דברי הדוקטורים אחזתהו קדחת המרה. אף אמנם רפאו אותו הדוקטורים, גם הקיזו לו דם, גם השקוהו סמי מרפא, בכל זאת חזר לבריאותו.

כל מה שהיה לו מימי יציאתו לחרות עד שחלה לא השאיר בקרבו כמעט כל רושם. הוא זכר אך את מצב הרוח האפור והכהה, שפעם ירדו גשם ופעם שלג, את צערו החמרי הפנימי, שכאבו עליו רגלו וירכו; הוא זכר את הרושם הכללי של רעות וצרות שנשאו בני אדם; זכר את סקרנותם המרדנית של האופיצרים והגנרלים, שהיו מרבים לשאלו; את יגיעותיו למצוא מרכבה וסוסים. וביחוד זכר מה קצרו כח הגיונו ורגשותיו בימים ההם. ביום חרותו ראה את גוית פטיה רוסטוב. באותו היום נודע לו, כי הנסיך אנדרי חי יותר מחדש ימים אחרי הקרב הבורודינואי, ואך לפני ימים מעטים מת בירוסלבל בבית הרוסטובים. באותו היום הזכיר דניסוב, שהגיד זאת לפיר, בדברי שיחתו את מיתת אֶלֶן, לפי שדמה, שיודע זאת פיר זה ימים רבים. כל זה היה ביום ההוא אך משונה בעיני פיר. הוא הרגיש, שאינו יכול להבין את ערכן של כל השמועות האלה. הוא היה אז אך נחפז לצאת מהר מהמקומות האלה, שהיו בני אדם ממיתים בהם איש את אחיו, אל מקום מקלט שוקט, להתחזק שם ולנוח ולעיין בכל הדברים המשונים והחדשות, אשר נודעו לו בעת ההיא. אבל כבואו לאוריול חלה מיד. כאשר הקיץ ממחלתו ראה מסביב לו את שני אנשיו אשר באו ממוסקבה, את טֶרֶנטי ואת וַסקה ואת הנסיכית הבכירה, אשר ישבה ביֶלֶץ, באחוזת פיר, ובאה אליו משם, בשמעה על דבר חרותו וחליו, לשמשו.

בימי שובו לבריאותו עזב פיר אך מעט מעט את רשמי החדשים האחרונים שהורגל בהם והתרגל לדעת, עי איש לא יכריחהו מרח ללכת הלאה, כי איש לא יקח ממנו את יצועו החם, וכי מובטח הוא, שיהיו לו לחם צהרים וטה ולחם ערב. אבל בחלום היה רואה את עצמו עוד ימים רבים בתנאי חיי השבי. וכן הבין אך מעט מעט את החדשות אשר נודעו לו אחרי צאתו משביו; את דבר מיתת הנסיך אנדרי, מיתת אשתו והשמדת הצרפתים.

הרגש המשמח, רגש החפש – אותו החופש הגמור, הדבק באדם והיפה לו, אשר הרגיש בו פיר בפעם הראשונה בצאתו ממוסקבה בחניה הראשונה – מלא את לבבו בימי שובו לבריאותו. מתפלא היה, על כי החפש הפנימי הזה, שאינו תלוי בפרטים החיצונים ההם, מוקף עתה במדה גדולה ויתרה גם בחפש חיצוני. בודד היה בעיר נכריה, בלי מיודעים. איש לא דרש מאתו דבר; לשום מקום לא נשלח. כל מה שרצה היה לפניו; הרעיון על דבר אשתו, שהיה מציק לו קודם לזה כל היום, חלף הלך לו, על כי אף היא לא היתה עוד בחיים.

• האח מה טוב! מה יפה ונאוה! – דבר עם לבבו כאשר הגישו לו שלחן ערוך נקי ומרק נותן ריח טוב או בעלותו בלילה על יצועו הרך והנקי, או בזכרו, כי אשתו והצרפתים אינם עוד – האח, מה טוב, מה יפה ונאוה!

וכרגילותו הישנה שאל את עצמו: “ומה יהי אחרי כן? מה אני נכון לעשות” וכרגע השיב לעצמו: “לא אעשה מאומה. חיה אחיה. האח מה יפה ונעים!”

הדבר אשר הציק לו בימים הקודמים, אשר היה מחפש תמיד, הוא מטרת החיים, לא היה לפניו עוד. המטרה המבוקשת הזאת, מַטרת החיים, לא אך סרה מלפניו במקרה לרגע ההוא לבד, הוא הרגיש, כי איננה ואי אפשר לה שתהיה. ואפיסת המטרה היא שנתנה לו את ההכרה השלמה המשמחת שיש לו חופש, והכרה זו היתה אשרו בעת ההיא.

הוא לא יכול להיות בעל מטרה, על כי היתה לו בעת ההיא אמונה, לא אמונה בכללים ידועים, או במלים, או ברעיונות, כי אם אמונה באל חי, מורגש בכל עת. לפני היה מבקש אותו במטרות שהיה מעמיד לעצמו. בקשת המטרה היתה באמת בקשת אלהים. ופתאום נודע לו בשביו לא במלים ולא בסברות, כי אם בהרגשה יוצאת מן הלב, מה שכבר אמרה לו האומנת לפני ימים רבים: כי האלהים פה, בכל מקום. בשבי נודע לו, כי האלהים שבלב קרטיב גדול, בלי סוף ובלי כל תפיסה ברעיון יותר מהאריטקטוֹן של העולם כולו שהמַסונים מודים בו. הוא הרגיש מה שירגיש אדם שמצא את מבוקשו במקום שהוא עומד, תחת רגליו, בשעה שהרחיק להביט בשביל זה ביגיעה רבה. הוא הביט כל ימיו למרחוק, ממעל לראשי האנשים שמסביב לו. אולם לשוא יגע את עיניו, היה לו אך להביט אל מה שלפניו.

לפנים לא יכל לראות את המצוי הגדול שאינו מושג ואין לו סוף, בשם דבר שבעולם. הוא אך הרגיש, שבודאי ישנו באחד המקומות והיה מבקשו. בכל מה שקרוב ומובן ראה אך דבר מגבל, קל ערך, ענין מעניני החיים שאין טעם בו. על כן היה מזדיין בקנה ראי רוחני ומשקיף למרחוק, ששם בערפלי המרחק נדמה לו אותו המוגבל, הקל, הפשוט וחסר הטעם כגדול ובלי סוף רק מאשר נראה לא בברור. כך נדמו לו החיים האירפאיים, הפוליטיקה, המסוניות, הפילוסופיה, הפילנטרפיה. אבל גם אז היה שכלו מגיע, ברגעים שהיו בעיניו כרגעי ירידה מוסרית, לתוך המרחק הזה ורואה גם שם את הענין הקל והפשוט וחסר הטעם כמו שהוא. אך בימים האלה למד לראות את היסוד הגדול והנצחי ושאין לו סוף בכל דבר, ועל כן לא יפלא שבחפצו לראותו ולהתענג בהסתכלות זו השליך את הקנה אשר השקיף בו עד כה ממעל לראשי האנשים, ובלב שמח הסתכל במה שסביב לו, בחיים ההולכים ומשתנים מיד, שהם גדולים תמיד עד אין חקר ואין סוף, וכאשר הוסיף להסתכל מקרוב, כן גדלו מנוחתו ואשרו. השאלה הנוראה “בשביל מה”? שקודם לזה היתה מהרסת את כל בניני שכלו בטלה אצלו לגמרי. על שאלת “בשביל מ”? היתה נכונה בעת הזאת תשובה פשוטה: בשביל שיש אלהים, הוא האלהים, שבלי רצונו לא יפול משערת אדם ארצה.

יד

פיר כמעט לא נשתנה בדרכיו הגלויים. למראה היה בכל דבר כמו שהיה לפנים. כלפנים היה טרוד בהרהורים ונראה כעסוק לא במה שלנגד עיניו, כי אם באיזה דבר מיוחד שהוא לו לבד. החילוק בין מצבו הקודם ובין מצבו שבעת ההיא היה, שבימים הקודמים הצטער וקמט מצחו בשכחו מה שהיה לפניו או מה שנאמר לו, כאלו נסה ולא יכול לראות איזה דבר רחוק ממנו. גם בעת האחרונה היה שוכח מה שאומרים לו ומה שלפניו; אך בעת הזאת התבונן בצחוק קל, כמעט בלתי נראה, וכמו לגלוגי, באותו הדבר שנמצא לפניו, והטה אזנו לשמוע היטב מה שאומרים לו אף על פי שנראה בברור שהוא רואה ושומע איזה דבר אחר לגמרי. לפנים נראה כאיש טוב אבל אמלל, ועל כן היו אנשים מתרחקים ממנו שלא ברצונם. ובעת האחרונה היה צחוק קל מתוך חיי שמחה מרחף תמיד מסביב לפיו ובעיניו הזהירה השתתפות במצב בני האדם, או השאלה: השטחים בחיים גם הם כמוהו? ונעים היה לבני אדם במעמדו.

לפנים היה מדבר הרבה, בא לכלל כעס בדברו ושומע אך מעט; ובעת האחרונה לא הרבה שיחה אלא לפעמים רחוקות וידע לשמוע כראוי, ובגלל זה היו אנשים מגידים לו בנפש חפצה את כּל לבם.

הנסיכית, אשר לא אהבה את פיר מימיה ורגזה עליו ביחוד מאז הרגישה, אחרי מות הגרף הזקן, שהיא חייבת להחזיק טובה לפיר, הכירה בעצמה לדאבונה ולתמהונה, אחרי שבתה ימים מעטים באוריול – אשר באה שמה על מנת להראותו לדעת, כי אף על פי שהוא כפוי טובה, היא חושבת לה לחובה לשמשו – שהיא אוהבת אותו. ופיר לא נהג בה כל מנהג בקשת חבה. הוא אך התבונן בה בסקרנות. לפנים היתה הנסיכית מרגשת קרירות ולגלוג במבטו אליה, וכדרכה עם אנשים אחרים הערימה בדברה עמו והראתהו אך את יסוד הגבורה שבחייה; ובעת האחרונה הרגישה כי, להפך, ההוא כמו מתאמץ לרדת לעומק צרכי נפשה בחייה; בגלל זה גלתה לפניו, בראשונה בחשדנות ואחרי כן ברגשי תודה, את מדותיה הטובות שהיו צפונות בה.

גם ערום שבערומים לא היה מצליח יותר ממנו להטות את לבב הנסיכית הזאת להאמין בו, כי העיר בה זכרונות ימי נעוריה הטובים והראה השתתפות בנועם הזכרונות האלה. אבל כל ערמתו היתה אך בקשת עונג לנפשו, כי מצא עונג בהעירו רגשי אנוש בנסיכית המלאה רוגז וקשי לב והגאה על פי דרכה.

• אכן איש טוב מאד מאד הוא, כשמשפיעים עליו לא אנשים רעים, כי אם אנשים כמוני, – דברה הנסיכית אל לבה.

בשנוי שנהיה בפיה התבוננו על פי דרכם גם שני השרתיו טרנטי וּ’וסקה. הם אמרו עליו, שנעשה פשוט במדה מרובה. פעמים רבות התמהמה טרנטי לצאת, אחרי הפשיטו את אדוניו את בגדיו ואחרי ברכו אותו בליל מנוחה ועמד וחכה, והנעללים והבגדים בידו, אולי יכנס אדוניו בדברים עמו. ואל פי רוב היה פיר עוצר את טרנטי, בראותו שהוא רוצה לדבר קצת.

• הגידה לי אפוא… איך מצאתם אוכל? – היה שואל. וטרנטי היה מתחיל לספר על אדות העוני שנהיה במוסקבה, על אדות הגרף הנפטר, וזמן רב היה עומד ומספר ולפעמים עומד ושומע את ספורי פיר, והבגדים בידו, ובנועם ההכרה, שאדוניו קרוב אליו ומחבבו, היה יוצא אל הפרוזדור.

הדוקטור שרפא את פיר והיה בא לראותו יום יום, אף על פי שבתור דוקטור חשב לו לחובה להראות כאיש אשר כל אחד מרגעיו מביא ישע ומרפא לכואבים שבמין האדם, היה יושב שעות שלמות עם פיר ומספר לו מעשיו ונסיונותיו האהובים לו, מה שראה במדות החולים בכלל ובמדות החולות ביחוד.

• אכן עם איש כזה נעים לדבר, מה שאין כן עם הקרתנים שלנו, – אמר הדוקטור.

באוריול נמצאו אופיצרים צרפתיים אחדים שנשבו והדוקטור הביא אחד מהם, אופיצר איטלקי צעיר, אל פיר.

האופיצר הזה החל ללכת אל פיר, והנסיכית צחקה על רגשי החבה היתרה, אשר הביע האיטלקי לפיר.

כפי מה שנראה בברור לא שמח האיטלקי אלא בשעה שהיה יכול לבוא אל פיר ולדבר ולספר לו מדברי ימיו הקודמים, מעניני חייו הביתיים, על דבר אהבתוו ולשפוך לפניו תלונותיו על הצרפתים וביחוד על נפוליון.

• אם כל הרוסים דומים לך אפילו מעט, – אמר אל פיר – חלול קדש הוא לעשות מלחמה את עם כעמך. הנה הצרפתים הרבו לעשות לבם רעות גדולות, ואתם גם חמה אין לכם עליהם.

ואת אהבתו העזה של האיטלקי קנה לו פיר אך בזה שהיה מעיר בקרבו את המעולות שבמדותיו ומתענג עליהן.

בימי שבתו האחרונים של פיר באוריול בא אליו שמה מיודעו הישן המַסון הגרף וילירסקי. שהכניס את פיר אל התא המסַוני בשנת 1807. וילירסקי נשא לו אשה רוסית עשירה, בעלת אחוזות גדולות בפלך אוריול ולפי שעה היה פקיד בעיר במחלקת הספקת מזון.

כאשר נודע לוילירסקי, כי בזאוחוב באוריול, מהר, אף על פי שלא היו מקורבים הרבה זה לזה, ובא אליו בדברי הידידות והקרבה שבני אדם מביעים זה לזה, כשהם מזדמנים במדבר. וילירסקי היה משתעמם באוריון, ובפגעו באיש מבני חבורתו, שלפי השערתו היו עסקים אחדים לשניהם, שמח לקראתו שמחה גדולה.

אך מהרה ראה וילירסקי ותמה, כי התרחק פיר מאד מהחיים האמתיים ושקע בקרירות דעת ובאיגואיזם, על פי מה שהחליט בלבו על פיר.

• ווּ ווּ – ז' – אַנקרוּטֶה, מון שר ¹³³ – אמר אליו.

אף על פי כן היה נעים לוילַירסקי לשוחח עם פיר בעת ההיא יותר מבימים הקודמים ויום יום היה בא אליו. ופיר היה תמה בהביטו אל וילירסקי ומאמין בקושי, שלפני ימים מעטים היה הוא בעצמו כמוהו.

וילירסקי היה בעל אשה ובית, עסוק גם בעניני אחוזת אשתו, גם במשמרת פקודתו, גם בבני ביתו. הוא דמה, שכל העסקים האלה מפריעים את החיים ושפלים הם כלם יחד, על כי מטרתם טובה פרטית לו ולביתו בלבד. חשבונות צבאיות, אדמיניסטרטיביות, פוליטיות ומסַוניות מלאו את לבו כל היום. ופיר לא השתדל לשנות את השקפתו של זה, לא דן אותו לכף חובה, וּבצחוקו הקל מתוך שקט ושמחה, שהיה תדיר על פניו באותם הימים, התבונן אל אותו החזיון המשונה בעיניו והידוע לו כל כך.

בדרכיו עם וילירסקי, עם הנסיכית, עם הדוקטור, עם כל האנשים שנזדמן נמהם בעת ההיא, הורגש בו תו חדש, אשר חבב אותו על כל איש: הוא – ההכרה, שאפשר לכל אדם לחשוב, להרגיש ולהשקיף על עניני החיים כאשר יורנו לבבו, ושאי אפשר להטות אדם מדעתו בדברים בעלמא. תכונה זו, שכל אדם זכאי בה, שבימים הקודמים היתה מצערת ומרגזת את פיר, שמשה לו בעת האחרונה ליסוד השתתפותו והתענינותו במצבם של בני אדם. החילוק, גם הנגוד הגמור, שיש לפעמים בין השקפות בני אדם ובין חייהם הסותרות זו את זו בעצמן היה מקור שמחה לפיר והעיר בו צחוק לגלוגי קל מתוך בקשת טובה.

בענינים מעשיים הרגיש פיר פתאום שיש לו מרכז כובד אשר לא היה לו לפנים. לפנים היו כל שאלות הדברים שבממון, – ביחוד בקשות כסף, שהיו מצויות לפניו מאד בשביל רב עשרו – מביאות אותו לידי סערות לבב וספקות שאין להם סוף. “לתת או לחדל?” היה שואל את נפשו. “אני יש לי, וזה צריך. אך זה ציך עוד יותר. מי צריך יותר? ואפשר ששניהם רמאים?” ומכל ההשערות האלה לא היה מוצא לפנים כל מוצא, ועל כן נתן לכל מבקש, כל עוד היה לו מה לתת. במבוכה כזאת הביאה אתו לפנים כל שאלה נוגעת בכרושו, כשאחד אמר, שצריך לעשות כך, והשני – אמר לא כן.

אך בעת האחרונה נגלה לו, לתמיהתו, שבכל השאלות האלה לא היו לו ספקות וגמגומים עוד. שופט נכנס בו, שעל פי חקים צפונים מלפניו היה גומר מה שצריך לעשות ומה אין צריך.

הוא לא הוקיר דברים שבממון – יותר מקודם לזה; אבל ידע בלי פקפוק, מה הוא חייב לעשות ומה אין לו לעשות. בפעם הראשונה קיים את פסק דינו של אותו הדיין החדש בבקשת ראש גדוד צרפתי שבוי, שבא אליו וספר לו הרבה על אדות מעשי גבורתו ובאחרונה כמעט דרש, שיתן לו פיר ארבעה אלפי פרנק לשלוח לאשתו ולבניו.

פיר השיב את פניו בלי יגיעה רוחנית כל שהיא והתפלא אחרי כן, מה פשוט וקל היה הדבר אשר נראה לו לפנים כשאלה שאין עליה תשובה! ובאותה שעה שהשיב פני ראש הגדוד גמר בלבו שנחוץ להכריח במעשי ערמה, בצאתו מאוריול, את האופיצר האיטלקי לקחת מאתו כסף, שהיה צריך לזה בלי ספק. ראיה חדשה, שנקלטה בו היטב השקפה נכונה על ענינים מעשיים, מצא פיר בפתרון שפתר את השאלה על דבר חובות אשתו ובנין בתיו שהיו לו במוסקבה ובפרוריה, שהתחילו בו והיה אפשר להמשיך את העבודה הזאת או להפסיקה.

בשבתו באוריול היה המנהל הראשי בא אליו, ועמוו עשה פיר חשבון כללי להכנסותיו שנשתנו. בשרפת מוסקבה הפסיד פיר, על פי חשבונו של המנהל הראשי, כשני מיליונים.

המנהל המציא לפיר, כדי לנחמו על נזקיו אלה, חשבון, שאחריו כל מה שהפסיד לא רק לא תמעטנה הכנסותיו כי אם גם תרבינה, אם ימנע משלם חובות אשתו, שבודאי אינן מוטלות עליו, ואם לא יחדש בניניו במוסקבה ובפרוריה, אשר עלו לו בשמונים אלף לשנה ולא הביאו כל ריוה.

• כן, כן, אמת הוא, – אמר פיר בצחוק קל מתוך שמחה. כן, כן, אין חפץ לי בכל זה. אני אך עשרתי יותר על ידי החרבן הזה.

אך בינואר בא סוֶלאיץ' ממוסקבה ויספר לו על אודות מצב העיר ועל אדות החשבון, אשר עשה לו הארכיטקטור לענין תקון הבית והפרור, ובר בזה כבדבר שכבר החלט. ובאותם הימים באו מכתבים מפטרבורג אל פיר, מהנסיך וַסילי וממיודעים אחרים. במכתבים ההם דובר בחובות אשתו. ופיר החליט, כי עצת מנהלו, אשר ישרה בעיניו כל לך, איננה נכונה, וכי ראוי לו לנסוע לפרטבורג ולגמור עניני אשתו ולבנות את אשר לו במוסקבה. למה היה לו זה לא ידע, אבל ידע בלי כל פקפוק שכך צריך לעשות. הכנסותיו נתמעטו על ידי החלטה זאת בשלש רביעות, אבל כך היה צריך לעשות, הוא הרגיש זאת.

וילירסקי נסע אז למוסקבה, ויסעו שניהם יחדו.

בכל הימים אשר נראפ פיר מעט מעט באוריול הרגיש בקרבו שמחה וחופש וחיים; אך כאשר הובא בימי נסיעתו אל עולם של חרות וראה מאות פנים חדשות, חזק בו הרגש הזה עוד יותר. בכל שעת נסיעתו שמח לבו בקרבו שמחת תלמיד בית ספר בימי הדרור. בכל האנשים: ברכב, במשגיח שבתחנת הפוסטה, באכרים שפגע בהם בדרך או בכפר – בעולם מצא ענין חדש. התחברותו והערותיו של וילירסקי, אשר התאונן בלי הפסק על עניה של אוסיה, על התבדלותה מאירופה, על בערותה, אך הגדילו את שמחת פיר. במקום אשר ראה וילירסקי תרדמת מות, ראה פיר כח חיים גדול ועצום, את הכח המחזיק בשלג שעל פני הארץ הזאת את חיי כל העם המיוחד והמאוחד הזה. הוא לא התנגד בדברים לוילירסקי ולפי הנראה הסכים לו (על פי הסכמה זו, שלא יצאה מן הלב, היתה הדרך הקצרה להבטל מחוויי הדעות, אשר לא יכלו לברר דבר) וצחק בנחת רוח בשמעו מה שסבר אליו.

טו

כשם שקשה לבאר בשביל מה ואנה רצות נמלים בנות גל עפר אחד שנתפזר, כשאלה נושאות עליהן פרורי זבל, ביצים ופגרים קטנים ובורחות הלאה ואלה שבות בחפזון אל הגל שלהן; בשביל מה הן דוחקות, רודפות אשה אחרי רעותה, נאבקות זו עם זו – כך היה קשה לברר את הסבות, אשר הזקיקו את אנשי רוסיה להתלקט בהמון רב אחרי יציאת המרפתים במקום אשר נקרא קודם לזה מוסקבה. אך כשם שהרואה נמלים פזורות מסביב לגל עפר הרוס, מכיר על פי דבקותם ושקידתם ורב מספרם של קטני ארץ אלה המתרוצצים שם, כי בחרבן הגמור הזה, אמנם נהרס הכל, אבל נותר איזה דבר שאינו גוף ואינו עומד לההרס, ובו כל כחו של אותו הגל, – כך היתה גם מוסקבה בימי אוקטובר, אף על פי שלא נמצאו בה לא שרי ממשלה, א בתי תפלה, לא קדשי העם, לא עושר, לא בתים, אותה העיר מוסקבה שהיתה באוגוסט. הכל נהרס חוץ מאיזה דבר שאינו גופני, אבל כביר כח ובלתי עומד לההרס.

תשוקות האנשים, אשר שטו מכל עברים אל מוסקבה אחרי יציאת האויב מתוכה היו שונות זו מזו מאד, פרטיות היו ובראשונה על פי רוב גסות, בהמיות. רק אחת היתה משוּתפת לכלם – היא השאיפה שמה, אל המקום אשר קודם לזה נקרא שמו מוסקבה, על מנת לעשות שם איש את שלו.

מקצה שבוע אחד כבר נמצאו חמשה עשר אלף איש במוסקבה. בעוד שבוע נמצאו חמשה ועשרים אלף וכן עוד ועוד. וכן הלכו הלוך ורוב ולתקופת הבציר שבשנת 1813 גדל מספרם ממה שהיה בשנת השתים עשרה.

הרוסים הראשונים שנכנסו למוסקבה היו קוזקים מפלוגת וינצֶנגֵירודֶה, אכרים מהכפרים הסמוכים ובני מוסקבה שנסו מתוכה והסתתרו בסביביה. הרוסים שנכנסו למוסקבה בשעת חרבנה וראו כי היא שסויה התחילו שוסים אף הם. מה שעשו הצרפתים הוסיפו הם לעשות אחריהם. מעגלות אכרים באו למוסקבה להוציא מתוכה אל הכפרים כל מה שנמצא מוטל בבתיה הנהרסים וברחובותיה. הקוזקים הוציאו כל מה שמצאה ידם אל מחנותיהם; בעלי בתים לקחו כל מה שמצאו בבתי אחרים והביאו אל בתיהם, באמרם, כי מקניניהם הוא, ושלהם הם נוטלים.

אבל אחרי השוסים הראשונים באו שניים ושלישיים, ועסק המשסה הלך הלוך וקשה מיום ליום, במדה שנתרבו השוסים, ולבש צורות ברורות מבראשונה.

הצרפתים מצאו אמנם את מוסקבה ריקה, אבל אז כיו בה כל סימני עיר נושבת ומכוננת כראוי, בעלת ענפי עסקנות שונים של מסחר, של מעשי אומנות, של תפנוקים, של הנהגת ממשלה, של עניני אמונה. הסמנים האלה היו בלי רוח חיים, אבל עוד נמצאו אז בעיר. נמצאו בה שורות האצטבאות העשויות לדבר, חנויות קטנות עם גדולות, שוקי דגן וכל מיני שוקים, ומיניי סחורה ברובם; נמצאו פבריקאות ובתי אומנות. נמצאו היכלות, בתים מלאים כלי יקר; נמצאו בתי חולים, בתי אסורים, בתי ועד, בתי תפלה, היכלי קודש. כאשר הרבו הצרפתים לשבת בעיר, כן מעטו וכלו סמני החיים העירוניים האלה, ולאחרונה נהפך כל זה לשדה משסה אחד מאוחד בלי אותות חיים.

בזיזת הצרפתים הרסה הלוך והרוס, במדה שנמשכו ימיה, את אוצרות עשרה של מוסקה ואת כחות הבוזזים יחד. ובזיזת הרוסים, שהית התחלת כניסת הרוסים לקרית ממלכתם, כאשר נמשכו ימיה ורבו המשתתפים בה, כן מהרה לקומם את רכוש מוסקבה ולכונן את סדרי החיים בעיר.

מלבד הבוזזים האלה היו המוני עם שונים, זה מתוך סקרנות, זה מחובת משמרתו, זה בחשבון פרטי – בעלי בתים, כהנים, פקידים גבוהים ושפלים, סוחרים, אומנים, רכרים – נוהרים מעברים שונים אל מוסקבה, כדם הזורם אל הלב.

מקצה שבוע אחד נעצרו על ידי הממשלה האכרים, שבאו עם עגלות ריקות על מנת להוציא חפצים מן העיר, והוזקקו להוציא מתוכה גופות מתים. אכרים אחרים שמעו את אשר קרה את חבריהם ויביאו שמה שפון, שבלת שועל וחשש, ובהתחרותם זה עם זה הורידו את המחיר ממה שהיה קודם לזה. חבורות גודרים באו שמה בכל יום בתקותם למצוא שכר רב ובכל עבר נחצבו ונבנו בתים חדשים ונתקנו ישנים שהיו לשרפה. סוחרים פתחו בתי מסחר באהלים. בתי תמחוי ומלון נערכו בבנינים שאחזה אש בהם. כהנים חזרו והתחילו עורכים תפלותיהם בבתי התפלה הרבים שלא נשרפו. נדבנים הביאו חפצים שנלקחו מבתי תפלה. פקידים במוסדות הממשלה סדרו את שלחנותיהם המחופים ארג ואת ארונות נירותיהם בחדרים קטנים. בעלי השלטון הגבוהים והמשטרה חלקו את הרכוש אשר נשאר אחרי הצרפתים. בבעלי הבתים, אשר נותרו בתוכם הרבה חפצים שהובאו מבתים אחרים, התאוננו, כי לא בדין הביאו את כל החפצים ההם אל ה“גרַנוֹויטַיה פַלַטַה”; אחרים טענו דרך ודאות, שהצרפתים אספו והביאו חפצים מבתים שונים אל מקום אחד, ועל כן לא מן הדין הוא, שינתנו לבעל הבית החפצים אשר נמצאו בידו. אלה חרפו את המשטרה; אלה נתנו לה שחד; סכומים מגודלים עשר פעמים נרשמו על החפצים השרופים של הממשלה; רבים דרשו תמיכות כסף. והגרף רַסטופציי כתב את הפוקלמציות שלו.

טז

בסוף חדש ינואר בא פיר למוסקבה וישב בְּביתו באגף שלא הוזק. הוא בא אל הגרף רסטופצין, אל מיודעים אחדים שחזרו למוסקבה ויכון לנסוע ביום השלישי לפרטבורג. הכל שמחו על הנצחון; הכל היה מלא חיים ותנועה בקריה הנהרסה שחזרה להיות כתקונה. כל יודעי פיר שמחו לקראתו; כלם חפצו לראותו וכלם שאלו אותו על אודות הדברים אשר ראה. פי הרגיש בלבו חבה יתרה לכל האנשים אשר פגע בהם; אך שלא בכונה התנהג בזהירות עם כל אחד לבלתי קבל עליו כל התחיבות על כל השאלות אשר שאלוהו – כחשובות כקלות שבקלות – למשל: איפה ידור? היבנה בית? מתי יסע לפטרבורג והיוכל לקחת בעד איש ארגז קטן? השיב: הן, אשפר, אני משער, וכיוצא בזה.

על הרוסטובים שמע, כי הם בקוסטרומה, והרעיון על אודות נטשה עלה על לבו אך לפעמים רחוקות. גם כשעלה, לא היה זה אלא זכר נעים של עבר רחוק. הוא הכיר את עצמו חפשי לא רק תנאי החיים הנהוגים, כי אם גם מהרגש הזה, כפי מה שנדמה לו בימים האחרונים ההם, אך התאמץ להאחיזו בעצמו.

ביום השלישי לבואו למוסקבה, שמע מהדרובֶּצקים, כי הנסיכית מריה במוסקבה. מיתתו, מכאוביו וימיו האחרונים של הנסיך אנדרי העסיקו את פיר לעתים קרובות, ובעת האחרונה הזאת עלו על לבו בכח מיוחד, כאשר נודע לו בשעת ארוחת הצהרים, כי הנסיכית מריה במוסקבה, והיא יושבת בביתה הנשרף בווֹזדויז’נקה, נסע אליה בערב ההוא.

בדרך, בשעת נסיעתו אל מריה הנסיכית, הרהר בלי הפסק בנסיך אנדרי, בידידות שהיתה בינו ובין הנסיך, במקרים שונים שנזדמנו יחד וביחוד בהזדמנותם האחרונה בבורודינו.

“האמנם מת, בעודו מלא רוח הזעם, אשר תקפה עליו בעת ההיא? האמם לא נגלה לו לפני מותו מה הם החיים?” אמר פיר בלבו; ויזכר את קַרַטיב ואת מיתתו, ושלא בכונה מראש החל להשוות את שני האנשים האלה, שהיו שונים כל כך איש מאחיו ויחד עם זה שוים כל כך באהבתו שאהב את שניהם ובזה ששניהם היו בחיים ושניהם מתו.

ברוח סריוזי מאד קרב פיר במרכבתו אל בית הנסיך הזקן. הבית הזה לא נחרב. אמנם נראו בו אותות חרבן, אך בכללו היה כמו שהיה. המשרת הזקן שיצא לקראתו אמר בפנים מביעים הטלת אימה, – כמו נתכוון להראות לאורח, שסדרי הבית נהגים גם בזמן שאין בעליו בו, – כי הנסיכית הואילה לעבור אל חדריה ואינה מקבלת אלא בראשון לשבוע.

• הגידה לגברת; אפשר שתקבל, – אמר פיר.

• שומע עבדך, – ענה המשרת: – הואל נא ובוא אל חדר התמונות.

בעוד רגעים אחדים יצאו אל פיר המשרת דֶסל. דֶסַל אמר לפיר בשם הנסיכית, כי היא שמחה מאד לראותו ומבקשת מאתו, אם יסלח לה על זלזול נמוס, לעלות אליה אל חדריה.

בחדר קטן ונמוך, מואר בנר אחד ישבה הנסיכית ועוד אשה אחת עמה בשמלה שחורה. פיר זכר, כי בכלעת נמצאו חברות אצל הנסיכית, אבל מי החברות האלה ומה מעשיהן לא ידע ולא זכר. “אחת מחברותיה זאת”, אמר אל לבו, בזרקו מבט אחד על האשה הלבושה שמלה שחורה.

הנסיכית קמה במהירות לקראתו ותושט ידה.

• כן הוא, – אמרה אחרי נשקו את ידה בהתבוננה בפניו אשר נשתנו, – ככה אנו רואים זה את זה. הוא דבר על אודותיך גם בימים האחרונים לעתים קרובות, – אמרה והסבה עיניה אל חברתה בבישנות, אשר התמיהה להרף עין את פיר.

• שמחתי כל כך, כאשר נודע לי, כי נצלת. זאת היתה השמועה הטובה האחת, אשר באה אלינו בימים האחרונים הרבים.

הנסיכית הסבה עיניה שנית אל חברתה, וכמו מתוך מבוכה מרובה עוד יותר, ורצתה לאמור דבר; אבל פיר הפריעה.

• הלא תביני, כי אני לא ידעתי על אודותיו מאומה, – אמר אליה. – אני דמיתי, כי נהרג. כל מה שנודע לי מפי אחרים, מעדי שמיעה. אני אך ידעתי, כי הובא אל הרוסטובים… מה נפלא גורלו!

פיר דבר במהירות ובהתעוררות. פעם אחת נתן עיניו בפני החברת, כי ראה את מבטה מכונן אליו בתשומתלב ובחבה, ובלי טעם ברור לו – מה שמצוי בשעת שיחה – הרגיש, כי אותה החברת הלבושה שמלה שחורה – בריה נעימה, טובה ונפלאה, אשר לא תפריעהו משיחתו היוצאת מן הלב עם הנסיכית מריה.

אבל כאשר אמר את דבריו האחרונים על אודות הרוסטובים הובעה על פני מריה הנסיכית מבוכה עזה עוד יותר. עוד הפעם העיפה עיניה מפני פיר על פניה של בעלת השמלה השחורה ותאמר:

• האמנם לא תכיר?

פיר נתן עיניו עוד פעם אחת בפני החברת ההיא, החוורים והדקים, בעיניה השחורות ובפיה המשונה קצת. איזו בריה קרובה לו, שנשכחה כבר מלבו ושנעמה לו עד מאד, השקיפה עליו מהעינים ההן, אשר הביטו אליו בתשומת לבב.

“אך לא, אי אפשר הוא”, אמר אל לבו. פני הזוקן המטילים אימה, הדלים והחוורים האלה! אי אפשר שהיא זאת. אין זה אלא זכר לדבר". אבל בין כה אמרה הנסיכית מריה “נטשה”. והפנים, בעלי העינים הבוחנות, צחקו צחוק קל בכבדות, ביגיעה, כמו שנפתחת דלת שהעלתה חלודה, אך כשנפתחה הדלת הזאת, נדף פתאום מתוכה אל פיר ונתפשט מסביב לו רוח אשרו הנשכח, אשר לא הרהר בו באושר הזה, ביחוד באותה שעה. הרוח הזה נדף ויסובבנו ויתקפהו. אחרי צחקה לא היה כל ספק עוד: נטשה היתה זאת, והוא אהב אותה.

עוד ברגע הראשון הגיד פיר שלא ברצונו גם לה, גם למריה הנסיכית, והעיקר, גם לו בעצמו, את הסוד, אשר לא ידע גם הוא בעצמו. הוא נסתמק מתוך שמחה ומכאובים. רוצה היה לכסות סערת רוחו. אבל כאשר התאמץ לכסותה, כן גלה יותר – יותר מבכל מלה ברורה ומבוררה – גם לעצמו, גם לה, גם למריה הנסיכית, כי הוא אוהב אותה.

“לא, אין בכך כלום, אך מפני הפתאומיות”, אמר פיר אל לבו. אבל כאשר אך רצה להמשיך את השיחה, שהתחיל בה עם הנסיכית מריה, חזר ונתן עיניו בנטשה, ונסתמקו פניו ונסער לבבו מתוך שמחה ופחד עוד יותר הרבה. דבריו נתבלבלו ונסתתמו באמצע השיחה.

הוא לא התבונן בנטשה, על כי לא עלתה על דעתו, שיראה אותה בזה, אך לא הכירה גם בהביטו אליה, על כי גדל מאד השנוי שנהיה בה בימים אשר לא ראה אותה. היא כחשה וחוורה באותם הימים. אך לא בגלל זה היה קשה להכירה: ברגע הראשון כשנכנס לשם לא היה אפשר להכירה, כי על הפנים האלה, שצחוק קל צפון של שמחת החיים היה מזהיר בעיניהם תמיד, לא נראה אפילו צחוק כל שהוא, בתתו עיניו בה בפעם הראשונה בשעת כניסתו; רק עינים נראו – עינים בוחנות, דורשות טובה ומביעות שאלה ועוצב.

מבוכת פיר לא גררה מבוכה בנטשה, רק נחת רוח האירה קצת את כל פניה.

יז

• היא באה אלי להתארח, – אמרה הנסיכית מריה, – הגרף והגרפינה יבואו אף הם באחד הימים הקרובים. הגרפינה במצב נורא. אבל נטשה בעצמה צריכה לדוקטור. בחזקה שלחו אותה הנה עמדי.

-היש בית, אשר אין שם צרה? – אמר פיר בפנותו אל נטשה. – הדבר היה ביום אשר הוציאונו לחפשי. אני ראיתי אותו. עכן עלם נחמד היה!

נטשה הביטה אליו ובתשובה על דבריו נפקחו והזהירו עיניה יותר.

• מה אפשר לאמור או למצוא בהתנחם בו עליו? – אמר פיר. – אין מלה בפי. על מה מת נער נפלא מלא חיים כזה?

• כן הוא, בימינו קשה לחיות בלי אמונה… – אמרה מריה הנסיכית.

• כן, כן. זאת אמת גמורה, – נכנס פיר לתוך דבריה בחפזון.

• מפני מה? – שאלה נטשה והביטה בתשומת לב אל עיני פיר.

• מפני מה את שואלת? – אמרה הנסיכית מריה. – רק הרעיון על אודות הצפון לאדם שם…

נטשה לא גמרה לשמוע את דברי הנסיכית מריה ושוב נתנה עיניה בפיר לשמוע מה בפיו.

• ומאשר, – הוסיף פיר, – רק האיש המאמין, כי יש אל מושל ומנהג, יכול לשאת אבדה כזו שאבדה לה… ולך, – אמר פיר.

נטשה פתחה את פיה לאמור דבר, אבל נעצרה פתאום. פיר מהר להסב פניו ממנה ויפן אל הנסיכית מריה וישאלה על אודות ימי ידידו האחרונים.

מבוכת פיר כמעט עברה לה; אבל יחד עם זה הרגיש, כי כל חופשו הקודם אבד ואיננו. הוא הרגיש, כי על כל מלה שיוצא מפיו ועל כל מעשה שיעשה יש לו שופט, יש משפט יקר לו ממשפט כל האנשים אשר בארץ. בדברו עיין גם בדבריו בעצמם גם ברושם שעשו על נטשה. אמנם לא דבר בכונה מה שיוכל למצוא חן בעיניה; אך על כל מה שדבר נתן חשבון לפני עצמו על פי נקודת השקפתה.

הנסיכית מריה החלה לספר לו, – וכדרך בני אדם בענין כזה החלה נגד רצונה – על אודות המצב אשר מצאה בו את הנסיך אנדרי. אבל השאלות אשר שאלה פיר, מבטו שהובעו בו התעוררות וצער, ופניו שרעדו מסערת רוחו – הזקיקוה מעט מעט להכנס בפרטים, אשר יראה לחדשם בדמיונה.

• כן, כן, נכון הוא, נכון… – אמר פיר אשר גחן בכל גופו מעל לראש הנסיכית ושמע בנפש שוקקה את אשר ספרה. – כן, כן; הוא נרגע אפוא? נח מזעפו? כל כך בקש תמיד, בכל כחות נפשו, אך דבר אחד: להיות איש טוב וישר, שלא היה יכול לירוא מפני המות. החסרונות, שהיו בו – אם היו בו באמת – נוצרו לא באשמתו. הוא נח אפוא מזעפו? – אמר פיר. – מה טוב, כי ראיתם זה את זה. – אמר אל נטשה ופנה פתאום אליה ונסתכל בה בעינים מלאות דמעה.

פני נטשה נזדעזעו. היא הרעימה פניה והורידה עיניה להרף עין. כרגע אחד לא ידעה, התדבר אם לא תדבר.

• כן הוא, טובה גדולה היתה זאת, – אמרה בקול שפל עולה מקירות לב, – לי היתה זאת בודאי טובה גדולה. – היא החרישה מעט. – והוא… הוא… הוא אמר, כי בקש זאת ברגע אשר באתי אליו.

קולה נפסק. פניה נסתמקו, ואת כפיה לחצה אל ברכיה, ופתאום הרימה ראשה, – ניכר היה, כי הדבר עלה בידה בקושי – ותחל לדבר במהירות.

• אנחנו לא ידענו מאומה בצאתנו ממוסקבה. אני לא ערבתי את לבבי לשאול על אודותיו. ופתאום אמרה לי סוניה, כי עמנו הוא. לא הרהרתי בדבר כלל. לא יכלתי לתאר לי מה מצבו; צריכה הייתי אך לראותו, להיות עמו, – היא דברה ברעדה ובנשימה כבדה.

ובלי תת להכנס לתוך דבריה ספרה מה שלא ספרה עוד לאיש: כל מה שנשאה בשלשת שבועות נסיעתם ושבתם בירוסלבל.

פיר הקשיב לה בפה פעור ובלי גרוע עיניו המלאות דמעה ממנה. בשמעו את דבריה לא הרהר לא בנסיך אנדרי ולא במות וגם לא במה שספרה לו. הוא הקשיב לקולה ואך צר היה לו עליה, על הצער שנשאה בספרה לו.

הנסיכית ישבה אצל נטשה בפנים מקומטים כדי להמנע מדמעה ושמעה בפעם הראשונה את דברי הימים האחרונים לאהבת אחיה ונטשה.

ניכר היה, שהספור הזה, ספור מכאיב ומשמח קצת יחד, היה נחוץ לנטשה.

בדברה ערבבה פרטים קלושים בדברים חשובים וצפונים שבלב, ואפשר היה לדמות, שלא תוכל לגמור לעולם. פעמים אחדות שנתה דברים שכבר אמרה באזניהם.

מאחרי הדלת נשמע קולו של דֶסַל, בשאלו, אם אפשר לניקולושקה להכנס לברכת פרידת הערב.

• וזה הכל. הכל… – אמרה נטשה.

בשעת כניסתו של ניקולושקה קמה בחפזון וכמעט רצה אל הפתח, וראשה נלהם בדלת המכוסה במסך, ובאנחה, שלא הברר אם היתה מחמת כאב אם מדאבון, פרצה ותצא מן החדר.

הנסיכית מריה הוציאה אותו מטרדת רעיוניו ותעירהו לשים לב אל בן אחיה אשר בא אל החדר.

פני ניקולושקה, שהיו דומים לפני אביו השפיעו על פיר כל כך בשעת רצון זו שלו, שאחרי נשקו את הנער קם במהירות ויוציא את מטפחתו ויט אל החלון. הוא אמר להפָּרד ממריה הנסיכית, אבל היא עצרה אותו.

• לא, אני ונטשה איננו ישנות לעולם לפני השעה השלישית; שבה נא. אני אצוה להגיש את סעודת הערב. רדה נא; כרגע נבוא גם אנחנו.

בטרם יצא פיר אמרה לו הנסיכית:

• זו הפעם הראשונה דברה על אודותיו.

יח

פיר הובא אל חדר אוכל גדול; בעוד רגעי אחדים נשמע קול צדים, והנסיכית ונטשה באו החדרה. נטשה שקטה, אף על פי שחזר ועלה על פניה רושם הרוח הקשה המואסת כל צחוק. שלשתם – הנסיכית מריה, נטשה ופיר – הרגישו כאחד את הבושה המסותרת הבאה אחרי שיחה חשובה יוצאת מן הלב. להמשיך את השיחה הקודמת אי אפשר, לדבר דברים של מה בכך אינו מן המדה, ולהחריש קשה, על כי יש חשק לדבר, ושתיקה זו היא כמין התכחשות. בלי דבר דבר נגשו אל השלחן, המשרתים הסירו כסאות והגישו כסאות. פיר פרש את המפה הקרה ובגמרו לשים קץ לשתיקה נתן עיניו בנטשה ובצריה הנסיכית. שתיהן גמרו כן, כנראה, גם הן ברגע ההוא: בעיני שתיהן הזהירה נחת רוח וההכרה, שיש בעולם לא צרות בלבד, כי אם גם שמחות.

• השותה אתה יין דגן, אדוני הגרף? – אמרה הנסיכית מריה, ודבריה הניסו פתאום את צללי העבר. – ספר נא על אודותיך, – אמרה הנסיכית מריה, – הלא על אודותיך יסופרו מעשים נפלאים שקשה להאמין בהם.

• הן הוא, – ענה פיר בצחוק לגלוגו הרך שהורגל בו בעת ההיא. – גם לי בעצמי מספרים עלי נפלאות, אשר לא ראיתי גם בחלום. מריה אברמובנה היתה קוראה לי לבוא אל ביתה ומספרת לי מדי פעם בפעם את אשר בא או היה עתיד לבוא עלי. סטפן סטפניץ' למדני גם הוא מה שראוי לי לספר. בכלל התבוננתי, כי טוב מאד לאדם להיות מענין את הבריות, ואני עתה אדם מענין: קוראים לי ומספרים לי.

נטשה צחקה צחוק קל ורצתה לאמר דבר.

• ספר לנו, – הפריעה אותה הנסיכית מריה – כי שני מליונים אבדו לך במוסקבה. האמת הדבר?

• ואני נעשיתי עשיר פי שלש, – אמר פיר.

אף כל פי שחובות אשתו ונחיצות הבנינים שנו את מצב עסקיו לא חדל לספר, שעשרו גדל פי שלש.

• מה שהרוחתי באמת הוא החופש… – אמר על מנת לפרש כראוי; אבל השיב אל לבו, כי הדבר איגואיסטי מאד מהיות ענין לשיחתם, ולא הוסיף.

• ואתה בונה את אשר לך?

• כן, וֶסַלאיץ' מצוה.

• הגידה נא, הביום שנותרת במוסקבה לא ידעת עוד, כי מתה הגרפינה? – אמרה הנסיכית מריה ונתחרטה מיד, כי התבוננה, שבשאלה שאלה זאת, אחרי גמרו על עצמו, שהוא חפשי, אפשר שהיא מפרשת את דבריו שלא כפי מה שכוון בהם.

• לא, – ענה פיר, וניכר היה בו, שאין פרושה של מריה הנסיכית על דבר חופשו מגונה בעיניו. – הדבר נודע לי באוֹריוֹל, ולא תוכלי לשער, מה מאד הבהילתני השמועה. אמנם לא התנהגנו כנשואים אהובים, – אמר במהירות אחרי הסתכלו בנטשה ואחרי ראותו בפניה את רצונה העז לשמוע מה יאמר על אשתו. – אבל מיתתה הבהילתני מאד. שנים שמריבים זה עם זה, שניהם חייבים לעולם. ולפני מי שאיננו עוד בחיים מורגשת האשמה פתאום ומציקה מאד. ועוד מיתה כשאת… בלי רעים, בלי דברי תנחומים. מאד מאד צר לי עליה, – גמר וראה לשמחת לבבו בפני נטשה, שדבריו ישרו בעיניה, והיא שמחה עליהם.

-והנך עוד הפעם פנוי וחתן, – אמרה מריה הנסיכית.

פיר נסתמק פתאום עד מאד וזמן רב נשמר מהביט אל נטשה. וכאשר התחזק והביט אליה, היו פניה קרים, מאימים, וכפי מה שנדמה לו גם מביעים בוז.

• אבל באמת ראית את נפוליון ודברת עמו, כמו שמספרים? אמרה מריה הנסיכית.

פיר התחיל צוחק.

• אף לא פעם אחת. הכל מדמים, שכל מי שנשבה התארח אצל נפוליון. אני לא רק לא ראיתיו, כי אם גם לא שמעתי על אודותיו. אני נמצאתי בחבורה שפלה מזו הרבה.

הסעודה נגמרה, ופיר, אשר מאן בראשונה לספר על אודות שביו, נגרר וספר מעט מעט.

• הלא אמת היא, שנותרת על מנת להרוג את נפוליון? – שאלה ותו נטשה בצחוק קל. – אני הבינותי זאת, כאשר פגענו בך אצל מגדל סוּחַר. התזכור?

פיר הודה, שכך היה מעשה, ומשאלה זאת עבר מעט מעט על פי שאלותיהן של מריה הנסיכית וביחוד של נטשה אל הרצאת כל מעשיו וקורותיו.

בראשונה הרצה על פי השקפתו הלגלוגית, הנוחה לבריות וביחוד לו לעצמו, אשר היתה לו בעת האחרונה; אבל אחרי כן, כאשר הגיע לספור הנוראות והמצוקות, אשר ראה בעיניו, התרגש והחל לדבר בסערת אדם עצורה, בעבור עליו בדמיונו רעות וצרות אשר מצאוהו או ראה בעיניו לפנים.

הנסיכית מריה הביטה בצחוק קל של בקשת טובה פעם אל פיר ופעם אל נטשה. היא ראתה בכל הספור אך את פיר ואת טוב לבו. נטשה נשענה על זרועה והתבוננה אל פיר, בלי הסב עיניה ממנו רגע, ופניה השתנו יחד עם פרטי הספור, והיה ניכר בה, שגם היא מרגשת אותם עמו יחד כאלו חזרו ונעשו באותם הרגעים. לא רק מבטה, כי אם גם קריאותיה ושאלותיה הקצרות אשר שאלה הראוהו לדעת, שהיא מבינה בדיוק בספורו כל מה שהוא רוצה להגיד בו. ניכר היה, שהבינה לא רק מה שסיפר בפרוש, כי אם גם מה שרצה ולא מצא מלים בפיו לספר כטוב בעיניו. את המעשה בילד ובאשה, אשר נתפש בהגינו עליהם סיפר פיר בדברים כאלה: “מראה נורא היה זה, ילדים מושלכים, מקצתם אל האש… לעיני הוציאו ילד אחד… נשים שנלקחו חפציהן מעליהן, שנתקו את עגיליהן…” פה נסתמק ונסתתמו דבריו.

• והנה באה פלוגת התרים, וכל האנשים אשר לא שלחו את ידם בבזה נתפשו. וגם אני בתוכם.

• בודאי אינך מספר הכל; בודאי עשית איזה מעשה… אמרה נטשה ותשתוק, – איזה דבר טוב.

פיר הוסיף לספר. בספרו על דבר דין המיתה רצה לדלוג על הפרטים הנוראים; אך נטשה דרשה מאתו, שלא ידלוג על דבר.

פיר החל לספר על אודות קַרַטיב (הוא כבר קם מאצל השלחן והיה מהלך, ונטשה הביטה אחריו בליגרוע עיניה) ויעמוד.

• לא, את לא תוכלי להבין, מה למדתי מאותו ההדיוט – הטפש.

• לא, לא, הגידה נא – אמרה נטשה. – ואיפה הוא.

• הוא הומת, כמעט בפני.

ופיר החל לספר את דברי ימי נסיגתם האחרונים ומחלת קרטיב (קולו רעד בלי הפסק) ומותו.

הוא ספר את המוצאות אותו כדברים, אשר לא זכר אותם עד כה במדה כזאת. המו פירוש חדש ראה באותה שעה לכל מה שעבר עליו. בשעה שספר כל זאת לנטשה מצא את הענג הנפלא שמביאות נשים מקשיבות לקול גבר מדבר לפניהן, – לא נשים “חכמניות”, שבהקשיבן הן מתאמצות לזכור היטב מה שאומרים להן, כדי להעשיר את שכלן ולאמור לאחרים בבוא מקרה לידן, מה שנאמר להן, או כדי לצרף בבוא מקרה לידן מה שמספרים להן למה שהן יודעות בעצמן ולהביע מהר את החכמות שנוצרו בעבודתן הרוחנית הדלה; הוא מצא לנפשו את הענג שמביאות נשים אמתיות, אשר לב להן לבחר ולסגל לנפשן את כל הטוב והמעולה שבמדות גבר. נטשה הקשיבה בהשתדלות מרובה מאד, בלי דעת זאת בעצמה: לא נצפנה מלפניה גם מלה אחת, גם שנוי קול אחד, גם מבט אחד, גם זעזוע עורק על פניו, גם תנועה אחת קטנה. היא קלטה מהאויר גם מלה שלא נאמרה והכניסה גם אותה אל לבה הפתוח, כי הבינה מעצמה את הצפון במשכיות לבבו.

הנסיכית מריה הבינה את הספור והשתתפה בו בלבה, אבל ברגעים ההם ראתה דבר אחר, אשר לקח את כל לבה: היא ראתה אפשרות אהבה ואושר בין נטשה ובין פיר. וכאשר עלתה זאת על דעתה בפעם הראשונה מלאה שמחה מקרב לב.

עברו שלש שעות אחרי חצות הלילה: המשרתים באו בפנים זועפים ומתרעמים להחליף את הנאות, אך איש לא התבונן אליהם.

פיר גמר את ספורו. נטשה הוסיפה להביט אליו הבטה מיושרה ומעומקת בעינים עוצצות מתוך התעוררות, כמו רצתה להבין גם את שאר הדברים, אשר עוד אפשר שהסתיר בקרבו. פיר הביט אליה לפעמים במבוכה מתוך בישנות ושמחה וחפש בלבו מלים לעבור בהן מספורו לענין אחר. הנסיכית מריה החריזה. איש משלשתם לא התבונן, כי עברה השעה השלישית ועת לישון היא.

• הנה יאָמר: כעות, מכאובים, – אמר פיר. – אבל אילו אמרו לי עתה, ברגע זה: החפץ אתה להיות מה שהיית לפהי שביך או לחזור ולשאת את כל זה מראשיתו, – הייתי מבקש לי בשם אלהים עוד הפעם שבי ובשר סוסים. מדמים אנחנו, כי אם נדָחה מן המסלה הצרה, שאינו רגילים בה, יאבד הכל; אבל זאת תחלת החדש והטוב. כל זמן שיש חיים, יש גם אושר. בעתיד יש הרבה, הרבה. זאת אני אומר לך, – אמר אל נטשה.

• כן, כן – אמרה והשיבה בזה באמת על ענין אחר לגמרי, – גם אני לא הייתי רוצה דבּר יותר מלחזור לחיי כמו שהיו.

פיר נתן עיניו בה בתשומת לב.

• כן ולא יותר! – שנתה נטשה לקים דברה.

לא כן הוא, לא כן, – קרא פיר. – לא בי האשם, כי חי אני וחפץ חיים; וגם את כמוני.

פתאום הורידה נטשה את ראשה על ידיה והתחילה בוכה.

• מה לך, נטשה? – אמרה מריה הנסיכית.

• אין דבר, אין דבר – הוא צחקה קצת אל פיר ובדמעה – שלום, עת לישון.

פיר קם ויתפטר.

מריה הנסיכית ונטשה נזדמנו יחד כפעם בפעם בחדר המשכב. הן דברו במה שספר פיר באזניהן. מריה הנסיכית לא הגידה מה דעתה על פיר, ונטשה לא דברה אף היא על אודותיו.

• שלום לך, מרי, – אמרה נטשה. – דעי לך, כי פעמים רבות אני דואגת, על כי איננו מדברות בו (בנסיך אנדרי), כאלו חוששות אנו לחלול רגש אבלנו, ושוכחות בין כה.

הנסיכית מריה נאנחה במרירות ובאנחה זו הגיעה הודאה לדברי נטשה; אך בדברים לא הסכימה לה.

• כלום אפשר לשכוח? אמרה לה.

• מה טוב היה לי היום בספרי הכל; גם קשה, גם צר, גם טוב. טוב מאד, – אמרה נטשה – ברי לי, שהוא אהב אותו באמת על כן ספרתי לו… אין רע, כי ספרתי לו? – שאלה פתאום בפנים מסמקים.

• לפיר? בודאי אין כל רע! מה יפה הוא, – אמרה מריה הנסיכית.

• הידעת מריה, – אמרה נטשה פתאום בצחוק מתוך קצת הוללות, אשר לא ראתהו מריה הנסיכית על פניה זה ימים רבים – הוא נעשה זך, חלק, רענן, כמי שבא מבית המרחץ; התביני? כמו רוחצה נפשו. אמת?

-כן, - אמרה מריה הנסיכית – הוא הוטב הרבה.

• גם המעיל הקצר והשער הגזוז; אכן כמבית המרחץ… אבי היה נוהג…

• אני מבינה, כי הוא (הנסיך אנדרי) לא אהב איש בלעדיו כמו שאהב אותו, – אמרה הנסיכית מריה.

• גם שונה הוא ממנו. יש אומרים, גברים שנעשים ידידים בזמן שהם שונים זה מזה לגמרי, נראה שהוא אמת. הלא כן, הוא איננו דומה לו כלל. בשום דבר?

• כן, ואיש נפלא הוא.

• אבל, שלום לך, – ענתה נטשה.

ואותו הצחוק מתוך קצת הוללות נשאר על פניה זמן רב, כמו שכח לסור.

יט

זמן רב לא יכל פיר להרדם בלילה ההוא. הנה והנה הלך בחדר. פעם רעמו ניו והתחיל מעיין במין הלכה חמורה, פעם הניע כתפיו פתאום ברעדה, ופעם צחק קצת מתוך עליצות.

הוא הרהר בנסיך אנדרי, בנטשה, באהבה שהיתה בין שני אלה; רגע קנא אותה בשביל העבר הזה, רגע הוכיח את עצמו ורגע התפיס לעצמו על דבר קנאתו. כבר מלאו שש שעות לפנות בקר, והוא לא חדל להתהלך בחדר.

• ומה עלי לעשות אם אי אפשר עוד בלעדי זאת? מה עלי לעשות?! אם גן, כך צריך להיות – אמר אל לבו ויתפשט בחפזון את בגדיו וישכב בלב עלז נסער, אך בלי ספקות וגמגומים.

אף על פי שהוא משונה מאד ואושר שאין לשערו, צריך לעשות כל מה שאפשר, כדי שנהיה, אני והיא, איש ואשתו", אמר אל לבו.

עוד לפני ימים אחדים יעד פיר את היום הששי בשבוע ההוא לזמן יציאתו לפטרבּורג. כאשר נעור ביום החמישי בא אליו סולאיץ' לשמוע את אשר יצוהו בדבר חבישת החפצים.

"כיצד לפטרבורג? מאי פטרבורג? מי בפטרבורג? שאל בלבו בלי חשבון כל שהוא “אכן היה כדבר הזה, לפנים, עוד טרם נהיתה זאת, אמרתי לנסוע לפטרבורב בשביל איזה דבר”, זכר מיד. “ומה מעכב? אפשר שגם אסע שמה. מה טוב ומקשיב הוא ועד כמה זוכר הוא הכל!” אמר בלבו בהביטו אל פני סולאיץ' המלאים זקנה. “ומה ענים צחוקו הקל!”, הוסיף לדבר אל לבו.

• ואתה סולאיץ' אינך חפץ גם עתה עוד לצאת לחפשי? – שאל אותו פיר.

• למה לי, הוד נסיכות, חפש זה? חיים היינו גם בימי הגרף הנפטר, ינוח בשלום על משכבו, וגם בימיך לא הרעו לנו.

• ובניך?

• גם הם יחיו, הוד נסיכות; לפני אדונים כאלה אפשר לחיות.

• ויורשי? – אמר פיר. – פתאום אקח לי אשה… הלא אפשר שיהי כן, – הוסיף בצחוק קל שלא בכונה.

• ואני נועז לאמור על זה: דבר טוב הוא, הוד נסיכות.

“מה נקל הוא לפי דעתו”, אמר פיר בלבו. הוא איננו יודע מה נורא הדבר הזה, מה מסוכן. בעוד לא עת או כעבור העת… נורא הוא!"

• ומה יש את נפשך, אדוני, לצאת? מחר ייטב בעינך לנסוע? – שאל סולאיץ'!

• לא, דחה אדחה מעט את הדבר. אז אומר לך. סלח נא לי על הטרדה, – אמר פיר, ובהביטו אל צחוק סולאיץ' הוסיף בלבו: “מה משונה הוא בכל זאת, שאינו יודע, שעכשיו אין כל פטרבורג ושקודם כל דבר צריך שיגמר ענין זה. אבל בודאי יודע הוא, אלא שעושה את עצמו כאינו יודע. האדבר עמו? מה דעתו?” דבר פיר עם לבבו. “לא, אחר כן באחד הימים”.

בשעת פת שחרית הגיד פיר לנסיכית, כי היה אמש בבית הנסיכית מריה ומצא שם… – התאמינו את מי? – אמר לה. –את נטשה הרוסטובית.

הנסיכית עשתה את עצמה, כאלו אינה רואה בזה דבר נפלא יותר מבמה שראה פיר את אנה סמיונו בנה.

• הידעת אותה? – שאל פיר.

• ראיתי את הנסיכית, – השיבה לו. –שמעתי, ששדכו אותה לרוסטוב הצעיר. זה יכול להיות ענין טוב לרוסטובים; אומרים עליהם, שאבד כל אשר היה להם.

• לא אני שאלתי, היודעת את את הרוסטובית?

• אני אך שמעתי אז על רודות המעשה הזה. צר מאד.

“לא, אינה מבינה או עושה היא עצמה כאינה מבינה” אמר פיר בלבו. “מוטב שלא אגיד גם לה”.

הנסיכית הזאת הכינה גם היא מזון לדרכו.

“מה טובים הם כלם”, אמר פיר בלבו, “שגם עתה, כשאין זה יכול עוד לנגוע בהם כלל, הם עוסקים בכל זה. והכל בשבילי; אך זה פלא”.

בעצם היום ההוא בא הפוליצמיסטר אל פיר ואמר לו, כי ראוי לו לשלוח מורשה אל ה“גרנוביטיה פַלַטַה” לקבל את החפצים שמשיבים שם לבעליהם.

“הנה גם זה”, דבר פיר אל לבו בהביטו אל פני הפוליצמיסטר: “מה נפלא ויפה האופיצר הזה ומה טוב הוא! עתה הוא עוסק בקטנות כאלה. ועוד אומרים עליו, שאדם לא ישר הוא ורודף בצע. הבל וריק! ואולם, מפני מה לא ירדוף? כך הורגל מילדותו. והכל עושים כן. ופניו כל כך נעימים וטובים, וצוחק הוא בחבה בהביטו אלי”.

לסעודת הצהרים נסע פיר אל הנסיכית מריה.

בנסעו ברחובות בין הבתים שנשרפו התפלא על יפעת החרבות האלה. מעשנות התנורים והכתלים המוטלים הזכירו, בהמשכם במחלקות שהיו למאכלת אש ובכסותם זה את זה, את הנהר רהיין ואת הקוליזיאום. העגלונים והנוסעים עמהם שפגע בנסיעתו זו, הנגרים הגודרים, הרוכלות והחנונים, – כל אלה הביטו אל פיר בפנים שמחים ומזהירים וכמו אמרו עליו: “הנהו! נראה איך יפול דבר”.

בשעת כניסתו לבית הנסיכית מריה התחיל מפקפק פתאום, אם באמת היה שם אתמול וראה את נטשה ודבר עמה. “אפשר שבדיתי זאת מלבי. אפשר שאכנס ולא אראה איש”. אך עוד לא הספיק לבוא החדרה ובהרף עין הרגיש בכל קרביו שהוא במעמדה ואיננו חפשי לנפשו. היא היתה לבושה באותה השמלה השחורה רכת הקפוּלים, וגם סרוקה היתה כבערב הקודם, אבל בעצמה נהפכה לאחרת. אלו היתה כך בערב ההוא, כשנכנס לחדר, לא היה אפשר שלא יכירנה כהרף עין.

הפעם היתה כמו שידע את מראיה בעודה כמעט ילדה ואחרי כן בתור ארוסת הנסיך אנדרי. ברק שמחה ושאלה הזהיר בעיניה; על פניה היה רושם של חבה וקצת הוללות משונה.

פיר אכל את לחם הצהרים והיה נכון לשבת שם כל הערב; אבל הנסיכית מריה נסעה לתפלת הלילה, ויסע פיר אף הוא אתן.

ביום השני הקדים פיר לבוא שמה ויאכל וישב עמהן כל הערב. אף על פי שניכר היה בברור, שהנסיכית מריה ונטשה שמחות לקראת הארח שלהן; אף על פי שכל תכנם של חיי פיר התרכז בבית הזה, הספיקו לדבר למדי עד תחלת הערב, והשיחה עברה בלי הפסק מענין קל אחד לאנין קל אחר, וגם נפסקה הרבה פעמים. פיר אֵחר לשבת בערב ההוא כל כך, שהנסיכית מריה ונטשה הביטו לרגעים אשה אל אחותה, ונכר היה בהן, שהן מחכות ליציאתו. ופיר ראה זאת ולא יכול לסור מאצלן. קשתה עליו ישיבה מאוחרת זו, והרגיש בושה, ובכל זאת לא חדל לשבת, כי לא יכול לקום וללכת.

הנסיכית מריה ראתה כי אין קץ לדבר ותקם ראשונה ותחל להתפטר באמרה, כי מִיגֶרן תקף אותה.

• ובכן אתה נוסע מחר לפטרבורג? – אמרה לו.

• לא, אינני יוסע, – אמר פיר בחפזון ובתמיהה וכמו נעלב, – אך לא כן, לפטרבורג? מחר; אבל אינני מתפטר. – עוד אכנס לקבל שליחות, – אמר בעמדו לפני הנסיכית מריה, ופניו נסתמקו, ויצוא לא יצא.

נטשה נתנה לו יד ותצא. אבל הנסיכית מריה, אשר נכונה לסור משם, לא סרה, כי אם חזרה וישבה על כסא ובמבטה העמוק והקורן הביטה בקצת איום ובתשומת לבב אל פיר. העיפות, אשר הראתה קודם לזה בכונה גלויה, עברה לגמרי. היא נאנחה אנחה כבדה וממושכת וכמו הכינה את נפשה לשיחה ארוכה.

כל מבוכתו ובישנותו של פיר חלפו הלכו להן כהרף עין, כאשר סרה נטשה משם, ותחתיהן באה התעוררות רגשנית. במהירות הקריב את כסאו אל הנסיכית מריה.

• אכן חפצתי לאמור לך – השיב על מבטה, כמו שמשיבים על מלים. – היי נא לי, גברתי הנסיכית, לעזר. מה אעשה? האוכל לקוות? ידידתי הנסיכית, שמעיני נא. אני יודע הכל. יודע אני, שאיני כדאי שתהיה לי; יודע אני, שלפי שעה אי אפשר לדבר בזה. אבל חפץ אני להיות לה לאח. לא, לא כן דברתי, אינו רוצה, איני יכול…

הוא הפסיק וימח פניו ועיניו בידיו.

• וזה הדבר, – הוסי לדבר אליה, וניכר היה בו, שהוא יגע לדבר בלשון מסודרת. – אינני יודע מאימתי אני אוהב אותה. אבל אותה לבד, רק אותה אהבתי כל ימי חיי, ואוהב אני אותה כל כך, שבלעדיה אין אפשרות חיים בעיני. לבקש את ידה עתה לא אערוב את לבי; אך הרעיון, כי אפשר שתוכל להיות לי, ואני לא אתבונן באפשרות זו… באותה האפשרות… נורא הוא. הגידי נא, האוכל לקוות? הגידי נא, מה עלי לעשות? נסיכית חביבה! – אמר אחרי שתיקה קצרה ואחרי נגעו בידה, באשר לא השיבה לו.

• אני מהרהרת במה שאומרת לי, – השיבה הנסיכית מריה. – אך זאת אומר לך. צדקת, כי תדבר אליה עתה על דבר אהבה…

הנסיכית הפסיקה: היא חפצה לאמור: לדבר אליה עתה על דבר אהבה אי אפשר; אבל הפסיקה, על כי ראתה זה היום השלישי על פימה שהתשנתה נטשה פתאום, שלא רק לא היתה נעלבת, אלו גלה לה פיר אתדבר אהבתו, כי אם שזה היה כל חפצה.

• לדבר אליה עתה… אי אפשר – אמרה לו בכל זאת.

• ומה אפוא עלי לעשות?

• שים זאת עלי, – אמרה הנסיכית מריה. – אני ידעתי… פיר הסתכל בעיניה.

• נוּ, נוּ… – אמר לה.

אני יודעת, כי היא אוהבת… כי היא עתידה לאהוב אותך – תקנה הנסיכית מריה את דבריה.

הדברים יצאו מפיה, ופיר קפץ ובפנים נבהלים החזיק בידה.

• מפני מה תדמי כן? התדמי כי יכול אני לקוות? האמנם תדמי?!

• כן, כן אדמה, – אמרה הנסיכית מריה בצחוק קל. – כתוב לאבותיה ושים את כדבר עלי. אני אומר לה, כשיהי אפשר. אני חפצה בזה. ולבי אומר לי, כי כן יהיה.

• לא, דבר שאי אפשר הוא! מה מאושר אני! אבל זה אי אפשר!… מה מאושר אני! לא, אי אפשר! – אמר פיר ונשק את ידיה של הנסיכית מריה.

-אתה סע לך לפטרבורג; כך מוטב. ואני אכתוב לך, – אמרה לו.

• לפטרבורג? לנסוע? כן, טוב, נסע אסע. אבל מחר אני יכול לבוא לפניכן?

ביום השני בא פיר להתפטר. נטשה לא כל כך מלאה התעוררות, כמו בימים שלפניו; אבל ביום ההוא הרגיש בעצמו פיר, בהביטו לפעמים אל עיניה, כי הוא נהפך לאי, כי גם הוא גם היא אינם עוד, ויש אך רגש אושר לבד. “האמנם? לא, אי אפשר”, דבר אל לבו לכל מבט, לכל תנועה, לכל מלה שלה, וכל אלה מלאו את נפשו שמחה.

כאשר אחז, בהתפטרו מאתה, את כף ידה הדקה והדלה, החזיק אותה שלא בכונה ברורה מעט יותר בכפו.

“האומנם היד הזאת, הפנים האלה, העינים האלה, כל האוצר הזר לי הזה של יפעת נשים, – האמנם כל זה יהי לעד לי לקנין רגיל אצלי, כמו שאני בעצמי קנוי לי? לא, זה אי אפשר!…”

• שלום לך, אדוני הגרף, – אמרה לו בקול רם. – אני אחכה לך מאד – הוסיפה בלחישה.

והמלים הפשיטות האלה, המבט ורושם הפנים, שראה בשעה שנאמרו לו, היו שני חדשים תמימים תוכן זכרונות וברורי דברים ותקוות אושר אין מספר לפיר. “אני אחכה לך מאד”… כן, כן, מה אמרה לי? כן: “אני אחכה לך מאד” מה מאושר אני! מה זאת אפוא, מה מאושר אני!" היה פיר מדבר אל לבו.

כ

הפעם לא היה בלב פיר מאומה ממין הרעיונות שהיו בו בתנאים הדומים בימי השתדכותו עם אלן.

הפעם לא שנה בבושת חולניית, כמו בימים ההם, את הדברים שהוציא מפיו, לא אמר אל לבו: “למה לא אמרתי כזאת וכזאת ולמה, בשביל מה אמרתי אז: " je vous aime " (אהבתיך). להפך, כל מלה שלה ושלו היה שונה בדמיונו עם כל הפרטים – רשמי הפנים והצחוק – ולא מצא חפץ לא לגרוע ולא להוסיף דבר: רק לשנות חפצה נפשו. לא היה לו ספק כל שהוא אם טוב המעשה שהתחיל בו אם אין. רק ספק נורא אחד היה עולה על רוחו לפעמים. אולי חלום כל זה? אולי טעות הוא בידי הנסיכית מריה? אולי מתגאה אני ובוטח יותר מדי? הנה אני מאמין, ופתאום יהי מה שצריך להיות, הנסיכית מריה תאמר לה, והיא תשיב בבת צחוק: “מה משונה הדבר! אין זה אלא טעות בידו”. האם איננו יודע, כי הוא אדם, אך אדם כפשוטו של דבר, ואני?… אני יצור אחר לגמרי, נשגב”.

רק הספק הזה עלה על רוחו לפעמים קרובות. גם כל חשבון לעתיד לא עשה. האושר הנכון לו היה כל כך רחוק בעיניו, שנדמה לו, שאם אך יקום ויהיה, אי אפשר שיהי עוד דבר מה בעולם. הכל יגמר.

שגעון פתאום של שמחה, אשר לא היה פיר מוכשר לו לפי דעתו, תקף אותו. כל תוכן החיים שבכל העולם, לא של חייו לבד, נדמה לו כנכלל אך באהבתו ובאפשרות אהבתה אותו. לפעמים נדמה לו, כאלו כל בני האדם אינם עסוקים אלא באותו האושר העתיד לנפול בחלקו. נדמה לו לפעמים, שכלם שמחים כמוהו, אלא שהם משתדלים לכסות את שמחתם זאת ועושים את עצמם בשביל זה כאלו הם עסוקים בענינים אחרים. בכל מלה ותנועה ראה רמזים לאשרו. פעמים רבות התמיה אנשים שנזדמנו עמו במבטיעיניו העמוקים והצוהלים ובצחוק קל מיוחד, שהובעה הסכמה מסותרת. אך כאשר הבין, כי אפשר לאנשים שלא ידעו על דבר אשרו, נכמרו רחמיו עליהם, ונפשו אותה להסביר להם באיזה אופן, שכל עסקיהם הבלים וריק, דברים שאינם ראוים לשים לב להם.

כאשר יעצוהו לקבל משמרת ממשלתית או כאשר דנו בעניני הכלל והממלכה והמלחמה, על פי ההשערה, שבתוצאותיהם של מעשים כאלה תלוי אשרם של כל בני האדם, הקשיב בבת צחוק מתוך חנינה והשתתפות בצער והתמיה את המדברים עמו בהערותיו המשונות. אבל גם אותם שנראו לו כמבינים את תכנם האמתי של החיים, כלומר, את רגש אהבתו, גם אותם האומללים, שהיה ניכר בהם בברור, שלא הבינו זאת, – כל בני האדם יחד נראו לעיני דמיונו. באותם הימים לאורו הנפלא של הרגש המזהיר בקרבו, בהוד מבריק כל כך, שבלי יגיעה כל שהיא היה רואה בכל מי שנזדמן לפניו כל מדה טובה וראויה לחבה.

בבדקו את עסקיה ונירותיה של אשתו המתה, לא הרגיש אלא חמלה עליה, על כי לא ידעה מימיה את האושר, שנודע לו בעת הזאת. הנסיך וסילי, שהגיס אז לבו מאד ל כי נתנו לו משמרת חדשה וכוכבי כבוד, נראה לו כזקן טוב מעור חבה וחמלה.

לעתים קרובות היה פיר מזכיר אחרי כן את הימים האלה, שנטרפה דעתו בהם מרוב אושר. כל מסקנותיו, שהסיק בעת ההיא על אודות בני האדם ועניני החיים, נכונו בעיניו לכל הימים. לא רק לא ביטל אחרי כן את השקפותיו אלה על האנשים ועניניהם, כי אם להיפך, בשעת סתירות וספקות פנימיים היה מבקש סעד בהשקפה, שהיתה לו בימי טרופו אלה, וההשקפה ההיא נמצאה נכונה בכל פעם.

“אפשר”, אמר בלבו, “שנדמיתי בעת ההיא למשונה ומגוחך; אך לא הייתי אז כל כך מטורף, כמו שנדמה. להפך, אז הייתי פקח ומבין דבר מתוך דבר יותר מבכל עת אחרת, והבינותי כל מה שראוי להבין בחיים, על כי… הייתי מאושר”.

טרוף דעתו של פיר היה בזה, שלא היה מחכה אוד כבראשונה לסבות הפרטיות, שנקראו בלשונו דרכי כבודם של בני אדם, כדי לאהב אותם (את בני האדם), כי האהבה מלאה את לבו, ובאהבתו בלי סבות מיוחדות את האנשים היה מוצא סבות שאין לפקפק בהן, שהיה ראוי בשבילן לאהוב אותם.

כא

מהערב הראשון, אשר אמרה בו נטשה בבת צחוק של שמחה והתול לנסיכית מריה, אחרי יציאתו של פיר מלפניהן, כי הלא “כאלו יצא זה עתה מבית המרחץ, גם המעיל הקצר גם השער הגזוז”, מהרגע ההוא התעורר בקרבה איזה רוח טמון, אשר לא ידעה אותו בעצמה ועם זה לא יכלה לעמוד נגדו.

כל אשר לה – פניה, מהלכה, מבטה, קולה – הכל שונה פתאום. כח החיים, שהתחדש בה שלא מדעתה יחד עם התקוות למצוא אושר פרצו ונגלו עליה ודרשו ספוק להם. מהערב הראשון ההוא כמו שכחה כל אשר עבר עליה. גם פעם אחת לא התאוננה עוד על מצבה, לא אמרה אף מלה אחת על אודות העבר ולא יראה עוד לחשוב מחשבות של שמחה לעתיד. על אודות פיר דברה מעט, אך בכל פעם אשר הזכירה הנסיכית מריה את שמו, התלקח בעיניה הברק שכבה בהן זה ימים רבים, ועל שפתיה עלו קמטים מתוך בת צחוק משונה.

השנוי שנהיה בנטשה התמיה בראשונה את הנסיכית מריה; אבל כאשר הבינה את רושו, העציב אותה השנוי הזה. “הכה קטנה אהבתה את אחי, שיכלה לשכחו בימים מעטים כאלה”, אמרה הנסיכית מריה בלבה, כשהיתה מעינת לבדה בשנוי הזה. אך בפני נטשה לא כעסה ולא התאונה עליה. כח החיים שנעור בנטשה והחזיקה גבר בברור כל כך ובא על כך שלא בידיעה קודמת בה בעצמה, שבפני נטשה הרגישה הנסיכית מריה, שאינה רשאית להתאונן עליה גם בלבה.

ונטשה התמכרה לרגש החדש הזה בכל לבבה ובכל נפשה וגם לא נסתה לכסות, כי לא התאבלה עוד, כי אם שמחה וגָלָה כל היום.

כאשר שבה הנסיכית מריה אחרי דברה בלילה ההוא עם פיר דברי ברורים אל חדרה, פגעה בה נטשה על המפתן.

• הוא אמר? כן? הוא אמר? – שאלה בכפל לשון.

ורשם של שמחה וגם של בושה ובקשת סליחה על שמחתה נראה על פני נטשה.

• חפצתי להקשיב מאחרי הדלת; אבל ידעתי, כי תגידי לי.

בכל ברירותו ועז השפעתו על הנסיכית מריה של המבט שהביטה בו נטשה אליה, בכל חמלתה עליה למראה סערת רוחה, עלבו אותה דברי נטשה ברגע הראשון, כי זכרה את אחיה ואת אהבתו.

“אבל מה לעשות? אי אפשר לה בלא זה”, אמרה בלבה עליה.

ובפנים עצובים ונזעמים קצת הגידה לנטשה כל אשר אמר לה פיר. נטשה שמעה, כי הוא נוסע לפטרבורג ותשתומם.

• לפטרבורג! – שנתה אחריה, כמו מבלי הבין.

אבל כאשר התבוננה בעצבון פניה של הנסיכית מריה, הבינה על מה היא עצובה והתחילה בוכה.

• מרי, – אמרה אליה, – הוריני נא מה לעשות: יגורה אני פן ארשע. כאשר תאמרי כן אעשה. הוריני נא…- את אוהבת אותו?

• כן, לחשה נטשה.

• למה אפוא תבכי? מאושרת אני בגללך, – אמרה הנסיכית מריה, אשר סלחה סליחה גמורה לנטשה על שמחתה, אחרי ראותה את דמעותיה אלה.

• לא במהרה תהי זאת, באחד הימים. השיבי אל לבך מה יגדל אשרנו, כאשר אהיה אני אשה לוֹ, ואת תנשאי לניקולי.

• נטשה, הלא בקשתי מאתך לבלתי דבר בזאת. נדברה נא בך.

שתיהן שתקו מעט.

-אך בשביל מה לפטרבורג? – אמרה נטשה פתאום ומיד השיבה בעצמה: – לא, לא, כך צריך לעשות… כן מרי? כך צריך לעשות…

תם כרך רביעי

(את שני האפילוגים ל“מלחמה ושלום” ואת אחרית הדבר של טולסטוי לא הספיק טריווש לתרגם. הללו תורגמו בידי אברהם לוינסון, והם מצויים בנפרד במאגר פרויקט בן-יהודה.)