הטרגדיה האיוּמה שלנוּ שאין על עפר משלה, חוּרבּן בית-ישראל והשמדת רוב-האוּמה בגוֹלה האירופית – עוררוּ בלבּנוּ רגש טבעי, את רגש-הנקמה.
מיוּחד במינו היה הגילוּי ההיסטוֹרי של הנקמה היהוּדית. הלאו הגדול של “לא תקוֹם ולא תיטוֹר” הקשוּר בתוֹרתנוּ בפסוּק אחד עם החיוּב הגדול “ואָהבת לרעך כמוֹך” – כאילוּ עקר מלבּנוּ את רגש-הנקמה. עם ישראל מסר את הנקמה בידי שמים: אלוהים – אל נקמות, אל קנא ונוֹקם, הוּא יעשה נקמות בגוֹיים, הוּא ישיב נקם לצרינוּ, הוא יקוֹם נקמת דם-עבדיו השפוּך. מתוך אמוּנה שהאויב הוא מטה-זעמוֹ של אלוהים ושיסורי-ישראל הם עונש מן השמים על מעשים רעים ומתוך הרגשת חוּלשה וחוסר-יכולת לנקום באויביו, מבקש העם מאלוהיו שהוא יתנקם באויבים: “עוֹלל למוֹ כאשר עוֹללת לי” – קוֹרא בעל-האיכה בזעם-כאבוֹ. “תשיב להם גמוּל, ה', כמעשה ידיהם!” “שפוֹך חמתך על הגוֹיים” קוֹרא גם משוֹרר תהילים וגם ירמיהו הנביא כמעט בסגנון אחד, וקריאה זו, שהיתה אולי תפילת-נקם מיוחדת, משתלבת גם במגילת החופש שלנו, בהגדה של פסח. “אם תוכלו לגמוֹל פי מאה,” קוראים אנוּ בספר חנוך ב‘, "אַל תגמלוּ לא לקרוב ולא לרחוק. כי ה’ הוא הגוֹמל לך והוא ינקוֹם לך ביום-הדין הגדול ואַל תהיוּ אַתם הנוֹקמים פּה על ידי איש, אלא ש ם על-ידי ה'."
רק לעיתים רחוקות, כשהאויב התאכזר מאד על ישראל, באה לידי גילוּי גם שאיפת-הנקם הלאוּמית, נקמה בידי אדם ולא בידי שמים. זוהי לא נקמת אלוהים, אלא נקמת האוּמה. חכמי ישראל שבודאי היו רחוקים ממעשי אלימוּת, מוֹנים גם את הנקמה ביו המתנוֹת הטובות שניתנוּ לישראל. כשנפרד מתתיהו החשמונאי מבניו אָמר להם: “ואתם תאספוּ אליכם כל שומרי-מצוה ונקמוּ נקמת עמכם, השיבו גמוּל לגוֹיים”. דומה ורעיוֹן הנקמה משתחרר מלבוּשוֹ הדתי. הדוֹ נשמע לעיתים בספרים חיצונים, במדרשים, בספרות האפוקליפטית העברית, אם כי בדרך כלל קולו רוֹפף. בימי הביניים שוב מתקפּלת הנקמה העברית בקליפּתה הדתית. ישראל, המוּפקר לפריצי-עמים, הנתוּן למשיסה ולבז, ללא מחסה ומגן, כלוּם יכול הוא גם לחשוב על נקמה? אָמנם בתקוּפת-אימים זו נתקלים אנוּ בתוֹפעה מוּפלאָה, שגיאָה, עילאית, יחידה בתולדות האנוֹשוּת – זוֹ התוֹפעה של קידוּש השם, אוּלם זו הריהי היפוּכה של הנקמה האַקטיבית, אף כי לא פּעם נתלוותה בגילוּי התגוֹננוּת וגבוּרה.
רק בתקופת תחיתנוּ הלאוּמית עולה לראשונה המוֹטיב של הנקמה אצל ביאליק וטשרניחוֹבסקי. אוּלם זוהי נקמה מילוּלית בלבד. מעין צליל של התנצלוּת אנו שומעים בשיר “בר-כוכבא” של ביאליק –
אֵין זֹאת כִּי רַבַּת צרַרְתּוּנוּ
אִם לְחַיְתוֹ טֶרֶף הֲפַכתּוּנוּ - - -
אִם נֵעוֹר כָּל הַגוֹי וַיָקָם
וַיֹאמַר: נָקָם!
טרגית היא הנקמה העברית, כי העם לא נעוֹר, לא נתבּגר לנקמה. במקום להתנקם מסתתרים נכדי-המכבים ככלבים במַחבוֹאים (המדוּבר הוּא בתקוּפת הפּוֹגרוֹם הקישינוֹבי), או מכריזים בפוּמבי על פצעיהם כרוֹכלים על מרכולתם. שאיפת-הנקם הלוֹהט מתפּרצת מלב המשורר הכואב בצוּרה שלילית:
וִאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָּזֹאת, נִקְמַת דַם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא בָּרָא הַשָׂטָן.
ואותו ביטוּל-הנקמה מתוך חוסר-אוֹנים אנוּ מוצאים גם אצל טשרניחוֹבסקי באביב-יצירתוֹ:
שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּתְהוֹם!
כֹּה אָמַר ה' גַם יִקֹם.
סָלַחְתִּי לְכָל שׁוֹפְכֵי הַדָם,
סָלַחְתִּי, כִּי בְּחֶסֶד אֶנְקֹם!
יש והנקמה של העם חסר-האוֹנים לובש צוּרה מטפיסית. לא אנחנו ניקוֹם באוֹיבנוּ, אלא הם עצמם ינקמוּ בעצמם. “ודאי, אנחנו קטוֹנוּ! אנחנוּ לא נעל עליכם בקרדומות לבקע הרוֹת, לא נשלוף עליכם את גגות בתיכם” וכו', אוּלם הנקמה בוא תבוא, מתוך העם המרצח עצמו: בן יקוּם על אָביו וּבת על אמה –
יוֹם בִּנְךָ יִמְרֹט זְקָנְךָ הָפַךְ שֵׂיבָה
עָלֶיךָ יָנִיף אֶגְרוֹפוֹ הַקָשֶׁה
וּמְלֹא לֹעוֹ, לֹע בֶּהֱמַת-אָדָם
יִקְרָא לְךָ נָבָל!
לא יותר מעודדת היא גם הנקמה המוּפשטת של היהדוּת, של רוּח ישׂראל.
לֹא נָקְמָה יַד קַנָאַי אָז אֶת נִקְמַת-עַמִי,
לֹא נָקְמָה דַם-גבּוֹרַי, כְּבוֹד אַחְיוֹתַי –
וַיִקֹם רוּחִי שִׁבְעָתָיִם;
לֹא נִצְחוּ לִי בִּרְיוֹנַי – נִצַח אֱלֹהַי!
כן ישיר שניאור, והמשורר מוצא סיפּוּק נקמני בזה שערכי-הרוּח הנצחיים של היהדות נספּגוּ בתרבוּת-האנוֹשוּת:
אֵי דְבִיר וּמִקְדָשׁ לֹא תָּצוּדִי עַתָּה שָׁמָה
מֵהֵדֵי קוֹל בֶּן-עַמְרָם וּמִזְמוֹרֵי תְּהִלוֹת
דָוִד? - - -
פִּלְפֶּלֶת סוֹד הָיִיתִי לְטַעֲמֵי-עֲמָמַיִךְ,
נְקַם-חָרְבָּנִי הוּא לְעוֹלָם וָעֶד!
אוּלם דוקא השפּעה זו של תרבוּת היהדוּת על התרבוּת האנוֹשית היתה לאחת מסיבות המלחמה ביהדוּת!
לא, כאבנוּ הצוֹרב ועלבּוֹננוּ הלוֹהט משוועים לנקמה של ממש, נקמה פיסית במקום נקמה מוּפשטת, פסיכוֹלוֹגית, מטפיסית. ואָמנם החל מהמאה העשרים מופיעה בספרוּת הרגשת-נקם חדשה. מופיע שיר-השירים של הנקמה העברית, “ברוך ממגנצא” לטשרניחוֹבסקי, “ימי ביניים מתקרבים” לשניאור, “בריוֹנים” ליעקב כהן, וגוּלת הכוֹתרת של שירת נקמתנוּ “הרוּגי טרמוניה” לטשרניחובסקי.
ספרוּת זו חינכה דוֹר נוֹקמים, דוֹר הגנה ונקמה לאוּמית. פּנחס דשבסקי, בקישינוב, הירש לקרט בוילנה, שלום שורצבּורד והירשל גרינשפן בפּריס, דוד פרנקפורטר בשוייץ, מורדי הגיטוֹ בפּוֹלין, הגיבּוֹרים והפרטיזנים היהוּדים ברוּסיה, הטייסים היהוּדים באמריקה, הצבא העברי “אי-שם” – כאלוּ הן חוּליוֹת השרשרת של הנקמה ההיסטורית העברית.
הפּרוֹטוֹטיפּוּס הספרוּתי של היחיד העברי שנקם נקמת העם על סף ימי-הביניים והזמן החדש הוא שיילוֹק שיצר שקספּיר. תלי-תלים של ספרים וּמַאמרים נכתבוּ בשבחוֹ ובגנוּתוֹ של שיילוֹק האוּמלל, שעמד לא רק בבית-הדין של הדוג' הוינציאני, אלא גם בפני מאות משפּטים ציבוּריים שלא תמיד ניקוּ אותו ואף לא את מחבּרו הגאוֹני. ואף-על-פּי-כן עדיין לוטה דמוּתוֹ בערפל ומשפּטו טעוּן ריויזיה. יש צורך בערעוּר על פּסק-הדין הבלתי-צודק של שקספּיר. בוינה, על המגרש שעליו מתנוֹססת כנסית סטפן, באחד הבנינים המפוארים שׂריד ימי- הביניים, ראיתי מַנעוּל-ברזל פּשוּט על גבי קרש. רבבות אנשים ניסוּ במשך דורות לפתוח את המנעוּל ולא יכלוּ. כל אחד, לפי המנהג קבע מסמר בתוך הקרש. אלפי מסמרות נקבעוּ בו והמנעוּל לא נפתח. שיילוק הוּא בשבילנוּ מין מנעוּל סגוּר שכזה. ננסה לפתחוּ בלי שנקבע מסמרות בשיפּוּטנוּ.
קשה לקבל את דעתו של היינה ובמידת-מה של גוּסטאב לנדאור, ששקספּיר נתכּוון ביצירתוּ לא לניגוּד בין העוֹלם הנוֹצרי והיהוּדי, אלא לניגוּד בין העוֹלם היוני, הרנסנסי המיוצג על-ידי פּוֹרציה ובין העולם הנוֹצרי-יהודי המיוּצג על-ידי החברה הוינציאנית ושיילוּק גם יחד. אין ספק שבהדגשה המוּפרזת של המלה “יהודי”, בעצם השמות העברים תובל ויסיכה (יסכה) ואולי גם שיילוֹק (שֶׁלַח) ובהדגשת תאות-הבצע והלואת הכסף בריבית של גיבּוֹרוֹ זה נתכַּון שקספּיר ליהודי טיפּוּסי של תקוּפתוֹ.
ודאי פּוֹגעת בהרגשתנוּ דמוּת נוֹשך-הנשך העלוּב, המעמיד את שלטון הכסף ברום עולמו, עד שאפילוּ באסון הגדול של הברחת בתו הוא מקוֹנן בנשימה אחת גם על בתו גם על הדוקטים שלו. אָכן, יש כאן משום עיבּוּי-צבעים קריקטורלי, אף כי טיפּוּס כשיילוק החרד לדינריו היה שכיח בימי הביניים. יתר על כן: הוּא היה פרי המשטר הפיאוֹדלי והמוּסר הציבוּרי הנוֹצרי. הדוקטים היוּ מגינו האחד של היהוּדי בימי-הביניים, ורק בכוחם יכול היה להחזיק מעמד בפני החברה הפרוּעה של ימי-הביניים החשוּכים. כן ייתכן שבתיאוּר השלילי של שיילוק היה משום אמצעי אמנוּתי מובהק. בכוונה הוּא מוריד את שיילוק הסוחר, כדי להעלות את שיילוק היהוּדי, כדי להגביר ולרומם את נקמתו, כי הנקמה היא מַכּסימלית, אם הנוֹקם הדוחה ששת אלפים דוקטים אינו סתם אדם, אלא דוקא מלווה בריבית, שואף בצע בכל רמ"ח אבריו. רק על רקע אהבת-הכסף הגדולה של שיילוק מתבלטות שתי תכוּנותיו הנעלות: ראשית – הסלחנוּת ושכחת-העוונות מצדו באָמרו כי רצה רצה לגמול חסד ולשכוח החרפות שנגרמוּ לו – ולתת את ההלואָה ללא ריבית; ושנית – נקמתו הלוהטת העולה פּי אלף על שאיפת בצעו, בדרשו את מילוּי התנאי שבחוזה.
ונקמה זו של שיילוֹק – היא גדלוֹ וגאוֹניוּתוֹ של שקספּיר. הוא שהוֹציא לראשונה את הנקמה היהוּדית מידי שמים וּמסרה בידי יהודי; הוּא שהכריח – ולוּ גם לזמן קצר – את החברה הוניציאנית הצבוּעה והאכזרית – לרעוֹד, להחניף, להתרפּס לפני היהוּדי הנלעג, המרוּמה וכסוּי הרוֹק. שקספּיר הראָה לנוּ את הנקמה שאיננה, את הנקמה שצריכה היתה להיות. יתר על כן: שקספּיר מוצא לנחוּץ להדגיש, שהנקמה בעצם אינה מידה יהודית. שיילוק נוקם, מפּני שכך לימדוּהוּ הנוֹצרים. כשיהוּדי פּוֹגע בכבוד נוצרי – מה פּירוּשו של “ואָהבת לרעך” הנוֹצרי? נקמה! ואם נוצרי מַעליב יהודי, כיצד יגיב היהוּדי לפי הדוּגמה הנוצרית? מוּבן: בנקמה. היהוּדי המתנקם, אינו מחקה אלא את מעשׂי-הנוֹצרים.
שיילוֹק אינו נוקם את נקמתו הפּרטית, אלא את נקמת גזעו, ובזה מתבטלות כל הדעות המייחסות אנטישמיוּת לשקספּיר. המוֹנוֹלוֹג הידוּע ששילוק משמיע באזני אנטוניו: “יהוּדי אנוכי. כלוּם אין ליהוּדי עינים”? ואף דבריו: “היש ליהוּדי כסף? היתכן שכלב ילווה שלושת אלפים דוקטים”? – אלה בלבד מַשרים הוֹד נצחי על היצירה הזאת. צדק היינה באָמרו, כי “הסוחר מונציה” – יותר משהוּא סטירה על היהוּדים, הריהי סטירה על החברה הנוֹצרית, שבה מתהלכים ברוּאים כאנטוניו המרוּכרך, הנשיי, חסר האהבה והשנאה, שבּשרוֹ לא יועיל אלא “לצוּד בו דגים”, לפי דבריו של שיילוֹק, ובַסניוֹ הנבוּב הרוֹדף אחרי כלה עשירה וחיי מוֹתרוֹת ואינוֹ חוֹשב אפילוּ להחזיר את הכסף ולהציל את ידידוֹ ממות. ולורֶנצו שאינו שוֹכח לגנוֹב יחד עם יסיכה גם את הדוקטים של אָביה, חטא הנענש לפי חוּקי התקוּפה ההיא בעשרות שנות מאסר, בכתובת-קעקע ואפילוּ בעונש מות.
היינה הרגיש בצדק, כי למרות החיוּב שיש בתיאוּר דמוּתוֹ של שיילוק, טעוּנה דמוּת זו תיקוּן, שכּן אין היא נותנת לו מנוֹח. את ביקרתוֹ הקלסית על “הסוחר מוינציה” סיים היינה בדברים נוגעים עד הלב: "אף-על-פּי שהסתכלתי סביבי בבית-הכנסת בוינציה לא ראיתי בשום מקום את פּניו של שיילוק. ובכל זאת נדמה היה לי, כאילוּ הסתתר שם מתחת לטלית לבנה והתפּלל ברגש, בדביקוּת סוערת ואפילוּ מתוך טירוף לפני כסא-כבודו של אלוהים. אוּלם לפנות ערב, כשננעלים שערי-השמים, שמעתי קול רווּי-דמעות, קול לא-אנוֹש. זה היה קול-יבבה קוֹרע לבב, צלילי-יסורים שנפלטוּ מתוך לב, שגנז בתוכו את כל מגילת-היסוּרים של אוּמה מעוּנה ודווּיה במשך אלף ושמונה מאות שנים. זו היתה נחרת נשמה שצנחה עיפה עד מות לפני שערי-שמים… ונדמה היה לי, שאני מכיר את הקול וכאילוּ שמעתי אותו מתייפּח מאותו יאוּש וצועק: “יסיכה בתי”!.
תפיסה היינאית זו נתגלגלה עד ימינוּ. לוּדויג לואיסוֹן ברוֹמַן שלוֹ “ימיו האחרונים של שיילוק” ממשיך את חוּט הדרמה השקספּרית מאותה נקוּדה בה היא מסתיימת. הוּא מקבל את דמוּת שיילוק בקויה הכלליים, אלא הוּא מחיה אותה, קובע אותה בתוך מַסכת היסטורית, מעלה את שיילוק למדרגה של אישיוּת אקטיבית בהיסטוריה ומסיק מסקנה לאוּמית מנקמתו. הרומן של לואיסון טבוּע חותם הפרשנוּת עליו. שיילוק אמנם צוֹבר ואוהב כסף, אוּלם להיטוּת זו לכסף הוּא, כפי שהדגשנוּ, הכרח כלכלי, הנשק היחידי של ישראל במלחמת קיוּמו. ושיילוק של לואיסון מפזר כספּו בכל רחבי הגוֹלה לשם הצלת אנוּסים, פּדיון שבוּיים, שיחוּד צוררי ישראל וביטוּל גזירות. שיילוק הציל בכספּו את אנוסי האינקויזיציה באנקונה, איפשר לאצילה היהוּדית מנדס גרציה, בתה ריינה וחתנה יוסף – שעתיד היה להתפּרסם כדון יוסף הנסיך מנקסוס – לברוח בחשאי מאמשטרדם ולהשתקע בקושטא. ולא ייפּלא, ששילוק זה, שראה בעיניו את שריפת קדושי אנקונה על מדוּרת האינקביזיציה, את הברבריות של אצילי וינציה, שהכריחוּהוּ לשמד, שגזלוּ ממנוּ את אוצר חייו, את יסכה – לא ייפלא כי הוּא מסיק את המסקנה הלאוּמית היחידה ובעזרת דון יוסף הנשיא הוא עולה לארץ-ישראל. אהבתו לארץ-ישראל אינה מקרית; הוא שאב אותה ממקור חייו: עוד בנעוּריו זכה שיילוק לראות בעיניו את דויד הראובני ואת שלמה מולכו, בשעה שבאוּ שניהם לרומי להשתדל לטובת היהוּדים. שיילוק בא לארץ כשליחו של דון יוסף לשם הקמת טבריה ובנותיה, שהשׂוּלטן סוליימן נתן במתנה לדון יוסף. אוּלם שליטים ערביים שנתקנאוּ בנסיך היהוּדי, שיסוּ את ההמונים הערביים ביהוּדים, וזה גרם לשפיכת דם יהודים, ושם מתלקחת בנשמת שיילוק אש הנקמה העברית. שיילוּק משתתף גם במַסע-מלחמה של התוּרכּים על ונציה הסוֹררת, ודרך אגב הוא מַציל מצפּרניה אנוּסים יהוּדים וּבתוֹכם – גם את יסיכה בתו ובניה, אחרי שאנטוניו עזבם לאנחות, והוּא, האָב, משיב אותם לחיק היהדוּת.
אבן-זהב בעל הרומן “שיילוק היהוּדי” ניגש לגיבורו אחרת. אף הוא אינו מקבל את רוב העוּבדות של שקספּיר ואינו רואה אותו כאישיוּת היסטורית, אלא כאחד מרבבות היחידים האלמונים שפּעלוּ באותה תקוּפה. גם אבן-זהב מתאר את גיבּוֹרוֹ על רקע התקוּפה הקוֹדרת של האפיפיור פאולו קָרָפָה הרביעי, בתוך מוזאיקה ונציאנית של ההוי והמנהגים וארחות-החיים של התקוּפה. אולם בניגוּד ללואיסון הוּא עושה רביזיה בעצם דמוּתוֹ המקוּבלת של שיילוק.
ראשית: לגבי שיילוק הכסף הוּא נשק לאוּמי בלבד. בנקמת שיילוק אין אף שמץ מריח הדוקטים. יסיכה ברחה מאָביה בלי דוקטים. אהבת האָב הזקן לבתוֹ היחידה ויאוּשוֹ ממלאים את הדפּים העדינים והאנוֹשיים ביותר של הרוֹמן.
והשנית: לא גניבת יסיכה גרמה לביצוּע הנקמה. במקרים כאלה היהוּדי (גם הצבּוּר) אינוֹ חוֹשב על נקמה. זהוּ זיוּף היסטוֹרי וּפסיכוֹלוֹגי. מה עשׂה יהודי חרד בכל הדוֹרוֹת כשגזלוּ ממנוּ את בניו? הוא ישב “שבעה” – ומחק את זכרם מלבּוֹ. אבן-זהב הכניס מוֹמנט דתי-לאוּמי לביצוע הנקמה על-ידי רקוֹנסטרוּקציה מוּצלחת של העלילה. אצל אבן-זהב ממלא לורנצו את תפקידוֹ של בסניוֹ.. לורנצו, אהוּבה של יסיכה, לווה משיילוק 3 אלפים דוקטים בשביל אנטוניו, כדי לשחד בכסף זה את משרת שיילוֹק ולאַפשר את בריחת יסיכּה. יוצא איפוא, ששיילוק המרוּמה הקל במו ידיו על בריחת בתו והמרת דתה. וכאן השׂיא הפסיכולוגי של נקמתו. ונקמה זו אינה לשמה. גם אחרי שזכה במשפּט, הסכים לוותר על פּסק-הדין בתנאי שתוּחזר לו בתו. אוּלם החברה הקתוֹלית הצבוּעה מעדיפה הצלת נשמת יסיכה המוּמרת על הצלת אנטוניו. ואף זאת: נקמתו אינה נקמת הציבוּר, אלא נקמת היהודי הגא. בזמננוּ היינוּ אומרים: נקמת היהודי הלאוּמי. הציבוּר היהוּדי, נאמן למסורת אי-הנקמה, התנגד לנקמה. נציגי הציבור היהוּדי באוּ אפילו לבית-המשפט של הדוג' כדי לסכּל את מחשבת שיילוק. הציבוּר הזה אף הטיל חרם על שיילוק. אולם האָב השכּוּל לא נרתע: בעצמת-כאב הטיח אפילוּ כלפּי שמיא. כשהתחילוּ אנשי-הדת לשדלו בדברים, שיבוא המשיח ויגאל את כל התוּעים, אָמר: איני רוצה לחכות למשיח. אני רוצה לגאול אותה. אני אחכה לה בכל יום שתבוא.
ונשאלת השאלה: היכול שיילוק זה להפסיד את משפּטו? היכול אָדם מרוּמה ומקוּפח זה הצודק מכל הבחינות להפסיד משפּטו בפני הדוג' שומר החוק? הרביזיה של פּסק-הדין מתבקשת מעצמה. יוּריסטים בעלי שם-עולם, כמו ירינג וקוהלר התווכחוּ בדבר הרקע המשפּטי-חברתי של הדרמה הזאת.
היינה, בּרנדס, גרץ, גוּסטב לנדואר – אני מזכיר רק שמות של יהוּדים – קשרוּ כתרים לראשו של הדרמטקן הגאוני; פורציה זכתה לעטרת שופטת מחוּכמת, כשלמה המלך בשעתו. אולם איש לא העלה על דעתו, כי אי-אפשר לפתוֹר את הטרגדיה האנוֹשית והלאוּמית של שיילוֹק על-ידי פּלפּוּל יוּרידי. לא ישוערוּ מאזני-צדק כאלה, שעל כף אחת תפרכּס ותפרפּר טרגדיה של אוּמה ועל הכף השניה – הלצה, וכי הלצה תפלה זו תכריע! משפּטה של פורציה הוא מין משפּט-סדוֹם שאינו עומד בפני שום הגיון. אבן-זהב ביטל את המשפּט המעוּקל והצדיק את שיילוק בדין והרשיע את כל החברה הונציאנית. שקספּיר הראָה לנוּ רק את רצון-הנקמה של שיילוק, אוּלם הוּא הפריח את נשמתה על-ידי כך שהנחיל מַפּלה לשיילוֹק. במקום נקמת שיילוֹק אנוּ רואים נקמת אנטוני, נקמת וינציה שהכריחה את האָב האוּמלל להמיר את דתו. אבן-זהב ניסה להראות לנוּ את אפשרוּת הנקמה ואת הנקמה עצמה.
אָכן, ניסה להראות – אך לא הראָה. גברה המסוֹרת ההיסטוֹרית של אי-הנקמה. עד הרגע האחרון לא ויתר שיילוק על זכוּתוֹ. אנטוניו עומד על סף ההוֹצאָה-לפועל. הכוהן פסקוינו – היחידי בין הכמרים שהתנגד לשריפת ספרי התלמוּד – עוד מנסה ברגע האחרון להשפּיע עליו שיחזור מדעתו. אך שיילוק מתעקש ואינו מוותר… אוּלם ברגע האחרון הוּא נשען בשתי ידיו הרועדות במזוּזת-הדלת ולוחש בחריקת-שינים:
“לעזאזל, לא אוּכל! אני יהודי”…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.