הָיֹה הָיָה אִישׁ בְּבָבֶל,
עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.
אָצִיל נִכְבָּד וּלְהַלֵּל,
עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.
אִשָּׁה נָשָׂא לוֹ עֲדִינָה,
עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.
וְהוּא קָרָא לָהּ שׁוֹשַׁנָּה,
עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.
עוֹד לֹא הָיְתָה כְּשׁוֹשַׁנָּה,
עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.
גַּם בְּהָקִיץ גַּם בַּחֲלוֹם,
עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.
הִיא אָהֲבָה אוֹתוֹ בְּתֹם,
עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.
גַּם בְּהָקִיץ, גַּם בַּחֲלוֹם,
עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.
הִיא לְשַׁקֵּר לוֹ לֹא יָדְעָה,
עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.
וּמֵעוֹלָם בּוֹ לֹא בָּגְדָה,
עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.
הִיא רַק בִּשְּׁלָה לוֹ מַטְעַמִּים,
עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.
וְרַק יָלְדָה לוֹ תְּאוֹמִים,
עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.
הָיֹה הָיָה אִישׁ בְּבָבֶל,
עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.
אָצִיל נִכְבָּד וּלְהַלֵּל,
עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.
אֲבָל סוֹפוֹ הָיָה עָגוּם,
עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.
כִּי מֵת הָאִישׁ מִשִּׁעֲמוּם,
עַלְמָתִי, עַלְמָתִי.
רוּבִּין נֶפֶשׁ יְקָרָה,
לְבַת-עֵינֶיךָ מַה קֶּרָה?
“מִבַּת-עֵינַי חָשְׁכוּ עֵינַי!”
“הַגֵּד מַה פֵּשֶׁר, אַלְלַי?”
“הִיא מְאֹהֶבֶת בְּאַחֵר…”