ג’וֹנִי נִצְטַוָּה בִּן־לַיְלָה

לְהַפְלִיג לְיָם רָחוֹק

וְעָזַב בְּחִירַת לִבֵּהוּ

חֶרֶשׁ בּוֹכִיָּה בַּחוֹף.

מֵרְרָה בִּבְכִי יוֹמַיִם,

תַּלְתַּלֶּיהָ הִיא תָּלְשָׁה,

עַד שֶׁבְּסַפָּן בֶּן־חַיִל

שָׁם, עַל שְׂפַת הַיָּם, פָּגְשָׁה.

"יָפָתִי, הַאִם בּוֹכָה אַתְּ

עַל כִּי ג’וֹן נָסַע מִכָּאן?

הִנָּשְׂאִי לִי וְאֶהְיֶה לָךְ

בַּעַל טוֹב גַּם נֶאֱמָן!

שְׁתֵּי שְׂמִיכוֹת חַמּוֹת אֶקְנֶה לָךְ

וְטַבַּעַת קִדּוּשִׁים.

עֲרִישָׂה שֶׁל פָּז אֶקְנֶה לָךְ,

יֶלֶד־פָּז בָּהּ תְּיַשְׁנִי."

מִמַּסָּע אָרֹךְ שָׁב ג’וֹנִי,

מִמֶּרְחָב שֶׁל יָם סוֹעֵר

וּמָצָא בְּחִירַת לִבֵּהוּ

בְּחֵיקוֹ שֶׁל אִישׁ אַחֵר.

אִם תַּפְלִיג, בָּחוּר, הַיַּמָּה

לְשָׁרֵת אֶת אַרְצֶךָ,

אַל תִּהְיֶה שׁוֹטֶה כְּג’וֹנִי,

הִתְחַתֵּן לִפְנֵי צֵאתְךָ!

נוּמָה בְּשֶׁקֶט, יַלְדִּי הַקָּט

אִמָּא תִּקְנֶה לְךָ דּוּכִיפַת.

הַדּוּכִיפַת אִם לֹא תָּשִׁיר,

אִמָּא תִּקְנֶה לְךָ סַפִּיר.

אִם הַסַּפִּיר הוּא מְזֻיָּף,

אִמָּא תִּקְנֶה רְאִי שֶׁל זָהָב.

אִם הָרְאִי יִהְיֶה לִרְסִיסִים

אִמָּא תִּקְנֶה תַּיִשׁ מַקְסִים.

אִם הַתַּיִשׁ יִצְלַח לְכַפָּרָה,

אִמָּא תִּקְנֶה לְךָ פָּרָה.

אִם הַפָּרָה לֹא תִּתֵּן חָלָב,

אִמָּא תִּקְנֶה לְךָ כְּלַבְלָב.

אִם הַכְּלַבְלָב לֹא יָנִיעַ זָנָב,

אִמָּא תִּקְנֶה סוּס שֶׁתִּרְכַּב.

אִם הַסּוּס יִכָּשֵׁל,

כִּי עוֹדֶנּוּ צָעִיר,

שׁוּב תִּהְיֶה הַמָּתוֹק

מִכָּל יַלְדֵי הָעִיר.

(שיר־עם אנגלי)

הָיֹה הָיָה חַיָּט פָּעוּט

וְלַחַיָּט עַכְבָּר חָמוּד.

בְּבַיִת קָט מוּל הַנָּהָר

חַי הַחַיָּט עִם הָעַכְבָּר.

זֶה הַחַיָּט לְפֶתַע חָשׁ

כִּי הָעַכְבָּר הַטּוֹב נֶחְלָשׁ.

נָתַן בְּפִיו גְּלוּלָה כְּחֻלָּה

שֶׁיִּתְרַפֵּא מִן הַמַּחֲלָה.

מִיָּד הֵבִין: עָשָׂה הוּא שְׁטוּת,

כִּי הָעַכְבָּר נָטָה לָמוּת.

אָז הַחַיָּט בְּרֹב תְּבוּנָה

עוּגָה אָפָה לוֹ שֶׁל גְּבִינָה.

"פְּרוּסָה אֱכֹל־נָא, עַכְבָּרִי!

אֱכֹל, אֱכֹל עַד שֶׁתַּבְרִיא".

וְעַכְבָּרֵנוּ הָאֻמְלָל

מִן הַכָּבוֹד הַזֶּה נִבְהַל.

נִבְהַל וְעַל נַפְשׁוֹ נִמְלַט

וְאַחֲרָיו רָץ הַחַיָּט.

רָץ הַחַיָּט, רָץ כָּל הָעֵת

וּכְשֶׁתְּפָשׂוֹ הָיָה הוּא מֵת.

אָז הַחַיָּט מִהֵר מִהֵר

לִקְנוֹת בַּשּׁוּק עַכְבָּר אַחֵר.

אֲבוֹי! — קָרָא עֲטַלֵּף קָטֹן —

אָסוֹן קָרָה לִי, אֵי אָסוֹן:

אָבְדָה אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי,

לָכֵן אֲנִי יְצוּר לֵילִי!

מָה רַע, מַה מַּר הוּא מַזָּלִי:

הַלַּיְלָה הוּא לִי יוֹם

וְהַיּוֹם — לֵילִי!

אֲבוֹי! — קָרָא אֲדֹם הֶחָזֶה, —

גַּם לִי קָרָה אָסוֹן שֶׁכָּזֶה:

עַלְמָה חִבְּקָה לִי וַתִּבְרַח —

מֵאָז חָזִי אָדֹם וְצַח כָּל־כָּךְ!

מָה רַע, מַה מַּר הוּא מַזָּלִי:

הַלַּיְלָה הוּא לִי יוֹם

וְהַיּוֹם — לֵילִי!

אֲבוֹי! — קָרָא קִיכְלִי מִסְכֵּן —

לוּלֵי הָיִיתִי כֹּה זָקֵן,

נָשָׂאתִי שְׁתַּיִם קִיכְלִיּוֹת,

אַחַת תִּבְגֹּד, שְׁנִיָּה — בַּתּוֹר!

מָה רַע, מַה מַּר…

אֲבוֹי! — קָרָא עוֹרֵב — קְרָא, קְרָא!

אָהַבְתִּי נַעֲרָה צְחוֹרָה,

אַךְ הִיא הָלְכָה וְלֹא תַּחֲזֹר:

מֵאַז אֲנִי שָׁחֹר מִשְׁחֹר!

מָה רַע, מַה מַּר…

אֲבוֹי! — קָרָא יַנְשׁוּף־שֵׂיבָה —

אָהַבְתִּי אַלְמָנָה נָאוָה,

אַךְ הִיא אָמְרָה דָּבָר אָיֹם:

לֵילוֹת תֹּאהַב, יָמִים תַּחֲלֹם!

מָה רַע, מַה מַּר…

יוֹנָה הֵשִׁיבָה חֲבִיבָה:

לֹא כָּךְ תִּזְכּוּ בְּאַהֲבָה.

אִם לֹא תִּרְצוּ שֶׁתִּמָּלֵט,

בַּלֵּב שִׁמְרוּהָ כָּל הָעֵת!

בְּלֶכְתִּי לַמִּכְרֶה עִם רֵעִי הַקָּטָן

פָּגַשְׁנוּ לְפֶתַע בִּכְבוֹד הַשָּׂטָן.

הֲרִימוֹתִי מַכּוֹשׁ וּבַחשֶׁךְ הָעָב

עָקַרְתִּי קַרְנָיו וְתָלַשְׁתִּי טְלָפָיו.

חֲבֵרִי, זֶה לֹא טוֹב, כִּי נָפַלְתִּי בַּפַּח.

הַבַּקְבּוּק נִשְׁבַּר וְהַוִּיסְקִי נִשְׁפַּךְ

הַמַּכּוֹשׁ בֵּין אַבְנֵי הַפֶּחָם נִקְבַּר,

אָז נָשׁוּבָה הַבַּיְתָה, רֵעִי הַיָּקָר!

גָּרַפְנוּ פֶּחָם מְלֹא קְרוֹנִית וְיוֹתֵר.

הַמְּנוֹרָה כָּבְתָה וְרֵעִי הִתְפַּגֵּר.

זֶהוּ צְחוֹק הַשָּׂטָן! הֲלָצָה אַכְזָרִית:

אֶת נַפְשׁוֹ הוּא לָקַח וַאֲנִי — הַקְּרוֹנִית!

וְהִנֵּה הַקְּרוֹנִית וְרֵעִי פֹּה מֻטָּל.

אֲשַׁמֵּן אוֹתָהּ קְצָת וְאֶסַּע וַחֲסָל.

כִּי רֵעִי כֹּה שָׁקֵט, הוּא גָמַר אֶת מְלַאכְתּוֹ

וְתוּכְלוּ, אִם תִּרְצוּ, כְּבָר לִפְשֹׁט כֻּתָּנְתּוֹ.

אָדָם אֲנִי

קָטָן־קָטָן

וְכָל הוֹנִי

הוּא הַקַּנְקַּן.

אִם קַר בַּלֵּב וְקַר בַּבַּיִת

וְאֵין פַּת־לֶחֶם לִי וְזַיִת

אֲנִי נוֹתֵן עֵינִי

בְּקַנְקַנִּי

וְשׁוּב אֲנִי בָּחוּר בֶּן־חַיִל.

כִּי בַּקַּנְקַן שׁוֹכֵן קֵיסָר

הוּא לְבֶן־זָקָן, צְהֹב שֵׂעָר

וּשְׁמוֹ שֵׁכָר.

אֵי, אֵי שֵׁכָר בָּהִיר!

אֵי, אֵי שֵׁכָר, שֵׁכָר מָרִיר!

אַתָּה רוֹמֵז, אַתָּה קוֹרֵא לִי

לִלְגֹּם, לִלְגֹּם מִסַּם־הַפֶּלִי.

— חַיֶּיךָ, כָּאן, חַיֶּיךָ כָּאן, —

עוֹנֶה בְּקֶצֶף הַקַּנְקַן.

אָדָם אֲנִי

קָטָן־קָטָן

וְכָל הוֹנִי

הוּא הַקַּנְקַּן.

אִם יַךְ הַגֶּשֶׁם בְּחָזִי לִי

וְרוּחַ פַּח בְּעַכּוּזִי לִי

אֲנִי נוֹתֵן עֵינִי

בְּקַנְקַנִּי

וְלֹא אִכְפַּת לִי מָה וְמִי לִי.

כִּי בַּקַּנְקַן שׁוֹכֵן קֵיסָר…

אָדָם אֲנִי

קָטָן־קָטָן

וְכָל הוֹנִי

הוּא הַקַּנְקַּן.

אִם אֵין בַּכִּיס פְּרוּטַת־נְחֹשֶׁת

וְהָעוֹלָם נִרְאֶה בֵּית־בּשֶׁת

אֲנִי נוֹתֵן עֵינִי

בְּקַנְקַנִּי

וְשׁוּב כּוֹכָב נִדְלָק בַּחשֶׁךְ.

כִּי בַּקַּנְקַן שׁוֹכֵן קֵיסָר…

אָדָם אֲנִי

קָטָן־קָטָן

וְכָל הוֹנִי

הוּא הַקַּנְקַּן.

אִם אֲהוּבַת־לִבִּי זוֹעֶפֶת

וּמְרִי נַפְשָׁהּ עָלַי שׁוֹפֶכֶת

אֲנִי נוֹתֵן עֵינִי

בְּקַנְקַנִּי

וְכָל עַלְמָה לִי מְחַיֶּכֶת.

כִּי בַּקַּנְקַן שׁוֹכֵן קֵיסָר…

מאת אדוארד ליר

הָיֹה הָיָה אָדָם שַׁקְדָּן וָטוֹב,

אַךְ לוֹ הָיָה לַאֲסוֹנוֹ גַּם תֹּף,

אֲשֶׁר עָלָיו תּוֹפֵף תְּפִיפוֹת בְּלִי סוֹף.

עַל כֵּן סִיעַת שְׁכֵנָיו הָיְתָה נִזְעֶקֶת

וּמְצַוְּחָה אֵלָיו: הוֹ, שֶׁקֶט, שֶׁקֶט!

וְכֹה הֵם צָעֲקוּ עַל הָאֻמְלָל,

עַד שֶׁנַּפְשׁוֹ פָּרְחָה וְנִשְׁתַּתֵּק בִּכְלָל.

הָיֹה הָיָה בְּצִ’ילִי הַמְּדִינָה

אֶזְרָח אֶחָד, בִּרְיָה מִסְכֵּנָה,

שֶׁהִתְנַהֵג בְּדֶרֶךְ מְגֻנָּה.

יוֹם־יוֹם יָשַׁב עַל מַדְרֵגוֹת הַבַּיִת,

אָכַל פְּרִי עֵץ — אַגָּס, תַּפּוּחַ, זַיִת.

וְכָךְ, בְּשֶׁל זֵיתִים וְתַפּוּחִים,

נִמְאַס הָאִישׁ עַל כָּל הָאֶזְרָחִים.

הָיָה בָּחוּר אֲשֶׁר אָהַב בְּלִי קֵץ

לִשְׁכֹּן כְּמוֹ צִפּוֹר קְטַנָּה עַל עֵץ.

אֲבָל, לְצַעֲרוֹ, דְּבוֹרָה שׁוֹחֶצֶת

לְלֹא הֶפְסֵק הָיְתָה אַפּוֹ עוֹקֶצֶת.

וַאֲנָשִׁים אָז שָׁאֲלוּ בְּקוֹל זָעוּם:

“הַאִם הִיא מַשְׁמִיעָה לְךָ זִמְזוּם?”

הוּא הָיָה מֵשִׁיב מֵעַל הָעֵץ:

“וַדַּאי, וַדַּאי, וְעַד לְהִתְפּוֹצֵץ.”

יֵשׁ עִיר בְּאַנְגְלִיָּה, הוֹ! עִיר נִסִּים!

כֻּלָּהּ הִיא אֲדִיבוּת וְנִימוּסִים.

בָּעִיר הַזֹּאת רַבַּת הַחֵן וָחֶסֶד

שָׁכְנָה עַלְמָה זְקֵנָה כֹּה מְנֻמֶּסֶת,

שֶׁלֹּא חָדְלָה מִשְׂחוֹק לָהּ שְׂחוֹק אָדִיב,

וְלֹא חָדְלָה מֵהִשְׁתַּחֲווֹת סָבִיב.

עַד שֶׁיָּרְדָה עָמֹק וְנִקְבְּרָה.

כָּל הָעִיר עַל כָּךְ הִצְטַעֲרָה.

הָיֹה הָיָה אִישׁ, בַּעַל בְּעַמָּיו,

יְצוּר עָנָו מְאֹד וּבַעַל־אַף.

אִם מִישֶׁהוּ הָיָה מֵעֵז לוֹמַר לוֹ,

כִּי מִשְׁתּוֹמֵם הוּא וְכִי קְצָת מוּזָר לוֹ,

שֶׁאַף לוֹ כֹּה אָרֹךְ, כֹּה מְזֻנָּב,

הָיָה הָאִישׁ יוֹצֵא אָז מִכֵּלָיו,

וּמְצַעֵק: כָּזָב, כָּזָב, כָּזָב!

הָיָה אָדָם אֶחָד שֶׁחַי עַל תֵּל

שֶׁמֵּעוֹדוֹ לֹא הִתְהַלֵּךְ בָּטֵל.

לֹא לְאוֹרוֹ שֶׁל יוֹם וְלֹא בַּלֵּיל.

לָבוּשׁ הָיָה תָּמִיד בְּשִׂמְלַת עֶרֶב,

שֶׁהוּא יָרַשׁ מִסַּבְתָּא, וּבְלִי הֶרֶף

הָיָה עוֹלֶה וְשׁוּב עוֹלֶה לַתֵּל,

וּמֵעוֹדוֹ לֹא הִתְהַלֵּךְ בָּטֵל.

בְּעִיר תּוּרְכִּית אַחַת, שֶׁסְּמִירְנָה שְׁמָהּ,

הִתְגּוֹרְרָה עִם סַבְתָּא אֲיֻמָּה

רִיבָה אַחַת זְרִיזָה וּמְמֻלַּחַת

שֶׁלֹּא יָדְעָה סָפֵק וְגַם לֹא פַּחַד.

כִּי סַבְתָּא זוֹ רְדָפַתָּהּ עַד חָרְמָה!

בִּקְּשָׁה לִשְׂרֹף חַיִּים אֶת הָעַלְמָה,

אַך זֹאת תָּפְסָה חָתוּל וְנָהֲמָה:

שִׂרְפִי אוֹתוֹ, הוֹ סַבְתָּא אֲיֻמָּה!

הָיֹה הָיְתָה עַלְמָה נָאָה אַחַת,

שֶׁבְּצֵאתָהּ לָשׂוּחַ בְּשַׁבָּת,

עַל כּוֹבָעָהּ הַנּוֹחַ וְנֶחְמָד

עָמְדוּ סִיעוֹת שֶׁל צִפֳּרִים כָּאֵלֶּה,

שֶׁכָּל רוֹאֶה הָיָה קוֹרֵא: “אוֹ, פֶּלֶא!”

אַךְ הָעַלְמָה אָמְרָה: “לִי לֹא אִכְפַּת”!

וּלְכָל צִפּוֹר לָחֲשָׁה: “בְּרוּכָה כִּי בָּאת!”

הָיֹה הָיָה אָדָם בַּעַל־זָקָן

אֲשֶׁר אָמַר: "אֲנִי מִזְּמַן מִזְּמַן

יָרֵאתִי מִמִּקְרֶה לֹא יֵאָמֵן:

שְׁתֵּי לִילִיּוֹת שֶׁצּוּרָתָן סְגַלְגֹּלֶת

אַרְבַּע חוּגוֹת, חוֹחִית וְתַרְנְגֹלֶת

כֻּלָּן, כֻּלָּן יִבְנוּ עָלַי קִנָּן.

וְדַוְקָא עַל צַמֶּרֶת הַזָּקָן…

הָיֹה הָיְתָה בְּרֵיד הָעֲיָרָה

בִּרְיָה אַחַת תְּמוּהָה וּמוּזָרָה

שֶׁלְּעִתִּים בִּלְבַד הַנַּעֲלַיִם

הָיְתָה הִיא מְסִירָה מִן הָרַגְלַיִם.

קָנְתָה לָהּ סַנְדָּלִים שֶׁל עֵץ, וַחֲבוּרָה

שֶׁל כְּלַבְלָבִים זְרִיזָה וּמְנֻמָּרָה,

וְכָךְ אִתָּם טִיְּלָה בָּעֲיָרָה.

מאת ויליאם שקספיר

כִּי אֶעֱצֹם עֵינַי — הֵן מֵיטִיבוֹת לִרְאוֹת.

הַכֹּל סָמוּי מֵהֶן בָּאוֹר — וַחֲסַר־עֵרֶךְ,

אַךְ בִּשְׁנָתִי יַבִּיטוּ בָּךְ מֵחֲלוֹמוֹת,

וְאַף כִּי הֵן חָשְׁבוּ — בַּחשֶׁךְ אַתְּ מוּאֶרֶת.

וְאַתְּ, אֲשֶׁר צְלָלִים תָּאִירִי בְּצִלֵּךְ,

אִמְרִי מַה בְּגוּפֵךְ יָכוֹל לָתֵת תִּפְאֶרֶת

לְאוֹר הַיּוֹם, שֶׁהוּא קוֹדֵר לְעֻמָּתֵךְ,

אִם לְעֵינַיִם עֲצוּמוֹת אַתְּ כֹּה זוֹהֶרֶת!

הוֹ, מַה גָּדוֹל הָיָה הָאשֶׁר בְּעֵינַי,

לוּ הִתְעוֹרַרְתִּי בֹּקֶר וְזָכִיתִי פֶּתַע

לִרְאוֹת דְּמוּתֵךְ שֶׁלָךְ לְאוֹר הַיּוֹם הַחַי,

דְּמוּת שֶׁזָּרְחָה אֵלַי בַּחֲשֵׁכָה הַמֵּתָה!

יוֹם בִּלְעָדַיִךְ הוּא לַיְלָה וְלֹא יוֹם,

וְלַיְלָה — יוֹם, בְּהוֹפִיעֵךְ לִי בַּחֲלוֹם.

מאת ויליאם שקספיר

לַשָּׁוְא תֹּאמַר לִי הַמַּרְאָה שֶׁכְּבָר זָקַנְתִּי

כָּל עוֹד אַתָּה וּנְעוּרִים הֵם הַיְנוּ הָךְ.

רַק אִם הַזְּמַן יַחֲרֹשׁ פָּנֶיךָ וְהִבְחַנְתִּי

בְּמַר הַמָּוֶת, שֶׁאֶת פְּתִיל־חַיַּי חָתַךְ.

הֵן כְּלִיל־הַיֹּפִי, הָעוֹטֵף אֶת דְּמוּת־מַרְאֶיךָ

אֵינוֹ אֶלָּא כְּתֹנֶת לִבִּי הַמְבֹרָכָה,

כִּי לְבָבִי שׁוֹכֵן בְּךָ, — וּבִי — לִבֶּךָ, —

אֵיכָה, אֵפוֹא, אוּכַל לִהְיוֹת זָקֵן מִמֶּךָ?

הוֹ, אֲהוּבִי, חָרֵד לְעַצְמְךָ הֱיֵה־נָא,

כִּי נֶפֶשׁ לִבְשָׂרְךָ תֶּחְרַד, לֹא לִבְשָׂרָהּ.

עַל לְבָבְךָ אֶפְקַח עֵינַי כְּמוֹ אוֹמֶנֶת,

שֶׁאֶת יַלְדָּהּ הָרָךְ תִּשְׁמֹר מִפֶּגַע רַע.

בְּמוֹת לִבִּי אַל תִּתְרַעֵם עַל לְבָבְךָ.

אִם עַל שֶׁלִּי בָּא קֵץ, — הַקֵּץ גַּם עַל שֶּׁלְּךָ.

מאת סילי פרידהום

הָאֲגַרְטֵל, שֶׁבַּד־לִילָךְ גָוַע בּוֹ,

נִיד־מְנִיפָה פְּגָעוֹ וַיִבָּקַע,

אַךְ זֶה הַפְּגָם לָעַיִן לֹא נִגְלָה בּוֹ,

שֶׁכֹּה רַכּוֹת הָלְמָה בּוֹ הַמַּכָּה.

וּפֶצַע קַל זֶה, שֶׁחִלְחֵל בַּסֵּתֶר,

כִּרְסֵם גּוּפוּ שֶׁל הַגָּבִישׁ בַּלָּאט,

בִּצְעָדִים סְמוּיִים, אֲבָל לָבֶטַח

מְזִמָּתוֹ הֵפִיק לְאַט־לְאַט.

הַמַּיִם עֲזָבוּהוּ נֵטֶף־נֵטֶף

וּמִפְּרָחָיו כָּל עֲסִיסָם נִגַּר.

עַתָּה אֵין אִישׁ מֵטִיל סָפֵק: אֱמֶת הִיא…

אַל נָא תִּגְעוּ בּוֹ: הוּא נִשְׁבַּר.

כָּךְ לְעִתִּים יָד אֲהוּבָה עָלֵינוּ

מִבְּלִי מֵשִׂים אַף הִיא בַּלֵּב תִּגַּע,

וּמֵאֵלָיו נִסְדָּק גַּם לְבָבֵנוּ

וּפֶרַח־אֲהוּבוֹ גַּם הוּא נִפְגָּע.

הוּא לְעֵינֵי הַכֹּל שְׁלֵם־דְּמוּת וָצֶלֶם

אַךְ עַל פִּצְעוֹ הַדַּק וְהָאַכְזָר

יִזְעַק מֵעֹמֶק תְּהוֹמָיו בְּאֵלֶם:

אַל נָא תִּגְעוּ בּוֹ, הוּא נִשְׁבָּר.