עם השירים של צ’רלס סימיק עשיתי הכרה ביום חורף אפלולי בחדר הספרייה של הבמאי האירי המנוח טיירוֹן גטרי, שבאחוזתו התארחתי לרגל פסטיבל השירה השנתי על־שם פטריק קוואנה.

משלוש כנפות החדר פרוש הנוף הלא־מעובד של מחוז מויניהאן הנושק לאלסטר – גבעות צחיחות עם זיפי שיחים, טלאי יער ואגמים קטנים, שלעת ערב נשמעים מעברם הד ירייה בודדת של צייד ובעקבותיה משק אווזי בר הנסים על נפשם. אם תרים את עיניך מהספר המונח על השולחן, אולי תראה צבי אפור החוצה את האחו שמסביב. לפעמים הוא ישתהה אפילו במרכז התמונה כחוכך בדעתו לאן פניו מועדות, וימשיך בדרכו.

עונת השנה, השמש הנדירה המופיעה רק בפאתי הרקיע ושבה כלעומת שבאה, החורש הטחוב, הצבאים ולהקות האווזים, הזכירו לי את ספרו האפל, הקסום, של מישל טורנייה, “שר היער” – בו הוא מתאר את מסתרי ימיו של שבוי מלחמה צרפתי בפומרנייה, על גבול פרוסיה המזרחית. הסתכלתי באטלס וראיתי, שאכן צפון־אירלנד היא על אותו קו רוחב. האופל המזרח־אירופי הוא שלכד אותי בכשפיו, ושיריו של סימיק, שנולד וגדל ביוגוסלביה בזמן מלחמת העולם השנייה, התאימו למצב הרוח הזה. למרות שהם נכתבו באנגלית, בניו־האמפשייר, על־ידי אמריקני-־זמן, מרצה לספרות באוניברסיטה, שהספיק לצבור פרסי שירה ושבחי ביקורת – הם בכל זאת סמוכים לתנור ההוא, לכפר הסלָבי היצרי, לחֲמצמצות הרגש, לסמלים הקדמוניים של כלולות והזדווגות, קללה וברכה. רובד זה הוא שנותן להם את הארומה הבלתי־שגרתית שלהם – תערובת של חדשנות מבחינת צורת הדיבור, ועתיקוּת מבחינת משקעי הארכיטיפיות. שיריו של סימיק מאירים את הרווח הקטן שבין אפלולית ומסתורין, והוא ממלא אותו בבני אדם מהסוג הפשוט ביותר – אנשים שרוצים להשביע את רעבונם ולזכות, אם אפשר, בכמה רגעי שמחה, בעוד מצטברים סביבם החשכה והבלתי־נודע.

תהיה זו טעות לקטלג את השירים הללו במדור הסוריאליסטי, למרות שלכאורה הם כאלה. נכון שהם סתומים ועמומים, אך לעולם אין הם מנסים לתאר משהו מוזר ויוצא־דופן. מה שהם עושים הוא למעשה הרחבת העולם והפקעתוֹ משדה הראייה השגרתי. התמונה המדוברת יכולה להיות מצומצמת מאוד, אך היא גדלה והולכת, מתפצלת ומסתעפת בדמיון הקורא.

סימיק דוחה בסגנונו את השירה המקובלת. הפירוש השטחי ונסיבות השיר נהירים למדי, אך בכוח הדמיון נוצר משהו יותר גדול ובלתי מוסבר. זהו מין סוג של עבריינות. אין לו כבוד למסורת כלשהי של כתיבה, אם כי עובדת היותו המתרגם הראשי לאנגלית של המשורר היוגוסלבי וַסקו פּוֹפּה מעידה על המורשת, והוא אף פעם לא ממש מקשט. קראתי בשיריו בתאווה בישימון האירי החורפּי כילד הקורא ב“הנזל וגרטל” או במשלי קרילוב. הם אפפו אותי במה שמכוּנה “אווירה־גותית”, כמו הציורים של ברויגל ובוֹש, ולבּעתה היה טעם מתוק של פתגם, חידה וכישוף. הואיל וספרו הושאל לי רק לרגע, תִּרגמתי כמה שירים על המקום – ובסוף אחר הצהריים ההוא הרגשתי שנוסף לי קול.

איל מגד

אֲנִי אוֹהֵב שָׁדַיִם

קָשִׁים, מְלֵאִים

נְצוּרִים בְּכַפְתּוֹר.

הֵם בָּאִים בַּלַּיְלָה.

מִשְלֵי הַקַּדְמוֹנִים

עִם הַחַד־קֶרֶן

לֹא כּוֹלְלִים אוֹתָם.

פְּנִינִיִּים כְּמוֹ הַמִּזְרָח

שָׁעָה לִפְנֵי הַשַּׁחַר

שְׁנֵי תַּנּוּרִים מֵאֶבֶן

הַחֲכָמִים הַיְחִידָה

שֶׁשָּׁוָה הִתְיַחֲסוּת.

הֵם מַבְלִיטִים אֶת פִּטְמוֹתֵיהֶם

חֲרוּזִים שֶׁל אֲנָחוֹת חֲרִישִׁיּוֹת

הֲבָרוֹת שֶׁל בְּהִירוּת טְעִימָה לְהַפְלִיא

לְבֵית הַסֵּפֶר הָאָדֹם הַקָּטָן שֶׁל הַפִּיּוֹת שֶׁלָּנוּ.

בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, בְּדִידוּת

נִרְשֶׁמֶת שׁוּב בְּעָגְמָה

בְּפִנְקַס הַחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁלָּהּ, מְצוּקָה

לוֹוָה פִּנְכַּת אֹרֶז נוֹסֶפֶת.

הֵם מִתְקָרְבִים: נוֹכְחוּת

חַיָּתִית. בָּרֶפֶת

הֶחָלָב רוֹטֵט בַּדְּלִי.

אֲנִי אוֹהֵב לָבוֹא אֲלֵיהֶם

מִלְּמַטָּה, כְּמוֹ יֶלֶד

הַמְטַפֵּס עַל כִּסֵּא

לְהַגִּיעַ לְצִנְצֶנֶת אֲסוּרָה שֶׁל רִבָּה.

בַּעֲדִינוּת, בִּשְׂפָתַי

מְרוֹפֵף אֶת הַכַּפְתּוֹר.

גּוֹרֵם לָהֶם לְהַחֲלִיק אֶל תּוֹךְ יָדַי

כִּשְׁנֵי סִפְלֵי בִּירָה שֶׁזֶּה עַתָּה נמְזְגָה.

אֲנִי בָּז

לַטִּפְּשִׁים הַמְסָרְבִים

לִמְנוֹת שָׁדַיִם בַּמֶּטָפִיזִיקָה שֶׁלָּהֶם,

אִצְטַגְנִינִים שֶׁאֵינָם מְבִיאִים אוֹתָם

בְּחֶשְׁבּוֹן בֵּין הַיְרֵחִים וְכַדּוּר הָאָרֶץ.

הֵם מַעֲנִיקִים לְכָל אֶצְבַּע

אֶת צוּרָתָהּ הָאֲמִתִּית, אֶת שִׂמְחָתָהּ;

סַבּוֹן בְּתוּלִין, קֶצֶף

הַמְמָרְקִים אֶת יָדֵינוּ.

וְאֵיךְ הַלָּשׁוֹן מְכַבֶּדֶת

אֶת שְׁתֵּי הַלַּחְמָנִיּוֹת הַחֲמוּצוֹת הָאֵלֶּה,

כִּי הַלָּשׁוֹן הִיא נוֹצָה

טְבוּלָה בְּחֶלְמוֹן בֵּיצָה.

אֲנִי עוֹמֵד עַל כָּךְ שֶׁנַּעֲרָה

עֵירֻמָּה עַד הַמָּתְנַיִם

הִיא הַנֵּס הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן,

שֶׁהַשְּׁרַבְרָב הַזָּקֵן עַל עֶרֶשׂ דְּוַי

הַתּוֹבֵעַ לִרְאוֹת אֶת שְׁדֵי אִשְׁתּוֹ

בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה

הוּא גְּדוֹל הַמְשׁוֹרְרִים.

הוֹ הַכֵּן הַמָּתוֹק, מֶתֶק הַלֹּא,

תַּבִּיט, כֻּלָּם יְשֵׁנִים בָּעוֹלָם.

עַכְשָׁו, בְּחֹסֶר הַתְּנוּעָה הַמֻּחְלָט

שֶׁל הַזְּמַן, בְּקָרְבִי אֶת מָתְנֵי

אֲהוּבָתִי לְשֶׁלִּי,

אַטֶּה כָּל שָׁד

כְּמוֹ עֵנָב כֵּהֶה וְכָבֵד

אֶל תּוֹךְ הַכַּוֶּרֶת

שֶׁל פִּי הַמִּתְנַמְנֵם

הִגַּעְתִּי לָאָחוּ

שֶׁבּוֹ הָעֵשֶׂב הָיָה שָׁקֵט

וּפְרָחִים

מִלִּים

רָאִיתִי שֶׁשְּׁנֵיהֶם בָּשָׂר וָדָם

וְשֶׁהֵם חָשִׁים אֶת הָרוּחַ

וְחוֹשְׁשִׁים מִמֶּנָּה כְּמוֹ מִסַּכִּין

אָז יָשַׁבְתִּי בֵּין הַמִּלָּה אֱמֶת

וְהַמִּלָּה גַּרְדּוֹם

הוֹצֵאתִי אֶת סֵפֶל הַפַּח שֶׁלִּי

וְכַף

שָׁרַקְתִּי לַמִּלָּה אַהֲבָה

וְהִיא עָנְתָה לִי

בּוֹ בַּמָּקוֹם בִּשְׁנָתָהּ

הָיוּ עוֹד הַרְבֵּה דְּבָרִים

שֶָאֵין מִלִּים לְהַבִּיעַ אוֹתָם

רַק מַשָּׁב פֹּה וָשָׁם

הוּא תָּלוּי בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

יֵשׁ בּוֹ עֵצִים, עָרִים, נְהָרוֹת,

חֲזַרְזִירִים וִירֵחִים. בְּפִנָּה אַחַת

שֶׁלֶג נוֹפֵל עַל חֵיל פָּרָשִׁים מִסְתָּעֵר,

בַּשְּׁנִיָּה נָשִׁים שׁוֹתְלוֹת אֹרֶז.

כְּמוֹ כֵן אַתָּה יָכוֹל לִרְאוֹת:

תַּרְנְגֹלֶת נִשֵּׂאת בְּפִי שׁוּעָל,

זוּג עֵירֹם בְּלֵיל כְּלוּלוֹתָיו,

עַמּוּד עָשָׁן,

אִשָּׁה בַּעֲלַת עַיִן רָעָה יוֹרֶקֶת לִדְלִי חָלָב.

מַה מֵּאֲחוֹרֵי זֶה?

– חָלָל, הֲמוֹן חָלָל רֵיק.

וּמִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו?

– אִישׁ יָשֵׁן מִתַּחַת לְכוֹבַע.

וְכַאֲשֶׁר יִתְעוֹרֵר?

– הוּא יִכָּנֵס לַמִּסְפָּרָה.

שָׁם יְגַלְּחוּ אֶת זְקָנוֹ, אַפּוֹ, אָזְנָיו וּשְׂעָרוֹ

כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר.

פַּחַד עוֹבֵר מֵאִישׁ לְאִישׁ

בְּלִי לְהַרְגִּישׁ

כְּשֵׁם שֶׁעָלֶה מַעֲבִיר אֶת רַעֲדוֹ

לְמִשְׁנֵהוּ

בְּבַת אַחַת כָּל הָעֵץ מִתְחַלְחֵל

וְאֵין שׁוּם סִימָן לְרוּחַ