עם השירים של צ’רלס סימיק עשיתי הכרה ביום חורף אפלולי בחדר הספרייה של הבמאי האירי המנוח טיירוֹן גטרי, שבאחוזתו התארחתי לרגל פסטיבל השירה השנתי על־שם פטריק קוואנה.

משלוש כנפות החדר פרוש הנוף הלא־מעובד של מחוז מויניהאן הנושק לאלסטר – גבעות צחיחות עם זיפי שיחים, טלאי יער ואגמים קטנים, שלעת ערב נשמעים מעברם הד ירייה בודדת של צייד ובעקבותיה משק אווזי בר הנסים על נפשם. אם תרים את עיניך מהספר המונח על השולחן, אולי תראה צבי אפור החוצה את האחו שמסביב. לפעמים הוא ישתהה אפילו במרכז התמונה כחוכך בדעתו לאן פניו מועדות, וימשיך בדרכו.

עונת השנה, השמש הנדירה המופיעה רק בפאתי הרקיע ושבה כלעומת שבאה, החורש הטחוב, הצבאים ולהקות האווזים, הזכירו לי את ספרו האפל, הקסום, של מישל טורנייה, “שר היער” – בו הוא מתאר את מסתרי ימיו של שבוי מלחמה צרפתי בפומרנייה, על גבול פרוסיה המזרחית. הסתכלתי באטלס וראיתי, שאכן צפון־אירלנד היא על אותו קו רוחב. האופל המזרח־אירופי הוא שלכד אותי בכשפיו, ושיריו של סימיק, שנולד וגדל ביוגוסלביה בזמן מלחמת העולם השנייה, התאימו למצב הרוח הזה. למרות שהם נכתבו באנגלית, בניו־האמפשייר, על־ידי אמריקני-־זמן, מרצה לספרות באוניברסיטה, שהספיק לצבור פרסי שירה ושבחי ביקורת – הם בכל זאת סמוכים לתנור ההוא, לכפר הסלָבי היצרי, לחֲמצמצות הרגש, לסמלים הקדמוניים של כלולות והזדווגות, קללה וברכה. רובד זה הוא שנותן להם את הארומה הבלתי־שגרתית שלהם – תערובת של חדשנות מבחינת צורת הדיבור, ועתיקוּת מבחינת משקעי הארכיטיפיות. שיריו של סימיק מאירים את הרווח הקטן שבין אפלולית ומסתורין, והוא ממלא אותו בבני אדם מהסוג הפשוט ביותר – אנשים שרוצים להשביע את רעבונם ולזכות, אם אפשר, בכמה רגעי שמחה, בעוד מצטברים סביבם החשכה והבלתי־נודע.

תהיה זו טעות לקטלג את השירים הללו במדור הסוריאליסטי, למרות שלכאורה הם כאלה. נכון שהם סתומים ועמומים, אך לעולם אין הם מנסים לתאר משהו מוזר ויוצא־דופן. מה שהם עושים הוא למעשה הרחבת העולם והפקעתוֹ משדה הראייה השגרתי. התמונה המדוברת יכולה להיות מצומצמת מאוד, אך היא גדלה והולכת, מתפצלת ומסתעפת בדמיון הקורא.

סימיק דוחה בסגנונו את השירה המקובלת. הפירוש השטחי ונסיבות השיר נהירים למדי, אך בכוח הדמיון נוצר משהו יותר גדול ובלתי מוסבר. זהו מין סוג של עבריינות. אין לו כבוד למסורת כלשהי של כתיבה, אם כי עובדת היותו המתרגם הראשי לאנגלית של המשורר היוגוסלבי וַסקו פּוֹפּה מעידה על המורשת, והוא אף פעם לא ממש מקשט. קראתי בשיריו בתאווה בישימון האירי החורפּי כילד הקורא ב“הנזל וגרטל” או במשלי קרילוב. הם אפפו אותי במה שמכוּנה “אווירה־גותית”, כמו הציורים של ברויגל ובוֹש, ולבּעתה היה טעם מתוק של פתגם, חידה וכישוף. הואיל וספרו הושאל לי רק לרגע, תִּרגמתי כמה שירים על המקום – ובסוף אחר הצהריים ההוא הרגשתי שנוסף לי קול.

איל מגד