

- a על סונֶטות האהבה החשוכה מאת פדריקו גרסיה לורקה / דורי מנור
- t סונֶטת הטרוּנְיָה המתוקה
- t המשורר משוחח עם האהוב בטלפון
- t האהוב ישֵׁן בחזֵה המשורר
- t ליל נדודי־השינה של האהבה
- t פצעי האהבה
- t המשורר אומר אמת
- t המשורר מבקש מהאהוב שיִּכתוב לו
- t הוֹ קול חשוּך של אהבה נסתרת
- t הסונֶטה על זֵר הוְרדים
- t סוֹנֶטה בנוסח גּוֹנְגּוֹרָה ובה המשורר שולח לאהובו יונה
- t המשורר שואל את אהובו על קוּאֶנְקָה, "העיר המכושפת"
“סונטות האהבה החשוכה” נכתבו במהלך השנתיים שקדמו לרציחתו של לורקה על ידי הפשיסטים במלחמת האזרחים בספרד, אך רובן ראו אור לראשונה רק בשנת 1984, ארבעים ושמונה שנים לאחר מות המשורר. עד אז עשתה משפחתו של לורקה ככל יכולתה כדי למנוע את פרסום השירים האלה, אף שאין עוררין על כך שהם נמנים עם הפסגות הנישאות ביותר ביצירתו. התנגדות זו נבעה מן ההקשר ההומוסקסואלי החד־משמעי ומן האופי האישי המובהק של השירים, שירי אהבה “אפלים” המופנים כולם לגבר – ככל הנראה רפאל רודריגס רַפּוּן, אהובו האחרון של המשורר. עם זאת, הביטוי “אהבה חשוכה” – amor oscuro – המופיע בשם המחזור, אינו מכוון רק לאופייה החשאי והקודר של אהבתו של לורקה. זוהי גם רמיזה מפורשת לאחד משירי האהבה הנהדרים ביותר שנכתבו אי־פעם בשפה הספרדית, הפואמה “לֵילהּ החשוך של הנשמה” מאת חוּאָן דֶה לָה קְרוּס, המיסטיקן הגדול בן המאה השש־עשרה, שמרבית שיריו מעולם לא ראו אור בתרגום עברי. זיקה זו לקלסיקה של השירה הספרדית ניכרת לכל אורך המחזור, ושיאה הוא מן הסתם בסונטה “בנוסח גוֹנְגוֹרָה”, שבה מנסה המשורר בן המאה העשרים את כוחו בכתיבה בסגנון “תור הזהב” הספרדי של תקופת הבארוק. אך נטייה “קלסית” זו של המשורר אינה מוגבלת לצד הסגנוני. לורקה, מענקי השירה המודרנית ומנחשוני הכתיבה ה“סוריאליסטית” בלשונו, מוכיח במחזור זה כי הוא שולט שליטה וירטואוזית, ללא מצרים, בצורה הקלסית של הסונטה. יתר על כן, דווקא את שירי האהבה האישיים האלה, הנושאים נופך “שערורייתי” ונועז אולי יותר מכל מחזור אחר שכתב, הוא בוחר לכתוב בצורה מחמירה ותובענית זו. קוראי שירה בני דורנו, המורגלים בתפיסה אסתטית הנוטה לכרוך תוכן חופשי וספונטני בצורה חופשית וספונטנית, עשויים לזקוף גבה לנוכח כבלי המסורת, שלורקה בחר לעטות על עצמו כשהוא כותב שירים כאלה. אך פרדוקס זה יתברר לנו כפרדוקס רק לכאורה, אם נזכור כי לורקה אינו שונה בכך ממרבית גיבורי המודרנה השירית, שאת מיטב יצירתם כלל וכלל לא כתבו בחרוז חופשי או בצורות “מנותצות” (וזאת חרף התפיסה השבלונית המזהה את המודרנה עם פירוק הצורה), אלא דווקא בחרוז ובמשקל ובמתכונות מסורתיות וקלסיות לעילא – או לפחות מתוך התייחסות מתמדת לקונוונציות הללו. די אם נמנה בהקשר זה משוררים כבודלר, רמבו, אפולינר, מנדלשטם, פסטרנק, מיאקובסקי, צווטאייבה, ייטס, אודן, פאונד, רילקה, הופמנסטל, לסקר־שילר, גיאורגה, ואצלנו: ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, גולדברג או סוצקעווער. בגיליונות “הו!” אנו מבקשים לייחד מקום נרחב לקלסיקה הזאת שבתוך המודרנה – קלסיקה שהיא היא, בעצם, מיטבה של המודרנה. ומי כפדריקו גרסיה לורקה, המרטיר הגדול של השירה המודרנית, ראוי לשאת את דגל הכתיבה הקלסית בגיליונו הראשון של כתב העת?

לורקה בן 18
אֲנִי פּוֹחֵד לִחְיוֹת בְּלֹא מִקְסַם
עֵינֵי הַפֶּסֶל שֶׁדְּמוּתְךָ הִנְצִיחָה,
הַהֵד שֶׁעַל לֶחִיִי בַּלַּיְלָה שָׂם
הַוֶּרֶד הַבּוֹדֵד שֶׁל הֶבֶל פִּיךָ.
כּוֹאֵב לִי לַעֲמֹד כָּאן עֲרִירִי,
בּוּל־עֵץ בְּלֹא עָנָף בַּחוֹף, אַךְ כֶּפֶל־
כִּפְלַיִם מַר לִי בְּלִי פְּרִיחָה וּפְרִי
וְטִיט שֶׁבּוֹ יִזְחַל תּוֹלַע הַסֵּבֶל.
אִם אוֹצָרִי אַתָּה, וְאִם הַצְּלָב
שֶׁבּוֹ אֲנִי צָלוּב, סִבְלִי הַלַּח,
אִם נֹכַח אַדְנוּתְךָ אֲנִי כְּלַבְלֵב,
הוֹתֵר לִי אֶת חֶלְקִי הַדַּל, הַנַּח!
וּזְרֵה עַל נְהָרְךָ אֶת עַלְעַלָּיו
שֶׁל סְתָו עֲקָרוּתִי הַמְּדֻכְדָּךְ.
קוֹלְךָ הִשְׁקָה אֶת דְּיוּנַת לְבָבִי
בַּתָּא הַצִּבּוּרִי עֲשׂוּי הָעֵץ.
מִדְּרוֹם רַגְלַי לִבְלֵב אָז אֲבִיבִי,
צָפוֹנָה לְמִצְחִי שָׂרָךְ הֵנֵץ.
אַשּׁוּחַ־אוֹר אָז שָׁר בַּתְּחוּם הַצַר,
הוּא שָׁר בְּלֹא זְרָעִים וּבְלִי זְרִיחָה,
וְשָׁם לָרִאשׁוֹנָה בִּכְיִי שָׁזַר
נִזְרֵי תִּקְווֹת מִתּוֹךְ תִּקְרָה פְּתוּחָה.
כִּי קוֹל מָתוֹק־רָחוֹק עָלַי דָּלַף.
בְּקוֹל מָתוֹק־רָחוֹק וְכֹה יָקָר.
בְּקוֹל רָחוֹק־מָתוֹק וּמְעֻלָּף.
רָחוֹק כְּמוֹ אַיָּלָה עַל עֶרֶשׂ־דְּוַי.
מָתוֹק כְּמוֹ אֲנָחָה עַל צֶלַע הַר.
רָחוֹק־מָתוֹק, עָמֹק בְּתוֹךְ קְרָבַי.
כַּמָּה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ אַף־פַּעַם לֹא תֵּדַע,
כִּי בִּי אַתָּה יָשֵׁן עַכְשָׁו וּבִי אַתָּה הָדוּף.
שָׁטוּף בְּדִמְעוֹתַי אֲנִי נוֹצֵר אוֹתְךָ, רְדוּף
קוֹלוֹת חוֹדְרֵי־קְרָבַיִם הַחוֹתְכִים בִּי כִּפְלָדָה.
אֶת בֵּית־חָזִי חוֹצֶה עַכְשָׁו וּמְיַסֵּר מָרָה
הַחֹק הַמְּטַלְטֵל אֶת הַבָּשָׂר וְהַנִּיצוֹץ,
וְהַמִּלִים הָעֲכוּרוֹת הִצְלִיחוּ כְּבָר לִנְעֹץ
שִׁנַּיִם בִּכְנָפָהּ שֶׁל נַפְשְׁךָ הַחֲמוּרָה.
עֲדַת גְבָרִים דּוֹהֶרֶת בַּגַּנִּים וּמְחַכָּה,
עַל גֵּו סוּסִים שֶׁל אוֹר עִם רַעְמָה יְרַקְרַקָּה,
לִנְחֹל אֶת נִשְׁמָתִי הַמְּעֻנָּה וְאֶת גּוּפְךָ.
אַךְ אַל נָא תִּתְעוֹרֵר, אָהוּב. יְשַן שֵׁנָה בְּרוּכָה.
הַקְשֵׁב אֵיךְ כָּל הַדָּם שֶׁלִּי בַּכִּנּוֹרוֹת פָּקַע!
רְאֵה אֵיךְ הֵם אוֹרְבִים לָנוּ בְּצִפִּיָּה דְּרוּכָה!
בְּמַעֲלֶה הַלַּיְלָה, מוּל יָרֵחַ עֲגַלְגַּל,
עָלִינוּ. כְּשֶׁצָּחַקְתָּ, בְּעֵינַי נִקְווּ דְּמָעוֹת.
בּוּזְךָ הָיָה לִי אֵל וּגְנִיחוֹתַי הָיוּ לְגַל
שֶׁל רְגָעִים וְשֶׁל יוֹנִים עוֹטֵי שַׁלְשְׁלָאוֹת.
וּבְמוֹרַד הַלַּיְלָה, כִּזְגוּגִית כְּאֵב שְׁבִירָה,
בִּכִּיתָ מֶרְחַקִּים תְּהוֹמִיִּים לְדֵרָאוֹן.
סִבְלִי הָיָה הָמוֹן שֶׁל יִסּוּרִים שֶׁהִשְׂתָּרַע
עַל לֵב הַחוֹל שֶׁלְּךָ שֶׁדְּפִיקוֹתָיו רָפְסוּ מֵאוֹן.
הַשַּׁחַר שׁוּב אִחֵד אוֹתָנוּ תַּחַת הַשְּׂמִיכָה,
וּפִיּוֹתֵינוּ אֲחוּזִים בַּשֶּׁטֶף הַקָּפוּא:
מִזְרֶקֶת דָּם נִקְרֶשֶׁת שֶׁהוֹסִיפָה וְקָלְחָה.
וְאָז חָדַר הַשֶּׁמֶשׁ לַמִּרְפֶּסֶת הַסְּגוּרָה.
אַלְמֹג חַיַּי נִפְתַּח וַעֲנָפָיו הִסְתַּעֲפוּ
וְצָפוּ אֶל לִבִּי אֲשֶׁר נָכוֹן כְּבָר לִקְבוּרָה.
הָאוֹר הַזֶּה, גַּחֶלֶת אֵשׁ טוֹרֶפֶת.
הַנּוֹף שֶׁמִּכָּל עֵבֶר מַאֲפִיר.
כְּאֵב הַמַּחֲשָׁבָה הַמְּרַדֶּפֶת.
חֶרְדַת הַזְּמַן וּפַחַד הָאֲוִיר.
דִּמְעַת הַדָּם הַזֹּאת הַמְּעַטֶּרֶת
קַתְרוֹס בְּלִי דֹּפֶק וְלַפִּיד חַשְׁקָן.
הַיָּם שֶׁכְּבֵדוּתוֹ בִּי מִתְעַמֶּרֶת.
עַקְרָב שֶׁבְּחָזִי מָצָא מִשְׁכָּן –
זֶה נֵזֶר אַהֲבָה, מִטַּת גּוֹסֵס
שֶׁבָּהּ בְּלֹא חֲלוֹם רוּחִי רוֹקֶמֶת
אוֹתְךָ בְּתוֹךְ חָזִי הַמִּתְבּוֹסֵס.
אַךְ בְּבַקְּשִׁי לִהְיוֹת זָהִיר כָּהָר,
אַתָּה פּוֹרֵשׂ לִי אֶת לִבְּךָ הָעֵמֶק
עִם תַּאֲווֹת זַרְנִיךְ וְיֶדַע מַר.
אֲנִי רוֹצֶה לִבְכּוֹת אֶת מְרֵרָתִי וּלְשָׁפְכָהּ,
וְכָךְ אוּלַי תֹּאהַב אוֹתִי וְכָךְ אוּלַי תִּבְכֶּה,
בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמֵיהֶם שֶׁל הַזְּמִירִים אַתָּה תַּכֶּה
בְּפִגְיוֹנְךָ, בְּרֹךְ נְשִׁיקוֹתֶיךָ וּבְךָ.
אֲנִי רוֹצֶה לִרְצֹחַ אֶת הָעֵד אֲשֶׁר הֵהִין
לִרְאוֹת כֵּיצַד פְּרָחַי נֶהֱרָגִים אֶחָד־אֶחָד,
וּלְכַתֵּת אֶת זֵעָתִי וְאֶת בִּכְיִי הַחַד
לַאֲלֻמַּת אַלְמָוֶת שֶׁל חִטִּים קְשׁוּיוֹת־גַּרְעִין.
וּמִי יִתֵּן וְלֹא תֻּתַּר עוֹד פְּקַעַת הָאֲנִי־
אוֹהֵב־אוֹתְךָ־אוֹתִי־אַתָּה־אוֹהֵב: לָעַד נָאִיר
עִם שֶׁמֶשׁ יְשִׁישָׁה וְעִם יָרֵחַ חוֹלָנִי;
וּמָה שֶׁלֹּא בִּקַּשְׁתִּי וְשֶׁלֹּא תִּרְצֶה לָתֵת
יְהֵא רְכוּשׁ הַמָּוֶת: הַלְוַאי שֶׁלֹּא יַשְׁאִיר
אֲפִלּוּ אֶת צִלּוֹ שֶׁל הַבָּשָׂר הַמְּרַטֵּט.
אֲהוּב קְרָבַי וּמָוֶת־חַי, לַשָּׁוְא
צִפִּיתִי לְמִכְתָּב מִמְּךָ, וְעִם
הַפֶּרַח הַנּוֹבֵל אֲנִי מַטְעִים:
מוּטָב לִי לְאַבֵּד אוֹתְךָ עַכְשָׁו
וְלֹא אֶת שְׁנֵינוּ. הָאֲוִיר נִצְחִי,
הָאֶבֶן אֶת צִלָּהּ אֵינָהּ יוֹדַעַת,
וּפְנִים־הַלֵּב אֵינוֹ זָקוּק לְלַהַט
הַקֶּרַח שֶׁל הַדְּבַשׁ הַיְּרֵחִי.
אֲבָל וְרִידַי נִתְּנוּ לַמַּאֲכֶלֶת
כְּשֶׁטִּיגְרִיס וְיוֹנָה בְּאַגָּנְךָ
הֵטִיחוּ נְשִׁיכוֹת וַחֲבַצֶּלֶת;
מַלֵּא אֵפוֹא בְּמֶלֶל אֶת הֶבְלֵי –
אוֹ תֵּן וְאֶתְכַּנֵּס לִי בְּבִטְחָה
אֶל לֵיל הַנְּשָׁמָה הָאַפְלוּלִי.
הוֹ קוֹל חָשׁוּךְ שֶׁל אַהֲבָה נִסְתֶּרֶת!
הוֹ פְּעִיָּה בְּלִי צֶמֶר! פֶּצַע זָב!
קָמֶלְיָה שֶׁטָּבְעָה, דְּקִירַת כָּזָב!
נַחְשׁוֹל בְּלִי יָם וְעִיר לֹא מְבֻצֶּרֶת!
הוֹ לַיְלָה כֹּה עָצוּם וּזְקוּר־אֲרֶשֶׁת!
פִּסְגָּה שְׁמֵימִית שֶׁל חֲרָדָה דְּרוּכָה!
הוֹ קוֹל רָדוּף, הוֹ כֶּלֶב בְּלִבְּךָ!
שׁוֹשָׁן בָּשֵׁל וְדוּמִיָּה גּוֹעֶשֶׁת!
הַנַּח לִי, קוֹל קוֹדֵחַ וּכְפוֹרִי,
וּפְדֵנִי מִן הַסְּבַךְ שֶׁבּוֹ, בְּלִי פְּרִי,
גּוֹנְחִים בָּשָׂר וָשַׁחַק דֶּרֶךְ קֶבַע.
רְחַק מִן הַשֶּׁנְהָב שֶׁהוּא רֹאשִׁי,
וּשְׁבֹר בְּחֶמְלָתְךָ אֶת יֵאוּשִׁי! –
כִּי זֹאת הָאַהֲבָה וְזֶה הַטֶּבַע!
הַזֵּר הַזֶּה! מַהֵר! עֲטֹר לִי זֵר! אֲנִי גּוֹסֵס!
צָרִיךְ לִשְׁזֹר מִיָּד! צָרִיךְ לָשִׁיר! צָרִיךְ לִגְנֹחַ!
הַצֵּל בְּתוֹךְ גְּרוֹנִי כְּבָר מַאֲפִיל וּמִתְבּוֹסֵס
וְאוֹר עֲכוּר שֶׁל יָנוּאָר מִתְעַצֵּם עָלַי לִזְרֹחַ.
בֵּין תְּשׁוּקָתִי לִתְשׁוּקָתְךָ עוֹמֵד עַכְשָׁו אֲוִיר:
מַשָּׁב שֶׁל כּוֹכָבִים וּצְמַרְמוֹרוֹת עֲלֵי כּוֹתֶרֶת.
וּמַעֲבֵה כַּלָּנִיּוֹת הַשָּׁב וּמַעֲבִיר
בִּשְׁנֵים־עָשָׂר חָדְשֵׁי שָׁנָה אֶנְקַת כְּאֵב קוֹדֶרֶת.
אָז בּוֹא וְהִתְעַנֵּג בְּנוֹף פְּצָעַי הָאֲדַמְדַּם,
וּשְׁבֹר קָנִים וָגֹמֶא וְהַבְקַע פְּלָגִים זַכִּים.
וּגְמַע מִן הַיָּרֵךְ אֶת הַדְּבָשִׁים אֲשֶׁר לַדָּם;
אַךְ אָנָּא, הִזְדָּרֵז! כְּדֵי שֶׁיַּחַד, חֲבוּקִים,
בְּפֶה נְתוּץ־תְּשׁוּקָה וְלֵב גָּדוּעַ וְנִגְדָּם,
הַזְּמַן יִמְצָא אוֹתָנוּ: שְׁנֵי גּוּפִים מְפֹרָקִים.
הַתּוֹר הַזֶּה מִטּוּרְיָה שֶׁמִּכָּאן אֲנִי שׁוֹלֵחַ
אֵלֶיךָ, יוֹן כְּלִיל־לֹבֶן שֶׁעֵינָיו זַכּוֹת מִזַּךְ,
עַל זֵר־דַּפְנִים הֵלֵנִי הוּא נוֹסֵךְ וְהוּא קוֹלֵחַ
שַׁלְהֶבֶת־אַהֲבָה אִטִּית שֶׁבָּהּ לִבִּי נִתָּךְ.
תֻּמּוֹ שֶׁאֵין כָּל מוּם בּוֹ, צַוָּארוֹ הָרַךְ, שׁוֹשַׁן
כָּפוּל וָחַם שֶׁל קֶצֶף, צַוָּארוֹ הַנֶּאְדָּר,
בְּרֶטֶט שֶׁל כְּפוֹרִים וְשֶׁל פְּנִינִים וְשֶׁל עָשָׁן,
מַזְכִּיר לִי שֶׁאֵינְךָ אִתִּי וּפִיךְ נֶעְדָּר.
הַחֲלֵק אֶת כַּף־יָדְךָ עַל פְּנֵי הַלֹבֶן הַמֻּשְׁלָם,
וּרְאֵה אֵיךְ מַנְגִּינָה שְׁמֵימִית שֶׁל שֶׁלֶג מְטִיחָה
בְּלִי הֶגֶה אֶת פְּתִיתֶיהָ הַצְּחֹרִים עַל יָפְיְךָ.
וְכָךְ גַּם לְבָבִי שֶׁבְּשִׁבְיוֹ נָתוּן יוֹמָם
וְלֵיל, וּבְצִינוֹק הָאַהֲבָה הַחֲשׁוּכָה
בּוֹכֶה בְּלֹא לִרְאוֹת אוֹתְךָ וּמְקוֹנֵן דּוּמָם.
-
גוֹנְגוֹרה הוא מגדולי משוררי הבארוק הספרדים. טוּרְיה הוא הנהר הזורם בעיר ולנסיה, שם שהה לורקה בעת שכתב את השיר. ↩
הַאִם נִשְׁבֵּיתָ בְּקִסְמֵי הָעִיר הַזֹּאת, אֲשֶׁר
גֻּלְפָה טִפָּה אַחַר טִפָּה בְּלֵב הָאֳרָנִים?
הַאִם רָאִיתָ חֲלוֹמוֹת וּקְלַסְתֵּרֵי פָּנִים,
וְאֶת חוֹמוֹת הַצַּעַר שֶׁהָרוּחַ מְיַסֵּר?
וְאֶת נִקְרַת הַסַּהַר הַשָּׁבוּר וְהַכָּחֹל
שֶׁבְּסִלְסוּל וּבְדֹלַח מְלַחְלֵחַ הַחוּקָאר?
הַאִם נָשְׁקוּ אֶצְבְּעוֹתֶיךָ חֶרֶשׁ לַדַּרְדַּר
אֲשֶׁר עוֹטֵר בְּאַהֲבָה אֶת כָּל אַבְנֵי הַחוֹל?
הַאִם נִזְכַּרְתָּ בִּי כְּשֶׁהֶעְפַּלְתָּ אֶל שִׂיאָהּ
שֶׁל הַדְּמָמָה הַמִּתְאַנָּה לַצֶּפַע, בֵּין סִיעָה
צְרוּדָה שֶׁל צִרְצָרִים לְבֵין קִפְלֵי הַחֲשֵׁכָה?
כְּלוּם יִתָּכֵן שֶׁלֹא הִשְׁגַּחְתָּ, בָּאֲוִיר הַצַּח,
בְּדַלְיָה שֶׁל שְׂמָחוֹת גְדוֹלוֹת וְשֶׁל כְּאֵב נִצָּח,
שֶׁלְּבָבִי הַחַם הִפְרִיחַ רַק לְמַעַנְךָ?

פדריקו גרסיה לורקה
-
קוּאֶנְקָה היא עיר במרכז ספרד, והחוּקָאר הוא הנהר הזורם בה. ↩
- עירית יציב
- עדנה הדר
- יוסי לבנון
- נגה רובין
- גידי בלייכר
- רותי לרנר
- רוני כוכבי
- אייל רונאל
לפריט זה טרם הוצעו תגיות