1

התוכחה שניתכה על ועד אגודת הסופרים העברים, בעתונות ומצד חוגי אנשי־הרוח, בשל ההחלטה להימנע מקבלת־פנים רשמית לגינתר גראס, היתה רבה וחריפה. עיקר נימוקיה של תוכחה זו: יש לדון אדם לפי טיבו ולא לפי מוצאו הלאומי ומי שאינו מקיים את הכלל הזה נתפס לגזענוּת. כלל גדול זה אין לערער עליו, אך ספק אם הוא שייך לענין, ספק אם תופסים אנו כראוי את משמעות השתלטותו של עיקרון זה, בשנים האחרונות, על כל מערכת יחסינו עם גרמניה ועם הגרמנים. ספק אם אנו תופסים כראוי כי מושגים כוללים כמו אומה גרמנית ומדינה גרמנית וקורות העבר הקרוב, עם כל המשתמע ומתחייב מהם, עדיין קיימים לגבינו כענינים של ממש, רק במידה שהם עוד משתלבים בפולמוסים המדיניים בשאלה הגרמנית, שגם הם כבר נהפכו לפולמוסים פוליטיים רגילים. לגבי שאר תחומיה של בעיה זו, אם הם תחומי החומר ואם הם תחומי הרוח, אין אומה גרמנית ואין ממלכה גרמנית, אלא יש רק גרמנים אשר איש ואיש מהם “יישפט לפי מעשיו”.

בדרך זו, על־ידי שאנו נוטלים עיקרון, שהוא נכון לעצמו, ועושים אותו דן יחידי בשאלה שאין הוא צריך ואין הוא מיועד למצותה, אנו מוציאים, למעשה, את שאלת היחסים בינינו ובין גרמניה והגרמנים מכל התחומים שבהם היא קיימת, וצריכה להתקיים, ומשאירים אותה, למעשה, רק לגבי שאלת היחס שבין היהודים ובין האשמים בפועל בהשמדה. כאן, במקום שבו אין היא צריכה להיות בגדר שאלה כלל, אנו מודים בקיומה, ואילו בכל שאר ענינים אנו מפוררים אותה לאבק פורח של אלפי רבואות פרטים אישיים, כמספר הגרמנים שבעולם, על טיבו של כל אחד מהם לחוד, והיא חדלה, למעשה, מלהתקיים.

2

מעלותיו וזכויותיו של גינתר גראס, כסופר־אמן וכלוחם נגד ספיחיה או ניצניה החדשים של התקופה הנאצית בגרמניה עוררו סביבו, בעת ביקורו בישראל, שפע התענינות והוקרה. עם זאת מותר לשאול, אם יש בין צורות־ההוקרה השונות גם כאלו שאינן יאות לענין זה ואינן גזירה מן השמים. מותר לשאול אם הימנעותם של סופרי ישראל מקבלת־פנים רשמית – ובהכרח חגיגית ובהכרח סמלית, ועם כל המשתמע מכך, – הוא באמת ענין כה משונה עד שהמאמר הראשי בעתון כ“דבר”, למשל, ממש נזדעזע מכך והוא קובל בזעף ובאירוניה על שסופר־לוחם אנטינאצי כגראס לא נמצא “ראוי לברכתה הרשמית של אגודת הסופרים”. ובכן, על אף דברי ההזדעזעות הרבים בעתונות, כדאי לומר שאין זו שאלה של מעלות ראויות או לא ראויות. השאלה במקרה זה, היא אם באמת מן הראוי הוא שבעת ביקורו של סופר גרמני אנטינאצי בישראל יתכנסו סופרינו על־מנת לקבל פניו בתודה ולברכו על אנטינאציות זו. השאלה היא אם התכנסות כזאת של ועד סופרי ישראל, בשם כלל הסופרים כולו, עם גינתר גראס, יכולה באמת להיחשב רק כמפגש של אחים־להשקפה־אנטינאצית, או שיש כאן עוד כמה תבלים שעליהם, למעשה, נטוש הוויכוח.

3

בכלל דומני, שהבעות ההוקרה של ציבור יהודי לגבי תכונות ודעות אנטינאציוֹת של סופר או איש־ציבור אורח, ואפילו היא אנטינאציוּת מובהקת ופעילה כמו זו של גראס, צריכות להימצא מחוץ לטרמינולוגיה השגורה ולהתרגשות־השבחים המקובלת שבה אנו מקדמים אחים לדעה בתחומים אחרים, אנטינאציוּת זו של גראס – גם לענין החיוב והשלילה שבאותו ויעוּד־סופרים רשמי – היתה צריך להיתפס לנו פחות בבחינת הסרתו של מכשול אחרון ויותר בבחינת תנאי ראשון, פחות בבחינת נימוק חותך הפותר את כל השאלות בבחינת הנחת־יסוד שממנה השאלות מתחילות. יש מידה לא־מבוטלת של צרימה בביטויים עודפים של הוקרה יהודית ושבח יהודי, וממילא תודה יהודית, כלפי אורח גרמני על שהוא שולל משטר שעיקר סימניו היה המיבצע הממלכתי הגדול בעולם לשריפת העם היהודי.

אדנאוּאר, כידוע, התקצף בעת ביקורו כאן, לשמע פסוק שהביע את הסברה שגרמניה עוד צריכה לפלס לה דרך אל משפחת העמים. פסוק זה נמחק אחר־כך, לפי דרישתו, ואנו “לקחנו את דברינו בחזרה”. ואף־על־פי־כן, אותו פסוק הוא אמת לאמיתה, שכן הממלכה הגרמנית שהקימה בלב אירופה מיתקנים וכבשנים לשריפת עם שלם, ואירגנה מנגנון־השמדה אדיר שהכיל את כל הדרוש, מפקידים ועד כלבי־דם, מפלוגות־המתה בסיטונות ועד מפשיטי עורות־אדם ועד מומחים לעיבוד מוצרי־לוואי, אשר עצמותיו ושיניו ועורו של העם המומת שימשו להם חומר־גלם לתצרוכת אזרחית או צבאית, ממלכה זו צריכה להיחשב כיום כמי שיצא לא־מכבר מתוך תקופה של קאניבאליזם ליגאלי כפשוטו, ואותו פסוק שעורר חימה לא בא אלא לרמז על כך רמז רחוק ביותר.

אין אני נמנה עם מי שטוען שגרמניה כיום אינה אחרת משהיתה. זו טענה שבעליה משמיעים אותה בלי להסיק ממנה כלום, פרט לפסילת מגעים מדיניים, אף־על־פי שמגעים אלה הם אולי היחידים המותרים לה למדינת ישראל עם כל גרמניה שהיא. גרמניה כיום היא ודאי אחרת משהיתה. לולא כן לא היה מי שיתווכח על כך כיום בכנסת, ובעתונות. גרמניה של היום היא אחרת לא משום שהתחוללה בה תמורה סמויה, שאפשר להתווכח על ממשוּת שבה. גרמניה היא אחרת משום שהעולם הדביר אותה תחתיו במחיר עמל אין קץ ובמחיר דמם של צבאות בשדות־הקטל. גרמניה של היום היא אחרת, ולוּ גם על־כרחה. המשטר אחר, החוקים אחרים, המשפט אחר. על־כל־פנים מצדנו־אנו צריכים דברים אלה להיות טעם מספיק, ואילו מה ששייך לתמורות יסודיות יותר – מה שקוראים חינוך־מחדש – דבר זה עלינו באמת להניח לגרמנים עצמם ומכל־מקום לא מורים עברים מישראל צריכים להתעסק בכך. כן, גרמניה שבה מציגים את הוֹכהוּט ובה כותב ופועל גינתר גראס אינה גרמניה של גבּלס. אלא שהשאלה היא אם קלסתר־פניה של גרמניה זו של אתמול יכול שלא להיות נשקף אל מול חושינו ובינתנו מבעד לדמותה שבהווה. השאלה היא אם עריה ונופיה של גרמניה זו של היום, היא והמוניה ומוצרי־יצוא שלה וסרטי־אמנות שלה ותערוכות שלה ובמות־מישחק שלה, יכולים להיראות כיום לאיש יהודי ולציבור יהודי ככל ארץ אחרת, לאחר שראינו את כל אלה עולים מן הרחצה הנוראה שעיקרה דמי יהודים, שעה שאנו כופרים בכך בשם אחוות האדם ובשם האמונה המשותפת בטוב ובשם עקרון הצדק של הערכת איש ואיש לפי מעשיו, הרינו משווים למושגי האחווה והאמונה והצדק משמעות קלה מדי ונוחה מדי.

4

אמת נכון, “יש להישמר מהכללות”. לא לשווא מתריעים על כך שוחרי תרבות שבינינו. הערים אינן אשמות, הנופים אינם אשמים, ואך מידת איוולת ומידת בּארבּאריוּת היא להירתע מפני לשון ומפני שירי־עם וחפצי־נוי שאינם שייכים לענין ולהאשים מהוּיות־כוללות שלא חטאו. ואף־על־פי־כן, בן־תרבות אינו רק מי שמוצא משמעות בהכללות כמו “האסכולה הרומאנטית הגרמנית”, אלא בן־תרבות הוא גם מי שהכללות כמו “מכונת־ההשמדה הגרמנית” קובעות לגביו כיום את טעמו של המושג גרמניה. תרבוּת פירושה לא רק זיקה נפשית אל משמעותם של שמות כמו פירנצה או ראוואֶנה, עם כל הכרוך בכך, אלא תרבות פירושה גם רתיעה מפני עצם צלילם של שמות כמו נירנברג או מינכן, לפחות עד כדי שלא לשלוח שמה, או למקומות אחרים בגרמניה, בשם קשרי־תרבות דווקא, קבוצות מחוללים ומחוללות מישראל, כדי “להראות להם – כפי שהסביר, בעתון, אחד המדריכים של קבוצות אלו – איך אנו נראים באמת, לא כמו היהודי המסורתי שהם מכירים”… מה לענות על הסבר כזה? רק נקווה שלמראה אותו מופע של יהודים ישראליים צעירים המרקדים לפניהם, לא יראו אותנו הגרמנים, בכל־זאת, כפי שאנו נראים באמת.

עד כמה עשויה התנגדות נאורה ל“הכללות” להגיע לפעמים לידי גרוטסקה קיצונית, אפשר להיווכח מדבריו של אחד מאנשי רוח שלנו אשר נחלץ בשעתו ללמד סניגוריה על הצגת “עמך” בגרמניה, על־ידי במאי ישראלי. “אני שולל שלילה עקרונית חריפה – כך כתב אותו סניגור – כל נסיון להטיל אשמה או עונשין על עם שלם”. בכך התכוון, כמסתבר, לא לעם היהודי, שכדאי היה למנוע ממנו ענשה של התבזות זו, אלא דווקא לעם הגרמני, שאילו נמנענו מלהציג לפניו אותה קומדיה של שלום־עליכם בבימוי ישראלי היינו נמצאים דוגלים בשיטת עונשין קיבוציים על אומה שלמה.

5

גינתר גראס, בעת ביקורו כאן, דיבר על תהליכים של “הסתגלות לפשע” וגם על חלקנו אנו בכך, והנני אומר בלב שלם כי גם אילו היתה תוכחתו ממשית יותר וקשה יותר היה ראוי שנקבלנה. שכן הנושא אינו מניח מקום להעדפת חובות־נימוס בין אורח למארחים. אלא שתוכחתו של גראס, שהצטמצמה בתחום המדיני דווקא, פתחה אפילו בתחום זה, ולא כל שכן לגבי כל שאר שטחים, שערים רחבים של “הסתגלות”. ההפרדה בין מוסר ומדיניוּת – כך אמר – אינה נראית לו. “היו לכם אינטרסים חשובים, ובוודאי צודקים, אך קשה להשלים עם כך שבשל אינטרסים אלה סייעתם סיוע פעיל להענקת ריהאבּיליטאציה ל”גלוֹבּקה ודומיו".

ובכן, גם עכשיו, כמו לאחר פגישת בן־גוריון ואדנאוּאר בוואלדורף־אסטוריה, הנני סבור כי חובה היתה על בן־גוריון להימנע מלשוות לפגישתו עם הקאנצלר הגרמני אותה משמעות סמלית שהוא שיווה לה; היה עליו להימנע מכך לאו דווקא מפני הטעם ששמענו מפי גראס, כלומר מפני שאדנאוּאר נותן חסות לגלוֹבּקה. היה עליו להימנע מכך גם אילו היה הקאנצלר הגרמני אדם שגראס אינו מוצא בו פסול. אך כנגד זה, מה ששייך ל“אינטרסים” ולקשרים עצמם, אם סבור גראס כי קשה היה לנו, דרך משל, להשלים עם כך שבקבלנו נשק חיוני מגרמניה סייענו בעקיפין לטיהורו של גלוֹבּקה בגרמניה, עליו לדעת כי הקשרים עם גרמניה, אם יש להם צידוק מוסרי בעינינו, הרי הוא רק צד “האינטרס” שבהם לענין חיזוקה וקיומה של המדינה שהוקמה כאן לפני כעשרים שנה ומצד זה – “האינטרס” הוא־הוא המוסר. עליו לדעת כי את הדברים שקיבלנו מידי אדנאוּאר, על אף היותו נותן חסות לגלוֹבּקה, היינו מקבלים בלי יסורי־מצפּוּן נוספים אף מידי גלוֹבּקה עצמו. לעומת זאת, דווקא קשרים אחרים, שגראס המליץ עליהם בשיחותיו כאן, קשרים שיש בהם רק מוסר ולא אינטרסים, מרתיעים אותנו. משום כך, שעה שהוא מדבר על החובה לשלוח סטודנטים מישראל ללמוד באוניברסיטאות של גרמניה, יש לתהות ולשאול אם אמנם עלינו לפסול רק מגעים שיש בהם כדי להשכיח את עברם של גלוֹבּקה ודומיו, ואם אמנם אין אנו צריכים להירתע כלל מפני מגעים שיש בהם כדי להשכיח את עברנו אנו ואת חובותינו כלפיו. ספק הוא אם מי שאומר, כמו גראס, שחובה לשמור את פרק ההיסטוריה של העבר הקרוב הזה כ“פרק חי”, צריך להניח כי מראה סטודנטים יהודים מישראל, השומעים תורה מקתדראות גרמניות, עשוי לסייע לכך.

6

ועוד זאת: אותו פרק היסטוריה עוד אין לדבּר עליו כעל “פרק היסטוריה אירופית, גרמנית ויהודית”, בוו החיבור, כדרך ניסוחו של גראס. כדי לשמור את הפרק הזה חי, עוד אין ברירה אלא לשמרוֹ בנפרד ולא לעשותו חומר לעיון משותף ולחובות משותפות של יהודים וגרמנים. מן הצד היהודי, על־כל־פנים, יש לגבי פרק זה התחייבויות קודמות. החלק היהודי והחלק הגרמני של אותו פרק אין להם עדיין קיום בכפיפה אחת. שני חלקים אלה הם חומר ואנטי־חומר שברגע נגיעתם זה בזה הם נהפכים מיֵש לאין.

כך גם שעה שהזכיר גראס כי ההיסטוריה האנושית היא גם היסטוריה של משמידי עמים ושעה שהעלה לענין זה את השמדת האינדיאנים של צפון־אמריקה ואת רציחת הקולאקים ברוסיה ואת אינדונזיה ואת מלחמת וייטנאם. כן, “קורטס ובריה ואייכמן ניתנים להחלפה זה בזה”. התפיסה, הרעיון אולי נכונים ביסודם ואף־על־פי־כן יצא שכר יתרונה של סקירה רחבה זו של גראס בהפסד ייחודו החד־פעמי של הפרק שהיה נושא ההרצאה. דומני כי כדי שפרק זה יישאר חי, כרצונו של גראס, יש לדעת כי ייחוּדו של הפשע הגרמני הזה, ייחוּדו הממלכתי, המשפטי והתחוקתי, הצבאי והאזרחי גם יחד, שבוצע בכוחות הממלכה והצבא והמשטרה והמוני העם והמומחים ואנשי־המעשה והמשכילים ואנשי התיאוֹריה, וכן הלאה וכן הלאה, – ייחוּדו של פשע זה היה צריך להכביד לא רק על כניסתה של גרמניה אל משפחת העמים, אלא אף את כניסתה אל משפחת משמידי העמים, כבהרצאתו של גראס, שכן גם ביניהם אין לה מסגרת מן המוכן.

7

העדר ייחודו של אותו פרק, שגראס מבקש לשמור אותו חי, היה בולט גם באותו סיפור־מעשה שסיפר האורח על דרך המשל: מעשה בצעיר יהודי ממחנות העקורים, ובצעיר גרמני מן הוורמאכט, שנמצאו שרויים, עם תבוסתה של גרמניה, זה במחיצתו של זה, וסירבו “לשמוע לקול התבונה”, שניהם גם יחד, מפני טעמים זהים כמעט. זהו סיפור דק ומעניין, אך קשה לומר כי לגבי קהל יהודי הוא הסיפור האופייני לאותה היסטוריה.

לא כלפי האורח אני טוען כאן, אלא כלפי שומעיו, שחווייתה של אותה הרצאה לא היתה צריכה להעלים מהם, מרוב הוקרת הצד האנטינאצי שבדברים, חוויות אחרות הכרוכות בנושא זה.

כך גם שעה שדיבר גראס על היותו חבר ההיטלר־יוּגנד בנערוּתו ועל שירותו בחיל־השריון הגרמני עד שנפצע ונשבה בידי האמריקאים בגיל שבע עשרה. אפשר להבין לרוחו של גראס שעה שהעדיף להזכיר במפורש, ולוּ גם בקיצור, פרט ביאוגראפי זה. כולנו יודעים כי פרק־נעורים זה אינו גורע מדמותו כלוחם אנטינאצי, אלא אף מוסיף לדמות זו את צלקת הנסיון האישי המר.

רצוני רק לומר כי שעה שאני נזכר כי גראס אמר באחת השיחות כי אין הוא מבין את הימנעותם של סופרי ישראל מלערוך לו קבלת־פנים רשמית, אף שהוא מקבל הימנעות זו כעובדה, ראוי לשאול, ולאו דווקא אותו, אלא את המוכיחים שקצפו כל־כך על אותה החלטה, אם הם סבורים שפרט זה של חברוּת בהיטלר־יוּגנד ושל שירות בחיל־השריון הגרמני יכול היה שלא להשתבץ גם באותה קבלת־פנים מטעם סופרי ישראל, אילו נתקיימה. ואפשר שיחד עם פרט זה היו משתבצים באותה התכנסות סופרים גם הדי פרקי נעורים אחרים, של צעירים שאולי עוד הספיקו לראות את הנער גראס במדים, אך כיוון שלא הגיעו לגיל קשיש יותר לא הספיקו לראותו עכשיו כשסופרי ישראל מודים לו וחולקים לו כבוד בכנס רשמי. לא תמיד קל להפריד בין הדברים ולא תמיד נכנסים למסיבות חגיגיות כאלו רק בעלי הזמנות.

8

נימוק תקיף העולה על הפרק בזמן האחרון, בשאלות אלו, הוא זה שאומר כי אך צביעות היא לדקדק בזוטות של היתר ואיסור לאחר שהסכרים נפרצו מכבר והכל הולך ומסתחף. כן, ההסתחפות היא עובדה, ובכל־זאת, אף שנימוק זה אינו חדש, הרי יש תמיד משהו מפתיע בחמתם של אלה שמרוב קצף על ההידרדרות הם משלחים תוכחתם לא בה אלא במה שנראה להם סותר אותה ומפר את ההארמוניה.

בעלי נימוק זה טוענים כרגיל כי השילומים היו ראש כל התפרקות ומאחר שקיבלנו כסף זה לא היתה ברירה אלא להסתאב. ובכן, נימוקים רבים וכן טובים הושמעו בשעתם נגד קבלת השילומים, אך נימוק זה, דומני, כי שום אומה שבעולם לא היתה מסכימה על־נקלה לנמק בו את סירובה, שכן ציבור שאומר כי הוא יודע שבאם יקבל פקדון זה סופו להסתאב, נמצא מבזה את עצמו יותר מכל בזיונות שהמיטו עליו משנאיו. כן, באורח פאראדוכסאלי נהפכו השילומים, שהיו צריכים להיות תוספת עול וסייגים, לפתח הידרדרות ופריקת עול, אך דבר זה אירע לא מפני שקיבלנו אותם, אלא מפני שהרבינו להפנותם ליעדים שאינם שלהם. יש הבדל גדול אם מביאים בכסף כזה נכסי־צאן־ברזל־ויסוד, או שמנצלים אותו לתצרוכת שוטפת וליתר רווחה. ובכל־זאת, שעה שאנשי־רוח שבינינו פונים רק אל תחום ההתפרקות בעולם החומר ושופכים חמתם על הפולקסוואגן, כסמל, עליהם לזכור כי בשטח החמרי לפחות אין מתכסים בנימוקי קידמה ואחווה אנושית ועקרונות צדק. אם כך ואם כך, מי שטוען כי מאחר שקיבלנו את השילומים אין טעם להתנגד למשלחות מורים לגרמניה, ומאחר שמשלחות מורים מסתובבות שם אין טעם לדקדק עם בדרנים, ומאחר שכך הרי איוולת היא להתנגד דווקא לסימפוזיונים משותפים של גרמנים ויהודים על קורות השואה, – מי שטוען כך מתעלם רק מדבר אחד – מן הסיוט שבתהליך זה, אשר בהיותנו מתנערים מתוכו לרגע אנו שומעים מיד את תוכחתם של אלה הטוענים בחימה כי יש לשוב ולשקוע בו, שכן כל יקיצה אינה אלא צביעות.

9

כשם שאני סבור כי החלטתו של ועד אגודת הסופרים להימנע מקבלת־פנים רשמית לגראס היתה החלטה נכונה, כך אני סבור כי הטעם שבו נימק הוועד את החלטתו זו, טעם שעיקרו “חילוקי־דעות שמקורן אֶמוציונאלי” והצורך “להתחשב ברגשותיהם של חברים”, אינו מן הענין.

כל אותה חלוקה שגורה ומושרשת, המבדילה בין בעלי “הגיון” מזה ובין בעלי “רגש” מזה, או בין הגיון ורגש הנלחמים בלבו של כל אחד, יש בה משום עלבון לנושא שאנו עומדים בו. כל אותו הלך־מחשבה שאת ביטוייו אנו שומעים מדי פעם מפי נאורים ודורשים־טוב משני הצדדים – יהודים וגרמנים – כשהם מכריזים כי הגיונם מוצא לשון משותפת, אלא שיש להתחשב ברגשותיהם של קרובי החללים, כל הלך־המחשבה הזה דוחק את אחד הנוראים בפרקי תולדות אדם אל תחום של “התחשבות” אישית ומעוות את משמעו ואת המתחייב ממנו.

כן, יש מיפגשים תרבותיים אשר ההימנעות מהם היא חובה תרבותית נעלה יותר מן ההשתתפות בהם. יש סייגי חובה וזכרון וערבוּת הדדית שהם פרי הגיונם החותך של הבינה והחושים והקורות, ואילו “הרגש” נמצא לפעמים דווקא עם אלה אשר האֶמוציה התרבותית או המדינית מעבירה אותם על צו הפכחון. בכוחו של פכחון זה עלינו לשמור על סייגים נכונים בכל שעת החלטה, כדי שתהיה לנו הזכות להצדיק מה שאנו מצדיקים במגעים עם גרמניה, על אף גלוֹבּקה, ולשלול מה שאנו שוללים על אף גינתר גראס. מי שמכחיש ציווּיו של הגיון זה משבש את חושי־ההתמצאות של הזמן ההווה, לא רק מצד קשריו עם העבר אלא גם מבחינת תחושת הכיווּן והתכלית לעתיד.

7.4.67

1

הזעזועים, שטלטלו את העולם הקומוניסטי בעשור האחר האחרון, הקהו את חוד המחץ הפוליטי שבמעשה בריחתה של סווטלאנה. מאורע זה, אף שמצד ההברקה השטנית של הגורל הוא שיא של ליטוש וחריפות, נמצא מוסח כמאליו אל השוליים המדיניים, מקום הפיקאנטי נעשה רב מיסודו המרעיש, מקום שהסקרנות רבה מן ההלם.

גם שעה שהעולם שומע כיצד בתו של סטאלין מצהירה, בבואה לארצות־הברית, כי אין היא יכולה לחיות בארץ שאין בה אלוהים, נופלים הדברים על קרקע שכבר הוכשרה להפתעות. אמנם רוח הדתיוּת הסאלונית של משכילי זמננו, זו שבאה במקום הקומוניזם הסאלוני לשעבר, ערה להצהרות מסוג זה, אך גם המבקשים ללמוד מכך על “כשלון האתיאיזם בברית־המועצות” יודעים, כי הן אם כשלון זה יש בו ממש והן אם אין בו ממש, אין מופת זה קובע יותר ממופתים וגילויים אחרים שנודעו בשאלה זו, אם לחיוב ואם לשלילה.

לא. מרכז הכובד של המאורע אינו בשטח זה. אמנם ייתכן כי בתו של סטאלין תיכנס באחד הימים אל בית־תפילה פראבוסלאבי ריק־למחצה בניו־יורק, או בעיר אחרת, וייתכן כי יתפרסמו אף צילומים של בת האֵל הקומוניסטי, שעה שהיא כורעת אל מול צלמו של הצלוּב, אך גם קונפרונטאציה זו עיקרה יהיה לא מופת של “תבוסת האתיאיזם הסובייטי”, אלא משהו שונה מזה בתכלית. אותה שעה ישקיף האיש מנצרת לא אל סמל האתיאיזם המובס הכורע לפניו, אלא אל סמל מפלתה של כנסיה קנאית יריבה, האדירה ואולי האחרונה בכנסיות הדתיות שהיו מעולם, אשר אלוהוּת שלה מוטלת בעפר זה שנים, וסווטלאנה אינה אלא אחד הרסיסים העפים עדיין בעולם אחרי אותה מפולת.

2

הדיבור על הקומוניזם העולמי כעל כנסיה דתית הוא דיבור שגור, אך מרגע שאנו מדברים בשנות החשכה של האמונה הסטאלינית, אין השיגרה צריכה להעלים מעינינו את חד־פעמיוּתו של חזיון זה ואת העובדה כי חילוניוּתו המוצהרת לא סתרה את יסודו הדתי העל־טבעי והיתה חלק לא־נפרד ממסתורין שלו. האתיאיזם לא קבע בדת הקומוניסטית של ימי סטאלין אלא שינוי מהותי אחד: הוא נטל ממנה רק את “בנין־העל”, את המרחב הרוחני אשר בו התגלגלו, בתוך שאר דתות שידע העולם בתולדותיו, השאלות הנצחיות של הספק והכפירה. זו היתה דת מבוצרת ואטומה, אשר עיקרי אמונה ועיקרי הלכות וניסוחים של ראשוני הוגיה, שהמציאות היתה להם חומר ולבנים וההגיון היה כלי־מלאכתם, נהפכו בה להשבעות ולחשי־כישוף המשיבים על כל בעיה וקמים במקום מציאותו וחמרו של עולם. בברית־המועצות קוראים כיום להתנוונות מחשבתית זו בשם מארכסיזם ווּלגארי, ורואים בה פרי שלטונם של “דוגמאטיקנים”, אך מבעד להסברים אלה נשקפת תקופה שאין נוראה ממנה בדברי ימי הרוח האנושית.

כיום אתה מוצא מפעם לפעם בכתבי־עת סובייטיים את סימני הצמרמורת העוברת בגוש הקומוניסטי לזכרה של אותה תקופה שבה היו ויכוחי האקאדמיה למדעים של ברית־המועצות נחתכים על־פי ציטטים מנאומי סטאלין, תקופה שבה היו תורות של פיסיקה או של גנטיקה יורדות שאולה יחד עם חסידיהן, בתוקף נוסחה מכתבי לנין או מארכס, תקופה שבה היו ועידות־סופרים נראות, מתוך חשכת הטרור, כקרקס מאולף או כעדת כלבי־ציד, העטים על הקרבן שנקבע מגבוה. לא לשם גינוי ואישום נאמרים כאן דברים אלה, אלא לשם המחשתו של מחץ השלטון העריץ אשר אפילו ספרות רוסיה, זה הכוח הרוחני האדיר שהעולם לא ידע עז ונאצל יותר ממנו, הודברה תחתיו, כשם שהודברו תחתיו כוחות הרצון וההגיון של החברה כולה, של מיליונות בני־אדם משתתפי המיטינגים והתהלוכות, אשר אולפו להגיב בדרך של רפלקס־מותנה על כל דיבור שיצא מפי הגבורה.

אותה אלוהוּת שאין עליה ערעור, אותו איש נמוך־קומה וקטן־עינים, ששכן בקרמלין – “הקוּרס הקצר” של המפלגה יצר למענו מיתולוגיה תמציתית של מלחמתו בכוחות־השטן ושל עלילות נפתוליו בהיותו רועץ ראשֵׁי לויתן ונחש־בריח – תפקידים שלשמם נבחרו הגדולים והנערצים שבין חבריו מימי ראשית המהפכה, ומיתולוגיה זו נעשתה סמל האמת והמציאות אף כי לא נבדלה ביסודה מאגדות האֵלים של בבל ושל צור במלחמותיהם בשדי־שאול. קשרי משפחה וחיי יומיום שלו היו מוצנעים וחבויים יותר מאשר בכל דתות ואֵלים שמקדם, ודומה כי הימנעות פוּריטאנית זו של המאמינים מהתענינות בפרטים אלה היתה לא רק תוצאה של שיטת מימשל, אלא גם התנזרות רליגיוזית מהגשמה והמחשה, ומבחינה זו היתה זו דת צרופה של יֵש עליון שלא ישיגוהו משיגי הגוף.

3

ואף־על־פי־כן, מי שמבקש למצוא גילוייה של אותה אמונה כשהם צרופים באמת מכל תערובת צריך לבקשם לא בתוך גבולותיה של ברית־המועצות גופה, או בתוך הגוש המזרחי, אלא מחוץ לגבולות שלטונו המוחשי של הקרמלין, שכן שם, בתוך תחומי שלטונה של הכנסיה, היו הדברים מעורבים יותר מדי בסיגי דמים ויסורים. הטרור ההמוני שהחזיק עשרים מיליון נפש במחנות־עבדים, והילך פחדי־סיוט על הכל, לא יכול היה שלא להתערב לא רק בתרועות ההמונים אלא אף בלהט הדבקות של האידיאליסטים, מוסרי נפשם על השקר באמת ובתמים, שהוסיפו להאמין באלוהוּת גם בהיותם מרמס למגפיה. בתנאים כאלה אין האמונה יכולה להישמר זכה כבדולח, ומי שרוצה לראותה טהורה וצחה וצרופה בתכלית היה צריך משום כך לבקשה, כאמור, במקומות שמחוץ לגבולות השלטון המוחשי של הסטאליניזם, במקום שהיא היתה לא פרי עריצות ומרמה כפויה, אלא פרי בחירה חפשית של בני־אדם הוגים ושוחרי־טוב ומתקדמים. כך בכל ארצות שמחוץ לגוש המזרחי וכך גם אצלנו, הן בשנות משפטי מוסקבה והן לאחר מכן, בסוף שנות הארבעים וראשית החמישים, ועד מותו של סטאלין ולאחריו, שנים שבהן הגיע פולחן זה לשיאי אמונה על־טבעית צרופה שהעולם לא ידע כמוה.

4

לא, האלוהוּת שבקרמלין לא חסה על מאמינים אלה שמחוץ לתחום שלטונה ולא עשתה את חייהם קלים. הם ראו כיצד אבות המהפכה, מאורות עולם־המחר, ניצודים אחד אחד ככלבים שוטים זוממי בגידה ורצח. הם ראו כיצד כל חברי הפוליטבּיוּרו של לנין, כולם פרט לסטאלין ולטרוצקי הגולה, מוקעים כאנשי העולם התחתון ונכלאים ונורים. הם ראו כיצד החוק והמשפט, יסוד לכל חברה אנושית, נהפכים לקאריקטורה שותתת דם, ראו והוסיפו לקרוא לעבדוּת חופש ולפורענות אושר, וכל המערער על כך ומסרב לראות בכל אלה את תקוות האנושות נחשב ריאקציונר ומורד־אור. אחד מעיקריה של אמונה זו היה חזון אחרית־הימים העתיד להתגשם ככורח, כגזר היסטורי שאין שום כוחות שבעולם עתידים לעמוד בפניו. אכּסיומה מארכסיסטית זו נועדה לבוא במקום החזיונות המשיחיים של הדתות, שהיו אוֹפיוּם להמונים, אך היא עצמה נעשתה בשנות הטרור הסטאליני אוֹפיוּם חזק מכל שיקויים קודמים. יאגודה שעזר לסטאלין להכין את משפטי 1936 היה בשביל המאמינים־בחוץ התגלמות הצדק הסוציאליסטי עד שהוא ניצוד ככלב מצורע על־ידי יז’וב. יז’וב היה התגלמות הצדק הסוציאליסטי עד שהוקע כערפד על־ידי בֶּריה ואילו בֶּריה גם הוא היה נושא גאולת־אנוש עד סופו הידוע. אמונה זו לא ביקשה ראיות והוכחות, שכן מבלי משים היתה מיוסדת על ההנחה כי בעולם־המחר הצדק מנצח תמיד והחזק הרומס הוא הצודק מעצם טיבו. כך כל השנים וכך אף בשיאי הקומדיה הנוראה של משפט פראג וסביביו וספיחיו. כך הגיעה אמונה זו לאיסטאדיה אשר בה נכנעו לה כל כוחות רצון והגיון ובינה, ורק כוח אחד היה יכול מעתה לערער אותה, רק אותו כוח עצמו אשר המאמינים סגדו לו.

5

הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית של ברית־המועצות יכלה להיות אחרת משהיתה. מותו של סטאלין לא היה חייב בשום פנים להיות סופו ומפלתו של פולחן, אלא יכול היה אף להאדירו. יתר־על־כן, מה שמתחולל כיום במדינות הגוש המזרחי נותן וודאי מקום לרבים, מבין תומכי הקו האחר בשעתו, לטעון כיום כי הצדק היה אתם. ואף־על־פי־כן נשא כרושצ’וב את נאומו הידוע ואף שיש מבקשים למעשהו זה הסבר במניעים שעיקרם לא האמת־לשמה, הרי בזכותו נעשתה אותה ועידה לאחד המאורעות המשחררים הגדולים בדברי־הימים ומה שהאנושוּת חייבת לכרושצ’וב אינו נופל ממה שהיא חבה לגדולי הריפורמאטורים ומנפצי־האלילים אשר מעולם.

6

אכן, תגובתם של המאמינים החפשים, אלה שמעבר מזה למסך־הברזל, על מפלת האלוהוּת הסטאלינית, העידה כי גם בפנותם עורף לאליל המנופץ נותרו בם הרפלקסים שהוא נטע בתוכם. גם הפעם לא ביקשו ראיה ולא שאלו את הגיונם ובינתם, אלא קיבלו את הדברים כדרך שקיבלו קודם את היפוכם, על שום שבאו מן האולימפוס המוסקבאי. דומה כי רק במפלגות־השמאל של איטליה נשאלו כמה משאלות־היסוד הראויות למאורע אין־שני זה, ואילו השאר הסתפקו, כלפי חוץ לפחות, בניסוח של “עיוות הנורמות הסוציאליסטיות” ואשמתה של “כנופית בֶּריה”. ואף־על־פי־כן, בימים שבהם נופצו פסלי סטאלין בבירות הגוש המזרחי התנפץ משהו יסודי גם בקרב המאמינים החפשים פנימה. לא רק “התנועה” הקומוניסטית העולמית איבדה מאז את “המרכז הרעיוני”, אלא התהיה והתעיה נשתררו גם בלבבות. האמונה שאיבדה את הכוח המאגי שלה נעשתה פתוחה לספקות ולסתירות שצרו על שעריה הבצורים במשך עשרות בשנים ועכשיו התפרצו אל תוכה.

7

כיום, לאחר שגוויתו של סטאלין הוּצאה מן המאבזוליאום באישון־לילה ולאחר ששמו נמחק מן המשקוף, צופות שוב פני השעווה של לנין, לבדו, אל מול שורות הקהל המחריש, הנע מנגד. קודש־הקדשים שוקט כקדם ושום תג לא זע בו, רק דבר אחד פעוט נשתנה: העולם מסביבו הוא אחר משהיה. הולך וקרב יובל החמישים של המהפכה הרוסית הגדולה, זו שהיתה הכביר והמיוסר בזינוקים שזינקה האנושות אל אחרית־הימים, זינוק ששקע בטיט יוון של עבדוּת נוראה, ועכשיו, לאחר שסר הסיוט, מהו שנשאר? כן, ברית־המועצות היא מעצמה אדירה, ובמידה רבה ודאי שהיא מעצמה סוציאליסטית, אך המהפכה הצרפתית, על כל מוראותיה, הניחה אחריה עקרונות שנעשו יסוד מוסד לחיי החברה האנושית, ואילו כאן, לאחר חמישים שנה של מהפכה, רק מתחיל האדם הסובייטי לשוב ולמצוא דרך אל ראשוני מושגים של הבדל בין דמיון ומציאות, בין חוק לשרירות, בין אמת לשקר, בין כישוף לבין פכחון. פני השעווה של לנין דוממות. מה היה אומר גאון ה“פראקטיקה המהפכנית” למראה מה שחוללו גדולי “המהפכנים המקצועיים” במהפכה גדולה ואדירה זו? ייתכן כי העולם עומד עכשיו בראשית של עידן חדש אשר בו תיראינה הריבולוציות, מבחינת היותם כלי לתיקון האדם והחברה, כפי שאנו רואים כיום את מעשיהם של כירורגים מתקופת־האבן, אשר הדקים שבאיזמליהם היו קרדומות הצור והחלמיש. אולי כן ואולי לא כן. על־כל־פנים, עולם זה שאנו עומדים בתוכו כיום, יש בו גם בעיות חדשות למכביר וגם כלים חדשים למכביר, ורק דבר אחד הוא חסר: אמונה חדשה. זו איננה עדיין, ואולי מוטב שכך. אולי מוטב שבזמן הזה, בהיות האנושות מחזיקה בידיה כלי־מלאכה וכלי־משחית שלא היו נוראים מהם, ירש הספק את מקום האמונה הנחרצת, שכן באין אמונה איתנה בטיב האושר העליון, ניטל הטעם העיקרי להחריב בשמה את העולם.

8

בתוך עולם זה של זמננו מתעמעמת גם הברקת הגורל שהמציא את בריחת סווטלאנה. מאורע זה נראה כיום לא כצחוקה של ההשגחה העליונה אלא יותר כחיוך רפה של טראגדיה עייפה. גם ההיסטוריה אינה מחשבת לפעמים יפה את רושם מעלליה, ואֶפקטים שלה מטשטשים זה את זה. דומה שכך חשים כיום גם כמה מגבורי העלילה. ייתכן כי באחד הימים האלה יורד במדרגות של בית־מגורים במוסקבה איש מגושם וקרח, היוצא אולי לטיול של שעת־ערבית ברחוב, ובצאתו מן הבית הוא שואל אגב־אורח את השוער מה חדש. “שום חדשות, ניקיטה סרגייביץ'”, אומר השוער ורק מוסיף כי מספרים בעיר שסווטלאנה ברחה לאמריקה. “איזו סווטלאנה” שואל הדייר, ולאחר רגע, כשהוא מבין במי מדוּבּר, הוא אומר לשוב למעלה ולספר את הדבר לאשתו, אך מיד הוא מחליט כי לא כדאי לשוב ולטפס לשם כך במדרגות. הוא יספר לה אחר־כך, כשיחזור מן הטיול ברחוב.

1

התכונה מסביב להזמנות שנשלחו אל השגרירים, לחזות במיצעד צה"ל בירושלים, עוד נמשכת בשעה זו. תחזיות וניחושים של חוגים־מוסמכים, ותגובות של יודעי־דבר והערות־פרשנות, יימשכו ולא יורדו כנראה, מן הפרק עד לרגע האחרון, עד שיוברר בדיוק מי יבוא ומי ייעדר.

הכל יודעים כי שאלת נוכחותו או אי־נוכחותו של שגריר זה או אחר היא, במקרה זה, חשובה במיוחד לאו דווקא מצד משמעותו המדינית של הדבר, אלא מצד היותה פיצוי להתרחשות אחרת: לצמצומו של המיצעד בירושלים והתאמתו לתנאי שביתת־הנשק. מכאן האווירה המיוחדת שנשתררה מסביב להזמנת השגרירים, אווירתה העצבנית של פעילות המכוּונת לענין אחד תוך התכוונות לענין שני, תוך חשש לצאת קרח משני הענינים גם יחד, ותוך כדי הצצות חרדות אל הרושם שהדברים יעשו על דעת־הקהל מבית. גוון זה של פעילות ממשלתית הוא ענין לעצמו, אלא שכבר הורגלנו בו בשנים האחרונות, גם בהזדמנויות אחרות, והוא כמעט קו־אופי ואינו חידוש.

2

לא כל מיצעד צריך להיות, כמובן, מושלם בכל הכלים. אמנם, במידה שיש משמעות למיצעדים כאלה, הרי הם באים לא כדי לצאת ידי חובה, אלא כדי להפגין כלפי פנים וכלפי חוץ, בעיקר בזמני מתיחות, מידת נכונות וכוח, אך ברור כי אף־על־פי־כן אפשר ואפשר להחליט על צמצום המיצעדים הצבאיים ביום העצמאות, לא רק בירושלים, אלא אף בערים אחרות. כידוע, יש סבורים אפילו כי יום־העצמאות צריך להיות, מתוך נימוקים שאיני סבור כי יש לקבלם בתקופה זו, מוקדש בעיקר למיפגני רוח ותרבות, כיאה לישראל סבא. יש רואים בהדגשת אָפיו הצבאי של החג הזה גם גוון מיליטאריסטי שראוי להימנע ממנו מטעמי חינוך וכיוצא באלה. ויכוח זה אינו מן הענין ברגע זה, אך כיוון שנגענו בו, אעיר בדרך אגב רק מלים מספר. תופעות מיליטאריסטיות הן, כמובן, פסולות מעיקרן, אך מי שרואה צד זה במיפגן כלי־נשק של עם אשר כושר־העמידה על הנפש הוא מיסודי התמורה הרוחנית והמוחשית שנתחוללה בהוויתו הלאומית והאנושית, מי שרואה רק צד מיליטאריסטי זה, ניגש לענין גישה שטחית של שיגרת־סיסמות שאינה יאה לנושא זה. די לו לאדם יהודי לזכור מה היתה משמעותה של הברחת אקדח אל תוך הגיטאות כדי להבין כי אם בעיני מי מנצנצות דמעות למראה התותחים העוברים בגלוי בחוצותיהן של ערים עבריות בישראל, הרי דמעות אלו אינן תמצית של מיליטאריזם אלא מקורן אחר לגמרי והוא שייך לשרשי חיים של כלל ושל יחיד ולעיקרי שמחות אדם וייסוריו.

כן, על מיצעדי צה"ל, על מקומם ועל היקפם, אפשר לדון מצדדים שונים, אלא שצמצום המיצעד בירושלים בשנה זו נימוקו, כידוע, אחר.

3

מיצעד יום־העצמאות בירושלים צומצם השנה כדי להתאימו לתנאי שביתת־הנשק. הממשלה, שעה שהיא משמיעה נימוק זה, מסתייעת גם בטענה אחרת שיש בה מן ההגיון: הימנעותה של ירדן מהסגות־גבול ומתקריות, דבר הראוי מדרך־הטבע למחווה שכנגד. טיעון זה יש בו הגיון, כאמור, אלא שהוא חסר עובדה אחת יסודית, והיא העובדה שממשלת ירדן מפירה את תנאי שביתת־הנשק, זה תשע־עשרה שנה, לגבי ענינים אשר מבחינה עקרונית ומוחשית גם יחד הם מן החשובים ביותר הן מצד משמעותם ההיסטורית והן מצד משמעותם המדינית בהווה. דיינו אם נזכיר כי על אף תנאיו המפורשים של הסכם שביתת־הנשק אוסרת ירדן את הגישה אל הכותל המערבי וחוסמת דרך אל בירת המדינה. ויתורה של ישראל על עריכת מיצעד צבאי מלא בירושלים הוא איפוא לא מחווה־כנגד־מחווה, כפי שהממשלה מציגה את הדברים, אלא ויתור חד־צדדי בהחלט. ממשלתנו רשאית, כמובן, לעשות זאת, אלא שהיא צריכה להעמיד את הדברים באור הנכון ולא לטשטש את משמעותם. המאמצים לשכנע את השגרירים לבוא לחזות במיצעד המצומצם, הממלא את תנאי־שביתת־הנשק, הם למעשה מאמצים לשכנעם לבוא לחזות כיצד ישראל משלימה עם הפרת התנאים היסודיים של ההסכם על־ידי הצד השני. תכלית זו אינה מצדיקה אולי שידולים רבים כל־כך. אמנם נוכחותם של השגרירים עשויה להוסיף על יוקרתה של הממשלה כלפי פנים, אלא שהיוקרה האמיתית היא לא תמיד במקום שצרכי הרגע רואים אותה.

4

בצמצומו של המיצעד יש עוד נקודה שאינה בטלה בששים. קיום המיצעדים הקודמים המלאים בירושלים, אף שהם גונו על־ידי או"ם, נשתלבו עם זאת בכלל השתרשותה של ירושלים בתודעתן של האומות כבירתה של ישראל ונעשו חלק מגילוי הריבונות בתחום הזה. הוויתור על ענין זה ספק אם הוא הדבר הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון, בתקופה שבה חורגות פגיעות השכנים בריבונותה של ישראל מן הממדים השכיחים. אמנם ירדן, כאמור, אינה שותפת אקטיבית לפגיעות אלו, אך פגיעותיה העיקריות בתנאי־שביתת־הנשק הן, כפי שראינו, בעלות משמעות מדינית ראשונה במעלה ומצד זה הרי שצמצום המיצעד הוא מוצדק פחות מאשר מבצע סמוע, למשל, שהיה, כידוע, תגובה דווקא על ענין שבו לא היה לירדן חלק של ממש.

כן, אני יודע כי בממשלה יושבים חברים שאין להטיף להם “תחושה בטחונית”, אך בשמעי את הנמקות צמצומו של המיצעד אני נוכח לדעת כי משנה מקום משנה נימות וטיעונים, אם לא ביסוד, הרי על־כל־פנים כלפי חוץ. וכך לא רק לגבי ענין זה. כך, דרך משל, שעה שמצאתי בעתון כיצד שר של אחדות־העבודה מסביר כי אנית־הדגל של ישראל נמכרה דווקא לגרמנים, ולא למדינה אחרת, משום שהגרמנים הציעו מחיר גבוה יותר בשלושה מיליונים מן המחיר שהציעו אחרים. למקרא הדברים האלה, שנאמרו מפיו של איש אחדות־העבודה כנימוק מספיק, השתדלתי ליישב תמיהתי רק על־ידי שאמרתי לעצמי – אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו בקואליציה.

5

מחאתו של בן־גוריון על צמצומו של המיצעד היא איפוא עמידה על ענין יסודי, שאמנם אינו מוסכם כיום, אלא שכך אירע כבר לא פעם גם בעבר. גם ללעג וללעז שמטיחים בבן־גוריון בענין זה כבר תקדימים. מחאה זו לא רק שאינה מיותרת, אלא שאילולא באה, היה צריך להזמינה, והיא חשובה לא פחות מן ההזמנות לשגרירים. ייתכן שהיא אפילו חשובה יותר. רק על דבר אחד מדבריו בענין זה אני חולק. לא פחדנות יש בהחלטה זו של הממשלה – שכן בכל־זאת קשה לדבר על פחדנות לאחר ששמענו מפי ראש־הממשלה ושר־הבטחון כיצד הוא באופן אישי ציווה לרדוף אחרי ה“מיגים” וכיצד הוא באופן אישי ציווה שלא להפסיק את עבודת הטראקטוריסטים בצפון אפילו לרגע אחד, לא פחדנות יש בהחלטה של הממשלה על צמצומו של המיצעד, אלא דווקא אומץ לשנות ממה שכבר נקבע כנוהל וממה שכבר עשוי להיחשב אולי כהישג וכמחאה על פגיעה יסודית בזכויות ריבונותה של המדינה. לכך יש להוסיף את יתרון הניחושים הדיפלומאטיים מסביב להזמנת השגרירים למיצעד, פעילוּת עסקנית שעיקרה פיצוי לציבור והיא משרה באמת קצת אווירה של ימי שלום בימים מתוחים אלה, שבהם חלקה הצפוני של הארץ נמצא למעשה במצב של שעת־חירום מובהקת. יש בכל הפעילות הדיפלומאטית הזאת מסביב למיצעד המצומצם משהו מדשדוש של אנפילאות מדיניות נוחות, שהממשלה מרגישה בהן יפה יותר מאשר בנעלים הקודמות, שהן גם גדולות מדי. ואף־על־פי־כן אין לשכוח כי אותן נעלים הן שהביאו אותנו אל הישגים שעליהם אנו נשענים כיום ואולי מוקדם לראותן כבלואים שעבר זמנם.

12.5.67

1

המצב החדש, המדיני והצבאי, שאנו עומדים בו, התהווה במשך ימים ספורים. חומרתו הקיצונית נצטברה וקמה במהירות שאולי אין לה תקדים והיא כבר ברורה יותר מפרטיה השוטפים ומתחלפים.

מצב זה יש לו, כמובן, סיבות אובייקטיביות שגרמוהו ואין לשוב לדבר כאן על רשעותם של שליטי ערב ותככיהם, אלא שיש בו במצב החירום הזה גם יסודות שאינם מחוץ לתחום שלנו. מצב זה מתנשא עתה על גבי מפולת כבירה של תחזיות מדיניות שלנו, של “דעות חוגים רשמיים בירושלים”, של נאומי שרים וסגנים, למן הבשורות הוורודות של שר־החוץ ועד לנבואות הישועה של אחרון המרצים בחוגי־הבית מטעם “חברינו”. בתוך מפולת זו מנצנצים גם שברי הבטחון־העצמי והרברבנות של אותם הוגים שדחו כל ערעור על מהלכים וקווי־פעולה שלהם. בין עיי־המפולת שעליו מתנשא המצב החדש מתגלגלים גם דפיו של אותו “פנקס פתוח”, ביחוד כמה מדפיו המילוליים הידועים.

אותו “פנקס פתוח” הוא עכשיו כמין מוצג פריהיסטורי, ואף־על־פי־ כן חובה להזכירו בשעה זו, רצוני לומר כאן בפירוש כי רק בטעות נעשה אותו פנקס כמין סמל להיפוכו של “אקטיביזם” ולהימנעות מפעולות של ממש. האמת היא ההיפך הגמור מזה. חסרונו של אותו פנקס היה לא באפס־מעשה, אלא בכך שהוא הצליח לנתק את פעולות ההתגוננות של ישראל מן המציאות השוטפת של פעולות החבלה של “אל־פתח” ולהעביר התגוננות זו אל מימדים ועיתויים שהפכו אותה כמעט לעיקרון בפני עצמו ולתהליך בפני עצמו.

מידת ההרתעה של התגובות המאסיביות נגד פעולות “אל־פתח” היתה אפסית, אך לעומת חסרון כוח־ההרתעה היה בהן, ביחוד שעה שהן נצטרפו להכרזות הקולניות של מנהיגיגו, כוח־אזעקה שעורר את שליטי ערב לתחושה אשר אחדים מהם ציפו לה וניסו ללבותה לשווא באמצעים מלאכותיים – שי לכוחות הניצבים מולנו.

אם נכונה ואם לא נכונה גירסתו של “אוֹבּסרבר”, כי לאחר ההצהרות הנודעות של ראש- הממשלה ושל אחרים שטפו טלגראמות של חרדה מדמשק אל נציגי סוריה בחוץ־לארץ, והשליטים הסוריים נתקפו בהלה של סכנת פלישה ישראלית ומצרים נדרשה לקום ולמלא חובתה כלפי סוריה במבחן העליון המתקרב, אם נכונה גירסה זו ואם לאו, הרי אין ספק כי שיטות־פעולה ודרכי־מלל שלנו היו בין הגורמים שסללו את הדרך לפני ההיערכות הערבית הסומרת עכשיו על גבולותינו בלועי־תותחים וצריחי־טאנקים למאות. תפיסה זו של המצב אינה בבחינת חכמה שלאחר מעשה, שכן לא אחת ולא שתים נשמעו התראות ואזהרות בענין זה, אך נדחו בהתרברבות האָפיינית.

2

כן, אני יודע כי מידה נאצלה ואבירית הרבה יותר היא להחשות לעת הזאת ולהסתפק בהבטחות כי בשעה חמורה זו נעמוד כולנו שכם אחד עם ממשלתנו וכיוצא באלה. אך כיוון שעמידתנו שכם אחד מובטחת בין כה וכה ואין אף צל צלו של הרהור כי ייתכן אחרת, הרי רשאים אנו, ואולי גם חייבים, להרהר בעוד מועד על מידת כשירותה של הנהגה זו אשר טיפוח דמותה בעיני הציבור היה חשוב לה כל־כך עד שהיא הוסיפה וטיפחה לשם כך, מתוך אינרציה, גם את דמותם וקלסתר־פניהם של המצבים והתהליכים האובייקטיביים כדי שגם הם ישאו הן כמוה. לא כל חבריה של ממשלה זו יש בהם נטיות אלה, אך גרם אָפיה הכללי, העסקני, השקוע בצבירת נקודות־זכות ומסע־הישגים שאסור לו שייפסק. השאלה היא אם ממשלה זו שנבחרה והורכבה לא מתוך תחושת חירום, אלא מתוך חשבונות של תקופת־שיא בעסקנות הבינמפלגתית, צריכה להיות בדיוק זו שבידיה יופקד גורל המדינה בשעה זו שאין דומה לה לחומרה.

3

מגג זה, שאנו שרויים בו עכשיו, החזיר, למעשה, את המדינה תוך ימים ספורים, לא רק אל מעמדה שלפני מבצע־סיני – אשר פירותיו והישגיו היו כלא היו, לפחות לפי שעה – אלא אל תקופה קודמת לזו, שכן מבחינת הבידוד, מבחינת הצבאות הצרים עלינו מכל צד ומבחינת שאלות חיים ומוות המוטלות על הכף, אנו עומדים למעשה עמידה דומה לזו שבפרוס מלחמת־השחרור. ההבדל הגדול הוא, כמובן, בכך שכיום קיימת עָצמתו של צה"ל דרוכה ומוכנת, ומאחורי חומה זו אנו מקווים שהדברים עוד עשויים להתיישב בלי התמודדות צבאית. אם, חלילה, לא יהיה מנוס מהכרעה בשדה־הקרב, הרי גם אז יודעים אנו כי גורלן של האומה והמדינה יינתן בידים האמונות ביותר שידע העם מעודו, ידיהם של חייליו ומפקדיו, אלא צריך לדעת כי מאחוריו עומדת הנהגה נכונה ויעודה למשימה ולא פסיפס של מפלגות. החישובים המפלגתיים לכינונה של ממשלת־חירום צריכים להיעלם כיום, שכן השאלה העומדת כיום לפנינו אינה שאלת קיומה של ממשלה זו או של ממשלה אחרת העשויה לבוא במקומה, אלא שאלת קיומה של מולדת זו, שאין אחרת עשויה לבוא במקומה לעולם, ושאלת קיומו או קצו של העם הזה, שגם הוא עשוי להיות קץ אחד ואין שני.

4

אין דברים אלה נאמרים מתוך בהלה. להיפך, הם נאמרים מתוך תחושה ברורה כי המצב והתפתחותו הם במידה רבה גם בידינו, שכן אילולא סברנו כך, הרי באמת אין הבדל למי הידים והמוחות הקובעים את המהלכים. אני יודע, כי שעה שמדברים על צירוף כוחות לממשלה עולים מיד שמות אשר אזרחים רבים עשויים להירתע מפני המשמעות ה“אקטיביסטית” שבהם, אך ראשית, כבר ראינו כי מבחינת “אסקאלאציה” הצליחה ממשלה זו לעלות על כל קודמותיה. ושנית – וזה אולי עיקר – פעמים נדמה לך כי האקטיביזם האמיתי לא היה שונה למעשה מן ה“לא־אקטיביזם” שבממשלה כיום, אלא בכך שלא היו לו שום תסביכים של חששות מפני דעת־הקהל ושום צורך להוכיח פעילות ואומץ. משום כך היה לו גם אומץ לא לעשות אלא את ההכרחי.

בחשבון ההרכב האישי של ממשלת־חירום יבוא, כמובן, קודם־כל, שמו של בן־גוריון, אשר הוויתור עליו בעת הזאת הוא מעשה בזבוז בל־יכופר. זהו ויתור על אוצר בלום של כוחות־נסיון והשראה, ויתור על עָצמתה של מכונה כבירה אשר הפעלתה כיום הוא דבר בעל חשיבות ראשונה במעלה לא רק למקרה מלחמה, באם לא יהא מנוס מזה, אלא קודם־כל דווקא בשעות אלו של מאבק מדיני הנמשך עדיין. שיעור־קומתם ורושם־לחצם של שליטי ערב עשויים להיראות בעולם בפרופורציה אחרת קצת שעה שאל מולם יעמדו דמותו ודברו של בן־גוריון, על מוניטין היסטוריים שלו ועל כל הכרוך בו ובמפעלו. למזלנו הצליחו עסקני מפא“י לנפץ דמות זו רק מבית – ואף זאת, כנראה, לא לאורך ימים – אך לגבי העולם מסמל עדיין בן־גוריון. יותר מכל דמות אחרת ונכס אחר, את משמעות הכורח ההיסטורי של תקומת ישראל וקיומה. נוכחותו בזירה, בשעה זו, תעביר מיד את המאבק המדיני אל מישור שבו לא יוכלו מעצמות־המערב שלא להביא בחשבון כמה דברים החשובים אפילו יותר מן האספקט הליגאליסטי של חופש־השייט. משמעות מאבקה של ישראל לקיום או לכליון – וזו משמעותם האמיתית של ימים אלה – אין לה כיום המחשה מובהקת ועזת־רושם יותר מאישיותו ותוקף־נוכחותו של בן־גוריון. תחושה זו היא כיום נחלת הרבים בישראל. מאמציהם הנמרצים של עסקני מפא”י להכחיש תחושה זו ולמנוע אותה מלהתגשם, חלילה, הם המשך של התעקמות ואטימות, שכנראה כבר אין להן תקנה. זה כבר נהפך לייצר ולענין כרוני וההתחשבות בכך בימים אלה היא באמת לוכסוס רב מדי.

5

ההגיון הפשוט אומר, מכל־מקום, כי ספק הוא אם הממשלה הנוכחית, שהעומדים בראשה תרמו את חלקם הלא־מפוקפק להיווצרות המצב שאנו עומדים בו, רשאית לדרוש מן הציבור שמצב זה יופקד כולו בידיה. ממשלת־חירום, שכינונה הוא צו־השעה, אין פירושה בשום פנים כפיית פתרון של דרכי מלחמה, כשם שהממשלה הנוכחית אינה בשום פנים ערובה לפתרון בדרכי שלום. ההבדל הוא לא בטיב הנטיות לשלום או למלחמה, אלא בטיבו של כושר ההתמודדות עם הבעיות החותכות גורל. ממשלה חזקה יותר פירושה ממשלה שהאומץ וההגיון וכושר־ההחלטה הן עיקר תכונותיה. המלחמה אינה בשום פנים תוצאה הכרחית של תכונות אלו, לפעמים היא דווקא פרי היעדרן. אם כך ואם כך, אלה דברים אשר פתרון של שלום ודאי שלא יושג בלעדיהם.

26.5.67

שתי הערות-שוליים:

נתן אלתרמן

"בשולי הטלגראמות"

נתן אלתרמן

בין הידיעות על ההתעוררות הרבה והרחבה של מרכזי-התפוצות הגדולים למען ישראל, נשתלבה גם הבשורה על המיברקים ששלח שנשיא ההסתדרות הציונית, הד"ר נחום גולדמן, אל קהילות ישראל באשר הן שם, להיחלץ ולהשתדל אצל ממשלות ארצותיהן לתמיכה במאבקה של ישראל על חייה. אזעקה זו היא לכאורה דבר טבעי ומובן מאליו, אף כי ספק הוא אם דווקא מיברקים אלה הם גורם עיקרי להתעוררות הכוללת של הגולה. דומה כי המיברקים הללו יותר משיש בהם תגובה הכרחית על המצב, יש בהם ביטוי לייצר הציוני, שתקומתה של מדינת ישראל כבלה אותו ונטעה בו רגשי נחיתות מסויימים, ואילו בשעת צרה למדינה מתעורר יצר זה – אשר צרת היהודים היתה ערשו – לחיים טבעיים יותר וחפשים יותר… ואף-על-פי-כן, לא צד זה של מיברקים אלה הוא עיקרם. על אף הכל, הם חלק לא־נפרד מגל האהדה הנסערת הסוחף כיום את תפוצות הגולה לפעילות של חומר ורוח למען ישראל, אלא שכמה הרהורי-לווי שהם מעוררים ראויים להיאמר בקול.

ההסתדרות הציונית עשתה רבות למען ישראל, הן בשטחי המגבית והן בשטח הפעולה הפוליטית, אף כי מה שקיבלנו ממנה אינו אלא חלק ממה שקיבלנו מן העם היהודי בכללו, מבעל־הברית הנאמן ביותר שלמדינה, בימי שלום ובימי מלחמה. לכשנצא בשלום מן ההתמודדות הזאת שנכפתה עלינו כיום תהי תודתנו נתונה לעם ישראל כולו, אך לגבי ההסתדרות הציונית תתוסף על דברי התודה שלנו עוד הערה אחת שבה ייאמר כי התנועה הציונית, שעשתה הרבה, לא עשתה בכל-זאת את העיקר ופעמים עשתה את ההיפך מן הצריך להיעשות, שכן סכנת האוייב העומד עכשיו בשערי מדינת ישראל היתה כיום אולי פחותה מכפי שהיא, לולא עמלה הציונות להצדיק בכל נימוקים שבעולם את עמידתם של שערים אלה ריקים מאין בא ומאין עובר בהם מארצות-הגולה, העשירות והחזקות, במשך עשרים השנים שמאז קום המדינה ועד עתה. עמידתם הריקה של שערים אלה היתה כשלון לאומי ממדרגה ראשונה, ועובדה היא כי מאז קום המדינה נעשתה הציונות מרכז אידיאולוגי מובהק לצידוקו והנצחתו של כשלון זה ולסיכול-רעיוני של הגשמת המטרה אשר לשמה נערכה מלחמת-השחרור ולמענה נפרצו השערים

אמנם ספק הוא אם אידיאולוגיה ציונית אחרת היתה משנה הרבה את ממדי העליה ואת מאזן-הכוחות בינינו ובין אויבינו כיום. אולי כן ואולי לא, אך אין אנו פטורים מלומר כי דווקא התנועה הציונית, בהטפתה ובמאמציה הבלתי-פוסקים להעמיד את עיקריה ראשם־למטה. קבעה את צידוקו של נצח-הגולה ביסודי תפיסתנו הלאומית וגרמה לכך כי בראותנו כיום את גל האהדה וההזדהות של יהדות הגולה עם המדינה, אין אנו מהרהרים אפילו כי יש בכל זאת שמץ אנומאליה בכך שהעם היהודי, המזדהה עם מדינת ישראל והעומד לימינה, עושה זאת כיום כשהוא נמצא מחוצה ורק החלק השמיני ממנו נמצא בתוכה פנימה.

בנאומו בכינוס הוועד-הפועל הציוני בירושלים אמר הד"ר גולדמן לא מכבר כי לריכוזי היהודים בגולה אין נשקפת כיום סכנת כליון פיסי, והריכוז היהודי היחיד אשר סכנה כזאת מאיימת עליו היא האוכלוסיה היהודית של מדינת ישראל. דבריו אלה, על האמת הפאראדוכסאלית הגדולה שבהם, מתאשרים כיום אישור מלא ואנו אומרים זאת לא משום שההסתדרות הציונית או נשיאה יכלו לשנות עובדה זו, אלא משום שעובדה זו אינה אלא חלק מפאראדוכס גדול יותר, חלק ממירקם של רעיונות וסיסמאות אשר עמלו להפוך את משמעות התהיה היהודית ומאמציו המרכזיים של העם היהודי במאה הזאת לאידיאולוגיה המצדיקה את ההיפך הגמור ממקורה וממטרותיה.

אויבינו-בנפש ניצבים עתה בשער ואנו יודעים ומאמינים עד עמקי נפשנו כי יכול נוכל להם, אנו נעמוד במבחן זה גם הודות לעזרתו של העם היהודי בגולה, אשר התעוררותו הנעלה היא מקור סיפוק וכוח לכולנו. אך מה ששייך לתנועה הציונית הרי יודעים אנו כי עמידתנו במבחן תבוא אמנם במידה רבה גם הודות לעזרה שקיבלנו, ונקבל ממנה, אך במידה לא פחותה מזו נעמוד במבחן זה גם על אף התכחשותה לתפקידה וליעודיה האמיתיים במשך עשרים השנים הללו חותכות-הגורל.

הגמוניה של מה?

נתן אלתרמן

המאמצים להקמתה של הנהגה לאומית נכונה, המסוגלת להתמודד. במיטב הכוחות והכשרון, עם סכנותיהם של ימי-חירום אלה, עודם מתנפצים בשעה זו אל חומת העובש ואל גיחות השיגרה והקהוּת של העסקנות הוותיקה. עובש זה לא היה מעולם מזיק יותר ולא היה מעולם תקיף יותר מאשר בימים אלה. דומה שהכל כבר נאמר מסביב לנושא זה, והשורות שלהלן אינן באות להוסיף טענות לשיכנוע או לוויכוח. הן באות רק להעיר משהו לאחת מסיסמאות-הקרב של ההתאזרות העסקנית, אשר צצו בימים אלה, סיסמת “ההגמוניה של תנועת העבודה” שנהפכה איל-ברזל נוסף להדוף בו את הנסיונות לקיים את הצו שההגיון והכורח הלאומי כופים אותו על כולנו.

רצוני לומר כי גם אם נניח, כי הגמוניה של תנועת-העבודה פירושה “רוב פועלי” בקאבּינט-החירום, וגם אם נניח כי בן־גוריון ודיין ופרס הם כבר מחוץ לתנועת-העבודה, גם אם נניח כך, הרי ספק הוא אם סיסמת ההגמוניה הפועלית, כפי שהיא מתגלה כיום, אינה מתהללת בפרהסיא ואינה מושמת ללעג על-ידי נושאי שמה לשווא, על-ידי אלה הרושמים בתולדותיה של הגמוניה זו את אחד הדפים העלובים ביותר בהווי הציבורי של ישראל.

בעליה של סיסמה זו אינם חשים, כנראה, כי מפא“י, ולאחריה שתי מפלגות-הפועלים האחרות שבקואליציה, מציגות כיום לראווה, קבל עם, חזיון אשר תנועת-העבודה בישראל לא ידעה כמוֹתו לקהוּת ולאטימוּת ציבורית. אין הם חשים כי התנהגותן של המפלגות האזרחיות, עד לימין הקיצוני, היא השומרת כיום על כבודם של חיי הציבור בישראל ועל הגיונם, שכן הכבוד האמיתי וההגיון האמיתי הם לא במקום שבו נשמעות טענות שאין להן שחר, כגון זו המנפנפת בדחליל של קנוניה מדומה שקשרו מפלגות-הימין לכיבוש השלטון יחד עם רפ”י, וכדומה. כן, באווירה הציבורית שנשתררה מסביב לשאלת ההנהגה, בעטיין של מפלגות-הפועלים שבקואליציה, יש, כנראה, אישים ותיקים שאינם חשים את התהום שבין ליצנוּת של טענות כמו אלו ובין חומרתו של המצב המדיני והצבאי. באווירה זו אין אפילו צורך להסוות את העובדה כי הגמוניה של מפלגות-הפועלים פירושה כיום הגמוניה של חישובי יוקרה מדוּמים ושל שאלות מפתח מפלגתי ושל שיגרות שמלפני המבול. באווירה זו שוב אין איש תמה ותוהה ונרתע גם בראותו בין ראשי המתנגדים להנהגתו של בן-גוריון את מנהיגי מפ“ם שעמלו בשעתם, יחד עם כמה וכמה מן העסקנים המפא”יים העומדים עכשיו שכם אחד אתם, לסכל את מאמציו שבטרם הקמת המדינה והפכו בשעתם ללעג ולקלס את חזונו ואומץ-לבו והשראתו. מאמציהם למנוע כיום את עמידתו בראש המגינים על חייה של מדינה זו הם המשך ישר לעמלם שמאז, ובאמרנו זאת אנו מאמינים ויודעים כי כאז כן עתה יוכח בסופו של דבר כי הגיונם שלהם ולא הגיון הימים והכורח הלאומי הם הזקוקים לרחמי שמים.

קוצר הראוּת והתסביכים וההתנשאות העסקנית של כמה מוותיקי מפא"י יחד עם האטימות הסלעית המתקדמת של אותם בעלי פרוגנוזות ואמונות ופולחנים שנתבדו כאשר לא נתבדה שום גוף ציבורי בישראל, חברו עכשיו נגד הכורח העליון ונגד הבינה הנחושה של ציווי הזמן הזה. הכורח יבקיע בסופו של דבר את העובש, אך דף זה, שרושמות עכשיו שלוש מפלגות-הפועלים בתולדותיה של ההגמוניה הפועלית, רבים יבקשו בבוא היום למחותו ולא יוכלו. הוא הולך ונכתב כיום בעקשנות רבה מדי ובקהות מעמיקה מדי.

1

אל נאמר “שאין מלים” כדי להגיד את שהתחולל בימים אלה. יש מלים, והמלים הן עדיין הכלי הראש- שהן מדברות בהקיץ ולא בחלום. רק לאט לאט הן נוכחות לדעת שאכן הן מספרות את המציאות כהוויתה ואינן הוזות. יש להבין למבוכתן. התמורה האין־שנית שהפכה את סכנת הכליון לישועה שאין דומה לה התחוללה בפחות משבוע ימים. זו היתה מלחמה מהירה ללא-תקדים, וזה אולי הדבר המוסיף על הקושי להתמצא בתוך שפעת ההישגים שהיא הנחילה לישראל, אך מהירות זו, ככל שהפתיעה אותנו, היתה למעשה תנאי בל יעבור וערובה יחידה לנצחון.

הנצחון, כדי שיקום ויהיה, צריך היה להתחולל מהיר-כבזק. הכוחות העולמיים שאהדו אותנו, בפה, לפני המערכה לא היו נוקפים אצבע למעננו אילו הסתבכנו בקרבות ממושכים, ואילו הכוחות העויינים לנו היו עושים הכל כדי לבוא לעזרת אויבינו.

ועם זאת, בעוד אנו עומדים עכשיו נפעמים ממהירותה של מלחמה זו, אל לנו לשכוח את המשתרע בין השעה שלפניה ובין השעה שלאחריה. בין זו לזו מתמשכים רגעים אין קץ של מאמץ עליון וכוח דרוּך עד כלה, רגעי הטאנק הנעצר לרגע והמבקיע לאט ובעמל אין-שיעור את המכשול אשר בדרך, רגעי החייל המתגלגל ונפתל עם אויבו, שניות-הנצח שבין הזינוק ובין הדם, נפתולי הפרך האטיים והכבדים של ההבקעה בשיניים ובצפרנים. דברים אלה אינם מהירים. איטיוּתם הניצחת של רגעים אלה היא שקבעה את מהירותה של המערכה ורגעים אלה טיבם אחד, הן אם הם חלק מששה ימים והן אם הם חלק משנה תמימה. זהו ערך אבסולוטי, זה הפרוטרוט הנצחי שממנו צמחה התנופה הסוחפת, זאת עלינו לזכור כדי שלא נתחיל במשך הזמן לראות את המלחמה הנוראה הזאת כזינוק אחד וכולל שהסיר מעלינו את אימת הכליון במחי-יד. זאת עלינו לדעת כדי שנראה תמיד את הישגיה של מלחמה זו כערכם הנכון.

2

נצחון זה עניינו לא רק בכך שהוא החזיר לידי היהודים את העתיקים והנעלים בקדשי האומה, את אלה החרותים בזכרונה ובעמקי תולדותיה יותר מכל. עניינו של נצחון זה הוא בכך שהוא מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ-ישראל. זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ-ישראל בידינו. המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת ומעכשיו חסר לה להתחברות ההיסטורית הזו רק עם ישראל שיארוג, יחד עם היֵש שהושג, את החוט המשולש שלא יינתק. אם יוסיפו שערי העליה לעמוד ריקים גם עכשיו, כעמידתם עד כה, עשוי נצחון זה להישאר כמעשה שעוד לא התמזג עם שרשי תולדותיה העמוקים של האומה, שכן בלעדי זאת תישאר ארץ־ישראל בידיו של שלטון יהודי אך לא בידיו של העם היהודי. משום כך, באמרנו כי נצחון זה נותן לנו עמדת-כוח למשא-מתן עם עמי-ערב ואומות-העולם, עלינו לשים אל לב כי אנו חייבים, ויהי מה, להפכו גם לעמדת כוח במשא-ומתן שלנו עם העם היהודי. היענותה של האומה לשעה הגדולה הזאת, לא היענות של תרומות כסף בלבד, היא הכרה ותנאי בל יעבור לשמירת הגיונם ההיסטורי של הימים הגדולים הללו. דבר זה צריך להיות עיקר הגיגינו ומאמצינו מעתה ולהבא.

3

יחד עם מרחבי הזמנים והנופים שנתגלו לעת הזאת לעם היושב בציון נתגלה לו עוד דבר חשוב ויסודי. פניו שלו עצמו נגלו לו באספקלרית הימים האלה. בימים אלה התראה העם פנים לא רק עם אויביו ששתו עליו סביב, אלא גם עם עצמו. סוּפת הזמנים כאילו טיאטאה מעל צלמו ומהותו את כל הטפל, והשאירה רק את העיקרים, ועיקרים אלה היו אומן ומשמעת ונכונות שקטה ודרוכה ואומץ־לב מפורט ומעשי ונכון. תכונות אלו נגלו, ברורות ובולטות, בכל מקום, בחוצות ערים, בכפרים ובעיירות, בסדנות ובשדות, בחזית ובעורף. קלסתר-פנים זה נשקף גם מאותם דפים של פריסות-שלום לחיילים, שנדפסו דרך-קבע בעתונים ונעשו חלק לא־נפרד מן החדשות ומכותרות העמודים הראשונים.

למראה אותם דפים דומה היה כאילו הוסרו פתע הקליפות המכסות על התוך ונגלתה רקמת חייו האמיתיים של העם, רקמת היסוד של הקשרים והעבותות, של החרדות והאהבות והדאגות ושל העצבוּת והיגיעה הדרוכים ושקטים לעת מבחן. כאילו הורם לפתע מכסהו של פסנתר-ענק ונגלו המיתרים הדרוכים אשר המייתם היא המיית הדברים שמהם החיים עשויים, שמהם עשויות האומות והקורות. למקרא אותם דפים של דרישות-שלום הרגשת כי למעשה ייתכן שהכותרות הראשיות שבעתון, על מהלכים משוערים וכוונות משוערות וסותרות של דברי ראש מדינה פלונית ונציג או“ם פלמוני אינם חשובים יותר ואולי חשובים פחות ממה שמודיעה מדלֶן לבעלה ששלום לה ולילדים ואבא מרגיש יותר טוב, והכל בסדר ורק מתגעגעים ומבקשים לכתוב. למראה חדשות אלו הרגשת פתע כי מבחינת בטחונה וחייה של אומה זו זהו אולי באמת עיקר החדשות. הרגשת כי ההבדל בין מה שמודיע נציג פלוני באו”ם ובין מה שמודיעה מרת סימונה לבעלה שהסבתא עברה לגור אתם יחד, או מה שמודיעה ויאוֹלֶט־סיגלית לחתנה שהיא שומרת על טבעת-האירוסין ומחכה לו, הוא בכך שחדשות אלו אינן בנות-חלוף ואפשר לסמוך עליהן יותר. זה חומר שאינו מתקלקל ומזה עושים הכל, היסטוריה, לשון, ספרות, מדע ואמונה, תעשיה וערים, ארץ ומדינה. טיבה של אומה זו שנתגלתה לנו בימים אלה הוא מגדולי ההישגים שבאו לידינו ושעה שאנו דורשים שלא לבזבז את הישגי המערכה עלינו להתכוון גם לנכס הכביר הזה.

4

אנו עומדים בפתחה של מציאות חדשה, של זמן חדש ומרחבים חדשים, אך העבר הקרוב כבר מתאמץ לחדור גם לכאן. כמה מספיחי ההווי הציבורי המעורער שלנו, מלפני המערכה, חוזרים ומתגלים כיום ואף שהם צורמים ונראים זרים בשעה זו, הם עתידים לקנות להם חזקה חדשה ולהיעשות שוב חלק לא-נפרד מן הנוף. על אחד הספיחים הללו חובה לעמוד כאן, כיוון שכבר עכשיו הוא משווה לשעה הגדולה והחדשה גוון מוכּר מאוד ומיותר מאוד.

רצוני לעמוד על המאמצים הנעשים בשעה זו לזהות את הנצחון האין-שני עם ממשלת הקואליציה הקודמת, זו שלפני סיפוח “השׂרים החדשים”. כמובן, שאלה גדולה היא אם אפשר בכלל לזהות נצחון כזה עם ממשלה מסוימת ואישים מסוימים דווקא, אך מצד שני אפשר להבין למאמצים אלה. על אף כל המופרך שבהם הם תוצאה טבעית של הנסיבות. עובדה היא כי ממשלת הקואליציה, שלפני ההרחבה עמדה במצב אשר שום ממשלה שבעולם לא היתה מאחלת לעצמה להימצא בו בשעת-חירום. זו פעם ראשונה בתולדות מדינת ישראל לא האמין העם בממשלתו ולא סמך עליה שהיא תוכל להתמודד עם צרכי השעה. אי-אמון זה לא היה מפלגתי, הוא היה כללי, עממי, מוחשי וקיים מן הקצה עד הקצה, ולשווא ביקשו, ומבקשים כיום, פרשנים מסוימים לראות בו פרי “בחישה” וחתרנוּת. מדרך הטבע מתאמצים, איפוא, כמה מאנשי הקואליציה-הקודמת לטעון עכשיו כי אי-אמון זה היה מוטעה וכי לשווא צירפו לממשלה את מי שצירפו לחיזוקה. זהו מקור החשבונות החפוזים והעצבניים שראשי הקואליציה הקודמת עושים כיום בפומבי גדול, בהביאם את כושרו וכוחו ונצחונו של צה"ל כהוכחה לכך שאי־האמון בממשלה הקודמת היה פרי טעות והסתה.

עלי לומר, למניעת אי־הבנה, שאיני סבור כי עשיית-חשבון הוא דבר פסול מעיקרו בשעה זו. הפסול שבחשבון זה אינו בכך שאין זו שעתו אלא בכך שאין הוא חשבון־צדק. חשבונות נכונים כל שעה יפה להם, ואילו חשבון מסולף הוא דבר צורם תמיד וצורם שבעתיים בשעה זו.

קשה להבין כיצד עומדים אנשי-ציבור רציניים ומתפרצים אל דלתות פתוחות לרווחה, בהסבירם לקהל כי תכניות-הפעולה של צה“ל היו מוכנות “עוד לפני כניסת השרים החדשים”. האומנם הם סבורים כי הציבור חושב שיומיים או שלושה ימים לפני המערכה לא היו לצה”ל תכניות-מיבצעים ערוכות? דומה שאפשר להניח בוודאות, אף בלי כל אינפורמאציה מוסמכת, כי תכניות פעולה כאלו היו קיימות לא רק לפני כניסתו של משה דיין לכהן כשר־בטחון, אלא אף לפני כניסתם של שר-השיכון ושר-התחבורה ושר-העבודה לתפקידיהם ואף בימי הרמטכ“ל שקדם לראש-המטה הנוכחי. גדולה מזו: אפשר אף להניח כי תכניות אלו, בהתחשב בתנאים הצפויים תמיד ובמצב הגיאופוליטי שאנו שרויים בו זה תשע עשרה שנה, אינם דברים הניתנים לשינויים יסודיים ולהבדלי תפיסות והשקפות. עושי החשבונות טועים בחשבם כי אי-האמון שהעם רחש לממשלת הקואליציה הקודמת היה גם אי-אמון לגבי צה”ל והתכניות שלו. העם הטיל ספק לא בכָשרו של צה"ל, אלא בכָשרה של הממשלה ויותר-מכל בכשרו של ראש-הממשלה להיות שר־בטחון ראוי לצה“ל בימי-מבחן עליונים אלה. השאלה אינה שאלת טיבן של התכניות שהוכנו על-ידי הרמטכ”ל ואנשיו. הנני בטוח כי היו אלו הטובות שבתכניות שאפשר להעלות על הדעת, אך שעה ששרים בעלי מוניטין אומרים בכובד-ראש גמור, כי שר־בטחון כמשה דיין לא היתה לו יד במימושן של תכניות אלו, בתיאומן והגהתן לפי צרכי הנסיבות השוטפות, הריהם נראים כמהתלים. העם שדרש את מינויו של משה דיין דרש אותו לא כתחליף לרמטכ"ל, אלא כשר־בטחון, ככוח כביר ונאמן הראוי וחייב לעמוד לעת כזאת בראש מערכות ישראל. אלה המסבירים בארשת רצינית כי צירופו של שר-הבטחון לא היה אלא ענין של תוספת משקל מוסרי, מתאמצים לשווא לעוות מציאות שהיא חזקה מהם.

אכן, חמורה יותר מן ההתאזרות להפוך את צירופו של משה דיין לממשלה לדבר מיותר שבא כהיענוּת לקאפריזה ציבורית סתמית, היא מערכת-ההסברה הענפה הבאה ללמד יותר מזה, כלומר שכוחו של צה“ל שניצח במערכה הוא בכלל פרי טיפוחיה ועמלה של ממשלת אשכול. כך אנו מוצאים, למשל, באחד מעתוני הקואליציה כי “אם טופח צה”ל וצויד ביתר שאת, הרי בזכות שר-הבטחון לוי אשכול טופח וצויד”. שעה שאתה שומע, נוסף על כך, מפי שר-העבודה, כי נצחון צה“ל הושג תודות למדיניוּת הרכש של ממשלת אשכול, שהתרכזה בחישול זרועות השריון והאוויר, אתה תוהה לא רק על הכוונה אלא גם על תוכן הדברים עצמם, שכן גם טובי תומכי המערך יתקשו בכל-זאת להאמין כי מה שעשו בן-גוריון והעוזרים על-ידו לטיפוח צה”ל וחישולו וחימושו במשך שש עשרה שנה מסתכם רק ב“גדולות במלחמת-השחרור”. גם חסידים מושבעים של המערך יהרהרו אולי כי מכונה אדירה זו של צה“ל טופחה במשך שש עשרה שנים אלו לא על-ידי שר-הבריאות ושר-התחבורה ושר-העבודה – שהם למעשה השרים החדשים באמת לסעיף זה – אלא גם, ואולי בעיקר, על-ידי אנשים שאינם כיום בממשלה ואשר מידיהם קיבלה ממשלת אשכול את מכונת צה”ל האדירה, שטופחה וחושלה במידה רבה גם על אף הסתייגות מפורשת של שרים שהם כיום מן המסבירים את מקורו של הנצחון.

דברים כמו אלה צריכים להיאמר בשעה זו, לא כדי לתקן חשבון זכויות של אישים, אלא בעיקר כדי למנוע עיווּתה וסילוף קורותיה של תקופה שלמה בתולדות התעצמותה של ישראל. עיווּתים כאלה הם מן הדברים שעלינו להשיל אותם מעלינו בעוד מועד, בשערי הזמנים החדשים שעל מפתנם אנו עומדים כיום.

16.6.67

1

הדיונים הרווחים כיום בציבורנו בענין “עתידה של הגדה המערבית” – ואני מתכוון כאן לדיון הציבורי ולא לעמדת הממשלה שהחליטה, בצדק, להימנע בינתיים מהכרזות בענין זה – הולכים ולובשים גוון משונה. גוון זה עיקרו בכך שאנו דנים בענינו של שטח זה כמעט רק מצד המעמסה ש“החזקתו” עשויה להטיל עלינו. גישה זו, הרואה קודם-כל לא את חבל-הארץ הזה עצמו, ומשמעותו ההיסטורית לגבינו, אלא את הבעיה הכרוכה בו, מחמת האוכלוסיה הערבית שהוא עשוי להוסיף על המיעוט הערבי במדינה, – גישה זו היא הקובעת גם את רוב הפתרונות המוצעים לציבור בענין זה והפתרונות עיקרם הפרדתו האדמיניסטרטיבית או הפוליטית של איזור זה מן המדינה. ההצעות הן שונות ורבות. רק דבר אחד נעדר מעמדתנו כלפי שטח זה: העובדה הברורה והמוחלטת שכינוי זה “הגדה המערבית” הוא למעשה פסבדונים של נחלת-אבות המסמלת את העמוקים בקשריו של העם היהודי עם ארץ-ישראל.

2

בתוך הפתרונות המוצעים על-ידינו משתלבת גם נימה של בקשת צידוק למציאותנו בשטח שהיה שייך לארץ שכנה. משום כך כדאי אולי להזכיר – לענין שייכותו הירדנית הקודמת של חבל-ארץ זה – כמה עובדות-יסוד שאנו מסיחים דעתנו מהם, ואני מסכם אותן כאן במלים ספורות כפי שנזדקרו לעיני לאחר דפדוף בספר אֶלמנטארי של תולדות המזרח-התיכון שנתפניתי אליו לשם ריענון הזכרון. עובדות אלו, אולי כדאי שנבליט אותן יותר אף בהסברה כלפי חוץ, לעומת הכרזותיו של המלך חוסיין, שהוא רואה את הגדה המערבית שבידי ישראל כיום כ“חלק לא נפרד מן המולדת הערבית הירדנית”. ובכן, “הגדה המערבית” הזאת סופחה למעשה סיפוח שרירותי לממלכת-ירדן רק אחרי מלחמת-העצמאות של ישראל. בשנת 1950 כונן המלך עבדאללה בית־נבחרים משותף לשתי הגדות לאישור הסיפוח, וכבר אז הודיעה ישראל, בפי דובר רשמי, כי היא רואה צעד זה כמעשה חד־צדדי. בריטניה הכירה אמנם בסיפוח והודיעה כי תנאי הברית שלה עם ירדן חלים אף על “הגדה”, אך מעניין כי לא רק ממשלת ישראל אלא אף הליגה הערבית לא הכירה בכך ומצרים אף הציעה להוציא את ממלכת ירדן מן הליגה בשל צעד זה.

עובדות אלו כדאי להבליטן, כאמור, בהסברה כלפי חוץ, אך כאן הנני מתכוון בעיקר כלפי עצמנו. עלינו להיזכר ולדעת כי לא רק מבחינה היסטורית, אלא גם מצד ליגאליסטי פשוט, אין שייכותה הירדנית של הגדה המערבית אלא שייכות מעורערת ופיקטיבית, ומבחינת הוותק היא תופעה חדשה אף יותר ממדינת ישראל שקמה לפניה.

3

הבעיה הדמוגראפית שהגדה המערבית מעמידה לפנינו – כלומר תוספת האוכלוסיה הערבית העשויה להקטין את ההבדל בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי בישראל – היא בראש וראשונה פרי כשלונו ההיסטורי של העם היהודי שהחמיץ עשרים שנים גורליות ששיוועו לעליה. מבחינה זו כאילו חשף נצחון צה"ל במלחמה זו חישוף בולט ומר את תבוסתה של התנועה הציונית אשר הגשמת המטרה המדינית – הקמתה של מדינת ישראל – עוררה אותה לא להתמודדות עם חובותיה אלא להתמודדות עם סיסמותיה כדי לעקמן ולהקהותן בפירושים שניטלו מהן כל תוכן מחייב. תבוסה ציונית זו היא המעמידה כיום את מדינת ישראל, לגבי שמירת פירות הנצחון הצבאי, לא רק מול לחץ המעצמות אלא גם מול בעיה חריפה של חוסר עתודות לשמירת הרוב היהודי במדינה. מבחן זה של העם בישראל ובגולה הוא הצריך להיות נושא ראש-וראשון לדיון הציבורי כיום, הוא ולא לחץ המעצמות שכושר-עמידתנו בפניו הוא אולי רב יותר מן המשוער.

שעה שבן־גוריון אומר, בשיחה שנתפרסמה בימים אלה, כי יש להציע ליושבי הגדה המערבית משא-ומתן על אבטונומיה, איני יודע אם הוא כולל בתחום זה של “הגדה” גם את חברון ובית-לחם, למשל.

ייתכן כי לגבי איזור זה כלולה עמדתו המוצהרת בדברים שאמר בענין ירושלים “וסביבותיה”, הצריכות להישאר בידינו לעולם. אך בין הצעות והרהורים שאתה מוצא כיום בעתונינו אתה קורא גם דברים משונים על “הקמת מדינה ערבית עצמאית במרכז הארץ וברצועת עזה, מדינה עצמאית עם בית-נבחרים ועם דגל העשויים לספק צורך עמוק של הפלשתינאים ולתת להם אזרחות מכובדת בעולם הערבי”. בהצעות אלו חסרים אפילו הסייגים הקובעים שעניני ההגנה והחוץ של “השטח האבטונומי” יהיו בידי מדינת ישראל. אך לא סייגים אלה הם עיקר. העיקר הוא שבמקום לקבוע ברורות בתודעתנו ובתודעת הציבור בעולם כי רעיון המדינה הערבית העצמאית, לפי תכנית החלוקה, שבק-חיים עוד בשעת הפלישה הערבית בתש"ח, ולא כל שכן עכשיו (כפי שהכרזנו בענין קווי-שביתת-הנשק), – אנו חוזרים וקובעים בתודעתנו ותודעת העמים שאנו כאילו מסכימים מראש למעמד מיוחד לשטח זה של “הגדה המערבית”, בלי לשים אל לב שיש בכך, למעשה, ויתור מראש על התמזגות אינטגראלית עם חבל-ארץ. המגלם, סמלית ומוחשית, את משמעות קיומנו הלאומי ההיסטורי.

4

לא, אין אני סבור כי קשרינו עם ארץ־ישראל מתמצים רק במקומות-הקדושים ובנופים ההיסטוריים הרחוקים. דעתי היא כי החאן בחדרה ומקום ההתנחלות של ראשוני הביל"ויים, וחצר כנרת, למשל, הם מקומות ומושגים המעורים בעמקי תולדות ישראל ומשמעות-קיומו. אך שעה שאנו מדברים על מדינה ערבית עם “דגל ובית־נבחרים”, שתכלול את חברון ובית-לחם, אנו עושים מעשה אשר שום אומה חיה לא היתה עושה כמוהו ללא כורח עליון ותבוסה צבאית.

לפחות דבר אחד עלינו ללמוד מחוסיין מלך ירדן. הגדה המערבית היתה כרוכה לגביו בבעיות וסיכונים שהיו אולי גדולים מן העומס שסיפוחו של איזור זה מטיל עלינו, ואף־על־פי־כן לא עלה בדעתו להעניק לשטח זה סטאטוס מיוחד, או לוותר עליו בצורה אחרת, והוא מכריז עליו גם כיום כעל חלק מהותי של הממלכה ההאשמית…

אכן, אפילו מבחינה בטחונית אינני יודע אם מדינה ערבית נוספת, עצמאית, או אבטונומית בלבד, על גבולה של ישראל, אינה, בתנאים הקיימים, אפילו לאחר שיחות שלום, סיכון רב פחות מבעית קליטתם של אוכלוסים ערבים ופליטים שהגדה מכילה. אבטונומיה פירושה לפעמים גם אבטונומיה של שנאה ושל הרהורי-נקם מטופחים בתוך אוכלוסיה עויינת, ביחוד כשהיא מובדלת וצפופה ורצופה. הפרדתו אדמיניסטראטיבית של איזור הגדה המערבית ממדינת ישראל אין בה שום ערובה שהפרדה זו תחזיק את חבל-הארץ הזה בדיוק באמצע, מבחינת הנטיות הנפשיות והפוליטיות, ולא תהפוך את משיכתו הטבעית אל המדינה הערבית הסמוכה למניע חזק יותר מקשריו עם ישראל.

את ענין האוכלוסיה הערבית של הגדה המערבית עלינו לראות לא כ“בעיה”, שאפשר להתחמק ממנה על-ידי פתרונות הפרדה, אלא כעובדה שאין לנו ברירה אלא למצוא לה פתרון בתוך תחומינו אנו. גם מדינת ישראל וגם העם היהודי בגולה צריכים לדעת כי בעיה זו חייבת להיפתר פתרון של רווחה ושל כבוד וצדק אנושי, אך בשום אופן לא בדרך שיש בה משום ויתור על ערשה של אומה ותמצית נוף־ מולדתה.

5

אשלב כאן הערת-ביניים קצרה בענין מה שמדוּבּר אצלנו על דרכי פתרון של שאלת החזקתנו בסיני, אף כי בו קובעות לא בעיות האוכלוסיה, אלא אך ורק הלחץ הפוליטי החיצוני. גם כאן אולי כדאי להבליט קבל עולם כי השתייכותו של חצי-האי סיני למצרים אינה בשום פנים חלק מתולדות הערבים, אף לא בעבר הקרוב. שייכות זו היא פרי הסדרים מדיניים מתחלפים בין מעצמות זרות ולערבים לא היתה לא יד ולא דעה בענין זה. הגבול בין סיני ובין ארץ-ישראל נקבע במשא-ומתן בין בריטניה ובין האימפריה התורכית לאחר אולטימטום בריטי לשולטן עבדול חמיד, ואף לאחר קביעת הגבול הזה עוד היה, כידוע, משא-ומתן בין הרצל ובין הבריטים על התישבות יהודית בצפון סיני, קשריו של חצי-האי סיני עם מצרים של היום הם קשרים פורמאליים גרידא, שאין בהם אפילו יסוד של מציאות אֶתנית, ואילו מבחינה היסטורית ברור ההבדל בין שייכות מצרית זו של סיני ובין קשריו עם עברו של ישראל, קשרים שהם חלק לא־נפרד מן המורשה התרבותית העולמית.

דבר זה ראוי אולי אפילו להדגיש, ולו רק לשם קוּריוֹז בלבד, לפני שליטי ברית-המועצות העמלים היום כל-כך להגיש שי לאמא רוסיה, לכבוד יובל החמישים של המפכה¹, את הגדול בשקרים הבינלאומיים ולתבל את השי הזה במיטב הסממנים של שנות ההסתאבוּת עד כי רק נצחון צה"ל מנע בעדם מלכלול בתוך התשורה הארוזה גם מנה של רצח עם. שעה שברית-המועצות יוצאת מכליה כדי שחצי-האי סיני יהפך שוב למקום היערכות של צבא מצרים נגד ישראל, כדאי אולי שהיא תדע שאם היא מתאמצת כיום לשוות לעמדתה זו, לפחות למראית-עין, גוון של עשיית צדק ורדיפת שלום, הרי היא עושה זאת רק מפני שעקרונות הצדק והאמת והשלום נעשו דבר שהחברה האנושית אינה יכולה בלעדיהם כיום, לפחות ככסוּת, ודבר זה מקורו בכך שפעם עמד עם ישראל מול אחד ההרים שבחצי-האי הזה עמידה שהיתה ראשית לקוּרס קצר אשר עשרה תאָזיסים שלו, הקרויים עשרת הדברות, קבעו עקרונות-צדק אלה בצורה שהעולם לא ידע נעלה ועזת כוח ממנה.

6

שעה שאתה נוסע ועובר על פני הגדה המערבית אתה רואה תמרורי-אבן בצדי דרכים ועל גביהם כתובות-ההדרכה לתיירים כגון: Ancient Shiloh או To Jericho, the oldest city in the world – כך באנגלית ובערבית. כל המלאכותיות “הירדנית” של חבל-ארץ זה בולטת ומשוועת מתוך לוחות-אבן אלה שהיו עלולים ליהפך למצבות-זכרון לעם ישראל אילו עלה חפצם של שליטי ערב בידיהם.

זרות זו מזדקרת לפניך גם במרכזה של חברון, למשל, שעה שאתה עובר על פני תמרור-אבן שבו חרותה כתובת הדרכה: Tomb of Abraham – באנגלית ובערבית. זהו תמרור איתן, יצוק, חצוב. ואילו סמוך לו קבע מישהו מחיילינו מוט ועליו פחית צהובה עם כתובת משוחה בצבע: “אל מערת המכפלה”. כשאתה רואה שני שלטים אלה זה בצד זה, אתה חש, כי השלט הראשון, אף שהוא אבן ומעשה-חרט של קבע, הוא נלעג ותלוש לעומת המלים הנצחיות “מערת המכפלה”, אף אם הן כתובות לפי שעה על גבי פחית עלובה. למרבה הפאראדוכס עלינו לשנן דבר זה לא רק באזני זרים אלא גם לעצמנו כדי שנדע, כי אם יש משמעות עמוקה, אנושית ולאומית, לשיבת ציון, הרי כאן “בגדה המערבית” היא מקבלת תוכן שאין למעלה ממנו. זאת עלינו לזכור הן למול לחץ המעצמות והן למול בעיותינו אנו בחבל-ארץ זה.

עלינו לפתור אותן, על אף כל סיכון ומעמסה שבעית האוכלוסים מעמידה לפנינו, והפתרון צריך להיות אנושי ונכון ופותח שערי שלום ורווחה. כל מאמץ, הן של ממון והן של עליה – שבלעדיה לא יושג דבר זה – שווה את התכלית הזאת. כל פתרונות אחרים של הפרדה ושל יצירת מדינה שכנה וכדומה פירושם ויתור על חבל-ארץ שקשריו עם תולדות העם הם קשרי עורקי-חיים. זאת עלינו להביא בחשבון, כל שעה שבעית “הגדה המערבית” עולה על הפרק הן בדיונינו-אנו והן בזירה הבינלאומית, שמאבקנו בה הוא אך בשלביו הראשונים.

1

בנאומו בעצרת האומות-המאוחדות דרש חוסיין מלך ירדן, שהכוחות הישראליים ייסוגו מיד וללא תנאי מן השטחים שנתפסו בידיהם במלחמה. ירושלים ובית־לחם וחברון – כך טען – הן כיום בידי זרים וזה דבר שלא ייתכן מצד המוסר. לחיזוק טענתו הזכיר חוסיין לעצרת כי השערוריה שבדבר היא בכך שטריטוריה של מדינות חברות או"ם – ירדן ומצרים וסוריה – נפגעו על-ידי מדינה שאף היא חברה באותו ארגון בינלאומי…

דבריו אלה של חוסיין מלך ירדן אינם מן החריפים והבוטים ביותר שנשמעו בעצרת זו מפי דוברי הערבים, אך הסתמכותו על חברוּת משותפת של ישראל ושל מדינות ערב בארגון-האומות-המאוחדות, ועל פגיעתה של ישראל בעקרון השותפות החברית, – הסתמכות זו היא בכל-זאת צימוק מיוחד במינו. זוהי טענה שיש בה ממיטב הסאטירה ומן העידית שבקאריקאטורה, ביחוד לאחר שההשתייכות המשותפת לארגון-האומות-המאוחדות לא מנעה מאותן שלוש המדינות המיסכנות הנ"ל (אם נזכיר רק אותן בלבד) מלאיים אך לפני שבועות מספר בהשמדת החברה הרביעית, על אף ההוראות המפורשות שבתקנון…

טענה ירדנית זו אינה אלא אחת הדוגמאות לאותו יבב שקרני ופחדני שמדינות ערב שטופות בו כיום, לאחר צווחות הג’יהאד הפרועות ומחולות איומי האש והחרב שהן הציגו על גבולות ישראל לעיניו של עולם מהופנט, מחולות וצווחות של חמת-רצח, אשר רק מהלומת-המנע שבאה בעוד מועד הפריעה בעדן מליהפך למסע-השמד שנועד למחות את ישראל מן המפה. יללת-תנים זו של שליטי־ערב, שבאה במקום נהמת הזאבים שלהם מתמול, ילל של שקר ושל פחדנות וחונף, התובע מידי העולם את עלבון הכבוד והיושר והמוסר הבינלאומי, מוריד את תולדת ערב למדרגה בזיון רב יותר מבזיון התבוסה הצבאית. התנהגות זו, החורגת מתחומי המדיניות ושייכת לדברים שביסודי כבוד עצמי וצלם אנוש, היתה זוכה למנוד-ראש אילו נתרחשה בין סבּלים בשוק, ואף־על־פי־כן מתחולל חזיון זה בזירת המוסך העליון של אומות העולם, בתהליך לגיטימי ומכובד של ויכוח ושל הקשבה והערכה. כן, למראה כל אלה אתה מהרהר כי ישוב סכסוכים בדרכי שלום הוא אמנם משאת-נפשה של האנושות, ואף־על־פי־כן – משפט-החרב שהערבים ביקשו אותו וקיבלוהו נראה ישר יותר ואמיתי יותר ונכון יותר מאותו טיט-יוון מוסרי שבו הם מגלגלים עכשיו את ריבם לפני משפט העמים. למעשה אנו רואים עכשיו כיצד משמש בית-הדין העליון של העמים, זה המיועד להצעיד את האנושות אל הצדק והשלום, זירה שבה נעשים כל המאמצים לעוות את משפט הצדק ששפטה החרב בקוּמה למנוע את הפשע, אשר משפטה ועקרונותיה של קהילת-העמים עמדו מולו חסרי-אונים.

2

האיבה הערבית לישראל נעשתה מכבר חלק מן האקלים הרוחני והמוחשי שבו התחיל ונמשך מפעל התקומה של ישראל. במשך הזמן התרגלנו לאיבה זו, על כל מזימותיה וניוונה, והתחלנו לקבלה כדבר שיש אף להבין לו ואף להצדיקו פה ושם. איבה זו, על גילוייה השפלים, לא עוררה בנו מעולם גינוי נמרץ או רפלקסים של חימה והתמרמרות. תגובתנו היתה תמיד תגובה של מאמצי שכנוע והתקרבות, תוך “הבנה לנסיבות”, ורוח זו לא סרה מעימנו אף בשעה שהאיבה הזאת היתה לובשת צורות של אלימות ושל איומי-השמדה מפורשים.

נוספה לכך גם גישה ליבראלית משכילית של התבטלות בפני יסוד “השרשיוּת” הערבית בארץ זו, לעומת היותנו בבחינת זרים מרחוק-באו. גישה זו, אף כי היתה חלק מהשקפות מתקדמות, לא היתה רחוקה, למעשה, מהשקפת השלטון הקולוניאלי הבריטי שהטראקטור היהודי נראה לו כמחלל את קדושת האֶכזוטיקה של מחרשת-המסמר הפלחית. לכל היותר התרגלנו והרגלנו גם את דעת-הקהל העולמית לראות בסכסוך שבינינו ובין הערבים ענין של ניגוד בין זכות מול זכות, ניגוד שבו מצפון האדם נקרע כביכול לשניים, וכך עד הזמן האחרון, אף לאחר שמדינות-ערב קמו בתש"ח למחות את שם ישראל ביום הכרזת העצמאות, עיון חשוב הקדיש לא מכבר לנושא זה יהושפט הרכבי וזה ענין שעודנו על הפרק.

במאמצינו “להבין את הצד השני” ראינו את שאלת הפליטים כסיבה עיקרית לאיבה הערבית והתעלמנו מן העובדה הפשוטה כי העולם הערבי קם עלינו לכלותנו עוד לפני היות מחנות-הפליטים בעולם, ושאלת פליטי מלחמת תש"ח היא על-כל-פנים, מבחינה זו, לא סיבתה של האיבה הערבית אלא אחת מתוצאותיה ותוצאות החטא שחטאנו בעמדנו נגד איבה זו במלחמת-מגן על תקומתנו ועל חיינו.

כל הפתרונות שהצענו להפגתה של איבה זו, כולל הפתרון הדוּ־ לאומי, היו פתרונות שנדחו על-ידי שליטי ערב, אשר הוקיעונו קבל עולם כשודדים בצהרים וכמסכנים את הקיום הערבי, אף כי הזכות שדרשנו לעצמנו באיזור זה לא חלה אלא על שטח שהוא חלק המאה מן השטחים העצומים שהערבים זכו בהם לריבונות. כן, לכאורה אין זה אלא נימוק אריתמטי שאינו תופס במקום שעקרונות הצדק עומדים למבחן… ואף-על-פי-כן גם ענין זה של מיעוט השטח שדרשנו לעצמנו צריך להיות לנגד עינינו ולנגד עיני העולם לשם הכרת צדקתנו. אחד המופתים הגדולים של עשיית צדק – סיפור כבשת הרש – יסודו אריתמטי. “לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאוד ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחייה ותגדל עמו ועם בניו יחדיו”. מובן, כי שום צדק שבעולם לא היה עומד לנו למגן לולא קמה כבשת הרש להיות לכוח שטרף והניס זאבי ערבות. מלחמת-ששת-הימים היא, מבחינה זו, לא סתירה למשל התנ"כי אלא השלמתו הנעלה.

3

כיום, לאחר נצחוננו במלחמה, ידנו מושטת, כמובן, לשלום ואנו מכריזים חזור והכרז כי כל בעיות שבינינו ובין הערבים עשויות למצוא פתרון בשיחות ישירות, אך תוך כדי כך עלינו לדעת וגם העולם צריך לדעת זאת, כי לא “בעיות השנויות במחלוקת” מפריעות בשעה זו לערבים מלהסכים לשיחות שלום אתנו, אלא בעיה אחת ויחידה שהם הוגים בה והיא השאלה איך להשמידנו ולהעבירנו מן העולם.

משום כך עלינו לדעת כי הנוסחה ש“אנו נחזיק בשטחים שבידינו עד שיסכימו הערבים לשיחות שלום”, אף כי היא אולי נוסחה מועילה יש בה בכל-זאת פגם אחד, שכן חסרה בה הנקודה המפורשת כי אנו לא נשב לשיחות שלום עם הערבים כל עוד לא יחזרו בהם מאיומי ההשמדה ומן הדרישה האולטימאטיבית לנסיגה. הבדל זה הוא ענין של ניוּאנסה בלבד, אך יש בו אולי חשיבות עקרונית. חסרה בנוסחה שלנו גם הנקודה האומרת כי בתקופה זו ולאחר מה שאירע אין אנו יכולים לסמוך על שום חוזה-שלום שבעולם לגבי כמה קווי-גבול, כגון זה של הגדה המערבית וזה של רמת הגולן, שהחזרתו לידי סוריה, על סמך חוזה כתוב, פירושה מעשה אשר יסודי חוש־הקיום האנושי מתקוממים נגדו ושוללים אותו בכל תוקף. עלינו לנטוע בתודעתנו-אנו ובתודעת העולם כי דרישתן של מדינות-ערב לנסיגת הכוחות הישראליים, בעוד הן עצמן מכריזות כי המלחמה לא נסתיימה, היא דרישה שמקומה בשטח הטירוף ולא בשטח המשא־ומתן המדיני. שיחות-השלום הישירות, והשלום עצמו, הם בשבילנו תכלית, אך לא תחליף לבטחון ולכל המשתמע מכך.

4

עלינו לראות איפוא את ההכרזה האומרת כי לא נחזיר את השטחים שבידינו עד לשיחות-שלום, כנוסחה שאינה מספקת, ואף-על-פי-כן אפשר להבינה ולהצדיקה כפורמוּלה של עמדה ממשלתית כוללת. לעומת זאת דומני כי עלינו להפריד לגמרי מכל קשר עם שיחות-השלום הנדרשות את עמדתנו בבעית הפליטים. עמדתנו האומרת כי אנו נוכל לדון בבעיה זו רק במסגרת של שיחות-שלום היה לה מקום שעה שהפליטים נמצאו מחוץ לגבולותינו, אך כעת, כשהם בתחומנו, יש בעמדה זו, אף ללא כוונה מצדנו, משהו מעמדת הערבים שעשו את מצוקת הפליטים אמצעי לחץ מדיני. דבר זה אין לו מקום בניסוח גישתנו-אנו. עלינו לגשת ליישובם ושיקומם של הפליטים – אלה שנשארו בתחומנו – בלא כל קשר עם הסכמתם או אי־הסכמתם של הערבים לשיחות-שלום. דומה כי אפילו מבחינה מדינית כוללת עשויה פעולה כזאת של ישראל – בעזרת היהדוּת העולמית ובעזרת האומות – להוסיף לעובדת נוכחותנו בשטחים המשוחררים משמעות חיה ותקיפה יותר מכל הכרזות. ידנו המושטת לשלום אינה צריכה להתאבן בז’סטה זו, ומוטב שנפעיל אותה למלאכות הדורשות את שתי הידים ואת מלוא הרצון והמרץ. פעולות השיקום וההסדרים שהממשלה התחילה בהן בשטחים המשוחררים עשויות לבצר את עמדתנו כאן ובעולם יותר מכל הכרזות על שאיפותינו לדוּ-קיום. שום שלום כתוב לא יערוב לבטחוננו יותר מאשר מעשינו הקונסטרוקטיביים בשטחים המשוחררים כיום.

5

כל זאת, כמובן, בתנאי של עליה רבה ודחופה של יהודים לארץ-ישראל, שכן רק העליה היא הערובה לכך שבתוך התמורות הגדולות יישמר עיקר העיקרים, והוא – שמדינת ישראל תוסיף להיות מדינת-היהודים.

1

הרבה מדובר בימים אלה על חשיבותה של הסברה. הכוונה היא למסע של אינפורמאציה ושכנוע כלפי אומות העולם, אם כדי להקהות שיניהם של גורמים עוינים ואם לחיזוק עמידתם של יסודות אוהדים שהופקרו לתעמולה סלפנית ומהרסת. ברור שמסע זה הוא ענין בעל חשיבות ראשונה במעלה בימי-חירום אלה, אך כל מאמצי הסברה ושכנוע שלנו, גם אם יפליאו לעשות, לא ימלאו עיקר יעודם אם לא נכוון אותם, אף כיום הזה, כלפי גורם עולמי אחד שמחוץ למנין, שבלעדיו לא יעמדו לנו שום גילויים אחרים של אהדה ותמיכה. גורם עולמי נוסף זה הוא העם היהודי בתפוצות, ואם אנו אומרים כי המערכה המדינית שאנו עומדים בה כיום היא השניה, לאחר המערכה הצבאית, עלינו לגשת כבר עכשיו, במלוא התנופה וההיקף, למערכה השלישית והמכרעת של עם ישראל.

לגבי עם זה אין אנו יכולים להסתפק ברכישת אהדה, או אפילו בהזדהות מלאה, בשטח הפוליטי והכלכלי. אם לא נביא את העם הזה לידי כך שהוא יכריז לא רק על עמידתו לימין מדינת ישראל, אלא על נכונותו לעמוד, ברבבותיו ובמאות אלפיו, בתוכה פנימה, בקיצור – אם לא יקום העם הזה למעשה של עלייה גדולה ודחופה לישראל, הרינו מניחים לא רק את הישגיה של מלחמת-ששת-הימים אלא גם את כל אשר קדם לה, בלא הבטחה אֶלמנטארית של עורף ושל המשך.

2

עליה גדולה נחוצה לנו כיום בראש-וראשונה כדי לשמור – אם נזכיר קודם-כל את הצד המעשי הדחוף – על צביונה היהודי של ארץ-ישראל בגבולותיה כיום. כן, זוהי “הבעיה הדמוגראפית” המפורסמת, שהעלתה בפנינו, כמו לפתע, את האבּסורד והסכנה שביחסנו השאנן והאדיש לבעיות העליה עד כה. אך בעוד אנו עומדים בפני הצורך הדחוף של העליה כבפני חידוש שהזמן גרמו, אנו מסיחים דעתנו מן העובדה שאותה “בעיה דמוגראפית” שנוצרה, כביכול רק לאחר שחרור הגדה המערבית, אינה חדשה, למעשה, ולא מלחמת-ששת-הימים הצמיחה אותה. עלינו לזכור היטב כי עם הקמת המדינה קיבלנו בעיה זו כעובדה קיימת, שכן בריחת הערבים בתש"ח היתה בשבילנו בגדר הפתעה ולמעשה היינו מוכנים, עם הכרזת העצמאות למציאותם של מאות אלפי תושבים ערביים נוספים אף בגבולותיה הקודמים של המדינה. עלינו לזכור כי מראשיתו של הרעיון הציוני ובמשך כל תקופת ההתנחלות ובנין-הארץ, ראינו את סיכוי עתידנו בארץ זו מבוססים לא על יציאת הערבים מתוכה אלא על עלית היהודים אליה. בעיה זו, המעמידה בסכנה את הרוב היהודי בארץ, לא תוספת האוכלוסים הערבים יצרה אותה, אלא היא פרי היעדר התוספת ההכרחית והמיוחלת של האוכלוסיה היהודית.

3

המצב שאנו עומדים לפניו כיום בענין זה אינו, איפוא, אלא המחשה דראמטית עזה לשאלה שהיתה קיימת תמיד ולחובה היסטורית לאומית שלא תמול הוטלה על כתפינו. משום כך אין הצד “הטכני” הזה של צורך העליה צריך להעלים מפנינו את העובדה שאין זו רק שאלת תיקון המאזן של הרכב האוכלוסים. עלינו לזכור כי זו אולי גם שעה אחרונה לתיקון הסילוף היסודי שהשתרש ברעיון התחיה הלאומית, אשר הקמתה של מדינת ישראל נעשה לו, באורח פאראדוכסאלי, ראשית התעקמות וטשטוש אשר שום תנועה מהפכנית בעולם לא ידעה כמותם. יש תנועות-שחרור שנכשלו, יש שהודברו בכוח מבחוץ יש שהסתאבו, מבית. אך לגבי תנועת-השחרור-והתחיה של העם היהודי אירעה תקלה אחרת. הציונות עמלה עשרות בשנים להגיע אל מטרה מיוחלת, וברגע שהשיגה אותה פנתה אל דרך אשר כל עיקרה התכחשות להמשך ההגיוני וההכרחי והקובע של ההישג האין־שני, אל מסכת של צידוקים ואמתלאות והסברים המשווים לציונות צביון שהוא קשה אפילו מן הכשלון, צביון העמדת-הפנים והאונאה העצמית.

דיינו אם נזכור כי בקונגרס הציוני האחרון – זה שהוכרז על-ידי ראשי ההסתדרות הציונית בסיפוק כ“קונגרס יוצר” – אנו מוצאים באחד מסעיפי הסיכומים הבולטים, כי “המשימה ההיסטורית הגדולה של הציונות בפרק זה של תולדותינו היא כיצד להפוך את מדינת ישראל למכשיר ראשי ועיקרי למען החיים היהודיים בכל מקום ולעשותה לערך ראשון ויסודי מבחינת קיום הקהילות היהודיות בעולם”. הכרזה זו, על אף נימתה המעשית, כביכול, ורוחה “היוצרת”, אינה אלא חלק ממסכת רעיונית המשלימה עם הפיכת עיקרו של חזון התחיה היהודית ושיבת-ציון למכשיר, או אפילו אחד המכשירים, למען המשך קיומו של העם בתפוצות, דבר שפירושו, למעשה, הקפאת ההתנערות המדינית והרוחנית, זו אשר כל קרבנותיה במאבק התחיה, קרבנות הקדחת והסבל והבדידות והעמידה אל מול מחרפים ומגדפים ומלעיגים ואל מול צבאות־אויב, לא באו אלא כדי למנוע את הכניעה ל“נצח הגולה” שהתנועה הציונית, זו שנוצרה למרוד בו, הפכה עורה ונעשתה לו מקור אישור וצידוק.

4

בשנים האחרונות דוּבּר אצלנו רבות על כך שהנוער הישראלי צריך ללמוד להכיר את הגולה, להבינה ולהתגאות בה. דבר זה הוא חלק מן “התודעה היהודית” המטופחת. ואף־על־פי־כן דומני כי ספק הוא אם דווקא יסוד ההבנה ויסוד הגאווה הם הדברים שעלינו לקבוע בתודעתנו לגבי הגולה כפי שהיא כיום. “תודעה” זו, ברור שהיא נחוצה ומוצדקת בתחום היחס שעלינו לנטוע בקרבנו כלפי תולדותיהם וכוחות יצירתם על מרכזי-התפוצות האדירים שעם ישראל ידע החל מימי חורבן בית שני, דרך ספרד ואיטליה ואשכנז, עד גלויות רוסיה ופולין וליטא שניספו בשואה, פרקים גדולים אלה של הווי ומסורת, של הגות ושירה וחוקה, יהיו לנו לעולם למורשת כבוד וגאווה. אך איה כוחות אלה הווי ושל יצירה בגלויות ישראל בזמן הזה? תפוצות העם היהודי כיום, מבחינת מקומן בתולדות ישראל, הן מהוּיוֹת אמוֹרפיות חלושות, אשר דמיונן לגולה שמקֶדם הוא כדמיון חריקת ההתפוררות הזחוחה והאדישה למול הלמות המחשבה והיצירה שהתפוצות ידעו בשעתן. מהוּתה הרוחנית היהודית של הגולה בימינו עיקרה עיוניים מתחמקים ומאונסים, או דיונים אֶקוּמניים של רבנים רפורמיים בתוספת לבטים חלושים של כמה סופרים כותבי אנגלית בעיקר, המבקשים את ה“ג’וּאיש אידֶנטיטי” ואת מעלותיו הקוסמיות של “הניכּוּר” היהודי בתוך ריקמת ההוויה של אמריקה או של אנגליה. כך בתחומי הרוח, ואילו מצד היומיום היהודי בגולה, מצד מוחשיוּתם של חיי הקהילה, אנו רואים כיצד נתגלגל ההווי היהודי העז והחריף של הגולה שמאז, ונהפך לפעילות פילאנטרופית ספּוראדית של החזקת מוסדות-צדקה קהילתיים ותרומות למגבית המאוחדת, הווי אשר שיאיו היהודיים הן מסיבות קבלת-פנים לשליחים מתרימים ונשפי יום-העצמאות עם טומבּוֹלה ותזמורת מקומית. עלינו לראות ולדעת ברור כי חיי הרוח וחיי החומר של קהילות ישראל בתפוצות כיום, מבחינתם היהודית, אינם אלא אֶפילוג עלוב לסיפור היהודי שאין דומה לו בעולם, אֶפילוג של ירידה זחוחה מבמת ההיסטוריה לקול נאומי-ברכות של “צ’רמן” ו“ספונסור” ומחיאות-כפיים לבדיחות הנשלבות בנאומים. האומנם צריך יחסנו לתהליך טראגי זה להתבטא בהכרזות שהנוער הישראלי צריך להבין גולה זו ולהתגאות בה? דומה כי לא רק מותר לנו, אלא אף חובה עלינו שלא להבין את הגולה כיום ודומה כי חובה עלינו אף לעשות הכל כדי שאף היא תחדל להבין את עצמה ולהתחמק מן האמת.

עלינו לדעת כי במידה שמדינת ישראל מספקת לתהליך זה רגשי “סיפוק יהודי” ו“זקיפות-קומה” היא ממלאה תפקיד פאטאלי של חיפוי על הידרדרות התפוצות במדרון הטמיעה והדעיכה. תהליך זה, אם יימשך באין מפריע, עשוי להפוך את הנפלאים שבהישגי העם היהודי מראשית המאה ועד עכשיו – תחיית הלשון, כיבוש העבודה, הפרחת השממה, הקמת המדינה – לתופעות שאינן אלא הינתקותו של מיעוט מבוטל מתהליך-השקיעה הכולל של אומה ושל כוחותיה היוצרים. מחץ הזעזוע הצריך לבוא כיום מישראל חייב להיות קץ לחיפוי על תהליך זה, ותביעת העליה היא מבחינה זו לא רק תביעה של הכרח מצד הבטחת קיומה של המדינה, אלא גם כורח לגבי צלמה וכבודה ועתידה של הגולה היהודית.

5

אפילו רגשי התודה וההוקרה שאנו חשים לנוכח גילויי ההתעוררות וההזדהות שבגולה כיום עם מאבקה של ישראל – הזדהות של הפגנות ותרומות ואף של מתנדבים לאלפיהם – אינה צריכה לטשטש את העיקר. שעה שהכתּבים מדווחים לנו מן הגולה כי “אפילו חוג־הפועלים היהודי בבריטניה, זה הנחשב פרוקומוניסטי, התמרד על מנהיגיו ותרם 1,500 לי”ש לקרן החירום של הקהילה", אין עובדה זו, ואף עובדות חשובות ומלהיבות יותר מזה, צריכות להביא את הכתּבים ואותנו לידי מסקנה כי אכן “העם היהודי הוכיח את עצמו” וכי כל הדיבורים על התהום הנפערת בינו ובין מדינת ישראל הם דברי הבל. גילויי ההזדהות הללו צריכים להיות לנו מקור סיפוק, אך לא מקור הסתפקות וויתור על העיקר. מאבקנו המדיני עם הכוחות העולמיים יהיה ממושך ורב, אך מאבקנו עם העם היהודי הוא שיקבע את הדברים ואם לא נוכל לעם היהודי לא יהיה שחר למאבקנו עם כל השאר. הקרב על עם ישראל צריך להיות המשך דחוף והכרחי למלחמת-ששת-הימים.

1

לאחר שדוברי ברית-המועצות באו"ם חשפו את אָפיה הנאצי המובהק של ישראל, החלה העתונות הסובייטית מפרסמת גם מאמרי-הסבר מאירי-עינים, הבודקים את מקורו של נאציזם ישראלי זה. מתוך אחד המאמרים הללו מסתבר, למשל, כי מערכת-החינוך הישראלית שוקדת מזה שנים להקנות לתלמידים תחושה של גזע-אדונים וכי זכרונותיו של הנאצי סקורצאָני, שנשלח על-ידי היטלר בשעתו להוציא את מוסוליני משבי, הוא חומר של מקרא ולימוד בכיתות אצלנו.

יש לציין כי יפה עושים עתונינו כשהם מביאים דברים אלה ודומיהם לידיעתו של הקורא הישראלי בלי עודף חימה ובלי דברי-תוכחה מיותרים. גם יחסו של הקורא לחומר זה הוא בעיקרו יחס של סקרנות ותהייה, כדרך שהוא מתיחס לידיעות על מעשי-פליאה מעולם החי והצומח, כגון בענין עגל בעל שלושה ראשים וכדומה. יחס זה אין פירושו זלזול בסכנה הסובייטית, או התעלמות ממשמעותם של דברים אלה לגבי יהודי רוסיה. אך שעה שאנו מוצאים כתוב בעתוני מוסקבה כי ישראל היא כיום המגשימה המובהקת של האידיאולוגיה הנאצית אנו יודעים שאין זה שייך כלל לתחום של “נכון” או “לא נכון”, ומי שיאמר כי זו דיבה-רעה או כזב-כפשוטו לא יגדיר את הדברים כהלכה. זוהי מהוּת שונה מן השקר ומן האמת. זוהי החלטה. רזולוּציה. תאֶזיס. מבחינה זו אין הדברים הללו נבדלים אף מהחלטות-היסוד שנתפרסמו לקראת יובל החמישים של המהפכה, כגון שמדיניותה של ברית-המועצות היא כיום מגדלור של אמונה ותקווה לכל האנשים הישרים שבעולם, וכדומה.

אף העיטורים שהפובליציסטיקה הסובייטית מעטרת בהם את העיבוד הספרותי של הרזולוציות הנ"ל, בעניין ישראל, אינם משנים הרבה, לא לשווא אנו מקבלים את הגידופים, שבהם מכבדת אותנו העתונות הסובייטית – הן אם מדוּבּר בכך שאנו כלבים שוטים והן אם מסתבר שאנו לסטים ותליינים אימפריאליסטיים – בלי רתיעה ואף מתוך שמץ ענין. מבלי משים אנו אפילו מחפשים את הגידופים הללו בתוך המאמרים הדנים בעניננו, כמי שמחפש את הצימוק הפיקאנטי שסופו להימצא ולא להכזיב. אנו יודעים שכינויים אלה אינם אלא חלק מאוצר-המונחים הרשמי שנתאשר לשימוש, וכל הנוטל מתוכו יכול לעשות זאת ללא כל שילהוב מיותר, כדרך שהוא עושה שעה שהוא נעזר בלכסיקון למונחי חקלאות או וטרינאריה. אנו יודעים כי עטרות אלו של גידוף, אשר קשת גוונים שלהם כוללת הכל, החל ממוצצי-דם ועד מוכּי צרעת, כבר עיטרו בשעתם אף את ראשיהם של אבות המהפכה המשחררת. אנו יודעים גם מקרים שבהם הוסרו עטרות אלו מראשי נושאיהן והוחלפו בזרי תיקון-טעות, תוך תהליך הנקרא ריהאבילטאציה, זו המתרחשת לרוב אחרי מותו של הכלב החי ואינה משנה לגביו הרבה גם כשהיא הופכת אותו לארי המת.

2

דמותה של ישראל, כפי שהיא משתקפת כיום בעתונות הסובייטית, אינה איפוא ענין לוויכוח “לגופם של דברים”. הנוסחה הידועה ש“יש לנו ויכוח נוקב עם ברית-המועצות”, נוסחה שנשתגרה כל-כך בפי מפ"ם, יש להניח כי אפילו בעליה עצמם חשים כיום כמה היא חלולה ונטולת משמעות. ויכוח כזה לא היה קיים מעולם. יש להניח שאפילו בימים כתיקונם היו אנשי שגרירות רוסיים מסתכלים בתמהון בבן-שיחם הישראלי שעה שהלה היה נכנס אתם בוויכוח ומשתדל להוכיח כי מדיניותה של ברית-המועצות כלפי ישראל אינה צודקת וחובה לראות את העובדות ולהיווכח, וכן הלאה בנוסח זה. יש להניח כי בתמהון מעין זה הסתכל גם השגריר הסובייטי צ’ובּאחין בראש ממשלת ישראל, באותו לילה שבו הציע לו ראש-הממשלה לנסוע אתו יחד מיד אל גבול הצפון על-מנת שייווכח כי דבר מכתבו של קוֹסיגין, בדבר שפעת הדיביזיות הישראליות המרוכזות על הגבול הסורי, אינם נכונים. מסתבר כי הצעה זו נראתה לו לצ’ובּאחין כל-כך לא ממין הטענה וכל כך לא לענין עד כי הוא לא ראה צורך אפילו להגיב עליה.

לא, מעולם לא היה לנו ויכוח עם ברית-המועצות. הוויכוח האמיתי איתה התחיל אולי רק עכשיו, לאחר ניתוק היחסים הדיפלומאטיים ולאחר מלחמת-ששת-הימים. ייתכן כי התבוסה הערבית היא הנימוק הישראלי הראשון שברית-המועצות שמה לבה אליו וייתכן כי רק עמידתנו על תוצאותיו המעשיות של נימוק ישראלי זה עשויה להביא את נציגי עולם-המחר לידי הקשבה ואולי אף לידי הבנה מיוחלת.

הספינות הסובייטיות העוגנות עכשיו בנמלי מצרים, סמוך לסוּאֶץ, ייתכן כי הן לא רק אות-אזהרה אלא גם ראשית קשב. על-כל-פנים איזור זה של הסוּאֶץ, שהוא אחת הכיכרות הראשיות של העולם, אינו כיום המקום האידיאלי לברית-המועצות לפתוח בו באש. להתערבות כזאת בשעה זו נחוצות אולי גם נקודות-סכסוך מעורפלות יותר מאשר דרישתה של ישראל לזכות חופש-השייט שהוכרה, למעשה, על-ידי העולם כולו. תעלה זו היתה אחד המפעלים הראשונים הגדולים של הזמן החדש, לפריצת מחסומי-טבע וסלילת דרכי שיתוף ומגע בין האומות. תעלה זו בישרה בשעתה עידן חדש כדרך שכיום עושים זאת האומות. תעלה זו בישרה בשעתה עידן חדש כדרך שכיום עושים זאת טילי החלל הנשלחים אל הירח. שליט מצרים, אשר חלקו במפעל זה הוא כחלקו בפיראמידות שליד קהיר, חסם תעלה זו במשך עשרים שנה כמעט בפני היהודים שהוכרזו זרים במזרח “הערבי”, אף כי אפילו הספינכּס המוצב ליד קאהיר הכיר אותם עוד לפני שהליגה הערבית עלתה במחשבה מלפני הבורא. נימוק זה חשוב, כמובן, לסובייטים כקליפת-השום, אך כל שאר נסיבות יוצרות מצב שאינו המצב האידיאלי להתערבות סובייטית פעילה יותר מאשר עד היום.

3

ברור שהתפקיד הפאטאלי של ברית-המועצות במזרח-התיכון כיום הוא לרבים מבינינו לא רק ענין “בטחוני” בלבד. הרבה מדובּר בענין “הזעזוע העובר על מפ”ם“. בזמן האחרון תוכפים ב”על המשמר" מכתבי חברים, מן הצעירים יותר בעיקר, הטוענים שכיום, שלא כבמקרים קודמים של “הסתאבות”, “עלינו לא רק להסתייג מן העיוותים”, אלא “יש לבדוק אם עלינו להוסיף לראות את ברית-המועצות כנושאת דגל הקידמה והסוציאליזם”. עמדה זו ביטא אחד החברים בפסוק שכבר נהפך אף לאימרת-כנף, לאמור: “אפשר לבלוע צפרדעים, אך אין לבלוע קרוקודיל שלם”.

רצוני לעמוד במלים ספורות על פסוק זה. אמנם אין הדקדוקים בענין זה חשובים כעת, אך דווקא משום שאותו פסוק מבטא תחושת-חירום טבעית ונכונה והוא עתיד להיקלט, אין לפסוח על צרימה שמצויה בו ושמוטב לא להניחה כמו שהיא.

רצוני לומר כי אותן צפרדעים שנבלעו ועוכלו לא היו מבחינה אובייקטיבית קטנות מן הקרוקודיל הנוכחי. בשנות משפטי מוסקבה, בשנות פראג, בשנות הטרור האדום שהחזיק מיליוני עבדים במחנות-כלא של הצפון, היה מקום לתהות לא פחות, אם לא יותר מאשר עכשיו, בשאלות-יסוד של “נשיאת דגל הקידמה” על-ידי ברית-המועצות. שאלות-היסוד הללו היו אולי באותן שנים בולטות ומשוועות לתשובה עוד יותר מאשר בשעה זו, שכן הן שיוועו מתוך תוכו של עולם-המחר, משרשי הוויתו הפנימית, ולא כמו עכשיו בגילויי מדיניוּת-החוץ, היכולה להיות מובדלת, להלכה, מן המבנה הפנימי. האמת היא איפוא שאם נשמעים כיום במפ“ם קולות המגיעים כמעט עד לידי כפירה בעיקר בא הדבר לא משום שהצפרדעים שעוכלו לא היו קרוקודילים, אלא מפני שהקרוקודיל של היום לועו פעור על מדינת ישראל. איני אומר זאת לגנות “הזעזוע” הפוקד את מפ”ם. אני אומר זאת רק כדי לקבוע כי מקורו של אותו זעזוע הוא לא בתחום “הוויכוח הנוקב שיש לנו עם ברית-המועצות” אלא ברובד המוחשי והחשוב יותר שבו מתחוללת בימים אלה ההתמודדות ההיסטורית של העם היהודי עם גורלו. אותו זעזוע של מפ"ם, על אף צרימת-חירום קיצונית, אשר אחת מדוגמותיה המובהקות כיום היא המפלגה הקומוניסטית הישראלית שהתייצבה בגלוי נגד העמדה הסובייטית. זעזועים כאלה אינם דבר של מה בכך וייתכן כי הם צריכים להיות אפילו סימן ואות-זמן למפלגות אחרות הסבורות בטעות כי אין בהן ענינים המייחלים להזדעזעות, להתנערות מהערכות וקשרים ושיגרות של תמול.

רוחם העזה והמהירה של ימים אלה אינה יכולה שלא לסחוף ולגרוף את כל המיותר והמיושן. עלינו לדעת כי עם נפול מחיצות הגבולים הפיסיים, אם בירושלים ואם בגדה המערבית ואם בגולן ואם בסיני, אנו עומדים כיום, גם מבחינה רוחנית, בתוך מרחב חדש, פתוח ומפולש הן אל עברו ההיסטורי של העם והן אל עתידותיו. רוח-הפרצים החזקה העוברת במפלש זה צריכה לשאת ולזרות את כל הטפל ולא להניח אלא את האומץ, הפכחון והאמונה. פרשת-דרכים זו שאנו עומדים בה כיום היא פקדון בידינו ועלינו להנחיל אותה להמשך תולדותיו של העם כשהיא פתוחה כמו בשעה זו אל העבר ואל העתידות גם יחד.

1

ההגדרה הרשמית קוראת להם “שטחים מוחזקים” ואף שאין הגדרה זו מקובלת בלשון-יומיום היא משתרשת בהכרתנו והיא מצויה ברקע שעה שאנו הופכים ב“שאלת עתידם” של שטחים אלה ומפרשים זה לזה במה מחזיקין ובמה אין מחזיקין. משום כך טוב כי נדע דבר אחד: במידה שאין אנו בני-ההווה בלבד, הרי אין שטחים אלה רק “מוחזקים” בידינו, אלא עיקרם הוא בכך שהם המחזיקים בנו.

הם אוחזים בנו בזרועות של עבר ועתיד שאין אנו בני-חורין לפרוק אותן מעלינו מכוח הרצון או מכוח ההחלטה. שעה שאנו מדברים על עתידם של השטחים הללו, הרינו מדברים למעשה על עברה ועתידה של ההוויה היהודית הרצופה, זו שאנו חוליה בשרשרתה ובעלי פקדון שלה כלפי הקודמים לנו והבאים אחרינו. תודעה זו אינה רק ענין של הגדרה אחרת, או של כינוי אחר, לשטחים אלה. הוא ענין של צביון אחר לכל הגיונותינו בתחום הזה, הן מצד העיקרון והן מצד התכניות המעשיות לפרטיהן. צביון זה צריך להיות שונה משהוא כיום.

2

אינני מתכוון לומר כי בתחום זה דרושה הצהרה ממשלתית ברורה יותר, לקביעתה של עמדה עקרונית לגבי מפת-ישראל החדשה. מה שהוצהר ברובד הממשלתי לענין זה הוא הדבר הנכון, ואולי גם הדבר האחד שאפשר וצריך לאמרו בשעה זו. הפגם הוא לא בניסוח המוצהר אלא בנטיות שבתחום התיכנון האזרחי, הרואה את הדברים במסגרת “מכלול הבעיות” של המשק הישראלי וכדומה. ברובד זה נקבעים כיום קווי תודעה וקווי תיכנון מעשי – והנני מתכוון בכך גם לעיקרי ההצעות שהעלתה לאחרונה רשות-התיכנון הממשלתית, – שאם נקבל אותם ואם נתמיד בהם הרינו נמצאים עושים הכל כדי להעמיד שטחים אלה של ארץ-ישראל בסימן-שאלה פוליטי וכדי למנוע, מתוך בקשת דרכים נוחות וחלקות יותר מבחינה משקית ומנהלית, יצירת מצבים העשויים להיות לעת מיבחן גורם ראשון במעלה כנגד כל לחץ מדיני, או אחר, מבחוץ.

3

אם יש בכל מה שהתחולל בימים אלה בתולדות העם היהודי דבר שהוא בבחינת נס, הרי זה לא הנצחון הצבאי שזכינו בו. נצחון זה צמח מתוך שרשי דמיו של צה"ל, מתוך כורח עָצמתן וסבלן של עשרים שנות העצמאות שעד כה, מתוך היותו הכרח ותנאי בל-יעבור. לא זה הנס האמיתי. הנס הוא ענין ההפוגה המדינית שניתנה לנו כיום, אחרי המערכה הצבאית, ההפוגה שזכינו בה הודות לסבך שבו נשתבשו והוקפאו זה על-ידי זה דרישות הפינוי ושאר לחצים שהיו צפויים אחרי המערכה. סבך זה, שהקהה את חודי המיתקפה המדינית שקמה עלינו במועצת-הבטחון ובעצרת האומות המאוחדות, שיחרר אותנו מן ההכרח להביא בחשבון תגובות-לחץ מידיות עם כל צעד שלנו אחרי הנצחון. שהות זו שניתנה לנו היא אולי הנכס הגדול ביותר שזכינו בו לאחר ששת הימים, אך במקום להפוך הפוגה זו לכלי של תוספת תוקף לעמידתנו על הגבולות החדשים – כדרך שהדבר נעשה ברוב אומץ והשראה לגבי ירושלים – הננו נוקטים עכשיו, בעיקר לגבי “הגדה המערבית”, קווי תיכנון ומדיניוּת מעשית העשויים כאילו בכוונה-תחילה לסייע לכך שהכוחות, אשר יקומו בבוא זמן לדרוש את ניתוקם של שטחים אלה, ימצאו אותם מובדלים ומנותקים למעשה בתוקף עובדות של אדמיניסטראציה ומשק שאנו עצמנו קבענו אותן.

4

שעה שרשות-התיכנון מציעה, למשל, לקבוע חומות-מכס בין הגדה-המערבית ובין מדינת ישראל, הריהי מתכוונת, כמובן, לטובה. כוונתה למנוע זעזועים מן המשק הישראלי ובעיקר, כפי שמכריזים באזנינו, לשמור על ענף הירקות. יש, כידוע, מומחים הסבורים שדווקא שילוב משקי מוחלט עשוי להצמיח, בסופו של דבר, תוצאות כדאיות יותר, אלא שלא למחלוקת זו אני מתכוון כאן. מה שנתכוונתי ללומר הוא שבעלי אותה הצעה של חומת-מכס אמנם מילאו את חובתם כלפי ענף הירקות, אך הסיחו דעתם מן התהום הרובצת בין חשיבותו של ענף זה ובין משמעותם הגורלית של האמצעים שהם מציעים למענו. משמעות זו אומרת כי שמירתה של רמת-המחירים, אם בענף זה או בענפים אחרים, היא, כמובן, דבר שיש להביאו בחשבון, אך הדרך האחת שבה אין ללכת לשם השגתה של מטרה זו היא הדרך שעליה ממליצה רשות-התיכנון. בימים אלה עומדים להכרעה דברים אשר לוח-המחירים שלהם הוא ברובד אחר לגמרי ובתחום של חוקי-נוהל שונים לחלוטין. כך גם לגבי בעית כוח-העבודה של תושבי הגדה שהוא זול יותר מזה שבמדינת ישראל. סגירת הגבול בין הגדה ובינינו למניעת ניידוּת של כוח-עבודה משם לכאן היא אולי אמצעי בדוק, אך הצרה היא שבדרך אל תכליתו הוא הופך על פיהם את יסודי היסודות של המהלכים והמעשים אשר ימים אלה כופים עלינו.

כשם שירדה מן הפרק אותה הצעה של “מטבע כיבוש” ושל הקצבות דינרים ירדניים לאזרחים מישראל הבאים אל הגדה המערבית, כך יש למנוע גם כל הצעות אחרות מסוג זה. שאלות הפער בין המחירים, שאלות כוח-העבודה הזול, ואף שאלת האבטלה בשטחים החדשים, הם ענינים שיש לטפל בהם כבחלק מבעיותיה של המדינה כולה, ולא כבשאלות נפרדות של שטח נפרד.

לא כל שכן שעה שאנו מוצאים כתוב ולא מוכחש כי גופם ישראליים בעלי אינטרסים כלכליים לוחצים בכיווּן של הפרדה גם מנימוקים המיוחדים לכל ענף לחוד ולא כל שכן שכבר צוּיין בעתונים כי לחצים אלה לא היו גורם מבוטל אף בהסדרים המשקיים שנקבעו עד כה.

5

מסתבר כי שני קווים נאבקים ברובד הממשלתי בתחום זה. קו השילוב, שמצא ביטויו בירושלים, וקו ההפרדה שגבר בשאר שטחים. לא על טיבן של הצעות אלו כשלעצמן ועל מידת ערך מעשי שלהן צריך הציבור לתהות, אלא על הנחות-היסוד שהצעות כאלו נובעות מהן. זו הפעם הראשונה בתולדות תחייתנו הלאומית אנו רואים כיצד אינטרסים כלכליים וביקוש הדרך הכדאית והנוחה ביותר מבחינה משקית (אף שגם כדאיות זו מוטלת בספק, לדעת מומחים אחרים) עשויים לקבוע במידה כזאת את קווי ההלכה והמעשה בענינים גורליים של העם והמדינה. כן, לחץ זה של חישובי כדאיוּת כלכלית, הן אם הוא בא מטעם הכלל כולו והן אם הוא בא מצד ענף זה או אחר, עשוי להיות מסוכן יותר לגבי עתידם של “השטחים המוחזקים” אף מתופעות-המרי המתגלות כיום או העשויות להתגלות לעתיד לבוא, שעה שאנו אומרים כי אותן תופעות של מרי, או של אי-שיתוף, מעידות על כך שהערבים עוד לא השלימו עם התמורות שהתחוללו באיזור זה, הרינו יודעים כי אי-השלמה זו היא מדרך הטבע; אך מה שאינו מדרך הטבע ומה שחמור יותר מבחינה מדינית ומעשית הוא שאנו עצמנו עוד לא השלמנו, הן ברובד העקרוני והן ברובד המדיניוּת המעשית, עם המהפכה שהתחללה במפת התקופה. גם מי שסבור כי “יד חזקה” כלפי תופעות-המרי באוכלוסיה הערבית עשויה לקבוע הרבה, צריך לדעת כי אם יש מקום שבו עשויה היד החזקה להיות באמת לתועלת, אם יש מקום שבו היא לא רק צורך אלא הכרח, הרי זה רק במידה שנכפה אותה על עצמנו, על רצונות ושיגרות שלנו, על נטיותינו המתגלות כיום לפורר את הבעיות הגדולות לפתרונות קטנים ונוחים ככל שאפשר.

6

רק מדיניוּת מעשית אשר פרטיה נובעים מתוך הנחת-יסוד של הכרת השטחים הללו כחלק אינטגראלי של המדינה, עשויה למלא את מרחב הספק שמותיר היעדרה ההכרחי של מדיניות ממשלתית מוצהרת בענין זה. ייתכן כי גם מבחינת הסתגלותה של האוכלוסיה הערבית עשויה מדיניות כזאת להיות תכליתית יותר מכל אמצעים אחרים. העיקרון הרומי של הפרד-ומשול ודאי שלא התכוון למצב זה שאנו עשויים ליצור במו ידינו, מצב של הפרדה כלכלית מזה ושל שליטה צבאית מזה, דבר שיש בו מכל חסרונותיו של אותו עיקרון בלי שמץ ממעלותיו.

מדיניותנו המעשית כלפי "השטחים המוחזקים¹ צריכה להיות כזאת שבבוא הזמן לעמוד בפומבי על הגדרתם הישראלית של שטחים אלה, תהא עמידתנו בבחינת אישור של מצב קיים.

מלחמת-השחרור של תש“ח נתנה בידינו את הערך הראשון במעלה שהוא תנאי בל יעבור להמשך תולדות האומה: את החירות המדינית. אותה חירות מדינית שהעם היהודי כבש בתש”ח היא שנתנה לנו, במלחמת-ששת-הימים את ארץ-ישראל השלמה, כשם שהנצחון במלחמת-ששת-הימים היה לנו כורח-חיים, כך גם הישגיו של נצחון זה, וכל הצעות, המסכנות את שמירתם של ההישגים הללו, עלינו לראותן כאילו באו לערער על הנצחון עצמו. מדיניות כזאת, אשר כמה מן ההצעות העומדות עכשיו על הפרק מגלמות אותה, היא סטיה אל מושגים ומהלכים שהם ההיפך הגמור ממהותם וגזירתם של ימים אלה.

ההנחות והנטיות שמהן נובעת סטיה זו צריכות שינוי נמרץ ויסודי.

1

מראה צמרת-מפא“י המיטלטלת ומתמרטת בחיבוטי האיחוד, עם אחה”ע ועם רפ“י מזה, אינו מן המראות החגיגיים ההולמים את התגשמות התקוה הנושנה לאיחודה של תנועת-העבודה. האווירה, יותר משיש בה חגיגיוּת של השגת תכלית נכספת, היא למעשה אווירה של פורענות שירדה פתאום על ציבור-הפועלים ואין מנוס מפניה. מסתבר שלא אחד מבין ותיקי מפא”י מהרהר במרירות כי תהליך זה, עד שהוא ישיג את האיחוד, עשוי להרוס את מידת האחדוּת הקיימת.

אכן, מציאותה של אחדות-שבדיעבד היא דבר שאינו מוטל בספק. מזה כמה וכמה שנים יושבות מפא“י ואחה”ע ומפ“ם יחד בקואליציה באין פרץ ואין צווחה. אפילו “ייחודה הסגולי” של מפ”ם, אף שהוא ייחוד השוקד להכריז על עצמו ברורות ותכופות, כדי שלא יישכח, אינו גרום מפריד. חלפה עת הפולמוסים הגדולים והמרים. ההבדלים, שהיו ברובם פרי שוני של אוריינטאציות כלפי-חוץ, נתיישנו עם התמורות הגדולות בעולם ובארץ, ובמידה שעוד לא נשרו מאליהם הריהם בבחינת ענפים יבשים ששומר נפשו ירחק מלהישען עליהם. שאלות הזמן הדוחקות, שנעשו יותר ויותר שאלות קיום ובטחון, לא הניחו מקום לחילוקי-דעות רבים. שתי סיבות אלו, התיישנות הפלוגתות שבאוריינטאציה פוליטית והתחדדות בעיות-היסוד של בטחון המדינה, קירבו את הקצוות וניתן לומר כי תנועת-הפועלים נעשתה, למעשה, אחידה כאשר לא היתה מעולם. הדבר האחד העלול להפר מידת אחדות מוסכמת זו, הדבר האחד המאיים על קיומה, הוא כיום האיחוד שקם עליה לכלותה.

2

הסיבה העיקרית למצב פאראדוכסאלי זה היא בכך שפורענות זו של איחוד נכפתה למעשה על המערך מכוח החלטתה המפחידה והמרתיעה של רפ“י להתאחד עם מפא”י. זו הטילה בתוך המערך בהלת איחוד שלא נודעה כמוה לקצב-מהיר ולתחושת-דחיפות. ככל שהוסיפה רפ"י לעמוד על הסף, והצעתה בידה, כן גברו מאמצי האיחוד הקדחתניים במערך. זהו תהליך טבעי שאנו עדים לו תמיד שעה שהאויב בשער.

נימת החפזון והבהלה שניכרה היטב בוויעודים של אחה“ע לחוד ושל צמרת מפא”י לחוד, נוכח הסכנה, ובשיחותיהן המשותפות, גרמה לא במעט להתחייבויות מפורשות שקשה לסגת מהן, ואף-על-פי-כן יכלו עדיין הדברים להתגלגל לקראת איחוד משולש, אלא שבינתיים נתערב אותו ענין של “ועידה מסכמת או נבחרת” ואליו מתנפצים עכשיו גלי האיחוד חזור והתנפץ.

3

בין שלומי-אמוני תנועת-העבודה יש ודאי לא מעטים שגונחים מרה בראותם כיצד אותו סעיף-קטן של ועידה עומד לשטן בדרך לאיחוד המיוחל. שלומי אמונים אלה רואים סעיף זה כענין טפל לעיקר, אשר פשוט חטא הוא להחמיץ בגללו את האפשרות ההיסטורית של הליכוד הנכסף.

כנגד תפיסה מוטעית זו רווחת בציבור הרחב, שמחוץ למפלגות-הפועלים, דעה מוטעית אחרת, הרואה בכל אותה מחלוקת סביב כינונה של הוועידה ענין פנימי של שמירת התהליכים הדימוקראטיים התקינים במפלגה המאוחדת העתידה.

למעשה, חשוב הדבר הרבה יותר והוא לא רק ענינן של מפלגות-הפועלים לבדן. הוא חורג אל מחוץ לתחום המפלגתי ומקומו על סדר-יומם של כלל הציבור ושל המדינה כולה.

4

השאלה היא לא רק שאלת הדימוקראטיה הפנימית במפלגה העתידה לקום. השאלה היא אם יש רשות למפלגה גדולה, מפלגה העתידה לגייס חלק גדול מקולות הבוחרים לכנסת הבאה, לקבוע את הרכב הכוחות שינהיגו את המדינה לתקופה הגורלית העתידה, בלי ליתן ביטוי חפשי לחבריה שהם חלק כה ניכר מאזרחי המדינה, כלומר בלי להתחשב בדעתו החפשית של חלק כה גדול מקהל-הבוחרים בישראל. השאלה היא אם רשאית מפלגה גדולה זו לקבוע את הנהגת המדינה לשנים הבאות לפי מפתח מפלגתי חלוד אשר בעליו עצמם רואים אותו כאנאכרוניזם, ולא בדרך של התמודדות חפשית שתיתן ביטוי לרצונם ויכלתם של כוחות ערים ודרוכים אשר הזמן הזה דורש את פעילותם אף שאין הם מובנים בחשבון בחדרי המזכירות.

שאלה זו חשובה למדינה גם משום שספק הוא אם היא רשאית להשלים עם כך שההרכב אשר יעמוד בראשה בשנים הבאות ייקבע מתוך הנחה שהמערך וראש-המערך הם אבות הנצחון-הצבאי, ואבות הנצחון-המדיני, ומשום כך צריך הרכב זה בדיוק להנהיג אותנו גם להבא. תודעה זו, על אף כל המאמצים הנעשים כדי להשריש אותה בציבור, ספק אם היא משתרשת, גם אם מקובל כיום לעשות את הנצחון הצבאי קרנים לנגח בם את אלה שהכשירו והכינו נצחון זה מאז תקומת המדינה ועשו זאת לפעמים גם על אף התרעות והתנגדות של כמה וכמה מבין היושבים כיום ראשונה. איני סבור כי יש למנות זכויותיהם של אישים, אך ראוי לציין בכל-זאת כי בעת הישיבה החגיגית בכנסת, לכבוד הנצחון במלחמת-ששת-הימים, לא ראו לא ראש-הממשלה ולא יו“ר הכנסת צורך להזכיר ולוּ גם בדיבור אחד, בתוך דברי הוקרה לכל מי שחלק לו בנצחון, שמו של חבר-כנסת אחד אשר החירות המדינית והכלים לשמירתה ולהאדרתה היו במידה רבה כל-כך פרי רוחו ופרי מאמציו והשארתו במשך שנים, וחלקו בנצחון אולי רב יותר מחלקם של כל “שרינו” ו”חברינו" גם יחד. אותו חבר-כנסת הוזכר לא מכבר, בקשר עם הנצחון, רק בהזדמנות של שאילתה מן האולפן, בתכנית ראדיו שבה השיב ראש-הממשלה הנוכחי בכובד-ראש ובאופן עניני מאוד למי ששאל אם אין להעניש (כך בפירוש) את מי שדיבר בזמן האחרון על מחדל בטחוני מסויים…

כן, צודקים חברי “המשמרת הצעירה” של מפא“י שעה שהם טוענים כלפי הצמרת הוותיקה של מפלגתם כי רק ועידה נבחרת “מוסמכת לבחור את מוסדות-המפלגה שיקבעו את הנהגת המדינה והעם”. הם צודקים גם שעה שהם מוסיפים, שקיום ועידה נבחרת, לפני הבחירות לכנסת, חשובה למפא”י עוד יותר משהיא חשובה לרפ“י. יש רק להוסיף לכך כי דבר זה חשוב למדינה עוד יותר משהוא חשוב למפא”י.

5

נימוקו העיקרי של האיחוד, הנימוק הקלאסי, מתמצה בניסוח האומר כי “המשותף הוא רב מן המפריד”. דבר זה אמנם נכון עכשיו יותר משהיה אי-פעם. ואף-על-פי-כן אין קיומו של יסוד משותף זה אלא ראשית-בירור ולא סופו. השאלה היא מה יסוד-משותף זה מחייב, מה הם תביעותיו ותנאי-חיותו. השאלה היא אם מקום חיוּתו של יסוד משותף זה הוא באמת בעמידה מבוצרת ומפוחדת של צמרת מפא“י, ההופכת את דור-הביניים של אחה”ע למגן לה מפני סכנות מדוּמות, שאפילו המשמרת הצעירה של מפא"י עצמה כבר נכללת ביניהן, או שמשמעותו הנכונה והפוריה היא באיחוד גלוי ופתוח ובסילוק מחיצות גם בפני הכוחות החדשים שצמחו מתוך העם המתהווה בישראל.

הכל יודעים, כי מי שמזכיר את המושג “צעירים” מעורר בצמרת הוותיקה של מפא“י רפלקסים של זעף על “שאפתנות ו”הידחקות”, וכיוצא באלה. ראוי רק לציין כי ותיקים אלה, המכריזים בהתמדה כה רבה על שאפתנותה של הצעירוּת, וטוענים שהיא רק ענין של ביאולוגיה, מתחילים להיראות כאנשים שהקשישוּת נהפכה להם לאידיאולוגיה. אך לא זה עיקר. העיקר הוא שהנטיות המתגלות מאחורי המאבק לוועידה מוסכמת דווקא, ואחרי הבחירות לכנסת דווקא, עשויה להקפיא כוחות יוצרים ופעילים הן במפלגה פנימה והן בתוך העם כולו.

העמידה על עקרון הוועידה הנבחרת והבוחרת היא משום כך עמידה שאין לסגת ממנה ואין להסכים בה לשום פשרות של ניסוחים. ענין זה, שוותיקי מפא"י רואים בו אבן-נגף שיש לעקוף אותה, היא למעשה אבן-בוחן לתכנו של האיחוד ולמשמעותו לגבי המדינה כולה בעתיד הקרוב.

1

במשך היום הראשון לרישום הערבים המבקשים לחזור אל “הגדה המערבית” נחתמו בקשות ושאלונים של מאה אלף נפש.

יחד עם ידיעה זו באו בעתונינו דברי של יו"ר בית-הנבחרים הירדני שאמר כי “נהירה זו מעידה על תודעה לאומית ועל הכרת האחריות המפעמת את החוזרים”. חוגים “יודעי-דבר” אצלנו מתיחסים, מובן, בספקנות לאמירה זו, שכן יש סימנים כי אותה נהירה אינה רק פרי תודעה, אלא גם פרי לחץ חזק על הפליטים מצד ממשלת ירדן, לחץ ושיסוי שעוררו את ממשלתנו להחמיר את “הבדיקה הבטחונית”. ואף-על-פי-כן אפשר לראות את הדברים גם מצד אחר, שאינו צד הבטחון בלבד.

רצוני לומר כי באותו יום שבו נרשמו מאה אלף ערבים לחזור אל השטחים שבשלטון ישראל, לא שמענו אפילו על מאה יהודים, או על עשרה יהודים, מיושבי ארצות-הרווחה שקמו להירשם לעליה ארצה. וזאת על אף העובדה שעם ישראל לא פסק מלהאמין ומלטעון, בכל שנות נדודיו בגולה, שיש לראותו כעם אשר גלה ממקום זה, המכוּנה כיום “הגדה המערבית”.

רצוני לומר כי אותם דברים שהצהיר יו"ר הפרלאמנט הירדני בענין “תודעה לאומית והכרת האחריות”, הם למעשה ניסוח ציוני מובהק והם רק דוגמא אחת מרבות לכך שבעמדתנו לגבי “השטחים המוחזקים” ויתרנו, למעשה, לערבים על עיקרי הטיעון הציוני והטרמינולוגיה של שיבת-ציון. חוסיין מלך ירדן הוא הטוען כיום קבל-עולם כי לא יוותר לעולם על חברון ובית-לחם יהודה ויריחו. הוא הטוען כיום כי לא ישכח ולא יזנח אדמת-קודש זו שהיא חלק משלמותה של הממלכה ההאשמית – אף כי שלמות זו היא פיקציה שרירותית אשר הוותק שלה אינו מגיע אף לעשרים שנה – ואילו אנו, כנגד זה, מסתפקים בהצהרות כי על “עתידם” של שטחים אלה ידוּבּר בשיחות-שלום בינינו ובין הערבים, ואם נשמעים בתוכנו לפעמים דיבורים בנוסח אחר הם מעוררים מיד רתיעות והכחשות.

2

ביום בו סיפרו העתונים על אותם מאה אלף ערבים, שכבר נרשמו לשוב לארץ-ישראל, מצאנו אף בעתונה של מפלגה ארצישראלית מושרשת כמפ"ם, מאמר ראשי המסביר בכל התוקף כמה חשוב להשתדל שלא לומר, חלילה, שום דבר מחייב בענין גבולותיה של ישראל וכמה ראוי “לשוב ולהצהיר שגורל הגדה, להוציא את ירושלים, ייקבע במשא-ומתן לשלום”. הצהרה כזאת, אומר העתון, יהיה לה “הד בינלאומי רחב” והיא תקבע “בסיס איתן, מדיני ומוסרי, להמשך מאבקנו על השלום”.

ייתכן כי אפילו בין חברי מפ“ם היו שחייכו למקרא דבריו הנמרצים של עתונם בענין “הבסיס האיתן”. דומה שאפילו מבחינת היסוד “המדיני והמוסרי” הנ”ל היה ערך רב יותר דווקא לדבריו של שר-הבטחון – שכנגדם בעיקר יצא חוצץ עתונה של מפ"ם – דברים שהדגישו את קשרינו עם חבל-ארץ זה שהוא ערש תולדתנו ותרבוּתנו. דומה, כי דווקא זה הדבר הצריך להיאמר – וטוב שנאמר מפי שר- הבטחון, ולוא רק כהבעת דעה אישית – אם ברצוננו לשוות צידוק וסיכוי להמשך מאבקנו לא רק על השלום ועל הדו-קיום אלא על הקיום כפשוטו.

3

משום כך טוב היה לקרוא בשבוע זה מה שאמר יצחק טבנקין, בישיבת המרכז של אחה“ע, על ארץ-ישראל השלמה “שיש לבנות אותה, ליישב אותה ולרכז בה את רוב העם היהודי”, ענינים שהם אלף-בית של תור-התחיה ושל שיבת-ציון. משום כך קיבל הציבור ברגש-תודה וברגש-צפיה שבאה על סיפוקה, העקרוני לפחות, את דבריו של יגאל אלון על הצורך ליצור “נוכחות ישראלית, התישבותית ועירונית, חקלאית וצבאית” בארץ-ישראל שלמה זו, אף כי איני סבור שהיה עליו לשלב בדברים אלה את התמיהה המודגשת על “ששר בישראל שלל את יחוסם המקראי של הגולן והבשן”. אני עומד על הערה זו משום שאין ספק שרמת הגולן היא שטח ששליטתנו בו צריכה להיות לנו צו עליון מבחינה בטחונית אלמנטארית. זהו צו עליון משום שישראל הקודמת, “הישנה”, זו שישוביה בצפון היו חשופים לאש הסורית, היא חשובה ויקרה לנו לא פחות מכל הישגי מלחמת-ששת-הימים. ואף-על-פי-כן, מה שאמר שר-הבטחון בענין קשרינו העמוקים עם חבל חברון ובית-לחם יהודה, למשל, הם דברים נכונים ונחוצים. ראשית, מפני ש”יחוסו המקראי" של חבל-ארץ זה הוא באמת גדול יותר מזה של הגולן והבשן, ושנית משום ש“יחוס” זה חובה להזכירו, ואם מזכירים אותו יש להזכירו בהקשר הנכון ובמקום הנכון; ושלישית, משום שדבריו לא שללו יחוסם המקראי של אזורים אחרים, אך הצביעו נכונה על נקודת-עיקר, אשר כל השאר מתחבר אל שרשיה. מצד זה של עיקר ושל היקף היו גם הדברים שנשמעו באותו כינוס של אחה"ע מן הדברים הנחוצים לאומה כסם-חיים בימים אלה, ולא רק מבחינה “נפשית” כלפי פנים, כי אם גם מבחינת תועלת מדינית ותזכורת כלפי חוץ.

דברים אלה, אף שאין הם הולמים את הנוסח הרשמי שיש רואים בו “בסיס איתן”, צריכים לעורר בנו לא רתיעה אלא תחושה של הנחות-יסוד, של המשך טבעי לעיקרים אשר זמננו עומד עליהם.

במידה שיש ערך ל“הד בינלאומי” עלינו לדאוג לכך שהד זה ייקבע לא לפי דקדוקי הניסוח האומרים ש“גורל השטחים המוחזקים ייקבע בשיחות שלום”. תיבה זו – “גורל” – אינה שייכת כלל לניסוח כזה. היא מזדקרת מתוכו והורסת אותו מבית, שכן גורל אינו מהוּת דיפלומאטית וענין לניסוחים נוחים, וכשאנו אומרים שהוא רק “גורל-השטחים”, אין לדעת אם הוא באמת רק גורלם בלבד או שהוא יותר מזה. ידיעת הדברים הללו נחוצה לנו גם לשם אותה “הסתערות על העם היהודי”, שעליה דיבר יצחק טבנקין, הסתערות שתוצאותיה עשויות לחרוץ דינו של כל המעשה.

4

חדלון העליה איים על עתידו של העם היהודי ועל עתידה של המדינה עוד לפני מלחמת-ששת-הימים. אך הנצחון במלחמה זו משווה לשאלה זו דחיפות חדשה, חד-פעמית, דחיפות שאינה עתידה אולי להישנות, כשם שפני הדברים כיום הן פנים שאינן נשנות. דחיפות זו היא פרי התחושה האומרת כי דברי הימים מתקפלים כעת בירחים ולא ביובלות ועידנים. עלינו לעשות הכל כדי שהנצחון האין-שני שהנחיל תבוסה לצבאות-ערב לא יהיה גם ראשית תבוסה לרעיון התחיה הלאומית של ישראל. עלינו להבין כי היעדר העליה מסוכן לבטחונה של ישראל ולקיומו של העם יותר מן הסיכון הבטחוני של הערבים החוזרים אל “הגדה המערבית”. היעדר העליה הוא ענין הנוגע ביסודי משמעותו של הזמן הזה והוא עשוי לכרסם בשרשי זכותו של העם על ארץ-ישראל.

ההתישבות והעליה הן שתי הזרועות שבה נחזיק בארץ-ישראל ובעתידו של העם. בלעדי שתי זרועות אלו הרינו עם שארצו ועתידו לפניו והוא כרות-ידים מליטול אותם.

העליה נחוצה לנו כיום לא רק כתשובה לסכנה הדמוגראפית של התהוות רוב ערבי במדינת ישראל, אלא כתשובה לכל הגותן ועמלן של הקורות, כתשובה לכל אלה שעמלו לשאת בהן ולהמשיכן, החל מגונזי המגילות בכדי-החרס של קומראן ועד קרבנם ועמלם של החלוצים בראשית המאה ועד כל אותה אָפופיאה של מצור ושל העפלה ושל מוסרי-נפשם בשנים שלפני קום המדינה ועד חיילי הקרבות אשר מתש“ח ועד תשכ”ז. העליה נחוצה לנו כתשובה לסכנת התוהו אשר אל מולו עשויה לעמוד משמעות הסיפור היהודי שהגיע כיום אל אחד העמוקים שבעיקריו, ומכאן ואילך הוא עלול להישאר עומד אל מול קפאון וריקוּת של תם-ולא-נשלם. העליה נחוצה לנו כדי שמאמצי תחייתו של עם ישראל, ודין-ודברים שהיו לו עם אומות העולם על פתיחת השערים, לא יעמדו, בסופו של דבר, אל מול שערים פתוחים-אך-ריקים מאין בא, ולא יהפכו, בסופו של דבר, לבדיחה עולמית אשר לעומתה תעמוד רק השאלה מי יתחיל לצחוק ראשון, אנחנו או העולם מסביב. על-כל-פנים, אם כך יתגלגלו הדברים, ברור שלא עם ישראל יהיה צוחק אחרון.

עובדה זו של מאה אלף ערבים הנרשמים ביום אחד לחזור, בזכות ולא בחסד, לארץ-ישראל, בעוד שאף לא החלק האלף מזה נע באותו יום לעלות מתפוצות ישראל, עובדה זו היא ברק המאיר את צמיחתו של אבּסורד, אשר לא רק שלטונות-הבטחון צריכים ליתן דעתם עליו ושום “בדיקה בטחונית” לא תמנע אותו.

ענין זה חשוב מכל הצהרות ממשלתיות כלפי חוץ ומכל ועידות של מיליונרים כלפי פנים, על הכף מוטלים דברים שאינם נקבעים בהצהרות ואינם נקנים בכסף, דברים אשר בלעדיהם עשוי כל השאר ליהפך למישחק על פי תהום.

1

בין השאלות שעל הפרק עולה ומתלקחת מדי פעם מחדש, בימים אלה, גם מחלוקת הכותל-המערבי, שעיקרה דרישתם של החוגים החילוניים להוציא נכס זה מחזקתו הדתית ובעלוּתם של האדוקים, ולהתיחס אליו כאל ערך לאומי כללי.

דרישה זו, כמה מטענותיה – לענינים שבסדר וצורה – ראויות להישמע, אך יש בה פגם עיקרי אחד, המערער אותה מיסודה: היא מתעלמת מטיבו של המקום שבו מדוּבּר.

הכותל המערבי, כך טוענים אנו, החילוניים, יקר וחשוב לנו לא מטעמי מסורת דתית ומשום כך אין שומרי-מצוות רשאים לכפות עלינו בתחום זה מנהגים ותקנות.

ובכן, לענין זה יש להזכיר קודם-כל דבר אחד: מהותו של מקום או ערך אינם נקבעים על-פי היחס אשר חוג זה או אחר מתיחס אליו או על-פי מאזן-הכוחות של רוב ומיעוט. הכותל המערבי, שלא כמצדה, ולא כחורבות קיסריה או תל מגידו, עיקרו אינו בכך שהוא קשור בקורותיהן של מלחמות היהודים, או של תולדות המלוכה, או של אמנות הבנייה. עיקרו בכך שהוא קשור בשרשיה ותמציתה של הדת היהודית. הוא שריד של מקום תפילה, שריד של הנעלה בסמלי ייחודה וכוחה של האמונה. יתר-על-כן, כל פעם שזכרו של כותל זה מתגלה בספרי הקורות, אין משמעותו זו סרה מעליו ואין בה שינוי ותמורה. כך עד עצם היום הזה, התוכן הדתי הוא העומד גם כיום אחר כתלנו, מציץ מן החרכים.

משום כך – ובעיקר משום שהכותל המערבי הוא מקום תפילה של ישוּת דתית קיימת, ולא שריד של אמונה שנעלמה ואיננה – אין אחיזתם של החוגים הדתיים כאן אחיזה מופרכת, אלא היא ענין של שייכות טבעית, המסתברת מאליה.

2

בין הנימוקים שהחילוניים מעלים לענין זה נשמעת לפעמים גם טענה צורמת, אשר לא ייאמן שיש לה מקום בינינו. טענה זו אומרת כי החיילים ששיחררו את הכותל לא היו אדוקים בדת ועכשיו באים הדתיים ומשתלטים על נכס זה.

טענה זו אין לה שחר, כמובן, קודם-כל מצד העובדות כפשוטן, ואך למותר הוא להכחישה, ובכל-זאת ראוי להזכיר מה שכתב כנגדה, וכנגד מידת עוול ועלבון שבה, אב דתי אשר בנו נפל על שחרור הכותל וכיבוש ההר. באותו מכתב, שנדפס לפני זמן קצר ב“מעריב”, כותב האב כי הוא גידל את בנו לתורה ולמצוות והבן שמר מועדי תפילה ודקדק בדינים ומנהגות בלי לסור מהם ימינה ושמאלה, ובעת הקרבות על ירושלים היה מן העוברים בראש, כיוון שהיה חבלן, וכך נפל. הכדור – כותב האב – פגע במצחו, במקום תפילין-של-ראש. מכתב זה הוא מסמך מזעזע מצד עצמו, מצד האצילוּת השקטה והאמיצה, שבה הוא מנוסח מצד העובדה שהיה צורך בעדוּת זו לראיה.

בדברים אלה אפשר היה להסתפק בנקודה זו, אך אולי ראוי להוסיף ולציין, כי גם אילו היו משחררי הכותל חפשים-בדעות, כולם עד אחד, הרי המסקנה שיש מנסים להסיק מכך לענין שייכותו של כותל זה אין לה שחר. האמת היא כי בני הקיבוצים שנפלו ברמת הגולן – אם דתיים ואם חילוניים – נפלו גם על הגנת הקיבוצים של עמק הירדן. אתה חש רגש מבוכה שעה שעליך לחזור על עניינים אלמנטאריים כאלה, אך כמה מן הטענות, החוזרות ונשנות, מחייבות לומר את הדברים הידועים והפשוטים ביותר.

3

החוגים המתקדמים תומכים יתידותיהם גם בנימוקים של חירות-הרוח ובדיבורים על נוסחאות קפואות של קנאים אדוקים, אשר חשכת ימי-הבינים נשקפת מתוכן. ובכן, מה ששייך לקפאון של נוסחאות, הרי בעלי השקפות מתקדמות ונאורות יתפלאו אולי לשמוע, אך עובדה היא כי נוסחאות קפואות אינן כיום מונופול של האמונה הדתית ומידת החשכה, הנשקפת מנוסחאות מסויימות של עולם חירות-הרוח, יכלה להתחרות, בפרקי-זמן מסויימים של העבר הקרוב, עם חשכת כל הדתות גם יחד, ואף-על-פי-כן עוד יש דבקים בהן ומשננים אותן בדבקות שהיא אולי רבה מדבקותו של יהודי העומד בתפילת שמונה-עשרה ליד הכותל המערבי. משום כך, שעה שיהודי כזה רוצה שהחילוניים בסמוך לו יתנהגו לא כמו בעצרת-עם, אלא כמו בבית-תפילה, ראוי אולי להתחשב בדעתו ולהתיחס אליה בכבוד מסויים, ולא להסתפק במחאות על הנוסחאות החשכות שהוא כופה על החפשים בדעות.

4

וכיוון שאנו עומדים שענין זה, אגע בענין סמוך. לא אקום ללמד סניגוריה על הרב גורן לענין הסערה שהתחוללה סביבו אחרי הופעתו בהר הבית. סניגוריה כזאת היא ענין קשה משום הנסיבות והגוונים שנילוו להופעותיו במקום זה, או לענין עמידתו על הר סיני. ובכל-זאת: בין הטענות שהוטחו בענין הופעתו לתפילת מנחה בהר הבית היו אחדות אשר תכנן ונימתן ומשמעות שלהן יש בהן מן המופרך ומן המסוכן הרבה יותר מאשר במעשה שהן באו להתריע עליו.

ברור שאין כוונתי כאן לטענות שמתחום ההלכה ואיני נוגע גם במה שנאמר לענין חובתו של הרב הצבאי להיות כפוף לתביעות תפקידו. כוונתי כאן לטענות שהוטחו כנגד המעשה עצמו, כנגד היות יהודים עולים אל הר הבית לתפילה ומסכנים את עם ישראל על-ידי שבכך הם פוגעים בקדשי הזולת. לענין זה רצוני לומר כי תוך כדי הסתערות רבה זו של לעג וחלחלה מפני סיבוכים בינלאומיים, אולי היינו צריכים לשאול בנפשנו שמא אנו מנפנפים כאן בנימוקים של ליגלוג ולעז אשר ספק הוא אם מישהו מבין כוהני-הדת המוסלמים או הנוצרים בעולם היה מעז להשמיעם בענין זה במידת להט רבה כל-כך.

נדמה כי גם כוהני דתות זרות, ואף נציגי מדינות עוינות, היו מהססים להסתער בחמת לגלוג כזאת על עצם זכותם של היהודים לבקש להם קרן-זווית פנויה לתפילה בהר המוריה, בלי לפגוע בקדשיהם של אחרים. דעתי היא כי העמידה על זכות הפולחן הדתי של יהודים מתפללים, בהר הזה, לא רק שאינם שיא של התגרות, כדרך ששמענו מפי עתונאים יהודים, וכפי שהסתבר גם מן החלחלה הרשמית, אלא שענין זה יש בו אולי פחות אחיזה לקטרוג מאשר במעשים אחרים של אישור זכויות שלנו בשטח המדיני המובהק. אמנם כן, התחום הדתי הוא תחום עדין והוא כופה זהירות, אך עלינו לדעת כי אם יש ענין שבו עשויים אפילו גורמים עוינים לנקוט לשון זהירה, ותגובות זהירות, הריהו דווקא תחום זה של חופש הפולחן הדתי של היהודים במקומות המקודשים עליהם.

ספק גדול הוא אם גורמים אלה, הן דתיים והן מדיניים, היו מעיזים לדבר על זכות זו בסגנון המלעיג שמצאנו בדברי עתונאים עבריים, השׂמים לצחוק את הסתמכותנו על מסורות “מתקופת הברונזה המאוחרת” וכיוצא בזה, בסגנון שהוא כיום סימן לרחבוּת האפקים התרבותיים.

נימה זו של לגלוג – הלובשת חרדת-קודש רק שעה שהיא מדברת על מסורת של הזולת – נעשתה בזמן האחרון סימן יחס נאור בענינים רבים הנוגעים ליסודי קשרינו עם הארץ הזאת וזכותנו בה. בעלי נימה זו צריכים לדעת כי דווקא מבחינת ערכים אנושיים כלליים, לא “לאומניים” חלילה, שהם מדברים בשמם, יש ערך-מה דווקא לאותה מסורת של הר המוריה כמקום העקדה ומקום המקדש, אשר דווקא היא ולא העובדה שמכאן עלה סוסו של מוחמד השמימה, נעשתה מיסודי התרבות האנושית, ואפילו מקטרגים מושבעים היו נמנעים לנקוט לגביה לשון שנוקטים עתונאים יהודים רחבי-אופק ואנטישוֹביניים. מבחינה זו היתה החלחלה שאחזה בנו לנוכח התפילה על הר-הבית מופרזת ואולי אף מסוכנת יותר מחלחלתם המשוערת של אותם מאה מיליון מוסלמים שבהם אנו מנפנפים אל מול פני עצמנו. אותה חמת לגלוג נאור יש בה לא רק נזק מדיני, במקום החכמה המדינית שהיא מתיימרת לדבּר בשמה, אלא גם שטחיוּת פרובינציאלית, במקום רוח העולם הגדול שהיא מתגדרת בו. שטחיוּת זו מעלתה היא בכך שאין היא נראית בעלת ערך יותר משהיא באמת ולא היא קובעת את הדברים.

1

עד היום נמנעת, כידוע, מדינת ישראל מלהגדיר ברורות את מעמדם של האזורים שהנחיל לנו נצחונו של צה"ל. יש להודות כי הימנעות זו היא דבר שיתרונו המדיני כלפי חוץ אינו מוטל בספק. הנוסחה המקובלת, האומרת בגוונים שונים כי על “עתיד השטחים” ידוּבּר רק בשיחות-שלום בינינו ובין הערבים, היא אמצעי נוח ורב-ערך לסיכולו של לחץ מדיני מוגבר בשעה זו.

כך לענין היתרון כלפי חוץ. ואילו החסרון הכרוך בכך כלפי פנים הוא קודם-כל בכך שנוסחה זו פוטרת את הממשלה מן הצורך לקבוע עמדה ברורה משלה בענין זה ולהתוות לעצמה מדיניות, לאחר הכרעה בין הנטיות השונות הנאבקות בתוכה פנימה.

חסרון שני עיקרי בכך שעמידתנו באזורים שמעבר לגבולות תש"ח, על אף היותה לא מוגדרת להלכה, נעשית מוגדרת יותר ויותר, על-ידי היות נוכחותנו באזורים אלה נוכחות צבאית בלבד, והיא הולכת ונקבעת בתודעת העולם בעמידתו של כובש בטריטוריה זרה.

2

רחוק אני מלהזדהות עם אלה מבינינו הסבורים כי שליטתנו הצבאית באזורים אלה היא ענין שאינו נאה לנו מצד המוסר. יש ויש חובה להתריע בעת הצורך על עוולות אישיות שמצב זה של כיבוש צבאי גורם, אך עצם נוכחותנו הצבאית, ולו גם כ“כובשים” באזורים הללו, הוא דבר שצידוקו נעוץ ביסודי היסודות של זכות קיומנו וכורח קיומנו בארץ-ישראל. מי שסבור שאין צידוק מוסרי לנוכחותנו הצבאית באזורים שקיבלנו מדי צה"ל במלחמת-ששת-הימים, צריך לומר כי גם התגוררותנו בתל-אביב, או התישבות שלנו בנגב ובגליל ובמשקי עמק-הירדן, אין להם צידוק מוסרי, ולוא רק משום שבזכותה של אותה נוכחות צבאית שלנו שבחברון וביריחו ובגולן אנו קיימים כיום גם בשאר המקומות.

יתר-על-כן, כל התנחלותנו החדשה בארץ, מימי ביל“ו ועד היום, באה בעיקרה מכוח קשרינו עם אותם שטחים המוגדרים כיום כ”מוחזקים" ומי שרואה קשרים אלה כנטולי-תוקף צריך לפסול את כל מציאותנו כאן.

משום כך אנו יודעים ואומרים כי אותה עמידה צבאית שלנו באזורי “הגדה המערבית”, למשל, יש בה יסודי השתרשות והיאחזות שאינם שונים הרבה מכל היאחזות חלוצית אחרת. הננו יודעים גם זאת, שרק הודות למעוף ולזהירות, השלובות יחד והאפייניות לעמידה זו, אנו עוברים את תקופת-הביניים המסוכנת הזאת במידה מינימאלית של שיבושים ותקלות ותוך שמירה על תקינותם של התהליכים האזרחיים, במידת רצון טוב ותבונת-מעשה שאולי אין להם תקדים ובשום צבא מנצח שבעולם.

ובכל-זאת, אם נסתפק בנוכחות צבאית זו בלבד, ובנוסחה המדינית הכרוכה בה, הננו יוצרים מצב הפותח פתח לסיכונים שאין להתעלם מהם. סיכונים אלה מחייבים להביא בחשבון גם דרכים אחרות לאישור נוכחותנו בגבולות החדשים.

3

מתוך שאנו מסתפקים בנוכחות צבאית בלבד, ובאותה נוסחה האומרת שלא נדון בעתידם של “השטחים” הללו אלא בשיחות-שלום עם הערבים, הננו מוותרים למעשה, בתקופת הכרעה זו, על כל קביעה אחרת ואישור אחר של זכות נוכחותנו בארץ שלמה זו, נוכחות של קשרים ועיקרים שאינם כלל ענין לשום שיחות ולשום משא-ומתן שבעולם. עובדה היא כי “הטיעון הציוני” שלנו לזכות קיומנו בארץ שלמה זו, הולך ונעלם מן האופק המדיני הרשמי ואין אנו רשאים להשמיעו ברבים אלא כדעה פרטית.

מתוך שוויתרנו על כל קביעה של זכותנו והחלפנו אותה בנוסחה הקושרת את עמדתנו באזורים אלה בהסכמה ערבית לשיחות, אנו מרגישים את מעמדנו מתערער עם כל ידיעה או שמועה על נטייתה של מדינה ערבית מסויימת, או של כלל מדינות ערב, להסדר של פשרה, והננו נושמים לרווחה עם כל סימן המעיד כי השנאה הערבית והקשיחות הערבית בעינן עומדות.

אמנם כן, עד כה אין סימן כלשהו לנכונות ערבית להתפשר עמנו, אך ניתן לומר כי במקרה שנכונות זו תתגלה פתאום (והדבר ייתכן על אף הכל), אם מתוך כורח ערבי פנימי ואם מכוח השפעות חיצוניות, נימצא פתאום עומדים אל מול לחץ עולמי לנסיגה, בעוד שמצדנו לא נעשה בינתיים דבר שיש בו משום אישור נוכחותנו כאן בדרכים שאינן נקבעות על-ידי סירובם או הסכמתם של הערבים.

אינני אומר כי נוכחותנו בארץ-ישראל השלמה היא כיום בבחינת ישיבה על כידוני צה"ל, אך אפשר לומר כי במידה רבה אנו יושבים באזורים אלה על כידוני ההתנגדות הערבית שהיא משענתנו, ובמקרה שכידונים אלה ייעלמו פתאום ויוחלפו בפשרנות נפסיד את המשענת המדינית העיקרית שאנו סומכים עליה בשעה זו.

4

צירף יסודות אחרים של נוכחות, הוא דבר שאנו צריכים לו כבר מעתה, הן מצד זכות שלהלכה והן מצד היאחזות שלמעשה. הסתפקותנו בנוכחות צבאית בלבד והוויתור שאנו מוותרים על כל טיעון אחר ואישור אחר של זכויות, הם דברים המסייעים למדינות הערביות לשוות לנו דמות של כובשים בארץ זרה ולנטוע דמות זו כבמסמרות בדעת-הקהל בעולם כולו. הסתפקותנו בנוסחה המניחה את עתיד השטחים בסימן-שאלה של שיחות-שלום בלבד מסייעת, למשל, לחוסיין להוסיף ולהכריז על גזל ארצו מידיו ואין אנו מנסים אפילו להבליט את העובדה הפשוטה כי ארץ זו סופחה לירדן לפני תשע-עשרה שנה בהתקפת-שוד שבה נחרבו נקודות-ישוב יהודיות אשר מציאותן באיזור זה קדמה לכל סיפוח ירדני.

כוונתי כאן, בראש-וראשונה, לגוש עציון שבזמן האחרון התחילו חולפות בעתונות ידיעות של כוונתם ומאמציהם של מתיישביו לשעבר לשוב ולחזור אליו לאחר השחרור. דומה כי שום טיעון ושום הסברה אינם עשויים להיות משכנעים יותר ומפריכים הפרכה מוחשית יותר את טענות חוסיין הנגזל, מאשר שיבתם של אנשי גוש עציון אל נחלתם. מלחמת גוש עציון ונפילתו היו מן השיאים הטראגיים של מלחמת-השחרור ואין מקום המסמל וממחיש יותר את מידת האפסות והעמדת-הפנים שבטענות הרואות את עמידתו של צה"ל באיזור זה כעמידה בטריטוריה זרה שנגזלה מבעליה החוקיים.

דומה שחישוב זה צריך להתגבר על כל חישובים אחרים שבגללם נתקלים המתיישבים הרוצים לשוב למקומם בסירוב מצד הממשלה.

יישובו של גוש עציון נועד מעצם טיבו להיות פתח וראשית למעשי התישבות אחרים, שכן אפילו מבחינת שמירת הסדר ועיצוב מהלך-החיים התקין של התושבים הערביים, עשויים מפעלי התישבות היהודים להיות לא גורם של אי שקט ולא גורם של התגרות אלא להיפך – ענין העשוי להקהות במידה רבה את רושם הארעיות של נוכחותנו בחבלי-ארץ אלה ולחזק את היסודות הערביים המתונים השואלים כיום: מה נעשה לאחר שתלכו מפה?

5

מצב זה של נוכחות צבאית בלבד ושל אותה נוסחה מדינית המניחה את העתיד כענין לשיחות-שלום יש בו עוד סיכון אשר אף כי הוא “עיוני” יותר, הוא אולי החשוב מכל.

מצב זה של הימנעות מלקרוא בשם ומלהמחיש בפועל את כל משמעות התמורה שהתחוללה במפת ארץ-ישראל הוא ענין שיש בו כדי לכבול ולתת בסד את כוחה המעורר והמסעיר של תקופה זו הן לגבי העם היושב בציון והן לגבי הפעלת האפשרויות הספונות בפזורה היהודית להתמודדות עם משמעותו ומשימותיו של הזמן הזה שאינו עתיד להישנות.

יש כאן מעין מעגל-קסמים עגום שהכרח לפרוץ אותו. רתיעתנו מפני אחיזה מלאה בארץ-ישראל השלמה באה במידה רבה מפני חוסר עליה מן התפוצות, עליה שרק היא עשויה להפיג את חששותינו מפני טשטוש אָפיה היהודי של המדינה, ואילו מצד שני עשויה רתיעתנו זו מפני מיצוי התמורה הגדולה במפת ארץ-ישראל לעמעם את כוחות הרצון והתנופה לעליה.

נכון, העליה אינה בידינו והיא אינה יכולה להיות אלא פרי נכונותו ורצונו של העם היהודי בגולה, ודומה שזהו העם האחד אשר למולו אנו עומדים באמת חסרי-אונים. אך עם זאת עלינו לדעת כי עוד יש בכוחנו לעשות את הדרוש כדי שלא נהיה מסירים במו ידינו את מעמסת החובה והמשימה האין-שנית מכתפיו של העם הזה. עלינו לדעת כי אם לא נהפוך תקופה זו לכוח מעורר ורב-תנופה, בכל שטחי ההיאחזות הבאים בחשבון, אנו עשויים להפסיד שעת-רצון שאינה חוזרת.

במידה שיש בממשלתנו יסודות העשויים לסייע לתנופה זו, צריך הציבור לחזקם ולעזור להם להשליט רצונם על השאר.

1

יהיו שיראו באיליה ארנבורג דמות סבוכה ונקלעת בין ההפכים. דמותו של נווד בּוֹהאֶמי שנהפך לדוברו ומצליפו של משטר עריץ אשר הלך ונשתרג עליו עד היותם לבשר אחד; דמותו של אדם שהפאתוס הרשמי שלו היה כסוּת לאירוניה: אדם ששילם מחירן של עמדות הכוח וההשפעה שהוא הגיע אליהן ושנותר בשלהי חייו מוקף צללים של חרטות וחרדות וסימני-שאלה. בקיצור, רבים יהיו נוטים לציירו בגוון של טראגיזם ולראות בו לא רק את דוברו של המשטר, אלא גם את קרבנו.

תפיסה זו יש לה אולי אחיזה במציאות, ואף-על-פי-כן לא זה הפתח שבו יש לגשת אל ארנבורג. משטר העריצות, שהוא היה אחד מראשי משמשיו, אולי עיקם ועיוות את דמותו ואת חייו, אך אין הוא קרבנו של המשטר, וזאת מן הטעם הפשוט שתואר זה תפוס על-ידי אחרים, על-ידי אלה שנמקו במחנות-הקוטב, או עוּנו ונוֹרו בלוּבּליאנקה ובפּאנקראץ או נעלמו בלי נודע מקומם.

בין אלה יש גם אנשים שהיו מידידיו הקרובים ויש גם אנשים שלא ידע ולא הכיר מעולם ושאין הוא צריך אפילו להצטדק ולהסביר שלא היתה לו כל אפשרות לעזור להם בצרתם. מסתבר שבאמת לא היה בידו לעשות הרבה וייתכן כי החשדות שהקיפוהו בשנים האחרונות בענין חלקו בפורענויות שירדו על חבריו-לעט אין להם שחר. אך עם כל זאת, הכלל הגדול האומר שאין לדון אדם עד שנגיע למקומו חל עליו פחות מאשר על אלפי סופרים אנוסים בברית-המועצות, שכן מקומו היה רם ונישא ומחייב הרבה, אין ספק כי הוא היה אנוס פעמים רבות וגם הוא ידע מצוקות נפש ולבטים, כמסוּפּר בזכרונותיו, אך השתתפותנו במצוקתו זו אין לה מקום רב להתגדר בו, שכן היא מסתיימת במקום שמתחיל ים-המצוקה הגדול, המכסה על הכל. ההנאות שארנבורג נהנה מן המשטר ותארי-הכבוד שקיבל הם רבים מכדי שתואר הגבור הטראגי ימצא לו מקום להידחק ביניהם.

2

גם מי שיאמר, כי ארנבורג נשא מסיכה על פניו וכי לא תמיד האמין במה שדיבר על -כרחו, לא יאמר את העיקר. עיקרו של ארנבורג הוא לא בכך שהיתה או לא היתה מסיכה על פניו, אלא עיקרו בכך, שדבריו ופעלו היו מסיכה על פני המשטר. מסיכה מטעה ומסלפת את המהות האמיתית ומכסה על החשכה במסווה של אור ושל אושר. עיקרו הוא בכך שמיד לאחר מותו של סטאלין, בטעם שיער מי שגדולתו של העריץ המת עשויה להתגולל בעפר, נועד ארנבורג, כחלוץ סופריה של רוסיה, לכתוב עליו את ההספד ב“פראבדה”, הספד שהשתרע על פני עמוד שלם והעלה את סטאלין למדרגת אלוהוּת, המוסיפה להיות מגדלור של תקווה וישועה לעולם כולו. עיקרו הוא בכך שהוא כתב הספד זה לאחר שאך חדשיים ימים קודם לכן התחולל אחד מחזיונות-הטרור הקשים ביותר של הסטאליניזם, “גילוי קשר הרופאים”, ולאחר שהוא ידע מה האפלה שמאחורי “גילוי” זה.

התקופה האחת שבה היה דברו של ארנבורג דיבור שאינו מכסה טפח, היתה תקופת מלחמת-העולם השניה, שבה היה עטו כלי חמתה וצדקתה של רוסיה הלוחמת במגיפה הנאצית. פעלו של ארנבורג בפרק-זמן זה, להט שנאתו את הניוול ולהט אמונתו המחזקת ידים ומאמצת כוחות רוח וגוף, הוא נכס שאינו של רוסיה בלבד והוא יהיה שמור כאחד הביטויים העזים ביותר של מלחמת האנושות כולה באותם ימים.

3

אך תקופה זו, כשם שהיתה פרק-ביניים ההולך ונשכח מהר מדי בתולדות העולם, כך היתה פרק-ביניים גם בקורותיה של ברית-המועצות וגם בחייו של ארנבורג.

לפני זה הגיעה העריצות הסטאלינית לשיאיה בסוף שנות השלושים, ואחרי זה פשטה אפלת שנות הארבעים, שאחרי המלחמה וראשית שנות החמישים. בכל התקופות החשכות הללו היה ארנבורג מעמודי-התווך הרוחניים של המשטר. שמו היה המובהק והנאמן בשמות. הוא היה מושג וסמל. הוא נחרת בתודעה כסימן-היכר, כתו-זיהוי, כמו גלויות-התצלומים של הכיכר האדומה. כמו אות-הזמן של ראדיו מוסקבה שנעימתו הוא נעימת השיר הידוע האומר שאין ארץ בעולם שבה נושם האדם אויר של חירות רבה כל-כך.

ארנבורג הוסיף להיות סמל ושם-דבר גם בראשיתה של תקופת ההפשרה, שאז ראו בו את נציג הכוחות שבישרו עת חדשה. אלא שקמעה קמעה, עם הופעת הכוחות הצעירים של הדור החדש, ועם תחילת שובם של הכלואים ממחנות-הכפיה, הלך ארנבורג ונהפך, כבלי משים, למזכרת עוון, לסמל המועקה הרובצת על מי שהיה לו חלק בתקופה האפלה.

לאט לאט נהפכה דמותו לדמות אדם רדוף צללי עבר ומתאמץ להתפרק מהם, להיחלץ, להסביר ולהצטדק. יסוד הווידוי שבזכרונותיו הרחיק אותו גם מן הוותיקים הסטאליניסטים, המתאמצים עדיין להסב את הגלגל אחורנית, וגם מן הצעירים הנלחמים לשינוי וליציאה למרחב. הקשישים, הדבקים בעבר, התרחקו ממנו מפני שהתוודה יותר מדי, ואילו הצעירים לא קיבלוהו מפני שהתוודה פחות מדי. יחס זה מתמצה בפסוקים האפייניים שלהלן, שצוטטו בשעתם מפי אחד הצעירים: “כיצד יכול היה ארנבורג לכתוב מה שכתב בימי סטאלין? הלא מתוך זכרונותיו ברור שהוא ידע מה מתרחש. אפילו עכשיו הוא אומר שאינו כותב את כל האמת. אדם כזה אין לנו צורך בו. אנו צריכים לדעת את האמת כולה. נחוצים לנו אנשים שאפשר להאמין בהם”.

יש לציין, כי סופרים אחרים, שפעילותם בפרק הזמן האחרון והאפל של הסטאליניזם היתה אולי אף נמרצת משלו, נחלצו ממורשת העבר בקלוּת גדולה בהרבה יותר ממנו. אולי מפני שהיו צעירים יותר ולא הסתבכו עמוק כמוהו. כך, למשל, קונסטאנטין סימונוב, שההסתייגות ממנו ברוסיה כמעט אינה מורגשת, ואילו בחוץ-לארץ אין היא קיימת כלל, אף כי בספרו של קרנקשאוּ נזכר סימונוב כאחד מ“כלבי-הציד” של הז’דאנוביזם ונזכרות התקפותיו “הארסיות במיוחד על קבוצת המבקרים הספרותיים, יהודים ברובם, שנאשמו בקוסמופוליטיזם, בזמן שמונח זה היה כמין לשון-נקיה להתקפות אנטישמיות”.

4

ראוי לומר, כי מבחינת מובנו האובייקטיבי של המושג קוסמופוליטיזם, היה דווקא ארנבורג נציגו האמיתי והמובהק, היסוד הבוהמי, הנוודי, אותה נימה של אזרח-העולם, לא סרו ממנו, אלא שענין זה לא זו בלבד שלא היה לחייץ בינו לבין המשטר, אלא במידה רבה בזכות זה נעשה ארנבורג דוברו ופרשנו וסניגורו של הסטאליניזם בחוץ-לארץ, מקשר בין המשטר ובין העולם הגדול, בעיקר עולם-הרוח.

חייו היו רבי תנועה, רבי נסיעות, גדושי פגישות, ועידות, כינוסים עולמיים. הוא היה דמות בינלאומית מובהקת ובמשך זמן רב היה כמעט האחד מבין סופריה החשובים של ברית-המועצות שהיה יוצא ונכנס בחברה המערבית.

בהופעותיו התכופות בחוץ-לארץ היה, כמובן, ארנבורג אבן-שואבת ותל-פיות לאנשי-רוח מתקדמים, אך מכל מה שנתפרסם על פגישות אלה לא נודע אפילו מקרה אחד שבו היה ארנבורג מקור אינפורמציה למתרחש באמת בברית-המועצות ואשנב להציץ פנימה.

בענינים אלה קיבלו עליהם אנשי שיחו את השתיקה כמוהו. אלא שהם קיבלוה מרצון, ללא כל כורח. בפגישות אלו דוּבר על כל עוולות שבעולם, על מחאות ופטיציות בעד כל סובלים ונדכאים באשר הם שם על הכל, פרט לאותה אימת-דיכוי אשר ארנבורג היה נציגה.

כיום הכל יודעים מה התהומות אשר אנשי-הרוח הנאורים והמתקדמים בעולם דילגו עליהם בשיחותיהם עם שליח עולם-המחר. מי שנזכר כי אותן פגישות ואותן ועידות היו בשעתן סמל השאיפה לחירות ולכבוד אנושי, אינו יכול ואינו רשאי שלא לראותן כגרוטסקה חשכה שאולי אין לה תקדים בדברי-הימים.

5

אירוניה של גורל היא שבירחים האחרונים לחייו זכה ארנבורג שוב לראות ב“פראבדה” וב"איזבסטיה, התלקחות של חמת צדק לתיקון עוולה עולמית, בלהט שהזכיר לו ודאי את ימי מלחמתו בחיה הנאצית. בדברי החימה על ישראל, המוצגת כגלגול המפלצת החוּמה, הכיר ודאי ארנבורג צלילים שלו מאז, ואיש לא יידע אולי מה הרהורים עלו בלבו אותה שעה. הוא לא היה בין החותמים על גילויי-הדעת נגד ישראל. ייתכן, כי פנו אליו והוא לא נענה. ייתכן כי לא פנו אליו. ייתכן כי מחלתו מנעה ממנו נסיון אחרון זה. על-כל-פנים, חסד עשה עמו הגורל שמלחמתו ההיא בסכנה הנאצית נשארה שלמה והוא לא נאלץ להיות בין מחללליה.

כל ימיו עמל ארנבורג בשירות המהפכה הגדולה, המגיעה עכשיו אל יובל החמישים. ייתכן כי רק משום שהוא וחבריו מנעו ממנה, אם מרצונם ואם על-כרחם, כל סימני-שאלה וכל ערעורים וקושיות, נהפכה היא עצמה לסימן-שאלה אחד גדול, כעת החל ארנבורג שותק את שתיקתו האחרונה והנצחית, אך דווקא שתיקה אחרונה זו שאין מפלט מפניה היא אולי שתיקתו החפשית הראשונה, זו שאין בה העמדת-פנים.

1

בוויכוח הציבורי על “עתיד השטחים המוחזקים” נשתלבה בזמן האחרון נימה חדשה. היא נימתם של משכילים צעירים – ליתר תוקף: אינטלקטואלים – שדעתם לגבי זכות נוכחוּתנו בשטחים הנ"ל היא דעה שלילית בתכלית, אך אין הם מסתפקים בהבעת דעתם ובהיאבקות למענה. הם מרחיבים את היריעה ודנים לא רק בנושא גופו אלא גם במשתמע מתוכו. משום כך הם רואים זכות וחובה לעצמם להכריז על התדהמה התוקפת אותם לנוכח גל השוביניוּת העכורה ורוח הקנאות האי-ראציונאלית, הסוחפים את העם בישראל.

ייתכן שהם רואים דברים שעין פשוטה עוד אינה מסוגלת לראות. אינני יודע מה הן העובדות שעל-פיהן הם קובעים דיאגנוזה שלהם. על-כל-פנים תדהמתם היא, כנראה, עובדה קיימת.

את אלה שסבורים שעלינו לעמוד על זכותנו לגבי ארץ-ישראל הטבעית והשלמה מגדירים הנדהמים הללו כאנשים הדוגלים בסיסמות של “אין שלום, כי אם במלחמה” ו“תחי תעשיית הנצחון” ו“יחי הברזל”. הגדרות אלו הן רק דוגמא אחרונה (מתוך מאמר של אורפז) ואין הן אלא חוליה בשרשרת. יחסם השלילי של גלויי-עינים אלה אל יצרי ההתפשטות המשתוללים סביב מצא כבר ביטוי בכמה מעתונינו, ובשבוע זה הובע הלך-רוחם גם בשבועון הצרפתי הנודע “אוֹבּסרבאטר”, ששליחו בישראל מספר על שיחה עם “מרצה צעיר לסוציולוגיה” ומוסר, כי “יש מודאגים בישראל לנוכח גל הלאומנות הפושט במדינה, גל שאָפיו הקלריקאלי-מיליטאריסטי מעורר חששות”, וכי תופעה זו של “חלומות גדלות היסטורית ובּיבּלית” מדאיגה את חוגי השמאל, “הרואים בכך אם לא פאשיזאציה של המדינה, הרי לפחות משהו דומה לזה מאד”.

2

ראוי להוסיף, כי המודאגים והנדהמים הללו כבר הספיקו אפילו לקשור לראשי-עצמם עטרות-קוצים של נרדפים השומרים על הפכחון ועל הבינה כנגד שכורי-הנצחון ועל העקרון המוסרי כנגד יצר הכיבוש וההתפשטות. עיקר טענתם ומחאתם של שומרי זיק-הבינה הוא בכך שבדבּרנו על זכות שליטתנו ב“שטחים הכבושים” אנו שוכחים כי שטחים אלה מיושבים אוכלוסיה ערבית, שרצונה אינו כרצוננו ודעתה אינה כדעתנו. אנו מבטלים בלבנו עובדה זו – כך טוענים בעלי העקרון המוסרי – מפני שאוכלוסים אלה הם “רק ערבים”, ומשום כך אנו מרשים לעצמנו את “שיעבוד רצונם החפשי, האישי והלאומי” בלי לחשוב “מה יהיה אם תושבי-השטחים הכבודים יאמרו לנו בלשונם המחוספסת, מעוטת המלים: לא רוצה”…

אגב, עובדה זו, שבשטחים הכבושים יושבים ערבים שאינם שׂשׂים לשלטון ישראלי מובלטת ומודגשת על-ידי המוכיחים בתקיפות כה רבה, עד כי יש רצון לשאול אותם קודם-כל אם הם שמו לב לכך שגם בגבולותיה הקודמים של ישראל ישבו ויושבים ערבים שהמדינה היהודית לא היתה פרי רצונם החפשי, ואם לא מן הדין הוא שאותו עיקרון מוסרי שלהתחשבות בדעתם צריך לחול גם על מדינת ישראל כולה.

אין אני שואל זאת לשם נצחנות גרידא. מכל תוכן דבריהם ונימת טענותיהם של בעלי תוכחה אלה מסתבר יפה גם היסוד הרעוע שלעצם זכותנו להימצא בארץ זו, אף בגבולותיה הקודמים. אינני אומר שאסור להעלות לדיון זכות זו. שום נושא אינו טאבּוּ. אך במקרה זה, כמו במקרים אחרים, טוב שיהיה ברור על מה סובב הוויכוח.

3

מציאותם של תושבים ערבים ב“שטחים המוחזקים” אינה, כידוע, בגדר חידוש. השאלה היא רק מה המסקנה המתבקשת מכך. אין ספק כי המסקנה הראשונה והיסודית היא ליתן לאוכלוסים אלה את זכויות האזרח, את ההגנה המשפטית, את חופש הדת וכיוצא באלה. הנני מעז לומר איפוא כי בענין זה מתפרצים בעלי העיקרון המוסרי אל דלתיים פתוחות, שכן כל דיונינו ב“בעיה הדמוגראפית” של שליטתנו בשטחים אלה נובעים מכך שמנוי וגמור עמנו לבסס שליטה זו על עקרון שוויון-הזכויות וחירויות-האזרח. כל הכרתנו בדחיפותה של בעית העליה כיום הלא עיקרה נעוץ בכך שאוכלוסיה ערבית בעלת שויון-זכויות לגבי החוקה והמשפט עשויה להפר את מאזן הרוב והמיעוט במדינה ולהיעשות אפילו לכוח מכריע בכנסת.

הנני שולל איפוא מבעלי העיקרון המוסרי את הזכות להזכיר לנו בתקיפות רבה כל-כך את עובדת מציאותם של ערבים “בשטחים הכבושים” ואת המגיע להם בתחום הזכויות האנושיות והאזרחיות.

לא על כך אנו דנים. הוויכוח מתחיל מאותה נקודה של אבסורד שממנה מסתבר, לדעתם של בעלי העיקרון הנ"ל, כי אי-הסכמתה של אוכלוסיה ערבית זו לשלטון ישראלי צריכה להיות לנו סיבה מספקת כדי שנוותר על זכויות עברו ועתידו של העם היהודי בארץ זו רק למען קיומה של פיקציה ממלכתית ערבית שאין לה כל שרשים באיזור זה, לא מצד ההיסטורי ולא מצד החוק הבינלאומי הקיים.

הנני סבור, כי תושב ערבי האומר “בלשונו המחוספסת” שאין הוא רוצה בשלטון ישראלי, רשאי לחפש לו שלטון אחר בכל אחת מן המדינות המוסלמיות המשתרעות מהודו ועד חרטום, אך תהא זו הפרזה מסויימת אם נאמר, כי אנו חייבים להביא לו שלטון ערבי זה במו ידינו על-ידי שנסתלק מכאן. אינני סבור כי שעה שתושב ערבי אומר “לא רוצה”, ואפילו הוא אומר זאת בצדק גמור, עלינו לוותר לו על ישועת הנצחון של המלחמה, שנערכה אל מול סכנת הכליון, ולהחזיר לידיו את הפקדון, הנמצא עכשיו בידינו ושאנו חייבים לשמרוֹ בגזר הזכרון והיסורים של עמנו. שום אירוניה ושום לגלוג על זכויות מורשת זו ועל משמעותה לא ישַנו כאן הרבה. הלשון העברית, שבה מנוסח הלגלוג על זכות זו, היא עצמה מטפחת על פניו, שכן היא אחד הגילויים המובהקים והמוחשיים של זכרון היסטורי ושל חובה קיימת. יש ענינים אשר שום מרכאות כפולות של אירוניה אינן יכולות להפריכם ולשימם לצחוק.

4

מי שעושה את מציאותה של אוכלוסיה ערבית באיזור “הגדה” נימוק מכריע לוויתור על שטחים אלה צריך גם לשים לב כי היה זמן בעבר הקרוב למדי, שבו היתה כאן לא רק נוכחות ערבית בלבד. העובדה שהישוב היהודי בחברון נטבח בפוגרום ערבי בשנת 1929 ושישובים יהודיים נחרבו ונשרפו בהתקפת-החמס הערבית בשנת 1948, עוד אינם מוכיחים שעקרונות-המוסר מחייבים אותנו לשאול את פי התושבים הערבים אם אין להם התנגדות שניישב כאן שוב יהודים, ואם אין הסכמה לכך הרינו קמים ומסתלקים.

כל האומר שאישור זכותנו על ארץ-ישראל השלמה פירושו עידוד גל עכור של נטיות פאשיסטיות, צריך לומר כי כל ענין שיבת-ציון הוא גל עכור של שוביניזם ושירת “ציון הלא תשאלי” היא שירה פאשיסטית ומלחמת גוש-עציון נגד שפעת המתנפלים היתה מלחמה של קומץ פאשיסטים נגד החוק והמשפט שהשתררו סוף-סוף בחבל-ארץ זה ושעכשיו אסור לנו להפר אותם.

5

הזמן הוא סבוך ורב-מבחנים, אך הדרך לעבור בו אינה דרך של כינויים מוכנים ושל הגדרות שאולות. מי שטוען, אחרי סכנת הכליון שאיימה על ישראל ואחרי הנצחון שהביא ישועה להמשך תולדות העם, כי עמידתנו על הגבולות הללו היא אוקוּפאציה צבאית גרידא וכי עלינו להסתלק מחבל-ארץ זה רק משום שאנו מונעים בכך מן התושבים את חופש ההגדרה העצמית המדינית, מוציא את עקרונות-המוסר מן התחום שבו הם יסודי-עולם והופך אותם לאביזר של טרקלין ספרותי.

בעלי העיקרון המוסרי הזה רשאים, כמובן, להכריז שזכויות הערבים בשטח הזה הופכות את נוכחותנו בו לנישול, בעלי העיקרון המוסרי רשאים להכריז על כך אפילו בפגישות אמנים ואנשי-רוח הנערכות בכפר ערבי נטוש שנהפך לשיכון של שבע אמנויות, ואף במועדוני-לילה ומועדוני ספרות המשגשגים בבתים נטושים של ערביי יפו לשעבר. לא חשוב. העיקרון נשאר עיקרון ואיני מערער עליו. אך שעה שמסיקים מתוך עיקרון זה מסקנות המבטלות את זכויות קיומו וכורח קיומו של עם ישראל, שגם הוא אינו זר כאן לחלוטין, נהפך עיקרון זה לפארודיה על צדק ועל מוסר. הלחץ שבו נצטרך לעמוד לשמירת גבולותיה של המפה החדשה יהיה רב, ואין לדעת כיצד יתגלגלו הדברים, אך מי שמכחיש את הצורך לעשות הכל כדי שנחזיק מעמד על אדמה עתיקה וחדשה זו, רק מפני שהאוכלוסיה הערבית אינה מקבלת בדרך זו את זכות ההגדרה הלאומית והמדינית המלאה, הופך את כל קורות ההתנחלות היהודית בארץ-ישראל ואת תולדות העם היהודי לשעשוע שאפשר היה למצוא קל ממנו.

עטרת-הקוצים שבעלי הדעה הזו מתעטרים בה אינה עשויה קוצים וברקנים של מציאות, אלא קוצי-נייר ליטראטיים. עולם המסתורין המשכילי שדעה כזאת צומחת מתוכו אולי אינו שוביני ואינו “בּיבּלי” ואינו פאשיסטי, אך אין זה עושה אותו מופרך פחות לעומת צו המוסר האמיתי ולעומת מידות הפכחון וכובד-הראש המינימאלי היאות לענין זה.

1

השביתה הכללית שנועדה להפגין מרי אזרחי של אוכלוסי “הגדה המערבית”, ביום פתיחתה של עצרת או"ם, לא יצאה אל הפועל, אף שהוכרזה ונתמכה על-ידי ממלכת חוסיין. בכל ערי “הגדה”, פרט לשכם, התנהלו החיים והעסקים כסדרם. יודעי-דבר זוקפים זאת לזכות הפגנת-הכוח הצבאית והמשטרתית של המימשל, ואין ספק כי תהא זו לא רק גרסה רשמית-תעמולתית, אם נאמר כי כוח זה השפיע לא רק כגורם הפחדה אלא גם כגורם של עידוד ואבטחה ליסודות הערביים המתונים הנוטים להשלים עם השלטון הישראלי ולבסס את קיומם מתוך שיתוף עמדו.

יסודות כאלה מצויים ומסתבר כי דרכי המימשל הצבאי, מאז מלחמת-ששת-הימים נטעו בהם את ההכרה כי שלטונה של ישראל אינו עשוי להיות להם כגיהינום, כשם ששלטונה של ירדן לא היה להם כגן-עדן. משום כך ראוי אולי לתהות באיזו מידה אנו נוסכים בחוגים אלה את ההכרה כי קו-השיתוף הוא הקו הנכון שכדאי להם לבחור בו.

ברור כי הכוח הצבאי בלבד, אף כי הוא מאמץ את לב הסוחר הערבי לפתוח את חנותו ולהפר את השביתה, על אף איומי הקיצוניים, אינו גורם מספיק, ביחוד אם נשים אל לב כי המדיניות הישראלית המוצהרת, כפי שהיא באה לידי ביטוי הן להלכה והן בפרטי יוםיום של המעשה, עשויה, לפי טיבה כיום, לעורר בלב ערביי השומרון ויהודה את ההיפך הגמור מן התחושה האומרת כי כדאי להם להשלים עם השלטון הישראלי ולראותו כמציאות של קבע. למעשה, אין לך דבר העשוי לסייע להלך-רוח זה פחות ממדיניותנו המוצהרת כיום, שכן כל עיקרה מבוסס על ההנחה שעתידם של “השטחים המוחזקים” עומד בסימן-שאלה, עד לשיחות שלום עם מדינות-ערב, וכל ניסוחינו הרשמיים מכוּונים למנוע את הרושם שאנו מתכוונים, חלילה, להישאר כאן ויהי מה.

מדיניות זו של סימן-שאלה עיקרה מופנה, כידוע, כלפי חוץ, לזירה הבינלאומית. צידוקה הרשמי הוא בכך, שהיא מונעת לחצים מדיניים של המעצמות ופוטרת אותנו מהדגשת עיקרים העלולים לעורר מחאות וסיבוכים מיותרים. אלא שמדיניות זו היא חרב-פיפיות. לא נשאל כאן באיזו מידה היא מונעת לחץ חיצוני לטווח ארוך, אך נציין כי בעוד היא מחזקת את עמידתנו באו"ם היא מערערת את עמידתנו בחברון וביריחו ודוחה את אוכלוסי המקומות הללו אל זרועות הספק ואולי אף אל זרועות הפחד מפני יום-נקמות של חוסיין לכשיחזור.

2

בנסיבות אלו ברור שאם יש ב“גדה המערבית” אנשי-ציבור ערביים הנוקטים בקו של הסתגלות לשלטון הישראלי והמשתדלים להשפיע על האוכלוסיה בכיוּון זה, הרי אין אנו עושים הרבה כדי שעמדתם של מתונים אלה תהיה סבירה מבחינה אובייקטיבית. למעשה, אפשר לומר שבעמדתם זו, המקבלת את השלטון הישראלי כמציאות של קבע, הם פועלים לא רק נגד הקו של חוסיין אלא גם נגד הקו הרשמי המוצהר של ממשלת ישראל, הדוגלת בעיקרון של הימנעות מכל דבר שיש בו משום אישור נוכחותנו ב“שטחים המוחזקים” כנוכחות שמחוץ לכל ספק, ומתאמצת בכל שטחי ההלכה והמעשה להוכיח לעולם כולו שאנו נמצאים כאן רק בתוקף של אוקוּפאציה צבאית, עד שהבעיה כולה תעלה לדיון בשיחות ישירות בינינו ובין מדינות-ערב.

הקו המדיני המוצהר של ממשלת ישראל הוא, איפוא, למעשה, קו העובר מעל לראשיהם של עסקנים ערביים אלה ישר אל חוסיין, אשר רק אותו אנו רואים כצד באותן שיחות ישירות שאנו נכספים אליהן ותולים בהן את עתיד “השטחים”. אנו דורשים, איפוא, נאמנות ושיתוף-פעולה מן העסקנים הנ"ל, בעוד אנו מכריזים בפירוש כי בעיות ההסדר הסופי, וגם בעית גורלם האישי בכלל זה, ייקבעו במשא-ומתן שלנו עם אויבם בנפש.

3

מדיניות זו של סימן-שאלה, כל הממשלה כולה תומכת בה, כמדומה, וגם הציבור ברובו מסכים לה שעה שמביאים לפניו את הנימוק העליון שלא כדאי לעשות דברים העלולים להרגיז ידידים ולקלקל את "האימאז' " הישראלי בזירה הבינלאומית. משום כך התרגלנו להצדיק אפילו את הימנעותה של הממשלה מענין יסודי ושרשי כמו התישבות יהודית דחופה בשטחים המוחזקים. זה טיבה של מדיניות של סימן-שאלה – להימנע מכל מה שעשוי לעורר שאלות. דומה כי הענין היחידי שבו נתגלו בממשלה נטיות שלא לפחד מקלקול האימאז' היה ענין-הפליטים.

בניגוד לרבים בציבור הנני סבור, כי טוב עשתה ממשלתנו שהסכימה לבסוף להיענות ללחץ המעצמות בענין זה וטוב שהסכימה אפילו להאריך את מועדי שובם של הפליטים, על אף כל הנימוקים שכנגד שסיפקו לה שלטונות ירדן בפעולת-השיסוי שלהם. הנני סבור, כי אף ללא כל לחץ מבחוץ היה ראוי שלא נקשה עורף בענין זה, שכן ויתורנו בו, יותר משהוא פרי לחץ חיצון, צריך להתקבל עלינו כמצוות לחץ של קורותינו, קורות העם היהודי אשר שאלת מצוקתם של פליטי-חרב אינה יכולה להיות לגביו מה שהיא לגבי שאר אומות. יש דברים אשר בהם צריכה ריבונות מדינית זו שזכינו בה לתת לנו תוקף להוכיח בו לא רק את היותנו שווים לשאר אומות אלא את היותנו שונים מהן. תולדות העם היהודי שמכוחן אנו עומדים בשומרון וביהודה, והמצַוות עלינו לא לסור משם, הן שגזרו עלינו לפתוח את גשר-אלנבי שעל הירדן לפליטים החוזרים. על אף המעמסה ועל אף השיסוי הירדני.

4

רק עירבוב תחומים ועקרונות היה יכול להביא לידי כך שדווקא ויתור זה אנו רואים בהתמרמרות ככניעה, בעוד אנו משלימים עם קו מדיני מוצהר העוקף ענינים שבעקרונות-יסוד.

רק ערבוב תחומים ואמות-מידה יכול היה להביא לידי כך שמדיניוּתנו המוצהרת מבוססת על מידה כה רבה של השתדלות למנוע לחץ, עד כי אפילו בענין יסודי כמו ההתישבות מושכת הממשלה ידה מכל תכניות של גופים חלוציים ובמידה שהיא פועלת בשטח זה היא מקפידה על כך שנקודות-הישוב תהיינה רק בבחינת משלטים והיאחזויות כתוספת לשליטה הצבאית, כדי שנוכחותנו בשטחים אלה תשמור על אָפיה האוקופאציוני (והארעי בהכרח), שאינו מעורר בעיות מדיניות. הימנעות זו חלה אפילו על מקומות שבהם ישבו יהודים לפני 1948, אף כי דומה שיישוב המקומות הללו היה צריך להיעשות דווקא בפומבי, בהבלטה ובמפורש, כהזדמנות טבעית להבלטת אי-חוקיוּתוֹ של סיפוח “הגדה” לממלכת ירדן בתש"ח וכאישור נוסף לזכותנו להימצא במקומות הללו לא ככובשים בלבד.

אכן, פעמים דומה, כי הקו המדיני המוצהר מחזיק כיום את הממשלה כולה כמו במצב של קפאון והיפנוזה, המונעים את התנופה ההכרחית ומקהים את תחושת הדחיפות לגבי מעשים של השתרשות, ששעה זו היא שעתם, ואין לדעת כמה היא עתידה להימשך. קו מדיני מוצהר זה הוא כה שליט ותקיף, כה מקיף את הכל, עד כי טוב אולי שמפעם לפעם הוא משתבש על-ידי הצהרות של שׂרים החורגות מתחומו. גם מידת המבוכה שהצהרות אלו גורמות, במידה שיש בהן הפרת נוהל, היא טובה יותר מן הקפאון הכובל והמהוּפנט שקו זה משרה על הוויתנו הפוליטית והמעשית כיום. קו זה כל סטיה ממנו נוסכת בו חיוּת, וכל המשבש אותו אינו יכול אלא לתקנו. איני יודע באיזו מידה אפשר יהיה להביא לידי רביזיה של קו זה. גם לגבי הזירה הבינלאומית כדאי אולי לשלב בו כמה עקרונות העלולים לגרום אי-נוחוּת וסיבוכים, שכן מוטב לעשות זאת בהדרגה, אפילו מבחינת התבונה המדינית המעשית, כדי שלא נימצא עומדים פתאום במצב שבו נצטרך להעמיד את עיקרי קיומנו בבחינת חידוש והפתעה שסופן לחץ גדול שבעתיים. אם כך או כך, כלפי פנים לפחות צריך להחליף קו זה בקו אחר שעיקרו לא רק מניעת מחאות ולחץ בזירה הבינלאומית, אלא עיקרו עשיית דברים שיש בהם משום הכשרה לעמידה בפני כל לחץ לכשיבוא.

1

השעה שבה עמד ראש המטה הכללי של צה"ל על הבמה שמעליה נשמע לראשונה, לפני שבעים שנה, דברו של הרצל אל העם היהודי, יכלה להיות שעה של סמליוּת חגיגית ומרתקת. הרצל עצמו, אותו מלך אביון אשר מהותו הנסיכית, עם כל רוחניוּת שבה, שמרה זיקה חזקה אל הדרת טכס, היה יודע להעריך הופעה זו. ייתכן כי לוא ניבא לו מי, באותו יום של פתיחת הקונגרס הראשון, כי ראש המטה-הכללי של הצבא היהודי המנצח יהיה בין המברכים שיופיעו על בימה זו ביובל השבעים של התנועה, היה הדבר נראה לו כהזיה המסמלת לא את מוחשיוּתה של מדינת היהודים, אלא את היותה חלום רחוק ומטורף.

כן, הרצל היה יודע להעריך זאת ולהתפעם מכך, אלא שהיתה בה באותה חגיגת-יובל שנערכה לפני שבוע בבאזל עוד נימה אחת שאילו העלה אותה על דעתו היה נחרד ונרתע כמפני חלום רע. הוא לא שיער כי לאחר שבעים שנה ולאחר ששה ימים של מלחמה ונצחון שהכריעו את גורל ישראל מכליון לקיום, עתיד קולו הקורא אל עם ישראל להישמע כאן שוב כשהוא אובד בתחומים ריקים עוד יותר מאשר בקונגרס הראשון, ושהמפקד הצעיר, הלוחם והחלוץ ובן הארץ, עתיד לעמוד כאן כשהוא קורא אל הציונים ואל האומה לקום וליטול את הנצחון החרוך והפצוע והכביר הזה ואין עונה ואין נע.

מבחינה זו היה אותו מיפגש חגיגי באולם הקונגרס הראשון, בין ראש הצבא היהודי ובין הציונים, מסוג הדברים המעבירים צמרמורת בגב. זה היה מיפגש של עולם היֵש ובין צללי רפאים, בין חוק הקיום ובין חוקי התוהו, בין החי ובין הצלמים המשוחים בצבעי חיים-מדוּמים. כן, שבעים השנים הללו היו מלאות וגדושות. הפיכות שאין דומה להן התחוללו בחיי העולם ובחייו של העם היהודי. ענוּתו של העם ידעה את העמוקה והנוראה שבתהומות, את שיאי המסירות והמאבקים, את קרבן החלוצים, את ספינות-המעפילים, את תקומתה של המדינה מן האש, את הנופלים לכל אורך שנותיה, את שלוש מלחמותיה לחיים ולמוות, – ועכשיו, לאחר נצחון זה שבה נהפכה מדינת-היהודים הלוחמת לארץ-ישראל פתוחה וגדולה, עומד נציג הלוחמים והבונים, כסמל תחייתה היגעה והמנצחת של האומה, עומד וקורא אל העם לקום ולעשות את הצעד שעשוי לחרוץ את גורל כל ההישגים כולם, וקולו מתגלגל כמו בתוך מרחב ריק ומחריש. רק מחיאות-הכפים הסוערות של משתתפי חגיגת-היובל נענו לו לרמטכ“ל הצעיר של צה”ל וקולן של מחיאות-כפיים אלו צילצל כהתפרצות של צחוק או של ילל, שחצו אותו רגע את ההוויה היהודית מן הקצה אל הקצה.

זאת עלינו לדעת ולהבין כדי לתפוס משמעותה של שעה זו, כדי לדעת מה הדברים שגורלם עומד להיחתך. מישחק הציונוּת צריך להיפסק. הגיעה השעה שבה צריך העם להשיב תשובה ברורה ודחופה לשאלה אם אותו זיק שנחצב בקונגרס הראשון יהיה לו קיום או שנגזר עליו להיות התלקחות אחרונה של הכרה עצמית בחיי היהודים כעם.

2

כל הבעיות שאנו מתחבטים בהן לאחר מלחמת-ששת הימים אינן אלא גלגוליה של שאלה זו: שאלת העליה. הנצחון שגזר את דיננו לחיים חסרונו הוא בכך שקומתו גדולה משיעור-קומתנו. הוא לנו תוספת כוח, אך גם – למה נכחיש? – תוספת מיטרד… שכן נצחון זה בא לא בגפו. מתוכו, כמו מתוך סוס טרויאני, יצאה ארץ-ישראל. הנה היא כאן, היא באה למועד. מאות על מאות שנים עברו והיא הבקיעה ובאה לפגישה, ועכשיו היא מחכה שוב, והעם איננו. לא בא. מסתבר שהיא היתה נאמנה ועמוקת זכרון יותר ממנו, אך ברור כי מעתה יהא מועד צפייתה קצר יותר. אפילו קצר מאד, שכן זכרון-נצח הוא מן הדברים שאינם נישנים. אהבה ראשונה יש לה סוף, שמעבר לו היא אהבה אחרונה ואחר-כך היא שנאה או שכחון. מה שאני אומר כאן אינו הפלגה אל המופשט. אין זו, למעשה, אלא הרצאה תמציתית של הבעיה הדמוגראפית. כל עיקרה של בעיה זו נובע לא ממציאותם של תושבים ערבים, אלא מהיעדרם של עולים יהודים. אין אדם צריך להיות קשור אל נופי יהודה והשומרון קשרי-מסתורין של זכרון לאומי, כדי לחוש כי עזיבתם מסיבות “דמוגראפיות” אלו הוא דבר שאסור לנו לעשותו מחמת טעמים של יסודי-חובה כלפי עבר ועתיד. אני כשלעצמי, הנני מודה ומתוודה שקשרי עם נופים אלה ועם שמות אלה של חברון ובית-לחם ודומיהם אינם קשרים שבמעמקי רגש וייצר אשר אין שום נימוק עומד בפניהם. הנני מודה כי ההכרה הברורה שאוסר לנו להעלות על הדעת את נטישתם של “שטחים” אלה היא, לגבי דידי, יותר ענין של מסקנה והחלטה מדעת. מסקנה והחלטה אלו אומרות כי ויתור-מראש על שטחים אלה הוא דבר אשר שום אומה שפויה לא היתה מעלה על דעתה לאחר נצחון שהפך את חבלי-הארץ הללו, ערש האומה, למקור-חיים אחרי היותם חרב מונחת על צוואר ולאחר כל שבועות ונדרים שאומה זו נשבעה ונדרה בשמם במשך מאות בשנים, בלשון האמונה הדתית, ומזה מאה שנה גם בלשון המהפכה הרעיונית הנקראת אידיאולוגיה וחזון לאומי. ויתור זה, שאנו מהרהרים בו ואף מתכוננים לקראתו, משום שאנו מקבלים בשלוות-נפש את העובדה שהעם היהודי לא יבוא לתקן את מאזן האוכלוסים, היא דבר שלא היה לו תקדים בדברי ימי תחייתן של אומות ובתולדותיהם של כל רעיונות ואידיאולוגיות חברתיות שבעולם.

וכל זאת פרט לעובדה, שנסיגה אל הגבולות הקודמים, אף לאחר תיקונים, פירושה התנכלויות חדשות ומלחמות חדשות אשר אחת מהן עשויה להסתיים שלא כרצוננו ואז אולי הקץ לכל.

3

אפשר גזירה היא שנהיה עומדים כיום, לאחר עשרים שנות עצמאות מדינית, בפני שאלות-יסוד של להיות או לא להיות. אולי גזירה היא שנהיה עומדים במצב זה לא מחמת כוחות חיצוניים שגברו עלינו, אלא מחמת קפאונו של העם היהודי שאיבד את כושר הרפלקסים הטבעיים של יצר הקיום. אלא שעלינו להודות שבמשך אותן עשרים שנות עצמאות לא עשינו דבר לביטולה של הגזירה ולהכחשתו של אותו מירקם מסולף של אמתלאות והסברים שהעמידו את הרעיון הציוני ראשו למטה ועשו את הקמת המדינה גורם להתבססות יהודית בגולה ול“זקיפות-קומתן של התפוצות” ולכל היותר מניע להגברת מסע ההתרמות למגביות.

אנו עודדנו מצב זה ואישרנו אותו, ולא זו בלבד אלא עשינו כל מה שאפשר כדי להלעיג את הקול האחד שחשף את האבסורד ואת הסכנה שבענין זה. חובה עלינו להזכיר זאת כיום, אף שבעליו של אותו קול בודד הוא עכשיו שבעתיים – “לא באָפנה”. חובה להזכיר כיצד הפכנו לצחוק ולמנוד ראש את בן-גוריון כל שעה ששמענו אותו “משמיץ את הציונוּת” ומתריע על הסכנה במשך כל השנים, עת רבה לפני שיריביו החלו להבין משמעותה של סכנה זו אף במידה הזעומה והמשרדית שהם חשים אותה כיום. עלינו לדעת היטב כי לוא רגזנו בשעתו פחות על בן-גוריון על שהוא “מעליב את ההסתדרות הציונית ומתנכל אל קיומה”, ולוא עשינו את הדרוש בתחום זה, אולי לא היינו עומדים כיום, במידה ברורה וחריפה כל-כך, במצב שהוא עלבון לכל תולדות ישראל, מצב המתנכל לא רק לקיומה של הסוכנות היהודית אלא לקיומה של האומה היהודית. עלינו לזכור היטב, כי אפילו אחד המחוננים והמובהקים במנהיגי הישוב והמדינה, ומי שהיה זמן-מה גם ראש-ממשלה, אמר אז, שעה שנשאל מה דעתו על פגיעותיו של בן-גוריון בהסתדרות הציונית, כי “זהו ענין ששרשו בפסיכולוגיה מאשר בהגיון, ולא הייתי חפץ לעסוק בפסיכואנליזה”. עלינו לזכור היטב כי אותו מנהיג לא היה בודד בדעתו אלא הביע את דעת רוב חבריו גם שעה שאמר כי “עם פרישתו של בן-גוריון נסתיים פולמוס עקר וטורדני בנושא זה (הציונות), שנשתווה לו משקל מיוחד מפני היות אחד מבעלי הפלוגתא ראש ממשלת ישראל בכבודו ובעצמו”.

אכן, לאמיתו של דבר לא נסתיים הפולמוס, שכן בן-גוריון המשיך בו גם אחרי פרישתו, אלא נכון הוא שדברו נעשה בר-השפעה פחות, וזאת גם מחמת שבינתיים הוסיפה והשתרשה מנטאליוּת מסויימת, שעכשיו היא הקובעת, ולפיה לא תכנם של הדברים עיקר אלא העיקר הוא מי אומרם ובמי הם פוגעים. המניע העיקרי של מתנגדיו היתה לא התנגדות לדעותיו דווקא. המניע העיקרי היה – שמירת כבודה ויוקרתה של ההסתדרות הציונית מפני התקפותיו, כמו שאחרי פרישתו הועמד כחשוב מכל, ענין שמירת יוקרתם של ראש-הממשלה וחבריו. אכן, מעכשיו נוסף להודפי התקפותיו של בן-גוריון נימוק חדש וחזק – הנצחון במלחמת-ששת-הימים. נצחון זה שהונחל לאומה מכוחה של מדינת ישראל ומכוחו של צה"ל, אשר חלקו של בן-גוריון ביצירתם שווה עשרת מונים את החלק שיש בכך לכל חורפיו גם יחד, נצחון זה שהיה המשך תנופתו מאז, כנגד חורפים ומלעיזים, ושלא היה מתחולל אילמלא חזונו והשראתו, נצחון זה משמש כיום נימוק חותך נגדו וטענת הישגיה של הממשלה, “הטופחים על פניו”. על-כרחך אתה מהרהר כי טוב לפחות שהצמרת הוותיקה הצליחה לנדות אותו, לבודדו ולשימו ללעג רק לאחר שהוא הספיק לעשות את העיקר ולהניע את גל-ההישגים הגדול שעכשיו אותה צמרת נישאת על גבו.

4

כשם שבעת הכוֹננוּת שלפני ששת הימים נבחנו בעיות השעה מצד צרכי המלחמה, כך עלינו לראות עכשיו את בעיות הזמן מבחינת הענין המרכזי, שהוא חידוש העליה, ההסתערות על העם היהודי צריכה להיעשות בכוחות חדשים ובאמצעים חדשים, ולא על-ידי אלה שנתעו בסבכי ההתפשרות עם הציונות השוקעת והסכימו להפוך את השאלה הגורלית של תקומת העם למסע של אירועים קהילתיים ושל חינוך לדרשות בר-מצווה. מבחינה זו של תנופה להתעוררות האומה כולה עלינו לראות אף את שאלת האיחוד שבה מתחבטות עכשיו מפלגות-הפועלים. איחוד זה יהיה לגורם חיובי אם הוא יביא לידי שחרור כוחות יוצרים וחדשים למשימות הזמן, אך הוא יהיה מזיק וכובל אם ישמש מכשיר להקפאת הצירופים הקיימים והמנטאליוּת הקיימת. איחוד זה צריך להיות זירת תחרות של כשרונות ורצונות אשר יגיעו לידי צירוף שלטוני חדש ובר-יכולת להתמודד עם הבעיות הגורליות. כוחות כאלה קיימים כיום גם מחוץ להנהגה הקיימת וגם בתוכה פנימה, אלא שהם כבולים על-ידי צמרת מפלגתית, אשר הבינוניוּת והשיגרה היא חותמה. אם יקום האיחוד לכבול את הכוחות הללו, על-ידי הקפאת המסגרות הקיימות והצירופים הקיימים, הרי טובה ממנו תחרות הפילוג שאינו מנציח מוסכמות ומשאיר בחוץ כוחות המסוגלים לערער עליהן.

מצב-חירום זה שהעם עומד בו עכשיו מצריך אמצעי-חירום. שבעים השנים וששת הימים הביאונו אל מפתן העשוי להיות ראשית שקיעה או ראשיתו של יום גדול וחדש. הבחירה בידינו.

1

עמידתנו ביהודה ובשומרון, בגולן ובסיני, באה לנו מכוחה של המלחמה. היא הביאה אותנו אל חבלי-ארץ אלה וכל עוד רעמו התותחים היה ברור שאין דרך אחרת ואין צדק אחר. עכשיו נדמו הקרבות הגדולים ועם היות הנצחון לעובדה עולים סביבו ומתוכו עניני היומיום הדורשים תשובה ובעיות היסוד שהזמן גרמן. המלחמה והנצחון עצמם, שמהם צמח המצב החדש שאנו עומדים בו, נשארו מחוץ לנימוקים ולטעמים הקובעים את הוויכוח הפנימי בשאלות שעל הפרק, ובמידה שהם משתלבים בו, הריהם משמשים, בידי בעלי-תוכחה רבים וכן טובים, רק כעדות לשלילה, כלומר להיותנו בבחינת כובשים שזכו מהפקר המלחמה, עם כל המשתמע מכך להבא.

השורות שלהלן לא תדברנה משום כך לא על צידוקי בטחון לגבולות החדשים ולא על נימוקים מדיניים, ולא על מחירו של השלום. כוונתי לעמוד כאן בקצרה רק על אותו עיקרון מוסרי הנהפך לקאריקאטורה בידי בעליו שעה שהם נוקטים בוויכוח הציבורי הנטוש בשעה זו את עמדת המוכיחים הטוענים מעל דוכניהם שמאחר שחדרנו לשטחים אלה של יהודה ושומרון והסיני והגולן בדרך המלחמה, הרי שאין זו אלא אוקוּפּאציה צבאית, מדכאת ומשעבדת.

2

אמת נכון, המלחמה היא פורענות, המלחמה אינה דרך ליישוב סכסוכים. לא למדינת ישראל רשאי מישהו להטיף עיקרון זה. אך השאלה היא אם עלינו לראות משפט זה ששפטה המלחמה כעיווּת-דין ולראות את קרבותיה – שאינם רק חלק מן המערכה הנטושה זה שנים בינינו ובין שליטי הערבים, אלא גם חלק ממלחמת מאות על מאות בשנים לקיום היהודי – כענין שעלינו לחסל את תוצאותיו ולהתנער ממנו וכל המקדים הרי זה משובח.

השאלה היא אם דווקא העובדה שלא היתה זו מלחמת כיבוש, אלא רק מלחמה לחיים ולבטחון, היא עובדה שמתוכה משתמע כי בעוד אנו אוספים עכשיו את מאות הטאנקים החרוכים בשדות-המערכה, עלינו לעשות זאת רק על-מנת למסור את השטחים הללו, נקיים ופנויים, בלי עקבות התוקפנות הישראלית, לידי ממלכות ירדן ומצרים וסוריה.

השאלה היא אם אמנם עלינו להניח כי משמעותה של מלחמה זו ומשמעותו של נצחון זה, שהביאונו ליהודה ולשומרון, שווים פחות ממשמעותה של התקפת-השוד שערכה ממלכת ירדן לפני תשע עשרה שנים על חבל-ארץ זה, שווים פחות עד כדי כך שמלחמה זו של נצחון יהודי צריכה למסור את נצחונה זה למלחמה הירדנית ההיא.

שלוש פעמים עשתה מצרים את סיני לבסיס של כוונות כליון לישראל. בפעם הראשונה נהדפה סכנה זו במלחמת-השחרור, בפעם השניה במיבצע-קדש, בפעם השלישית במלחמת-ששת-הימים. האומנם גוזר צו המוסר העליון כי שלוש מלחמות אלו אינן גורעות מאומה מזכותה של מצרים לשוב ולהיאחז בסיני – שלא היה קשור בה מעולם כל קשר טבעי או היסטורי ולא נקשר בה אלא בתוקף הסכם מקרי בין תורכיה והקיסרות הבריטית, הסכם שמצרים לא היתה בו אפילו בבחינת צד שלישי, – ואילו שלוש מלחמות-החיים-והמוות של ישראל אינן מוסיפות מאומה על זכותה לעמוד כאן, על אף היות קשריה עם חבל-ארץ זה חלק מתולדותיה וחלק מתרבותו ודברי-ימיו של העולם?

האומנם אותו תנאי של שיחות ישירות בינינו לבין מדינות ערב – תנאי שבעלי התוכחה שבינינו רואים אפילו בו דרישה מופרזת מצדנו – צריך לקבוע יותר מאשר השיחות הישירות שניהלה מדינת ישראל, בדמי חייליה, עם מדינות ערב, בשדות-הקרב הללו שהקשר ביניהן ובין הממלכות הערביות הוא באמת רק קשר של כיבוש צבאי בלבד, או של הסדרים מדיניים זרים, עד היותם ראשי-גשר להתקפות-כליון על ישראל?

אני עומד כאן על הצד העקרוני הזה לא משום שהוא עתיד לקבוע במערכה המדינית שאנו שרויים בה עכשיו בזירה הבינלאומית, אלא מפני שההיסטוריה המוסרית העקרונית שאחזה בבעלי קולמוס שבינינו עשויה לערער במשך הזמן את אחד היסודות החשובים ביותר בכושר-העמידה שלנו בפני לחצים שמבחוץ, את הבטחון בצדקת עמדתנו.

3

בסדרת מאמריהם של המחברים השונים המוכיחים בזמן האחרון בעתונות שלנו כי כל מי שאינו רואה את עמידתנו בשטחים המוחזקים כעמידת דיכוי ושיעבוד אינו אלא שיכור-נצחון, הופיעו לא-מכבר שני מאמרי תוכחה נמרצים, האחד של בועז עברון והאחד של אהרן מגד. בועז עברון מגיע בסוף מאמרו אף לידי מסקנה כי אותו שכרון-של-מנצחים הוא, למעשה, לא רק ענין של גילופין אלא גם מעשה תרמית, שכן אילו היו אותם שיכורים אנשים ישרים, “הרי שלא היו משקרים לי ומספרים שההיסטוריה מצווה עלינו לעשות את זה או את זה, או שהאדמה מדברת אלי”. מישהו מכם – כך הוא שואל את קוראיו – שמע פעם את האדמה מדברת?

אינני יודע אם קיבל עברון תשובות מקוראיו לשאלה פתאומית זו. אני כשלעצמי איני יכול להשיב לו מן הנסיון, אך לא שמעתי אינה ראיה. יכולני רק לומר כי עד כמה שידוע, עוד לא נתגלו בעולם עצמים שאינם מדברים ואינם אומרים משהו ואם מצא עברון תופעה כזאת הרי זו באמת תגלית. על-כל פנים, מכל מה שנודע עד עכשיו יש רגלים לסברה כי אפילו האדם עצמו לא החל מדבר אלא לאחר שהאדמה והשמים והעולם שמסביב החלו מדברים אליו ואומרים לו דברים שאילצו אותו, באין ברירה, לפצות פיו ולהשיב להם בלשונו. הייתי אומר כי ההבדל הוא בעיקר בכך כי השמים והארץ וכל צבאם מדברים על-פי הרוב דברים של טעם ושואלים שאלות של ממש, מה שאין כן אנחנו. אכן, לגבי שאלתו הנ"ל של עברון ניתן לומר שאפשר היה לקבלה כבדיחה לולא החירופים והגידופים שהוא צירף לה – כגון כייסים, שקרנים, נוכלים וכדומה – דברים שמתוכם אתה לומד לדעת שכוונתו רצינית.

4

לא עמדתי כאן על שאלתו של בועז עברון לגבי ההיסטוריה, כיוון שזו מדברת בפועל-ממש מתוך מאמרו של אהרן מגד שעיקרו קטרוג ותוכחה על סילוף הדימוי היהודי הלאומי בידי שכורי-הנצחון, הקובעים במקומו דימוי חדש הפוטר אותנו “מן הצורך הלא-נעים לרחם, לחמול, לעזור”, דימוי “המשכיח בסנוקרת אחת כמה עובדות גיאופוליטיות שלא השתנו ביסודן ואת הסיוט שקדם לששת הימים”.

בשם ציווּיי ההיסטוריה – זו שעברון כופר בכלל בכושר-הדיבור שלה – דן מגד בתוכחתו המרה את אלה “שהחלו מתנבאים בלשון אחרת מתמול שלשום והתנערו מכל היסוסים וחיפושים ושאלות בענין גורלו של הצד השני, של הערבים כבני-אדם, כבני עם”. במקום היסוסים אלה מוצא מגד “אמירה בוטחת”, שיש בה משום “לעזאזל עם כל זה”, וכיוצא באלה.

אכן, כאן לא רק ההיסטוריה מדברת, אלא גם המוסר היהודי הקדמון והנכון שנסתלף עכשיו נושא קול כדי להזכיר לנו, לבעלי “לעזאזל עם כל זה”, כי אין לנו זכות לשלול מן הערבים את הזכויות המגיעות להם לא רק בחסד אלא גם במשפט ואין כל זכות “לנשל, לשעבד ולדכא אותם בכוחו של כיבוש”.

קשה לא להסכים לאהרן מגד בגינוי המידות הרעות והבּרבּריוֹת הללו, אך השאלה היא רק זו אם יש לו זכות כלשהי ליחס מידות אלו לגורמים שהוא חולק עליהם. השאלה היא אם יש לו זכות כלשהי, אם בחסד ואם במשפט, לדבר על דיכוי ונישול ושיעבוד.

על איזה שיעבוד ודיכוי הוא מדבר? על זה הקיים עכשיו? על מדיניות ההקלות ועל מאמצי התקרבות, הנמשכים בלי-הרף, מאמצים של ליבראליזאציה וריפוי מתח ושמירת כבוד אנוש ועם, שהודות לכך נמשכים חיי האוכלוסיה הערבית החדשה כמעט כסדרם, חדשים מספר בלבד לאחר המלחמה? האם כוונתו לדיכוי הזה שהיה יכול להיות לכבוד לכל אומה מנצחת שבעולם? האם כוונתו למתן הרשיונות לפליטים לחזור, על אף מצב המלחמה והכרזות ההשמד שמדינות ערב מתמידות בו? או כוונתו להכרזת השלטונות הישראליים, למחרת ענין הפצצה בקולנוע “ציון”, על אפשרות לאיחוד משפחות, כלומר קבלת 30 אלף תושבים ערביים נוספים? האם מדיניוּת זו, הנמשכת כמעט מאז היום הראשון שלאחר המלחמה, ושעיקרה יחס כבוד ותבונה ומידת זהירות הנראית לפעמים אפילו מופרזת, היא השיעבוד ההופך את צלם האומה היהודית לזוועה? או שמא מתכוון אהרן מגד לעתיד לבוא? כלומר, להנחה היסודית, שאין כמעט איש בינינו פוטר עצמו ממנה, ושעל-פיה אנו מביאים בחשבון רק שיווּי-זכויות מלא לאוכלוסיה הערבית, אף במחיר סכנה של ערעור המאזן הדמוגראפי? או שמא על מתן אבטונומיה לאוכלוסיה הערבית של יהודה והשומרון? כלומר, אפילו יותר משניתן לערביי ואדי ערה והגליל, אשר למענם אין אהרן מגד דורש משום-מה את חופש ההגדרה העצמית הלאומית, הירדנית או המצרית?

השאלה היא אם לאחר סיומה של מלחמה זו עלינו לדחות כל שאלות חיים ומוות, וכל בעיות-גורל של עבר ועתיד הכרוכות בה, מפני ההנחה ששיווי-זכויות אזרחי לערביי הגדה הוא דיכוי, רק משום שקבענו שזכות ההגדרה המדינית המגיעה לעם השכן תחול רק עד הירדן ולא עד סמוך לתל-אביב? השאלה היא אם רשאי אהרן מגד לדבר בנסיבות אלו על שינוי הדמות היהודית? השאלה היא אם אין בעמדתו זו משום התעלמות מכל הענינים שמחוץ לדוכן המוסרי הרעוע שהוא הקים לו ומשום “לעזאזל עם כל זה”, לגבי כל מה שאינו הולם את קטרוגו? מסתבר שחוץ משכרון-מנצחים יש גם סחרחורת מוסרית ושכרון של צדקנות. האָפנה מחייבת כנראה.

1

בפתיחתה של תערוכת-הציירים במגדל-דוד בירושלים הכריז שר החינוך והתרבות על תכנית שעלתה במחשבה להקים “קרית אמנים” בעיר העתיקה. הבשורה הזאת הובלטה בעתונות כעיקרו של טקס-הפתיחה וזכתה להדים חיוביים ביותר.

למעשה, כבר יש תקדימים לרעיון זה. קרית-אמנים קיימת, כידוע, מזה שנים בצפת. אפילו כפר נטוש שלם – כפר עין-הוד – כולו אמנות, ואין צריך לומר יפו הקדומה. לגבי זו קיימת גם חברה מיוחדת, משותפת למשרד התיירות ולעיריית תל-אביב, ומטרתה המוצהרת של חברה זו להוסיף ולפתח את חלקה הקדמון של העיר, “כמרכז לאמנות ובידור”, על ידי איכלוס השטח באמנים והקמת סטודיות, גאלריות ומועדונים אמנותיים.

קשה לומר, איפוא, כי ההכרח הוא שהעלה רעיון זה לגבי ירושלים העתיקה וכי ההספק האמנותי גולש על גדותיו עד כדי כך ש“קריות האמנים” הקיימות אינן מספיקות. היה מקום להניח כי אפילו רק מבחינה זו של היֵש המצוי כבר בעין, יכלה ירושלים העתיקה, שלאחר מלחמת-ששת-הימים, להיות נבדלת מערים קדמוניות אחרות על-ידי שהיא תוסיף לעמוד על תלה בלי קרית-אמנים. באה הצהרתו של שר החינוך והתרבות והפריכה סברה זו.

היקפה ופרטיה של התכנית, לגבי ירושלים, עוד לא נבעו, אך דומני שעוד לפני התפרסם פרטי הביצוע ראוי רעיון זה לתהות עליו לא רק מצד היותו מבחינה כמותית, כנ"ל, אלא אף מעצם מהותו. דומני כי יש בו כדי לעורר תהיה והתנגדות אף מפני נימוקים שהם יסודי עניניו של משרד החינוך והתרבות עצמו, כלומר מנימוקי תרבות ומנימוקים חינוכיים ואף מתוך נימוקים שבאמנות עצמה, במידה שהאמנות היא ענין שבטעם טוב.

2

מובן מאליו כי כל מתן עידוד לאמנים, אם על-ידי מילגות לסוגיהן ואם על-ידי סיוע לשיכון וכדומה, הוא ענין נאה. יכול משרד החינוך והתרבות ויכולה עיריית ירושלים להתיחס באהדה, ואפילו במידה של זכות-קדימה, אם רצונם בכך, לפניותיהם של אמנים המבקשים להשתכן בירושלים העתיקה (אם יש כאלה) ולראות בכך אחד הגורמים המסייעים לאיכלוס העיר העתיקה בתושבים יהודים כמקדם. אלא שתכנית זו, ששמענו מפי שר החינוך והתרבות, עיקרה אחר.

מדוּבר כאן לא על צד העידוד האישי לאמן ואף לא על האמנות עצמה, אלא על מסכת שלמה של יצירת הווי שמסביב לאמנות, הווי אשר לא טיבן המהותי של סימטות ירושלים העתיקה מחייב אותו, אלא טיבם הפיטוראֶסקי. כלומר, הדבר השטחי יותר מכל והמהותי פחות מכל הוא שעורר את הוגיו של רעיון קרית-האמנים לייחד לענין זה דווקא את סביבות הר-הבית והכותל המערבי.

אמנם כן, אָפיין הציורי, אולי אפילו ה“אֶכּזוֹטי”, של סימטות העיר העתיקה הוא יסוד חשוב, ובכל-זאת נדמה לי כי במידה שאנו מעונינים ליצור דימוי נכון של חידוש הישוב היהודי בירושלים העתיקה עלינו להיות מעונינים שהתנחלות זו לא תודגם על-ידי “תכנית אמנותית” כגון זו. עלינו לשים אל לב שרישומה של “קרית-אמנים” כזאת עשוי להיות רב יותר מתחומיה הגשמיים, שכן יסוד הראווה ה“יציג” שבה הוא מעצם טיבה ובכך היא עשויה לנסוך מצביונה על שטח רב ממנה עצמה ולהיות שלט בולט למדי, ואולי אף אחד הבולטים ביותר, לפי שעה, בהגשמת יישובה של ירושלים.

לא, איני רוצה לומר שקרית-אמנים היא ענין מופרך מעיקרו. אלא רצוני לומר כי העיסוק המאורגן, הממלכתי, בענין זה כיום, בסימטות אלה דווקא, בין קרעי חייהן החשופים והעשנים עדיין, הוא דבר שצרימתו אינה מוטלת בספק והיא כה בולטת וברורה עד כי סופה להכריז על עצמה גם אם לא נעיר ונעורר. יש הבדל רב בין צווי הריסה ופינוי והעברת משפחות ערביות, על-כרחן, אל שיכונים אחרים, לשם חישוף הכותל המערבי, או לשם נטיעת משתכנים יהודים שנעקרו ממקומות אלה בתש"ח, ובין צווי הריסה ופינוי לשם שיכוני סטודיו ומועדונים אמנותיים לבידור רוחני. מידת הכורח ומידת הצידוק אינן שוות בשני המקרים הללו. הן רחוקות זו מזו מרחק רב וברווח שביניהן מוצב ראי עקום, שבו מתעוותים לפרקים גם קוויהם של ענינים שביסוד.

ייתכן שאין צורך להסביר הרבה, כי מראה גיגיות-כביסה של משפחות יהודיות בסימטות העתיקות הללו, אשר יהודיהן נעקרו מהן בשנת תש“ח, ומראה פחי-האשפה וגרוטאות המסחר, הן סימן משכנע יותר, מצד הכורח והצדק של ההתנחלות, מאשר תמונות גואש ואקווארלים שתהיינה תלויות לאורך קירותיהן של סימטות אלו – כפי שהודגם למרבה חוסר-הטעם ביפו העתיקה, אשר כתלי-סימטות עתיקים ושחוקים מעוטרים בה כיום, לרגל שבוע האמנות, בציורי אמנים מתל-אביב. הנני סבור ש”קרית-אמנים" כזאת בסימטות ירושלים צריכה להיות מקום אחרון שאליו יש להביא תיירים מחוץ-לארץ כדי לשכנע אותם בטבעיוּת החיים היהודיים בעיר זו, אף כי משרד-התיירוּת ודאי סבור אחרת.

עלינו לדעת שגם תולדות כיבושה של העיר העתיקה הזאת, במלחמת-ששת-הימים, מחייבות אולי להימנע מתכנית זו. לא קרית אמנות ותיירות צריכה לבוא בעקבותיהם של הכובשים והנופלים, אלא חיים יהודיים כפשוטם וכיסודם, על חולין קדומים וחדשים שבהם, ועל פיח ועשן ושוק שבהם. כן, חיים אלה יש בהם מקום לכל, לשמחות ולעצב, לחגים ולתלאות, לדומן ולכסף, למצווֹת ולעבירות. יש בהם מקום גם לאמנות, אך לא לזו המקדימה את החיים ובאה במקומם, אלא לזו שצומחת יחד עמהם ומתוכם.

3

יש להוסיף ולהעיר כי סימנן של קריות-אמנים כאלו שבעולם – ואני מציין זאת כסימן-היכר בלבד ולא לשלילה או לגנוּת – הוא לאו דווקא בכך שהן קשורות קשר שבהכרה למקום שבו הן נטועות, אלא סימנן הוא בכך שהן בנות-חורין מקשרי-מקום ומצמידות אל נכסי-דלא-ניידי. אחד מסימניהן, ובכך כוחן וחיובן, הוא ניגוד לסביבה ולא ההתערות בה. קרית-אמנים כזאת לא תהא נאמנה לעצמה וליעודה אם יסוד החירות והכפירה בסובב לא יגבר בה על יסוד ההזדהות השרשית והבולטת. אכן, אף מבחינה זו ספק הוא אם דווקא זוהי התכנית הצריכה להיות אחת הראשונות לסמל בה את חידוש הקשר היהודי עם סימטות ירושלים העתיקה.

ראוי אולי להוסיף ולומר כי אף מבחינת סמל של תרבות אין להניח שקרית-אמנים כזאת עשויה להוסיף לירושלים העתיקה הרבה לעומת מה שכבר קשור בשמה ובמשמעותה של העיר הזאת בתחומי נכסי הרוח של היהדוּת, ובמה שנוסף לה משתי הדתות האחרות. המאמצים להוסיף לה כוח-משיכה תרבותי על-ידי קרית-ציירים יהיו מבחינה זו לא רק מיותרים אלא אף מגוחכים קצת.

משום כך, ומכל הטעמים האחרים, נדמה שמשרד החינוך והתרבות לא רק שאינו צריך להיות בין הוגיה ומבשריה של תכנית זו, אלא שעליו להשתדל ולמנוע את ביצועה במידה שיימצאו קופצים עליה. תכנית זו שרשיה כה קלושים ונופה כה מופרך עד כי בקלוּת אפשר להתנזר ממנה ולגנוז אותה. זהו רעיון שכדאי לוותר עליו.

שני פרקים

נתן אלתרמן

א. האורחת המוזרה

נתן אלתרמן

1

בשבוע הבא יחול יובל-החמישים של הצהרת-באלפור. הופעתה בציבור בזמן הזה נראית כהופעתו של יצור דמיוני מכוכב אחר. משונה לראותה אחרי ששת הימים.

כן, הסביבה אחרת לגמרי. העולם אינו מה שהיה. המזרח-התיכון אחר. בריטניה אינה כקדם. חבר-הלאומים נעלם. המנדאטים נמוגו ואינם. הנציבים העליונים היו כלא היו. מכל מה שקשור בה, מאותה תקופה, רק הציונות לעולם עומדת.

2

הצהרת-באלפור. הרבה נכתב על נסיבות נתינתה. בין הסיפורים שרווחו היו גם כאלה שנימתם בלשית כמעט. מלחמת-העולם הראשונה, שנת 1917. בריטניה דחוקה בחמרי-נפץ. כימאי צעיר ממציא תהליך-ייצור הפותר את הבעיה ומושיע. מה אתה מבקש בשכר זה, ד“ר ווייצמן? מולדת לעמי. כך ובדומה לכך. אולי נכון במאה אחוזים ואולי לא. אך בתוך כל אלה טיבה של הצהרת-באלפור לא כשכר על משהו ולא כפרי-חישובים-מדיניים, אלא כמעשה צדק ראשון של העולם כלפי האומה היהודית. שווה לכך במעלה החלטת עצרת האו”ם בשנת 1947. גם זו קבעה הרבה. שום הצהרה מדינית עולמית אחרת לא תשווה עוד לשתי אלו. ולא מפני שלא תיתכן הצהרה חשובה כמותן, אלא שמעתה ולהבא אין קיומנו נחתך בהצהרות של זרים. אפשר להוסיף ולומר – אף לא בהצהרות שלנו.

3

היא היתה גדול ההישגים של הציונות כתנועה פוליטית. תקופתה, מבחינה זו, היא תקופה מיוחדת במינה. כבר לא חיבת-ציון הרומאנטית ועוד לא הציונות הפינאנסית-הבאנקטית. תקופת-ביניים קצרה. אביב ציוני. תהלוכות של “צעירי ציון” ושל צ. ס. עם דגלים רקומים מגיני-דוד, ברוסיה, באירופה המערבית, בעולם החדש של בּרונכּס. היא היתה השמחה הראשונה שידע העם היהודי כולו-יחד, בתורת עם, מאז צאתו בגולה. חג יהודי חילוני ראשון. חג קצר. מיד לאחר מכן התחילו בארץ-ישראל החולין הנאבקים של המשברים, הבנין, המאורעות, המלחמות. הציונות לבדה נשארה חגיגית. התחילו עצרות המגביות, הכינוסים המקומיים והעולמיים, הברכות, הפתיחות והנעילות, הסיומים לצלילי ההמנון.

4

הקשר שבין הצהרת-באלפור ובין תקומתה של מדינת ישראל הוא קשר קיים, אך לא-מוגדר. ההצהרה הזאת אינה הורתה של המדינה. אין היא אפילו אמה-זקנתה. אולי אחת הדודות הזקנות. ליידי אנגלית, ואף-על-פי-כן דודה.

זכרונותיה כיום כבר עמומים למדי. לא ברור לה בדיוק מה היה ענינה. היא זוכרת רק כי ממשלת הוד-מלכותה רואה בעין יפה.. כן… זהו. את ההזמנה לבאנקט בלונדון היא מקבלת בארשת-חשיבות, ומשהיא מופיעה על סדר-היום בשמלת-שובל מראשית המאה, בצירוף קורטוב של ריח נפטלין, היא מעמידה פנים שהיא מתמצאת בהחלט. בשעתו לא התיחסו אליה בכבוד רב מדי, לא בפוֹריין-אוֹפיס, לא במשרד-המושבות, ועל אחת כמה וכמה בחוגי האצולה הבריטית. היא היתה קרובה עניה, מעיקה, שטרדותיה רבות מחשיבותה. היו מסמכים חשובים ממנה. עכשיו היא זוקפת את הלורנטה ומסתכלת כה וכה ומסתבר לה, אגב נצנוץ של שמחה-לאיד, כי רבים מאותם מסמכי-מדיניוּת נכבדים אין להם זכר. איפה חוזה-ורסאַי? איפה לוּקארנוֹ? “אינני רואה אותם” היא אומרת.

גם הקהל ברובו זר כמעט, אך היא נהנית מכל הענין וכשאדם לא-מוכר בשם בּראוּן בא כנגדה ומטלטל ידיו ומסביר לה בזעף, שאין טעם להסתובב כאן, היא שואלת בקפדנות מי האיש העצבני הזה, ואומרת כי אם לא יפסיק מיד היא תלך ותספר ללויד-ג’ורג'.

5

אחר-כך נשמעים נאומים ואחר-כך מודיעים שעכשיו ינאם שגריר מדינת ישראל. רגע נדמה לה שהיא לא שמעה כהלכה, שכן עד כמה שידוע לה מדובר על בית לאומי בארץ-ישראל ומה פתאום מדינה? ודאי פליטת-פה של היו"ר. מכשיר-השמיעה שלה בסדר. אלא שלאחר מכן השגריר אומר שצבא ישראל יוסיף לעמוד על הסואֶץ. אותה שעה היא מחליטה שמחר יש לבדוק בכל זאת את המכשיר.

אחר-כך היא חוזרת אל הארכיון. כבר כמעט חצות. שם היא פוגשת את הספר-הלבן. אינו ישֵן עדיין.

– את בכל-זאת עוד יוצאת לפעמים, הוא אומר. אותי לא מזמינים לשום מקום. אינני מבין מדוע.

– כנראה בגלל תמורות במדיניות, היא משיבה.

– ייתכן, הוא עונה. ועליך אין התמורות המדיניות חלות כלל?

– אני, אומרת היא, לא רק תעודה מדינית.

– אַת משהו יותר מזה?

– כן, היא אומרת. עכשיו מותר כבר לגלות.

ב. בעב הענן

נתן אלתרמן

1

בדברי תשובה שלו על השגותי בענין מאמרו “על קיומיוּת יהודית”, טוען אהרן מגד כי סילפתי כוונותיו ולא ירדתי לסוף דעתו. הנני מנסה, איפוא, לרדת עמו שוב. לא השגתי על עמדתו בענין שלמות הארץ. עמדתו החיובית בענין זה ידועה לי. ולשווא הוא חוזר ומזכיר זאת על-ידי מובאות. דברים שכתב מגד על כך, לא רק פעם אחת, הם מן היפים והעזים בנושא זה. לא על דברים אלה ערערתי, אלא על מה שטען בנוסף לכך ובסמוך לכך, בנוסח של תוכחה ההולכת ומרחיבה מעגליה עד שהיא נעשית כוללת הכל ורואה, אפילו בחוגים שדעתו עד כה היתה כדעתם, שינוי טעם והתלקחות יצרים והתעלמות מעקרונות-יסוד.

2

במאמרו “על קיומיוּת יהודית” קובע מגד כי “הדימוי החדש של עצמנו – זה של עם עזוז, גבור-מלחמה, עף בכתף אויביו, רועץ צריו במהירות סקיתית” עשה כנפים בעולם וכי “רבים מאתנו רוכבים על כנף-דימוי זה כעל אברי הנשר, עד לבוא חמת, עד לנהר פרת”. ובשכרון-הנצחון הם “בזים לרכרוכיוּת היהודית הישנה, על כל תסביכיה המוסריים”.

בקשר לכך הוא טוען כנגדי בצדק, כי באמרוֹ שדימוי חדש זה “משחרר מן הצורך הלא נעים לרחם, לחמול, לעזור”, לא נתכוון לומר כי דימוי זה גרם לכך שאנו משתחררים מחובות מוסר כלפי הערבים, כפי שהצגתי דבריו בציטוט-מסולף, אלא כוונתו היתה לומר כי דמותנו החדשה, דמות כובשים בסערה, כסקיתים, משחררת אוהבים ושונאים שלנו בעולם מן הצורך “לרחם, לחמול ולעזור – לנו”. הנני מקבל הערה זו ומחזיר את השורה אל ההקשר הנכון. רצוני רק להזכיר למגד כי כל מאמרו כולו, עיקר תכנו הוא בכך שדימוי יהודי חדש זה גורר התפרקות מחובות-מוסר כלפי הצד השני, כלפי “הערבים כבני-אדם, הערבים כבני עם”, ומשום כך גם לאחר שתיקנתי מה שסילפתי בפירושי לשורה זו, נשאר תיקון זה ענין שאינו משנה ולא כלום לגבי המאמר כולו וההבדל התהומי שמגד רואה בכך הוא מועט מכפי שנדמה לו.

אגב, כל אותו תיאור שמגד מתאר את דמותנו, כפי שנצטיירה בעני העולם מיד לאחר ששת הימים, הוא תיאור מופרך. דמותנו נצטיירה, לעת הנצחון, לא כצורתו של אותו שוט-סקיתים שוטף של מגד, ולא כצורת “גיבור מיתולוגי מבני הנפילים”, אלא כדמותו של עם נצור ובודד שחולל את נצחונו בכוחו של ארגון למופת ובכוחם של תכליתיוּת אפורה ונחושה, ושל אומץ-לב אזרחי וצבאי. כל מי שזוכר את תגובות העתונות העולמית באותם ימים יודע זאת. התיאור שמגד מעמיד אותו כנקודת-מוצא למאמרו הוא פרי דמיונו בלבד.

3

אלא שלא קלסתר-פנינו בעיני העולם ולא מראה רוכבי-אברי-הנשר עד נהר פרת, הם עיקר מאמרו של מגד. עיקרו בא משעה שהוא מרחיב את הדיון כלפי פנים ועובר מן הפרת אל הכלל. לגבי אותם חוזים של “אימפריה עברית” הוא מודה ואומר כי “אלה המעטים. אך תסביך הגדלוּת מידבק – והרבים, רבים מאד, מתנבאים בלשון אחרת מתמול שלשום. לא עוד אותם היסוסים, חיפושים, שאלות באשר לגורלו של הצד השני, ערבים כבני-אדם, ערבים כבני עם – אלא אימרה בוטחת, פסקנית שיש בה גם משום לעזאזל עם כל זה, לא מעניין אותנו”.

לגבי תוכחה כוללת זו על אלה שטעמם אינו כתמול שלשום טוען מגד כי אין הוא מתכוון, חלילה, לאנשים כמוני וכמוהו אלא אל הלכי-רוח ששנינו איננו שותפים להם. “אני עליהם דיברתי”, הוא מדגיש במרירות ובפיזור-אותיות, אך עד שהוא מדבר “עליהם”, ולא עלינו, הנני מוצא אותו טוען להלן כי אני הקטן, בעל-דברו במקרה זה, איני גורס שום היסוסים וכי במקום להשיב על שאלות אני פשוט דוחה אותן בכעס, בעוד שהוא, מגד, גורס כי “כפיה אינה פתרון לאורך ימים וכי מתן זכויות לערבים הוא עיקרון שאין לעבור עליו”, וכדי להדגים עד כמה עקרונות אלה מנופצים עם התנפץ הדימוי היהודי האמיתי, הוא מגלה כי בשעה שביקש להוסיף פיסקה “ברוח דברים אלה” לכרוז של התנועה למען ארץ-ישראל השלמה, נדחתה הצעתו ומשום כך לא חתם ועד היום הוא “רואה בצער את העובדה שכרוז, המתחבר על-ידי ‘אנשי רוח’ דווקא, מתעלם לגמרי (הפיזור שלי, נ.א.) מבעיה הקשורה לענין שלמות הארץ כשני צדיו של מטבע אחד”.

4

אין בדעתי כאן להתדיין על אותו כרוז, לא הוא קובע דברים. אך כדי לתפוס מהות צערו של מגד ראוי לציין כי באותו כרוז מצויה שחור על גבי לבן פסקה האומרת בפירוש כי “בתוך גבולות אלה (של ארץ-ישראל השלמה) יהיו החופש והשויון שהונחו ביסודה של מדינת ישראל, נחלת כל התושבים בלי הבדל”. ייתכן שאפשר לומר זאת גם בניסוחים אחרים, אך במה ששייך ל“רוח הדברים” אין סעיף זה בכרוז רחוק מן הדברים שנאמרו בענין זה במגילת העצמאות, אשר מגד לא עירער עליה כל השנים, ובה נאמר כי מדינת ישראל “תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין”, או כפי שנאמר שם בסעיף אחר, ש“אנו קוראים – גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי, תושבי מדינת ישראל, לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושלמה ועל יסוד נציגוּת מתאימה בכל מוסדותיה הזמניים והקבועים”.

אהרן מגד יודע כמוני כי עיקרון זה של שויון-זכויות ושל ייצוג אינו עיקרון מושלך ככלי אין חפץ בו, אלא הוא יסוד מוסד לכל הדיון הציבורי המתנהל בענינים אלה, עד כדי כך שאפילו ענין דחיפותה של בעית העליה הוא פועל-יוצא מן העמידה על העיקרון הזה, והוא יודע כי אפילו אלה שהחשש מפני הפרת המאזן הדמוגראפי במוסדות-הייצוג ובאוכלוסיה הוא נימוק מכריע לגביהם, מדברים לא על פתרון שהוא פחות משויון-זכויות, אלא על פתרון שהוא יותר מזה, כלומר על אפשרות של מתן אבטונומיה או של פדראציה. אפילו טענותיו של מגד כלפי “חולמי האימפריה” הן מופרכות מבחינה זו, שכן הללו, במידה שהם כופרים בשויון-הזכויות, הרי הם כופרים בכך לגבי התפוצות היהודיות ולא לגבי התושבים, בני הארץ והאיזור.

5

אהרן מגד הוא, כאמור, בעד שלמות הארץ והוא מוסיף וטוען כי אין הוא חולק לא על דרכי המימשל והצבא כיום בשטחים הכבושים ולא על שאר גורמים. וכשאני שואל אותו אל מה כוונתו בדבּרו על “נישול ועקירה ושיעבוד”, שמא כוונתו רק לעתיד לבוא? הוא עונה הן. כל מה שאמר מכוּון רק לעתיד, והנני מקבל גם זאת, אף כי תוהה אני מה עדיף: להתריע על מקרי שיעבוד ונישול במידה שהם קיימים, בלי לשאת משא על ניפוץ הדימוי היהודי מימות אברהם אבינו עד היום, או לגולל יריעת-זעף היסטורית בדבר עיוּות צלמו של העם היהודי תוך כדי הסבר שבינתיים הכל כשורה ואין טענות. אך נחזור לעתיד. מה עמדתו המיוחדת בענין זה? במה הוא חולק, לגבי העתיד, על האחרים עד כדי הזדעזעות אף לנוכח השקפותיהם של אלה שדעתו היתה כדעתם עד כה? עמדתו המיוחדת והנבדלת היא בכך שהוא דורש “לראות את העם השני היושב בארץ כשווה שיש לדון עמו כעם שווה, בלשון דוּ-שיח בין שני עמים שגורלם הועיד להם לשבת בארץ אחת שלמה”. ובכן, מה פירוש הדבר בדיוק? לא עמידה על עקרון שווי-זכויות וייצוג מתאים? או שמא הוא מתכוון למדינה דוּ-לאומית? לא, זאת אין הוא אומר. “ייתכן – אומר הוא – שפירוש הדבר אבטונומיה, או פדרציה בין שני עמים החיים במדינה אחת”. יתר-על-כן: “אני מודה – הוא מוסיף לשם שכנוע – שאילו עמדתי בחקירה בענין זה לא היו לי תשובות לכל השאלות”. וכאן, על אף ההבדל העקרוני שבינו ובין השאר, הוא מוצא צד שווה ביניהם ובינו בכך שגם “לכל בעלי הפתרונות האחרים אין תשובות לכל השאלות”. כל זה, כמובן, לעתיד לבוא ובכל אלה אין הוא שונה באמת מן האחרים, אלא שבינתיים הוא טוען כי הדימוי היהודי הנכון כבר התנפץ והדימוי החדש הוא צלם-חרדות ולכן הוא מעורר לאורך כל המאמר תוכחת-מוסר על סביבותיו וכששואלים אותו למי הוא מתכוון, הוא שולח את השואל מאדרסה לאדרסה עד שבסופו של דבר נשאר מכל זה רק עב-ענן, אשר המחבּר מתלבט בתוכו התלבטות עקרונית מוכיחה, הנהפכת, לוא גם על-כרחו, לענין של ראווה המסיחה את הדעת מטיבן האמיתי של השאלות שעל סדר-היום.

1

אותן שעות של הענקת הציוּנים-לשבח, לחיילים החיים. ולהורים או לאלמנות של אלה שנפלו – מהותן של שעות אלו נבראה מן הדם, מן האש והעשן, מן הצעקה. עכשיו היא מהות דוממת ושקופה. למקרא תיאוריהם של טקסים אלה בעתונים אתה חש כי אין פרטיים יותר מהם, אין שייכים יותר מהם אל שרשים עמוקים וחבויים של היחיד, ועם זאת אין כוללים ונרחבים יותר מהם, ריקים מכל ומלאים את העיקר בלבד. בזכרונך עולים תיאורי המעשים. לעשרות. לא את כולם אתה זוכר לפרטיהם, מהם נתערבו יחד, מהם נקטעו ונטרפו זה בזה, ובתוך כך אתה קורא בעתון כיצד עולה ובאה האלמנה הצעירה, האחת, השניה, וביניהן אלו שהן, כנאמר בלשונו הפשוטה והישרנית של העתון, “בחדשי ההריון האחרונים”, ואשה מוליכה בידה את בנה היתום, והנער הקטן מקבל מידי הרמטכ"ל את העודת־הכבוד לאביו המת, ואותה שעה אתה יודע כי אין מידה לדברים שהצטברו כאן יחד בתוך רגע-הדממה שמסביב וכל זה תלוי בשערה, ועשוי להישבר כהרף-עין מרוב מעמס ומתח ועצבוּת. אינו נשבר. נשאר קיים. ורק הרגעים רצים רצים, בתוך הזמן העומד, בעוד האשה עם הנער הקטן חוזרים אל מקומם.

ואז אתה שב וקורא את דבריו העצורים והנכוחים של הרמטכ"ל, שאמר בפתיחת הטקס, כי ציוּן-לשבח ניתן לאלה “שהצטיינו בקרבות האיש – חיילים ומפקדים אשר חתרו לביצוע מעל ומעבר לחובתם, לאלה שגילו יזמה ונטלו לעצמם את הזכות להתנדב בעת הקרב תחת אש וללא פקודה, כדי להשיג את המשימה, לאלה שנפגעו מאש אויב או שאמצעי-לחימתם ניזוקו במידה כה חמורה שהיתה להם הצדקה מלאה להפסיק את לחימתם, אך על אף וחרף כל הקשיים השיגו את משימתם”.

ואתה נזכר במעשה זה או אחר שעליו ניתן הציוּן-לשבח, והנך יודע כי מה שמוגדר בתעודת הצל“ש כ”דביקוּת במשימה" הוא הדבר שקראו לו פעם “קידוש השם”. כן, זה היה המונח הטכני הקודם. אין הבדל בין שני אלה. העם הזה יש לו בענינים אלה מסורת מסויימת. וגם זו אולי הסיבה לכך שבפני הוועדה הממיינת הובאו מקרים כה רבים של דביקות ושל אומץ ושל חירוף-נפש, עד כי היה צורך להעלות את “הרמה הקובעת”. אין זו הסיבה היחידה, אך זו אחת הסיבות. סיבה שניה, בתוך השאר, היא המולדת החיה שעליה נערכה המלחמה, כן, המדינה הזאת, המוכיחה שוב איזה מבצר־חיים איתן ואחרון היא לעם היהודי ומה נורא המחיר שהיא גובה בעד זה ומה המהפכה שנתחוללה עם הכרזתה, ועם מלחמתה, ועם נצחונה הראשון בתש"ח, בדברי ימי העם העתיק הזה.

2

מדינה זו, אשר הבקיעה את המצור במלחמת-ששת-הימים שלה, רגל אויב לא דרכה עכשיו על אדמתה שבגבולותיה הקודמים. רק מטוסיו חגו פעמיים שלוש בשמיה הקודמים. רק פגזיו שולחו בה ורק בירושלים היו פגזים אלה לאש סמיכה ומהרסת.

עכשיו שדות-הקרב שוקטים. חדלו גם השירות הארוכות של השלל שנעו מסיני, ומן השומרון ויהודה ומן הגולן. ברצועת עזה ממלא החול הדק את תעלות המערך המצרי האדיר, מכסה את עקבות האש והברזל. הדיוּנות המלבינות שוקטות כקדם. פה ושם רק טאנקים שמוטי צריחים, רסוקים, חרוכים, הפוכים. מרחוק מתנשא בנין ריק. כנראה מחסן. מאחורי קיר שלו עמדו הצנחנים באש-תופת של המערך המצרי ואליהם הבקיעו טאנקים שלנו, בכוח טיפות-דלק אחרונות, דרך הלהבות והמבול המפורזל, כדי לחלצם.

דרומה מזה דוממים מוצבי הג’יראדי. אותה שורת גבעות סומרת בּוּנקרים וצריחי-ירי, מערך שני כביר־כוח, אשר כוחותינו פרצו בו פעם ופעמיים וכל פעם שב הכוח המצרי ונסגר כשהיה, ובפעם האחרונה נשתהו החיילים היהודים וכבשו את הגבעות המבוצרות הללו, הממולאות בטון ופלדה, בקרב פנים אל פנים, בחדר-המלחמה של האלוף טל נשארו מכל זה חצים אדומים על פני מפה מכוסה צלולויד. יום אחד שמענו את הסברו השקט העניני. הקרבות העזים, העקובים מדם, שהתחוללו כאן, נשקפו עכשיו שנית מכמה תעודות של ציוּן-לשבח.

לא ראיתי את הריסותיהם של מוצבי-הגולן הנוראים, אך בשדות-הקרב של סביבות ג’נין, בצומת קאבאטיה, נערכה לא מכבר תערוכה חקלאית לתושבי הכפרים הערביים, מאות כפריים הסתובבו בתוך יריד צבעוני של מכונות חקלאיות, חמרי זיבול והדברה, דגמי זרעים ושתילים. טראקטור חדש הדגים לפניהם את דרכו בחריש, ומן הצד, בעוד נער יהודי חורש את התלם, דמם תל-הזכרון של החטיבה אשר שפכה פה את דמה. גל-האבנים ועל גביו טאנק חרוך, עקום תותח וצריח.

אומרים כי אחד מגורמי נצחוננו במלחמה זו היה גורם ה“אין ברירה”. נכון, זו היתה מלחמה של אין ברירה. אך מתוך תעודות הצל“ש נשקפת עוד אמת אחת. והאמת הזאת אומרת, כי תמיד, גם בתוך מלחמה זו, כמו בכל מלחמה, היתה ברירה, היו אלף אלפי רגעים של ברירה, למלא חובה עד תום, או לא למלא אותה. גם לאלה שצויינו לשבח וגם לאלה אשר מילאו “רק את חובתם בלבד”, אשר מסרו את נפשם בלבד, וגם האלמונים אשר עלילות־גבורה שלהם לא נראו ולא נזכרו, לכל אלה, במקרים אין ספור, היתה ברירה. אלא שתעודות הצל”ש הן המזכירות לנו כי מותר האדם מן המכונה הוא בכך שהוא נותן הכל גם אם יש ברירה. ישות זו של ברירה שנדחתה היא אולי סוד הנצחון.

3

דומה כי אין להפר רגעי-דומיה של אותם טקסים, בדיבורים על ענינים צדדיים, כביכול, אך לא תהא זו אולי סטיה רבה מן הנושא אם נזכור כי בזמן האחרון שמע הציבור מפי כמה וכמה אישים, אנשי חינוך ומדע והוראה, כי הנה הם מודים ומתוודים שדעתם על הנוער שונתה אחרי מלחמת-ששת-הימים וכי אם דיברו בו סרה הרי הם חוזרים בהם מדבריהם, הנוער הוכיח את עצמו ומי פילל שכוחות כאלה ספונים בו.

אין ספק שדברים אלה כנים הם ואולי אפילו יש להם מקום. אך כיוון שהם נעשו רווחים כל-כך בעת האחרונה כדאי אולי להעיר שקרבן-עולה זה של נערי ישראל ראוי שלא ישמש עדות להוכחת צדקתן או טעותן של דעות מסויימות ולוא גם דעות של מומחים-לדבר. סבור אני כי עיונים כמו אלה נמצאים ברובד אחר לגמרי, אינם שייכים כלל לתחום שבו “הוכיחו” החיילים בני הדור הצעיר מה שהוכיחו. סבורני כי כל דעות שהובעו, כבודן במקומן מונח, כאז כן עתה. ולא מפני שהן צודקות, או מוטעות, אלא מפני שהמלחמה לא באה כלל להיות צד בוויכוח זה והדעות המוסמכות אינן נוגעות עכשיו במציאות החיה יותר משהן נגעו בה קודם. אנשי החינוך שלנו רשאים גם אחרי מלחמה זו להמשיך לחתוך כקדם גורלו של נער צעיר על-ידי סקר מפיל-אימה שבו מוצגות לפניו שאלות דקדוק, או תנ"ך, או היסטוריה, ולכל שאלה כמה תשובות אשר רק אחת מהן נכונה ועל התלמיד לסמן אותה. זה הכל. אפשר להמשיך בכך ואין ספק שזה יימשך. כל מי שלא ידע קודם שאין זו אלא פיקציה, כל מי שלא הבין קודם ששרירות המבחנים הללו, בתנאי-קיומנו כיום, בארץ הזאת, בעם המתהווה והנאבק כאן, היא שרירות שממדיה שווים רק לממדי האחריות שהיא נוטלת על עצמה, מי שלא הבין זאת קודם, למה יבין זאת עכשיו? המלחמה תחומיה אחרים לגמרי. שם, עומד התלמיד בפני שאלה שבסופה עליו לבחור מכל התשובות האפשריות את התשובה המריצה אותו להציל את חברו מתוך האש, ולשוב חרוך, או להיספות במקומו, ואילו הסקר חותך גורל רק בימי שלום… אך דווקא משום כך, וגם מנימוקים אחרים, שעה שאני שומע את המחנכים האומרים כי דעתם על הנוער לאחר המלחמה שונה משהיתה, אני מהרהר כי לא דעתם על הנוער הם צריכים לשנות אלא דעתם על ערכה ומשמעותה החיה של עבודתם ושיטותיהם. אך ספק אם הם יעשו זאת.

4

באותם רגעי מתח ודומיה של טקסי הצל"ש עלה עוד משהו מוחשי ועז. עלתה העובדה האומרת שלגבי תכונות-יסוד אנושיות, שעליהן החברה המתהווה כאן עומדת, אין עילית ואין אזורי-פיתוח. העם הזה, אשר על חלק ניכר ממנו דובּר בסימפוזיונים חינוכיים מתוך דאגה עמוקה, צופן בחובו מיטב יסודות של אומץ ושל הקרבה ושל אחווה אנושית אשר ספק הוא אם אפילו עליית אקדמאים מתנדבים מארצות-רווחה תעלה את רמתו מבחינה זו, לא לשם תיקונו של העם הזה אנו צריכים את העלייה מארצות-הרווחה, אלא לשם חיסונו, בכוח ובכמוּת. ישנן איכוּיות שונות, אך ההבדל ביניהן הוא הבדל של מהוּת ולא של מעלה. יש דברים שהבאים יצטרכו אולי ללמוד מקודמיהם. מאלה שבאו אפילו מארצות-המצוקה. מאלה אשר גם כוחות רוח והשכלה שבהם, במובן האקדמאי, עוד עתידים להפתיע. גם כאן הוויכוח אינו ברובד שבו מתרחשים הדברים הקובעים.

5

ומלים אחדות על הקשר שבין העם ובין צבאו בימים האלה של חלוקת האותות. יש במדינה זו חיץ איתן ונכון בין הצבא ובין תהליכי החיים האזרחיים, המדיניים, אשר מחוץ לתחומו. צה“ל אינו מתערב בהוויה האזרחית של המדינה, כדרך שמתערבים בה קציני המפקדות בארצות הסמוכות. אך אין מעורה יותר מצה”ל בתוך העם וחייו. דבר זה ניכר גם בטיב הסגל הפיקודי העליון. הוא אולי הגוף החברתי היחיד אצלנו אשר המסירות המקצועית, רמת השכלול שביידע, הספציאליזציה התכליתית המושלמת, הגיעה בו למדרגה כה גבוהה, ועם זאת לא הפכה את אנשיו ל“רק בעלי-מקצוע”, לא נסכה בהם אותה מידה של דפורמאציה מקצועית שאנו מוצאים בתחומים מקצועניים למחצה ולשליש. מבחינה זו הכל יודעים כי הכוח הזה שהנחיל לנו את הנצחון במלחמה ראוי להיות מופת לציבור גם בימי שלום. במלחמה זו, אמר הרמטכ"ל, לא היתה אפילו יחידה צבאית אחת שלא מילאה משימתה ופעמים רבות מילאה אף יותר מזה. הסגל הפיקודי שלנו, שצמח מתוך הארץ הזאת, מתוך מאבקיה ובנינה, גם הוא מילא משימתו במלואה. העם סומכים עליו ומאמינים בו.

שני פרקים

נתן אלתרמן

טעותו של נימוק-יסוד

נתן אלתרמן

1

בין הנימוקים הקמים נגד עקרון-העמידה על שלמות הארץ, יש אחד שהגיונו אינו ניתן לערעור. נימוק זה אומר שיחסנו לענין גבולות הארץ צריך להיקבע על-פי הכרח אחד שאינו מוטל בספק, והוא – שמדינת ישראל צריכה לשמור על אָפיה כמדינה יהודית. האוכלוסיה הערבית שבגבולות החדשים עשויה לשנות במשך הזמן את מאזן הרוב והמיעוט ולבטל את צביונה היהודי של המדינה, וזאת עלינו להביא בחשבון לקביעת עמדתנו לגבי הצעות פתרון שלנו ושל אחרים.

עד כאן הדברים ברורים. ואף-על-פי-כן דומה כי הדוגלים בנימוק זה, המתקבל על דעת רבים, אינם תופסים במפורש את משמעות ההנחה שעליה הוא מיוסד. נימוק זה, המכוּון, לכאורה, לשמור על יסודה של מציאותנו כאן, נמצא חותר – למעשה – תחת עיקר העיקרים.

ברור שבאין עליה מן התפוצות עשויה תוספת האוכלוסיה הערבית בגבולות החדשים לשבש את צביונה של ישראל כמדינה יהודית, אך עד שאנו עושים הנחה זו יסוד למסקנה גורלית של ויתור-מרצון על לב מהותה של ארץ-ישראל ההיסטורית עלינו להבין יפה מה פירושה של הנחת יסוד כזאת. פירושה הוא שאנו מניחים מראש שענין העליה ועקרון קיבוץ-גלויות יורדים מסדר-יומנו הלאומי ומשום כך לא נוכל לקיים בידינו את הזהות בין מדינת ישראל ובין הארץ בגבולותיה הטבעיים. השאלה הנשאלת מאליה מכאן-ואילך אינה אלא אחת: מדינה זו, שאנו מוציאים אל מחוץ לתחומה את עיקרה של ארץ-ישראל, מדינה זו שקיבוץ-גלויות אינו בא בחשבון שלה, מדינה זו באיזו מידה ובאיזה מובן אנו מבטיחים בכך את אָפיה היהודי? באיזו מידה ובאיזה מובן היא עתידה להיות אותה מדינה יהודית אשר אליה נתכוון השם הזה?

שאלה זו אנו חייבים לשאול מפני שהעליה מן התפוצות אינה רק אמצעי לשמירת הרוב היהודי במדינתנו. אין העליה רק גורם דמוגראפי-כמותי, שבהיעדרו אנו נוטלים אמצעי אחר – כגון צמצום טריטוריאלי – לשמירתו של אותו רוב. עליה וקיבוץ-גלויות הם מיסודי היעוד הלאומי היהודי ומעיקרי תכליתה וצידוקה של תנועת-התחיה היהודית, על כל נפתוליה והישגיה ומלחמותיה. ייתכן כי עת להחליט שאפסו סיכויים לקיומו של עיקרון זה והגיעה השעה למחוק אותו מספר קורותינו ועתידותיהן. איני יודע אם בעלי הנימוק של “שמירת האופי היהודי” יאמרו כי אמנם כך הדבר, אך עמדתם מבוססת למעשה על הנחה יסודית זו. לשם שמירת אָפיה היהודי של המדינה הם נוקטים למעשה עמדה המוותרת מראש על שני סימני-ההיכר היסודיים של אופי יהודי זה, על עקרון קיבוץ-גלויות ועל זהותה של מדינת ישראל עם ארץ-ישראל ההיסטורית.

2

שמירת הרוב המיספרי של הישוב היהודי במדינה נעשית איפוא על-ידי כך כתכלית זהה עם שמירת אָפיה היהודי של ישראל, ומאחר שאנו מניחים כי רוב זה לא יישמר, אלא אם נוותר מרצון (ובדיון זה אנו מדברים על רצוננו אנו ולא על גורמי חוץ) על שלמות הארץ, הרי על-כרחנו עלינו להודות כי התכלית מצדיקה אף אמצעי כזה. הכל הובא, איפוא, בחשבון. הכל, פרט לספק אחד, העומד בעינו ועשוי לערער את הדברים מיסודם: איזה כוח יעמוד לו לאותו רוב יהודי במדינה לשמרו מפני אותה סכנת התמעטות שכבר התחילה מאיימת עליו אף בגבולות הקודמים שלפני ששת הימים, אותה סכנה שכבר התחילה מהבהבת באופק אף לפני ימי יוני, מחמת חוסר עליה מן הגולה, ושכבר שימשה, כידוע, גם נושא לאותות אזעקה מוחשיים ופומביים?

מדוע לא תהא סכנה זו, אף בגבולות הקודמים של המדינה, רבה ומוחשית, בהגיע שעתה, עוד יותר משהיא כיום בגבולות החדשים? מדוע לא יהיו סיכויי העליה מן התפוצות, אף במידה הזעומה שבה נהיה מוכרחים להיעזר בהם, פחותים עוד יותר משהם בזמן הזה, זמן שהוא על אף הכל שעתם הגדולה והפתוחה של סיכויים אלה, שעה שלא היתה כמוה מבחינה זו מאז הכרזת המדינה, שעה שאולי לא תחזור לעולם?

אם לא עכשיו נקום להיאבק על סיכויים אלה של עליה, שעה שהארץ כולה פתוחה ומחכה לעם, שעה שמלחמה זו ונצחון זה עודם שומרים על שארית המתח וההתעוררות שקמו באומה, אם לא עכשיו נקום להיאבק על סיכויים אלה, אימתי נעשה זאת? לאחר עשר-עשרים שנים של התמעטות, של המשך עמעום הזיקה והתרופפות הקשרים בין המדינה והתפוצות? בשם מה נקום אז להעיר ולעורר את העם היהודי? בשם מדינת ישראל שאנו עמלים עכשיו להוכיח ולהסביר שאין היא יכולה ואין היא צריכה להיות בית-קיבול לשלמותם הרוחנית והחמרית של חיי האומה? בשם עקרון קיבוץ-גלויות שאנו מוותרים עליו עכשיו מראש בלי לעשות כל מה שאפשר כדי להוציאו מן השיגרה והניוון שהוא שקע בהם? בשם חזון קשרי הזהות בין האומה ובין ערש הוויתה. ההיסטורית שאנו טורחים להפריכם ולהכחישם?

כן, הוויתור על המאבק לעליה הוא מבחינה זו מסוכן אף יותר מן הוויתור על “השטחים המוחזקים” שאינו אלא מסקנה. סיכויי הצלחתה של ההיאבקות למען העליה, על אף הכל, ודאיים יותר והגיוניים יותר, ביחוד בשעה זו, מן הסיכוי לשמור על אָפיה היהודי של המדינה באמצעות ויתור על יסודי הדברים שמהם אופי זה צומח ושמכוחם הוא עתיד להתקיים.

טשטוש במסווה של ריאליזם

נתן אלתרמן

1

הדברים המוטלים כיום על הכף – מה עיקרם? עיקרם בכך שהם ומאבקנו עשויים לקבוע אם שעה זו, שבה אנו עומדים, עתידה להישאר נטועה בתולדות האומה ולהיות פתח לצמיחה והתעצמות בגוף וברוח, או שהיא תוחמץ ותבוזבז ותהא ראשית הצטמקות רוחנית וגופנית שאחריתה מי ישורנה?

הצרה היא שדווקא בשעה זו, שהרצון הברור וההכרה הבהירה והעקרונות החד־משמעיים דרושים בה יותר מבכל עת אחרת, דווקא בשעה זו אנו רואים כיצד כוחות הרצון וההכרה תועים ותוהים באין תכלית ברורה והערפל הולך ומטשטש קוויהם של עיקרים שאין לנו קיום בלעדיהם. אפילו דברים-שביסוד, כגון זכותנו ההיסטורית, המוחשית והחיה והטבולה בדמים, על הארץ הזאת, וזכות היאחזותנו בה, נעשים חומר לערעורים של תרגילי פלפול, עד שפעמים, למשמע הדברים, נדמה לך שמדינות-ערב מקדימות להכיר בקיומה של ישראל עוד לפני שאנו עצמנו מאשרים את זכותה להתקיים. זאת, כמובן, בעיקר ברובד העיוני, אלא שלא רק רובד זה שרוי בערפל ובטשטוש קווים. טשטוש זה ניכר גם ברובד הרשמי הקובע. וכאן הוא לובש צורות שעיקרן עקיפין. ועירפולי ניסוח ונטיה לסגנון ולמנטאליוּת של חצאי-דברים ושל פנים-לכאן-ולכאן ושל הימנעות מהעמדת ענינים על עיקרם ועל חודם, ולא זו בלבד, אלא שרבה ההשתדלות להנחיל דרך זו גם לציבור בכללו ולהסביר שכך מוטב וכך ראוי ואין הכרח לומר מה אנו רוצים ובמה אנו דבקים ואל מה אנו מתכוונים.

צידוקה הרשמי של דרך זו הוא בכך שבזאת אנו מסייעים למדיניוּת-החוץ העומדת בהיאבקות קשה ומוטב לא להכביד עליה. דומה כי מעולם לא ידעו תולדותינו בארץ זו התחשבות כה רבה ומקיפה במדיניות החיצונית ובאסטרטגיה שלה. אפילו ייצרי-יסוד של התישבות והיאחזות, שהיו מאז ומתמיד סם-חיים וסם־בטחון לישוב ולמדינה, נכבלים מכוחם של חישובים אלה ויש מהם מקבלים כבלים אלה בהבנה שהיא אולי הדבר המובן פחות מכל. מצד זה תירשם על לוח הימים הללו מועצת הקיבוץ המאוחד שהיתה קול-מחאה ראשון ותקיף של גוף מאורגן ושרשי, נגד השתבשות העקרונות ואמות-המידה שאחזה בנו. מועצה זו, שמחאתה נסבה בעיקר על ענין היאחזות והתנחלות, היתה כהתעוררות רבדים עמוקים של הכרה ורצון ברור נגד הלכי-רוח והלכי-המעשה העלולים להחמיץ שעת-כושר היסטורית שלא תחזור, דבריו של יצחק טבנקין על כך ש“בחמישה חדשים בוזבז הרבה ממה שהושג בששה ימים” נכונים לא רק לגבי ההתישבות. הם נכונים גם לגבי עמעום ההכרה, בזבוז כוחות הרצון והדריכוּת ועירפול העקרונות והתודעה הלאומית.

2

איש לא יאמר כי התחשבות בגורמי-חוץ היא ענין מופרך ומיותר. בן־אהרון, שדיבר על כך באותה מועצה של הקיבוץ המאוחד התפרץ אל דלתים פתוחות לרווחה, שעה שטען והסביר לשוגים ב“הזיות” כי “לא אנחנו כיום הקובעים היחידים לגבי גבולותינו” וכי “שום גבול שאנו מקיימים ונקיים לא יפול בקדושתו מכל גבול אחר והוא תוצאה של כוח, לא רק צבאי, אלא כולל מאוד”. נכון, כל גבול יהיה תוצאה של מאבק־כוחות ושל צירוף-כוחות, אך התנאי הראשון להפנייתה של תוצאה זו לכיווּן של שלמות ושל התעצמות ולא לכיוון של ויתור ושל הידרדרות, הוא גיבוש הכרתו ורצונו של העם היהודי והכרתה ורצונה של מדינת ישראל לגבי משמעותה של תקופה זו והמתחייב ממנה. שעה שבן־אהרון דוחה בזעף סיסמאות כגון “כל מקום שרגלו של חייל יהודי דרכה בו לא נזוז ממנו”, אין הוא מתווכח אלא עם תמונה מסולפת שהוא עצמו מצייר, שכן השאלה אינה שאלת “לא נוותר על שעל אדמה” ולא בכך מתמצה התוכן הנכון של עמידת העם היהודי על שלמותה של ארץ-ישראל הנמצאת כיום בידיו בפעם הראשונה מאז החורבן ואולי בפעם האחרונה.

אכן, מסתבר כי גם במקרה הנוח ביותר של תוצאת המאבק בזירה המדינית העולמית, במקרה שההחלטה שתתקבל באו"ם תהיה הטובה מכל ההחלטות האפשריות, נצטרך לעמוד על זכותנו ולשמור על עמדותינו החדשות ככל שיהא לאל ידנו. אך מידה זו של יכולת, מידה זו של “לאל ידנו” במה היא נקבעת? האם הכרתו הברורה וּרצונו הברור של העם היהודי בישראל ובעולם אינם צריכים להיות מוטלים על הכף בשעה זו? האם לא מוטב היה אילו הוטל גורם זה על הכף עת רבה לפני השלבים האחרונים שבטרם החלטה?

עירפול זה של כוחות רצון והכרה, עירפול היוצא במסווה של ריאליזם המתחשב בגורמי-חוץ ובמיגבלות של כוחנו, הוא למעשה המגביל את כוחנו יותר מכל והוא הגורם לכך שבעוד ההתחשבות במדיניוּת-החוץ כובלת את כוחות רצוננו והכרתנו ומרופפת אותם, נעשה רפיון זה גורם המחליש אף את מאבקנו המדיני החיצוני עצמו.

מה שמדיניוּת-החוץ שלנו חסרה בשעה זו הוא בעיקר העורף הלאומי, נוכחות רצונו והכרתו הברורים של העם, הבאים לידי ביטוי בעולם לגבי זכותנו הלא-מעורערת על ארץ זו, ביטוי ונוכחות הקמים בכל התוקף המוסרי של אומה העומדת על עיקרי חייה ומביעה רצונה זה לפני ואחרי ומסביב למאבק המדיני הרשמי. מימד נוסף זה הוא החסר כיום למדיניוּת-החוץ שלנו. במקום שהעם היהודי יהיה רקע והמחשה לדיפלומאטיה של מדיניוּת-החוץ הופכת מדיניוּת זו את העם היהודי עצמו לדיפלומאט. כך הכל נמצא עוטה ערפילים של דוּ-משמעות ושל טשטוש שאינו מחייב. לא ייאמן, אך עד כה לא הביע העם היהודי את צידוק עמידתו ביהודה ובשומרון אף בחלק העשירי מן התוקף שבה הביע חוסיין את זכותו לגבי שטחים אלה, אותו חוסיין אשר שגיאה פאטאלית של מדינאינו עשתה אותו לבעל-דבר שלנו לענין “השטחים המוחזקים”, במקום לקבוע מיד לאחר ששת הימים כי שטחים אלה היו גזלה בידיו ואין אנו חייבים לו שום דין-וחשבון עליהם. ייתכן כי דבר זה היה מתקבל בעולם אפילו בקלוּת יותר מסיפוח ירושלים מזרחית.

העמדה הריאליסטית האמיתית פירושה לא כבילת הרצון וטשטוש ההכרה, אלא להיפך, אימוץ כוחות הרצון והתודעה על מנת שיוטלו על הכף כגורמים שאולי אין חשובים מהם, שעה שנוכחותם ברורה ותקיפה והם עצמם חלק מן המציאות. בהיעדר יסוד זה משתררים הדמדום והערפל שבתוכם הזמן אץ ועובר לבלי שוב. פיזור הערפילים הללו של הריאליזם המדוּמה הוא תנאי לפיכחון האמיתי והרואה נכונה.

1

אנו עומדים לפני פרק חדש במערכה המדינית, שאחרי ששת הימים ואין לחשוב כי פרק חדש זה יניח למדיניות הישראלית להמשיך ולהסתפק בקו שאינו מחייב ואינו מפרש לוּא גם מקצת עקרונות וכוונות. מסתבר שהלחץ החיצוני מעתה יהיה מאוחד יותר וכיוונו ברור יותר. אכן, גם לולא זאת, היתה עלולה אותה עמדת־עירפול של ישראל להיות במשך הזמן לרועץ, שכן גם בשעה זו מורגש בצד יתרונותיה הזמניים גם הנזק היסודי שבה, שעיקרו הימנעותה של ישראל במשך כל הזמן הזה שמאז המלחמה מלעמוד על מסקנות לגיטימיות וחיוניות שהיא רשאית להסיק מן המצב החדש.

מעתה, שעה שאישורם המחודש של כמה עקרונות-יסוד יהא אולי הכרח, צריך יהיה לעמול שבעתיים כדי למלא את החסר. מושגי-יסוד שקיומה של ישראל מושתת עליהם הוסחו מן הדעת. במקומם נשתרשו בדעת-הקהל העולמית תפיסות מזיקות ומטעות, שנהנו לא רק מעירפול המדיניוּת הרשמית של ישראל, אלא גם מן ההזנחה הלא-משוערת של ההסברה המדינית החיצונית, שהייתה צריכה וגם יכלה להתנהל בצד המדיניוּת הרשמית, ופעמים אף בניגוד לה, בכלים שאינם דווקא דיפלומאטיים מובהקים, ולא רק במסדרונות האו"ם, אלא בתחומים המעצבים את דעת-הקהל העולמית.

בעוד מדיניותנו החיצונית נמנעת מכל אישור של יסודי־זכויות שלנו, פרט לזכות הקיום, ומסתפקת בעיקרון האומר כי על כל השאר ידוּבּר בשיחות ישירות עם הערבים, ובעוד אנו נמנעים מכל פעילוּת-הסברה מקבילה, הלכה ונקבעה דמות נוכחותנו ביהודה ובשומרון לא רק כעמידה שהיא פרי המלחמה אלא גם כעמידה שהיא ניגודם של סיכויי השלום, ריכוז כל תביעותינו וזכויותינו בתביעה האחת של משא-ומתן ישיר, עשתה מבלי משים את נוכחותנו בגבולות חדשים כנוכחות של כובשים אשר נסיגתם אינה אלא שאלת תנאים מסויימים.

“שטחים תמורת שלום” או “החזקת השטחים מונעת שלום”, נוסחה זו נשתרשה לא רק בעולם, שכן גם בישראל היא הולכת ונעשית רווחת בציבור ואין צריך לומר שהיא הקו המקובל על בעלי דעות מתקדמות ואף מפלגה חשובה, היא מפ"ם, דבקה בעיקרון זה בניסוחים שונים ובהדגשות שונות, שעיקרן: לא השטחים עיקר אלא השלום.

2

עיקרון זה – לכאורה הוא סביר ומשכנע, והנקל לשער שבעליו מוצאים הד לדבריהם שעה שהם טוענים כי שלום ובטחון, ולא טריטוריה הם מטרתנו וכי עלינו להיות נכונים להחזיר שטחים (ומדובר כאן בעיקר על “הגדה המערבית”) תמורת שלום, וכל מי שאינו מקבל נוסחה זו כפשוטה אינו אלא מן הנתפסים ל“הלכי-הרוח השוביניסטיים”, אם לא גרוע מזה.

ואף־על־פי־כן, עיקרון זה של “שטחים תמורת שלום” עשוי להיראות סביר ומשכנע רק בתנאי אחד: רק אם אנו מנתקים אותו לגמרי מנסיבות הזמן והמקום ומטיב העבר הקרוב ומסיכוי העתיד הסבירים, ומניחים רק את הנוסחה המופשטת.

ברגע שאנו נוטעים נוסחה זו במציאות הננו רואים כי “שטחים תמורת שלום” פירושו הוא שתמורת הבטחה ערבית להימנע ממלחמת-השמד בעתיד, עלינו לוותר על היתרונות הבטחוניים שהקנה לנו נצחוננו במלחמת ההשמד הקודמת שהם ערכו עלינו.

אמנם כן, בעלי נוסחה זו מדייקים ואומרים לא שלום סתם, אלא “שלום אמת”. זאת הם עושים מחמת העובדה הפשוטה כי אותן מדינות ואותם שליטים, אשר בעד חוזה כתוב שלהם אנו צריכים לוותר להם ויתור גורלי, הם אותן מדינות ואותם שליטים (אם לא יבואו גרועים מהם) שהפכו במשך שנים על שנים את משטר שביתת־ הנשק לסיוט ואשר גם כיום אין הם חוזרים בהם מאיומי האש-והחורבן על ישראל וגם כיום אין הם רוצים לשמוע לא רק על שלום אלא אפילו על שיחות, עד כדי כך שהמעצמות נמנעות אפילו מלהעלות ענין זה על דל שפתיהן ומדברות רק על שיגור מתווך ועל משהו מעין “ביטול מצב לוחמה”.

אותה נוסחה, המוסיפה את האמת אל השלום וגורסת “שלום אמת”, נאה היא אלא שגם אם יסכימו שליטי ערב לשיחות-שלום, הרי ימים יגידו אם הוא “שלום אמת” או לא, ומי שגורס “שטחים תמורת שלום” צריך להודות כי במקרה כזה אנו יודעים מה נותנים, אך אין אנו יודעים מה אנו מקבלים, ומי שמתעלם מכך אינו מביא בחשבון לא רק את כוונותיהם הנסתרות של השליטים הערביים אלא אף את כוונותיהם הגלויות.

האם פירושם של דברים אלה ויתור על כל תקווה לשלום? לא ולא. פירוש הדברים הללו הוא. לא התנזרות מן התקווה לשלום ומן המאמצים לקירוב השלום, אלא התנכרות והימנעות מיציאה ידי חובה כלפי השלום בדיבורים ובנוסחאות שביצוען עשוי לחתוך את גורלה של המדינה לסכנות גדולות מאלו שהיא עמדה בהן. פירוש הדברים הוא שהשלום הוא ענין של תמורות אמיתיות יותר מאשר מתן “שטחים” תמורתו. לא השלום עומד כיום אחרי כתלם של שטחים אלה. במידה ששטחים אלה הם חייץ, הרי הם חוצצים לא בינינו ובין השלום אלא בינינו ובין המלחמה.

עם זאת חובה להדגיש בכל לשון של הדגשה כי לא רק צרכי הבטחון הם המצדיקים עמידתנו בגבולות החדשים. הצידוק הראשון לעמידתנו בהם הוא צידוק יסודי מזה ורב־היקף וערך מזה, צידוק שגם הבטחון אינו אלא נושא כליו.

3

בסמוך לענין “החזקת השטחים, עולה כרגיל שאלת “סיפוחם” וידוע שכוונות “סיפוח” מעוררות חלחלה בלב רבים-וכן-טובים בינינו. נוסיף, איפוא, ונאמר כי לא זו מהותה הנכונה של השאלה. השאלה האמיתית אינה זו אם עלינו לספח או לא לספח את השטחים הללו שבידינו, אלא השאלה האמיתית היא אם עלינו להחזיר אותם לממלכת ירדן ולספחם אליה, רק משום שהיא כבר סיפחה אותם פעם בדרך של התקפת שוד, בניגוד להחלטות או”ם ועל אף התנגדותן הנמרצת של המדינות הערביות עצמן.

דבר זה יש לנטוע בתודעתנו אנו ובתודעת העולם, שכן מאז ששת הימים ועד עתה הנחנו לחוסיין לטעון ולהשריש בדעת-הקהל העולמית את ההכרה שהוא הבעלים החוקי של “הגדה המערבית”. ואילו אנו רק הסברנו וחזרנו והסברנו שאנו מוכנים לדון עמו על כך בשיחות־שלום ישירות, כאילו ענין סירובו לשוחה עמנו הוא המכשול העיקרי המונע בעדנו לעיין בטענותיו הסבירות. עמדה זו היתה כה מורגלת עלינו עד כי דבריו של ראש-הממשלה בנאומו המדיני בכנסת, שבו אמר כי חוסיין אינו שליט חוקי בגדה המערבית, היו ממש בגדר הפתעה ושיחת היום בציבור הישראלי.

4

לא נשוב לדון כאן בטענת מתקדמינו, שאין לנו זכות מוסרית להחזיק ביהודה ובשומרון משום שבכך אנו כופים על התושבים הערבים שלטון שאינו שלהם. רשאים בעלי טענה זו להוסיף ולהאמין כי גם אם ניתן לתושבים אלה את מלוא הזכויות האזרחיות והפוליטיות אין אנו אלא מדכאים ומשעבדים אותם, שהרי אנו מונעים מהם את זכות הריבונות הממלכתית, המגיעה להם גם כאן, נוסף על שלוש עשרה המדינות העצמאיות של הערבים כיום – כנגד מדינת ישראל האחת.

נניח לטענה זו ונאמר רק מלים מספר כלפי העומדים ומוכיחים כי שטחים אלה הם כבר מאוכלסים (“אנו קיבלנו לא רק טריטוריה אלא גם אוכלוסיה ערבית”) והתנחלותנו בהם פירושה עושק ונישול כלפי אנשים “הקשורים לאדמתם אולי יותר מן הביל”ויים בשעתם".

ובכן, בלי לדקדק בהשוואות אין ספק שקשר הפלח הערבי לאדמתו אינו שרשי ונעלה פחות מכל קשרים אחרים, אלא שעובדה היא כי במידה שמדובר על התישבות יהודית ביהודה ובשומרון, מדובר על שטחים רחבים ריקים מאין יושב ועל כמויות-מים עצומות היורדות לטמיון. מי שמדבר על “נישול” כדאי, איפוא, להעיר לו כי מבחינה זו עתידה ההתישבות היהודית בשומרון וביהודה להיות כרוכה אפילו בפחות נישול מאשר ההתנחלות בעמק יזרעאל או בגליל, כולל הקיבוצים המתקדמים ביותר שעל אדמות נפקדים, ואפילו בפחות נישול מאשר בצפת או ביפו, כולל שיכוני המתקדמים שבאמנים.

פחד המאזן המיספרי בין הרוב והמיעוט גם הוא עולה על הפרק. כידוע, אף כי נימוק זה כבר מתחיל להשמיע קול-ענוּת-חלושה, שכן, הציבור הולך ומבין כי במידה שנימוק זה חל על יהודה והשומרון הוא חל גם על מדינת ישראל בגבולותיה הקודמים, שגם בה עשוי מאזן זה להתהפך באין עליה. משום כך אפשר לומר כי מי שמעלה על דעתו נסיגה מיהודה והשומרון מחשש העדיפות המיספרית האזרחית של האוכלוסיה הערבית, בלי מאבק על העליה, מדבר למעשה, על ענין שאינו שונה במהותו ובתוצאותיו ממה שהיינו עושים אילו החלטנו בשעתו על נסיגה מפני עדיפות צבאית של הדיביזיות הערביות, ללא התמודדות בשדה-הקרב.

המערכה המדינית, העוברת עונה אל שלב שיצריך עמידה על עקרונות ועל יסודי זכויות שלנו, תחייב גם חריש עמוק בדעת-הקהל העולמית שהוזנחה במידה שאין לה תקדים, אך תפקיד חשוב לא פחות מזה הוא סילוקם של דחלילי-מושגים שהצבנו מולנו להלך עלינו רתיעות ופחדים. הכוחות הקמים עלינו הם חזקים ואך איוולת היא לומר שאין חשש ואין פחד, אך אל נוסיף על כך איומים שבהם אנו מאיימים על עצמנו. זכות עמידתנו בגבולות החדשים צריכה להיות קודם-כל ברורה לנו לעצמנו, שכן זה שורש האמונה ושורש הכוחות שיעמדו לנו בהבטחת עתידו של העם היהודי.

1

אינני סבור כי יש מקום לדין-ודברים רציני עם השחקן הישראלי היוצא לשחק את תפקיד טוביה-החולב בלהקה של שחקני מחזמר גרמנים, בגרמנית. בעתונות פורסמו כמה שיחות-ראיון אתו בענין זה ושולבו בכך גם דברי ערעור על החלטתו, אך למעשה לא עמו יש להתווכח, לא מצד ערך הנימוקים שבפיו ולא מצד מידת אחריות-שבהכרה שראוי לדרוש ממנו. במידה שיש בכך ענין לציבור, הרי צריך הערעור להיות מופנה אל הגורמים ששחקן זה מסתמך עליהם, והללו, גם הפעם, כמו במקרים אחרים מסוג זה, הם משרד-החוץ והשגרירות הישראלית בגרמניה.

חלקם של אלה בענינים כמו אלה ידוע לא מתמול, כל שעה שעל סדר-היום עולה תופעה שיש בה, על אף כל הסייגים הפרוצים, משום חידוש המעיד שאפשרויות עיקום-הטעם ושיבוש הרפלקסים-הטבעיים עוד לא נתמצו עד תומן. כל שעה כזאת מתברר שהגורמים הרשמיים הנוגעים בדבר במשרד-החוץ, ובשגרירוּת הישראלית בבון, הם הכוח המניע והמעורר והיועץ בשטח זה.

כך לגבי משלחות מורים עבריים שיצאו לגרמניה לשיחות עם עמיתיהם בגרמניה וכך לגבי משלחת של נשים עסקניות וצדקניות שהפליגה לטיול ולסיור במוסדות-צדקה וטיפול-בילדים וטיפות-חלב בגרמניה, לאחר חיסולם של מיליון תינוקות-של-בית-רבן מישראל בידי המנגנון הממלכתי הגרמני לפני עשרים שנה ומשהו, וכך לגבי משלחות של נוער ישראלי, שאחת מהן עומדת לצאת בימים הקרובים למשהו מעין השתלמות בחוגים דראמטיים או בדומה לזה. כל אלה נימוק אחד בפיהם: “משרד-החוץ המליץ, המריץ, הפציר. השגרירות שלנו בגרמניה מעונינת”. הדברים מגיעים עד כדי כך שפעמים אנשי משלחות כאלו רואים עצמם ממש כממלאי שליחות לאומית. אמנם שליחות מגרה ומענינת וכרוכה בטיול לאירופה, אך גם שליחות לא־קלה, שכן לפני-ואחרי-הכיבוד מדברים עם הגרמנים על השואה ועל החובה לא לשכוח ומטיפים להם מוסר שעליהם לחנך ביתר-הקפדה את הנוער שלהם. בקיצור – שליחות אחראית.

2

אכן, גם מופע זה, שאנו מדברים בו כאן – מופע השחקן הישראלי היוצא לגרמניה לשחק את טוביה-החולב עם שחקנים גרמנים המתחפשים ליהודים של שלום עליכם – נראה לאנשי משרד-החוץ הנוגעים בדבר, ולאנשי השגרירוּת, כענין שהוא כמעט בגדר שירות ציבורי וכדבר השייך לתחום של קשרי תרבות, אף כי קשה לתפוס כיצד בדיוק הם רואים בהופעה של סיוט-זוטא, כמו הנ"ל, ענין השייך בכלל לתחום התרבותי. גם מתוך דברי השחקן, היוצא לתפקיד זה, אנו שומעים כי הוא עושה זאת מתוך הכרת חובה וכדי להופיע שם “כיהודי גאה”. אני מסופק אם שלום עליכם עצמו היה מצליה לתת בפי טוביה גיבורו פסוק ההולם את האבּסורד האפל שבהסבר זה, אך לא עם השחקן, כאמור, אנו מתדיינים כאן, אלא עם הללו הרואים בהופעות כמו אלו גורם המחזק מעמדה וכבודה של ישראל.

3

ההופעות איבן, איפוא, אלא אמצעי, ואילו התכלית היא הכבוד. אין בי ספק שאנשי משרד-החוץ והשגרירות אינם משמיעים בענין זה סברות בעלמא. מסתבר שהם מדברים מן הנסיון. מסתבר כי שיחות ופגישות ומגעים שיש להם נותנים להם יסוד סביר להאמין כי מראהו של שחקן ישראלי המפזם בכשרון רב “לוּ הייתי רוטשילד” בגרמנית, במרחק מה מבית-המשפט שבו עומדים עדיין בימים אלה לדין רוצחי ההמונים היהודיים, הוא אמנם ענין המוסיף כבוד לישראל ולעם היהודי. ואף-על-פי-כן, אף כי אין לי כל נסיון של מגעים בענין זה, ואף כי אין בידי כל אינפורמאציה של ממש, הריני מעז להניח שאמונתם זו של הגורמים הרשמיים שלנו, גם אם היא אמת, אין היא כל האמת כולה.

אני אומר כי אין זו כל האמת כולה לא במובן המופשט של צידוק או אי-צידוק ההופעות הללו כערך לעצמו, אלא במובן המעשי שאליו מתכוונים הגורמים הרשמיים של משרד-החוץ ושל השגרירות – כלומר לרושם שהופעות אלו עושות על הקהל הגרמני ולתרומה שהן תורמות לכבודה של ישראל.

ובכן, סבורני כי על אף אינפורמאציה רבה שיש ודאי בידי משרד החוץ שלנו ובידי אנשי שגרירותנו על הרושם המכובד של הופעות אלו לפני הקהל הגרמני, אולי אין הם שומעים את הכל ואולי אין הם מנחשים את הכל. אני נוטה לחשוד כי אפילו בין הגרמנים המתפעלים בפני אנשי השגרירות או שירות-החוץ שלנו מן המחולות והזמירות שהישראלים מציגים בפני הקהל הגרמני, אפילו בין אלה יש אולי כמה וכמה שאינם מגלים כל מה שהם חושבים על כך, וייתכן כי מה שהם חושבים לפעמים הוא דבר הרחוק יותר מן הכבוד וקרוב יותר אל התמהון ואולי אפילו אל הבוז. כך לגבי האוהדים המתקרבים, ואילו במה שנוגע לקהל הגרמנים הגדול, האטום, היושב באולמות, החוזה בהצגות הללו, אינני בטוח אם גם בשגרירות יודעים בדיוק מה אותו קהל חושב, גם תוך כדי צחוק, גם תוך כדי הנאה, גם תוך כדי מחיאות-כפיים. לא כל שכן קהלו הגרמני הצפוי של טוביה-החולב הישראלי בברלין, שכן בענין אחרון זה מצטרפים דברים שטעמם נדיר באמת. מבחינת צירוף-הסממנים המיוחד חריף התבשיל הזה אפילו יותר מאותה הצגה של “עמך” בבימוי ישראלי בגרמניה, שכן שם עמד היהודי-הישראלי-הגאה לפחות רק מאחורי הקלעים וכאן הוא עתיד לזמר ולרקד ממש על הבמה.

4

התבלין המיוחד שבתבשיל זה, לעומת כל תבשילים אחרים, הוא אף בכך שמופע זה קשור גם בשמו של שלום עליכם. כן, כדרך שמחברו של שימעלע סורוקר של “עמך” נגרר לפני שנים אחדות אל הבמה הגרמנית בעידוד הגורמים הרשמיים הישראליים, כך נגרר עכשיו שנית יוצרו של טוביה-החולב להאדיר לפני הקהל הגרמני את כבוד ישראל. במקרה זה אי-אפשר בכל-זאת, עם כל הרצון הטוב קשרי-התרבות, להתעלם מן העובדה, כי מחבר זה, אשר שלום עליכם שמו, ואשר שום עיבודים של מחזמר אין בכוחם לטשטש את נוכחותו – הוא בכל-זאת תמצית לבה ושחוקה ומרוריה של יהדות הגולה, זו שהושמדה בידי הממלכה הגרמנית לפני כעשרים שנה, בסיועו הבטוח ולא-מוטל-בספק של כל הקהל הגרמני הזה אשר ביצע הוראות הממונים עליו, מי מרצון ומי בעל-כרחו. לגרור מחבּר זה דווקא, להופעה כזאת דווקא הוא דבר המצריך קהוּת מיוחדת, או מוטב נאמר – עידון מיוחד במינו.

לא הייתי מצטט כאן את השוּרות החרותות על מצבתו של שלום-עליכם, לולא זכרתין בעל־פה. אינני יודע מדוע דווקא הן שמורות בי. מיספר שורות של כל שירים שהם שאני יודע מן הזכרון אינו מגיע אולי אף לכדי עמוד אחד של ספר, ואף־על־פי־כן את אלו אני זוכר. וכך אומרות שורותיה של אותה מצבה בנוסח העברי הידוע:

“איש יהודי פשוט היה / יהודית כתב לשמח / לבב המון העם ונשיו / פה נטמן סופר מבדח. / - - ועת העולם מילא צחוק פיו / צהל מחא לו כפים, / בכתה נפשו במסתרים / עד אל עליון בשמים”.

בזכרי שורות אלו אני מהרהר כי יש להניח שמחיאות-הכפיים של הקהל הגרמני לטוביה-החולב שלו לא יגיעו לאזניו, וכי אם נפשו בוכה במסתרים כקדם, אין זה שייך לפאנטאסמאגוריה הזאת.

5

כל אלה וכמו אלה, לדעת משרד-החוץ ולדעת השגרירות שלנו בגרמניה, הן תופעות של תרבות ושל כבוד לישראל. יש, כנראה, מושגים שונים של טעמו כבוד וטעמי פגיעה-בכבוד.

לשעבר היינו שומעים מפעם לפעם על מקרים של סילוק דגל ישראל מעל בית-ספר ערבי בכפרי המיעוטים ועל נערים שנענשו בשל כך על פגיעה בכבודה של המדינה. דעתי היא, כי יש לעונש הזה טעם מסויים של איפה-ואיפה אם אנו מקבלים בכבוד משלחת נשים החוזרת מביקור של נימוס במוסדות-ילדים בגרמניה. רצוני לומר בכך כי אין לדעת באיזה מקרה משני אלה כבודה של ישראל נפגע יותר.

משום כך, משום שכנראה אין אמצעים חוקיים למנוע השתבשות כזאת של אמות-מידה, הייתי מציע רק דבר אחד: שמשרד-החוץ והשגרירות וגם השליחים הנוגעים בדבר יימנעו לפחות מלנמק חזיונות כמו אלה בנימוקים של גאווה לאומית ושל כבוד המדינה והעם. אם נצרף אל מסעו העתיד של טוביה-החולב לגרמניה, את אירוח משלחת צעירי הסוציאל-דמוקראטים הגרמנים על-ידי המשמרת הצעירה של מפא"י, ואת נבחרת הכדורגל הגרמנית שתקים מחנה-אימונים שלה דווקא בישראל, ואת משלחת הנוער הנוספת העתידה לצאת לגרמניה כדי לשאוב ערכי תרבות דווקא בשיתוף עם עמיתיהם הצעירים, בניהם של חיילי הוורמאכט – אם נצרף כל אלה יחד נוסיף ונאמר כי מוטב לא לערבב בענינים אלה נימוקים נעלים מדי, אפילו יחסי אחווה-עולמית ורחשי ידידות אל כל הנברא-בצלם יש להם עדיין ענינים כה רבים לביטוי, עד כי באמת אין הכרח לדחוק את כל הטוב הזה אל יחסי ישראל וגרמניה אחרי השואה.

אני יודע כי יש כיום בעיות גורליות יותר, אך העליתי ענין זה כיוון שלדעתי הוא חשוב לבריאות הציבור לא פחות מגובה הארוכה של רדינג ד', וחשיבותו לשמירת יסודי כבוד וערך-עצמי רב לא פחות

מבסיס-הזהב של הלירה.

פעמים גם כשאתה יודע בוודאות שאתה משחית דבריך לריק, כדאי לאמרם ברבים,

1

לאחר נסיעה שבה אתה עובר למעלה ממחצית הדרך עד הסואֶץ. לאחר שדות-הקרב החרוכים עדיין, אתה רואה מרחוק את אהליה וצריפיה של היאחזות בּרדאוויל. בשער המשק – שלט חדש, עשוי פה ועליו שם-המקום – נחל-ים, ולמעלה מן השם הזה ראשי-התיבות A.J.U שפירושן “יוּניטד ג’וּאיש אפּיל”, ואתה רואה ותופס כי תו-הזהות הראשון שכבר הספיק לקבוע עצמו כאן, במרחבים הללו שהמלחמה עוד עשנה מתוכם, הוא לא תו-החטיבות שנאבקו כאן ולא תו-הגדודים שהקיזו כאן מדמם, אלא תו המגבית היהודית המאוחדת.

כן, זה השם הראשון המזדקר לעיניך כאן במרחבים שלאחר הקרבות האכזריים, והוא גם השם הראשון המזדקר בפתחו של כל קיבוץ וכל מושב בישראל. כאן, בברדאוויל, זה נראה לך, במבט ראשון, משונה יותר מאשר במקומות אחרים, אף כי למעשה מה ההבדל? למעשה, אין דבר זה צריך להיות צורם יותר כאן מאשר בשעריהם של ישובי חומה-ומגדל או בפתחיהם של קיבוצי־ספר או מושבי-עולים אשר חלקה של המגבית בהקמתם הוא חשוב לאין-ערוך, אך לבטח לא חשוב יותר מחלק הדם והיזע והסבל והבדידות של המתישבים.

2

ייתכן כי רק מחמת ההרגל אין אנו חשים כיצד תוויות אלו של המגבית המאוחדת, המודבקות על כל נקודת-ישוב בארץ, משבצות בנופה החי של המדינה את נימת קופת-הצדקה, את נימת ה“בעבור שנדב”. נכון, המדינה היא מדינה נתמכת בתרומותיהן של התפוצות. רחוק אני מלזלזל בתמיכה זו ורחוק אני מלהצטרף לאלה הרואים את המגבית כענין שיש להגדירו בביטוי המתוק “שנוֹר”. אך כשם שאני מודה בתמיכה זו, אין אני סבור כי מצדיקה הדבקת תוויות של צדקה על גבי ישובים, אשר כל עיקרם צמיחה עקשנית ונפתלת מתוך היסורים והעמל וההשתרשות. תוויות אלו של המגבית על גבי ישוביה של המדינה אינן מוצדקות יותר ממה שהיינו עושים אילו הצבנו לכל אורך הכבישים בישראל שלטים האומרים “נסלל בכספי משלם המסים היהודי”, לדעתי, גם המגבית המאוחדת אינה אלא מס-חובה שהעם היהודי משלם למדינה. אך אפילו אם לא נגרוס כך, ספק אם רשאית מגבית מאוחדת זו לטבוע סימנית שלה על כל קיבוץ ומושב כאילו הם מוסדות־סעד שהיא מקיימת.

כאמור, רק ההרגל הוא המונע בעדנו מלראות זרוּתה וצרימתה של תופעה זו. צרימה זו תומחש אולי יותר אם נאמר כי לפי הגיון זה צריך היה להדביק תווית המגבית היהודית המאוחדת גם על תל־ אביב וגם על חיפה ואפילו על ירושלים, שכן הערים הגדולות ותושביהן, חלק מקיומם ורמת-חייהם תלוי במגבית אולי יותר מאשר ישובי-הספר והקיבוצים.

אם כך ואם כך, שעה שראיתי את ראשי-התיבות של המגבית מזדקרים לפני-כל מעל שלטו של אותו ישוב חלוצי בודד, בואכה סואץ, חשתי לא רק את חשיבותה של המגבית היהודית המאוחדת כמכשיר לבנינה של ישראל, אלא גם את נכונותה להיות שלט מעל לבנין.

אין להניח כי תופעה זו של הדבקת תוויות-התרומה על גבי ישובינו הוא פרי רצונם המפורש של המוני תורמיה של המגבית. מסתבר שזה בעיקר פרי רצונם ושיטתם של הפקידים, הגזברים, ראשי הוועדות, הפרזידנטים, הצ’יירמנים, בקיצור פעילי המגבית היודעים כי איסוף-הכספים צריך, כמו הצדק, לא רק להיעשות אלא גם להיראות, ולא רק להיראות אלא גם לטבוע חותם־זהות שלו על האובייקט המקבל והנותן גם יחד. אף כי ברור שחוץ מן הכבוד המופשט יש עם רעיון מעשי. שכן מכוח התווית המודבקת יודע התורם בדיוק מה חוללה תרומתו, ודבר זה מעורר אותו להיענות למתרימים ביתר רצון גם להבא.

3

לרגל מה אני מזכיר את כל אלה? לרגל הידיעה שנתפרסמה בעתונים כי היו הוגים ממשלתיים וציבוריים בישראל שהתנגדו ליציאתו של רב־אלוף יצחק רבין לוועידת המגבית המאוחדת בארצות-הברית למסע של התרמות. התנגדו בעיקר החוגים במשרד-החוץ, שסברו בצדק כי מאחר שרב־אלוף רבין מיועד להיות שגרירנו בוואשינגטון, עשוי מסעו המוקדם הזה לפגום בהופעתו העיקרית. אלא שפקידי המגבית לחצו וראו בהופעתו במסע-המגבית של השתא דבר בעל חשיבות ראשונה במעלה ודעתם היא שנתקבלה.

מאחר שהדעה נתקבלה והדבר מוחלט, אין, כמובן, שחר למחאות ולהתנגדות, אך יש בכל-זאת מקום לתמיהה ולשאלה. אפילו לערעור, ולאו דווקא מטעם שהעלה משרד-החוץ אלא מטעם אחר, ביחוד אם נביא בחשבון שיציאתו זו של רב־אלוף יצחק רבין למסע-המגבית אינה אלא גולת-הכותרת לכמה וכמה מסעות של אלופי צה"ל בשליחות כזאת, לאחר מלחמת-ששת-הימים.

4

תמיהה זאת, תהא אולי מוחשית יותר אם נקדים ונומר, כי אילו ידענו שבלי הופעתם של אלופי צה"ל במסעי-המגבית היה איסוף־ הכספים נמצא בשפל המדרגה וצרכיה הכלכליים והבטחוניים של ישראל היו נפגעים על-ידי כך פגיעה של ממש, הרי היינו אומרים כי חובה עליהם לנסוע ולוא גם על-כרחם ועל-כרחנו, יתר-על-כן, אילו הוגד לנו כי לשם השגת הסכום ההכרחי לישראל בשעה זו יש להסיע לחוץ-לארץ לשם תצוגה זמנית את הכותל המערבי, הייתי אומר כי אם אין קהל התורמים בתפוצות יכול בלעדי זאת, כי אז חובה לספק רצונו, שכן פיקוח-נפש המדינה דוחה כל חשבונות וטעמים, אלא שכידוע עוד לא הגענו לידי כך.

הכל יודעים שהופעת המפקדים הקרביים של צה“ל, באסיפות המגבית, אף כי יש בה כדי להגדיל את ההכנסות אינה תנאי-בל-יעבור ואינה בגדר ענין המבדיל בין הצלחה וכשלון. האמת היא שמפקדי צה”ל דרושים להם לאנשי המגבית לאו דווקא כערובה בלעדית להצלחה, אלא כתוספת פרס של עידוד וכתמריץ שהזמן גרמו, כמין תוספת אטרקציה המתבקשת ממש לאחר מלחמת-ששת-הימים… שכן אימתי אם לא עכשיו אפשר להביא גנראל יהודי ישר משדה-הקרב העשן עדיין אל באנקט של תורמים?

ואף-על-פי-כן, אף כי השקפה זו של אנשי המגבית יש בה הגיון ואף כי השעה היא שעת-חירום המצדיקה את גיוס כל הכוחות להצלחת המגבית, הרי ספק הוא אם יציאתו של מצביא מלחמת-ששת-הימים למסע-ההתרמה הוא הדבר הצריך להמחיש את משמעותה וחובותיה של שעת-חירום זו. לדעתי, עשוי מסע זה להמחיש לאו דווקא את תחושת-החירום העילאית שבעם היהודי, אלא את תחושת יחסי-הציבור של פקידי המגבית.

5

משלוח המפקדים הקרביים של ישראל ממלחמת-ששת-הימים אל ועידות-המגבית הוא ענין שבן אנו רואים בפועל ממש כיצד אנו מפעילים, במקרה זה, את העזים שבאמצעים שבידינו לא לשם הבקעה מתוך השיגרה אלא לשם יתר-דשדוש בתוך תוכה. תופעה זו מראה בפועל ממש כיצד אנו נוטלים את סמליה המוחשיים והחיים של ארץ-ישראל הלוחמת והנוצחת ומשבצים אותם בתוך סטיכיה שהיא היפוכם הגמור, שהיא סמל לדרך הנדושה והמחטיאה, שבה הגיעו רעיון התחיה והציונות על עברי-פי-פחת.

בטוחני כי הגיונם הפשוט של יהודי התפוצות, וקורטוב עניווּת שוודאי קיים בהם, היה אומר להם כי מלחמה אכזרית ועקובּה זו אינה ענין שיש לשלב אותה בצורה בולטת כל־כך ומוחשית כל-כך כמכשיר להצלחת ההתרמה. הריני בטוח כי יהודי התפוצות היו מבינים כי לוועידות המגבית הללו אין הכרח להביא את מצביאי צה“ל כדי שיספרו את מהלך הקרבות ועלילות-הגבורה של הנופלים, שכן אלה שנפלו כבר תרמו את חלקם לכל המגביות היהודיות שבעולם ואין לעשותם שליחים למגבית נוספת. משום כך הייתי רוצה לקוות, למשל, כי אם נגזר על הרמטכ”ל להשתתף בוועידת־מגבית זו, יעלה בו רצון להימנע הפעם דווקא מן הדבר שבעדו זכה בנסיבות אחרות לשבח מוצדק ונכון – להימנע מלספר על קרבן החייל הפשוט, על הגיבור האפור והאלמוני של המלחמה, ועל תרומתו של זה לנצחון. יש דברים בגנזי האומה אשר מוטב להשתמש בהם רק בשתי דרכים בלבד: או ללא כל תכלית, לשמם, או לשם כורח עליון, שני נימוקים אלה אין להם תוקף בבאנקטים של המגבית-המאוחדת.

שיגורו של רב-אלוף יצחק רבין למגבית זו – שיגורו של לוחם זה אשר שר-הבטחון תיאר אותו כנכס לאומי נדיר – אינו אלא אחת הדוגמאות לבזבוז שאנו נוקטים לגבי נכסים לאומיים, שאחד מהם הוא גם הזמן העובר לבלי שוב, תוך דשדוש בנדושות ובמוסכמות.

שדות-הקרב של מלחמת-ששת-הימים דוממים עכשיו ועשנם, שנמוג לא-מכבר, מתמזג אי־שם עם עשן הגיטאות שבערו לפני עשרים שנה ומשהו, מתמזג אתם לשלמות הכופה עלינו חובות אשר כוחן וזעפן עשוי לפוצץ לא רק ועידה של מגבית מאוחדת. העם היהודי אשר חי תוך עשרים שנים את שתי תמרות-העשן הללו אינו יכול ואינו רשאי להסתפק בגינונים ובקבלות-פנים שבהם הוא מסתפק עכשיו, אל נכריח את מצביאי צבאנו, את פאר כוחנו ותקוותינו, להתמזג בהווי ובאווירה שהם ההיפך מטיבם ומטיבו של הזמן הזה. על העם היהודי לדעת כי אם עשויות תוצאותיה של מלחמת-ששת-הימים להשתקף בעיקר במגבית היהודית, הרינו הולכים בדרך אשר בסופה אין שחר לא למגביות ולא לתוספת תרומות ולא לתוספת שלטים.

1

במהלך הויכוח הפנימי על גבולותיה החדשים של ישראל כבר הוברר כי יש בינינו חוגים לא-מבוטלים הסבורים בכל הרצינות, כי יהודה ושומרון הם רק שטחים זרים שאסור לנו להחזיק בהם וכי עקרונות שיבת-ציון, אשר מכוחם ובזכותם נבנתה הארץ, יש להם תוקף רק עד לקו שביתת-הנשק שנקבע לאחר התקפת השוד של ממלכת ירדן לפני פחות מעשרים שנה. רבים עמלים כיום לנטעוֹ בהכרת הציבור כדעה שהיא לא רק לגיטימית מצד חופש הוויכוח, אלא גם, למרבה האירוניה, כסמל מוחשי לעיקרי המוסר של העם היהודי וקורותיו וייעודו להבא.

הדוגלים בדעה זו מייחדים לענין זה בזמן האחרון אפילו שני סמלים מובהקים. מצד אחד – מורשת נביאי ישראל וחזונם, ומצד שני – אופל תורת הכיבוש והעריצוּת, שבמקרה הטוב היא “משיחיות-שקר”. לפי זה רואים משיחי-השקר רק את השטחים המציתים בהם יצרי התפשטות, ואילו נאמני מוסר היהדות רואים גם את האנשים החיים באזורים הכבושים, אנשים הדבקים באדמתם וראויים שזכויות-יסוד אנושיות שלהם לא תהיינה למרמס.

חלוקה זו היא כה ברורה ומוחשית עד כי דומה שאין טעם לערער עליה בדרכי ההגיון המקובל. אין טעם, למשל, לשוב ולטעון כי שעה שוועידת הקיבוץ-המאוחד החליטה על התנחלות בגבולות החדשים נתקבלה החלטה זו לא על סמך הנחה שהתושבים הערבים של יהודה והשומרון ייעקרו מאדמותיהם. אין טעם לשוב לטעון כי באיזור “הגדה המערבית” מצויים שטחי-קרקע נרחבים ופנויים וכמויות-מים עצומות היורדות תהומה, וכי התישבות יהודית בשטחים אלה עתידה להיות כרוכה בפחות נישול מאשר בכל מקום שהוא בגבולותיה הקודמים של ישראל. טענה זו היא פשוטה ופרימיטיבית מכדי שיהיה בה להשיב לשאלות של מוסר טהור.

אין טעם גם לקום ולטעון שקיומם של מיעוטים לאומיים הוא מיסודי מפת העולם בימינו ואם יהיה החלק המאה מן האוכלוסים הערביים בעולם במצב של מיעוט שווה-זכויות במדינה היהודית האחת, כנגד ארבע עשרה המדינות הערביות הריבוניות, לא יהיה בכך ענין של עוול משווע ושל רמיסת יסודי מוסר. כל הטענות הללו אין להן תוקף לגבי בעלי התוכחה, שכן מסתבר כי אם אתה נוטל מן התושבים הערבים של יהודה ושומרון את זכות ההגדרה העצמית, נוסף על מה שיש לערבים בטריטוריות אשר מן הים ההודי ועד מוצאי הנילוס, אתה רומס כבודם ומתעלם מזכויות אנושיות שלהם.

2

לזכות מאמרו של ס. יזהר ב“הארץ”, מלפני שבוע, יש לומר שמתוך נימת דבריו ומן הלהט שבו הוא מצהיר שיהודה והשומרון אינם שטחים ריקים וכי יש שם אנשים, מסתבר שייתכן כי הוא הסיח את דעתו מכך שגם ארץ-ישראל “הקודמת” לא היתה ריקה מאדם בבואנו להתנחל בה. משום כך הוא חוזר וסובב ושואל לכל אורך מאמרו אם יש לנו רשות לכפות על תושבי השטחים הללו את נוכחותנו ו“לעצב עליהם מציאות חדשה בלי לשאול אותם ובלי לשתף את רצונם וכאילו לא היו”, משום כך הוא שב ושואל “אם נכון שאנחנו נתפוס שטחים ונישאר תמימי מבט וזקופי קומה אנושית?” משום כך הוא חוזר וטוען כי עלינו לזכור כי תמיד מדדו לנו בהגלייה, בשילוח, בהחרמה, בהטרדה ובמרורים" ואין אנו רשאים למדוד כך לזולתנו.

כנגד עיקרים אלה ראוי אולי להזכיר, כי דוגלי מורשת המוסר, ויזהר בתוכם, לא התנגדו, כידוע, התנגדות כלשהי להקמת מדינת ישראל, אשר אוכלוסים ערבים נשארו בתוכה בלי ששאלנו את פיהם אם הם מסכימים שהמדינה היהודית תכלול את ואדי ערה ואת הגליל. ולכן, שעה שיזהר שואל בלהט “איך מתארים לעצמם חברי הטובים והנרגשים מה משיבים לאנשים בשטחים שהם חומדים”, הייתי עונה לו כי מאחר שהאנשים שבשטחים האלה שאני חומד נשארים לשבת על אדמתם, הרי התשובה להם תהא אולי קלה יותר מאשר זו שאנחנו משיבים, יחד עם יזהר, למאות אלפי הפליטים שגלו בשעתם ממדינת ישראל, מתוך בריחה שמרצון או בכל-כורחם, אלה שגם בהיותו חבר- כנסת לא טרח יזהר לדרוש מאת המדינה לקבלם בחזרה, אף שביניהם ובין אדמתם לשעבר היו “קשרי צמיחה ושרשים” וההבדל האחד שביניהם ובין תושבי יהודה והשומרון הוא בכך שהללו יישארו על אדמתם.

כדאי אולי להזכיר גם ששטחים אלה, אשר יזהר מגלה לנו עכשיו כי יש בהם אנשים, נכללו עד לתקומת המדינה אפילו בתוך גבולות השטח שעקרון הבית הלאומי חל עליו, והתושבים התנגדו לכך, כידוע, אפילו בדרכי פרעות ושחיטות, ויזהר לא זו בלבד שלא דרש לשאול את פיהם אם הם מסכימים לבית לאומי יהודי, אלא היה בלי ספק גם בין הטוענים נגד ממשלת המנדאט על שהיא מונעת התישבות יהודית בשטחים שנאסרו על פי הספר הלבן.

דברים אלה שאני אומר כאן אין כוונתם לקבוע שעוולות ראשונות הן תשובה וצידוק לעוולות אחרונות. כוונתי לומר שעיקרי צדקתה הגורלית של שיבת-ציון עמדו לא פעם אל מול בעיות-מוסר יסודיות וקשות. אך ההתמודדות עם בעיות אלו לא היתה מעולם, כפי שהיא עתה, בגדר חיטוט חפשי ולהוט, המשחק את מישחק המוסר וגורר אל תוכו עיקרים ויסודות.

3

רצוני להעיר דבר גם לאותו פסוק שבו מגדיר יזהר את הסבורים שיהודה והשומרון צריכים להיות חלק מישראל כאנשים “החומדים” שטחים. אני מסופק אם יזהר יהא מוכן להגן על הגדרה זו עד הסוף ואם הוא יכלול בהגדרה זו גם את החלוצים שחמדו את אוּם ג’וּני או את ראשוני העולים שחמדו את מלבּס או את מי שחמד את רחובות שבה הוא שוכן לבטח “לא תחמוד” הוא אמנם לאו מפורש, אך “לא תענה ברעך” גם הוא חלק מעשרת הדברות. ואם הוא כולל בהגדרה זו את דוגלי שלמוּתה הטבעית של הארץ עליו לומר במפורש איזה שטחים הוא מוציא מכלל זה; אם אלה שעד מושבת מכון-ויצמן או גם שטחים שקצת לאחריה? חבל שרבים מבין אלה שחמדו את ארץ-ישראל כארץ מקלט ותחיה לעם היהודי וקראו לה בפירוש ארץ-חמדה, אינם יכולים לשמוע תשובתו לשאלה זו. בין אלה שעברו על לאו זה של “לא תחמוד” מצויים גם הללו שדחו בשעתם את אוּגאנדה הריקה-יחסית ובחרו דווקא בארץ שיש בה אנשים, גם זה ענין ששייך למציאות ושעה שיזהר דורש בתקיפות רבה כל-כך לא להתחמק ממנה, עליו להיות גם נאה מקיים.

4

אכן, לשיא הלהט מגיעים בעלי התוכחה שעה שהם נותנים בפי יריביהם טענות שאינן קיימות כלל, על-מנת לקום ולערער עליהן. כך גם יזהר שעה שהוא שולל בזעף טענות כגון “מה היה קורה אילו הם ניצחו? או מי התגרה והתחיל? מי רצה שלום ומי הדליק מלחמה?”

האומנם אין הוא חס לא על הזמן ולא על הטירחה ולא על העברית הטובה כדי להתווכח עם דיבורים של סרק? האומנם הוא סבור כי שעה שהוא מייחס ליריביו טענות אלו הוא מדבר לענין? כך גם שעה שהוא יוצא חוצץ נגד אלה “המנפנפים בפסוקים”. איני יודע אם אנשים דתיים, המשלבים פסוקי המקרא בדבריהם, עושים מעשה “נפנוף”. איני יודע אם לא הייתי גם אני מתפתה לשלב פה ושם פסוקי תנ"ך אילו היו שגורים על פי, אך כיוון שלא עשיתי כך, כמדומה, אף במאמר אחד וכיוון שגם החילוניים שבין חברי אינם עושים זאת, הריני מסופק אם יש שחר למרירות שבה שואל יזהר וקובל “מי אינו מנפנף כיום בפסוקים, מתעטף מסתורין, תולש נביאים, קוטף כתובים וגורר לשונות בציצית ראשן כדי להצדיק ולהוכיח חזקה”? האומנם זו כל דרך מחשבתם של אלה שהוא חולק עליהם? הבאתי קטע זה של יזהר מפני שהוא אופייני למאמר כולו שדיבוריו סובבים זה על זה ומפליגים זה על גבי זה ומתווכחים זה עם זה, ויש בהם אמנם תקיפוּת-של-תוכחה, אך ספק הוא אם אפשר לדרוש על סמך זה מן העם היהודי לוותר מרצון ומראש על גבולות של שלמות טבעית אשר אינה רק פקדון שהעבר מפקיד בידינו אלא הוא גם פקדון, שהעתיד, ואולי העתיד הקרוב, עשוי לבקשו מידינו, אולי אפילו למען נחשול יהודים שיפנו פתאום לכאן, כן, אפילו מחמת מצוקה, ואשר זכותם להתישב ביהודה ובשומרון אינה פחותה מזכותנו לשבת בשרון ובעמקים.

5

נכון, אין לנו רשות לנשל אפילו ערבי אחד מאדמתו, אך יש לנו רשות להימנע מלהוסיף עוד מדינה ערבית ריבונית של יהודה-והשומרון על מדינות-ערב הקיימות או למסור חבלי-ארץ אלה לידי ממלכת ירדן רק מפני שזו חמסה אותן לפני פחות מעשרים שנה. יש לנו אפילו רשות לומר, כי אם ויתור כזה הוא מוסרי הרי זה על-כל-פנים מסר פרטי ויחסי מאוד, ועוד לא ברור אם זו באמת תמצית מוסר הנביאים, או שזה רק מוסר בני-הנביאים של ימינו.

יש לנו אפילו הרשות להאמין כי מציאותו של מיעוט ערבי שווה-זכויות במדינה יהודית שלמה וריבונית יהא לעם היהודי לא בבחינת מדרון של הסתאבות, אלא בגדר מבחן מוסרי, אשר האומה עתידה לעמוד בו בכבוד ואולי להיות בכך מופת לרבים. יש לנו רשות להאמין כי אם יכון השלום בינינו ובין מדינות-ערב יהיו יהודה והשומרון, על תושביהן הערביים והיהודים גם יחד, ראשית צמיחה של יחסי אחווה וכבוד לזכויות אדם ועם. כן, אין זה אלא חזון לאחרית-הימים, אך מה ששייך לחזון-נביאי-ישראל, לעולם אין לדעת אם אין זה משתלב בו במידה זו או אחרת. על-כל-פנים ספק הוא אם טענותיהם של נאמניו המוצהרים ממצות באמת אתך כל כולו.

1

המועד שבו תצטרך הממשלה לגמור-אומר ולהחליט על הגבולות, שיקבעו את דמות-גופה ונפשה של ארץ-ישראל, הוא אולי מועד קרוב יותר משאנו משערים. החלטה זו – גם אם לא תהא מוצהרת תחילה כלפי חוץ – לא תהיה ענין קל, אך ברור כי גם האחריות להיעדרה הולכת ונעשית כבדה יותר ויותר. הכל יודעים כי משמעותה של החלטה כזאת היא משמעות שחורגת מתחומי מדיניוּת של חיי שעה. ענין זה מצד אמות-המידה היאות לו עשוי לעמוד במחיצתה של ההחלטה הגורלית שנתקבלה ביום הכרזת המדינה.

2

החלטה זו, לכשתתקבל, תעמיד את העם לא רק אל מול לחץ ואיומים – העשויים להירתע רק אם יווכח העולם שגם לו וגם לנו אין דרך אחרת – אלא גם מול משימות דחופות של התישבות ועליה ובנין שיחייבו את מלוא התאזרותה של האומה ובראש-וראשונה את כל כוחות-העמידה וכשרון-המעשה והאומץ של המדינה והנהגתה.

הנהגה זו עיקרה יהיה מיוצג על-ידי שלוש המפלגות העומדות להתאחד בימים אלה והיא שתצטרך לשאת בחלק העיקרי של העול והאחריות. משום כך שעה שאנו שומעים כיום את אנשי הוותק המפלגתי מדברים על איחוד זה בלשון של “המשותף הרב מן המפריד” ובמושגים של שלום-בית שיבוא ויגיע סוף-סוף ליישר הדורים ולהשבית רוגז לשם שבת-אחים גם יחד, הרינו שומעים אמנם דברים טובים ונכוחים, אלא שלא זה עיקר בשעה זו. האחווה והשלום נחוצים במקרה זה לא משום מידות תרומיות, אל מפני שאיחוד זה עתיד להנהיג את המדינה וכל כולו ייבחן ויוצדק רק לפי האופן שבו הוא עתיד להשתקף בהנהגה זו ולקבוע את טיבה וצביונה. אמנם כל מי שמזכיר כיום מושג של “הנהגה”, בקשר עם תהליך האיחוד, מעורר מיד רתיעה כמי שחותר תחת ליכוד-אמת, ואף-על-פי-כן, שאלה זו היא העיקר.

3

לאמיתו של דבר, כשאנו אומרים “איחוד מפלגות” אנו נוקטים לשון שאינה משקפת את המציאות, שכן מפלגות במובן הנכון, כלומר התאגדויות אידיאולוגיות הקובעות את השקפת-עולמם וצביונם החברתי של המשתייכים אליהן – מפלגות ממש – אינן קיימות כיום בישראל. אפילו מפ"ם היא מפלגה רק במידה שיסודו הרעיוני של הקיבוץ הארצי, ולאו דווקא יסודו הפוליטי, מתקיים בה.

נכון, היה זמן – ולא בעבר הרחוק – שבו היו המפלגות הפוליטיות ביטוי עיקרי וזירה עיקרית של חיי המעשה וחיי הרוח בציבורנו. ההיאבקות האידיאולוגית שבין המפלגות, אם לגבי זיקות ואוריינטציות של חוץ ואם לגבי דרכי בנין הארץ, אם ברובד הפוליטי ואם ברובד המעמדי, היתה היאבקות שחריפותה הגיעה לקיצוניוּת שאין למעלה ממנה. אך על אף הקולות שקראו לריסון והתריעו על שנאה ועל חמת-קצף ששברו קיבוצים וניתקו קשרי-ידידוּת ושיבשו יחסים של חברה תקינה, לא היתה זו מחלוקת של דברים בטלים. אש-מריבה זו שככה עכשיו לא משום שבני-אדם החכימו וכיבו אותה, אלא מפני שהבעיות שהזינו אותה ירדו מן הפרק. לא על כך יש לתמוה אלא על העובדה שיחד עם הבעיות ירדו מסדר-היום גם המפלגות שנלחמו עליהן ואם קמו מאז ואילך בעיות חדשות הרי לא הזירה המפלגתית היא זירתן העיקרית. זירה זו נתרוקנה כמעט וגרמו לכך דווקא האדוקות והלוהטות שבמפלגות, ואף הללו לא אמונתן שנתבדתה היתה בעוכריהן, אלא דרכי דבקוּתן באמונה זו, דרך שנעשתה סמל לקנאוּת אטומה, גם כשהיא דגלה בהגיון בלבד, וסמל לשיעבוד גם כשהיא הניפה סיסמות חופש. דרך זו רוקנה את הדחף האידיאולוגי מכל משמעות של אמת ושל פכחון אנושי ונטלה מן המפלגות הפוליטיות את כוחן וסמכותן ככלי ביטוי וכלי הדרכה להמונים כך בעולם וכך אצלנו.

4

מבלי משים נהפכו המפלגות בישראל לגופים ציבוריים שקיומם, לגבי החברים מן השורה, בא לידי ביטוי רק בעניני התקשרויות מינהליות של הווי, מצד לשכת-העבודה, או השרות הרפואי, ומצד ההצבעה לעת בחירות. המפלגות נעלמו למעשה כגורם פוליטי של ממש. נשארו רק ההנהגות.

ההנהגות הללו, במידה שאנו מדברים במפלגות-הפועלים, אף הן נבדלות כיום זו מזו לא הבדלים פוליטיים של ממש, אלא הבדלים של מזג אישי, של צביון חברתי, של רקע, של קרקע-צמיחה. מצד מפ“ם עוד נשמעים אמנם קולות המביעים את יחס השלילה והבוז לגבי מניעים וגורמים שאינם “רעיוניים”, אך גם הנהגת מפ”ם עצמה עיקרה הוא בצביון האישי ובהרכב החברתי וייחוד זה הוא העמוק והקובע, על אף הדיבורים על “ייחוּד-השליחוּת” של המפלגה וכדומה.

כך הדבר, על אחת כמה וכמה, לגבי שלוש המפלגות העומדות להתאחד. מבחינה פוליטית אין כאן שלוש מפלגות, אלא שלוש הנהגות. דבר זה בולט יותר במפא“י מאשר בשתי השותפות האחרות. שכן, אחדות-העבודה, מכוח קשריה עם הרובד הקיבוצי, שמרה על מידה של אופי רעיוני גם ברובד החברים מן השורה, ואילו רפ”י היו בה חיים מפלגתיים של שלבי גיבוש והתארגנות. לא כן מפא“י שהיא מופת למפלגה שאינה מפלגה אלא צמרת בלבד. כאן הגיע התהליך לידי שלמוּת. במידה שנתעוררו במפא”י לפני כמה שנים חיים מפלגתיים רעיוניים ברובד שלמטה מן המזכירות, ראתה ההנהגה הוותיקה בהתעוררות זו רק תאוות-שלטון של צעירים מתפרצים. פולמוס הפרשה, היה למעשה, הודות לבן-גוריון, התלקחות אחרונה של חיים רעיוניים שמחוץ לרובד הארגוני במפא"י, אך עניין זה נסתיים, כידוע, כפי שנסתיים ועד היום אין הצמרת חדלה מלשים את הפרק הזה ללעג ולקלס ולהוקיעו לדראון.

מאותה תקופה ואילך שקעה הנהגת מפא"י בערפל דחוס של עסקנוּת וחישובי יוקרה ופעולות-מנע מפני סטיות והפרות-משמעת. חייה נהפכו לפעולה מכאנית רצופה המתנהלת בתחומים של ניהול ארגוני וכשאתה שומע כיצד דובריה מביעים חששות מפני סכנות של כיתתיוּת העשויה להתחדש עם האיחוד, אתה כאילו שומע אותם חוששים שהחולה עשוי להחלים, חלילה.

5

לפי שעה עוד לא ברור אם יישאר ב-גוריון סיעת-יחיד בכנסת, או שיפרוש ממנה, אך אם יחליט לשמור על מקומו, ברור שסיעת-יחיד זו לא תהיה בטלה בששים-כפול-שתים בין הח“כים. לא פעם נאמר על בן-גוריון בשנים האחרונות שהוא שרוי במידבר פוליטי, אלא שלמראה צמרת מפא”י, שטענה כך, לא היה ברור היכן השממה האמיתית, שכן סימנו של מידבר אינו מיעוט האוכלוסים אלא צחיחוּת הקרקע.

אמנם, בדידותו עכשיו כאילו רבה עוד יותר וחבר-הכנסת דוד הכהן אמר אפילו כי אילו היה הולך אחרי בן-גוריון אל רפ“י לא היה עוזב אותו עכשיו, אך על אף נימת אבירוּת שבדיבור הזה, ייבחן ערכו של האיחוד לא במידה שבה הוא עשוי להוסיף על בידודו של בן-גוריון אלא במידה שבה הוא עשוי לערער דברים שבידוד זה היה אחד מסימניהם. ההתמדה שהשקיעו הוותיקים בשמירת כבודה ויוקרתה של צמרת זו אינה חידוש, ודוגמא לכך אפשר להביא אפילו מדוד הכהן עצמו שסירב בשעתו להרשות לבן-גוריון להופיע לפני ועדת-חוץ-ובטחון כדי להביא בפניה ענין שנראה לו בעל חשיבות בטחונית ראשונה במעלה. יושב-ראש הוועדה נימק ומנמק סירובו זה בכך שהוא ביקש למנוע העמקת התהום בין ראש-הממשלה הנוכחי ובין בן-גוריון. מסתבר שלא בלב קל החליט יו”ר הוועדה לנעול בפני המבקש את דלתי הוועדה, אך אינני יודע אם רבים תופסים את משמעותו של סירוב זה במלוא המידה. העובדה שאותו סירוב לא עורר אפילו המהוּם אחד של מחאה בהנהגת מפא"י ונתקבל כדבר המובן מאליו מעידה עד היכן הגיעה תעיית החושים שמקורה אותה פאניקה מתמדת של יוקרה ושל כבוד. אגב, סירוב זה עומד בתקפו עד היום ודלתי הוועדה הזאת סגורות בפני מי שבזכותו היא קיימת ובזכותו קיימים גם רוב עניני הבטחון שבהם היא עוסקת.

6

לקראת האיחוד נשמעים, כאמור, דברים נכוחים על אחווה ורעוּת ועל הצורך ברוח טובה של חברוּת וכבוד הדדי. כל זה נכון, אך כל זה לא ישא פרי אם אותה רוח טובה לא תהא גם רוח של טלטלה שתהיה עשויה קודם-כל לא להדק קשרים קיימים, אלא להתיר אותם ולחדשם בצירופים אחרים. לא להעמיק ולהגביר זיקות קיימות, אלא ליצור אחרות במקומן, בדרך שתתאים יותר לדרישות האֶלמנטאריות של זמננו. מי שמדבר על כך שהאיחוד צריך קודם-כל תקופת רגיעה והכשרת לבבות מסיח אותו מעיקר יעודו. הדברים שיעמדו בקרוב להחלטה ולהגשמה הם דחופים מכל “תהליכים טבעיים” ו“התרקמות יחסים” וכיוצא באלה. העתיד, שלשמו דרושה ההיערכות החדשה, הוא לא רק אחרי כתלנו אלא הוא כבר חלק מן ההווה ותוך כדי “תהליכים” ומניעת זעזועים, אנו עשויים לעבור על פניו ולהחמיצו. איחוד זה צריך לעשות הכל כדי לא להפסיד את הדברים אשר בלעדיהם אף הוא אינו הכרח ואפשר גם בלעדיו.

1

תהלוכת חג-המולד עברה בשלום. כן, הנני מודה ומתוודה, כי גם אני, ודאי כמו רבים בינינו, התעניינתי במשמעותו של טקס כביר זה בעיקר מן הצד המעשי של שמירת הסדר. אפילו העובדה הדמיונית-כמעט, שהמימשל הישראלי הוא הקובע הסדרי המעבר בתהלוכה זו, והוא המודיע על ביטול או אי-ביטול רשיונות למשתתפיה, אפילו עובדה זו היתה שניה במעלה. ההרהור הראשון לאחר שתהלוכה זו עברה היה הרהור של רווחה: לא היו תקלות.

ודאי, אין להכחיש כי למקרא התיאורים שבעתונות על-אודות הפאטריאך שעבר בראש ועל הבישופים הצועדים אחריו, ועל מאות אנשי הכמורה במסע ועל שורות הנזירים ופרחי-הכהונה היוצאים לקראתם מן הכנסיה אל הככר – למקרא תיאור מסעם של צלמי-הקודש והאיקונין והמשמרות הישראליים לאורך הדרך, ידעת כי מיפגש זה בין תהלוכת שיאי-סמליה של הנצרוּת ובין שלטון יהודי בבית-לחם, בכנסיית חג-המולד, הוא דבר אשר רק הבהוב של טירוף גאוני במוחה של ההיסטוריה יכול היה להעלותו במציאות. כל זאת ידעת, ואף-על-פי-כן, לאחר כל אלה התרשמת יותר-מכל מן השורה הכתובה האומרת שהסדר לא הופרע וגם נסיון החבלה האחד שנעשה לא היה רציני. בכך הסתפקת, ואין להתבייש בכך. הצד המעשי היה גם הוא, כנראה, בעל משמעות מסויימת והוא החשוב לגביך. לפחות לפי שעה.

אמנם היו כמה עיתונאים בעלי שאר-רוח שהפליגו אל הצד העיוני שבמאורע זה. הפלגתם התבטאה בעיקר בלגלוג הדק והחריף שהם מתחו על זרוּתה המגושמת והצורמת של הנוכחוּת הצבאית היהודית אל מול התהלוכה הדתית שעיקרה בספירות אחרות. אין דבר. מאחר שהכל נסתיים בטוב אין הלגלוג הזה מפריע הרבה. אמנם הוא הקדים קצת להתבטא, ואולי אף בו יש מידת צרימה שלא זה זמנה, אלא שכך טיבו של ייצר ווּלגאריוּת צרופה המתחפשת ויוצאת באיצטלה של שאר-רוח. היא קופצת בראש ואין עצה, המשמרות היהודיים הוצבו לא כנגדה, אלא כנגד סכנות מוחשיות יותר. לא נורא.

2

איני יודע באיזו מידה היו המשמרות היהודים ונוכחות המפקדים הצבאיים של האיזור – שמילאו בכך חובה שהיא ממסורת התהלוכה – צורמים וזרים באותו מעמד. נוכחוּת יהודית זו לא נוצרה, כידוע, לענין זה בלבד ויש לה רקע מסויים, כשם שגם התהלוכה עם צלמי-הקודש הגיעה לא רק ממרחק קילומטרים מספר, אלא היא המשך של מסע ארוך למדי ובעל זכרונות לא-מעטים. תהלוכה זו, הנוכחות היהודית אולי אינה זרה לה במידה שבעלי הלגלוג משערים. תהלוכה זו של צלמי-איקונין ובישופים וכמרים ונזירים חתכה ועברה למעשה בתוך קורותיו של העם היהודי במשך מאות על מאות בשנים. קיסרים עלו וירדו, ממלכות קמו ונפלו, אך לארכם של הזמנים המתחלפים היתה תהלוכה זו מאירה את קורות העם היהודי ואת נוכחותו באור מוקדי-אש ומטלטלת מעליו צלצלי פעמונים מבשרי צליבה חדשה ומערבבת את עשן-המדורות בריח הלבונה הדק והמתוק.

תהלוכה נוצרית זו אולי אינה סותרת כל-כך את הנוכחוּת היהודית, לא בבית-לחם ולא במקומות אחרים. תהלוכות אלו הן שאישרו את קשריהם של היהודים עם חבל-ארץ זה, פעמים יותר משהיהודים עצמם אישרו וידעו זאת. תהלוכות אלו היו אחד הגורמים שקיימו את כוח זכרונו של העם היהודי, פעמים יותר משהיהודים עצמם קיימו אותו, עד שכוח-זכרון זה וכוח אמונה יהודית זו נעשו אחד המופתים הגדולים של תולדות הרוח עולם. מיפגש זה, כיום, בבית-לחם, בין מסע זה ובין המשמרות היהודיים המוצבים לארכו, הוא מנקודות-הצומת המשוות משמעות לסיפור הקורות ונוסכות בו, לפחות למראית עין, את יסוד הבינה ומשפט-הצדק.

3

מבחינת עימות זה אין לנו, על אף הכל, רגש-נחיתות לא רק למקרא מאמרי לגלוג נוקב של עתונאים משלנו, אלא אף למקרא מאמרו של אותו איש-רוח אנגלי חריף וזורק מרה, אותו סקפטיקן פיקח ודק-הוּמוֹר, הוא מאלקולם מאגרידז', שביקר בישראל ופירסם השבוע מאמר של רשמים ב“אובּסרבר”. הוא בא לכאן לרגל הכנת סרט טלביזיה, הכרוך בצילומי מקומות מנתיב חייו של ישו, ובמאמר הרהורי-אגב הוא מספר כיצד, תוך כדי עבודה, בעוד הוא משחר אחר דרך חיי ישו על אדמות, היה חוזר ונתקל בנציגי הציבור היהודי שלא תפסו כיצד אין הוא מתעניין ב“בעיות” שלהם, ובבעלי דרגות שונות של השלטון היהודי הצבאי, אשר ככל שלטון צבאי הוא קהה ומגושם, ומעורר בספקן המפוכח הזה קצת רתיעה וקצת בוז וקצת תמיהה כיצד עם פיקח ורוחני, כמו העם היהודי, הולך ונתפס למהוּת סרדיוטית זו.

בתוך השאר הוא משלב גם תמונת-הווי של רחוב ירושלמי ומספר כיצד שני צעירים ערבים נאסרים לפתע פתאום ומוסעים חיש בג’יפ משטרתי או צבאי, כשראשיהם נתונים בתוך עטיפות-שק שחורות, על-מנת שלא יראו את הדרך. למראה הדבר הזה היה לו רצון לרדוף אחרי הג’יפ ולקרוא בקול “לא ייתכן שתעשו כדברים האלה. כך עשו בברלין”. הוא לא רץ, כמובן, ולא צעק ואינני יודע, מתוך מאמרו, אם הוא הוסיף לדרוש ולחקור בשל מה אסרו את הצעירים הללו. ייתכן באמת שלא השאלות העניניות חשובות כאן. יתכן שקיום העולם כולו אינו שווה עוולה אחת שנעשית לבשר ודם. אך כיוון שעל אף הכל גם מאלקולם מאגרידז' מוסיף לחיות ולכתוב בעולם זה ואינו קורא כל הזמן שכך עשו גם בברלין, כיוון שכך, לא נבוש אפילו מלומר לו כי למקרא ידיעות על מאסרים שהמשטרה, או שירות-הבטחון, עורכים בימים אלה או מרגישים לפעמים אפילו תחושת הקלה ורווחה, כרגש שהוא חש ודאי פעמים אחדות, שעה שסקוטלאנד-יארד היתה מצליחה לתפוס בלונדון או בסביבות מקום-מגוריו, אחת הכנופיות הרצחניות המסכנות מפעם לפעם את שלומו ושלום הציבור. רצוננו אפילו להוסיף ולומר לו כי גם אחרי ג’יפ של סקוטלאנד-יארד יכול אדם לרוץ ולצעוק שכך עשו בברלין ואם אנשים אינם עושים זאת באנגליה הרי זה משום שעיקר ההבדל בין סקוטלאנד-יארד ובין ברלין הוא לא בעובדת המאסר אלא בעובדה שהאסיר מובא לפני בית-דין ונשפט בפומבי על פשע שמייחסים לו. יכולים אנו אפילו להוסיף ולומר כי זה שנים על שנים מטיחים בנו אשמות דמים וערעור יסודי המוסר בשאלות הנוגעות לא רק למקרי מאסר אלא לעצם זכות קיומנו כאן. כגון בשאלת הפליטים. שאלה זו אין לה באמת דוגמא לא בלונדון ולא בכל הקיסרוּת הבריטית ובשום מדינה שבעולם, שכן מדינות אחרות, במידה שהן גרמו לנדידת פליטי-מלחמה, קבעו ענין זה כעובדה בלי לעורר אפילו ערעורים של פורמאליוּת, לא כל שכן בעיות של יסודי מוסר. יכולים אנו לומר כי משום כך אין מדינה בעולם אשר פליטי-מלחמה יושבים סביבה זה עשרים שנה ואחיהם מסרבים לקבלם אף שהם-הם שגרמו מלחמה זו, ושבו וחזרו עליה פעם שניה ושלישית. יכולים אנו להוסיף ולומר כי גם שעה שאנו מדברים עכשיו על הצורך החיוני ליישב יהודים במערב-הירדן אנו מדגישים, לנו לעצמנו, בכל לשון של הדגשה, כי עלינו לעשות זאת בלי לנשל אפילו ערבי אחד אדמתו, אף כי ייתכן שבנקודה זו לא נוכל לעמוד בהתחייבות המוסרית בכל מאת האחוזים. כן, זאת יש לומר מראש. ייתכן שיהיו גם כאן מקרי נישול. אין אני אומר זאת בתוּקף סמכות ציבורית כלשהי, אלא על דעת עצמי אני מניח, כי אם נצטרך, מתוך כורח בטחון יהודי, להעביר קבוצת ערבים מסויימת ממקומה למקום אחר במדינה, נהיה מוכרחים לעשות זאת. כן, נעשה זאת אמנם לאחר מתן פיצויים מלאים ולאחר הבטחת מקורות-מחיה, אך נעשה זאת גם אם לא נפתור בכך את השאלה המוסרית של ניתוק אזרח מאדמתו. נעשה זאת כדרך שמדינה מעבירה איכר מנחלתו אל מקום אחר שעה שעליה לבנות מסילת-ברזל או לייסד מפעל שהוא לטובת הכלל. זאת נבצע ונדע כי על אף הכל וגם לאחר מעשה לא תהא תהלוכת דברי ימי ישראל נופלת לצדק, מכל תהלוכה אחרת, כולל מסעה של הנצרוּת.

4

כן, חמרנותה של הנוכחות הצבאית היהודית, לעומת מסע חג-המולד בבית-לחם היא על אף הכל מדוּמה במקצת. אנו רואים כיצד התהלוכה נכנסת לכאן מתוך פרוזדור ארוך מאוד ויחד עמה נכנס לכאן כל מה שכרוך בה במהלך קורותינו. מסדרונות ושערים נפתחים ואנו רואים גם מרחקים ורקע. אמנם כן, מידת צדק ומידת עוול אשר בכל מעשה ומעשה אינן משתנות על-ידי גידול המימדים שמסביב, אך אולם בית-הדין שבו נערך המשפט בינינו ובין האומות נעשה על-ידי כך רחב יותר. פונה אל העבר ואל העתיד גם יחד. משפט זה אינו יכול להיערך אלא בדלתיים פתוחות.

דלתיים אלה – עלינו להחזיק אותן תמיד פתוחות לרווחה. גם למעננו אנו. במידה שהמדיניות הרשמית שלנו מצטמצמת כיום בטיעון ליגאליסטי, שבו היא מצדיקה את נוכחוּתנו כאן, הריהי נאחזת ברובד שאינו מספיק, לא לגבי העולם ולא לגבינו. שם רגע בזמן ההווה אינו ממצה את הסיפור, ועלינו לזכור ולחוש גם את כללוּתו כדי לדעת כי אף במקרה זה של תהלוכת חג-המולד, והמשמרות הצבאיים היהודיים לארכה, לא עימות זה הוא תמצית החזיון ולא העם היהודי הוא החייב לכבוש ראשו מפני השואלים לטעם הדברים וצידוקם.