1    🔗

אנו עומדים לפני פרק חדש במערכה המדינית, שאחרי ששת הימים ואין לחשוב כי פרק חדש זה יניח למדיניות הישראלית להמשיך ולהסתפק בקו שאינו מחייב ואינו מפרש לוּא גם מקצת עקרונות וכוונות. מסתבר שהלחץ החיצוני מעתה יהיה מאוחד יותר וכיוונו ברור יותר. אכן, גם לולא זאת, היתה עלולה אותה עמדת־עירפול של ישראל להיות במשך הזמן לרועץ, שכן גם בשעה זו מורגש בצד יתרונותיה הזמניים גם הנזק היסודי שבה, שעיקרו הימנעותה של ישראל במשך כל הזמן הזה שמאז המלחמה מלעמוד על מסקנות לגיטימיות וחיוניות שהיא רשאית להסיק מן המצב החדש.

מעתה, שעה שאישורם המחודש של כמה עקרונות-יסוד יהא אולי הכרח, צריך יהיה לעמול שבעתיים כדי למלא את החסר. מושגי-יסוד שקיומה של ישראל מושתת עליהם הוסחו מן הדעת. במקומם נשתרשו בדעת-הקהל העולמית תפיסות מזיקות ומטעות, שנהנו לא רק מעירפול המדיניוּת הרשמית של ישראל, אלא גם מן ההזנחה הלא-משוערת של ההסברה המדינית החיצונית, שהייתה צריכה וגם יכלה להתנהל בצד המדיניוּת הרשמית, ופעמים אף בניגוד לה, בכלים שאינם דווקא דיפלומאטיים מובהקים, ולא רק במסדרונות האו"ם, אלא בתחומים המעצבים את דעת-הקהל העולמית.

בעוד מדיניותנו החיצונית נמנעת מכל אישור של יסודי־זכויות שלנו, פרט לזכות הקיום, ומסתפקת בעיקרון האומר כי על כל השאר ידוּבּר בשיחות ישירות עם הערבים, ובעוד אנו נמנעים מכל פעילוּת-הסברה מקבילה, הלכה ונקבעה דמות נוכחותנו ביהודה ובשומרון לא רק כעמידה שהיא פרי המלחמה אלא גם כעמידה שהיא ניגודם של סיכויי השלום, ריכוז כל תביעותינו וזכויותינו בתביעה האחת של משא-ומתן ישיר, עשתה מבלי משים את נוכחותנו בגבולות חדשים כנוכחות של כובשים אשר נסיגתם אינה אלא שאלת תנאים מסויימים.

“שטחים תמורת שלום” או “החזקת השטחים מונעת שלום”, נוסחה זו נשתרשה לא רק בעולם, שכן גם בישראל היא הולכת ונעשית רווחת בציבור ואין צריך לומר שהיא הקו המקובל על בעלי דעות מתקדמות ואף מפלגה חשובה, היא מפ"ם, דבקה בעיקרון זה בניסוחים שונים ובהדגשות שונות, שעיקרן: לא השטחים עיקר אלא השלום.

2    🔗

עיקרון זה – לכאורה הוא סביר ומשכנע, והנקל לשער שבעליו מוצאים הד לדבריהם שעה שהם טוענים כי שלום ובטחון, ולא טריטוריה הם מטרתנו וכי עלינו להיות נכונים להחזיר שטחים (ומדובר כאן בעיקר על “הגדה המערבית”) תמורת שלום, וכל מי שאינו מקבל נוסחה זו כפשוטה אינו אלא מן הנתפסים ל“הלכי-הרוח השוביניסטיים”, אם לא גרוע מזה.

ואף־על־פי־כן, עיקרון זה של “שטחים תמורת שלום” עשוי להיראות סביר ומשכנע רק בתנאי אחד: רק אם אנו מנתקים אותו לגמרי מנסיבות הזמן והמקום ומטיב העבר הקרוב ומסיכוי העתיד הסבירים, ומניחים רק את הנוסחה המופשטת.

ברגע שאנו נוטעים נוסחה זו במציאות הננו רואים כי “שטחים תמורת שלום” פירושו הוא שתמורת הבטחה ערבית להימנע ממלחמת-השמד בעתיד, עלינו לוותר על היתרונות הבטחוניים שהקנה לנו נצחוננו במלחמת ההשמד הקודמת שהם ערכו עלינו.

אמנם כן, בעלי נוסחה זו מדייקים ואומרים לא שלום סתם, אלא “שלום אמת”. זאת הם עושים מחמת העובדה הפשוטה כי אותן מדינות ואותם שליטים, אשר בעד חוזה כתוב שלהם אנו צריכים לוותר להם ויתור גורלי, הם אותן מדינות ואותם שליטים (אם לא יבואו גרועים מהם) שהפכו במשך שנים על שנים את משטר שביתת־ הנשק לסיוט ואשר גם כיום אין הם חוזרים בהם מאיומי האש-והחורבן על ישראל וגם כיום אין הם רוצים לשמוע לא רק על שלום אלא אפילו על שיחות, עד כדי כך שהמעצמות נמנעות אפילו מלהעלות ענין זה על דל שפתיהן ומדברות רק על שיגור מתווך ועל משהו מעין “ביטול מצב לוחמה”.

אותה נוסחה, המוסיפה את האמת אל השלום וגורסת “שלום אמת”, נאה היא אלא שגם אם יסכימו שליטי ערב לשיחות-שלום, הרי ימים יגידו אם הוא “שלום אמת” או לא, ומי שגורס “שטחים תמורת שלום” צריך להודות כי במקרה כזה אנו יודעים מה נותנים, אך אין אנו יודעים מה אנו מקבלים, ומי שמתעלם מכך אינו מביא בחשבון לא רק את כוונותיהם הנסתרות של השליטים הערביים אלא אף את כוונותיהם הגלויות.

האם פירושם של דברים אלה ויתור על כל תקווה לשלום? לא ולא. פירוש הדברים הללו הוא. לא התנזרות מן התקווה לשלום ומן המאמצים לקירוב השלום, אלא התנכרות והימנעות מיציאה ידי חובה כלפי השלום בדיבורים ובנוסחאות שביצוען עשוי לחתוך את גורלה של המדינה לסכנות גדולות מאלו שהיא עמדה בהן. פירוש הדברים הוא שהשלום הוא ענין של תמורות אמיתיות יותר מאשר מתן “שטחים” תמורתו. לא השלום עומד כיום אחרי כתלם של שטחים אלה. במידה ששטחים אלה הם חייץ, הרי הם חוצצים לא בינינו ובין השלום אלא בינינו ובין המלחמה.

עם זאת חובה להדגיש בכל לשון של הדגשה כי לא רק צרכי הבטחון הם המצדיקים עמידתנו בגבולות החדשים. הצידוק הראשון לעמידתנו בהם הוא צידוק יסודי מזה ורב־היקף וערך מזה, צידוק שגם הבטחון אינו אלא נושא כליו.

3    🔗

בסמוך לענין “החזקת השטחים, עולה כרגיל שאלת “סיפוחם” וידוע שכוונות “סיפוח” מעוררות חלחלה בלב רבים-וכן-טובים בינינו. נוסיף, איפוא, ונאמר כי לא זו מהותה הנכונה של השאלה. השאלה האמיתית אינה זו אם עלינו לספח או לא לספח את השטחים הללו שבידינו, אלא השאלה האמיתית היא אם עלינו להחזיר אותם לממלכת ירדן ולספחם אליה, רק משום שהיא כבר סיפחה אותם פעם בדרך של התקפת שוד, בניגוד להחלטות או”ם ועל אף התנגדותן הנמרצת של המדינות הערביות עצמן.

דבר זה יש לנטוע בתודעתנו אנו ובתודעת העולם, שכן מאז ששת הימים ועד עתה הנחנו לחוסיין לטעון ולהשריש בדעת-הקהל העולמית את ההכרה שהוא הבעלים החוקי של “הגדה המערבית”. ואילו אנו רק הסברנו וחזרנו והסברנו שאנו מוכנים לדון עמו על כך בשיחות־שלום ישירות, כאילו ענין סירובו לשוחה עמנו הוא המכשול העיקרי המונע בעדנו לעיין בטענותיו הסבירות. עמדה זו היתה כה מורגלת עלינו עד כי דבריו של ראש-הממשלה בנאומו המדיני בכנסת, שבו אמר כי חוסיין אינו שליט חוקי בגדה המערבית, היו ממש בגדר הפתעה ושיחת היום בציבור הישראלי.

4    🔗

לא נשוב לדון כאן בטענת מתקדמינו, שאין לנו זכות מוסרית להחזיק ביהודה ובשומרון משום שבכך אנו כופים על התושבים הערבים שלטון שאינו שלהם. רשאים בעלי טענה זו להוסיף ולהאמין כי גם אם ניתן לתושבים אלה את מלוא הזכויות האזרחיות והפוליטיות אין אנו אלא מדכאים ומשעבדים אותם, שהרי אנו מונעים מהם את זכות הריבונות הממלכתית, המגיעה להם גם כאן, נוסף על שלוש עשרה המדינות העצמאיות של הערבים כיום – כנגד מדינת ישראל האחת.

נניח לטענה זו ונאמר רק מלים מספר כלפי העומדים ומוכיחים כי שטחים אלה הם כבר מאוכלסים (“אנו קיבלנו לא רק טריטוריה אלא גם אוכלוסיה ערבית”) והתנחלותנו בהם פירושה עושק ונישול כלפי אנשים “הקשורים לאדמתם אולי יותר מן הביל”ויים בשעתם".

ובכן, בלי לדקדק בהשוואות אין ספק שקשר הפלח הערבי לאדמתו אינו שרשי ונעלה פחות מכל קשרים אחרים, אלא שעובדה היא כי במידה שמדובר על התישבות יהודית ביהודה ובשומרון, מדובר על שטחים רחבים ריקים מאין יושב ועל כמויות-מים עצומות היורדות לטמיון. מי שמדבר על “נישול” כדאי, איפוא, להעיר לו כי מבחינה זו עתידה ההתישבות היהודית בשומרון וביהודה להיות כרוכה אפילו בפחות נישול מאשר ההתנחלות בעמק יזרעאל או בגליל, כולל הקיבוצים המתקדמים ביותר שעל אדמות נפקדים, ואפילו בפחות נישול מאשר בצפת או ביפו, כולל שיכוני המתקדמים שבאמנים.

פחד המאזן המיספרי בין הרוב והמיעוט גם הוא עולה על הפרק. כידוע, אף כי נימוק זה כבר מתחיל להשמיע קול-ענוּת-חלושה, שכן, הציבור הולך ומבין כי במידה שנימוק זה חל על יהודה והשומרון הוא חל גם על מדינת ישראל בגבולותיה הקודמים, שגם בה עשוי מאזן זה להתהפך באין עליה. משום כך אפשר לומר כי מי שמעלה על דעתו נסיגה מיהודה והשומרון מחשש העדיפות המיספרית האזרחית של האוכלוסיה הערבית, בלי מאבק על העליה, מדבר למעשה, על ענין שאינו שונה במהותו ובתוצאותיו ממה שהיינו עושים אילו החלטנו בשעתו על נסיגה מפני עדיפות צבאית של הדיביזיות הערביות, ללא התמודדות בשדה-הקרב.

המערכה המדינית, העוברת עונה אל שלב שיצריך עמידה על עקרונות ועל יסודי זכויות שלנו, תחייב גם חריש עמוק בדעת-הקהל העולמית שהוזנחה במידה שאין לה תקדים, אך תפקיד חשוב לא פחות מזה הוא סילוקם של דחלילי-מושגים שהצבנו מולנו להלך עלינו רתיעות ופחדים. הכוחות הקמים עלינו הם חזקים ואך איוולת היא לומר שאין חשש ואין פחד, אך אל נוסיף על כך איומים שבהם אנו מאיימים על עצמנו. זכות עמידתנו בגבולות החדשים צריכה להיות קודם-כל ברורה לנו לעצמנו, שכן זה שורש האמונה ושורש הכוחות שיעמדו לנו בהבטחת עתידו של העם היהודי.