יָקַרְתְּ לי מַה־יָּקַרְתְּ, סוֹנֵיטָה, ‘שִׁירַת זָהָב’!

מִימוֹת הָרֵינֵיסַנְס מִשְׁמֶרֶת לָנוּ אַתְּ.

הָ’עִמָּנוּאֵל’ – הוּא הֵד מַנְגִּינָתֵךְ אָהָב,

וִיחִידֵי־דוֹר נְצָרוּךְ בְּאִיטַלְיָה, וְלֹא מַתְּ.

אָהַבְתִּי צִמְצוּם נִיב־חֲרוּזֵךְ, פּוֹזֵז כְּזָהָב,

מְלֻטָּשׁ מַחֲזִיק בּוֹ הַמְרֻבֶּה בַּמּוּעָט,

וּגְמַר־בָּתַּיִךְ לָךְ הַמְצַלְצֵל בְּאוֹן וָרָהַב,

חֲלִיפוֹת הֶגְיוֹן בָּךְ כְּאוֹר הַחֲזִיז הֶחָד.

אַךְ מִשֶּׁרֻכְּזָה בָּךְ מַחֲשַׁבְתִּי בַת הֲגִיגִים

מַה־דְּמוּת אֶעֱרָךְ־לָךְ? – קִלּוּחֵי בַרְזֶל סִיגִים,

שֶׁנִּכְנְעוּ לַדְּפוּס, מוּצָקִים, סְפוּנֵי־צְלִיל.

כִּי כֵן הֲלֹא גַּם אַתְּ: צִיּוּרִים מְפֻתָּחִים

בְּמַתְכֹּנֶת כֻּלָּהּ סְיָג, מְסֹרוֹת־קֶדֶם, כְּלִיל:

הֶגְיוֹנָיו צְפוּפִים בּוֹ וּמִדַּבְּרוֹתָיו רְוָחִים.

אודסה 1920

מתוך: שאול טשרניחובסקי, “מבחר” (עם עובד ודביר, 1965), עמ' 99.

אַף־עַל־פִּי־כֵן אֲנִי אֶת רִגְשׁוֹתַי הָאֵלֶּה

חוֹרֵז לָךְ בִּמְחֻבָּק, בַּסְּיָג שֶׁל הַסּוֹנֵט,

וּפִרְפּוּרִים חַיִּים בְּתוֹךְ מִלִּים חוֹנֵט

וּמְיַשְּׁבָם כַּאֲסִירִים בְּבֵית־הַכֶּלֶא;

וְזֹאת הַפַּעַם גַּם אָזְנִי לִקְלֹט לֹא תֵּלֶא

הַיַּאמְבְּ הָרָץ שֶׁהוּא תָּמִיד אָזְנִי קוֹנֵט –

וּכְמוֹ רְבִיד זָהָב עַל צַוָּארֵךְ עוֹנֵד

אֲנִי שִׁירֵי־זָהָב הַלָּלוּ, אֵשֶׁת פֶּלֶא.

לְאוֹת וּדְגָם לַדּוֹר הַבָּא שֶׁאַתְּ הָיִּית,

שֶׁנֶּאֱהַבְתְּ מִכָּל אִשָּׁה לִי וְיָפִית

וּלְאוֹהֲבֵךְ יָקַרְתְּ מֵעשֶׁר וּמִנֶּכֶס –

וִיהוּ זוֹכְרִים אוֹתָךְ בָּנִים עַד דּוֹר אַחְרוֹן

וּמִשְׁתָּאִים לָךְ כִּלְמַרְאֵה הָהָר מֵירוֹן,

שֶׁשְּׁנֵי שִׂיאָיו רָמִים חָבְרוּ יַחְדָּו לְרֶכֶס.

מתוך המחזור “חכליל באפור”, בתוך: שמשון מלצר, “ספר השירות והבלדות” (ספרית פועלים ויחדיו, 1973).

מֵאָז שֶׁטִּלְפְּנוּ שֶׁמִּיכּוּשׁ הִתְגָּרְשָׁה,

שֶׁהִיא פְּנוּיָה כָּעֵת, כְּמוֹ בְּצִלּוּם אִטִּי

הִיא מִתְקַדֶּמֶת מִבֵּיתָהּ אֶל דִּירָתִי,

בָּרֹאשׁ אֲנִי שׁוֹמֵעַ כְּבָר אִוְשָׁה

שֶׁל בֶּגֶד. רַק מֶרְחָק בָּנָלִי, מְטֻמְטָם,

נִשְׁאַר עַד שֶׁדְּמוּתָהּ בַּפֶּתַח תִּתְגַּלֶּה,

וְאָז אָקוּם, אֶחֱרַד אֵלֶיהָ כְּעָלֶה…

אֲבָל הַזְּמַן, הַכּוֹכָבִים בִּמְסִלּוֹתָם,

שׁוּב מִתְבַּדְחִים כְּמוֹ עִם אָכִילֶס וְהַצָּב,

הִיא בַּת שְׁלוֹשִׁים, אֲנִי בֶּן חֲמִשִּׁים וָשֵׁשׁ,

אִם לֹא הִגִּיעָה עַד עַתָּה, הִיא תְּבוֹשֵׁשׁ,

וּבְאַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שׁוּרוֹת שֶׁל שִׁיר זָהָב

אֶקְנֶה עַל מִיכּוּשׁ בַּעֲלוּת רֵיקָה, נוֹאֶשֶׁת

כְּאִישׁ שֶׁמְּחַבֵּק אוֹקְיָנוֹס אוֹ יַבֶּשֶׁת.

מתוך: אהרן שבתאי, “בחודש מאי הנפלא” (הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1997), עמ' 19.

¹

בֵּין הֲבָלֶיהָ שֶׁל חֲצַר הַכֶּתֶר

אַתָּה מַבּוּעַ אַהֲבָה פְּצוּעָה,

מַגִּיר אֶת דִּמְעָתְךָ הַיְּגֵעָה,

שִׁכּוֹר מִטַּעַם נְשִׁיקָה בַּסֵּתֶר

מִזֶּמֶר הַסְּפִירוֹת, מֵרֹן הָאֶתֶר

אַתָּה יוֹרֵד לְחֵקֶר הַבְּרִיאָה,

וּמִזְמוֹרְךָ – מִרְקַחַת מֻפְלָאָה

שֶׁל אֲמִתּוֹת וַחֲלוֹמוֹת אֵין־פֶּתֶר.

אִם חוּשָׁנִי אַתָּה אוֹ פִילוֹסוֹפִי

גּוּפְךָ – הַצְּלִיל, וְנַפְשְׁךָ – הַיֹּפִי;

עוֹדְךָ סוֹגֵד לָאוֹר וּבָז לַזְּמַן,

אַף אִם בְּלַהֲטָהּ שֶׁל הַמּוֹדֶרְנָה

יָדָיו הַזּוֹעֲמוֹת שֶׁל הָאָמָּן

אֶת שַׁחַם לוּחוֹתֶיךָ תְּשַׁבֵּרְנָה.

¹

אֶת עִקַּר הַסּוֹנֶטָה שָׁאַלְתָּ? זֶה שִׁיר,

אוֹ תַּרְגִּיל מָתֵמָטִי חָגוּר בְּאַבְנֵט

הַשִּׁירָה, וְעֵינוֹ יַהֲלוֹם מְהַפְּנֵט.

מִשּׁוּרָה לְשׁוּרָה הוּא רוֹקֵד וּמֵאִיר

וּבוֹקֵע בַּנֶּפֶשׁ כְּעֵין קַו יָשִׁיר

אֶל הַנֶּצַח, לִקְרַאת הֶעָתִיד הַחוֹנֵט

בְּי"ד שׁוּרוֹת אֶת גְּוִיַּת הַסּוֹנֶט.

בֵּין טוּר שְׁמוֹנֶה לְתֵשַׁע הַשֹּׁנִי כַּבִּיר,

וְעַל כֵּן נֶאֱמַר שֶׁסּוֹנֶט הוּא מַכְשִׁיר

לְשִׁמּוּר וְשִׁנּוּן שֶׁל תַּת־הַכָּרָה –

וְעַכְשָׁו כָּל עַכְבָּר מִן הַכְּפָר אוֹ הָעִיר

יוֹדֵעַ סוֹנֶטָה, יוֹדֵעַ שִׁירָה!

בֶּעָבָר כָּאן סִיַּמְנוּ, חָדַלְנוּ לָשִׁיר

(אַךְ נוֹסְפָה עוֹד שׁוּרָה נֶגֶד עַיִן הָרַע).

¹

לַסּוֹנֶטָה יֵשׁ יֵצֶר דֵּמוֹנִי:

הִיא נִטְוֵית – וּמוֹשֶׁכֶת בַּחוּט.

וְרַבִּים כְּבָר שִׁבְּחוּהָ, כָּמוֹנִי,

אוֹ מָצְאוּ בָּהּ מְתֹם אוֹ נָכוּת.

הֵם עִקְּרוּ בָּהּ כָּל רֶגֶשׁ נָחוּת

בְּרִפְיוֹן דִּמְיוֹנָם הַלָּקוֹנִי,

אוֹ נִסּוּ לְהַטְבִּיעַ: “אֵיכוּת”,

אַךְ כָּל מָה שֶׁנּוֹתַר בָּהּ הוּא עֹנִי.

וְהָעֹנִי הַזֶּה הוּא הַזְּמַן

הַיָּחִיד, שֶׁתָּמִיד הוּא קוֹפֵחַ.

הַיָּמִים אֲפָפוּהָ כַּמָּן

הַיּוֹרֵד מִשְּׂפָתַיִם, קוֹלֵחַ

עַל מִדְבַּר הַשִּׁירָה הַחָפְשִׁית:

הֵם שָׁתוּ אֶת נַפְשָׁהּ בְּקַשִּׁית.