זלמן שניאור לא היה הראשון שכתב על אהבה פורצת גדר שחוצה גבולות של דת, לאום, תרבות, והווי חיים. קדם לו שלום עליכם, שסיפר על אהבת חוה, בתו השלישית של טוביה החלבן, לחווידקי הנוצרי (שם, פרק ה'). גם “מאחורי הגדר” של ביאליק צמח מתוך המתח בין דרישות נורמטיביות ומשיכה אל הצד האחר שתסס מתחת לפני השטח וריחף באוויר במשך שנים רבות. על כך יעידו הסיפור “הזוג המשומד” מאת הרמן סולניק (ווארשה, 1932. הסופר נספה בגטו וארשה ב־1942) ושירי עם רבים. אחד מהם, “די משומדת’טע” (המשומדת), היה ידוע בתקופה המתוארת ברומן, ואיני יכולה להתעלם מן ההקבלה בין תוכנו וסיפור האהבה העומד במרכז הרומן. שיר העם נפתח במילים “אוי ואבוי לשנותיך” (“וויי און וואָונד צו דיינע יאָרן”), וממשיך בסיפור עגום: שברת את לב הוריך כשהתנצרת כדי להינשא לאהובך הגוי. כעת תחיי בין נוצרים שלא ישכחו את מוצאך היהודי וירננו שהרגת את אלוהיהם. כשתמותי, תיקברי בארון, פעמוני הכנסייה יצלצלו, והיהודים יזרקו אותך לכפרות. בית דין של מעלה יגזור עלייך להיקלע לנצח בכף הקלע, כי ביישת את אביך ובגדת בעמך. ההקבלה התוכנית בין חלקו הראשון של השיר וחלקים נכבדים ברומן מדברת בשם עצמה. גם הכותרת המשותפת אומרת משהו.

אם כך, שניאור הלך בדרך סלולה, אבל לא ויתר על הגוון הייחודי לכתיבתו. הרומן משקף מערכת יחסים מורכבת בין יהודים וגויים, כפי שהמחבר הכיר במחוזות ילדותו ונעוריו. עם זאת, ניכר בבירור שנסיבות חייו בשנים שכתב את הרומן השפיעו על האופן שבו הציג יחסים אלה. אמנם, הוא נאמן לאחד הקווים המרכזיים ביצירתו – הדגשת כוחו של היצר הקמאי; אבל תחושת היהודי הנרדף כיוונה אותו אל מה שמפעפע מתחת לפני השטח.

הספר נכתב בשנים 1940–1941, ופרקיו הראשונים פורסמו בהמשכים בעיתון הניו־יורקי “פאָרווערטס” תחת הכותרת “אַ יידישע קאַץ” (חתולה יהודייה). הסופר חי בפריז, ועם הכיבוש הנאצי נמלט על נפשו. הוא לא כתב במשך חצי שנה, וחזר לכתוב רק אחרי שהצליח להגיע עם משפחתו לאמריקה. כשהספר יצא לאור (1948), הוא קיבל שם חדש: די משומדת’טע (המשומדת), והסיפור על החתולה קיבל מעמד של עלילה משנית, אף שהוא תורם הרבה לאיכות המיוחדת של הרומן. העלילה המרכזית מוצגת ברומן כמצב אנושי־אישי שנוצר בגלל אהבה אסורה. זירת ההתרחשות נעה בין העיר שקלוב בפלך מוהילוב (בה נולד המחבר) והכפר הסמוך אליה, מַאקַארוֹבְקִי.

שם הפרק הראשון, “הבעיטה”, לא מבשר טובות, ותוכנו חושף את השורש הסמוי של מערכת היחסים המורכבת שתתפתח בין בת טובים יהודייה (בֵּיילְקָה) ו“שייגץ” כפרי (וַאנְקָה). פוגרום זניח (אבל שכיח), שפרץ בעיירה בדיוק כשבֵּיילְקָה נולדה. חיילים שניסו לבזוז את החנויות והדוכנים בשוק נהדפו על ידי צעירי המקום היהודים, ונאלצו להסתפק בהתנפלות על קיוסק לממכר מי־סודה. היולדת נבהלה, איבדה את חֲלבהּ, והתינוקת רזתה וחלתה. מצבה הורע, ואביה דהר בעגלתו אל הכפר שבו גר איכר שאיתו קיים קשרי מסחר. אשת האיכר ילדה תינוק, והאב היהודי הציע לה להיות מינקת לשני התינוקות, שלה ושלו. אחרי מו“מ מיגע (האיכרים כעסו על היהודים שפגעו בחיילים) הוסכם שאשת האיכר תעבור אל הבית היהודי, תיניק את שני התינוקות תמורת שכר נאה, אוכל טוב ומגורים נוחים. לכאורה, אידיליה. אבל מכאן צמחה האהבה האסורה בין ה”אחים לחלב".

משחק ילדים תמים – גלישה על תלולית שחת באסם – עורר ריגוש ארוטי, ובעקבותיו נוצר נֶתֶק שנכפה ע“י האם היהודייה. בֵּיילְקָה התבגרה, וכמיהתה אל וַאנְקָה גברה. היא מודעת לאיסור ושוקעת במצב־רוח עגמומי. להורים נדמה שהיא חולה. בעצת הרופא לקח אותה אביה לטיולים בסביבה. בין השאר ביקרו במַאקַארוֹבְקִי בעת הקציר. בֵּיילְקָה התפעלה מהזוהר הכסוף של ברק החרמש המושחז הנעוץ באבנט הכחול של וַאנְקָה: “כחול־עיניו התמזג בכחול של האבנט […] משב־רוח חמים עלה מתחתית ערימות השחת. ריח שחת סמיך התפשט ובלע את הניחוח היבש של השיפון, ובֵּיילְקָה נזכרה איך שניהם התגלגלו מן העגלה אל ערימת השחת באסם. גם אז נדף ריח חם של שחת באסם האפלולי. פתאום ראתה שגם וַאנְקָה נעצר. הוא עמד עם החרמש הנוצץ בידו ושאף במלוא נחיריו את האוויר. עיניו התרוצצו בהתרגשות. ‘את מרגישה? את מרגישה?’, קרא, והושיט את היד האוחזת בחרמש לאי־שם, אל המרחק הכחול.” הרמז לעתיד הברוטאלי הטמון בחרמש החד ברור, אבל בֵּיילְקָה המוקסמת לא קלטה אותו. אדרבא, היא נהנתה מהכיבוד החגיגי שאימו של וַאנְקָה הכינה – ביצים קשות, צבועות באדום כנהוג ב”פסחא" – ואמרה בליבהּ: “כאן טמונים התיאבון האמיתי והטעם האמיתי. צריך לעבוד קשה, להזיע, ואחר כך לסעוד בפינה מוצלת בשדה הפתוח. כך מרגישים אושר בעולם הזה”. האם אידיאליזציה נאיבית זו תעמוד במבחן המציאות? מכל מקום, הקשר הארוטי בין השניים התחדש, ובֵּיילְקָה נשלחה אל אחותה במוהילוב. כאן הייתה מוקפת מחזרים יהודים, אבל הגעגועים אל וַאנְקָה תססו. בעת טיול עם בני משפחתהּ על גדת הדנייפר הגיע אליה ריח של שחת, והיא חשה “כאילו מישהו שנמצא הרחק־הרחק, בשדות מַאקַארוֹבְקִי, לכד אותה בחכה ארוכה, והוא מושך ומושך, כמו שתופסים דג חי. […] ראשו הבהיר כפשתן של וַאנְקָה צף בניחוחות השחת כמו על גלים ריחניים. החגורה שלו, שצבעה כחול כצבע עיניו, זהרה מולה וקראה לה באהבה: בואי אלינו, בֵּיילְקָה! מה את עושה שם, בעולם הזר?” בֵּיילְקָה הסתירה את המתחולל בלבה, בני המשפחה חשבו שהסכנה חלפה, ולקראת החגים הרשו לה לנסוע אל בית ההורים. כאן נפגשו האוהבים. היכן? – ביער. מתי? – בערב שמחת תורה. השניים הסתתרו ביער כשהם “חבוקים וצמודים ליד עץ אשוח גדול”. וַאנְקָה ברח, והבת הסוררת הוחזרה אל בית אחותה צילה בעיר מוהילוב. היא המשיכה לחלום על וַאנְקָה ודיוקנו הצטייר בדמיונה כהתגלמות של עוצמה גברית נדירה: “שרוולי הכותנה הרחבים עם החפתים הרקומים מבצבצים כמו כנפיים לבנות מתוך האפודה הכפרית החמה. רגליו התמירות עומדות איתן במגפיים החדשים, דרוכות לקראת זינוק. רעמת שיער פרועה מקיפה את ראשו כמו כתר פשתן מוזהב. […] כשהיא נזכרת בו, נחיריה רוטטים כאילו נשפה בהם רוח שדות שפרצה אל הדחיסות המעיקה של הבתים היהודיים הנעולים”. מה הפלא שהיא לא נענתה לחיזורי גרשון וילנסקי, והיתה אחוזה “דחף חֲתוּלִי להשתעשע בעכבר האפרפר המשכיל הזה לפני שתאכל אותו…”?

בֵּיילְקָה מבקשת מגרשון לקחת אותה לביקור קצר בכנסייה הגדולה במוהילוב, כדי “לראות איך הגויים מתפללים”.

גרשון מסתייג: “בדרך כלל אני לא נוהג לבקר בכנסיות. דעי, בֵּיילִינְקָה, רק למענך אני מוכן ללכת לשם”. הביקור התקיים באחד הבקרים של יום ראשון. המספר מדגיש שהלחיים של בֵּיילְקָה פרחו, ושל וילנסקי היו חיוורים. הוא עמד שליו, והיא התפעלה מהמראות, הריחות, הצלילים, הטקס החגיגי. עוד רגע, וגם היא תכרע על אבני המרצפת. לפתע נחת עליהם צלצול הפעמונים: "גלין־גְּלוֹן־גלין, גְּלוֹן־גְּלוֹן־גְּלוֹן… בְּ…בּוּם! “בּוּם־בּוּם!”. בֵּיילְקָה לא עמדה בהתרגשות שתקפה אותה וביקשה מגרשון לצאת. הוא לא חיכה הרבה ומשך אותה החוצה. “נדמה היה לה שהוא מחלץ אותה מתוך שלולית זפת שחורה; כישוף אפל שהיא נפלה לתוכו”, מעיר המספר.

“מה קורה לך?”, שאל וילנסקי.

היא גנחה וענתה בשאלה: “שמעת את צלצול הפעמונים? ה… הפעמונים הקטנים והפעמון הגדול…?”

“נו, אז מה?” – ענה וילנסקי. ניצוץ לגלגני ריצד בעיניו, והוא התחיל לחקות בקולו את צלצול הפעמונים ולקרוא: “קדחת, קדחת, לכומר, לכומר, בתחת!” הוא השמיע את המילה “קדחת” בקול ילדותי־צווחני של פעמונים קטנים, את המילה “כומר” – בקול הפעמונים הבינוניים, ואת “בתחת” הטיח בקול באס גברי רועם: “בת־ת־חת”.

הנעימה המבודחת שלו שיחררה את בֵּיילְקָה מכבלי הקסם המדיף קטורת נוצרית.

וילנסקי הרחיק אותה משם ואמר: “פעמוני הכנסיות הפולניות מצלצלים קצת אחרת. שם הצלצול מהיר ועגמומי יותר: קלינג־קלינג, גְּלוֹן־גְּלוֹן, לה־לה־לה, שיבואו עליו חורבן ותרעלה־לה־לה…”

“על מי?”, שאלה בֵּיילְקָה שאלה בתמימות. “מה זה חשוב? אותנו כבר הרעילו והחריבו…”

כעת, כמשקל שכנגד, ניסה גרשון לשדל את בֵּיילְקָה לבקר בבית מדרש. כאן הכול צנוע, מלא ענווה. בעיניו זה יפה יותר מִכֹּל מה שראו בכנסייה הנוצרית היהירה. היא נרתעה, והוא הסביר: “הכול שם מחושב ומתוכנן מראש לעשיית רושם: תמונות, זמרה, צלצול פעמונים והעלאת קטורת. […] אבל הפלא האמיתי מצוי בבית המדרש הקטן שלידו עברנו לפני רגע”. בֵּיילְקָה קלטה את האזהרה הטמונה בדבריו, אבל חשה שאינה יכולה להתנגד לכוח שמושך אותה אל העולם האחר. וכך, במשחק הניגודים בין שני העולמות, נוצר מצב שבו היא ה“עכבר”, והיצר המושך אותה אל עולמו של וַאנְקָה הוא ה“חתול”.

המאבק בין בֵּיילְקָה ה“מהוגנת” ובין בֵּיילְקָה ה“מופקרת” הסתיים בניצחון ה“מופקרת”. וילנסקי ניסה למנוע את נפילתה ונכשל. היא עלתה על המזחלת של וַאנְקָה, הוכתה, נאנסה, וגורלה נחרץ. “החתולה היהודייה” לא הצליחה להתגבר על “הדחף החתולי שתסס בתוכה ביממה האחרונה”, והמזחלת “נשאה אותה ברוח המקפיאה אל עולם הגויים”. בֵּיילְקָה התפכחה לרגע וניסתה להיאבק “כמו נידון למוות שמבקש לדחות את גזר הדין”, אבל וַאנְקָה גער בה והעיף אליה מבט קר. “המבט הזה לא דמה למבטו הקודם של וַאנְקָה, שזהר כפרחי דגן כחולים. כעת היה במבטו ברק של קרדום מושחז”.

בֵּיילְקָה התנצרה. כשהצטלבה הרגישה כאילו “ארבעה מסמרים ננעצו בגופה […] התזת ‘המים הקדושים’ על גופה הייתה כאילו התיזו עליה נפט כדי להצית אותה אחר כך בלהבות הנרות שבערו בכנסייה כדי שתישרף חיה לנגד עיני כולם”. בטקס הכלולות עם וַאנְקָה היא צעדה מקושטת ומגונדרת “כמו במחזה היתולים של פורים בדרכה אל הגרדום”. כעת התחיל בחייה פרק של סיוט מתמשך. היא “ספגה הכול כמו שיכורה שמבינה היטב ומרגישה עד כמה מצבה מאוס ובזוי”. וַאנְקָה השתנה לגמרי. “כבר לא היה לו אותו ריח מתוק של שחת, אור שמש ופשתן חמים שסחרר אותה אז, באסם של אביה ובשדה הקציר של מַאקַארוֹבְקִי. […] עיניו הכחולות, שנצצו פעם כפרחי דגן רעננים, נהיו עמומות וקהות; אצבעותיו – גסות ומעוקלות, מוכנות תמיד לצבוט ולחנוק”. הוא נהג בה באלימות כדי לעקור ממנה את יהדותה ואת הרוך שספגה בבית הוריה. כדרכו של בעל מַכֶּה, היה מתרכך ומבקש סליחה. אבל “בקשת הסליחה שלו הייתה פרועה ושלוחת־רסן כמו תאוותו. […] זמן־מה היה שקט כמו יונה. […] אבל הציפורניים המתעקלות של נץ טורף חבויות עמוק בתוך הנוצות. אם לא היום, מחר הוא יחשוף אותן שוב.” חיי ה“יהודונת” היו עמוסי עמל מתיש. בני הבית כעסו על הכלה ‘המפונקת’, בעלה גער בה, ועיניו הכחולות הבהיקו כסכינים. “אצלנו אין נשים עם ידיים לבנות. מי שמְטַפחת את הידיים לא אוכלת לחם”, קרא בתוקף. בֵּיילְקָה חשה כלפי וַאנְקָה “שנאה צורבת”, אבל נמשכה אליו בתשוקה. סִבלה גבר כשבני הבית היו עסוקים בהכנות לקראת חג נוצרי. הֶרֶג החזירים ופשיטת עורם, שחיטת העופות וחריכת הנוצות מילאו את הבית רעש נורא ועשן מצחין. בֵּיילְקָה הרגישה “כאילו השליכו אותה לגיהינום של גויים, ושם שורפים אותה חיים, צולים ומטגנים את בשרה בגלל חטאיה, על שהתנצרה ונטשה את אבא־אימא; בגלל היותה מאוהבת בגוי הכפרי ומשועבדת לו כשפחה כנועה”, ואמרה לעצמה “אוי ואבוי! […] איך הגעתי לכאן? מאכילים אותי מאכלי־בהמות, מתווים עלי אות צלב כאילו הייתי גויה, מכים אותי כאילו הייתי שבויה, שוכבים איתי כמו עם זונה”. היא הבינה שעליה לברוח, “להיחלץ מן הטינופת הנוכרית שהצטברה עליה”, אבל די היה שווַאנְקָה יבוא אליה ב“כותונת הבד מעל המכנסיים, הרגליים האיתנות בנעלי לֶבֶד חדשות, האבנט הכחול סביב מותניו שמבליט את תכול־עיניו”, כדי שתחזור בה.

כזכור, שיר העם “די משומדת’טע” גזר את דינה של המשומדת להיקלע בכף הקלע אחרי מותה. ‘כף הקלע’ של בֵּיילְקָה מטלטלת אותה עוד בחייה, ועוצמתה הולכת וגוברת: היא יולדת, ודווקא אז היא מרגישה בקרע בינה ובין משפחתה החדשה. התביעה הנרגנת שלהם שתחזור מהר לעבוד מבהירה לה את מצבה: “מאחורי זהב השדות ותכול פרחי הדגן מסתתרים חיים קודרים. […] אלה הם חיים ללא רחמים, בלי חיבה ורוך. צריך להיאבק כדי להשיג פת לחם חמוץ, נתח טריפה של בשר חזיר. מי שלא נאבק, ימות”. התינוק מת, ואדישות בני הבית למותו מזעזעת אותה. היא לא מבינה איך הם עוברים לסדר היום, והמספר מסביר: “מה שנתפס כמוות בעיני אנשי־עיר, הוא הַבְשָלָה בעיני האיכרים. […] תינוק שזרו עפר על קברו כמוהו כגרעין שעועית שהושרה במים ונתחב לתוך חור קטן בערוגת הגינה. אולי יצמח ממנו משהו, ואולי לא. הכול בידי אלוהים…”

בֵּיילְקָה תעבור עוד טלטלות מרות וקשות, עד שלבסוף, אחרי מכות רצח שחטפה מבעלה, היא נשברת ובורחת אל גרשון וילנסקי שבא לביקור בבית הוריו בשקלוב. “בעבר הוא הכה אותי כי אהב אותי”, היא אומרת לגרשון. “כעת הוא מכה מרוב שנאה. […] הוא מכה אותי כמו אויב צמא דם. הוא מענה אותי עד מוות. הוא עוד ירצח אותי”. לכן היא מבקשת מגרשון שיציל אותה, והוא נחלץ לעזרתה. מכאן והלאה נסללת הדרך אל ‘הסוף הטוב’.

לסיכום: כל סופר מתאר מציאות במבט ייחודי לו. שניאור תיאר את המתח ביחסי יהודים־גויים בתחום של יחסים בין־אישיים על רקע תמונת הווי מקומי. נסיבות חייו בעת כתיבת הרומן חלחלו אל הרובד העמוק של היצירה אבל לא השפיעו על התוכן ועל הנימה השלטת ברומן (יצרים, פולקלור, אגדה, מיתוס). ספרו של שניאור מתאר מציאות שברירית מורכבת: נקודת המוצא היא כאילו לא קורה דבר מעל לפני השטח. אם קורה משהו, זהו אירוע זניח (הפוגרומצ’יק שבֵּיילְקָה נולדה לתוכו), אבל המתח הסמוי קיים והוא פורץ בנסיבות אישיות.

*

לפני פרידה כדאי להיזכר בסופר שהעניק לקוראיו את חוויית הקריאה בספר מרתק שטעמו לא פג עם חלוף הזמן: זלמן שניאור (1886/7–1959) נולד בשם זאַלקינד שניאור בעיירה שקלוב בפלך מוהילוב, רוסיה הלבנה. כן, זוהי אותה שקלוב שברומן: עיירה נטועה בתוך יערות ושדות על גדת אגם ואחד מיובלי הדנייפר. לפי עדותו, דחף הכתיבה האיץ בו לנסוע לאודסה, שהייתה אז מרכז ספרותי־תרבותי תוסס בתקווה ששם ילמד להיות סופר ומשורר. אבל הוא לא הצליח להחזיק שם מעמד, וחזר לשקלוב. אחרי שנה יצא למרכז ספרותי אחר, וארשה. גם שם הנער לא נקלט, ולכן עבר לווילנה. כאן הרגיש בבית. המשורר יעקב פיכמן התפעל מהתשוקה של המשורר הצעיר “לגמוע את כל עומק צבעי העולם”, ותיאר אותו כ“צעיר גבה קומה, נמרץ ומלא כוח רצון, עקשנות וגמישות”.

ספר השירים הראשון של שניאור עם שקיעת החמה (תרפ"ז, 1906), כבש את לב קוראי השירה העברית בדורו. הספר התקבל בהתלהבות על־ידי קהל קוראים רחב ופורסם בכמה מהדורות. חיים נחמן ביאליק שיבח את המשורר הצעיר שבשיריו “תוסס סם של חיים […] כדם רותח בבשר החי”. כמה שנים אחר כך כתב מבקר הספרות ראובן בריינין (1862–1939): “שניאור מלא מחשבות ודמיונות, שאיפות ותשוקות, מוחו כְּיוֹרָה רותחת […] ולבו – שדה קֶטֶל לרגשות ותאוות מתנגדות”.

שניאור זכה לכבוד והערצה במרכזים יהודיים באירופה ובאמריקה. היישוב היהודי בארץ ישראל העניק לו כבוד מלכים, והוא הוזמן לטקס ייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים. ב־1936 ביקר שנית, כאורח כבוד לציון יובל להולדתו. ברל כצנלסון, מאבות היישוב, יצא מגדרו כדי לשלב אותו בחיי התרבות והספרות בארץ. הוא פתח בפני שניאור את שערי העיתון “דבר” והעניק לו במה אוהדת, הן לפרסום כתביו והן ברשימות שדיברו בשבחו. בזמן שהותו כאן הוענק לו פרס ביאליק (תרצ"ו), וחוברת שלמה של “מֹאזנים” הוקדשה לו וליצירתו (תרצ"ז). רבים צידדו בדעתו של ההיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר, ולפיה שניאור ניחן ב“כישרון כביר, מורכב, רב־גוני”, ואפילו נלחם להצגת המועמדות של שניאור לקבלת פרס נובל לספרות כנגד הצגת מועמדותו של ש.י. עגנון. בחוברת “מאזנים” דלעיל פורסמו 73 ברכות ואיחולים שיעלה ארצה. לדוגמה, אולגה ויהושע חנקין קיוו “לראותו בקרוב כתושב בארצנו”; בית הספר התיכון למסחר בת"א איחל “למשורר גְּדול־הכוח ורב־המעוף חיים ארוכים של יצירה ונחת בארץ ישראל”; מורי בית הספר על שם ביאליק ביקשו: “עלה אלינו והֱיה עימנו בגיל ובסבל התחדשות האומה במולדתה”. כך עוד ועוד. אבל המשורר העדיף לחזור אל הגולה. האם עשה זאת בגלל שיקולי נוחות ורווחה כלכלית, כפי שהאשימו אותו אחר כך, או מפני שבאותן שנים הבשיל בנפשו הצורך להתמסר לכתיבה ביידיש ולהפנותה אל ציבור קוראי־יידיש שנשארו במזרח אירופה או היגרו לאמריקה? קשה לדעת. עם זאת, סביר להניח שהוא היה מודע לקשיים הצפויים לסופרי יידיש על רקע ריב הלשונות שפרץ בארץ בראשית המאה ה־20, וחש באווירה העוינת ליידיש ותרבותה שגאתה כאן עם הקמת המדינה.

המעבר של שניאור מכתיבה בעברית לכתיבה ביידיש היה הדרגתי. בשנת 1924 הוא שהה בברלין, ושמו הוזכר שם בצד ביאליק וטשרניחובסקי. מעמדו בקהילייה הספרותית בברלין התבסס, אבל פריז קסמה לו יותר. שם הכיר את עורך עיתון יידיש נפוץ בניו־יורק (“פאָרווערטס”), וסוכם ביניהם שהסופר יכתוב סיפורים על שקלוב ואנשיה ויפרסם אותם בעיתון זה. הכיבוש הנאצי אילץ את שניאור להימלט עם משפחתו מצרפת לספרד, ולבסוף הגיע בדרך־לא־דרך לאמריקה (1941). כעת היה “פאָרווערטס” במה מרכזית עבורו, וכך התחזק הקשר בינו ובין קוראי יידיש באמריקה – פשוטי־עם ואניני־טעם כאחד. אחרי כמה שנים עבר ‘חתול שחור’ בין הסופר ועורך העיתון, והקשר בין הסופר ו“פאָרווערטס” נותק. ייתכן שנֶתֶק זה המריץ את שניאור לחזור בשלישית לארץ (1951). הוא גר ברמת־גן. כעת נפתח פרק סבוך ומורכב ביחסיו עם הקהילייה הספרותית בארץ. תחילה קיבלו אותו בכבוד ובהערכה. כתביו פורסמו, והוא קיבל פרסים ספרותיים יוקרתיים: פרס ביאליק (1951) ופרס ישראל (1955). אבל ספר שיריו לוחות גנוזים הבעיר אש של ריב ומדון. הביקורת הספרותית לא התרשמה, ואפילו הסתייגה מפניית המשורר אל המיתוס הקדם־תנכי. לא אכנס לפרטים, אבל הדברים עברו כל גבול כשמבקרים ויוצרים מחוגי ה“כנענים” גלשו לטענות מעליבות. עוד לפני עליית שניאור ארצה התלונן בנימין תמוז: “לו היית עימנו כאן בכל הימים הרבים בהם התרוצצת בארצות נכר, כי אז לא נתת לעובש לעלות בחומת ספרותנו. […] אבל אתה לא באת. אתה חשבת ומצאת שאי־אפשר להתפרנס משכר סופרים במולדת, ועל־כן הלכת לברונקס לכתוב יהודית [ב.ר.: יידיש] בכתבי עת מוכי שידפון”. אותם חוגים הפנו לו עורף והתייחסו אליו כאל “נטע זר”, גם כשעלה לארץ והתיישב בה ((1951). רשימה של עמוס קינן, שהתפרסמה בעיתון “הארץ”, 28.12.1951, הייתה חריפה במיוחד. בין השאר כינה קינן את שניאור “ברנש זקן וגס רוח, שהגיע הנה אתמול, צוחק מכולם ומספר עליהם בדיחות רקובות משקלוב.” נו, נו; כל השדים הרעים פרצו החוצה. שניאור הגיש תביעה משפטית ודרישה לפיצויים בְּגין “הוצאת שם רע” (1953). הפרשה הסתיימה בלא־כלום, אבל השאירה טעם רע בפה.

מי יודע, אולי הד קלוש שנותר מאותה מחלוקת גרם לכך ששניאור לא טרח לתרגם לעברית את הרומנים שכתב ביידיש סמוך לאותן שנים? אולי היה ער לביקורת שטענה שאלה הם ספרים זולים, חסרי ערך ספרותי? אני מקווה שמי שקרא את המשומדת (“די משומדת’טע”) יסכים איתי שטענות כאלה ממש לא מתאימות לרומן הזה. למרבה המזל, מבקרים וחוקרי ספרות בני זמננו מתייחסים אל הסיפורת של שניאור בלי פניות מוקדמות ומציינים את מעלותיה. לדוגמה, גרשון שקד כלל את שניאור בין “אבות הספרות העברית וממניחי היסוד של הספרות בארץ־ישראל”. דן מירון הציע עיון רחב ומפורט, שהציג את מהלכי יצירתו של שניאור ואיכויותיה. בין השאר טען מירון שהתעלמות מן הפרוזה של שניאור היא “אנומליה, עיוות.”

איך שלא יהיה, זלמן שניאור קבע את ביתו בארץ, אבל הרבה לנסוע לבירות אירופה, ובעיקר לניו־יורק. באחת מנסיעותיו לניו־יורק לקה בלבו ונפטר שם. הוא נקבר בבית העלמין של ברית הפועלים היהודים בניו־ג’רסי.

בימים טרופים אלה, כשהידיעה על מצבם הקשה של רבים מיושבי הדרום והצפון שנעקרו מבתיהם ואינם זוכים לפתרון שיחלץ אותם ממצוקתם, צץ ועלה בזיכרוני סיפור צנוע, יצירה קצרה בעלת אמירה נוקבת מאת הסופר יוסף חיים ברנר. למרבה הצער, רבים מכירים את השם “ברנר”, אולי בזכות שמות רחובות בערים ויישובים קטנים והקיבוץ “גבעת ברנר”; אבל מעטים קוראים כיום את יצירותיו או יודעים משהו אודותיו, אף שחוקרי ספרות נחשבים כתבו עליהן ספרים ומאמרים רבים. איני מתכוונת לפרוץ אל מגדלי השן של האקדמיה ולכתוב עוד מאמר למדני, נוסף למבחר העשיר של ספרי־עיון ומאמרים שנכתבו על יצירת יוסף חיים ברנר, או לחזור על סיפור חייו של הסופר הייחודי שנרצח בארץ במאורעות תרפ"א. די לי במסירת התרשמות אישית מסיפורו “המוֹצָא”, בתקווה לעורר רצון לקרוא אותו ויצירות נוספות של ברנר.

“המוֹצָא” נכתב בארץ לפני כמאה שנים, ולמרות זאת קיימת זיקה ברורה בין תוכן הסיפור ובין המציאות העכשווית. ברנר כינה אותו “רשימה מן העבר הכי־קרוב”, ואכן, סיפור זה צמוד לנתוני התקופה בה נכתב.¹ עם זאת, הוא פורץ את גבולות המקום והזמן, הן בזכות תוכנו והן בזכות איכות המבע שלו.

תוכן הסיפור נוגע בשאלות נוקבות: מה קורה לאנשים בימים של מצוקה? האם אנשים מתלכדים ופועלים יחד נגד איום קיומי, או שכל אחד מתרכז בעצמו ודואג לעצמו? מהם גבולות היכולת של אדם שמנסה להושיט יד עוזרת ולהיאבק בתופעות של רוע ואטימות לב?

בני דורו של ברנר ידעו היטב מהו האירוע שהתרחש ב“עבר הכי קרוב” המוזכר בכותרת המשנה של הסיפור: גירוש יהודי יפו ותל־אביב על־ידי השלטונות התורכיים. הגירוש בוצע סמוך לסיום מלחמת העולם הראשונה (1917), כי השליטים חשדו שיהודי ארץ־ישראל משתפים פעולה עם הצבא הבריטי שעמד לכבוש את הארץ מידם. הישוב היהודי רעש ורגש. העיתונים דיווחו על גירוש אלפי אנשים מבתיהם, על סבלם של הפליטים הנודדים בדרכים, ללא מזון, ללא בית וללא מגן מפני שודדים ערבים שגזלו מהם את שארית רכושם. אותם עיתונים סיפרו גם על גילויים של עזרה הדדית: איכרים יהודים במושבות השרון גייסו עגלות שהסיעו את הפליטים צפונה, שם נקלטו “באהבת אחים”. תיאורים אחרים כלולים בזיכרונות שכתבו רבים. היו שהדגיש את פעולות ההתנדבות למען הסובלים, והיו שתיארו תופעות של התעלמות ממצב החולים והרעבים בין הפליטים או ניצול מצוקת המגורשים לשם הפקת רווח כספי (השכרת חדרים במחיר גבוה, מכירת מזון במחיר מופקע, ועוד).

יצירת ספרות צומחת מתוך “מה שהיה”, אבל היא לא מסמך היסטורי. לכן אמינותהּ לא נקבעת בדרך של השוואה עם תיעוד אחר, אלא לפי איכות המבע והאופן בו היא משקפת אמת אנושית. להרגשתי, “המוֹצָא” עומד בכבוד בכל מבחן של אמינות ושל איכות ספרותית.

עלילת הסיפור נמסרת באמצעות עמדת תצפית של מורה פועלים זקן, וקולו של המספר מהדהד מאחוריה. מהלך האירועים נפתח בתיאור מורה פועלים זקן שמצפה לאנשים שיגיעו ברכבת, בד־בבד עם ציפייתו לעזרה מצד אנשי המושבה הסמוכה למקום מגוריו. הציפייה ל“רכבת הקטנה מתל־כרם” מתממשת, והשאלה היא אם הציפייה הערכית והרגשית של מורה הפועלים הזקן תתממש. התשובה לשאלה זו נמסרת בהדרגה על ידי המספר, ותוכנה מתגלה תוך כדי הפיתוח העלילתי.

פסקת הפתיחה של הסיפור מעוררת תהייה: מי הם אותם אלמונים שהמורה הזקן מצפה להם במתיחות כה רבה? מאין הם באים? התשובה לתהייה זו נמסרת מעמדת התצפית של מורה הפועלים הזקן; עם זאת, ניכר שהמספר מצרף את קולו לזה של גיבור סיפורו. שניהם יודעים מאין “הם” באו:

“משם, ממקום־הבלהות, מאותו המקום שאדמתו שממה, עציו גודעו ומשכנותיו נהרסו; מאותו המקום, שארבעת־חמשת איכריו־כורמיו שילמו לחיילים השוכנים בבתיהם שיקצצו את שרידי עצי השקדים […] ויביאו להם, לאיכרים, להסקה; מאותו המקום, שֶדוּרה בלתי טחונה הוא לחם־החוק למלא בטן, לבלתי חוש ברעב; מאותו המקום שסוכות רטובות ומלאות רמשים, עכברים ורפש וצחנה של חודשים ארוכים נתנו קורת גג לנשים וילדים קפואי קור־חורף ואחוזי עווית־מחלות; מאותו המקום, שארבע־חמש נפשות מן המאות היו מוּבָלוֹת מתות יום־יום אל מחוץ למחנה; מאותו המקום שלא היה בו על מה להשכיב את עשרות החולים החדשים יום־יום ולא הייתה שום כתונת להלביש אותם ולא סדין לפרוש תחתיהם; מאותו המקום שכל גָרַיו לא עשו כלום, לא נקפו אצבע לרווחתם, וכל מלאכתם הייתה להאזין ליריות, להתווכח בתכסיס מלחמה ולגנוח ולהתאונן: ‘אוי, ועד־ההגירה הוא בעוכרינו!’; מאותו המקום שיודעי גניבה וגְזֵלָה ועשיית עסקים אספו עושר.”

ההדגשות בקטע המצוטט אינן קיימות במקור. הן סומנו כאן כדי להשמיע את הצליל העמום של המילים החוזרות במטרה להדגיש אמירה סמויה, לפיה הזוועות מתרחשות במקום אחר. שם האדמה שוממת, שם נעקרו עצים ובתים נהרסו; שם אנשים סובלים חרפת רעב וקור; שם יש זוהמה ומחלות; שם המוות משתולל; שם השתלטו ייאוש ושיממון על נפש האנשים; שם יש אטימות לב וספסרוּת מלחמה. עם זאת, ההימנעות מאזכור שם המקום ההוא מעניקה למילים החוזרות (“מאותו מקום”) משמעות על־מקומית.

“מה יהיה, מה יהיה?”, שואל מורה הפועלים הזקן את עצמו. שאלה זו חוזרת שלוש פעמים בפסקה קצרה, והחזרה על מספר טיפולוגי זה מדגישה את עוצמת החרדה שאוחזת במורה הפועלים הזקן. הוא יודע שעוד מעט “הם” – “השבורים, הרצוצים, הרעבים, הערומים, החולים במחלות מדבקות” – יגיעו. הוא גם יודע ש“הם” יישארו מחוץ לתחומי המושבה, חשופים ללהט השמש ביום ולקור מקפיא בלילה, ללא מגן מפני מחלות, וצרות אחרות; הוא יודע ש“הם” לא יכולים לעזור לעצמם, ואינו יודע מי ייחלץ לעזרתם ויביא להם לחם, מים, תרופות. לרגע נדמה ש“הם” לא יגיעו. המספר אומר “הוקַל מעט ללב”, ואני קולטת את הנימה הטרגי־אירונית שמאחורי מילים אלה. ואכן, הפער בין יחידים (המורה הזקן וכמה נשים) שתורמים את המעט שנותר להם ובין הממסד שאינו מקיים את הבטחותיו נחשף בהמשך הסיפור.

בשלב זה משמיע המספר אמירות של יחידים מתוך עשרות המגורשים שהוא מכנה “צללי אדם”: אברך שדורש חלוקה צודקת של הלחם ובה־בעת דואג לרווחתו, אישה שקוראת בהתלהבות “אֶנְגֶלַנְד”², גבר אדמוני שדורש ‘עוד ועוד’, גיסתו הצעירה שמתהדרת בעושרה ונדיבותה בעבר, אשתו שמתכוונת להשתכן במושבה. אישה אחרת קוראת: “רופא, רופא נחוץ פה! יבוא נא, ר' יהודי ויראה… התינוקת גוססת”.

כעת מופנה המבט אל “אישה יחפה כבת עשרים” שיושבת בצד ואוחזת בזרועותיה “תינוקת עירומה, אֲכוּלַת יתושים ופרעושים, כינים ופשפשים, מכוסה חַבּוּרוֹת', שותקת ופקוחת עיני זכוכית.” האם האומללה מבקשת מעט חלב, ואחת הנשים מתריסה: “רופא וחלב נחוץ להם, ולילדַי אין מים…”

לפי תחילת המחצית השנייה של הסיפור (פרק ד' מתוך ששת פרקי הסיפור) אפשר להבין שהמורה הזקן רץ אל “בית ועד המושבה” כדי להזעיק עזרה. אבל הבית סגור, ו“מסביב נהג הכול כמנהגו”. הזקן יושב על “המפתן מבחוץ”, ליד “הדלת הסגורה”. מילים אלה חוזרות אחרי כמה שורות כמטונימיה לאטימות הלב של “ראש הוועד” שנהנה בביתו משנת צהריים, אף שידע על נוכחות “ארבעים ושתיים נפשות” מחוץ למושבה. לבסוף הוא מגיע והמורה המודאג שואל “מה יהיה?”, בציפייה לאיזשהו סידור שיַקֵּל על מצוקת העקורים. ראש הוועד אוסר לתת להם דריסת רגל במושבה לפני שיעשו להם “דזינפקציה”, אבל אינו טורח לממש את הצורך בחיטוי הנדרש. אדרבא, בין־לבין הוא מרוויח סכום נאה תמורת לחם גס שיינתן להם.

“איכה היו הלבבות לאבן?” זועק המורה, ואני שומעת מאחורי זעקתו את זעקת הנביא ישעיהו: “איכה הייתה לזונה– – –” (פרק א', פסוק כ"א). בכל זאת הוא מצליח להשיג מעט חלב וממהר להביאו לתינוקת החולה. אבל האם הצעירה הלכה עם התינוקת אל הרופא שגר במושבה.

“העניינים לא הסתדרו”, מעיר המספר. להיפך, המצב הורע: העקורים נותרו תחת כיפת השמיים, ואליהם נוספו מאה שבעים וארבע “נפשות חדשות”. כעת אומר המספר: “לא היה מוֹצָא”.

הזקן המיואש חזר אל העקורים, ו“שם”, קורא המספר, “שם נמצא לו המוֹצָא”. לרגע נדמה שהסיפור יסתיים בפתרון למצוקה; אבל הציפייה ל’סוף טוב' מתנפצת אל קרקע המציאות: התינוקת החולה מתה.

המגורשים מתרעמים: “מדוע אין מקברים את הילדה?”.

מתברר שאנשי ה’חברה־קדישא' לא ממהרים למלא את חובתם, למרות האיסור להלין את המת.

“אני אקברנהּ!”, קורא המורה הזקן.

תיאור מעמד הקבורה הנועל את הסיפור מדהים בעוצמתו: הזקן נותן בישליק (מטבע תורכי) לחייל תורכי ומבקש ממנו לבוא לעזרתו. “האיש בצורת חייל” מסכים. הזקן נוטל את התינוקת כדי להביאה לקבורה. תיאור האופן בו הוא נושא את הגופה הקטנה מעורר תחושה של מעגל חיים שמתחיל באזכור טקס ‘ברית מילה’ שמסמן ראשית חיים ומסתיים בגלישה לתיאור נטורליסטי קשוח של אחריתם. לפי תיאור זה, הזקן המותש אוחז את הגופה הקטנה תחת בית שחיו, ו“הפגר הקטן נתלה ונסחב”. עם תום הקבורה חוזר המבע הלירי באמצעות הספד נוגע ללב שהזקן אומר ליד הקבר הטרי: “תינוקת, תינוקת שלי! כמה יפה את! איזו אישה יפה, אשת אהבה יכולת לגדול! […] ילדה־ילדתי!”

כעת עזבו השניים – הזקן והחייל – את המקום. תחילה צעדו “ּכְּרֵעִים למעשה אחד”, ואחר כך פנה כל אחד מהם לדרכו. הזקן נתקל בְּמוֹט ברזל ונפצע. פועל צעיר שעבר במקום עזר לזקן להגיע לביתו וסייע לו לעלות על מיטתו. הזקן שכב ורגלו הנפוחה מנעה ממנו את היכולת לזוז ממקומו. אכן, כואב. עם זאת, יש צד אחר למטבע, והזקן משתחרר מהדחף לצאת לעזרת הזולת: “פטור היה, אפוא, מכל צרכי אחרים. פטור לגמרי.”

הזקן רואה את חצי כיכר הלחם היבש המונח על השולחן ומצטער על שלא נידב אותו בזמנו. “אבל הצער היה צער עובר; לעומתו הייתה רווחה גדולה בלב”, מעיר המספר. אמנם, המורה חושב על ששים ותשע נפשות שהגיעו בצהריים, אבל כעת הוא חש ש“לו לא נוגע הדבר. […] הוא לא יכול ללכת. הייתה רווחה”.

השתדלתי למסור את עיקרי העלילה בצורה שתכוון אל המֶסֶר הערכי של הסיפור ותרמוז על איכות המבע של המחבר. אכן, ברנר השמיע בסיפורו זעקה מרה; אבל הכוח היצירתי שלו ריסן אותה, וכך קיבל סיפורו איכות שונה בהרבה מזו שמאפיינת סיפורת דידקטית.

קריאה חוזרת של הסיפור מבהירה את מאפייני המבע הספרותי ביצירה זו: הסיפור מוצג במבנה שמחלק אותו לשתי חטיבות. האחת כוללת את שלושת הפרקים הראשונים, והשנייה את שלושת הפרקים הנועלים את הסיפור; החזרה המילולית המוקפדת (אָנָפוֹרָה) מכוונת אל מה שמתחת לפני השטח בעזרת העמדת כל ביטוי במקום הראוי לו; המעברים מתיאור נטורליסטי קשוח למבע לירי רך אינם נותנים מנוח לקוראי הסיפור; המצלול של המילים מדגיש את משמעותן. כל אלה ועוד מקנים לסיפור זה מקום של כבוד בארון הספרים שלנו.

סוף.

“אני מלא תוכניות כרימון” – כך כתב יהושע בר־יוסף בצעירותו אל יצחק למדן, מחבר הפואמה “מסדה” ועורך כתב העת “גליונות”.

אבי, יהושע בר־יוסף, נולד בחג השבועות תרע“ב (1912). כל באי בית המדרש בצפת הבטיחו לאביו, האברך יוסף צנווירט, שהרך הנולד יהיה מלא תורה כרימון כיאה ליום היוולדו, חג מתן תורה. כשמלאו לילד חמש שנים, פרצה בצפת מגפת טיפוס. אביו היה אחד מקורבנותיה. האלמנה הצעירה, חיה לבית משפחת כץ, גלתה לטרנסילבניה עם שני בניה – אבי ואחיו הצעיר אליעזר – בשאיפה להיעזר בקרובי משפחה שחיו שם. מהר מאוד נאלצה לפרנס את עצמה ואת בניה, והצליחה. אבי למד ב”חדר" ואחר כך בישיבה של ר' יואל טייטלבוים מהעיר סאַטמער. שם התפרסם כעילוי. כשהבנים הגיעו לגיל שידוכים, החליטה אימם לחזור איתם לארץ כדי למצוא להם כלה ירושלמית. אבי, שהיה חתן מבוקש, נשא לאישה את אימי, ציפורה גרינפֶלד, בת טובים חכמה ויפה. הזוג הצעיר גר בחדר קטן ב“מאה שערים”. שם נולדנו שנינו: אחי הבכור, יוסי, ואני. אחרי שנתיים עברה המשפחה לשכונת אבן יהושע. כשהייתי בת ארבע עברנו לשכונת הבוכרים, מרחק־מה מהאזור החרדי. לבסוף הגענו לתל אביב. כאן נולד אחי הצעיר, יצחק. הזמן זרם. אמי חלתה ומתה בדמי ימיה, אבי נפטר, ואחי הבכור הלך בעקבותיו. נותרנו שניים: אני ואחי הצעיר יצחק, והקשר בינינו הדוק ומלא אהבה.

בוקר אחד צלצל הטלפון, ואחי קרא: “אל תשאלי מה מצאתי!” “מה?”, שאלתי בלהיטות. “שלושה מכתבים שאבא כתב. שלחתי לך במייל.” חשבתי שמדובר בהתכתבות שלי עם אבי כשהתגייסתי לצבא, אבל מהר מאוד גיליתי שהמכתבים נשלחו אל יצחק למדן (1897–1954), משורר ואיש ציבור בעל מעמד מרכזי בקהילה הספרותית בארץ. שמחתי לזהות את אותיות הפנינים של אבי, וכשקראתי את הכתוב הרגשתי שאני טסה אל שנות ילדותי הראשונות בשכונות ירושלים דאז. נעטפתי בחמימות האוהבת בבית סבתא שיינדל ב“מאה שערים”, נכנסתי אל החדר שגרנו בו בשכונת אבן יהושע ונזכרתי בבעל הבית, ר' קוק (קראתי לו “ר' תות”), ושמחתי להיזכר בשכונת הבוכרים ובשכנות בעלות הישבן השמן, הרוטט תחת שמלותיהן המבהיקות. לפתע צצה מולי שכונת כרם אברהם, שהייתה אז מקום מגורים של האינטליגנציה הירושלמית. לא גרנו שם, אבל ביקרתי בבית חברים של אבי: חיים תורן ואשתו פועה, ישראל זרחי ואשתו אסתר. בילדותי חשתי בהבדלים בין השכונות: שם שתו תה עם לימון בכוסות זכוכית דקה, אכלו עוגיות מדיפות ריח וניל, נהגו בנימוס ושוחחו בנחת. לעומת זאת, בבית סבתא שיינדל, שביליתי בו שעות רבות עם אחי יוסי, שתינו מים קרירים שסבתא יצקה לספלים עבים מתוך כד חרס (טָנָזֶ’ה), אכלנו פרוסות לחם שחור טבולות בשמן זית ומתובלות בשום, בתוספת חצי עגבנייה שבזקו עליה מלח. בבית של סבתא לא דרשו מאיתנו לשמור על שקט. יכולנו להשתולל, לצעוק ולצחוק בקולי־קולות. בילדותי לא חשבתי על משמעות השוני הזה. היום אני מבינה שהבדלים אלה משקפים את הצדדים השונים בחיי אבי וביצירתו. רמזים לכך טמונים בשלושת המכתבים שאחי הצעיר, יצחק, מצא בתיקייה של יצחק למדן במסגרת עבודתו במכון “גנזים”, אגודת הסופרים. מי שמעוניין לקרוא את המכתבים בשלמותם, מוזמן לפנות למכון חשוב זה.

הנה כמה שורות מתוך מכתב שנכתב ב-20.09.1936:

אני רואה לנגד עיניי איך אבי יושב בלילות ליד השולחן שניצב במרפסת המקורה שחיברה בין החדר שלנו והדירה של בעל הבית, וכותב למרות העייפות אחרי יום עבודה מיגע. קשה לי שלא לחוש בעלבונו על שלא זכה להערכה על “העבודה המפרכת של שישה חודשים” שהשקיע בסיפור. עם זאת, משמח אותי לזכור שהכתיבה העניקה לו סיפוק עצום. פרסום פרי עטו היה חשוב בעיניו, ולכן מחל על כבודו וביקש תמיכה כספית כדי להוציא לאור ספר. איני יודעת אם זכה בתמיכה, אבל קובץ הסיפורים הראשון שלו, קול היצרים, יצא לאור אחרי שנה (קריית ספר, תרצ"ז), והסיפור שהוזכר במכתב קיבל שֵם, (חיים סנדלר), והוצב בראש הקובץ. אגב, כותרת הספר, קול היצרים, נהפכה לסימן היכר של יצירת אבי. לא פעם תקפו אותו על כך, ודרשו ממנו לרסן את עצמו וללמוד מסופרים נחשבים מה לכתוב ואיך לשפר את סגנון כתיבתו. במקום תשובה, אבי כתב מחזה תנכי (יֶרַח ימים, הפקה עצמית, תרצ"ח), וסיפור (חומה שנפלה, “גזית”, 1939). הפעם בחר בשפת המשנה, בתוספת שפע של קישוטי לשון. אבל הוא לא אהב את הפאתוס המקראי במחזה ואת סלסולי הלשון בסיפור. “רציתי להוכיח להם שהם טועים. אני יודע לכתוב לא פחות מהם, אולי יותר. אבל אני כותב כמו שאני מדבר וחולם”, אמר לי כשבגרתי.

המכתב הבא נכתב ב־13.09.1937. לפי הכתובת הרשומה בראש הדף (ארגון סוחרי ירושלים, רח' בן יהודה, בנין יוספוף) אני מנחשת שאבי חיפש ‘חדר משלו’ במשרד ששכר כדי לנהל את עסקיו ולא להתפרנס מדמי ה“חלוקה” שהיה זכאי לקבל אם היה ממשיך להיות אברך לומד תורה. תחילה ניסה לייצר סבון ולמכור אותו. אבל במקום למלא את הכיסים במטבעות זהב, נאלץ לצבור את קוביות הסבון באחת הפינות בחדר הקטן שלנו. אחר כך ניסה למכור מכשירי כתיבה, ושוב נכשל. בלית־ברירה למד להקליד על מכונת כתיבה, רכש כמה מכונות כתיבה משומשות, ופתח בית ספר לכתבנוּת. העסק הזה הצליח, אבל ה’מורה' סגר את בית הספר אחרי זמן־מה, כי לא נותר לו זמן לכתיבת הסיפורים שהסתחררו בראשו. וכך, נשאר רק פנקס עם כתובת מסחרית. הנה המכתב:

ברגע הראשון הבחנתי בפנייה אל למדן בגוף שלישי (“הוא”), בעוד שבמכתב הקודם הוא פנה אליו בגוף שני (“אתה”). מדוע בחר כעת בפניית נימוסין מרוחקת? האם חשש שהמשורר לא יאהב את מה שעלול להתפרש כפלישה לתחום היצירה שלו? ואולי חשב שכך יגדלו סיכוייו לפרסם את “יענקלה הצוחק” בכתב העת הספרותי גִליונות, שנוסד על ידי יצחק למדן והופיע בעריכתו? איני יודעת אם למדן נענה לבקשת אבי לפרסם את מה שהוא קרא “כעין בלדה”, אבל אני יודעת שהוא שמע מפי אימו, חיה לבית משפחת כץ, את הסיפור על אחד המשוגעים של צפת, יענקל דער לאַכער (יעקב הצוחק). היא ידעה לסַפר ואהבה לספר. אחד מתענוגות ילדותי היה להאזין לקולה המתנגן כשסיפרה לי מעשיות שונות ומשונות, וכעת ברור לי שאבי ירש את כישרון הסיפור המופלא שלה, כשם שהוא הוריש אותו ואת תאוות הכתיבה לנו, שלושת ילדיו. כל אחד מאיתנו מימש את הירושה הזו בדרך שבחר בה. אחי הבכור, יוסי ז“ל, הצטיין בכתיבת מחזות, אחי הצעיר, יצחק יבל”א, מפליא בכתיבת סיפורים, ואני מתרגמת וכותבת על קו התפר בין עיון וסיפור.

נחזור אל יעקב הצוחק של אבי. הפעם ניעזר בספרו האוטוביוגרפי, בין צפת וירושלים. בפרק האחרון של ספר זה מתואר אירוע מביך: אבי כתב את מה ששמע מפי אימו על יעקב הצוחק, והיה בטוח שפרי עטו “יקסים כל קורא”. ומי יהיה הקורא שיזכה להיות הנהנה הראשון? – ח.נ. ביאליק בכבודו ובעצמו. הסופר הצעיר מיהר לנסוע לתל־אביב, התדפק על דלת הבית של המשורר, וביקש ממנו לקרוא את היצירה. הבהילות הנרגשת של האברך נגעה ללב המשורר, והוא הורה לבחור לקרוא בקול את יצירתו. “קראתי בקול רועד, ומה שקראתי נראה לי תפל וחסר־טעם”, גילה אבי בספרו. בהמשך מסר מה אמר לו ביאליק כשנפרד ממנו: “כן, זה לא טוב. אבל המשך לנסות. המשך…” המילים האחרונות נחרתו עמוק בליבו. ייתכן שהוא ניסה לשפר את כתב היד, ורק אז מסר אותו ליצחק למדן, ככתוב במכתבו. איך שלא יהיה, אחרי כעשר שנים הוא שיבץ אותו ברומן עיר קסומה. יעקב הצוחק מופיע כאחד הסהרורים של צפת, עיר המקובלים, וטירופו מיוצג כמצב נפשי מַשיק לעולמו של השטן (“סטרא־אחרא”). צחוקו הפרוע נשמע כ“ניגון מוזר צלול עד אימה”, ומתקשר לשיר כפירה שהחריד את לב יהודי צפת: “אני אחד ושמי אחד! אלוהיכם אני, בני צפת. אין אלוהים מלבדי, בשמים ובארץ”. האם גיבור הרומן אפיקורוס בעל כורחו הושפע ממנו? לאלוהים פתרונים.

המכתב השלישי נכתב ב־21.11.1939, סמוך לפלישת הנאצים לפולין. אבי עבד אז במערכת העיתון “דבר”, ואירועי הזמן לא נעלמו ממנו. עם זאת, המתח בין השאיפה לכתוב ובין טרדות הפרנסה הטריד אותו מאוד, כפי שמשתמע מהמשפטים הבאים:

שמתם לב לחתימה בסוף המכתב? אכן, אבי שינה את שם המשפחה כשנה לפני כן. שינוי זה מעיד לכאורה על נתק מהשושלת המשפחתית; אבל לא. השם החדש מביע רצון להיצמד לזכר אביו, יוסף צנווירט, שהיה אחד מקורבנות מגפת הטיפוס שפרצה בצפת בימי מלחמת העולם הראשונה. היתום זהוב הפאות כמעט לא הכיר את אביו, אבל שמע עליו מפי אימו וקרובי משפחה אחרים. אחרי שנים הציג אותו בספרו עיר קסומה כאברך מלא אהבת אלוה וכיסופי גאולה.

זה אומר הרבה על אבי, הסופר שנפטר ביום הכיפורים תשנ"ג (1992), אבל יצירתו עדיין חיה בזכות ספריו, ועד היום הם מבוקשים על ידי קוראים רבים שנכבשים בקסמיהם.

סוף.