הקדמה לחלקים הראשונים

ספר תולדות ישראל. ערוך במידה גדולה, מסודר בסדר רציף, ומבוקר כהלכתו, בשפת העם הזה וברוחו, צרך גדול הוא לכל איש משכיל נאמן בקרב אחינו, וצרך זה לא זז מנגד עינינו זה כשלש ועשרים שנה.

הנה יש ויש ספרים כתובים במקצוע זה בלשונות אחרות לישראל ולעמים, אך מרבית הספרים ההם המעט כי לא הרוו אותנו, הגדל הגדילו את צמאנו ונעזוב את הבארות החצובים ונשם פנינו אל מקור המים החיים, אל ספרותנו העתיקה אשר משם נובעת רוח ישראל במלא שטפה, ואחרי כלותנו לשאב די צרכנו שבנו ונבחן גם את הליכות התעלות העקלקלות אשר בהן אמרו חכמי עמי ארופה להטות את תולדותינו. ואשר לדעתנו התנהלו על ידן גם סופרינו הגדולים, ונטעם ונרא כי טעם מימי המקור הראשון השתנה הרבה בהאספם אל הספרות הנכריה, והטעם המשונה הזה לא לשבח הוא.

הנה משפט חכמי יון היה לערוך להם בכל דבר חכמה דמות מתקבלת על דעתם לפתח אותה הדק היטב ולקבוע אותה בלבם ולשום רק אותה לבדה למדה וקצב למוד ולקצוב על פיה את כל העולם כלו, ומשפט זה נוהג והולך עד היום, וכל עצם ספר תולדות הפלוסופה מראשיתה עד היום הזה הוא ספור חליפות ערכי דמות הזאת אשר ערך כל פלסוף איש לפי דעתו, ותכונה זאת המוטבעת ברוח חכמי עמי ארופה גברה כל כך עד כי בקום אריסטוטלס בימי הקדם לשום את חקר גופי הדברים על פי תורת החקר (לוניק) לקו, ובבא קאנט בדורות האחרונים לשום את הבקרת לעקר, הפכו מהר החכמים הבאים אחריהם גם את דעותיהם לדמיונות כטוב בעיניהם והדמיונות הבטלים האלה היו לשופטים על ההויה המוחשת המלאה עצמה ותישיה ואת פי הנדון את הטבע עצמו לא שאלו ולא דרשו, על כן מלאה תורת דעת הטבע עד זה לפני מאה שנים דמיונות וצללי תהו, ולמן היום אשר היה חקר דברי הימים למדע נהנו חכמי ארופה גם בו ככל אשר נהנו המה ורבותיהם היונים, בתורת החכמה בכללה, וישימו את דעותיהם הקודמות לקו ולמשקלת לכלכלת דברי ימי עם ועם וכל דעתם כלתה אל דברי ימי עמנו הרגיל ללקות בכל דבר. לכל חוקרי העמים, גם לאלה אשר עשו את חקר דברי ימי עמנו קבע, קדמה להם הרבה הרבה ידיעתם את תולדות עמי הנכר אשר נבלעה בדמם, לידיעתם את תולדות ישראל, וישליטו את הדעות הנקנות להם מדברי ימי שאר הגוים גם על דברי ימינו: אם נוי נוי מעמי הקדם לא יצר לו שטה שלמה ומסוימת וערוכה בכל, לא התישבה על לבם כי נתנה לישראל תורה שלמה נתונה מרועה אחד, אם נוי נוי קלט את מרבית תרבותו מעמים אחרים עתיקים, לא כלכלה רוחם, כי כל מבחר תרבות ישראל עצם פרי רוחו יהיה. אלה שמו למופת לתורת ישראל הצחה והברה את תורות מצרים צדון או ארם אף כי טמאות הנה, ויש אשר אמרו כי בת היא לתורת הודו אף כי רחוקה היא מאד ממנה, גם במקום מוצאה גם בדרכה, ויש אשר החליטו כי בת תורת פרס היא אשר נעלה היתה על יתר תורות עמי קדם. את כל הדעות הנמהרות האלה אשר אין להן שחר, בטל אחד מראשי חוקרי דורותינו, החכם שטיינהיים בספריו היקרים והעמוקים, ויוכח את זיופן מתוכן חקירתו, הצלולה והשנונה מאד מאד, אך מתקו בפי חכמי העמים שמותיהם אשר יצרו לשחק בהן, להתגדר ולהתגדל בהן, וירעמו פנים על האיש העברי אשר בא להפריעם מן הצחוק אשר צחקו במגדליהם הקלים והנבובים אשר הפריחו באויר, ומשעשועיהם לא הפילו דבר, וקהל משכילי העמים אשר למדו להלל ולהעריץ את יון על כל, ולהאמין כי הוא העם הנקי והטהור אשר זכה וזכך את כל משפחות האדמה בחכמתו, ואולי גם בצדקתו, לא יתנם לבם לנשא את ישראל על העם הזה; ועל כן תציקם רוחם לאחר את תרבות אבותינו ולעשות את תורתנו קרעים קרעים מעשי ידי סופרים שונים, ופרי דורות שונים, ככל אשר קרעה הבקרת לגזרים את ספרי הומר וחבריו, ועל לבם לא יעלה כי אפשר להיות לאחד העמים יתרון בקדמות תרבותו ובדיוק ספריו על העם היוני, וגם אלה מחכמי העמים אשר מחבת הקדש לא יגעו בתורה העתיקה תורת הישראלים הקדמונים להזיזה ממקומה, יראו להם חובה מטעם ידוע להבדיל ולהפריד בינה וביו תורת היהודים, הלא היא תורה שבעל פה; ולעשות פלסתר את כל פרי רוח חכמי ישראל מיום סתום החזון, ולהותיר מהם לטובה רק את דמיונות סופרי אלכסנדריא בימי בית שני, וכל מגמתם היא להקטין את פרי הרוח אשר הבשיל עץ ישראל מימי בית שני עד היום הזה ולמעט את דמותו ככל אשר תמצא ידם, ובדבר הזה מכרו להם מוצא גדול לתולדותינו שגופי תורתן וידיעת אמתת ערכן נובעות ממקור אחד ממקור ישראל. סוף דבר! מרבית חקרי חכמי העמים עד היום בדברי ימי ישראל בהליכות רוחו משובשים ומחוסרים הם ברב או במעט, מצד חסרון ידיעה, או, מצד דעות קודמות אשר לא תחנה לידיעת ישראל להאסף ולהשתמר ברוחם בעצם טהרתה מבלי קלוט שמץ מטעם ומריח דעותיהם הפונם ומזֳיף אותה מאד.

וגם רבים מחכמי אחינו המובהקים שבארץ אשכנז, אף כי לב מרביתם נאמן את עמם ואת פרי רוחו, נוקשו גם הם בקצת דברים אחרי חכמי העמים בכלכלת דברי ימינו. כי בכל בקיאותם הרבה והעמוקה בספרותנו היתה גם להם דעת דברי ימי עמי הנכר בגרסת חכמי האומות ובשיטתם ידיעת בית רב; וכאשר באה אחרי כן בלבם ידיעת תולדות ישראל לפרטיהן, לא יכלו גם החכמים האלה להמיש את צוארם מעול תורת מוריהם הפרופיסורים האריים המשתבשים הרבה, בהיותם מורדים במדה אחת, וקוראים בשם אחד, לכל המראות ולכל המעשים, לכל הדורות ולכל המקומות, לכל הנפשות ולכל הגוים, וישכחו חכמי עמנו בארץ אשכנז את מחאת רבם, הסופר הראשון לבני שם בשפת אשכנז אשר מחה בידי המשתפים את היהדות ודבר אחר בשם אחר כולל והמכלכלים אותם בכלכלה אחת: " מדוע זה תבקשו שם המין, לדבר אשר הוא יחיד בעולמו! לדעת אשר לא תתאים ולא תקביל אל דעה אחרת? שם הדבר הזה תורת משה" ¹). והדבר הזה היה לנו לעיניים למיום החלנו לעסוק בחקר דברי ימינו, את רוח ישראל ואת הליכותיה ואת תולדותיה בקרנו מתוכה ומתוך ספרתה שהיא מיטב תמציתה, ותעל בידינו כי בכל חליפות השמלות אשר נראתה בהם אומתנו מימי האבות עד היום הזה לא הפכה את עינה וצביון אחר לה מראשה ועד סופה; וכל עוד אשר לא ימצא הקורא הישראלי בספר תולדות עמו את הליכות רוח תורתו שהיא נשמתו לא יעמוד לעולם על אפיה של אומתו כדבר המבקר הגדול רי“ט צונץ ז”ל: " שלא נגיע להשכיל דרכנו אם נתרשל בלמוד התורה הכללי, ספרי תורה שבכתב ושבעל פה נאחזים איש ברעהו, אין נביא ואין חכם עומד בפני עצמו וככה אין מאמר ואין מדרש יושב בדד, אך יובנו הפרטים על ידי הכלל, והכלל על ידי השכלת הפרטים“². על כן היה בעינינו דברי ימינו כגוף אחד אשר אין תחומים במעיו, וכענין אחר שכל דבריו נדרשים מראשם לסופם ומסופם לראשם, וככל אשר העמקנו לדייק ולדקדק בכל פסוק ובכל תיבה בספרי המקרא, שהם המקור האחד לתולדות ישראל בתקופות הראשונות, כן הוספנו לראות פעם בפעם ניצוץ קטן אחד של אמת יוצא ושורף גלי גלים של דברי המבקרים מדעתם את המקרא, ומרבית ניצוצות כאלה שמורים ומשומרים זה אלפי שנים תחת האפר. מבלי הראות כמעט לעין הקורא. ולא עצם המקראות בלבד יעידו על דבריהם עדות ברורה ומבוררת שאין להרהר אחריה עוד, כי אם גם אלה ממפרשי המקרא התמימים, אשר התורה לבדה היתה החלב שינקו משדי אמם, ונשמת אפם אשר שאפו כל ימי חייהם; יש אשר בפרשם את הפסוקים לתמם גלוּ עמוקות מני חשך, עמוקות כמשמען, מבלי דעת כי החדושים המסולאים בפז, אשר חדשו תרומה גדולה מאד הם לדברי הימים. ומה יפלא הדבר כי לענין חקר דברי הימים, קלעו אל השערה רבותינו חכמי אשכנז וצרפת ותלמידיהם ההולכים בעקבותם, יותר מחכמי ספרד ואיטליה. וטובים לחקר תולדותנו דברי רמב”ן יותר מדברי הראב“ע, ודברי הרד”ק אשר רוב עמקו היה בתורת ישראל מדברי הרלב“ג וספורנו העוסקים בפלסופת זמנם, אף כי גם בדבריהם נמצאו דברים נכונים וטובים. מכל אלה טובים הם דברי רש”י, במקום אשר חקר את פשט הכתוב, ורשב"ם נכדו, אשר יש כי יזרק דבר קל מפיהם אשר יפיץ אור גדול מאד על ענין סתום, וכלל גדול היא בידינו כי קצרה יד הבינה החריפה לכלכל לבדה דברי ימי עם, אם ישתתף אליה רגש האומה המתודע בעומק לב יחידי סגולה מבניה החכמים, אשר פרי רוח עמם היה להם לסם החיים אשר ממנו נזונו כל ימיהם, מבלי שמץ תערובת אחרת, ויהיה להם לרוח דוברת מתוך גרונם בקול הברה פשוטה מאד, שהיא שפת הטבע התמימה הנשמעת היטב לאזני האדם, שדעתו בריאה ותמימה, אף כי הטבע אינו בא ללמד ולהשמיע דבר.

הדבר הזה אשר נראה לנו זעיר שם זעיר שם בדברי מפרשינו יראה במדה מרובה בדברי רבותינו התנאים והאמורים בעלי המשנה התלמוד והמדרש, והאיש אשר חננו ה' עין חדה להבדיל בין האגדות הנאמרות לשעתן לשם מוסר ושיחה נאה, ובין מאמרים שנאמרו לשמם ממש, ימצא בדברי רמזים יקרים מכל יקר, בכלכלת תולדותינו. הן הסופר המובהק גרץ ז“ל כבר פקח את עיני הקהל על האוצר הגדול הספון בספר הקטן מגלת תענית. אך לא הספר הזה הוא האחד לנו. גם סדר עולם הכתוב בידי ר” יוסי המצוי ביד כל אדם מאיר עינים הוא במאורעות רבים בתולדותינו עד ימי אלכסנדר מוקדן. ומלבד אוצרות נופי תולדותינו האצורים בספרי רבותינו אשר בכר אותם גם החוקר גרץ לפני דברי יוסיפוס, הנה בדעות אשר הוו על דברי ימי בית ראשון ועל הליכות תולדותינו בכללן יש אשר תמצא פלפלת אחת חריפה בתוכן, הנותנת טעם מכמה וכמה ערמות דשא עשב אשר קצרו לנו חכמי אירופה על אדמת נכר.

ויען כי תוצאות עומק פשטי הכתובים, בקור דברי מפרשיהם וצחצוח מקצת מאמרי קדמונינו, מצרף הנה לאמתת המאורעות מתכנתן והליכותיהן עד סתום החזון, וסתם מחקר כזה דורש עיון רב וקבוע על כן ספחנו בסוף כל חלק וחלק ספר שלם בשם “מוצא דבר”, אשר כל פרק ממנו מברר ומלבן בבקורת מדוקדקת ונפרטת, מאורע סתום הצריך באור, ואם יבא מאמר כזה בתוך הספר יפסיק בין הענינים המשולבים היטב איש אל אחיו, וגם נתון יתן לקורא למוד קשה תחת ספור מושך את הלב, כי את נוף הספר בכל רבות החדושים בו טרחנו בכל מאמצי כוחנו לעשותו שוה לכל נפש וראוי לכל קהל העם אשר לשון אבותינו שגורה להם, ורוב הקהל באים לקרוא ולשמוע דברים מבוררים ועומדים ולא לחקור ולבקר, ליַשב ולפרק; אך בכל זאת שמנו את כל לבנו להרך גם את קשי מחקרינו אלה, במוצא דבר, ככל האפשר. וענינים חמורים ועמוקים שענפיהם מרובים ומסובכים מאד, ענינים שהעסיקו אותנו ימים ושנים סדרנו במוצא דבר בסדר נוח ההולך מן הקל אל החמור, בלשון רכה ומתקבלת עד כי מסתברים הם בפרטיהם ובדקדוקיהם, גם לכל משכיל בינוני מבלי הרגש כמה יגיעות יגענו בהם; ומוצא דבר זה, מלבד אשר כשמו כן הוא, מחשוף מקור ספורי מאורעותינו, יש פרקים בתוכו אשר בכל קוטן מדתם מאמרים מסוימים הם אשר כל אחד מהם יכיל לעצמו ענין היסתורי שלם משוכלל ומפורט Monographie" " כאשר יראה הקורא בשמות פרקי מוצא דבר הרשומים בראש הספר. בתקופות תולדותינו מימות אאע"ה עד מות שאול אין לקבוע בדיוק את ציוני מספר השנים. ואם יאמר אדם, כי יודע הוא לכון את השנים כדקדוקן בתקופות אלה, אינו לדעתנו אלא טועה. אך לעמת זה אפשר לכון בדיוק גדול ברור ומבורר את סדרי הדורות, על כן ערכנו בסוף החלק הראשון את מגלות היחס האצורות במקרא, ונסדר אותן במערכותיהן. על פי הסדר המתלקט מיהם ראשי כהונה ולויה, סדר השופטים וסדר מלכות בית דוד המלמדנו כי ששה וארבעים דור עברו לישראל מימי השבטים עד ימי אלכסנדר מוקדון, את הפרי הגדול אשר ישוה סדור המגלות המקוטעות האלה לבקור כל תולדותינו, יתכונן הקורא החוקר במקומו; אך מלבד התועלה הכוללת הזאת, תצא לנו התועלת המיוחדת לתקופות הכלולות בחלק הראשון הסתומות בפרטי מנין שנותיהן, אשר יפלא מכל חוקר לכון את שנות כל שופט בפרטיהן,אל המנינים הכוללים הנזכרים בס' שופטים (י“א, כ”ו) ומלכים (ו‘,א’) ואם אין לנו כרונולוגיא של שנים מדויקת הלא טובה לנו כרונולוגיא של דורות המתבקרת ומתבררת בדיוק גמור. ודבר זה יצדיקנו על בלי תתנו את פרטי השנים כצמצום, בחלק ראשון. וטרם צאתי את פני קהל עמי, אחלה את פני צור ישראל אשר לתפארת עמו הקדשתי כל כחי ורוחי, כי יחזקני לכלות את הפועל הגדול אשר החלותי. ויהי נעם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

ירושלים ר“ח שבט תרנ”ד המחבר.

הקדמה למהדורה שניה של חלק ראשון ושני

תורה אחות ומשפט אחר לספור תולדות איש יחיד ולספור תולדות אומה שלמה. יש חליפות נראות העוברות על אדם, אשר העומד מרחוק ידע לספר אותן כתקונן יותר מן האיש אשר אותו קרו הדברים ההם, כי בעוד אשר בעל הדברים נפעם מתקף יד המסבות המתהפכות, אשר היתה בו, עומד האיש הניצב מנגד ומכון ורואה בארך רוח דבר דבר מכל צדדיו ובכל דקדוקיו, באין רושם אז עובר את רוחו השוקטת. אולם לעצם העלילה, אשר עוללו הפגעים החיצונים לנפשו פנימה, לקשי מכאובו או לרוך הגיגו, לא ידע איש לערוך דמות, בלתי אם בעל הדבר לבדו, אשר בו חלו הפגעים ובלבו חוללו את המראות, אשר עוד כל ימי עולם לא ירָאו החוצה, כמשפט איש, משפט עם כלו לענין זה; התולדות החיצונות הנראות רק לעיני בשר, יש אשר ימצא הקורא סדורות כהלכתן בספר תולדות עמו, אף אם נכתב גם בידי בן עם נכר, אם רק חושו חד, לבחון כל שרטוט דק במראות החיצונים, אך מי האיש, אשר ישאהו לבו להאזין את נהמת לב עמו המתפעמת בקול דממה דקה מאד, יש לו להטות אזן אל סוד שיח המתלחש בזכרונות תולדות עמו, כתובות ביד עמו וברוח עמו.

ואיזה היא הדרך, אשר בחרנו לנו אנחנו בספרנו זה? – את שתיהן! – את נופי המאורעות המוחשים טרחנו לפרוט בכל פרטי פרטיהם, כאשר יראה הקורא בחמשת חלקי הספר שיצאו לאור עד הנה. במלחמות החשמונאים (בח"ד), במלחמת החרבן (בח"ה) ובפרקי “דרכי אבותינו” (פרק ב' לח“ב ופרק ד' לח”ד). אך הסמנים המובהקים למלאכתנו זו, שבהם היא מתיחדת, שנים הם: הסמן האחד, הוא בקור הרושם הפנימי, שעשו בנו המקרים החיצונים, שפגעו בנו על כרחנו, והסמן השני הטובע את פעלנו כחותם מיוחד, ואשר אותו עשינו לנו לעקר גדול, הוא בקור טבע התולדות הגדולות המיוחדות במינן, שילדה רוח ישראל מתוכה ובכחה, במקום שאין יד זרה שולטת בו. התולדות האלה שבהן הסתֲימה היהדות ותהי לחטיבה אחת בעולם, רוקמו בסתר ולא נגלו מעולם לעיני זרים אלא מגבן רק את גלמן ראו עיניהם, אולם את עָצמן הפנימי, המתראה בכל פתוחי יצירתן הדקה והמחוטבת, אשר פניה אל תוכה, לא תשור עין בשר ואת המון הזעזועים, אשר תעורר כל רוח עוברת, לא תקשיב אזן נכריה, כי אם הלב האחד, לב האומה ההורה וההונה, הוא ירגישם והוא ידעם ידיעה העולה בתקף כחה ובוַדָאָה על מראה עין ועל משמע אזן. והכרה ברורה זו, היא כל עצם פרי הסתוריה, ובלעדה היא עץ יבש, אשר כל לֵח וכל חיים אין בו. ואם כן הוא הדבר, אם אין היסתוריא נערכת, אלא לפי שפע החיים המתרגשים בה, לא לפי רוב מספר המאורעות שהתרגשו לבא בעולמה, עשירה ההיסתוריא הישראלית עושר פנימי מאין כמוה, בהיות לה מקור חיים אשר לא יכזבו לעד, הלא היא הנבואה, הקופלת תחתיה את כל הדורות, בהיות מוצאה מקדמי קדומים ועינה אל קץ כל הקצים, והאגדה, אשר פטר מימיה החל להגיח בימי הנביאים האחרונים ותהי למעין הולך ומתגבר ומתחדש בכל דור ודור (ע' ח"ג 75 ומאמרנו “המקרא והאגדה” בראש ספרנו “שיחות מני קדם”). בדברי הנבואה והאגדה, שכל עצמן אינן אלא עצמת רוח ישראל והמון זרמת גלי חייה, יהגה לב האומה את הגיוניה הרכים והדקים עד מאד בכל עמקי תעלומותיהם, ותחוש את סתרי אוניה הספונים וטמונים בתהום רוחה בכל עזוז תעצומותיהם, והרגשותיה אלה וכוחותיה אלה אינם מתודעים, בלתי אם לבניהם אשר בשר מבשרם מבשרם ורוח מרוחם המה, ועל כן שמתי אני את לבי בעבודתי לפרוט כל פרט קטן מנופי המאורעות בכל דקדוקין, עד כדי מצוא ידי. אך עוד יותר שמתי אל לבי, לבלתי גשת אל עבודת הקדש, עד אם טבלה נפשי במקוה טהרה, במקור מים חיים של הנבואה והאגדה, כי רק אז אדע, כי לא רוחי, רוח היחיד, כי אם רוח עמי, עם העולם היא, הדוברת בי והתומכת עמי בידי, ובבואי הפעם להוציא מהדורה מגודלת ומתוקנת, לא במאורעות חדשים גדלתיה ותקנתיה, כי אם בהוסיפי חיים במאורעות המסופרים, בתוספת מאמרי קדמונינו המרבים עצמה לרוח המחיה את פעל ידי, ולאיש היודע להכיר ולהוקיר את רוח עמו גם בכלכלת ספרי תולדותיו, יקר יתרון זה מאד. ואולי על היות רוח האומה מתרגשת בנבואה ובאגדה נשמת תולדותינו, שמו רבותינו את אליהו הנביא, שר הנבואה והאגדה, למלאך הממונה על תולדותיהן של ישראל באמרם – סדר עולם י"ז – “נגנז אליהו ולא נראה – ועכשיו הוא כותב מעשי הדורות כלם”.

ווילנא, ז" טבת תרס"ה. המחבר

א) ראשית הארץ ויושביה

קצור ערך הארץ. ארץ הרפאים. ארץ הכנענים.

ושלושה מעינות יוצאים מנגב להרי הלבנון והשתפכו אל נחל אחד, והיה לנהר שוטף, נהר הירדן. ועבר הירדן את מי מרום ואת ים כנרת עד בואו אל ים המלח, והשקה הנהר ארץ טובה ופוריה. ושני טורי הרים יוצאים מהררי הלבנון ועברו שני עברי הירדן לארך הנהר מזה ומזה עד קצה נגב הארץ. הטור האחד העובר מעבר הירדן מערבה הוא הר האמרי; והרי הטור מעבר הירדן מזרחה, המה הר הבשן, הר הגלעד והר העברים. ונפרדו הטורים האלה לראשים רבים מימין ומשמאל. ושמו את הארץ הזאת לארץ הרים ובקעות, וגבול הארץ ממערב, הים הגדול, אשר יאמר לו כיום, הים התיכון; ומדבר ערב גבולה מקדם, הרי הלבנון מצפון ונחל מצרים מנגב.

והשרון הוא חוף הים התיכון עד הר האמרי. והערבה, היא שפת הירדן, מים עד ההר ההוא. ולשפת הירדן מקדם, עד הרי הגלעד והעברים יאמר העמק¹, ולחבל הארץ אשר מעבר להרים ההם קדמה, יקרא מישור².

לפנים ישבו בארץ הזאת עמים רבים, רמי קומה וגבורי כוח³. בעבר הירדן מזרחה, אשר יאמר לו ארץ הגלעד, ישבו הרפאים ואשר על שמם נקראה גם הארץ ארץ הרפאים⁴. ויהי מושבם מעשתרות קרנים⁵ עד מקדם לים כנרת באכה שעירה. ויקראו לרפאים היושבים מצפון נחל היבוק זמזומים, ולרפאים אשר מנגב לנחל קראו אֵמים, כי נפלה אימת הרפאים על כל רואיהם. ומנגב לים המלח ישבו בני שעיר החורי, ומעבר הירדן ימה ישבו שבעה גוים בני כנען בן חם; ואלה שמותם: החתי, היבוסי, האמורי, הגרגשי, הכנעני החוי והפרזי; ויהי גבול שבעת הגוים האלה, מצידון אשר בצפון עד גרר אשר בנגב לארך חוף הים, ומעזה באכה סדום לרחבה⁶ על כן יקרא לארץ אשר מעבר הירדן ימה ארץ כנען. ומעזה עד חֲצֵרים אשר מנגב לנחל הבשור, המשתפך אל הים התיכון, שכנו העוים⁷.

וישבו מרבית בני חת על נהר פרת מצפון למוצאי הירדן, ויהיו שם לממלכה גדולה כאחת הממלכות האדירות בימי קדם, ודבר לא היה לבני חת אשר בצפון ולארץ הירדן, ויקראו להם „החתים“; אך שבט אחד נפרד מהם ויקרא לו „החתי“, וישב בהרי ⁸ארץ כנען ותהי לו חברון לנחלה⁹. וליבוסי יושב ההר¹⁰ היתה רק ירושלים לבדה אשר נקראה לפנים יבוס על שמו, ויהי גיא בן הנם גבול היבוסי מנגב¹¹. וגבולות האמורי היושב על ההר הנקרא על שמו, המה הסלע ממעלה העקרבים¹² וקדש ברנע¹³ אשר בדרום עד אפקה¹⁴ הקרובה לחברון. ותהי לו גם עין גדי¹⁵ אשר על שפת ים המלח מים, ולמקום הגרגשי בארץ לא נשאר כל זכר בספר. ומושב החוי בהר הלבנון מהר בעל חרמון עד לבוא חמת¹⁶ ועל יד מבצר צר¹⁷. ותהי להם גבעון ובנותיה¹⁸ אשר מצפון לירושלם וימשלו בשכם¹⁹. וישבו כל העמים האלה בהרי הארץ, אך הכנעני לבדו בחר לו את עמקי הארץ²⁰ לשבת. ויהי מושבו בנגב הארץ מן השיחור הוא נחל מצרים עד גבול עקרון וערים היו לו גם בטבור הארץ. ויהי מושבו איתן על יד הררי הלבנון. והפרזי יושב ההר היה בעל ברית לכנעני כל ימיו ושכן לשבטי הרפאים²¹ אשר באו מארץ הגלעד לשבת בארץ כנען. אך מושבות הפרזי למקומותיו לא נודעו. ויקראו לארץ אשר מעבר הירדן מזרחה ארץ הגלעד ולארץ אשר מעבר הירדן ימה ארץ כנען²².

ויורש ה' את יושבי הארצות האלה מפני העם אשר בו בחר ה' עד עולם. ותקראנה שתי הארצות למן היום ההוא ארץ ישראל כשם העם אשר נשבע ה' לאבותיו לתת אותה לו, ובני ישראל יוצאי ירך העברים מבני שם המה.

לראש הדף

ב) העברים

עמי בני שם, בית עבר, משפחת הפלגי, ומשפחת היקטני, בני יקטן נוסעים תימנה, קרבת בני פלג לאשור ולארם, עמים עברים, לשון עברית קדמוניה, מדרש שם ועבר, בני עבר בקלקולם, משפחת התרחי באור כשדים, תרח ואברם, שרי ולוט הולכים חרנה.

וממשפחות בני שם נפרדו ארבעה גוים גדולים ועצומים, ואלה שמותם: עילם ואשור ולוד וארם²³. ויקחו את נחלתם סביבות הרי הלבנון על נהר פרת וחדקל. וירבו הימים ויחלו גם בני עבר ממשפחת ארפכשד להיות לגוי. ויחץ בית עבר לשתי משפחות למשפחת הפלגי ולמשפחת היקטני. ויקומו בני יקטן והמה הרבים ויעזבו את מקומם ואת מולדתם ויתנחלו בנגב ערב²⁴. ויתערבו בגויי בני חם עד כי כמעט לא הבדילו רואיהם בינם ובין משפחת בני חם. ויקראו בני יקטן שמות למשפחותם ולנחלתם כשמות אשר קראו בני חם למשפחותם ולנחלתם²⁵. ובני פלג בן עבר נאחזו בתוך אחיהם בתוך בני אשור וארם גויי בני שם הגדולים והעתיקים. על כן יקרא לפנים העברי, ארמי²⁶. ובני אשור ובני עבר נחשבו בעיני העמים כגוי אחד אשר גורל אחד להם²⁷. ויש אשר קראו גם לשפת בני ישראל צאצאי העברים, אשורית²⁸.

וירבו הימים ויצאו ממעי העברים עמים רבים גדולים וקטנים²⁹. ויפוצו העמים למשפחותם ללשנותם בארצותם ויהיו לגוים ולממלכות. ועם עבר אשר ממנו נפרדו הגוים ההם היה גוי קטן כל ימיו. אך שארית היתה לו עוד באחרית ימי האלף הרביעי. וגם לשונו הנבדלת מלשון בני ישראל, שמורה עוד בפיו בימים ההם³⁰. אפס כי מדברי ימיהם ותולדות עמם לא נשאר אף זכר, לבד מסורת קטנה שעלתה בידי אבותינו, כי רוח ה' אלהי שם נחה על עבר. על כן יקראו חכמי ישראל לראשית דעת אלהים בארץ, בית מדרש שם ועבר. אך עוד לא מלאו ארבעה דורות וישחיתו בני עבר את דרכם ויעבדו אלהים אחרים³¹.

בימים ההם גר איש עברי באור כשדים בארם נהרים ושמו תרח בן נחור בן שרוג בן רעו בן פלג. ויולד האיש לעת זקנתו שלשה בנים את אברם את נחור ואת הרן. ויגדלו הבנים ויהיו לאנשים ויוָלד להרן בן ויקרא שמו לוט. ושתי בנות יֻלדו לו שם האחת מלכה ושם השניה יסכה. ותהי מלכה לנחור אחי אביה לאשה. ואברם הלך ויקח לו אשה מבנות העברים³² ושמה שרי. ולא האריך הרן ימים וימת על פני תרח אביו. ויאמר תרח אל לבו הנה הרן בני מת ואברם ונחור באים בימים וזרע אין להם³³, ועתה מי יקים את שמי אחרי מותי אלכה נא ואקחה את לוט בן הרן בני והיה לי לבן ולא יכרת שמי מעל פני האדמה ויעש כן³⁴.

ורוח בני עבר האוהבים לנוע הנגבה³⁵ היתה על תרח. ויקם ויקח את אברם ואת שרי ואת לוט בן בנו ויצאו ללכת ארצה כנען. ונחור בנו לא הלך עמו ויבא תרח וכל אשר לו חרנה וייטב המקום בעיניו וישבו שם ויפרצו שם האנשים³⁶ ויהי להם צאן ובקר עבדים ושפחות³⁷.