הקדמה לחלקים הראשונים

ספר תולדות ישראל. ערוך במידה גדולה, מסודר בסדר רציף, ומבוקר כהלכתו, בשפת העם הזה וברוחו, צרך גדול הוא לכל איש משכיל נאמן בקרב אחינו, וצרך זה לא זז מנגד עינינו זה כשלש ועשרים שנה.

הנה יש ויש ספרים כתובים במקצוע זה בלשונות אחרות לישראל ולעמים, אך מרבית הספרים ההם המעט כי לא הרוו אותנו, הגדל הגדילו את צמאנו ונעזוב את הבארות החצובים ונשם פנינו אל מקור המים החיים, אל ספרותנו העתיקה אשר משם נובעת רוח ישראל במלא שטפה, ואחרי כלותנו לשאב די צרכנו שבנו ונבחן גם את הליכות התעלות העקלקלות אשר בהן אמרו חכמי עמי ארופה להטות את תולדותינו. ואשר לדעתנו התנהלו על ידן גם סופרינו הגדולים, ונטעם ונרא כי טעם מימי המקור הראשון השתנה הרבה בהאספם אל הספרות הנכריה, והטעם המשונה הזה לא לשבח הוא.

הנה משפט חכמי יון היה לערוך להם בכל דבר חכמה דמות מתקבלת על דעתם לפתח אותה הדק היטב ולקבוע אותה בלבם ולשום רק אותה לבדה למדה וקצב למוד ולקצוב על פיה את כל העולם כלו, ומשפט זה נוהג והולך עד היום, וכל עצם ספר תולדות הפלוסופה מראשיתה עד היום הזה הוא ספור חליפות ערכי דמות הזאת אשר ערך כל פלסוף איש לפי דעתו, ותכונה זאת המוטבעת ברוח חכמי עמי ארופה גברה כל כך עד כי בקום אריסטוטלס בימי הקדם לשום את חקר גופי הדברים על פי תורת החקר (לוניק) לקו, ובבא קאנט בדורות האחרונים לשום את הבקרת לעקר, הפכו מהר החכמים הבאים אחריהם גם את דעותיהם לדמיונות כטוב בעיניהם והדמיונות הבטלים האלה היו לשופטים על ההויה המוחשת המלאה עצמה ותישיה ואת פי הנדון את הטבע עצמו לא שאלו ולא דרשו, על כן מלאה תורת דעת הטבע עד זה לפני מאה שנים דמיונות וצללי תהו, ולמן היום אשר היה חקר דברי הימים למדע נהנו חכמי ארופה גם בו ככל אשר נהנו המה ורבותיהם היונים, בתורת החכמה בכללה, וישימו את דעותיהם הקודמות לקו ולמשקלת לכלכלת דברי ימי עם ועם וכל דעתם כלתה אל דברי ימי עמנו הרגיל ללקות בכל דבר. לכל חוקרי העמים, גם לאלה אשר עשו את חקר דברי ימי עמנו קבע, קדמה להם הרבה הרבה ידיעתם את תולדות עמי הנכר אשר נבלעה בדמם, לידיעתם את תולדות ישראל, וישליטו את הדעות הנקנות להם מדברי ימי שאר הגוים גם על דברי ימינו: אם נוי נוי מעמי הקדם לא יצר לו שטה שלמה ומסוימת וערוכה בכל, לא התישבה על לבם כי נתנה לישראל תורה שלמה נתונה מרועה אחד, אם נוי נוי קלט את מרבית תרבותו מעמים אחרים עתיקים, לא כלכלה רוחם, כי כל מבחר תרבות ישראל עצם פרי רוחו יהיה. אלה שמו למופת לתורת ישראל הצחה והברה את תורות מצרים צדון או ארם אף כי טמאות הנה, ויש אשר אמרו כי בת היא לתורת הודו אף כי רחוקה היא מאד ממנה, גם במקום מוצאה גם בדרכה, ויש אשר החליטו כי בת תורת פרס היא אשר נעלה היתה על יתר תורות עמי קדם. את כל הדעות הנמהרות האלה אשר אין להן שחר, בטל אחד מראשי חוקרי דורותינו, החכם שטיינהיים בספריו היקרים והעמוקים, ויוכח את זיופן מתוכן חקירתו, הצלולה והשנונה מאד מאד, אך מתקו בפי חכמי העמים שמותיהם אשר יצרו לשחק בהן, להתגדר ולהתגדל בהן, וירעמו פנים על האיש העברי אשר בא להפריעם מן הצחוק אשר צחקו במגדליהם הקלים והנבובים אשר הפריחו באויר, ומשעשועיהם לא הפילו דבר, וקהל משכילי העמים אשר למדו להלל ולהעריץ את יון על כל, ולהאמין כי הוא העם הנקי והטהור אשר זכה וזכך את כל משפחות האדמה בחכמתו, ואולי גם בצדקתו, לא יתנם לבם לנשא את ישראל על העם הזה; ועל כן תציקם רוחם לאחר את תרבות אבותינו ולעשות את תורתנו קרעים קרעים מעשי ידי סופרים שונים, ופרי דורות שונים, ככל אשר קרעה הבקרת לגזרים את ספרי הומר וחבריו, ועל לבם לא יעלה כי אפשר להיות לאחד העמים יתרון בקדמות תרבותו ובדיוק ספריו על העם היוני, וגם אלה מחכמי העמים אשר מחבת הקדש לא יגעו בתורה העתיקה תורת הישראלים הקדמונים להזיזה ממקומה, יראו להם חובה מטעם ידוע להבדיל ולהפריד בינה וביו תורת היהודים, הלא היא תורה שבעל פה; ולעשות פלסתר את כל פרי רוח חכמי ישראל מיום סתום החזון, ולהותיר מהם לטובה רק את דמיונות סופרי אלכסנדריא בימי בית שני, וכל מגמתם היא להקטין את פרי הרוח אשר הבשיל עץ ישראל מימי בית שני עד היום הזה ולמעט את דמותו ככל אשר תמצא ידם, ובדבר הזה מכרו להם מוצא גדול לתולדותינו שגופי תורתן וידיעת אמתת ערכן נובעות ממקור אחד ממקור ישראל. סוף דבר! מרבית חקרי חכמי העמים עד היום בדברי ימי ישראל בהליכות רוחו משובשים ומחוסרים הם ברב או במעט, מצד חסרון ידיעה, או, מצד דעות קודמות אשר לא תחנה לידיעת ישראל להאסף ולהשתמר ברוחם בעצם טהרתה מבלי קלוט שמץ מטעם ומריח דעותיהם הפונם ומזֳיף אותה מאד.

וגם רבים מחכמי אחינו המובהקים שבארץ אשכנז, אף כי לב מרביתם נאמן את עמם ואת פרי רוחו, נוקשו גם הם בקצת דברים אחרי חכמי העמים בכלכלת דברי ימינו. כי בכל בקיאותם הרבה והעמוקה בספרותנו היתה גם להם דעת דברי ימי עמי הנכר בגרסת חכמי האומות ובשיטתם ידיעת בית רב; וכאשר באה אחרי כן בלבם ידיעת תולדות ישראל לפרטיהן, לא יכלו גם החכמים האלה להמיש את צוארם מעול תורת מוריהם הפרופיסורים האריים המשתבשים הרבה, בהיותם מורדים במדה אחת, וקוראים בשם אחד, לכל המראות ולכל המעשים, לכל הדורות ולכל המקומות, לכל הנפשות ולכל הגוים, וישכחו חכמי עמנו בארץ אשכנז את מחאת רבם, הסופר הראשון לבני שם בשפת אשכנז אשר מחה בידי המשתפים את היהדות ודבר אחר בשם אחר כולל והמכלכלים אותם בכלכלה אחת: " מדוע זה תבקשו שם המין, לדבר אשר הוא יחיד בעולמו! לדעת אשר לא תתאים ולא תקביל אל דעה אחרת? שם הדבר הזה תורת משה" ¹). והדבר הזה היה לנו לעיניים למיום החלנו לעסוק בחקר דברי ימינו, את רוח ישראל ואת הליכותיה ואת תולדותיה בקרנו מתוכה ומתוך ספרתה שהיא מיטב תמציתה, ותעל בידינו כי בכל חליפות השמלות אשר נראתה בהם אומתנו מימי האבות עד היום הזה לא הפכה את עינה וצביון אחר לה מראשה ועד סופה; וכל עוד אשר לא ימצא הקורא הישראלי בספר תולדות עמו את הליכות רוח תורתו שהיא נשמתו לא יעמוד לעולם על אפיה של אומתו כדבר המבקר הגדול רי“ט צונץ ז”ל: " שלא נגיע להשכיל דרכנו אם נתרשל בלמוד התורה הכללי, ספרי תורה שבכתב ושבעל פה נאחזים איש ברעהו, אין נביא ואין חכם עומד בפני עצמו וככה אין מאמר ואין מדרש יושב בדד, אך יובנו הפרטים על ידי הכלל, והכלל על ידי השכלת הפרטים“². על כן היה בעינינו דברי ימינו כגוף אחד אשר אין תחומים במעיו, וכענין אחר שכל דבריו נדרשים מראשם לסופם ומסופם לראשם, וככל אשר העמקנו לדייק ולדקדק בכל פסוק ובכל תיבה בספרי המקרא, שהם המקור האחד לתולדות ישראל בתקופות הראשונות, כן הוספנו לראות פעם בפעם ניצוץ קטן אחד של אמת יוצא ושורף גלי גלים של דברי המבקרים מדעתם את המקרא, ומרבית ניצוצות כאלה שמורים ומשומרים זה אלפי שנים תחת האפר. מבלי הראות כמעט לעין הקורא. ולא עצם המקראות בלבד יעידו על דבריהם עדות ברורה ומבוררת שאין להרהר אחריה עוד, כי אם גם אלה ממפרשי המקרא התמימים, אשר התורה לבדה היתה החלב שינקו משדי אמם, ונשמת אפם אשר שאפו כל ימי חייהם; יש אשר בפרשם את הפסוקים לתמם גלוּ עמוקות מני חשך, עמוקות כמשמען, מבלי דעת כי החדושים המסולאים בפז, אשר חדשו תרומה גדולה מאד הם לדברי הימים. ומה יפלא הדבר כי לענין חקר דברי הימים, קלעו אל השערה רבותינו חכמי אשכנז וצרפת ותלמידיהם ההולכים בעקבותם, יותר מחכמי ספרד ואיטליה. וטובים לחקר תולדותנו דברי רמב”ן יותר מדברי הראב“ע, ודברי הרד”ק אשר רוב עמקו היה בתורת ישראל מדברי הרלב“ג וספורנו העוסקים בפלסופת זמנם, אף כי גם בדבריהם נמצאו דברים נכונים וטובים. מכל אלה טובים הם דברי רש”י, במקום אשר חקר את פשט הכתוב, ורשב"ם נכדו, אשר יש כי יזרק דבר קל מפיהם אשר יפיץ אור גדול מאד על ענין סתום, וכלל גדול היא בידינו כי קצרה יד הבינה החריפה לכלכל לבדה דברי ימי עם, אם ישתתף אליה רגש האומה המתודע בעומק לב יחידי סגולה מבניה החכמים, אשר פרי רוח עמם היה להם לסם החיים אשר ממנו נזונו כל ימיהם, מבלי שמץ תערובת אחרת, ויהיה להם לרוח דוברת מתוך גרונם בקול הברה פשוטה מאד, שהיא שפת הטבע התמימה הנשמעת היטב לאזני האדם, שדעתו בריאה ותמימה, אף כי הטבע אינו בא ללמד ולהשמיע דבר.

הדבר הזה אשר נראה לנו זעיר שם זעיר שם בדברי מפרשינו יראה במדה מרובה בדברי רבותינו התנאים והאמורים בעלי המשנה התלמוד והמדרש, והאיש אשר חננו ה' עין חדה להבדיל בין האגדות הנאמרות לשעתן לשם מוסר ושיחה נאה, ובין מאמרים שנאמרו לשמם ממש, ימצא בדברי רמזים יקרים מכל יקר, בכלכלת תולדותינו. הן הסופר המובהק גרץ ז“ל כבר פקח את עיני הקהל על האוצר הגדול הספון בספר הקטן מגלת תענית. אך לא הספר הזה הוא האחד לנו. גם סדר עולם הכתוב בידי ר” יוסי המצוי ביד כל אדם מאיר עינים הוא במאורעות רבים בתולדותינו עד ימי אלכסנדר מוקדן. ומלבד אוצרות נופי תולדותינו האצורים בספרי רבותינו אשר בכר אותם גם החוקר גרץ לפני דברי יוסיפוס, הנה בדעות אשר הוו על דברי ימי בית ראשון ועל הליכות תולדותינו בכללן יש אשר תמצא פלפלת אחת חריפה בתוכן, הנותנת טעם מכמה וכמה ערמות דשא עשב אשר קצרו לנו חכמי אירופה על אדמת נכר.

ויען כי תוצאות עומק פשטי הכתובים, בקור דברי מפרשיהם וצחצוח מקצת מאמרי קדמונינו, מצרף הנה לאמתת המאורעות מתכנתן והליכותיהן עד סתום החזון, וסתם מחקר כזה דורש עיון רב וקבוע על כן ספחנו בסוף כל חלק וחלק ספר שלם בשם “מוצא דבר”, אשר כל פרק ממנו מברר ומלבן בבקורת מדוקדקת ונפרטת, מאורע סתום הצריך באור, ואם יבא מאמר כזה בתוך הספר יפסיק בין הענינים המשולבים היטב איש אל אחיו, וגם נתון יתן לקורא למוד קשה תחת ספור מושך את הלב, כי את נוף הספר בכל רבות החדושים בו טרחנו בכל מאמצי כוחנו לעשותו שוה לכל נפש וראוי לכל קהל העם אשר לשון אבותינו שגורה להם, ורוב הקהל באים לקרוא ולשמוע דברים מבוררים ועומדים ולא לחקור ולבקר, ליַשב ולפרק; אך בכל זאת שמנו את כל לבנו להרך גם את קשי מחקרינו אלה, במוצא דבר, ככל האפשר. וענינים חמורים ועמוקים שענפיהם מרובים ומסובכים מאד, ענינים שהעסיקו אותנו ימים ושנים סדרנו במוצא דבר בסדר נוח ההולך מן הקל אל החמור, בלשון רכה ומתקבלת עד כי מסתברים הם בפרטיהם ובדקדוקיהם, גם לכל משכיל בינוני מבלי הרגש כמה יגיעות יגענו בהם; ומוצא דבר זה, מלבד אשר כשמו כן הוא, מחשוף מקור ספורי מאורעותינו, יש פרקים בתוכו אשר בכל קוטן מדתם מאמרים מסוימים הם אשר כל אחד מהם יכיל לעצמו ענין היסתורי שלם משוכלל ומפורט Monographie" " כאשר יראה הקורא בשמות פרקי מוצא דבר הרשומים בראש הספר. בתקופות תולדותינו מימות אאע"ה עד מות שאול אין לקבוע בדיוק את ציוני מספר השנים. ואם יאמר אדם, כי יודע הוא לכון את השנים כדקדוקן בתקופות אלה, אינו לדעתנו אלא טועה. אך לעמת זה אפשר לכון בדיוק גדול ברור ומבורר את סדרי הדורות, על כן ערכנו בסוף החלק הראשון את מגלות היחס האצורות במקרא, ונסדר אותן במערכותיהן. על פי הסדר המתלקט מיהם ראשי כהונה ולויה, סדר השופטים וסדר מלכות בית דוד המלמדנו כי ששה וארבעים דור עברו לישראל מימי השבטים עד ימי אלכסנדר מוקדון, את הפרי הגדול אשר ישוה סדור המגלות המקוטעות האלה לבקור כל תולדותינו, יתכונן הקורא החוקר במקומו; אך מלבד התועלה הכוללת הזאת, תצא לנו התועלת המיוחדת לתקופות הכלולות בחלק הראשון הסתומות בפרטי מנין שנותיהן, אשר יפלא מכל חוקר לכון את שנות כל שופט בפרטיהן,אל המנינים הכוללים הנזכרים בס' שופטים (י“א, כ”ו) ומלכים (ו‘,א’) ואם אין לנו כרונולוגיא של שנים מדויקת הלא טובה לנו כרונולוגיא של דורות המתבקרת ומתבררת בדיוק גמור. ודבר זה יצדיקנו על בלי תתנו את פרטי השנים כצמצום, בחלק ראשון. וטרם צאתי את פני קהל עמי, אחלה את פני צור ישראל אשר לתפארת עמו הקדשתי כל כחי ורוחי, כי יחזקני לכלות את הפועל הגדול אשר החלותי. ויהי נעם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

ירושלים ר“ח שבט תרנ”ד המחבר.

הקדמה למהדורה שניה של חלק ראשון ושני

תורה אחות ומשפט אחר לספור תולדות איש יחיד ולספור תולדות אומה שלמה. יש חליפות נראות העוברות על אדם, אשר העומד מרחוק ידע לספר אותן כתקונן יותר מן האיש אשר אותו קרו הדברים ההם, כי בעוד אשר בעל הדברים נפעם מתקף יד המסבות המתהפכות, אשר היתה בו, עומד האיש הניצב מנגד ומכון ורואה בארך רוח דבר דבר מכל צדדיו ובכל דקדוקיו, באין רושם אז עובר את רוחו השוקטת. אולם לעצם העלילה, אשר עוללו הפגעים החיצונים לנפשו פנימה, לקשי מכאובו או לרוך הגיגו, לא ידע איש לערוך דמות, בלתי אם בעל הדבר לבדו, אשר בו חלו הפגעים ובלבו חוללו את המראות, אשר עוד כל ימי עולם לא ירָאו החוצה, כמשפט איש, משפט עם כלו לענין זה; התולדות החיצונות הנראות רק לעיני בשר, יש אשר ימצא הקורא סדורות כהלכתן בספר תולדות עמו, אף אם נכתב גם בידי בן עם נכר, אם רק חושו חד, לבחון כל שרטוט דק במראות החיצונים, אך מי האיש, אשר ישאהו לבו להאזין את נהמת לב עמו המתפעמת בקול דממה דקה מאד, יש לו להטות אזן אל סוד שיח המתלחש בזכרונות תולדות עמו, כתובות ביד עמו וברוח עמו.

ואיזה היא הדרך, אשר בחרנו לנו אנחנו בספרנו זה? – את שתיהן! – את נופי המאורעות המוחשים טרחנו לפרוט בכל פרטי פרטיהם, כאשר יראה הקורא בחמשת חלקי הספר שיצאו לאור עד הנה. במלחמות החשמונאים (בח"ד), במלחמת החרבן (בח"ה) ובפרקי “דרכי אבותינו” (פרק ב' לח“ב ופרק ד' לח”ד). אך הסמנים המובהקים למלאכתנו זו, שבהם היא מתיחדת, שנים הם: הסמן האחד, הוא בקור הרושם הפנימי, שעשו בנו המקרים החיצונים, שפגעו בנו על כרחנו, והסמן השני הטובע את פעלנו כחותם מיוחד, ואשר אותו עשינו לנו לעקר גדול, הוא בקור טבע התולדות הגדולות המיוחדות במינן, שילדה רוח ישראל מתוכה ובכחה, במקום שאין יד זרה שולטת בו. התולדות האלה שבהן הסתֲימה היהדות ותהי לחטיבה אחת בעולם, רוקמו בסתר ולא נגלו מעולם לעיני זרים אלא מגבן רק את גלמן ראו עיניהם, אולם את עָצמן הפנימי, המתראה בכל פתוחי יצירתן הדקה והמחוטבת, אשר פניה אל תוכה, לא תשור עין בשר ואת המון הזעזועים, אשר תעורר כל רוח עוברת, לא תקשיב אזן נכריה, כי אם הלב האחד, לב האומה ההורה וההונה, הוא ירגישם והוא ידעם ידיעה העולה בתקף כחה ובוַדָאָה על מראה עין ועל משמע אזן. והכרה ברורה זו, היא כל עצם פרי הסתוריה, ובלעדה היא עץ יבש, אשר כל לֵח וכל חיים אין בו. ואם כן הוא הדבר, אם אין היסתוריא נערכת, אלא לפי שפע החיים המתרגשים בה, לא לפי רוב מספר המאורעות שהתרגשו לבא בעולמה, עשירה ההיסתוריא הישראלית עושר פנימי מאין כמוה, בהיות לה מקור חיים אשר לא יכזבו לעד, הלא היא הנבואה, הקופלת תחתיה את כל הדורות, בהיות מוצאה מקדמי קדומים ועינה אל קץ כל הקצים, והאגדה, אשר פטר מימיה החל להגיח בימי הנביאים האחרונים ותהי למעין הולך ומתגבר ומתחדש בכל דור ודור (ע' ח"ג 75 ומאמרנו “המקרא והאגדה” בראש ספרנו “שיחות מני קדם”). בדברי הנבואה והאגדה, שכל עצמן אינן אלא עצמת רוח ישראל והמון זרמת גלי חייה, יהגה לב האומה את הגיוניה הרכים והדקים עד מאד בכל עמקי תעלומותיהם, ותחוש את סתרי אוניה הספונים וטמונים בתהום רוחה בכל עזוז תעצומותיהם, והרגשותיה אלה וכוחותיה אלה אינם מתודעים, בלתי אם לבניהם אשר בשר מבשרם מבשרם ורוח מרוחם המה, ועל כן שמתי אני את לבי בעבודתי לפרוט כל פרט קטן מנופי המאורעות בכל דקדוקין, עד כדי מצוא ידי. אך עוד יותר שמתי אל לבי, לבלתי גשת אל עבודת הקדש, עד אם טבלה נפשי במקוה טהרה, במקור מים חיים של הנבואה והאגדה, כי רק אז אדע, כי לא רוחי, רוח היחיד, כי אם רוח עמי, עם העולם היא, הדוברת בי והתומכת עמי בידי, ובבואי הפעם להוציא מהדורה מגודלת ומתוקנת, לא במאורעות חדשים גדלתיה ותקנתיה, כי אם בהוסיפי חיים במאורעות המסופרים, בתוספת מאמרי קדמונינו המרבים עצמה לרוח המחיה את פעל ידי, ולאיש היודע להכיר ולהוקיר את רוח עמו גם בכלכלת ספרי תולדותיו, יקר יתרון זה מאד. ואולי על היות רוח האומה מתרגשת בנבואה ובאגדה נשמת תולדותינו, שמו רבותינו את אליהו הנביא, שר הנבואה והאגדה, למלאך הממונה על תולדותיהן של ישראל באמרם – סדר עולם י"ז – “נגנז אליהו ולא נראה – ועכשיו הוא כותב מעשי הדורות כלם”.

ווילנא, ז" טבת תרס"ה. המחבר

א) ראשית הארץ ויושביה

קצור ערך הארץ. ארץ הרפאים. ארץ הכנענים.

ושלושה מעינות יוצאים מנגב להרי הלבנון והשתפכו אל נחל אחד, והיה לנהר שוטף, נהר הירדן. ועבר הירדן את מי מרום ואת ים כנרת עד בואו אל ים המלח, והשקה הנהר ארץ טובה ופוריה. ושני טורי הרים יוצאים מהררי הלבנון ועברו שני עברי הירדן לארך הנהר מזה ומזה עד קצה נגב הארץ. הטור האחד העובר מעבר הירדן מערבה הוא הר האמרי; והרי הטור מעבר הירדן מזרחה, המה הר הבשן, הר הגלעד והר העברים. ונפרדו הטורים האלה לראשים רבים מימין ומשמאל. ושמו את הארץ הזאת לארץ הרים ובקעות, וגבול הארץ ממערב, הים הגדול, אשר יאמר לו כיום, הים התיכון; ומדבר ערב גבולה מקדם, הרי הלבנון מצפון ונחל מצרים מנגב.

והשרון הוא חוף הים התיכון עד הר האמרי. והערבה, היא שפת הירדן, מים עד ההר ההוא. ולשפת הירדן מקדם, עד הרי הגלעד והעברים יאמר העמק¹, ולחבל הארץ אשר מעבר להרים ההם קדמה, יקרא מישור².

לפנים ישבו בארץ הזאת עמים רבים, רמי קומה וגבורי כוח³. בעבר הירדן מזרחה, אשר יאמר לו ארץ הגלעד, ישבו הרפאים ואשר על שמם נקראה גם הארץ ארץ הרפאים⁴. ויהי מושבם מעשתרות קרנים⁵ עד מקדם לים כנרת באכה שעירה. ויקראו לרפאים היושבים מצפון נחל היבוק זמזומים, ולרפאים אשר מנגב לנחל קראו אֵמים, כי נפלה אימת הרפאים על כל רואיהם. ומנגב לים המלח ישבו בני שעיר החורי, ומעבר הירדן ימה ישבו שבעה גוים בני כנען בן חם; ואלה שמותם: החתי, היבוסי, האמורי, הגרגשי, הכנעני החוי והפרזי; ויהי גבול שבעת הגוים האלה, מצידון אשר בצפון עד גרר אשר בנגב לארך חוף הים, ומעזה באכה סדום לרחבה⁶ על כן יקרא לארץ אשר מעבר הירדן ימה ארץ כנען. ומעזה עד חֲצֵרים אשר מנגב לנחל הבשור, המשתפך אל הים התיכון, שכנו העוים⁷.

וישבו מרבית בני חת על נהר פרת מצפון למוצאי הירדן, ויהיו שם לממלכה גדולה כאחת הממלכות האדירות בימי קדם, ודבר לא היה לבני חת אשר בצפון ולארץ הירדן, ויקראו להם „החתים“; אך שבט אחד נפרד מהם ויקרא לו „החתי“, וישב בהרי ⁸ארץ כנען ותהי לו חברון לנחלה⁹. וליבוסי יושב ההר¹⁰ היתה רק ירושלים לבדה אשר נקראה לפנים יבוס על שמו, ויהי גיא בן הנם גבול היבוסי מנגב¹¹. וגבולות האמורי היושב על ההר הנקרא על שמו, המה הסלע ממעלה העקרבים¹² וקדש ברנע¹³ אשר בדרום עד אפקה¹⁴ הקרובה לחברון. ותהי לו גם עין גדי¹⁵ אשר על שפת ים המלח מים, ולמקום הגרגשי בארץ לא נשאר כל זכר בספר. ומושב החוי בהר הלבנון מהר בעל חרמון עד לבוא חמת¹⁶ ועל יד מבצר צר¹⁷. ותהי להם גבעון ובנותיה¹⁸ אשר מצפון לירושלם וימשלו בשכם¹⁹. וישבו כל העמים האלה בהרי הארץ, אך הכנעני לבדו בחר לו את עמקי הארץ²⁰ לשבת. ויהי מושבו בנגב הארץ מן השיחור הוא נחל מצרים עד גבול עקרון וערים היו לו גם בטבור הארץ. ויהי מושבו איתן על יד הררי הלבנון. והפרזי יושב ההר היה בעל ברית לכנעני כל ימיו ושכן לשבטי הרפאים²¹ אשר באו מארץ הגלעד לשבת בארץ כנען. אך מושבות הפרזי למקומותיו לא נודעו. ויקראו לארץ אשר מעבר הירדן מזרחה ארץ הגלעד ולארץ אשר מעבר הירדן ימה ארץ כנען²².

ויורש ה' את יושבי הארצות האלה מפני העם אשר בו בחר ה' עד עולם. ותקראנה שתי הארצות למן היום ההוא ארץ ישראל כשם העם אשר נשבע ה' לאבותיו לתת אותה לו, ובני ישראל יוצאי ירך העברים מבני שם המה.

לראש הדף

ב) העברים

עמי בני שם, בית עבר, משפחת הפלגי, ומשפחת היקטני, בני יקטן נוסעים תימנה, קרבת בני פלג לאשור ולארם, עמים עברים, לשון עברית קדמוניה, מדרש שם ועבר, בני עבר בקלקולם, משפחת התרחי באור כשדים, תרח ואברם, שרי ולוט הולכים חרנה.

וממשפחות בני שם נפרדו ארבעה גוים גדולים ועצומים, ואלה שמותם: עילם ואשור ולוד וארם²³. ויקחו את נחלתם סביבות הרי הלבנון על נהר פרת וחדקל. וירבו הימים ויחלו גם בני עבר ממשפחת ארפכשד להיות לגוי. ויחץ בית עבר לשתי משפחות למשפחת הפלגי ולמשפחת היקטני. ויקומו בני יקטן והמה הרבים ויעזבו את מקומם ואת מולדתם ויתנחלו בנגב ערב²⁴. ויתערבו בגויי בני חם עד כי כמעט לא הבדילו רואיהם בינם ובין משפחת בני חם. ויקראו בני יקטן שמות למשפחותם ולנחלתם כשמות אשר קראו בני חם למשפחותם ולנחלתם²⁵. ובני פלג בן עבר נאחזו בתוך אחיהם בתוך בני אשור וארם גויי בני שם הגדולים והעתיקים. על כן יקרא לפנים העברי, ארמי²⁶. ובני אשור ובני עבר נחשבו בעיני העמים כגוי אחד אשר גורל אחד להם²⁷. ויש אשר קראו גם לשפת בני ישראל צאצאי העברים, אשורית²⁸.

וירבו הימים ויצאו ממעי העברים עמים רבים גדולים וקטנים²⁹. ויפוצו העמים למשפחותם ללשנותם בארצותם ויהיו לגוים ולממלכות. ועם עבר אשר ממנו נפרדו הגוים ההם היה גוי קטן כל ימיו. אך שארית היתה לו עוד באחרית ימי האלף הרביעי. וגם לשונו הנבדלת מלשון בני ישראל, שמורה עוד בפיו בימים ההם³⁰. אפס כי מדברי ימיהם ותולדות עמם לא נשאר אף זכר, לבד מסורת קטנה שעלתה בידי אבותינו, כי רוח ה' אלהי שם נחה על עבר. על כן יקראו חכמי ישראל לראשית דעת אלהים בארץ, בית מדרש שם ועבר. אך עוד לא מלאו ארבעה דורות וישחיתו בני עבר את דרכם ויעבדו אלהים אחרים³¹.

בימים ההם גר איש עברי באור כשדים בארם נהרים ושמו תרח בן נחור בן שרוג בן רעו בן פלג. ויולד האיש לעת זקנתו שלשה בנים את אברם את נחור ואת הרן. ויגדלו הבנים ויהיו לאנשים ויוָלד להרן בן ויקרא שמו לוט. ושתי בנות יֻלדו לו שם האחת מלכה ושם השניה יסכה. ותהי מלכה לנחור אחי אביה לאשה. ואברם הלך ויקח לו אשה מבנות העברים³² ושמה שרי. ולא האריך הרן ימים וימת על פני תרח אביו. ויאמר תרח אל לבו הנה הרן בני מת ואברם ונחור באים בימים וזרע אין להם³³, ועתה מי יקים את שמי אחרי מותי אלכה נא ואקחה את לוט בן הרן בני והיה לי לבן ולא יכרת שמי מעל פני האדמה ויעש כן³⁴.

ורוח בני עבר האוהבים לנוע הנגבה³⁵ היתה על תרח. ויקם ויקח את אברם ואת שרי ואת לוט בן בנו ויצאו ללכת ארצה כנען. ונחור בנו לא הלך עמו ויבא תרח וכל אשר לו חרנה וייטב המקום בעיניו וישבו שם ויפרצו שם האנשים³⁶ ויהי להם צאן ובקר עבדים ושפחות³⁷.

---

---

---

I. קדמת ישראל

מאת

זאב יעבץ

---

קדמת ישראל: מעשה אבות

מאת

זאב יעבץ

קדמת ישראל: מעשה אבות / זאב יעבץ

רוח אברהם ודרכיו, נוסע ע"פ ה' לכנען ולוט עמו, בונה שם מזבחות וקורא בשם ה', יורד מצרימה מפני הרעב, תעלולי פרעה, אברהם ולוט מתפרדים, לוט הולך סדומה ואברהם חברונה, אברהם מציל את סדום ובנותיה ואת לוט מיד מלך עילם, נוער כפיו מן השלל, ברית בין הבתרים, הגר וישמעאל, תולדות דעת אלהים עד אברהם, שם הקדש אל שדי, מצות המילה, הדעת הנשגבה של אברהם אבינו, מהפכת סדום, ראשית עמון ומואב, אברהם הולך ארצה פלשתים, יצחק נולד, ראשית הישמעאלים, באר שבע, אשל אברהם, עקדת יצחק וערכה, קדושת הר המוריה, מיתת שרה וקבורתה, מערת המכפלה, רבקה בת בתואל נשאת ליצחק, בני קטורה וראשית המדינים, מיתת אברהם וקבורתו, יעקב ועשו לידתם ודרכיהם, עשו מוכר בכורתו ליעקב, ערך הבכורה, יצחק בגרר, עבודת אדמתו, עשרו, רוח רעה בינו ובין הפלשתים, בריתו עם מלך פלשתים, יצחק אומר לברך את עשו ומברך את יעקב, שנאת עשו ליעקב, יעקב בורח חרנה, עובד את לבן ברחל בתו, יושב שם עשרים שנה ומוליד אחד עשר בנים ובת אחת, שב לארץ מולדתו, יעקב ועשו נפגשים, שֵם ישראל, בנין בית ועבודת אדמה, בנין מזבח לאל אלהי ישראל, מלחמת שמעון ולוי בשכם, לידת בנימין, מיתת רחל וקבורתה בדרך אפרת, מושב יעקב בחברון, מיתת יצחק וקבורתו במערת המכפלה, תרבות יושבי ארץ כנען ונימוסיהם בימי האבות, אחי יוסף מקנאים בו ומשליכים אותו הבורה בדותן, המדינים גונבים אותו ומוכרים אותו מצרימה, צדקתו ועניו, חכמתו וגדולתו, קם למשנה למלך במצרים, שבע ורעב שם, יוסף מתודע אל אחיו מקץ שתים ועשרים שנה, מביא את אביו ואת ביתו מצרימה, געגועי יעקב על ארץ כנען, יעקב ובניו לפני פרעה, יעקב ובניו מתישבים בארץ גשן.

ואברם ידע את ה' מנעוריו וימאס בכל גלולי בית אביו ובשקוצי כל הגוים ותגעל נפשו באלילים האלמים. ויבז בלבו את משמרי הבלי שוא המתהוללים באימים ויעבוד את ה' אל אמת ויאהבהו בכל לבבו ובכל נפשו. ויחכם ויצדק וילך בדרכי ה' ויעש משפט וצדקה הרבה מאד. וירא ה' את אברם כי כמוהו לא היה עוד קדוש וטהור מיום היות אדם על הארץ ויבחר בו להקים מזרעו עם קדוש שומר אמונים. ויאמר אליו לך לך מבית אביך והיית לאב לגוי גדול בארץ אשר אֹמַר אליך. ויקח את אשתו ואת לוט בן אחיו ואת הנפש ואת כל הרכוש אשר ברגליו וילך ארצה כנען. ויבא עד אלון מורה הוא המקום אשר נבנתה עליו אחרי כן עיר שכם¹. ויסע מאלון מורה כי לא אבה לשבת עם הכנעני היושב שם. וירא אליו כבוד ה' ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת. ויהי מחנהו הראשון בין בית אל ובין העי אך פניו היו הנגבה. ויבן אברם מזבחות בכל המקומות אשר חנה בארץ כנען לאות ולעד לה' הנראה אליו. ויקרא בשם ה' ויודע את חסדו ואת אמתו בקהל רב.

ולא ארכו הימים לשבת אברם בארץ ויבא רעב כבד מאד. וירד אברם ולוט עמו מצרימה והמצרים והפלשתים אשר יצאו מהם אנשים רעים מאד וגם מעט המוסר אשר נהלו היה מוסר אכזרי מלא דמים. ויהי כי הצניעו לכת מעבר מזה בדרך הישרה לבלתי נגוע איש באשת רעהו וישחיתו את דרכם הַתְעֵב והשחת מעבר מזה להמית את האיש בעל האשה אשר ישרה בעיניהם למען התירה להם ואברם ידע את הדבר ויצו את אשתו לאמר כי אחותו היא².

ויהי כבואם מצרימה וכראות המצרים אותה ויקחוה ביתה פרעה. ויבא ה' נגעים גדולים על פרעה ועל ביתו ויירא את ה' וישלח את אברם ואת אשתו ברכוש גדול.

וישב אברם ולוט ההולך עמו אל מקומו הראשון אשר בין בית אל ובין העי. ויתגלע ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה בינינו כי אנשים אחים אנחנו. הפרד נא מעלי אם טובה בעיניך ארץ השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה. וישמע לוט לקול אברם ויפרד מעליו ומעל ביתו וישם פניו קדמה ויאָחז בסדום אשר בעמק השדים, והארץ טובה מאד בימים ההם כגן ה‘. וירא ה’ אל אברם לנחמו ולחזק את לבו אחרי הפרד ממנו לוט השריד האחד לבית אביו ויאמר להרבות זרעו ולתת להם את הארץ הזאת עד עולם.

ולא טובו בעיני אברם הכנעני והפריזי יושבי המקום ויסע הנגבה וישב בקרית ארבע היא חברון, וישמחו לקראתו ענר אשכל וממרא נשיאי האמרי יושב הארץ ויכרתו עמו ברית וישב באלוני ממרא האמרי.

בימים ההם פשעו מלכי סדום ובנותיה מתחת יד כדרלעמר מלך עילם אחרי עבדם אותו שתים עשרה שנה. ויבא הוא ושלשה מלכים אתו ויך את הרפאים ואת האימים אשר בעבר הירדן מזרחה ואת החורי היושב בהר שעיר מנגב לארץ כנען. ויסב ויבא אל עבר הירדן ימה ויך את עין גדי אשר לאמרי³. ויך גם את סדום ואת בנותיה וַיִשְבּ ממנה שביה גדולה ולוט בן אחי אברם בשֶבי. וַיַסַּע משם כדרלעמר את מחנהו וישם פניו אל מקומו צפונה. ויֻגד לאברם כי נשבה אחיו ויקם ויאסוף את עבדיו ילידי ביתו שלש מאות ושמונה עשר. ויחזק גם את ענר אשכל וממרא ויאספו גם הם את אנשיהם⁴ וילכו אחריו וירדף אברם את כדרלעמר וישיגהו משמאל לדמשק ויכהו מכה רבה. ויצֵל מידו גם את לוט ואת כל קנינו וגם את שבי סדום ואת כל רכושה. ויצאו מלכי סדום ובנותיה לקראת אברם לברכו ויתן מלך סדום לאברם את כל הרכוש אשר הצילה ידו מיד כדרלעמר. וירם אברם את ידו לה' ויאמר חלילה לי לקחת מחוט ועד שרוך נעל לבד מן הצֵּדה אשר אכלו נערי מן השלל המושב. ויקחו רק נשיאי אמורי את חלקם מן השלל ואברם לא לקח מאומה. ויצא לקראתו גם מלכי צדק מלך שלם היא ירושלם והוא מבני שם⁵. ויהי כי גדל מלכי צדק על כל אנשי הדור בדעת אלהים ויהי להם לכהן ויברך את אברם בשם אלהי שם ויכבדהו אברם ויתן לו מעשר מכל. ויכָּבד אברם בעיני יושב הארץ ויהי כנשיא אלהים בתוכם⁶ ותהי המלחמה הזאת אשר נלחם אבינו הראשון במלך עילם למען הצדק. למלט עשוקים מיד עריצים, מבלי קחת מן השלל מחוט ועד שרוך נעל, לתפארת ולזכרון לימי עולם.

מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח? / צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ!

יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם / וּמְלָכִים יַרְדְּ..

מִי פָעַל וְעָשָׂה? / קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ⁷..

אך ככל אשר גדל אברם העשר ובכבוד כן דוה לבו בראותו כי הולך הוא ערירי כי סגר ה' את רחם שרי אשתו. ושרי כשמה כן היא שרתי⁸ בכל דרכיה יפת מראה ויראת אלהים ואברהם אֲהֵבָהּ וה' מנע ממנה פרי בטן. ותקח שרי את הגר שפחתה המצרית ותתנֶהָ לאברם לאשה כי אמרה אולי אִבנה ממנה. ותלד הגר לאברם בן ותקרא שמו ישמעאל הוא אבי כל בני ערב, ואברם בן שמונים שנה ושש שנים בעת ההיא.

אחר הדברים האלה כרת ה' את אברם ברית לתת לו זרע אמת משרי אשתו ולתת לו את הארץ הזאת מנהר מצרים אשר בנגב ועד נהר פרת אשר בצפון. ותקרא הברית ההיא ברית בין הבתרים כי עבר מראה דמות כבוד ה' כתנור עשן ולפיד אש בין בתרי עגלה עז ואיל אשר בתר אברם על פי ה‘. ויראהו ה’ במחזה את הרעות אשר תמצאנה את זרעו בארץ לא להם ואת הגאולה אשר יגאלם ה' מכף נוגשיהם. ותהי הברית בין הבתרים לאות לעם ישראל כי עם עולם הוא, עם התעודה אשר ידע ה' את כל מעשיו ואת כל תולדותיו מראש בטרם נוצר עוד.

ואלה הדברים אשר יספרו חכמי ישראל על אדות דעת אלהים הנודעת בארץ מימי אדם אבי כל חי עד הגלות דבר ה' אל אברם אבי כל בני ישראל לאמר: רוח ה' אשר נחה על האדם נעלה מעל קין בנו בהרגו את הבל אחיו. ויולד האדם בשנת השלשים ומאה לימי חייו בן ויקרא את שמו שת הוא החל לקרוא בשם ה'⁹. ויוָלד לשת בן ויקרא את שמו אנוש. בימיו החלו בני האדם ללכת אחרי מראה עיניהם, וישאו את עיניהם השמימה ויראו את כל צבאה את כל הצומח ואת כל החי אשר עליה. ויבינו אל לב האדם והנה רוח האהבה תשוה עליו חן, ורוח הגבורה תאזרנו עז.

וישכחו את רוח אלהים חיים המחיה את כלם ויערכו דמות לרוח רוח לבדה ולכל היצורים למיניהם אשר ראו עיניהם לבדם. ויפסלו להם את הדמות אשר חזה לבם בעץ ובאבן וישתחוו לפסילים אשר עשו אצבעותיהם ויקטרו להם ויזבחו להם ויאמרו אלהים אתם. ותמלא כל הארץ אלילים ויעבדו כל הגוים את מראה עיניהם ואת מעשה ידיהם. ויעבוד הכושי את הרמש הנבזה אשר תגעל בו כל נפש. והיוני עבד את תבנית האדם המחוטבת הדק היטב תאוה לעינים. וילכו כלם יחד אחרי ההבל גוי גוי אחר שקוצי עיניו ויש אשר לא סרו מאחריהם עד היום הזה. ויהי כי נדחו העמים ללכת אחרי אלהים אחרים מעשה ידי אדם ויקומו אנשים ויעשו שקר בנפש העמים ויאמרו כי כהנים הם לאמר אנשים העומדים לפני אלהים ההם לשרתם. ויתעום בכזביהם ובפחזותם ויורו אותם לעבוד את אלהיהם אשר עשו להם, בזמה ובדמים ובהבלי שוא. ותשחת הארץ ותמלא תועבה עול ונבלה, וגם אנשי הצדק אשר קמו בכל דור ודור לא מצאה ידם להטות את העם אל הדרך הטובה והישרה כי אל המראות אשר יֵרָאו בקרב הארץ שעו עיני העמים וישימו את המראות לאלהים. על כן היו בעיניהם גם הזמה והדמים הנראים גם הם בארץ דרכי אלהים וילכו בהן. ויהיו אנשים ממשפחות בני שם וישא אותם לבם בחכמה ויעמיקו להתבונן כי שרש אחד לכל היקום וכל מעשיו תמים יחדו אל ראש אחד. וישאו עיניהם אל אֵל אחד ויתנוהו עליון¹⁰ וישביתו מפניהם יחידי סגולת בני שם את האלהים הרבים ויקדישו אל אחד. ויביע השם הזה שם אֵל, את החפץ האחד המחיה את כל ככל אשר הביע השם אלהים¹¹ את היד הגדולה והחזקה המושלת בכל והנראה בכל. ויחשב היקום בעיני האדם כבית חמר לרוח אלהים כאשר יחשב הבשר לגויה לרוח האדם. ויער ה' את רוח אברם אשר לפניו לא היה כמהו איש אשר רוח אלהים בו, וילמד תועים בינה כי היקום לא גו לרוח אלהים כי אם קנין בידו. ויקראו לאלהים אדני¹² לאמר שליט בעולמו לעשות בו כטוב בעיניו.

וירא ה' אל אברם בשנת התשעים ותשע לימי חייו ויאמר לו אני אל שדי¹³ לאמר אל שֶׁדַּי לי גם בלא יקום ובלא תבל, ולתבל אין די בלעדיו¹⁴. ויכרות ה' ביום ההוא, ביום הודעו לו באל שדי, ברית לו ולזרעו לדורות עולם להיות לו לאלהים, מלבד הברית הראשונה אשר כרת עמו בין הבתרים על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ. ויבדל אברם הוא וזרעו קדש קדשים בהודיע לו אלהים את שם קדשו אשר לא עשה כן לכל גוי. ויהי ביום קדש ה' את אברם להקים לו מזרעו גוי קדוש ויקרא לאברם ולאשתו שם חדש ויקרא לאברם אברהם ולשרי שרה למען דעת כי חדש ה' את רוח אבות עמו בהגלותו עליהם בשם קדשו ויצוהו למול כל זכר מזרעו לדורותיו לאות ברית קדש. ויאמר ה' הנה שרה יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקימותי את הברית אשר כרתי עמך לו ולזרעו לברית עולם. ויקם אברהם וימל את בשר ערלתו ואת ישמעאל בנו ואת כל זכר באנשי ביתו.

וחטאת סדום ובנותיה כבדה מאד לפני ה' ויאמר ה' לשחתה. ויהי כי ידע אברהם את דרכי ה' כי חסד ורחמים המה, ויתחנן ויקרא: חלילה לך להמית צדיק עם רשע השופט כל הארץ לא יעשה משפט? ויהי המאמר הקדוש והנעלה הזה אשר יצא מפי אברהם אבינו למקור תורת חסד¹⁵ בארץ כי כל גויי הקדם וכל חכמיהם לא ידעו בלתי אם אלהי חמה וחוזק יד אשר לא ידעו רחם. ויאמר ה' אם ימצאון עשרה צדיקים ונשאתי לכל המקום בעבורם.

ואדם אין צדיק בסדום ועמורה אדמה וצבוים וימטר ה' עליהן גפרית ואש ויהפוך אותן ואת כל הככר, ויהי עמק השדים לים המלח עד היום הזה. ויזכור ה' את אברהם וימלט את לוט אחיו מן ההפכה. ויולדו ללוט שני בנים שם האחד מואב ושם השני עמון. וירבו הימים ויהיו עמון ומואב לגוים וילכו המואבים ויכו את האימים הלא המה הרפאים היושבים מנחל הערבים עד נחל יבק וישמידום וישבו תחתם¹⁶. ובני עמון הכו את הזמזומים המה הרפאים אשר מעבר לנחל יבק צפונה וירשו את ארצם¹⁷.

ויסע אברהם מחברון גררה אשר לפלשתים והפלשתים בני שבט מצרי המה¹⁸. ויהי אברהם בן מאה שנה ויתן לו ה' את שאלתו ותלד שרה לאברהם בן ותקרא את שמו יצחק וימל אותו אברהם בן שמונת ימים ויגדל הילד ויהי לנער ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק את בנה וירע הדבר בעיניה כי יראה פן יסיר הנער את לב בנה. ותדבר על לב אברהם לשלחהו וירע בעיניו על אדות ישמעאל בנו. ויאמר אליו ה' כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע. ויקם אברהם וישלחהו וישב במדבר פארן ויגדל ויהי רבה קשת. ויהיו לו שנים עשר בנים וישכנו מנגב לארץ כנען על פני ארץ מצרים, ויחזיקו אנשים מן הישמעאלים בדרכי עם כנען ויהיו גם הם לסוחרים עושי מקנה וקנין. ויהי כאשר ישבו בין ארצות כנען והגלעד ובין ארץ מצרים, ותהיינה ארחותיהם באות הגלעדה וקנו ונשאו משם על גמליהם נכאת צרי ולוט והורידו מצרימה¹⁹ ויפרצו הישמעאלים הנגבה. ויהי מקץ ימים רבים מאד ויגיעו עד ירכתי תימן ויהיו המה ובני יקטן בן עבר השוכנים שם לגוי אחד עצום ורב הלא הוא עם בני ערב.

ויחפור אברהם באר מקדם לעיר גרר ויתן לאבימלך מלך גרר שבע כבשות בעבור תהיה לאברהם לעדה כי לא הבאר. ויכרתו שניהם ברית ויקרא אברהם שם המקום באר שבע. ויטע שם אשל ויהי מקום האשל בית מועד לאדם רב ויקרא אברהם באזניהם בשם ה' אל עולם.

וה' אמר אל אברהם קח את יצחק בנך יחידך והעלהו לי לעולה על הר המוריה. וילך אברהם שמה ויעקד את בנו וישלח ידו לשחוט אותו. וקול ה' האלהים קורא אליו מן השמים אל תשלח ידך אל הנער כי רק לבעבור הודיע את אשר בלבבך צויתי לך לעשות הדבר הזה ולמען יתברכו בזרעך כל גויי הארץ וידעו כי שמעת בקולי. ויקח אברהם את האיל אשר מנגד הנאחז בסבך ויעלהו לעולה תחת בנו, למען דעת כל שוכני ארץ, כי מעביר את בנו באש לאלהיו תועבת ה' הוא²⁰. ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, לאמור ירא ה' ויזכור את עקדת יצחק. ויקדש ההר הזה אשר הוא קדמת עיר ירושלם, קדש עולמים, כי הוא המקום אשר בחר ה' לשכן בו שמו ולהיות עיניו ולבו שם עד עולם.

ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בת שבע ועשרים ומאה שנה. ויספוד לה אברהם ויבך אותה, ויתנו בני חת אנשי המקום את מבחר קבריהם לאברהם כי לנשיא אלהים נחשב בעיניהם. ולא אבה אברהם לקחת מתנת חנם מידם, ויקן מיד עפרון החתי את מערת המכפלה לאחֻזת קבר בארבע מאות שקל כסף ויקבור שמה את שרה אשתו. ותהי מערת המכפלה הנחלה הראשונה לאבינו הראשון בארץ כנען.

ויהי אחרי מות שרה וישלח אברהם את אליעזר עבדו זקן ביתו ארם נהרים אל בית אביו לקחת מבנות אחיו אשה לבנו ולהביאה אל ביתו כי לא היה טוב בעיני אברהם להתחתן בבנות עם כנען. ויבא אליעזר אל בית בתואל אשר ילדה מלכה לנחור. וירא את רבקה בתו כי טובת מראה וטובת עין היא וידבר על לב אחיה ואמה לתתה לאשה ליצחק. וישאלו את פי הנערה ותוֹאֶל להנשא לו. ויקח העבד את רבקה לאשה לבן אדוניו ותלך רבקה ודבורה מינקתה²¹ ונערותיה ותבאנה ארצה כנען. והנערה טובת מראה מאד תמה וברה, טובת טעם וטובת שכל.

ומלבד יצחק וישמעאל היו עוד ששה בנים לאברהם אשר ילדה לו קטורה אשר היתה לו לאשה אחרי מות שרה. ויהי מדין הבן הרביעי לקטורה הוא אבי עם המדינים הרוכבים על הגמלים²² והנוסעים בעדר אשר היו להם ערים²³ בקדמת ארץ מואב. ויהיו בתוכם גם אנשים סוחרים עושי מקנה וקנין כמשפט בני עמי כנען²⁴. ויהי לפני מות אברהם ויתן לכל בניו מתנות וישלחם ארץ הקדם ואת כל אשר לו נתן ליצחק בנו. ויחי אברהם חמש ושבעים ומאת שנה וימת בשיבה טובה ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה.

ויצחק ישב עם באר לחי ראי אשר בין קדש ובין ברד בנגב הארץ. ותלד לו רבקה תואמים מקץ עשרים שני לקחתו. ויקראו את שם הבכור עשו ואת שם השני קרא יעקב. ויגדלו שניהם ויהיו נבדלים בכל דרכיהם ובכל מעשיהם. ויהי עשו איש יודע ציד ויעקב איש תם רועה צאן.

ויצחק איש תם וישר, ועמל לא ראה מעודו כי בבית אביו ראה אך טוב וחסד וכל חבר רע הרחיקו אביו ואמו ממנו. ויהי כאשר הערים עשו לדבר חלקות באזני אביו ולהביא לו מצידו ויאמן בו אביו ויאהב יצחק את עשו מיעקב, ורבקה אשת חן ושכל טוב אוהבת את יעקב בנה בכל לבבה ובכל נפשה כי אִמֵנו הרכה וטובת הטעם אשר גָדלה בבית אביה כשושנה בין החוחים ראתה הרע ותבחנהו ותדע להבדיל בין רע לטוב. וילך עשו אחרי עיניו ויעקב שם לב ויבן לאחריתו וירא יעקב את אחיו כי בשרירות לבו הוא הולך וכי בזויה בכורתו בעיניו – והבכור בימים ההם היה גם כהן-מורה ואיש מופת לכל נפשות בית אביו – וידבר יעקב על לב אחיו וימכור לו עשו את בכורתו בכסף ויאכילהו נזיד עדשים לקים את דבר המכר²⁵.

ויהי רעב בארץ ויאמר יצחק ללכת מצרימה וירא ה' אליו ויחדש עמו את הברית אשר כרת את אברהם אביו ויברכהו ויצו עליו לבלתי רדת מצרימה. ויצא יצחק מעם באר לחי ראי וישב בגרר ויהי לו גם מקנה רב ועבֻדָּה רבה²⁶ וַיָחֶל יצחק לשלוח את ידו גם אל עבודת האדמה וגם מן המקנה לא הניח ידו. ויהי הוא הראשון לאבותינו אשר עָבַד עָבוד את האדמה אשר נשבע אלהים לתתה לו ויצלח לו בעבודתו וימצא מאה שערים. ותצר בו עין הפלשתי יושב הארץ ויסתמו את הבארות אשר חפר אברהם אביו. ויאמר לו מלך פלשתים צא לך מזה כי עצמת ממנו. ויצא יצחק מגרר ויחן בנחל גרר ויציקו לו הפלשתים ויסתמו את הבארות אשר חפרו עבדיו שם ויפן משם קדמה וישב בבאר שבע. ויבא אליו שמה מלך פלשתים אחרי כן ויחדש עמו את הברית אשר כרת המלך אשר לפניו במקום ההוא עם אברהם אביו²⁷.

ועיני יצחק כהו מִשֵּׂבו ויהי היום ויקרא אל עשו ויאמר לו צא נא השדה והביאה לי ציד ואכלתי וברכתיך בטרם אמות. ותשמע רבקה ותמהר ותעש מטעמים ותתן ביד יעקב להביא אליו למען ישא הוא את הברכה מאת אביו. וימאן יעקב התם להיות כמתעתע ולגנוב את לב אביו. ויחזק עליו דבר אמו ולא מְלָאוֹ לבו למרות את פיה ויבא אל אביו וישק לו ויברכהו. וישב עשו וירא והנה לקח יעקב את הברכה ויחר אפו בן ויתנכל להמיתו. ויֻגד לרבקה ותקרא ותדבר על לבו לברוח אל לבן אחיה חרנה. ותצר לה מאד פן יוָּדע הדבר ליצחק והתעצב אל לבו וקרהו אסון. ותבוא אל יצחק בחכמתה ותאמר אם לוקח יעקב אשה מבנות חת הכנעניות כאשר לקח עשו למה לי חיים. ויקרא יצחק ליעקב ויברכהו בשם אל שדי אשר נראה לאברהם וישלחהו פדנה ארם אל לבן אחי רבקה לקחת מבנותיו אשה. ותקם עצת רבקה למלט את יעקב מידי עשו ולהסתיר עמל מעיני יצחק.

וילך יעקב פדנה ארם הוא ארם נהרים. ויבא יעקב לוזה אשר מים לעי וילן שם. וישכם בבוקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה. ויקרא יעקב את שם המקום בית אל כי אלהים נראה לו שם בחלום הלילה ויברכהו. ויבא יעקב שדה חרן וימצא את רחל בת לבן אחי אמו בשדה ברעותה את צאן אביה. וַיִרְאֶהָ ותדבק נפשו בה ויאהבֶהָ אהבה עזה מאד. ויצא לבן לקראתו וישק לו וישב יעקב אמו חדש ימים. ויאמר יעקב ללבן תנה לי את רחל בתך לאשה אשר אהבתי בעבודה אשר אעבדך שבע שנים ויאות לבן. ולבן איש מחליק לשון ובעל מזמות. ויהי מקץ שבע שנים ויתן את לאה בתו ליעקב באמרו לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה, ועתה אם תעבוד עמי עוד שבע שנים לא אמנע גם את רחל ממך. ויתן לבן את רחל בתו ליעקב. ויעבוד יעקב את לבן עוד שבע שנים. וירא ה' כי אהב יעקב את רחל מלאה ויתן ללאה בנים ורחל עקרה. ותלד לאה ליעקב את ראובן ואת שמעון את לוי ואת יהודה. ותקנא רחל בלאה ותתן את בלהה שפחתה ליעקב לאשה למען תבָנה ממנה. ותלד בלהה ליעקב את דן ואת נפתלי. ותת גם לאה את זלפה שפחתה ליעקב לאשה ותלד לו את גד ואת אשר. ותלד עוד לאה את יששכר ואת זבלון ואת דינה אחותם. ואחרי כן ילדה רחל בן ליעקב ותקרא את שמו יוסף. ויעבד יעקב את לבן עוד שש שנים ויתן לו לבן בעבודתו את כל שה נקוד וטלוא בכשבים ובעזים אשר ילדו הצאן. ויהי מקץ עשרים שנה וישב אל ארץ מולדתו אל יצחק אביו.

ועשו נחם על הרעה אשר חרש על אחיו ויהי בשמעו כי יעקב בא וירא כי לא תוכל הארץ לשאת גם את מקנהו גם את מקנה יעקב אחיו. ויקח את כל נפשות ביתו ואת כל קנינו ויסע הנגבה וישב בהר שעיר אשר ים המלח נגבה מזרחה לו. וישכח עשו את איבתו²⁸ ליעקב ויסע וילך לקראתו וארבע מאות איש עמו ולא האמין יעקב לעשו ויירא מפניו ויחץ את העם ואת הרכוש אשר אתו לשני מחנות ויתפלל לה‘. וישלח לעשו מלאכים ודברים טובים בפיהם ומנחה בידם מקנה בקר וצאן גמלים וחמורים לכפר את פניו. ויעקב העביר כל נפשות ביתו את נחל היבק וימצאהו איש פלאי ויאבק עמו ותקע כף ירך יעקב בהאבקם יחד ויגד האיש ליעקב כי מלאך ה’ הוא ויקרא את שמו ישראל ויברכהו. ויקרא יעקב שם המקום פניאל לאמר את פני אל ראיתי. ויסע יעקב משם ועשו בא לקראתו וירץ עשו לקראת יעקב ויפל על צואריו ויבכו שניהם. ולא אבה עשו לקחת את המנחה מיד יעקב ויפצר בו ויקח ויפרדו איש מעל אחיו בשלום ביום ההוא. וישב עשו לדרכו ארצה שעיר. ויעקב העתיק צפונה ויבן לו בית. ויהי הוא ראש לבוני בתים בבית אביו בארץ ככל אשר היה יצחק הראשון בבית אביו לעובדי אדמת הארץ הזאת²⁹. ויעש סכות למקנהו ויקרא שם המקום סכות. ויבא עד שכם ויקן חלקת שדה מיד בני חמור החוי לעבוד את האדמה כאשר עבד יצחק אביו ויט לו שם אהלו ויבן שם מזבח ויקרא בשם אל אלהי ישראל.

ולחמור החוי נשיא הארץ בֵּן ושמו שכם. ותדבק נפש שכם בן חמור בדינה בת יעקב ויקחה אל ביתו ויענהָ. ויצא חמור אבי שכם אל יעקב אל חלקת שדהו וידבר על לבו לתת את בתו לבנו לאשה ולהיות עם עמו לגוי אחד ולסחור עמהם את הארץ. וידברו בני יעקב אל חמור בערמה ויאמרו אך בזאת נאות לתת לך את אחותנו בהמול לכם כל זכר כמנו. וידברו חמור ושכם אל אנשי עירם וישמעו להם כי עיני עמי כנען ועמי חם היו להרבות את המסחר בארץ³⁰ וימלו כל זכר באנשי העיר. ויהי ביום השלישי ויקומו שמעון ולוי וינקמו את נקמת אחותם ויהרגו כל זכר ואת חמור ואת שכם ויוציאו את דינה מבית שכם. ויבוזו את אשר בשדה ואת אשר בעיר ואת כל אשר בבית וַיֵרַע הדבר בעיני יעקב מאד לפקוד עון איש אחד על כל יושבי העיר. ויהי כאשר ירא יעקב לשבת עוד במקום הזה ויקם וילך על פי ה' לוזה היא בית אל אל המקום אשר נגלה לו אלהים בלכתו חרנה. ויבן שם מזבח לאל העונה אותו ביום צרתו אשר היה עמו בכל הדרך אשר הלך ואשר נתן חתַּת אלהים על הכנעני והפרזי יושב הארץ לבלתי נקום מידו נקמת אחיהם. וירא אליו ה' באל שדי במקום הזה ויברך אותו. ויהי בנסוע יעקב מבית אל בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה ותלד רחל ותקש בלדתה. ותרא רחל כי מתה היא ותקרא את שם בנה בן אוני ואביו קרא לא בנימין. ויקבור אותה יעקב בדרך בית לחם ויצב עליה מצבה ולא מש זכר רחל האם הרחמניה מכל זרע יעקב. ותהי בעיניהם כאם בישראל המבכה על בניה בצר להם³¹. ויבא יעקב אל יצחק אביו חברונה ויגר שם. ויחי יצחק מאה ושמונים שנה וימת ויקברו אותו בניו בקבר אביו ואמו במערת במכפלה ובמערה ההיא נקברה גם רבקה אשתו³².

וארץ כנען היתה ארץ נושבת אשר לא חסר כל בה. ויפרץ בה גם עשר הכסף והזהב, מלבד עשתרות מקנה הצאן והבקר ותבואת האדמה אשר עצמו בה מאז. ותהי המטבע מהלכת בארץ הכסף או שקל הכסף³³ והבקע³⁴ הזהב³⁵ והקשיטה³⁶. ותעודה כתובה ואמָנָה כתובה לא ידעו עוד בימים ההם, והיה בקנות איש נחלה מיד רעהו והיתה המקנה לעיני כל באי שער עירו³⁷ למען יהיו כל אנשי המקום עדים ולמען שים זכרון לדבר, או מתנה יתן לאדוני הארץ בעבור תהיה לו לעדה³⁸, כי לו נסבה הנחלה הזאת. ובתים לא נמצאו עוד בארץ כי באהלים ישבו. אך בנגב הארץ היו בתים³⁹, וגם לסוסים לפרדים ולמרכבות לא היה זכר עוד. ויעשו מרבית בני העם את דרכם ברגליהם והיה מדי סור האורח אל בית איש ונתנו לפניו מים ורחץ את רגליו מאבק הדרך⁴⁰ ויש אשר עבדו בחמור ובגמל גם עבודת מֻרכב⁴¹ מלבד עבודת המשא אשר עברו בם כל יושבי הארץ. ומאכל העם היה עגות מצות⁴² אפיות קמח או סלת⁴³ חמאה וחלב⁴⁴ נזיד⁴⁵ גם יין⁴⁶ ושמן⁴⁷ ובשר הציד⁴⁸ או צלי גדי עזים⁴⁹ נחשב למטעמים⁵⁰. ובטוב לב איש ועשה משתה לאוהביו⁵¹ וילבשו גדולי העם בגדי חמודות⁵² שָׁני⁵³ וכתנות פסים⁵⁴ ויחגרו חרב⁵⁵ וקשת⁵⁶ וישימו פתילים על צניפיהם אשר בראשיהם וטבעות מפֻתחות פתוחי חותם על אצבעותיהם⁵⁷ והנשים תתכסינה בצעיף⁵⁸ ושמו נזם זהב על אפן וצמידים על ידיהן⁵⁹. ובנשוא איש אשה מבנות נכבדי ארץ והרבה לה מהר ומתן⁶⁰ כלי כסף כלי זהב ובגדים. ומגדנות יתן לכל בית אביה⁶¹ ואסף אל ביתו גם אותה גם את מינקתה⁶² גם את נערותיה⁶³ לעמוד לפניה ולשרתה. ובמות להם נפש וקברוה אל אחֻזת הקבר אשר למשפחתה⁶⁴. ויהיו בני תרבות בכל דבר דרך ארץ אך הצנע לכת לא ידעו ויהי קָדֵש בארץ⁶⁵. ונערה אשר לא ידעה איש יקרה היתה בימים ההם⁶⁶. ובכל זאת לא עלתה עוד רעתם לפני ה' כי עיני איש היו אל מעשהו ואל עבודתו⁶⁷ ולא הרבו עוד לשחת את דרכם. ויען כי לא שלם עוד עון האמורי⁶⁸ לא לֻקחה עוד מידם הארץ ולא נתנה בעת ההיא לזרע יעקב. ויקם ה' את דברו אשר דבר אל אברהם במחזה להביא את זרעו אל ארץ אחרת ולתת להם את ארץ כנען ביום אשר תקיא את יושביה⁶⁹ מפני חטאתם אשר תכבד מאד. וישם ה' את יוסף לראש מסִבי הדבר הגדול הזה דבר רֶדֶת אבותינו מצרימה.

ויוסף היה נזיר אחיו יפה מראה וחכם לב, ואביו אֲהֵבו כי בן זקונים הוא. ויגבה לב יוסף על אחיו ויספר להם את חלומותיו אשר חלם, כי מושל הוא עליהם ויקנאו בו. ויהי היום וירעו בני יעקב בשכם ויחרד לב אביהם פן יפקדו עליהם יושבי המקום דמי אחיהם אנשי שכם⁷⁰. וישלח את יוסף מעמק חברון לראות את שלומם וילך וימצאם בדותן אשר מצפון לשכם. ויהי בראותם את יוסף מרחוק בא אליהם ויאמרו אנשים מהם להמיתו. וראובן בכור יעקב היה איש טוב ורחום מאד אף כי לא היה מושל ברוחו⁷¹. ויתחנן להם ראובן ויאמר להם אל תחטאו בילד⁷² ויהי כאשר הכבידו אזנם ויאמר אליהם בערמה השליכוהו הבורה כי אמר בלבו ישוב נא אפם והשיבותיהו אל אביו. ויהי כבוא יוסף ויפשטו אחיו את כתנתו וישליכוהו הבורה. הם יושבים אל הלחם ומתיעצים והנה סוחרים מדינים עוברים וימשכו המדינים את יוסף מן הבור וימכרוהו לארחת הישמעלים בעשרים כסף ואחי יוסף לא ראו⁷³. ויקם ראובן מתוך אחיו ויסר אל הבור לראות והנה יוסף איננו ויקרע את בגדיו. ויטבלו את כתנת הפסים אשר ליוסף בדם שעיר עזים וישלחו אל אביהם ויקרא יעקב כתנת בני היא! חיה רעה אכלתהו! וימאן יעקב להתנחם ויתאבל ימים רבים.

והישמעאלים הביאו את יוסף מצרימה וימכרוהו לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים וימצא חן בעיני אדוניו. ויהי ה' את יוסף ויפקדהו פוטיפר על כל אשר לו ויברך ה' את בית המצרי בגללו. ותשא אשת פוטיפר את עיניה ותאמר למשכו ברשתה וימאן יוסף הַצָנוּעַ ויאמר הן אדוני לא חשך ממני מאומה כי אם אותך ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים. ויחר לה עד מות ותהפך לו לאוֹיֶבֶת ותתנקש בנפשו ותשם לו עלילות דברים כי שָׁת הוא מוקשים לתֻמתה. ויאמן לה פוטיפר ויחר אפו ביוסף ויקחהו ויתנהו אל בית הסהר אשר למלך. ויתן ה' את חנו בעיני שר בית הסהר ויתן את משמרת כל בית הסהר ביד יוסף.

ויהי מקץ שנתים ימים ויחלום פרעה חלום והנה שבע פרות דלות בולעות שבע פרות בריאות ושבע שבלים שדופות בולעות שבע שבלים מלאות ומכל חרטֻמי מצרים אין פותר את החלום לפרעה. וידבר שר המשקים אל פרעה הנה לשר הטבחים עבד נער עברי יודע חלום לפתור אותו. וישלח פרעה ויביאו את יוסף ויספר לז פרעה את חלומו ויפתר יוסף את דבר מראות הלילה אשר ראה פרעה בחלומו לאמר הנה שָׂבָע גדול בא על מצרים שבע שנים וקמו אחריו שבע שני רעב והשכיחו את כל שנות השבע וכי אות הוא החלום מעם ה' לפרעה כי יצבור אכל בערים והיה לפקדון לשבע שני הרעב. וייטב הדבר מאד בעיני פרעה וימצא הנער העברי חן בעיניו מאד כי המלכים המושלים בימים ההם במצרים מבני שם היו. להם יקראו סופרי מצרים הקדמונים מלכי הרועים⁷⁴.

ויתן פרעה את טבעתו על יד יוסף ויפקידהו למשנה על כל ארץ מצרים ויקרא את שמו צפנת פענח. ויצלח יוסף מאד ויעש חיל ויהי לברכה לממלכת אדוניו. ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה ותלד לו אשתו אסנת בת פוטיפרע כהן און, אשר נתן לו פרעה, שני בנים את מנשה ואת אפרים. ויצבור יוסף בר כחול הים בשני השבע. ותכלינה שני השבע ויכבד הרעב מאד בארץ צידון בארץ כנען ובארץ ערב⁷⁵ וישבור יוסף בר לכל הארצות ההן. ויבואי בני יעקב עשרה לשבור בר ואת בנימין לא שלח יעקב עמם. ויכר יוסף אותם והם לא הכירוהו ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות למען דעת את אשר בלבבם. וישאל להם היש לכם אח ויאמרו אחינו הקטן את אבינו והאחד איננו. ויאמר להם לא תשובו לראות פני אם אחיכם הקטן אין אתכם ויתן להם את שברם וישלחם וילכו ולמען ישובו עוד הפעם עצר את שמעון אחיהם במצרים. ויהי כאשר כלו לאכול את שברם בבתיהם בארץ כנען ויפצרו ביעקב מאד ויתן להם את בנימין וירדו מצרימה. ויהי בבואם וישאל יוסף לשלום אביהם ויגש לבנימין ויאמר אלהים יחנך בני. וימהר יוסף החדרה ויבך כי נכמרו רחמיו אל בן אמו אשר אהב בכל לבבו ויצא ויתאפק ויקרא לאחיו אל הלחם ויאכלו וישתו עמו.

ויצב יוסף לשים את גביע הכסף באמתחת הבר אשר לבנימין. ויהי בצאתם את העיר וירדפם האיש אשר על בית יוסף וישיגם ויחפש וימצא הגביע באמתחת בנימין ויבהלו ויקרעו כלם שמלותם ויבאו לפני יוסף. ויאמר יוסף לכו כלכם לשלום והאיש אשר נמצא בידו הגביע יהיה לי עבד. ויגש יהודה וידבר אל יוסף בלשון למודים דברים נכוחים ונמרצים ויכל את דבריו ויקרא ויאמר איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי.

והמון רחמי יוסף אשר התאפקו נכמרו כרגע ויתן קולו בבכי גדול ויקרא אני יוסף העוד אבי חי? ותפול חתת אלהים על אחיו ולא יכלו להשיב אותו דבר. ויגש אליהם ויפול על צואריהם וישק להם ויבך וידבר להם דברים טובים ונחומים. וימהר וישלח את אחיו בעגלות להביא את אביהם ואת בתיהם וילכו ויבאו ארצה כנען ויגידו ליעקב אביהם כי עוד יוסף בנו חי. ויפג לבו ויקרא האמנם עוד בני חי! ובשוב רוחו אליו קרא בהמון לבו רב לי! עוד יוסף בני חי! אלכה ואראנו בטרם אמות!

ויסע יעקב וכל אשר לו מחברון מצרימה. ויבא באר שבע ותהי עליו שם יד ה' לחזק את לבו לאמר אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, כי כל געגועי אבינו הזקן לבן שעשועיו לא עמדו לו להסב עיניו מנגד הארץ אשר נשבע ה' לתת לו ולהפיר יראתו אשר ירא מרדה מצרימה. ויהי כאשר קרב לבא ויצא יוסף לקראת אביו ויפול על צוארו ויבך בכי גדול מאד. ויעקב אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי. וישם יוסף את לבו להטות את לב מלך מצרים להושיב את אחיו בארץ גשן למען יוכלו ללכת בדרכי אבותיהם באין מכלים דבר. ויקח מאחיו חמשה אנשים וישם דברו בפיהם ויציגם לפני פרעה. וישמח פרעה לקראתם ויצו את יוסף להושיבם בטוב בעיניהם אף אמר לשומם לו לשרי מקנה. ויהי יוסף כלא שומע את הכבוד ואת החסד אשר אמר פרעה באחרונה לעשות לאחיו כי גם הוא גם הם דבקו באלהיהם ובמולדתם ויבחרו לשבת לבדם לבלתי הִנָקֵש בניהם אחרי הַמִצְריִים ולבלתי היות עמם לעם אחד. אחרי כן העמיד יוסף את יעקב אביו לפני פרעה ויאר פרעה פניו אליו ויברכהו יעקב ויצא מלפניו.

---

קדמת ישראל: מושב ישראל במצרים

מאת

זאב יעבץ

קדמת ישראל: מושב ישראל במצרים / זאב יעבץ

משפחות יעקב עושות חיל. שנות יעקב האחרונות וערכן. בניו. לפלגות רוחם ודרכיהם. דעת יעקב על הבכורה וסדור עניני משפחתו על פיה. שירת ברכתו. מותו. קבורתו במערת המכפלה. יוסף מנחם את אחיו. ערך ימי האבות בתולדותינו. המשפחה היתה לעם. ישראל שם האומה. חוק זכרון לכבוד יעקב. ראשית עבודת הסופרים. איתן ואחיו בני זרח אבות המחוקקים. הכתב. חזון. סמני גדולת העם בשמות בניו. בני שלה אבות עושי מלאכה בישראל. כבוד המלאכה. רבים מישראל מתישבים בערי מצרים. הדעות והמדות נפסדות. גובה לב. רבוי נשים. הבלי נכר. מלחמת בני אפרים. שנאת מצרים לישראל. געגועי יוסף לארץ אבותיו ביום מותו. השבעתו את אחיו. בני יעקב מתו. עבודת אפיס ואמון. מוכיחים קמו בישראל. מרי. קשי ערף ובטול המילבה. מלכי הרועי נגרשים. מלכי בני חם מושלים. שנאת מלכי בני חם לישראל. חסדי יוסף נשכחים. גזרת מס. בנין פתום ורעמסס. עבודת פרך. גזרות כליה. לידת משה. הצלתו. גדולו בבית המלך. רום ערכו לעולמי עד. המון לבו לאחיו. גבורת מעשי נעוריו. מנוסתו לארץ מדין. רעואל-יתרו. משה נושא את צפורה ומוליד את גרשם. רועה צאן חותנו. יתרון שבט הלוי. אהרן הנביא ומרים הנביאה. שנוי לרעה בשטת השעבוד. נוגשים ושוטרים. הרהור תשובה. גלוי שכינה למשה ותעודתו. שם הויה. משה ואהרון נפגשים. אוספים זקני ישראל במצרים. עומדים לפני פרעה. הגזרות מתרבות. תלונת העם. דברי אוהבי מצרים. מכות. פרעה מבטיח וחוזר ומלא חרטות. משה עומד על דעתו. גמר דברי משה אל פרעה. מצות פסח. כבוד משה בעיני מצרים. מכת בכורות. בכור פרעה מת. פרעה מתחנן למשה ולישראל. גאולה. יציאת מצרים וערכה. מספר היוצאים. עצמות יוסף. ערב רב. ניסן ראש חדשים. חג המצות. קדוש בכורים. תפילין.

ויושב יוסף כל בית אביו שבעים נפש בארץ גשן אשר ברעמסס במיטב הארץ. ויכלכל אותם יוסף לחם לפי הטף כי כבד עוד הרעב בארץ ויעשו בני יעקב חיל בשבתם שם וירבו ויפרו מאד.

והימים אשר ישב יעקב בארץ גשן היו האחרונים והנכבדים בכל הפרק הראשון לתולדותינו בכל ימי האבות. כי בשבע עשרה שנה ההן שם את לבו לצוות את בניו אחריו ולהגיד להם מה יהיה משפטם בהיות המשפחה לעם. ויהיו ימי חיי יעקב בעיני בניו אחריו למראה דמות תולדות הגוי הגדול אשר יצא מחלציו אשר נפתולי אלהים נפתל כל ימיו עם כל סביביו גם יכול להם.

בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו

וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת-אֱלֹהִים

וַיָּשַׂר אֶל-מַלְאָךְ וַיּוּכָל…¹

ועין אלהים היתה על אבינו על יעקב להבין אל קרב לב בניו ולדעת ולהורותם את דרך הרוח אשר יאחז איש איש מהם². אף משלח יד ונחלה בארץ הורה לכל אחד מבניו לפי רוחו ולפי ערכו. וירא את ראובן בכורו, האיש הרך והטוב אשר שם את כל לבו להציל את יוסף מרעתו. כי אין מעצר לרוחו ולא שאַת³ לו ולא עז. ושמעון ולוי לא זכו בעיניו על אפם ועל עברתם כי מהירי חמה היו ויצו להפיץ את שבטי שמעון ולוי ולחלקם בתוך אחיהם ולבלתי תת חלק ונחלה בארץ להם לבדם. אך ביהודה בטח לבו כי בעזו ובגבורתו ובכח לבו יהיה לראש אחיו. וליששכר איש מנוחה וארך רוח נבא נחת ושקט מבית וקוצר יד במלחמה על פני חוץ וייעצהו לשום את כל לבו אל עבודת אדמתו. ואת זבלון האוהב לנוע שם לעובר ארחות ימים וישם את גבולו לחוף ימים מנגד לצידון. ואת גד ואת נפתלי ואת בנימן ראה כי רוח גבורה בם וינבא להם כי יצליחו במלחמותיהם. וינחם את דן אשר רק בן אחד היה לו כי יעשה גם הוא חיל וכי יהיה לכבוד כאחד שבטי ישראל. אך את כל ברכותיו ברכות שמים מַעָל ברכות תהום רובצת תחת יצק על ראש יוסף נזיר אחיו.

בעת ההיא שב יעקב ללכת בדרך אשר החזיק בילדותו להעביר את הבכורה מפטר רחם⁴ ולתת לאיש אשר לו יתרון הכשר חכמה. ויקח את הבכורה מיד ראובן⁵ ויתן לנזיר אחיו ליוסף⁶, ואת יהודה שם לראש⁷ כי אמיץ וכביר כח לב הוא. וגם בבית יוסף אשר שם לשני בתים בִּכֵּר את אפרים הצעיר על פני מנשה הבכור כי גדול היה שבט אפרים משבט מנשה בעֹז ובדעת נפש. ויהי שני ליהודה בכבודו בישראל. את כל המצות האלה אשר צוה את בניו אחריו שם בשירה צחה ורוממה אשר דבר באזני בניו לפני מותו. ותהי השירה הזאת המלאה רחמי אב, חכמת אלהים, תוכחות מוסר וברכות הורים, לספר המצוה לכל זרע יעקב. ותיקר ותקדש בעיניהם מאד כי היא אחרית דברי יעקב וראשית זמירות ישראל. וככלותו לדבר את דברי השירה אסף את רגליו אל המטה ויאסף אל עמיו.

ויחנטו עבדי יוסף את יעקב כמשפט אשר יעשה למלכי מצרים ושריהם יעשו לו גם המצרים מספד כבד. ויעל יוסף על פי פרעה הוא וכל אחיו וזקני בית פרעה את יעקב ארצה כנען חברונה כאשר השביעו. ויעלו עמם רכב ופרשים מחנה כבד מאד. ויקברו בני יעקב את אביהם אל מערת המכפלה אל המקום אשר קבר יעקב גם את לאה אשתו אשר מתה בעודנו בארץ כנען. ויהי בשובם מצרימה ויראו אחי יוסף כי אביהם אין עוד עמם וַתֵּצֶר להם מאד. ויהיו בעיניהם כאנשים אשר סר צלָּם מעליהם וייראו מאד פן ישיב להם יוסף את גמולם ויפלו לפניו ויאמרו לו אביך צוה לפני מותו לאמר אנא שא נא לפשע אחיך כי אמנם רעה נמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. ורחמי יוסף נכמרו מאד ויבך וינחם אותם וידבר על לבם.

ויהיו ימי יוסף אשר חי אחרי מות יעקב אביו ארבע וחמשים שנה. ויהיו הימים ההם ימי טובה וכבוד לכל נפשות בית יעקב. ויפרו וירבו כככבי שמים. ורוח חדשה החלה להתפעם בתוכם, רוח עָם, כי כל הימים אשר אביהם חי היו תַמים יחדו אל ראש אחד, ראש בית אביהם. אולם אחרי לֻקח אביהם מעל ראשם נפרדו לשנים עשר שבט והשבטים האלה אשר ידע איש איש כחו וערכו שבו ויהיו לאחדים לגוי אחד.

וימלאו במות יעקב הפרק הראשון לתולדותינו, פרק ימי האבות, כי עד העת ההיא קם רק איש אחד לדור איש אחד לדור לכלכל את הרוח הנאצלת ממרום לתת נשמה לעם אשר יצא מחלציהם. אברהם יצחק ויעקב אבותינו אשר בידם הפקיד ה' את הרוח הבשילו את פרי הרוח הזאת את דעת אלהים ואהבת חסד ויטפחו ויחַיו שלשת האבות את הרוח הזאת ויצרוה מכל משמר עד אשר קמו להם יורשים נאמנים. אז מת יעקב, ויתמו ימי האבות, ויקומו הרבים תחת היחידים והעם תחת המשפחה.

בעת ההיא החלו יוצאי ירך יעקב, לקרוא להם שֵׁם חדש שם ישראל אשר נקרא יעקב אביהם עת שרה את מלאך אלהים בשובו מארץ ארם. ויהי שֵׁם ישראל שם תפארת לגוי כֻלו עד היום הזה, כי לא היה נכון עוד בעיני עם, אשר כח ורוח בו, להקרא על שם עבר הקטון בגוים. ויהי עם עבר בעיניהם כַּנֵּץ אחרי אשר גמל הפרי. והמצרים והפלשתים ויתר גויי חם קראו לבני ישראל עברים כל הימים⁸ ויעשו בני ישראל זכר לנפלאות⁹ אשר הפליא ה' לאביהם בהאבקו עם האיש הפֶּלְאִי בפניאל וישימו להם לחוק לבלתי אֲכול את גיד הנשה כי נגע המלאך בכף ירך יעקב בהאבקו עמו.

וראשית בִּכּוּרֵי הדור הראשון הנולד במצרים היתה קדש לה' כי אך הָחל הֵחל ישראל להיות לעם הקים מבחוריו לנביאים, ותראינה עוד עיני אבינו הזקן ארבעה מילדיו, והנה מעשה ידיו בקרבם, ורוחו עומדת בתוכם. שם הילדים האלה, איתן והימן כלכֹּל ודרדע בני זרח בן יהודה. ויברך ויקרא לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו וכי הם היו אבות כל מושך שבט בישראל¹⁰. ומשפט הסופרים לא היה עוד בימים ההם לכתוב את דבריהם על הגליון בקנה רק ויחוֹקו חקקי לבם בשבט ברזל על לוח אבן. על כן קראו לסופרים ההם מחוקקים על שם מלאכתם. וחכמי ישראל קראו להם נביאי מצרים כי רוח ה' לְבָשָׁתֵם. המה אבות החכמה אשר יצאה להם שֵׁם עולם בחכמתם לדור דור. ויעשו להם שֵׁם גם בחכמת בני קדם ובחכמת מצרים. ויהי להם יוסף לעינים אשר נטה לבו גם הוא אחר חכמת מצרים בילדותו בעודו בבית אביו¹¹ וילמדו המחוקקים לעמם את מעשה הכתב בארץ מצרים. וחכמי העמים בדורות האחרונים יחליטו כי אבותינו במצרים העבירו את גְלוֹפֵי¹² מצרים מפני כתב אותיות. והגלופים המה המראות אשר ערכו החרטומים כותבי מצרים מראה לדבר מראה לדבר. ויהי מספר הגלופים כמספר הדברים אשר יהגה האדם רב ועצום מאד. ויפלא מכל אדם ללמוד את הכתב ההוא כלו עד תמו. ויקומו המחוקקים וישימו תחתם עשרים ושתים אותיות אשר הן כיום מוסדות כל דבר וכל מלה.

ויקחו חוקקי ישראל את הטוב מיד החרטומים תופשי החרט ואת הרע לא לקחו. וישימו להם לחוק להודיע ולהפיץ בקרב העם את דעת אלהים ולא הלכו בדרכי חרטומי מצרים אשר שמו להם לקו להעלים בלטיהם את חכמתם מעיני העם. על כן יאמרו חכמי ישראל בני זרח התנבאו¹³ במצרים. וימנו אותם ראשונים לכל נביאי ישראל. אף במשפחת רם¹⁴ למטה יהודה קמו בימים ההם חכמי לב אנשי אלהים. וישימו סופרי הקדש ימים רבים אחרי כן את אחד מהם את אליהוא בן ברכאל הבוזי¹⁵ למליץ לתורת ישראל המזוקקה למול מליצי תורת שם ועבר המטֻשטשה.

ויהי ימי המחוקקים ימי משאות וחזון לישראל. ויוָּדע ה' להם בארץ מצרים וישא ידו להם לאמר הלא אני ה‘. הלא היא כתובה על ספר חזון יחזקאל הנביא¹⁶ ויעלו את דבריהם על מגלות גומא אשר נפרצו לרוב בארץ ההיא ותהיינה לשעשועים לכל העם¹⁷. ורבים היו הדברים בעת ההיא אשר נקדשו בעיני העם תולדות אברהם יצחק יעקב ויוסף וברכת יעקב אביהם. ותנח בימים ההם על בני ישראל רוח יראת ה’ וגאון מולדת. ויקדשוּ את בניהם מרחם לה' ולישראל בשמות אשר קראו להם, ויקראו לבניהם כשמות האלה עֻזי-אֵל צורי-שדי דעו-אל אלי-צור שדי-אור ואלי-אב, לאמר: אלי-צור שדי-אורי אל-אבי עמי-נדב עם-רם עמי-שדי עמי-אל עמי-הוד לאמר עמי-הודי.

ובני שלה בן יהודה עשו חיל במלאכת מחשבת ובכל חרושת אשר יד ושם להן במצרים¹⁸. ויהיו כל מרבית בית אַשְׁבֵּעַ בן שלה עובדי בוץ ויהי להם בית עבודה. ויעשו בני שלה במלאכת כלי יוצר בנטיעה ובבנין ויצא להם שם במלאכתם ויקרא להם מלך מצרים לשבת עמו בעיר הממלכה. וילמדו בני ישראל את אצבעותיהם לעשות בזהב ובכסף ובנחשת בחרושת אבן ובחרושת עץ ובפתוחי חותם ובכל מלאכת חרש וחושב ואורג ורוקם. ויגדל כבוד המלאכה בעיני בני ישראל¹⁹ ויחלו אנשים רבים לעזוב את גשן ולבא אל הערים לשבת בהן ולמכור את פרי כפיהם ליושביהן, כי גשן היתה מקום מרעה ודבר אין לה עם דרכי מצרים. וישבו בערים אשר המלך והשרים יושבים שם. ויהי כי עצמו בני ישראל ויעשירו וירם לבם וילכו בדרכי מצרים וישאו להם המון נשים ופלגשים כמשפט ושרי מצרים²⁰ וידחו ללכת אחרי אלהי מצרים ויטמאו בגלוליהם ובשקוציהם ויגבה לבם מאד. ולא זכרו כי גרים הם בארץ לא להם ויחפצו קרבות. ויקומו שותלח ועזר ואֶלְעָד בני אפרים בן יוסף ויתגרו מלחמה בפלשתים הגרים בארץ וירדו לקחת מקניהם ויודע בפעם ההיא לראשונה העֹז אשר ילין בשבט אפרים כי הוא העׁז בכל שבטי ישראל כל ימיו. והפלשתים צאצאי המצרים המה ולא נשאו פנים לבני יוסף המשנה למלך ויכום וימיתום. ולא רחוק הדבר כי למן העת ההיא החלו המצרים לחרוש על העברים רעה²¹ ויתאבל אפרים על בניו ימים רבים וינֻדו לו כל בית אביו. ולא חי עוד יוסף בעת ההיא ולא ראו עיניו את שֶׁבֶר בנו²². וימת בן מאה ועשר שנים וישימוהו בניו בארון וקבור לא קברוהו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי אתכם אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב. ותהי ארץ חמדת ישראל כחותם על לב יוסף המשנה למלך מצרים כל ימי חייו. וישא עיניו ולבו גם ביום מותו אל אדמת הקדש אשר הטל ממנה זה שלש ותשעים שנה. וימותו כל אחיו וכל הדור ההוא ויוָתר רק לוי לבדו אשר האריך ימים אחרי כלם. וידחו רבים מן העם ללכת אחרי אפיס אלהי מצרים ויזבחו את זבחיהם על פני השדה לשעירים כמעשה ארץ מצרים²³ וישכחו את ה' אלהיהם ואת ארץ אבותיהם וידבקו במצרים ובדרכיה²⁴. ויקם ה' להם מוכיחים להשיבם אל אלהיהם ואל מולדתם וידברו אל העם בשם ה' לאמר איש איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו אני ה' אלהיכם. ולא אבו שמוע ולא הפילו ממעלליהם ומדרכם הרעה²⁵ ויפֵרו את הברית אשר כרת ה' עם אברהם ולא מלו את ערלת הבנים הילודים להם²⁶. ויאמר ה' לשפך חמתו עליהם ולכלותם ויבא עליהם את הרעה ויסכסך את מצרים במצרים. ויקומו מלכי בני חם המולכים בגיא ובמוף אשר במצרים התחתונה אשר ישבו בה בני ישראל וימלכו עליה²⁷.

וירא המלך החדש כי עצמו בני ישראל ויעשירו וכי אנשי חיל רבי פעלים הם²⁸. ויגר המלך החדש מפניהם פן ישמרו את אמונתם למלכים הראשונים יוצאי ירך שם ונוספו ונלוו עליהם ועלו²⁹ ממצרים התחתונה ובאו אל מצרים העליונה ונלחמו בם להשיב את הממלכה למלכי הרועים בני מכורתם. ויתנכל המלך החדש להפוך את לב העם לשנוא את בני ישראל ולא זכר להם את חסדי יוסף. ויצלח הדבר בידו מאד כי בזו המצרים בגובה אפם מעולם את העברים גם בעוד יוסף מושל³⁰ רק חסדי המושלים בני שם עמדו ליוסף ולעמו להנחיל להם גדולה וכבוד. ויבז פרעה את היכל יוסף ויבא את כל אוצרות ביתו אל בית פרעה³¹ ויערם פרעה סוד לרושש אותם להכשיל את כחם לדכא את רוחם ולחלל את כבודם. ויעל עליהם מס כבד מאד ויטל עליהם לבנות את ערי המסכנות את פתום ואת רעמסס. וירא כי לא כשל כחם בעול המסים אשר נטל עליהם ויתנם ביד מצרים³² ויעבידום בפרך. וימררו חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים ויתעמרו המצרים בבני ישראל ויעבדו בהם עבודת עבד. ויכרו בני ישראל תְעָלוֹת להשיב אליהן את מימי יאור מצרים ביום עלותם למען אשר לא יציפו את הערים. ויבנו דָיֵק על התעלות וחומות לערים מסביב³³. וירא פרעה כי גם באלה לא יוכל לישראל וכי לא דֻכאָה רוחם עד כה וַיִוָעֵץ לכלות ולהשמיד אותם מעל פני האדמה³⁴. ויצו פרעה לשפרה ולפועה המילדות העבריות להמית את כל בן זכר הנולד בישראל. ויהי כי לא הקימו המילדות את דברו ויצו את כל בני עמו להשליך את כל הילוד בישראל היאורה.

ותהי עת צרה ומצוקה לישראל ותָּחָש כל אשה יולדה מפלט לפרי בטנה באשר מצאה. בעת ההיא ילדה יוכבד בת לוי לעמרם בן קהת בן לוי בֵן. ותקח יוכבד תבת גומא ותתן בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור. ויהי היום ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ותרא את התבה ותפתחֶהָ והנה ילד בוכה ותחמול עליו. ומרים הילדה הקטנה אחות הילד נצבת מרחוק ולבה חרד לאחרית אחיה. ותמהר ותבא את אמה אל בת פרעה ותשם בת פרעה אותה למינקת לו. ויינק הילד את שדי אמו ויגדל הילד ותביאהו אמו אל בת פרעה ויהי לה לבן ותקרא את שמו משה כי אמרה מן המים משיתיהו.

ומעם ה' היתה סבה לגדל בבית המלך את הילד אשר בידו יתן תשועת עולמים לעם עולם. ויגדל הנער ויהי לאיש הגדול והקדוש בישראל ובאדם אשר לפניו לא היה כמוהו ואחריו לא יהיה כן. ויָאצל ה' אלהים עליו מהודו ויחסרו מעט מאלהים וימלא כח את רוח ה‘. ויהי כל הגיון להו חסד ורחמים, כל דרכיו צדק ומשפט וכל מעשיו גבורה ועוז. ולולא הועיל עם בני ישראל מאומה בארץ בלתי אם בהקימו גבר כזה מקרב בניו כי עתה רב לו להכריע בערכו ובכבודו את כל גויי הארץ את חכמיהם את חסידיהם ואת אדיריהם גם יחד. הן חכמת עמים גדולים ועצומים נסרחה ברבות הימים, חסדם נבל כציץ השדה ולגבורתם ולנוראותיהם אין זכר עוד ועל כל גדוליהם אבד כלח זה כמה ורק האדם הגדול בענקים הזה הוא האחד בכל בני איש אשר לא סר כחו ולא נס ליחו. עודנו עומד בין ה’ ובינינו רגליו על הר סיני וראשו בשמים, הוא אור העולם אשר יאיר לישראל ולכל האדם עד דור אחרון וספר התורה אשר בזרועו הוא נר התמיד לרגלי כל אוהב אלהים ואדם ולכל אוהב משפט וצדקה תורת חיים ותורת חסד.

וישקף משה בעודנו נער ממכון שבתו במרום היכל פרעה וירא בעיני אחיו ויהמה לבו להם וירד אליהם לראות בסבלותם. ויהי היום וירא והנה איש מצרי מכה איש עברי וירא כי אין עוזר וירם ידו ויך את הרשע המצרי בזרוע עזו וימיתהו ויטמנהו בחול. ויהי כי נודע הדבר בבית פרעה ויאמר להרגו. ויברח משה ארצה מדין אשר מצפון למצרים בעבר הירדן קדמה. ויהי בבואו שמה וירא והנה עדת רועים עריצים מגרשים בזדון לבם שבע נערות רועות. ויתאזר משה עוז ויָרֶב בצדקתו ובגבורתו את ריב הבנות הרכות מיד הרועים הקשים החזקים מהן ויושיען וישק את צֹאנן. ותביאנה אותו אל אביהן רעואל הקיני כהן מדין איש חכם ונשוא פנים מאד. ויתן רעואל את צפורה בתו למשה ותלד לו בן ויקרא את שמו גרשום, וישב משה עם חותנו ימים רבים ויהי רועה את צאנו.

ושבט הלוי נצר את תורת אלהי אברהם יצחק ויעקב מכל משמר, כי לוי בן יעקב אשר האריך ימים אחרי יוסף ואחיו כשלש ועשרים שנה לא נתן לבניו לתעות מעל ה' כאשר תעו כל בני ישראל. ויורם את תורת אלהי אלהי יעקב עת אשר אבות יתר השבטים כבר לקחו מעל ראש משפחותיהם זה כמה, ולא היה להם עוד אב ומורה אשר את פניו ישאו ובקולו ישמעו להשיב את רגליהם מדרכי מצרים הנשחתות. ויהיו הלוים שומרי משמרת דעת אלהים בישראל ונוצרי רוח מולדתו כל ימי היות ישראל במצרים ויהי ה' עמם ולא הכבידו מלכי מצרים את עֻלם עליהם מאד³⁵. ולמשה אח שמו אהרן אשר ילדה יוכבד לעמרם הלוי שלש שנים לפני לדת משה. ותהי על אהרן רוח ה' ויורה את בני ישראל את הדרך אשר ילכו בה. ויתן ה' לאהרן לשון למודים ויתנבא על בני ישראל במצרים. ויאהב אותו כל בית ישראל מאד וישמעו בקולו. ויספרו הנביאים האחרונים את מעשיו לאמר תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו בפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא³⁶. וחכמי ישראל ערכו דמות לאהרן כי הוא היה כהן מורה ואיש מופת לכל איש מישראל להיות אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה³⁷. וגם מרים הנביאה אחות אהרן קראה בשם ה' באזני ישראל³⁸.

ומלך מצרים מת ותהי עת צרה לישראל כי הָקֵל הֵקֵל המלך אשר לפניו מעט את ידו מעליהם בראותו כי אין פחד לנגד עיניו פן ישיתו ידם את אויביו³⁹. ויקם תחתיו מלך אחר איש צר עין עושק דל אשר עיניו היו רק אל הבצע ויוֹסֶף על העול אשר נתן אביו על ישראל ויכבד עליהם את עבודתם מאד מאד. ויקם עליהם שוטרים מקרב אחיהם לנצֵח עליהם ולבלתי הרפות מהם רגע. ויפקד עליהם אנשים נוגשים מצרים לנגוש בם ולרדות בם בשבט נוגש ובמקל חובלים. ויפל לבם ויסר כחם אשר היה להם לפנים ותקצר רוחם מן העבודה הקשה אשר עֻבד בם. ויהיו ימי המלך הזה ימי קצר רוח ועבודה קשה לבני ישראל ויחלו להשיב לבם אל ה' ויצעקו אל אלהי אבותיהם.

ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וַיֵרא בלבת אש מתוך הסנה אל משה ברעותו צאן חותנו בהר חורב וישלחהו אל פרעה להוציא את בני ישראל ממצרים. ולא עמד לב משה ללכת אל פרעה כי ענו היה מאד ויקטן בעיניו מהיות לאל ידו להטות לב מלך קשה ואדיר לשמוע בקולו. אף נבצרה ממנו לקרוא באזני בני עמו בשם אלהים אמת בשם אשר לא חללוהו עוד מורי שקר בהבלי נכר. גם לא ידע במה יטה את לבם להאמין בו כי ה' שלחו ושפת מצרים נשכחה ממנו כי ארכו הימים מאד למיום עזבו את הארץ⁴⁰ וינח ה' את רוחו ויודיעהו את שמו הנכבד והנורא אשר לא נודע עד היום ההוא⁴¹ שם הֲוָיָה המודיע לבני האדם כי הוא היה הוה ויהיה וכי הוא לבדו צור העולמים. וימלא ידו לעשות לפני בני ישראל אותות ומופתים למען יאמינו לו ואת אהרן אחיו היודע שפת מצרים שם אלהים למשה לפה ולנביא. וישָב משה אל חותנו וישֶב לו את צאנו וישלחהו חותנו לשלום. ויצא משה לדרכו ואהרן יצא לקראתו המדברה וילכו שניהם ויבאו יחדיו מצרימה.

ויאסוף משה את בני ישראל וידבר להם אהרן את כל דברי ה' ויעש לעיניהם את האותות ויאמינו זקני ישראל וישתחוו לה' ותעבור השמועה בין העם וירבו לדבר בה⁴² ותחי רוחם.

ומשה התאזר עז ויעט גאון ה' ויבא אל פרעה מלך מצרים הוא ואהרן ויאמר כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר. וישב העריץ את פניהם ריקם בגאווה ובוז אך אל נפשם לא ערב את לבו לשלוח יד. ויסָּער לב פרעה ולב עבדיו מאד על בני ישראל. ויאסוף פרעה ביום ההוא את הנוגשים ואת השוטרים ויצו עליהם לבלתי תת עוד לעם קש ללבון הלבנים כי המה יקוששו בידיהם את הקש וממתכנת הלבנים אשר הם עושים יום יום אל יפילו דבר, למען תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר. וישם העריץ ביום ההוא לאחדים בידו את שטתו שטת העשק והבצע ואת שטת אבותיו לדכא רוח בני ישראל ולהכשיל את כחם פן ימרודו. ותהי מהומה ותלונה. ובני העם נפוצים לקושש קש. הנוגשים אצים והשוטרים מֻכים בידיהם. ותֵכַה רוח העם מאד ושוטריו נלונו על משה בצרת נפשם על הוסיפו להחרות בם אף פרעה ועבדיו מבראשונה. ותצר למשה ויחזקהו ה' וילך עוד אל בני ישראל ולא שמעו אליו עוד ולא שמחו עוד לקראת משה כבראשונה והאנשים השכחים את אלהיהם ואת מולדתם ואשר דבקו במצרים ובגלוליה דברו אליו לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר.

וירא ה' כי כבד לב פרעה וַיַפלא את מכות ארצו מכות גדולות ונאמנות ורֶוַח יהיה בין מכה למכה, ובא משה ואהרן להעיד בפרעה לאמר כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדוני. ויהפכו את כל מימי מצרים לדם ותמת דגתם ויבאש היאור ולא שת פרעה את לבו. וישרוץ היאור צפרדעים ותכס הצפרדע את כל מצרים. אז קרא למשה ולאהרן ויאמר לשלח את העם לזבוח לה' אם רק יסורו הצפרדעים. אולם אך היתה הרוחה והנה הקשה פרעה את לבו כתמול שלשום. ויוסף ה' את ידו ויך את עפר הארץ ויהי לכנים באדם ובבהמה ויבא ערוב כבד ותשחת כל הארץ מפניו. אז החל פרעה לדבר על לב משה כי יזבחו בני ישראל את זבחיהם בתוך הארץ. ולא סר משה מדברו הראשון ויעתר פרעה לשלח אותם. ויהי אך סר הערוב ויוסף להכביד את לבו ולא שלח את ישראל וימת כל מקנה מצרים בדבר וממקנה בני ישראל לא מת אחד. וכל הנפש אשר במצרים הֻכתה בשחין פורח אבעבועות. וימטר ה' ברד כבד ויך את האדם ואת הבהמה את העץ ואת כל העשב. ובארץ גשן אשר שם בני ישראל לא היה הברד.

מן המכה הגדולה הזאת נפקחו מעט עיני פרעה ויקרא חטאתי! ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים! ויחדל הברד ויחזק לב פרעה ולא זכר את דברו אשר דבר זה מעט בצר לו. וידברו עבדיו על לבו ויפצרו בו לשלח את ישראל לעבוד את אלהיהם ויקראו הטרם תדע כי אבדה מצרים! ויאות פרעה לשלח רק את הגברים לבדם ולהציג את נשיהם את טפם ואת מקניהם בארץ ומשה לא נטה מדברו ימין ושמאל ויאמר בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך ויחד אף פרעה מאד. וינהג ה' רוח קדים ויעל ארבה כבד מאד אשר כמהו לא היה עוד ויאכל את יתר הפליטה הנשארת מן הברד ויתן ה' חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים. וַיֵרַך עוד לב פרעה ויאות לשלח עם בני ישראל גם את הטף אך את מקניהם לא אבה לתת להם לקחת. ויהי כי מאן משה להפיל דבר מכל אשר שאל ויחזק את דברו לאמור גם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה וימלא העריץ חמה ויאמר לו לך מעלי אל תוסף ראות פני פן תמות. וירם משה את ראשו ויאמר לו כן דברת אנכי לא אוסיף עוד ראות פניך כי אם עבדיך אלה ירדו אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא ויסוב משה ויצא בחרי אף. וילך וישם פניו הוא ואהרן אל עדת בני ישראל ויכן אותם ויצו אותם להתקדש ולהיות כלם נכונים לקראת הגאולה אשר יגאלם ה' מכף רודפיהם ונוגשיהם באותות ובמופתים ובמוראים גדולים. ויצום לקחת שה לבית למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש ולאכלו בלילה צלי אש על מצות ומרורים, פסח הוא לה' כי נגוף ינגף ה' את כל בכור בארץ מצרים בלילה ההוא ועל כל בכורי ישראל פסוח יפסח. על כן יהיו בני ישראל נכונים בלילה ההוא, מתניהם חגורים נעליהם ברגליהם ומקלם בידם. וישמעו בני ישראל ויעלוץ לבם בה' ויפלו על פניהם ויקדו וישתחוו אל אל מושיעם ולא קצרה עוד רוחם כבראשונה כי ראה ראו עיניהם כי אמנם ראה ה' בענים. גם לב המצרים נהפך למן היום אשר החל ה' לשלח את מגפותיו אל לב פרעה ואל מצרים ולא הוסיפו עוד להבזות את בני ישראל כבראשונה. ויכבדו המצרים גם הם גם שריהם את משה מאד ויעריצוהו וייראו מפניו⁴³.

ובני ישראל קמו וילכו ויכינו את זבח חג הפסח כאשר צוה ה' את משה. ויהי בחמשה עשר לחדש הראשון בחצי הלילה וה' יצא ממקומו לפקוד דמֵי עם נדיב על ממלכת גוי עריץ אשר בזדונה וּבְהַוָתָה עבד שמתהו ותעשקהו ותרוצצהו. ויעבור בארץ מצרים בלילה ההוא ויך את כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה רק בבתי בני ישראל לבדם לא היה נגף. וימת גם בכור פרעה היושב על כסאו אחריו למלא דבר ה' אשר דבר אל פרעה ביד משה לאמור כה אמר ה' בני בכורי ישראל ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך. וימת לב פרעה בקרבו ויקם בלילה הוא וכל עבדיו וימהרו אל משה ואל אהרן ויפגיעו בבני ישראל אשר ישבו בלילה ההוא ספונים בבתיהם כגאולי ה' וישמחו וישירו חסדי ה'. וישאילו המצרים את בני ישראל כלי כסף וכלי זהב ושמלות ויאיצו בהם ללכת לשלום לדרכם כי אמרו כלנו מתים.

בלילה ההוא שבר ה' את עול מצרים מעל צואר עמו ויוציאהו מתוכם לחרות עולם⁴⁴. וממחרת בעצם היום יצאו חמושים ביד רמה כל צבאות בני ישראל מכור הברזל מבית העבדים לבוא לרשת את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיהם. ארץ חמדה טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש.

ויצא ישראל ממצרים בדור הרביעי לבואו שמה למלא דבר ה' אשר דבר אל אברהם אבינו בין הבתרים לאמר ודור רביעי ישובו הנה⁴⁵.

ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה בחמשה עשר לחדש ניסן כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מנשים וטף ומשה איש האלהים בראשם ומטה האלהים בידו. ויקח משה את עצמות יוסף עמו ויעל עמם ערב רב אספסוף מבני מצרים וכל מקנה בני ישראל צאן ובקר רב מאד. וישם ה' לחק לישראל לעשות את הפסח במועדו בארבעה עשר לחדש הראשון ובחמשה עשר בו חג שבעת ימים מצות יאכלו כי לא חמץ הבצק אשר אפו בני ישראל בצאתם ממצרים ויאכלֻהו עגות מצות. ויהי להם החדש ניסן ראש חדשים ראשון לחדשי השנה, אף כי ראש ימי השנה הוא הראשון לחדש השביעי הוא חדש תשרי⁴⁶. וזכרו בני ישראל את צאתם מארץ מצרים כל ימי חייהם. כי למיום ברוא אלהים אדם על הארץ לא נסה עוד ה' לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי באותות ובמופתים ככל אשר עשה ה' אלהים לאבותינו כי לא בחיל ולא בכח ולא בחרב ובחנית עלתה יד משה איש האלהים על פרעה המלך הקשה כי אם מפני דבר ה' אשר בפיו ומפני רוח קדשו אשר שָׂם בקרבו נחתה קשת גבורתו על כן נחשב דבר הפסח לישראל כראשית מצות ה‘. למען יזכרו בני ישראל לדורותם כי הרוג הרג ה’ את כל בכור במצרים וכל בכור בישראל החיה. ויצונו ה' לכתוב את הדברים על מגלות ספר אשר יאמר להן היום תפלין⁴⁷ לאות על ידנו ולזכרון בין עינינו כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים.

II. ימי הבית הראשון

מאת

זאב יעבץ

---

ימי הבית הראשון: הכיבוש והחילוק

מאת

זאב יעבץ

[יהושע בן נון ומעשי נעוריו. החלוץ. קציני אנשי המלחמה. עברת הירדן וביאת הארץ. מחנה ישראל בגלגל. מילה. פסח ועומר. שביתת המן. קול קורא. הצרעה. כבוש יריחו. מעשה עכן. כבוש העי ובית אל. מזבח בהר עיבל. הברכה והקללה. ערמת הגבעונים וברית ישראל עמם. מלחמה במלכי האמורי. בעלי ברית הנגב. כבוש מקדה. לבנה וגזר. מלחמת בני יהודה בירושלים. כבוש חברון בידי כלב ומלחמתו בבני הענקים. כבוש דביר בידי עתניאל ומלחמתו בבני הענקים. מלחמת מלכי הכנעני בעלי ברית הצפון. סוף מלחמות הכבוד ופרין. תחלת חלוק הארץ. בני יהודה ובני יוסף מתנחלים. טבע סגולת נחלתם. תרעומת בני יוסף. ותשובתם ריקם. המשכן בשילה. עבודת בית ה' נקבעת. טבע ארץ ישראל וקדושתה. רפיון רוח העם אחרי המלחמות. זירוז יהושע. כתיבת ערך הארץ על ספר. גורל שבעת החלקים וחלוקתם לשאר השבטים. ערי מקלט בארץ כנען. ערי הכהנים והלוים למקומותם. שלוח הראובני והגדי לנחלתם הגלעדה. מזבח בגלילות הירדן. חשד של שוא ובטולו. מדברות יהושע לעמו. חק ומשפט בשכם. מצבת זכרון. מות יהושע וקבורתו. משמרת התורה עד אחרי מותו.]

והושע בן נון למטה אפרים משרת משה היה איש גבור חיל איש אשר רוח בו¹. הוא הכה את עמלק ברפידים בצאת ישראל ממצרים. ויהי חרד מאד על כבוד משה² ויהי תמיד עמו ולא מש מאהלו כל הימים. ויאהבהו משה מאד ויקרא לו יהושע³.

ובשלוח אותו משה לתור את הארץ היה רק הוא תמים דעות עם כלב אשר חזקו ידי העם לבלתי שמוע אל מוציאי דבת הארץ על כן קם לראש בישראל אחרי מות משה. ויהי לבו תמים מאד עם תורת משה אשר לא מָשה מפיו כל ימי חייו. וידבק בה ויעש ככל הכתוב בה ולא סר ממנה ימין ושמאל ויהי לוקח נפשות אנשי החיל בדברו הנמרץ⁴ ויט את לב העם כפלגי מים אל חפצו. וישמע העם אליו ככל אשר שמעו אל משה אף כי גדול היה משה ממנו הרבה מאד⁵.

פְּנֵי משֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה

פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה⁶

ויכבדו את יהושע על גבורתו ועל מעשיו אשר עשה לארץ אבותיו ככל אשר כבדו את משה על רוח אלהים אשר בקרבו. כי בעת ההיא אשר החל העם להסתעף על פי דרכו כדרך כל העמים החלו לו ימי הגבורה אשר הם ימי הילדות⁷ לכל גוי גדול. ויעשו להם בדורות ההם הגבורים ושרי צבא המלחמה שם גדול בישראל.

ויתמו ימי אבל משה בשבעה לחדש הראשון. ויצו יהושע את העם ביד שוטריו לאמר: בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן לרשת את הארץ אשר ה' נותן לכם. ויאסוף את הראובני ואת הגדי ויזכירם את התנאי אשר התנה עמם משה. ויקראו כולם קול אחד: אל כל אשר תשלחנו נלך ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך. וישם יהושע קציני אנשי מלחמה בראש הצבאות. ויקָּראו שרי צבאות ישראל קצינים⁸ כל ימי השופטים ויסעו בני ישראל מן השטים ויעברו מקץ שלשה ימים את הירדן וארון ברית אלהים הולך לפניהם והראובני והגדי וחצי שבט המנשה עובר כארבעים אלף איש חלוץ לפניהם ככל אשר צוה להם משה.

ויבאו בני ישראל בעשור לחודש הראשון אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם אל ארץ כנען ויחנו בערבות יריחו. וישם יהושע את מחנהו בגלגל אשר מקדם ליריחו. וַיַצֶב שם מצבת שתים עשרה אבנים למספר שבטי בני ישראל לזכרון לבניהם אחריהם ליום עברם את הירדן, ליום דרוֹך רגלם ראשונה על אדמת ארץ ישראל. ויהי כי כלו בגלגל מסעי בני ישראל וישם יהושע את לבו להקים בארץ הנושבת את כל דברי התורה אשר לא מצאה יד העם לעשותם במדבר. וימל שם את כל העם הילוֹדים במדבר כי לא מלו ישראל את בניהם כל ימי לכתם במדבר. ויעשו בני ישראל בשנה ההיא את הפסח במועדו בארבעה עשר לחדש. ויחֹגו את חג המצות בחמשה עשר בו כי לא עשו בני ישראל את הפסח למן היום אשר נסעו ממדבר סיני⁹ ויניפו את העומר למחרתו כאשר צוה ה' את משה ואחרי כן אכלו מצות וקלוי מעבור הארץ¹⁰ וישבות המן בעצם היום ההוא.

ויהושע העביר קול בארץ לאמור: שלש אני נוטל עליכם עמי כנען! ועתה בחרו לכם: השלימו עמי והייתם לי למס ולא אגע בנפשכם ובקִנְיַנְכֶם לרעה או עזבו את הארץ מפני. ואם שתי אלה לא תעשו הכּוֹנו לקראתי למלחמה¹¹. ויקומו אנשים מבני העמים ויעזבו את עריהם מפני בני ישראל¹². וגם הצרעה¹³ באה בעת ההיא ויברחו מפניה שני מלכי האמורי ושבטיהם אף יתר כל העמים לא שמעו לקול יהושע.

וַיָסבוּ בני ישראל את יריחו שבעת ימים ושבעת כהנים תוקעים בשופרות עוברים לפני ארון הברית ההולך לפניה. ויריעו ביום השביעי כל העם תרועה גדולה וילכדו את העיר ותפול החומה ויעשוה תל עולם¹⁴. ותגדל מאד התשועה ביום לכוד ישראל את יריחו אשר לה יאמר שער הארץ¹⁵. ואת הכסף ואת הזהב ואת הנחשת ואת הברזל אשר בה החרימו ויתנוהו אוצר בית ה'. וימעל עכן בן כרמי למטה יהודה בחרם ויקח מן הזהב ומן הכסף ויטמן באהלו ויעש בו יהושע משפט קשה וירגמו אותו באבן וישרפו את כל רכושו¹⁶. וילכו משם ויכו את העי עיר אשר שנים עשר אלף נפש בה וישרפוה באש ויבזו את כל שללה.

ויכו בית יוסף את בית אל ויירשוה¹⁷. ויבן יהושע מזבח בהר עיבל ויכתוב שם על האבנים את משנה התורה וישימו מחצית שבטי ישראל את פניהם אל הר גריזים ומחציתם אל הר עיבל וזקני העם ךושופטיו ונושאי הארון עומדים בתָּוֶך מזה ומזה לארון הברית ויהפכו הלוים את פניהם אל הר גריזים ויברכו את כל עושי הטוב והישר בעיני ה' ויהפכו פניהם אל הר עיבל ויאֹרו את כל עושי הרע בעיניו. ויקרא יהושע בספר התורה ויזבחו שלמים וישמחו שם ביום ההוא ויעשו ככל אשר צוה משה.

ואימת ישראל נפלה על כל יושבי הארצות אשר מסביב. ויהי היום ויבאו אל יהושע ואל הנשיאים עדת אנשים ויאמרו מארץ רחוקה באנו לשם ה' אלהיכם אשר עשה לכם את כל אשר שמעו אזנינו ועתה כרתו לנו ברית. ויכרות להם יהושע ונשיאי העדה ברית וישבעו להם להחיותם. ויהי ביום השלישי וישמע יהושע כי בני החוי יושבי גבעון הם הקרובים אל הגלגל מקום המחנה. וגבעון עיר גדולה כאחת ערי הממלכה בימים ההם וכל אנשיה גבורים. ויתנם יהושע לחוטבי עצים ולשואבי מים לעדה ולבית ה' על כן קראו בני ישראל לגבעונים נתינים, לאמר נתונים לעבודת העם. ותהיינה עריהם הלא הן גבעון, הכפירה, בארות וקרית יערים לבני ישראל. אך מלבד הגבעונים היו עוד בני חוי בצפון הארץ לרגלי הרי החרמון והלבנון¹⁸.

וחמשת מלכי האמורי מלכי נגב הארץ הלא הם אדוני צדק מלך ירושלם הוהם מלך חברון פראם מלך ירמות יפיע מלך לכיש ודביר מלך עגלון שמעו כי השלימו הגבעונים את ישראל ויכרתו ברית ויעלו יחדו על גבעון למלחמה. וישלחו הגבעונים מלאכים אל יהושע הגלגלה ויעל ויך את המלכים ואת כל מחניהם מכה גדולה. ויהי בנוסם מפני בני ישראל ותפלנה אבני הברד מן השמים וירב מספר המתים בברד ממספר המתים במלחמה. ויסר ביום ההוא מעל בני ישראל הפחד אשר פחדו מפני האמורי¹⁹ ויאמרו בני ישראל על המלחמה הזאת כי ה' נלחם לישראל. ויהי היום ההוא לזכרון בפי הנביאים ויאמרו:

וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם

אֲשֶׁר כְּגֹבַה אֲרָזִים גָּבְהוֹ

וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל

וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת²⁰

ויעלו המושלים²¹ את דברי המלחמה ההיא על ספר הישר²² ככל אשר העלו את מלחמות עבר הירדן על ספר מלחמות ה'²³. וילכד יהושע את מקדה ואת לבנה, ויהי בהכותו את לכיש ויתחזק הורם מלך גזר ויקם ויעל לעזור אותו ויך יהושע גם אותו ואת עמו ויך את עגלון ויירשה ואת ירושלם²⁴ שרפו בני יהודה באש אפס כי לא יכלו להוריש את יושביה. וכלב פן יפונה נשיא בני יהודה נגש אל יהושע ויזכירהו את הדבר אשר דבר עליו משה. וימלא יהושע את ידיו לרשת את שדה חברון. ויתיצב כלב בראש מטה בית אבותיו ויעל וילכד את חברון ויורש משם את בני הענקים²⁵ אשר היו למחתה לאנשים ההולכים עמו לתור את הארץ. וכלב בן שמונים וחמש שנים בלכדו את חברון אשר נקראה על שם בנו²⁶ כי שם העיר מלפנים קרית ארבע אך עודנו מלא חיל וכי. ואחי כלב בן אמו עתניאל בן קנז לכד את קרית ספר וַיַכֶּהָ ויכרת את הענקים אשר בקרבה ויקרא שמה דביר. ויתן לו כלב לשכר גבורתו את בתו עכסה היפה לאשר וארץ גֻּלוֹת מים לנחלה. ותעש גם הפעם יהודה את דרכה לבדה ותלחם לבדה היא וכלב ועתניאל בראשה וכל שבטי ישראל נלחמו לבדם ויהושע בראשם. אך לכל דבר העדה היה יהושע הראש האחד לכל העם.

וילכדו בני ישראל את כל הנגב והשפלה והערבה והאשדות מקדש ברנע עד עזה ועד גבעון ויהי כל נגב ארץ כנען לישראל ותשקוט ארץ הנגב ממלחמה.

ויקומו מלכי צפון הארץ ומלכי נגב כנרות ויבין מלך חצור ראש כל הממלכות האלה ויכרתו גם הם ברית ויוָּעדו על מי מרום להלחם עם ישראל. ולהם סוס ורכב ברזל אשר לא היה כן ליושבי ההר²⁷. ויתנם ה' ביד יהושע וביד ישראל ויפל יהושע ועמו עליהם פתאום ויהמם מהומה גדולה ויכום לפי חרב ויירשו את ארצותם ואת חצור שרפו באש.

ויך יהושע את כל עמי ארץ כנען מן ההר החלק העולה שעירה אשר בנגב עד בעל גד אשר בבקעת הלבנון תחת הר חרמון בצפון הארץ. וישב את ידו על עיר ענק וכל הר האמורי אשר בנגב²⁸ ויזנב את יתר פלטת הענקים אשר לא הכריתו כלב ועתניאל מארץ ישראל. ותהי עוד שארית לענקים בעזה בגת ובאשדוד ערי הפלשתים.

ויחלק יהושע את הארץ בגורל לתשעת השבטים וחצי שבט המנשה כי הראובני והגדי וחצי שבט המנשה לקחו נחלתם מיד משה בעבר הירדן מזרחה. ויהי בצאת גורל בני יהודה ובני אפרים ומנשה וימהרו ויאחזו בגורל נחלתם אשר הפיל להם יהושע.

ויהי הגורל למטה בני יהודה מגבול נגב האמורי הלא הוא צפון מדבר צן ממעלה עקרבים וקדש ברנע לכל אֹרך ים המלח מפאת קדים עד ים הגדול מערבה. ויירש יהודה את כל נגד הכנעני מן השיחור עד גבול עקרון צפונה ואת כל הר האמורי עד ירושלם. ויקרא למן היום ההוא להר האמורי, אשר בגבול בני יהודה, הרי יהודה. ולכלב בן יפונה נתן יהושע את כל שדה חברון כאשר דבר לו משה. ויהי הר יהודה מקום מטע כרמים. והשרון²⁹ והשפלה³⁰ היו ארץ מרעה.

ותקם ברכת יעקב אשר ברך את יהודה לאמר:

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ

כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה

חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב³¹

והגורל השני יצא לבני יוסף ויהי בירדן גבולם מקדם וים הגדול ממערב ונחל קנה המשתפך אל הים עובר בתוך הגבול. ויתנחל אפרים מנגב לנחל ומצפון לנחל התנחל חצי שבט המנשה. ויפלו חבלי מנשה עשרה ויהיו הששה לשש משפחות בני גלעד בן מכיר ולבנות צלפחד בתוכם והארבעה לבני אשריאל בן מנשה. כי משפחת הפרשי והשרשי לקחו את נחלתם בארץ הגלעד והבשן³² מעבר לירדן. ויקרא הר האמורי אשר מצפון גבול יהודה והלאה הר אפרים על שם מטה אפרים היושב עליו.

ויהושע היה איש חיל בר לבב ולא בִכֵּר את מטה אבותיו בית יוסף על יתר שבטי ישראל. ויתן לשניהם לאפרים ולמנשה גורל אחד בתוך שבטי ישראל בזכרו כי לחצי שבט המנשה נתנה נחלה בעבר הירדן. וירע הדבר בעיני אפשרים ומנשה ויתאוננו באזניו כי צר הר אפרים מהכיל את כל המתנחלים כי עם רב הם. ובעמק לא יוכלו להרחיב גבולם כי שם איתן מושב הכנעני אשר רכב ברזל לו. ולא נשא יהושע את פניהם ויען להם כי אמנם יודע הוא מספרם כי לא ימָּצא להם גורל אחד אך יודע הוא גם את כחם כי רב הוא לְבָרֵא את היער אשר בארץ הפרזי והרפאים הקרובה להם גם להוריש את הכנעני יושב העמק אף כי רכב ברזל לו.

ויהי אחרי הנחל יהושע ואלעזר הכהן הגדול וראשי המטות לבית יהודה ולבית יוסף את נחלתם ויקהלו כל עדת בני ישראל ויעלו את אהל מועד מן הגלגל שילה וישם שם יהושע את מחנהו ותהי שילה למקום הקדוש. ויהי כי כלו לאהל מועד ביום הוסדו בשילה כל מסעותיו ויסירו את קרשי המשכן ויבנו בית אבנים³³ מוצק אך קָרֵה לא קֵרוהו ויפרשו את יריעות המשכן על הבית מלמעלה. ותכון עבודת בית ה' בזבח ובמנחה ובקטורת בידי הכהנים בני אהרן ומשמרת הבית בידי הלוים למן היום ההוא לחק ולא יעבור, כי כל ימי שבת ישראל במדבר לא היתה עוד העבודה לחקת משפט כי לא היה עוד מכון למקדש ה' בו ובבֹאם הגלגלה העלו העם את זבחיהם על הבמות. אך שילה היה המקום הראשון אשר בחר בו ה‘, על כן נאסרו הבמות ביום אשר הוקם בו המשכן בשילה³⁴ ותהי שילה למרכז לכל בני ישראל. ולמן העת ההיא היתה ארץ ישראל לאדמת קדש לנחלת ה’ לארץ אשר ה' שוכן בה אשר בהתעֵב יושביה את עלילותיהם והשחיתו את דרכם לשפוך דם³⁵ או לעשות תבל וכל דבר זמה³⁶ את מקדש ה' הם מטמאים וקאה הארץ אותם. ואמת הדבר כי כל פני הארץ הזאת לכל מראֶהָ ולכל תכונתה יכשירו את האדם למשול ברוחו ולתת לה את המשקולת הנכונה, כי מראות האיתנים השונים למיניהם אשר יֵרָאו בארץ הזאת כלם נאדרים ונערצים, אך בחליפותיהם ובהפכיהם לא יתנו לאיש מהם לעולל לבדו לנפש האדם ולתפוש אותו בלבו כלו, כי כלם יחד יתאימו למתכנת רוממה אחת אשר כלם מתפשרים בה לכלל אחד אשר כל הפרטים עוברים ובטלים מפניו; הקרח הנורא הנטוי על ראשי הררי הלבנון מצפון והחום הלוהט בערבות יריחו מנגב יכריעו אלה את אלה והוכיחו כי שניהם רק קצות הנה לתָוֶך אחד³⁷, והשממה והדממה אשר תָּאבַל על ים המלח והחֹרב והרזון אשר סביבותיו מקצה הירדן מזה וחמדת הנעם השפוכה על ים כנרת והשבע הגדול אשר סביבותיו מקצהו מזה יעידו כי גבול נִתן גם לטובה גם לרעה מיד האדיר במרום אשר מפיהו יצאו שתיהן.

הארץ הזאת אשר אזיא מאחוריה ואירופא מימינה ואפריקא משמאלה ארץ התָּוֶךְ היא יען כי היא כמעט הארץ האחת אשר לה יאמר ארץ הגבול, אשר בין הים ובין היבשה, כי אין בכל חלקי התבל מרחב ארץ יצוקה וקלוטה אשר אין ים בתוכה כרחב חבל היבשה המושך והולך מאדמת הארץ הזאת עד אפסי קדמת ארץ הקיני³⁸. ואין לאחת הארצות דרך ים רחוקה פתוחה ומפולשת אשר אין מֵזח ואין מעצור לפניה כדרך הים ההולכת אשר ממערב לארץ הזאת עד קדמת אמריקא ועל כן יאמר בשפת העם יושב הארץ ההיא לפאת מערב – פאת ים. סוף דבר בארץ הקטנה הזאת יֵרָאה כי לכל מראה עינים יש חק וגבול אשר גבל להם אל עליון על כל ונעלם מכל אשר עין לא תשורהו ויד לא תמושהו. וכל האיתנים ומצוקי ארץ אשר היו לאלהים לכל משפחות האדמה רק עבדים אלמים המה לו. וַתֵּחָשֵׁבְנָה כל ארצות תבל לארצות חול³⁹ בעיני ישראל ורק הארץ הזאת לבדה היא נחלת אלהים⁴⁰ ארץ אחוזת ה'⁴¹ אדמת הקדש⁴².

ולמן היום אשר כבשו בני ישראל את הארץ רפתה רוחם ולא מהרו להתנחל בה ולא ישב עוד איש משבטי ישראל על אדמתו בלתי אם הראובני והגדי וחצי שבט המנשה בארץ הגלעד ויהודה ואפרים וחצי שבט המנשה בארץ כנען. וירע הדבר בעיני יהושע ויוכח את העם על הדבר הזה ויקח יהושע שלשה אנשים לשבט וישלחם ויתהלכו בארץ ויכתבוה למקומותיה ולגבולותיה לשבעה חלקים על ספר וישובו אליו שילה. וישלך שם יהושע גורל ויצא לבנימין חבל הארץ אשר בין יהודה ובין אפרים. ותהי ירושלם מערי גבולו מנגב, בעל חצור קצה גבולו מצפון, ירדן מקדם והים ממערב. ותהיינה לבנימין גם עשרים ושש ערים וחצריהן ובתוכן גם יריחו העיר המבורכת ובית אל העתיקה וארבע ערי הגבעונים.

ולשמעון נִתנו שבע עשרה ערים בנחלת יהודה ובאר שבע העתיקה בתוכן. וליששכר מצפון לנחלת מנשה ערים שש עשרה וחצריהן, ויהי לו הר הגלבוע הר תבור ועמק יזרעאל הדָּשן מאד. ותהי ארצו ארץ שוקטה ארץ שדות וכרמים.

וַיַרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה⁴³

ומצפון לנחלת יששכר נתנו ערים שתים עשרה למטה זבלון, ותהי ארץ זבלון ארץ הרים וגבעות אשר פריה מעט אך עפרה זכוכית זכה ויקרה. והחלזון הלא הוא תולעת התכלת ותולעת השני רבה בה על כן היתה למקור עֹשר לבעליה האוהבים לנוע, ויהי זבלון הסוחר האחד בכל שבטי ישראל בימי הקדם.

שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל⁴⁴

ולנפתלי נתנה נחלה מצפון לנחלת זבלון ויהיו ים כנרת ומי מרום גבולות נפתלי מקדם, ותהיינה לו תשע עשרה ערים ושפלת גנוסר הממהרת לבכר את פרי מגדיה אשר יצא להם שם בימי קדם, על כן יאמר עליו:

נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְיָ⁴⁵

ולאשר נתנו עשרים ושתים עיר מיָם לארץ נפתלי ויהי הים הגדול גבולו ממערב ותהיינה לו גם עכו וכזיב ערי החוף ומרבית ארץ הכרמל, ותהי נחלת אָשר מקור השמן והתפנוקים ומקום מולדת בנות היופי⁴⁶ בכל ארץ ישראל.

בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֶׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ⁴⁷

מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ⁴⁸

ולדן נתן חבל ארץ צר מיָם לנחל יהודה ובנימין וחמש עשרה ערים בתוכו.

ויהי אחרי אשר חלקו יהושע ואלעזר וראשי המטות את הארץ לשבטי ישראל וישאל יהושע ויתנו לו את תמנת חרס אשר בהר אפרים לנחלה ולאלעזר הכהן נתנו את גבעת פינחס בהר ההוא. ויקברו את עצמות יוסף בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם. ויבדל יהושע את קדש אשר בהר נפתלי ואת שכם אשר בהר אפרים ואת חברון בהר יהודה לערי המקלט מלבד שלש הערים אשר הבדיל משה בעבר הירדן. ולכהנים בני אהרן נתנו שלש עשרה ערים ומגרשיהן מנחלת יהודה שמעון ובנימן. ולבני קהת הנותרים נתנו בתוך אפרים דן ומנשה. ולבני גרשון ומררי נתנו בתוך שבטי עבר הירדן ובתוך שבטי צפון הארץ. ותהיינה כל ערי הכהנים והלוים ארבעים ושמונה ערים ומגרשיהן וששת ערי המקלט בתוכן. אך מלבד ערי מושב ומגרש אלפים אמה לכל עיר מסביב לבהמתם לא נתנה להם נחלה בתוך בני ישראל.

ויאסוף יהושע את הראובני ואת הגדי ואת חצי שבט המנשה עירה שילה⁴⁹ ויגש להם את תהלתם בפניהם ויודם על אשר שמרו את כל אשר צוה להם משה ולא עזבו את אחיהם כל ימי המלחמה וימלא את ידיהם לבא על שכרם ולהתנחל בארץ הגלעד וידבר על לבם לעשות את מצות ה' בלב שלם ולעבדו בכל לבבם ובכל נפשם ויברכם בכל לב וישלחם לשלום לאהליהם.

וישובו שני המטות וחצי המטה אל ארץ נחלתם אל הגלעד ושלל רב עמם הביאו כי נתן להם יהושע חלק בשלל תשעת המטות אשר בזזו בארץ כנען⁵⁰ ויהי בטרם⁵¹ עברו את שפת הירדן ויבנו שם מזבח גדול למראה, וַיֻגַּד לבני ישראל לאמר הנה מעלו בני ראובן ובני גד מעל בה' ויבנו להם מזבח מלבד המזבח אשר לכל ישראל לפני ה' בשילה. וירע הדבר מאד בעיני העם ויקהלו שילה לעלות עליהם למלחמה, ויוָּעצו וישלחו את גבור החיל את פינחס הכהן ועשרה נשיאים עמו לחקור את הדבר. ויבאו הגלעדה ויוכח פינחס את בני ראובן ואת בני גד וַיְשַׁו בעיניהם את עֲוֹן המזבח כעון פעור וכמעל אשר מעל עכן בחרם. ויעידו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה עליהם את אל אלהים ה' כי לא לעולה ולא לזבח ומנחה בנו את המזבח כי אם לאות ולעד כי ה' הוא אלהיהם לבלתי אמור בני תשעת השבטים מחר לבניהם אין לכם חלק בה' כי גבול נתן ה' ביניכם ובינינו את הירדן. וייטב הדבר בעיני פינחס ובעיני נשיאי העדה וידברו להם טובות וישובו לשלום למקומם.

ויחי עוד יהושע ימים רבים⁵² אחרי חלקו את הארץ ויעל בימים הרבים ההם את דבריו על ספר⁵³ ויאסוף את כל ישראל ויזכירם את כל צדקות ה' אשר עשה להם. ויחזק את לבם בתורתו ויעד בם לבלתי התערב בגוים פן יהיו להם לפח ולמוקש וינבא להם את הרעה אשר תמצא אותם אם ידבקו בגויים ההם והתחתנו בם. אחרי כן אסף עוד הפעם את העם שכמה ויזכר גם שם את כל חסדי ה' ואת מפלאות ראשית תולדות ישראל. וינסם לדעת את אשר בלבבם ויאמר להם לא תוכלו לעבוד את ה' כי אל קנוא הוא. ויען כל העם לא כי את ה' נעבוד. ויכרות להם ברית וישם חק ומשפט בשכם⁵⁴ והחק והמשפט הזה אין זאת כי אם פָּרָשַׁת עשרת התנאים הם שהתנה יהושע עם בני ישראל⁵⁵ הכתובים בספרי התלמוד. ויורם את חקי ה' ואת משפטיו בשכם ויצב שם מצבת זכרון. וימת יהושע בן מאה ועשר שנה ויקבר בעירו בתמנת סרח. ולא קם עוד בדורות ההם איש אשר ישמעו אליו כל ישראל ככל אשר שמעו למשה וליהושע. וילך העם בתורת ה' ולא סרו מן התורה ימין ושמאל כל ימי יהושע⁵⁶.

---

ימי הבית הראשון: ימי השופטים

מאת

זאב יעבץ

[רפיון הרוח. העם נפוץ לשבטיו. יתרון בני יהודה. בריתם עם בני שמעון. מלחמתם בכנעני ובפרזי בבזק. מלחמתם בפלשתים. יהודה יושבת לבטח. קצר יד השבטים להוריש את יושבי הארץ. אזלת יד שבטי הצפון. שכנות הפלשתי מנגב והחוי מצפון. אלעזר מת ופינחס מכהן. דור חדש. מעשי משה ויהושע נשכחים. זיוף הדעות. חיתון בעמי כנען. אפוד וטרפים. נחושתן. תערובת תורת ה' בהבלי נכר, פסל מיכה. עבודת הבעלים והעשתרות. שמות הבעלים. משכן שילה הולך ונעזב. שומים. עתניאל שופט. ארם מושלת בישראל. התשועה בידי עתניאל. מצוקת בני דן בגבול נחלתם. כבוש לֶשם בידיהם בצפון הארץ. עיר דן. הפסל וכהניו בעיר לשם. תקף בני הימיני. הנבלה בגבעה. השבועה במצפה. מלחמת כל שבטי ישראל בבנימין. תגברת בני הימיני בראשונה ומפלתם באחרונה. ערי בנימין לשרפה. פרץ בשבטי ישראל. נחם. גורל יבש גלעד. ברית שלום בסלע רמון. ירושת פלטה לבנימין. המחוללות. יעבץ. משפחות סופרים. משפחת החרשים בני יואב בן שריה. ראשי בתי האבות ביהודה. יהודה גזורה אל תוכה. מחוקקים במנשה בזבולן ובראובן. בנין ערי בנימן. אלפעל ובניו. רוח נכונה מתחדשת בבנימן. מואב לוחצת את ישראל. עמון ועמלק בגבול ישראל. בני מואב ואָפים הוד בן הימיני מכה את מואב ומושיע את ישראל. אהוד שופט. גבורת שמגר. לחץ שבטי הצפון בידי יבין וסיסרא. דבורה הנביאה שופטת. ברק בן אבינעם. המחוקקים מעוררים את העם. רפיון ואומץ בשבטי ישראל. מתנדבים. מלחמה ותשועה על נחל קישון. מות סיסרא בידי יעל. שקט בישראל. העמלקי והמדיני פושטים על הארץ. איש נביא. גדעון העפרתי משמיד את הבעל. מחנה מדין בעמק. גאות אפרים וענות גדעון. גדעון שופט. נוער כפיו מן המלוכההנתונה לו. מות גדעון. אבימלך בנו ואכזריותו. תעלולי אנשי שכם. משל יותם. פחזות אבימלך. משובתו ומותו. ימי תולע. ימי יאיר. עבודה זרה במדה גסה. צרות מתרבות. עמון ופלשתים מציקים. מוכיחים עומדים. הרהור תשובה. יפתח הגלעדי. כשרונו ומעלליו. מלחמה ותשועה בידו בעמון. נדר יפתח. נזירות מן הבטן. מלחמת יפתח בבני אפרים. ימי אבצן. ימי אילון. ימי עברון. הפלשתים. שמשון, גבורתו ומעשיו.]

ויהי אחרי מות והושע ויפן איש לשבטו ולנחלתו ולא עשו בני ישראל אֵבֶל ליהושע ככל אשר עשו למשה ולאהרן. כי לא היה עוד לעם לב אחד כבראשונה כי עיניהם היו איש לכרמו ואיש לזיתו ודבר העם כלו לא נגע אל לבם¹. ויהי כי נפוצו לתפוצותיהם ויסר כחם מעליהם ולא יכלו להוריש את יושבי הארץ לפניהם.

ויתחזק יהודה לבדו ויעל בתחלה ויהי לראש שבטי ישראל ויכרות ברית עם שמעון אחיו ויכו שניהם את הכנעני ואת הפרזי כעשרת אלפים איש ואת אדוני בזק מלכם האכזרי הכו בבזק עירו ויגמלו לו כרשעתו. ויכו בני יהודה גם את עזה את אשקלון ואת עקרון אך עד מהרה שבו הערים האלה אל בעליהן הראשונים אל הפלשתים אך את הכנעני הורישו בני יהודה מחבל נחלתם. ויהי יהודה השבט האחד אשר לא נתן לאיש מעמי כנען לשבת בקרבו. ותשב רק יהודה לבדה לבטח כמעט כל ימי השופטים ולא נגעה בהם הרעה אשר עברה מיד עמי כנען ושכניהם על יתר שבטי ישראל. ויאמן על יהודה חזון יעקב אבינו אשר חזה לפני מותו לאמר:

כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ²

ויהי איתן מושב בני ישראל בארץ הנגב אך ככל אשר קרבו צפונה כן עלתה יד העמים על יד בני ישראל בכל ימי השופטים. ולא יכלו בני בנימין אשר מצפון ליהודה להוריש את היבוסי מירושלם וישב גם היבוסי גם בנימן בעיר ההיא. ואפרים היושב מצפון לבנימן לא מצאה ידו להוריש את הכנעני היושב בגזר ויהי הכנעני למס עובד. ומנשה היושב מצפון לאפרים לא הוריש את הכנעני היושב בבית שאן ביִבְלְעָם בדֹאר ובעין דור בתענך ובמגדו. ולא חזקה יד מנשה על יושבי הערים האלה ככל אשר חזקה יד אפרים אחיו על יושבי גזר. ויהי כי גברה יד מנשה ויהי לו הכנעני למס וכאשר מטה ידו ויתפרץ הכנעני מפניו. וזבלון לא הוריש את יושבי קטרון ונהלול ונפתלי ואָשֵׁר היושבים בצפון היו כמעט כגרים בקרב הכנעני. והאמורי נאחז בשלש ערים מערי דן וילחצוהו ההרה ולא נתנוהו לרדת העמק ויצר גבולו מאד.

והפלשתי היושב על חוף הים בנגב והכנעני והחוי יושבי הר הלבנון היו לצנינים בצדי ישראל מנגב ומצפון³.

ולא רבו הימים וימת גם אלעזר הכהן הגדול ויקברו אותו בגבעת פינחס בנו אשר נתנו לו בהר אפרים. גם כל זקני הדור ההוא מתו. ויקם דור אחר תחתיו אשר לא ידעו את ה' ולא ראו את מעשיו ביד משה ויהושע. ויהי המעט מן הדור ההוא כי לא היה להם לב אחד ודרך אחד בכל מעשיהם ויתערבו גם בגוים ויכרתו להם ברית ויעזבו את תורת ה' ואת מצותיו ויעשו את הרע בעיניו. אך מכל חטאותיהם אשר חטאו הֵרֵעו לעַמָם בעברם את פי ה' להתחתן בעמי כנען כי עד מהרה נטו אחרי כל תועבותיהם וידבקו בהן. וַיָּחֵלו בקטן ובגדול כלו ותהי הנקלה בעיניהם לשאל באלהים מפי כהן חגור אֵפֹד ויעשו להם תרפים⁴ כמשפט הגוים. והתרפים תבנית אדם⁵ להם. ויהי למן העת ההיא אפֹד ותרפים לאחדים בידי משמרי הבלי שוא ויהיו עוד תרפים גם בבתי שומרי אמונים גם בימים אשר השליכו מידם את אלהי הנכר כי לא חשבו את התרפים לאלילים⁶ ואת נחש הנחשת אשר עשה משה במדבר לרפא בו את הנשוכים עשו להם לאלהים ויעבדוהו ויקטרו לו ויקראו שמו נחֻשתָּן⁷. ויהי בהתערב ישראל בגוים ותתערב להם עבודת אלהים אמת בעבודת אלהי העמים ויהיו לערב זר מאד. ויִדַּחו אנשים מבני ישראל לעשות פסל ומסכה לשם ה' אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. ויעש איש מהר אפרים ושמו מיכה פסל ומסכה לשם ה' ויבן לו בית אלהים וישם שם את הפסל ויעש לו אפד ותרפים ויקרא לו לאיש לוי לכַהן לפני הפסל אשר עשה. ולא ארכו הימים ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות שקוצי עמי כנען ויזבחו להם ויקטרו להם ויקראו את בניהם ואת בנותיהם בשמות הבעלים אשר לא סרו מפיהם גם כאשר החלו לשוב אל ה'⁸.

ויהי כאשר נטה לב העם אחרי עמי כנען ואחרי אלהיהם ותחדל שילה להיות הנס האחד לכל מטות בני ישראל ויפוצו איש לביתו. ויהיו כעדה נעזבה אשר מושל אין לה ויבאו שוסים וישוסו אותם ולא יכלו לעמוד בפניהם ויסר כחם ויהיו כגרים בארץ אשר לכדו אבותם ביד חזקה. וישפוט עתניאל בן קנז נשיא בני יהודה את ישראל אחרי מות יהושע. ופינחס כִּהן תחת אלעזר אביו אך לא נחה עוד רוח גבורה על שני גבורי המלחמה האלה לעצור בעמם ולשום את שבטי ישראל לאחדים ככל אשר נחה על משה ויהושע. ויקם ה' לשטן לישראל את עם ארם אשר עלה מקיר⁹ וישב על יד הלבנון ויהי לשבט נוגש לישראל כל ימיו¹⁰ ויחקעל ישראל כושן רשעתים מלך ארם נהרים שמונה שנים. ותהי רוח ה' על עתניאל ויך במתי מספר את המצב אשר שׂם כושן בערי הארץ. וישמע העם את התשועה אשר החל להושיע את ישראל ויתלקטו אליו אנשי חיל וילך העם אשר עמו הלוך ורב ויך עתניאל את כושן ואת עמו וירדפם ויהדפם מפניו עד מעבר לנהר פרת¹¹.

ויהי כאשר עלו הארמים מעל הארץ ויאספו אל ארצם וירוח לבני ישראל. ויראו בני דן כי צר להם מאד כי גברה עליהם יד האמורי אשר לחצום ההרה ולא נתנום לרדת אל העמק וישימו את פניהם לבקש להם רוחה בצפון הארץאשר זה מעט גֹרשו הארמים משם. ויקומו כשש מאות איש גבור חיל ויסעו מצרעה ואשתאֹל ערי בני דן וילכו ויבאו לָיְשָׁה היא לֶשֶׁם אשר בעמק בית רחוב על יד הר הלבנון וילכדוה ויקראו את שמה דן. ותהי לבני דן ארץ רחבת ידים בצפון, מלבד גורל נחלתם, אשר נתן להם יהושע בשרון. ובעבור בני דן מצֹרעה ומאשתאֹל לישה חנו אחרי קרית יערים, על כן יקרא למקום ההוא מחנה דן. ויהי בחנותם שם וישלחו חמשה אנשים מהם אל בית מיכה אשר בהר אפרים ויקחו מביתו בחזקה את הפסל ואת הכהן ויביאום עמם לָיְשָׁה¹² ויכהן יהונתן הלוי הזזה הוא ובניו ויזנו בני דן אחרי הפסל הזה כל ימי משכן שילה.

ותהי ליש למיום התנחל בה שבט הדני לקצה גבול הצפון לארץ ישראל. והיה באמור איש מדן ועד באר שבע וידע השומע כי על כל גבול הארץ מצפונה עד דרומה ידבר האיש.

אך גם דן היושב על צפון הארץ גם יהודה יושב הנגב נאספו שניהם אל תוכם וכמעט לא היה להם דבר עם יתר שבטי ישראל. וגם עתניאל השופט הגבור נשיא בני יהודה נזור אל שבטו פנימה ולא הוסיף לצאת ולבוא לפני כל העם. ויעש כל איש את כל הישר בעיניו וַיֵאָמר לימים ההם אשר אין מלך ושופט לישראל.

ובני הימיני היו אנשי חיל גבורים רומי קשת ויהיו בהם שבע מאות איש אטר יד ימינו וגם אלה קלעו אל השערה ולא החטיאו¹³ ויבריחו מעליהם כל אויב הבא בשעריהם¹⁴ ויאמן עליהם דברי יעקב אבינו:

בִּנְיָמִן זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָּלָל¹⁵

אך אוהבי קרבות היו אנשים מהם ויִגלו את אחיהם יושבי גבע אל מָנַחַת¹⁶ אשר ליהודה ואנשים מבני הימיני בתנשאו ויהיו לראשים ליושבי אילון אשר מערי הלוים בנחלת בני דן¹⁷. ויהי היום ויסר איש לוי עובר אורח ללון בגבעה אשר לבנימן הוא ופלגשו ויסבו אנשי העיר על הבית ויתעללו בפלגשו ויענוה ותמות ויקח האיש את עצמות אשתו וישלח בכל גבול ישראל. ויקנא העם קנאה גדולה וישכחו את פלגותיהם לשבטיהם ויזכרו כי גוי אחד הם וכי יש להם לשום נפשם בכפם ולגול מעל עמם את החרפה אשר העטו עליו בני הגבעה כי עשו זמה ונבלה בישראל.

ויקהלו כארבע מאות אלף איש רגלי שולף חרב מכל ישראל מדן ועד באר שבע וכל ארץ הגלעד אל המצפה אשר לבנימן. וישלחו שרי המלחמה מלאכים אל בני בנימן לאמר: תנו לנו את עושי הנבלה ושפטנום ונבערה רעה מישראלועלינו מעליכם בשלום. ולא אבו בני הימיני לשמוע בקול אחיהם להסגיר בידם את עושי הרעה ויחלצו מהם עשרים ושש אלף איש שולף חרב למלחמה על ישראל. וַיָפֵרו בני ישראל את בריתם עם בנימן וַיִשָּׁבעו כל העם במצפה לבלתי תת מבנותיהם לבנימן לאשר וישבעו עוד לאמר: כל איש מבני ישראל אשר לא יעלה המצפתה לדרוש את הדם הנקי מות יומת. ויעלו בני יהודה גם במלחמה ההיא בתחלה ויערכו כל שבטי ישראל לקראת בנימן על הגבעה וינגפו בני ישראל לפני בני בנימן. ויפלו מישראל כארבעים אלף איש בשני הימים הראשונים ויפל לב בני ישראל ותרפינה ידיהם. ויעלו גם ביום הראשון וגם ביום השני בית אל ויצומו ויזבחו זבחים לפני ארון הברית אשר העלו שמה בצאתם למלחמה. ויחזק פינחס את ידי בני ישראל וישאל להם באלהים ויאמר להם ביום השני לאמר כה אמר ה' עלו למלחמה כי מחר אתננו בידך. ויהי ביום השלישי ויצאו בני ישראל ויכו בבני בנימן מכה רבה מאד ויפלו מהם עשרים וחמשה אלף איש וישרפו את כל ערי בנימן באש. ויהי אחרי כן ויזכרו בני ישראל אהבת אחים ויהמו רחמיהם אל אחיהם בני בנימן וישלחו אל בני הימיני אשר בסלע רמון ויקראו להם לשלום. ויך לב העם על השבעם לבלתי תת מבנותיהם לבנימן אשר ויבכו לפני ארון ה' בבית אל ויקראו במר נפשם: למה ה' אלהי ישראל היתה כזאת להפקד היום מישראל שבט אחד. ויועצו ראשי העם ויתנו לבנימן ארבע מאות נערה בתולה אשר היו מנשי יושבי יבש גלעד אשר הכום על בלי שמרם את השבועה הגדולה לעלות בתוך אחיהם במצפה למלחמה. וימעט מספר בנות יבש גלעד ממספר נערי בני בנימן. ויהי חג בשילה ותצאנה בנות ישראל במחולות ויצאו בחורי בני בנימן בעצת זקני ישראל, ויחטפו איש איש נערה ותהי לו לאשה ותהיינה נשים לבני בנימן ובני ישראל לא הפרו את שבועתם כי לא המה נתנו את בנותיהם. ויָשב בנימן וַיֵּחַד בין שבטי ישראל כבראשונה. על כן היה לחק לבנות ישראל ימים רבים לצאת במחול בחמשה עשר לחדש החמישי ויצאו בחיריהן ביום ההוא וחטפו איש את אשתו כי הוא היום אשר שבו בני בנימן לבא בקהל ה‘¹⁸. ותהי הרוח אשר לבשה את כל בית ישראל מקצהו להנקם נקמת ה’ מיד עושי זמה ונבלה ולבער את עושי הרעה מקרבם ונחומיהם אשר נכמרו להם אחרי אשר השיבו להם כגמול ידיהם לאות ולעד כי תורת משה נתנה את פריה בקרב העם ותַּבשל בו גם פרי משפט ומוסר גם פרי צדקה וחסד גם בימי הרעה ההם ימי הגבעה אשר היו למשל ולשנינה בפי העם ימים רבים.

הֶעֱמִיקוּ שִׁחֵתוּ כִּימֵי הַגִּבְעָה…¹⁹

מִימֵי הַגִּבְעָה חָטָאתָ יִשְׂרָאֵל…²⁰

וגם בימים הרעים ההם קם איש אשר הורה את תורת ה' בקהל עם ויעבץ שמו²¹ למטה יהודה. ויהי יעבץ נכבד מאחיו וטוב לפני אלהים ויהי כל משא נפשו להפיץ תורת ה' בקרב עמו. וינהרו אליו אנשים מערי יהודה וגם מחמת אשר לנפתלי באו אליו וישבו לפניו משפחות משפחות לקחת תורה מפיו. ויקרא להם “משפחות סופרים” המה המחוקקים אשר הורו תורת אלהים וחקיו לישראל מימי יעקב והלאה וכל ימי השופטים.

ויעשו בני יהודה חיל בימים ההם גם בחרושת ובמלאכה. ויהיו מרבית בית יואב בן שריה חרשים. ושריה אחי עתניאל השופט הוא, ויקרא יואב בן שריה לנחלתו “גיא חרשים”²². וינזרו בני יהודה אחרי מלחמת הגבעה אל תוך גבולם ביתה. ותעבורנה שנים רבות מאד ולא היה להם דבר אל יתר שבטי עמם וילכו בדרכי אבותיהם וישכנו בעריהם למשפחותיהם וישמעו לקול ראשי בתי אבותם וזקניהם²³. וקרוב הדבר מאד כי לא סרו מדרך ה' ולא הלכו אחרי אלהי עמי כנען כי הורישו אותם מקרבם ולא השאירו להם שריד בתוכם. וירם גם בדבר הזה יתרון נגב הארץ על הצפון, כי יהודה היושב בקצה הנגב היה ראש שומרי אמונים בשבטי ישראל ודן יושב הצפון היה השבט האחד אשר דבק בפסל אשר הקים לו ולא סר ממנו מאות בשנים. וגם אֳפִי²⁴ שבט בני יהודה להיות בודד לנפשו כל ימיו עמד לו לבלתי לכת בדרכי עמי הנכר. ויהי שלום לשבט הזה מבית ומחוץ. ולא רחוק הוא כי קמו להם עוד מורי צדק כיעבץ אשר הדריכו את העם בדרך הישרה וחרשים וחושבים כבני יואב בן שריה, כי החרושת היתה מורשת לבני יהודה מימי בני שֵׁלָה אשר עשו להם שֵׁם במצרים ומימי בצלאל בן אורי. אולם אין זכר כמעט לשבט יהודה אשר שִׁכֵּן בטח בדד בדברי ימי השופטים ימי הפרעות והתלאות²⁵ בדורות הראשונים ההם היו עוד גם במנשה בזבלון ובראובן מחוקקים ומושכים בשבט סופר²⁶.

ועתניאל מת ומבניו חתת ומעוֹנוֹתי²⁷ לא קם איש תחתיו לשופט בישראל כי נזורה יהודה אל תוכה. ובני בנימן התעודדו ויבנו את עריהם אשר נשרפו במלחמת הגבעה²⁸ ואלפעל הימיני ובניו בָּנו את אנו ואת לוֹד ואת בנותיה²⁹. ותתחדש רוח נכונה בתוכם ויקומו בהם למן העת ההיא אנשים אשר היו לישועה בתוך עמם ואשר הצילו את ישראל מיד אויביו³⁰.

ויהי אחרי מות עתניאל ויאסוף עגלון מלך מואב את עמו ואת בני עמון ועמלק ויירש את יריחו עיר התמרים אשר לבנימן. ואנשים מן העמלקי באו וישבו בתוך אפרים בפרעתון על כן קראו להר ההוא הר העמלקי³¹. ומואב הרודה בעת ההיא בישראל היה עם שוקט על שמריו³² שמן ובריא בשר³³ כבד מאד במקנה³⁴ ובשפע היין הטוב³⁵ אך גאה וגבה לב³⁶ היה העם הזה מאד וימשול מואב בבני ישראל שמונה עשרה שנה. ויחזק ה' את אהוד בן גרא בן הימיני איש אטר יד ימינו ויך את עגלון מלך מואב בחדרו בהקריבו לו את המנחה אשר שלחו בידו בני ישראל. ויתחמק משם בלאט ויבא אל המקום אשר שמו שעורה ויתקע בשופר ויקבצו אליו עם רב מהר אפרים. וילכוד את מעברות הירדן ולא נתן לבני מואב לנוס מיריחו אל ארצם ויך בהם כעשרת אלפים איש. אחריו היה עוד גבור בארץ ושמו שמגר בן ענת ויושע את ישראל בהכותו שש מאות פלשתים במלמד הבקר. אך בצפון הארץ היו ימי שמגר ימים אין חפץ בם. ואחרי מות אהוד החלו הכנענים ללחוץ את ישראל ולא נתנו להם לשאת ראש לחגור חרב או לתפוש חנית ותהיינה כל דרכי הארץ שוממות.

בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת.. חָדְלוּ אֳרָחוֹת

וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת³⁷

חָדְלוּ פְּרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ… ³⁸

מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח

בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל³⁹

וילחץ יבין מלך כנען, אשר מלך בחצור אחרי מות אהוד, את ישראל עשרים שנה. וחצור היתה עוד ראש כל הממלכות ככל אשר היתה בימי יהושע. ושם שר צבא יבין סיסרא. ודבורה הנביאה אשת חיל כבירת כח לב שופטה את ישראל בגבול בנימין בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים.

ובימים ההם נפרד חבר הקיני מבני הקיני חותן משה השוכנים בנגב ערד במדבר יהודה אשר נקרא על שמם נגב הקיני⁴⁰ ויט אהלו עם קדש נפתלי, ויָעֵל אשת חבר אשת חיל. ויהי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני.

ודבורה שלחה ותקרא לברק בן אבינעם מקדש נפתלי ותהי לו לרוח גבורה ותלך עמו קַדשה. וַיַזְעַק עשרת אלפים איש מבני זבולן ומבני נפתלי ויעלל ויחן על הר תבור, וישמע סיסרא כי הנה ישראל על הר תבור ויזעק את כל מחנהו תשע מאות רכב ברזל וכל מלכי כנען נלוו עמו⁴¹ ויועדו אל נחל קישון. וירד ברק והעם אשר אתו ויערך לקראת סיסרא. ודבר מחוקקי ישראל היה אל העם לזכור את אלהיהם ואת עמם ולצאת אחרי ברק. וירבו המתנדבים בעם ויקהלו אל ברק בני בנימין בני אפרים ובני מנשה וישששכר ותצלח רוח ה' על ברק ועל מחנהו ויך החיל הרגלי אשר לישראל את כל מחנה כנען ואת כל רכב הברזל ואת הפרשים⁴² לפי חרב ולא השאירו מהם נפש. וסיסרא נס ברגליו וימלט אל חבר ויתחבא באהל יעל אשת חבר אשת חיל וחכמת לב ותאספהו ותשקהו ותישנהו. ויהי כי נרדם ותגש אליו בלאט ותתקע את יתד האהל ברקתו ותך במקבת אשר בידה ותמיתהו. ותעז יד ישראל על יבין ויכרתו את ממלכתו מן הארץ. ותהי המלחמה הזאת מלחמת כנען האחרונה עם ישראל. ולא הוסיפו למן היום ההוא הכנעני והאמורי להלחם בישראל עוד ותלך ידם הלוך ומטה עד כי מעטו וַיָשׂחוּ מאד. ותשר דבורה וברק שירת עז לה' ותברך את יעל ואת חוקקי ישראל כי חכמי העם וסופריו עשו גדולות במלחמה ההיא. ותברך את כל שבטי ישראל אשר שמעו בקולם. ותוכח בשירתה את ראובן ואת דן ואת כל יושבי ארץ הגלעד על אשר “לא באו לעזרת ה' בגבורים”. ואת יהודה לא הזכירה כי למן היום אשר מת עתניאל שכן יהודה לבדד ודבר לא היה לו עם יתר שבטי ישראל.

ותשקוט הארץ ארבעים שנה למיום הכות ישראל את אויביו בצפון. ויקם ה' לשטן לעמו את העמלקי ואת המדיני ואת בני קדמה הישמעאלים⁴³ היושבים מנגב לארץ. ולא יעשו העמים האלה מלחמה בישראל כי אם עלה יעלו מדי שנה בשנה לעת הקציר הם וגמליהם ומקניהם ואכלו את כל יבול הארץ ואיש לא יעמוד בפניהם כי רב ועצום מספרם כדי ארבה לרוב. וידל ישראל וַיִוָרֵש מאד מאד. ויעשו בני ישראל מערות ומטמונים בארץ להניס מפני מדין ויהיו חייהם תלואים להם מנגד. ויזכרו את אלהי אבותם בצר להם ויזעקו אל ה‘. ויבא איש האלהים ויוכח את דרכם הרעה על פניהם ויזכירם חסדי ד’ מקדם. וילך⁴⁴ משם עירה עָפְרָה אשר למנשה אל גדעון בן יואש אבי העזרי איש בר לבב וטהר ידים מאד ותארו כתאר בן מלך⁴⁵, וגדעון חובט חטים בעת ההיא להניס מפני מדין. ויבא עמו בדברים וירא את נהמת לבו לשבר בת עמו ויחזק את ידי הענָו הזה הבורח מפני הכבוד להתיצב בראש העם להושיע את ישראל מכף מדין. ותחזקנה ידי גדעון ויבן מזבח לה' ויקרא לו ה' שלום. ובלילה היתה עליו רוח ה' וישם נפשו בכפו ויהרוס את מזבח הבעל אשר לאביו ויכרות את האשרה אשר עליו. ויאמרו יושבי עפרה להמיתו ויצילהו אביו מידם לאמר האתם תריבון לבעל אם אלהים הוא ירב לו על כן קראו לגדעון ירֻבַּעל. וַיַשְׁמֵד גדעון את הבעל מישראל כל ימיו. ויקם גדעון ויתקע בשופר ויצא אחריו כל בית אביעזר וכל מנשה. ומלאכים שלח וַיַזְעֱק את אשר ואת נפתלי ואת זבלון לעלות על מדין ועמלק ובני קדם אשר זה מעט פשטו בעמק ישרעאל. וַיַרַךְ עוד לב גדעון כי שפל רוח היה ולא האמין בנפשו ובכחו וישאל אותות מעם ה' ויהי כי באו האותות וימלא כח ויתחזק ויעש חיל. ויבא הוא והעם אשר אתו שנים ושלשים אלף על עין חרוד אשר בעמק יזרעאל ומחנה מדין היה לו מצפון. ואיש האלהים אשר בא עמו צוה את גדעון לעשות ככתוב בתורת משה ולקרא בקרב המחנה מי האיש הירא ורך הלבב⁴⁶ ילך וישוב לביתו. ויעש כן וישב מן העם למקומו שנים ועשרים אלף איש. ויהי דבר איש האלהים אליו לצרוף את העם שני וינַס אותם גדעון וישלח את כל העם ולא הותיר מהם כי אם שלש מאות איש אנשי לב בני חיל ויתן בידם שופרות וכדים ריקים ולפידים בתוכם. ויבא הוא ואנשיו באישון לילה בלט אל מחנה מדין אשר בעמק יזרעאל ויתקע פתאום בשופר וינפצו את הכדים ארצה ויקראו קול אחד חרב לה' ולגדעון. ושלש מאות לפידים נראו לעיניהם הנלכדון עוד בחבלי שנה ותהי חרדתל אלהים בתוך המחנה מהומה ומבוסה וחרב איש ברעהו. וינוסו מנוסת מות עד הצרדה אשר לאפרים ועד אבל מחולה אשר בעמק יזרעאל ויתחזקו בני אָשר ונפתלי ומנשה אשר זה מעט רך לבם וירדפום ויכום וישמידו מהם מאה ועשרים איש שולף חרב ויחן עוד מחנה למדין בנחלת גד מעבר לירדן. וישלח גדעון מלאכים הֶרָה אפרים וימהר איש אפרים וילכדו את הירדן לבלתי תת להם לעבור את הירדן להושיע את עמם. ויהרגו בני אפרים שני שרי מדין את עורב בצור עורב ואת זאב ביקב זאב. ויביאו את ראשי עורב וזאב אל גדעון. ועין אנשי אפרים צרה בהתבוננם כי נעתקה הגדולה במות עתניאל מיהודה לבנימין ומבנימין למנשה בקום גדעון תחת אהוד שמגר ודבורה ובתוכם לא קם איש עומד בפרץ ויקנאו בגדעון ויתאַנו לו. וידברו אתו אנשי אפרים קשות על בלי קראוֹ אותם למלחמה כי לא טוב היה בעיני השבט גבה לב הזה לראות את שבט המנשה מתרומם עליו. וידבר אליהם גדעון דברי כבוד דברים טובים אז רפתה רוחם. ויעבר גדעון את הירדן ויך את הנותרים ממחנה בני קדם חמשה עשר אלף איש וילכוד את זבח ואת צלמונע מלכי מדין בעבר הירדן. וַיְיַסֵּר גדעון את אנשי פנואל ואת אנשי סכות על עינם הצרה לבלתי תת לצבא מלחמם. וישב גדעון אל ביתו ויבא עמו את זבח ואת צלמונע ויאמר לעשות להם חסד ולהחיותם. ויחקור אותם ויודע לו כי הרגו את אחיו בהר תבור ויהרגם בעצם ידו בדמי אֶחיו. ויעש גדעון בתֻמו את הזהב אשר בזז לאפוד לה' ויהי לו למוקש כי זנו אחריו העם ויעבדוהו ככל אשר עבדו את נחש הנחשת אשר עשה משה. אך את הבעלים לא עבדו בני ישראל כל ימי גדעון⁴⁷.

בעת ההיא החלה להתפעם בישראל רוח חפץ להקים עליהם מלך יושב על כסא אשר יעצור בעמו מִבַּיִת וגנן עליהם מחוץ ביד חזקה. ויאמרו בני ישראל להמליך עליהם את גדעון ויען להם בענותו לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם ה' ימשול בכם. ויהי לגדעון שבעים בנים ויהי הוא הראשון בשופטי ישראל אשר הרבה לו נשים ושם בכורו יֶתֶר. וישפוט את ישראל ארבעים שנה וימת בשיבה טובה. ולא יספו עוד בני מדין לשאת את ראשם ולא היה להם עוד דבר עם ישראל עד עולם⁴⁸ ויהי יום מדין⁴⁹ ומכת מדין בצור עורב⁵⁰ לזכר עולם בישראל והיה בקום גוים עריצים להרע לאבותינו והתפללו לפני ה' לאמר:

שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב

וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל-נְסִיכֵמוֹ⁵¹

ויהי אך שכוב שכב גדעון עם אבותיו וישב העם ויזנו אחר הבעל. ויזנו אנשי שכם אחרי בעל ברית וישכחו מהר גם את גדעון ואת חסדיו. ולגדעון בן אשר ילדה לו פלגשו אשר בשכם ושמו אבימלך וַיִּתְאַו בן האמה הזאת בגאותו אל המלוכה אשר לא אבה אביו בענותו לקחת מיד בני עמו. וידבר על לב אנשי שכם עיר אמו וישיתו ידם עמו כי בני אפרים היו ותצר עינם בכבוד אביו גדעון המנשי ויבחרו מכל בניו באבימלך אשר אמו היתה בת אפרים. ויתנו לו אנשי שכם כסף וישכור אנשים ריקים ופוחזים וילכו עמו בֵּיְתָה אביו עפרתה ויהרג שם אבימלך העריץ האכזרי את כל בני אביו. וַיִוָּתֵר יותר בן גדעון הקטן כי נחבא. ויתיצב יותם איש מליץ חכם ובר לבב בראש ההר ויוכח על פניהם את דרכי בעלי שכם ואת הליכותיהם עם בית אביו במשל נמלץ מאד בִּמְשַל העצים אשר המליכו עליהם את האטד אשר לא יצלח כי אם להיות לבער ולשום גם את כל אשר לו מסביב לשרפה מאכלת אש, ויחזה גם להם גם לאבימלך חזות קשה וינס וילך בארה אשר לבנימין וישב שם.

ואבימלך עשק וירץ את העם הוא וזבול פקידו שלש שנים. ויבא איש ושמו געל בן עבד הוא ואחיו שכמה וילעג על אבימלך וידבר על לב אנשי שכם כי לא נאוה לבני אפרים לעבוד את בן ירובעל⁵² המנשי. ויקן את לבם ויבגדו באבימלך וישימו את געל לראש ולא טובו דרכי געל מדרכי אבימלך וימלאו גם הם הארץ חמס. וילחמו בני שכם באבימלך ותעל ידו עליהם ויתץ בעברתו את העיר ויהרג את יושביה ויזרעה מלח. וימלטו כאלף איש ואשה אל מגדל⁵³ בית בעל ברית וישרף עליהם את המגדל באש. ויבא חמס בני גדעון ודמם הנקי על בעלי שכם מיד הבן המביש אשר חזקו את ידו להרוג אותם. וילכד אבימלך גם את תבץ ויהי בגשתו לשרוף גם שם את המגדל אשר שמה נמלטו כל אנשי העיר ותשלך אשה פלח רכב וַתָּרִץ את גלגלתו. וירא כי לא יהיה עוד ויצו את נערו למהר להמיתו פן יאמרו אשה הרגתהו וידקרהו הנער וימות.

אחריו קם לשופט איש יששכר היושב בשמיר בהר אפרים ושמו תולע בן פואה בן דודו⁵⁴ וישפט את ישראל עשרים ושלש שנה. ואחריו קם יאיר הגלעדי בארץ הגלעד לשופט וישפט את ישראל עשרים ושתים שנה. ויהיו ליאיר שלשים בנים ותהיינה להם שלשים ערים בארץ הגלעד ויתהללו בהן ויקראו להן על שם אביהם חַוֹת יאיר ככל אשר קראו העם חות יאיר לששים העיר אשר לכד יאיר בן שגוב בארץ הבשן בימי משה.

ולמן היום אשר מת גדעון שבו בני ישראל ויעבדו את הבעלים ואת אלהי כל העמים אשר סביבותיהם וירעו מאבותיהם ויעזבו גם שארית עבודת ה' ולא עבדוהו. ויהיו הימים ההם הרעים בכל ימי השופטים⁵⁵ ויקומו בני עמון מקדם פלשתים מים לצנינים בצדיהם ויציקו לישראל מאד, ויהי בצר להם ויזכרו את ה' ויצעקו אליו מפני לוחציהם. אז קמו לישראל מוכיחים רבים⁵⁶ ויערכו לעיניהם את רוע מעלליהם ויאמרו להם למה תזעקו אל האלהים אשר עזבתם לכו וזעקו אל האלהים אשר בחרתם בם המה יושיעו לכם בעת צרתכם. ותפקחנה עיניהם ויקחו מוסר ויחלו להסיר את אלהי הנכר מקרבם ולשוב מעט מעט אל אלהי אבותם אלהי מעזם בעת צרה וילחצו בני עמון את יושבי ארץ הגלעד מאד כי שכניהם היו. ויהי המעט מהם כי הציקו לראובני ולגדי בעבר הירדן ויעיזו ויעברו את הירדן להלחם ביהודה ובבנימן ובאפרים. ויועדו הזקנים אל מצפה גלעד לפקוד שר צבא בראשם. ואיש היה שם ושמו גלעד ולו בן ושמו יפתח ותרע ביפתח עין אחיו ויגרשוהו מבית אביהם. וילך אל ארץ טוב הקרובה אל גבול המעכתי ויהי שם לראש גדוד וישוטט עמם בארץ. ויהי בבוא בני עמון וישלחו זקני גלעד ויקחו את יפתח הגלעדי ויביאוהו מארץ טוב המצפתה וישמוהו לראש. ויפתח היה גבור חכם ומליץ אך איש קשה וּכְבַד לב. אך ככל אשר היה עז בכל דרכיו כן החל את דבר מלחמת בני עמון במועצות ובנחת. ויערך לפני זקני עמו במצפה את דבר המשפט אשר בו יכלכל את ממשלתו. וישלח אל בני אפרים לשית ידם עמו במלחמת בני עמון ולא שמעו לו⁵⁷ וגם על מחנה בני עמון לא פשט פתאום. וישלח מלאכים אל מלך בני עמון להשפט אתו על בֹאו בגבולו ארץ לא לו. וישב לו המלך כי מיד בני עמון לקח ישראל את הארץ בעלותו ממצרים. ויוכח לו יפתח כאָחד החכמים יודעי העתים ביד מלאכים כי לא מידו לקח ישראל את הארץ כי אם מיד סיחון מלך האמורי. ויהי כי הכביד מלך בני עמון את אזנו מדברי יפתחו גם הפעם וימהר יפתח ויקם ויעבור את הגלעד ואת מנשה וַיַבְקַע ארצה בני עמון ויך בהם מכה רבה מאד עשרים עיר מערוער עד אבל כרמים ויעש תשועה גדולה לבני ישראל. וידר יפתח נדר לאמר בשובי בשלום והיה היוצא לקראתי והעליתיהו עולה. ויהי בשובו והנה בתו היחידה יוצאת לקראתו בתפים ובמחולות ויקרע יפתח את בגדיו ויצר לו מאד. ובתו היתה בת חיל ואוהבת את עמה ואת מולדתה מנפשה ותדבר בתו על לבו לבלתי יַחֵל דברו אחרי אשר עשה ה' בתשועה הגדולה לעמו. ויעל יפתח מקץ שני חדשים את בתו לעולה⁵⁸ ויהי לחק לבנות ישראל ללכת ולתנות לבת יפתח ארבעה ימים בשנה. וירע הדבר הזה אשר עשה יפתח לבתו בעיני חכמי ישראל מדור דור ויבוזו לו ולכל ראשי דורו כי נעשתה נבלה כזאת בימיהם לזבוח זבחי אדם לה' אל רחום וחנון.

גם בדבר הרע הזה יֵרָאֶה עד כמה נעלו בני ישראל על בני יון מבחר כל יתר העמים. הן גם בתוכם קרו כאלה כי העלה מלך אחד את בתו לעולה ואין קץ למורא ולכבוד אשר ישַׁוו משוררי יון מדור דור על המעשה הזה. וחכמי ישראל המעט מהם כי לא למצוה ולא לצדקה חשבו את מעשה יפתח כי היתה בעיניהם אולת וחטאת מות וחרפה אשר לא תִמָּחֶה. וַיֵּאָמֵן הדבר אשר דבר אחד סופרי העמים לאמר כל הגוים עמי רוחות היו וישראל לבדו הוא עם הרוח.

ויראו זקני ישראל והנה נטה לב העם אל משפט אלהי הגוים ויראו פן יוסיפו לעשות כן גם לאלהיהם להעלות פרי בטנם כאשר עשה יפתח הגלעדי. וישימו לחק לאמר מי האיש אשר ידבנו לבו לקדש את בנו לה' ושם אותו לנזיר אלהים מן הבטן ומורה לא יעלה על ראשו למען אשר לא יעלה על לב איש להעלות את בנו לעולה כאשר עשה יפתח. ויהיו למן העת ההיא נזירי אלהים מן הבטן בקרב ישראל.

ואנשי אפרים גבוהי רוח היו מעולם ותרע עינם בכל גבורה ותשועה אשר עשה איש אשר לא ממטה אביהם הוא. ויזכרו את מעשי אבותיהם בימי גדעון ויתאנו ליפתח ויריבו עמו בחזקה על אשר לא קרא להם להלחם בבני עמון ויאמרו לשרפו באש. אך יפתח לא היה ארך רוח כגדעון ויחר לו מאד כי אמנם קרוֹא קרא להם והם לא הלכו אחריו. ויקבוץ את אנשי גלעד וילחם על אפרים ויך בם ארבעים ושנים אלף איש. וימת יפתח אחרי שפטו את ישראל שש שנים וישפט אחריו אבצן מבית לחם את ישראל שבע שנים ךוישפוט אחריו אילוֹן הזבולני באַיָלון אשר לזבולון עשר שנים. ואחריו שפט עבדון בן הלל הפרעתוני שמנה שנים.

ויהי בהכות יפתח את בני עמון בארצם ויכנעו מפני בני ישראל וֹיַּעָלו גם מיהודה ומאפרים ומבנימין⁵⁹ אך הפלשתים לא חדלו להיות לשוטטים ולצנינים לישראל⁶⁰. והפלשתים עבדו את דגון אלהיהם צלם דמות אדם אשר מחצי מתניו ולמטה תבנית דג לו וכהניהם היו קוסמים ומעוננים. ויהיו הפלשתים למועקה במתני אבותינו מימי שמגר בן ענת והלאה אך מימי יאיר הגלעדי החלו ללחוץ את ישראל מאד ותחזק ידם על ישראל ארבעים שנה. ויהי אחרי מות עבדון השופט ויקם שמשון בן מנוח הַצָּרְעָתִי⁶¹ למטה דן למגור ולמחתה לפלשתים. ושמשון נזיר מן הבטן רב אונים מאד מבין חידות⁶² ושנון ונמרץ בכל דבריו⁶³ אך איש הולך אחרי עיניו. ויבקש וימצא תמיד תוֹאנה להרבות חללים באויבי עמו בכח ידיו ולעשות להם תועה. אך למלחמה לא יצא עליהם כי רך לב העם מאד בימיו. ויהי בשנה העשרים לשפטו את ישראל ותסגירהו דלילה אשתו הפלשתית ביד סרני פלשתים וינקרו את עיניו וינקם שמשון בפלשתים ויסע בזרוע כחו את שני עמודי הַתָּוֶך אשר בבית דגון. וַיַפֵּל את הבית על שלשת אלפי פלשתים הנאספים שם לראות בשחוק שמשון. וימת גם הוא בתוכם על שמשון דברי יעקב אבינו אשר דבר לפני מותו לאמר:

דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל

יְהִי דָן נָחָש עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפוֹן עֲלֵי אֹרַח

הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר⁶⁴

---

ימי הבית הראשון: רוח חדשה; חורבן שילה ותחית הנבואה

מאת

זאב יעבץ

[מעוט הגבורה אחרי מות שמשון. תגבורת המוסר על הכח. עלי הכהן שופט. אֳפי עלי. משכן שילה נפקד. ערך שילה עד העת ההיא. הכהונה הגדולה בבית איתמר. התורה מתחזקת. המדות מזדככות. דרכי נעם. נפשות יקרות. אלקנה מרומם כבוד שילה במעשיו. חנה, לבה ורוחה, תפלתה. התפלה בישראל. דעת יתרון הצדק על הזרוע. תחית הנבואה בפי חנה. ראשית שירת בני קרח. ראשית שם ה' צבאות. הכהונה ודלדולה. שמואל נביא. מלחמת פלשתים באפק. ישראל נגף. בני עלי נופלים. הארון נשבה. עלי מת. חרבן שילה. נציבי פלשתים בישראל. חרשי חרב וחנית נשבתים. הארון בארץ פלשתים. טחורים ועכברים בפלשתים. הארון מושב ביתה שמש. תמותה בבית שמש. תפוצת קדשי ישראל. הארון בקרית יערים. חשן המשפט ושארית כלי המשכן בנוב. מזבחות בגלגל במצפה ובבית אל. מרכז ישראל נעתק מאפרים אל גבול בנימין ויהודה. יהודה מתאחדת עם שבטי ישראל. שבט דן חוזר בתשובה. הערך הגדול של שמואל הנביא. מושבו ברמה. מזבח ברמה. מסעותיו בארץ לשפוט את העם. שבטי ישראל מתאחדים. אמונת העם בשמואל ובצדקתו. תורת טהרת דעת ה' בפיו. תורת נצח ישראל. תורת מלכות ה'. הנבואה המקוטעת בימי השופטים. הנבואה הרצופה מימי שמואל. הניות ברמה. בני הנביאים. דעת קדושים. טיב הנבואה. האחדות מחזקת את האומה. שלום עם האמורי.]

וגם בימים אשר חי שמשון היה רק הוא לבדו הגבור בארץ ובכל העם לא קמה כל רוח מפני הפלשתים. ויהי המעט מן העם כי לא ערבו את לבם לעמוד לימינו וירדו עוד שלשת אלפים איש מיהודה אליו בצרת נפשם להסגירו בידי פלשתים לאמר “הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים”. אך כל עוד אשר הוא חי, כי אך למען אהבתו לעמו נתן לבני יהודה לשום עבותים על ידו, עשה בפלשתים נקמות, ויה עוד פחד איש אחד מבני ישראל על פניהם, אך למן היום אשר מת שמשון לא היה עוד גם איש לב גם איש זרוע בעם לתת חתיתו על צורריו הפלשתים. אז נפקחו עיני העם לראות כי אם תִּבוק מישראל הרוח אשר שם ה' בקרבו אז גם זרועו יָבש תִּבַש וכי יען אשר עזבו את ה' אל אחד על כן לא היה להם לב אחד ועל כן נפוצו לשבטיהם ויסר כחם. ויהפך לב העם ולא נתנו עוד עיניהם באיש תופש חרב מכה באלפיו וברבבותיו, וישימו פניהם באיש נושא את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד. ויקימו תחת שמשון הגבור האמיץ לשופט את עלי הכהן הגדול איש חסיד ועָנו מאד ובן נאמן לאהרן כי גם “בשפתיו לא נמצא עול ובשלום ובמישור הלך ורבים השיב מֵעָוֹן”. ויפקדו בני ישראל גם את משכן שילה מרוב ימים וישימוהו לבית מועד לכל שבטי ישראל אחרי נשכח מלבם זה ימים רבים מאד.

כי ימים רבים מימי פינחס בן אלעזר הכהן לא בא זכר שילה ומשכנה וכהונתה בספר, אין זאת כי לא דרש העם את משכן ה' בשילה. וגם אלה אשר לא תעו מעל ה' היו מזבחים ומקטרים בבמות, ותנזר כהונת בני אהרן אל עיר שילה לבדה. ויהיו רק הכהנים והלוים שומרי משמרת משכן ה', אך לא ארכו שם ימי הכהונה הגדולה לבית אלעזר הכהן ותסב למשפחת בית איתמר אשר עליה נחשב גם עלי הכהן אשר היה אחרי מות שמשון לשופט¹.

ובני ישראל החלו זה ימים רבים מימי יאיר הגלעדי להשליך מעט מעט אל אלילי העמים ולשוב אל אלהי אבותיהם. ויהיו מלים את בניהם והערלה היתה חרפה בעיניהם² ותקע נפשם מכל איש המתחתן בבת נכר³. ויחלו לקום בימי עלי נפשות בישראל, אשר היו לחן ולכבוד בנדבת רוחן בנעם דרכיהן ובאהבתם העזה, אשר אהבו את אלהיהן ואת עמן. ויהי בימים ההם ברמה בהר אפרים איש יְקַר רוח וטהר לב ושמו אלקנה בן ירוחם למשפחת הקרחי⁴ מבני לוי. ויתאמץ אלקנה בכל עז לגדל את כבוד משכן שילה ולתתו למקדש לכל שבטי ישראל ויעל להשתחות ולזבוח לה' מימים ימימה אל משכן ה' אשר בשילה. ויהי אלקנה למופת לעמו בחסדיו בצדקתו ובאהבתו את ה' ואת מקדשו⁵. ויהי כי ילדה חנה התמה לאלקנה אישה, אשר אֲהֵבָהּ כנפשו, בֵּן אחרי היותה עקרה ימים רבים ותקרא את שמו שמואל ותשימהו לנזיר אלהים מן הבטן. ותתנהו באהבתה את משכן שילה, ביום גמלה אותו אל עלי הכהן לשבת כל ימיו לפני ה' ויד אלקנה אישה עמה בדבר הזה⁶. ותהי חנה אֵם שמואל אשר היה לאבי הנביאים בישראל גם לאם הנבואה. והתפלה אשר התפללה לה' ביום גמלה אותו היתה ראשית לדברי הנביאים ומשוררי הקדש לדור דור. וַיִשָּׁמעו מפי חנה הנביאה, בקול שירה, הדברים הנעלים אשר נשמעו מפי משה איש האלהים בהר סיני ובערבות מואב. וככל אשר מלאה שירת דבורה הנביאה רוח גבורה, כן מלאה שירת חנה הנביאה ענות צדק ודומיה לאלהים עושה משפט לעשוקים.

קֶשֶת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל

רַגְלֵי חֲסִידָיו יֵשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמוּ

כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ⁷

ותרומם חנה את עבודת ה' בהוסיפה עליה את התפלה הזכה, ותהי למופת ברוך הגיון לבה ובנעם הליכותיה לכל בעלי תפלות ותחנונים בישראל⁸.

והדעת הזאת כי לא בכח יגבר איש החלה מעט מעט לנוח על כל עם ה' למיום אשר שבו מדרכי העמים השובבים. וישובו אל דרכי תורת ה' האוסרת את הנקמה ואת הנטירה גם לאויב ויקדש בעיניהם המשפט לבדו. “ובֹא בדמים והושע ידו לו” היה בעיניהם עון פלילי⁹. הן לכל העמים יחשב עד היום הזה חזק יד לכבוד גבר ובישראל היה זה שלשת אלפי שנה למשל שגור בפי העם “מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך”¹⁰.

ותהי שירת חנה קול ענות הגבורה אשר התגברה בקרב ישראל רוח תורת אל רחום אשר נתן ה' למשה על תועבות עמי הנכר, וראשית צליל קול שירי הקדש אשר החלו למן העת ההיא. על כן יאמרו חכמי ישראל עדת קרח היתה שוקעת ויורדת ותבא חנה ותעלֶהָ בתפלתה. ויחלו בני קרח לשיר שירי עז וחדוה לה‘¹¹. וישָׁמע מפיה לראשונה שם ה’ צבאות¹² לאמר המושל בשמים ךובארץ ובכל צבאם למען דעת כל העם כי צבא השמים, אשר עבדו להם עמי הקדם עבודת אלהים, יצירי כפיו הם וכי היקום כלו עבד דומם הוא לה' עושהו.

ותגמל חנה את בנה שמואל ותעלהו בית ה' לשבת שם כי נזיר אלהים שמוהו הוריו מן הבטן. ויהי עוטה מעיל קטן ואפוד בד חגור עליו. ויהיו לשמואל לאומנים חנה אמו הנביאה בילדותו ועלי הכהן בנעוריו. ויגדל הנער שמואל עם ה' ויקדש וַיִגָלֶה עליו דבר ה' בעודנו ילד¹³. וינבא חזות קשה על חפני ופינחס בני עלי אשר חללו את כהונתם וינאצו את מנחת ה' בעשותם את הרע בעיניו. ויער הכהן החסיד את אזן בניו למוסר בלשון רכה מלאה חנינה ודאבון ולא הטו את אזנם. ויבא איש האלהים ויוכח את עלי על עון בניו תוכחת נמרצה על אשר לא כִהה בבניו ברוח כביר וינבא אחרית לא טובה לשני בניו ולכל ביתו וכי תסוב הכהונה הגדולה מבית אביו מבית איתמר אל בית אלעזר¹⁴ וכי נגיד יעמד לישראל אשר יעצר בעמו בעז ובמשפט¹⁵. ותקע נפש העם מבני עלי הכהנים כי רוח חדשה החלה להתפעם בעם כלו מיום היות עלי לשופט וידעו לבחור בטוב ולמאוס ברע. ולא הטה עוד משכן שילה את לב העם אשר החל לשאת אליו את עיניהם בימי עלי הכהן אחרי אשר השחיתו בני עלי את דרכם וישימו את עיניהם בנער בשמואל ההולך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים. ויהי שמואל לנביא לה' וישמעו אליו כל ישראל מדן ועד באר שבע¹⁶.

ורוח חדשה לבשה את שבטי ישראל ויהיו לאחדים ויקֻצו בעול פלשתים וימהרו לפרוק אותו מעל צוארם ויצאו למלחמה על אבן העזר אשר על יד המצפה וינגפו לפני פלשתים אשר שמו את מחניהם באפק אשר ליהודה. ויפלו מישראל כארבעת אלפים איש. וישלח העם שילה ויביאו חפני ופינחס את ארון הברית אל המחנה ותחי רוח צבאות ישראל ויריעו לקראת הארון תרועה גדולה. ויבהלו הפלשתים מאד כי אמרו בא אלהים אל המחנה, כי עד העת ההיא לא הוציאו בני ישראל את ארון הברית בהלחמם עם הפלשתים¹⁷. ויחתו הפלשתים כי בהיותם בני שבט מצרי ידעו את המכות אשר חלה אלהי ישראל במצרים. ויתחזקו פלשתים ויתאזרו עז ויכו בישראל מכה רבה שלשים אלף איש. וישבו את הארון וחפני ופינחס מתו במלחמה. ויהי כשמוע עלי הכהן, היושב פתח העיר, בלב חרד על ארון האלהים כי מתו בניו וכי נשבֹּה נשבה גם ארון אלהים ויפול מכסאו אחורנית ותשבר מפרקתו וימת בן תשעים ושמונה שנה אחרי שפטו את ישראל ארבעים שנה.

וכלתו אשת פינחס אשת חיל יראת אלהים מלאו ימיה ללדת ותשמע את דבר מות חמיה ואישה ואת שבי ארון אלהים. ויהפכו עליה ציריה ותכרע ותלד בן ותקרא לו אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון ברית ה'¹⁸ ותמות. גם האשה הזאת מופת היא לבנות ישראל באהבתה לעמה העזה כמוֶת בדור ההוא ככל אשר היתה בת יפתח בדורה. ומי יודע את ערך התרומה אשר הרימו נשי ישראל כחנה וכאשת פינחס להשיב לב בניהן אל תורת אלהיהםאל עמם ואל מולדתם.

ובעיני פלשתים היה הנקל לקחת את הארון בשבי ויבאו שילה ויהרסו את משכן ה' ויעשוהו שממה וישביתו מקדש מישראל¹⁹. ויערך אחד משוררי הקדש ימים רבים אחרי כן דמות מלאה נהי לחרבן שילה לאמר:

וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם

וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְּיַד צָר

וַיָּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָּתוֹ הִתְעַבָּר

בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ²⁰ וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ

כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה²¹

ויכבידו הפלשתים את ידם על בני ישראל מאד. וישימו נציב בגבעה למשל בארץ²² וישביתו כל חרש ברזל מישראל פן יעשו העברים חרב או חנית²³ ואת הארון לא השיבו למקומו ויקחוהו ויביאוהו אשדודה ויגבה לבם וישכחו את הפחד אשר פחדו בבֹא הארון אל המחנה.

אך לא ארכו הימים ויראו כי לא מגורת שוא היתה מגורתם אשר יגורו מפני האלהים אשר הכה את מצרים ואשר עשה באלהיהם שפטים. כי מיום שבת הארון בארץ פלשתים היתה יד ה' בהם ובאלהיהם ויפל דגון אלהי פלשתים ארצה וישבר. ומחלה רעה מאד עברה על אנשי אשדוד ויֻּכו יושביה בטחורים הלא היא מכה טריה בבית הסתרים אנושה מאד. וישלחו משם את הארון עירה גב ויֻּכו גם הם במכה ההיא וישלחוהו עקרונה ותכבד גם שם יד אלהים ותהי מהומת מות בכל גבול פלשת. והמון עכברים עלו וישחיתו את יבול הארץ. ויתאספו סרני פלשתים וקוסמיהם ויועצו ויעשו צלמי טחוריהם ועכבריהם זהב וישימו בארגז ויתנו את ארון הברית על העגלה החדשה אשר עשו וישימו מצדו את הארגז, אשר בו כלי הזהב, מנחה לאלהי ישראל לכפר את פניו וישיבו את הארון עירה בית שמש אשר על גבול ישראל. ויהי כי מתו בבית שמש אנשים רבים אשר ראו בארון וייראו לאסוף אותו אליהם וישלחו מלאכים ויבאו אנשי קרית יערים ויעלו אותו אל עירם.

ומרכז כל קדשי ישראל אשר היה בשילה כל ימי היות שם משכן ה' נפוץ כלו. עבודת בית ה' התפוצצה עוד הפעם לרסיסים כי תחת המזבח האחד אשר היה פתח אהל מועד בשילה ואשר התחדש כבודו בימי עלי ואלקנה קמו בָמות בגלגל²⁴ במקום אשר שכן שם משכן ה' כל ימי מלחמת יהושע²⁵, ובמצפה²⁶ ובבית אל²⁷. והכהונה כמעט חדלה²⁸ ויפוצו הכהנים לעריהם. וימלט אחיטוב²⁹ בן פינחס בן עלי הכהן את האפוד ואת חשן המשפט ואת האורים והתומים ומעט מכלי אהל מועד³⁰ מתוך ההפכה בשילה. וינס אל נוב אשר על יד עיר ענתות³¹ וישב שם הוא וכל וכל בית אביו הכהנים ויהיו כלם חגורים אפוד בד לאות ולזכרון לשארית חמדת בית אביהם³². ויכהנו שם הכהנים האלה ויערכו גם את לחם הפנים על השלחן הטהור וישמרו את נפשם ואת כל הבא לגעת בקדשיהם מכל טומאה³³ ויהי המקום ההוא קדש. ויבאו שמה אנשים³⁴ לשבת שם ימים מספר להעצר לפני ה'.

ובכן נפוצו קדשי ישראל לנפוצותיהם כי ארון ה' היה בקרית יערים והכהן הנושא על לבו את האורים ואת התומים והמכהן לפני ה' ישב בעיר נוב. והמזבחות היו בבית אל ובגלגל ובמצפה. ותהי התפוצה הזאת למגנת לב לכל איש אוהב עמו.

אך עצם הדבר הזה אשר הכאיב את לב כל רואה לעינים היה למרפא לדורות הבאים ולמקור ברכה וחיים לישראל עד היום הזה בהחל אז שבטי ישראל לשוב להיות לאחדים לגוי אחד. כי ביום חרבן שילה יצא מן אפרים השבט העז, אשר התנשא תמיד על אחיו, כל הדרו. ויבא לשכון כבוד בנחלת בנימן, כי קרית יערים, נוב, בית אל, הגלגל והמצפה ערי בנימן כלן. ויחלו להאָמן בעת ההיא דברי משה איש האלהים אשר דבר ביום מותו על בנימן:

בִּנְיָמִן יְדִיד יְיָ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו

חֹפֵף עָלָיו כָּל-הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן³⁵

וקרית יערים עיר בנימן על גבול יהודה³⁶ היא יושבת, על כן היה ארון האלהים אשר ישב שם לאבן חן להוציא את בני יהודה מִמְצָרֵי גבולם אשר נָזֹרו אל תוכו מימי עתניאל בן קנז מבלי היות להם דבר עם אחיהם. ויחלו מעט מעט לשוב אל אחיהם ולהלָּוֹת עליהם. הן אמנם כי עוד ימים רבים נמנו בני יהודה לנפשם ויתר שבטי ישראל לנפשם³⁷. אך בכל זאת השתתף למן היום ההוא בכל דבר העם. ויהיו שני השבטים האלה יהודה ובנימן לבדם הנאמנים לה' ולעמו בכל שבטי ישראל בכל דורותיהם. ויחשבו גדולי העם את הדבר הזה לטובה גדולה לישראל כי חדל אפרים להיות לראש בישראל ותחתיו קמו בנימן ויהודה אשר ברבות הימים היו לאחדים ויקָּראו יחד אחרי כן בית יהודה.

וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר

וַיִּבְחַר אֶת-שֵׁבֶט יְהוּדָה…³⁸

ויהי כי ישב ארון ה' בקרית יערים בין בנימן ובין יהודה וינהו כל בית ישראל אחרי ה‘. ולא הוסיף עוד שבט יהודה להיות בודד לנפשו ויוסף עם ישראל עצמה מיום שוב יהודה על יתר אחיו. גם בני שבט הדני השליכו בימים ההם מידם את פסל מיכה אשר העמידו בקצה צפון הארץ בעיר לַיִש ביום לכדם אותה וישובו גם הם לה’³⁹ וישמעו גם הם לקול שמואל הנביא⁴⁰ ככל אשר שמעו אליו כל ישראל.

ושמואל אשר היה ראש כל העם מדן ועד באר שבע בעוד מורהו עלי הכהן חי, היה בדור ההוא למרכז לכל העם כלו הרבה יותר מאשר היה משכן שילה בכל דורותיו⁴¹. ויקם שמואל אחרי היות משכן שילה לשממה וישם את משכנו ברמה ויבן שם מזבח לה' ויעלו אליו כל ישראל למשפט. ומדי שנה בשנה יָסוֹב את בית אל הגלגל והמצפה שלשת ערי הקדש בעת ההיא ושפט שם את העם. ויהי שמואל הראשון מיום מות יהושע אשר בו שמו כל העם מקצה את עיניהם “וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'” וכי איש אלהים הוא נכבד מאד וכל אשר ידבר בא יבא⁴². ותיקר גם בעיניו התפלה הזכה ככל אשר יקרה בעיני אמו חנה הנביאה, ויאמינו כל העם כי קרוב ה' אליו בכל עת קראו אליו⁴³ ויפגעו בו תמיד להתחנן בעדם אל ה‘⁴⁴. ויהי בדבר הזה לב העם כפלגי מים בידו⁴⁵ וגם הוא האמין בה’ כי שומע הוא את שועתו⁴⁶ ויחשוב לו לעָוֹן לבלתי התפלל על עמו⁴⁷. אך את כל תעודתו שם להורותם בדרך הטובה והישרה. ויהי הוא שני למשה בדבר הזה כי גם הוא שם את לבו להדריך את העם לבלתי הנקש אחרי מראה עיניהם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב⁴⁸. ותהי טהרת דעת ה' ראשית תורתו אשר הורה את עמו וכל סיג נחשב בעיניו כעובר את כלה⁴⁹. ויוכח להם כי המעט מאלהי הגוים אשר זנו אחריהם כי תהו המה אשר לא יועילו ולא יצילו⁵⁰, הנה גם כל הרעה הבאה על ישראל פרי הבלי הנכר היא⁵¹. וַיַעֲמֵק שמואל ויכר וידע כי ישראל עם עולם, כי רוח ה' היא נשמת חייו⁵² ועל כן לא יסוף ולא יכלה, כי רוח ההוא לא תסור ממנו עד עולם.

כִּי לֹא יִטּשׁ יְיָ אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְּמוֹ הַגָּדוֹל

< כִּי הוֹאִיל יְיָ לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם⁵³

ותהיינה תוצאות תורת שמואל כי ה' לבדו הוא מלך ישראל⁵⁴ באשר חקת תורתו היא חקת ארצו, ומצותו היא הרוח החיה והמושלת בו והמעמדת אותו לעולמי עד. ועל כן אף כי העלה גם שמואל עולות וזבחים הורה לעם כי לא בזבח ומנחה ימצא איש חן בעיני ה‘, כי המשמעות לחקי אלהים היא ראשית מצות ה’ ומקור כל אמת וכל חסד וכל דעת אלהים, ומרי ראשית כל חטאת ומקור כל עמל ותלאה והבלי שוא.

שְׁמוֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אִילִים

כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצֵר…⁵⁵

ויגדל שם שמואל לתהלה ולתפארת מאד בישראל לדור דור ויהי משנה בכבודו למשה ולאהרן⁵⁶. כי אמנם הלֹך הלך שמואל בדרך משה ויחזק בחֶבל אשר נפל מיד איש האלהים ביום מותו וישם את לבו להקים את הנבואה בישראל אשר אליה נשא משה את לבו כל ימיו מיום מתן התורה⁵⁷. אך יקר מאד היה דבר ה' כל ימי השופטים וגם בימי עלי לא היה חזון נפרץ⁵⁸. ואם יש אשר עמדו בימי השופטים זעיר שם זעיר שם נביאים לישראל לא עמדו דבריהם להשיב את לב שבטי ישראל איש אל אחיו ולב העם כלו אל תורת אלהיו. נבואותיהם אשר נשמרו בספר כמעט מדה אחת ופנים אחדים להן, כי ראשית כלן דבר צאת ישראל ממצרים ותוכחה קצרה ומקוצרת מאד תכופה להן⁵⁹ וגם הנביאים האלה היו רק מתי מספר מאד ונבואתם מעט מזער עד כי לא נשאר אף לאחד מהם שם וזכרון. ותהי רוח ה' על שמואל וירא כי באין חזון יפרע עם וישם את לבו להקים מבחורי ישראל לנביאים. וקרוב הדבר מאד כי הנזירים מן הבטן אשר רבו בעת ההיא התלקטו אל שמואל הנזיר ויהיו המה ראשי הטירונים⁶⁰ לנבואה⁶¹. ויבן שמואל בעירו ברמה את הנָיוֹת⁶² ויאסוף שמה כל נער אשר רוח בו ויקרא להם בני הנביאים. ויורם תורת ה' ודעת קדושים ויאלפם לקח זך ושכל טוב משל ומליצה שפה ברורה ולשון למודים⁶³. וילמד את אצבעותיהם לנגן בנבל וכנור⁶⁴ והיה מדי נגן המנגן ותנח עליהם הרוח ויתנבאו ויגידו את דבר ה‘⁶⁵. ותהי להקת הנביאים נִבְּאִים ושמואל עומד נצב עליהם⁶⁶. ותאָצל הדרת קדש מאת ה’ על הנביאים ועל כל דבר פיהם ועל כל הליכותיהם. ותפקחנה עיניהם לראות במראות אלהים את אשר יקרה באחרית הימים⁶⁷. והיה האיש הרואה אותם מדי הנבאָם וצלחה עליו רוח אלהים ונהפך לאיש אחר⁶⁸ ויש אשר תנוח גם על הרואה הרוח והתנבא גם הוא⁶⁹. ויהי דבר ה' אשר בא אל הנביא לשמחת לבב⁷⁰ וכדבש בפיו למתוק⁷¹. אך יש אשר יהיה הנביא שלוח קשה אל העם או אל מושליו וגם אז לא יכחיד את דבר ה' תחת לשונו כי עצור יהיה בעצמותיו כאש בוערת⁷² ולא יעצור כח להכיל רוחו בקרבו עד אם שפך אותה אל חיק שומעיו ונפל עליו פחד ה' וחזקה עליו ידו להגיד את אשר צֻוה.

אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא יְיָ דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא⁷³

ויקומו גם בימי השופטים זעיר שם זעיר שם בקרב העם משוררים ומִמֵשְׁלִים ויודעי העתים. והיתה שירת דבורה לעדה על רוח השיר אשר נחה בימים ההם על ישראל, ומשל יותם בן ירבעל יהיה לאות על דעת משל ומליצה, ודברי יפתח למלך עמון על הדעת את העתים.

והמחוקקים היו נוצרי התורה בישראל כל ימי השופטים אך לב העם לא דבק גם במעט בתורת ה' חכמה ודעת אשר הורו מתי מספר אלה. כי גם דרכי העמים אשר בתוכם ישבו גם המלחמות אשר סבבום הסבו עיניהם מנגדה. אף דבר ה' היה יקר מאד אך למן היום אשר קם שמואל לשופט ולנביא החלה רוח אחרת להתפעם בעם הלא היא רוח הנביאים, כי בני הנביאים בצאתם מן הנָּיות היו לנביאים ויהי דברם כאש לבער כל רשע ונבלה וכפטיש יפוצץ סלע⁷⁴ וימלאו כח ורוח ומשפט וגבורה להגיד לעמם את פשעו ואת חטאתו⁷⁵. על כן גדלו אנשי הקדש אלה מכל בני האדם אשר על פני האדמה כי אותם שם ה' לאומנים לעם אשר הקים למופת לכל משפחות הארץ.

ויהי כי הורו בני הנביאים לישראל את דבר אלהים וילך לב העם הלוך וטהור וינהו בני יהודה ובני ישראל יחדו אחרי ה‘. ותקל יד הפלשתים מעל ישראל כי למיום המלחמה הגדולה באפק כבדה על פלשתים יד ה’⁷⁶ ולא יכלו להמיש את צואריהם ממנה ותהי רוָחה ומחיה מעט לישראל. ואף כי משלו עוד נציבי הפלשתים בישראל הלך העם הלוך וחזק כי יד יהודה השבט האדיר היתה עמם לכל דבר. ולמען התחזק לעת מצוא על הפלשתים כרתו ברית שלום גם עם יתר האמורי אשר נותר עוד בארץ⁷⁷.

ויהי מקץ עשרים שנה לשבת הארון בקרית יערים וירא שמואל כי נכונה רוח העם בקרבו ויוכח את העם. ויסירו את שארית פלטת הגלולים מתוכם ויעבדו את ה' לבדו. ויאסוף את כל ישראל המצפתה ויקראו צום ויסכו נסך מים והנה פלשתים נאספים למלחמה. ויתפלל שמואל ויעל עולה וה' נתן קולות וברקים ויחתוּ הפלשתים ותהי מהומה במחניהם. ויחזק ה' את ישראל ויכו בפלשתים מכה רבה בעצם המקום ההוא אשר הֻכו בני ישראל מידם זה עשרים שנה⁷⁸ ויקחו ביד חזקה את כל עריהם אשר גזלו מהם פלשתים מעקרון עד גת. ולא יספו עוד פלשתים כל ימי היות שמואל לשופט לבא בגבול ישראל למחלמה אך את נציביהם לא הסירו מן הארץ וחרשי ברזל לא נתנו עוד לקום בישראל. ויצב שמואל מצבת אבן על יד המצפה ויקרא שמה אבן העזר לאמר: עד הנה עזרנו ה' וינח לישראל וישבו כמעט בטח⁷⁹. אך בעצם העת אשר הונח לישראל מעט מן הפלשתים נגבה מערבה נעור מפאת מזרחה צפונה העמוני אשר קם לחבר לפלשתים לערוץ את ישראל מימי יאיר הגלעדי וישם את פניו בארץ ישראל לרשתה. ושמואל שם את לבו אל קרב הארץ להעמיד אותה במשפט. אך לעת זקנתו לא היה בו עוד כח לסוב בכל גבול הארץ. וישם את יואל ואת אביה בניו לשופטים בבאר שבע בקצה נגב יהודה.

---

ימי הבית הראשון: ראשית המלוכה

מאת

זאב יעבץ

[קלקלת בני שמואל. העם מבקשים מלך. שאול בן קיש הימיני. מולדתו, כשרונו ודרכיו. שמואל ממליך אותו. נטות שאול אל הנבואה. קהל העם במצפה. מימינים ומשמאילים במלוכת שאול. התשועה בבני עמון בידי שאול. תגבורת המימינים על המשמאילים. חדוש המלוכה בגלגל. מדברת שמואל. צבא תמיד. אבנר בן נר שר הצבא. יונתן בן שאול. יקרת רוח יונתן. גבורתו ואמץ לבו. התשועה בפלשתים במכמש. מלחמות שאול באדום ובמואב ובמלכי צובה. מלחמות הראובני והגדי בשבטי ההגרים ותשועתם. כבוד בית המלך. חרדת שאול לדברי התורה. עקירת האובות והידעונים. כובד ידו על הגבעונים. קנאתו היתרה. מלחמתו בעמלק במצות שמואל ותשועתו. חמלתו על אגג האכזרי נחשבת לו לחטאה. תוכחת שמואל את שאול. דוד בן ישי נמשח בסתר למלך, רוח רעה על שאול. דוד בבית שאול. טיב דוד ואפיו ודרכי רוחו. מלחמת פלשתים בעמק האלה. ארבעת בני הרפא. גלית הפלשתי ומוראו, נופל ביד דוד. התשועה בידי דוד. דוד נושא כלי המלך. אהבת דוד ויונתן. דוד ראש על אנשי המלחמה. כבודו בעיני העם ובעיני השרים. שיר הנשים. קנאת שאול בדוד. דוד מתמנה לשר אלף ומשתלח מבית המלך. אהבת דוד ומיכל. מיכל נתנה לדוד לאשה. מנוסתו ברמה בנוב ובגת. ארבע מאות איש חיל מתלקטים אל דוד במערת עדלם. אביו ואמו באים אליו. אבישי, אחימלך החתי, גד החוזה. דוד ואנשיו במצפה מואב. עלילות דברים על אחימלך וכהני נוב ומותם ביד דואג במצות שאול. חרבן נוב. גבעון עיר הכהנים תחת נוב. אביתר בן אחימלך נמלט אל דוד. כהן ואפוד במחנה דוד. תשועת יושבי קעילה בפלשתים בידי דוד. חדוש ברית יונתן ודוד בסתר. שאול ודוד נפגשים במדבר עין גדי. שאול נופל ביד דוד ודוד חס עליו. שאול נעלה מעליו בשלום. דוד במדבר פארן. מיכל נתנה בחיק איש אחר. שאול ודוד בגבעת החבילה. שאול נופל ביד דוד עוד הפעם. דוד חס עליו ושאול עולה מעליו בשלום. נסיבות דוד. דוד בגת ובצקלג. אכיש בוטח בדוד והפלשתים חושדים אותו. שרפת צקלג ביד עמלק. נקמת דוד מן העמלקים. מלחמת הגלבוע. ישראל נגף. אחרית שאול ושלשת בניו. נדבת רוח אנשי יבש גלעד ואמץ לבם.]

ובני שמואל לא הלכו בדרכי אביהם ויטו אחרי הבצע. וירע הדבר בעיני העם ויתקבצו זקני ישראל אל שמואל הרמתה ויאמרו: הנה בניך לא הלכו בדרכיך ועתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, וילחם את מלחמותינו גם בנחש העמוני¹ גם בכל הקמים עלינו לרעה. וירע הדבר בעיני שמואל אשר הורה את העם כל ימיו כי ה' לבדו הוא המלך בישראל ומשפט תורתו הוא משפט המלוכה. ויערוך לעיניהם את העול הכבד אשר יתן עליהם המלך ולא שמעו בקולו.

וישמע שמואל בקול העם ויבחר בשאול בן קיש בן אביאל איש ימיני ממשפחת המטרי² להיות למלך על כל ישראל. ושאול בן נכבדי עם כי קיש אביו היה איש עשיר ואביאל אבי אביו ראש בית אב לבני הימיני יושבי גבעון³. ושאול איש חמֻדות וגבור חיל ומראהו נכבד מאד וגבוה משכמו ומעלה מכל העם ובכל גבול ישראל לא נמצא איש יפה תאר כמוהו. ויהי ענו מאד וחרד לדבר ה' ולא סר מן התורה אשר צוה משה ימין ושמאל⁴. ויהי היום ויסר שאול לתמו הרמתה בלכתו לבקש את האתונות האובדות לאביו. ויצא שמואל לקראתו ויביאהו אל הזבח אשר הכין ויתן לו מקום בראש הקרואים ויכבדהו מאד מאד. ויפלא הדבר בעיני שאול כי קטן היה בעיניו מכל הכבוד הזה. ויהי בבקר בהשכם שאול לדרכו וישלחהו שמואל ויצא עמו את העיר ויצק על ראשו את שמן המשחה וישקהו ויקרא: הנה משחך ה' על נחלתו לנגיד! ותדבק נפש שמואל מאד בשאול כי רוח אלהים נוססה בו, ויהי בפגעו בחבל נביאים וצלחה גם עליו רוח ה' והתנבא גם הוא על כן היתה למשל הגם שאול בנביאים. ויהי בהפרד שאול מעל שמואל ויהפוך לו אלהים לב אחר כי שמואל אצל עליו מרוחו הרוממה בדברו עמו. וכל האותות אשר דבר שמואל באו לשאול בדרך אשר הלך לשוב אל בית אביו. ויהי בן כפר זה לבעל בעמיו אשר גורל עמו לימים הבאים מבחר הגיוניו הוא. בכל זאת לא גבה לבו להיות לנגיד על עמו ולא גלה אזן איש מבית אביו על דבר המלוכה. אך שמואל הזעיק את העם אל המצפה ויוֹכח את העם על שאלם להם מלך. וַיַפֵּל גורלות וילכד שאול בן קיש ויבקשוהו והנה הוא נחבא אל הכלים ויוציאהו משם ויצג אותו שמואל לפני העם ויקרא כל העם יחי המלך! וישלחו לו נכבדי העם מנחה ויהי שאול למלך על ישראל. וידבר שמואל אל העם את המשפט אשר למלך מאת העם ולעם מאת המלך ויכתבהו בספר וינח אותו במקום קדוש. ויהי בשוב שאול אל ביתו הגבעתה וילוו עליו אנשי החיל יראי האלהים וילכו עמו וישימו את נפשם אל משמעתו. ואנשי בליעל היו בקרב העם אשר המעט מהם כי לא הביאו לו מנחה ויבזוהו ויאמרו מה יושיענו זה. ועל נטות רוחו אל הנבואה קראו אחריו “הגם שאול בנביאים”.

אך שאול בענוָתו היה כלא שומע וגם אחרי אשר המליכוהו כל ישראל במצפה לא התהדר ולא התכבד. ויפן אל חרישו ואל עבודתו בשדה וילך אחרי הבקר כתמול שלשום. ויהי היום ויבא ממעשהו מן השדה והנה קול בכי בעיר וישאל ויֻגד לו כי באו אנשי יבש גלעד לאמר: הנה נחש מלך בני עמון האכזרי אומר לנקור כל עין ימין ליושבי העיר למען שים חרפה על ישראל. ותצלח רוח אלהים על שאול ויתנשא כארי וישכח כרגע את כל עַנְוָתו ויתאזר פתאֹם עֹז מלך ויוֹצא דבר שלטון וינתח את בקרו אשר לפניו וַיְשַׁלַח בכל גבול ישראל לאמר כל אשר איננו יוצא אחרי שמואל ואחרי שאול כה יעשה לבקרו. ויאספו אליו שלש מאות אלף איש מישראל ושלשים אלף איש יהודה ויעברו את הירדן. וישם שאול את העם שלשה ראשים ויכו את עמון מאשמורת הבקר עם חום היום מכה גדולה ויפיצום לכל רוח. ורוח עז לבשה את העם למראה התשועה הזאת ויקנאו מאד לכבוד שאול מושיעם ויאמרו להמית את בני הבליעל אשר בזו את שאול המלך ביום המלֵך אותו שמואל במצפה ויצילם שאול ולא נתן בענותו לגעת באויביו אלה לרעה.

ושמואל ראה כי החנֻכה אשר חנך את שאול במצפה לא עוללה דַיָּהּ לנפש העם. ויקהל את כל העם הגלגלה, אשר נחשבה גם היא בימים ההם לעיר קדש, לחדש שם את המלוכה בכבוד ובתפארת. וימליכו שם את שאול עוד הפעם ויזבח העם זבחי שלמים וישמח שם כל העם מאד.

וידבר שמואל את דבריו לפני העם ויעד את ה' ואת משיחו ואת כל העם על דרכו אשר התהלך עם העם ועל נקיון כפיו כל ימי היותו להם לשופט. ויעבר לפניהם את המוצאות את ישראל מיום בואם מצרים עד היום ההוא. ויער אזנם למוסר לבלתי סור עוד מאחרי ה' ללכת אחרי התהו ואז יהיו גם הם גם המלך אחרי ה'. ויגד לעם כי גם אחרי אשר חדל מהיות לשופט לא יחדל מהיות מורה להם להורותם את הדרך הטובה והישרה ומהיות להם לפה לפני אלהים. ותהי הַמִדְבֶּרֶת הנמרצה הזאת מתן שבט מושלים מיד השופט האחרון ליד המלך הראשון.

אך בכל היות שאול איש גבור חיל וענו ראה בו שמואל כי ינוע לבו כנוד הקנה במים ואין לרוחו מעצר. ויאמר לנחותו בדבר ה' אשר בפיו לבלתי סור שאול מדבריו ימין ושמאל. ויצו לו להוחיל לו בגלגל שבעת ימים עד אשר יבא הוא והעלה שם זבח שלמים אז יודיעהו בשם ה' את אשר יעשה⁵.

וראשית מעשה שאול היתה לכונן לו צבא תמיד ויהי בטרם שִלח⁶ לאהליו את העם אשר נאסף בגלגל ויבחר מהם שלשת אלפים איש בחור להיות עמו תמיד. וישם לו לחק לאסוף אליו כל איש גבור חיל וכל איש חיל להוסיף אותם על חילו⁷. וישם את בן אחי אביו את אבנר בן נר לשר צבא ישראל. ויהי אבנר איש חסד ואוהב שלום. אולם בגבורה ובתחבולות מלחמה לא עשה לו שם גדול⁸ .

ויונתן בן שאול איש נוח וטוב עין מאד נחמד וטהר לב אוהב דבק מאח וכל דרכיו חן ונדיבות. אך ככל אשר היו דרכיו דרכי נעם בימי שלום כן היה אמיץ לב בגבורים אדיר ונאור ביום מלחמה. ויֵאָמן בו הדבר הנמרץ מאד אשר דבר דוד עליו ועל שאול אביו:

מִנְּשָׁרִים קַלּוּ וּמֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ⁹

ויהי יונתן ראש גבורי ישראל בדור ההוא ויגדל בגבורתו גם על שאול אביו גם על אבנר. ושאול ידע את אמץ לב בנו ויתן בידו אלף איש בחור משלשת אלפי האיש אשר הביא עמו מן הגלגל. ושאול הוחיל עד היום השביעי לשבתו בגלגל וירא כי לא בא שמואל ותקצר נפשו ויעל הוא את העולה ואת השלמים. ויהי ככלות שאול להעלות את העולה והנה שמואל בא ויוכיחהו שמואל על בלי היותו שליט ברוחו לשמוע אל דבר ה' אשר ידבר אליו הנביא וינבא לו כי ממלכתו לא תקום.

ויונתן בן המלך ראה כי במעט החיל אשר עמו לא תקום רוח בעם להרים יד בפלשתים ויתחכם למצוא תחבולה להכריע ביד חזקה את כל העם מקצה לפרוק עֹל פלשתים מעל צואריו פעם אחת. ויהי היום וישם את נפשו בכפו וילך אל נציב פלשתים היושב לבטח בגבע ויכהו וימיתהו, ויפשע בדבר הזה מתחת יד פלשתים לעיני השמש. וימהר שאול ויתקע בשופר בכל הארץ כי פשע ביד רמה מתחת יד פלשתים. וישמע העם את הדבר הזה כי נבאש בן מלך ישראל בפלשתים וכי אין להם כל תקוה עוד להנצל מכף אויביהם ויקהלו הגלגלה אל שאול. ויעברו גם בני גד וחצי שבט המנשה את הירדן ויחרדו גם הם אחרי שאול. ופלשתים שמעו כי פשעו בהם ישראל ויאספו את מחניהם שלשים אלף בעלי רכב¹⁰ וששת אלפים פרשים ויחנו במכמש אשר מצפון לגלגל. ויהי כאשר קרבו הפלשתים לבא אל מכמש ויצר המקום לישראל ויתנגשו מאד ויתחבאו במערות ובסלעים ויחתוּ ויפל לבם בראותם את הרכב ואת הפרשים במחנה ולהם אין חרב ואין חנית כי לא נתנו הפלשתים חרש ברזל לשבת בגבולם ורבים מן העם נפוצו. ויעבר שאול מן הגלגל אל גבעת בנימין אשר חנה שם יונתן בנו. ומצב הפלשתים אשר לא היה להם עוד תקומה למיום הכות יונתן את אדונם את נציב פלשתים עברו אל מכמש אל מחנה אחיהם¹¹. ויונתן ראה כי נפל לב העם ויחשב מחשבה לאמץ את לבם באמץ לבו ככל אשר עשה בראשונה. ויתגנב מן המחנה הוא ונושא כליו ויעבור מן הגבעה אל המכמש במעבר המלא מעקשים כֵּפים ונקיקים אשר בין שְׁני שִׁנֵי הסלע בין בוצץ ובין סֶנֶה ויעל בידיו וברגליו ויפל בהם פתאם כאריה משחית ויך כעשרים איש. ויקם שאון רב ומהומה גדולה במחנה פלשתים “ותרגז הארץ” ותהי כל המחנה “לחרדת אלהים”. וישמע שאול ויקם גם הוא וכל העם אשר אתו וימהרו גם המה אל מחנה האויב ותהי המהומה גדולה מאד בפלשתים ויבהלו ויחפזו ותהי חרב איש ברעהו וכל העם המתחבאים שמעו את הגבורה ואת התשועה אשר עשה יונתן ויצאו ממחבואיהם וירדפו גם הם אחרי פלשתים ויהדפום ימה עד בית אָון. ויתחזקו עוד בני ישראל ויכו בהם מכה רבה וירדפו אותם רדוֹף והכה עד איָלוֹן אשר בקצה גבול דן. ויגרשו ביום ההוא את הפלשתים מגבולם וישביתום מהיות מושלים בם, וילכד שאול את המלוכה בישראל¹². ויהי הוא המושל בעמו תחת הערלים אשר רדו בם. ויפרוק שאול מעל צוארי בני ישראל את עֹל בני עמון ואת על פלשת אשר כבד עליהם מאד מימי יאיר הגלעדי. אך בכל זאת נסו עוד הפלשתים פעם בפעם לשאת ראש והמלחמות בין פלשתים ובין ישראלל לא סרו כל ימי שאול¹³.

ותהיינה לשאול מלחמות גם באדום אשר מנגב ארץ כנען גם במואב אשר מנגב ארץ הגלעדי¹⁴. ובני הראובני¹⁵ הגדי וחצי שבט המנשה נלוו יחד ארבעה וארבעים אלף איש יוצאי צבא “נושאי מגן וחרב דורכי קשת ולמודי מלחמה”¹⁶, ויתאזרו עוז בימי שאול ויכו את ההגרים הלא הם הישמעאלים השוכנים מקדם לגלעד ואת יטור ונפיש ונודב וירחיבו את גבולם מקדם. וקרוב הדבר כי שאול היה עוזר להם, כי שמרו את בריתם לבית שאול גם אחרי מותו, וגם לשבטי הצפון הלא המה נפתלי ואָשר היתה רוָחה כי נלחֹם נלחם שאול במלכי צובה אשר בצפון הארץ ויצלח¹⁷.

ויהי כי נכונה המלוכה ביד שאול וירחֵב את כבוד ביתו למען גדל את כבוד המלוכה בעיני העם. וַיִקָדֵש בעיניהם ויחשב למשיח ה' וכל השולח ידו בו לא ינקהו ה' אשר משח אותו בשמן קדשו¹⁸ וישם נזר על ראשו ואצעדה על זרועו¹⁹ וחנית היתה בידו תמיד²⁰ תחת שבט מלכות. וישם את קיש אביו ואת נר אחי אביו לראשי השרים²¹. ויעמד עליו גדוד רצים לשומרי ראשו²² וכי יבא איש לפני המלך או בצאתו מאת פניו וקרא האיש יחי המלך²³. ובדברו עמו לא יקרא לו בשמו כי אם יאמר לו אדוני המלך²⁴. ויאהב שאול לשבת תחת עץ רענן²⁵ ועבדים נצבים עליו וילבשו בני המלך מעילים וחגורות וחרב מצמדת על ירכם²⁶ ותהיינה אומנות בבית שאול²⁷ אשר גדלו את ילדי בית המלך. אך נשים לא הרבה שאול המלך לקחת²⁸ כמשפט מלכי הגויים או כמשפט גדעון אבצן ועבדון השופטים. ותהי לו רק אשה אחת אשר נשא בטרם היה עוד למלך הלא היא אחינעם בת אחימעץ²⁹ ויגדל כבוד המלך מאד גם בעיני מרום העם ותהי משפחתו נעלה מאד, ויאָמר: “הנקלה התחתן במלך”³⁰. וירבו אנשי בית המלך להכנע מפניו ולשים נפשם כעפר³¹ כמשפט העומדים לפני מלכי הקדם. והאיש אשר מצא חן בעיניו ועשה אותו לשר מאה או לשר אלף³². ואיש כי יעשה תשועה לעמו במלחמה ועשה המלך את ביתו חפשי לאמר לבית שרים³³ ולאשר ייטב בעיניו יתן שדות וכרמים³⁴. וביום החדש יעשה משתה לכל שריו ועבדיו וישב איש איש על מושבו וכאשר יפקד האיד והיה מושבו ריק. וירב מקנה שאול מן המלקוח הרב אשר עלה בחלקו וַיַפְקֵד על רועי מקנהו איש אדומי ושמו דואג לאביר הרועים³⁵ ומן השלל אשר נשא שאול הקדיש כסף וזהב רב אל אוצר בית ה'³⁶ אשר לֻקח אחרי כן לבנין המקדש. אך את כל לבו שם שאול אל מצות התורה להקים אותה לכל חקותיה, ויהי כאשר הֻגד לו במלחמה כי חוטא העם לאכול על הדם וירגז מאד ויקרא: בגדתם! ולא הרפה מן העם עד אשר הביאו לו את בהמתם וישחטן כמשפט³⁷. ואת האובות ואת הידעונים העביר מן הארץ³⁸ וישם משפט מות על מעונן ומנחש ומכשף³⁹. אך מעט מעט החלה ענותו ללכת הלוך וחסור ותלבשהו רוח עזה ותפעמהו גם בדברי התורה והמצוה גם בדברי הממלכה. ויכבד את ידו על הגבעונים ויאמר להשמידם בקנאתו יען כי סבבו אבותיהם בכחש את יהושע ואת ישראל. ויהי כי המית מתי מספר מהם ויקומו ויברחו על נפשם וייראו להתיצב בכל גבול ישראל. ותרע הקנאה היתרה הזאת בעיני יראי אלהים ותהי אחרי כן למוקש לבית שאול⁴⁰ ויש אשר גזר שאול על עם המלחמה גזרות אשר נלאו לעמוד בהן וירע הדבר בעיני יונתן בנו הנוח והעניו⁴¹.

ויהי אחרי אשר פרק שאול מעל צואר עמו את עֹל בני עמון מקדם ואת עֹל הפלשתים מים, ויהי דבר ה' אליו ביד שמואל לשום פניו הנגבה ולאַבד כל זכר לעמלק אשר היה לשוטט בצדי ישראל ולבלתי השאיר לו כל שריד ולהחרים את כל אשר לו. כי עזה מאד מאד היתה איבת העם ההוא הקטן והבזוי בגוים לישראל למן היום אשר יצא ממצרים, ויהי שת את ידו תמיד עם כל אויביו ורודפיו. ויַסע שאול מאתים אלף ועשרת אלפים איש רגלי מבני ישראל ומבני יהודה אל נגב יהודה ויפקדם בטלאים, היא טֶלֶם אשר על קצה גבול אדום⁴². וישלח מלאכים אל בני הקיני חותן משה היושבים בתוך העמלקי להחלץ מתוכם פן יסופו עמו. וישמעו אליו בני הקיני ויעתיקו משם וימלטו, ושאול עבר את הגבול ויבא עיר עמלק וילחם עמו בנחל ויך את העם מכה רבה מאד וַיִּשְׁבְּ ממנו שביה גדולה. אפס כי לא הקים את דברי שמואל ויחמול על אגג מלך עמלק הַמְרַצֵּחַ הצורר הגדול לבני ישראל⁴³ ואת העם לא החרים כלו. ויאמר שאול לכפר את חטאתו, אשר עבר את מצות שמואל הנביא, בהעלותו בגלגל זבח גדול לה' מן המלקוח אשר נהג מן העמלקי. ויצא שמואל לקראת שאול הגלגלה ויער את אזנו כי הענוה הרכה הנאוה מאד לאַחַד העם יש אשר לא טובה היא למושל⁴⁴. ויוכיחו בדברים נמרצים מאד על אשר עבר את מצות ה' אשר צוה ביד משה ולא הכרית את השטן הזה האורב לישראל, ועל אשר אמר לכפר את החטאת הזאת אשר חטא לעמו בעולה ובזבח⁴⁵. ויכל את תוכחתו בדבר הקשה והמר הזה לאמר: “יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך”. וילך עוד שמואל עם שאול להשתחות עמו לה' למען כבדהו נגד זקני עמו ולמען העלם מן העם את הדברים הקשים אשר דבר לו, ואת אגג אשר הרבה חללים כל ימי חייו המיתו על פי שמואל בגלגל. ויקח שמואל עגלת בקר וילך ביתה לחם אשר ליהודה למען שים לו כסות עינים לאמר לזבוח לה' בא שמה. וימשח שם בסתר את הנער דו בן ישי בית הלחמי, ממשפחת נחשון בן עמינדב נשיא בני יהודה⁴⁶, למלך אשר ימלוך על ישראל אחרי שכב המלך שאול עם אבותיו. ולמן היום אשר הוכיח שמואל את שאול על דבר אגג לא נכונה עוד רוח המלך בקרבו ותבעתהו לרגעים רוח רעה. ויבקשו לו עבדיו איש יודע נגן למען ירוח לו בשמעו קול כנור נעים. וימצאו את דוד בן ישי בית הלחמי ויביאֻהו לפני המלך ויאהבהו שאול מאד. ושאול לא ידע כי הנער הרועה הזה נמשח תחתיו זה מעט למלך על עמו.

ויהי דוד, האיש אשר בחר בו ה‘, נער רועה צאן, ככל אשר היו אברהם ויעקב אבותינו ומשה איש האלהים. ותהי תֻּמת הרועים הטהורה הזאת נשקפת מכל דבריו ומכל מעשיו אשר דבר ואשר עשה בהיותו לאיש, וַייף תארו מאד וימלאו סופרי הדורות ההם את פיהם תהלת יפי מראהו וזרוע כחו. ויאמרו לו: אדמוני יפה עינים טוב רואי⁴⁷ ואיש תאר⁴⁸. ויגדל כחו ויהי איש גבור חיל ואיש מלחמה⁴⁹ אשר לבו כלב האריה⁵⁰. כי בעודנו נער ורך הכה בזרוע עזו את הארי ואת הדוב הבא אל צאן בית אביו לשאת שה מהעדר⁵¹. ובתמתו נבחר לו בימי בחֻרותיו גם ביום מלחמה הַקֶּלע מן הקשת וילקוט רועים מלא חלוקי אבנים מאשפה מלאה חצים שנונים⁵² ויהי קולע באבן אל השערה ולא יחטיא⁵³. ובלבשו בפעם הראשונה מַדי איש צבא מִהר ויסירם מעליו באמרו לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי⁵⁴ ובכל זאת עשה גדולות ונפלאות במלחמתו הראשונה. אך בכל משושו אשר שש בכח ידיו לא בטח מעודו גם בזרוע בשר גם בחרב ברזל כי אם בשם ה’⁵⁵. ויאמן בלב שלם כי לה' המלחמה⁵⁶ כי הוא הדַין אשר ישפוט בין העשוק ובין העושק⁵⁷ ואשר ישיב לאיש את צדקתו⁵⁸ ולעושה הרעה ישלם כרעתו⁵⁹. והאיש אשר תיקר נפש רעהו בעיניו, תיקר נפשו בעיני ה‘⁶⁰. וכי יעֻנֶּה איש בידי רעהו על לא חמס בכפו וראה ה’ בעָניוֹ והשיב לו טובה תחת הרעה אשר באה עליו⁶¹. על כן התחזק דוד בה' אלהיו⁶² ולא נואש בבא עליו צרה. וביראתו את ה' מאד לא גבה לבו גם בעצם רום תפארתו⁶³. וידבר טובות ורכות לאנשים אשר סרו אל משמעתו גם בבואם לעשות את הדבר אשר לא ישר בעיניו⁶⁴. ואם עשה לו איש פעם אחת חסד לא שכח עוד כל ימיו להשיב לו את גמולו בעין טובה ובכבוד גדול⁶⁵. ומדי הוכיח איש צדיק את דרכו על פניו גם אחרי עלותו על כסא ישראל וקרא ואמר חטאתי⁶⁶ העויתי⁶⁷ נסכלתי⁶⁸ ותכבד כמשא כבד על לבו הדעת כי בשלו נאספה נפש נקי אף כי לא ידיו שפכו את הדם ולא באשמתו נעשתה זאת⁶⁹. ויָגל מאד גם ברעש המלחמות אשר שסבבוהו בהצל ה' אותו מבא בדמים⁷⁰ ומשלוח ידו ברעה⁷¹, כי חיי האדם היו קדש קדשים בעיני גבור מלחמה זה⁷². על כן דבקה בו נפש כל איש טהר לב לאהבה אותו כנפשו⁷³, ובינתו הרבה⁷⁴ ותבונות כפיו לנגן בכנור ומתק שפתיו לשיר בשירים הוסיפו עליו לוית חן.

אלה הן קצות דרכי האיש אשר בחר בו ה' לשבת על כסא עמו ולהיות לאב לכל מלכי ישראל ולמופת לכל אדיריו ומושיעיו עד אחרית הימים.

ולא ארכו הימים וַיּקָרֶה דבר אשר נתן ידים לבן ישי להושיע את ישראל ולהודיע את ראשית גבורתו ואת ידו החזקה לאויבי עמו. כי הפלשתים אשר הכו בידי שאול במכמש לא נחו ולא שקטו, ויראו כי ברוב חיל לא יוכלו עוד לישראל כי רוח שמואל ושאול קבצו את כל שבטיהם מדן ועד באר שבע וישראל ויהודה היו לגוי אחד, וכל צבאותיהם מלומדי מלחמה חמושים כובע ושריון חרב וקשת, ויערימו להפיל על עם המלחמה את פחד הרפאים אשר שמם היה למחתה לכל העמים. ובעיר גת ישבו ארבעה אחים ממשפחת הרפאים אשר גבה ארזים גבהם, ויהי שֵׁם ארבעת האחים ילידי הרפא⁷⁵ אשר בגת לחגא גם בימי שאול ככל אשר היה שֵׁם שלשת האחים בני הענק אחימן ששי ותלמי אשר בחברון בימי משה ויהושע⁷⁶. ויקחו הפלשתים את גלית אחיהם הגדול איש אשר קומתו שש אמות וזרת וישימוהו להם לראש. ויאַספו את מחניהם אל אפס דמים אשר בין שׂכֹה ובן עזקה בשפלה אשר ליהודה⁷⁷. ושאול וחילו חנו בעמק האלה ויעמדו פלשתים וישראל ארבעים יום אלה נוכח אלה. ובכל יום ויום גלית יוצא ומחרף את מערכות ישראל וקורא בגאוה ובוז לאיש גבור מבני ישראל אשר יבא להלחם עמו אחד בְּאֶחָד. ולא מצא איש את לבבו להתגרות ברעה, גם לב שאול ויונתן הגבורים לא עמד להתגרות בענק הזה. ויעבר המלך קול במחנה לאמר: מי האיש אשר יכה את הפלשתי הזה ונתן לו המלך את בתו לאשה והעשיר אותו המלך עשֶׁר רב ואת כל בית אביו ישים לבית שרים בישראל. ולא מצא איש את לבבו להרים יד ולהניד רגל לקראת הפלשתי. ויהי היום ויבא דוד בן ישי מבית לחם אשר שמה שב לרעות את צאן אביו ביום צאת המלך אל המערכה. ויבא עד המלך ויתנדב להלחם בפלשתי הערל הזה. וירא שאול כי לא תעלה בידו להזהירו מהשלך נפשו מנגד ויצו לשום על דוד מַדי איש מלחמה כובע שריון וחרב ולא מצא הרועה התמים את ידיו ואת רגליו בנשק הכבד ויסירם מעליו. ויצא מאת פני המלך וירץ אל הנחל ויבחר לו חלוקי אבנים ויתן בילקוטו ויוצא וישם אחת מהן בקלע ויצא לקראת הפלשתי הגס והמוצק וישב לו את חרפתו ברוח גבורה ובאמץ לב יודע את כחו ובוטח בה'. ויהי ככלותו את דבריו ויקַלַע את האבן אשר בידו אל ראש הפלשתי ותטבע האבן במצחו ויפל מלא קומתו ארצה. וימהר דוד וישלוף את חרב הפלשתי מתערה ויכרות בה את ראשו ותהי מהומת מות במחנה פלשתים וינוסו ויפוצו. ובני ישראל הריעו וירדפו אחריהם עד גת ועד עקרון וירבו את חלליהם וישֹׁסו את מחניהם. ולא ידע שאול כי יצא דוד למלחמה על גלית אחרי אשר הסיר דוד הנשק מעליו וילך. ויהי בראותו מרחוק נער יוצר לקראת הפלשתי וישאל את אבנר בן מי הוא, וגם על לב אבנר לא עלה כי דוד הוא. אך אחרי אשר הכה דוד את הפלשתי הביא אבנר את דוד לפני שאול וראש הפלשתי בידו. ושאול אשר רוח רעה בעתתוּ הֻכה מעט בתמהון בבֹא התשועה פתאֹם ולא הכיר כרגע את דוד. ביום ההוא יצא שם דוד לגבור בישראל ושאול לא נתנו עוד לשוב אל בית אביו ויהי לו לנושא כלים⁷⁸ ונפש יונתן דבקה בו מאד ויכרות עמו ברית אהבת עולם.

ויהי כאשר הצליח דוד במלחמות אשר הוסיפו הפלשתים להתגרות בישראל וישימהו שאול לראש על אנשי המלחמה ויגדל כבודו מאד בעיני העם ובעיני השרים.

ויהי היום ויערוך שאול לקראת פלשתים ויפלֵא דוד את מכותיהם. ותצאנה הנשים בתפים ובמחולות לקראת המלך בשובו מן המלחמה ותענינה ותאמרנה: הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו. ויבא השיר הזה כרצח בעצמות המלך כי נפקחו עיניו לראות כי נעלה עליו דוד בעיני עמו ויהָפך לאויב לדוד מן היום ההוא והלאה. ויהי ממחרת ותצלח עליו רוח רעה וַיָטֶל בחמתו את חניתו על דוד להמיתו ויסוב דוד מפניו וינצל. ויפטר שאול את דוד וישם אותו לשר אלף וישלחהו מפניו ויצא ויבא לפני העם ולא ישב עוד בבית המלך.

ויֻגד לשאול כי דבקה נפש מיכל בתו הנערה בדוד ויצו את עבדיו לדבר על לבו לאמור: במאה חללי פלשתים תתחתן במלך, כי אמר בלבו יתגרה נא ברעה ונפל בידם, ויתחזק דוד ויך בפלשתים מאתים איש. ולא יכול שאול להשיב עוד את דברו ויתן את מיכל בתו לדוד לאשה, ויוסף עוד לשנוא אותו ולירא מפניו. ויהי מדי סור מעליו הרוח הרעה ודִבֶּר יונתן טובות על דוד באזני אביו והוכיח את צדקתו. ויהי היום וַיִשָּׁבע שאול בתֹם לבבו לבלתי התנקש עוד בנפשו וישמח יונתן מאד וַיָבֵא את דוד אל בית המלך ויהי טוב בעיניו וישכח את קנאתו, ודו ינגן לפניו ורָוַח לשאול כתמול שלשום. ולא ארכו הימים ותקם עוד מלחמה בפלשתים ויצא דוד ויכם מכה רבה ויפיצם ויניסם. ותוסף רוח קנאה לעבור על שאול ותצלח עליו הרוח הרעה וישכח את שבועתו. וַיָּשָׁב וַיָּטֶל עליו את חניתו להכותו נפש וימלט דוד מפניו וחמת שאול לא שככה. וישלח שאול מלאכים בלילה ההוא להמית את דוד בביתו ותמלטהו מיכל אשתו ותורידהו בעד החלון ויברח אל שמואל הרמתה. וירדף שאול אחריו וינס דוד גם משם וַיִּוָּעֵד עם יונתן בשדה. וַיְחַו יונתן את דעתו כי לא שונא שאול לדוד תכלית שנאה, וכל חמת אביו רק פרי רוח עוברת היא, פרי רוח רעה אשר תבעתהו, ודוד החליט בכל תוקף כי שומה היא מעם שאול להמיתו⁷⁹. וייעץ יונתן את דוד להחבא אצל אבן האזל הקרובה לגבעת שאול, ולבלתי בא ביום החודש לאכול לחם על שולחן המלך ואז יחקור את אביו לדעת את אשר עם לבבו ויעש דוד כן. ויהי ביום החדש וַיְנַס יונתן דבר אל אביו ותצלח כאש חמת שאול וידבר אליו קשות ונאצות ויפקוד עליו בקול מושל: שלח וקח אותו אלי כי בן מות הוא. ויתחנן יונתן ויקרא: למה יומת מה עשה? ויחר אף המלך מאד ויטל עליו את החנית. ויקם יונתן נעצב ונכלם וילך אל דוד ויפלו שניהם איש על צוארי רעהו ויבכו ויחדשו עוד הפעם את ברית אהבתם. וישלח יונתן את רעהו לשלום. אז החלו לדוד ימי טלטלה ונדודים.

וישם דוד את פיו אל אחימלך הכהן אשר בנוב ויבא אליו וישאל ממנו לחם וחרב ויתן לו את חרב גלית הפלשתי אשר היתה לוטה בשמלה אחרי האפוד וישאל לו באורים. ואחימלך לא ידע כי מלפני חותנו המלך בורח דוד.

וילך דוד אל גת להמלט שם מפני שאול. ויֻגד לאכיש מלך גת כי דוד המכה בפלשתים בא אל ארצו ויתפשוהו⁸⁰ עבדי אָכיש. וירא דוד כי אבדה עצה ממנו למלט נפשו ויתהולל וישתגע בידם ויקצוף אָכיש על עבדיו ויאמר: הנה תראו איש משתגע למה תביאו אותו אלי? ויגרש⁸¹ אָכיש את דוד מארצו וילך דוד משם וימלט אל מערת עדֻלם אשר בשפלה הקרובה אל עזֵקה ואל שׂכֹה⁸² אשר שם הכה דוד את גלית הפלשתי. ויהי תועה ובודד, גולה ונרדף, בעצם המקום, אשר עשה תשועה לכל ישראל בזרוע תפארתו. וישפוך נפשו לפני ה' בתפלה זכה כי יצילהו מרודפיו אשר אָמצו ממנו ואשר טמנו פח לו על כל ארחותיו ויקרא בצר רוחו:

הַבֵּט יָמִין וּרְאֵה וְאֵין לִי מַכִּיר

אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי אֵין דּוֹרֵשׁ לְנַפְשִׁי⁸³

וישמע ה' אל תפלתו ויתקבצו אליו ארבע מאות איש מצוק ומר נפש וַיָּסֹכּו בנפשותם למן היום ההוא לראשו ויהי להם לשר. וישמע שאול כי רבו האנשים המתחזקים עם דוד ותעל חמתו עד להשחית. וייראו בני משפחת דוד לשבת עוד בבית לחם עירם, וירדו אל דוד. ויהיו בתוך אחי דוד הבאים אליו גם בני צרויה אחותו, הגבורים אשר יצא להם אחרי כן שם גדול בישראל. ויהי אבישי בכור האחים מעוז לראש דוד למן היום ההוא ונאמן לו מאד מאד כל הימים, ויהי נכון בכל רגע להשליך נפשו מנגד על כבוד דוד ועל שלומו ולעשות כלה כרגע בכל הקרב לנגוע בו לרעה. וירע הדבר בעיני דוד וגער בו והחזיק עליו דבריו תמיד להשיב חמתו מהשחית ולמנוע חרבו מדם. ויעש לו אבישי שם גדול בגבורתו כי עורר עת חניתו על שלש מאות חלל⁸⁴. ויהי עוד איש מן האנשים האלה אשר היה נכבד בעיני דוד ושמו אחימלך החתי⁸⁵. ומלבד האנשים האלה אנשי הזרוע נלוָה אל דוד גם איש מאנשי הרוח הלא הוא גד הנביא⁸⁶. וקרוב הדבר מאד כי שמואל שלחו אליו להיות לו לרוח עצה בכל דרכיו. ויהי כי נגלה דבר אלהים בפי גד פעם בפעם אל דוד ויקרא העם לגד אחרי כן חוזה דוד⁸⁷. ויתהלכו כל האנשים האלה ברגלי דוד, אך את אביו ואת אמו⁸⁸ אשר באו אליו לא אבה דוד להניע ללכת עמו למסעיו כי ירא פן יקרם אסון, כי זקנים היו באים בימים⁸⁹. ויביאם אל מלך מואב ויחל את פניו כי יתנם לשבת במצפה מואב, ודוד ואנשיו ישבו בארץ מואב באחת המצדות. ויהי בשבת דוד במואב בעבר הירדן ויבאו ממטה גד אליו אל המצודה אחד עשר איש גבורי חיל אנשי צבא למלחמה עורכי צנה ורומח ופני אריה פניהם וכצבאים על ההרים למהר⁹⁰ וגם מיהודה ובנימין באו שרי חילים ושָׁלִשים להלָּוֹת על גדודיו ולא האמין בהם דוד, וַיַּבַּע להם את מגוֹרתוֹ ויאמר: ירא אלהי אבותינו ויוכח. ותלבש הרוח את עמשי ראש השלישים ויקרא: לך דוד ועמך בן ישי! ויאספם דוד אליו ויתן גם אותם בראשי הגדוד וילָּוו אל דוד ואל אנשיו וישימם דוד אחרי כן לשרי מאות ושרי אלפים. ויהי דבר גד הנביא אל דוד לצאת משם ולבא ארצה יהודה כי לא שלם עמו לב מלך מואב⁹¹ וישמע דוד בקולו ויבא יער חרת⁹². ושאול שמע כי התלקטו אל דוד ארבע מאות איש גבורי חיל⁹³ וַתֵּכה רוחו מאד כי אמר עוד מעט ופשע בי כל עמי. ויזעף לבו ויבט און גם באנשיו בני הימיני העומדים לפניו וישם את כל האשמה בראש יונתן בנו ויקרא במר נפשו: כלכם קשרתם עלי ואין גֹלה את אזני בִכְרָת בני עם בן ישי ואין חולה מכם עלי כי הקים בני את עבדי עלי לאורב. ודואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול היה בתוך הנצבים על שאול בעת ההיא. ויך דואג את אחימלך הכהן בלשון ויספר לשאול כי ראה את דוד בא אליו, ואחימלך תומך בידו בצדה ובנשק וגם במשפט האורים. וימלא שאול חֵמה וישלח ויבא את אחימלך ואת כל בית אביו הכהנים. ויגד אחימלך הכהן התמים לפני המלך בדברי תום וישר את צדקתו כי ביום היות דוד בביתו לא ידע דבר גדול וקטן כי מלפני המלך הוא בורח, ולא שעה שאול אליו ואל דברי תחנוניו וישם את לבו כחלמיש ויחרץ משפט ויקרא: מות תמות אחימלך אתה וכל בית אביך. ויצו לרצים הנצבים עליו להמיתם ולא אבו הרצים לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה‘. וישם שאול את פניו אל דואג ויקם האדומי עז המצח האכזרי הזה וימת ביום ההוא את אחימלך הכהן הנאמן והתמים ואת כל בית אביו שמונים וחמשה כהנים נקיים אשר לא נמצא כל אָון בידיהם וְעַולה בשפתיהם. ותקטן עוד זאת בעיני שאול וישלח את עבדו האדומי עירה נוב ויך שם מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק ושום ושה וחמור. ההרג האכזרי הזה אשר עולל במצות המלך אשר חָמַל על אגג ראש צוררי ישראל עד נאמן הוא, כי דבר ה’ בפי שמואל אמת כי לא יצלח שאול למלוכה כי אין מעצור לרוחו, רגע יֵרַך לבו ורחם על האכזרים צוררי עמו, ורגע תעבור עליו רוח קנאה ושחת רחמיו על אנשים צדיקים טהורי לב ונקיי כפים. ותחרב נוב עיר הכהנים בידי דואג, ואת שארית כלי משכן ה' הביאו אנשי המלך גבעונה. ויבן שם שאול במה גדולה⁹⁴ ותהי גבעון למן העת ההיא לעיר מקדש תחת נוב⁹⁵. וימלט בן אחד לאחימלך הכהן האומלל ושמו אביתר, וינצל מדואג האדומי וימלט את האפוד שארית תפארת בית אביו ככל אשר נצל אחיטוב אבי אביו וימלט את האפוד מן הפלשתים אשר החריבו את שילה. ויברח אביתר וירץ אחרי דוד וימצאהו בקעילה⁹⁶ אשר ליהודה אשר שמה הלך להושיע את יושביה מיד הפלשתים אשר פשטו עליהם וַיָּשֹׁסוּ את גרנותיהם. ויגד אביתר לדוד את אשר קרה את בית אביו ויהמה לב דוד ותצר לו מאד כי בשלו באה הרעה הגדולה הזאת על כהני הצדק. ויאסוף דוד את אביתר הכהן אל קהל אנשיו, ויגדל כבודם כי גם נביא גם כהן, בן כהנים משוחים, היו להם לעינים. ודוד הכה בפלשתים השוסים את הגרנות מכה רבה ויקח מהם את מקניהם ויעש תשועה ליושבי קעילה. וקעילה היא עיר דלתים ובריח⁹⁷, ונַחַם הגַּרְמִי⁹⁸ למטה יהודה יסד אותה בראשית ימי השופטים ויצא לה שם בתאֵניה ובדבליה אשר שִׁכרו את אוכליהן כאשר ישֶׁכֵּר היין והשֵּׁכָר את שותיו⁹⁹. וידרוש דוד באורים אשר ביד אביתר הכהן ויגד לו כי יצא מהמקום הזה כי שאול יצא לצור עליו על העיר ואנשי קעילה יבגדו בו והסגירוהו בידו. ויצא דוד משם ויתהלך ממקום אל מקום למען אשר לא ידע שאול את מקומו ויחדל שאול לצאת אחריו. וילך דוד מדבר זיף¹⁰⁰ אשר ליהודה ומספר העם אשר עמו בעת ההיא נוסף ויעל עד שש מאות איש. וישבו במצדות סלעים בגבעת החכילה בחורש ויקם לו שאול אורבים וילאו לבקשו כי מלט ה' אותו מידם. ויונתן האוהב את דוד בכל נפשו לא שעה אל מעשי אביו ויבא אל דוד החורשה בסתר ויחזקהו וינחמהו ויחדש את בריתו עמו, וַיִּגָל את אזנו בלאט כי גם שאול אביו יודע כי תסוב המלוכה לבית דוד.

והזיפים עלו אל גבעת שאול וידברו על לבו לרדוף אחרי דוד וישיתו ידם עמו להסגיר אותו בידו. וישמח שאול לקראתם ויברכם וישמע להם וירדף אחרי דוד. ויֻּגד לדוד ואנשיו וילכו מפניו אל מדבר מעון. ויקרבו אנשי שאול אל דוד ואנשיו לעטור אליהם לתפשם. והנה מלאך בא ומבשר לאמר פשטו פלשתים על הארץ ויעל שאול מעל לדוד לערוך מלחמה לקראת פלשתים ויקראו שם המקום סלע המחְלקות.

ויסע דוד משם קדמה, ויחן במצדות סלע בעין גדי אשר על פני ים המלח.

ושאול כלה את מעשהו בפלשתים וַיָּשָׁב לרדוף אחרי דוד ויעבר על פני הכֵּפים השנונים המצוקים שם, אשר יאמר להם צוקי היעלים. ודוד ואנשיו יושבים בירכתי מערה רחבת ידים מאד ושאול לא ידע, ויסר אל המערה ההיא להסך את רגליו. ויפגיעו אנשי דוד בדוד לעשות כלה באויבו המבקש נפשו לאמור: הנה היום אשר אמר ה' אליך הנני נותן את אוֹיְבְךָ בידך, וישאפו האנשים לפגוע בו ולקחת נפשו כרגע. ויאַמץ דוד את כל כח שפתיו ולא נתן את האנשים מרי הנפש האלה לקום ממקומם ויאמר: חלילה לי לשוח יד באדוני כי משיח ה' הוא. ויקרב לבדו בלט ויכרות את כנף הבגד אשר לשאול ויך אחרי כן לבו גם על עשותו את הדבר הזה לשאול. ויהי בצאת המלך מן המערה וילך ויקרא אחריו ויפן שאול אליו ויקד דוד וישתחו ויראֵהו את כנף מעילו אשר כרת ויוכח לו כי בידו היה ובכל זאת לא שלח ידו לנגוע בו. ויעזוב עליו שיחו וידבר אליו במר נפשו דברים נכוחים מאד. ורחמי שאול נכמרו וישא קולו ויבך ויקרא: הקולך זה בני דוד? וַיֵּהָפך לבו רגע לשוב ולאהבה את דוד באמת כבראשונה וירומם מאד על לשונו את צדקת דוד את נדיבות לבו ואת חסדו בחוסו על נפש אויבו ויגד לו כי יודע גם לבו כי בידו תקום ממלכת ישראל. ויַּשבע את דוד כי לא ישלח את ידו לרעה בבית שאול אחרי מלכו ויעל שאול מעליו. ודוד לא האמין עוד בשאול, ויירא לשבת בגבול ישראל ויָשט במדבר פארן וישמע שאול ויתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש מגלים אשר לבנימין. ויקח לו דוד אשה מעיר יזרעאל¹⁰¹ אשר ליהודה ושמה אחינועם. ואחרי מות נבל הכרמלי אשר שלם לו רעה תחת טובה לקח דוד גם את אביגיל אשתו, אשה טובת שכל ויפת תאר, לו לאשה. ויצר לדוד מאד להתגורר בארץ הנכר¹⁰² וישב הוא ואנשיו בלאט ויסתתר עוד הפעם בגבעת החבילה וישובו הזיפים וישיתו ידם עם שאול וילכו ויודיעֻהו את מקום דוד. ויקח שאול שלשת אלפים איש בחור וירדוף אחריו. ויבא שאול וכל האם אשר אתו עיפים ויגעים וישכבו ויתנו שנה לעיניהם. ושאול שוכב במעגל בתָּוֶך ואבנר והעם סביבותיו. ויקח דוד את אבישי ויבאו שניהם בלאט במעגלה ויפצר אבישי בדוד למלא ידו להמיתו ויגער בו דוד ויאמר: מי שלח ידו במשיח ה' ונקה. ויקרב דוד בלאט ויקח את חנית שאול המעוכה בארץ מראשותיו ואת צפחת המים וימהר ויצא מן המחנה ויעמד על ראש ההר מרחוק ויקרא בקול גדול. ויקיצו כל העם וייקץ גם המלך ויירא את דוד, ויכמרו רחמיו עוד הפעם. ויוכיחהו דוד גם בפעם הזאת ויתאונן מרה באזניו על האנשים אשר הסיתו את מלכם בו לרדפו ולגרשהו מהסתפח בנחלת ה' לנוע במדבר פארן ולהיות בעיניו כבן נכר עובד אלהים אחרים. ויהמה לב שאול בדַבֵּר דוד את הדברים האלה ויקרא בנהמת לבו: חטאתי, הסכלתי ואשגה הרבה מאד, שוב בני דוד כי לא ארע לך עוד תחת אשר יקרה נפשי בעיניך היום הזה.

ואמנם מה גבהו ומה נעלו דרכי דוד עם שאול אשר שתי פעמים הטיל עליו את החנית להכותו וישַׁלַח עליו אורבים לשמור עליו את הבית להמיתו ויגזל ממנו אשת חיקו אשר אהבת נפש אהבתהו ויתנה בחיק איש זר ולכף רגלו לא נתן מנוח. ובכל זאת לא שלח דוד את ידו לנגוע בו ויאַמץ את כל כחו למנוע את האנשים הקשים אשר עמו לבלתי עשות לו כל רע, אף כי ידע כי שם שמואל את נזר שמן משחת אלהיו על ראשו, וכל ישראל ויהודה אהבוהו, וכי נקעה נפש העם מעם שאול למן היום אשר שלח ידו בכהני ה‘, וכי גם שאול ויונתן ידעו כי לא להם תהיה המלוכה, וגם בגוים אשר מסביב יצא לו שם כי הוא מלך הארץ¹⁰³. ועתה לוּ שלח דוד את ידו בשאול כי עתה לא פצה איש פה כי כהנה וכהנה קרו בימי הקדם גם מידי אנשי רֶשע למלכי חסד, ודוד הלא היה טוב בעיני העם מאד ושאול נבאש בעיני עמו. אך דוד היה איש חסיד והוֹשֵׁעַ ידו לו היה תועבה בעיניו, על כן גלל על ה’ דרכו וישם אותו לשופט בינו ובין צוררי נפשו¹⁰⁴ ואת ידו חשך מרעה.

ודוד ראה כי לא תהיה לו תקומה בארץ אבותיו כל ימי מלוך שאול, ויקם דוד וביתו ואנשיו וילכו אל אַכיש מלך גת ויאספם אל עירו. וישאל דוד לתת לו אחת מערי השדה למושב לו ולאנשיו ויתן להם אכיש את צקלג עיר קטנה על גבול מטה בני שמעון אשר היתה בעת ההיא לפלשתים, וישב שם דוד ואנשיו איש וביתו. ויהי אך נמלט דוד מחמת שאול וישב לבטח בארץ פלשתים. ויאָמנו דברי המלך שאול אשר חדש כי גם בקרב אחיו בני הימיני נמצאו אנשים אשר ידם עם דוד, כי אמנם באו אליו אנשים ממשפחת שאול גבורים נושקי קשת מימינים ומשמאילים באבנים ובחצים¹⁰⁵ וישיתו ידם עמו ויבֹאו עמם אנשים גם מן הקרחים¹⁰⁶ ממשפחת שמואל אשר רבים מהם הקים שמואל לנביאים ולמשוררים.

ויקו אָכיש כי יד דוד תכון עמו להכשיל את כח ישראל¹⁰⁷ אשר המלך שאול צודה את נפשו, וכי יפשוט דוד ואנשיו הגבורים על ערי יהודה הקרובות לצקלג והכה אותם ונהג את מקניהם ואת שללם מנחה למלך פלשתים. ויערם דוד ויפשַט על שבטי העמלקי המשוטטים במדבר שור והכה אותם ונשא את שללם אל אכיש מלך גת ואמר: על נגב יהודה פשטנו היום על נגב הירחמאלי ועל נגב הקיני.

ופלשתים קבצו את מחניהם עירה אפק אשר בנחלת אָשר¹⁰⁸ לצאת למלחמה על בני ישראל, אשר תקעו גם הם את מחניהם בעַיִן אשר ביזרעאל בגבול בני יששכר¹⁰⁹. ויקרא אָכיש אל דוד ואנשיו שמה ללכת עמו כי האמין אכיש כי הבאיש דוד בעמו ויהי לו לעבד עולם. אך סרני פלשתים הטיבו העמיקו לראות מאדוניהם ויאיצו בו להשיב את האיש הזה למקומו פן יהיה להם לשטן במלחמה באמרם: במה יתרצה זה אל אדוניו הלא בראשי האנשים ההם. וירע הדבר מאד בעיני אָכיש אך לא יכול לעבור את פי סרני פלשתים וישלח את דוד ואת אנשיו וישובו צקלג. ויהי בעברו על פני ארץ מנשה וַיִּלָּוו עליו שבעה גבורי חיל שרי אלפים וישימו את נפשם אל משמעתו וישם אותם אחרי כן לשרים בצבא¹¹⁰.

המה באים למחוז חפצם והנה צקלג שרופה באש וכל הבהמה וכל הרכוש אשר בתוכה נָדדו הלכו כי פשט העמלקי על נגב הכרֵתי אשר לפלשתים¹¹¹ ועל נגב כלב אשר ליהודה בימי היות דוד בגת, ואת צקלג שָׂרְפו וַיִּשְׁבּוּ את כל הנפש ואת כל הרכוש אשר בתוכה וינהגו וילֵכו. ותהי המעט מדוד כל הרעה אשר מצאה את אנשיו ואת ביתו כי גם אחינועם ואביגל לֻקחו ממנו ויזעף עוד לב אנשי דוד על אדוניהם מאד, ויאמרו לסקלו כי מרה נפשם על בניהם ועל בנותיהם. ויתחזק דוד באלהיו ויקרא לאביתר וישאל לו באורים וירדפו וישיגו את גדודי העמלקי נטושים על פני השדה אוכלים ושותים ומטיבים את לבם בשלל. ויפל דוד עליהם ויכם ולא הותיר מהם איש בלתי אם ארבע מאות פלטים אשר נסו על נפשם ויָּשֶׁב דוד את כל הנפש ואת כל הרכוש אשר בזז העמלקי וַיָּבָז גם את מקנה עמלק ויחלק בין אנשיו. ומשלל העמלקי שלח מנחה לזקני ערי יהודה אשר התהלך שם בימי עניו.

והפלשתים העתיקו ממקומום מאפֵק ויסעו ויתקעו את מחניהפ על יד עיר שוּנֵם אשר ליששכר. ויעתיקו גם ישראל ויחנו בהר גלבֹּעַ, באמרם כי בהרים לא יוכלו הפלשתים למצוא ידיהם ברכבם ובפרשיהם. וירא שאול את מחנה פלשתים ויחרד לבו מאד. ושמואל מת ומן הנביאים אשר דרש שאול בצר לו לא מצא חזון, והאורים והתומים אין עוד במחנהו למן היום אשר השם את נוב ויהי בעיניו כאיש אשר נסתרה דרכו מה'. ויתמכר בצרת נפשו לעשות דבר אשר שַׂם משפט מות על כל עושהו וידרש בבעלת אוב. אך גם בחזון הזה לא מצא המלך האומלל תנחומים לנפשו ויהי במלחמה ותהי רוחו ורוח כל העם סרה מאד. ויהי אך הָחֵל הֵחֵלו הפלשתים להפיל חללים במערכה בגלבע וישיגו הפלשתים את שאול ואת בניו ויכו את יונדב ואת אבינדב ואת מלכישוע בני המלך. ויקרבו בעלי הקשתות אל שאול וַיְחָל מאד פן תהיה ידם בו והתעללו בו ויצו את נושא כליו לדקרהו ולא אבה האיש לשלוח יד במלכו וימהר שאול ויִּפֹּל על חניתו וַיָּמֹת. ונושא כליו הנאמן ראה כי מת אדוניו וישלח גם הוא יד בנפשו וימת גם הוא. ויראו בני ישראל כי מת המלך ובניו וַיֵחַתו ויבהלו וינוסו מן המערכה ותהי המנוסה גדולה מן המגפה¹¹².

ויהי ממחרת בבֹא הפלשתים לפשט את החללים וימצאו בתוכם גם את גְוִיַּת שאול ואת גְוִיּוֹת בניו ויכרתו את ראש שאול וישימו את כליו בבתי אלהיהם ואת גְוִיָּתוֹ הוקיעו¹¹³ בחומת בית שאן אשר למנשה. ויחרפו אנשי יבש גלעד את נפשם למות כי זכרו את חסד אלהים אשר עשה להם שאול בהצילו אותם מחרב נחש העמוני¹¹⁴. ויבאו ביתה שאן ויקחו משם את גְוִיּוֹת שאול ובניו ויביאום יָבֵשָׁה וישרפו אותם שם ויקברום בכבוד ויצומו שבעה ימים.

כן היתה אחרית הגבור הנדיב והטהור, אשר לוּ היה כאחד העם כי עתה היה בצדקתו ובענותו לתפארת באדם ולמופת לעמו. אך לשלטון וגדולה לא הצליח. ויהי המעט ממנו כי המלוכה לא רוממה את רוחו כי עכור עכרה את טהרתה. אך בכל זאת כבדו הדורות הבאים אותו מאד ויחליטו כי לא חסרונו כי אם יתרונו ונקיונו¹¹⁵ עמדו לו לשטן על דרך המלוכה. ותהי אחרית מלחמת פלשתים בגלבוע רעה לישראל ככל אשר היתה אחרית מלחמתם בראשית ימי שמואל בימי חרבן שילה כי הערים בעבר הירדן אשר עזבו אותם בני ישראל מפחד האויב אשר הכה את מלכם, באו אנשים מן הפלשתים וַיֵּאָחזו בהן. ותֹּאבדנה בימים מספר¹¹⁶ ותחלופנה כצל עובר כל התשועות אשר עשה שאול בגבורתו לישראל כל ימי מלכותו. אך גואל ישראל היה חי, הלא הוא דוד בן ישי אשר אותו הקים ה' להושיע את ישראל מיד כל אויביו.

תם חלק ראשון

מוצא דבר

מאת

זאב יעבץ

---

כרך ראשון: מוצא דבר

מאת

זאב יעבץ

תולדות ישראל: כרך א': מוצא דבר / זאב יעבץ

סדר התוספות:

א. יושבי הארץ מלפנים

ב. חוט משוך בטבע משפחת אברהם

ג. מלחמת כדרלעומר

ד. החיתון בבנות כנען בימי האבות

ה. ברית מלכי פלישתים עם אברהם ויצחק

ו. המסחר בימי האבות

ז. מכירת יוסף

ח. האומה ושמותיה

ט. ראשית עבודת הסופרים בישראל

י. הנבואה הכבושה

יא. קדמות המלאכה בישראל

יב. ריבוי הנשים בישראל

יג. לאומים ומתבוללים במצרים

יד. קושי השעבוד

טו. פרשת משפטים

טז. מעשה עגל

יז. הבכורה והלויה

יח. העבודה במדבר ובארץ עד בנין ביהמ"ק

יט. משפחת הקיני

כ. ראשית אדום ועמלק

כא. כיבושי יחיד של יהודה ובית יוסף

כב. קדמות התורה ואחדותה

כג. דעת קדמונינו על ימי השופטים

כד. זמן פסל מיכה ופילגש בגבעה

כה. נדר יפתח ונזירות שמשון

כו. יחס בית שאול

כז. הערה כוללת לסדר השופטים, יחוס הקרחי, ויחס בית דוד וכהנים גדולים

&&& א: יושבי הארץ מלפנים

1. הרפאים. גבולות ארץ הרפאים הם גבולות ארץ עמון מצפון וארץ מואב מדרום, כי שני העמים האלה כבשו את הארץ ההיא: אלה לקחו את הצפון ואלה לקחו את הדרום (דברים ב'), ולפי העולה היה שם “רפאים” שם מיוחד לעם אחד, ושם כולל לעמים רבים, לכל העמים היושבים ממזרח הירדן ככל אשר היה שם הכנעני שם כולל לשבעת העמים: הרפאים הגמורים שבבנו על גבול הצפון, ומשם ועד היבוק שכנו הזמזומים שלדעתנו נקראו גם “זוזים” (בראשית י"ד, ה') גם צמים (איוב ה‘, ה’. י"ח, ט'. כי בספר איוב נמצא גם את רפאים גם את האימים בתורת צלמי בלהות), ובנגב שכנו האימים. וגם שני העמים האלה היו אחים לרפאים ונקראים בשמם. ויען כי לעמונים היו הזמזומים שהם רפאי הצפון עקר, כי אותם כבשו ובמקומם התישבו, על כן קראו לכל הרפאים זמזומים (דברים ב‘, כ’) והמואבים שלהם היו האימים, שהם רפאי הדרום עקר, כי בהם נלחמו המואבים ואותם כבשו, על כן קראו לכל הרפאים אימים (י"א). ודבר זה מסתייע היטב ממעשה כדרלעמר, שכתוב בו “ויכו את רפאים בעשתרות קרנים ואת הזוזים בהם ואת האימים בשוה קריתים” (בראשית י"ד, ה'). ושתים שמענו ממקרא זה: האחת כי “הרפאים” שם מיוחד לאומה מיוחדת (מלבד שהוא שם כולל גם לזמזומים גם לאימים כמפורש בספר דברים), ועל כן מנה הכתוב בפסוק זה שבבראשית את הרפאים הגמורים לבד ואת האימים לבד; והשנית כי לא רק בפי המואבים בלבד נקראו הרפאים הדרומים אימים, כי אם גם בפי כל, וגם בפי נותן התורה בכבודו ובעצמו, רק בפי המואבים נקראו כל הרפאים כלם אימים. וכי קריתים מושב האימים היא בדרום, ונחשבת על ערי מואב ונמנית עמהן, מתפרש בחמשה מקומות במקרא (במדבר ל“ב, ל”ז. יהושע י“ג, י”ט. ירמיה מ“ח, א'. כ”ג. יחזקאל כ"ה, ט'). וכך היה סדר מסעי כדרלעמר הבא משנער מן הצפון: בתחלה פגע בקצה גבול הרפאים הגמורים הנקראים רפאים סתם, אשר לפי דברינו יושבים הם בצפון, ואחרי כן עבר בגבול הזוזים שהם לפי דעתנו הזמזומים, השוכנים מצפון נחל יבק, אשר לכדו אחרי כן העמונים, ומשם עבר כדרלעמר אל רפאי הדרום שהם עם האימים, ומשם יצא את גבול ארץ הרפאים ויבא אל “החרי בהררם שעיר”.

ואע"פ שהיה עקר מושב הרפאים מעבר הירדן מזרחה עברו מעטים מהם את הירדן ויאחזו בעבר הירדן ימה (יהושע י“ז, ט”ו). ועל שמם נקרא גם שם העמק, אשר מנגב לירושלים, עמק רפאים (ט"ו, ח').

1. חצרים. שהוא הגבול הצפוני למושב העוים (דברים ב', כ"ג) תקרא רפיח (אונקלוס שם) ובלשון העמים Raphia, אשר עשתה לה שם בימי מלחמת מלכי בית תלמי ומלכי בית סלק בימי בית שני.

2. הכנענים ובארץ עבר הירדן ימי נאחזו משפחות בני כנען הנמנה רביעי לבני חם בלוח העמים [פאֶלקערטאפעל, הלא היא הפרשה העשירית שבס' בראשית] (בראשית י‘, ו’) ושם בפרשה נפרטו המשפחות האלה לשמותיהן: צידון חת (ט"ו) היבוסי האמורי הגרגשי (ט"ז) החוי הערקי הסיני (י"ז) הארודי הצמרי החמתי (י"ח). מלבד הפרשה הפורטת הזאת נמצאה עוד פרטת אחרת הדומה אליה במקצתה ולא בכלה. הלא היא פרשת ברית בין הבתרים המבטחת לאאע"ה לתת לזרעו את ארצות הכנעני, שם נפרטו: הקיני, הקנזי, הקדמוני (ט“ו, י”ט) החתי הפרוי הרפאים (כ) האמורי הכנעני הגרגשי והיבוסי (כ"א). השמות הדומים שבשתי הפרשיות אלה הם: החתי היבודי האמורי הגרגשי. והנה בדברים היוצאים מפי משה והנביאים על גויי כנען שארצותיהם היו לנחלה לישראל, נזכרו רק שבעה גוים ששמותיהם מתלקטים מתוך שתי הפרשיות הנזכרות ואלה הם החתי, היבוסי, האמורי, הגרגשי, החוי, הכנעני והפרזי. [לפעמים נשמט שם אחד או שנים מהם] (שמות ג‘, ח’. י“ז. י”ג, ה‘. כ“ג, כ”ג. ל"ג, ב’. ל“ד, י”א. דברים ז‘. א’. כ‘, י"ז. יהושע ג’, י‘. ט’, א‘. ג’. י“ב ח'. כ”ד, י“א. שופטים ג‘. ה’. מ”א ט‘, כ’. עזרא ט‘. א’. נחמיהט‘, ח’). ובכן לא נחשב צידון הרשום ראשונה בפרשה ראשונה כלל לענין הכבוש בשום מקום, כי אם חמשת הגוים הסמוכים לו, וגם חמשת האחרונים לא נזכרו כלל. ומן הפרשה השניה לא נזכרו לעולם שלשת הגוים הראשונים והדעות רבו עליהם גם בין הקדמונים (ב“ב, ג”ו). גם נשמט ממנו החוי הנמנה בפרשה ראשונה, והמנוי בתוך עמי הכבוש, וכנגדו נוסף הפרזי אשר לא נמנה בפרשה ראשונה, והמנוי גם הוא בתוך עמי הכבוש, וגם הרפאים שעקר משכנם היה בארץ הגלעד נמנו רק בפרשה שניה, ובפרשה ראשונה לא נמנו.

מנין הכנעני שהוא לכל האומות הנמנה גם בתורת פרט לאומה מיוחדת מן המתמיהים הוא. וכל מאמצי המבארים לישבו ישובו ריקם. והאחד אשר מצא את הנכונה בדבר הוא הראב"ע האומר: “ועשתי עשר בנים היו לכנען ואחרי שהזכיר הששה יאמר הכנעני על הנשארים” (ראב“ע בראשית ט”ו, י"ט) ומעתה אין עוד כנעני אלא שם כולל רק לעממים הקטנים הערקי, הסיני, הארודי, הצמרי והחמתי (בראשית י', י“ז-י”ח), אבל העמים האחרים המנוים נעשו כל אחר מהם פרט לעצמו, ולא יקראו עוד על שם אביהם.

ועתה נדברה נא על שבעת העמים האלה לפרטיהם.

א. חת היה הבן השני לכנען (בראשית י', ט"ו) ויהי עקר מושב בני חת על נהר פרת, על כן נמנתה ארצם בין גבולות א“י מצפון (יהושע א‘, ד’) ויהיו שם לממלכה גדולה כאחת הממלכתו האדירות בימי קדם. את פרשת דברי הגוי העתיק תמצא במאמר “החתים” לחכם מר אליהו ספיר (הארץ 161). ויהיו נקראים בני חת יושבי הצפון “החתים” בל”ר (יהושע שם. שופטים א‘, כ“ו. מ”א, י’, כ“ט. מ”ב, ז‘. ו’. דהי“ב א', י”ז) ומאלה נפרד שבט אחד בני חת, ויבא ארצה כנען ויהי עם יושב הרים (במדבר י“ג, כ”ט. יהושע י"א, ג'). ויקרא השבט הזה “החתי” בל' יחיד למען הבדילו מעקר האומה היושבת בצפון. לבני החתי היתה חברון לנחלה בימי האבות (בראשית כ"ג). מן העם הזה לא נזכרה כל מלחמה, בס' יהושע ושופטים, בישראל. אך את מרביתו גרשה הצרעה עם שני מלכי האמורי (יהושע כ“ד, י”ב) כי כן נזכר בתורה (שמות כ“ג, כ”ח) וקרוב הוא כי מן העם הזה קבלו ב"י גרים, כי שני שרי צבאות ישראל נקראו בשם “החתי”: אחימלך בימי שאול (ש“א כ”ו, ו') ואוריה בימי דוד (ש“ב כ”ג, ל"ט).

ב . היבוסי הבן השלישי לכנען (בראשית י', ט"ז) היה גם הוא עם יושב הרים (במדבר י“ג, כ”ט. יהושע י"א, ג') אך עם קטן מאד ולא היתה לו בלתי ירושלם לבדה.

ג. האמורי הבן הרביעי לכנען (בראשית י', ט"ז) עם גבוה “כארזים וחסון כאלונים” (עמוס ב‘, ט’) היה ראש העמים יושבי ההרים. ושם ההר גדול העובר מרבית הארץ, אשר נקרא אחרי כן הר יהודה ואפרים נקרא בימי משה הר האמורי.

ד . לגרגשי הבן החמישי לכנען (בראשית י', ט"ז) הנמנה שבע פעמים במקרא בתוך שאר אחיו, אין רמז ואין זכר גם למעשיו גם למקום מושבו. ולפי מסורת קדמונינו (ירושלמי שביעית ו‘, א’) “פנה והלך לו לאפריקי” כשנכנסו ישראל לארץ.

ה. החוי הבן הששי לכנען (בראשית י', י"ז). מבניו היה נשיא הארץ בשכם בימי יעקב אע"ה (ל"ד, ב') ובימי יהושע היתה גבעון ובנותיה לבני החוי. וישלימו את בני ישראל (יהושע י“א, י”ט) ואת יתר החוי גרשה הצרעה (כ“ד, י”ב. שצות כ“ג, כ”ח).

ו. הכנעני. על שם כנען אבי כל יתר העמים האלה יקראו הערקי הסיני (בראשית י', י"ז). הארודי הצמרי והחמתי (י"ח). וישב רק המעט מהם בהרים, אך מרביתם ישבו בעמקי הארץ (במדבר י“ד, כ”ה) בערבה (דברים י"א, ל') ובשרון על יד הים (יהושע ה‘, א’. במדבר י“ג, כ”ט) ועל יד הירדן (במדבר שם) ממזרח ומים (יהושע י"א, ג') לאמר על יד הירדן ועל חוף ים הגדול. ויהי איתן מושבו בצפון הארץ כאשר יתבאר במקומו בגוף הספר.

ז . הפרזי לא נמנה בין בני כנען בלוח העמים (בראשית י'). אך נמנה עמהם בברית בין הבתרים (ט"ו, כ') סמוך אל הרפאים, אשר היה קרוב להם גם במקום, אשר יער גדול היה עליו (יהושע י“ז, ט”ו) וגם הוא היה מיושבי ההרים (י"א, ג') וטפל תמיד לכנעני (בראשית י“ג, ז'. ל”ד, ל‘. שופטים א’, ד‘. ה’).

&&& ב: חוט משוך בטבע משפחת אברהם

פקידת אברהם ושרה בבן לעת זקנתם המפורשת בדברים ברורים בתורה מסתייעת היא בכללה מאליה בלי שום כונת ספור גם מתולדות רבים מקרובי אאע“ה, כי כלם היו קשים בנעוריהם להוליד וללדת. והנה על יצחק רבקה ורחל כי עקרים היו, הלא ידענו ברור מפי הכתובים (בראשית כ“ה, כ”א. כ“ט, ל”א). אך גם תרח גם נחור גם מלכה אשתו בת הרן היו מטבעם קשים להוליד בנעוריהם. מארפכשד עד תרח היו שבעה דורות וכלם הולידו בני שלשים ובני חמש ושלשים. ותרח הוליד בן שבעים שנה (י“א, כ”ו) וגם נחור ומלכה אשתו החלו להוליד בנים בימי זקנתם אחרי לדת שרה את יצחק לאברהם, על כן שמח אבינו זה בשמחת קרוביו כי “ילדה מלכה גם היא " (כ"ב, כ') בבאה בימים. ואם תאמר כי רק היא אחרה ללדת, אבל נחור בעלה הוליד בנים מאשה אחרת? הרי כבר נאמר “את עוץ בכורו” (כ"א) לאמר בכורו של נחור, ובכן לא היה קודם לכן שום בן או בת גם לו גם לה, וכדברי רמב”ן “והנה אברהם בצאתו מחרן בן ע”ה שנה וגם נחור זקן ואשתו איננה בחורה אבל עשה להם ה' נס שנפקדו בימי הזקנה וזה טעם מלכה גם היא” (רמב“ן שם כ”ב, כ'). ולפ"ז יתבאר היטב, מדוע דבקה גם נפש תרח גם נפש אברהם בלוט בן הרן, אין זאת כי אם יען אשר הוא היה בימי צאת אברהם מהרן השריד האחד לכל בית תרח, כי הרן אבי לוט מת ואברהם ונחור כבר הזקינו זניהם ובנים לא היו להם.

&&& ג: מלחמת כדרלעמר

מלחמת א“א בכדרלעמר לא סופרה בתורת נס, כ”א בדרך הטבע. על כן יפלא מאד כי עלתה ביד שלש מאות ושמונה עשר איש להכות את ארבעת המלכים אר הכו את כל עבר הירדן ואת שעיר ואת סדום ועמורה אדמה וצבוים, ועוד יותר יפלא כי גם מעט האנשים האלה נחלקו לשני מחנות ככתוב “ויחלק עליהם” (בראשית י“ד, ט”ו). אולם אם נתבונן היטב במקרא יצא לנו, כי אאע“ה היה המעורר הראשון והשר והמצביא במלחמה וחניכיו ילידי ביתו היו הראשונים באנשי המלחמה, אך לא היחידים כי גם ענר אשכול וממרא וכל עמם נלוו עמו, וסדר הכתובים כך הוא: “ויבא הפליט ויגד לאברם… והוא שוכן באלוני ממרא” וסמוך לו “אחי אשכל ואחי ענר והם בעלי ברית אברם”. וטעם הסמיכות הוא לאמר: על מנת כן שכנו יחדו להיות לעזר ולמעוז איש לאחיו ביום מלחמה. ולולא זאת הנה הדברים מיותרים במקומם והם שמרו את הברית וילכו עמו הם וכל אנשי מקום. ודבר זה מסתייע ומוכרע מדברי א”א במחלו למלכים את השלל אשר אמרו לתת לו. כה היו דבריו “בלעדי” לאמר: חלילה לי מחלל את ידי בקחתי שלל, “רק אשר אכלו הנערים” ההולכים ברגלי מן הצדה את זאת תמחל להם למפרע, אך יותר לא תתן להם כי לי המה. וככל אשר אני אינני רוצה ליהנות כן אינני רוצה כי יהנו גם הם, אבל “וחלק האנשים אשר הלכו אתי” לאמר אנשי ענר אשכל וממרא בהם נוהג דין אחר, כשם שמחלתם לנערי את אכילתם במלחמה, כן יש לכם לתן להם חלק גם בשלל. וגם “ענר אשכל וממרא” בעצמם הם יקחו חלקם הגדול מחלק אנשיהם, באשר הם ראשי הגדודים המפקדים אותם ומושליהם, כי אני אוכל למחול רק על חלקי וחלק עבדי אשר לי הם, אך חלק האנשים אשר לא ברשותי הם לא נתן לי למחול.

&&& ד: החתון בבנות כנען בימי האבות

האסור הראשון לחתון בבנות כנען, שאסרה תורה (דברים ז‘, ג’) היה אאע"ה (בראשית כ"ד, ג'), ועשו כי נשא מבנות הכנעני עשה מורת רוח ליצחק ולרבקה (כ“ו, ל”ד-ל"ה) ויצחק ורבקה שמו את לבם לבלתי יכשל יעקב בנם בעון זה (כ“ו, מ”ו. ח"ח, א‘. ו’) וגם עשו שם לכפר את דבר התחתנו בבנות כנען הרעות בעיני אביו (כ"ח, ח‘-ט’) ובכן היה אסור זה חמור בימי אבות, אבל בימי השבטים לא נזהרו בו (ל“ח, ב'. מ”ו, י‘. ועיין ראב“ע שם. רש”י ג’, י"ג) ורבי נחמיה אומר על נשי בני יעקב, כי כנעניות היו (ודבר זה נשמט ממקומו ממדרש ב“ר פ”ד ונמצא בילקוט בראשית קמ“ג ומובא ברש”י בראשית ל“ז, ל”ה. וברמב“ן בראשית ל”ה, ב').

&&& ה: ברית מלכי פלשתים עם אברהם ויצחק

מבקרי כתבי הקדש השמחים לזיף את ספר תורתנו, מצאו להם תאנה להוציא את דבר ברית אבימלך עם יצחק (בראשית כ"ו) מידי חזקת מאורע עומד בפני עצמו ולשומו רק לנוסח שני לדבר אברהם עם אבימלך (שם פרשה כ‘. וי"ג פסוקים האחרונים לפ’ כ"א). ואלה הן הראיות אשר הביאו:

1. דמיון שם אבימלךופיכול בשתי הפרשיות. 2. דמיון הספור של אמירת האבות על נשיהם כי אחיותיהם הן. 3. כריתות הברית שבשתיהן. 4. דבר ריב הבארות שבשתי הפרשיות. 5. וטעם קריאת באר שבע שבזו ובזו, ומדברי רוח קדים אלה וכאלה הקלו דעתם להחליט, כי אברהם ויצחק היו שני שמות לאיש אחד. בטרם נבטל את הטענות האלה לפרטיהן נתבונן נא על שתי הפרשיות האלה בכללן ונכוון אותם אחת כנגד אחת. לפי טענת המבקרים הנמהרים האלה אין כל עצמה של פרשה זו אלא ספור אחד, שבפי שני מספרים או ביד שני סופרים רחוקים זה מזה שנשתנה רק בעקר אחד, שזה ספר אותו על אברהם וזה על יצחק. וימים רבים אחרי כן נמצאו שני הנוסחות האלה ובתמימות גדולה הכניס כותב התורה את הנוסח התולה ספור זה באברהם בתולדות אברהם והנוסח התולה את הספור ביצחק בשל יצחק.

דברי שקר כאלה יכולים להתקים, כל זמן שתורת המבקרים החדשה תורה היא לנו. וכל זמן שאנחנו מאמינים בה אמונה שלמה, מבלי להרהר אחריה. לא כן כשאנו מסתכלים בתורתנו העתיקה המעידה על עצמה, כי פרשה כ“ו לא נוסח שני הוא, כי אם חלק שני הוא למאורע שתחלתו היה בימי אברהם. ועל כן מלבד אשר נזכר בפרשה זו של יצחק שם “אבהם” ארבע פעמים בדבר ה' אליו העושים את גדולת אברהם וצדקתו תנאי לזכות בנו (שם פסוק ג‘, ה’. ושתי פעמים בפסוק כ"ד) הנה נזכר בפרשה זו שם אברהם פעם אחת בפסוק הראשון המכוון בפרוש, את כלל מאורע עקירת מקום של יצחק לארץ פלשתים למאורע דומה שאירע לאברהם, וכשם שירד אברהם למצרים מפי הרעב הראשון, כך עקר יצחק את רגליו לרדת מצרימה מפני הרעב השני אלא שנתעכב ע”פ הדבור. ובכן מפסוק זה יתברר לנו, כי מושב יצחק בגרר איננו צל דמיון חולם של ישיבת אברהם בגרר, אבל עכבת יצחק בגרר מאורע מלא הוא לעצמו, ותולדה מוכרעת היא מן הרעב שהיה בימיו, ככל אשר היתה ירידת אברהם אבינו למצרים מאורע מלא לעצמו ותולדה מוכרעת מן הרעב שהיה בימיו של זה. ובכן מונעת הפרשה בתחלת דבריה שום שתוף לישיבת גרר של שני האבות בשומה את עקירת יצחק דוגמה שלמה לעקירת אברהם, כי שניהם כוונו למצרים אלא שנגלה הקב"ה על יצחק ויאמר “אל תרד מצרימה, גור בארץ הזאת” ועל אברהם לא נגלה במצוה זאת, על כן היו שני האבות שוים רק ברצונם נבדלים במעשיהם לענין ירידת מצרים. ומלבד זה שנזכר אברהם בפסוק הראשון שבתחלת המאורע להודיע את טעם העקירה, הנה נזכר שמו עוד שלש פעמים (בפסוק ט“ו וי”ח) המוציאות את מעשי יצחק מדמיון תועה ועושים אותו לתוספת ולתשלום למאורע אחד בתולדות אברהם. ובסַפר הכתוב כי שב יצחק “ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו” הננו רואים כי יש כאן אב חופר ראשון שחפר בארות למקנהו במקום זה, ויש כאן בן חופר שני אשר רב את ריב ירושתו מיד עושקיו וכי גם השמות אשר קרא הבן לבארות אשר חפר אביו ויסתמום פלשתים בעברת זדונם הם הם השמות אשר קרא להן אביו. ובכן יש כאן ידיעה ברורה ומבוררת היודעת להבדיל בין אברהם האב ליצחק הבן ואם יש כאן טעות הרי היא של מבקרי החול ולא של הסופר הקדוש. ועתה נבוא נא אל הפרטים.

1. כריתות ברית אברהם ומלך פלשתים היתה בימי לדת יצחק לפי העולה מן הכתובים. ואז היה אברהם בן מאה שנה וכריתות ברית יצחק היתה עם מלך פלשתים כחמש ושבעים שנה אחרי כן “אחרי מות אברהם” (בראשית כ“ו, י”ח). ועתה הנה קשה מאד בעיני המבקר אם אפשר, כי יהיו שני מלכים בעלי שם אחד או שני שרי צבאות בעלי שם אחד. על זאת נשיב אנחנו כשם שאנחנו מאמינים בני מאמינים לסופרי החול כי היו שני Cornellius Scipio לרומים, כך אנו מאמינים לסופר הקדוש כי שני אבימלך ושני פיכול היו לפלשתים. וכשם שאין אנו מהרהרים ח“ו על הקסר קלודיוס ונירון קיסר ואין אנחנו אומרים עליהם כי לא היו ולא נבראו כי אם שני דמיונות של הקונסול Claudius Nero שהיה ברומי בימי מלחמת הפונים השנית, כך אין אנו מפקפקים על אבימלך ופיכול שבימי יצחק לאמר עליהם כי שני דמיונות הם לבעלי השמות ההם שבימי אברהם אלא אומרים אנו שהשם אחד והגופים מחולקים. ומלבד זה הנה השם אבימלך איננו שם מיוחד כלל לאדם אחד כי אם שם כולל לכל מלכי פלשתים, כשם שהיה פרעה שם כולל לכל מלכי מצרים וגם מלך פלשתים שבימי שאול שידדענו בו, כי שמו המיוחד אכיש (ש“א כ”א, י"א) נקרא גם הוא בשמו הכולל “אבימלך” (תהלים ל"ד, א') ועיין רש”י שם.

2. דמיון אמירת יצחק על אשתו כי אחותו היא מתפרש מאליו, כי הסכנה לא חדלה עוד, ומפריצות עמי בני חם שגם הפלשתים מכללם לא נפל עוד דבר, אך בכלל הדבר שונים שני המאורעות תכלית שנוי, כי אבימלך שבימי אברהם הביא את שרה לרשותו, וה' נקם את נקמתה בהביאו תחלואים על אבימלך ואשתו ואמהותיו ולא נצל אלא בתפלת אברהם ובימי אבימלך שבימי יצחק לא היה שום דבר רק בהודע לו כי רבקה היא אשת יצחק ולא אחותו התרעם עליו על אמרו אחותי היא ויעבר קול כי כל הנוגע בו ובאשתו יומת.

3. גם הבריתות היו שונות שנוי גדול: לפני אברהם שם אבימלך הראשון מכבר את כל ארצו לשבת כטוב בעיניו, וכריתות הברית לא היתה אלא תוספת קשור. ואבימלך השני כמעט גרש את יצחק וביאת אבימלך וכריתות בריתו היו פיוס בראותו, כי לא טוב להיות לו אויב תקיף כיצחק אשר אמר לו “ראו ראינו כי היה ה' עמך”.

4. גם דבר ריב הבארות לא היה שוה בשני הזמנים. כי בימי אברהם רק גזול גזלו עבדי אבימלך הראשון ורק באר אחת ואחרי הוכיח אברהם אותו מהר וישב אותה לו. ובימי יצחק לא גזלו עבדי אבימלך השני ולא באר אחת כי אם הפלשתים סתמו את כל הבארות אשר חפר אברהם אביו ויצחק שב ויחפור אותם ביד חזקה. וגם על שתי הבארות “עשק ושטנה” אשר חפר מחדש היה ריב. ואבימלך השני לא דרש את משפטו ולא חדל הריב עד כי הוסיף יצחק להרחיק מהם “ויעתק משם”.

5. ובקריאת שם באר שבע יש הפרש גדול בין שני המקומות: בפרשת אברהם (כ“א, ל”א) שם העיר באר שבע הוא עקר, וטעם השם הוא מתן שבע הכבשות שנתן אברהם לאבימלך הראשון לשם שבועה¹, ובפרשת יצחק (כ“ו, ל”ג) שם הבאר “שבעה” הוא העיקר, והטעם שם הבאר הוא שם המקום שנקרא עוד מימי אברהם “באר שבע”. וכך הוא פירוש הכתוב: ויקרא אותה [את הבאר החדשה] שבעה [ומאיזה פעם?] על כן [כמו “כי על כן”] “שם העיר באר שבע”. ועי' לשון זה איוב ל“ד, כ”ז. ובכן קרא את שם הבאר החדשה בשם העיר וחסרון פעל “קרא” לפני מלת שם העיר מוספת ראיה מכרעת לדברינו.

&&& ו: המסחר בימי האבות

לפי המסורת העברית היה נמרוד בן חם הראשון לבעלי המלחמה אשר שמו את חרבם מעוזם. ובכן יצאה שיטת הכבוש הקשה מבני חם. אך על צאת שיטת הכבוש הרך, לאמר, דבר המסחר מבני חם, יש מקרא מפורש: “וכנען ילד את צידון” (בראשית י', ט"ו) ואת העם הצידוני ידענו, כי אבות הסוחרים היו. אך לא הצידונים בלבד היו סוחרים כי אם כל הכנענים סוחרים, כאשר יעיד שם כנעני המורה גם על איש סוחר (ישעיה כ"ג, ח‘. איוב מ’, ל'). הנה מצאנו בימי א"א בחברון אצל בני חת שקל כסף עובר לסוחר (בראשית כ“ג, ט”ז). בני שכם החוים מסרו נפשם גם בשביל בנותיהם של העברים. גם בשביל תקותם למצא אנשים בעלי ברית מסחר (ל“ד, כ”א), גם המצרים בני חם היו נוחים מאד להרבות מספר בעלי ברית מסחר (מ“ב, ל”ד). אך לב בני ישראל לא נטה אל המסחר ויהיו הישמעאלים “השוכנים על פני מצרים” (כ“ה, י”ח) הראשונים במשפחות העברים אשר שלחו במסחר ידיהם “ויהיו גמליהם נושאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה” (ל“ז, כ”ה) וגם בקרב המדינים השוכנים עמהם היו “סוחרים” (כ"ח).

&&& ז: מכירת יוסף

בפרשת מכירת יוסף היו סתומות רבות לפי הפשט הפשוט עד שבא הגדול בכל פשטני הדורות הלא הוא הרשב“ם ויאר עינינו בבאור פרשה זו. אך לדאבון לבנו מעטים הם האנשים בקרבנו אשר שמו לב לבאורו היקר הזה, אשר בגללו החשך מפני האור בענינו, גולל הוא גם חרפה גדולה מעל אבות עמנו. אך הרשב”ם בחכמתו הגדולה נהג את מנהג רש“י זקנו לכתוב רק את התשובה ואת הפתרון ולא את השאלה ואת החידה; אך אנחנו הננו להציע את הזרות ואת הקשות שבפרשה זו לפי דעת כל הפרשנים בטרם השמענו את דעת הרשב”ם.

הראב“ע אמר לפרש כי המדינים והישמעאלים הנזכרים בערבוביה גדולה שני שמות הם לאומה אחת ויבא ראיה מן הכתוב שבספר שופטים (ח', כ"ד) שנאמר שם על המדינים “כי ישמעאלים הם”. והנה מלבד אשר אי אפשר כי בדור השני לישמעאל ולמדין יתערבו שני העמים ויהיו לעם אחד; ומלבד אשר גם אלו היה כן לא נהפך הכותב בלשונו לקרא אותם בפרשה אחת ובספור אחד פעם בשם זה ופעם בשם זה, כי אם היה בוחר לו שם אחד לאומה זו אם ישמעאלים בלבד או מדינים בלבד לבלתי בלבל את הקורא על לא דבר. הנה הטיב הרמב”ן להוכיח כי העם המדיני הידוע והמפורש היטב בשמו לא נקרא מעולם בשם אומה אחרת ומאמר “כי ישמעאלים הם” שבספר שופטים איננו חוזר על המדינים כי אם על הימעאלים אשר נמצאו בערב הרב של העמים שלא נתפרשו בשמותיהם המיוחדים ושנקראו רק בשם כולל “בני קדם” (שופטים ו', ל"ג). יען כי שלח אברהם את כל בני הפילגשים שגם ישמעאל בתוכם אל ארץ קדם (בראשית כ"ה, ו'), אשר באו עם מדין ועמלק למלחמה. ובכן אמר הרמב“ן להחליט, כי הישמעאלים היו בעלי הגמלים, והמדינים היו בעלי הסחורה ובני יעקב מכרו את יוסף להמדינים והמדינים לא מכרו כי אם מסרו אותו לישמעאלים שלוחיהם להוליכו מצרימה ולמכרו שם. ובדבר הזה מתישב המקרא האומר כי פוטיפר קנה את יוסף “מיד הישמעאלים” (בראשית ל"ט, א'). כי לדעת הרמב”ן לא הלכו המדינים עם שלוחיהם הישמעאלים ובכן לא קנה פוטיפר את יוסף מן המדינים מיד ליד כי אם מיד הישמעאלים, אך לעמת זה העקר חסר מן המקרא המספר את מכירת יוסף. כי מאמר “וימכרו את יוסף לישמעאלים” הוא מפרש על מסירת המדינים הסוחרים את יוסף לשלוחיהם שדבר זה באמת אינו אלא טפל, ועקר הספור הלא הוא גוף המכירה שמכרו אותו אחיו לקוניו נותני מחירו. ועוד אם נוציא את מלת וימכרו מראשית משמעה שהיא מכירה בדמים ונפרשה “וימסרו”, הנה תקפה עלינו השאלה מה ענין מסירה לסכום של ממון שכתוב שם? כי נאמר וימסרו את יוסף לשלוחיהם בעשרים כסף? ולדברי רש“י המפרש כי אחי יוסף מכרוהו לישמעאלים וישמעאלים למדינים הלא יקשה לנו מדוע נזכרו בפסוק זה המדינים לפני הישמעאלים ובאמת הלא מאוחרים הם לישמעאלים בסדר המכירות לפי דעת רש”י. וגם דבר המכירות הרבות אשר החזיק בו רש“י לפי מדרש האגדה קשה מעט, ודעת הרמב”ן לא התישבה בזה באמרו “והנכון לפי הפשט מה שאמרנו” אבל רבותינו אמרו שנמכר פעמים “רבות”.

מלבד זאת יש עוד קושיה גדולה לפי הפשט הפשוט. הנה לפי העולה מן הכתובים לא זזה יד ראובן מיד אחיו, כי עצת הבור הלא ממנו יצאה למען תמצא ידו להצילו, ועתה אם יעשה כדבר הזה לעזבו ולהניחו ביד המתנכלים להמיתו, מה הועיל בתקנתו? אלא על כרחנו אנחנו אומרים כי ישב עם אחיו ולא מש מהם, וכאשר שב אל הבור קם מתוך אחיו. גם ממשמעות הכתוב מוכח ומוכרע כי הדרשה כי ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו או כי בא יומו בינתים לשמש את אביו אינו מתישב על סדר המקראות כלל וכלל, כי דברי הפסוק “וישב ראובן אל הבור” ודברי הפסוק הסמוך לו “וישב את אחיו” מוכיח כי תכופים היו הדברים, כי תיכף אחרי בא ראובן מן הבור בראשונה לא הלך ראובן הליכה אחרת כי אם לאכל לחם עם אחיו ותיכף אחרי כלותו לאכול לא הלך הליכה אחרת כי אם אל הבאר. ובין ביאה זו לשיבה זו לא הפסיקו הליכות אחרות, אך עתה הלא יקשה לנו שבעתים מדוע נבהל ראובן ומדוע קרע בגדיו הלא בהיותו עם אחיו ביחד הלא ידע את אשר עשו ליוסף? ומה היה לו, כי חרד זה עתה את כל החרדה הזאת?

אחרי כל הקושיות האלה נשמע נא את דברי הרשב“ם. אלה הם דבריו בפירושו: ויעברו אנשים מדינים: ובתוך שהיו יושבים לאכול לחם… וממתינים היו לישמעאלים שראו, וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדינים אחרים דרך שם “וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדינים לישמעאלים, וי”ל שהאחים לא ידעו. ואע”פ אשר כתב “אשר מכרתם אותי מצרימה” יש לאמר שהגרמת מעשיהם סייע במכירתו. וזה נראה לפי עומק דרך פשוטו של מקרא כי “ויעברו אנשים מדינים” משמע ע“י מקרה והם מכרוהו לישמעאלים (רשב“ם בראשית ל”ז, כ"ח) ואנחנו אומרים כי פסוק “אשר מכרתם אותי” הנה דומה לפסוק “ואותו הרגת בחרב בני עמון” שהביא הרמב”ן בפרשה זו שפירושו אתה גרמת. מה עמוק טעם הרשב“ם אשר הבחין בדעתו הנקיה את עומק פשוטו של מקרא כי “ויעברו אנשים מדינים” משמע ע”י מקרה כי באמת לפי דעת כל הפרשנים הנה מקרא זה הוא דבר שאין לו מקום פה. אך לפי הרשב"ם הכל עולה יפה. והננו לסדר עתה את המכירה על סדר הפסוקים.

בראובן נאמר לאמר “ויאמר לא נכנו נפש. ויאמר אליהם ראובן… “השליכו אותו אל הבור” (בראשית ל“ז, כ”א-כ"ב) ויאמר, ויאמר הסמוכים ששניהם לראובן בלי שום מענה מאחיו בינתים מן המתמיהים הם. אך אין ספק כי הסכמת ראובן להשליכו אל הבור היתה על כרחו, כי מתחלה נסה להציל אותו בלי שום תנאי וכאשר לא שמעו לו, העיר למוסר אזנם ויאמר להם “אל תחטאו בילד” (מ“ב, כ”ב) וכאשר הוסיפו להכביד אזנם הסכים גם הוא עמהם ולא מטעמם כ”א למען הציל אותו מידם. ובכן היו כמה שאלות ותשובות בין ויאמר לויאמר. ומאמר “אל תחטאו בילד” אי אפשר להאמר בשעת מכירה כי לדברי הרשב“ם לא ראה אף אחד מן האחים את מכירת יוסף וראובן לא ראה את מכירת יוסף אפילו לדברי כל המפרשים. ואחר שהשליכו את יוסף אל הבור לא שככה עוד חמת שמעון ולוי. וירא יהודה איש אמיץ לב ויועץ נדיבות, כי תחבלות אחיו ראובן הרך לא תעמדנה להציל את נפש אחיו אף כי ידע את עברת שמעון ולוי כי קשתה. ידע בהם כי אנשי כבוד הם והרוג יהרגו את אחיהם, אך בכסף נמאס לא ימכרו נפש, על כן יעץ להם למכרו לישמעאלים. “וישמעו אחיו” ויחרישו ולא ידעו לחרוץ משפט. בתוך כך עברו אנשים סוחרים מדינים וימשכוהו המדינים אשר אותם לא ראו בני יעקב וימכרוהו המדינים לישמעאלים ובני יעקב לא ראו את המכירה ולא ידעו אותה, כאשר ספר יוסף עצמו אחרי כן “כי גנב גנבתי מארץ העברים” (ברא' מ', ט"ו) כלומר איש ממשפחתי לא ידע כי הוצאתי משם על כרחי. על המכירה הזאת כתוב אחרי כן והמדינים מכרו אותו “אל מצרים” וע”כ נאמר “אל” ולא “ל” מבכל“ם ככל מכירות שבמקרא, ופירושו פה בל”א “נאך מצרים” לאמר לישמעאלים ההולכים מצרימה, כי בימים ההם היתה מצרים מטרופולין לכל מיני סחורה וגם לבחורת נפש אדם. ויען כי כל האחים היו טרודים במועצותיהם ובשיחתם לא ראו את מעשה המשיכה והמכירה. ועל כן בקום ראובן הרחמני מתוך אחיו לראות את שלום יוסף והנה איננו נבעת ויבהל ויקרע את בגדיו וגם אחיו נבהלו לשמוע דבר זה אשר לא פללו ועל כן עלה זה עתה על לבם לטבול את הכתונת בדם ולא קודם לכן, כי זה עתה נודע להם הדבר הזה מפי ראובן.

&&& ח: האומה ושמותיה

שם ישראל היה שם כבוד לעמנו מיום היותו לגוי וסופרי אומתנו לא חדלו לשמש בו כל ימי הבית הראשון. ומימי אנשי כנה"ג עד אחרוני הפוסקים. ובשם ישרון, יעקב, יהודה ויוסף שמשו תמיד רק בדרך הפיוט. אך בשם עברים לא השתמשו סופרי עמנו מעולם כל עקר, אם לא בשוותם לנגדו את בני עמי חם בדברם על בני ישראל או בספר סופרינו דבר אשר היה בו לנו ולבני העמים האלה צד שתוף אז יקראו לנו גם סופרי קדשנו בשם עברים. וביחוד גמור נוהג דבר זה, בשומם את דבריהם בפי המצרים והפלשתים, או בדברם אל אודותם ועל אדותינו בענין אחד. ומשלשים ושלש פעמים שנמצאו במקרא ל' עברי עבריה, עברים עבריות אתה מוצא חמש ועשרים במקראות המדברים על המצרים או על הפלשתים: פעם אחת במקרא מדבר על האמורי (בראשית י“ד, י”ג) שגם הוא ממשפחת כנען בן חם (בראשית י', ט"ו) ופעם אחת בפי יונה הנביא (יונה א‘, ט’) אשר הגיד את מולדתו לאנשי האניה אשר יצאה מיפו אשר היתה לצידון וצידון הלא היה בכור כנען בן חם (בראשית י', ט"ז). וזולת עשרים ושבעה מקראות לא נמצא במקרא שם “עברי” יוצא מפי כל איש בתורת שם האומה הישראלית.

כי אם שש פעמים אנו מוצאים אותו בתורת שם לוָי לבן ישראל הנמכר לבן ישראל אחיו לעבד או בבת ישראל הנמכרת לו לשפחה. ולא רחוק הוא כי למען גנות את העבדות השנואה מאד בתורתנו הקדושה קראו את העבד הישראלי עברי לרמוז כי כל המתעמר באחיו מישראל מעשה מצרים הוא עושה, שגם הם השתעבדו בישראל אשר נקראו בפיהם עברים.

ולעומת זה אנחנו מוצאים עוד אחת ושמונים פעם את השם יהודי, יהודים לעמנו (במ' מ"ב, ירמיה, זכריה, אסתר, דניאל, עזרא ונחמיה) ושמונים מהם נאמרו אחרי גלות עשרת השבטים, ויען כי נחצו לשני חלקים היו צריכים העמים לשום לכל חלק שם לבד, למען הבדל בין איש ובין רעהו, ויקראו לעשרת השבטים ישראל ולבני שבט יהודה יהודים. ועל כן לא תמצא זה בכל הספרים האחרים. ורק פעם אחת נקרא לבני ישראל יהודים בימי אחז לפני גלות עשרת השבטים בפסוק זה: בעת ההיא השיב רצין וגו' וינשל את היהודים מאילות (מ“ב ט”ז, ו') אך גם זה לא יקשה לנו מאומה כי בעל ברית היה רצין לפקח מלך ישראל ואויב לאחז מלך יהודה. ובכן בא הכתוב להשמיענו כי לא מהיותם מזרע ישראל גרש אותם מן העיר אשר לכד, כי הם בני עם בעל בריתו, כי אם מהיותם מבני שבט יהודה עם עברתו. ובשם זה החזיקו ביותר הבבלים והפרסים הבאים אחריהם. ודבר זה הרגיש רש“י ז”ל בטוב טעמו כי “כל אותן שגלו עם מלכי יהודה היו קרוים יהודים בין הגוים ואפילו משבט אחר הם” (רש"י אסתר ב‘, ה’). וכל סופרי הקדש שבישראל שספרו מאורעות שאירעו לנו עם העמים האלה קראו אותנו בספוריהם אלה יהודים, ככל אשר קראו סופרי הקדש הקדמונים אותנו עברים בשעה שהיו מדברים עלינו ועל בני חם כאחד, ובמקרא השני שבס' מ“ב (כ“ה, כ”ה) ובששה פסוקים מן השבעה שבירמי' שנזכר שם יהודים ידובר על עם ישראל עם הכשדים בענין אחד. ורק פעם אחת יש בירמיה (ל"ד, ט) אשר ידבר שם רק על ישראל לעצמו ובכל זאת יקרא את הישראלי יהודי: לבלתי עבד ביהודי אחיהו איש. אך קרוב הדבר מאד כי חיך הנביא הבחינה את השם הזה אשר יקראו לנו הכשדים אויבינו החדשים וישתמש בו למען גנות בו את העבדות, ככל אשר גנה אותה משה רבינו וירמיה בעצמו בעצם הפסוק בשם “העברי והעבריה” שקראו לנו המצרים אויבינו הקדמונים. ודניאל עזרא נחמיה ואסתר המספרים רק מה שאירע לנו בפרס ירבו לקרא לנו יהודים, אך גם ישראל יקראו לנו סופרי הקדש האלה בדברם עלינו דבר אשר אין בו שתוף עם פרס. בעזרא ימצא שם ישראל שתים וארבעים פעמים. בנחמיה עשרים. ובדניאל ארבע פעמים. ודמיון שם עברי שנהג בזמן מצרים ופלשת לשם יהודי שנהג בזמן הכשדים והפרסים ואחריהם עד היום הזה, מסתיע מטוב טעם ממתרגמי ספרי קדשנו לארמית אשר הבחינו את הנכונה ויתרגמו תמיד שם עברי: “יהודי” או “יהודאה” (שמות א‘, ט“ו. ט”ז. י"ט. ב’, ו‘. ז’. י“א, י”ג. ג‘, י"ח. ה’, ג‘. ז’, ט“ז. ט‘, א’. י”ג. ש“א ד‘, ו’. ט'. י”ג, ג‘. ז’. י“ט. י”ד, י“א. כ”א. כ"ט, ג‘. יונה א’, ט'). חוץ מבספר בראשית שתרגם אונקלוס עברי: “עבראה”, והדבר פשוט מפני שאז לא היו עוד אבותינו לעם ולא היו כי אם יוצאי ירך עבר, על כן היה אז שם הזה מעין שם עצם פרטי שאינו מתרגם, לא כן אחרי היות אבותינו לאומה במות יעקב אבינו, וישראל היה להם לשם האומה אז היה שם “עברי” לשם מזכיר רק גרות וגלות ופזור. ואת הריח הנודף מהוראה זו לא מצא המתרגם לשוות בשם נכון משם “יהודי” שם הגרות והגלות לעמנו בפי כל העמים עד היום הזה. לבד מעבד עברי ואמה עבריה תרגמו תמיד בר ישראל ובת ישראל לבלתי תת מקום לטעות (שמות כ“א, ב'. דברים ט”ו, י“ב. ירמיה ל”ד, ט'. י"ד) ואנשי כנה”ג בסדר תפלתם ורבותינו בדברי המשנה והתלמוד ומפרשיהם ופוסקיהם עד היום הזה, וכל המחברים שרוב קריאתם היתה בספרי ישראל שמשו תמיד בשם הכבוד ישראל ולא בשם אחר כידוע לכל בקי מעט בספריהם. ואם יש אשר יזָּכר בספרי התלמוד והרבנים יהודי אין זאת כי אם יציגו שם איש נכרי מדבר עלינו או כי ידברו הם עלינו ועל העמים כאחד כמו שנוהג דבר זה במלת עברי במקרא כאשר בררנו.

אך סופרי העמים אשר צרה עינם בנו לקרא עלינו שם ישראל שם תפארתנו יקראו לנו יהודים למען השכיח רגע את קהל קוראיהם, כי בני הגוי העתיק והקדוש אנחנו בני ישראל, על כן ישתדלו לשנות שמנו למען רמוז כי נשתנינו וכי נתקלקלנו, על כן יחלקו גם את דברי ימינו לשני חצאים לפרקי דברי ימינו, אשר גם הם חיבים בכבודם יקראו דברי ימי ישראל ולשאר פרקי דברי ימינו יקראו דברי ימי היהודים. אך חכמי עמים אחרים אשר מרביתם רוחנו זרה להם כי יעשו כן, מה לנו ולהם כי נלין עליהם; אך אם חכמים גדולים באמת מקרב עמנו כסופרים הגדולים גרץ וקאסעל ז"ל נדחו אחריהם להפריד בינינו ובין אבותינו לקרא לדברי ימינו העתיקים דברי ימי ישראל ולדברי ימי הדורות שלאחריהם דברי היהודים ידאב מאד כל לב מרגיש את כבוד עמו מאד.

&&& ט: ראשית עבודת הסופרים בישראל²

כל היודע לערוך את דברי חכמי ישראל במלא ערכם, הלא ידע כי רבים במאמריהם אשר בראשית השמעם הם דומים עלינו כקורי עכביש יחזקו והיו למטילי ברזל אחרי אשר נוסיף להתבונן בם.

במדרש רבה אמרו: ואל ישעו בדברי שקר וגו‘, מלמד שהיו בידן מגלות שהיו משתעשעין בהן וכו’ (שמות רבה ה').

אם אמנם כי פעל שעה הבא בסמיכות ב' בכל"ם מורה על הגיון ולמוד כמו: “ואשעה בחקיך תמיד” האמור בתהלים, בכל זאת אין למהר להוציא משפט, כי משמעות הלשון לבדה, דיה להעיד על מאורע אשר לא באה עליו עדות אחרת.

אך כל מקום שאנחנו מוצאים מאמר מוסמך לאחד הכתובים, יש לנו לדעת כי גוף המאמר עקר וקודם בזמן והמסמך טפל ומאוחר לו. וכל עצמה של אסמכתא איננה באה כי אם לתת שארית למאמר בזכרון השומע, יען כי לא היה משפט קדמונינו להעלות דבריהם על הכתב. ויש אשר מוצא הענין הוא מסורת שעלתה בידם מאבותיהם אשר לא תמצא עוד יד חוקרי זמננו לברר בדרך הבקרת, או תוצאות עומק פשט המקרא אשר אם נזכה נעמוד עליו.

והנה דברי ימי אבותינו וסדרי חייהם במצרים מיום רדתם אליה עד יום עלותם ממנה, לא נכתבו בספר לשם דברי הימים כי אם ספור יצ"מ בלבד. על כן כבד מאד להציל דבר מדברי ימי הפרק ההוא. אולם אם נטה אזן לקול הברכה אשר ברך יעקב את בניו יגונב אלינו מצלצלי ברכת השיר כל הראוי לנו, כי מקרא מלא יספר לנו את הדבר ההוא אשר אמרו חכמי ישראל להכריע ממשמעות הלשון, כאשר ברך יעקב את יהודה בנו קרא: “לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו”. נפרק נא את הפסוק הזה לפרקיו. ברכת “לא יסור” ראויה היא שתאמר על המצוי ולא על המבוקש, על המוחזק ולא על הראוי, כי לו היתה בברכה זו מעין בקשה על העתיד כי יעלה רצון מלפני ה' לחדש את הקנינים האלה ולהנחיל אותם לנו באחרית הימים לבני יהודה, היה לו לאמר: “וקם שבט ביהודה ומחוקק יצא מבין רגליו”. אולם השבט והמחוקק כבר היו ליהודה לנחלה, על כן התפלל יעקב על הקנינים האלה כי יאריכו ימים בקרב בניו ולא יסורו מהם.

“שבט ומחוקק” הם שמות סתומים במקומם ומתפרשים ממקום אחד, מן הפסוק האומר “מני מכיר ירדו מחוקקים ומזבלון מושכים בשבט סופר” (שופטים ה', י"ד) גם שם נרדף “מחוקק” עם “שבט”. אך מלת שבט הבאה בתוספת “מושכים” לפניה ו"סופר " לאחריה תעיד על עצמה ועל חברתה, כי גם שבט האמורה בברכת יעקב מורה על העט ועל הקולמס, ומחוקק הוא כפל ענין לסופר כאשר היטיבו מתרגמי ארמית לתרגם תמיד מלת מחוקק “ספרא, ספר דתא” – “מבין רגליו” הוא כמו מזרעו מביתו וממשפחתו (דברים כ“ח נ”ז).

ובכן למדנו מן הכתוב כי זכה יעקב אבינו לראות בבני יהודה בנו “סופרים” אשר נקראו בעת ההיא "מחוקקים " על שם מלאכתם, כי בעת ההיא לא היו עוד מכשירי הכתב מעובדים כל צרכם, לא בקנה כתבו את דבריהם על הגליון כי אם בעט ברזל ועופרת פתחו על לוחות אבנים את פתוחיהם או חקקו את חקקי לבם. ושם סופרים שנתחדש אחרי כן אינו מורה על גוף מלאכת הכתיבה והחקיקה כי אם על כשרון סדור הענינים. ואף כי בימי משה השתלמו מכשירי הכתב, בכל זאת היה שם מחוקקים לכנוי לכל הסופרים אשר קמו מימות יעקב עד ימי שמואל ודוד. ובמליצת השיר אשר דרכה לחבב את הקדמוניות, ימצא גם בימי הנביאים פעל “חקוק” נרדף עם כתוב "מי יתן ויכתבון מלי מי יתן בספר ויוחקו " (איוב י“ט, כ”ג), ועתה בא כתבה על לוח אתם ועל ספר “חקה " (ישעיה ל‘, ח’) אף כי באמת אין פעל חקק נופל כי אם על חוצב באבן, כמו “חקקי בסלע מסכן לו” (ישעיה כ“ב, ט”ז). מלבד אשר אמתת דברינו נכרת מתוך הפסוק עצמו, נמצאה בין מגלות היחס השלמות והמקוטעות, אשר אספו אנשי כנסת הגדולה אל ספרי דברי הימים, פרשה קטנה המספקת לנו את כל הצריך לעניננו. בהעבירה לפנינו אנשים מבני יהודה סמוכים מאד לדור יעקב, אשר כל המעלה זכרון שמותיהם על לבו יודה על כרחו כי אין ראויים לברכת יעקב ואין בישראל מפורסמים בחכמתם כמהם. ואלה דברי הפרשה: “ובני זרח (בן יהודה) זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרע כלם חמשה” (דהי"א ב‘, ו’). חמשת האחים האלה היו מן הדור הראשון הנולד במצרים, כי זרח אביהם מבאי מצרים היה (בראשית מ“ו, י”ב). הן אמנם כי במקום הזה לא יזכיר הכתוב בלתי אם גופי שמותיהם אך מי בקי בכתבי הקדש ולא יתעורר על השמות האלה העניים במקומם ועשירים במקום אחר? כי כאשר אמר הסופר הקדוש להפליג את חכמת שלמה מלך ישראל כתב עליו כדברים האלה “ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם” ולא מחכמת כל ב”ק בלבד כי אם “ויחכם מכל האדם” מכל יחידי הסגולה אנשי השם, עד כי גדלה חכמתו “מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע” (מ“א ה‘, י’-י”א). ובלי ספק לא פרט הכתוב את שמות ארבעת בני זרח האחרונים לפני קהל קוראיו עם בני ישראל לולא התפרסמו בקרבם לחכמים מופלגים מדור דור. ועתה אם נקרב לאחדים בידינו את קדמות הדור ההוא הסמוך לדור יעקב אל התיחשם ליהודה, הלא יצא הדבר מידי אפשר ויתעלה לודאי גמור, כי עליהן כוון יעקב אבינו את דברי ברכתו, ובכן היו הם ראשי המחוקקים בישראל.

בטרם נעשה את דרכנו הלאה הננו לבקר את דבר פירוש דה“י המיוחס לרש”י הסותר לדברינו, ואף כי יש אשר דברים נכונים וקולעים אל המטרה נמצאו בפירוש זה, יעיד גם הענין אשר לפנינו כי לא לרש"י הדיקן הגדול הוא, כי לא תמיד העמיק פירוש זה לראות דבר לאמתו. על פסוק “ובני זרח וגו'” פירש “כלם בימי דוד ובימי שלמה היו וכו' ומה שאמר (במ"א) האזרחי מזרח יצא, ובהרבה מקומות נכנסת הא' בתיבה ואינה נקראת וכו'”. כאשר טובו דבריו האחרונים בדקדוק הלשון כן אין שחר לדבריו הראשונים בסדרי הדורות, אך תחת דברי פינו נקרא לשלשת הפסוקים יעמדו נא ויעידו על עצמם.

“ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרע כלם חמשה”. מלבד שסתם הכתוב מוכיח, כי חמשה אלה אחים היו חזר וסיים במספר כלם חמשה לפרש כי אחים בני אב אחד היו, כי המספר בסוף פסוקי מגלות היחס מורה תמיד על זה. וראיה לדבר: בני יהודה ער ואונן ושלח שלשה נולד לו וגו' “כל בני יהודה חמשה”. “אבישי ויואב ועשהאל שלשה” האמורים בפרשה. ואם נשאל מדוע לא סמך הכתוב על הסתם? ולמה זה הוסיף את המספר לחזק את הדבר כי אחים היו? יש לנו להשיב כי יען אשר לא התפרסם זמרי הבכור בחכמתו כמוהם נשכח שמו לרגלי פרסום שמות אחיו, על כן חזר הכתוב וכללו עמם³. “ובני כרמי עכר עוכר ישראל אשר מעל בחרם”. כרמי זה לא ידענו מי הוא, כי לא נסמך לשום אחד מחמשת האחים אך בא הפסוקשלאחריו ולמד עליו: “יבני איתן עזריה”. הפסוק הזה האחרון המסיים בתולדות איתן השני בסדר תולדות האחים מבלי דבר עוד דבר על אחיו הצעירים ממנו יוכיח כי לא התקים זכרון שמותיהם על כן חדל הכתוב מיחס משפחת בני זרח ויאחז דרכו ליחס תולדות פרץ הידועים לו. ועתה אם הקדים הכתוב וחצץ בין פסוק ו' לפסוק ח' ביחוס בני כרמי על כרחי אני אומר, כי כרמי מתיחס לזמרי בכור זרח. ועל כן הקדימו בסדר הפסוקים תולדותיו לתולדות איתן אחיו הקטן ממנו. ועתה נתבונן נא במקרה זה: “ובני כרמי עכר עוכר ישראל אשר מעל בחרם" ונמצא כי עכר זה הוא עכן האמור בספר יהושע (ז', א). בפסוקים הכוללים שם את רוב בנין הפסוק אשר לפנינו. “וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה” (שם). “ויעלו אותם עמק עכור (כ"ד) ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה'” (כ"ה). מן הפסוקים שבדה”י וביהושע המכוונים אלה כנגד אלה תראה כל עין כי הוא עכן הוא עכר ועל שם עכרו את ישראל נקרא גם הוא גם מקום הרגמו “עכר”. ופרשת דברי מעלו בחרם הנזכר בדה“י נפרטה לפרטיה בספר יהושע ויחוסוּ הנפרט בס' יהושע דומה הוא ברובו ליחוסו בדה”י, “עכן בן כרמי” גם “זרח בן יהודה” נמצא בדה“י, כי אם הדור התיכון בין כרמי לזרח הנקרא בס' יהושע “זבדי” חסר למראית עין בדה”י, אך מי מן הקוראים אשר עיניו בראשו לא יתבונן כי זבדי שבספר יהושע הוא זמרי שבס' דה"י, גם לולא הוכרע זה מקדימת פסוק “לבני כרמי” לפסוק “ובני איתן” כאשר העירו באמת כל הפשטנים כי הוא זמרי הוא זבדי (רד"ק וחבריו).

ועתה אם ידענו כי עכן היה לכל הפחות דור שלישי לחמשת בני זרח, ואותו הלא ידענו כי בימי יהושע היה, היעלה על לב אדם כי קדם חמש מאות שנה לאבות אבותיו? כי הוא היה בימי יהושע וזמרי אבי אביו בימי שלמה מלך ישראל? ובכן בטלו דברי הפירוש מאליהם. ואם נכון הדבר כי עכן היה בן דור יהושע, ברור הוא כי כרמי היה בדור משה, זמרי או זבדי וארבעת אחיו בדור עמרם, או אולי מעט קודמים לו⁴. ואם כן נכונה היא דעת חכמי ישראל, כי מגלות היו בידי אבותינו במצרים מגלות וספרים, כי המחוקקים סופרים הם, ומבלי עשות ספר לא יהיה איש לסופר. וראשי המחוקקים היו בני זרח הנקובים בפי קדמונינו נביאי מצרים כדברי ר' יוסי בסדר עולם “ובני זרח וגו' אלו שנתנבאו במצרים” (ס"ע, כ') או “איתני עולם ואלו הן בני זרח זמר ואיתן והימן וכלכל ודרע” (במד“ר י”ד, ד' לייפציג 460).

מבני זרח החלה שלשלת גדולה של סופרים אשר נקראו בעת ההיא “מחוקקים”. שלשלת מושכת והולכת עד ימי שמואל ודוד אשר ספיחי ספיחיהם נראו עוד בימי ישעיהו הנביא. המחוקקים האלה אשר קמו בישראל בין ימי האבות לימי הנביאים דומים בכמה פנים לסופרים אשר קמו בקרבנו בין ימי הנביאים לימי התנאים, כי שניהם היו ימי יצירת הולד וההריון לימי הנביאים, ולימי התנאים הבאים אחריהם שהם היו ימי הלדה והגידול לרוח אשר התחוללה בעם אחרי כן, את שניהם נמנו גדולי דורותיהם. עזרא הכהן היה ראש הסופרים ומשה איש האלהים היה גדול המחוקקים כדברי קדמונינו (ב“ב ט”ו). “ומשה הוא דאקרי מחוקק”. אך לעומת זה יתרון למחוקקים על הסופרים כי נותר לנו לפלטה זכרון שמות גדולי המחוקקים תחת אשר מפרק הסופרים עד ימי שמעון הצדיק לא נודע לנו בלתי אם שם עזרא הסופר הראשון, ומפרי מעשיהם ומחשבותם לא יראה דבר עד עמוד התנאים תחתם. לא כן המחוקקים כי בימיהם ובקרבם עמד איש ויקם דבר אשר זכרו לא יסוף לעולם, כי בידי משה נתנה תורה לישראל. בימיו היה כבוד המחוקקים גדול בעיני העם כאשר תעיד שירת הבאר, כי עם שרים ונדיבי עם היה חלקם (במדבר כ“א, י”ח). עד כי בברך משה את בני ישראל לפני מותו, תלה את יתרון בני גד על אחיהם בגבורה בצדק ובמשפט, ובמחוקקים אשר היו בתוכו “כי שם חלקת מחוקק ספון” לאמר: שם מושב הקבוע (כחלקת איש ונחלתו) למחוקק הנכבד ונשוא הפנים⁵ הבא יחד עם ראשי העם לעשות צדקת ה' ומשפטיו עם ישראל.

והכוכבים האלה אשר הזהירו בצאת השמש בגבורתו כאשר קרן אור פני משה לא כהו לנוגה הירח בהיות פני יהושע הולכים בקרב העם, ולא אספו נגהם גם אחרי האסף המאורות האלה, כי אחרי אשר נאספו יהושע וכל הדור ההוא אל אבותיו ויקם דור אחר אשר לא ידעו את ה' גם אז מצאה עבודת הסופרים מפלט לה, כי משפחות משפחות הקדישו את ימיהם לעבודת הרוח.

יסוד המאורע הזה קים ועומד בתקפו, כי בדור הראשון או בדורות הראשונים לשבת ישראל על אדמתו היו משפחות ביהודה אשר על שם עבודתם נקראו “משפחות סופרים” (דהי“א ב', נ”ה). שתי מלין אלה לבדן אשר מתחלתן לא לשם ספור נכתבו לוא גם התקימו רק בכללן ובסתמן דיין להעיד, כי לא שבת הרוח בישראל בימים ההם. ומה יגדל כחן בעלות ביד החוקר לפרוט את הכללות ולפרש את הסתומות. כי לא ברוב עמל תמצא ידנו לחיות מערמת המפלת את שברי לוחות היחס ואת שברי שבריהם האצורים בס' דה“י, אשר לפי הנראה דבקו רבים מהם מרוב קטנם ויהיו לאחדים מבלי היות דבר לאיש עם אחיו. ואף כי יש אשר יחסמו העיים האלה את העוברים, בכ”ז אין די תודה בפינו לאנשי כנסת הגדולה אשר ידעו להוקיר גם את רסיסי כלי כמדת ימי הקדם, ויאספום אל תשע הפרשיות הראשונות שבס' דה“י אשר אותם שמו בית משמרת לעתיקות המוצלות ממהפכת העתים. שברים ודבקי שברים כאלה נערמו גם בסוף פרשת השנית בס' דה”י אשר שם אנחנו אומרים ללקט אותיות כדי צרוף פרשה קטנה בספר תולדות ישראל. שתי המלין אשר אמרנו הן תחלת הפסוק האחרון לפרשה השניה, ואלה דברי הפסוק: “משפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים שובתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב”. את עקר הדבר, כי משפחות שלמות התעסקו בעבודת הסופרים לא תזוז כל רוח ממקומו. ועל כן אין לנו לשוב ולהפוך ידנו בשתי המלין הראשונות כי אם דברי הפסוק הנשארים נפרק לפרקיהם ונראה היעמדו יחד אם לא. אך ראשונה הננו לבקר את דברי המפרשים הנוטים מדרכנו האומרים, כי “יעבץ” שם עיר “הבאים” יוצרי ירך מ“חמת” שם אדם “אבי בית רכב” מוסב על חמת. ובכן יעלה בידיהם, כי משפחות סופרים יושבי עיר יעבץ היו שלש, אשר כל אחת התיחדה בשמה המיוחד לה, וכלן יחד השתתפו בשם כולל לשלשתן “הקינים”, ואב לכלן “חמת” אשר היה “אב” גם ל“בית רכב”.

לפירוש זה אין כל יסוד כי אם נחזור על כל המקרא לא נמצא עיר ששמה יעבץ, לעומת זה נמצא בפרשה ד' עוד שלש פעמים איש מפורסם בישראל ששמו יעבץ, הבאים מחמת “יוצאי ירך חמת” מלבד כי אין חמת שם אדם כי אם שם עיר (יהושע י“ט, ל”ה), לא מצאנו מעולם במקרא לשון ביאה כנוי להתיחסות בנים אל אבותיהם כי אם לשון יציאה ממנה הפך גמור. “המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב” אם נאמר כי שלש המשפחות הסתעפו ממשפחה אחת כוללת קודמת להם, והמשפחה הקודמת מתיחסת אל ראש בית אב, הלא ירבו הדורות ולכל מי שיש טעם בחכו יתברר, כי משפחות סופרים האמורות קדמו מאד.

על כן נפרש יושבי יעבץ היושבים לפני יעבץ לקחת תורה מפיו – כי הרבה אנחנו מוצאים בדברי הנביאים פעל “ישב” מורה על עכבה לצורך גבוה בכלל ועל שמוש חכמים ונביאים בפרט⁶, ולפי זה יהיו יושבים כנוי לתלמידים, ומזה נשתלשל שם הקבוץ ישיבה לכלל התלמידים שהנפרד ממנו “יושב”, “תלמיד יושב לפני רבו”. שלשת המשפחות היו “תרעתים שמעתים שובתים”. יש מן המשפחות האלה אשר ישבו לפנים בעיר “קינה” (יהושע ט“ו, כ”ב). או “הקין” (יהושע ט“ו, נ”ז) אשר ליהודה, ויש משלש המשפחות אשר באג מחמת אשר לנפתלי (שם י“ט, ל”ה). כי לפני החלק הארץ לשבטיה היה דרך בני ישראל כי כל איש “יגור באשר ימצא” (שופטים י"ז, ח'), כאשר נראה בראשית ימי השופטים, כגון “איש מהר אפרים והוא גר בגבעה” (י“ט, ט”ז), על כן לא יפלא בעינינו, כי בני משפחות שבט זה היו גרים בעת ההיא בנחלת שבט זה. המשפחות ההן באו ליעבץ ללמוד תורה ויעבץ זה היה “אבי בית רכב” לאמר מיעבץ יצאה המשפחה המפורסמת בישראל בשם “בית הרכבים”.

כעין מלואים לעניננו התקימו שני פסוקים (דהי"א ד‘, ט’-י'), אשר מראיהם יענה בם כי נעקרו מספר או מענין שלט אשר התעסק בתולדות יעבץ. גם אותם הצילו אנשי כנסת הגדולהויזרקו אל בין גרוטותיהם אל אוצר ספר דה“י ואף כי לא בעצם תמם באו לידינו, כי בין מלת “עצבי” למלת “ויבא” נשמטו דברים⁷ בכל זאת נשמרה הפלטה הנשארת במלא טהרתה. הפסוקים אינם צריכים באור, הראשון מהם מספר כבוד יעבץ וטעם קריאת שמו והשני מספר כי קרא לאלהיו ויענו, ולמבד כי איש דובר צחות (כנראה מתפלתו) אשר יצא טבעו לאהוב לאלהיו ולנכבד בעמו ראוי הוא להורות דעה לחברים מקשיבים; ומלבד כי על שפתי אבותינו היה נכון תמיד שם “יעבץ ובית דינו” אשר “יעץ ורבץ תורה בישראל” יוכיחו גם דברי תפלתו “והרבית את גבולי” כי כל חפצו היה להעמיד תלמידים רבים. כי במקום אשר מלת גבול מורה על שלטון ועושר או על שטח ומידה נוהג בה תמיד פעל “הרחב”. אולם פעל “הרבות” מורה על המספר. ובמקרא לא נמצאהו אף פעם אחת נוהג במלת גבול זולתי בפסוק שלפנינו. אולם בדור מאוחר מאד בזמן אשר העקר “והעמידו תלמידים הרבה” היה לעינים לכל חכמי ישראל מצאנו את דרך המבטא הזה מחדש נעוריו בתפלת אחד ראשי האמוראים ר' אלעזר: “יר”מ ה' או”א שתשכן בפורנו אהבה ואחוה ושלום ורעות ותרבה גבולנו בתלמידים " (ברכות ט"ז:) ובכן קרוב הדבר כי “הרבות גבול” היה תמיד פעל מורה על רבוי התלמידים ובאמת מצאנו את התנא ר' נתן המפרש כן. וגם “ועשית מרעה… יפרש ר' נתן רֵעים. שיזדמנו לי רעים כמותי” (תמורה ט"ז). ועל כן תרגם המתרגם הארמי יושבי יעבץ “תלמידיא דיעבץ " וגם הפירוש המיוחס לרש”י פירש: “סיעת יעבץ שהיה מושל עליהם כדכתיב למטה ויהי יעבץ נכבד מאחיו”.

על פי הדברים האלה יש עוד צד שוה במחוקקים שלפני הנביאים ובסופרים שלאחריהם. שניהם שמו פניהם להרבות גבולם בתלמידים, שניהם הקדישו את ימיהם להציג בשער משפט. אלה אמרו: “הוו מתונים בדין” ועל אלה נאמר “צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל”. אולם אין להחליט, כי עשו המחוקקים פרי להפיץ תורה ודעת בישראל כאשר צלחה בידי הסופרים להרביץ תורה ויראת ה' בין כל העם מקצה, כי שאון כלי הנשק והמלחמות אשר היו בני ישראל נלחמים בשכניהם תמיד החריש את אזניהם משמוע תורה.

אך בכל זאת היו המחוקקים גם אז לכבוד בתוך עמם, בימי דבורה וברק הראה כי כמעט כל שבט ושבט העמיד מחוקקים. וחוקקי ישראל אלה התנדבו לצאת בראש אחיהם לעזרת ה' בגבורים “מני מכיר ירדו מחוקקים ומזבולון מושכים בשבט סופרים”. אולם מחוקקי הראובני עמדו מנגד, על כן לעגה להם הנביאה המשוררת על “חקרי לב” או על “חקקי לב” הגדולים, אשר בפלגות ראובן היושבים בין המשפתים לשמוע שריקות עדרים. מן העת ההיא גברו המלחמות והפרעות בעם ולא נוכל להציל עוד דבר על עבודת הרוח בישראל עד עמוד שמואל ודוד. ואין ספק כי נדחו המחוקקים לפני הנביאים כאשר נדחו הסופרים לפני התנאים, אך בכל זאת התהלל דוד במטה בית אבותיו כי מחוקקים בתוכו. “יהודה מחוקקי” (תהלים מ‘, ט’). ועד כמה גדול כבוד המחוקק בישראל נראה מדברי ישעיהו הנביא כאשר רצה להביע לעמו כי רק בה' תשועת ישראל ולשוא תשועת אדם, קרא כדברים האלה: “ה' שופטנו, ה' מחוקקנו, ה' מלכנו הוא יושיענו” (ישעיה ל“ג, כ”ב). אך בכ"ז רק את גדולתם מימי קדם זכר להם הנביא הזה, וקרוב הוא כי בימיו גלה מהם כבוד כי שרידיהם השחיתו את דרכם, ועל כן קרא עליהם הנביא לריב (שם י‘, א’). כי הנביאים היו גדולים בחכמה ובמנין ועל המחוקקים כבר אבד כלח בימים ההם.

אולם אף כי נופלים היו המחוקקים מן הנביאים, כי מהם לא יצאה תורה לדורות הבאים אחריהם עד כי לא ידענו את הדרך אשר הלכו בה ואת הרוח אשר נוססה בתורת פיהם – כי תורתנו הקדושה שנתנה למשה ראש מחוקקינו נעלה ורוממה היא מקבוע עליה חותם כת סופרים פלונית בזמן פלוני, – בכ"ז עלינו לדעת כי הם רק הם הכשירו את ישראל להקים מבחוריהם לנביאים, כי רוח המחוקקים נאצלה על הנביאים הבאים אחריהם. ולולא הם שקדמו לדור דוד ושמואל, מי יודע אם קמו בדור ההוא אנשים אשר היו למופת בישראל לדור דור.

&&& י: הנבואה הכבושה

בסימן ט' הוכחנו בראיות מאוששות מאד, כי מבני בניו של יהודה החלה שלשלת של סופרים, וכי איתן ואחיו ראשיהם היו נביאים לפי מסורת קדמונינו בסדר עולם פרק כ‘, וככל אשר בספר ס"ע קראו רבותינו בשם לנביאי ישראל במצרים, כן מצאו רבותיהו במקום אחר נבואה אחת שנאמרה לאבותינו במצרים: בפרק ד’ לברייתא היקרה מאד ל“ד מדות דר”א בנו של ריה“ג, במקום שהיא באה לפי דרכה להוכיח כי נבואת מרים ואהרן קדמה לנבואת משה, לומדת היא כי אהרן נביא היה מפסוק שנאמר לעלי הכהן “הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים” (ש“א ב', כ”ו) ואחר כן יגלה לנו התנא נבואה שנאמרה במצרים לפני משה ושעקרה עוד שמור לנו בספר יחזקאל (כ‘, ז’) בפסוק איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו” “ושהיתה נבואה זו כבושה ששמונה מאות שמונים ושש שנה עד שבא יחזקאל והזכירה” (ל"ב מדות מדה ד'). לפפי סדר המאמרים שבברייתא ההיא האומרת: “ומנין שנדבר עם אהרן קודם משה? שנאמר הנגלה נגלתי והיתה נבואה כבושה וכו' עד שבא יחזקאל וכו'” יעלה בידנו לפי הנראה כי תלו רבותינו הנבואה הכבושה באהרן. אך באמת אפשר לחלק בין המאמרים ולאמר, כי שני דברים תשמיענו הברייתא: האחת, כי קדימת נבואת אהרן לשל משה עולה מן הכתוב, והשנית, כי מלבד נבואת מרים ואהרן שקדמה לנבואת משה קדמה לו גם נבואה אחרת, ונבואה זו כבושה היתה וכו‘. וקצת ראיה יש לפרושנו: אלו נאמר על נבואת אהרן היה לו לאמר והיתה “הנבואה” כבושה, לאמר: הנבואה שדברנו בה זה מעט, עכשיו שנאמר והיתה “נבואה” סתם בלי ה"א הידיעה, נראה כי על נבואה אחרת ידובר. אך לא הדקדוק הקל הזה יכריענו לסלק את הנבואה הזאת מאהרן ולהקדימה לשלפניו כי אם הפרשה השלמה שביחזקאל בעלת ששת הפסוקים, המהתלת בפסוק ה’ המספרת לנו פרק שלם בדברי ימינו. בפסוק ה' יספר הנביא דבר בחירת ה' בישראל והודעו להם במצרים. בפסוק ו' יספר את דבר הסכמת ה' לגאול את ישראל. פסוק ז' הוא עקר הנבואה הכבושה. בפסוק ח' יסופר סרוב בני ישראל לשמוע בדברי נביאיהם ועון ע“ז והסכמת ה' לעשות בהם כלה. בפסוק ט' הסכמת ה' לגאלם לא בצדקתם כ”א למען שמו הגדול. ובפסוק י' יסופר מעשה יציאת מצרים. בכל הספורים האלה אין לנו ספור מפורסם ומוחש שזמנו קבוע כספור יצ“מ שבפסוק אחרון, על כן יש לנו לעשות אותו למעמד שעליו נעמוד וממנו נתבונן על הדברים המפורסמים בשאר הפסוקים. ועתה אם מאורע של יצ”מ אחרון בסדר המאורעות, אין ספק כי כל הקודם לו בפרשה קודם לו בזמן, ובכן תעתק על כרחנו הנבואה הכבושה לזמן קודם לאהרן. הנה הנביא יספר לנו כי ליציאת מצרים קדמה כונת ה' להוציאם לא בזכותם, כי זכות לא היתה להם כי אם לבלתי החל שמו לעיני הגוים. ובכן היתה בכונת הקב“ה הנאמרת בפסוק זה מעין חרטה כביכול, והחרטה היתה מן ההסכמה המסופרת בפסוק ח' “לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים”. ואלו היה דבר זה בהסכמה בלבד ולא בא לידי מעשה, כי עתה לא היה שום מקום לחלול ה' בעיני הגוים, כי מחשבות ה' לא יוכל האדם לדעת. אמור מעתה כי הסכמת ה' לשפוך חמתו עליהם באה לידי מעשה גדול ונראה מאד לעיני הגוים. והנה מעשה אחר של הסתר פנים במצרים אין בידנו למצא כי אם את שעבוד מצרים עצמו⁸. ועתה אם אין דרך אחרת לפרש פסוק ח', כ”א על השעבוד, עולה הדבר מאליו, כי דבר המרי המפורש במחצית הראשונה שבפסוק ח' היה לפני התחלת השעבוד והנבואה הכבושה קודמת גם לה. ואם כן אי אפשר שתאמר הנבואה הכבושה הזאת לאהרן שנולד גם הוא בעצם שנות השעבוד, כי רק בשלש שנים היה גדול ממשה. ואם נתבונן בפסוק ו' נמצא כי בפה מלא ודברים מפורשים יספר לנו הכתוב כי כבר התרגשה רוח יצ"מ לפני תחלת השעבוד, על כן יש לנו להקדים לקבוע את זמן הנבואה הכבושה הזאת בדור בני זרח הנקובים לנביאי מצרים. ובכן זכינו להעלות מתהום הנשיה גם את שם הנביאים גם את עקר הנבואה אשר היתה בימים ההם.

&&& יא: קדמות המלאכה בישראל⁹

עוד הפעם נשלח ידנו אל הערכי הישנה של קדמוניותינו, אל תשע הפרשיות הראשונות שבס' דברי הימים, ולברר מתוך פרשה קטנה שבתוכן כי לא רק בחכמה ובמוסר קנו אבותינו להם שם כי אם גם בדרך ארץ עשו חיל, כי עד מהרה נחלו את כל כשרון המעשה הנוהג במצרים בימים ההם. ובאחרית ימי יוסף היו בבני יהודה חרשים ועושי מלאכת מחשבת, אשר יצא להם שם בתבונות כפיהם, עד כי הפקידם פרעה על מלאכתו, ולרגלי משלח יד כזה החלו לעזוב מעט מעט את גושן “ותמלא הארץ אותם”.

הפרשה אשר ממנה למדנו דברים אלה, היא בעלת שלשה פסוקים (דהי“א ד', כ”א-כ"ג). אך יתבונן נא הקורא בהם ואחר ישמע את דברינו: “בני שלה בן יהודה ער אבי לכה, ולעדה אבי מרשה ומשפחות בית עבודת הבוץ לבית אשבע”. אף כי סתם פסוקי היחס בחזקתם עומדים, צריך כל אוהב אמת החושש אף גם למיעוט, לבדוק היטב אם סמיכות הדורות במקרא אות נאמן הוא על תכיפתם זה לזה, כי מעט מן המעט יש אשר נשמט דור אחד או כמה דורות מסדרי היחס, אך הפסוק הזה מעיד על עצמו, כי הדורות הנזכרים בו תכופים ורצופים הם. ער היה בן לשלה ושמו נאה לו כאשר מצאנו (בראשית ל"ח, ה') כי כל מאויי יהודה היו להקים זרע לער בכורו, ואחרי מות אונן המיבם הראשון נתן יהודה את עיניו בשלה בנו אשר היה עוד ילד בעת ההיא (י"א), כי יבנה הוא את בית אחיו. ואם אולי יש להחליט כי משום מעשה שהיה נתבטל אז היבום כהלכתו (כ"ו) גם אז קרוב הדבר מאד, כי למען עשות נחת רוח לאביו או מאהבתו לאחיו הבכור, קרא הוא לבכורו “ער” כשם אחיו. כי אף אם אין להחזיק כי פעל “הקם שם” הנוהג בתורת יבום, מורה כפשוטו על קריאת שם ממש, בכל זאת רומזת המליצה ההיא, כי לוא גם לא היתה קריאת שם הלכה, מכל מקום מנהג היה. ובכן יש לנו ראיה נוסף על החזקה, כי ער היה דור ראשון לשלה.

“ולעדה אבי מרשה” גם הוא בחזקתו עומד, כי היה אח מבטן לער ודור ראשון לשלה. ועל כל פנים שמו מוכיח עליו, כי מיושבי מצרים היה, כי עוד שש פעמים אנחנו מוצאים שם זה (בשנוי ה“א לנו”ן) ללבני בן גרשון בן לוי, אשר היה ממש בדור זה, בדור הראשון הנולד במצרים; ועוד פעם אחת לבן אפרים בן יוסף (דהי“א ז', כ”ו) הנקרא קודם לזה גם בשם אלעדה ואלעד וגם הוא היה בדור זה.

“ומשפחות בית עבודת הבוץ לבית אשבע”. אשבע אשר לפי הסדר הוא הצעיר בבית אביו, לא זכו בניו, לפי הנראה מן הכתוב, להתנחל בארץ ישראל בערים מיוחדות להם לבדם, כבני אחיו הגדולים. על כן לא כתוב בו ואשבע אב משפחות בית עבודת וגו' ככתוב בכל אחיו.

“ויוקים ואנשי כזבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב וישֻבי לחם”. מאחת משפחות ההן. או ממקצתן או מכולן יצאו האנשים האלה, אשר שהיו בדור המדבר, בשבת ישראל בשטים וישבי לחם נמנה לבדו, כי לא היה לו חלק בזה.

“והדברים עתיקים” הם רמז למעשה השטים, אשר לא רצה הכתוב לפורטן מפני הכבוד.

“המה היוצרים וישבי נטעים וגדרה”, “המה” מוסב על בני שלה כלם או מקצתם האמורים בפרשה שלש האומניות האלה, אשר אם נשתמש בלשון הפירוש המיוחס לרש“י ונפרשם “יושצרי חומר… וגם קדרות” “וישבי נטעים שהיו עוסקים בנטיעות”. “וגדרה אומנים גודרי גדר” ונצרף לזה פירוש הרד”ק “למשפחות בית עבודת הבוץ” “עובדי פשתים” ועלה מהר על לבנו כי ארבע המלאכות האלה היו החשובות בעיני מצרים מאד עד כי בהן עשו להם שם עולם.

“עם המלך במלאכתו ישבו שם” כל איש אשר אזנו מלין תבחן יבין לדעת, כי על כל פנים הדברים עתיקים מאד, לפני מלך מלך בישראל. ובכן אי אפשר כי תהיה כונת הכתוב על אחד מלכי ישראל ויהודה. – ועתה עם איזה מלך היה דבר לאבותינו הראשונים? הוה אומר עם מלכי מצרים ודרך המלכים לבית פרעה היתה באמת להגן על חרשת המעשה ומלאכת מחשבת ולסעדה בכל כחם.

“ישבו שם”. מלת שם, המורה תמיד על המצא הדבר במקום אחר זולת הקבוע לו מעיקרו, ללמדנו היא באה, כי לא בארץ גושן המיוחדת להם לבדם לשבת שם ולרעות את צאנם, ישבו האנשים ההם, כי חוץ למקומם יצאו. והדבר הזה נכון מאד ומענינו הוא למד, כי אין דרך רועים לשבת בערים, ולו עשו כזאת כי עתה לא יכלו להיות עוד רועי צאן עד צאתם מארץ מצרים (שמות ט‘, ד’. ז‘. י’, כ"ו) כי תועבת מצרים כל רועה צאן. לא כן חכמי חרשים, אשר לרגלי מלאכתם דבר היה להם עם מלך ושרים, הם לא היו יכולים להיות דבקים באדמת גשן, ועל כרחך עליהם ועל כיוצא בהם הוא אומר “ותמלא הארץ אותם”.

חסד מלכי מצרים לחרשי בני ישראל לא היה יכול להמשך יותר מאחת ושבעים שנה לשבתם במצרים, כל הימים אשר עוד יוסף חי, כי אחרי כן קם תחת המלכים הראשונים אוהבי יוסף ועמו – מלכי הרועים – מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. אולם גם אחרי אשר אספו המלכים את חסדם מהם, לא אספו בני ישראל את ידיהם אל חיקם, וכאשר יענו את בית ישראל כן ירבה וכן יפרוץ מעשה ידיו בארץ. ולא הצטמצמו בעבודות ההן, במלאכת כלי יוצר, בנטיעה ובבנין בלבד, כי קמו בהם “חרש וחושב ורוקם”, “חושבי מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחושת ובחרושת אבן ובחרושת עץ”, עד כי כאשר פקד ה' את עמו, ויעל אותם מארץ מצרים, העלו אתם את החכמה התבונה והדעת בכל מלאכה, אשר הספיקו בידם לבנות במדבר משכן מלא הוד ותפארת בידי בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה המלא רוח אלהים וביד אהליאב בן אחיסמך למטה דן “וביד כל איש חכם לב”, “וביד כל אשר חכמת לב”. ושמות חבה וכבוד אלה לחכמי חרשים דים להורות על תפוצות מלאכת מחשבת וכבודה בין בני ישראל בימים ההם.

ולא עזבו בני ישראל בדרך במדבר את המלאכה בצאתם ממצרים, כי אחרי בואם אל המנוחה ואל הנחלה נטעוה בתוכם. ובימי השופטים היו בני משפחה נכבדה בני יואב בן שריה אחי השופט עתניאל בן קנז נאחזים באחוזה אחת, אשר קראו את שמה “גיא חרשים” על כי כלם חרשים היו (דהי“א ד', י”ד).

&&& יב: רבוי הנשים בישראל

במצרים נשאו ב“י בדורות הראשונים נשים רבות ודבר זה עולה מן הפרשיות הראשונות שבדהי”א. ודבר זה לא מנהג ישראל היה, כי ליצחק לא היתה לאשה בלתי אם רבקה לבדה. גם לאברהם היתה רק שרה לאשה, והיא רק למען הבנות ממנה נתנה לו את הגר. ואת נטורה לא נשא כ“א אחרי מותה. ויעקב גם הוא לא אמר לקחת כ”א את רחל לבדה, ולכן נתן לו בערמה את לאה. ושתי נשי יעקב אלה נתנו בחיקו אל בלהה ואת זלפה למען הבנות מהן, אך עקר רבוי הנשים החל בישראל במצרים, וגם בימי השופטים לא חדל מנהג זה מישראל. כאשר אנחנו רואים ברבוי הבנים של גדעון (שופטים ח‘, ל’) ושל יאיר (י‘, ד’) של אבצן (י"ב, ט') ושל עבדון (י"ד) ובימי המלכים חזק עוד מנהג זה. ולפי הנראה היה זה כעין סמן גדול, כאשר הוא עד היום בארצות הקדם. ואם כן היה רבוי הנשים מצוי ביותר בין גדולי העם. אך בימי בית שני התמעט ובימי בעלי המשנה והתלמוד חדל כמעט כלו, כי לאלפי החכמים הנזכרים בספרי התלמוד והמדרשות לא נזכר לפי ידיעתנו אף אחד שהיו לו שתי נשים, ודינים רבים מעידים, כי רבוי הנשים לא לפי רוח עמנו הם. אבא שאול אסר כמעט את היבום אסור גמור (יבמות ל"ט:) ורבותינו אסרו פה אחד יבום שתי נשים “בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים” (מ"ד), ונשיאת שתי נשים נאסרה לכ“נ במאמר “וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים” (יומא י"ג). ומשל שגור היה בימי התלמוד על הנושא שתי נשים “זו אשתו וזו זוגתו” (כתובות ס"ב:) המעיד עדות ברורה ומספקת, כי מנהג זה זר הוא לרוחנו, וגם בקהלות הספרדים שתקנת רגמ”ה לא חלה עליהם אין נשיאת שתי נשים מצויה אלא מעט מזעיר ויותר מנשיאת שתי נשים אין מצוי כל עקר. ואחד מחכמי הגולה התבונן גם הוא, כי ברית אבות היא שלא לבגוד באשתו כי אברהם אבינו אע“פ שלא היו לו בנים משרה לא בגד בה שישא אשה אחרת עליה עד שהיא מרצונה אמרה לו בא אל שפחתי וגו' וכן יצחק אבינו אע”פ שהיתה רבקה עקרה לא נשא אחרת עליה וכן יעקב אבינו לא נשא מרצונו אשה על נשיו עד שהן נתנו לו רשות מדעתן (רד"ק מלאכי ב‘, י’).

&&& יג: לאֻמים ומתבוללים במצרים.

מסורת עתיקה עלתה ביד אבותינו: “כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצרים " (שמות רבה, א'). כנגד הזלזול הכפול של הדת והמולדת כאחת המקובל ומסופר לנו במסורת הזאת, נמצא בדברי הנבואה הכבושה חבוב כפול של שתיהן “ואשא ידי להם לאמר אני ה'” (יחזקאל כ‘, ה’) נשאתי ידי להוציאם מארץ מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש (ו'). אך נבואה זו לא הועילה לשעתה ככתוב “לא אבו לשמוע”… איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו” (ז'). ופסוק זה בכללו פירוש מספיק הוא למסורת הנזכרת בה, ונכון הדבר מאש, כי ע“ז זו, שנכשלו בה אוהבי סרכי מצרים, היתה עבודת אפים שהיא עבודת העגל, ומעבודה זרה זו קשה היה להם לפרוש (מכילתא שמות י"ב) עד כי גם אחרי מתן תורה נכשלו בה, ורבותינו הרגישו כי טורח גדול היה למשה רבנו להסיע את הכת הזאת ממצרים ומגלוליה גם אחרי קריעת ים סוף (מכילתא שמות ט"ו, א'). וכת זו אשר שכחה ברית אלהיה ותדבק בגלולי מצרים דבקה גם בדרכי מצרים. והיא שאמרה למשה בבאו לגאול את עמו “חדל ממנו, כי טוב לנו עבוד את מצרים” (שמות י“ד, י”ב) ועל אנשי כת זו נזכר עוד שתים עשרה פעמים בתורה כי מאסו בגאולת ארץ אבותיהם ויבחרו בגלות בארץ הנכר (שמות ה‘, כ"א. ו’, ט‘. י“ב. ט”ז, ג’. במדבר י“א, ה'. י”ח. כ‘. י"ד, ד’. ט“ז, י”ג. כ‘, ה’. כ“א, ה‘. דברים א’, כ”ז). וגדולי העם היו מראשי הכת ההיא. ומדרש קדמונינו, כי בעלי הערעור הראשון על גאולת משה ואהרן (שמות ה‘, כ’-כ"א) היו דתן ואבירם (נדרים ס“ד, ועיין ר”ן ורא"ש שם) קרוב הוא לפשט כי הם היו שאמרו למשה בהקהל עליו עדת קרח: “המעט עי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש” (במדבר ט“ז, י”ג) אך בכ”ז אין ספק כי המתבוללים האלה רק כת היו, אף כי אין ספק כי גדולה היתה הכת הזאת. ולעומתה נמצאה כת חשובה של הנאמנים לאלהיהם ולמסורת אבותם אשר “פקוד יפקוד” היה הפתגם הקרוב בפיהם ובלבם. וברור הדבר כי גם הקלקול הגדול גם השעבוד הכבד היה רק בבני הערים ועל יושבי ארץ גשן לא כבד עול השעבוד, ויוסיפו להיות רועי צאן ואנשי תום ככל אבותיהם, כי לו היו כלם משועבדים כי עתה לא יכלו להיות רועי צאן ובקר. ודבר זה אנחנו מוצאים בכמה מקומות (שמות ט‘, ד’. י‘, ט’. כ“ד. י”ב, ל“ב. ל”ח) וכל בעלי דעת העומדים על אפיו של יהושע כלב ופינחס רואה כי לא לב אנשים משועבדים היה לבם. וכבר התבונן הרמב“ן (שמות ה‘, ד’) שלא היו כל עם בני ישראל עובדים כל הימים לפרעה בחמר ובלבנים וכו'. ופסוק ט”ו לפרשה הראשונה שבס' שמות ראיה לדברינו, כי רק על יושבי הערים חל עקר השעבוד והגזרות כי בכלל ופרט של “למילדות העבריות, אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה”, רואים אנחנו כי אין בכלל אלא מה שבפרט, ואם כן לא היו יותר משתי מילדות. ועתה האפשר כי שתי מילדות תספקנה לכל העם הרב והעצום שבמצרים ושבגשן? ועוד אנו מוצאים כי רבים מבני ישראל התהלכו עם המצרים העשירים כמיודעים (שמות י“ב, ל”ה) אמור מעתה, כי על יושבי גשן לא תקפו הגזרות כל כך.

אך אם נשאל מי היו הדבקים באלהיהם ובעמם, אשר לפי דברינו לא קשה עליהם גם עול השעבוד? על זה תשבנה לנו שתי מסורות שעלו בידינו מרבותינו אשר בתחלתן הן דומות כפורחות באויר וכאשר נתבונן היטב נראה כי מאוששות ומקוימות הן: “אמר ר' יהושע בן לוי שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך” (שמות רבה ה'). “אמר רב יהודה שבטו של לוי לא עבד ע”ז" (יומא ס"ו:). הן אמנם כי יודע כל בקי מעט בתלמוד ובמדרשות כי ריב“ל העלה בידו תמיד מסורות עתיקות, ורב יהודה קבל גם הוא מרב ושמואל רבותיו דברים נכבדים נכונים ונאמנים בדברי ימינו כאשר התבונן על זה ר”נ קרוכמל ז“ל במונה”ז. אך לחידת מעמד שבט הלוי הנבדל משאר השבטים יש לנו פתרון גדול גם במקראות מפורשים שבתורה. הנה כבר הרגישו הראשונים והאחרונים כי השעבוד התחיל במות יוסף וקרוב וסמוך למותו מתו כל אחיו (שמות א‘, ו’). ודבר זה מתקבל מאד, כי כל אחד עשר בני יעקב הראשונים לא היו גדולים איש מאחיו או קטנים איש מאחיו כ“א בשש שנים רק בנימין לבדו היה קטן גם מצעיר אחיו שש שנים. כאשר סתם התנא “כל השבטים נולדו בשבע שנים חוץ מבנימן” (ס"ע ב') כי שבע שנים עבד יעקב ברחל ואח”כ נתן לו לבן את לאה ואת רחל בשבוע אחד ותלד לו לאה בשנה הראשונה ליום נשואיה, שהיא השנה השמינית לשבת יעקב בחרן את ראובן בכורה ובשנה השביעית לנשואי רחל ולאה שהיא שנת הארבע עשרה לשבת יעקב בחרן נולד יוסף “ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני” (בראשית ל', כ"ה). ואז התפשר עם לבן לעבדו עוד שש שנים בצאנו ככתוב “עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך” (ל“א, מ”א) ובכן ברור הדבר, כי נולד יוסף בשנת הארבע עשרה, היא השנה הששית ללדת ראובן בכור יעקב. ודרך הנולדים בפרק אחד למות בפרק אחד אם הגיעו כלם לזקנה. על כן כתוב “וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא” לאמר בני דור אחד היו וכלם מתו מחמת זקנה. אך אין למדים מן הכללות ופסוק "וכל אחיו " שנאמר פה אין משמעו אלא מרבית אחיו כי מוצאים אנו את לוי (אשר היה גדול מיוסף לפי חשבוננו, העולה מפרשה ל' שבס' בראשית רק בארבע שנים. ובכן היה בשנת מות יוסף בן מאה וארבע עשרה) שהאריך ימים אחרי יוסף שלש ועשרים שנה שנאמר: “ושני חיי לוי שבע ושלשים ומאת שנה” (שמות ו', ט"ז). ואין ספק כי ראש בית אב – פאטריארך - האחד אשר נותר מכל אחיו ואשר “האריך ימים על כלם” (רש"י), היה מכובד בעיני בניו ודבריו נשמעים להם מאד. ועל כן עלתה בידו לקיים ביד בניו את תורת אבותיו בכל עז. ואין ספק כי בראותו כי מרבית עמו בני אחיו המתים עזבו את דרכי אלהי אבותיהם הרבה עוד להתחזק ביתר שנותיו לקים בידי בניו את דת אלהי אביו בעת אשר לשבטים האחרים לא עמדו עוד אבותיהם בראשם. כי גבור היה האיש בילדותו כאשר ידענוהו עוד מימי שכם, וכביר כח לב ועשוי לבלי חת היה גם ביתו אחריו, כאשר ערך משה רבנו דמות לשבטו העומד על דעתו עושה מעשה ואינו חושש ואינו חוזר לאחוריו (דברים ל"ג, ט‘-י’). ורק בדבר הזה תתבאר המעלה העליונה אשר עלה השבט הזה אשר יעקב אבינו לא אהב אותו כלל וכלל (בראשית ל“ד, ל', מ”ט, ה') ולא הזכיר שמו לשבח גם ביומו האחרון. ודבר זה מסתיע הרבה מאד מן הזכרון היקר מכל יקר השמור לנו במקרא כי נביאים קמו בבית הלוי במצרים: “הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה” (ש“א ב', כ”ז וע' דברינו לעיל סמן י' הנבואה הכבושה).

&&& יד: קושי השעבוד

מות מלך מצרים (שמות ב', כ"ג) קובע פרק בדברי ימי השעבוד, כי המלך אשר קם תחתיו הכביד את עלו על ישראל יותר הרבה מאביו. אך עצם התוספת והחדוש שהוסיף על גזרת אביו ושחדש בה סתום בפרשה ב' פרשת מיתת המלך בעלת שלשת הפסוקים ומתפרש מפרשה ג' הסמוכה לה, על כן נפרק נא את הפסוקים הדומים שבזו ובזו ונערוך אותם מערכה מול מערכה:

פרשה ב' פרשה ג'

1. ויזעקו ותעל שועתם (שמות ב', כ"ג). 1. צעקת בני ישראל באה אלי (ג' ט').

2. וישמע אלהים את נאקתם (ב', כ"ד). 2. ואת צעקתם שמעתי (ג‘, ז’).

3. ויזכור אלהים את בריתו את אברהם ואת יצחק ואת יעקב (ב', כ"ד). 3. אנכי אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב (ג‘, ו’).

4. וירא ה' את… בני ישראל (ב', כ"ה). 4. ראה ראיתי את עני עמי (ג‘, ז’). ראיתי את הלחץ (ג‘, ט’).

5. וידע אלהים… (ב', כ"ה). 5. כי ידעתי את מכאוביו (ג‘, ז’).

מחמשת המערכות האלה יתברר כי מה ששכתוב בפרשה זו כתוב בזו: אלא שמשתי המערכות האחרונות יעלה לנו, כי בפסוקי פרשה ב' יש אשר יחסר העקר והפרשה ג' באה וממלאה אותו (ואנחנו נקדנו את מקום החסרון והמלואה פזרנו האותיות) ועקר כל הספור שהוא עצם התוספת והחדוש שהוסיף ושחדש פרעה השני על גזרת אביו חסר מן פרשה ב' ומתפרש מפרשה ג' ודבר זה עולה ממערכה שניה ב'. אם נתבונן עליה במלואה.

וישמע אלהים את נאקתם… (ב', כ"ד). ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו (ג', ז).

ובכן ברור הדבר כי הגזרה הרעה שחדש המלך הזה ואשר בשבילה החלו לחזור בתשובה “ויזעקו אל ה'” היתה גזרת הנוגשים שהעמיד על ישראל, ואשר בימי אביו לא היה זכר לה. גזרה זו מתבארת מכל דברי המלך הקשה הכילי צר העין הזה אשר לא נתן לישראל לבלוע את רוקם. וברוב בצעו והות נפשו היתה כל עבודתם הקשה כאין בעיניו: “למה תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיהם (ה‘, ד’). והשבתם אותם מסבלותם (ה') נרפים הם נרפים (ח') תכבד העבודה… ואל ישעו בדברי שקר (ט') נרפים אתם נרפים (י"ז) לכו עבדו” (י"ה). מכל הדברים האלה ישמע קול נוגש גדול מאד. ולפי העולה מכלל הדברים היו בימי המלך הזה ימי כשלון כח לישראל וירך לבם, אשר לא נענה ולא נכנע מפני העול, אשר נתן עליהם פרעה הראשון (א', י"ב). ובימיו החלו להם ימי "קצר רוח ועבודה קשה (ו‘, ט’).

מפרשה ב' וג' אנו למדים, כי נכונו דברי רבותינו, כי רק מאתים ועשר שנים ישבו אבותינו במצרים (ס"ע, ג'). או מאתים וחמש עשרה לדברי פר“א ולדברי יוסיפוס בקדמוניות היהודים (ספר ב' ט"ו, ג'). ואם ננכה 71 שנות הטובה בימי יוסף לא נשארו וכי אם 139, כי בימי פרעה הראשון אנו רואים רק בקשת תחבולות להכניע את גאון העם הקשה, אשר רעה נשקפה ממנו לממלכה מאהבתו הנאמנה למלכי הרועים (שמות א‘, י’). ופחד כזה אי אפשר להתרגש אחרי עבור מאות שנים מימי כבוש מלכי הרועים. כי אם לכל היותר בדור שני או שלישי לו, כל זמן שימי מלכות זו היו עוד נזכרים ולא יותר. ובשנת לדת משה, היא שנת המאה ושלשים לבוא יעקב למצרים שהיא שנת חמשים ותשע לתחלת השעבוד ולגלת מלכי הרועים עוד התרגש פחד זה בלב מלכי מצרים כנראה מגזרותיו. ומלידת משה עד יצ”מ הלא יתברר לכל רואה כי לא מלכו כ“א שני מלכים המלך שבביתו גדל משה, אשר לפי העולה האריך ימים עד שנות מספר לפני שוב משה ממדין מצרימה, כאשר יעלה ממליצת הכתוב: ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים (ב', כ"ג) ואת בשורת מיתת מלך זה בשר ה' למשה בצותו אותו לשוב מצרימה (ד', י“ט. ועיין רשב”ם, ראב"ע וספורנו שם וקדמוניות II, 12, 1) והמלך החדש שמלך תחתיו היה האחרון למשעבדי ישראל, כי כל קורא יראה, כי רק עם מלך אחד עסק משה מיום שובו ממדין עד יצ”מ. ואם נצרף תשע וחמשים שנות השעבוד שלפני משה, רק אל ימי שני מלכים שלאחר לדתו, לא נוכל לפי אומד מתקבל להרבות את מספר השנים יותר מן 210 או 215. המלך החדש החליף את שפת אביו. כל מגמת אביו היתה רק להתיש כחם למען הכרת בהם כל שריד עוזר למלכי הרועים, ועל גזרותיו שגזר עליהם לא היו למען התעשר מהם כי אם למען התש את כחם. ודבר זה מפורש הוא במקרא מלא “וישימו עליו שרי מסים” – לא למען הכסף שזה סתם תכלית מטילי מסים כי אם לשם תכלית אחרת – "למען ענותו בסבלותם ". וכאשר ראה כי לא דוכאו בזה, החל לענותם ולהעבידם בפרך. וכאשר עמד בם כחם גם אז לא שוה עוד בנזק המסים והעבודה, ויחשוב מחשבות לאבדם ויצו להמית כל הבן הילוד להם. אך כאשר רבו הימים וירא כי אין עוד פחד לנגד עיניו, הקל ידו מעט מעליהם ולא הוסיף עוד לענותם כאשר בראשונה, וירוח להם מעט כי עיני פרעה זה היו רק אל הבטחון ולא אל הבצע. ומי יודע אם לא קלה עוד מעל ישראל יד מלכי מצרים כל עקר, לוא היה לבם כלב המלך הזה, אך לרעתם קם תחתיו מלך אשר הבצע היה כל מזמתו. הוא הכביד את ידו על ישראל מאד ויפקד עליהם נוגשים, לבלתי נתן להם לשאף רוח ולבלוע רוקם על כן צר להם מאד ויזעקו ותעל שועתם אל אלהים.

&&& טו: פרשת משפטים

הן אמנם כי כלל גדול הוא, כי אין מוקדם ומאוחר בתורה אך בכל זאת אין לעקור פרשה ממקומה ולקבעה במקום אחר, בלתי אם במקום שהפשט מכריע לזה. והנה פ' משפטים מלבד שנסמכה במקומה לפ' מתן תורה, הנה התבוננו כל הפשטנים כי סמוכה ותכופה היתה לה גם בזמן. הרשב“ם אומר: “משה נגש אל הערפל אשר שם אלהים (תפס הרשב“ם את לשון הפסוק שהוא סיום הספור של מתן תורה, שמות כ', כ”א). “ויאמר ה' אל משה כה תאמר¹⁰ כל הפרשיות הללו עד כאן אל בני ישראל ביום ששמעו עשרת הדברים. ואל משה אמר לבדו בשעת ירידתו. בו ביום עלה אל ה' למחר אתה ואהרן… מיד ירד משה ויספר להם את כל דברי ה' וגו‘… ולמחר בנה מזבח וכו’…” (רשב“ם שמות כ”ד, א'). ורמב”ן מושך ידו במקום זה מרש”י ונותנה לראב“ע בעל מחלוקתו ואומר: “הטוב לראות ר”א שפירש הענין כסדרו ואמר: כי עד הנה ס' הברית והנה הפרשיות כלן באות כהוגן, כי אחרי מתן תורה מיד בו ביום אמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וגו' והתחיל לחזור ולהזהיר על ע”ז לא תעשון אתי וצוה אותו ואלה המשפטים, וכל המצות הבאות אח“כ והשלים באזהרת ע”ז ואמר לו: אחרי צותך זה להם עלה אלי אתה ואהרן וכו' וכו‘. והנה משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטוה חוקים ומשפטים ותורות השכים בבקר ממחרת וכו’ ובנה מזבח וזבח הזבחים וכו' ולקח הספר וקרא באזניהם וכו‘" (רמב"ן שם). ובכן יעלה לנו כי יום מתן תורה היה יום קבלת משה את פרשת המשפטים ופ’ לא תעשון אתי שלפניה מפי הגבורה. ומחרת יום מ“ת היה יום בנין מזבח ושתים עשרה מצבה זריקת דם ותחלת קריאת התורה ועלית אהרן נדב ואביהוא וזקני ישראל והשתחויתם. ופסוק “ויחזו את האלהים” אין ספק, כי חוזר הוא על מראה האש האוכלת הנזכרת (י"ז). והנה כל דברי שלשת הפשטנים הרשב”ם הראב“ע והרמב”ן עולים הם מפשט הפרשה המתפרשת עוד יותר ממקום אחר, כי תכופה היתה פ' משפטים לעשרת הדברות.

ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות את עשרת הדברים וגו' ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים וגו' (דברים ד', י“ג-י”ד).

ויהי בשמעכם את הקול וגו‘: ותאמרו הן הראנו ה’ וגו‘: וישמע ה’ וגו' ויאמר ה' אלי שמעתי וגו‘: לך אמור להם שובו לכם לאהליכם: ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה החקים והמשפטים וגו’ (ה‘, כ’-כ"ח).

ואם נתבונן היטב נראה כי פ' משפטים ופרשת לא תעשון אתי שלפניה ברובן ובעקרן, הן הרחבה לעשרת הדברות:

עשרת הדברות	פ‘ משפטים ופ’ “לא תעשון אתי”
1. אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים (כ‘, ב’). “כטעם כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים” (רמב"ן).	1. יצא לחפשי (כ"א, ב'). ויצאה אשתו עמו (ג'). לא תצא כצאת העבדים (ז'). ויצאה חנם (י"א).
2. לא יהיה לך אלהים אחרים.	2. לא תעשון אתי אלהי כסף (כ', כ"ג). זובח לאלהים יחרם (כ“ב, י”ט). לא תשתחווה לאלהיהם ולא תעבדם (כ“ג, כ”ד). לא תכרות להם ולאלהיהם ברית (ל"ב).
3. לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.	3. לא תשא שמע שוא (כ"ג, א'). מדבר שקר תרחק (ז').
4. זכור את יום השבת.	4. ושש שנים תזרע וגו'. והשביעית תשמטנה (י'-י"א). וביום השביעי תשבות (י"ב). שלש רגלים תחוג לי (י"ד).
5. כבד את אביך.	5. ומכה אביו (כ“א, ט”ו). ומקלל אביו (י"ז). אלהים לא תקלל ונשיא וגו' (כ“ב, כ”ז).
6. לא תרצח.	6. ומכה איש (כ“א, י”ב). וכי יזיד (י"ד). ואם אסון יהיה (כ"ג). וכי יגח שור את איש (כ"ח).
7. לא תנאף.	7. וכי יפתה (כ“ב, ט”ו). מכשפה לא תחיה11 (כ“ב, י”ז). כל שוכב עם בהמה (י"ח).
8. לא תגנוב.	8. וגונב איש12 (כ“א, ט”ז). כי יגנוב איש (ל"ז). אם במחתרת (כ"ב, א'). הלכות שומרים, נזיקין וכל דיני ממונות האמורים בפרשה.
9. לא תענה.	9. אל תשת ידך… להיות עד חמס (כ"ג, א').
10. לא תחמוד.	10. כל המצות שבין אדם לחבירו בדברים המסורים ללב האמורים בפרשה זו.

&&& טז: מעשה עגל

דבר זה מפורש הוא בתורה, כי משחטאו ישראל בעגל, נטלה הכהונה מבכוריהם ונתנה לשבט הלוי, השבט האחד שלא התגאל בעבודה זרה זו. ועתה מה יקשה בעיני כל בעל דעת אם אמת הדבר כי אהרן עשה ח“ו את העגל, איך נתנה הכהונה לדורות עולם דוקא לעושה העגל לו לעצמו ולזרעו? מן המשתחוים לע”ז נטלה ולעושה אותה נתנה?? והלא העשיה קשה מהשתחוויה, והעם ראה ושתק? ואבלי שלשת אלפי האיש ראו ושתקו? ואנחנו יודעים את הדור היוצא ממצרים, כי נקהלו על משה ועל אהרן לחלוק גם בדברים שמסרו נפשותם עליהם, ובדבר כזה אשר לוא ח"ו היה כפשוטו לא היה כמוהו לרשע, ראה ושתקו? וקרח ועדתו אשר בקשו תנואות על משה ואהרן ידעו דבר זה ושתקו? אך תשובה על כל הפלאות האלה היא חקר הדבר לאמתו, לאמר: בקרת כל הכתובים המדברים על מעשה העגל לפי הכלל העולה מהם ולא לפי גופי אותיותיהם, הן רגילים אנחנו להתבונן בשני פסוקים אלה בפסוק “ויצר אותו בחרט ויעשהו” (שמות ל"ב, ד') ובפסוק “אשר עשה אהרן” (ל"ה). ורואים אנחנו ומתפלאים ומישבים הדבר ברמז, ובאין לנו ישוב אחר, אנוסים אנו להניח את רוחנו בזה ושוכחים כי יש כמה וכמה פסוקים האומרים בפירוש, כי רק העם עשה את העגל: שחת עמך וגו'. עשו להם עגל מסכה (ח'). ויקח את העגל אשר עשו (כ'). חטא העם… ויעשו להם אלהי זהב (ל"א). העם על אשר עשו את העגל (ל"ה), עשו להם מסכה (דברים ט', י"ב), עשיתם לכם עגל (ט"ז). עשיתם את העגל (כ"א), יעשו עגל בחורב (תהלים ק“ו, י”ט). עשו להם עגל (נחמיה ט', י"ח). הרי יש לנו תשעה פסוקים המעידים לנו, כי גם העובדים גם העושים היו מבני העם ולא אהרן. ובכן אין לנו אלא לברר עד כמה היתה אחריות דבר זה על אהרן.

והנה רבותינו חולקים את המקור הראשון למאורע זה את פרשת ל“ב שבס' שמות לשני חלקים: לעשרים פסוקים הראשונים הם קוראים “מעשה עגל הראשון” ומתירים לתרגם אותו בצבור כשאר כל התורה ואינם חוששין לכבוד הדור ההוא ומפסוק כ”א ואילך הם קוראים “מעשה עגל השני” ואוסרים לתרגם אותו בצבור (מגלה כ"ה), והרי“ף ז”ל והתוספות פירשו, כי אסרו לתרגם מעשה עגל השני משום כבודו של אהרן, ובכן עולה מדבריהם, כי בעשרים פסוקים הראשונים אין שום זכר בגנאי לאהרן כי אם לדור המדבר, ועל כבוד הדור ההוא לא חסו, אבל בפסוקים האחרונים שיש חלול כבוד לאהרן אסרו את התרגום מפני כבודו.

על דבר זה ישאל כל איש: וכי משא פנים יש בדבר?

אך אם נתבונן היטב במשנתנו ובגמרא שעליה נראה, כי לא חסו רבותינו על גדולינו “מעשה תמר ויהודה, מעשה אמנון ותמר נקראין ומתרגמין”, אף כי יהודה היה ראש שבטי ישראל, ואמנון בכור דוד היה. ואימתי אסרו לתרגם את הפסוק המדבר בגנות גדולים שחטאו? בזמן שנזכר עמם בעצם הפסוק ההוא גדול אחר שלא חטא. הנה יהודה היה גדול מראובן בעיני תורתנו, בראובן נאמר “אל תותר” (בראשית מ"ט, ד') וביהודה נאמר “אתה יודוך אחיך” (ח') ודבר זה פירש עוד יותר בדהי“א ה‘, א’-ב-. ובכ”ז הורו רבותינו: “מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם” יען כי בפסוק ההוא נזכר שתי פעמים שם “ישראל” אביו וגם נזכר כי בלהה היתה פלגש אביו. ובכן לא על כבודו חסו רבותינו, כי אם על כבוד אביו הטהור. וראיה לדברינו דברי תלמודנו: “מעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין, והאמרת מעשה אמנון ותמר נקקרא ומתרגם? לא קשוא! הא דכתיב אמנון בן דוד הא דכתיב אמנון סתמא” (מגלה שם). ומזה אנו רואים, כי בכל מקום שחטא אחד מגדולינו לא כסו עליו אלא במקום שהיה גנאי לאחרים אבל במקום שלא היה גנאי אלא לעצמו התירו, וכבר הרגיש בעל כ“מ, כי דעת הרמב”ם ז“ל לתרגם מעשה דוד ובת שבע (כ“מ רמב”ם הל' תפלה י“ב, י”ב) ועתה אם חסו על כבודו של אהרן, אין זאת כי ברור הדבר בעיניהם, כי לא אהרן עשה ח”ו את העגל כי אם אנשים מבני העם, על כן על כבוד האנשים ההם לא חסו, כי המה החוטאים ואל כבודו חסו יען כי היה נקי.

ואם רבותינו אוסרי התרגום מפני כבודו של אהרן במעשה עגל השני, לא אסרוהו במעשה העגל הראשון, שהוא עשרים פסוקים הראשונים, אין זאת, כי אם ברור הדבר שבעיניהם לא נמצא שום שמץ לעז על אהרן בעשרים פסוקים הראשונים. ועתה נפרוט נא את תולדות מעשה העגל לפרטיהן, מבלי הזכר עוד שם עושיו, ומצאנו כי היתה שם תרעומת (שמות ל"ב, א'), מצות פריקת נזמים (ב'), מעשה הפריקה, ההבאה (ג'), הלקיחה, צרירה בחרט (ד'), השלכה באש (כ"ד), עשית העגל (ד'), או יציאת העגל (כ"ד), ואמירת אלה אלהיך (ד'), ואנו אין לנו לברר עד כמה היתה יד אהרן באמצע. והנה לפי המפורש בתורה היתה מצות הפריקה והלקיחה והצרירה וההשלכה לאהרן. ולפי הנראה בסקירה הראשונה גם העשיה לאהרן ורק מן אמירת אלה אלהיך ואילך היתה לבני העם. אך לוא היתה באמת גם העשיה לאהרן מה מקום לדבר הפסוק “וירא אהרן " של אחריו? מה ראה עכשיו שלא ראה קודם לכן? הלא הם אמרו לו, כי יעשה להם אלהים והוא עשה להם ומה לו עוד? ומה מקום לדברי הפסוק “ויצא העגל הזה?” הנה משה רבינו חכם שבחכמים ויודע כי לא מעצמו יצא ההבל הזה כי אם ידי אדם עשוהו? אך באמת יש לנו לשום לב, כי אהרן מפורסם הוא בעמנו לאיש חסיד עובד ה' אוהב את הבריות, אוהב שלום ורודף שלום, אך כח לב לא היה לו, כאשר היה לאחיו למרע”ה, וע“כ הפקיד משה את חור עמו בעלותו ההרה. ומסורה עלתה בידנו, כי חור התיצב באמת בפני האספסוף ויהרגוהו, ואהרן ראה כי לא בכח יגבר להם התחכם להשלות אותם כי גם הוא יתן ידו להם בדבר זה, ויצום להביא את זהבם לו למען לא יעשו הם ע”ז, וכאשר הביאוהו לו צרר אותו בחרט ויתן אותו לצורפים להשליכהו באש לעשות אותו למוצק אחד ולהאריך ביציקתו ובצריפתו, כי אמר בין כה ובין כה ישוב משה. והצורפים מעלו וימהרו ויעשו את העגל שלא מדעתו, ודבר זה פירש רש“י ז”ל “ויצא העגל: ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא” (רש“י כ”ד). ועתה יכון דבר הפסוק “וירא אהרן” כי באמת ראה דבר, שלא עלה על לבו, כי הוא אמר לדחותם מרגע לרגע, עד שוב משה והנה לדאבון לבו נעשה הדבר אשר ירא ממנו “ויצא העגל הזה”. ופסוק ויצא העגל הזה בא ולמד על חבירו כי בפסוק “ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה” יש לנו לראות תבת “ויעשהו” כאלו היה שורוק נקוד תחת השין והיה כתוב ויעשֻהו. ובכן היתה ההשלכה, המעשה האחרון שנעשה כרצון אהרן. והרשב“ם הפשטן המובהק מונה את הצרירה לאחרית מעשה אהרן ובכן היתה העשיה ע”י אחרים, ואומר: “ויצר אותו בחרט, הזהב לקח [אהרן] מיד כל אחד וקבץ אותו וקשר [אהרן] את כלם בבגד¹³ עד שעשו [אנשים מן העם] דפוס של חומר ושל שעוה כדרך המתיכין ועשו בו צורת העגל והשליכו הזהב בתוכו ונעשה העגל כדכתיב ואשליכהו ויצא העגל הזה”: (רשב“ם שמות ל”ב, ד') והרב ספורנו הסובר כי גם ההשלכה היתה בידי אהרן אומר: “ואשליכהו באש” בקשתי לאחר את הדבר, והשלכתי את הזהב באש בזולת תחבולות הצורפים וכו' ויצא העגל הזה, בלתי פעולת השתדלות ולא המתינו שאעשהו אני כדבריהם, כי אמנם באמרו “ויעשהו עגל מסכה” לא אמר זה על אהרן אבל רצונו עשה אותו העושה כענין וסמך את ידו ושחט שרצונו וסמך המקריב ושחט השוחט וכו‘" (ספורנו שמות ל“ב, כ”ד). ולא רחוקה היא דעת בעלי המדרש שהמעט מהם שהם מנקים את אהרן מעון זה אלא שתולים הם את הסרחון בערב רב ודבריהם קרובים מאד לפשט הכתוב: "רבי הונא ור’ איבו בשם רש“ב נחמן: מוצלים היו ישראל מאותו מעשה שאלו עשו ישראל את העגל היה להם לאמר אלה אלהינו אלא הגרים שעלו עמהם ממצרים עשוהו והם מונים לישראל ואומרים אלה אלהיך ישראל” (ויק“ר כ”ז). ודעה זו המתלקטת מדברי רש“י ורשב”ם וספורנו היא היתה דעת רבותינו, כי גם הם פירשו ויעשהו: “עשה אותו העושה” או כי קרא את תבת “ויעשהו: ויעשוהו” (כי גם שנויים קלים בקריאה מצאנו מימות רש"י עד ימינו גם באותיות “מדהבה ומרהבה” (רש“י ישעיה י”ד, ד'). גם ספקות בתבות שלמות “צדק: ארץ” (מנחת שי משלי ח', ט"ז) ואף כי בנקוד, אשר לפי המסקנה האחרונה הוקבעו סמניו בימי הגאונים) ולפי זה עד פסוק כ“א המספר את דברי התוכחה שהוכיח משה את אהרן אין זכר לפי דעת רבותינו, כי חטא אהרן וע”כ לא אסרו לתרגם אלא משם והלאה.

וגם משם והלאה אין לנו בכל מעשה עגל השני, אלא מלה אחת קשה והיא מלת אשר עשה אהרן ובמקום זה תלה הכתוב את הסרחון בו על אשר הסביר להם פנים בתחלה, עד כי מסר אותו לצורפים, כי לאיש כמהו היה לעמוד בפרץ בשעה רעה כזאת. ועל כן מעלה עליו הכתוב כאלו עשה, ויען כי הקב“ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, “התאנף ה' מאד להשמידו” (דברים ט‘, כ’). אבל באמת אחרי התפרש מלה הקשה הזאת משלפניה מתרככת היא הרבה מקשיה. נפתח נא במה שסיים הכתוב ונסיים במה שפתח וראינו, כי בפסוק האחרון כלולים העם ואהרן בפסוק אחד לאמר: ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן (שמות ל“ב, ל”ה). ובכן יש כאן עשיה לעם ועשיה לאהרן, אך אם נחזור כעשרה פסוקים לאחורינו, נראה מה בין העשיה של העם לעשיה של אהרן, “וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן וגו'” (כ"ה), פירושו הוא כי יצא העם מידי סדורו הנמרץ שסדרו משה לתרבות רעה. ומי חייב בדבר? כי פרעו אהרן! כי יד אהרן, אשר לא ידע רק חסד ושלום, לא היתה חזקה כיד משה האומר יקוב הדין את ההר, ועל כן שובב העם בארבעים ימי ממשלתו משובה נצחת, והוא לא יכול לעצור בם ובכן לא עשיה היתה אשמת אהרן, כי אם חדלה אשר חדל להחזיק את ידו על הרעים בעם וליסרם, ואת החדלה הזאת צרף הקב”ה לאהרן למעשה, אבל באמת לא היה שם אלא גרם. ודבר זה מפורש ומבורר עוד יותר בפסוק ראשון שבמעשה עגל בדבר התרעומת שהתרעם משה על אהרן “מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה” (כ"א). פעל “הבא” שבמקרא תרגום מלא הוא לפעל “גרום” שבמשנה שפרושו: עשה מעשה שלעצמו אינו רע, אבל הוא מוליד רע לאחרים. למשל אאע"ה ויצחק אמרו לנשיהם אחותי היא, בדבר זה לעצמו אין חטא, אבל יכול היה להביא אחרים לידי חטא. בשני מקומות אלה כתוב “הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה” (בראשית כ‘, ט’) “והבאת עלינו אשם” (כ"ו, י'). ומשמע שני פסוקים אלה לאמר: אתה לא חטאת ולא אשמת מאומה, אך מתוך מעשיך שלעצמם אינם רעים גרמת חטאה ואשם לאחרים. אף משה אומר לאהרן כן מתוך דרכיך שאין בהם רע ושאין בהם מעשה כלל, אלא רפיון שלא נתן להמחל הבאת על העם חטאה גדולה לאמר, גרמת להם לחטוא חטא חמור, כי היה לך למחות ולא מחית, ועתה מעלה אני עליך כאלו עשית אף כי נקי וצדיק אתה.

&&& יז: הבכורה והלויה

מסורת נאמנה ועתיקה מאד מסרה לנו משנתנו, אשר ראשית דבריה אלה הם: “עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים” (זבחים קיב:) ואחרי כן הולכת המסורה ופורטת בדקדוק גדול את תולדות אסור הבמות והתרן שנאסרו וחזרו והותרו עד בנין ביהמ"ק על הר המוריה, שאז נאסרו אסור עולם. והנה כל חליפות האיסור וההיתר אינן אלא תולדות שנוי מקום, חוץ מן האסור הראשון שנאסרו גם הבמות גם הבכורות המכהנים עליהם, שהיה תולדות שנוי גדול הרבה משנוי מקום.

והנה השנוי הגדול הזה מתלקט מן המאורעות ומן המאמרים שבפסוקי התורה אשר נביא עוד מעט את כלם. אך יען כי גם בהקבץ גם הפסוקים האלה למקום אחד עוד יחסר הדבק ביניהם, נביאה נא ראשונה מאמרים אחדים לקדמונינו המבררים מאד את הענין הזה. הלא אלה דבריהם: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים: ראוין היו כל ישראל לאכול בקדשים עד שלא עשו את העגל נטלו ונתנו לכהנים” (מכילתא שמות י"ט, ו'). ובכן הטיבו קדמונינו להתבונן ולראות כי הכונה הראשונה של נותן התורה היתה לקדש את כל משפחות יעקב, בהכשירו את בכורי כל העם מקצה לכהונה ולאכילת קדשים. אך יען כי קלקלו במעשה העגל נכנסו תחתיהם הלוים, אשר “לא נשתתפו במעשה העגל ומסרו עצמן על קדושת השם שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי… אבל הבכורות הם ריחקו עצמן מן הקב”ה והם הקריבו לפני העגל לכך ריחקן הקב“ה”. (במדבר רבה ד') “אמר לו האלהים אני נתתי פרוקפי¹⁴ לבכורות ועשיתי אותן גדולים בעולם וכפרו בי ועמדו והקריבו לפני העגל, הרי אני מוציא את הבכורות ומכניס את בני לוי” (שם). שלשת מאמרי קדמונינו המובאים בזה הם הדבק בין המקראות המפוזרים שבמקרא, המספרים את הדבר הזה איש איש במקומו. ועתה נסדרה נא אנחנו את המאורע הזה בכל חליפותיו מתחלתו ועד סופו בזכרון כל הכתובים המדברים עליו.

תיכף למכת בכורות נצטוה משה לקדש את הבכורים לכהונה, שנאמר וידבר ה' וגו‘: קדש לי כל בכור וגו’ (שמות י"ג) ודבר זה המפורש במקומו חוזר ונזכר במקראות אלה… “ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל (במדבר ג', י"ג). כי לי כל בכור בבני ישראל… ביום הכותי כל בכור בא”מ הקדשתי אותם לי (ח', י"ז). והבכורים האלה נקראו כהנים כדברי רש“י, רשב”ם וראב"ע (שמות י“ט, כ”ב) בשעת מתן תורה, ובכהונתם זו עמדו עד שקלקלו במעשה העגל. ואם נעלה על לב כי עד אחרי פרשת משפטים ידובר רק על המאורעות שאירעו ועל המצוות שנצטוו ישראל קודם מעשה העגל, יש לנו להחליט כי כל האמור בפרשיות ההן מתוכן הוא אל עבודת הבכורים. ובאמת אנו מוצאים את מעשה קדוש הבכורים לכהונה בפרשה זו בפסוק “וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו'” (כ"ד, ה'), שפירושו: “בכורות” (אונקלוס, רש“י רשב”ם ורמב"ן שם).

מכל אלה שמענו כי עד שלא הוקם המשכן היתה עבודה בבכורות אך כי הבמות היו מותרות לא שמענו. אולם בטרם נברר דבר זה נביאה נא ברייתא אחת המוספת עוד קולות על סדר העבודה שנהג עד שלא הוקם המשכן, ואלה דבריה: “עד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות, ועבודה בבכורות והכל כשרין ליקרב בהמה חיה ועוף זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין וכו'” (זבחים קט"ו:). לפי זה נוספו על הכשר בכורים לכהונה והיתר במות למזבח השנוים במשנה, גם התר חיה טהורה ובעלי מומין לקרבן והכשר נקבה אפילו לעולה והכשר זכר אפילו לחטאת¹⁵. ובכן רואים אנחנו כי לפי דעת רבותינו הברורה היתה העבודה בימי כהונת הבכורים קלה מאד ופשוטה מאד ולא נהגו בה כל הדקדוקים הדקים מאד מאד שנאמרו למשה בתורת כהנים אחרי אשר הוקם המשכן.

ואם נשים לב אל הפרשה “לא תעשון אתי” הסמוכה למתן תורה לאחריה ונתבונן בדברי הפשטנים וברמזיהם הנמרצים, יצא לנו כי לפי עמק הפשט, נאמרה פרשה זו רק על העבודה המכוונת בראשיתה, לאמר על עבודת בכורי ישראל בבמות יחיד, ולא על העבודה שנהגה אחרי כן בידי בני אהרן. והכהונה המכוונת פשוטה היתה מאד ולא חובה היתה כי אם רשות.

והנה המצוה הראשונה שבפרשה זו התכופה לעשרת הדברות היא זכרון מעמד הר סיני, שהוא טעם מספיק ומכריע לאסור עבודה זרה (שמות כ', כ“ב. כ”ה). ושניה לה מצות בנין מזבח, אלא ששתי המצוות האלה הקרובות מאד במקומן, רחוקות ונבדלות מאד אשה מרעותה בערכן. אסור ע“ז הוא חובה חמורה מאד השקולה כנגד כל התורה כלה ומצות בנין מזבח אדמה האמורה שם קלה היא מאד, ולא היתה אז אלא רשות ועל הפסוק “מזבח אדמה תעשה לי” (כ"ד), פירש הרמב”ן ז"ל בטוב טעמו: “אני מתיר לכם לתעשו מזבח לי” (רמב“ן שם כ”ב) ובכן אין מצוה זו גזרת חיוב אלא התר ונתינת רשות.

והראב“ע השכיל לברר במקרא זה לפי אמתת פשוטו ויפרד בחכמתו בין גוף מצות מתן אדמה במזבח הנחשת, שהיא הלכה רוחת בישראל ובין המצוה העולה מן המקרא הזה לפי עקר פשוטו, ואלה דבריו “וקדמונינו אמרו כי הטעם (של פסוק מזבח אדמה תעשה לי) לשום אדמה במזבח הנחשת. ואמת אמרו כי כן עשו, רק שמו זה הפסוק לזכר ואסמכתא ואין זה פשוטו וכו' וכו' וכו‘. והנה פי’ מזבח אדמה כמשמעו עשוי מאדמה וזהו שכתוב שם (שמות כ"ד, ד') ויבן מזבח תחת ההר” (ראב“ע שמות כ', כ”א). ובכן עולה לנו מן הכתוב הזה, לפי דברי הראב”ע, כי עד שלא חטאו ישראל בעגל לא רצה הקב“ה אלא מזבח אדמה דל ופשוט מאד, וגם זאת רק בתורת רשות ולא בתורת חובה, כדברי הרמב”ן, או מזבח אבנים. ומתוך סדר הכתובים וממליצת “ואם” יעלה עוד בידנו, כי מזבח אדמה היה מצוה מן המובחר כי חבה ואהבה דרש ה' מיד עמו ולא פאר ויקר כדברי הרב ר“ע ספורנו ז”ל “לא תצטרך לעשות ךהיכלות של כסף ושל זהב ושל אבנים יקרות למען אקרב עליכם, אבל יספיק מזבח אדמה” (ספורנו כ‘, כ"א וע’ רש"י תהלים מ‘, כ’). ולפי דברים אלה אי אפשר בשום פנים לפסוק זה להאמר על המשכן והמקדש, כי הם הלא היה היו היכלות של כסף ושל זהב ושל אבנים יקרות. ובכן למדנו גם מפי פרשן מובהק זה כי לפי הפשט הגמור נאמרה פרשת מזבח אדמה על העבודה בבכורים ולא על עבודת הכהנים שנתחדשה אחרי מעשה העגל; וכי גם מזבח אדמה הדל הזה לא היה חובת צבור אלא רשות לכל יחיד אשר נשאו לבו. ודבר זה מתבאר היטב מן המליצה המסימת פסוק זה לאמר “בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך” (כ', כ"ד). שהבחינוה רבותינו בטוב טעמם כי נאמרה על היחיד ולא על הצבור כמאמרם הרגיל “ומנין אפילו אחד שנאמר בכל המקום וגו'” (ברכות ו‘. אבות ג’, ו').

אך לדעתנו לא נתקימה מצוה זו בישראל אלא פעם אחת (לדברי הראב"ע שזכרנו) בידי משה רבנו בכבודו ובעצמו ממחרת יום מתן תורה (כ"ד, ד'). שאז החלה העבודה בנערי בני ישראל הבכורים (ה'). ומקץ ארבעים יום ליום הקדוש והנעלה בכל ימי העולם קלקלו ישראל בעגל בעצת הערב הרב, והבכורים יותר מכלם, לפי דברי המסורת שעלתה בידי רבותינו שאמרו: “שבר ה' מטה רשעים, אלו הבכורות שהקריבו לעגל תחלה " (ירושלמי מגלה א', י"א). ואז קרא משה ברדתו מן ההר “מי לה' אלי” ויאספו אליו כל בני לוי, ויאמר וגו' ויעשו וגו‘, ויאמר משה מלאו ידכם היום לה’ וגו' (שמות ל“ב, כ”ו-כ"ט), ופי' רש”י “בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום” (רש“י כ”ט), וזהו “בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי” (ראב"ע שם), ופסוק זה שהביא הראב"ע נאמר בספר דברים (י‘, ח’). וחוזר על מעשה העגל שהרחיב משה לספר שם בפרשה ההיא ובפרשה שלפניה, ועל מאורע זה נאמר “ואני לקחתי את הלוים… תחת כל בכור… מבני ישראל וגו'” (במדבר ג', י"ב). “ולקחת את הלוים לי… תחת כל בכור בבני ישראל וגו' (מ"א). “קח הלוים תחת כל בכור בבני ישראל וגו'” (מ"ה). “ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל” (ח', י"ח). על פי הדברים האלה נטלה הכהונה מן הבכורים ונתנה לשבט הלוי ביום מעשה העגל. ויום זה הוא לפי חשבון רבותינו המתקבל מאד בשבעה עשר בתמוז, אך יסוד המשכן ומזבח הצבור תחת הבמות היה כשמונים יום אחרי כן לפי המסורת העתיקה האומרת “ירד – מרע”ה – בעשרה בתשרי והוא היה יום הכפורים, ובשרם שנתרצה לפני המקום. ויהי ברדת משה וגו‘… וישובו אליו וגו’: ואח”כ נגשו כל בני ישראל ויצום וגו‘. מה צום? – צום לעשות את המשכן, התחילו לעשות במלאכת המשכן ויבא כל איש אשר נשאו לבו וגו’… " (ס"ע ו').

על הפסול הזה שנפסלו בכורי ישראל מן הכהונה הצטערו גדולי ישראל מעולם ואת צער זה הביע יחזקאל הנביא באמרו: “יען משפטי מאסו… ואחרי גלולי אבותם היו עיניהם: וגם אני נתתי להם חקים לא טובים וגו‘: ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם " (יחזקאל כ', כ“ד-כ”ו). ופי’ גלולי אבותם הוא ע”ז שנכשלו בה במצרים אחרי מות יוסף ועבודה זו היא על כרחה העגל, “בהעביר כל פטר רחם”, “במתנותם” הוא מצות פדיון בכורים כי פדיון זה מעיד עליהם שהם נגואלו מן הכהונה, ועל כן לא טובים להם החוקים, כי מוכיחים הם עליהם את פסולם לעבודה, שבתחלה היו כשרים לה, “ומשפטים לא יהיו בהם” כי המעט מכל בכורי העם שבטלה כהונתם, למן הזמן שנבחרו הלוים. אלא שנגזר עליהם "והזר הקרב יומת (במדבר א', נ"א). ואסור זה היה בתחלתו קשה ומסוכן מאד בעיני ישראל (י“ז, כ”ז-כ"ח).

והחריץ העמוק אשר חרץ מעשה העגל בתולדות בני ישראל נראה ונכר היטב בפרשיות התורה. בפרשת משפטים, האמורה ביום מתן תורה ארבעים יום קודם למעשה העגל, נאמר “בכור בניך תתן לי” (שמות כ“ב, כ”ה), שמשמעו כפשוטו: אותו ולא את פדיונו. ובפרשה האמורה מפיו ביום שנצטוה על הלוחות השניות אחרי מעשה העגל נאמר “כל בכור בניך תפדה " (ל"ד, כ'). ולדעתנו אין שום ספק בדבר, כי פרשת “קדש לי כל בכור” (י"ג, ב') נאמרה תיכף אחרי יצ”מ, כי לפי אמתת פשט הכתוב הוקש שם בכור אדם לבכור בהמה, לומר לך כשם שקדושת בכור בהמה קדושת הגוף היא ואין שום פדיון מוציאה מידי קדושתה, כך קדושת בכור אדם קדושת הגוף היא ואין שום פדיון מוציאו מידי קדושתו. ודבר זה אי אפשר אלא לפי הכוונה הראשונה שיהיו הבכורים הכהנים המקודשים בישראל. ומשה רבנו ע"ה בכתבו את כל דברי התורה אחרי מתן תורה (כ"ד, ד'), כתב גם פרשה זו במקומה הראוי לה לפי זמנה, ומשחטאו ישראל בעגל ונכנסו לוים תחת בכורים הניחה תורה פרשה ראשונה במקומה אלא שהוסיפה לה פרשת “והיה כי יביאך” בשביל דבר שנתחדש בה. שהוא קדושת דמים שנכנסה תחת קדושת הגוף לאמר: בשביל פדיון בכורים שנתחדש אחרי מעשה העגל. ובפרשה שניה אין כתוב עוד “קדש לי כל בכור” שהוא קדושת הגוף כי אם "וכל בכור אדם בבניך תפדה " (י“ג, י”ג), "וכל בכור בני אפדה " (ט"ו), שהוא קדושת דמים. ופה לא הוקש עוד בכור אדם לבכור בהמה כי אם נבדל ממנו הבדלה גמורה ורק לפי דעתנו זאת תכון סמיכת פרשת “והיה כי יביאך” לפרשת “קדש” שלפניה הנפרדה ממנה בפתיחה, להורות כי אינה תשלום לשלפניה, כי אם ענין מחודש ומיוחד לעצמו.

&&& יח: העבודה במדבר ובארץ עד בנין ביהמ"ק

בפי המסורת העתיקה על דבר העבודה במדבר, אנו מוצאים שני דברים משונים ומתמיהים. מצד זה נאסר בדור המדבר משהוקם המשכן גם בשר חולין המותר לישראל בכל הדורות, ולא הותר לאבותינו במדבר בשר בכלל אלא אם כן היה קרב שלמים, ומצד זה גם העבודה שנעשתה חובה בכל הדורות שביהמ"ק היה קים, לא היתה אלא רשות במדבר גם משהוקם המשכן.

ועל פטור שנפטרו ישראל מעבודת צבור נאמרו דברי הנביא “הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל” (עמוס ה', כ"ה). ועתה נביאה נא את דברי קדמונינו המדברים בענין זה, אשר לפי דרכם יתבארו ויתחזקו היטב מדברי הנביא.

על הקרבן הראשון, שהקריבו ישראל בשעת צאתם ממצרים, לאמר: בליל פסח מצרים. כתוב בתורה: “והיה כי תבאו אל הארץ… ושמרתם את העבודה הזאת” (שמות י“ב, כ”ה). ועל זה אמרו רבותיהו “תלה הכתוב לעבודה זו מביאתן לארץ ולהלן” (מכילתא שם), “ולא נתחיבו במדבר אלא בפסח אחד שעשו בשנה השנית על פי הדבור” (רש"י שמות שם).

וגם התמיד שהקריבו ישראל בארץ יום יום לא קרב במדבר כדתניא: “עולת תמיד העשויה בהר סיני. ר' אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה”¹⁶ (חגיגה ו':). “וג”כ אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני. והנה לא יבא בחיוב במשכן כלל ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא לשם, וכן אחרי זריקת הדם והקטר החלב בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה וכו' והנה אין להם בכל הקרבנות חובה" (רמב“ן דברים י”ב, ח').

את הדבר הזה אשר הרמב“ן ז”ל הרב המובהק גם בבקורת המקרא, גם בחקר דברי קדמונינו גם בדעת ישרה מאד, החליט גם הראב“ע ז”ל בפירושו (שמ' כ“ט, מ”ב. עמוד ה', כ"ה). אך טעמו שנתן לדבר אינו מתקיים כלל, כי הוא תולה את פטור זה בחוסר צאן ובקר שחסר להם עד שנת הארבעים “ששללו המדינים והאמוריים” (בפירושו לעמוס שם). וזה אינו, כי מוצאים אנחנו את העם כבד במקנה צאן ובקר גם בימי ענים במצרים, גם בכל שנות לכתם במדבר (שמות ט‘, ו’. י‘, כ“ו. י”ב, ל“ח. י”ז, ג’. במדבר ג‘, מ N" ה. כ’, ד‘. ח’. י“א. י”ט. ועי' ספרי במדבר סוף פ"ו). וכל אלה הלא היו לפני מלחמות המדינים והאמורים, ואלו מתו במדבר כל המקנה הכבד אשר הוציאו מארץ גשן כדברי הראב“ע, אין ספק כי התלוננו העם מאד, ואנחנו הן לא מצאנו אף שמץ תלונה כזאת. ואלו היה המקנה אשר היה לישראל בשנת הארבעים שלל מדין ואמורי, כי עתה לא היה חלק בגוב”ר גדול משל שאר השבטים (במדבר ל"ב, א'). כי במלחמת מדין יצאו “אלף למטה לכל מטות ישראל” (במדבר ל"א, ד‘-ה’) וגם במלחמת סיחון ועוג הלא נלחמו כל ישראל בשוה. ועתה אם תלוי הדבר בגִדול אפשר כי שבטים אלה הצליחו או השכילו במרבית הבהמה וגִדולה יותר מאחיהם ועל כן הגדילו לעשות חיל מהם. אך אם תלוי הדבר בשלל מה מקום ליתרון שבט על רעהו אם כלם נלחמו בשוה? ובכן בטל הטעם שנתן הראב“ע, אבל העקר קים, כי נפטרו ישראל מכל מיני עבודה שבמקדש כל ימי היותם במדבר וכל עבודתם לא היתה אלא רשות גמורה כדברי הרמב”ן ז"ל האומר "ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל (רמב“ן דברים י”ב, ח').

אבל במאמר זה שיש בו קולה גדולה לענין חובת קרבן יש בו חומרה גדולה לענין אכילת בשר חולין שנאסרה לישראל במדבר, אם לא קרב שלמים על גבי המזבח. ועיקר אסור חמור זה נאמר בפרשה י"ז בס' ויקרא (י"ז, ג‘-ו’). וטעמו מבואר בפסוק ז' שם ומתבאר בגוף ספרנו, אלא שיש חלוקי דעות בדברי קדמונינו ובדברי מפרשי התורה. ואלה דבריהם: "תניא: כי ירחיב ה' את גבולך… בכל אות נפשך תאכל בשר (דברים י"ב, כ') ר' ישמעאל אומר: לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה, שבתחלה¹⁷ נאסר להם בשר תאוה, משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה (חולין ט"ז:).

ותניא אידך "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך… וזבחת מבקרך ומצאנך… ואכלת (דברים שם כ"א) ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה¹⁸ שבתחלה הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה (חולין י"ז).

לפי דברי שתי הברייתות האלה מדייק ר' עקיבא את מלת “וזבחת” לאמר: מעתה, משתכנס לארץ, לא תאכל עוד בשר נחירה כאשר הורגלת, כי אם זבוח תזבח ואחר תאכל. ובכן תהיה השחיטה חומרה מחודשת לבאי הארץ, שלא נהגה כל ימי היותם במדבר. והנה לבד שמליצת “בכל אות נפשך” האמורה שתי פעמים בשני פסוקים אלה, מוכחת יותר על היתר מאסור, הנה קשה דבר זה בעצמו, מה נפשך אם טעם מצות שחיטה לצרף בה את הבריות (ב“ר מ”ד), במה נבדלו או נגרעו אנשי דור המדבר שלא ניתנה מצוה זו גם להם? ואם לא ניתנה שחיטה אלא להוציא את הדם, הלא תתוסף על השאלה הכוללת הזאת עוד שאלה מיוחדת, הלא בפירוש שמענו שנצטוו אנשי דור המדבר על הדם (ויקרא ג‘, י"ז. ז’, כ“ו. כ”ז. י“ז, י'. י”ב) ועוד מה ענין ביאת הארץ ורחוק מקום למקדש לאסור נחירה, ומדבר וקרוב מקום להתרה? והשאלות האלה התוקפות עלינו תכרענה אותנו להחזיק בדברי ר' ישמעאל שלדעתו היה אסור בשר תאוה נוהג במדבר ומשנכנסו ישראל לארץ הותר להם אסור זה. ובאמת מעיד כל הסגנון העולה משני פסוקים אלה, כי קולה ולא חומרה באה תורה לחדש פה. ופסוק שני בא לבאר את נחיצות ביטול איסור בשר תאוה שאי אפשר להתקיים עוד ברחוק מקום כמו שבארוהו רבותינו: “מעיקרא מאי טעמא איתסר, משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף מ”ט אשתרו משום דהוו מרחקי ממשכן" (חולין ט"ז:).

ודעת ר' ישמעאל, שנאסר בשר תאוה לישראל במדבר, המתקימת במקומה בפסוקים אלה שבמשנה תורה, שבאו להתיר אסור זה בכניסת ישראל לארץ, מתקימת גם ממקום אחר מפרשה שבתורת כהנים, שהיא עצם מקור האסור זה לדור המדבר. פרשה זו האומרת לאמר: “איש איש אשר ישחט שור וגו‘: ואל פתח אהל מועד לא הביאו קרבן… ונכרת וגו’: למען אשר וגו'” וזבחו זבחי שלמים לה' אותם: וזרק וגו‘: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים וגו’ (ויקרא י"ז, ג‘-ז’). ואת הדבר הזה באר היטב הרמב“ן בפירושו לתורה לאמר… והנכון בפרשה מה שהזכירו רבותינו שנאמר בשר תאוה לישראל במדבר ולא יאכלו רק שלמים שיעשו על מזבח ה'” (רמב“ן ויקרא י”ז, ב'), אך בכ“ז לא נטו לישב פרשה זו באסור בשר תאוה קצת גדולינו כגון רש”י בפירושו לתורה באמרו: “במוקדשין הכתוב מדבר שנאמר להקריב קרבן” (ויקרא י"ז, ג') ותוספות ד“ה “שבתחלה”, באמרן “דההוא קרא לא איירי אלא בקדשים ובשחוטי חוץ” (חולין ט"ז.), מפני שהצריכו פרשה זו לדבר אחרף לאסור שחוטי חוץ במוקדשין, שהכל מודים בו, ושכולם לא למדו את עקר אסורו אלא ממנה¹⁹. אך הרמב”ן ז“ל ברוב חכמתו הבחין כי פרשה זו כוללת בתוכה שני אסורים, אסור שעה ואסור דורות. אסור בשר תאוה במדבר, ואסור קדשים בחוץ לדורות עולם. ואלה דבריו: “והקרוב בלשון הכתוב כי מתחלה חייב כרת כל שוחט בחוץ אפילו החולין והוא האוסר בבשר תאוה ואח"כ הזהיר שלא יעשה מזבח לה' בחוץ ויקריב עליו”. את דעתו זאת סיים הרמב”ן בדברים המכריעים האלה, “וזוהי דעתו של ר' ישמעאל בפרשיות הללו, דרך ישוב המקראות על אופניהם ודרך חכמים באגדות וברוב המקומות כמו שפרשנו”. ויוסף ויאמר “והנה רִקן²⁰ כל השחיטות בחולין ובמוקדשין להיות כלן בפנים, ולכך נאמר במשנה תורה: ועברתם את הירדן וישבתם בארץ והיה המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו עולותיכם וזבחיכם, ואומר: השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום וגו' להיות אסור שחוטי חוץ עומד במקומו בשעת בית הבחירה אבל התיר אותו בחולין וזהו שאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגו‘, לאמר שלא תתנהג בארץ המניעה הנאמרת כאן, שלא ישחוט חולין כלל ושיעשה הכל זבחי שלמים על מזבח ה’ וכו‘, אבל אחרי שירחיב גבולם יאכלו בשר תאוה וישחטו בשעריהם אך לא המוקדשין וכו’ והוא הנאות בכתוב”. ובכן מצא הרמב“ן ז”ל את מקור אסור בשר תאוה הנוהג רק במדבר, בצד מקור אסור שחוטי חוץ הנוהג לדורות. ועל בשר תאוה בא ההיתר במשנה תורה (דברים י"ב, כ'). אך אסור שחוטי חוץ במוקדשים קים ועומד לדורות ועליו הוא אומר “חקת עולם תהיה זאת להם לדורותם " (ויקרא י"ז, ז'). ועל ישוב מקראות אלה באסור בשר תאוה וכדברי ר' ישמעאל, כתב גם הפשטן המובהק רגה”ו “והיא הקרובה לפשט הכתוב” (באור שם ג). ולדעתנו גם פסוק “וזבחו זבחי שלמים לה' אותם " (ה') מוכיח כי באסור בשר תאוה הכתוב מדבר, על כן הוא יועץ את העם לזבוח את בהמתם שלמים, למען הוציאם מידי אסור בשר תאוה ולהתירם לאכילה ולא עולות שאין בהן תקנה של כלום לאכילת אדם באשר העולה כולה לגבוה. ומלבד שפסוק זה מוכיח כן, הנה מלת “אותם " שבסופו מכריע כי אי אפשר בשום פנים לישב פרשה זאת בדרך אחרת, כנוי הרומז של מלת “אותם” חוזרת על כרחה אל “שור או כשב או עז” (ג'). ועתה אלו עסק הכתוב בקדשים בלבד איך יגזור הכתוב כי יקריבו את כל הקדשים רק שלמים? והלא אחרי הנדר או הנדבה או החובה הכל הולך. נדר או נדב עולה מקריב עולה, שלמים מקריב שלמים הכל לפי נדרו ולפי נדבתו. התחיב חטאת או אשם, מקריב חטאת או אשם הכל לפי חובתו. ואיך יאמר הכתוב כי יקריב את הכל שלמים? ועוד הלא שלמים קדשים קלים הם ומרבית הקרבנות האחרים קדשי קדשים ואיך יוריד הכתוב קדושה חמורה לקדושה קלה? אמור מעתה, כי “שור או כשב או עז” האמורים בפרשה, חולין גמורים הם, אין שום תקנה לאוכלם בחוליהם, על כן יועץ הכתוב להוציאם מידי אסורם בזבוח “אותם” לאמר: לזבוח את החולין ההם לשם שלמים אז יותרו לאכילת אדם. ובפירושו למשנה תורה ולמס' חולין חזר גם רש”י להודות לנוטים אחרי דעת ר' ישמעאל, באמרו: “אבל במדבר נאסר להם בשר חולין אא”כ מקדישה ומקריבה שלמים” (דברים י"ב, כ'). ובפירושו למס' חולין חזר להודות כי מקור אסור זה הוא בפרשה שבת“כ באמרו: “נאסר להם בשר תאוה שאין יכולים לאכול אלא בשר שלמים ואם היו שוחטין בלא קרבן היו ענושים כרת כדכתיב (ויקרא י"ז) ואל פתח אוהל מועד וגו'” (רש“י חולין ט”ז!). ואף התוספות שהקשו על רש”י הודו במקצת לדבריו באמרן “מדאצטריך קרא להתיר להם בשר תאוה דייק מכלל דמעיקרו אסור” (תוס' שם ד"ה “שבתחלה”). עיין שם היטב. אלא שאין לעמוד על דברי בעלי התוספות אלה אם רק דברי רש"י הם מישבים או אם חזרו להודות כדברי ר' ישמעאל.

סוף דבר העולה לנו מדברינו, כי לא היתה שום חובת עבודה נוהגת במשכן כל ימי היות ישראל במדבר אלא רשות גמורה. לעומת זה נאסרה משהוקם המשכן שחיטת חולין אסור גמור, ולא היה היתר לאכילת בשר אלא אם כן הקדישו בעלים את הבהמה לזבחי שלמים. גם הבמות נאסרו משהוקם המשכן אף לשחיטת קדשים.

אך משהותר בשר תאוה בכניסתן לארץ הותרו גם הבמות. אולם בשר תאוה הותר היתר עולם שאין אחריו אסור. והבמות לא הותרו אלא כל ימי היות המשכן בגלגל. ואלה דברי היתר הבמות ואסורן עד ימי בנין ביהמ“ק בירושלים: “ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים, קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מחנה ישראל. באו לגלגל הותרו הבמות. ק”ק נאכלים לפמה”ק וקק“ל ומעשר שני בכל הרואה, באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות, ק”ק נאכלין לפמה“ק וקק”ל ומע“ש בכל ערי ישראל. באו לירושלם נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר והיא היתה נחלה, ק”ק נאכלין לפמה“ק וקק”ל ומע“ש לפנים מן החומה” (זבחים קי"ב:).

ובכן נאסרו הבמות, במדבר משהוקם המשכן ובימי משכן בשילה ומשנבנה ביהמ"ק בירושלם, עד עולם, והותרו הבמות עד שלא הוקם המשכן ובימי הגלגל ובימי נוב וגבעון. אך גם בשעת היתר הבמות היו כמה יתרונות לבמת הצבור, אשר קראו לה במה גדולה, על במות היחיד אשר קראו לה במה קטנה, והיתרונות האלה נפרטים בדברי רבותינו (תוספתא קרבנות י“ג, ה‘. ח’. מגלה ט'. זבחים קי”ז). ועל במה גדולה אמרו רבותינו: “איזו היא במה גדולה בשעת היתר הבמה? אהל מועד נטוי כדרכו אין הארון נתון שם²¹ ואיזו היא במה קטנה בשעת היתר הבמה? עושה אדם במה על פתח חצרו ועל פתח גינתו וכו'” (תוספתא שם ח'). “בראש גגו” (זבחים שם). והיתרון הגדול שיש לבמה גדולה על במה קטנה הנוגע לעניננו זה הוא כי בבמה גדולה היתה עבודה כשרה רק בכהנים לבדם, על כן זכיות הכהנים קימות במלא תקפן בבמה גדולה (תוספתא שם) ובמה קטנה “מקריב עליה הוא ובנו ועבדו ובתו ושפחתו” (שם ח‘, ת"כ אחרי מות ט’, ז'). ואין מנחה²² בבמה וכהון ובגדי שרת וכלי שרת… ומחיצה בדמים וריחוץ ידים ורגלים (זבחים קי"ג) וסמיכה ושחיטת צפון ומתן סביב ותנופה והגשה (שם). תניא: קרן וכבש ורביע ויסוד מעכבים בבמה גדולה ואין מעכבין בבמה קטנה (זבח' ק"ח).

וכל המסורות האלה מדויקות הן מאד מאד, כי הכהנים אשר מפיהם הן לנו היו בקיאים מאד מאד בתולדות עבודת הקודש ובדברי ימיה מתחלתה ועד סופה, כי הכהנים היו נוצרי תורת דברי הימים בישראל (חשמ“א ט”ז, כ"ה), ואין ספק כי דייקו ביותר ויותר בעבודה המיוחדת רק להם ונוגעת בם ביחוד.

&&& יט: משפחת הקיני

מאמר רבותינו על יתרו שהוא רעואל, שבעה שמות נקראו לו: יתר, יתרו, חובב, רעואל, חבר, פוטיאל, קיני (מכילתא שמות י"ח, א'), לא בא אלא לדרשה למצוא סניפים להרבות בשבח הגר הצדיק הזה. אבל לפי הפשט אין לפוטיאל ענין כלל לא ליתרו ולא למשפחתו (ראב“ע שמות ו', כ”ה). וגם הרמב“ן נוטה לזה. חבר הוא שם לאחד מבני בניו בדור דבורה וברק. קיני הוא שם למשפחת יתרו בכללה כאשר יתבאר להלן. ובכן אין ליתרו אלא שלשת שמות שהן שנים, כי יתר אינו אלא קצור לשון של יתרו, והוא יתרו הוא רעואל כי רבים היו בימי קדם שני שמות נקראים לאיש אחד כמו “כלאב” (ש"ב ג‘, ג’) ו”דניאל" (דהי"א ג‘, א’), ששניהם שמות לבן אחד שילדה אביגיל לדוד וכמו “לבני” (שמות ו', י"ז) ו“לעדן” (דהי“א כ”ג, ז'), שהם שני שמות לבן גרשון בן לוי, “יאשיהו” (זכר' ו‘, י’) “לחן” (י"ד) ששניהם שמות הן לבן צפניה וכיו“ב. ויתרו ורעואל הם שני שמות לאדם אחד שהיה כהן מדין בימי משה, ואת צפורה בת כהן מדין בעל שני השמות לקח משה לאשה. וחובב לא היה יתרו כי אם בן ליתרו, שהוא רעואל, כדברי הראב”ע האומר: “והנה חובב הוא בן רעואל והנה הוא אחי צפורה” (ראב“ע במדבר י', כ”ט). ואם נזכר בספר שופטים (ד', י"א) חובב חותן משה אין זאת כי אם חסרה שם בינתים מלה זעירא “בן” וכונתו “חובב בן חותן משה”. ודבר זה שחותן משה אבי צפורה היה יתרו, שהוא רעואל, וחובב היה בן לו ואח לצפורה מסתייע מן הכתובים ומוכרע מתוכם. הנה מצאנו, כי שאול אמר לבני חותן משה: “ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים” (ש“א ט”ו, ו'). ועל כרחנו אנו אומרים, שחסד זה היה החסד שנתרצה חובב למשה רבינו ע“ה ללכת עם המחנה ולהיות לו לעינים, כדברי הרמב”ן האומר “ועל דעתי כי נתרצה עליו בזה” (רמב“ן במדבר י', כ”ט). ועתה אם יהיו חובב ויתרו שני שמות לאדם אחד הרי כבר נאמר “וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו” (שמות י“ח, כ”ז). אלא על כרחנו אנו אומרים, כי יתרו וחובב שני בני אדם היו, אב ובן, ויתרו אבי חובב ואבי צפורה שב אל ארצו, וחובב בנו אחי צפורה הלך עם בני ישראל ויהי להם לעינים.

ומשפחת יתרו היתה נקראת “הקין” (שופטים ד', י"א). ועל כן נקראו בני המשפחה הזאת משפחת “הקיני” (שופטים ד‘, י“א. י”ז. ה’, כ“ד. ש”א ט“ו, ו'. כ”ז, י‘. ל’, כ"ט). אך עוד ספק בדבר אם היה הקין שבט ומשפחה במדין ועל כן יקרא יתרו רעואל המדיני (במדבר י', כ"ט) או אם היה הקין אומה לעצמה והיא הנזכרת (בראשית ט“ו, י”ט). אך מכל מקום היתה ברית בין הקין ובין מדין וידם משפחה או יחס קרבת מקום עם מדין ועמלק בתורת שכנים וקרובים. בלעם ראה את העמלקי ואת הקיני וינבא עליהם בשעה אחת (במדבר כ“ד, כ”א כ"ב). דוד בפשטו על העמלקי (ש“א כ”ז, ח') הגיד לאכיש מלך פלשתים כי פשט על הקיני (י') מפני שקרובים היו, ושאול במלחמתו על עמלק צוה על הקיני לסור מתוך עמלק (ש“א ט”ו, ו').

ובני ישראל גמלו לבני הקיני את החסד אשר עשו עמם “בעלותם ממצרים” (ש“א ט”ו, ו'), בהיותם להם “לעינים” ויטיבו להם מן הטוב אשר הטיב ה' עמם כדבר משה (במדבר י', ל“א-ל”ב). ויתנו להם נחלה בתוכם ברשתם את הארץ. וישבו בתוך בני יהודה במדבר יהודה בנגב ערד (שופטים א', ט"ז) ויבנו שם ערים (ש“א ל', כ”ט) על יד נחלת משפחת הירחמאלי למטה יהודה, ויקרא מושב הקיני אשר בנגב “נגב הקיני” ועל קרבתו אל נחלת הירחמאלי נזכרו יחד “על נגב הירחמאלי ועל נגב הקיני” (ש“א כ”ז, י'). ולאשר בערי הירחמאלי ואשר בערי הקיני (ל', כ"ט).

בימי דבורה וברק נפרד חבר הקיני מקין (שופטים ד', י"א), לאמר מנגב הקיני ויאחז בצפון הארץ עם אלון בצנענים על יד קדש נפתלי ויהי נכבד כי ברית שלום היתה בינו ובין יבין מלך חצור (י"ז) ואשתו יעל עשתה תשועה גדולה בישראל (כ"א).

בימי מלחמת שאול בעמלק הפרו הקינים את בריתם עם עמלק ויסורו מתוכם (ש“א ט”ו, ו').

מתרגמי ארמית יתרגמו “הקיני, שלמאה”.

יחס יונדב בן רכב ובית הרכבים ליתרו אין לו כל יסוד (עיין לעיל מוצא דבר ט' ראשית עבודת הסופרים בישראל).

&&& כ: ראשית אדום ועמלק

I

לעשו, הנקרא אדום על דבר נזיד העדשים (בראשית כ"ה, ל') ילדו שלש נשיו חמשה בנים. עדה או בשמת (כ“ו, ל”ד) בת אילון החתי ילדה לו את אליפז (ל"ו, ד'). בשמת או מחלת (כ"ח, ט') ילדה לו את רעואל (ל"ו, ד'). ואהליבמה בת ענה בת צבעון החוי ילדה לו את יעוש את יעלם ואת קרח (ה'). ויפרץ עשו מאד בארץ כנען בימי שבת יעקב בבית לבן בארץ ארם נהרים (ו'). ויהי בשמעו כי יעקב שב מארם נהרים ומקנה רב עם עמו, וידע כי לא תוכל ארץ כנען לשאת את שניהם “מפני סקניהם” (ז') ויעזב את ארץ כנען “מפני יעקב אחיו”. (ו') ובעת ההיא היה עשו איש עשיר ונשוא פנים “וארבע מאות איש” עבדיו ואנשי ביתו (ל"ב, ז'). ותהי גם עליו רוח בני עבר, ויסע הנגבה וישב בהר שעיר לפאת נגבה מזרחה לים המלח.

ושעיר היתה בימים ההם לעם החורי, אשר שבעה שבטים היו להם ושבעה אלופים מושלים בראשם אלוף לשבט (ל“ו, כ'-כ”א. כ"ט-ל') ויבא עשו ואנשיו וישב לבטח עמם ויתחתנו בם, כי אשת עשו אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי היא ואבותיה בני החורי היו. והחוי שבסוף פסוק ל"ו, ב‘, אינו אלא קצור לשון החורי, כי כן כתוב בפרשת יחס החורי "אלה בני שעיר החורי וגו’ וצבעון (כ')… בני צבעון… וענה הוא ענה וגו' (כ"ד) ובני ענה דישון ואהליבמה בת ענה (כ"ח). ותמנע אחות לוטן בן שעיר החורי (כ"ב) היתה פילגש לאליפז בן עשו ותלד לו עת עמלק (י"ב).

ועל כרחנו אנו אומרים, כי יצא עשו לארץ אדום מעט לפני שוב יעקב לארץ כנען כי יעקב בשובו כבר שלח מלאכיו אליו ארצה שעיר (ל"ב, ד'). והרבה לפני שוב יעקב אין לקבוע את מועד צאתו מארץ כנען, כי כן כתוב “וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו: כי היה רכושם רב” (ל"ז, ו‘-ז’) ובאבינו ביעקב ידענו, כי במקלו עבר את הירדן בהפרדו מעל עשו (ל“ב, י”א). וארבע עשרה שנה הראשונות לשבת יעקב בארם לא היה עוד ליעקב מאומה, עד כי שאל “מתי אעשה גם אנכי לביתי” (ל' ל'). ותשובת יעקב לארץ כנען אחרי רכשו את הרכוש היתה פתאם לפי העולה מפרשה ל"א, ובכן אי אפשר לאמר כי יצא עשו מארץ כנען “מפני יעקב אחיו”, לאמר מפני רכושו הרב בעת אשר לא היה ליעקב רכוש כלל או בעת אשר לא עלה עוד על לבו לצאת מארם נהרים, ובכן אין לאחר ואין להקדים אל מועד צאת עשו להר שעיר בלתי אם לקבוע אותו חדשי מספר לפני שוב יעקב אל ארץ אבותיו.

מפרשה ל"ו שבבראשית יעלה בידנו, כי ישב עשו כל ימי חייו לבטח עם בני שעיר החורי יושב הארץ מלפנים ככל אשר ישבו אברהם יצחק ויעקב לבטח בארץ כנען עם משפחות הכנעני יושב הארץ.

אך ככל אשר נלחמו בני אברהם יצחק ויעקב, אחרי מות אבותיהם, במשפחות הכנעני ויירשום, כן נלחמו בני עשו אחרי מות אביהם בבני שעיר החורי ויירשום. וכותב התורה מכוון את שני המאורעות שבשני העמים האחים ואומר “ובשעיר ישבו החורים… ובני עשו יירשום וישמידום… וישבו תחתם, כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו”… (דברים ב', י"ב). וכתוב עוד "כאשר עשה – ה' – לבני עשו אשר השמיד החורי מפניהם ויירשום וישבו תחתם (כ"ב). אולם תחת אשר לישראל עברו ימים רבים מיום מות יעקב אבינו עד רשתם את הארץ, ירשו בני עשו את הר שעיר קל מהרה (יהושע כ"ד, ד').

מדברי יהושע נשמע, כי ימי רדת יעקב למצרים וימי רשת עשו – לאמר בני עשו – את הר שעיר היו קרובים מאד. ובכן קודמת היתה קוממיות אדום לקוממיות ישראל, אשר החלה אחרי עבור ישראל את ים סוף, כי רק אז היה ישראל לגוי, ומשה היה הראש האחד לכלו. ובכן היו חבל מושלים באדום לפני המושל הראשון לישראל ושמות מושלי אדום האלה, אשר מלכים היו נשמרו לנו בפרשה (בראשית ל“ו, ל”א מ"ג). אך לא יורשי עצר היו איש מולך תחת אביו.

והנה בעלי בקורת המקרא השמחים לאחר זמן כתיבת התורה, התגוללו על פרשה זו, כי מאוחרת היא, וכי שמונת המלכים התכופים איש לרעהו במלת “תחתיו” היו קודמים רק לשאול מלך ישראל הראשון. ודבר זה עולה להם מדברי הכתוב אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך בישראל (ל"א). ואם נאמר מלך ממש הלא אין מלך בישראל קודם לשאול.

נבקרה נא דבר זה.

הנה שמונה מלכים נקובים בפרשה וכלם תכופים איש לרעהו כעדות הכתוב “וימת” פלוני וימלוך תחתיו פלוני, ועתה אם נאמר, כי אחרון שבהם היה בדור שלפני שאול ואנחנו הלא הוכחנו במגלות היחס כי שאול היה דור 21 לדור השבטים, ובכן היה האחרון שבשמונת מלכי אדום בדור 20 לאמר: בדור שמואל, והראשון שבהם בלע בן בעור על כרחו בדור 13 היה, לאמר: בדור יאיר הגלעדי, ובאמת הלא כבר מצאנו מלך אדום באחרית ימי משה (במדבר כ', י"ד) שהוא דור 6 לשבטים, ובכן קודם הוא שבעה דורות למלך הראשון וקודם לראשון הלא דבר שאין לו שחר הוא.

על כן אין לנו לפרש בפרשה זו, אלא המלכים שמלכו לפני משה כדברי הרשב“ם והראב”ע הנאמנים לנו לפשטנים גדולים. ושמונת המלכים בימי ארבעה דורות: לוי, קהת, עמרם, משה לא יקשה לנו מאומה כי משה נעשה פרנס על ישראל בשנת השמונים לימי חייו. ודור זה לא היה עוד דור רביעי כי אם דור ששי (דור נחשון בן עמינדב, אורי בן חור ואבי בצלאל, כלב בן יפונה, אלישמע בן עמיהוד, יהושע בן נון, וצלפחד) ושמונה מלכים בששה דורות אפשר ואפשר. ואף כי במלכים שאינם מולכים בן תחת אביו אפשר הוא מאד, כי קשר איש על אחיו ויהרגהו וימלך תחתיו בדמי ימיו או היו “זקנים בעת שהמליכו אותם ולא האריכו ימים” כדברי הרמב“ן. וקרובים מאד דברי הרב הזה “שאלו כלם בימי משה כבר עברו” ואז קמו אלופים למשול תחתם איש במקומו וע”כ יסמן הכתוב את אלופי עשו, שאחרי המלך השמיני במלין אלה “למשפחותם למקומותם " (מ') “למושבותם בארץ אחוזתם " (מ"ג) למען הבדילם מן האלופים, שנזכרו לפני פרשת המלכים, שלא היו אלא אלופי יחס בלבד. וראיה לדבר זה, כי בדברי הימים פרשת אלופי בני עשו הראשונה אינה נזכרת כלל, כי אם אלופי פרשה שניה לבד (רשב“ם בראשית ל”ו, מ). ורש”י בחכמתו אומר: “ואלה שמות אלופי עשו שנקראו על שם מדינותיהם לאחר שמת הדד ופסקה מהם מלכות והראשונים הנזכרים למעלה הם שמות תולדותם וכן מפורש בדה”י וימת הדד ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע”. ובקרת רש“י ורשב”ם אמת היא ופשט גמור ומסתיעת היטב מפרשה א' שבדהי“א. ודברי הרמב”ן על שמונת המלכים “שאלו כלם בימי משה כבר עברו” מוצאים להם כעין סעד בשירת הים בפסוק “אז נבהלו אלופי אדום” הוא קצת רמז כי אלופים ולא מלכים עמדו בתחלת דור המדבר בראש עם אדום, ונראים דברי הרמב"ן על האלופים “שהיתה ממשלתם בזמן מועט”. בשנת הארבעים כבר אנו מוצאים ששלח משה רבנו מלאכים למלך אדום (במדבר כ', י“ד. שופטים י”א, י"ז).

נמצאת אומר כי ארבע חליפות חלפו על בית עשו עד התנחל ישראל בארץ כנען:

א) קרוב לפני שוב יעקב מארם נהרים לארץ כנען “פנה עשו את כליו מפני יעקב אבינו” (פר“א ל”ה) וילך שעירה וישב לבטח עם החורי יושב הארץ ויהיו בניו אלופים ראשי בתי אבות, אך לא אלופים מושלים.

ב) אחרי מות עשו וקרוב אחרי רדת יעקב ובניו מצרימה, השמידו בני עשו את החורים ויירשום וישבו להם שמונה מלכים לכסא.

ג) בתחלת דור המדבר לא היה עוד מלך באדום וימשלו אלופים איש במקומו.

ד) בסוף דור המדבר כבר חזרה המלוכה לאדום.

II

ותמנע הפלגש החורית ילדה לאליפז בן עשו האדומי את עמלק הצעיר בכל בית אביו (בראשית ל“ו, י”ב). והנמנה אחרון לשבעת אלופי אליפז (שם שם, ט“ז. דהי”א א', ל"ו). ויפרדו העמלקים מעל אחיהם וישוטטו במדבר קדם מנגב ים המלח (במדבר י“ג, כ”ט), גם בעמק (י“ד, כ”ה), גם בהר (מ"ה), ובעמק או בנחל (ש“א ט”ו, ה'). וקרוב לו היתה בנויה קרית ממלכתם “עיר עמלק” (שם) ויהי גבול שדה העמלקי (בראשית י"ד, ז') מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים (ש“א ט”ו, ז‘. כ"ז, ח’). ופני הארץ נראים לכל עומד בראש ערי מואב (במדבר כ"ד, כ'). אך לא לעמלק לבדו היתה הארץ ההיא, כי גם הגשורי והגזרי ישבו או שוטטו שם (ש“א כ”ז, ח'). ועמלק היה אויב גדול לישראל, הוא היה הראשון אשר נלחם בהם ברפידים (שמות י"ז, ח') וכאשר מרו בני ישראל את פי משה ויתגרו מלחמה בכנעני, וישיתו גם העמלקים את ידם עמם ויכו ויכתו את בני ישראל (במדבר י“ד, מ”ה). והוא נלוה על מואב ועל עמון להכות את ישראל בימי עגלון (שופטים ג', י"ג), ויתקע לו יתד באפרים אשר לא משה עוד בימי דבורה וברק (שופטים ה', י"ד). עד כי נקרא בפרעתון בארץ אפרים הר אחד על שמם הר העמלקי (י“ב, ט”ו). אחרי מות דבורה שת עמלק את ידו עם מדין ובני קדם לעלות על ישראל ולשחתם (ו‘, ג’). ע"כ שמו ישראל לבם לכלותם (שמות י“ז, י”ד-ט“ז. דברים כ”ה, י“ח-י”ט). וישבר שאול את קשת גבורתם (ש“א ט”ו) ובני שמעון הכו את שארית הפלטה לעמלק (דהי“א ד', מ”ג).

&&& כא: כבושי יחיד של יהודה ובית יוסף

הסופר החכם גרץ ז“ל (435, I ) הבחין היטב, כי פסוק י”ז שבפרשה ראשונה בספר שופטים איננו ענין לזמנו, לשנת מות יהושע. ויתנהו ענין למלחמת הכנעני מלך ערד האמורה בתורה (במדבר כ“א, א‘-ג’. ל”ג, מ'). ואם נתבונן היטב נראה כי שתי הפרשיות הראשונות שבשופטים אין להן סדר רציף ויש בהן דברים שנאמרו בס' יהושע (יהושע ט“ו, ט”ו-י“ט. כ”ד, כ“ח-ל”ב. שופטים א‘, י“א-ט”ו. ב’, ו‘-ט’). ועל כן לא יפלא בעינינו, כי נאספה אל הפרשה המלוקטת הזאת פסקה אחת ממלחמה שהיתה באחרית ימי משה, ומקומה יכירנה מאד בפרשה זו המדברת בגבורת שבט יהודה, כאשר נראה עוד מעט.

למען שכלל המאורע הנכבד הזה הננו להאריך מעט במקום שקצר הסופר הח' הנ"ל ולסדר את שלשת הפסוקים מכוונים לפרקיהם.

וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב… וילחם בישראל…: וידר…: וישמע ה' בקול ישראל… ויחרם… ויקרא שם המקום חרמה: (במדבר כ"א, א‘-ג’).

וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען בבוא בני ישראל: (במדבר ל"ג, מ'). ובני קיני… עלו מעיר התמרים את בני יהודה אשר בנגב ערד… וילך יהודה את שמעון… ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקראו את שם העיר חרמה (שופטים א', ט“ז-י”ז).

הצד השוה שבשלשת המקומות שנזכר בהם: א) הכנעני; ב) ערד; ג) הנגב. אך פסוק שבפרשה ל“ג שבס' במדבר אינו אלא תחלת ספור ע”כ לא נזכר שם יותר. כנגד זה בשתי פרשיות הנותרות יש עוד צד השוה שנזכר בשניהם: 1) ויחרם – ויחרימו; 2) שם המקום חרמה – שם העיר חרמה. אך לעומת זה יש בפרשה ל"ג שבספר במדבר מלה אחת יקרה לנו מאד המבררת את כל המאורע, והמלה הזאת היא "בארץ כנען ", שממנה למדנו כי בהחרם ישראל את ערי הכנעני מלך ערד הבקיעו על כרחם אל ארץ כנען, מקום הערים האלה. ובכן זכינו לדון, כי נכנסו רבים מישראל לארץ בטרם עבור עוד כלם את הירדן.

I

כבושי יהודה

1. מלחמת ערד. אך מי מבני ישראל היו הנכנסים? דבר זה סתום בעיקר מקומו בתורה ומתפרש מפסוק שבשופטים, כי בני יהודה היו ועליהם נלוו בני שמעון (שופטים א', י"ז) ובני הקיני (ט"ז) ובאמת היתה חרמה עיר בנגב יהודה. ועין כי בני יהודה ובני שמעון לכדוה יחד היתה לשניהם יחד או עיר הגבור בין שניהם (יהושע ט“ו, ל'. י”ט, ד').

ומן הדבר זה יתבאר לנו מדוע גדלה תפארת בית יהודה על כל שבטי ישראל, עד כי נשמע תמיד “יהודה יעלה!” (שופטים א‘, ב’). “יהודה בתחלה!” (כ', י"ח). אין זאת כיי אם יען אשר הוא היה השבט, אשר נלחם המלחמה הראשוה באויבי ישראל והוא היה הראשון שנכנס לארץ. ומי יודע אם אין רמז למאורע זה בדברי רבותינו על קריעת ים סוף “מתוך שהיו [שבטים] נוטלים עצה אלו עם אלו קפץ נחשון ושבטו אחריו… לפיכך זכה יהודה למלכות” (מכילתא שמות י“ד, כ”ב). אך בכל הטובה הזאת היתה מעין רעה, כי החל שבטו זה להתנשא על אחיו.

ואם נעלה על לבנו, כי לפי מסקנת דברינו יפורש “וידר ישראל” (במדבר כ"א, ב'): וידר יהודה; וישמע ה' בקול ישראל (ג'): בקול יהודה, יתבאר לנו מקרא סתום מאד, אשר יפיץ לנו אור יקר על המון לב משה רבנו לפני השיבו את רוחו לאלהים באמרו “שמע ה' קול יהודה”, לאמר ככל אשר שמעת קולו במלחמת ערד, כן תשמע את קולו תמיד, “ידיו” יהיו תמיד רב לו ועזר מצריו תהיה תמיד כאשר היית לו אז, אך עוד אחת אשאל: “ואל עמו תביאנו” תאמר השיבהו נא לכלל אומתו ולא יהיה שבט זה לאומה בפני עצמה, כי לדאבון נפש איש האלהים, היה שבט יהודה בודד לנפשו שואף להפרד. ואם אמנם מעשי אבות סימן לבנים כי הננו מוצאים חוט זה משוך גם על אבי השבט “וירד יהודה מאת אחיו” (בראשית ל"ח, א'). ומה יפלא הדבר בעינינו, כי בעצם הפסוק הזה משתדלים רבותינו למצוא גם ברכה לשבט שמעון, כי לפי מסקנת דברינו אלה נרמז בברכה מעשה שהיה שמעון שותף בו (ל“ב מדות כ', ילקוט תתקנ”ד).

הח' גרץ העיר, כי עיר התמרים האמורה בשופטים איננה יריחו ודברו נכון הוא, אך לעומת זה החלטתו שהחליט, כי צוער היא עיר התמרים איננה נכונה, כי במקרא אין אנו מוצאים שם זה לצוער. הן אמנם מוצאים אנחנו בדברי רבותינו: “אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער " (פסחים נ"ג) אך עוד החכם ההוא מסופק בקביעת מקום העיר ההיא. ובכן מוטב לנו להניח דבר זה בסתמו, כי רבו התמרים במקומות הדרומיים לא”י ואפשר כי היו שם ערים אחדות שנקראו עיר התמרים גם מלבד יריחו וגם מלבד צוער.

1. מלחמות חברון ודביר. מלבד מלחמת ערד אשר נלחמו בני יהודה לבדם בימי משה, נלחמו בני יהודה לעצמם גם בימי יהושע ברצון יהושע וברשותו (יהושע י“ד, ו'-י”ג). ויש מלחמות אשר נזכרו במקום אחד סתם וכל הרואה אומר, כי ליהושע ולכל ישראל הן. ומקרא אחר בא ומפרש, כי בני יהודה וכלב ועתניאל ראשיהם עשו אותן, כאשר נראה מן המקראות המקבילים המובאים בזה:

חברוֹן	דביר
1. ויעל יהושע וכל ישראל… חברונה… (יהושע י', ל"ו). וילכדוה… (ל"ז).	1. וישב יהושע וכל ישראל… דבירה… (ל"ח) וילכדה (ל"ט).
2. וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון… ויכו את ששי (שופטים א‘, י’).	2. וילך יהודה משם אל יושבי דביר… (ל"א) וילכדה עתניאל (י"ג).
3. ..חברון: (יהושע ט“ו, י”ג). ויורש משם כלב את שלשה בני הענק את ששי (י"ד).	3. ויעל משם אל יושבי דביר (ט"ו) ויאמר כלב אשר יכה… (ט"ז) וילכדה עתניאל (י"ז).

אם נתבונן בסדר שלש השורות האלה יעלה לנו מתוך הראשונה, כי יהושע וישראל כבשו תחלה את חברון, ותיכף לה את דביר, ואין בין מלחמות אלה ובין המלחמות הראשונות ולא כלום. אך מן השורה השניה תעלה לנו אחרת, כי שונות המלחמות האלה משלפניהן, בהיות הראשונות כל ישראל משתתפים בהן ובמלחמת חברון ובמלחמת דביר התכופה לה לא עסקו אלא בני יהודה בלבד ובמלחמת דביר נפרט גם שם שר צבא המלחמה מי הוא, כי הוא היה עתניאל בן קנז אחי כלב. אך מי היה שר צבא מלחמת חברון לא ידענו עוד, עד שבאה השורה האחרונה ופירשה, כי כלב היה המוריש את שלשת בני ענק. ואל יאמר איש, כי רק את שלשת בני הענק הוריש הוא ואת כל יושבי חברון הכו אחרים לפניו. אין הדבר כן, כי מן השורה השנית אנו למדים כי ההולכים ללכוד את דביר הם הם המכים את בני הענק, אלא שבשורה השנית עושה הכתוב את עם המלחמה עקר ובשורה השלישית הוא עושה את שר צבא המלחמה עקר. ומלבד זה הנה הכתוב, ביהושע י‘, ל“ט, המובא פה בשורה הראשונה במלחמת דביר, אומר “וילכדה… לא השאיר בה שריד”. ואם לא נשארה בה נפש להכות בה שנית הרי מוכרע הדבר מתוכו, כי עתניאל, שלכד אותה לא לכד והכה אותה אלא הלכידה וההכאה האחת המפורשת בספר יהושע, ואם היתה מלחמת חברון תכופה לפניה, אין זאת כ”א היא היא המפורשת ביהושע (שם ל"ה). והיא היא השנויה בס’ שופטים א‘, י’. ושני הפסוקים לא אמרו אלא דבר אחד אלא שספר יהושע (י') עושה את מלכה ואת הנפש בה עקר וספר שופטים (א‘, י’) תופש את דבר הענקים לעקר.

למען ברר דבר זה עוד יותר יש לנו להקביל איש אל רעהו את המקראות המדברים במלחמת הענקים ונראה, כי דבר זה, שאמרנו בכלל מלחמת חברון חוזר ונראה ומתקיים מאד גם בפרט של הענקים, כי גם שם תלה הכתוב ביהושע ובכל ישראל את מלחמות כלב ועתניאל נשיאי יהודה.

א.	ב.
1. ויבא יהושע… ויכרת את הענקים מן ההר (יהושע י“א, כ”א).	1. ויאמר… כלב (י"ד, ו'). תנה לי את ההר… כי ענקים שם… והורשתים. (י"ב) ויברכהו יהושע ויתן את חברון לכלב (י"ג).
2. מן חברון (שם).	2. ולכלב… נתן…. חברון: (ט“ו, י”ג). ויורש משם… את שלשת בני הענק (י"ד).
3. מן דביר (שם).	3. ויעל משם אל יושבי דביר… (ט"ו) ויאמר כלב… (ט"ז) וילכדה עתניאל (י"ז).

מן העמוד הראשון א אנו שומעים, כי כריתת הענקים מן ההר מן חברון ומן דביר נעשתה בידי יהושע. והנה בא העמוד השני ָָב ומודיע לנו בשורה הראשונה 1 כי כלב שאל מאת יהושע לתת לו את הר חברון אשר שם הענקים והוא יורישם, ויהושע נתן לו את שאלתו בכל לב. בשורה 2 יודענו עמוד ב כי אמנם כלב היה המוריש את הענקים מחברון, ואין לאמר כי יהושע הוריש ענקים והותיר, ואת הנותרים הוריש כלב. אי אפשר לאמר כן, כי ביהושע כתוב “לא נותר ענקים בכל ארץ בני ישראל” (י“א, כ”ב). אלא על כרחי אני אומר כי כלב הגומר את כריתת הענקים מהר חברון, הוא היה גם המתחיל, ולא נקראה כריתה זו על שם יהושע אלא מפני שהיתה ברשותו וגם בברכתו (י“ד, י”ג). ושורה 3 בעמוד ב המודיעתנו, כי תכופה היתה לכידת דביר ללכידת חברון ולכידה זו לא היתה אלא אחת כאשר הוכחנו זה מעט באה ללמדנו על שורה 3 שבעמוד א כי כריתת הענקים בדביר לא נעשתה בידי יהושע עצמו כי אם ברשותו ובמצותו. וביד מי? ביד שליח שלוחו, הלא הוא עתניאל שליח כלב כי שר צבא אחר זולתו לא הטפל בלכידת דביר.

ובכן זכינו לדין, כי לא יהושע לבדו וכל העם ביחד לכדו את הארצות, כי שבט יהודה נפרד ממנו, וישם את כלב ואת עתניאל ראשי שבטו בראשו ויעשו מלחמה ויצליחו.

ולפ“ז יש לנו לחלק את שבעה עשר הפסוקים הראשונים שבספר שופטים לשלשה חלקים וכל הקודם בפרשה מאוחר בזמן. שבעת הפסוקים הראשונים יספרו את מלחמות בני יהודה בכנעני ובפרזי ובאדוני בזק אחרי מות יהושע. שמונת הפסוקים שלאחריהם יספרו את מלחמת בני יהודה שלפני זה בעוד יהושע חי כאשר בררנו למעלה, ושני הפסוקים האחרונים עד פסוק י”ח המספרים את מלחמות בני יהודה באים להודיענו, כי שמעון היה בעל ברית ליהודה גם בימי משה ואחרי מות יהושע רק חדש חדשו את בריתם.

1. מלחמת ירושלם. ואחרי שזמן מלחמת חברון קבוע לנו, כי בימי מלחמת יהושע בחמשת המלכים היה וקודם למלחמה זו כתוב "וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו אותה ויכוה (שופטים א', ח) ותיכף לה כתוב ואחר ירדו בני יהודה וגו' (ט') וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון ויכו וגו' (שופטים א‘, י’). ובכן עולה לנו מסדר הפרשיות, כי כבוש ירושלם ושרפתה בידי יהודה היתה גם היא בימי יהושע. ודבר זה הוא פרק חשוב במלחמות חמשת מלכי האמורי אשר אדוני צדק מלך ירושלם היה ראש בעלי המלחמה, ואין ספק כי לא נקו אותו בני ישראל, ובאמת רשום הוא שלישי למלכי הארץ אשר הכה יהושע (יהושע י"ב, י'). ואף כי לא יכלו בני יהודה להוריש את היבוסי מירושלם בכך זאת הלא תקעו להם שם יתד (ט“ו, ס”ג) ובכן אין זאת כי אם מלחמה קדמה להם שם. ואחרי מות יהושע הננו רואים אותם מביאים את אדוני בזק שמה. ובכן אין זאת כי אם תפיסת יד היתה להם שם.

ועל פי הדברים האלה הוסיפה שלשלת מלחמות בני יהודה חוליה אחת חשובה מאד מאד ושם החוליה ההיא “ירושלם”. ובכן כבשו בני יהודה את ירושלם ראשונה ואת חברון אחריה ואת דביר לאחרונה בימי יהושע.

כבוש עזה אשקלון ועקרון האמור בס' שופטים (א', י"ח) היה בלי ספק אחרי מות יהושע. כי אחרי כלות כל המלחמות בימי יהושע נחשבו חמשת סרני פלשתים בתוך הארץ הנשארת הרבה לרשתה (יהושע י"ג, ב‘-ג’).

II

כבוש בית יוסף

גם בני אפרים ומנשה נפרדו לנפשם וילכדו את בית אל (שופטים א', כ"ה), ואין ספק, כי גם כבוש זה היה בימי יהושע בהלחמו על העי ובהשתתף גם בני בית אל במלחמה (יהושע ח', י"ז) כי כן נמנה מלך בית אל בתוך ל"א מלכים (י“ב, ט”ז).

ובכלל הדבר היה יהושע נוח מאד לתת רשות לכל שבט להלחם ולכבוש לעצמו, כאשר יתבאר מתשובתו, אשר השיב לבני יוסף (יהושע י“ז, ט”ו-י"ח).

כב: קדמות התורה ואחדותה

מיום אשר שמה בקורת המקרא לה לחוק להכחיש את המפורסמות, להטיל ספק בודאות ולשנות את הידוע, בטל הכלל הקדמוני האומר: “כל דבר בחזקתו הוא עומד, עד שיודע לך במה הורע”, ונהפוך הוא, כי כל המחזיק בשלו עליו הראיה, כל המשנה ידו על העליונה. טענת “לא ראינו” היא היא ראיה גמורה שאין להרהר אחריה, וכל המרבה לשבש הרי זה משובח. ואע"פ שספרי חול נאמנים להעיד על עצמם, ספרי קדש אינם נאמנים כל זמן שאינם מביאים עדים מן השוק. כי במקום שהבקורת החדשה פוסלת את ספרי קדשנו אשר קול צלול וטעם בריא עולה מכלם וחיי רוח וכח מתרגשים בם שם שם היא היא מכשרת לערים את שברי לוחות אשור, בבל ומצרים ובלויי מגלותיהם אשר הוציאום רולינסון שראדר אופרט ואברם מקברותיהם. העמים האלה וסופריהם גם בחייהם היו קרוים מתים קל וחומר במיתתם ואת ספריהם מלאו קדים עמל ורעות רוח ואת האובות המצפצפים והמהנים העלגים והמגמגמים האלה הכשירו מבקרי המקרא החדשים לעדים להעיד על תורתנו נביאינו וכתובינו. הטובה עדות זו מעדות חרש שוטה וקטן או מעדות ישן רואה בחלום או גוסס שדעתו מטורפת עליו על אדם ער זריז ופקח? חלילה לנו להקל בכבוד החכמים הנקובים בשמותיהם האומרים להציל דבר מפי עדי עץ ואבן אלה על תולדות הגוים ההם, אשר זולתם אין להם מוצא אחר לתולדותיהם. אך אולת היא לשאול בתרפים האלה על כתבי הקדש, אשר לא פסקה מהם חיתם המלאה והבריאה עד היום הזה, על הדבר הזה תכון תלונת ישעיה הנביא: הלא עם אל אלהיו ידרש! בעד החיים את המתים?

מלבד קדמוניות עמי הקדם אשר חטטו החוקרים הנקובים מעיי הערים העתיקות שנעשה למקור בקורת המקרא, היתה גם הלשון העברית למקור בקורת כזו בידי חוקרים אשר יש בתוכם אנשים שעליהם דומה לשון זו גם היא כלוחות אשור ומגלות מצרים, בהיותה בעיניהם יבשה צנומה ודוממה מבלי דעתם אותה אל נכון ומבלי הרגש את רוח החיים המתפעמת בכתבי קדשיה ומבלי התרגש מהם. אבות הבקורת הזאת הם חכמי העמים, אשר בראותם כי חרב הבקורת נטושה על ספרים קדמונים השתדלו בכל עז לתת גם את ספרי קדש ישראל למאכל לפי החרב הזאת, למען אשר לא תגדל תפארתם על ספרים אחרים, אשר יקרו להם. ומרבית חכמי הגוים ההם, א, כי עשו חיל מאד בדקדוק הלשון בבירור שמות המקומות הנקנים בידיעת המדעים הנוהגים, אשר פשטו בזמננו, הנה רואים אנחנו, והמובהק שבחכמי פרשני דורותינו הרב שד“ל ז”ל העיד “כי לא הועילונו כלום בהבנת המקראות, אבל בדו להם פירושים רחוקים מאד מדרכי הדבור העברי והרעיון העברי” (שד"ל אוצר נחמד 203) “וגם פירושיהם הטובים לקוחים הם רובם מן המפרשים שלנו… וכאשר נטו מאחרי חכמי ישראל לא אמרו על הרוב אלא דברים בטלים” (שד"ל הקדמתו לישעיה). עדות חכם וצדיק זה, אשר כל ימיו לא יצא דבר שוא מפיו ואשר מומחה הוא להעמיק בידיעת כתבי קדשנו מאין כמוהו מתקימת ומתבארת מאד לכל רואה פירושי חכמי הגוים ודברי בקרתם במקומם, וכדברי החכם הזה נאמר גם אנחנו “ובראותי רבים מבני עמנו… טועים אחריהם ומקבלים דבריהם בלי הבחנה, והדעות הכוזבות החלו להכנס במחנה העברים, מצאתי עצמי מחויב להביא אותן במצרף כדי לפקוח עיניהם ולהצילם מהיות גם הם נפתים אחריהן” (שם).

הנה המבקרים הנאמנים הוכיחו את קדמות התורה ואחדותה מן דרך הכתיבה המיוחדת לה המעידה על פשטות עתיקה מאד, שאינה נמצאה אלא בה ולא בנו"כ.

בימים הקדמונים מאד לא נבדלו עוד שמות הלשון הבדלה קוצצת ופוסקת בין זכר ולנקבה, כי היו שמות העצם ושמות הַלְוָאי משותפים, ועקבות דבר זה אנו מוצאים רק בחמשה חמשי תורה תבדם: “הוא” יאמר לזכר ונקבה בכל התורה כלה, חוץ מאחת עשרה פעמים אשר כתוב לנקבה “היא” ביוד. “הנער” יאמר בכל התורה כלה לזכר ולנקבה, ונערה בהא לא תמצא בלתי אם פעם אחת. ואין סימן בין הוא והיא או בין נער לנערה בלתי אם בנקוד בלבד, שבמקום אשר מלת הוא משמשת בלשון נקבה נקדו את ההא בחיריק אע“פ שו”ו כתובה אחריה ובמקום אשר תיבת נער משמשת בלשון נקבה נקדו את הריש בקמץ.

ואנחנו מצאנו, כי יש גם מלין שלמות שתשמיש משמען בתורה אינו דומה לתשמיש משמען בספרי הקדש המאוחרים. כגון “העדה” היא שם קבוץ לאומה הישראלית בלשון התורה, ובלשון הנביאים לא יבוא שם זה בלשון הפשוטה, כי אם בדרך הפיוט. אך מלת העדה נוהגת גם ביהושע גם בשתי פרשיות האחרונות שבס' שופטים הקדמוניות מאד.

אך בכל היות הראיות האלה נכונות, עודן רק תרומה קטנה לבירור קדמות תורתנו ואחדותה ולא תספקנה להכריע בהן את אנשי ריבנו להעבירם מדעתם הקבועה.

למען עלות בידנו דבר זה יש לנו לעקור את הדעה הזאת מעקרה ולהוכיח מה דקו ומה רפו שרשיה.

הן צר גבול מאמר זה מהשיב על כל סעיף קטן מדברי מבקרי המקרא, על כן נשים פנינו אל השרשים.

קדמות עמנו ותורתו העתיקה היתה למפגע גם לסופרי יון באחרית ימי הבית השני ולכל תלמידיהם בוזי עמנו עד היום הזה וגם לקצת אחינו הרואים בענותם היתרה את חכמי עם אחר כמקור כל חכמה ובינה גם בדברי תורתנו פרי רוח עמנו. כי צרה בישראל עין סופרי יון ותלמידיהם ויזכרו את תורת אמם כי קֵדמוס הצידוני היה מורה הכתב באחרית ימי האלף השלישי וישאלו שאלה חמורה מאד: איך נכתבה התורה בידי משה כחמש מאות שנה לפני ימי קדמוס? וישכחו בחריפותם הגדולה, כי קדמוס היה רק המביא את הכתב מארצות הקדם אל היונים הבוערים עוד בימים ההם, ומשה הלא היה במצרים. החוקרים הבאים אחריהם השתבשו גם הם למנות את ימי כתב האותיות מקדמוס והלאה וימודו במדה היונית את כל העולם כלו, אך עתה כבר התברר הדבר לחכמי חוקרי קדמוניות באמת, כי כתב האותיות עתיק הוא מאד, וכי ידעו אבותינו את כתב האותיות במצרים לפני הולד מרע“ה. עיין מוצא דבר 6 “ראשית עבודת הסופרים בישראל”. וגם החוקרים המובהקים האחרים קובעים את ארץ מולדת כתב האותיות בתוך עמי בני שם; ויש מהם אשר יחשבו את זמנו משנת תש”ס לאלף השני, לאמר 2000 לפני מנין הרגיל. ומעתה אין עוד תשובה על קדמות התורה מצד מציאות הכתב.

מלבד התופסים עלינו מצד זמן הולדת הכתב קמו קצת חוקרים, אשר לא התישב על לבם דבר יציאת עם רב כבני ישראל מאב אחד. ובכן חשבו את ספר התורה כחזון לב סופר מאוחר.

המהדרים שבמהדרים במבקרים האלה אומרים, כי עזרא הסופר כתב את התורה מדעתו ויתלה אותה במשה המוציא את ישראל ממצרים למען תת כבוד קדמות לחקיו.

על זה נערב את לבנו לשאול שאלות אחדות:

אם כתב עזרא את התורה מדוע לא הזכיר את פרס הגדולה בימיו מכל הממלכות בלוח העמים לאמר בספר בראשית פרשה י'?

הלא מודעת היא, כי גם ביד הכותים נמצאים חמשה חמשי תורה וספר יהושע, ואלו היה עזרא כותב התורה ההיו הכותים אויבי עזרא ושונאי כל פרי רוחו מאמינים לו לקבל מידו תורה אשר לפנים לא ידעוה ולא היה זכר לה? והקושיה הגדולה שבכלן הנה יש אתנו מסורות נאמנות משיחות לפי תמן, אשר כל מבקר בקורת לאמתה לא יוכל לכפור באמתתן המתבארת מתוכן ובקדמותן העתיקה מאד, כי מראשית ימי הבית השני הן. נשמע נא מה בפיהן. האחת אומרת: “אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצוות” (מגלה ט':); והשנית: “חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים ושכינה ורוה”ק ואורים ותומים" (יומא כ"א:). “משנגנז הארון נגנזה עמו צלוחית של שמן המשחה וכו'” (שם נ"ב:).

והנה שלשת המסורות מפרשות זו את זו ומתפרשות זו מזו והכלל העולה מכלן, כי הארון כבר היה נגוז – לאמר: חסר בכל ימי הבית השני ועמו נגנז גם שמן המשחה גם האורים והתומים ובלא שמן המשחה לא היה עוד כהן משוח כי אם כהן מרובה בגדים ומרובה בגדים לא היה כשר לעשות “פר הבא על כל המצוות” והוא הפר האמור בחומש הפקודים (במדבר ט“ו, כ”ב-כ"ו). ואם כן הלא יקשה לנו, אם תמצא לאמר כי עזרא כתב את התורה ומדעתו, למה זה צוה מצוה זו שאי אפשר לקימה כלל וכלל? ולמה כתב את פרשת הארון ואורים ותומים ושמן המשחה, אשר לא היה להם עוד מקום בימיו? מלבד קושיה זו מהלכות עבודה האמורות בתורה שאינן ראויות כלל וכלל לזמן עזרא, הלא יקשה לנו גם מסדרי האומה שנשתנו מן ההפך מימות משה עד ימות עזרא: חזרת קרקעות לבעליהן ביובל וכל התלוי בה שנהגו, ושיכלו לנהוג רק בימי בית ראשון, לא נהגו מעולם בארץ בימי בית שני כלל וכלל, מפני הטעם המספיק מאד “בזמן שכל יושביה עליה”. ועתה אם עזרא כתב את התורה ומדעתו, למה צוה לריק דברים שאי אפשר לקימם?

ומה מקום היה אז לשנון הגדול ששנן נותן התורה לישראל את מצות אהבת הגרים והלא בעת ההיא היה ישראל הגר בארץ אבותיו, והגרים הלא המה העממים הקטנים שנאחזו בארץ ועל כלם השמרונים היו משנאיהם ומנדיהם. ואז הלא היה לישראל לקים מצות אהבת גר בעצמו, כי הוא היה הגולה והנרדף.

ובכן באים דיני עבודת בית המקדש ודיני נחלה ודיני המוסר, ומעידים על עצמם כי התורה לא בת דור עזרא היא.

אך יש מבקרים הנוחים מעט מאלה, ואומרים כי סופרים מן הכהנים ומבית לוי כתבו את התורה בימי הבית הראשון, וישימו את נוצרי התורה האלה גם ליוצרי התורה, אשר כתבו אותה מדעתם, ומטעמים רבים, שהאחד מהם הוא לשוות על קדמות עמם הוד והדר ביחסם אותו אל אב אחד, ודבר זה אי אפשר לדעת המבקרים, ששכחו כי דבר יחוס האומה לאב אחד רחוק הוא רק בעמים האריים הנוחים להטמע ולהזדוג ולהתערב בשאינו מינם ולשכוח את גזעם, קרוב הוא מאד בעמי בני שם השומרים את יחש מולדתם מכל משמר. והדבר אשר היה קשה בראשית ימי התרבות באירופה למשפחה מרובה באוכלסים לשמור את כינוסה מפני האקלים הקשה, המכביד את ידו, להנטש על פני הארץ לבקש לו איש איש מפלט מקרח ולבנות איש איש בנין מוצק, הקולטו במקומו ואינו נותן לו עוד לנסוע לדגל משפחת בית אבותיו, הדבר הזה קל היה לבני אזיז הנוחה באקלימה, אשר קרח אין לה כלל לבחור להם מקום רחב ידים בערבות הרחבות מאד, ולכונן להם אהלים קלים למסתר רק מזרם ולהעתיקם ולחנות ולנסוע תמיד לדגל אחיהם בני אביהם. ודבר זה נשמר באמת עד היום בסדר בתי אבות – פאטריארכאליסמוס – הקים עוד במלואו בתוך הבידוינים הערבים בהיותם בני שם רועי צאן ויושבי אזיא הנוחה באקלימה. ומתוך השגיאה הזאת, באו לבקר מומים במאורעות, שאירעו את שלשת אבותינו ולהוכיח מתוכם, כי לא מעשים שהיו המה, כי אם פרי רוח מליצים, ויתנו את האמור של זה בזה, ועד כמה נכונו דבריהם, כבר הוכחנו במוצא דבר סימן ה' “ברית מלכי פלשתים עם אברהם ויצחק”. אך עוד יש לנו לשאול אם אמת הדבר, כי מעשה אבות לא היה ולא נברא אלא משל היה, שיצרו להם סופרים מאוחרים, לרומם ולקדש את מולדת עמם ולעשותה לחטיבה אחת בעולם, מי המריץ את הסופרים ההם לעשות את אברהם גם לאבי העמים בני הגר וקטורה ולעשות את יצחק גם לאבי עשו? והרי מן הסופר הבודה מלבו דברים שאין להם שום עקר של ממש, לא תבצר ליחד את קדושיו, שיצר לו בדמיונו, ביחוד גמור לאבות עמו בלבד, אשר רק ביקרם הוא חפץ ואותה הוא מבקש, ולא לשתף בגדולה זאת עמים אחרים אשר צוררים היו לו בימי הבית הראשון. ואם ישיב איש, כי ידוע ומפורסם היה כי קרובים היו בני הגר וקטורה ובני עשו לישראל, ולא היה עוד אפשר לסופר להכחיד את הדבר תחת לשונו? הלא אפשר היה לסופר ליחשם להרן ולנחור שתולדותם לא נתקדשו עוד, ככל אשר היו עמון ומואב? ועוד אם היו כל הנפשות והמאורעות שבס' בראשית רק יצירי דמיון ח"ו, שלא נוצרו אלא לברוא לנו אבות, אשר יֵאמר להם אילי הצדק, למה היה לסופרים לבדא מלבם דברים אשר גם ראשי חסידי ישראל תפשו עליהן (רמב“ן בראשית י”ב, י‘. שם שם ט"ז, ו’).

הדברים האלה דים להוכיח, כי מעשי אבות גופי מאורעות קימים הם, אשר אי אפשר לשבץ ולכרכב בם כטוב בעיני הסופר ולהחליקם ולמרטם, למען היות להם ברק, כי אם לשוות אותם כהויתם.

מלבד הפסול הזה, אשר אמרו להטיל באמתת קדמות התורה אמרו למצא בה עוד סימן של איחור בפרשת תולדות מלכי אדום (בראשית ל“ו, ל”א-מ"ג). אך מתברכים אנחנו בלבבנו, כי במוצא דבר סימן כ"א “ראשית אדום ועמלק” עלתה בידנו לעקור ערעור זה מעקרו.

על כל תולדות יוסף ומעשיו במצרים ענה הפילולוג פרופיסור יוליוס פירסט המובהק בחקרי תולדות העמים הקדמונים, כי לפי הבקיאות העמוקה והמדוקדקת בדרכי מצרים והליכותיהם, הנשקפת מן הפרשיות ההן, אי אפשר להן להכתב, כי אם לפני משה. ואם הוא תפש את המרובה להקדים את חבור פרשיות אלה לפני מרע“ה, הלא יעלה בידנו, כי לכל הפחות אי אפשר לאהרן מימות מרע”ה.

וככל אשר החליט הח' פירסט כי תולדות יוסף עתיקות הן מאד, כן החליט החכם מונק כי ברכת יעקב לבניו פרי רוח יעקב היא.

גם במעשה מלאכת המשכן אמרו המבקרים הפסלנים למצא כדי תפיסת יד להוציא את הפרשיות ההן מחזקת קדמותן, כי לא התקבלה על דעתם, כי ימצא כסף וזהב בידי יוצאי מצרים במדה רבה כזאת וכי יהיו חרשים וחושבים בתוך אבותינו בימים ההם וכי ימצאו עצים במדבר. ויבאו לכלל החלטה כי לא נכתבה כי אם בימי המקדש, למען הוסיף עליו תוספת קדושה ומורא בעיני העם, בשמעם, כי גם משה עשה מקדש. והנה על דבר הכסף והזהב, אם גם נתפוס את המרובה שבמסקנת החוקרים בערך ככר הזהב ובערך ככר הכסף ונכוונם אל הטלנטים היונים, הנה יהיה כבר הזהב 16200 פרנק וככר הכסף 9375 פרנק. ולפי חשבון זה אם נחלק את תשע ועשרים ככרי הזהב (שמות ל“ח, כ”ד) ואת מאת ככרי הכסף (כ"ה) אשר הרימו בני ישראל למלאכת המשכן על שש מאות אלף הגברים יעלה כשני פרנק ושליש לאחד, שהם 58 קאפ' רוסי בכסף לגלגולת. ועתה גם אם נשכח את דבר הנצול (שמות י“ב, ל”ו) ואת מלחמת עמלק, שקדמה להקמת המשכן, שגם לה לא היה אפשר בלא בִזה, היחשב סך מצער כזה אפילו לעושר כל שהוא? וככל אשר לא היה להם מעצור לבנות משכן במדבר סיני ממחסור זהב וכסף, כן לא עמד מחסור העצים לשטן לבנין זה, כי רבים הם עצי השטים בסביבות הר סיני והערבים יקראו לעץ זה “שנט” (והנון הנבלעת כמו בת-בנת, חטה-חנטה), ואת דבר היות חרשים העושים בכל מלאכה בישראל, בהיותם עוד במצרים הלא בררנו במו“ד סימן י”א: “קדמות המלאכה בישראל” ממקראות, אשר גם העזים שבמבקרים לא יערבו את לבם לאמר, כי נכתבו למען התהלל, כי דרך המתהללים להשמיע את דבריהם בקולי קולות באזני דורם ולא לספר בסגנון קשה קטוע וסתום ובפרשה נעזבה, אשר שנים לאלפים תעבורנה עד אשר ימצאו חוקרים, אשר יתבוננו עליה והוציאוה ובררוה ברוב עמל ויגיעה.

ובכן בטלו טענות מחסור הזהב העצים וחכמי חרשים, ועתה נשיבה נא אנחנו את האופן על המבקרים ונשאל גם אנחנו אותם דבר אחד: לוא היה כדבריהם, כי המשכן כתמכונתו, אשר הוא כתוב בתורה אינו אלא דבר שבדו להם הלוים למען הגדיל בעיני העם את תפארת המקדש, אשר הוא היה כבודם ומעזם, קול בין העם, כי גם משה רבינו כבר בנה מקדש במדבר, כי עתה נפלא הדבר מאד, מדוע לא ערכו למשכן את דמות המקדש בעינו ממש? ולמה שינו בו שנויים רבים וגדולים? מדוע לא נתנו גם למשכן עשרה שלחנות (דהי"ב ד‘, ח’) ועשר מנורות (שם שם, ז‘. מ"א ז’, מ"ט) וכיורת עשרה (ל"ח) אולם (ו‘, ג’) כרובי עץ מחופים זהב מלבד הכרובים שעל הכפורת (כ"ג) ים הנחושת (ז', כ“ג-כ”ו) והמכונות (כ“ו-ל”ו).

אם אמר הסופר הלוי להוסיף כבוד קדוה על המקדש, בערכו לו בדמיון הקהל דמות, במשכן שעשה משה, מדוע לא ערך את דמותו בכל פרטיו ודקדוקיו, הלא מבעלי הדמיון לא יבצר מאומה. ואחרי כל אלה, אם כתבו הלוים את התורה מדעתם ולתכליתם, מדוע זה כתבו פרשת “לא תעשון אתי” המוכחת, כי לולא חטאו ישראל בעגל כי עתה היתה עבודה בבכורים ובמזבח אדמה דל ופשוט מאד, עיין מו“ד י”ח “הבכורה והלויה”. והדבר הזה הלא פוגם מעט בגדולתם, אשר לפי זה לא היתה מכוונת מתחלתה, כי אם באב בתורת אונס על כרחה כביכול.

ובכן אין תקוה למבקרינו ממעשה מלאכת המשכן לשפתם.

אך המעט מהם כי כל טענותיהם לאחר את התורה מפרשיות אלה, שבו ריקם, עוד יעיד מעשה העגל הסמוך להן, אשר לדעתנו לא לשבחם של ישראל נאמר, כי לא למען התהלל נכתב בתורה רפיון אהרן במעשה העגל, עד כי העלה עליו הכתוב כאלו הוא ח"ו עשאו, הראיה הזאת תוכיח למדי כי לא הכהנים והלוים כתבוהו.

ובכלל הדבר אולת רבה היא להחליט, כי נכתבה אפילו פרשה אחת בתורה, או ביתר כתבי הקדש, למען התהלל, כי מלבד מעשה העגל יש עוד דברים בתורה בנביאים ובכתובים, המעידים, כי כתבי קדשנו לא לשם תהלה נכתבו, כגון פרשיות “הנקראין ומתרגמין נקראין ולא מתרגמין” השנויות והמנויות במס' מגלה (כ"ה), אשר רבותינו שמו לבם לעיין בדבר, אם אין סכנה לכבוד התורה ולכבוד גדולי האומה, מפרסומם, עד שבאו לכלל החלטה ויקראו “אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם-” איוב ט“ו, י”ח, (ירוש' מגל' ד', י"א). ועל ספרים, שבאו בם דברים, שיש בם חשש גנוי לאומה, הלא יודה כל איש אשר מוח בקדקדו, כי הפך גמור הם לספרי סופרים שבחנים בדאים ועד כמה הגיעה אמתת סופרי קדשנו אשר לא חפו גם על כבוד האיש הקדוש והנעלה, יעלה לנו ממקרא אחד שבספר שופטים (י“ח, ל'. ועיין רש”י שם). והמעט מכל מבקר בקורת לאמתה, המעמיק לחקור רוח תורתנו, כי רחוק הוא מחשד שוא כזה, כי עוד יודה כי אמת הדבר, אשר קראו רבותינו על נביאינו וסופרי קדשנו, כי לא ישאו פנים כביכול גם להקב"ה בכבודו ובעצמו באמרם “יודעין הנביאים באלהיהם, שהוא אמתי והן מחניפין לו” (ירוש' מגל' ג', ז,). והמבקרים הללו באים בחול שעל גבי רגליהם ובבגדי חול שעל בשרם למוד את הקדש במדה שמדדו זה מעט לספרי האמער היוני וחבריו. אי שמים: עד מתי תמודו טפחות טפחות, דבר אשר לא ימד באמת איש קטנה שבידכם.

עוד מפגע אחד מצאו המבקרים בספר התורה, הלא הוא חזון הגלות אשר חזה משה איש האלהים על ישראל כאלף שנה לפניה. לו לא היתה דעתם צוננת, יבשה וצנומה, ושולטת רק בדברים גסים, שיד הכל ממשמשת בהם, כי עתה התברר להם כי הנבואה, אף כי פלא היא, היא היתה בישראל ומדבריה לא נפל ארצה, כאשר הודו רבים גם מקטני אמנה שבחוקרים, כי אף כי דבר סתום היא אין להכחיש בשום פנים את הויתה ואת כחה הישראל בימי הקדם, אולם אם גם לא יעלה על לבנו לבקש אמונה מיד מבקרי כתבי הקדש, בלא בצדק נוכל לבקש מהם מתינות וישוב הדעת בחקירתם, ולהבחין כי גם אם אי אפשר לעם היושב מעולם בארצו, לכלכל את דבר הגלות, כי אחרת לא יוכל לדמות בנפשו; הלא יוכל לדמות דבר זה מאד מאד, עם אשר לא נולד בארץ זאת, כי כשם שבא הוא ויגרש את היושבים הראשונים, כן אפשר לעם אחר לבא עליו ולגרש אותו.

מרבית מבקרי כה"ק אומרים לקבוע את זמן כתיבת התורה בימי יאשיהו ואת מציאת חלקיהו הכהן את ספר התורה ישוו הם לכתיבת התורה בחשאי ומסירתה בגלוי בתורת ספר עתיק ליד יאשיהו. על זה נשאל, אם נכתבה תורה בימי יאשיהו, איך שם אמציהו המלך כתוב אחד מספר דברים (כ“ד, ט”ו) לנגד עיניו, בהנקמו נקמת אביו כמאתים שנה לפני הכתבו (מ“ב י”ד, ו'). וכל מבקר מבקש אמת יודה, כי זה לתמו נכתב.

ואם נעמיק מעט להתבונן ומצאנו, כי לוא שמו המבקרים לב, כי עתה הודו גם הם, כי אי אפשר לתורה להכתב אחרי בנין בית המקדש, כי מתברר ועולה מתוכה ברור כשמש, כי בימי הכתבה לא היה עוד מלך מושל בישראל, כי כבוד המלך היה גדול מעולם בישראל מכבוד כהן גדול, והנה לפי העולה ממדרגת הקרבנות אנו רואים, כי בימי הכתב התורה גדול היה כבוד כ“ג מכבוד המושל, כי קרבן כ”ג היה פר, שנשרף מחוץ למחנה (ויקרא ד‘, ג’-י"ב) שהוא קרבן מעולה מאד וקרבן המושל לא היה כי אם שעיר עזים הקרוב מאד לקרבן אחד העם (כ“ב-כ”ג). ואלו כתבו הלוים מדעתם את התורה מה עכב בידם מבכר את המושל על פני הכהן הגדול?

שתי מצוות אנחנו מוצאים מפורשות בתורה, בדברי הממשלה “אתם עוברים… בגבול אחיכם בני עשו… אל תתגרו בם וגו'” (דברים ב‘, ה’) “אל תצר את מואב… כי לא אתן לך מארצו” (ט'). ועתה אלו נכתבה תורה בימי דוד או אחריו מה מקום היה למצות שלום אלה, אשר לדוד לא היה אפשר לעמוד בהן (עיין ש“ב ח‘, ב’. י”ד).

ולוא היו הלוים כותבים מדעתם את התורה, כי עתה השתדלו לזכור את ירושלם בתורה, למען הוסיף לה קדושה וכבוד בעיני העם ואם לא עשו כן ברור הדבר, כי נכתבה תורה לפני שים דוד את כסאו בירושלם. ומה הכריע את הלוים לוא היו הם כותבים את התורה ובודים מלבם את דבריה לתת לאם לשבט לוי ויהודה שבטי הכהונה והמלוכה המחזיקים בתורה את לאה שלא היתה אהובה ליעקב אבי האומה ולתת לאפרים שבט ממלכות האליל את רחל האהובה לאם?

אך לא לדוד לבד קדמה תורה, כי אם גם לשאול, כאשר תעיד המשמרת המדוקדקת, שהיה שאול המלך הראשון שומר את מצות “לא תאכלו על הדם”. ופרסום אסור זה בין העם (ש“א י”ד, ל“ג-ל”ד) וקיום מצות “מכשפה לא תחיה” (כ"ח, ג‘, ט’) ודקדוקי הלכות בטומאה וטהרה בימים ההם (כ"א, ה‘-ז’). כלם יחד יעידו עדות ברורה, כי קדמה תורה גם לימי שאול המלך הראשון, שסוף ממלכתו היה כחמשים שנה לפני כלות מלאכת ביהמ"ק, ובקיאות יפתח המפורטת מאד במלחמת סיחון ועוג, שאי אפשר לה להיות ידועה בכל פרטיה ודקדוקיה משך שלש מאות שנה, בלתי אם בהיותה בכתב (שופ' י“א, ט”ח-כ"ב), תתן גם היא עדיה, כי קדמה תורה גם ליפתח.

ומלבד כי לפני ימי יפתח וכל ימי השופטים, לא היו ימים מוכשרים לכתוב ספר גדול ונכבד כספר התורה, בהיות הימים ההם ימי מלחמה נדודים וטלטלה, אי אפשר להחליט, בכלל הדבר, כי הלוים היו סופרי התורה בשום זמן, כי לוא היו המה הכותבים, מי הכריעם לספר את כעס יעקב על לוי אביהם (בראשית ל"ד, ל') ואת קללתו אותו (מ"ט, ה‘-ז’) ואת מחלוקת קרח הלוי אבי שמואל ואבי כל בני קרח (במדבר ט"ו, א') ומחלוקת כל בני לוי (ז'-י"א) על משה, וערעורם על כהונת אהרן ואחריתם הנוראה. הלכבוד הוא להם, כי העלו זאת על ספר לזכר עולם בישראל?

והנה החכם מונק הודה גם הוא, כי אי אפשר לאחר את כתיבת התורה כמתכונתה, כאשר היא בידנו מימי יהושע. על זאת נשאל: היעלה על דעת איש בעל דעה, כי בספר אשר נכתב בארץ נושבת בארץ ישראל, יוחקו חוקים, אשר אין מקום להם בלתי אם בדור המדבר לבדו, ושאינם עתידים לחזור עוד, כל ימי עולם. והלא ידענו, כי פרשת אסור בשר תאוה נאמרה רק לדור המדבר לבדו ולא לשום דור אחר בעולם, ואשר הותר משנכנסו לארץ, היתר שאין אחריו אסור, כאשר בררנו במוצא דבר י“ט “העבודה במדבר ובגלגל עד בנין ביהמ”ק”. ואם תועלת אין בה כלל וכלל, לא לזמנה ולא לעתיד לבא ולהיות, למה נכתב גם אסורה (ויקרא י"ז, א‘-ט’)? גם התרה (דברים י“ב, כ”א)? לא כן אם נחזיק את הדבר, כאשר הוא באמת, כי משה רבנו ע"ה כתב את תורתנו, אז נכון הדבר מאד, כי בתחלה משהוקם המשכן כשנאסר בשר תאוה העלה את האסור הזה על ספר התורה בשביל דור המדבר, שגם להם נתנה תורה, ומשבאו לארץ ובשר תאוה הותר להם לא זזה פרשה ראשונה ממקומה, ככל אשר לא זזה פרשת מצות קדוש בכורים ממקומה, גם אחרי אשר נסבה הכהונה לבית הלוי.

סוף דבר: אם לא ינקש החוקר הישראלי אחרי חכמי העמים האחרים, הנופלים הרבה מחכמי עמו בידיעת ספרי תורת ישראל ונביאיו, ונשען על בינתו במקרא היצוקה כמעט ברוחו מיום הולדו, אם לא יסלף אותה בהתחכמות שלא כדרכה, יתברר לו כשמש בצהרים כי תורת ה' תמימה ועתיקה היא, וכי כלה נתנה מרועה אחד על פי ה' ביד משה. והמעט ממנו, כי רק אז יהיה לבו שלם עם התורה הזאת ללכת בה, מה שאי אפשר בשום פנים כלל וכלל בהעשותה ח"ו קרעים קרעים ביד מבקרי מומים, שרק מומי עצמם עאינם רואים ואינם מבקרים, כי גם בחקר דברי ימי עמם ילכו לבטח דרכם ולא יכשלו בשגיאות, אשר השגו גם את נפשם, גם את כל קהל החוקרים על לא דבר, כי אם מחמת התשוקה המשתוקקת בלב תינוקות אשר “דביתא דידהו תבירי מאני”. ואשר מן הילדים הרכים נאצלה גם על הגברים הקשים, אשר זאת היא גבורתם לנתוש ולנתוץ להרוס ולהאביד מאין לאל ידם לבנות ולנטוע.

&&& כג: דעת קדמונינו על ימי השופטים

רבותינו המרגישים עמוק עמוק והמבחינים את תולדות עמם הבחנה דקה מן הדקה, התבוננו בפרק ימי השופטים, כי הוא הפרק הדל והגרוע בכל תולדות בני ישראל.

ויען כי דברי רבותינו יאירו כל עין חוקר דברי ימי עמנו, הננו להעביר אותם אחד אחד.

1. “… שנתעצלו לעשות גמ”ח [של אמת, כלומר: הספד] ליהושע… באותה שעה נחלקה א"י והיתה חלוקה חביבה עליהם יותר מדאי והיו ישראל עוסקין במלאכתן, זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו וזה עוסק בזיתיו וזה עוסק בפוצמו (בבנינו) וכו'.

2. שנתעצלו ישראל מלעשות תשובה בימי שופ'.

3. שהיו מרמים להקב“ה מהם עובדין לע”ז, ומהם עובדים להקב“ה” (רות רבה א‘, ב’).

4. “שה'… לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע – ופנחס בן אלעזר עמהם – … לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם, ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל… וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה, בשתים ובשלש עד שיתישבו ישראל בארצם… והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו ישראל לארצם כאו”א מהם נכנס לכרמו, ליינו ולשדהו ואומר: שלום עליך נפשי!… כדי שלא להרבות… את הטרח… כשעשו בני בנימין דברים מכוערין…" (תנא דבי אלי' רבה י"א).

5. “אוי לדור ששפטו את שופטיהם ואוי לדור שצריכין להשפט”.

6. “שמשון הלך אחרי עיניו, גדעון וכו'” (ר"ת רבה).

7. “איזה הוא דור שכלו הבל? הוה אומר זה דורו של שפוט השופטים” (ב“ב ט”ו:).

8. “את ירובעל את בדן ואת יפתח… בדן זה שמשון… שקל הכתוב שלשה קלי עולם… אלא לומר לך וכו'” (ר“ה כ”ה).

9. “בראשונה שהיתה תורה משתכחת מישראל וכו' שנאמר והנה בועז בא וגו'” (תוספתא ברכות ו', כ"ט).

10. “תחת תומר מה תומר זה צלו מועט אף ת”ח שבאותו הדור היו מועטין" (ילקוט שופטים ד‘, ה’).

11. “מטייל ואזל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי… דכתיב ויתלקטו אל יפתח וגו'” (בבא קמא צ"ב:).

12. “ויהי בימי שפוט השופטים: הדיין אומר לאדם טול קיסם מבין שניך והוא אומר טול קורה מבין עיניך” (ילקוט רות תקצ"ז).

13. “בימי שפוט השופטים הי' אדם מישראל עובד ע”ז, והי' הדיין מבקש להעביר עליהם מדת הדין והי' בא ומלקה את הדיין וכו'" (ב“ר מ”ב).

14. “יפתח הגלעדי דכתיב והיה היוצא וגו' והעליתיהו עולה – שופט' י”א ל“א – והיינו דקאמר להו נביא לישראל: הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם כי מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי” – ירמיה ח‘, י"ב – תענית ד’.

כד: זמן פסל מיכה ופילגש בגבעה

מעשה פסל מיכה ומעשה פילגש בגבעה קרובים הם בפרשה ודומים הם בפסוק הכוללים יחד “בימים ההם אין מלך בישראל” (שופטים י“ז, ו'. י”ח, א‘. י"ט, א’. כ“א, כ”ה). והפסוק “איש הישר בעיניו יעשה” (י“ז, ו', כ”א, כ"ה). ואף כי בפרשה הם כתובים בסוף הספר עקר אותם התנא בעל סדר עולם ממקומם ויקבע את זמנם בראשית ימי השופטים, ואלה דבריו: “עתניאל… מ' שנה, צא מהן שנוי שעבוד של כושן רשעתים ח' שנים בימי כושן רשעתים הי' פסלו של מיכה… ובימיו היתה פלגש בגבעה” (העי' תרא“ר י”א).

(ס“ע, י”ת) וגם יוסיפוס קובע את זמן מלחמת הגבעה אחרי מות יהושע ואחרי כן מלחמת בני דן בלשם. עיין קדמוניות (12–9, 2, V ).

קביעות זמן זו מתקימת ומתאשרת מצדי צדדם.

1. הלוי הולך “לגור באשר ימצא” (שופטים י"ז, ח').

2. “שבט הדני מבקש לו נחלה” (י"ח, א').

שני אלה יעידו כי החלוקה בכללה וחלוקת ערי הלוים בפרטה לא נגמרה עוד.

1. ירושלם נקראה עוד בפי הסופר “יבוס”, כי “היא ירושלם” (י"ט, י'). תקון סופרים היא של אכנה“ג או שלפניהם, ושם “יבוס” נשתקע אח”כ כלו מישראל.

2. עוד היתה יד בני הימני רפה בירושלם מאד, עד כי נחשבה ל“עיר נכרי” ובאחרית ימי השופטים בימי אביו של שאול, כבר אנו מוצאים ראשי אבות לבני הימיני בירושלם (דבהי“א ח', כ”ח. ל"ב).

3. “כל ימי היות בית אלהים בשילה” (שופטים י“ח, ל”א). לאמר מראשית זמן זה עד סופו ובכן היתה תחלת עבודת פסל מיכה בדן בתחלת ימי שילה ולא בסופם.

4. “יונתן בן גרשום בן מנשה” (ל') הלא ידענו כי הנון התלויה אינה אלא לכבוד של מרע"ה ובכן הי' בן דוד עתניאל.

5. “ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן עומד לפניו [לפני הארון] בימים ההם” (כ', כ"ח). ובכן היה דור זה תכוף לדור יהושע.

6. שם “העדה” סתם בתורת שם פשוט לכלל ישראל לא ימצא חוץ מחמשת חומשי תורה וספר יהושע אלא פעם אחת בכל המקרא (מ“א י”ב, כ'). ובימי הגבעה אתה מוצא שם “העדה” ארבע פעמים (שופטים כ‘, א’. כ“א, י'. י”ג, ט"ז).

ואנחנו סדרנו את מלחמת עתניאל בכושן ראשונה, ואת כבוש לשם בידי בני דן אחריה, כי בימי כושן היה עקר מחנה הארמים בצפון הארץ הקרובה לארצם, ואז לא היה אפשר בשום פנים לבני דן לנצח שם ביד רמה.

מלחמת פלגש בגבעה אין ספק, כי היתה אחרי מלחמת דן, כי כך היא סדורה בפרשה ובסדר עולם ובה כתוב “למדן ועד באר שבע” ודן זו הלא היא דן הצפונית, שלפני מלחמת בני דן לא היתה ולא נבראה עוד.

&&& כה: נדר יפתח ונזירות שמשון

בדבר נדר יפתח וקיומו רבו הדעות. רבותינו חכמי התלמוד והמדרש מבארים את הדבר כפשוטו, כי העלה אותה לעולה ממש, ודבר זה מסתיע מן הכתוב האומר “ויעש לה את נדרו” (שופ' י“א, ל”ט) ונדרו הלא ידענו, כי היה לאמר: “והיה היוצא וגו' והעליתיהו עולה” (ל"א). והראב“ע והרד”ק בשם אביו החליטו, כי קיום נדרו לא היה אלא הפרשת בתו פרישות עולם לבלתי היות לאיש כל ימי חייה, כי אם להיות בתולה ציילנית כמשפט הנשים הנזירות אשר בעמים. וחשש המבארים האלה לכבוד עמם, לבלתי התחללו בתועבת זבחי אדם המריצם להחליט כזאת. אך באמת לא גוף מעשה איש יחיד הוא המכבד או המנבל את האומה בכללה, כי אם הרושם, שעשה מעשה זה לדורות, הוא הבָחון לבחון על פיהו את רוח העם ואת דעותיו, ואת הרושם הזה נראה עוד מעט.

אך נשמע נא דברי הרמב“ן, אשר הבחין מאורע זה בטוב טעמו לאמר: “ואל תהי נפתה בהבלי ר”א – ב”ע – האומר: והעליתיהו עולה, לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה יהיה לה' קדש, שיהי' פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה ובודוים לאלהים… ועשה בית לבתו מחוץ העיר והתבודדה שם ואיש לא ידעה והיתה בתו צרורה. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו ונתתיהו לה' והיה משרת בבית ה' לא פרוש וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי ביתו שיהיו פרושים כאשר אין בידו להעלותם עולה… אבל הדבר כפשוטו“. על הדברים הנמרצים האלה מוסיף אני עוד משלי ושואל: אם אמנם אמת בפירוש הראב”ע והרד"ק בשם אביו מה מקום יש לדברי בת יפתח: “יעשה לי הדבר הזה הרפה ממני שנים חדשים”? מה מעשה יש כאן? והלא פרישות “שב ואל תעשה” היא? ומה ענין שני החדשים? מדוע לא תתחיל למנות ימי פרישותה מיום הראשון לתשובת אביה מן המערכה אחרי כי גם עד העת ההיא לא היתה לאיש כעדות הכתוב? ואין תשובה מלשון "ואבך על בתולי " וגו' כי כשם שמלת “בחורות” (קהלת י"א, ט') שם מיוחד לנעורי הזכר, כן מלת “בתולים” כנוי לנעורי הנקבה. ודרך האדם להזכיר את אבדן ימי הנעורים ולקונן עליהם, בראותו איש מת, או הולך למות, בנעוריו, כמו: “הקצרת ימי עלומיו” “אני אמרתי בדמי ימי אלכה” וגו' שכוונת שני הפסוקים על המיתה ולא על משבתי משוש דודים ואהבים. ומלבד זה לשון עשיה הנזכר שלש פעמים בפרשה המורה תמיד על מעשה בפעל ומדת “דבר שהוא שנוי” Repetitio בפסוק "נדרו אשר נדר " הבאה תמיד לחזק ולקים דברים ככתבם וכמשמעם יכריעו מצדי צדדים, כי אין הדברים יוצאים מידי פשוטם.

ועתה נסורה נא לראות את הרושם, אשר עשה יפתח במעשהו על הדורות הבאים. לא למצוה ולא לצדקה, כי אם לחטאת ואולת חשבו לו חכמי ישראל את הדבר הזה, וכה אמרו: “אשר לא צויתי: זה בנו של מישע מלך מואב, ולא דברתי זה יפתח” וכו' (תענית ד'), “על שלא היה יפתח בן תורה אבד את בתו” (תנחומא) וגם שמועה, המקובלת באומה דנה את יפתח בנשילת איברים, ותספר כי סרה רוח ה' מעל הכהן אשר היה בימים ההם על אשר לא כהה בשופט. בפי העם נולד היה יפתח למשל: מנא הא מילתא דאמרי אנשי מטייל ואזיל דיקלא בישא לגבי קינא דשרכי… דכתיב ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים וגו' (ב“ק צ”ב:) עמל הכסילים תיגענו זה יפתח וכו' (קהלת רבה י', ט"ו).

הדבר הזה גורם לחזיון חדש למנהג אשר סמכו ראשי הדת את ידיהם עליו ובכ“ז לא נמצאהו בא לידי מעשה בפעל, כי אם בפרק ההוא. כי בראות חכמי הדור, כי אין להשיב את העם מדרך הגוים לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש, עמדו ותקנו גזירות תחת שרפה, כי מהיות ישראל לגוי עד היום הזה, לא מצאנו אב ואם מקדשים מבטן את בניהם לנזירים, אם בימים ההם: שמשון בן מנוח במצות איש אלהים “נביא דה'” (תרגום שופטים י"ג, ו') ושמואל הרמתי ברצון עלי הכהן. ועל כן כאשר עמד שמואל לנביא ויקם מבחורי ישראל לנביאים, וקרן התורה רמה בכבוד, לא מצאנו עוד במקרא מנהג זה, והפרש גדול יש בין איש נודר בנזיר מרצונו הטוב, שהוא דבר תורה, ובין מדיר את בנו לנזיר. ובשמשון ושמואל היו אמותיהם המדירות, והאבות רק טפלים בדבר. וכלל גדול הוא בפי קדמונינו “אין אשה מדרת בנה בנזיר”. וגם מה שאמרו “האיש מדיר בנו בנזיר” (נזיר כ"ח) קלושה וחלושה הנזירות הזאת, עד כי הבן יכול למחות אפילו בעודנו קטן ואין צריך לומר כשיגדל, כי אז פוקעת הנזירות ובטלה מאליה. וגם שאר קרובים, אשר בכל מקום הורע כחם לגבי האב, לענין מדיר בנו יכולין למחות אעפ”י שהאב מדיר והבן שותק. ואת רפיון הלכה זו הביע הרמב“ם בפירושו למשנה ההיא ואלה דבריו: “הוא ענין שבא מפי הקבלה אין לו סמך בתורה ולא רמז”. ועל כן קרא לנזיר כזה אע”פ שהוא מקבל את הנזירות בלי שום מחאה וערעור “נזיר שאינו גמור” (רמב“ם גזירות ג', י”ג) ומטעם זה קלה בעיני חכמי ישראל נזירות שמשון… "ר' יהודה אומר: נזיר שמשון מטמא למתים שכן מצאנו בשמשון שנטמא, ר' שמעון אומר: האומר נזיר שמשון, לא אמר כלום שלא מצינו שמשון שהוציא נזירות מפיו… ושמשון לא נזיר הוא והכתיב, כי נזיר אלהים יהי' הנער מן הבטן? התם מלאך הוא דקאמר… " (נזיר ד') ובירושלמי שם: "כן יעשה על תורת נזרו יצאה נזירות שמשון שאינה תורה… ".

מן המעט הזה נוכח, כי לו היתה נזירות שמשון אלא מנהג וזמן גורם למנהג שיבוא.

&&& כו: יחס בית שאול

יחס שאול המלך נפרט בספר שמואל בדרך פשוטה ורצופה. מבן לאב חמשה דורות וז"ל: "ויהי איש מבן ימין ושמו קיש בן אביאל בן צרור בן בכורת בן אפיח וגו‘: ולו היה בן ושמו שאול וגו’: (ש"א ט‘, א’-ב'). ובספר דברי הימים נשמרה לנו מגלת יחס של אבות שאול המלך וצאצאיו בשני נוסחות: הנוסח האחד כולל שנים עשר פסוקים (דהי“א ה', כ”ט-מ'). והנוסח השני כולל עשרה פסוקים (ט', ל“ה-מ”ד). הנוסח הראשון במקומו הוא קבוע במגלת יחס בני בנימין ולאחר שפרט בה הכתוב את ראשי האבות לבנימין אשר ישבו את היבוסי בירושלים (עיין שופטים א', כ"א) סיים ואמר: “אלה ראשי אבות לתולדותם ראשים אלה ישבו בירושלים” (דהי“א ה', כ”ח). ואחרי כן שם הכתוב את פניו אל ראשי אבות גבעון אשר בימי שאול היתה היא ממלכת ישראל. ופרשה שלאחריה אחרי גמרה את כל מגלות היחס שבספר חזרה עוד הפעם על יחס בני שאול לשם הקדמה לדברי אחרית ימי שאול וראשית ימי דוד (רד“ק דהי”א ט', ל"ה). והננו לערוך את שני הנוסחות פסוקים פסוקים כדי ליתן את האמור של זה בזה:

1	ובגבעון ישבו אבי גבעון – – ושם אשתו מעכה (דהי“א ח', כ”ט).
	ובגבעון ישבו אבי גבעון יעיאל ושם אשתו מעכה (דהי“א ט', ל”ה).
	מן הפסוק הזה זכינו לדעת כי רק ראש בית אב אחד היה לעדת גבעון ולדעת את שמו ואת שם אשתו.
2	ובנו הבכור עבדון וצור וקיש ובעל – ונדב: וגדור ואחיו וזכר – –: ומקלות הוליד את שמאה ואף המה נגד אחיהם ישבו בירושלים עם אחיהם" דהי“א ח‘, ל’-ל”ב.
	ובנו הבכור עבדון וצור וקיש ובעל ונר ונדב: וגדור ואחיו וזכריה ומקלות: ומקלות הוליד את שמאם ואף הם נגד אחיהם ישבו בירושלים עם אחיהם: דהי“א ט', ל”ו-ל"ח.
	מפסוקים אלה למדנו כי בני שמאה או שמאם יצאו ויאחזו גם הם בירושלים עם ראשי האבות הנקובים עד פסוק כ"ח שבפרשה ח'.
3	ונר הוליד את קיש וקיש הוליד את שאול וגו' (דהי“א ח', ל”ג).
	ונר הוליד את קיש וקיש הוליד את שאול וגו' (דהי“א ט', ל”ט).

והנה המפרשים מצאו במגלות יחס אלה סתירה גדולה, ליחס שאול שבס' שמואל. כי בשמואל כתוב, כי קיש היה בן אביאל, ועל נר כתוב, כי נר היה אחי קיש ובן לאביאל אביו (ש“א י”ד, נ'-נ"א), ובדברי הימים כתוב, כי נר היה אבי קיש אבי שאול ולאביאל אין זכר. אך אם נעמיק מעט להתבונן, נמצא כי אין שום סתירה כלל. ואמת נכון הדבר, כי אביאל אבי אביו של שאול ופסוק ח‘, ל"ג, ופסוק ט’, ל“ט, שבדה”י אינם סותרים לזה כלל וכלל. נבארה נא את דברינו: בשלשת הפסוקים ט‘, ל“ו-ל”ח שרשמנו פה בתורת שורה שניה למסגרת 2 נקבו עשרת בני יעיאל במלואם. שם השלישי קיש ושם החמישי שבהם נר ושם העשירי מקלות, ובכן זכינו למצוא הדמיון בספר ראשון לדברי הימים לדברי ספר שמואל (ש“א י”ד, נ'-נ"א). כי היו במשפחת שאול שני אחים, אשר שם האחד קיש ושם השני נר. אך תחת כי בשמואל כתוב כי אביאל היה אבי קיש ונר, כתוב פה כי יעיאל היה אביהם. והנה מלבד כי יעיאל ואביאל קרובים מאד במבטא הנה קרובים הם גם במשמע, כי פירוש אביאל הוא אבי אל לאמר: הוא מגינו ושומרו. ולפי מסקנת חכמי לשונות בני שם הנה גם פירוש יעיאל האיש אשר ה’ שומרו (עיין מירושלים א', 31). ובכן אין לנו עתה, כי אם קושיה אחת לאמר: אמת הדבר, כי יעיאל אביאל הוא וקיש ונר שניהם בניו היו, אבל קיש זה אבי שאול, שהי' לפי דברי ס' שמואל בן אביאל שאנחנו קורים לו גם יעיאל, קיש זה לפי דברי ס' דה"י לא בן יעיאל או אביאל היה, כי אם בן נר ככתוב “ונר הוליד את קיש וקיש הוליד את שאול” (עיין מסגרת 3). על זה אין לנו, כי אם להתבונן מעט בסדרי פסוקי היחס שבפרשה זו, את יחס משפחות עשרת בני יעיאל התחיל מן הקטן מן מקלות “ומקלות הוליד את שמאם”, כי שמאם היה איש מפורסם. כי בני משפחתו, אשר לא נקבו פה בשמותיהם ישבו בירושלים. ואחרי כן מדלג הכתוב ופוסע על ארבעה מאחיו שלא היתה בם סבה מיוחדת ליחסם, ומתחיל ליחס את נר, שהיה שר גדול בימי המלך שאול ואבי אבנר (ש“א י”ד, נ"א), אך אינו יחס פה, כי אם בן אחד לנר, ככל אשר לא יחס גם למקלות אלא בן אחד ואינו אומר אלא ונר הוליד את קיש וזה קיש אח גדול לאבנר היה. ואחרי כן פוסק גם יחס נר ודולג עוד על האחד מבני יעיאל ששמו “בעל” ומיחס את תולדות “קיש” אבי שאול ופותח ואומר “וקיש הוליד את שאול” ומיחס אחריו שבעה דורות. ובכן עלתה בידנו כי קיש שנאמר עליו בדברי הימים “וקיש הוליד את שאול” איננו קיש התכוף לו לפניו, כי קיש שלפניו הוא נכד יעיאל, ואביו הוא נר בן יעיאל, וקיש אבי שאול הוא בן יעיאל יוצא חלציו מלדה ומבטן, בלי דור אמצעי ביניהם כלל. ובכן יהי יחס שאול העולה מספר שמואל ומדברי הימים בסדר הזה:

1. אפיה

2. בכורת

3. צרור

4. אביאל = יעיאל (ואשתו מעכה) אביאל = יעיאל –

5. קיש נר – מקלות

6. שאול קיש II אבנר שמאה או שמאם

7. יונתן

8. מריב בעל או מפיבשת

9. מיכה

10. אחז

11. זמרי

12. מוצא

13. בנעא

רפה, רפיה = אלעשא ואָצל ספק הוא אם אבות ובנים הם או אחים.

&&& הערה כוללת לסדר השופטים יחוס הקרחי ויחס בית דוד וכהנים גדולים

משלשלות היחס של הימן בן יואל ושל השופטים התואמות יחדו ושלשלת היחס של מלכי יהודה המתחלת במקום שפסקו הן, יצא לנו כי ארבעים וששה דורות היו מדור השבטים ועד דור אלכסנדר מוקדן. ועל פיהם תחלקנה השלשלות הקצרות מהן לחלקים חלקים, כגון שלשלת יחס בית דוד עד יהודה אבי השבט אין בה אלא אחד עשר דורות, ובשלשלת הימן בן יואל, בן דור דוד, עד לוי אבי השבט אחי יהודה יש עשרים ושנים דורות. ובכן אין ספק כי נשמטו ממנה אחד עשר דור, ולא עוד אלא שיש בידנו להבדיל בין סדרי הדורות התכופים לסדרים המופסקים. מכירים אנו את ששת הדורות הראשונים ליחס זה, יהודה פרץ חצרון רם עמינדב נחשון, ויודעים אנחנו כי היה נחשון דור ששי ליהודה ובן דור לכלב, אשר גם הוא היה ששי ליהודה, ובן דור לאלישמע אשר גם הוא היה ששי ליוסף אחי יהודה. ובכן קבועים הם ששת הדורות האלא במקומם ואין להזיז אותם ולאחרם. ומכירים אנחנו גם שני הדורות האחרונים הלא הם ישי ודוד, ויודעים אנחנו באיזה זמן הם קבועים ואי אפשר לנו להזיז גם אותם ולהקדימם כי דור ישי שהוא דור שאול הלא דור 21 הוא, ובכן אין לנו בין הדור הששי שהוא דור נחשון ובין דור האחד ועשרים שהוא דור ישי – שהוא רוח של ארבעה עשר דורות של שופטים ושל בני לוי אבות הימן בן יואל – כי אם שלשה דורות של שלמא בועז ועובד שלא נדע לקבוע זמנם ועל כן כתבנום בשורות מרוחקות ומובדלות בשני קוים זקופים מלפניהם ומאחריהן לסמן כי אין בידנו להוכיח אם תכופים הם לדורות הראשונים או לאחרונים? אם רצופים הם ואם מפוזרים? –

גם את שלשלת יחס בני אלעזר בן אהרן עד יהוצדק דהי“א ה‘, ל’-מ‘, אשר דורותיה הם רק שנים ועשרים, הנה ראשיתה דור 6 וסופה דור 40. ובכן יחסרו גם בה ארבעה עשר דור, על כן ראינו לחלק את השלשלת הזאת לשלשה חלקים אשר שבעת הדורות הראשונים העמדנו על חזקתם כי רצופים הם, יען כי נשנו ונשתלשו בסדר זה גם שם (ו', ל“ה-ל”ח) גם בס’ עזרא ז', ומן דור מריות יש בעזרא הפסק גדול של ששה דורות אשר בדהי”א ה' נקובים הם כלם בשמותם. אך באמת אם נתבונן היטב נראה כי גם אם נקים את ששת הדורות, עוד יחסרו לנו שבעה דורות לפני הששה ההם, כי מכירים אנחנו את אחימעץ וצדוק שהיו בימי דוד ואבשלום. ובכן היה אחיטוב בימי שמואל ונוטים אנחנו להחליט כי אמריה היה אבי אחיטוב, כי מיוחסי כהונה ולויה היו שומרים סדרי שמותיהם לדורותיהם, וכך אנו מוצאים גם את אמריה השני אב לאחיטוב השני, ואחיטוב השני אב לצדוק השני. ובכן היו בין אמריה הראשון בן דור אלקנה שהוא דור 19 עד מריות בן דור השופט אבימלך שהוא דור 11 שבעה דורות שלמים. ולהשמטת דורות אלה יש טעם מתקבל, כי כל ימי היות הכהונה הגדולה בבית איתמר לא נשמר יחס בני אלעזר כהוגן, כי עלי היה מבני איתמר ככתוב “ואחימלך מן בני איתמר” (דהי“א כ”ד, ג'). ואחימלך הלא היה אבי אביתר בן בית עלי (מ“א ב', כ”ז). – עזריה הנמנה ראשון לאחימעץ על כרחנו בנו היה ופסוק “הוא אשר כהן בבית אשר בנה שלמה” אין ספק כי עליו הוא חוזר, לפי העולה מסדר הדורות אף כי סמוך הוא אל עזריה השני, ואת יוחנן התכוף לעזריה הראשון יש למנות לבן לו. אך את עזריה השני יש לנו לעקור ממקומו ולמנות את היחס למפרע שריה כ“ג בן דורו של צדקיה ואחיו; עזריה השלישי אביו, בן דורו של יאשיהו; חלקיהו כ”ג בן דורו של אמון אשר האריך ימים עוד בתחלת ימי יאשיהו. ועלה בידיו בדיוק גדול כי עזריה השני הוא עזריהו שהוציא אל עוזיהו המלך מן ההיכל כשנכנס להקטיר קטורת (דהי“ב כ”ו, י"ז). כי דור שריה וצדקיהו הוא דור 39, ועזריה ועוזיהו קודמים להם – לפי שתי מגלות היחס של בית אהרן ושל בית דוד – שבעה דורות ודור שניהם הוא דור 32. ובכן עולה יחס הכהנים יפה מאד.

סוף דבר: ארבע מגלות הנקובות בראש הערתנו מבררות הנה אשה את רעותה וארבעתן יחד הן הן כל עצם בירור כל מגלות היחס הבאות אשר מלבד כי גדול ערכן לעצמן בכל דברי ימי ששה וארבעים דורות אלה הנה רק הן הן המשמשות לנו בפרשת שמות דורותיהן לכרונולוגיא גינאלוגית (של דורות) בעשרים ואחד הדורות הראשונים שהכרונולוגיא של מספר השנים מפוקפקת ומסופקת מאד.