אפרודיטי רוכבת על כנפי ציור (המוזיאון הבריטי).
אחרי שאחז בי השיתוק, אשר הרופאים נואשו ממנו, נשלחתי הנה.
הרעיון היה של אלכס. כי אלכס אמר שממילא איני מביאה עוד שום תועלת ואולי אוויר־הכפר יעמידני על רגלי. לא במלים אלו אמר זאת. אבל זה היה הרעיון הכללי. אשר לי, נשארתי אדישה, אחת היא לי.
עתה, מועברת על־ידי האיכר באסֶט, מכסא הגלגלים אל הספה ליד החלון, בחדר אשר יהיה חדרי, והפועל מביא את ארגזי, הסתכלתי בעינים לא־ממוקדות עדיין על סביבותי.
האפיר שערו של באסט הצעיר אשר אינו צעיר עוד. לפני שנים, שערו כאש, רץ פעם אחרי סוסו צועק “לאן בורח השד הארור” ואמו צועקת לעומתו “ולאן ברח דיקי.” הפועל, אשר כמו ללא מאמץ נושא את הארגז הכבד, מזיזו אל הפינה, כאז כן עתה, במקטורן־קרב בלוי של חיל־האוויר, ומכנסיו, שבלא לולאות־לחגורה, צרורים בחגורת־עור שחורה, שוליהם תחובים במגפיים. פעם, בזנב סיגריה כבויה בפיו ומבט רעֵב לו, של חיה, חוצה היה את החצר נושא דליי־חלב. ברם, בעברי במקום לפני שנים אחדות, אותו דווקא ראיתי שנית. נשען אל השער משקיף. מרושתות־דם העינים, הצוואר כרוך. ולא עוד מבט רעב בעיניו. לא מאום. לא, הוא אותי אינו זוכר, ענה אז, לא הכיר, בסיגריה מעשה־ידיו לאיטו אש מבעיר.
זאת הפעם לא טרחתי. מכל המקומות בעולם לחזור דווקא לכאן היה רעיון של אלכס. ובכן, להתוודע מחדש, להזכיר, לא טרחתי. ממושבי אצל הספה בקטיפה כחולה מסורגלת קווים אדומים דקים, בעלת מסעד־צד יחיד, גבוה, הסתכלתי לא־רואה החוצה, בעד החלון הגדול לצדי. ובעד החלון הקטן דמוי־הכוך שבערך מעל שולחן־האוכל, ענפים נדחקים אליו. ופמוט עם שארית של נר כתום, עבה ומאובק, מוצב בו לנוי על גבי צלחת־חרס. העברתי את מבטי על אבני־הכתלים, כתפיחות גסות ובולטות, אשר סוידו לבן. על קרשי אדן־החלון, כמרישים ישנים בבית־מרחץ, לא שווים ברוחבם, שיָבשו. והקורה הכהה התומכת חוצה למעלה. יפה. יהא כך.
בית־החווה שהורחב היה עתה למלון־אורחים. סגור בעונה זו. אולם אגף קטן נפרד נפתח בו למעני, ככל שנפתח, והוא חדר אשר בימַי היה המטבח רחב־הידים וחדר־המזווה.
האיכר באסט, בצעדים גדולים, מעלה אור במנורה מעל השידה, ומושך את הווילאות הדומים לסדינים צהובים, שכן היה זה סוף אחר־הצהרים, אפור ודלוח, הורה על הפועל:
“גאריק. הוא יעזור לי. אנו כאן לספק לך את צרכי־החיים הבסיסיים.”
“רק אתם כאן?”
איש מהם לא ענה. לרגע, כמו זעזוע, זעזוע רחוק בבטן־האדמה, פתאום ראיתי: הם דומים. אולם במה. כמו כפילים?
“אני מקווה שלא אהיה לטורח רב מדי,” מלמלתי איפוא לעבר גאריק כמציגה את עצמי בתורי, כופה עלי חיוך רפה של נימוס.
גאריק רק עמד מביט. ולא ענה. אחר סבב ויצא. להכניס את מזוודתי ותיק־היד.
“גאריק אינו מדבר,” הסביר לי באסט.
“ממתי,” שאלתי, דומה נחרדת קלות שנית. שם, במרחקים.
“ועכשיו נתקין למענך אש,” ענה באסט, מחטט באח. משהזדקף, פונה לכווץ פיסות נייר־עתון גדולות ולהשליכן לאח, כלאחר־יד, אבל בחוש, משליכן נמוך, מן הצד, כמו בכדורת – האומנם כמו חייך־מה, לא חייך, כשסבב אלי, ואמר: “את תמצאי. כולנו לא מרבים בדיבורים.”
“מדוע,” שאלתי, מסתכלת בחלון־הגדול. אחת היא לי.
אני בגלות, הרהרתי. ומה בכך, אני בגלות ימים רבים.
ברם, נזכרתי באביו. הזקן הזקוף, בטלאי־עור במרפקי־שרווליו. האומנם זקן היה, או אני צעירה כה. כיצד הביא עמו פעם צרור אפונה־ריחנית למרת מורטרם שעל ערש־דווי, כיצד ישב משפשף את גבות־עיניו. וכיצד קם, מבקש להביע השתתפות, אמר: “אשלח פועל לגזום את הגדר־החיה שלכם: הגיעה השעה,” מיהר לצאת.
באסט כורע היה עתה לפני האח הרחבה, הוו לתליית הסיר הגדול עדיין קבוע בה. פיסות־העתון, גיזרי־העץ – מסדרם בידיו, סיים והתייצב. ובתנועה בטוחה אשר פתאום הזכירה אותו יותר מכול, שלח רגל, מציבה על מדרגת־האבן הלבנה אשר לפני גדר־הברזל, והניף אחורה וקדימה את בית־הקיבול של עור, הצר והגבוה כשפופרת נוקשה ומחודדת, מטיל שם, כמתוך משפך, כמות של פחמים מידרדרים. אלא שכיום, כמו נהפך הוא לחית־יער, הרהרתי. הם כמו חיות־היער! – לרגע, בשלישית? כמו אחזוני שקט ורצינות של לילה יורד.
“פעם ידעתי להתקין אש באח,” אמרתי והסבתי את ראשי ממנו. אחת היא לי.
באסט, שירד בינתים להצית ניירות מכל הקצוות, מכבה שם במהירות את הגפרור, לא ענה. רק חזר לעמוד, מתבונן באש, כשהוא מוחה ידים זו בזו, על־ידי שפשוף.
“מה בדבר ארוחת־תה,” שאל פתאום, “אביא מצרכים.”
“סעדתי ברכבת.”
“מצוין,” אמר והלך. נשארתי לבדי. סיכלתי זרועות, ורק הסתכלתי סביבי. ולא ידעתי כמה זמן ישבתי כך. שוכחת כי כאן אני.
דפיקה על הדלת. גאריק. בשתיקה הוציא את השמלות, המעילים, הלבנים, הממחטות. מוציא ותולה, מוציא ומניח במגירות.
“את שמיכת המסע המשובצת,” ביקשתי.
העיף מבט לעברה, מונחת עתה על המיטה. נטלה. משאירה מקופלת־לשניים, פרש אותה על ברכי, וכמו אחות־רחמניה הידקה תחתי והלך.
לבדי סופית.
דמעות גדולות החלו להתגלגל על פני. זו עייפות־המסע, הנותנת סוף סוף את אותותיה, אמרתי לעצמי, מנסה למחותן לשוא. סוגרת, לוחצת שמורות לשוא. מתיאשת, רק ישבתי מסתכלת בעדן בכתלים המחוספסים. בקווי גרעיניות־העץ. המרחפים במישטחי הרהיטים המיושנים. וכך נרדמתי, שעונה על מסעד־הצד היחיד, ההדור מדי.
דפיקה על הדלת נשמעה. באסט עמד בפתח. במעיל, שצווארונו מורם. פנס רב־כוח בידו. מגבעת מהוהה, אולם טרזנית־מה, לראשו. אפילו לא הרמתי את ראשי המוטה על המסעד. רק הבטתי בו. ובלילה, של אוויר וקור, מעבר לו. עם זוהר חלש, רחוק, כמו של אור־עיר מושלך השמימה, בקטעי קו האופק.
הוא סגר אחריו את הדלת:
“אני מביא את ארוחת־הערב,” אמר.
“מה השעה?”
“מאוחרת. לא רצינו להעיר.”
העלה אור בכל המנורות. עובר בצעדים הגדולים, השלוחים. החדר הגדול קטן עליו.
נאנחתי והסתדרתי איפוא בנוח על מושבי. הוא ערך על השולחן את המאכלות, במקצועיות, לפי כל הגינונים. משליך שם בסוף את המפית המגוהצת. העבירני אל כסא־הגלגלים.
“שעוני עצר. והשעון־החשמלי, שם במגירה, עדיין לא מחובר,” התנצלתי.
הוא פתח את המגירה, הוציא את השעון.
“בהזדמנות זו. שאר המכשירים החשמליים. אולי כדאי שתציץ בהם. אולי אינם מתאימים. לרשת המקומית. הם זרים.”
השעון, מצבר־הטרנזיסטור, מצבר מחשב־הכיס, מייבש־השיער, מכונת־הגילוח לגברות. במגירה אחת עם הגרביים, הגרבונים והלבנים. הביאם ופיזרם על הספה. מוזרים כאן מאוד. ניסה לקרוא, מקרב ומרחיק, את המספרים המוטבעים.
“רגע. גם לי בעיות־ראיה. נושאת עמי עדשה־מגדלת. היכן ארנקי?”
לא התייחס. נוטל את עטי מעל המכתבה־הנסגרת, הזעירה כצעצוע, החל, בעמידה, להעתיקם על גב כף־ידו.
“רגע,” מיהרתי לקנח את פי במפית, “תלוש לך גליון. מן הדפדפת לנייר־מכתבים.”
“ניירות אני אאבד, נכון?” השיב שם. תוך שהוא ממשיך להעתיק, מאמץ את עיניו. האימרה במיפתח אפודתו שבדוגמת־מעוינים פרומה פה ושם. מצחו חרוש תלמים.
“מאז ימי בית־הספר, לפני בחינות, לא ראיתי, שכחתי שאפשר, לרשום דברים על כף־היד, על הברך,” מלמלתי בפה מלא, בעוד הוא, מסתבר, יוצא. שוב לבדי.
סיימתי את אכלי. דחיתי מעלי את כלי־האוכל. נשארתי יושבת. ביד תומכת את ראשי. פעם אחת, בחוץ, שמעתי־לא־שמעתי, את קולו החרוך של באסט. מן־הסתם עסוק במלאכה כלשהי, דובר, כדרכו, לא ממעמקי־האיש. עונה בקול. לקול־אשה, הבא אולי מעבר לחומת שביל־המעבר הפרטי. כמו קולות־הלילה. “כן. זאת הבעיה. בחורף. אבל,” אמר, “אנחנו הלא חושבים באופן ממשי לרכוש את ‘ציפור־בכף’. עתה, כשהוא פורש. אולי זה יהווה פתרון לחורף. פתרון כלשהו,” והבנתי כי דיברו עלי, על בואי. כפר קטן.
ואחרי־כן קול־האשה ענה, לא־ממעמקיה, בצליל של פרידה: “ומה הוא יעשה עכשיו כשהוא פורש עדיין בגדר מסתורין לכולנו לא־כן.”
ובאסט לא ענה. כפר קטן. אולם בבתים מבודדים מאוד. נשארתי יושבת. ידי, במרפק על השולחן, תומכת את ראשי. הכול אחת לי.
גאריק בא. הציע את המיטה. הכניס סדר. אני כמו בבית־חולים, קיבלתי עלי. אלא שמוכרחים להודות, בית־חולים מיוחד־במינו, אמרתי לעצמי. גאריק אסף את כלי־האוכל מעל השולחן, כאסוף ביצים עזובות. והלך. כשלרגע, שוב נפתחו, הזכירו את עצמם, רעננות הלילה, האוויר והקור בחוץ. והדלת נסגרה עליהם שנית.
הסעתי את עצמי לעבר הדלת, לעבר המנורה העומדת ליד הספה, לעבר המנורה על השידה, מכבה את האורות. רק אור מנורת־הקריאה הכחולה על שולחן־הלילה נותר. אז הסעתי את כסא־הגלגלים לעבר המיטה, ומשכתי את כתונת־הלילה מתחת לכר. אולם ויתרתי. התחרטתי. השלכתיה הצידה. ורק נשארתי יושבת בכסא. הו, אלי, אני חושבת שאני אבודה פה, אמרתי לעצמי.
דפיקה על הדלת.
“מי שם?”
באסט. עם הפנס. כדרכו, עמד רגע בפתח, בתוך השְחור. ונכנס פנימה, כתפי מעילו ודשיו מלוחלחים טיפות. ניגב רגליו באון.
“היכן הם?” שאל במרץ, מניח את הפנס, המעיל, על כסא־התיבה הגס ליד הדלת.
"מי?''
“הדברים שלך,” מקיש רמות בלשונו, עשה בשלוש אצבעות, האמה מורמת, כדוחף תקע לשקע.
“דברי־החשמל? גאריק החזיר. למגירה.”
הוא צעד והדליק את המנורה העומדת על השידה. הניח שם, במעגל־האור, על־גבי מפת־הקרושֶה של חוט־פשתן לבן, מברג וצבת. התכופף והוציא מן המגירה את המכשירים. נשען בכתפו אל הקיר, רגל צולבת רגל, החל מחליף תקעים, דובר כאליהם: “ביררתי. השגתי לך,” הגביה את מבטו, מסתכל בי ללא־הבעה, והשפילו שוב. “בתוספת אלה,” הוציא מכיסיו, הניח על השידה, “התקעים, המספרים, עכשיו יהיו הנכונים.”
“מדוע בעמידה,” מלמלתי בהיסח הדעת. אני חושבת שאני אבודה פה, אני חושבת שאני אבודה פה, חזרתי בלבי.
“אני? רק עומד. הנה,” הלך, ניסה אותם אחד אחד אצל שקע־המנורה ליד הספה, “רואה?”
אחר בא, ליד־שולחן הלילה לידי, הסיט, אותי, ללא בעיות, את השולחן הקטן, ירד על ארבע וזחל להגיע אל השקע מאחרי המיטה, ניתק את מנורת־הקריאה, לצרף שם את החיבור הכפול. חיבר, הכניס. עומד על הברכיים מולי, כיוון את השעון לפי שעונו. וקם: “רואה?” החזיקו לעומתי כספּר אוחז ראי.
“אני חושבת שאני אבודה פה,” שחתי בקול, “אני חושבת שאני אבודה פה. אם לא איכפת לך בבקשה, שאני אומרת זאת. אני חושבת שאני אבודה פה.”
עומד, השמיט את ידו האוחזת בשעון, ממשיך לאחוז בו, והתבונן בי.
"צרכי החיים הבסיסיים, אמר האיש, " פכרתי את ידי, “אני סבורה שהתכוונת לקורת־גג מעל לראש. למזון. לכסוּת.”
“אמת,” אישר, בודק אותי.
“אבל מה שאני אהיה חסרה כאן הוא הבא אחריהם ברשימה,” נתתי את חלק פני התחתון בשתי ידי.
באסט הציב את השעון על שולחן־הלילה, בראש מוטה לעברי מעל למנורה. ולראשונה ראיתי את עיניו במלואן; בהירות מאוד מתחת לגבות הזהבהבות־מה עדיין. מביטות בי, חודרות. נבהלתי:
“לא, לא. אינני יודעת מהו הבא אחריהם ברשימה שלך. ברשימה שלי, זה אנשים. חברת־אנשים. אני אמות כאן!”
ממתי חברת־אנשים נמצאת ברשימה שלי, תמהה הייתי בלבי.
“זה לא מדויק,” הרכנתי את ראשי, “האמת היא זאת. אני, כבר מתי. מזמן. אבל מדוע להקבר גם בקבר הזה?”
“עליך להרגע, אני חושב,” אמר. וראיתי, אף הוא, לפי דרכו, היה אבוד. אולי אובד־עצות. צעד, לקח, ושם את המברג והצבת בכיסיו. כיבה את אור המנורה על השידה.
“רגע. רגע, ג’רלד. לא, אל תלך. שב נא,” הוריתי על הספה.
לא הגיב. כי מורתע, עבר באחת כלעמידת־נוח צבאית:
“שמי? זהו שמי. מאין לך?”
“אני כבר הייתי כאן,” לחשתי, מביטה נכחי, גבותי מתרוממות בתמהון. “פעם. לפני שנים רבות. גרתי, חייתי כאן. היו לכם אז סוסים,” אמרתי, כפוסעת, נכנסת לרגע בחזרה לתוך חלום. ופרות. עם עגלים. הייתי קונה אצלכם. סלסלות־ביצים, שחיכו לי. ממש פה, במדרגות האחוריות," הראיתי על תא־הרחצה. “ופה, בפינה, בין המטאטאים והמברשות, היה תלוי לך רובה,” אמרתי, כמגלה גם לעצמי, בתמהון גובר, בראש זע צד זה וצד זה חליפות, “כן. כאן חייתי.” ובקול נחנק, הסבתי את ראשי ככל שיכולתי אל עבר כתפי, “פעם. לפני שנים. רבות. כשעוד הייתי בין החיים, זאת־אומרת.”
אני בכסא־הגלגלים, הוא בא, ישב על קצה המיטה, סובב אותי שבכסא מולו: “את בחורה מוזרה,” נטל את כפי, משך אותה אליו, מחזיקה על ברכו.
העברתי אצבע, כמנסה למחוק, את המספרים־בעט, הרשומים על כף־היד המכסה על כפי. “זה נראה עכשיו,” נשכתי את שפתי, “כמו כתובת־קעקע על היד,” לקחתי אותה, קרבתיה, לחצתיה אל לחיי: “אני לא חושבת שאני כל־כך מוזרה,” בכיתי, “רק אבודה. פשוט אבודה.”
“את לא תהיי אבודה. עוד תראי. ועכשיו נעביר אותך לישון,” משך, קרב את כתונת־הלילה. עזר להתפשט, להתלבש, העביר אותי למיטתי. “המשקל: חמישים־וחמישה קילוגרם,” אמרתי, שפתי בערך מעל שערו. “אוהו,” לגלג בלצון. כיסני עד לסנטרי, וגוהר, הידק אלי את השמיכה משני עברי: “יותר טוב?”
אור הלהבות הקופצות האדים והשחיר חליפות את פניו, את ידיו, את חזהו, כשנבר באש, וברגל קדימה הניף שם, שפך באותה תנועה, אחורה וקדימה, מפל של פחמים. ושוב נבר, מתבונן באש:
“אמרו אז שבאתם מלונדון?” אמר כמדבר אל האש, “שאתם מלומדים? זהו?”
“כן. בעלי. והיתה לי תינוקת.”
“כן. היית יפה. יפה. אני זוכר. והכומר אמר שאת מעניינת.”
“הכומר? אמר?”
“מה זה חשוב עכשיו. עכשיו תישני.”
״ג’רלד."
“כן.”
“קוראים לי תמר.”
“כן. בסדר. עכשיו תישני.”
״כן. בסדר."
"ואת יודעת מה, לי את דווקא נראית באותם הימים כמו כלה־ילדה. זה מה שנראית לי. אבל עכשיו תישני.״
״כן.״
“ואת זוכרת? פעם הצעתי לך הסעה?” אומר היה ליטול את מעילו מעם הכסא אצל הדלת, במקום זאת סובב את הכסא ונסמך עליו בשתי ידים שלוחות, כמתקמר: “פתחתי את דלת־המכונית ואמרתי: ‘היכנסי. בקרח הזה על הכביש עוד תשברי רגל’. זאת את היית? מאוד ביישנית עם זרים? מאוד מסמיקה? ‘באיזה מזל נולדת?’ שאלת. ואני אמרתי: ‘עקרב.’ זאת את היית? אולי נערה אחרת. אשה־ילדה אחרת. לא חשוב. עכשיו תישני.”
''ג’רלד?''
״כן.״
“עשרים־ואחת שנה עברו מאז. בדיוק עשרים־ואחת שנה.”
“כן. החיים קצרים.”
“קצרים, האיש אומר. קצרים? לי זה לא נראה כך. לא, לי זה בהחלט לא נראה כך,” הפכתי את עצמי במיטה במרפקים, והפנים בתוך עיקום־הזרוע שעל הכר, מה קורה לי היום, אני, ששנים רבות לא בכיתי, התחלתי בוכה שוב, בגב רוטט, לא יכולה להפסיק, האנקות באות כעיטושים.
ג’רלד בא. ומחזיר, הופך אותי פרקדן שנית, יישר והניח בצדי נכונה את זרועי: “הם קצרים, אני אומר לך. ככה,” ידו המוגבהת־מה מקישה שם במהירות באגודל ובאמה, “ועל־כן – תשמעי – ועל־כן,” שוטטו השפתיים על פני, מכסות את פני, בעוד הוא מסיר את המקטורן, מכבה את המנורה, מפשיל את השמיכה ונכנס ללא אבּד זמן פנימה עמי. פיניתי לו מקום. “לא, אל תברחי,” דיבר אל תוך הכר, מסתדר. “כל־כך אשה. וכל־כך מודאגת, מתוחה, באת הנה. לא טוב. לא טוב,” עוד אמר לתוך הכר. דוחף את השמיכה, זורק אותה ברגליו, את מכנסיו והשאר, לרצפה, הפשיל את רגלי שלא תצלחנה על כתפיו? זרועותיו? נבר בי, עלה, לחץ ומיעך; הכול מטבורי־ומטה, והכול מתרחש כה במהירות, לא ידעתי מה קורה בדיוק. כשמטבורי־ומעלה אני לבדי.
צנח עלי. שוב פיניתי לו מקום, משכתי אותו אלי. אולם הוא סירב, קם, כיסני, התלבש והלך אצל נעליו ומעילו שעם הכסא בכניסה.
העברתי את עצמי איפוא למצב של ישיבה, הכר בגבי, מושען אל מראשותי־המיטה, ונטלתי מתוך מגירת שולחן־הלילה את המסרק והראי.
ג’רלד חזר. עומד מעלי, ממתין, ידו על אזור החגורה, מביט בלצון רך בשיפול התקרה. וכבר, על דעת עצמו נטל בהחלטיות את הראי, את המסרק, שמם במגירה שנותרה פתוחה, סגרה במכה. ארעית ישב על קצה המיטה, אור־האש האדום בלבד מאיר אותו חלקית, את הכתף הגדולה, את עור־פניו האכול, שפמו, שערו. החוטים, האדמוניים עדיין, המתנצנצים בם. את החיטוב החזק של סנטרו־ולחיו, הקובר קמעא, עם המצח, את העין. הראש הגאה הזה, מי היה מאמין שהיה בתוכי. מעל השמיכה טפח עתה על ירכי:
“כלה־ילדה. עכשיו תישני.”
"ג’רלד. אני רוצה להגיד משהו, " שלחתי אליו את פנים־ידי.
אפס, הוא נמתח אלי, סגר על ידי והחזירה אל חיקי, מניחה אצלי. מרט קצרות בקווצת־השיער הבורחת תמיד הצידה מעל לתנוך אזני השמאלית. וקם: “לא עכשיו. עכשיו, בפקודה, תישני.”
“אבל אני רוצה להגיד משהו.”
ג’רלד פנה, צעד לעבר הכסא, נטל שם את הפנס המרובע, טיפל בו, הדליק, כיבה, והדליק באלומת־אור על הרצפה:
“כל־כך אשה. ובכן, דברים שטותיים, בסדר. אימרי. דברים עמוקים, לא הפעם,” הצטחק, פונה כבר לעבר היציאה, רק הראש מוסב אלי.
“אתה ממהר.”
“כן. לילה טוב.” האיר אותי רגע כבזרקור: “את מתוקה, מאוד. נותנת. לילה־טוב. עכשיו את תישני,” יצא. ועמו האור המסנוור הקצר.
נשארתי יושבת באפילה. עיני באש־האח. בצורות השחורות בה.
לא, ג’רלד, לא – הרהרתי, מחליקה שוב מישיבה לשכיבה. אני לא כלה־ילדה. ויש לי זכות להגיד. אבל אני לבדי. ומה עלי לעשות, איפוא. מה עלי לעשות – לא ידעתי, והתוך הרך שבתוכי בוכה בקרבי, הולך ומתקשה.
אני לא משותקת, אתה לא אילם, זה מה שרציתי להגיד. אבל זה לא נכון. טעות שלי. ורציתי להגיד שלא אני הייתי זו שפעם הצעת לה הסעה. טעות שלך. לא חשוב. אולי לרגע באת לקראתי. אולי לרגע, עמי, לפי דרכך, אתה חזר ונפתח בך איזה מקור. אשר כמו מים המתחברים עם מים מתחברים עם עצמם, לרגע ביטל, שטף ועבר כבקורי־עכביש את וילאות־הבד הדקים האלה, וכבחומר בעל איכות של בועת־סבון את המגן האפסי של שמשות־החלון. להתחבר אל רעננות הלילה, האוויר והקור.
כמו מצאתי אותך שנית, רציתי להגיד. אבל רק כמו. תמיד רק כמו. וכמו חזרתי הביתה. תמיד רק כמו. לא חשוב. לרגע באת לקראתי. לרגע חזר ונפתח בך איזה מקור. לרגע אולי הדבקנו זה את זה. המשותקים, האילמים, אולי לא להם לבקש יותר.
קרבתי אלי את כסא־הגלגלים. שעה ארוכה, לראשונה, משכתי את עצמי, בתחבולות, לתוך כסא־הגלגלים. הסעתי את עצמי אל החלון־הגדול והזחתי וילון. חושך. כמעט מוחלט. עם צלליות של גושים לא־ידועים, קרובים ורחוקים. הרחק, איש עם פנס עבר בחצר. עצר. וראיתי את הפנס עוזב את העצים, בא ומתקרב. וכבר הצעדים בבוץ. ומריצת ברזל־מגולוון, אצל חומת־מחסן רטובה שנשען עליה סולם ברזל־מגולוון. פח־אשפה גדול בשחור־אטום נצץ. ושלוליות.
הוא ניגש לחלון. רוכן־מה השעין יד על המסגרת. והרים את הפנס המאיר את פניו ואת פני: גאריק. בכובע פרווה עם אזניים. לא זזתי. והוא פנה, הלך והתרחק.
מה הם עכשיו. כמו כאשר הסהר החסר כבר חוט־אור צר ביותר. מולבש. על מלוא דיסקה־בשחור. משתלבת. בשקט והרצינות של לילה משתלט. יורד על קצווי ארץ שעוד באור אחרון. זיכרון: פעם, בבית, קראתי בעתון. ידיעת־כרוניקה על כלב־זאב. אשר הצטרף ללהקת־זאבים. וכך נגלה יום אחד, לציידים. בצפון־סוריה? בלבנון? – ניסיתי להזכר ולא עלתה בידי.
עכשיו זרים הם יהלכו בעיר הגדולה. חשדן, מסויג, ענה בטלפון. לא, זה לא זה. הם לא מדברים, הרהרתי, כי הם חזקים יותר בַּשתיקות. זה בשתיקות שהם מצווים, מסוכנים. חשאיים, פועלים לבד, מתבייתים על היעד. חוש־המידה המושלם אומר מתי לתקוף, מתי לעבור הלאה. ואף פעם לא מספרים. לא מתפארים. הכבוד־העצמי, הסמכוּת, ללא פגם, הרהרתי. וחשבתי על ג’רלד. כמו על חיה לא ניתנת לאילוף. על אף השַמות: רק העור הדק, העדין, החלק כמצח־תינוק, מספר מה עשו האוויר הפתוח, תהפוכות־האקלים והשנים, לעור הגלוי. כמו תצורות גיאולוגיות מעידות על תהליכי־האיתנים הבלתי־פוסקים, הרהרתי. ואולי חלמתי הכול – שאלתי בלבי.
סובבתי החדרה. נוסעת ליד האח, עצרתי. להבות לא היו עוד: הנקיקים המוארים, בינות להררי־הזוהר המואדמים, להטו ורחשו, כאולמות ומסדרונות בתפתה ערוך. ניסיתי להרים את משפך־העור, אשר לא הרבה נותר בו. הרמתי. ניסיתי להניף, אחורה וקדימה, להזרים כמות של פחמים, כמוהו. וכבר תימרות־העשן הלוחשות. ממהרות אל הארובה, מבקשות, מנסות, ומנסות מחדש, להתלקח לפתע לכרבולות מאירות מזנקות. כממחטות משורבבות זרוקות באוויר, מרחפות בוערות. אחרי־כן מתחברות.
מעט הכוח המתחיל להיקוות בי עכשיו. הלא אני שואבת אותו, נפתחת אליו, באמצעותך, מכוחך, הרהרתי. ונשברתי לא־צפויות: הו, ג’רלד, ג’רלד. הו, יום מכושף. מקום מכושף. הו, אלי. מה יכולתי לדעת על אלה כשהייתי פה, ניצבת על הגדה לא־חושדת. כלה־ילדה. ואביך, אתה יודע, נתן לי פעם. שי. כשתרמתי לבאזאר מין מלקחיים גדולים. חדשים. להכנת וופלים אמריקאיים. שקיבלתי במתנה. ולא הסתדרתי אתם. עברו אחר כבוד לתיבת־הצעצועים. אינני יודעת למה אביך התרשם מהם כל־כך. ונתן לי במתנה קערית־נוי קטנה עם בצלים. של כרכומים. שהוריד מבין שורת קעריות כאלו, ערוכה על מדף־העץ הרחב שהיה קבוע, הנה שם, בקיר־המזווה. הערכתי זאת מאוד. הייתי ילדה שהתעניינה. בשמות של צמחים. הו, ג’רלד. רוצה להיות עמך. למה. בכל מקום. למה. כל השעות. למה. ורוצה לשים שם את המיטב. הכול. ולהתחיל לגדול. לא כלה־ילדה. אחרת. כמוך. האפשר. להכנס. למועדון האחר של המוכים. אלכס, כרגיל, צדק – אומר ולא יודע מה הוא אומר – אוויר־הכפר יעמידני על רגלי. או שמא זו צורה של התאבדות.
אלכס? – אני לא אחזור עוד אל אלכס, ידעתי פתאום. ולבי עמד מפעום. נכנסתי למצב של הלם חרישי. ג’רלד? לא. לגמרי לא. עכשיו כמעט שכחתי את ג’רלד האיש. נמוג, הפך לערטילאי. לא בגלל ג’רלד. בגללי – השתוממתי לא מבינה. לא בגללי. בגלל ניצוץ־החיים, אמרתי לעצמי במין הקלה לא־תשוער ושיחרור עולים לראש, כשיכרון. או שמא זו צורה של התאבדות, שאלתי את עצמי, באותו חופש, אותו ששון.
לפעמים שוב עובר אני בדרך ההיא. אחת לשלושה־ארבעה שבועות, דרך־משל, שם ורק שם נכנס אני למספרה, מבקש לצבוע את שערי. יוצא ומרגיש את עצמי משהו מגעיל.
אני עובר, במדרכות השחורות, הצרות, השבורות. מתחת לקירות־הברזל המסומררים, המלוכלכים. של גישרי־הרכבות העיליים. זהו הרחוב־הראשי. גם רישתות־המסחר הכל־ארציות, שם־דבר בסידקית, הלבשה, הלבשה למידות־גדולות, הנעלה ומזון, סניפים להן כאן. כחדרים־אחוריים. במבחר עממי יותר, מצומצם ועייף. כן לבנקים, לבנקים־למשכנתאות, סוכנויות העתונים־ומכשירי־כתיבה. כולם באנשים, נכנסים ויוצאים. ובכל שעות הערב והלילה, כושים, ביחידים או שניים־שלושה, ניצבים ברחוב־הראשי, בחושך. בפתחי־החנויות הנעולים, עמוק בתוך מפרצי חלונות־הראווה. על־פי־רוב ניצבים שותקים. מהו אשר לו ימתינו. או במה הם מסתכלים. בבניין חברת־הביטוח הריק בשעות אלו? בבית־המלון הקטן ‘מרכז מסחר התבואה’? בבתי־השימוש הציבוריים, חצי תת־קרקעיים? בהיכל־הריקודים בעל הכיפה ‘אלכסנדרה’ בקרן־הרחוב, סגור רוב ערבי־השבוע? מודעת־קבע בפיתחו: ‘מי עומד לזכות באחד מחמשת גביעי־אלכסנדרה הערב. מי האיש המצחיק ביותר הערב. מי הגברת המצחיקה ביותר הערב. מי זוג־הרוקדים המצטיין הערב. מי חביב־הקהל הערב. מי הזוכה בהגרלה־הגדולה הערב.’
אני עובר. וכלבי רוני, הצהוב כלביא, מתחכך אל רגלי, רץ לפני, וחוזר. בסימטה, חוות האוטובוסים החונים. תחנה אחרונה. “ובבדל־הפארק שנותר, שבספסלי־גן רחבים ויונים, תמיד יהא לפחות בן־בלי־בית או שיכור אחד,” כתבתי ביומני, “יושב בוהה. או בסנטר אל חזהו. שרוע מתוח כקרש. או במכווץ, מכורבל. ‘רב־תודות, רב־תודות,’ שמעתי אחד מהם ממלמל שעה ארוכה. לאחר שאדם שמן בגילופין, היוצא מתנדנד מ’הכתר והוורד' בא, ומתכופף במאמצים הניח למענו לרגליו, בין נעליו, בקבוק, נעזר בזרוע הספסל, מגהק. ‘רב־תודות, רב־תודות.’ והאדם השמן הסיר את כובעו, השתחווה, והתרחק.” זה היה בימים הראשונים.
אולי כאן המקום להעיר, בקצרה. אני, ביומני, לא נגעתי זה ימים רבים.
אין לי אפשרות לדעת מהו הקושי ליטול עט ליד. למשל, מלים מקריות. מסרבות להכתב נכונה. תמיד. באותם שיבושים לא־הגיוניים, לא־מוצדקים. לכאורה, אלו האצבעות אשר אינן שולטות. ולא היא.
כבר מכיר אני לחץ־סתום זה. גם בשטחים אחרים. בעטיו, למשל, בניין־ציבור אחד יש, אשר דרך־קבע אעבור על־פניו בעינים מושפלות. כמו בשל רוגזה קלה־שבקלות. או פשוט אעקפהו. בניין הספריה־הציבורית המקומית. הוא הדין עת אתקל, בטלוויזיה או בעתון, בביקורת־תיאטרון. כמי שכפאו שד, אסב את עיני. לפי שכל אלה, יעוררו מעין חשש־קבס. אשר נס אני מפניו. אולם כמה רואה אני טלוויזיה? עתון? מכשיר הרדיו־טייפ שלי אבד, או נגנב. וחדש לא רכשתי. פעם, מוצב היה, פתוח כל הלילה, כשיר־ערש נצחי, בצד כרי במיטתי.
ליטול איפוא עט. להתקל. בספרים, ספריה, בכרוך בתיאטרון, בהאזנה לרדיו. במוסיקה טובה. אלה האזורים. פעם רגישים כבדלקת. ועתה מבקשים להשאר מתים. או ניתן לומר, אני גדרתי אותם. מחוץ לתחום. שם אזור היסורים. נכון יותר לומר, דברים אשר בינם לביני חלו גירושין. ובכן מה בכך. עתה אוהב אני דברים אחרים, אומר אני לעצמי.
כך אומר אני לעצמי. אולם יודע. אני אדם אשר הגיע אל סוף הדרך. נכון יותר לומר, אל התשתית.
והלחץ־הסתום הזה, הגופני ממש. רק עייפות הוא, אומר אני לעצמי. כמו העייפות מראש נוכח הצורך להסביר את עצמך. לשומע לא יודע. את תחילת הסיפור. את שיאיו. הכוזבים. סיפור ארוך מדי. אשר לגביך כבר איבד רעננות, סיפור מת. עייפות, עייפות זמנית, אומר אני לעצמי. היא תעבור, אומר אני לעצמי.
“זה יפה מאוד, איך שאת עושה זאת,” אמרתי לנערה העוטפת את הארוחה־החמה לקחת הביתה אצל דלפק ‘בנגאל טאנדורי’. הסתכלה בי בחשד. הסתכלה ברוני בחשד. ובכן מה בכך. בעיה שלה.
הלכתי וישבתי. בבדל־הפארק. באור שמש־הצהרים החלש, המקנה לדברים בוהק קר. והוצאתי מתוך פנקסי את כף־המרק. פרשתי על ברכי את ממחטתי המרופטת; ראשי־התיבות המרוקמים של שמי, זבולון לייפציג, שלובים זה בזה בזיגזג, הדומה לאות־סינית, הדומה לברק. הסרתי את נייר־העטיפה הלבן, שמנוני כבר, והחילותי אוכל. בשר־כבש באורז. שתי הזקנות, בספסל הצמוד גב־אל־גב, שוחחו. נכון יותר לומר, זו מדברת וזו שותקת:
הו זה קורה כל הזמן אמרתי לו. שומעים על מקרים כאלה, אמרתי לו. והוא אמר אני שמח. שמח שאת כבר מסתכלת בצורה כזאת.
הוא היה מבוגר ממני. בחמש־עשרה שנה, אולי עשרים, לפחות. וכשהכרתי אותו עוד עבדתי בחנות־הכובעים. אינני יודעת אם כבר מלאו לי שמונה־עשרה. הלא מעולם לא ידעתי מה גילי. קודם היית תמימה, הוא אמר. אני, אם לדבר בצורה כללית, אמרתי לו, מעדיפה אף פעם לא להיות לא־תמימה. כך אמרתי לו.
והוא אמר לא לזה התכוונתי. להיות קשוחים, משופשפים, לפתח עור עבה, לא לזה התכוונתי אמר חוזר ומעביר אצבע על הלחי לאורך צד־אפו. הכרתי את התנועה הזאת. הגידי, האם אני קשוח, הוא אמר. האם אני משופשף. אינני חושב, הוא אמר. וככה, משך במגבעתו, את יודעת. ומניף רגל, משך מיכנס. והוא הניח ברך על ברך, יושב בזרוע על גב־הספסל. חצי פונה אלי, אצבעות ידו האחת שלובות באצבעות ידו האחרת. אני הכרתי את התנועה הזאת. את ההבעה הזאת. הכרתי אותן היטב.
כלפַּי כן, כלפי היית קשוח, אמרתי. היית, לפעמים.
את טועה, אמר, רציתי להציל את עורי. כל אחד ודרכיו כשהוא מפחד, אמר.
יפה מאוד, אמרתי. את יודעת, אני לא חושבת שאני פחדתי. אפילו לא לרגע אחד. עובדה. ואפילו לרגע אחד לא הסתכלתי לאחור. זה גם מה שאמרתי לו, את רואה.
הוא צחק ולקח את ידי ואמר זה מפני שהייתי כמו שחיין־מתחיל. יוצא קדימה. בלי להקדיש מחשבה. איך זה יהיה לחזור. אבל לפי דרכי הצנועה, אמר, אני בהחלט אוהב אותך יקירה גם היום. איך אתה מסביר את זה אמרתי בציניות. אני לא מסביר, הוא אמר. כך אמר ועל דעת עצמו, ביד אחת, הסיע למעני את השירבוב בחגורתי. פתחתי את החגורה, תיקנתי ורכסתי מחדש: אני אגיד לך מתי אני פחדתי, אמרתי לו. ושאלתי את עצמי האם קולי בוגד בי. רק קודם שפגשתי אותך אני פחדתי, אמרתי מסיבה את עיני. וכשהחזרתי אותן ראיתי שהוא יושב בדיוק כפי שישב, רק שעכשיו בעינים מסתכלות במטיילים.
כשהייתי קטנה הייתי רזה ואנמית, לא־זריזה בתנועה, שתקנית ודואגת. פחדתי, חום־הלב ולהיות נבחרת על־ידי מישהו, אלה יפסחו עלי כתוב על פני.
ואז אתה הופעת, אמרתי. וביוזמה שלך לא־כן, הכול נשתנה. הו, חום־הלב. והכול, את הכול, לקחתי והנחתי בידך. נותנת בלי לעשות חשבון. ואתה. איך יכולת. הלא מהתחלה.
רק מה. ברכּוּת כזאת כיוון את זה כך שאפילו לא ידעתי לקרוא בסימנים. ואולי גם הוא לא ידע. ואולי גם הוא לא ידע.
לא ידעתי לקרוא בסימנים. ואיך אפשר היה. מכסָה שטח בדהירה שוטפת בשדה־הפתוח באור־הבוקר החזק. נישאת, עוברת על שיעור־המהירות שיכולתי להרשות לעצמי. עת הדרך הביאה לסירוגין לתוך מעבי־החורשות, העינים הרי לא היו מותאמות להבחין באפילה, לראות.
הלוואי והייתי יכולה, אמרתי. להגיד הישאר במרחק ממני, אמרתי. והוא חייך ואמר אני אותו דבר. הלוואי והייתי יכולה להגיד לך מי יתן ועיני אף פעם לא ראו אותך, אמרתי. והוא אמר גם אני. כך גם אני, הוא אמר. האסון שלי, זה מה שאתה, לחשתי, הו הלוואי והייתי יכולה לנער אותך מעלי. והוא, בטכס רב, לקח את ידי. ונישק אותה בטכס רב: האם את מאמינה, אמר. גם אני, אמר, אותו דבר. אבל ככה זה, אמר, מציץ בי מעל היד שאצל פיו, ולא יעזור לא לך ולא לי לעשות מזה עניינים, אמר.
ואתה התכחשת. מכרת אותי, והפקרת. האם אני טועה, אמרתי לו.
והוא אמר את לא טועה. אבל מדברת כאילו היתה לי ברירה.
אם החיים הם בן־זוג בריקוד, אתה בו, אמרתי לו, האם אתה המוביל או המובל.
המובל, ענה מיד. ללא־היסוס.
זאת כנראה היתה הטעות שלי, אמרתי לו. והוא לא ענה. אתה רואה, אמרתי לו, לא באופן בו אני רואה דברים חל השינוי. בציפיות. וקולי דאגתי, האם הוא בוגד בי.
אני מברך על כך, צחק.
ואני, אני מתאבלת, אמרתי. והוא צחק. מפני שאני עיקמתי את שפתי תוך מחשבה. הלא אנחנו, כבר אין מקום להתרגש, שני אנשים משוחחים. שיחה עיונית.
הביטי איך את חושבת עדיין במושגים הישנים שלך הוא אמר ובלי למהר במיוחד אפילו לקח והיפנה את סנטרי אליו. הלא אנחנו שני אנשים בטיול־צהרים בפארק. יושבים לנוח בין מטיילים ויונים.
אולי אתה חי בלי ציפיות, ניערתי, שיחררתי את הראש במרי. אני רוצה להגיד לך שאם כך אני לא קוראת לזה חיים, אמרתי לו. והוא צחק לעצמו. אוסף את ידו. מלווה בעיניו את המטיילים העוברים.
מדוע אם־כך בא לך להתחיל אתי קולין, פרצה אללי הקריאה, רקעתי ברגלי. הוא הניח את היד הגדולה על הרגל הרוקעת, בלי להסתכל. כמו להרגיע כשיש להרגיע. ומשך בכתפיו, מביט במטיילים.
סילקתי במרי את היד המונחת. אפילו, בידי שלי, כמו להגן עליה, בלי לחשוב תפשתי את ברכי. והוא חייך ותופף אז, באצבע אחת, על ידי התופשת את ברכי: החיים, הם צריכים להימשך, אמר. ואסף את ידו. מביט במטיילים.
תגיד מדוע. מדוע בא לך להתחיל אתי, תבעתי. למען אנגליה, אמר.
הו אתי הלך לך קלף, אמרתי. לא חשוב, לא חשוב, לחשתי.
אבל מדוע המתנת לי ביציאה מן הנשף־השנתי, מדוע. בכל־זאת הוספתי. כבר נגד רצוני. הנשף־השנתי לעובדי ענף־הכובענות, את יודעת. כאן. ממול. ב’אלכסנדרה'. מדוע עזרת לי ללבוש את מעילי. מדוע הצעת ללוות אותי.
הוא רמז לי מרחוק בנשף־השנתי, את יודעת. לעבר היציאה. עושה בזרועו כמלווה. לא נשארים עד הסוף יצאנו יחד. והוא העביר אותי את הכביש.
מדוע נוגע בגבי אומר אל תהיי ילדה שוב ושוב הצעת להיכנס. ל’הכתר והוורד'. לשתות כוסית. מדוע, אמרתי לו. האם אתה זוכר האם אתה זוכר. מדוע הנחת את ידך על ידי.
קיר של קטיפה־אדומה ואור־גאז הולמים אותך להפליא, הוא אמר לי אז, מניח את ידו על ידי. ידי פרפרה. גם ניסיתי למשוך אותה. אבל הוא סגר עליה בכוח. אני אעשה ממך אשה, הוא אמר לי אז, את יודעת. יש לך גוף מפותח לגמרי, ואני אעשה ממך אשה. מה לעשות, האמת העירומה היא זאת: הוא פיתה אותי, את יודעת. ועזב אותי לאנחות הו זה קורה כל הזמן. האם בגלל זה זה פחות מדהים. אימרי לי אַת האם בגלל זה זה פחות מדהים.
אני הייתי יתומה, את יודעת. וגרתי בעליית־הגג ההיא. ברחוב אבינגדון. לבדי. קר היה שם, אצל האלמנה דוּראנט. בגלל התקרה המשופעת הגבוהה מדי, בגלל החלון שלא נוסע עד הסוף. מחלת־ים הייתי מקבלת שם. למראה המרבד שהיה מתנפח. כמו מיפרש. בגלל הרוח בחוץ. שהיתה חודרת מן הסדקים ברצפת הקרשים הרועדים. והאלמנה דוראנט היתה רעה אלי. ומפחידה. ואני חשבתי האם כל זה קורה לי. היאמן. שהנה הוא בא הנה הוא גאל אותי. איש־חלומותי מצא אותי. בכך, את יודעת, אף פעם לא היה לי שמץ של פקפוק. ואף פעם לא הסתכלתי לאחור.
עוד באותו לילה, התגנבנו אלי, אספתי חפצים אחדים, ונסענו אליו.
עוד באותו לילה. התגנבנו אלי, מביטים זה בזה משתדלים לא לפרוץ בצחוק שיעיר את האלמנה דוראנט. לא מסוגלת להתרכז, כי כל הזמן נדד אחרי לא מניח לי, אספתי חפצים אחדים. ואת תמונת־אמי. והייתי מוכנה. גם את מגהץ־הברזל? – שאלתי מהססת, אני זוכרת. זהו? אמר, לקח מידי האחת את החפצים, מן האחרת את המגהץ. הניח אותם על המיטה, ואת כובעי, צעיפי והתמונה עליהם, וחיבק אותי. כרכתי את זרועותי סביב צווארו, עומדת על בהונות. גבוה מדי, לחשתי. לתוך חזהו. ישב אם־כך על המיטה, הושיב אותי על ברכיו, ולחש בולע את רוקו, בואי יש לך גוף מפותח לגמרי, את יכולה להיות גאה בו, ואני אעשה ממך אשה. זה היה אז שהוא אמר זאת ושם את כובעי על קדקדי ואת צעיפי על צווארי, ואת התמונה בין ידי. אני, על ברכיו עדיין, סובבתי את הכובע שהפרח יהיה במקום הנכון, הכנסתי, ככה וככה, משני הצדדים את השיער לתוכו, משכתי טוב טוב, קשרתי את הסרטים. את הצוואר הקפתי פעמיים בצעיף, ומחזיקה את התמונה צמודה אל לבי, הבטתי בו מוכנה. בואי, נישקני על מצחי, מרים בידו לאחור את שולי הכובע. העמידני על רגלי וקם. כל־כך רוצה אותי. ואני, לא מאמינה. שכל זה קורה לי. אני לא מאמינה שכל זה קורה לי, לחשתי מביטה בו ובעיני כוכבים, והוא לחש ש־שש, בואי שרה־ג’יין, מושכני אחריו בידי פותח את הדלת במרפק היד בה החזיק את צרורי, לסגור אותה שוב אנו כלל לא טורחים. כך נסענו אליו. בכרכרה שעצר ברחוב. אפילו לא שאלתי לאן.
אה, כן: מי אתה, מה מעשיך, שאלתי בדרך. נחשי, אמר. אולי לוליין, אמרתי. מדוע לוליין, צחק. ולא ידעתי להסביר. אולי בחיל־הפרשים, אמרתי. ובהחלט יכולתי לתאר לי אותו כך, בעיני־רוחי. בצורה הזאת, כשהרוכב כבר חצי־עומד. חסר־משקל. על הסוס. שחצי עף באוויר. אולי יורד־ים? והוא אמר, אני כייס. לא יתכן, קראתי. זאת האמת־לאמיתה, אמר. בשלווה גמורה. באותו שיכנוע כובש. שהולך עם כל מלה שיגיד. את יודעת? אפילו מר תורנדייק אמר. קולין, כך אמר, קולין הוא מהבריטים שבהודו יוצאים, לא־חמושים, אל רבבות ההמון המתמרד, עוברים ביניהם במקל בלבד ביד, וההמון נס. כייס. האם את חושבת שזה היה איכפת לי. זה לא היה איכפת לי. העולם לא היה קיים.
איך הגעת אם־כן לנשף־השנתי, הוספתי וחקרתי. מה זאת־אומרת איך, הוא אמר, לכייס אנשים. והאם כייסת, התעניינתי. את שואלת יותר מדי, אמר. וכעבור זמן־מה פתאום מתח את עצמו בצורה מוגזמת הצידה, הוציא וטילטל מול עיני את משכית־הכסף שלי תכשיטי האחד, הירושה מאמי. סגר אותה בתוך ידי לוקח מקרב את פני אל פניו שאראה שהוא מצביע שהוא קורץ. מה אגיד לך, אני רק הסרתי את כפפת־הבד, להצליח לפתוח בחושך ולהכניס את המשכית לתוך הארנק, וסגרתי שוב את האבזם. אומרת יפה מאוד, בנזיפה מדומה. מרגישה את עצמי מאוד מבוגרת. אשת העולם־הגדול, הבטתי בו בהערכה מבודחת. כמו בקוסם שהפגין תרגיל מחוכם. העולם לא היה קיים. השיקשוק המצלצל של מתכת פרסות־הסוסים באבני־הריצוף של הכביש התחלף בחבטות נבלעות בקרקע. יצאנו את העיר, ככזאת. אפילו לא הפניתי את הראש החוצה להשקיף. צמודה אליו, יחד עם תא־הכרכרה שנינו מתנדנדים. ואת יודעת מה. אני סבורה. בשום זמן שוב לא הייתי מאושרת כפי שהייתי אז, שם, בחושך. באף יום מן הימים.
לא. הוא לא היה כייס. הוא היה שומר־המסילה. יוצא כל יום ובודק. קודם שהרכבות חולפות. אחראי על מצב הפסים והאדנים בקטע שלו. מכאן ועד כאן. עבודה מסוכנת למדי, את יודעת. לצעוד, כך, לאורך הפסים, לחזק ברגים וכולי. קודם שהרכבות חולפות. עבודה מסוכנת למדי, שכללה, במיוחד כפי שהוא ביצע אותה, התגרות בלתי־פוסקת, כמו מין מישחק, עם החיים.
ולכן רק לכן היתה מה שהוא אהב. כי הוא, הכול, היה לו כמו מישחק. שכלאחר־יד. אולי בגלל הכוח הפיסי הרב. והכול עשה ביכולת. אי־אפשר להכחיש, הוא היה איש מוזר. וכמו רק חצי־אנושי. כאילו לא ברצינות, אפילו בבוז, התחפש, בקווים כלליים בלבד, לאדם. כדי לשמור על הכושר ועל העצמאות.
בבוקר כפור היה על פני הארץ. זאת היתה השנה של הכפור המפורסם. אל תשאלי מפורסם במה. כבר אינני זוכרת. רק שבאותו לילה בא. הכפור המפורסם. ומאז, כפור ואני, יש בינינו קשר־קירבה מסוים.
כפור היה על פני הארץ כמו נשורת שבבית דקה ממחרטה עובדת בכסף ובזכוכית. מועפת מתוך שקים, ננעצת ונדבקת בכוח בעור העולם שעצר, מכסה אותו. כליל. כפור מלוא־העין ועד לתלמים הרחוקים הנראים בין העצים הדקים. בהם העורבים מקפצים – אני יושבת הייתי ליד החלון. לבדי. ותופרת. מתקנת. ביוזמה שלי. מלבושים. שלו. פזורים במקום. לבושה בחולצה שלו. החדר כבר מסודר ונקי.
ואני בתסרוקת החדשה, קולין. השיער, שבקשר־העניבה השחור בשורש־הצוואר, בכל־זאת נופל קודם רפות לצדדים. והמקום חדש, הכול חדש: להרתיח מים, איך בדיוק. לרחוץ ידים ופנים, איך בדיוק. לכבס גרביים ולתלות, איך בדיוק. לברש את שולי שמלת־הנשף, את הנעליים, מן הרפש, איך בדיוק. להכניס סדר, לנקות. לתפור, לתקן. איך כל הדברים הללו פתאום זוכים לתשומת־לב, אמרתי אז לעצמי. למקום ראשון־במעלה, אמרתי לעצמי. באותה התלהבות שקטה, יציבה. נישאת על כנפי ההבטחה. הבטחה של יכולת־עמידה סבלנית, של שלווה, של נאמנות והתמדה ללא־גבול, בשר־החיים, בשר־החיים, אמרתי לעצמי. כשכל הזמן, האור הזה בחוץ, בלתי־רגיל. כמו בא מלמטה במקום מלמעלה. לבן, שווה, אחיד. ועולם זגוגי, גבישי. עומד צח. בקווים יורדים דקיקים. ושחורים עבים. תארי לך. השיחים בין הגרוטאות בחצר, כמו עשויים פקעות של תיל, אבל תיל מצופה סוכר אוורירי ושקוף. אפור בהיר, הכי בהיר. וסוכר תחוח שפוך על מכסה חבית־המים, שם. על חומת־הגדר. הקרקע. הכול. וכשרק פה ושם העקבות של צעדים־בשביל ניפצו בו רשתות־סדקים, כל השלוליות במעטה־קרח. שביר, נקי. עם סימני־אדווה. ואז ראיתי את קולין בא. דחפתי מעלי את כלי־התפירה. מה שנפל נפל. אני נוגעת בתסרוקת החדשה. מהומה בנפשי.
“אני. רואה. שאנחנו. מתקדמים. אֵיי,” קרא קצוצות, מהירות, אל עבר החלון, כמו לחברים. מוציא ומניח על השולחן את המיצרכים.
וניגש אלי. עושה בשפתיים ללא־קול: “הלו.”
במעיל שומר־המסילה המרופט. ער, מגולח למשעי, שפמו עשוי, הקצוות משוחים שעווה. זריז ודנדי. תוך שהוא שולף מכיס־החזה, מושיט. כמו ללא־שייכות או תירוץ, חפיסת סבון־ריחני קטנה, באריזת־מתנה, בשבילי. בזרועות שלובות גבוה הוא עמד, הכתפיים מצופפות, ואמר “ראי,” בודק אותי. עומד כמו סוס בטלף זו או אחרת מורמת לרגע קצר לאחור, לנער את הרגל העומדת. “אני רוצה להחליף אתך מלה או שתיים,” אמר, “אני חייב לך התנצלות.”
התבלבלתי.
“לא. למה,” עניתי. נוסח בת־טובים.
הוא העיף מבט מהיר אל עבר הדלת.
“אמש. חטפתי אותך. דבר שבדרך־כלל לא עושים.”
“למה אתה מדבר כך,” הסבתי ממנו את ראשי. עוברת להביט רק בגב־הכסא.
“כדי שיהיה ברור,” חתך. “שלא תחשבי. אם קיבלת רושם. של נסיון. מצדי. לנצל. את המצב.”
“איזה מצב?”
“אלוהים! יתומה. תמימה. רכה־בשנים. חסרת־נסיון. ובכן דעי. אני. אף פעם לא ניצלתי נשים. לא השתמשתי בנשים. לא הייתי לא־הוגן לנשים.” הו הרמאי, הרמאי, הרמאי.
לא הבינותי דבר.
“כבר חשבתי שהמצאתי אותך,” בראש קבור בגב־הכסא אמרתי. “והנה הוא פה,” ניסיתי להניף שם את ידי.
קולין אימץ את היד אל צד־מעילו. אימץ את ראשי אל צד־מעילו:
“רוצה שתדעי. בכל עת, את תגידי לא, אני אפסיק. אחזיר אותך אל חנות־הכובעים.”
“קולין,” לחשתי, נושאת אליו עינים תוהות. במאור־פנים עירבב את השיער על קדקדי, החליקו שוב: “רוצה שתדעי,” גחן, “בדרך־כלל אף פעם אינני כזה.”
"איזה?''
“מסתבך,” אמר והלך לערוך את השולחן.
וכל הזמן בחוץ – הלא גם זה חלק מן הסיפור – לשתות אותו בגמיעות גדולות, האופי החזק, הקשה, כמו עזוב, ועכשיו מוסווה, של המקום. איך מהרגע הראשון, הייתי מעוּרָה. בלי עזרה. ומנסה לקלוט, להבין הלאה. בלי עזרה לא יודעת מאין להתחיל. רק: ללכת אחריך, אחריך. מראש הכול כובש פה את לבי. זה זורק אותי הצידה. הכול זורק אותי הצידה. מפציץ אותי. לא ידעתי את נפשי.
וקולין, הידיים כמו ללא־שייכות, עובדות, מסדרות. כל הזמן, לא יכול להסיר את עיניו, שב ומסתכל היה בי משם. כמו איש מהנהן רק לעצמו.
“אתם בני־המקום מאז־ומעולם?” אמרתי.
“אמי אמנם דרבּישייר,” אמר מרוכז במלאכתו עובר לקול של אמצע־שיחה, “אבל בני־המקום, בערך,” פנה אלי במאור־פנים.
החזרתי את ראשי אל גב־הכסא ושתקתי. ואחרי־כן, השפתיים נוגעות בארג־הריפוד, אמרתי:
“אני אישית לא יודעת. לא יודעת הלאה מה עושים.” אני לא אחזיק מעמד, אמרתי לעצמי. לא אחזיק מעמד במה, שאלתי את עצמי. לא יודעת את נפשי.
קולין צחק, צחוק כבוש. בא, הכפית לתה עוד ביד:
“זה בסדר, לַב,” אמר, “אל תדאגי. אני. כן יודע מה עושים.” כמו לא ברצינות. עובר לניב־המקומי.
מעבירה בעקשנות יד מעלה־מטה ומטה־מעלה שוב ושוב לאורך גב־הכסא הגבוה. אני נשארתי בשלי:
“מעכשיו אתה תצטרך לדעת? לחשוב? בעד שנינו?”
“זה בסדר. בעד שנינו. כל עוד כך תרצי. אבל ראי,” החל. כשהוא יורד לשבת, ארעית, על שרפרף הדום־הרגלים המרופד לרגלי, מניח את ידו אצלי.
מה דיבר אז מגרונו. מה דיבר מגרוני. האם דיבר אלי. האם דיברתי אליו. האם זו היתה השעה היפה שלנו. כשאני, מצדי, מיד, באמון, כתינוק, שמה ידי בידו, משסעת אותו קוראת “לא יכולה להאמין. האם כל זה קורה לי,” התבוננתי בפנים הללו, היאמן, ממשיות ובנמצא, של איש־חלום, נטויות אלי בכל העדנה־שבעולם. לוחשת “פעם, אולי, היו מיליונים כאלה. היום נשארתם מתי־מעט. מבודדים. ובמפורד. כל אחד לעצמו. יצורים שאיש איננו יודע מה יהיה בסופם,” כמדיום דיברתי, “כופים להתייחס אליהם. בגעגוע. ובמין כבוד מיוחד.”
פעם, אולי, הם היו הרוב. יצורים שהיו אגדה־חיה. פעם, אולי, למחנותיהם העוברים, לקח יום שלם. לחצות את קו־האופק. חזקים, נבונים לפי דרכם, היום, סוף הזן, הם המפסידים. במלחמה הסמויה. המתחוללת. להכחידם. כי גם בבלתי־מרוסן ביותר שבהם בכל־זאת קיימת כמו סקרנות. כזכר ידידות רחוקה. כלפי מין האדם.
לכן הם בורחים? חשים, בסופו של דבר היא שתכריעתם? על אף כל חשדנות־החיה, שכמו רעד עצבני כל הזמן. על אף הזהירות הדרוכה. ויכולת־החמקמקות המפליאה. להסתערות־המצח המצוינת הזאת היורדת עליך, המשוכה הבאה אולי תהיה הגבוהה מדי, הם יודעים?
בכל־זאת איך זה שפתאום אני דווקא אני נקלעתי בדרכו, שאלתי אז את עצמי עוברת לחבק את גב־הכסא נלחצת בעוז. משננת בקול: “לא תופשת דבר. אתה. הגד. כל אלה. איך. ולמה לך.”
“כי זה כֵּף,” ענה חותך. גומר אותי. הוא קם.
'מה כף?''
“לעורר אותך. להחזיר אותך. לחיים.”
מבלי להרפות מגב־הכסא, החזרתי, ככה, את הראש לעברו.
רואה אותו. לבי פרפרים: עומד ומנענע בשתי אצבעות את הכפית, כמו שרביט, של תזמורת־לכת, מקפיץ אותה וקולט. מסתכל בעיני, מחפש הבנה: “לא מבינה? זה מחזיר את שנינו. לחיים.”
איש שאסור לומר לו מתי תבוא. ואסור לומר אל תלך. האם כבר ידעתי אז. אני סבורה כי כן. המשענת והרוך הללו. הרגש והחום. אבל יש משהו שאומר. בעבר האחר של המיתרס בהחלט רצוי לא להיות. הרבה פראוּת. וארץ ללא חסות־החוק. שטח־הפקר. כי ציפוי החינוך והנימוסים וכל מה שמלמדים, קיראי לזה ציפוי־התרבות המושתל עלינו, את יודעת, פה מכסה רק מכאן ועד כאן ולא יותר. פה, כמו חיה, רגישה מאוד לתחושות טרפה, אולי כמו עקרב מבהיק בחשיכה, כל שניקרה בדרך, אתה חד־משמעית, או קודם מתחבק אתו ומתחבר, או, ללא שהיות, הורג מהר. ולא יעזור לקורבן לקפוץ לצדדים. או לנסות להסתתר.
האם כבר ידעתי אז. כן, מוכרח להיות. כי אני הלא לחשתי: “הו, קולין. אבל אתה. אתה מאין אתה חוזר.”
“לא תספר לי?” ויתרתי. כי עם המבט שנתן בי, פרוע וסבלן כאחת, לא ידעתי איך להסתדר. והוא, עומד מעלי, רק משך אותי, מניף לעמוד על רגלי.
“מה שאני אם־כן שואלת,” מורמת לעמוד, אחוזה בזרועות הקשות כמו בובת־קש ללא רוח חיים, “הוא מאין תרד עלי המכה,” בלב מנבא לחשתי. בהשלמה. עם שואה. והייתי מוכנה.
“מכאן,” צחק, לוחץ אותי אל מכנסיו. שאראה, שארגיש. שכן אמרתי לך, הוא היה איש שיכול להיות גס ואלים: ציפוי־התרבות הפרום שלא עד הסוף מכסה, אצלו באופן מיוחד היה אכול־חורים. וכך, צוחק, ומפנה את פני אליו, הביט בי.
הו, כן, רוחו עוד תישבר. רוחי תישבר. הרבה פעמים. אני עוד אתגעגע לזמן התמים. בדמעות בעינים אזכור את אותם הימים. וחלומות מוּפָרִים. הבטחות מוּפָרות. כל אלה עוד היו לפנינו. כל התהליך.
“אני חושבת שאני זקוקה להדרכה,” מביטה בו אחוזה בזרועותיו עניתי בבושת־פנים.
לא משתף, אפילו לא משתיק אותי, שוב היפנה אז מבט מהיר אל עבר הדלת. ועזב אותי.
חזר ולבש את מעיל שומר־המסילה. הלך ופתח את הדלת לרווחה.
ללא־נוע, בפנים רדומות, המפקח מר תורנדייק עמד שם. בכתף אל קטע הקיר, קיר־עץ, הממשיך החוצה, ופנס חזק בתוך משבצות תיל עבה, מנורת־הכניסה, קבוע בו. דליל־שיער, בעל עור ורוד, מבריק כעור־קרחת, ועיני־דג, ביד אחת על מותן עמד. האחרת בתוך כיס מעיל־הגשם. בצורה של איש ממתין בתור, תאמרי.
קולין, ללא מלה, ארוך וגבוה, בכיפוף־הכתפיים הקל, נשען אל מסגרת־הדלת. צולב רגליים.
בלי למהר הוציא שם את קופסת־הטבק האדומה. פתח. הציע למר תורנדייק. מר תורנדייק, בלי לשנות מצב, רק התבונן בידים המושטות. לא הגיב. לא לקח.
קולין. בלי למהר, לקח, גילגל, הרטיב מדביק. הצית את הגפרור בסוליית־נעלו. הדליק. לעצמו. את הסיגריה. התבונן בה. וללא מלה, מתבונן בה, נענע בידו לעבר מר תורנדייק, כמבריח חתול.
מר תורנדייק, כיוצא מתוכו נפרד אז לאט מן הקיר. וכמו מחווה בראשו, כמו לעצמו, סבב והלך. צפונה, אל כיוון הדרך לעיר.
הוא מר תורנדייק אשר לימים נמסרתי לו בגלל החובות בקלפים. אבל זה היה בימים שיבואו.
וקולין נשאר, להשען שם. הוא מצץ בחוזקה מן הסיגריה, נושף לסלק את העשן מעביר עלי משם את עינו, במבט חודר, שהוא גם מבט לא־רואה. השליך את הסיגריה ויצא, ירד אל פסי־המסילה, הלך לאורך הפסים דרומה, ונעלם מעיני.
אחר בא. אני, עומדת ליד החלון, משום־מה בבלי־דעת נשכתי אז את אצבעי בכוח. כמו להשתיק צעקה?
קולין מהורהר שסגר את הדלת, כמו בשקט מופרז, לאט כה לאט הסיר את המעיל. תלה על הוו. ונשאר לעמוד מול הדלת. איש בעל ירכים צרות במיוחד הוא היה. וקצת בפישוק־רגליים עמד. ומעביר עלי את עינו, מעבר לכתפו, במבט החודר שהוא גם מבט לא־רואה, כל שניה כמו שעה, סבב וניגש.
כמו מחושב הרים את הכפית שעל הכסא. מתבונן בה היטב, לא־רואה. ואת אצבעי שבתוך פי ללא מלה משך. לאורך, כמו שולף קוץ ארוך, לאט ולמיישרין. ועזב, ידי אז נופלת. הוא הלך אל השולחן וכמשליך שרץ השליך את הכפית והסתכל לעברי־לא רואה: “באה?” חזר הקול לפס־הקול. רק שעכשיו, אחר היה ומוזר.
האם אני מהופנטת, הרהרתי. האם הוא מאלף אותי כאלף גור – באתי.
לא־רואֶה לחץ על כתפי, להורידני לשבת, אומר תוך כך, ללא־קשר בין הפעילויות:
“אמרתי לך. בדרך־כלל. לא מסתבך. בדרך־כלל. גם כשמסתבך. נשאר חצי־קר.” וראיתי שהיה מזועזע.
“אתה מתכוון חצי־מת?” פלטתי בלחישה תוך הבהלה. מדברת כמדיום. מקרבת אתי את הכסא לשולחן בישיבה.
“חצי־מת,” חזר אחרי, מאשר, בלא־מחשבה. תפש מה הוא אומר. וחזר:
“חצי־מת. כן, זה אני רוצה. תמיד. כך אני מעדיף. לא להסחף. להשאר חצי־קר,” הזיז לעברי דברים על השולחן לא־רואה, “אבל את. אתך. אינני יודע. אלוהים, זה קשה,” לא גמר.
כמו המגדל בקלפי־המזל הוא נראה לי. המגדל במכת־הברק. שמעיפה מעליו. את הקומה עם נידבך־המגן, של שינים־מרובעות, שבראשו. והאש בלבו פורצת אז. מעלה, ומן האשנבים. בלהבות אדומות. עם גשם־גיצים צהוב ואנשים, בראש למטה, נופלים. להתנפץ אל האדמה הירוקה, מתחת לשמיים הסגולים־שחורים.
“אנחנו, שנינו. האם אנחנו כבר ככה,” בדאגה הראיתי ביד על מסלול של מדרון.
“לא ככה,” הראה על מסלול של מדרון. “ולא ככה,” הראה על מסלול של עליה. “כי אם ככה,” פשט את היד נמרצות קדימה לפניו. “את מבינה אותי?” אמר. “בבוא היום תביני,” עבר לעמוד עם הגב אלי.
“קולין,” אמרתי.
קולין הסתכל בי מעבר לכתפו.
“לא ככה?” הראיתי בדאגה על מסלול של עליה. “למה לא ככה?”
הוא הלך וישב תחתיו על המיטה. ונשען על המרפקים שהניח אופקית על ברכיו. בראש מורד. הכתפיים מורדות. כמו איש שלא בדיוק הולך לו. לרגע, כמו מנוצח. רק לרגע. אחר, קם ובא.
“מה עשיתי? מתי?” אמרתי.
כמו בארץ הקלף ירח בקלפי־המזל הייתי. למטה, מן הבריכה זוחל הסרטן. ליבשה. מנסה לעלות על השביל. המוביל אל האופק. שם כלב וזאב ניצבים. כמו מייללים. הם השומרים. על הדרך. הנעלמת בין שני הצריחים הזהים. ולמעלה, שמים של ערב. עם ירח מלא. צהוב־ירקרק. בתוכו רשום פרופיל אדם. בראש מורכן. וטיפות, פניניות, נמשכות אל הירח, מכל העברים.
“אני חושבת שאין לי מושג מה הולך כאן. אני חושבת שאני מבולבלת באופן יוצא מן הכלל,” אמרתי.
“שנינו,” הטיח מצחו במצחי, צוחק, “והארוחה,” נגע בקומקום, בתיון, התקררה, מה?"
הוא משך בכתפיו:
“שמעי. ראיתי אותך. בנשף. עומדת. ליד הקיר. מחזיקה את הארנק בשתי ידים כל־כך מחונכת. וחלפה מחשבה. כמו פרח סגור. כמו ניצן. הזמנתי אותך. לרקוד. וחלפה מחשבה. הנה הפרח מתחיל להיפתח. בביישנות. הניצן מנסה לזקוף ראש. והיא לגמרי בידי. למה לא יהיה זה אני. ואם אשחק זאת כהלכה,” עשה עיגול באגודל־ואצבע וכמכוונו, יורה אותו אלי. “אבל הכול הלך אחרת. זה אני רוצה שתדעי. שתמיד תזכרי. הכול הלך אחרת.”
''אחרת איך?''
"אינני יודע. איכפת אחרת. אמרתי לך, פתאום מסתבך. או מה. לוקח ללב. או מה. טוטלי. או מה.''
שתקתי, הקשבתי רב־קשב.
“את יודעת, במרוצי־הסוסים. תמיד שואלים. הסוס או הרוכב. מי הביא. את הגביע. והתשובה הנכונה. הנישואים. בין השניים. התלפטיה ביניהם. את לא יכולה לדעת, את ואני, שידוך מיוחד. עובד, לא־להאמין. חד־פעמי. גורלי. לך ולי.”
“מאין לך.”
''אינטואיציות."
''מה אמרת?''
“אינטואיציות.”
“זה טוב או רע?”
“מישהו. ייפגע.”
אי־אפשר להגיד שלא אמר.
“אני, עד עכשיו, כך זה נדמה לי, הייתי בעולם רק עוברת. חולפת. כמו תיירת בעולם,” ניסיתי. לא מבינה מה אני אומרת.
קולין שתק.
“קשה לי להסביר,” התחננתי. ולא מצאתי אוזן קשבת. “ואתה מכיר אותי רק לילה־ויום. רק לילה ועד־הצהריים,” אמרתי.
“זהו,” עכשיו כבר התאושש, “זקוקה,” לא גמר. והשתתק. “לדחיפה. רק דחיפה אחת. ואת יופי. בתוך הזרם. על המסלול,” פתח שוב ולא גמר. ומתבונן בי עומד, עשה בשפתיים ללא־קול: ''הלו."
ובקול, הולך וחם:
“חכי. עוד תראי, את תהיי,” הרים אגודל כסימן. ניסיתי להבין, תוהה. “את תהיי שוברת־לבבות לא־קטנה,” הסביר.
“אינני רוצה להיות שוברת־לבבות,” נבהלתי. “רוצה רק אותך.”
“הו, לא,” צחק. “עכשיו את מדברת כמו אשה,” טפח על שוקו וצחק. צחוק מתגלגל. מנענע באצבע ליד אזנו לאות־אזהרה הלך להביא את הכסא האחר.
כשלרגע, כמו הד, אפילו יכולת לראות. ניתנים היו לאומדן. העליצות הרועשת, התוקפנית, שמוכשר הוא לה, אם הוא רוצה. הצחוק הגס, הפורקן. בחבורה המתאימה. ברגע המתאים. בין גברים. אף פעם לא כאן.
ואם תשאלי למה. התשובה היא זאת. לי הלא נדמה היה תמיד. פה, הוא כמו הרחק ממקומו הטבעי. מקום שם הצבעים עזים יותר. הריחות יותר משכרים. ואין רגשות, רק תשוקות ודחפים. הספורט החביב, בואי נאמר, הוא משיכת־חבל. או התעללויות, התגוששויות. ברוח טובה, של חברים בחברים. הכול מלווה שאגות, קריאות־קרב. וצחוק, ברעמים. “הפתיעי, שרה־ג’יין, הפתיעי,” אמר פעם, “במרוצי־הסוסים. הם תמיד אומרים. רק אם הוא כזה, שלקח אותו השד, ואתה מתעל את זה. תקבל את הביצוע המזהיר.”
קולין, עליז, צועד היה עכשיו רוקד. דוחף קדימה אגרופים במרפקים צמודים לגוף. כמו לפי קצב של שיר. כן, עמיד מאוד הוא היה. הנה, עבר בנקיק־קרח. הנה, יצא. טמפרטורת־הגוף מיד שבה. להיות כרגיל. כל הדם חוזר לזרום בעורקים. הוא הסיר, זרק את המקטורן־הסרוג אל המיטה, דוחה כלפי מעלה את חפתי־השרוולים, משפשף כפות־ידים ברעבתנות. הסיר את הצווארון, זרק, בלי להסתכל.
“אני רוצה להדגיש,” המשכתי, הדיבור בא בקשיים, “אני, בבית־היתומות ותמיד. אחרת. ממך. אף פעם לא צוהלת. נחבאת. רצינית. לא, לא זה מה שרוצה להגיד. אבל איך אפשר. להגיד שרוצה להיות ראויה. לך. כמוך. בכול. אבל איך אפשר.”
מביא את הכסא, קולין עצר. ועומד מגבי, העביר את שפתיו על שערי: “נערה רכה. כל־כך רכה,” אמר. “זה בסדר. אתך, כמו אתך,” אמר. “אתך, לפי איך שאת תרצי. אני מצטער, הבהלתי אותך?” כמו מדד את חוזק, את עובי, עצמות־כתפי. “אינני כזה. את תראי. אני עוד אשתנה. זהו. מבטיח. להיות כמו אתך. להיות כמוך. כי את נפלאה. אל תדאגי. הנה, עכשיו תאכלי,” הצמיד את סנטרו אל שערי. מה דיבר אז מגרונו. מה דיבר מגרוני. האם דיבר אלי. האם דיברתי אליו. שאלתי את עצמי בימים שיבואו.
וקולין, לרגע, העמיד את הכסא לצדי בכיוון סותר. ויושב כך לידי, בגב לשולחן, דיבר בקירבה, בגילוי־לב:
“נשים,” אמר, “המוח שלהן. לך והבן אותו. זה מעל לראשי. כולן. אם זה לגרור אותך. להתחתן. או פשוט, איך לסדר. תמיד זוממות.” אמר וקם, לסובב את הכסא אל השולחן.
“זו האמת,” ישב. “פוחד מהן,” אמר מתבונן בי. והוסיף: “אבל הביטי. מה שלא יהיה. תמיד תזכרי? שאת, אני לא משקר, כמו אתך אינני עם אף אחת. עם אף אדם. אתך רק אתך הסתבכתי. את אהבתי האחת. זה אני רוצה שתזכרי.”
“אתה מכיר אותי רק לילה־ויום,” מלמלתי, “רק לילה־וצהריים,” מלמלתי לא־מבינה. וקולין לקח את שתי ידי וכבש בהן את פניו, מנענע בראשו לאות־שלילה, מדבר לתוכן.
“מה אמרת? מה אמרת?” לא קלטתי. והוא רק נענע בראשו בתוך ידי לאות־שלילה.
אז אמרתי ואור היה בלבי: “נגיד כך? וזה רק כדי להניח את דעתך? בסדר. מוסכם בזה. שאתה לא שלי. ולעולם לא תהיה. ולי אין תביעות. וכל שאתה נותן לי ממך. הוא מרצונך־הטוב. ואיננו המגיע לי כמובן־מאליו. רק מתנה. המלך בחסדו הרעיף. בסדר?” אמרתי. בלצון מבויש. מוכתבת. כליל.
“לא הייתי מנסח זאת כך,” צחק באותה עליצות. של קודם. רק שעכשיו העמיד פנים. העמיד פנים של איש לא־רגיש. “אבל נאמר שזאת המגמה הכללית,” הסכים. וניער לצלחת שלו מהדג שחתך. בעליצות העשויה הכניס אל פיו.
וכך, בעליצות העשויה, “ובכן, ראי,” לועס כמו מציג לועס, לקח ואימץ אותי אליו, “אני. כל הזמן. מנסה להגיד. כשיבוא עוד פעם. מר תורנדייק. את אחותי, בסדר? את מבינה אותי? את אחותי. שאין לה היכן לגור. נמצאת כאן. עד שנמצא לך סידור. ברור?”
ראשי בתוך שריר־זרועו, חייכתי שם: “רק שאני אגור כאן לעולם,” נלחצתי אליו, לוקחת ואוחזת בזרועו, ממשיכה את דבריו, נלהבת להשבע.
“את אינטרלוד,” אמר.
“אני מה?”
“אינטרלוד מקסים חולף.”
“מה היתה המלה האחרונה?”
“חולף.”
“חולף? – תאיית.”
“חי”ת. ו“ו. למ”ד. פ“א,” אמר.
אי־אפשר להגיד שלא אמר.
נשארתי כך, צמודה אליו, ראשי בתוך זרועו, ושתקתי. מדוע שתקתי, חזרתי ושאלתי את עצמי בימים שיבואו. שתקתי כי טוב ובטוח היה לי אתו. בטוח? איזו אירוניה. הרגש, המשענת, החום והחסות. היחידים שידעתי מימי. והיחידים שהכרתי מאז. קולין הניח את ידו בחיבה על ראשי והרחיק אותי. ואכל. ובכן ישבתי מול צלחתי ושתקתי. אז, כדרכו, לקח את סנטרי בידו, והחזיק את פני מולו, מסתכל בי בעיניים טובות, כשואל. “אני כבר חושבת איך זה יהיה כשאצטרך לעזוב,” מלמלתי, מנסה לחייך, “ואני כבר חשה. את השבר־בלב.”
“אני אגיד לך איך זה יהיה,” הוא אמר. “יום אחד. את תכירי. ג’נטלמן עשיר. עם רולס־רויס. הוא יקח אותך. אליו. ואת, ורד במלוא־הפריחה, תגורי בתוך התפנוקים. שיעשו עמך צדק. עם חשבון־פתוח. במיטב חנויות־לונדון. לא כאן,” בידו האחרת הראה בשאט־נפש סביב. “ואני? רק אשאר מאחור,” אמר, “בתור זה. שעורר אותך. לחיים.”
“לא רוצה ג’נטלמן עם רולס־רויס עם חשבון־פתוח במיטב חנויות־לונדון,” מחיתי בלב נרתע. “רוצה רק אותך.”
הודף את פני הצידה, הוא אסף מהם את ידו: “זאת, יפתי, היתה. הפעם האחרונה. שאת אמרת זאת. שומעת אותי? ברור?”
להפתעתי הגמורה, אני קמתי מן הכסא. נתמכת בשתי ידים בשולחן, ואחרי־כן מתרחקת לאחור:
“קולין, אתה תביא בחשבון. שאני מוכנה להשלים. שאתה לא שלי. ושאף פעם לא תהיה. מוכנה אולי, אני אומרת אולי. להשלים שאני אתך לא בגלוי. ומוכנה להשלים. שיום אחד כל זה יגמר. אבל להרגיש דבר. ואסור להגיד. או להרגיש דבר אחד. ולהגיד אחר. עם זה קולין אינני מוכנה להשלים. לעולם לא.”
בחולצת פסים כמו בד של מזרונים וכתפיות־המכנסיים. ללא צווארון. יושב לבדו ליד השולחן. עכשיו באופן בייתי. בכסא מוזז. הידים בכפות מופנות זו אל זו, מוצבות כל אחת על הברכיים הנהדרות המפושקות. וכדי להייטיב לשמוע, הגוף מוטה אלי, והראש עוד יותר הצידה, כי מפנה את האוזן הטובה לעברי. אני פתאום ראיתי. השרירים הארוכים, הרגליים הארוכות, חיה בנויה למהירות. זה כן. והשיער השחור, העינים הכחולות. עם זאת, כבר מבוגר ומיוגע, יש לו בעיות. והפנים אדומות. לבי שבעתיים רץ לקראתו. אבל לא ויתרתי:
“אם מה שאני מרגישה כלפיך, קולין. הלך רחוק מדי. אתה צריך להביא את זה בחשבון. ולהסיק את המסקנות,” הגעתי וישבתי, בכסא ליד החלון. וכמו חץ עבר אותי התמהון: הנה בבת־אחת במו־ידי חיסלתי את אושרי?
ואת יודעת, מצד החשבון־הקר, על הרגע הזה גאוותי. אבל מי רוצה חשבונות־קרים.
“אני מוכרח לציין. זה נשמע מעניין ביותר,” הוא הרים את הראש והודיע במבט משוטט. “נשים. לך והבן אותן,” הוא קם.
ובא אלי:
“אם־כן, מה. מה יפתי מציעה,” גחן.
התבוננתי בפנים הסמוכות. הכול על כפות־המאזניים.
“להביא אותי. בחזרה לרחוב אבינגדון,” אמרתי קצרות, נפחדת. והראיתי בידים שאין ברירה. הוא הידק אותי אליו ומתח בידו את שער־ראשי לאחור על מצחי. הסתכל בתקרה:
“בסדר. סחטנית קטנה. בסדר. אבל חכי. לא בחופזה.”
“אינני סחטנית,” אמרתי נפחדת. “לא גדולה. ולא קטנה.”
“אוהו סחטנית,” אמר, “אוהו ערמומית.”
“אינני סחטנית,” אמרתי.
קולין, עומד מעלי, בדק אותי. שם אגודל בכל בית־שחי:
“רק שאני אגור כאן לעולם. לפני רגע מישהי אמרה. אל תקפצי מקיצוניות לקיצוניות. זה לא הולך ככה בחיים. לא כך מנהלים משא־ומתן אנשים מבוגרים. הקשיבי. הלא אני עוזב. וכשאגיע. זה יהיה אך ורק לבדוק את הפסים. אגיד לך שלום חטוף. אראה אם הכול בסדר אצלך. ודי. שלושה ימים תמימים. תשבי בשקט ובמנוחה. אתן לך פנאי. פנאי לחשוב, להחליט. תזכרי. זה רציני. גם לך וגם לי. עד אז. לא רוצה לשמוע אף מלה.”
“עוזב? לאן?”
''הביתה."
“לא גר כאן?”
“לא בדיוק. כן ולא. סיפור ארוך.”
“סיפור ארוך?”
“היה לנו, בית־מלאכה. בית־מלאכה לכובעים. עסק די־מצליח,” סר מעלי. “מכרנו אותו. היינו נאלצים. מדוע נאלצים? במלה אחת: ברנדה.”
“מי זאת ברנדה?”
“טוב. החובות וכולי. ברנדה? אשתי.”
"מה איתה?''
''חולה."
''במה?''
עומד ליד המיטה, הוא החל מתלבש. צווארון. מקטורן־סרוג.
“ברנדה נכנסת ויוצאת. מוסד.”
“איזה מוסד.”
“למטורפים.”
“זה מה שהחיים אתך עשו ממנה?” שאלתי בבהלה.
“את רואה.”
“ויש לכם ילדים?”
“שלושה.” לבוש, ניער־זרועות לחוש שהכול כשורה.
"היכן הם?''
“שני הצעירים. בבית. הגדול התגייס לצי.” הסתרק מול הראי־המסחרי.
“מי מטפל בהם?”
“כללית, אני. הם. ואני.” בחן את פניו. קודם צד זה, אחר־כך זה. קרץ אלי דרך הראי.
“אתה אב טוב?”
“משתדל. דיעה אחרת יש להם. בואי, חיזרי לאכול.”
“איזו דיעה?”
“ברנדה. הילדים. אומרים, אני עצמאי מדי. העבודה, העיסוקים. השעשועים שלי. קודמים.”
“זה נכון?”
“יתכן.” ניגש אלי.
“שעשועים?”
“מה? לא רואים עלי? שיש לי אופי של מהמר? מהמר בהימורים גבוהים?”
''קולין."
“מה יש, יקירה?”
“רוחי הולכת ונופלת בהדרגה,” קמתי.
“טיפשונת,” היכה על אחורי־חצאיתי, השהה שם ידו: “להכניס לראש הזה. קצת תבונה? את. תעשי זאת. התחילי לספור. שלושה ימים.”
“אבל תבוא? מתי?”
“לא יודע.”
“אבל תבוא?”
קולין העיף מבט לעבר גרבי התלויים על החבל מעל לתנור־הברזל, מניח לי: “עכשיו תהיי גברת מהודרת”, בפיזור־הדעת אמר. “להתראות,” החליק את שתי לחיי, משאיר את סוף־פני בידיו.
“אלה גרביים,” מחיתי, “גרביים לא רואים.”
“אף פעם אין לדעת. מישהו אולי יהיה בר־מזל,” בפיזור־הדעת ענה, אוחז את פני, “הפרצוף החמוד הזה,” אמר. ועזב. ויצא. סגר את הדלת אחריו.
הוא חזר ופתח חלקית את הדלת. רק מציץ מאחריה: הפריח נשיקות, אומר דברים ללא־קול, מתנועע, בהבעה טרגית, כמוקיון, שוב ושוב מאמץ־יד אל לבו. צחקתי, נשענת אל השולחן מאחרי. הלא לרוץ אליו רציתי אז, לכרוך את זרועותי סביבו ולהשאר כך, לעולם.
הוא השעין את פדחתו ליצנית אל דף־הדלת כנושם לרווחה, ולא אמר שם דבר. ונשא את ראשו. וקרץ מופגנות: “כך אני אוהב לראות אותך. צוחקת,” אמר, “העיניים יורות־ברקים.”
שארית־הצחוק מתה מיד על שפתי. כי ראיתי את עיניו. הבטתי בו תוהה, בלב כבד. וקולין, לאחר מחשבה־שניה, נכנס.
הוא עמד לרגע בפנים, בגבו אל הדלת. אוחז שם את הידית, חוזר להיות רציני:
“ואם מדברים בברנדה. ברנדה חוזרת. ביום־חמישי.”
“באתי לך בזמן הלא־נכון.”
הוא משך בכתפיו.
“אני חוזרת ושואלת,” אמרתי, “אני – למה לך כל זה.”
קולין רק נענע בראשו לאות־שלילה.
“ואני חוזרת ושואלת. לא ככה, אמרת,” הראיתי בידי על מסלול של עליה. “מדוע? מה עשיתי? מתי?”
הוא התבונן בי. ניתק ממקומו, עובר ובא בצעד קליל נישק מהירות, בכל העדנה־שבעולם, את הפסוקת בשערי, “עכשיו את בונה דברים בצורה מוטעית,” אמר. “איך להגיד לך: זה לא את, מיי לַב. את בסדר,” אמר, “זה אני. שתמיד נושב חם וקר. כדי לשמור על עצמי,” כבר עבר, חזר אל הדלת ועצר, מהורהר.
“אתם. ברנדה ואתה. קרובים? ידידים?” אמרתי.
ידו שוב על ידית־הדלת, הוא הביט נכחו. שעה ארוכה. אחר נענע בראשו לאות־שלילה, מביט בי. ויצא.
אני, עיוורת, מהופנטת, הראש לא בכושר, מתהלכת עם חץ־התמהון החד הנטוע בחזה, אספתי את השולחן. עיוורת, מהופנטת, יצאתי, רחצתי את הכלים. השבר בו דיברתי, הנה הוא כבר בלבי.
ייבשתי במגבת־התה, שמתי כל דבר במקום. שבתי והכנסתי סדר. מופתי. כסהרורית. וסיימתי, ישבתי אל השולחן, על קצה הכסא, ידי בחיקי. ופתאום, מזווית־העין, בראי־המסחרי על הקיר, כמו במבט לתוך החדר מן החוץ, החוץ הלבן המאיר, של אפור־כסף ואפור־אבן ואפור־זכוכית – נשקף האור הזה. סובבתי את הראש אל החלון: כל הזמן, בחוץ, כבאר שופעת ואיננה חדלה, האור הזה. מי שרוצה יבוא וישתה!
קמתי וניגשתי, לא־מאמינה, לחלון: העולם. והכול התרחב. כמו פצע. הרגשה משונה. כמו פצע, שברגע הפציעה לא יודעים. אבל כשהעין נופלת עליו, ורואים את ההיקף, מתעלפים. כך הכול התרחב. גם השבר בלב. עם חץ־התמהון עכשיו מזדעזע מעליו, כמטורף. ולכול נמצא, לא חסר, מקום בעולם הרחב. כל דבר תופש את המקום הנכון שלו. גם אני. הו, להיות, להיות בתוך העולם אמרתי לעצמי לא מבינה. העולם? העולם? מה פירוש? אמרתי לעצמי. מסתכלת. ולי היה פירוש רק אחד. ולי קולין היה הפירוש האחד והיחיד. הסתכלתי ואת יודעת איך זה נראה אז, כמו מה? כמו היום, תמונה, על מסך הטלוויזיה־הצבעונית, כשהצבע בה מופיע ונמחק, מופיע ונמחק: כל העצים העירומים הנה לא, הנה כן, בגוֹני־חוּם עדינים. כמו פלומות של ציפורים. גזעים קרובים, בטן־ענפים, גם באבקת סוכר ירוק וירוק־חרדל: החזזית. והשיח הקרוב מאוד, זרועותיו מסומנות עתה בלבן, אף־על־פי־כן נושאות הבטחה. של אודם־סלק חי. כולל התנפחויות הניצנים בראש כל חוד. איך אוכל לשכוח את הצבעים המופיעים ונעלמים. לפי התחלפויות־האור, עם תנועת־העננים בשמיים הלבנים הסמיכים. והכול בפעולה סודית, חי. והכול פה כובש את לבי. כי הכול המשך של קולין, וקולין המשך שלו, אמרתי לעצמי. והבט הבט העולם כמו כובע מוצק כליל־המעלות ומושלם ובצעיפים נופלים, רכות, בערבסקות כהתאבכויות־עשן, באפור־לבן נוטה להרבה צבעים, צעיפי־שיפון, רציתי להסביר את עצמי, לספר, לשתף, להראות, להגיד לעולם זאת־אומרת לקולין ולא היה למי הבטתי ברעפים השטוחים שבצבע־מלט של גג־המחסן, שמתחת לשיכבת־הלובן הזרויה, בהם נוטים לסגול־שזיף רך־שברך, ויש שללוונדר או אבק־ורוד, ובעיני זה אז צירוף־צבעים נדיר, מהמם בשקט ונפלא, ושם הרחק בעולם־בכפור רואים, גשר־המסילה של הלבינים־האדומות. ורחוק יותר, הצריף, צר וגבוה, שבצד פסי־המסילה, הוא כחול־אפור. רק ירוק־הבקבוק של עצי־המחט אפל, שולט. זה מפציץ אותי, האור הזה. השריר המצטנע של הסביבה. הרוך המרמה. וכל הדברים הסודיים הקורים. יכולתי לחיות כאן כל חיי. עברתי משם. ובגלל הקור, העייפות, השפע, הבלבול והכאב, וחץ־התמהון שמעל לשבר בלב, ואבל בינתים אין יותר מה לעשות, ואבל לא כעת, אחר־כך, נתחיל לאסוף את השברים, אם־כן כאילו שמה את עצמי בינתים בקופסה וסוגרת את המכסה, יוצאת לפי שעה בצער מן המישחק, נכנסתי למיטה, מתקפלת בין הכרים.
מעבירה לפני העינים מחדש: הוא רמז לי בראשו בנשף־השנתי. לכיוון היציאה. עושה בזרועו כמלווה. ועמד חצי־מסתתר. עם הפנים לחלון, ליד המלתחה. בכף־רגל אחת פונה קצת הצידה, הוא עמד ממתין. דרוך. חוזר ומקפל את גליון תלושי־ההגרלה, בהרבה קיפולים. פותח ומקפל שוב. הנינוחות המדומה מכסה. על המרץ האצור. והוא הגיח כמו צל מעבר למסך־הווילון, מזיח אותו ביד אחת, בתנועה של שחיין. והוא עזר לי, חושף שיניים בחיוך קצר, ללבוש את מעילי. לא נשארים עד הסוף. יוצאים יחד. בגשם הקל. העביר אותי את הכביש. למה ללכת בגשם, אמר. וזה יופי, אמר. כשאני אוחזת הייתי את שולי שמלת־הנשף ובידי האחרת נשענת על זרועו המושטת. אנחנו עוברים את הכביש. לעבר ‘הכתר והוורד’ המואר. קיר של קטיפה־אדומה ואור־גאז… זכרתי, זכרתי הכול. מבעד לתמהון הזה, והתדהמה, איך, האומנם, במו־ידי חיסלתי את אושרי. ואולי יש נסים בעולם? אולי, באיזו שהיא צורה, הוא בכל־זאת שלי?
ואת יודעת מה? ובכן שימעי. ואז, לפתע הוא בא.
לא עברו שעתיים־שלוש והוא בא. לא החזיק מעמד. חזר אלי.
הוא בא. אלי. חזר. פתאום התכופף מעלי. מקבלת אותו עוד חצי־מיושנת, מחבקת את צווארו, עוד אמרתי “מה קורה כאן?” והוא אמר “באנו, להרוס את התסרוקת.” “לא באור,” התחננתי, כשהתחיל להפשיט. והוא אמר “למה, אני רוצה לראות את עיניך. יורות־ברקים.” “לא באור,” התחננתי, תופשת להתכסות בכיסוי־המיטה, “אבל מה קורה כאן,” אמרתי, “אני בלבי כבר לבשתי שחורים.”
“ש־שש, שרה־ג’יין,” תופף באצבע על לחיי, “את ניצחת, הסחטנית,” נכנס עמי. “ומותר? מותר זה לזה הכול לספר,” התעקשתי, “מותר להגיד?” – “הכול מותר,” אמר, כל־כך רוצה אותי. “ואתה תגיד?” – “בוודאי. הכול. תמיד.” “את האמת, כל האמת, ורק האמת?” – “בוודאי.” הו חום־הלב. אז. המשענת והבטחון. בחדר המוסק עכשיו מחדש. החם. ההתלהבות. ועושים בשְׁניים. והסיכויים. הבסיס האיתן. הנדיבות. כוזב, כוזב, אני יודעת. הכול כוזב. אבל הו, כשהכול היה חי. מה דיבר מגרונו. אל מי. מה דיבר מגרוני. אל מי. כשהכול עוד היה חי, כשכל־כך רצה אותי. ודברים קרו. מה דיבר מגרונו מה דיבר מגרוני, עתידה הייתי לשאול את עצמי. בימים שיבואו.
“אבל ספֵּר, איך בא לך לחזור,” הקשיתי, רוצה להבין. “אני. יש לי עין חדה,” אמר, “ואת. תהיי יפה מאוד. יום אחד. יפה ומיוחדת. מאוד מושכת,” הסביר. “את זה, את המקור של ברכה, להפסיד?” כבש את פניו בי.
ערפל עוד יהיה. כמו ציור־סיני מודבק מלוא שמשות־החלון: עצים, שיח, קטע־גג וגדר. אשר יאבדו מרחק. כולם קרובים. בדרגות־חוזק שונות של כתמים. הברד יכה. כדורי־ביליארד זעירים. נקלעים בכוח לכל הכיוונים. כשבין שמי־העננים בשוליים קצת קצרים מדי לבין האדמה הירוקה, נשאר מגולה פס זוהר לבן ומסמא. השלג יבוא, והחלון יִמָּלֵא חיים. נקודות עפות. ואחרי־כן פתותים. נערמים. מראשותי חומת־הגדר סוללה עבה. התלמים שורות של אבנים בולטות. כמו פסים של חוט־שחור בתפר־מכליב. ואחרי־כן העולם יתחפש למדבר רחב ועמוק. בתרנים וענפים לבנים. הכול כמו גרוטאות מכוסות, ארוזות, שקועות. ללא גישה. וההפשרה. העולם צבעוני, רענן, מתחפש לאגם. בדוברות שטות. ואחרי־כן לדֶלתות־נחלים. מציפות הכול. ורעמים יתגלגלו. מטר, ללא־חָשָׂך. השלוליות אז מי־אוכרה. חוצים אותן, כשלוחות של קירות־דייק, מסילות של בוץ מוקשה. שמשות־החלון אז כיריעות בד מרקיזט הכי דק, שקוף ומתקמט. ויום אחד, ציוץ הציפורים. שרק יגביר את הדממה. פרחי ‘טיפות השלג’ יופיעו ראשונים, לרגלי החומה, מנסים בחבורה את אוויר־העולם. ומנערת את הארץ, כנעֵר שטיח, הרוח תשיר בארובה ותנהם. אני יותר ויותר אהיה לבדי. רק מר תורנדייק בא. מרוויח אותי בקלפים.
“אבל תבוא, קולין? לא תבוא?” אני אגיד. כשיגיע. לבדוק את הפסים. ויותר ויותר אהיה לבדי. מסתכלת שעות ארוכות. בראי־המסחרי. שעם משבצת באמצע. מצוירת שתי אניות־מפרש, גדולה וקטנה, בין גלים גבוהים, קצף, רסיסים ועננים. מעליה הכתובת היפה ‘הרוּם של רב־החובל נורטון’. למטה הכתובת ‘מוטב מהחבית’. מצד ימין ‘נוסד’. מצד שמאל ‘1901’. והכול בתוך מסגרת לבנה, מצוירת. לה בפינות עניבות עם פרחים מזכירים חבצלות כמו בשערי־ספרים.
“אני אבוא רק כשלא תהיי כזאת, כועסת,” הוא יודיע כשאני אבכה.
ואני, מחכה, רק מר תורנדייק בא. כל הזמן מרוויח אותי בקלפים. יותר ויותר אהיה לבדי.
ואחרי־כן קולין, “הנה. באתי. טפשונת,” יום אחד הוא יכריז. בא לשבת על השרפרף לרגלי. ואני רק אביט.
ואחרי־כן, “את כועסת,” בא, יום אחד, הוא יגיד. “אני כבר מעבר לכעס,” רק מביטה בו אלחש. “אבל נעלבֶת,” יגיד. “אני כבר מעבר לעלבון,” רק מביטה בו אלחש.
ויום אחד: “תפסיקי. להיות כזאת,” הוא ידחה ברגלו את השרפרף שלרגלי. יעבור לעמוד לפני על ברכיו. ופותח את ברכי נכנס ביניהן מאמץ אותי. להילחץ הכי קרוב אלי. אני רק אביט.
“תפסיקי להיות שפלה. לא־הוגנת. לא־צודקת,” יטלטלני אז, “דברי אלי, דברי.” ואני רק אביט.
“הנה. אני. בא. זה מה שאת רוצה, לא? בא. רוצה. לאהוב. אותך. ואת רוצה. להיות נאהבת. על־ידי,” יודיע. אני רק אביט.
“תפסיקי עם כל השטויות. שרק בראש שלך. ועם כל השאר,” עומד על ברכיו הוא יניח את ראשו על חזי.
אני רק אביט. בחולצה צהובה בצהוב חזק הוא היה, אני זוכרת. “תפסיקי, את שומעת?” הוא ירים את הראש ויגיד. “לא אמרתי מלה,” רק מתבוננת בו אלחש.
“לעזאזל השגעונות הארורים שלך,” יסב את עיניו וילחש. “לעזאזל,” יחזור וילחש. אני רק אביט.
“דברי אלי. הגידי משהו,” יאיים אז. “הרוּם של רב־החובל נורטון,” אענה בפחד, “מוטב מהחבית.”
“דברי אלי, את שומעת,” יטלטלני. ואני, מיטלטלת בידיו, אענה: “נוסד. אלף־תשע־מאות־ואחת.” ורק אביט.
“בסדר. לעזאזל. אני הוא השפל. לא־הוגן. לא־צודק. בסדר,” הוא יגיד, יקום על רגליו. “עכשיו. אל תזוזי מהמקום, השארי כך, מיי לב. אני. רק יורד. לבדוק את הפסים. ואחזור מיד,” יאמר ויצחק בחיבה, רוכן מעלי.
ובשתי ידים, כמו בהלצה, אף יקבע את החצאית שתשאר מופשלת. את הברכיים פתוחות כך. לרווחה. מסתכל בעיני סותר את שערי, “את. השארי כך,” יגיד. ואני, לא אומרת מלה, נשארת כך, רק אביט.
עומד ליד הדלת, אני זוכרת, שלח אז יד לעברי, עושה כבינתיים משהה, ויצא.
יצא. ולעולם, לעולם, אלי לא חזר.
אני הייתי רואה אותו. מגיע. לבדוק את הפסים. וכמובן, מניח ליד השער, את סל־המיצרכים. ויורד.
לכיוון החלון אף פעם לא הסתכל. פנימה לא בא. ורק אם יהיה בחולצה צהובה בצהוב חזק. משהו, חסר־פשר. לרגע, ינתר אז בקרבי. ויצנח.
אה, כן. רק פעם. פעם אחת. יצאתי. כאילו הייתי מכונה. כשמניח היה את הסל, ויורד על ברך אחת, נשען במרפק על השניה, להוסיף דברים מכיסיו. עברתי. ועמדתי מאחריו. וכשנשא אלי, מן הצד, כמו בגניבה, את עיניו, הראיתי בשתיקה: הבקבוק ריק, הליזול־לחיטוי נגמר.
הוא התיישר. קם באנחה, תומך את בטנו. ולקח מידי את הבקבוק, כולל אצבעותי, מלטף את אצבעותי. רגע החזיק את הבקבוק ושתק. בידו האחרת טופח רפות על אחורי־חצאיתי. אחר שיטח את עצמו כנגד השער, לוחץ את הבקבוק אליו, לתת לי מעבר. עברתי. והוא סבב והלך. אל העיר. וחזר. ודפק על הדלת. ועמד, במעיל שומר־המסילה המרופט עמד, בפתח. והגיש לי את הבקבוק במאור־פנים. “לא לשתות את הכול במכה אחת מיי לב,” אמר. וסבב. והלך. אני נשארת לבדי.
ראית פעם איך שוברים סייח? אני אספר לך. לא פעם ראיתי. בחוות־הסוסים. מעבר לגשר־המסילה. בטיולים הארוכים לבדי. יש ללמוד לעשות זאת נכון, במומחיות. בעדינות לקשור את הרגליים. יחד הקדמיות, יחד האחוריות. להכות קלות בשקים. שיתרגל במגע. לשים רסן בפה. לקשור את העינים, שיהיה שקט, נוח ונכנע. לשים עליו שמיכה. לשים עליו אוכף. לשחרר את הרגליים. עכשיו לעלות עליו. לרכוב סחור־סחור בשטח הסגור של המיכלאה. ומתחיל הקרב. בין האדם לחיה. אז להסיר את כיסוי־העינים. בדרך־כלל לא רחוק היום וזה יסתיים. במשהו כמו דרך־ארץ. בין האיש לסוס. הסוס לאדם.
ויום אחד. אני אתיאש. אקום ואסע. כשהאוויר יהיה מלא אניצי־אבקנים. תועה וכושלת, זרה ואובדת, אגיע לעיר. שכבר תהיה טובלת בפרחים, עציצים פורחים אפילו בפיות־המרזבים. ודמעות־רותחות הוא לבי. וכמו יד מתעייפת לדפוק, ההפסקות הולכות וגדלות, גם זה יעבור. מאום לא יוותר. לא מאום. העלבון, לא עוד יבער. את התינוקת, אַת, לקחו ממני, את יודעת, שמו בבית־היתומות. וכל הדברים האחרים. כל השאר.
הו, כן, רוחו עוד תישבר. רוחי תישבר. הרבה פעמים. אני עוד אתגעגע לזמן התמים. בדמעות בעינים אזכור את אותם הימים. וחלומות מוּפָרִים. הבטחות מוּפָרות. כל אלה עוד היו לפנינו. כל התהליך. המטשטש את הדעת ומפחיד. כל העצב המיוחד. של לתפוש דבר פרא. חי, גאה. ולשים אותו, להוביל אותו, באזיקים. רק שאת יודעת מה? כמו נשורת שבבית דקה ממחרטה עובדת בכסף ובזכוכית, שהועפה, ננעצה ונדבקה בכוח, עד עולם הכפור אותי מכסה. כליל. כמו קשקשים של אור. לפעמים הם מהבהבים. מתנצנצים. בשטח האפור. הארוך. של לא חושך ולא אור. לא לילה ולא יום. בו אני שרויה מרחפת תמיד.
מלווה בעיניו את המטיילים בפארק הלא אנו שני אנשים משוחחים שיחה עיונית, אני אמרתי הגד לי, האם מהרגע הראשון, מהרגע שראית אותי בנשף־השנתי, הייתי מיועדת למר תורנדייק. האם לכן בא לך להתחיל אתי. והוא אמר הביטי זה קשה לענות. התשובה היא לא וכן, כן ולא, הוא אמר. והוא אמר את הלא יודעת איך דברים מעצמם מתגלגלים. טוב, אני לא יודע, אמר, ככה זה הוביל, אמר. כי פשוט את ואני, זה עבד לא־להאמין. דיבר מעביר במרץ האצור אצבע כפופה על נחיריו, פעם לכאן ופעם לכאן, מסתכל במטיילים.
גם את התנועה הזאת הכרתי, זכרתי. באהבה. אומרת לעצמי בפעם המי־יודע כמה. הלוואי והייתי יכולה לומר אתה הישאר במרחק ממני. אומרת לעצמי הלוואי והייתי יכולה לומר מי יתן ועיני אף פעם לא ראו אותך. ולא יכולתי, את רואה.
כמו מישהו ששולח את היד להאחז ושם אותה שוב ושוב בסדק מעל לציר־הדלת רק כדי שתימחץ, הייתי. מישהו עקשן, קשה־הבנה ושכחן להפליא. ואולי, אינני יודעת, כאילו שמישהו, חזק ממני בהרבה, לנצח קנה לו שביתה בי. האם אתה עונש, קולין. שאלתי את עצמי. עונש על מה, שאלתי את עצמי.
הלוואי והייתי יכולה לנער אותך מעלי אמרתי לעצמי. ולא יכולתי, לא יכולתי, את רואה. כאילו פעם, ביריד, טיפסתי, נכנסתי לרכבת־השדים. לסיבוב, בשביל הכֵּף. לא־חושדת שהסולם היה אישי. ונחטף לעולמים.
פעם, את יודעת, באופן בלתי־צפוי. אפילו יצא לי לראות, מרחוק, את הבית ההוא. עומד, ברור, כמו מציבה. בית שומר־המסילה. שחציו האחד קיר מסויד. לבן־גיר. עם הצינור־השחור. וחציו־העליון, לבינים. ירקרקות. ועץ אשור־הנחושת הגדול, עכשיו בעלים בצבעים של ריבת דובדבנים־שחורים. התנועע מעליו כהה מתחת לשמיים אפורים. אימצתי את העינים. אולי רואים גם את קולין. והוא לא היה. מה זה חשוב.
איזה יופי, אמר, תביטי. בחורות יפות, שמש, פרחים וציפורים. האם את בכלל לא נהנית הפעם מהטיול שלנו, אמר. ככל הנראה נהנה מכל רגע בשמש, מלווה בעיניו את התהלוכה העוברת, של אנשים, נשים וטף באור, כלבים וכדורים רצים. שורק לעצמו חרישית, ברוך, בהפסקות לנשימה. ואני נדהמתי, לשמוע את הרגישות, המוסיקליות, כמו תזמורת שלימה. האם יש דבר שאיננו עושה מושלם, שאלתי את עצמי. הנה, שם ישבנו, את רואה? הכול כמו שהיה.
את יודעת, לי תמיד נדמה. כל דבר יש בו דיעה. על הצורה הנכונה של עצמו. למשל, ברחוב אבינגדון. התקרה. בשלושה שיפועים לא־תואמים. ונוסף לזה ממשיכה. עם החלון, שבתוך מין כוך יוצא החוצה. שעות, בימי ראשון־בשבת, שוכבת הייתי במיטה, מסתכלת. ושום אפשרות לנחש מה במקור היתה הדיעה שלה על עצמה, לא היתה. כך גם קולין ואני.
וכשאמרתי לו את זה הוא צחק. זהו, זהו, אמר בעצימת־העין עם חצי־הפנים נמשך בתלמים למעלה, בכיוון אחד. כמו תמיד כשהיה מנסה את כוחו בדברים עמוקים.
את תמיד בטוחה, הוא אמר. יש דגם. אידיאלי, מושלם. ואת בדרך אליו. אם רק תעלי. על השביל. וכל שקורה בדרך, אמר, לך נדמה שהוא רק תקלות, שיבושים. לא מתייחסת אליו. לא בו משקיעה את הדמיון. אבל מה שלא קורה, מה שקיים רק בראש שלך, עליו את כן שמה. ושמה תמיד את כולך. ושמה על כל הקופה תמיד. אני חושב, הוא אמר, שבין שנינו את היא המהמרת בהימורים הגבוהים. ובלי שכל. בלי עורמה. ושמה ומפסידה. ועוד מחכה. שמה ומפסידה. ועוד מחכה. כמו למשהו. שלפי התוכנית מובטח לך. וחייב להגיע. ולוּ באחרית־הימים.
האם את מבינה אותי, הוא אמר. הרעל שגמר אותך. אולי קוראים לו שאיפות, הוא אמר. אני, תודה־לאל, הוא אמר, לפחות בחטא הזה. הו־לא חוטא. לא בונה מגדלים־באוויר.
הביטי, הוא אמר. כל שקורה בדרך. בשבילי, הוא ורק הוא החיים. לא שום דבר אחר. אין דבר אחר. החיים. קחי אותם. כמו שהם באים. כשכדור־המישחק עף לעברך נוחת בכוח, אל תפחדי. תיפשי אותו, חזק. כמוני. כמוני רוצי אתו, מלוא־הריאות, ככל שתוכלי. הוא תמיד בא בלתי־צפוי, ואחר לגמרי ממה שקיווית. יופי, חפשי, איך להפיק ממנו. את המירב. עד הסוף. ואף פעם אל תלכי, ככה, חשופות, נגד. כי זה לא תוכלי. הו, מתי תלמדי. ולהיות מחוסמת. כמו ברזל. אבל להתכופף כשצריך. אצלך זה להיפך. ולעזאזל, מתי תלמדי. לטובתך. להיות שועלית.
והוא הצמיד את כפותיו יחד, וכך, יחד, הצמיד אותן אל אפו בערך מעל פיו. ואמר שרה־ג’יין שרה־ג’יין אבל אימרי. האם את זוכרת. שאת היית אהבתי האחת. שרק אתך באמת נתתי את עצמי. אלוהים־אדירים. איך שעשיתי מעצמי טיפש. כמו אהבה־ראשונה. כמו ברנדה ואני. כשהיינו צעירים. לא, אחרת. עוד יותר. האם את זוכרת. כמה יפה היית. הו אלוהים. איך התגעגעתי. איך חסרתי אותך. כל הימים. מדוע זמן כה רב עבר עד ששוב הגיע אלי ממך אות־חיים. לקח את ידי וכבש בהן את פניו אומר דברים. ואני לא קולטת, לא מבינה. לא שואלת מה.
והוא אמר גם את זה: ואת כבר לא היית. החלון בלבד. ואני, לא פעם, מגיע. שואל הייתי בלבי. במקום שהיא שם. האם אחרים נהנים מחברתה כעת. האם אחרים נהנים. מהרוך. המסירות. האמון. והצחוק הנדיר. האם הם רואים. את כל אלה. מבעד לשיער המוזנח, הפרוע. העינים הנפוחות. הבריאות ההרוסה. הסמרטוטים. והסחי.
טוב, הוא אמר, אין דבר. כל סוס יש לו רק כך וכך קפיצות טובות, אומרים. כל מתאבק, רק כך וכך נצחונות. אין דבר, הוא אמר. תשכחי מזה. אין דבר.
כן, שם ישבנו. את רואה? על הספסל ההוא. הכול כמו שהיה. רק את הקיר הגדול, שמכסה הכרזה של מה זה, מפעל למחשבי־כיס? כיסתה אז כרזה של אניית־נוסעים לבנה. ושחפים. בין גלים ועננים, מאוד נפוחים.
וברנדה, אמרתי, האם גם דעתה נטרפה עליה בגלל החובות־בקלפים. גם זה קשה לענות, גם כאן התשובה היא לא וכן, כן ולא, הוא אמר, ואת הלא יודעת, אמר, איך שדברים מתגלגלים.
זה מעניין, אין לך לפעמים מוסר־כליות, אמרתי. אני לא יודע, אמר. פשוט לא חושב על הדברים האלה, אמר. בואי עכשיו אחזיר אותך למוסד, הוא אמר, בואי חוזרים.
כך אמר, פותח ומקפל במרץ כל חפת־שרוול, קודם זה ואחר־כך זה, עד לאמצע מעלה אמות־ידיו. והוא לקח את המקטורן שעל ברכיו, והוא קם. מעיף את המקטורן אל מעל שכמו תלוי על האגודל. וחייך, אני זוכרת. כי מכוח־התנופה אפילו נזרק אז מעט לאחור, כמו מין צעד קטן. איך אתה מצליח, התעניינתי, לא לחשוב על זה, כמוהו קמתי אם־כן גם אני.
טוב, הוא אמר. ובמקטורן נשאר על השכם, מדד בידים מלוא־הזרועות, המרפקים כפופים קדימה בזוויות־ישרות: אם היום שלי הוא כזה. אתן הנשים, עכשיו צימצם, הראה על רווח די צר, אתן תופשות בו מקום כזה. האם את מבינה אותי, שאל.
ואני מדדתי מיד. בידים מלוא־הזרועות המרפקים כפופים קדימה בזוויות־ישרות: אם היום שלי הוא כזה, אמרתי. אתה, מתחתי את הידים לצדדים לגמרי המרפקים פתוחים לרווחה, אתה תופש בו מקום כזה הראיתי. האם אתה מבין אותי שאלתי לא מחזיקה מעמד מתנודדת כמעט נופלת. וקולין צחק וקלט אותי אומר הו הפסיקי לוקח את שתי ידי הפשוטות לצדדים חיבר אותן יחדיו מביט בעיני, צחק והחזיר לי אותן, אומר אל תעשי מזה עניינים ומעביר את המקטורן, מניח אותו על הזרוע, הוא אמר בואי חוזרים.
במי־התעלה השחורים שטו עלים כמושים ואשפה. איש צעיר, קטן ועצבני, משגיח ברוני, האוכל את שיירי־מנתי, בא וישב לצדי. “כלב־לבּרדור,” אמר. ניהלנו שיחה. על דא ועל הא. ואז אמר:
“אני רציתי להיות רופא־וטרינר. מאז הייתי בן שמונה שנים. אבי עבד בחווה, אתה מבין. בגיל־הנעורים עברתי תקופה של ספיקות. לבטים. חשבתי. אולי עלי להקדיש את עצמי. לעזור לאנשי העולם־השלישי. זאת־אומרת, ללמוד להיות רופא. לא רופא־וטרינר. אבל הבינותי. גם להיות רופא־וטרינר, יש בכך משום חשיבות. ועזרה לאנשים. בפרט לזקנים. ולנכים. להם חיית־הבית בן־הלוויה היחיד. כן. אני חושב. אלמד להיות רופא־וטרינר. השאלה אם יש לחיות נשמה שאלה קשה. ילדים לא פעם שואלים. אותי. האם ימצאו בגן־העדן את חיית־הבית שלהם. כאשר גם הם ימותו. רוצים לדעת. ואני עונה: אם חשוב לכם שהיא תחכה, לכם, שם. שם היא תהיה, לקבל את פניכם.”
מן התעלה בא היה משב כריח גרבים מזוהמים מושרים לכביסה במי־סבון חמים. אוחז בשתי ידיו בכוח בקרש מושב־הספסל, האיש הצעיר המדבר מעיף היה מדי פעם, בהבל־פיו, מורגל בכך, את שער־ראשו הנשמט בין עיניו, בתנועה מעוררת אהדה. “קונה?” פנה אלי. “בתור תשובה או כהשקפה?” אמרתי. “ובזה כבר ענית לי,” אמר, בפנים מתכרכמים.
- יוסי לבנון
- מיה קיסרי
- שמעון רוטנברג
- גיורא הידש
- אייל רונאל