אחרי שאחז בי השיתוק, אשר הרופאים נואשו ממנו, נשלחתי הנה.
הרעיון היה של אלכס. כי אלכס אמר שממילא איני מביאה עוד שום תועלת ואולי אוויר־הכפר יעמידני על רגלי. לא במלים אלו אמר זאת. אבל זה היה הרעיון הכללי. אשר לי, נשארתי אדישה, אחת היא לי.
עתה, מועברת על־ידי האיכר באסֶט, מכסא הגלגלים אל הספה ליד החלון, בחדר אשר יהיה חדרי, והפועל מביא את ארגזי, הסתכלתי בעינים לא־ממוקדות עדיין על סביבותי.
האפיר שערו של באסט הצעיר אשר אינו צעיר עוד. לפני שנים, שערו כאש, רץ פעם אחרי סוסו צועק “לאן בורח השד הארור” ואמו צועקת לעומתו “ולאן ברח דיקי.” הפועל, אשר כמו ללא מאמץ נושא את הארגז הכבד, מזיזו אל הפינה, כאז כן עתה, במקטורן־קרב בלוי של חיל־האוויר, ומכנסיו, שבלא לולאות־לחגורה, צרורים בחגורת־עור שחורה, שוליהם תחובים במגפיים. פעם, בזנב סיגריה כבויה בפיו ומבט רעֵב לו, של חיה, חוצה היה את החצר נושא דליי־חלב. ברם, בעברי במקום לפני שנים אחדות, אותו דווקא ראיתי שנית. נשען אל השער משקיף. מרושתות־דם העינים, הצוואר כרוך. ולא עוד מבט רעב בעיניו. לא מאום. לא, הוא אותי אינו זוכר, ענה אז, לא הכיר, בסיגריה מעשה־ידיו לאיטו אש מבעיר.
זאת הפעם לא טרחתי. מכל המקומות בעולם לחזור דווקא לכאן היה רעיון של אלכס. ובכן, להתוודע מחדש, להזכיר, לא טרחתי. ממושבי אצל הספה בקטיפה כחולה מסורגלת קווים אדומים דקים, בעלת מסעד־צד יחיד, גבוה, הסתכלתי לא־רואה החוצה, בעד החלון הגדול לצדי. ובעד החלון הקטן דמוי־הכוך שבערך מעל שולחן־האוכל, ענפים נדחקים אליו. ופמוט עם שארית של נר כתום, עבה ומאובק, מוצב בו לנוי על גבי צלחת־חרס. העברתי את מבטי על אבני־הכתלים, כתפיחות גסות ובולטות, אשר סוידו לבן. על קרשי אדן־החלון, כמרישים ישנים בבית־מרחץ, לא שווים ברוחבם, שיָבשו. והקורה הכהה התומכת חוצה למעלה. יפה. יהא כך.
בית־החווה שהורחב היה עתה למלון־אורחים. סגור בעונה זו. אולם אגף קטן נפרד נפתח בו למעני, ככל שנפתח, והוא חדר אשר בימַי היה המטבח רחב־הידים וחדר־המזווה.
האיכר באסט, בצעדים גדולים, מעלה אור במנורה מעל השידה, ומושך את הווילאות הדומים לסדינים צהובים, שכן היה זה סוף אחר־הצהרים, אפור ודלוח, הורה על הפועל:
“גאריק. הוא יעזור לי. אנו כאן לספק לך את צרכי־החיים הבסיסיים.”
“רק אתם כאן?”
איש מהם לא ענה. לרגע, כמו זעזוע, זעזוע רחוק בבטן־האדמה, פתאום ראיתי: הם דומים. אולם במה. כמו כפילים?
“אני מקווה שלא אהיה לטורח רב מדי,” מלמלתי איפוא לעבר גאריק כמציגה את עצמי בתורי, כופה עלי חיוך רפה של נימוס.
גאריק רק עמד מביט. ולא ענה. אחר סבב ויצא. להכניס את מזוודתי ותיק־היד.
“גאריק אינו מדבר,” הסביר לי באסט.
“ממתי,” שאלתי, דומה נחרדת קלות שנית. שם, במרחקים.
“ועכשיו נתקין למענך אש,” ענה באסט, מחטט באח. משהזדקף, פונה לכווץ פיסות נייר־עתון גדולות ולהשליכן לאח, כלאחר־יד, אבל בחוש, משליכן נמוך, מן הצד, כמו בכדורת – האומנם כמו חייך־מה, לא חייך, כשסבב אלי, ואמר: “את תמצאי. כולנו לא מרבים בדיבורים.”
“מדוע,” שאלתי, מסתכלת בחלון־הגדול. אחת היא לי.
אני בגלות, הרהרתי. ומה בכך, אני בגלות ימים רבים.
ברם, נזכרתי באביו. הזקן הזקוף, בטלאי־עור במרפקי־שרווליו. האומנם זקן היה, או אני צעירה כה. כיצד הביא עמו פעם צרור אפונה־ריחנית למרת מורטרם שעל ערש־דווי, כיצד ישב משפשף את גבות־עיניו. וכיצד קם, מבקש להביע השתתפות, אמר: “אשלח פועל לגזום את הגדר־החיה שלכם: הגיעה השעה,” מיהר לצאת.
באסט כורע היה עתה לפני האח הרחבה, הוו לתליית הסיר הגדול עדיין קבוע בה. פיסות־העתון, גיזרי־העץ – מסדרם בידיו, סיים והתייצב. ובתנועה בטוחה אשר פתאום הזכירה אותו יותר מכול, שלח רגל, מציבה על מדרגת־האבן הלבנה אשר לפני גדר־הברזל, והניף אחורה וקדימה את בית־הקיבול של עור, הצר והגבוה כשפופרת נוקשה ומחודדת, מטיל שם, כמתוך משפך, כמות של פחמים מידרדרים. אלא שכיום, כמו נהפך הוא לחית־יער, הרהרתי. הם כמו חיות־היער! – לרגע, בשלישית? כמו אחזוני שקט ורצינות של לילה יורד.
“פעם ידעתי להתקין אש באח,” אמרתי והסבתי את ראשי ממנו. אחת היא לי.
באסט, שירד בינתים להצית ניירות מכל הקצוות, מכבה שם במהירות את הגפרור, לא ענה. רק חזר לעמוד, מתבונן באש, כשהוא מוחה ידים זו בזו, על־ידי שפשוף.
“מה בדבר ארוחת־תה,” שאל פתאום, “אביא מצרכים.”
“סעדתי ברכבת.”
“מצוין,” אמר והלך. נשארתי לבדי. סיכלתי זרועות, ורק הסתכלתי סביבי. ולא ידעתי כמה זמן ישבתי כך. שוכחת כי כאן אני.
דפיקה על הדלת. גאריק. בשתיקה הוציא את השמלות, המעילים, הלבנים, הממחטות. מוציא ותולה, מוציא ומניח במגירות.
“את שמיכת המסע המשובצת,” ביקשתי.
העיף מבט לעברה, מונחת עתה על המיטה. נטלה. משאירה מקופלת־לשניים, פרש אותה על ברכי, וכמו אחות־רחמניה הידקה תחתי והלך.
לבדי סופית.
דמעות גדולות החלו להתגלגל על פני. זו עייפות־המסע, הנותנת סוף סוף את אותותיה, אמרתי לעצמי, מנסה למחותן לשוא. סוגרת, לוחצת שמורות לשוא. מתיאשת, רק ישבתי מסתכלת בעדן בכתלים המחוספסים. בקווי גרעיניות־העץ. המרחפים במישטחי הרהיטים המיושנים. וכך נרדמתי, שעונה על מסעד־הצד היחיד, ההדור מדי.
דפיקה על הדלת נשמעה. באסט עמד בפתח. במעיל, שצווארונו מורם. פנס רב־כוח בידו. מגבעת מהוהה, אולם טרזנית־מה, לראשו. אפילו לא הרמתי את ראשי המוטה על המסעד. רק הבטתי בו. ובלילה, של אוויר וקור, מעבר לו. עם זוהר חלש, רחוק, כמו של אור־עיר מושלך השמימה, בקטעי קו האופק.
הוא סגר אחריו את הדלת:
“אני מביא את ארוחת־הערב,” אמר.
“מה השעה?”
“מאוחרת. לא רצינו להעיר.”
העלה אור בכל המנורות. עובר בצעדים הגדולים, השלוחים. החדר הגדול קטן עליו.
נאנחתי והסתדרתי איפוא בנוח על מושבי. הוא ערך על השולחן את המאכלות, במקצועיות, לפי כל הגינונים. משליך שם בסוף את המפית המגוהצת. העבירני אל כסא־הגלגלים.
“שעוני עצר. והשעון־החשמלי, שם במגירה, עדיין לא מחובר,” התנצלתי.
הוא פתח את המגירה, הוציא את השעון.
“בהזדמנות זו. שאר המכשירים החשמליים. אולי כדאי שתציץ בהם. אולי אינם מתאימים. לרשת המקומית. הם זרים.”
השעון, מצבר־הטרנזיסטור, מצבר מחשב־הכיס, מייבש־השיער, מכונת־הגילוח לגברות. במגירה אחת עם הגרביים, הגרבונים והלבנים. הביאם ופיזרם על הספה. מוזרים כאן מאוד. ניסה לקרוא, מקרב ומרחיק, את המספרים המוטבעים.
“רגע. גם לי בעיות־ראיה. נושאת עמי עדשה־מגדלת. היכן ארנקי?”
לא התייחס. נוטל את עטי מעל המכתבה־הנסגרת, הזעירה כצעצוע, החל, בעמידה, להעתיקם על גב כף־ידו.
“רגע,” מיהרתי לקנח את פי במפית, “תלוש לך גליון. מן הדפדפת לנייר־מכתבים.”
“ניירות אני אאבד, נכון?” השיב שם. תוך שהוא ממשיך להעתיק, מאמץ את עיניו. האימרה במיפתח אפודתו שבדוגמת־מעוינים פרומה פה ושם. מצחו חרוש תלמים.
“מאז ימי בית־הספר, לפני בחינות, לא ראיתי, שכחתי שאפשר, לרשום דברים על כף־היד, על הברך,” מלמלתי בפה מלא, בעוד הוא, מסתבר, יוצא. שוב לבדי.
סיימתי את אכלי. דחיתי מעלי את כלי־האוכל. נשארתי יושבת. ביד תומכת את ראשי. פעם אחת, בחוץ, שמעתי־לא־שמעתי, את קולו החרוך של באסט. מן־הסתם עסוק במלאכה כלשהי, דובר, כדרכו, לא ממעמקי־האיש. עונה בקול. לקול־אשה, הבא אולי מעבר לחומת שביל־המעבר הפרטי. כמו קולות־הלילה. “כן. זאת הבעיה. בחורף. אבל,” אמר, “אנחנו הלא חושבים באופן ממשי לרכוש את ‘ציפור־בכף’. עתה, כשהוא פורש. אולי זה יהווה פתרון לחורף. פתרון כלשהו,” והבנתי כי דיברו עלי, על בואי. כפר קטן.
ואחרי־כן קול־האשה ענה, לא־ממעמקיה, בצליל של פרידה: “ומה הוא יעשה עכשיו כשהוא פורש עדיין בגדר מסתורין לכולנו לא־כן.”
ובאסט לא ענה. כפר קטן. אולם בבתים מבודדים מאוד. נשארתי יושבת. ידי, במרפק על השולחן, תומכת את ראשי. הכול אחת לי.
גאריק בא. הציע את המיטה. הכניס סדר. אני כמו בבית־חולים, קיבלתי עלי. אלא שמוכרחים להודות, בית־חולים מיוחד־במינו, אמרתי לעצמי. גאריק אסף את כלי־האוכל מעל השולחן, כאסוף ביצים עזובות. והלך. כשלרגע, שוב נפתחו, הזכירו את עצמם, רעננות הלילה, האוויר והקור בחוץ. והדלת נסגרה עליהם שנית.
הסעתי את עצמי לעבר הדלת, לעבר המנורה העומדת ליד הספה, לעבר המנורה על השידה, מכבה את האורות. רק אור מנורת־הקריאה הכחולה על שולחן־הלילה נותר. אז הסעתי את כסא־הגלגלים לעבר המיטה, ומשכתי את כתונת־הלילה מתחת לכר. אולם ויתרתי. התחרטתי. השלכתיה הצידה. ורק נשארתי יושבת בכסא. הו, אלי, אני חושבת שאני אבודה פה, אמרתי לעצמי.
דפיקה על הדלת.
“מי שם?”
באסט. עם הפנס. כדרכו, עמד רגע בפתח, בתוך השְחור. ונכנס פנימה, כתפי מעילו ודשיו מלוחלחים טיפות. ניגב רגליו באון.
“היכן הם?” שאל במרץ, מניח את הפנס, המעיל, על כסא־התיבה הגס ליד הדלת.
"מי?''
“הדברים שלך,” מקיש רמות בלשונו, עשה בשלוש אצבעות, האמה מורמת, כדוחף תקע לשקע.
“דברי־החשמל? גאריק החזיר. למגירה.”
הוא צעד והדליק את המנורה העומדת על השידה. הניח שם, במעגל־האור, על־גבי מפת־הקרושֶה של חוט־פשתן לבן, מברג וצבת. התכופף והוציא מן המגירה את המכשירים. נשען בכתפו אל הקיר, רגל צולבת רגל, החל מחליף תקעים, דובר כאליהם: “ביררתי. השגתי לך,” הגביה את מבטו, מסתכל בי ללא־הבעה, והשפילו שוב. “בתוספת אלה,” הוציא מכיסיו, הניח על השידה, “התקעים, המספרים, עכשיו יהיו הנכונים.”
“מדוע בעמידה,” מלמלתי בהיסח הדעת. אני חושבת שאני אבודה פה, אני חושבת שאני אבודה פה, חזרתי בלבי.
“אני? רק עומד. הנה,” הלך, ניסה אותם אחד אחד אצל שקע־המנורה ליד הספה, “רואה?”
אחר בא, ליד־שולחן הלילה לידי, הסיט, אותי, ללא בעיות, את השולחן הקטן, ירד על ארבע וזחל להגיע אל השקע מאחרי המיטה, ניתק את מנורת־הקריאה, לצרף שם את החיבור הכפול. חיבר, הכניס. עומד על הברכיים מולי, כיוון את השעון לפי שעונו. וקם: “רואה?” החזיקו לעומתי כספּר אוחז ראי.
“אני חושבת שאני אבודה פה,” שחתי בקול, “אני חושבת שאני אבודה פה. אם לא איכפת לך בבקשה, שאני אומרת זאת. אני חושבת שאני אבודה פה.”
עומד, השמיט את ידו האוחזת בשעון, ממשיך לאחוז בו, והתבונן בי.
"צרכי החיים הבסיסיים, אמר האיש, " פכרתי את ידי, “אני סבורה שהתכוונת לקורת־גג מעל לראש. למזון. לכסוּת.”
“אמת,” אישר, בודק אותי.
“אבל מה שאני אהיה חסרה כאן הוא הבא אחריהם ברשימה,” נתתי את חלק פני התחתון בשתי ידי.
באסט הציב את השעון על שולחן־הלילה, בראש מוטה לעברי מעל למנורה. ולראשונה ראיתי את עיניו במלואן; בהירות מאוד מתחת לגבות הזהבהבות־מה עדיין. מביטות בי, חודרות. נבהלתי:
“לא, לא. אינני יודעת מהו הבא אחריהם ברשימה שלך. ברשימה שלי, זה אנשים. חברת־אנשים. אני אמות כאן!”
ממתי חברת־אנשים נמצאת ברשימה שלי, תמהה הייתי בלבי.
“זה לא מדויק,” הרכנתי את ראשי, “האמת היא זאת. אני, כבר מתי. מזמן. אבל מדוע להקבר גם בקבר הזה?”
“עליך להרגע, אני חושב,” אמר. וראיתי, אף הוא, לפי דרכו, היה אבוד. אולי אובד־עצות. צעד, לקח, ושם את המברג והצבת בכיסיו. כיבה את אור המנורה על השידה.
“רגע. רגע, ג’רלד. לא, אל תלך. שב נא,” הוריתי על הספה.
לא הגיב. כי מורתע, עבר באחת כלעמידת־נוח צבאית:
“שמי? זהו שמי. מאין לך?”
“אני כבר הייתי כאן,” לחשתי, מביטה נכחי, גבותי מתרוממות בתמהון. “פעם. לפני שנים רבות. גרתי, חייתי כאן. היו לכם אז סוסים,” אמרתי, כפוסעת, נכנסת לרגע בחזרה לתוך חלום. ופרות. עם עגלים. הייתי קונה אצלכם. סלסלות־ביצים, שחיכו לי. ממש פה, במדרגות האחוריות," הראיתי על תא־הרחצה. “ופה, בפינה, בין המטאטאים והמברשות, היה תלוי לך רובה,” אמרתי, כמגלה גם לעצמי, בתמהון גובר, בראש זע צד זה וצד זה חליפות, “כן. כאן חייתי.” ובקול נחנק, הסבתי את ראשי ככל שיכולתי אל עבר כתפי, “פעם. לפני שנים. רבות. כשעוד הייתי בין החיים, זאת־אומרת.”
אני בכסא־הגלגלים, הוא בא, ישב על קצה המיטה, סובב אותי שבכסא מולו: “את בחורה מוזרה,” נטל את כפי, משך אותה אליו, מחזיקה על ברכו.
העברתי אצבע, כמנסה למחוק, את המספרים־בעט, הרשומים על כף־היד המכסה על כפי. “זה נראה עכשיו,” נשכתי את שפתי, “כמו כתובת־קעקע על היד,” לקחתי אותה, קרבתיה, לחצתיה אל לחיי: “אני לא חושבת שאני כל־כך מוזרה,” בכיתי, “רק אבודה. פשוט אבודה.”
“את לא תהיי אבודה. עוד תראי. ועכשיו נעביר אותך לישון,” משך, קרב את כתונת־הלילה. עזר להתפשט, להתלבש, העביר אותי למיטתי. “המשקל: חמישים־וחמישה קילוגרם,” אמרתי, שפתי בערך מעל שערו. “אוהו,” לגלג בלצון. כיסני עד לסנטרי, וגוהר, הידק אלי את השמיכה משני עברי: “יותר טוב?”
אור הלהבות הקופצות האדים והשחיר חליפות את פניו, את ידיו, את חזהו, כשנבר באש, וברגל קדימה הניף שם, שפך באותה תנועה, אחורה וקדימה, מפל של פחמים. ושוב נבר, מתבונן באש:
“אמרו אז שבאתם מלונדון?” אמר כמדבר אל האש, “שאתם מלומדים? זהו?”
“כן. בעלי. והיתה לי תינוקת.”
“כן. היית יפה. יפה. אני זוכר. והכומר אמר שאת מעניינת.”
“הכומר? אמר?”
“מה זה חשוב עכשיו. עכשיו תישני.”
״ג’רלד."
“כן.”
“קוראים לי תמר.”
“כן. בסדר. עכשיו תישני.”
״כן. בסדר."
"ואת יודעת מה, לי את דווקא נראית באותם הימים כמו כלה־ילדה. זה מה שנראית לי. אבל עכשיו תישני.״
״כן.״
“ואת זוכרת? פעם הצעתי לך הסעה?” אומר היה ליטול את מעילו מעם הכסא אצל הדלת, במקום זאת סובב את הכסא ונסמך עליו בשתי ידים שלוחות, כמתקמר: “פתחתי את דלת־המכונית ואמרתי: ‘היכנסי. בקרח הזה על הכביש עוד תשברי רגל’. זאת את היית? מאוד ביישנית עם זרים? מאוד מסמיקה? ‘באיזה מזל נולדת?’ שאלת. ואני אמרתי: ‘עקרב.’ זאת את היית? אולי נערה אחרת. אשה־ילדה אחרת. לא חשוב. עכשיו תישני.”
''ג’רלד?''
״כן.״
“עשרים־ואחת שנה עברו מאז. בדיוק עשרים־ואחת שנה.”
“כן. החיים קצרים.”
“קצרים, האיש אומר. קצרים? לי זה לא נראה כך. לא, לי זה בהחלט לא נראה כך,” הפכתי את עצמי במיטה במרפקים, והפנים בתוך עיקום־הזרוע שעל הכר, מה קורה לי היום, אני, ששנים רבות לא בכיתי, התחלתי בוכה שוב, בגב רוטט, לא יכולה להפסיק, האנקות באות כעיטושים.
ג’רלד בא. ומחזיר, הופך אותי פרקדן שנית, יישר והניח בצדי נכונה את זרועי: “הם קצרים, אני אומר לך. ככה,” ידו המוגבהת־מה מקישה שם במהירות באגודל ובאמה, “ועל־כן – תשמעי – ועל־כן,” שוטטו השפתיים על פני, מכסות את פני, בעוד הוא מסיר את המקטורן, מכבה את המנורה, מפשיל את השמיכה ונכנס ללא אבּד זמן פנימה עמי. פיניתי לו מקום. “לא, אל תברחי,” דיבר אל תוך הכר, מסתדר. “כל־כך אשה. וכל־כך מודאגת, מתוחה, באת הנה. לא טוב. לא טוב,” עוד אמר לתוך הכר. דוחף את השמיכה, זורק אותה ברגליו, את מכנסיו והשאר, לרצפה, הפשיל את רגלי שלא תצלחנה על כתפיו? זרועותיו? נבר בי, עלה, לחץ ומיעך; הכול מטבורי־ומטה, והכול מתרחש כה במהירות, לא ידעתי מה קורה בדיוק. כשמטבורי־ומעלה אני לבדי.
צנח עלי. שוב פיניתי לו מקום, משכתי אותו אלי. אולם הוא סירב, קם, כיסני, התלבש והלך אצל נעליו ומעילו שעם הכסא בכניסה.
העברתי את עצמי איפוא למצב של ישיבה, הכר בגבי, מושען אל מראשותי־המיטה, ונטלתי מתוך מגירת שולחן־הלילה את המסרק והראי.
ג’רלד חזר. עומד מעלי, ממתין, ידו על אזור החגורה, מביט בלצון רך בשיפול התקרה. וכבר, על דעת עצמו נטל בהחלטיות את הראי, את המסרק, שמם במגירה שנותרה פתוחה, סגרה במכה. ארעית ישב על קצה המיטה, אור־האש האדום בלבד מאיר אותו חלקית, את הכתף הגדולה, את עור־פניו האכול, שפמו, שערו. החוטים, האדמוניים עדיין, המתנצנצים בם. את החיטוב החזק של סנטרו־ולחיו, הקובר קמעא, עם המצח, את העין. הראש הגאה הזה, מי היה מאמין שהיה בתוכי. מעל השמיכה טפח עתה על ירכי:
“כלה־ילדה. עכשיו תישני.”
"ג’רלד. אני רוצה להגיד משהו, " שלחתי אליו את פנים־ידי.
אפס, הוא נמתח אלי, סגר על ידי והחזירה אל חיקי, מניחה אצלי. מרט קצרות בקווצת־השיער הבורחת תמיד הצידה מעל לתנוך אזני השמאלית. וקם: “לא עכשיו. עכשיו, בפקודה, תישני.”
“אבל אני רוצה להגיד משהו.”
ג’רלד פנה, צעד לעבר הכסא, נטל שם את הפנס המרובע, טיפל בו, הדליק, כיבה, והדליק באלומת־אור על הרצפה:
“כל־כך אשה. ובכן, דברים שטותיים, בסדר. אימרי. דברים עמוקים, לא הפעם,” הצטחק, פונה כבר לעבר היציאה, רק הראש מוסב אלי.
“אתה ממהר.”
“כן. לילה טוב.” האיר אותי רגע כבזרקור: “את מתוקה, מאוד. נותנת. לילה־טוב. עכשיו את תישני,” יצא. ועמו האור המסנוור הקצר.
נשארתי יושבת באפילה. עיני באש־האח. בצורות השחורות בה.
לא, ג’רלד, לא – הרהרתי, מחליקה שוב מישיבה לשכיבה. אני לא כלה־ילדה. ויש לי זכות להגיד. אבל אני לבדי. ומה עלי לעשות, איפוא. מה עלי לעשות – לא ידעתי, והתוך הרך שבתוכי בוכה בקרבי, הולך ומתקשה.
אני לא משותקת, אתה לא אילם, זה מה שרציתי להגיד. אבל זה לא נכון. טעות שלי. ורציתי להגיד שלא אני הייתי זו שפעם הצעת לה הסעה. טעות שלך. לא חשוב. אולי לרגע באת לקראתי. אולי לרגע, עמי, לפי דרכך, אתה חזר ונפתח בך איזה מקור. אשר כמו מים המתחברים עם מים מתחברים עם עצמם, לרגע ביטל, שטף ועבר כבקורי־עכביש את וילאות־הבד הדקים האלה, וכבחומר בעל איכות של בועת־סבון את המגן האפסי של שמשות־החלון. להתחבר אל רעננות הלילה, האוויר והקור.
כמו מצאתי אותך שנית, רציתי להגיד. אבל רק כמו. תמיד רק כמו. וכמו חזרתי הביתה. תמיד רק כמו. לא חשוב. לרגע באת לקראתי. לרגע חזר ונפתח בך איזה מקור. לרגע אולי הדבקנו זה את זה. המשותקים, האילמים, אולי לא להם לבקש יותר.
קרבתי אלי את כסא־הגלגלים. שעה ארוכה, לראשונה, משכתי את עצמי, בתחבולות, לתוך כסא־הגלגלים. הסעתי את עצמי אל החלון־הגדול והזחתי וילון. חושך. כמעט מוחלט. עם צלליות של גושים לא־ידועים, קרובים ורחוקים. הרחק, איש עם פנס עבר בחצר. עצר. וראיתי את הפנס עוזב את העצים, בא ומתקרב. וכבר הצעדים בבוץ. ומריצת ברזל־מגולוון, אצל חומת־מחסן רטובה שנשען עליה סולם ברזל־מגולוון. פח־אשפה גדול בשחור־אטום נצץ. ושלוליות.
הוא ניגש לחלון. רוכן־מה השעין יד על המסגרת. והרים את הפנס המאיר את פניו ואת פני: גאריק. בכובע פרווה עם אזניים. לא זזתי. והוא פנה, הלך והתרחק.
מה הם עכשיו. כמו כאשר הסהר החסר כבר חוט־אור צר ביותר. מולבש. על מלוא דיסקה־בשחור. משתלבת. בשקט והרצינות של לילה משתלט. יורד על קצווי ארץ שעוד באור אחרון. זיכרון: פעם, בבית, קראתי בעתון. ידיעת־כרוניקה על כלב־זאב. אשר הצטרף ללהקת־זאבים. וכך נגלה יום אחד, לציידים. בצפון־סוריה? בלבנון? – ניסיתי להזכר ולא עלתה בידי.
עכשיו זרים הם יהלכו בעיר הגדולה. חשדן, מסויג, ענה בטלפון. לא, זה לא זה. הם לא מדברים, הרהרתי, כי הם חזקים יותר בַּשתיקות. זה בשתיקות שהם מצווים, מסוכנים. חשאיים, פועלים לבד, מתבייתים על היעד. חוש־המידה המושלם אומר מתי לתקוף, מתי לעבור הלאה. ואף פעם לא מספרים. לא מתפארים. הכבוד־העצמי, הסמכוּת, ללא פגם, הרהרתי. וחשבתי על ג’רלד. כמו על חיה לא ניתנת לאילוף. על אף השַמות: רק העור הדק, העדין, החלק כמצח־תינוק, מספר מה עשו האוויר הפתוח, תהפוכות־האקלים והשנים, לעור הגלוי. כמו תצורות גיאולוגיות מעידות על תהליכי־האיתנים הבלתי־פוסקים, הרהרתי. ואולי חלמתי הכול – שאלתי בלבי.
סובבתי החדרה. נוסעת ליד האח, עצרתי. להבות לא היו עוד: הנקיקים המוארים, בינות להררי־הזוהר המואדמים, להטו ורחשו, כאולמות ומסדרונות בתפתה ערוך. ניסיתי להרים את משפך־העור, אשר לא הרבה נותר בו. הרמתי. ניסיתי להניף, אחורה וקדימה, להזרים כמות של פחמים, כמוהו. וכבר תימרות־העשן הלוחשות. ממהרות אל הארובה, מבקשות, מנסות, ומנסות מחדש, להתלקח לפתע לכרבולות מאירות מזנקות. כממחטות משורבבות זרוקות באוויר, מרחפות בוערות. אחרי־כן מתחברות.
מעט הכוח המתחיל להיקוות בי עכשיו. הלא אני שואבת אותו, נפתחת אליו, באמצעותך, מכוחך, הרהרתי. ונשברתי לא־צפויות: הו, ג’רלד, ג’רלד. הו, יום מכושף. מקום מכושף. הו, אלי. מה יכולתי לדעת על אלה כשהייתי פה, ניצבת על הגדה לא־חושדת. כלה־ילדה. ואביך, אתה יודע, נתן לי פעם. שי. כשתרמתי לבאזאר מין מלקחיים גדולים. חדשים. להכנת וופלים אמריקאיים. שקיבלתי במתנה. ולא הסתדרתי אתם. עברו אחר כבוד לתיבת־הצעצועים. אינני יודעת למה אביך התרשם מהם כל־כך. ונתן לי במתנה קערית־נוי קטנה עם בצלים. של כרכומים. שהוריד מבין שורת קעריות כאלו, ערוכה על מדף־העץ הרחב שהיה קבוע, הנה שם, בקיר־המזווה. הערכתי זאת מאוד. הייתי ילדה שהתעניינה. בשמות של צמחים. הו, ג’רלד. רוצה להיות עמך. למה. בכל מקום. למה. כל השעות. למה. ורוצה לשים שם את המיטב. הכול. ולהתחיל לגדול. לא כלה־ילדה. אחרת. כמוך. האפשר. להכנס. למועדון האחר של המוכים. אלכס, כרגיל, צדק – אומר ולא יודע מה הוא אומר – אוויר־הכפר יעמידני על רגלי. או שמא זו צורה של התאבדות.
אלכס? – אני לא אחזור עוד אל אלכס, ידעתי פתאום. ולבי עמד מפעום. נכנסתי למצב של הלם חרישי. ג’רלד? לא. לגמרי לא. עכשיו כמעט שכחתי את ג’רלד האיש. נמוג, הפך לערטילאי. לא בגלל ג’רלד. בגללי – השתוממתי לא מבינה. לא בגללי. בגלל ניצוץ־החיים, אמרתי לעצמי במין הקלה לא־תשוער ושיחרור עולים לראש, כשיכרון. או שמא זו צורה של התאבדות, שאלתי את עצמי, באותו חופש, אותו ששון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.