מתמילית: דוד שולמן

הערה: תמילית היא השפה הקלסית של דרום־הודו. במאות הראשונות לספירה חיברו משוררים תמיליים ניידים קורפוס של שירה לירית מיוחדת במינה. שירה זו, המחוּלקת לפי המסורת לשני מדורים (“שירת הפְּנים”, העוסקת באהבה, ו“שירת החוץ”, המיוחדת למלחמה ולמעשי המלכים), מאופיינת על־ידי השימוש במערכת של קונבנציות וסמלים מוסכמים, שבעזרתם יכלו המשוררים לרמוז למצבים נפשיים עדינים ומוּרכבים. כך, למשל, חילקו את הארץ התמילית ל־5 אַזורים סימבוליים, כאשר כל אֵזור ואֵזור מסמל שלב אחד באהבה האידיאלית בין גבר לאִשה (למשל: אזור ההרים מיוחד לזיווּג בסתר לפני הנישואין – ר' שירים 1 ו־2 להלן; אזור המִדבר מסמל את מצב הפירוד והגעגועים, הנוצר כשעוזב האהוב את אהובתו על מנת לחפש עושר בארץ רחוקה, וכו'). לכל אזור אפיוּנים קונבנציונליים (פרחים, בעלי־חיים, נופים, תושבים), המזכירים את שלב האהבה המיוחד לאזור. השירים מוּשׂמים בפי גיבורים קונבנציונליים: האהוב, האהובה, חברתה של האהובה, האם והמינקת.

השירים המובאים כאן לקוחים מתוך שתי אנתולוגיות קלסיות: ‘קוּרוּנְטוֹגַאי’ ו’אֵיְנגוּרוּנוּרוּ'.

הוּא מִתְמַהְמֵהַּ בְּהָרֵי אַרְצוֹ:

שָׁם צוֹמֵחַ הַפִּלְפֵּל בַּמִּדְרוֹנִים

וְעַל הֶעָלִים עָטוֹת

לַהֲקוֹת־קוֹפִים.

בְּכָל־זֹאת יָקָר הוּא בְּעֵינַי

וַאֲנִי תּוֹהָה:

הַמְתוּקִים חַיֵּי־שָׁמַיִם

מֵהַצַּעַר הַמָּתוֹק

אֲשֶׁר גּוֹרֶרֶת אַחֲרֶיהָ

הָאַהֲבָה?

קוּרוּנְטוֹגַאי 228

לֹא הָיָה אַף אֶחָד מִלְּבַד הַגַּנָּב –

וְאִם הוּא יְכַזֵּב, מָה אוּכַל דַּבֵּר?

רַק הָאֲנָפָה עָמְדָה אָז לְיַד הַנָּהָר

עַל רַגְלֶיהָ הַצָּרוֹת,

הַצְּהֻבּוֹת כִּקְנֵה הַדֹּחַן,

וְשָׁלְתָה צְלוֹפָח מֵהַזֶּרֶם הָעוֹבֵר,

כַּאֲשֶׁר

        אוֹתִי אָהַב.

קוּרוּנְטוֹגַאי 25

שְׁתֵּי פָּנִים לַאֲהוּבָתִי:

בְּחֶשְׁכַת לַיְלָה תָּבוֹא

כְּמוֹ הָרֵיחַ הַנִּדָּף מִיַּעַר מוּלוּר

                שֶׁל אֲדוֹן הָהָר קְשׁוּחַ הַלְחִימָה

                בַּעַל הַחֲנִית הָאֲדֻמָּה

וַאֲזַי הִיא כְּמוֹתִי – –

וּבַעֲלוֹת הַשַּׁחַר

אֶת הַפְּרָחִים אֲשֶׁר שָׁזַרְתִּי בִּשְׂעָרָהּ

תְּפַזֵּר

אֶת צַמָּתָהּ תְּיַשֵׁר

עִם מִשְׁחַת אַלְמֹג וְשֶׁמֶן

וּבְסֵבֵר פָּנִים נָכְרִיּוֹת

אֶת בְּנֵי־בֵיתָהּ תִּפְגֹּש.

קוּרוּנְטוֹגַאי 312

(האהובה אל חברתה:)

תַּאֲמִינִי אִם תִּרְצִי –

מְתוּקִים מֵחָלָב מְעֹרָב

בִּדְבַשׁ מִגִּנָּתֵנוּ

הֵם הַמַּיִם הַדְּלוּחִים שֶׁהוֹתִירוּם חַיּוֹת־הַבָּר

בְּתַחְתִּית הַבְּאֵר הַסְּכוּכָה בְּעָלִים

בְּאֶרֶץ אַהוּבִי.

אַיְנְגוּרוּנוּרוּ 203