מתמילית: דוד שולמן

הערה: תמילית היא השפה הקלסית של דרום־הודו. במאות הראשונות לספירה חיברו משוררים תמיליים ניידים קורפוס של שירה לירית מיוחדת במינה. שירה זו, המחוּלקת לפי המסורת לשני מדורים (“שירת הפְּנים”, העוסקת באהבה, ו“שירת החוץ”, המיוחדת למלחמה ולמעשי המלכים), מאופיינת על־ידי השימוש במערכת של קונבנציות וסמלים מוסכמים, שבעזרתם יכלו המשוררים לרמוז למצבים נפשיים עדינים ומוּרכבים. כך, למשל, חילקו את הארץ התמילית ל־5 אַזורים סימבוליים, כאשר כל אֵזור ואֵזור מסמל שלב אחד באהבה האידיאלית בין גבר לאִשה (למשל: אזור ההרים מיוחד לזיווּג בסתר לפני הנישואין – ר' שירים 1 ו־2 להלן; אזור המִדבר מסמל את מצב הפירוד והגעגועים, הנוצר כשעוזב האהוב את אהובתו על מנת לחפש עושר בארץ רחוקה, וכו'). לכל אזור אפיוּנים קונבנציונליים (פרחים, בעלי־חיים, נופים, תושבים), המזכירים את שלב האהבה המיוחד לאזור. השירים מוּשׂמים בפי גיבורים קונבנציונליים: האהוב, האהובה, חברתה של האהובה, האם והמינקת.

השירים המובאים כאן לקוחים מתוך שתי אנתולוגיות קלסיות: ‘קוּרוּנְטוֹגַאי’ ו’אֵיְנגוּרוּנוּרוּ'.