זאב יעבץ
א. המלכות השלמה G
זאב יעבץ
בתוך: II. ימי הבית הראשון (תור שני)
m נחלת הכלל
v עיון
כל פריטי סדרה, מחזור, או שער זה זמינים להלן
v מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: דרכי בני-ישראל עד מות דוד

דרכי עבודת השדה הכרם והגן. מרבית העץ והבושם. סדר העבודה ושמות כלי מעשיה. עבודת הרועים ודרכי חייהם. מרבית הבהמה מעשה החלב וגזת הצמר. שמחת הקציר הבציר והגזה. מעשה הדבש. הדיגות. חרושת העץ המתכת המטוה והארג ומעשה הבגדים. הליכות מרום העם. נדיבות ודרכי נעם. אהבת החרות והכבוד. לב אחד לשרים ולעם. האהל והבית. תכונת הבית וכל כליו. המאכל והמשקה. מנחת רֵע והכנסת אורחים.,תלבושת הכהנים והנביאים. הנקיון. הרחיצה. הסיכה. התכבוסת והתספורת. כלכול השער ועדי זהב. תמרוקי הנשים ועדניהן. הארושים והמוהר. החתן והכלה בתפארתם. החופה והחתונה. ערך היופי והאהבה. מעמד האשה, ערכה חובתה ותעודתה בעיני בני ישראל. אהבת הבנים. מלאכת האיש והאשה. הבנים והבנות בבית ובשדה. חלוק זמנים. חפץ קיום המשפחה. היבום. הקנין והעושר המטבע המדה והמשקל. ימי שמחה זבחי הימים חדש ושבת. סדרי אֵבל. תכונות הערים. ארחות המשפט. הזקנים העדות והשבועה. תכונת חומת העיר ומשמרתה. הדרכים ומכשירי הנסיעה. הצבא כלי הנשק ודרכי המלחמה. המחנה המארב והמצור. כבוד הגבורה. אהבת האומה ואחות השבטים. גאון מולדת וזכר קדמוניות. כבוד תורת משה וכבוד הנביאים. דעות העם על הנביאים. כבוד הכהנים. עבודת ה' ומשפט האורים. בית אהרון ובית הלוי. קדושת הארון. נסך מים ואפוד בד. משמרת המצוה. אמונות ודעות. הגורל. כשפים והבלי שוא. מעשי הנביאים. תועלת הכתב. חתום ספר יהושע. חבור ספר שופטים. ספרי שמואל נתן וגד וספר רות ומזמורי דוד.


בימי שאול החלו ימי הגדולה והעושר לישראל, על כן החלו גם כל דרכי העם להשתנות מעט מעט מן המשפט הראשון, אשר היה להם בימי השופטים בהיות עוד למרבית העם רק משלח יד אחד, הלא הוא עבודת האדמה, ובחרושת נמצאו בקרבם רק מעט מזער.

ויזרעו בני ישראל את שדותיהם חטה 1 ושעורה 2 וכֻסמת 3 פול 4 ועדשים 5 קצה וכמון 6 ויטחנו את חטיהם ואת שעוריהם 7 לקמח, או לסולת דקה או לגרש 8או יכתשו אותם בעלי 9 לריפות 10, ויש אשר יקטפו מן החטה מלילות 11 ואכלו אותה כרמל 12, או קלֹה יקלו אותה באש בעודה אביב 13 והיה שמה קלי. ותהי החטה כלה רק למאכל אדם, ומרבית השעורה היתה מספוא לבהמה 14 ותרב ותמלח החטה מאד בארץ ישראל ותהי בימי המלכים למקור עושר גדול, כי המותר אשר הותירו יושבי הארץ מלחם ביתם הוציאו בשפע רב וימכרוהו בכסף מלא לארצות הנכר 15. ולהטי מנית, אשר בעבר הירדן יצא שם בגוים 16.

וירבו בני ישראל לנטוע כרמים, ותגדל בתוכם עבודת הכרם כעבודת השדה ויְטֵיבּוּ מאד את אדמת הכרם מקמשונים ומחרולים 17, ויסקלוה מאבן 18, ויבנו לה ודר אבנים מסביב 19. ויפקדו ויזרו את גפניהם בתבונות כפיהם ותלך הגפן הלוך וטוב, ותהי לשורקה 20ויחצבו יקבים* בתוך הסלע וחקקו להם גת ממעל ליקב, ומלאו את הגת ענבי הגפן, ודרכו אותם ונסחט דם הענבים. וירד ובא התירוש מל היקב, ועמד וקפא שם עד אשר שקעו השמרים ארצה, והיה ליין, וליין טוב, האד קראו חֶמֶר 21. ויש אשר החמיץ איש את יינו, ויהי לחומץ יין, או אשר לא הביא את פרי גפנו אל גתו, כי אם נתן אותו במים או בכל משקה למינה נאיה למשרת ענבים 22 או שטח את הענבים אל השמש ועשה אותם צמוקים 23, ויקראו לעובדי הכרם כורמים ולדורכי הענבים יוגבים 24.

וגם מעשה הזית היה רב בישראל, כי הרבה העם לנטוע זיתים. ויָמֹצו את שמנם. ויצא ברבות הימים שם גדול בגויים לשמן הארץ ההיא. ויצא בשפע רב ארצה צור 25 ומצרימה 26 וגם לארצות הרחוקות 27. והשמן הכתית יקר מאד, ויהי המעט מחלב היצהר, כי היה למאכל ולמאור, ויעשו ממנו גם משחה ומעשה רוקח להריח בו, ותמרוקי עדנים לנשים. אך בכל זאת רבתה עבודת היין מעבודת השמן בכל ימי הבית הראשון, כי לא הרבו העם לאכול את שמנם ככל אשר הרבו לשתות את יינם ולשרות את פתם בו 28, וגם התאנה היתה רבה בארץ. ואכל העם את התאנים כאשר הן, או ידרכו אותן בכלי והיו לדבלים 29, או לשמש ישטחו אותן ועשו אותן קיץ 30.

ויכבד העם בגפן ובזית ובתאנה ויאמרו, כי הגפן בתירושה והזית בדשנו ישמחו אף יכבדו אלהים ואנשים 31. ולאיש אשר ברכו ה' יאמרו בני ישראל בימים ההם, “איש יושב לבטח תחת גפנו ותחת תאנתו” 32. וירבו שלשת העצים האלה מעצי

הרמון התמר והתפוח 33, אך בכל זאת נמצאו בימי המלכים הראשונים לבית דוד פרדסים שכלם רמונים 34, ויוציאו מן הרמון עסיס מתוק וטוב 35ומן התמרים הוציאו דבש. והתפוח היה למשל בריחו המשיב נפש 36, ואת עבודת הַבֶּטְנֶה 37 השָקד 38, והאגוז 39, אשר גם אותם הצמיחה ארץ ישראל, לא הרבה העם לעבוד. וקרוב הוא, כי גם עבודת הירק היתה מעט מזער כל ימי הבית הראשון 40.

והיערים והֵחֶרשים הצמיחו עץ רב למינהו: השקמה 41, האלון הלבנה והאֵלה 42, ארז שטה והדס ועץ שמן ברוש תדהר ותאשור 43 תרזה ואורן 44, ויהיו העצים האלה עצי חפץ ויצלחו למלאכה לבנין ולכלים.

ולמן העת, אשר היתה הרוחה לישראל ויקומו להם מלכים יושבים לכסא, והעושר החל לרוב בארץ, שמו רבים את פניהם גם אל נטעי הנעמנים אל השושנים ואל הסמים לפקדם ולכלכלם ביד חרוצים. ותהי השושנה הנאוה, והחבצלת הרכה והדודאים הענוגים משוש ומחמד עין לרעים אהובים. ותוצא הארץ יבול חמדת עדנים ושפעת ראשי בשמים נרד כרכום, מור אהלות, קנה קנמון, לבונה 45, נטף, שחלת 46 וקדה 47 ומר דרור 48. ויצלח מאד הכפר בעין גדי 49, והצרי הטוב אשר בגלעד היה ברבות הימים למקור עושר רב מאד לישראל 50, ויהיו הרים וגבעות בארץ אבותינו, אשר קראו להם: הר המור גבעת הלבונה 51, ויאצלו נטעי שעשועים אלה רוח הן על נוטיהם וילמדו את אצבעותיהם לטעת את ערוגות הבושם את מגדלות המרקחים 52, בטוב טעם, ולבלתי היות מקום רֵק בחלקת השדה, אשר לא יעשה פרי תבואה, שמו לב אל הסדר גם בזרעם את הדגן. ותוף הארץ הזרועה ותהי כיריעת תשבץ כלה 53.

וחרש כל אזרח בישראל את חלקת שדהו בבקרים ונהג אותם בדרבן 54, אשר יאמר לו מלמד הבקר 55 ודש את דישו בשורים 56 או באופן עגלה 57 או במורג חרוץ 58 וחבט את חביטו 59 במטה או בשבט 60 וזרה את גרגו בָרַחת ובמזרה 61. ועשה את כל המעשים האלה כל איש בעצם ידו, אף כי נערים 62, ונערות 63 היו לנכבדי העם לעשות להם כל עבודה בבית ובשדה. אולם בבוא עת הקציר ורבו הקוצרים העושים במלאכה, ונצב בעל השדה על הקוצרים לאמץ את ידיהם למהר לעשות את מלאכתם ולכלותה. והפקיד עליהם גם את אחד מנעריו 64לנצח עליהם, וקצרו הקוצרים את הקמה ואלמו אותם לאלומות גדולות אשר יאמר להן עמרים 65 או לקטנות, אשר יאמר להן צבתים 66 ושמו את האלומות לערֵמה, וקראו את שם הערמה גדיש. וככלות קציר יתנו את האלומות במעגל רחב ידים בשדה, ופתחו אותן והיה שֵם המעגל גורן, והעבירו על הגורן סביב סביב את השוָרים או את המורגים ונָדושו השבלים. ואחרי הִזָרות הַדָיִש על פני רוח, ונדף המוץ והיה הדגן הנופל ארצה בָּר, לאמר: אֹכל נקי, אשר אין עוד כל עֵרב בו. ושמרו בכל השדות את גרנותיהם בלילות 67 ועשו להם סכות ומלונות ללון בם 68. ונאסף הבר באחרית ימי הקיץ, המה ימי האסיף, אל האֹסם 69 או אל המגורה 70 והיה ללתם הבית, ולמאכל, לבהמת הבית לכל השנה, ולזרע האדמה לשנה הבאה.

ויהיו כלי המעשה לעבודת האדמה, המחרישה והאֵת, הקרדום ושלש הקלשון 71, המעדר 72והחרמש 73, המגל 74 והמזמרה 75, הרחת והמזרה 76. העול, המוסרות והמוטות, אשר על הבקר ביום החריש נקראו בשם אחד “כלי הבקר” 77.

וחלקת השדה נָמֵדה על פי אשר יחרוש האכר בצמדו יום תמים. ותקרא המדה הזאת מענה או צמד שדה 78 או צמד כרם 79.

ןתכָכד עבודת האדמה מאד מאד בעיני אבותינו הראשונים. ויהיו האנשים אשר באו אחר הבקר מן מעשיהם מן השדה בערב, קמו כן למלכים ולנביאים בעמם 80.

וגם אנשי המקנה היו רבים בישראל, רועי צאן ובקר גבורים ואמיצי לב, אשר ילחמו גם באריות גם בדֻבים, אשר פרצו אל עדריהם והוציאו בלעם מפיהם בידם החזקה 81. והרחיקו הרועים נדוד בימי המרעה מעריהם 82, ונטו להם אהלים קלים, אשר יקראו להם אהל רועי 83, נוה 84או משכן הרועים 85. ובבוא רועים רבים אל המרעה אחד, וחלקו את האדמה בינהם, ותקעו אהליהם סביב, ורעו איש את חלקו מבלי בוא בגבול רעהו 86, ויהיו כלי הרועה הילקוט 87, אשר ישים בו את הצדה לדרכו. וראש כלי מלחמתו הוא מקלו וכף הקלע 88, אשר בה יקלע באבן אל השערה מבלי החטֵא.

וכלי האהל המה חֵמת המים 89 ונאד החלב 90 כלים קלים, אשר בהריקו אותם וגָלַם אותם הרועה כבגד ושם אותם על שכמו או על חמורו ולא יכבדו עליו בדרך. והשקו הרועים את עדריהם בשקתות אבן 91 ברהטים 92 עשוים בעץ או באדמה, והרביצו אותם בצהרים 93 וקראו למקום אשר ירביצו שם את צאנם או את בקרם מרבץ צאן 94 רבץ בקר 95 ובערי הרועים ובכפרים בנו גדרות 96 לצאנם, אשר יקראו להם מכלאות צאן 97 ורפתים 98 לבקר. ויקרֵא הבקר אשר רעה באחו בקר רְעי 99.

ויהיו אנשים מן הרועים, אשר אבסו את עגליהם ואת בקרם, ויהיו לעגלי מרבק 100 ולשורם אבוסים 101 ולמריאים 102, וילעיטו את צאנם ויהיו לכרים 103. ולפרי הבשן ולמריאיהם וכריהם יצא שם לתהלה בכל ימי הבית הראשון 104. ויאָמר למגדלי הבקר הבוקרים 105 ולמגדלי הצאן נוקדים 106. ויהי שֵם הצאן והבקר, אשר כלכלו אותם אלפים 107, לאמר מגֻדלים ומלֻמדים 108 ויאכילו אותם בליל חמץ 109, וילמדו אותם לדוש את הגרנות, למען יאכלו בדִשָם ויפושו 110.

ויחלבו הרועים את מקניהם ויוציאו ממיץ החלב חמאה 111, או יתיכו את החלב והקפיאוהו והיה לגבינה 112 ולחריצי חלב 113. ואם מחלב פרה יצאה הגבינה וקראו לה שפות בקר 114. ויהי מעשה החלב רק ללחם הבית 115. אךְ הגזה, אשר יגוזו אנשי המקנה את צאנם, היה למקור עושר לבעליה. והיה בגזוז איש את צאנו, ועשה משתה לגוזזיו ולכל אוהביו. 116. ויהי היום ההוא יום טוב 117 וגם הכורמים יעשו הלולים 118 ושמחה ואכלו ושתו ורגנו ביום כלותם את בציר כרמיהם. ובכל ימי הבציר ירֻנן וירוע בכרמים וביקבים וקראו הדורכים איש אל רעהו מטוב לב “הידד!” 119. ועובדי האדמה יגילו ביום כלות הקציר 120, כי הקציר הבציר והגזה, היו מוצא מחית העם משען לחמו וגם מקור עשרו.

ויהיו הרועים למשל ברחמיהם הרבים, אשר רחמו על עדריהם 121 ותאצל מדמות חיי הרועים רוח חן ונֹעם תֹם ושקט על העם ועל הֲלָך נפשו. ותתכנס הרוח הזאת ותשמר בשירים, אשר יהיו למופת כל ימי הארץ ברוב נעימותיהם ובחמדת שעשועיהם 122

והדבש היה גם הוא רב 123 ובארית ימי הבית הראשון יצא דבש מארץ ישראל בידי סוחרי צור לכל אפסי ארץ 124. אך את דרך כלכלת עבודת הדבש בימי הבית הראשון אין לדעת עוד.

ודַיָגים שטו על פני הימים והנהרות בצנות ובסירות דוגה 125והעלו בחכה או במכמרת את דגיהם 126.

וגם ממלאכת העבודה וממלכת המחשבה לא הרפו אבותינו את ידיהם בימי השופטים. ובני שְריה הקנזי למטה יהודה 127לא היו החרשים האחדים בישראל. ויהיו בתוכם צורפי זהב וכסף 128 וחרשי נחשת וברזל בדיל ועופרת 129, אשר עשו כל כלי נחשת אשר יבשלו בהם: דוד פרור כיור קלחת ומזלג 130 ומֵשרת 131 מחבת 132 ומרחשת 133 ומחתה 134 אגן 135ומדוכה 136, וכל כלי ברזל למלאכת הבית : המאכלת 137 והתער 138, המורה 139 והמלקחים 140. ומלבד הימים אשר הכבידו הפלשתים את ידם עליהם, היו בגבול ישראל חרשי ברזל אשר עשו להם כל כלי מלחמה 141, כל כלי עבודת האדמה וכל כלי מלאכת חרשי העצים: מְגֵרות, חריצי ברזל ומַגְזרות ברזל 142. ובאחריות ימי השופטים, כאשר החל שמואל ללמד את ידי בני הנביאים לנגן, קמו חכמי חרשים אשר כוננו בתכונת כפיהם כל כלי שיר נבל, תוף חליל וכנור 143 שלישים 144 מנענעים צלצלים 145 מצלתים וחצוצרות 146.

ומעשה הבגדים, הלא הוא מלאכת המטוה ומעשה אורג ורוקם עלה בידי ישראל ממצרים 147. וככל אשר היו אז המלאכות האלה, אשר נחשבו לחכמה, בידי הנשים 148 וכן קמו בידיהן כל ימי הבית הראשון 149. וערכו את פשתי העץ על הגג 150 ליֵבשן ועשו בפשתים ובצמר 151 וטוו חוטים וארגו בגדים לכל נפשות הבית, יריעות 152 לאהל, מסך 153 לפתח ומטפחות 154 למעטה ולכל דבר חפץ. ותהיינה נשי חיל, אשר העדיפו לעשות מדי צורך בתיהן ותמכורנה את מותר פרי כפיהן החוצה 155. וגם מן השש, הארגמן 156 ותולעת השני 157לא חשכו את ידן ותארוגנה גם את המטוה היקר הזה לבגדים להן ולנפשות ביתן. ומלבוש השָני נחשב למגן מפני הקרח בימי השלג 158. ויהיה הכלים אשר עשו הנשים בהם את מלאכתם הפלך והכישור 159 יתד הארג 160 ומנור האורגים 161.

וירחב גבול מלאכת המחשבת למן היום אשר החלו לקום מעט מעט אנשים, אשר אמרו להכבד על פני אחיהם בתקפם ובעשרם. ויקראו לנפשם שרים ואדירי עם 162, ולקחו להם השרים בימי השופטים נשים רבות, ויוָלדו להם בנים רבים, ונחשב להם רוב הבנים לכבוד ולתפארת 163, ולבשו רקמת שלל צבעים, והעלו על צואריהם צבע רקמתים 164 וישבו על יריעות יקרות אשר יקראו להן מִדִין 165, ושתו את יינם בכלי חמדה, אשר יאמר לו ספל אדירים 166, ורכבו על אתונות צחורות 167 ואת בניהם הנערים ירכיבו על עירים בני אתונות 168, ולרגלי שרתי אשת השר תלכנה חמש נערות לשרתה 169.

ומשפט נשי הגדולים מימי שאול והלאה ללבוש שני ולהעלות עדי זהב על לבושן 170. ויהיו אנשי השם אשר בעם נדיבי לב 171 אנשי חיל אשר כל דבר נבלה חנף, בצע ואוָן זמות ואמרי שקר 172 היו להם למורת רוח ולחרפה 173 ויקראו לכל איש פורע מוסר “בליעל”, לאמר: איש אשר רק ירוד ירֵד ועלה לא יעלה. וגם אם יעשה להם איש רעה ונשאו לו אם רק בתם לבבו הרע להם 174. אך שִלֻמת רעה תחת טובה נחשבה לנבלה ולחטאת מאין כמוה 175. אולם אם בגוד בגד איש ברעהו אז נֻקה העשוק בהשיבו לו כגמול ידיו והעיד על כל נעלם את ה' לעד 176 ולדֵין 177. ואיש כי ידור נדר לא יהיה דבר, אשר ייקר לו מלשלם נדרו. ויש אשר עברו חוק ומשפט בהעדיפם החמיר בדבר זה 178.

ותהי שפת הנדיב שפת יתר 179, וידברו איש אל רעהו רכות ונעימות, חן ונדיבות. והיה בבוא איש אל אחיו וקרא לו לשלום 180 וענה אותו: “שלום בואך!” 181. ויש אשר ימצא איש את רעהו, וברך אותו לאמר: “ה' עמך גבור החיל!” 182 והשיב לו האיש “יברכך ה'!” 183 ובצאתו מאת פניו, ונפטר בכבוד, ואמר אליו “שלחני” 184 וענה אותו רעהו: “לך לשלום!” 185. וכי ישאל איש רעהו חסד וענה ואמר: “אם נא מצאתי חן בעיניך אדוני 186 ועשית לי את החסד הזה”.

וכי יעשה לו הדבר אשר שאל, והשתחוה האיש השואל ואמר: “אמצא נא חן בעיניך אדוני” 187. ואשה כי תכלכל את דבריה בחן ובכבוד ואמר לה האיש השומע “ברוכה את וברוך טעמך” 188). וכי ידבר איש או אשה לאיש שר וגדול לא יאמרו: אדברה נא או אעשה נא, כי אם כה יאמרו לו “ידבר נא עבדך” 189, תעש נא אמתך 190 או שפחתך 191" וחנן האיש הנכבד את הנפש הקטנה ממנו ודבר אליה רכות וקרא לה בדברו עמה “בני” 192, “בתי” 193.

ויהי כי בחרו נדיבי העם בכבוד, ויאהבו גם את החֵרות מאד, ויאָמר על איש אשר היה נדיב ואדיר כל ימיו:

יָדֶיךָ לֹא-אֲסֻרוֹת וְרַגֶליךָ לֹא-לִנְחֻשְתַּיִם הֻגָּשוּ 194.

ומות האיש אשר שכב בכבוד בביתו 195 או אשר מת במלחמה 196 נחשב למות ישרים. אך מות האיש אשר נפל ביד אורב 197 או ביד אשה 198 נחשב למות נבל.

והגדולה אשר פנות העם 199 לא הרֵעה מאומה, ולא הסיגה גבול איש, כי לא נעלו השרים על אחיהם בכל דבר משפט. על כן לא צרה בהם עין יתר עם הארץ. ויש אשר קראו הנביאים לאיש מקרב העם להתיצב בראש, ויען האיש “הנה אלפי הדל ואנכי הצעיר בבית אבי” 200 ואין זאת כי אהֹב אהב העם את נכבדיו ויבטח בם, כי מעוז הם לעמם, ובישרת לבם עשו להם את כל הכבוד הזה.

וגם בכל חיי הבית היה כמעט דרך אחד לכל העם ופנות העם לא נבדלו מקצות העם 201מעט מזער. ויהי מעון אנשי המקנה באהלים, אשר מיתריהם קשורים אל יתד האהל, אשר יתקעו בארץ במקבת 202. ולאשה היה אהל לבד 203. אך מרבית העם עובדי האדמה ויושבי הערים ישבו בבתים מוצקים. וחדרים היו לפנים מן הבית למעון האשה 204 ולכל דבר סתר 205. והגג העשוי מישור היה למושב ולמהלך לאנשי הבית בעתות השחר 206 והערב 207 להשיב נפש ולשואף רוח. ויהיו כלי הבית מטה 208 שלחן 209 כסא 210 ומנורה להעלות עליה נר 211 להאיר את הלילה. ופרשו על המטה מתחת לשוכב השמלה 212 ומרשותיו ישימו כביר עזים 213 ובשמיכה יתכסה 214 ויאמר לכל היצוע הזה משכב 215. ויהיו עוד

כלי הבית סַפות 216 נחשת וכל כלי הנחושת אשר יבשלו בהֵן. הטנא 217 אשר יתנו בו פרי העץ, והכלוב אשר יתנו בו את תאני הקיץ 218 והמשאֶרת 219אשר ילושו בו את הבצק, והסל אשר בו ישימו את הלחם 220 או גם את הבשר אחרי בֻשל 221, והפרור אשר בו ישימו את המרק 222. וכלי היוצר 223 אשר בבית היו הסירות, אשר יבשלו בהם, נבלי החרש אשר ליין, כד הקמח וצפחת השמש 224, צפחת המים 225 בקבוק הדבש 226 והתנור אשר יאפו בו 227 והכרים 228 אשר יבשלו בהם, והרחים 229 אשר יטחנו בו את החטה לקמח ולסולת.

ויהי מאכל מרבית העם לחם ויין 230 ונזיד מבושל. וגדי עזים 231 נחשב בעיניהם למאכל תאוה. ובני מרום העם יעשו להם מַשְרֵת 232 בִריה ולביבות 233 מעשה מחבת 234 מרחשת 235 מרֻבכת 236 וכל מעשי אופים למינהו. עגות 237, חלות, רקיקים 238 תופנים 239 ולחם שמן 240. ויהי המאפה והמרקחה למלאכת נשים, ותהיינה בבתי השרים רקחות, טבחות ואופות 241. ואיש כי ימהר לעשות הלחם יאפה אותו מצות 242 ובלכת איש בדרך יעשה לו עֻגת רצפים 243 ובעבדו את עבודתו בשדה בימי הקציר לא ישתה שם יין, כי אם יטבול פתו בחומץ 244.

ויהי משפט בני ישראל לקדם איש את רעהו הנכבד בעיניו במנחה 245. ותהי המנחה ככרות לחם 246, חלות לחם 247, נבלי יין 248 או נאדות יין 249, גדיי עזים 250, צאן עשויות 251, קלי 252, צמוקים 253, דבלים 254, קיץ 255, דבש 256, נקודים 257, חמאה שפות בקר 258, וחריצי חלב 259, אשפר ואשישה 260, איש איש כמסת ידו וכנדבת לבו. ומדי סור עובר ארח אל בית האיש, וכלכל האיש בעל הבית גם את האורח בכל מחסוריו וגם את הבהמה, אשר הוא רוכב עליה 261. ויהי אנשים אשר קדמו במנחתם את האיש הנכבד בעינהם ואת כל הגדוד הרב ההולך ברגליו 262.

ולצדקה גדולה נחשבה בעיני ישראל בדורות ההם לקדם את פני הנביא בתשורה ותהי התשורה, אשר הביאו בני העם לנביא ככר לחם לבני הנביאים, אשר התהלכו עמו 263.

ובבגדים אשר לבשו אבותינו בימי הקדם לא נבדלו הרבה בגדי הגבר מבגדי האשה 264 וילבשו על בשרם כתנות 265 ומכנסים 266 ועל רגליהם שמו נעלים 267. והחגורה במתניהם 268. ולכסות 269 אשר התכסו בה ממעל לכל בגדיהם היתה השֵלמה 270, אשר גם שִמלה 271 יאמר לה, כאשר לבשו גם המצרים 272 גם הכנענים 273. ויש אשר עטו סדין דק ממעל לבגדיהם כמשפט הפלשתים 274, והכהנים והנביאים ונכבדי העם יעטו מעיל 275, ועל ראשם ישימו צניף 276 ויקרא לכל הבגדים, אשר ילבש האדם בפעם אחת "חליפות בגדים 277. ולבגדים השונים, אשר ילבש האדם בכל תקופות השנה יאָמר “ערך בגדים” 278. ויהי דבר הבגדים יקר בעיני ישראל ויחשב להם המלבוש ככלי חמדה 279 ובהיות העם מצניע לכת מעודו נמשל לו חוסר הבגד כחוסר הלחם 280 והעֵרום היה בעיניו חרפה ובשת 281, ויזכור תמיד כי ה' בעצם כבודו היה הראשון, אשר הלביש את האדם ואת אשתו ויכס את מערומיהם 282.

ואת הנקיון אהבו אבותינו מאד, והרבו לרחוץ את בשרם במים, וסכו בשמן, והחליפו פעם בפעם את בגדיהם בבגדים אחרים 283 אשר כבסו 284. ויהי אנשים אשר גלחו את שער ראשם. ואנשים היו אשר שערם הנאה היה להם לתפארת ויגדלום ויכלכלום 285 לקוצות 286תלתלים, ויעשו את שפמם 287, והנשים הטיבו את ראשן 288 ותסרוקנה את שערן מעלה אל רום קדקדן 289, ואת צמתן סלסלו סביבות רקותיהן 290, ותעדינה עדי זהב: חח ונזם וטבעת וכומז כמשפט המצריות 291, אצעדה, צמיד, ועגול, כאשר עדו המדיניות 292 ונטיפות פז נוצצו על בגדיהן 293.

והנשים לא הרחיבו את נפשן ולא הרבו לשתות יין. אך לעומת זה היה להם השמן הטוב והרענן גם למעדנים גם לתמרוקים. ויחשב להן לשפע ולברכת הבית: דגן ותירוש, לחם ומים, צמר ופשתים, שמן ושִקוי 294.

ונערה כי תמצא חן בעיני נער וחשק בה לקחתה לו לאשה, ושם את הדבר לפני אביו ואמו 295, והלכו המה אל אבי הנערה 296, ודברו עמו לתת את בתו לבנם. ואם גדול האיש, או אביו אין עמו, ושלח את אוהביו לדבר באשה 297, ואחר יבוא הוא אל ביתה ודבר על לבה. ואם תאבה הנערה להיות לו ואֵרש 298 אותה במתן, אשר יתן לה. והיתה האשה מקֻדשת רק לו, לא תוכל עוד להנשא לאיש אחר והיה הוא לחתן והיא לכלה, והרבה החתן מתנות אשר יאמר להן, “מהר”. ותהי מכסת המהר למרבית העם כחמישים כסף 299. וביום הנשֻאים יעטה החתן פאר 300 ועטר בראשו עטרת עלי זית 301 והכלה תעדה את עדיה 302 ושמה קשורים עשוים בחן ובטוב טעם בשלמותיה 303, ועשרה אנשים יאספו מזקני העיר 304. וברך כל העם והזקנים את החתן ואת הכלה 305 ובא החתן והכלה לעיניהם אל החופה 306 לבושי הוד והדר. והביא החתן את הכלה אל ביתו והיתה לו לאשה לכל משפטיה ולכל חקתיה. ועשה החתן משתה שבעה ימים לכל אוהביו ואוהבי בית אבי הכלה 307 והיה שֵם המשתה הזה חתונה 308. ויהיו הימים האלה ימי ששון ושמחה 309. ויען כי משפט האשה היתה ללכת אחרי האיש, ועל כן אמרו לאיש אשר השיא את בתו, כי שִלח אותה החוצה, ולאיש אשר לקח אשה לבנו, כי הביא בת מן החוץ 310. ויִחשב בית הבעל בעיני האשה אשר אַהִבתהו בבית מנוחה, אשר יעד לה ה' מיום הולדתה 311. והאשה הטובה יקרה מאד בעיני איש ישראל, ויענדֶהָ עטרה לראשו, ותהי בעיניו כמתת אלהים טובה מבית והון ומכל אבן יקרה 312. וירם בעיני ישראל כבוד החן והיפי 313 והאהבה בתענוגים בטהרה 314. וגם את יפי הגברים הוקירו אבותינו מאד ויהי להם הוד הקומה 315 ויפי העינים 316 לראש תפארת גבר. אך בכל זאת רב ערך האשה בישראל

מהיות היופי לבדו כל עצם תהלתה ותפארתה 317. וגם הבנים אשר יקרו מאד בעיני אבותינו מדור דור, לא היו כל עצם יתרון האשה 318. כי אם היתה כל תהלתה: אשת חיל 319 יראת ה' 320 וחֵכמת לב 321. צופיה הליכות ביתה, ושוקדת על קנין הבית להרבותו בחכמתה ובתבונת כפיה 322, עומדת למעוז ולעזר לאישה וגומלת לו רק טוב 323, חוגגת דלים 324 דוברת חסד ונעימות 325 ומכלכלת את דבר ביתה בעֹז והדר 326וקונה בחן ובשכל טוב את לב בעלה ובניה לאהוב ולכבד אותה 327.אך אשה הומיה וסוררת היתה בזויה מאד, וגם יפי אשה סרת טעם נחשב לגעל נפש 328. וזכר אשת מדנים, אשר השקט לא תוכל, היה להגא לכל שומעיו וכל מושל וממשַל לא מצא בפיו די מלין נמרצות לערוך את הדמות הנכונה לצרת הבית הזאת 329. והתלונה הזאת עֵדה היא עד כמה התהלכו בני ישראל בימי הקדם באהבה ובכבוד עם נשותיהם, עד כי נמצאו נשים, אשר ערכו את לבן למרר את חיי בעליהן במִדְיְנֵיהן.

וגם מתוך הזכרונות אשר נשמרו בספר תראה עין הקורא, כי יש אשר האשה היתה האומרת והעושה, והבעל רק הממלא אחריה 330. ותהיינה הנשים הקוראות שם לבניהן בהולדתם 331, ויש אשר הנה יעדו להם את דרך חייהם בילדותם 332. ותלמדנה נשי ישראל את בניהן יראת אלהים ואהבת חסד ומישרים. וַתֵלָוה “תורת האֵם” 333 למוסר האב ויהיו שניהם יחד ליסוד מוסר לצדקת הבנים בהיותם לאנשים. על כן נקשרה נפש הבן הישראלי באמו מאד, ותהי לו למקור רחמים ותנחומים כל ימי חייה 334 ולמקור עצב וגעגועים אחרי מותה 335. והאיש אשר הקל את אמו ואת אביו, היה לחרפה ולקללה בקרב עמו 336.

והנכבד בבית אביו היה הבן הנולד לו ראשונה, אך גם הבן אשר נולד אחריו היה קרוב לו בכבודו. ויאָמר לבן הראשון “בכור” ולבן השני “משנה” 337.

ויעש האיש והאשה והבנים והבנות בחפץ כפים, ולחם עצלות היה לחרפה. ויעבוד האיש את עבודתו בשדה כל היום מן הבקר עד הערב 338 ועבד גם הבן הנער על יד אביו ועזר לו לחרוש את חרישו ולקצור את קצירו. ויחשב הנער השוקד על עבודתו לבן המשכיל, והעצל לבן מביש 339. והאשה תקום בעוד לילה, להכין מאכל לנפשות הבית, ודי עבודה ליום תמים לה לבנותיה ולנערותיה העושות עמה במלאכת המטוה והארג 340. ויען, כי לא כבדה עבודת האשה הנקיה והקלה, כעבודת הגברים הקשה בשדה, יש אשר עשו הנשים את מלאכתן גם בלילה לאור הנר 341. והבנות תצאנה לפנות ערב לשאוב מים, ויהי היום לעבודה והלילה למנוחה. ואכל האדם את מאכלו הטוב ושתה את יין משתהו והטיב לבו בלילה 342.

ויחלקו בני ישראל את היום ואת הלילה. ומספר השעות לא נודע עוד בימים ההם, וישימו את הלילה לשלוש אשמֻרות 343 ותקרא האשמורה האחרונה אשמורת הבקר 344. ומלבד הצהרים יעדו להם שני מועדים ביום את מנחת הבקר 345. בבית ה', ואת עת מנחת הערב 346. ואת השעה הקרובה להוא השמש אשר ישוב העם מפעלו ומעבודתו קרא חנות היום 347 ויחלקו עוד את הימים לשבתות, לחדשים 348ולשנים.

וקרבת המשפחה יקרה מאד וגם הנפשות הנוספות עליה לרגלי הנפש המתחתנת בה, יש אשר דבקו בה עוד באהבה עזה גם אחרי מות הנפש ההיא 349. ואיש כי מת וזרע אין לו, וגם אח אשר ייבם את אשתו לא נותר לו, והתנדב איש מקורביו לשאת את האלמנה לו לאשה אם מצא חן בעיניה, ולקנות את נחלת המת מיד יתר היורשים, ונקרא הנחלה שם בעל האשה הראשון למען יקום “שם המת על נחלתו ולא יכרת מעם אחיו ומשער מקומו” 350, ויקרא לחק הזה גאולה 351. ועל כן קראו לכל שאֵר קרוב גואל 352.

ורכוש העם בימים ההם, היה הקרקע והמקנה. אך יען כי הקרקע נחלק לכל העם חלק כחלק, לא גדל קנין איש על קנין רעהו, ועל כן לא העריך איש את הון העשיר על פי אדמתו, כי אם לפי מספר מקנהו. ויהיו שלשת אלפי צאן ואלף עזים רכוש גדול מאד 353. ושבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות נחשב לעשר רב ועצום, אשר לא ימצא כמוהו בכל הארצות מסביב 354. אך הכסף לא היה רב בדורות ההם, על כן יקר ערכו מאד. ויהיו עשרה כסף ומחיה וערך בגדים שכר טוב לשנה תמימה גם לאיש בעל כשרון 355 ועשרה כסף וחגורה אחת היו מנת כבוד לעושה גדולות במלחמה 356. ותמצא יד איש לשכור בשבעים כסף קהל אנשים ללכת אחריו ולסור למשמעותו מספר ימים לא מעט 357. ומלבד הכסף, השקל ומחצית השקל, אשר התהלכו עוד בימי משה היו בימים ההם גם רבע שקל 358 ואגורת הכסף 359. ויהי השקל עשרים גרה 360. וערך הכסף יתבאר על פי הדברים הנקנים במחירו מחיר סאה סלת שקל, מחיר סאתים קמח שעורים, שקל 361, מחיר גפן טובה ופוריה כסף אחד 362 ובחמישים שקל נקנה גרן וצמד בקר 363. ויהי השקל גם למשקל 364, והמשקל הגדול היה המנה 365 והככר 366, הטפח 367 והזרת 368האמה 369 והגמד 370 היו המדות, אשר מדדו בהן את השדה, הבנין והכלים. המשקה או הבר והקמה נָמֵדו במדות האלה : הכור 371, אשר יכיל שלשים סאה, והסאה 372 אשר תכיל ששה קבים, והקב 373, אשר ארבעה לוגים לו, והלוג 374, והאיפה 375, היא שמונה עשר קב, והעמר 376 הוא עשירית האיפה, אשר יאָמר לו עשרון 377. וההין יכיל שנים עשר לוג 378, ויש אשר קראו לכור חמר 379 ולאיפה בת 380.

והלתך חצי החמר הוא 381 ולבלתי עשות איש עול במשקל עשה לו המלך דוד משקל למופת לכִון על פיהו כל משקלי הארץ, ויקרא לו אבן המלך 382.

ויהי משפט בני ישראל בימי השופטים להטיב את לבם מימים לימים, ומדי היות חג ויצאו הבנות במחולות בסביבות עיר שילה 383. ובשוב העם מהכות את אויביו ויצאו הנשים מכל ערי ישראל, אשר יעבור בהן הצבא בתֻפים ובמחולות, ולתפארת בשירתן 384. ומאחרית ימי השופטים והלאה, היה משפט כל משפחה ומשפחה להעלות מימים ימימה זבחי שלמים וקראו להם זבח משפחה 385, או זבח הימים 386. ובכל מקום אשר יעבור ההולך בית ה' יקדמו פניו בכבוד 387. וטהר האיש את בניו ואת בנותיו ואת כל קרואיו מכל טֻמאה, וקֵדש אותם לבוא לאכול עמו בזבח 388, כי קדש הוא. ובמצוא איש את רעהו ההולך לעשות עולה או זבח וברך אותו ויאמר לו: “ה' אלהיך ירצך!” 389 והיה אחרי אשר יקטרו את חלב השלמים על המזבח 390, ובא האיש הזובח וכל קרואיו אל ביתו וברך הכהן או הנביא או האיש הנכבד אשר יהיה שם את הזבח, אחרי כן יאכלו אותו הקרואים 391. ונתן האיש הזובח לכל קרואיו ולכל נפשות ביתו מנות 392, ואם גדול הזבח והקרואים רבים, וחֵלק הטבח את המנות 393, וכי יש אשר גדל הזבח עד פרוס שלשה איפה אחת קמח ונבל יין 394. ויהי יום הזבח יום שמחה לאיש הזובח ולכל ביתו 395, וברך הכהן את האיש הזובח ואת ביתו 396. ואם בן עיר אחרת האיש, והשכים בבקר ממחרת יום כלותו לאכול את זבחו, והשתחוה עוד הפעם לה' 397, ושב אל עירו ואל ביתו 398. וכי יקריב איש מנחה והביא אותה בכלי טהור 399. ויש אשר יעלה איש אל משכן ה' רק להשתחות בלבד 400מכלי העלות זבח ומנחה.

והשבת 401וראש החדש היו ימי משוש 402 ובאו העם אל בית ה' להשתחוות שמה 403 והלכו אל הנביא, וישבו לפניו לשמוע מפיו דבר ה' 404. ויצאו יושבי הערים אל השדות ואל השדמות אשר מחוץ לעיר, והתהלכו שם להשיב נפש ולשאוף רוח 405. ויום החדש היה יום משתה ושמחה בבית המלך 406, ואולי גם בבתי עשירי עם. ואף כי אין אִסר לעשות מלאכה ביום החדש, היו מרבית העם שובתים בו מכל מלאכת עבודה, וינוחו בו ויטיבו לבם. על כן הבדילו בימי הקדם בין ראש החדש ובין יום המעשה 407 ככל אשר הבדילו בין יום השבת ובין ששת ימי המעשה 408. וקרוב הדבר, כי גם בעת ההיא היו עושים את החדשים חליפות חסר ומלא, על כן היו ירחים, אשר ראשי חדשיהם היו שני ימים 409.

ונפש כי תמות וספרו לה קרוביה וכל מיֻדעיה 410, וקרעו את בגדיהם, ואם גדול ונכבד האיש המת וחגרו שקים 411, וקונן עליו איש מליץ בלשון צחה מלאה נהי 412, והוציאו אותו במטה והאבל הולך אחריה 413, וקברו אותו בכבוד. ונשא כל איש את נפשו להקבר עם קבר אביו ואמו 414 ופתחו הקוברים את המערה, אשר שם אחוזת קברי המשפחה וקברו שם את המת על יד קבר אביו 415. ויש אשר צוו את בניהם לקבור אותם על יד קבר איש ירא אלהים 416. ואת האיש הנכבד מאד בעמו, יש אשר יקברוהו בביתו 417. והמלך כי ימות וקראו לפניו הוי אדון והוי הודו! 418 ועשו לו שרפה גדולה ושרפו את הכלים הקרובים אליו, אשר שרת בם בעצם ידו בעודנו חי 419. והאיש אשר בחטאו מת יקימו עליו גל אבנים גדול 420. ובשוב איש מקבור את מתו יבואו אליו כל אוהביו

לחברותו לחם 421 ולהשקותו כוס תנחומים 422, והביאו את המאכל הזה מביתהם, על כן יאמר לבָרוּת הזאת לחם אנשים 423 לאמר: הלחם אשר יביאו לו אנשים אחרים. אולם בהיות המת שר גדול וצמו כל אֹהביו וכל אבליו עד הערב 424. ובהתרגש רוח העם מאד בנפול מלך במלחמה, יש אשר יצמו שבעה ימים 425 כי שבעה ימים היו ימי האבל הכבד 426. ועד הם שלשים יום מנע ואָבל את לבו מכל שמחה 427. ויש אשר הרבו את ימי האֵבל ימים רבים 428 וכל הימים האלה תלבשנה הנשים בגדי אבל, ושמן לא תָסֹכנה 429, ויש אשר התנודדו ויקרחו קרחה בראשם על נפש מת בחפזם, אף כי לא טוב הדבר בעיני יראי ה' 430. ולא יקח איש אשה, ואשה לא תנשא לאיש בימי אבלם 431. ובימי האבל הכבד ישבו הגברים לבד ונשיהם לבד 432, אולם אחרי עבור האבל נחשבה לחכמה ולצדקה בישראל להעביר רעה מבשרו ולהתענג על טוב ה'. 433

וככל אשר דבקה נפש איש ישראל באהלו ובביתו, כן נקשרה נפשו בעיר מושבו. ותיקרנה מאד ערי ישראל בעיני אבותינו, ותחשבנה בעיניהם כערי אלהים 434 וערי קדש 435. ואם מצאה ידם מנעו את רגליהם מעיר נכר לבלתי נטות בה אף ללון 436. ויושבי עיר גדולה רבתי עם התהללו בה ויקראו לה עיר ואֵם בישראל 437. אך גם אנשי הערים הקטנות אהבו, ויכבדו אותן מאד. ובמות אחד מיושביה ובנים אין לו חשבו מחשבות כל היום לבלתי הכָרת שם המת מעם אחיו יושבי עירו ומשער מקומו 438. ורב היה לאיש או לאשה, כי יצא להם שם טוב בתוך בני עירם, כי אנשי חיל הם, ויאמרו לשער עירם, שער עמם 439.

ושר העיר 440 יעמד בראש כל ישביה אשר על פיו יצא ועל פיו יבוא כל דבר העיר לכל משמרתה. וזקני העיר ישבו בשער, ועלו כל אנשי המקום אליהם השערה למשפט 441. כי פתח שער העיר הוא תוצאותיה אל הארץ כלה, על כן נכבד השער מאד בכל ערי ישראל בימי הקדם. ויהי מקום המשפט ומקום הקהל, וישבו אנשים מזקני העיר פתח השער 442 ונגשו אליהם בעלי הדברים למשפט. וכי יהיה לאיש להקים דבר מכר או קנין, ועלה השערה ושלף המוכר את נעלו, ונתן לקונה, ואמר הקונה לזקנים ולעם אשר בשער: “עדים אתם היום, כי קניתי את הקנין הזה מיד בעליו הראשונים” וענו כל העם והזקנים “עדים” 443 ויקָרא לדבר הזה “תעודה” 444. וכי יפלא דבר המשפט מזקני הערים, ועלו בעלי הדברים אל השופט, אשר יעמד בראש כל העם 445 או אל המלך 446. ותהי התודה, אשר יודה איש על פשעו אל השופטים מתן כבוד לה' 447. והשבועה היתה קדש קדשים גם בדברי הממלכה, וגם בהיות השבועה מֻצֶלת מפי המושל או מפי העם בערמת עם אחר 448.

ותהיינה גם ערים פרזות, אשר להן חומה, אך אלה נחשבו אל ערי השדה והכפרים. והערים הגדולות והטובות בצורות היו, חומה גבוהה, דלתים ובריח 449, וממעל לשער החומה על גג השער 450 היתה בנויה עלית השער 451 אשר שם ישב הצופה להביט מרחוק, ולהזהיר בתֵקע שופר יושבי העיר מפחד אויב הבא פתאֹם בשעריהם 452. וכי יראה הצופה דבר, אשר הוא בנפש העם, או אחד העם הבא מן הדרך, כי יראה דבר, והגיד אל השוער העומד פתח השער, והודיע השוער את הדבר בעיר 453. ומגדלי עֹז היו בערים הבצורות למנוס ולמפלט ליושבי העיר לנשיהם ולטפם מפני כֹבד המלחמה 454. ויען כי גבוהים היו המגדלים מאד, והצופים יעלו שמה ביום מלחמה להריע ולצרוח, למען הודיע לעם את קרבת האויב קראו להם צריח 455.

ודרכים היו סלֻלות מעיר לעיר, ועבר בהן ההלך ברגליו או יחבוש לו את החמור ורכב עליו, כי עבודת החמור היה המרכב והמשא. והאיש אשר תמצא ידו, יקח עמו צמד חמורים 456 חבושים לשאת גם את הצידה 457, אשר הכין לדרכו. ותהי הצידה לחם ויין לַהֵלך, ומספוא לבהמה אשר עמו 458, ובנמלים לא הרבו בני ישראל לעבוד ולנסוע בכל ימי הבית הראשון 459. לעומת זה טענו את נשואותיהם בעגלות אשר יאסרום בעבותות אל הבקר 460. ובימי דוד החל הפרד להיות למרכב המלך וביתו 461, אולם עד מהרה נדחו מפני הסוסים והמרכבות אשר נעשו לבית המלך 462.

אך רכב מלחמה לא היה לבני ישראל כל ימי השופטים וכל ימי שאול. ומי יודע אם הוציא גם דוד למלחמה בימיו את מאת הרכב, אשר הותיר מרכב הדדעזר מלך ארם צובה 463 וגם פרשים לא היו לישראל עד אחרי מות דוד. ולא נראתה במחנה ישראל ביום מלחמה, בלתי אם הבהמות אשר נהגו את הצידה ואת הכבודה 464, ויהי כל צבא ישראל חיל רגלי 465. וילמדו נעריהם את ידיהם לקרב 466 ואת רגליהם לרוץ אורח 467. ובהיות כלם חיל רגלי נחשב להם המרוץ לגבורה 468 וירבו בתוכם אנשי חיל מלֻמדי מלחמה 469 ויהיו בהם עורכי מלחמה בכל כלי מלחמה 470. ואנשים היו בם, אשר עשו חיל רק בכלי נשק אחד או בשנים, נושאי צנה ורמח 471, צנה וחנית 472, או נושאי מגן וחרב ודורכי קשת 473, מימינים ומשמאלים בחצים 474, קולעים אל השערה מבלי החטא 475. וישכילו בני בנימין מכל הקלעים ורומי הקשת בישראל 476. וגם בני אפרים עשו חיל בנשק הקשת 477, ומרבית בני יהודה היו עורכי צנה ורמה 478. ולבש איש החיל בישראל בגדי מלחמה דבקים אל בשרו אשר יאמר להם מַדִים 479, וחגר עליהם את החרב, מצֻמדת על מתניו נתונה בתער 480, ובנצב אשר בראש להבת החרב 481 ישלוף אותה מתערה. ושריון ילבש על בשרו וקובע נחשת ישים בראשו 482, ואת המגן אשר בו יחסה מפני האויב ימשה בשמן למען יחליק ממנו החץ הפוגע בו 483. ויהיו אנשים אשר עשו להם חרבות בעלי שני פיות 484 ושבטי ברזל 485 אשר יכו בהן את הצר הקרב אליהם באפס מקום עוד לשלוף שם חרב. אך הכידון אשר היה בידי אנשי המלחמה בימי יהושע 486 לא נזכר עוד אחרי כן בדברי מלחמות בני ישראל, וקרא איש הצבא לכל הנשק השונה למינהו “כלים” 487 ולמַדיו ולכל כלי המלחמה אשר עליו יקרא “חליצה” 488.

ומפקד העם ערוך היה ביד שוטרי עיר ועיר, כי הרבה העם להתילֵד ולהתיחש למשפחותיו ולשמור את מולדתו בספר 489. ויחלק השבט למשפחות והמשפחה לבתים והבית לגברים 490, והגברים יוצאי צבא שולפי חרב היו לאגודות. וראשי בתי אבותם יתיצבו בראשי גדודיהם והיו להם לשרי חיל 491. ועל פי הדבר הזה נֹח היה לדעת את מספרם ולהסיעם ביום מלחמה קל מהרה לקראת האויב. אך יען כי בכל ימי השלום היו עיניהם אל פעלם ואל עבודתם יעביר המלך או השופט קול מארץ להקהיל את כל העם, ויאמר לקול הזה “הַזְעֵק” 492. או “שַמֵעַ” 493, או בשופר יתקעו 494 או מלאכים ישלחו 495 בכל גבול ישראל. וכי יעצל העם ללכת והפיל עליהם המושל פחד, כי יענוש אותם בקנינם 496. ואחרי אשר יִזָעק מן העם כל איש אשר מלאו ימיו לצאת לצבא 497 ופקדו אותם שרי הצבאות 498 והציגו עמם כל איש חיל בחור, ואת יתר העם ישלחו איש לאהלו לשבת על הכלים 499, לאמר: לשמור את עריהם ואת כל אשר בהן. ושמו על הצבא שרי חיל, שרי גדודים אשר לפי רבות אנשי הצבא הסרים אל משמעתם יגדל כבודם. שרי אלפים, שרי מאות ושרי חמישים 500 וירב מספר הצבא בישראל. ויצאו למלחמת הגבעה ארבע מאות אלף איש שולף חרב 501, ועל נחש מלך בני עמון שלש מאות ושלשים אלף איש 502, ועל אגג מלך עמלק מאתים אלף ועשרת אלפים 503. אך לא רוב החיל היה יקר בעיני ישראל, כי אם אֹמץ לכם הבוטח בה'. על כן היו מלחמות, אשר שִלחו שרי החיל את ההמון הגדול ויחזיקו במעט הצבא אשר נגע אלהים בלבם ויִוָשעו 504.

ונסע מחנה גבורי החיל לראשונה, ויקרא למחנה הזה “חלוץ” 505 או “חלוצי הצבא” 506. וכל ימי היות יהודה וישראל לאחדים היה חיל יהודה החלוץ הנוסע ראשונה 507 ובקרבם אל שדה המלחמה ותקעו את המחנה לאמר: את אהליהם או סבותיהם כגרן עגולה ועל כן יאמרו למחנה מעגל 508. והקימו צופים 509 סביבות המחנה לשמור על החיל החונה שם מאויב מחריד פתאם, ובגשתם אל המערכה 510 לאמר: אל שדה המלחמה וראו את האויב והנה הוא נגש אל מקום אחד ושמו את עם המלחמה שלשה או ארבעה ראשים 511 למען כַּתֵר 512 אותו מסביב. ואם יאמרו להעתיק את עם המלחמה מן העיר וחצו את עם המלחמה לשתי ידות ושלחו את האחד חֳרש בלילה או יצוו להם לסֹב בדרך רחוקה, למען הסתתר מעיני רואים, עד בואם אל העיר והתחבאו שם במסתרים, והתחרשו וישבו למו אֶרב, ויתר אנשי הצבא יחגרו מלחמה ביושבי העיר ונסֹגו מעט מעט מפניהם עד התיקם את אנשי המקום ממסבי העיר. אז יגיח חיל האורב מן המארב ולכד פתאם את העיר הנעזבה מיושביה והעלה האורב משאת עשן גדולה עד לב השמים וראו אנשי המלחמה את האות מרחוק ושבו והפכו פתאם את פניהם והדפו את האויב אל שער עירו. והאורב יוצא לקראתו מזה והיתה המלחמה אל האויב מפנים ומאחור 513. ואם בצורה העיר או עז מאד המחנה ושלחו מרגלים חרש לתור את עיר האויב 514, או מחנהו 515, ונגשו אל העיר הבצורה וצרו עליה ושפכו סוללה והשחיתו להפיל את החומה 516. והמלך או השר אשר ילכוד את העיר הבצורה, והבקיע אליה, ונקראה העיר הנלכדה על שמו 517. ובהנגף האויב ונשאו בני ישראל את שללם, וחלקו אותו חלק כחלק עם העם אשר נשארו בעריהם לשמור את הכלים 518. ויש אשר ירימו ממנו מתנה גם לזקני העם ונכבדיו 519. ועל הארץ הנכבשת ישימו נציב 520 וסר כל העם למשמעת ישראל, והעלו להם מנחה מדי שנה בשנה 521. וככלות המלחמה ותקעו בשופר, ונעלו המחנות איש מעל רעהו ושמו פניהם איש אל עירו ואיש אל אהלו 522. והיה כאשר תעלה יד ישראל על אויביו, ויצאו הנשים והבנות לקראתם מכל עריהן במחולות ובכל כלי שיר 523. וכי ינגף ישראל והתגנבו אנשי הצבא כנכלמים בשובם אל אהליהם 524.

ולא רק בכח הזרוע בלבד עשו בני ישראל מלחמה, כי אם יערימו עצה ותחבולה להפיל פחד פתאם על האויב להכותו בתמהון, עד לבלי מצוא ידיו ורגליו 525. ודבר ישימו שרי הצבאות בפיהם ובפי העם לקרוא אותו הלך וקרֹא למען אַמץ את לבם 526, והמלך יבא גם הוא בתוך המחנה ונלחם כאחד העם, למען חזק את ידיהם בראותם את “פני מלכם הולכים בקרב” 527, ועל כן יוציאו בימי הקדם, גם את ארון הברית אל המלחמה, לחזק את לב אנשי הצבא ולמלא אותם כח ורוח. ובתת ה' התשועה לישראל יקחו את חרב האויב והניחו אותם למשמרת במקום הקדש 528. ובהיות שלום ישראל ועוזו מעֹז לתורת ה‘, אשר בקרבו, נחשבה המלחמה בצוררי ישראל למלחמה ה’ 529 וכל המתנדב לצאת לה – לְבָא לעזרת ה' 530. והעמים המתגרים מלחמה בישראל נחשבו לאויבי ה' 531. ותאָמר לרוח הגבורה אשר לבשה את גבורי ישראל רוח אלהים 532. ותהי הגבורה והעז לכבוד ולתפארת 533 ומֹרך לב, נגף, שבי ומנוסה היו לכלימה 534.

ובכל היות אבותינו גבורי חיל, לא נשאר מעודם את נפשם למלחמה. וגם בעצם המלחמה לא הרבו להתהלל בגבורתם, כי כן הורום מוריהם אנשי האלוהים, לבלתי התפאר ישראל לאמר “ידי הושיעה לי” 535. ויהי להם הקרב רק למחסה מפני האויב ולמעצר לו לבלתי בֹאו אל ארצם ועריהם, אשר לנחלת ה' ולערי אלהים 536 נחשבו בעיניהם, כאשר הן מושב “עם האלוהים” 537, אשר אותו הואיל ה' לעשות לו לעם 538 וכמוהו אין עוד גוי אחר בארץ 539 גוי נקי וצדיק, אשר כל עוד לא סר מדרכו תמים הוא וטהור ואין ברוחו רמיה 540, ועל כן נכבד בעיניהם העם במלואו ובעצם תֻמו, וכל שבט ומשפחה יקרה להם כאישון עינם. וגם בהקרא מלחמה בין שבט לשבט, לא הפרו את אחוָתם 541, ופֶרץ בשבטי ישראל נחשב לאסון, אשר נלאתה רוחם לכלכל אותו 542 ולחסרון אשר לא יוכל להמנות ויהי מספר שנים עשר שבטי ישראל כמנין מלא, אשר ממנו אין לגרוע. ויקדש המספר הזה ככל אשר קדש מספר השבעה 543 ותנתן לו שארית וזכרון גם בקדשי עבודת ה' 544.

ויען כי אהב העם את מולדתו ויתכבד בה, על כן היו זכרונות ראשיתו לנגד עיניו תמיד ויעלו גם בני העם גם נביאיו ומוכיחיו על שפתיהם פעם בפעם גם את הטובות גם את הרעות, אשר מצאו אותם בימים הראשונים, למען אַמץ את לבם או למען הָרִך אותו. ותהי צאת בני ישראל ממצרים למבחר זכרונותיהם 545, וגם הדברים האחרים, אשר מצאו את בני ישראל במצרים ובמדבר 546 נכונו על שפתיהם. וגם דברי ימי השופטים כלליהם ופרטיהם היו נזכרים 547, וכל שבט ומשפחה נצרו מכל משמר את זכרונותיהם ואת שמות אבותיהם הראשונים ויתברכו בם ויתכבדו בם 548. ולא את הגדולות ואת הנכבדות בלבד שִוֹו מוכיחי בני ישראל לנגד עמם, כי גם את הדברים, אשר לא לכבוד היו להם 549. יש אשר ערכו לעיניהם למען הבֵא למוסר לבם. אך מבחר זכרונות העם מימי קדם, היה זכר יום מתן תורה, אשר אותו לא יוכל להזכיר בלי תת בשיר קולם 550.

כי בכל אשר נדחו בני ישראל בימי השופטים אחרי שקוצי העמים אשר מסביב, היו בכל דור ודור אנשים, אשר יקרה להם תורת משה כבבת עינם. וגם אלה אשר נוקשו אחרי תועבות הגוים, הלכו אחרי ההבל רק מחוסר לב. אך גם הם לא בעטו בתורת אבותיהם במרד ובמעל ויוסיפו עוד ליראה יראה גדולה מאד את הנביא הבא להוכיחם בשם ה‘. ויהי הנביא, ומלאך אלהים לאחדים בעיניהם 551. וקרוב הוא כי מעט הנביאים אשר היו בימי השופטים, לא ישבו בתוך העם, ולא נראו אליהם, בלתי אם בעת, אשר ידעו, כי רך לב העם מצרותיו 552, והנפלאות אשר עשו לעיני העם, בנוח עליהם רוח ה’ 553 שמו עליהם מורא ופחד. והנפלאות אשר עשו הנביאים לשמן, כי אם למען הוכיח לעם, כי ה' שלח אותם, כי רואיהם שאלו מהם אותות. ויאמינו כי לא יראֶה איש מלאך אלהים מן השמים, ואם יֵראה לעיני העם וידע הרואה כי קרבו ימיו למות 554, כי מעולם נחשבה לחטאת מות חלל את קדשי הקדשים במראה עיני בשר 555. ויקרא למלאך שר צבא ה', כי כן יחזו אותם במחזה כדמות שר צבא שולף חרב 556, אך שם לא נקבו לו 557.

וגם את הכהן כבדו בן את אביו וישוו את נפשם כבנים מקשיבים לו 558. וגם בעלות רוח מושל עזה על הרצים הנצבים על שאול, לא ערב איש מן האנשים הקשים האלה את לבו לפגוע בהם, כי כהני ה‘, הם, אשר כל הנוגע בם לא ינקה 559. וישמחו גם ההולכים אחרי אלהי הנכר בהתלקט אליהם איש לוי לכהן לפני הבליהם 560. ובמשכן שילה ובגוב ובגבעה שמרו הכהנים את משמרת הקדש, ויעלו נרות על המנורה הטהורה 561 ויערכו ערך להם לפני ה’ על השלחן הטהור 562. ותהי עבודת הכהנים לעלות על מזבח הנחשת להעלות שם זבח ומנחה, להקטיר קטורת על מזבח הזהב אשר בהיכל ה' ולשאת אפוד 563. והכהן אשר לו התהלך בקדושה ובטהרה בכהֻנתו, והזבחים היו בעיניו כבשר תאוה למלא בהם את בטנו נחשב למנאץ את מנחת ה' 564 הבועט בזבחו ובמנחתו 565. והכהן הגדול יֶאפוד את האפוד, ונשא על לבו את האורים ואת התֻמים. ושאל אותו העם, היעשה דבר אם יחדל, היצא למלחמה אם ימנע רגליו ממנה? והשיב לו כמשפט האורים. ואם טובה בעיני האלהים הדרך, אשר אמר העם ללכת ואמר הכהן: “נכח ה' דרככם” 566. ויכָבדו זקני הכהנים ויהיו שרי קדש ושרי האלהים 567. ובית הכהן הגדול נחשב לבית נכבד ונאמן 568, אך גם דלים היו בתוך הכהנים ועניים מרודים מאד 569.

ופקודת הלוים היתה לעדוד את עבודתם לפני הכהנים 570 לשמור משמרת ההיכל 571 ולפתוח דלתות בית ה' בבקר 572. ומיום הֵעתק ארון ה' אל עיר דוד החל השיר להיות ראש עבודת הלוים.

והארון היה ראש קדשי בני ישראל כל ימי השופטים וכל ימי הבית הראשון. ויהיו הכרובים אשר עליו, כדמות כסא ה‘, אשר על כן יאמר "ה’ צבאות יושב הכרובים" 573 והמועד אשר יוָעד ה' אל נביאיו לדבר אליהם 574 ועל כן קראו לו “שם” לאמר: הדבר המודיע את שֵם ה' בארץ 575. ויאמינו, כי בבא הארון אל המערכה וגבר ישראל ונגפו כל אויביו לפניו 576, ובגלל הדבר הזה קדשו גם את האנשים העומדים לפניו 577.

ויהי כאשר החל לב העם להנָהות אחרי ה' ואל עבודתו, ויחדשו להם דרכים לעבוד את ה' מלבד עבודת הכהונה, אשר נאסרה לכל איש, אשר לא מזרע אהרן הוא. ויסיכו נסך מים 578 תחת נסך היין אשר יסיכו הכהנים על המזבח. ויחגרו אפוד בד תחת בגדי הקדש אשר ילבשו רק בני אהרן הכהנים לבדם 579. והנבואה אשר נבדלה מן הכהונה בדבר הזה, כי יכשר לה כל איש חסיד וטהור מכל שבט ומכל משפחה 580 הגביהה את לב העם מקצה בדרכי ה'. ואף בימי השופטים השתמרו מלבד עבודת הכהונה גם יתר חקות התורה בתוך רבים מבני ישראל בכל דורותיהם, ויבדילו בין טמא לטהור 581. ואיש ירא אלהים לא אכל מבשר הבהמה בלתי אם שחטו אותה במשפט 582 ונשי ישראל שמרו מכל משמר את טהרת ביתן 583. והשופטים אשר לבם היה שלם לא הפילו דבר גם מכל חקי המלחמה הכתובים בספר התורה 584 וגם במשפט אשר בין איש לרעהו לא נטו מחקת התורה ימין ושמאל 585.

והכשפים נחשבו בעיני יראי ה' לתועבה, אשר משפט מות לכל עושיהם 586, וישמור כל איש ירא מצוה את ידו מעשות רע, כי האמינו בכל לב, כי ישיב ה' לאיש כגמול ידיו אין נגרע דבר 587, וכי קללת עשוק תבא אל ראש עושקהו 588. וישם כל איש אוהב מוסר את לבו לחשוך גם את יד רעהו מעשות רעה, כי האיש אשר תמצא ידו להשיב את אחיהו מעוֹן והתעלם ממנו ושפט ה' גם אותו 589. ולא נואשו גם בראותם צדיק מט לפני רשע, כי בטחו כי אויבי ה' יאבדו ולאוהביו יֵאור כאור שמש בצאתו בגבורתו 590. והעם או מושלו כי יחטא לה' 591 או לעם אחר ועשה לו עול בלא משפט 592 ויצא הקצף מלפני ה' על הארץ. אך בנושא העם את הענש ובשובו מחטאתו ושב ה' ונעתר אל הארץ 593.

והדבר אשר הורה משה את בני ישראל, כי גם הטוב גם הרע ביד האדם הוא לעשות או לחדול ממנו השתמר בידי לכמי העם וסופריו גם בימי השופטים 594. אך בהרבות האדם לחטוא, וכבד לבו מאד בהמת ה' עליו, לבלתי עשות עוד את הטובה ואת הישרה 595.

וכל קטנה וגדולה אשר תמצא את האדם, האמינו בלב שלם, כי על פי ה' היא 596. ולמען מלט מרעה נפש עמו ויראיו, יש אשר יֵחָלץ גם צבא השמים למלחמה 597. וסוף כל האדם, הלא הוא המות, שלש דרכים לו, יש אשר ימלא ה' את מספר ימי האדם, ויש אשר יגפנו ה' בעונו ומת בלא עתו, ויש איש אשר במלחמה יאסף את נפשו 598. אך גם במות האיש לא אבד נצחו, כי רוחו לא תסוף לעולמים, ונפש הצדיק תתענג על ה' בהיותה צרורה עמו בצרור החיים, ונפש הרשע תעֻנה בכף הקלע עד אשר תנָקה מעונה 599, ועל כן היה משא נפש אוהבי המת לשום לו “שם ושארית” גם בארץ אחרי מותו. ויחשבו את הדבר הזה כחסד אשר עשה ה' עם המתים 600, ויאָמר לאיש אשר מת ונין ונכד ושם ושאר אין לו, כי כבתה נחלתו 601. ויהי כנשמר מנחלת אלהים 602כי נחלת ה' בנים 603.

ותשוקת מרבית האנשים בכל העמים, עזה היתה בימים ההם לדעת את אשר יקרה אותם בימים הבאים. ויהי בהעלם דבר מעיני העדה למשפט מבלי דעת להכריע בין איש לאיש והפילו גורל 604, כאשר יעשו עד היום הזה, כי האמינו בני ישראל, כי הגורל יוכיח תמיד את הנכונה 605. ויהי הגורל לכלי חפץ ביד כל שופט שלום, ולברכה לבעלי ריב בעשותו שלום בינם 606. אך העם בקש לו דרכים לדעת גם את העתידות, ויהי הדבר הזה למקור מרמה למכשפים למעוננים ולקוסמים, אשר רבו בכל הגוים, ולמקור משמרת הבלי שוא לכל העמים וגם לישראל בימים אשר סרו מאחרי תורת משה, כי היו גם בתוכם אובות וידעונים 607עד קום שאול למלך. ולמען הסר את העם ממוקשי אנשי און ומרמה הטו הנביאים את לב עמם לדרוש את הבאות מפיהם. ויד ה' היתה עליהם 608 להשיב לשואליהם בחכמת אלהים אשר בקרבם את אשר ימצא אותם. על כן קראו בימים ההם לנביא “הרואה” 609 לאמר: את אשר לא תראה עין אנוש, תראה עינו. ויאמינו כל האנשים אשר הסירו את אלהי הנכר מקרבם, כי בשלשה אלה יודיע ה' לבני אדם את עתידותיהם בחלומות באורים ובנביאים 610. ויעשו הנביאים גם אותות ונפלאות, למען חזק דבריהם בלב שומעיהם 611, אך לשום שארית לדבריהם לדור דורים היה להם הכתב למכשיר נאמן.

ומעשה הכתב אשר למדו בני ישראל במצרים, לא שכחו עוד בכל הימים הרבים ההם 612 וגם בקרב דלת העם היו תופשי עט 613. ויהי הכשרון הזה לכלי חפץ ביד הנביאים לחפץ דעת ומוסר בתוכם, בתתם להם ספרים להודיע להם את כל העוברות עליהם, למען דעת את נפשם ואת ערכם ואת אשר לפניהם. ויהי למיום קום שמואל לשופט, וישם את לבו להרבות את דעת דברי הימים בישראל, ויחתם את הספר, אשר כתב יהושע במתכֻנתו האחרונה. ויכתוב את דברי ימי השופטים בספר, ואת כל המוצאות את ישראל בימיו כתב על ספר אחר, אשר קרא לו העם “דברי שמואל הרואה” 614, ועל העתים, אשר עברו עליהם למיום מות שמואל עד מות דוד, כתב נתן וגד ספרים אשר נקראו “דברי נתן הנביא ודברי גד החוזה” 615. מלבד הספרים היקרים והנכבדים האלה אשר הנחילו לעם את הדעת את נפשו ואת הרוח המתודעת בכל הליכותיהם ובכל הקורות אותם, כתב שמואל הנביא עוד ספר אחד קטן במדתו ויקר ונעלה מאד מאד ברום ערכו, הלא הוא הספר אשר יקרא לו כיום מגלת רות 616. לענין לספר הזה שָם לו הנביא מקרה אחד אשר קרה למשפחה אחת ממשפחות פרץ בן יהודה בבית לחם ויערוך שם דמות מלאה חליפות אֵבל ונחומים, רוח נכאה ושלות השקט, געגֻעים ונחת. ויעבר בחזון צלמי נעם ועֹז משיבי נפש ומשמחי לב, בנקיון תמתם הזכה. ותהי מגלת רות גם למקור שעשועים לישראל גם לצלם דמות אהבת החסד בכל עצם טהרתה 617. ותחשב למופת ולתבנית מלאכת מחשבת במעשה סופרים בעיני יודעי חן בחכמי העמים עד היום הזה 618.

ויאצלו הספרים האלה רוח עצה וגבורה על ישראל. ושירי דוד נעים זמירות ישראל, ושירי אבות משוררי בית הלוי אשר היו בימיו, אצלו עליהם רוח חן ושכל טוב רוח דעת ויראת ה'.

  1. שופטים ו‘, י“א. ש”א ו’, י“ג. י”ב, י"ז.  ↩

  2. ש“ב י”ד, ל‘. כ"א, ט’. רות א‘, כ"ב ב’, י“ז. ג', ט”ו.  ↩

  3. ישעיה כ“ח, כ”ה.  ↩

  4. ש“ב י”ז, כ"ח.  ↩

  5. שם כ“ג, י”א.  ↩

  6. ישעיה כ“ח, כ”ח.  ↩

  7. במדבר ה‘ ט“ו. מ”ב ד’, מ"ב.  ↩

  8. “גרויפען” “גריעץ” בל“א, (ויקרא ב', י“ד, ט”ז) ובלשון המשנה ”גריסין".  ↩

  9. משלי כ“ז, כ”ב.  ↩

  10. שם.ש“ב י”ז, י"ט.  ↩

  11. דברים כ“ג, כ”ו.  ↩

  12. “בעוד שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה”(ויקרא ב', י“ד, רש”י).  ↩

  13. שם.  ↩

  14. מ"א ה‘, ח’. פסחים ג'.  ↩

  15. דבר זה יבואר בפרקים הבאים.  ↩

  16. יחזקאל כ“ז, י”ז.  ↩

  17. משלי כ“ד, ל”א.  ↩

  18. ישעיה ה‘, ב’.  ↩

  19. משלי שם.  ↩

  20. בראשית מ“ט, י”א. ישעיה ה‘, ב’. ירמיה ב', כ"א.  ↩

  21. דברים ל“ב, י”ד. רש"י.  ↩

  22. במדבר ז‘, ג’  ↩

  23. ש“א כ”ה, י“ח. ל', י”ב. ש“ב ט”ז, א'. דהי“א י”ב, מ"א.  ↩

  24. מ“ב כ”ה, י"ב.  ↩

  25. מ“א ה', כ”ה.  ↩

  26. הושעי"ב, ב'.  ↩

  27. יחזקאל כ“ז, י”ז.  ↩

  28. כשתתבונן בכל המקומות שנזכר השמובמקרא ומצאת, כי רוב תשמישו היה המקדש לסיכת אדם ולהדלקה ומעוטו לאכילה.  ↩

  29. ש“א כ”ה, י“ח. ל', י”ב. מ“ב כ‘, ז’. דהי”א י“ב, מ”א.  ↩

  30. ש“ב ט”ז, א‘. ירמיה מ’, י'.  ↩

  31. שופטים ט‘, ט’. י“ג. * ”הוא הבור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו" (רש“י במד' י”ח, כ"ז).  ↩

  32. . מ"א ה‘, ה’. מיכה ד‘, ד’. זכריה ג‘, י’.  ↩

  33. שלשה אלו נזכרו אך מעט בכל ימי הבית הראשון וגם במעט הזה נזכר על פי הרוב התומר לענין יפי הקומה או לענין שם עיריריחו.הרמון לענין תכשיט והתפוח לענין ריח.  ↩

  34. שה“ש ד', י”ג.  ↩

  35. ה‘, ב’.  ↩

  36. ה‘. ז’, ט'.  ↩

  37. בראשית מ“ג, י”א. והיחיד “בטנה” ועיין שביעית ז‘, ה’.  ↩

  38. בראשית שם.במדבר י“ז, כ”ג.  ↩

  39. שה“ש ו', י”א. ושלשת המינים האלה אינם נזכרים במקום אחר במקרא כ"א במקומות הרשומים.  ↩

  40. לעניין מין מזון לא נזכרה מלת “ירק” כ“א שתי פעמים בכל ימי בית ראשון (מ“א כ”א, ב'. משלי ט“ו, י”ז) ופ”א נזכרה מלת “אורות” (מ“ב ד' ל”ט) שלד“ק פירושה ירקות ופ”א “מקשה” (ישעיה א‘, ח’ ) שפירושה שדי קשואים.  ↩

  41. מ“א י', כ”ז.  ↩

  42. הושע ד', י"ג.  ↩

  43. ישעיה מ“א, י”ט. ועץ שמן איננו הזית כ"א עץ אחר הנקרא OLEARIUS.  ↩

  44. מ“ד י”ד.  ↩

  45. שה“ש ר', י”ד.  ↩

  46. שמות ל', ל"ד.  ↩

  47. כ"ד.  ↩

  48. כ"ג.  ↩

  49. שה“ש א', י”ד.  ↩

  50. יחזקאל כ“ז, י”ז. וביוסיפוס בכמה מקומות.  ↩

  51. שה"ש ד‘, ו’.  ↩

  52. ה', י"ג.  ↩

  53. ישעיה כ“ח, כ”ה.  ↩

  54. ש“א י”ג, כ"א.  ↩

  55. שופטים ג', ל"א.  ↩

  56. דברים כ"ד, ד'.  ↩

  57. ישעיהו כ“ה, כ”ז.  ↩

  58. שם מ“א, ט”ו. ש“ב כ”ד, כ"ב.  ↩

  59. שופטים ו' י“א. ”הביט“ הוא שם בתבנית חריש וקציר ודומה לזה מצאנו: ”חבוט חביטך" (ירושלמי יבמות ב‘, ו’). והדיש היה נוהג בזרעים הגסים והדבים בזרעים הדקים (ישעיה כ“ח, כ”ז).  ↩

  60. שם.  ↩

  61. . ישעיה ל' כ"ד.  ↩

  62. שופטים ו‘ כ"ז. ז’, י‘. י"ט, ג’. ש“א ט‘, ג’, כ”ה, י"ט.  ↩

  63. רות ב‘ ח’. משלי ל“א, ט”ו.  ↩

  64. רות ב‘, ה’.  ↩

  65. שם ב‘, ז’.  ↩

  66. ט"ז. (רש"י).  ↩

  67. ירמיה ד', י"ז.  ↩

  68. ישעיהא‘, ח’; איוב כ“ז, י”ח.  ↩

  69. דברים כ"ח, ח‘. משלי ג’, י'.  ↩

  70. יואל א‘ י"ז. דגי ב’, י"ט.  ↩

  71. ש“א י”ג, כ"א.  ↩

  72. ישעיה ז', כ"ה.  ↩

  73. דברים ט“ז, ט'. כ”ג, כ"ו.  ↩

  74. ירמיה ג‘, מ"ז. יואל ד’, י"ג.  ↩

  75. ישעיה ב‘, ד’. י"ח, ה‘. יואל ד’, י‘. מיכה ד’, ג'.  ↩

  76. ישעיה ל‘, כ“ד. ירמיה ט”ו, ז’.  ↩

  77. ש“ב כ”ד, כ“ב. מ”א י“ט, כ”א.  ↩

  78. ש“א י”ד, י"ד.  ↩

  79. ישעיה ה‘, י’.  ↩

  80. ש“א י”א, ה'. מ“א י”ט, י"ט.  ↩

  81. ש“א י”ז, ל“ד – ל”ו. עמוס ג' י"ב.  ↩

  82. ישעיה ל“ח, י”ב. ירמיה ל“א, כ”ג.  ↩

  83. ישעיה שם.  ↩

  84. ש“ב ז‘, ח’. ירמיה ל”ג, י"ב. צפניה ב‘, ו’.  ↩

  85. שה"ש א‘ ח’.  ↩

  86. ירמיה ו‘, ג’.  ↩

  87. ש“א י”ז, מ'.  ↩

  88. שם.  ↩

  89. בראשית כ“א, י”ד.  ↩

  90. שופטים ד', י"ט.  ↩

  91. בראשית כ"ד, כ'.  ↩

  92. ל', ל"ח.  ↩

  93. ישעיה י“ג, כ'. ירמיה ל”ג, י“ב. יחזקאל ל”ד, ט“ו. תהילים כ”ג, ב‘. שה"ש א’, ז'.  ↩

  94. יחזקאל כ"ה, ה'.  ↩

  95. ישעיה ס"ה, י'.  ↩

  96. במדבר ל“ב, כ”ד. ל"ו.  ↩

  97. חבקוק ג‘, י"ז. תהלים ג’, ט‘. ע"ח ע’.  ↩

  98. חבקוק שם.  ↩

  99. מ"א ה‘, ג’.  ↩

  100. ש“א כ”ח, כ“ד. ירמיה מ”ו, כ"א. עמוס ו‘, ד’. מלאכי ג‘, כ’.  ↩

  101. משלי ט“ו, י”ז.  ↩

  102. ש“ב ו', י”ג. מ“א א', י”ט. ישעיה אק, י“א. עמוסה', כ”ב.  ↩

  103. דברים ל“ב, י”ד. עמוס ו‘, ד’.  ↩

  104. שם ד‘, א’. יחזקאל ל“ט, י”ח.  ↩

  105. עמוס ז', י"ד.  ↩

  106. א‘, א’. מ"ב ג‘, ד’.  ↩

  107. דברים ז‘, י"ג. ישעיה ל’, כ"ד. ושם זה נוהג גם בצאן (ירמיה י“א, י”ט).  ↩

  108. ל“א, י”ז. הושע י‘. י’.  ↩

  109. ישעיה שם  ↩

  110. הושע שם.ירמיה ג', י"א.  ↩

  111. משלי ל', ל"ג.  ↩

  112. איוב י‘, י’.  ↩

  113. ש“א י”ז, י"ח.  ↩

  114. ש“ב, י”ז, כ"ט.  ↩

  115. משלי כ“ז, כ”ז.  ↩

  116. ש“א כ”ה, י“א. ל”ו. ש“ב י”ג, כ"ג.  ↩

  117. ש"א שם ה'.  ↩

  118. ויקרא י“ט, כ”ד. שופטים ט', כ"ז.  ↩

  119. ישעיה ט“ז, י'. ירמיה כ”ה, ל'. מ“ח, ל”ג.  ↩

  120. ישעיה ט‘, ב’.  ↩

  121. מ‘, י“א. יחזקאל ל”ד, י“ב. משלי י”ב י’.  ↩

  122. די לקורא לבחון רק את מזמור כ“ג וס' שה”ש ולהכיר את אמתת הדבר.  ↩

  123. שופטים י“ד, ח'. ש”א י“ד, כ”ה. מ“א י”ד, ג‘. שה"ש ה’, א'.  ↩

  124. יחזקאל כ“ז, י”ז.  ↩

  125. עמוס ד‘, ב’.  ↩

  126. חבקוק א' ט"ו.  ↩

  127. דהי“א ד', י”ד. ועיין לעיל פרק ימי השופטים.  ↩

  128. שופטים י"ז, ד'.  ↩

  129. מתכות אלה היו מצוים בישראל מימי מלחמת מדין (במדבר ל“א, כ”ב).  ↩

  130. ש“א ב', י”ד.  ↩

  131. ש“ב י”ג, ט'.  ↩

  132. ויקרא ב‘, ה’.  ↩

  133. ז'.  ↩

  134. שמות כ“ה, ל”ח.  ↩

  135. כ"ד, ו'.  ↩

  136. במדבר י"א, ח'.  ↩

  137. שופטים י“ט, כ”ט.  ↩

  138. במדבר ו‘, ה’.  ↩

  139. שופטים י“ג, ה'. ש”א א', י"א.  ↩

  140. שמות כ“ה, ל”ח.  ↩

  141. שופטים ג', ט"ז.  ↩

  142. ש“ב יב, ף”א.  ↩

  143. ש"א י', ה.  ↩

  144. י"ח, ו'.  ↩

  145. ש"ב ו‘, ה’.  ↩

  146. דהי“א י”ג, ח'. – והעצים אשר בחרו בהם לעשות את כלי השיר העשויים עץ, היו עצי ברשים (שב שם).  ↩

  147. שמותל“ה, כ”ה – כ"ו.  ↩

  148. שם.  ↩

  149. שופטים ט“ז, י”ג. מ“ב כ”ג, ז'. משלי ל“א, י”ג. י“ט. כ”ד. והפסוק שבשופטים מדבר באשה פלשתית, רך יש לנו לדעת כי בדברים שאין בהם נדנוד דעה מיוחדת בדת או במולדת, לא נבדלו ב"י מן העמים אשר סביבותיהם. וביחוד בימי השופטים אשר נפרצו גבולות ישראל פעם בפעם.  ↩

  150. יהושע ב‘, ו’.  ↩

  151. משלי ל“א, י”ג.  ↩

  152. ש"ב ז', ב.  ↩

  153. י“ז, י”ט.  ↩

  154. רות ג' ט"ו.  ↩

  155. משלי ל“א, כ”ד.  ↩

  156. כ"ב.  ↩

  157. כ"א.  ↩

  158. משלי ל“א, כ”א.  ↩

  159. י"ט.  ↩

  160. שופטים ט“ז, י”ד.  ↩

  161. ש“א י”ז, ז'.  ↩

  162. שופטים ה', “י”ג. שרים כאלה נזכרים ביששכר בימי דבורה (ט"ו) בעיר סכות במספר רב שבעים ושבעה איש בימי גדעון (ח', י"ד.) ובגלעד בימי יפתח (י', י"ח.)  ↩

  163. ה‘, ל’. י‘ ד’. י“ב, ט'. י”ג – י"ד.  ↩

  164. ה‘, ל’.  ↩

  165. י.–אין שום ממש לפי הפשט בפירוש מלת “מדין”: דין ומשפט. כי המם הוא מם השרש והנון נון הרבוי.  ↩

  166. כ"ה.  ↩

  167. י'.  ↩

  168. י‘, ד’. י“ב, י”ד.  ↩

  169. ש“א כ”ה, מ"ב.  ↩

  170. ש“ב א', כ”ד. ירמיה ד‘, ל’.  ↩

  171. יתבונן נא הקורא באופיָם של גדעון, בועז, אלקנה, יונתן ואבנר.  ↩

  172. עיין היטב את הדמות אשר ערך הנביא לנדיבי ישראל (ישעיה ל"ב, ה‘ –ח’), ובאנשים הנקובים אנחנו מוצאים את הדמות הזאת במלואה.  ↩

  173. ש“א כ”ה, כ“ה. ש”ב י“ג, י”ג.; ודומה לזה איוב ב‘, י’.  ↩

  174. שופטים ט', י"ט.  ↩

  175. ט“ו, ג'. ש”א כ“ה, כ”א.  ↩

  176. יהושע כ“ב, כ”ב. שופטים י“א, י'. ש”א י"ב, ה'.  ↩

  177. בראשית ט“ז, ה‘. שמות ה’, כ”א. שופטים י“א, כ”ו. ש“א כ”ד, י“ג. ט”ז.  ↩

  178. כמעשה יפתח (שופטים י“א, ל”ה.) ועיין ה"א בספרנו זה.  ↩

  179. משלי י"ז, ז'. עיין שם.  ↩

  180. ש“א כ”ה, ה'.  ↩

  181. ט“ז, ד'. מ”א ב', י"ג.  ↩

  182. שופטים ו', י"ב.  ↩

  183. רות ב‘, ד’.  ↩

  184. ש“א כ', כ”ט. ודומה לזה בראשית כ“ד, נ”ד.  ↩

  185. ש“ב ט”ו, ט‘. ודומה לו שמות ד’, י“ח. ולפטורים בנמוס כבוד זה נאמר ”שלח והלוך בשלום" (ש“ב ג', כ”א – כ"ג).  ↩

  186. שופטים ו', י"ז.  ↩

  187. רות ב‘, י“ג. ש”ב ט"ז, ד’.  ↩

  188. ש“א כ”ה, ל"ג.  ↩

  189. י“ז, ל”ב. כ‘ ח’.  ↩

  190. א', ט"ז.  ↩

  191. י"ח.  ↩

  192. יהושע ז‘, י“ט. ש”א ד’, ט“ז. כ”ד, י“ז. ש”ב י“ח, כ”ב.  ↩

  193. רות ב‘, ח’. ג‘, י’.  ↩

  194. ש“ב ג', ל”ד.  ↩

  195. ישעיה י“ד, י”ח.  ↩

  196. ש“ב א', כ”ב. ופסוק זה שבה הוא לשאול ויונתן שלא חסו על נפשם במלחמתם על שלום עמם.  ↩

  197. ש“ב ג', ל”ג – ל"ד.  ↩

  198. שופטים ט', נ"ד.  ↩

  199. שם כ‘, ב’. ש“א י”ד, ל"ח. ופירושו: ראשי העם, עיין מפרשי המקרא.  ↩

  200. שופטים ו‘, ט“ו. ש”א ט’, כ"א.  ↩

  201. מ“א י”ב, ל“א. י”ג, ל"ג.  ↩

  202. שופטים ד', כ"א.  ↩

  203. ה', כ“ד. ודומה לזה בימי האבות (בראשית כ”ד, ס“ז. ל”א, ל"ג.  ↩

  204. שופטים ט“ו, א'. יואל ב, ט”ז.  ↩

  205. מ"ב ט‘, ב’.  ↩

  206. ש“א ט', כ”ו.  ↩

  207. ש“ב י”א, ב'.  ↩

  208. ש“א י”ט, י“ג. כ”ה, כ"ג.  ↩

  209. כ‘, ל“ד. מ”א י"ג, כ’.  ↩

  210. ש“א א‘, ט’. מ”ב ד‘, י’.  ↩

  211. משלי ל“א, י”ח.  ↩

  212. שמות כ“ב, כ”ו. דברים כ“ב, י”ז.  ↩

  213. ש“א י”ט', י"ג.  ↩

  214. שופטים ד', י"ח.  ↩

  215. ש“ב י”ז, כ"ח.  ↩

  216. ש“ב י”ז, כ"ח.  ↩

  217. דברים כ“ו, ב'. כ”ח, ה. והוא סל נצרים של ערבה קלופה (ביכורים ג‘, ח’).  ↩

  218. עמוס ח‘, א’.  ↩

  219. דברים כ"ח, ה' והוא כלי עץ (ראב“ע שמות י”ב, ל"ד).  ↩

  220. שמות כ"ט, ג'.  ↩

  221. שופטים ו', י"ט.  ↩

  222. י"ט.  ↩

  223. שם.  ↩

  224. ש“ב י”ז, כ"ח.  ↩

  225. ש“א כ”ו, י"ב.  ↩

  226. מ“א י”ד, ג'.  ↩

  227. ויקרא י“א, ל”ה. כ“ו, כ”ו.  ↩

  228. י“א, ל”ה. התנור והכרים בימי הקדם בישראל מטלטלים היו ותכונתם למיניהם השונים אתה מוצא במס‘ שבת פ"ג ובמס’ כלים במקומות הרבה.  ↩

  229. דברים כ"ד, ו'.  ↩

  230. שופטים י“ט, י”ט. תהילים ק“ד, ט”ו.  ↩

  231. שופטים ו', י“ט. י”ג, ט"ו.  ↩

  232. ש“ב י”ג, ט'.  ↩

  233. י'.  ↩

  234. ויקרא ב‘, ה’.  ↩

  235. ז'.  ↩

  236. ו', י"ד.  ↩

  237. במדבר י"א, ה'.  ↩

  238. שמות כ"ט, ב'.  ↩

  239. ויקרא ו', י"ד.  ↩

  240. שמות כ“ט, כ”ג.  ↩

  241. ש“א ח', י”ג.  ↩

  242. שמות י“ב, ל”ט. ש“א כ”ח, כ"ד.  ↩

  243. מ“א י”ט, ו'.  ↩

  244. רות ב', י"ד.  ↩

  245. תחלת מנהג זה אנו מוצאים עוד בימי יעקב אבינו(בראשית ל“ב, י”ד. מ“ג, י”א.)והיה עוד מתקיים בימי חכמי המשנה (ביצה י"דJ.  ↩

  246. ש“א י‘, ד’. ט”ז, כ'. י“ז, י”ז. כ“ה, י”ח.  ↩

  247. ש“ב ו', י”ט.  ↩

  248. ש“א כ”ה, י“ח. ש”ב – ט"ז, א'.  ↩

  249. ש“א ט”ז, כ'.  ↩

  250. שם.שופטים י“ג, ט”ו. ט"ו א'.  ↩

  251. ש“א כ”ה, י"ח.  ↩

  252. שם.י“ז, י”ז. ש“ב י”ז, כ"ח.  ↩

  253. ש“א כ”ה, י“ח. ש”ב ו', י"ט.  ↩

  254. ש"א שם  ↩

  255. ש"ב שם  ↩

  256. י“ז, כ”ט, מ“א י”ד, ג'.  ↩

  257. מ"א שם. והם מאפה תנור דק וקלוי.  ↩

  258. ש"ב שם  ↩

  259. ש“א י”ז, י"ח.  ↩

  260. ש“ב ו', י”ט.  ↩

  261. שופטים י“ט, כ”א. ודומה לזה בראשית כ“ד, ל”א – ל“ב. מ”ג, כ"ד.  ↩

  262. עיין ש“א כ”ה, י“ח. ש”ב ט“ז, א'. י”ז, כ"ח – כ,ט. ודוד כלכל את כל העם ביום העלותו את הארון.  ↩

  263. סתם תשורה כזאת היתה להם ומיני מזון ובאין לחם עם האיש, אז הביא משאת כסף קטנה (ש"א ט‘, ז’ – ח') ומנהג זה התחזק עוד בימי אליהו ואלישבע (מ“ב ד', מ”ב).  ↩

  264. וקרוב הוא, כי גם בימי חכמי התלמוד היו עוד בגדי האיש והאשה דומים(עיון תוס' ד“ה: ”אפילו להבחין" שבת יב)ועל עקר אסור “לא ילבש גבר” עיין ב"ח (יו“ד קפ”ב, ה').  ↩

  265. ש“ב ט”ו, ל"ב.  ↩

  266. שמות כ“ח, מ”ב.  ↩

  267. רות ד‘, ז’. מ“א י”א', כ"ט.  ↩

  268. שם י“ח, מ”ו.  ↩

  269. הבגד העליון נקרא כסות, מפני שהוא מכסה את כל אשר לו מבית והוא לבדו נראה לעיני הרואים וכן הוא העולה ממליצת הכתוב (בראשית ב', ט"ז).  ↩

  270. מ“א י”א, כ"ט.  ↩

  271. יהושע ז‘, ו’.  ↩

  272. שמות י“ב, ל”ה.  ↩

  273. יהושע ט‘, ה’. כ"ב, ח'.  ↩

  274. שופטים י“ד, י”ב.  ↩

  275. כן יעלה מכל הכתובים שנזכר בהם מעיל, כי בגד חשוב לאנשים חשובים היה.  ↩

  276. עיין בכל מקום שנזכר צניף וראית, כי בגד חשוב מאד היה, וספר איוב אף כי נכתב לדעתנו זמן רב אחרי ימי דוד, בכ“ז אין ספק, כי מליצת ”מעיל וצניף" הבאה בו (איוב כ“ט, י”ד) תעיד, כי שני אלה היו באים כאחד.  ↩

  277. בראשית מ“ה, כ”ב‘. שופטים י“ד, י”ב – י“ג. מ”ב ה’, ה'. כ“ב – כ”ג. ופירוש “חליפות בגדים”: “גארגיטור” לאמר בגדים מתחלפים בתשמישם וראוים יחד לתלבושת אדם אחד.  ↩

  278. שופטים י“ז, י'. ועיין רש”י ורד"ק.  ↩

  279. בראשית כ“ד נ”ג. שמות ג‘, כ“ב. יהושע כ”ב, ח’. זכריה י“ד' י”ד. . ועל כבוד הבגדים עיין מאמר ר‘ יוסי בר חנינא (ברכות ס"ב): ומאמר ר’ יוחנן (שבת ק"ג): וברכת מלביש ערומים שאנו מברכים בכל יום.  ↩

  280. בראשית כ“ח, כ‘. דברים י’, י”ח.  ↩

  281. מיכה א', י"א.  ↩

  282. בראשית ג', כ"א.  ↩

  283. ש“ב י”ב, כ‘. רות ג’, ג'.  ↩

  284. ש“ב י”ט, כ"ה.  ↩

  285. תקון השער קרוי כלכול (נזיר ב').  ↩

  286. שה“ש ה' , י”א.  ↩

  287. ש“ב י”ט, כ"ה.  ↩

  288. מ"ב ט‘, ל’.  ↩

  289. שה"ש ז‘, ו’.  ↩

  290. ד‘ ג’.  ↩

  291. שמות ל“ה, כ”ב.  ↩

  292. במדבר ל"א, ג'.  ↩

  293. ישעיה ג', י“ט ודומה שהתקשטו בהן מימות גדעון והלאה משנודעו להם המדינים (שופטים ח' כ"ו) ותרגום נטיפות ”פליטטערן" כי דומות הן לטפות.  ↩

  294. הושע ב‘, ז’. י'.  ↩

  295. שופטים י"ד, ב'.  ↩

  296. י'.  ↩

  297. ש“א כ”ה, ל"ט.  ↩

  298. דברים כ‘, ז’.  ↩

  299. שמות כ“ב, ט”ז. ועיין רש"י שם.  ↩

  300. ישעיה ס"א, י'.  ↩

  301. שה“ש ג', י”א. וברור הוא שלא היתה עטרה זו עטרת מלכות, כ“א עטרת חתונות, כי מנהג זה של ”עטרות חתנים" עוד אנו מוצאים בישראל סמוך לחרבן בית שני (סוטה מ"ט): ומתוך מעשה של ר' ירמיה דשבשב (ירושלמי סוטה מ"ט): אנו למדים שסתם עטרה של זית היתה.  ↩

  302. ישעיה ס“א, י'.ועיין פירוש ”כליה“ יונתן רש”י ורד"ק.  ↩

  303. מ“ט, י”ח. ירמיה ב', ל"ב.  ↩

  304. רות ד‘, ב’. ועיין (כתובות ז').  ↩

  305. רות ד', י“א – י”ב.  ↩

  306. יואל ב‘, ט“ז. תהילים י”ט, ו’.  ↩

  307. שופטים י“ד, י' – י”ב.  ↩

  308. יואל ב‘, ט“ז. תהילים י”ט, ו’.  ↩

  309. שם.ישעיה ס“ב, ה'. תהילים י”ט, ו'.  ↩

  310. שופטים י"ב, ט'.  ↩

  311. רות א‘, ט’. ג‘, א’.  ↩

  312. משלי י,ב, ד‘. י“ח, כ”ב. י“ט, י”ד. ל"א, י’.  ↩

  313. ש“א כ”ה, ג'. משלי י“א, ט”ז.  ↩

  314. ה‘, י,ח– י"ט וס’ שה“ש כלו, ועיין מאמר רבא ”בוא וראה וכו'“ (יבמות ס”גJ  ↩

  315. ש“א ט', ב,'. ט”ז, ז'. ועל חשיבות קומה נאה בישראל יעיד מאמר קדמונינו: “שהקב”ה משתבח בבעלי קומה" (בכורות מ"ה ).  ↩

  316. ש“א ט”ז, י"ב.  ↩

  317. משלי ל"א, ל'.  ↩

  318. ש“א א‘, ח’. רות ד', ט”ו.  ↩

  319. ג‘, י“א. משלי י”ב, ד’. ל“א, י'. כ”ט.  ↩

  320. שם ל"א, ל'.  ↩

  321. י“ד, א'. ל”א, כ“ו. ש”ב י“ד, ב‘. כ’, ט”ז.  ↩

  322. [322] משלי ל“א, י”ג – י“ט. כ”ד – כ"ז.  ↩

  323. י“א – י”ב.  ↩

  324. כ'.  ↩

  325. כ"ו.  ↩

  326. כ“א – כ”ב. כ"ה.  ↩

  327. כ“ה – כ”ט, ל"א.  ↩

  328. י“א, כ”ב.  ↩

  329. י“ט, י”ג. כ“א, ט'. כ”ז, ט“ו – ט”ז.  ↩

  330. שופטים פרשה י“ג. ש”א א‘, כ“ב – כ”ג. מ"ב ל’, ז‘ – כ"ד. שמות ב’, י'.  ↩

  331. שופטים י“ג, כ”ד. ש“א א‘, כ’. ד', כ”א. ודומה לזה בראשית כ“ט, ל”ב – ל“ה. ל‘, ו’ – כ”ד. שמות ב‘, י’.  ↩

  332. ש“א א', כ”ב.  ↩

  333. משלי א‘, ח’. ו‘. כ’.  ↩

  334. ישעיה ס“ו, י”ג.  ↩

  335. תהילים ל“ה, י”ד. ודומה לזה בראשית כ“ד, ס”ז.  ↩

  336. משלי ל', י“א. י”ז.  ↩

  337. ש“א ח‘, ב’. י”ז, י“ג. ש”ב ג‘, ג’. דהי“א ט”ז, ה'.  ↩

  338. תהלים ק“ד, כ”ג.  ↩

  339. משלי י‘, ה’.  ↩

  340. ל“א, ט”ו.  ↩

  341. י"ח.  ↩

  342. שופטים י“ט, ט‘. כ’ – כ”ב. רות ג‘, ז’.  ↩

  343. שופטים ז', י"ט.  ↩

  344. שמות י“ד, כ”ד. ש“א י”א, י"א.  ↩

  345. מ"ב ג‘, כ’.  ↩

  346. מ“א י”ח, כ"ט.  ↩

  347. שופטים י“ט, מ'. ועיין רש”י ורד“ק. והחניה היא ”המנוחה והפסקת הטלטול“ (עיין ראב"ע זכריה מ‘, ה’.) והתרגום הראוי למלת הגות היום בלשון אשכנז ”פייעראבענד".  ↩

  348. עמוס ח‘, ה’.  ↩

  349. רות ד', ט"ו.  ↩

  350. ד‘, י’.  ↩

  351. ו'.  ↩

  352. ג‘, ט’. י“ב. ד‘, א’. ודומה לו ויקרא כ”ה, כ"ה.  ↩

  353. ש“א כ”ה, ב'.  ↩

  354. איוב א‘, ג’.  ↩

  355. שופטים י"ז, י'.  ↩

  356. ש“ב י”ח, י"א.  ↩

  357. שופטים ט‘, ד’.  ↩

  358. ש"א ט‘, ה’.  ↩

  359. ב', ל"ו.  ↩

  360. שמות ל', י"ג.  ↩

  361. מ“ב ז', ט”ז.  ↩

  362. ישעיה ז', כ"ג.  ↩

  363. ש“ב כ”ד, כ"ד.  ↩

  364. ש“א י”ז, ה'. ש“ב י”ד, כ"ו.  ↩

  365. מ“א י', י”ז. ואף כי נזכר בימי שלמה, קרוב כי גם בימי דוד ולפניו נהג משקל זה על דעת כל המפרשים, הכיל מאה שקל.  ↩

  366. שמות כ“ה, ל”ט. ולפי דברי רבותינו מחזיק הככר ששים מנה.  ↩

  367. כ“ה, כ”ח. כעובי ארבעה אצבעות.  ↩

  368. כ“ח, ט”ז. ש“א י”ז, ד'. ולפי דעת ה מפרשים הוא כעובי י"ב אצבעות  ↩

  369. שמות כ“ה, י'. ואורכו כעובי כ”ד אצבעות.  ↩

  370. שופטים ג', ט“ז. והוא קרוב לאמה ועיין רש”י.  ↩

  371. מ"א ה‘, ב’.  ↩

  372. בראשית י“ח, ו'. מ”ב ז‘, א’.  ↩

  373. ו', כ"ה.  ↩

  374. ויקרא י"ד, י'. והוא מדת שש בצים כמפורש במקומות הרבה בתלמוד.  ↩

  375. שמות ט“ז, ל”ו.  ↩

  376. שם.  ↩

  377. כ"ט, מ'.  ↩

  378. מנחות פ"ט.  ↩

  379. ויקרא כ“ז, ט”ז.  ↩

  380. יחזקאל מ“ה, י”א.  ↩

  381. הושע ג‘, ב’.  ↩

  382. ש“ב י”ד, כ"ו.  ↩

  383. שופטים כ“א י”ט – כ"א.  ↩

  384. י“א, ל”ד. ש“א י”ח, ו‘ – ז’.  ↩

  385. כ', כ"ט.  ↩

  386. ב‘, י"ט. כ’, ו'.  ↩

  387. שופטים י“ט, י”ח. ועיין רד"ק.  ↩

  388. ש“א ט”ז, ה'.  ↩

  389. ש“ב כ”ד. כ“ג. ובתרגומו ”יקבל קרבנך ברעוא".  ↩

  390. ש“א ב', ט”ו – ט"ז.  ↩

  391. ט', י"ג.  ↩

  392. א‘, ד’.  ↩

  393. ט', כ"ד.  ↩

  394. א', כ“ד ”קמח לאכל ולהקריב ממנו מנחו. יין לשתות ולהסיך ממנו".(רד"ק).  ↩

  395. עולה מן הכתוב(משלי ז', י"ד.  ↩

  396. ש“א ב‘, כ’. לא נאמר ”ויברך“ אלא ”וברך" ללמדנו, כי ברכה זו מנהג קבוע היתה.  ↩

  397. השתחואה נראה שהיתה תמיד גמר העבודה ועיין פ‘, הרא"ש תמיר ז’, א‘. וע“ב בקש שאול את שמואל ”ושוב עמי והשתחותי לה’" (ש“א ט”ו, ל'.). כי הוא הקריב קרבנות משלל העמלק (כ"א) ובכן חפץ להתכבד נגד זקני עמו בראותם, כי רצה הנביא את קרבנו.  ↩

  398. ש“א א', י”ט. ומנהג זה היה מעין מצות לינה. (דברים ט"ז, ז'.).  ↩

  399. ישעיה ס"ו, כ'.  ↩

  400. ש“ב י”ב, כ‘. ודומה לזה ישעיה ס“ו, כ”ג. ירמיה ז’, ב'.  ↩

  401. מבקרי התורה פחזו בקצר דעתם להחליט, כי השבת הונהגה בישראל באחרית ימי המלכים, ואנחנו כבר בטלנו את כל דבריהם בדרך כלל במוצא דבר “ קדמת התורה ואחדותה”. ובפרט זה יש לנו להוסיף כי “שבת” נזכרה בדברי ימי ממלכת אפרים בימי יורם בן אחאב (מ“ב ד' כ”ג) ובימי ירבעם בן יואש (הושע ב‘, י"ג, עמוס ח’, ה'.). כי נבואת שני הנביאים האלה כמעט מיוחדת היתה רק לבני אפרים לבדם. ועתה היעלה על הדעת כי בני אפרים מקום ע"ז חדשו מדעתם את השבת ראש מוסדות היחוד? או כי קבלו מיהודה שנואת נפשם דבר דת שהתחדש בה אחרי אשר נבאשו בה? או אפילו דבר שהונהג בימי דוד ושלמה אשר בעטו בם וישתדלו בכל עז לחלל את כבודם ואת צדקתם? דבר זה יעיד יותר ממאה עדים בעדות מוכרעת, כי השבת היתה מושרשת בישראל מימות משה על כן לא אבו גם מלכי אפרים לעקור אותה ולבטלה.  ↩

  402. במדבר י‘, י’. הושע ב', י"ג.  ↩

  403. ישעיה א', י“ב – י”ד. ס“ו, כ”ג.  ↩

  404. מ“ב ד', כ”ג.  ↩

  405. כן נראה מישעיה ס“ו, כ”ד.  ↩

  406. ש“א כ‘, ה’. כ”ד.  ↩

  407. י"ט.  ↩

  408. יחזקאל מ“ו, כ”ו.  ↩

  409. ש“א כ', כ”ז. ועיין יונתן רד"ק ופ' רבינו ישעיה.  ↩

  410. בראשית כ“ג, ב'. ש”ב י“א, כ”ו. מ“א י”ג, כ"ט.  ↩

  411. ש“ב ג', ל”א.  ↩

  412. א‘, י"ז. ג’, ל“ג. דהי”ב ל“ה, כ”ה.  ↩

  413. ש“ב ג', ל”א.  ↩

  414. ש“ב י”ט, ל"ח.  ↩

  415. שופטים ט“ז, ל”א, ש“ב י”ז, כ“ג. כ”א, י"ד.  ↩

  416. מ“א י”ג, ל"א.  ↩

  417. ש“א כ”ה, א‘. מ"א ב’. ל“ד. ודומה לו ישעיה י”ד, י"ח.  ↩

  418. ירמיה כ“ב, י”ח.  ↩

  419. ש“א ל”א, י“ב. ירמיה ל”ד, ה'. דהי“ב ט”ז, י“ד. לשון ”לך לו" שבשני הפסוקים האחרונים יוכיח, כי שרפה זו היתה שרפת כלים ולא שרפת גוף, כדברי קדמונינו (ע“ז י”א)  ↩

  420. יהושע ז' כ“ו. ש”ב י“ח, י”ז.  ↩

  421. ש“ב ג', ל”ה.  ↩

  422. ירמיה ט"ז, ז'.  ↩

  423. יחזקאל כ“ד, י”ז.  ↩

  424. ש“ב א', י”ב. ג', ל"ה.  ↩

  425. ש“א ל”א, י"ג.  ↩

  426. ודומה לזה איוב ב', י"ג.  ↩

  427. במדבר כ‘, כ“ט. דברים כ”א, י“ג. ל”ד, ה’.  ↩

  428. בראשית ל“ז, ל”ד. ש“ב י”ג, ל“ז. י”ד, ב'.  ↩

  429. שם.  ↩

  430. ירמיה ט“ז, ז'. ועיין רש”י ורד"ק.  ↩

  431. ש“ב י”א, כ"ז.  ↩

  432. זכריה י“ב, י”ב – י"ד.  ↩

  433. ש“ב י”ב, כ‘ – כ“ג. ודומה לדעה זו עיין ראב”ע ורמב“ן דברים י”ד, א’ – ב'.  ↩

  434. ש“ב י', י”ב. דהי“א י”ט, י"ג.  ↩

  435. ישעיה ס"ד, ט'.  ↩

  436. שופטים י“ט, י”ב.  ↩

  437. ש“ב כ', י”ט.  ↩

  438. רות ד‘, י’.  ↩

  439. ג', י"א.  ↩

  440. שופטים ט‘, ל’. מ“א כ”ב, כ"ו.  ↩

  441. דברים כ“ב, ט”ו. רות ד‘, י’.  ↩

  442. רות ד‘, ב’.  ↩

  443. שם ד‘, ז’ – י"א  ↩

  444. ז'.  ↩

  445. דברים י"ז, ט'.  ↩

  446. ש“ב ט”ו, ב‘ – ו’.  ↩

  447. יהושע ז', י"ט.  ↩

  448. ט', י"ט.  ↩

  449. דברים א‘, כ"ח. ג’, ה'. יהושע י“ד, י”ב.  ↩

  450. ש“ב י”ח, כ"ד.  ↩

  451. י"ט, א'.  ↩

  452. י“ח, כ”ד. יחזקאל ל"ג, ב‘ – ג’.  ↩

  453. ש“ב י”ח, כ“ו, מ”ב ז‘.י’ – י"א.  ↩

  454. שופטים ט', נ“א – נ”ב.  ↩

  455. מ“ו – מ”ט.  ↩

  456. שופטים י“ט, י'. ש”ב ט"ז, א'.  ↩

  457. ש“א כ”ב, י'. ועוד.  ↩

  458. שופטים י“ט, י”ט.  ↩

  459. מימי האבות ועד אחרי ימי הבית הראשון לא נזכרו גמלים בתורת קנין איש וישראל, כי אם פעם אח בימי דוד, אשר הנהיג אצלו את מרבית הנמלים ביד איש ישמעאלי ושמו אוביל (דהי“א כ”ז, ל'.).  ↩

  460. ש“ב ו‘, ג’. ו‘. ישעיה ה’, י”ח. עמוס ב', י"ג. ודומה לזה בדור המדבר (במדבר ז‘, ז’ – ח').  ↩

  461. עד ש“ב י”ג, כ“ט. לא נזכר שם פרד בכל המקרא ושם ש”ב י“ח, ט'. ובמ”א א', ל“ג. ל”ח. מ“ד. נזכר בתורת מרכב לבני דהמע”ה.  ↩

  462. ש“ב ט”ו, א‘. מ"א א’, ה'.  ↩

  463. ש"ב ח‘, ד’.  ↩

  464. “משאות (רש“י שופטים י”ח כ"א). ”כל משא כבד" (רבינו ישעיה שם).  ↩

  465. שופטים ב‘, ב. ש"א ד’, י‘. ט"ו, ד’.  ↩

  466. ש“ב א', י”ח. תהילים י“ח, ל”ה. קמ"ד, א'.  ↩

  467. ש“ב ב', י”ח. תהילים י“ח, ל'. ל”ד. דהי“א י”ב, ט'.  ↩

  468. תהילים י"ט, ו'.  ↩

  469. שה“ש ג‘, ח’. דהי”א ה', י"ח.  ↩

  470. שם י“ב, ל”ד. ל"ח..  ↩

  471. י“ב, כ”ה. דהי“ב י”א, י“ב. י”ד, ז‘. כ"ה, ה’.  ↩

  472. דהי“א י”ב, ל"ה.  ↩

  473. ה', י"ח.  ↩

  474. י"ב, ב'.  ↩

  475. שופטים כ', ט"ז.  ↩

  476. שם.דהי“א ח‘, מ’. י”ב, ב'.  ↩

  477. תהילים ע"ח, ט'.  ↩

  478. עיין מרבית הרשימות בהערה 4 ובפרט דהי“ב י”ד, ז'.  ↩

  479. שופטים ג‘, ט“ז. ש”א ד’, י“ב. י”ז, ל“ח – ל”ט. י"ח, ד'. וכל אלה נאמרו רק באנשי מלחמה.  ↩

  480. ש"ב כ‘, ה’.  ↩

  481. שופטים ג', כ"ב.  ↩

  482. ש“א י”ז, ל“ח. דהי”ב כ“ו, י”ד.  ↩

  483. ש“ב א', כ”א. ודומה לו ישעיה כ"א, ה'.  ↩

  484. שופטים ג', ט"ז.  ↩

  485. ש“ב י”ח, י“ד. ועיין כ”ג, כ"א.  ↩

  486. יהושע ח, י“ח. כ”ו. וביתר מקומות במקרא נזכר כלי זה רק בידי הגוים.  ↩

  487. ש“א כ”א, ט'. ועוד.  ↩

  488. ש“ב ב', כ”א. ודומה לזה שופטים י“ד, י”ט.  ↩

  489. במדבר א‘, י“ח. דהי”א ה’, י"ז. ז‘, ב’. ט‘, מ’.  ↩

  490. יהושע ז‘, י“ד – י”ח. ש"א י’, כ"א.  ↩

  491. דהי“א ה', כ”ד. ז‘, ב’. ז‘, י"א. מ’. י“ב, כ'. כ”ז, א'.  ↩

  492. שופטים ד‘, י’. ש"ב כ‘, ד’ – ה'.  ↩

  493. ש“א ט”ו, ד‘. כ"ג, ח’.ודומה לו בבנין הפעיל מ“א ט”ו, כ"ב.  ↩

  494. שופטים ג‘, כ"ז. ו’, ל“ד. ש”א י"ג, ג'. ודבר זה מבואר היטב (נחמיה ד', י"ד.).  ↩

  495. שופטים ו‘, ל"ה. ז’, כ"ד.  ↩

  496. ש“א י”א, ז'.  ↩

  497. “הגדולים הלכו אחרי שאול”(ש“א י”ז, י"ג.)  ↩

  498. ש“א י”א, ח‘. ט"ו, ד’.  ↩

  499. ש“א כ”ה, י“ג. ל', כ”ד.  ↩

  500. ח‘, י“ב. כ”ב, ז’.  ↩

  501. שופטים כ‘, ב’.  ↩

  502. ש“א י”א, ח'.  ↩

  503. מ"ו, ד'.  ↩

  504. שופטים ז‘, ב’– ה'. ודומה לזה בימי אחאב במלחמתו על ארם (מ“א כ, י”ד – כ'). ושתי מלחמות ונצחונות אלה היו בעצת הנביאים, אשר ידעו, כי הרוח היא מקור הגבורה ולא הזרוע.  ↩

  505. במדבר ל“ב, כ”א. כ“ז, ל”ב. דהי“א יב, כ”ג.  ↩

  506. יהושע ד', י“ג. דהי”א י“ב, כ”ד.  ↩

  507. שופטים א‘, א’ – ב‘. ב’, י“ח. ודבר זה נוהג היה מימות מרע”ה (במדבר ב‘, ט’.) ואולי על כן נמנו מנין מיוחד (ש“א י”א, ה‘. ט"ו, ד’.).  ↩

  508. ש“א י”ז, כ‘. כ"ו, ח’. ז'.  ↩

  509. ש“א י”ד, ט“ז. ט', ל”ד. מ“ג. ש”א י“א, י”א.  ↩

  510. ש“א ד', ט”ז.  ↩

  511. שופטים ז‘, ט"ז. ט’, ל“ד. מ”ג. ש“א י”א, י"א.  ↩

  512. שופטים ב', מ"ג.  ↩

  513. יהושע ה‘, ג’ – כ“ב. שופטים כ', ל”א – מ"ג.  ↩

  514. יהושע ב‘, א’.  ↩

  515. שופטים ז', י“א. ש”א כ“ג, כ”ב – כ"ג.  ↩

  516. ש“ב כ', ט”ו.  ↩

  517. י“ב, כ”ח.  ↩

  518. ש“א ל', כ”ד – כ"ה.  ↩

  519. שם כ"ו.  ↩

  520. ש"ב ה‘, ו’.  ↩

  521. שם.ועיין דהי“ב כ”ז, ה'.  ↩

  522. ש“ב ב', כ”ח. כ', כ“ג מ”א כ“ב, ל”ו.  ↩

  523. שופטים י“א, ל”ד. ש“א י”ח, ו‘ – ז’. ודומה לזה שמות ט“ו כ' – כ”א.  ↩

  524. ש“ב י”ט, ד'.  ↩

  525. שופטים ז', י“ט – כ”א.  ↩

  526. כ‘. ש"ב י’, י“ב. ודומה לזה חשמונאים ב‘ ח’, כ”ט.  ↩

  527. ש“ב י”ז, י"א.  ↩

  528. ש“א כ”א, י'. פסוק זה כפשוטו הוא. וגם בימי בית שני אנו מוצאים בדברי יוסיפוס, כי נשק האויב הנגף היה מסודר מסביב במרום קירות העזרה (את מקומו לא זכרתי כעת).  ↩

  529. ש“א כ”ה, כ"ח.  ↩

  530. שופטים ה', כ"ג.  ↩

  531. ש“א ל', כ”ו. ודומה לזה במדבר י‘, ל“ה. תהלים צ”ב, י’.  ↩

  532. שופטים ג‘, י’. ו‘, ל“ד. י”א, כ“ט. י”ג, כ“ה. ט”ו, י“ד. ש”א, י"א, ו’.  ↩

  533. שופטים ה‘, י“ד – ט”ו. י“ח. ש”א י"ח, ז. משלי כ’, כ"ט.  ↩

  534. ש“א ד', כ”א כ“ב. י”ז, כ“ו. ש”ב י"ט, ד'.  ↩

  535. שופטים ז‘, ב’. ש“א כ”ה, כ“ו. ל”א.  ↩

  536. ש“א כ”ו, י“ט. ש”ב י‘, י"ב. כ’, י"ט.  ↩

  537. שופטים ה‘, י"א. כ’, ב‘. ש"א ב’, כ“ד. ש”ב א‘, י"ב. ו’, כ"א.  ↩

  538. ש“א י”ב, כ"ב.  ↩

  539. ש“ב ז', כ”ג.  ↩

  540. י“ד, י”ג. ודומה לזה צפניה ג', י"ג.  ↩

  541. שופטים כ', כ"ג.  ↩

  542. שופטים כ“א, ט”ו. ועיין כל הפרשה כלה וביחוד פסוק ג‘, ו’. י"ז.  ↩

  543. ויקרא ד‘, ו’. כ“ג, ט”ו. כ"ה, ה'. ועל כלם פסוק: ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים (יהושע ו‘, ד’.) וכהנה רבות  ↩

  544. שמות כ“ח, ט‘ – י’. יהושע ד‘, ה’ – ח'. מ”א י“ח, ל”א.  ↩

  545. שופטים ב‘, א’. ו‘. ח’ – י“ג. י', י”א. י“א, ט”ז. י“ט, ל'. ש”א י‘, י“ח. י”ב, ה’. ש“ב ז‘, ו’. כ”ג.  ↩

  546. יהושע כ“ד, ט. שופטים י”א, י“ז – כ”ב. כ,ה. ש“א ט”ו, ב‘. ו’.  ↩

  547. י“ב, ט'. ש”ב ז', י“א. י”א, כ"א.  ↩

  548. יהושע י“ט מ”ז. שופטים י“ח, כ”ט. ש“א ב', כ”ז – כ“ח. רות ד', י”א – י"ב.  ↩

  549. יהושע כ“ד, ב', י”ד – ט"ו.  ↩

  550. דברים ל“ג, ב‘ – ד’. שופטים ה‘, ד’ – ה'. וזכר מאורע זה היה למופת לנביאים ישעיה ס”ג, י“ט. ס”ד, א‘ – ב’. חבקוק ג‘, ג’ – ד‘. ומשוררי הקדש תהלים ס"ח, ח’ – ט.  ↩

  551. עיין תרגום רש“י רד”ק ורלב“ג שופטים ב‘, א’. ורלב”ג שם ו', י"א.  ↩

  552. אם נתבונן היטב בכל הנבואות המקוצרות שבס' שופטים ומצאנו, כי אומריהם מתגלים פתאם ןמסתלקים ואינם ואין זכר עוד אף לשמותיהם. ודבר זה אי אפשר, אלא אם כן היה משפטם להגזר מן העם ימים ושנים ולבלתי הגלות אלהם בלתי אם בשעת הצורך.  ↩

  553. שופטים ו', כ"א.  ↩

  554. כ“ב – כ”ג. י“ג, כ”ב. ולפי המתקבל על הדעת היתה האמונה הזאת רק בת דורה בלבד, כי יהושע (יהושע ה', י“ג – ט”ו.) לא מצאנו שירא.  ↩

  555. במדבר ד‘, כ’. ש“א ו', י”ט.  ↩

  556. יהושע ה', י"ג.  ↩

  557. שופטים י“ג, י”ח. ודומה לזה בראשית ל“ב, ל. ודברי רש”י בבראשית שם נאמנו אף עמקו מאד.  ↩

  558. שופטים י“ז, י. י”ח, י"ט.  ↩

  559. ש“א כ”ב, י"ז.  ↩

  560. שופטים י“ז, י”ג.  ↩

  561. ש"א ג‘, ג’.  ↩

  562. כ"א, ז'.  ↩

  563. ב', כ"ח.  ↩

  564. י"ז.  ↩

  565. כ"ט.  ↩

  566. שופטים י“ח, ו'. לפי העולה מן הכתוב ”לכו לשלום“ היא ברכה ונכח ה' דרככם” תשובה על שאלת האפוד. ומדברי השקר שבפי כהן מיכה, אתה למד את מליצת האמת מפי כהן נאמן.  ↩

  567. דהי“א כ”ד, ה'.  ↩

  568. ש“א ב', ל”ה.  ↩

  569. ל"ו  ↩

  570. ב‘, י“א. יש לכוון את פסוקי ”והנער [שמואל הלוי] היה משרת את ה’ לפני עלי הכהן“ אל פסוק: ואח”כ באו הלוים לעבוד את עבודתם לפני אהרן ולפני בניו (במדבר ח', כ"ב).  ↩

  571. ש“א ג', ג. ועיין רש”י. ועיין עוד במדבר י"ח, ג‘ – ד’. תמיד א‘, א’ וגמרה שם. מדות א‘, א’.  ↩

  572. ש“א ג', ט”ו.  ↩

  573. שם ד‘, ד’. ש"ב ו‘, ב’.  ↩

  574. שמות כ“ה, כ”ב.במדבר ז' פ"ט.  ↩

  575. ש“ב ו‘, ב’. דבי”א י"ג, ו'.  ↩

  576. ש“א ד‘, ג’.ומקורי במדבר י', ל”ה.  ↩

  577. ש"א ז‘, א’.  ↩

  578. שם, ו'. ש“ב כ”ג, ט"ו.  ↩

  579. ש“א ב', י”ח. ש“ב ו', י”ד.  ↩

  580. דעת הנפש אשר התעוררה מעט מימי שמואל מתפרשת במענה הנמרץ אשר ענה האיש התובע את עלבון שאול באמרו: “ומי אביהם? ”, (ש“א י', י”ב.) לאמר: וכי תלויה הנבואה ורוה“ק בירושה אלא הכל שויון בה. ולדעתנו מזה טעם ”ויפשט גם הוא את בגדיו" (י“ט, כ”ד) שעל כרחנו בגדי מלכות הם, לאמר כי אין שררה וגדולה נוהגת במקום נבואה.  ↩

  581. שופטים י“ג, ז'. י”ד.  ↩

  582. ש“א י”ד, ל“ג – ל”ד. ועיין דברינו על המאורע המובא בפסוקים אלה במקומו.  ↩

  583. ש“ב י”א, ד'.  ↩

  584. שופטים ז‘, ג’. ועיין דברינו על המאורע המובא במקומו.  ↩

  585. ש“ב י”ב, ו'. ועיין שמות כ“א, ל”ז. וראית איך דקדקו בפסקיהם כחוט השערה.  ↩

  586. ש“א כ”ח, ג‘. ט’.  ↩

  587. שופטים ט‘, כ’. נ“ו – נ”ז ש“א כ”ה, ל“ט. ש”ב ט"ז, ח'.  ↩

  588. שופטים ט', נ"ז. ומקורו בתורה (שמות כ“ב, כ”ב. כ"ו).  ↩

  589. ש“א ג', י”ג. ומקור דעת זו בתורה (ויקרא י“ט, י”ז. אינקלוס שם).  ↩

  590. שופטים ה'. ל"א  ↩

  591. במדבר א', נ“ג. דבי”א כ“ז, כ”ד. ועיין מרבית המקומות שנזכר בהם קצף וראית כי בחטא הנוגע לאומה כולה הכתוב מדבר.  ↩

  592. יהושע ט‘, כ’. מ“ב ג', כ”ז.  ↩

  593. ש“ב כ”ד, כ"ה.  ↩

  594. שופטים ג‘, ד’.  ↩

  595. ש“א ב', כ”ה.  ↩

  596. שופטים י“ד, ד. ש”ב י“ז, י”ד.  ↩

  597. יהושע י‘, י“ב –י”ג. שופטים ה’, כ'.  ↩

  598. ש“א כ”ו, י'. וקרוב הוא כי המלחמה נחשבה למיתה שהיא באה לאדם מידי עצמו, כמו שאמרו בצינים פחים, ועיין רד"ק.  ↩

  599. ש“א כ”ה, כ"ט.  ↩

  600. רות ב‘ כ’.  ↩

  601. ש“ב י”ד, ז'.  ↩

  602. ט"ז.  ↩

  603. תהילים קכ"ז, ג'.  ↩

  604. יהושע י“ח, י'. וגם בירור נעל עכן (ז', ט“ז – י”ח) ובחירת שאול (ש“א י‘, כ’ – כ”א) ע”י מין גורל שאין בידינו לעמוד עליו.  ↩

  605. משלי ט“ז, ל”ג.  ↩

  606. י“ח, י”ח.  ↩

  607. ש“א כ”ח, נ‘. ט’.  ↩

  608. ט', ט“ו – י”ז.  ↩

  609. ט‘, ט’.  ↩

  610. כ“ח, ו'. ט”ו.  ↩

  611. שופטים ו‘, י“ז. ש”א י’, ז'.  ↩

  612. יהושע י“ח, ט'. כ”ד, כ“ו. ש”א י‘, כ“ה. ש”ב י’, יד. ט"ו.  ↩

  613. שופטים ה', י“ד. ועתה אחרי ראותנו, כי הכתב היה נוהג גם בימי השופטים וגם בקרב דלת העם, אין כל ספק, כי סדר היה גם לאותיות. ובכן אין שום דבר עומד לשטן, כי גם דהמע”ה ובני דורו שמשו בסדר זה, למען הקל על הזכרון. ואם נתבונן דבר זה יבטלו הרבה מערעורי מבקרי המקרא האומרים לאחר כמה מזמורים מאין טעם אחר, כ“א מהיותם מחוברים בסדר א”ב.  ↩

  614. דהי“א כ”ט, כ"ט  ↩

  615. שם.  ↩

  616. עיין על כל ספרי קדש אלה מוצא דבר “תור הראשון לספרות הנביאים”.  ↩

  617. ומה נכונו ומה נמרצו אמרי רבותינו על מגלה זו: א“ר זערא ”מגלה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא אסור ולא התר ולמה נכתבה? – ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (מדרש רות א‘, ה’).  ↩

  618. עיין ספרנו מירושלם ח"א צד 24 וצד 25.  ↩

v מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: מלכות שלמה

שלמה לפני המזבח בגבעון ולפני הארון בירושלים. עולה על כסאו ועושה משתה. מזמת אדניה. אחריתו ואחרית יואב. סוף כהונת בית עלי. כהונת בית צדוק. מות שמעי. בית שאול יושבים לבטח. חכמת שלמה שיריו ומשליו. משפט וצדקה משאת נפשו. דוד מופת לשלמה. ברית מסחר עם מלך מצרים ועם מלך צר. תולדות הבריתות האלה ועלעלותיהן על המלך ועל העם. התרבות המצרית והצורית בישראל. סוסים ומרכבות. שרי רכב ושרי פרשים. מקוה סוחרי המלך. מסחר הדגן והשמן. עושר ותענוגות בארץ. בית הנשים ושלחן המלך. פקודות שר הבית. שנים עשר נציבים. שרי שלמה. מלחמת פרעה בגזר. חרשת אבן קיר ומלאכת הבנין בישראל. בנין הבית. חנכת הבית. שיר הלוים. מִדְבֶרת שלמה ותפלתו. ערך המקדש. בית שלמה. בית בת פרעה. בית יער הלבנון ובית הנשק. עשרים ערי גבול. אניות הולכות אופירה. הכסא ואולם הכסא ומגני זהב. תענוגות מלכי קדם. מלכי הארצות מביאים מנחה. מלכת שבא. בנין ערים. בצור חומת ירושלים והמלוא. ערי מסכנות. בנין תדמור. דרכים סלולות. תעלות המים. בזבוז וחמדת הגוים. קלקול נשי המלך הנכריות ועלילותיהן. חליפות הרוח. לב הנביאים פונה מעט שלמה. אחיה השלוני ודרך נבואתו. ירבעם בן נבט ומעשה נעוריו. קשרו על שלמה. מנוסתו מצרימה. חליפות הכסא במצרים לרע לשלמה. אדד האדומי ורזון הערמי. ירבעם מתקבל בעין טובה בבית מלך מצרים. מות שלמה. ספרי תולדותיו. ערך שלמה בתולדות ישראל.

2742 – 2782

ויהי אחרי מות דוד ויאסף שלמה את כל נשיאי המטות, את ראשי השופטים ואת שרי החיל.1, וילך עמם גבעונה ויעל שם אלף עולות על הבמה הגדולה. וירא אליו ה' בחלום הלילה, וייקץ שמח וטוב לב. וישב ירושלמה ויעמוד לפני ארון ה', ויעל גם על המזבח, אשר לפני הארון עולות שלמים. ויעל על כסא אביו2, ויעש משתה לכל שריו ועבדיו.

אך לב אדניה עודנו נרגש, כי החל עוד הפעם להנער3 ויתנכל וישאל מאת בת שבע אם המלך שלמה לדבר על לב בנה לתת לו את אבישג השונמית אחת מנשי דוד לו לאשה. ותלך בת שבע אל בנה ויקדם את פניה בכבוד גדול. ותשאל בתמתה את השאלה האחת הקטנה אשר שם בפיה אדוניה. ויהי כשמוע שלמה את דברי אמו ויבן כי גדולה מאד השאלה, אשר הרהיב אדוניה את נפשו לשאול, ויזכור את העצה הנבלה אשר יעץ אחיתפל לאבשלום. כי חק היה למלכי הקדם, כי הבן היושב על כסא אביו הוא ישא את נשי אביו. וירא כי עודנו חורש רעה על ממלכתו וכי עוד ידי יואב ואביתר עמו4, וימלא את יד בניהו בן יהודיע להמית גם את אדוניה גם את יואב ויעש כן. והנה אמת הדבר, כי יהמה לב היודע בשמעו, כי יואב שר הצבא אשר עשה ישועות רבות וגדולות לעמו, מת לעת זקנתו בחרב; אך דרך אחרת לא היתה לשלמה, כי רעה גדולה ומלחמה בשערים נשקפה לו ולעמו מיד יואב, הנוטה אחרי אדוניה. על כן צוה גם דוד את שלמה להיות עיניו פקוחות עליו5. גם מפני שמעי בן גרא השונא לבית דוד האומר להשיב את הממלכה לבית שאול, צוה דוד את שלמה להשמר מאד ולבלתי חוס על שני האנשים האלה, אם תהיה מידם רעה נגד פניו. כי בחרוש איש רעה על המלך היושב לכסא קרוב הוא מאד להדיח את הרעה ההיא על כל המחזיקים בו, לא כן בעמוד אחד העם לשופט הארץ, אשר אין כסא ואין יורש עצר לו, כי בודד הוא, וגם בארוב איש לנפשו לא יקפח העם עמו. ואביתר הכהן נקעה ממנו נפש דוד מעט6, מאז ברחו מפני אבשלום, כי ביום ההוא עשה צדוק הכהן חיל, בעזבו את הגבעה ובאספו את מחנה הלוים ללכת אחרי המלך הגולה. ואביתר הנאמן גם הוא לדוד לא היה אז, כי אם כצל נהלך אחרי צדוק. ובהתנשא אדוניה למלוך נטה אחריו, על כן היתה כהנתו כמוקש בעיני שלמה ויגרשהו אדוניה למלוך נטה אחריו, על כן היתה כהנתו כמוקש בעיני שלמה ויגרשהו שלמה מהיות כהן עוד בירושלים וישיביהו לחלקת שדהו אשר בענתות על יד גֹב7 עיר מגורי אבותיו. וישם המלך את צדוק לבדו לכהן גדול, ולא היו עוד שני ראשי כהנים בישראל, כאשר היו בימי דוד. ויקם דבר איש האלהים, אשר דבר על בית עלי בשילה8, ויבא ביום הדוף שלמה את אביתר ממצבו. ותסֹב הכהונה הגדולה מבית עלי אשר מבני איתמר, ותהי כשמונה מאות שנה ביד בית צדוק אשר מבני אלעזר.

ועל שמעי שם שלמה משמר לשמור את צעדיו, ויצוהו לבנות לו בית בירושלם, ולבלתי צאת מקיר העיר וחוצה, למען ידע את מוצאו ואת מובאו. ויעד בו כי ביום צאתו את העיר ומת, וישבע לו שמעי. ויברחו לשמעי מקץ שלש שנים שני עבדים אל אכיש, ואכיש לא היה אוהב לבית דוד מיום הכניעו את פלשתים. ויהי קרוב הדבר בלב שלמה כי שת שמעי את ידו עם פלשתים לכרות שוחה לבית דוד. וימלא את יד בניהו בן יהוידע להמיתו ויעש לו כן. אז9 נכונה הממלכה ביד שלמה, כי סר למן היום ההוא פחד בית שאול מעל פני בית דוד. ולא הוסיפו עוד בני בנימין לפצות פה על בן ישי וכסאו וביתו. ואין יודע עוד אם גדל כבוד מפיבשת בעיני שלמה ואם היה באוכלי שלחנו, אך זאת נודעה, כי מיכא בנו הוליד ארבעה בנים ויתילדו עוד דורות רבים למיכא בן מפיבשת בספר תולדות בית שאול10.

ושלמה היה איש חכם מאד. וישם לבו את חכמת הקדם ואל חכמת מצרים, ויצא לו שם בכל הגוים מסביב. וישלחו מלכי ארץ את חכמיהם11 אל שלמה לקחת מפיו עצה וחכמה. ובני ישראל אמרו כי גדלה חכמת שלמה גם מחכמת איתן והימן וכלכל ודרדע בני זרח אבות כל חכם בישראל. ויָחַד חידות12 וישר שירים על האהבה בתענֻנים בימי עלומיו, אשר אחד מהם הוא שיר השירים אשר לשלמה, וימשל משלים רבים מאד, וישם את לבו לדעת את הצומח ואת החי לכל תולדותם ולכל חקותם וישם אותם לאותות ולמשלים, ויצינם כמו חיים ויתן בפיהם דברי חכמה להורות את העם מוסר ומישרים דעת ומזמה13. וגם משלי החכמה ואמרי הבינה אשר היו נכונים על שפתי העם מדור לדור, לקט אחד אחד למשמרת14. ויעלו אחרי כן גם המשלים אשר יצאו מלבו, גם אלה אשר לקח מפי העם על ספר משלי שלמה. אך כך משאת נפשו כל היום וגם כל הגיונו בחלום חזיון לילה15 היה לב שומע להבין בין טוב לרע, לשפוט את העם הכבד הנתן על ידו. וייקר בעיניו לב חכם ונבון ודעת משפט מאֹרך ימים מעֹשר ומגבורה16, כי את דוד אביו אשר עשה משפט וצדקה לכל עמו17 שם לו למופת בכל דרכיו18, ויאב ללכת בחקות דוד אביו לאהבה את ה' כמהו19. ויהי ה' עמו ויאר את עיניו להביט אל קרב ולב ולהוציא לאמת משפט20, ומי יודע אם לא גדל כבוד שלמה ככבוד דוד אביו בישראל, לולא ערב את לבו בשלשה דברים לעבור את פי ה' אשר צוה ביד משה עבדו לכל איש יושב על כסא ישראל, כי שעו עיניו אל חמדת הגוים אשר מסביב ויתחתן במלכיהם21. ויכרות ברית עם פרעה מלך מצרים22 וישא את בתו לו לאשה. וגם עם חירם מלך צֹר חִדש את הברית הכרותה בינו ובין דוד אביו. אך תחת אשר דוד שמר רק את בריתו לאוהביו מלכי הארצות ועיניו היו רק אל ארצו פנימה, ודבר לא הטה את לבבו להפיל מדרכי אבותיו דבר, לא הרפה שלמה מן המלכים אנשי בריתו, ויהיו דבריו עמהם תמיד ויט לבבו אל דרכיהם. ויהי בבֹא בת פרעה בסוסיה וברכבה23 עירה דוד, ויעל ויבא עמה גם משפט ארץ מצרים בשערי ציון וילֻזו מנגד עיני המלך החכם הזה, הדברים אשר דבר ה' על אדות המלך ביד משה עבדו לאמר: “רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס”24. ויאסף לו שלמה רכב ופרשים וסוסים הרבה מאד, ויהיו לו אלף ארבע מאות רכב ושנים עשר אלף פרשים. ויבן לו אֻרות סוסים לרוב מאד25, אשר היו לערי רכב וערי פרשים26, ויפקד עליהם שרי רכב ושרי פרשים27, ויכרות שלמה ברית עם פרעה מלך מצרים ויחכֹר28 ממנו את כל מוצא הסוסים, ולא מכר איש מצרי סוס או מרכבה לאיש בלתי אם לעדת אנשי שלמה, אשר ישבו במצרים, ואשר קראו להם בישראל “מקוה סוחרי המלך”. וימכֹר שלמה ואנשיו את הסוסים ואת המרכבות, אשר קנו ממצרים למלכי ארם ולמלכי החתים אשר בצפון, ויעשר שלמה ועמו מאד לרגל המסחר הזה.

ועם חירם כרת המלך שלמה ברית לשלוח לו את עבדיו צידונה וללמד את ידיהם לכרות שם עם עבדי חירם עצים מן הלבנון ולהוריד לו משם הימה עצי ארזים ועצי ברושים ולקשור אותם יחד ולשום אותם רפסֹדות דֹברות29 על פני הים להביאם יפו ולנפצם שם. ושלמה יתן לחירם עשרים אלף כֹר חטים לשנה ועשרים כר שמן כתית. ותהי ארץ ישראל למן העת ההיא למוצא דגן ושמן לעמים רבים, כי נתנו עובדי אדמת ארץ ישראל למן העת ההיא למוצא דגן ושמן לעמים רבים, כי נתנו עובדי אדמת ארץ ישראל לרוכלי צר בכסף מלא, את אשר הותירו מלחם ביתם ומזרע אדמתם וישלחו באניות עד אפסי ארץ. ולא ארכו הימים וישבירו בני ישראל לצר גם דבש גם צרי. וייטב המלך שלמה לישראל בבאו בברית מקנה וקנין עם צר, כי עשה את ארץ ישראל למקור עֹשר ליושבים עליה. וישב ישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו אוכלים ושותים ושמחים. אך לרגלי המצרים והצרים פרצו באו דרכי הנכר בבית המלך ובבית ישראל כלו. וירעו בני הנכר האלה בהביאם גם את תועבותם ואת זמתם30 עמהם לארץ הקדש. ותאחז גם התרבות המצרית והצרית בקרב העם ימים רבים31, ויקח לו שלמה נשים רבות מאד כמשפט מלכי גויי הקדם גם מן הגוים אשר צוה ה' לבלתי התחתן בהם, וירחב את כבוד ביתו מאד מאד. ויהי שלחנו מלא דשן ומעדנים, וגם המלכים אשר באו אל ביתו ויראו את מאכל שלחנו ומשקהו, מושב עבדיו ומעמד משרתיו, השתוממו ולא קמה בהם רוח למראה עיניהם, ויהי כי הגדיל שלמה את תפארת ביתו עד מאד ויוסף על פקודות שרי ממלכתו עוד פקודה אחת, הלא היא פקודת משק בית המלך. ויֵפקד את אחישָר לשר הבית אשר על פיו יצא ועל פיו יבא כל דבר כלכלת בית המלך. ויתן על שכם שר הבית אשר יאמר לו סוכן32 מפתח זהב, אשר נקרא לו מפתח בית דוד33 למען ידעו כל שרי המלך וכל עבדיו, כי אב34 הוא ואדון לכל בית אדוניו. וגם שנים עשר שרי מחלקות הצבא, אשר היו לדוד, אשר שמרו איש ומחלקתו את משמרת הארץ אחד לשנה35, נהפכו בימי מלכות שלמה ויהיו לשנים עשר נציבים, אשר כלכלו איש חדשו את המלך ואת כל הקרב אל שלחנו ואשר המציאו את השעורה ואת התבן אל ערי הרכב לסוסים ולרכש36. וישם שלמה את עזריה בן נתן37 על הנציבים וזכור אחי עזריה היה רֵעה המלך יושב ראשונה במלכות. ובניהו תחת יואב על הצבא. ואחרי מות שְוָא הסופר אשר למלך דוד קמו שני בניו אליחֹרף ואחיה לסופרים. אך יהושפט בן אחילוד המזכיר ואדֹנירם בן עבדא אשר על המס שרי בית דוד עמדו על משמרותיהם גם בימי שלמה.

אך בכל מאויי שלמה, אשר אוה לגדל את כסאו לא שכח את משא נפשו, לבנות בית רם ונשא בירושלים לשם ה'. ויבחר מכל ישראל שלשים אלף איש ויחלקם לעשרת אלפים, ועלו עשרת אלפי איש לבנונה לכרות את העצים עם עבדי חירם חדש אחד ושבו אחרי כן לנוח בבתיהם שני חדשים עד תום שתי עשרות האלפים הנשארים לעבוד עבודתם בלבנון, למען ילמדו גם בני ישראל את ידיהם לכרות עצים כצידונים38. ואת יתר גויי כנען, אשר החיו בני ישראל בעלותם ממצרים, פקד שלמה וימצא אותם מאה וחמישים אלף שלשת אלפים ושש מאות, ויעל אותם למס עובד. וישם שבעים אלף איש מתוכם לנושאי סבל ושמונים אלף חוצבים בהר, להסיע את האבנים לבנין, ושלשת אלפים ושש מאות איש הנארים שם לשרי הנצבים על המלאכה. ולא מרו האנשים האלה את פי שלמה, ויביאו את צוארם בעֻלו, לבד מיושבי עיר גזר אשר באפרים אשר התפרצו מפניו, וישלח פרעה את חילו וילכדה וישרפה באש ויהרוג את כל יושבים ויתנה שלוחים לבתו39. ויכנע שלמה ביום ההוא את הכנענים אשר היו לצנינים בצדי ישראל ימים רבים ויהיו לעבדים ויקראו להם “עבדי שלמה”. אך בכל זאת התהלכו בני ישראל עמם בשלום ובמישור כל הימים ולא הכבידו עליהם את עֻלם40 וידבקו עבדי שלמה בבני ישראל, ולא סרו מעליהם גם בצרתם גם ברַוְחתם. וישכנו “בני עבדי שלמה” לבדד, כי לא התחתנו בהם בני ישראל. והיו למפלגה לבדה, ככל אשר היו הגבעונים אשר קראו להם “נתינים” למפלגת לבדה41.

וילמדו אנשי שלמה מאנשי חירם, את מלאכת חרשת אבן קיר ואת מלאכת הבנין42, ככל אשר למדו אחיהם מהם את מלאכת כריתות העצים מן הלבנון. ויפסלו בוני שלמה ובוני חירם ואנשי ארץ גְבֵל43 או האבנים אשר הסיעו עבדי שלמה לבנות את הבית לה'.

ויחל המלך לבנות את המקדש לאלהי ישראל על הר המוריה בשנה הרביעית למלכו (2745 – 1016) היא שנת שמונים וארבע מאות לצאת בני ישראל מארץ מצרים. ויכלהו לכל דבריו ולכל משפטיו בחדש מרחשון בשנת האחת עשרה למלכו. ויהי ארך הבית ששים אמה, ועשרים אמה רחבו, ושלושים אמה קומתו. וישם את פתח הבית מפאת קדים, ויבן אולם על פניו. ויהי ארכו על פני רחב הבית עשרים אמה, ועשר אמות רחבו מקיר פתח האולם עד קיר פתח הבית. ומסביב לבית מצפון, ממזרח ומדרום, בנה צלעות עד חצי קומתו. ויהי לכל צלע שלש יציעים תחתונה, תיכונה, ושלישית. ויספון את הקירות בלוחות ארז ויפתח על הלוחות פתוחי מקלעות כרובים, תמורים ופטורי ציצים וירקע פחי זהב וַיְרֶד עליהם את הפחים. ויתחקה הזהב הדק הַמְיֻשָר על חקקי לוח הארז המחֻקה, ויֵראו כל צלמי העץ בכל פתחותיהם מבעד לצפוי הזהב. ויבן שלמה קיר ויבדל בין עשרים האמה ארך אשר בירכתי הבית, ובין ארבעים האמה הנותרות, ויקרא לירכתי הבית דביר, וליתר הבית קרא היכל. ויעש בדביר שני כרובים עצי שמן, פורשי כנפים על פני רחב כל הבית, ויצף אותם זהב. ויקדש שלמה את הדביר קדש קדשים לתת שם את ארון ברית ה' אלהי ישראל. ויתן בהיכל עשר מנורות זהב, חמש מימין וחמש משמאל, ואת שלחן הפנים זהב, ואת מזבח הזהב מזבח הקטורת. ויבן את החצר גזית וארז, וישם שם את המזבח העולה. ולאיש צֹרי חֹרש נחשת מלא תבונה ודעת, ושמו חירם החרש ים נחשת אשר קו שלשים אמה יסֹב אותו וייצק שנים עשר בקר נחשת, ויכונן את הים עליהם ויהיו פני כל שלשה שלשה בקר פונים לרוח אחת ואחוריהם אל תחת הים ביתה. ויעש את שפת ים הנחשת כמעשה כוס פרח שושן, ומקלעת פקעים חתחת לשפתו. ויהי הים הזה למיכל המים למלא ממנו את עשרת הכיורות, הנכונים על עשר מכונות נחשת, אשר גם אותם עשה חירם החרש מעשה מלאכת מחשבת, לכהנים לרחצה בם את ידיהם ואת רגליהם בבֹאם אל הקדש. ושני עמודי נחשת עשה החֹרש הצֹרי הזה אל פתח האולם. ויעש להם כותרות ממעל. ויקרא שלמה את שם העמוד הימני יכין, ואת שם העמוד השמאלי בעז, ויצא שם בישראל למלאכת הים והעמודים, ויחשבו להם לסגולה. ואת כל הכלים אשר ישרתו בהם בקדש עשה שלמה זהב טהור. ויעש שלמה אוצרות בבית ה‘, ויתן שמה את כל הקדשים אשר הקדיש דוד אביו, ואת כלי הכסף ואת הזהב ואת כל כלי השרת. ויהי אוצר בית ה’ למן היום ההוא גם לאוצר העם.

ויהי מקץ עשרה חדשים לכלות מלאכת בית ה' לכל חקתו, ויקהל שלמה את כל נשיאי המטות, ואת כל זקני ישראל ירושלמה, להעלות את ארֹן האלהים אל מקומו, אל דביר קדש הקדשים אשר במקדש ה' בהר המוריה. ויקהלו כל עדת בני ישראל ירושלמה (2753 - 1008) ויעלו הכהנים את הארֹן ואת שארית כלי אהל מועד מעיר דוד. ויהי בטרם נפתחו שערי המקדש לאסוף אל תוכו את ארֹן אלהים, ואת כח הקדשים ואת העם הרב, אשר נהרו אחריהם, פצחו הלוים רנה ויתנו קולם בשיר אדיר ומרומם מאד אשר ראשית דבריו אלה הם:

לֵיָי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָה תֵּבֵל וְיֹשְבֵי בָהּ; 44

לאמר קטן הבית הגדול הזה מהכיל את כבוד ה', כי מלאה הארץ את כבודו ואת כחו ואת גבורתו, כי אם למען הודיע, כי שוכן הוא בתוך יריאיו, בחר בבית הזה. וישאלו הלוים המשוררים ברוח רוממה ובחזקת היד;

מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְיָ וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשוֹ; 45

לאמר: מי האיש אשר יכון להראות את פני ה' ולבקר בהיכל הנעלה? ויענו ויאמרו:

נְקֵי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב

אֲשֶר לֹא נָשָׂא לַשָׁוְא נַפְשׁוֹ

וְלֹא נִשְבַּע לְמִרְמָה; 46

לאמר: לא בעולות ובזבחים יתרצה איש אל האל הגדול, אשר שמו נקרא על הבית הזה, כי אם באהבת חסד ובלב טהור. ויכלו את דברי השיר הנשגב לאמר:

שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׁאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:

מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְיָ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה; 47

ויהי המזמור הנעלה הזה למופת למזמורים אחרים, אשר פתח דברם היתה שאלה מעוררת על דרכי האיש, אשר לו המשפט לבקר בהיכל הקדש. ושארית דברם היתה פרשת ארחות משפט צדק ומישרים, אשר רק בעשות איש אותם, יטהר לקדם את פני עושהו48.

אז נפתחו השערים, וארֹן אלהים וכל קדשיו מובאים בידי הכהנים, וכל העם באו אל חצרות המקדש. ויהי בהבא הכהנים את הארֹן אל מקומו, ואל תחת כנפי הכרובים (5753 – 1008), ובני אסף והימן וידותון ואחיהם הנצבים לבושי בוץ למזרח המזבח, בכל כלי שיר פצחו רנה. ומאה ועשרים כהנים תוקעים בחצוצרות, ואין קץ לצאן ולבקר אשר העלה המלך והעם ביום ההוא. וירד ה' בענן, וימָלא כבוד ה' את הבית, ולא יכלו הכהנים לעמד לשרת בהיכל מפני הענן.

אז נשא שלמה המלך את מדברותיו. ויברך את ה‘, אשר מלא בידו את הדבר אשר דבר בפיו, כי יתן לדוד בן יושב על כסאו, אשר יבנה את הבית לשמו. ויתפלל המלך את תפלתו הרוממה באזני כל קהל ישראל, ויוכח כי לא לבית מושב לה’, בנה את הבית, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, כי אם לאות ולנס, לכל נפש ולכל משפחה ולכל שבט בישראל. וגם לכל העם כלו, להכין לנו מעֻזי אל המקום האחד הזה בהתפללו ובשפכו את נפשו לפניו, כי עיני ה' פתוחות לילה ויום אל המקום הזה, אשר אמר, כי שמו יהיה שם עד עולם. והיה לכל העם לב אחד, בנשוא כלם את עינהם ואת לבם אל המקום האחד, להתפלל אל ה' אל אחד. ולא דבר שלמה בתפלתו על דבר עולה וזבח, כי אם על דבר התפלה הזכה ועל התחנה, כי הבית הזה בית תפלה יהיה לכל העמים. וגם את תפלת הנכרי, אשר יקרא אל אלהי כל הארץ בבית הזה, ישמע ה‘, למען דעת כל עמי הארץ, כי ה’ הוא אלהים אין עוד. ויֵזכר שלמה את בני ישראל, כי הם הם העם, אשר הבדיל לנחלה מכל עמי הארץ, ביום הוציאו אותו ממצרים. ויחזק את ידיהם להיות לבבם שלם עם ה' ללכת בחקתיו ולשמור מצותיו כל הימים.

ויהי צדוק בן אחיטוב הכהן הגדול הראשון בבית אשר בנה שלמה, וימת צדוק בימי שלמה גם אחימעץ בנו מת, ויכהן עזריה תחת צדוק אבי אביו49.

ויקדש הבית וההר אשר נבנה עליו קדש הקדשים עד עולם. ויחשב לדור דור כעין העולם ואורו50 ובמקום אשר לא נעלה מעליו כבוד ה' אף רגע51. ותקדש גם ירושלם למן היום ההוא מכל ערי הקדש52 ותקרא נחלת עולמים53.

אך ככל אשר מצא שלמה חן בעיני העם, וישם שארית לממלכתו בדבר הבית אשר בנה לה', כן הסב מעט מעט את לב העם מאחריו, ותעל כרקב בארצו תפארת הבתים הגדולים מאד, אשר בנה לו ולבת פרעה, אשר הכבידו מאד על העם. את כל הבתים בנה אבנים יקרות מגֹררות במגרה, אבני עשר אמות. ויבן בית גדול מאה אמה ארכו וחמשים אמה רחבו, ויקרא את שם הבית ההוא “בית יער הלבנון”, כי על עמודי ארזים היה נכון כלו. ויבן אולם על פני הבית אשר קרא לו אולם העמודים, ויהי ארכו כרחב הבית ושלשים אמה רחבו. ויכונן לו בית אוצר כלי מלחמה על יד בית יער הלבנון54. ויעש עוד בית גדול לשבתו, ובית גדול כמהו לבת פרעה. ועל פתח ביתו עשה תאי הרצים אשר שם יעמדו על משמרתם שרי הרצים לשמור את פתח בית המלך, ויבן את אולם המשפט אשר שם ישב על כסאו לשפוט את העם.

ויתן שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל במחיר מאה ועשרים ככר זהב והארזים והברושים אשר נתן לו חירם לבנין הבתים. ולא הטיב שלמה בעשותו את הדבר הזה, לגרוע נחלה אחת גדולה מאדמת ישראל, ולהסיפה על ארץ צֹר. ויקרא חירם לאדמת הערים האלה כבול על שם עיר כבול55 הגדולה בכלן. ויוָעץ שלמה, כי לא טוב תתו את אדמתו בזהב לחירם. ויעש שלמה אניה על יד אילת ועציון גבר על שפת ים סוף בארץ אדום, ללכת אופירה, אשר על תוצאות נהר הִגְדו בארץ הֹדו. וישלח חירם את עבדיו עם עבדי שלמה, ותקם עצת שלמה המלך החכם להכשיר את בני עמו לאנשי אניות יודעי הים. ויהי עם ישראל העם האחד בימים ההם, מלבד אנשי בבל, אשר סחר אל ארץ הדו הרחוקה מאד. אנשי בבל ישבו על חבל הים אשר בינם ובין הדו. אך לצֹרים ולצידונים היתה דרך הים רחוקה מאד. ויהי להם לעבור את כל הים התיכון לארכו עד באם אל מבואי הים האִתְּלָתִי, ולשום את פניהם הנגבה ולסֹב את כל נגב אפריקא ואת כל נגב ארץ תימן עד באם הדו. אולם למן היום אשר הכניע דוד את אדום ואת עמלק היה לישראל גבול ים סוף מצפון, ותמצא יד המלך שלמה לשלוח משם אניותיו56 ותבא אנית שלמה אחת לשלש שנים מאופיר, ועליה ארבע מאות ועשרים ככר זהב, וכסף רב מאד. וירב הזהב בירושלם, עד כי כסף לא נחשב כמעט למאומה, גם בבית המלך גם בבתי מרום העם, ויעש לו שלמה כסא שן מצֻפה זהב, אשר לא נעשה כן לכל הממלכות, ותהיינה לו ידות מזה ומזה ובשש מעלות יעלו עליו ושני אריות על כל מעלה מימין ומשמאל. ושני אריות אצל ידות הכסא. וכל כלי משקהו וכל כלי בית יער הלבנון זהב סגור. ויעש המלך שלמה לרצים שומרי ראשו מאתים צנה זהב, ושלש מאות מגנים זהב. וגם שנהבים, קופים ותֻכים הביאו אנשי שלמה מאופיר, ויהיו בגן המלך לשחק שם. ויאָמן הדבר על מלך שלמה, כי כל תענֻגות בני אדם, אשר שאלו עיניו לא אצל מהן ולא מנע את לבו מכל שמחה, ואת עליתו אשר עלה בית ה' המלאה הוד והדר ראו המלכים וישתוממו57, כי מדי עלותו להראות את פני ה' שלש פעמים בשנה בחג המצות בחג השבועות ובחג הסכות58, ולהעלות שם עולות ושלמים, יעבור את המסלה ההולכת מבית המלך אל בית ה', אשר מֵסעד עצי אלמוגים יקרים מאד לה מזה ומזה59, ושלש מאות רצים ישאו לפניו שלטי זהב. ומלבד העשר הרב, אשר בא לשלמה ממוצא הסוסים ממצרים ומאניות אופיר, רבו המתנות בכסף ובזהב ובשלמות ובנשק ובסוסים ובפרדים אשר הביאו לו מנחה, גם מלכי הארצות הסרים למשמעותו אשר כבש אותם דוד אביו, גם המלכים אשר באו עמו בברית, או אשר שמעו שֵמע חכמתו, ויבאו ירושלמה להתודע אליו ולכרות עמו ברית אהבה. בתוך המלכים אשר היו באים לשמוע את חכמת שלמה ולהשתעשע עמו, באה גם מלכת שבא מארצות תימן, בחיל כבד ובגמלים נושאים זהב ובשמים ואבן יקרה. ויקדם המלך את פניה בכבוד גדול, ויגד לה את כל חידותיה אשר חדה לו. ותשמע מלכת שבא את דברי לכמתו ואת משפט הצדק אשר ישפוט את עמו, ותרא את עֹשר כבוד ביתו ואת טוב טעמו, ולא היה עוד רוח. ותגד לו בפה מלא, כי לא הֻגד לה החצי מאשר ראו עיניה. ותכבדהו בכל לבה, ותתן לו מנחה מאה ועשרים ככר זהב ואבן יקרה ובשמים אשר לא באו עוד כמהם בארץ ישראל, וגם שלמה נתן לה מתנות ביד המלך ותשב לארצה לשלום.

ואחרי כלות שלמה לבנות את בית ה' ואת בית המלך, בנה ביד עבדיו אשר מיתר הכנעני והאמורי את המלוא וחומה עזה ובצורה לירושלים מסביב60, וערי מסכנות לאצור בהן בר ואת חצר אשר בצפון הארץ, אשר היתה יתד תקועה לישראל בימי ססרא, ואת מגדו אשר למשה, ואת גזר העיר אשר שרף פרעה חתן שלמה על הכנענים באש, ואת בית חורון תחתון אשר על הגבול בין אפרים ובין בנימן, ואת בעלת אשר בנחלת דן. ויחזק שלמה על חמת צובה אשר מצפון ארצו, ויבן שם בצפון את תדמור, במקום עינות מים ועצי תֹמר. על כן נקראה בפי היונים פַּלְמִירָה, כי לתֹמר יאמר פַּלָמָה בשפת יון, וירב לבנות בתי חמדה גם בלבנון. ויבן דרכים סלולות בכל הארץ אשר תצלחנה למהלך סוסים מרכבות ועגלות61. ויבא אל המים מעין עיטם אשר מנגב לירושלים העירה, ויכלכל את הארץ בכל מחסוריה. ויהי שלמה מלך חכם עושה חיל מאין כמהו, וישם את עיניו רק בקרב הארץ פנימה להעשירה ולהצליחה ויאהב לעשות גם משפט וצדקה בקרב עמו כדוד אביו.

אך הבזבוז הרב, התענֻגות וחמדת הגוים אשר נטה לבו אליהם, הביאו קדחה על ממלכתו. ועל כל אלה הכשילו הנשים הנכריות הרבות אשר לקח גם את כה ממלכתו. ועל כל אלה הכשילו הנשים הנכריות הרבות אשר לקח גם את כח מלכותו, כי כבד עֻלן על העם מאד. אף לקחו את טעמו לעת זקנתו, עד כי עיפה להן נפשו, ויתן להן את כל שאלתן מבלי התבונן הטובים מעשיו בעיני עמו ובעיני תופסי תורת אלהיו. ויהי המעט כי נשא לו נשים ופלגשים אין מספר, גם מן העמים אשר לא יבאו בקהל ישראל, וימלא את ידן לבנות במות לאלהיהן ותקֵמנה במות על הר המשחה, הוא הר הזיתים מימין, לעשתֹרת שקוץ צידונים לכמוש שקוץ מואב, ולמלכם תועבת בני עמון, ויסר מאחריו לב הנביאים. והמחשבות אשר עלו על רוחו בימים ההם, והארחות העקלקלות, אשר לרגעים תעה לבו בהן ואשר עד מהרה ישוב מהן אל דרך הישרה, בהיות עצם לבו טהור גם בעת ההיא, עלו על ספר הקהלת62.

ונתן הנביא לא היה עוד בימים ההם, ויהי אחיהו איש שילה לראש הנביאים. הוא החל להוסיף מראה עינים63 על דבר שפתים בהנבאו אל העם. ויהי לחק לנביאים ימים רבים למן היום ההוא, לעשות מעשים רבי עליליה לעיני העם, למען הביע במראה עינים את אמון לבם. ויֵעַרֵץ אחיה השילוני את בית דוד אשר כרת ה' את בריתו עמו, ואת ירושלם אשר בחר בה ה' לשום את שמו שם. אך למראה מעשה נשי המלך הנכריות, אשר דמו להֵבל באולתן ובפחזותן את כל מעשה עלי לשמואל, שאול ודוד, אשר עשו להעביר את האלילים ואת אלהי הנכר מן הארץ, נצתה כאש קנאת ה' צבאות בלב אחיה הנביא. ויבֹא אחיה64 אל שלמה ויוכיחהו תוכחה קשה על בלי שמרו את ברית ה' וחקותיו, ויבא לו, כי קרוע יקרע ה' הממלכה מיד בנו ונתנה לעבדו, ורק שבט אחד ישאר בידו, למען דוד ולמען ירושלם, והיה שמו מלך, וממשלתו ממשלת נשיא. ולא שת שלמה את לבו לדברי הנביא. ובתוך שרי הנצבים אשר לשלמה היה איש, ושמו ירבעם בן נבט לבית אפרים מעיר צררה. וימת עליו אביו בעודנו ילד, ותגדלהו צרועה אמו, ויגדל הילד ויהי לנער, ותנתן לו פקודה מיד שרי המלך לעמוד על הבונים את המלוא הסוגר את פרץ עיר דוד. וירא שלמה את הנער כי גבור חיל עושה מלאכה הוא, ויפקד אותו לנציב על אפרים ומנשה, וימצא חן בעיני העם, כי הטיב את מעשיו. ויהי בצאת אחיה מאת פני שלמה, וימצא את ירבעם יוצא מירושלם, ויקרב אליו, ויתפש בשמלתו החדשה אשר עליו, ויקרעה לשנים עשר קרעים, ויתן את העשרה ביד ירבעם ויאמר: “כה אמר ה' הנני קֹרע את הממלכה מיד שלמה, ולקחתי המלוכה מיד בנו, ונתתי לך את עשרת השבטים, ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדוד עבדי בירושלם, העיר אשר בחרתי לי. ואענה את זרע דוד אך לא כל הימים. והיה אם תשמע את כל אשר אצוך והלכת בדרכי והייתי עמך”. אך ראשית מעשה ירבעם היה לבלתי שמוע אל אשר צוה ה' ביד הנביא, כי אך הַפְנֵה הִפנה את שכמו מאתו, וילך ארצה אפרים וירם יד במלך65, ויסת את בני אפרים לפשוע מתחת יד בית דוד בעוד שלמה חי, אף כי דבר הנביא היה אליו, כי מיד בן שלמה תקרע הממלכה ולא מידו. ויט אליו לב בני אפרים, אשר צרה עינם בבית יהודה מאז. וישמע שלמה את הדבר הרע הזה, וישלח את מלאכיו להמיתו וימלט ירבעם ויברח מצרימה.

בימים ההם החלו להֵראות בקיעים בבית ממלכת ישראל, כי מת פרעה חתן שלמה המֹלך בצוען במצרים התחתונה, מבלי להיות לו ניר במצרים עוד, כי לא ישב בנו על כסא אחריו. וימלוך תחתיו איש זר לו, ושמו שישק66 אשר שם כסאו בעיר פִיֶבֶסת, ותרע עינו בממלכת ישראל, אשר לא היתה נופלת בעת ההיא בגדלה וברחבה ממלכת מצרים העתיקה. ויחרוש עליה ועל שלמה מלכה רעה. ויקם שישק את אדר בן מלכי אדום לשמן לשלמה ולארצו. וזה דבר אדר האדומי: בהכות יואב את כל זכר יוצא צבא באדום, ברח אדר בן המלך ואנשים מעבדי אביו עמו, דרך פארן מצרימה, ואדר נער קטן בעת ההיא. ויאסף אותו פרעה, ויתן לו בית ואחזת נחלה ויכלכלהו בכל מחסוריו. ויהי כאשר גדל ויהי לאיש ויתן לו את אחות אשתו לו לאשה, ואת בנו אשר ילדה לו גדל פרעה בתוך בני המלך. ויהי אחרי מות דוד ויואב ויפצר בפרעה לשלחהו אל ארצו, ולא שמע אליו פרעה, כי ידע, כי יהיה למוקש לשלמה חתנו ובעל בריתו, ויעצרהו פרעה עמו כל ימי חייו, ויהי כאשר עלה שישק על כסא מצרים, וישלח את אדר וישליחהו בשלמה איש עברתו. וירא אדר, כי באדום ארץ אבותיו לא יעשה חיל וילך אל ארץ ארם, וישת ידו עם רזון בן אלידע, אשר ברח מאת אדוניו הדרעזר מלך צובה בימי מלחמת דוד, ויהי רזון שר גדוד משוטט בארץ כל ימיו. וימלכו עליה ויהי המעט מארם, כי פשעה מתחת ידי ישראל, ותהי לשטן לשבטי ישראל כל יתר ימי שלמה67.

ויהי בחרוש שישק רעה על שלמה, וישמח לקראת ירבעם בן נבט אשר ברח מצרימה ויאספהו אל ביתו, ויחזק את ידו להתיצב לשטן לו לעת מצוא. וימת שלמה (2782 – 979) בשנת ארבעים למלכו על ישראל, ויקבר עם אביו בעיר דוד ויעלו סופרי הדור ההוא את כל העתים העוברות עליו, ואת רֻבי חכמתו על ספר אשר קראו לו ספר דברי שלמה68. ויכתוב נתן הנביא את דברי ימי שלמה הראשונים, ואחיה השילני ויֶעְדו ההֹזה69 כתבו את דברי ימיו האחרונים. אך הספרים האלה ככתבם וכלשונם אבדו ואינם, ולא נמצאו עוד מדברי ימי המלך הזה בלתי אם הדברים הכתובים בספר המלכים ובספר דברי הימים אשר בכתבי הקדש. ויגדל שם שלמה מאד, וחכמתו הגדולה ושלותו הרבה היתה למופת ולמשל בישראל, לדור דורים. וככל אשר רבו הדורות, כן רבו השמועות הנפלאות בפי העם על גדולתו, על עשרו ועל תפארתו ויצא לו שם בכל גויי הארץ, ככל אשר יצא על אלכסנדר מקדון היוני. אך גם בדבר הזה יֵרָאה מה שונה רוח בני ישראל מרוח בני יון מבחר יתר עמי הארץ. כי תחת אשר אלכסנדר האדיר היוני עשה לו שם בחרבו השנונה אשר בה דכא גוים רבים, ובחרבן אשר החריב מרחבי ארץ, ובשלל העמים אשר נשא, ובחרדת מלכים אדירים אשר רגזו מפניו, עשה לו שלמה שם בשלום הרב אשר היה לו מכל עבריו מסביב, ובטובה אשר הרבה בקרב ארצו ובכשרון המעשה ותבונות כפים אשר למד את יד בני עמו, ובמתנות הגדולות, אשר לא מפחד אויב הביאו לו רזני ארץ, כי אם למען שמוע חכמתו, ובאהבת המלכים אשר מסביב, אשר ששו לבא עמו בברית. ואת ערך המלך החכם הזה הכירו בני עמו, גם מבעד לחטאות אשר בהן העיבו את אור פניו הנשים הנכריות, ויחזיקו, כי “בגוים הרבים לא היה מלך כמהו ואהוב לאלהיו”70, ועל השלום אשר החזיק בו ויתכבד בו כל ימיו, נחשב בעיני הדורות, כמלאך ה' המֹלך בשמו וברוחו, ויאָמר לו: “המלך שלמה: מלך שהשלום שלו”.

  1. דהי"ב א‘, ב’ – ג'.  ↩

  2. בעל דברי הימים חותם את תשובת שלמה בגבעון ובירושלים היתה חגיגת חנכת כסא המלוכה.  ↩

  3. ראשית דברי אדוניה לבת שבע (מ“א ב', ט”ו) תעידנה, כי לא מחל עוד את המלוכה בלב שלם, אף כי בתוך כדי דבור שנה את טעמו.  ↩

  4. דבר זה עולה מדברי שלמה אשר כלל אותו עם אביתר ויואב (כ"ב).  ↩

  5. עיין אברבנאל מ"א ב‘, ה’.  ↩

  6. מן הכתוב (ש“ב ט”ו, כ"ד) עולה ומתבאר עז צדוק ורפיון אביתר, כי צדוק היה עקר ואביתר טפל. ובעל סדר מוסר לנו לאמור "בברוח דוד מפני אבשלום… ונסתלק אביתר מן הכהונה הגדולה ונכנס צדוק תחתיו (ס“ע י”ד) ואם לא נסתלק כל עקר, כי כבר נזכר אחרי כן במספר שמות שרי המלך (ש“ב כ', כ”ה) ברור הוא כי נתמעט מכבודו.  ↩

  7. שני המקומות קרובים הם (נחמיה י“א, ל”ב.  ↩

  8. ש“א ב', כ”ו – ל"ו.  ↩

  9. על כן נסמכה פסקת “והממלכה נכונה ביד שלמה” למיתת שמעי (מ“א ב, מ”ו).  ↩

  10. דהי“א ה', ל”ה – מ‘. ט’, מ“א – מ”ד. ועיין מוצא דבר “יחס בית שאול” בח"א.  ↩

  11. ויוסיפוס (קדמ' 3, 5 ||| V) מודיע בשם מְנַגְדֵר וּדְיוֹ ( ( DIOSסופרי צר הקדמונים כי חכם צר אחר עבידימון שמו היה מן החכמים המתוכחים עם שלמה.  ↩

  12. מ"א י‘, א’.  ↩

  13. וידבר על העצים מן הארז..עד האזוב וידבר על הבהמה וג' (מ“א ה', י”ג) יאמר ממש על המליצה אשר קראו קדמונינו “שיחת עצים ועשבים שיחת חיות ובהמות” (סופרים ט"ז, ט') אשר מנו בתוך שאר מיני שיחות. שיחת הרים וגבעות… שיחת שדים (שם). אך מפסוקנו זה אינו עולה, כי אם שיחת עצים ועשבים ושיחת חיות ובהמות בלבד. ואם נתבונן היטב בכתבי קדשנו, יצא לנו, כי שיחת עצים היתה העתיקה בכל מיני השיחות הנוהגות בישראל, כי כן מצאנו אותה בימי השופטים (שופטים ט‘, ה’ – ט"ו). ובימי המלכים (מ“ב י”ד, ט'. דהי“ב כ”ה, י"ח) ושלמה הרחיב את מין מליצת המשלים. וקרוב הוא מאד, כי ספר משלי שלמה הוא ספר תוצאות המוסר והמשלים האלה, אשר לא נמסרו לנו.  ↩

  14. דבר זה נמצא בכה“ק, כי מלת ”ואזן“ קהלת י”ב, ט', הוא מבנין פִּעל על שרש הַאְזֵן ופירושה הרבה להאזין, שם לב להאזין “משלים הרבה” לבד מאשר חקר ותקן משלים הרבה מדעת עצמו. – על שה"ש משלי קהלת נדבר בהרחבה במקום אחר.  ↩

  15. מ"א ג‘, ה’ – ט'.  ↩

  16. י"א:  ↩

  17. ש“ב ח', ט”ו.  ↩

  18. שם דוד לא זז כמעט מפי שלמה ובדברי שלמה שבספר מלכים נזכר שם דוד שבע עשרה פעמים.  ↩

  19. מ"א ג‘, ג’.  ↩

  20. כ"ח.  ↩

  21. מליצת קדמונינו: אמר שלמה אני ארבה וא אסיר… אני ארבה ולא אשיב… (סנהדרין כ"אJ מסמנת בדיוק נכון ובטוב טעם את מחשבות שלמה אשר ירש לב מלא אהבה לקדשי ישראל מדוד אביו.  ↩

  22. פרעה זה היה נקרא בשמו המיוחד SUSENES ועיר ממלכתו היתה צוען והוא היה האחרון בבית מלכות האחת ועשרים (עיין גראץ 307 הערה).  ↩

  23. מליצת “לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי: נאוו לחייך בתורים” שה"ש א‘, ט’ – י'. הנתונה בפי רועה המים ושאי אפשר לה להאמר על פרעה עצמו היושב בארץ רחוקה, כי אם על רכבי בת פרעה, מביעה את רושם, אשר עשה הפאר הזר בלב העם. והרועה בתמימותו מתלוצץ על רעיתו תמתו, כי בהלקחה לבית המלך ובהנתן עליה עדי עדים, לא נוסף עליה יפי נותן חן, כי אם יפי. סר טעם שאינו נאוה לרועה תמימה ובת חורין.  ↩

  24. דברים י“ז, ט”ז.  ↩

  25. לפי המסופר בספר מלאכים (מ"א ה‘, ו’.) היו ארבעים אלף ולפי המסופר בדברי הימים (דהי“ב ט', כ”ה) היו ארבעת אלפים.  ↩

  26. מ“א ט', י”ט. דהי"ב ה‘, ו’. גראץ (324 ôהערה 2 ישער כי בית המרכבות וחצר סוסיה (יהושע י“ט, ה'. דהי”ב ד', ל"א.) שבערי שמעון היו מערי הרכב של שלמה. אך גם אפשר כי מימות הכנעני אשר ישב שם עוד לפני התנחל ישראל בארץ היה שמם כן. כי לכנעני היושב בעמק היו סוסים שם עוד לפני התנחל ישראל בארץ היה שמם כן. כי לכנעני היושב בעמק היו סוסים ורכב ברזל תמיד ונחלת שמעון ויהודה הלא היו בשפלה בארץ הכנעני  ↩

  27. מ“א ט', כ”ב. דהי"ב ח‘, ט’.  ↩

  28. עיין רש“י רד”ק ורלב“ג מ”א י‘, כ“ח. וברית מסחר זה היה בתחלת מלכותו ולא בסופו, כי אחרי כן שולחה רוח רעה בין מלכות ישראל ומלכות מצרים כאשר נראה אח”כ. ובס’ דבי"ב כתוב דבר זה בפרשה הראשונה.  ↩

  29. בדבי“ב ב', ט”ו. כתוב “רפסודות” ובמ“א ה', כ”ג. כתוב “דברות”. ולפי דעתנו רפסודות הוא שם העצם ודברות הוא שם הלוי ופירוש דוברות: הולכות, שטות, צפות.  ↩

  30. עיין כל “ נכרי ונכריה” בספר משלי ומצאת, כי פירושם אנשי זמה.  ↩

  31. בעניני הבית וביחוד בעיניני הבנין השתמרו גם בימי חכמי התלמוד דרך המצרית ודרך הצריה זו לעצמה וזו לעצמה “הצר הצורית” (מעשרות ג‘, ה’.) “סולם המצרי וסולם הצורי, חלון המצרי וחלון הצורי” (ב“מ נ”ח: ) ואם נדון על פי קרבת המקום, היו נמוסי מצרים נוהגים יותר בדרום ונמוסי צר בצפון.  ↩

  32. ישעיה כ“ב, ט”ו.  ↩

  33. ישעיה כ“ב, כ”ב.  ↩

  34. שם כ“א. ואין ספק, כי גם מלבד משמרת הבית היה כבוד שר הבית גדול בעיני אדוניו ודבריו נשמעים גם בכל דברי הממלכה. וקרוב הוא כי שררה זו באה לבית שלמה מפרעה מלך מצרים חותנו כי גם ביוסף נאמר: ”אתה תהיה על ביתי“ (בראשית מ"א, מ'.) וירכב אותו במרכבה המשנה (מ"ג) וישמיני לאב לפרעה ומושל (מ"ה, ה') ולאדון לכל מצרים (ט') ובשר הבית אשר למלכי יהודה כתוב ”מרכבות כבודך" (ישעיה כ“ב, י”ח) וממשלתך.. לאב ליושב ירושלים ולבית יהודה (כ"א)  ↩

  35. דהי“א כ”ז, א'. ועיין בספרנו לעיל צד 20.  ↩

  36. מ"א ד‘, ז’ – כ‘. ה’, ז‘ – ח’.  ↩

  37. ואולי היו עזריה וזבוד בני נתן הנביא.  ↩

  38. מפסוק מ“א, ה‘, כ’. עולה כי רצה שלמה להנחיל גם את בני עמו את הכשרון לכרות עצים, כי הרבה השתדל המלך החכם הזה לפתוח שערי מחיה ועושר לעמו, ועל כן בחר באחיו לעשות את המלאכה הזאת לטובתם ולא לטובתו. ולחנם המו מעי הסופר גראץ עליהם (313 I) כי עבודתם עבודה קשה מעין עבדות היתה. לא כן הדבר! ”מבני ישראל לא נתן שלמה עבד" (מ“א ט'. כ”ב), ובדברי גראץ בהערתו אין ממש. ולוא עלתה היו על לב שלמה לעשות לגדופים הרבה יותר מדבר הנשים הנכריות.  ↩

  39. קרוב ונראה הוא, כי לא שעבר שלמה את הכנענים עד אשר שת פרעה את ידו עמו להיות לו למעז.  ↩

  40. גראץ (311 I ) עורך לעבודת עבדי שלמה דמות מעין עבדות מצרים ומשתתף בצערם. אך אלו היה ממש כדבר זה, כי עתה לא דבקו בני עבדי שלמה בישראל ולא גלו עמם בימי צדקיהו, כי אם השתתפו עם דלת הארץ, אשר נתנו להם כרמים ויגבים (מ“ב כ”ה, י"ב), ולא התענו עמם אחרי כן לשוב עמם מבבל מתחלת ימי בית שני (עזרא ב‘, נ"ה. נחמיה ז’, נ"ז).  ↩

  41. “הנתינים” (עזרא ב', מ"ג) “בני עבדי שלמה” (נ"ה).  ↩

  42. ברור נאמר כי חירם שלח עם עצי הארזים גם את חרשיו לבנות את הבית לדוד (ש“ב ה', י”א) ובשלמה נסמכו בוני שלמה לבוני חירם (מ“א ח', ל”ב) כי זאת היתה כונת שלמה ללמד לעמו חרושת ומלאכת מחשבת.  ↩

  43. הארץ הזאת מעבר הירדן הוא אצל הלבנון (יהושע י"ג, ה') ולפי הנראה קרוב גבולה אל עמן (תהילים פ"נ, ה' ) ואל הירדן (עיין פסיקתא זוטרתא לר“ט. דברים ג', י”ז) והגבלים עשו חיל בבנין אניות (יחזקאל כ"ז, ט').  ↩

  44. תהלים כ“ד, א/. מעין מליצת ”השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" (ס“א ה', כ”ז) שאמר שלמה בעצם היום ההוא.  ↩

  45. תהילים כ"ד, ג'.  ↩

  46. ד'.  ↩

  47. ט‘ – י’. (תולדות ישראל) ה. 5 ח"כ  ↩

  48. מזמור ט"ו. ודומה לזה בדברי הנביאים (ישעיה ל“ג, ט”ו – י"ז).  ↩

  49. רק בדרך זאת אפשר לישב פרשת שרי שלמה (כ“א ד‘, ב’. ד'. ועיין דבי”א ה', ל"ו, ודברינו (בה"א 180)  ↩

  50. ב“ב ד'. ואת המקראות הרבים העושים את ביהמ”ק לעקר גדול לא נביא כי רבים הם, כי אם מעט הנמצא בענין זה בדברי רבותינו.  ↩

  51. ילקוט מלכים א' רמז קצ"ה.  ↩

  52. כלים א‘ ח’.  ↩

  53. זבחים קי"ט.  ↩

  54. הטיב גראץ להבחין את מליצת “נשק בית היער” (ישעיה כ"ב, ח'.) כי בית יער הלבנון הוא. אך מדוע שנה חכם זה את טעמו לתרגם את “נשק” הנפרט במתנות הבאות אל שלמה (מ“א י', כ”ה) “מאשום” (הערה 3 לגד'י 323 I )לא ידענו אם בשביל שכלי זיין אינם ראוים למתנה (הלא עד היום ראינו, כי נוהגות מתנות כלי המלחמה יקרים בין מלכים ושרים ואם בשביל שבלשון ערבית נקרא מאשום “נשק” יעיין נא מקראות אלה (מ“ב י‘, ב’. יחזקאל ל”ט, ט‘. תהלים ע"ח, ט’. ק“מ, ח‘. איוב כ’, כ”ד. ועוד ועוד) וראה כי נשק כלי מלחמה הוא. ולמה לנו לדחוק ולהתקשות ללכת אחרי המעוט במקום שהרוב מתקבל יותר על הדעת.  ↩

  55. יהושע י“ט, כ”ז. ויוסיפוס אמר כי “כבלון” בלשון צידון דבר שאינו מתקבל (קדמ' 3, 5 IIIV),ממליצה “ולא ישרו בעיניו” מ“א ט', י”ב.) נראה כי לא קבל חירם את הערים מיד שלמה ויוסיפוס (שם) ספר כן בתורה ודאי מוחלט. וקרוב הוא, כי יען כי ערים אלה היו רעועות, בנה אותן שלמה, ויושב בהן את ישראל ועל הערים האלה יכוון הכתוב האומר: “והערים אשר נתן חירם לשלמה בנה שלמה ויושב שם את בני ישראל” (דהי"ב ח‘, ב’) ויהיה פירוש “נתן” והחזיר. ופירוש “בנה”:תקן.  ↩

  56. ועיין גראץ 325 I וטוב מאד הדבר אשר החליט, כי סחורת שלמה אשר הלכה שמה היתה צרי גלעד, אשר כמעט שקלו משקלו זהב בימים ההם, או סחורות צור וצידון אשר קנה שלמה וישלח שמה, כי בחיטים ושמן אין צרך בהדו, כי רבים מינים אלה שם.  ↩

  57. דהי“ב מ‘, ד’. ושם כתוב: ”עליתו “ המפרשת היטב את מלת ”ועלתו" שבמלכים (מ"א י‘, ה’.)  ↩

  58. מ“א ט', כ”ה. ומתבאר היטב בדהי“ב ה', י”ג.  ↩

  59. מ“א י', י”ב. דהי“ב ט'', י”א. ושני מקראות אלה מתפרשים זה מזה.  ↩

  60. יוסיפוס אומר, כי מגדלים בנה שלמה על החומה אשר בצר אותה (קדמ' 1, 6, IIIV).  ↩

  61. קדמ' 4 7 IIIV.  ↩

  62. על ספרי שלמה נדבר בפרקים הבאים.  ↩

  63. קריעת השמלה לשנים עשר קרעים (מ“א י”א, ל'.) היא העלילה הראשונה שנעשתה ע“י נביא בשעת נבואתו ואח”כ רבו העלילות האלה ומעין דוגמה לעלילה הזאת, היתה גם קריעת מעיל שאול.  ↩

  64. עיין רד“ק מ”א, י“א. והיא מדברי רבותינו האומרים ”אחיה אמר לשלמה“. ובאחרונה אמר לו: ”יען אשר היתה זאת עמך“ (ס"ע, כ') וכון את סגנון נבואה קטנה זו אל דברי אחיה (ל“א – ל”ט) ועיין מוצא דבר ג' ”נבואת אחיה והבאים אחריו".  ↩

  65. אין ספק, כי ספור המאורע וזה הדבר וגו' עד סוף דברי אחיה (מ“א י”א, כ“ו – ל”ט) לירבעם, אינו כי אם באור לכפור “וירם יד במלך” (כ"ו) וא“כ היתה” הרמת יד " זו אחרי נבואת אהיה ודבר זה לא היה יכול להיות ביהודה, אשר דבקו בבית דוד גם אחרי שסרו מאחוריו כל שבטי ישראל, כי אם באפרים הצורר לבית יהודה ולבית דוד ואולי בשכם המקום המוכן לפורענות.  ↩

  66. סופרי העמים הקדמונים קראו לו: SEHESCHONK ויש אשר קראו לו ף SESONCHIS.  ↩

  67. “כל ימי שלמה” (מ“א י”א, כ"ה.) אי אפשר להיות כפשוטו, כי כבר כתוב בו “ושלום היה לו מכל עבריו מסביב” (ה, ד') “אין שטן וין פגע רע” (י"ח) וכל כן אני אומר על כרחי, כי “ויהי שטן לישראל כל ימי שלמה”. פירושו: כל יתר ימי שלמה וכל דבר אדר ורזין הסתום מאד בפרשה מתבאר היטב בספר יוסיפוס (קדמ' 6, 7 IIIV) כי כל ימיו היה אדר מפגיע בפרעה לפטרו ולשלחו אל ארץ אבותיו, ולא נעתר לו פרעה,וכשחטא שלמה נעתר פרעה להדר לשלחהו. אך באמת לא פרעה העוצר הוא פרעה המשלח, כי העוצר היה פרעה חותן שלמה והאוהב לו, והמשלח היה שישק השונא את שלמה. וטעם העוצר ביד חותן שלמה והשלוח ביד ששק, מתבאר ועולה מאליו. עוד יספר יוסיפוס שם, כי אדר ראה, כי באדום, אשר שם רב היה המצב, לא תמצא ידו לעשות לישראל מאומה, ועל כן התחבר על רזון וילכדו את המלוכה בארם. ובאמת כתוב כן גם בפרשת “וימלכו בדמשק”. משמע שתחלת לכידת המלוכה היתה מעשה שניהם. ודברי יוסיפוס, כי אדר היה מלך בארם מתקבל מאד, כי גם מלכי ארם שהיו אחרי כן נקראו “הדר” והדר שם אדומי הוא (בראשית ל“ו, ל”ט) ובפרשה שלפנינו נכתב אדר גם בא‘ וגם בה’א. ובאמת יש רמזים כי אדום וארם היו אוהבים ובעלי ברית.  ↩

  68. מ“א י”א, מ"א.  ↩

  69. דהי“ב ט', כ”ט.  ↩

  70. נחמיה י“ג, כ”ו.  ↩

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

לפריט זה טרם הוצעו תגיות