“המוות היכה בהם, בלי לשאול לגילם, כי אשמים היו בהיותם ילדי ארמניה”.

מתוך “הם נפלו”, שארל אזנבור, 1975)

שירי מסע בארמֶניה

יערה בן־דוד

אל תלכי

יערה בן־דוד

בָּתֵּי הַקָּפֶה הַתּוֹסְסִים בְּיֵרֵבַאן בַּלַּיְלָה

הוֹפְכִים בַּיּוֹם לְסִינְדְרֶלָה שְׁמוּטַת נַעַל וְעֹנִי מֵצִיץ

כְּמוֹ עַכְבְּרוֹשׁ מֵחוֹרֵי בָּתִּים.

רְחוֹב שָׁלֵם מֻכְתָּם צִבְעֵי כְּבִיסָה בָּרוּחַ

כִּמְעַט חֲצוֹת

בְּבֵית קָפֶה סָמוּךְ מַצִית קוֹלוֹ שֶׁל אַרַאם אֶת הַפָּנָסִים.

“אַל תֵּלְכִי,” הוּא שָׁר רַאבִּיז,¹

שֶׁהֲרֵי בִּלְעָדֶיהָ הוּא לְבַד בָּעוֹלָם.

וְאִם תִּשָּׁאֵר, מָה יִתֵּן לָהּ לְבַד מֵאַהֲבָתוֹ –

תור לגלידה

יערה בן־דוד

בַּתּוֹר לַגְּלִידָה בְּיֵרֵבַאן

אִישׁ שֶׁשְּׂעָרוֹ פֶּחָם יָרָה לְעֶבְרִי: אַתְּ אַרְמֶנִית?

כְּשֶׁהֵבִין שֶׁאֲנִי מִיִּשְׂרָאֵל, נִסָּה בְּיִידִישׁ

אַחַר חָתַךְ בְּאַנְגְּלִית רְצוּצָה:

מִמִּזְרָח כָּזֶה אוֹ אַחֵר, לֹא מְשַׁנֶּה.

אַתֶּם לֹא מַאֲמִינִים בְּיֵשׁוּ הָאֵל.

רָצִיתִי לְהַגִּיד קַיִן וְיָצָא לִי הֶבֶל

פּוֹעֵר פֶּה

גֶ’נוֹסַיְד וְהוֹלוֹקוֹסְט

וַאֲנִי פּוֹעֶמֶת בְּלוּז לִשְׁתֵּי מִלִּים עֲקֻדּוֹת

אֶבֶן בְּאֶבֶן

קָרְבַּן חַטָאת

קָרְבַּן אָשָׁם

בְּחָסוּת שְׁתִיקַת אֱלֹהֵי וָאֱלֹהָיו –

וְיָצָאתִי מִן הַתּוֹר

מִנֶּגֶד

יערה בן־דוד

שָׁם לְמַטָּה, בְּאַפְלוּלִית מַדְרֵגוֹת הַשִּׁחְזוּר,

כְּלִמַּת הַחַיִּים וְהַמַּתִים.

בָּאוֹר הָעַז שֶׁל שַׁלְהֶבֶת־תָּמִיד

הִתְכַּדְרֵר גּוּשׁ הַכְּאֵב שֶׁל מֵיסִיס¹ וְהַר נְבוֹ

וְהָיוּ לְאֶחָד.

אירוס ארמני / עוף החול

יערה בן־דוד

בְּגַן הַהַנְצָחָה בֵּין עֵצִים שׁוֹתְקִים

וּפִרְחֵי אִירוּס אַרְמֶנִי דְּמוּי צְלָב מִתְאַדֵּם בָּאֲוִיר הַיָּבֵשׁ

סְלִיל נִגּוּן אַיֶּכָּההה, אֵיכָההה, אַייייי

זִמְרַת הָאֹפֶל שֶׁל סִירַאנוּשׁ¹

נֶחְבֶּטֶת, מַכָּה, מַצִיתָה צַמְּרוֹת עֵצִים,

נוֹסֶקֶת מִתְּהוֹם נֵצַח, מַתִּיכָה נְהִי בִּנְהִי, דָּם בְּדָם,

וְקָמָה מֵאֵפֶר.

טעימה מארץ זבה

יערה בן־דוד

בַּשׁוּק שֶׁל יֵרֵבַאן

הָרוֹכְלִים בְּדוּכְנֵי הַפֵּרוֹת הַיְּבֵשִׁים

אֵינָם מַכְרִיזִים עַל מַרְכֻּלְתָּם.

הֵם מַפְצִירִים בְּשָׂפָה זָרָה כְּבוּשָׁה

נִדְלֶקֶת וּמִתְרַפָּה.

הִנֵּה מִשְׁמֵשׁ וְשָׁזִיף בֵּין אֲגוּדָל אֶצְבַּע וְאַמָּה

וְעַל הַלָּשׁוֹן, לֹא בִּמְשׂוּרָה

לְפָחוֹת טְעִימָה אַחַת מֵאֶרֶץ זָבָה

מְתִיקוּת צוֹרֶבֶת, זֵעַת עֹנִי מְיַסֵּר

תחת רגלַי בְּשַׂר התות

יערה בן־דוד

שְׁבִיל רֵיחַ הַבָּשָׂר הַשָּׂרוּף

וּמוּסָה דַאג הַתָּלוּל לְחוֹף הַיָּם

אֲבָל עַל גְדַת אֲגַם סְוַאן רֵיחַ הַקָּפֶה הֶחָזָק

וּמוֹכֶרֶת, כַּפָּהּ הָאַחַת עַל הָעוּגָה

וּבַשְּׁנִיָּה חוֹתֶכֶת פְּרוּסוֹת,

וְלִקּוּטֵי אֹשֶׁר עָפִיץ מִבְּרֶנְדִי אַרְמֶנִי אֲרָרַט

עִם טַעֲמֵי וָנִיל וְאַלּוֹן

מֵעִנְּבֵי אֲדָמָה אֲדֻמָּה גַּעֲשִׁית שְׁחֹרָה

דְּרוּכָה בַּגַּת.

זֵר מאתר ניצחון

יערה בן־דוד

מֵעֵבֶר לַגְּבוּל, כֹּה קָרוֹב

כֹּה רָחוֹק,

אִמָּא אַרְמֶנְיָה רוֹאֶה הַכֹּל מִגֹּבַהּ הַבְּדִידוּת

שֶׁל הָעוֹפֶרֶת וְהַבְּרוֹנְזָה שֶׁלָּהּ,

מְבַטֶּלֶת כָּל אֶפְשָׁרוּת בִּלְתִּי נִרְאֵית.

זֵר לְרֹאשָׁהּ,

חֶרֶב בְּיָדָהּ לְרֹחַב גּוּפָהּ כְּמוֹ מַעֲקֶה

מֵאֶרֶץ אַחַת לְאַחֶרֶת,

מֵעָם לְעָם,

הֶפְקֵר תַּחַת שֶׁמֶשׁ צְהֻבָּה,

דַּם הַיַּיִן הָאָפֵל, אַחֲוַת סֵבֶל וְחֶסֶד

מִבָּצִיר יָשָׁן.

אֶרֶץ קְטַנָּה בִּמְעֵי הַדָּג.

שטיח ארמֶני

יערה בן־דוד

א

בַּדֶּרֶךְ לִשְׁטִיחֵי מֶגֵרִיאַן, בְּנוֹף הָרִים עֵירֹם

מְדֻבְלָל יְרַקְרַק דַּק לְלֹא נֶפֶשׁ חַיָּה,

הִכּוּ בִּי חַלּוֹנוֹת עֵינַיִם דְּהוּמוֹת

שֶׁל בָּתִּים אִלְּמִים, רַעֲפֵי פַּח סָבִיב

כְּצֹּאן בְּאֵין רוֹעֶה.

ב

וּבָאֵלֶּם הַנִּסְדָּק קָמוּ מֵעִצְבוֹנָם שְׁנֵי קִרְעֵי גַּעְגּוּעַ שֶׁהִתְאַחוּ

בַּשָּׁטִיחַ הַתָּלוּי לְרַאֲוָה כְּמוֹ הַתְּלוּיִים

על חֶבֶל בַּטֶּבַח הַגָּדוֹל.

שֶׁסַע לְאָרְכּוֹ שֶׁל הַשָּׁטִיחַ וּמִלִּבּוֹ יָמִינָה וּשְׂמֹאל,

וְיַד אִמָּא מֶרִי בַּדָּבָר,

אוֹרֶגֶת בַּכִּישׁוֹר תָּאֵי עֶצֶב שְׁתִי וָעֵרֶב

וְלִפְנֵי בּוֹא הַשּׁוֹחֵט בּוֹצַעַת בְּסַכִּין חַדָּה כְּמוֹ צֵידָה לַדֶּרֶךְ

מַחֲצִית הַשָּׁטִיחַ לְבִתָּהּ הַבְּכוֹרָה וּמַחֲצִית לְבִתָּהּ הַצְּעִירָה,

חֵלֶק כְּחֵלֶק, הַיְנוּ־הָךְ אִם קָמֵעַ

אוֹ סִימָן מְזַהֶה, פֶּן יְפוּצוּ לְכֹל רוּחַ

וְיֹאבְדוּ זוֹ לְזוֹ בַּהֶפְקֵר.

שָׁנִים חָלְפוּ. אִמָּא מֶרִי לֹא שָׁבָה מִמּוֹתָהּ.

רַק בְּנוֹתֶיהָ וּשְׁנֵי קִרְעֵי הַשָּׁטִיחַ שָׂרְדוּ לְסַפֵּר

בְּעֵרָה איטית

יערה בן־דוד

וְעַד שֶׁהִנִּיחוּ לָהּ חוֹמְסֵי עַפְרוֹת זְהָבָהּ

וְנוֹשֵׁי נָשֶׁיהָ הַיָּפוֹת,

נְהִי הָיָה מִתְנַחְשֵׁל מִן הַגֵּיאָיוֹת,

דִּבּוּר מֻכֶּה עַל פֶּה

שָׁב רֵיקָם.

בְּכָל זֹאת לֹא חָזַר הַמַּבּוּל לְטַהֵר

וְרִיב הַלְשׁוֹנוֹת נָמוֹג לְתוֹךְ עַצְמוֹ.

בְּשׁוּק טַאשִׁיר מוֹכְרִים רִמּוֹנֵי דָם מְפֻלָּחִים בַּשֶּׁמֶשׁ

וְקַבְּצָנֵי הָאֶתְמוֹל דּוֹרְכִים עֵנָב שָׁחֹר עֵנָב יְרַקְרַק

לְזָהֹב־אָדֹם בּוֹהֵק עָלוּם –

מַתֵַּת לִבָּם שֶׁל מְנֻשְּׁלִי אֶרֶץ

לִבְנֵי עַם גּוֹלֶה אַחֵר

כתם דְיו, תקרת שמים

יערה בן־דוד

שְׁנַיִם־שְׁנַיִם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה בַּאֲרָרָט

כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הָיוּ פְּתוּחוֹת בַּבְּרִיאָה הַחֲדָשָׁה.

אָדָם, חַוָּה וְהַנָּחָשׁ, רֹאשׁ מֶדוּזָה עַל צַוָּאר,

גַּם מִלִּים בַּחֲלֵב שְׂפַת אֵם

שֶׁלֹא יְאֻכְּלוּ בְּכַחַשׁ פֶּה

בִּדְעֹךְ זַעֲקַת הַהוֹלְכִים

שְׂרִידֵי הַתֵּבָה לֹא נִמְצְאוּ

אֲבָל קֶשֶׁת בֶּעָנָן מֵעַל הָהָר הַכָּבוּי

חִדְּשָׁה אֶת חֶסֶד הַחַיִּים שֶׁהִשְׁתַּפְּלוּ

כֶּתֶם דְּיוֹ עַל תִּקְרַת שָׁמַיִם

לא במחול החרבות

יערה בן־דוד

הֵם הָיוּ שְׁכֵנִים טוֹבִים שֶׁלָּנוּ בְּבַּגְדָד,

הָמְתָה אִמִּי בְּגַעְגּוּעֶיהָ, שְׁלֹשָׁה עֲשׂוֹרִים אַחֲרֵי,

עַל הָאַרְמֶנִים הָהֵם, אֲסוּפֵי כָּנָף בְּחֵיק זָר,

וְאֵיךְ בְּעֵינַיִם מְצֹעָפוֹת בֵּרְכוּ אֶת הוֹרֵי לְשָׁלוֹם

בַּיּוֹם בּוֹ פִּשְּׂקוּ כְּנָפַיִם לְמוֹלֶדֶת אַחֶרֶת.

שָׁנִים אַחֲרֵי נִמְצְאָה בִּמְגֵרַת הָאָרוֹן בְּחַדְרִי

תְּעוּדַת גַּן הַיְּלָדִים הַגְּנוּזָה, מְעֻטֶּרֶת

סֶרֶט אָדֹם כְּרִמּוֹנֵי דָּם

שֶׁהֶעֱנִיקָה לִי בִּנְשִׁיקָה הַגַּנֶּנֶת סִיט נוּאֵלִי מִן הָאַרְמֶנִים.