דעת העבר – הדרך אל העתיד.

הקדמה

אנשים רבים חסרות להם, מסבות שונות, הידיעות הכלליות, היסודיות, הדרושות לבן־אדם תרבותי ושבלעדיהן קשה להבין הבנה נכונה את המתרחש בחיים ובטבע וקשה לתפוס עמדה נכונה כלפי תופעות החיים.

הספריה “תמצית” באה למלא את החסרון הזה. במשך הזמן תופיע שורה שלמה של ספרים קטנים, עשירי תוכן, בבחינת מועט המחזיק את המרובה, אשר יתנו לקוראים מושגים כלליים, אוביקטיביים וברורים על נושאים היסטוריים, מדעיים ואמנותיים, באופן שטתי, בצורה תמציתית, קלה ונוחה ובמחיר השוה לכל נפש, ־ בכדי לאפשר לכל אחד ואחד להשיג ניבו (גובה) תרבותי כללי באופן קל ונוח לו, לעוררו להרחיב את ידיעותיו ולעזור לו לחדש את ידיעותיו הכלליות, היסודיות, שרכש לו מכבר.

הדעת בחיים – כשמן במים: סופו לצוף ולעלות למעלה, כי דעת משמעה אופק רחב, כוח ושלטון. צרות, פגעים, אסונות וחיים אומללים – מקורם, בעיקר, בחוסר דעת.

יתרון האדם על בעלי־החי – כשרון זכרונו להיות רושם ומנצל את נסיונות חייו הוא ואת נסיונות חייהם של האחרים, להסיק את המסקנות ולקבוע את החוקים הטובים לו, להשתמש באמצעים מתאימים ביותר לשפור חייו הפרטיים והתרבותיים ולהמנע מכשלון, כי אין חכם כבעל נסיון ואיזהו חכם, ־ הלומד מנסיונותיו שלו וכן מאלה של זולתו.

אין לך ספר נסיונות יותר עשיר, יותר מועיל לפרט ולחברה מספר להיסטוריה כללית, המתאר ומבאר לפני הקורא את פרשת התהוותם והתקדמותם של העמים, המדינות, התרבויות והחברות השונים – את התפתחות האנושות כולה, המלמד אותנו להכיר את האפשרויות ואת הכוחות הדינמיים, התמידיים הפועלים בטבע ובחברה ואת השגיאות הפַטַליות, הקשות, שעלו לבני־האדם ביסורי־נפש ובנהרי נחלי דם לאין שיעור ושעלינו, איפוא, להזהר מלחזור עליהן ומלהכשל בהן.

על ידי הקריאה והעיון בהיסטוריה, אנו מצליחים למצוא את שביל הזהב הנכון, שבו עלינו לצעוד ולהתקדם להבא בחיינו הפרטיים, המדיניים, החברותיים והתרבותיים.

על יסוד כל האמור בזה בחרתי לכן בתור נושאי הנוכחי, בהיסטוריה הכללית ובהתחשב עם הסבך הבין־לאומי, השורר כיום בעולם, הרי נושא זה נמצא, לדעתי, עוד יותר אקטואלי.

חובתנו כלפי עצמנו, כלפי עמנו וכלפי האנושות כולה – להשיג ולהחזיק ניבו תרבותי כללי ולהרחיב את אופקנו ככל האפשר, שכן הדעת אין כמוה חבר נאמן ונשק מצוין בנסיונות החיים, להעלות אותנו על דרך המלך, המובילה לחרות גופנית, כלכלית ורוחנית, ־ לחיים מאושרים.

מצאתי לנכון להכניס גם כמה חדושים לגבי רוב השטות, שלפיהן מחברים את ספרי ההיסטוריה הכללית בהיקף לא רחב ביותר, ־ ככה, למשל, הכנסתי גם את דברי ימיהם של הסינים והיפנים, הדגשתי את חשיבותה של דעת ההיסטוריה הכללית מנקודת מבט שפור העתיד, טפלתי במדה מתאימה גם בדברי ימיה של הממלכה הרומית המזרחית, כמו כן הארכתי לפעמים בכונה ביחוד בפרקים המענינים אותנו מקרוב, כמו עניני היהודים, האנגלים, הערבים ובמקומות, שאפשר לראותם כיסודות ראשונים להתפתחות הדמוקרטיה והמשטר המדיני, החברתי והתרבותי הנוכחי.

אסיר תודה אהיה בעד כל הערה אוביקטיבית, נכונה מצד הקוראים הנכבדים, שאשתדל להשתמש בה במהדורה הבאה.

בחבור ספרי זה השתמשתי בין השאר בספרים אלה: ולס, רובינסון, ריגר, צ’ריקובר, ברור, טמס, זוטא ושטרנברג, גורין ורזניקוב, נדל, טריווש, בלקינד, חכם, פיקלר, צ’עה, צושלג, ז’ולדוש.

ירושלים, אדר א' תרצ"ח.

ד"ר אליהו בלנק

מבוא

בשם “ימי הבינים” רגילים לסמן את הזמן שמחורבן ממלכת רומי המערבית בשנת 476 לספה"נ (לספירת הנוצרים) ועד גלוי אמריקה בשנת 1492 לספה"נ.

אולם לשם תפישה יותר נוחה נכון יהיה להִסוג קצת אחורנית בזמן ולסדר קודם כעין סקירה קצרה על הממלכה הרומית וממשלתה, על מעלותיה וחולשותיה, כמו כן על התפתחות הכנסיה הנוצרית ועל תנודת העמים, שלא היתה עדיין הזדמנות לטפל בהן מקרוב.

מאורעות ימי הבינים החשובים ביותר היו – נדידת העמים, צמיחת האפיפיורות, התהוות עמי אירופה ויסוד מדינות לאומיות; התרבות העיקרית היתה תרבות דתית והמלחמות העיקריות היו מלחמות דתיות, כפי שנראה הלאה.

הממלכה הרומית וממשלתה.

שום עם בעולם לא הצליח ליצור בזמן העתיק אימפריה כה גדולה – משתרעת על ארצות, עמים וגזעים רבים ושונים, ־ בת־קימא במשך תקופה ארוכה של 500 שנה בערך ובעלת השפעה כה רבה על הדורות הבאים, כהעם הרומי.

גבולותיה של המממלכה הרומית, לפני נפילתה, היו: הנהרות ריין ודנובה, הים השחור, ארמניה, מוצא הנהרות פרת וחדקל, מדבר ערב, נוביה, סַחַרה והאוקינוס האטלנטי.

הממלכה הרומית, הקיפה לכן את דרום – ואת מערב אירופה (גם את בריטניה, חוץ סקוטלנדיה), את אסיה המערבית ואת צפון אפריקה, בלי שנויים מיוחדים, במשך זמן של כמה מאות בשנים והכילה בתוכה כמה עמים וגזעים שונים, כגון איטלקים, יונים, גלים, בריטים, מצרים, יהודים, ערבים ועוד.

סבות הצלחת הממלכה הרומית, למרות הממלכה העצומה הזאת ולמרות התרבויות השונות, הן:

משטר ממשלתי מסודר יפה עם פקידים רבים, מסורים בכל רחבי המדינה, שעינם על הכל ואין דבר נסתר מהם. הממשלה סדרה כמעט כל דבר וענין בחיים ואת סערת־רוחם של ההמונים העניים בערים הגדולות השקיטה ע"י זה, שנתנה להם לחם, בשר שמלות וכו' חנם, או בזול מאד וגם שעשועים (קֶרקסים) סדרה בשבילם.

הערצת ראש הממלכה, הקיסר, היתה לכעין פולחן דתי משותף בכל רחבי המדינה. תושבי כל מדינה ומדינה יכלו אמנם לעבוד את אלהיהם כקודם, אך היו חייבים, כאזרחים טובים, לקחת חלק גם בקרבנות הרשמיים שהעלו לראש הממלכה, כאלו נחשב בין האלים. הנוצרים מאנו להעריץ את צלמי הקיסר ונרדפו גם משום זה, כאלו אמונתם מתנגדת לאזרחות טובה.

הלגיונות האמיצים, אשר דִכאו כל מרד, הגינו על גבולות הממלכה בפני התפרצויות הברברים והבטיחו את השלום והבטחון בין עמי המדינה, שהיו לאברי גוף אחד וחדלו לעשות מלחמה ביניהם למשך תקופה ארוכה של יותר מארבע מאות שנה ומשום זה קראו לשלום ארוך זה “שלום־רוֹמי”.

למרות עול המסים, עריצות הפקידים וכו' למדו עמים אלה להעריך את יתרונות השלום על הריסות ואכזריות המלחמה, התפשרו לאט־לאט עם המצב, בחשבם את הממלכה הרומית לאדירה ובת־קימא לעד ובמשך זמן רב כמעט שלא עשו נסיונות רציניים להסיר את עול רומי מעליהם. אז הורו חז"ל: “הֱוֵי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו”.

החוק הרומי שרר בכל חלקי המדינה והשתדל לשמור על יסודות היושר, המשפט ואהבת הבריות באורח שוה לכל אזרח רומי ובזמן האחרון הגן גם על העבדים מפני אכזריות יתרה.

הממלכה הרומית לכל מלוא הקפה (בימי טרינוס 117־98)

השפעתו של החוק הרומי נכרת גם היום בהרבה מדינות התבל והוא נלמד גם כיום בהרבה אוניברסיטאות בתור יסוד ראשון ומסגרת של משטר וסדר חוקי ומשפטי.

הדרכים המתוקנות, אשר נתנו לחיילים את היכולת לעבור מהרה ממקום למקום והועילו הרבה להתפתחות המסחר.

המושבות הרומיות והמורים הרומיים הפיצו את התרבות הרומית בכל רחבי המדינה, עד כי עמים רבים, ביחוד תושבי גליה, ספרד, אפריקה הצפונית וכו', קבלו את לשון הרומים, את דרכיהם ונמוסיהם ונהיו לרומיים גמורים.

תושבי מושבות אלו התקינו גם שוקים, דרכים, גשרים, תעלות־מים, אמפיתיאטרונים, בתי מרחצאות וכו' והם היו, אשר הביאו ראשונה את הגפנים מדרום לגדות הריין והדנובה.

סבות התפוררותה של הממלכה הרומית וחורבנה. ואם למרות כל זה הצליחו שבטים גרמניים, פראים למחצה, הברברים – לפי כנוי הרומיים – בלי התאחדות מיוחדת מצדם ובלי קושיים מיוחדים, לשים קץ בשנת 476 לספה"נ לממלכת רומי המערבית, ־ היה זה לא מפני גבורתם המיוחדת, או מספרם הגדול, כי אם מפני הרקבון והירידה המוסרית שבחייה פנימה של הממלכה הרומית, ביחוד בתקופה האחרונה, כגון:

מלחמת אזרחים בגלל בחירת הקיסרים, היות וענין ירושת העצר לא היה מסודר והחיילים השתלטו על החיים הפוליטיים. הם הקימו והורידו את הקיסרים ולפעמים בחרו במקומות שונים בעת אחת בכמה קיסרים, שנלחמו זה בזה.

עול המסים העצומים להחזקת היכלי הפאר של הקיסרים ברומי ובקונסטנטינופוליס (קושטא בעברית) עם המון הפקידים ומשרתיהם ולהספקת “לחם וקֶרקסים” להמוני העם בכרכים.

המסים נגבו באכזריות גדולה ובלי צדק ומשפט, מה שהרס ביחוד את המעמד הבינוני וגרם להתמרמרות וגם להתקוממות, או לאדישות גמורה לגורל המדינה, בעוד שהעשירים התמסרו לחיי תענוגות והוללות, בטלה ושכרות.

משטר העבדות, שלפני נהגו הרומיים להפוך חלק גדול מתושבי חבל־ארץ שנכבש לעבדים. עבדים אלה נרכשו בהמוניהם ע"י בעלי האחוזות הגדולות, אשר עבדו באחוזותיהם עם מחנות שלמות של עבדים, גם עבודות־אדמה וגם עבודות־מלאכה שונות ואפילו בעסקי מסחר.

בעלי האחוזות הקטנות וכמו כן בעלי המלאכה והמסחר לא יכלו לעמוד אתם בהתחרות ונהרסו גם משום זה ממעמדם הקודם.

שנאתם את העבודה של הרומיים, שטת העבדות עושה את העבודה לא רק למיותרת בשביל בני־החורין, אלא גם משניאה אותה. היא יוצרת רגש, מושג, שהעבודה ראויה רק לעבד הנבזה.

ואם גם רצה כבר, או היה מוכרח מישהו מבני־החורין לעבוד, לא היה יכול לעמוד בהתחרות עם העבדים, שבעליהם היו משכירים אותם בזול לאנשים, שהיו זקוקים לפועלים ובהתחרות עם העבדים המשוחררים ובעל־כרחם ירדו לאט־לאט לשפל מדרגתם.

העבדים המשוחררים נשארו עוד תלויים מכמה בחינות לבעליהם הקודמים, שנקראו עכשו “פּטרונים”. על העבדים המשוחררים היה לעבוד בשביל הפטרונים ימים מספר בשנה, למסור להם חלק מפרי עמלם ולהשיג את הסכמתם לנשואיהם.

מפני כל זה נהרו רבים מבני־החורין, ביחוד בעלי־המלאכה והמסחר, לכרכים בתקוה – להשיג שם יותר הזדמנות לעבודה, או אפשרות קיום בעזרת לחם החנם, או הזול וכו' ונתוספו שם גם הם על המון העניים.

בכפר נעשו בעלי האחוזות הקטנות, שנתרוששו לאריסים, מחוברים אל חלקת האדמה, שמסר להם בעל הנכסים הגדול לעבדה ולשמרה. לא היתה להם הרשות להעתיק את מושבם מאחוזה לאחוזה, לעבור מרשות לרשות ומצבם היה דומה למצב המשועבדים בימי הבינים, כפי שנראה הלאה. הם לא היו לא עבדים ולא בני־חורין.

התמעטות האוכלוסים מפני המלחמות, המגפות והחיים הקשים, כשהאנשים נמנעים מקחת נשים ואין נפשם להרבות משפחות. גם זה החליש מאד את כוח המדינה.

כניסת שבטים גרמניים שכנים להתישב בהמונים בממלכה בתור קולונים (אריסים) – למלא בזה את חסרון הישוב והכנסתם גם לשורות הצבא.

בצבא למדום אמנות המלחמה, נתנו להם לשוטט בתוך המדינה ואחר כך שלחום שוב לביתם, מצוידים בידיעות מועילות.

במרוצת הזמן נתהוו בתוך הממלכה מחנות־צבא שלמות מהגרמנים תחת מצביאיהם הם ורבים מהם עלו גם למשרות חשובות במדינה. כל זה הקל מאד על הגרמנים להפיל את הממלכה הרקובה והירודה.

ירידה תרבותית ומוסרית. עם הדלדול הכללי בא גם דלדול הספרות והאמנות. הסופרים והאומנים היונים והרומיים הגדולים נשכחו כמעט כליל ובני־האדם היו סומכים על ספרי זכרונות בלבד.

המדינה הרומית לא העריכה כהוגן את המדע. היא העריכה יותר את העושר ומסרה את השלטון בידי העשירים בחשבה, כי אנשים חכמים אפשר לקנות, או לשאול בשוקי העבדים, כשיש צורך בהם.

הבערות וחוסר כוח־הדמיון היו עצומים. ראית הנולד לא ידעו וחסרים היו ידיעות גיאוגרפיות ואתנולוגיות (ידיעת העמים). לא ידעו כלום, מה נעשה ברוסיה, באסיה המרכזית ובמזרח ולא עשו כל הכנות אסטרַטגיות (צבאיות).

גם המצב הדתי היה שפל מאד. בני־האדם התיחסו בשויון־נפש לכל קדשי הדת, אם כי את הנוצרים רדפו באכזריות. גם בין הנוצאים גופא היה ריב ומדון בשל עיקרי האמונה החדשה, שלא הובררו עוד די צרכם.

העשירים התמסרו לחיי תענוגות והוללות. הם לא עשו כל התאמצות להביא את המון העם, ע"י למוד וחנוך, לידי השתתפות מדעת בגורל המדינה. התושבים הברברים לא הצטיינו באהבה יתרה לרומי ויש, אשר בעצם המלחמה, ברגעי משבר וסכנה, היו בוגדים ומתוספים גם הם על אויבי רומי.

התפתחות הכנסיה הנוצרית.

יסוד הדת החדשה הנוצרית היה המאורע החשוב ביותר בממלכה הרומית עם הערב שמשה.

קריאת הנצרות הביאה בשורת תקוה להמונים הנדכאים. הנצרות הכריזה, כי האלהים הוא אביהם. אשר שלח את בנו, ־ כריסטוס (המשיח, בשפה היונית) להושיעם ואם האמן יאמינו בכריסטוס ויתנו לב לעשות רק טוב, וכופר עוונם ומצאו בשמים, אחרי מותם, אושר וברכה עד עולם; בעוד שלפי מושגיהם הקודמים, בתור עובדי אלילים, היו גם חיי העולם הבא לרוב קיום עלוב ופגום.

ברבות הימים נלוו רבים אל העדות הנוצריות, עד שהיה צורך לפתח שיטה מסודרת של משטר הכנסיה, לפקח על החטאים ולהעניש את אלה, אשר המיטו קלון על דתם.

ככה התפתחה הכנסיה “הקתולית”, או הכוללת – המקיפה את כל קהלת המאמינים, נאמני הנוצרי, בכל שעה שהם ואליה חייבים להספח כל אלה הרוצים להושע תשועת עולמים.

בידי הקלֵירוס, שומרי משמרת הכנסיה (הכהונה הנוצרית) נמסרו הנהלת הכנסיה והדרכת חבריה – ההדיוטות, הקהלות הנוצריות.

בכל כרך רומי ישב הֶגמוֹן (בישוף, יורש השליחים) ובראש הקהילות של ערי־השדה עמד פרוּזבּט, זקן־כהונה, בעוד שהדִיָקוֹנים הכהנים הפשוטים שמשו בתור שמשים ושליחי־צבור בבתי התפלה והכנסיה.

להגמוני הערים הראשיות (רומי, קונסטנטינופוליס, אלכסנדריה, ירושלים, אנטיוכיה) של האפרכיות (מחוזות) הרומיות היתה השפעה מיוחדת על עניני הכנסיה ונקראו ארכי־הֶגמוֹנים (פטריארכים). הם יכלו להועיד את הגמוני האפרכיה למועצה, למען החליט בענינים חשובים.

הנוצרים הראשונים נרדפו בממלכה הרומית לא רק מפני שאמונתם היתה שונה מאמונת חבריהם, כי אם על מלחמתם נגד עבודת האלילים ונגד משחקי הגלַדיוטרים, על מאנם להעריץ את צלמי הקיסר ועל הנבאם בגלוי למפלת הממלכה הרומית. אמונתם נראתה כמתנגדת לאזרחות טובה.

רק בהתחלת המאה הרביעית, בימי קונסטנטינוס, הקיסר הנוצרי הראשון באה הטבה מיוחדת במצבם. קונסטנטינוס הכניס בשנת 325 בניצֵיאה, או ניקֵאה (בקרבת קושטא) את הכנסיה הנוצרית הכללית הגדולה הראשונה, שבה קבעו ב"אני מאמין" הניצאי את עיקרי הדת של הכנסיה הקתולית, ברוחו של אַתַּנַסיוּס, מנהיגם הגדול של הטריניטַריים, אשר הורו, כי האב, הבן ורוח הקדוש (האחדות המשולשת) הם שלש הוָיות נפרדות ועם זה הרי הם אֵל אחד.

לעומת זה הורו האריאנים, בני סיעתו של אריוּס מאלכסנדריה, כי כריסטוס הוא בן־אדם מושלם וקדוש, אבל הוא פחות מאלהים, הוא רק דומה לאלהים.

הבדל זה בין שתי הסיעות הנ"ל גרם למחלוקת רבה וקשה בין הנוצרים ולהתפרדות הכנסיה הנוצרית. את תורת אריוס קבלו ביחוד העמים הגרמניים, הגותים ועוד.

בכנסית ניציאה קבעו גם את יום הראשון ליום מנוחה בשבוע במקום יום השבת והעבירו גם את חג הפסח ליום אחר, בכדי לא לחוג ביחד עם היהודים.

האמונה הנוצרית יצאה אמנם מהדת היהודית, אבל במשך הזמן התרחקה ממנה, ביחוד בהשפעת השליח פולוס, הכנסיה הניציאית ועוד וקבלה השפעה גם מפולחני המצרים, הבבלים הקדומים וכו'.

הקיסרים שאחרי קונסטנטינוס והמושלים הבאים אסרו את עבודת האלילים העתיקה ובשים לב לתפקידי הקודש של הקלירוס, התחילו לחוק חוקים, אשר נתנו לקלירוס הנוצרי זכויות רבות־ערך, כמו שחרור מכמה עבודות הממשלה, מכמה מסים ונתינת הרשות לקבל נדבות.

חוקים ופקודות אלה נמצאים ביחוד בספר האחרון של הקודֶקס התיאוֹדוֹסיני, ־ קובץ גדול של חוקי הממלכה שנשלם בשנת 438.

כפירה היא, לפי קודכס זה, כל פעולה המתנגדת לתורות הכנסיה וכופרים הם האנשים אשר מלאם לבם להתנגד לתורות אלו.

אספות הכופרים מתפזרות בכוח ומוריהם נקנסים קשות. את הבתים, שהטיפו בהם את תורות הכפירה, מחרימה הממשלה, הספרים המכילים את תורת הכופרים (ספרי־מינים) חייבים שרפה פומבית וכל המסתיר ספר־מינים – חייב מיתה.

הקיסרים והמושלים הבאים עוד הוסיפו לתת לקלירוס יפוי־כוח וזכויות יתרות, ־ להעביר את מקדשי־הגלולים מן הארץ, לאסור על עבודת האלילים וגם לרדוף את כל אלה, אשר העיזו לסרב לתורות האדוקות של הכנסיה והם היו למופת לאחרים, ־ לבנות בתי־תפלה ולתמוך בידי הכנסיה בדרכים שונים.

ככה נתעשרה הכנסיה עושר לא־יאמן ורוָחיה גדלו מהכנסות כל מדינה באירופה. הכנסיה קיבלה גם זכות שיפוט במשפטים ידועים.

אחרי מפלת הממלכה הרומית המערבית, הוסיפה הכנסיה הקתולית להיות בא־כוחה של התרבות העתיקה ורעיונות הסדר והמשטר, היא נצרה את הברברים ומשלה בהם. הכנסיה שמרה על חיי הלשון הרומית והחזיקה בחנוך מעט בזמנים של בערות גדולה ביותר.

תנודת העמים.

כפי שראינו עוד בספר הראשון של ההיסטוריה הכללית שלנו, נתנו ההונים את הדחיפה העיקרית לתנודת העמים הגדולה, שהתחילה עוד בסוף הזמן העתיק ונמשכה כמה מאות בשנים.

ההוּנים, עם מונגולי באסיה התיכונית־צפונית, נדחקו מערבה ע"י הממלכה הסינית הגדולה והחזקה אז, אשר העתיקה, בהתחלת הספירה הנוצרית, את גבולותיה יותר ויותר מערבה, כלפי העמים הנומדים.

בדרכם לחפש מולדת חדשה לעצמם הגיעו ההונים כבר במחצית השניה של המאה הרביעית לספה"נ לארצות אירופה.

ההונים היו עם פראי, גבור וחזק, אוהב מלחמה ושואף לקרב. הם היו רוכבים מצוינים, אמיצי לב ואכזריים ומחריבים את הכל שבדרכם וגם במראם החיצוני הפילו פחד מסביבם, עד שנוצרה המימרא: “מקום בו תדרוך כף רגל ההוני – לא יצמח עוד עשב”.

קודם החריבו ההונים את מלכות האלנים, כנראה עם מעורב ממונגולים וגרמנים, בסביבות הנהר דון ברוסיה הדרומית של היום. אחרי כן הכו את האוסטגותים (גותים המזרחיים), שבסביבות הנהר דניסטר והכניעו עמים רבים וספחום למחניהם, עד שנהיו לכוח עצום, אשר הבהיל את עמי אירופה.

חלק מהעמים הנכבשים לא רצו להשאר בעול ההונים, נמלטו והסתערו על העמים השכנים והמריצו גם אלה, להמלט על נפשם ולחפש מסתור ומקלט בממלכה הרומית וזה גרם בעיקר לנדידת העמים.

את פסגת גדולתם השיגו ההונים בימי אטילה (453־435), מלכם הגדול, אשר כבש ארצות ועמים רבים ויסד ממלכה גדולה, שהשתרעה מהרי הקאוּקאז עד הנהר ריין ומהנהר דנובה עד הים הבַלטי. מרכזה של הממלכה ההונית היתה פַּנוֹנְיָה – הונגריה של היום.

אטילה חשב את עצמו ל"שוט האלהים", אשר קבל את חרבו ישר מאֵל המלחמה, בכדי לכבוש על ידו את העולם להעניש את האנושות החוטאת. גם הממלכה הרומית המזרחית שלמה מס לאטילה ונראה הדבר שעוד מעט ואירופה כולה עתידה לנפול תחת שלטון ההונים.

הסכנה המשותפת עודדה את הממלכה הרומית המערבית ואת העמים הגרמניים שבגליה לאזור את שארית כוחותיהם ולהתיצב יחד נגד האויב המשותף ובהנהגת אֲאֶטיוּס, המצביא הרומי המפורסם, הצליחו בשנת 451, בקרב נורא במשור הקאטאלוּני (גליה) להעמיד סייג לכבושי אטילה ולהציל את אירופה משלטון ההונים.

בשנה הבאה הופיע אטילה, בראש צבא עצום, באיטליה, הרס ושדד ערים רבות, ביניהן גם את אקוילֵיאה ונתן בזה דחיפה להיוָסדה של העיר וֶנֵדיג. הוא עלה גם על רומי, אבל קִדמַתהו מלאכות רומית עם האפיפיור ליאו הגדול בראשה, אשר בדבריו: “הלא כבשת כבר את העולם ועתה תראה שהנך הגבור הגדול ביותר – הכובש גם את עצמו וחוזר בשלום לביתו” – השפיע על אטילה לחונן את רומי, להסתפק במתנות היקרות שמסרו לו ולשוב לארצו. לא עברה השנה ואטילה מת מיתה חטופה (453).

אחרי מותו פרצה מריבה בין יורשיו בנוגע לירושה הגדולה. העמים הנכנעים התקוממו, הסירו את עול ההונים מעליהם והממלכה ההונית הגדולה נפלה מבלי קום. רבים מההונים נהרגו והנשארים נמלטו ומצאו להם מִפלט בערבות רוסיה של ימינו.

הגרמנים. על חורבות הממלכה הרומית המערבית יסדו מלכויות הגרמנים האריים, שישבו צפונה מהנהר דנובה עד הים הצפוני והבלטי ומהנהר ריין עד הנהר ויסטול.

הגרמנים נחלקו לעמים ושבטים רבים ושונים, כמו גותים, וַנדלים, לומברדים, פרנקים וכו', אבל אף פעם לא נתאחדו לעם אחד ומאוחד, אם כי דעת מוצאם המשותף איחדה אותם במדה ידועה.

הסופרים הרומיים מתארים את הגרמנים בתור אנשים גבוהי־קומה, לבושי עורות־החיות, בעלי שערות צהובות ועינים כחולות. הם היו גבורים, אמיצי לב ושואפי קרב והצטיינו בחייהם ובמנהגיהם הפשוטים. אופים העיקרי היה אהבתם את החופש וחסרונם העיקרי – נטיתן למשקאות חריפים.

הגברים התעסקו בעיקר בעסקי מלחמה, ציד, דיוג וגדול צאן ובקר, בעוד שאת האדמה עבדו ביחוד העבדים, הנשים והזקנים.

הגרמנים נחלקו למעמד האצילים, מעמד בני־החורין, מעמד המשועבדים (שנכנעו בלי מלחמה) ומעמד העבדים – שבויי מלחמה ופושטי־רגל.

הענינים החשובים ביותר, כמו מלחמה ושלום ועוד, היו נחתכים באספת כל האזרחים החפשיים. בעת השלום היו בוחרים ביניהם שופטים מתוך זקניהם, שנקראו בשם “גרַפים”, ובשעת מלחמה היו בוחרים באחד מטובי גבוריהם בתור שר־צבא – הרצוג וכשהצליח הוא במלחמה, היו בוחרים בו בתוך מלך – קוֹנוּנג, אבל שלטונו היה מוגבל.

הגרמנים עבדו לכוחות הטבע. האל הראשי היה אוֹדין או וודאן – אל השמים, השמש והאויר. דונַר היה אל הרעם והברק, ויאו – אל המלחמה, פריגָה – אלת האדמה, הפריה והאהבה, הליאה – אלת המות והשאול ועוד. את נפשות הגבורים הנופלים במלחמה העלו העלמות היפה־פיות ־ הוֽלקיריות לוֽלגֽלָה – היכלי הזהב של האל הראשי, בכדי להמציא להם שם מנוחה.

את האלים עבדו בעיקר ע"י קרבנות מפירות, צאן ובקר ולפעמים גם משבויי מלחמה ופושעים, שהקריבום ביער, ע"י מעין, או על פסגת ההר. היו להם גם מגידי עתידות מטיסת הצפרים, מקריאת הרוּנוֹת, ־ אותיות עץ, שהשליכון על גבי בד לבן ושנצתרפו למלים ולחצאי מלים ועוד. בתי־מקדש לא היו לגרמנים.

נהוג היה אצל הגרמנים גם משפט “נקמת הדם” – לנקום את הרצח ברוצח, או בקרוביו, או להפכו לעונש ממון ו"משפט האל", או “משפט האש והמים”, כשהיו מעבירים את הנאשם באש, או נותנים בידו ברזל מלובן וכדומה והיה אם יצא בשלום, אות הוא כי חף מפשע ואם נפגע – חוטא ופושע הוא.

חדירת והתפרצות הגרמנים לתוך הממלכה הרומית ויסוד מלכויות בידי ראשי הגרמנים

הוֶסטגוטים או ויסיגותים (גותים המערביים), שישבו בארצות הקַרפַטים בין הנהרות דנובה ודנֶיסטר, היו הראשונים בין העמים הגרמניים, אשר עלה בידם להתישב בממלכה הרומית וליסד מלכות גרמנית בגבולותיה.

כפי שראינו כבר, חפשו הוסטגותים מסתור מעבר לנהר דנובה, בתוך גבולות הממלכה הרומית, מפני חרב ההונים וברשיון וָלֶנס, השליט בחלקה המזרחי של הממלכה הרומית, התישבו בתרקיה במספר של ארבע־חמש מאות אלף נפש בערך, לפי סופרי הדור. מחנה הוסגותים היה הגדול במחנות הגרמנים.

אך בעוד שנים מספר התקוממו נגד נוגשיהם, הפקידים הרומיים, על יד אדריָנופוליס הכו את הלגיונות הרומיים (378), גם הקיסר ולנס נפל בקרב ובעזרת רבבות עבדים פליטים ואכרים מתקוממים, פשטו ושדדו בכל רחבי חצי־האי הבלקני.

נצחון הוסטגותים על לגיונות רומי הראה בעליל את חולשת הממלכה הרומית ועל מלחמת אדרינופוליס אפשר להביט כעל התחלה לכבוש הממלכה הרומית המערבית ע"י הגרמנים.

תיאודוסיוס, הקיסר החדש התפשר עם הוסטגותים – כרת ברית שלום אתם, התחיב לשלם להם מס שנתי ונתן להם נחלאות לאורך הנהר דנובה, בעוד שעל הוסטגותים היה לשמור על הגבול בפני עמים אחרים ולתת גדודי־עזר בשעת מלחמה.

כאשר לא שלמו להם פעם הרומיים את המס במועדו, הפרו הוסטגותים את ברית השלום, עלו למלחמה על ממלכת רומי המזרחית ובהנהגת אלַריך, מלכם הצעיר הסתערו על ארצות חצי־האי הבלקני והרסו ושדדו ערים רבות.

הקיסר ארקַדיוס מוכרח היה לכפר את פני הוסטגותים במנחה, לתת להם למושב את הארץ הפוריה איליריָה ולמנות את אלריך למושל בארץ זו. בכדי להפטר משכן רע זה, יעץ ארקדיוס לאלריך לעלות על איטליה.

אלריך אסף מחנה צבא גדול (במחנהו היו ברברים רבים גם משכירי חיל רומי), עלה על איטליה, כבש את הארץ ובשנת 410 כבש גם את העיר רומי – “עיר הנצח”, אשר מאז הַגַלים, לא ראתה זה שמונה מאות שנים אויב בשעריה.

התושבים הרומיים לא הגינו על עיר מולדתם ובירת ממלכתם באותה מסירת־נפש ובאותה גבורת־היֵאוש, שהראו, למשל, נצורי ירושלים, או קרתגו בשעת חורבנן. כמוגי לב וכעבדים נפלו לפני מנצחיהם, נשקו את רגליהם ובקשו רחמים וחנינה מאת הפראים. בעוד שרבים ברחו והסתתרו בחורים, במערות וכו' ולא עמדו על נפשם ועל כבודם, לא הגינו ולא מתו מות גבורים במלחמה.

מרומי המשיך אלריך את דרכו לדרום איטליה, אך הוא מת פתאום בדרך ויורשו, המלך אטאוּלף השלים עם הרומים – הוא קבל את אחות הקיסר לאשה ואת גליה הדרומית – במתנה.

אז עברו הוסטגותים לגליה הדרומית ומכאן לספרד, דחקו את רגלי הַוַנדַלים, שבאו לא מזמן לאפריקה הצפונית וברשיון קיסר הממלכה הרומית המערבית יסדו כאן את מלוכת הוסטגותים (419), שהתקימה עד שנת 711, שאז נפלה בידי הערבים הכובשים כפי שנראה הלאה.

הוַנְדַלים. בעת המלחמות עם אלריך, מלך הוסטגותים, הוכרח קיסר ממלכת רומי המערבית לקרוא לאיטליה את הלגיונות אשר הגינו על הארצות הצפוניות של הממלכה ואז מצאו להם העמים הברבריים השונים שעת כושר לכבוש את הפרובינציות האלו ולהתישב בהן.

בין העמים האלה היו גם הונדלים, שבט גרמני מצפון אירופה, שבאו בראשית המאה החמשית לגליה ולספרד ואחרי אשר נדחקו מכאן בעוד שנים מספר ע"י הוסטגותים. עברו דרך מֶצר־גיברלטר לאפריקה הצפונית (429). כבשוה בהנהגת מלך גֵיזֶריך, כוננו כאן את מלכותם עם עיר הבירה קרתגו.

הונדלים לא עלו במספרם על שמונים אלף נפש וכנראה ערכו את כבושיהם באמצעות מהפכה סוציאלית, בהכריזם על שמיטת כל החובות למַלוים הרומיים, על ביטול עבודת הצבא ועוד.

אחרי כן בצרו את שלטונם על הים, כבשו גם את האיים הקרובים בים התיכון, כמו קורסיקה, סרדיניה, חלק מסיציליה וערכו מסעי שוד על חופי הים התיכון.

ולנטיניאנוס השלישי, קיסר ממלכת רומי המערבית נרצח ע"י שר־צבאו מקסימוס שישב על כסאו והכריח את הקיסרית אוּדֶכסיה להנשא לו. אודכסיה בקשה עזרה מגיזריך, מלך הונדלים.

גיזריך נקרא בתור אוהב ואולם עלה עלָה על העיר רומי כאויב, וכבשה (455) והונדלים עשו, 14 ימים רצופים, שמות נוראות ברומי. מאז נשאר הבטוי “וַנדליזם” כנוי־גנאי להריסות אכזריות.

בשללם הרב, שגיזריך ואנשיו לקחו אתם לאפריקה, היה גם שלל ירושלים ובית המקדש, אשר הביא עמו טיטוס לרומי.

מלוכת הונדלים לא התקימה זמן רב, בשנת 534 נפלה לפני קיסר ממלכת רומי המזרחית.

מפלת הממלכה הרומית במערב.

הממלכה הרומית המערבית נחלשה מאד בזמן האחרון של קיומה, ביחוד בעקב התפרצויות העמים הברבריים השונים. בעת כל המלחמות האלו הלכו קיסרי רומי המערבים הלוך ודל. מדינות רבות כבר נקרעו מהם ויהיו לגרמנים. בצפון אפריקה התישבו הונדלים, בספרד – הוסטגותים, בגליה – הפרנקים, הבורגונדים, בבריטניה – האנגלים והסכסים ועוד ולא נשאר להם, כי אם ארץ איטליה וחבל ארץ קטנה בגליה התיכונית.

הקיסרים האחרונים, אשר העבירו את בירתם מרומי ההרוסה למחצה לרַוֶנה הבצורה בצפון איטליה, על שפת הים האדריאטי, היו אנשים רפי־ידים ונעשו יותר ויותר תלויים במנהיגי גדודיהם הגרמניים, הואיל ואנשי המלחמה היו ברובם שכירים מבני הגרמנים.

המנהיגים האלה הצליחו לאט־לאט להשתלט על עניני הממלכה ולהמליך ולהוריד קיסרים כטוב בעיניהם. המושל האמתי היה שר־הצבא.

לבסוף הגלה אוֹדוֹבַקַר, מנהיג הגדודים הגרמניים באיטליה, את הקיסר האחרון, את הילד רוֹמוּלוּס אוגוּסטוּס, בטל את שלטון הקיסר, תפס את השלטון בידו ויסד מלוכה גרמנית על אדמת איטליה (476) ובמאורע זה נוהגים לסיים את דברי ימי הזמן העתיק ולהתחיל את דברי ימי הבינים.

מלוכה גרמנית זו לא ארכה ימים. היא נכבשה בשנת 493 ע"י תיאודוריך, מלך האוסטגותים, כפי שנראה הלאה.

האוֹסטגותים, או האוסטרוגותים (גותים המזרחיים), שבט גרמני שישב מזרחה מהנהר דניסטר, סבלו מאד מעול ההונים, גם אדמותיהם נֵשמו ולא יכלו לכלכל אותם. לכן, אחרי עבור זעם ההונים, שמו האוסטגותים את פניהם אל ארצות חצי־האי הבלקני, שבממלכת רומי המזרחית, או, כפי שקראו לה, ממלכת ביזַנט.

זֵינוֹא, קיסר ביזנט, בחפצו להפטר משכן רע כזה ובשאפו להנקם באודובקר, על אשר תפס את השלטון באיטליה למרות רצונו, יעץ לתיאוֹדוֹריך, מלך האוסטגותים, שהיה ידידו עוד מזמן שהותו הממושכת בקושטא, לעלות על אודובקר, מלך הגרמנים באיטליה.

תיאודוריך עלה על אודובקר, הרגו וכונן את מלוכת האוסטגותים באיטליה ובחלק הגון שמצפון איטליה (493).

אם כי תיאודוריך השתדל בכל מעשיו להשיג לזה את הסכמת קיסר ממלכת רומי המזרחית, אבל יחד עם זה לא עלה על דעתו להיות כפוף לשלטונו העליון.

תיאודוריך, שהיה חובב התרבות הרומית, השתדל לקיימה גם הלאה והשאיר בתקפם את כל חוקי רומי ומנהגיה. הוא השתדל גם לאחד את עמו עם התושבים הרומיים, אלא שהנסיון הזה לא הצליח בידו.

התושבים הרומיים הוסיפו להביט בבוז ובלעג על מנצחיהם הברבריים ואלה הוסיפו להשתמש בזכויות המנצחים, מלבד זה היו האוסטגותים נוצרים אריאניים, בעוד שהתושבים הרומיים היו נוצרים קתוליים, אשר רבו זה עם זה.

בשל נצחונותיו הגדולים ותקוניו בעניני המדינה קבל תיאודוריך בהיסטוריה את התואר “הגדול”.

אחרי מותו (526) פרצה באיטליה מלחמת אחים בשל משפט המלוכה, ־ מלחמה שנמשכה תשע שנים.

המהומות והמבוכות שקמו אז בארץ ובקשות העזרה מצד התושבים הרומיים, אמצו את לבו של קיסר ביזנט, יוסטינינוס הגדול, אשר שאף בלעדי זה להשיב לממלכה את המדינות שבאפריקה ובאיטליה ויעל למלחמה על איטליה.

אחרי מלחמה כבדה וקשה, שנמשכה כעשרים שנה, כבשו צבאות חילו, קודם בהנהגת בֶּלסַריוס ואחרי כן בהנהגת נִרזֶס, את איטליה וגרשו משם את האוסטגותים הנשארים (553). מה היה לשארית הגזע זה, לא נודע. אולם חורבן המלכות הגותית היה אסון לאיטליה, כי הגותים היו עוזרים להגן עליה מפני כובשים ברבריים מהם עד למאוד, שהיו עתידים לחדור אליה לאחר זמן.

איטליה היתה לפרובינציה – אֶכסַרכט ביזנטית ונירזֶס לאֶכסרַך – נציב בה עם עיר הבירה רַוֶנה.

הלומבַּרדים, כאשר שמע נירזס, האכסרך (נציב) הביזנטי, כי שונאיו בחצר הקיסר מבקשים תחבולות להוריד אותו ממשרתו, קרא לאיטליה את הלומברדים, אשר עלו על איטליה אחרי מות יוסטינינוס וישטפוה.

הלומברדים, או לונגוברדים (אנשים בעלי זקנים ארוכים) היו גם כן שבט גרמני, מארצות הנהר דנובה התיכוני, אנשים חזקים, פראים ואכזריים, בחלקם הגדול עודנו עובדי אלילים והפילו פחד גדול גם במראם החיצוני – בשערותיהם הפרועות, בזקניהם המגודלים ובפניהם הצבועים בצבע ירוק ומשוֹרטטים בכתובת קַעקַע.

הם באו בהנהגת מלכם אלבוֹאין, דרך האלפים, כבשו קודם את חבל הארץ צפונית לנהר פוא (568), שנקרא מאז על שמם “לוֹמבַּרְדִיָה” עם עיר הבירה פַוִיָה. אחרי כן הסתערו על יתר חלקי איטליה, הרגו והשמידו באכזריות רבה את כל מה שמצאו על דרכם, במקום להתישב בדרך המתונה ובחכמה מדינית, כמו האוסטגותים בזמנם וכנראה דוקא משום זה לא עלה בידם לכבוש את איטליה כולה, ־ דרום איטליה, רומי, רונה נשארו גם הלאה תחת שלטון הקיסרים שבקושטא.

במרוצת הזמן חלפה פראות הלומברדים, בהשפעת האפיפיור גריגור (גרוגוריוס) הראשון, או הגדול ובהשתדלות המלכה תֶדֶלינדה קבלו את האמונה ואת המנהגים של העם, אשר בתוכו ישבו והתערבו בהם.

ימי שלטון הלומברדים ארכו למעלה ממאתים שנה, עד אשר בשנת 774 נכבשה מלכותם ע"י קרל הגדול, מלך הפרנקים, כפי שנראה הלאה.

הפרנקים, עם גרמני מסביבות הים הצפוני, התחילו לחדור לגלית בהתחלת המאה החמשית. הם נחלקו לשבטים תחת הנהגת מלכים.

שיטתם, להכות שורש בממלכה הרומית, היתה שונה לגמרי מזו של יתר העמים הגרמניים, ־ הגותים, הונדלים, הלומברדים, אשר מלכויותיהם נחרבו אחרי קיום פחות, או יותר ממושך.

במקום להרחיק לחדור פנימה לתוך הממלכה הרומית, להתרחק יותר מדי מאחיהם הברברים, להנתק מהם ולהעשות אי מבודל בתוך ים־הממלכה, חדרו הפרנקים רק לאט־לאט קדימה. הם כבשו קודם כל את השטחים הסמוכים להם, נתאחזו בהם ואחרי כן הרחיבו מעט־מעט את גבולות מדינתם, בשמרם תמיד על קשריהם עם ארץ מולדתם ועם אחיהם הברברים אשר מאחוריהם.

באופן זה לא נשארו הפרנקים מבודלים, לא תש כוחם הצבאי, אשר אבד לגזעים, שהיו מוקפים תפנוקי התרבות הרומית וככה הצליחו הפרנקים ליסד מדינות חזקות וקימות גם היום – צרפת וגרמניה.

בהתחלת המאה החמישית כבשו הפרנקים את חבל־הארץ, הידוע היום בשם בֶּלְגִיָה, התישבו שם והחזיקו בה.

כּלוֹדְוִיג, מבין מלכי השבטים השונים הצטין כְּלוֹדוִיג (511־481) ממשפחת המֵרווִינגים ומלכו של השבט סָלִי, ־ איש ערום, בעל מרץ כביר ואכזר גדול, אשר הרג את מלכי יתר השבטים ואחרי הרג רב הצליח לאַחד את שבטי הפרנקים לעם אחת תחת שבטו הוא.

בכוחם המאוחד של הפרנקים הצליח כלודויג אחרי כן להרחיב בהרבה את גבולות ארצו וליסד ממלכה פרנקית רחבת ידים. הוא יסד גם את הדינַסטיה (שושלת, בית־מלכה) הפרנקית הראשונה. את דינסטית המֵרווִנְגִים, אשר מלכה עד שנת 752, כשבאה במקומה דינסטית הקרולינגים.

בשנת 486 נצח כלודויג את סיאגריוס, את הנציב הרומי האחרון שבגליה וכבש את ארצו. אחרי כן הרחיב את גבולות מדינתו מזרחה בהכניעו את האֲלֵמַנִים, שבט גרמני, שהתגורר בחבל “היער השחור” שבגרמניה של היום וספח את ארצם למדינתו (496).

מלחמתו זו עם האלמנים חשובה גם משום זה, כי בה נדר נֶדֶר, כי יתנצר אם ינצח את אויבו. בחילו היו הרבה נוצרים, יושבי הארץ ובשמעם את נדר המלך חגרו את שארית כוחם ויכו את האלמנים.

כלודויג קיים את נדרו והוא היה הראשון מבין מלכי הגרמנים, אשר קבלו את הדת הנוצרית בצורתה הקתולית (ולא באריאנית) וגם את עַמו הכניס עִמו בדת זו. מעשהו זה מצא חן בעיני התושבים הרומיים הקודמים ובעיני האפיפיור, שבהם מצא לו עוזרים חשובים לתכניותיו.

ע"י זה שהכניס כלודויג את עמו לדת הקתולית והשאיר בארץ את המשפט הרומי והרבה ממוסדות האדמיניסטרציה והכנסיה הדתית, שהיו קודם לכן, הכשיר בהרבה את הקרקע להתבוללות בני־עמו והתושבים הרומיים הקודמים לעם אחד – לעם הצרפתי.

כלודויג הרחיב את גבולות ממלכתו דרומה עד הרי הפִירֶנֵאִים, בהכריחו את הוסטגותים להצטמצם בחלק הספרדי של מלכותם והתחיל לספח לממלכתו גם את אדמות הבורגונדים הגרמניים דרומית־מזרחה. לבירת ממלכתו שם את העיר פַּריס.

לפני מותו חלק כלודויג את כל מדינתו בין ארבעת בניו ובדבר זה הביא מריבות ומלחמות אחים ביניהם בשל השלטון היחיד.

במריבות אלו השתמשו שרי־הצבא וראשי הפקידים לטובתם הם ורכשו יותר ויותר זכויות לעצמם, עד שהשתלטו לגמרי על עניני המדינה. ביחוד גבר כוחו והשפעתו של פקיד החצר – המיורדומוס, או שר־הארמון, שהיה המלך למעשה והמלך בעצמו מלא הרבה פעמים רק תפקיד של בּוּבָּה.

בכל זאת שמרו הפרנקים על מסורת האחדות שלהם, האומה הוסיפה להתפתח והמלכים הבאים הרחיבו עוד את גבולות מדינתם, עד שהיא השתרעה כמעט על כל השטח של ארצות צרפת, בלגיה, ארצות השפלה וגרמניה המערבית של ימינו.

אירופה בהתחלת המאה הששית לספה"נ

סכנת פירוד נשקפה יותר בגלל הלַטיניזַציה של הפרנקים המערביים בגליה, שלמדו לדבר בלשון הרומית הפגומה של התושבים המשועבדים, בעוד שהפרנקים בארץ הריין שמרו על לשונם, הלשון הגרמנית.

כמאה וחמשים שנה היה מחולק העולם הפרנקי ביחוד לשני חלקים: לנֵסְטְרִיָה – גרעינה של צרפת, שם דברו מעין רומית, שממנה התפתחה הלשון הצרפתית של ימינו ולאסטרסיה – ארץ הריין, שעמדה בגרמניותה.

האנגלו־סכסים. את הידיעות הראשונות על אודות איי בריטניה קבלנו עוד בזמן קדום מהפיניקים ואחרי כן מהרומיים, שהתחילו בכבוש בריטניה עוד בימי יוליוס קיסר (55 לפסה"נ) ושבשנת 85 לספה"נ עשוה לפרובינציה רומית, אם כי רק בחלקה הדרומי, כי את הפיקטים והסקוטים, תושבי ההרים בחלקו הצפוני של האי, לא יכלו להכניע.

למרות הידיעות האלו אין אנו יודעים כמעט מאומה על אודות מנהגיהם ודתיהם של התושבים הקדומים, אנו יודעים רק, שתושבי איי בריטניה הקדומים היו עמים קלטיים (הודו־אירופיים) אחדים – בריטים, פיקטים, סקוטים ועוד.

הבריטים, תושבי הפרובינציה הרומית סגלו לעצמם את התרבות הרומית, וכשהיתה מוכרחה רומי בראשית המאה החמשית להוציא את צבאותיה מבריטניה, בכדי להגן על גבולות הממלכה על היבשת נגד התפרצויות הברברים, ־ קבלו תושבים אלה בחזרה את חרותם.

אך לא יכלו הבריטים לשמוח זמן רב בחרותם, כי התנפלו עליהם הפיקטים והסקוטים, תושבי ההרים בצפון ואז קראו הבריטים לעזרה את האנגלים והסכסים, שבטים גרמניים מחצי־האי יוּטלנד שבצפון גרמניה.

האנגלים והסכסים באו תחת פקודת שני נשיאיהם הָנְגִיסְט והוירסָה, הכו אחור את הפיקטים ואת הסקוטים, אבל אחרי כן הפכו את נשקם נגד הבריטים עצמם, הכניעום תחתיהם ויסדו שם שבע מלכויות קטנות (450).

ימים רבים הוסיפו הבריטים להלחם נגד אויביהם החדשים ולעמוד על נפשם ועל חרותם, אך גדודי אנגלים וסכסים הוסיפו לבוא מצפון גרמניה וסוף־סוף הכניעו לפניהם את הבריטים, שחלקם נכנע וחלקם נמלט לבין הרי וֶלְס ולבריטניה הקטנה שבצפון צרפת.

בשנת 831 אִחד המלך אֶגבֶּרט הגדול את כל שבע המדינות תחת ממשלתו ומעת ההיא התחילו לקרוא לאי בריטניה – “אנגליה” ולתושביה, אשר התבוללו לעם אחד, ־ אנגלים, או אנגלו־סכסים.

הבערות והערבוביה של ימי הבּינים המוקדמים. המאות הראשונות של ימי הבינים היו שנים של בערות ותהו לא־סדר. מצב זה התחיל עוד בסוף הזמן העתיק, עם שקיעת המוסר, התרבות והחיים הכלכליים ועם חדירת הברברים לתוך גבולות הממלכה הרומית.

הגרמנים נפלגו אמנם הרבה גם במנהגיהם וגם באָפים, אך הצד השוה שבהם, שלא ידעו כלום מן האמנות, מן הספרות ומן המדע, אשר התפתחו בעם היוָני והרומים קבלום מהם ועוד הוסיפו עליהם.

העמים החודרים והמתפרצים היו בני־אדם פשוטים, בוערים, איתנים, ללא כל הבנה של דברים זולת הקרב, האכילה והשתיה. כה גדלה הערבוביה בעקב בואם ובעקב המלחמות והמגפות הרבות כתוצאה מהם, עד כי עוד מעט וירדה תהומות כל התרבות השוקעת של הממלכה.

גנזי־הספרים, מרכזי התורה והתרבות, בנינים ויצירות־אמנות נשרפו ונשמדו, לא־אחת גם בידי נוצרים נלהבים, ואדם אין בארץ לקומם אותם.

במשך שלש מאות השנים הראשונות של ימי הבינים לא רק שלא נוצר כל דבר בעל ערך בשדה המדע והספרות, אלא כמעט שלא נמצא אפילו איש, שהיה מסוגל לחבר, ולוּ גם ברומית גרועה, את דברי המאורעות של דורו ומשום זה לא הגיעו אלינו ידיעות מספיקות ומפורטות על אודות מצב הענינים בתקופה עגומה זו.

פנקסי קַסִיודוֹרוס (מת בשנת 575), יועצו הנפלא של תיאודוריך, מלך האוסטגותים, על האמניות והמדעים החפשים, שנחשבו בזמנם כמחקרים למופת ושמשו ספרי־דעת, נראים לנו לנבערים מאד וגרֵגוריוס, הגמונה של טוּר (מת 594), ההיסטוריון החשוב האחד במאה הששית, שכתב את דברי ימיהם של הפרנקים, ־ איש בער־למחצה, קרא ברומית גרועה: “אוי לזמננו, כי אפסה דעת־ספר בתוכנו”.

כי מטבע הדברים הוא ומאושר בידי דברי הימים, שהאנשים, אשר אין בפניהם כל מעצור, כל הגבלה, משתקעים לרוב ברדיפת־תענוגים עד כדי זועה, בעוד שיצרי בני־האדם המדוכאים והאומללים מוצאים להם לרוב מפלט באמצעים טרגיים, מופרזים – בהתקוממויות־פראים, או בהתלהבות דתית וכל זה מקשה מאד על התפתחות יצרי החקירה ורחשי האצילות, המעניקים לעולם פילוסופיה בריאה ומדע ואמנות גדולה.

עוד מעט ונראה הדבר, כאילו שב העולם המערבי וירד עד למדרגה דומה לזו, שעמד עליה לפנים, בטרם כבשוהו הרומים והפיצו בו תרבות.

ואולם – כפי שנראה הלאה – המורָשה הגדולה, התרבות העתיקה, לא כולה אבדה, היא שבה לאט־לאט לתחיה והתפתחה והתקדמה עוד ביתר עוז.

התוצאות של כבושי הברברים היו ביחוד, שהברברים החריבו את ממלכת רומי המערבית ומחורבנה נבנו המלכויות הגרמניות; על ידי התבוללות בין הרומים והברברים נולדו העמים החדשים של ימינו, כגון איטלקים, צרפתים, ספרדים, פורטוגלים ועוד ושפתיהם החדשות, כגון איטלקית, צרפתית, ספרדית ועוד; הגרמנים קבלו מאת הרומים ראשית דעת התרבות הרומית ויסודותיה – האלפא־ביתא הרומית, חכמת הבניה, עבודת האדמה וגדול צמחים תרבותיים, ראשית התעשיה וכדומה ומאז הוסיפו ללכת בדרך ההתפתחות התמידית; עבודת האלילים עברה ובטלה ואת מקומה תפסה אמונת הנוצרים.

אין לנו ידיעות מספיקות, שעל יסודן אפשר היה לעקב נכונה אחר דרך הטמיעה והתפתחות הלשונות השונות.

אולם ברור, כי פרוצס זה התחיל כבר זמן רב לפני כבושי הברברים, כשנתבוללו במשך הזמן ברברים למאות אלפים ברומיים. יסוד המלכויות הגרמניות הכשיר רק עוד יותר את הקרקע בשביל השפעה הדדית והתבוללות אטית בין הרומיים ובין הברברים, למרות שבכמה מקומות החזיקו הברברים עוד כמה זמן במנהגיהם ובסדרי משפטיהם הקודמים, הפראים שלפיהם אין חקירה ודרישה משפטית, אלא על בעל־הדין להביא ראיה או ע"י שתוף־שבועה של אנשים אחרים במספר שהושם עליו ע"י השופטים, כי נאמנים עליהם דבריו, או ע"י מלחמת־תַחרות, בין בעלי בעלי הדין, או באי־כוחם בחשבם, כי משמים נלחמים לזכאי ומנחילים אותו נצחון, או ע"י נסיונות, כשעליו לטבול את ידיו במים רותחים, או לשאת בידו ברזל מלובן למרחק מסוים וכדומה והיה אם מקץ שלשת ימים לא נראו בו פעולות רעות ויצא זכאי בדינו. בחשבם, כי האלהים מופיע באורח־פלא לכונן את הצדק.

כמו כן ברור, שהכובשים החדשים היו בכל מקום מיעוט קטן ביחס לתושבים הקודמים ונאלצו להשתמש באותה רומית המדוברת שהתהלכה בכל מקום בקרב הרומים סביבם, זאת היתה לשון פשוטה הרבה מן הלשון המשוכללת והמורכבת, שהשתמשו בה בספרים.

העמים הגרמניים השונים הוסיפו על הלשון הרומית, או הלטינית הזאת גם מלשונותיהם הם, וככה התרחקה רומית זו בכל ארץ וארץ יותר ויותר מהרומית הכתובה ונהיתה במרוצת הזמן לשפה צרפתית, ספרדית, איטלקית, פורטוגזית (לשונות רומַניות) ועוד, בעוד שלשונות השבטים הגרמניים, אשר לא העמיקו לחדור אל תוך הממלכה ולא היתה להם נסבה לסור מלשונות מולדתם, התפתחו ברבות הימים להולנדית, לאנגלית, לגרמנית, לדנית (לשונות גרמניות) ועוד, כפי שנראה הלאה.

ממלכת רומי המזרחית,

או ממלכת ביזַנץ (על שם העיר היוָנית העתיקה – ביזנטיון, שנהפכה אחרי כן לעיר הבירה קונסטנטינופוליס), או הממלכה ההלינסטית המחודשת (מפאת לשונה ותרבותה היונית העיקרית) סבלה גם היא הרבה מהתפרצויות הברברים, אך לא נחרבה על ידם, כמו הממלכה המערבית אלא הוסיפה להתקים ולשמש מקלט לתרבות היונית והרומית כמעט אלף שנה, עד אשר נפלה בשנת 1453 לפני התורכים העותומניים הכובשים כפי שנראה הלאה.

אולם גם ממלכה זו ירדה מאד במובן התרבותי, המוסרי והכלכלי בגלל המלחמות המרובות מבחוץ ועוד יותר בעקב המריבות והמלחמות מבפנים, ביחוד מפני המריבות והמלחמות הדתיות.

עם הירידה הכללית ירד גם כוחם וכבודם של הקיסרים, אשר לא הצטינו עפ"י רוב לא במרץ ולא בכשרונות מיוחדים ונעשו יותר ויותר תלויים בשרי־הצבא שלהם – לרוב מנהיגי הגדודים הברבריים השכירים, שמוכרחים היו למשוך אותם לעבודת הצבא מפני מעוט החיל.

מנהיגים אלה היו מתערבים בעניני הממלכה ולא פעם היו מורידים את הקיסר מכסאו ובוחרים בקיסר חדש במקומו.

עד כמה תכופות היו המרידות והמלחמות בפנים הארץ, אפשר לראות גם מזה, שרוב הקיסרים לא מתו מות טבעי, כי אם הומתו, או הורדו מכסאם.

את פסגת גדולתה השיגה ממלכת רומי המזרחית בימי הקיסר יוּסטינִיָנוּס (565־527), שקבל בהיסטוריה את התואר “הגדול” בשל פעולותיו הכבירות. הוא היה אדם בעל השכלה רחבה, בעל מרץ ורב פעלים ובעל כשרונות מצוינים.

קודם כל הכניס יוסטינינוס סדר ומשפט במדינה. הוא אסף וסדר את כל החוקים הרומיים, המנהגים ופקודות הקיסרים הקודמים בקודֶכס (קובץ) אחד – “קורפוס יוּריס קִיוִילִיס” (אוסף המשפט האזרחי) בעזרת ועדה מיוחדת ממומחים ומלומדים יודעי־דת תחת הנהלתו של החכם טריבונינוּס והניח בזה את היסוד לקוֹדיפיקציה (עריכה בספר אחד) של המשפט הרומי.

קודכס זה הוא אחת היצירות המשפטיות הכי עתיקות וערכו גדול גם בימינו בתור יסוד למדע המשפטי והוא משמש מצָע למערכת החוקים של הרבה עמים באירופה וגם מחוצה לה. לקודכס זה נתוספו אחרי כן חוקים ומשפטים שונים, והוספות אלו נודעות בשם “נוֹבֶלוֹת”.

בקודכס זה ישנם גם כמה גזירות על היהודים, שעל פיהן הם פסולים לעדות, מפני שאסור להם להשבע עפ"י הנוסח הנהוג אצל הנוצרים, כמו כן האִסור לקרוא בספרי התורה ועוד.

בימי יוסטינינוס התפתחה גם חכמת הבניה. הוקמו גם הרבה בתי תפלה ובתי כנסיה, ביניהם מפורסמת ביחוד כנסית־סוֹפִיָה בקונסטנטינופוליס, שבנה יוסטינינוס ושהיא אחד השרידים היפים ביותר של הבניה הבַזיליקית (הבניה הדתית הביזנטית). כיום היא משמשת בית־מסגד למושלמים.

בימיו הביאו מהודו לראשונה את תולעת המֶשִי ומאז התפתחו בארץ גדול תולעת המשי ותעשית המשי.

אחרי שהכניס יוסטינינוס סדר ומשטר במדינה, התחיל להגשים את תכניתו – להשיב לממלכה את המדינות, אשר נקרעו מעליה. בעזרת שרי־צבאיו המצוינים – בֶּליסַר, או בֶּלסַריוּס ונרזֶס החריב קודם את מלכות הוַנדלים באפריקה הצפונית (534) ואחרי מלחמה קשה וממושכה נצח גם את האוסטגותים באיטליה (553) וספח את המדינות האלו שוב לממלכה.

יוסטינינוס השקיט גם את המרידה הגדולה (מרידת־ניקה) של מפלגות הקֶרקסים החזקות – הכחולים והירוקים (לפי צבע מדיהם), שפרצה (532) בפנים המדינה והוא הצליח להגן גם על גבולות הממלכה במזרח נגד הפרתים התוקפים.

בימיו היתה הממלכה המזרחית לממלכה כבירה וימי מלכותו הם התקופה המזהירה ביותר בקורותיה.

אחרי מות יוסטינינוס ירדה שוב הממלכה המזרחית וקרעו מעליה חלקים רבים. האבדות הקשות ביותר היו במזרח ובדרום בימי הקיסר הֵרַקלִיוּס (641־610), שאז התפרצו אל הארץ הפרסים ממזרח והאוַרים והסלַוים – מצפון.

ממלכת רומי המזרחית קרוב ל־500 לספה"נ

בעזרת היהודים המתקוממים נגד נוגשיהם היונים, כבשו הפרסים את ירושלים ואת ארץ־ישראל, אך כשהפרסים לא מלאו אחרי הבטחותיהם ליהודים, התחברו אלה שוב עם היונים, אחרי אשר הקיסר הרקליוס הבטיח להם בשבועה שווי־זכיות וגרשו את הפרסים מארץ־ישראל.

אולם הרקליוס חלל את שבועתו ליהודים, ביחוד בהשפעת הכהנים הנוצרים, שהתירו את שבועתו ליהודים ואז התחילו רדיפות נוראות על היהודים בארץ־ישראל, ־ רבים נטבחו ורבים נמלטו, ביחוד למצרים.

בסוף ימיו התנפלו על הממלכה המזרחית הערבים (640) וכבשו את צפון אפריקה.

הקיסר לֵיאוֹן האֵיסוֹרִי, או השלישי (741־717), איש גבור וחכם־לב, הרים שוב את קרן הממלכה.

עוד בשנת עלותו על כסא הממלכה עלו הערבים בחיל־יבשת ובצי־מלחמה גדול על קונסטנטינופוליס ושמו עליה מצור קשה מאוד. אך ליאון הצליח להדוף אותם, ביחוד בעזרת “האש־היונית” הבוערת גם במים (הרכבתה המדויקת נשכחה במשך הזמן) ושעשתה שמות בצי הערבים.

ליאון הגדיל וחזק את חילו והכניס תקונים וסדרים בממלכתו. הוא סדר גם קובץ חוקים חדש (אֶקלוֹגָה), שיש בו כמה צעדים קדימה ביחס לקודכס יוסטינינוס, ־ כמו חוקה אחת ומשפט אחד לכל האזרחים, קביעת משכורת לשופטים מאוצר הממשלה ועוד. הוא היטיב גם את מצב האכרים, ־ התיר להם לעבור מרשות בעל אחוזה אחד אל רשות השני ועוד.

ליאון שאף ליצור אחדות גם בדת בממלכה וגזר על נתיניו היהודים והמושלמים להתנצר. ובכדי להסיר לפניהם את הקושי העיקרי, לפי דעתו, ־ הוציא פקודה להלחם נגד הערצת האיקוֹנין (תמונות האלהות וקדושי הכנסיה, מעשי ידי ציָרים מהמאה הראשונה לספה"נ), שנחשבה לפני היהודים והמושלמים לעבודת אלילים, פקד להוציא את התמונות הקדושות מבתי המקדש ולטוּח בטיח את כל התמונות והציורים, שהיו על כתלי בתי הכנסיות והתפלה. אבל הדבר לא הצליח וביחוד היהודים נדדו למדינות אחרות ורק חלקם קבלו את הדת הנוצרית למראית־עין.

אולם הפקודה הזאת הרגיזה מאד את רוחם של מעריצי האיקונין ותהי מהומה ומבוכה בארץ. כל הנוצרים נחלקו לשתי מפלגות – מפלגת מעריצי האיקונין והמתנגדים ומלחמת־אחים קשה פרצה בארץ, הנודעה בשם “הריב נגד האיקונין” – הריב נגד הערצתן המופרזת של תמונות האלהות וקדושי הכנסיה ושנמשך יותר ממאה שנה. לאחרונה הקימה הקיסרית תֵיאוֹדוֹרה את כבוד התמונות הקדושות (843) בעזרת אספת הכהנים הגדולים בקונסטנטינופוליס.

המהומות האלו החלישו מאד את הממלכה הביזנטית והרבה מדינות נקרעו¹ מעליה, כפי שנראה הלאה.

דברי ימי אסיה בראשית ימי הבינים.

ממלכת בית סַסַן (הססנידים) בפרס, או ממלכת פרס החדשה נוסדה בשנת 226 לספה"נ ע"י ארדַשיר הראשון, שהיה ממוצא פרסי לאומי ואשר שם קץ לשלטון הפרתים (כנראה עם סקיתי, קודם תחת עול המדים ואח"כ תחת עול הפרסים) בפרס, שתפסו את השלטון בפרס אחרי התפוררות ממלכת אלכסנדר הגדול ומשלו מאות שנים בהנהלת שושלת הארסַקידים (256 לפסה"נ־226 לספה"נ). הם הצטיינו ביחוד במלחמותיהם עם הרומיים.

ארדשיר יסד שוב ממלכה פרסית לאומית, שם את תורת זַרַטוּסטרָה או צורואסטר (דת הפרסים העתיקה) לדת שולטת במדינה ושאף להשיב לפרס את גדלה ותפארתה כבימי קדם.

לבנו סַפּוֹר הראשון עלה בידו לכבוש את אנטיוכה וחלק מסוריה והמלך כוֹזרוֹ (579־531) הצליח להרחיב את שלטון הפרסים עד לערב הדרומית (תימן) ועד תורכסטאן. הוא נהל הרבה מלחמות גם נגד ממלכת רומי המזרחית, אבל יוסטינינוס הגדול, קיסר ביזנט, הצליח להגן על גבולות ממלכתו נגד התקפות הפרסים. אולם כוֹזרוֹ השני (628־590) עלה כבר בידו להכות את ממלכת רומי המזרחית, לכבוש את אנטיוכה, את דמשק ובעזרת היהודים (כפי שראינו) – גם את ירושלים וארץ־ישראל (614). הוא כבש גם את מצרים (619), אבל במלחמת נינוֶה (627) הכהו כבר הֵרַקליוּס, קיסר ביזנט ובשנת 636 נפלה ממלכת הססנידים בידי הערבים המתקדמים.

בעקב המלחמות המרובות הללו סבלה ביחוד סוריה, הרבה מעריה נשמו וגם אוכלוסיה נתמעטו.

אסיה התיכונה. לא רק פרס, גם תורכסטן ואפגניסטן שבימינו, היו בראשית ימי הבינים גלילות בנות – ציויליזַציה הרבה יותר גבוהה מאשר צרפת ואנגליה באותו זמן, כמו שאפשר לראות את זה ביחוד מהספרות החשובה, שנתגלתה בזמן האחרון.

לפי תגלית זו היה חבל זה באסיה התיכונה בזמן ההוא לרוב אריי בלשונו ובתרבותו ומאות שנים אלו, שהיו לאירופה שנות פורענות ונסיגה־לאחור, היו לפי כל הסימנים תקופה של התקדמות באסיה התיכונה ומזרחה לה עד סין.

עמים הוניים באסיה התיכונה ובהודו. מלבד תנועה לצד צפונית־מערבית היתה תנועה נומַדית גם אל חבל הארץ שממזרח לפרס ודרומה דרך אפגניסטן אל הודו.

עוד בסוף המאה השניה לספה"נ באו להודו ההינדו־סקיתים, שדחקו לפניהם גם את שבטי הסַקים (עם סקיתי). במאה החמשית באו אחריהם בני גזעם, האֶפּתַליטים, או ההונים הלבנים, שהתעכבו בדרכם כשלש מאות שנה בערבות תורכסטן והטילו את אימתם ביחוד על הפרסים.

האפתליטים היו דומים בברבריותם ובמנהגיהם להונים שבאירופה ומנהיגם מיהירַגולה נקרא אטילה של הודו.

למסעי־השוד שלהם שמו קץ התורכים יחד עם הפרסים ע"י אוֹקסוּס (565) ואחרי התבוסה הזאת נטמעו האפתליטים במהירות בתוך העמים שמסביבם.

ההינדו־סקיתים התישבו בהודו ביחוד על הגבול הצפוני־מערבי והעמידו את שושלת־קושַן, שפרשה את שלטונה על רוב הודו הצפונית.

היו גם כאן התפלגויות ושוב התאחדויות של השלטון בהודו וביחוד פרחה ממלכת גוּפטָה במאה הרביעית, החמשית והששית, שהיתה תקופה גם של פעילות ספרותית חשובה.

ההשפעה ההלנית על הפַּסָלות והאדריכלות ההודית היתה רבה. נבנו גם בנינים נהדרים ונוצרו מפעלי־יצירה יפים, אבל האקלים של הודו פועל פעולה מהרסת על בנינים ומפעלי־יצירה עזובים וככה לא נשארו לנו כמעט כל שרידים מארמונותיהם של כמה וכמה שושלות, שחיו בשפע, עושר ותפארה.

השושלות של הַן וטַנג בסין. בראשית המאה השלישית נזדעזע המשטר המדיני בסין בגלל האסון העולמי של מגפת־הדֶבר ובאה תקופה של התפוררות בסין, שארכה מאות בשנים. אבל ההרס הסוציאלי בסין לא היה כה מוחלט, כמו באירופה המערבית.

לסין לא היתה שיטת־מטבעות כללית נפוצה כמו בממלכת רומי, שעל יתרונותיה עלו חסרונותיה – בעלי אחוזות־גדולות ועשירים מופלגים מצד אחד והמון משועבדים, עניים ועבדים מצד שני ואשר מתיחות פנימית זו גרמה אחרי כן לשבר והרס הרבה יותר עמוק וכללי מאשר בסין.

רוב העסקים בסין היו מסחר־החליפין. לא נוצרו בעלי אחוזות ועשירים גדולים מדי, שואפי־שלטון ובעלי תאוות משונות ולעומתם המונים מדוכאים מאד, מושלכים כאמצעים להשגת שאיפותיהם האנוכיות וקַפריזיהם (שגעונות) המשונים של בעלי היכולת, ומשום זה לא נהרס המשטר הכלכלי והסוציאלי ע"י תנודת הרכוש הגדולה יותר מדי, כמו בממלכת רומי, שהופעת הכסף גררה אחריה.

העשירות של סין הוסיפה להיות ממשית ונראית לעין, לא ידעו אכרים משועבדים ועבודת־כפיה. אוכל־הפירות של הקרקע היה עפ"י רוב למעשה בעל הקרקע, שהיה מחויב לשלם מס־הקרקע. היו אחוזות קטנות, אך לא נחלות גדולות. אנשים מחוסרי נחלת־אדמה עבדו, כמו בבבל, עבודת שכירים וקבלו את שכרם בפירות היבול. כל זה השפיע על יציבות הארץ.

באופן כזה היו גם בתקופה של התפוררות חבלים גדולים, שבהם הוסיפו החיים להשתפר ולהתקדם, וסין השיגה גם הרבה יותר מהר את אחדותה, את כוחה ואת רמת חייה כמקודם, מאשר אירופה המערבית.

סין נתפוררה ביחוד לשלש מלכויות. במאה הרביעית תפסה את השלטון בסין הצפונית שושלת של הונים, בני ציויליזיציה פחות, או יותר. שושלת זו קבלה אחרי כן את התרבות הסינית והרחיבה את שלטונה גם על חלק גדול של סיביריה.

תחית סין התחילה עם עלות שושלת סוּאי (617–581), שכבשה גם את סין הדרומית ועם עלות שושלת־טנג (907–617) התחילה שוב פריחת סין וגדולתה.

בימי שושלת־טנג הרחיבה סין את גבולותיה עד אַנַם (הודו הצרפתית) בדרום ועד הים הכספי במערב, הגבול הדרומי־מערבי הגיע עד פרס ובצפון עד למעבר מדבר גובי ועד הרי אלטַי וגם קוֹרֵיאה היתה לה למס.

בימי שושלת זו נכתבו החוקים בספר ויצאה לאור מהדורה משוכללת ומדויקת של כל סופרי המופת הסיניים. התפתחו גם האמנויות השונות, שקבלו השפעה רבה גם מהודו ומאסיה המרכזית. התפתחה ספרות עשירה, השירה קבלה השפעה רבה ביחוד מהבודהיזם, שהתקדם אז בממלכה, בנו בנינים יפים עם קשוטים, יצרו ציורים נפלאים, ביחוד תמונות־נוף ועוד.

במאה הששית התחילו הסינים לשתות טה, המציאו את דפוס־העץ, ידעו את אבק־השרפה וכו'. ואם בכל זאת לא התקדם העם הסיני מאז כמעט כלום ולא תפס מקום ראוי בשלטון העולם – הרי מיחסים את הדבר ביחוד לשיטת החנוך והכתב שלו.

צמיחת האפיפיורות.

הכנסיה הנוצרית.

בראשית ימי הבינים גדלה באירופה שושלת־מושלים, אשר במרוצת הזמן נהיו חזקים ואדירים מקיסרי ביזנט וממלכי הגרמנים – הלא הם האפיפיורים, אשר הטביעו את חותמם במשך ימי הבינים לא רק על החיים הדתיים, כי אם גם על החיים הפוליטיים וכו'.

הואיל וכוחם והשפעתם של האפיפיורים קשורים עם התפתחות הכנסיה הנוצרית, עלינו לשוב להמשיך את הרצאתנו על הכנסיה הנוצרית, ואחרי כן נעבור לדבר על האפיפיורים.

ההבדל בין דעותיהם של עובדי האלילים ובין אלה של הנוצרים ביחס לחיים הוא ביחוד בזה, שלפי עובדי האלילים עיקר החיים הוא בעולם הזה ולפי דעות הנוצרים עיקר החיים הוא בעולם הבא ובהתאם לזה כל אחד ואחד חייב לסדר את עניניו בחיים.

לפי הכרתם של רוב עובדי האלילים בעלי־המחשבה אין לקוות לטובה יתרה בחיי העולם הבא, שבשביל רוב בני־האדם הנהו קיום נטול טעם מעין צל־חיים, שאין עמם לא צער ולא חֶדְוָה ותָפֵל לעומת חיי העולם הזה, אם כי מי שעבר עברה חמורה, סופו לרשת אחרי מותו יסורים דומים לענויי גיהנום, אשר האמינו בה הנוצרים.

לכן אין טוב ונכון לאדם, כי אם להזדרז בשעת־הכושר הקצרה לֵהָנוֹת, באופן נכון ומתון, מכל חמדה על אדמות ולהפיק מחיי העולם הזה את מרבית התענוגות אשר תמצא ידו ושאין עמו נזק ע"י הגדשת המדה, או פריצות המעמידה את האושר בסכנה. וחלילה לנו מענות את נפשותינו ללא־תועלת בהגיונות לעתיד לבוא, כי העתיד ביד האלים הוא, מחוץ להשפעתנו. ועובדי האלילים עבדו את האלים בצִפִּיָתם להבטיח להם אושר וברכה בעולם הזה.

לעומת זה הטעימה הנצרות את קיום האדם אחרי מותו, שחשוב ונכבד לאין־שעור מדירתו הארעית על אדמות. על עובדי האלילים לבחור על כן בין שני הדרכים – דרך תענוגות הנצח בשמים ודרך הענויים בלי־הרף, ענויים לא יתוארו, בגיהנום. רק אלה אשר נטבלו כדת ע"י הכנסיה הנוצרית, רשאים לקוות לפדות וישע, כי הטבילה מכפרת על חטאי העבר ואם לא, והורידו את נפשם לתחתיות תופת.

רעיון העולם־הבא הזה של הנצרות בימי הבינים השפיע על רבים לעזוב את עסקיהם הרגילים, להתבודד ולהנזר מרוב תענוגותיהם הטבעיים ועוד לענות את בשרם ברעב, בקור וביסורי־גוף אחרים, בכדי להמלט בדרך זו מחטאים רבים הפורשים רשת לרגלם ובכדי להתקדש ולהתכונן לחיי העולם הבא. אלה היו הנזירים הראשונים, שעברו אחרי כן דרך התפתחות מרובה, כפי שנראה הלאה.

בעיני עם־הארץ נראה הכוח האלהי של הכנסיה גם באותות ובמופתים, שהראו קדושי הנוצרים בכל יום, תמיד. אמרו לרפא חולים, לפקוח עיני עורים ולכונן מצעדי פִסֵח וכדומה ועוררו את חרון אף אלהים על המסרבים לכנסיה. תולדות הקדושים מלאות מעשי־נסים כאלה.

בתי־התפלה הקדומים, הבַּסִילֵיקוֹת.

הרומים היו רגילים לבנות ע"י השוָקים מעין עֲזָרָה צבורית, מכוסה גג גדול, שנשען על שדרות עמודים, לפעמים גם עם אגפים ולפעמים היו עזרות אלו בנינים נהדרים.

שם יכלו אנשי העיר להתקהל, להפגש, לנהל משא־ומתן ושם ישבו ועבדו גם השופטים ופרנסי־הצבור.

כשאשר קיסר קונסטנטינוס את הנצרות והחל לבנות בתי־תפלה גדולים ונאים, השתמש גם הוא בצורת בניה זו, המקובלת כבר אל העם וקרא גם להם בסיליקות. כה התחילה לציין המלה “בסיליקה” בעיקר בית־תפלה גדול בשביל נוצרים. אם כי הבסיליקות היו נהדרות בפנים, הרי מבחוץ היו עפ"י רוב פשוטות, ורק כשהתפתחה הבסיליקה לקַתֶדְרַלָה הגותית, קבלה צורה יפה גם מחוץ. מפורסמת ביחוד היא הבסיליקה היפה של סַנְטָה מַרִיָה מַג’וֹרָה ברומי מאותה התקופה.

הכּנסיה משתחררת מהשגחת הממשלה.

כשקבלה הכנסיה הנוצרית את אשורה ע"י קיסר ממלכת רומי, קבלה עליה גם את מרותו וברצון, כי היתה זקוקה לתמיכתו על כל צעד ושעל. גם כשגדלה כוחה ויכלתה לעמוד ברשות עצמה, לא עשתה הכנסיה נסיון להסיר מעליה מרות זו, כל זמן שלא נתפוררה ממלכת רומי המערבית.

אך כשאחרי ההתפוררות רצו המושלים החדשים, שלא היו מכובדים על הכנסיה, להתערב בעניניה, התנגדה לכך בכל כוחה ולאט־לאט התחילה הכנסיה הנוצרית לקבל על עצמה תפקידי ממשלה ולהשתחרר מהשגחת הממשלה.

על התפתחות זו השפיע גם הרבה המצב הזה שהמושלים החדשים לא השיגה ידם עפ"י רוב להחזיק את הסדר במדינותיהם. בכל מקום ומקום רבו בעלי־האחוזות התקיפים, שעשו את כל הישר בעיניהם ורבו ונלחמו זה עם זה, הואיל והקרב היה עיקר עסקו וראש תענוגיו של המעמד הזה.

באופן כזה הרבו התושבים לפנות להגנת הכנסיה והכנסיה הרבתה למלא תפקידי ממשלה, כגון שמירת הסדר, החנוך העממי, המשפט וכדומה ולתפקידה זו מצאה גם משען בתורת גלַויוּס, הגמון רומי (מת 496), שלפי תורה זו: “שני כוחות מושלים בעולם – כוח הכהונה וכוח המלכות. הראשון ודאי שהוא עליון, כי הכוהן אחראי לפני האלהים גם להנהגת המלכים עצמם”. לכן במקרה של מחלוקת – הכנסיה ושומרי משמרתה קודמים למלך.

מקור שלטון־האפיפיורים

הוא ביחוד בכבודה הגדול של הקהלה הנוצרית ברומי, אשר – לפי המסורת הכללית – נוסדה ע"י תלמידי כריסטוס הקרובים – שני השליחים הנערצים ביותר, פֶּטרוּס ופאוּלוּס ושפטרוס היה ההגמון הראשון שלה, אשר – לפי הכתובים החדשים – אמר לו כריסטוס: “וגם הנה הגדתי לך כי פטרוס אתה ועל הסלע הזה אבנה את כנסיתי ואש הגיהנום לא תוכל לה ונתתי לך את מפתחות מלכות־השמים והיה כל אשר תאסור על הארץ, אסור יהיה גם בשמים וכל אשר תַּתיר על הארץ, מותר יהיה בשמים”. כמו כן המלים: “חזק את אחיך”, “רעה את צאני” וכו'.

באופן כזה נראתה כנסית רומי כאֵם כל הכנסיות במערב. ובמקרה של חלוקי־דעות פנו אל הגמון רומי לשם חווי דעתו והכרעתו. גם כבוד רומי, בירת העולם, סיע לנשא את הגמונה על פני רעיו. בכל זאת ארכו הימים, עד אשר הסכימו גם הגמוני הערים הגדולות לקבל עליהם בלא־הרהור את מרותו של הגמון־רומי.

אנו יודעים מעט על הגמוני רומי מהמאות הראשונות ורק עם עלות לֵיאון־הגדול (461–440) על כסא הכהונה ברומי, אפשר לאמר, כי החלו תולדות האפיפיורות.

בעצתו נתן וָלֶנטינינוּס השלישי, קיסר ממלכת רומי המערבית, צָו (445) המכריז על שלטונו העליון של ההגמון הרומי, בשם ראשוּת פטרוס ובשם רוממות העיר רומי, וצוה על כל הגמוני המערב לשים לחוק ולא יעבור את כל הדבר אשר יצא מלפני ההגמון של רומי.

בשם “אפיפיור” (ברומית פַּפָּא – אב) השתמשו קודם כל ההגמונים ואפילו כמרים וכנראה רק במאה הששית מתחיל להתיחד שם זה להגמוני רומי בלבד.

התפקידים שהופקדו בידי האפיפיורים הראשונים היו: פקוח על בחירות הפקידים העירוניים ברומי ועל דרכי ההוצאה של כספי הצבור, ההשגחה וההגנה על משקי־האדמה הגדולים שנתנו להגמוניות רומי בקצוי איטליה השונים. האפיפיור בא בדברים עם הגרמנים ונתן גם פקודות לשרי־הצבא שנשלחו נגדם.

את השלטון ה"גשמי" של האפיפיורים יסד האפיפיור גרֶגוֹריוּס הגדול (604–590), אחד המצוינים שבראשי הכנסיה, אשר הגין על העיר רומי וסביבתה בפני הלומברדים המתפרצים ובעזרת משלחות דתיות מבין הנזירים, שגם הוא היה שייך קודם אליהם, הכניס את תושבי אנגליה, צרפת וגרמניה של היום תחת מרות הכנסיה הנוצרית הרומית וראשה – האפיפיור. כל זה הרים מאד את כוחו והשפעתו של האפיפיור.

בימי גרגוריוס מתחילה להיות רומי לבירת הנצרות. נבנו בה הרבה בתי־כנסיות שלבנינם השתמשו לרוב באבני ובחומרי בתי־מקדש האלילים, וקברי השליחים פטרוס ופאולוס מתחילים להיות מרכז דתי בשביל אירופה כולה.

גרגוריוס היה ידוע גם בתור סופר גדול בימי הבינים, אולם ספריו מעידים, מה מעטה היתה השכלת תקופתו לעומת השכלת הקדמונים. ביחוד מפורסם ספרו “שיחות” – קובץ ספורי־נפלאות ואגדות־עם.

הנזירים ומפעלי שליחותם.

במשך הרבה מאות בשנים היתה השפעה גדולה מאד באירופה למעמד הנזירים.

ידועים ביחוד הבֶנֶדיקטינים, הפרַנציסקַנים, הדוֹמיניקַנים והיֵשועיים ואשר נתנו הרבה פילוסופים, חכמים, היסטוריונים, אמנים, משוררים ואנשי־מדינה מצוינים.

חיי המִנזר (מעוֹן הנזירים) משכו אליהם בני מעמדות שונים. המנזר היה כעין בית־מקלט בשביל אנשים, שבקשו לפרוש מן העולם ויצָריו המכשילים, מסכנותיו, או מטרחותיו ועמלו ושאפו למצוא שם בטחון ושלוה ולחיות חיי־קדושה.

קהילות הנזירים שהתחילו להתפתח ביחוד במצרים במאה הרביעית, עברו מהרה לאירופה ובמאה הששית היו נפוצות כבר גם במערב אירופה, ביחוד בעקב התמיכה הרבה שקבלו מהכנסיה הנוצרית, מהמושלים ומנדיבי־העם.

בשנת 526 חִבר ס"ט בֶּנֶדיקטוּס מעין חוקה בשביל המנזר של מוֹנטה קַסינוֹ, בדרום איטליה, שהוא עמד בראשו ואת החוקה הזאת, שהיתה מכוונת לצרכי החיים במנזרים, קבלו אחרי כן גם שאר המנזרים ותהי לאט־לאט ל"נמוּס" (חוקה), שעל פיהו חיו כל נזירי המערב.

לפי נמוּס בנדיקטוס על המועמד להתקבל למנזר בתור “אח” שומה היתה לעבור בחינה וזמן־נסיון טרם תנתן לו הרשות להשבע שבועת־אמונים גדולה אחרונה. על “האחים” לבחור בכומר ראש־המנזר. מלבד חובת־הנזירים להרבות תפלה וכונה, מחויבים הם גם לעסוק בבשול, בכביסה, בגדול ירקות ותבואה וכו' לצרכי המנזר, כמו כן ללמוד וללמד. הנזיר חיָב להשבע שבועה משולשת – למשמעת, להעדר קנין פרטי ולצניעות. אסור לו לשאת אשה כל ימי חייו ואסור לו להתענות בצומות שלא־לצורך, כדרך רבים מן הקודמים.

השפעתם של הנזירים הבנדיקטינים על אירופה היתה גדולה מאד. מתוכם נבחרו אפיפיורים לעשרות והגמונים למאות. העתקותיהם שמרו על סופרי רומי, הם השפיעו על שפור החקלאות ע"י עבודתם השקדנית בקרקעותיהם שמסביב למנזריהם וכו'. הם היו מכניסים גם אורחים עוברים־ושבים בימים שלא היו בתי־מלון כלל, או שהיו מעטים מאד והגדילו בזה את המשא־ומתן והתנועה בין חלקי אירופה השונים.

הנזירים הבנדיקטינים היו תומכים נלהבים ונאמנים לאפיפיורות. הם נחשבו ככהנים ונקראו בשם הקלירוס ה"רֶגוּלַרי" (הנמוסי), משום שחיו עפ"י רֶגוּלָה (משטר ונמוס), להבדילם מהקלירוס ה"סֶקוּלַרִי" (העולמי), אשר הוסיף לחיות בעולם ולא קבל עליו את שבועות המנזר.

המעון אשר בנו הנזירים לשבתם נקרא מנזר, או כוֹמְרִיָה. הוא היה ערוך לספוק צרכיהם המיוחדים וגם בית־כנסיה בתוכו ונמצא על הרוב ברחוק־מקום מן העיר, למען תשלוט בו בדידות ומנוחה שלמה. הבנינים היו ערוכים מסביב לחצר, המכונה הקלוֹסטֶר (עֲזָרָה).

המפעל הראשון של הנזירים היה נִצור העמים הגרמנים, שעדיין לא עברו אל הנצרות. את אלה עשו הנזירים לא רק לנוצרים, כי אם גם לנתינים כפופים לאפיפיור. ככה גבר במאד כוח הכנסיה הרומית.

המרת בריטניה. בשליחות האפיפיור גריגוריוס הראשון באו לאנגליה בשנת 597 ארבעה נזירים ובראשם ראש־מנזר אוּגוּסטינוּס ובעזרת אשתו הנוצרית של מלך קֶנט (בדרומית־מזרחית אנגליה) הכניסו בזמן קצר את התושבים לכנסיה הנוצרית הרומית.

מרכזם היה בית הכנסיה העתיק, עוד מימי הרומים, שבקֶנטֶרבֶּרי ומאז נשארה קנטרברי הבירה הדתית של אנגליה.

עם קבלת הדת הנוצרית התחילה באנגליה תקופה של התלהבות כללית לרומי ולספרותה. נודע ביחוד הנזיר האנגלי בֶּדַא (“בֶּדַא הנעלה” 735–673) ע"י ההיסטוריה שלו על הכנסיה באנגליה.

המרת גרמניה. בשנת 718 שלח האפיפיור את ס"ט בוֹניפַציוּס, נזיר אנגלי, במשלחת דתית אל הגרמנים והוא השכיל לנצר רבים משבטי הגרמנים הרחוקים, אשר דבקו עוד בעבודת האלילים. בשנת 732 נתמנה לארכי־הגמון של מַגנֵצָה ויסד כמה הגמוניות גרמניות בשטח שעבר מקרוב לנצרות.

הערבים.

השמיים ישבו מימי־קדם על חצי־האי ערב מחולקים לשבטים, שנלחמו זה בזה. הם התעסקו בעיקר בגדול צאן ומקנה ובמסחר בין הודו, מצרים וסוריה.

הערבים עבדו אלילים, לרוב את כוחות הטבע – השמש, הירח והכוכבים, וקבלו השפעה גם מהדת הנוצרית, הפרסית וביחוד מהדת העברית, כי בערב גרו הרבה שבטים עבריים עוד מימי קדם, אבל ביחוד מימי חורבן ירושלים והמקדש ומימי הגזירות שאחריהם.

השבטים העבריים חיו חיי חרות בערב, תחת מנהיגיהם הם, כאורחות הערבים. גם הם היו מלומדי מלחמה, שואפי נקמה ועורכי קרבות זה עם זה.

היהודים חיו עפ"י רוב חיי אחוה ושלום עם הערבים והשפיעו עליהם הרבה מאד, עד כי בראשית המאה הששית לספה"נ קבל גם אבּוּ־כַּרִיש מלך תימן את הדת היהודית ועמו רבים מבני עמו.

אך ימי מלכות הגֵרים הערבים לא ארכו רק כשלשים שנה, כי בנקום בנו של אבו כריש, יוסף מלך תימן, את נקמת יהודי ביזנט בסוחרים נוצרים שבאו לערב, - הסית קיסר ביזנט את מלך כוש הנוצרי נגד יוסף למלחמה. יוסף נִגף ומת במלחמה, והיהודים נמלטו צפונה מתימן, ביחוד למֶדינה.

העיר מֶכָּה נחשבה כמקום קדוש בעיני הערבים כולם, כי שם היה מקדשם המפורסם קַעְבָּה, שלפי האגדה נבנה עוד ע"י אברהם אבינו, במקום שם נגלה מלאך אלהים להגָר במדבר להציל את ישמעאל אביהם ממות בצמא.

במקדש הזה נמצאו מצבות ופסילי האלילים למאות וגם האבן השחורה הגדולה (כנראה – מֶטֶאוֹר), שהוערצה ביותר ואשר לפי האגדה הביא אותה המלאך גבריאל לאדם הראשון.

בכדי לא להפריע לעולי־רגל הרבים, מבוא בשלום למכה ולבקר בקעבה, היה מקובל על הערבים להפסיק כל קרב וגאולת־הדם במשך ארבעה חדשים בשנה, בזמן העליה למכה.

הערבים מתחילים להופיע בדברי ימי העולם ביחוד מימי נביאם הגדול מוחמד, שהנחיל להם אמונה חדשה, את תורת היחוד ואִחד את השבטים הרבים והנלחמים זה בזה לעם אחד ובזה נתן דחיפה חזקה להתפתחות מהירה והשפעה מפליאה מצדם.

מוּחמד

נולד בערך בשנת 570 לספה"נ במֶכה ממשפחת בני־קוֹרֵיִש, שמתפקידם היה לשמור על המקדש קעבה. הוא היה איש עני, הוריו מתו עליו בהיותו עוד ילד ומפני זה גודל והתחנך בבית דודו שהיה סוחר.

גם מוחמד היה לסוחר. עם אורחות־גמלים בִקר בארצות ערב וגם בסוריה ביחוד בשֵרות האלמנה העשירה חַדִיג’ה, שהיתה לו לאשה.

בימי נסיעותיו למד מוחמד להכיר את דת משה ואת אמונת הנוצרים, ראה את רפיון בני עמו בשל פירודם לשבטים רבים נלחמים זה בזה, את הבלי אמונתם האלילית, ועלה על דעתו להכניסם באמונת אל יחיד ומיוחד ולאחדם לעם אחד.

כשאחרי נשואיו עם האלמה היה לאיש אמיד, חדל מנסיעותיו, התחיל להתבודד ולהתעמק בדתו החדשה, עד שראה פעם בחזונו את המלאך גבריאל אשר בשר לו, כי בחר בו האלהים, להיות לו לעבד נאמן, לגלות על ידו לבאי־עולם תורה חדשה ודת חדשה.

בן ארבעים שנה היה מוחמד, כשהתחיל לגלות את שליחותו האלהית ולהטיף לאמונתו החדשה, קודם בין בני משפחתו ואחרי כן ברבים.

הוא קוה להטות על צדו גם את היהודים ומשום זה הכניס לתורתו החדשה הרבה דברים גם מדת משה. כשנוכח שמתקיפיו ולועגיו העקריים הם היהודים, הפסיק את יחסיו אתם ושמר בלבו את עברתו עליהם.

גם בני עירו לעגו לו והתנגדו בתוקף לתורתו החדשה. ובפחדם, שמא יהרוס מוחמד, ע"י אמונתו החדשה, גם את קיומם, שהיה מבוסס ברובו על הכנסות עולי־הרגל המרובים למכה ולמקדש האלילים שבה, אמרו לרצחו נפש.

אז ברח מוחמד לעיר מֶדינה, שהיו לו שם הרבה ידידים מכבר. מנוסתו זו, שהיתה בשנת 622, נקראה הַגְ’רָה (ההגירה) בפי הערבים, שקושרים בה הרבה נסים ונפלאות, והואיל ועם הגירתו זו מתחיל נצחונה של דת מוחמד, התחילו הערבים את חשבון השנים שלהם משנת הגירתו למדינה (622).

במדינה קבלו את מוחמד ואת תורתו בסבר פנים יפות, ואחרי שמונה שנים גדל מספר הדבקים בו די יכולת לעלות על מכה וללכדה בחיל רב־נצחון.

במכה נתץ מוחמד את 300 המצבות ופסילי האלילים, רק את האבן הקדושה השאיר, כי גדול היה כבוד האבן הזאת בעיני הערבים. גם תושבי מכה השלימו עם המצב החדש, כי מכה נשארה גם הלאה בתור מרכז בשביל פולחן דת מוחמד.

אחרי נצחונו זה המשיך מוחמד להכניס את כל תושבי ערב, את מי בחרב, ואת מי בחנופה, לאמונתו החדשה, שקרא לה “אִישְׂלַם” (הכנעה לפני אלהים). הוא זכר גם את עברתו ליהודים, השמיד והרג רבים משבטיהם, רבים הכריח לקבל את דתו ורבים נמלטו לארצות אחרות.

מוחמד מת בשנת 632 במדינה, אחרי אשר הכניס את כל שבטי ערב באמונה אחת, תחת הנהגתו הוא, ויסד ממלכה ערבית גדולה וחזקה. הוא נסח בלב הערבים רוח גבורה, רוח קנאה לדתם ותשוקה עזה לכבוש ארצות ומדינות, בכדי להפיץ בהן את אמונתם.

הקוֹרָאן.

מוחמד לא ידע, כנראה, קרוא וכתוב, כי את דברותיו העלו תלמידיו על ספר, זמן קצר אחרי מותו. הספר הזה הוא הקוראן – כתבי הקודש של המושלמים, אשר מכיל את תורת מוחמד, שהיא לקוחה בעיקרה מדת משה ומהאמונה הנוצרית, בהכריזו על אל אחד ויחיד. “אם כי גם אברהם, משה וישו היו נביאים גדולים, אבל מוחמד הוא האחרון והגדול בין שליחי אלהים”.

עיקרי תורתו הם: על המושלמי לאמור בכל יום את דברי העיקר הפשוט – “אין אֱלהַ מבלעדי אלַה ומוחמד הוא נביאו”; עליו להתפלל חמש פעמים ביום ולהפנות בתפלתו את פניו אל נוכח העיר מכה; עליו לצום ביום (משקיעת החמה ועד עלותה מותר לאכול) במשך כל החודש רַמַדָן (החודש התשיעי של המושלמים), כי בחודש הזה שלח אלהים את מלאכו גבריאל לגלות למוחמד את תורתו; אם יש לאל ידו, על המושלמי לעלות למכה, לפחות פעם אחת בימי חייו, ועל כולם, עליו להפיץ את דת מוחמד, הן בחרב והן בפה.

על המושלמי לכבד את הוריו, לתת עזרה לעניים, להגן על היתום, לחיות חיים פשוטים ולהמנע מבזבוז. מוחמד אסר את הגנבה, את המעילה, את הרבית, את אכילת בשר החזיר ושתית משקאות משכרים וכו', אבל התיר לקחת יותר מאשה אחת (עד ארבע). לפי תורתו נחתך גורלו של כל איש ואיש מראש ע"י האלהים, עוד לפני הולדו ואין באפשרותו לשנותו (פַטַליזם), לכן אין על המושלמי לפחד מסכנת המלחמה.

אחרי המות יורדות נשמות הרשעים לגיהנום ונשמות הצדיקים עולות לגן־עדן. לגן־עדן השביעי, שבו נמצא כל טוב וכל תענוג, עולים אלה, שנפלו כלוחמים בעד דתם. משום זה לחמו המושלמים כאריות, בכדי לכבוש ארצות ולהפיץ בהן את דתם. כי לפני עיני רוחם היו או הנצחון, או גן־העדן.

להפצת האישלם, או דת מוחמד הועילו הרבה גם עיקריו הפשוטים, ההֶתֶר לקחת יותר מאשה אחת, הפצתו בעזרת החרב, חולשת ממלכת ביזנט וממלכת פרס וכיום עולה מספר מאמיני מוחמד שבכל העולם למאות מיליוני נפש, כמספר מאמיני האפיפיור ברומי.

המסגָד, או ההיכל המושלמי הוא בית־תפלה ומקום קריאת־הקוראן, אסורים פה מזבחות, כל פסל וכל תמונה. לכל מסגד יש מגדל אחד, או יותר ומעליו נשמעת הקריאה לתפלה מפי הכָּרוֹז (מואֲזן) חמש פעמים ביום.

המושלמים, או המוחמדים מחזיקים את נשיהם בחלק מיוחד של הבית, הנקרא הַרמוֹן, או בית־הנשים ובצאתן מפתח ביתן החוצה, עליהן להתכסות בצעיף. אין גבר רשאי לראות את פני אשה כבודה מלבד אביה, אחיה ובעלה.

החַלִיפִים וכבושׁי הערבים.

יורשו של מוחמד נקרא חַלִיף, או כליף (ממלא־מקום, בא־כוח), שנחשב כשליט יחיד גם בעניני אמונה ודת וגם בהויות העולם.

החליף הראשון היה אבּו־בֶּכֶּר (634–632), חותנו של מוחמד, שהתחיל בכבוש סוריה.

את כבושיו המשיך אחרי מותו החליף עוֹמַר (644–634) גיסו של מוחמד. הוא כבש את ארץ־ישראל, סוריה, פרס ומצרים. במצרים יסד את העיר קֶהיר, שהיא מאז בירת מצרים.

עומר גרש את היהודים והנוצרים מערב – הארץ הקדושה לערבים ובארצות אחרות גזר עליהם גזירות שונות, כגון האסור לשאת משרה בממשלה, לרכוב על גבי הסוס ועוד, אבל בראותו כי היהודים נאמנים לו ועוזרים על ידו, היטיב את מצבם. עומר נהרג ע"י אחד הנוצרים.

את כבושי הערבים הקלו בהרבה שבטי הערבים השונים שבארצות הנכבשות, כמו הסורים, למשל, שרבים מהם עבדו בצבאות ממלכת ביזנט ונפלו ברצון אל מחנה הכובשים. חוץ מזה מצאו הערבים בכל מקום עמים אדישים מבחינה מדינית, עשוקים ולחוצים ומדוכאים, ללא השכלה וללא סדר וממשלות אנוכיות ומתנונות והערבים הביאו עמם משטר מדיני וסוציאלי יותר טוב מהקודם.

בארצות הנכבשות הפיצו הערבים את דת מוחמד במרץ ובהצלחה.

עם כבוש מצרים ע"י הערבים נגזרה חבש (אביסיניה) מעל העולם הנוצרי. במשך אלף שנים אין אנו שומעים דבר על הארץ הנדחת הזאת. היא הוסיפה לעמוד בנצרותה ובמחצית המאה החמש־עשרה הופיעה מלאכות חבשית ברומי, לקבל הוראות בדבר פרטים אחדים שבדת.

עוֹתמַן (656–644) החליף וקרובו של מוחמד, הגיע בכבושיו עד הודו, אך בני סיעתו של עַלִי – חתן מוחמד, בנו המאומץ ומראשוני מאמיניו ועוזריו המסורים ביותר, הרגו את עותמן, כי חשבו שלא בצדק נבחר עותמן לחליף ובחרו את עלי לחליף.

אולם נגד החליף עלי (661–656) התקומם מוֹעַוְיָה, נציב סוריה, שהיה גם הוא ממשפחת הנביא.

ריב־אחים זה עשה שמות במדינה ומשום זה החליטו אנשים אחדים, לטובת השלום, להמית את שני ראשי הסיעות.

עלי הומת במסגד בקוּפה (בארץ בבל), אולם מועויה נפצע רק ויהי לחליף אחרי מות עלי. גם בני עלי – חסן וחוסיין הומתו.

החליף מוֹעַוְיָה (680–661) היה איש משכיל, הכניס סדרים טובים בממלכה, הרחיב את גבולות ממלכתו ביחוד בפנים אסיה, אבל נסיונותיו לכבוש גם את קונסטנטינופוליס, לא הצליחו.

מועויה יסד בית מלוכה חדשה, הוא היה לאב לחליפים מבית אוֹמַאיה, או האומאיים, ששלטו על הממלכה הערבית כתשעים שנה מ־661 עד 750, כשאַבּוּל עבאס שם קץ לשלטונם ויסד דינסטיה חדשה – משפחת העבאסיים, כפי שנראה הלאה.

הפילוג בדת מוחמד – כת הסוּניים וכת השיעיים.

החליף מועויה סדר את כל האגדות ואת כל ההוספות, שנתוספו על הקוראן ויעש מהן ספר חדש הנקרא סוּנָה (ספר המסורת, משנה, מדרש, מעין תורה שבעל־פה שאצל היהודים).

המושלמים שקבלו עליהם גם את התקנות וההוספות שבספר סונה, נקראים מן העת ההיא סוּניים, או בני סוּנה ועליהם נמנים בעיקר התורכים; בעוד שהמושלמים, מכבדי עלי, ששנאו את מועויה ולא קבלו את הסונה נקראים מאז בשם שִיעִיים, או בני שִיעַ.

השיעיים כופרים במסורה, הם קנאים רק לקוראן, לתורת מוחמד הכתובה, ורואים בעלי קדוש, ישות אלהות כמעט וזכות הירושה של עלי לתואר חליף אצלם עיקר באמונה. עליהם נמנים ביחוד הפרסים ורוב המושלמים שבהודו.

החליפים מבית האוּמאיים (750–661).

העבירו את בירת ממלכתם ממדינה לדמשק. פה סדרו לעצמם חצר מלכות מפוארה ולא כמו החליפים הראשונים, אשר חיו חיים פשוטים ביותר.

הם שלטו שלטון בלתי מוגבל, תמכו במדע ובאמנות והרשו גם לערבים להתישב בתור בעלי־אחוזות בכל רחבי המדינה, בעוד שלפי החליפים הקודמים היה עליהם להתעסק בעיקר בעסקי מלחמה. בימיהם השיגה הממלכה הערבית את פסגת גדולתה והיקפה.

החליפים החשובים ביותר מבית האומאיים, אחרי מועויה היו:

החליף עבּד אל מליך (705–685), שבימיו נבנה (691) בית־המסגד הגדול בירושלים על הר־הבית – מסגד כפת הסלע, הנקרא בשם מסגד עומר, שלא כנכון, מפני שהחליף עומר התחיל לבנות על הר הבית. המסגד הזה תוקן וחודש אחרי כן כמה פעמים.

בימי החליף וֶליד הראשון (715–705) הגיעה בית־אומאיה לרום הצלחתה. בימיו השתרעה הממלכה הערבית מסין עד האוקינוס האטלנטי.

הממלכה המושלמית, 750 שנה לספה"נ

הערבים בספרד.

בימי החליף וליד הראשון פנו היהודים יושבי ספרד (בממלכה הוסטגותית) אל הערבים בבקשה, כי יקומו ויצילום מידי לוחציהם, הכוהנים הנוצרים והבטיחו להם את עזרתם במלחמה.

המצביא הערבי תַּרִיק שבצפון אפריקה, עבר עם צבאותיו, שבהם היו גם הרבה בֶּרבֶּרים, - תושבי צפון אפריקה, את המֵצַר גיבּרַלטר (על שם תריק, ג’בּוּל־אַל־תַּרִיק – גבול, או הר תריק) ובעזרת היהודים כבש במשך שנים מספר את כל חצי־האי הפירינאי ושם קץ בשנת 711 למלכות הוסטגותים.

אבל סוּלֵימַן, בנו של וליד נחל מפלה גדולה ע"י קונסטנטינופוליס (717) ביחוד בעקב “האש היונית”, ששרפה את מרבית אניותיו, כפי שראינו כבר ומכאן ואילך הולכת ושוקעת תפארת האומאיים.

מספרד עברו הערבים גם לגליה, למלכות הפרנקים, אך בשנת 732 הוכו ע"י טוּר מכה נצחת ע"י הפרנקים בהנהגת קרל מַרטֶל (הפַּטִיש) ומאז היו הפירינאים הגבול בין המושלמים ובין הנוצרים במערב אירופה.

במזרח כבשו האומאיים גם את תורכסטן וירחיבו את אמונת המושלמים בין שבטי התורכים. הם כבשו חלק גדול גם מהודו ותהי ממלכתם מנהר גַנגֶס עד האוקינוס האטלנטי.

אך החליפים האחרונים מבית־אומאיה היו רפי־ידים לרסן כהוגן את המדינה העצומה, גם בין הערבים עצמם נתעוררה ריאקציה פוריטנית כלפי קלות־הדעת ורוח המותרות של דמשק. ביחוד בין בני כת השיעיים ובהכריזם, כי כל החליפים, שבאו אחרי עלי, הם מושלים שלא בדין, התקוממו נגד בית־אומאיה.

בהנהגת אבּוּל עבאס, ממשפחת מוחמד ומנהיג השיעיים, הכו בשנת 750 את החליף מַרְוַן, השמידו כמעט כל משפחת האומאיים – שבעים איש, שמו קץ לשלטון האומאיים בממלכה הערבית ובחרו לחליף את אבול עבאס.

אבּול עבאס (754–750) הגיע אמנם לשלטון בשם עלי, אבל עד מהרה התחיל לחפש אחרי כל שרידי צאצאיהם של עלי ואשתו פטימה (בת מוחמד) ולבערם מן הדרך, בכדי להבטיח את השלטון לבני משפחתו.

אבול עבאס יסד בית־מלוכה חדש – את בית העבאסיים, שמשלו משנת 750 עד שנת 1258, אם כי כבר לא על הממלכה המושלמית כולה ובמשך זמן ידוע (בימי הסֶלג’וּקים 1194–1038) רק בתור ראשי האמונה וכהני הדת, כפי שנראה הלאה.

בכל זאת בימי העבאסיים עלתה גדולת הערבים והשכלתם עד המדרגה העליונה, אם כי בימיהם גברה השפעת הפרסים על מהלך עניני החליפות.

העבאסיים בנו לעצמם (762) עיר בירה חדשה – בגדד, על הנהר חדקל, בקרבת בבל העתיקה, אשר נודעה לשם בגדלה (לפי השערה עד שני מיליון תושבים), בעשרה, בתפארתה, בהשכלתה, ובסַחְרה.

הם ושריהם בנו ארמונות מפוארים ובנינים נהדרים ביחוד בבגדד, אבל גם ביתר חלקי המדינה, יסדו בתי ספר, תמכו בחכמים ומשוררים והשגיחו על המשפט והצדק.

המצוין שבחליפי בית עבאס היה החליף הָרוּן־אַל־רַשִיד (809–786), שהיה גם משורר גדול והיה לאחד הגבורים בספר הידוע “אלף לילה ולילה” – קובץ אגדות ושיחות עממיות, שנקבצו במצרים, כנראה במאה החמש־עשרה.

התפרדות החליפות.

אולם אחרי מות הרון־אל־רשיד התחילה עד מהרה תקופה של ירידה והתפוררות. במשך הזמן נעשו הערבים יציבים, אוהבי שקט ותענוגות, לא שאפו עוד למלחמה כאבותיהם ולא הפילו עוד את פחדם על כל סביבותיהם כמלפנים.

רבים מהערבים עזבו את עבודת הצבא ואת מקומם מלאו שכירים משבטי השכנים הנודדים, ביחוד משבטי התורכים, שהיו גם לשומרי ראש החליפים ולמושלים האמיתים, כמו הגרמנים בשעתם בממלכה הרומית. הם הורידו את החליפים, אשר לא מצאו חן בעיניהם, מכסאותיהם, והושיבו אחרים תחתם; חליפים אחדים הומתו מידיהם והתחילו שוב המהומות, הפרעות והמרידות בממלכה.

עוד קודם לכן קרע עבד־אל־רחמן (788–756), הפליט היחידי מבית אומאיה, את ארץ ספרד מעל הממלכה המושלמית ויסד שם את החליפות הקורדובית, על שם עיר הבירה קורדובה, שהגיעה לפריחה גבוהה, שבה השתתפו גם היהודים במדה ידועה ואשר עבדו שכם אחד עם חכמי הערבים גם במדע ובפילוסופיה. החליפות הקורדובית התקימה עד שנת 1031.

הערבים, שנתערבו כאן הרבה עם התושבים הקודמים, נקראו בספרד בשם “מוֹהְרים”, ועוד היום מפורסמים אחדים מבניניהם, כמו המסגד בקורדובה והארמון אַלְהַמְבְּרָה בגרַנדה.

העמים המשועבדים והנאנחים בעול המסים ראו במהומות ובמרידות, שהתחילו בממלכה המושלמית, שעת־כושר לרכוש בחזרה את חרותם, ולאט־לאט נקרעו מדינות שלמות מעל הממלכה הערבית ותהיינה למדינות עומדות ברשות עצמן, כמו, למשל, מזרח פרס תחת ממשלת התורכים.

גם במצרים קמו חליפים חדשים, שקראו לעצמם בני־פַטימה, על שם בת הנביא ואשת החליף עלי ושמשלו יותר ממאתים וחמשים שנה (1170–909) ובמשך זמן ידוע גם על סוריה. במצרים יסד צַלַח־אלדין בית חליפים חדש – בית אַיוּב, שמשל במצרים ובסוריה משנת 1250–1171. גם באפריקה הצפונית קם בית־מלוכה חדש.

בבגדד האריכו אמנם עוד ימים החליפים מבית עבאס, אבל לרוב רק בתור ראשי האמונה וכהני הדת, בעוד שהשלטון האמתי היה בידי משפחת הסֶלג’וּקים התורכים (1194–1038), שנקראו בשם “אמיר אל אומרא” (נסיך הנסיכים), עד שבשנת 1258 החריבו המונגולים מצפון אסיה את בגדד ואז פסקה החליפות למעשה, אם כי נשארה עוד קימת להלכה.

תרבות הערבים.

מאת העמים הנכבשים וביחוד מהיונים, היהודים והפרסים רכשו הערבים את יסודות התרבות האנושית ויפתחו אותם עפ"י רוחם במדה מצוינת.

הם היו הראשונים שהתחילו להשתמש בחקירותיהם המדעיות במֵיתוֹדָה הנִסיונית (האֶכספֶּרימֶנטַלית) והניחו את היסוד ללִמוד החִימִיָה (תורת התהוות החומרים והתפרדותם), האַלְגֶבְּרָה (תורת ההשואות שבחשבון) והגֵיאוֹגרָפִיָה (תורת ידיעת הארצות).

בימי ממשלת בית־עבאס התפתחה מאד אצל הערבים חכמת התכונָה (האסטרוֹנוֹמִיָה) והפילוסופיה. הם ידעו כבר על דבר כַּדוּרִיוּת הארץ, תנועת כוכבי הלכת וכוכבי־השֵבֶט. ידעו להגביל בדיוק את תקופת השנה ולקבוע בדיוק את מועד לקויי החמה והלבנה. כדי להסתכל בכוכבי השמים, התקינו להם הערבים מנגנונים (אַפַּרַט) ומכשירים שונים והניחו בזה את היסוד לאוֹפְּטִיקָה (תורת האור והראיָה) ולמֵכַנִיקָה (תורת שווי־המשקל והתנועה).

בשדה הרפואה פתחו הערבים ביחוד את תורת הפיסיולוגיה (תורת פעולות אברי בעלי־החיים) וההיגיינה. הם ידעו להשתמש גם בסמי הרדמה והוציאו אל הפועל נתוחים הידועים כקשים ביותר וכן השתמשו גם בספִּירט לצרכי רפואה.

בפילוסופיה ובספרות תפשו בחוש בריא, כי ההיסטוריה היא התחלתה וגרעינה של כל פילוסופיה בריאה וספרות מועילה וסופריהם החשובים הראשונים היו סופרי היסטוריה. כמו כן הם שכללו בהרבה את שיטת החנוך ויצרו ספרות־חנוך גדולה וחשובה, אבל ביחוד הצטינו בשירה ובפיוט.

נודעו לשם מרכזי המדע של הערבים, ביחוד האוניברסיטאות בקורדובה, בבגדד ובקהיר, שגם הרבה תלמידים נוצרים בקרו אותן וגם הרבה יהודים הרצו בהן.

מבין גדולי המדע הערבים נודעו ביחוד: הפילוסוף אִבְּן־רוֹשד מקורדובה (1198–1126), ששחרר את החקירה המדעית מן הדוגמתיות התיאולוגית; הפיסיקאי אבן־סינה מבוכארה (1037–980) והמתימטיקן אבן־מוסה (במאה הי"ב).

בתעשיה נודעו לשם ביחוד כלי־הפלדה של דמשק ועבוד העורות שלה ובגדד וגרנדה – עם תוצרת המשי והמרבדים שלהן. הערבים הצטינו גם בחקלאות ובגנָנוּת וע"י הרכָּבות עלה בידם לגדל מיני פירות ופרחים חדשים.

בבניה יצרו הערבים סגנון־בניה חדש – את הסגנון הסָרָציני, או המוֹהרִי (קשתות בצורת פרסה ועמודים דקים מקושטים) וכפי שראינו כבר, נשארו ביחוד בספרד הרבה שרידים מבניניהם המפוארים והמצוינים. הם יצרו גם קשוטים חדשים, את ה"ערבֶּסקים" – קשוטים מגוונים, משולבים ומשובצים באותיות ערביות ובפסוקים מהקוראן.

אם כי את ידיעותיהם העיקריות קבלו הערבים מאחרים, ביחוד מהיונים, מהיהודים ומהפרסים, אבל עד מהרה עלו על מוריהם ונהיו למורי אירופה בימי הבינים.

עוזרי הערבים וחבריהם הנאמנים בכל החכמות והמדעים, במליצה ושיר, בחקירה והגיון היו ביחוד היהודים, אשר ישבו בקרבם ושגם מהם יצאו אז חכמים רבים, כמו יעקב אבן־שאֵרָה, שהיה הראשון, אשר הביא מהודו את ציוני המספר (ספָרות) אל ממשלת החליפים, הרמב"ם, ר' שלמה אבן־גבירול, ר' יהודה הלוי ועוד.

התורכים במזרח והנוצרים במערב החריבו אמנם את הממלכות הערביות ויחד עם זה גם את התרבות הערבית, אך עקבות תרבות זו נכרים מאוד גם כיום ביחוד ביסודות ההשכלה האירופית.

מלכות הפרנקים, הקרולינגים.

ראינו כבר, כי מלכות הפרנקים באה למעשה תחת שלטון ראש שרי־המלך – פקיד החצר, או שר־הארמון, ביחוד בעקב מלחמת האחים בין מלכי המֵרווִינגים, אם כי אלה הוסיפו לשמש מלכים להלכה.

בין שרי הארמון האלה הצטין ביחוד קַרל מַרְטֶל (741–714), שהכה את הערבים מכה נצחת (732) וקבל בשל זה את התואר “מרטל” – הפַּטיש.

בנו ויורשו פּיפּין־גוּץ (הקטן) היה גבור חיל וימשול בארץ הפרנקים ביד רמה (768–741).

פיפין עזר גם לאפיפיור במלחמתו עם הלומברדים ובביסוס שלטונו המדיני, בנתנו לו במתנה את גליל רַונה, שכבש בחזרה מהלומברדים.

בהסכמת ובתמיכת האפיפיור, כי תואר המלך והכתר שייכים לזה שבידו גם השלטון, הוריד פיפין אחרי כן את המלך המרווינגי האחרון, ישב על כסאו והוא נמשח והוכתר למלך (752) גם ע"י האפיפיור (על פי מנהג דתי עתיק של העברים) ומזה נולד אחרי־כן תואר המלכים “בחסד עליון”. ככה קמה בשנת 752 דינסטיה חדשה במלכות הפרנקים – דינסטית הקרולינגים.

קרל הגדול (814–768),

בנו של פיפין, היה אחד המלכים היותר גדולים בעולם. בימיו גדלה ועצמה הממלכה הפרנקית, גבולותיה נתרחבו והיא הגיעה בהתפתחותה למדרגה גבוהה.

קרל שם לו למטרה לאחד את כל העמים הגרמניים תחת שלטונו ולחדש את הממלכה הרומית המערבית. הוא נהל מלחמות רבות והצליח.

לבקשת האפיפיור עלה קרל על הלומברדים, נצחם ואת ארצם ספח לממלכתו (774). אחרי מלחמה קשה וממושכה (804–772) נצח גם את הסכסים, שהפריעו בהתנפלויותיהם את שלות מדינתו, הכריחם לקבל עליהם את האמונה הנוצרית וספח את ארצם למדינתו. כמו כן נצח את הבַּוַרים וכבש את ארצם ושם גם עמים סלַויים, כמו הביהימים למס עובד.

הוא הכה מכה נצחת (796) גם את האוַרים, עם תורכי מאסיה, שהתישבו במאה הששית לספה"נ בסביבות הנהרות דנובה וטיסה (הונגריה) והפילו את פחדם זמן רב על העמים שמסביבם. נודעו ביחוד מבצרי־האדמה העגולים שלהם, שעקבותיהם נראים עוד כיום. אחרי מפלתם נטעמו האורים עד מהרה בין העמים שמסביבם.

קרל נהל מלחמה גם נגד הערבים, או המוהרים, כפי שקראו אותם בספרד וכבש חלק מארצם צפונית־מזרחית. במלחמה זו נפל בן־אחיו, הגבור רולנד – גבור הפרשים הידוע של ימי הבינים.

באופן כזה עברו לידו כמעט כל ארצות רומי המערבית וכשהשיב על כסאו את האפיפיור ליאון השלישי, שגרשוהו מתנגדיו, הכתיר זה את קרל, בכנסית סַן־פֶּטרוּס ברומי, לקיסר רומי (800) וממלכתו היתה לממלכת רומי הקדושה.

קרל הכניס סדר ומשטר בממלכתו. התקין שכל אזרח חפשי מחויב לעבוד זמן מסוים בצבא. ואם כי שלטונו של קרל היה בלתי מוגבל, הכניס בכל שנה את אספת האצילים וההגמונים לחוות את דעתם בעניני המדינה והדת. בעזרת ועדת מומחים הוציא קרל קובץ חוקים – קַפִּיטוּלַרִיוֹת, שבחלקו נשתמר עד ימינו.

את ממלכתו חלק למחוזות (גרַפיות) תחת הנהגת גרפים, או רוזנים ולאורך הגבול סדר מחוזות־הגבול בהנהגת מַרק־גרפים, או מרקיזים לשם הגנה על הגבול ותוארים אלה היו ראשית תוארי־האצילות. כמו כן תקן, כי כל העם יתן מעשר לכהנים ולבתי־תפלה.

קרל שם את לבו להרמת ולהפצת התרבות, המסחר והתעשיה. הוא יסד הרבה בתי־ספר, לרוב על יד המנזרים ונודע לשם ביחוד “בית־ספר ההיכל” בשביל בני רמי היחס. הוא התקין גם הרבה דרכים, תעלות, בנה בנינים ויסד כמה הגמוניות.

אם כי לא היתה נהוגה בממלכתו שיטה של הטלת מסים כללית והכנסותיו של קרל באו בעיקר מאחוזות אדמת־מלכותו והוא התנהג בזהירות רבה בהוצאותיו ביעצו גם לאחרים לעשות כמוהו, - תמך בכל זאת ביד רחבה באנשי המדע והחכמה ובחצרו נמצאו האנשים היותר מפורסמים שבדורו, בני עמים ודתות שונים.

נודעו לשם ביחוד: אלקוֹיִן – הסופר, החכם והמשורר האנגלי־סכסי; פאוּלוּס דיאקוֹנוּס – ההיסטוריון הלומברדי; החכמים היהודים ר' קלוֹנימוּס ור' יצחק, שהשתתף גם במשלחת אל החליף הרון־אל־רשיד בבגדד והסופר הפרנקי איגנהרד, שכתב את תולדות ימי קרל. בימי קרל היתה הרוחה גם ליהודים שבמדינותיו.

התפוררות ממלכת קרל הגדול.

בנו לוּאִי (לוּדוִיג, 840–814) המכונה לואי “הענו” או “החסיד” היה מלך חלש, אוהב את המנוחה והשלוה.

הוא חלק בחייו את ממלכתו בין ארבעת בניו, שלא היו מרוצים מאופן החלוקה, התקוממו כמה פעמים נגד אביהם, רבו גם ביניהם ורוב ימי לואי עברו במלחמות עם בניו.

ריב אחים זה נמשך גם אחרי מות לואי, עד שבשנת 843 התפשרו הבנים בעיר וֶרְדֶן ולפי זה קבל קרל הנקרא “הקֵרֵחַ” את ארץ המערב, שמתחילים לקרוא לה גם בשם “צרפת”; לוּאי הנקרא “הגרמני” קבל את ארצות המזרח ויהי הראשון למלכי גרמניה ולותֵּר קבל את ארץ איטליה ביחד עם כתר הקיסר.

אך בזה לא פסקה עוד מלחמת האחים, עד שבשנת 870, בחוזה מֶרסֶן נקרעה שוב ממלכת הפרנקים לשלש מלכויות – מלכות פרנקית מערבית (צרפת ובלגיה של היום), מלכות פרנקית מזרחית (גרמניה) ומלכות איטליה.

ריב ומלחמת־אחים אלה החלישו מאד את כוח שלטונם של המלכים והשפילו את כבודם. נוסף לזה לא היה למלכים די כסף לשלם את הפקידים ולכלכל צבא קבוע ולהתגבר בעזרתו על המתקוממים ועל העמים המתפרצים, כמו הסלוים ואנשי הצפון מחופי דניה, שודיה ונורבגיה; גם הדרכים נתקלקלו מחוסר טיפול וקשה היה לעבור במהירות ממקום למקום.

משום זה נאלצו המלכים לרכוש לעצמם את עזרת בעלי ההון והכוח על ידי מסירת אחוזות וקרקעות רחבות ידים ונתינת זכויות מיוחדות, כגון הזכות להחזיק באחוזותיהם חיל משמר, לשפוט את יושביהן, להטיל מסים וכו' עד שנעשו רוזנים, אצילים אלה לנסיכים, עומדים כמעט ברשות עצמם וכוח שלטון הקרולינגים ירד עוד יותר, למדרגת המרווינגים האחרונים, עד שבשנת 911 פסק לגמרי שלטון הקרולינגים בגרמניה ובשנת 987 פסק שלטונם גם בצרפת, אחרי אשר באיטליה פסק עוד קודם לכן ושושלות מלוכה חדשות קמו במקומם.

הפֵיאוֹדַליוּת

היתה כעין משטר מדיני וחברתי, שיש בו נתינים ונתיני־נתינים, כפי שנראה הלאה וששרר ביחוד במערב אירופה מהמאה התשיעית עד המאה השלש־עשרה. משטר זה התפתח אצל הפרנקים ומהם קבלום יתר העמים.

מלכי הפרנקים היו נוהגים לחלק לשריהם ולמפקדי־הצבא שלהם, במקום כסף המשכורת, אחוזות־אדמה רחבות־ידים בתנאים ידועים – שבועת־אמונים, שרות צבאי, כספי, כלכלי וכו'.

אחוזה כזאת נקראה נֶכֶס־האַנְגַרְיָה, או פֵיאוֹד; נותן האחוזה היה אדון־האנגריה או הסֶניוֹר, או האדון הפיאודלי ומקבל האחוזה היה נתין־האנגריה, או וַסָל.

הוסלים הראשונים, שקבלו את אחוזותיהם מאת המלך, לרוב הברונים, הגרפים, הרוזנים, ההגמונים, הדוכסים וכו' היו גם הם לאדוני־האנגריה או לסניורים, או לאדונים פיאודליים כלפי אנשיהם הם, שחלקו להם הלאה חלקות אדמה מאחוזותיהם ושקבלו עליהם להיות מסורים ונאמנים להם ושנקראו סוּבוסלים, או נתין־האנגריה, או משועבדים.

אדון־האנגריה העליון, או הסניור העליון היה המלך שלא היה תלוי מאחר.

רבים מבעלי הנחלות הקטנות, שקודם לכן היו בלתי תלויים באחרים, אבל היו חדלי הגנה בפני התקפת האצילים הגדולים, מסרו גם הם את נחלתם לשכנם התקיף וקבלום בחזרה מידו בחֶזקת נכס־אנגריה. על ידי זה נהיו גם הם לוסלים ויכלו לקרוא לעזרת אדוניהם.

מי שאמר להעשות וסל בא אל חצר־התקיף ובעמדו על ברכיו גלוי ראש ומשולב ידים, היה מביע במעמד אנשי החצר בנוסח קבוע, את רגשי הכנעתו ובקשתו לבוא תחת כנפי חסותו של התקיף. האחרון היה מניח את ידיו על ידי המבקש, מנשקו נשיקת־שלום ומקימו ואז נשבע הוסל שבועת־אמונים בנקיטת כתבי־הקודש ובהתחיבו חגיגית למלא את כל חובותיו לאדוניו. אחרי ההוֹדיָה, או טֶקֶס שבועת־האמונים הנ"ל, מסר התקיף את חלקת האדמה, את נכס האנגריה לוסל (אִינוֶסְטיטוּרָה) ובזה נכרת הברית בין הסניור ובין נתינו הוא – הסובוסל. סדרי־ההסכם האלה בין וסלים לאדונים הם שכוננו את השיטה הפיאודלית.

חובות הוסל היו שונות. החובות העיקריות היו – העבודה בצבא, נשיאת משרות שונות בחצר הסניור, או האדון, כמו כן לסייעו בכספו במקרים מיוחדים, כגון לפדות את אדוניו מהשבי, אם נשבה בידי אויב, או לתת מוהר לבתו, לכלכל את אדוניו ולנהוג בו הכנסת־אורחים מדי בואו למצודתו ועוד.

חובות הסניור היו – לשמור את הברית בינו ובין הוסל, לבלתי ללחוץ אותו ולבלתי קחת ממנו את נכס־האנגריה ולהגן עליו מפני אויביו, אם יתנפלו עליו.

נחלת־הפיאוד או נכס־האנגריה נתן לצמיתות, מורשה למשפחת הוסל ועבר מדור לדור אל הבן הבכור. כל עוד נשאר הנתין נאמן לאדוניו ומלא את שרותיו כאשר הותנו וצאצאיו נשבעו שבועת־אמונים והוסיפו לעשות כתנאים, אשר לפיהם נתנה האחוזה בראשונה – לא יכול האדון או יורשיו להפקיע בתוקף החוק את הקרקע מרשותו. בכל זאת אם אחד הצדדים הפיר את הברית, היתה על פי רוב החרב שופטת ביניהם.

גדולי הוסלים, אשר המלך עצמו זכה אותם בנחלותיו, כפי שראינו, כמעט יצאו מרשותו לאחר שנתנו להם הנכסים ולזרעם אחריהם, ועוד יותר הוסלים שלהם, המוני העם, שלא נשבעו שבועת־אמונים למלך, כי אם לאדונים הפיאודליים, אשר על אדמותיהם ישבו.

המצודה של ימי בינים.

בימי המבוכה שבאה בעקב פרוץ הברברים, התחילו הרוזנים והדוכסים וגם שאר בעלי האחוזות הגדולות לבנות להם מעוז – קודם מצודת־עץ, אחרי כן מצודת־אבן עם מגדלים וכו' לרוב על מרומי־סלע לבלתי תת לאויב לגשת אליה וללכדה, או עם חפירה עמוקה מחוץ לקירות, שנמלאה מים ועם גשר מתקפל לבלתי תת מעבר לאויב. מסביב למצודה היתה חַוָה עם משועבדים להספקה לכלכלת בני־בית בעל המצודה, משרתיו ונושאי־כליו.

האכרים המשועבדים חיו לרוב חיי שעמום ועוני ושלמו את חובתם לאדוניהם בעבודה ובתבואות החוה, אך במאה השתים־עשרה והשלש־עשרה, עם התחדשות המסחר והתעשיה, התחילו להחליף את שרותם בתשלומי כסף.

מלחמת השכנים בימי־הבינים.

התקופה הפיאודלית הצטינה במלחמות רבות ואכזריות, במהומות ומבוכות, מעשה שוד ורצח. היא היתה תקופת שלטון האגרוף והחרב.

המלחמה היתה ראש עסקם של האצילים הנסערים, אשר החזיקו את האדמה ויאמרו למשול בה. הם היו מתבצרים במבצריהם, היו עוסקים בציד חיות ועופות ביערים הקרובים, לעתים היו עורכים מלחמות־שנים או מלחמות בין קבוצות פרשים שונים - להראות לעין כל את כוח גבורתם ואומץ לבם ולפעמים קרובות היו עולים למלחמה על שכניהם.

המנהגים והמדות היו גסים ביותר. האצילים בעם היו מתיחסים ברגשי בוז אל החלשים מהם, היו מתנפלים על עוברי דרך, על סוחרים, לוקחים אותם בשבי ואינם משחררים אותם, עד שהיו מקבלים סכומים גדולים, כופר נפשם מאת גואליהם וקרוביהם. ביחוד רע היה מצב היהודים ונחשב למצוה ללחצם, להעיק להם ולשפוך את דמם. בכל זאת שמרו היהודים ככל האפשר על השכלתם וגם המלכים והשרים הקנאים ביותר נאלצו לקרוא לרופא יהודי.

האנשים היו נבערים מדעת, מאמינים בהבלי שוא ובאמונות תפלות, בשדים וברוחות ובכוח השטן. לפעמים היו מעילים על המוקד אנשים בתור מכשפות, קוסמים ובעלי ברית השטן. גם רוב הפיאודלים האצילים לא ידעו קרוא וכתוב. רק הכמרים והנזירים היו המשכילים בעם. אכן היו גם הגמונים וראשי מנזרים שאהבו את הקרב גם המה.

אך נמצאו גם פרשים אבירים שהיו מגינים לפעמים בכוח גבורתם על החלשים הנלחצים והמעונים ומחישים עזרה לאלמנות ויתומים. גם הכנסיה הנוצרית התחילה לצוות על שביתות־נשק, המכונות “שלום־אלהים”, לאמור כי תשבת מלחמה בימי־הצומות ובמועדים אחרים, כמו כן ביום חמישי, ששי, שביעי וראשון לשבוע, והמחלל את השביתה, הוחרם על־פי הכנסיה.

מקץ ימים התגברו סוף־סוף המלכים על האדונים הפיאודלים החזקים והתחילו להכניס שוב סדר ומשטר במדינה.

הבּוּלְגָרים וממלכת ביזנט.

הבולגרים, עם פיני מסביבות הנהר ווֹלגה, התישבו עוד במאה הששית ליד הנהר דנובה התחתון וכבשו את השבטים הסלויים – הסֶרבּים והקרואטים, שהתישבו שם עוד קודם לכן.

הבולגרים התבוללו מהרה עם הסלוים, סגלו להם את שפתם את מנהגיהם ואורח חייהם והמלוכה הבולגרית היתה למלוכה סלוית.

במאה השביעית, ביחוד בימי הנסיך בּוֹריס, שקבל את התואר מלך והכניס את עמו בברית הנצרות, כבשו הבולגרים את כל הארצות שבין הנהר דנובה וממלכת ביזנט ונהיו לה לשכנים קרובים ומסוכנים מאד. הם התפרצו הרבה פעמים בגבולות ביזנט ולא פעם עמדו גם ליד שערי קונסטנטינופוליס.

בשנת 811 החליט נִיקִיפוֹר, קיסר ביזנט, להשמיד את מלכות הבולגרים, עלה בחיל כבד על ארצם, אך נגף ונפל במלחמה וביזנט היתה למס עובד לבולגריה.

בשנת 867 עלה על כסא ממלכת ביזנט הקיסר בַּסִילִיוֹס ממוקדון, שהיה הראשון לדינסטיה המוקדונית (1081–867). יורשי בסיליוס נלחמו מלחמה קשה עם הבולגרים.

מלכות הבולגרים התחזקה ביחוד בימי המלך שמעון (927–893), שהיה איש נאור וגבור מלחמה ופעמים רבות שם מצור גם על קונסטנטינופוליס. אך בימי יורשיו נחלשה המלוכה הבולגרית ונקרעה לשתי מדינות – בולגריה המזרחית והמערבית ואז עלה בידי ניקיפור פוקה, קיסר ביזנט, בעזרת הרוסים בהנהגת וַיטוֹסלַו, נסיך קיוב, להחריב את בולגריה המזרחית ואחריו בסיליוס השני החריב גם את בולגריה המערבית בראשית המאה האחת־עשרה.

הקיסרים המקדוניים נלחמו בהצלחה גם עם הערבים והשיבו לביזנט את ארמניה, חלק גדול מסוריה ואת האיים כרתה וקפריסין.

אחרי מות בסיליוס השני פרצו מלחמות פנימיות בשל משפט המלוכה, שהחלישו מאד את כוח הממלכה, שעמדה בפני משבר קשה ביחוד מפני עלות התורכים־הסֶלג’וקים על אסיה הקטנה.

אז קרא הקיסר אַלֶקסַיוּס קוֹמְנֵן (1118–1081) לאפיפיור הרומי, אוּרבַּן השני, שיחוש לעזרתו בחיל כבד של כל עמי הנוצרים שבמערב ויעלו יחד עם הסלג’וקים, אויבי דתם. הדבר היה בשנת 1095, ובזה התחילו מסעי הצלב, כפי שנראה הלאה.

בסוף המאה השתים־עשרה, בימי רפיונה של ממלכת ביזנט, הצליחו הבולגרים לפרוק מעליהם את עול היונים ובימי המלך און השני (1941–1218) פרחה שוב מלכותם כבימי שמעון הגדול.

אך קמו לבולגרים אויבים חדשים, המונגולים, או הטַטַרים מצפון, שמשלו אז ברוסיה ואחריהם התורכים־הסלג’וקים שבין יתר הארצות כבשו גם את ארץ בולגריה בסוף המאה הארבע־עשרה.

הסלוים.

ממזרח לגרמנים בתוך המישור הגדול, המשתרע במזרח אירופה מהרי הקַרפַטים עד הנהר וולגה, ישבו שבטים רבים, שהתיחסו גם המה לגזע האריים וקראו לעצמם בשם סלַוִים (בעלי דבור, מבינים זה את זה).

הם התעסקו בעיקר בציד, בגדול בהמות, בעבודת אדמה וגם במסחר וכמו יתר העמים העתיקים, גם המה היו עובדי אלילים, עובדי כוחות הטבע ומאמינים ברוחות ובשדים.

הסלוים היו גבוהי קומה, אמיצי לב ומלומדי מלחמה, אבל בדברי הימים מתחילים הם להופיע רק בזמן מאוחר, כי היו מחולקים לשבטים רבים ולא התאחדו לעמים גדולים, למען יוכלו לעשות גדולות.

אחרי תנודות העמים הגרמניים חדרו הסלוים למקומותיהם העזובים, ככה הגיעו עד לב אירופה ובדרום לסביבת הנהר דנובה והתישבו שם.

הטְשֶכים

הסלוים התישבו בערך במאה החמשית במרכז אירופה ונקראו גם ביהמים בארץ ביהם, מוֹרָוִים בארץ מוֹרָוִיָה וסלוֹוָקים בהרי הקרפטים.

קודם היו בעול האוַרים, אך במאה השביעית עלה בידם, בהנהגת סָמוֹ, מנהיגם הפרנקי, לפרוק את עולם, אבל אחרי מות סמו נפרדו שוב לשבטים ובאו בעול הגרמנים. בימי נסיכם סְוָטוֹפְּלוּק, בסוף המאה התשיעית, הצליחו הטשכים ליסד מלוכה גדולה וחזקה, אבל אחרי מותו היו שוב למס עובד לגרמנים וגם ההונגרים, הכובשים החדשים, קרעו חבל ארץ גדול מארצם.

בהתחלת המאה העשירית אִחד אחד הנסיכים ממשפחת פשמיסל את כל שבטי הטשכים לעם אחד ומלכים ממשפחת פשמיסל משלו עליהם כארבע מאות שנה.

הסֶרבִּים

הסלוים התישבו במאה הששית והשביעית בסביבות הנהר דנובה והנהרות דרַוָה סַוָה הנופלים לתוכו. קודם היו מחולקים לשבטים רבים תחת הנהגת נסיכיהם, או זוּפַּניהם ורק בהתחלת המאה העשירית, בימי טשסלב, הנסיך הגדול התאחדו לעם אחד.

הנסיך הגדול מיכאל (במאה האחת־עשרה) קבל מאת האפיפיור את התואר מלך, אבל אחרי מותו נחלשה מלכותם, ביחוד בעקב מריבות פנימיות וקיסרי ביזנט קרעו חלקים ממנה.

בימי מלכם סטֶפן נימן (בסוף המאה השתים־עשרה) התחזקה שוב מלכותם, שהגיעה למרום פסגתה בימי המלך סטפן דישו (במאה הארבע־עשרה), שאז נתרחבו מאד גבולותיה, ביחוד בדרום.

אולם אחרי מותו פרצו שוב מריבות פנימיות, מלכות הסרבים נתפוררה לחלקים רבים, שנכבשו אחרי כן על ידי התורכים הכובשים.

הפוֹלַנים

הסלוים בסביבת הנהר ויסלא, מתחילים להופיע בדברי הימים במאה העשירית, בימי הנסיך הגדול פּיאסט מיציסְלַו הראשון, שהכניס את עמו בדת הנוצרית הקתולית.

מיסדה של מלכות פולניה היה בנו, המלך בוֹלִיסְלַו הגבור, בהתחלת המאה האחת־עשרה, שאִחד את שבטי הפולנים לעם אחד וכבש וספח גם ארצות אחרות למלכותו.

אולם אחרי מותו התחילו מריבות פנימיות ומלכות הפולנים נתפוררה לארבע מדינות נלחמות זו בזו. המריבות והמלחמות הללו החלישו מאד את כוח העם והפולנים היו סובלים חליפות מעול הטשכים, הגרמנים, הפרוּסים, הליטאים והמונגולים, או הטטרים.

המלך וְלַדִיסְלַב לוֹקיטסק הצליח בהתחלת המאה ה___² עשרה לאחד שוב את המדינות הנפרדות ובימי בנו קזימיר השלישי, או הגדול (1370–1333) פרחה שוב מלכות הפולנים.

קזימיר השתדל להחליש את כוחם של גדולי המדינה, הכניס סדר ומשטר במדינה, נתן חוקים טובים ועמל לטובת העם. בימיו התישבו הרבה יהודים במדינתו, ביחוד מבין יהודי גרמניה, שנמלטו מפני הרדיפות הרבות, אשר פרצו נגדם במדינה זו. המלך קזימיר התנהג בחסד אתם ונתן להם זכויות רבות.

במות המלך קזימיר פסק שלטון משפחת הפיאסטים בפולניה ועל כסא המלוכה בא הנסיך הליטאי יָגֶלוֹ (1434–1386), שנשא את יֶדְוִיג, בת קזימיר, לאשה.

יגלו אִחד את מדינת הליטאים (גם כן סלוים) עם מדינת פולניה לממלכה אחת גדולה, שהשתרעה מהים הבלטי עד הים השחור ויסד דינסטיה חדשה – את דינסטית היגלונים, שמשלה בפולניה עד שנת 1572.

בימי היגלונים היתה פולניה הממלכה החזקה ביותר במזרח אירופה. מבין מלכי היגלונים הצטינו ביחוד: בנו ודַיסלַו השלישי (1444–1434), שהיה גם מלך הונגריה, אך נפל במלחמתו עם התורכים; אחיו, קזימיר הרביעי (1492–1447) הגדיל את כבוד פולניה בפנים ובחוץ ועוד הרחיב את זכויות היהודים.

הרוסים.

יותר מכל שבטי הסלוים הצליחו השבטים הסלוים המזרחיים, או הרוסים, שבשם זה מתחילים לקרוא אותם במאה השמינית, כשבאו תחת שלטון משפחת הוַרְיָגִים־רוּסים, אחת ממשפחות הנורמנים מחצי־האי הסקַנדינבי.

הנסיך הראשון ממשפחה זו היה רוּרִיק, שמשל בעיר נוֹבוֹגוֹרוֹד, אך עד מהרה פרשו בני המשפחה הזאת את שלטונם גם על העיר קיוב בדרום רוסיה ובמאה העשירית הרחיב הנסיך סויטוֹסְלַו בהרבה את גבולות מדינתו. הוא החריב וכבש גם את מדינת הכוֹזרים בדרום רוסיה, שקבלו בימי מלכם בּוּלַן, במאה ____³ את דת היהודים וכמאתים שנה נתקימה ממשלת הכוזרים גדולה ____⁴ משלו על עמים רבים וגם קיסרי ביזנט היו משלמים מס להם.

אחריו היה לנסיך הרוסים וְלַאדימיר “הקדוש” (1015–980), שלקח לו לאשה את אחות קיסר ביזנט וקבל את דת הנוצרים מהכנסיה היונית, או הפּרַבוֹסְלַבית. הוא חלק את מדינתו בין שמנה בניו והחליש ע"י זה מאד את כוח הרוסים.

בהתחלת המאה השלש־עשרה עלו מאסיה המונגולים, או הטַטַרים על רוסיה, עשו בה שמות נוראות ומשלו עליה (חוץ נובגורוד) כמאתים וחמשים שנה.

הנוֹרמנים,

או הנורמנדים (משמעו – אנשי הצפון), שבטים גרמניים בחצאי־האיים סקַנדינוָיָה (שְוֵדֵים ונוֹרְוֵגִים) ויוּטלַנד (דֵנִים) שבצפון אירופה, מתחילים להופיע בדברי הימים בסוף המאה השמינית, כשהופיעו כשודדים באנגליה.

הגדודים הראשונים, שיצאו מארצות סקנדינויה לנסות את מזלם בארצות המערב, היו מעודף יושביהן, מאלה אשר צר היה להם המקום בארץ מולדתם. אך הצלחתם עוררה גם את יתר אחיהם, לצאת גדודים גדודים לשלל שלל ולבז בז בארצות המערב, ומשנה לשנה גדל מספר הוִיקינגים או הגבורים הנורמנים אשר שמו את פניהם אל ארצות המערב.

הנורמנים היו גבוהי קומה, גבורי כוח, מלומדי מלחמה ועוד מילדותם למדו להלחם עם תנאי הטבע הקשים שבארצם וירכשו להם אומץ לב וגבורה רבה; על אניותיהם הקטנות היו עוברים ימים רבים, דרך הנהרות והאגמים היו נכנסים לתוך היבשה, הם היו מגיעים עד גרֶנלַנד וכנראה גם עד אמריקה הצפונית, עוד חמש מאות שנה לפני קולומבוס, אבל תגליתם זו נשכחה במשך ימי הבינים.

בימי ההתפוררות ורפיון השלטון המרכזי שאחרי קרל הגדול, משלו הנורמנים כמעט ממשלה בלתי מוגבלת על כל חופי הים במערב אירופה ולא פעם היו גם המלכים והקיסרים משלמים להם מס־כופר פדיון עמם וארצם למען ישובו ויעלו מהם.

על אניותיהם הקלות היו “הויקינגים” נכנסים שנה שנה גם לתוך פנים הארץ והיו חומסים, שודדים, שובים את יושביה, שורפים את בתיהם ואת תבואות שדותיהם ובמשך מאתים שנה היו הנורמנים הצרה הנוראה ביותר, אשר באה לעמי המערב.

סוף־סוף הוכו מכה נצחת בגרמניה במאה העשירית ואז הונח לגרמנים מעט מהנורמנים, אבל ביתר ארצות מערב אירופה היו עוד זמן רב לשם נרדף עם פחד, בהלה ושואת פתאום.

לאט־לאט התפשטו גם בתוך ארץ סקנדינויה אמונת הנוצרים והסדרים ששררו בעת ההיא במערב אירופה והדבר הזה היה לאחת הסבות אשר עצרו בעד שטף גדודי הויקינגים ותהי הרוחה לעמי המערב.

בשני מקומות באירופה הצליחו הנורמנים להחזיק מעמד ולהתישב שם ישיבת קבע – בצפון צרפת ובדרום איטליה. אחד מנשיאיהם – רוֹלוֹן כבש (בראשית המאה העשירית) בצפון צרפת את העיר רואן ואת סביבותיה ומלך צרפת “קרל הפשוט” הסכים להכיר אותו בתור מושל חבל הארץ הנכבשה תמורת שבועת־אמונים וקבלת הדת הנוצרית.

רולון השתדל לרפא את הריסות המדינה הזאת, עד שהיתה למדינה היותר עשירה בצרפת. הכובשים קבלו מהרה גם את לשון יושבי הארץ ואת נמוסיה ויהיו לאחד היסודות היותר נאמנים, אשר מהם מורכב עם הצרפתים. רק שם חבל הארץ ההיא – נורמנדיה, מזכיר לנו את מוצאי יושביו ואת גזעם. אחד מצאצאיו, וילהלם כבש אחרי כן גם את ארץ אנגליה, כפי שנראה הלאה.

בהתחלת המאה האחת־עשרה כבשו הנורמנים את דרום איטליה מאת היונים ואחרי כן גם את סיציליה ויסדו כאן מלכות נורמנית, הנודעה בשם מלכות שתי הסיציליות ושהתקימה זמן רב. גם פה סגלו להם הנורמנים את שפת יושבי הארץ ואת נמוסיהם ונהיו לאיטלקים גמורים.

ההוּנגרים,

או מאדיארים, ממשפחת המונגולים־תורכים, היו העם הנודד האחרון, שהתישב במרכז אירופה ויסד מלכות הונגרית קימת עוד כיום.

בבואם מאסיה החליפו במשך הזמן כמה פעמים את ארץ מושבם. להונגריה של היום באו מסביבות הנהרות פּרוּט וסֶרֶט שבמזרח אירופה בסוף המאה התשיעית בהנהגת דוכסם ארפּאד, שכבש את ארץ הונגריה של היום והתישבו בה.

כמאה שנה היו פושטים על הארצות שמסביבם – גרמניה, צרפת, איטליה ועוד לשלול שלל והטילו את אימתם מסביבם. אבל אחרי מפלות אחדות, ביחוד בגרמניה, חדלו מהתפרצויותיהם, ומלכם הראשון סְטֶפַן "הקדוֹש (1038–997) הכניסם באמונה הנוצרית הקתולית.

מבין המלכים שמשלו ממשפחת ארפאד הצטינו ביחוד: לוּדויג “הקדוֹש” (1095–1077), שכבש את ארץ הקרואטים בדרום; קאלמאן (1116–1095), שנתן חוקים טובים לעמו, הגין על ארצו, על עמו וגם על היהודים בפני גדוד מסעי־הצלב השודדים ובֵּילָה הרביעי (1270–1235), שהשתדל לרפא את הריסות הטַטַרים, שעשו שמות בארץ.

בשנת 1222 השיג העם ההונגרי את “מגלת־הזהב” מאת מלכו אֶנְדְרֶה השני (1235–1205), שהיא הקונסטיטוציה (החוקה המדינית) הכתובה הראשונה של ההונגרים, אשר קבעה גבול לשלטונו הבלתי מוגבל של המלך ודומה בהרבה ל"מגלה הגדולה" האנגלית.

בשנת 1301 מת המלך האחרון ממשפחת ארפאד ובחרו ההונגרים עליהם למלך את קרל רוֹבֶּרט (1342–1308) ממשפּחת אנְז’וּ שמשלה בניאפול.

בנו לוּדויג “הגדול” (1382–1342) הרחיב את גבולות הונגריה עד הים השחור במזרח ועד הים האדריאטי במערב בכבשו את מולדויה, ולכיה, סרביה, בולגריה המערבית, דלמטיה וגליציה ובשנת 1370 בחרו בו גם הפולנים למלכם.

אחרי מותו עבר כתר מלכות הונגריה לסיגיסמונד שהיה גם קיסר גרמניה ואחריו לאלברט השני ממשפחת ההבסבּוּרגים, שנשא את בת סיגיסמונד לאשה ונבחר לקיסר גרמניה אחרי מותו.

אחד המלכים היותר גדולים בזמנו היה המלך מתתיהו הוּניאדי (1490–1458). הוא הרחיב בהרבה את גבולות הונגריה והגדיל את כבודה בפנים ובחוץ ועצר את התורכים, בהתקדמותם באירופה.

אחרי מותו התחילו מריבות פנימיות בשל כסא המלוכה וחלק גדול מארץ הונגריה נפל בידי התורכים, בעוד שיתר המדינות נפלו בירושה לקיסרי בית ההבסבורגים, שמלכו בגרמניה.

אנגליה בימי־הבינים

כפי שראינו – אִחד אֶגְבֶּרְט מלך וֶסֶכּס (בדרום אנגליה) בראשית המאה התשיעית את שבע המדינות הקטנות תחת ממשלתו.

התפרצויות הדֵנים.

ראינו כמו כן, שבזמן ההוא התחילו להתפרץ לאנגליה ולהתישב בה הנורמנים, או כפי שכִנום באנגליה – הדֵנים מחצאי האיים סקנדינויה ויוטלנד וכבשו לאט־לאט את חלקה הגדול של אנגליה.

אלפרד הגדול, מלך אנגליה (901–871) הצליח להכות את הדנים (880), לקבוע תחום מושב בשבילם בחלקה הצפוני־מזרחי של הארץ ולהכניסם באמונה הנוצרית, כי עדיין היו הדנים עובדי אלילים.

אלפרד, שנחשב למיסדה השני של אנגליה, היה לא רק גבור מלחמה, כי אם גם איש משכיל ואוהב צדק ומשפט. הוא הכניס סדר ומשטר במדינה, נתן חוקים טובים, תמך במסחר ומלאכה ובהפצת השכלה בקרב העם ואת הנהלת עניני המדינה מסר בידי “כנסת החכמים” (ויטנגמוט) – מועצת הגמונים ואצילים, בשל כל זה קבל את התואר “הגדול”.

בימי יורשיו חִדשו הדנים את התנפלויותיהם על אנגליה ואז, לפקודת איתלרֶד השני, מלך אנגליה, הכריעו לטבח את הדנים יושבי אנגליה (1002).

הכבוש הדֵני.

מעשה זה גרר אחריו מלחמת־נקם מטעם הדנים, קנוּט הגדול מלך דניה, כבש בשנת 1016 את אנגליה, לקח לעצמו את התואר “מלך אנגליה” ועד שנת 1042 מלכו באנגליה מלכי דניה, שאז התגברו שוב האנגלים על הדנים והמליכו על עצמם את אֶדוּארד המאמין (1066–1042) ממשפחת אלפרד הגדול.

ההשפעה הנורמנדית. אדוארד חונך בנורמנדיה (בצפון צרפת) ובימי מלכותו היו רוב רואי פניו ויועציו מבני נורמנדיה וכנראה הבטיח אדוארד לקרובו – ויליֶם, דוכס נורמנדיה, להוריש לו את כתר אנגליה, אם ילך אדוארד ערירי ובכל זאת צִוה להמליך תחתיו את הגבור הלאומי הַרוֹלְד, הרוזן מוֶסֶכְּס, שהיה חביב על העם.

לפי המסורת עלה בידי וילים להשיג הבטחה בשבועה מהרולד, שיסתלק אחרי מות אדוארד, מן הכתר ויתמוך בידי וילים לשבת על כסא אנגליה, אולם למרות זה, שם הרולד, אחרי מות אדוארד, כתר־מלכות על ראשו.

וילים פנה אז לעזרת האפיפיור והבטיחו שבשבתו על כסא אנגליה, יכניס את הכהונה האנגלית תחת מרות האפיפיור.

הכבוש הנורמני.

האפיפיור הכריז חרם על הרולד בתור מפיר שבועה ומלחמת־מצוה נגדו ואז נהרו רבים אל דגל וילים, שהצליח בקרָב ע"י הַסְטִינְגְז (1066) להכות ולהמית את הרולד, לכבוש את אנגליה ולהכתיר את עצמו בתור מלך אנגליה.

ויליֶם הכובש (1087–1066)

היה בעל כשרון גדול. הוא התגבר על התקוממויות האנגלים, את קרקעות המתקוממים החרים וחלקן בין אנשיו המסורים ולבלתי תת להם את האפשרות, להתחזק אולי פעם יותר מדי, לא נתן לרוזניו שטחי קרקע גדולים במקום אחד, כי אם נחלות הרוזנים היו מפוזרות חלקים חלקים בכל רחבי המדינה; כמו כן היה גם על הסובוַסלים להשבע לו שבועת־אמונים.

בתוקף כל זה חִזק וילים מאד את שלטון המלך, וגם ע"י זה, שלא התערב במנהגי האצילים ושמר את הויטנגמוט (“כנסת החכמים” ) – מועצת הגמונים ואצילים, אשר המלכים הסכסונים שאלו לעצתה בכל דבר חשוב.

בימיו התישבו הנורמנים, ביחוד הנורמנים הצרפתיים, בהמוניהם באנגליה. זמן מעט היו המתישבים החדשים עם לבדד, אולם לעת שנת 1200 כבר לא נבדלו בהרבה מהעם האנגלי ועשו את עם־אנגליה בן־מרץ ורב־פעלים יותר ורב־גוָנים במשלוח־יד ובעניניו מאשר היה לפני הכבוש.

ואולם מלכי אנגליה, בתור נשיאי נורמנדיה, היו נחשבים לוַסלי מלכי צרפת ויהיו צריכים להשבע להם שבועת אמונים כנהוג, אבל במשך הזמן נהיו הם יותר אדירים מאדוניהם ולא תמיד חפצו למלא את חובתם למלכי צרפת ולקבל עליהם את מרותם והדבר הזה הביא את שני העמים למלחמות גדולות וארוכות.

אחרי וילים הכובש מלכו בניו – וילים רוּפוּס (האדמוני, 1100–1087) והֶנרי הראשון (1135–1100), שתפס את כסא המלוכה בכוח מידי אחיו רוברט, כשהיה זה בארץ־ישראל במסע הצלב הראשון. במות הנרי פרצה מלחמת אזרחים בשל משפט המלוכה, שנמשכה כמעט עשרים שנה ועשתה שמות בארץ.

סוף־סוף הוכר הנרי השני (1189–1154) כמלך על דעת כולם ונגמרה מלחמת־האזרחים.

בזמן המהומות ומלחמת־האחים הקימו להם הרבה אצילים מצודות שלא ברשות המלוכה, הכניסו הרבה חילים שכירים מן היבשת והתכוננו להיות מושלים לבדם.

הנרי השני אִמץ את כל כוחותיו לבצר את שלטונו ואחרי מלחמות קשות עם הפיאודלים התקיפים הצליח להתגבר עליהם ולהרוס את מבצריהם.

אחרי כן התחיל הנרי לשכלל ולתקן את בתי־הדין, - הוא תִקן לנהל חקירה ודרישה טרם יוציאו השופטים את פסק הדין. לשם זה השתתפו בכל משפט שנים־עשר אנשים מומחים, שצריכים היו להשבע לבלתי העיד עדות שקר, משום זה נקראו “מושבעים” ומזה התפתח אחרי־כן בית־הדין של מושבעים, שמוצאו מהמנהג האנגלי הקדמון ולא מן המשפט הרומי, או מהשיטה הפלילית של ימי־הבינים.

הנרי ניסה להגביל גם את כוחה הגדול של הכנסיה הנוצרית ולשם זה מִנה לארכי־הגמון לקֶנְטֶרְבֶּרִי את תּוֹמס בֶּקֶט, את מזכירו וחברו לתענוגותיו, בקוותו למצוא בו עוזר מסור לתכניותיו.

אולם אחרי העשותו לארכי־הגמון עזב בקט את הוללות אורח־חייו והתיצב כצר לכל חפץ המלך, אשר בקש להמעיט את חרות הכנסיה. הוא שם חרם על ההגמונים, אשר תמכו במלך, שגם על כהני הדת להשפט בדיני נפשות בבתי־הדין של המלך ונגד מעשי ביה"ד עליהם להתאונן רק לפני המלך ולא לפני האפיפיור וגם את המלך הוכיח קשה.

בקט נאלץ לברוח לצרפת מפני זעם המלך ורק אחרי התערבותם ותמיכתם של האפיפיור ומלך צרפת יכול להשלים עם המלך ולשוב למשרתו, אולם הוא הוסיף גם הלאה להתנגד למלך.

פעם קרא הנרי בחרונו לנציבים עליו: “האין בקרבכם איש אשר יקום את נקמתי מן הכהן הנלקה הזה?” ואז נרצח בקט ע"י אחדים מן האבירים בקתדרלה שלו בקנטרברי.

אם כי לא התכוון, כנראה, המלך בדבריו למעשה־אלמות, תוצאות רציחת תומס בקט היו קשות מאד.

כהני הדת והעם חשבו מן העת ההיא את בקט לקדוש, אשר מת בעד דתו ואמונתו והתמרמרו מאד על המלך. גם האפיפיור רצה להכריז חרם על הנרי והוא נאלץ לבקש סליחה על קבר הארכי־הגמון, להודיע באָלה, כי מעולם לא חפץ במות תומס, להשיב לכנסיה את כל הרכוש שהחרים, לשלוח כסף לעזרת גאולתו של הקבר הקדוש בירושלים ואף לצאת בעצמו למסע־צלב.

גם שונאיו מחוץ השתמשו במקרה הזה לרעתו, ביחוד פיליפ אוגוסט מלך צרפת, שהסית רבים מעבדי המלך למרוד בו וגם תמך בידם. גם בניו התקוממו נגדו ומררו את חייו עד יום מותו.

הנרי השני היה אחד המלכים החשובים ביותר בדברי ימי אנגליה והמלך האדיר ביותר בזמנו באירופה. נחלותיו בצרפת נתרבו מאד ע"י ירושה ונשואים ועלו גם על נחלות מלך צרפת בעצמו.

משום זה הציב לו פיליפ אוגוסט, מלך צרפת למטרת־חייו להשתרר על נתיניו הפיאודליים וביחוד על הפְּלַנְטַגֶ’נֶטִים, כך קראו את יורשי הנרי השני, על שום מנהג אביו ובעל נכדתו של וילים הכובש, רוזן אנג’וּ, אשר נהג לשאת ענף רותם (ברומית – פּלַנטה־גֶניסטה) על כובעו.

את כסא הנרי השני ירש בנו ריצ’רד (ריכרד) “לב האריה” (1199–1189),

אחד האבירים המהוללים של ימי־הבינים, אבל מושל עלוב, שעזב את מלכותו כמעט הפקר ויצא למסע־צלב אל ארץ־הקודש.

בימיו סבלו מאד יהודי אנגליה הודות לרפיון שלטונו בארץ.

ריצ’רד הטה את לב ידידו, פיליפ אוגוסט מלך צרפת כי ילָוה עליו במסע־הצלב, אולם ריצ’רד היה תקיף ושליט מדי ופיליפ רודף שררה מדי, מהיות להם היכולת לשאת יחדיו זמן רב ואז השתמש פיליפ בשמחה במקרה, שחלה בדרך, שב לביתו והשתמש בהזדמנות העדרו של ריצ’רד, בכדי להוציא לפועל את מזימתו – להפטר מוסלו התקיף מדי.

בעת אשר הוסיף ריצ’רד להלחם עם המושלמים בארץ־הקדושה, הסית פיליפ את י’והן, אחיו הצעיר של ריצ’רד, ללכוד את המלוכה לעצמו.

כאשר שמע ריצ’רד את אשר עשה לו מלך צרפת, מִהר הביתה לנקום את נקמתו מאת אחיו ומידידו, אבל בדרך נפל בשבי בידי שונאו, ליאופולד נסיך אוסטריה, שהעליבו ריצ’רד בארץ־הקדושה בשעת מצור עכו.

נחלות הפְּלַנְטַגֶ’נֶטִים באנגליה ובצרפת

ליאופולד מכר את ריצ’רד להנריך, קיסר גרמניה, שסגר אותו באחד המבצרים בטירול. שנים אחדות היתה מבוכה רבה באנגליה, באשר לא ידעו לאן נעלם מלכם, עד אשר גלהו ידידו, הטרוּבדור (משורר־מזמר נודד) בלונדל, בחפשהו באופן רומַנטי במבצרי גרמניה ואז עלה – בעמל רב ובכופר גדול – בידי ריצ’רד לצאת משביו, לשוב לארצו ולהלחם בחמה שפוכה נגד אויביו.

ריצ’רד הצליח אמנם לנצח את אחיו – י’והן, אבל נפצע ומת במלחמתו עם פיליפ מלך צרפת והמלוכה נשארה בידי אחיו – י’והן.

י’וֹהן (1216–1199) המכונה “י’והן בלי־ארץ”,

משום שבמלחמתו עם פיליפ מלך צרפת נאבדו לו כמעט כל אחוזותיו בצרפת, היה הנקלה בכל המלכים האנגלים, אם כי מזה יצאה גם תועלת רבה לעם האנגלי בביסוס חפשתו המדינית לעומת שלטונם הבלתי מוגבל של המלכים, כפי שנראה הלאה.

פיליפ מלך צרפת המשיך עכשו בהגשמת תכניתו – להפטר מהפלנטג’נטים, וסליו התקיפים מדי ובאמתלה של שתוף־דעת עם הרצח האכזרי של ארתוּר, בן גֶ’פרי, אחי י’והן הגדול ויורש הכסא של ריצ’רד, כמו כן בשל גזלו וקחתו לו אשה שהיתה ארושה לאחד מוַסליו, - הזמין פיליפ, בתור אדון־האנגריה העליון, את י’והן לבוא למשפט הצרפתי לברור אשמתו.

כשמאן י’והן להתיצב לפניו, החרים פיליפ כמעט את כל נחלות־האדמה של הפלנטג’נטים בצרפת, הוא בעצמו התנשא להיות דוכס נורמנדיה, רוזן אנג’וּ וכו' ובאופן זה שלט בהן במישרים כאדון פיאודלי.

י’והן נסה אמנם לרכוש בחזרה את נחלותיו בצרפת, ביחוד בעזרת אוטו, קיסר גרמניה, אבל הם הוכו במלחמתם עם הצרפתים.

י’והן בא בריב גם עם הכנסיה בשל הארכי־הגמוֹן לַנְגְטוֹן, שנבחר נגד רצונו ע"י נזירי קנטרברי, לפי פקודת האפיפיור ומשום זה גרש את נזירי קנטרברי מארץ מלכותו.

האפיפיור אינוֹצֶנְץ השלישי, אחד מגדולי המושלים של ימי הבינים, השיב על זאת בהטלת חרם הכּנסיה על אנגליה – הוא פקד על הקלירוס לסגור את כל בתי־הכנסיות ולהפסיק כל עבודה בצבור, כמו העבודה והתפלה בבתי־הכנסיות, הטבילה והקבורה עפ"י מנהגי הדת וכו' – דבר נורא מאד לבני־אדם בזמן ההוא. י’והן הושם בחרם והאפיפיור אִיֵם עליו, שאם לא יכָּנע לרצונו, יסיר את כתרו מעליו ויתנו לפיליפ־אוגוסט מצרפת, שאסף כבר חיל־צבא לכבוּש אנגליה.

אז נכנע י’והן לפני האפיפיור אינוצנץ השלישי (1213) ומסר לו גם את אנגליה על מנת לשוב ולקבלה מידו כנֶכס־אנגריה וככה נעשה י’והן מלך אנגליה וַסל האפיפיור ושלם לו מס שנה שנה.

בימי י’והן סבלו מאד יהודי אנגליה – הכריחום לשאת את “אות הקלון” על בגדיהם ולשלם מס מיוחד גם לכנסיה הנוצרית ועוד, עד שרצו לעזוב את הארץ, אבל לא נתנום.

החַרְתָּה הגדולה,

או מגלת החרות־הגדולה (באנגלית – די גְרֵט צַ’רְטֶר, ברומי – מאגנה חַרְתָּה), - הצַ’רְטֶר הגדול לחופש האנגלי הוא אולי התעודה המפורסמת ביותר בדברי ימי אנגליה, שהיתה ליסוד ולאבן הפנה של המשטר הממלכתי באנגליה.

תעודה זאת הושגה בשנת 1215 (15 ליוני) ע"י אצילי אנגליה, שנלאו לשאת הלאה את עולו של י’והן ויצאו במלחמה גלויה נגד מלכם ובחרב בידם הכריחוהו לחתום על דרישותיהם שנכללו באגרת החופש הזאת ולהשבע לשמור עליהן.

התקנות העיקריות בצ’רטר זה הן: המלך מבטיח לשמור על זכויות וסליו והוסלים אף הם מסכימים לשמור על זכויות אנשיהם; לא יטיל המלך מסים בלתי אם על דעת המועצה הגדולה של העם וברצונה, המכילה בתוכה את גדולי המדינה והכהונה ועליו להתיעץ אתם בכל עניני המדינה; אסור לשים בכלא, או לאסור כל בן־חורין, או להפקיע את קנינו, בלתי אם נשלח מיד למשפט בית־דינם של רמי־המעלה; המלך חיב להרשות לסוחרים משא־ומתן חפשי ולשמור על זכויות הערים השונות; אסור לפקידיו לנהוג בשרירות־לב עם הכפופים להם – לקחת את הסחורה מן הסוחר בגלל אשמות קלות, את העגלה מאיש־האדמה, את כליו ומכשיריו וכדומה, כמו כן הזכות להגן על תקנות החרתה.

החרתה הזאת שמשה מאז תריס בפני העריצות באנגליה, אם כי מלכים עריצים נִסו לבטלה, אבל העם האנגלי פקד עליהם תמיד, במוקדם או במאוחר, את דברי החרתה.

גם י’והן נסה לבטלה, אך התקוממו נגדו שוב האצילים ומרוב כעסם חפצו למסור את כסא אנגליה ללואי, בן פיליפ אוגוסט מלך צרפת, שבא כבר עם חילו לאנגליה. אבל בינתים מת י’והן ואז מצאו ליותר נכון להמליך עליהם את הנרי הצעיר בן י’והן ולואי הוכרח לשוב לארצו.

הֶנרי השלישי (1272–1261) וראשית הפַּרְלַמֶנְט.

הנרי השלישי היה מלך רפה כוח, אבל אוהב בצע ורודף שררה. הוא הטיל על העם וביחוד על היהודים מסים כבדים מנשוא וחלל לא פעם את שבועתו – לשמור על תקנות מגלת החרות.

בשל זה הכריחום האצילים לחתום על “תקנות אוֹכספוֹרד” (1258), שלפיהן על המלך לשמוע בכל דבר בדעת “מועצת חמשה־עשר הברונים”, שבראשה עמד הגרַף סימון־דה־מוֹנפוֹרט, גיסו של המלך.

כשבטל המלך גם את “תקנות אוכספורד”, הכהו מונפורט במלחמה, לקח את המלך בשבי (1264) ולשם סדור הענינים קרא מונפורט לאספה גדולה באוכספורד מנבחרי כל העם (1265).

עד העת ההיא היו משתתפים במועצות רק האצילים והפְּרֶלַטים (גדולי הכהונה) ומונפורט היה הראשון, שהזמין את באי־כח כל המעמדות – הוא הזמין גם שני אבירים פשוטים מכל אחוזה או רוזנוּת ושני קַרתנים או אזרחים מכל אחת הערים הפורחות ביותר, לבוא ולקחת חלק בהתיעצויות ובוכוחים בעניני המדינה.

לאספה הזאת קראו “פַּרְלַמֶנְט”, אשר היה למוסד, שמלא תפקיד גדול לא רק בתולדות אנגליה, כי אם גם שִמש מופת למוסדות דומים־לו, כמעט בכל המדינות התרבותיות בעולם.

מן העת ההיא התחיל הנרי, שיצא לחפשי, להתנהג ביותר כבוד כלפי תקנות וחופש העם.

בנו המלך אֶדוּארד הראשון (1307–1272)

הוסיף לכנס את באי־כוח העם, וביחוד את באי־כוח הערים, מפני שאנשי־הערים היו הולכים הלוך והתעשר ובכדי לרכוש את הסכמת כל המעמדות באחזו באמצעים חשובים הנוגעים למדינה כולה, ומשנת 1295 משנת “הפרלמנט למופת”, מדי הִקָרֵא המועצה הלאומית של אנגליה היו באי־כוח העם נכללים בה תמיד יחד עם הכהונה והאצילות.

גם הפרלמנט הכיר מהרה, כי על המלך לתקן את המעוות – להבטיח להיטיב את מעשיו, או מעשי פקידיו, בטרם יקצבו לו כספים ומימי אדוארד הראשון והלאה הֵחל הפרלמנט להתאסף לישיבותיו בקריַת וֶסטמינסטֶר, שהוא עתה חלק העיר לונדון, מקום אספותיו עד היום הזה.

אדוארד הראשון גמר את כבּוש אואַלס (וֵלס) בדרומה־מערבית של אנגליה (1282), שהיתה נושבת באותה השארית של הבריטים הראשונים, אשר הפורצים הגרמנים לא עצרו כוח לנַצחה.

את רוח הוֶלשים, שהתבצרו בהרים, הלהיבו ואמצו שירי הבַּרְדים, משורריהם ומנעימי־זמירותיהם, אשר חזוּ, כי יש יום לעמם ושב לכבוש את כל אנגליה, שישב עליה לפני בוא האנגלים והסכסים.

כאשר נולד בן יורש כסא לאדוארד, קרא אותו בשם “נסיך אוּאלס” והתואר הזה נשאר ליורש העצר האנגלי עד היום הזה.

אדוארד התערב בריב בעד כסא המלוכה בסְקוֹטיָה או סקוטלנדיה (בצפון אנגליה) שתושביה היו קרובי משפחה לולשים והתבצרו בהרים ואחרי מלחמות קשות כבש גם את הארץ הזאת.

בימיו (1290) גורשו היהודים כליל מאנגליה ובמשך כמעט ארבע מאות שנה לא דרכה בה כף רגל יהודי.

בנו אדוארד השני (1327–1307)

היה איש חֲדל אנים ורפה תכונה, בימיו המליכו הסקוטים עליהם את הגבור הלאומי רוֹבֶּרט בְּרוּס, שהכה את אדוארד השני מכה נצחת בקרָב הגדול של בֶּנוֹקְבֶּרְן (1314) ובשנת 1328 נאלצו האנגלים להכיר בחרות סקוטיה ורק בשנת 1603, בעלות מלך סקוטי, גֵ’מְס הששי, על כסא־המלוכה האנגלי בתור ג’מס הראשון, נתאחדה סקוטיה עם אנגליה, אחרי מלחמות תכופות במשך שלש מאות שנים.

גדול כוח הפרלמנט.

בימי אדוארד השני, בשנת 1322 הכריז הפרלמנט, כי ענינים חשובים הנוגעים למלך וליורשיו, למצב המדינה והעם צריכים להיות נחקרים ונחתכים על פי המלך “ועל דעת הפרֶלַטים, הרוזנים והברונים והמוּרשים (באי־כוח העם) של המדינה”.

בעוד חמש שנים הֶראה הפרלמנט את כוחו בהורידו את המלך חדל־הכשרון אדוארד השני ובהמליכו את בנו – אדוארד השלישי.

אדוארד השלישי (1377–1327) משך חסד לפרלמנט בכדי להשיג את הוצאותיו הגדולות למלחמתו עם צרפת ולא הוציא כל חוק חדש מבלי הוסיף: “על דעת האדונים הרוחנים והחילונים ובאי־כוח העם, וברשותם”.

משנת 1343 נחלק הפרלמנט לבית הלורדים – האדונים הרוחנים והחילונים, או ההגמונים והאצילים רמי־המעלה, ולבית־המורשים, הכולל את נדיבי הכפרים (האבירים) ואת הנבחרים – באי־כוח הערים החשובות ושנתאספו ונועדו לבד.

מלחמת מְאַת השנים (1453–1339).

במות בשנת 1328 האחרון מבני פיליפ היפה, שרל הרביעי, מלך צרפת, חשוּך בנים, בחרו למלך את בן אחיו, פיליפ השישי מבית ולואה, בהתאם לחוק הסָלי משנת 1317, שלפיו כסא המלוכה אינו עובר בירושה עפ"י משפחת האם.

אבל מלך אנגליה, אדוארד השלישי, אשר היה נכד פיליפ היפה מצד אמו, ולא הודה בכוחו של החוק הסלי, דרש את זכותו על כסא צרפת, ועוד יותר, כי למלכי אנגליה היו נחלות גדולות בצרפת עוד מזמן רב. תוצאות הסכסוך היתה מלחמה ארוכה בין אנגליה וצרפת, שארכה יותר ממאה שנה.

קודם תמך אדוארד בידי שונאי מלך צרפת בפלנדריה ובבריטניה הצרפתית, בעוד שהצרפתים תמכו בסקוטים נגד האנגלים. אחרי כן בא אדוארד בעצמו עם חילו לצרפת והכה את הצרפתים במלחמה ע"י קְרֶסִי (1346). האנגלים היו הראשונים שהשתמשו בתותחים באירופה במלחמה זו.

המלחמה חדלה לזמן קצר, אך בעת ההיא באה צרה חדשה על אירופה – המגפה השחורה מאסיה (1349–1348), ושבה מתו כרבע תושבי אירופה המערבית. באנגליה מתו, כנראה, כמחצית התושבים. היו מקומות, שבהם נשארה בחיים רק עשירית העם, או עוד פחות מזה.

ביחוד היתה גדולה הצרה ליהודים, כי העלילו עליהם הנוצרים, שהיהודים מרעילים את הבארות, מפני שהיהודים לא סבלו כל כך מהמגפה כשכניהם הנוצרים בזכות נקיונם וזהירותם בכל מאכל. קהילות רבות מישראל נשמדו אז במערב אירופה ורבים נשרפו חיים, ביניהם גם נשים וילדים.

בעוד עשר שנים חדשו האנגלים את המלחמה ובן מלך האנגלים, הידוע בשם “הפרינץ השחור” הכה את הפרשים הצרפתים ע"י פּוּיַטִי מכה רבה (1356) וגם יַ’ן השני, מלך צרפת נפל בשבי.

למען לצאת משביו, היה נאלץ יַ’ן להשלים עם מלך אנגליה ויעזוב לו חלק גדול מארצו, אך בנו, שרל החמישי (1380–1364), אשר משל בארץ בעת שביו, לא הסכים לתנאי השלום הזה, והמלחמה התלקחה ביתר שאת.

אך הפעם הצליחו הצרפתים ביחוד בהנהגת דִיגֶסְקְלֶן, שר־צבאם הגדול, להשיב לצרפת כמעט את כל הנפות אשר קרעו ממנה האנגלים.

דיגסקלן הצליח לשחרר את צרפת גם מהגדודים השכירים הבטלים והנודדים, שפשטו בארץ צרפת בימי המהומות והיו בוזזים את יושבי הארץ, - ע"י זה ששלחם להלחם בספרד. גם המלך שרל החמישי הצטין בממשלתו הטובה וצרפת התחילה שוב להתחזק, כי ימי דור אחד כמעט חדלה המלחמה עם צרפת⁵.

ואולם הפרלמנט הצרפתי, המכונה על־הרוב “כנסת המעמדות” ושטפל בעצם התקופה ההיא בהנחת היסוד לתקפו העתיד לבוא, לא הצליח להחזיק מעמד, כמו הפרלמנט האנגלי, הואיל והמלך הצרפתי לא הודה מעולם, כי אין לו הרשות להטיל מסים לכשירצה, מבלתי הוָעץ עם נתיניו; בעוד שמלכי אנגליה הסכימו, שלא יוטלו כל מסים חדשים מבלי אִשור הפרלמנט ואשרו את באי־כוח העם כיועציהם בכל הענינים החשובים לטובת המדינה. ובזה היה בולט הנגוד הגדול שבין מצבה של כנסת־המעמדות הצרפתית ובין מצב הפרלמנט האנגלי ושהיו לו תוצאות חשובות בהתפתחותן הבאה של שתי המדינות האלו.

אם כי אנגליה לא סבלה כל כך מהמלחמה, כמו צרפת, שלרוב ניהלו על אדמתה הקרבות, גדלה גם באנגליה ההתמרמרות ביחוד בקרב המעמדות החקלאיים בעקב המגפה הגדולה והמסים המרובים לצרכי המלחמה.

המגפה השחורה הפחיתה במאד את מספר העובדים, העלתה את השכר והגדילה את ערך העובד הפנוי, לכן היה קל לעובד לעזוב את בעליו, יחד עם כל התחיבויותיו הרבות והקשות, כי היה עלול להסתדר על נקלה בכל מקום אחר ובשכר טוב.

מנסים היו אמנם להכריח את העובד בתוקף חוקים, כמו חוקת העובדים משנת 1351 ועוד לעבוד בשכר, שהיה נהוג קודם פרוץ המגפה, אולם זה לא הועיל הרבה וגרם עוד להתקוממות האכרים המשועבדים בשנת 1381, שהתחילו לראות עווּת צדק ומשפט בחובותיהם המרובות לאדוניהם ובמסים הכבדים שהוטלו עליהם לשם הנהלת המלחמה הנואשה עם צרפת.

הם שרפו רבים מבתי האצילים והכהנים העשירים והשתדלו להכחיד את הלוחות, שהחזיקו בהם אדונים שונים לפָרט את חובות המשועבדים להם ואם כי מעטה היתה הצלחת האכרים, התרגלו יותר ויותר לסלק את חובותיהם לאדוניהם בכסף במקום בעבודה ובמשך ששים־שבעים שנה נעשו הכפריים בני־חורין והטירות והשעבוד של ימי הבינים בוטלו באנגליה.

אחרי מות שרל החמישי ודיגסקלן החלו שוב בלבולים בצרפת. המלך הצרפתי שַׁרל השׁשׁי (1422–1380) היה חולה הנפש, בימיו גורשו היהודים מצרפת (1394) ופרצה מלחמת אחים בשל הנהלת המלוכה.

במריבות האלו השתמש הנרי החמישי מלך אנגליה (1422–1413) ויעל שוב על צרפת, בין הצרפתים נמצאו לו בעלי ברית רבים, כגון ההרצוג הבּוּרְגוּנְדִי, והכה את הצרפתים מכה גדולה אצל אַנְגֶ’נְקור (1415) וכבש חלק גדול מצרפת. הוא לכד גם את העיר פריס ורבים מהצרפתים הכירוהו כבר למלך צרפת (1420).

שרל השביעי, מלך צרפת (1461–1422) היה מלך חלש ורבים חשבו, כי בא הקץ לצרפת. אך אז קם מושיע לצרפת ולמלכה, ממקום אשר לא קווּ לא האנגלים ולא הצרפתים בעצמם.

העלמה מאוֹרלֵיאַן.

במזרח צרפת בארץ לותרינגיה התעוררה עלמה צעירה אחת, בת שבע עשרה שנה, יַ’ן (יוֹהֲנָה) דְ’אַרְק לצאת לישע עמה. היא הרבתה להגות באסון אשר מצא את ארץ־מולדתה “ורחמיה נכמרו לצרפת היפה”.

מראות ראתה וקול־דברים שמעה אשר צוו עליה לצאת לישע המלך ולהביאו לרֶנס להכתרה. היא האמינה בכל לבה, כי שלוחה היא מאת האלהים להציל את עמה מידי נוגשיו ואת האמנה הזאת נטעה בלב כל רואיה.

כמלאך מושיע הופיעה לפני המלך שרל השביעי אחרי אשר עזבוהו כל שריו ומקורביו ותעוררהו להמשיך את המלחמה ולהגן על הארץ. המלך הנואש שלחה בראש גדודיו להציל את העיר אוֹרְלֵיאן מהמצור האנגלי. יוהנה הִשרתה אומץ גבורה ואש התלהבות במחנה ובגבורה נפלאה הכתה את האנגלים ותחלץ את העיר אורליאן, המפלט האחרון מן המצור (1429).

הנצחון הראשון הזה הוסיף לחזק את ידי הצרפתים. מכל צד ועבר נהרו אל דגלה אנשי חיל, מתנדבים בעם. במשך זמן קצר התבצרו הצרפתים בארצם וגרשו, בהנהגת יוהנה, את האנגלים מערים רבות בצרפת. ואז נפנתה “העלמה מאורליאן”, כמו שקראו לה שם מאז, לנהוג את המלך לרנס ושם הוכתר בקתדרלה (1429).

אחרי ההכתרה חפצה יוהנה לשוב לבית אביה באמרה, כי כבר מלאה את שליחותה. אך המלך הפציר בה שתשאר עוד במחנה. שרי הצבא קנאו בה ולא תמכוה תמיד כראוי, גם ידידיה החילים היו למשל ולשנינה בשל האשה הנוהגת בהם והיא נעזבה ונפלה ביד הדוכס מבורגונדיה (1430), אשר מכרה לאנגלים ואלה שרפוה כמכשפה ברוּאן בשנת 1431. גם מלך צרפת לא עשה דבר להצילה מידי האנגלים.

מות יוהנה ד’ארק עורר עוד יותר את הרגש הלאומי בצרפתים, נוצר צבא תמידי ומסודר היטב ובמלחמה אכזריה וקשה עלה סוף־סוף בידי הצרפתים לגרש מן הארץ את האנגלים (1453). בידי האנגלים נשארה רק העיר קַלֶה.

מלחמת שׁלשׁים השנה, או “מלחמות השׁושׁנים”

בין בית־לֶנְקֶסְטֶר ובין בית־יוֹרק (1485–1455), בין הבתים המתחרים זה בזה בגלל כתר המלכות. הסמל של בית־לנקסטר היה שושן אדום והסמל לבית־יורק היה שושן לבן.

המלחמה הזאת שארכה שלשים שנה, הפילה חללים רבים משני הבתים האלה וכן גם מהאצילים והברונים, שעמדו לצד בית זה, או אחר, מה שהגדיל אחרי כן את כוח המלך, כי כמעט כל המשפחות התקיפות של אנגליה נסחפו במלחמה, וחלק גדול של האצילים נספו על שדה־הקרב.

במלחמה הקשה ליד בַּסְווֹרְתְּ בשנת 1485 נפל ריצ’רד השלישי ועל כסא המלוכה ישב המנצח הנרי השׁביעי (טיוּדוֹר 1509–1485) מבית־לנקסטר. הוא לקח לו לאשה את אליזבת מבית־יורק ובזה תמה המלחמה. הנרי השביעי פותח דינסטיה חדשה – הדינסטיה של הטיודורים.

אפיפיורים וקיסרים

גרמניה וראשית הממלכה הרומית הקדושה

במות המלך האחרון מבית קרל הגדול, נבחר למלך גרמניה קוֹנְרַד (918–911) מבית פרנקוניה, שנלחם הרבה עם ההונגרים ועם הפיאודלים התקיפים.

לעצתו בחרו אחריו באויבו החזק, הינריךְ הראשׁון (936–919) נשיא הסכסים, הידוע בשם" ציד־הצפורים". הוא כרת ברית שלום עם ההונגרים לתשע שנים במחיר מס שנתי, בינתים ארגן צבא מצוין, בִּצר את ארצו ואחרי־כן הכה את ההונגרים המתפרצים מכה נצחת (933). הוא נלחם בהצלחה גם עם הסלַוים והדֵנים.

בנו אוֹטוֹ הגדוֹל (973–936) השתדל להעמיד בראש השבטים וההגמוניות אנשים מבני משפחתו ולעשות את משפחתו שליטה בכל גרמניה.

את ההונגרים, שרצו לנקום את נקמתם מאת הגרמנים בשל מפלתם בימי הינריך, ועלו בחיל גדול על גרמניה, - הכה מכה נצחת על יד אוּגְסְבוּרְג (955), ומן העת ההיא לא נועזו עוד להתנפל על גרמניה.

על ידי התערבותו בעניני איטליה ועל ידי נשואים רכש לו אוטו את כתר מלכות איטליה הצפונית (951) ובשל עזרתו לאפיפיור יוהן השנים־עשר נגד אויביו, שם האחרון כתר־קיסר בראשו, מורשת קרל הגדול (962). אחרי אשר חלפו כימי דור אחד ללא קיסר במערב, עד שבא אוטו הגדול והחזיר עטרה ליָשנה, לכן נקרא למאורע הזה בשם “הקמת ממלכת רומי”.

האפיפיור הבטיח לאוטו בהן צדקו שלא יבוא בשום משא ומתן עם ההרצוג בֵּרֵנְגַר, ואולם אך עזב אוטו את איטליה, התיר האפיפיור לעצמו את נדרו ויעורר למרד את ברנגר. אז שב אוטו לאיטליה ויקרא לאספת ראשי הכנסיה ובעזרתה הסיר את האפיפיור מכסאו ויבחר אחר במקומו. לפני נסעו מרומי השביע אוטו את יושבי רומי, שלא יבחרו באפיפיור בלי הסכמתו, או בלי הסכמת יורשי כסאו, ומהעת ההיא נפלו האפיפיורים תחת שלטון קיסרי גרמניה. האפיפיורים לא יכלו להשלים עם עלבונם וגם זו היתה סבה, שגרמה למלחמה בין האפיפיורים והקיסרים.

גם את איטליה הדרומית לקח אוטו מידי היונים, בתור שלוחים לבת קיסר ביזנט – תאוֹפינה אשר נשאה לבנו.

בעיני האפיפיור לא מצא חן, שמדינתו תהיה מוקפת מכל צדדיה ע"י מדינות שכן תקיף כזה.

נחלות הפלנגנטים באנגליה ובצרפת

אולם כל זה הביא בעקבותיו לגרמניה רעה גדולה, כי בעד הכבוד המדומה להקרא “קיסר רומי” היו קיסרי גרמניה מכלים את כל כחותיהם להלחם באיטליה, ובכל זאת לא הצליח בידם כבוש הארץ הזאת, ורק דם רב נשפך במלחמות האלו ופעמים רבות היו הקיסרים שוכחים את עניני ארצם ברדפם אחרי צל גדולה בארץ אחרת.

אכן מסעי אוטו לאיטליה הביאו גם ברכה לגרמניה. באיטליה למדו הגרמנים לדעת את תרבות העולם העתיק. אוטו דאג להתפתחות הספרות והאמנות ולמטרה זו קרא להרבה חכמים ואמנים לבוא לגרמניה להשתקע בה. בתקופה ההיא פעלו בגרמניה גם הרבה מגדולי היהודים, ביניהם נודע ביחוד רבנו גֵרשוֹם “מאור הגולה”, שאסר לקחת יותר מאשה אחת ולתת גֵט בעל כרחה.

יורשיו – אוֹטוֹ השני (983–973), אוֹטוֹ השלישי (1002–983) והינריך השׁני, או “הקדוש” (1024–1002) קבלו את תור־המעלה המפואר והמהולל “קיסר רומי הנשא על־כל” ולממלכתם החלו לקרוא “הממלכה הרומית הקדושה”.

הם הצליחו אמנם לשמור על אחדות ממלכתם על ידי התאמצות רבה, אבל ע"י השתדלותם לשים כל מלך נוצרי לוַסלו של “קיסר רומי” הרבו מאד את מספר מתנגדיהם ואויביהם, וביחוד כבדה על קיסרי גרמניה מלחמתם הארוכה עם האפיפיורים, אשר נמצאו מקץ ימים חזקים מהם הרבה ואשר מִעטו לאחרונה את דמות הממלכה עד היותה לצל בלבד, אם כי סוף־כל־סוף ירד גם כבוד האפיפיורים ובא קץ לממשלתם.

הכנסיה ורכושה.

למען הבין את דבר המריבה הממושכה בין הקיסרים ובין האפיפיורים, עלינו להתבונן קודם במצב הכנסיה בימי־הבינים המוקדמים.

חלק הגון מאד של אדמת אירופה המערבית היה בידי אנשי הכנסיה, כי מלכים, נסיכים ובעלי־קרקעות עשירים ראו זמן רב צדקה יתרה בתת מתנות להגמונים ולמנזרים. אולם לרוב נעשו ההגמונים וַסלים למלך או לאדונים פיאודליים אחרים בהשבעם שבועת אמונים והודיה לנֶכס, כמו שעשו כל שאר הוסלים, ובאופן כזה נגררו קרקעות הכנסיה לתוך שיטת האנגריה. לכן רחפה סכנה שגם אחדות הכנסיה תתפורר, כמו שהתפרדה ממלכת קרל הגדול לחלקות פיאודליות.

אכן היה קים הבדל אחד בין קרקעות הכנסיה ובין נכסי־האנגריה הרגילים, דהיינו, שבעוד שהאחרונים עברו בירושה, נכסי־האנגריה אשר בחזקת אנשי־הכנסיה לא עברו בירושה, כי לפי חוק הכנסיה לא היו רשאים ההגמונים וראשי־הכמריות לשאת נשים, לכן לא יכלו להוליד בנים, אשר ינחילום את רכושם; לכן במות כהן מחזיק־קרקעות, צריך היה אחר להבחר במקומו, אשר יהנה מרכושו וימלא את חובותיו.

מימים קדומים היה נהוג שההגמון נבחר על ידי הקלירוס של גלילו והכמרים, לפי נמוס סן־בנדיקטוס, ע"י חברי המנזר. ואולם במאה העשירית והאחת־עשרה נבחרו ההגמונים והכמרים למעשה ע"י האדונים הפיאודליים, או לפי רצונם, כתוצאה מהשיטה הפיאודלית, כי באם לא, סרבו למסור לרשות הנבחר את הקרקעות התלויות בהגמוניה או בכמריה.

ההגמון, או הכּמר הנבחר נעשה “איש־האדון” בתתו לו הודיה ואחרי כן נגש האדון הפיאודלי ליָעֲדו – להעביר לו את הקרקעות ואת הזכויות התלויות במשרה בהגישו להגמון את הטבעת ואת המטה, - סמלי החוֹסן הדתי. נראה הדבר למעליב, כי האדון, שהיה לעתים חיל גס, יצוה על בחירת ההגמונים ויתן הרשאות דתיות עם סמלים דתיים.

משום זה תבעה הכנסיה לעצמה את הזכות להנחיל את הקרקעות לכל אשר ימצא לנכון ולעומת זאת היתה עמדת המלך, כי כהן פשוט, או נזיר קדוש, איננו מתאים בהכרח להנהלת משק מדיני־פיאודלי, כמו של הארכי־הגמוניות, ההגמוניות הגדולות וכו', לכן לא לקחת ממנו את השגחתו.

באופן כזה היה קשה מצבו של ההגמון כפקיד הכנסיה ובתור וסלו של האדון הפיאודלי בבת אחת, ונוסף לזה שם המלך, ביחוד בגרמניה, מראשית המאה האחת־עשרה, במקרים רבים גם את סמכות הרוזן על ההגמונים במחוזות מסביב להם, עם תפקידי־ממשלה חשובים. פרֶלַט כי יכנס למשרה, ייעָדֶנוּ המלך לכל התפקידים השונים האלה, הרוחניים והממשלתיים כאחד. וקשה לשלול מהמלך זכויותיו הפיאודליות ואת מרותו על רבים מפקידי ממשלתו.

על רפיון הכנסיה וקלקולה השפיעה גם העובדה, כי האסור לשאת נשים הופר ונעזב מאד במשך המאה העשירית והאחת־עשרה במערב אירופה ולאיש החרד בזמן ההוא נראתה זאת כירידה נוראה של הכהונה, שהיא כולה קדש לעבודת האלהים. מלבד זה מעמידים נשואי הקלירוס בסכנה את הון הכנסיה, שיפוזר עד מהרה, אם יהיו הכהנים מותרים בנשואים, כי אז יבקשו להנחיל את זרעם אחריהם.

וסבה שלשית לירידת הכנסיה היתה המקח והממכר במשרות הכנסיה שנקרא בשם “סִימוֹנִיָה”, אם כי זה נחשב כחטא חמור מאד, אבל לא ראו בזה מכירת המשרה ממש, כי אם רק השתתפות בטובת־הנאה. אולם הסימוניה השחיתה מאד את המוסר ועוררה גם את ההגמונים לתלות את עיניהם במתת הכהנים וכן הלאה.

התחילה לכן תנועה מטעם נאמני הכהונה, ביחוד בהנהגת הנזיר הִילְדֶבְּרַנְד, שהיה אחרי כן לאפיפיור בשם “גרגוריוס השביעי”, - להרים את ערך הכהונה בעיני העם ולהביאה אל המדרגה הראויה לה.

למטרה זו רצו לעשות את הכנסיה מונַרְכִיָה בין־לאומית גדולה, דומה לממלכה הרומית, ובירָתה ברומי, למרות שבעת ההיא נפרדה הכנסיה הנוצרית לשתי רשויות – הקתולית והיונית, ומחציתם של יושבי אירופה הנוצרית חדלו להשמע לרומי הקתולית.

לשם זה היו צריכים לשים קץ לתוקף שנִתן בידי המלכים ואדוני־האנגריה בעניני הכנסיה, לבער את הסימוֹניה, לעצור בעד נשואי הכהנים ולהרים את מצבם המוסרי של הכמרים והנזירים, נושאי דגל הדת.

בידי האפיפיור ניקוֹליאוּס השני עלה לתקן (1059), שבחירת האפיפיור תמסר בהחלט ולעולם־ועד למועצת ראשי הכנסיה – החשמנים, או הקַרְדִינַלִים (משנת 1586 שבעים במספר), באי־כוח הקלירוס הרומי ואשר בוחרים גם כיום את האפיפיורים.

על ידי התקנה הזאת הורחקו הקיסר ושריו מהתערבות כל שהיא בבחירת האפיפיור, וזה היה הצעד הגדול הראשון לקראת שחרור הכנסיה מידי המלכים ואדוני־האנגריה. האפיפיורים החלו לעמוד ברשות עצמם וידיהם לא היו קשורות לעשות גם את יתר התקנות הנחוצות, אם כי, כפי שנראה הלאה, לא היה זה דבר קל לגמרי.

במות האפיפיור ניקוליאוס בחרו הקרדינלים את חברם הילדברנד ויקראוהו בשם גרגוריוּס השביעי. לפי הדִקטטוס – הרשימה שלו על זכויות האפיפיורים: מעלה מיוחדת נודעת לאפיפיור – “האפיפיור הוא האיש היחיד, אשר כל הנסיכים נושקים את רגליו”; בידו להוריד קיסרים ולפטר נתינים ממסירותם למושל מעַוֵל; אין כל אדם רשאי לבטל את מאמר האפיפיור, אם כי האפיפיור יכול לבטל כעפר־הארץ את פקודות יתר השלטונות הארציים ואין אדם רשאי להרהר אחרי מעשיו; האפיפיור הוא ההגמון הכולל, האחד ואין שני לו, ובידו להוריד הגמונים ולהושיב אחרים תחתם, או להעבירם ממקום למקום; אין מועצת כנסיה מדברת בשם הנצרות, אם האפיפיור לא הסכים לה; הכנסיה הרומית לא שגתה מעולם ולא תשגה לעולם; אין אדם קרוי נוצרי קתולי אלא אם כן הסכים לכנסיה הרומית; אין ספר נחשב בן־סמך, אלא אם כן קבל את האשור האפיפיורי. הוא היה אומר: “יתרון כסא פטרוס הקדוש על כסא המלכות כיתרון השמש על הירח”.

גרגוריוס נגש מיד לגַשם במעשה את השקפתו על גודל התפקיד של המנהיג הדתי לנצרות. הוא שלח שליחים – לֵיגַטים לכל קצות אירופה, להזהיר את המלכים, כי יעזבו את דרכם החטאה, יהיו ישרים ותמימי־דרך וישמעו בקולו, מאז נעשו הליגטים כְּלִי־שמוש רב־אונים לממשלת הכנסיה.

הוא גזר ראשית כל על כהני הדת הקטנים והגדולים לבל ישאו להם נשים (צֶלִיבַּט) ולגרש את הנשים אשר כבר נשאו, בכדי שלא תהיה להם דאגת המשפחה, יהיו סרים תמיד למשמעתו ויעשו את רצונו לכל אשר יצווּם. אחרי כן דרש, כי הכהנים יקבלו תועדה, סמיכה (אִינְוֶסְטִיטוּרָה) לכהנותם, לא מידי הקיסר, המלך, או אציל אחר, כי אם מידי האפיפיור.

גרגוֹריוס השביעי והקיסר הִינריךְ הרביעי.

בימי גרגוריוס השביעי מלך בגרמניה הינריך הרביעי (1106–1056), תקנות גרגוריוס הכעיסו את הקיסר וגם רבים מן הכהנים, אשר לא רצו להכנע לתקנות החדשות, לשלוח את נשיהם וכדומה.

אבל גרגוריוס השביעי היה בעל רצון חזק, אשר אינו חת מפני כל וכשבקשוהו הסַכּסים, לשפוט ביניהם ובין הקיסר, אסף גרגוריוס ברומי אספה גדולה, הידועה בשם “אספת לַטֶרַן” ויקרא לקיסר לבוא למשפט לפני האספה.

בתור תשובה על דרישת האפיפיור, קרא הינריך למועצת ראשי הכנסיה בגרמניה, בעיר וִירְמַיזה (ווֹרמְס), שבה השתתפו יותר משני שלישי כל ההגמונים הגרמנים (1076). האספה החליטה להוריד את האפיפיור מכהונתו, יען כי נבחר שלא כדת, בלי רצון הקיסר ותלו בו אשמות נוראות של פריעת־מוסר.

על זה השיב האפיפיור בהכרזת חרם על הקיסר והפיר את השבועה שנשבעו הוסלים למלכות (1076). אז בגדו בקיסר כל רבי המלוכה, הפיאודלים וההגמונים, גם עבדיו עזבוהו, עד כי ראה את עצמו אנוס ללכת לאיטליה לבקש סליחה מאת האפיפיור גרגוריוס השביעי ולחלות את פניו, כי יסיר ממנו את החרם.

בחורף שנת 1077 עבר הקיסר בלוית אשתו ואחד מעבדיו, שנשאר נאמן לו, את הרי האלפים ויגיע לעיר קַנוֹסָה בצפון איטליה, אשר שם נמצא אז האפיפיור. שלשה ימים עמד הקיסר יָחֵף ופרוע ראש, לבוש בבגדי בעל־תשובה, לפני הדלת המסוגרת, עד אשר נאות האפיפיור לקבלו ולהסיר מעליו את קללת החרם.

הינריך שב לארצו, אסף חיל גדול, נצח את אויביו בפנים הארץ, האפיפיור הכריז שוב חרם על הינריך, אבל לחרם זה לא היתה כבר השפעה, הינריך בא עם חילו לאיטליה, לכד את רומי, האפיפיור גרגוריוס אנוס היה לעזוב את רומי וימת בגולה (1085).

המלחמה נגמרה כבר אחרי מותם של גרגוריוס והינריך, בימי הינריך החמישי (1125–1106), בנו של הינריך הרביעי, בקָנקוֹרְדַת (חוזה) של וירמַיזה (1122), שעל פיו נשארה בידי האב הקדוש האינוסטיטורה הדתית, כלומר הזכות למנות כהני הדת, אבל האינוסטיטורה החילונית, כלומר הזכות להנחילם אחוזות, נשארה בידי הקיסר.

בעת המלחמות האלו התפתחה בכלל רוח הקנאות ואי־הסבלנות נגד כל בני הדתות האחרות. ביחוד סבלו היהודים בימי גרגוריוס השביעי, שהיה רודף אותם מאד. לעומת זאת התיחס הינריך השביעי בחסד אל היהודים ויהודי מגֵינצה הצילוהו בימי החרם מידי אויביו.

קיסרי ההוֹהֶנְשְטוֹפֶן והאפיפיורים.

אחרי החוזה הוירמיזי נפסקה המלחמה בין הקיסר והאפיפיור, אך ימי השלום לא ארכו, כי בעלות על כסא־המלוכה פרידריך הראשון מבית הוהנשטופן (1190–1152), אחרי מלחמת אחים בגרמניה בשל כסא המלוכה, התלקחה שוב מלחמה אכזרית בין הקיסרים ובין האפיפיורים.

פרידריך המכונה “בַּרְבָּרוֹסָא” (בעל זקן צהוב) ראה את עצמו כיורש הצֵיזָרים וכיורש קרל הגדול ואוטו הגדול. הוא האמין, כי ממשלתו, ממשלת הקיסר, נתונה מאת אלהים ושאין על הארץ שלטון יותר גבוה משלטון המלכות.

בכדי להקים שוב את הקיסרות הרומית, עלה פרידריך עם חילו על איטליה, אך האפיפיור אלכסנדר השלישי עורר נגדו את ערי לומברדיה – מִילַנוֹ, וַרוֹנָה, קרְמוֹנָה ועוד שהתחזקו ופרחו בזמן ההוא הודות למסחרן ושכרתו ברית ביניהן בשם “הליגה הלומברדית”.

פרידריך נחל מפלה שלמה ע"י לֶנְיאנוֹ (1176) ובבית־הכנסת של מַרְקוּס הקדוש בוֶנֵיצִיָה הוכרח פרידריך לעמוד על ברכיו לפני האפיפיור ולבקש מאתו סליחה ומחילה.

אמנם גם אחרי המפלה הזאת לא נח פרידריך ויתכונן למלחמה חדשה, אבל טבע בנהר בעת השתתפותו במסע הצלב.

כסא האפיפיור התנשא אז עד למאד וביחוד גבר שלטונו אחרי מות פרידריך בפרץ מלחמת אחים בין הבית השוַבִּי והבַּוַרִי וכשבעונה אחת קמו בגרמניה שני קיסרים.

על כסא רומי ישב אז האפיפיור אינוֹצֶנץ השלישי (1216–1198), אחד הגדולים שבכל האפיפיורים, איש בעל רצון כביר ומרץ נפלא. הוא הלך בעקבות גרגוריוס השביעי וישאוף להוציא לפעולות את מחשבתו הגדולה – לרומם את כסא רומי ולתת בידי האב הקדוש את השלטון העליון על כל ארצות אירופה, וכך היה אומר: “שלטון האפיפיור הוא כאור השמש ושלטון המלך – כאור הירח, כמו שהירח מקבל את אורו מן השמש, ככה מקבל המלך את שלטונו מידי האפיפיור. האפיפיור הוא ממלא על הארץ לא את מקומו של פטרוס, כי אם של ישוע בכבודו ובעצמו”.

אינוצנץ רדף את בני כל הדתות האחרות וביחוד את היהודים. הוא המציא והכניס את האינקויזיציה, בכדי לתור אחרי הכופרים, לתפסם ולענותם בסתר, למען יתודו על עונם ולהמיתם, או לענשם; כמו כן הוציא גזרות רעות ומחפירות על היהודים, כגון אות הקלון על מלבושיהם, בכדי להבדילם מעל התושבים הנוצרים ולשימן לחרפה ולדראון. האִסור להספח למשרה ממלכתית או צבורית, להראות בחוץ בשבוע שלפני הפסחא הנוצרית ועוד.

שאיפות האפיפיור להשליט את הדת בכל עניני המדינות, פגשו התנגדות נמרצה מצד קיסרי גרמניה ובמלחמתו אתם היה אוחז בכל האמצעים הנחוצים בכדי להכריע את אויביו. ראשית מעשהו של האפיפיור היה להוציא מתחת שלטון קיסרי גרמניה את דרומה של איטליה נֵיאַפּוֹלִיס וסִיצילִיָה, שרכש פרידריך הראשון ע"י נשואי בנו עם קוֹנסטַנְצָה, יורשת ניאפוליס וסיציליה.

קודם תמך האפיפיור באוטו מבית הוֶלְפים, לרשת את כסא המלכות בגרמניה, אך כשזה התחיל להראות כתקיף מדי, החרימו וימשח לקיסר גרמניה את פרידריך השני (1250–1212) מבית הוהנשטופן, שהכה את אוטו, ישב על כסאו ונשבע לאפיפיור להיות נשמע לו כל ימי חייו ולעזוב לעולם את ניאפוליס.

אולם פרידריך הפיר את שבועתו אחרי מות אינוצנץ השלישי ומני אז רדפו האפיפיורים בעברה ובזעם את מלכי בית ההונשטופן ויחבלו תמיד תחבולות להשמידם ולבערם מן הארץ.

פרידריך השני גלה מרץ וכשרון רב בסדור מלכותו בסיציליה והוא יסד את המדינה המודרנית הראשונה, אשר בה היה המלך עליון על כל. הוא תמך באנשי המדע והחכמה ובעיר מלכותו פלרמו אשר בסיציליה, היו מתאספים כל חכמי הזמן ההוא מדתות ועמים שונים.

הואיל ולמרות הבטחתו לא עזב פרידריך את דרום איטליה, הסית האפיפיור את המושלים הסרים למשמעתו וגם את העמים אשר בכל מדינות מלכותו, למרוד בו. המלחמה ארכה כל ימי חייו, גם בנו מרד בו בעצת האפיפיור, שהכריז גם כמה פעמים חרם על פרידריך על בואו בברית עם הערבים ועוד, אך פרידריך היה גבור חיל ויך את כל מתקוממיו.

פרידריך הלך גם במסע־הצלב לארץ הקדושה (1229–1228) והצליח להחזיר לנצרות את ירושלים ובית־לחם והוא הוכרז למלך על ירושלים.

אחרי מותו הוסיפו בניו להלחם עם האפיפיור, אבל לשוא. קוֹנרַדין, האחרון לבית הוהנשטופן הוצא להורג בניאפול (1268) ונצחון האפיפיורים היה שלם.

אפשר לאמר, כי עם מות פרידריך בא הקץ על הממלכה של ימי הבינים, על גרמניה עברה תקופה של “משפט האגרוף”, כמו שקראו לה הגרמנים, היא נתפוררה לכמה דוכסיות, רוזניות וכו', ואם גם נבחר מלך חדש בגרמניה, רודולף איש הַבְּסְבּוּרג (1273) והמלכים הגרמנים הוסיפו להקרא בשם קיסרים, אך מעטים מהם טרחו ללכת לרומי שיעַטרום האפיפיור. לא נעשה כל נסיון נמרץ לשוב ולכבוש את ארץ איטליה, אשר לשמה הקריבו קרבנות עצומים לפנים. גרמניה נפלגה ללא־תקוה ומלכה לא היה מלך, לא היה לו לא בירה ולא ממשלה מסודרת.

במלחמתם עם ההוהנשטופנים השתמשו האפיפיורים בכל האמצעים, גם נגד המוסר והיושר, כדי להכריע את אויביהם. גם השדרות הרחבות של העם נוכחו אז לראות, כי תחת מסוה הקדושה הסתירו כוהני הדת את שאיפותיהם ומגמותיהם הנתעבות ומשום זה עוד בימי אינוצנץ, בשעה שממשלת האפיפיור היתה פרושה כמעט על פני כל אירופה, התחילה תסיסה חשאית, תסיסה של בקורת, התנגדות והתמרמרות נגד שלטון האפיפיור ובמאה הבאה מתחילה כבר תנועה כבירה נגד שלטון האב הקדוש, כפי שנראה הלאה.

מסעי הצלב

מסעי־הצלב, או מלחמות עמי אירופה הנוצרים לשם כבוש ושחרור הארץ הקדושה והקבר הקדוש מידי המושלמים (התורכים), היו מאורעות ימי הבינים החשובים ביותר ונמשכו כמאתים שנה (1291–1096).

הנוצרים המשתתפים במלחמות הללו, לרוב ביזמת האפיפיורים, היו נושאים צלב על לבם בצאתם ועל גבם בשובם, כאות־קודש למלאכותם הקדושה ונקראו משום זה “צלבנים”, או נושאי־הצלב ומלחמותיהם “מסעי־הצלב”.

מקור מסעי־הצלב.

עם ההתעוררות הדתית, שבאה בעקב תקנות האפיפיורים להרים את כבודה של הכנסיה ולשחררה מהשפעה חילונית, נתרבו מאד הנוצרים, עולי־הרגל למקומות הקדושים שבארץ הקדושה, וביחוד לקבר הקדוש שבה, קברו של ישו.

הערבים לא הפריעו לנוצרים לבקר במקומות הקדושים, אבל בסוף המאה האחת־עשרה כבשו את הארץ הקדושה התורכים־הסלג’וקים, שהפריעו מאד לנוצרים לבוא למקומות הקדושים. הם היו מתנפלים על עולי־הרגל, גוזלים את רכושם, דורשים כסף בעד זכות הבקור, היו מתעללים בהם, מבזים את קדשיהם לעיניהם ולפעמים גם הורגים את המבקרים.

התלונות המרובות הרעישו ביחוד את העמים הנוצרים שבמערב אירופה, את הכנסיה הנוצרית ועשו את אירופה הנוצרית כמרקחה. בו בזמן פנה קיסר ביזנט לאפיפיור, כפי שראינו, בבקשה, לעלות עם חיל רב מכל עמי אירופה הנוצרים ולהלחם יחד נגד התורכים הכופרים והמאיימים כבר גם על אירופה הנוצרית.

במועצת הכנסיה המפורסמת בקְלֶרְמוֹן (1095) אשר בצרפת פנה האפיפיור אוּרְבַּן השני בהתלהבות רבה לעמי אירופה, לצאת לעזרת אחיהם הנוצרים במזרח, כי באם לא יעצרו את התורכים עזי־הפנים, יפרישו אלה את ממשלתם הרחק הלאה על עבדי ה' הנאמנים – “קומו צאו אל הקבר הקדוש וכבשו לכם את הארץ הקדושה מידי האומה הרשעה הזאת”. הוא הטעים, כי מלחמה זו עם התורכים הכופרים היא מלחמת־מצוה, הוא הבטיח, כי עונש חטאיהם של המשתתפים בה יצא בשכר הליכתם בלבד וכי הנופלים בה יכנסו מיד לגן־העדן.

לקריאת האפיפיור ענו כל הנציבים עליו – “רצון אלהים הוא” והתחילה תעמולה גדולה למלחמת־מצוה זו, ביחוד במערב אירופה. מטיפים ודרשנים רבים יצאו מטעם הכנסיה הקתולית ועברו מעיר לעיר להטיף למלחמת־נקם נגד צוררי הדת הנוצרית ולהלחם לכבוד המשיח ולכבוד הארץ הקדושה.

מגמת האפיפיור היתה גם – להכניס שוב תחת השפעתו ומרותו את הנוצרים המזרחיים, או היונים ועל כל פנים להרחיב את חוג השפעתו גם במזרח.

מסע־הצלב הראשון (1099–1096).

רבים היו שנצטרפו לשורות הצלבנים מהתלהבות דתית, אבל היו גם רבים, שבאו מנמוקים רומנטיים – לשלול שלל, או לכבוש לעצמם נסיכויות במזרח וכו'. היו גם כאלה, שרצו לרכוש שוקים חדשים בשביל תוצרת התעשיה המתקדמת אז ביחוד במערב אירופה וליצור קשרי מסחר חדשים והיו גם כאלה, שרצו להפטר על ידי זה מחובותיהם ומהתחיבויותיהם המרובים וכדומה.

בראשונה יצאו רבבות אנשים מדלת העם, בהנהגת פֶּטְרוּס הפָּרוּש ו־וַלְטִר אין־כל, בלי צידה לדרך ובלתי מזוינים⁶ כהוגן, שדדו ובזו את תושבי הארצות שדרכן עברו. ביחוד התנפלו אלה על היהודים, שדדו, הרגו הרבה מהם והכניסו רבים בכוח בדת הנוצרית, אולם במקומות רבים עמדו היהודים בגבורה נפלאה על רכושם, כבודם ונפשם.

את המחנות השדודים האלה פיזר קאלמאן, מלך ההונגרים והנותרים נשמדו כמעט כולם ע"י התורכים באסיה הקטנה.

אחריהם בא הצבא האמתי, כשלש מאות אלף איש, לפי הערכת האפיפיור, מסודר יפה, בפקודת מנהיגים מצוינים – לרוב פרשים אבירים מפְּרוֹבַנס (צרפת) בהנהגת הרוזן רֵימוֹן, מלוֹתְרִינְגִיָה (גרמניה) בהנהגת גוֹטפריד מבּוּיוֹן ואחיו בַּלְדְוִין, הנורמנים מאיטליה הדרומית בהנהגת בּוֹהֱמוֹנד וטַנְקִרֶד ועוד. גם מהם סבלו היהודים מאד.

אחרי שהגדודים האלה נשבעו שבועות אמונים לאלכסיוס, קיסר ביזנט, כי כל הארצות והמדינות אשר תפולנה בידיהם, תהינה כפופות לשלטונו העליון, העביר אותם באניותיו אל אסיה הקטנה. פה התחילה מלחמה קשה עם התורכים, אשר הוכו לפני הנוצרים, שכבשו חלק מאסיה הקטנה ויחדרו לסוריה, לכדו את אֶדֶסָה שנעשתה נסיכות לבלדוין, את אנטיוכה שנעשתה נסיכות לבּוהמונד ואת טְריפּוֹלי שנעשתה נסיכות לרימון, כפי שחלמו על זה עוד בצאתם למלחמה.

בינתים הלך מספר נושאי הצלב הלוך וקטן – הרבה מהם שבו לארצם ולמולדתם, הרבה מהם נספו במלחמות הקשות, בתלאות הדרך ובמריבות ביניהם ועם היונים והרבה מהם נשארו בערים הנלכדות.

באופן כזה נשארו רק כעשרים אלף איש צבא, כשבאביב 1099 יכלו סוף־סוף לעלות על ירושלים. אחרי מצור קשה של חדשיים בערך, לכדו את העיר וסדרו טבח נורא בין תושביה, את היהודים אספו לבית־הכנסת וישרפום חיים.

יסוד מלכות ירושלים.

את הארץ הנכבשה קראו בשם מלכות ירושלים ולמלך נבחר גוטפריד מבויון (1100–1099), שלקח לעצמו את התואר הענותני “מגן הקבר הקדוש”. אחריו בא בַּלדוין אחיו (1118–1100) מאֶדסה, שהרחיב את גבולות מלכות־ירושלים.

הסיעות הדתיות של המחבשים ובני־ההיכל.

אלו היו סיעות דת צבאיות, שחברו יחד את ענין הנזיר וענין החיל ועמדו ביחוד לעזרת מלכות ירושלים.

המחַבשים, או היוהַניטים התפתחו מתוך חברה נזירית שנוצרה לפני מסע־הצלב הראשון לשם ספוק עזרה לעניים ולחולים בקרב עולי־הרגל. לימים קבלה החברה אבירים אצילים, ביחוד פרשים איטלקים, במספר חבריהם ונעשתה סיעה צבאית, בהוסיפה יחד עם זה לטפל בחולים. היא קבלה נדבות־קרקע במערב־אירופה, בנתה ופקחה על מנזרים מבוצרים רבים בארץ־הקדושה, והיא קימת עוד כיום עם מרכזה באי מַלְטָה.

בני־ההיכל, או הטֶמְפְּלירים נוסדו ע"י אבירים צרפתים (1119) לשם הגנה על עולי־הרגל לירושלים. הוקצו להם מעונות בהיכל המלך בירושלים, מקום מקדש שלמה לפנים ומכאן השם “בני־היכל”.

הסיעה הזאת נעשתה עד מהרה עשירה ובת־חורין עד למאד, אך בהתחלת המאה הארבע־עשרה הושם קץ לה בהתאמצות משותפת של האפיפיור ופיליפ היפה מלך צרפת, בשל מעשים מגונים ביותר, כגון מינוּת עבודת אלילים ועוד. רבים נשרפו ורבים נספוּ בבתי־כלאים, היא בוטלה ורכושה הוחרם.

גם הגרמנים יסדו סיעה דתית צבאית ועוד.

מסע־הצלב השני והמסעות הבאים.

מפלת אֶדסה (1144), המשמר החשוב לנוצרים במזרח שנפלה בידי התורכים, גרמה למסע־הצלב השני (1149–1147). ביחוד הלהיב הנזיר הצרפתי סֶן־בֶּרְנַרְד את לבות הנוצרים לעלות אל הארץ־הקדושה.

חיל עצום יצא למסע־הצלב השני בהנהגת לואי השביעי מלך צרפת וקוֹנרַד השלישי, קיסר גרמניה, אך כמעט כל החיל כלה ואבד מבלי להשיג כלום, ביחוד בשל הפירוד שבין המנהיגים.

מסע־הצלב השלישי (1192–1189).

בשנת 1187 כבש השולטן סַלַדין ממצרים את ירושלים וזה גרם למסע־הצלב השלישי, אשר בראשו עמדו פרידריך בַּרְבָּרוֹסָא קיסר גרמניה, ריצ’רד לב־האריה מלך אנגליה ופיליפ אוגוסטוס מלך צרפת.

כפי שראינו נטבע פרידריך בנהר, פיליפ שב לביתו כחולה ורק ריצ’רד נשאר להלחם עם המושלמים ובשמעו, כי אחיו י’והן מתכונן לקחת את המלוכה מידו, כרת ברית שביתת־נשק עם סלדין, שלפיה יוכלו עולי־הרגל הנוצרים לבקר את מקומות הקדושים בארץ ישראל באין מפריע, ורק חבל הים מיפו עד אַנקוֹנה נשאר בידי הנוצרים.

מסע־הצלב הרביעי (1204–1202)

נגמר באופן בלתי צפוי כלל. הביזנטים נתנו להם לנושאי הצלב ידים להתערב בעניני ביזנט הפנימיים, ותחת אשר ילכו לכבוש את ירושלים הרחוקה, כבשו, בהשפעת הוֶנֶצְינִים, את קושטא ויסדו שם ממלכה לטינית ובלדוין הפלנדרי נבחר לקיסר עליה. ממלכה זו נתקימה 57 שנים (1261–1204), עד שנכבשה שוב ע"י קיסר ביזנט.

בין מסעי־הצלב הבאים צריך להזכיר את זה של הקיסר פרידריך השני (1229–1228), שהצליח להחזיר לנצרות את ירושלים. היו אמנם עוד מסעי־צלב שונים, אבל אלה היו רק מקרים, שהשתתפו בהם רק בני מדינה זו או אחרת, כי קריאות האפיפיורים לא יכלו כבר לעורר תנועות־עם כבירות תחת דגל הדת.

ארץ ישראל נשארה בידי המושלמים, והנוצרים שנשארו שם הוכרחו בשנת 1291 לעזוב את הארץ הקדושה.

תוצאות מסעי־הצלב.

אם כי מסעי הצלב לא השיגו את מטרתם, לכבוש את הארץ הקדושה כבוש מתמיד, היו להם בכל זאת תוצאות חשובות בחיי עמי אירופה המערבית.

הסוחרים האיטלקים, ביחוד מוֶנֶצְיָה, ג’נובָה ופִּיזָה, וגם סוחרים אחרים, כמ ממַרְסֵילִיָה יסדו לעצמם שכונות מיוחדות, מרכזים מסחריים בערים הנכבשות, כמו בירושלים, אנטיוכה, טריפולי ועוד והביאו את המערב במגע־תמיד עם המזרח.

עמי המערב למדו להכיר סחורות חדשות, כגון תְּבָלים, מרגליות, שן ועוד ופרקים רבים בחרושת המעשה, כגון עבודת המשי, תעשית הזכוכית, בנין טחנות הרוח ועוד וגם צמחים רבים, שלא היו ידועים קודם באירופה.

החילים המערבים למדו הרבה מהיונים במקצוע המלחמה, ביחוד בבנין מכונות לשם הרעשת מצודות וערים מוקפות חומה וזה גרם לבנין מצודות־אבנים באירופה המערבית.

בעקב מסעי־הצלב התעשרו והתחזקו הערים ורכשו לעצמם יותר ויותר זכויות בעד כספן, בעוד שבעלי הפיאודים נחלשו, כי רבים מהם נפלו במלחמה, או נתרוששו.

גם מצב האכרים הוטב בימי מסעי־הצלב. נוצר אז מעמד חדש של אכרים חפשים, הסיניורים לא יכלו לאסור על אכריהם להשתתף במסעי־הצלב והשתתפות כזו גררה אחריה שחרור גמור מעול הפיאודלים.

רק מצב היהודים הורע מאד בעקב מסעי־הצלב. מספר קרבנות היהודים שנהרגו ונשחטו, שעזבו מאונס או מפחד את עמם ויתנצרו באירופה ובאסיה – היה כחצי מיליון איש, וקהילות למאות שהצטינו בעשרן ובתורתן, נשמדו ונכחדו כליל. הורע גם יחס הנוצרים אל היהודים בחשבם מאז, כי דם היהודים מותר ורכושם הפקר ורק בחסדו הגדול, או במחיר כסף רב מגין עליהם המלך, הרוזן או מועצת העיר. חוץ מזה נתרבו מאד הסוחרים הנוצרים שהתחרו ביהודים, בעוד שקודם לכן היו הם כמעט היחידים במקצוע המסחר וביחוד במסחר החוץ בין אירופה והמזרח.

חוץ מהשינויים הכלכליים והחברותיים השפיעו מסעי־הצלב גם על החיים הרוחניים. עמי המערב למדו לדעת עולמות זרים להם, רכשו להם ידיעות ואידיאות חדשות, התקרבו אל הקולטורה המזרחית, נכנסו בחוג המדע, האמנות והשירה של הערבים וטעמו מן ההשכלה היונית הביזנטית וכל זה השפיע גם על התיחסותם אל האפיפיור ואל קדשי הדת.

כנסית ימי־הבינים בגדולתה

הסתדרות הכנסיה ותקפה.

את פסגת גדולתה ותָקפה השיגה הכנסיה הנוצרית הקתולית במאה השתים־עשרה והשלש־עשרה, וביחוד בתקופה זו נבדלה היא בהרבה מהכנסיות של הזמן החדש.

כל אדם נדרש להסָפח עליה, כשם שעל כל בן־אדם להשתיך כיום לאיזו ארץ. כל אירופה המערבית היתה חברה דתית אחת. סרוב אמונים לכנסיה, או פקפוק בסמכותה ובתורותיה נחשב כבגידה באלהים וכחטא משפט־מות.

היא לא הסתמכה, כרוב הכנסיות שבימינו, על התרומות, נדבת לב חבריה. היה מס מיוחד למענה – המעשר, חוב על כל אחד ואחד, כמו מס ממשלתי של היום, - נוסף לאחוזותיה והכנסותיה המרובות.

הכנסיה של ימי הבינים לא היתה גוף דתי בלבד, ככנסיות שבימינו. היא היתה דומה למדינה עם שיטת־חוקים שלמה ומפותחה (החוקה הקנונית) ובתי־דין משלה ולא רק בענינים הנוגעים לכהניה, נזיריה וכו', או בעניני נשואים, צואות ועוד, אלא גם בענינים כמו נֶשך, כשפים, מינוּת וכדומה. היו גם בתי־סוהר משלה ויכלה לדון עוברי־עברה למאסר עולם.

הכנסיה היתה לא רק ממלאה תפקידי מדינה, אלא היתה לה גם הסתדרות של מדינה עם פקידים רבים תחת שלטונו העליון של האפיפיור ועם שפה רשמית אחת – הרומית (לטינית) הן בעניני דת והן בעניני חול. היא היתה כעין מונרכיה וראשה המוחלט האפיפיור היה המחוקק העליון, השופט העליון, והכל־יכול – לעשות גם דברים “יוצאים מן הכלל”, להתיר נשואי שני־בשני ועוד שנודעו בשם התָּרוֹת.

הלֵינַטִים היו צירי האפיפיור לשם השגחה על כל חלקי הכנסיה הנוצרית עם יפוי־כוח גדול ו־הקורִיָה היתה החצר האפיפיורית ברומי עם פקידיו וחשמניו. גזירותיו ומצותיו של האפיפיור נקראו בּוּלוֹת על שם החותם (ברומית – בּוּלָה) המחובר עליהן.

את תפקידי הארכי־הגמונים, ההגמונים ושאר אנשי הקלירוס ראינו כבר ורק הם יכלו להפעיל את הסַקְרַמֶנְטִים – אותם תשמישי־הקדושה אשר בהם תלויה, לדעת הכנסיה, פדות־נפשו של כל יחיד. התשובה היא העונש שישים הכהן על אדם שחטא, כגון צום, הרבות תפלה, בקור מקומות קדושים ועוד. מסע לארץ־הקדושה נחשב שָקוּל כנגד כל תשובה אחרת, אבל אפשר היה להחליף את העונש בפדיון כסף למעשי־צדקה.

על־הרוב ידעו רק אנשי־הכנסיה קרוא וכתוב ומשום זה היו הם המורים, הסופרים והפקידים ועל־ידי זה עוד גדלה השפעתם, אבל המשרות בכנסיה היו פתוחות לבני כל החוגים ורבים מן האפיפיורים עצמם יצאו מתוך המעמדות הנמוכים.

המעמד התקיף ביותר בימי הבינים היו אנשי הכנסיה, כי הם משלו בנכסים עצומים, הם לבדם היו בעלי־השכלה. הם אחזו את מפתחות מלכות־השמים, בנדוי יכלו לגרש את שונאי־הכנסיה ולצוות על כל בני־אדם מהתרועע עמהם ובגזרת החרם, או העכוּב יכלו להשבית כל טֶקס דתי באחת הארצות – נשק חזק מאד בימים ההם.

המינים והאִנְקְוִיזִיצִיה.

למרות כל זה התחילו רבים להתקומם לאט־לאט נגד הכנסיה באמרם, כי כל סדורי־תפלותיה, מימיה ושרידי־קדשיה אינם בלתי אם המצאות־ערמה של כהונה חטאה לשם ספוק כספים ואינם מסיעים בידי האדם להגיע למלכות־שמים – אלה נחשבו לפושעים וחוטאים חטאה גדולה של כפירה ומינוּת.

מהמינים נודעו ביחוד כת הוַלְדֶנְסִים שצמחה בערך בש' 1175 תלמידי פּטרוּס וַלדוּס מליאוֹן, שהפקירו את כל רכושם ויחיו חיי־עוני אַפוסטוֹליים, הם תרגמו את כתבי הקודש מרומית ללשון העם והסבירו אותם לו. בזמן קצר נתרבה מספרם ונפוץ על פני כל אירופה המערבית והאַלְבִּיגֶנְסִים, על שם העיר אַלְבִּי בדרום־צרפת, ששם היה מספרם רב ואשר הורו, כי עצם הדת הנוצרית כוזבה והאמינו, כי שתי רשויות ביקוּם, הטוב והרע, הנלחמים זה בזה עולמית לשם הנצחון, וכי בעצם הכוח הרע הוא הנערץ בפי הכנסיה, הם היו נפוצים ביחוד בצרפת הדרומית והושפעו בהרבה מן ההשכלה והרוח המושלמית שבקרבתם. הם לא שמו לב להתכונן למלכות־השמים ורצו ליהנות מן החיים כבר בעולם הזה.

מסע־הצלב האלביגנסי. האפיפיור אינוצנץ השלישי הטיף למסע־צלב נגד האלביגנסים (1208), אחרי אשר הם לא רצו לשמוע לאזהרותיו, ואז עלה חיל־צבא רב מצרפת הצפונית על צרפת הדרומית ואחרי מלחמה אכזריה מאד, במשך עשרים שנה שבה נשמה לגמרי הארץ הפורחת הזאת ותרבותה הגבוהה, דִכא את המינות בטבח והרג רב.

האינקויזיציה. ובכדי לתור אחרי המינים, לתפסם בסתר, להענישם ולבערם מן הארץ, הקים האפיפיור בשנת 1215, בכנסת לאטֶרַן, בית־דין מיוחד – את האינקויזיציה שהמיתה, לרוב ע"י מיתת שרפה, רבבות אנשים בתור מינים, או חשודים במינות, לרוב אחרי ענויים נוראים, בתקוה שבעל כרחם יתוַדו על פשעם, או שיסַבכו אחרים באשם־הכפירה. מספיקה היתה שיחה מקרית עם כופר, או רשול בחלוק כבוד ראוי למנהיגי הכנסיה, או עדות רֶשע מטעם השכנים, בכדי לִפוֹל בידי האינקויזיציה, שפעולותיה היו לחרפה ולדראון־עולם. אם כי לפעמים ישבו גם שופטים כֵנים בתוכה והאכזריות היתה נפוצה אז בכל מקום בשיטה־הפלילית.

הפרנציסקַנים והדוֹמיניקַנים

היו סיעות־הדלות במטרה – ללכת בדרך־חיים של הקרבת עצמו, להגן על אמונות הכנסיה לפני התקפות המינים ולעורר את העם לחיים דתיים חדשים. הם יצרו סוג חדש של איש־כנסיה – את “האח המסכן”, הקבצן והיתה להם השפעה רבה בימי הבינים.

סיעת הפרנציסקנים⁷ נוסדה בראשית המאה השלש־עשרה על ידי סַן־פרַנציסקוּס מהעיר אַסִיזִי באיטליה התיכונה, שעזב את חיי־תפנוקיו ואת ירושתו ונעשה פרוש וסיעת הדומיניקנים נוסדה ע"י סַן־דוֹמִיניקוּס מספרד בערך באותו הזמן. ואולם ברבות הימים נעשו סיעות אלו עשירות ותקיפות בנגוד לרצון המיסדים.

הדומיניקנים שנקראו בשם “האחים המטיפים” הצטינו ביחוד בידיעותיהם בתיאוֹלוֹגִיָה (בדעת־אלהוּת), למען דעת מה שישיבו למינים. האפיפיור הִפקיד בידם בעיקר את דבר הנהלת האינקויזיציה. הדומיניקנים והפרנציסקנים נתנו גם מלומדים מצוינים לאוניברסיטות.

הכנסיה והמדינה חיו זמן רב בשלום והאחת עזרה לשניה. אולם ברבות הימים, ביחוד כשהמלכים התחילו להתגבר על הפיאודלים התקיפים והתחילו להכניס סדר ומשטר במדינה, נתגלו נגודים שונים בין הכנסיה לבין המדינה, כמו ענין המנויים למשרות הכנסיה, הטלת מסים על רכוש הכנסיה, בתי־דין הכנסיה, רשות האפיפיור להתערב בממשלה וכדומה, כפי שראינו כבר.

גלות בבל של הכנסיה.

תוצאות רבות־ערך היו למחלוקת המפורסמה בין פיליפ היפה, מלך צרפת ובין האפיפיור בּונִיפַצִיוּס השביעי בדבר הטלת מסים על הקלירוס, שגרמה להעברת האפיפיורות לצרפת (1305–1377), או גלות בבל של הכנסיה, כפי שרגילים לקרוא לה.

פיליפ סדר כי, אחרי מות בוניפציוס יבחר הארכי־הגמון של בוֹרדוֹ לראש הכנסיה, בתנאי שיעביר את האפיפיורות לצרפת. האפיפיור החדש שהוכתר בתואר קְלֶמֶנְס החמשׁי (1305–1314) קבע לכן את מושבו בצרפת והאפיפיורים הבאים אחריו, שהיו כולם צרפתים, בנו לעצמם היכל־תפארה בעיר אֲוִיניוֹן וחיו שם חיי־פאר והדר כששים שנה.

באנגליה נודע, במחצית השניה של המאה הארבע־עשרה, ביחוד המבקר י’וֹהן וִקְלִיף, מורה בּאוֹכְּספוֹרד שהורה כי אין סמכות לאפיפיור בלתי אם בהתנהגו לפי רוח האיבנגליון, ותרגם את הבִּיבְּלִיָה לאנגלית, בכדי להורות דעת לעם. הוא חבר גם הרבה דרשות ומאמרות באנגלית ונעשה אבי הפרוזה האנגלית. הוא השתדל כמו כן להוכיח, כי אמנת המלך י’והן לאפיפיור בהעשותו וסל לו, היתה בטלה מעיקרה וגם הפרלמנט האנגלי חוה את דעתו (1366), כי לא היתה רשות למלך י’והן לכפות את העם, כתשובה לדרישת האפיפיור אורבן החמשי, שאנגליה תשלם לו את המס, אשר הובטח מפי המלך י’והן.

אסיה בימי הבינים

ממלכת סין.

ראינו שסין פרחה בימי שושלת־טַנג (617–907), אולם המושלים האחרונים משושלת זו היו רפי־כוח ובעלי־תאוה ובאה שוב תקופה של מבוכה והתפוררות הידועה בשם תקופת עשר המדינות.

בשנת 960 קמה בסין שושלת חדשה בשם שושלת־סוּנג הצפונית, שיצרה אמנם אחדות ידועה בממלכה, אך היא היתה שרויה לרוב במלחמות ממושכות עם עמים הוניים מהצפון וזמן ידוע היתה ידו של אחד העמים האלה – בני־קיטַן על העליונה.

במאה השתים־עשרה התגבר עם הוני אחר – בני־קין, שיסדו את ממלכת־קין עם עיר הבירה פֶּקין וצמצמו את ממלכת שושלת סונג, הידועה מאז בשם שושלת־סונג הדרומית (1127–1279), בעוד שצפונית־מערבית ממנה קמה ממלכת הטַרטַרים (עם תורכי) של בני־הְסִיָה.

אחרי־כן משלו בסין לרוב המונגולים בשם שושלת־יִיאַן (1280–1368), כפי שנראה הלאה, עד שעלתה שוב שושלת סינית־לאומית – שושלת מינג (1368–1644), שהיתה משפחת מושלים רמי־תרבות ובעלי־חוש אמנותי.

ביחוד בימי שושלת־מינג פרחה שוב ממלכת סין, האמנויות (קֶרמיקה, פסלי־אבן וכו), השירה והפילוסופיה עלו למדרגה גבוהה, אך בני שושלת זו סגרו את סין בפני בני־נכר.

עלית המונגולים ונצחונותיהם.

ראינו שהמונגולים, כמו האריים, נחלקו להרבה עמים ושבטים, שרבים מהם עלו עוד בזמן קדום לרמה תרבותית גבוהה והסתדרו בממלכות, כמו סין, יאפאן ונקראו מאז בשם סינים, יאפאנים וכו'.

אולם נשארו גם הלאה הרבה עמים ושבטים בחייהם הנומדיים הקודמים ובשמם המקורי – המונגולים ואשר עלו רק בזמן מאוחר על במת ההיסטוריה.

שבט כזה היה במאה השתים־עשרה בעול בני־קין, שכבשו את סין הצפונית, כפי שראינו, ובני שבט זה, בימי שעבודם, למדו להכיר את טכסיסי המלחמה של הסינים.

בסוף המאה השתים־עשרה קם להם מנהיג גדול, הנודע בשם גֵ’ינגִיס חַן, שאִחד את המונגולים ואת השבטים בני־בריתם למחנה צבא מתוקן אחד, הסיר את עולם של בני־קין מעל עמו. אחרי כן התפשט קודם מערבה וספח לארגונו גם את יתר העמים הקרובים – את הטרטרים, הקירגיזים, האוּיגוּרים (שבטים תורכיים).

בעזרתם ובעזרת בני־קיטן השתרע על ממלכת־קין וכבש את חלקה הגדול ביחד עם עיר הבירה פקין (1214), כמו כן כבש את ממלכת חַארֶזם (חיוה) החדשה והפורחת אז בתורכסטן, את פרס וצפון הודו, את ממלכת בני־הסיה בסין, במערב נצח את הרוסים ויסד ממלכה מונגולית ענקית, שהשתרעה למן האוקינוס השקט ועד הנהר דניפר באירופה. לבירת ממלכתו שם את העיר קאראקוֹרוּם במונגוליה.

ג’ינגס־חן התייחס בסבלנות לעמיו בעניני הדת ומנהגיהם ושלטונו התבלט בעיקר בהטלת מסים לשם כלכלת הצבא. בעבודתו עזר לו הרבה יֶלִיוּ טשוּטסַי, הפקיד המנוסה והמצוין מממלכת־קין.

אחרי מותו (1227) המשיך את כבושיו בנו, אוֹגדַי־חן (1227–1242), שגמר את כבוש ממלכת־קין (1234), החריב בשנת 1240 את קיוב וכמעט כל רוסיה היתה למס למונגולים. צבאותיו הכו גם את הפולנים והגרמנים (1241) ע"י ליגניץ (שלזיה), החריבו את פולניה ואת הונגריה, אך לא נצלו את נצחונותיהם האחרונים, כי בשנת 1242 מת פתאום אוגדי־חן והמנהיגים מהרו חזרה יחד עם צבאותיהם לשם סדור ענין ירושת כסא־הממלכה.

למונגולים, או טטרים, כפי שכִנום, היתה תכנית איסטרטגית ושיטת־ריגול מצוינת והודות לזה נצחו את נצחונותיהם ולא רק בשל מספרם העצום, בעוד שהעמים הנוצרים לא ידעו כמעט כלום על אודותם קודם לכן.

בשנת היה מַנגוּ־חן לחן הגדול (1251–1259) ומנה את אחיו קוּבּלַי־חן למושל עליון על סין, אשר שעבד לאט־לאט את כל ממלכת־סונג, שבסין הדרומית, תחתיו. אכן בינתים נהפכו המונגולים המזרחיים לסינים בתרבותם ובהרגלי חייהם. מנגו כבש גם את סוריה ואחיו הוּלַגוּ לכד את בגדד והכריע את תושביה לטבח.

התפוררות ממלכת המונגולים.

אחרי מות מנגו היה קוּבּלי החן־הגדול (1260–1290), שהעביר את עיר בירתו לפקין ויסד את השושלת ייאן, שמשלה עד 1368, שאז עלתה שושלת סינית־לאומית, כפי שראינו כבר.

אחרי מותו נתפוררה הממלכה המונגולית הגדולה לכמה ממלכות, כגון ממלכה מונגולית עיקרית מסין ומונגוליה, ממלכת קיפטשַק ברוסיה, ממלכת פרס או ממלכת־היִילחנים (החנים הגדולים) שנוסדה בידי הולגו ושגם התורכים הסלג’וקים באסיה הקטנה שלמו לה מס, כמו כן מדינה סיבירית, תורכיה הגדולה בתורכסטן ועוד, ושלרוב לא התקימו זמן רב.

התורכים העותמניים.

יותר מכל שבטי התורכים הצליחו התורכים העותמניים, על שם מנהיגם הגדול – עוֹתָמַן שאִחד במאה השלש־עשרה את כל שבטי התורכים־הסלג’וקים ויסד מדינה גדולה, קימת עוד כיום.

בימי בנו, השׁולטן אוּרְקַן (1325–1359) מופיעים התורכים בראשונה באירופה בכבשם⁸ את העיר גליפולי (1357) ומן העת ההיא הם מתקדמים יותר ויותר בכבושיהם באירופה, כי הממלכה הביזנטית החלשה ועמי הבלקן היו רפי כוח לעצור אותם בהתקדמותם.

אורקן יצר צבא תמידי, מצוין – את חיל היניצ’רים (חילים חדשים) מנערים קטנים, לרוב נוצרים, שלקחם בתור מס מהעמים הנכבשים ויגדלם ויחנכם באמונה למלכם ובאהבה לדת האישלם וילמדם מלחמה עוד בנעוריהם. במשך מאות שנים היו המה החיל המצוין ביותר במזרח אירופה.

השולטן מוּרַד הראשׁון (1359–1389) כבש את בולגריה, והכה את ברית עמי הבלקן בהנהגת לַזַר מלך הסרבים מכה נצחת בשדה קוסוב (1389), אך בעברו אחרי המלחמה על פני שדה הקרב, קם אחד הנפצעים ויתקע את חרבו בלב השולטן והרגו.

בנו באיאזיד (1389–1403) גמר את כבוש אסיה הקטנה, המשיך את הכבושים בחצי־האי בלקן והכה את סיגיסמונד מלך ההונגרים (1396), אך גם הוא הוכה ע"י המונגולים המתפרצים לאסיה הקטנה, ונפל בשבי ומת שם.

מפלת ביזנט.

אז קמו מריבות אחים בתורכיה בשל כסא־המלוכה ובשעת הכושר הזה השתמש יוֹהַן השמיני, קיסר ביזנט. הוא הסכים שיאחדו את שתי הכנסיות הנוצריות לכנסיה אחת תחת שלטון האפיפיור, בלבד שהאפיפיור יקרא למסע צלב חדש נגד התורכים.

באספה הגדולה בפלוֹרֵנציָה הוכרזה ברית האוניון ברוב פאר והדר, אבל השתדלות האפיפיור למסע צלב חדש לא נשאה כבר פרי, רק אלה העמים השתתפו במסע הצלב, שהיה להם ענין במלחמה, כמו ההונגרים והפולנים, אך גם הם הוכו ע"י התורכים.

גם בביזנט עצמה קמה מלחמת אחים בשל ברית האוניון, כי ראשי הכנסיה היונית, הפרַבוֹסלבית לא הסכימו לאוניון והשולטן מוחמד השני (1451–1481) כבש את קונסטנטינופול (1453), שם קץ לממלכת ביזנט והעתיק את בירתו לקונסטנטינופול.

קונסטנטין האחד־עשר, קיסר ביזנט האחרון נפל במלחמה בהגינו על ממלכתו ובירתו בגבורה. רבים מהיונים הגלו מארצם⁹, התישבו בארצות אירופה המערבית והועילו להפצת התרבות היונית ולהתפשטותה של תנועת ההומניזם באירופה.

התורכים התיחסו בסבלנות גמורה אל היהודים, רבים מגולי ספרד התישבו במדינתם והחיו את המסחר והתעשיה שלה.

התורכים גמרו את כבוש חצי־האי הבלקני, כבשו גם את וַלַכיה, מולדַויה וחלק גדול מהונגריה, במזרח כבשו גם את מצרים, בגדד וארמניה והשולטן התורכי היה גם חליף לאישלם כולו. בימי סוֹלֵימַן המפואר (1520–1566) הגיע השלטון העותמני לשיא פסגתו.

ערי ימי הבינים – עסקיהן ובניניהן

הערים היו תמיד המרכזים הראשיים לקִדמה ולהשכלה, כי הודות לאוכלוסיהן המרובים והצפופים יכלו לפתח עסקים גדולים, לנהל משא־ומתן מסחרי עם ארצות־נכר, ליסד בתי־ספר ובתי־מדרש טובים, לבנות בניני צבור נאים, לכלכל בתי־ספרים ובתי־נכות ואמנות.

בימי הבינים המוקדמים לא היו בנמצא ערים גדולות באירופה, גם הערים הרומיות הקודמות נתמעטו באוכלוסים בעקב המבוכות וכו', רוב האוכלוסים היו יושבים בשדה, בכפרים ובאחוזות הגדולות. לכן היתה קלות ערך לחיים העירוניים בימי הבינים המוקדמים.

ראשית הערים של ימי הביניים נעוצה לרוב בשנת 1000 בקֵרוב מסביב לטירות, מנזר, או מצודה, שיכלו למצוא שם הגנה, שוק ועבודה. ערים אלו היו לרוב צפופות עם סמטות צרות, כי החומה הגבוהה והעבה, שהקיפה את העיר, עצרה לה להתפשט על נקלה.

עוד במאה האחת־עשרה והשתים־עשרה היו עוד כל הערים קטנות, מחוץ לאיטליה, ותושביהן משועבדים לאציל או מנזר, אשר על אדמתו נבנתה. אולם עם התפתחות המסחר, התפתחו גם הערים, הן בררו וסדרו ביותר דיוק את חובותיהן וזכיותיהן כלפי אדוניהן בחרתות, בצַ’רטרים, וכמה שרותים ישנים בוטלו, או הוחלפו בכסף.

החבורות האמניות.

תושבי הערים בימי הבינים היו אמנים וסוחרים גם יחד – הם עשו וגם מכרו את תוצרתם. האנשים השיכים למשלוח־יד אחד – אופים, טבחים, חיטים וכו' – יסדו להם אגודות או חבורות אמנויות להגן על עניניהם המיוחדים – למנוע כל אדם מעשות מלאכה, אם לא נתקבל לחבורה כהלכתה, אם לא עבד קודם שנים מספר כ"שוליא", כחניך, בלי תשלום ואחרי כן כפועל־עוזר אצל בעלי־המלאכה בלבד וכדומה, הכל לפי תקנות מדויקות הן בשביל הלומד והן בשביל בעל־המלאכה. שיטה זו החלישה אמנם את מרץ הקבלנות, אבל החזיקה שווי־מעמד בכל מקום.

התפתחות המסחר.

מאות שנים שבת כמעט לגמרי המסחר באירופה בעקב התוהו שבא בפרוץ הברברים וקלקול הדרכים הרומיים.

הראשונים שפתחו מסחר בהיקף יותר גדול וגם עם המזרח, היו ערי איטליה – וֶנֵצִיָה, ג’נובָה ועוד. הם העבירו את עולי־הרגל לארץ הקדושה ושבו משם עם סחורות מהמזרח, הקימו תחנות־מסחר במזרח ובאו במגע־ומשא ישר עם האורחות, שהביאו אל חופי הים התיכון את תוצרת ערב, פרס, הודו ועוד. גם ערי צרפת הדרומית ובַּרְצֶלוֹנָה באו במשא־ומתן מסחרי עם המושלמים באפריקה הצפונית.

התחילה להופיעה במערב אירופה חמדת הקדם – אריגי־היקר, שטיחי המזרח, האבנים הטובות, הבשמים, החרסינות מסין, התבלים מהודו, הכּוֹתֶן ממצרים ועוד ואלה עוררו את תושבי אירופה ליצור גם מצדם עודף של תוצרת, בכדי למכרה או להחליפה בסחורות הנ"ל, או ליצור בעצמם כמה מיני סחורות הנצרכים לאחרים, כמו שהכניסה מן המזרח ונציה, למשל, את תעשית המשי ואת חרושת חפצי־הזכוכית ובאופן כזה היה המסחר מעורר את התעשיה.

במאה השלש־עשרה צמחו מרכזים מסחריים חשובים גם בצפון אירופה, לרוב בגרמניה, כגון המבּוּרג, לִבֵּק, ברֵמֶן, נירנברג ועוד, אם כי חוסר־הכסף מפני מעוט מכרות הכסף והזהב, המעצורים על דרך הסיטונות, כמו האסור למכור את כל הסחורה לתגר אחד, שמא יפקיע את השער למעלה מן הנכון, אסור הכנסיה לקחת רבית בעד הלוָאת־כספים, המכָסים המרובים בדרך היבשה והסכנות בים וכדומה הכבידו מאד על התפתחות המסחר.

ברית הַנסא.

בכדי לעמוד נגד הסכנות המרובות האלו ולהגן על האינטרסים המסחריים בכוח מאוחד, התחברו ערי המסחר לאגודות, לגילדות. ביחוד מפורסמה היתה חברת הערים הגרמניות, המכונה ברית הנסא עם העיר ליבק בראש, שנוסדה באמצע המאה השלש־עשרה ובמשך מאות בשנים היתה כה חזקה ובעלת־השפעה, עד שלפעמים נועזה לצאת למלחמה גם נגד מלכים, כמו נגד מלך דניה והצליחה.

בעקב עשרם המתגבר התחילו אנשי־העסקים העירונים להעשות מעמד בן־השפעה ולהשתתף במועצות המלכים – כמו הפרלמנט האנגלי וכנסת־המעמדות הצרפתית, כפי שראינו. הם התחילו לתת חנוך מתוקן לבניהם, ללמדם קרוא וכתוב וכו' וככה התחילו להופיע אנשים מלומדים גם זולת הכהנים.

בהתפחחותה הכלכלית של אירופה לקחו חלק חשוב מאד היהודים הן בתור סוחרים והן בתור מלוי־כספים, כי הכנסיה הנוצרית אסרה על הנוצרים להלוות כסף לאחרים ברבית והיהודים נדחקו לרוב ממקורות פרנסה אחרים ומן המאה השלש־עשרה היה עליהם לחבוש כפה או אות מיוחד בתור אות־קלון ולגור לרוב בשכונת־עיר מיוחדת המכונה גֶטוֹ, נוסף לרדיפות השונות והמרובות שהיה עליהם לסבול.

במאה השלש־עשרה התחילו האיטלקים, או הלומברדים, כפי שכנום האנגלים, לעשות מעין עסקי־שלחנים וירחיבו מאד את ענין השטרות. הם הלוו חנם, אך גבו קנסות ותשלומי נזקים בעד כל פרעון נדחה, מה שנראה ישר ונכון בעיני אוסרי הרבית.

הבניה בימי הבינים.

מבניני ימי הבינים נתקימו עד ימינו בעיקר בתי־הכנסיה, המפליאים ומרהיבים את עין המסתכל, כמו בית כנסת ההגמון בפריס (נוטְר־דַם), או הקתדרלה של רֶנס (צרפת) ואשר מראים את גדולת הכנסיה וכוחה בימי הבינים.

הסגנון הרומַני.

את בתי־הכנסיה בנו קודם בסגנון הבסיליקות המוצקות העתיקות – קירות עבים ומוצקים, קשתות־אבן עגולות וחלונות קטנים, לבלתי יתרופפו הקירות. סגנון בניה זה ידוע בשם “הסגנון הרומני”.

הסגנון הגוֹתי.

במאה השתים־עשרה התחילו אדריכלי צרפת להשתמש בשיטת־בניה חדשה, הידועה בשם “הסגנון הגותי”, או הסגנון המחודד – קשתות מחודדות, חלונות גדולים, מקושטים לרוב בזכוכית־צבעונים, צלעות ואתיקים לתמיכת התקרה והקתדרלה במקום קירות כבדים. שיטת־בניה זו יש בה יותר יופי, שפע ותפארה ולפיה נבנו גם בתי־הגילדות, שהוקמו על ידי חבורות־הסוחרים העשירות ובתי־המועצה של הערים החשובות.

הערים האיטלקיות של הרֵנֶסַנס.

ראינו שבימי הבינים היתה איטליה לרוב תחת שלטון הגרמנים. בנפול שלטון הקיסרים באיטליה, נחלקה היא לכמה מלכויות קטנות. בדרום איטליה היתה מלכות ניאפוליס תחת שלטון בית־אנג’ו (1268–1382) ואחרי כן תחת שלטון מלכות ארגון. באיטליה התיכונה היו מדינות הכנסיה וצפונית ומערבית – מדינות הערים, שאליהן אנחנו מתכונים.

במאות האחרונות של ימי הבינים הגיעו ערי איטליה למדרגת שגשוג ועדינות־השכלה, להתקדמות כה נפלאה במדע ובאמנות, עד כי שם מיוחד נתן לתקופת פריחתן – הרנסנס, או תור התחיה.

כמו ערי יון העתיקה, היתה גם כאן כל עיר ועיר מדינה קטנה לבדה, עם אורח־חייה ומוסדותיה המיוחדים לה.

וֶנֶצִיָה.

בין כל הערים הללו הצטינה ביחוד ונציה, שנוסדה אחרי הופעת אטילה באיטליה, על קבוצת איים קטנים בים האדריאטי, הרחק מילים אחדים מן היבשת, כפי שראינו את זה בקשר עם התפרצות ההונים לאיטליה.

קודם היתה ונציה מושב דיגים בעיקר, אבל בהיותה מוגנת על ידי הים בפני התפרצויות הברברים וכו', התפתחה במהירות ועוד לפני מסעי־הצלב התחילה להתעסק במסחר־חוץ, ביחוד עם המזרח, אשר השפיע על תושביה גם בכוון הרוחני.

ונציה היתה רֶספּוּבְּליקָה – ממשלת העם בהנהגת הדוֹגֶ’ה (הדוכס) והסֶנַט (הסנהדריה), אבל אחרי כן משלה בה למעשה קבוצה קטנה של אנשים ואחרי התקוממות נוצרה (1311) מועצת־העשרה המפורסמת – מעין ועד לבטחון הצבורי, שתפסה אחרי כן למעשה גם את השלטון בידה.

בנצלה את רפיון שלטונה של ממלכת ביזנט, התחילה ונציה עוד בסוף המאה העשירית לכבוש לעצמה מדינות אחדות בחלקו המערבי של חצי־האי הבלקני, כמו דלמטיה, איליריה ובמאה החמש־עשרה פרשה את שלטונה גם על חלקה הגדול של איטליה הצפונית. היא נצחה גם במחלמתה עם צרתה – ג’נוֹבה.

ביחוד גדלה עשרה וכוחה של ונציה בימי מסעי־הצלב, אבל למרום פריחתה הגיעה במאה החמש־עשרה. אולם עם חדירת התורכים לסביבת ים התיכון ובהגלות אורח־הים להודו ירדה מגדולתה.

מבין בניניה מפורסמים עוד כיום ביחוד בית־הכנסיה לסַן־מַרְקוֹ והיכל הדוגֶ’ה בונציה.

ערי איטליה נלחמו לרוב זו בזו וכמה פעמים עמדו תחת שלטונם של דֶספּוֹטים (עריצים), מעין הטירנים היונים לפנים, שהתקשרו עם המפקדים שמלאכתם בכך (קָנדוֹטיֵרים) ואלה המציאו להם את הגדודים השכירים הנחוצים.

לפעמים קרה, כי המפקד שלכד עיר לאדוניו, התנשא בתור מושל העיר, כמו פרַנצֶ’סקוֹ ספוֹרצָה במילַנו (1450), אחרי תם בית־העריצים הישן (הוִיסקוֹנטי) והוריש את כסאו גם ליורשיו אחריו. “הנסיך”, ספרו של מַקיֵוֶלי, ההיסטוריון הפלורנטיני משמש כעין פנקס שמושי לעריצי דורו, למען יוכלו להשאר מושלים בעיר אחרי שהצליחו פעם לתפסה.

העיר פלוֹרנציה היתה רספובליקה, שקועה במלחמת הסיעות. באמצע המאה החמש־עשרה באה היא אל תחת שלטון משפחת המֶדיצִ’י הגדולה, אשר בניה מלאו תפקיד של פרנסים מדיניים נאורים מאד. המצוין ביניהם היה לוֹרֶנצוֹ "המפואר" שבימיו הגיעה פלורנציה לפסגת גדולתה באמנות ובספרות (מת בשנת 1492).

גם העיר רומי נשתנה הרבה בתקופה זו, אם כי האפיפיורים ששבו לרומי, אחרי שבתם בצרפת ובאויניון כשבעים שנה, מצאוה הרוסה ולא יכלו לעשות הרבה למענה בגלל קיום שלשלת־אפיפיורים צוררת להם, שהוסיפה לשכון באויניון. כשעבר תור “הקרע הגדול” בכנסיה הקתולית ועמי אירופה והכירו באפיפיורה של רומי (1417), נתנה היכולת לשפר את העיר ולקומם את תפארתה מקדם. אז נבנו גם כנסית סַן־פְּיֶטְרוֹ של היום במקום הבסילקה העתיקה לס"ט פֶטרוּס והיכל הוַטִיקַן עם אלפי אולמיו, מהם מקושטים במעשי ידי המצוינים בציָרי איטליה כמו רפאל, מיכל־אנג’לו ועוד ומלאים מלאכת פסילים עתיקים.

ערכן של הערים בחיי אירופה בימי הבינים היה גדול מאד, כי התפתחותן השפיעה בהרבה על חיי החברה והמדינה ביחוד על ידי יצירת מפלגת המסחר והתעשיה, שהיתה במשך הזמן לנושאת דגל הדעת וההשכלה ואשר הולידה גם את תנועת השחרור בין האכרים ומלאה תפקיד חשוב במלחמה הקשה נגד המשטר הפיאודלי.

היהודים יוֹשבי הערים

מלאו תפקיד חשוב ביחוד בהתפתחות מסחר החוץ, המדע והאמנות, הם עבדו גם בצבא והצטינו בגבורתם ובאומץ לבם, כמו בצבאו של כלודויג ועוד.

קודם חיו היהודים בשלום וברעות עם תושבי הארץ, היו להם זכויות אזרחיות ושופטים משלהם, ששפטו את העם עפ"י חוקי התורה והתלמוד. אך אחרי התפשטות האמונה הנוצרית בקרב עמי אירופה, הורע מצבם מאד, ביחוד בעקב קנאות הכהנים הנוצרים והנזירים והתחילו הגזרות המחפירות והרדיפות האכזריות.

בין יתר הדברים אסרו עליהם לעסוק בעבודת האדמה ובמלאכות שונות, עד כי נאלצו לחפש להם פרנסות בזויות ועסקים מחפירים, כגון הלואה ברבית, מסחר בסמרטוטים וכדומה.

גרושי היהודים מערים וארצות שונות השפיעו לרעה על התפתחותן הכלכלית, ומצבן ירד מאד, כי היהודים הצטינו בין יושבי הערים בחכמתם, בהשכלתם, בעשרם ובחריצותם. הם תרגמו גם הרבה ספרים, ביחוד את ספרי חכמי הערבים, לרומית, שהיתה לשון המדע בימים ההם.

למרות אסור הכנסיה הנוצרית התעסקו גם הרבה נוצרים בהלואת כסף ברבית, בתחבולות שונות, ולחצו מאד את לוויהם.

התאחדות ספרד.

המוהרים – הערבים שכבשו את חצי האי הפירנאי עוד במאה השמינית, כפי שראינו, נהדפו לאט־לאט ממצבם ומגבולות אחוזותיהם ע"י הנוצרים, שהתנפלו עליהם מכל עבר.

בסוף המאה החמש־עשרה נשארה בידיהם רק העיר גרנדה וסביבתה, בעוד שממערב השתרעה מלכות פורטוגליה, מצפון קסטיליה וממזרח מלכות ארגוניה.

כאשר לקח לו פרדיננד, מלך ארגוניה, את איזַבֶּלָה, יורשת כסא קסטיליה לאשה, נתאחדו קסטיליה וארגוניה למדינה אחת (1479); בכוחות מאוחדים כבשו אחרי כן גם את גרנדה, גרשו כליל את המוהרים מחצי האי הפירנאי ואחדו תחת ממשלתם כמעט את כל ארץ ספרד (1942).

עוד בשנת 1477 הונהגה לארץ האינקויזיציה ואנשים לאלפים נפלו לה לקרבן, ביחוד מבין היהודים ה"אנוסים" או המַרַנים, שנאנסו לקבל עליהם את האמונה הנוצרית ובשנת 1492 גורשו היהודים כליל מארץ ספרד. הרבה מהם אבדו בדרך והנשארים התישבו באיטליה, באפריקה וביחוד בתורכיה, שקבלה אותם בסבר פנים יפות.

בימי פרדיננד גִלה קולומבּוּס, איש ג’נובה את אמריקה (1492) בנסעו באניות ספרד. אמריקה היתה לנחלת מלכי ספרד, שמשלו גם במלכות ניאפוליס באיטליה. אולם גרוש היהודים ואחריהם גם גרוש התושבים המוהרים מספרד ופעולות האינקויזיציה החלישו מאד את כוחה.

תגליות גיאוגרפיות מוקדמות.

ראינו כבר את תגליתו של קולומבוס, כי בתשוקתו לבוא להודו דרך המערב, על סמך כדוריות הארץ, דבר ידוע למשכילי התקופה ההיא, גלה בשנת 1492 את אמריקה, תגלית בעלת חשיבות כה רבה, עד כי מסמנים אתה התחלת תקופה חדשה בדברי ימי העולם – התחלת הזמן החדש.

את הדרך החדשה להודו גלו הפורטוּגזים בהנהגת וַסְקו־דִי־גַמָה, בסבבם באניה את כף התקוה הטובה שבדרום אפריקה ובהגיעם, בעזרת מַלח־מדריך ערבי, לקַליקות או כלכותה בהינדוסטן, דרך האוקינוס ההודי (1498). בשנת 1512 הגיעו הפורטוגזים גם ליַוָה ולַמולוּקים ופורטוגליה נעשתה הגדולה במַעצמות־הים. מאז הגיעו התבלים, שהיו חשובים בזמן ההוא גם לשימור צרכי האוכל, וסחורות קדם אחרות לליסבון בלי תווכם של הסוחרים המושלמים, או של הערים האיטלקיות.

עוד קודם לכן גלו הפורטוגזים את האיים הקַנָריים, האֲצורים ואת מַדֵירָה באוקינוס האטלנטי ואת הכֵפים “הירוק” ו"התקוה הטובה" באפריקה. והפורטוגזי מַגַליאֶנס (מַגַלֶן) הצליח בשנות 1519–1522 לסוב באניה את כדור הארץ.

קורטֶס החל את הכבושים הספרדים באמריקה. בגשתו להדביר את ממלכת האַצְטֶקים במכסיקו (1519) ובעוד שנים מעטות כונן פִּיצַרו את השלטון הספרדי בפֶּרו, בעוד שחוף אמריקה הצפונית נחקר בעיקר על־ידי יורדי־ים אנגלים.

אולם האירופים זלזלו מאד בזכויות בני־העם אשר באו אתם במגע והתנהגו אתם לרוב באכזריות.

ספרים ומדעים בימי הבינים.

בימי הביניים השתמשו לרוב בלשון הרומית בעל־פה ועוד יותר בכתב, – בספרים, בכתבי המדינות, אמנות ותעודות משפטיות וכו'; גם מורי האוניברסיטות הרצו ברומית.

ראינו כבר איך התפתחו הלשונות הרומניות – צרפתית, איטלקית, ספרדית, פורטוגיזית וכו' מהרומית המדוברת, עד כי מקץ מאות שנים נהיו ללשונות חדשות; כמו כן ראינו, איך התפתחו מהשפה הגרמנית הלשונות הגרמניות – גרמנית חדשה, אנגלית, הולנדית, שוודית, נורוֶגית, דנית וכו' שלא הושפעו כלל מהלשון הרומית, או רק מעט.

האנגלית העתיקה או אנגלו־סכסונית היא נבדלת ושונה מן האנגלית שבימינו, עד כי היא צריכה למוד לאיש האנגלי כלשון נכריה. היא שלטה עד אחרי הכבוש הנורמני. באמצע המאה השלש־עשרה, לערך, מאתים שנה אחרי הכבוש הנורמני, מתחילה השפה האנגלית להתקרב יותר אל צורתה החדשה, עד כי במאה הארבע־עשרה היא כבר נוחה למקרא בני־דורנו.

בצרפת נוצרה בלשון־העם ספרות רחבה – שירים על הגבורים, כמו כלודויג, קרל הפטיש ופואמות, אֶפים על קרל הגדול וגבורו הראשי רולָן, רומנים בחרוזים ובפרוזה, ספורים, משלים וכו' עוד במאות השתים־עשרה והשלש־עשרה, ושהשפיעו הרבה גם על סופרי איטליה, ספרד, גרמניה ואנגליה.

הטרוּבַּדוּרים היו משוררים ומזמרים נודדים ביחוד בפּרוֹבַנְס, בצרפת הדרומית. הם חברו זמירות ופזמונים רבי החן והסלסול על האהבה, האבירות וכדומה ושרום בלוית כלי־זמר בחצרות הנסיכים הפיאודליים הרבים. הם בקרו גם בגרמניה, באיטליה ועוד. זמן פריחתם היה ביחוד במאות השתים־עשרה והשלש־עשרה. מסע־הצלב האלביגנסי הנורא הביא עוני ומות גם לתוך החוגים רענני־החיים האלה.

האבירות או הפָּרָשׁוּת היתה כעין סיעה צבאית מיוחדת עם שאיפות נשאות ודעות רוממות על אורח החיים ההולם את מעמדם, מבלי להיות בכל זאת מעין שותפות באגודה עם פקידים ומשטר קבוע.

על האביר להיות נוצרי, להשמע לכנסיה ולהגן עליה, עליו לעמוד לימין חסרי־ישע, להלחם בכופרים בנצרות, למלא את חובותיו הפיאודליות, להיות נאמן לאדוניו, לא ישַקר, לא יפר את נדרו ולא יחלל את מוצא־שפתיו. עליו להיות נדיב־לב, נאמן עם גבירתו ומוכן להגן עליה ועל כבודה בכל מאדו, כמו כן עליו להיות לוחם לצדק נגד העָול והעושק, בכל עת ובכל מקום.

האבירות היתה נפוצה בעיקר באירופה המערבית. רוב האבירים היו שיכים אמנם למעמד האצילים, אך לא נולד אדם אביר, כי אם קודש לאביר בטֶקס מיוחד בהשתתפות הכנסיה, וגם אדם שנולד בשפל־המדרגה יכול היה להתנשא לאבירות בעבור מפעל אמיץ.

המִנֶזָנגֶרִים (משוררי־האהבה) הגרמנים של המאה השלש־עשרה היו דומים לחבריהם – הטרובדורים הצרפתים. ביחוד מפורסם היה ביניהם וַלתֶּר פון־דֶר פוֹגֶלְוַידֶה (מת לערך 1228), אשר זמירותיו מלאות חן והתלהבות למולדתו הגרמנית.

המדע של ימי הבינים.

אנשי ימי־הבינים ידעו מעט מאד מן ההיסטוריה, כי מספר הספרים המעותקים היה קטן, דל וביוקר, לרוב בשפה הרומית, שההמון לא הבינה; לא היו תרגומים מגדולי הקלַסיקָנים של יון ורומי וכל ידיעתם מן ההיסטוריה העתיקה באה להם מתוך הרומנים הדמיוניים ומסורסים, ששמעום מושרת או נאמרת מפי אנשים שמלאכתם בכך.

התקימה אמנם אֶנציקלופדיה, מעין כל־בו בחרוזים, שסִפקה המון ידיעות כוזבות על כל מיני דברים, אבל לא נמצא כלום ממה שאנו יכולים לקרוא בשם ספרי־מדע. בני־האדם הוסיפו להאמין בבריות משונות, כגון הדרַקון, החוּל וכו' ובבריות משונות בדמות אדם וגזעי־אדם תמוהים, כמו כן באַלחימיָה – באפשרות להפוך מתכות פשוטות, כגון עופרת ונחושת, לזהב וכסף וכדומה.

אוניברסיטות ולמודים בימי־הבינים.

בסוף המאה השתים־עשרה יצרו המורים שבפריס חבר, או גילדה, לטובת עניניהם, שנקרא בשם הרגיל לחברות בימי־הבינים – אוניברסיטס ומכאן מוצא השם “אוניברסיטה”. חבר זה שתמכו בו גם המלך והאפיפיור, וששם לב בעיקר לתיאולוגיה, היה תחלת האוניברסיטה של פריס, בעוד שבבולוניה התמסרו יותר לחקר המשפט – הרומי והקנוני (חוק הכנסיה).

האוניברסיטה של אוכספורד נוסדה במאה השתים־עשרה והאוניברסיטה של קֶמבריג', כמו גם אוניברסיטות רבות בצרפת, באיטליה ובספרד, נוסדה במאה השלש־עשרה, בעוד שהאוניברסיטות הגרמניות נוסדו לרוב במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה. אם הצליח התלמיד, אחרי שנים אחדות של למודים, במבחן, הוא קבל את תואר־הכבוד של מַגִ’סטֶר או דוקטור, שאינו אלא המלה הרומית ל"מורה".

באוניברסיטות ימי־הבינים למדו הרבה מספרי אריסטו (אריסטוטֶלס, הפילוסוף היוני הידוע מהמאה הרביעית לפספה"נ) – מהפיסיקה שלו (חכמת הטבע), המֶטַפיסיקה (מה שאחר הטבע), הלוגיקָה (הגיון), האֶתיקָה (תורת המדות) ועוד, אבל ספרי־יון נודעו שוב במערב אירופה רק בהתחלת המאה החמש־עשרה, אחרי שנות־אלף של שכחה.

אלה אשר הקדישו את חייהם לחֵקר הספרות של יוָן ורומי נקראו הוּמַניסטים על שם המלה הרומית – הוּמַניטַס שפרושה “תרבות”; ותורת הספרות היונית והרומית נודעה בימינו בשם חוק־הלמודים “הקלַסי”, בעוד שהשם “סכולַסטיקָה” נתן על הרוב להשקפות המורים של ימי־הבינים ולדרכי פלפולם והוָיוֹתיהם.

במאה השלש־עשרה התקדם בהרבה המדע הממשי על ידי תגליות חשובות, כגון הקָמפַּס (מחט הצפון), תכונות עדשת־הזכוכית ובעקבותן המשקפים, הטֶלֶסקופ (מַשקפת), המִקרוסקופ (מגדלת), הספֶּקטרוסקופּ (קנה־התחזית), הקַמֶרָה (תא הצלום). במאה הבאה נפוץ כבר השמוש בספְרוֹת הערביות כמו־כן באבק־שרפה, שהביא מהפכה בשיטת־המלחמה וההגנה.

דבר חשוב היה כניסת הניר במערב־אירופה במאה השלש־עשרה והארבע־עשרה על־ידי הערבים, שלמדום מהסינים, מה שאִפשר לנצל אחרי כן את ההמצאה החשובה – המצאת הדפוס ע"י יוהן גוטנברג במַגֶנְצָה (מַיְנץ) באמצע המאה החמש־עשרה, שהועילה מאד להפצת התרבות בין השכבות הרחבות בעם. הספר הגדול שנדפס ראשונה היה התנ"ך בשפה הלטינית (1456).

אמנות הרֵנֶסַנס.

ראינו שבמאה החמש־עשרה היתה פלורנציה מרכזה הגדול של האמנות ושנתנה את רוב גדולי הפַּסָלִים, הציָרים והבנאים של הזמן ההוא. אולם אחרי מות הפטרון המסור, לורנצו המפואר, עבר מרכז האמנות לרומי. בשל התאמצות האפיפיורים חובבי־האמנות, יוליוס השני ולֵיאו העשירי, למשוך את שרות האמנים והאדריכלים המשובחים של הזמן ההוא לבנין סַן־פְּיֶטרו והוַתיקן ולשִפורם, שהם הכנסיה והארמון של האפיפיורים.

את מרום התפתחותה השיגה אמנות הרנסנס במאה השש־עשרה. ביחוד הצטינו אז: לֵיאונַרדו־דַא־וִינְצ’י בתור בנאי, פסל וציר ועוד יותר בתור חוקר־מנסה; מִיכֶל־אַנְגֶּ’לו (1475–1564), שהשאיר אחריו פסלים רבי־ערך ופרֶסקות ותמונות רבות ומפוארות מאד, כמו כן רַפָאֵל גם כן על ידי הפרסקות והתמונות המצוינות שלו. מבין אמני פלורנציה הצטין ביחוד הציר אַנדרֵיאַ־דל־סַרטו ומבין אמני ונציה טִיצִיאַנוֹ (1477–1576), הציר המהולל.

בעקבות האמנים האיטלקים הגדולים קמו גם אצל עמים אחרים אמנים גדולים, כמו שני האחים הפלֵמים הצירים וַן־אַיק או הצירים הגרמנים הגדולים – אַלברֶכט דִירר (1471–1528) והַנס הולבַּין־הצעיר, כמו כן האמנים ההולַנדים ופלֵמים עם רוּבֶּנס (1577–1640) ורֶמבּרַנט (1607–1669) בראש, שיסדו גם אסכולה חדשה ונפלאה של ציָרוּת והציר הספרדי וֶלַסקֶס (1599–1660).

הזמן החדש

מבוא

בשם “הזמן החדש” רגילים לסמן את הזמן שמגלוי אמריקה בשנת 1492 ועד ימינו אנו.

ישנם כאלה, אשר נוהגים לסמן את פרק הזמן האחרון, שמהמהפכה הצרפתית בשנת 1789 ועד ימינו בשם “התקופה החדישה” וכן גם כאלה, שלפיהם אפשר לראות את המאות הראשונות של הזמן החדש רק בתור “תקופת מעבר” מימי הבינים לזמן החדש, כי רק במחצית השניה של המאה השמונה־עשרה ובהתחלת המאה התשע־עשרה צעדה ההתפתחות הכללית קדימה בצעדי און, – רק אז היה החופש האישי, הדתי והלאומי לנחלת כל מדינה נאורה, מאז קם משא־ומתן תמידי בין חמשת חלקי התבל והתפתחו בעקבותיו המסחר והתעשיה העולמית.

חשיבות מיוחדת יש לה לידיעת תולדות הזמן החדש, כי על ידה לומדים אנו להכיר מקרוב את התהוותו ומהותו של המשטר המדיני, התרבותי והכלכלי הנוכחי ואת התנועה הגדולה לשחרורה הסופי של האנושות כולה ומכל המובנים – את התנועה הסוציאליסטית, שעם נצחונה הסופי עתיד להתחיל פרק חדש לגמרי – אשרו של כל האדם על פני האדמה.

הקיסר קרל החמישי ומדינותיו הנרחבות

ההַבְּסבּוּרְגִים.

ראינו שאחרי שקיעת ההוֹהֶנשטוֹפֶן נתפרדה גרמניה להמון מדינות עומדות למעשה ברשות עצמן ושאחרי ממשלת־בינים ללא מלך נבחר בשנת 1273 לקיסר רוּדוֹלף לבית־הבְּסְבּוּרג.

ראשית שבתם של ההבסבורגים, שעתידים היו למלא תפקיד גדול מאד בעניני אירופה, היתה בשוַיצִיָה הצפונית ורודולף היה הראשון, שכונן את עמדתה והשפעתה של המשפחה הזאת בלכידת הדוכסויות של אוסטריה וסטִירִיָה (שְטַיאֵרְמַרְק), שנעשו אחרי כן לגרעין הנחלות האוסטריות הנרחבות.

כמאה וחמשים שנה אחרי מות רודולף החלו הנסיכים הגרמנים לבחור תמיד לקיסר עליהם את מושל הנפות האוסטריות, עד כי נעשה תאר הקיסר מורשה בשלשלת־ההבסבורגים.

הקיסר מַכְסִימִילְיָן (1493–1519) רכש על ידי נשואים גם את בּוּרגוּנְדִיָה (הולנדיה ובלגיה של היום וחלק מצרפת המזרחית) ועל ידי נשואי בנו פיליפ עם יוֹהַנָה, יורשת המלכויות הספרדיות, רכש גם את המדינות הספרדיות שבאירופה ובאמריקה ובאופן כזה ירש נכדו, הקיסר קרל החמישי (1519–1556) מדינות רבות באירופה וגם באמריקה.

בכדי להבין את אירופה של קרל החמישי ואת מלחמותיו הרבות, עלינו לסקור קודם קצת את יתר הארצות – צרפת, איטליה אנגליה וכו'.

שַרְל השׁמיני מלך צרפת (1483–1498) רצה לכבוש חזרה את מלכות נֵאַפּוֹלִיס, שהיתה בידי בית־ארגוניה, כי קודם לכן משלו שם קרוביו מבית אנג’וּ. הוא בא עם חילו לאיטליה, נכנס אמנם לפלורנציה, כבש גם את נאפוליס, אך לבסוף הוכרח לעזוב את איטליה, מפני התנגדות העם, האפיפיור, פרדיננד מארגוניה ומכסימילין־קיסר.

גם יורשו, לוּאי השנים־עשר (1498–1515) נסה לכבוש את נאפוליס ומילַנו, אך לא הצליח ולאחרונה מכר את זכותו על נאפוליס לפרדיננד מארגוניה.

פרַנְסוּאַ הראשוֹן (1515–1547) הוא אחד ממלכי צרפת המפורסמים ביותר. הוא תמך באמנים, ואנשי־ספר ונתן את לבו לבנינים נאים.

פרנסוא הכה את השוֵצים, שכירי האפיפיור ולכד את מילַנו ועוד, אבל אחרי כן השלים עם האפיפיור ליאו העשירי; לבקשת האפיפיור החזיר את פלורנציה למשפחת מֶדיצ’י וקהלית פלורנציה היתה לדוכסות הגדולה של טוֹסְקַנָה.

סבות המחלוֹקת בין מלכי צרפת ובין ההבסבורגים.

קודם חיו בידידות שני השליטים הצעירים פרנסוא הראשון וקרל החמשי, ואולם באו תנאים אחרים וגרמו למלחמות שאינן פוסקות ביניהם. צרפת היתה לחוצה בין הנחלות הצפוניות והדרומיות של קרל, היתה מחלוקת מתמדת על אודות חלקים של המדינות הבורגונדיות – גם קרל וגם פרנסוא תבעו את זכותם על דוכסות בורגונדיה ועל רוזנות בורגונדיה הסמוכה, או פרַנְש־קונטֵה, כמו כן תבע קרל לעצמו את מילנו בזכות זקנו מכסימילין ושהמלכים הצרפתים נתנו את לבם להחזיק בה.

כימי דור נלחמו ביניהם קרל ופרנסוא על הענינים האלה ועל ענינים אחרים, והמלחמות הללו היו רק הקדמה לתגרה שארכה למעלה ממאתים שנה בין צרפת ובין ההבסבורגים.

גם קרל וגם פרנסוא נסה לרכוש לעצמו את עזרת הֶנרי השמיני מלך אנגליה (1509–1547), שידידותו היתה רבת־ערך מאד לכל אחד מהם במלחמתו עם השני.

מצבה של גרמניה לעת העשות קרל החמישי – קיסר היה עוד המשך של התפוררות, שהתחילה אחרי נפילת ההוהנשטופן. גרמניה נחלקה אז למאתים, או שלש מאות מדינות, שנבדלו בהרבה זו מזו לגודל ולאופי. בראש האחת עמד דוכס ובראש השניה – רוזן, או ארכי־הגמון, או הגמון, או ראש־כמריה. היו גם ערים, כגון נירנבֶּרג, פרַנקפורט וקוֹלוֹנִיָה (קֶלן), שהיו בנות־חורין כדוכסויות הגדולות של בַּוַרִיָה, וִרְטֶמבֶּרג וְסַכְּסוֹנִיָה.

הקיסר לא עצר כוח עוד למשול בוַסליו, לא היו לו לא כספים ולא חילים. השלטון האמתי על גרמניה¹⁰ היה בידי הוסלים הגדולים, ביחוד בידי שבעת נסיכי־הבחירה (קוּרפירְשְטִים), או “הבוחרים” – הארכי־הגמונים של מַיְנְץ, טְרִיאֶר וקֶלן, הנסיכים של פְּפֵלץ, ברַנדנבורג וסַכסוניה ומלך בוֹהֶמיה שבחרו מהמאה השלש־עשרה את הקיסר.

אחדות מן הערים היו וסלים כפופים ישר לקיסר, עמדו ברשות־עצמן ומרות הנסיך המיוחד לא היתה עליהן. אלו נקראו קריות־חופש, או ערי־ממלכה ונחשבו על מדינות גרמניה.

האבירים שמשלו על שטחים גרמנים קטנים, ירדו ממעמדם הנכבד לפנים, בעקב הנהגת אבק־השרפה ושיטות־מלחמה חדשות ויפנו עתים שכיחות אל הגזל לצרכי מחיתם ויסבו נזק רב לסוחרים ולתושבי־הערים.

הקיסר לא עצר כוח די החזיק סדר, לכן הצטרך כל מושל להגן על נפשו בהִתָקפו על ידי שכנו ומלחמות־שכנים היו תכופות בין המדינות המרובות שבגרמניה וגם מותרות על פי החוק בתנאים נמוסיים ידועים, כגון שעל הנסיך להתרות שלשה ימים למפרע, בטרם יתקוף את חברו בממלכה.

היתה גם מועצה לאומית לגרמניה – דִיאֶטָה (יום־מועד, רַיְכְסְטַג) שנתאספה מפעם לפעם בעיר אחת או אחרת, כי לא היתה עוד לגרמגיה עיר־בירה. צירי הערים מתחילים להשתתף במועצה הלאומית רק משנת 1487.

מַרְטין לוּתֶּר ומרידת גרמניה באפיפיורות

התפרדות הכנסיה של ימי הבינים.

המאורע החשוב ביותר בימי ממשלת קרל החמשי היה דבר התקוממות חלק הגון של אירופה המערבית כנגד האפיפיורים – כנסית ימי־הבינים נתפרדה וכנסיות פּרוטֶסטַנטיות נתכוננו בארצות שונות באירופה, אשר הכריזו על חרותן השלמה מהשפעת האפיפיור ופרקו מעל צוארן מספר אמונות דתיות, שהכנסיה לפנים החזיקה בהן. הדבר הזה גרם מלחמות נוראות ורדיפות אכזריות במשך המאה השש־עשרה והשבע־עשרה.

סבות ההתאוננות על הכנסיה בגרמניה היו ביחוד השתדלויות האפיפיורים להוציא משם כסף רב ככל האפשר, דרישת סכומים גדולים מצדם בעד אשור בחירת ההגמונים, מנוי אנשים איטלקים למשרות־כהונה חשובות, שהיו גובים את התרומות מבלי מלא את החובות התלויות במשרה, מנוי אותו איש לכמה משרות־כהונה בעת ובעונה אחת, כמו כן השם הרע שיצא לקלירוס, כי פרוע לשמצה הוא וחדל־כשרון גם יחד וכדומה.

כבר הנזיר אֵרַסמוס (1465–1536) מתחיל להתקיף את לקויי הכנסיה בספרו הקטן “שבח האִוֶלת”, שלפיו בעיני רבים אין הדת כבר בלתי אם עליה לרגל, קדוש שרידים ופדיון עונות ואת תורותיו הפשוטות של כריסטוס, שיסודן אהבה ושלום, נתנו להקבר תחת תלי־תלים של עיקרים מיסודם של התיאולוגים, כמו כן מומי הנזירים המתרבים וכדומה. ארסמוס מטיף לתקונים, אבל בדרך שלום.

התקוממות לוּתֶּר כנגד הכנסיה

מרטין לותר (1483–1546), בן לחוצב עני, למד קודם משפטים באוניברסיטה באֶרפורט, אולם הוא היה לנזיר־אביון אוגוסטיני ונעשה פרופסור באוניברסיטה החדשה בוִטנבֶּרג להורות את אריסטו.

ראינו כבר שהאפיפיורים נגשו לחדש את בנין סַן־פיֶטרו, הכנסיה המרכזית הגדולה לעולם הנוצרי ולמען אסוף תרומות להוצאות המרובות, פקד האפיפיור ליאו על הפצת פדיונות (אִנדולגֶנציות) בגרמניה. הפדיון היה מעין כִפור וחנינה מטעם האפיפיור לבעל־התשובה מן היסורים בַתופת בטרם יוכל לבוא לשמים.

סוכני האפיפיור השתדלו לאסוף כסף לרוב, הרבו לתבוע בפה ולהכריז על הפדיונות בדרכים, שנראו ללותר כמתנכרים לאמתיות העמוקות של הנצרות.

בהסכם עם מנהיגי הזמן כתב לותר תשעים וחמש תַּלמוּדוֹת – התֵּיזות על אודות הפדיונות שלפיהן הפדיון אינו חשוב כל־עיקר ומוטב לעני להוציא את כספו לצרכי ביתו, כי בעל־התשובה הנכון אינו בורח מן הענש, כי אם נושא אותו ברצון לאות צערו וכאבו. הבטחון בה' ולא השגת כפורים מביא סליחה ומחילה, וכל איש נוצרי אשר בתום־לבב יכאב לחטאותיו – ינָקה מן הענש ומן האשם. “אם האפיפיור פודה בעבור כסף נפשות מרדת שחת, מדוע לא יעשה כזאת למען הרחמים והחסד ובהיות לאפיפיור ממון־קרח, מדוע לא יבנה את סן־פיֶטרו בעצם כספו ולא יקח את כסף הרָש?”

את התיזות האלו שם אל דלת בית־הכנסיה (1517) והזמין את כל אדם המתענין בדבר לבוא ולהתוכח אתו על הנושא הזה. התיזות תורגמו מרומית לגרמנית, נדפסו ונפוצו בכל קצות הארץ וגם בחוץ־לארץ ועשו רושם כביר.

כמו כן הסביר לותר, כי שלטון הכנסיה של ימי־הבינים ותוקף האפיפיורות התפתחו בהדרגה בימי־הבינים, וכי השליחים לא ידעו מאומה על אודות זבחי־מסתורים, פדיונות, עליות לרגל, מדורי גיהנום או ראשות הגמונה של רומי.

בדברו אל נדיבי עם אשכנז קורא לותר למושלי גרמניה וביחוד לאבירים, לתקן את המעוות על דעת עצמם, כי לא יתכן להַשלות את הנפש בתקות־שוא לאמר: הכנסיה תעשה כזאת. הקדושה היא לא לאיש־הכנסיה, כי אם למשרתו שהופקד עליה לעשותה ואם הוא מועל במלאכתו, צריך להסירו מעל כנו בכל עת, כמו שאדם מפַטר חַיט או אריס לא־יצלח ולא רק זכות הממשלה האזרחית, כי אם גם חובתה היא ליַסר את איש־הכנסיה הפועל אוֶן. צריך לתת את הרשות לנזירים, אשר לא מצאו את הטוב בשבתם בין כתלי המנזרים, לצאת מבתי־כלאיהם כאַות־נפשם. רבה היא רעת העליות־לרגל ועצומים הם מועדי־הכנסיה, הגורמים הפסד לעבודת יום־יום. צריך להתיר את נשואי הקלירוס, כי יחיו חיי־משפחה כשאר האזרחים. האוניברסיטות טעונות חדוש ותקון ואת אריסטו יש לגרש מתוכן, כי – כפי שנוכח – אינו הוא אלא עובד־אלילים עתיק, שלא ידע כלום מהנצרות ואין לתלמידים כל ענין עם למוד חבוריו וכדומה.

האפיפיור ליאו העשירי הזהיר את לותר ונתן לו מועד ששים יום, לחזור בו מדבריו וכשזה לא הועיל, שם את לותר ואת הנלוים עליו בחרם (1520). אולם רוב המושלים הגרמנים סרבו לפרסם את בולת־החרם נגד לותר, ששרף בפומבי את בולת־הנדוי של האפיפיור יחד עם ספר חוקי־הכנסיה וכרך תיאולוגיה סכולַסטית.

בעת ההיא בא לגרמניה הקיסר קרל החמישי לשם הכתרתו באַאֲחֶן בתור “מלך הרומים”. אחרי ההכתרה הזמין קרל את לותר באגרת־בטחון ליום־המועד (רַיכסטַג) בוִרמַיזָה (ווֹרמס) וכשלותר מאן גם כאן לחזור מדבריו, בלתי אם תמצאנה ראיות מספיקות בכתבי־הקודש לסתור את עמדתו, הוציא גם הקיסר גזרה (גזרת ורמיזה, 1521) נגד לותר, – לבלתי תת למין מאכל, משקה, או צל־קורה, אסור לעיין בספריו וכו' וחובה על כל אדם לתפסו ולהסגירו אל הקיסר. אך מעטים היו אשר אבו להשגיח בגזרה, ביחוד כשהקיסר קרל עזב מיד את גרמניה וכמעט עשר שנים היה טרוד מחוץ לגבולה בממשל ארץ ספרד ובמערכת מלחמות.

לותר נחבא על ידי ידידיו במצודת וַרטבורג עד עבור הזעם ופה תרגם את כתבי־הקודש לגרמנית בלשון ברורה וטבעית ומובנת לעם־הארץ הפשוט והביבליה של לותר הספר החשוב הראשון בגרמנית החדשה.

ההתעוררות הכללית גרמה להתפשטות הפולמוס על שאלות דתיות וצבוריות גם בכתבי־פלסתר מרובים ושונים, הן מטעם תומכי לותר והן מטעם מתנגדיו. מושלים רבים הטו אזן קשבת ללותר גם משום ששמחו למצוא פתחון־פה להשתרר על רכוש הכנסיה ולעצור את הכסף מִזרום לרומי והאכרים גם משום שלא מצאו בביבליה של לותר דבר שיוכיח, כי עליהם להוסיף לתת לאדוניהם את שלמי־החובה הישנים.

לפי דעת לותר, כל תמורה במשמרת הדת ובמנהגיה היתה צריכה לבוא על ידי הממשלה ולא על ידי העם, הוא התנגד לכן לרפורמה בחוזק־יד, אך לא עצר כוח למנוע את את העם מהוציא את תורותיו מן הכוח אל הפועל.

מרד האבירים והאכרים הגרמנים.

קודם התקוממו האבירים הגרמנים בהנהגת פַרנץ פוֹן־סִיקִנגֶן ואוּלריך פון־הוּטֶן בכדי להוציא אל הפועל את הדעות החדשות, ותקפו את הארכי־הגמון של טרַיוְס בהכריזם, כי יוצאים הם לשחרר את נתיניו מן העול הקשה של “הגלחים” ולהוציאם משעבוד לא־נוצרי לחרות אֶוַנגֶלית.

אחריהם התקוממו (1525) המשועבדים, בשם “צדקת אלהים” לנקום את עלבונם ולכונן את יָשרם וזכותם. האכרים כללו את דרישותיהם “בשנים עשר המאמרות”, שלפיהם לא נתנו כתבי־הקודש כל אשור לשַלמי־החובה אשר האצילים דורשים מידם, ובהיותם נוצרים כמו אדוניהם אין כל רשות להחזיקם בעבדותם, אם כי אינם מסרבים למלא את החובות הישנות והמיוסדות, אבל על האדונים לשלם להם בעבור השרותים המיוחדים שמטילים עליהם וכן כי כל עדה רשאית לבחור ולפטר את רועה כרצונה.

ואולם כשראה לותר, כי מעשי השוד, הרצח והאכזריות מתרבים מאד, האיץ הוא בעצמו במושלים לדכא את ההתקוממויות בלי רחמים והן דוכאו באכזריות רבה ומצב המשועבדים עוד הורע.

התפרדות גרמניה לארצות קתוליות ופרוטסטנטיות.

אחדים מן המושלים היו נכונים לקים את מחשבת לותר, כי אין עוד חובה עליהם להשמע לאפיפיור ורשאים הם לסדר את עניני הכנסיה לרצונם ואחרים הסכימו להשאר בנאמנותם לאפיפיור¹¹, אם רק יתקנו חסרונות ידועים ויופחתו ביחוד המסים האפיפיוריים.

את המצב הזה אִשר גם יום־המועד בשפַּיְאֶר (1526) בהחליטו, כי עד הִקָרֵא מועצת־כנסיה רשאי כל מושל “לחיות, למשול ולנהוג כאשר יהיה עם לבבו לתת דין־וחשבון לפני אלהים ולפני הוד קיסרותו”. גרמניה הדרומית החליטה להשאר באמונה עם האפיפיור, בעוד שגרמניה הצפונית היתה לפרוֹטֶסטַנטית.

רק בשנת 1529 היה יכול הקיסר קרל החמישי לפנות שוב לענינים הגרמנים המרובים והמוזנחים ואז צוה על הרַיכסטַג שנתכנס באותה השנה שוב בשפַּיאֶר, לאשר ולקיים את גזרת ווֹרמס כנגד המינים. הואיל והנסיכים “האונגֶליים” נשארו מעוט בדיאֶטה זו, קצרה ידם לעשות דבר זולת חִבור מחאה – פרוטסט – חתומה בידי יוהַן פרידריך, נסיך סכסוֹניה, פיליפ מהֶסֶן ועוד, שלפיה אין רשות לרוב לבטל את החלטת יום־המועד הקודם של שפַּיאֶר, שנתקבלה פה־אחד והכל התחייבו באָלָה לשמרה ולכן הם פונים אל הקיסר ואל הכנסת שתבוא ומערערים נגד עריצות הרוב. אלה שחתמו על הערעור נקראו פּרוֹטֶסטַנטים ומהם עבר אחרי כן שם זה לכל אלה, שמאנו לקבל עליהם את שלטון הכנסיה הרומית הקתולית ואת חוקותיה.

ה"אני מאמין" האוגסבורגי.

הקיסר קרל צוה את הפרוטסטנטים לחבר הרצאה מדויקה על אמונתם כמו שהיא, למען תשמש בסיס לוכוחים ביום־המועד האוגסבורגי (1530). הרצאה זו שהיא תעודה היסטורית רבת־ערך ידועה בשם “האני מאמין האוגסבורגי” ועודנה מקובלת כ"אני מאמין" של הכנסיה הלותרנית. לפי הרצאה זו שתי המפלגות חוברות בהשקפות היסודיות של הנצרות, אבל היא מגינה על צדקת הפרוטסטנטים, הדוחים מספר מנהגים של הקתולים הרומים, כגון פרישות דרך־ארץ בקרב הכהונה ושמירת ימי־הצומות.

אחרי־כן צוה קרל על התיאולוגים, מתנגדי לותר, להכין מענה לסתור את השקפות הפרוטסטנטים ובקבלו הודיע, כי ההרצאה הקתולית “נוצרית ונבונה” היא ויצו על הפרוטסטנטים לאַשרה, לחדול מהטריד את הקתולים ולהשיב את כל המנזרים ורכוש־הכנסיה אשר תפסו בידם. בכל זאת התקדמה הפרוטסטנטיוּת וגם הקיסר קרל החמישי הוכרח להניח לפרוטסטנטים כי ילכו בדרכיהם, בכדי להשיג את עזרתם במלחמותיו בדרום אירופה.

שלום־אוגסבורג.

גם מלך צרפת היה לעזרת הפרוטסטנטים במלחמתם עם הקיסר, שהיה אנוס לאשר בשנת 1555 את ברית־השלום הדתית של אוגסבורג, שלפיה רשאים הנסיכים, הקריות, או האבירים לבחור לרצונם באמונות הכנסיה הקתולית או באלה שנכללו ב"אני מאמין" האוגסבורגי וכל איש גרמני אנוס להכנע למנהגים הדתיים של מדינתו המיוחדת או לצאת אותה, דהיינו עליו להיות או קתולי או לוּתֵרַני, בהתאם לדת הרשמית שבמדינתו. אחוד השלטון החִלוני והדתי בידי הנסיכים הפרוטסטנטים הגדיל מאד את כוחם.

המרד הפרוטסטנטי בשויציה ובאנגליה.

המרד בכנסית ימי־הבינים, שהתחיל, במדה ידועה, עוד בראשית המאה החמש־עשרה בצ’חיה, או ביהמיה עם התקוממותו של יוֹהן הוּס נגד האפיפיור ונגד הכנסיה, ושהועל אחרי כן על המוקד בתור כופר, בהחלטת האספה הגדולה בקונסטנצה, – נמשך עוד למעלה ממאה שנים אחרי מות לותר וגם בארצות אחרות, ביחוד בשויציה ובאנגליה.

תחלת ברית־המדינות השויצית נעוצה עוד במאה השלש־עשרה כשעשו שלשת גלילות־"היערים" אשר מסביב לאגם לוצֶרן אגודה אחת להגן על חופשתם כנגד מעשקות שכניהם ההבסבורגים. לברית זו נלוו לוצרן, צוּריך ובֶּרן ובמלחמות גבורה הצליחו השויצים להפר את מזימות ההבסבורגים¹² שאמרו להכניעם.

על הברית (הקָנְפֶדֶרַציה) השויצית הגרמנית נוספו מחוזות שונים סמוכים, גם כאלה שבהם דברו איטלקית או צרפתית ובשנת 1499 נשתחררו משלטון הקיסר הגרמני ותהי שויציה ארץ בת־חורין.

צוִינְגְלי (1484–1531), המטיף בקתדרלה בצוריך היה הראשון בשויציה, שהתקומם נגד חטאות הכנסיה וסחר־החילים, אולם הוא נפל חלל בהתנגשות המזוינת הראשונה בין הפרוטסטנטים ובין הקתולים השויצים (1531*.

קַלוִין (1509–1564) פעל הרבה ביחוד בעיר גֶ’נבָה (גֶנף) והוא היה מיסד הכנסיה הפְּרֶסְבִּיטֶרְיָנית, שבה הפקיד את הנהלת עניני הכנסיה בידי המיניסטרים והזקנים – הפְּרֶסְבִּיטֶרים ומכאן השם “פְּרֶסְבִּיטֶרְיָנִי”. צורה זו של פרוטסטנטיות נפוצה גם בצרפת ועוד יותר באנגליה ובאמריקה.

הֶנרי השמיני, מלך אנגליה מורד באפיפיורות.

הנרי השמיני, מלך אנגליה (1509–1547) היה בנו של הנרי השביעי, שהשכין סדר באנגליה אחרי מלחמות השושנים.

רוח הפרוטסטנטים הגיעה גם לאנגליה. גם אֵרַסמוּס מגרמניה בקר שמה, ותוֹמַס מוֹר הוציא לאור ספר בשם “אוּטוֹפִּיָה”, שפרושה “בלי מקום” ובו מציר מור את תנאי־האושר בארץ אשר עין לא ראתה, ארץ אשר ממשלתה כלילת־שלמות וכל הרעות אשר ראה מסביב סָפוּ־תָמוּ מקרבה.

הנרי בקש לבטל את הנשואים עם אשתו, קַתֵּרינה מארגוניה, דודת הקיסר קרל החמישי, אך האפיפיור קלֶמֶנס השביעי לא יכול לבטלם, מפני שחל הֶתר האפיפיור על נשואיו עם קתרינה בשעתו וגם לא רצה להעלות עליו את חמת קרל החמישי, בשל דודתו המלכה.

בחמתו פִטר הנרי את החשמן ווֹלסי, ראש יועציו, שהיה ידוע בשל רעיונו על מִשקולת החוסן, או שווי־המשקל של התוקף ביבשת, – מפני כשלונו בפִתוי האפיפיור לרשיון הגרושים, אחרי כן בטל את הנשואים עם קתרינה ע"י בית־דין־כנסיה אנגלי ולדרישתו נתן הפרלמנט האנגלי בשנת 1534 למלך את יפוי־הכוח למַנות את כל הפרֶלַטים האנגלים ולהנות מכל ההכנסות שהיו עוברות קודם לרומי. ב"חוק השלטון העליון" הזה הודיע הפרלמנט, כי המלך הוא “הראש העליון היחידי על־אדמות לכנסית אנגליה” ולו נִתנו כל הזכויות התלויות כדרך־הטבע בתואר הזה.

הנרי השמיני היה עריץ וקשה־לב, באמתלה של בגידה ומרידה במלך, המית הרבה נזירים, הרס הרבה מנזרים ואת רכושם לקח לאוצר הממשלה.

אחריו מלך בנו הקטן אדוארד הששי (1547–1553), שנולד לו מיוֹהַנָה סימוֹר, אשתו השלישית. אפיטרופסיו משכו חן וחסד למפלגה הפרוטסטנטית ויעשו את אשר ביכלתם להמיר את אמונת העם כולו לדת הפרוטסטנטית.

מרי המלכה (1553–1558) והריאקציה הקתולית. אחרי מות אדוארד הששי, מלכה אחותו בת־אביו, מֵרי בת־קתרינה, אשר גודלה ודבקה באמונה הקתולית ונשאה לנסיך הספרדי פיליפ השני, בן קרל החמישי.

היא הצליחה להשכין שלום למראית־עין בין אנגליה ובין הכנסיה הרומית, אך בימיה רבו הרדיפות הדתיות הקשות ביותר בדברי ימי אנגליה. רבים הוצאו להורג על עֲוֹן כפירה בתורות הכנסיה הרומית, ביניהם גם כמה הגמונים.

מלחמות הדת, כנסת טְרֶנְטוֹ, הישוּעים.

בשנת 1545 נקראה כנסת גדולה מטעם האפיפיור, שנועדה בעיר טרֶנטו, על גבול גרמניה ואיטליה, בהפסקות ממושכות עד שנת 1563 ושעשתה הרבה להשבחת הטעם והרוח בתוך הכנסיה עצמה על ידי הכנסת תקונים בהסתדרות הכנסיה ובצורת המשמעת. בעצתה התחילו האפיפיורים להוציא גם את האינדֶכס, או “רשימת הספרים האסורים” לכל איש קתולי נאמן, בגלל הכילם תורות־שוא בעניני דת.

בכנסת טרנטו מתחילה להופיע גם הסיעה הישוּעית, או חברת יֵשוּ, שנוסדה בשנת 1538 על ידי ספרדי, איגנַציוּס לוֹיוֹלָה ושהיתה כעין הסתדרות צבאית לשרות הדת ולשרות האפיפיור. ההסתדרות המיסיונרית והחנוכית הזאת היתה אחד המכשירים האדירים ביותר שהיו בזמן מן הזמנים בידי הכנסיה.

עבודתם הראשונה של הישועים היתה לעצור את הפרוטסטנטיוּת מֵהתקדם וגם הצליחו להשיב לכנסיה הקתולית מספר מחוזות שהסתלקו מן האמונה הישנה. הם הביאו את הנצרות שוב לסין אחרי מפלת בית־מינג והם היו המיסיונרים הנוצריים העיקריים בהודו, באמריקה ועוד. במשך ימים רבים היו בתי הספר שלהם הטובים ביותר בכל עולם־הנצרות ועוררו את אירופה הפרוטסטנטית להתחרות עמם במאמצים לשכלול החנוך.

אולם במשך הזמן יצא עליהם לעז, ביחוד בין הפרוטסטנטים, כי מקדשים הם את אמצעי־הרמיה הנתעבים ביותר, אם אך ישמשו באחריתם למטרותיהם. במאה השמונה־עשרה התחילו הישועים לנהל גם עסקי־מסחר עצומים ומשום זה ועוד סרו מעליהם אמון וכבוד גם מצד הקתולים ובשנת 1759 גורשו מפורטוגליה, ב־1764 מצרפת, ב־1767 מספרד ובשנת 1773 בטל גם האפיפיור את הסיעה הישועית, אבל בשנת 1814 נתחדשה שוב הסיעה.

אירופה לעת אמצע המאה הט"ז. נחלות ההבסבורגים.

חלוקת ארצות ההבסבורגים בין הענף הגרמני והספרדי.

כפי שראינו, בלה הקיסר קרל החמשי את רוב ימיו במלחמות עם פרנסוא מלך צרפת ועם התורכים ועל פי רוב הצליח. אולם בריאותו נתרופפה, הוא התפטר מדאגות הממשלה (1556) ומסר את הארצות הגרמניות לאחיו, לפרדיננד שרכש בנשואים את מלכויות בוהמיה והונגריה, בעוד שאת ארץ ספרד עם מושבותיה האמריקאיות הגדולות, את מילנו, את מלכות שתי־הסיציליות ואת ארצות השפלה – הנֶדֶרלַנדים (הולנדיה ובלגיה של היום) מסר לבנו, לפיליפ השני (1556–1598).

פיליפ השני והתקוממות הנֶדֶרלַנדים.

בין מושלי אירופה הצטין פיליפ השני בתור ראש אויבי הפרוטסטנטיות. מעינות־ישועה עצומים עמדו לו לרשותו, כי ספרד היתה אז מעצמה אדירה, לא רק בשל הכנסותיה מאמריקה, כי אם מפני שחיָליה ומצביאיהם היו בתקופה ההיא המעולים שבאירופה ובעזרתם חפץ פיליפ לעקור את הפרוטסטנטיות מן השורש.

פיליפ התיחס קשה מאד אל תושבי ארצות־השפלה, ביחוד הכביד את ידו על הפרוטסטנטים והמית רבים מהם בעזרת האינקויזיציה וכשנועזו למחות נגד מדיניותו, שלח אליהם את הדוכס איש־אַלְבָּה, אשר הכניס משטר אכזרי (1567–1573) של טבח והֶרג רב. ביחוד נודע בית־דין המיוחד שלו, שקבל את השם “ועד הדמים”.

לבסוף קם לנדרלנדים מנהיג בעל כשרון – וילהֶלם (1533–1584), הגבור הלאומי ונסיך אוֹרַניה, שאסף מחנה־צבא, ביחוד מבין התושבים הצפוניים (ההולנדים), שהיו פרוטסטנטים והתקומם נגד פיליפ ושלטון הספרדים (1568). אלבָּה עוד הגביר את אכזריותו, גם נשים וילדים נטבחו בקור־רוח ואז נצטרפו גם הגלילות הדרומיים הקתולים (הבלגים) למתקוממים.

“הקצף הספרדי”, ככה נקראה משוּבת החילים הספרדים, לא ידע גבול, אך אחרי כן שלח פיליפ נציבים יותר נבונים ומתונים ובאופן כזה הצליח לכבוש שוב את הגלילות הדרומיים הקתולים, אולם הגלילות הצפוניים כרתו בשנת 1579 ברית נאמנה ביניהם (ברית אוּטרֶכט) ובשנת 1581 הכריזו רשמית על חרותם אל מול ספרד.

וילהלם נהרג אמנם בשנת 1584 על ידי מרצחי פיליפ, אולם ההולנדים קבלו עזרה מאֱלישַבֶּת, מלכת אנגליה, שהכתה מכה נצחת גם את ה"אַרמַדָה" – הצי האדיר של ספרד ובשנת 1648 הוכרחה ספרד, שנחלשה מאד בעקב המלחמות הרבות, למרות מקורות העושר שלה, – להודות גם באופן רשמי בחרות הגלילות המאוחדים (שלום וֶסטפַלִיָה).

מלחמות ההוּגֶנוֹטים בצרפת.

גם בצרפת נתרבו הפרוטסטנטים, ביחוד לפי התורות הדתיות של בן־ארצם קלוין, ושנקראו כאן בשם הוּגֶנוֹטים וגם כאן סבלו הרבה רדיפות עוד בימי פרנסוא הראשון ועוד יותר בימי בנו, הֶנרי השני (1547–1559), אם כי בו בזמן תמך הוא בפרוטסטנטים¹³ הגרמנים נגד אויבו הקיסר קרל החמישי.

טבח ליל בר־תלמי. בין הרדיפות הרבות נודע לגנאי ביחוד הטבח ההמוני והאכזרי שסדרו הקתולים בפריס בליל בר־תלמי (כ"ג לאוגוסט 1572) בין ההוגנוטים, שנתכנסו בהמונים רבים בתוך העיר לראות בכלולות אחות המלך שַרל התשיעי (1560–1574) עם הנרי מנַוַרָה הפרוטסטנטי ושנרצחו אז מהם – לאות מוסכם מראש – אלפים רבים ולמרות ברית השלום שנכרתה בשנת 1570 בין הקתולים ובין ההוגנוטים.

שוב פרצה מלחמת־אזרחים ואליה נתוספה גם מלחמת־אזרחים בשל כסא המלוכה, שנגמרה עם עלית הנרי מנַורה בתור הנרי הרביעי (1589–1610) על כסא המלוכה, שראה את עצמו נאלץ לשוב לכנסיה הקתולית (1593), אולם בשנת 1598 הוציא את פקודת נַנְט – פקודת הסבלנות, שבה השיב להוגנוטים כמעט את כל זכויותיהם – הדתיות והאזרחיות; רק בפריס ובעוד ערים אחדות היתה אסורה עבודת־אלהים פרוטסטנטית. לעומת זאת נתנה להוגנוטים זכות־שלטון בכמה ערים בצורות, מה שלא מצא חן אחרי כן בעיני רִישֶלְיֵה, השר הצרפתי הגדול, שמשל בצרפת משנת 1624 עד יום מותו בשנת 1642 בעד בן הנרי הרביעי לוּאי השלשה־עשר (1610–1643) ושעוד נדבר עליו.

אנגליה בימי אֱלִישַבֶּת המלכה (1558–1603).

אלישבת המלכה, בת הנרי השמיני מאשתו השניה אַנָה בּוֹלין ושעלתה על כסא־המלכות אחרי מות מֵרי הקתולית, השיבה שוב את העבודה הפרוטסטנטית וכוננה את כנסית אנגליה, אולם לא לפי השיטה הפּרֶסביטָרית, כי אם בשביל־הזהב, בין הלותרנים והקַלוינים מצד אחד ובין הקתולים מצד שני, בהשאירה גם כמה דברים מקוי הכנסיה הקתולית, לרבות ההגמונים והארכי־הגמונים וכנסית אנגליה עודנה קַיֶמת כמעט באותה הצורה שלבשה בימיה; בעוד שכנסית סקוטלנדיה נעשתה פרסביטרית, – דבר שהסב לאלישבת עמל רב ותלאה.

בצפון אנגליה נִסו אמנם הקתולים להתקומם (1569) ולהשיב על כנה את הדת הקתולית, אולם אלישבת הצליחה להתגבר על התקוממות זו. כמו כן על מזימות הקתולים, להוריד אותה מכסא אנגליה בעזרת מֵרי סטיוּאָרט הקתולית, מלכת סקוטיה, בעזרת אירלנדיה הקתולית, וביחוד בעזרת פיליפ השני, מלך ספרד, שהיה נכון להקדיש את כחו העצום להשמדת הפרוטסטנטיות באירופה המערבית.

מרי סטיוארט, – שאמרה לרשת כחוק, על סמך קרבה משפחתית, גם את כסא אנגליה במות אלישבת חשוכת בנים, – בקשה חסות בצל אלישבת נגד הסקוטים המתקוממים נגדה, אולם כאן נסתבכה בקשר לשלוח יד באלישבת ונדונה למיתה (1587); אירלנדיה, שנכבשה לאנגליה עוד ע"י הנרי השני (1171), נתרוששה מאד בעקב המהומות ואת תבוסת “הארמדה (הצי) שלא תנוצח” (1588) של פיליפ השני, מלך ספרד, ראינו כבר עוד קודם לכן. אנגליה נשארה פרוטסטנטית לחלוטין וספרד שקעה וירדה למעצמה אירופית ממדרגה שניה.

מלחמת שלשים השנה (1618–1648)

היתה לאמתו שורה של מלחמות בין הקתולים ובין הפרוטסטנטים, לרוב על אדמת גרמניה ובמלחמות הללו השתתפו גם שוֶדיה, צרפת וספרד.

הפרוטסטנטיות נתפשטה במהירות גם בבוהמיה וביתר הארצות האוסטריות והמלחמה התחילה קודם בבוהמיה, שנסתה – בהנהגת מלכה פרידריך – לפרוק מעליה את עול ההבסבורגים.

אולם הקיסר ההבסבורגי, פרדיננד השני (1619–1637) הכה את המתקוממים וגם את מלך דניה, שבא לעזרת הפרוטסטנטים, מכה נצחת (1629), ביחוד בעזרת וַלֶנשטַין, שר־צבאו המצוין ונראה הדבר, כאלו נגמרה כבר המלחמה בנצחון הקתולים, לולא התערבותה של שודיה, שבאה לעזרת הפרוטסטנטים וששנתה את מצב המלחמה.

מלכות שוֶדיה. המלכויות הסקַנדינָויות של נורוֶגיה, שודיה ודניה נתכוננו בידי העמים הגרמנים הצפוניים בדורותיו של קרל הגדול. התאחדות קַלמַר (1397) הביאה את שלש המלכויות האלו, שהיו מפורדות קודם, אל תחת שבט־מושלים אחד.

אולם עם עלות גוּסטַב וַזָה (1523–1560) על כסא שודיה, יצאה שודיה לגמרי מהתאחדות קלמר. גוסטב התגבר על האצילים והכניס את הפרוטסטנטיות.

המלך גוסטב אדולף (1594–1632) התעצב על פגעי אֶחיו הפרוטסטנטים, גם קִוָה לכבוש לשודיה רצועת־ארץ גרמנית, התערב לכן במלחמה לטובת הפרוטסטנטים (1630), הכה את טילי, מנהיג גדודי האגודה הקתולית ואת המצביא ולנשטין, אך הוא עצמו נפל בקרב על שדה ליטצֶן (1632), אולם השודים הוסיפו להשתתף במלחמה, שבה נרצח גם ולנשטין, מצביאו של הקיסר פרדיננד (1634).

החשמן רישֶליֵה, השר הצרפתי הגדול, מצא אז שעת־כושר לחדש את המלחמה הנושנה עם ההבסבורגים, לטובת עניניה של צרפת (1635); הצרפתים השתררו על רוּסיוֹן ועל לוֹתרינגיה ואֶלזָס וצרפת תפסה בידה, בימי המלך לוּאי הארבעה־עשר (1643–1715) את ההנהגה הצבאית במערב אירופה במקום ספרד.

סוף־סוף נגמרה המלחמה של שלשים השנה בשנת 1648 עם חתימת חוזה וֶסטפליָה, – הקיסר פרדיננד השלישי (1637–1657) הוכרח עוד להרחיב את זכויות הפרוטסטנטים, לשתף בזכויות אלו גם את הקַלוינים, לתת את הרשות למדינות הבודדות לכרות ברית ביניהן לבין עצמן ובין מעצמות־נכר; למסור לצרפת את אֶלזס ואת הערים מֶטץ, וֶרדֶן וטול; להכיר בחרותן של ארצות השפלה המאוחדות ושל שויציה ולתת לשודים שלש דעות במנין הדיאֶטה הגרמנית אחרי חבלים של גרמניה הצפונית.

תוצאות־ההרס של המלחמה בגרמניה היו נוראות: – כפרים לאלפים נמחו מתחת השמים, בחבלי־ארץ רבים נתמעטו האוכלוסים עד מחציתם, עד לשליש, או גם פחות מזה, לעומת מספרם בראשית פרוץ המלחמה; העם גדל פרא מחוסר־כל ומרוב צרה ומאכזריות הגיָסות של כל העמים השונים וכמעט עד סוף המאה השמונה־עשרה נשארה גרמניה מדולדלה ומרוששת בעקב המלחמות הנוראות.

התחלות תקופתנו המדעית.

אנשים־מספר נוכחו לדעת, כי ספרי המחברים העתיקים, ביחוד אריסטוטֶלס, אשר שמשו גופי־תורה באוניברסיטות, מלאים הנחות שאין לאמתן, וכי הדרך היחידה להתקדמות המדע הריהי עשית נסיונות והגדרת חוקי הטבע במחשבה ובחינה זהירה, מבלי השגיח במה שחשבו דורות ראשונים.

קוֹפֶּרניקוס, התוכן הפולני פרסם ספר בשנת 1543, ובו סתר את הדעה הנושנה, שהשמש והכוכבים סובבים מסביב לארץ כמרכז, כאשר לומד אז בכל האוניברסיטות. לפיו השמש הוא המרכז, שמסביבו סובבים הארץ ושאר הכוכבים, ונראים הכוכבים סובבים את האדמה יום־יום מפני שכדורנו סובב על צירו. התיאולוגים דחו את תורתו באמרם שהיא אינה מתאימה עם תורות כתבי־הקודש.

כיום ידוע, כי הארץ אינה בלתי אם נקודה בתוך היקום, וגם השמש אינה בלתי אם גוף־קטן ביחס לרבים מן הכוכבים ולפי תפישת המדע כיום, אין ליקום בתור כללות כל מרכז.

גַלילֵיו, חוקר־הטבע האיטלקי (1564–1642) הכשיר בשנת 1610 טֶלֶסקופּ קטן להתבונן באמצעותו בכתמים שעל השמש; הללו גלו לו, כי אין השמש, כמו שהורה אריסטו, גוף מושלם ובלתי־משתנה, וכמו־כן הראו כי סובבת היא על צירה, כאשר גלה קופרניקוס בדבר הארץ. גליליו עשה נסיונות מדויקים בהשלכת חפצים מעל המגדל הנטוי של פיזָה, אשר הוכיחו כי שגה אריסטו בחשבו כי גוף שמשקלו מאה לִטרה נופל במהירות פי־מאה מן הגוף שמשקלו לטרה אחת. גליליו מסר לנו ידיעות רבות גם במדע המֵכַניקה, אולם האינקויזיציה רדפה אותו בשל דעותיו החדשות.

בין יתר החוקרים מהתקופה הזאת נודעו ביחוד: דֵקַרט החוקר הצרפתי, מיסד הפילוסופיה החדשה על יסוד עיון נכון ומחשבה בהירה; קֶפְּלֶר, התוכן הגרמני (1571–1642); ניוטון, התוכן והפסיקאי (1642–1727), שגלה את חוק כוח־הכובד; הַרְוֵי הרופא האנגלי (1578–1657), שהסביר את ארחות תקופת־הדם מן הלב דרך העורקים והנימים ושוב על סביבותיו בורידים; ליוונהוּק החוקר ההולנדי (1632–1723), שהמציא את המיקרוסקופ הגלמי הראשון על מנת לצפות באמצעותו את היצורים הנסתרים הזעירים ביותר; ופרֶנסים בַקוּן, או לורד וֶרוּלַם (1561–1626). הלורד־קנצלר בימי ג’מס הראשון מלך אנגליה, שנודע ביחוד ע"י ספרו “האטלַנטיס החדשה”, שבו מתאר מדינה דמיונית, שהמוסד הראשי שלה הוא “בית שלמה” – מעבדה גדולה לבחינה לשם גלוי עובדות חדשות להטבת מצב התושבים.

בית שלמה זה נעשה מעין מופת ודוגמה לאקדמיה המלכותית שנוסדה בלונדון כחמשים שנה אחרי מות בקון ושהיא עודנה קימת ומפרסמת את הרצאותיה כסדרן.

יסוד חברוֹת מדעיות. החברות הקדומות ביותר לחקר מדעי צמחו באיטליה. בזמן מאוחר־יותר נתכוננו החברה המלכותית האנגלית והמכון הצרפתי ואגודות דומות בגרמניה.

תקופת הסטיוּאָרטים באנגליה (1603–1688).

המלך ג’מס הראשון (1603–1625) שעלה על כסא אנגליה אחרי מות אלישבת, היה מצאצאי הנרי השביעי וממשפחת סטיואָרט הסקוטית. הוא מלך כבר מקודם בסקוטיה בשם ג’מס הששי, וככה נתאחדו מלכות סקוטיה ומלכות אנגליה תחת שבט־מושלים אחד.

תקופה זו הצטינה במלחמה קשה וממושכה בין המלכים ובין הפרלמנט, כי השקפותיו של ג’מס ויורשיו על המלוכה היו, על פי תורת “משפט־מלכות בחסד עליון”, שהמלך רשאי לחוק חוקים כרצונו, מבלי הוָעץ בפרלמנט, הוא אדון לכל איש־ואיש מנתיניו, בידו להמית את כל מי שירצה ולפרוץ את גדר החוק בשעה הרצויה, הואיל והמלך אחראי לפני האלהים לבדו, אשר הפקידו אב לעמו ונתן לו את העוז ואת השלטון.

הסופרים הגדולים בימי ממשלת ג’מס; שֵכּספִּיר.

בימי המלך ג’מס הראשון חל עיקר פעולתו של הסופר האנגלי הגדול שֵכּספִּיר (1616–1564), מהולל כדרַמתוּרגן הגדול שבעולם. מחזיונותיו נודעו ביחוד – “אוֹתֶלוֹ”, “המלט”, “המלך ליר”, “הסערה” ועוד. הסופר השני הגדול בימי ג’מס היה פרֶנסיס בַקון, שעליו כבר דברנו לעיל.

המלך צ’רלס הראשון (1649–1625),

בן ג’מס הראשון ויורש־כסאו, התאמץ להשיג כספים בלי הסכמת הפרלמנט, אך הפרלמנט ערך בשנת 1628 תעודה חשובה – משאלת הזכויות, שבה מובאים דברי “המגלה החדשה” ומודגשות שוב ההגבלות החוקיות של שלטון המלכים: מהמושל נשללת הזכות לגבות מסים, לאסור איש, או לענשו, או לשכֵּן אנשי־צבא במעונות האזרחים – בלתי אם יפעל בהתאם לסדר החוקי.

צ’רלס החליט למשול לבדו, פזר בשנת 1629 את הפרלמנט ובמשך אחת־עשרה שנה לא הקהילו שוב. הוא המציא לעצמו כספים בדרך בלתי חוקית, אם גם לא במדה הדרושה ולארכי־הגמוניה של קֶנטרבֶּרי מִנה את איש־סודו, את וילים לוֹד, שהאמין “בזכויות האלהיות” של המלך והיה רצוי גם לבני מפלגת הכנסיה הגבוהה שבקרב הפרוטסטנטים, ושדבקו עדין באחדים מן המנהגים הישנים של הכנסיה הרומית. בעוד שבני מפלגת הכנסיה הנמוכה או הפּוּריטַנים לא רצו לקבל עליהם את “המנהגים התפלים”, לדעתם, כגון עטיפת טלית הדוכן של הכהנים, שמוש באות־הצלב בשעת־טבילה, כריעה בעת טעימת לחם־הקודש וכו'.

היו גם פּרֶסביטָרים, כמו כן מתבדלים־סֶפַּרַטיסטים, או אינדֶפֶּנדנטים, שרצו שכל עדה דתית (קָנגרֵגַציה) תהא נתונה לרשותה החפשית ומשום זה רדפה אותם הממשלה. רבים מהם נמלטו להולנדיה ועוד יותר לאמריקה הצפונית והניחו שם את היסוד ל"אנגליה החדשה" ולצורת הפולחן הקָנגרֶגציוֹנַלית.

השם “פוריטנים” התפשט גם על אלה, שהטיפו לחיי חסידות ופרישות מן השעשועים העממיים, ביחוד ביום שבתון – יום ראשון.

צ’רלס נִסה לכפות את הכנסיה האנגליקנית גם על הסקוטים הפרסביטָרים, אולם הם התקוממו משום זה נגדו וגם אנשי־הצבא האנגלים, ששלח צ’רלס עליהם למלחמה, מרדו בו.

בכדי להשיג כספים וגדודים נאמנים למלחמה, אנוס היה צ’רלס להקהיל בשנת 1640 את הפרלמנט, שנודע בשם “הפרלמנט הארוך” מפני אריכות ימי מושבו.

הפרלמנט הזה פתח במאסר הארכי־הגמון לוֹד, האשימו בבגידה ויצו להמיתו (1645), הפרלמנט התקין חוק, שלפיו יוָעד הפרלמנט למצער אחת לשלש שנים, אף אם לא יזמינו המלך, כמו כן חִבר ופרסם “אזהרה גדולה”, שבה נמנו כל חטאות צ’רלס והובעה דרישה, כי שרי המלך יהיו אחראים מעתה לפני הפרלמנט.

מלחמת האזרחים (1648–1642).

כתוצאה ממצב הענינים הזה התכוננו גם המלך וגם מפלגת הפרלמנט לקראת מלחמה, שפרצה בשנת 1642 ומלחמת האזרחים נמשכה למעלה משש שנים. לבסוף התגברה מפלגת הפרלמנט, ביחוד הודות למנהיגה הגדול – אוליבֶר קרוֹמוֶל, שארגן מחנה־צבא איתן של יראי־אלהים, שהכו את הפרשים – הקֶוֶלרים של המלך, שנפל בשבי.

למלך היו אמנם תומכים רבים גם בין חברי הפרלמנט, אולם אלה הורחקו על ידי שר־הצבא פּרַיד, ו"הפרלמנט הקטוע" הכריז, כי בית־הנבחרים, שהעם בחר בו, הוא השליט העליון באנגליה ומקור כל השלטון הצודק; המלך צ’רלס הועמד למשפט, נדון בתור “עריץ בוגד, רוצח ואויב ארצו” והומת בשלשים לינואר 1649.

אוֹליבֶר קרוֹמוֶל, אנגליה – קהִליה.

מעשה הפרלמנט האנגלי – להעמיד את מלכו למשפט פומבי, להוציא את פסק דינו ולהמיתו, היה בתקופה ההיא דבר מיוחד במינו, שלא היתה עוד דוגמתו עד אז ושהבהיל רבים, ביחוד את מלכי אירופה. הצר הרוסי גרש מחצרו את הציר האנגלי, צרפת והולנדיה עשו מעשי איבה גלויה וכו'.

אולם כשרונות קרומול המרובים והגדולים עמדו לו להתגבר על האויבים מבפנים ומבחוץ. הפרלמנט הקטוע הכריז על אנגליה להיות מעתה “קוֹמָנוֶלת”, לאמר: קהִליה, רֶספובליקה ללא מלך וללא בית־לורדים ובה קרומול ראש הצבא והמושל על אנגליה.

קרומול דכא במהירות ובכוח גדול את מרד האירים והסקוטים, שעמדו לצד בן צ’רלס הראשון, צ’רלס השני, היורש החוקי לכסא־המלוכה. אחרי כן הוציא הפרלמנט האנגלי את “חוק היַמים” (1651), שהרשה לספינות אנגליות בלבד להביא סחורות לאנגליה, חוץ מן הסחורות שהובאו בספינות שהן שיָכות לארץ אשר יצרה אותן.

הדבר הזה גרם למלחמה מסחרית (הראשון ממין מלחמות אלו) בין הולנדיה ובין אנגליה, כי הולנדיה השתלטה אז על הים והיא בקשה להשתמש בשעת־הכושר, בכדי לדכוא מתחָרֶה מסוכן למסחרה. אולם אחרי שורה של מלחמות־ים קשות גורשו ההולנדים מן הימים הבריטיים והאנגלים כבשו אז את עמדתם כמעצמת־ים מתגברת ועולה.

קרומול נקה גם את הים התיכון משודדי ים המרובים, צבאות אנגליה סיעו לצרפתים לנחול נצחון גדול על ספרד ואז הרויחה אנגליה גם את האי ההודי־המערבי ג’מֵקָה (יַמֵיקָה), קרומול רסן גם את השודים, הדנים ועוד ועד מהרה היה הוא האישיות התקיפה שבאירופה. אולם הוא מת כבר בשנת 1658 ועם מותו בא הקץ גם לקהליה האנגלית הפוריטנית.

תקומת הסטיואָרטים.

בשנת 1660 בא לאנגליה צ’רלס השני (1685–1660), בנו של צ’רלס הראשון והוא נתקבל בברכה וכה באה תקומת הסטיוארטים אחרי המהפכה הפוריטנית והקהליה קצרת־הימים, ושבו לאנגליה גם התענוגות וההוללות, אחרי פרישות הפוריטנים.

צ’רלס השני הלך אמנם בדרכי אביו, אבל נמנע מלבוא בסכסוכים עם הפרלמנט, שהוציא את חוק־העָצָרה (1664) נגד הדיסֶנטֶרים להענישם ולהגלותם למושבות רחוקות בשל חפצם לעבוד את האלהים לפי דרכם הם ומחוץ לכנסיה האנגליקנית, אם כי צ’רלס נטה לסבלנות כלפיהם.

מהפכת 1688 ועלית ויליֶם על כסא־המלוכה (1702–1688).

אחרי מות צ’רלס השני עלה על כסא־אנגליה אחיו, ג’מס השני (1688–1685), הוא היא קתולי אדוק ורצה לשוב ולקומם את הקתוליות באנגליה.

משום זה קראו האנגלים לקרובו – וילים, נסיך אורניה, לבוא ולמלוך עליהם. הוא בא וג’מס השני נמלט לצרפת, אחרי אשר עזבוהו אנשיו.

אז הכריז הפרלמנט (1688), כי כסא־המלוכה נתפנה, מפני שהמלך ג’מס השני “בעברו – בעצת הישועים ושאר אנשי אָוֶן – על החוקים היסודיים ובלכתו מתוך הארץ, משך ידיו מן הממשלה” והושיב את וילים על כסא־אנגליה (1702–1688). בימיו נתנה הרשות לדיסנטרים וגם לקתולים לערוך תפלה וכו' באין מפריע מטעם הממשלה.

על הדיסנטרים נמנו – האינדפֶנדטנים, הפרסביטרים, הבַּפטיסטים (המטבלים) ואגודת הרעים, או הקוֵקֶרים (מתנגדים לעבודת אלהים מפוארה, לעבודה בצבא וכו').

צרפת בימי לוּאי הארבעה־עשר (1715–1643)

היתה “המונרכיה האדירה” שבאירופה, אחרי אשר לפניו רכז וחזק את השלטון המרכזי החשמן רישליה, כפי שראינוף ואחריו גם החשמן מַוַרֶן שנהל את עניני המדינה בימי המלך הצעיר.

כוחם של האצילים התקיפים נשבר והם היו לחצרנים מנומסים ומסורים בחצרו המפוארה של המלך, שהקים לעצמו המלך לואי הארבעה־עשר בוֶרסַליָה, בקרבת פריס; גם כוח ההוגנוטים הוחלש בהרבה ולואי הנהו יכול היה להתנהג בכל לפי תורת “משפט מלכים בחסד עליון”, בנגוד למלכי אנגליה, ששלטונם היה מוגבל בהרבה על ידי מסורת הפרלמנט, כפי שראינו.

בביסוס שלטונו הבלתי מוגבל, עזרו לו גם זה, שלואי היה גבר יפה, בעל סבר פנים נאות ואדיבות, בעל תפיסה מהירה ועובד זריז, - תכונות שחסרו לרוב, למשל, אצל המלך האנגלי ג’מס הראשון, בנסותו למשול בחסד עליון, כמו כן שבצרפת לא נתנה מעולם תעודה מעין החרתה הגדולה האנגלית; צרפת לא היתה מוגנה על ידי הים כאנגליה והיתה זקוקה יותר למלך תקיף, בכדי לעמוד נגד אויביה המרובים שמסביבה.

אולם כוחו הגדול ושלטונו הבלתי מוגבל פתו עד מהרה את המונרך האדיר, לחפש תחבולות להתנפל על הארצות השכנות, בכדי להציב את “הגבולות הטבעיים” של צרפת – הריין צפונית־מזרחית, הרי היוּרה והאלפים דרומית־מערבית והים התיכון והפירנאים בנגב.

קודם תקף לואי את הנדרלנדים – ארצות השפלה הספרדיות (1667), שתבע אותן בזכות אשתו, אחות קרלוס השני, מלך ספרד (1700–1665), גמר את כבוש פרַנש־קונטֵה, שהיתה שייכת לספרד, לכד את דוכסות לותרינגיה. כבש את הולנדיה הדרומית (1672), תפס את העיר שטרסבורג ועוד.

במלחמותיו המרובות עזרו ללואי הרבה – צבאו המצוין, מצביאיו המעולים ושריו המוכשרים, כמו, למשל, קולבֶּר יועץ־הכספים, ששם קץ לגנבות וכו' מכספי האוצר על ידי הנהגת הנהלת־חשבונות חדשה ושהכניס עושר רב למדינה על ידי תקון והגברת התעשיה ומסחר החוץ.

לואי ושריו תמכו באנשי המדע, באמנים ובסופרים, אולם רדפו את ההוגנוטים החרוצים, שרבים מהם נמלטו לאנגליה, לפרוסיה ולאמריקה.

מבין סופרי זמנו נודעו ביחוד: מוליֵר (קומדיות), קורנֵיל (דרַמות), ברַסין (טרַגֶדיות) וסֶן־סימוּן (זכרונות).

מלחמת הירושה הספרדית. קַרלוס השני מלך ספרד, שמת (1700) חשוך בנים ואחים, הועיד בצואתו את נכד לואי הצעיר, את פיליפ לרשת את ארצותיו, אבל בתנאי, שצרפת וספרד לא תתחברנה יחדָו לעולם.

בכדי לא לתת לצרפת להתחזק יותר מדי על ידי הנחלות הספרדיות הגדולות, התחברו יחד לֵיאופולד הראשון, הקיסר הגרמני, שגם הוא תבע את הכתר הספרדי בזכות אשתו, שגם היא היתה אחות קרלוס, ויליֶם מלך אנגליה, כמו כן הולנדיה ועוד – ללחום ביחד נגד לואי מלך צרפת.

מלחמת הירושה הספרדית התנהלה ביד חזקה כעשר שנים וגם באמריקה בין המתישבים האנגלים והצרפתים, לבסוף התפשרו הצדדים ולפי חוזה אוטרֶכט (1713) נתנה הרשות לפיליפ החמישי הבּוּרבּוֹני (נכד לואי) למשול בספרד ובמושבותיה, בתנאי כי ראש אחד לא ישמש לעולם בשני הכתרים, הספרדי והצרפתי יחדו. אוסטריה קבלה את הנֶדרלנדים הספרדיות ואת הנחלות הספרדיות באיטליה, הולנדיה קבלה מבצרים ידועים ליתר־בטחון לעמדתה ואנגליה השיגה מצרפת את נובה־סקוטיה, את ניוּ־פאונדלֶנד ואת חבל מפרץ־הַדסן בצפון אמריקה, כמו כן קבלה אנגליה את גיברַלטַר, הנותן לה עד היום את השליטה במבוא הצר אל הים התיכון.

התפתחות משפט בין־לאומי. בתקופת לואי מתחילה להתפתח גם משפט בין־לאומי, בכדי לקבוע, למשל, מה הן זכויות הצירים ומה זכויות הספינות של המעצמות הנֵטרַליות, מה יֵחשב כהנהגה ישרה ונאה בפעולות הקרב וביחס לשבויים וכדומה.

במותו הנחיל לואי לנינו, קטן בן חמש, לוּאי החמשה־עשר (1774–1714) מלכות ירודה ופרועה בעקב המלחמות המרובות.

אירופה בשנת 1714 – נחלות אוסטריה

התפתחות רוסיה.

ראינו כי הרוסים היו כמאתים וחמשים שנה תחת שלטון הטַטַרים, או המונגולים. בהתרופף שלטון המונגולים אִחד איבַן השלישי, נסיכה הגדול של מוסקבה (1505–1462) את הנסיכויות הרוסיות, פִרק בשנת 1480 את עול המונגולים מעל הרוסים וקבל עליו את התואר “צאר” (מהמלה צֵיזַר, קיסר) בתור איבן הראשון.

בימי איבן השני (1584–1533), המכונה “האיום” בשל מעשיו האכזריים, נתרחבו בהרבה גבולות רוסיה, אבל את היסוד לגדולתה הניח הצאר פֶּטֶר הגדול (1725–1672), שרכש לרוסיה מוצא אל הים בכבשו משודיה נחלות על יד הים הבלטי. הוא הפסיק את המסורת הטטרית והכניס למדינתו מנהגים ונמוסים מערביים ובנה את עיר הבירה החדשה ס’ט פֶּטרסבורג.

ביחוד גברה השפעת רוסיה עם עלות יֶקַתֶּרינה השניה (1796–1762) על כסא־המלוכה ונאלצו המעצמות המערביות, בכל מלחמותיהן הגדולות, להביא בחשבון את הממלכה הסלוית האדירה. היא הרחיבה בהרבה את גבולות ממלכתה על חשבון התורכים, אבל ביחוד על חשבון פולניה, כפי שנראה הלאה.

מלכות פרוסיה בראשיתה.

פרוסיה היתה חבל ארץ על יד הים הבלטי, מיושב סלוים עובדי אלילים, שנכבשו במאה השלש־עשרה על ידי האבירים הצלבנים הגרמנים.

מיסד מלכות פרוסיה היה פרידריך וילהלם, נסיך הבחירה הגדול של כסא־ברנדנבורג (1688–1640), איש תקיף שארגן צבא מצוין והרחיב בהרבה את גבולות ארצו. הוא היה ממשפחת הוהנצולרן שעלתה על כסא ברנדנבורג במאה החמש־עשרה. עיר־בירתו – ברלין היתה בימיו עוד עיר קטנה.

בנו פרידריך וילהלם השלישי (1713–1688) קבל בשנת 1701 את התואר “מלך פרוסיה” בתור פרידריך הראשון והרחיב עוד את גבולות ארצו, ביחוד במזרח. בנו פרידריך וילהלם הראשון (1740–1713) ארגן באופן מופתי את ארצו, הגדיל את חילו, מלא את קופתו ונתן בזה את האפשרות לבנו פרידריך השני או הגדול (1786–1749) להעלות את פרוסיה לגדולה על ידי כבוש שלזיה מההבסבורגים ועל ידי ספוח פרוסיה המערבית מפולניה, כפי שנראה הלאה.

שלש חלוקות פולניה – 1772, 1793 ו־1795.

עם תום דינסטית היגלונים בשנת 1572 התחילה פולניה לרדת מטה־מטה. ביחוד בשל שיטת ממשלתה הגרועה ובשל הסכסוכים הפנימיים.

המלוכה לא עברה בירושה, כי אם במות המלך, בחרו האצילים במלך חדש תחתיו, לרוב מבני־נכר. שלטון המלך היה מוגבל מאד, - לא היתה לו הזכות להחליט בעניני מלחמה ושלום, לחוק חוקים, לגבות מסים וכו' בלי הסכמת הדיאֶטה הפולנית.

ואולם דיאטה זו לא היתה מוכשרה לעבודה פוריה, - היא היתה מורכבת מאצילים, לרוב רודפי שלטון ובצע וגם אחד מחבריה יכול היה, בזכות ה"וֶטו" שלו לעכב קבלת כל הצעה שהיא ואפילו את המשכת ההתיעצות בדיאטה.

נוסף לזה לא היו לפולניה גבולות טבעיים, המון אוכלוסיה היה מעמד־אכרים מושפל ונבער; על יד הפולנים הקתולים היו במדינה כמה בני גזע ודת שונים, - גרמנים פרוטסטנטים במערב, רוסים פרבוסלוים במזרח, יהודים ועוד ומחוסר שלטון מרכזי מוכשר וחזק עוד נתרבו המחלוקות הפנימיות.

מצב פרוע זה עורר את המדינות השכנות – פרוסיה, רוסיה ואוסטריה להתערב יותר ויותר בעניני פולניה, להתמיד ולנצל את המצב הפרוע הזה לטובתן הן.

את שאלת חלוקת פולניה עוררה ביחוד פרוסיה, בכדי לספח למדינתה גם את פרוסיה המערבית, שהיתה שייכת לפולניה וגם לחבר על ידי זה את חלקה המזרחי, שהיה נפרד ביבשת מיתר חלקי מדינתה, על ידי נחלות פולניה שעל יד הים הבלטי.

בהסכמה הדדית התנפלו על פולניה בשנת 1772 שלש המדינות השכנות – פרוסיה, רוסיה ואוסטריה וחתכו כל אחת חלק הגון מנחלות פולניה שלאורך גבולות מדינתה.

האסון הלאומי עורר את פולניה המקוצצה לתקונים מדיניים – בוטלה זכות ה"וֶטו", נקבע פרלמנט, סודר ענין ירושת המלוכה ועוד, נעשה הרבה לתקון החנוך, להרמת המצב התרבותי וכו' ופולניה התחילה שוב לפרוח ולהתקדם.

אולם נמצאו בין הפולנים גם חובבי הסדר הישן, שנתמכו על ידי המדינות השכנות הנ"ל ושסדרו בשנת 1793 חלוקה שניה ועוד הוסיפו על חלקו הקודם.

בהנהגת קוֹסציוּשקוֹ, גבורם הלאומי, נסוּ אמנם הפולנים (1764) לעמוד על נפשם ועל חרותם, הם הכו את הפרוסים, אבל קוסציושקו נפצע ונִשבה בקרב, המלך הפולני היה אנוס להתפטר ושרידי המלכות המרוסקת חולקו בשנת 1795 בין רוסיה, פרוסה ואוסטריה, שמחקו באופן זה את מלכות פולניה מעל מפת אירופה. את המנה הגדולה ביותר קבלה רוסיה.

המדינות האוסטריות; מַרִיָה תִּרֶזָה ויוסף השני.

ראינו שקרל החמישי מסר את הנחלות הגרמניות או האוסטריות של בית הבסבורג לאחיו לפרדיננד הראשון, שרכש על ידי נשואין גם את מלכויות בוהמיה והונגריה.

אך בעת ההיא נכשה הונגריה כמעט כולה על ידי התורכים ועד קץ המאה השבע־עשרה היו מאמצי המושלים האוסטרים נתונים ואחוזים במלחמה ארוכה עם התורכים, שצרו בשנת 1683 גם על עיר־הבירה וִינה.

אולם הם נהדפו בעזרת הפולנים ומאז הלך כוח התורכים באירופה הלוך וחסור וההבסבורגים יכלו לשוב ולכבוש את כל השטח של הונגריה וטרַנסילוַניה (זיבֶּנבירגן) ובשנת 1699 הוכרח גם השולטן להכיר רשמית בכבושים אלה.

בכדי להשיב גם את שלזיה שכבש מאוסטריה פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, כפי שראינו, אִרגנה הקיסרית מריה תּרזה (1780–1740) ברית נגדו ובמלחמה זו, הנודעה בשם מלחמת שבע השנים (1763–1756), השתתפה כמעט כל מעצמה אירופית, היא התנהלה גם באסיה ובאמריקה, היו לה תוצאות חשובות, כפי שנראה הלאה, אולם את המטרה העיקרית, שלמענה נתארגנה, לא השיגה, - שלזיה נשארה גם הלאה בידי פרוסיה.

במקום שלזיה קבלה אמנם אוסטריה שטח עוד יותר נרחב בשעת חלוקת פולניה, אולם תוספת זו עוד הגבירה את שאלת הגזעים המרובים שבמדינות אוסטריה, כמו גרמנים באוסטריה, צ’חים בבוהמיה, הונגרים או מדיארים בהונגריה, רומַנים בטרַנסילוַניה, פולנים בגליציה, איטלקים במילנו ובטוסקנה ועוד, וששאלה זו עתידה היתה לגרום לבסוף להתפוררותה של אוסטריה, כפי שנראה הלאה, אם כי מריה תרזה משלה במרץ ובכשרון על הגזעים המרובים.

בנה הקיסר יוסף השני (1790–1780), שהיה איש נאור, רצה לחדש את פני המדינות המפגרות על ידי תקונים נמרצים – לבער את הרעות הישנות של האנגריה, להפיץ יותר השכלה, להפחית את שלטון הכהונה, למשול מתוך מרכז אחד ועוד, אולם עמיו לא הבינוהו ובראותו כי עמיו יותר אומללים בעקב תקוניו מכפי שהיו קודם לכן, בטל אותם לפני מותו, חוץ מתקונו בדבר החרות הדתית.

התפשטות שלטון המושבות האירופי אירופה, מתחילה לפרוש את סחרה על העולם כולו.

ראינו שהפורטוגזים והספרדים היו הראשונים שרכשו להם מושבות במדינות רחוקות, כמו הודו ואמריקה והרחיבו מאד את מסחרם.

עד מהרה קמו להם מתחרים ביחוד בהולנדים, אנגלים, צרפתים ועוד והמלחמות מתחילות להיות בעיקר מלחמות המסחר והמושבות.

במאה השבע־עשרה רכשו להם ההולנדים את האיים יַוַה וסוּמטרָה במזרח הרחוק, ויסדו את המושבה אמשטרדם־החדשה באמריקה הצפונית ועוד; האנגלים יסדו את המושבות ניו־אינגלנד, ניו־יורק, וירג’יניה ועוד באמריקה הצפונית. את מַדרַס, בוֹמבֵּי, כלכותה ועוד בהודו; והצרפתים יסדו את המושבות נובה־סקוטיה, קוִיבֶּק, קַנדַה או צרפת־החדשה, לוּאיזיאנה ועוד באמריקה הצפונית ופּוֹנדישֵרי, צ’נדַרנַגַר ועוד בהודו.

את המושבות האנגליות בהודו רכשה החברה ההודית־המזרחית האנגלית, קודם בעיקר לשם מטרות מסחריות וכן גם את המושבות הצרפתיות חברה הודית־מזרחית צרפתית, ורק בזמן מאוחר נהיו למושבות אנגליה וצרפת.

מלכי הינדוסטן המונגולים.

במאה השש־עשרה יסד בַּבֶּר, כובש מונגולי ממלכה גדולה בהודו ויורשיו מלכו שם כמעט מאתים שנה. אך במות המוֹגוּל (המלך) הגדול מדֶלהי, אוֹרוּנגזבּ בשנת 1707, החלה הממלכה הגדולה להתפרד ופקידי המלך – הסבַּהָדֵרים, הנְבַבִּים, הרִג’וֹת (נסיכי הודו ששועבדו למונגולים) תפסו לאט־לאט את רסן השלטון במחוזותיהם, כמו הרוזנים והדוכסים בתקופת הקרוֹלינגים.

תחילה לא שמו לב המושלים לבני־נכר, אך בסוף המאה השבע־עשרה התחוללו מעשי־איבה בין חברת מזרח־הודו האנגלית ובין המושלים ילידי הארץ ועל האנגלים היה לבצר את עמדתם.

אנגליה מכוננת את שלטונה הימי.

אנגליה התחזקה מאד בסוף המאה השבע־עשרה על ידי זה שהצליחה לסלק את עיקר סלע המחלוקות הפנימיות בפתרה את שאלה הדת ואת שאלת זכויות המלך, כפי שראינו; ועוד יותר, כשבשנת 1707, בימי המלכה אַנָה (1714–1702), הושלמה ההתאחדות בין אנגליה וסקוטיה על ידי זה ששני העמים הסכימו להתאחד ולהיות לממשלה אחת – ארבעים וחמשה חברי בית־הנבחרים הבריטי היו צריכים להבחר מעתה בסקוטיה וששה־עשר לורדים סקוטים להוָסף על בית־הלורדים הבריטי וגורמי הקטטה הופחתו גם כאן בהרבה.

חוץ מזה היתה אנגליה מוגנת על ידי הים ובימי ג’ורג' הראשון (1727–1714) וג’ורג' השני (1760–1727) נהנה לרוב גם משלום מבחוץ, ביחוד בהשתדלות אוּאלפּוֹל, שהיה הראשון שנקרא בשם “ראש־המיניסטרים” (1742–1721) ושהשתדל להרבות את השלום במדינה.

החזוק הפנימי הזה עזר בהרבה לאנגליה להשיג תוצאות חשובות במלחמת הירושה הספרדית, ברכשה את הנקודה הימית החשובה – גיברַלטר ומושבות חשובות באמריקה הצפונית, כפי שראינו.

באמריקה חזקו את ידי אנגליה ביחוד הפליטים הפוריטנים הרבים, - כבר בשנת 1674 נפלה בחלקה של בריטניה המושבה ההולנדית, אמשטרדם־החדשה, שקבלה את השם ניו־יורק; כפי שראינו, קבלה אנגליה מצרפת כבר בחוזה־אוּטרֶכט (1713) כמה מושבות באמריקה הצפונית, בשנת 1759 התגברה אנגליה לגמרי על צרפת והגיעה לשלטון עליון באמריקה הצפונית ובשנה הבאה נכנעה גם כל קַנַדָה.

לאשרה של אנגליה נסתבכה צרפת בעת ההיא במלחמה עם פרוסיה; אנגליה הכתה את צרפת גם בהודו ובהחתם חוזה פריס בשנת 1763, ככלות מלחמת שבע השנים, הניחה צרפת לאנגליה את החבל הגדול של קנדה ונובה־סקוטיה באמריקה וגם איים רבים במערב הודו, ששם התחזקה מאד השפעת אנגליה, בעוד שהשפעת צרפת ירדה מאד. את החבל שמעבר למיסיסִפּי העבירה צרפת לרשות ספרד וככה וִתרה לגמרי על חלקה באמריקה הצפונית.

בריטניה, צרפת וספרד באמריקה ב־1750

המושבות האמריקאיות פּורקות מעליהן את עול אנגליה.

אנגליה התנהגה זמן ארוך בתוך מושבותיה האמריקאיות במדת החופש והן גדלו והתעשרו, אך אז התחילה אנגליה להטיל מסים והגבלות שונות עליהן, כמו חוק התָוים של 1765, שלפיו צריך היה להדביק על כל ניר רשמי בול של הממשלה; או חוק האניות, שלפיו אנוס היה הסוחר הקולוניאלי להזמין את סחורות החוץ שלו, למשל, יינות צרפתיים, אך ורק דרך הסוחר האנגלי; או חוקי המסחר, שלפיהם סחורות ידועות, כגון סוכר, טבק, צמר־גפן לא נתנו למכירה אלא באנגליה בלבד וכדומה, שהרגיזו מאד את תושבי המושבות ועוד יותר, מפני שהם נחקקו על ידי פרלמנט, שאין להם בו ביאת־כוח.

אחרי אשר המחאות הרבות לא הועילו במדה מספיקה, התאגדו תושבי המושבות באגודות “בני החרות”, התחילו התִגרות ביניהם ובין אנשי ממשלת אנגליה (1775) ובשנת 1776 הכריז הקונגרס, שנתכנס בפילדלפיה מצירי שלש־עשרה המושבות, כי ארצות־הברית האלו הן חפשיות ועומדות ברשות עצמן.

למפקד עליון על חיל המורדים נבחר ג’ורג' וַשינגטוֹן, איש בעל כשרונות גדולים, אוהב את מולדתו ואת החופש ובעל אופי ישר והוא הצליח בשנת 1777 לנחול נצחון גדול על בריטניה בסַרַטוֹגה. אחרי הנצחון הזה עלה בידי בנימין פרנקלין, ציר ארצות־הברית, להשיג גם את עזרת צרפת וספרד, אויבי אנגליה, למלחמתן נגד אנגליה, שהוכרחה בשנת 1783 להודות בחרות ארצות־הברית.

עד מהרה השתחררו גם יתר המושבות האמריקאיות, חוץ מקנדה, ממָרות המעצמות האירופיות – ספרד, פורטוגאל ולאחרונה יצאה קוּבָּה לחרות משלטון ספרד (1898) בעזרת ארצות־הברית.

החוקה החדשה של ארצות הברית.

אחרי חלוקי דעות, סכסוכים וקטטות, ביחוד בין המושבות הצפוניות ובין המושבות הדרומיות, שהעסיקו אלפי עבדים כושים בעבודות המטעים שלהן, נתקבלה סוף־סוף חוקת המדינה או הרפובליקה החדשה (1789) שערך אותה החכם המדיני, אלכסנדר המילטוֹן ושמתחילה – “אנחנו, עם ארצות־הברית של אמריקה, החלטנו את החוקה הזאת”, בכדי להדגיש בזה, שבארצות הברית העם הוא מקור כל שלטון.

לפי חוקה זו נוצרה בוַשינגטוֹן ממשלה מרכזית אחת בשביל ארצות־הברית, - רק היא רשאית להכריז מלחמה ולעשות שלום, ללוות ולהלות על חשבון ארצות־הברית, לטבוע מטבעות וכדומה; ונוצרו ממשלות מקומיות עם שלטון בית חפשי לשם סדור הענינים הפנימיים בכל מדינה ומדינה.

כל מדינה שולחת שני צירים אל הסֶנַט בושינגטון, הנבחרים על ידי בית־המורשים המקומי שבכל מדינה ומדינה. השלטון נחלק לשלש רשויות, - רשות מתן־החוקים שבידי הקונגרס, רשות ההוצאה לפועל שבידי הנשיא שהוא גם המפקד הצבאי העליון, ורשות השִפוט שבידי בית־הדין העליון והרשאי לפקח גם על הקונגרס והנשיא, לבל יוציאו חוקים או פקודות העומדים בנגוד לחוקה היסודית.

לנשיא יש “זכות הלאו” (וֶטוֹ) ביחס להחלטת הקונגרס ואז על זה לשוב ולדון מחדש על ההחלטה, ורק אם שני הבתים, בית הנבחרים והסנט, חוזרים ועומדים בשני שלישי הדעות על החלטתם הקודמת – מקבלת ההחלטה תוקף חוקי גם בלי הסכמתו של הנשיא.

החוקה הזאת שמשה מופת לכמה מדינות, - לרפובליקות אמריקה המרכזית והדרומית, קנדה, אוסטרליה, שוֵיציה, או שוַיץ ועוד.

הנשיא הראשון היה ושינגטון ואת פעולותיו הכבירות לטובת ארצות־הברית מצינים יפה דברי האזכרה של הסנט, - “הראשון במלחמה, הראשון בשלום, הראשון בלב האזרחים”.

המהפכה במחשבה האירופית

ההתקדמות בסדרי החיים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים, התגליות וההמצאות השונות יצרו גם תנועה רוחנית כבירה עם השאיפה לשחרר את השכל האנושי ממשפטיה הקדומים ולעשות את החיים חפשיים וטבעיים יותר.

בני דור ההשכלה של המאה הי"ח הדגישו, ששכלו של האדם צריך לעמוד ברשות עצמו ולא להיות משועבד לרשות דתית, כמו כן שהאנשים יצרו את המדינה בכדי להקל על החיים, והנה היא מתאכזרת על אזרחיה ומחזיקה בכונה את העם במצב של בערות, - לכן על האזרח לקחת את גורלו בידי עצמו על־פי הבנתו ושכלו.

את ההשקפה המדינית הזאת, הידועה בשם “חוק הטבע”, פִּתחו שני חכמים אנגלים, תוֹמַס הוֹבְּס (1679–1588) ויִ’וֹן לוֹק (1704–1632) עוד במאה הקודמת, אם כי לפי הובס העם עצמו אינו רשאי להשתתף בהכרעת גורלו. הם יצרו גם את השיטה המדעית הידועה בשם הרציונליזם (מן המלה הלטינית רַציו – שכל) והרוצה להסביר את כל התופעות שבטבע ובחיי האדם באופן מתקבל על הדעת. בשדה החנוך דורש לוֹק חזוק הגוף, הקנית ידיעות שמושיות ומועילות בחיים, העמדת החניך ברשות עצמו במחשבה ובמעשה.

בצרפת בא מוֹנטֶסקיֶה (1755–1689) לידי מסקנה, כי הצורה המדינית הגרועה היא הדֶספוטית, והמשוכללת היא הרפובליקנית, שבה נמצאת רשות החקיקה בידי נבחרי העם, ההוצאה לפועל בידי המלך הוא נשיא ובידי מינסטריון אחראי והשִפּוט בידי בית־דין עליון; באופן כזה עומדות שלש הרשויות תחת השגחה הדדית. ההפרדה הזאת של רשיון השלטון היתה לאבן הפנה של המשטר החדש בכל המדינות הנאורות.

רוּסוֹ (1778–1712) אינו מסתפק בתקוני מונטסקיה, הוא דורש מהפכה שלמה בסדרי החברה והכלכלה ולוחם בעד הרעיון “השיבה אל הטבע”, כי לפיו, האדם מתקלקל תחת השפעת התרבות והמדינה. בספרו “אמיל” דורש הוא חנוך טבעי ואינדיבידואלי (מותאם לכל חניך).

השפעת ווֹלטר (1778–1694) היתה גדולה גם בחצרות המלכים. בהתולו המר מראה הוא לנו את השערוריות מחיי המעמדות העליונים וגרם להתעוררות כללית נגד הסדר הישן וביחוד נגד הכנסיה.

עוד ביותר חריפות תקפו את הכנסיה האֶנציקלוֹפֶּדיסטים עם הוֹלבַּק ודידֶרוֹ בראש ב"אֶנציקלוֹפֶּדיה" שלהם, בת שלשים וחמשה כרכים על כל מקצועות המדע, שמכאן קבלו את שמם.

לפי הסופרים הקומוניסטים – רֶסטִיף, מוֹרֶלי מַבְּלִי ועוד: “האדם היה תמים, כל זמן שלא היה בעל רכוש. כל נבלה ופשע התחילו עם הקנין הפרטי הממאיר”. במקום הקנין הפרטי מציעים הם משק מדיני כללי: כל אזרח מקבל עבודה ופרנסה מאת המדינה. הקנין הפרטי מתבטל לגמרי. הבעל והאשה רשאים להפרד בכל זמן. הילדים מתחנכים בבתי חנוך של המדינה על־ידי מורים, שהם המעמד המכובד במשטר הקומוניסטי.

בשאלות הכלכליות עסקו באופן מדעי ביחוד הפיסיוקרטים (מצדדי שלטון הטבע; פיסיס ביונית – טבע, קְרַטֶיָה – שלטון), שלפיהם רק עבודת־האדמה והעבודה במכרות הן עבודות יצרניות (פרוֹדוקטיביות); המסחר והתעשיה הם אמנם נחוצים, אבל לא יצרניים; לכן התנגדו להגבלות המלאכותיות של המרקנטיליסטים (מֶרקַנטיל באנגלית – מסחר), שלפיהם עושר המדינה בא בעיקר מהמסחר והתעשיה החיובי או אקטיבי, כשמחיר הסחורות היוצאות (האכספורט) גדול ממחיר הסחורות הנכנסות (האימפורט) והתומכים משום זה במדיניות מסחרית, לרעת החקלאות ובניגוד לחוקי הטבע, - ההתפתחות החפשית של כוחות האדם וכשרונותיו.

רושם כביר עשה על החוגים הכלכליים באירופה החכם הסקוטי אָדָם סְמִית (1790–1723), שבספרו “עושר העמים” נותן בסיס מדעי לתורת הכלכלה (איקונומיה פוליטית). לפיו ברא האֵל עולם משוכלל, שיש בו מקום להנאה בשביל כל בני האדם, אם רק ישליטו בו את חוקי הטבע. התערבות המדינה בעסקיו של הפרט על־ידי מונופולין (זכות יחידה) ועל־ידי הגבלות או זכויות יתרות, מדכאה את הטבע האנושי.

מקור העושר היא כל עבודה בין בחקלאות בין בתעשיה ובמסחר, אם רק יש לה דרישה בשוק. את ערכו של כל דבר קובעת לא מדת תועלתו, אלא כמות העבודה, שהיא מקור עושר העמים, אפשר להגדיל על־ידי התחרות חפשית, חלוקת עבודה וחסכון של יחידים. רבית היא כעין פרס בעד חַסְכָנות.

מחיר של כל סחורה מתחלק לשלשה – לשכר עבודה לפועל, לרֶוח הרכושני ולרֶנטָה, או תשלום בעד שמוש באדמה או במגרש, שהיא, לפי סמית, הכנסה בלתי צודקת, מפני שהיא מתקבלת בלי כל עבודה ויגיעה מצד בעל הרנטה.

צֶזַרֶה בֶּכַּרִיָה (1794–1738).

האיקונומיסטן האיטלקי מצין בספרו “פשעים וענשים” את שיטת־המשפטים הקַיֶמֶת בשם עלבון האנושיות, ודורש את בטול משפט־המות, הענויים בזמן החקירה והדרישה ודורש משפטים צודקים יותר.

הַינריך פֶּסטַלוֹצי (1827–1746) יסד בשויץ בתי־ספר עממיים במטרה – לחנך דור בעל אופי טוב ותכונות אנושיות טהורות, אשר כל כוחותיו הגופניים והנפשיים מפותחים באופן הרמוני.

ההשכלה הגרמנית עמדה בעיקר על הצורך של תקון הפרט במקום בטול הסדרים הקימים במדינה, בדת, בחברה ובכלכלה. יוֹהַן גוֹטפריד הֶרְדֶר (1803–1744) רואה את העיקר בקוים האנושיים (הוּמניים) הכלליים, שהם משותפים לכל בני אדם; עלינו להקיף במבטנו את כל העולם, לתעב את המלחמות והגבולים המדיניים, המפרידים בין אדם לחברו, - האדם צריך להביט על עצמו כעל אזרח־העולם (קוֹסמוֹפּוֹליטן).

גוֹטהוֹלד אפרים לֶסִינג (1781–1729) מטיף בדרמה שלו “נתן החכם”, על־פי דמות דיוקנו של ידידו היהודי הפילוסוף משה מנדלסון, לאהבת האדם בלי הבדל דת, להתחרות באהבת חכמה, חסד וסבלנות דתית.

בדרמה הפילוסופית “פאוּסט” מתאר יוֹהן ווֹלפגַנג גֶתֶּה (1832–1750) את סמל האנושיות השואפת, המחפשת דרכים; פאוסט אינו נרתע מלנסות את כל הדרכים בחיים וכל אפשרויות של התפתחות, בכדי למצוא את עצמו ולפתח את אישיותו.

גם המשורר הגדול פרידריך שילר (1805–1759) שר על השאיפות האנושיות הטהורות; בדרמה “השודדים” מתקומם הוא נגד המנהגים והחוקים המקובלים; ב"דוֹן קרלוֹס" לוחם הוא בעד האידיאות הקוסמופוליטיות לגאות האנושות וב"וילהלם טֶל" בעד אהבת החופש.

עמנוּאֵל קַנט (1804–1724), החכם הקֶניגסברגי יצר שיטה פילוסופית חדשה – הבִּקַרתיות או קריטיציזם, המעבירה תחת בקורת את כל אמצעי ההכרה האנושית, קובעת תחומים לשכל הטהור ובודקת, עד כמה יכולתו מגעת.

לפיו החושים הם הנותנים חומר לנסיון, במסרם לנו רשמים מן העולם החצוני, אולם הרשמים האלה זקוקים עוד לשכל, המעבדם למושגים, להכרה התלויה בהשגתו של הסוביֶקט (נושא, איש) המכִּיר, לכן אינם נגלים לפנינו “הדברים כשהם עצמם”, אלא רק תופעותיהם.

בספרו “בקורת השכל הטהור” קובע קנט את תחומי היכולת של ההכרה האנושית ומוכיח, כי הדברים המפשטים, כגון אלהים, חפש הרצון, נשמה – עומדים מחוץ לגבולי ההכרה האנושית.

בנוגע למוסר מטיף קנט למוסר המיוסד על הצווי המוחלט (הקַתַּגוֹרי), הדורש מהאדם להתנהג על־פי כללים, שיוכלו בכל עת לשמש מופת לספר־חוקים כללי.

מבין היהודים נודע ביחוד הפילוסוף הרציונליסטי ברוך שפינוזה (1677–1632), אבי הפאנתיאיזם המודרני, שלפיו חרותו והצלחתו של האדם, שלותו הנפשית ואשרו תלויים ממדת הכרתו ואהבתו את האלהים כלומר, הטבע.

המהפכה הצרפתית ושחרור המעמד השלישי

ההיסטוריה האנושית, כמו כל התפתחות טבעית בעולם החי – האורגנית, היא בעיקרה התפתחות מודרגת או איבולוציונית. אולם מסבות שונות בא לפעמים שנוי פתאומי בהתפתחות הענינים, ביחוד במשטר המדיני והחברותי - מהפכה או רבילוציה, שהיא לרוב בטוי הזעם של המעמד העשוק והסובל – העם, הקם להסיר ביזמתו ובכוחו הוא את המכשולים המיוחדים שבדרך התפתחותו והתקדמותו. אבל בלי עבודת־ההכנה הנפשית של האיבולוציה אין ברכה במהפכה, שהיא, על פי טבעה, לרוב גם הורסת וסותרת וגורמת עד מהרה לתנועה נגדית או ריאקציה.

לוּאי השישה־עשר (1793–1774), מלך צרפת היה אמנם איש טוב־לב, אבל רפה־ידים ובימיו עוד הורע המצב הכלכלי, החברותי והמדיני בצרפת. האצילים והכהנים, אם כי הם היו עשירים מאד, היו פטורים מתשלומי מסים וכל המשא הכספי של המדינה רבץ על שכם המעמד השלישי, ביחוד על שכם האכר.

חצר המלך ובה ביחוד המלכה מַרי אנטוֹאַנֶט, אחות הקיסר האוסטרי, בזבזו הרבה כספים לתענוגות, בהתאם לססמת המלך לוּאי החמשה־עשר “אחרינו המבול”, כלומר “אכול ושתה כי מחר נמות” ותעלולי החצר השפילו בהרבה את ערך המעמדות העליונים בעיני העם.

אחרי נסיונות בלתי מוצלחים לתקן את המצב הכספי, לרוב בשל התנגדותם של אנשי החצר והמעמדות העליונים, קרא המלך (במאי 1789) את “אספת המעמדות”, שלא נקראה כבר 175 שנה, בכדי לתקן את המצב הכספי באוצר הממלכה.

סבוֹת המהפכה היו ביחוד – התמרמרותו התמידית של המעמד השלישי בגלל מעוט זכויותיו המדיניות, הכלכליות והחברותיות וגודל חובותיו; ירידתם המוסרית של המעמדות העליונים; השפעת החיים הפרלמנטריים באנגליה ומלחמת השחרור בארצות־הברית; רפיון ידיו של לוּאי הששה־עשר; החורבן הכספי של המדינה וספרות ההשכלה.

לאספת המעמדות שלחו האצילים 285 צירים והכהנים 308 צירים, בעוד שלמעמד השלישי היו 621 צירים, לכן רוב מוחלט והיו גם מבין האצילים והכהנים שתמכו בדרישות המעמד השלישי.

משום זה נתנה הממשלה פקודה, כי ההצבעה צריכה להיות מעמדית ולא אישית וכי לכל מעמד תהיה רק דעה אחת ועוד כמה הגבלות כלפי מורשי המעמד השלישי, מה שהרגיז אותם מאד ובהנהגת מירַבּוֹ הכריזו על עצמם בתור אספה לאומית, כי מספר המעמד השלישי בצרפת היה באותו הזמן בערך עשרים וחמשה מיליון נפש, בעוד שמספר האצילים והכהנים ביחד רק מאתים ושמונים אלף בערך, הזמינו את מורשי המעמדות העליונים להספח אליהם ומי שלא נמצא מהם ב"אספה הלאומית" בשעת בקורת המנדטים, רשמוהו בתור נִפקד ואחרי כן נשבעו שבועה חמורה שלא להתפזר, בטרם יערכו חוקה חדשה למולדת.

התחלת המהפכה, הריסת הבַּסְטִילָה. ההכנות הצבאיות מטעם החצר ועוד נתנו את הדחיפה להתפרצות ההמון הפריסי, שהתנפל על מחסן־הנשק של הממשלה ובזָזוֹ והרס אחרי כן את הבסטילה – את המצודה שהיתה בעיני העם הצרפתי סמל העבדות והעם הצרפתי חוגג יום זה (14 ליולי 1789) עד היום כיום הולדת החופש.

בהנהגת לַפַיֶת, לוחם השחרור בארצות־הברית, נסתדרה מיליציה עממית לשם שמירת הבטחון הפומבי; מהומות דומות התחוללו בכל נפות צרפת וגם שם נסתדרו מיליציות עממיות, בעוד שרבים מהאצילים נמלטו לחוץ־לארץ מפני חמת העם.

הכרזת זכויות האדם והאזרח (1789).

האספה הלאומית קבלה על עצמה את התפקיד של אספה מכוננת (1791–1789) והכינה חוקה חדשה לצרפת המחודשת. היא בטלה את הסדר הפיאודלי, שרידי ימי הבינים, את הגילדות, את הזכויות היתרות של הכהנים והאצילים, את תוארי היחס וכדומה.

בראש החוקה החדשה עומדת “הכרזת זכוּיות האדם והאזרח”: “בני האדם נולדים ונשארים חפשים וחוקה אחת לכולם”. המדינה מיוסדת על האַדנות או הסוּבֶרֶניות של העם ושואפת להבטחת “זכויותיו הטבעיות והנצחיות של האדם”, שהן “חופש, קנין פרטי, בטחון פומבי וזכות התנגדות לכל לחץ”. בשם חופש נקראת “יכולת האדם לעשות כרצונו, עד כמה שאין זה מזיק לאחרים”. החוק הוא בטוי הרצון הצבורי; כל האזרחים רשאים להשתתף ביצירתו, בעצמם או על ידי באי־כוחם.

בשנת 1791 נתנה האספה המכוננת חוקה חדשה לצרפת, שלפיה שלטונו של המלך הוגבל מאד, - בראש המדינה עומדים האספה המחוקקת והמלך. האספה המחוקקת מאשרת את תקציב המסים, רק לה יש הזכות להכניס הצעות של חוקים חדשים, ל"וֶטוֹ" של המלך יש רק כוח של דחוי לארבע שנים וכדומה.

המלך נאלץ לאשר את החוקה החדשה, אולם נסה לברוח לחוץ־לארץ לבקש שם עזרה, אך נעצר והושב פריסה. אז הורידה האספה המכוננת את המלך מכסאו ושמה עליו משמר, אך כאשר נשבע שבועת אמון לחוקה החדשה (אוקטובר 1791) הושב על כנו.

האספה המחוקקת, שנתכנסה על פי החוקה החדשה, נחלקה בשאלת המלוכה הקונסטיטוציונית (המתנהלת עפ"י חוקה). בעדה היו הפֶאִיַנטים (על שם המנזר, מקום ישיבותיהם), מתנגדי הרפובליקה, בעוד שהרפובליקנים, הג’ירונדים, היעקבינים והקירדיליֶרים התנגדו לחוקה.

ביחוד משכו אחריהם את ההמון הפריסי היעקבינים הקיצוניים עם רוֹבֶּספִּיר, דַנטוֹן ומַרַט בראש, בעוד שהג’ירונדים היו יותר מתונים. מירבו המנהיג הגדול מת בשנת 1791.

ממשלות אירופה הביטו בחרדה על הנעשה בצרפת, והפליטים הרבים עוד עודדו אותן להתערבות. משום זה החליטה האספה המחוקקת, כי המהגרים שלא ישובו עד ראשית שנת 1792, יחשבו לבוגדים במולדת, ידונו למות ונכסיהם יוחרמו לטובת העם. נגד החלטה זו השתמש המלך בזכות ה"וטו" שלו ואז פרץ ההמון הפרוע לארמונו והתעלל בו.

חילות הברית פרוסיה ואוסטריה עברו את גבול צרפת, המפקד הראשי הוציא כרוז מלא איומים וגדופים כלפי האספה המחוקקת, הסדר החדש והעם, מה שעוד העלה את חמת העם על המלך, פרץ לארמונו, הרג את שומרי ראשו, בעוד שהמלך ומשפחתו נמלטו לאספה המחוקקת, שהחליטה לפטר את המלך ולשימו תחת השגחה, כמו כן לבטל את החוקה של שנת 1791, להתפזר ולערוך בחירות כלליות (לא רק של משלמי מסים) אל “הקונבנציון הלאומי”, שיקבע חוקה חדשה לשם יסוד רפובליקה.

הקונבנציון הלאומי וממשלת האימים (1795–1792).

בכדי לדכא את המלוכנים השמחים לקראת האויב החצוני, שעבר כבר את הגבול, אחז דנטון, מיניסטר המשפטים, באמצעים אכזריים מאד, - כשלשת אלפים איש הכריעו אנשיו לטבח, גם לפית היה מוכרח לברוח לחוץ־לארץ.

הקונבנציון בטל את המלוכה ויסד רפובליקה (22 לספטמבר 1792), דן את המלך למות בתור בוגד במולדת והוא הומת ב־21 לינואר 1793 על־ידי הגיליוטינה.

אחרי מות המלך תפסה הקומונה (עיריה) הפריסית את השלטון בידה. דנטון ואחריו רובספיר התנהגו בעריצות נוראה, - בתי־הסוהר נמלאו אסירים ממבחר החברה הצרפתית, הגיליוטינה (מכונת ההרג החדשה) הרגה את המלכה, את מנהיגי הג’ירונדים, את הכהנים שסרבו להשבע ואף מאות רפובליקנים וביניהם גם את דנטון, על שסבור היה, כי הגיליוטינה מכלה יותר מדי. כארבעת אלפים איש הומתו באופן כזה.

כשהתקוממו ערים אחדות בצפון ובדרום צרפת, נשרפו שם בתים לאלפים, הרכוש שודד ורבים מהתושבים הומתו.

המצוקה הכלכלית בימי שלטון הקונבנציון או הקונוֶנט היתה נוראה, ביחוד בפריס. שטרי הממשלה ירדו מאד בערכם, אם כי הממשלה הטילה עונש מות על המוכרים והקונים אותם למטה מערכם הנומינלי; צרכי האוכל והסחורות נתיקרו עד לאין גבול, אם כי הממשלה קצבה מחירים מכסימליים על התבואה והוציאה משפט מות על אלה, שיש להם תבואה או סחורה ונמנעים למכרן, כי חוקי החיים הכלכליים חזקו מכל הגזרות. נוסף לזה נשתתקה גם כל קבלנות תעשיתית ומסחרית, מפני חוסר הבטחון ששרר בכל.

ממשלת האימים לא נתנה תוקף לחוקה החדשה, שערכה הקונבנציון עוד בשנת 1793 על יסודות דמוקרטיים רדיקליים, מתוך הנמוק כי לפי שעה נחוצה יד חזקה ומשטר תקיף.

המושלים החדשים התיחסו בשנאה לדת ובשנת 1793 הנהיגו את פולחן השכל, אולם רובספיר השבית את הפולחן הזה ובמקומו הכניס בשנת 1794 את האמונה ב"מָצוי עליון", השומר את התם העשוק והעונש את הפושע המנצח ובהשארת הנפש, ומי שכפר עכשו בעיקר זה, התחיב בנפשו.

הקונבנציון שנה גם את הלוח והכניס עוד כמה חדושים, אולם החדוש היחידי, שזכה לקיום עד עכשו, היתה השיטה העשרונית של המטבעות, המדות והמשקלות.

מלחמת הקונבנציון עם אירופה.

בהתפרץ האויב לצרפת הסתדר בהתלהבות ובמהירות רבה הצבא הרבולוציוני ואחרי כשלונות אחדים, נחל בוַלמי (בשַמפֵין) נצחון גדול על האויב (1792) ולכד את בלגיה וכמה מחוזות בגרמניה.

אז כרתו ברית נגד צרפת (1793) אוסטריה, הקיסרות גרמניה, נסיכויות איטליה, פרוסיה, הולנד, ספרד, סרדיניה ואנגליה. קודם הצליחו בעלי הברית, אך כשפרצה שוב סכסוך בין פרוסיה ואוסטריה בשל חלוקת פולניה, נצח שוב הצבא הרבולוציוני, ביחוד בהנהגת קַרנוֹ; כבש שוב את הארצות שכבש קודם וגם את הולנדיה וכונן בה “רפובליקה בַטַוית” ופרוסיה וספרד כרתו ברית שלום נפרד עם צרפת.

הצבא הצרפתי הרגיש שלוחם הוא בשם רעיון גדול, - רעיון חופש המולדת ושחרור־העולם, אך נעשה עד מהרה ל"מעמד" חדש בצרפת, אשר לקח בידיו את השלטון וכונן דיקטטורה צבאית עם נפוליאון בראש, כפי שנראה הלאה.

קַרנו הכניס את הגיוס הכללי בצרפת ורעיון זה נעשה אחרי כן לעמוד התוך של הצבאיות, או המיליטריזמוס בתקופה החדשה.

אחרית ממשלת האימים (הטֶרוֹר).

נצחון צרפת בשדה המלחמה הביא גם לידי נצחון היסודות המתונים שבממשלה הפריסית, כי לא היה כבר חשש, שמא ירימו ראש היסודות המלוכנים בארץ ויתאחדו עם האויב החצוני ואז נפל גם רובספיר והומת בגיליוטינה (1794).

התרמידורים (1795–1794), או היסודות המתונים, לרוב ג’ירונדים, משלו במתינות, דכאו בעזרת הצבא את ההתקוממויות השונות ונתנו חוקה חדשה לצרפת, שנערכה על־ידי סיֶה.

לפי החוקה החדשה נוצרו בית תחתון – “מועצת חמש המאות” ובית עליון – “מועצת זקנים”; זכות הבחירה היתה קשורה בתשלום מסים, ההוצאה לפועל נמסרה לידי דירקטוריון בן חמשה חברים, אולם בלי זכות “וֶטוֹ”, בלי איניציאטיבה לחקיקת חוקים ובלי פקוד על הצבא ועוד, מה שהחליש את כחו.

הדירקטוריון (1799–1795) דכא את קשר השָוים (קומוניסטים) ואת קשר המלוכנים והמשיך את המלחמה עם חוץ־לארץ.

במלחמה זו הצטין ביחוד נפוליאון, מפקד החזית האיטלקית, שהכה את צבאות סרדיניה ואוסטריה, כבש את לומברדיה, הוציא משם כסף ויצירות אמנותיות לרוב, כבש גם כמה מבצרים באוסטריה והתקרב לוינה.

אז השלימה אוסטריה עם צרפת (שלום קַמפּוֹפוֹרמיוֹ, 1797), וִתרה על לומברדיה, הסגירה את בלגיה בידי צרפת, התחיבה להכיר את הריין או רינוס בתור גבול בין צרפת וגרמניה, בעוד שאוסטריה קבלה את החלק המזרחי של הרפובליקה ונציה.

מלומברדיה, מוֹדֶנה, מחלקה המערבי של ונציה ומחלק מדינת האפיפיור קומם נפוליאון “רפובליקה ציסאלפינית”; ג’נואה הוכרזה ל"רפובליקה־ליגורית" ואת ונציה בטל נפוליאון בתור מדינה עומדת ברשות עצמה (1797).

מלחמת בעלי הברית הראשונה (1797–1792) נגמרה איפוא בנצחונה של צרפת הרבולוציונית. אם כי על הים סבלה צרפת תבוסה שלמה מהאדמירל האנגלי נֶלסוֹן, למרות עזרתה של ספרד ובטויה – הולנד.

נפוליאון במצרים ובארץ־ישראל (1799–1797).

בכדי לגזור את בריטניה מהודו, להשבית שם את מסחרה והשפעתה, תקף נפוליאון את מצרים, שעמדה תחת שלטון תורכיה. נפוליאון חלם גם על יסוד קיסרות מזרחית אדירה, כיוליוס קיסר ואלכסנדר מוקדון בשעתם, ולקח אתו גם מלומדים וחוקרי קדמוניות רבים.

על ידי נצחונותיו על יד הפירמידות ובאל עריש כבש את מצרים ובכדי לקדם את צבא התורכים, עבר לארץ־ישראל, הכה את התורכים על יד נצרת והר תבור, כבש את הארץ, אך את מבצר עכו לא הצליח ללכוד, ביחוד בשל עזרת האנגלים ושב למצרים. מסעו אל מצרים חשוב ביחוד בשל תגליותיו של המלומד הצרפתי שַמפּוֹליון מיסד האֶגיפּטוֹלוֹגיה.

בינתים המשיך הדירקטוריון את הכבושים גם במקומות אחרים.

בשויץ יסד רפובליקה הלוֶטית; תפס ואסר את האפיפיור ומשארית מדינתו יסד רפובליקה רומית.

אז שוב התאחדו רוב מדינות אירופה – בריטניה, אוסטריה, רוסיה, תורכיה, ניאפול ועוד נגד צרפת, בהנהגת בריטניה. בתחלה לא הצליחו, הצרפתים כבשו גם את ניאפול או נַפולי והפכוה לרפובליקה פַּרתֶנוֹפֶּאית, אולם אחרי כן, בהנהגת סוּבוֹרוֹב, המצביא הרוסי הגדול, גרשו את הצרפתים בזמן קצר מכל איטליה.

נפוליאון הקונסול הראשון (1804–1799).

בשל נצחונות סובורוב ואבדן איטליה נזדעזעה עמדת הדירקטוריון. נפוליאון, ששב ממצרים, השתמש בשעת־כושר זו, פִזר עם חיליו את “מועצת חמש המאות” ותחת לחצו הוחלטה חוקה חדשה, שהניחה את היסוד לדיקטטורה צבאית עם נפוליאון בראשה.

לפי חוקה זו הועמדו בראש הממשלה שלשה יועצים או קונסולים לעשר שנים ובידי נפוליאון, בתור הקונסול הראשון, נתן כמעט שלטון מלא. נפוליאון השאיר אמנם את המוסודת הרפובליקניים, אבל הריק אותם מתכנם ובהכרזה מיוחדת הודיע, כי המהפכה נגמרה.

ערכה ההיסטורי של המהפכה הצרפתית הוא ביחוד בזה, שהמעמד השלישי יצא מעבדות לחרות, ואדנותו או סוברניותו של העם הוכרה לחוק עליון; נתבטלו חלוקת המעמדות וזכויותיהם היתרות; רוב הקרקעות יצאו מרשות שני המעמדות העליונים ועברו לידי האכר שנשתחרר מסבלותיו; מצבו של התושב העירוני הוטב בהרבה על ידי בטול הגבלות־המסחר, ובתי החרושת והתעשיה התפתחו לרגלי בטול הגילדות (אגודות האומנים).

לחשיבות מרובה עלו אנשי המדע ובעלי המקצועות החפשים בשֶל הכרזת שווי הדתות וחופש המדעים, והאידיאות הרבולוציוניות החלו עוברות לכל ארצות אירופה, אם כי לא הצליחו להגשים את הרעיונות של “חופש, שויון ואחוה” במובנן האמתי של המלים הללו, ביחוד מפני שלא נתחוללה גם מהפכה מוסרית פנימית אמתית. אבל המהפכה הצרפתית נתנה דחיפה חזקה להתגלותם והתפתחותם של הכוחות הנרדמים שבשכבות העם הרחבות, ולהתפתחותו של הרגש הלאומי בקרב העמים.

נפוליאון בּוֹנַפַּרטֶה

נולד בשנת 1769 בתור בן הלאום האיטלקי על האי קורסיקה שהיה תחת שלטון צרפת. הוא נתקבל לחנוך לבית־הספר הצבאי בבּרִיֶן ואחר כך בפריס ובשנת 1785 נכנס לצבא התותחנים. הוא היה בעל כשרונות גדולים עם כוח זכרון נפלא, עובד חרוץ ולמד בשקידה, ביחוד היסטוריה ומתמטיקה.

המהפכה הצרפתית נתנה לנפוליאון את ההזדמנות לעלות חיש למדרגות צבאיות רמות בצרפת. בתור קצין ממשלת האימים הצטין בדכוי המרידות בערי צרפת הדרומית ובהיותו בן עשרים וארבע (1793) נתמנה על ידי ממשלת רובספיר למצביא.

עם מפלת רובספיר הודח גם הוא ממשרתו וסכנת הגיליוטינה רחפה גם על ראשו הוא. שנתים אחר כן הציל את הקונבנציון מהתקוממות המלוכנים, בשכר זה נמסר לו הפִקוד על הצבא באיטליה ומכאן מתחילה גדולתו, כפי שראינו.

בתור קונסול הכניס נפוליאון סדר ומשטר למדינה, הוציא קובץ־חוקים (קוֹדֶכּס) – קוד נפוליאון, שהשפיע הרבה גם בחוץ־לארץ על חקיקת החוקים.

נפוליאון השתמש בהזדמנות, שהצאר פאול הראשון קרא בחזרה את צבאו ואת מצביאו סוּבוֹרוֹב בשל סכסוכו עם אוסטריה, הוא כבש שוב את איטליה והכריח את אוסטריה לשלום לִינוִיל (1801), וגם גרמניה באה תחת השפעת נפוליאון. עם אנגליה כרת נפוליאון ברית שלום אַמיֶן (1802), שעל פיה החזיר את המושבות לצרפת, כמו כן השלים גם עם תורכיה.

נפוליאון הראשון קיסר צרפת (1814–1804).

אחרי הנצחונות האלה השכיל נפוליאון לסדר, כי “לשם בצוּר המדינה ובטחון רום מעלתו” יבחרו בו בתור קונסול לכל ימי חייו (1802) ובשנת 1804 בתור קיסר הצרפתים, עם זכות הירושה במשפחתו, והאפיפיור פיוּס השביעי בא במיוחד מרומי לפריס למשחו לקיסר.

בתור קיסר הפך נפוליאון עד מהרה את הרפובליקות למלוכות, חוץ משויץ, כי המושג “רפובליקה” היה יקר מאד לבני הארץ הזאת. חלק המלוכות החדשות, כמו מלוכת אֶטרוּריה (טוסקַנה), ספח נפוליאון לצרפת ויתר המלוכות חִלק בין בני משפחתו. ככה נתן את מלוכת בַּטַוִיָה לאחיו האחד, את מלוכת נַפולי לאחיו השני ועוד. כמו כן סדר לעצמו נפוליאון חצר מפוארה, אולם לַפַיֶט וקַרנוֹ פרשו מחצרו הנהדרה ומן החיים המדינים בכלל.

רק אנגליה לא רצתה להכיר את נפוליאון בתור קיסר הצרפתים. משום זה ועוד בא הדבר שוב למלחמה בין צרפת ואנגליה, אולם נֶלסון, האדמירל האנגלי המצוין, הכה על יד טרַפֵלגַר, שבחוף ספרד הדרומית, מכה נצחת את הצי הצרפתי־הספרדי המאוחד (1805), ומאז עומדת אנגליה בתור מעצמה מסחרית־ימית בלי חת.

אנגליה אִחדה שוב את רוב המדינות האירופיות בברית נגד צרפת, אולם נפוליאון כבש את הנובר מידי אנגליה, הכה בגרמניה הדרומית את חילות האויב, כבש את וינה; על יד אוסטֶרליץ, ב"קרב שלשת הקיסרים" נחל נצחון מזהיר (בסוף 1805) על חילות הקיסר האוסטרי, פרנץ השני והצאר אלכסנדר הראשון ובשלום פרֶסבּוּרג (בסוף 1805) קבל נפוליאון שטחים רחבים מאוסטריה ושם קץ לקיסרות הרומית הקדושה של הלאום הגרמני.

רוב המדינות הגרמניות באו בתור “ברית הרינוס” תחת חסותו של נפוליאון, שהכריז בשנת 1806 את חוק “הסגר־היבשה” נגד המסחר הבריטי, בכדי להחליש את בריטניה במובן הכלכלי.

על ידי זה עלה אמנם בידי נפוליאון להפריח כמה ענפי־כלכלה חדשים ביבשת אירופה, מחוסר הספקה אנגלית, אבל בדרך כלל לא הצליח וההסגר הזה היה אחד הגורמים, שהביאו לבסוף את נפוליאון לידי כשלון.

בשנת 1807 כנס נפוליאון סנהדרין יהודים בפּריס מראשי היהודים שבצרפת, איטליה וגרמניה, בכדי להשלים בין חובות הדת ובין חובות המדינה.

ביֶנה ואַוֶרשטֶט החריב נפוליאון גם את חיל הפרוסים (1807) ובשלום טילזיט (1807) לקח את רוב ארצם. עם הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון כרת נפוליאון ברית, - לחלק ביניהם את השלטון על אירופה, להלחם ביחד נגד אנגליה ועוד.

אחרי כן כבש נפוליאון את פורטוגל ואת ספרד, אולם בעקב התקוממות לאומית, שנתמכה על ידי אנגליה, הוכרח לסגת אחור (1809).

בהופיע נפוליאון על במת ההיסטוריה היה הרגש הלאומי של העמים עוד מעורפל ומטושטש. אנשי ההשכלה של המאה השמונה־עשרה נטו אל ההרגשה הקוסמופוליטית. באשר האדם נחשב בעיניהם לאזרח העולם כולו, שאין להצר את אופקיו בגבולים לאומיים. המהפכה הצרפתית הביאה שנוי בנידון זה לטובת הלאומיות. תעודתו המוסרית והתרבותית של הלאום וזכותו להגדרה עצמית גם בנידון מדיני, - חדרו יותר ויותר אל הכרתה של האנושות.

ברגש הלאומי הזה השתמשה עכשו גם אוסטריה. היא נצלה את שעת־הכושר, שנפוליאון היה עסוק בספרד וארגנה התקוממות לאומית נגד צרפת. אולם נפוליאון הופיע במהירות, לכד שנית את וינה ועל פי שלום וינה (1809) הטיל על אוסטריה תנאים עוד יותר קשים והחצר הוינאית נתנה את הארכי־דוכסית מריה־לוּאיזה בת הקיסר פרנץ הראשון, לנפוליאון לאשה.

מלבד רוסיה ואנגליה כרעה הנה כמעט כל אירופה ברך לפני נפוליאון, שעשה בכל הארצות הללו כאדם העושה בתוך שלו.

כשמאן האפיפיור למלא את דרישת “הסגר היבשה”, בטל נפוליאון את שלטונו החילוני של האפיפיור, לקחו בשבי ועשה את רומי לבירתה השניה של הקיסרות הצרפתית (1809).

בשנת 1810 הכילה המדינה הצרפתית המוגדלת את בלגיה, הולנדיה, גרמניה הצפונית־מערבית, הקנטון השויצי וַליס, סבואה, טוסקנה, מדינת האפיפיור והמדינות האיליריות.

מדינות כפופות לצרפת היו – ספרד, פורטוגאל, מלכות איטליה, מלכות נַפולי, מלכות וסטפליה, ברית הרינוס (עליה נמנו כל ארצות גרמניה, מלבד אוסטריה ופרוסיה), הנסיכות הוַרשאית הגדולה, הרפובליקה השויצית ועוד מדינות קטנות. הארצות הנכבשות נאנחו ממס־הדם, משוד החילים ומלחץ הממשלה.

שודיה ודניה היו בעלי בריתה של צרפת, אחרי הנשואין שנתה אוסטריה לטובה את יחסה לצרפת, פרוסיה היתה תלויה במדה ידועה ממנה ואחרי שלום טילזיט וועידת ארפורט היתה רוסיה בידידות (לפחות למראית עין) עם צרפת. האויב הגדול היחידי היתה בריטניה.

אירופה בימי גדולתו של נפוליאון בשנת 1810

המפלה ברוסיה (1812).

הידידות עם רוסיה לא ארכה זמן רב. אזורי פעולתן של צרפת ורוסיה התחילו גובלים זה עם זה. הצאר חשד, שמא מתכון נפוליאון להשיב לפולניה את חרותה המדינית בגבולותיה שמלפני החלוקה; לא מצא חן בעיניו גם הפוליטיקה הצרפתית בתורכיה; המסחר הרוסי, שהיה תלוי בחלופי חמריה הגלמיים בתוצרת התעשיה האנגלית, סבל מאד מ"הסגר היבשה" ועוד והדבר בא לידי מלחמה בין רוסיה וצרפת.

עם שש מאות אלף איש “הצבא הגדול” התנפל נפוליאון על רוסיה (1812). חילות רוסיה נסוגו אחור לעמקי הארץ, השמו את השטחים העזובים ומשכו את הצרפתים אחריהם הלאה הלאה.

עד סביבות מוסקבה השתמטו הרוסים מקרב גדול, נפוליאון לכד את מוסקבה (ספטמבר 1812), שהיתה עזובה כמעט לגמרי מתושביה וקוה למצוא כאן מעונות חורף מרווחים ומחסנים גדולים. והנה פרצה דלקה בכל פנות העיר וכמעט כל העיר נשרפה, גם אלפי חילים ופצועים נשרפו חיים.

רעבים וכמעט ערומים ורצוצים התחיללו חילות נפוליאון את הנסיגה לאחור. קשה לשער את תלאותיהם המרובות. הקוזקים קצצו את אגפיהם והשמידו מהם לאלפים. את הנחלשים הרגו באכזריות כי האשימו את הצרפתים בשרפת העיר מוסקבה. השלג והקור עוד הרבו את החללים ולרגלי החורף הרוסי העז נחרב הצבא הגדול, רק עם קומץ אנשים מהר נפוליאון לשוב פריסה להציל את עמדתו.

מלחמת השחרור בגרמניה.

גם פרוסיה נתעוררה, הנהיגה סדרים טובים בהנהגת שטַין והַרדֶנבֶּרג, ארגנה מחדש את הצבא ומפלת נפוליאון ברוסיה עוררה גם רוח מלחמה. נכרתה ברית בין פרוסיה ורוסיה ונהרו מתנדבים גרמנים רבים גם מברית הרינוס.

נפוליאון הצליח אמנם להקים בזמן קצר חיל חדש עצום כ"הצבא הגדול", אבל ברובו מנערים בלי חנוך צבאי מספיק, - בכל זאת נחל אתו בגרמניה נצחונות מזהירים.

מפלת נפוליאון וגלותו לאלבה.

אולם נתאחדו נגדו שוב כמעט כל מדינות אירופה, - רוסיה, פרוסיה, אוסטריה, אנגליה, שודיה, ספרד, פורטוגליה ועוד, ועל יד ליפציג ב"מלחמת העמים" (1813) הכוהו מכה נצחת וגם פריס נפלה בפני בעלי הברית (1814).

נפוליאון, שנעזב מידידיו ומצבאו, התפטר מהכתר (1814) וקבל את הממשלה על האי אֶלבָּה וגם את התואר קיסר השאירו לו.

מאת הימים וגלות ס’ט הלנה.

אחרי התפטרות נפוליאון, שבו הבורבונים על כסא צרפת, אולם המלך לוּאי השמונה־עשר התיחס קשה אל הוֶטֶרַנים של הצבא הגדול וגם לאחרים, וגם בין בעלי הברית נתגלו סכסוכים בקונגרס הוינאי (1815–1814).

במצב זה השתמש נפוליאון, מקץ אחד עשר חודש לשבתו באֶלבה הופיע שוב בצרפת, דרכו לפריס היתה מסע נצחון, הצבא עבר לצדו, לוּאי השמונה־עשר ברח לחוץ־לארץ, נפוליאון הבטיח שכל עריצות לא תהיה עוד, הוא יקיים ממשלה חוקתית ובמשך מאה ימים היה שוב נפוליאון השליט בצרפת.

אולם בני הברית הכוהו מכה נצחת מוחלטת על יד וַטֶרלו (1815) בהנהגת המצביא האנגלי וֶלינגטוֹן והמצביא הפרוסי בליכֶר, הם נכנסו שוב לפריס, צמצמו עוד יותר את גבולות צרפת, הטילו עליה עונש כסף גדול והשאירו חיל מצב במבצריה.

העם הצרפתי עזב את גבורו, נפוליאון בא תחת רשות אנגליה, שדנה אותו לגלות ס"ט הלנה, - אי סלעים טרופי בודד בתוך האוקינוס האטלנטי ופה מת בשנת 1821. בימיו האחרונים עסק בכתיבת זכרונותיו, שבהם השתדל ליפות את מעשיו.

אחרי מותו נוצר פולחן שלם מסביב נפוליאון, משוררים ואנשי מדע צרפתיים הקימו לו בספריהם מצבת־נצח בתור גבור העם הצרפתי.

ערכו ההיסטורי של נפוליאון הוא בזה, שבצר את קיומם של כמה מוסדות הרבולוציה בגבולי צרפת ומחוצה לה; כבושיו הפיצו את הרעיון הרבולוציוני – רעיון החברה הבלתי־מעמדית ו"קוד נפוליאון" הגיע לכל מקום, שדרכה בו כף רגלו של החיל הצרפתי. הוא השפיע (גם נגד רצונו) על הקמת סדרים חדשים בכמה ארצות ועל התפתחות הרעיון הלאומי, כי סכנת הכליה עוררה את החוש הלאומי הבריא של העמים והביאה אותם לידי התקוממות ולידי הכרה עצמית, אם כי במקרים רבים גם לשוביניות – להערכה ואהבה עצמית יתרה, המביאה גם לדכוי עמים אחרים, ולאי־התחשבות עם טובת כלל־האנושות, הדורשת אמנם הרמוניה בין־לאומית, אבל לא את טשטושה של הרב־גוניות, שהיא לרוב יצירת הטבע שבכל תופעותיה, אם כי עוד לא הספקנו להכיר, להעריך ולנצל כהוגן תפקיד וערך רב־גוניות זו.

התפשטות ההשפעה והישבנות האירופית בארצות־חוץ. עניות ההיסטוריה מחוץ לאירופה.

בימים הקדמונים נתנו אסיה ואפריקה את הדחיפה לאירופה להתקדמות תרבותית, אולם במשך הזמן באו העמים, בני המסורת העתיקה והעשירה, כמו הסינים, ההודים, הפרסים, הערבים ועוד לידי מצב של קפאון, הם נזונו רק מעברם ועוד נסוגו אחור.

התפקיד הזה של הרחבת התרבות האנושית עבר מהם לעמי אירופה, שנצלו ועשקו אמנם את תלמידיהם האסיים, האפריקאיים ועוד, אבל השפיעו עליהם גם לטובה; כמו כן התחילו התרבויות השונות – האירופית, השמית, ההודית, הסינית ועוד מתקרבות זו לזו, במת ההיסטוריה התחילה להתרחב מאירופה על שאר חלקי התבל והתחילה להתגשם לאט־לאט אחדות כל החוגים התרבותיים ואחדות המין האנושי.

גלוי אוסטרליה והתקדמות הישבנות האירופּית.

את אוסטרליה, את חלק התבל החמישי, גלה בשנת 1770 התיר האנגלי האמיץ קוּק. באוסטרליה חי אז גזע ירוד של אוסטרלים־כושים, שנטה לכליון.

התושבים האירופים הראשונים באו לאוסטרליה בשנת 1788. כמעט כולם יוצאי בריטניה, שהשתמשה בה זמן רב למושבות פושעים, שנהפכו אחרי־כן לערים פורחות. התושבים רבו והתעשרו, ביחוד בשל מכרות הזהב, הכסף, הפחם, הברזל והנחושת ובשל האכספורט של חטה, צמר ותוצרת חלב ובשר.

ראינו שבמחצית השניה של המאה השמונה־עשרה גברה השפעת אנגליה בהודו וממשלתה פשטה מיום ליום. אז באו בלונדון לידי הכרה, כי תפקיד בריטניה בהודו יוצאת ממסגרת פעולותיה של חברה מסחרית, שכל מטרתה היא הנצול המסחרי וההשגחה הצבאית והאזרחית העליונה נמסרה ליד ועדה מדינית.

השלטון הבריטי כבש בארץ נקודה אחרי נקודה, כל האויבים נכנעו והמוֹגוּל הגדול, בא תחת יד בריטניה. גם צילון נכבשה מידי ההולנדים ובהתחלת המאה התשע־עשרה משלה בריטניה כבר על כל הודו.

קדמת אסיה באה גם היא לאט־לאט תחת השפעת אירופה. רוסיה בקשה לרשת את מקומה של ביזנט. בשנת 1774 כבשה מתורכיה את חצי האי קרים ובשנת 1812 השיגה ממנה את בֶּסֶרבִּיָה; אוסטריה לקחה מתורכיה את בּוּקוֹבינה וגם העמים המשועבדים התכוננו להסיר מעליהם את עול תורכיה, שנחלשה מאד בזמן האחרון בשל סכסוכים פנימיים וביחוד בשל התערבות היניצ’רים בפוליטיקה, שבכוחם הצבאי נשאו והורידו שולטנים.

המזרח הרחוק.

בסין באה אחרי שושלת מינג שושלת־מנדז’וּ, שמשלה בסין משנת 1644 עד שנת 1912. בשנת 1780 כבשה סין גם את טיבט.

אולם גם סין וגם יפן שתיהן הוסיפו לרוב להשאר גם להבא סגורות כלפי השפעה חצונית, ביחוד השפעה אירופית; גם המיסיונרים הנוצרים לא הצליחו במיוחד, כי פקידי הממשלה שמרו על הרכוש הרוחני המקובל בקפדנות מיוחדת.

אפריקה לא משכה עוד בראשית המאה הי"ט את הכובשים האירופים, מלבד מצרים וקַפלַנד. ארצות אפריקה הצפונית – בֶּרבֶּריה – שמשו אז קן לשודדים, בעוד שהעמים האירופיים ואנגליה בראשה, ערכו ציד על הכושים האומללים באפריקה התיכונית, שָמום לעבדים ושָלחום לאמריקה לעבודת נטיעות.

הריאקציה אחרי הקונגרס הוינאי, ברית הקודש.

בקונגרס הוינאי (1815–1814), שהשתדל לסדר את עניני אירופה לפי המצב שמלפני המהפכה הצרפתית, קבלה אנגליה באירופה את האי הלגולנד, את מלטה, את החסות על האיים היוניים ובחזרה את הנובר, כמו כן קבלה את קַפלַנד באפריקה ואת צילון באסיה; פרוסיה קבלה חלק מהנסיכות הורשאית, את חלקה הגדול של סכסן ושטח גדול על יד נהר רינוס, וככה קבלה את ההשפעה על כל גרמניה הצפונית; רוסיה קבלה את פינלנד, את בסרביה, את חלקה הגדול של הנסיכות הורשאית הגדולה עם התואר “מלכות פולניה”; ואוסטריה קבלה את גליציה המזרחית, את זלצבורג, טירול, דלמציה, לומברדיה וונציה.

אחרי קונגרס וינה כרתו ביניהן (1815) אוסטריה, רוסיה ופרוסיה את “ברית הקודש”, שאליה נספחו אחרי־כן רוב מדינות אירופה. מטרתה הרשמית של “ברית הקודש” היתה למשול “פי דברי כתבי הקודש” ברוח האהבה הנוצרית ולהתיחס אל נתיניהם כאבות לבנים. ואולם למעשה היתה זאת ברית לבֵעוּר אחרי כל שרידי העבר הקרוב, להחזרת האבסולוטיזם ולדכוי כל תנועה חפשית בפנים המדינות.

מנהיג הברית האמתי היה מֶטֶרניך, המיניסטר האוסטרי, שראה בה אמצעי לשִתוק השאיפות של הלאומים השונים בפנים המונרכיה ההבסבורגית, באיטליה ובגרמניה.

גם באנגליה השתררה עד רבע המאה הי"ט אוליגרכיה אריסטוקרטית מבעלי האחוזות והמלך, שפקודותיו היו תלויות בהסכמת המורשים, נתן שַלמונים והכסף ענה את הכל. דלת העם סבלה מחסור ורעב, ביחוד בשל “מכס התבואה” הבאה מחוץ־לארץ ובשל החוקים הדרַקוניים, - החוק הפלילי, למשל, הטיל משפט מות על גנבת דבר שוה שני שילינגים ומעלה.

נגד לחץ הריאקציה נלחמו הליבֶּרַלים (פרוש המלה הספרדית – שואף חופש, חפשני). הם והקצונים שבהם הדמוקרטים עוררו התקוממויות עממיות, שלבסוף הביאו תוצאות חשובות.

קודם התקוממו בספרד, ששם הוציא פרדינַנד השביעי בעזרת האינקויזיציה והישועים, משפט מות גם על אותם אוהבי החופש, שבימי הכבוש הצרפתי השליכו למענו את נפשם מנגד.

תחת לחץ התקוממות הצבא נכנע פרדיננד ונשבע עוד פעם שבועת אמון לקונסטיטוציה (1820) ובעקבות ספרד הלכו גם פורטוגל, נפולי, סרדיניה ועוד.

ברית הקודש מהרה לכבות את דלקת הרבולוציה בנחלות השכנים ושוב השתררו מורדי האור, ככה, למשל, יצא בנפולי אסור למוד הקריאה לאנשים בלי רכוש.

אולם לא יכלו לדכוא את ההתקומממות באמריקה הרומנית, - באמריקה המרכזית והדרומית, שהכריזו על חרותן ויצרו להן רפובליקות, ביחוד בשל הכרזת מוֹנרוֹ, נשיא ארצות הברית, כי כל התערבותה של אירופה על אדמת אמריקה תחָשב לפעולת־איבה לגבי ארצות הברית (1823). גם אנגליה הכירה בחרותן של הרפובליקות החדשות וכוחה וכבודה של “ברית הקודש” ירדו. לספרד נותרו באמריקה רק קובה ופורטוריקו.

מלחמת השחרור ביון (1829–1821).

גם היונים התקוממו בהנהגת אִפּסִילַנטִי נגד נוגשיהם התורכים ובעזרת עמי אירופה, ביחוד רוסיה, אנגליה וצרפת השיגו בשנת 1829 את חרותם. מבין המתנדבים לשחרורה של יון נודע ביחוד המשורר האנגלי בַּירוֹן.

התקוממות יולי (1830) בצרפת הרחיקה אמנם את המלך קרל העשירי העריץ מכסא המלוכה ובמקומו הכריזה למלך את לואי פיליפ (1848–1830), ממשפחת הבורבונים הצעירה, אבל לא הרויחה הרבה, כי לא חדל הלחץ, רק החליף צורה.

אולם התקוממות יולי עשתה רושם בכל אירופה, - פרצו מרידות בבלגיה, פולניה, איטליה, גרמניה ועוד. רוסיה, אוסטריה ופרוסיה חִדשו את “ברית הקודש”, הצאר ניקוֹלַי הראשון דכא את המרד בפולניה באכזריות רבה, בטל את הקונסטיטוציה של “מלכות פולניה” וספח את הארץ בתור פרובינציה אל רוסיה; כמו כן דוכאו המרידות באיטליה ובגרמניה.

רק בלגיה הצליחה להשיג את חרותה (1830) והחוקה הבלגית משנת 1831 משמשת מופת למדינות הדמוקרטיות בעולם, לפי חוקה זו הבחירות אל הבית העליון והתחתון הן יחסיות (פּרוֹפּוֹרציוֹנִיוֹת), - כל מפלגה שולחת מספר צירים המתאים למספר הדעות שקבלה בכל הארץ. הבחירה היא לא רק זכות, אלא גם חובה צבורית, – ההסתלקות מן הבחירות אסורה ונענשת מטעם החוק.

אגודות סתרים.

כיון שאסור היה לחוות דעה חפשית, בקשו להן הרוחות הנרגזות מקלט באגודות סתרים, ששאפו אל מטרה לאומית־פוליטית באמצעים בלתי חוקיים, כגון התנקשויות, התקשרויות וכדומה.

מולדת אגודות הסתרים היתה איטליה, אך עד מהרה נפוצו בכל אירופה, ביחוד במקומות המרכזיים של המהגרים הפוליטיים, כגון שויץ, פריס, לונדון.

בין המהגרים הפוליטיים הצטינו המהגרים האיטלקים וביחוד מנהיגם מַצִיני, שיסד את האגודה “איטליה החדשה” עם המטרה, לאחד את איטליה לרפובליקה אחת, ולפי הדוגמא הזאת נוסדו עד מהרה האגודות “גרמניה החדשה”, “אירלנד החדשה” ועוד.

במקום לחזור מן האבסולוטיזם והריאקציה, כמו שעשתה זאת אנגליה בעוד מועד, המשיכו אוסטריה, רוסיה ופרוסיה את שיטת הכפיה והרדיפה, אם כי לשוא, כי האבסוֹלוּטיזם, שאִפשר אמנם את המעבר מן המדינה החלשה של ימי הבינים אל המדינה התקיפה המודרנית, כבר עבר זמנו ופג טעמו.

הליברליות

היתה כעין המשך של ההומניזם והרציונליזם, כשם שהריאקציה היתה כעין המשך של הקלריקליות (שלטון הקלַרוּס) והאבסולוטיזם (שלטון המונרך, המלך). התנועה הליברלית גברה ביחוד בשנות השלשים של המאה הי"ט באנגליה, בארצות הברית ובצרפת.

עיקרי הליברליות היו: הפרדת רשויות השלטון ברוחו של מונטֶסקיה, חופש האזרחים ושִויונם, חופש המצפון והדת, חופש הכתב והדבור, חופש אישי; לפיה תעודת המדינה היא רק לשמור על הצבור מפני התקפת אויב מבחוץ ומפני משביתי השקט והבטחון הפומבי בפנים. לפי הליברליות הבורגנית צריכה להיות הממשלה בידי הרכושנים, כדי להנצל משלטון העם הפרוע, בעוד שהליברליות הדמוקרטית הסתמכה בעיקר על זכויותיו הטבעיות של האדם.

מרכזה של התנועה הליברלית היתה אנגליה, אולם הליברלים באנגליה לא יסדו את הרעיון הדמוקרטי על חוק הטבע, כי אם על הדרישה המוסרית, שכל חוק צריך לתת את האושר הגדול ביותר למספר הגדול ביותר של האזרחים.

הממשלה הבריטית ידעה על־פי רוב להתנהג בטַקט כלפי הדרישות הליברליות. היא לא שפכה שמן על המדורה והכבושים הליברליים, אם כי לאט, אבל בלי שפיכות־דמים הושגו ונהיו בני־קימא. ככה בוטל בשנת 1829 חוק־הבוֹחן, או טֶסט־אַקט משנת 1673, שלפיו לא יכלו הקתולים לשמש במשרות הממשלה ולשבת בבית המורשים ונתקבל חוק שחרור הקתולים; בשנת 1832 נתקבלו תקונים חשובים בסדרי הבחירות אל בית־המורשים; כמו כן בוטל “חוק מכסי התבואות”, השיגו קביעת חוקת בתי החרושת (קצור יום העבודה, הגנת העובדים) ועוד. ביחוד הצטינו המיניסטרים האנגלים קַנִינְג וי’וֹן רַסֶל בתמיכתם בהתקדמות הליברלית.

אולם התבונה והמתינות האנגלית לא ידעו למצוא פתרון מתאים גם לשאלה האירית, - רוב הקרקעות באירלנדיה נשארו גם להבא בידי האנגלים והתקוממות האירים (1829) בהנהגת אוֹקוֹנֶל בכדי להחלץ¹⁴ משפל מדרגתם ולהשיג “הוֹם רוֹל” (שלטון בית עם בית־מורשים מיוחד) דוכאה באכזריות רבה ומאז התחילה הגירה המונית מאירלנדיה, ביחוד לארצות הברית.

הפוליטיקה החיצונית של בריטניה תמכה בשחרורן של בלגיה ויון, בממשלות הליברליות של ספרד ופורטוגל; בשנת 1833 הופיע החוק האנגלי על שחרור העבדים, - העבדים הכוּשים במושבות אנגליה שולחו לחפשי ובעלי המטעים קבלו פצויים מטעם הממשלה; לורד פַּלמֶרסטוֹן, ראש המיניסטרים האנגלי, יצר בשנת 1834 את “הברית המרובעת” בין אנגליה, צרפת, ספרד ופורטוגל, בתור תשובה על הברית הקודש שבין רוסיה, אוסטריה ופרוסיה ומאז התחילה ההתחרות בין אנגליה ורוסיה בשאלת תורכיה, שנמשכה גם בימי המלכה ויקטוריה (1901–1837).

המהפכה בשויץ (1847).

הקנטונים הקתוליים הקונסרבטיביים בשויץ נמצאו בתגרה תמידית עם הקנטונים הפרוטסטנטיים הליברליים, ביחוד בשל השפעת הישועים, עד שבשנת 1847 פרצה מלחמת אזרחים, שבה נצחו הקנטונים הדמוקרטיים, שקבלו תמיכה מאנגליה, בעוד שהברית הקודש לא יכלה לבוא לעזרת הקנטונים הקתוליים בשל המהומות הכלליות שפרצו אז באירופה.

הקונסטיטוציה השויצית הולכת על־פי רוב בעקבות הקונסטיטוציה של ארצות הברית. בענינים חשובים נערך משאל עם – רֶפֶרנדוּם.

מרד פברואר של שנת 1848 בצרפת

שם קץ למלוכת לוּאי פיליפ, שנמלט לאנגליה. הוכרזה רפובליקה, הממשלה הזמנית הכירה ב"זכות לעבודה, של כל אזרח וב"בתי־המלאכה של הלאום" העסיקה עשרות אלפי פועלים, מה שגרם להתרוקנות קופת הממשלה ולהתנגדות האכרים, מפני שבעיקר עליהם הוטל למלא את החסרון וגם פחדו, שמא יבטלו אנשי המעמד הרביעי את זכות הבעלים על הקרקע.

בבחירות החדשות אל האספה המכוננת בחרו לכן האכרים וערי השדה ביסודות יותר מתונים, שסגרו את “בתי־המלאכה של הלאום”, - אז פרץ מרד סוציאלי (יוני 1848), שדוכא באכזריות רבה ולנשיא הרפובליקה נבחר, בבחירות כלליות. לוּאי נפוליאון, בנו של לואי, מלך הולנד, אחי נפוליאון הראשון.

לואי נפוליאון חקה בכל את דודו הגדול, - הוא סדר בערמה, שבמשאל עם יבחרו בו לנשיא הרפובליקה לעשר שנים ושבשנת 1852 יקבל את התואר “בחסד עליון וברצון העם קיסר הצרפתים נפוליאון השלישי”.

התפשטות מרד פברואר.

למרד פברואר משנת 1848 היתה השפעה עצומה על רוב ארצות אירופה. כבר בחודש הבא, במרס פרצו התקוממויות גם בוינה ועוד בכמה מקומות באוסטריה, בברלין ובגרמניה, באיטליה בהנהגת מַציני וגַריבַּלדי. בהונגריה בהנהגת קוֹשוּט ועוד, אבל לבסוף התגברה אוסטריה על המתקוממים, ביחוד בעזרת רוסיה, שפחדה פן יתפשט המרד גם על פולניה ובאה שוב תקופה של ריאקציה, אולם סבלת האכר נתבטלה ובכמה מדינות, כמו בפרוסיה נתנה קונסטיטוציה מטעם המלך עצמו, אם כי לרוב הובטח מעמד חזק בממשלה לשדרות הגבוהות.

מתן זכויות ליהודים, בעקב הקונגרס הוינאי (1815–1814) נגזלו מהיהודים זכויותיהם, שהשיגון בימי המהפכה הצרפתית ובימי נפוליאון, ורק אחרי מלחמת אֶמַנציפַּציה (שחרור) קשה השיגו את שווי־זכויותיהם האזרחיות.

במלחמה זו תמכו אמנם ביהודים הליברלים, אבל דרשו שהיהודים יזניחו את לאומיותם, תרבותם ומנהגיהם המיוחדים – שיתבוללו בתוך העמים שמסביבם, כי לפיהם אי־אפשר להיות אזרח נאמן לשתי מולדות.

רבים מהיהודים קבלו את ההשקפה הזאת והכריזו, כי היהודים חדלו כבר מזמן להתקים בתור עם והם מתקימים רק בתור בני אותה הדת וכי תעודה היסטורית־דתית היא בשביל היהודים, להרביץ מוסר ודעת אלהים עלי אדמות. רוב היהודים המתבוללים נמצאו במערב אירופה, בעוד שיהודי מזרח אירופה נשארו בלאומיותם.

בבריטניה חדל למעשה הלחץ הכלכלי והפוליטי כלפי היהוים עוד בימי קרוֹמוֶל ובשנת 1866 נתקבלה האמנציפציה הגמורה של היהודים, לא רק להלכה אלא גם למעשה ומאז רבו יהודים נושאי משרות עליונות בממשלה הבריטית.

באוסטריה־הונגריה קבלו היהודים זכויות אזרחיות בשנת 1867, בגרמניה בשנת 1869, בשויץ 1874, ברוסיה הביאה רק המהפכה של שנת 1917 שווי־זכויות ליהודים וברומניה בוטלו למעשה ההגבלות נגד היהודים בשנת 1919 בתוקף חוזה וֶרסַיל.

הרומנטיקה באירופה.

תקופת נפוליאון הראשון והשלום שלאחרי הקונגרס הוינאי היתה זמן של פריחת הספרות הרומנטית, שצמאה לסוד ולאגדה, חלקה כבוד רב לימי הבינים וביחוד לפרשים הנערצים באגדות העם. אהבת הפרש לבחירת לבו נחשבה לסמל האהבה האמתית וגבורת הפרש לגבורה מופתית.

הספרות הרומנטית סגלה לעצמה גם את השאיפות הלאומיות והיתה להם גם השפעה רבה בכוון זה, אולם אחרי שנות השלשים של המאה הי"ט החלה יורדת. הספרות קבלה יותר ויותר כוון סוציאלי־פוליטי ובאה בקשר עם החיים היום־יומיים. ספרות זו נקראה ספרות ריאליסטית.

בספרות הרומנטית נודעו באנגליה ביחוד וַלטֶר סקוֹט (1771–1832), יוצר “הרומן ההיסטורי”; דִיקֶנס (1812–1870) ההומוריסט המצוין ו־בַּירוֹן (1788–1824) המשורר הלירי הגדול, ביחוד משוררו של “צער העולם” ושהיה מלא הערצה גם לעם העברי. הוא השתתף גם במלחמת השחרור ביון ומת שם.

בצרפת נודעו ביחוד שַטוֹבּרִיַן (1768–1848), לוחם “הנצרות המחודשת” ו־וקיטור הוגוֹ (1802–1885), אחד הסופרים הגדולים שבמאה הי"ט ושכוחו גדול בליריקה, בדרמה וברומן גם יחד.

בגרמניה נודעו ביחוד היהודים (המירו את דתם) הַינְרִיך הַינֶה (1799–1856) ו־לודביג בֶּרנֶה (1786–1837), דבריה המובהקים של “גרמניה הצעירה”, שדרשו שנוי ערכים בחברה ובמדינה. הינה היה גדול ביחוד בליריקה ובסַטירה.

בפולניה נודעו ביחוד מיצקֶביץ (1798–1855) “מלך המשוררים הפולנים”, סלוֹבַצקי, קרַשינסקי; ברוסיה פּוּשקין (1799–1837), גאון השירה הרוסית ו־גוֹגוֹל.

הספרות הרומנטית נתפשטה גם ביתר ארצות אירופה, כמו סקנדינביה, הונגריה, יון ועוד ונעשתה לגורם חשוב בתחתית העם ומלחמת השחרור.

השאיפות הליברליות בארצות מחוץ־לאירופה

השפיעו בהרבה על שחרורן של אמריקה המרכזית והדרומית משלטון הספרדים והפורטוגלים.

במצרים שאף מֶחמֶד עַלי “הפחה הגדול” (1805–1848) לחדש את התרבות הערבית־מצרית על ידי התרבות האירופית בכלל והצרפתית בפרט. הוא הנהיג סבלנות דתית, משפט חִלוני במקום המשפט הדתי ועוד, כמו כן הכניס למצרים את הכּותנה מהודו (1833) שהיתה למקור פרנסה חשוב מאד לתושבי ארץ זו.

באמצע המאה השמונה־עשרה התבדלה בערב התיכונית מקרב האישלם כת נזירים – הוַהַאבִּים (על שם מיסדם וַהַאבְּ), שהתנגדו לטכסים החצוניים של הדת, להדר המסגדים, לפולחן אנשים קדושים וקברותיהם והטיפו לפשטות, לצמצום ולשתוף הרכוש, במהירות נפלאה התפשטו הוהאבים בחצי האי ערב, יד השולטן קצרה מהושיע לשלומי אמונתו ואז הדף אותם מחמד עלי לפנים חצי האי ערב (1811–1819).

מחמד עלי רצה להחזיר לישנה את עטרת מצרים מתקופות הזוהר בימי קדם, כבש את נוּבּיה, את סודן, את חצי האי ערב והכריח את השולטן למסור לו גם את סוריה (1833), אולם בשנת 1848 נחל מפלה מידי אנגליה ורוסיה, שהגינו על שלמות תורכיה לטובתן הן והוכרח להסתפק עם פַחוַת מצרים בירושה חלף תשלום מס קבוע לממשלת תורכיה וכן היה הוא לאבי הבית המושל במצרים. הוא בעצמו משל עוד בתור וַאלי (נציב) ויורשיו (משנת 1866) בתור חִדִיוִים (בפרסית דוכס – משנה למלך).

המצב הפוליטי של תורכיה בימי מַחמוּד השני (1808–1839) היה רע מאד. השולטן הזה שאף גם הוא לתקונים ועלה אמנם בידו להֵחָלץ מהיַניצֵ’רים על ידי הרג רב, אבל באמת לא יכל להשען רק על אסיה הקטנה; ארם־נהרים, סוריה וארץ־ישראל עמדו בקשר רופף עם הממשלה המרכזית; חצי־האי ערב ומצרים היו שיכים לתורכיה רק להלכה; מרוקו, אלג’יר, טוניס וטריפוליס כמעט לא הרגישו, שהן שיכות אליה.

ביחוד אנגליה ואוסטריה עמדו על המשמר, שלא תתפורר המדינה העותומנית, כי היו מעונינות לפי שעה בקיומה, מפני שפחדו מתגבורת שלטון הצאר.

בימי מחמוד השני התחילו הצרפתים בכבוש אלג’יר ומפני מרד פנימי ממושך עלה להם הדבר רק אחרי מלחמה קשה וארוכה (1830–1847).

ארצות הברית באמריקה הצפונית התפתחו מהר בשל ההגירה ההמונית ביחוד למדינות התעשיתיות שבצפון. המהגרים נטמעו מהר בתוך התושבים ונוצר טפוס חדש של “יֶנקִי” אמריקאי.

גם בשטח נתרחבו מאד ארצות הברית, אבל לא בחרב, אלא בממון ובחוזים נרכשו המון ארצות חדשות, וגם אמריקה הרומנית באה תחת השפעתן הפוליטית.

הסיעות הפוליטיות העיקריות היו: הרפובליקנים, ששאפו לחזוק הממשלה המרכזית בוַשינגטון והדמוקרטים, שרצו להרחיב את חוג שלטונן של ממשלות־השדה על חשבון הממשלה המרכזית. עם התגברות ההגירה התגברה גם הסיעה הרפובליקנית.

השלטון הבריטי במזרח התיכון והרחוק גדל בהרבה בתקופה זו, אם כי באפגניסטן הצטרכו האנגלים להסוג אחור לרגלי התקוממות התושבים ובמלחמה האנגלו־סינית (1842) נאלצה סין לשלם פצויים לאנגליה, לפתוח חמשה נמלים לסחר אירופה, ולמסור את האי הוֹן־קוֹנג לבריטניה. על ידי זה נמשכה סין לתוך אזור פעולתן של מעצמות אירופה.

המהפכה המיכנית והתעשיתית והשאלה הסוציאלית

תגליות בטכניקה, המכונה.

במחצית השניה של המאה הי"ח ובמחציתה הראשונה של המאה הי"ט התחוללה מהפכה בטכניקה, שהביאה תמורות ענקיות בהתפתחות הכלכלה, החברה, התרבות והמדינה.

הסקוטי גֵ’מס וַאט (1736–1819) המציא בשנת 1769 את מכונת הקיטור, שעשתה מהפכה בתעשיה. בשנת 1807 המציא האמריקאי רוֹבֶּרט פוּלטוֹן (1765–1815) את אנית הקיטור. בשנת 1812 הכין האנגלי ג’ורג' סטֶפֶנסוֹן (1781–1848) את הקַטָר, הלוקומוטיב הראשון והניח בזה את היסוד לבנין הרכבת ומסילת הברזל.

בזמן יותר מאוחר באו התגליות בשדה החשמל, – הטלגרף, הטלפון, אור־החשמל וכוח־החשמל, כמו כן האוטומוביל, האוירון, הראינוע, קולנוע ועוד, כפי שנראה הלאה.

אולם כל התגליות הללו עם התועלת המרובה לאין ערוך בשביל האנושות כולה גרמו גם להגברת סבל הפועלים, ביחוד על ידי זה שהפרידו בין העובד ואמצעי העבודה.

בעוד שלפנים היו לבעל המלאכה כלי מלאכתו אתו, עברו עכשו אמצעי העבודה – המכונות ובית־החרושת – לרכושנים והפועל נשאר לו בידיו הריקות, הואיל ולא היה יכול להתחרות עם המכונות ועם בתי החרושת ולא היו לו האמצעים הכספיים לרכוש לעצמו את אמצעי העבודה היקרים האלה; הכנסת עבודה זולה של נשים וילדים לבתי החרושת, הורידה בהרבה את שכר העבודה ונוסף לזה היה עליו לעבוד לרוב בתנאים קשים וגרועים יותר.

קם מעמד חדש, מעמד הרכוש או הקפיטל, שמצא את האידיאולוגיה (מהלך־מחשבה) שלו באסכולה הליברלית, האוסרת כל התערבות המדינה בעניני הפרט ודורשת משק אישי (אינדיבידואלי) בלתי מוגבל מטעם המדינה או החברה, כפי שראינו כבר למעלה.

לעומת זאת הורתה האסכולה הסוציאליסטית, שעל המדינה להיות בעלת אמצעי־העבודה והתוצרת ועליה לחלק את העבודות ואת פירותיהן בין כל אזרחיה ואז לא יהיו מנצלים ומנוצלים, רכושנים ופועלים, רק המדינה או החברה תהיה רכושנית וכל האזרחים יהיו שוים לא רק בפני החוק, אלא גם במובן הכלכלי.

הרעיון הסוציאליסטי הוא ישן נושן עוד מימי חזיונות הנביאים העברים ושאר אנשי חזון, אולם למבשרי הסוציאליזם המודרני במחצית הראשונה של המאה הי"ט נחשבים הצרפתים סֶן־סימוֹן, פוּרִיֶה ו־פּרוּדוֹן וביחוד האנגלי רוֹבֶּרט אוֹיֶן (1771–1858), שלפיו השאלה הסוציאלית היא קודם כל שאלה מוסרית וזקוקה לחנוך יסודי ולמהפכה מוסרית.

אווֶן שם לו למטרה להיטיב את מצב הפועלים ואת היחס שבין נותן ובין מקבל העבודה ונסה זאת בראשונה בבית־החרושת שלו במנצ’סטר ובניו־לֶנרק ושמש מופת לאחרים. אותו רואים בכלל כמיסד הסוציאליזם המודרני וכמיסד החברות להספקה שתופית (קואופרטיבים) והאגודות המקצועיות (טְרֵיד־יוּניוֹנים).

תור הלאומיות והאימפריאליזם

תגבורת צרפת בזמן הקיסרות השניה. נפוליאון השלישי רצה לחדש את זוהר הקיסרות הראשונה של דודו נפוליאון הראשון ושאיפתו זו הכניסתו במלחמות רבות עם מדינות אירופה ומחוצה לה. על ידי נצחונותיו הראשונים ותקוניו השונים הצליח אמנם להרים לזמן מה את קרן צרפת למדרגה גבוהה, אך תכניותיו הנועזות גרמו לבסוף לכשלונו ולמפלתו, כפי שנראה להלן.

בפנים המדינה התנהג נפוליאון כעריץ. דכא את החופש, העתונות, ועוד, אם כי השתדל לתת למעשיו צביון של רצון העם, אולם פאר מאד את פריס, עשה אותה לבירת העולם, בנה הרבה מסלות־ברזל, הפריח את המסחר והתעשיה, השתדל להעסיק את הפועלים וכדומה; כלפי חוץ נהל פוליטיקה אימפריאליסטית – השתדל להרחיב את גבולות צרפת, לפרוש את חסותה על מדינות אחרות, לרכוש לה מושבות מעבר לים, להחליש את אוסטריה על ידי תמיכתו בשאיפות השחרור של האיטלקים והגרמנים, להחליש את השפעת אנגליה בהודו על ידי חפירת תעלת סוּאֶץ ועוד.

מלחמת קרים (1853–1856). רוסיה שאפה להרחיב שוב את גבולותיה על חשבון תורכיה וגם לחלקה כדוגמת פולניה ובתור אמתלא השתמשה ברדיפת הנוצרים בתורכיה. אז התערבה צרפת במלחמה (מלחמת קרים), נצחה את רוסיה, שהיתה מוכרחה, בשלום פריס (1856), לוָתר על וַלַכיה וּמולדביה, שנכבשו על ידה ושקבלו בעזרת צרפת, אנגליה ואוסטריה שלטון בית חפשי תחת אדנותה של תורכיה ונצטרפו בשנת 1862, בעזרת נפוליאון, לנסיכות רומניה.

אחוד ארצות איטליה (1861).

ראינו את השאיפה לאחוד איטליה, ולהגשמת שאיפה זו עזר הרבה נפוליאון השלישי, ביחוד בשל השתדלותו להחליש את אוסטריה וגם בשל תקותו, לקחת אחרי כן את איטליה תחת חסותו.

בראש המתקוממים האיטלקים נגד אוסטריה ונגד הבורבונים בסיציליה עמדו כָּבוּר, ראש ממשלת סרדיניה ומדינאי מנוסה ו־גַריבַּלדי, הגבור הלאומי המפורסם ובעזרת צרפת הצליחו לאחד בשנת 1861 את נסיכויות איטליה, חוץ מוֶנציה ומדינת האפיפיור, תחת שלטונו של ויקטור עמנואל, מלך סרדיניה, שהיה המלך הראשון לאיטליה (1861–1878).

בשנת 1866 הוכרחה אוסטריה לותר גם על ונציה לטובת איטליה ובשנת 1871 נלכדה גם רומי, הושם קץ לשלטונו החלוני של האפיפיור ורומי הוכרזה לבירת איטליה.

אחוד גרמניה, ביסמַרק. וילהלם הראשון, מלך פרוסיה (1861–1888) מנה את אוֹטוֹ בּיסמַרק, את המדינאי הגדול, לראש הממשלה הפרוסית.

בהשפעת נצחון הלאום האיטלקי עוד גברו השאיפות הלאומיות בגרמניה וביסמרק שם לו למטרה לאחד את גרמניה אפילו “בדם ובברזל” ועוד יותר, כי אוסטריה היתה עסוקה אז באיטליה ונפוליאון השלישי התיחס ברצון לשאיפות פרוסיה, מפני שקִוה שההתחרות בין פרוסיה ואוסטריה תחליש את שתיהן לתועלתו הוא.

בשנת 1866 פרצה מלחמת הבכורה בין אוסטריה ופרוסיה, שבה נחלה אוסטריה מפלה נוראה על יד סַדוֹבָה (קניגרֶץ) בבוהמיה (1866) ורק בקושי עלה בידי ביסמרק למנוע את מלכו ואת המצביאים מלהכנס לוינה, שלא להשפיל את אוסטריה יותר מדי, כי כבר אז רקם מחשבות לכרות ברית ידידות אתה בעתיד.

בשלום פּרַג (1866) נאלצה אוסטריה לצאת את “חבר גרמניה”, להסכים לסדורה העתיד של גרמניה בראשותה של פרוסיה, לוַתר על שלזויג־הולשטין לטובת פרוסיה ולוַתר על ונציה לטובת איטליה, בעלת־ברית פרוסיה, אף־על־פי שנצחה בחזית הדרומית נגד האיטלקים.

שלום זה קרב זו אל זו את שלש המעצמות של אירופה המרכזית, בשנת 1879 כרתו ברית ביניהן אוסטריה וגרמניה ובשנת 1883 נלותה אליהן גם איטליה. ככה נוצרה הברית המשולשת בין אוסטריה, גרמניה ואיטליה, שהתקימה עד שנת 1915 ושהשפיעה הרבה על הענינים הפוליטיים הכלליים.

גם אוסטריה שאפה למשטר צנטרליסטי, דוגמת איטליה, אבל הלאומים המרובים שבה דרשו משטר פֶדֶרַליסטי (ברית ארצות) ויצא משטר דואליסטי – המונרכיה אוסטריה־הונגריה. לכל אחד משני חצאי המונרכיה היתה ממשלה, מינסטריון ובית מורשים מיוחד, רק המינסטריון לעניני חוץ, למלחמה ולכספים היה משותף לשניהם. היסודות הסלויים נתחלקו בין שני חצאי המונרכיה.

מלחמת צרפת וגרמניה (1870–1871), שפרצה בשל עניני ספרד, הביאה את האחוד האמתי לגרמניה. מחנה הצרפתים הוקף על יד סֶדַן על ידי הגרמנים מכל הצדדים, שמונים אלף איש נלקחו בשבי וביניהם גם הקיסר נפוליאון.

לשֵמע הדברים האלה הוכרזה בפריס רפובליקה, נוצרה ממשלה זמנית להגנה לאומית עם ליאוֹן גַמבֶּטָה בראש, אולם הגרמנים כבשו את מבצר מֶץ עם 150,000 איש. גם פריס נכנעה בעקב הרעב הנורא ובשלום פרנקפורט (1872) נקרעו מצרפת אֶלזַס עם שטרַסבּוּרג, חצי לורֵין (לותרינגיה) עם מֶץ וצרפת שלמה עוד לגרמניה חמשה מילירדים פרנק זהב עונש מלחמה.

עשרים ושש מדינות גרמניות נתאחדו לקיסרות גרמנית אחת ווילהלם הראשון מלך פרוסיה היה לקיסר גרמני עם זכות ירושה. המשטר של הקיסרות היה פֶדֶרַלי, – לכל ארץ נשארו החוקה והדינסטיה שלה, אך על כל החוקות הארציות התנוססה הקונסטיטוציה הקיסרית ועל כל הדינסטיות הדינסטיה של הוֹהֶנצוֹלֶרן. בית־המורשים נצטרף מבית עליון ותחתון. אל הבית התחתון נבחרו המורשים על יסוד בחירות כלליות. אל הבית העליון נשלחו צירים מעשרים ושש המדינות הפדרליות על פי מספר אוכלוסיהן. הצירים היו קשורים בהוראות שקבלו מממשלתם.

ביסמַרק (1815–1899) היה לקַנצלַר הראשון (1867–1890) של הקיסרות הגרמנית. הוא אחז בשיטה של מיליטַריזם (צבאיות) ועד המלחמה הגדולה הטילה גרמניה המיליטריסטית, שתפסה את מקומה של צרפת, את פחדה על כל אירופה.

אנגליה בימי גלַדסטוֹן וד’ישראלי, ראשי המיניסטריון במחצית השניה של המאה הי"ט, נהנה לרוב משלום פנימי וחצוני והתקדמה מאד במובן הכלכלי והתרבותי. גלדסטון פעל במשך שנים רבות לטובת העם והתאמץ להשכין שלום גם בין אנגליה ואירלנד.

בנימין ד’ישראלי (לוֹרד בּיקוֹנספִלד, 1804–1881), “האדם החכם באנגליה” היה על־פי מוצאו יהודי, – אביו, הסופר היהודי יצחק ד’ישראלי, המיר את דתו ודת ילדיו. בכל זאת נשאר לב בנימין ד’ישראלי ער לעניני עמו כל ימי חייו.

ד’ישראלי הוא אבי האימפריאליזם האנגלי של היום. הוא השתדל להרחיב את פעולות אנגליה בחוץ, לרכוש נקודות ישוביות חדשות ולקשרן אל המטרופולין האנגלית בקשר אמיץ. אם כי הוא היה ראש הקונסרבַטיבים (שַמרַנים), נלחם הוא גם על הטבת מצב הפועלים ועל הרחבת זכויות העם.

מלחמת האזרחים באמריקה (1861–1865).

הנגודים בין הצפון והדרום בארצות הברית באמריקה הלכו ונתחדדו. הצפון הרפובליקני והתעשיתי, שמספר התושבים שלו עלה כבר על עשרים מיליון נפש בעקב ההגירה ההמונִית, דרש בתוקף חזוק הממשלה המרכזית ובטול עבדות הכושים על כל שטח ארצות־הברית. הדרום הדמוקרטי והמטעי, שמספר התושבים שלו הגיע רק לעשרה מיליונים נפש, ראה ביחוד בעבדות הכושים את יסוד עשרו ורכושו, התנגד לדרישות הצפון ורצה להבדל לגמרי מארצות הברית.

בשנת 1861 הגיעו הדברים לידי מלחמת אזרחים, שארכה כארבע שנים. קודם היתה יד הדרום על העליונה, אבל לבסוף נצחו הצפוניים בהנהגת המצביא גרַנְט, ואז בוטלה עבדות השחורים, שקבלו זכות בחירה ונתחזקה הממשלה המרכזית.

כשלשת רבעי מיליון איש נפלו משני הצדדים במלחמת האזרחים, ובתוכן גם לינקֶן נשיא ארצות הברית, שנרצח בידי דמוקרטי קנאי ושנשאר אחד האישים הנערצים ביותר בהיסטוריה האמריקאית וגבורה האהוב של העם.

נסיון נפוליאון השלישי לכבוש את מכסיקו (1862–1867).

נפוליאון השלישי רצה לנצל את שעת־הכושר של מלחמת־האזרחים בארצות הברית, בכדי לחדש מדינה קולוניאלית צרפתית באמריקה, – התערב בעניני הרפובליקה המכסיקאית, כבשה והושיב על כסאה את הארכידוכס האוסטרי מכסימיליאן בתור קיסר מכסיקו בחסותה של צרפת.

אך כתום מלחמת האזרחים דרשה ממשלת ארצות הברית בתוקף, בהתאם לתורת מוֹנרוֹ (אמריקה לאמריקאים), לפַנות את מכסיקו ונפוליאון נאלץ לפנותה. הקיסר מכסימיליאן, שנִסה עוד את גורלו, נדון למות והומת.

הפוליטיקה הישובית של נפוליאון השלישי הצליחה יותר במזרח, שכאן עלה בידו לכבוש חלק גדול מהודו־סִין, בתואנה להגן על המיסיונרים הנוצרים הנרדפים ומאז שולטים שם הצרפתים, כמו כן עלה בידו להכריח את סין, יחד עם אנגליה, לפתוח עוד 13 נמלים למסחר האירופי.

פתיחת תעלת סוּאֶץ (1869) חִזקה עוד יותר את עמדת צרפת בקדמת אסיה וביחוד במצרים. חפירת תעלה זו (160 קילומטר ארכה, 75–100 מ. רחבה, 9 מ. עמקה), שהיא מפעלו הענקי של לֶסֶפְּס, נמשכה עשר שנים (1859–1869) ונעשתה בעזרת החִדִיוִים וקפיטל צרפתי. מאז עזב המסחר העולמי עם המזרח את הדרך הישנה מסביב לאפריקה ופנה לדרך החדשה והקרובה, – דרך סואץ ומצרים ובתולדות היחסים בין המזרח והמערב החלה תקופה חדשה.

אולם בהתערבותו הדיפלומטית בעניני רוסיה בקשר עם המרד בפולניה (1863) נחל נפוליאון השלישי כשלון, – נתבטלו גם שרידי שלטון־הבית משנת 1831 והחלה רוסיפיקציה שיטתית בפולניה. גם באיטליה נאבדה השפעתו בשל הפוליטיקה הדו־פרצופית שלו וכפי שראינו, נפל בשבי במלחמתו עם גרמניה ומת בעוד זמן קצר באנגליה (1873).

התקוממות הסִיפָּאִים (הצבא ההודי המורד) בהודו (1857) זעזע את יסודות השלטון הבריטי בהודו ואחד מצאצאי המוגוּל הוכרז למלך בדלהי. אולם לבסוף דכאו האנגלים את המרד ואז בקשה אנגליה להשליט שלום בהודו ולהקל את משא העול מעל התושבים. נתבטלה לגמרי חברת הודו־המזרחית, אחרי קיום של 257 שנה, זכויותיה הועברו אל הכתר ובמיניסטריון הבריטי נמנתה מזכירות מדינית מיוחדת בשביל הודו. מאז מושל בהודו נציב אנגלי, בתור בא־כוח הכתר, עם התואר של משנה למלך.

התקדמות הבריטים באוסטרליה, בדרום אפריקה ובקנדה.

בשנת 1867 קבלה קנדה, בתור דומיניון, שלטון עצמי, – רשות מתן־החוקים נמסרה בידי בית־מורשים, מורכב מבית עליון ותחתון, ורשות ההוצאה לפועל נמסרה לידי מיניסטריון אחראי לפני בית־המורשים; הנציב מטעם הכתר האנגלי הוגבל בשלטונו, כמשפט המלך האנגלי באנגליה.

גם לאוסטרַליה ולדרום אפריקה נִתנו זכויות של שלטון עצמי והארצות האלו התקדמו מאד גם מבחינה כלכלית. את המדינות נַטַל, טרַנסוַל ואוֹרַניָה שבדרום אפריקה כבשו האנגלים מהבּוּרים (אכרים הוֹלַנדים). בטרנסול (1867) ואורניה נתגלו מכרות־הזהב הגדולים בתבל.

“השלום המזוין” ו"הפוליטיקה של שווי־המשקל" באירופה.

אחרי מלחמת צרפת וגרמניה באה תקופה ארוכה של שלום בין המעצמות של אירופה. המדינאים וגם ראשי המדינות לא חדלו מלהבטיח, כי אך שלום הם רודפים ונדמה היה, כי השלום הוא באמת גם האידיאל שלהם ולא רק של העמים, וכי עוד מעט וישליטו הם את השלום גם על כל האנושות.

ואולם בו בזמן הזדינו המדינות מתוך מרץ וקדחתנות, הנהיגו עבודת צבא כללית, גויסו מיליונים של חילים מכל הסוגים ונוצלו כל קניני המדע לשם מטרות מלחמתיות, בהתאם לסיסמה הרומית – “אם רצונך בשלום, התכונן למלחמה”, ונוצר באירופה מצב של “שלום מזוין”, עד שבשנת 1914 פרצה “המלחמה הגדולה” והוכיחה כי אמנם תקוות שוא היו תקוות השלום.

את הנצחון למתנגדי השלום הביאו כמה גורמים, כגון: השאלה הלאומית שלא נפתרה עדיין בכמה ארצות, השאיפה האימפריאליסטית לשעבד את יתר חלקי התבל גם במובן הפוליטי, החנוך הלאומי השוֹבֶנִי המופרז, השפעת המצביאים ובעלי בית־החרושת לתעשית נשק וכדומה.

תקופת השלום המזוין בפוליטיקה האירופית בשנות 1871–1914 דגלה בשאיפה ל"שווי־משקל" בכוחות איתני המדינות ובהתאם לזה נכרתו הבריתות בין המעצמות השונות.

בּרית שלשת הקיסרים (1871–1878).

בכדי להבטיח את כבושי פרוסיה, ביקש ביסמרק לבסס שלום קים באירופה והכניס לשם זה בשנת 1871 בברית את הקיסר הגרמני, האוסטרי והרוסי – ברית שלשת הקיסרים.

מלחמת רוּסיה ותורכיה (1877–1878) ושלום ברלין (1878).

בתואנה של רדיפת הנוצרים התקיפו צבאות רוסיה, ביחד עם צבאות רומניה, סֶרביה ומוֹנטֶנֶגרוֹ, את תורכיה והכוה מכה נצחת.

אולם אנגליה ואוסטריה־הונגריה דרשו את סדור שאלת הבלקן על ידי קונגרס אירופי כללי ובקונגרס ברלין בשנת 1878 קבלה רוסיה את המבצר קַרס ואת המרכז התעשיתי בַּטוּם באסיה ואת חלקה הגדול של בֶּסַרַבִּיָה באירופה, ובתור פצוי קבלה רומניה את דוֹבּרוּדְזָ’ה מרוסיה; רומניה, סֶרביה ומונטנגרו זכו לסוברניות גמורה; בולגריה שבה לקוממיותה המדינית, אך נתחיבה לשלם מס לתורכיה; ליון נספחה תֶסַליה וחלק מאֶפּירוּס; לאוסטריה נמסרה ההנהלה של בּוֹסְנִיָה והֶרצֶגוֹבינָה, שנשארו באופן פורמלי כפופות לשולטן; ואנגליה קבלה מתורכיה את ההנהלה של האי קפריסין – נקודת המשען הצבאית החשובה במזרח הים התיכון.

הברית המשולשת. שלום ברלין הכזיב את התקוות המופרזות של רוסיה והיא יצאה את ברית שלשת הקיסרים. אז הניע ביסמרק את איטליה להצטרף לברית במקום רוסיה, כי איטליה עמדה אז ביחסים רעים עם צרפת מפני תמיכתה באפיפיור וכבוש טוניס באפריקה הצפונית, ונוצרה הברית המשולשת, כפי שראינו כבר.

“ברית־השנים” בין צרפת ורוסיה.

הקיסר הגרמני החדש וילהלם השני (1888–1918), אימפרטור גאה ובעל הליכות תיאטרליות, פטר בשנת 1890 את הקנצלר ביסמרק, אשר בכל תקיפותו ידע גם את החכמה של כבוש־רצון וזהירות והשכיל להחזיק את צרפת בבדידות פוליטית, ואז נכרתה ברית (1891) בין רוסיה וצרפת – ברית השנים, שנתחדשה כמה פעמים אחר כך.

הסכמה בין בריטניה ו"ברית־השנים" נגד גרמניה.

בריטניה בקשה קודם להתקרב אל ה"ברית המשולשת", אם כי לא מצאה חן בעיניה התחרותה של גרמניה במסחר ובים, אבל יותר החרידוה החיל שעשתה רוסיה במזרח הרחוק, התיכון והקרוב והתקדמותה של צרפת באפריקה והודו־סין.

אולם בעקב התנהגותה של גרמניה קמה בשנת 1904 “הסכמה” בין בריטניה ובין צרפת, שלפיה הכירה צרפת בחסותה של אנגליה על מצרים ובחופש־פעולתה באפריקה המזרחית, בעוד שאנגליה נתנה לצרפת חופש הפעולה במרוקו ובאפריקה המערבית ועוד, ואחרי מלחמת רוסיה ויפן (1904–1905) והמרד ברוסיה בשנת 1905 קם בשנות 1907–1908 הסכם גם בין בריטניה ורוסיה, שלפיו סודרו ביניהן היחסים ואזורי ההשפעה באסיה ובתורכיה.

התחדדות המצב על־ידי שאלת מרוקו ומלחמות הבלקן.

אחרי שכבשה צרפת את מרוקו, התנגדה לזה גרמניה בעוז, זמן ידוע רחפה משום זה סכנת מלחמה על אירופה (1905–1911) עד שקבלה גרמניה רצועת ארץ מקונגו הצרפתית.

עוד יותר מסובכת היתה שאלת הבלקן – סלע המחלוקת של הפוליטיקה האירופית. גם מפלגת המתקנים הלאומיים – התורכים הצעירים – שתפסה בשנת 1908 את השלטון בידה, לא יכלה לשנות את המצב בבלקן.

אוסטריה־הונגריה ספחה בשנת 1908 את בּוֹסניה והֶרצגובינה למורת רוחן של סרביה בשל התושבים הסרבים שבארצות הללו ושל רוסיה בבשל מגמותיה הכל־סלביות.

בשנות 1911–1912 כבשה איטליה את טריפולי מתורכיה ואז מצאו להן שעת־כושר גם סרביה, בולגריה, יון ומוֹנטֶנֶגרוֹ לתקוף את תורכיה וב־מלחמת הבלקן (1912–1913) הזאת נפלו ארצותיה האירופיות של תורכיה לשלל למנצחים, רק חבל צר עם קושטא ואדריַנוֹפוולי נשאר לה באירופה.

כשפרצה מריבה בין בעלי־הברית בשאלת חלוקת השלל, הכריחה אוסטריה את הסרבים לעזוב את דוֹרַצוֹ ואת המונטנגרים לעזוב את סקוּטַרי, ועל השטח הנכבש על ידיהם נוסדה מדינת אלבַּניה תחת שלטון דוכס גרמני. מעשה זה עורר התמרמרות גם באיטליה, שלטשה גם היא את עיניה על אלבניה וערער את יסודות “הברית המשולשת”.

ההרוחה הכלכלית והמשטר הדמוקרטי

התקופה של שנות 1871–1914 מצטינת בהרוחה כלכלית וצמיחת המשטר הדמוקרטי. גם אוכלוסי אירופה נתרבו במדה נכרת (ברוסיה מן 74 מיליון בשנת 1859 ל־178 מיליון בשנת 1914, בבריטניה מן 32 מיליון בשנת 1871 ל־46 מיליון בשנת 1914, בגרמניה מן 41 מיליון בשנת 1871 ל־67 מיליון בשנת 1914), ועוד יותר נתרבו צרכי האוכל, ההלבשה, ההנעלה וכדומה, כאִלו להוכיח במיוחד את טעותה של תורת מַלְתוּס, האיקונומיסט האנגלי רוֹבֶּרט מַלְתוּס (1766–1834), שלפיו צפויה סכנה גדולה לאנושות לרגלי רבוי אוכלוסיה, כי הִתרבות צרכי האוכל וכו' לא תוכל להתקדם במדה מספיקה.

החיים הכלכליים נהיו בהרבה קלים וזולים מאשר קודם לכן ומלכים מלפנים לא זכו לחיי הרוחה כלכלית כזו, כמו האזרחים האמידים בזמן החדש. גם הרכוש הלאומי של העמים והמדינות הלך וגדל, מותר־הרכוש הושקע בקבלנויות תעשיתיות ומסחריות מחוץ־לאירופה והביא רוחים הגונים. נתרבו המוסדות לקרֶדיט (אשראי) וכדומה ותפקיד כלכלי חשוב תפסו הבורסות (המשערות) בתור מרכזי ההצעה והדרישה.

המשטר הדמוקרטי התקדם ביחוד במערב אירופה. שלטון המלך הוגבל בהרבה על־ידי הקונסטיטוציה, החיים הפוליטיים נתרכזו בבתי־המורשים, הושגה גם זכות הבחירה הכללית, ובמדינות אחדות גם בשביל הנשים. נוסדו גם מוסדות אוטונומיים (בעלי שלטון־עצמי) מקומיים, ובתי הדין היו משַתפים במשפטים פליליים את באי־כוח העם בתור מושבעים. לכל אזרח, – בלי הבדל דת, לאום או מעמד, – הובטח חופש אישי, חופש הדבור והכתב, בארצות רבות נתקבל חוק של חובת למוד בבתי־ספר עד גיל ידוע, וגם סגנון ההלבשה היה שוה לכל המעמדות וכדומה. אבל עם כל זה לא היתה זאת דמוקרטיה אמתית, כי אם בעיקרה דמוקרטיה בורגנית, כי מרכז הכובד של החברה עבר לבורגנים, בעלי הכספים.

תקוני הקונסטיטוציה האנגלית עד שנת 1918.

בשנת 1872 יצא בימי המיניסטריון של גלַדסטוֹן “חוק הקלפי” – בחירות על ידי זריקת פתקאות לתוך קלפי, ששם קץ לפקוח ושִחוד הבוחרים. בשנות 1884–1885 יצא חוק חדש לטובת זכות הבחירה של העובד הכפרי. בשנת 1911 – בימי המיניסטריון הליברלי של אַסְקְוִית – יצא “חוק בית־המורשים” שנתן את זכות ההכרעה גם בעניני כספים בידי הבית התחתון ולבית העליון (בית־הלורדים) נותרה זכות “הלאו” או “וֶטוֹ”, שיש לו כוח־דחוי לשנתים. בשנת 1918 קבלו זכות בחירה כל הגברים בגיל של 21 שנה ומעלה ונשים בגיל של 30 שנה ומעלה.

הקונסטיטוציה האנגלית

איננה תוצאה של מהפכה – כמו בצרפת –, כי אם של התפתחות היסטורית איבולוציונית מעת השגת “החרתה הגדולה” בשנת 1215 ויש בה גמישות והסתגלות, המאפשרות שנויים יסודיים בסדרי המדינה גם בלי זעזועים פנימיים.

למלך מחלקים כבוד רב, להלכה הוא מקור כל חוק ומשפט, אבל שלטונו מוגבל מאוד, בלי הסכמת המיניסטריון אין הוא עושה שום צעד, ולמעשה אנגליה היא רפובליקה דמוקרטית.

גם שלטונו של בית־הלורדים קצוץ כיום. זכות חבר לבית־הלורדים – הנקרים פִּירים – עוברת באנגליה בירושה, ורק בסקוטלנד ובאירלנד יש בחירות בהשתתפות אצילים בלבד.

מקור כל שלטון הוא הבית התחתון. המורשים נבחרים לחמש שנים ומקבלים שכר בטלה. הצעות החוקים מתקבלות בשלש קריאות. הקריאה הראשונה היא כעין פתיחת דבר, בקריאה השניה דנים על השאלה העומדת על הפרק באופן פרינציפיוני ומוסרים את הדבר לועדה שתעבד את הפרטים ובקריאה השלישית נמנים וגומרים הן או לאו.

המיניסטריון האחראי נבחר מתוך מפלגות הרוב, או מתוך המפלגה החזקה ונשען על רוב פרלמנטרי – “מיניסטריון קבינטי”. הרשות בידי המיניסטריון לפזר את בית התחתון ולסדר בחירות חדשות, אולם אם גם בבית התחתון החדש אין לו רוב, עליו להתפטר.

משטר בריטניה הוא צנטרליסטי, בית־המורשים בוֶסטמינסטר הוא גם בא־כוח הארצות: וֶלס וסקוטלנד, והקבינט הבריטי הוא ממשלתן המשותפת. משנת 1922 יש לאירלנד בית־מורשים וממשלה מיוחדים כמו דומיניון. חוץ מהחוקים והתקנות הכתובים יש במשטר האנגלי גם קַבָּלה שלמה של טכסים ומנהגים שבעל־פה.

המפלגות הפוליטיות העיקריות היו המשמרים והליברלים (לפנים טוֹרים וּויגים). המשמרים הם ביחוד בעד מכסי מגן, אחוד גמור עם אירלנד ואימפריאליזם תקיף. מנהיגיהם העיקריים היו סַליסבֶּרי, בַּלפוּר וצֶ’מבֶּרְלֵין. הליברלים הם ביחוד בעד התחרות חפשית במסחר, שלטון־בית (הוֹם־רוּל) לאירלנד ואימפריאליזם מתון. שתי המפלגות גם יחד דגלו גם בצורך של תקונים סוציאליים.

משנת 1905 התגברו “הליברלים החדשים” עם לוֹיד ג’ורג' וצֶ’רצ’יל בראש, שהבטיחו תקונים סוציאליים יסודיים, רפורמה אַגרָרית (חקלאית) ועוד. אולם משנת 1922 גברה מפלגת העבודה, שהגיעה בעוד שנים אחדות לשלטון עם מַקדוֹנַלד בראש.

הקונסטיטוציה הצרפתית משנת 1875 היא פרי הרבולוציה משנת 1870 והיא רפובליקנית. שום חוק אינו רשאי להמיר את הצורה הרפובליקנית באחרת (רק רבולוציה יכולה לחולל שנוי בנידון זה). השלטון הוא בידי הסנט ובית־הנבחרים והממשלה או המיניסטריון נשענת על רוב פרלמנטרי, בראש מדינת צרפת עומד הנשיא, שנבחר על־ידי שני הבתים לשבע שנים והוא רשאי להבחר שנית. להלכה מונח בידו שלטון רב, אבל למעשה תלוי הוא בדעת הקבינט. מתן החוקים טעון רוב של שני הבתים. המשטר הצרפתי הוא צנטרליסטי טפוסי, ונפוצה בארץ השיטה הפרוטֶקציונית.

מַק־מַהוֹן וגַמְבֶּטָה.

הנשיא טיֶר לא הצליח להשקיט את הארץ אחרי הרבולוציה של שנת 1870 ואז בא במקומו המרשל מַק־מַהוֹן (1873–1879), שדכא את התקוממותה של הקומונה הפריסית. בימיו היתה השפעה רבה גם למלוכנים ומשום זה יש לקונסטיטוציה משנת 1875 גַוָן מלוכני, אך עד מהרה התגברו לחלוטין הרפובליקנים עם גמבּטה בראש ומאז שולטים הרפובליקנים בכל מקצועות החיים.

הרפובליקנים הפריחו מאד את כל ענפי התעשיה והמסחר, רכוש המדינה והפרט גדל מיום ליום, צרפת נעשתה המַלְוָה הראשית באירופה והתקדמה גם בפוליטיקה הקולוניאלית. תקציבים ענקיים מוקצבים לזיון, לאורך גבול גרמניה נבנים מבצרים איומים, אך העמידה ברבוי הטבעי ו"שיטת ילד אחד או שנים" היא מכת המדינה, כמו כן מכבידות על המדינה המפלגות הפוליטיות הרבות.

עלילת דְרַיפוּס היתה נסיון המלוכנים והקלריקלים להבאיש את ריח הרפובליקנים והיהודים. הם העלילו בשנת 1894 על אַלְפְרֶד דְרַיפוּס, שהיה קַפִּטֶן יהודי בצבא הצרפתי ובהשקפותיו רפובליקני, שהוא מסר סודות צבאיים לגרמניה, ודריפוס נשפט לעבודת־פרך עולמית באי השֵדים בחוף גִיַנָה הצרפתית.

אולם קול הצדק לא נעלם וביחוד בהשתדלותם המסורה והממושכת של הקולונל פִּיקַר והסופר הצרפתי הגדול אֶמִיל זוֹלָה יצא דריפוס לבסוף זכאי והושב על כנו בתור מיור לגיון־הכבוד. וכתוצאה משערורית דריפוס הוציאה הממשלה חוק ההפרדה בין הכנסיה והמדינה (1905) והסתלקה מכל תמיכה כספית ומוסרית לטובת הכנסיה.

תכונות הקיסרות הגרמנית.

בשנות 1871–1914 היו ביחוד: מיליטריזם, שבנידון זה תפסה גרמניה את המקום הראשון באירופה ועוד גדל כוחה הצבאי על ידי רבּוי האוכלוסים, הואיל ומשנת 1871 עד שנת 1914 עלה מספר האוכלוסים מן 41 מיליון עד 67 מיליון; הצלחה כלכלית – היא עלתה מאד במסחר ובתעשיה, ביחוד בשל מכסי המגן של ביסמרק ובשל אוצרותיה הטבעיים של פחם וברזל, כמו כן בשל כשרונה הסדורי של הממשלה ויחס המשמעת של האזרחים; גרמניה נעשתה מעצמה ישובית, שהקימה צי אדיר; תקונים סוציאליים שונים, אם כי הממשלה הגרמנית נלחמה בסוציאליזם, ונשענה בעיקר על בעלי האחוזות בפרוסיה –

“היוּנְקֶרים הפרוסים”.

המפלגות הפוליטיות העיקריות בגרמניה היו – הסוציאליסטים, המתקדמים (ליברלים, דמוקרטים), המרכז הקתולי, הליברלים הלאומיים והשמרנים.

המצב הפנימי המיואש של המונרכיה אוסטריה־הונגריה.

הלאומים המרובים של המונרכיה אוסטריה־הונגריה, כמו הצ’כים, הסרבו־קרואטים, הפולנים, הרומנים, הרותנים, הסלובנים, האיטלקים ועוד, שעלו במספרם על מספר הגרמנים וההונגרים, או מַדיארים גם יחד, התנגדו בתוקף למשטר הצנטרליסטי ודרשו משטר פדרליסטי, וכשנכנסה אוסטריה־הונגריה למלחמה הגדולה, נזדעזעו מוסדותיה. הקיסר קרל, יורשו של הקיסר פרנץ יוסף הכריז אמנם (באוקטובר 1918) את אוסטריה לברית של מדינות פֶדֶרַליות, אולם אֵחר אז את הזמן ולא היה יכול כבר לעכב את התפוררותה של המדינה.

המעצורים בהתפתחות איטליה הם ביחוד: – צפיפות תושביה, המחסור במכרות פחם וברזל, שבלעדיהם אינה יכולה להתפתח תעשיה גדולה, כמו כן ההגירה ההמונית לארצות חוץ, לרוב לארצות־הברית וארגנטינה. משום זה דוגלת איטליה בפוליטיקה ישובית, אבל נסיונה, לכבוש את חבש (אביסיניה) לא הצליח והיא נאלצה. אחרי שנות יגיעה ועמל, בשנת 1896 לפַנות את חבש. אחרי קרבנות גדולים הצליחה איטליה לכבוש בשנת 1911 את טריפולי מהתורכים והיא משתדלת לפרוש את שלטונה גם על אלבניה, שגם יוגוסלביה שואפת לקחת אותה תחת חסותה.

בשנת 1922 הגיעו לשלטון הפַשיסטים עם מוּסוֹליני בראש ומאז עוד מגבירה איטליה את מאמציה האימפריאליסטיים והישבניים באגן הים התיכון ובכל המזרח הקרוב, כפי שנראה הלאה.

השאלה החקלאית ברוסיה, עבודתו החקלאית של האכר עמדה ברוסיה בשפל המדרגה, ביחוד מהצד הטכני. הקרקעות לא היו קנין האכרים שעבדו אותן, אלא קנין בעלי האחוזות הגדולות. האכר היה עבד לאדוניו, נתון תחת סבל אישי וכלכלי והיה מחובר אל הקרקע, כמו בזמן הפיאודליזם.

רק בשנת 1861, בימי הצאר אלכסנדר השני, בא שנוי לטובה ועל ידי התקונים האגרריים משנת 1907 של המיניסטר סטוֹלִיפִּין קבל כל אכר את נחלתו לקנינו הפרטי. מאז עשתה החקלאות התקדמות רבה ועד מהרה היתה לרוסיה לאסם התבואה של אירופה. בעקב מכסי המגן של המיניסטר וִיטֶה וההלואות הצרפתיות התחילה להתפתח גם התעשיה.

הריאקציה החשכה ומרד 1905.

אולם הממשלה הריאקציונית בימי הצארים אלכסנדר השלישי (1881–1894) וניקולַי השני (1894–1917) עם פּוֹבְּיֶדוֹנוֹסְצֶב, ראש הסינוד הקדוש, בראש השתדלה לעכב את התפתחות התעשיה מפחדה מפני פרולטריון עירוני וישוב בורגני עשיר, כמו כן דכאה, ביחוד בעזרת אנשי ה"אוֹכרַנָה", שנוסדה לשם משמר על בטחון החיים של ראשי המדינה, את בני הלאומים והדתות האחרים, כמו הפולנים, הפינים, האוקראינים, הקתולים, הפרוטסטנטים, ועל כולם את היהודים.

בעקב לחץ הריאקציה נוסדו אגודות מהפכניות ובשנת 1905, בימי מלחמת רוסיה ויפן, זעזעה הרבולוציה את יסודות רוסיה הצארית. אז הבטיח הצאר דוּמה (פרלמנט) וקונסטיטוציה, על ידי זה השקיט קצת את הרוחות, בינתים החליפה הממשלה כוח, השתלטה על המצב, סדרה טֶרוֹר שחור ו"המאה השחורה" פשטה במדינה. בכדי להסב את תשומת לב ההמון מן הממשלה ומזמותיה, התחילו הסתות נגד היהודים, – בפרעות ובנחלי דם של יהודים אמרה הריאקציה לחנק את רוח המרד.

תקופת הדוּמוֹת.

הצאר קרא אמנם לדומה, אבל הגביל מאד את זכויותיה. עם זה לא רצו להשלים המורשים ואז פִזרה אותם הממשלה בכוח והכריזה בחירות חדשות. כשגם הדומה החדשה לא רצתה להשלים עם ההגבלות, פזרה הממשלה גם אותה, ושִנתה גם את סדרי הבחירות, עד שיצאה לבסוף דומה לפי רוחה ועוד גברה הריאקציה. רק הפינים הצליחו להשיג בשנת 1905 קונסטיטוציה ליברלית וגם לשמור עליה.

המדינות ממדרגה שניה ושלישית, כמו ספרד, פורטוגל, הולנד, בלגיה, שויץ, שודיה, רומניה, סרביה ועוד, היו נטולות לרוב פוליטיקה עצמית ונגררו, בהתאם אל האינטרסים שלהן, אחרי מעצמה זו או אחרת. בענינים פנימיים נהנו המדינות האלו מחופש גמור ומכמה בחינות שמשו מופת לכל העולם, כמו שויץ ובלגיה במובן המשטר המדיני; הולנד, בלגיה ושויץ בשדה הכלכלה; דניה ושודיה בשדה ההשכלה וכדומה. בכל המדינות נצח הפרלמנטריזם. עמי הבלקן שייכים לרוב אל הכנסיה הנוצרית המזרחית ואל הגזע הסלבי ומצטינים בשובניות לאומית.

לתשומת לב מיוחדת ראויה שויץ, שבה יושבים גרמנים, צרפתים ואיטלקים זה על יד זה בלי חכוכים לאומיים ואהבת החופש והמסורת המשותפת מקשרת את כולם.

צמיחת התנועה הלאומית בקרב היהדות.

ראינו שהאֶמנציפציה גרמה בהרבה מקומות ובהרבה מקרים להתבוללות וגם לשמד בקרב היהודים. למרות שגם האנטישמיים הדגישו לא פעם, שהתבוללותם של היהודים היא בלתי אפשרית וגם בלתי רצויה. אולם עוד ביתר תוקף התפתחה התנועה הלאומית בכלל והציונות בפרט.

הרעיון של שיבת ציון היה ער בקרב היהדות מזמן אבדן חרותה המדינית וכמה פעמים רצו היהודים לחדש את מולדתם, – קודם בכוח הזרוע, כמו במרד בר־כוכבא ואחרי כן על ידי תנועות משיחיות, כמו עַבּוּ עיסָא, דוד אלראי, שלמה מולכו ועוד.

גם הסופרים והמשוררים היהודים טפחו את הרעיון של שיבת ציון, ואת רגש האחדות היהודית חִזק עוד גם הגורל המשותף בגולה בזמן האחרון, כגון עלילת הדם בדמשק בשנת 1840, הפרעות האיומות ברוסיה בשנות השמונים של המאה הי"ט, משפט דריפוס ועוד; נוצרה התנועה “חבת ציון” (ביל"ו, המושבות הראשונות בארץ־ישראל, הועד האודסאי) עם פינסקר, לילינבלום ואחד העם בראש.

אולם יוצר הציונות הפוליטית היה תֵּיאוֹדוֹר הֶרצל (1860–1904), גדול הרוח והמעשה, – קמה הסתדרות ציונית עולמית, והקונגרס הראשון בשנת 1897 בבַּזֶל הכריז, כי השאלה היהודית היא שאלה בין־לאומית, לכן צריך לפתור אותה בדרך בין־לאומית על ידי הקמת “מקלט בטוח” לעם ישראל בארץ־ישראל בהסכמת כל המדינות (תכנית בזל). בהשפעת אחד העם הכיר הקונגרס גם בחשיבות הלשון והתרבות העברית והמלחמה הגדולה הכניסה את הציונות לתקופת ההגשמה, כפי שנראה הלאה.

האימפריאליזם מוצאו הוא לרוב מפולחן הכוח והתשוקה לגדולה, אולם הרבה פעמים הוא גם צורך חיוני־כלכלי, ביחוד לרגלי רבוי האוכלוסים, – בכדי להמציא למהגרים מקומות מקלט משלהם, לבל יצטרכו להמיר את אזרחותם המדינית ובשל הצורך לרכוש שוָקים חדשים לתעשיה ולמסחר המתגבר והמתרחב.

מוזר אמנם שהעמים הדוגלים בשחרור אישי ולאומי באירופה, מתכחשים לעיקרים אלה בשאר חלקי התבל, אולם התרבות והמסחר של אירופה נתנו ליַציבים דחיפה להתעוררות והתחדשות.

באימפריאליזם נוהגת אנגליה בשיטת הפֶדֶרליזם ונותנת לרוב שלטון־בית חפשי למושבותיה, בעוד שצרפת נוהגת בשיטת הצנטרליזם ומושיבה בבית־המורשים הפריסי גם את באי־כוח הקולוניות.

האימפריון הבריטי

הוא הגדול והמפותח מבין יתר האימפריונים ואין מדינה ישובית, שתתן למושבותיה חופש אזרחי רחב ואפשרויות רבות כל־כך להתקדמות כלכלית, כמו בריטניה.

חופש כמעט בלתי מוגבל יש לדומיניונים. יש להם מיניסטריון ובית־מורשים משלהם, כספים, תעריפים, דגל וצבא משלהם והמושל הכללי של הדומיניון – בא־כוח הכתר הבריטי – מוגבל בזכויותיו, כמו המלך האנגלי. יש אמנם למטרופולין הזכות של השגחה בעניני חוץ, אולם הכתר נוהג לא לעשות שום דבר בלי הסכמת הממשלה הארצית, לכן התהוה יחס של אמון בין הכתר והדומיניונים – קנדה, פונדלנד החדשה, האוניה של אפריקה הדרומית, אוסטרליה וזֶלנד החדשה.

אבל המושבות מסוג “מושבות הכתר”, או “החסויות” (פּרוֹטֶקְטוֹרַט) משוללות זכות שלטון עצמי, והנציבים האנגלים הם כמעט כל־יכולים.

הודו תופשת עמדה בינונית בין הדומיניונים ומושבות הכתר. אחרי דכוי מרד הסִיפָּאים (1857) עבד השלטון האנגלי במרץ רב להרמת המצב הכלכלי והתרבותי. הוא הכניס גם סדר בחוקים, אסר בחומר הדין את המנהג הנפוץ של שרפת האלמנה אחרי מות בעלה, שם קץ למריבות בין השבטים וכדומה. הודו עם עיר הבירה דֶלהי משמשת כיום מרכז בשביל הפוליטיקה האנגלית באסיה, וחשובה ביחוד בשביל התעשיה והמסחר האנגלי. כמו כן מכלכלת הודו ביד רחבה מאות אלפי פקידים אנגלים, הנמצאים בשרות האדמיניסטרציה ההודית, או אלה שנשתחררו וחיים על קופת הפֶּנסיה.

כבוש מצרים וסודן המזרחית.

מצרים היא חשובה לאנגליה כדרך מעבר להודו, ביחוד מזמן פתיחת תעלת סואץ ובשל חוטי הכותנה שלה, הדקים והארוכים. ד’ישראלי קנה בשנת 1875 את מניות תעלת סואץ מהחִדִיו ישמעאל שנמצא במצוקה כספית בשל בזבזנותו וזה היה הצעד הראשון לשעבוד מצרים. בעוד שנים מעטות, כשהביא החדיו את הארץ לפשיטת רגל, הטילו אנגליה וצרפת השגחה כספית על מצרים (1879) ומרד התושבים, בהנהגת עָרַבִּי פֶחָה, נגד התערבות הזרים, נתן לאנגליה את ההזדמנות, ללכוד את כל הארץ בחזקת יד (1882). בשנת 1898 דכאו האנגלים, בהנהגת המצביא קיצ’נר את התקוממות הדֶרוישים בסודן המזרחית והיא באה תחת שלטונן המשותף (קוֹנדומיניון) של אנגליה ומצרים. כבוש סודן היה דבר חשוב מאד, כי מושלי הארץ הזאת עלולים בזדון למנוע ממצרים את מימי הנילוס ולהפכה לשממה.

התפשטת השלטון האנגלו־סכסי בעולם

מלחמת הבּורים בשנות 1899–1902 היתה קשה ואכזרית, אולם אחרי ברית השלום הוטבו היחסים בין הבורים והאנגלים; קַפלנד, נַטַל, אורניה וטרַנסול התאחדו לאוניה של אפריקה הדרומית ובשנת 1909 נתנה להן אנגליה זכויות של דומיניון.

האימפריון הצרפתי משתרע ביחוד על אפריקה המערבית ועל הודו־סין, ואחרי המלחמה הגדולה קבלה צרפת את המנדט על סוריה.

התפשטות רוסיה באסיה.

האימפריון הקולוניאלי הרוסי הוא חטיבה אחת. עוד בסוף המאה הט"ז התחילה רוסיה בכבושה של סיבּיר. במחצית הראשונה של המאה הי"ט כבשה את קַוקַז ובמחצית השניה של המאה הי"ט כבשה את חִיוָה ובּוּכַרָה באסיה התיכונה.

מדינות ישוביות ממדרגה שניה ושלישית הן ביחוד – איטליה, שכבשה בשנות 1935–1936 גם את חבש (אביסיניה); הולנד (האי יַוָה) ובלגיה (קונגו הבלגית).

עלית ארצות הברית ויפן למדרגת מעצמות ישוביות.

עם התקדמותן הכלכלית גדלה גם השפעתן הפוליטית של ארצות־הברית ומסוף המאה שעברה התחילו גם הן בכבוש מושבות, למרות היותן רפובליקה דמוקרטית ולמרות התנגדות הדמוקרטים; בשנת 1898 הכו את הספרדים מכה נצחת ושפכו את ממשלתן על פּוֹרטוֹרִיקוֹ, קוּבָּה, איי הפיליפינים ועוד. הארצות הנכבשות נספחו לארצות־הברית מבלי לקבל זכויות אוטונומיות, חוץ מקוּבָּה, שהיא רפובליקה, בצל חסותן של ארצות־הברית. מבין הנשיאים האימפריאליסטיים נודע ביחוד הנשיא הרפובליקני רוֹזוֶלט.

בראשית “המלחמה הגדולה” נגמרה העבודה הענקית של חפירת תעלת פַּנַמָה, הדומה בחשיבותה לתעלת סואץ והמקשרת את האוקינוס השקט עם האוקינוס האטלנטי דרך אמריקה המרכזית. על ידי תעלה זו נפתחו אופקים חדשים למסחר ותעשיה ועוד גדל המעמד הצבאי והפוליטי של ארצות־הברית, ביחוד באוקינוס השקט ובמזרח הרחוק, אולם כאן התנגשה המעצמה האמריקאית עם המעצמה האסיתית, עם יפן.

בארצות הברית נבנה הכל בשעורי מדה עצומים (למשל “גורדי השחקים”) והצורה הכלכלית הטפוסית שלה הוא הטרוֹסט – אגוד הקפיטליסטים הגדולים של ענף כלכלי ידוע (נפט, פלדה, טבק וכדומה) לשם הגנה על האינטרסים המשותפים, והשפעה עצומה יש גם לבנקים.

התנערות יפן. התערבות הזרים פקחה את עיני היפנים והביאה אותם לידי הכרה, כי יוכלו לעמוד על נפשם נגד אירופה רק אם ירכשו לעצמם את תרבותה. במהפכה של שנות 1867–1868 הרחיקו המהפכנים את השוֹגוּן, ממלא מקום המיקדוֹ והשליט האמתי, שלא רצה לזוז מהמסורת והמשטר הפיאודלי הקודם, החזירו את השלטון האמתי לידי המיקדו הצעיר מוּט־סוּ־הִיטוֹ (1867–1912), שעמד בראש התנועה המהפכנית. המשטר הפיאודלי בוטל, האכרים הוכרזו לבני־חורין, כל אחד מהם קבל את נחלתו, הוכרזה חובת עבודת הצבא הכללית והחובה הכללית של בקור בית־הספר, הונהג לוח גרֶגוריַני ועוד ועוד ובשנת 1889 נתנה גם קונסטיטוציה, שהיא תערובת של החוקה הצרפתית והגרמנית.

ביחד עם התקונים ירשה יפן גם את הצדדים השליליים של התרבות האירופית, כמו הזיון הקדחתני ומלחמת המעמדות. שטח־הארץ הקטן והאוכלוסים המרובים עוד דחפו את היפנים לכבושים ולמלחמות. בשנת 1895 הכו היפנים את סין וכבשו את האי פורמוזה, בשנות 1904–1905 הכו את רוסיה וקבלו את דרום האי סַחֲלין, חצי האי ליאוטונג עם הנמל ארטור וחצי האי קוריאה ועל ידי נצחונה על רוסיה נכנסה יפן למשפחת המעצמות. על ידי הסכם עם רוסיה קבלה יפן חופש הפעולה בקוריאה ורוסיה במונגוליה; בשנת 1911 גרשה יפן את קיסר קוריאה וספחה את המדינה הזו לארצה.

המצב העגום בסין.

המעצמות הקיפו את סין מכל הצדדים וקרעו ממנה מדינות אחרי מדינות, – היפנים את פורמוזה, הרוסים בסיביר ובמונגוליה, הבריטים בטיבֶּט ועוד. התקוממות הבּוֹקסֶרים (הבריונים הסינים) בשנת 1900 נגד התערבות הזרים דוכאה באכזריות על ידי המעצמות, – סין הוכרחה לשלם פצויים ענקיים, לתת זכויות נוספות למסחר האירופי, ולשפוט את הבריונים משפט מות, למרות שהיא בעצמה תמכה בהם.

נוכח מצב הענינים האלה ובהשפעת יפן התחילו גם בסין להכניס תקונים, המהפכה של שנת 1912 הורידה את הקיסר “בן־השמים” מכסאו ושמה קץ לשלטון בית מַנדז’ו; סין הוכרזה לרפובליקה, בשנת 1913 נתכנס בית־המורשים, אולם יוּאַן־שִי־קַי, הנשיא המוכשר, מת בעוד שנים אחדות (1916) וביחוד הנגודים שבין הצפון והדרום מעכבים את התפתחותה של סין.

“הפרסים הצעירים” בפרס התקוממו כמה פעמים נגד התערבות הזרים ולשם תקון מצב המדינה, השח שהשתמש בצבא רוסיה נגד המתקוממים, נאלץ לבסוף לברוח ואחרי מהומות במשך כמה שנים החליט בית־המורשים (1925) להעביר את המלוכה לידי ראש המיניסטריון (ריזה כַּאן).

יותר הצליחו מאחיהם הפרסיים “התורכים הצעירים” בתורכיה. השולטן־החליף גורש מן הארץ והנשיא והדיקטטור של תורכיה החדשה, מוצטפה כֶּמַאל הכניס בצעדי און תקונים מדיניים וחברותיים יסודיים, – הוציא ספר חוקים חדש, הפריד בין המדינה לכנסיה, הנהיג חובה של נשואים־אזרחיים, נתן זכות ירושה שלמה לאשה, הגדיל את מספר בתי־הספר, השליט את הלבוש האירופי, הקים צבא וצי אדיר, יסד בתי־חרושת וכדומה.

שאלת תקון החברה והסוציאליזם. התפתחות חיים בין־לאומיים.

ביובל השנים שלפני “המלחמה הגדולה” קמה התקרבות בין־לאומית חשובה, מדינית וכלכלית, כמו ועידות השלום בהאג (1899, 1907), קביעת חוקי מלחמה בין־לאומיים, בית־דין עליון בין־לאומי בהאג, הדאר העולמי (1874), אגודת הטלגרף הכללי והסכם על השמוש בשיטה המֶטרית של משקלות ומדות (1875), הסכם בנוגע להגנת גומלים על פַּטֶנטים (1883), הסכמים להסגרת פושעים פליליים, תערוכות בין־לאומיות ענקיות, קונגרסים וועידות בין־לאומיים ועוד.

השאיפה המשותפת, להחָלץ מהמצוקה הכלכלית וליסד את החברה על בסיס כלכלי וסוציאלי חדש, אחדה את מעמד הפועלים בכל הארצות ויסדו הסתדרות פועלים בין־לאומית. בלשנים אחדים חברו גם לשונות בין־לאומיות אחדות, נודעה ביחוד הלשון אֶספֶּרַנטוֹ המורכבת משרשי השפות האירופיות הראשיות ושיוצרה היה היהודי הפולני זַמֶנהוֹף.

נעשו מאמצים משותפים גם לשם תקנת מצב הפושעים והפשע ברוח של הומניות, הואיל והחקירה המדעית הוכיחה, כי שרשי הפשע נעוצים בעיקר בתורשה ובתנאי השפל הכלכלי. נודע ביחוד החוקר היהודי האיטלקי צֶזַרֶה לוֹמבְּרוֹזוֹ (1836–1909), יוצר הקרימינוֹלוֹגיה החדשה.

התקונים הסוציאליים והגנה בין־הלאומית על הפועל התקדמו בהרבה בזמן האחרון, ביחוד בשל פעולות הועידות בין־הלאומיות לשם הגנה חוקית על הפועל בכל הארצות.

קַרְל מַרְכְּס (1818–1883), שנולד יהודי גרמני, ונתנצר כילד בן שש שנים על ידי אביו, היה אבי הסוציאליזם המודרני ומיסד הסתדרות הפועלים בין־הלאומית – האינטרנציונל הסוציאליסטי (1864). לפי ספרו “הקפיטל”, כל מהלך ההיסטוריה אינו אלא מלחמת־מעמדות בלתי פוסקת, מלחמה כלכלית. הכלכלה היא אֵם ההיסטוריה וכל יתר הגורמים, המדיניים, החברותיים והתרבותיים, הם רק תולָדות (המטריאליזם ההיסטורי). לא ירחק היום והרכוש (אמצעי התוצרת) יתרכז, לפי מהלך הדברים, בידי אנשים מעטים ואז יחרימוהו הפועלים – הפרולטרים, שהכרתם המעמדית עוד גדלה בינתים, בקלות לטובת הכלל ותחל המדינה השַתפנית או הקומוניסטית.

מנהיגי הפועלים בפועל היו פרידריך אֶנגֶלס (1820–1895) והיהודי הגרמני פרדיננד לַסַל (1825–1864), ראש ההסתדרות הגרמנית. “גלוי־הדעת השתפני” (“המניפסט הקומוניסטי”) של מרכס ואנגלס היה ל"אני מאמין" הרשמי של ההסתדרות הסוציאליסטית החדשה.

הסוציאליזם שואף להלאמת כל אמצעי התוצרת (האדמה, בתי־החרושת, המכונות) ולהעמדתם ברשות החברה, לארגון העבודה על ידי גיוס כללי של כל האזרחים (לפי כשרונותיהם ויכולתם) ולהבטחת חלוקה צודקת של התוצרת. המינימליסטים חושבים שיש להכשיר את הקרקע בשביל המשטר החדש לאט־לאט ובהדרגה ולוּ גם במסגרת המשטר של עכשו, בעוד שהמכסימליסטים רואים בתקונים סוציאליים את דחית הקץ ודורשים מהפכה סוציאלית, שתשנה בבת אחת את המשטר הכלכלי־החברותי, ולוּ גם בכוח האגרוף ואמצעי כפיה.

המתנגדים מימין סוברים שהסוציאליזם הוא “תנועה יהודית בין־לאומית” משוללת כל רגש אהבת המולדת; שאיפת השויון של הסוציאליזם היא נגד חוקי הטבע, שאינם סובלים שויון, הלא נולדים חזקים וחלשים, בעלי כשרונות ומחוסרי כשרונות, חכמים ושוטים ועוד; האיניציאטיבה (היזמה) הפרטית והנטיות האנוכיות הן שצברו את הרכוש של היום, שילך לאבדן אם לא יהיה מקום לאיניציאטיבה זו, כי הכל ירצו להרבות בהנאה ולהמעיט בעבודה ותבוא התרוששות כללית; פריון האדמה ורבוי התוצרת לא יוכלו להתקדם במדה שוה עם רבוי האוכלוסים וגם החופש האישי יוגבל מאד במשטר הסוציאליסטי.

האנרכיסטים שואפים לבטול שלטון המדינה בכלל. לפיהם כל שלטון וממשלה מביאים לעבדות, לטמטום המוח ולדכוי המחשבה העצמית. חופש אמתי והתקדמות אנושית יושגו רק על ידי צורת־חיים אינדיבידואלית (אישית), שבה יחיה כל אדם על פי חוקיו הוא, אם כי יחידים, קבוצות או אגודות יכולים להתאחד על פי רצונם החפשי, בכדי לסדר ביחד את עניניהם הכלכליים או החברותיים וגם ימצאו לזה את הצורה המתאימה בעתיד.

לאבי האנרכיזם המודרן יש לחשוב את הסופר הצרפתי פּרוּדוֹן (1809–1865), בעוד שמנהיג “האנרכיזם הלוחם” היה הסופר הרוסי בַּקוּנין (1814–1876), שלפיו צריך להחריב את הכל, ולכל לראש את הקנין הפרטי ואת שותפו בלתי־הנפרד – את המדינה. הבנין הוא כבר ענין הדורות העתידים.

התפתחות המדעים בזמן החדש.

בשדה הפילוסופיה נודעו ביחוד: הפילוסוף הגרמני הֶגֶל (1770–1831), שלפיו כל מה שבמציאות הוא גם בשכל ולהפך; כל הנחה (תֶּזֶה) מולידה את ההפך שלה (אנטיתֶּזֶה), ושניהם ביחד מתבטלים בהתמזגם למושג חדש, משוכלל מקודמיו (סינתֶּזֶה), ועל ידי זה משתלם המין האנושי.

לפי הפילוסוף האנגלי י’וֹן סטוֹאַרט מיל (1806–1873) אין האדם מטבעו עושה את הטוב והיושר לשם שמים בלבד, אלא לשם תועלתו העצמית, אולם אושר הפרט קשור באושר הכלל, לכן לשאוף “אל האושר הגדול ביותר של המספר הגדול ביותר”. הכוון הזה ידוע בשם האוּטיליטַריזם (תועליות).

לפי הפילוסוף הגרמני ארטור שוֹפֶּנהָאוּר (1788–1860) אין לחיים תכלית, שהם רק שאיפה אחת בלתי פוסקת וסבל גדול אחד. לפי הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשֶה (1844–1900) “טוב” הוא כל מה שמחזק את “רצון החוסן” ומאדיר את כוחנו ורע הוא כל מה שנובע מתוך חולשה, העדר־יכולת; הנצרות והסוציאליזם, בשאיפתם לידי שויון, מעכבים את התפתחותו של היחיד הגדול, של “האדם העליון”.

הפילוסופיה המטריאליסטית (מוֹלְשוֹט, פוֹנט, בּיכנֶר) הכריזה על מֶכַניות החיים, – גם הפרוצס של המחשבה אינו, אלא תנועת פרוּדות (מוֹלֶקוּלות). בספרו “תולדות המטריאליזם” מורה לַנגֶה (1828–1875), כי מדע מדויק אנחנו יכולים ליצור רק על יסוד רשמי החושים, שאנו מקבלים מהעולם המוחשי.

בשדה מדעי הטבע נודעו ביחוד: החימאי הצרפתי לָווֹאַזְיָה (1743–1794), שמצא את חוק־קיום־החומר ושנחשב ליוצרה של החימיה החדשה, המלומד האיטלקי ווֹלטָה (1745–1827) נתן דחיפה עצומה להתפתחות ידיעותינו התיאורטיות והשמושיות במקצוע האלקטריות. את היסוד לאלקטרומַגנֶטיות הניח המלומד הצרפתי אַמְפֶּר (1775–1836). הַינריך הֶרְץ מצא בשנת 1888 שהגלים האלקטרומגנטיים מתפשטים דרך החלל הריק, כמו גלי האור ועל ידי כך הונח היסוד לשמוש בטלגרף האלחוטי. בּוּנְזֶן¹⁵ וקִירְכְהוֹף הניחו את היסוד (1859) לאַנַליזה הסְפֶּקְטְרַלית, שלפיה אפשר להכיר את תִּרכָּבתָּם החמית של גופים ידועים ושל כוכבים על פי סגולות האור, שהם שולחים בלהטם. המהנדס הגרמני אוטו לילינתַל (1848–1896) הניח את היסוד לאויאטיקה המודרנית. את הטלפון המציא בשנת 1860 הפיסיקן רַיס (1834–1874), ששוכלל בשנת 1876 על ידי המלומד בֶּל, ואחריו על ידי הממציא הגאוני תוֹמַס אֶדיסוֹן (1847–1931), הפיסיקן האמריקני, שהמציא גם את המנורה החשמלית, הפונוגרף, הראינוע ועוד, בעוד שאת הרדיו המציא הפיסיקן האיטלקי מַרקוֹני (1874–1937).

בשדה הביולוגיה נודע ביחוד המלומד האנגלי צַ’רלס דַרוין (1809–1882), מיסד תורת ההתפתחות, הידועה בשם תורת האיבולוציה או הטְרַנְסְפוֹרמיזם (מדע על השתנות המינים). לפי תורה זו מצליחים במלחמת הקיום רק הפרטים, שהסתגלו ביותר לתנאי סביבתם. אלה ממשיכים את קיומם ומנחילים לצאצאיהם את הסגולות המיוחדות, שבזכותן נצחו במלחמת קיומם. באופן כזה מתלקטות מדור לדור הסגולות, שערכן רב לקיום המין. בהמשך הדורות הן מתפתחות ומתגברות במדה כזו, שנוצר מין חדש, המתאים יותר מן האחרים לתנאי החיים. בגלל “הבְּרֵרה הטבעית” הזאת הסתעפו המינים המעטים שמלפני אלפי דורות למינים רבי־הגונים, הקימים כעת בעולם החי והצומח. בספרו על מוצא האדם (1871) תאר דרוין את “המְדַבֵּר” בתור מין מיוחד, שהתפתח ממין חי נמוך ממנו.

המלומד הצרפתי לוּאי פַּסְטֶר (1822–1895) היה מיסד הבַּקְטֶריולוגיה וגרם גם להתפתחות הכירוּרגיה (תורת הנִתוח). הוא הוכיח שתופעות התסיסה והרקבון נגרמות על ידי גופים מיקרוסקופיים, הנמצאים באויר ואשר הם נושאי המחלות המִתדבקות ומצא אמצעים להמנע מהמחלות האלו ביחוד על ידי הרכבות.

הרופא הגרמני רוֹבֶּרט מַיֶר גלה בשנת 1842 את חוק־קיום־האנרגיה. היהודי אַלְבֶּרט אַינשׁטַין (נולד בשנת 1879) יסד את “תורת היחסיות”, אשר שִנתה את המושגים היסודיים במכניקה של ניוטון והפיצה אור חדש על תופעות רבות במקצועות האסטרונומיה, הפיסיקה והחמיה.

בשדה הספרות התגבר בשנות החמשים והששים של המאה הי"ט הכוון של הריאליזם, שטפל עם הפרובלימות היום־יומיות של הזמן, בעוד שבשנות השבעים והשמונים של אותה המאה התקדם יותר הכוון של הנטורליזם, שתאר את החיים באופן טבעי כמו שהם.

מבין הסופרים שבזמן החדש נודעו ביחוד: הסופר הצרפתי אֶמיל זוֹלָה (1840–1902), שמגלה מגמה מוסרית חזקה בכתביו, הסופרים הרוסים לֶב טוֹלסְטוֹי (1828–1910), המטיף לאהבת זולתנו ולחיי פשטות ו־פיוֹדוֹר דוֹסטוֹיֶבְסְקי (1821–1881), היורד לעמקי נפשם של אנשים פושעים ומתאר אותם באמתיות ובאומנות נפלאה; הסופר הנורבגי הֶנְריק איבְּסֶן (1828–1906), שהרים על נס טפוסים בעלי רצון ואופי מוצק והסופר הגרמני גֶרְהַרט הָאוּפְּטְמַן (נולד 1862), המתרכז בעיקר מסביב לשאלה הסוציאלית, כגון בדרמה המפורסמה שלו “האורגים”.

מבין הסופרים העברים שבזמן החדש נודעו ביחוד: שמואל דוד לוצאטו (1800–1865), המפרש המובהק של התנ"כ; אחד העם (1856–1927), הוגה הרעיון “המרכז הרוחני” בארץ־ישראל"; אליעזר בן־יהודה (1857–1922), מחיה הלשון העברית בתור שפה מדוברת והמשוררים הגדולים חיים נחמן ביאליק (1873–1934) ו־שאול טשרניחובסקי (נולד בשנת 1875).

מבין הסופרים שמחוץ לאירופה נודע ביחוד המשורר ההודי רַבִּינְדְרַנַתְּ טָגוֹר (נולד בשנת 1861).

בשדה האמנות שָבו בזמן החדש קודם לקלסיציזם – לאמנות היונים והרומים העתיקים, כמו האמן י’קלואי דור, אבל אחרי כן חזרו ושבו ביחוד האנגלים, הצרפתים והגרמנים אל הסגנון הגותי (גותיקה) של ימי הבינים, כמו האמנים ג’ריקול ודֶלַקרוֹאָה. בזמן האחרון התגברה האסכולה הנטורליסטית (מילֶה והפסל רוֹדֶן) וענפה האימפּרֶסיוניזם שהושפע הרבה מהאמנות היפנית ושלפיו מתאר, למשל, הציר את הרושם הראשון (אימפּרֶסיון) שהוא מקבל מעצם ידוע בטבע החפשי תחת השפעת האור והאויר. נודעו ביחוד: הציר הגרמני מֶנְצֶל והציר היהודי ליבֶּרמַן – ראש האימפרסיוניזם הגרמני. כמו כן הציר היהודי הגדול ישראל’ס בהולנד.

בשדה המוסיקה נודעו בזמן החדש ביחוד הקומפוזיטורים והאמנים המוסיקאים: הַידן (1732–1809), מוֹצַרט (1756–1791), בֵּטהוֹבֶן (1770–1827), שוּבֶּרט (1797–1828), היהודי מנדלסון־בַּרתוֹלדי (1809–1847), ו־ריכרד וַגנֶר (1813–1883), היהודים הצרפתים מאיר בֶּר ו־הלוי (אופרות), האיטלקי וֶרדי, ההונגרי ליסט (1811–1886), הפולני שוֹפֶּן והרוסי צַ’יקוֹבסקי (1840–1893). הגרמפון והרדיו מקנים בימינו לכל העולם את יצירות הקומפוזיטורים הגדולים והטובים ביותר.

המלחמה הגדולה (1914–1918)

פֶרדינַנד, העצר האוסטרו־הונגרי, היה ידוע בתור צורר המדינה הסֶרבית, היות ורצה להפוך את המונרכיה הדוּאליסטית (אוסטריה־הונגריה) למונרכיה טרִיַליסטית (אוסטריה־הונגריה־סלביה הדרומית), ולתוך תחומה של סלביה הדרומית היו צריכות להכנס סרביה ומונטנגרו. הפַּטריוטים הסרבים החליטו איפוא להגות מהמסלה את יורש־העצר ופרדיננד נרצח בסַרָיֶבוֹ (בירת בּוֹסְניה) על ידי סרבי צעיר (1914.6.24). הרצח הזה נתן את הדחיפה האחרונה להתפרצות המלחמה הגדולה שהתכוננו לקראתה בתקופת השלום המזוין הממושך.

אוסטריה־הונגריה וגרמניה החליטו להכניע את סרביה בחזקת־יד, בקוותן שרוסיה לא תכנס למלחמה בשל בעלת־בריתה סרביה, כי רוסיה אינה מוכנה למלחמה ושגם אנגליה תשאר בניטרליותה, לכן דחקו את הסִפּוּק, שרצתה לתת סרביה ואת תווכה של אנגליה, לישב את הסכסוך בועידת מעצמות. אולם רוסיה, צרפת ובריטניה חשבו את השעה לשעת־כושר להכות בכוחות משותפים את גרמניה הגאיונה.

הענינים התפתחו במהירות, אוסטריה־הונגריה הכריזה מלחמה על סרביה (בסוף יולי 1914). רוסיה ומונטֶנֶגרו עמדו לימין סרביה. בתור תשובה לזה יצאה גרמניה נגד רוסיה, צרפת התחברה תיכף אל בעל בריתה הרוסי ואחרי שגרמניה הֵפרה את הניטרליות הבלגית, נלותה בריטניה לצרפת וככה התלקחה המלחמה במשך ימים מעטים כמעט בכל אירופה וגם מחוצה לה.

הרוח המניע של בעלי־הברית – “בעלי־ההסכמה” היתה בריטניה, שהצליחה להכניס למלחמה לטובת בעלי הברית את היפנים וגם את שני בעלי הברית של מעצמות המרכז, – את איטליה ורומניה, כמו כן את יון. הצעד המוצלח ביותר של הדיפלומטיה האנגלית היה, שארצות־הברית של אמריקה הצפונית נספחו אל “בעלי־ההסכמה” (1917) ובעקבותן גם הרפובליקות של אמריקה התיכונית והדרומית, כמו בּרַזיל, אוּרוּגוי ועוד. כמו כן גם סין, ליבֶּריה האפריקנית וסִיַם האסיתית. מן 1700 מיליון תושבי כדור הארץ היו כמעט 1400 מיליון במחנה “ההסכמה” ועשרים וחמשה מיליון אנשי צבא עמדו תחת דגלה (1917). לעומת זאת עמדו מעצמות המרכז כמעט בודדות בעולם. נלוו אליהן רק תורכיה (1914) ובולגריה (1915).

החזית המערבית שבין גרמניה וצרפת היתה העורק הראשי של כל המצב האסטרטגי. פה התחילה המלחמה הגדולה ופה נגמרה. כשמאנה בלגיה לתת לגרמנים מעבר חפשי דרך ארצה, חללו הגרמנים את ניטרליותה, – כבשו במשך שבועות מעטים את חלקה הגדול והבקיעו דרכה אל לב צרפת, כי גבולה הצפוני של צרפת לא היה מבוצר כל כך כמו הגבול המזרחי. פריס היתה בסכנה, אולם על־יד הנהר מַרְן נחלו הצרפתים נצחון מזהיר על הגרמנים (ספטמבר 1914), שהרס את כל תכניתה האסטרטגית של גרמניה; ההתקפה הגרמנית נעצרה והגרמנים עברו למלחמת־מגן, שנמשכה חדשים ושנים, לרוב בחפירות, עד ראשית שנת 1918, מבלי להביא תמורה במצב האסטרטגי הכללי.

בחזית המזרחית הצליחו קודם הרוסים לכבוש את פרוסיה המזרחית, כמעט כל גליציה והתחילו לחדור גם להונגריה, אולם אחרי אשר שבחזית המערבית התבצרו הצדדים הנלחמים בחפירות, רִכזו מעצמות המרכז את כוחותיהם בעיקר בחזית המזרחית, עברו למלחמת תנופה נגד רוסיה, הכו את הרוסים מכות נמרצות, גרשום מפרוסיה, הונגריה וגליציה ועוד כבשו שטחים רחבי ידים מרוסיה עם הערים ורשה, וילנה, בריסק־דליטה ועוד.

מפלת רוסיה בשדה הקרב השפיעה גם על המצב הפנימי ברוסיה, – קמה מרידה והצאר הוכרח לוַתר על המלכות בשמו ובשם בנו יורש־העצר (מרס 1917). קֶרֶנסקי, ראש המיניסטריון הזמני, רצה להקים רפובליקה דמוקרטית ולהמשיך את המלחמה על צד “ההסכמה”, אולם גם צבאותיו נגפו לפני צבאות מעצמות המרכז ואז הצליחו הסוציאליסטים השמאליים – הבּוֹלשֶביקים, עם לֶנין בראש, לתפוס את השלטון בידם (בנובמבר 1917) והם כרתו ברית־שלום נפרד בבריסק־דליטה עם מעצמות המרכז.

גם בחזית בדרום אירופה היתה יד מעצמות המרכז על העליונה וכניסת איטליה למלחמה (מאי 1915) על צד “ההסכמה” קשרה אמנם אל החזית מאות אלפי חילים אוסטרו־הונגרים וגרמנים, אבל לא הביאה שנוי חותך לטובת ההסכמה. סרביה ומונטנגרו נלחמו אמנם בגבורה, אבל בסוף שנת 1915 הוכרחו להכנע לפני הצבאות המאוחדים של אוסטריה־הונגריה, גרמניה ובולגריה, למרות צבאות־העזר של צרפת ואנגליה. גם רומניה, שנכנסה למלחמה בשנת 1916 לטובת “ההסכמה”, הוכתה מכה נצחת על־ידי מעצמות המרכז והוכרחה גם היא לכרות שלום נפרד בבוקרסט (מאי 1918). לא הצליחו בעלי ברית “ההסכמה” גם בהתקפותיהם בגליפּולי ובדַרדנלים, שהוכו כאן קשה על־ידי התורכים ונאלצו לסגת אחור (ינואר 1918).

החזית בארם־נהרים ובארץ־ישראל.

האנגלים תפשו תיכף את ערכה הגדול של החזית הזאת, ביחוד בשל תעלת סואץ ומצרים ועמדת בריטניה בהודו ובאפריקה הדרומית, אזרו את כל כוחם וההצלחה גם האירה להם פנים בחזית זו. את החִדִיו (עַבַּאס הִלמִי) הדיחה בריטניה מכסאו בגלל שאיפתו לשחרור מצרים בעזרת תורכיה ומעצמות המרכז. במקומו נתמנה למושל מצרים מטעם אנגליה בנו של החדיו ישמעאל (חוּסֵין) שקבל גם את התואר “שולטן”, בכדי להסב את לב המושלמים מהחליפות בקושטה. אחר מותו בשנת 1917 ירש את כסאו ואת התואר “שולטן” אחיו אַחְמֶד פוּאַד.

בהשפעת בריטניה מרד השֶרִיף של מֶכָּה (חוּסֵין אִבְּן עַלי) בתורכיה והכריז את עצמו למלך עומד ברשות עצמו, וגם בקרב הערבים בארץ־ישראל, סוריה וארם־נהרים צמחה שנאה לתורכיה.

הבריטים הכו את התורכים, כבשו את חצי האי סיני (דצמבר 1916), את בגדד (מרס 1917), את באר־שבע, עזה, אשקלון, יפו (אוקטובר–נובמבר 1917) ובשמיני לדצמבר 1917 כבשו גם את ירושלים. במלחמתם זו עזרו לבריטים הרבה גם היהודים, שהקימו לגיונות של מתנדבים לשם שחרורה של ארץ־ישראל. בספטמבר 1918 הוכו התורכים ובעלי בריתם מכה נצחת, נכבשו נצרת, דמשק ועוד והתקדמות האנגלים ובעלי בריתם נעצרה רק על ידי שביתת הנשק עם תורכיה (31 לאוקטובר 1918).

המלחה בים ובאויר. המלחמה התנהלה גם בים, ביחוד בים הצפוני והבלטי, אבל ביחוד השתמשו הגרמנים בצוללות, בכדי להרוס את הצי המסחרי של בריטניה, אם גם נגד חוקי המלחמה הבין־לאומיים ועלה גם בידם להטביע אניות מסחר אנגליות רבות, אולם על ידי זה שהטביעו גם את האניה האמריקאית הגדולה “לוּזיטַניה” עם אלפיים נוסעיה, החישו רק את התערבותן של ארצות־הברית במלחמה לטובת “ההסכמה” (אפריל 1917). עוד יותר אכזרית היתה המלחמה באויר, ביחוד כשלא פעם נזרקו פצצות מהאוירונים גם על בנינים פרטיים ואזרחים שלֵוִים. נודעו ביחוד “הטיולים” האיומים של הגרמנים מעל לונדון ופריס.

המלחמה הכלכלית. מצב הניטרלים. אולם הרבה סבלו מעצמות המרכז ממלחמת־ההסגר־הכלכלי, שהטילה “ההסכמה” עליהן. עד מהרה קמה מצוקה גדולה בארצות מעצמות המרכז בכמה חמרים גלמיים וגם בצרכי אוכל, ועוד יותר בשל מעוט היבול המקומי מסבת חוסר ידים עובדות לרגלי הגיוסים התמידיים, – הוכנסו פתקאות לחם, קמח, סוכר, חלב, בגדים ועוד, נשים וילדים למאות היו נצבים על יד חנויות־מכולת יום־ולילה ולא פעם שבו ריקם הביתה ומספר הרעבים והנצרכים הגיעו למיליונים.

גם הארצות הניטרליות (שויץ, ארצות סקנדינביה, הולנד, ספרד) סבלו לא מעט מההסגר הכלכלי ומהוצאות הגיוס לשם חזוק מעמדן הניטרלי מול פתויי ואיומי הצדדים הנלחמים השונים.

המצב האסטרטגי בראשית שנת 1918 לא היה רע בשביל מעצמות המרכז, שהדבירו תחתן, ביחוד בהנהגת המצביאים הגרמנים הינדֶנבּוּרג ולוּדֶנדוֹרף, את בלגיה ואת גבולותיה התעשיתיים של צרפת, את סרביה ומונטנגרו, את רומניה ושטחים ענקיים ברוסיה; האיטלקים נחלו מפלות וצבאות “ההסכמה” לא עצרו כח להזיז את האויב מעמדותיו בצרפת. מעצמות המרכז היו יכולות להשיג תנאי שלום נוחים ולצאת את המלחמה בכבוד, למרות שצבאות “ההסכמה” כבשו את המושבות הגרמניות, את ארם־נהרים וארץ־ישראל, אולם ביחוד היהירות של המדינאים הגרמנים הקלו על בעלי “ההסכמה” את עבודתם התעמולתית, שהם דוגלים בשם היושר והחופש ובשם זכות העמים להגדרה עצמית וגרמו לבסוף לכשלונן של מעצמות המרכז.

ארבעה עשר סעיפי וילסון, נשיא ארצות הברית (ינואר 1918), כגון בטול הדיפלומטיה החשאית, חופש הימים, חופש כלכלי בין כל העמים, המעטת הזיון, הקמת “חבר לאומים” שיאחד את כל העמים לשם הבטחת החופש וכדומה, הועילו מאד לתעמולת “ההסכמה”. רבים גם מבין עמי מעצמות המרכז התחילו מאמינים, כי וילסון דורש את טובת עמם וכי הוא רק נגד הממשלה האוטוקרטית והתחילה החזית הפנימית מתפוררת אף בגרמניה, ולא כל שכן באוסטריה ותורכיה, ששם היו הלאומים הזרים אויבי ממשלתם מראשית המלחמה.

כשלון גרמניה ובעלי בריתה. שביתת נשק.

ההסגר הכלכלי, הרעב בפנים הארץ, דלדול החומר האנושי, התחדדות השאלה הלאומית בתורכיה ובמונרכיה ההבסבורגית ועוד דחפו את גרמניה אל קרב אחרון ומכריע. באביב 1918 גם השיגו הגרמנים כמה נצחונות בצרפת, פריס היתה שוב בסכנה, אולם הופיע הטַנק, תגלית חדשה של הטכניקה הצבאית האנגלית, שעשה שמות בגרמנים וצבאות “ההסכמה” בהנהגת המצביא הצרפתי פוש הכו את מעצמות המרכז מכות קשות. בספטמבר 1918 נכנעה בולגריה לפני צבאות “ההסכמה”, באוקטובר נכנעה גם תורכיה, במונרכיה ההבסבורגית התחוללה רבולוציה, שהתירה את הרצועה גם בשדה הקרב והכריחה את המונרכיה לכרות שביתת נשק (4 לנובמבר 1918) ואז נאלצו גם הגרמנים להכנע ולקבל את ארבעה עשר סעיפי וילסון כבסיס של שלום, ותנאים קשים של שביתת נשק (11 לנובמבר 1918). הקיסר וילהלם נאלץ לותר על כסאו בשמו ובשם בנו ולהמלט להולנד.

אבדות המלחמה היו גדולות מאד, – קרוב לעשרת מיליונים איש בריא נהרגו, כעשרים וחמשה מיליון מתו בתלאות המלחמה, בריאותם של מיליונים רבים נתמוטטה, כפרים וערים לאלפים היו לגלי עיים וכדומה וגדולה היתה גם האבדה המוסרית, ביחוד כשהשלום שנכרת החזיר את הסדר הישן, במקום להשרות שלום קים וצדק עלי אדמות, כפי שקותה זאת האנושות הסובלת.

תנאי השלום עם גרמניה צריכים היו להיות אמנם, לפי תנאי שביתת הנשק, על סמך ארבעה־עשר סעיפי וילסון, אולם “ההסכמה” הפרה את הבטחתה והתעללה בגרמניה, אחרי שפרקה ממנה את הנשק. הנשיא וילסון התאמץ אמנם לקיים את ארבעה־עשר הסעיפים שלו, אולם לא היה יכול להגבר ביחוד על קלֶמַנסו הצרפתי והוכרח להסתפק לבסוף עם התאמה פורמלית בין ארבעה־עשר סעיפיו וחוזה השלום, בכדי לא לסכן את הקמת מוסד חבר־הלאומים, שתלה בו תקוות רבות.

לפי חוזה השלום של וֶרסיל הפסידה גרמניה את אֶלזַס־לוֹרֵין לטובת צרפת; את החלק הגדול של פרוסיה המערבית, את חבל־המכרות בשלסיה העליונה ופוזן לטובת פולניה; את נפות שלזויג הצפונית לטובת דניה; את כל מושבותיה לטובת בעלי ההסכמה; דנציג על תושביה הגרמנים הוכרזה ל"עיר חפשית", אולם הוכנסה לתחום־המכסים ועניני־החוץ הפולנים. אגן־הסַאר על מכרותיו העשירים בפחם וחבל הרינוס על מבצריו נשארו בתור ערובה לקיום תנאי השלום בידי חיל מצב ההסכמה, על גרמניה הוטלה לשלם פצויים ענקיים ועוד. אחרי אשר גרמניה עמדה, בעקב התשלומים הענקיים, לפני פשיטת רגל כלכלית, הומתקו קצת תנאים אלה בחוזה לוּקַרנוֹ (1925).

תנאי השלום עם אוסטריה, הונגריה, בולגריה ותורכיה היו גם כן קשים. על “הרפובליקה אוסטריה” שנשתירה מהמונרכיה הדנובית אחרי התפוררות שני חלקי המדינה וגרוש ההבסבורגים משניהם, היה לשלם פצויי מלחמה גדולים, אסור היה לה להספח לגרמניה וכדומה. מהונגריה נקרעו בערך שני שלשים משטחה הקודם, – טרַנסילוַניה ובַנט נמסרו לרומניה, סלובקיה ורוּתֶניה לצ’כוסלובקיה, קרואטיה ליוגוסלביה ועוד. בולגריה נאלצה לשלם פצויי מלחמה, לפנות רצועת ארץ לסרביה, את טרַקיה ליון ועוד.

לתורכיה נשארה רק אסיה הקטנה וקושטה. את טרקיה עם העיר אדרינופולי ורצועת חוף עם איזמיר באסיה הקטנה נאלצה למסור ליון. מבצרי הים הופקדו בידי ועדה בין־לאומית, סוריה באה תחת ממונות צרפת, ארץ־ישראל וארם־נהרים תחת ממונות אנגלית, ערב הוכרזה למדינה עומדת ברשות עצמה וארמניה באה תחת חסות חבר־הלאומים. אולם מוצטפה כֶּמַאל פחה התקומם נגד תנאי שלום זה, הכה את היונים (1922) ובשלום לוֹזַנה (1923) נאלצה ההסכמה להמתיק את תנאי השלום עם תורכיה.

מדינות חדשות רבות קמו לתחיה בעקב חוזי השלום השונים, כמו יוגוסלביה (סרביה, הסלַבים הדרומיים ומונטנגרו), צ’כוסלובקיה, פולניה, פינלנד, אֶסטוניה, לַטביה, ליטה, שהתחייבו לשמור על זכויותיהם האזרחיות של המעוטים הלאומיים. יוגוסלביה, צ’כוסלובקיה ורומניה מאוחדות באמנת־ברית – “ההסכמה הקטנה”, הנגררת אחרי צרפת ומשמשת תריס נגד גרמניה מצד אחד ונגד הבולשביקים מצד שני, כמו כן נגד התחזקותה של הונגריה.

מצב התוהו בעולם המדיני והכלכלי היה אחד מתוצאות המלחמה. בשנת 1920 פרץ מרד באירלנד (סין־פֵינים), שהשיגה בשנת 1922 מעמד של דומיניון. בגרמניה היתה רבולוציה אדומה של קומוניסטים (אַספַּרטַקיסטים) ואחריה מרידה מלוכנית. בהונגריה היתה מהפכה בולשבית קצרת־ימים בהנהגתו של היהודי בֶּלָה כּוּהן ואחריה קמה (1919) ממשלה של ריאקציה שחורה. ברוסיה חנקו מושלי קרֶמל האדומים בנחלי־דם את רוח־המרד. ביחוד מר היה גורל היהודים בשעת מלחמת־האזרחים באוקראינה, שנטבחו שם לרבבות על ידי ההמון השסוי.

גדול היה גם ההרס הכלכלי בעקב המלחמה. מוסדות הכלכלה העולמית נזדעזעו. קם מחסור בחמרים גלמיים ואמצעי הובלה, שתוק התעשיה והאמרת היוקר. מיליוני פועלים היו מחוסרי עבודה, חובות המדינות עלו לסכומים עצומים, ערך הבנקנוטים ירד פלאים בשל הגדלת מחזור הבנקנוטים (אִינְפְלַצִיָה), ששללה מהם את בסיסם בזהב, וצמחו עסקי ספסרות שונים לרעת הכלל. עוד הורע המצב על ידי זה, שכמה ארצות, ביחוד ארצות־הברית, סגרו את שעריהן בפני המהגרים, בשל פחדם מהתחרות בעבודה ולשם התמזגות האומה. בשל התוהו המדיני והכלכלי צצה דיקטטורה במדינות רבות (באיטליה – מוּסוליני, בספרד – פְּרימוֹ דֵי ריוירה, בהונגריה – הוֹרטי, בפולניה – פילסודסקי, בתורכיה – מוצטפה כמאל פחה, בפרס – ריזה חאן ועוד).

הפשיזם. הבלבולים הקומוניסטיים באיטליה לאחר המלחמה הכשירו את הקרקע לגידול התנועה הפשיסטית, או הפשיזם, שהציג את האינטרסים של כלל־האומה מול האינטרסים המיוחדים של המעמדות והבטיח לשים קץ למלחמה הסוציאלית.

בֶּניטוֹ מוּסוֹליני (נולד 1883),

שיסד בשנת 1919 את תנועת הפשיזם, עלה בשנת 1922 בראש 200,000 פשיסטים על רומי ותפס את השלטון בידו. הוא נתמנה לראש הממשלה, ובמשך הזמן רִכז את כל השלטון בידו, בטל את הפרלמנט, יצר חוקה פשיסטית חדשה, חתם הסכם עם האפיפיור ונעשה דיקטטור של איטליה. הוא משתדל לבצר בארצו את התעשיה וליצור כוח צבאי חזק. במקום משטר מעמדות הנהיג מוסוליני (“הדוצ’ה”) משטר קורפורַציות של בעלי מקצוע ובאי־כוחם, כמו כן כונן ועדות משותפות של עובדים ונותני עבודה והטיל עליהן את מרות בתי־הדין הממשלתיים במקרה של חלוקי דעות. מדיניות החוץ שלו היא אגרסיבית (תקפנית) למען הרבות את מושבות איטליה וכפי שראינו, יצא בשנת 1935 למלחמה על חבש, כבש אותה (1936) למרות התנגדות חבר הלאומים והכתיר את מלך איטליה לקיסר חבש. את הנהלת עניני המדינה מכוונת גם המועצה הפשיסטית הגדולה.

הבולשביקים והאידיאולוגיה המרכסית.

ראינו שבנובמבר 1917 הצליחו לתפוס את רסן השלטון בידם ולהנהיג סדר קומוּניסטי (שַתפני) ברוסיה הסוציאליסטים השמאליים או הבולשביקים עם ולַדימיר אוֹלִיַנוֹב־לֶנין (1870–1924) והיהודי ליאו בְּרוֹנשטַין־טרוֹצְקי (נולד 1879) בראש.

לפי הבולשביקים אין לחכות עם המהפכה הסוציאלית עד שכל הרכוש יתרכז בידי יחידים מעטים, כפי שחשב זאת מַרכס, כי אם המהפכה צריכה לבוא קודם לכן, בשעת־כושר טובה שתזדמן לה. מרכס חשב את הדיקטטורה של הפרולטריון להכרח של מעבר מן הרגע הראשון של הרבולוציה עד קריאת האספה המכוננת, שבה יכריז העם את המשטר הסוציאליסטי. אולם כשקראו הבולשביקים (בשנת 1918) לאספה מכוננת, נמצא בה רוב מכריע, מתנגד בכל תוקף לבולשביזם ומשום זה פִזרו אותה השליטים החדשים בכוח, אחזו באמצעי טֶרוֹר עוד יותר גרועים מעריצות הצאר, שהומת ביולי 1918 יחד עם משפחתו, שלא ישוחררו על ידי גדודי צבא ריאקציוניים, והתמידו בשיטת הדיקטטורה, למרות שזו, במובן הפוליטי, ההפך של הדמוקרטיה. רוסיה הבולשבית היא ברית חפשית של שש רפובליקות, – הרוסית (בת 19,700,000 ק"מ מרובע), האוקראינית, הרוסית־לבנה, הטרַנסקַוְקַזית, התוּרקוֹמַנית והאוּזבֶּקית, שלכל אחת מהן יש אורגנים מחוקקים וזכויות אוטונומיות משלה, בעוד שהרשות המחוקקת העליונה היא כנסית־הסוֹביֶטים (המועצות) כל־הרוסית, המוסרת את השלטון בידי ועד פועל מרכזי, מורכב מנבחרי הכנסיה ובאי־כוח הרפובליקות ושבוחר מקרבו נשיאות ומועצת “הקומיסרים העממיים” (המיניסטרים). הממשלה נשענת בעיקר על המפלגה הקומוניסטית, שהיא קטנה באופן יחסי, אולם משמעת־ברזל שוררת בה וחברים המעיזים להלחם על דעותיהם מחוץ לישיבות, נרדפים בלי רחמים, כפי שאנו רואים את זה ביחוד בזמן האחרון. בכדי להשיג רוב בסוביטים המחוזיים, הארציים וביחוד בכנסית־הסוביטים כל־הרוסית, חולקו מחוזות־הבחירות באופן כזה, שיחידת־הבחירות הכפרית היא גדולה פי כמה מהיחידה העירונית, כי האכר הרוסי רחוק מהקומוניזם.

האכר והסוביטים.

באכר לא נגעה עוד היד החזקה של הבולשביקים, ביודעם שהוא לא יקבל בשום אופן את חוקי הסוביטים בדבר נשואים וירושה, משפחה ודת. כמו כן לא יסכים, בלי מלחמה, להלאמת הקרקע, או להגבלות כלכליות יסודיות, הנוגעות בו לרעה. מתוך פשרנות זו השאירו הסוביטים, לפי שעה, חופש גמור לכפר ולא הלאימו את האדמה, רק חלקוה בין האכרים העניים, ומכריחים אותם למכור את התבואה לממשלה בזול; והאכרים, אם כי מתמרמרים משום זה, אבל אינם מורדים, בפחדם, שמא על ידי מפלת הבולשביקים והחזרת המשטר הקודם יפסידו את הקרקעות ויחזירו אותן לבעלי האחוזות הגדולות הקודמים.

“הפוליטיקה הכפרית” הזאת של לנין ויורשו סטַאלין (נולד 1879) וחבריו, הרואים בחקלאות את יסודה הכלכלי של המדינה ואת המקור היחידי לאכספורט, עוררה התנגדות עצומה בין הקומוניסטים הותיקים עם טרוצקי בראש, שלפיהם עלולה וַתרנות זו להוליך את המשטר המועצתי מפשרה־לפשרה ועד כדי כפירה בעיקרים ודורשים את גיוס כל המרץ והרצון הממשלתי בחזוק התעשיה והפרולטריון העירוני, שהם הנושא והמשענת של המשטר הקומוניסטי. נגד המתנגדים האלה אחז סטאלין באמצעי טֶרור ועריצות, – טרוצקי גורש מרוסיה וכיום מנהלים משפטים ומוצאים להורג ברוסיה רבים ממנהיגי וותיקי התנועה הקומוניסטית באשמת טרוצקיזם.

הכשלון הכלכלי של הסוביטים.

על ידי הלאמת בתי־החרושת, הבנקים, מסלות־הברזל וכדומה גורשו גם המארגנים והמנהלים, באה ירידה כלכלית עצומה והסוביטים הוכרחו להחזירם, על ידי הבטחות של משכורות גבוהות וחוג־פעולה חפשי וגם לשוב במדה ידועה אל השיטות הרכושניות והמסחר והתעשיה הפרטיים, כמו כן להציע זכיונות שונות לרכושני אירופה ואמריקה, בכדי להשיג עזרה פיננסית מחוץ־לארץ להקמת הריסותיה של הארץ.

בין הסוביטים ואירופה היה קודם יחס של איבה גלויה, והסוביטים נִהלו תעמולה רחבה באירופה באמצעות האינטרנציונל השלישי או הקוֹמאִינטֶרן, הסוכנות המרכזית שלהם, בעוד שמדינות אירופה תמכו בידי הכוחות הצבאיים האנטי־בולשביקיים, גם שמו הסגר כלכלי על רוסיה ועוד, אבל לא הצליחו להפיל את ממשלתה. אולם רעב הסוביטים לקפיטל ולמלוה־חוץ לשם הקמת הריסות הארץ, המריצם לבקש דרכי שלום עם אירופה, להתקשר אתה בחוזים פוליטיים ומסחריים ולהסתלק לפי שעה מרעיון המהפכה העולמית. “ברית הרפובליקות הסוביטיות הסוציאליסטיות” עשתה אמנם גדולות בשדה התרבות והחנוך, אבל עם כל זה עוד רבה העזובה.

התנועה כל־המושלמית וכל־הערבית

סבלה הרבה על ידי בטול החליפות על ידי האספה התורכית הלאומית באנגורה (1924), שהיתה – עם כל הירידה – סמל אחדות האישלַם ומקור התקוות של התנועה כל־המושלמית. גם תקוות חוסין, מלך חג’אז (בערב המערבית), להשליט את בית־החשימים על הארצות הערביות (חצי האי ערב, ארץ־ישראל, סוריה וארם־נהרים) נתבדו. את בנו פַיצַל משחו אמנם למלך הערבים בדמשק, אבל כשמאן להתפשר עם הצרפתים, שדרשו את סוריה לעצמם בתוקף מדיניותם הסורית המסורתית ובתוקף האמנות, שכרתו עם בריטניה בימי המלחמה הגדולה, גרשום הצרפתים מסוריה וחבר־הלאומים מסר לצרפת את הממונות על סוריה (1922).

פיצל הוכתר אחרי כן למלך ארם־נהרים (עִירַק) בעזרתה וחסותה של בריטניה (1921–1933) ואחיו האמיר עַבּדאלה קבל מיד בריטניה את השלטון על עבר הירדן (1921), אך למעשה נשאר השלטון האנגלי בתקפו בשתי הארצות, כי אנגליה שואפת להכניס לספירת־השפעתה את גוש הארצות המשתרעות מהים התיכון עד האוקינוס ההודי. משום זה מתאמצת אנגליה לשלוט גם על חצי האי ערב עם מרכזיו הדתיים – מֶכָּה ומֶדינה, שהן צנור־השפעה חשוב על 260–300 מיליון המושלמים באסיה ובאפריקה, והיא עוררה את שֶריף־מֶכָּה חוסין נגד תורכיה ועזרה לו לכונן את ממלכת חג’אז.

אולם כשחוסין לא אבה לציית להוראות שקבל מלונדון, לא הפריעה אנגליה בעד אִבן־סַעוּד, השולטן הוַהַבִּי בנֶג’ד (ערב התיכונית), לכבוש את מקומות־הקודש ולהכריז את עצמו למלך חג’אז (1926), וכיום הוא השליט התקיף ביותר בכל מרחבי חצי־האי ערב, אולם גם הוא קשור במדה ידועה לאנגליה, בעוד שאחרי רוח מרד ממושך השיגה מצרים בשנת 1936 עצמאות גמורה מתוך קשר צבאי עם אנגליה.

רוח ההתקוממות בהודו.

מָהַטְמָה גַנְדִי (נולד 1869), מנהיג תנועת ה"סְוַרַג", (השלטון העצמי) וראש הקונגרס ההודי הלאומי, הטיף לגאולת ה"פָּרִיָה" (המעמד הטמא), ל"התבדלות" מ"ממשלת־השטן" האנגלית ולהתנגדות פסיבית (חרם על הסחורות הזרות, לסרב לשלם מס לממשלה הבריטית וכדומה) ומצא תומכים גם בקרב המושלמים, שהיו קודם לכן משען השלטון הבריטי נגד הרוב הברהמני. בשִכוך רוח־ההתקוממות מלא תפקיד חשוב היהודי האנגלי לורד רידינג (1860–1935), ששמש משנה למלך באותן שנות המשבר (1921–1926), ושהגדיל גם את שעור האוטונומיה הלאומית של ההודים.

הבית הלאומי העברי בארץ־ישראל.

לורד ארתור גֵ’מס בלפור (1848–1930), המיניסטר הבריטי לעניני חוץ, הכריז בשנת 1917 בשם ממשלתו, כי בריטניה תעזור לכונן בית־לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל. בשנת 1922 אִשר חבר־הלאומים את הפוליטיקה הבריטית בארץ־ישראל ומסר את הממונות על ארץ־הקודש לבריטניה, בתנאי מפורש שתגשים את הכרזת בלפור.

בהשגת הצהרת בלפור יש חלק חשוב לפרופסור חיים וַיצמַן (נולד 1873), נשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, שהצליח לפעול פעולה חשובה לטובת אנגליה בימי המלחמה הגדולה על־ידי האמצאה החמית שלו. גם בקשה אנגליה לרכוש לעצמה את חבת היהדות האמריקאית לטובת התערבות ארצות־הברית במלחמה הגדולה – דבר שעלה באמת בידה; ארץ־ישראל נמצאת בקרבת תעלת־סואץ, וחשוב הדבר לבריטניה, שבארץ זו ישב עם, אשר תוכל לבטוח בו; כמו כן הבינו טובי המדינאים האנגלים, כי העם העברי, בהיותו בן־לאומי, עתיד למלא עוד תפקיד חשוב מאד בתור מתַּוֵך בין ארצות התרבות המערבית ובין התרבות המזרחית ורבים מאנשי־המעלה באנגליה מאמינים, מתוך הערצת התנ"ך, ביעודם האנושיים של עם־התנ"ך, ביחוד בראותם את הכוח היוצר של הישוב העברי בארץ־ישראל, שהצליח להפוך את השפה העברית לשפת הדבור היום־יומי, להחיות את שממות הארץ בכל מקום שנגע בו וליצור צורות חדשות של חיים סוציאליים, שיש בהן גרעין של חברת־עתיד.

בלי מנגנון ממלכתי ורשות הטלת מסים הצליחו ההסתדרות הציונת והסוכנות היהודית לעשות הרבה למען תחית העם והארץ, למרות המכשולים הפנימיים והחצוניים המרובים. מאות אלפי דונם קרקע נגאלו ומיליונים הושקעו לשם הפרחתה הכלכלית של הארץ. המצב הסניטרי והתרבותי הוטב בהרבה. בשנת 1925 נפתחה בירושלים, על הר הצופים, האוניברסיטה העברית, סמל שאיפותיו הרוחניות של העם העברי בימי התחדשותו הלאומית והפוליטית. בשנות 1920–1938 גדל הישוב העברי בארץ־ישראל מששים עד ארבע מאות ועשרים אלף נפש בערך, שהם כמעט שליש מכל תושבי הארץ ומספר הנקודות הישוביות עלה למעלה ממאתים.

התנגדותם של הערבים, תושבי המקום, לבית הלאומי העברי, למרות תועלתם המרובה, גברה מאד בשנים האחרונות, ביחוד בהשפעת ובנצול הסבך הבין־לאומי הקיים, – בהתמדת מצב של אי־בטחון החיים והרכוש העברים אומרים להכשיל את הקמת הבית הלאומי העברי בארץ־ישראל. אנגליה חושבת לפתור את השאלה ולצאת לידי חובה כלפי עצמה וכלפי כל הצדדים על ידי צמצום תוכן המנדט על חשבון היהודים ולחלק את ארץ־ישראל למדינה עברית ומדינה עברית. לזה מתנגדת ביחוד “ההסתדרות הציונית החדשה” עם זאב ז’בוטינסקי (נולד 1880) בראש.

גבורתם, מסירותם ותבונתם של הישוב העברי, העם העברי ומנהיגיו המסורים ימצאו בודאי את הדרך הנכונה ביותר להתגבר על כל הקושיים והמכשולים והקמת ביתו הלאומי של עם ישראל בארץ־ישראל תתגשם במלואה ובמהרה, לא רק לטובת עם ישראל, כי אם לטובת האנושות כולה.

מטרות חבר הלאומים הן:

להבטיח את השלום, להמעיט את הזיון ולישב סכסוכים בין־לאומיים; להגן על המעוטים הלאומיים ולפקח על הממשלות המנדטוריות, שקבלו תחת חסותן חלקים ממדינת תורכיה ומושבות גרמניה; לסַייע להרמת התנאים הכלכליים, הסניטריים, המוסריים והרוחניים של הארצות – כששים במספר – המהוות את החֶבֶר.

לפי ארגונו בוחרת “אספת־חבר־הלאומים”, המתכנסת פעם בשנה, בשש מדינות, השולחות יחד עם חמש המעצמות (בריטניה, צרפת, איטליה, יפן, גרמניה) שבחבר, כל אחת את בא־כוחה אל “מועצת־חבר־הלאומים”, הנודעת כרגיל ארבע פעמים בשנה. מוסדותיו האוטונומיים של החבר הם: בית המשפט בין־הלאומי בהאג עם התפקיד לפרוש חוזים, חוקים ודינים בין־לאומיים, והסתדרות העבודה בין־הלאומית עם התפקיד לטפל במניעת סכסוכים סוציאליים בין הפועלים ובין נותני העבודה, שמירת בריאות העובד וכדומה. מושב חבר־הלאומים הוא בג’נבה.

בהתפתחות חבר־הלאומים יש כמה מעצורים, ביחוד שההחלטות החשובות צריכות להתקבל פה אחד, שחברי חבר־הלאומים ערבים זה לזה על השלמות הטֶריטוריאלית של ארצותיהם בפני כל התקפה מבחוץ, ועל כולם שחבר־הלאומים נטול כוח ההוצאה לפועל.

מגרעות אלו נתגלו ביחוד בשנים האחרונות, בשעת התקפת איטליה על חבש וכבושה על ידה, כפי שראינו, ועוד יותר בהתנהגותה האגרסיבית של גרמניה הנאצית (סוציאליסטית־לאומית) בהנהגתו הדיקטטורית של “הפירֶר” אדולף היטלר (נולד 1889), שהצליח לתפוס בשנת 1933 את רסן השלטון בידו והמיט אסון וביחוד הרס כלכלי על יהודי גרמניה ועכשו, אחרי ספוח אוסטריה לגרמניה (מרס 1938), גם על יהודי אוסטריה. הוא החזיר בשנת 1936 את חבל הריין לגרמניה, ודורש גם החזרת המושבות הגרמניות ועוד, ובברית עם איטליה (“ציר ברלין־רומא”) מטיל אימת מלחמה מתמדת על אירופה ומחוצה לה. איטליה וגרמניה תומכות גם במרידה הפשיסטית בספרד בהנהגת הגנרל פראנקו נגד הרפובליקה הסוציאלית בספרד, הגורמת למלחמת אזרחים קשה מאז 1936. בשנת 1937 התחילו גם התקפות יפן על סין לשם קריעת חבלים חדשים ממנה, ביחוד במנדז’וריה. וכל זה נעשה לעיני חבר־הלאומים ולמרות התנגדותו, כי החברים המעונינים אינם שומעים בקולו וגם מסתלקים ממנו, כמו, למשל, איטליה.

בכל זאת הספיק חבר־הלאומים לבצר לו, במדה ידועה, מעמד בחיי העמים ובפוליטיקה העולמית, – באמצעותו הושכן שלום בין כמה צדדים, כמו בחוזה־לוקרנו; הושג יצוב המטבע ואזון התקציב בגרמניה, אוסטריה, הונגריה; סודר מפעל ישבני ענקי ביון למיליון וחצי פליטים יונים שהניסתם חרב כמאל פחה מאסיה ועוד. לפני ועדת־המנדטים, שעל־יד חבר־הלאומים, חיבות המדינות המַנדטוריות להגיש דין וחשבון מפורט על פעולותיהן ובידי חבר־הלאומים נמסרה השמירה על הגשמת חוזי המעוטים הלאומיים, המהווים למעלה משלשים מיליון נפש בארצות אירופה המזרחית והמרכזית, ויש תקווה, שלמרות כל הקושיים והמכשולים, יעזור חבר־הלאומים בהרבה בהשגת והשכנת השלום והאושר הכללי בקרב האנושות.

לוח כרונולוגי

(התאריכים החשובים ביותר)

לספה"נ

דעת העבר - הדרך לעתיד

מטרתה: להקנות לקורא מושגים כלליים, אוביקטיביים וברורים על נושאים היסטוריים, מדעיים, ספרותיים ואמנותיים, באופן שיטתי, בצורה תמציתית, קלה ונוחה ובמחיר שוה לכל נפש, ולסייע להרחיב, לחזק ולהרים את הניבו התרבותי הכללי.

ספר ראשון: הזמן העתיק (עמי המזרח, יון ורומא) דעת העבר – הדרך לעתיד

הקדמה

מסבות שונות חסרות להרבה אנשים הידיעות הכלליות, היסודיות, הדרושות לבן־אדם תרבותי ושבלעדיהן קשה להבין, הבנה נכונה, את המתרחש בחיים ובטבע וקשה לתפוס עמדה נכונה כלפי התופעות שבהם.

הספריה “תמצית” רוצה למלא את החסרון הזה, – להוציא, במשך הזמן, שורה שלמה של ספרים קטנים, עשירי תוכן, בבחינת מועט המחזיק את המרובה, אשר יתנו לקוראים מושגים כלליים, אוביקטיביים וברורים על נושאים היסטוריים, מדעיים, ספרותיים ואמנותיים, באופן שיטתי, בצורה תמציתית, קלה ונוחה ובמחיר השוה לכל נפש, – בכדי לאפשר לכל אחד ואחד להשיג ניבו (גובה) תרבותי כללי באופן קל ונוח לו, לעוררו להרחיב את ידיעותיו ולעזור לו לחדש את ידיעותיו הכלליות, היסודיות שרכש לו מכבר.

למרות כמה נסיונות ארעיים, נגדיים למראית עין, ברור שהדעת בחיים היא כשמן במים, שסופו לצוף ולעלות למעלה, ודעת משמעה אופק רחב, כוח ורכוש מועיל לתמיד, וכי צרות, פגעים, אסונות וחיים אומללים – מקורם בעיקר, בחוסר דעת.

לכן חובתנו כלפי עצמנו, כלפי עמנו וכלפי האנושות כולה – להשיג ולהחזיק ניבו תרבותי כללי ולהרחיב את אופקנו ככל האפשר, שכן הדעת אין כמוה חבר נאמן ונשק מצויין בנסיונות החיים, – להעלות אותנו על דרך המלך, המובילה לחרות גופנית, כלכלית ורוחנית – לחיים מאושרים..

יתרון האדם על בעל־החי – כשרון זכרונו, להיות רושם ומנצל את נסיונות חייו הוא ואת נסיונות חייהם של האחרים, להסיק את המסקנות ולקבוע את החוקים הטובים לו, להשתמש תמיד באמצעים יותר ויותר מתאימים לשפור חייו הפרטיים, התרבותיים והחברותיים ולהמנע מכשלון, כי אין חכם כבעל נסיון, ואיזהו חכם? – הלומד מנסיונותיו הוא וכן מאלה של זולתו. 

אין לך ספר נסיונות יותר עשיר, יותר מועיל לפרט ולחברה מספר להיסטוריה כללית, המתאר ומבאר את פרשת התהוותם והתקדמותם של העמים, המדינות, התרבויות והחברות השונים – את התפתחותה של האנושות כולה, המלמד אותנו להכיר ולהעריך את האפשרויות ואת הכוחות הדינמיים, התמידיים, הפועלים בחברה ובטבע, וכן את השגיאות הפטליות, הקשות, שעלו לבני־האדם ביסורי־נפש ובנהרי נחלי דם לאין שיעור ושעלינו, איפוא, להזהר מלחזור ולהכשל בהן.

מתוך הקריאה והעיון בהיסטוריה אנו מצליחים למצוא את שביל הזהב הנכון, שבו עלינו לצעוד ולהתקדם להבא בחיינו הפרטיים, המדיניים, החברותיים והתרבותיים.

אחרי הטיפול בהיסטוריה הישראלית בחרתי לכן לטפל בהיסטוריה הכללית, שהיא, בהתחשב עם המלחמה העולמית הנוכחית, לדעתי, עוד יותר אקטואלית.

מצאתי לנכון להכניס גם כמה חדושים לגבי רוב השטות, המטפלות בהיסטוריה הכללית בהיקף לא רחב ביותר, – ככה, למשל, להכניס גם את דברי ימיהם של הסינים, היפנים, החתים, להדגיש את חשיבותה של דעת ההיסטוריה הכללית מנקודת מבט שפור העתיד, לתת באור יותר פלאוסיבילי (מתקבל על הדעת) בנוגע לראשית השפה, הדת, החיים החברותיים וכו', כמו כן להאריך לפעמים בכונה ביחוד במקומות, שאפשר לראותם כיסודות ראשונים להתפתחות הדמוקרטיה והמשטר המדיני, החברותי והתרבותי הנוכחי.

אסיר תודה אהיה בעד כל הערה אוביקטיבית, נכונה מצד הקוראים הנכבדים ואשתדל להשתמש בה במהדורה הבאה.

בחבור ספרי זה השתמשתי בין השאר ביחוד בספריהם של: ה. ג. ולס, א. צ’ריקובר, י. ברור, טמס, א. ח. זוטא ושטרנברג, ש. גורין ורזניקוב, ש. ברמן, א. ז. רבינוביץ, מ. נדל, י. א. טריווש, י. בלקינד, חכם, י. פיקלר, צ’עה, ה. צושלג, א. ז’ולדוש.

תל־אביב, תשרי תש"ד

ד"ר אליהו בלנק 

מבוא

מהות ההיסטוריה הכללית ומטרתה. ההיסטוריה הכללית מספרת ומבארת לנו, בקשר סיבתי וסדר כרונולוגי ככל האפשר, ביחוד אותם המאורעות והמעשים החשובים בחיי העמים השונים, אשר השפיעו על מהלך התפתחותה המדינית, הכלכלית והתרבותית של האנושות כולה, – למען נכיר ונבין את ההוה, על התפתחותו החמרית, הרוחנית, המדינית והחברתית ונשתמש בידיעות, נסיונות אלה לשפורו של העתיד.

ההיסטוריה הכללית אינה כוללת משום כך את קורות כל העמים, אלא רק מזמן השתתפותם ובמדה שהשתתפו בהתפתחות האנושות הכללית, שההיסטוריונים מחליטים על זה על סמך המקורות הכתובים, כגון כתבות, מכתבים, זכרונות, ספרים, והבלתי כתובים, כגון אגדות, מסורות, שרידי כלים, בנינים, קברים, תכשיטים וכו' מהזמנים והמקומות השונים ואחרי עיון ובקורת מעולה.

הזמן ההיסטורי מתחיל עם המקורות הכתובים שנשארו, ז"א מהזמן שבני־האדם ידעו כבר לכתוב ונשארו לנו זכרונות כתובים מהם, בערך ממחצית השניה של האלף הרביעי לפני ספה"נ (ספירת הנוצרים), שבספירה זו נוהגים להשתמש בעניני מדע.

אולם בנוגע לעם פלוני, או אלמוני מתחיל הזמן ההיסטורי רק מאותו הזמן, שהגיע לדרגת התפתחות כזו, שהתחיל לרשום את קורותיו ולהנחילם לדורות הבאים.

את הכתב המציאו שלשה עמים שונים: המצרים, השומרים והסינים, כל עם באופן מקורי, בפני עצמו כפי שנראה הלאה. 

את האלף־בית הנוכחי המציאו הפיניקים באלף השני לפני ספה"נ מכתב ההיירוגליפים (כתב ציורים) של המצרים וביחוד מכתב היתדות (כתב סימנים) של השומרים והבבלים. מהפיניקים קבלו אח"כ את האלף־בית היונים, הרומיים ויתר עמי התרבות עם שנויים קלים.

בימי קדם כתבו על אבנים ולבנים. המצרים התחילו לכתוב על אריג ועל פפירוס שהוכן מסוף הנילוס. יותר מאוחר המציאו את הקלף מעור השור וכו' ובמאה השניה לפני ספה"נ המציאו הסינים את הניר והערבים הביאוהו לאירופה, אבל רק במאה הי"ג אחרי ספה"נ שוכלל לשמוש הכלל.

הזמן הפרהיסטורי הוא הזמן שקדם לזמן ההיסטורי ונמשך הרבה יותר לאין ערוך מאשר הזמן ההיסטורי ואצל הרבה שבטים ועמים פראים באוסטרליה, באפריקה, על איי האוקינוס השקט וכו' עודנו נמשך כיום.

תולדות האדם הקדמון לוטות בערפל. על סמך אגדות, כלי בית, מכשירים, קברים, עצמות בני־אדם וכו' שנמצאו ועל סמך המקומות שבהם נמצאו, אפשר לשער, שחיי האדם הקדמון היו קשים ומרים מאד, כי חסרו לו נסיונות, אמצעים ומכשירים ולא ידע להכין לעצמו אוכל לשעת מחסור, טרם ידע להלחם בטבע כמונו.

האדם הקדמון חי במערות ושיחי־אדמה בפחד מפני חיות־טרף וכוחות הטבע, נלחם קשה לקיומו ורק לאט־לאט הגיע לידי המצאת כלי זין ומכשירים, שהיו עוזריו הראשונים במלחמתו עם הטבע ועזרוהו להתקדם לציד, דיג ומרסן חיות, להפכן לחיות־בית.

גלוי האש היה צעד גדול מאד בהתפתחותו של האדם, שהחל להשתמש בה להאיר בחשכה ולהתחמם בעזרתה ואח"כ גם לצליה ובשול וליציקת מתכות ולעבודן.

אבל המכשיר החשוב ביותר בהתקדמות האדם היתה השפה, שאיפשרה עבודה משותפת ומסירת נסיונות על ידי איש לרעהו.

אם נתבונן לעובדה, שגם בימינו אנו ממציאים יום־יום המצאות שונות, מושגים חדשים ויש צורך ליצור בשבילם מלים חדשות והשפה הולכת ומתעשרת מיום ליום, הרי קל יהיה להבין שבאם נלך אחורנית בזמן, – רכוש השפה יהא מתמעט באופן מתמיד.

לפני מאה שנה, למשל, לא היו עוד המושגים והמלים: טלגרף, טלפון, אוטו, רדיו, אוירון; לפני אלף שנה לא היו עוד המלים: תותח, רובה, רכבת, קיטור וכו' וכן הלאה עד שאנו מגיעים לזמן ולמצב, בהם בן־האדם הקדמוני לא ידע להביע מושגים, מלים, הוא ידע להשמיע רק קולות של התפרצויות פנימיות, אלמנטריות, – מלות־קריאה, קולות־רפלכס של פחד, כאב, שמחה וכדומה, תחת השפעת גורמים חצוניים, או פנימיים חשובים ובלי שום כונה תחילה.

אך כשנתקף מישהו ע"י חיה רעה, למשל, והשמיע קולות של התפרצויות פחד וכאב וחברו שמע במקרה קולות אלה ובא לעזרתו וביחד הכניעו את החיה הרעה, – מזה למד הנתקף להמשיך ולהגביר בקולותיו אלה כבר גם מדעת במקרה של התקפה חדשה, בתקוה פן ישמע ויבוא שוב מישהו לעזרתו וינצל שוב.

באופן כזה עברו לאט־לאט להערכת והבנת ערך ותוכן הקולות השונים – מתבונה, מדעת גם למקרים, מושגים, שמושים יותר נרחבים, עד שהתפתחו לשפה – ללשון בצורתה הקדמונית ובתקופה יותר מאוחרת ביותר הבנה בשביל הצורה והשטה.

עוד בזמן קדום מאד התפתחו באופן זה כמה לשונות עיקריות והן: חמיות – מצרית עתיקה, קופטית, לשונות ברבריות וכו'; שמיות – עברית, ערבית סורית, חבשית, בבלית, אשורית עתיקה וכו'; הודו אירופיות – סנסקרית, פרסית, יונית, רומית, גרמנית, רוסית וכו'; אורל־אלטיות – תורכית, הונגארית, פינית, מונגולית, מנג’ורית וכו'; סיניות – סינית, סיאמית, טיבטית וכו'; יפנית ולשונות אינדיאניות באמריקה.

במרוצת¹ הזמן ובהתרבות הסבות – איזה שבט בא, למשל, לזמן ממושך² לבין סביבות, שכנים ותנאים חדשים – נתפלגו הלשונות לדיאלקטים, בנות־לשון וענפים חדשים.

ביחוד מתחלקת משפחת הלשונות ההודו־אירופיות למשפחות קטנות יותר, כגון לשונות רומניות, רומית ובנותיה – איטלקית, צרפתית, ספרדית, פורטוגסית, רומנית; לשונות גרמניות – גרמנית, אנגלית, הולנדית, דנית; לשונות סלויות – רוסית, פולנית, צ’כית, בולגרית; לשונות הודיות – סנסקריט ובנותיה.

את גזעי האדם מבחינים ביחוד לפי צבע העור: גזע לבן, או קוקזי – עמי אירופה, עברים, ערבים, הודים וכו'; גזע שחור, או נגרי – כושים; גזע צהוב, או מונגולי – סינים, יפנים וכו'; גזע אדום – אינדיאנים באמריקה. בראש ההתפתחות וההתקדמות של האנושות צעד הגזע הלבן, העמים השמיים וההודו־אירופיים.

בזמן הפרהיסטורי נוהגים להבחין תקופת אבן קדומה, או פליאוליטית, שבה היו בני־האדם משתמשים בכלי שמוש ונשק מאבנים פשוטות ותקופת אבן מאוחרת, מלוטשת, או ניאוליטית, שבה היו משתמשים בכלי שמוש ונשק מאבנים מלוטשות.

המעבר לחיי ציד, מרעה, עבודת אדמה, ישיבת קבע וחיי חברה חל בעיקר בתקופת האבן המאוחרת וביחוד בתקופת המתכת, המשתייכת כבר בעיקר לזמן ההיסטורי ומבחינים פה תקופת הנחושת, תקופת הברונזה – תערובת נחושת ובדיל – מהאלף השלישי לפני ספה"נ ותקופת הברזל – ממחצית השניה של האלף השני לפני ספה"נ והנמשכת עוד בימינו אנו.

לאט־לאט מתרחבות המשפחות לבתי־אבות. בתי־האבות מתחברים לשבטים והשבטים מתפתחים לעמים עם סדורים חברותיים, חלוקת עבודה, מעמדות וחיי משטר ומדינה – חיי תרבות.

התפתחות זו התחילה ביחוד מתקופת האבן המלוטשת, כשהתפתחות הכלים והשפה הביאו להתרחבות חוג האפשרויות והתפקידים, אשר יחד הם עוררו והמריצו את בני־האדם להתחבר ביניהם, קודם באופן מקרי לצורך מלוי תפקיד מיוחד, כגון ציד איזו חיה רעה ואח"כ באופן יותר קבוע ומתמיד ולתפקידים יותר מורכבים, כמו חיי מרעה, עבודת אדמה, הגנה הדדית ועוד.

לשם זה נצטרכו להתישב כבר ביחד, קודם ישיבה ארעית באוהלים, שאפשר היה להעתיקם ממקום למקום, לפי צורך המרעה, אח"כ באופן קבוע בסוכות ובבתים בכפרים, שאחדים מהם, מסבות שונות, ביחוד בעקב התפתחות המסחר, – התפתחו לערים עם מושלים, יועצים ופקידים ועם סדרי חברה פחות או יותר מסודרים וקבועים עד שנהיו למדינות עצמאיות.

המדינות הראשונות היו בעיקר מדינות ערים עם חומות־מגן מסביב לעיר ואליהן הצטרפו אח"כ הכפרים שבסביבה. לשם תפקידים חשובים משותפים, כמו חפירת תעלות, סדור השקאה, הגנה ועוד התחברו אח"כ יותר מדינות־ערים כאלו.

כהתחלות להתחברות היו משמשים תמיד התפקיד והרצון המשותף, ההסכם ההדדי, אולם אח"כ, בהתפתחות השלטון המרכזי, נתטשטשו כמה פעמים יסודות אלה, ובמקומם בא בעיקר רצונו האישי של השליט. התחילה תקופת הכבושים, שהביאה אמנם כמה פעמים לסדרי חברה יותר מתוקנים ולהענקה יותר מהירה של תוצאות ההתפתחות התרבותית – בשביל חוגים רחבים, ברם אופן זה נתברר אחרי כן כאמצעי מסוכן, העלול להביא גם חורבן וכליה על כמה המונים ועל פרי התרבות.

בשלטון המדינה רגילים לסמן שלש צורות עיקריות: את המונרכיה – שלטון היחיד, המלך; את האריסטוקרטיה – שלטון האצילים ואת הדמוקרטיה – שלטון העם ע"י נבחריו לזמן קבוע.

במשך הרבה זמן היה שלטון היחיד, המלך, עפ"י רוב בלתי־מוגבל, אולם כעת תלוי הקף שלטונו עפ"י רוב בגורמים רבים, לפי תנאי הארץ, העם והתקופה. כוונה של ההתפתחות הכללית הוא כוון הדמוקרטיה.

הדת אצל הקדמונים נבעה מרגשות ותכונות בני־האדם להעריץ ולכבד כוח, או עצם המועיל לו, או שהיה לפחד מפניו.

בדרגתו הכי נמוכה מספיק היה איזה מקרה מיוחד, שעל פיו הוא ניצל ממות, למשל, בעזרת איזו חתיכת עץ, או אבן – בכדי להיות לו, לחפץ זה אסיר תודה, להעריצו, לכבדו וליחס לו סגולות מיוחדות, אלהיות. זהו הפטישיזמוס, המדרגה הנמוכה ביותר בהתפתחות הדתית.

במרוצת התפתחותו היה כבר בכוחו של האדם להסתכל ולתפוש, כי מושלים בעולם כחות, שאין לאדם שליטה עליהם וכי גדול כחם לעזור, או להזיק לו. השמש, למשל, מספקת אור וחום, הירח והכוכבים מאירים את חשכת הלילה וכדומה ובהתאם לתכונותיו הוא, חשב שיש צורך כפעם בפעם לפיס אותם, להשתחוות, להתפלל להם, להפצירם, להביא להם זבחים וקרבנות, – ונוצר הפולחן הדתי לצורותיו השונות.

האמונה באלים רבים, הן בדמות פטישים (עץ, אבן), הן בדמות בעלי־חיים והן בדמות צבא השמים, או שאר כוחות הטבע נקראת פוֹליתיאיסמוּס, שלעומתו עומד המוֹנוֹתיאיסמוּס – האמונה באל אחד ויחיד, ההשקפה הדתית הגבוהה ביותר, שהתפתחה אצל העם העברי וממנו קבלוהו, בשנויים ידועים, הנצרות והאיסלם.

דרגות התפתחות החברה הן: משפחה, בתי־אבות, שבט, עם. עם תרבותי הוא עם החי במשטר מדיני מסודר, עם השקפה דתית פחות או יותר גבוהה, עם חלוקת עבודה על פי מעמדות שונים ובפעולות יצירה פחות או יותר חשובות בספרות ואמנות.

לשם תפיסה יותר נוחה נוהגים לחלק את ההיסטוריה הכללית לשלשה זמנים או תקופות עיקריים: 1) הזמן העתיק – מהתחלת הזמן ההיסטורי עד חורבן ממלכת רומי המערבית ב־476 לספה"נ, 2) ימי הבינים – מחורבן ממלכת רומי המערבית עד גלוי אמריקה ב־1492 לספה"נ, 3) הזמן החדש – מגלוי אמריקה עד ימינו.

את הזמן העתיק נוהגים לחלק לתקופת עמי המזרח – מצרים, בבלים, אשורים, עברים, פיניקים, פרסים, הודים וכו', לתקופת היונים ותקופת הרומיים.

עמי המזרח

עוד לפני מאה שנה ידענו רק מעט על תולדות עמי המזרח, לרוב על פי ספרי התנ"ך, בנוגע למצרים גם על פי ספרו של הסופר היוני הרוֹדוֹטוֹס מהמאה הה' לפני ספה"נ והקטעים המעטים, שנשארו מספרו של הכהן הנוצרי מנתון מהמאה הג' לספה"נ ובנוגע לבבל – גם מהקטעים שנשארו לנו מספרו של הכהן הבבלי ברוסוס מהמאה הג' לפני ספה"נ.

עמי המזרח ידועים לנו בעיקר מהמאה הי"ט לספה"נ, ביחוד ע"י החפירות והחקירות השטתיות במקומות ההיסטוריים והנמשכות עוד בימינו, ובמיוחד ע"י גלוי ארכיונים ממשלתיים במצרים, בקדמת אסיה ובאסיה הקטנה ובעקב התפתחות העבודה הפילולוגית (חקירת הלשון) והעבודה הארכיאולוגית (חקירת העתיקות).

חלוצי עבודות מדעיות אלו היו ביחוד: המלומד הצרפתי שמפוליון בהתחלת המאה הי"ט לספה"נ, מיסד האגיפטולוגיה – חקירת הלשון והספרות המצרית העתיקה והמלומד האנגלי רוֹלינסון באמצע המאה הי"ט לספה"נ, מיסד האשוּריולוגיה – חקירת הלשון והספרות האשורית והבבלית העתיקה.

כתוצאה מהמדעים החדשים הללו אנו יודעים, שהחיים התרבותיים התפתחו בראשונה במזרח וביחוד במצרים ובארם־נהרים (מסופוטמיה) לאורך הנהרות פרת וחדקל ומשם עברו לאט־לאט, במשך הזמן, למערב – לאירופה הדרומית.

במת החזיון של ההיסטוריה בזמן העתיק נמצאה בעיקר בארצות החוף של הים התיכון, והעמים המשתתפים העיקריים היו החמיים, השמיים וההודו־אירופיים.

המצרים

המצרים שהיו – כנראה – עם מעורב מחמיים – תושבי אפריקה הצפונית ומשמיים, יסדו את הממלכה הראשונה הידועה לנו – את ממלכת מצרים באפריקה הצפונית, בעמק היאור – נילוס.

מסבת הפשרת השלגים בהרי חבש הגבוהים וגשמי הזעף באפריקה המרכזית, עולים מימי הנילוס מדי שנה בשנה ב־15 מטר בערך ע"י אסואן במצרים העליונה וב־7 וחצי מטר ע"י קהיר במצרים התחתונה, משתפכים על גדותיו, מציפים, משקים ומפרים את שדותיו משני עבריו באורך של יותר מאלף קילומטר וברוחב של 20–50 ק"מ מתמוז עד חשון בשנה ונותנים בזה את האפשרות לעבודת אדמה אינטנסיבית, למרות מעוט וחוסר הגשמים, ונוצרה האמרה: “מצרים היא מתנת הנילוס”.

שטף הנילוס עורר את המצרים להתעסק בעבודת אדמה עוד בזמן קדום מאד והמריצם להתישבות קבועה, ובמקומות שאין מי הנילוס מגיעים, לחפור תעלות, סכרים וברכות לסדור והבטחת מימי ההשקאה והשתיה, – וכך התרגלו לעבודה משותפת ומסודרת ולחיי חברה ומשטר.

בעקב העבודות ההכרחיות הללו, התפתחו אצל המצרים גם ידיעות חשובות במדידה (גיאומטריה), בחשבון (מתימטיקה), בבניה, בתכונה (אסטרונומיה) וחשבון הזמן, כי רק ממצב הכוכבים יכלו לקבוע, אימתי צריכים לעלות מימי הנילוס ומאימתי ועד מתי אפשר לטפל בעבודות השדה. הם התקדמו גם במדע הרפואה וכהני המצרים ידעו לחנוט את גופות המתים, באופן שנשארו שלמים גם לאחר אלפי שנים (מומיות).

ממלכת מצרים. המצרים היו מחולקים לשבטים בלתי תלויים ונלחמים זה בזה, אולם ביחוד ההכרח לסדר את שאלת המים, איחדם לאט־לאט לממלכות ולסוף לממלכה אחת מאוחדת, שנוהגים לחלק אותה לתקופת הממלכה העתיקה (2500־3400 לפני ספה"נ בערך), לתקופת המעבר (2100־2500 בע'), לתקופת הממלכה התיכונה (1580־2100 בע'), לתקופת הממלכה החדשה (663־1580 בע') ולתקופת הממלכה המחודשה (525־663 לפני ספה"נ).

הממלכה העתיקה (2500־3400 בע') נוסדה ע"י המלך מנס, שאיחד את ממלכת מצרים העליונה עם ממלכת מצרים התחתונה. בירת הממלכה המאוחדת היתה מוף (ממפיס ביונית) במצרים התחתונה.

בתקופה זו הסתפקו המלכים בעיקר בהגנה, שלא יחדרו למצרים שבטי הפראים הנודדים, והתמסרו ביחוד לחפירת תעלות, יאורים וסכרים, שהיו נחוצים להשקאת האדמה במצרים.

בכחן של העבודות הצבוריות הנחוצות והמועילות הללו, ביססו והרחיבו המלכים את שלטונם – בעזרת פקידים, עושי רצון המלך – לשלטון בלתי מוגבל ולמסורת שאין להרהר אחריה. בדמיונו של ההמון עלו המלכים לדרגת “אישים עליונים” ואלים ובניהם לבני האל הראשי “אמון־רע”. פחדו לבטא את שם המלך ולכן כנוהו בשם “פרעה” שמובנו – הבית הגדול.

מתוך זה העיזו וגם הצליחו הפרעונים להעביד את העם לפי תשוקותיהם וחפץ־לבם הפרטיים, ביחוד כשהשלטון הבלתי מוגבל וכבוד האלים שנתן להם, העביר אותם על הדעת והתחילו להעביד את העם בבנינים ענקיים למצבות זכרון וקברי־עד למענם, ששרידיהם נשארו עד היום והם ה"פירמידות".

הפירמידה היא תל־אבנים, מסודרות זו על גבי זו, שבסיסה צורת מרובע, ההולך וצר למעלה. מכל צד מוליכות מדרגות למעלה ובסופה היא נגמרת בקרן. תכלית הפירמידה היתה לשמור על גופת המלך המת שלא תקולקל, כי המצרים האמינו, שהנשמה נשארת קשורה אל הגויה גם אחרי המות ובהרקב הגויה, תנזק גם נשמתה. מתוך אמונה זו התפתח אצל המצרים מנהג החניטה, בכדי לשמור על הגויה מרקבון.

הרשימות העתיקות מספרות לנו על 26 שושלות (דינסטיות – בתי־מלוכה) בתולדות מצרים העתיקה ומהם הצטינו ביחוד המלכים בני השושלת הרביעית (2750־2900) בתור בוני הפירמידות הגדולות, ששבעים מהן קימות עוד היום בפרט בגיזה, בקרבת קהיר.

הפירמידות הגבוהות ביותר הן של המלכים חוּפוּ (ביונית חאופס) וחפרע. לפי הרודוטוס עבדו בפירמידות חופו מאה אלף איש במשך עשרים שנה והתחלפו בעבודתם כל שלשה חדשים. ארכה של הפירמידה הזו הוא כ־228 מטר וגבהה כ145 מ' ובה כ־2,300,000 אבני גזית, שמשקל כל אחת מגיע ל־2500 קילו בממוצע.

המלכים בני השושלת החמישית (2625־2750) בנו בעיקר בתי־מקדש לכבוד “רע” – אל השמש.

תקופת המעבר, התפוררות המדינה. לממלכה העתיקה ולשלטונה הקשה הושם קץ ע"י התקוממות האצילים הגבוהים, שעלו לגדולה בעיקר בעקב הביורוקרטיה (שלטון הפקידים) ושתפסו לאט־לאט את השלטון באחוזותיהם. הממלכה נתפוררה למספר רב של נסיכויות עומדות ברשות עצמן.

תקופת־מעבר זו ארכה מ־2500 עד 2100 בערך והיתה דומה לתקופת הפאודליסמוס בימי הבינים, כשהשלטון היה מסור בידי ה"ברונים" וה"גרפים", בעלי האחוזות הגדולות בארץ.

התפוררות זו הביאה בתחילה ברכה והקלה לתושבי הארץ. עול המסים הוקל וכל שר השתדל לפעול לטובת מדינתו. אולם עד מהרה התחילו גם הם להעביד את העם בפרך – בבנין ארמונות וקברים. נוסף על זה השתמשו במצב של התפוררות גם השכנים – הלובים, הכושים ועמים שמיים שונים והתחילו להתנפל על מצרים.

הממלכה התיכונה. הסכנה המשותפת הביאה שוב לאחוד וחזוק תחת הנהגת נסיכי נוא־אמון (תבי ביונית), שבמצרים העליונה.

תקופה זו, שארכה מ־2100 עד 1580 בערך, נקראת תקופת הממלכה התיכונה והצטינו בה ביחוד המלכים בני השושלת הי"ב (2000–1788), שכבשו את כוש, את לוב וארץ כנען, קשרו את הנילוס ע"י תעלה עם הים־סוף, יצרו את האגם מריס במצרים התחתונה והפכו על ידו את בקעת פיום לגן פורח.

נודעו ביחוד המלכים שנוּסרת הראשון ושנוסרת השלישי בכבושיהם ואמונמחאת השלישי ע"י בית המקדש הענקי שלו בפיום עם שלשת אלפים חדריו, שהיונים קראו לו “לבירינט” מפאת מבואיו הרבים והמסובכים.

שלטון ההיקסים. אחרי השושלת הי"ב קמו מהומות במצרים וכוחה נחלש. במצב זה עלה בידי ההיקסוס – כנראה שבטים שמיים מסוריה – להתנפל על מצרים ולכבשה בלי התנגדות נכרת.

הם התישבו בעיקר במצרים התחתונה ומשלו בה כמאה שנה (1580־1680). שלטונם – עם עיר הבירה אוריס – נתרחב זמן מה, ביחוד בימי מלכם חיאן, עד נהר פרת.

בימי שלטון ההיקסים ירדו בני יעקב מצרימה מארץ כנען, מפני הרעב הנורא, ששרר אז בארץ הזו והתישבו במחוז גושן, בעזרת אחיהם יוסף, שנתמנה למשרה גבוהה במצרים.

הממלכה החדשה. לשלטון ההיקסים שם קץ מושל מצרים העליונה יעחמס מנוא־אמון, שגרש את ההיקסים מהארץ, הרס את עיר בירתם אוריס, יסד את השושלת הי"ח (1580–1357) והחזיר את השלטון לידי מלכים לאומיים.

תקופה זו, שארכה מ־1580 עד 663 לפני ספה"נ, נקראת תקופת הממלכה החדשה ואפשר לחלקה לתקופת האימפריה (1580 –1200), כשההתעוררות והאחדות הלאומית הביאה גם לכבוש ארצות ועמים רבים ולתקופת הירידה (1200–663), כשבעקב המלחמות והתפרצויות עמים שונים נחלשה וירדה מצרים מגדולתה.

ההתעוררות הלאומית, בעקב שחרור המולדת מעול הזרים, הפכה את מצרים למדינה צבאית. המצרים למדו מההיקסים להשתמש במכשירי מלחמה חדשים – בסוסים ובמרכבות רתומות לסוסים. קמו למצרים מלכים ושרי־צבא מלומדי מלחמה וגבורי־חיל, שהמריצום להרחיב את גבולות המדינה ולבצר את שלטונם במצרים. שנאתם של המצרים לכל זר, יצרה מצב קשה לבני ישראל במצרים.

הרוח הצבאית התגברה ביחוד בימי תחותימס השלישי (1504–1451), שכבש את סוריה אחרי מלחמות רבות וגם את כוש ולוב ויסד אימפריה חזקה, שהשתרעה מכוש בדרום ועד נהר פרת בצפון.

לשיא פריחתה הגיעה האימפריה המצרית בימי המלך אמוֹנחתף השלישי (1419–1384). תקופת המלחמות עברה, העמים הנכנעים לא העיזו למרוד עוד בפרעה, ומצרים יכלה עתה ליהנות בשלוה מנצחונותיה הגדולים.

התפתחו גם קשרים מסחריים, עם דרכים מסודרים ומוגנים מפני שודדים, בין מצרים והארצות בבל, אשור ועוד, אשר החליפו את סחורותיהן השונות בעזרת אורחות גמלים ואניות.

בימים ההם הונהג המנהג של נשואין דיפלומטיים. אמונחתף השלישי התחתן עם בת מלך מיתני (בצפון ארם־נהרים) וע"י מגע ומשא תמידי היו מושפעים העמים השפעה הדדית עד שפקידי מלכי מצרים למדו להשתמש בכתב היתדות של הבבלים ובשפתם, ששמשה בתור לשון בין־לאומית בימים ההם, בחליפת מכתביהם עם הנסיכים והנציבים בסוריה וארץ כנען, כפי שמעידים על זה שרידי הארכיון של אמונחתף השלישי ואמונחתף הרביעי, שנמצאו בשנת 1888 לספה"נ בחפירות בתל־אל־עמרנה במצרים.

לפי מכתבים אלה בקשו נסיכי סוריה וארץ כנען וביניהם גם אבד־חפא, שר אורסלמו (ירושלים) עזרה נגד החתים והאמורים, שבאו מצפון, מאסיה הקטנה ונגד החבירו, – שבטים עבריים – לפי חוקרים ידועים, שבאו מדרום מהמדבר, אבל לשוא, כי אמונחתף הרביעי הזניח את עניני סוריה ביחוד בעקב הרפורמה (תקון) הדתית שלו.

הרפורמה הדתית. אמונחתף הרביעי (1384–1368), בנו של אמונחתף השלישי, נולד לו מאשה שמית ובין השמיים, ביחוד בין העברים, היתה ידועה האמונה באל אחד זה מכבר. 

יתכן שהמלך, בעל הכשרונות המצוינים, הושפע מרוב ההשפעות שבזמן ההוא ומתוך זה ואולי עוד מסבות אחרות, כמו הצורך המדיני להחליש את השפעת כהני אמון התקיפים מדי, – החליט להכניס את עמו באמונה באל אחד, באמונת אתון (גלגל החמה), או רע – האל המצרי הראשי, אל השמש. אמונה זו, שהיא קרובה למונותאיסמוס, נקראת במדע בשם הינותאיסמוס.

אמונחתף הרביעי, ששינה את שמו ל־אחן־אתון (נשמת אתון). סגר את כל מקדשי האלים, אסר לזבוח ולקטר לאלילים וצוה לתת כבוד רק לאל אחד – לאתון, אל השמש ובלי כל הדר חצוני. גם לעצמו לא הרשה לתת כבוד אלים, כמו שנתנו למלכים שלפניו. הוא צוה לכתוב בלשון המדוברת ולא בשפת קדומים, שלא היתה מובנת לעם וצוה לצייר את התמונות בדמותן הטבעית ולא לפי המנהג הקדום, שלפיו תמונת המלך צריכה היתה להיות גדולה מאד באופן שתטיל אימה על הרואים.

החדושים הללו העלו את חמת כהני האלים והם התקשרו עם הצבא ובמות אחן־אתון, נאלץ גיסו תוּת־ענח־אמוֹן המלך החדש, לחזור לעבודת האלילים ומתקוני אחן־אתון נשאר בתוקף רק התקון בשפת הסופרים.

תות־ענח־אמון נתפרסם בימינו לרגלי גלוי קברו במצרים העליונה בשנת 1922 עם גויתו החנוטה ועם כל התכשיטים שבקברו, שלא חלו בו ידי גנבים כדרך יתר הקברים, שנשדדו עוד בתקופה העתיקה.

המלכים בני השושלת הי"ט (1200־1321) התחילו שוב בכבושים. סתי הראשון הגיע עד נהר פרת ובנו רעמסס השני (1246־1312) נלחם הרבה עם החתים בסוריה, אך לבסוף התפשר עמם.

בימי רעמסס השני עלתה מצרים שוב לגדולה ויש חושבים, שימיו היו ימי הלחץ הקשים ביותר לבני ישראל במצרים, שנאנחו משעבודם. אז נבנו הערים פיתום ורעמסס הנזכרות בתנ"ך.

רעמסס השני השלים את בנין המקדשים, שיסדו הפרעונים הקודמים, כמו בית המקדש הענקי לאמון בנוא־אמון וכמעט מחצית כל שרידי בתי המקדש והארמונות, שנשארו במצרים עד ימינו, – נבנו בימיו. הוא גם נסה לחפור את תעלת סואץ.

בימי בנו מרנפתח (1239־1246) באו ימים קשים על מצרים. התנפלו עליה הלובים ועמי־ים בלתי ידועים. בימיו יצאו בני ישראל ממצרים.

ירידת הממלכה המצרית. רעמסס השלישי הצליח אמנם להדוף את “עמי הים” (1200 בע'), שהלכו לחפש לעצמם מולדת חדשה בגלל לחץ וחרב השבטים היוניים ושחלק מהם, הפלשתים, התישבו – אחרי מפלתם במצרים – על חופי א"י, אך הוא העלה יותר מדי את הכהנים וחלק להם הרבה נחלות, מה שהמריץ אותם לשאוף למלוכה.

ככה קמו, אחרי מות רעמסס השלישי, כמה מלכים בארץ ובאו ימי מהומה, מבוכה ותבוסה למצרים. במצב זה של התפוררות השתמשו השכנים, הלובים והכושים, הכניעו את המצרים ומשנת 1090 לפני ספה"נ מלכו במצרים לרוב זרים מבני לוב, או כוש.

שושנק (שישק) הלובי, מלך מצרים הצליח אמנם לבוז את ירושלים והמקדש (930), אבל זרח הכושי הוכה כבר ע"י אסא מלך יהודה (875), וב־670 לפני ספה"נ כבש אסרחדון מלך אשור את מצרים.

הממלכה המחודשה (663–525). מעול אשור שחרר את מצרים פסמתיק הראשון (663–609), איש מצרי, ביחוד בעזרת היונים והחזיר את העצמאות למצרים עם עיר הבירה סַאִיס במצרים התחתונה.

הוא ניסה להחזיר את המסורת המצרית העתיקה ליושנה, אבל לשוא. בימיו התחילה השפעת היונים במצרים, שבגלל זה עזבו הרבה מחייליו את מצרים והשתקעו בארץ כוש.

בנו נכה (609–593) נסה לכבוש את סוריה ובדרכו המית את יאשיהו מלך יהודה, שלא נתן לו לעבור דרך ארצו, אך נכשל במלחמתו עם נבוכאדנאצר מלך בבל ונחל מפלה גדולה ע"י כרכמיש (605) ובימי פסמתיק השלישי שם קץ כמביסס מלך פרס לממלכת מצרים ומצרים נעשתה לפרובינציה (מחוז) פרסית (525 לפני פסה"נ). 

הישוב במצרים נחלק לשלושה מעמדות: 1) מעמד הכהנים, שהיו אנשי המדע, ההון וההשפעה, ביחוד אחרי גרוש ההיקסים;

2) אנשי הצבא, שהיו גם בעלי האחוזות, שנעבדו ע"י עבדים; 3) ההמון הפשוט, האכרים ובעלי־המלאכה, שהיו עניים ובורים ועליהם היה לשלם מסים כבדים ולעבוד עבודות צבוריות, כגון בנין פירמידות, תקון דרכים ושאר עבודות המדינה. ממצב קשה זה יכלו להתרומם רק ע"י השכלה, אם למדו ויכלו למשוך בשבט סופרים. במצב שפל היו ביחוד הרועים והדייגים, שחשבום לבלתי טהורים.

התרבות המצרית, הדת. קודם עבדו המצרים בעיקר לבעלי החיים (טוטמיסמוס) ולכל שבט היתה החיה הקדושה (הטוטם) שלו. שבט אחד השתחוה לחתול, שני לתנין, שלישי לשור וכו'.

אחרי כן עברו לעבודת כוחות הטבע. האל הראשי היה רע – אליל השמש, שלפיהם הופיע בראשונה מן התוהו ובוהו, ברא את השמים ואת הארץ והוליד את יתר האלים – את חור (הורוס) אליל היום, את סת אליל המדבר, את אוסיריס אליל השאול וסמל הטבע הגווע והקם לתחיה, את פתח ועוד.

יחד עם זה המשיכו המצרים בפולחן בעלי החיים, מפני שהאמינו, כי נשמות האלים שוכנות בהם וגם נשמות המתים מתגלגלות בבעלי החיים, החזיקו אותם בבתי מקדשיהם, נתנו להם כבוד אלים וההורג חיה קדושה בכונה, היה מתחייב בנפשו.

ביחוד כבדו את האפיס, את השור הקדוש של העיר מוף, שור שחור עם כתם לבן על מצחו, מפני שחשבו, שבו מצאה לה משכן נשמתו של האל פתח, אלה של העיר מוף.

בתחילה היה לכל עיר וכפר אליל מיוחד, האליל רע – אל השמש היה אלה של העיר און (הליופוליס ביונית, כלומר “עיר השמש”), האליל פתח משל במוף, האליל אמון משל בנוא (נוא־אמון שבתנ"ך) וכו'. אך כשהתחברו המצרים למדינה ולממלכה יותר גדולה, התרחבה גם השפעתם של אלילים אחדים, ביחוד בהשתדלות הכהנים להגדיל בזה גם את כבוד אלילם, כדי להגדיל בזה גם את כבוד עצמם והשפעתם. אחרי גרוש ההיקסים גדל ביחוד כבוד האל אמון, שצרפו לשמו גם את השם “רע” ונקרא “אמון־רע”.

כבוד אלים נתנו המצרים גם למלך – לפרעה. המצרים הקדמונים, שלא ידעו את סבת גאות הנילוס, נתנו כבוד אלים גם לנהר נילוס: “תהלה לך נילוס, הבא להשפיע חיים לכל ארץ מצרים”.

את הדת הזאת ניסה לתקן אמונחתף הרביעי ברוח ההינותאיסמוס, ז"א שיש רק אל אחד – אתון (רע), אל השמש, אך לא הצליח. בכל זאת נשאר רושם פעולתו בין הכהנים והמשכילים, שיש רק אל אחד בעולם, המתגלה אמנם בצורות שונות ונקרא בשמות אלים רבים, אבל סוד זה לא גלו לעם.

פולחן המתים. המצרים האמינו בחיי עולם הבא ובשכר ועונש ושנשמת המת עוזבת את הגוף, אך גם חוזרת אליו, ביחוד אחרי נדודים וגלגולים רבים. משום זה היו חונטים ביחוד את גוף העשיר המת, כדי לשמור אותו מרקבון, ושמים אותו בחדר מיוחד עם מזון, בגדים, קשוטים וכו' ועם ספר המתים, כדי שידע להגן על עצמו בעולם האמת. באמנות החניטה הגיעו המצרים למעלה גבוהה מאד. עד שהגופות החנוטות (המומיות) נשתמרו עד ימינו.

הספרות והמדע. הספרות המצרית הקיפה הרבה צורות – שירים דתיים ותהלות לאלים, השבעות ולחשים נגד המזיקים, דברי חכמה, משלים ופתגמים, ספורים עממיים, רשימות מפעולות המלכים ושרי המדינה וספרי מדע, ביחוד בחשבון ורפואה. מכל אלה נשתמרו רבים עד ימינו חרותים על אבן, או כתובים על פפירוס.

הכתב המצרי נקרא כתב החרטומים־הכהנים (ביונית היירוגליפים) והיה כתב ציורים. הם ציירו עץ, אבן, בית וכו' במקום המלים “עץ”, “אבן”, “בית” וכו', או ציירו אדם עם שוט במקום המושג המופשט “כוח” וכו'. מן הכתב הזה התפתח אח"כ הכתב ההירטי – כתב סמלים והברות ואח"כ הכתב הדמוטי – כתב אותיות, כתב ההמון, אך הוסיפו להשתמש בערבוביה גם בסימנים הקודמים, מה שהקשה מאד את למוד הכתב. הכתב המצרי נשכח בימי היונים, עד שגלהו המלומד הצרפתי שמפוליון בימי נפוליון הגדול.

המצרים עסקו גם בתכונה (אסטרונומיה) ויסדו את הלוח השנתי לפי חשבון השמש, שלפיו חלקו את השנה ל־365 ימים, ל־12 חדשים בן 30 יום כל אחד ובסוף הוסיפו חמשה ימי חג. את ההבדל של רבע יום לשנה הכירו אמנם, אבל לא ידעו לתקן אותו. התפתחה אצלם גם האיצטגנינות (אסטרולוגיה), שלפיה חשבו לדעת את העתידות ממצב הכוכבים והמזלות.

בעקב פעולות הנילוס, השטפונות, טשטוש הגבולות והצורך לסדר את שאלת המים, ההשקאה וכו' התפתחו אצל המצרים ידיעות חשובות בחכמת החשבון, המדידה וההנדסה, אך לא הכירו את לוח הכפל, רק את החבור והחסור.

הכהנים היו מטפלים גם ברפוי חולים, הכירו קצת סמי רפואה, אבל את החולה בקשו לרפא בעיקר בהשבעות. באמנות החניטה הגיעו אמנם למדרגה גבוהה מאד, אך את המבנה הפנימי של גוף האדם ואת יסודות האנטומיה לא ידעו.

הבניה. למדרגה גבוהה מאד הגיעו המצרים בבניה והשאירו אחריהם בנינים ענקיים, ששרידיהם מפליאים אותנו עוד כיום. יש לציין ביחוד את הפירמידות, קברי המלכים. בבנין הפירמידה התחיל המלך תיכף בעלותו על כסא המלוכה ועסק בה עד סוף ימי חייו. בנין הפירמידה היה קשור בפולחן המתים ונתגשמה בה גם השאיפה האמנותית המצרית לנשגב ולענקי. כפי שראינו כבר, מצטינת בגדלה ביחוד הפירמידה של פרעה חאופס.

יצור אמנותי מצרי מסתורי רב ענין הוא הספינקס, פסל ענקי, שגופו אריה ופניו אדם, כנראה כממלא תפקיד של שומר נגד הרוחות והמזיקים. מפורסם ביחוד הוא הספינקס שעל יד גיזה, שגבהו 20 מטר וארכו כ־57 מ. וחצוב כולו מסלע.

האובליסקים הם עמודים ענקיים מאבן אחת ברוחב של 2–8 מטר ובגובה של 14–50 מ. הם הולכים וצרים למעלה, מקושטים בהיירוגליפים על דבר מעשי המלכים ועמדו לפני בתי־המקדש לכבוד אל השמש, שנבנו בימי השושלת החמישית.

מבין בתי־המקדש השונים מענינים ביחוד חורבות בתי־המקדש לאמון בנוא־אמון (כיום לוקסור וכרנך) וה"לבירינט" בפיום עם אלפי

חדריו. אורך בית המקדש בכרנך 1400 מ, ורחבו 560 מ. עם אולמים נרחבים ועם מאות עמודים ענקיים עד גובה של 21 מ. ובהקף של 10 מ.

לפניהם פסילים ענקיים של מלכים תקיפים, כמו תחותימס השלישי ורעמסס השני. אם כי הגיעו המצרים לידי מדרגה גבוהה בפיסול, כמו בפסל של ה"סופר", או של “ראש הכפר” (שיך־אלבלד) וגם בציור, את חוקי הפרספקטיבה – חוקי ראית התמונות והחפצים בטבע – לא הכירו.

שׁוּמֶר, אַכַּד וּבבל

הארצות שומר, אכד ובבל נמצאו בקדמת אסיה, בין הנהרות פרת וחדקל ונקראות בתנ"ך בשם ארם־נהרים ושנער. היונים קראו לחלק הצפוני בשם מסופוטמיה (בין־הנהרות) ולחלק הדרומי בשם בבילוניה על שם העיר בבל.

האקלים והאדמה דומים לזה שבמצרים ושטפונות הנהרות פרת וחדקל בחדשי ניסן ואייר בשנה מלאו גם פה אותו התפקיד, שמלאו שטפונות הנילוס במצרים. הם המריצו והכריחו את התושבים לעבוד את האדמה, להתישב ישוב של קבע, לחפור תעלות, לבנות סכרים וכו' בכוחות משותפים, בכדי לפתור את שאלת המים וההשקאה ולחיות חיי סדר ומשטר – חיי מדינה.

בימי קדם לא התאחדו עדיין הנהרות האלה לנהר אחד, כמו בימינו וכל נהר היה משתפך ישר לתוך המפרץ הפרסי, שהשתרע לפני 5000 שנה כ־200 קמ. צפונה לתוך היבשה, אך אדמות הסחף של הנהרות מלאוהו והדפוהו לאט־לאט יותר דרומה.

ארם־נהרים אינה סגורה כמצרים בבקעת הנילוס, הרבה דרכים הובילו לכל ארצות המזרח העתיק ונתנו את האפשרות לבוא בקשרים תמידיים עם כל עמי התרבות העתיקים. משום זה היתה השכלת תושביה יותר גבוהה מזו של המצרים, השכלה זו יכלה גם להתפשט באופן יותר קל בין יתר העמים וארם־נהרים היתה מתאימה להעשות למרכז לממלכות האדירות במזרח.

אך ארם־נהרים היתה גם יותר פתוחה להתנפלויות מצד השבטים הנודדים. לכן הוכרחו תושביה להשתלם יותר בטכסיסי מלחמה ולפתח בקרבם את שאיפת הקרב. כמו כן התחלפו בארם־נהרים העמים המושלים השונים, אשר כפו את שלטונם על המקומות הפוריים האלה.

השומרים היו העם התרבותי הראשון הידוע לנו מבין עמי הארצות האלו, אם כי מוצאם הגזעי ולשונם טרם הובררו עדיין. הם באו – כנראה – מאסיה התיכונה ואנו יודעים, שכבר באלף הרביעי לפני ספה"נ ישבו בדרומה של ארץ שנער, חפרו תעלות, בנו סכרים, הקימו בתי־מקדש לאלים ויסדו כמה ערים, שמהן כמו אור (אור־כשדים), ארך (אורוך), כלנה (ניפור) נזכרות גם בתנ"ך.

השומרים המציאו עוד בזמן קדום מאד את “כתב היתדות”, שהיה בתחלה גם כן כתב ציורים, אבל עד מהרה התפתח לכתב של סימנים בשביל מושגים והברות, בצורת יתדות, ביחוד בעקב טבלאות החומר שלהם, שהשתמשו בהן לכתיבה ושלא היו נוחות לציורים, אולם עד גלוי האותיות לא הגיעו. מהשומרים קבלו את כתב היתדות העמים השמיים ובאלף השני לפני ספה"נ היה לכעין כתב בין־לאומי.

ערי השומרים היו קודם מדינות קטנות עומדות ברשות עצמן תחת הנהגת הכהן הראשי (פטסי), ביחוד ערי הקודש שלהם, כמו ניפור, מרכז פולחנו של אנליל – אל הארץ, או אור, מרכז פולחנו של סין – אל הירח, ובימי שלטון הפטסים התפתחה התרבות השומרית, ששמשה יסוד להתפתחות רוחנית בשביל עמי קדמת אסיה.

מבין הפטסים נודעו ביחוד אוּרוּקגינה, מושל העיר לגש (2800 לפני ספה"נ בערך), שהשתדל לקבוע חוקים טובים להגנת העניים ולהשליט סדר במדינה ואיש יריבו – לוגל־סגיסי, מושל העיר אומה, שהחריב את העיר לגש, כבש את ארץ שנער והגיע – כנראה – בכבושיו עד הים התיכון. השומרים היו הראשונים שהנהיגו מלחמה ברכב.

השמיים באכד. באלף השלישי לפני ספה"נ הציפו עמים שמיים מחצי האי־ערב את קדמת אסיה. בין הערים השונות שיסדו חשובות בעיקר בבל (בב־אילו – שערי־אל בבבלית) על יד נהר פרת, אשור על יד נהר חדקל ואכד בצפונה של שנער.

בתגרות הממושכות בין השמיים והשומרים היתה זמן רב יד השומרים על העליונה, עד שעלה בידי סרגון מלך אכד (2800 לפני ספה"נ בע') לקחת בשבי את לוגל־סגיסי, מלך שנער, לכבוש את ערי שומר וליסד בזה את השושלת השמית הראשונה בשנער וארם־נהרים.

סרגון נלחם גם נגד בני־עילם במזרח ונגד האמורים במערב, כבש ארצות שונות עד הים התיכון ויסד ממלכה גדולה – את האימפריה הראשונה במזרח.

אחרי מותו ירדה הממלכה מגדולתה עד שקם נרם־סין, המלך הרביעי בשושלת סרגון, (2700 בע'), שקומם את ממלכתו כבראשונה ועוד הוסיף עליה. הוא קרא לעצמו “מלך ארבע רוחות השמים” (על העולם כולו) ובעיני נתיניו נחשב לאל.

מלכי שומר ואכד (2100־2600). כתוצאה מהמלחמות הרבות נחלשו השמיים למרות נצחונותיהם וכבושיהם ואחרי מות נרם־סין התמוטטה הממלכה השמית הגדולה, ביחוד בגלל התפרצויות השבטים הגוטיים מהרי זאגרוס, צפונה מזרחה משומר ושמלכו בשנער וארם־נהרים כמאה שנה.

השומרים שסגלו לעצמם את לשון השמיים ומנהגיהם בימי שלטון מלכי אכד, התעוררו וחזרו לתרבותם הלאומית, ביחוד בדרום שנער, בהנהגתם של הפטסים.

נודעו ביחוד גוּדאה הפטסי של העיר לגש (2600 בע') ע"י קשרי המסחר ושלטון השלום שלו; אנגור מלך אור (אור־כשדים), מיסד השושלת באור במאה העשרים וחמש לפני ספה"נ ובנו דוּנגי ע"י כבושיו הרבים. הוא כנה את עצמו בשם מלך שומר ואכד ומלך ארבע רוחות השמים.

מלכי אור־כשדים ידועים לנו בעיקר ע"י החפירות, שנעשו בשנים האחרונות בחורבות אור־כשדים. הם פרשו את שלטונם על כל שנער ותארם הרשמי היה “מלכי שומר ואכד”.

כמאה שנה אחרי יסוד ממלכת אור התפרצו לארץ בני־עילם, כבשוה ומלכו בה כמאה שנה. בני־עילם היו עם חזק ופראי, אבל מוצאם הגזעי ולשונם טרם הובררו. הם ישבו מזרחה לשנער עם עיר הבירה שושן והתפרצותם גרמה לנדידת כמה שבטים שמיים.

את רגלי בני־עילם דחקו לאט־לאט האמורים השמיים, שבאו מסוריה בתור רועים, רוכלים, פועלים ושכירי צבא ואחרי זה התבצרו בארץ ויסדו בה ממלכה במאה העשרים ושלש לפני ספה"נ עם עיר הבירה בבל ובשמה נקראת המדינה “בבל”.

ממלכת בבל העתיקה. המפורסם בין מלכי האמורים בבבל היה עמוּרבי במאה העשרים ואחת לפני ספה"נ, שנזכר בתנ"ך בשם “אמרפל” מלך שנער. הוא נצח את מלכה של העיר אלסר, שהיה החזק בין מושלי שנער בימים ההם, כבש את כל ארץ שנער וארם־נהרים ואשור בכלל ויסד ממלכה חזקה ביורוקרטית – עם פקידים רבים ו"שליחי המלך" להשגיח עליהם. הוא כנה את עצמו “מלך ארבע רוחות השמים”.

בימי עמורבי נגמרה התבוללות השומרים באכדים השמיים ונהיו לעם הבבלי. הלשון השומרית לא היתה כבר מובנת אז לתושבים.

חוקי עמורבי. עמורבי נתפרסם ביחוד ע"י ספר החוקים שלו. חוקיו נמצאו בחפירות בעיר שושן העתיקה בשנת 1901 לפני³ ספה"נ חקוקים על מצבת אבן גדולה.

זהו ספר החוקים הקדום ביותר הידוע לנו, אם כי קדמו לו מחוקקים מקרב מלכי השומרים, אבל הוא בחר את החוקים הטובים שבהם וחקקם לעם.

בין החוקים ההם ישנם כאלה, הדומים לחוקי משה, כמו החוק “עין תחת עין” וכו', אבל רחוקים מהם מבחינת רוח הצדק והמוסר.

בעוד שחוקי עמורבי פוקדים, למשל, עוון אבות על בנים, או מבדילים במשפט בין אציל לבין אדם פשוט – קובעים חוקי תורת משה: “לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת”, או “כעשיר כעני כגר כאזרח משפט אחד לכולם”. אמנם נכרת כונה גם בחוקי עמורבי להגן על העני, האלמנה והיתום.

התפרצויות החיתים ושלטון בני קשוּ בבבל. חיי התרבות העשירים בבבל, ביחוד מימי עמורבי, עוררו אויבים מבחוץ.

החתים, שעלו אז לגדולה והיתה להם ממלכה חזקה באסיה הקטנה, התפרצו לבבל במחצית השניה של המאה העשרים לפני ספה"נ, כבשוה ושמו קץ למשפחת עמורבי ולשלטון האמורים בה. אבל הם לא נשארו בארץ, כי אם שדדוה ושבו עם הביזה הרבה לארץ מולדתם.

בהחלישם את בבל הכשירוה להתנפלות שבטי בני־קשו הפראים, עם הודו־אירופי מהרי זגרוס, מזרחה מעילם והם כבשוה, התבצרו בה ומשלו בה כשש מאות שנה (1200־1760 לפני ספה"נ בע'). להתבצרותם בארץ עזר להם גם הרבה מה שעבדו בה קודם בתור שכירי־צבא והכירוה.

בני קשו – הקשיים ותרו על תרבותם הדלה וקבלו את שפתם ותרבותם של הבבלים. אך ימי שלטונם היו ימי ירידה לבבל הן מבחינה תרבותית והן מבחינה מדינית ואתם נסתיים פרק חשוב בדברי ימי ארץ שני הנהרות.

סדרי החברה והכלכלה בשומר, אכד ובבל. החקלאות היתה היסוד של כל חיי המדינה. בטוב היבול היה תלוי גם שעור המס ומפני זה השתדל כל מלך לשפר את החקלאות ע"י חפירת תעלות והבטחת מימי ההשקאה.

התוצרת החקלאית הספיקה לתצרוכת תושבי המדינה ולמסחר ועל יד בתי המקדש התפתחה תעשיה מפורסמה באריגה ומלאכת מחשבת בכסף וזהב ושאר מיני מתכות.

הסוחרים והרוכלים, שמעמדם היה מכובד מאד בימים ההם, היו מחליפים את הסחורות האלו בסחורות חוץ שונות, ביחוד באבנים ובעצים, שהיה מורגש מחסור בהם בארץ שני הנהרות. בימי עמורבי התחילו גם עסקי כסף ברבית.

מימי עמורבי נבדלו תושבי בבל לשלושה מעמדות: 1) מעמד האצילים – כהנים, פקידים, סוחרים; 2) המעמד הבינוני החפשי –

אכרים, אומנים, פועלים; 3) מעמד העבדים – שבויי מלחמה ואזרחים שנתרוששו ונמכרו בחובותיהם.

האצילים לוו את המלך עם חייליהם במסעי־מלחמותיו. רוב האכרים היו אריסים עם חובת עבודה בצבא. על האומנים והפועלים היה להיות מאורגנים באגודות, שראשיהן היו אחראים למסים ולגיוס לצבא. מצב העבדים לא היה רע ביותר והיו רשאים לפדות את עצמם.

הדת תפסה מקום ראשי בחיי הצבור. היא נוצרה ע"י השומרים ומהם עברה לבבלים. כמו המצרים כן גם השומרים והבבלים היו עובדי אלילים וגם אצלם היה מקודם אל לכל עיר ולאט־לאט, בהתפתחות המשטר המדיני, נתקבלו אלים משותפים.

האלים הראשיים היו: אנוּ – אל השמים, אנליל – אל הארץ ואאה – אל המים.

עם עלות העיר בבל עלה גם אלה – מרדוּך לאל עליון, אדון (בל, בעל) כל האלים.

הם העריצו גם את סין – אל הירח, את שמש – אל השמש, את עשתר – אלת הפריון והאהבה, שחגגוה בהוללות דוגמת “עשתורת” הכנענית ואת תמוז – סמל הטבע הגווע והקם לתחיה.

השומרים, האכדים והבבלים האמינו בשדים, רוחות ומזיקים, רעים וטובים ולפיהם היתה כל מחלה שלטונו של הרוח הרעה – ה"דיבוק", שנכנס לאדם והשתמשו באמצעים שונים, בכדי לגרשו מגוף האדם. עמי אירופה קבלו מהם את מושגי השדים והרוחות הרעים.

הכהניזם הבבלים נתפרסמו כמגידי עתידות על פי מצב הכוכבים, תופעות הטבע, מעוף הצפרים, חלומות בני־האדם וביחוד על פי צורת הכבד של הקרבן.

מעמדם ותפקידם של הכהנים היה חשוב מאד. עליהם היה לפקח על הקרבנות, לפיס את האלים בתפילות, לתוך בין האנשים והאלים, לערוך את החגים וכו' ובלי עצתם לא נעשתה שום פעולה צבורית, או פרטית חשובה.

את עבודתם היו ממלאים הכהנים בבתי המקדש המפוארים של האלים השונים, שהתפתחו גם למרכזים כלכליים ותעשיתיים חשובים. שם היו קושרים את עסקי המסחר החשובים, הכהנים היו מלוים כסף מאוצרות הקודש ברבית, שם היו נשים טוות ואורגות את אריגי שנער היקרים, שהיו נמכרים בכל העולם. שם התפתחה מלאכת מחשבת בכסף וזהב ושאר מיני מתכות, שם היו נמסרים זהב וכסף וסחורות לפקדון, בגלל הבטחון ששרר במקום הקודש, ומנדבות ותרומות והכנסות עסקיהם צברו הכהנים עושר רב.

הבבלים האמינו בשכר ועונש בעולם הבא, אבל לא בתחית המתים. את מתיהם היו רגילים לקבור בבתיהם, עפ"י רוב מתחת לרצפה ואצל השומרים⁴ הקדמונים היה טכס הקבורה קשור גם בקרבנות אדם, ביחוד במות המלך.

המדע. כבמצרים כן גם פה היה קשור המדע עם הדת וגם פה טפלו בו בעיקר הכהנים. אך כהני השומרים והבבלים הגיעו במדע למדרגה יותר גבוהה מזו שבמצרים.

ביחוד התפתחה אצלם חכמת התכונה (אסטרונומיה) בגלל הסתכלותם הרבה בצבא השמים ובשבעת כוכבי הלכת, ביניהם השמש, הירח והכוכבים מרקורי, ונרה, מַרס, יופיטר וסַטורן, מקום משכן אלהי האור וכו' והמגינים על האדם מפני הרוחות הרעות והמזיקים. לכל אחד מהם היה מוקדש יום אחד בשבוע, שלפיו נקבע גם שמו של היום הזה ושמות אלה עברו לכמה עמים. חלוקת השבוע לשבעה ימים נשארה אצלנו עד היום.

את השנה חלקו ל־12 חדשי ירח עם שנים מעוברות. העברים קבלו חלוקה זו מהם וגם את שמות החדשים עם שנויים קלים. לפני תקופת בבל היו שמות אחרים לחדשים אצל העברים, כגון אביב (ניסן), זיו (אייר), איתנים (תשרי), בול (חשון) ועוד. את החודש חלקו לארבעה שבועות, את השבוע לשבעה ימים, את היום ל־24 שעות, את השעה ל־60 דקות וכו'.

הם היו הראשונים שנתנו שמות לכוכבי השמים והגדירו מהלכים ידועים של אלה – את גלגל החיות ל־12 מזלות, שנשתמרו ברובם עד זמננו. הם מצאו שקוטר החמה קטן פי 180 מחצי עגול סיבובה ועל סמך זה חלקו את חוג השמים ואת העגול ל־360 חלקים – מעלות. על יסוד זה הכניסו גם בחשבון את השטה הששונית, שטת ה־60, שתפסה אצלם את מקום ה־100 שאצלנו ושטה זו נשתמרה בהנדסה, במדות ומשקלות עד ימינו אצל כמה עמים.

בעת שבחשבון ידעו המצרים רק שתי פעולות – את החבור והחסור, ידעו השומרים והבבלים את כל ארבעת פעולות החשבון וגם את השרשים והחזקות ועלו על המצרים גם בחכמת ההנדסה והמדידה.

מהסתכלותם בכוכבים התפתחה אצלם חכמת האיצטגנינות, שעל פיה חשבו לדעת עתידות ממצב הכוכבים.

ברפואה ידעו אמנם הרבה סגולות של צמחים ומינרלים, אבל מסבות דתיות נזהרו הרופאים מלנתח את גוף המת ולכן לא ידעו גם הם את עיקרי האנטומיה וניסו לרפא את החולה בעיקר בלחשים, כדי לגרש ממנו את המזיקים (מנהג מכשף).

ע"י מסעי המלחמה והמסחר שלהם התפתחה אצלם ידיעת הארצות והעמים (גיאוגרפיה).

בבניה הגיעו למדרגה די גבוהה, אך בתי־המקדש וארמונות המלכים המפוארים שלהם לא נשתמרו עד ימינו, כמו אצל המצרים, כי בגלל חוסר אבנים וחמרי בנין מתאימים הם בנו לרוב מלבנים, שאינם מתקיימים הרבה זמן ורק שרידים מעטים נשתמרו מהם עד ימינו. עד היום מפורסמת אגדה מענינת על דבר בנין מגדל ענקי בבבל.

הם התקדמו כמו כן בפסלות וביחוד בתעשית דברי אמנות קטנים מזהב, נחושת ועץ, כפי שנתגלה הדבר בשנים האחרונות בחפירות באור־כשדים.

בספרות השומרים והבבלים תפסו את המקום הראשי הנושאים הדתיים, כגון שירי תהלה ותפילות לאלים, קינות על גורלו המר של האדם ועוד. עשירה ביחוד הספרות האפית של הבבלים, המכילה אגדות רבות על בריאת העולם, על האדם הראשון, על תולדות האלים והגבורים ועל המבול. נושאים אלה קרובים במדה ידועה בתכנם לספורי התנ"ך, ברם אינם לפי רוחו של האחרון.

האגדה המפורסמה ביותר של הבבלים היא אגדת גילגמש המספרת, כי המלך גילגמש עבר ארצות וימים לחפש את “אי האושר”, במקום שאין שליטה לצער ולמות, אבל לא עלה בידו למצאו.

האשורים

האשורים באו מחצי האי־ערב כיתר העמים השמיים וישבו מהאלף השלישי לפני ספה"נ בחלקה הצפוני של ארם־נהרים. ארצם היתה רחוקה קצת מדרכי המסחר, אקלימה יותר קשה, אדמתה הררית, פחות פוריה מאדמת בבל ובסביבתם ישבו עמים שונים, שואפי קרבות.

כל זה גרם לכך שהאשורים שמו את פניהם למלחמת־דמים בעיקר, החלו לחיות על החרב, נהיו לאמיצי לב ואכזריים יותר מן הבבלים. שום עם לא התנהג באכזריות רבה כל כך עם העמים הנכבשים, כמו האשורים.

ממלכת אשור. לאשורים היתה כבר באלף השלישי לפני ספה"נ ממלכה קטנה מסביב לעיר אשור. את גבולות ממלכתם הרחיבו במאה העשרים לפני ספה"נ בימי מלכם סרגון הראשון ובמאה השמונה עשרה בימי מלכם שמשי־אדד השני הגיעו גבולות ממלכתם עד הים התיכון. אבל עפ"י רוב היו מלכיהם נכנעים למלכי שומר ואכד ולמלכי בבל התקיפים, לפעמים גם למלכי מיתני ולמלכי החתים.

רק בימי שלטון בני־קשו בבבל עלה בידם להשתחרר לזמן יותר ממושך משלטון הבבלים – בימי מלכם אשוראובליט (1380–1341) ובמאה השלש עשרה לפני ספה"נ – בימי מלכיהם אדד־ניררי הראשון ושלמנאסר הראשון עלה בידם גם להתגבר על הבבלים, לכבוש את ארם־נהרים ולהרחיב בהרבה את גבולות ארצם.

אחריהם באה ירידה בעקב תנודת “עמי הים והצפון” וחדירת הארמים השמיים. הארמים באו בערך בזמן אחד עם העברים לרכוש לעצמם ארץ לשבת. הם לא באו כשודדים ואנשי מלחמה, אלא כסוחרים ואנשי שלום ולאט־לאט במשך מאות שנים נהיו הרוב בסוריה ובארם־נהרים.

הממלכות החשובות שיסדו בסוריה הן ארם־צובה ודמשק. בארם־נהרים נקראו הארמים בשם כשדים. השפה הארמית שהיא קרובה לעברית, היתה נפוצה מאד בארצות אלו ובימי גלות בבל והבית השני נעשתה לשפה חורגת לעמנו.

כובש אשורי גדול היה תגלת פלאסר הראשון (1100 לפני ספה"נ בע'). הוא כבש את ארמניה, את צפון סוריה עד הים התיכון וגם את האי קפריסין. אחריו קמו מריבות ומהומות באשור וכוחה וכבודה ירדו שוב ורק בעוד מאות שנים התחילה אצלה שוב תקופה של התעוררות וכבושים.

האימפריה האשורית נוסדה ע"י המלך אשורנצירפל השני (885–860), שהתחיל שוב בכבושים בארמניה (אררט), בסוריה ובפיניקיה. מלך זה נתפרסם ביחוד ע"י אכזריותו המיוחדת, שהוא בעצמו מתפאר בה בכתבותיו וציוריו על מצבות. הוא היה שורף ערים על תושביהן, מקצץ את ידי השבויים, חותך את חטמם ואת אזניהם, מנקר את עיניהם ועוד.

בעקבותיו הלך בנו שלמנאסר השלישי (860־825), שהחליט להשלים את כבוש סוריה. בברית נגד אשור השתתף גם אחאב מלך ישראל, אבל לשוא. מלכי ישראל נאלצו גם הם לשלוח מנחה למלך אשור.

אחרי מות שלמנאסר השלישי פרצו מהומות באשור, שהחלישו את כוחה ובקושי יכלו להגן על גבולותיה נגד התפרצויות החלדים – עם קוקזי, שיסדו ממלכה חזקה באררט, צפונה מאשור במאה הי"ב לפני ספה"נ, ושהשפיעו בהרבה על אשור, כמו כן על הארמים, שיסדו ממלכות בסוריה, בארם־צובא ודמשק בהתחלת האלף הראשון לפני ספה"נ.

אך אדד־ניררי השלישי (805–782), מלך אשור, עזר ליהואחז מלך ישראל, ששלח לו מנחה נגד הארמים, שלחצו אז את בני ישראל מאד ובעזרתו נשתחרר יהואש מלך ישראל לגמרי מעול ארם.

אשור התחזקה שוב בימי תגלת⁵־פלאסר השלישי (746–728). הוא לא היה מזרע המלכים, אלא איש פשוט מהעם, שעלה לגדולה בכח כשרונותיו. הוא נצח את האררטים בצפון ואת הארמים בסוריה, הרס את דמשק, כבש גם את ערי החוף, ביניהן את עזה ואשקלון וחלק גדול מממלכת ישראל– את הגליל ועבר הירדן וצרף אותן לאשור, גם אחז מלך יהודה היה לו למס עובד.

תגלת־פלאסר השלישי הכניס את שיטת הדפורטציה (גלות) – להגלות את רוב תושבי הארץ הנכבשה לארצות רחוקות ולהושיב במקומם עמים שונים, בכדי לבטל ע"י זה את השריד ולטשטש את צורתו הלאומית, עד שלא תהא לו תקומה לעולם. בסוף ימיו כבש גם את בבל וימלוך עליה בשם פול.

בימי בנו שלמנאסר החמישי (728–722) נתחדשו המהומות באשור והושע מלך שומרון מצא לו הזדמנות לפרוק את עול אשור מעליו. אבל שלמנאסר שם מצור על שומרון ושר צבאו, שהיה למלך אשור אחריו בשם סרגון השני (722–705) כבשה, אחרי מצור קשה של שלש שנים (722), הגלה את רוב בני עשרת השבטים הנשארים – לאשור, הושיב במקומם עמים אחרים ושם קץ לממלכת ישראל.

העמים האלה, שנקראו בפי בני ישראל כותיים, על שם המקום “כותא”, שמשם בא רוב המתישבים החדשים, נתבוללו במשך הזמן בין אלה מבני ישראל, שנשארו בארץ ומהם יצא עם חדש, עם השומרונים, שממנו נשאר בימינו רק שריד קטן מאד בעיר שכם בא"י.

סרגון החריב את ארמניה (אררט) ואת ממלכת כרכמיש, ממלכת החתים האחרונה, כבש את בבל ובסוף ימיו נכנעה לפניו כמעט כל קדמת אסיה.

בנו סנחריב (705–681) שם את העיר נינוה לבירת אשור ויפאר אותה ובנה בה לעצמו ארמון מפואר מאד. הוא השקיט את המרד בבבל שבראשו עמד הנסיך הכשדי מרודך־בלאדן, שהכניס בברית המרד נגד אשור גם את סוריה וא"י.

סנחריב השקיט את המרד גם בסוריה ובא"י. בא"י לכד 46 ערים בצורות, לקח בשבי 200,000 תושבים, שם מצור על ירושלים ולא הסירו אלא רק לאחר שחזקיהו מלך יהודה שלח לו בני תערובת וכסף וזהב ואבנים יקרות. סנחריב שם מצור קשה בפעם השניה על ירושלים, אך פרצה מגפה במחנהו והוכרח לשוב לארצו.

כשמרדה בבל נגדו בפעם השניה, החריב את העיר בבל לגמרי, הרס את מקדשיה ונתץ את פסלי האלים שלה. מעשה אכזרי זה הדהים אז את בני דורו, מפני שבבל היתה מרכז תרבותי עתיק, שגם האשורים קבלו את תרבותם ממנה והיא היתה עיר הקודש ויקומו לו אויבים מבפנים והוא נפל בחרב מתנקשיו.

בנו אסר־חדון (681–668) התפיס עם הכהנים ובנה מחדש את העיר בבל. הוא כרת ברית גם עם מלך האשכוזים, או הסקיתים ויתחתן עם בתו. אך התחברו נגדו מלכי המערב עם מלך צידון ותרהקה מלך מצרים וכוש בראשם. מנשה מלך יהודה לא השתתף במרידה זו ונשאר נאמן למלך אשור.

אסר־חדון השקיט את המרד בסוריה, אחרי כן עבר למצרים כבשה וספחה לממלכת אשור. בימיו הגיעה ממלכת אשור למרום התפשטותה.

בנו אשורבניפל (668–626) השקיט את המרד במצרים, כבש, שדד והחריב את העיר הגדולה נוא־אמון במצרים העליונה.

מפלת נוא־אמון אף היא הדהימה את העולם, כחורבן בבל בימי סנחריב, הואיל וגם היא היתה עיר הקודש, מרכז תרבותי עתיק.

הוא החריב גם את עילם והרס את עיר בירתה שושן, מפני שהם השיאו את אחיו שמש־שומוקין בבבל למרוד בו. במרד זה השתתף גם מנשה מלך יהודה. אשורבניפל לקחו בשבי, אבל אח"כ הטה אליו חסד והחזירו למלכותו.

אשורבניפל נתפרסם ביחוד ע"י ספריתו הנפלאה, שנשתמרה עד ימינו ומשמשת מקור חשוב לתולדות אשור ובבל.

מפלת אשור. המלחמות הרבות אכלו את מיטב בני אשור למרות הנצחונות הרבים ועל החיילים השכירים מבני העמים השונים אי־אפשר היה לסמוך בשעת סכנה רצינית, ביחוד שהאשורים היו שנואים בגלל אכזריותם הקשה ובשל הגלותם והחריבם כמה עמים.

ע"י זה שהחריבו עמים וארצות מסביבם, כגון אררט ועילם, הקלו רק על עמים שונים, ביחוד על עמים הודו־אירופיים, כמו הקימרים והסקיתים (אשכוזים־אשכנזים), שבאו מדרום רוסיה והמדים, שבאו ממזרח, להתפרץ לארצם ולהחלישה.

אחרי מות אשורבניפל תפס את השלטון בבבל הנסיך הכשדי נבופלאצוּר (625–604). הכשדים, כפי שראינו, היו שבטים ארמים, שהתבצרו עוד בהתחלת האלף הראשון לפני ספה"נ בבבל ונקראו כאן בשם כשדים.

נבופלאצור השתמש במצב המבוכה שבאשור, התחבר עם קיאכסרס, מנהיג המדים, התנפלו יחד על אשור, כבשו את עיר הבירה נינוה והרסוה עד היסוד (612 לפני ספה"נ).

מלך אשור האחרון אשוראובליט השני פנה לעזרת מצרים, אבל במלחמת כרכמיש (605) הכוהו הכשדים בהנהגת נבוכדנאצר, בנו של נבופלאצור, מכה נצחת ביחד עם נכה מלך מצרים, שבא לעזרתו ורצה להבטיח לעצמו חלק מאשור וככה בא קץ לממלכת אשור.

ממלכת בבל החדשה (604–538). אחרי מפלת אשור התחלקו המנצחים בירושה הגדולה. המדים קבלו את החלק הצפוני־מזרחי מנהר חדקל והכשדים את החלק הדרומי־מערבי, את ארם־נהרים, סוריה וארץ ישראל.

ממלכת הכשדים נקראת גם בשם ממלכת בבל החדשה ומיסדה העיקרי היה נבוכדנאצר השני (604–562).

בעקב השפעתה של הפוליטיקה המצרית האימפריאליסטית, שהשתדלה לכבוש את סוריה, מרדו מלכי יהודה – יהויקים וצדקיהו בממלכת בבל, למרות אזהרת הנביא ירמיהו וזה גרם שנבוכדנאצר החריב בשנת 568 לפני ספה"נ את ירושלים והמקדש, הגלה את היהודים לבבל ושם קץ לממלכת יהודה. הוא שם קץ גם לצור הבצורה מאד, שגם כן מרדה בו והגיע במסעי־העונשין שלו גם למצרים.

בימי נבוכדנאצר עלתה בבל שוב לגדולה ובין מפעלי הבניה הרבים שלו בבבל מפורסמות ביחוד הגנות התלויות.

אבל אחריו באה שוב⁶ ירידה. המלך האחרון נבו־נאיד (555–539) הזניח את עניני המלוכה והתעסק בעיקר בבנין מקדשים ובארכיולוגיה (חקירת עתיקות).

מלכי הכשדים הצליחו אמנם לעשות את בבל לעיר הגדולה והיפה ביותר בין כל ערי המזרח, אבל לא ליסד ממלכה חזקה לדורות.

בשנת 539 לפני ספה"נ כבש כורש מלך פרס את העיר בבל הבצורה מאד, בשעה שראש צבא־הכשדים – בלשאצר, בן נבו־נאיד התהולל והשתכר במשקאות שתויים בכלי הקודש מירושלים. את בבל כבש ע"י זה שחפר תעלות והנמיך את גובה המים בפרת שמסביב החומה, מבלי שהבבלים הרגישו בכך. כורש שם קץ לממלכת בבל המחודשה והאריים ירשו את מקום השמיים באסיה.

תרבות האשורים והכשדים היא בעיקר פרי תרבות השומרים והבבלים. האשורים הושפעו גם מעמים אחרים, כמו הארמים, החתים והמיתנים. בדת קבל האל אשור את תפקיד מרדוך, האל הבבלי הראשי והאיצטגנינות, ההשבעות והכשופים קבלו חשיבות יתרה. ביחד עם כתב היתדות השתמשו באלף־בית הכנעני־פיניקי הקדום שלמדום מהארמים.

מציאות אבנים בשפע, גרמה להתפתחות נוספת בבניה, פסול וציור. את קירות הבתים היו מקשטים בתבליטים ובזגוגיות מגוונות ומצוירות (קרמיקה). במלאכה זו הם התרוממו למדרגה גבוהה.

אופיניים אצל האשורים פסילי שורים, או אריות בעלי כנפים עם ראש אדם (ספינכס אשורי), שעמדו בשערי בתי המקדש, או ארמון המלך.

בסדרי החברה באשור בולט היה הגוון הצבאי המיוחד והאשורים היו הראשונים, שהשתמשו במכונות מצור.

החתים ידועים לנו רק מהזמן האחרון, מאז שגלו החופרים בשנת 1907 בכפר התורכי בוהזקוי, באסיה הקטנה את העיר חתוּשש, מרכזה של הממלכה החתית באלף השני לפני ספה"נ ואת ארכיונם של מלכי החתים עם לוחות בכתב היירוגליפי מיוחד, שעדין לא עלה בידי החוקרים לפתרו ובכתב יתדות, שבחלקם נפתרו כבר ע"י המלומד הצ’כי הרוזני. 

ממלכת החתים. החתים היו – כנראה – שבטים הודו־אירופיים, שבאו באמצע האלף השלישי לפני ספה"נ מאסיה התיכונה לאסיה הקטנה, יסדו בה ממלכה חזקה, שהתקימה מ־2000–1200 לפני ספה"נ. הם פרשו את שלטונם כמעט על כל אסיה הקטנה וגם על סוריה הצפונית.

מיסד הממלכה החתית היה המלך לברנש בהתחלת האלף השני לפני ספה"נ והמלך מורשיליש החריב במחצית השניה של המאה הכּ' את בבל.

זמן פריחתה של הממלכה החתית היה בימי מלכה הכובש והתקיף שוּפילוּליוּמה (1400–1355) ובימי המלך חתושיליש השלישי (1300–1260). .

ב־1200 לפני ספה"נ בערך החריבו את הממלכה החתית “עמי הים והצפון”, שהגיעו עד מצרים ופליטי החתים עברו לסוריה, נהרים וארץ כנען ויסדו בהן ממלכות ערים, שהתקימו מאות בשנים. החשובה ביניהן היתה ממלכת כרכמיש, שהתקימה עד 700 לפני ספה"נ.

תרבות החתים היתה די מפותחה. מקצתה קבלו מהשומרים והבבלים ומקצתה היתה פרי יצירתם הם.

דתם היתה עבודת אלילים. האל הראשי היה טשוּב – אל הברק והרעם, קיבלה היתה אלת הטבע והפריה, עתיס – סמל הטבע הגווע והקם לתחיה.

מפולחן עתיס נשאר, כנראה, מנהג הנוצרים להעמיד עץ אורן בחג המולד ולקשטו בנרות.

החתים היו הראשונים, שהנהיגו את רכבי הברזל ואת הסוסים במלחמה. רבים מבין החתים התבוללו בבני ישראל.

המיתנים, או החורים, קרובי החתים יסדו אף הם בהתחלת האלף השני לפני ספה"נ ממלכה בחלקו הצפוני של נהר פרת בשם ממלכת מיתני, שהתקימה מאות שנים וזמן ידוע פרשו את שלטונם גם על אשור.

העברים

מוצאם של העברים הוא מבני שם, מחצי־האי ערב, שמשם התפשטו עוד בימים קדומים לארם־נהרים בקדמת אסיה ומפה עברו לארץ כנען.

דברי ימיהם מתחילים בהתחלת האלף השני לפני ספה"נ מהאבות הראשונים – אברהם, יצחק ויעקב, שהיו הראשונים בתקופה ההיא, בה עבדו הכל לאלילים, והם ידעו את ה' בורא שמים וארץ ועבדום בכל לבבם. הם היו מכניסי אורחים, רודפי שלום ועושי טוב וחסד לכל אדם ולמדום דעת ה', האל האחד והיחיד.

יעקב נקרא גם בשם ישראל ומשום זה נקראו בניו אחריו “בני ישראל” וארצם, ארץ כנען – “ארץ ישראל”

בגלל הרעב הנורא, ששרר בימים ההם, העביר יוסף, שעלה לגדולת משנה למלך בארץ מצרים, את יעקב אביו ואת אחיו למצרים (במאה ה־17 לפני ספה"נ) והושיבם במחוז גושן.

גם במצרים לא עזבו העברים את אמונתם וחוקיהם ומדותיהם הטובים, לא שינו את לשונם העברית, לא התערבו בין עמי הארץ ונהיו ברבות הימים לעם גדול ועצום.

המצרים פחדו, שאולי ימרדו בהם העברים ולכן כבשום לעבדים, העבידום במשך מאות שנים עבודת פרך, בחומר ולבנים, אלצום לבנות להם ערים, את פיתום ורעמסס וחומות בצורות וימררו את חייהם מאד.

משעבוד גלות זו הוצאו בני ישראל ב־מאה ה־13 לפני ספה"נ, ע"י משה בן עמרם, מנהיגם הגדול, בכדי להוליכם חזרה לארצם, ארץ כנען ולחייהם הפשוטים והישרים הקודמים.

בהר סיני קבלו בני ישראל ע"י משה את שני לוחות הברית, הכוללים את עשרת הדברות האלהיות, בהן באו לידי בטוי מרוכז האמונה באל אחד ויחיד ותורת החיים המוסריים. כמו כן חקק האיש משה לעמו במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר חוקים טובים וישרים למען יחיו על פיהם, בתור עם, חיי סדר, מוסר ואושר ותורת ה' שנתנה בידי המחוקק האלקי, נהיתה ליסוד הצדק והמוסר החברותי והאנושי.

רק בימי מנהיגם יהושע, תלמיד משה רבנו, כבשו בני ישראל בחזרה את ארץ אבותיהם, ארץ כנען וחלקוה בין 12 השבטים, חוץ משבט לוי, שעליו הוטל תפקיד עבודת ה' והוראת והנהגת העם ובשכר עבודתו זו היה מקבל חלק עשירי מתנובת כל אחד מהעם.

כמאתים שנה חיו פה השבטים תחת הנהגת שופטים, כמה פעמים בתגרות ומלחמות עם העמים השכנים, כמו אדום, עמון ומואב, שלא נשמדו על ידם בזמן הכבוש ובמשך הזמן נתחזקו שוב ועם הפלשתים, שנתפשטו על חופי הים התיכון, עד שבשנת 1030 לפני ספה"נ בערך, התאחדו בעזרת שמואל הרואה תחת שלטון מלך לשם הגנה משותפת נגד אויביהם.

המלך הראשון היה שאול (1030–1010 בע'), שהצליח לאחד את השבטים ולרסן את שכניהם האויבים ואחריו דוד המלך (1010–970 בע') הצליח להכות את אויבי ישראל מכה נצחת ולהרחיב את גבולות ארצו עד נהר פרת בצפון ועד ים־סוף בדרום ולהרים למדרגה גבוהה מאד את כבוד ישראל בעיני הגויים. בימיו נעשתה ירושלים למרכז מדיני, דתי ותרבותי לבני ישראל.

בנו שלמה המלך (970–935 בע') בנה את בית המקדש בירושלים, הכניס ופתח את המסחר בארצו, בים וביבשה עם ארצות ועמים רבים, גם רחוקים, הכניס תפארת ועושר לארץ ישראל ובימיו ישבו בני ישראל בשלוה והשקט – “איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו”.

דוד ושלמה נחשבים במסורת בני ישראל בתור המלכים החשובים ביותר ואמונתם חזקה מאד, שמצאצאי דוד המלך עתיד להופיע המשיח – גואל עמו והאנושות כולה.

אך גדולה זו לא ארכה, כבר בימי בנו של שלמה, המלך רחבעם (935–920) נתפלגה המדינה לשתים, בגלל סכסוכים פנימיים, – לחלק צפוני, או מלכות ישראל, או מלכות עשרת השבטים ולחלק דרומי, או מלכות יהודה, שאליה נספח גם שבט בנימין.

מלכות ישראל התקיימה למעלה ממאתיים שנה (935–722). מיסדה ומלכה הראשון ירבעם (935–916) השתדל להטות את לב בני עמו לעבודת האלילים – עגלי הזהב, שהעמיד בבית־אל ודן, למען הרחיקם מבית המקדש שבירושלים ומבית דוד המלך ולהבטיח ע"י זה את כסא המלוכה בידו ובידי משפחתו והתלקחה מלחמת אחים בין מלכות ישראל ובין מלכות יהודה.

בריב־אחים זה השתתפו גם מדינות ועמים אחרים ונצלו אותו. ירושלים ובית המקדש נבוזו ע"י שישק מלך מצרים (930), אדד מלך ארם הרס והשם ערים במלכות ישראל. נשחתו המדות, קמו מרידות, ביחוד במלכות ישראל, שהחליפה את מלכיה כלבוש.

את הסדר השיב אמנם על כנו המלך עמרי (892–880), שכרת שלום עם יהודה, אך לקח לאשה לבנו אחאב (880–852) את איזבל, בת מלך צידון, שהכניסה והרחיבה מאד את עבודת הבעל והאשרה, אלילי צידון, שהיתה קשורה עם הוללות ופריקת עול המוסר.

נגד עבודת האלילים והשחתת המדות נלחמו ביחוד הנביא אליהו, הדמות העממית הנערצה ביותר בקרב עם ישראל ותלמידיו. מלחמה זו גמר בנצחון אלישע הנביא, שהתחבר עם שר הצבא יהוא (843–816), שהשמיד את בית אחאב ועבודת האלילים מהארץ וביתו מלך כמאה שנה במלכות ישראל.

לשיא פריחתה הגיעה מלכות ישראל בימי המלך ירבעם השני (786–746), שהכה את ארם, את מואב, את עמון ואת אדום, אויבי ישראל, כבש את ארצותיהם, כבש גם חלק מאשור והשיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה. הוא פתח גם את המסחר והכניס עושר ואושר לארצו.

אך אחרי מותו קמו שוב מרידות ומהומות בארץ, תושבים רבים נמלטו למלכות יהודה, הנביאים עמוס והושע לוחמים נגד ירידת המוסר, אך לשוא.

במצב זה השתמש תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור הגדול, כבש ממלכות ישראל את הגליל ועבר הירדן, ספחן לממלכת אשור, את התושבים הגלה לארצותיו הרחוקות ובמקומם הושיב שם עמים אחרים ואת מלך ישראל וגם את מלך יהודה שם למס עובד (732).

שלמנאסר החמשי, מלך אשור שם מצור על שומרון, בירת מלכות ישראל המורדת ואחרי מצור קשה של שלש שנים כבש והרס אותה סרגון השני, מלך אשור החדש, הגלה את רוב בני עשרת השבטים הנשארים לאשור, הושיב במקומם עמים אחרים ושם קץ למלכות ישראל (722 לפני ספה"נ).

בארץ נשארו רק בני דלת העם, שבמשך הזמן נתערבו עם המתישבים החדשים, שנקראו כותיים, על שם מקום מוצאם ויצא מהם עם חדש, עם השומרונים, שדתם ומנהגיהם היו תערובת מדת ישראל ועבודת האלילים.

משום זה לא רצו בוני בית המקדש השני אח"כ להתחבר אתם והתרחקו מהם ונתוספו גם הם על שונאי ישראל. כפי שנזכר כבר בעמודים הקודמים נשאר מהשומרונים רק שריד קטן מאד בשכם בארץ ישראל.

חלק משבטי ישראל. שהוגלו נטמעו בין העמים השונים בארצות גלותם הרחוקות וחלק בגולי יהודה שבאו אחריהם.

מלכות יהודה התקיימה כ־350 שנה (935–586), 135 שנים יותר ממלכות ישראל. במלכות יהודה מלכו מלכים מבית דוד המלך, לא היו פה מהומות ומרידות כה תכופות ולא התחלפו המלכים כבמלכות ישראל, גם הירידה המוסרית לא היתה כה גדולה.

גם במלכות יהודה השפיעו לרעה מלחמת האחים בינה ובין מלכות ישראל וההתנפלויות של עמים שונים, כמו התנפלות שישק מלך מצרים, שעשק את ירושלים ואת המקדש (930) בימי המלך רחבעם (935–920), בנו של שלמה המלך, כמן כן מעשיה הנתעבים של המלכה עתליה (843–837), בת אחאב מלך ישראל ואיזבל אשתו, אשת המלך יהורם.

עתליה מלכה במקום בנה אחזיהו ועשתה את כל תועבות הגויים הרעים גלוי ברחובות ירושלים והשמידה את כל משפחת דוד המלך, חוץ מהילד יהואש, שהחביאו יהוידע הכהן הגדול, למען הבטיח את המלוכה למשפחתה.

ולכל זה נתוספו עוד אסונות טבע שונים, כמו רעש, בצורת ארבה וכדומה. אבל בעוד שבמלכות ישראל היה שטוף העם עפ"י רוב בעבודת אלילים, הנה במלכות יהודה עבדו עפ"י רוב לאל האחד והיחיד.

הסדר והאושר מתחילים לשוב למלכות יהודה בימי המלך עזריהו (780־739), שהכה את הפלשתים ואת העמונים וספח חלק מארצם ליהודה, בנה חומות חדשות וחזקות סביב ירושלים, ארגן צבא חזק ומסודר, בנה נמל והחיה את המסחר.

תור הזהב ליהודה היתה בימי המלך חזקיהו (717–690), תלמידו של ישעיהו הנביא. חזקיהו מלך לצדק ושריו שררו למשפט. אך בימי מלכותו הראשונים הגלה סנחריב מלך אשור כמאתים אלף איש מיהודה לארצות מדינתו הרחוקות, אבל לא עלה בידו לכבוש את ירושלים, מפני המגפה שפרצה במחנהו והוכרח לשוב לארצו בחרפה.

בימי בנו, המלך מנשה (690–640) באו שוב ירידה ועבודת אלילים עם קרבנות בני־אדם. סנחריב מלך אשור לקח גם את מנשה בשבי, אך החזירהו אח"כ למלוכה.

בנו המלך יאשיהו (638–608) ביער אמנם את עבודת האלילים כליל מהארץ, השיב את עבודת ה' אל קדושתה והדרה כבימי קדם והרים את כבוד ישראל, אך נפל במלחמה עם נכה מלך מצרים.

בהשפעת הפוליטיקה המצרית מרדו מלכי יהודה האחרונים, יהויקים (608–598) וצדקיהו (597–587) בממלכת בבל החדשה, למרות אזהרת הנביא ירמיהו, מה שגרם שנבוכדנאצר השני מלך בבל, עלה על יהודה, לקח בשבי את יכניהו, מלך יהודה החדש, את שריו ואת חילו וכשגם צדקיהו מרד בו, שם מצור קשה על ירושלים ואחרי מלחמה קשה כבש והחריב את ירושלים והמקדש, הגלה את רוב העם בבלה ושם קץ למלכות יהודה ב־586 לפני ספה"נ.

את החורבן הזה מבכה ירמיהו הנביא בקינותיו המרות, במגלת “איכה”, אך גם מנחם את עמו לאחרית הימים.

בגלות בבל הרגישו בני יהודה את גודל האבדה באבדם את ארץ מולדתם, שפרו את מעשיהם, חדלו לגמרי מעבודת האלילים והתחילו מתהדרים בגעגועים עמוקים לארץ אבותיהם.

כורש המלך הפרסי הגדול, שכבש את ארצות בבל, הרשה לבני ישראל לשוב לארץ אבותיהם, לקומם את הריסותיה ולבנות את בית המקדש (538 לפני ספה"נ) ובזה הניחו, ביחוד בהנהגת עזרא ונחמיה, שוב את היסודות לתקומת עם ישראל וארץ ישראל למרות המכשולים הרבים.

ככה באה מזימת המן הרשע, ראש השרים בימי המלך הפרסי אחשורוש הראשון (כסרכסס) להשמיד את כל היהודים אשר בכל מדינות פרס (475 לפני ספה"נ), אבל מחשבתו הרעה הזו הופרה בזכות מרדכי ואסתר המלכה ולזכר הנצחון הזה חוגגים בני ישראל את חג הפורים.

כמו כן נתרגשו אז מלשינות, הפרעות והתנפלויות השומרונים, עם תערובת חדש מדלת בני מלכות ישראל, שנשארו בארץ ומהתושבים החדשים שהושיבום מלכי אשור ושרצו גם הם להשתתף בבנין הבית השני ולהתחבר עם עם ישראל, אבל מנהיגי עם ישראל הרחיקום, מפני שהחזיקו ההם עוד בהרבה ממנהגיהם הקודמים הרעים.

כמאתים שנה חיו והתפתחו בני ישראל בא"י בלי הפרעות מיוחדות, תחת שלטון הפרסים ובהנהגת הכהנים הגדולים ומועצתם הכנסת הגדולה, שממנה התפתחה אחרי כן הסנהדרין.

הם אספו וסדרו את התנ"ך, החליפו את הכתב העברי העתיק בכתבנו האשורי הנוכחי, בכדי להזהר מזיופי השומרונים, שגם הם השתמשו בכתב העברי העתיק והנהיגו חוקים ומנהגים טובים בישראל, ביחוד למען הבדיל בין ישראל לעמים, לבל יטמעו בעמים אחרים.

כשכבש אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון ויון גם את ארצות פרס, באו גם בני ישראל וארץ יהודה תחת שלטונו ושלטון היונים למאתים שנה בערך (333–142 לפני ספה"נ).

קודם היו בעיקר תחת שלטון מצרים היונית (301–200) ואח"כ תחת שלטון סוריה היונית (200–142).

מעול היונים שוחררו בני ישראל וארץ יהודה ע"י התקוממות החשמונאים, או המכבים, אחרי מלחמות קשות במשך עשרות שנים ויסדו ממלכה יהודית עצמאית עם שמעון החשמונאי בראש (142 לפני ספה"נ).

בימי המלכים יוחנן (135–104) ואלכסנדר ינאי (103–76) נתרחבו בהרבה גבולות המלוכה היהודית החדשה, אבל ימי שלוה ואושר באו לבני ישראל ביחוד בימי שלומית המלכה (76–67).

אך אחריה באו היהודים, בגלל סכסוכים פנימיים ומלחמת אחים, תחת שלטון הרומיים (63 לפני ספה"נ), קודם תחת הנהלת מלכים יהודים, כמו הורדוס (37–4) הרשע, שהשמיד את משפחת החשמונאים וגרם צרות ומצוקות רבות ליהודים, אך בנה מחדש את בית המקדש, עד שעלה ביפיו ותפארתו על בנין שלמה. אח"כ הם באו תחת שלטון נציבי רומי, שנהגו את משרתם בעריצות ואכזריות כה רבה, עד שגרמו למרידת היהודים, בהחליטם לשבור את עול הרומיים מעל צוארם, או למות מות גבורים.

התלקחה מלחמה עזה לחיים ולמות מצד היהודים, בהנהגת יוחנן מגוש־חלב, שמעון בר גיורא ויוסף פלויוס, נגד הרומיים, שנחלו כמה מפלות, אך לבסוף התגברה רומי התקיפה, למרות מעשי־הגבורה הנפלאים של יהודים, בגלל חוסר אחדות בין המפלגות היהודיות מצד אחד ובגלל הרעב הנורא, ששרר אותו זמן בירושלים מצד שני.

טיטוס שר צבא הרומיים. כבש והחריב את ירושלים ואת בית המקדש (70 לספה"נ) ושם קץ למדינת היהודים, אחרי שכמיליון יהודים נספו, מהם בשדה הקרב, מהם שנשרפו, או גועו ברעב וכמעט מיליון יהודים נלקחו בשבי ונמכרו לעבדים ולשפחות.

על חורבן זה מקוננים היהודים עד היום בכל מקום שהם בט' באב את קינות ירמיהו (“איכה”) כשהם מסיימים את הקינה בתפלת ההכנעה: “השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם”.

בימי נציבי רומי האכזריים נולד, חי, פעל ונצלב ישוע, או ישו הנוצרי, שעלה ברצונו לתקן את הדת ולטהר את מדות בני־האדם המושחתות. תלמידיו יסדו אחרי מותו את האמונה הנוצרית, שנפוצה בין הרבה עמים, ביחוד לאחר שהשליח פולוס פטר את בני הנכר מקיום מצוות הדת הישראלית, כגון מילה, זהירות ממאכלים אסורים, וכדומה, ויצר בסיס רחב בשביל התפשטות תורת הנצרות בקרב עמי הארץ.

כעבור 65 שנים אחרי החורבן נסו שוב היהודים בהנהגת הגבור הגדול בר כוכבא לאזור את שארית כוחם ולהסיר מעליהם את עול רומי האכזרית. בתחילה הצליחו אמנם, אבל לבסוף התגברו שוב הרומיים וכבשו גם את ביתר (135 לספה"נ), את המבצר האחרון של היהודים, הרגו שם כחצי מיליון איש ורבים מתו ברעב ובאש ובזה נכשל הנסיון הגדול האחרון מצד היהודים להשיג שוב את חרותם וארצם, והם נתפזרו על פני כל רחבי התבל.

שרות נעלה עשה עם ישראל לאנושות ע"י זה שלמד לעמים השונים לדעת את האל האחד והיחיד ומסר להם את יסודי המוסר, היושר והצדק החברתי.

בספרות ישראל נחשבים כמקור ראשון כתבי הקודש (התנ"ך), שנעשו להון משותף בקרב כל האנושות כולה.

הכנענים.

לפי התנ"ך שייכת ל"ארץ כנען" לא רק א"י, כי אם גם סוריה המערבית. כבר באלף השלישי לפני ספה"נ ישבו בארץ כנען עמים שמיים, כגון האמורים במזרח, הפיניקים (הצורים) במערב על חופי ים התיכון והכנענים באמצע. אחרי כן נתוספו גם עמים אחרים, – שמיים, כגון עמון ומואב (בני לוט), אדום ועמלק (בני עשו) ובלתי שמיים, כגון החתים והפלשתים ועוד.

בשם הכולל “כנענים” נקראו לא רק שבט הכנענים לבד, כי אם גם רוב יתר העמים הקטנים, ביחוד השמיים.

לפי החפירות בסוריה ובא"י (מגידו, תענך, גזר, ועוד) לא עמדו עמי כנען אלה על גובה תרבותי חשוב ולא יסדו ממלכה אחת חזקה, כי אם הרבה ממלכות קטנות. אשר לדת, עבדו קודם לפטישים, למצבות (עמודי אבנים) ואשרות (גזעי עץ), אחרי כן הושפעו מהשומרים, הבבלים, המצרים, החתים ועברו לעבודת אלילים, כגון עבודת ה"בעל" וה"עשתורת" – אלילת הפריה, שעבדוה מתוך הוללות ופריצת גדרי המוסר והצניעות ועבודת ה"מולך", שהיו מקריבים לו בני־אדם.

עבודת האלילים שלהם השפיעה לרעה על בני ישראל ונגדה לחמו נביאי ישראל בחרף נפש.

חלק מהעמים הקטנים האלה נשמד ע"י עם ישראל בזמן הכבוש ובמשך המלחמות הרבות אחרי הכבוש וחלק, כגון הגבעונים, האדומים, העמונים והמואבים נטמעו בבני ישראל במשך הזמן וביחוד בימי יוחנן החשמונאי, שהכריחם או לעזוב את הארץ, או להתיהד, למען לא יוסיפו עוד להרע ליהודים.

הפיניקים (הצורים).

מבין כל עמי כנען הצטינו ביחוד הפיניקים, שהתישבו – כנראה – עוד באלף השלישי לפני ספה"נ במערב סוריה, על חופי הים התיכון, והיות שיבול אדמתם לא היה מספיק לכלכלתם, שמו את פניהם אל הים, שהיה מספק להם דגים למכביר, חלזונות לתעשית צבע התכלת והארגמן וצדפים לקשוטים ונהיו במשך הזמן לעם עובר ימים ולעם המסחר והתעשיה.

להתפתחותם זו עזר להם גם מצבם הגיאוגרפי המצוין – בין מצרים וארם־נהרים, שתי ארצות התרבות הקדומות והרי הלבנון, שנתנו להם ברזל, נחושת ועצי בנין שונים.

בעזרת אניות משוט שלהם בים ואורחות מסחר גדולות ביבשה מכרו והחליפו את תוצרתם הם ואת תוצרת שאר הארצות ונתעשרו. גם למדו להכיר עמים, ארצות ותרבויות שונים, סגלו לעצמם את תרבותם ועזרו להפצתה.

הפיניקים לא התאחדו למדינה אחת גדולה וחזקה, לא הצטינו במלחמות ובכבושים, אלא גרו עפ"י רוב במדינות ערים רבות, כגון צידון, צור, בירות, עכו ועוד.

הסבה לזה – כנראה – התעסקותם במסחר, שהכניס יפה בימים ההם ולא היה כדאי להזניחו ולהחליפו בתגרות ובמלחמות וגם משום שחסרו מטבעם כוח שלטון בלתי מוגבל עם יצר תאות הכבוש, הואיל ומלכיהם היו מוגבלים בזכויותיהם ע"י מועצת זקנים מהסוחרים העשירים וגם המלכים בעצמם היו מתעסקים עפ"י רוב במסחר. בגלל כל זה היו הפיניקים עפ"י רוב כפופים לשלטונן של ממלכות זרות.

בסוף האלף השני לפני ספה"נ עלתה העיר צידון לפריחה ולגדולה (1400–1100) ואיחדה בברית את ערי הפיניקים, אך תגלת פלאסר הראשון, מלך אשור שם קץ לגדולתה (1100 לפני ספה"נ).

את מקום צידון תפסה העיר צור, שספניה וסוחריה הגיעו כבר במאה האחת עשרה לפני ספה"נ עד גיברלטר וחופי בריטניה וגרמניה במערב ועד האוקינוס ההודי במזרח ובמצות נכה מלך מצרים סובבו גם את יבשת אפריקה.

במסעות אלה השתתפו הרבה פעמים גם בני ישראל, שחיו עפ"י רוב ביחסים ידידותיים עם הפיניקים. שלמה המלך הביא את האומנים וחמרי הבנין לבית המקדש שבנה בירושלים, מחירם מלך צור. עמרי מלך ישראל לקח את איזבל, בת מלך צידון לאשה לבנו אחאב. הרבה פעמים התחברו ביניהם הפיניקים ובני ישראל נגד אשור, אויבם המשותף.

אך הפיניקים השפיעו השפעה דתית מזיקה על בני ישראל בהכניסם אליהם את עבודת הבעל – אל השמש ואשתו עשתורת – אלת הלבנה והפריה, שעבדוה בבאככאנאליה, (משתה הוללוּת לכבוד בככוס – אל היין) ובתענוגי בשר גסים ועבודת ה"מולך" – אליל האש, שהיו מקריבים לו לפעמים גם זבחי אדם, ביחוד בשעת סכנה מדינית ושנגד עבודה זרה זו לחמו ביחוד אליהו הנביא ותלמידו אלישע.

הפיניקים האמינו בהשארת הנפש אחרי המות וכמו המצרים אף הם היו חונטים את מתיהם.

בסוף המאה השמינית לפני ספה"נ באה פיניקיה (בשם כולל זה קראו היונים לערי הפיניקים) בעול אשור ובימי נבוכדנאצר מלך בבל נפלה צור כליל (573 לפני ספה"נ).

אחרי מפלת בבל עברה צור לפרס ואחרי מפלת פרס לאלכסנדר הגדול וליורשיו היונים. הפיניקים התבוללו בעיקר ביונים וחדלו להיות עם מיוחד.

הקולוניזציה של הפיניקים. הפיניקים היו העם הראשון, שעסק ביסוד מושבות. קודם ביסוד מושבות ארעיות לשם מסחר, אבל אח"כ גם במושבות־קבע לשם ישוב. ככה יסדו מושבות באפריקה הצפונית, בסיציליה, בדרום ספרד ועוד.

המושבה החשובה ביותר שיסדו היתה העיר קרטגו באפריקה הצפונית. היא נוסדה בשנת 814 לפני ספה"נ ע"י אצילי צור עם הנסיכה אליסה בראש, שעזבו את צור מפני מריבות פנימיות. קרטגו ירשה אח"כ את מקומה של צור, אך נחרבה ע"י רומא האכזריה (146 לפני ספה"נ) אחרי מלחמות רבות וקשות.

עם התחלת האלף הראשון לפני ספה"נ נתקלו הפיניקים במתחרים קשים, קודם ביונים ואח"כ ברומיים, שדחקו לאט־לאט את רגלי הפיניקים מים התיכון.

בתעשיה עסקו הפיניקים באריגה ורקמה, בתעשית הזכוכית והמתכת, בצביעת צמר ופשתים, שמזה יצא הארגמן ובבנין אניות. אבל מוריהם הראשונים היו הבבלים והמצרים. המסחר פתח בהם גם רמאות ואונאה.

ערכם ההיסטורי החשוב ביותר מתבטא בזה, שהועילו הרבה להפצת התרבות המזרחית העתיקה בעולם. ביחוד בין היונים והרומיים. יצירתם היסודית ורבת המשקל הוא האלף־בית הפיניקי, שממנו נתפתח הכתב הלטיני, המשמש כיום יסוד לרוב שפות העולם.

העמים ההודו־אירופיים,

שקראו לעצמם גם בשם אריים, כלומר “אצילים” או “אדונים” (הודים, מדים, פרסים, סקיתים, יונים, איטלקים, קלטים, גרמנים, סלוים ועוד) ידועים לנו רק מהאלף השני לפני ספה"נ שאז ישבו בעיקר בין הים השחור והים הכספי ומשם התפשטו להודו, לרמת אירן (מזרחה לקדמת אסיה) ולאירופה. דברי ימיהם הקודמים לוטים בערפל.

העמים האלה מתחילים להופיע על במת ההיסטוריה בתקופה מאוחרת, כששמשם של השמיים החלה כבר לשקוע ואחרי שקלטו לתוכם את תוצאות התרבות המזרחית, שעליהם היה רק לטוותה הלאה ולהוסיף עליה.

ההודים

האריים החלו לחדור להודו מהאלף השני לפני ספה"נ. קודם כבשו את עמק האינדוס, אח"כ את עמק הגנגס וכן הלאה, אחרי מלחמות רבות וממושכות עם הדרוידים השחורים, התושבים הקודמים, שאת חלקם הגדול השמידו ואת הנשארים כבשו לעבדים.

מלחמות הכבוש האלו – תקופת הגבורים של ההודים, נשתמרו בשירי “מהברטה” ו־"רמיאנה", האֶפוסים הלאומיים של ההודים.

אחרי הכבוש התישבו ההודים לפי שבטים תחת מנהיגיהם, שנעשו למלכים עומדים ברשות עצמם. ההודים היו אמנם עם גדול, אבל לא התאחדו לעם אחד ולממלכה אחת גדולה, ביחוד מפני שהשבטים הרבים נלחמו עפ"י רוב זה בזה ונתחלקו למעמדות (כסטות) נבדלים זה מזה וסגורים בפני בן מעמד אחר.

המעמדות העיקריים הם: 1) הכהנים (הברהמנים), 2) האצילים (אנשי הצבא), 3) האכרים, הסוחרים ובעלי המלאכה, 4) כת הסודרה, העבדים המשועבדים, שרידי הישוב הקודם, שקבלו עליהם את דת הברהמנים. מלבד זה היו עוד כתות של טמאים (הפריה) – שרידי הישוב הקודם, שלא זכו לקבל את דת הברהמנים, המטמאים בראיה, לכן הם נושאים סל על פניהם וגרים בכפרים מיוחדים. מהם יצאו – כנראה – הצוענים שבאירופה. הפירוד שבין המעמדות משפיע עוד היום על החיים המדיניים שבהודו.

מפני שההודים התרחקו מרחק רב מחופי הים התיכון, לא יכלו להשתתף בתולדות עמי מערב אסיה, אבל התקימו ביניהם קשרי מסחר עוד בזמן קדום מאד. השפעה הדדית יותר נכרת מתחילה בימי ממשלת הפרסים ובימי אלכסנדר הגדול, שאז נכבש על ידם גם החלק המערבי מהודו. והשפעה הדדית זו מתגברת עוד בימי הרומיים.

הדת. ההודים עבדו קודם את אלי הטבע, ביחוד את אל השמים, את אל האש ואת אל המים. אבל אחרי כן הנהיגו הברהמנים – הכהנים את דת הברהמנים, דת אלהות בת שלשה פרצופים, אלילות משולשת (טרימורטי) – את פולחנם של ברהמה, וישנו וסיוה. הראשון “בורא”, השני “מקיים” והשלישי “מחריב” על מנת לברוא מחדש.

האל הראשי ברהמה, הוא גם נשמת העולם ונשמת האדם היא חלק ממנה, הכלואה בגוף האדם ושואפת לעזבו ולהתאחד עם הנשמה העולמית. אבל לזה זוכה רק נשמת הצדיק המסתגף בעולם הזה, בעוד שנשמת הרשע טעונה טהור ע"י גלגולים שונים. חיי האדם על הארץ אינם איפוא אלא כחש ומרמה וכל המרבה להתרחק מהם ולהתבודד עם עצמו, הרי זה משובח.

תורה של בטלה זו, בלי מטרות ותפקידים בחיים ולמען החיים ושאינה נותנת ערך לעבודה, השפיעה לרעה על רצון והתפתחות העם והכשירה את הקרקע בשביל הברהמנים והאצילים להתנשא באופן מתמיד על העם ולהכניסו למעמדות וכתות, לשם מטרותיהם הם.

בודהא. את דת הברהמנים תקן במאה החמשית לפני ספה"נ בן מלך אחד בשם גוטאמא, שקבל את שם הכבוד בודהא (הנאור). הוא חי קודם חיי תענוגים והוללות ולבסוף כשקצה נפשו בחיים האלה, התחיל להתבודד ולהסתגף ואחרי שש שנים של חיי סגוף אלה בא לידי המסקנה, שהחיים אמנם ענין רע הם, אולם בכדי למעט את הרע הזה, אין הכרח שיהא האדם צם ומסתגף דוקא, אלא מספיק לכך עשות צדקה וחסד. הוא דרש הסתכלות נכונה בלי אמונות תפלות, כגון האמונה בגלגול הנשמות, למשל, דרש נכונות להיטיב לאחרים, רצון רוחני עז וחפשי מקנאה ורדיפה אחרי הכבוד, דבור אמתי, הנהגה אמתית, משלוח־יד אמתי, מאמץ אמתי, כונה אמתית והתלהבות אמתית. העיקר הנירונה – שלות הנפש הגמורה ולזה יכול להגיע כל אחד, לכן הכל שוים, אין מקום לכתות ומעמדות, אין צורך בקרבנות, בסגופים ובפרישה מן החיים. דת בודהא אינה איפוא אלא דת של כללי החיים, אולם תלמידיו אחריו שנו וסלפו בהרבה את תורתו.

הברהמנים יצאו להגן על דתם הם ורדפו את תלמידי בודהא זמן רב ובאכזריות רבה עד שגרשו אותם מקדמת הודו. להפצת תורת בודהא – הבודהיזם פעל הרבה ביחוד המלך אסוקה במאה השלישית לפני ספה"נ ותורה זו נפוצה בהודו המזרחית, בסין, ביפן ובארצות אסיה אחרות וכיום נמנים על דת זו כ־500 מיליונים איש.

בספרות ההודים חשובים ביחוד הודות – כתבי הקודש של ההודים, המכילים שירים דתיים, תהלות ותשבחות לאלים והשירים האפיים – מהברטה ורמיאנה, המעידים על כשרון פיוטי גבוה.

דברי ספרות אלה כתובים בלשון הסנסקריט, שהיא השפה העתיקה ביותר של העמים ההודו־אירופיים.

גדולים ההודים גם בדרמה ובמתמטיקה והם היו הראשונים שהגיעו לרעיון, שאפשר להביע את המספרים בספרות והספרות האלו הגיעו אלינו דרך הערבים, אבל לא הערבים המציאון, כפי שחושבים את זה בטעות.

בבניה מענינים הפגודות, בתי המקדש החפשיים והחצובים בסלע שבקילזה (ע"י בומבי) ובית המקדש שמתחת האדמה על האי אֶלפנטה. הבנינים והפסילים מלאים קשוטים, אבל נעדרי הרמוניה.

מדי ופרס

ידועות לנו מהתנ"ך, מכתבות בבל ומלכי פרס ומספרי היונים. המדים והפרסים הם עמים אריים וישבו מסוף האלף השני לפני ספה"נ בחלקה המערבי של רמת אירן. המדים בצפון והפרסים בדרום.

המדים

כוננו קודם ממלכה – כנראה – במאה השמינית לפני ספה"נ ומלכם הראשון היה דיאוקס, שבנה את אחמתא, בירת מדי (כעת חמדן). עד אז היו עפ"י רוב תחת יד אשור במשך מאות שנים ומהם למדו גם דרכי מלחמותיהם וסדרי ממלכתם. 

מיסדה האמיתי של ממלכת מדי היה המלך כיאכסרס (624–583), ששחרר לגמרי את המדים מעול אשור ועוד עלה עליה ביחד עם נבופלאצור מלך הכשדים ובשנת 606 לפני ספה"נ שמו קץ לממלכת אשור וירשו חלק מארצותיה, את החלק הצפוני־מזרחי מנהר חדקל. כיאכסרס הרחיב עוד את גבולות ממלכתו בצפון ע"י כבוש אררט ובמערב עד נהר הליס באסיה הקטנה בהתאם להסכם עם ממלכת לוד. הסכם זה נוצר באופן מפתיע: בשעת המלחמה “חשך השמש בצהרים” ולקוי חמה זה היה לאות ולמופת להפסיק את המלחמה ולכרות ברית ביניהם (585).

במחצית הראשונה של המאה הששית לפני ספה"נ היתה מדי המדינה החזקה ביותר בכל קדמת אסיה, אבל גדולתה לא ארכה זמן רב. בימי המלך אסתיאגס, בן כיאכסרס נפלה מדי בידי כורש מלך הפרסים (549 לפני ספה"נ).

הפרסים

היו משועבדים קודם לממשלת מדי. מעול המדים שחרר את הפרסים מלכם הגדול כורש (558–529 לפני ספה"נ), שכבש בשנת 549 את ממלכת מדי, בשנת 546 את ממלכת לוד באסיה הקטנה ובשנת 539 את ממלכת בבל ויסד ממלכה פרסית כבירה, שלא היתה כדוגמתה לפניו. הוא מלך מהודו ועד לים האגיי וממדבר ערב ועד לים השחור, הכספי והארלי.

ביסוד ובבצור ממלכתו הכבירה הזו עזר לו הרבה, שבנגוד למלכי אשור ובבל האכזריים התנהג הוא בסבלנות ובחסד עם העמים הנכבשים והנכנעים וכבד את רגשותיהם הדתיים ובזה כבש את לבבותיהם. הוא נתן גם רשות ליהודים לשוב לארצם ולקומם את בית מקדשם (538)…

כורש התכונן לכבוש גם את מצרים, אך נפל במלחמתו עם הסקיתים בצפון. את תכניתו זו הוציא לפועל בנו, המלך כמביסס (529–522). הוא כבש את מצרים (525) ביחוד ע"י בגידת השכירים היונים, שמסרו בידו את מבצרי גבול מצרים בלי כל מלחמה. את פסמתיך השלישי, מלך מצרים לקח בשבי.

כמביסס רצה לכבוש גם את קרטגו, אך הצי הצידוני סרב להשתתף במלחמה נגד בני־גזעם. אח"כ נסה לכבוש את כוש, אך חייליו סבלו מאד מהחום במדבר והוכרח לשוב למצרים. כשלון זה הרגיזו והוא עשה שפטים באלי מצרים וכהניה.

בזמן העדרו תפס את השלטון בפרס מגוס (כהן) אחד, באמרו שהוא ברדיה, אחיו של כמביסס ולו זכות המלוכה. אבל ברדיה זה נהרג ע"י כמביסס בסתר עוד לפני צאתו למצרים. כשקבל כמביסס את שמועת המרד בדרכו לשוב לפרס, אבד את עצמו לדעת אחרי שגילה לשריו הנאמנים את סוד רצח ברדיה על ידו והפקיד את קרובו דריוש למלא את מקומו על כסא המלוכה.

המלך דריוש הראשון (521–485) הצליח לקשור קשר, להרוג את המגוס הרמאי ולקחת בידו את המלוכה בפרס.

המרידות הפנימיות עוררו את העמים השונים לנסות להשתחרר מעול הזרים ופרצו מרידות בכל רחבי הממלכה הגדולה, כמו במדי, בבבל, במצרים ועוד. אבל בכשרונותיו הגדולים הצליח דריוש להשקיט אחת אחת את המרידות האלו ועוד להרחיב את גבולות ממלכתו ע"י כבוש שבטים הודיים מערבה מהנהר אינדוס וכבוש תרקיה ומקדוניה בחצי האי באלקאן באירופה.

בימי דריוש הגיעה הממלכה הפרסית להתרחבותה הגדולה ביותר והכילה בתוכה את כל ארצות התרבות של המזרח העתיק – את מצרים, את בבל, את פיניקיה ואת א"י, את ארצות אסיה הקטנה ואת רמת אירן.

אבל במלחמותיו עם הסקיתים באירופה נחל דריוש כשלון, ביחוד בעקב טכסיסי המלחמה שלהם, שלפיהם נזהרו להכנס במלחמה גלויה עם דריוש, כי אם נסוגו בכונה תמיד אחורנית והחריבו כל מקום שעזבו, בכדי לא להשאיר כל מזון וצידה לחיליו ודריוש נאלץ לשוב לאסיה אחרי אבדות רבות. אך שלא במתכון כבש אז את תרקיה ומקדוניה. אחרי כן יצא דריוש למלחמה נגד היונים שבאירופה, אבל, כפי שנראה הלאה, לא הוא ולא המלכים שמלכו אחריו לא הצליחו במלחמתם נגד היונים. 

ביחוד גדול היה דריוש בסדורה הפנימי של המדינה. הוא הכניס סדרי מדינה מצוינים בממלכתו שהשתרעה מהודו ועד כוש. בראש המדינה עמד מלך פרס, – “מלך המלכים”. את ממלכתו חלק לעשרים פחוות (סטרפיות), בראשן עמדו הפחות, או האחשדרפנים (נציבים) ועליהם השגיחו פקידים מיוחדים, – “עיני המלך ואזניו”.

הוא עשה הרבה גם להתפתחות החקלאות והמסחר. נטע גנים ופרדסים, סדר דרכים מצוינים לעניני המלוכה והמסחר. מפורסם ביחוד היה “דרך המלך” מחופי הים האגיי עד שושן הבירה באורך של 2700 קמ. בערך ועם תחנות הדאר הממשלתי. הוא תקן את תעלת סואץ וחבר את הנילוס עם הים־סוף והוא היה הראשון בין מלכי פרס, שהכניס את המטבע הרשמי בממלכה, – את האדרכמון (ביונית דריקוס), מטבע זהב שערכו כ־23 שילינג ואת השקל, מטבע כסף בערך של שילינג.

בימי בנו המלך אחשורוש הראשון (כסרכסס, 485–465) נסה ראש השרים, המן הרשע לאבד את כל היהודים אשר בכל מדינות פרס (475), אך נצלו בעזרת מרדכי היהודי ואסתר המלכה, והמן ובניו נתלו על העץ.

כסרכסס אסף חיל רב ואניות מלחמה רבות ויצא למלחמה נגד היונים באירופה. אך היונים הכו את אניותיו ואת חילו מכה רבה וכסרכסס הוכרח לברוח לארצו בחרפה. היונים רדפו אחריו והכוהו פעמים אחדות עד שהוכרח לתת חרות ליונים, אשר ישבו באסיה הקטנה.

בימי המלך ארתחשסתא הראשון (465–425) קבלו רשות עזרה ונחמיה לעלות לירושלים, לגמור את בנין המקדש והחומה ולהכניס סדרים ביהודה.

אחרי כן מתחילה הממלכה הפרסית הגדולה לרדת מטה־מטה, ביחוד בעקב חיי התפנוקים של הפרסים, השתדלויות האחשדרפנים להשיג עצמאות, מרידות ומלחמות פנימיות. כל זה החליש מאד את כוח שלטונה של המדינה ואז עלה אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון ויון, כבש את כל ארצותיה ושם קץ לממלכת פרס (333 לפני ספה"נ).

תרבות הפרסים. הפרסים עמדו על מדרגה תרבותית נמוכה. הם עסקו בעיקר בעבודת האדמה ובגדול בהמות ואת בניהם למדו לרכוב על סוס, לירות בקשת ולדבר אמת. מה שלמדו, למדו בעקר מהאשורים, הבבלים והמצרים. השפעת המצרים וגם היונים מורגשת ביחוד בבניה. בפסלות הלכו בעקבות האשורים. גם פה עמדו שורים ענקיים בעלי כנפים ועם ראש אדם במבוא ארמונות המלכים בפרספוליס, או בשושן. מבין השרידים חשובים ביחוד חורבות ארמונות המלכים, קברו של כורש וקברות המלכים בפרספוליס.

בספרות לא יצרו הפרסים דברים מיוחדים מקוריים. הם השתמשו בכתב היתדות שיצרו ממנו אלף־בית בן 36 אותיות ושלש שפות רשמיות היו להם – פרסית, ארמית ועילמית.

הדת. קודם עבדו הפרסים לכוחות הטבע –.השמש, האש ועוד, כיתר העמים ההודו־אירופיים. במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני ספה"נ קם הנביא זרטוסטרה, שיצר להם דת חדשה. לפי דת זו יצר הורמוזד, האל הטוב את האור, את העולם, את החיים ואת בעלי החי והצמחים המועילים ו־אהרימן, האל הרע יצר את החושך, את המות ואת בעלי החיים המזיקים. ביניהם יש מלחמה תמידית, אך לבסוף ינצח האל הטוב ויבוא עולם שכולו אור וטוב.

גם על האדם לעזור להלחם ברע ע"י עבודה וחיי מוסר, – לגדל בהמות וחיות מועילות ולהשמיד חיות רעות, לנטוע גנים, לעבוד את האדמה ולגדל צמחים מועילים ולהתרחק מכל דבר שקר, רע וטמא ויזכה לחיי עולם הבא, לעולם שכולו אור וטוב.

האדמה, האש והמים נחשבו לטהורים ולכן לא היו קוברים את מתיהם באדמה, לא היו שורפים אותם ולא משליכים הימה, כדי לא לטמא בהם את מקומות הטהרה האלה, הואיל והמות בא מאל הרע, כי אם שמים אותם על גבי מוסכים מיוחדים ושם היו נרקבים, או היו מעלים אותם על ראשי ההרים, או מוציאים המדברה, מאכל לחיות טרף ואח"כ היו מלקטים את העצמות ומקברים אותן באדמה.

פולחנם היה פשוט וצנוע. לא היו מקימים מקדשים, לא היו עושים פסלים, עיקר הפולחן היה הקרבת קרבנות. ביחוד חשבו את האש לדבר שבקדושה והיו מדיקים בהלכות טומאה וטהרה. את תפקיד הכהנים היו ממלאים המגים, בני שבט מדי אחד ואת יסודות הדת הפרסית מכילים ספרי ה־אוסטה, כתבי הקודש של האירניים בלשון זנד הקרובה ללשון סנסקריט (ההודית).

מהפרסים קבלו גם היהודים את האגדות בדבר השדים ובראשם אהרימן, או אשמדאי.

אסיה הקטנה באלף הראשון לפני ספה"נ היתה קודם מקום לתנודת עמים שונים אחרי מפלת ממלכת החתים. בזמן זה התישבו על חופיה גם היונים, שיסדו כאן את מושבותיהם, אשר הגיעו פה לפריחה תרבותית עוד קודם שהגיעו לכך היונים באירופה.

במאות ט’־ח' לפני ספה"נ התקיימה באסיה הקטנה ממלכת הפריגים, כנראה עם הודו־אירופי, שעל תרבותו נכרת השפעת החתים, אבל דברי ימיהם עוד טרם הובררו.

הלודים.

אחרי מפלת הפריגים יסדו הלודים, עם הודו־אירופי ממלכה במערב אסיה הקטנה במאה ה־ז' לפני ספה"נ עם עיר הבירה סרדס. ממלכה זו השתרעה אח"כ כמעט על כל אסיה הקטנה, גם על ערי החוף של היונים.

ידוע ביחוד מלכם קרויסוס במאה הששית לפני ספה"נ, שהיה מפורסם בעשרו הרב, אך נוצח ע"י כורש מלך הפרסים (546), שהעלה אותו על המוקד⁷. מן המוקד קרא קרויסוס: “אכן צדקת סולון, בן אתונה, שאי־אפשר לדון על אדם אם הוא מאושר, אם לא, כל עוד הוא חי”. בשמוע כורש את דברי קרויסוס, נמלך וחנן אותו ועשאו לאחד מיועציו. כורש שם קץ לממלכת הלודים וספח אותה לממלכת פרס.

הלודים התעסקו בעיקר במסחר ותעשיה והתעשרו. כנראה היו הם הראשונים, אשר הנהיגו את המטבע, בעוד שלפניהם היו הסוחרים משתמשים במטילי זהב, כסף ונחושת לשם יחסי מקח וממכר, דבר שהקשה מאד את המשא ומתן המסחרי.

הסינים

עם מונגולי, יצרו כבר בזמן קדום מאד חיים תרבותיים במזרח אסיה. קודם חיו גם הם במדינות־ערים, אך כבר באלף השלישי לפני ספה"נ וביחוד מימי השושלת היאה (2205–1766 לפני ספה"נ) התחברו למדינה רחבת ידים תחת שלטון מלכים, שישבו עפ"י רוב במרכז המדינה, בעוד שבמחוזות הרבים שמסביבם משלו השרים, לכן נקראה ממשלתם “ממשלת המרכז”.

מצב השרים האלה היה דומה למצב הפאודלים – בעלי האחוזות הגדולים באירופה בימי הבינים, בתקופה הפאודלית ועיקר תפקידם היה לשמור על גבולות הממלכה נגד התפרצויות העמים הפראים שמסביבם.

במלחמות אלו נצחו פעמים רבות השרים והרחיבו עוד את גבולות הממלכה, אבל לפעמים נצחו גם הפראים, גרשו את המלך מכסאו והמליכו מלך חדש מקרבם. אך המושלים החדשים סגלו לעצמם עד מהרה את הלשון והתרבות הסינית באופן שרק בתי המלוכה נתחלפו, אבל הממשלה הסינית נשארה על מקומה.

אחרי שושלת היאה באה השושלת שאנג (1750–1123) ואחריה השושלת טשוֹוּ (1123–246). המלך קונפוציוס (551–478 לפני ספה"נ) משושלת טשוו נתן לסינים את דתם – דת של מוסר ומסורת־אבות.

את מקום שושלת טשוו תפסה השושלת טסין (246–206) ו־המלך שי־הונג־טי (מלך העולם הראשון) משושלת זו הכניס אחדות בממלכת סין הגדולה ובנה את החומה הסינית הגדולה (2450 קמ. בערך) על הגבול הצפוני למגן בפני התפרצויות ההונים.

אבל אחריו פרצה מלחמת־אזרחים, שנסתיימה בעלית שושלת הן (206 לפני ספה"נ – 220 לספה"נ). בימי שושלת זו, כמאה שנה בערך לפני ספה"נ, הרחיבה סין את שלטונה על פני טיבט ומערב תורכסטן, והסינים סחרו ע"י אורחות־גמלים עם פרס ועם העולם המערבי ולמדו להכיר גזעים אחרים וציויליזציות אחרות.

תרבות הסינים היתה בעיקרה תרבות מקורית, אך אח"כ התחילה לקבל השפעה גם מהודו ומאסיה המרכזית והמערבית. השפה הסינית מורכבת ממלים בנות הברה אחת, המקבלות מובנים שונים ע"י אופן ההבעה וההטעמה בלי נטיות. כתבם כתב של מושגים עם 200 ציורים ו־5000 סימנים בערך, שקשה ללמוד אותו. דתם וכתבם מקשים בהרבה על התפתחות הסינים.

התושבים נחלקו למעמדות: 1) מעמד החכמים, או המנדרינים, 2) עובדי האדמה, 3) האומנים, 4) הסוחרים. מעמד המנדרינים לא היה מעמד של לידה, כי אם של השכלה.

המנהג המונגולי, – במות הנשיא להמית גם את עבדיו ואת בהמות הרכיבה שלו ולקבור אותם יחד אתו, למען יהיה מוגן ומובטח יפה בארץ־הצללים, נשתמר גם בסין עד המאה השביעית, או הששית לפני ספה"נ.

סין היא המדינה התרבותית העתיקה היחידה, הקיימת מאז הווסדה.

היפנים

הם גם כן עם מונגולי, שנתערב גם עם התושבים הקודמים, כנראה עם מלאיים. היפנים יסדו רק בשנת 667 לפני ספה"נ ממלכה על איי מזרח אסיה, ביחוד על האי ניפון עם המלך (מיקאדו) דשימוּ בראש ומאז מתחילה גם חשבון השנים אצלם. דברי ימיהם הקודמים לוטים בערפל.

בימי המלכה דשינגו במאה השלישית לפני ספה"נ כבשו את חצי האי קוריאה ומידי תושביה קבלו את הכתב הסיני – עד אז השתמשו בכתב ציורים – וגם תרבותם הושפעה אח"כ הרבה ע"י הסינים.

היפנים עבדו קודם לאלי כוחות הטבע, כגון אמאטראס – אלת השמש, סוסנו, אל הים והשאול ואת הדת הזאת כנו בשם שינטו (דרך האלים). דת זו נתאחדה אח"כ עם הבודהיזם בשם ריאובושינטו.

היונים

היונים היו העם הראשון בין האריים, אשר פתח תרבות גבוהה. תרבות זו התחילה אמנם להתפתח רק באלף הראשון לפני ספה"נ ולא היתה כה מקורית, כמו – למשל – התרבות המצרית והשומרית־בבלית, אבל היא הגיעה למדרגה יותר גבוהה ויותר מקיפה מזו של התרבויות הקודמות לה ושהשפיעו במדה ידועה על התרבות היונית.

ראשית היסטוריה היונית. תקופת הנדודים, הכבושים והגבורים. דברי ימי היונים בארץ מולדתם הקדומה – באסיה, בארץ מולדתם המשותפת של העמים האריים, אינם ידועים לנו.

ידיעותינו עליהם מתחילות רק מזמן, ששבטי היונים התחילו לנדוד מכאן באלף השני לפני ספה"נ ליון – ארץ מולדתם החדשה וכבשוה מתושביה הקודמים, שהיונים קראו להם פלסגים.

נדידות אלו נמשכו מאות בשנים. קודם באו האכיים ואחרי שעלה בידם להתגבר סוף־סוף על קושיי הכבוש, ההתישבות וההסתגלות בארץ מולדתם החדשה, באו אחיהם האיונים. לבסוף באו הדורים, בש' 1200 בערך לפני ספה"נ ובזה נגמרה נדידת השבטים היוניים ליון ולמקומות הסמוכים לה.

השבטים היוניים באו ליון בתור עמים נודדים, בעלי תרבות נמוכה והנדידות המרובות, הכבושים החדשים וכל הכרוך בזה גרמו להחרבת תרבויות קודמות בארץ זו ולזעזועים רציניים בין היונים עצמם.

רק בהתחלת האלף הראשון לפני ספה"נ מתחילה להתפתח אצל היונים מצב ומשטר מדיני, תרבותי וחברותי יותר מפותח, מסודר ובר־קימא.

היות והיונים לא ידעו עוד בתקופה זו לכתוב, נשתמרו דברי ימיהם שבתקופה זו – תקופת הנדודים, הכבושים והגבורים רק באגדות שונות, כפי שנראה הלאה.

שבטי היונים היו מרובים, אבל החשובים שבהם היו האכיים או האַיאולים, האיוֹנים והדוֹרים, לפי הדיאַלקטים (בנות לשון) העיקריים שלהם.

באלף הראשון לפני ספה"נ התחילו היונים לקרוא לעצמם בשם כולל הלנים, על שם שבט אחד הלן ולארצם הלס, בעוד שבאסיה קראו להם יונים ולארצם יון על שם האיונים שבאסיה הקטנה והרומיים קראו להם גרקים ולארצם גרקיה, על שם שבט יוני אחד שהתישב באיטליה, ליתר העמים קראו היונים בשם ברברים, ז"א פראים.

לחשיבות פוליטית הגיעו ביחוד הדורים בפלופונסוס, ביון הדרומית ולחשיבות פוליטית ותרבותית ביחוד האיונים באטיקה, ביון התיכונה.

ארץ יון משתרעת על חלקה הדרומי של חצי־האי־הבלקני שבאירופה. היא ארץ הררית, קשה להכנס אליה ביחוד מצפון וההרים המרובים שבה חלקוה לעמקים וחבלים רבים, סגורים בפני עצמם, מה שהקשה על אחדות העם והארץ וגרם להתבדלות בין השבטים ובין עיר ועיר ולמלחמת אחים.

הארץ מתחלקת ליון הצפונית (אָפרוס ותסליה), יון התיכונה (בויאוטיה, אטיקה) ויון הדרומית (פלופונסוס).

ההתרבות המהירה של הישוב, סכסוכי השבטים, חוסר מקום ומחיה, קרבת הים והאיים המרובים שבסביבה והמקשרים את יון כגשר טבעי עם אסיה הקטנה, עוררו את היונים להגירה מיון עוד בתקופה העתיקה ולהתישב קודם על האיים המרובים ועל חופי אסיה הקטנה ואח"כ גם באיטליה וסיציליה ועל חופי הים השחור.

האכיים (האיאולים) שהתישבו לבסוף בצפון פלופונסוס (אכייה) עברו וכבשו את האי לסבוס ואת חלקו הצפוני של החוף באסיה הקטנה. האיונים, שהתישבו ביחוד באטיקה, כבשו חלקים רבים מחופי אסיה הקטנה, דרומה וצפונה מהאיאולים. והדורים, שהתישבו בלקוניה, בדרום פלופונסוס, כבשו את האי כרתה, את החוף הדרומי של אסיה הקטנה ואת האי רודוס.

התרבות הכרתית

החפירות על האי־כרתה (בקנוסוס ובפיסטוס) בהתחלת המאה הנוכחית, בהנהלת המלומד האנגלי אונס, הוכיחו, שעוד באלף החמישי לפני ספה"נ התחילה להתפתח כאן תרבות מקורית, שהגיעה לפריחתה במחצית הראשונה של האלף השני לפני ספה"נ ושיכלה להתחרות גם עם התרבות המצרית והבבלית,

מענינים אופן בנין עריהם חדור הטעם ושרידי ארמונות המלכים, ביחוד של הארמון בקנוסוס, הדומה יותר לעיר מאשר לבנין אחד. בו גם אולם אחד, שהיה מיועד לתיאטרון, מה שמכחיש את הדעה, כאילו לא היה התיאטרון אלא פרי תרבותם של היונים בלבד. על הקירות ציורים אמנותיים על נושאי חיים עליזים. בין הסמלים הדתיים נמצא גם צלב, ששמש איפוא סמל דתי עוד כאלפיים שנה לפני הולדת הנוצרי.

הכרתיים השתמשו לכתיבה בהיירוגליפים מיוחדים, שלא עלה עדיין בידי החוקרים לפענחם ומשום כך אין אנו יודעים דברים יותר ברורים על מוצאם, לשונם, דברי ימיהם וכו'. כנראה באו הם לכרתה מאסיה הקטנה, כי ישנם הרבה דברים דומים באליליהם ולפי החפצים השונים שנמצאו עמדו בקשרי מסחר עם הארצות השכנות.

החפירות מעידות שכל הבנינים בכרתה נשרפו במאה הי"ד בערך לפני ספה"נ, כלומר בזמן שהופיעו היונים על איי הים האגיי ומזה אפשר לשער, שהיונים החריבו את התרבות הכרתית.

התרבות המיקנית

החפירות ביון (מיקני, טירינת, אורכומנוס) בסוף המאה שעברה, ביחוד ע"י החוקר הגרמני שלימן, מעידות על תרבות מפותחה, ביון באמצע האלף השני לפני ספה"נ. תרבות זו התפתחה בהשפעת התרבות הכרתית, כנראה על ידי עם מזרחי מאסיה הקטנה שקדם כאן ליונים. תרבות זו סגלו לעצמם גם האכיים והאיונים, השבטים היוניים שבאו ראשונים ליון ופתחוה הלאה, אך השבטים היוניים שבאו אחריהם, ביחוד הדורים, הרסוה.

מבין שרידי התרבות המיקנית מענינים ביחוד שרידי ארמונות המלכים (שער האריות במיקני), הבנויים מאבנים ענקיות ושמשו מבצרים חזקים ו"קברות המלכים".

שלימן גילה את שרידי העיר טרויה על חופי אסיה הקטנה.

על הריסות התרבות הכרתית והמיקנית יצרו אח"כ היונים בזמן מאוחר ובהשפעת התרבות המזרחית (אסיה הקטנה, בבל ומצרים) את תרבותם הגבוהה ביון.

הדת היונית

היונים עבדו קודם לכוחות הטבע, אך בזמן נדודיהם ובארץ מולדתם החדשה סגלו לעצמם כמה אלים ופולחנות חדשים שאיחדום אח"כ לפמילית אלים אחת ולפולחן אחד.

האל הראשי ואבי האלים היה זוס – אל השמים והברק; אפולון – אל השמש, הרפואה, הנבואה והמוסיקה; ארטמיס – אלת הלבנה; אפרודיטה – אלת האהבה; דיוניסוס – אל היין; פוסידון – אל הים; האדס – אל השאול; דמטר – אלת האדמה והפוריות; ארס – אל המלחמה; אתנה – אלת החכמה; הפיסטוס – אל האש; הרמס – אל הלילה ושליח האלים.

את האלים תארו היונים בדמות ובתכונות בני־האדם ורק הזקנה והמות אינם שולטים בהם. מסביבם נתרקמו במשך הזמן אגדות שונות – מיתולוגיה, ברם, אלים אלה אין בכוחם לבטל את הגורל. לפי דמיון היונים ישבו האלים על האולימפוס, ההר הגבוה ביותר ביון (כ־3,000 מ.).

חוץ מהאלים הראשיים היו גם אלים קטנים – נימפות, דריאדות, סטירים, כי בעיני היוני העתיק היה כל הטבע מלא אלים.

פולחן האלים בזמן העתיק היה פשוט ומשום זה לא היה צורך קודם במעמד כהנים מיוחד. אבי המשפחה בעצמו היה מפקח על הפולחן ומביא מנחה וזבח – שורים, עזים, עוגות, פירות, דבש, יין, חלב וכו' על מזבח האלים. לפעמים ערכו סעודות צבור וחגיגה על הקרבנות ואז טבחו טבח ה־הקטומבות (מאה שורים).

היונים היו מחלקים כבוד גם ל"גבורים" ולמתים. הם האמינו שנשמת המת יורדת שאולה וחיה שם חיי צל נודד ומתענה ברעב ובצמאון וחובה על האדם לפקדה בקרבנות־דם ובנסכי־יין.

בזמן מאוחר, ביחוד בהשפעת המשורר אורפוס, התפתחה אצל היונים גם האמונה בשכר ועונש לפי מעשיהם של בני־האדם. הצדיקים מקבלים שכר טוב באליסיון (גן־עדן), הרשעים נענשים בטרטרוס (גיהנם) ונוצרו פולחנות מסתוריים.

היונים היו שורפים את מתיהם ומניחים כלים, נשק ועדיים בקבריהם שהיו אהובים על המת בחייו. בכל בית יקדה אש תמיד על מזבח המשפחה ועליו היו זובחים זבחי משפחה ועובדים לנשמות המתים. במרוצת הזמן התפתחו כמה מרכזים דתיים, אשר חברו את השבטים בברית דתית – אמפיקטיון. החשוב היה האמפיקטיון של דלפוי, שבו השתתפו 12 המדינות החשובות ביון. האמפיקטיונים שמשו אמנם ראשית כל למטרות דתיות להגן על הפולחן והמקומות הקדושים, אך הועילו הרבה גם להתפתחות הרגש הלאומי ואח"כ התחילו להשתמש בהם גם למטרות פוליטיות.

מרכזים דתיים חשובים היו באולימפיה, בדלפוי ובדודונה. החשוב ביניהם היה באולימפיה, ששם סדרו את משחקי ההתגוששות לכבוד האל זוס. היו אמנם התחרויות ספורטיביות גם במקומות אחרים, אבל בהתחרויות באולימפיה השתתפו מכל יון, ומהמאה החמשית לפני ספה"נ התחילו גם הסופרים והמשוררים להביא לכאן לפני העם את יצירותיהם. את המנצחים עטרו בזר עלי־זית וכבדום מאד. את ההתחרויות הספורטיביות – ריצה, קפיצה, זריקת החנית והדיסקוס, מרוץ סוסים ומרכבות, התאבקות ומלחמת אגרופים – סדרו בכל ארבע שנים – אולימפיאדה ומשנת 776 לפני ספה"נ, שאז החלו לרשום את שמות המנצחים, התחילו היונים לספור גם את השנים לפי האולימפיאדות.

האורקול בדלפוי לכבוד האל אפולון היה מפורסם בתור מקום מגיד העתידות. אליו היו פונים בכל ענין חשוב וגם אנשים מחוץ לארץ היו פונים אליו בשאלות על העתיד ובידיהם מתנות לכהנים. את העתיד היתה מנבאת הכהנת (פיתיה) מעל כסא בעל שלש רגלים על ידי מלים מקוטעות בהשפעת אדים משכרים שיצאו שם מנקבי הסלע. את המלים המקוטעות האלו היו רושמים הכהנים שעל ידה ומפרשים מתוכו את העתיד. מתוך זהירות שלא להתכחש היו מוסרים את התשובה עפ"י רוב באופן כזה, שאפשר היה לפרש אותה לכמה פנים ובהדגשה שזאת היא תשובת האלים. ובמקרה שתשובתם לא נתאמתה לפי הפרוש הקרוב ביותר, יכלו להגיד שלא זאת היתה כונת האלים.

גם בדודונה היה אורקול – מקום מגיד עתידות לכבוד האל זוס.

אגדות יון

מחוסר כתב ורשימות כתובות לא זכרו היונים את חולדות אבותיהם בימי כבוש הארץ, עת תקופת הגבורים ונשארו רק זכרונות מטושטשים, שבמשך הזמן התפתחו לאגדות מענינות על “גבור” פלוני או אלמוני ולמקור נושאים ליצירות הסופרים.

מתוך אגדות אלו אפשר להוציא מסקנות שמלחמות היונים עם עמים אחרים ובינם לבין עצמם, תאות הכבושים, חיי נדודים, מסעות נועזים, מלחמות בחיות טרף ובאנשים עריצים היו עיקר אורחות החיים ביון העתיקה.

האגדות המפורסמות הן: אגדת הארגונאוטים – איך נסע וגנב יאסון, בן המלך של תסליה, את גיזת הזהב של איל־פלאים בקולכיס (בקאוקסוס) מידי הנחש האיום ששמר על האוצר.

אגדת תסוס, בן המלך של אתונה – איך הרג את העריץ פרוקרוסטס, כמו כן את השור מינוטאורוס – אדם בעל ראש שור ב־"לבירינתוס" בכרתה, שלשם האכלתו היתה על אתונה להעלות מס 7 נערים ו־7 נערות מדי שנה בשנה.

אגדת אודיפוס, בן המלך של תבי – איך הרג, עפ"י גזרת הגורל, בלי רצונו את אביו ולקח לאשה את אמו ואיך נהרגו בניו, אחד בידי השני.

אגדת הרקלס בן זוס שנולד לאחרון ממלכת תבי וגבורם המפורסם ביותר של היונים, – איך מלא את פקודות אוריסתאוס, מלך מיקני להרוג את ארי־הפלאים, להרוג את ההידרה – נחש המים, בעלת תשעה ראשים, להעלות את הקרברוס – הכלב השומר על השאול ועוד.

אך האגדה המפורסמה ביותר בין כל אגדות יון היא האגדה על מלחמת טרויה. פריס בן פריאמוס, מלך טרויה, גזל את הלנה היפה, אשת מנלאוס מלך ספרטה. מפני זה עלה מנלאוס למלחמה על טרויה. ראש גבוריו היה אכילס, מלך תסליה שהרג גם את הקטור, בנו הגדול של פריאמוס, אך היונים לא יכלו בכל זאת להתגבר על הטרויאנים למרות גבורותיהם והמצור הארוך, מפני חומות העיר הבצורות מאד. אז השתמשו היונים בערמה. הם התחפשו כאילו נואשו כבר מכבוש העיר וחוזרים לארצם באניותיהם ורק סוס־עץ גדול השאירו אחריהם. הטרויאנים שמחו לדבר והכניסו את סוס־העץ לתוך חומות העיר. בלילה יצאו מתוך חלל הסוס גבורי היונים עם אודיסוס בראש, הרגו את השומרים, הכניסו העירה את אחיהם היונים שחזרו בינתים וככה נכבשה טרויה ונהרסה עד היסוד במאה הי"ב לפני ספה"נ.

אחרי הריסת טרויה שבו גבורי היונים לארץ מולדתם אחרי נדודים והרפתקאות רבים. יותר מכולם נדד וסבל הגבור אודיסוס. ככה, למשל, אכל פוליפמוס, ענק בעל עין אחת, הרבה מחבריו; המכשפה קירקה הפכה את בני־לויתו לחזירים; הסערה שברה את אניתו והנימפה קליפסו לא נתנתהו שנים רבות לעזוב את האי, מקום משכנה. אבל בחכמתו יצא אודיסוס בשלום מכל הסכנות האלו ושב לביתו על האי איתקה ופה הרג את הצעירים, שבזבזו את הונו והציקו לאשתו פנלופה, שחכתה לבואו באמונה.

הומרוס נחשב למחבר שני האפוסים היונים הגדולים: איליאס – על דבר מצור ומלחמת טרויה ו־אודיסיה – על נדודי ותלאות אודיסוס והם ראשית הספרות היונית. הם מצטיינים ביחוד ביופי צורתם הפיוטית, בבהירות התאורים ובסגנון היפה והשפיעו הרבה על התפתחותו הרוחנית של העם היוני.

תולדות חייו של הומרוס, הנחשב לאחד היוצרים הגדולים ביותר בספרות העולמית ומקום מולדתו אינם ידועים. שבע ערים מתחרות ביניהן להחשב לעיר מולדתו. הוא חי – כנראה – במאות הט’–ח' לפני ספה"נ.

בזמן האחרון ישנם המתחילים להטיל ספק בדבר מציאותו של הומרוס בכלל וסוברים ששירי הומרוס הם אפוס (שירה ספורית) עממי, שהלך ונוצר במשך תקופה שלמה.

החברה ההומרית במאות הט’–ח' לפני ספה"נ, כפי שהיא משתקפת מתוך שירי הומרוס, מתחלקת לשבטים־שבטים, שהתישבו כבר באופן קבוע בנחלותיהם וחיו בעיקר על מרעה צאן ובקר ועל גדול תבואות, עצי זית וגפן. בראש כל שבט עמד המנהיג, שנעשה למלך במשך הזמן. היה אמנם מנהיג צבאי עליון, אבל השלטון העליון בזמן המלחמה נמצא בידי האספה הכללית של המלכים.

ביתו של המלך דומה לזה של אדם עשיר: יש לו אדמה, צאן ובקר, עבדים ושפחות לרוב. מנהגי החיים בבית המלך פשוטים מאד: המלכה משגיחה על עבודת השפחות והיא גופא עוסקת באריגה ובת המלך כובסת ביחד עם נערותיה. לעומת מנהגי המזרח אין כאן הבדל רב בין המלך ובין אצילי העם, המבקרים בביתו ומגבילים את כוחו.

האצילים (האריסטוקרטים) מושלים בעם ביחד עם המלך ומהם נוסדת אספת הזקנים שעל יד המלך. הם אוהבים את המשתאות, ההוללות ומשחקי ההתגוששות. הענין הקרוב ביותר ללבם היא המלחמה והם בעצמם מודים, כי מטרת המלחמה היא הביזה. בשעת הקרב מתנהגים באכזריות רבה, מחשיבים מאד את הכוח הגופני ואת אומץ־הלב, אבל מעריכים גם את החכמה ואת הערמה.

את האדמה הנכבשה הם היו מחלקים אמנם באופן שוה לפי הגורל ומספר הנפשות, אבל במשך הזמן חלו שנויים נכרים וקמו עשירים, שקראו לעצמם “אריסטוי” – טובי העם, ותפסו לאט־לאט עמדה מיוחדת בהנהגת עניני המדינה.

העם (דמוס) משתתף אמנם באספות ומשפיע גם במדה ידיעה על ההחלטות ע"י הבעת שביעת־, או אי־שביעת רצונו, אבל אין לו רשות הפעולה – להציע, לנאום ולהצביע. עליו לשמוע בשלוה את נאומי האצילים ולקבל עליו את החלטותיהם, אבל אינו נמצא במצב של שעבוד ודכאון. העם מתחלק למחלקות (פילות), אחוות (פרטריות) ומשפחות. מכובדים מבני העם הם הכהן, הרופא, הבנאי והמשורר, שהיתה להם דריסת רגל בבית העשיר. אבל לכהן לא היתה הדרת פנים מיוחדת, כמו בארצות המזרח.

רע היה מצבם של התטים – שכירי יום, שאינם שייכים לפרטריה (משפחה) ונודדים מאחוזה לאחוזה לחפש עבודה, שמאשמתם, או מאשמת אחרים נשארו מחוץ לחברה ואין מי שיעמוד להם בשעת סכנה. מצבם לפעמים אינו טוב ממצב העבדים, שלאדוניהם היתה הרשות למכרם, או גם להרגם.

ההגירה מיון במאות השמינית והשביעית

מחוסר מקום ומחיה וגם מפני מלחמות פנימיות היתה שונה מזו שבתקופה הקדומה. אז היתה ההגירה בעיקר פעולה צבאית ועכשו לבשה צורה של פעולות צבוריות מסודרות, על סמך בקיאות מתאימה – באיזה מקום אפשר למצוא אדמה להתישבות.

בראש הפעולה ההתישבותית הלכה העיר מילטוס באסיה הקטנה, אחריה באו הערים כאלקיס, מגרה, קורינתוס, ספרטה, אתונה ועוד. פעולה התישבותית זו הלכה בעיקר לצפון מסביב לחופי הים השחור ולמערב מסביב לחופי הים התיכון.

העיר החשובה ביותר שנוסדה ע"י היונים בצפון, היתה ביזנטיון ע"י הבוספורוס, שעמדה על מקום קונסטנטינופוליס (קושטא) של ימינו. והערים החשובות במערב, שנוסדו ע"י היונים היו: סיבריס, טרנטוס, נאפוליס, סירקוסי באיטליה ובסיציליה, שנקראו גם בשם “יון רבתי”; מסיליה (מרסיל) בגליה (צרפת) ונאוקרטיס במצרים.

הערים והמושבות החדשות התפתחו מהר ושמשו מרכזים מסחריים חשובים עם קשרים חזקים עם ארץ מולדתן, דתה ותרבותה.

העיר היונית

קודם היו גרים היונים בכפרים, אולם המריבות התכופות שבין השבטים המריצו את תושבי כל סביבה וסביבה לבחור בכפר מרכזי גדול, לבנות חומה מסביבו ולהכין לעצמם מקום מבוצר, שבו יוכלו למצוא מחסה ומסתור בזמן המלחמה. ככה נוצר מרכז צבאי חזק והבטחון הנוסף משך אליו את הסוחרים והאומנים ובהתפתחות המסחר התפתח הכפר לעיר (פוליס ביונית).

בנגוד לערי המזרח שאפה כל עיר יונית לנהל את עניניה על דעת עצמה ולא להיות תלויה בשלטון זר, – להיות חפשיה ואַבטונומית, מדינה בזעיר אנפין.

אזרחי מדינת־עיר זו היו אלה, שישבו ישיבת קבע בעיר ושאבותיהם היו ממיסדי העיר. להם היו זכויות מלאות והרשות להשתתף באספה הכללית של האזרחים, שבה היו מחליטים על שאלות פוליטיות, כגון מלחמה ושלום ובוחרים בחברי המועצה ובפקידים, עפ"י רוב לשנה.

בימי שלום עסקו האזרחים כעיקר בעבודת אדמה. כל השדות מסביב לעיר היו קנינם הפרטי. ובזמן המלחמה היה כל אזרח לחיל.

בכדי שכל אזרח יהיה חזק וזריז, נוסדו בכל עיר “גימנסיונים” – בתי חנוך, שבהם עסקו הבחורים בתרגילים גופניים, בהתאבקות ובמשחקים ספורטיביים וגם בהכשרה צבאית. במרוצת הזמן נתוספו ללמודים גם השירה והזמרה והספרות היונית.

ככה היה מקבל האזרח היוני חנוך גופני, תרבותי ופוליטי – את היסודות להתפתחות תרבותית ופוליטית גבוהה.

יתר תושבי העיר, לרוב הסוחרים והאומנים, שבאו לשבת בעיר לאחר שהיא נוסדה כבר, או שאבותיהם היו מילידי חוץ־לארץ, נחשבו לגרים. להם היה אסור להשתתף בחיים הצבוריים ולפעמים אסור היה גם לקנות בית, או קרקע בעיר ועליהם היה לשלם מס בעד הזכות לגור בעיר. במרוצת הזמן נתוספו על תושבי העיר גם העבדים – שבויי מלחמה, או אלה שנמכרו לעבדים בחובותיהם.

המשטרים השונים שבממשלות יון. שלטון האריסטוקרטיה⁸.

האצילים צמצמו באופן מתמיד את שלטון המלכים, עד שבמאה השמינית לפני ספה"נ עבר השלטון עפ"י רוב לידי מספר קטן של משפחות מיוחסות – לידי האריסטוקרטיה. מן האריסטוקרטיה עבר השלטון אחר־כך עפ"י רוב לאוליגרכיה – לממשלתם של יחידי הסגולה.

המהפכה הכלכלית והחברותית. בהתפתחות המסחר והעושר, בהתרחבות האופק הכללי החל העם להרגיש יותר ויותר בעושק ובעוול שבשלטון האריסטוקרטים והאוליגרכים ובחוסר חוקים כתובים וקבועים, שיתאימו לחיים ולסדרים החדשים והתחיל לחפש דרכים ואמצעים לקבל את השלטון בידו הוא – להשיג שלטון דמוקרטי.

שלטון הטירנים. את מבוקשו לא יכול אמנם העם להשיג תיכף ובאופן ישר, אך עלה בידו לשבור את שלטון האריסטוקרטים והאוליגרכים בעזרת הטירנים – אנשים אמיצי לב ורודפי כבוד ושלטון, – מבין האצילים עצמם, או מבין העשירים החדשים, – אשר ידעו לנצל את התמרמרות וכוח העם ובעזרת מהפכה פתאומית, בכוח הזרוע להעמיד את שלטונם הם במקום שלטון האריסטוקרטים והאוליגרכים, בהסתמכם על כוח העם.

שלטון יחיד זה היה דומה בהרבה לשלטון המלכים הקדמונים, אבל לא היה חוקי והיונים קראו למושלים הללו בשם טירנים (עריצים).

הטירנים היו נוטים חסד להמון הפשוט והיו רודפים בחמה את האצילים ובזה הכשירו את הקרקע להתפתחות הדמוקרטיה.

במאה הששית לפני ספה"נ נתפשטה צורת שלטון זה כמעט בכל ערי היונים. הטירנים היו דואגים לפתוח ארצותיהם ותמכו באומנים, במשוררים ובאנשי מדע. תקופתם היתה תקופת זוהר בחיי יון וחצרותיהם שמשו מרכז לחיים של עושר וכבוד וששון עליזים. בכל זאת היו שנואים על היונים, מפני שתפשו את רסן השלטון והחזיקו בו בכוח הזרוע.

ביחוד נתפרסמו: פוליקרטס הטירן של האי סמוס, שבנה צי והקים צבא גדול; פרינדרוס הטירן של קורינתוס שלכד כמה ערים בתרקיה וביון ופיסיסטרטוס הטירן של אתונה, כפי שנראה הלאה.

אבל דוקא ע"י זה, שהטירנים דאגו למצבו הכלכלי של העם ולהפרחת הספרות והאמנות, חתרו בעצמם תחת עמדתם הם, כי מאחר שהעם התחיל מתעשר ומתקדם, התחיל גם לדרוש חופש מדיני, ולפיכך לא האריכה הטירניה עפ"י רוב ימים רבים והיא נתבטלה כבר בדור השני, ובמקומה באה עפ"י רוב הדמוקרטיה על צורותיה השונות, כפי שנראה הלאה.

מבין כל ערי היונים הגיעו להתפתחות ולהשפעה מיוחדת ספרטה ואתונה, ודברי ימיהן תופסים את החלק החשוב ביותר בדברי ימי יון העתיקה. לכן נראה קודם את דברי ימי שתי ערים – מדינות אלו, שהן באות כוח כל הממשלות היוניות.

המשטר⁹ הפוליטי והחברתי בספרטה. מבין שבטי היונים הגיעו קודם הדורים להשפעה פוליטית נכרת עם עיר בירתם ספרטה, בלקוניה בדרום פלופונסוס, אחרי שכבשו את הישוב היוני הקודם ונשתלטו עליו.

לגבי הישוב המשועבד הזה היו כל אנשי ספרטה אצילים. רק הם משלו על הקרקעות ורק להם היו זכויות אזרחיות בעיר.

הישוב הקודם נחלק: 1) לפריאוקים (תושבי הסביבה) – צאצאי אלה שנכנעו לדודים ולא איבדו את חרותם האישית, אבל שום זכויות מדיניות לא היו להם והיה עליהם לשלם מסים ולעבוד בצבא; 2) להלוטים (שבויים, עבדי המדינה) – צאצאי אלה, שנכנעו בכוח החרב. הם עבדו את אדמות בני ספרטה בזעת אפם ואדוניהם התיחסו אליהם בעריצות נוראה.

הואיל והספרטנים היו מיעוט קטן (לא יותר מעשרת אלפים משפחה) לעומת הישוב הנכבש, ששנא אותם שנאת נפש, מוכרחים היו לחיות תמיד חיי מחנה, מוכנים למלחמה, בכדי שיוכלו לעמוד ולהתקים בתוך הישוב הזה.

את יסוד המשטר הצבאי הזה מיחסים למחוקק ליקורגוס במאה התשיעית לפני ספה"נ.

לפי חוקי ליקורגוס היה המשטר הפוליטי בספרטה דמוקרטי להלכה ואריסטוקרטי למעשה ושלטון האריסטוקרטיה נשתמר פה לזמן ממושך יותר מאשר בכל ערי היונים.

לכל ספרטני, שנמלאו לו שלשים שנה, היתה אמנם הזכות להשתתף באספה הכללית של כל האזרחים, שבה החליטו על מלחמה, או שלום, על הצעות חוקים וכו' ובחרו את הפקידים, אך בלי רשות להתוכח, לדרוש דין וחשבון מן הפקידים ולבקר את פעולתם. עליו היה רק לענות “הן”, או “לאו” על ההצעות שהובאו לפניו.

השלטון האמיתי היה בידי הגרוּסיה – מועצת הזקנים בת 28 חברים מבני 60 שנה ומעלה, שנבחרו לכל ימי חייהם בתפקיד להכין את הצעות החוקים, להוציא לפועל את החוקים המקובלים, לנהל את עניני המדינה ולשפוט.

בראש הגרוסיה עמדו שני מלכים עם זכויות שוות משתי משפחות מיוחסות בתפקיד לנהל את ישיבות הגרוסיה, לעמוד בראש הצבא בשעת מלחמה ולהקריב קרבנות, ועליהם השגיחו אח"כ חמשת האֶפורים (משגיחים), שכוחם לא יגדל יותר מדי.

ליקורגוס שעבד את האזרח לגמרי לאינטרסי המדינה, בכדי לעשותו לחיל מצוין והחנוך הצבאי והספורטיבי היה העיקר בספרטה וחובה על כל ילד מבן שבע שנים ומעלה.

כל ילד שנולד נבדק מיד ע"י ועדה מיוחדת ואם נמצא חלש מדי, הוצא על ההר טאיגיטוס ויהי טרף לשני החיות, והילד הבריא נשאר אצל אמו עד שנתו השביעית ואז נמסר למדינה, לבית ספר ממלכתי לשם חנוך צבאי וספורטיבי משותף.

בבית ספר זה נשאר הנער עד שנתו העשרים, נתרגל בתרגילי גוף ומלחמה שונים ובסבילת רעב, צמא, קור וחום, עמל וכאב. כשגדלו הנערים, שלחו מהם מזמן לזמן גדודי בחורים מזוינים לבקר בכפרים ולעשות שפטים בהלוטים הבלתי מזוינים, בכדי להתרגל למלחמה, לאכזריות ולשפיכת דמים.

החנוך המדעי והרוחני היה מצומצם מאד. למדו קצת קרוא וכתוב, שירי מלחמה, שירי הומרוס ושירי דת על פה ותו לא. אבל הרגילו אותם לדבר ולענות קצרות (תשובות לקוניות) ולצמצום ולסבלנות.

בגיל העשרים היה החניך עוזב את בית הספר ועובר לעבודת הצבא לעשר שנים ואח"כ נעשה אזרח, נשא אשה והשתתף באספות העם. אך עד שנותיו הששים נשאר גם הלאה במחנה בקבוצות בנות 15 איש ובסעודות משותפות ורק ימים מספר בחודש היה מבלה עם משפחתו.

גם את הבנות חנכו להיות אמהות אמיצות ומסורות למדינה. בצאת בעליהן, או בניהן לקרב, היו מלוות אותם בריקודים ובתרועות גיל ולא בכו כשנפל אחד מהם במלחמה.

המדינה דאגה לחיי הספרטנים בכל. חייהם היו פשוטים ובריאים. פנוק, מותרות, השמוש בכסף וזהב היו אסורים. רק במטבעות ברזל ונחושת היה מותר להם להשתמש, שלא יוכלו לטפל במסחר ואסור היה לצאת לחוץ לארץ בלי רשיון הממשלה. חייהם היו נתונים תמיד ובכל לטובת המדינה.

הם חיו על עבודת אחרים ובזו לכל עבודה והתרחקו גם ממסחר ואומנות. לדעתם היתה רק המלחמה נאה לאיש החפשי.

הספרטנים נשארו נאמנים לחוקי ליקורגוס ולא שינו בעיקרים כלום במשך מאות בשנים.

באופן זה עלה אמנם בידי ספרטה להיות למדינה צבאית חזקה עם סדר מופתי, לנצח את המדינות השכנות – את ארגוס ואת מסניה, אחרי מלחמות קשות וממושכות ולפרוש במאה הששית לפני ספה"נ את ההגמוניה שלה – את הנהלתה הצבאית והדיפלומטית על כל חצי האי פלופונסוס, אבל מפני ששמה את לבה רק לחנוך הצבאי והזניחה את חנוך הנפש, את המדע, המסחר ויתר ענפי החיים, היו אמנם בספרטה אנשי חיל מצוינים, אבל לא אנשים בעלי שאיפות נעלות ועד מהרה עלתה עליה יריבתה אתונה.

דברי ימי אתונה

עד המאה החמישית לפני ספה"נ. באטיקה בחלקה המזרחי של יון התיכונה, ישבו האיונים, שלפי האגדה איחד אותם הגבור תסוס עם עיר הבירה אתונה.

קודם משלו גם כאן ראשי שבטים, שנהיו אח"כ למלכים, אבל אחרי מות המלך קודרוס, כנראה במאה השמינית לפני ספה"נ, שהקריב את עצמו בעד המולדת במלחמה עם הדורים, – תפסו את השלטון מספר קטן של משפחות מיוחסות, ה"אופטרידים" באמרם שאין איש שיהיה ראוי לשבת על כסא קודרוס.

מבין האופטרידים היו נוהגים תחלה לבחור ארכון (מושל) אחד לכל ימי חייו, אח"כ לעשר שנים ובמאה השביעית היו בוחרים מדי שנה בשנה בתשעה ארכונטים. אחד מהם היה הארכון הראשי, אחד – שר צבא, השלישי – כהן ראשי בתואר “ארכון מלך” ויתר החברים היו שופטים את העם על הגבעה אריאופגוס, שעל שמו נקרא גם בית הדין, לפי ראות עיניהם ולפי מנהגי הדת הקודמים (גאולת הדם, קללות, חרם).

האצילים עשקו מאד את העם, ביחוד את האכרים, שלא יכלו להתחרות במשקם עם משק האצילים ועם תבואות חוץ־לארץ שהובאו בעקב התפתחות המסחר, שקעו בחובות ומי שלא השיגה ידו לשלם את החוב, היה נאלץ למסור את יבולו ואת אדמתו לאציל וכמה פעמים נמכר גם הוא בעצמו לעבד.

נוסף על זה לא היו חוקים כתובים וקבועים שיהא אפשר גם לאיש פשוט להכירם והשופטים, בני האצילים, שרק להם היו ידועים החוקים המסורתיים, עוו את המשפט ושפטו לפי שרירות לבם לרעת האדם הפשוט ולטובת האצילים. גם תנאי החיים החדשים בעקב התפתחות המסחר והתעשיה דרשו חוקים כתובים, מפורשים וקבועים.

חוקי דרקון. מפני הלחץ הכללי הוכרחו סוף־סוף האצילים למנות את הארכון דרקון לאסוף את החוקים העתיקים ולחוקקם לעם (620 לפני ספה"נ). אבל חוקי דרקון היו אכזריים מאד, לרוב הוטל עונש מות על כל דבר, ככה – למשל – גם על גנבת פירות ומשום זה נשארה האימרה: “חוקי דרקון כתובים בדם”, אם כי היתה גם התקדמות ידועה לעומת המצב הקודם. ככה – למשל – הבדיל דרקון בין רצח בכונה תחילה ובין רצח בשגגה, אבל החוקים האכזריים הללו עוד העלו את חמת העם.

חוקי סולון

ממהפכה חברתית וממלחמת אזרחים הציל את העם סולון, איש חכם ומכובד על כל, ע"י הרפורמה שלו ואשר לידו נמסר השלטון לתקן תקנות ולחוקק חוקים לשם הטבת המצב והבטחת השלום (594 לפני ספה"נ).

סולון בטל את התחיבויות האכרים כלפי נושיהם. הקרקעות הממושכנות חזרו לבעליהן הראשונים, האנשים שנשתעבדו לעבדים בעד חובותיהם, יצאו לחפשי חנם ובכסף מקופת הממשלה פדה גם את אלה מהאכרים, שנמכרו לחוץ לארץ כעבדים. כמו כן קבע להבא את שעור הרבית המכסימלית ואסר את שעבוד גוף האדם בעד חובו.

את התושבים חלק לארבע מחלקות (פילות) לפי גודל רכושם והכנסותיהם ואת זה לקח גם לקנה מדה לנתינת זכויות והטלת חובות במדינה (טימוקרטיה). למחלקה הראשונה נכנסו אלה, שיבולם השנתי היה לפחות 500 מדימנים (מדימנוס – כחמישים ליטר) תבואה, או הכנסה דומה לזה, למחלקה השניה בעלי 300, לשלישית בעלי 150 מדימנים ולמחלקה הרביעית אלה, שיבולם השנתי היה פחות, או שהיו בכלל מחוסרי רכוש.

לבני שתי המחלקות הראשונות היו פתוחות כל המשרות בעיר (הארכונטים נבחרו רק מהמחלקה הראשונה), מבני המחלקה השלישית נבחרו הפקידים הנמוכים ולבני המחלקה הרביעית לא היתה הזכות להבחר למשרה, חוץ מלשופטים מושבעים, שנבחרו מתוך כל העם מבן 30 שנה ומעלה עפ"י הגורל לבית המשפט העממי (הליאיאָה), שיסד סולון ושנתן לפניו זכות ערעור על פסקי דין הארכונטים.

לכל אזרח, גם לבני המחלקה הרביעית, מבן 20 שנה ומעלה, היתה הזכות להשתתף באספת העם (אקלסיה), שבה היו בוחרים את הפקידים, דנים על הצעת החוקים, בדבר מלחמה ושלום וכריתת ברית עם עמים אחרים וכו'. הוכוחים והנאומים המרובים באספות העם היו שעורים טובים בשביל העם בדרך לבגרות פוליטית וחברותית ועוד יותר מפני שסולון הכריח את האזרחים להשתתף בבחירות וכו'.

השלטון האמתי היה בידי מועצה בת 400 איש מבני 30 שנה ומעלה. כל פילה בחרה ושלחה אליה 100 איש בכל שנה. המועצה, ביחד עם תשעת הארכונטים, נהלה את עניני המדינה, דאגה להוצאתם לפועל של החוקים, הכינה את הצעות החוקים החדשים, השגיחה על הפקידים וכו'.

את האריאופגוס שם סולון לבית משפט עליון בתפקיד שפוט בעניני מרידות, קיום החוקים ובהשגחה על חיי המוסר והדת ועם זכות וטו (ברומית – אני אוסר), שבעזרתה אפשר היה לבטל כל החלטה של המועצה ואספת העם, שנראתה לבלתי רצויה לטובת המדינה. למוסד זה נכנסו לכל ימי חייהם הארכונטים לשעבר, שמלאו את תפקידם באמונה.

סולון הטיל חובה על ההורים לדאוג לחנוך בניהם ושם את לבו לחנוך הגוף וחנוך הנפש ביחד. תקנותיו היו הצעד הראשון לקראת הדמוקרטיה.

הטירניה באתונה (560–510)

תקנות סולון לא ספקו אף אחת מן המפלגות, לא את “תושבי הבקעה” (האצילים), לא את “תושבי ההרים” (האכרים הזעירים) ולא את “תושבי החוף” (הסוחרים ובעלי־המלאכה).

במהומות המרובות שקמו בעקב הריב בין המפלגות, עלה בידי פיסיסטרטוס, שר־הצבא הנערץ, שהצליח להכות את אנשי מגרה ולהחזיר לאתונה את האי סלמיס, לתפוס את השלטון באתונה בעזרת מפלגת האכרים ולשלוט על אתונה כשלשים שנה.

פיסיסטרטוס שם את לבו קודם כל להטבת מצבם של האכרים ונתן להם את האפשרות לקבל כסף בהלואה מאת הממשלה תחת לקבלו מאת אנשים פרטיים בתנאים קשים. הוא הפריח גם את המסחר באתונה, שגדלה והתרחבה תחת ידו, פאר אותה בבתי מקדש ובבנינים גדולים ומפוארים, תמך במשוררים ואמנים וימיו היו “תור הזהב” של אתונה.

אחרי מותו (527) עבר השלטון לבניו – היפיאס והיפרכוס, אולם הם התנהגו בעריצות ומפני זה רצחו את היפרכוס וגרשו את היפיאס, שנמלט לאסיה הקטנה לפרסים בתקוה לשוב בעזרתם לאתונה.

הרפורמה של קליסתנס, יסוד הדמוקרטיה

במלחמת האזרחים, שפרצה באתונה אחרי גרוש הטירן, הצליחו קודם האצילים – בעזרת ספרטה – להחזיר את השלטון לידם, אולם לבסוף הצליחו הדמוקרטים, עם קליסתנס בראש, לתפוס את השלטון ולהכריח את האצילים לעזוב את העיר.

קליסתנס הניח את היסודות לדמוקרטיה האתונאית (507). הוא בטל את החלוקה הקודמת של אזרחי אתונה לארבע “פילות” (מחלקות) לפי הרכוש וחלק את התושבים לעשר “פילות” לפי אזורי הישוב. כל פילה היתה מורכבת משלשה חלקים; חלק אחד ישב בעיר, חלק באטיקה (בכפרים) וחלק על שפת הים (הסוחרים). באופן זה תפס הישוב הכפרי רק שליש אחד ועל ידי כך עברה נקודת הכובד של חיי אתונה מן הכפר אל העיר.

בניגוד לסולון ופיסיסטרטוס שקד קליסתנס ביחוד על תקנת הישוב העירוני, הסוחר ובעל־המלאכה ועל העברת עיקר ההשפעה לידו. לזרים, שישבו זמן רב באתונה, נתן זכות אזרחים שלמה והגדיל ע"י כך את מספר האזרחים.

את המקום הראשון במדינה תפסה אספת העם, שבה השתתף כל אזרח מבן 20 שנה ומעלה. את מספר חברי מועצת העיר העלה מ־400 ל־500 איש, 50 איש מכל פילה ואת עניני המלחמה מסר לועדה של עשרה איסטרטגים.

קליסתנס הנהיג את האוסטרקיסמוס (מ"אוסטרקון – חרס להצבעה), שעל ידו יכלה אספת העם להרחיק מן העיר לעשר שנים כל אזרח, שהיה מסוכן לשלטון העם ובטחון המדינה, בכדי למנוע מהשנות הטירניה, או בכדי להכריע בין שני ראשי מפלגות, שרבו זה עם זה ולהחזיר את השלום הפנימי.

תחלת המדע והפילוסופיה, עם הנהגת הכתב והתפתחות המסחר ורמת החיים התחיל גם הטפול במדע ובפילוסופיה. קודם אצל היונים יושבי אסיה הקטנה במאות השביעית והששית לפני ספה"נ וביחוד בין האיונים, שמצבם הכלכלי והחברתי היה טוב למרות היותם תחת יד ממלכת לוד, שהתנהגה אתם בחסד, ביחוד בימי המלך קרויסוס, הנודע בעשרו וביחסו הטוב ליונים.

הם היו גם יותר קרובים לתרבות המזרחית, בחקירתם ובעבודתם המדעית לא הרגישו את עצמם מוגבלים ע"י הדת ככהני המזרח ובמשך זמן קצר עלו על מוריהם.

היונים היו הראשונים, אשר התחילו לטפל בשאלות הטבע, נסו לחדור לשאלת הבריאה, המוסר, החיים הפוליטיים וכו' בעזרת ההגיון והשכל האנושי בלבד, למצוא את החוקים השולטים בהם, לחבר, לקשור אותם ולהכניס בהם שטה מדעית.

חקרו ביחוד איך נברא ומאיזה חומרים מורכב העולם. החכם תלס ממילטוס (במאה הו' לפני ספה"נ), שנחשב ל"אבי הפילוסופיה" היונית ושעל סמך חשבונותיו ידע להגיד מראש את לקוי החמה, דבר שהפליא בזמנו את בני דורו, – חשב את הרטיבות לחומר היסודי. תלמידו אנכסימנדרוס, שהיה הראשון בין היונים שצייר מפה גיאוגרפית, יסד תורה על דבר ארבעת יסודות הטבע: עפר, אויר, מים ואש.

פיתגורס מסמוס (במאה הו'), היה הראשון שקבל את התואר “פילוסוף” (חובב חכמה) ושחקר את החוקים המושלים בעולם ביחוד מנקודת מבט מתמטי, גילה, ביחד עם תלמידיו, את היסוד המתמטי של המוסיקה, בקבעם את היחס בין אורך המיתר וגובה הצליל וכי הארץ היא כדור ומסתובבת. אבל הם לא שערו שהיא מסתובבת סביב השמש, אלא סביב מרכז מדומה של העולם ביחד עם השמש, הירח והכוכבים. על שמו נקרא עד היום אחד המשפטים החשובים ביותר בגיאומטריה.

הפילוסוף הרקליטוס גלה את תורת ההתפתחות, שעל פיה הכל שוטף וחולף בעולם והקרב הוא אבי הדברים. הפילוסוף כסנופנס (במאה הו') יצא בגלוי נגד אלי הומרוס והכיר במציאותו של אל אחד. הקטיוס תאר את חופי הים התיכון ונעשה ל"אבי הגיאוגרפיה" המדעית והרודוטוס (במאה הה') נעשה ל"אבי ההיסטוריה", כפי שנראה הלאה.

בספרות נודע ביחוד המשורר הסיאודוס (בהתחלת המאה ה ז') ע"י הפואמות (שירים) שלו – “עמל וימים” על עבודתם הקשה של האכרים ועצות לשפור מצבם ו"התהוות האלים" על נושאים מיתולוגיים והתהוות האלים מן התוהו ובוהו. יחסו לעולם האלים נאצל יותר מאשר אצל הומרוס.

עם התפתחות המוסיקה ורמת החיים מתחילה להתפתח גם הליריקה – השתפכות נפש המשורר בשיר על ידידות ואהבה, יגון וגעגועים, יין ושמחה, שנאה ואיבה וכו'. המשוררים היו חיים עפ"י רוב בחצרות הטירנים. נתפרסמו ביחוד פינדרוס מתבי – משורר האצילים, טירטאיוס מספרטה – שירי מלחמה, המשוררת ספפו מלסבוס – שירי ידידות ואהבה וסולון מאתונה – אֶלגיות (שירי יגון).

התפתחה גם ספרות בפרוזה, כמו משלי החיות של אסופוס (במאה הו') ואצל ההיסטוריון הרודוטוס (במאה הה'), שקבל גם את התואר “אבי ההיסטוריה”. הרודוטוס חבר ספר גדול על מלחמות הפרסים והיונים, כחמשים שנה אחרי המאורעות ועל סמך החומר שאסף בארצות שונות, כגון יון, פרס, מצרים, סקיטיה והכניס בו גם תאורים וספורים מענינים מהארצות ומהעמים השונים ומתולדותיהם, אלא שהוא חסר היה חוש הבקורת ההיסטורית. למרות חסרונותיו אלה ועוד, משמש ספרו זה מקור היסטורי חשוב מאד.

באמנות התפתחו ביחוד הבניה והפסלות בהשפעת הדוגמאות מחוץ לארץ, לרוב ממצרים. התחילו לבנות בתי מקדש ובנינים גדולים ומפוארים מאבן ומשיש. בבניה התפתחו שלשה סגנונים לפי צורת כותרות העמודים: הדורי שהיה פשוט ונעדר קשוטים, האיוני שהיה קל יותר ומקושט קוים לוליוניים (ספירליים) בצורת תלתלים והקורינתי עם תבליטים בצורת ענפים ועלים.

מלחמות הפרסים והיונים

למלחמות הללו גרמה העזרה (20 אניות), שנתנה אתונה ליונים האיוניים באסיה הקטנה, אשר מרדו בפרסים (500–495 לפני ספה"נ) ושרפו את העיר סרדס, מפני שלטון הטירנים שהרכיב עליהם מלך פרס ומפני המשבר הכלכלי, שהיה צפוי להם בגלל תמיכת הפרסים בפיניקים להחיות את מסחרם.

אבל המרד דוכה ע"י הפרסים. אריסטגורס, הטירן ממילטוס, שהיה המעורר הראשי למרד, ברח לתרקיה (בולגריה) ושם נרצח, העיר מילטוס נשרפה ותושביה הוגלו לארם־נהרים.

דריוש המלך הפרסי הגדול שם עכשיו את פניו להעניש את אתונה על עזרתה למורדים ובהזדמנות זו גם להשלים את כבושיו באירופה. לכן שלח את חתנו מרטוניוס ליון עם צי וצבא גדול (493), אבל סערת־ים גדולה הרסה את אניותיו ע"י אטוס וצבאותיו סבלו אבדות גדולות בתרקיה ומשום כך נאלץ לשוב לפרס מבלי שהגיע אפילו ליון. דריוש שלח אז צבא חדש נגד אתונה(490).

באתונה נלחמו בזמן ההוא שתי מפלגות בעד השלטון בעיר. מפלגת הישוב העירוני (סוחרים, בעלי־מלאכה) ומפלגת הישוב הכפרי (אכרים ובעלי אחוזות). בראש הישוב העירוני עמד תמיסטוקלס, שהיה איש פקח, רואה את הנולד ומדינאי גדול ובראש הישוב הכפרי מילטיאדס, שהיה איש עשיר ומושל בכרסונסוס בתרקיה, אבל שב לאתונה אחרי המרד האיוני, מפחד הפרסים.

תמיסטוקלס ומפלגתו דרשו לבנות נמל וצי גדול ולהתגונן בעיקר בים נגד הפרסים, ומילטיאדס ומפלגתו רצו להסתמך בעיקר על כח ה"הופליטים" (אנשי צבא מזויינים בנשק כבד), שיוכלו להגן יותר על הישוב הכפרי.

בבחירות נצחה מפלגת מילטיאדס, שיצא בראש 9,000 חיילים אתונאיים נגד הצבא הפרסי הגדול בן מאה אלף איש, שנכנעו לו כבר הרבה מדינות יוניות ביחוד בצפון יון ושאתם בא גם היפיאַס, הטירן מאתונה המגורש, בכדי לשוב ולעלות בעזרתם על כסאו.

הספרטנים הבטיחו אמנם לשלוח עזרה לאתונאים, אבל אחרו את המועד, מפני מנהגם לא לצאת למלחמה במחצית הראשונה של החודש. רק העיר פלטיאה שלחה אלף איש לעזרתם וביחד אתם הגיע חיל האתונאים לעשרת אלפים איש.

במישור מרתון נפגשו היונים עם הפרסים ואחרי קרב כבד נחלו היונים נצחון גדול על הפרסים, שהשאירו יותר מששת אלפים חללים על שדה הקרב בעוד שמהיונים נשארו רק כמאתים. נצחון האתונאים על צבא הפרסים הגדול עשה רושם כביר והראה, כי לא בעיקר במספר החיילים הנצחון, כי אם ברוח הנלחמים, הלוחמים בעד חרותם, ארצם ומולדתם, אם כי עזר להם בהרבה גם יתרונם בזיון ובמשמעת על הפרסים ומצבם הגיאוגרפי. נצחון זה עודד בהרבה את רוח היונים.

אחרי מפלתם במרתון לא יכלו הפרסים להחזיק מעמד ביון וחזרו לארצם. דריוש מלך פרס זמם עכשיו מלחמת נקם ביון, אבל מת בינתים ותפקיד זה השאיר לבנו כסרכסס (אחשורוש), שעלה על יון (480) בדרך הים והיבשה עם צבא עצום מכל עמי ארצותיו ואחרי הכנות מרובות.

הרודוטוס מספר על יותר ממיליון חיילים בצבא הפרסי, אבל ההיסטוריונים של ימינו מוצאים את זה למוגזם מאד ומעריכים את גודל הצבא הפרסי ממאה עד מאתים אלף איש לכל היותר. גם זה היה כוח עצום לעומת צבא יון הקטנה.

באתונה עבר בינתים השלטון לידי תמיסטוקלס, אחרי שמילטיאדס, המנצח הגדול במרתון, מת בבית־הסוהר מפני כשלונו במלחמה באי פרוס ואחרי שהרחיק מן העיר, בעזרת האוסטרקיסמוס, את אריסטידס, מתנגדו הגדול. תמיסטוקלס הוציא לפועל עכשו את תכניתו והקים נמל גדול בפיראוס וצי גדול ממאתים אניות בערך והכין את אתונה לקראת המלחמה הגדולה.

כסרכסס בנה גשר גדול של אניות על ההלספונטוס (דרדנלים), בכדי להעביר את חילו הרב דרך היבשה וחתך את חצי־האי אתוס בים האגיי ביון המזרחית על־ידי תעלה, שלא יהא חצי מוכרח לעבור במקום מסוכן בים וכוחו הגדול הטיל אימה על כל יון.

אבל גם הסכנה הלאומית המשותפת לא הביאה לאחדות לאומית בין היונים, מפני תשוקת כל עיר ושבט לעמוד ברשות עצמו ומפני המריבות הפנימיות. רב היה מספר היונים, שתמכו בפרסים, כמו המוקדונים והתסלים בצפון יון, שנכנעו מלכתחלה לפני הפרסים והיו גם כאלה, שנשארו ניטרליים, כמו יושבי בויאוטיה, ביון התיכונה.

בפרס נלחמו רק הערים האלה, שלא יכלו להמנע מהמלחמה, כגון אתונה, או שראו מראש ששלטון הפרסים ישים קץ להשפעתן בארץ, כגון ספרטה ואליהן נלוו הערים והשבטים שהיו תלויים בהן.

בתרמופילי, במעבר הצר מיון הצפונית ליון התיכונה, חסם את הדרך בפני צבא הפרסים לאונידס המלך הספרטני, בראש צבא של 7,000 איש מהפלופונסוס ומיון התיכונה, והפיל חללים רבים מאד מבין הפרסים ולא נתנום לעבור ואולי היה עולה גם בידו להדוף אותם משם לגמרי, לולא בוגד יוני אחד, שהוליך את הפרסים דרך ההרים מאחורי גבם של היונים.

בראות לאונידס את הפרסים מעבר זה של ההרים, שלח את בני בריתו לביתם והוא נשאר עם 300 הספרטנים, שהיו בחילו ועם עוד 700 מתנדבים להלחם בפרסים ומתו כולם מות גבורים עם לאונידס בראש. מותו של לאונידס נשאר בזכרון היונים כמופת לגבורה פּטריוטית.

כסרכסס נכנם לאטיקה, העלה באש את השדות, כבש את אתונה מגדוד המתנדבים, שנשאר להגן על העיר ושרף את העיר באש. הנשים והטף נמלטו בעוד מועד למקומות בטוחים מסכנה והגברים ירדו באניות – לפי הצעת תמיסטוקלס.

הצי היוני חנה במפרץ סלמיס, לא רחוק מאתונה. הספרטנים רצו להעבירו לפלופונסוס, בכדי להגן בעיקר על חלק זה, אבל תמיסטוקלס חשב דוקא את המפרץ סלמיס למקום המתאים ביותר להפגש עם צי הפרסים ורק בקושי עלה בידו להחזיק את הצי שם. ויש אומרים, שתמיסטוקלס הכנים בערמה את הצי הפרסי הגדול לתוך המפרץ הצר בשלחו להגיד לכסרכסס בסתר, שהיונים רוצים לברוח גם מפה כמו מאתונה ואם רוצה לתפסם – יעשה זאת מיד.

נבואתו של תמיסטוקלם נתקיימה. אניות הפרסים נכנסו לתוך המפרץ הצר. פה היה קשה מאד לאניות פרס הגדולות להתנועע, מפני המקום הצר ומפני עומק המים הקטן, אניה אחת הפריעה לחברתה ובכל רגע עמדו על שרטון, בעוד שהאניות היוניות הקטנות, הקלות והמהירות עבדו בזריזות נפלאה, השחיתו והטביעו מאות אניות של הפרסים, המפרץ היה מלא שברי אניות ופגרי מתים של הפרסים ותבוסת הפרסים היתה שלמה.

כסרכסס ישב על כסא המלך על שפת הים והסתכל בקרב ובראותו בעיניו את מפלתו, צוה להפסיק את המלחמה וישב לארצו. יש אומרים שגם פה השפיעה ערמת תמיסטוקלס על כסרכסס בהודיעו לו בסתר, שהיונים מתכוננים להרוס את הגשר שעל ההלספונטוס ולחסום ע"י זה את הדרך לפני צבאות הפרסים לשוב לארצם.

כסרכסס השאיר חלק מצבאותיו ביון בהנהגת גיסו מרדוניוס, שהציע לאתונה לכרות ברית שלום עם מלך פרס, בכדי להרחיב את הפירוד בין אתונה וספרטה. אך הצעה זו איחדה לבסוף את הערים היריבות עוד יותר ובכוחות משותפים נחלו אחרי כן נצחון גדול ומכריע על הפרסים על יד פלטיאה (479) בהנהגת פאוסניאס מלך הספרטנים. גם מרדוניוס נפל בקרב ושרידי הפרסים חזרו לאסיה.

לעצת תמיסטוקלס רדף צי האתונאים אחרי הפרסים ויכם על יד מיקלה, בקרבת מילטוס. אז מרדו שוב היונים, תושבי איי הים האגאי ואסיה הקטנה בפרסים והפעם – כפי שנראה הלאה – פרקו את עולם מעל צוארם. אחרי גמר המלחמה הענישו היונים את העיר תבי לאות לאחרות על שעמדה על צד האויב, כבשוה, החרימו את רכושה ומסרו אותו להיכל מקדשו של אפּולו בדלפוי.

נצחון היונים על הפרסים עשה רושם גדול בכל העולם ועוד יותר, מפני שע"י זה שמו היונים גבול לשלטונה של המדינה המזרחית הגדולה במערב וקיימו את עצמאותם.

מלחמות הפרסים והיונים מהוות גם נקודת מפנה חשוב בדברי ימי הזמן העתיק, כי עם נצחון היונים עובר מרכז הכובד של עניני העולם מאסיה לאירופה ומלחמות אלו שמשו גם דחיפה חזקה להתפתחותה המדינית והתרבותית של אתונה.

הברית האטית־דלית ושחרור המושבות היוניות מעול הפרסים

אחרי נצחונם הגדול של היונים על הפרסים ומרדם הכללי של היונים באסיה הקטנה נגדם, פנו האחרונים לספרטה ואתונה בבקשה להכניס גם אותם לתוך ברית היונים שנלחמו בפרס, בכדי לשחרר גם אותם לחלוטין מעול הפרסים ולהגן עליהם בפניהם.

היות וספרטה דרשה מהם לעזוב את מקומות מגוריהם הקבועים באסיה הקטנה ולהתישב ביון, מפני שלא היתה רגילה למלחמת ים וגם התנהגה אתם בעריצות, פנו אלה לאתונה לקחת בידה את ההגמוניה ולעמוד בראש הברית לשם הגנה משותפת בפני הפרסים. אתונה הסכימה לדבר וככה נוצרה הברית האטית־דלית (477), שנקראה בשם זה, משום שקופת הברית נמצאה באי דלוס.

לברית זו נכנסו כל היונים תושבי אסיה הקטנה, גם תושבי האיים וחופי תרקיה בצפון, בעוד שספרטה נשארה בראש הברית הפלופונסית.

על כל חבר היה למסור מספר ידוע של אניות ואנשי־חיל בשביל הצי המשותף, או להכניס במקום זה, שנה שנה, סכום כסף בתורת מס לקופת הברית. שעור המסים של כל עיר ועיר נקבע ע"י האיסטרטג האתונאי אריסטידס, שהיה ידוע בתור איש ישר ושנקרא בחזרה מגלותו עוד בימי מלחמות הפרסים, שעזר אז לתמיסטוקלס בנצחון הצי היוני בסלמיס ולפאוסניאס בנצחון הצבא היוני על הפרסים על יד פלטיאה. כבודו של אריסטידס גדל עוד יותר אחרי מותו, כשנודע שמת עני ואביון למרות שעמד בראש קופת הברית.

הברית האטית־דלית עברה מיד למלחמה בפרסים. בראש הצי עמד האיסטרטג האתונאי קימון, בנו של מילטיאדס המנצח במרתון. במשך זמן קצר גרש את הפרסים מתרקיה, ממוקדון ומאיי הים. בכל מקום שחרר את הערים היוניות משלטון הפרסים והכניסן לתוך הברית האטית־דלית.

בינתים גרשו מאתונה ע"י אוסטרקיסמוס את תמיסטוקלס (471), בהשפעת האצילים, האכרים ואנשי ספרטה, מפני שבנה חומות סביב אתונה למרות התנגדותה של ספרטה, בראותו מראש, שבעתיד תצטרך אתונה להתגונן נגד ספרטה. לבסוף נאלץ תמיסטוקלס לבקש מקלט אצל הפרסים, שקבלוהו בכבוד רב ויש אומרים, שפה אבד את עצמו לדעת בראותו, כי מלך פרס דורש ממנו עצות לרעת היונים.

גם פאוסניאס מלך ספרטה, המנצח בפלטיאה, הומת ברעב ע"י הספרטנים, מפני ששאף לשלטון בלתי מוגבל, גם בעזרת הפרסים ומרד ההילוטים.

אחרי גרוש תמיסטוקלס עבר השלטון באתונה לידי קימון, שהמשיך את מלחמתו בפרסים ובקרבת הנהר אורימדון הכה את הצי ואת הצבא הפרסי (466). אבל אחרי כשלונו במסע־העזרה שלו לטובת ספרטה נגד ההילוטים המורדים, דן גם אותו העם הנרגז לגלות (461) והוריד, בהנהגת אפיאלטס ופריקלס, את האריסטוקרטיה מגדולתה, לקח מהאריאופגוס את זכות הוטו והגביל גם את כח שפוטו.

אז הורחבו סמכות האספה הכללית ושפוט העם והשלטון עבר לידי ההמון הרחב. בני העם התחילו לקבל גם שכר קטן בעד השתתפותם בחיי הצבור, באספה הכללית ובשפוט העם, מה שהיתה מצד אחד אמנם תקנה מועילה, בתתה אפשרות של השתתפות בשביל העניים ותגמול בעד ההפסד בעבודה, אבל מצד שני גם הרת סכנה למסירותם לעניני המדינה, בהתחילם, במרוצת הזמן, יותר ויותר להתחשב עם זה, מיהו המשלם יותר בשבילם. במשפט ישבו תמיד מאות שופטים מושבעים מכל העם, תוצאות המשפט היו תלויות בהרבה גם מכוח דבורם של הנואמים וחוץ מאספת העם גרם גם זה להתפתחות הרטוריקה (תורת הנאום היפה). בעד תקנותיו שלם אפיאלטס בחייו, מתנגדיו הפוליטיים רצחוהו נפש.

בשובו מהגלות הועמד קימון שוב בראש הצי והמלחמה בפרס, אחרי אשר הצי האתונאי נחל מפלה קשה במצרים, ברצותו לעזור למצרים המורדים נגד הפרסים. בעקב הבהלה, שפרצה בגלל מפלה זו, העבירו את קופת הברית מהאי דלוס לאתונה, ומאז החלה אתונה לאט־לאט להשתלט על בני בריתה ושמה את עינה למשול גם ביון.

קימון נצח את הפרסים על יד סלמיס בקפריסין (449), אבל מת במגפה, שפרצה בחילו ואחריו סיים פריקלס, בנה הגדול ביותר של אתונה, את תקופת המלחמות בפרסים והשלים עמהם בשנת 448 לפני ספה"נ. לפי ברית השלום הכירו הפרסים בשלטונה של אתונה על איי הים האגיי ובחרותם הגמורה של היונים באסיה הקטנה, בעוד שאתונה התחייבה לא להתערב יותר בעניניה הפנימיים של פרס.

תקופת פריקלס

פריקלס, בנו של כסנטיפוס המנצח של מיקלה, היה בעל כשרונות גדולים, מדינאי גדול ונואם מצוין ונהל את עניני אתונה כמעט ארבעים שנה (467–429). הוא שאף להעלות את אתונה לגדולה ולעשותה למרכז העושר, התרבות והחיים הפוליטיים בשביל כל היונים.

המלחמה הראשונה בין אתונה וספרטה

נצחונות אתונה על הפרסים ועמדתה בראש הברית האטית־דלית, כבודה והשפעתה בין היונים ומשטרה הדמוקרטי הרגיזו זה מכבר את ספרטה, אשר ראתה גם את הנהגתה בברית הפלופונסית בסכנה. קנאה ושנאה זו עוד גברה, כשהגיעה אתונה לשיא פריחתה בימי פריקלס וספרטה חכתה רק לשעת כושר להתחיל במלחמה גלויה על יריבתה אתונה.

שעת כושר זו הביאה הברית, אשר כרתה אתונה עם ארגוס, אויבה של ספרטה, בגלל העלבון, שגרמה לה ספרטה בהשיבה לה בבושת פנים את חיל־העזר שלה, ששלחה לה אתונה בהנהגת קימון נגד ההילוטים המורדים ושמשום זה הגלו את קימון מאתונה.

המלחמה שפרצה בין ספרטה ואתונה נמשכה 13 שנה (459–446). לספרטה עזרו גם הפרסים נגד אתונה ופריקלס מצא לנכון לכרות ברית שלום לשלשים שנה עם ספרטה (446). לפי זה נשארה ההגמוניה בפלופונסוס בידי ספרטה וההגמוניה על הים בידי אתונה, כפי שהיה לפני המלחמה.

בשוב השלום התמסר פריקלס, שנבחר לאיסטרטג ראשי מדי שנה בשנה ושבידיו נתרכז כל השלטון בעיר, להרמת מצב אתונה בכל המובנים. הוא קרב אליו את המשוררים, האמנים והמלומדים ואתונה נעשתה למרכז רוחני בשביל האומה כולה ותקופתו ידועה כתור הזהב של הספרות והאמנות היונית.

פריקלס דאג גם להפרחת המסחר והקשרים המסחריים הקיפו בימיו כמעט את כל העולם הידוע אז ליונים. הוא עוד הרחיב את חוג האזרחים שקבלו משכורת, לפעמים חלק גם לחם וכרטיסים בין העם לבקר בתיאטרון בימי החגים. הוא בנה היכלי מקדש ובנינים מפוארים לפאר בהם את העיר ובכדי להמציא עבודה לעם ובימיו היתה אתונה העיר היפה ביותר ביון. הוא יסד גם מושבות חדשות.

לכל הדברים האלה השתמש פריקלס גם בקופת הברית האטית־דלית וגם בהכנסות האֵלָה העירונית אתנה. האוטונומיה של הערים, בנות הברית, נתבטלה בימיו כמעט לגמרי והעיר אשר העיזה לצאת בגלוי נגד אתונה, נענשה קשה, חומותיה נהרסו, אניותיה נלקחו והוטל קנס גדול עליה. ככה התנהגו גם עם האי סמוס.

בימי פריקלס עבר אמנם השלטון העליון בשלמותו לידי העם (דמוס), אבל לשטתו, למרות מעלותיה הרבות, היו גם כמה חסרונות. כמו הסכנה שהשלטון עלול לעבור, בלי תריס מיוחד, לידי קצוניים מבין העם, תאות המשכורת בעד השרותים הצבוריים דחקה לאט־לאט את הרגש הפטריוטי והרגש והמשטר הדמוקרטי נתקיימו למעשה רק כלפי פנים, לגבי מספרם המסוים של האזרחים, כ־20,000 לכל היותר, בעוד שהמון הזרים והעבדים משכו הלאה בעול ההגבלות והשעבוד ובני הברית נהפכו עד מהרה מחברים לנתינים והברית האטית־דלית נהפכה לאימפריה אתונאית.

אתונה מרכז התרבות היונית

עם התפתחותה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית של אתונה עבר מרכז התרבות היונית בימי פריקלס מאיוניה לאתונה.

עוד מימי פיסיסטרטוס התחילה להתפתח הדרמה (שירת החזיון) מתוך החגים, שסודרו לכבוד האל דיוניסוס באמפיתיאטרון בשפוע ההר. תוכן ההצגות עוררו בעיקר רגשי תוגה על סבל הגבור ונפילתו במלחמתו עם הגורל (טרגדיה), אבל אח"כ הכניסו גם הצגות שתוכנן עוררו רגשות מבדחים (קומדיה).

הדרמטורגים (כותבי הטרגדיות) הגדולים באתונה במאה החמשית לפני ספה"נ היו ביחוד אסכילוֹס, שהבליט בעיקר את שלטון הגורל בחיים, סוֹפוֹקלס, שהפתיע את הקהל עם השנויים הפתאומיים שבהצגה ואוריפידס, שהכניס להצגותיו גם מן החיים שבזמנו. בקומדיה הצטין ביחוד אריסטוֹפנס, אשר תקף בבדיחותיו העוקצות גם את המדינאים וגם את העם. התיאטרונים נחשבו אצל היונים בתור בתים המוקדשים לעבודת האלים.

בבניה צריך להזכיר ביהוד את ה־פרתנוֹן, את מקדשה הגדול של האלה אַתנה, שנבנה על האקריפוליס, מבצר העיר, מאבני שיש ובתוכו הפסל הענקי של האלה מצופה זהב ושן, עבודת פידיאס, הפסל היוני המפורסם, כמו כן את ה־אוֹדיוֹן – היכל הזמרה.

הפסלות נתרוממה בתקופה זו למדרגה אמנותית גבוהה מאד. היא איחדה את היופי החיצוני עם האופי הפנימי ואת ההרמוניה, ההתאמה בין החלקים השונים של הגוף, כאילו היו בהם תנועה וחיים. הצטיינו ביחוד הפסלים פידיאס, מירון ו־פוליקליטוס.

התקדמו גם באסטרונומיה, במתימטיקה, ברפואה, ברטוריקה (תורת הנאום היפה), במוסיקה, בציור ועוד. אנכסגורס גילה, שהירח מקבל את אורו מן השמש ויש עליו הרים ועמקים כמו על האדמה. בנגוד להשקפת כהני המזרח העמיד היפוקרטס את סבות המחלה על הגורמים הטבעיים. דמוקריטוֹס הורה שהעולם מורכב מגופים קטנטנים מאד, מאטומים וצורת כל דבר תלויה ממספרם, גדלם וכבדם של אלה. בציור ידעו לתאר את הגוף בפרספקטיבה.

הסופיסטים הופיעו ביון באמצע המאה החמישית לפני ספה"נ בתור מורי החכמה וההשכלה לעם, אבל אח"כ השניאו את עצמם ביחוד בפני השלטונות, מפני שהתיחסו בקלות דעת לגבי החוקים והנמוסים המקובלים בדורם, שהם נוסדו ע"י האדם ועלולים להבטל על ידו וכי בכל דבר וענין יש מקום להביע שתי דעות הסותרות זו את זו, לכן אין אמת מוחלטת, רק יחסית והאדם הוא קנה המדה לכל הדברים שבעולם וע"י השקפותיהם אלו הטילו ספקות בכל דבר, שנראה לפני כן קבוע ועומד. הם הצטינו ביחוד בכוח דבורם ובכשרונם להפליא את הקהל בשאלות מחוכמות. החשוב ביניהם היה פרוֹטגוֹרס.

המלחמה הפלופונסית (431–404)

הסיבות העיקריות למלחמה זו היו: קנאת ספרטה בגדולת אתונה, הנגוד שבין המשטר הדמוקרטי שבאתונה ובין המשטר האריסטוקרטי שבספרטה וההתחרות שבין אתונה וספרטה בעד ההגמוניה על יון כולה.

ספרטה השתמשה בסכסוך, אשר פרץ בין אתונה וקורינתוס בגלל קרקירה ומגרה והתחילה בפעולות אויב נגד אתונה. ספרטה בטחה בחיל היבשה הגדול והחזק שלה ואתונה בציה הגדול ובקופתה המלאה.

פריקלס הכניס את תושבי אטיקה לתוך חומות אתונה הבצורות, אבל בתוך הישוב הצפוף פרצה מגפה קשה, שהכניסוה ממצרים ואשר אכלה כשליש מתושבי העיר וגם את פריקלס בתוכם (429).

מותו של פריקלס בשעה קשה זו היתה אבדה גדולה מאד לאתונה ועוד יותר, מפני שבעקבות המלחמה והמגפה הנוראה ירד המוסר באתונה במדה מבהילה, פרצה גם מלחמת אזרחים בין העשירים והעם וההנהגה עברה לידי ה־דמגוגים, מנהיגי העם הקיצוניים עם קלאוֹן בראש ובמקום ממשלת העם באה עכשו ממשלת ההמון הפרוע (אוכלוקרטיה).

אחרי נפילת קלאון במלחמה עלה אמנם לניקיאס המתון לכרות ברית שלום עם ספרטה (421), להחזיר את המצב שלפני המלחמה, אבל אלקיביאדס, איש בעל כשרונות גדולים, אך בעל תכונות מוסריות פחותות, הכניס את אתונה שוב במלחמה בקוותו לעלות על ידה לגדולה ולפרסום.

הוא הכניס את אתונה במלחמה עם העיר סירקוסי בסיציליה (415–413). דבר זה גרם להתערבותה של ספרטה על צד סירקוסי ואתונה נחלה מפלה קשה מאד (413).

להתערבותה של ספרטה נגד אתונה ולמפלת אתונה עזר בהרבה אלקיביאדס בעצמו, מפני שבהתחלת המלחמה דנוהו שלא בפניו בעד חילול הקודש ודרשו ממנו לשוב לאתונה, אך הוא נמלט לספרטה והלהיב אותה למלחמה נגד אתונה.

אלקיביאדס הכניס את ספרטה בברית גם עם פרס, שתתמוך בספרטה בכסף במלחמתה עם אתונה וחרף תמיכה זו התחיבה ספרטה להחזיר לפרס את ערי היונים שבאסיה הקטנה ושהיו מקודם תחת שלטון פרס.

בינתים נתגלו כמה חלוקי רעות בין ספרטה ואלקיביאדס ואז התפיס האחרון עם אתונה, שהקימה אותו שוב בראש הצי האתונאי. אלקיביאדס הצליח גם לנחל כמה נצחונות נגד ספרטה, אולם כשפנתה לו ההצלחה עורף, פטרוהו שוב והוא נמלט לתרקיה להלחם שוב נגד אתונה בעזרת הפרסים, אבל נרצח בתרקיה.

ובאתונה הביאו ירידת המוסר ושלטון הרחוב פרי הלולים. האספסוף האתונאי הוציא להורג ששה ממצביאי הצי, למרות נצחונם המזהיר על צי ספרטה על יד האיים אַרגינוסי, על אשר לא הצליחו להציל חלק ידוע מאנשי הצי, שנטבעו בים בשעת סערה וככה נשארה אתונה עד מהרה בלי מנהיגים, בעלי נסיון לנהל את המלחמה.

במצב זה עלה בידי ספרטה, בעזרת פרס ובהנהגת ליסנדרוס, להשמיד את הצי האתונאי על יד הנחל אָגוספוטמי בקרבת ההלספונטוס ולהכריח את אתונה ע"י רעב להכנע לה ולקבל את כל תנאיה: לבטל את הברית האטית־דלית, להכנס לברית הפלופונסית, להרוס את חומותיה ולמסור את אניותיה (404 לפני ספה"נ) ובזה נתבטלו כוחה והנהגתה הפוליטית של אתונה, אם כי היא נשארה גם להבא מרכז רוחני ותרבותי בשביל יון כולה.

את פרטי המלחמה הפלופונסית מוסר לנו בספרו הסופר היוני תוּקידידס, שהשתתף גם הוא במלחמה זו בתחילה ושנחשב ל־"אבי ההיסטוריה המדעית", הואיל והוא משתדל להגיע בכל לאמת האוביקטיבית על סמך בקורת חמורה. משנת 411 והלאה ממשיך את ספרו הסופר היוני כסנוֹפוֹן, אבל לא באותה ההתעמקות והחריפות הבקורתית.

ההגמוניה של ספרטה (404–379)

אחרי נצחונה הגדול של ספרטה על אתונה עברה ההגמוניה על כל מדינות וערי היונים לידי ספרטה, אשר בטלה בכל מקום את הדמוקרטיה, הכניסה במקומה את שלטון האוליגרכיה וגבתה את המסים מבנות־בריתה עוד ביתר תקיפות, מכפי שעשתה זאת אתונה בזמנה.

ככה התנהגה ספרטה עם בנות בריתה אחרי נצחונה, למרות סיסמתה היפה של חופש ואוטונומיה בשביל כל ערי היונים, שבשמה יצאה בשעתה למלחמה על אתונה ורק בשל התנגדותן הנמרצה של כל ערי היונים לא קיימה את התחיבותה – למסור לפרס את הערים היוניות שבאסיה הקטנה, תמורת עזרתה הכספית במלחמתה עם אתונה.

גם באתונה ביטלה ספרטה את הדמוקרטיה ובעזרתה תפסו את השלטון שלשים טירנים, בני בריתה של ספרטה, שהמיתו והגלו רבים ממנהיגי ואנשי הדמוקרטיה ואת רכושם החרימו.

אבל שלטונם של שלשים הטירנים באתונה לא האריך ימים (404–403). הפליטים הרבים התאחדו בתבי בהנהגת תרסיבוּלוֹס, נצחו את הטירנים והחזירו את הדמוקרטיה באתונה (403) וגם ספרטה הסכימה אח"כ לכך.

אולם על סמך הנסיונות המרים שבעבר, בחרו בועדה בת 20 איש לשם עריכת חוקים חדשים ומעתה אסור היה לאספת העם לקבל החלטה, המתנגדת לחוק ובזה נעשה סיג להחלטות הנחפזות של אספות העם, שהביאו כל כך נזק לעיר. הקפידו גם, שהאזרחים יהיו מסורים למסורת האבות ולא יחתרו תחת היסודות הפוליטיים, הדתיים והמוסריים.

סוֹקרטס (469–399) היה אחד האנשים הגדולים ביותר, אשר קמו לאתונה. הוא עסק בפילוסופיה ובנגוד לסופיסטים, בקש הוא לחדור עד יסוד הדברים, למצוא את האמת לאמתה ואת ההגדרה המדויקת של כל מושג ולימד לעם חכמה ומדות טובות (אֶתיקה). לפיו יצר לב האדם אינו רע מנעוריו, אלא שהאדם טועה מחוסר דעת ואולם משילמד להכיר, מה הוא צדק ויושר, שוב לא יחטא. לכן הנהגתו של האדם תלויה רק במדרגת השכלתו וידיעותיו ומפני זה החכמה היא מקור הטוב. כמו כן יש רק לאנשים מומחים הרשות להתעסק בפוליטיקה דוגמת רשות הרופאים בלבד לרפא חולים, לכן התנגד לדמוקרטיה הקיצונית.

בשל דעותיו תבעוהו לדין באשמה, שאינו מודה באלי העיר ומקלקל את הנוער ודנוהו למיתה. הוא שתה את כוס הרעל, שהוגשה לו, בשלוה ומת (399) ולא רצה להציל את חייו ע"י בריחה מבית הסוהר, כפי שבקשוהו תלמידיו, באמרו שעל האדם להכנע למשפט, בין אם צדקו השופטים ובין אם לא צדקו.

מלחמת ספרטה נגד פרס (400–386)

אחרי אשר ספרטה לא קיימה את התחיבותה, להחזיר לפרס את הערים היוניות שבאסיה הקטנה ועוד רבבת שכירי־צבא יוניים עזרו לכורש בנסיונו לגרש את אחיו, ארתחשסתא (ארתכסרכסס) השני מלך פרס מכסאו ולמלוך תחתיו, – החליט מלך פרס להחזיר בכוח אל תחת שלטונו את הערים היוניות שבאסיה הקטנה. הערים הללו פנו אז לספרטה בדבר עזרה.

ספרטה פקפקה קודם, אבל אח"כ החליטה להושיט את העזרה הדרושה ולערוך מלחמה נגד פרס, ביחוד בראותה את חולשת פרס מ־"שיבת עשרת האלפים" של השכירים היונים, אחרי נפילת כורש ולמרות נפילת מנהיגיהם בערמת הפרסים, לארץ מולדתם (401), דרך הרבה ארצות האויב, כפי שתאר את זה אחד המשתתפים במסע, הסופר היוני כסנופון בספרו “אנאבסיס” (המסע) ושלא עלה בידי צבא הפרסים להשמידם.

אגיסילאוֹס מלך ספרטה הכה את הפרסים באסיה הקטנה מכה רבה וכבר התחיל מטפל עם המחשבה לכבוש את פרס כולה, אבל אז עוררו הפרסים בכספם הרב את אויבי ספרטה – אתונה, תבי, קורינתוס וארגוס, לכרות ברית ביניהן, לצאת למלחמה נגד ספרטה ולהסיר את עולה מעל צוארן.

הברית נכרתה, בכסף הפרסים בנתה אתונה שוב צי־מלחמה גדול וחזרה והקימה את החומות הארוכות ובנות־הברית יצאו למלחמה על ספרטה.

ספרטה לא יכלה לעמוד בפני האויבים המאוחדים ובכדי להציל לפחות צל של הגמוניה לעצמה, שכחה את האינטרסים היוניים הכלליים והסכימה ע"י בא־כוחה אנטיאלקידס לתנאי שלום מחפירים עם פרס (386), הנקרא גם ה"שלום של המלך", מפני ששלום זה נכרת בכל לפי רצונו של מלך פרס, שלפיו נמסרו הערים היוניות באסיה הקטנה תחת שלטון פרס, ביון גופא בוטלו כל ההגמוניות, אין עיר אחת תלויה בחברתה, כל עיר חפשיה ואוטונומית ואסור להן להבא לכרות ברית ביניהן, למלך פרס יש הזכות להתערב בעניני יון הפנימיים ואת זכות ההשגחה לקיום תנאי השלום מקבלת ספרטה כבאת־כוחו של מלך פרס.

ההגמוניה של תבי (379–362)

ספרטה לא ידעה להתנהג עם ההגמוניה שלה עוד מלכתחילה ועכשיו כבאת־כוחו של מלך פרס השתמשה בכוחה בכדי לבטל בכל מקום את התאחדויות הערים היוניות ולהרוס את עמדתן.

העיר הראשונה, שמרדה בספרטה היתה העיר תבי, שהחזירה בהנהגת שני בניו הגדולים והמסורים – פלוֹפידס ו־אפמינונדס ובעזרת סתר מאתונה את שלטון הדמוקרטיה (379) אחרי שהרגו את הטירנים והכו גם את חיל ספרטה ועוד הרחיבו את השפעת תבי על כל בויאוטיה.

גם אתונה נתעוררה והתחילה לחדש את הברית האטית (378), אבל בלי הערים היוניות שבאסיה הקטנה ונזהרה מלחזור על שגיאותיה הקודמות. ברית זו היתה מכוונת עכשיו נגד ספרטה במקום פרס.

ספרטה אזרה את שארית כוחה ועלתה למלחמה על תבי, אבל על יד לוקטרה הוכתה מכה נצחת על ידי התביים בהנהגת אפמינונדס (371), ביחוד בעקב תכסיסי המלחמה החדשים שלו ומאז תפסה תבי את מקומה של ספרטה ביון וגם פרס הסכימה לזה. אפמינונדס עלה כמה פעמים גם על פלופונסוס, הגיע עד שערי ספרטה, לא עלה אמנם בידו לכבוש את ספרטה עצמה, אבל שחרר את ההילוטים מעול ספרטה וחדש את מדינתם במסניה ובזה ירדה ספרטה לגמרי מגדולתה.

אולם גם גדולת תבי לא ארכה. בראות אתונה, שתבי מתחזקת יותר מדי, השלימה עם אויבה המושבע, עם ספרטה, לברית נכנסה גם קורינתוס וביחד התנפלו על תבי ובנות־בריתה. התביים נצחו גם הפעם על יד מנטיניה (362), אך בקרב זה נפל גם אפמינונדס, אחרי שפלופידס נפל כבר מקודם, לפני שנתים, בתסליה ואחרי שהכניע את מוקדון ולקח את פיליפוס, בן המלך לתבי בתור בן־תערובת.

בנפול שני מנהיגיה הגדולים של תבי, לא קמו עוד בתבי מנהיגים מתאימים להנהגת ההגמוניה, התגברה גם בתבי מפלגת השלום ונכרת ברית־שלום, שלפיו הוחזר המצב, שהיה קיים לפני המלחמה, כל עיר יצאה חפשיה ועומדת רק ברשות עצמה.

המלחמה העקשנית הרסה לגמרי את כל ארץ יון, ואת המטרה, לאחד את היונים אחוד לאומי הגשים כוח שלטון אחר – מוקדון.

בסירקוסי, בסיציליה, הצליח אמנם דיוֹניסיוֹס ליצור טירניה בעזרת העם ולהרים ביותר את מצבה (405–367), אך במותו ירדה גם היא פלאים.

הספרות במאה הרביעית. המלחמות המרובות והמשבר הפוליטי והחברותי בעקבותן השפיעו לרעה על תרבות היונים. רק הרטוריקה (תורת הנאום היפה) ועמה הספרות הפוליטית והמשפטית וה־פילוסופיה התפתחו הלאה בתקופה זו, כתוצאה ממצב הענינים, בעוד שמאותן הסיבות נמצאו יתר ענפי התרבות עפ"י רוב במצב של ירידה.

ברטוריקה הצטינו ביחוד ליסיאס ו־איסוֹקרטס, שניהם באתונה. איסוקרטם שהיה גם סופר פוליטי (פובליציסט) נודע ביחוד ע"י ספרו “פנגיריקוס”, שבו הוא מנתח את חרפת היונים, על אשר מסרו את אחיהם באסיה בידי מלך פרס, האויב הלאומי של יון במקום מלחמה משותפת בפרס. אבל גאון הנואמים באתונה היה דמוֹסתנס, כפי שנראה הלאה.

צרות הכלל השפיעו לטובה על התפתחות הפילוסופיה, כריאַקציה (פעולה נגדית) טבעית של ירידה מוסרית גדולה וביחוד אחרי מורה־דרך כסוקרטס, ודוקא בתקופה זו הגיעה הפילוסופיה היונית לפריחתה.

תלמידי סוקרטס יסדו אסכולות (בתי־מדרש) פילוסופיות שונות בכל רחבי יון. הגדול ביניהם היה אפלטון (פלטון, 429–348) באתונה, שכתב את חבוריו בצורת דיאלוגים (שיחות בין אנשים שונים) והמשיך את שטתו הפילוסופית של סוקרטס.

לפיו קיימים שני עולמות: עולם האמת, או עולם האידיאות הנצחי והעולם שלנו המשתנה והמתחלף. נשמת האדם הכלואה בגופו מוצאה מעולם האמת ונזכרת בכל הטוב והיפה שראתה בעולם האידיאות והזכרון הזה הוא היסוד לתרבות האדם – לתרבות ולאמנות.

בספרו “המדינה” משתדל אפלטון לתאר סדר פוליטי אידיאלי (מושלם) עם הפילוסופים בראש ועם סדר קומוניסטי (שתפני) בשביל ה"שומרים" (אנשי הצבא) באופן דומה למשטר הספרטני, אבל יחד עם זה הוא מחזיק גם בעבדות. את שטתו זו נסה הפילוסוף הגדול להגשים בחיים בסירקוסי, אבל לא הצליח. בספרו “פאידון” הוא מדבר על נצחיות הנפש.

את הרצאותיו היה מרצה בבית מדרשו, שנמצא בגנו של האליל אקדמוס ומשום זה קראו תלמידיו לבית־מדרשו בשם “אקדמיה” ושם זה נשתמר עד ימינו.

המוכשר ביותר מבין תלמידי סוקרטס היה אריסטו (אריסטוטלס, 384–322) מסטגרה בתרקיה. גם הוא פעל בעיקר באתונה, היה גם מחנכו של אלכסנדר הגדול והתעסק בכל ענפי המדע שבזמנו.

את המדע הוא מבסס על הנסיון וההסתכלות בעולם התופעות, שאפשר להכירן באמצעות החושים. בספרו “מדינת האתונאים” הוא מנסה להכניס סדר הגיוני לתוך הערבוביה הרבה של המשטרים השונים. האידיאל (משאת נפש) שלו הוא המשטר האריסטוקרטי המתון עם משפט אחד בשביל כל בני־האדם ובלי הבדל של כתות.

ה"מטפיסיקה" (הפילוסופיה המופשטת) ותורת ההגיון (לוגיקה) שלו השפיעו הרבה על התפתחות הפילוסופיה היהודית, הערבית והנוצרית ביחוד בימי הבינים.

דיוגנס עמד בראש “הפילוסופיה הקינית” אשר דרשה מבן־האדם למעט בצרכיו ולהתרחק מן הכבוד והתענוגים, בזה לכל מנהג ונמוס של החברה האנושית והטיפה לשיבה אל הטבע. מפני קיצוניותם קראו למחזיקים בשטה זו “קיניקים” (המדמים לכלבים).

מוּקדוֹן והמוקדונים

מוקדון היתה ממלכה קטנה על גבולה הצפוני של יון, ארץ הררית עם אקלים קשה. תושביה היו קרובים ליונים, אבל במשך הזמן התרחקו מהם, התערבו בשכניהם התרקים והאילירים, לא השתתפו בתרבות היונים ומשום זה נחשבו גם הם ל"ברברים" בעיני היונים, אם כי לשונם היתה קרובה לשפה היונית. הם התעסקו בעיקר בעבודת אדמה ובגדול בהמות והיו בעלי־גוף חזקים.

בראש העם עמד המלך, כסאו עבר מאב לבן ועל ידו עזרו בשלטון האצילים, בעלי האחוזות הגדולות.

עד אמצע המאה הרביעית לפני ספה"נ לא מלאו מלכי מוקדון תפקיד רב בהיסטוריה היונית, אבל קרבת יון השפיעה גם עליהם, סגלו לעצמם את התרבות והלשון היונית, שהכניסוה גם בתור לשון רשמית וקבלו גם רשות להשתתף במשחקים האולימפיים, גם חשבו את עצמם לצאצאי הרקלס, הגבור היוני המפורסם.

תקופת פיליפוס ואלכסנדר

צעד גדול צעדה מוקדון קדימה, כשעלה בשנת 359 לפני ספה"נ על כסא המלוכה שלה המלך פיליפוס (359–336). הוא היה איש פקח וערום, בעל כשרונות גדולים והתחנך בתבי ביון כבן־תערובת. פה למד להכיר את לשון ותרבות היונים, את תכסיסי המלחמה שלהם וראה בעיניו הפקוחות את שגיאותיהם, חולשתם וירידתם, ביחוד בעקב הסכסוכים והפרוד שביניהם ושלא יהיה דבר קשה ביותר להכניעם ולאחדם ובעזרתם להשיג גם את מטרתו – להעלות את מוקדון לגדולה ולכבוש גם את ממלכת פרס.

בעלותו על כסא המלוכה הכניס קודם כל סדר במדינתו וארגן את צבאו מחדש, לפי שטה חדשה, שטת הפלנכס – שורות צבא מרובות זו מאחורי זו עם חניתות ארוכות, סדר גם חיל פרשים ומכונות מצור וקלע וכבש את תרקיה עם מכרות הזהב העשירים שלה. בזהב זה בנה גם צי־מלחמה וקנה לו ידידים רבים בכל רחבי יון.

האיש הראשון מבין היונים, אשר ראה בבהירות שלמה את תכניות פיליפוס הנועזות, היה דמוסתנס, מנהיג הדמוקרטיה באתונה בימים ההם וגאון הנואמים ביון. הוא הלהיב את האתונאים בנאומיו הגדולים (פיליפיקות) לצאת למלחמה על פיליפוס בעוד מועד בכדי לקדם את פני הרע, אבל גם לפיליפוס היתה מפלגה חזקה באתונה ועד שהאתונאים נתעוררו לפעולות, כבר איחרו את המועד.

פיליפוס כבש את הערים היוניות על חופי תרקיה וחלקידיקה, ביניהן את העיר הגדולה אולינתוס, השיג מוצא לים ואח"כ מצא לו שעת־כושר לחדור גם ליון, עפ"י הזמנת האמפיקטיון של דלפוי, להשתתף במלחמת המצוה נגד הפוקיים, ששדדו את בית־המקדש בדלפוי. הוא הכריע את הכף במלחמה לטובת האמפיקטיון, נתקבל בו כחבר, מלאו את ידו להוציא לפועל את החלטות האמפיקטיונים ועד מהרה נעשה לבורר עליון בעניני יון.

להשתדלות דמוסתנס ניסו אתונה, תבי ועוד ערים יוניות לצאת ביחד למלחמה נגד פיליפוס, בעזרתה הכספית של פרס, אבל נחלו מפלה קשה ע"י חירוניה (338). את תבי ענש פיליפוס קשה, לדוגמה מטילה פחד, אולם בפקחותו התנהג עם יתר הערים בחסד ואחרי שבטל גם את הברית הפלופונסית, הזמין את כל הערים היוניות לאספה לקורינתוס. כולן הופיעו ע"י באי־כחן, חוץ מספרטה ואז יסד פיליפוס בקורינתוס את התאחדות היונים, שהקיפה את כל תושבי יון, חוץ מספרטה (337).

פיליפוס אישר אמנם את החופש ואת האוטונומיה של הערים, אבל אסר עליהן להלחם זו בזו והוא בעצמו נבחר פה להגמון, למפקד ראשי על כל צבאות יון לשם “מלחמת נקם” בפרסים על אשר העיזו בימי כסרכסס לבוא ליון ולהרוס את היכלי המקדש שלה. אבל פיליפוס נרצח באמצע ההכנות ותפקיד זה עבר לבנו אלכסנדר.

אלכסנדר הגדול (336–323)

בנו אלכסנדר היה רק בן עשרים שנה, כשעלה על כסא המלכות במוקדון, אך בעל כשרונות גדולים, זריז ושר־צבא מצוין וקבל חנוך מעולה מאריסטו, הפילוסוף היוני הגדול. בשל פעולותיו הגדולות קבל בהיסטוריה את התואר “גדול”.

גם בו בחרה אספת התאחדות היונים בקורינתוס בתור הגמון ואיסטרטג עליון במלחמת הנקם נגד פרס ואחרי שהעניש קשה את המורדים בתרקיה ובתבי, יצא דרך ההלספונטוס למלחמה נגד הפרסים בראש צבא מוקדוני ויוני של 35,000 איש (334).

בימים ההם היתה פרס אמנם עוד מדינה כבירה, אבל במצב קרוב להתפוררות ובלי צבא מסודר כהוגן. העמים השונים שבה, שאפו לחופש, גם הפחות השונים לא היו מסורים ביותר ומרדו לעתים. בצבא הפרסים היו אמנם גם שכירים יוניים רבים, אבל עצתו הנכונה של מנהיגם לא נתקבלה.

המערכה הראשונה היתה באסיה הקטנה על יד הנהר גרניקוס ואלכסנדר נחל פה את נצחונו הראשון על צבא הפרסים, הגדול פי כמה מצבאו. לשמועת הנצחון מרדו גם הערים היוניות שבאסיה הקטנה בפרס, עמדו על צד אלכסנדר ובמשך זמן קצר נכנעה לפניו כל אסיה הקטנה.

דריוש השלישי מלך פרס אסף עכשו חיל רב נגד אלכסנדר, אבל בקרב על יד העיר איסוס נחל מפלה גדולה (333) ומהר לנוס ולהציל את נפשו ובני משפחתו נפלו בידי אלכסנדר עם שלל רב. עכשיו נכנעה לפניו כל ארץ סוריה, חוץ מצור הבצורה מאד, אך אלכסנדר כבשה אחרי מצור קשה במשך שבעה חדשים, הרסה עד היסוד ואת אזרחיה מכר לעבדים.

דריוש הציע לאלכסנדר את קדמת אסיה עד נהר פרת ואת יד בתו, בלבד שיכרות ברית שלום אתו, אבל אלכסנדר מאן להסתפק במועט והמשיך את כבושיו.

גם ארץ ישראל עברה לידי אלכסנדר בלי תגרת מלחמה ולתמהון בני לויתו חלק כבוד גדול לכהן הגדול בירושלים באמרו, שאיש דומה נבא לו בחלומו את נצחונותיו הגדולים. רק העיר עזה התנגדה, אך נכבשה ונהרסה.

אחרי כן עבר למצרים. המצרים קבלוהו בשמחה רבה בתור משחררם מעול הפרסים. הפחה הפרסי לא מצא עוז לצאת למלחמה נגד אלכסנדר והסגיר לידו את המבצרים. במצרים יסד אלכסנדר את העיר אלכסנדריה (332), להקל על המסחר בין מצרים ויון, התנהג בכבוד רב במנהגי המצרים ובדתם וכהני אמון הצהירוהו ל"בן־אמון", דוגמת הפרעונים לפניו.

ממצרים שב לארם־נהרים ועל יד גבגמלה הכה אלכסנדר את חיל דריוש הרב שוב מכה נצחת (331). דריוש ברח שוב משדה המערכה, אך הסטרפה בסוס הרגו, בחשבו שבמעשהו זה ימצא חן בעיני אלכסנדר, אבל אלכסנדר קבר את דריוש המת בכבוד מלכים ואת בסוס מסר לאחיו של דריוש, שהמיתו באכזריות.

אחרי הנצחון הגדול על יד גבגמלה נכנעו מדינות פרס לאלכסנדר כמעט בלי קרב. בבבל קשטו התושבים את דרכו בפרחים, כי גם עליהם היה שנוא שלטון הפרסים. אלכסנדר נהג כבוד רב גם בתרבות הבבלים, הקריב קרבנות לאלים, פקד לקומם את היכל מקדשו ההרוס של מרדוך ושם את העיר בבל לבירת ממלכתו.

בשושן, בפרספוליס ובערי פרס הגדולות נפלו בידו אוצרות כסף גדולים. את העיר פרספוליס הפקיד לחייליו לבז בתור פרס בעד עבודתם הנאמנה ואח"כ העלה אותה ואת ארמונות המלכים המפוארים שבה באש, כנקם על שרפת אתונה ע"י הפרסים.

בכדי לפיס את הפרסים, נשא לו את בת דריוש המת לאשה, קרב אליו את הפרסים, התחיל מתלבש ומתנהג כמוהם, שתף אותם בשלטון והכניסם גם לצבא, מה שלא מצא חן בעיני חייליו המוקדונים והיונים, ביחוד אחרי שדרש גם מהם להשתחוות ולכרוע לפניו ולתת לו כבוד אלים וכמעט שמרדו בו, אך לבסוף נכנעו לו.

אחרי שבצר את שלטונו, שלשם זה בנה הרבה ערים יוניות בכל רחבי מדינתו והכניס גם סדרים טובים, המשיך את מסעי־הכבוש שלו. הוא כבש את ארצות אריה, בקטריה ואת טורקסטן אחרי מלחמות קשות ובשנת 327 שם את פניו לכבוש גם את הודו בראש צבא של 120,000 איש. אחרי קשיים רבים כבש חלק חשוב גם מהודו והגיע עד הנהר היפסיס.

אך פה סרבו חייליו העיפים להמשיך את דרכם ואלכסנדר הוכרח לשוב לפרס. מקצת מחילותיו שלח באניות בהנהגתו של ניארכום, למצוא את הדרך בים מהודו לארם־נהרים והדבר גם הצליח, והוא עצמו חזר עם חלק מצבאו דרך המדבר גדרוסיה, במקום שסבלו הרבה מהחום ומחוסר מים ורבים מחילותיו מתו בדרך.

בשובו מהודו המשיך את עבודתו לשכלול ממלכתו, חפר תעלות חדשות בארץ בבל, תקן את הישנות, בנה גם נמל וצי של אניות מסחר וערים חדשות. השתדל להפיץ במזרח את התרבות היונית, תמך בסופרים, משוררים ואמנים ותשוקתו היתה לאחד ולמזג תחת הנהגתו את אומות אירופה עם אומות אסיה. לשם זה המריץ גם את שריו וחייליו להתחתן בבנות הארץ וכעשרת אלפים מחייליו התחתנו בנערות פרסיות.

עוד הוא עסוק בהכנת תכניות חדשות נועזות, והוא מת פתאום, בהיותו בן 33 שנה (323), מבלי שהשאיר אחריו יורש.

בנוגע לאישיותו מחולקות הדעות. יש שחושבים אותו לאדם גאוני, שלא היה דוגמתו ויש שמוצאים בו גם מנה הגונה של צדדים שליליים, כגון אכזריותו, היותו נוח לכעוס, רדיפתו אחרי כבוד אלים ועוד, אבל הכל מודים, שהוא מלא תפקיד חשוב בהיסטוריה בפתחו לרוחה את העולם המזרחי לפני היונים ובתתו אפשרות למערב ולמזרח להכיר זה את זה ולהשפיע האחד על השני השפעת גומלין.

התפוררות המדינה

הואיל ואלכסנדר הגדול מת מבלי להשאיר יורשים אחריו, נפלה ירושתו הגדולה בידי שרי־צבאו המוקדוניים, שנקראו דיאדוכים (יורשים). הם שמרו עוד זמן מה על אחדות המדינה הגדולה (323–280), אבל עד מהרה התלקחו קרבות כבדים ביניהם והמדינה הגדולה נתפוררה לשלשה חלקים עיקריים: ל־ממלכת תלמי – מצרים וארץ ישראל, ל־ממלכת סלוּקוֹס – סוריה וארצות המזרח ול־ממלכת ליסימכוֹס – מוקדון, יון ותרקיה וחלק מאסיה הקטנה.

ממלכות אלו נקראות ממלכות הלניסטיות ותקופתן – התקופה ההלניסטית (תקופת ההתיונות), מפני שבזמנן פשטה מאד השפה והתרבות היונית (ההלנית) במזרח ע"י הכנסת הלשון היונית בתור שפה רשמית וע"י יסוד ערים (אנטיוכיה, סלוקיה ועוד) ומושבות יוניות רבות בכל רחבי המזרח, עד כי לפעמים עמים שלמים נתיונו ונטמעו בין היונים, כמו – למשל – הפיניקיים. אבל תרבות זו קבלה השפעה רבה גם מהתרבות המזרחית ומשום זה קוראים לה תרבות “הלניסטית” בנגוד לתרבות ההלנית (היונית) הטהורה.

ממלכת סלוקוס, או ממלכת הסלוקיים, או ממלכת סוריה התקיימה כמאתיים וחמשים שנה (312–64 לפני ספה"נ). בתחילה נכללו בתוכה כמעט כל ארצות המזרח וחלק מהודו. היא הצליחה לכבוש גם את מוקדון ובימי המלך אנטיוכס גם את ארץ ישראל (198), שנשארה תחת ידה עד יסוד ממלכת החשמונאים (142), אבל אחרי כן התחילה לרדת, ביחוד בעקב המלחמות המרובות שלה. הרבה עמים וארצות במזרח נקרעו מעליה ובשנת 64 לפני ספה"נ באה תחת שלטון הרומיים.

ממלכת תלמי, או ממלכת התלמיים, או ממלכת מצרים התקיימה כשלש מאות שנה (323–30 לפני ספה"נ). היא היתה חזקה ביחוד במאה השלישית בימי התלמיים הראשונים, שהכו כמה פעמים את הסלוקיים והרחיבו את גבולות ממלכתם. אבל אח"כ התחילה גם כאן ירידה ובשנת 30 לפני ספה"נ באה גם היא תחת שלטון הרומיים.

ממלכת ליסימכוס, או ממלכת מוקדון ויון התקיימה רק זמן קצר. היא סבלה הרבה מהתנפלות הגלים, או הקלטים הפראים, שבאו מאיטליה הצפונית (280–279) ושהתישבו, אחרי מפלתם, בצפון אסיה הקטנה. אחרי התנפלות הגלים תפס את השלטון במוקדון ויון אנטיגונוס (276) וביתו מלך בהן עד בוא שלטון הרומיים.

בעזרת ההתאחדות האיטולית ו־ההתאחדות האכיית הצליחו אמנם היונים להשיג שוב את חופשתם ועצמאותם בסוף המאה השלישית, אבל רק לזמן קצר, ביחוד מפני המריבות הפנימיות שביניהם ובשנת 146 לפני ספה"נ באו גם הם, ביחד עם המוקדונים, תחת עול שלטון הרומיים.

מרכזה של התרבות ההלניסטית היה באלכסנדריה, בבירת מצרים ההלניסטית, שהיתה גם מרכז מסחרי חשוב מאד. בראשית המאה השלישית לפני ספה"נ נוסדו כאן, ביחוד ע"י התלמיים הראשונים, מוסדי התרבות הגדולים – המוּסיוֹן, שהיה דומה לאקדמיה, או לאוניברסיטה של ימינו, עם סופרים ואנשי מדע רבים ו־הספריה הגדולה, שבשבילה תרגמו גם את התנ"ך ליונית (ספטואגינטה – תרגום השבעים).

מבין חכמי אלכסנדריה, בתקופה ההלניסטית, נודעו ביחוד: אוקלידס (במאה ה־ג'), שהניח את יסודות הגיאומטריה המדעית: ארטוֹסתנס (בסוף המאה ה־ג'), שפתח תקופה חדשה בחקר הארץ ובאסטרונומיה: הרוֹפילוס (במאה ה־ג'), שהיה הראשון, אשר התחיל לנתח את גוף האדם, ששמש התחלה לאנטומיה: ארכימדס (במאה ה־ג'), שהיה למיסד הטכניקה המדעית ו־אריסטרכוס מסמוס (במאה ה־ג'), שגילה שהארץ מסתובבת סביב השמש.

בספרות יצרו מדע חדש – את ה"בלשנות" (פילולוגיה), בכדי לבאר ביחוד את המקומות הקשים בספרי המופת הן בנוגע ללשון והן בנוגע לתוכן ובשירה יצרו את האידיליות, שירים על חיי שלוה ובפרט על חיי הרועה.

בפילוסופיה הצטיין ביחוד הפילוסוף היהודי פילוֹן (בראשית המאה הראשונה לספה"נ), שהשפיע הרבה גם על הקבלה היהודית.

יון גופא ירדה בתקופה ההלניסטית מנקודת מבט תרבותית, כמו שירדה גם מנקודת מבט פוליטית, רק באתונה הצטינו בהתחלת המאה השלישית לפני ספה"נ שני פילוסופים: זנוֹן, מיסד הפילוסופיה הסטואיקית, שהטיפה להשתדל להכניע את היצר הרע ולהגיע לידי שלות הנפש, להשתלמות מוסרית ו־אפיקוּרוֹס, שראה דוקא בתענוגי הגוף והנפש את עיקר החיים והטיף ליהנות מכל מנעמי החיים, אולם במדה ובשקול הדעת. אבל תלמידיו אחריו קלקלו את דרכם, רדפו אחרי תענוגים גשמיים והוללות ובזו לכל רגש נעלה, לכן נעשה השם אפיקורס לשם נרדף לכל כופר־בעיקר ומחלל־קודש.

התרבות ההלניסטית, שנקראה גם תרבות אלכסנדרונית, פעלה הרבה להכרת ערכו האינדיבידואלי (האישי) של הפרט, להרמת מצב האשה והעבד, לטשטוש התחומים שבין העמים השונים ושבין היונים והברברים, להפצת ספרי התנ"ך בין העמים השונים והתרבות ההלניסטית שמשה בסיס עיקרי לתרבות הרומית.

הרומיים

תחלתה של רומא, או רומי. ארץ איטליה של היום היא חצי־האי האפניני שבאירופה, אבל בזמן העתיק, ביחוד בראשית ההיסטוריה הרומית, סמן השם הזה רק חלק מחלקו הדרומי־מערבי של חצי־האי ורק לאט־לאט נתרחב שם זה על איטליה כולה.

לאורך חצי־האי עוברים הרי האפנינים, שפלות פוריות ישנן ביחוד בחלק המערבי – אטרוריה (טוסקנה), לטיום ו־קמפניה, בעוד שהחלק המזרחי (אומבריה, סמניום) הוא הררי. האקלים הרך ושפע המים עזרו בהרבה להתפתחות החקלאות, לגדול בהמות ולנטיעת כרמים וגנים.

בנגוד לארץ יון איטליה הנה חטיבה אחת בפני עצמה, שנתנה את האפשרות להתפתחות ממלכה אחת גדולה והרומיים היו הראשונים, שיסדו ממלכה גדולה וחזקה באירופה.

עמי איטליה בזמן העתיק היו גם כן עמים הודו־אירופיים, שעלו מהצפון בזמן אחד בערך עם אחיהם היונים והשבטים החשובים שביניהם היו האוּמברים, הסבינים, המרסים ו־הסמניטים במזרח ו־הלטינים במערב. במאה החמישית לפני ספה"נ פשטו הסמניטים גם במערב ובדרום איטליה ונחלקו פה שוב לשבטים, כגון קמפנים, לוקנים, ברטיים ועוד.

רק האטרוּסקים, או טוסקים, שישבו במערב, באיטליה התיכונה, לא נמנו על העמים ההודו־אירופיים. כנראה באו הם מהמזרח בראשית האלף הראשון לפני ספה"נ ועלו בתרבותם הגבוהה על יתר העמים. הם עסקו גם במסחר ובאו ראשונים בקשרים עם היונים, שהשפיעו עליהם גם בעניני תרבות, כפי שמעידים על זה שרידי הפסלות, תכשיטי זהב וכו' ומהיונים קבלו גם את האלף־בית,

אבל עד היום לא עלה עוד בידי החוקרים לפענח את לשונם ומשום זה אין אנו יודעים דברים ברורים אודותם, כשם שאין אנו יודעים דברים ברורים על הישוב, שקדם להם ולעמים ההודו־אירופיים באיטליה.

במאה השמינית והשביעית לפני ספה"נ התישבו בדרום איטליה ובסיציליה גם הרבה יונים ועריהם הכי חשובות היו טרנטוס, נאפוליס ו־סירקוסי.

לחשיבות פוליטית מיוחדת הגיעו הלטינים, שישבו ב־לטיום, במערב איטליה התיכונה, עם עיר בירתם אלבה־לונגה, מרכז פולחנו של יופיטר, האל הראשי ושנעשו במשך הזמן לעם מלומד מלחמה, בעקב הצורך להגן על עצמם בפני שכניהם – האֶטרוסקים, האֶקוים, הסבינים והוולסקים. הלטינים חשבו את עצמם לצאצאי הגבור הטרויני אניאס ושבנו יוּלּוס בנה את העיר אלבה־לונגה והוא ובני ביתו משלו בה ימים רבים.

האגדה על יסוד רומי.

אמוליוס הדיח את אחיו נומיטור מכסא המלכות באלבה־לונגה ואת בת נומיטור היחידה, את ריאה־סילויה צוה להיות כוהנת בהיכל האלילה וסטה, להשגיח שם על האש הקדושה, לבל תלד ילדים, כי על הכוהנות האלו היה להשאר בתולות לכל חייהן. אבל לריאה־סילויה נולדו תאומים, רוֹמוּלוּס ו־רמוס מהאל מרס. אמוליוס צוה להשליך את התאומים אל הנהר טיבר, שעבר אז על גדותיו, אולם הם נצלו ממות ע"י זאבה, שהניקה אותם מחלבה עד שמצאם הרועה פאוסטולוס ואמצם לו לבניו.

כשגדלו התאומים ונודע להם מוצאם, גרשו, בעזרת הרועים חבריהם, את אמוליוס והשיבו את אבי אמם, את נומיטור על כסא מלכותו ובמקום המצאם יסדו עיר (753 לפני ספה"נ), שקרא לה רומולוס על שמו רומי, אחרי שהרג את אחיו רמוס בריב שנפל ביניהם.

בכדי להרבות את מספר תושבי העיר החדשה, עשה אותה רומולוס, שהיה המלך הראשון ברומי, למקום מקלט לרוצחים ולעבדים ובכדי להשיג גם נשים לעצמם, סדרו משחק התגוששות גדול, הזמינו גם את השכנים עם משפחותיהם ובשעת המשחק גזלו פתאום את הנשים, ביחוד את הבנות הסביניות. הסבינים עלו אמנם למלחמה עליהם, אבל הנשים הסביניות בעצמן בקשום לחדול ממלחמה, כי הן שבעות רצון מבעליהן ואז התישבו גם רוב הסבינים ברומי וקבלו זכות אזרחים שלמה. רומולוס בחר לעצמו גם מועצת זקנים (סנט), שתעזור לו בהנהגת העיר.

תקופת המלכים (753–510 בערך)

לפי המסורת הרומית משלו ברומי העתיקה שבעה מלכים, לכן חוץ מרומולוס המלך הראשון עוד ששה מלכים: 1) נומה פומפיליוס, שנתן לרומיים את החוקים הדתיים; 2) טולוס הוסטיליוס, שכבש את העיר אלבה־לונגה והעביר את תושביה לרומי, שנעשתה ע"י זה לבירת לטיום; 3) אנקוס מרטיוס, שבנה את הנמל אוסטיה והושיב את תושבי הערים הנכבשות ברומי (פלבס); 4) טרקויניוס פריסקוס, שהצטין ע"י בניניו הגדולים (קלואקות – צנורות לשם הרקת מי השופכין, קירקוס מכסימוס, פורום) וע"י נצחונותיו על הלטינים, הסבינים והאטרוסקים; 5) סרויוס טוליוס, שחלק את העם לחמש מחלקות לפי הרכוש וקבע תקנות לאספות העם לפי הקנטוריות (“המאות”); 6) טרקויניוס “הגאה”, שבנה את הקפיטוליום – את מבצר רומי, אבל מפני אכזריותו גרשוהו הרומיים בהנהגת ברוטוס והנהיגו ברומי את המשטר הרפובליקני (510 בערך).

המסורת מחלקת תפקיד מיוחד לכל מלך בהתפתחותה, בצורה וסדורה של רומי, אבל כנראה היתה תקופת המלכים בעיקר שלטון האטרוסקים בלטיום, כפי שמעידים על זה שמות כמה מלכים, שמות גיאוגרפיים, סמלי השלטון הרומי, מנהגים דתיים וכו'.

המשטר המדיני בתקופת המלכים. תושבי רומי העתיקה (הפטריקיים) – העם (פופולוס) הרומי העתיק נחלק לשלשה שבטים (טריבוס) – רמנס, לוקרס, טיטיס, ל־30 קוריה (קבוץ בתי־אבות), ל־300 גנס (בתי אב) ול־3,000 משפחות. בראש המשפחה עמד האב (פטר פמיליאס) עם שלטון בלתי מוגבל.

בראש העם עמד המלך, שהיה הכהן הגדול, השופט העליון והמפקד הראשי ונבחר ע"י אספת העם. על ידו עזרו בשלטון חברי מועצת הזקנים (סנט), שנבחרו מראשי הגנס. באספת העם (קומיטיה קוריטה) השתתפו ראשי המשפחות, מסודרות לפי קוריות (לכל אחת היתה דעה אחת). אספת העם היתה המוסד החשוב ביותר במדינה עם זכות לבחור במלך, לשנות את סדרי המדינה ולהכריז מלחמה.

בזמן הקדום היו כל תושבי רומי שוים בזכויותיהם. אולם במשך הזמן, ביחוד בעקב המלחמות, נתוספו הרבה תושבים חדשים, – סוחרים, בעלי־מלאכה, אכרים, שבויי מלחמה וכו' שלא היו להם זכויות אזרחיות, לא השתתפו בשלטון ואסור היה להם להתחתן עם הפטריקיים.

מהתושבים החדשים האלה ומהעבדים המשוחררים (ליברטיני) נוצר מעמד חדש – הפלבס (ההמון), בעוד שהתושבים העתיקים נקראו פטריקיים.

בני המעמד החדש – הפלביים נאלצו לבחור לעצמם לפעמים פטרונים (אבות, מגינים) מבין הפטריקיים, שיהיה מי שיגן עליהם בפני הדין, הממשלה וכו' ומשום זה נקראו גם קלינטים (חוסים בצל אחרים) והיו משועבדים למחצה לפטרונים שלהם.

ברבות הימים נעשה ההבדל החברתי ליותר ויותר בולט וקשה מנשוא ולפי המסורת ניסה לתקן את המצב המלך סרויוס טוליוס ע"י חלוקה חדשה של התושבים עפ"י גודל רכושם, שלפי זה נקבעו גם הזכויות והחובות במדינה (טימוקרטיה), דוגמת תקנות סולון באתונה, ובכדי להרים ע"י זה גם את כוח ההגנה של המדינה.

על סמך הצנסוס (הערכת הרכוש), שנעשה בכל חמש שנים, חלק את התושבים לחמש מחלקות – בעלי רכוש של 100.000. 75.000, 50.000, 25.000, 12.000 אַס (מטבע רומית קטנה). המחלקות נחלקו ל־193 קנטוריות (קנטוריה – פלוגה בת מאה איש) ולכל קנטוריה היתה דעה אחת באספת העם ובתוך הקנטוריה לפי הגלגולת.

אם כי תקון זה היה צעד חשוב לקראת הדמוקרטיה, בכל זאת נשארה הדעה המכרעת בידי העשירים (לרוב הפטריקים), היות ולמחלקה הראשונה היו, ביחד עם 18 קנטוריות פרשים, 98 קנטוריות, או דעות מבין 193 הקנטוריות.

תקופת הרפובליקה (509–30 לפני ספה"נ)

טרקויניוס, המלך המגורש ניסה אמנם כמה פעמים להחזיר את השלטון לידו, אבל לשוא. במלחמות אלו הצטינו ביחוד הורקיוס קוקלס ו־מוקיוס סקבולה, במסירותם לעניני הרפובליקה.

המוסדות והפקידים ברפובליקה. המוסד החשוב שברפובליקה היה הסנט (מועצת הזקנים). מספר חברי הסנט (הסנטורים) היה עפ"י רוב 300 איש, שנבחרו לכל ימי חייהם ומשום זה יכלה להתפתח בסנט פוליטיקה מתמדת. לתוך הסנט נכנסו גם פלביים וגם הפקידים העליונים לאחר שנסתיימה שנת משרתם. אבל לרוב ישבו בסנט האצילים, שהתאספו גם בקוריות (מקומות אספה) לשם דיון על עניניהם, אולם אחרי כן דנו כאן רק בעניני הדת בלבד.

הפקידים הראשיים היו שני הקונסולים, שנבחרו מדי שנה בשנה ע"י אספת העם מתוך הפטריקיים. הם היו שרי־צבא, שופטים ואדמיניסטרטורים גם יחד. הם קראו לישיבות הסנט ולאספות העם, הוציאו לפועל את החלטותיהם, היו יושבים על כסא־השן בשוק העירוני (“הפורום”) כשהם לבושים טוגה (מעיל), בעלת רצועה של ארגמן, היו שופטים את העם, או עוסקים בעניני המדינה, אבל עיקר תפקידם היה בצבא, בהנהלת המלחמה ובהנהלת משא ומתן עם עמים אחרים. הקונסולים היו אחראים בעד מעשיהם ואפשר היה לערער נגד פסק דין של מות שלהם לאספת העם (פרובוקציה).

בשעת סכנה קשה, בזמן שסכנת האויב היתה נשקפת לעיר, היו הקונסולים ממנים דיקטטור, ששלטונו היה בלתי מוגבל, אבל משרתו לא נמשכה יותר מששה חדשים.

מבין יתר הפקידים יש להזכיר את הפרטורים בתפקיד שופטים, את הצנסורים בתפקיד השגחה על החיים הכלכליים של המדינה ועל אורח־החיים של האזרחים, את הקוסטורים שהיו ממונים על כספי העיר ואת האדילים, שהשגיחו על עניני השוק ועל עריכתם של משחקי ההתגוששות.

אספות העם. כפי שראינו, השתתף כל העם – לפי תקונו של סרויוס טוליוס – באספת הקנטוריות (קומיטיה קנטוריטה) לשם בחירת פקידים עליונים, קבלת חוקים, הכרזת מלחמה, קבלת החלטה במקרה של פרובוקציה (ערעור) וכו' וזו היתה אספת העם החשובה ביותר, שהיתה מסודרה לפי רוח צבאי ובלי וכוחים, אולם לכל אחד היתה זכות ההצבעה בתוך הקנטוריה שלו. ע"י אספת עם זו ניטלה חשיבותה של אספת עם האצילים בקוריות, אם כי הרפובליקה הרומית היתה מתחלתה ובמשך זמן רב רפובליקה אריסטוקרטית, ונשארה לה רק הדיון בעניני דת בעיקר, אבל לאצילים היו מובטחות רוב הדעות באספת הקנטוריות, כפי שראינו את זה למעלה.

מפני זה השתדלו הפלביים, שהתאספו גם הם לחוד באספת עם בטריבוס, לפי רובעי העיר, לתת להחלטותיהם הם יותר ויותר תוקף חוקי, ואספותיהם אלו היו למכשירים החשובים ביותר במלחמתם המעמדי עם הפטריקיים.

מלחמת המעמדות ברומי (494–300). האצילים לחצו מאד את הפלביים, לא נתנום להשיג משרה בממשלה, אם כי גם עליהם היה לשרת בצבא ובארו את החוקים שבע"פ כחפצם. עוד הורע מצב הפלביים, כשבעקב המלחמות המרובות נתרוששו, שקעו בחובות וכשלא השיגה ידם לשלם את החובות, הושמו בכלא וגם נמכרו הם ובני ביתם לעבדים.

כשלא רצו הפטריקיים להקל את מצבם ולשתף גם אותם מאדמות הממשלה (אַגר פובליקוס), יצאו הפלביים את רומי, התבצרו על “ההר הקדוש” (מונס סאצר) בקרבת העיר, בכדי ליצור לעצמם כאן עיר וממשלה משלהם (494).

רק בקושי רב עלה בידי הפטריקיים להחזירם לרומי, ביחוד בעזרת החכם מנניוס אגריפה ולאחר שהובטחו להם אמנסטיה (מחילת עוונות פוליטיים), בטול “חוקי החובות” והקמת משרת הטריבונים למגן למענם ועם זכות הוטו לשם בטול החלטות הסנט והקונסולים, המכוונות נגד הפלביים. קודם בחרו שני טריבונים, אח"כ עלה מספרם עד עשרה. הטריבונים נחשבו ל"קדושים", אסור היה לאסור אותם, או לפגוע בהם.

בהנהגת הטריבונים לחמו עכשיו הפלביים לשם הרחבת זכויותיהם ולשם השגת שווי זכויות עם הפטריקיים, בעוד שהפטריקיים השתדלו לבטל את משרת הטריבונים, ביחוד בהנהגת קוריולנוס, אבל לשוא. ולבסוף נאלצו הפטריקיים לבחור בעשרה אנשים – הדקמוירים (451) בכדי לחוק חוקים, כי עד אז לא היו ברומי חוקים כתובים, קבועים ולנהל את עניני המדינה עד גמר עבודתם.

הדקמוירים חקקו את החוקים על שנים עשר לוחות נחושת, שנעשו ליסוד החוק הרומי ושלפיהם נכללו גם הפלביים בשם “העם הרומי” (פופולוס רומנוס), אבל גם אחר גמר עבודתם אחזו בשלטון ומשלו בעריצות רבה כטירנים.

משום זה עזבו הפלביים בפעם השניה את רומי ועלו שוב על “ההר הקדוש” ולא שבו עד שלא חקקו, שהפלביים שוים במשפט עם הפטריקיים ובשנת 444 השיגו גם את הזכות להתחתן עם הפטריקיים. לאט־לאט, עד סוף המאה הרביעית השיגו הפלביים גם את הזכות לשרת בכל משרות הממשלה, גם במשרת הקונסול, שאחד מהם היה צריך להיות מבין הפלביים ותקנו גם שבעל החוב חייב אמנם עם רכושו בעד חובו, אבל לא עם גופו, אסור לאסרו, או למכרו לעבד בעד חובו.

הדת הרומית הושפעה בהרבה ע"י היונים, אבל היתה חסרה את המיתולוגיה העשירה שלהם. האל הראשי היה יופיטר – אל השמים והרעם; מרס היה אל המלחמה, קרס – אלת האדמה, נפטון – אל המים, וסטה – אלת האש הקדושה, פלוטון – אל השאול, מינרוה – אלת החכמה והאמנות, ונוס – אלת היופי והאהבה ועוד. הם האמינו גם ברוחות טובות ורעות. ליופיטר בנו מקדש על ההר קפיטוליום ומשום זה קראו לו “יופיטר קפיטולינוס”.

הכהנים נחלקו לחברות־חברות (קולגיות) וכל חברה היתה מפקחת על ענין אחד של הפולחן. הפונטיפיקים עם הכהן הגדול (פונטיפכס מכסימוס) בראש השגיחו על לוח השנה, על קביעת החגים ועל המשפט הקדום, האיגורים עסקו בנחוש, הסליים במחולות קודש, הבתולות הוסטליות שמרו על האש הקדושה של האלה וסטה וכו'. הכהנים לא היו מעמד סגור, כמו במזרח, כל אזרח, אם לא היה בעל־מוס, עבד, או פושע יכול היה להיות כהן וגם ראש המשפחה היה רשאי לקטר ולזבוח זבחים.

כבוש איטליה

המלחמות בשכנים. עוד בימי המלכים ערכו הרומיים הרבה מלחמות ביחוד בערים הלטיניות והעבירו חלק מתושביהן לרומי כדי לחזק אותה וכנראה היתה כבר במאה החמשית לפני ספה"נ ההגמוניה על לטיום כולה בידי רומי. בעזרת בני־בריתם הערים הלטיניות המשיכו עכשו הרומיים את מלחמותיהם ביתר שכניהם, הוולסקים, האקיים, האטרוסקים למען הכניע גם אותם.

המלחמה הקשה ביותר היתה באטרוסקים, אבל לבסוף התגברו הרומיים גם עליהם בסוף המאה החמישית ביחוד בהנהגת פוריוס קמילוס וכבשו את עירם הבצורה, את ויאי. הסבה העיקרית למלחמות הללו היה הגדול המהיר של רומי והצורך משום זה באדמה חדשה להתישבות.

התנפלות הגלים. בשנת 390 לפני ספה"נ התנפלו על רומי השבטים הפראים של הגלים, שבאו מצפון מסביבות הנהר פו, הכו את הרומיים בהנהגת מלכם ברנוס מכה נצחת, כבשו את רומי, חוץ מהקפיטוליום, העלוה באש ורק לאחר קבלת כופר רב שבו לארצם.

תושבי רומי רצו לעזוב את העיר ההרוסה והשרופה ולהתישב בעיר הקרובה ויאי, אבל הדיקטטור קמילוס לא נתנום. הוא בנה מחדש את העיר רומי ומשום זה חושבים אותו למיסדה השני. לפי המסורת הספיק קמילוס עוד להכות את הגלים ולהחזיר מהם את זהב הכופר. לבסוף כרתו ברית שלום הרומיים עם הגלים בשנת 334.

המלחמה עם הלטיניים. (340–338). אחרי התנפלות הגלים דרשו הלטינים, שקונסול אחד ומחצית חברי הסנט יבחרו מהם. הרומיים לא הסכימו לדבר ואז פרצה מלחמה קשה בין הלטינים והרומיים ורק בקושי יכלו הרומיים להתגבר על הלטינים.

אחרי נצחונם אסרו הרומיים על הערים הלטיניות לסחור ולהתחתן ביניהן ולא במדה שוה התנהגו עם הערים הלטיניות, בכדי שלא יהיו להן אינטרסים משותפים, לכרות ברית ביניהן נגד רומי, ערים אחדות קבלו זכויות כאזרחי רומי, אחדות היו מוכרחות להכנע מפניהם ואחדות נשארו חפשיות.

המלחמה עם הסמניטים (328–304). גם הסמניטים רצו להשתחרר מהשפעת רומי ויצאו למלחמה עליה, הסמניטים היו עם מלומד מלחמה ונחלקו להרבה שבטים, אבל לא ידעו להשליט סדר ביניהם ומפני זה נוצחו¹⁰ גם הם לבסוף ע"י הרומיים וכל איטליה התיכונה נכנעה איפוא בפני הרומיים.

מלחמת פירוס ואחוד איטליה (280–275). טרנטוס, העיר הגדולה והעשירה בדרום איטליה, פנתה לפירוס מלך אפירוס (ביון הצפונית), שיבוא לאיטליה ויערוך מלחמה ברומי, בראותה שאחרי כבוש איטליה התיכונה מתכוננת רומי לכבוש גם את איטליה הדרומית וגם אותה.

פירוס שנחשב לשר־צבא הגדול ביותר בדורו, בא בראש צבא של שכירים בן 23,000 איש ועם פילי מלחמה, דבר שהפליא את האיטלקים, כי לא ראו פילים מעולם. פירוס נצח את הרומיים קודם על יד הרקליאה (280) ואח"כ על יד אוסקולום (279), אבל הנצחון השני עלה לפירוס באבדות רבות מאד עד שאמר: “עוד נצחון כזה ואבדתי”.

אחרי כן עבר פירוס לסיציליה, לעזור לסירקוסי נגד הקרתגים, שכרתו ברית עם רומי, אבל גם פה לא הצליח. בינתים התחזקו הרומיים, למדו את תכסיסי המלחמה של פירוס, על הפילים הסתערו עם לפידים בוערים בידם ועל יד בנונטום, באיטליה התיכונה, נחלו נצחון על פירוס (275), שחזר ליון ואז כבשו הרומיים את טרנטוס ודרום איטליה ועד מהרה כבשו הרומיים את כל חצי האי.

להצלחת הרומיים עזרו בהרבה: הפוליטיקה המתמידה שבסנט, אנשים גדולים ומסורים למדינה, השטה של מתן זכויות שונות לנכבשים (דיוידה אט אימפריה – חלק ומשול), אנשי צבא מלומדי מלחמה ומיושבים בדעתם, יסוד מושבות ומבצרים במקומות הנכבשים, שהפיצו גם את הלשון והתרבות הרומית, קודם באיטליה ואח"כ גם מחוץ לה וסדור דרכים טובות לשם העברת הצבא.

המלחמות הפוניות (264–146)

רומי לא הסתפקה בשלטונה באיטליה, היא שאפה לשלוט גם בים. לשם זה בקשה לכבוש גם את האי סיציליה, אך פה פגעה באינטרסי קרתגו.

העיר קרתגו נוסדה בצפון אפריקה במאה התשיעית לפני ספה"נ ע"י ילידי צור הפיניקית ובעקב המסחר שלה התפתחה בזמן קצר לעיר גדולה ועשירה ולמדינה חזקה בתור רפובליקה אריסטוקרטית עם מושבות רבות על חופי הים התיכון וגם בסיציליה. הרומיים קראו לקרתגים “פונים” על שם מוצאם מפיניקיה.

המלחמה הפונית הראשונה (264–241). את שעת־הכושר להתחלת המלחמה נגד קרתגו הביאה בקשת העזרה של הממרטינים מעיר מסנה בסיציליה הצפונית.

רומי היתה חזקה על היבשה וקרתגו על הים. בעוד שרומי נצחה על היבשה, החריבה קרתגו, בעזרת אניותיה הרבות, את חופי איטליה כמעט בלי שום התנגדות. עד מהרה ראתה רומי, שלא תוכל לקרטגו בלי צי־מלחמה. לכן בנו גם הרומיים צי־מלחמה לפי דוגמת אניות קרתגו, אבל היו חסרים את הנסיון במלחמה על הים ומשום זה נאבד להם שלש פעמים זו אחרי זו צי־המלחמה שלהם, הן במלחמתם בים עם אניות הקרתגים, אם כי לפעמים הצליחו גם לנצח אותם, בהשתדלותם לתת למלחמה על הים אופי של מלחמה על היבשה, והן בעקב סערות הים.

אולם רוח הרומיים לא נפל, הם בנו צי חדש גם בפעם הרביעית, העבירו את שדה המלחמה גם ליבשת אפריקה, צרו גם על קרתגו עצמה ולבסוף הכו את הקרתגים מכה נצחת למרות עזרת כסנתיפוס, שר־צבא ספרטני וחמילקרת, שר־צבא קרתגי מוכשר מאד.

קרתגו נאלצה לבקש שלום מרומי, לותר על האי סיציליה ולשלם מס כבד לרומי (241) וסיציליה היתה הפרובינציה הראשונה של רומי, שתושביה נחשבו לנתינים ושלמו מסים לרומי ושבראשה עמד פקיד רומי גבוה בשם פרטור. מבין הרומיים הצטינו במלחמה זו ביחוד המנהיגים דואיליוס, רגולוס ולוטטיוס קטולוס.

אחרי גמר המלחמה פרץ מרד חיל השכירים בקרתגו. רומי השתמשה במצב המבוכה וכבשה מקרתגו גם את האיים סרדיניה וקורסיקה והפכן לפרובינציה רומית. במזרח השמידו הרומיים את שודדי הים האיליריים (229) והניחו את היסוד לפרובינציה איליריה, בעוד שבצפון הכו הרומיים את הגלים וכבשו את גליה קיסאלפינה (225–222).

במקום סיציליה וסרדיניה רכש חמילקרת ארץ חדשה, את ספרד לקרתגו עם מכרות כסף עשירים ואנשי צבא מצוינים. חמילקרת בנה כאן ערים חדשות, ביניהן גם את קרתגו החדשה, ארגן צבא מצוין ומלא את קופת הממשלה. אחרי מותו המשיך את פעולותיו עזרובעל, אשר כרת ברית עם הרומיים, שלפיה הכירו הרומיים בשלטון הקרתגים בספרד מנהר איבריוס (אברו) דרומה, בעוד שעזרובעל התחייב לא לעבור עם צבאו את הנהר איברוס.

המלחמה הפונית השניה (218–202)

אחרי שנהרג עזרובעל (221) נבחר במקומו חניבעל, בנו של חמילקרת, שהיה אז רק בן 26, אבל גבור מלחמה, אחד המצביאים הגדולים ביותר שבהיסטוריה ופוליטיקן מצוין. חניבעל שנא את הרומיים תכלית שנאה ולפי המסורת נשבע עוד בילדותו לשמור לנצח את איבתו לרומי.

בנגוד לברית עם עזרובעל כרתו הרומיים ברית ידידות עם העיר סגונט שבספרד. מפני זה כבש חניבעל עיר זו וענשה. אז בקשו הרומיים מהקתרגים להסגיר להם את חניבעל וכשסרבו אלה, הכריזו הרומיים מלחמה על קרתגו.

באביב שנת 218 הופיע חניבעל פתאום בצפון איטליה, בראש צבא של שלשים אלף איש בערך, לתמהונם של הרומיים והפר בזה את תכניתם, – להתקיף את קרתגו באפריקה ובספרד. חניבעל עשה את דרכו מספרד לאיטליה דרך היבשה, כי הים היה בידי הרומיים ועבר עם צבאו את הדרך הארוכה במשך חדשים מספר למרות החורף הקשה והרי האלפים הגבוהים והמכוסים שלג וחוסר דרכים ולמרות שסבל אבדות קשות בתלאות הדרך הקשה.

חניבעל הכה את הרומיים על יד טרביה (218) מכה נצחת ואז עברו הגלים אל צד חניבעל בתקוה להשתחרר בעזרתו מעול הרומיים. חניבעל המשיך את תכניתו הפוליטית, לבטל בכל מקום את שלטונה של רומי ע"י מרד כללי של העמים האיטלקיים, כי לא היה יכול לקוות להשמיד את רומי לחלוטין, מפני שחילו לא היה גדול דיו. בעוד חדשים אחדים הכה חניבעל גם את חיל הקונסול פלמינוס על יד האגם הטרסימני (217) ולקח הרבה רומיים בשבי.

לנוכח הסכנה הגדולה בחרו הרומיים עכשיו ב־פביוס מכסימוס בתור דיקטטור, שהיה זהיר, נמנע מלהפגש עם חניבעל בשדה המערכה, אלא הלך בעקבותיו וחכה לשעת כושר ומפני זה קראו לו קונקטטור (המתמהמה) ושלחו במקומו את הקונסולים החדשים, את אמיליוס פבלוס וטרנטיוס ורו בראש צבא של 80,000 איש. לחניבעל לא היו רק 50,000 איש ובכל זאת הכה את הרומיים על יד קננה מכה נצחת, כ־70,000 רומיים נפלו בקרב, ביניהם סנטורים רבים ופקידים גבוהים (216).

אחרי הנצחון המכריע הזה עברו הברטיים, הלוקנים, הסמניטים, העיר קפואה ועוד על צד חניבעל. אבל למרות הסכנה הגדולה שנשקפה לה, לא נפל רוח רומי, היא הקימה צבא חדש, צבא זה שב לטכסיסי המלחמה של פביוס מכסימוס, נמנע מלהכנס בקרב מכריע עם חניבעל, חלק הלך בעקבותיו וחלק ענש קשה את בני הברית המורדים, ביניהם גם הערים קפואה וסירקוסי, שכאן נפל גם המלומד הגדול ארכימדס. לחניבעל לא הספיק צבאו הקטן להושיט עזרה גם לבני בריתו וגם להתגונן בפני התקפת הרומיים, אם כי הוא ניסה להצילם על ידי זה, שהופיע לפני שערי רומי (חניבעל אנטה פורטס) וכרת ברית גם עם פיליפוס מלך מקדון, אבל לשוא.

הרומיים הספיקו להעביר את שדה המלחמה גם לאפריקה ולספרד, להחריב את חיל העזר, שהביא אחיו של חניבעל ובהנהגת מצביאם הגדול פובליוס קורנליוס סקיפיו להכריח את הפונים באפריקה לבקש שלום מרומי ולקרוא בחזרה את חניבעל מאיטליה. ואחרי מפלתה הגדולה על יד זמה הוכרחה קרתגו לותר על שלטונה בארצות מעבר לאפריקה (ספרד וסיציליה), לשלם לרומי את הוצאות המלחמה, להכיר בעצמאותם של הנומידים, למסור לרומי את פילי המלחמה ואת הצי שלה ולהתחייב לא לערוך מלחמה מעבר לאפריקה בכלל ובאפריקה עצמה – רק בהסכמת הרומיים.

סקיפיו קבל את שם הכבוד אפריקנוס לזכר נצחונותיו הגדולים באפריקה. ספרד היתה לפרובינציה רומית (היספניה) ורומי יצאה מהמלחמה הקשה הזו עוד יותר חזקה, מכפי שהיותה מקודם, אם כי איטליה עצמה נחרבה ונדלדלה בעקב המלחמות הארוכות וגם במדות ירדה פלאים.

אחרי גמר המלחמה נשאר חניבעל בקרתגו ותחת הנהגתו הטובה התחילה זו שוב להתקדם ולפרוח. זה לא מצא חן בעיני רומי ודרשה מקרתגו להסגיר לה את חניבעל. היות והאוליגרכים רצו להסגירו, ברח חניבעל בסתר מקרתגו למזרח, בכדי שילחם כאן נגד הרומיים. אבל הרומיים רדפו אותו גם כאן ובכדי שלא יפול לידם, שם חניבעל קץ לחייו על ידי שתית כוס רעל (183).

המלחמה בפיליפוס, מלך מוקדון (200–197). אטלוס מלך פרגמון (באסיה הקטנה) והיונים בקשו מרומי, שתשחרר אותם מעול פיליפוס מלך מוקדון, שתקף גם את האילירים, בני־בריתם של הרומיים. רומי שלחה צבא גדול נגד פיליפוס עם טיטוס פלמינינוס בראש, שהכה את פיליפוס על יד קינוס־קפלי (197), והוא נאלץ לשלם לרומי מם כבד, למסור את אניותיו ולהחזיר את החופש ליונים.

אח"כ הכו הרומיים על יד מגנסיה מכה נצחת את אנטיוכוס מלך סוריה (190), שרצה לשפוך את ממשלתו גם על תרקיה ויון, שהוכרח לותר על חלק מארצותיו לטובת בני־ברית רומי, לשלם מס כבד לרומי, למסור את אניותיו ולהתחייב לא לערוך מלחמה בלי הסכמת רומי.

המלחמה בפרסוס (171–168). בעקב הנצחונות הרבים התחילה ברומי תקופה חדשה, תקופת האימפריליסמוס והקרבן הראשון היה פרסוס, מלך מוקדון, שנוצח ע"י אמיליוס פאולוס, שר־הצבא הרומי, על יד פידנה במוקדון (168). מוקדון נחלקה על ידי רומי לארבעה חלקים, אסור היה להם לבוא במשא ומתן האחד עם השני ונעשו לפרובינציות רומיות.

המלחמה הפונית השלישית (149–146)

בעיני רומי לא מצאה חן פריחתה של קרתגו ובקשה תואנות להרסה. לשם זה עודדה בסתר את הנומידים באפריקה להתנפל על קרתגו וכשזו הגנה על עצמה, בתואנה שקרתגו הפירה את תנאי השלום ע"י זה שפתחה במלחמה בלי הסכמת רומי, שלחה צבא גדול עם סקיפיו אמילינוס בראש נגד קרתגו.

קרתגו היתה מוכנה למלאות את כל דרישות רומי, אבל כשזו דרשה מהקרתגים גם להרוס את עירם הם ולהעמיד עיר חדשה, רחוק מהים ובזה היה נהרס גם היסוד הכלכלי בשביל הקרתגים, החליטו הם להגן על עצמם. הקרתגים נלחמו בגבורה רבה ובכוח היאוש, מצור העיר נמשך שנים והרומיים לא יכלו לכבוש אותה. עד שעמד שר־צבא הרומיים סקיפיו וסגר את העיר לגמרי מהיבשה ומהים.

הקרתגים לא יכלו לעמוד הלאה בפני הרעב ובפני מכונות המלחמה הגדולות של הרומיים ואחרי מצור של שלש שנים ואחרי מלחמה נואשה במשך ששה ימים ברחובות העיר, נפלה העיר בידי סקיפיו. הרומיים שלחו אש בקרתגו, שאכלה אותה 17 יום, אחרי כן הרסוה עד היסוד (146) וחרשו את המקום שעליו עמדה קרתגו, לאות, כי ארור המקום ואסור לבנותו. התושבים, שנשארו עוד בחיים, מצאו את מותם בלהבות האש, או נמכרו לעבדים. את המקומות שמסביב לקרתגו עשו הרומיים לפרובינציה בשם אפריקה ועכשיו נעשתה רומי לממלכת הים היחידה במערב.

רומי השקיטה את המרד בהיספניה (ספרד), כמו כן ביון, הרסה את העיר קורינתוס (146) ועשתה את יון לפרובינציה רומית בשם אכייה. בשנת 133 נוספה עוד פרובינציה בשם אסיה באסיה הקטנה, שהוריש אותה לרומי המלך אטלוס השלישי.

השפעת כבוש המזרח על החיים ברומי. הכבושים הרבים, שלל המלחמה הרב, התרבות ההלניסטית והמזרחית וכו' השפיעו לרעה על החיים הפשוטים והמדות הטובות שברומי. התחילו חיים של מותרות, של הוללות, החיילים, המצביאים לחמו בעיקר בשל שלל המלחמה הרב, בשל תהלוכות הנצחון (טריומפים) ולא מפני מסירותם למולדת. הפרוקונסולים והפרופרטורים – הפקידים שמלאו את מקומות הקונסולים והפרטורים בפרובינציות ושלטו בהן במשך שנת משרתם שלטון מלא, נתנו רק לעתים רחוקות את דעתם גם על צרכי הישוב המקומי ובדרך כלל לא היתה תשוקתם אלא לעשות עושר על חשבונו במשך שנה זו בשביל כל ימי חייהם. ועל ידם עזרו גם מעמד הפרשים – אנשי הכסף, המסחר והקבלנות לנצל קשה את תושבי הפרובינציות, שהיו אמנם רשאים למסור את תלונותיהם לרומי, אבל עפ"י רוב בלי תוצאות לטובתם.

את כבוש העולם בידי רומי ותוצאות כבוש זה מוסר לנו ההיסטוריון היוני פוליביוס, שבא כבן־תערובת לרומי ושהיתה לו האפשרות להכיר את המאורעות ואת המקומות לכתיבת ספרו הגדול. הוא כתב היסטוריה אוניברסלית (כללית) בהבליטו את ערך המאורעות המשותפים לעמים שונים ועל סמך בדיקה חמורה.

המלחמות הפנימיות (133–31). כבוש הפרובינציות והעושר הרב, שבא ע"י זה לרומי, גרמו לא רק להשחתת המדות, אלא גם לשנוי חשוב בחיי החברה ברומי ובאיטליה. נוצרו שלשה מעמדות: 1) אופטימטס (נובילס) – יחוס המשרה, צאצאי אלה, שהיו נושאים איזו משרה גבוהה בממשלה, הם החזיקו בחזקה בכל המשרות החשובות בשבילם בלבד 2) הפרשים – אנשי הכסף, המסחר והקבלנות; 3) הפרולטריאט – מעמד אנשים שאין להם רכוש ולא משלח־יד קבוע, האכרים שנתרוששו בעקב המלחמות, קיום האחוזות הגדולות (לטיפונדיות), עבודת העבדים בחקלאות ומכירת לחם זול שהובא מחוץ לארץ, כמו כן בעלי־מלאכה זעירים ועבדים משוחררים.

הם התרכזו עפ"י רוב ברומי, בתקוה למצוא שם מקורות פרנסה חדשים וכאזרחי רומי היתה הרשות בידיהם לדרוש מאת הממשלה שתדאג לקיומם. ומתקופה זו ואילך משתרש ברומי המנהג, לחלק לחם זול בין אזרחי העיר, או גם לתתו חנם, ולחלק גם כרטיסי שעשועים, עד כי ההמון הרומי התרגל כבר לדרוש מהממשלה לחם ושעשועים (פנם אֶט קירקנסס), כמו כן למכור את זכות ההצבעה שלו, למי שמרבה במחירו, במקום לחקור באופן רציני אחרי מקומות עבודה.

טיבריוס גרקכוס היה מנהיגה הראשון של הדמוקרטיה הרומית, ממשפחה מיוחסת, שרצה לעזור באופן רציני לשם הטבת מצב העם. בתור טריבון הציע לחוק חוק, שאסור לאף משפחה אחת להחזיק מ"אדמת צבור" יותר מ־1,000 יוגרים (כ־2,500 דונם) ואת העודף יש לחלק לנחלות אדמה בנות 30 יוגרים (כ־75 דונמים) בין האכרים מחוסרי קרקע (133), אבל העשירים התנפלו עליו והרגוהו, ביחד עם 300 אנשיו.

קיוס גרקכוס, אחיו של טיבריוס גרקכוס ניסה אח"כ לתקן תקנות מועילות לטובת העם, אבל גם הוא נפל במלחמת האזרחים, שנתלקחה בחוצות רומי (121).

מלחמת יוגורטה (111–101). את גודל ירידת המוסר והמדות ברומי אפשר לראות מהמלחמה עם יוגורטה, מלך הנומידים, שהשיג את כסא המלכות בדרכי רצח וערמה וכשדרשה רומי ממנו דין וחשבון על מעשיו, הצליח בכספו לשחד סנטורים, מצביאים וגם קונסול. עד שבשנת 107 עלה בידי הדמוקרטים לבחור במריוס לקונסול, שהיה בן למשפחה פשוטה של פרשים ואדם גס וחסר השכלה, אך שר־צבא משובח. הוא חזק את המשמעת בצבא ואחרי מלחמה של שנתים נצח הוא ועוזרו סולה את יוגורטה, שנפל בשבי ומת בבית הסוהר ברומי.

מלחמת הקימברים והטוטונים (113–101). הקימברים והטוטונים, שבטים גרמניים פראים מצפון אירופה, התנפלו על סביבות האלפים ועל גליה והכו פעמים מספר את צבאות רומי. הבהלה ברומי היתה כה גדולה, שבנגוד לחוק בחרו ארבע פעמים זו אחרי זו במריוס בתור קונסול, בכדי שהנהלת המלחמה תהיה בידו.

עד שהקימברים היו בספרד, חזק מריוס את צבאו, הכניס הרבה חיילים גם מבין הפרולטרים ולא רק מהאכרים, כפי שהיה נהוג עד עכשיו. הוא הכה קודם את הטוטונים בגליה הדרומית (102) מכת אבדן ואח"כ הכה את הקימברים באיטליה הצפונית (101) מכה נצחת ובזה שם קץ למלחמה. הברברים פנו עורף ושבו לצפון אירופה ומריוס נתקבל בכבוד רב ברומי.

ע"י זה שמריוס הכנים לצבא את אנשי הפרולטריאט, שלא נלחמו מתוך רגש פטריוטי, אלא הלכו ברצון אחרי האיש, שנתן להם כסף והבטיח חלק בשלל, סלל את הדרך להופעת האימפרטורים הגדולים כמו סולה, פומפיוס ויוליוס קיסר, שקנו את לב חייליהם והשתמשו אח"כ בהם נגד אויביהם הפוליטיים ברומי גופה.

מריוס והמפלגה הדמוקרטית. מריוס נבחר בשנת 100 גם בפעם הששית לקונסול. המפלגה הדמוקרטית, עם הטריבון אפוליוס סטורנינוס בראש, השתדלה לנצל את כוחו הגדול של מריוס לטובת רפורמות חקלאיות חשובות. סטורנינוס הציע ליסד כמה מושבות חדשות באיטליה ומחוצה לה, בכדי להושיב עליהן את חילי מריוס ואכרים מחוסרי קרקע. למרות התנגדותם החזקה של חברי הסנט, אושר החוק החקלאי ע"י העם, אבל אחרי כן הצליח הסנט להשפיע על מריוס, שהיה עד עכשיו על צד הדמוקרטים, שיעבור על צדם ושיתקיף וימית את סטורנינוס וחבריו, שהתבצרו בקפיטוליום.

מלחמת האיטלקים ברומי (89־91). עמי איטליה השתתפו בכבוש הפרובינציות ביחד עם הרומיים, בכל זאת קבלו רק חלק קטן מהשלל והסנט לא רצה לתת להם זכויות אזרחיות, לשתף אותם בשלטון וב"אדמת הצבור".

אחרי שכל עמלם להשיג זכויותיהם עלה בתוהו, מפני התנגדות הסנט וגם מנהיגם הטריבון ליויוס דרוסוס נרצח, מרדו רוב עמי איטליה ברומי, יסדו לעצמם מדינה איטלקית לפי דוגמת רומי, עם עיר הבירה קורפיניוס.

הרומיים ניסו קודם להשקיט את המרד בכוח בהנהגת מריוס וסולה, אבל עד מהרה נוכחו לדעת, כי לנוכח כוחם הגדול של האיטלקים, יהיה יותר נכון לבקש תחבולות פוליטיות, כדי להפר את עצתם והכריזו, כי יתנו זכויות רומיות לבני־הברית, שנשארו נאמנים לרומי ומבין העמים המורדים לאלה, שיחזרו בתשובה במשך שני חדשים.

בזה הופרה האחדות בין המורדים. המעטים שעמדו במרדם, נענשו קשה, אולם לבסוף קבלה כל איטליה את הזכויות הרומיות ונעשתה למדינה אחת ומאוחדת עם רומי בתור מרכז המדינה. תושבי איטליה נרשמו לתוך 35 טריבוס עם הרשות להשתתף באספות העם ברומי ובחייה הפוליטיים של העיר. ערי איטליה קבלו אוטונומיה פנימית ונקראו מאז מוּניקיפיוֹת והלשון הלטינית פשטה על־פני איטליה כולה.

מריוס וסוּלה. המלחמה במתרדת (86–84). מתרדת, מלך פונטוס באסיה הקטנה, כבש את הפרובינציה הרומית “אסיה” באסיה הקטנה. הסנט מסר את הנהלת המלחמה נגד מתרדת לידי סולה שהיה אז קונסול (88), אולם העם, בהשפעת הפרשים, מנה את מריוס לשר־צבא במקום סולה.

אז כבש סולה, בראש חייליו המסורים, את רומי. מריוס ברח לאפריקה ומנהיגי הדמוקרטיה נהרגו. סולה מסר את השלטון בידי הסנט ועלה למזרח למלחמה נגד מתרדת. בפעם הראשונה בהיסטוריה הרומית התערב אז הצבא במהלך המאורעות הפוליטיים.

בזמן העדרו של סולה חזר מריוס לרומי מאפריקה בראש צבא ובעזרת הקונסול קינה ועשה שפטים במתנגדיו הפוליטיים. מריוס נבחר גם בפעם השביעית לקונסול, אך מת בעוד שבועות מספר (86) והשלטון עבר לידי חברו קינה.

בינתים גמר סולה בנצחון את המלחמה במזרח נגד מתרדת, ענש קשה את היונים המורדים וחזר בראש צבאו לאיטליה (85).

מלחמת האזרחים

הדמוקרטים ידעו, שעליהם להתכונן נגד בואו של סולה, גיסו צבא רב, אבל צבאם היה חסר משמעת ומפני זה הוכו מכה נצחת ע"י צבאות סולה, שאליו נלוו כמה ממנהיגי מפלגת הסנט, כמו גם פומפיוס הצעיר, בראש לגיונות.

סולה נבחר ברומי לקונסול ולדיקטטור עם שלטון בלתי מוגבל (82–79) ואז לקח נקם נורא במתנגדיו הפוליטיים. הוא הנהיג את שטת הפרוֹסקריפציוֹת: פרסם רשימות אנשים, שנחשבו חייבים לפניו ועשה את חייהם הפקר לכל. המלשינים קבלו פרס, במשך חצי שנה הומתו יום־יום 100–200 איש ורכושם הוחרם. ביחוד סבלו הפרשים העשירים והסמניטים. כמאה אלף איש נפלו קרבן לנקמתו, אבל אחרי כן נמאס גם לפניו הדם הרב ששפך ומשך בעצמו את ידו מהשלטון, אחרי שהושיב את חייליו המסורים על האדמה ומסר את השלטון בידי הסנט, שאת חבריו העלה ל־600 איש.

סולה הכשיר את הקרקע לאימפרטורים הגדולים, שבאו אחריו. הוא מת בשנת 79 ועל מצבת קברו נחרתו המלים: “הוא שלם לאיש כגמולו, לאוהבו ולאויבו”.

פוֹמפיוּס. אחרי מות סולה עבר השלטון לידי פומפיוס, שהיה הגדול בין שרי־הצבא שבדורו. ברומי התחילו כבר להתרגל, שלא לרצונו של העם, כי אם לרצונם של אנשים גדולים, ליחידי הסגולה תהיה הדעה המכרעת.

בידי פומפיוס עלה להכות את מפלגת מריוס גם בספרד ולהשקיט את המרד שם (79–72), אח"כ השקיט, ביחד עם קרסוּס, גם את מרד העבדים והלודורים (גלדיאטורים, שנאלצו לשעשע את הקהל הרומי במלחמות־שנים), שקמו בהנהגת ספרטקוּס נגד אדוניהם הקשים (73–71).

בעזרת העם נבחרו פומפיוס וקרסוס לקונסולים (70) ומפני זה בטלו אלה את חוקי סולה והחזירו לעם את זכויותיו כמקודם, כפי שהבטיחו את זה.

בימים ההם התרבו מאוד שודדי הים בים התיכון, סכנו את המסחר בים ושדדו גם את חופי הים. פומפיוס נשלח נגדם, שהכה אותם במשך חדשים מספר מכה נצחת (67) ואת שרידיהם הושיב על הקרקע במזרח.

אחרי אשר לא עלה בידי לוּקוּלוס שר־הצבא הרומי לנצח את מתרדת המורד, שלחו את פומפיוס נגדו למזרח (66–62). הוא הכה את מתרדת מכה נצחת, השיב לרומי את הפרובינציות במזרח ועוד הוסיף עליהן ע"י כבוש סוריה ועוד, וגם ארמניה וארץ־ישראל הוכרחו להכיר בשלטונה העליון של רומי.

הקשר של קטילינה (63). עד שפומפיוס נלחם במזרח, קשרו קשר ברומי צעירי האריסטוקרטיה, שהיו עמוסי חובות וחיילי סולה, שירדו מנכסיהם, בהנהגת הסנטור קטילינה, אחד מאצילי רומי, אבל איש מושחת ועז פנים. הם זממו להעלות את רומי באש ולהשתמש במהומות, בכדי לרצוח את הקונסולים ואת המלוים שלהם ולתפוס את השלטון בידם.

אבל קיקרו, הנואם והסופר הרומי הגדול, שהיה אז קונסול, גילה את ענין הקשר בסנט, שדן אחדים מראשי הקושרים למיתה וקיקרו הוציא לפועל את פסק הדין. קטילינה ברח מרומי ויצא בראש המורדים להלחם נגדה, אבל נפל בשדה המערכה. קיקרו קבל את תואר הכבוד “אבי המולדת”.

הטריוּמוירט הראשון. אחרי דכוי מרד קטילינה שב לרומי בחגיגות טריומף פומפיוס (61) מנצחונותיו הגדולים במזרח. כל זמן שהצבא עמד תחת פקודתו, כבדוהו כולם ופחדו ממנו. אבל הוא חשב, שגם בלי צבא יבחרו בו בתור קונסול ושילח את חייליו.

אולם עד מהרה נוכח לדעת, שעשה שגיאה גדולה. לא רק שלא נבחר לקונסול, גם את פעולותיו במזרח לא אשר הסנט ולא חלק אדמה בין חייליו המשוחררים. לכן חפש פומפיוס בני ברית, בכדי להחזיר בעזרתם את השלטון לידו.

גם יוּליוּס קיסר, שהיה למפקד ולפוליטיקן הגדול ביותר של הרומיים, נואם וסופר מצוין, לא מצא חן בעיני הסנט, מפני שהיה ממנהיגי הדמוקרטיה, אם כי מוצאו היה ממשפחה נכבדה מאד ברומי.

קיסר ופומפיוס כרתו ברית חשאית ביניהם (60) לשם השגת והבטחת השלטון בשבילם וחלוקתו ביניהם ולברית זו הכניסו גם את קרסוֹס, את העשיר הגדול ביותר ברומי. הברית הזאת קבלה בהיסטוריה את השם “הטריומוירט הראשון” (הברית המשולשת).

קודם לעגו האנשים לברית, אך עד מהרה נוכחו לדעת, ששום דבר חשוב אינו יכול להתרחש ברומי בלי הסכמתם של בני הברית. קיסר נבחר כבר בשנת 59 לקונסול נגד רצון הסנט ובתור קונסול אשר וקיים את פעולות פומפיוס במזרח וחלק אדמה בין חייליו המשוחררים.

את קיקרו ואת קטו, את מתנגדיהם הגדולים בסנט, הרחיקו הטריומוירים (שלשת האנשים) מרומי. את קיקרו גרשו מרומי על סמך עוון הריגת אזרחים בלי חקירה ודרישה חוקית ואת קטו שלחו לסדר בפרובינציה את האי קפריסין, שעבר לרומי מידי מלכי מצרים.

כבוש גליה על־ידי יוליוס קיסר (58–50). אחר; גמר שנת משרתו בתור קונסול, נשלח קיסר לגליה קיסאלפינה בתור נציב לחמש שנים ומשרתו זו הוארכה אח"כ לעוד חמש שנים. פומפיוס וקרסוס נבחרו לקונסולים ובגמר שנת משרתם, נתמנה פומפיוס לנציב ספרד, אבל הוא נשאר הלאה ברומי וקרסוס נתמנה לנציב סוריה.

מבין שלשת הטריומוירים נצל את זמנו ואת משרתו קיסר באופן הרציונלי (שכלי) ביותר. הוא השתמש בהתפרצויות ההלוטים והגרמנים ובסכסוכי השבטים הגליים, הכה את ההלוטים, את אריוֹוּסטוּס, מלך הגרמנים את ורקינגטוֹריכס, מנהיג הגלים המורדים, עבר גם לבריטניה ובמשך שמונה שנים כבש לרומי את כל ארצות גליה עד הנהר רינוס (צרפת, בלגיה והולנדיה של היום). קיסר ארגן צבא מצוין ומסור לו, רכש לעצמו הון עצום משלל המלחמה, יסד מושבות והכניס והפיץ את הלשון ואת התרבות הרומית. עם שבטים אחדים התנהג קיסר אמנם באכזריות, אבל עפ"י רוב התנהג עם הגלים בחסד עד שנעשה חביב עליהם המשטר הרומי, וגליה נהיתה למבצר נגד נדידת העמים הפראים.

בטול הטריומוירט והמלחמה בין פומפיוס וקיסר. קרסוס נפל במזרח במלחמתו עם הפרתים ובזה נתבטל הטריומוירט מאליו. גם אשת פומפיוס, בתו של קיסר, מתה וע"י זה הותר ביניהם גם הקשר המשפחתי וכיון ששניהם שאפו לשלטון יחיד, בא הדבר לידי התנגשות ביניהם.

קיסר למד מנסיונו המר של פומפיוס ומפני זה, בהגמר זמן שרותו, עבר את הנהר רוביקון, המבדיל בין גליה ואיטליה, בראש חייליו עם המלים “הגורל הוטל” (אַליה יאַקטה אֶסט) והתקרב במהירות רבה לרומי.

פומפיוס לא הספיק להכין את עצמו לקבלת קיסר והוכרח לברוח מרומי ביחד עם ידידיו וגם את קופת הממשלה השאירו ברומי. קיסר כבש בזמן קצר ובלי שפיכת דמים את רומי ואת איטליה, אבל התנהג בחסד עם מתנגדיו. אחרי כן רדף אחרי פומפיוס, שאסף צבא גדול, אבל קיסר נחל עליו נצחון מכריע על יד פרסלוס בתסליה. פומפיוס ברח למצרים ונרצח שם.

ברדפו אחרי פומפיוס הגיע קיסר גם למצרים, התערב פה בעניניה הפנימיים, השקיט את המרד והשיב על כסא המלוכה את קליאופטרה היפה. בזמן המהומות, שאז נשרפה גם הספריה המפורסמת באלכסנדריה, עזר לו ביחוד אנטיפטרוס מארץ יהודה.

בשובו ממצרים לאיטליה דרך אסיה הקטנה הכה קיסר מכה נצחת את פרנקס, בן מתרדת מלך פונטוס, המורד (47) והודיע על זה לסנט במלים המפורסמות: “באתי, ראיתי ונצחתי”. (וני, וידי, ויקי).

הרפובליקנים, לרוב חברי הסנט עם קטו בראש ניסו עוד לעמוד נגד קיסר באפריקה, אבל קיסר נצחם על יד טפסוס (46), כמו כן נצח את המורדים בספרד עם בני פומפיוס בראש במלחמת מונדה (45) ונכנס לרומי בחגיגות טריומף. שלש פעמים נתמנה קיסר זו אחרי זו לדיקטטור, בפעם האחרונה – לכל ימי חייו והיה לשליט יחידי.

קיסר השתמש בשלטונו לטובת המדינה כולה, הוא לא בטל את מוסדות ומשרות הרפובליקה, לא רדף את מתנגדיו והשתדל לקרב אליו את טובי כל המפלגות. לחייליו חלק נחלות אדמה, יסד מושבות חדשות, בכדי להקל על מצב הפרולטריאט, אסף את החוקים, תקן את הלוח – הכניס את שנת החמה במקום שנת הלבנה. הוא העלה את מספר חברי הסנט ל־900 ע"י זה שהכניס לתוכו אנשים מכל השדרות וגם מילידי הפרובינציות, פאר את רומי עם בנינים גדולים ומפוארים, הקים מחדש את קרתגו ואת קורינתוס ובימיו הגיעה האימפריה הרומית לשיא פריחתה. בכדי לסמן את שלטונו היחידי קרא לעצמו “אימפרטור” (מפקד מנצח) והכנים לרומי את פולחן המושל, שהיה נהוג במזרח.

ידידי הרפובליקה עם קסיוּס וברוטוּס בראש, קשרו קשר על קיסר ובשעת ישיבת הסנט הרגוהו (44), בקוותם להציל ע"י זה את הרפובליקה, אך טעו ובמעשה הרצח שלהם העלו רק את חמת העם ונאלצו לברוח מרומי.

המקורות החשובים ביותר לתקופת פומפיוס ויוליוס קיסר הם כתבי קיקרו, כתבי יוליוס קיסר עצמו וכתבי סלוסטיוס מהתקופה ההיא וספרי פלוטרכוס ו־דיו קסיוס (במאה הג' לספה"נ) מבין הסופרים שבזמנים מאוחרים יותר.

הטריומוירט השני (43). במקום “גאולה” הביאה רציחת קיסר מצב של ערבוביה ומבוכה. הסנט לא ידע לשלוט על המצב, מצד אחד אשר את פקודותיו של קיסר לפני מותו ומצד שני הכריז אמנסטיה לרוצחיו. תקופת הרפובליקה עברה, העם התרגל כבר לציית לשלטונו של איש אחד ויחיד. בעזרת החיילים עבר השלטון ל־אנטוניוּס, שר־צבאו של קיסר.

בכדי לעמוד בפני אנטוניוס החליט הסנט לתמוך ב־אוֹקטוינוּס, קרובו ויורשו של קיסר, שהיה אמנם איש צעיר בן 19 שנה, אבל בעל כשרונות גדולים, זהיר וזריז ושלחו אותו להלחם באנטוניוס ו־לפידוּס, אחד מעוזרי קיסר ומושל גליה קיסאלפינה. אולם החיילים עשו שלום בין שלשת שרי־הצבא ואז כרתו שלשת המנהיגים – אוקטוינוס, אנטוניוס ולפידוס ברית ביניהם, שנקראת בהיסטוריה ה"טריומוירט השני" (43).

הטריומוירים חדשו את הפרוסקריפציות של סולה, המיתו את תומכי הרפובליקה לאלפים, ביניהם גם את קיקרו ואת רכושם החרימו ועל יד פיליפי במוקדון נצחו גם את ברוטוס וקסיוס (42).

זמן מה משלו הטריומוירים ביחד, אבל אח"כ חלקו ביניהם את הממלכה. אוקטוינוס נשאר ברומי וקבל ביחד עם ארץ איטליה את חלקה המערבי של המדינה, אנטוניוס קבל את חלקה המזרחי ולפידוס קבל את אפריקה.

אוקטוינוס חלק בין החיילים המשוחררים 16 ערים ואדמות שהוחרמו באיטליה, מה שגרם כמעט למרד, אחרי כן נצח את סקסטוס בנו של פומפיוס, שהתבצר בסיציליה והפריע את המסחר בים התיכון וכשלפידוס, שמשל באפריקה, רצה להשתלט גם על סיציליה, נגף גם הוא לפני אוקטוינוס והוכרח לסלק את ידו מן השלטון ולהסתפק במשרת הכהן הגדול (פונטיפכס מכסימוס) ברומי. אוקטוינוס נצח גם את הדלמטים ואת הפנונים צפונה מאיטליה ומשך אליו את משכילי הדור ומשורריו.

ואנוטוניוס בלה את זמנו באלכסנדריה במצרים בחגיגות ומשתאות עם קליאופטרה, מלכת מצרים היפה, שכח את אשתו, שהיתה אחות אוקטוינוס ושלח לה גם גט פטורין. נוסף על זה נתן פרובינציות רומיות לבני קליאופטרה במתנה, בלי הסכמת רומי וגם במלחמתו עם הפרתים לא הצליח.

מפני כל זה עלה אוקטוינוס למלחמה נגדו ונגד קליאופטרה. על יד אקטיום ביון התיכונה היה הקרב המכריע (31), קליאופטרה ברחה עם רוב אניותיה עוד לפני גמר הקרב ואנטוניוס מהר אחריה, אוקטוינוס רדף אחריהם מצרימה ואז עמדו אנטוניוס וקליאופטרה ואבדו את עצמם לדעת, אוקטוינוס המית את בני קליאופטרה ועשה את מצרים לפרובינציה רומית (30 לפני ספה"נ).

יסוד הפרינקיפט. אם כי אחרי הקרב על יד אקטיום נשאר אוקטוינוס השליט העליון היחיד בכל האימפריה הרומית הגדולה, החזיר הוא בעצמו בשנת 27 את השלטון לסנט ולעם. אבל הסנט לא קבל את ותורו, הוא כנה את אוקטוינוס בשם כבוד אוגוּסטוּס (הנעלה, הנשגב) ובקש ממנו לעמוד גם להבא בראש הרפובליקה.

כנראה, עלול היה ותורו המוחלט לעורר שוב מלחמת אזרחים וכנראה סדר אוקטוינוס את ותורו, בכדי לתת יסוד חוקי חדש לשלטונו, שאפשר לכנותו בשם הפרינקיפט, שלפיו עומד בראש המדינה הפרינקפס (“הראשון” בין האזרחים), שלידו מוסר הסנט את ה"שלטון הפרוקונסולרי" – את השלטון העליון בצבא הרומי ואת ה"כח הטריבוני" – את הרשות להתערב בכל עניני השלטון, לחוקק חוקים, להטיל וטו על החלטות הסנט והפקידים וכו'.

תואריו הנוספים של הפרינקפס היו “אימפרטור”, “קיסר” ו"אוגוסטוס" ואם כי להלכה היה הפרינקפס פקידו של הסנט, כי מידו קבל את השלטון, או את אשורו, הרי למעשה היה חזק מן הסנט ושלט בקיסרות כמלך בלתי מוגבל, ביחוד ע"י זה, שהצבא היה בידו.

אולם אוגוסטוס נהג כבוד בסנט, השגיח שבתוכו ישבו חברים ראויים לתפקיד הסנט וחלק את השלטון בינו ובין הסנט ע"י זה שמסר את הפרובינציות שבמרכז המדינה, כגון אפריקה סיציליה, מוקדון, יון וכו' לידי הסנט, בעוד שאת הפרובינציות לאורך הגבולות כגון ספרד, גליה, סוריה, מצרים שהיו זקוקות לצבא רב השאיר בידו הוא ומשל בהן ע"י הלגטים (שליחים) שלו, שהכניסו את הכנסות הפרובינציות הללו לפיסקוּס – לקופתו הוא ברומי.

שלטונו של אוֹגוּסטוּס (30 לפני ספה"נ–14 לספה"נ)

היה טוב מכל המובנים. הוא שקד על הבטחת השלום והפרחת מדינתו. הוא הושיב הרבה מבין העניים על הקרקע במושבות החדשות שיסד ולעניים רבים חלק לחם חנם, אסר לנצל את הפרובינציות, הנציבים קבלו משכורת מתאימה מקופת הממשלה, השתדל להחליש את התחומים שבין איטליה ובין הפרובינציות, נתן להרבה אנשים זכויות אזרחיות, הוריד את שעור המסים במקומות רבים, עזר להתפתחות המסחר גם ע"י זה, שבנה דרכים חדשות ופאר את רומי בבנינים גודלים ומפוארים ושקד על תקנת המדות.

אוגוסטוס תמך בסופרים, משוררים, ביחוד בעזרת ידידו מיקנס, כמו כן תמך במלומדים ואמנים. בימיו הגיעה הספרות הרומית לשיא פריחתה, אז חיו ופעלו המשוררים הרומיים הגדולים – ורגיליוּס, הוֹרטיוּס, אוֹבידיוּס, טיבוּלוס, פרופרטיוס, וההיסטוריון ליויוּס.

אוגוסטוס ארגן צבא תמידי של 250,000 איש בערך והחזיק אותם בתחנות צבא ביחוד על גבולות הממלכה. מתחנות אלו התפתחו אחרי כן ערים רבות, כמו וינה, בודה, שטרסבורג ועוד, שנעשו למרכזי התרבות הרומית. הוא ארגן גם גדודים מיוחדים בתור שומרי ראשו, שנקראו פרטוֹרינים. הוא השתדל יותר לבצר את גבולות הממלכה, מאשר להרחיב אותן, רק בצפון הרחיב את גבולות הממלכה עד הנהר דנוּבה ויסד פרובינציות חדשות – רטיה (שוייץ), נוֹריקוּס (אוסטריה), פנוֹניה (הונגריה) ומסיה (יוגוסלביה ובולגריה).

הקיסרים מבית קלאוּדיוּס

הקיסר טיבריוּס (14–37 לספה"נ).

אחרי מות אוגוסטוס עלה על כסא הקיסרות טיבריוּס, בנה של אשתו ליויה מבעלה הראשון, שאוגוסטוס אמצהו לו לבן, הואיל ובניו ונכדיו מתו עליו עוד בחייו.

טיבריוס היה שר־צבא מוכשר, שליט, זהיר ובעל נסיון ובקש ללכת בדרכי אוגוסטוס, אבל היה בעל מרה שחורה ואכזרי. הוא מסר את השלטון ברומי לידי סיאנוּס, ראש הפרטורינים, אולם כשנודע לו, שסיאנוס מבקש את כסא הקיסרות, הוציאוֹ להורג וכן הרג גם רבים אחרים בתור מורדים במלכות ו־"פוגעי בכבוד הפרינקפס".

קיוּס קליגוּלה (37–41)

השתמש בשלטונו תחלה זמן קצר לטובת הכלל – בטל את המשפטים על “פוגעי בכבוד הפרינקפס”, נהג כבוד בסנט וחדש את אספות העם שבוטלו בימי טיבריוס, אך עד מהרה התחיל להתנהג כמטורף. קליגולה האמין בלב תמים, כי בן־אלים הוא, בנה מקדש לעצמו, מנה כהנים ודרש גם מהיהודים בחזקה להעמיד את פסלו בבית־המקדש בירושלים וגם השתדלותו של ידידו אגריפס, שקבל ממנו בתחלה את המלכות בעבר הירדן והגליל, לא הצליחה להעביר את רוע הגזרה. הוא התנהג עם חברי הסנט באופן גס ואכזרי והוציא אנשים רבים להורג, בכדי להחרים את רכושם לשם משתאותיו והוללותיו. הוא נפל בחרב החיילים (41).

קלוּדיוּס (41–54),

דודו של קליגולה, הוכרז לקיסר ע"י הפרטורינים והסנט לא מצא עוז להתנגד. הוא היה אמנם איש טוב, אבל חלש והשלטון נשמט מידו ועבר לאנשי החצר, רובו לידי עבדיו המשוחררים. הוא הורעל בידי אשתו אגריפינה, בכדי להבטיח את כסא הקיסרות לבנה נרון, מבעלה הראשון.

נרוֹן (54–68)

היה רק בן 16 כשהגיע לשלטון בעזרת הפרטורים. בתחלה שמע לעצת יועציו, ביחוד הפילוסוף סנקה ולראש הפרטורים בוּרוּס, שיעצו לו ללכת בדרכי אוגוסטוס ומסר לידם את הנהלת הענינים.

אולם מקץ שנים אחדות לקח בידו הוא את השלטון, והתנהג באכזריות נוראה – המית את אמו, את אשתו, את בנו של קלודיוס, את מורו סנקה והוציא להורג הרבה מחברי הסנט ועשירים רבים ואת רכושם החרים. כנראה העלה הוא באש גם את רומי (64), בכדי לבנותה מחדש וכשראה את התמרמרות העם, העליל את דבר ההצתה על הנוצרים והיהודים ורדפם בחימה. תשוקתו היתה להחשב למשורר גדול והופיע כמה פעמים בעצמו על הבימה ברומי וביון כמזמר.

בימיו מרדו היהודים בארץ־ישראל בשלטון רומי האכזרית וכשהנציב הסורי נגף לפני היהודים, שלח את שר צבאו הגדול, את אספסינוּס להלחם ביהודים. אספסינוס מסר את גמר מלאכת ההרס ביהודה לבנו טיטוּס ומהר לרומי לתפוס את רסן השלטון בידו, אחרי אשר נרון אבד את עצמו לדעת (68) מפני התקוממות החיילים נגדו ואחרי אשר במהומות שקמו אחריו הוקמו והורדו בזמן קצר שלשה קיסרים ברומי ע"י החיילים המורדים.

הקיסרים מבית פלויוּס. אספסינוּס (70–79)

שהיה בן למשפחת הפלויים, יסד דינסטיה חדשה ברומי, את דינסטית הפלויים. הוא השיב את הסדר במדינה, קומם את הבנינים, שנזוקו ברומי במלחמת האזרחים, גם בנה בנינים חדשים, ביניהם את האמפיתיאטרון הענקי (קולוסאום), שהכיל יותר מ־80,000 מקומות למסתכלים.

בינתים גמר בנו טיטוס בנצחון את המלחמה נגד היהודים, שרף את בית המקדש בירושלים, הרס את ירושלים וארץ־ישראל, שם קץ לעצמאות היהודים (70), שנפוצו לכל קצוות התבל ושב לרומי בחגיגות טריומף.

טיטוּס (79–81).

אחרי מות אספסינוס עבר כסא המלוכה לבנו טיטוס, שנחשב בעיני הרומיים לשליט מצוין. בימיו נתרגשו ובאו צרות ופגעים רבים באיטליה. ברומי פרצה שרפה נוראה ובאיטליה פרצה מגפה גדולה, שהפילה רבבות אנשים, כמו כן אז היתה התפרצות הר הגעש וסוּביוּס בקרבת נאפוליס, אשר גרמה לאבדן שתי ערים פורחות, פוֹמפיי והרקוּלנוּס.

אחריו עבר השלטון לידי אחיו דוֹמיטינוּס (81–96). הוא היה עריץ נורא, הוציא להורג הרבה אנשים חפים מפשע, חשב את עצמו לאל והוציא גזרת שמד על היהודים. בימיו נגמר כבוש אנגליה על ידי הרומיים.

תחלת הנצרות.

באותו זמן מתחילה להתפשט בכל רחבי הקיסרות הרומית אמונה חדשה – האמונה הנוצרית, או דת הנצרות מתורתו של ישו (ישוע), שנולד בנצרת בארץ־ישראל ובמחצית הראשונה של המאה הראשונה לספה"נ, – בימי נציבי רומי האכזריים, בתקופת המהומות הפוליטיות והחברותיות בארץ־ישראל, שקדמו למלחמת היהודים ברומי, – הטיף ברבים לחיי מוסר ולגאולה הקרובה לבוא, אבל נצלב בפקודת הנציב הרומי פוֹנטיוּס פילטוּס, בפחדו מפני מרידה.

תורתו של ישו נעוצה במסורת היהודית ודרשה מחבריה ברית־מילה וכו', אולם תלמידיו, עם פאוּלוּס בראש, הרחיקוה ממקורה, ותרו על ברית־המילה וכו', בכדי להקל על הפצתה בקרב הגויים, כפי שנכלל בכתבי הקודש של הנוצרים – “הברית החדשה” (לתנ"ך קראו הנוצרים “הברית הישנה”).

הקיסרים המאוּמצים (96–180).

כל קיסר בחר בחייו ביורש עצר מקרב הפקידים הגבוהים ואמץ אותו לבן וכסא הקיסרות לא עבר בירושה מאב לבן. לקיסרים אלה אפשר לקרוא “הקיסרים הנאורים”, כי הם השתדלו לעבוד לטובת הכלל. הסנט היה מורכב בעיקר מבאי־כוח הערים באיטליה ובפרובינציות, הקונסולים, הפרטורים, הטריבונים היו קימים עוד להלכה, אבל כוח השלטון נשמט מידיהם ושלטון הקיסר התקרב יותר למונרכיה אבסולוטית.

נרוה (96–98)

היה חבר הסנט ונבחר לקיסר על ידי חבריו הסנטורים, שהשתתפו אתו בשלטון.

טרינוּס (98–117)

היה בנו המאומץ של נרוה והראשון בקיסרים, שמוצאם מחוץ לאיטליה (הוא היה מספרד) ואחד הקיסרים הטובים ביותר.

טרינוס הרחיב את גבולות הממלכה, נצח את דקבלוּס מלך הדקים ואת דקיה (רומניה) עשה לפרובינציה רומית; הוא נצח גם את הפרתים במזרח ויסד גם פה פרובינציות חדשות – מסוֹפֹוֹטמיה, אסיריה (אשור), ארמניה ו־ערביה. בימיו מרדו גם היהודים שבקירנה, במצרים ובקפריסין, ביחוד בעקב השפעת הפרתים, אבל מרדם דוכא.

טרינוס פעל הרבה לטובת חנוכם ותמיכתם של העניים, להטבת המשפט, הפרחת המסחר ובנה הרבה בנינים חדשים חשובים, ביניהם את ה"פורום טריני".

אדרינוּס (117–138)

ותר על הפרובינציות החדשות במזרח, כדי להבטיח למדינה את השלום, בצר את הגבולות הקימים ונסע הרבה בכל רחבי המדינה, בכדי לבקר את מעשי הנציבים. בהשגחתו נתחבר הספר אֶדיקטום פרפטואום (החוק הנצחי), שהיה לבסיס לכל ספרי החוקים שלאח"כ.

בימיו עמדו שוב היהודים בהנהגת בר־כוכבא ומרדו במלכות רומי, אבל גם המרד הזה דוכא באכזריות רבה (135), אדרינוס גזר גזרות קשות מאד על דת היהודים, ובמקומה של ירושלים היהודית בנה הוא עיר רומית אלילית (עם אלי רומי) בשם אליה קפיטוֹלינה.

אנטוניוּס פיוס (138–161)

הקל את מצב היהודים, בטל את גזרת השמד של אדרינוס ושקד על שלום המדינה והטבת מצבם של העניים ומשום זה קבל את התואר “פיוס” (החסיד).

מרקוּס אוּרליוס (161–180)

השתדל להגשים בשלטון את עיקרי הפילוסופיה־הסטואית, היה אדם נוח וסלחן, אבל היו לו מלחמות רבות עם הגרמנים המתפרצים לתוך המדינה ורק בקושי רב עלה בידו להדפם מעבר לגבול.

בנו קוֹמוֹדוּס (180–193) התמכר לחיי הוללות והיה איש אכזרי ונפל בחרב המתקשרים.

ירידת הקיסרות, המעבר למונרכיה האבסולוטית (193–284).

אחרי מרקוס אורליוס באה תקופה ארוכה של ירידה. סבות הירידה היו בעיקר, שענין ירושת העצר לא היה מסודר, החיילים השתלטו על החיים הפוליטיים, הם הקימו והורידו את הקיסרים, לפעמים בחרו בעת אחת בכמה קיסרים, שנלחמו זה בזה, כמו כן התגברו התפרצויות העמים הברברים, ביחוד השבטים הגרמניים השונים על המדינה.

מיסד שלטון החיילים היה ספטימיוּס סורוּס (193–211), שקנה את מסירות החיילים במשכורת גבוהה ובמתן פריוילגיות (זכויות) רבות. הוא נלחם בפרתים ובסקוטים, בקש להיות אב לשושלת מושלים ומסר את כסא הקיסרות לבנו קרקלה (211–217), שנתן זכויות אזרחיות לכל תושבי האימפריה (212), אך נרצח בידי חייליו. אלכסנדר סורוּס (222–235) נסה לאחד את כל הדתות ואת המערב והמזרח, אבל לשוא. גם הוא נרצח בידי מתקשרים. בשנת 260 בחרו חיילי הפרובינציות השונות בבת אחת ב־19 קיסרים, שנלחמו זה בזה.

בעקב המהומות התכופות ירדה הממלכה הגדולה גם במובן הכלכלי והתרבותי והתגברה השפעת הנצרות למרות הרדיפות הרבות על מפיצי הדת הזו, בהיותם חשודים באי־מסירות לעניני המדינה.

בידי אוּרליאנוס (270–275) עלה להציל את אחדות המדינה ע"י נצחון על המלכה זנוֹביה מתדמור (פלמירה, על גבול סוריה) ולהבטיח את רומי ע"י חומה חדשה, אולם הוכרח לעזוב את דקיה בידי הגוטים.

דיוֹקלטינוּס (284–305),

יליד איליריה, השיב את האחדות והשלום למדינה. הוא היה אמנם חסר השכלה, אבל בעל רצון כביר ושר־צבא מנוסה, ארגן את הצבא מחדש, חזק את המשמעת והוא היה הראשון שקבע את המונרכיה האבסולוטית בקיסרות כחוק לדורות במקום הפרינקיפט של אוגוסטוס. הוא קרא לעצמו “אדון ואל” והנהיג בחצרו את מנהגי המזרח ואת הנוצרים רדף בחמה.

בכדי להביא מנוחה ושלום לארץ מפני הקיסרים המתחרים והתנפלויות הברברים, חלק דיוקלטינוס את ממשלתו בינו ובין חברו לנשק מכסימינוּס, שישב במילנו ונהל משם את עניני השלטון במערב, בעוד שדיוקלטינוס ישב בניקוֹמדיה (באסיה הקטנה) וכל אחד קבל עוזר, דיוקלטינוס את גלריוּס ומכסימינוס את קונסטנטיוּס, שנקראו “קיסרים”. באופן זה נחלקה הממלכה לארבעה חלקים, אבל עלה בידם להדוף מגבולות המדינה את התפרצויות העמים הברברים.

קונסטנטינוּס הגדול (306–337).

אחרי שלטון במשך 20 שנה התפטר דיוקלטינוס ממשרתו בהתאם לתכניתו, בכדי לתת מקום לקיסרים להתקדם ל־אוגוסטים, אבל תכניתו זו לא נתגשמה בחיים, התלקחה מלחמה עזה בין הקיסרים בשל השלטון באימפריה. ממלחמת אזרחים זו יצא בנצחון קונסטנטינוס, בנו של קונסטנטיוס, לאחר שנצח את מתחריו, את מכסנטיוּס באיטליה (312) ואת ליקיניוּס במזרח (324). הוא אחד שוב את הקיסרות הרומית בידי איש אחד וקבל בהיסטוריה את התואר “הגדול”, מפני שאחד את הקיסרות והנצרות.

בשנת 313 פרסם קונסטנטינוס כרוז (“הכרוז המדיולני”), שבו נתן את החופש לכל הדתות בקיסרות ובעיקר לדת הנצרות. בזה הסיר את המכשולים מעל דרכי התפתחותה של הנצרות והכשיר את הקרקע לנצחונה המוחלט.

קונסטנטינוס העביר את עיר בירתו לביזנטיון על שפת הבוספורוס, הרחיבה ופאר אותה וקרא לה על שמו קוֹנםטנטינופוליס. השלטון כולו התרכז בידי הקיסר, שסדר את חצרו לפי דוגמת חצרות המזרח, על ידו עזרו מועצת המלך (קונסיסטוריום) ובימי קונסטנטינוס השיג הביוּרוֹקרטיסמוס, השלטון בכח הפקידים הרבים, את שיא פריחתו.

בכדי להבטיח את המסים הכבדים ולעכב את בריחת האנשים מהכפרים, אסר קונסטנטינוס לקולונים (אריסים) לעזוב את כפריהם וככה שועבדו הם לבעלי־הקרקע וגם על הישוב העירוני שם הגבלות שונות ובאופן זה נהפכה הקיסרות הרומית לממלכה מזרחית.

במשך הזמן התקרב קונסטנטינוס יותר ויותר לדת הנוצרית, את האפיסקופים (מנהלי ומורי הנוצרים) חשב למעמד חדש של פקידי הממשלה, נתן להם הרבה קרקעות במתנה והנצרות היתה לדת הרשמית במדינה. קונסטנטינוס קרא גם את האפיסקופים לועידה (סינודוס) כללית בעיר ניקיה (325) בכדי לאחד את ה"אורתודוקסים" (שומרי ה"תורה הנכונה") והארינים (תלמידי אריוס) בדבר הוכוחים על ה"אב" וה"בן", אם הם “שוים” או “דומים” בטבעם, אבל זה לא עלה בידו. בהשפעת הנוצרים התחיל קונסטנטינוס לרדוף אה יתר הדתות וביחוד את היהודים, אם כי קונסטנטינוס בעצמו קבל את הדת הנוצרית רק לפני מותו.

קוֹנסטנטיוּס (353–361)

קונסטנטינוס הגדול חלק את הקיסרות לפני מותו בין בניו. אחרי מהומות ומלחמות פנימיות רבות נתרכז השלטון בידי בנו קונסטנטיוס. הוא שלח את קרובו יוּלינוּס להלחם בגרמנים, שהתפרצו לגליה. יולינוס נחל נצחון גדול על הגרמנים, הפרנקים והאלמנים ומשום זה הכריזוהו חייליו לקיסר. בינתים מת קונסטנטיוס וככה לא הגיע הדבר לידי מלחמה ביניהם.

יוּלינוּס הכופר (361–363)

הוא נתחנך אמנם בדת הנוצרית, אולם הוא רצה להשליט בעולם את התרבות היונית האלילית, אבל לשוא, ומשום זה קבל את התואר ה"כופר" (בדת הנוצרית). הוא רצה לבנות ליהודים את בית המקדש בירושלים, אולם מת במלחמתו עם הפרסים.

אחריו השיב יובינוס (363–364) את הזכויות לנצרות ואחרי מותו נבחר לקיסר ולנטינינוס (364–375), שמסר את חלקה המזרחי של הקיסרות לאחיו ולנס.

ראשית נדידת העמים.

בערבות רוסיה הדרומית ובין הנהרות דנובה ודניסטר ישב עם גרמני חזק, – הגותים שנחלקו לשני שבטים: הויסיגוֹתים (הגותים המערביים), שישבו בארצות הקרפטים בין הנהרות דנובה ודניסטר והאוֹסטרוֹגותים (הגותים המזרחיים), שישבו מהדניסטר מזרחה.

במחצית השניה של המאה הרביעית לספה"נ התנפלו על האוסטרוגותים שבטי ההונים, עם מונגולי מהמזרח. חלק מהאוסטרוגותים נכנע לפני הכובשים וחלק עבר את הדניסטר בברחו מפני האויבים. תנועת עמים זו הדפה את הויסיגותים ממקומותיהם וברשיון ולנס, השליט במזרחה של הקיסרות הרומית, עברו את הדנובה והתישבו בתרקיה.

הפקידים הרומיים נגשו מאד את הגותים, מפני זה קמו אלה ועשו שפטים בנוגשיהם. גם חיל הרומיים החלש נגף לפניהם ואז עלה נגדם ולנס בחיל רב, אבל על יד אדרינופוליס הוכה הצבא הרומי על־ידי הגותים ו־ולנס בעצמו נפל בקרב (378).

תיאוֹדוֹסיוּס הגדול (379–395)

היה יליד ספרד, שר־צבא משובח. הוא התפשר עם הגותים, נתן להם נחלות לאורך הדנובה ותמורת זה היה עליהם לשמור את הגבול בפני עמים אחרים ולתת חיל־עזר למלחמה.

תאודוסיוס העמיד את חרבו לשרות הכנסיה הנוצרית האורתודוכסית. הוא רדף את עובדי האלילים וגם את הנוצרים הארינים.

התפרדות הקיסרות. בסוף חייו עלה אמנם בידי תאודוסיוס לאחד שוב את הקיסרות הרומית, אבל הוא בעצמו נוכח, שבין החלק המזרחי והחלק המערבי יש ביחוד הבדל תרבותי כל כך גדול, שקשה לאדם אחד לשלוט על שניהם ומפני זה חלק לפני מותו (395) את הקיסרות הרומית בין שני בניו: הגדול, ארקדיוּס קבל את המזרח (יון, מוקדון, תרקיה, אסיה הקטנה, סוריה, ארץ ישראל, מצרים, בנות התרבות ההלניסטית) והקטן, הוֹנוֹריוּס את המערב (איטליה, גליה, בריטניה, ספרד, אפריקה, בנות התרבות הרומנית). חלוקה זו גרמה לפירוד מוחלט בין שני חלקי הקיסריות, שנעשו לשתי מדינות עומדות ברשות עצמן. הקיסרות המזרחית קבלה בהיסטוריה את השם “הקיסרות. הביזנטית” או “מלכות ביזנץ” על שם ביזנטיון, המושבה היונית העתיקה. היא מלאה תפקיד חשוב בימי הבינים וקימה את עצמאותה במשך 1,000 שנים.

התרבות והספרות במאות הראשונות לספה"נ

בתקופה זו (במאה א׳–ב׳) חי טקיטוּס, התופס את המקום הראשון בין ההסטוריונים הרומיים ושהשתדל להגיע לאמת היסטורית, אבל לא בהצלחה יתרה בנוגע לעם ישראל. מספריו “האנלים” (דברי הימים) ו"ההיסטוריות" נשתמרו עד ימינו רק חלקים מהם. בחבורו “גרמניה” תאר טקיטוס את חיי הגרמנים, משוללי התרבות, כאידיאל מוסרי לעומת חיי רומי התרבותית.

פלוּטרכוס כתב חבורים בשאלות המוסר, הפילוסופיה והדת. בספרו “תולדות אנשי השם” יש גם חומר היסטורי רב. יש להזכיר גם את ההיסטוריון סוטוניוּס.

בשדה הפילוסופיה הסטואית הצטין אפיקטטוס שבעקבותיו הלך גם הקיסר מרקוס אורליוס בספרו “השיחות עם עצמו”, כמו כן סנקה, מורו של נרון. הפילוסוף פלוטינוֹס יסד ברומי באמצע המאה הג' את האסכולה הנאפלטוֹנית (האַפלטונית החדשה) שבנה אותה על יסודות התורה האפלטונית. לפי פלוטינוס משיג האדם את הכרת האלהות באכסטזה. בדבקות הפנימית באלהים ולא בכוח החושים, או בדרכי השכל וגם למגיה. למסטריות ולאמונה בנסים ונפלאות יש תפקיד חשוב.

התחילה להתפתח גם הרטוריקה. המפורסם בין מורי הרטוריקה היה ליבניוֹס. המלומד פליניוס כתב חבור גדול על מדעי הטבע והמשורר יוּבנליס תאר ב־"סטירות" שלו ביחוד את שחיתות המדות ברומי.

ביחוד התפתח בתקופה זו המשפט הרומי. המצטין בבהירות המושגים המשפטיים ובנסוח המדויק. המומחים הגדולים ביותר היו: פפינינוּס, אולפינוּס ופאוּלוּס, שכתבו ספרים רבים בשאלות היורידיות והניחו את היסוד לקודיפיקציה (עריכה בספר אחד) של המשפט הרומי, שנגמר בזמן מאוחר ע"י הקיסר יוּסטינינוס במאה הששית לספה"נ ב־“קורפוס יוּריס קיויליס” (אוסף המשפט האזרחי).

מבין הוגי הדעות הנוצריים יש לציין ביחוד את אוגוסטינוס, המטיף בספרו “מלכות האלהים” לשלטונה הרוחני של הכנסיה על שלטונם החילוני של הקיסרים. אולם גם הנצרות קבלה צד של חולין ביחוד ע"י זה, שבאה בברית עם הקיסרות ומפני זה פרשו רבים לגמרי מן הצבור והלכו לגור במדבר, בכדי לחיות שם חיים נוצריים טהורים ובאופן כזה נוצרו המונכים – הנזירים, או המתבודדים.

הקיסרות המערבית לא האריכה ימים. היא סבלה מאד מהתקפת הויסיגותים בהנהגת אלריך, ששדדו בשנת 410 גם את העיר רומי ועוד יותר סבלה מהתקפות הונדלים, שעלו באכזריותם על כל שבטי הגרמנים ושיסדו לבסוף ממלכה באפריקה הצפונית (435) בהנהגת גיזריך.

הרבה סבלה הקיסרות הרומית המערבית מההונים, שבאו לאירופה בעקבות הגותים ושיסדו באירופה ממלכה גדולה בימי המלך אטילה ושמרכזה היה בפרובינציה הרומית פנוניה (כעת הונגריה). הרבה עמים גרמניים נכנעו לאטילה וגם הממשלה בקונסטנטינופוליס העלה לו מס מידי שנה בשנה. הקיסר ולנטינינוּס השלישי שלח את שר־צבאו המפורסם אאטיוּס להלחם נגד אטילה, שבא בראש צבא עצום (כחצי מיליון), גם העמים הגרמניים בגליה נלוו על אאטיוס ובשדות הקטלאוניים בשמפניה נפגשו האויבים (451). הקרב הזה היה האחרון בין הקרבות הגדולים של רומי וגם נצחונה האחרון, משני הצדדים נפלו כ־150,000 איש.

אטילה עזב את איטליה, אך עד מהרה שב עם צבא חדש, הרס ושדד ערים, עלה גם על רומי, אולם הסתפק עם מתנות יקרות ושב לארצו ופה מת מיתה חטופה (453). אחרי מותו התפוררה מדינתו במהירות רבה מפני סכסוכים פנימיים.

אחרי מות ולנטינוס השלישי עלו הונדלים עם גיזריך בראש על רומי ושדדו 14 ימים רצופים את העיר (455) ואח"כ שפכו את שלטונם גם על האיים קורסיקה וסרדיניה.

סופה של הקיסרות הרומית במערב.

הקיסר האחרון היה הילד רוֹמוּלוּס אוֹגוּסטוּס. עוד מקודם תפסו לאט־לאט הגרמנים את השלטון בידם וכשלא רצו ראשי הממשלה למסור את החלק השלישי מאדמת איטליה לידי החיילים הגרמניים, שחנו באיטליה, מרדו גם אלה, בחרו במלך משלהם, אוֹדוֹבקר, שבטל את שלטון הקיסר, תפש את השלטון בידו ויסד ממלכה גרמנית על אדמת איטליה בשנת 476 לספה"נ ושנה זו נחשבת לסוף הזמן העתיק, שאחריו מתחילה תקופה חדשה בתולדות העמים, תקופת ימי הבינים.

לוח כרונולוגי

(התאריכים החשובים ביותר)