ספר ראשון: הזמן העתיק (עמי המזרח, יון ורומא) דעת העבר – הדרך לעתיד

 

הקדמה    🔗

מסבות שונות חסרות להרבה אנשים הידיעות הכלליות, היסודיות, הדרושות לבן־אדם תרבותי ושבלעדיהן קשה להבין, הבנה נכונה, את המתרחש בחיים ובטבע וקשה לתפוס עמדה נכונה כלפי התופעות שבהם.

הספריה “תמצית” רוצה למלא את החסרון הזה, – להוציא, במשך הזמן, שורה שלמה של ספרים קטנים, עשירי תוכן, בבחינת מועט המחזיק את המרובה, אשר יתנו לקוראים מושגים כלליים, אוביקטיביים וברורים על נושאים היסטוריים, מדעיים, ספרותיים ואמנותיים, באופן שיטתי, בצורה תמציתית, קלה ונוחה ובמחיר השוה לכל נפש, – בכדי לאפשר לכל אחד ואחד להשיג ניבו (גובה) תרבותי כללי באופן קל ונוח לו, לעוררו להרחיב את ידיעותיו ולעזור לו לחדש את ידיעותיו הכלליות, היסודיות שרכש לו מכבר.

למרות כמה נסיונות ארעיים, נגדיים למראית עין, ברור שהדעת בחיים היא כשמן במים, שסופו לצוף ולעלות למעלה, ודעת משמעה אופק רחב, כוח ורכוש מועיל לתמיד, וכי צרות, פגעים, אסונות וחיים אומללים – מקורם בעיקר, בחוסר דעת.

לכן חובתנו כלפי עצמנו, כלפי עמנו וכלפי האנושות כולה – להשיג ולהחזיק ניבו תרבותי כללי ולהרחיב את אופקנו ככל האפשר, שכן הדעת אין כמוה חבר נאמן ונשק מצויין בנסיונות החיים, – להעלות אותנו על דרך המלך, המובילה לחרות גופנית, כלכלית ורוחנית – לחיים מאושרים..

יתרון האדם על בעל־החי – כשרון זכרונו, להיות רושם ומנצל את נסיונות חייו הוא ואת נסיונות חייהם של האחרים, להסיק את המסקנות ולקבוע את החוקים הטובים לו, להשתמש תמיד באמצעים יותר ויותר מתאימים לשפור חייו הפרטיים, התרבותיים והחברותיים ולהמנע מכשלון, כי אין חכם כבעל נסיון, ואיזהו חכם? – הלומד מנסיונותיו הוא וכן מאלה של זולתו. 

אין לך ספר נסיונות יותר עשיר, יותר מועיל לפרט ולחברה מספר להיסטוריה כללית, המתאר ומבאר את פרשת התהוותם והתקדמותם של העמים, המדינות, התרבויות והחברות השונים – את התפתחותה של האנושות כולה, המלמד אותנו להכיר ולהעריך את האפשרויות ואת הכוחות הדינמיים, התמידיים, הפועלים בחברה ובטבע, וכן את השגיאות הפטליות, הקשות, שעלו לבני־האדם ביסורי־נפש ובנהרי נחלי דם לאין שיעור ושעלינו, איפוא, להזהר מלחזור ולהכשל בהן.

מתוך הקריאה והעיון בהיסטוריה אנו מצליחים למצוא את שביל הזהב הנכון, שבו עלינו לצעוד ולהתקדם להבא בחיינו הפרטיים, המדיניים, החברותיים והתרבותיים.

אחרי הטיפול בהיסטוריה הישראלית בחרתי לכן לטפל בהיסטוריה הכללית, שהיא, בהתחשב עם המלחמה העולמית הנוכחית, לדעתי, עוד יותר אקטואלית.

מצאתי לנכון להכניס גם כמה חדושים לגבי רוב השטות, המטפלות בהיסטוריה הכללית בהיקף לא רחב ביותר, – ככה, למשל, להכניס גם את דברי ימיהם של הסינים, היפנים, החתים, להדגיש את חשיבותה של דעת ההיסטוריה הכללית מנקודת מבט שפור העתיד, לתת באור יותר פלאוסיבילי (מתקבל על הדעת) בנוגע לראשית השפה, הדת, החיים החברותיים וכו', כמו כן להאריך לפעמים בכונה ביחוד במקומות, שאפשר לראותם כיסודות ראשונים להתפתחות הדמוקרטיה והמשטר המדיני, החברותי והתרבותי הנוכחי.

אסיר תודה אהיה בעד כל הערה אוביקטיבית, נכונה מצד הקוראים הנכבדים ואשתדל להשתמש בה במהדורה הבאה.

בחבור ספרי זה השתמשתי בין השאר ביחוד בספריהם של: ה. ג. ולס, א. צ’ריקובר, י. ברור, טמס, א. ח. זוטא ושטרנברג, ש. גורין ורזניקוב, ש. ברמן, א. ז. רבינוביץ, מ. נדל, י. א. טריווש, י. בלקינד, חכם, י. פיקלר, צ’עה, ה. צושלג, א. ז’ולדוש.

תל־אביב, תשרי תש"ד

ד"ר אליהו בלנק 

 

מבוא    🔗

מהות ההיסטוריה הכללית ומטרתה. ההיסטוריה הכללית מספרת ומבארת לנו, בקשר סיבתי וסדר כרונולוגי ככל האפשר, ביחוד אותם המאורעות והמעשים החשובים בחיי העמים השונים, אשר השפיעו על מהלך התפתחותה המדינית, הכלכלית והתרבותית של האנושות כולה, – למען נכיר ונבין את ההוה, על התפתחותו החמרית, הרוחנית, המדינית והחברתית ונשתמש בידיעות, נסיונות אלה לשפורו של העתיד.

ההיסטוריה הכללית אינה כוללת משום כך את קורות כל העמים, אלא רק מזמן השתתפותם ובמדה שהשתתפו בהתפתחות האנושות הכללית, שההיסטוריונים מחליטים על זה על סמך המקורות הכתובים, כגון כתבות, מכתבים, זכרונות, ספרים, והבלתי כתובים, כגון אגדות, מסורות, שרידי כלים, בנינים, קברים, תכשיטים וכו' מהזמנים והמקומות השונים ואחרי עיון ובקורת מעולה.

הזמן ההיסטורי מתחיל עם המקורות הכתובים שנשארו, ז"א מהזמן שבני־האדם ידעו כבר לכתוב ונשארו לנו זכרונות כתובים מהם, בערך ממחצית השניה של האלף הרביעי לפני ספה"נ (ספירת הנוצרים), שבספירה זו נוהגים להשתמש בעניני מדע.

אולם בנוגע לעם פלוני, או אלמוני מתחיל הזמן ההיסטורי רק מאותו הזמן, שהגיע לדרגת התפתחות כזו, שהתחיל לרשום את קורותיו ולהנחילם לדורות הבאים.

את הכתב המציאו שלשה עמים שונים: המצרים, השומרים והסינים, כל עם באופן מקורי, בפני עצמו כפי שנראה הלאה. 

את האלף־בית הנוכחי המציאו הפיניקים באלף השני לפני ספה"נ מכתב ההיירוגליפים (כתב ציורים) של המצרים וביחוד מכתב היתדות (כתב סימנים) של השומרים והבבלים. מהפיניקים קבלו אח"כ את האלף־בית היונים, הרומיים ויתר עמי התרבות עם שנויים קלים.

בימי קדם כתבו על אבנים ולבנים. המצרים התחילו לכתוב על אריג ועל פפירוס שהוכן מסוף הנילוס. יותר מאוחר המציאו את הקלף מעור השור וכו' ובמאה השניה לפני ספה"נ המציאו הסינים את הניר והערבים הביאוהו לאירופה, אבל רק במאה הי"ג אחרי ספה"נ שוכלל לשמוש הכלל.

הזמן הפרהיסטורי הוא הזמן שקדם לזמן ההיסטורי ונמשך הרבה יותר לאין ערוך מאשר הזמן ההיסטורי ואצל הרבה שבטים ועמים פראים באוסטרליה, באפריקה, על איי האוקינוס השקט וכו' עודנו נמשך כיום.

תולדות האדם הקדמון לוטות בערפל. על סמך אגדות, כלי בית, מכשירים, קברים, עצמות בני־אדם וכו' שנמצאו ועל סמך המקומות שבהם נמצאו, אפשר לשער, שחיי האדם הקדמון היו קשים ומרים מאד, כי חסרו לו נסיונות, אמצעים ומכשירים ולא ידע להכין לעצמו אוכל לשעת מחסור, טרם ידע להלחם בטבע כמונו.

האדם הקדמון חי במערות ושיחי־אדמה בפחד מפני חיות־טרף וכוחות הטבע, נלחם קשה לקיומו ורק לאט־לאט הגיע לידי המצאת כלי זין ומכשירים, שהיו עוזריו הראשונים במלחמתו עם הטבע ועזרוהו להתקדם לציד, דיג ומרסן חיות, להפכן לחיות־בית.

גלוי האש היה צעד גדול מאד בהתפתחותו של האדם, שהחל להשתמש בה להאיר בחשכה ולהתחמם בעזרתה ואח"כ גם לצליה ובשול וליציקת מתכות ולעבודן.

אבל המכשיר החשוב ביותר בהתקדמות האדם היתה השפה, שאיפשרה עבודה משותפת ומסירת נסיונות על ידי איש לרעהו.

אם נתבונן לעובדה, שגם בימינו אנו ממציאים יום־יום המצאות שונות, מושגים חדשים ויש צורך ליצור בשבילם מלים חדשות והשפה הולכת ומתעשרת מיום ליום, הרי קל יהיה להבין שבאם נלך אחורנית בזמן, – רכוש השפה יהא מתמעט באופן מתמיד.

לפני מאה שנה, למשל, לא היו עוד המושגים והמלים: טלגרף, טלפון, אוטו, רדיו, אוירון; לפני אלף שנה לא היו עוד המלים: תותח, רובה, רכבת, קיטור וכו' וכן הלאה עד שאנו מגיעים לזמן ולמצב, בהם בן־האדם הקדמוני לא ידע להביע מושגים, מלים, הוא ידע להשמיע רק קולות של התפרצויות פנימיות, אלמנטריות, – מלות־קריאה, קולות־רפלכס של פחד, כאב, שמחה וכדומה, תחת השפעת גורמים חצוניים, או פנימיים חשובים ובלי שום כונה תחילה.

אך כשנתקף מישהו ע"י חיה רעה, למשל, והשמיע קולות של התפרצויות פחד וכאב וחברו שמע במקרה קולות אלה ובא לעזרתו וביחד הכניעו את החיה הרעה, – מזה למד הנתקף להמשיך ולהגביר בקולותיו אלה כבר גם מדעת במקרה של התקפה חדשה, בתקוה פן ישמע ויבוא שוב מישהו לעזרתו וינצל שוב.

באופן כזה עברו לאט־לאט להערכת והבנת ערך ותוכן הקולות השונים – מתבונה, מדעת גם למקרים, מושגים, שמושים יותר נרחבים, עד שהתפתחו לשפה – ללשון בצורתה הקדמונית ובתקופה יותר מאוחרת ביותר הבנה בשביל הצורה והשטה.

עוד בזמן קדום מאד התפתחו באופן זה כמה לשונות עיקריות והן: חמיות – מצרית עתיקה, קופטית, לשונות ברבריות וכו'; שמיות – עברית, ערבית סורית, חבשית, בבלית, אשורית עתיקה וכו'; הודו אירופיות – סנסקרית, פרסית, יונית, רומית, גרמנית, רוסית וכו'; אורל־אלטיות – תורכית, הונגארית, פינית, מונגולית, מנג’ורית וכו'; סיניות – סינית, סיאמית, טיבטית וכו'; יפנית ולשונות אינדיאניות באמריקה.

במרוצת¹ הזמן ובהתרבות הסבות – איזה שבט בא, למשל, לזמן ממושך² לבין סביבות, שכנים ותנאים חדשים – נתפלגו הלשונות לדיאלקטים, בנות־לשון וענפים חדשים.

ביחוד מתחלקת משפחת הלשונות ההודו־אירופיות למשפחות קטנות יותר, כגון לשונות רומניות, רומית ובנותיה – איטלקית, צרפתית, ספרדית, פורטוגסית, רומנית; לשונות גרמניות – גרמנית, אנגלית, הולנדית, דנית; לשונות סלויות – רוסית, פולנית, צ’כית, בולגרית; לשונות הודיות – סנסקריט ובנותיה.

את גזעי האדם מבחינים ביחוד לפי צבע העור: גזע לבן, או קוקזי – עמי אירופה, עברים, ערבים, הודים וכו'; גזע שחור, או נגרי – כושים; גזע צהוב, או מונגולי – סינים, יפנים וכו'; גזע אדום – אינדיאנים באמריקה. בראש ההתפתחות וההתקדמות של האנושות צעד הגזע הלבן, העמים השמיים וההודו־אירופיים.

בזמן הפרהיסטורי נוהגים להבחין תקופת אבן קדומה, או פליאוליטית, שבה היו בני־האדם משתמשים בכלי שמוש ונשק מאבנים פשוטות ותקופת אבן מאוחרת, מלוטשת, או ניאוליטית, שבה היו משתמשים בכלי שמוש ונשק מאבנים מלוטשות.

המעבר לחיי ציד, מרעה, עבודת אדמה, ישיבת קבע וחיי חברה חל בעיקר בתקופת האבן המאוחרת וביחוד בתקופת המתכת, המשתייכת כבר בעיקר לזמן ההיסטורי ומבחינים פה תקופת הנחושת, תקופת הברונזה – תערובת נחושת ובדיל – מהאלף השלישי לפני ספה"נ ותקופת הברזל – ממחצית השניה של האלף השני לפני ספה"נ והנמשכת עוד בימינו אנו.

לאט־לאט מתרחבות המשפחות לבתי־אבות. בתי־האבות מתחברים לשבטים והשבטים מתפתחים לעמים עם סדורים חברותיים, חלוקת עבודה, מעמדות וחיי משטר ומדינה – חיי תרבות.

התפתחות זו התחילה ביחוד מתקופת האבן המלוטשת, כשהתפתחות הכלים והשפה הביאו להתרחבות חוג האפשרויות והתפקידים, אשר יחד הם עוררו והמריצו את בני־האדם להתחבר ביניהם, קודם באופן מקרי לצורך מלוי תפקיד מיוחד, כגון ציד איזו חיה רעה ואח"כ באופן יותר קבוע ומתמיד ולתפקידים יותר מורכבים, כמו חיי מרעה, עבודת אדמה, הגנה הדדית ועוד.

לשם זה נצטרכו להתישב כבר ביחד, קודם ישיבה ארעית באוהלים, שאפשר היה להעתיקם ממקום למקום, לפי צורך המרעה, אח"כ באופן קבוע בסוכות ובבתים בכפרים, שאחדים מהם, מסבות שונות, ביחוד בעקב התפתחות המסחר, – התפתחו לערים עם מושלים, יועצים ופקידים ועם סדרי חברה פחות או יותר מסודרים וקבועים עד שנהיו למדינות עצמאיות.

המדינות הראשונות היו בעיקר מדינות ערים עם חומות־מגן מסביב לעיר ואליהן הצטרפו אח"כ הכפרים שבסביבה. לשם תפקידים חשובים משותפים, כמו חפירת תעלות, סדור השקאה, הגנה ועוד התחברו אח"כ יותר מדינות־ערים כאלו.

כהתחלות להתחברות היו משמשים תמיד התפקיד והרצון המשותף, ההסכם ההדדי, אולם אח"כ, בהתפתחות השלטון המרכזי, נתטשטשו כמה פעמים יסודות אלה, ובמקומם בא בעיקר רצונו האישי של השליט. התחילה תקופת הכבושים, שהביאה אמנם כמה פעמים לסדרי חברה יותר מתוקנים ולהענקה יותר מהירה של תוצאות ההתפתחות התרבותית – בשביל חוגים רחבים, ברם אופן זה נתברר אחרי כן כאמצעי מסוכן, העלול להביא גם חורבן וכליה על כמה המונים ועל פרי התרבות.

בשלטון המדינה רגילים לסמן שלש צורות עיקריות: את המונרכיה – שלטון היחיד, המלך; את האריסטוקרטיה – שלטון האצילים ואת הדמוקרטיה – שלטון העם ע"י נבחריו לזמן קבוע.

במשך הרבה זמן היה שלטון היחיד, המלך, עפ"י רוב בלתי־מוגבל, אולם כעת תלוי הקף שלטונו עפ"י רוב בגורמים רבים, לפי תנאי הארץ, העם והתקופה. כוונה של ההתפתחות הכללית הוא כוון הדמוקרטיה.

הדת אצל הקדמונים נבעה מרגשות ותכונות בני־האדם להעריץ ולכבד כוח, או עצם המועיל לו, או שהיה לפחד מפניו.

בדרגתו הכי נמוכה מספיק היה איזה מקרה מיוחד, שעל פיו הוא ניצל ממות, למשל, בעזרת איזו חתיכת עץ, או אבן – בכדי להיות לו, לחפץ זה אסיר תודה, להעריצו, לכבדו וליחס לו סגולות מיוחדות, אלהיות. זהו הפטישיזמוס, המדרגה הנמוכה ביותר בהתפתחות הדתית.

במרוצת התפתחותו היה כבר בכוחו של האדם להסתכל ולתפוש, כי מושלים בעולם כחות, שאין לאדם שליטה עליהם וכי גדול כחם לעזור, או להזיק לו. השמש, למשל, מספקת אור וחום, הירח והכוכבים מאירים את חשכת הלילה וכדומה ובהתאם לתכונותיו הוא, חשב שיש צורך כפעם בפעם לפיס אותם, להשתחוות, להתפלל להם, להפצירם, להביא להם זבחים וקרבנות, – ונוצר הפולחן הדתי לצורותיו השונות.

האמונה באלים רבים, הן בדמות פטישים (עץ, אבן), הן בדמות בעלי־חיים והן בדמות צבא השמים, או שאר כוחות הטבע נקראת פוֹליתיאיסמוּס, שלעומתו עומד המוֹנוֹתיאיסמוּס – האמונה באל אחד ויחיד, ההשקפה הדתית הגבוהה ביותר, שהתפתחה אצל העם העברי וממנו קבלוהו, בשנויים ידועים, הנצרות והאיסלם.

דרגות התפתחות החברה הן: משפחה, בתי־אבות, שבט, עם. עם תרבותי הוא עם החי במשטר מדיני מסודר, עם השקפה דתית פחות או יותר גבוהה, עם חלוקת עבודה על פי מעמדות שונים ובפעולות יצירה פחות או יותר חשובות בספרות ואמנות.

לשם תפיסה יותר נוחה נוהגים לחלק את ההיסטוריה הכללית לשלשה זמנים או תקופות עיקריים: 1) הזמן העתיק – מהתחלת הזמן ההיסטורי עד חורבן ממלכת רומי המערבית ב־476 לספה"נ, 2) ימי הבינים – מחורבן ממלכת רומי המערבית עד גלוי אמריקה ב־1492 לספה"נ, 3) הזמן החדש – מגלוי אמריקה עד ימינו.

את הזמן העתיק נוהגים לחלק לתקופת עמי המזרח – מצרים, בבלים, אשורים, עברים, פיניקים, פרסים, הודים וכו', לתקופת היונים ותקופת הרומיים.

 

עמי המזרח    🔗

עוד לפני מאה שנה ידענו רק מעט על תולדות עמי המזרח, לרוב על פי ספרי התנ"ך, בנוגע למצרים גם על פי ספרו של הסופר היוני הרוֹדוֹטוֹס מהמאה הה' לפני ספה"נ והקטעים המעטים, שנשארו מספרו של הכהן הנוצרי מנתון מהמאה הג' לספה"נ ובנוגע לבבל – גם מהקטעים שנשארו לנו מספרו של הכהן הבבלי ברוסוס מהמאה הג' לפני ספה"נ.

עמי המזרח ידועים לנו בעיקר מהמאה הי"ט לספה"נ, ביחוד ע"י החפירות והחקירות השטתיות במקומות ההיסטוריים והנמשכות עוד בימינו, ובמיוחד ע"י גלוי ארכיונים ממשלתיים במצרים, בקדמת אסיה ובאסיה הקטנה ובעקב התפתחות העבודה הפילולוגית (חקירת הלשון) והעבודה הארכיאולוגית (חקירת העתיקות).

חלוצי עבודות מדעיות אלו היו ביחוד: המלומד הצרפתי שמפוליון בהתחלת המאה הי"ט לספה"נ, מיסד האגיפטולוגיה – חקירת הלשון והספרות המצרית העתיקה והמלומד האנגלי רוֹלינסון באמצע המאה הי"ט לספה"נ, מיסד האשוּריולוגיה – חקירת הלשון והספרות האשורית והבבלית העתיקה.

כתוצאה מהמדעים החדשים הללו אנו יודעים, שהחיים התרבותיים התפתחו בראשונה במזרח וביחוד במצרים ובארם־נהרים (מסופוטמיה) לאורך הנהרות פרת וחדקל ומשם עברו לאט־לאט, במשך הזמן, למערב – לאירופה הדרומית.

במת החזיון של ההיסטוריה בזמן העתיק נמצאה בעיקר בארצות החוף של הים התיכון, והעמים המשתתפים העיקריים היו החמיים, השמיים וההודו־אירופיים.

 

המצרים    🔗

המצרים שהיו – כנראה – עם מעורב מחמיים – תושבי אפריקה הצפונית ומשמיים, יסדו את הממלכה הראשונה הידועה לנו – את ממלכת מצרים באפריקה הצפונית, בעמק היאור – נילוס.

מסבת הפשרת השלגים בהרי חבש הגבוהים וגשמי הזעף באפריקה המרכזית, עולים מימי הנילוס מדי שנה בשנה ב־15 מטר בערך ע"י אסואן במצרים העליונה וב־7 וחצי מטר ע"י קהיר במצרים התחתונה, משתפכים על גדותיו, מציפים, משקים ומפרים את שדותיו משני עבריו באורך של יותר מאלף קילומטר וברוחב של 20–50 ק"מ מתמוז עד חשון בשנה ונותנים בזה את האפשרות לעבודת אדמה אינטנסיבית, למרות מעוט וחוסר הגשמים, ונוצרה האמרה: “מצרים היא מתנת הנילוס”.

שטף הנילוס עורר את המצרים להתעסק בעבודת אדמה עוד בזמן קדום מאד והמריצם להתישבות קבועה, ובמקומות שאין מי הנילוס מגיעים, לחפור תעלות, סכרים וברכות לסדור והבטחת מימי ההשקאה והשתיה, – וכך התרגלו לעבודה משותפת ומסודרת ולחיי חברה ומשטר.

בעקב העבודות ההכרחיות הללו, התפתחו אצל המצרים גם ידיעות חשובות במדידה (גיאומטריה), בחשבון (מתימטיקה), בבניה, בתכונה (אסטרונומיה) וחשבון הזמן, כי רק ממצב הכוכבים יכלו לקבוע, אימתי צריכים לעלות מימי הנילוס ומאימתי ועד מתי אפשר לטפל בעבודות השדה. הם התקדמו גם במדע הרפואה וכהני המצרים ידעו לחנוט את גופות המתים, באופן שנשארו שלמים גם לאחר אלפי שנים (מומיות).

ממלכת מצרים. המצרים היו מחולקים לשבטים בלתי תלויים ונלחמים זה בזה, אולם ביחוד ההכרח לסדר את שאלת המים, איחדם לאט־לאט לממלכות ולסוף לממלכה אחת מאוחדת, שנוהגים לחלק אותה לתקופת הממלכה העתיקה (2500־3400 לפני ספה"נ בערך), לתקופת המעבר (2100־2500 בע'), לתקופת הממלכה התיכונה (1580־2100 בע'), לתקופת הממלכה החדשה (663־1580 בע') ולתקופת הממלכה המחודשה (525־663 לפני ספה"נ).

הממלכה העתיקה (2500־3400 בע') נוסדה ע"י המלך מנס, שאיחד את ממלכת מצרים העליונה עם ממלכת מצרים התחתונה. בירת הממלכה המאוחדת היתה מוף (ממפיס ביונית) במצרים התחתונה.

בתקופה זו הסתפקו המלכים בעיקר בהגנה, שלא יחדרו למצרים שבטי הפראים הנודדים, והתמסרו ביחוד לחפירת תעלות, יאורים וסכרים, שהיו נחוצים להשקאת האדמה במצרים.

בכחן של העבודות הצבוריות הנחוצות והמועילות הללו, ביססו והרחיבו המלכים את שלטונם – בעזרת פקידים, עושי רצון המלך – לשלטון בלתי מוגבל ולמסורת שאין להרהר אחריה. בדמיונו של ההמון עלו המלכים לדרגת “אישים עליונים” ואלים ובניהם לבני האל הראשי “אמון־רע”. פחדו לבטא את שם המלך ולכן כנוהו בשם “פרעה” שמובנו – הבית הגדול.

מתוך זה העיזו וגם הצליחו הפרעונים להעביד את העם לפי תשוקותיהם וחפץ־לבם הפרטיים, ביחוד כשהשלטון הבלתי מוגבל וכבוד האלים שנתן להם, העביר אותם על הדעת והתחילו להעביד את העם בבנינים ענקיים למצבות זכרון וקברי־עד למענם, ששרידיהם נשארו עד היום והם ה"פירמידות".

הפירמידה היא תל־אבנים, מסודרות זו על גבי זו, שבסיסה צורת מרובע, ההולך וצר למעלה. מכל צד מוליכות מדרגות למעלה ובסופה היא נגמרת בקרן. תכלית הפירמידה היתה לשמור על גופת המלך המת שלא תקולקל, כי המצרים האמינו, שהנשמה נשארת קשורה אל הגויה גם אחרי המות ובהרקב הגויה, תנזק גם נשמתה. מתוך אמונה זו התפתח אצל המצרים מנהג החניטה, בכדי לשמור על הגויה מרקבון.

הרשימות העתיקות מספרות לנו על 26 שושלות (דינסטיות – בתי־מלוכה) בתולדות מצרים העתיקה ומהם הצטינו ביחוד המלכים בני השושלת הרביעית (2750־2900) בתור בוני הפירמידות הגדולות, ששבעים מהן קימות עוד היום בפרט בגיזה, בקרבת קהיר.

הפירמידות הגבוהות ביותר הן של המלכים חוּפוּ (ביונית חאופס) וחפרע. לפי הרודוטוס עבדו בפירמידות חופו מאה אלף איש במשך עשרים שנה והתחלפו בעבודתם כל שלשה חדשים. ארכה של הפירמידה הזו הוא כ־228 מטר וגבהה כ145 מ' ובה כ־2,300,000 אבני גזית, שמשקל כל אחת מגיע ל־2500 קילו בממוצע.

המלכים בני השושלת החמישית (2625־2750) בנו בעיקר בתי־מקדש לכבוד “רע” – אל השמש.

תקופת המעבר, התפוררות המדינה. לממלכה העתיקה ולשלטונה הקשה הושם קץ ע"י התקוממות האצילים הגבוהים, שעלו לגדולה בעיקר בעקב הביורוקרטיה (שלטון הפקידים) ושתפסו לאט־לאט את השלטון באחוזותיהם. הממלכה נתפוררה למספר רב של נסיכויות עומדות ברשות עצמן.

תקופת־מעבר זו ארכה מ־2500 עד 2100 בערך והיתה דומה לתקופת הפאודליסמוס בימי הבינים, כשהשלטון היה מסור בידי ה"ברונים" וה"גרפים", בעלי האחוזות הגדולות בארץ.

התפוררות זו הביאה בתחילה ברכה והקלה לתושבי הארץ. עול המסים הוקל וכל שר השתדל לפעול לטובת מדינתו. אולם עד מהרה התחילו גם הם להעביד את העם בפרך – בבנין ארמונות וקברים. נוסף על זה השתמשו במצב של התפוררות גם השכנים – הלובים, הכושים ועמים שמיים שונים והתחילו להתנפל על מצרים.

הממלכה התיכונה. הסכנה המשותפת הביאה שוב לאחוד וחזוק תחת הנהגת נסיכי נוא־אמון (תבי ביונית), שבמצרים העליונה.

תקופה זו, שארכה מ־2100 עד 1580 בערך, נקראת תקופת הממלכה התיכונה והצטינו בה ביחוד המלכים בני השושלת הי"ב (2000–1788), שכבשו את כוש, את לוב וארץ כנען, קשרו את הנילוס ע"י תעלה עם הים־סוף, יצרו את האגם מריס במצרים התחתונה והפכו על ידו את בקעת פיום לגן פורח.

נודעו ביחוד המלכים שנוּסרת הראשון ושנוסרת השלישי בכבושיהם ואמונמחאת השלישי ע"י בית המקדש הענקי שלו בפיום עם שלשת אלפים חדריו, שהיונים קראו לו “לבירינט” מפאת מבואיו הרבים והמסובכים.

שלטון ההיקסים. אחרי השושלת הי"ב קמו מהומות במצרים וכוחה נחלש. במצב זה עלה בידי ההיקסוס – כנראה שבטים שמיים מסוריה – להתנפל על מצרים ולכבשה בלי התנגדות נכרת.

הם התישבו בעיקר במצרים התחתונה ומשלו בה כמאה שנה (1580־1680). שלטונם – עם עיר הבירה אוריס – נתרחב זמן מה, ביחוד בימי מלכם חיאן, עד נהר פרת.

בימי שלטון ההיקסים ירדו בני יעקב מצרימה מארץ כנען, מפני הרעב הנורא, ששרר אז בארץ הזו והתישבו במחוז גושן, בעזרת אחיהם יוסף, שנתמנה למשרה גבוהה במצרים.

הממלכה החדשה. לשלטון ההיקסים שם קץ מושל מצרים העליונה יעחמס מנוא־אמון, שגרש את ההיקסים מהארץ, הרס את עיר בירתם אוריס, יסד את השושלת הי"ח (1580–1357) והחזיר את השלטון לידי מלכים לאומיים.

תקופה זו, שארכה מ־1580 עד 663 לפני ספה"נ, נקראת תקופת הממלכה החדשה ואפשר לחלקה לתקופת האימפריה (1580 –1200), כשההתעוררות והאחדות הלאומית הביאה גם לכבוש ארצות ועמים רבים ולתקופת הירידה (1200–663), כשבעקב המלחמות והתפרצויות עמים שונים נחלשה וירדה מצרים מגדולתה.

ההתעוררות הלאומית, בעקב שחרור המולדת מעול הזרים, הפכה את מצרים למדינה צבאית. המצרים למדו מההיקסים להשתמש במכשירי מלחמה חדשים – בסוסים ובמרכבות רתומות לסוסים. קמו למצרים מלכים ושרי־צבא מלומדי מלחמה וגבורי־חיל, שהמריצום להרחיב את גבולות המדינה ולבצר את שלטונם במצרים. שנאתם של המצרים לכל זר, יצרה מצב קשה לבני ישראל במצרים.

הרוח הצבאית התגברה ביחוד בימי תחותימס השלישי (1504–1451), שכבש את סוריה אחרי מלחמות רבות וגם את כוש ולוב ויסד אימפריה חזקה, שהשתרעה מכוש בדרום ועד נהר פרת בצפון.

לשיא פריחתה הגיעה האימפריה המצרית בימי המלך אמוֹנחתף השלישי (1419–1384). תקופת המלחמות עברה, העמים הנכנעים לא העיזו למרוד עוד בפרעה, ומצרים יכלה עתה ליהנות בשלוה מנצחונותיה הגדולים.

התפתחו גם קשרים מסחריים, עם דרכים מסודרים ומוגנים מפני שודדים, בין מצרים והארצות בבל, אשור ועוד, אשר החליפו את סחורותיהן השונות בעזרת אורחות גמלים ואניות.

בימים ההם הונהג המנהג של נשואין דיפלומטיים. אמונחתף השלישי התחתן עם בת מלך מיתני (בצפון ארם־נהרים) וע"י מגע ומשא תמידי היו מושפעים העמים השפעה הדדית עד שפקידי מלכי מצרים למדו להשתמש בכתב היתדות של הבבלים ובשפתם, ששמשה בתור לשון בין־לאומית בימים ההם, בחליפת מכתביהם עם הנסיכים והנציבים בסוריה וארץ כנען, כפי שמעידים על זה שרידי הארכיון של אמונחתף השלישי ואמונחתף הרביעי, שנמצאו בשנת 1888 לספה"נ בחפירות בתל־אל־עמרנה במצרים.

לפי מכתבים אלה בקשו נסיכי סוריה וארץ כנען וביניהם גם אבד־חפא, שר אורסלמו (ירושלים) עזרה נגד החתים והאמורים, שבאו מצפון, מאסיה הקטנה ונגד החבירו, – שבטים עבריים – לפי חוקרים ידועים, שבאו מדרום מהמדבר, אבל לשוא, כי אמונחתף הרביעי הזניח את עניני סוריה ביחוד בעקב הרפורמה (תקון) הדתית שלו.

הרפורמה הדתית. אמונחתף הרביעי (1384–1368), בנו של אמונחתף השלישי, נולד לו מאשה שמית ובין השמיים, ביחוד בין העברים, היתה ידועה האמונה באל אחד זה מכבר. 

יתכן שהמלך, בעל הכשרונות המצוינים, הושפע מרוב ההשפעות שבזמן ההוא ומתוך זה ואולי עוד מסבות אחרות, כמו הצורך המדיני להחליש את השפעת כהני אמון התקיפים מדי, – החליט להכניס את עמו באמונה באל אחד, באמונת אתון (גלגל החמה), או רע – האל המצרי הראשי, אל השמש. אמונה זו, שהיא קרובה למונותאיסמוס, נקראת במדע בשם הינותאיסמוס.

אמונחתף הרביעי, ששינה את שמו ל־אחן־אתון (נשמת אתון). סגר את כל מקדשי האלים, אסר לזבוח ולקטר לאלילים וצוה לתת כבוד רק לאל אחד – לאתון, אל השמש ובלי כל הדר חצוני. גם לעצמו לא הרשה לתת כבוד אלים, כמו שנתנו למלכים שלפניו. הוא צוה לכתוב בלשון המדוברת ולא בשפת קדומים, שלא היתה מובנת לעם וצוה לצייר את התמונות בדמותן הטבעית ולא לפי המנהג הקדום, שלפיו תמונת המלך צריכה היתה להיות גדולה מאד באופן שתטיל אימה על הרואים.

החדושים הללו העלו את חמת כהני האלים והם התקשרו עם הצבא ובמות אחן־אתון, נאלץ גיסו תוּת־ענח־אמוֹן המלך החדש, לחזור לעבודת האלילים ומתקוני אחן־אתון נשאר בתוקף רק התקון בשפת הסופרים.

תות־ענח־אמון נתפרסם בימינו לרגלי גלוי קברו במצרים העליונה בשנת 1922 עם גויתו החנוטה ועם כל התכשיטים שבקברו, שלא חלו בו ידי גנבים כדרך יתר הקברים, שנשדדו עוד בתקופה העתיקה.

המלכים בני השושלת הי"ט (1200־1321) התחילו שוב בכבושים. סתי הראשון הגיע עד נהר פרת ובנו רעמסס השני (1246־1312) נלחם הרבה עם החתים בסוריה, אך לבסוף התפשר עמם.

בימי רעמסס השני עלתה מצרים שוב לגדולה ויש חושבים, שימיו היו ימי הלחץ הקשים ביותר לבני ישראל במצרים, שנאנחו משעבודם. אז נבנו הערים פיתום ורעמסס הנזכרות בתנ"ך.

רעמסס השני השלים את בנין המקדשים, שיסדו הפרעונים הקודמים, כמו בית המקדש הענקי לאמון בנוא־אמון וכמעט מחצית כל שרידי בתי המקדש והארמונות, שנשארו במצרים עד ימינו, – נבנו בימיו. הוא גם נסה לחפור את תעלת סואץ.

בימי בנו מרנפתח (1239־1246) באו ימים קשים על מצרים. התנפלו עליה הלובים ועמי־ים בלתי ידועים. בימיו יצאו בני ישראל ממצרים.

ירידת הממלכה המצרית. רעמסס השלישי הצליח אמנם להדוף את “עמי הים” (1200 בע'), שהלכו לחפש לעצמם מולדת חדשה בגלל לחץ וחרב השבטים היוניים ושחלק מהם, הפלשתים, התישבו – אחרי מפלתם במצרים – על חופי א"י, אך הוא העלה יותר מדי את הכהנים וחלק להם הרבה נחלות, מה שהמריץ אותם לשאוף למלוכה.

ככה קמו, אחרי מות רעמסס השלישי, כמה מלכים בארץ ובאו ימי מהומה, מבוכה ותבוסה למצרים. במצב זה של התפוררות השתמשו השכנים, הלובים והכושים, הכניעו את המצרים ומשנת 1090 לפני ספה"נ מלכו במצרים לרוב זרים מבני לוב, או כוש.

שושנק (שישק) הלובי, מלך מצרים הצליח אמנם לבוז את ירושלים והמקדש (930), אבל זרח הכושי הוכה כבר ע"י אסא מלך יהודה (875), וב־670 לפני ספה"נ כבש אסרחדון מלך אשור את מצרים.

הממלכה המחודשה (663–525). מעול אשור שחרר את מצרים פסמתיק הראשון (663–609), איש מצרי, ביחוד בעזרת היונים והחזיר את העצמאות למצרים עם עיר הבירה סַאִיס במצרים התחתונה.

הוא ניסה להחזיר את המסורת המצרית העתיקה ליושנה, אבל לשוא. בימיו התחילה השפעת היונים במצרים, שבגלל זה עזבו הרבה מחייליו את מצרים והשתקעו בארץ כוש.

בנו נכה (609–593) נסה לכבוש את סוריה ובדרכו המית את יאשיהו מלך יהודה, שלא נתן לו לעבור דרך ארצו, אך נכשל במלחמתו עם נבוכאדנאצר מלך בבל ונחל מפלה גדולה ע"י כרכמיש (605) ובימי פסמתיק השלישי שם קץ כמביסס מלך פרס לממלכת מצרים ומצרים נעשתה לפרובינציה (מחוז) פרסית (525 לפני פסה"נ). 

הישוב במצרים נחלק לשלושה מעמדות: 1) מעמד הכהנים, שהיו אנשי המדע, ההון וההשפעה, ביחוד אחרי גרוש ההיקסים;

2) אנשי הצבא, שהיו גם בעלי האחוזות, שנעבדו ע"י עבדים; 3) ההמון הפשוט, האכרים ובעלי־המלאכה, שהיו עניים ובורים ועליהם היה לשלם מסים כבדים ולעבוד עבודות צבוריות, כגון בנין פירמידות, תקון דרכים ושאר עבודות המדינה. ממצב קשה זה יכלו להתרומם רק ע"י השכלה, אם למדו ויכלו למשוך בשבט סופרים. במצב שפל היו ביחוד הרועים והדייגים, שחשבום לבלתי טהורים.

התרבות המצרית, הדת. קודם עבדו המצרים בעיקר לבעלי החיים (טוטמיסמוס) ולכל שבט היתה החיה הקדושה (הטוטם) שלו. שבט אחד השתחוה לחתול, שני לתנין, שלישי לשור וכו'.

אחרי כן עברו לעבודת כוחות הטבע. האל הראשי היה רע – אליל השמש, שלפיהם הופיע בראשונה מן התוהו ובוהו, ברא את השמים ואת הארץ והוליד את יתר האלים – את חור (הורוס) אליל היום, את סת אליל המדבר, את אוסיריס אליל השאול וסמל הטבע הגווע והקם לתחיה, את פתח ועוד.

יחד עם זה המשיכו המצרים בפולחן בעלי החיים, מפני שהאמינו, כי נשמות האלים שוכנות בהם וגם נשמות המתים מתגלגלות בבעלי החיים, החזיקו אותם בבתי מקדשיהם, נתנו להם כבוד אלים וההורג חיה קדושה בכונה, היה מתחייב בנפשו.

ביחוד כבדו את האפיס, את השור הקדוש של העיר מוף, שור שחור עם כתם לבן על מצחו, מפני שחשבו, שבו מצאה לה משכן נשמתו של האל פתח, אלה של העיר מוף.

בתחילה היה לכל עיר וכפר אליל מיוחד, האליל רע – אל השמש היה אלה של העיר און (הליופוליס ביונית, כלומר “עיר השמש”), האליל פתח משל במוף, האליל אמון משל בנוא (נוא־אמון שבתנ"ך) וכו'. אך כשהתחברו המצרים למדינה ולממלכה יותר גדולה, התרחבה גם השפעתם של אלילים אחדים, ביחוד בהשתדלות הכהנים להגדיל בזה גם את כבוד אלילם, כדי להגדיל בזה גם את כבוד עצמם והשפעתם. אחרי גרוש ההיקסים גדל ביחוד כבוד האל אמון, שצרפו לשמו גם את השם “רע” ונקרא “אמון־רע”.

כבוד אלים נתנו המצרים גם למלך – לפרעה. המצרים הקדמונים, שלא ידעו את סבת גאות הנילוס, נתנו כבוד אלים גם לנהר נילוס: “תהלה לך נילוס, הבא להשפיע חיים לכל ארץ מצרים”.

את הדת הזאת ניסה לתקן אמונחתף הרביעי ברוח ההינותאיסמוס, ז"א שיש רק אל אחד – אתון (רע), אל השמש, אך לא הצליח. בכל זאת נשאר רושם פעולתו בין הכהנים והמשכילים, שיש רק אל אחד בעולם, המתגלה אמנם בצורות שונות ונקרא בשמות אלים רבים, אבל סוד זה לא גלו לעם.

פולחן המתים. המצרים האמינו בחיי עולם הבא ובשכר ועונש ושנשמת המת עוזבת את הגוף, אך גם חוזרת אליו, ביחוד אחרי נדודים וגלגולים רבים. משום זה היו חונטים ביחוד את גוף העשיר המת, כדי לשמור אותו מרקבון, ושמים אותו בחדר מיוחד עם מזון, בגדים, קשוטים וכו' ועם ספר המתים, כדי שידע להגן על עצמו בעולם האמת. באמנות החניטה הגיעו המצרים למעלה גבוהה מאד. עד שהגופות החנוטות (המומיות) נשתמרו עד ימינו.

הספרות והמדע. הספרות המצרית הקיפה הרבה צורות – שירים דתיים ותהלות לאלים, השבעות ולחשים נגד המזיקים, דברי חכמה, משלים ופתגמים, ספורים עממיים, רשימות מפעולות המלכים ושרי המדינה וספרי מדע, ביחוד בחשבון ורפואה. מכל אלה נשתמרו רבים עד ימינו חרותים על אבן, או כתובים על פפירוס.

הכתב המצרי נקרא כתב החרטומים־הכהנים (ביונית היירוגליפים) והיה כתב ציורים. הם ציירו עץ, אבן, בית וכו' במקום המלים “עץ”, “אבן”, “בית” וכו', או ציירו אדם עם שוט במקום המושג המופשט “כוח” וכו'. מן הכתב הזה התפתח אח"כ הכתב ההירטי – כתב סמלים והברות ואח"כ הכתב הדמוטי – כתב אותיות, כתב ההמון, אך הוסיפו להשתמש בערבוביה גם בסימנים הקודמים, מה שהקשה מאד את למוד הכתב. הכתב המצרי נשכח בימי היונים, עד שגלהו המלומד הצרפתי שמפוליון בימי נפוליון הגדול.

המצרים עסקו גם בתכונה (אסטרונומיה) ויסדו את הלוח השנתי לפי חשבון השמש, שלפיו חלקו את השנה ל־365 ימים, ל־12 חדשים בן 30 יום כל אחד ובסוף הוסיפו חמשה ימי חג. את ההבדל של רבע יום לשנה הכירו אמנם, אבל לא ידעו לתקן אותו. התפתחה אצלם גם האיצטגנינות (אסטרולוגיה), שלפיה חשבו לדעת את העתידות ממצב הכוכבים והמזלות.

בעקב פעולות הנילוס, השטפונות, טשטוש הגבולות והצורך לסדר את שאלת המים, ההשקאה וכו' התפתחו אצל המצרים ידיעות חשובות בחכמת החשבון, המדידה וההנדסה, אך לא הכירו את לוח הכפל, רק את החבור והחסור.

הכהנים היו מטפלים גם ברפוי חולים, הכירו קצת סמי רפואה, אבל את החולה בקשו לרפא בעיקר בהשבעות. באמנות החניטה הגיעו אמנם למדרגה גבוהה מאד, אך את המבנה הפנימי של גוף האדם ואת יסודות האנטומיה לא ידעו.

הבניה. למדרגה גבוהה מאד הגיעו המצרים בבניה והשאירו אחריהם בנינים ענקיים, ששרידיהם מפליאים אותנו עוד כיום. יש לציין ביחוד את הפירמידות, קברי המלכים. בבנין הפירמידה התחיל המלך תיכף בעלותו על כסא המלוכה ועסק בה עד סוף ימי חייו. בנין הפירמידה היה קשור בפולחן המתים ונתגשמה בה גם השאיפה האמנותית המצרית לנשגב ולענקי. כפי שראינו כבר, מצטינת בגדלה ביחוד הפירמידה של פרעה חאופס.

יצור אמנותי מצרי מסתורי רב ענין הוא הספינקס, פסל ענקי, שגופו אריה ופניו אדם, כנראה כממלא תפקיד של שומר נגד הרוחות והמזיקים. מפורסם ביחוד הוא הספינקס שעל יד גיזה, שגבהו 20 מטר וארכו כ־57 מ. וחצוב כולו מסלע.

האובליסקים הם עמודים ענקיים מאבן אחת ברוחב של 2–8 מטר ובגובה של 14–50 מ. הם הולכים וצרים למעלה, מקושטים בהיירוגליפים על דבר מעשי המלכים ועמדו לפני בתי־המקדש לכבוד אל השמש, שנבנו בימי השושלת החמישית.

מבין בתי־המקדש השונים מענינים ביחוד חורבות בתי־המקדש לאמון בנוא־אמון (כיום לוקסור וכרנך) וה"לבירינט" בפיום עם אלפי

חדריו. אורך בית המקדש בכרנך 1400 מ, ורחבו 560 מ. עם אולמים נרחבים ועם מאות עמודים ענקיים עד גובה של 21 מ. ובהקף של 10 מ.

לפניהם פסילים ענקיים של מלכים תקיפים, כמו תחותימס השלישי ורעמסס השני. אם כי הגיעו המצרים לידי מדרגה גבוהה בפיסול, כמו בפסל של ה"סופר", או של “ראש הכפר” (שיך־אלבלד) וגם בציור, את חוקי הפרספקטיבה – חוקי ראית התמונות והחפצים בטבע – לא הכירו.

 

שׁוּמֶר, אַכַּד וּבבל    🔗

הארצות שומר, אכד ובבל נמצאו בקדמת אסיה, בין הנהרות פרת וחדקל ונקראות בתנ"ך בשם ארם־נהרים ושנער. היונים קראו לחלק הצפוני בשם מסופוטמיה (בין־הנהרות) ולחלק הדרומי בשם בבילוניה על שם העיר בבל.

האקלים והאדמה דומים לזה שבמצרים ושטפונות הנהרות פרת וחדקל בחדשי ניסן ואייר בשנה מלאו גם פה אותו התפקיד, שמלאו שטפונות הנילוס במצרים. הם המריצו והכריחו את התושבים לעבוד את האדמה, להתישב ישוב של קבע, לחפור תעלות, לבנות סכרים וכו' בכוחות משותפים, בכדי לפתור את שאלת המים וההשקאה ולחיות חיי סדר ומשטר – חיי מדינה.

בימי קדם לא התאחדו עדיין הנהרות האלה לנהר אחד, כמו בימינו וכל נהר היה משתפך ישר לתוך המפרץ הפרסי, שהשתרע לפני 5000 שנה כ־200 קמ. צפונה לתוך היבשה, אך אדמות הסחף של הנהרות מלאוהו והדפוהו לאט־לאט יותר דרומה.

ארם־נהרים אינה סגורה כמצרים בבקעת הנילוס, הרבה דרכים הובילו לכל ארצות המזרח העתיק ונתנו את האפשרות לבוא בקשרים תמידיים עם כל עמי התרבות העתיקים. משום זה היתה השכלת תושביה יותר גבוהה מזו של המצרים, השכלה זו יכלה גם להתפשט באופן יותר קל בין יתר העמים וארם־נהרים היתה מתאימה להעשות למרכז לממלכות האדירות במזרח.

אך ארם־נהרים היתה גם יותר פתוחה להתנפלויות מצד השבטים הנודדים. לכן הוכרחו תושביה להשתלם יותר בטכסיסי מלחמה ולפתח בקרבם את שאיפת הקרב. כמו כן התחלפו בארם־נהרים העמים המושלים השונים, אשר כפו את שלטונם על המקומות הפוריים האלה.

השומרים היו העם התרבותי הראשון הידוע לנו מבין עמי הארצות האלו, אם כי מוצאם הגזעי ולשונם טרם הובררו עדיין. הם באו – כנראה – מאסיה התיכונה ואנו יודעים, שכבר באלף הרביעי לפני ספה"נ ישבו בדרומה של ארץ שנער, חפרו תעלות, בנו סכרים, הקימו בתי־מקדש לאלים ויסדו כמה ערים, שמהן כמו אור (אור־כשדים), ארך (אורוך), כלנה (ניפור) נזכרות גם בתנ"ך.

השומרים המציאו עוד בזמן קדום מאד את “כתב היתדות”, שהיה בתחלה גם כן כתב ציורים, אבל עד מהרה התפתח לכתב של סימנים בשביל מושגים והברות, בצורת יתדות, ביחוד בעקב טבלאות החומר שלהם, שהשתמשו בהן לכתיבה ושלא היו נוחות לציורים, אולם עד גלוי האותיות לא הגיעו. מהשומרים קבלו את כתב היתדות העמים השמיים ובאלף השני לפני ספה"נ היה לכעין כתב בין־לאומי.

ערי השומרים היו קודם מדינות קטנות עומדות ברשות עצמן תחת הנהגת הכהן הראשי (פטסי), ביחוד ערי הקודש שלהם, כמו ניפור, מרכז פולחנו של אנליל – אל הארץ, או אור, מרכז פולחנו של סין – אל הירח, ובימי שלטון הפטסים התפתחה התרבות השומרית, ששמשה יסוד להתפתחות רוחנית בשביל עמי קדמת אסיה.

מבין הפטסים נודעו ביחוד אוּרוּקגינה, מושל העיר לגש (2800 לפני ספה"נ בערך), שהשתדל לקבוע חוקים טובים להגנת העניים ולהשליט סדר במדינה ואיש יריבו – לוגל־סגיסי, מושל העיר אומה, שהחריב את העיר לגש, כבש את ארץ שנער והגיע – כנראה – בכבושיו עד הים התיכון. השומרים היו הראשונים שהנהיגו מלחמה ברכב.

השמיים באכד. באלף השלישי לפני ספה"נ הציפו עמים שמיים מחצי האי־ערב את קדמת אסיה. בין הערים השונות שיסדו חשובות בעיקר בבל (בב־אילו – שערי־אל בבבלית) על יד נהר פרת, אשור על יד נהר חדקל ואכד בצפונה של שנער.

בתגרות הממושכות בין השמיים והשומרים היתה זמן רב יד השומרים על העליונה, עד שעלה בידי סרגון מלך אכד (2800 לפני ספה"נ בע') לקחת בשבי את לוגל־סגיסי, מלך שנער, לכבוש את ערי שומר וליסד בזה את השושלת השמית הראשונה בשנער וארם־נהרים.

סרגון נלחם גם נגד בני־עילם במזרח ונגד האמורים במערב, כבש ארצות שונות עד הים התיכון ויסד ממלכה גדולה – את האימפריה הראשונה במזרח.

אחרי מותו ירדה הממלכה מגדולתה עד שקם נרם־סין, המלך הרביעי בשושלת סרגון, (2700 בע'), שקומם את ממלכתו כבראשונה ועוד הוסיף עליה. הוא קרא לעצמו “מלך ארבע רוחות השמים” (על העולם כולו) ובעיני נתיניו נחשב לאל.

מלכי שומר ואכד (2100־2600). כתוצאה מהמלחמות הרבות נחלשו השמיים למרות נצחונותיהם וכבושיהם ואחרי מות נרם־סין התמוטטה הממלכה השמית הגדולה, ביחוד בגלל התפרצויות השבטים הגוטיים מהרי זאגרוס, צפונה מזרחה משומר ושמלכו בשנער וארם־נהרים כמאה שנה.

השומרים שסגלו לעצמם את לשון השמיים ומנהגיהם בימי שלטון מלכי אכד, התעוררו וחזרו לתרבותם הלאומית, ביחוד בדרום שנער, בהנהגתם של הפטסים.

נודעו ביחוד גוּדאה הפטסי של העיר לגש (2600 בע') ע"י קשרי המסחר ושלטון השלום שלו; אנגור מלך אור (אור־כשדים), מיסד השושלת באור במאה העשרים וחמש לפני ספה"נ ובנו דוּנגי ע"י כבושיו הרבים. הוא כנה את עצמו בשם מלך שומר ואכד ומלך ארבע רוחות השמים.

מלכי אור־כשדים ידועים לנו בעיקר ע"י החפירות, שנעשו בשנים האחרונות בחורבות אור־כשדים. הם פרשו את שלטונם על כל שנער ותארם הרשמי היה “מלכי שומר ואכד”.

כמאה שנה אחרי יסוד ממלכת אור התפרצו לארץ בני־עילם, כבשוה ומלכו בה כמאה שנה. בני־עילם היו עם חזק ופראי, אבל מוצאם הגזעי ולשונם טרם הובררו. הם ישבו מזרחה לשנער עם עיר הבירה שושן והתפרצותם גרמה לנדידת כמה שבטים שמיים.

את רגלי בני־עילם דחקו לאט־לאט האמורים השמיים, שבאו מסוריה בתור רועים, רוכלים, פועלים ושכירי צבא ואחרי זה התבצרו בארץ ויסדו בה ממלכה במאה העשרים ושלש לפני ספה"נ עם עיר הבירה בבל ובשמה נקראת המדינה “בבל”.

ממלכת בבל העתיקה. המפורסם בין מלכי האמורים בבבל היה עמוּרבי במאה העשרים ואחת לפני ספה"נ, שנזכר בתנ"ך בשם “אמרפל” מלך שנער. הוא נצח את מלכה של העיר אלסר, שהיה החזק בין מושלי שנער בימים ההם, כבש את כל ארץ שנער וארם־נהרים ואשור בכלל ויסד ממלכה חזקה ביורוקרטית – עם פקידים רבים ו"שליחי המלך" להשגיח עליהם. הוא כנה את עצמו “מלך ארבע רוחות השמים”.

בימי עמורבי נגמרה התבוללות השומרים באכדים השמיים ונהיו לעם הבבלי. הלשון השומרית לא היתה כבר מובנת אז לתושבים.

חוקי עמורבי. עמורבי נתפרסם ביחוד ע"י ספר החוקים שלו. חוקיו נמצאו בחפירות בעיר שושן העתיקה בשנת 1901 לפני³ ספה"נ חקוקים על מצבת אבן גדולה.

זהו ספר החוקים הקדום ביותר הידוע לנו, אם כי קדמו לו מחוקקים מקרב מלכי השומרים, אבל הוא בחר את החוקים הטובים שבהם וחקקם לעם.

בין החוקים ההם ישנם כאלה, הדומים לחוקי משה, כמו החוק “עין תחת עין” וכו', אבל רחוקים מהם מבחינת רוח הצדק והמוסר.

בעוד שחוקי עמורבי פוקדים, למשל, עוון אבות על בנים, או מבדילים במשפט בין אציל לבין אדם פשוט – קובעים חוקי תורת משה: “לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת”, או “כעשיר כעני כגר כאזרח משפט אחד לכולם”. אמנם נכרת כונה גם בחוקי עמורבי להגן על העני, האלמנה והיתום.

התפרצויות החיתים ושלטון בני קשוּ בבבל. חיי התרבות העשירים בבבל, ביחוד מימי עמורבי, עוררו אויבים מבחוץ.

החתים, שעלו אז לגדולה והיתה להם ממלכה חזקה באסיה הקטנה, התפרצו לבבל במחצית השניה של המאה העשרים לפני ספה"נ, כבשוה ושמו קץ למשפחת עמורבי ולשלטון האמורים בה. אבל הם לא נשארו בארץ, כי אם שדדוה ושבו עם הביזה הרבה לארץ מולדתם.

בהחלישם את בבל הכשירוה להתנפלות שבטי בני־קשו הפראים, עם הודו־אירופי מהרי זגרוס, מזרחה מעילם והם כבשוה, התבצרו בה ומשלו בה כשש מאות שנה (1200־1760 לפני ספה"נ בע'). להתבצרותם בארץ עזר להם גם הרבה מה שעבדו בה קודם בתור שכירי־צבא והכירוה.

בני קשו – הקשיים ותרו על תרבותם הדלה וקבלו את שפתם ותרבותם של הבבלים. אך ימי שלטונם היו ימי ירידה לבבל הן מבחינה תרבותית והן מבחינה מדינית ואתם נסתיים פרק חשוב בדברי ימי ארץ שני הנהרות.

סדרי החברה והכלכלה בשומר, אכד ובבל. החקלאות היתה היסוד של כל חיי המדינה. בטוב היבול היה תלוי גם שעור המס ומפני זה השתדל כל מלך לשפר את החקלאות ע"י חפירת תעלות והבטחת מימי ההשקאה.

התוצרת החקלאית הספיקה לתצרוכת תושבי המדינה ולמסחר ועל יד בתי המקדש התפתחה תעשיה מפורסמה באריגה ומלאכת מחשבת בכסף וזהב ושאר מיני מתכות.

הסוחרים והרוכלים, שמעמדם היה מכובד מאד בימים ההם, היו מחליפים את הסחורות האלו בסחורות חוץ שונות, ביחוד באבנים ובעצים, שהיה מורגש מחסור בהם בארץ שני הנהרות. בימי עמורבי התחילו גם עסקי כסף ברבית.

מימי עמורבי נבדלו תושבי בבל לשלושה מעמדות: 1) מעמד האצילים – כהנים, פקידים, סוחרים; 2) המעמד הבינוני החפשי –

אכרים, אומנים, פועלים; 3) מעמד העבדים – שבויי מלחמה ואזרחים שנתרוששו ונמכרו בחובותיהם.

האצילים לוו את המלך עם חייליהם במסעי־מלחמותיו. רוב האכרים היו אריסים עם חובת עבודה בצבא. על האומנים והפועלים היה להיות מאורגנים באגודות, שראשיהן היו אחראים למסים ולגיוס לצבא. מצב העבדים לא היה רע ביותר והיו רשאים לפדות את עצמם.

הדת תפסה מקום ראשי בחיי הצבור. היא נוצרה ע"י השומרים ומהם עברה לבבלים. כמו המצרים כן גם השומרים והבבלים היו עובדי אלילים וגם אצלם היה מקודם אל לכל עיר ולאט־לאט, בהתפתחות המשטר המדיני, נתקבלו אלים משותפים.

האלים הראשיים היו: אנוּ – אל השמים, אנליל – אל הארץ ואאה – אל המים.

עם עלות העיר בבל עלה גם אלה – מרדוּך לאל עליון, אדון (בל, בעל) כל האלים.

הם העריצו גם את סין – אל הירח, את שמש – אל השמש, את עשתר – אלת הפריון והאהבה, שחגגוה בהוללות דוגמת “עשתורת” הכנענית ואת תמוז – סמל הטבע הגווע והקם לתחיה.

השומרים, האכדים והבבלים האמינו בשדים, רוחות ומזיקים, רעים וטובים ולפיהם היתה כל מחלה שלטונו של הרוח הרעה – ה"דיבוק", שנכנס לאדם והשתמשו באמצעים שונים, בכדי לגרשו מגוף האדם. עמי אירופה קבלו מהם את מושגי השדים והרוחות הרעים.

הכהניזם הבבלים נתפרסמו כמגידי עתידות על פי מצב הכוכבים, תופעות הטבע, מעוף הצפרים, חלומות בני־האדם וביחוד על פי צורת הכבד של הקרבן.

מעמדם ותפקידם של הכהנים היה חשוב מאד. עליהם היה לפקח על הקרבנות, לפיס את האלים בתפילות, לתוך בין האנשים והאלים, לערוך את החגים וכו' ובלי עצתם לא נעשתה שום פעולה צבורית, או פרטית חשובה.

את עבודתם היו ממלאים הכהנים בבתי המקדש המפוארים של האלים השונים, שהתפתחו גם למרכזים כלכליים ותעשיתיים חשובים. שם היו קושרים את עסקי המסחר החשובים, הכהנים היו מלוים כסף מאוצרות הקודש ברבית, שם היו נשים טוות ואורגות את אריגי שנער היקרים, שהיו נמכרים בכל העולם. שם התפתחה מלאכת מחשבת בכסף וזהב ושאר מיני מתכות, שם היו נמסרים זהב וכסף וסחורות לפקדון, בגלל הבטחון ששרר במקום הקודש, ומנדבות ותרומות והכנסות עסקיהם צברו הכהנים עושר רב.

הבבלים האמינו בשכר ועונש בעולם הבא, אבל לא בתחית המתים. את מתיהם היו רגילים לקבור בבתיהם, עפ"י רוב מתחת לרצפה ואצל השומרים⁴ הקדמונים היה טכס הקבורה קשור גם בקרבנות אדם, ביחוד במות המלך.

המדע. כבמצרים כן גם פה היה קשור המדע עם הדת וגם פה טפלו בו בעיקר הכהנים. אך כהני השומרים והבבלים הגיעו במדע למדרגה יותר גבוהה מזו שבמצרים.

ביחוד התפתחה אצלם חכמת התכונה (אסטרונומיה) בגלל הסתכלותם הרבה בצבא השמים ובשבעת כוכבי הלכת, ביניהם השמש, הירח והכוכבים מרקורי, ונרה, מַרס, יופיטר וסַטורן, מקום משכן אלהי האור וכו' והמגינים על האדם מפני הרוחות הרעות והמזיקים. לכל אחד מהם היה מוקדש יום אחד בשבוע, שלפיו נקבע גם שמו של היום הזה ושמות אלה עברו לכמה עמים. חלוקת השבוע לשבעה ימים נשארה אצלנו עד היום.

את השנה חלקו ל־12 חדשי ירח עם שנים מעוברות. העברים קבלו חלוקה זו מהם וגם את שמות החדשים עם שנויים קלים. לפני תקופת בבל היו שמות אחרים לחדשים אצל העברים, כגון אביב (ניסן), זיו (אייר), איתנים (תשרי), בול (חשון) ועוד. את החודש חלקו לארבעה שבועות, את השבוע לשבעה ימים, את היום ל־24 שעות, את השעה ל־60 דקות וכו'.

הם היו הראשונים שנתנו שמות לכוכבי השמים והגדירו מהלכים ידועים של אלה – את גלגל החיות ל־12 מזלות, שנשתמרו ברובם עד זמננו. הם מצאו שקוטר החמה קטן פי 180 מחצי עגול סיבובה ועל סמך זה חלקו את חוג השמים ואת העגול ל־360 חלקים – מעלות. על יסוד זה הכניסו גם בחשבון את השטה הששונית, שטת ה־60, שתפסה אצלם את מקום ה־100 שאצלנו ושטה זו נשתמרה בהנדסה, במדות ומשקלות עד ימינו אצל כמה עמים.

בעת שבחשבון ידעו המצרים רק שתי פעולות – את החבור והחסור, ידעו השומרים והבבלים את כל ארבעת פעולות החשבון וגם את השרשים והחזקות ועלו על המצרים גם בחכמת ההנדסה והמדידה.

מהסתכלותם בכוכבים התפתחה אצלם חכמת האיצטגנינות, שעל פיה חשבו לדעת עתידות ממצב הכוכבים.

ברפואה ידעו אמנם הרבה סגולות של צמחים ומינרלים, אבל מסבות דתיות נזהרו הרופאים מלנתח את גוף המת ולכן לא ידעו גם הם את עיקרי האנטומיה וניסו לרפא את החולה בעיקר בלחשים, כדי לגרש ממנו את המזיקים (מנהג מכשף).

ע"י מסעי המלחמה והמסחר שלהם התפתחה אצלם ידיעת הארצות והעמים (גיאוגרפיה).

בבניה הגיעו למדרגה די גבוהה, אך בתי־המקדש וארמונות המלכים המפוארים שלהם לא נשתמרו עד ימינו, כמו אצל המצרים, כי בגלל חוסר אבנים וחמרי בנין מתאימים הם בנו לרוב מלבנים, שאינם מתקיימים הרבה זמן ורק שרידים מעטים נשתמרו מהם עד ימינו. עד היום מפורסמת אגדה מענינת על דבר בנין מגדל ענקי בבבל.

הם התקדמו כמו כן בפסלות וביחוד בתעשית דברי אמנות קטנים מזהב, נחושת ועץ, כפי שנתגלה הדבר בשנים האחרונות בחפירות באור־כשדים.

בספרות השומרים והבבלים תפסו את המקום הראשי הנושאים הדתיים, כגון שירי תהלה ותפילות לאלים, קינות על גורלו המר של האדם ועוד. עשירה ביחוד הספרות האפית של הבבלים, המכילה אגדות רבות על בריאת העולם, על האדם הראשון, על תולדות האלים והגבורים ועל המבול. נושאים אלה קרובים במדה ידועה בתכנם לספורי התנ"ך, ברם אינם לפי רוחו של האחרון.

האגדה המפורסמה ביותר של הבבלים היא אגדת גילגמש המספרת, כי המלך גילגמש עבר ארצות וימים לחפש את “אי האושר”, במקום שאין שליטה לצער ולמות, אבל לא עלה בידו למצאו.

 

האשורים    🔗

האשורים באו מחצי האי־ערב כיתר העמים השמיים וישבו מהאלף השלישי לפני ספה"נ בחלקה הצפוני של ארם־נהרים. ארצם היתה רחוקה קצת מדרכי המסחר, אקלימה יותר קשה, אדמתה הררית, פחות פוריה מאדמת בבל ובסביבתם ישבו עמים שונים, שואפי קרבות.

כל זה גרם לכך שהאשורים שמו את פניהם למלחמת־דמים בעיקר, החלו לחיות על החרב, נהיו לאמיצי לב ואכזריים יותר מן הבבלים. שום עם לא התנהג באכזריות רבה כל כך עם העמים הנכבשים, כמו האשורים.

ממלכת אשור. לאשורים היתה כבר באלף השלישי לפני ספה"נ ממלכה קטנה מסביב לעיר אשור. את גבולות ממלכתם הרחיבו במאה העשרים לפני ספה"נ בימי מלכם סרגון הראשון ובמאה השמונה עשרה בימי מלכם שמשי־אדד השני הגיעו גבולות ממלכתם עד הים התיכון. אבל עפ"י רוב היו מלכיהם נכנעים למלכי שומר ואכד ולמלכי בבל התקיפים, לפעמים גם למלכי מיתני ולמלכי החתים.

רק בימי שלטון בני־קשו בבבל עלה בידם להשתחרר לזמן יותר ממושך משלטון הבבלים – בימי מלכם אשוראובליט (1380–1341) ובמאה השלש עשרה לפני ספה"נ – בימי מלכיהם אדד־ניררי הראשון ושלמנאסר הראשון עלה בידם גם להתגבר על הבבלים, לכבוש את ארם־נהרים ולהרחיב בהרבה את גבולות ארצם.

אחריהם באה ירידה בעקב תנודת “עמי הים והצפון” וחדירת הארמים השמיים. הארמים באו בערך בזמן אחד עם העברים לרכוש לעצמם ארץ לשבת. הם לא באו כשודדים ואנשי מלחמה, אלא כסוחרים ואנשי שלום ולאט־לאט במשך מאות שנים נהיו הרוב בסוריה ובארם־נהרים.

הממלכות החשובות שיסדו בסוריה הן ארם־צובה ודמשק. בארם־נהרים נקראו הארמים בשם כשדים. השפה הארמית שהיא קרובה לעברית, היתה נפוצה מאד בארצות אלו ובימי גלות בבל והבית השני נעשתה לשפה חורגת לעמנו.

כובש אשורי גדול היה תגלת פלאסר הראשון (1100 לפני ספה"נ בע'). הוא כבש את ארמניה, את צפון סוריה עד הים התיכון וגם את האי קפריסין. אחריו קמו מריבות ומהומות באשור וכוחה וכבודה ירדו שוב ורק בעוד מאות שנים התחילה אצלה שוב תקופה של התעוררות וכבושים.

האימפריה האשורית נוסדה ע"י המלך אשורנצירפל השני (885–860), שהתחיל שוב בכבושים בארמניה (אררט), בסוריה ובפיניקיה. מלך זה נתפרסם ביחוד ע"י אכזריותו המיוחדת, שהוא בעצמו מתפאר בה בכתבותיו וציוריו על מצבות. הוא היה שורף ערים על תושביהן, מקצץ את ידי השבויים, חותך את חטמם ואת אזניהם, מנקר את עיניהם ועוד.

בעקבותיו הלך בנו שלמנאסר השלישי (860־825), שהחליט להשלים את כבוש סוריה. בברית נגד אשור השתתף גם אחאב מלך ישראל, אבל לשוא. מלכי ישראל נאלצו גם הם לשלוח מנחה למלך אשור.

אחרי מות שלמנאסר השלישי פרצו מהומות באשור, שהחלישו את כוחה ובקושי יכלו להגן על גבולותיה נגד התפרצויות החלדים – עם קוקזי, שיסדו ממלכה חזקה באררט, צפונה מאשור במאה הי"ב לפני ספה"נ, ושהשפיעו בהרבה על אשור, כמו כן על הארמים, שיסדו ממלכות בסוריה, בארם־צובא ודמשק בהתחלת האלף הראשון לפני ספה"נ.

אך אדד־ניררי השלישי (805–782), מלך אשור, עזר ליהואחז מלך ישראל, ששלח לו מנחה נגד הארמים, שלחצו אז את בני ישראל מאד ובעזרתו נשתחרר יהואש מלך ישראל לגמרי מעול ארם.

אשור התחזקה שוב בימי תגלת⁵־פלאסר השלישי (746–728). הוא לא היה מזרע המלכים, אלא איש פשוט מהעם, שעלה לגדולה בכח כשרונותיו. הוא נצח את האררטים בצפון ואת הארמים בסוריה, הרס את דמשק, כבש גם את ערי החוף, ביניהן את עזה ואשקלון וחלק גדול מממלכת ישראל– את הגליל ועבר הירדן וצרף אותן לאשור, גם אחז מלך יהודה היה לו למס עובד.

תגלת־פלאסר השלישי הכניס את שיטת הדפורטציה (גלות) – להגלות את רוב תושבי הארץ הנכבשה לארצות רחוקות ולהושיב במקומם עמים שונים, בכדי לבטל ע"י זה את השריד ולטשטש את צורתו הלאומית, עד שלא תהא לו תקומה לעולם. בסוף ימיו כבש גם את בבל וימלוך עליה בשם פול.

בימי בנו שלמנאסר החמישי (728–722) נתחדשו המהומות באשור והושע מלך שומרון מצא לו הזדמנות לפרוק את עול אשור מעליו. אבל שלמנאסר שם מצור על שומרון ושר צבאו, שהיה למלך אשור אחריו בשם סרגון השני (722–705) כבשה, אחרי מצור קשה של שלש שנים (722), הגלה את רוב בני עשרת השבטים הנשארים – לאשור, הושיב במקומם עמים אחרים ושם קץ לממלכת ישראל.

העמים האלה, שנקראו בפי בני ישראל כותיים, על שם המקום “כותא”, שמשם בא רוב המתישבים החדשים, נתבוללו במשך הזמן בין אלה מבני ישראל, שנשארו בארץ ומהם יצא עם חדש, עם השומרונים, שממנו נשאר בימינו רק שריד קטן מאד בעיר שכם בא"י.

סרגון החריב את ארמניה (אררט) ואת ממלכת כרכמיש, ממלכת החתים האחרונה, כבש את בבל ובסוף ימיו נכנעה לפניו כמעט כל קדמת אסיה.

בנו סנחריב (705–681) שם את העיר נינוה לבירת אשור ויפאר אותה ובנה בה לעצמו ארמון מפואר מאד. הוא השקיט את המרד בבבל שבראשו עמד הנסיך הכשדי מרודך־בלאדן, שהכניס בברית המרד נגד אשור גם את סוריה וא"י.

סנחריב השקיט את המרד גם בסוריה ובא"י. בא"י לכד 46 ערים בצורות, לקח בשבי 200,000 תושבים, שם מצור על ירושלים ולא הסירו אלא רק לאחר שחזקיהו מלך יהודה שלח לו בני תערובת וכסף וזהב ואבנים יקרות. סנחריב שם מצור קשה בפעם השניה על ירושלים, אך פרצה מגפה במחנהו והוכרח לשוב לארצו.

כשמרדה בבל נגדו בפעם השניה, החריב את העיר בבל לגמרי, הרס את מקדשיה ונתץ את פסלי האלים שלה. מעשה אכזרי זה הדהים אז את בני דורו, מפני שבבל היתה מרכז תרבותי עתיק, שגם האשורים קבלו את תרבותם ממנה והיא היתה עיר הקודש ויקומו לו אויבים מבפנים והוא נפל בחרב מתנקשיו.

בנו אסר־חדון (681–668) התפיס עם הכהנים ובנה מחדש את העיר בבל. הוא כרת ברית גם עם מלך האשכוזים, או הסקיתים ויתחתן עם בתו. אך התחברו נגדו מלכי המערב עם מלך צידון ותרהקה מלך מצרים וכוש בראשם. מנשה מלך יהודה לא השתתף במרידה זו ונשאר נאמן למלך אשור.

אסר־חדון השקיט את המרד בסוריה, אחרי כן עבר למצרים כבשה וספחה לממלכת אשור. בימיו הגיעה ממלכת אשור למרום התפשטותה.

בנו אשורבניפל (668–626) השקיט את המרד במצרים, כבש, שדד והחריב את העיר הגדולה נוא־אמון במצרים העליונה.

מפלת נוא־אמון אף היא הדהימה את העולם, כחורבן בבל בימי סנחריב, הואיל וגם היא היתה עיר הקודש, מרכז תרבותי עתיק.

הוא החריב גם את עילם והרס את עיר בירתה שושן, מפני שהם השיאו את אחיו שמש־שומוקין בבבל למרוד בו. במרד זה השתתף גם מנשה מלך יהודה. אשורבניפל לקחו בשבי, אבל אח"כ הטה אליו חסד והחזירו למלכותו.

אשורבניפל נתפרסם ביחוד ע"י ספריתו הנפלאה, שנשתמרה עד ימינו ומשמשת מקור חשוב לתולדות אשור ובבל.

מפלת אשור. המלחמות הרבות אכלו את מיטב בני אשור למרות הנצחונות הרבים ועל החיילים השכירים מבני העמים השונים אי־אפשר היה לסמוך בשעת סכנה רצינית, ביחוד שהאשורים היו שנואים בגלל אכזריותם הקשה ובשל הגלותם והחריבם כמה עמים.

ע"י זה שהחריבו עמים וארצות מסביבם, כגון אררט ועילם, הקלו רק על עמים שונים, ביחוד על עמים הודו־אירופיים, כמו הקימרים והסקיתים (אשכוזים־אשכנזים), שבאו מדרום רוסיה והמדים, שבאו ממזרח, להתפרץ לארצם ולהחלישה.

אחרי מות אשורבניפל תפס את השלטון בבבל הנסיך הכשדי נבופלאצוּר (625–604). הכשדים, כפי שראינו, היו שבטים ארמים, שהתבצרו עוד בהתחלת האלף הראשון לפני ספה"נ בבבל ונקראו כאן בשם כשדים.

נבופלאצור השתמש במצב המבוכה שבאשור, התחבר עם קיאכסרס, מנהיג המדים, התנפלו יחד על אשור, כבשו את עיר הבירה נינוה והרסוה עד היסוד (612 לפני ספה"נ).

מלך אשור האחרון אשוראובליט השני פנה לעזרת מצרים, אבל במלחמת כרכמיש (605) הכוהו הכשדים בהנהגת נבוכדנאצר, בנו של נבופלאצור, מכה נצחת ביחד עם נכה מלך מצרים, שבא לעזרתו ורצה להבטיח לעצמו חלק מאשור וככה בא קץ לממלכת אשור.

ממלכת בבל החדשה (604–538). אחרי מפלת אשור התחלקו המנצחים בירושה הגדולה. המדים קבלו את החלק הצפוני־מזרחי מנהר חדקל והכשדים את החלק הדרומי־מערבי, את ארם־נהרים, סוריה וארץ ישראל.

ממלכת הכשדים נקראת גם בשם ממלכת בבל החדשה ומיסדה העיקרי היה נבוכדנאצר השני (604–562).

בעקב השפעתה של הפוליטיקה המצרית האימפריאליסטית, שהשתדלה לכבוש את סוריה, מרדו מלכי יהודה – יהויקים וצדקיהו בממלכת בבל, למרות אזהרת הנביא ירמיהו וזה גרם שנבוכדנאצר החריב בשנת 568 לפני ספה"נ את ירושלים והמקדש, הגלה את היהודים לבבל ושם קץ לממלכת יהודה. הוא שם קץ גם לצור הבצורה מאד, שגם כן מרדה בו והגיע במסעי־העונשין שלו גם למצרים.

בימי נבוכדנאצר עלתה בבל שוב לגדולה ובין מפעלי הבניה הרבים שלו בבבל מפורסמות ביחוד הגנות התלויות.

אבל אחריו באה שוב⁶ ירידה. המלך האחרון נבו־נאיד (555–539) הזניח את עניני המלוכה והתעסק בעיקר בבנין מקדשים ובארכיולוגיה (חקירת עתיקות).

מלכי הכשדים הצליחו אמנם לעשות את בבל לעיר הגדולה והיפה ביותר בין כל ערי המזרח, אבל לא ליסד ממלכה חזקה לדורות.

בשנת 539 לפני ספה"נ כבש כורש מלך פרס את העיר בבל הבצורה מאד, בשעה שראש צבא־הכשדים – בלשאצר, בן נבו־נאיד התהולל והשתכר במשקאות שתויים בכלי הקודש מירושלים. את בבל כבש ע"י זה שחפר תעלות והנמיך את גובה המים בפרת שמסביב החומה, מבלי שהבבלים הרגישו בכך. כורש שם קץ לממלכת בבל המחודשה והאריים ירשו את מקום השמיים באסיה.

תרבות האשורים והכשדים היא בעיקר פרי תרבות השומרים והבבלים. האשורים הושפעו גם מעמים אחרים, כמו הארמים, החתים והמיתנים. בדת קבל האל אשור את תפקיד מרדוך, האל הבבלי הראשי והאיצטגנינות, ההשבעות והכשופים קבלו חשיבות יתרה. ביחד עם כתב היתדות השתמשו באלף־בית הכנעני־פיניקי הקדום שלמדום מהארמים.

מציאות אבנים בשפע, גרמה להתפתחות נוספת בבניה, פסול וציור. את קירות הבתים היו מקשטים בתבליטים ובזגוגיות מגוונות ומצוירות (קרמיקה). במלאכה זו הם התרוממו למדרגה גבוהה.

אופיניים אצל האשורים פסילי שורים, או אריות בעלי כנפים עם ראש אדם (ספינכס אשורי), שעמדו בשערי בתי המקדש, או ארמון המלך.

בסדרי החברה באשור בולט היה הגוון הצבאי המיוחד והאשורים היו הראשונים, שהשתמשו במכונות מצור.

החתים ידועים לנו רק מהזמן האחרון, מאז שגלו החופרים בשנת 1907 בכפר התורכי בוהזקוי, באסיה הקטנה את העיר חתוּשש, מרכזה של הממלכה החתית באלף השני לפני ספה"נ ואת ארכיונם של מלכי החתים עם לוחות בכתב היירוגליפי מיוחד, שעדין לא עלה בידי החוקרים לפתרו ובכתב יתדות, שבחלקם נפתרו כבר ע"י המלומד הצ’כי הרוזני. 

ממלכת החתים. החתים היו – כנראה – שבטים הודו־אירופיים, שבאו באמצע האלף השלישי לפני ספה"נ מאסיה התיכונה לאסיה הקטנה, יסדו בה ממלכה חזקה, שהתקימה מ־2000–1200 לפני ספה"נ. הם פרשו את שלטונם כמעט על כל אסיה הקטנה וגם על סוריה הצפונית.

מיסד הממלכה החתית היה המלך לברנש בהתחלת האלף השני לפני ספה"נ והמלך מורשיליש החריב במחצית השניה של המאה הכּ' את בבל.

זמן פריחתה של הממלכה החתית היה בימי מלכה הכובש והתקיף שוּפילוּליוּמה (1400–1355) ובימי המלך חתושיליש השלישי (1300–1260). .

ב־1200 לפני ספה"נ בערך החריבו את הממלכה החתית “עמי הים והצפון”, שהגיעו עד מצרים ופליטי החתים עברו לסוריה, נהרים וארץ כנען ויסדו בהן ממלכות ערים, שהתקימו מאות בשנים. החשובה ביניהן היתה ממלכת כרכמיש, שהתקימה עד 700 לפני ספה"נ.

תרבות החתים היתה די מפותחה. מקצתה קבלו מהשומרים והבבלים ומקצתה היתה פרי יצירתם הם.

דתם היתה עבודת אלילים. האל הראשי היה טשוּב – אל הברק והרעם, קיבלה היתה אלת הטבע והפריה, עתיס – סמל הטבע הגווע והקם לתחיה.

מפולחן עתיס נשאר, כנראה, מנהג הנוצרים להעמיד עץ אורן בחג המולד ולקשטו בנרות.

החתים היו הראשונים, שהנהיגו את רכבי הברזל ואת הסוסים במלחמה. רבים מבין החתים התבוללו בבני ישראל.

המיתנים, או החורים, קרובי החתים יסדו אף הם בהתחלת האלף השני לפני ספה"נ ממלכה בחלקו הצפוני של נהר פרת בשם ממלכת מיתני, שהתקימה מאות שנים וזמן ידוע פרשו את שלטונם גם על אשור.

 

העברים    🔗

מוצאם של העברים הוא מבני שם, מחצי־האי ערב, שמשם התפשטו עוד בימים קדומים לארם־נהרים בקדמת אסיה ומפה עברו לארץ כנען.

דברי ימיהם מתחילים בהתחלת האלף השני לפני ספה"נ מהאבות הראשונים – אברהם, יצחק ויעקב, שהיו הראשונים בתקופה ההיא, בה עבדו הכל לאלילים, והם ידעו את ה' בורא שמים וארץ ועבדום בכל לבבם. הם היו מכניסי אורחים, רודפי שלום ועושי טוב וחסד לכל אדם ולמדום דעת ה', האל האחד והיחיד.

יעקב נקרא גם בשם ישראל ומשום זה נקראו בניו אחריו “בני ישראל” וארצם, ארץ כנען – “ארץ ישראל”

בגלל הרעב הנורא, ששרר בימים ההם, העביר יוסף, שעלה לגדולת משנה למלך בארץ מצרים, את יעקב אביו ואת אחיו למצרים (במאה ה־17 לפני ספה"נ) והושיבם במחוז גושן.

גם במצרים לא עזבו העברים את אמונתם וחוקיהם ומדותיהם הטובים, לא שינו את לשונם העברית, לא התערבו בין עמי הארץ ונהיו ברבות הימים לעם גדול ועצום.

המצרים פחדו, שאולי ימרדו בהם העברים ולכן כבשום לעבדים, העבידום במשך מאות שנים עבודת פרך, בחומר ולבנים, אלצום לבנות להם ערים, את פיתום ורעמסס וחומות בצורות וימררו את חייהם מאד.

משעבוד גלות זו הוצאו בני ישראל ב־מאה ה־13 לפני ספה"נ, ע"י משה בן עמרם, מנהיגם הגדול, בכדי להוליכם חזרה לארצם, ארץ כנען ולחייהם הפשוטים והישרים הקודמים.

בהר סיני קבלו בני ישראל ע"י משה את שני לוחות הברית, הכוללים את עשרת הדברות האלהיות, בהן באו לידי בטוי מרוכז האמונה באל אחד ויחיד ותורת החיים המוסריים. כמו כן חקק האיש משה לעמו במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר חוקים טובים וישרים למען יחיו על פיהם, בתור עם, חיי סדר, מוסר ואושר ותורת ה' שנתנה בידי המחוקק האלקי, נהיתה ליסוד הצדק והמוסר החברותי והאנושי.

רק בימי מנהיגם יהושע, תלמיד משה רבנו, כבשו בני ישראל בחזרה את ארץ אבותיהם, ארץ כנען וחלקוה בין 12 השבטים, חוץ משבט לוי, שעליו הוטל תפקיד עבודת ה' והוראת והנהגת העם ובשכר עבודתו זו היה מקבל חלק עשירי מתנובת כל אחד מהעם.

כמאתים שנה חיו פה השבטים תחת הנהגת שופטים, כמה פעמים בתגרות ומלחמות עם העמים השכנים, כמו אדום, עמון ומואב, שלא נשמדו על ידם בזמן הכבוש ובמשך הזמן נתחזקו שוב ועם הפלשתים, שנתפשטו על חופי הים התיכון, עד שבשנת 1030 לפני ספה"נ בערך, התאחדו בעזרת שמואל הרואה תחת שלטון מלך לשם הגנה משותפת נגד אויביהם.

המלך הראשון היה שאול (1030–1010 בע'), שהצליח לאחד את השבטים ולרסן את שכניהם האויבים ואחריו דוד המלך (1010–970 בע') הצליח להכות את אויבי ישראל מכה נצחת ולהרחיב את גבולות ארצו עד נהר פרת בצפון ועד ים־סוף בדרום ולהרים למדרגה גבוהה מאד את כבוד ישראל בעיני הגויים. בימיו נעשתה ירושלים למרכז מדיני, דתי ותרבותי לבני ישראל.

בנו שלמה המלך (970–935 בע') בנה את בית המקדש בירושלים, הכניס ופתח את המסחר בארצו, בים וביבשה עם ארצות ועמים רבים, גם רחוקים, הכניס תפארת ועושר לארץ ישראל ובימיו ישבו בני ישראל בשלוה והשקט – “איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו”.

דוד ושלמה נחשבים במסורת בני ישראל בתור המלכים החשובים ביותר ואמונתם חזקה מאד, שמצאצאי דוד המלך עתיד להופיע המשיח – גואל עמו והאנושות כולה.

אך גדולה זו לא ארכה, כבר בימי בנו של שלמה, המלך רחבעם (935–920) נתפלגה המדינה לשתים, בגלל סכסוכים פנימיים, – לחלק צפוני, או מלכות ישראל, או מלכות עשרת השבטים ולחלק דרומי, או מלכות יהודה, שאליה נספח גם שבט בנימין.

מלכות ישראל התקיימה למעלה ממאתיים שנה (935–722). מיסדה ומלכה הראשון ירבעם (935–916) השתדל להטות את לב בני עמו לעבודת האלילים – עגלי הזהב, שהעמיד בבית־אל ודן, למען הרחיקם מבית המקדש שבירושלים ומבית דוד המלך ולהבטיח ע"י זה את כסא המלוכה בידו ובידי משפחתו והתלקחה מלחמת אחים בין מלכות ישראל ובין מלכות יהודה.

בריב־אחים זה השתתפו גם מדינות ועמים אחרים ונצלו אותו. ירושלים ובית המקדש נבוזו ע"י שישק מלך מצרים (930), אדד מלך ארם הרס והשם ערים במלכות ישראל. נשחתו המדות, קמו מרידות, ביחוד במלכות ישראל, שהחליפה את מלכיה כלבוש.

את הסדר השיב אמנם על כנו המלך עמרי (892–880), שכרת שלום עם יהודה, אך לקח לאשה לבנו אחאב (880–852) את איזבל, בת מלך צידון, שהכניסה והרחיבה מאד את עבודת הבעל והאשרה, אלילי צידון, שהיתה קשורה עם הוללות ופריקת עול המוסר.

נגד עבודת האלילים והשחתת המדות נלחמו ביחוד הנביא אליהו, הדמות העממית הנערצה ביותר בקרב עם ישראל ותלמידיו. מלחמה זו גמר בנצחון אלישע הנביא, שהתחבר עם שר הצבא יהוא (843–816), שהשמיד את בית אחאב ועבודת האלילים מהארץ וביתו מלך כמאה שנה במלכות ישראל.

לשיא פריחתה הגיעה מלכות ישראל בימי המלך ירבעם השני (786–746), שהכה את ארם, את מואב, את עמון ואת אדום, אויבי ישראל, כבש את ארצותיהם, כבש גם חלק מאשור והשיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה. הוא פתח גם את המסחר והכניס עושר ואושר לארצו.

אך אחרי מותו קמו שוב מרידות ומהומות בארץ, תושבים רבים נמלטו למלכות יהודה, הנביאים עמוס והושע לוחמים נגד ירידת המוסר, אך לשוא.

במצב זה השתמש תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור הגדול, כבש ממלכות ישראל את הגליל ועבר הירדן, ספחן לממלכת אשור, את התושבים הגלה לארצותיו הרחוקות ובמקומם הושיב שם עמים אחרים ואת מלך ישראל וגם את מלך יהודה שם למס עובד (732).

שלמנאסר החמשי, מלך אשור שם מצור על שומרון, בירת מלכות ישראל המורדת ואחרי מצור קשה של שלש שנים כבש והרס אותה סרגון השני, מלך אשור החדש, הגלה את רוב בני עשרת השבטים הנשארים לאשור, הושיב במקומם עמים אחרים ושם קץ למלכות ישראל (722 לפני ספה"נ).

בארץ נשארו רק בני דלת העם, שבמשך הזמן נתערבו עם המתישבים החדשים, שנקראו כותיים, על שם מקום מוצאם ויצא מהם עם חדש, עם השומרונים, שדתם ומנהגיהם היו תערובת מדת ישראל ועבודת האלילים.

משום זה לא רצו בוני בית המקדש השני אח"כ להתחבר אתם והתרחקו מהם ונתוספו גם הם על שונאי ישראל. כפי שנזכר כבר בעמודים הקודמים נשאר מהשומרונים רק שריד קטן מאד בשכם בארץ ישראל.

חלק משבטי ישראל. שהוגלו נטמעו בין העמים השונים בארצות גלותם הרחוקות וחלק בגולי יהודה שבאו אחריהם.

מלכות יהודה התקיימה כ־350 שנה (935–586), 135 שנים יותר ממלכות ישראל. במלכות יהודה מלכו מלכים מבית דוד המלך, לא היו פה מהומות ומרידות כה תכופות ולא התחלפו המלכים כבמלכות ישראל, גם הירידה המוסרית לא היתה כה גדולה.

גם במלכות יהודה השפיעו לרעה מלחמת האחים בינה ובין מלכות ישראל וההתנפלויות של עמים שונים, כמו התנפלות שישק מלך מצרים, שעשק את ירושלים ואת המקדש (930) בימי המלך רחבעם (935–920), בנו של שלמה המלך, כמן כן מעשיה הנתעבים של המלכה עתליה (843–837), בת אחאב מלך ישראל ואיזבל אשתו, אשת המלך יהורם.

עתליה מלכה במקום בנה אחזיהו ועשתה את כל תועבות הגויים הרעים גלוי ברחובות ירושלים והשמידה את כל משפחת דוד המלך, חוץ מהילד יהואש, שהחביאו יהוידע הכהן הגדול, למען הבטיח את המלוכה למשפחתה.

ולכל זה נתוספו עוד אסונות טבע שונים, כמו רעש, בצורת ארבה וכדומה. אבל בעוד שבמלכות ישראל היה שטוף העם עפ"י רוב בעבודת אלילים, הנה במלכות יהודה עבדו עפ"י רוב לאל האחד והיחיד.

הסדר והאושר מתחילים לשוב למלכות יהודה בימי המלך עזריהו (780־739), שהכה את הפלשתים ואת העמונים וספח חלק מארצם ליהודה, בנה חומות חדשות וחזקות סביב ירושלים, ארגן צבא חזק ומסודר, בנה נמל והחיה את המסחר.

תור הזהב ליהודה היתה בימי המלך חזקיהו (717–690), תלמידו של ישעיהו הנביא. חזקיהו מלך לצדק ושריו שררו למשפט. אך בימי מלכותו הראשונים הגלה סנחריב מלך אשור כמאתים אלף איש מיהודה לארצות מדינתו הרחוקות, אבל לא עלה בידו לכבוש את ירושלים, מפני המגפה שפרצה במחנהו והוכרח לשוב לארצו בחרפה.

בימי בנו, המלך מנשה (690–640) באו שוב ירידה ועבודת אלילים עם קרבנות בני־אדם. סנחריב מלך אשור לקח גם את מנשה בשבי, אך החזירהו אח"כ למלוכה.

בנו המלך יאשיהו (638–608) ביער אמנם את עבודת האלילים כליל מהארץ, השיב את עבודת ה' אל קדושתה והדרה כבימי קדם והרים את כבוד ישראל, אך נפל במלחמה עם נכה מלך מצרים.

בהשפעת הפוליטיקה המצרית מרדו מלכי יהודה האחרונים, יהויקים (608–598) וצדקיהו (597–587) בממלכת בבל החדשה, למרות אזהרת הנביא ירמיהו, מה שגרם שנבוכדנאצר השני מלך בבל, עלה על יהודה, לקח בשבי את יכניהו, מלך יהודה החדש, את שריו ואת חילו וכשגם צדקיהו מרד בו, שם מצור קשה על ירושלים ואחרי מלחמה קשה כבש והחריב את ירושלים והמקדש, הגלה את רוב העם בבלה ושם קץ למלכות יהודה ב־586 לפני ספה"נ.

את החורבן הזה מבכה ירמיהו הנביא בקינותיו המרות, במגלת “איכה”, אך גם מנחם את עמו לאחרית הימים.

בגלות בבל הרגישו בני יהודה את גודל האבדה באבדם את ארץ מולדתם, שפרו את מעשיהם, חדלו לגמרי מעבודת האלילים והתחילו מתהדרים בגעגועים עמוקים לארץ אבותיהם.

כורש המלך הפרסי הגדול, שכבש את ארצות בבל, הרשה לבני ישראל לשוב לארץ אבותיהם, לקומם את הריסותיה ולבנות את בית המקדש (538 לפני ספה"נ) ובזה הניחו, ביחוד בהנהגת עזרא ונחמיה, שוב את היסודות לתקומת עם ישראל וארץ ישראל למרות המכשולים הרבים.

ככה באה מזימת המן הרשע, ראש השרים בימי המלך הפרסי אחשורוש הראשון (כסרכסס) להשמיד את כל היהודים אשר בכל מדינות פרס (475 לפני ספה"נ), אבל מחשבתו הרעה הזו הופרה בזכות מרדכי ואסתר המלכה ולזכר הנצחון הזה חוגגים בני ישראל את חג הפורים.

כמו כן נתרגשו אז מלשינות, הפרעות והתנפלויות השומרונים, עם תערובת חדש מדלת בני מלכות ישראל, שנשארו בארץ ומהתושבים החדשים שהושיבום מלכי אשור ושרצו גם הם להשתתף בבנין הבית השני ולהתחבר עם עם ישראל, אבל מנהיגי עם ישראל הרחיקום, מפני שהחזיקו ההם עוד בהרבה ממנהגיהם הקודמים הרעים.

כמאתים שנה חיו והתפתחו בני ישראל בא"י בלי הפרעות מיוחדות, תחת שלטון הפרסים ובהנהגת הכהנים הגדולים ומועצתם הכנסת הגדולה, שממנה התפתחה אחרי כן הסנהדרין.

הם אספו וסדרו את התנ"ך, החליפו את הכתב העברי העתיק בכתבנו האשורי הנוכחי, בכדי להזהר מזיופי השומרונים, שגם הם השתמשו בכתב העברי העתיק והנהיגו חוקים ומנהגים טובים בישראל, ביחוד למען הבדיל בין ישראל לעמים, לבל יטמעו בעמים אחרים.

כשכבש אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון ויון גם את ארצות פרס, באו גם בני ישראל וארץ יהודה תחת שלטונו ושלטון היונים למאתים שנה בערך (333–142 לפני ספה"נ).

קודם היו בעיקר תחת שלטון מצרים היונית (301–200) ואח"כ תחת שלטון סוריה היונית (200–142).

מעול היונים שוחררו בני ישראל וארץ יהודה ע"י התקוממות החשמונאים, או המכבים, אחרי מלחמות קשות במשך עשרות שנים ויסדו ממלכה יהודית עצמאית עם שמעון החשמונאי בראש (142 לפני ספה"נ).

בימי המלכים יוחנן (135–104) ואלכסנדר ינאי (103–76) נתרחבו בהרבה גבולות המלוכה היהודית החדשה, אבל ימי שלוה ואושר באו לבני ישראל ביחוד בימי שלומית המלכה (76–67).

אך אחריה באו היהודים, בגלל סכסוכים פנימיים ומלחמת אחים, תחת שלטון הרומיים (63 לפני ספה"נ), קודם תחת הנהלת מלכים יהודים, כמו הורדוס (37–4) הרשע, שהשמיד את משפחת החשמונאים וגרם צרות ומצוקות רבות ליהודים, אך בנה מחדש את בית המקדש, עד שעלה ביפיו ותפארתו על בנין שלמה. אח"כ הם באו תחת שלטון נציבי רומי, שנהגו את משרתם בעריצות ואכזריות כה רבה, עד שגרמו למרידת היהודים, בהחליטם לשבור את עול הרומיים מעל צוארם, או למות מות גבורים.

התלקחה מלחמה עזה לחיים ולמות מצד היהודים, בהנהגת יוחנן מגוש־חלב, שמעון בר גיורא ויוסף פלויוס, נגד הרומיים, שנחלו כמה מפלות, אך לבסוף התגברה רומי התקיפה, למרות מעשי־הגבורה הנפלאים של יהודים, בגלל חוסר אחדות בין המפלגות היהודיות מצד אחד ובגלל הרעב הנורא, ששרר אותו זמן בירושלים מצד שני.

טיטוס שר צבא הרומיים. כבש והחריב את ירושלים ואת בית המקדש (70 לספה"נ) ושם קץ למדינת היהודים, אחרי שכמיליון יהודים נספו, מהם בשדה הקרב, מהם שנשרפו, או גועו ברעב וכמעט מיליון יהודים נלקחו בשבי ונמכרו לעבדים ולשפחות.

על חורבן זה מקוננים היהודים עד היום בכל מקום שהם בט' באב את קינות ירמיהו (“איכה”) כשהם מסיימים את הקינה בתפלת ההכנעה: “השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם”.

בימי נציבי רומי האכזריים נולד, חי, פעל ונצלב ישוע, או ישו הנוצרי, שעלה ברצונו לתקן את הדת ולטהר את מדות בני־האדם המושחתות. תלמידיו יסדו אחרי מותו את האמונה הנוצרית, שנפוצה בין הרבה עמים, ביחוד לאחר שהשליח פולוס פטר את בני הנכר מקיום מצוות הדת הישראלית, כגון מילה, זהירות ממאכלים אסורים, וכדומה, ויצר בסיס רחב בשביל התפשטות תורת הנצרות בקרב עמי הארץ.

כעבור 65 שנים אחרי החורבן נסו שוב היהודים בהנהגת הגבור הגדול בר כוכבא לאזור את שארית כוחם ולהסיר מעליהם את עול רומי האכזרית. בתחילה הצליחו אמנם, אבל לבסוף התגברו שוב הרומיים וכבשו גם את ביתר (135 לספה"נ), את המבצר האחרון של היהודים, הרגו שם כחצי מיליון איש ורבים מתו ברעב ובאש ובזה נכשל הנסיון הגדול האחרון מצד היהודים להשיג שוב את חרותם וארצם, והם נתפזרו על פני כל רחבי התבל.

שרות נעלה עשה עם ישראל לאנושות ע"י זה שלמד לעמים השונים לדעת את האל האחד והיחיד ומסר להם את יסודי המוסר, היושר והצדק החברתי.

בספרות ישראל נחשבים כמקור ראשון כתבי הקודש (התנ"ך), שנעשו להון משותף בקרב כל האנושות כולה.

 

הכנענים.    🔗

לפי התנ"ך שייכת ל"ארץ כנען" לא רק א"י, כי אם גם סוריה המערבית. כבר באלף השלישי לפני ספה"נ ישבו בארץ כנען עמים שמיים, כגון האמורים במזרח, הפיניקים (הצורים) במערב על חופי ים התיכון והכנענים באמצע. אחרי כן נתוספו גם עמים אחרים, – שמיים, כגון עמון ומואב (בני לוט), אדום ועמלק (בני עשו) ובלתי שמיים, כגון החתים והפלשתים ועוד.

בשם הכולל “כנענים” נקראו לא רק שבט הכנענים לבד, כי אם גם רוב יתר העמים הקטנים, ביחוד השמיים.

לפי החפירות בסוריה ובא"י (מגידו, תענך, גזר, ועוד) לא עמדו עמי כנען אלה על גובה תרבותי חשוב ולא יסדו ממלכה אחת חזקה, כי אם הרבה ממלכות קטנות. אשר לדת, עבדו קודם לפטישים, למצבות (עמודי אבנים) ואשרות (גזעי עץ), אחרי כן הושפעו מהשומרים, הבבלים, המצרים, החתים ועברו לעבודת אלילים, כגון עבודת ה"בעל" וה"עשתורת" – אלילת הפריה, שעבדוה מתוך הוללות ופריצת גדרי המוסר והצניעות ועבודת ה"מולך", שהיו מקריבים לו בני־אדם.

עבודת האלילים שלהם השפיעה לרעה על בני ישראל ונגדה לחמו נביאי ישראל בחרף נפש.

חלק מהעמים הקטנים האלה נשמד ע"י עם ישראל בזמן הכבוש ובמשך המלחמות הרבות אחרי הכבוש וחלק, כגון הגבעונים, האדומים, העמונים והמואבים נטמעו בבני ישראל במשך הזמן וביחוד בימי יוחנן החשמונאי, שהכריחם או לעזוב את הארץ, או להתיהד, למען לא יוסיפו עוד להרע ליהודים.

 

הפיניקים (הצורים).    🔗

מבין כל עמי כנען הצטינו ביחוד הפיניקים, שהתישבו – כנראה – עוד באלף השלישי לפני ספה"נ במערב סוריה, על חופי הים התיכון, והיות שיבול אדמתם לא היה מספיק לכלכלתם, שמו את פניהם אל הים, שהיה מספק להם דגים למכביר, חלזונות לתעשית צבע התכלת והארגמן וצדפים לקשוטים ונהיו במשך הזמן לעם עובר ימים ולעם המסחר והתעשיה.

להתפתחותם זו עזר להם גם מצבם הגיאוגרפי המצוין – בין מצרים וארם־נהרים, שתי ארצות התרבות הקדומות והרי הלבנון, שנתנו להם ברזל, נחושת ועצי בנין שונים.

בעזרת אניות משוט שלהם בים ואורחות מסחר גדולות ביבשה מכרו והחליפו את תוצרתם הם ואת תוצרת שאר הארצות ונתעשרו. גם למדו להכיר עמים, ארצות ותרבויות שונים, סגלו לעצמם את תרבותם ועזרו להפצתה.

הפיניקים לא התאחדו למדינה אחת גדולה וחזקה, לא הצטינו במלחמות ובכבושים, אלא גרו עפ"י רוב במדינות ערים רבות, כגון צידון, צור, בירות, עכו ועוד.

הסבה לזה – כנראה – התעסקותם במסחר, שהכניס יפה בימים ההם ולא היה כדאי להזניחו ולהחליפו בתגרות ובמלחמות וגם משום שחסרו מטבעם כוח שלטון בלתי מוגבל עם יצר תאות הכבוש, הואיל ומלכיהם היו מוגבלים בזכויותיהם ע"י מועצת זקנים מהסוחרים העשירים וגם המלכים בעצמם היו מתעסקים עפ"י רוב במסחר. בגלל כל זה היו הפיניקים עפ"י רוב כפופים לשלטונן של ממלכות זרות.

בסוף האלף השני לפני ספה"נ עלתה העיר צידון לפריחה ולגדולה (1400–1100) ואיחדה בברית את ערי הפיניקים, אך תגלת פלאסר הראשון, מלך אשור שם קץ לגדולתה (1100 לפני ספה"נ).

את מקום צידון תפסה העיר צור, שספניה וסוחריה הגיעו כבר במאה האחת עשרה לפני ספה"נ עד גיברלטר וחופי בריטניה וגרמניה במערב ועד האוקינוס ההודי במזרח ובמצות נכה מלך מצרים סובבו גם את יבשת אפריקה.

במסעות אלה השתתפו הרבה פעמים גם בני ישראל, שחיו עפ"י רוב ביחסים ידידותיים עם הפיניקים. שלמה המלך הביא את האומנים וחמרי הבנין לבית המקדש שבנה בירושלים, מחירם מלך צור. עמרי מלך ישראל לקח את איזבל, בת מלך צידון לאשה לבנו אחאב. הרבה פעמים התחברו ביניהם הפיניקים ובני ישראל נגד אשור, אויבם המשותף.

אך הפיניקים השפיעו השפעה דתית מזיקה על בני ישראל בהכניסם אליהם את עבודת הבעל – אל השמש ואשתו עשתורת – אלת הלבנה והפריה, שעבדוה בבאככאנאליה, (משתה הוללוּת לכבוד בככוס – אל היין) ובתענוגי בשר גסים ועבודת ה"מולך" – אליל האש, שהיו מקריבים לו לפעמים גם זבחי אדם, ביחוד בשעת סכנה מדינית ושנגד עבודה זרה זו לחמו ביחוד אליהו הנביא ותלמידו אלישע.

הפיניקים האמינו בהשארת הנפש אחרי המות וכמו המצרים אף הם היו חונטים את מתיהם.

בסוף המאה השמינית לפני ספה"נ באה פיניקיה (בשם כולל זה קראו היונים לערי הפיניקים) בעול אשור ובימי נבוכדנאצר מלך בבל נפלה צור כליל (573 לפני ספה"נ).

אחרי מפלת בבל עברה צור לפרס ואחרי מפלת פרס לאלכסנדר הגדול וליורשיו היונים. הפיניקים התבוללו בעיקר ביונים וחדלו להיות עם מיוחד.

הקולוניזציה של הפיניקים. הפיניקים היו העם הראשון, שעסק ביסוד מושבות. קודם ביסוד מושבות ארעיות לשם מסחר, אבל אח"כ גם במושבות־קבע לשם ישוב. ככה יסדו מושבות באפריקה הצפונית, בסיציליה, בדרום ספרד ועוד.

המושבה החשובה ביותר שיסדו היתה העיר קרטגו באפריקה הצפונית. היא נוסדה בשנת 814 לפני ספה"נ ע"י אצילי צור עם הנסיכה אליסה בראש, שעזבו את צור מפני מריבות פנימיות. קרטגו ירשה אח"כ את מקומה של צור, אך נחרבה ע"י רומא האכזריה (146 לפני ספה"נ) אחרי מלחמות רבות וקשות.

עם התחלת האלף הראשון לפני ספה"נ נתקלו הפיניקים במתחרים קשים, קודם ביונים ואח"כ ברומיים, שדחקו לאט־לאט את רגלי הפיניקים מים התיכון.

בתעשיה עסקו הפיניקים באריגה ורקמה, בתעשית הזכוכית והמתכת, בצביעת צמר ופשתים, שמזה יצא הארגמן ובבנין אניות. אבל מוריהם הראשונים היו הבבלים והמצרים. המסחר פתח בהם גם רמאות ואונאה.

ערכם ההיסטורי החשוב ביותר מתבטא בזה, שהועילו הרבה להפצת התרבות המזרחית העתיקה בעולם. ביחוד בין היונים והרומיים. יצירתם היסודית ורבת המשקל הוא האלף־בית הפיניקי, שממנו נתפתח הכתב הלטיני, המשמש כיום יסוד לרוב שפות העולם.

 

העמים ההודו־אירופיים,    🔗

שקראו לעצמם גם בשם אריים, כלומר “אצילים” או “אדונים” (הודים, מדים, פרסים, סקיתים, יונים, איטלקים, קלטים, גרמנים, סלוים ועוד) ידועים לנו רק מהאלף השני לפני ספה"נ שאז ישבו בעיקר בין הים השחור והים הכספי ומשם התפשטו להודו, לרמת אירן (מזרחה לקדמת אסיה) ולאירופה. דברי ימיהם הקודמים לוטים בערפל.

העמים האלה מתחילים להופיע על במת ההיסטוריה בתקופה מאוחרת, כששמשם של השמיים החלה כבר לשקוע ואחרי שקלטו לתוכם את תוצאות התרבות המזרחית, שעליהם היה רק לטוותה הלאה ולהוסיף עליה.

 

ההודים    🔗

האריים החלו לחדור להודו מהאלף השני לפני ספה"נ. קודם כבשו את עמק האינדוס, אח"כ את עמק הגנגס וכן הלאה, אחרי מלחמות רבות וממושכות עם הדרוידים השחורים, התושבים הקודמים, שאת חלקם הגדול השמידו ואת הנשארים כבשו לעבדים.

מלחמות הכבוש האלו – תקופת הגבורים של ההודים, נשתמרו בשירי “מהברטה” ו־"רמיאנה", האֶפוסים הלאומיים של ההודים.

אחרי הכבוש התישבו ההודים לפי שבטים תחת מנהיגיהם, שנעשו למלכים עומדים ברשות עצמם. ההודים היו אמנם עם גדול, אבל לא התאחדו לעם אחד ולממלכה אחת גדולה, ביחוד מפני שהשבטים הרבים נלחמו עפ"י רוב זה בזה ונתחלקו למעמדות (כסטות) נבדלים זה מזה וסגורים בפני בן מעמד אחר.

המעמדות העיקריים הם: 1) הכהנים (הברהמנים), 2) האצילים (אנשי הצבא), 3) האכרים, הסוחרים ובעלי המלאכה, 4) כת הסודרה, העבדים המשועבדים, שרידי הישוב הקודם, שקבלו עליהם את דת הברהמנים. מלבד זה היו עוד כתות של טמאים (הפריה) – שרידי הישוב הקודם, שלא זכו לקבל את דת הברהמנים, המטמאים בראיה, לכן הם נושאים סל על פניהם וגרים בכפרים מיוחדים. מהם יצאו – כנראה – הצוענים שבאירופה. הפירוד שבין המעמדות משפיע עוד היום על החיים המדיניים שבהודו.

מפני שההודים התרחקו מרחק רב מחופי הים התיכון, לא יכלו להשתתף בתולדות עמי מערב אסיה, אבל התקימו ביניהם קשרי מסחר עוד בזמן קדום מאד. השפעה הדדית יותר נכרת מתחילה בימי ממשלת הפרסים ובימי אלכסנדר הגדול, שאז נכבש על ידם גם החלק המערבי מהודו. והשפעה הדדית זו מתגברת עוד בימי הרומיים.

הדת. ההודים עבדו קודם את אלי הטבע, ביחוד את אל השמים, את אל האש ואת אל המים. אבל אחרי כן הנהיגו הברהמנים – הכהנים את דת הברהמנים, דת אלהות בת שלשה פרצופים, אלילות משולשת (טרימורטי) – את פולחנם של ברהמה, וישנו וסיוה. הראשון “בורא”, השני “מקיים” והשלישי “מחריב” על מנת לברוא מחדש.

האל הראשי ברהמה, הוא גם נשמת העולם ונשמת האדם היא חלק ממנה, הכלואה בגוף האדם ושואפת לעזבו ולהתאחד עם הנשמה העולמית. אבל לזה זוכה רק נשמת הצדיק המסתגף בעולם הזה, בעוד שנשמת הרשע טעונה טהור ע"י גלגולים שונים. חיי האדם על הארץ אינם איפוא אלא כחש ומרמה וכל המרבה להתרחק מהם ולהתבודד עם עצמו, הרי זה משובח.

תורה של בטלה זו, בלי מטרות ותפקידים בחיים ולמען החיים ושאינה נותנת ערך לעבודה, השפיעה לרעה על רצון והתפתחות העם והכשירה את הקרקע בשביל הברהמנים והאצילים להתנשא באופן מתמיד על העם ולהכניסו למעמדות וכתות, לשם מטרותיהם הם.

בודהא. את דת הברהמנים תקן במאה החמשית לפני ספה"נ בן מלך אחד בשם גוטאמא, שקבל את שם הכבוד בודהא (הנאור). הוא חי קודם חיי תענוגים והוללות ולבסוף כשקצה נפשו בחיים האלה, התחיל להתבודד ולהסתגף ואחרי שש שנים של חיי סגוף אלה בא לידי המסקנה, שהחיים אמנם ענין רע הם, אולם בכדי למעט את הרע הזה, אין הכרח שיהא האדם צם ומסתגף דוקא, אלא מספיק לכך עשות צדקה וחסד. הוא דרש הסתכלות נכונה בלי אמונות תפלות, כגון האמונה בגלגול הנשמות, למשל, דרש נכונות להיטיב לאחרים, רצון רוחני עז וחפשי מקנאה ורדיפה אחרי הכבוד, דבור אמתי, הנהגה אמתית, משלוח־יד אמתי, מאמץ אמתי, כונה אמתית והתלהבות אמתית. העיקר הנירונה – שלות הנפש הגמורה ולזה יכול להגיע כל אחד, לכן הכל שוים, אין מקום לכתות ומעמדות, אין צורך בקרבנות, בסגופים ובפרישה מן החיים. דת בודהא אינה איפוא אלא דת של כללי החיים, אולם תלמידיו אחריו שנו וסלפו בהרבה את תורתו.

הברהמנים יצאו להגן על דתם הם ורדפו את תלמידי בודהא זמן רב ובאכזריות רבה עד שגרשו אותם מקדמת הודו. להפצת תורת בודהא – הבודהיזם פעל הרבה ביחוד המלך אסוקה במאה השלישית לפני ספה"נ ותורה זו נפוצה בהודו המזרחית, בסין, ביפן ובארצות אסיה אחרות וכיום נמנים על דת זו כ־500 מיליונים איש.

בספרות ההודים חשובים ביחוד הודות – כתבי הקודש של ההודים, המכילים שירים דתיים, תהלות ותשבחות לאלים והשירים האפיים – מהברטה ורמיאנה, המעידים על כשרון פיוטי גבוה.

דברי ספרות אלה כתובים בלשון הסנסקריט, שהיא השפה העתיקה ביותר של העמים ההודו־אירופיים.

גדולים ההודים גם בדרמה ובמתמטיקה והם היו הראשונים שהגיעו לרעיון, שאפשר להביע את המספרים בספרות והספרות האלו הגיעו אלינו דרך הערבים, אבל לא הערבים המציאון, כפי שחושבים את זה בטעות.

בבניה מענינים הפגודות, בתי המקדש החפשיים והחצובים בסלע שבקילזה (ע"י בומבי) ובית המקדש שמתחת האדמה על האי אֶלפנטה. הבנינים והפסילים מלאים קשוטים, אבל נעדרי הרמוניה.

 

מדי ופרס    🔗

ידועות לנו מהתנ"ך, מכתבות בבל ומלכי פרס ומספרי היונים. המדים והפרסים הם עמים אריים וישבו מסוף האלף השני לפני ספה"נ בחלקה המערבי של רמת אירן. המדים בצפון והפרסים בדרום.

 

המדים    🔗

כוננו קודם ממלכה – כנראה – במאה השמינית לפני ספה"נ ומלכם הראשון היה דיאוקס, שבנה את אחמתא, בירת מדי (כעת חמדן). עד אז היו עפ"י רוב תחת יד אשור במשך מאות שנים ומהם למדו גם דרכי מלחמותיהם וסדרי ממלכתם. 

מיסדה האמיתי של ממלכת מדי היה המלך כיאכסרס (624–583), ששחרר לגמרי את המדים מעול אשור ועוד עלה עליה ביחד עם נבופלאצור מלך הכשדים ובשנת 606 לפני ספה"נ שמו קץ לממלכת אשור וירשו חלק מארצותיה, את החלק הצפוני־מזרחי מנהר חדקל. כיאכסרס הרחיב עוד את גבולות ממלכתו בצפון ע"י כבוש אררט ובמערב עד נהר הליס באסיה הקטנה בהתאם להסכם עם ממלכת לוד. הסכם זה נוצר באופן מפתיע: בשעת המלחמה “חשך השמש בצהרים” ולקוי חמה זה היה לאות ולמופת להפסיק את המלחמה ולכרות ברית ביניהם (585).

במחצית הראשונה של המאה הששית לפני ספה"נ היתה מדי המדינה החזקה ביותר בכל קדמת אסיה, אבל גדולתה לא ארכה זמן רב. בימי המלך אסתיאגס, בן כיאכסרס נפלה מדי בידי כורש מלך הפרסים (549 לפני ספה"נ).

 

הפרסים    🔗

היו משועבדים קודם לממשלת מדי. מעול המדים שחרר את הפרסים מלכם הגדול כורש (558–529 לפני ספה"נ), שכבש בשנת 549 את ממלכת מדי, בשנת 546 את ממלכת לוד באסיה הקטנה ובשנת 539 את ממלכת בבל ויסד ממלכה פרסית כבירה, שלא היתה כדוגמתה לפניו. הוא מלך מהודו ועד לים האגיי וממדבר ערב ועד לים השחור, הכספי והארלי.

ביסוד ובבצור ממלכתו הכבירה הזו עזר לו הרבה, שבנגוד למלכי אשור ובבל האכזריים התנהג הוא בסבלנות ובחסד עם העמים הנכבשים והנכנעים וכבד את רגשותיהם הדתיים ובזה כבש את לבבותיהם. הוא נתן גם רשות ליהודים לשוב לארצם ולקומם את בית מקדשם (538)…

כורש התכונן לכבוש גם את מצרים, אך נפל במלחמתו עם הסקיתים בצפון. את תכניתו זו הוציא לפועל בנו, המלך כמביסס (529–522). הוא כבש את מצרים (525) ביחוד ע"י בגידת השכירים היונים, שמסרו בידו את מבצרי גבול מצרים בלי כל מלחמה. את פסמתיך השלישי, מלך מצרים לקח בשבי.

כמביסס רצה לכבוש גם את קרטגו, אך הצי הצידוני סרב להשתתף במלחמה נגד בני־גזעם. אח"כ נסה לכבוש את כוש, אך חייליו סבלו מאד מהחום במדבר והוכרח לשוב למצרים. כשלון זה הרגיזו והוא עשה שפטים באלי מצרים וכהניה.

בזמן העדרו תפס את השלטון בפרס מגוס (כהן) אחד, באמרו שהוא ברדיה, אחיו של כמביסס ולו זכות המלוכה. אבל ברדיה זה נהרג ע"י כמביסס בסתר עוד לפני צאתו למצרים. כשקבל כמביסס את שמועת המרד בדרכו לשוב לפרס, אבד את עצמו לדעת אחרי שגילה לשריו הנאמנים את סוד רצח ברדיה על ידו והפקיד את קרובו דריוש למלא את מקומו על כסא המלוכה.

המלך דריוש הראשון (521–485) הצליח לקשור קשר, להרוג את המגוס הרמאי ולקחת בידו את המלוכה בפרס.

המרידות הפנימיות עוררו את העמים השונים לנסות להשתחרר מעול הזרים ופרצו מרידות בכל רחבי הממלכה הגדולה, כמו במדי, בבבל, במצרים ועוד. אבל בכשרונותיו הגדולים הצליח דריוש להשקיט אחת אחת את המרידות האלו ועוד להרחיב את גבולות ממלכתו ע"י כבוש שבטים הודיים מערבה מהנהר אינדוס וכבוש תרקיה ומקדוניה בחצי האי באלקאן באירופה.

בימי דריוש הגיעה הממלכה הפרסית להתרחבותה הגדולה ביותר והכילה בתוכה את כל ארצות התרבות של המזרח העתיק – את מצרים, את בבל, את פיניקיה ואת א"י, את ארצות אסיה הקטנה ואת רמת אירן.

אבל במלחמותיו עם הסקיתים באירופה נחל דריוש כשלון, ביחוד בעקב טכסיסי המלחמה שלהם, שלפיהם נזהרו להכנס במלחמה גלויה עם דריוש, כי אם נסוגו בכונה תמיד אחורנית והחריבו כל מקום שעזבו, בכדי לא להשאיר כל מזון וצידה לחיליו ודריוש נאלץ לשוב לאסיה אחרי אבדות רבות. אך שלא במתכון כבש אז את תרקיה ומקדוניה. אחרי כן יצא דריוש למלחמה נגד היונים שבאירופה, אבל, כפי שנראה הלאה, לא הוא ולא המלכים שמלכו אחריו לא הצליחו במלחמתם נגד היונים. 

ביחוד גדול היה דריוש בסדורה הפנימי של המדינה. הוא הכניס סדרי מדינה מצוינים בממלכתו שהשתרעה מהודו ועד כוש. בראש המדינה עמד מלך פרס, – “מלך המלכים”. את ממלכתו חלק לעשרים פחוות (סטרפיות), בראשן עמדו הפחות, או האחשדרפנים (נציבים) ועליהם השגיחו פקידים מיוחדים, – “עיני המלך ואזניו”.

הוא עשה הרבה גם להתפתחות החקלאות והמסחר. נטע גנים ופרדסים, סדר דרכים מצוינים לעניני המלוכה והמסחר. מפורסם ביחוד היה “דרך המלך” מחופי הים האגיי עד שושן הבירה באורך של 2700 קמ. בערך ועם תחנות הדאר הממשלתי. הוא תקן את תעלת סואץ וחבר את הנילוס עם הים־סוף והוא היה הראשון בין מלכי פרס, שהכניס את המטבע הרשמי בממלכה, – את האדרכמון (ביונית דריקוס), מטבע זהב שערכו כ־23 שילינג ואת השקל, מטבע כסף בערך של שילינג.

בימי בנו המלך אחשורוש הראשון (כסרכסס, 485–465) נסה ראש השרים, המן הרשע לאבד את כל היהודים אשר בכל מדינות פרס (475), אך נצלו בעזרת מרדכי היהודי ואסתר המלכה, והמן ובניו נתלו על העץ.

כסרכסס אסף חיל רב ואניות מלחמה רבות ויצא למלחמה נגד היונים באירופה. אך היונים הכו את אניותיו ואת חילו מכה רבה וכסרכסס הוכרח לברוח לארצו בחרפה. היונים רדפו אחריו והכוהו פעמים אחדות עד שהוכרח לתת חרות ליונים, אשר ישבו באסיה הקטנה.

בימי המלך ארתחשסתא הראשון (465–425) קבלו רשות עזרה ונחמיה לעלות לירושלים, לגמור את בנין המקדש והחומה ולהכניס סדרים ביהודה.

אחרי כן מתחילה הממלכה הפרסית הגדולה לרדת מטה־מטה, ביחוד בעקב חיי התפנוקים של הפרסים, השתדלויות האחשדרפנים להשיג עצמאות, מרידות ומלחמות פנימיות. כל זה החליש מאד את כוח שלטונה של המדינה ואז עלה אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון ויון, כבש את כל ארצותיה ושם קץ לממלכת פרס (333 לפני ספה"נ).

תרבות הפרסים. הפרסים עמדו על מדרגה תרבותית נמוכה. הם עסקו בעיקר בעבודת האדמה ובגדול בהמות ואת בניהם למדו לרכוב על סוס, לירות בקשת ולדבר אמת. מה שלמדו, למדו בעקר מהאשורים, הבבלים והמצרים. השפעת המצרים וגם היונים מורגשת ביחוד בבניה. בפסלות הלכו בעקבות האשורים. גם פה עמדו שורים ענקיים בעלי כנפים ועם ראש אדם במבוא ארמונות המלכים בפרספוליס, או בשושן. מבין השרידים חשובים ביחוד חורבות ארמונות המלכים, קברו של כורש וקברות המלכים בפרספוליס.

בספרות לא יצרו הפרסים דברים מיוחדים מקוריים. הם השתמשו בכתב היתדות שיצרו ממנו אלף־בית בן 36 אותיות ושלש שפות רשמיות היו להם – פרסית, ארמית ועילמית.

הדת. קודם עבדו הפרסים לכוחות הטבע –.השמש, האש ועוד, כיתר העמים ההודו־אירופיים. במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני ספה"נ קם הנביא זרטוסטרה, שיצר להם דת חדשה. לפי דת זו יצר הורמוזד, האל הטוב את האור, את העולם, את החיים ואת בעלי החי והצמחים המועילים ו־אהרימן, האל הרע יצר את החושך, את המות ואת בעלי החיים המזיקים. ביניהם יש מלחמה תמידית, אך לבסוף ינצח האל הטוב ויבוא עולם שכולו אור וטוב.

גם על האדם לעזור להלחם ברע ע"י עבודה וחיי מוסר, – לגדל בהמות וחיות מועילות ולהשמיד חיות רעות, לנטוע גנים, לעבוד את האדמה ולגדל צמחים מועילים ולהתרחק מכל דבר שקר, רע וטמא ויזכה לחיי עולם הבא, לעולם שכולו אור וטוב.

האדמה, האש והמים נחשבו לטהורים ולכן לא היו קוברים את מתיהם באדמה, לא היו שורפים אותם ולא משליכים הימה, כדי לא לטמא בהם את מקומות הטהרה האלה, הואיל והמות בא מאל הרע, כי אם שמים אותם על גבי מוסכים מיוחדים ושם היו נרקבים, או היו מעלים אותם על ראשי ההרים, או מוציאים המדברה, מאכל לחיות טרף ואח"כ היו מלקטים את העצמות ומקברים אותן באדמה.

פולחנם היה פשוט וצנוע. לא היו מקימים מקדשים, לא היו עושים פסלים, עיקר הפולחן היה הקרבת קרבנות. ביחוד חשבו את האש לדבר שבקדושה והיו מדיקים בהלכות טומאה וטהרה. את תפקיד הכהנים היו ממלאים המגים, בני שבט מדי אחד ואת יסודות הדת הפרסית מכילים ספרי ה־אוסטה, כתבי הקודש של האירניים בלשון זנד הקרובה ללשון סנסקריט (ההודית).

מהפרסים קבלו גם היהודים את האגדות בדבר השדים ובראשם אהרימן, או אשמדאי.

אסיה הקטנה באלף הראשון לפני ספה"נ היתה קודם מקום לתנודת עמים שונים אחרי מפלת ממלכת החתים. בזמן זה התישבו על חופיה גם היונים, שיסדו כאן את מושבותיהם, אשר הגיעו פה לפריחה תרבותית עוד קודם שהגיעו לכך היונים באירופה.

במאות ט’־ח' לפני ספה"נ התקיימה באסיה הקטנה ממלכת הפריגים, כנראה עם הודו־אירופי, שעל תרבותו נכרת השפעת החתים, אבל דברי ימיהם עוד טרם הובררו.

 

הלודים.    🔗

אחרי מפלת הפריגים יסדו הלודים, עם הודו־אירופי ממלכה במערב אסיה הקטנה במאה ה־ז' לפני ספה"נ עם עיר הבירה סרדס. ממלכה זו השתרעה אח"כ כמעט על כל אסיה הקטנה, גם על ערי החוף של היונים.

ידוע ביחוד מלכם קרויסוס במאה הששית לפני ספה"נ, שהיה מפורסם בעשרו הרב, אך נוצח ע"י כורש מלך הפרסים (546), שהעלה אותו על המוקד⁷. מן המוקד קרא קרויסוס: “אכן צדקת סולון, בן אתונה, שאי־אפשר לדון על אדם אם הוא מאושר, אם לא, כל עוד הוא חי”. בשמוע כורש את דברי קרויסוס, נמלך וחנן אותו ועשאו לאחד מיועציו. כורש שם קץ לממלכת הלודים וספח אותה לממלכת פרס.

הלודים התעסקו בעיקר במסחר ותעשיה והתעשרו. כנראה היו הם הראשונים, אשר הנהיגו את המטבע, בעוד שלפניהם היו הסוחרים משתמשים במטילי זהב, כסף ונחושת לשם יחסי מקח וממכר, דבר שהקשה מאד את המשא ומתן המסחרי.

 

הסינים    🔗

עם מונגולי, יצרו כבר בזמן קדום מאד חיים תרבותיים במזרח אסיה. קודם חיו גם הם במדינות־ערים, אך כבר באלף השלישי לפני ספה"נ וביחוד מימי השושלת היאה (2205–1766 לפני ספה"נ) התחברו למדינה רחבת ידים תחת שלטון מלכים, שישבו עפ"י רוב במרכז המדינה, בעוד שבמחוזות הרבים שמסביבם משלו השרים, לכן נקראה ממשלתם “ממשלת המרכז”.

מצב השרים האלה היה דומה למצב הפאודלים – בעלי האחוזות הגדולים באירופה בימי הבינים, בתקופה הפאודלית ועיקר תפקידם היה לשמור על גבולות הממלכה נגד התפרצויות העמים הפראים שמסביבם.

במלחמות אלו נצחו פעמים רבות השרים והרחיבו עוד את גבולות הממלכה, אבל לפעמים נצחו גם הפראים, גרשו את המלך מכסאו והמליכו מלך חדש מקרבם. אך המושלים החדשים סגלו לעצמם עד מהרה את הלשון והתרבות הסינית באופן שרק בתי המלוכה נתחלפו, אבל הממשלה הסינית נשארה על מקומה.

אחרי שושלת היאה באה השושלת שאנג (1750–1123) ואחריה השושלת טשוֹוּ (1123–246). המלך קונפוציוס (551–478 לפני ספה"נ) משושלת טשוו נתן לסינים את דתם – דת של מוסר ומסורת־אבות.

את מקום שושלת טשוו תפסה השושלת טסין (246–206) ו־המלך שי־הונג־טי (מלך העולם הראשון) משושלת זו הכניס אחדות בממלכת סין הגדולה ובנה את החומה הסינית הגדולה (2450 קמ. בערך) על הגבול הצפוני למגן בפני התפרצויות ההונים.

אבל אחריו פרצה מלחמת־אזרחים, שנסתיימה בעלית שושלת הן (206 לפני ספה"נ – 220 לספה"נ). בימי שושלת זו, כמאה שנה בערך לפני ספה"נ, הרחיבה סין את שלטונה על פני טיבט ומערב תורכסטן, והסינים סחרו ע"י אורחות־גמלים עם פרס ועם העולם המערבי ולמדו להכיר גזעים אחרים וציויליזציות אחרות.

תרבות הסינים היתה בעיקרה תרבות מקורית, אך אח"כ התחילה לקבל השפעה גם מהודו ומאסיה המרכזית והמערבית. השפה הסינית מורכבת ממלים בנות הברה אחת, המקבלות מובנים שונים ע"י אופן ההבעה וההטעמה בלי נטיות. כתבם כתב של מושגים עם 200 ציורים ו־5000 סימנים בערך, שקשה ללמוד אותו. דתם וכתבם מקשים בהרבה על התפתחות הסינים.

התושבים נחלקו למעמדות: 1) מעמד החכמים, או המנדרינים, 2) עובדי האדמה, 3) האומנים, 4) הסוחרים. מעמד המנדרינים לא היה מעמד של לידה, כי אם של השכלה.

המנהג המונגולי, – במות הנשיא להמית גם את עבדיו ואת בהמות הרכיבה שלו ולקבור אותם יחד אתו, למען יהיה מוגן ומובטח יפה בארץ־הצללים, נשתמר גם בסין עד המאה השביעית, או הששית לפני ספה"נ.

סין היא המדינה התרבותית העתיקה היחידה, הקיימת מאז הווסדה.

 

היפנים    🔗

הם גם כן עם מונגולי, שנתערב גם עם התושבים הקודמים, כנראה עם מלאיים. היפנים יסדו רק בשנת 667 לפני ספה"נ ממלכה על איי מזרח אסיה, ביחוד על האי ניפון עם המלך (מיקאדו) דשימוּ בראש ומאז מתחילה גם חשבון השנים אצלם. דברי ימיהם הקודמים לוטים בערפל.

בימי המלכה דשינגו במאה השלישית לפני ספה"נ כבשו את חצי האי קוריאה ומידי תושביה קבלו את הכתב הסיני – עד אז השתמשו בכתב ציורים – וגם תרבותם הושפעה אח"כ הרבה ע"י הסינים.

היפנים עבדו קודם לאלי כוחות הטבע, כגון אמאטראס – אלת השמש, סוסנו, אל הים והשאול ואת הדת הזאת כנו בשם שינטו (דרך האלים). דת זו נתאחדה אח"כ עם הבודהיזם בשם ריאובושינטו.

 

היונים    🔗

היונים היו העם הראשון בין האריים, אשר פתח תרבות גבוהה. תרבות זו התחילה אמנם להתפתח רק באלף הראשון לפני ספה"נ ולא היתה כה מקורית, כמו – למשל – התרבות המצרית והשומרית־בבלית, אבל היא הגיעה למדרגה יותר גבוהה ויותר מקיפה מזו של התרבויות הקודמות לה ושהשפיעו במדה ידועה על התרבות היונית.

ראשית היסטוריה היונית. תקופת הנדודים, הכבושים והגבורים. דברי ימי היונים בארץ מולדתם הקדומה – באסיה, בארץ מולדתם המשותפת של העמים האריים, אינם ידועים לנו.

ידיעותינו עליהם מתחילות רק מזמן, ששבטי היונים התחילו לנדוד מכאן באלף השני לפני ספה"נ ליון – ארץ מולדתם החדשה וכבשוה מתושביה הקודמים, שהיונים קראו להם פלסגים.

נדידות אלו נמשכו מאות בשנים. קודם באו האכיים ואחרי שעלה בידם להתגבר סוף־סוף על קושיי הכבוש, ההתישבות וההסתגלות בארץ מולדתם החדשה, באו אחיהם האיונים. לבסוף באו הדורים, בש' 1200 בערך לפני ספה"נ ובזה נגמרה נדידת השבטים היוניים ליון ולמקומות הסמוכים לה.

השבטים היוניים באו ליון בתור עמים נודדים, בעלי תרבות נמוכה והנדידות המרובות, הכבושים החדשים וכל הכרוך בזה גרמו להחרבת תרבויות קודמות בארץ זו ולזעזועים רציניים בין היונים עצמם.

רק בהתחלת האלף הראשון לפני ספה"נ מתחילה להתפתח אצל היונים מצב ומשטר מדיני, תרבותי וחברותי יותר מפותח, מסודר ובר־קימא.

היות והיונים לא ידעו עוד בתקופה זו לכתוב, נשתמרו דברי ימיהם שבתקופה זו – תקופת הנדודים, הכבושים והגבורים רק באגדות שונות, כפי שנראה הלאה.

שבטי היונים היו מרובים, אבל החשובים שבהם היו האכיים או האַיאולים, האיוֹנים והדוֹרים, לפי הדיאַלקטים (בנות לשון) העיקריים שלהם.

באלף הראשון לפני ספה"נ התחילו היונים לקרוא לעצמם בשם כולל הלנים, על שם שבט אחד הלן ולארצם הלס, בעוד שבאסיה קראו להם יונים ולארצם יון על שם האיונים שבאסיה הקטנה והרומיים קראו להם גרקים ולארצם גרקיה, על שם שבט יוני אחד שהתישב באיטליה, ליתר העמים קראו היונים בשם ברברים, ז"א פראים.

לחשיבות פוליטית הגיעו ביחוד הדורים בפלופונסוס, ביון הדרומית ולחשיבות פוליטית ותרבותית ביחוד האיונים באטיקה, ביון התיכונה.

ארץ יון משתרעת על חלקה הדרומי של חצי־האי־הבלקני שבאירופה. היא ארץ הררית, קשה להכנס אליה ביחוד מצפון וההרים המרובים שבה חלקוה לעמקים וחבלים רבים, סגורים בפני עצמם, מה שהקשה על אחדות העם והארץ וגרם להתבדלות בין השבטים ובין עיר ועיר ולמלחמת אחים.

הארץ מתחלקת ליון הצפונית (אָפרוס ותסליה), יון התיכונה (בויאוטיה, אטיקה) ויון הדרומית (פלופונסוס).

ההתרבות המהירה של הישוב, סכסוכי השבטים, חוסר מקום ומחיה, קרבת הים והאיים המרובים שבסביבה והמקשרים את יון כגשר טבעי עם אסיה הקטנה, עוררו את היונים להגירה מיון עוד בתקופה העתיקה ולהתישב קודם על האיים המרובים ועל חופי אסיה הקטנה ואח"כ גם באיטליה וסיציליה ועל חופי הים השחור.

האכיים (האיאולים) שהתישבו לבסוף בצפון פלופונסוס (אכייה) עברו וכבשו את האי לסבוס ואת חלקו הצפוני של החוף באסיה הקטנה. האיונים, שהתישבו ביחוד באטיקה, כבשו חלקים רבים מחופי אסיה הקטנה, דרומה וצפונה מהאיאולים. והדורים, שהתישבו בלקוניה, בדרום פלופונסוס, כבשו את האי כרתה, את החוף הדרומי של אסיה הקטנה ואת האי רודוס.

 

התרבות הכרתית    🔗

החפירות על האי־כרתה (בקנוסוס ובפיסטוס) בהתחלת המאה הנוכחית, בהנהלת המלומד האנגלי אונס, הוכיחו, שעוד באלף החמישי לפני ספה"נ התחילה להתפתח כאן תרבות מקורית, שהגיעה לפריחתה במחצית הראשונה של האלף השני לפני ספה"נ ושיכלה להתחרות גם עם התרבות המצרית והבבלית,

מענינים אופן בנין עריהם חדור הטעם ושרידי ארמונות המלכים, ביחוד של הארמון בקנוסוס, הדומה יותר לעיר מאשר לבנין אחד. בו גם אולם אחד, שהיה מיועד לתיאטרון, מה שמכחיש את הדעה, כאילו לא היה התיאטרון אלא פרי תרבותם של היונים בלבד. על הקירות ציורים אמנותיים על נושאי חיים עליזים. בין הסמלים הדתיים נמצא גם צלב, ששמש איפוא סמל דתי עוד כאלפיים שנה לפני הולדת הנוצרי.

הכרתיים השתמשו לכתיבה בהיירוגליפים מיוחדים, שלא עלה עדיין בידי החוקרים לפענחם ומשום כך אין אנו יודעים דברים יותר ברורים על מוצאם, לשונם, דברי ימיהם וכו'. כנראה באו הם לכרתה מאסיה הקטנה, כי ישנם הרבה דברים דומים באליליהם ולפי החפצים השונים שנמצאו עמדו בקשרי מסחר עם הארצות השכנות.

החפירות מעידות שכל הבנינים בכרתה נשרפו במאה הי"ד בערך לפני ספה"נ, כלומר בזמן שהופיעו היונים על איי הים האגיי ומזה אפשר לשער, שהיונים החריבו את התרבות הכרתית.

 

התרבות המיקנית    🔗

החפירות ביון (מיקני, טירינת, אורכומנוס) בסוף המאה שעברה, ביחוד ע"י החוקר הגרמני שלימן, מעידות על תרבות מפותחה, ביון באמצע האלף השני לפני ספה"נ. תרבות זו התפתחה בהשפעת התרבות הכרתית, כנראה על ידי עם מזרחי מאסיה הקטנה שקדם כאן ליונים. תרבות זו סגלו לעצמם גם האכיים והאיונים, השבטים היוניים שבאו ראשונים ליון ופתחוה הלאה, אך השבטים היוניים שבאו אחריהם, ביחוד הדורים, הרסוה.

מבין שרידי התרבות המיקנית מענינים ביחוד שרידי ארמונות המלכים (שער האריות במיקני), הבנויים מאבנים ענקיות ושמשו מבצרים חזקים ו"קברות המלכים".

שלימן גילה את שרידי העיר טרויה על חופי אסיה הקטנה.

על הריסות התרבות הכרתית והמיקנית יצרו אח"כ היונים בזמן מאוחר ובהשפעת התרבות המזרחית (אסיה הקטנה, בבל ומצרים) את תרבותם הגבוהה ביון.

 

הדת היונית    🔗

היונים עבדו קודם לכוחות הטבע, אך בזמן נדודיהם ובארץ מולדתם החדשה סגלו לעצמם כמה אלים ופולחנות חדשים שאיחדום אח"כ לפמילית אלים אחת ולפולחן אחד.

האל הראשי ואבי האלים היה זוס – אל השמים והברק; אפולון – אל השמש, הרפואה, הנבואה והמוסיקה; ארטמיס – אלת הלבנה; אפרודיטה – אלת האהבה; דיוניסוס – אל היין; פוסידון – אל הים; האדס – אל השאול; דמטר – אלת האדמה והפוריות; ארס – אל המלחמה; אתנה – אלת החכמה; הפיסטוס – אל האש; הרמס – אל הלילה ושליח האלים.

את האלים תארו היונים בדמות ובתכונות בני־האדם ורק הזקנה והמות אינם שולטים בהם. מסביבם נתרקמו במשך הזמן אגדות שונות – מיתולוגיה, ברם, אלים אלה אין בכוחם לבטל את הגורל. לפי דמיון היונים ישבו האלים על האולימפוס, ההר הגבוה ביותר ביון (כ־3,000 מ.).

חוץ מהאלים הראשיים היו גם אלים קטנים – נימפות, דריאדות, סטירים, כי בעיני היוני העתיק היה כל הטבע מלא אלים.

פולחן האלים בזמן העתיק היה פשוט ומשום זה לא היה צורך קודם במעמד כהנים מיוחד. אבי המשפחה בעצמו היה מפקח על הפולחן ומביא מנחה וזבח – שורים, עזים, עוגות, פירות, דבש, יין, חלב וכו' על מזבח האלים. לפעמים ערכו סעודות צבור וחגיגה על הקרבנות ואז טבחו טבח ה־הקטומבות (מאה שורים).

היונים היו מחלקים כבוד גם ל"גבורים" ולמתים. הם האמינו שנשמת המת יורדת שאולה וחיה שם חיי צל נודד ומתענה ברעב ובצמאון וחובה על האדם לפקדה בקרבנות־דם ובנסכי־יין.

בזמן מאוחר, ביחוד בהשפעת המשורר אורפוס, התפתחה אצל היונים גם האמונה בשכר ועונש לפי מעשיהם של בני־האדם. הצדיקים מקבלים שכר טוב באליסיון (גן־עדן), הרשעים נענשים בטרטרוס (גיהנם) ונוצרו פולחנות מסתוריים.

היונים היו שורפים את מתיהם ומניחים כלים, נשק ועדיים בקבריהם שהיו אהובים על המת בחייו. בכל בית יקדה אש תמיד על מזבח המשפחה ועליו היו זובחים זבחי משפחה ועובדים לנשמות המתים. במרוצת הזמן התפתחו כמה מרכזים דתיים, אשר חברו את השבטים בברית דתית – אמפיקטיון. החשוב היה האמפיקטיון של דלפוי, שבו השתתפו 12 המדינות החשובות ביון. האמפיקטיונים שמשו אמנם ראשית כל למטרות דתיות להגן על הפולחן והמקומות הקדושים, אך הועילו הרבה גם להתפתחות הרגש הלאומי ואח"כ התחילו להשתמש בהם גם למטרות פוליטיות.

מרכזים דתיים חשובים היו באולימפיה, בדלפוי ובדודונה. החשוב ביניהם היה באולימפיה, ששם סדרו את משחקי ההתגוששות לכבוד האל זוס. היו אמנם התחרויות ספורטיביות גם במקומות אחרים, אבל בהתחרויות באולימפיה השתתפו מכל יון, ומהמאה החמשית לפני ספה"נ התחילו גם הסופרים והמשוררים להביא לכאן לפני העם את יצירותיהם. את המנצחים עטרו בזר עלי־זית וכבדום מאד. את ההתחרויות הספורטיביות – ריצה, קפיצה, זריקת החנית והדיסקוס, מרוץ סוסים ומרכבות, התאבקות ומלחמת אגרופים – סדרו בכל ארבע שנים – אולימפיאדה ומשנת 776 לפני ספה"נ, שאז החלו לרשום את שמות המנצחים, התחילו היונים לספור גם את השנים לפי האולימפיאדות.

האורקול בדלפוי לכבוד האל אפולון היה מפורסם בתור מקום מגיד העתידות. אליו היו פונים בכל ענין חשוב וגם אנשים מחוץ לארץ היו פונים אליו בשאלות על העתיד ובידיהם מתנות לכהנים. את העתיד היתה מנבאת הכהנת (פיתיה) מעל כסא בעל שלש רגלים על ידי מלים מקוטעות בהשפעת אדים משכרים שיצאו שם מנקבי הסלע. את המלים המקוטעות האלו היו רושמים הכהנים שעל ידה ומפרשים מתוכו את העתיד. מתוך זהירות שלא להתכחש היו מוסרים את התשובה עפ"י רוב באופן כזה, שאפשר היה לפרש אותה לכמה פנים ובהדגשה שזאת היא תשובת האלים. ובמקרה שתשובתם לא נתאמתה לפי הפרוש הקרוב ביותר, יכלו להגיד שלא זאת היתה כונת האלים.

גם בדודונה היה אורקול – מקום מגיד עתידות לכבוד האל זוס.

 

אגדות יון    🔗

מחוסר כתב ורשימות כתובות לא זכרו היונים את חולדות אבותיהם בימי כבוש הארץ, עת תקופת הגבורים ונשארו רק זכרונות מטושטשים, שבמשך הזמן התפתחו לאגדות מענינות על “גבור” פלוני או אלמוני ולמקור נושאים ליצירות הסופרים.

מתוך אגדות אלו אפשר להוציא מסקנות שמלחמות היונים עם עמים אחרים ובינם לבין עצמם, תאות הכבושים, חיי נדודים, מסעות נועזים, מלחמות בחיות טרף ובאנשים עריצים היו עיקר אורחות החיים ביון העתיקה.

האגדות המפורסמות הן: אגדת הארגונאוטים – איך נסע וגנב יאסון, בן המלך של תסליה, את גיזת הזהב של איל־פלאים בקולכיס (בקאוקסוס) מידי הנחש האיום ששמר על האוצר.

אגדת תסוס, בן המלך של אתונה – איך הרג את העריץ פרוקרוסטס, כמו כן את השור מינוטאורוס – אדם בעל ראש שור ב־"לבירינתוס" בכרתה, שלשם האכלתו היתה על אתונה להעלות מס 7 נערים ו־7 נערות מדי שנה בשנה.

אגדת אודיפוס, בן המלך של תבי – איך הרג, עפ"י גזרת הגורל, בלי רצונו את אביו ולקח לאשה את אמו ואיך נהרגו בניו, אחד בידי השני.

אגדת הרקלס בן זוס שנולד לאחרון ממלכת תבי וגבורם המפורסם ביותר של היונים, – איך מלא את פקודות אוריסתאוס, מלך מיקני להרוג את ארי־הפלאים, להרוג את ההידרה – נחש המים, בעלת תשעה ראשים, להעלות את הקרברוס – הכלב השומר על השאול ועוד.

אך האגדה המפורסמה ביותר בין כל אגדות יון היא האגדה על מלחמת טרויה. פריס בן פריאמוס, מלך טרויה, גזל את הלנה היפה, אשת מנלאוס מלך ספרטה. מפני זה עלה מנלאוס למלחמה על טרויה. ראש גבוריו היה אכילס, מלך תסליה שהרג גם את הקטור, בנו הגדול של פריאמוס, אך היונים לא יכלו בכל זאת להתגבר על הטרויאנים למרות גבורותיהם והמצור הארוך, מפני חומות העיר הבצורות מאד. אז השתמשו היונים בערמה. הם התחפשו כאילו נואשו כבר מכבוש העיר וחוזרים לארצם באניותיהם ורק סוס־עץ גדול השאירו אחריהם. הטרויאנים שמחו לדבר והכניסו את סוס־העץ לתוך חומות העיר. בלילה יצאו מתוך חלל הסוס גבורי היונים עם אודיסוס בראש, הרגו את השומרים, הכניסו העירה את אחיהם היונים שחזרו בינתים וככה נכבשה טרויה ונהרסה עד היסוד במאה הי"ב לפני ספה"נ.

אחרי הריסת טרויה שבו גבורי היונים לארץ מולדתם אחרי נדודים והרפתקאות רבים. יותר מכולם נדד וסבל הגבור אודיסוס. ככה, למשל, אכל פוליפמוס, ענק בעל עין אחת, הרבה מחבריו; המכשפה קירקה הפכה את בני־לויתו לחזירים; הסערה שברה את אניתו והנימפה קליפסו לא נתנתהו שנים רבות לעזוב את האי, מקום משכנה. אבל בחכמתו יצא אודיסוס בשלום מכל הסכנות האלו ושב לביתו על האי איתקה ופה הרג את הצעירים, שבזבזו את הונו והציקו לאשתו פנלופה, שחכתה לבואו באמונה.

הומרוס נחשב למחבר שני האפוסים היונים הגדולים: איליאס – על דבר מצור ומלחמת טרויה ו־אודיסיה – על נדודי ותלאות אודיסוס והם ראשית הספרות היונית. הם מצטיינים ביחוד ביופי צורתם הפיוטית, בבהירות התאורים ובסגנון היפה והשפיעו הרבה על התפתחותו הרוחנית של העם היוני.

תולדות חייו של הומרוס, הנחשב לאחד היוצרים הגדולים ביותר בספרות העולמית ומקום מולדתו אינם ידועים. שבע ערים מתחרות ביניהן להחשב לעיר מולדתו. הוא חי – כנראה – במאות הט’–ח' לפני ספה"נ.

בזמן האחרון ישנם המתחילים להטיל ספק בדבר מציאותו של הומרוס בכלל וסוברים ששירי הומרוס הם אפוס (שירה ספורית) עממי, שהלך ונוצר במשך תקופה שלמה.

החברה ההומרית במאות הט’–ח' לפני ספה"נ, כפי שהיא משתקפת מתוך שירי הומרוס, מתחלקת לשבטים־שבטים, שהתישבו כבר באופן קבוע בנחלותיהם וחיו בעיקר על מרעה צאן ובקר ועל גדול תבואות, עצי זית וגפן. בראש כל שבט עמד המנהיג, שנעשה למלך במשך הזמן. היה אמנם מנהיג צבאי עליון, אבל השלטון העליון בזמן המלחמה נמצא בידי האספה הכללית של המלכים.

ביתו של המלך דומה לזה של אדם עשיר: יש לו אדמה, צאן ובקר, עבדים ושפחות לרוב. מנהגי החיים בבית המלך פשוטים מאד: המלכה משגיחה על עבודת השפחות והיא גופא עוסקת באריגה ובת המלך כובסת ביחד עם נערותיה. לעומת מנהגי המזרח אין כאן הבדל רב בין המלך ובין אצילי העם, המבקרים בביתו ומגבילים את כוחו.

האצילים (האריסטוקרטים) מושלים בעם ביחד עם המלך ומהם נוסדת אספת הזקנים שעל יד המלך. הם אוהבים את המשתאות, ההוללות ומשחקי ההתגוששות. הענין הקרוב ביותר ללבם היא המלחמה והם בעצמם מודים, כי מטרת המלחמה היא הביזה. בשעת הקרב מתנהגים באכזריות רבה, מחשיבים מאד את הכוח הגופני ואת אומץ־הלב, אבל מעריכים גם את החכמה ואת הערמה.

את האדמה הנכבשה הם היו מחלקים אמנם באופן שוה לפי הגורל ומספר הנפשות, אבל במשך הזמן חלו שנויים נכרים וקמו עשירים, שקראו לעצמם “אריסטוי” – טובי העם, ותפסו לאט־לאט עמדה מיוחדת בהנהגת עניני המדינה.

העם (דמוס) משתתף אמנם באספות ומשפיע גם במדה ידיעה על ההחלטות ע"י הבעת שביעת־, או אי־שביעת רצונו, אבל אין לו רשות הפעולה – להציע, לנאום ולהצביע. עליו לשמוע בשלוה את נאומי האצילים ולקבל עליו את החלטותיהם, אבל אינו נמצא במצב של שעבוד ודכאון. העם מתחלק למחלקות (פילות), אחוות (פרטריות) ומשפחות. מכובדים מבני העם הם הכהן, הרופא, הבנאי והמשורר, שהיתה להם דריסת רגל בבית העשיר. אבל לכהן לא היתה הדרת פנים מיוחדת, כמו בארצות המזרח.

רע היה מצבם של התטים – שכירי יום, שאינם שייכים לפרטריה (משפחה) ונודדים מאחוזה לאחוזה לחפש עבודה, שמאשמתם, או מאשמת אחרים נשארו מחוץ לחברה ואין מי שיעמוד להם בשעת סכנה. מצבם לפעמים אינו טוב ממצב העבדים, שלאדוניהם היתה הרשות למכרם, או גם להרגם.

ההגירה מיון במאות השמינית והשביעית    🔗

מחוסר מקום ומחיה וגם מפני מלחמות פנימיות היתה שונה מזו שבתקופה הקדומה. אז היתה ההגירה בעיקר פעולה צבאית ועכשו לבשה צורה של פעולות צבוריות מסודרות, על סמך בקיאות מתאימה – באיזה מקום אפשר למצוא אדמה להתישבות.

בראש הפעולה ההתישבותית הלכה העיר מילטוס באסיה הקטנה, אחריה באו הערים כאלקיס, מגרה, קורינתוס, ספרטה, אתונה ועוד. פעולה התישבותית זו הלכה בעיקר לצפון מסביב לחופי הים השחור ולמערב מסביב לחופי הים התיכון.

העיר החשובה ביותר שנוסדה ע"י היונים בצפון, היתה ביזנטיון ע"י הבוספורוס, שעמדה על מקום קונסטנטינופוליס (קושטא) של ימינו. והערים החשובות במערב, שנוסדו ע"י היונים היו: סיבריס, טרנטוס, נאפוליס, סירקוסי באיטליה ובסיציליה, שנקראו גם בשם “יון רבתי”; מסיליה (מרסיל) בגליה (צרפת) ונאוקרטיס במצרים.

הערים והמושבות החדשות התפתחו מהר ושמשו מרכזים מסחריים חשובים עם קשרים חזקים עם ארץ מולדתן, דתה ותרבותה.

 

העיר היונית    🔗

קודם היו גרים היונים בכפרים, אולם המריבות התכופות שבין השבטים המריצו את תושבי כל סביבה וסביבה לבחור בכפר מרכזי גדול, לבנות חומה מסביבו ולהכין לעצמם מקום מבוצר, שבו יוכלו למצוא מחסה ומסתור בזמן המלחמה. ככה נוצר מרכז צבאי חזק והבטחון הנוסף משך אליו את הסוחרים והאומנים ובהתפתחות המסחר התפתח הכפר לעיר (פוליס ביונית).

בנגוד לערי המזרח שאפה כל עיר יונית לנהל את עניניה על דעת עצמה ולא להיות תלויה בשלטון זר, – להיות חפשיה ואַבטונומית, מדינה בזעיר אנפין.

אזרחי מדינת־עיר זו היו אלה, שישבו ישיבת קבע בעיר ושאבותיהם היו ממיסדי העיר. להם היו זכויות מלאות והרשות להשתתף באספה הכללית של האזרחים, שבה היו מחליטים על שאלות פוליטיות, כגון מלחמה ושלום ובוחרים בחברי המועצה ובפקידים, עפ"י רוב לשנה.

בימי שלום עסקו האזרחים כעיקר בעבודת אדמה. כל השדות מסביב לעיר היו קנינם הפרטי. ובזמן המלחמה היה כל אזרח לחיל.

בכדי שכל אזרח יהיה חזק וזריז, נוסדו בכל עיר “גימנסיונים” – בתי חנוך, שבהם עסקו הבחורים בתרגילים גופניים, בהתאבקות ובמשחקים ספורטיביים וגם בהכשרה צבאית. במרוצת הזמן נתוספו ללמודים גם השירה והזמרה והספרות היונית.

ככה היה מקבל האזרח היוני חנוך גופני, תרבותי ופוליטי – את היסודות להתפתחות תרבותית ופוליטית גבוהה.

יתר תושבי העיר, לרוב הסוחרים והאומנים, שבאו לשבת בעיר לאחר שהיא נוסדה כבר, או שאבותיהם היו מילידי חוץ־לארץ, נחשבו לגרים. להם היה אסור להשתתף בחיים הצבוריים ולפעמים אסור היה גם לקנות בית, או קרקע בעיר ועליהם היה לשלם מס בעד הזכות לגור בעיר. במרוצת הזמן נתוספו על תושבי העיר גם העבדים – שבויי מלחמה, או אלה שנמכרו לעבדים בחובותיהם.

 

המשטרים השונים שבממשלות יון. שלטון האריסטוקרטיה⁸.    🔗

האצילים צמצמו באופן מתמיד את שלטון המלכים, עד שבמאה השמינית לפני ספה"נ עבר השלטון עפ"י רוב לידי מספר קטן של משפחות מיוחסות – לידי האריסטוקרטיה. מן האריסטוקרטיה עבר השלטון אחר־כך עפ"י רוב לאוליגרכיה – לממשלתם של יחידי הסגולה.

המהפכה הכלכלית והחברותית. בהתפתחות המסחר והעושר, בהתרחבות האופק הכללי החל העם להרגיש יותר ויותר בעושק ובעוול שבשלטון האריסטוקרטים והאוליגרכים ובחוסר חוקים כתובים וקבועים, שיתאימו לחיים ולסדרים החדשים והתחיל לחפש דרכים ואמצעים לקבל את השלטון בידו הוא – להשיג שלטון דמוקרטי.

שלטון הטירנים. את מבוקשו לא יכול אמנם העם להשיג תיכף ובאופן ישר, אך עלה בידו לשבור את שלטון האריסטוקרטים והאוליגרכים בעזרת הטירנים – אנשים אמיצי לב ורודפי כבוד ושלטון, – מבין האצילים עצמם, או מבין העשירים החדשים, – אשר ידעו לנצל את התמרמרות וכוח העם ובעזרת מהפכה פתאומית, בכוח הזרוע להעמיד את שלטונם הם במקום שלטון האריסטוקרטים והאוליגרכים, בהסתמכם על כוח העם.

שלטון יחיד זה היה דומה בהרבה לשלטון המלכים הקדמונים, אבל לא היה חוקי והיונים קראו למושלים הללו בשם טירנים (עריצים).

הטירנים היו נוטים חסד להמון הפשוט והיו רודפים בחמה את האצילים ובזה הכשירו את הקרקע להתפתחות הדמוקרטיה.

במאה הששית לפני ספה"נ נתפשטה צורת שלטון זה כמעט בכל ערי היונים. הטירנים היו דואגים לפתוח ארצותיהם ותמכו באומנים, במשוררים ובאנשי מדע. תקופתם היתה תקופת זוהר בחיי יון וחצרותיהם שמשו מרכז לחיים של עושר וכבוד וששון עליזים. בכל זאת היו שנואים על היונים, מפני שתפשו את רסן השלטון והחזיקו בו בכוח הזרוע.

ביחוד נתפרסמו: פוליקרטס הטירן של האי סמוס, שבנה צי והקים צבא גדול; פרינדרוס הטירן של קורינתוס שלכד כמה ערים בתרקיה וביון ופיסיסטרטוס הטירן של אתונה, כפי שנראה הלאה.

אבל דוקא ע"י זה, שהטירנים דאגו למצבו הכלכלי של העם ולהפרחת הספרות והאמנות, חתרו בעצמם תחת עמדתם הם, כי מאחר שהעם התחיל מתעשר ומתקדם, התחיל גם לדרוש חופש מדיני, ולפיכך לא האריכה הטירניה עפ"י רוב ימים רבים והיא נתבטלה כבר בדור השני, ובמקומה באה עפ"י רוב הדמוקרטיה על צורותיה השונות, כפי שנראה הלאה.

מבין כל ערי היונים הגיעו להתפתחות ולהשפעה מיוחדת ספרטה ואתונה, ודברי ימיהן תופסים את החלק החשוב ביותר בדברי ימי יון העתיקה. לכן נראה קודם את דברי ימי שתי ערים – מדינות אלו, שהן באות כוח כל הממשלות היוניות.

המשטר⁹ הפוליטי והחברתי בספרטה. מבין שבטי היונים הגיעו קודם הדורים להשפעה פוליטית נכרת עם עיר בירתם ספרטה, בלקוניה בדרום פלופונסוס, אחרי שכבשו את הישוב היוני הקודם ונשתלטו עליו.

לגבי הישוב המשועבד הזה היו כל אנשי ספרטה אצילים. רק הם משלו על הקרקעות ורק להם היו זכויות אזרחיות בעיר.

הישוב הקודם נחלק: 1) לפריאוקים (תושבי הסביבה) – צאצאי אלה שנכנעו לדודים ולא איבדו את חרותם האישית, אבל שום זכויות מדיניות לא היו להם והיה עליהם לשלם מסים ולעבוד בצבא; 2) להלוטים (שבויים, עבדי המדינה) – צאצאי אלה, שנכנעו בכוח החרב. הם עבדו את אדמות בני ספרטה בזעת אפם ואדוניהם התיחסו אליהם בעריצות נוראה.

הואיל והספרטנים היו מיעוט קטן (לא יותר מעשרת אלפים משפחה) לעומת הישוב הנכבש, ששנא אותם שנאת נפש, מוכרחים היו לחיות תמיד חיי מחנה, מוכנים למלחמה, בכדי שיוכלו לעמוד ולהתקים בתוך הישוב הזה.

את יסוד המשטר הצבאי הזה מיחסים למחוקק ליקורגוס במאה התשיעית לפני ספה"נ.

לפי חוקי ליקורגוס היה המשטר הפוליטי בספרטה דמוקרטי להלכה ואריסטוקרטי למעשה ושלטון האריסטוקרטיה נשתמר פה לזמן ממושך יותר מאשר בכל ערי היונים.

לכל ספרטני, שנמלאו לו שלשים שנה, היתה אמנם הזכות להשתתף באספה הכללית של כל האזרחים, שבה החליטו על מלחמה, או שלום, על הצעות חוקים וכו' ובחרו את הפקידים, אך בלי רשות להתוכח, לדרוש דין וחשבון מן הפקידים ולבקר את פעולתם. עליו היה רק לענות “הן”, או “לאו” על ההצעות שהובאו לפניו.

השלטון האמיתי היה בידי הגרוּסיה – מועצת הזקנים בת 28 חברים מבני 60 שנה ומעלה, שנבחרו לכל ימי חייהם בתפקיד להכין את הצעות החוקים, להוציא לפועל את החוקים המקובלים, לנהל את עניני המדינה ולשפוט.

בראש הגרוסיה עמדו שני מלכים עם זכויות שוות משתי משפחות מיוחסות בתפקיד לנהל את ישיבות הגרוסיה, לעמוד בראש הצבא בשעת מלחמה ולהקריב קרבנות, ועליהם השגיחו אח"כ חמשת האֶפורים (משגיחים), שכוחם לא יגדל יותר מדי.

ליקורגוס שעבד את האזרח לגמרי לאינטרסי המדינה, בכדי לעשותו לחיל מצוין והחנוך הצבאי והספורטיבי היה העיקר בספרטה וחובה על כל ילד מבן שבע שנים ומעלה.

כל ילד שנולד נבדק מיד ע"י ועדה מיוחדת ואם נמצא חלש מדי, הוצא על ההר טאיגיטוס ויהי טרף לשני החיות, והילד הבריא נשאר אצל אמו עד שנתו השביעית ואז נמסר למדינה, לבית ספר ממלכתי לשם חנוך צבאי וספורטיבי משותף.

בבית ספר זה נשאר הנער עד שנתו העשרים, נתרגל בתרגילי גוף ומלחמה שונים ובסבילת רעב, צמא, קור וחום, עמל וכאב. כשגדלו הנערים, שלחו מהם מזמן לזמן גדודי בחורים מזוינים לבקר בכפרים ולעשות שפטים בהלוטים הבלתי מזוינים, בכדי להתרגל למלחמה, לאכזריות ולשפיכת דמים.

החנוך המדעי והרוחני היה מצומצם מאד. למדו קצת קרוא וכתוב, שירי מלחמה, שירי הומרוס ושירי דת על פה ותו לא. אבל הרגילו אותם לדבר ולענות קצרות (תשובות לקוניות) ולצמצום ולסבלנות.

בגיל העשרים היה החניך עוזב את בית הספר ועובר לעבודת הצבא לעשר שנים ואח"כ נעשה אזרח, נשא אשה והשתתף באספות העם. אך עד שנותיו הששים נשאר גם הלאה במחנה בקבוצות בנות 15 איש ובסעודות משותפות ורק ימים מספר בחודש היה מבלה עם משפחתו.

גם את הבנות חנכו להיות אמהות אמיצות ומסורות למדינה. בצאת בעליהן, או בניהן לקרב, היו מלוות אותם בריקודים ובתרועות גיל ולא בכו כשנפל אחד מהם במלחמה.

המדינה דאגה לחיי הספרטנים בכל. חייהם היו פשוטים ובריאים. פנוק, מותרות, השמוש בכסף וזהב היו אסורים. רק במטבעות ברזל ונחושת היה מותר להם להשתמש, שלא יוכלו לטפל במסחר ואסור היה לצאת לחוץ לארץ בלי רשיון הממשלה. חייהם היו נתונים תמיד ובכל לטובת המדינה.

הם חיו על עבודת אחרים ובזו לכל עבודה והתרחקו גם ממסחר ואומנות. לדעתם היתה רק המלחמה נאה לאיש החפשי.

הספרטנים נשארו נאמנים לחוקי ליקורגוס ולא שינו בעיקרים כלום במשך מאות בשנים.

באופן זה עלה אמנם בידי ספרטה להיות למדינה צבאית חזקה עם סדר מופתי, לנצח את המדינות השכנות – את ארגוס ואת מסניה, אחרי מלחמות קשות וממושכות ולפרוש במאה הששית לפני ספה"נ את ההגמוניה שלה – את הנהלתה הצבאית והדיפלומטית על כל חצי האי פלופונסוס, אבל מפני ששמה את לבה רק לחנוך הצבאי והזניחה את חנוך הנפש, את המדע, המסחר ויתר ענפי החיים, היו אמנם בספרטה אנשי חיל מצוינים, אבל לא אנשים בעלי שאיפות נעלות ועד מהרה עלתה עליה יריבתה אתונה.

 

דברי ימי אתונה    🔗

עד המאה החמישית לפני ספה"נ. באטיקה בחלקה המזרחי של יון התיכונה, ישבו האיונים, שלפי האגדה איחד אותם הגבור תסוס עם עיר הבירה אתונה.

קודם משלו גם כאן ראשי שבטים, שנהיו אח"כ למלכים, אבל אחרי מות המלך קודרוס, כנראה במאה השמינית לפני ספה"נ, שהקריב את עצמו בעד המולדת במלחמה עם הדורים, – תפסו את השלטון מספר קטן של משפחות מיוחסות, ה"אופטרידים" באמרם שאין איש שיהיה ראוי לשבת על כסא קודרוס.

מבין האופטרידים היו נוהגים תחלה לבחור ארכון (מושל) אחד לכל ימי חייו, אח"כ לעשר שנים ובמאה השביעית היו בוחרים מדי שנה בשנה בתשעה ארכונטים. אחד מהם היה הארכון הראשי, אחד – שר צבא, השלישי – כהן ראשי בתואר “ארכון מלך” ויתר החברים היו שופטים את העם על הגבעה אריאופגוס, שעל שמו נקרא גם בית הדין, לפי ראות עיניהם ולפי מנהגי הדת הקודמים (גאולת הדם, קללות, חרם).

האצילים עשקו מאד את העם, ביחוד את האכרים, שלא יכלו להתחרות במשקם עם משק האצילים ועם תבואות חוץ־לארץ שהובאו בעקב התפתחות המסחר, שקעו בחובות ומי שלא השיגה ידו לשלם את החוב, היה נאלץ למסור את יבולו ואת אדמתו לאציל וכמה פעמים נמכר גם הוא בעצמו לעבד.

נוסף על זה לא היו חוקים כתובים וקבועים שיהא אפשר גם לאיש פשוט להכירם והשופטים, בני האצילים, שרק להם היו ידועים החוקים המסורתיים, עוו את המשפט ושפטו לפי שרירות לבם לרעת האדם הפשוט ולטובת האצילים. גם תנאי החיים החדשים בעקב התפתחות המסחר והתעשיה דרשו חוקים כתובים, מפורשים וקבועים.

חוקי דרקון. מפני הלחץ הכללי הוכרחו סוף־סוף האצילים למנות את הארכון דרקון לאסוף את החוקים העתיקים ולחוקקם לעם (620 לפני ספה"נ). אבל חוקי דרקון היו אכזריים מאד, לרוב הוטל עונש מות על כל דבר, ככה – למשל – גם על גנבת פירות ומשום זה נשארה האימרה: “חוקי דרקון כתובים בדם”, אם כי היתה גם התקדמות ידועה לעומת המצב הקודם. ככה – למשל – הבדיל דרקון בין רצח בכונה תחילה ובין רצח בשגגה, אבל החוקים האכזריים הללו עוד העלו את חמת העם.

 

חוקי סולון    🔗

ממהפכה חברתית וממלחמת אזרחים הציל את העם סולון, איש חכם ומכובד על כל, ע"י הרפורמה שלו ואשר לידו נמסר השלטון לתקן תקנות ולחוקק חוקים לשם הטבת המצב והבטחת השלום (594 לפני ספה"נ).

סולון בטל את התחיבויות האכרים כלפי נושיהם. הקרקעות הממושכנות חזרו לבעליהן הראשונים, האנשים שנשתעבדו לעבדים בעד חובותיהם, יצאו לחפשי חנם ובכסף מקופת הממשלה פדה גם את אלה מהאכרים, שנמכרו לחוץ לארץ כעבדים. כמו כן קבע להבא את שעור הרבית המכסימלית ואסר את שעבוד גוף האדם בעד חובו.

את התושבים חלק לארבע מחלקות (פילות) לפי גודל רכושם והכנסותיהם ואת זה לקח גם לקנה מדה לנתינת זכויות והטלת חובות במדינה (טימוקרטיה). למחלקה הראשונה נכנסו אלה, שיבולם השנתי היה לפחות 500 מדימנים (מדימנוס – כחמישים ליטר) תבואה, או הכנסה דומה לזה, למחלקה השניה בעלי 300, לשלישית בעלי 150 מדימנים ולמחלקה הרביעית אלה, שיבולם השנתי היה פחות, או שהיו בכלל מחוסרי רכוש.

לבני שתי המחלקות הראשונות היו פתוחות כל המשרות בעיר (הארכונטים נבחרו רק מהמחלקה הראשונה), מבני המחלקה השלישית נבחרו הפקידים הנמוכים ולבני המחלקה הרביעית לא היתה הזכות להבחר למשרה, חוץ מלשופטים מושבעים, שנבחרו מתוך כל העם מבן 30 שנה ומעלה עפ"י הגורל לבית המשפט העממי (הליאיאָה), שיסד סולון ושנתן לפניו זכות ערעור על פסקי דין הארכונטים.

לכל אזרח, גם לבני המחלקה הרביעית, מבן 20 שנה ומעלה, היתה הזכות להשתתף באספת העם (אקלסיה), שבה היו בוחרים את הפקידים, דנים על הצעת החוקים, בדבר מלחמה ושלום וכריתת ברית עם עמים אחרים וכו'. הוכוחים והנאומים המרובים באספות העם היו שעורים טובים בשביל העם בדרך לבגרות פוליטית וחברותית ועוד יותר מפני שסולון הכריח את האזרחים להשתתף בבחירות וכו'.

השלטון האמתי היה בידי מועצה בת 400 איש מבני 30 שנה ומעלה. כל פילה בחרה ושלחה אליה 100 איש בכל שנה. המועצה, ביחד עם תשעת הארכונטים, נהלה את עניני המדינה, דאגה להוצאתם לפועל של החוקים, הכינה את הצעות החוקים החדשים, השגיחה על הפקידים וכו'.

את האריאופגוס שם סולון לבית משפט עליון בתפקיד שפוט בעניני מרידות, קיום החוקים ובהשגחה על חיי המוסר והדת ועם זכות וטו (ברומית – אני אוסר), שבעזרתה אפשר היה לבטל כל החלטה של המועצה ואספת העם, שנראתה לבלתי רצויה לטובת המדינה. למוסד זה נכנסו לכל ימי חייהם הארכונטים לשעבר, שמלאו את תפקידם באמונה.

סולון הטיל חובה על ההורים לדאוג לחנוך בניהם ושם את לבו לחנוך הגוף וחנוך הנפש ביחד. תקנותיו היו הצעד הראשון לקראת הדמוקרטיה.

 

הטירניה באתונה (560–510)    🔗

תקנות סולון לא ספקו אף אחת מן המפלגות, לא את “תושבי הבקעה” (האצילים), לא את “תושבי ההרים” (האכרים הזעירים) ולא את “תושבי החוף” (הסוחרים ובעלי־המלאכה).

במהומות המרובות שקמו בעקב הריב בין המפלגות, עלה בידי פיסיסטרטוס, שר־הצבא הנערץ, שהצליח להכות את אנשי מגרה ולהחזיר לאתונה את האי סלמיס, לתפוס את השלטון באתונה בעזרת מפלגת האכרים ולשלוט על אתונה כשלשים שנה.

פיסיסטרטוס שם את לבו קודם כל להטבת מצבם של האכרים ונתן להם את האפשרות לקבל כסף בהלואה מאת הממשלה תחת לקבלו מאת אנשים פרטיים בתנאים קשים. הוא הפריח גם את המסחר באתונה, שגדלה והתרחבה תחת ידו, פאר אותה בבתי מקדש ובבנינים גדולים ומפוארים, תמך במשוררים ואמנים וימיו היו “תור הזהב” של אתונה.

אחרי מותו (527) עבר השלטון לבניו – היפיאס והיפרכוס, אולם הם התנהגו בעריצות ומפני זה רצחו את היפרכוס וגרשו את היפיאס, שנמלט לאסיה הקטנה לפרסים בתקוה לשוב בעזרתם לאתונה.

 

הרפורמה של קליסתנס, יסוד הדמוקרטיה    🔗

במלחמת האזרחים, שפרצה באתונה אחרי גרוש הטירן, הצליחו קודם האצילים – בעזרת ספרטה – להחזיר את השלטון לידם, אולם לבסוף הצליחו הדמוקרטים, עם קליסתנס בראש, לתפוס את השלטון ולהכריח את האצילים לעזוב את העיר.

קליסתנס הניח את היסודות לדמוקרטיה האתונאית (507). הוא בטל את החלוקה הקודמת של אזרחי אתונה לארבע “פילות” (מחלקות) לפי הרכוש וחלק את התושבים לעשר “פילות” לפי אזורי הישוב. כל פילה היתה מורכבת משלשה חלקים; חלק אחד ישב בעיר, חלק באטיקה (בכפרים) וחלק על שפת הים (הסוחרים). באופן זה תפס הישוב הכפרי רק שליש אחד ועל ידי כך עברה נקודת הכובד של חיי אתונה מן הכפר אל העיר.

בניגוד לסולון ופיסיסטרטוס שקד קליסתנס ביחוד על תקנת הישוב העירוני, הסוחר ובעל־המלאכה ועל העברת עיקר ההשפעה לידו. לזרים, שישבו זמן רב באתונה, נתן זכות אזרחים שלמה והגדיל ע"י כך את מספר האזרחים.

את המקום הראשון במדינה תפסה אספת העם, שבה השתתף כל אזרח מבן 20 שנה ומעלה. את מספר חברי מועצת העיר העלה מ־400 ל־500 איש, 50 איש מכל פילה ואת עניני המלחמה מסר לועדה של עשרה איסטרטגים.

קליסתנס הנהיג את האוסטרקיסמוס (מ"אוסטרקון – חרס להצבעה), שעל ידו יכלה אספת העם להרחיק מן העיר לעשר שנים כל אזרח, שהיה מסוכן לשלטון העם ובטחון המדינה, בכדי למנוע מהשנות הטירניה, או בכדי להכריע בין שני ראשי מפלגות, שרבו זה עם זה ולהחזיר את השלום הפנימי.

תחלת המדע והפילוסופיה, עם הנהגת הכתב והתפתחות המסחר ורמת החיים התחיל גם הטפול במדע ובפילוסופיה. קודם אצל היונים יושבי אסיה הקטנה במאות השביעית והששית לפני ספה"נ וביחוד בין האיונים, שמצבם הכלכלי והחברתי היה טוב למרות היותם תחת יד ממלכת לוד, שהתנהגה אתם בחסד, ביחוד בימי המלך קרויסוס, הנודע בעשרו וביחסו הטוב ליונים.

הם היו גם יותר קרובים לתרבות המזרחית, בחקירתם ובעבודתם המדעית לא הרגישו את עצמם מוגבלים ע"י הדת ככהני המזרח ובמשך זמן קצר עלו על מוריהם.

היונים היו הראשונים, אשר התחילו לטפל בשאלות הטבע, נסו לחדור לשאלת הבריאה, המוסר, החיים הפוליטיים וכו' בעזרת ההגיון והשכל האנושי בלבד, למצוא את החוקים השולטים בהם, לחבר, לקשור אותם ולהכניס בהם שטה מדעית.

חקרו ביחוד איך נברא ומאיזה חומרים מורכב העולם. החכם תלס ממילטוס (במאה הו' לפני ספה"נ), שנחשב ל"אבי הפילוסופיה" היונית ושעל סמך חשבונותיו ידע להגיד מראש את לקוי החמה, דבר שהפליא בזמנו את בני דורו, – חשב את הרטיבות לחומר היסודי. תלמידו אנכסימנדרוס, שהיה הראשון בין היונים שצייר מפה גיאוגרפית, יסד תורה על דבר ארבעת יסודות הטבע: עפר, אויר, מים ואש.

פיתגורס מסמוס (במאה הו'), היה הראשון שקבל את התואר “פילוסוף” (חובב חכמה) ושחקר את החוקים המושלים בעולם ביחוד מנקודת מבט מתמטי, גילה, ביחד עם תלמידיו, את היסוד המתמטי של המוסיקה, בקבעם את היחס בין אורך המיתר וגובה הצליל וכי הארץ היא כדור ומסתובבת. אבל הם לא שערו שהיא מסתובבת סביב השמש, אלא סביב מרכז מדומה של העולם ביחד עם השמש, הירח והכוכבים. על שמו נקרא עד היום אחד המשפטים החשובים ביותר בגיאומטריה.

הפילוסוף הרקליטוס גלה את תורת ההתפתחות, שעל פיה הכל שוטף וחולף בעולם והקרב הוא אבי הדברים. הפילוסוף כסנופנס (במאה הו') יצא בגלוי נגד אלי הומרוס והכיר במציאותו של אל אחד. הקטיוס תאר את חופי הים התיכון ונעשה ל"אבי הגיאוגרפיה" המדעית והרודוטוס (במאה הה') נעשה ל"אבי ההיסטוריה", כפי שנראה הלאה.

בספרות נודע ביחוד המשורר הסיאודוס (בהתחלת המאה ה ז') ע"י הפואמות (שירים) שלו – “עמל וימים” על עבודתם הקשה של האכרים ועצות לשפור מצבם ו"התהוות האלים" על נושאים מיתולוגיים והתהוות האלים מן התוהו ובוהו. יחסו לעולם האלים נאצל יותר מאשר אצל הומרוס.

עם התפתחות המוסיקה ורמת החיים מתחילה להתפתח גם הליריקה – השתפכות נפש המשורר בשיר על ידידות ואהבה, יגון וגעגועים, יין ושמחה, שנאה ואיבה וכו'. המשוררים היו חיים עפ"י רוב בחצרות הטירנים. נתפרסמו ביחוד פינדרוס מתבי – משורר האצילים, טירטאיוס מספרטה – שירי מלחמה, המשוררת ספפו מלסבוס – שירי ידידות ואהבה וסולון מאתונה – אֶלגיות (שירי יגון).

התפתחה גם ספרות בפרוזה, כמו משלי החיות של אסופוס (במאה הו') ואצל ההיסטוריון הרודוטוס (במאה הה'), שקבל גם את התואר “אבי ההיסטוריה”. הרודוטוס חבר ספר גדול על מלחמות הפרסים והיונים, כחמשים שנה אחרי המאורעות ועל סמך החומר שאסף בארצות שונות, כגון יון, פרס, מצרים, סקיטיה והכניס בו גם תאורים וספורים מענינים מהארצות ומהעמים השונים ומתולדותיהם, אלא שהוא חסר היה חוש הבקורת ההיסטורית. למרות חסרונותיו אלה ועוד, משמש ספרו זה מקור היסטורי חשוב מאד.

באמנות התפתחו ביחוד הבניה והפסלות בהשפעת הדוגמאות מחוץ לארץ, לרוב ממצרים. התחילו לבנות בתי מקדש ובנינים גדולים ומפוארים מאבן ומשיש. בבניה התפתחו שלשה סגנונים לפי צורת כותרות העמודים: הדורי שהיה פשוט ונעדר קשוטים, האיוני שהיה קל יותר ומקושט קוים לוליוניים (ספירליים) בצורת תלתלים והקורינתי עם תבליטים בצורת ענפים ועלים.

 

מלחמות הפרסים והיונים    🔗

למלחמות הללו גרמה העזרה (20 אניות), שנתנה אתונה ליונים האיוניים באסיה הקטנה, אשר מרדו בפרסים (500–495 לפני ספה"נ) ושרפו את העיר סרדס, מפני שלטון הטירנים שהרכיב עליהם מלך פרס ומפני המשבר הכלכלי, שהיה צפוי להם בגלל תמיכת הפרסים בפיניקים להחיות את מסחרם.

אבל המרד דוכה ע"י הפרסים. אריסטגורס, הטירן ממילטוס, שהיה המעורר הראשי למרד, ברח לתרקיה (בולגריה) ושם נרצח, העיר מילטוס נשרפה ותושביה הוגלו לארם־נהרים.

דריוש המלך הפרסי הגדול שם עכשיו את פניו להעניש את אתונה על עזרתה למורדים ובהזדמנות זו גם להשלים את כבושיו באירופה. לכן שלח את חתנו מרטוניוס ליון עם צי וצבא גדול (493), אבל סערת־ים גדולה הרסה את אניותיו ע"י אטוס וצבאותיו סבלו אבדות גדולות בתרקיה ומשום כך נאלץ לשוב לפרס מבלי שהגיע אפילו ליון. דריוש שלח אז צבא חדש נגד אתונה(490).

באתונה נלחמו בזמן ההוא שתי מפלגות בעד השלטון בעיר. מפלגת הישוב העירוני (סוחרים, בעלי־מלאכה) ומפלגת הישוב הכפרי (אכרים ובעלי אחוזות). בראש הישוב העירוני עמד תמיסטוקלס, שהיה איש פקח, רואה את הנולד ומדינאי גדול ובראש הישוב הכפרי מילטיאדס, שהיה איש עשיר ומושל בכרסונסוס בתרקיה, אבל שב לאתונה אחרי המרד האיוני, מפחד הפרסים.

תמיסטוקלס ומפלגתו דרשו לבנות נמל וצי גדול ולהתגונן בעיקר בים נגד הפרסים, ומילטיאדס ומפלגתו רצו להסתמך בעיקר על כח ה"הופליטים" (אנשי צבא מזויינים בנשק כבד), שיוכלו להגן יותר על הישוב הכפרי.

בבחירות נצחה מפלגת מילטיאדס, שיצא בראש 9,000 חיילים אתונאיים נגד הצבא הפרסי הגדול בן מאה אלף איש, שנכנעו לו כבר הרבה מדינות יוניות ביחוד בצפון יון ושאתם בא גם היפיאַס, הטירן מאתונה המגורש, בכדי לשוב ולעלות בעזרתם על כסאו.

הספרטנים הבטיחו אמנם לשלוח עזרה לאתונאים, אבל אחרו את המועד, מפני מנהגם לא לצאת למלחמה במחצית הראשונה של החודש. רק העיר פלטיאה שלחה אלף איש לעזרתם וביחד אתם הגיע חיל האתונאים לעשרת אלפים איש.

במישור מרתון נפגשו היונים עם הפרסים ואחרי קרב כבד נחלו היונים נצחון גדול על הפרסים, שהשאירו יותר מששת אלפים חללים על שדה הקרב בעוד שמהיונים נשארו רק כמאתים. נצחון האתונאים על צבא הפרסים הגדול עשה רושם כביר והראה, כי לא בעיקר במספר החיילים הנצחון, כי אם ברוח הנלחמים, הלוחמים בעד חרותם, ארצם ומולדתם, אם כי עזר להם בהרבה גם יתרונם בזיון ובמשמעת על הפרסים ומצבם הגיאוגרפי. נצחון זה עודד בהרבה את רוח היונים.

אחרי מפלתם במרתון לא יכלו הפרסים להחזיק מעמד ביון וחזרו לארצם. דריוש מלך פרס זמם עכשיו מלחמת נקם ביון, אבל מת בינתים ותפקיד זה השאיר לבנו כסרכסס (אחשורוש), שעלה על יון (480) בדרך הים והיבשה עם צבא עצום מכל עמי ארצותיו ואחרי הכנות מרובות.

הרודוטוס מספר על יותר ממיליון חיילים בצבא הפרסי, אבל ההיסטוריונים של ימינו מוצאים את זה למוגזם מאד ומעריכים את גודל הצבא הפרסי ממאה עד מאתים אלף איש לכל היותר. גם זה היה כוח עצום לעומת צבא יון הקטנה.

באתונה עבר בינתים השלטון לידי תמיסטוקלס, אחרי שמילטיאדס, המנצח הגדול במרתון, מת בבית־הסוהר מפני כשלונו במלחמה באי פרוס ואחרי שהרחיק מן העיר, בעזרת האוסטרקיסמוס, את אריסטידס, מתנגדו הגדול. תמיסטוקלס הוציא לפועל עכשו את תכניתו והקים נמל גדול בפיראוס וצי גדול ממאתים אניות בערך והכין את אתונה לקראת המלחמה הגדולה.

כסרכסס בנה גשר גדול של אניות על ההלספונטוס (דרדנלים), בכדי להעביר את חילו הרב דרך היבשה וחתך את חצי־האי אתוס בים האגיי ביון המזרחית על־ידי תעלה, שלא יהא חצי מוכרח לעבור במקום מסוכן בים וכוחו הגדול הטיל אימה על כל יון.

אבל גם הסכנה הלאומית המשותפת לא הביאה לאחדות לאומית בין היונים, מפני תשוקת כל עיר ושבט לעמוד ברשות עצמו ומפני המריבות הפנימיות. רב היה מספר היונים, שתמכו בפרסים, כמו המוקדונים והתסלים בצפון יון, שנכנעו מלכתחלה לפני הפרסים והיו גם כאלה, שנשארו ניטרליים, כמו יושבי בויאוטיה, ביון התיכונה.

בפרס נלחמו רק הערים האלה, שלא יכלו להמנע מהמלחמה, כגון אתונה, או שראו מראש ששלטון הפרסים ישים קץ להשפעתן בארץ, כגון ספרטה ואליהן נלוו הערים והשבטים שהיו תלויים בהן.

בתרמופילי, במעבר הצר מיון הצפונית ליון התיכונה, חסם את הדרך בפני צבא הפרסים לאונידס המלך הספרטני, בראש צבא של 7,000 איש מהפלופונסוס ומיון התיכונה, והפיל חללים רבים מאד מבין הפרסים ולא נתנום לעבור ואולי היה עולה גם בידו להדוף אותם משם לגמרי, לולא בוגד יוני אחד, שהוליך את הפרסים דרך ההרים מאחורי גבם של היונים.

בראות לאונידס את הפרסים מעבר זה של ההרים, שלח את בני בריתו לביתם והוא נשאר עם 300 הספרטנים, שהיו בחילו ועם עוד 700 מתנדבים להלחם בפרסים ומתו כולם מות גבורים עם לאונידס בראש. מותו של לאונידס נשאר בזכרון היונים כמופת לגבורה פּטריוטית.

כסרכסס נכנם לאטיקה, העלה באש את השדות, כבש את אתונה מגדוד המתנדבים, שנשאר להגן על העיר ושרף את העיר באש. הנשים והטף נמלטו בעוד מועד למקומות בטוחים מסכנה והגברים ירדו באניות – לפי הצעת תמיסטוקלס.

הצי היוני חנה במפרץ סלמיס, לא רחוק מאתונה. הספרטנים רצו להעבירו לפלופונסוס, בכדי להגן בעיקר על חלק זה, אבל תמיסטוקלס חשב דוקא את המפרץ סלמיס למקום המתאים ביותר להפגש עם צי הפרסים ורק בקושי עלה בידו להחזיק את הצי שם. ויש אומרים, שתמיסטוקלס הכנים בערמה את הצי הפרסי הגדול לתוך המפרץ הצר בשלחו להגיד לכסרכסס בסתר, שהיונים רוצים לברוח גם מפה כמו מאתונה ואם רוצה לתפסם – יעשה זאת מיד.

נבואתו של תמיסטוקלם נתקיימה. אניות הפרסים נכנסו לתוך המפרץ הצר. פה היה קשה מאד לאניות פרס הגדולות להתנועע, מפני המקום הצר ומפני עומק המים הקטן, אניה אחת הפריעה לחברתה ובכל רגע עמדו על שרטון, בעוד שהאניות היוניות הקטנות, הקלות והמהירות עבדו בזריזות נפלאה, השחיתו והטביעו מאות אניות של הפרסים, המפרץ היה מלא שברי אניות ופגרי מתים של הפרסים ותבוסת הפרסים היתה שלמה.

כסרכסס ישב על כסא המלך על שפת הים והסתכל בקרב ובראותו בעיניו את מפלתו, צוה להפסיק את המלחמה וישב לארצו. יש אומרים שגם פה השפיעה ערמת תמיסטוקלס על כסרכסס בהודיעו לו בסתר, שהיונים מתכוננים להרוס את הגשר שעל ההלספונטוס ולחסום ע"י זה את הדרך לפני צבאות הפרסים לשוב לארצם.

כסרכסס השאיר חלק מצבאותיו ביון בהנהגת גיסו מרדוניוס, שהציע לאתונה לכרות ברית שלום עם מלך פרס, בכדי להרחיב את הפירוד בין אתונה וספרטה. אך הצעה זו איחדה לבסוף את הערים היריבות עוד יותר ובכוחות משותפים נחלו אחרי כן נצחון גדול ומכריע על הפרסים על יד פלטיאה (479) בהנהגת פאוסניאס מלך הספרטנים. גם מרדוניוס נפל בקרב ושרידי הפרסים חזרו לאסיה.

לעצת תמיסטוקלס רדף צי האתונאים אחרי הפרסים ויכם על יד מיקלה, בקרבת מילטוס. אז מרדו שוב היונים, תושבי איי הים האגאי ואסיה הקטנה בפרסים והפעם – כפי שנראה הלאה – פרקו את עולם מעל צוארם. אחרי גמר המלחמה הענישו היונים את העיר תבי לאות לאחרות על שעמדה על צד האויב, כבשוה, החרימו את רכושה ומסרו אותו להיכל מקדשו של אפּולו בדלפוי.

נצחון היונים על הפרסים עשה רושם גדול בכל העולם ועוד יותר, מפני שע"י זה שמו היונים גבול לשלטונה של המדינה המזרחית הגדולה במערב וקיימו את עצמאותם.

מלחמות הפרסים והיונים מהוות גם נקודת מפנה חשוב בדברי ימי הזמן העתיק, כי עם נצחון היונים עובר מרכז הכובד של עניני העולם מאסיה לאירופה ומלחמות אלו שמשו גם דחיפה חזקה להתפתחותה המדינית והתרבותית של אתונה.

 

הברית האטית־דלית ושחרור המושבות היוניות מעול הפרסים    🔗

אחרי נצחונם הגדול של היונים על הפרסים ומרדם הכללי של היונים באסיה הקטנה נגדם, פנו האחרונים לספרטה ואתונה בבקשה להכניס גם אותם לתוך ברית היונים שנלחמו בפרס, בכדי לשחרר גם אותם לחלוטין מעול הפרסים ולהגן עליהם בפניהם.

היות וספרטה דרשה מהם לעזוב את מקומות מגוריהם הקבועים באסיה הקטנה ולהתישב ביון, מפני שלא היתה רגילה למלחמת ים וגם התנהגה אתם בעריצות, פנו אלה לאתונה לקחת בידה את ההגמוניה ולעמוד בראש הברית לשם הגנה משותפת בפני הפרסים. אתונה הסכימה לדבר וככה נוצרה הברית האטית־דלית (477), שנקראה בשם זה, משום שקופת הברית נמצאה באי דלוס.

לברית זו נכנסו כל היונים תושבי אסיה הקטנה, גם תושבי האיים וחופי תרקיה בצפון, בעוד שספרטה נשארה בראש הברית הפלופונסית.

על כל חבר היה למסור מספר ידוע של אניות ואנשי־חיל בשביל הצי המשותף, או להכניס במקום זה, שנה שנה, סכום כסף בתורת מס לקופת הברית. שעור המסים של כל עיר ועיר נקבע ע"י האיסטרטג האתונאי אריסטידס, שהיה ידוע בתור איש ישר ושנקרא בחזרה מגלותו עוד בימי מלחמות הפרסים, שעזר אז לתמיסטוקלס בנצחון הצי היוני בסלמיס ולפאוסניאס בנצחון הצבא היוני על הפרסים על יד פלטיאה. כבודו של אריסטידס גדל עוד יותר אחרי מותו, כשנודע שמת עני ואביון למרות שעמד בראש קופת הברית.

הברית האטית־דלית עברה מיד למלחמה בפרסים. בראש הצי עמד האיסטרטג האתונאי קימון, בנו של מילטיאדס המנצח במרתון. במשך זמן קצר גרש את הפרסים מתרקיה, ממוקדון ומאיי הים. בכל מקום שחרר את הערים היוניות משלטון הפרסים והכניסן לתוך הברית האטית־דלית.

בינתים גרשו מאתונה ע"י אוסטרקיסמוס את תמיסטוקלס (471), בהשפעת האצילים, האכרים ואנשי ספרטה, מפני שבנה חומות סביב אתונה למרות התנגדותה של ספרטה, בראותו מראש, שבעתיד תצטרך אתונה להתגונן נגד ספרטה. לבסוף נאלץ תמיסטוקלס לבקש מקלט אצל הפרסים, שקבלוהו בכבוד רב ויש אומרים, שפה אבד את עצמו לדעת בראותו, כי מלך פרס דורש ממנו עצות לרעת היונים.

גם פאוסניאס מלך ספרטה, המנצח בפלטיאה, הומת ברעב ע"י הספרטנים, מפני ששאף לשלטון בלתי מוגבל, גם בעזרת הפרסים ומרד ההילוטים.

אחרי גרוש תמיסטוקלס עבר השלטון באתונה לידי קימון, שהמשיך את מלחמתו בפרסים ובקרבת הנהר אורימדון הכה את הצי ואת הצבא הפרסי (466). אבל אחרי כשלונו במסע־העזרה שלו לטובת ספרטה נגד ההילוטים המורדים, דן גם אותו העם הנרגז לגלות (461) והוריד, בהנהגת אפיאלטס ופריקלס, את האריסטוקרטיה מגדולתה, לקח מהאריאופגוס את זכות הוטו והגביל גם את כח שפוטו.

אז הורחבו סמכות האספה הכללית ושפוט העם והשלטון עבר לידי ההמון הרחב. בני העם התחילו לקבל גם שכר קטן בעד השתתפותם בחיי הצבור, באספה הכללית ובשפוט העם, מה שהיתה מצד אחד אמנם תקנה מועילה, בתתה אפשרות של השתתפות בשביל העניים ותגמול בעד ההפסד בעבודה, אבל מצד שני גם הרת סכנה למסירותם לעניני המדינה, בהתחילם, במרוצת הזמן, יותר ויותר להתחשב עם זה, מיהו המשלם יותר בשבילם. במשפט ישבו תמיד מאות שופטים מושבעים מכל העם, תוצאות המשפט היו תלויות בהרבה גם מכוח דבורם של הנואמים וחוץ מאספת העם גרם גם זה להתפתחות הרטוריקה (תורת הנאום היפה). בעד תקנותיו שלם אפיאלטס בחייו, מתנגדיו הפוליטיים רצחוהו נפש.

בשובו מהגלות הועמד קימון שוב בראש הצי והמלחמה בפרס, אחרי אשר הצי האתונאי נחל מפלה קשה במצרים, ברצותו לעזור למצרים המורדים נגד הפרסים. בעקב הבהלה, שפרצה בגלל מפלה זו, העבירו את קופת הברית מהאי דלוס לאתונה, ומאז החלה אתונה לאט־לאט להשתלט על בני בריתה ושמה את עינה למשול גם ביון.

קימון נצח את הפרסים על יד סלמיס בקפריסין (449), אבל מת במגפה, שפרצה בחילו ואחריו סיים פריקלס, בנה הגדול ביותר של אתונה, את תקופת המלחמות בפרסים והשלים עמהם בשנת 448 לפני ספה"נ. לפי ברית השלום הכירו הפרסים בשלטונה של אתונה על איי הים האגיי ובחרותם הגמורה של היונים באסיה הקטנה, בעוד שאתונה התחייבה לא להתערב יותר בעניניה הפנימיים של פרס.

 

תקופת פריקלס    🔗

פריקלס, בנו של כסנטיפוס המנצח של מיקלה, היה בעל כשרונות גדולים, מדינאי גדול ונואם מצוין ונהל את עניני אתונה כמעט ארבעים שנה (467–429). הוא שאף להעלות את אתונה לגדולה ולעשותה למרכז העושר, התרבות והחיים הפוליטיים בשביל כל היונים.

 

המלחמה הראשונה בין אתונה וספרטה    🔗

נצחונות אתונה על הפרסים ועמדתה בראש הברית האטית־דלית, כבודה והשפעתה בין היונים ומשטרה הדמוקרטי הרגיזו זה מכבר את ספרטה, אשר ראתה גם את הנהגתה בברית הפלופונסית בסכנה. קנאה ושנאה זו עוד גברה, כשהגיעה אתונה לשיא פריחתה בימי פריקלס וספרטה חכתה רק לשעת כושר להתחיל במלחמה גלויה על יריבתה אתונה.

שעת כושר זו הביאה הברית, אשר כרתה אתונה עם ארגוס, אויבה של ספרטה, בגלל העלבון, שגרמה לה ספרטה בהשיבה לה בבושת פנים את חיל־העזר שלה, ששלחה לה אתונה בהנהגת קימון נגד ההילוטים המורדים ושמשום זה הגלו את קימון מאתונה.

המלחמה שפרצה בין ספרטה ואתונה נמשכה 13 שנה (459–446). לספרטה עזרו גם הפרסים נגד אתונה ופריקלס מצא לנכון לכרות ברית שלום לשלשים שנה עם ספרטה (446). לפי זה נשארה ההגמוניה בפלופונסוס בידי ספרטה וההגמוניה על הים בידי אתונה, כפי שהיה לפני המלחמה.

בשוב השלום התמסר פריקלס, שנבחר לאיסטרטג ראשי מדי שנה בשנה ושבידיו נתרכז כל השלטון בעיר, להרמת מצב אתונה בכל המובנים. הוא קרב אליו את המשוררים, האמנים והמלומדים ואתונה נעשתה למרכז רוחני בשביל האומה כולה ותקופתו ידועה כתור הזהב של הספרות והאמנות היונית.

פריקלס דאג גם להפרחת המסחר והקשרים המסחריים הקיפו בימיו כמעט את כל העולם הידוע אז ליונים. הוא עוד הרחיב את חוג האזרחים שקבלו משכורת, לפעמים חלק גם לחם וכרטיסים בין העם לבקר בתיאטרון בימי החגים. הוא בנה היכלי מקדש ובנינים מפוארים לפאר בהם את העיר ובכדי להמציא עבודה לעם ובימיו היתה אתונה העיר היפה ביותר ביון. הוא יסד גם מושבות חדשות.

לכל הדברים האלה השתמש פריקלס גם בקופת הברית האטית־דלית וגם בהכנסות האֵלָה העירונית אתנה. האוטונומיה של הערים, בנות הברית, נתבטלה בימיו כמעט לגמרי והעיר אשר העיזה לצאת בגלוי נגד אתונה, נענשה קשה, חומותיה נהרסו, אניותיה נלקחו והוטל קנס גדול עליה. ככה התנהגו גם עם האי סמוס.

בימי פריקלס עבר אמנם השלטון העליון בשלמותו לידי העם (דמוס), אבל לשטתו, למרות מעלותיה הרבות, היו גם כמה חסרונות. כמו הסכנה שהשלטון עלול לעבור, בלי תריס מיוחד, לידי קצוניים מבין העם, תאות המשכורת בעד השרותים הצבוריים דחקה לאט־לאט את הרגש הפטריוטי והרגש והמשטר הדמוקרטי נתקיימו למעשה רק כלפי פנים, לגבי מספרם המסוים של האזרחים, כ־20,000 לכל היותר, בעוד שהמון הזרים והעבדים משכו הלאה בעול ההגבלות והשעבוד ובני הברית נהפכו עד מהרה מחברים לנתינים והברית האטית־דלית נהפכה לאימפריה אתונאית.

 

אתונה מרכז התרבות היונית    🔗

עם התפתחותה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית של אתונה עבר מרכז התרבות היונית בימי פריקלס מאיוניה לאתונה.

עוד מימי פיסיסטרטוס התחילה להתפתח הדרמה (שירת החזיון) מתוך החגים, שסודרו לכבוד האל דיוניסוס באמפיתיאטרון בשפוע ההר. תוכן ההצגות עוררו בעיקר רגשי תוגה על סבל הגבור ונפילתו במלחמתו עם הגורל (טרגדיה), אבל אח"כ הכניסו גם הצגות שתוכנן עוררו רגשות מבדחים (קומדיה).

הדרמטורגים (כותבי הטרגדיות) הגדולים באתונה במאה החמשית לפני ספה"נ היו ביחוד אסכילוֹס, שהבליט בעיקר את שלטון הגורל בחיים, סוֹפוֹקלס, שהפתיע את הקהל עם השנויים הפתאומיים שבהצגה ואוריפידס, שהכניס להצגותיו גם מן החיים שבזמנו. בקומדיה הצטין ביחוד אריסטוֹפנס, אשר תקף בבדיחותיו העוקצות גם את המדינאים וגם את העם. התיאטרונים נחשבו אצל היונים בתור בתים המוקדשים לעבודת האלים.

בבניה צריך להזכיר ביהוד את ה־פרתנוֹן, את מקדשה הגדול של האלה אַתנה, שנבנה על האקריפוליס, מבצר העיר, מאבני שיש ובתוכו הפסל הענקי של האלה מצופה זהב ושן, עבודת פידיאס, הפסל היוני המפורסם, כמו כן את ה־אוֹדיוֹן – היכל הזמרה.

הפסלות נתרוממה בתקופה זו למדרגה אמנותית גבוהה מאד. היא איחדה את היופי החיצוני עם האופי הפנימי ואת ההרמוניה, ההתאמה בין החלקים השונים של הגוף, כאילו היו בהם תנועה וחיים. הצטיינו ביחוד הפסלים פידיאס, מירון ו־פוליקליטוס.

התקדמו גם באסטרונומיה, במתימטיקה, ברפואה, ברטוריקה (תורת הנאום היפה), במוסיקה, בציור ועוד. אנכסגורס גילה, שהירח מקבל את אורו מן השמש ויש עליו הרים ועמקים כמו על האדמה. בנגוד להשקפת כהני המזרח העמיד היפוקרטס את סבות המחלה על הגורמים הטבעיים. דמוקריטוֹס הורה שהעולם מורכב מגופים קטנטנים מאד, מאטומים וצורת כל דבר תלויה ממספרם, גדלם וכבדם של אלה. בציור ידעו לתאר את הגוף בפרספקטיבה.

הסופיסטים הופיעו ביון באמצע המאה החמישית לפני ספה"נ בתור מורי החכמה וההשכלה לעם, אבל אח"כ השניאו את עצמם ביחוד בפני השלטונות, מפני שהתיחסו בקלות דעת לגבי החוקים והנמוסים המקובלים בדורם, שהם נוסדו ע"י האדם ועלולים להבטל על ידו וכי בכל דבר וענין יש מקום להביע שתי דעות הסותרות זו את זו, לכן אין אמת מוחלטת, רק יחסית והאדם הוא קנה המדה לכל הדברים שבעולם וע"י השקפותיהם אלו הטילו ספקות בכל דבר, שנראה לפני כן קבוע ועומד. הם הצטינו ביחוד בכוח דבורם ובכשרונם להפליא את הקהל בשאלות מחוכמות. החשוב ביניהם היה פרוֹטגוֹרס.

 

המלחמה הפלופונסית (431–404)    🔗

הסיבות העיקריות למלחמה זו היו: קנאת ספרטה בגדולת אתונה, הנגוד שבין המשטר הדמוקרטי שבאתונה ובין המשטר האריסטוקרטי שבספרטה וההתחרות שבין אתונה וספרטה בעד ההגמוניה על יון כולה.

ספרטה השתמשה בסכסוך, אשר פרץ בין אתונה וקורינתוס בגלל קרקירה ומגרה והתחילה בפעולות אויב נגד אתונה. ספרטה בטחה בחיל היבשה הגדול והחזק שלה ואתונה בציה הגדול ובקופתה המלאה.

פריקלס הכניס את תושבי אטיקה לתוך חומות אתונה הבצורות, אבל בתוך הישוב הצפוף פרצה מגפה קשה, שהכניסוה ממצרים ואשר אכלה כשליש מתושבי העיר וגם את פריקלס בתוכם (429).

מותו של פריקלס בשעה קשה זו היתה אבדה גדולה מאד לאתונה ועוד יותר, מפני שבעקבות המלחמה והמגפה הנוראה ירד המוסר באתונה במדה מבהילה, פרצה גם מלחמת אזרחים בין העשירים והעם וההנהגה עברה לידי ה־דמגוגים, מנהיגי העם הקיצוניים עם קלאוֹן בראש ובמקום ממשלת העם באה עכשו ממשלת ההמון הפרוע (אוכלוקרטיה).

אחרי נפילת קלאון במלחמה עלה אמנם לניקיאס המתון לכרות ברית שלום עם ספרטה (421), להחזיר את המצב שלפני המלחמה, אבל אלקיביאדס, איש בעל כשרונות גדולים, אך בעל תכונות מוסריות פחותות, הכניס את אתונה שוב במלחמה בקוותו לעלות על ידה לגדולה ולפרסום.

הוא הכניס את אתונה במלחמה עם העיר סירקוסי בסיציליה (415–413). דבר זה גרם להתערבותה של ספרטה על צד סירקוסי ואתונה נחלה מפלה קשה מאד (413).

להתערבותה של ספרטה נגד אתונה ולמפלת אתונה עזר בהרבה אלקיביאדס בעצמו, מפני שבהתחלת המלחמה דנוהו שלא בפניו בעד חילול הקודש ודרשו ממנו לשוב לאתונה, אך הוא נמלט לספרטה והלהיב אותה למלחמה נגד אתונה.

אלקיביאדס הכניס את ספרטה בברית גם עם פרס, שתתמוך בספרטה בכסף במלחמתה עם אתונה וחרף תמיכה זו התחיבה ספרטה להחזיר לפרס את ערי היונים שבאסיה הקטנה ושהיו מקודם תחת שלטון פרס.

בינתים נתגלו כמה חלוקי רעות בין ספרטה ואלקיביאדס ואז התפיס האחרון עם אתונה, שהקימה אותו שוב בראש הצי האתונאי. אלקיביאדס הצליח גם לנחל כמה נצחונות נגד ספרטה, אולם כשפנתה לו ההצלחה עורף, פטרוהו שוב והוא נמלט לתרקיה להלחם שוב נגד אתונה בעזרת הפרסים, אבל נרצח בתרקיה.

ובאתונה הביאו ירידת המוסר ושלטון הרחוב פרי הלולים. האספסוף האתונאי הוציא להורג ששה ממצביאי הצי, למרות נצחונם המזהיר על צי ספרטה על יד האיים אַרגינוסי, על אשר לא הצליחו להציל חלק ידוע מאנשי הצי, שנטבעו בים בשעת סערה וככה נשארה אתונה עד מהרה בלי מנהיגים, בעלי נסיון לנהל את המלחמה.

במצב זה עלה בידי ספרטה, בעזרת פרס ובהנהגת ליסנדרוס, להשמיד את הצי האתונאי על יד הנחל אָגוספוטמי בקרבת ההלספונטוס ולהכריח את אתונה ע"י רעב להכנע לה ולקבל את כל תנאיה: לבטל את הברית האטית־דלית, להכנס לברית הפלופונסית, להרוס את חומותיה ולמסור את אניותיה (404 לפני ספה"נ) ובזה נתבטלו כוחה והנהגתה הפוליטית של אתונה, אם כי היא נשארה גם להבא מרכז רוחני ותרבותי בשביל יון כולה.

את פרטי המלחמה הפלופונסית מוסר לנו בספרו הסופר היוני תוּקידידס, שהשתתף גם הוא במלחמה זו בתחילה ושנחשב ל־"אבי ההיסטוריה המדעית", הואיל והוא משתדל להגיע בכל לאמת האוביקטיבית על סמך בקורת חמורה. משנת 411 והלאה ממשיך את ספרו הסופר היוני כסנוֹפוֹן, אבל לא באותה ההתעמקות והחריפות הבקורתית.

 

ההגמוניה של ספרטה (404–379)    🔗

אחרי נצחונה הגדול של ספרטה על אתונה עברה ההגמוניה על כל מדינות וערי היונים לידי ספרטה, אשר בטלה בכל מקום את הדמוקרטיה, הכניסה במקומה את שלטון האוליגרכיה וגבתה את המסים מבנות־בריתה עוד ביתר תקיפות, מכפי שעשתה זאת אתונה בזמנה.

ככה התנהגה ספרטה עם בנות בריתה אחרי נצחונה, למרות סיסמתה היפה של חופש ואוטונומיה בשביל כל ערי היונים, שבשמה יצאה בשעתה למלחמה על אתונה ורק בשל התנגדותן הנמרצה של כל ערי היונים לא קיימה את התחיבותה – למסור לפרס את הערים היוניות שבאסיה הקטנה, תמורת עזרתה הכספית במלחמתה עם אתונה.

גם באתונה ביטלה ספרטה את הדמוקרטיה ובעזרתה תפסו את השלטון שלשים טירנים, בני בריתה של ספרטה, שהמיתו והגלו רבים ממנהיגי ואנשי הדמוקרטיה ואת רכושם החרימו.

אבל שלטונם של שלשים הטירנים באתונה לא האריך ימים (404–403). הפליטים הרבים התאחדו בתבי בהנהגת תרסיבוּלוֹס, נצחו את הטירנים והחזירו את הדמוקרטיה באתונה (403) וגם ספרטה הסכימה אח"כ לכך.

אולם על סמך הנסיונות המרים שבעבר, בחרו בועדה בת 20 איש לשם עריכת חוקים חדשים ומעתה אסור היה לאספת העם לקבל החלטה, המתנגדת לחוק ובזה נעשה סיג להחלטות הנחפזות של אספות העם, שהביאו כל כך נזק לעיר. הקפידו גם, שהאזרחים יהיו מסורים למסורת האבות ולא יחתרו תחת היסודות הפוליטיים, הדתיים והמוסריים.

סוֹקרטס (469–399) היה אחד האנשים הגדולים ביותר, אשר קמו לאתונה. הוא עסק בפילוסופיה ובנגוד לסופיסטים, בקש הוא לחדור עד יסוד הדברים, למצוא את האמת לאמתה ואת ההגדרה המדויקת של כל מושג ולימד לעם חכמה ומדות טובות (אֶתיקה). לפיו יצר לב האדם אינו רע מנעוריו, אלא שהאדם טועה מחוסר דעת ואולם משילמד להכיר, מה הוא צדק ויושר, שוב לא יחטא. לכן הנהגתו של האדם תלויה רק במדרגת השכלתו וידיעותיו ומפני זה החכמה היא מקור הטוב. כמו כן יש רק לאנשים מומחים הרשות להתעסק בפוליטיקה דוגמת רשות הרופאים בלבד לרפא חולים, לכן התנגד לדמוקרטיה הקיצונית.

בשל דעותיו תבעוהו לדין באשמה, שאינו מודה באלי העיר ומקלקל את הנוער ודנוהו למיתה. הוא שתה את כוס הרעל, שהוגשה לו, בשלוה ומת (399) ולא רצה להציל את חייו ע"י בריחה מבית הסוהר, כפי שבקשוהו תלמידיו, באמרו שעל האדם להכנע למשפט, בין אם צדקו השופטים ובין אם לא צדקו.

 

מלחמת ספרטה נגד פרס (400–386)    🔗

אחרי אשר ספרטה לא קיימה את התחיבותה, להחזיר לפרס את הערים היוניות שבאסיה הקטנה ועוד רבבת שכירי־צבא יוניים עזרו לכורש בנסיונו לגרש את אחיו, ארתחשסתא (ארתכסרכסס) השני מלך פרס מכסאו ולמלוך תחתיו, – החליט מלך פרס להחזיר בכוח אל תחת שלטונו את הערים היוניות שבאסיה הקטנה. הערים הללו פנו אז לספרטה בדבר עזרה.

ספרטה פקפקה קודם, אבל אח"כ החליטה להושיט את העזרה הדרושה ולערוך מלחמה נגד פרס, ביחוד בראותה את חולשת פרס מ־"שיבת עשרת האלפים" של השכירים היונים, אחרי נפילת כורש ולמרות נפילת מנהיגיהם בערמת הפרסים, לארץ מולדתם (401), דרך הרבה ארצות האויב, כפי שתאר את זה אחד המשתתפים במסע, הסופר היוני כסנופון בספרו “אנאבסיס” (המסע) ושלא עלה בידי צבא הפרסים להשמידם.

אגיסילאוֹס מלך ספרטה הכה את הפרסים באסיה הקטנה מכה רבה וכבר התחיל מטפל עם המחשבה לכבוש את פרס כולה, אבל אז עוררו הפרסים בכספם הרב את אויבי ספרטה – אתונה, תבי, קורינתוס וארגוס, לכרות ברית ביניהן, לצאת למלחמה נגד ספרטה ולהסיר את עולה מעל צוארן.

הברית נכרתה, בכסף הפרסים בנתה אתונה שוב צי־מלחמה גדול וחזרה והקימה את החומות הארוכות ובנות־הברית יצאו למלחמה על ספרטה.

ספרטה לא יכלה לעמוד בפני האויבים המאוחדים ובכדי להציל לפחות צל של הגמוניה לעצמה, שכחה את האינטרסים היוניים הכלליים והסכימה ע"י בא־כוחה אנטיאלקידס לתנאי שלום מחפירים עם פרס (386), הנקרא גם ה"שלום של המלך", מפני ששלום זה נכרת בכל לפי רצונו של מלך פרס, שלפיו נמסרו הערים היוניות באסיה הקטנה תחת שלטון פרס, ביון גופא בוטלו כל ההגמוניות, אין עיר אחת תלויה בחברתה, כל עיר חפשיה ואוטונומית ואסור להן להבא לכרות ברית ביניהן, למלך פרס יש הזכות להתערב בעניני יון הפנימיים ואת זכות ההשגחה לקיום תנאי השלום מקבלת ספרטה כבאת־כוחו של מלך פרס.

 

ההגמוניה של תבי (379–362)    🔗

ספרטה לא ידעה להתנהג עם ההגמוניה שלה עוד מלכתחילה ועכשיו כבאת־כוחו של מלך פרס השתמשה בכוחה בכדי לבטל בכל מקום את התאחדויות הערים היוניות ולהרוס את עמדתן.

העיר הראשונה, שמרדה בספרטה היתה העיר תבי, שהחזירה בהנהגת שני בניו הגדולים והמסורים – פלוֹפידס ו־אפמינונדס ובעזרת סתר מאתונה את שלטון הדמוקרטיה (379) אחרי שהרגו את הטירנים והכו גם את חיל ספרטה ועוד הרחיבו את השפעת תבי על כל בויאוטיה.

גם אתונה נתעוררה והתחילה לחדש את הברית האטית (378), אבל בלי הערים היוניות שבאסיה הקטנה ונזהרה מלחזור על שגיאותיה הקודמות. ברית זו היתה מכוונת עכשיו נגד ספרטה במקום פרס.

ספרטה אזרה את שארית כוחה ועלתה למלחמה על תבי, אבל על יד לוקטרה הוכתה מכה נצחת על ידי התביים בהנהגת אפמינונדס (371), ביחוד בעקב תכסיסי המלחמה החדשים שלו ומאז תפסה תבי את מקומה של ספרטה ביון וגם פרס הסכימה לזה. אפמינונדס עלה כמה פעמים גם על פלופונסוס, הגיע עד שערי ספרטה, לא עלה אמנם בידו לכבוש את ספרטה עצמה, אבל שחרר את ההילוטים מעול ספרטה וחדש את מדינתם במסניה ובזה ירדה ספרטה לגמרי מגדולתה.

אולם גם גדולת תבי לא ארכה. בראות אתונה, שתבי מתחזקת יותר מדי, השלימה עם אויבה המושבע, עם ספרטה, לברית נכנסה גם קורינתוס וביחד התנפלו על תבי ובנות־בריתה. התביים נצחו גם הפעם על יד מנטיניה (362), אך בקרב זה נפל גם אפמינונדס, אחרי שפלופידס נפל כבר מקודם, לפני שנתים, בתסליה ואחרי שהכניע את מוקדון ולקח את פיליפוס, בן המלך לתבי בתור בן־תערובת.

בנפול שני מנהיגיה הגדולים של תבי, לא קמו עוד בתבי מנהיגים מתאימים להנהגת ההגמוניה, התגברה גם בתבי מפלגת השלום ונכרת ברית־שלום, שלפיו הוחזר המצב, שהיה קיים לפני המלחמה, כל עיר יצאה חפשיה ועומדת רק ברשות עצמה.

המלחמה העקשנית הרסה לגמרי את כל ארץ יון, ואת המטרה, לאחד את היונים אחוד לאומי הגשים כוח שלטון אחר – מוקדון.

בסירקוסי, בסיציליה, הצליח אמנם דיוֹניסיוֹס ליצור טירניה בעזרת העם ולהרים ביותר את מצבה (405–367), אך במותו ירדה גם היא פלאים.

הספרות במאה הרביעית. המלחמות המרובות והמשבר הפוליטי והחברותי בעקבותן השפיעו לרעה על תרבות היונים. רק הרטוריקה (תורת הנאום היפה) ועמה הספרות הפוליטית והמשפטית וה־פילוסופיה התפתחו הלאה בתקופה זו, כתוצאה ממצב הענינים, בעוד שמאותן הסיבות נמצאו יתר ענפי התרבות עפ"י רוב במצב של ירידה.

ברטוריקה הצטינו ביחוד ליסיאס ו־איסוֹקרטס, שניהם באתונה. איסוקרטם שהיה גם סופר פוליטי (פובליציסט) נודע ביחוד ע"י ספרו “פנגיריקוס”, שבו הוא מנתח את חרפת היונים, על אשר מסרו את אחיהם באסיה בידי מלך פרס, האויב הלאומי של יון במקום מלחמה משותפת בפרס. אבל גאון הנואמים באתונה היה דמוֹסתנס, כפי שנראה הלאה.

צרות הכלל השפיעו לטובה על התפתחות הפילוסופיה, כריאַקציה (פעולה נגדית) טבעית של ירידה מוסרית גדולה וביחוד אחרי מורה־דרך כסוקרטס, ודוקא בתקופה זו הגיעה הפילוסופיה היונית לפריחתה.

תלמידי סוקרטס יסדו אסכולות (בתי־מדרש) פילוסופיות שונות בכל רחבי יון. הגדול ביניהם היה אפלטון (פלטון, 429–348) באתונה, שכתב את חבוריו בצורת דיאלוגים (שיחות בין אנשים שונים) והמשיך את שטתו הפילוסופית של סוקרטס.

לפיו קיימים שני עולמות: עולם האמת, או עולם האידיאות הנצחי והעולם שלנו המשתנה והמתחלף. נשמת האדם הכלואה בגופו מוצאה מעולם האמת ונזכרת בכל הטוב והיפה שראתה בעולם האידיאות והזכרון הזה הוא היסוד לתרבות האדם – לתרבות ולאמנות.

בספרו “המדינה” משתדל אפלטון לתאר סדר פוליטי אידיאלי (מושלם) עם הפילוסופים בראש ועם סדר קומוניסטי (שתפני) בשביל ה"שומרים" (אנשי הצבא) באופן דומה למשטר הספרטני, אבל יחד עם זה הוא מחזיק גם בעבדות. את שטתו זו נסה הפילוסוף הגדול להגשים בחיים בסירקוסי, אבל לא הצליח. בספרו “פאידון” הוא מדבר על נצחיות הנפש.

את הרצאותיו היה מרצה בבית מדרשו, שנמצא בגנו של האליל אקדמוס ומשום זה קראו תלמידיו לבית־מדרשו בשם “אקדמיה” ושם זה נשתמר עד ימינו.

המוכשר ביותר מבין תלמידי סוקרטס היה אריסטו (אריסטוטלס, 384–322) מסטגרה בתרקיה. גם הוא פעל בעיקר באתונה, היה גם מחנכו של אלכסנדר הגדול והתעסק בכל ענפי המדע שבזמנו.

את המדע הוא מבסס על הנסיון וההסתכלות בעולם התופעות, שאפשר להכירן באמצעות החושים. בספרו “מדינת האתונאים” הוא מנסה להכניס סדר הגיוני לתוך הערבוביה הרבה של המשטרים השונים. האידיאל (משאת נפש) שלו הוא המשטר האריסטוקרטי המתון עם משפט אחד בשביל כל בני־האדם ובלי הבדל של כתות.

ה"מטפיסיקה" (הפילוסופיה המופשטת) ותורת ההגיון (לוגיקה) שלו השפיעו הרבה על התפתחות הפילוסופיה היהודית, הערבית והנוצרית ביחוד בימי הבינים.

דיוגנס עמד בראש “הפילוסופיה הקינית” אשר דרשה מבן־האדם למעט בצרכיו ולהתרחק מן הכבוד והתענוגים, בזה לכל מנהג ונמוס של החברה האנושית והטיפה לשיבה אל הטבע. מפני קיצוניותם קראו למחזיקים בשטה זו “קיניקים” (המדמים לכלבים).

 

מוּקדוֹן והמוקדונים    🔗

מוקדון היתה ממלכה קטנה על גבולה הצפוני של יון, ארץ הררית עם אקלים קשה. תושביה היו קרובים ליונים, אבל במשך הזמן התרחקו מהם, התערבו בשכניהם התרקים והאילירים, לא השתתפו בתרבות היונים ומשום זה נחשבו גם הם ל"ברברים" בעיני היונים, אם כי לשונם היתה קרובה לשפה היונית. הם התעסקו בעיקר בעבודת אדמה ובגדול בהמות והיו בעלי־גוף חזקים.

בראש העם עמד המלך, כסאו עבר מאב לבן ועל ידו עזרו בשלטון האצילים, בעלי האחוזות הגדולות.

עד אמצע המאה הרביעית לפני ספה"נ לא מלאו מלכי מוקדון תפקיד רב בהיסטוריה היונית, אבל קרבת יון השפיעה גם עליהם, סגלו לעצמם את התרבות והלשון היונית, שהכניסוה גם בתור לשון רשמית וקבלו גם רשות להשתתף במשחקים האולימפיים, גם חשבו את עצמם לצאצאי הרקלס, הגבור היוני המפורסם.

 

תקופת פיליפוס ואלכסנדר    🔗

צעד גדול צעדה מוקדון קדימה, כשעלה בשנת 359 לפני ספה"נ על כסא המלוכה שלה המלך פיליפוס (359–336). הוא היה איש פקח וערום, בעל כשרונות גדולים והתחנך בתבי ביון כבן־תערובת. פה למד להכיר את לשון ותרבות היונים, את תכסיסי המלחמה שלהם וראה בעיניו הפקוחות את שגיאותיהם, חולשתם וירידתם, ביחוד בעקב הסכסוכים והפרוד שביניהם ושלא יהיה דבר קשה ביותר להכניעם ולאחדם ובעזרתם להשיג גם את מטרתו – להעלות את מוקדון לגדולה ולכבוש גם את ממלכת פרס.

בעלותו על כסא המלוכה הכניס קודם כל סדר במדינתו וארגן את צבאו מחדש, לפי שטה חדשה, שטת הפלנכס – שורות צבא מרובות זו מאחורי זו עם חניתות ארוכות, סדר גם חיל פרשים ומכונות מצור וקלע וכבש את תרקיה עם מכרות הזהב העשירים שלה. בזהב זה בנה גם צי־מלחמה וקנה לו ידידים רבים בכל רחבי יון.

האיש הראשון מבין היונים, אשר ראה בבהירות שלמה את תכניות פיליפוס הנועזות, היה דמוסתנס, מנהיג הדמוקרטיה באתונה בימים ההם וגאון הנואמים ביון. הוא הלהיב את האתונאים בנאומיו הגדולים (פיליפיקות) לצאת למלחמה על פיליפוס בעוד מועד בכדי לקדם את פני הרע, אבל גם לפיליפוס היתה מפלגה חזקה באתונה ועד שהאתונאים נתעוררו לפעולות, כבר איחרו את המועד.

פיליפוס כבש את הערים היוניות על חופי תרקיה וחלקידיקה, ביניהן את העיר הגדולה אולינתוס, השיג מוצא לים ואח"כ מצא לו שעת־כושר לחדור גם ליון, עפ"י הזמנת האמפיקטיון של דלפוי, להשתתף במלחמת המצוה נגד הפוקיים, ששדדו את בית־המקדש בדלפוי. הוא הכריע את הכף במלחמה לטובת האמפיקטיון, נתקבל בו כחבר, מלאו את ידו להוציא לפועל את החלטות האמפיקטיונים ועד מהרה נעשה לבורר עליון בעניני יון.

להשתדלות דמוסתנס ניסו אתונה, תבי ועוד ערים יוניות לצאת ביחד למלחמה נגד פיליפוס, בעזרתה הכספית של פרס, אבל נחלו מפלה קשה ע"י חירוניה (338). את תבי ענש פיליפוס קשה, לדוגמה מטילה פחד, אולם בפקחותו התנהג עם יתר הערים בחסד ואחרי שבטל גם את הברית הפלופונסית, הזמין את כל הערים היוניות לאספה לקורינתוס. כולן הופיעו ע"י באי־כחן, חוץ מספרטה ואז יסד פיליפוס בקורינתוס את התאחדות היונים, שהקיפה את כל תושבי יון, חוץ מספרטה (337).

פיליפוס אישר אמנם את החופש ואת האוטונומיה של הערים, אבל אסר עליהן להלחם זו בזו והוא בעצמו נבחר פה להגמון, למפקד ראשי על כל צבאות יון לשם “מלחמת נקם” בפרסים על אשר העיזו בימי כסרכסס לבוא ליון ולהרוס את היכלי המקדש שלה. אבל פיליפוס נרצח באמצע ההכנות ותפקיד זה עבר לבנו אלכסנדר.

 

אלכסנדר הגדול (336–323)    🔗

בנו אלכסנדר היה רק בן עשרים שנה, כשעלה על כסא המלכות במוקדון, אך בעל כשרונות גדולים, זריז ושר־צבא מצוין וקבל חנוך מעולה מאריסטו, הפילוסוף היוני הגדול. בשל פעולותיו הגדולות קבל בהיסטוריה את התואר “גדול”.

גם בו בחרה אספת התאחדות היונים בקורינתוס בתור הגמון ואיסטרטג עליון במלחמת הנקם נגד פרס ואחרי שהעניש קשה את המורדים בתרקיה ובתבי, יצא דרך ההלספונטוס למלחמה נגד הפרסים בראש צבא מוקדוני ויוני של 35,000 איש (334).

בימים ההם היתה פרס אמנם עוד מדינה כבירה, אבל במצב קרוב להתפוררות ובלי צבא מסודר כהוגן. העמים השונים שבה, שאפו לחופש, גם הפחות השונים לא היו מסורים ביותר ומרדו לעתים. בצבא הפרסים היו אמנם גם שכירים יוניים רבים, אבל עצתו הנכונה של מנהיגם לא נתקבלה.

המערכה הראשונה היתה באסיה הקטנה על יד הנהר גרניקוס ואלכסנדר נחל פה את נצחונו הראשון על צבא הפרסים, הגדול פי כמה מצבאו. לשמועת הנצחון מרדו גם הערים היוניות שבאסיה הקטנה בפרס, עמדו על צד אלכסנדר ובמשך זמן קצר נכנעה לפניו כל אסיה הקטנה.

דריוש השלישי מלך פרס אסף עכשו חיל רב נגד אלכסנדר, אבל בקרב על יד העיר איסוס נחל מפלה גדולה (333) ומהר לנוס ולהציל את נפשו ובני משפחתו נפלו בידי אלכסנדר עם שלל רב. עכשיו נכנעה לפניו כל ארץ סוריה, חוץ מצור הבצורה מאד, אך אלכסנדר כבשה אחרי מצור קשה במשך שבעה חדשים, הרסה עד היסוד ואת אזרחיה מכר לעבדים.

דריוש הציע לאלכסנדר את קדמת אסיה עד נהר פרת ואת יד בתו, בלבד שיכרות ברית שלום אתו, אבל אלכסנדר מאן להסתפק במועט והמשיך את כבושיו.

גם ארץ ישראל עברה לידי אלכסנדר בלי תגרת מלחמה ולתמהון בני לויתו חלק כבוד גדול לכהן הגדול בירושלים באמרו, שאיש דומה נבא לו בחלומו את נצחונותיו הגדולים. רק העיר עזה התנגדה, אך נכבשה ונהרסה.

אחרי כן עבר למצרים. המצרים קבלוהו בשמחה רבה בתור משחררם מעול הפרסים. הפחה הפרסי לא מצא עוז לצאת למלחמה נגד אלכסנדר והסגיר לידו את המבצרים. במצרים יסד אלכסנדר את העיר אלכסנדריה (332), להקל על המסחר בין מצרים ויון, התנהג בכבוד רב במנהגי המצרים ובדתם וכהני אמון הצהירוהו ל"בן־אמון", דוגמת הפרעונים לפניו.

ממצרים שב לארם־נהרים ועל יד גבגמלה הכה אלכסנדר את חיל דריוש הרב שוב מכה נצחת (331). דריוש ברח שוב משדה המערכה, אך הסטרפה בסוס הרגו, בחשבו שבמעשהו זה ימצא חן בעיני אלכסנדר, אבל אלכסנדר קבר את דריוש המת בכבוד מלכים ואת בסוס מסר לאחיו של דריוש, שהמיתו באכזריות.

אחרי הנצחון הגדול על יד גבגמלה נכנעו מדינות פרס לאלכסנדר כמעט בלי קרב. בבבל קשטו התושבים את דרכו בפרחים, כי גם עליהם היה שנוא שלטון הפרסים. אלכסנדר נהג כבוד רב גם בתרבות הבבלים, הקריב קרבנות לאלים, פקד לקומם את היכל מקדשו ההרוס של מרדוך ושם את העיר בבל לבירת ממלכתו.

בשושן, בפרספוליס ובערי פרס הגדולות נפלו בידו אוצרות כסף גדולים. את העיר פרספוליס הפקיד לחייליו לבז בתור פרס בעד עבודתם הנאמנה ואח"כ העלה אותה ואת ארמונות המלכים המפוארים שבה באש, כנקם על שרפת אתונה ע"י הפרסים.

בכדי לפיס את הפרסים, נשא לו את בת דריוש המת לאשה, קרב אליו את הפרסים, התחיל מתלבש ומתנהג כמוהם, שתף אותם בשלטון והכניסם גם לצבא, מה שלא מצא חן בעיני חייליו המוקדונים והיונים, ביחוד אחרי שדרש גם מהם להשתחוות ולכרוע לפניו ולתת לו כבוד אלים וכמעט שמרדו בו, אך לבסוף נכנעו לו.

אחרי שבצר את שלטונו, שלשם זה בנה הרבה ערים יוניות בכל רחבי מדינתו והכניס גם סדרים טובים, המשיך את מסעי־הכבוש שלו. הוא כבש את ארצות אריה, בקטריה ואת טורקסטן אחרי מלחמות קשות ובשנת 327 שם את פניו לכבוש גם את הודו בראש צבא של 120,000 איש. אחרי קשיים רבים כבש חלק חשוב גם מהודו והגיע עד הנהר היפסיס.

אך פה סרבו חייליו העיפים להמשיך את דרכם ואלכסנדר הוכרח לשוב לפרס. מקצת מחילותיו שלח באניות בהנהגתו של ניארכום, למצוא את הדרך בים מהודו לארם־נהרים והדבר גם הצליח, והוא עצמו חזר עם חלק מצבאו דרך המדבר גדרוסיה, במקום שסבלו הרבה מהחום ומחוסר מים ורבים מחילותיו מתו בדרך.

בשובו מהודו המשיך את עבודתו לשכלול ממלכתו, חפר תעלות חדשות בארץ בבל, תקן את הישנות, בנה גם נמל וצי של אניות מסחר וערים חדשות. השתדל להפיץ במזרח את התרבות היונית, תמך בסופרים, משוררים ואמנים ותשוקתו היתה לאחד ולמזג תחת הנהגתו את אומות אירופה עם אומות אסיה. לשם זה המריץ גם את שריו וחייליו להתחתן בבנות הארץ וכעשרת אלפים מחייליו התחתנו בנערות פרסיות.

עוד הוא עסוק בהכנת תכניות חדשות נועזות, והוא מת פתאום, בהיותו בן 33 שנה (323), מבלי שהשאיר אחריו יורש.

בנוגע לאישיותו מחולקות הדעות. יש שחושבים אותו לאדם גאוני, שלא היה דוגמתו ויש שמוצאים בו גם מנה הגונה של צדדים שליליים, כגון אכזריותו, היותו נוח לכעוס, רדיפתו אחרי כבוד אלים ועוד, אבל הכל מודים, שהוא מלא תפקיד חשוב בהיסטוריה בפתחו לרוחה את העולם המזרחי לפני היונים ובתתו אפשרות למערב ולמזרח להכיר זה את זה ולהשפיע האחד על השני השפעת גומלין.

 

התפוררות המדינה    🔗

הואיל ואלכסנדר הגדול מת מבלי להשאיר יורשים אחריו, נפלה ירושתו הגדולה בידי שרי־צבאו המוקדוניים, שנקראו דיאדוכים (יורשים). הם שמרו עוד זמן מה על אחדות המדינה הגדולה (323–280), אבל עד מהרה התלקחו קרבות כבדים ביניהם והמדינה הגדולה נתפוררה לשלשה חלקים עיקריים: ל־ממלכת תלמי – מצרים וארץ ישראל, ל־ממלכת סלוּקוֹס – סוריה וארצות המזרח ול־ממלכת ליסימכוֹס – מוקדון, יון ותרקיה וחלק מאסיה הקטנה.

ממלכות אלו נקראות ממלכות הלניסטיות ותקופתן – התקופה ההלניסטית (תקופת ההתיונות), מפני שבזמנן פשטה מאד השפה והתרבות היונית (ההלנית) במזרח ע"י הכנסת הלשון היונית בתור שפה רשמית וע"י יסוד ערים (אנטיוכיה, סלוקיה ועוד) ומושבות יוניות רבות בכל רחבי המזרח, עד כי לפעמים עמים שלמים נתיונו ונטמעו בין היונים, כמו – למשל – הפיניקיים. אבל תרבות זו קבלה השפעה רבה גם מהתרבות המזרחית ומשום זה קוראים לה תרבות “הלניסטית” בנגוד לתרבות ההלנית (היונית) הטהורה.

ממלכת סלוקוס, או ממלכת הסלוקיים, או ממלכת סוריה התקיימה כמאתיים וחמשים שנה (312–64 לפני ספה"נ). בתחילה נכללו בתוכה כמעט כל ארצות המזרח וחלק מהודו. היא הצליחה לכבוש גם את מוקדון ובימי המלך אנטיוכס גם את ארץ ישראל (198), שנשארה תחת ידה עד יסוד ממלכת החשמונאים (142), אבל אחרי כן התחילה לרדת, ביחוד בעקב המלחמות המרובות שלה. הרבה עמים וארצות במזרח נקרעו מעליה ובשנת 64 לפני ספה"נ באה תחת שלטון הרומיים.

ממלכת תלמי, או ממלכת התלמיים, או ממלכת מצרים התקיימה כשלש מאות שנה (323–30 לפני ספה"נ). היא היתה חזקה ביחוד במאה השלישית בימי התלמיים הראשונים, שהכו כמה פעמים את הסלוקיים והרחיבו את גבולות ממלכתם. אבל אח"כ התחילה גם כאן ירידה ובשנת 30 לפני ספה"נ באה גם היא תחת שלטון הרומיים.

ממלכת ליסימכוס, או ממלכת מוקדון ויון התקיימה רק זמן קצר. היא סבלה הרבה מהתנפלות הגלים, או הקלטים הפראים, שבאו מאיטליה הצפונית (280–279) ושהתישבו, אחרי מפלתם, בצפון אסיה הקטנה. אחרי התנפלות הגלים תפס את השלטון במוקדון ויון אנטיגונוס (276) וביתו מלך בהן עד בוא שלטון הרומיים.

בעזרת ההתאחדות האיטולית ו־ההתאחדות האכיית הצליחו אמנם היונים להשיג שוב את חופשתם ועצמאותם בסוף המאה השלישית, אבל רק לזמן קצר, ביחוד מפני המריבות הפנימיות שביניהם ובשנת 146 לפני ספה"נ באו גם הם, ביחד עם המוקדונים, תחת עול שלטון הרומיים.

מרכזה של התרבות ההלניסטית היה באלכסנדריה, בבירת מצרים ההלניסטית, שהיתה גם מרכז מסחרי חשוב מאד. בראשית המאה השלישית לפני ספה"נ נוסדו כאן, ביחוד ע"י התלמיים הראשונים, מוסדי התרבות הגדולים – המוּסיוֹן, שהיה דומה לאקדמיה, או לאוניברסיטה של ימינו, עם סופרים ואנשי מדע רבים ו־הספריה הגדולה, שבשבילה תרגמו גם את התנ"ך ליונית (ספטואגינטה – תרגום השבעים).

מבין חכמי אלכסנדריה, בתקופה ההלניסטית, נודעו ביחוד: אוקלידס (במאה ה־ג'), שהניח את יסודות הגיאומטריה המדעית: ארטוֹסתנס (בסוף המאה ה־ג'), שפתח תקופה חדשה בחקר הארץ ובאסטרונומיה: הרוֹפילוס (במאה ה־ג'), שהיה הראשון, אשר התחיל לנתח את גוף האדם, ששמש התחלה לאנטומיה: ארכימדס (במאה ה־ג'), שהיה למיסד הטכניקה המדעית ו־אריסטרכוס מסמוס (במאה ה־ג'), שגילה שהארץ מסתובבת סביב השמש.

בספרות יצרו מדע חדש – את ה"בלשנות" (פילולוגיה), בכדי לבאר ביחוד את המקומות הקשים בספרי המופת הן בנוגע ללשון והן בנוגע לתוכן ובשירה יצרו את האידיליות, שירים על חיי שלוה ובפרט על חיי הרועה.

בפילוסופיה הצטיין ביחוד הפילוסוף היהודי פילוֹן (בראשית המאה הראשונה לספה"נ), שהשפיע הרבה גם על הקבלה היהודית.

יון גופא ירדה בתקופה ההלניסטית מנקודת מבט תרבותית, כמו שירדה גם מנקודת מבט פוליטית, רק באתונה הצטינו בהתחלת המאה השלישית לפני ספה"נ שני פילוסופים: זנוֹן, מיסד הפילוסופיה הסטואיקית, שהטיפה להשתדל להכניע את היצר הרע ולהגיע לידי שלות הנפש, להשתלמות מוסרית ו־אפיקוּרוֹס, שראה דוקא בתענוגי הגוף והנפש את עיקר החיים והטיף ליהנות מכל מנעמי החיים, אולם במדה ובשקול הדעת. אבל תלמידיו אחריו קלקלו את דרכם, רדפו אחרי תענוגים גשמיים והוללות ובזו לכל רגש נעלה, לכן נעשה השם אפיקורס לשם נרדף לכל כופר־בעיקר ומחלל־קודש.

התרבות ההלניסטית, שנקראה גם תרבות אלכסנדרונית, פעלה הרבה להכרת ערכו האינדיבידואלי (האישי) של הפרט, להרמת מצב האשה והעבד, לטשטוש התחומים שבין העמים השונים ושבין היונים והברברים, להפצת ספרי התנ"ך בין העמים השונים והתרבות ההלניסטית שמשה בסיס עיקרי לתרבות הרומית.

 

הרומיים    🔗

תחלתה של רומא, או רומי. ארץ איטליה של היום היא חצי־האי האפניני שבאירופה, אבל בזמן העתיק, ביחוד בראשית ההיסטוריה הרומית, סמן השם הזה רק חלק מחלקו הדרומי־מערבי של חצי־האי ורק לאט־לאט נתרחב שם זה על איטליה כולה.

לאורך חצי־האי עוברים הרי האפנינים, שפלות פוריות ישנן ביחוד בחלק המערבי – אטרוריה (טוסקנה), לטיום ו־קמפניה, בעוד שהחלק המזרחי (אומבריה, סמניום) הוא הררי. האקלים הרך ושפע המים עזרו בהרבה להתפתחות החקלאות, לגדול בהמות ולנטיעת כרמים וגנים.

בנגוד לארץ יון איטליה הנה חטיבה אחת בפני עצמה, שנתנה את האפשרות להתפתחות ממלכה אחת גדולה והרומיים היו הראשונים, שיסדו ממלכה גדולה וחזקה באירופה.

עמי איטליה בזמן העתיק היו גם כן עמים הודו־אירופיים, שעלו מהצפון בזמן אחד בערך עם אחיהם היונים והשבטים החשובים שביניהם היו האוּמברים, הסבינים, המרסים ו־הסמניטים במזרח ו־הלטינים במערב. במאה החמישית לפני ספה"נ פשטו הסמניטים גם במערב ובדרום איטליה ונחלקו פה שוב לשבטים, כגון קמפנים, לוקנים, ברטיים ועוד.

רק האטרוּסקים, או טוסקים, שישבו במערב, באיטליה התיכונה, לא נמנו על העמים ההודו־אירופיים. כנראה באו הם מהמזרח בראשית האלף הראשון לפני ספה"נ ועלו בתרבותם הגבוהה על יתר העמים. הם עסקו גם במסחר ובאו ראשונים בקשרים עם היונים, שהשפיעו עליהם גם בעניני תרבות, כפי שמעידים על זה שרידי הפסלות, תכשיטי זהב וכו' ומהיונים קבלו גם את האלף־בית,

אבל עד היום לא עלה עוד בידי החוקרים לפענח את לשונם ומשום זה אין אנו יודעים דברים ברורים אודותם, כשם שאין אנו יודעים דברים ברורים על הישוב, שקדם להם ולעמים ההודו־אירופיים באיטליה.

במאה השמינית והשביעית לפני ספה"נ התישבו בדרום איטליה ובסיציליה גם הרבה יונים ועריהם הכי חשובות היו טרנטוס, נאפוליס ו־סירקוסי.

לחשיבות פוליטית מיוחדת הגיעו הלטינים, שישבו ב־לטיום, במערב איטליה התיכונה, עם עיר בירתם אלבה־לונגה, מרכז פולחנו של יופיטר, האל הראשי ושנעשו במשך הזמן לעם מלומד מלחמה, בעקב הצורך להגן על עצמם בפני שכניהם – האֶטרוסקים, האֶקוים, הסבינים והוולסקים. הלטינים חשבו את עצמם לצאצאי הגבור הטרויני אניאס ושבנו יוּלּוס בנה את העיר אלבה־לונגה והוא ובני ביתו משלו בה ימים רבים.

 

האגדה על יסוד רומי.    🔗

אמוליוס הדיח את אחיו נומיטור מכסא המלכות באלבה־לונגה ואת בת נומיטור היחידה, את ריאה־סילויה צוה להיות כוהנת בהיכל האלילה וסטה, להשגיח שם על האש הקדושה, לבל תלד ילדים, כי על הכוהנות האלו היה להשאר בתולות לכל חייהן. אבל לריאה־סילויה נולדו תאומים, רוֹמוּלוּס ו־רמוס מהאל מרס. אמוליוס צוה להשליך את התאומים אל הנהר טיבר, שעבר אז על גדותיו, אולם הם נצלו ממות ע"י זאבה, שהניקה אותם מחלבה עד שמצאם הרועה פאוסטולוס ואמצם לו לבניו.

כשגדלו התאומים ונודע להם מוצאם, גרשו, בעזרת הרועים חבריהם, את אמוליוס והשיבו את אבי אמם, את נומיטור על כסא מלכותו ובמקום המצאם יסדו עיר (753 לפני ספה"נ), שקרא לה רומולוס על שמו רומי, אחרי שהרג את אחיו רמוס בריב שנפל ביניהם.

בכדי להרבות את מספר תושבי העיר החדשה, עשה אותה רומולוס, שהיה המלך הראשון ברומי, למקום מקלט לרוצחים ולעבדים ובכדי להשיג גם נשים לעצמם, סדרו משחק התגוששות גדול, הזמינו גם את השכנים עם משפחותיהם ובשעת המשחק גזלו פתאום את הנשים, ביחוד את הבנות הסביניות. הסבינים עלו אמנם למלחמה עליהם, אבל הנשים הסביניות בעצמן בקשום לחדול ממלחמה, כי הן שבעות רצון מבעליהן ואז התישבו גם רוב הסבינים ברומי וקבלו זכות אזרחים שלמה. רומולוס בחר לעצמו גם מועצת זקנים (סנט), שתעזור לו בהנהגת העיר.

 

תקופת המלכים (753–510 בערך)    🔗

לפי המסורת הרומית משלו ברומי העתיקה שבעה מלכים, לכן חוץ מרומולוס המלך הראשון עוד ששה מלכים: 1) נומה פומפיליוס, שנתן לרומיים את החוקים הדתיים; 2) טולוס הוסטיליוס, שכבש את העיר אלבה־לונגה והעביר את תושביה לרומי, שנעשתה ע"י זה לבירת לטיום; 3) אנקוס מרטיוס, שבנה את הנמל אוסטיה והושיב את תושבי הערים הנכבשות ברומי (פלבס); 4) טרקויניוס פריסקוס, שהצטין ע"י בניניו הגדולים (קלואקות – צנורות לשם הרקת מי השופכין, קירקוס מכסימוס, פורום) וע"י נצחונותיו על הלטינים, הסבינים והאטרוסקים; 5) סרויוס טוליוס, שחלק את העם לחמש מחלקות לפי הרכוש וקבע תקנות לאספות העם לפי הקנטוריות (“המאות”); 6) טרקויניוס “הגאה”, שבנה את הקפיטוליום – את מבצר רומי, אבל מפני אכזריותו גרשוהו הרומיים בהנהגת ברוטוס והנהיגו ברומי את המשטר הרפובליקני (510 בערך).

המסורת מחלקת תפקיד מיוחד לכל מלך בהתפתחותה, בצורה וסדורה של רומי, אבל כנראה היתה תקופת המלכים בעיקר שלטון האטרוסקים בלטיום, כפי שמעידים על זה שמות כמה מלכים, שמות גיאוגרפיים, סמלי השלטון הרומי, מנהגים דתיים וכו'.

המשטר המדיני בתקופת המלכים. תושבי רומי העתיקה (הפטריקיים) – העם (פופולוס) הרומי העתיק נחלק לשלשה שבטים (טריבוס) – רמנס, לוקרס, טיטיס, ל־30 קוריה (קבוץ בתי־אבות), ל־300 גנס (בתי אב) ול־3,000 משפחות. בראש המשפחה עמד האב (פטר פמיליאס) עם שלטון בלתי מוגבל.

בראש העם עמד המלך, שהיה הכהן הגדול, השופט העליון והמפקד הראשי ונבחר ע"י אספת העם. על ידו עזרו בשלטון חברי מועצת הזקנים (סנט), שנבחרו מראשי הגנס. באספת העם (קומיטיה קוריטה) השתתפו ראשי המשפחות, מסודרות לפי קוריות (לכל אחת היתה דעה אחת). אספת העם היתה המוסד החשוב ביותר במדינה עם זכות לבחור במלך, לשנות את סדרי המדינה ולהכריז מלחמה.

בזמן הקדום היו כל תושבי רומי שוים בזכויותיהם. אולם במשך הזמן, ביחוד בעקב המלחמות, נתוספו הרבה תושבים חדשים, – סוחרים, בעלי־מלאכה, אכרים, שבויי מלחמה וכו' שלא היו להם זכויות אזרחיות, לא השתתפו בשלטון ואסור היה להם להתחתן עם הפטריקיים.

מהתושבים החדשים האלה ומהעבדים המשוחררים (ליברטיני) נוצר מעמד חדש – הפלבס (ההמון), בעוד שהתושבים העתיקים נקראו פטריקיים.

בני המעמד החדש – הפלביים נאלצו לבחור לעצמם לפעמים פטרונים (אבות, מגינים) מבין הפטריקיים, שיהיה מי שיגן עליהם בפני הדין, הממשלה וכו' ומשום זה נקראו גם קלינטים (חוסים בצל אחרים) והיו משועבדים למחצה לפטרונים שלהם.

ברבות הימים נעשה ההבדל החברתי ליותר ויותר בולט וקשה מנשוא ולפי המסורת ניסה לתקן את המצב המלך סרויוס טוליוס ע"י חלוקה חדשה של התושבים עפ"י גודל רכושם, שלפי זה נקבעו גם הזכויות והחובות במדינה (טימוקרטיה), דוגמת תקנות סולון באתונה, ובכדי להרים ע"י זה גם את כוח ההגנה של המדינה.

על סמך הצנסוס (הערכת הרכוש), שנעשה בכל חמש שנים, חלק את התושבים לחמש מחלקות – בעלי רכוש של 100.000. 75.000, 50.000, 25.000, 12.000 אַס (מטבע רומית קטנה). המחלקות נחלקו ל־193 קנטוריות (קנטוריה – פלוגה בת מאה איש) ולכל קנטוריה היתה דעה אחת באספת העם ובתוך הקנטוריה לפי הגלגולת.

אם כי תקון זה היה צעד חשוב לקראת הדמוקרטיה, בכל זאת נשארה הדעה המכרעת בידי העשירים (לרוב הפטריקים), היות ולמחלקה הראשונה היו, ביחד עם 18 קנטוריות פרשים, 98 קנטוריות, או דעות מבין 193 הקנטוריות.

 

תקופת הרפובליקה (509–30 לפני ספה"נ)    🔗

טרקויניוס, המלך המגורש ניסה אמנם כמה פעמים להחזיר את השלטון לידו, אבל לשוא. במלחמות אלו הצטינו ביחוד הורקיוס קוקלס ו־מוקיוס סקבולה, במסירותם לעניני הרפובליקה.

המוסדות והפקידים ברפובליקה. המוסד החשוב שברפובליקה היה הסנט (מועצת הזקנים). מספר חברי הסנט (הסנטורים) היה עפ"י רוב 300 איש, שנבחרו לכל ימי חייהם ומשום זה יכלה להתפתח בסנט פוליטיקה מתמדת. לתוך הסנט נכנסו גם פלביים וגם הפקידים העליונים לאחר שנסתיימה שנת משרתם. אבל לרוב ישבו בסנט האצילים, שהתאספו גם בקוריות (מקומות אספה) לשם דיון על עניניהם, אולם אחרי כן דנו כאן רק בעניני הדת בלבד.

הפקידים הראשיים היו שני הקונסולים, שנבחרו מדי שנה בשנה ע"י אספת העם מתוך הפטריקיים. הם היו שרי־צבא, שופטים ואדמיניסטרטורים גם יחד. הם קראו לישיבות הסנט ולאספות העם, הוציאו לפועל את החלטותיהם, היו יושבים על כסא־השן בשוק העירוני (“הפורום”) כשהם לבושים טוגה (מעיל), בעלת רצועה של ארגמן, היו שופטים את העם, או עוסקים בעניני המדינה, אבל עיקר תפקידם היה בצבא, בהנהלת המלחמה ובהנהלת משא ומתן עם עמים אחרים. הקונסולים היו אחראים בעד מעשיהם ואפשר היה לערער נגד פסק דין של מות שלהם לאספת העם (פרובוקציה).

בשעת סכנה קשה, בזמן שסכנת האויב היתה נשקפת לעיר, היו הקונסולים ממנים דיקטטור, ששלטונו היה בלתי מוגבל, אבל משרתו לא נמשכה יותר מששה חדשים.

מבין יתר הפקידים יש להזכיר את הפרטורים בתפקיד שופטים, את הצנסורים בתפקיד השגחה על החיים הכלכליים של המדינה ועל אורח־החיים של האזרחים, את הקוסטורים שהיו ממונים על כספי העיר ואת האדילים, שהשגיחו על עניני השוק ועל עריכתם של משחקי ההתגוששות.

אספות העם. כפי שראינו, השתתף כל העם – לפי תקונו של סרויוס טוליוס – באספת הקנטוריות (קומיטיה קנטוריטה) לשם בחירת פקידים עליונים, קבלת חוקים, הכרזת מלחמה, קבלת החלטה במקרה של פרובוקציה (ערעור) וכו' וזו היתה אספת העם החשובה ביותר, שהיתה מסודרה לפי רוח צבאי ובלי וכוחים, אולם לכל אחד היתה זכות ההצבעה בתוך הקנטוריה שלו. ע"י אספת עם זו ניטלה חשיבותה של אספת עם האצילים בקוריות, אם כי הרפובליקה הרומית היתה מתחלתה ובמשך זמן רב רפובליקה אריסטוקרטית, ונשארה לה רק הדיון בעניני דת בעיקר, אבל לאצילים היו מובטחות רוב הדעות באספת הקנטוריות, כפי שראינו את זה למעלה.

מפני זה השתדלו הפלביים, שהתאספו גם הם לחוד באספת עם בטריבוס, לפי רובעי העיר, לתת להחלטותיהם הם יותר ויותר תוקף חוקי, ואספותיהם אלו היו למכשירים החשובים ביותר במלחמתם המעמדי עם הפטריקיים.

מלחמת המעמדות ברומי (494–300). האצילים לחצו מאד את הפלביים, לא נתנום להשיג משרה בממשלה, אם כי גם עליהם היה לשרת בצבא ובארו את החוקים שבע"פ כחפצם. עוד הורע מצב הפלביים, כשבעקב המלחמות המרובות נתרוששו, שקעו בחובות וכשלא השיגה ידם לשלם את החובות, הושמו בכלא וגם נמכרו הם ובני ביתם לעבדים.

כשלא רצו הפטריקיים להקל את מצבם ולשתף גם אותם מאדמות הממשלה (אַגר פובליקוס), יצאו הפלביים את רומי, התבצרו על “ההר הקדוש” (מונס סאצר) בקרבת העיר, בכדי ליצור לעצמם כאן עיר וממשלה משלהם (494).

רק בקושי רב עלה בידי הפטריקיים להחזירם לרומי, ביחוד בעזרת החכם מנניוס אגריפה ולאחר שהובטחו להם אמנסטיה (מחילת עוונות פוליטיים), בטול “חוקי החובות” והקמת משרת הטריבונים למגן למענם ועם זכות הוטו לשם בטול החלטות הסנט והקונסולים, המכוונות נגד הפלביים. קודם בחרו שני טריבונים, אח"כ עלה מספרם עד עשרה. הטריבונים נחשבו ל"קדושים", אסור היה לאסור אותם, או לפגוע בהם.

בהנהגת הטריבונים לחמו עכשיו הפלביים לשם הרחבת זכויותיהם ולשם השגת שווי זכויות עם הפטריקיים, בעוד שהפטריקיים השתדלו לבטל את משרת הטריבונים, ביחוד בהנהגת קוריולנוס, אבל לשוא. ולבסוף נאלצו הפטריקיים לבחור בעשרה אנשים – הדקמוירים (451) בכדי לחוק חוקים, כי עד אז לא היו ברומי חוקים כתובים, קבועים ולנהל את עניני המדינה עד גמר עבודתם.

הדקמוירים חקקו את החוקים על שנים עשר לוחות נחושת, שנעשו ליסוד החוק הרומי ושלפיהם נכללו גם הפלביים בשם “העם הרומי” (פופולוס רומנוס), אבל גם אחר גמר עבודתם אחזו בשלטון ומשלו בעריצות רבה כטירנים.

משום זה עזבו הפלביים בפעם השניה את רומי ועלו שוב על “ההר הקדוש” ולא שבו עד שלא חקקו, שהפלביים שוים במשפט עם הפטריקיים ובשנת 444 השיגו גם את הזכות להתחתן עם הפטריקיים. לאט־לאט, עד סוף המאה הרביעית השיגו הפלביים גם את הזכות לשרת בכל משרות הממשלה, גם במשרת הקונסול, שאחד מהם היה צריך להיות מבין הפלביים ותקנו גם שבעל החוב חייב אמנם עם רכושו בעד חובו, אבל לא עם גופו, אסור לאסרו, או למכרו לעבד בעד חובו.

הדת הרומית הושפעה בהרבה ע"י היונים, אבל היתה חסרה את המיתולוגיה העשירה שלהם. האל הראשי היה יופיטר – אל השמים והרעם; מרס היה אל המלחמה, קרס – אלת האדמה, נפטון – אל המים, וסטה – אלת האש הקדושה, פלוטון – אל השאול, מינרוה – אלת החכמה והאמנות, ונוס – אלת היופי והאהבה ועוד. הם האמינו גם ברוחות טובות ורעות. ליופיטר בנו מקדש על ההר קפיטוליום ומשום זה קראו לו “יופיטר קפיטולינוס”.

הכהנים נחלקו לחברות־חברות (קולגיות) וכל חברה היתה מפקחת על ענין אחד של הפולחן. הפונטיפיקים עם הכהן הגדול (פונטיפכס מכסימוס) בראש השגיחו על לוח השנה, על קביעת החגים ועל המשפט הקדום, האיגורים עסקו בנחוש, הסליים במחולות קודש, הבתולות הוסטליות שמרו על האש הקדושה של האלה וסטה וכו'. הכהנים לא היו מעמד סגור, כמו במזרח, כל אזרח, אם לא היה בעל־מוס, עבד, או פושע יכול היה להיות כהן וגם ראש המשפחה היה רשאי לקטר ולזבוח זבחים.

 

כבוש איטליה    🔗

המלחמות בשכנים. עוד בימי המלכים ערכו הרומיים הרבה מלחמות ביחוד בערים הלטיניות והעבירו חלק מתושביהן לרומי כדי לחזק אותה וכנראה היתה כבר במאה החמשית לפני ספה"נ ההגמוניה על לטיום כולה בידי רומי. בעזרת בני־בריתם הערים הלטיניות המשיכו עכשו הרומיים את מלחמותיהם ביתר שכניהם, הוולסקים, האקיים, האטרוסקים למען הכניע גם אותם.

המלחמה הקשה ביותר היתה באטרוסקים, אבל לבסוף התגברו הרומיים גם עליהם בסוף המאה החמישית ביחוד בהנהגת פוריוס קמילוס וכבשו את עירם הבצורה, את ויאי. הסבה העיקרית למלחמות הללו היה הגדול המהיר של רומי והצורך משום זה באדמה חדשה להתישבות.

התנפלות הגלים. בשנת 390 לפני ספה"נ התנפלו על רומי השבטים הפראים של הגלים, שבאו מצפון מסביבות הנהר פו, הכו את הרומיים בהנהגת מלכם ברנוס מכה נצחת, כבשו את רומי, חוץ מהקפיטוליום, העלוה באש ורק לאחר קבלת כופר רב שבו לארצם.

תושבי רומי רצו לעזוב את העיר ההרוסה והשרופה ולהתישב בעיר הקרובה ויאי, אבל הדיקטטור קמילוס לא נתנום. הוא בנה מחדש את העיר רומי ומשום זה חושבים אותו למיסדה השני. לפי המסורת הספיק קמילוס עוד להכות את הגלים ולהחזיר מהם את זהב הכופר. לבסוף כרתו ברית שלום הרומיים עם הגלים בשנת 334.

המלחמה עם הלטיניים. (340–338). אחרי התנפלות הגלים דרשו הלטינים, שקונסול אחד ומחצית חברי הסנט יבחרו מהם. הרומיים לא הסכימו לדבר ואז פרצה מלחמה קשה בין הלטינים והרומיים ורק בקושי יכלו הרומיים להתגבר על הלטינים.

אחרי נצחונם אסרו הרומיים על הערים הלטיניות לסחור ולהתחתן ביניהן ולא במדה שוה התנהגו עם הערים הלטיניות, בכדי שלא יהיו להן אינטרסים משותפים, לכרות ברית ביניהן נגד רומי, ערים אחדות קבלו זכויות כאזרחי רומי, אחדות היו מוכרחות להכנע מפניהם ואחדות נשארו חפשיות.

המלחמה עם הסמניטים (328–304). גם הסמניטים רצו להשתחרר מהשפעת רומי ויצאו למלחמה עליה, הסמניטים היו עם מלומד מלחמה ונחלקו להרבה שבטים, אבל לא ידעו להשליט סדר ביניהם ומפני זה נוצחו¹⁰ גם הם לבסוף ע"י הרומיים וכל איטליה התיכונה נכנעה איפוא בפני הרומיים.

מלחמת פירוס ואחוד איטליה (280–275). טרנטוס, העיר הגדולה והעשירה בדרום איטליה, פנתה לפירוס מלך אפירוס (ביון הצפונית), שיבוא לאיטליה ויערוך מלחמה ברומי, בראותה שאחרי כבוש איטליה התיכונה מתכוננת רומי לכבוש גם את איטליה הדרומית וגם אותה.

פירוס שנחשב לשר־צבא הגדול ביותר בדורו, בא בראש צבא של שכירים בן 23,000 איש ועם פילי מלחמה, דבר שהפליא את האיטלקים, כי לא ראו פילים מעולם. פירוס נצח את הרומיים קודם על יד הרקליאה (280) ואח"כ על יד אוסקולום (279), אבל הנצחון השני עלה לפירוס באבדות רבות מאד עד שאמר: “עוד נצחון כזה ואבדתי”.

אחרי כן עבר פירוס לסיציליה, לעזור לסירקוסי נגד הקרתגים, שכרתו ברית עם רומי, אבל גם פה לא הצליח. בינתים התחזקו הרומיים, למדו את תכסיסי המלחמה של פירוס, על הפילים הסתערו עם לפידים בוערים בידם ועל יד בנונטום, באיטליה התיכונה, נחלו נצחון על פירוס (275), שחזר ליון ואז כבשו הרומיים את טרנטוס ודרום איטליה ועד מהרה כבשו הרומיים את כל חצי האי.

להצלחת הרומיים עזרו בהרבה: הפוליטיקה המתמידה שבסנט, אנשים גדולים ומסורים למדינה, השטה של מתן זכויות שונות לנכבשים (דיוידה אט אימפריה – חלק ומשול), אנשי צבא מלומדי מלחמה ומיושבים בדעתם, יסוד מושבות ומבצרים במקומות הנכבשים, שהפיצו גם את הלשון והתרבות הרומית, קודם באיטליה ואח"כ גם מחוץ לה וסדור דרכים טובות לשם העברת הצבא.

 

המלחמות הפוניות (264–146)    🔗

רומי לא הסתפקה בשלטונה באיטליה, היא שאפה לשלוט גם בים. לשם זה בקשה לכבוש גם את האי סיציליה, אך פה פגעה באינטרסי קרתגו.

העיר קרתגו נוסדה בצפון אפריקה במאה התשיעית לפני ספה"נ ע"י ילידי צור הפיניקית ובעקב המסחר שלה התפתחה בזמן קצר לעיר גדולה ועשירה ולמדינה חזקה בתור רפובליקה אריסטוקרטית עם מושבות רבות על חופי הים התיכון וגם בסיציליה. הרומיים קראו לקרתגים “פונים” על שם מוצאם מפיניקיה.

המלחמה הפונית הראשונה (264–241). את שעת־הכושר להתחלת המלחמה נגד קרתגו הביאה בקשת העזרה של הממרטינים מעיר מסנה בסיציליה הצפונית.

רומי היתה חזקה על היבשה וקרתגו על הים. בעוד שרומי נצחה על היבשה, החריבה קרתגו, בעזרת אניותיה הרבות, את חופי איטליה כמעט בלי שום התנגדות. עד מהרה ראתה רומי, שלא תוכל לקרטגו בלי צי־מלחמה. לכן בנו גם הרומיים צי־מלחמה לפי דוגמת אניות קרתגו, אבל היו חסרים את הנסיון במלחמה על הים ומשום זה נאבד להם שלש פעמים זו אחרי זו צי־המלחמה שלהם, הן במלחמתם בים עם אניות הקרתגים, אם כי לפעמים הצליחו גם לנצח אותם, בהשתדלותם לתת למלחמה על הים אופי של מלחמה על היבשה, והן בעקב סערות הים.

אולם רוח הרומיים לא נפל, הם בנו צי חדש גם בפעם הרביעית, העבירו את שדה המלחמה גם ליבשת אפריקה, צרו גם על קרתגו עצמה ולבסוף הכו את הקרתגים מכה נצחת למרות עזרת כסנתיפוס, שר־צבא ספרטני וחמילקרת, שר־צבא קרתגי מוכשר מאד.

קרתגו נאלצה לבקש שלום מרומי, לותר על האי סיציליה ולשלם מס כבד לרומי (241) וסיציליה היתה הפרובינציה הראשונה של רומי, שתושביה נחשבו לנתינים ושלמו מסים לרומי ושבראשה עמד פקיד רומי גבוה בשם פרטור. מבין הרומיים הצטינו במלחמה זו ביחוד המנהיגים דואיליוס, רגולוס ולוטטיוס קטולוס.

אחרי גמר המלחמה פרץ מרד חיל השכירים בקרתגו. רומי השתמשה במצב המבוכה וכבשה מקרתגו גם את האיים סרדיניה וקורסיקה והפכן לפרובינציה רומית. במזרח השמידו הרומיים את שודדי הים האיליריים (229) והניחו את היסוד לפרובינציה איליריה, בעוד שבצפון הכו הרומיים את הגלים וכבשו את גליה קיסאלפינה (225–222).

במקום סיציליה וסרדיניה רכש חמילקרת ארץ חדשה, את ספרד לקרתגו עם מכרות כסף עשירים ואנשי צבא מצוינים. חמילקרת בנה כאן ערים חדשות, ביניהן גם את קרתגו החדשה, ארגן צבא מצוין ומלא את קופת הממשלה. אחרי מותו המשיך את פעולותיו עזרובעל, אשר כרת ברית עם הרומיים, שלפיה הכירו הרומיים בשלטון הקרתגים בספרד מנהר איבריוס (אברו) דרומה, בעוד שעזרובעל התחייב לא לעבור עם צבאו את הנהר איברוס.

 

המלחמה הפונית השניה (218–202)    🔗

אחרי שנהרג עזרובעל (221) נבחר במקומו חניבעל, בנו של חמילקרת, שהיה אז רק בן 26, אבל גבור מלחמה, אחד המצביאים הגדולים ביותר שבהיסטוריה ופוליטיקן מצוין. חניבעל שנא את הרומיים תכלית שנאה ולפי המסורת נשבע עוד בילדותו לשמור לנצח את איבתו לרומי.

בנגוד לברית עם עזרובעל כרתו הרומיים ברית ידידות עם העיר סגונט שבספרד. מפני זה כבש חניבעל עיר זו וענשה. אז בקשו הרומיים מהקתרגים להסגיר להם את חניבעל וכשסרבו אלה, הכריזו הרומיים מלחמה על קרתגו.

באביב שנת 218 הופיע חניבעל פתאום בצפון איטליה, בראש צבא של שלשים אלף איש בערך, לתמהונם של הרומיים והפר בזה את תכניתם, – להתקיף את קרתגו באפריקה ובספרד. חניבעל עשה את דרכו מספרד לאיטליה דרך היבשה, כי הים היה בידי הרומיים ועבר עם צבאו את הדרך הארוכה במשך חדשים מספר למרות החורף הקשה והרי האלפים הגבוהים והמכוסים שלג וחוסר דרכים ולמרות שסבל אבדות קשות בתלאות הדרך הקשה.

חניבעל הכה את הרומיים על יד טרביה (218) מכה נצחת ואז עברו הגלים אל צד חניבעל בתקוה להשתחרר בעזרתו מעול הרומיים. חניבעל המשיך את תכניתו הפוליטית, לבטל בכל מקום את שלטונה של רומי ע"י מרד כללי של העמים האיטלקיים, כי לא היה יכול לקוות להשמיד את רומי לחלוטין, מפני שחילו לא היה גדול דיו. בעוד חדשים אחדים הכה חניבעל גם את חיל הקונסול פלמינוס על יד האגם הטרסימני (217) ולקח הרבה רומיים בשבי.

לנוכח הסכנה הגדולה בחרו הרומיים עכשיו ב־פביוס מכסימוס בתור דיקטטור, שהיה זהיר, נמנע מלהפגש עם חניבעל בשדה המערכה, אלא הלך בעקבותיו וחכה לשעת כושר ומפני זה קראו לו קונקטטור (המתמהמה) ושלחו במקומו את הקונסולים החדשים, את אמיליוס פבלוס וטרנטיוס ורו בראש צבא של 80,000 איש. לחניבעל לא היו רק 50,000 איש ובכל זאת הכה את הרומיים על יד קננה מכה נצחת, כ־70,000 רומיים נפלו בקרב, ביניהם סנטורים רבים ופקידים גבוהים (216).

אחרי הנצחון המכריע הזה עברו הברטיים, הלוקנים, הסמניטים, העיר קפואה ועוד על צד חניבעל. אבל למרות הסכנה הגדולה שנשקפה לה, לא נפל רוח רומי, היא הקימה צבא חדש, צבא זה שב לטכסיסי המלחמה של פביוס מכסימוס, נמנע מלהכנס בקרב מכריע עם חניבעל, חלק הלך בעקבותיו וחלק ענש קשה את בני הברית המורדים, ביניהם גם הערים קפואה וסירקוסי, שכאן נפל גם המלומד הגדול ארכימדס. לחניבעל לא הספיק צבאו הקטן להושיט עזרה גם לבני בריתו וגם להתגונן בפני התקפת הרומיים, אם כי הוא ניסה להצילם על ידי זה, שהופיע לפני שערי רומי (חניבעל אנטה פורטס) וכרת ברית גם עם פיליפוס מלך מקדון, אבל לשוא.

הרומיים הספיקו להעביר את שדה המלחמה גם לאפריקה ולספרד, להחריב את חיל העזר, שהביא אחיו של חניבעל ובהנהגת מצביאם הגדול פובליוס קורנליוס סקיפיו להכריח את הפונים באפריקה לבקש שלום מרומי ולקרוא בחזרה את חניבעל מאיטליה. ואחרי מפלתה הגדולה על יד זמה הוכרחה קרתגו לותר על שלטונה בארצות מעבר לאפריקה (ספרד וסיציליה), לשלם לרומי את הוצאות המלחמה, להכיר בעצמאותם של הנומידים, למסור לרומי את פילי המלחמה ואת הצי שלה ולהתחייב לא לערוך מלחמה מעבר לאפריקה בכלל ובאפריקה עצמה – רק בהסכמת הרומיים.

סקיפיו קבל את שם הכבוד אפריקנוס לזכר נצחונותיו הגדולים באפריקה. ספרד היתה לפרובינציה רומית (היספניה) ורומי יצאה מהמלחמה הקשה הזו עוד יותר חזקה, מכפי שהיותה מקודם, אם כי איטליה עצמה נחרבה ונדלדלה בעקב המלחמות הארוכות וגם במדות ירדה פלאים.

אחרי גמר המלחמה נשאר חניבעל בקרתגו ותחת הנהגתו הטובה התחילה זו שוב להתקדם ולפרוח. זה לא מצא חן בעיני רומי ודרשה מקרתגו להסגיר לה את חניבעל. היות והאוליגרכים רצו להסגירו, ברח חניבעל בסתר מקרתגו למזרח, בכדי שילחם כאן נגד הרומיים. אבל הרומיים רדפו אותו גם כאן ובכדי שלא יפול לידם, שם חניבעל קץ לחייו על ידי שתית כוס רעל (183).

המלחמה בפיליפוס, מלך מוקדון (200–197). אטלוס מלך פרגמון (באסיה הקטנה) והיונים בקשו מרומי, שתשחרר אותם מעול פיליפוס מלך מוקדון, שתקף גם את האילירים, בני־בריתם של הרומיים. רומי שלחה צבא גדול נגד פיליפוס עם טיטוס פלמינינוס בראש, שהכה את פיליפוס על יד קינוס־קפלי (197), והוא נאלץ לשלם לרומי מם כבד, למסור את אניותיו ולהחזיר את החופש ליונים.

אח"כ הכו הרומיים על יד מגנסיה מכה נצחת את אנטיוכוס מלך סוריה (190), שרצה לשפוך את ממשלתו גם על תרקיה ויון, שהוכרח לותר על חלק מארצותיו לטובת בני־ברית רומי, לשלם מס כבד לרומי, למסור את אניותיו ולהתחייב לא לערוך מלחמה בלי הסכמת רומי.

המלחמה בפרסוס (171–168). בעקב הנצחונות הרבים התחילה ברומי תקופה חדשה, תקופת האימפריליסמוס והקרבן הראשון היה פרסוס, מלך מוקדון, שנוצח ע"י אמיליוס פאולוס, שר־הצבא הרומי, על יד פידנה במוקדון (168). מוקדון נחלקה על ידי רומי לארבעה חלקים, אסור היה להם לבוא במשא ומתן האחד עם השני ונעשו לפרובינציות רומיות.

 

המלחמה הפונית השלישית (149–146)    🔗

בעיני רומי לא מצאה חן פריחתה של קרתגו ובקשה תואנות להרסה. לשם זה עודדה בסתר את הנומידים באפריקה להתנפל על קרתגו וכשזו הגנה על עצמה, בתואנה שקרתגו הפירה את תנאי השלום ע"י זה שפתחה במלחמה בלי הסכמת רומי, שלחה צבא גדול עם סקיפיו אמילינוס בראש נגד קרתגו.

קרתגו היתה מוכנה למלאות את כל דרישות רומי, אבל כשזו דרשה מהקרתגים גם להרוס את עירם הם ולהעמיד עיר חדשה, רחוק מהים ובזה היה נהרס גם היסוד הכלכלי בשביל הקרתגים, החליטו הם להגן על עצמם. הקרתגים נלחמו בגבורה רבה ובכוח היאוש, מצור העיר נמשך שנים והרומיים לא יכלו לכבוש אותה. עד שעמד שר־צבא הרומיים סקיפיו וסגר את העיר לגמרי מהיבשה ומהים.

הקרתגים לא יכלו לעמוד הלאה בפני הרעב ובפני מכונות המלחמה הגדולות של הרומיים ואחרי מצור של שלש שנים ואחרי מלחמה נואשה במשך ששה ימים ברחובות העיר, נפלה העיר בידי סקיפיו. הרומיים שלחו אש בקרתגו, שאכלה אותה 17 יום, אחרי כן הרסוה עד היסוד (146) וחרשו את המקום שעליו עמדה קרתגו, לאות, כי ארור המקום ואסור לבנותו. התושבים, שנשארו עוד בחיים, מצאו את מותם בלהבות האש, או נמכרו לעבדים. את המקומות שמסביב לקרתגו עשו הרומיים לפרובינציה בשם אפריקה ועכשיו נעשתה רומי לממלכת הים היחידה במערב.

רומי השקיטה את המרד בהיספניה (ספרד), כמו כן ביון, הרסה את העיר קורינתוס (146) ועשתה את יון לפרובינציה רומית בשם אכייה. בשנת 133 נוספה עוד פרובינציה בשם אסיה באסיה הקטנה, שהוריש אותה לרומי המלך אטלוס השלישי.

השפעת כבוש המזרח על החיים ברומי. הכבושים הרבים, שלל המלחמה הרב, התרבות ההלניסטית והמזרחית וכו' השפיעו לרעה על החיים הפשוטים והמדות הטובות שברומי. התחילו חיים של מותרות, של הוללות, החיילים, המצביאים לחמו בעיקר בשל שלל המלחמה הרב, בשל תהלוכות הנצחון (טריומפים) ולא מפני מסירותם למולדת. הפרוקונסולים והפרופרטורים – הפקידים שמלאו את מקומות הקונסולים והפרטורים בפרובינציות ושלטו בהן במשך שנת משרתם שלטון מלא, נתנו רק לעתים רחוקות את דעתם גם על צרכי הישוב המקומי ובדרך כלל לא היתה תשוקתם אלא לעשות עושר על חשבונו במשך שנה זו בשביל כל ימי חייהם. ועל ידם עזרו גם מעמד הפרשים – אנשי הכסף, המסחר והקבלנות לנצל קשה את תושבי הפרובינציות, שהיו אמנם רשאים למסור את תלונותיהם לרומי, אבל עפ"י רוב בלי תוצאות לטובתם.

את כבוש העולם בידי רומי ותוצאות כבוש זה מוסר לנו ההיסטוריון היוני פוליביוס, שבא כבן־תערובת לרומי ושהיתה לו האפשרות להכיר את המאורעות ואת המקומות לכתיבת ספרו הגדול. הוא כתב היסטוריה אוניברסלית (כללית) בהבליטו את ערך המאורעות המשותפים לעמים שונים ועל סמך בדיקה חמורה.

המלחמות הפנימיות (133–31). כבוש הפרובינציות והעושר הרב, שבא ע"י זה לרומי, גרמו לא רק להשחתת המדות, אלא גם לשנוי חשוב בחיי החברה ברומי ובאיטליה. נוצרו שלשה מעמדות: 1) אופטימטס (נובילס) – יחוס המשרה, צאצאי אלה, שהיו נושאים איזו משרה גבוהה בממשלה, הם החזיקו בחזקה בכל המשרות החשובות בשבילם בלבד 2) הפרשים – אנשי הכסף, המסחר והקבלנות; 3) הפרולטריאט – מעמד אנשים שאין להם רכוש ולא משלח־יד קבוע, האכרים שנתרוששו בעקב המלחמות, קיום האחוזות הגדולות (לטיפונדיות), עבודת העבדים בחקלאות ומכירת לחם זול שהובא מחוץ לארץ, כמו כן בעלי־מלאכה זעירים ועבדים משוחררים.

הם התרכזו עפ"י רוב ברומי, בתקוה למצוא שם מקורות פרנסה חדשים וכאזרחי רומי היתה הרשות בידיהם לדרוש מאת הממשלה שתדאג לקיומם. ומתקופה זו ואילך משתרש ברומי המנהג, לחלק לחם זול בין אזרחי העיר, או גם לתתו חנם, ולחלק גם כרטיסי שעשועים, עד כי ההמון הרומי התרגל כבר לדרוש מהממשלה לחם ושעשועים (פנם אֶט קירקנסס), כמו כן למכור את זכות ההצבעה שלו, למי שמרבה במחירו, במקום לחקור באופן רציני אחרי מקומות עבודה.

טיבריוס גרקכוס היה מנהיגה הראשון של הדמוקרטיה הרומית, ממשפחה מיוחסת, שרצה לעזור באופן רציני לשם הטבת מצב העם. בתור טריבון הציע לחוק חוק, שאסור לאף משפחה אחת להחזיק מ"אדמת צבור" יותר מ־1,000 יוגרים (כ־2,500 דונם) ואת העודף יש לחלק לנחלות אדמה בנות 30 יוגרים (כ־75 דונמים) בין האכרים מחוסרי קרקע (133), אבל העשירים התנפלו עליו והרגוהו, ביחד עם 300 אנשיו.

קיוס גרקכוס, אחיו של טיבריוס גרקכוס ניסה אח"כ לתקן תקנות מועילות לטובת העם, אבל גם הוא נפל במלחמת האזרחים, שנתלקחה בחוצות רומי (121).

מלחמת יוגורטה (111–101). את גודל ירידת המוסר והמדות ברומי אפשר לראות מהמלחמה עם יוגורטה, מלך הנומידים, שהשיג את כסא המלכות בדרכי רצח וערמה וכשדרשה רומי ממנו דין וחשבון על מעשיו, הצליח בכספו לשחד סנטורים, מצביאים וגם קונסול. עד שבשנת 107 עלה בידי הדמוקרטים לבחור במריוס לקונסול, שהיה בן למשפחה פשוטה של פרשים ואדם גס וחסר השכלה, אך שר־צבא משובח. הוא חזק את המשמעת בצבא ואחרי מלחמה של שנתים נצח הוא ועוזרו סולה את יוגורטה, שנפל בשבי ומת בבית הסוהר ברומי.

מלחמת הקימברים והטוטונים (113–101). הקימברים והטוטונים, שבטים גרמניים פראים מצפון אירופה, התנפלו על סביבות האלפים ועל גליה והכו פעמים מספר את צבאות רומי. הבהלה ברומי היתה כה גדולה, שבנגוד לחוק בחרו ארבע פעמים זו אחרי זו במריוס בתור קונסול, בכדי שהנהלת המלחמה תהיה בידו.

עד שהקימברים היו בספרד, חזק מריוס את צבאו, הכניס הרבה חיילים גם מבין הפרולטרים ולא רק מהאכרים, כפי שהיה נהוג עד עכשיו. הוא הכה קודם את הטוטונים בגליה הדרומית (102) מכת אבדן ואח"כ הכה את הקימברים באיטליה הצפונית (101) מכה נצחת ובזה שם קץ למלחמה. הברברים פנו עורף ושבו לצפון אירופה ומריוס נתקבל בכבוד רב ברומי.

ע"י זה שמריוס הכנים לצבא את אנשי הפרולטריאט, שלא נלחמו מתוך רגש פטריוטי, אלא הלכו ברצון אחרי האיש, שנתן להם כסף והבטיח חלק בשלל, סלל את הדרך להופעת האימפרטורים הגדולים כמו סולה, פומפיוס ויוליוס קיסר, שקנו את לב חייליהם והשתמשו אח"כ בהם נגד אויביהם הפוליטיים ברומי גופה.

מריוס והמפלגה הדמוקרטית. מריוס נבחר בשנת 100 גם בפעם הששית לקונסול. המפלגה הדמוקרטית, עם הטריבון אפוליוס סטורנינוס בראש, השתדלה לנצל את כוחו הגדול של מריוס לטובת רפורמות חקלאיות חשובות. סטורנינוס הציע ליסד כמה מושבות חדשות באיטליה ומחוצה לה, בכדי להושיב עליהן את חילי מריוס ואכרים מחוסרי קרקע. למרות התנגדותם החזקה של חברי הסנט, אושר החוק החקלאי ע"י העם, אבל אחרי כן הצליח הסנט להשפיע על מריוס, שהיה עד עכשיו על צד הדמוקרטים, שיעבור על צדם ושיתקיף וימית את סטורנינוס וחבריו, שהתבצרו בקפיטוליום.

מלחמת האיטלקים ברומי (89־91). עמי איטליה השתתפו בכבוש הפרובינציות ביחד עם הרומיים, בכל זאת קבלו רק חלק קטן מהשלל והסנט לא רצה לתת להם זכויות אזרחיות, לשתף אותם בשלטון וב"אדמת הצבור".

אחרי שכל עמלם להשיג זכויותיהם עלה בתוהו, מפני התנגדות הסנט וגם מנהיגם הטריבון ליויוס דרוסוס נרצח, מרדו רוב עמי איטליה ברומי, יסדו לעצמם מדינה איטלקית לפי דוגמת רומי, עם עיר הבירה קורפיניוס.

הרומיים ניסו קודם להשקיט את המרד בכוח בהנהגת מריוס וסולה, אבל עד מהרה נוכחו לדעת, כי לנוכח כוחם הגדול של האיטלקים, יהיה יותר נכון לבקש תחבולות פוליטיות, כדי להפר את עצתם והכריזו, כי יתנו זכויות רומיות לבני־הברית, שנשארו נאמנים לרומי ומבין העמים המורדים לאלה, שיחזרו בתשובה במשך שני חדשים.

בזה הופרה האחדות בין המורדים. המעטים שעמדו במרדם, נענשו קשה, אולם לבסוף קבלה כל איטליה את הזכויות הרומיות ונעשתה למדינה אחת ומאוחדת עם רומי בתור מרכז המדינה. תושבי איטליה נרשמו לתוך 35 טריבוס עם הרשות להשתתף באספות העם ברומי ובחייה הפוליטיים של העיר. ערי איטליה קבלו אוטונומיה פנימית ונקראו מאז מוּניקיפיוֹת והלשון הלטינית פשטה על־פני איטליה כולה.

מריוס וסוּלה. המלחמה במתרדת (86–84). מתרדת, מלך פונטוס באסיה הקטנה, כבש את הפרובינציה הרומית “אסיה” באסיה הקטנה. הסנט מסר את הנהלת המלחמה נגד מתרדת לידי סולה שהיה אז קונסול (88), אולם העם, בהשפעת הפרשים, מנה את מריוס לשר־צבא במקום סולה.

אז כבש סולה, בראש חייליו המסורים, את רומי. מריוס ברח לאפריקה ומנהיגי הדמוקרטיה נהרגו. סולה מסר את השלטון בידי הסנט ועלה למזרח למלחמה נגד מתרדת. בפעם הראשונה בהיסטוריה הרומית התערב אז הצבא במהלך המאורעות הפוליטיים.

בזמן העדרו של סולה חזר מריוס לרומי מאפריקה בראש צבא ובעזרת הקונסול קינה ועשה שפטים במתנגדיו הפוליטיים. מריוס נבחר גם בפעם השביעית לקונסול, אך מת בעוד שבועות מספר (86) והשלטון עבר לידי חברו קינה.

בינתים גמר סולה בנצחון את המלחמה במזרח נגד מתרדת, ענש קשה את היונים המורדים וחזר בראש צבאו לאיטליה (85).

 

מלחמת האזרחים    🔗

הדמוקרטים ידעו, שעליהם להתכונן נגד בואו של סולה, גיסו צבא רב, אבל צבאם היה חסר משמעת ומפני זה הוכו מכה נצחת ע"י צבאות סולה, שאליו נלוו כמה ממנהיגי מפלגת הסנט, כמו גם פומפיוס הצעיר, בראש לגיונות.

סולה נבחר ברומי לקונסול ולדיקטטור עם שלטון בלתי מוגבל (82–79) ואז לקח נקם נורא במתנגדיו הפוליטיים. הוא הנהיג את שטת הפרוֹסקריפציוֹת: פרסם רשימות אנשים, שנחשבו חייבים לפניו ועשה את חייהם הפקר לכל. המלשינים קבלו פרס, במשך חצי שנה הומתו יום־יום 100–200 איש ורכושם הוחרם. ביחוד סבלו הפרשים העשירים והסמניטים. כמאה אלף איש נפלו קרבן לנקמתו, אבל אחרי כן נמאס גם לפניו הדם הרב ששפך ומשך בעצמו את ידו מהשלטון, אחרי שהושיב את חייליו המסורים על האדמה ומסר את השלטון בידי הסנט, שאת חבריו העלה ל־600 איש.

סולה הכשיר את הקרקע לאימפרטורים הגדולים, שבאו אחריו. הוא מת בשנת 79 ועל מצבת קברו נחרתו המלים: “הוא שלם לאיש כגמולו, לאוהבו ולאויבו”.

פוֹמפיוּס. אחרי מות סולה עבר השלטון לידי פומפיוס, שהיה הגדול בין שרי־הצבא שבדורו. ברומי התחילו כבר להתרגל, שלא לרצונו של העם, כי אם לרצונם של אנשים גדולים, ליחידי הסגולה תהיה הדעה המכרעת.

בידי פומפיוס עלה להכות את מפלגת מריוס גם בספרד ולהשקיט את המרד שם (79–72), אח"כ השקיט, ביחד עם קרסוּס, גם את מרד העבדים והלודורים (גלדיאטורים, שנאלצו לשעשע את הקהל הרומי במלחמות־שנים), שקמו בהנהגת ספרטקוּס נגד אדוניהם הקשים (73–71).

בעזרת העם נבחרו פומפיוס וקרסוס לקונסולים (70) ומפני זה בטלו אלה את חוקי סולה והחזירו לעם את זכויותיו כמקודם, כפי שהבטיחו את זה.

בימים ההם התרבו מאוד שודדי הים בים התיכון, סכנו את המסחר בים ושדדו גם את חופי הים. פומפיוס נשלח נגדם, שהכה אותם במשך חדשים מספר מכה נצחת (67) ואת שרידיהם הושיב על הקרקע במזרח.

אחרי אשר לא עלה בידי לוּקוּלוס שר־הצבא הרומי לנצח את מתרדת המורד, שלחו את פומפיוס נגדו למזרח (66–62). הוא הכה את מתרדת מכה נצחת, השיב לרומי את הפרובינציות במזרח ועוד הוסיף עליהן ע"י כבוש סוריה ועוד, וגם ארמניה וארץ־ישראל הוכרחו להכיר בשלטונה העליון של רומי.

הקשר של קטילינה (63). עד שפומפיוס נלחם במזרח, קשרו קשר ברומי צעירי האריסטוקרטיה, שהיו עמוסי חובות וחיילי סולה, שירדו מנכסיהם, בהנהגת הסנטור קטילינה, אחד מאצילי רומי, אבל איש מושחת ועז פנים. הם זממו להעלות את רומי באש ולהשתמש במהומות, בכדי לרצוח את הקונסולים ואת המלוים שלהם ולתפוס את השלטון בידם.

אבל קיקרו, הנואם והסופר הרומי הגדול, שהיה אז קונסול, גילה את ענין הקשר בסנט, שדן אחדים מראשי הקושרים למיתה וקיקרו הוציא לפועל את פסק הדין. קטילינה ברח מרומי ויצא בראש המורדים להלחם נגדה, אבל נפל בשדה המערכה. קיקרו קבל את תואר הכבוד “אבי המולדת”.

הטריוּמוירט הראשון. אחרי דכוי מרד קטילינה שב לרומי בחגיגות טריומף פומפיוס (61) מנצחונותיו הגדולים במזרח. כל זמן שהצבא עמד תחת פקודתו, כבדוהו כולם ופחדו ממנו. אבל הוא חשב, שגם בלי צבא יבחרו בו בתור קונסול ושילח את חייליו.

אולם עד מהרה נוכח לדעת, שעשה שגיאה גדולה. לא רק שלא נבחר לקונסול, גם את פעולותיו במזרח לא אשר הסנט ולא חלק אדמה בין חייליו המשוחררים. לכן חפש פומפיוס בני ברית, בכדי להחזיר בעזרתם את השלטון לידו.

גם יוּליוּס קיסר, שהיה למפקד ולפוליטיקן הגדול ביותר של הרומיים, נואם וסופר מצוין, לא מצא חן בעיני הסנט, מפני שהיה ממנהיגי הדמוקרטיה, אם כי מוצאו היה ממשפחה נכבדה מאד ברומי.

קיסר ופומפיוס כרתו ברית חשאית ביניהם (60) לשם השגת והבטחת השלטון בשבילם וחלוקתו ביניהם ולברית זו הכניסו גם את קרסוֹס, את העשיר הגדול ביותר ברומי. הברית הזאת קבלה בהיסטוריה את השם “הטריומוירט הראשון” (הברית המשולשת).

קודם לעגו האנשים לברית, אך עד מהרה נוכחו לדעת, ששום דבר חשוב אינו יכול להתרחש ברומי בלי הסכמתם של בני הברית. קיסר נבחר כבר בשנת 59 לקונסול נגד רצון הסנט ובתור קונסול אשר וקיים את פעולות פומפיוס במזרח וחלק אדמה בין חייליו המשוחררים.

את קיקרו ואת קטו, את מתנגדיהם הגדולים בסנט, הרחיקו הטריומוירים (שלשת האנשים) מרומי. את קיקרו גרשו מרומי על סמך עוון הריגת אזרחים בלי חקירה ודרישה חוקית ואת קטו שלחו לסדר בפרובינציה את האי קפריסין, שעבר לרומי מידי מלכי מצרים.

כבוש גליה על־ידי יוליוס קיסר (58–50). אחר; גמר שנת משרתו בתור קונסול, נשלח קיסר לגליה קיסאלפינה בתור נציב לחמש שנים ומשרתו זו הוארכה אח"כ לעוד חמש שנים. פומפיוס וקרסוס נבחרו לקונסולים ובגמר שנת משרתם, נתמנה פומפיוס לנציב ספרד, אבל הוא נשאר הלאה ברומי וקרסוס נתמנה לנציב סוריה.

מבין שלשת הטריומוירים נצל את זמנו ואת משרתו קיסר באופן הרציונלי (שכלי) ביותר. הוא השתמש בהתפרצויות ההלוטים והגרמנים ובסכסוכי השבטים הגליים, הכה את ההלוטים, את אריוֹוּסטוּס, מלך הגרמנים את ורקינגטוֹריכס, מנהיג הגלים המורדים, עבר גם לבריטניה ובמשך שמונה שנים כבש לרומי את כל ארצות גליה עד הנהר רינוס (צרפת, בלגיה והולנדיה של היום). קיסר ארגן צבא מצוין ומסור לו, רכש לעצמו הון עצום משלל המלחמה, יסד מושבות והכניס והפיץ את הלשון ואת התרבות הרומית. עם שבטים אחדים התנהג קיסר אמנם באכזריות, אבל עפ"י רוב התנהג עם הגלים בחסד עד שנעשה חביב עליהם המשטר הרומי, וגליה נהיתה למבצר נגד נדידת העמים הפראים.

בטול הטריומוירט והמלחמה בין פומפיוס וקיסר. קרסוס נפל במזרח במלחמתו עם הפרתים ובזה נתבטל הטריומוירט מאליו. גם אשת פומפיוס, בתו של קיסר, מתה וע"י זה הותר ביניהם גם הקשר המשפחתי וכיון ששניהם שאפו לשלטון יחיד, בא הדבר לידי התנגשות ביניהם.

קיסר למד מנסיונו המר של פומפיוס ומפני זה, בהגמר זמן שרותו, עבר את הנהר רוביקון, המבדיל בין גליה ואיטליה, בראש חייליו עם המלים “הגורל הוטל” (אַליה יאַקטה אֶסט) והתקרב במהירות רבה לרומי.

פומפיוס לא הספיק להכין את עצמו לקבלת קיסר והוכרח לברוח מרומי ביחד עם ידידיו וגם את קופת הממשלה השאירו ברומי. קיסר כבש בזמן קצר ובלי שפיכת דמים את רומי ואת איטליה, אבל התנהג בחסד עם מתנגדיו. אחרי כן רדף אחרי פומפיוס, שאסף צבא גדול, אבל קיסר נחל עליו נצחון מכריע על יד פרסלוס בתסליה. פומפיוס ברח למצרים ונרצח שם.

ברדפו אחרי פומפיוס הגיע קיסר גם למצרים, התערב פה בעניניה הפנימיים, השקיט את המרד והשיב על כסא המלוכה את קליאופטרה היפה. בזמן המהומות, שאז נשרפה גם הספריה המפורסמת באלכסנדריה, עזר לו ביחוד אנטיפטרוס מארץ יהודה.

בשובו ממצרים לאיטליה דרך אסיה הקטנה הכה קיסר מכה נצחת את פרנקס, בן מתרדת מלך פונטוס, המורד (47) והודיע על זה לסנט במלים המפורסמות: “באתי, ראיתי ונצחתי”. (וני, וידי, ויקי).

הרפובליקנים, לרוב חברי הסנט עם קטו בראש ניסו עוד לעמוד נגד קיסר באפריקה, אבל קיסר נצחם על יד טפסוס (46), כמו כן נצח את המורדים בספרד עם בני פומפיוס בראש במלחמת מונדה (45) ונכנס לרומי בחגיגות טריומף. שלש פעמים נתמנה קיסר זו אחרי זו לדיקטטור, בפעם האחרונה – לכל ימי חייו והיה לשליט יחידי.

קיסר השתמש בשלטונו לטובת המדינה כולה, הוא לא בטל את מוסדות ומשרות הרפובליקה, לא רדף את מתנגדיו והשתדל לקרב אליו את טובי כל המפלגות. לחייליו חלק נחלות אדמה, יסד מושבות חדשות, בכדי להקל על מצב הפרולטריאט, אסף את החוקים, תקן את הלוח – הכניס את שנת החמה במקום שנת הלבנה. הוא העלה את מספר חברי הסנט ל־900 ע"י זה שהכניס לתוכו אנשים מכל השדרות וגם מילידי הפרובינציות, פאר את רומי עם בנינים גדולים ומפוארים, הקים מחדש את קרתגו ואת קורינתוס ובימיו הגיעה האימפריה הרומית לשיא פריחתה. בכדי לסמן את שלטונו היחידי קרא לעצמו “אימפרטור” (מפקד מנצח) והכנים לרומי את פולחן המושל, שהיה נהוג במזרח.

ידידי הרפובליקה עם קסיוּס וברוטוּס בראש, קשרו קשר על קיסר ובשעת ישיבת הסנט הרגוהו (44), בקוותם להציל ע"י זה את הרפובליקה, אך טעו ובמעשה הרצח שלהם העלו רק את חמת העם ונאלצו לברוח מרומי.

המקורות החשובים ביותר לתקופת פומפיוס ויוליוס קיסר הם כתבי קיקרו, כתבי יוליוס קיסר עצמו וכתבי סלוסטיוס מהתקופה ההיא וספרי פלוטרכוס ו־דיו קסיוס (במאה הג' לספה"נ) מבין הסופרים שבזמנים מאוחרים יותר.

הטריומוירט השני (43). במקום “גאולה” הביאה רציחת קיסר מצב של ערבוביה ומבוכה. הסנט לא ידע לשלוט על המצב, מצד אחד אשר את פקודותיו של קיסר לפני מותו ומצד שני הכריז אמנסטיה לרוצחיו. תקופת הרפובליקה עברה, העם התרגל כבר לציית לשלטונו של איש אחד ויחיד. בעזרת החיילים עבר השלטון ל־אנטוניוּס, שר־צבאו של קיסר.

בכדי לעמוד בפני אנטוניוס החליט הסנט לתמוך ב־אוֹקטוינוּס, קרובו ויורשו של קיסר, שהיה אמנם איש צעיר בן 19 שנה, אבל בעל כשרונות גדולים, זהיר וזריז ושלחו אותו להלחם באנטוניוס ו־לפידוּס, אחד מעוזרי קיסר ומושל גליה קיסאלפינה. אולם החיילים עשו שלום בין שלשת שרי־הצבא ואז כרתו שלשת המנהיגים – אוקטוינוס, אנטוניוס ולפידוס ברית ביניהם, שנקראת בהיסטוריה ה"טריומוירט השני" (43).

הטריומוירים חדשו את הפרוסקריפציות של סולה, המיתו את תומכי הרפובליקה לאלפים, ביניהם גם את קיקרו ואת רכושם החרימו ועל יד פיליפי במוקדון נצחו גם את ברוטוס וקסיוס (42).

זמן מה משלו הטריומוירים ביחד, אבל אח"כ חלקו ביניהם את הממלכה. אוקטוינוס נשאר ברומי וקבל ביחד עם ארץ איטליה את חלקה המערבי של המדינה, אנטוניוס קבל את חלקה המזרחי ולפידוס קבל את אפריקה.

אוקטוינוס חלק בין החיילים המשוחררים 16 ערים ואדמות שהוחרמו באיטליה, מה שגרם כמעט למרד, אחרי כן נצח את סקסטוס בנו של פומפיוס, שהתבצר בסיציליה והפריע את המסחר בים התיכון וכשלפידוס, שמשל באפריקה, רצה להשתלט גם על סיציליה, נגף גם הוא לפני אוקטוינוס והוכרח לסלק את ידו מן השלטון ולהסתפק במשרת הכהן הגדול (פונטיפכס מכסימוס) ברומי. אוקטוינוס נצח גם את הדלמטים ואת הפנונים צפונה מאיטליה ומשך אליו את משכילי הדור ומשורריו.

ואנוטוניוס בלה את זמנו באלכסנדריה במצרים בחגיגות ומשתאות עם קליאופטרה, מלכת מצרים היפה, שכח את אשתו, שהיתה אחות אוקטוינוס ושלח לה גם גט פטורין. נוסף על זה נתן פרובינציות רומיות לבני קליאופטרה במתנה, בלי הסכמת רומי וגם במלחמתו עם הפרתים לא הצליח.

מפני כל זה עלה אוקטוינוס למלחמה נגדו ונגד קליאופטרה. על יד אקטיום ביון התיכונה היה הקרב המכריע (31), קליאופטרה ברחה עם רוב אניותיה עוד לפני גמר הקרב ואנטוניוס מהר אחריה, אוקטוינוס רדף אחריהם מצרימה ואז עמדו אנטוניוס וקליאופטרה ואבדו את עצמם לדעת, אוקטוינוס המית את בני קליאופטרה ועשה את מצרים לפרובינציה רומית (30 לפני ספה"נ).

יסוד הפרינקיפט. אם כי אחרי הקרב על יד אקטיום נשאר אוקטוינוס השליט העליון היחיד בכל האימפריה הרומית הגדולה, החזיר הוא בעצמו בשנת 27 את השלטון לסנט ולעם. אבל הסנט לא קבל את ותורו, הוא כנה את אוקטוינוס בשם כבוד אוגוּסטוּס (הנעלה, הנשגב) ובקש ממנו לעמוד גם להבא בראש הרפובליקה.

כנראה, עלול היה ותורו המוחלט לעורר שוב מלחמת אזרחים וכנראה סדר אוקטוינוס את ותורו, בכדי לתת יסוד חוקי חדש לשלטונו, שאפשר לכנותו בשם הפרינקיפט, שלפיו עומד בראש המדינה הפרינקפס (“הראשון” בין האזרחים), שלידו מוסר הסנט את ה"שלטון הפרוקונסולרי" – את השלטון העליון בצבא הרומי ואת ה"כח הטריבוני" – את הרשות להתערב בכל עניני השלטון, לחוקק חוקים, להטיל וטו על החלטות הסנט והפקידים וכו'.

תואריו הנוספים של הפרינקפס היו “אימפרטור”, “קיסר” ו"אוגוסטוס" ואם כי להלכה היה הפרינקפס פקידו של הסנט, כי מידו קבל את השלטון, או את אשורו, הרי למעשה היה חזק מן הסנט ושלט בקיסרות כמלך בלתי מוגבל, ביחוד ע"י זה, שהצבא היה בידו.

אולם אוגוסטוס נהג כבוד בסנט, השגיח שבתוכו ישבו חברים ראויים לתפקיד הסנט וחלק את השלטון בינו ובין הסנט ע"י זה שמסר את הפרובינציות שבמרכז המדינה, כגון אפריקה סיציליה, מוקדון, יון וכו' לידי הסנט, בעוד שאת הפרובינציות לאורך הגבולות כגון ספרד, גליה, סוריה, מצרים שהיו זקוקות לצבא רב השאיר בידו הוא ומשל בהן ע"י הלגטים (שליחים) שלו, שהכניסו את הכנסות הפרובינציות הללו לפיסקוּס – לקופתו הוא ברומי.

 

שלטונו של אוֹגוּסטוּס (30 לפני ספה"נ–14 לספה"נ)    🔗

היה טוב מכל המובנים. הוא שקד על הבטחת השלום והפרחת מדינתו. הוא הושיב הרבה מבין העניים על הקרקע במושבות החדשות שיסד ולעניים רבים חלק לחם חנם, אסר לנצל את הפרובינציות, הנציבים קבלו משכורת מתאימה מקופת הממשלה, השתדל להחליש את התחומים שבין איטליה ובין הפרובינציות, נתן להרבה אנשים זכויות אזרחיות, הוריד את שעור המסים במקומות רבים, עזר להתפתחות המסחר גם ע"י זה, שבנה דרכים חדשות ופאר את רומי בבנינים גודלים ומפוארים ושקד על תקנת המדות.

אוגוסטוס תמך בסופרים, משוררים, ביחוד בעזרת ידידו מיקנס, כמו כן תמך במלומדים ואמנים. בימיו הגיעה הספרות הרומית לשיא פריחתה, אז חיו ופעלו המשוררים הרומיים הגדולים – ורגיליוּס, הוֹרטיוּס, אוֹבידיוּס, טיבוּלוס, פרופרטיוס, וההיסטוריון ליויוּס.

אוגוסטוס ארגן צבא תמידי של 250,000 איש בערך והחזיק אותם בתחנות צבא ביחוד על גבולות הממלכה. מתחנות אלו התפתחו אחרי כן ערים רבות, כמו וינה, בודה, שטרסבורג ועוד, שנעשו למרכזי התרבות הרומית. הוא ארגן גם גדודים מיוחדים בתור שומרי ראשו, שנקראו פרטוֹרינים. הוא השתדל יותר לבצר את גבולות הממלכה, מאשר להרחיב אותן, רק בצפון הרחיב את גבולות הממלכה עד הנהר דנוּבה ויסד פרובינציות חדשות – רטיה (שוייץ), נוֹריקוּס (אוסטריה), פנוֹניה (הונגריה) ומסיה (יוגוסלביה ובולגריה).

 

הקיסרים מבית קלאוּדיוּס    🔗

הקיסר טיבריוּס (14–37 לספה"נ).    🔗

אחרי מות אוגוסטוס עלה על כסא הקיסרות טיבריוּס, בנה של אשתו ליויה מבעלה הראשון, שאוגוסטוס אמצהו לו לבן, הואיל ובניו ונכדיו מתו עליו עוד בחייו.

טיבריוס היה שר־צבא מוכשר, שליט, זהיר ובעל נסיון ובקש ללכת בדרכי אוגוסטוס, אבל היה בעל מרה שחורה ואכזרי. הוא מסר את השלטון ברומי לידי סיאנוּס, ראש הפרטורינים, אולם כשנודע לו, שסיאנוס מבקש את כסא הקיסרות, הוציאוֹ להורג וכן הרג גם רבים אחרים בתור מורדים במלכות ו־"פוגעי בכבוד הפרינקפס".

קיוּס קליגוּלה (37–41)    🔗

השתמש בשלטונו תחלה זמן קצר לטובת הכלל – בטל את המשפטים על “פוגעי בכבוד הפרינקפס”, נהג כבוד בסנט וחדש את אספות העם שבוטלו בימי טיבריוס, אך עד מהרה התחיל להתנהג כמטורף. קליגולה האמין בלב תמים, כי בן־אלים הוא, בנה מקדש לעצמו, מנה כהנים ודרש גם מהיהודים בחזקה להעמיד את פסלו בבית־המקדש בירושלים וגם השתדלותו של ידידו אגריפס, שקבל ממנו בתחלה את המלכות בעבר הירדן והגליל, לא הצליחה להעביר את רוע הגזרה. הוא התנהג עם חברי הסנט באופן גס ואכזרי והוציא אנשים רבים להורג, בכדי להחרים את רכושם לשם משתאותיו והוללותיו. הוא נפל בחרב החיילים (41).

קלוּדיוּס (41–54),    🔗

דודו של קליגולה, הוכרז לקיסר ע"י הפרטורינים והסנט לא מצא עוז להתנגד. הוא היה אמנם איש טוב, אבל חלש והשלטון נשמט מידו ועבר לאנשי החצר, רובו לידי עבדיו המשוחררים. הוא הורעל בידי אשתו אגריפינה, בכדי להבטיח את כסא הקיסרות לבנה נרון, מבעלה הראשון.

נרוֹן (54–68)    🔗

היה רק בן 16 כשהגיע לשלטון בעזרת הפרטורים. בתחלה שמע לעצת יועציו, ביחוד הפילוסוף סנקה ולראש הפרטורים בוּרוּס, שיעצו לו ללכת בדרכי אוגוסטוס ומסר לידם את הנהלת הענינים.

אולם מקץ שנים אחדות לקח בידו הוא את השלטון, והתנהג באכזריות נוראה – המית את אמו, את אשתו, את בנו של קלודיוס, את מורו סנקה והוציא להורג הרבה מחברי הסנט ועשירים רבים ואת רכושם החרים. כנראה העלה הוא באש גם את רומי (64), בכדי לבנותה מחדש וכשראה את התמרמרות העם, העליל את דבר ההצתה על הנוצרים והיהודים ורדפם בחימה. תשוקתו היתה להחשב למשורר גדול והופיע כמה פעמים בעצמו על הבימה ברומי וביון כמזמר.

בימיו מרדו היהודים בארץ־ישראל בשלטון רומי האכזרית וכשהנציב הסורי נגף לפני היהודים, שלח את שר צבאו הגדול, את אספסינוּס להלחם ביהודים. אספסינוס מסר את גמר מלאכת ההרס ביהודה לבנו טיטוּס ומהר לרומי לתפוס את רסן השלטון בידו, אחרי אשר נרון אבד את עצמו לדעת (68) מפני התקוממות החיילים נגדו ואחרי אשר במהומות שקמו אחריו הוקמו והורדו בזמן קצר שלשה קיסרים ברומי ע"י החיילים המורדים.

 

הקיסרים מבית פלויוּס. אספסינוּס (70–79)    🔗

שהיה בן למשפחת הפלויים, יסד דינסטיה חדשה ברומי, את דינסטית הפלויים. הוא השיב את הסדר במדינה, קומם את הבנינים, שנזוקו ברומי במלחמת האזרחים, גם בנה בנינים חדשים, ביניהם את האמפיתיאטרון הענקי (קולוסאום), שהכיל יותר מ־80,000 מקומות למסתכלים.

בינתים גמר בנו טיטוס בנצחון את המלחמה נגד היהודים, שרף את בית המקדש בירושלים, הרס את ירושלים וארץ־ישראל, שם קץ לעצמאות היהודים (70), שנפוצו לכל קצוות התבל ושב לרומי בחגיגות טריומף.

טיטוּס (79–81).    🔗

אחרי מות אספסינוס עבר כסא המלוכה לבנו טיטוס, שנחשב בעיני הרומיים לשליט מצוין. בימיו נתרגשו ובאו צרות ופגעים רבים באיטליה. ברומי פרצה שרפה נוראה ובאיטליה פרצה מגפה גדולה, שהפילה רבבות אנשים, כמו כן אז היתה התפרצות הר הגעש וסוּביוּס בקרבת נאפוליס, אשר גרמה לאבדן שתי ערים פורחות, פוֹמפיי והרקוּלנוּס.

אחריו עבר השלטון לידי אחיו דוֹמיטינוּס (81–96). הוא היה עריץ נורא, הוציא להורג הרבה אנשים חפים מפשע, חשב את עצמו לאל והוציא גזרת שמד על היהודים. בימיו נגמר כבוש אנגליה על ידי הרומיים.

תחלת הנצרות.    🔗

באותו זמן מתחילה להתפשט בכל רחבי הקיסרות הרומית אמונה חדשה – האמונה הנוצרית, או דת הנצרות מתורתו של ישו (ישוע), שנולד בנצרת בארץ־ישראל ובמחצית הראשונה של המאה הראשונה לספה"נ, – בימי נציבי רומי האכזריים, בתקופת המהומות הפוליטיות והחברותיות בארץ־ישראל, שקדמו למלחמת היהודים ברומי, – הטיף ברבים לחיי מוסר ולגאולה הקרובה לבוא, אבל נצלב בפקודת הנציב הרומי פוֹנטיוּס פילטוּס, בפחדו מפני מרידה.

תורתו של ישו נעוצה במסורת היהודית ודרשה מחבריה ברית־מילה וכו', אולם תלמידיו, עם פאוּלוּס בראש, הרחיקוה ממקורה, ותרו על ברית־המילה וכו', בכדי להקל על הפצתה בקרב הגויים, כפי שנכלל בכתבי הקודש של הנוצרים – “הברית החדשה” (לתנ"ך קראו הנוצרים “הברית הישנה”).

הקיסרים המאוּמצים (96–180).    🔗

כל קיסר בחר בחייו ביורש עצר מקרב הפקידים הגבוהים ואמץ אותו לבן וכסא הקיסרות לא עבר בירושה מאב לבן. לקיסרים אלה אפשר לקרוא “הקיסרים הנאורים”, כי הם השתדלו לעבוד לטובת הכלל. הסנט היה מורכב בעיקר מבאי־כוח הערים באיטליה ובפרובינציות, הקונסולים, הפרטורים, הטריבונים היו קימים עוד להלכה, אבל כוח השלטון נשמט מידיהם ושלטון הקיסר התקרב יותר למונרכיה אבסולוטית.

נרוה (96–98)    🔗

היה חבר הסנט ונבחר לקיסר על ידי חבריו הסנטורים, שהשתתפו אתו בשלטון.

טרינוּס (98–117)    🔗

היה בנו המאומץ של נרוה והראשון בקיסרים, שמוצאם מחוץ לאיטליה (הוא היה מספרד) ואחד הקיסרים הטובים ביותר.

טרינוס הרחיב את גבולות הממלכה, נצח את דקבלוּס מלך הדקים ואת דקיה (רומניה) עשה לפרובינציה רומית; הוא נצח גם את הפרתים במזרח ויסד גם פה פרובינציות חדשות – מסוֹפֹוֹטמיה, אסיריה (אשור), ארמניה ו־ערביה. בימיו מרדו גם היהודים שבקירנה, במצרים ובקפריסין, ביחוד בעקב השפעת הפרתים, אבל מרדם דוכא.

טרינוס פעל הרבה לטובת חנוכם ותמיכתם של העניים, להטבת המשפט, הפרחת המסחר ובנה הרבה בנינים חדשים חשובים, ביניהם את ה"פורום טריני".

אדרינוּס (117–138)    🔗

ותר על הפרובינציות החדשות במזרח, כדי להבטיח למדינה את השלום, בצר את הגבולות הקימים ונסע הרבה בכל רחבי המדינה, בכדי לבקר את מעשי הנציבים. בהשגחתו נתחבר הספר אֶדיקטום פרפטואום (החוק הנצחי), שהיה לבסיס לכל ספרי החוקים שלאח"כ.

בימיו עמדו שוב היהודים בהנהגת בר־כוכבא ומרדו במלכות רומי, אבל גם המרד הזה דוכא באכזריות רבה (135), אדרינוס גזר גזרות קשות מאד על דת היהודים, ובמקומה של ירושלים היהודית בנה הוא עיר רומית אלילית (עם אלי רומי) בשם אליה קפיטוֹלינה.

אנטוניוּס פיוס (138–161)    🔗

הקל את מצב היהודים, בטל את גזרת השמד של אדרינוס ושקד על שלום המדינה והטבת מצבם של העניים ומשום זה קבל את התואר “פיוס” (החסיד).

מרקוּס אוּרליוס (161–180)    🔗

השתדל להגשים בשלטון את עיקרי הפילוסופיה־הסטואית, היה אדם נוח וסלחן, אבל היו לו מלחמות רבות עם הגרמנים המתפרצים לתוך המדינה ורק בקושי רב עלה בידו להדפם מעבר לגבול.

בנו קוֹמוֹדוּס (180–193) התמכר לחיי הוללות והיה איש אכזרי ונפל בחרב המתקשרים.

ירידת הקיסרות, המעבר למונרכיה האבסולוטית (193–284).    🔗

אחרי מרקוס אורליוס באה תקופה ארוכה של ירידה. סבות הירידה היו בעיקר, שענין ירושת העצר לא היה מסודר, החיילים השתלטו על החיים הפוליטיים, הם הקימו והורידו את הקיסרים, לפעמים בחרו בעת אחת בכמה קיסרים, שנלחמו זה בזה, כמו כן התגברו התפרצויות העמים הברברים, ביחוד השבטים הגרמניים השונים על המדינה.

מיסד שלטון החיילים היה ספטימיוּס סורוּס (193–211), שקנה את מסירות החיילים במשכורת גבוהה ובמתן פריוילגיות (זכויות) רבות. הוא נלחם בפרתים ובסקוטים, בקש להיות אב לשושלת מושלים ומסר את כסא הקיסרות לבנו קרקלה (211–217), שנתן זכויות אזרחיות לכל תושבי האימפריה (212), אך נרצח בידי חייליו. אלכסנדר סורוּס (222–235) נסה לאחד את כל הדתות ואת המערב והמזרח, אבל לשוא. גם הוא נרצח בידי מתקשרים. בשנת 260 בחרו חיילי הפרובינציות השונות בבת אחת ב־19 קיסרים, שנלחמו זה בזה.

בעקב המהומות התכופות ירדה הממלכה הגדולה גם במובן הכלכלי והתרבותי והתגברה השפעת הנצרות למרות הרדיפות הרבות על מפיצי הדת הזו, בהיותם חשודים באי־מסירות לעניני המדינה.

בידי אוּרליאנוס (270–275) עלה להציל את אחדות המדינה ע"י נצחון על המלכה זנוֹביה מתדמור (פלמירה, על גבול סוריה) ולהבטיח את רומי ע"י חומה חדשה, אולם הוכרח לעזוב את דקיה בידי הגוטים.

דיוֹקלטינוּס (284–305),    🔗

יליד איליריה, השיב את האחדות והשלום למדינה. הוא היה אמנם חסר השכלה, אבל בעל רצון כביר ושר־צבא מנוסה, ארגן את הצבא מחדש, חזק את המשמעת והוא היה הראשון שקבע את המונרכיה האבסולוטית בקיסרות כחוק לדורות במקום הפרינקיפט של אוגוסטוס. הוא קרא לעצמו “אדון ואל” והנהיג בחצרו את מנהגי המזרח ואת הנוצרים רדף בחמה.

בכדי להביא מנוחה ושלום לארץ מפני הקיסרים המתחרים והתנפלויות הברברים, חלק דיוקלטינוס את ממשלתו בינו ובין חברו לנשק מכסימינוּס, שישב במילנו ונהל משם את עניני השלטון במערב, בעוד שדיוקלטינוס ישב בניקוֹמדיה (באסיה הקטנה) וכל אחד קבל עוזר, דיוקלטינוס את גלריוּס ומכסימינוס את קונסטנטיוּס, שנקראו “קיסרים”. באופן זה נחלקה הממלכה לארבעה חלקים, אבל עלה בידם להדוף מגבולות המדינה את התפרצויות העמים הברברים.

קונסטנטינוּס הגדול (306–337).    🔗

אחרי שלטון במשך 20 שנה התפטר דיוקלטינוס ממשרתו בהתאם לתכניתו, בכדי לתת מקום לקיסרים להתקדם ל־אוגוסטים, אבל תכניתו זו לא נתגשמה בחיים, התלקחה מלחמה עזה בין הקיסרים בשל השלטון באימפריה. ממלחמת אזרחים זו יצא בנצחון קונסטנטינוס, בנו של קונסטנטיוס, לאחר שנצח את מתחריו, את מכסנטיוּס באיטליה (312) ואת ליקיניוּס במזרח (324). הוא אחד שוב את הקיסרות הרומית בידי איש אחד וקבל בהיסטוריה את התואר “הגדול”, מפני שאחד את הקיסרות והנצרות.

בשנת 313 פרסם קונסטנטינוס כרוז (“הכרוז המדיולני”), שבו נתן את החופש לכל הדתות בקיסרות ובעיקר לדת הנצרות. בזה הסיר את המכשולים מעל דרכי התפתחותה של הנצרות והכשיר את הקרקע לנצחונה המוחלט.

קונסטנטינוס העביר את עיר בירתו לביזנטיון על שפת הבוספורוס, הרחיבה ופאר אותה וקרא לה על שמו קוֹנםטנטינופוליס. השלטון כולו התרכז בידי הקיסר, שסדר את חצרו לפי דוגמת חצרות המזרח, על ידו עזרו מועצת המלך (קונסיסטוריום) ובימי קונסטנטינוס השיג הביוּרוֹקרטיסמוס, השלטון בכח הפקידים הרבים, את שיא פריחתו.

בכדי להבטיח את המסים הכבדים ולעכב את בריחת האנשים מהכפרים, אסר קונסטנטינוס לקולונים (אריסים) לעזוב את כפריהם וככה שועבדו הם לבעלי־הקרקע וגם על הישוב העירוני שם הגבלות שונות ובאופן זה נהפכה הקיסרות הרומית לממלכה מזרחית.

במשך הזמן התקרב קונסטנטינוס יותר ויותר לדת הנוצרית, את האפיסקופים (מנהלי ומורי הנוצרים) חשב למעמד חדש של פקידי הממשלה, נתן להם הרבה קרקעות במתנה והנצרות היתה לדת הרשמית במדינה. קונסטנטינוס קרא גם את האפיסקופים לועידה (סינודוס) כללית בעיר ניקיה (325) בכדי לאחד את ה"אורתודוקסים" (שומרי ה"תורה הנכונה") והארינים (תלמידי אריוס) בדבר הוכוחים על ה"אב" וה"בן", אם הם “שוים” או “דומים” בטבעם, אבל זה לא עלה בידו. בהשפעת הנוצרים התחיל קונסטנטינוס לרדוף אה יתר הדתות וביחוד את היהודים, אם כי קונסטנטינוס בעצמו קבל את הדת הנוצרית רק לפני מותו.

קוֹנסטנטיוּס (353–361)    🔗

קונסטנטינוס הגדול חלק את הקיסרות לפני מותו בין בניו. אחרי מהומות ומלחמות פנימיות רבות נתרכז השלטון בידי בנו קונסטנטיוס. הוא שלח את קרובו יוּלינוּס להלחם בגרמנים, שהתפרצו לגליה. יולינוס נחל נצחון גדול על הגרמנים, הפרנקים והאלמנים ומשום זה הכריזוהו חייליו לקיסר. בינתים מת קונסטנטיוס וככה לא הגיע הדבר לידי מלחמה ביניהם.

יוּלינוּס הכופר (361–363)    🔗

הוא נתחנך אמנם בדת הנוצרית, אולם הוא רצה להשליט בעולם את התרבות היונית האלילית, אבל לשוא, ומשום זה קבל את התואר ה"כופר" (בדת הנוצרית). הוא רצה לבנות ליהודים את בית המקדש בירושלים, אולם מת במלחמתו עם הפרסים.

אחריו השיב יובינוס (363–364) את הזכויות לנצרות ואחרי מותו נבחר לקיסר ולנטינינוס (364–375), שמסר את חלקה המזרחי של הקיסרות לאחיו ולנס.

 

ראשית נדידת העמים.    🔗

בערבות רוסיה הדרומית ובין הנהרות דנובה ודניסטר ישב עם גרמני חזק, – הגותים שנחלקו לשני שבטים: הויסיגוֹתים (הגותים המערביים), שישבו בארצות הקרפטים בין הנהרות דנובה ודניסטר והאוֹסטרוֹגותים (הגותים המזרחיים), שישבו מהדניסטר מזרחה.

במחצית השניה של המאה הרביעית לספה"נ התנפלו על האוסטרוגותים שבטי ההונים, עם מונגולי מהמזרח. חלק מהאוסטרוגותים נכנע לפני הכובשים וחלק עבר את הדניסטר בברחו מפני האויבים. תנועת עמים זו הדפה את הויסיגותים ממקומותיהם וברשיון ולנס, השליט במזרחה של הקיסרות הרומית, עברו את הדנובה והתישבו בתרקיה.

הפקידים הרומיים נגשו מאד את הגותים, מפני זה קמו אלה ועשו שפטים בנוגשיהם. גם חיל הרומיים החלש נגף לפניהם ואז עלה נגדם ולנס בחיל רב, אבל על יד אדרינופוליס הוכה הצבא הרומי על־ידי הגותים ו־ולנס בעצמו נפל בקרב (378).

תיאוֹדוֹסיוּס הגדול (379–395)    🔗

היה יליד ספרד, שר־צבא משובח. הוא התפשר עם הגותים, נתן להם נחלות לאורך הדנובה ותמורת זה היה עליהם לשמור את הגבול בפני עמים אחרים ולתת חיל־עזר למלחמה.

תאודוסיוס העמיד את חרבו לשרות הכנסיה הנוצרית האורתודוכסית. הוא רדף את עובדי האלילים וגם את הנוצרים הארינים.

התפרדות הקיסרות. בסוף חייו עלה אמנם בידי תאודוסיוס לאחד שוב את הקיסרות הרומית, אבל הוא בעצמו נוכח, שבין החלק המזרחי והחלק המערבי יש ביחוד הבדל תרבותי כל כך גדול, שקשה לאדם אחד לשלוט על שניהם ומפני זה חלק לפני מותו (395) את הקיסרות הרומית בין שני בניו: הגדול, ארקדיוּס קבל את המזרח (יון, מוקדון, תרקיה, אסיה הקטנה, סוריה, ארץ ישראל, מצרים, בנות התרבות ההלניסטית) והקטן, הוֹנוֹריוּס את המערב (איטליה, גליה, בריטניה, ספרד, אפריקה, בנות התרבות הרומנית). חלוקה זו גרמה לפירוד מוחלט בין שני חלקי הקיסריות, שנעשו לשתי מדינות עומדות ברשות עצמן. הקיסרות המזרחית קבלה בהיסטוריה את השם “הקיסרות. הביזנטית” או “מלכות ביזנץ” על שם ביזנטיון, המושבה היונית העתיקה. היא מלאה תפקיד חשוב בימי הבינים וקימה את עצמאותה במשך 1,000 שנים.

 

התרבות והספרות במאות הראשונות לספה"נ    🔗

בתקופה זו (במאה א׳–ב׳) חי טקיטוּס, התופס את המקום הראשון בין ההסטוריונים הרומיים ושהשתדל להגיע לאמת היסטורית, אבל לא בהצלחה יתרה בנוגע לעם ישראל. מספריו “האנלים” (דברי הימים) ו"ההיסטוריות" נשתמרו עד ימינו רק חלקים מהם. בחבורו “גרמניה” תאר טקיטוס את חיי הגרמנים, משוללי התרבות, כאידיאל מוסרי לעומת חיי רומי התרבותית.

פלוּטרכוס כתב חבורים בשאלות המוסר, הפילוסופיה והדת. בספרו “תולדות אנשי השם” יש גם חומר היסטורי רב. יש להזכיר גם את ההיסטוריון סוטוניוּס.

בשדה הפילוסופיה הסטואית הצטין אפיקטטוס שבעקבותיו הלך גם הקיסר מרקוס אורליוס בספרו “השיחות עם עצמו”, כמו כן סנקה, מורו של נרון. הפילוסוף פלוטינוֹס יסד ברומי באמצע המאה הג' את האסכולה הנאפלטוֹנית (האַפלטונית החדשה) שבנה אותה על יסודות התורה האפלטונית. לפי פלוטינוס משיג האדם את הכרת האלהות באכסטזה. בדבקות הפנימית באלהים ולא בכוח החושים, או בדרכי השכל וגם למגיה. למסטריות ולאמונה בנסים ונפלאות יש תפקיד חשוב.

התחילה להתפתח גם הרטוריקה. המפורסם בין מורי הרטוריקה היה ליבניוֹס. המלומד פליניוס כתב חבור גדול על מדעי הטבע והמשורר יוּבנליס תאר ב־"סטירות" שלו ביחוד את שחיתות המדות ברומי.

ביחוד התפתח בתקופה זו המשפט הרומי. המצטין בבהירות המושגים המשפטיים ובנסוח המדויק. המומחים הגדולים ביותר היו: פפינינוּס, אולפינוּס ופאוּלוּס, שכתבו ספרים רבים בשאלות היורידיות והניחו את היסוד לקודיפיקציה (עריכה בספר אחד) של המשפט הרומי, שנגמר בזמן מאוחר ע"י הקיסר יוּסטינינוס במאה הששית לספה"נ ב־“קורפוס יוּריס קיויליס” (אוסף המשפט האזרחי).

מבין הוגי הדעות הנוצריים יש לציין ביחוד את אוגוסטינוס, המטיף בספרו “מלכות האלהים” לשלטונה הרוחני של הכנסיה על שלטונם החילוני של הקיסרים. אולם גם הנצרות קבלה צד של חולין ביחוד ע"י זה, שבאה בברית עם הקיסרות ומפני זה פרשו רבים לגמרי מן הצבור והלכו לגור במדבר, בכדי לחיות שם חיים נוצריים טהורים ובאופן כזה נוצרו המונכים – הנזירים, או המתבודדים.

הקיסרות המערבית לא האריכה ימים. היא סבלה מאד מהתקפת הויסיגותים בהנהגת אלריך, ששדדו בשנת 410 גם את העיר רומי ועוד יותר סבלה מהתקפות הונדלים, שעלו באכזריותם על כל שבטי הגרמנים ושיסדו לבסוף ממלכה באפריקה הצפונית (435) בהנהגת גיזריך.

הרבה סבלה הקיסרות הרומית המערבית מההונים, שבאו לאירופה בעקבות הגותים ושיסדו באירופה ממלכה גדולה בימי המלך אטילה ושמרכזה היה בפרובינציה הרומית פנוניה (כעת הונגריה). הרבה עמים גרמניים נכנעו לאטילה וגם הממשלה בקונסטנטינופוליס העלה לו מס מידי שנה בשנה. הקיסר ולנטינינוּס השלישי שלח את שר־צבאו המפורסם אאטיוּס להלחם נגד אטילה, שבא בראש צבא עצום (כחצי מיליון), גם העמים הגרמניים בגליה נלוו על אאטיוס ובשדות הקטלאוניים בשמפניה נפגשו האויבים (451). הקרב הזה היה האחרון בין הקרבות הגדולים של רומי וגם נצחונה האחרון, משני הצדדים נפלו כ־150,000 איש.

אטילה עזב את איטליה, אך עד מהרה שב עם צבא חדש, הרס ושדד ערים, עלה גם על רומי, אולם הסתפק עם מתנות יקרות ושב לארצו ופה מת מיתה חטופה (453). אחרי מותו התפוררה מדינתו במהירות רבה מפני סכסוכים פנימיים.

אחרי מות ולנטינוס השלישי עלו הונדלים עם גיזריך בראש על רומי ושדדו 14 ימים רצופים את העיר (455) ואח"כ שפכו את שלטונם גם על האיים קורסיקה וסרדיניה.

סופה של הקיסרות הרומית במערב.    🔗

הקיסר האחרון היה הילד רוֹמוּלוּס אוֹגוּסטוּס. עוד מקודם תפסו לאט־לאט הגרמנים את השלטון בידם וכשלא רצו ראשי הממשלה למסור את החלק השלישי מאדמת איטליה לידי החיילים הגרמניים, שחנו באיטליה, מרדו גם אלה, בחרו במלך משלהם, אוֹדוֹבקר, שבטל את שלטון הקיסר, תפש את השלטון בידו ויסד ממלכה גרמנית על אדמת איטליה בשנת 476 לספה"נ ושנה זו נחשבת לסוף הזמן העתיק, שאחריו מתחילה תקופה חדשה בתולדות העמים, תקופת ימי הבינים.

 

לוח כרונולוגי    🔗

(התאריכים החשובים ביותר)