א

במסורת הציונית הנאה, שהתפארה בה עיר־מולדתי, עיר ואם בישראל, ברודי, נשלב גם שמו וזכרו של יוסף אהרונוביץ'. דומה, דמותו ועשייתו היו מהלכות, ספק ממש ספק אגדה, על ראשית־חלומנו בשיבת־ציון. גדולים שבינינו היו מעלים וחוזרים ומעלים זכר־דברים ומעשים של איש, שנתגלגל מרוסיה, ישב בעיר ולימד בה שני דברים, שאף על פי שהיו כמובנים מאליהם, היו חידוש. הוא לימד את הצעירים לדבר בלשון־עמם הקדומה והמתנערת מקדמותה, הוא לימד את הצעירים שראשית־חכמה וראשית־מצווה היא הליכה ממש לארץ־ישראל ועבודה ממש בה. הוא הלך ועבד ואחריו הלכו גם קצת מבני העיר הצעירים. ולשנים, כשהיו מתקבלים בבית־העם שבעירנו גליוני “הפועל הצעיר” נשמע מתוכם כעין הד חם של איש, המדבר מעבר למחיצה שריחוקה הוא כקרוב מכל קרוב.

הרבה טישטשה והשכיחה מלחמת־העמים, שהחריבה את עיר־מולדתי. זכורני, לאחר שלום־בריסק, שבנו, נערים פליטים, לחדש בה את החיים הציונים. ימים אחדים טרחנו בבית־העם העזוב והשומם, שאבלו שביליו וקורי־עכביש נארגו בכל זוויותיו. קרענו את החלונות לרווחה להשיב על העובש מעט רוח־חוצות, פתחנו את הארונות, את השולחנות, ניערנו את שיכבות־האבק העבות מעל כרכי־הספרים והפינקסאות והנה באחת המגירות נמצא לנו צרור גדול של חותמות – הגופשנקאות של האגודות הציוניות הרבות. בכלל החותמות גם חותמת בשם “חלוצי־ציון”, שלא ידענו עניינה ומעשיה. חברינו הגדולים חיילים היו בשדות־קטל רחוקים, נכבדי־הציונים ישבו עדיין כפליטים בווינא ואנו, קטני־הדור, לא נודעו לנו פרטי־המסורת של חיי־הציונות שבעירנו. אמרנו, אפשר היתה אגודה כזאת ובת יומה היתה וכהופעתה עילומה. מעטים, שזכרו מה מהליכות האגודות, סברו ואמרו: דומה שכאן היתה ידו של ההוא, שהחרדים דקרו אותו בסיכות על שום ציונותו. הכוונה היתה ליסף אהרונוביץ'. לימים, כשנוסדה בעירנו אגודה, שתכניתה היתה כעין תכנית “החלוץ” ושרוב חבריה הם עתה בארץ ישראל וביקשה שם לעצמה, נטל מייסדה את החותמת הישנה “חלוצי ציון” ועשאה חותמת־אגודתו. בעל דמיון היה ובנאום־הפתיחה לייסוד האגודה סיפר בעניין שם אגודתו בלשון חלום חלמתי.

ב

ועניין החותמת נתפרש לי כתומו לפני כשנתיים. הרבה שמעתי קודם מפי בני עירי הגדולים בשנים ובידיעה והרבה ראוי היה לשמוע עתה מפיהם, בייחוד מפי ד"ר אליעזר מלס, שישב בינינו, שהיה כמין “נותן עבודה” של המורה מרוסיה. אך לא מעט אפשר גם לשמוע מתוך תעודות אחדות בארכיונו של מ. אוסישקין, השמורות באוסף האוטוגרפים והפורטרטים של אברהם שבדרון ליד בית הספרים הלאומי בירושלים. מי שיבקש לעמוד על תולדות התנועה החלוצית כתנועה של איגוד מכוּון להכשרה ולעלייה לא יוכל שלא ליתן את דעתו גם על התעודות האלו. הוא יראה לפניו אחד הנסיונות, בפתח העלייה השנייה, לעורר תנועה, שלא זו בלבד שהיא רואה עיקר תפקידה בעצם העלייה והעבודה של בני הדור הצעיר, אלא היא קובעת דפוסים של איגוד להכשרה ברורה ומוגדרת בגוף וברוח. ההתעוררות באה עם פניית יוסף ויתקין לאוסישקין שעיקרה בתכנית החדשה בעבודת היישוב ודרך בניינו, עם מחברתו של אוסישקין “הפרוגרמה שלנו” – אך ראוי לראות בתעודות שלפנינו עד מה ידע יוסף אהרונוביץ' לעשות התעוררות זו מסד לנסיון, שקווי־תכניתו ופעולותיו הם לא בלבד כעין פתיחה לעלייה שנייה מכוּונת, אלא כמין נבואה קטנה לתנועת החלוצים שעם העלייה השלישית זה עתה.

הצעתו הנודעת של אוסישקין לטובי הצעירים שיקדישו שנים תמימות לעבודה ממש בארץ־ישראל הדיה רבים ושונים היו. בצרור התעודות הנזכר אפשר לקרוא מכתב של א. אהרונסון מזכרון יעקב, שמתוכו נשמעת נעימה של רוב־פקפוק: “את מחברתך קיבלתי וקראתי אותה בעניין רב. הלא תסלח לי אם אודה, כי בדברים אחדים אינני מסכים לדעותיך, התאמין בעצמך בהתמכרותם של הצעירים אשר אתה קורא להם לבוא ולעבוד שנתיים או שלוש בארצנו. ומי יתן להם אחרי כן Indemnité, שכר שבת ובושת?” (נכתב באחד במאי 1905). ונראה, כי שאלתו שאלה, לאמור – היא הטרידה רבים, בכללם גם הצעירים, שנלהבו לקריאה. הנה ישב באותם הימים בעיר מולדתי תלמיד צעיר במחלקת המשפטים וערך מכתב בגרמנית נמלצת לאוסישקין ומבין טוריו מצהירה בבירור השאלה ההיא. הכותב, א. שטרומוואסאר, כיום רופא בתל־אביב, מודיע על ההתלהבות הגדולה למקרא “הפרוגרמה שלנו” ובייחוד לאותה הצעה, שהיה בה ממתן־דפוס לאידיאליזמוס המשוטט בחלל־האוויר. אלא התלהבות לחוד וחישובים לחוד. ההולך לארץ־ישראל לכמה שנים מטיל הפסקה גדולה מדי בחייו בגולה ועלולה הפסקה זו לגרום לו תקלות מכריעות. חייב הוא לקיים תחילה שירותו בצבא, חייב הוא לבור לעצמו התעסקות, שיוכל להמשיך בה ללא הפרעה לאחר שיחזור, נמצא שתלמידי־מכללות חייבים לעלות: או לפני לימודיהם, או לדחות הלימודים לאחר שנות העבודה בארץ. חייבים הם בלימוד קודם של הלשון העברית, הערבית, כתיבת הארץ וקורותיה, תורת החקלאות. רצוי שילמדו גם תולדות ישראל, תולדות הציונות, תולדות הסוציאליזם, חוקי תורכיה. חשובים ביותר אימוני־הגוף בהתעמלות. המתנדבים העובדים לא יקבלו שכר עבודתם, אלא נותני העבודה ימסרו אותו בצורת מס־עבודה והקופה המשותפה של הפועלים תכלכל את הסכומות באופן שיישאר הנצרך לימים של חוסר־עבודה. מתנדב שיאמר כתום שלוש שנות חובתו להיאחז בארץ־ישראל – הקרן הקיימת קוצבת לו קרקע בקולוניה. מכתב זה אינו אלא כדוגמה להלך־הרוח בעירי. מתוכו נולדו מעשים, שהנפש הפועלת בהם היה יוסף אהרונוביץ'.

ג

והרי תעודה, בכתב ידו: “פרטיכל מישיבת “חלוצי ציון” בשני לחג השבועות התרס"ה. על הפרק עמדה שאלת הפרוגרמה. א) בהסכמת כל החברים החליטו לבלי לערוך את פרוגרמת אגודתנו בשלימותה, עד שלא נקבל תשובה מאת המוסדים, האגודות והאנשים הפרטים, שאליהם צריכים אנו לפנות במכתבים. ב) בנוגע לעבודת ההווה החליטו בהסכמת כל החברים לעסוק בלימודים האלו: א) השפה העברית, ב) השפה הערבית, ג) ידיעת הארץ, ד) תורת־האגרונומיה, ה) תורת־הסוציאליות, ו) תורת הכלכלה המדינית, ז) תורת שמירת־הבריאות. על יסוד ההחלטה הנ”ל הציע חברנו חיים טרטאקובר לחלק את מקצועות הלימודים בין חברינו, מקצוע או שניים לחבר, וכל אחד ישתדל להמציא לנו את המקורות, שמהם נשאב את ידיעותינו במקצוע שלו. ג) על פי החלטה הנ“ל נחלקו מקצועות הלימודים בין חברינו: ארונאוויטש (תורת הסוציאליות והחברה); בלבן (תורת שמירת הבריאות); בלשטיין (השפה העברית); החברה וישניצר (השפה הערבית); טרטאקובר (ידיעת הארץ); עקער (האגרונומיה). אחרי כן דנו על אודות התקבלות חברה חדשה, היא העלמה שטאם. כל החברים הכירו את העלמה שטאם למוכשרת לעבודתנו הן מפאת מצבה הגופני הן מפאת מצבה הרוחני ולכן נתקבלה בתור חברה בהסכם כל החברים. ד) אחרי כל אלה עורר חברנו ארונאוויטש שאלה: אם יכולים אנו לקבל לתוך אגודתנו אנשים צעירים המסכימים לדעותינו, למטרתנו הסופית, והיו האנשים הנ”ל למתחנכים ברוחנו וקיבלו על עצמם את כל חובות חברינו ההוֹויוֹת. ה) על השאלה הזו התוכחו ויחליטו לעיין בה עד הישיבה הבאה ואז יפתרו אותה".

דומה, כי גם בלשון יבשה זו של פרטיכל המהלך בכבדות ניכר מרוחה של הנפש הפועלת. כך, למשל, המתינות בעניין הפרוגרמה, ההסתפקות בחלקה המבורר, בלי בהילות אחרי השלימות הסמוכה ליד, בקשת הנקודה המוסכמת ושיקול ממושך בנקודה שאינה מוסכמת. הנקודה הזאת היתה, כניכר, מענייני־העקרונות ואותה ישיבה הבאה לא פתרתה, כפי הנשמע מתוך מכתב מצורף לפרטיכל וכך לשונו: “אדון נכבד, מבקשים אנחנו ממך, שתחווה גם אתה את דעתך לנו בנוגע להשאלה האחרונה, כי מהישיבה הנ”ל היו שלוש ישיבות והשאלה הזאת עוד לא נפתרה. אני המעורר את השאלה הזאת לוחם בעדה. כי לפי דעתי איננו יכולים לפטור את עצמנו מעבודת הוֹוה. ברגשי כבוד ובברכת ציון בשם אגודת חלוצי ציון, יוסף ארונאָוויטש".

גם הוויכוח הזה הוא כעין פתיחה לוויכוחים רבים, שניעורו כלאחר דור, עם תנועות הנוער החלוציות, הרואות עיקרן בעליית חברים, אף־על־פי ששנים רבות ואולי גם עתה רוב החברים נשאר בגולה. הוא הוויכוח, מה תעשה התנועה לחברים ובחברים, שטעמים רבים ושונים מונעים אותם להיות בשורות־העולים. חברים אלו דילמה הם לתנועה – תקיימם במסגרתה הריהי כמזייפת את המטבע שלה, כלומר נעשית בית־ועד לסוג המחוייב בציווּיי־הגשמה של התנועה ולסוג שהוא פטור מכך; תפלטם ממסגרתה הרי כאילו ביזבזה את שטיפחה ברוב־מאמצים. בידוע, שתנועת הנוער הכריעה לצד הפסד־אנשים ולא לצד הפסד־טהרת־העיקר והגשמתו. אך באותה אגודה בברודי לפני ל"ב שנה ראינו את אהרונוביץ' ותפיסה אחרת בידו. נראה שראה אפשרות לכנס שני הסוגים במסגרת אחת, אף כי לרוב ראינו אותו אחר כך כעומד ומושבע על עמדה שיש בה מן המונוליטיות (למן תפיסה גורדוניסטית של “הפועל הצעיר” בארץ ועד לשימוש במשל של לא לנו ולכם לבנות בית לאלוהינו לעניין הרחבת הסוכנות). ואפשר היה הכרח באיחוד המסגרת, שפילוגה היה באפשר במרוצת ההתפתחות בלבד, הוא הפילוג שבחלוקת פונקציות של מפלגה ותנועת נוער על ידה או בסביביה.

ד

האגודה הזאת, אגודת החלוצים, היתה, כנראה, חוסה בצל אגודת תלמידים נרחבה יותר, שהיתה סניף לאגודות תלמידי בתי־הספר הגבוהים “התחיה”. היא שהיתה תחילה גושפנקה לה ואפשר נועדה גם להיות לה כאוצר־המילואים. על גבי נייר־הפירמה של האגודה הזו נכתב מכתב מפורט יותר בעניין תפקידה של אגודת החלוצים החדשה. בסיום המכתב ניתן האישור הזה: “מעידים אנחנו על חברי האגודה הזאת שהם כולה אנשים ישרים, בריאים בגופם ורוחם ומוכשרים הם באמת להיות מופת לעיני העם. בשם “תחיה” אגודת תלמידי בה”ס הג' בבראדי – ישראל טננבוים".

והרי עצם המכתב שהוא כבירור פרוגראמטי: "לאדון הנכבד העסקן הלאומי מר אוסישקין. – אחרי עיון רב והתבוננות יתירה בתנועתנו הלאומית, באנו אנחנו “חלוצי ציון” לידי הכרה, שרק בדברים בלבד עוד לא נוכל לצאת ידי חובתנו. נחוץ גם לעשות מה בפועל. ההמון איננו מסתפק רק בנאומים יפים. רוצה הוא גם לראות מעשים יפים. וכדי לרכוש את העם בעד תנועתנו הלאומית עלינו מוטלת החובה להראות שמוכשרים אנו לא רק לטפל בדברים יפים, כי אם גם להקריב את חיינו בעד עתידות עמנו. מאמינים אנחנו שעל הקונגרס הבא בטח יחליטו להחל תיכף בעבודת הקולוניזציה בפלשתינה, ולכן צריכים אנחנו להיות מהחלוצים הראשונים לעלות ולייסד מושבה מתוקנה בפלשתינה, מושבה שתהיה למופת לעיני העם, או כמו שאמר מר אחד־העם: מושבה שתהיה ביכלתה לחבב את הארץ על העם. זאת היא מטרתנו האחת, אשר אליה שואפים אנחנו ואשר בעדה נכונים אנחנו להקריב את חיינו – לוּ רק תדרוש מאתנו. – את שאיפתנו זאת הצענו לפני הוועד הפועל הווינאי וזהו תוכן התשובה שקיבלנו: “לעת עתה עומדת על הפרק העבודה בפנים הארץ להעסיק את הפועלים שישנם כבר והולכים בטל בלי עבודה, וכשתיגמר העבודה בפנים הארץ אז תהיו אתם בשורה הראשונה”. קראנו את חברינו לאסיפה ונדברנו על דבר התשובה שקיבלנו. היו בינינו אופטימיסטים, אשר האמינו שהתשובה הזאת נכונה היא ואין בה שום פנייה, והיו גם פסימיסטים אשר אמרו שהתשובה הזאת לא באה אלא לדחות אותנו בדברים של מה בכך. אחרי ויכוחים רבים באנו כולנו לידי ההחלטה שעלינו לעשות את שלנו, כלומר: להכין את עצמנו לעבודתנו העתידית ויחד עם זה לכתוב לכל אלה אשר העבודה בפלשתינה חביבה עליהם ולבקש מאתם שיעזרונו להוציא את שאיפתנו אל הפועל. ומובטחני שאתה, אדוננו, אשר אנו מכבדים את דעותיך, תהיה אחד מאלה אשר ישימו לב לדברינו, ותנהלנו בעצתך. וכדי לתת לך מושג נכון מאגודתנו מה ומי הם השואפים, אציע בזה אחדות מתקונותינו: א) אגודתנו תקבל בתור חברים רק אנשים מלומדים, בריאים בגופם ורוחם, ציוני ציון, יודעי שפת עבר, בני פחות משלושים שנה, פנויים, ב) החובות אשר האגודה מטלת על חבריה הן: ללמוד את מלאכת עבודת האדמה מתוך קריאה בספרים ועד כמה שתהיה באפשרות גם במעשה, ללמוד את השפה הערבית, להתרגל לדבר עברית ולהשתלם בידיעת השפה הזאת. לעת עתה אגודתנו קטנה בכמות, אבל גדולה באיכות. אחדים מחברינו גמרו את חוק לימודם בגימנזיום, אחדים הם פועלים מלומדים ושניים הם מנודדי רוסיה, שמצאו מעמד פה. – ברגשי כבוד ובברכת ציון בשם אגודת “חלוצי ציון”, המחכה לתשובתך בכליון עיניים, יוסף אהרונוביץ' ".

ה

מכתב זה כתיבתו המעורטלה מסלסול וקישוטים, המבקשת את האמירה ביסוד־ההגיון האפור היא, כמדומני, כמין טיוטה למאמר הטיפוסי של בונה בימת “הפועל הצעיר”. כל שישווה דרך כתיבה זה לנוסח הבומבאסטי שהיה רגיל בימים ההם בחליפת־המכתבים הציונית, במאמריסטיקה הציונית, יעמוד ממילא מתוך הסגנון הפשוט הזה, שלא נטרדה ממנו יגיעת־המחשבה וכובד ביטויה, על הכותב ואָפיוֹ. הוא דרך הביטוי שהיה נשמע שלושים שנה מעל בימת הרבים – ללא פאר, ברו עמום ותוכו גוש־הגיון הכוסח שבילו בכבדות אך בביטחה ומאיר מעלות הדרך ומורדותיו בפנס־החומרה, שנראתה לבעליה כתמצית־המוסר. הרי מכתבו, הרי הפרטיכל שלו מלפני ל"ב שנים בעיר־ספר בגליציה, כשהוא ראש־אגודה קטנה; הרי מאמר שכתב לפני ימים לא רבים או דברים שאמר לפני ימים לא רבים בתל־אביב, כשהוא מראשי־עם רב – והנעימה אחת. לא סולם־גוונים, לא הפתעות־ניתוח אלא המסילה האפורה של עצם־הרצינות הנאמנה לעצמה.

[י“ז ניסן תרצ”ז]

אין בוקרה של תנועה וצהריה באים בלא זהרורים שלפני שחרית. זהרורים אלא יש שהם עזים וברורים ויש שהם קלושים וכהויים. על כל פנים נצנוצי־בשורה הם. מזלם יפה – קצותיהם מגיחים מבעד לעב־השיכחה; אין מזלם יפה – השיכחה בולעתם. כלל זה לא נמלטה ממנו גם תנועת החלוצים, שחגגה לפני כשנתיים שנת העשרים כתנועה מגובשה, כהסתדרות מסוימה ומכוונת. גם היא קדמו לה נסיונות ובני־נסיונות, כמיני גישושים, שניחשו את הבאות וביקשו לכוון עצמם להם במעשה. אולם רובם של כל הנסיונות האלה לא דים, שלא יצאו מכלל־התחלה שאין לה המשך, גם התחלתם נתכסתה אפר־השיכחה ורק קצתם נשמרה בת־קולם העמומה בעלים בלים. על אחד הנסיונות הקטנים האלה, הם הנסיונות למעשה: הכשרה מכוּונת לעלייה ובמסגרת איגוד מיוחדת לכך, אני מבקש לספר בזה. ככל הנצרך אשתדל להרצות עניינו של הנסיון הזה, שנעשה בעיר־מולדתי, ברודי, לפני ל"ב שנים, שלא כדרך הצמצום באותה אפיזודה בלבד. נושא מאמרי הוא, כפי שרמזתי, בשמו: אפיזודה וסביביה.

א

בשנת 1908 מתפרסתם בעתונם של פועלי ציון, היוצא לאור בלבוב, ידיעה ושמה: פועלים חלוצים. כך, בשם העברי הזה. זוהי ידיעה, כי בשם זה מתקיימת בברודי קבוצה, המשתדלת לשלוח פועלים לארץ־ישראל. הנהלת הקבוצה הזאת נתונה בידי משה אוקין, שחזר זה מקרוב מארץ ישראל. לפי הידיעה הזאת, עלה בידי הקבוצה בימי קיומה הקצרים לבוא בדברים עם הרבה אנשים בודדים בערי גליציה ולהשיב להם, בפירוט ובדיוק, לשאלותיהם, היא גם מוכנת עתה להודיע לכל דורש, על יסוד סטאטיסטיקה מפורטת, על תנאי העבודה והעובדים בארץ ישראל. עוד בראשית־החורף יעלו קצת חברים לארץ־ישראל, בין מבני העיר בין מבני ערי השדה. בקרוב יישלח גם קול קורא גדול. סיומה של הידיעה בכתובת ראש הקבוצה, שישיבתו באותה עיר, ברחוב בית הכנסת (“יידישער ארבייטער”, 4 לספטמבר 1908).

וראוי להעיר, כי באותה עיר כבר נעשה נסיון חלוצי־עברי שלוש שנים קודם לכך. הנפש הפועלת בכך היה יוסף אהרונוביץ', שישב שם בימים אלא בעיר זו וחולל בה תנועה עברית וחלוצית כאחת. הוא, שעתיד היה להיות אישיות מרכזית בציבור פועלי ארצנו, כאילו עשה פה ראשית־נסיונו. ימי פעולתו הם ימי פריחה יפה לאידיאה ולעבודה העברית והחלוצית. בעניין הפעולה העברית נשמרו קצת הדים גם בעתונות. כן, למשל, אנו קוראים בכתבה אחת: “אצלנו האידיאה הציונית, ובייחוד בין הנוער, מתפתחת מיום ליום לא בלבד מצד הכמות אלא גם מצד האיכות. הנוער שלנו תפס את תפקידו ועבודתו לשם האידיאה; אינו מקפח זמנו להתחכמות פוליטית מתמדת וסרת־טעם אולם לומד בחריצות יתירה את הלשון העברית וטורח ככל האפשר שיוכל ככל המוקדם להשתמש בה בדיבור יום יום”. וכן אנו שומעים, כי אם עד עתה הלימוד היה כדרך חובבות ורק שלוש פעמים בשבוע, הרי עתה הלימוד הזה שש פעמים בשבוע והוא נעשה "דרך שיטה וסדר בהנהלת מורה מומחה רוסי מר א. (אהרונוביץ') – – מספר הקורסים העברים עתה ששה – – וכן יש גם אילו קורסים פרטיים, כולם בהנהלת מורים רוסיים – לשם הקניית הלשון והשימוש הרהוט בה מסייעות הרבה השיחות העבריות, הנערכות שבת־שבת על ידי מר א., משהו כענין “שפה ברורה”, אולם בהיקף מועט יותר. הנוער חייב בהוקרה אמתית וכנה למה א. על עבודתו רבת־העמל ורבת־הפרי – – ". (“מוריה”, 1905, שנה ג‘, עמ’ 62). מתוך העיר הזאת יצאה אז תנועה עברית לכל רחבי גליציה, כי בה נתרכזו אז כמה וכמה כוחות־הוראה עבריים: “בין מאות הפליטים הרוסים הנמצאים בברודי ישנם גם כמה מורים עברים מוכשרים ביותר ללימוד עברית, לפי השיטה עברית בעברית, מורים עברים הבקיאים יפה יפה בספרות העברית החדשה, שהיו מסכימים להשתקע בכל עיר ועיר בגליציה, אילו הובטחה להם פרנסה כלשהי. אלו לרוב אנשים צעירים ונמרצים. אנו מקוים, כי החברים בערים, החסרות כוחות הוראה מומחים, לא יזניחו שעת הכושר הזאת” (שם, שם). ובעניין הפעולה החלוצית הרי ב־1905 יסד שם אהרונוביץ' אגודה שעניין החלוציות המאורגנת היה כלול בהבלטה יתירה גם בשמה וגם בתכניתה. כי שמה היה “חלוצי ציון” ותכניתה, כפי שמייסדה כתב אז למ. מ. אוסישקין “להכין את עצמנו לעבודתנו העתידית” ועיקר תקנותיה “לקבל בתור חברים רק אנשים מלומדים, בריאים בגופם ורוחם, ציוני ציון, יודעי שפת עבר, בני פחות משלושים שנה, פנויים” וכן “ללמוד את מלאכת עבודת האדמה מתוך קריאה בספרים ועד כמה שאפשר גם במעשה; ללמוד את השפה הערבית, להתרגל לדבר עברית ולהשתלם בידיעת השפה הזאת”.

חוט בולט של השפעה נמשך בין הנסיון הזה ובין האחר שנעשה לאחר שלוש שנים, וּודאי מיסד האגודה האחרת נשפע בזה מרוחו וכוחו של יוסף אהרונוביץ‘. הוא נמצא בעיר זו בשנת פעולתו של אהרונוביץ’ וכן אנו שומעים, כי בוועד אגודת פועלי ציון בעיר זו, שנבחר באפריל 1905, נמצאים טננבוים, אוקין, גב' בלבן (“יידישער ארבייטער”, שנה ב', גל. 5); כי באסיפה הכללית הראשונה של אגודת פועלי ציון שם נאם בהר"ב (הוא פרץ בהרב, מוותיקי־הציונים, עתה ברמת־גן) ונבחר כנשיא חבר אויארבך וסגן־נשיא אוקין (שם, גל. 6, 1 במאי); כי בוועידה של מפלגת פועלי ציון האוסטריים, שנתקיימה בקראקא, השתתף אוקין מברודי בוויכוח (שם, גל. 10, 1 ביולי); כי באסיפת־עם של צעירים בברודי דיברו קאנר, טרטקובר, אוקין וזיגלבוים (שם, גל. 18). לאמור, כי האיש חזר, לאחר שלוש שנים, לעיר פעולתו, שאהרונוביץ' הניח בה מסורת נאה. נראה, כי עם עלייתו של אהרונוביץ' חלה הפסקה בפעולה הערה של הנוער. מבחינה עברית אנו שומעים, כי “העבודה שלנו נפסקה קצת, כי ההנהלה של הגימנסיה חשבה את לימוד השפה העברית ותולדות ישראל כדבר של סכנה והתחילה מתחקה על כל צעדינו. יתר על כן המורה שלנו החבר ה. (י.) אהרונוביץ' הלך לארץ ישראל. עתה חזרנו והתלכדנו והתחלנו בעבודה רצינית. בהשתדלות החבר טרטקובר (הוא הסופר והעסקן ד"ר חיים טרטקובר).. מתקיימים קורסים חדשים בתולדות ישראל ובלשון העברית” (“מוריה”, 1906, שנה ד‘, עמ’ 63). והוא, כנראה, הדין מבחינה החלוצית – אין שומע על המשך הפעולה של “חלוצי ציון”. עתה שחזר אחד העולים מלפני שלוש שנים, שהיה, כנראה גם בארצנו במחיצתו של אהרונוביץ' – בתעודת היסוד של הצרכניה הראשונה שנוסדה ב־1906 ברחובות, אנו רואים בין החתומים את אהרונוביץ' ואת משה אוקין (ראה הפכסימיליה בידיעות הארכיון והמוזיאון של תנועת העבודה, חוב' ג־ד, תל־אביב, תרצ"ח, עמ' 62–63) – כאילו בא המשך־מסורת, שנתחדשה בוודאי גם מכוח המגע המחודש שבין הנוער בעיר ובין יוסף אהרונוביץ‘. המגע הזה בא עם בוא אהרונוביץ’ לגולה – לקונגרס הציוני בהאג ולוועידת “העבריה” שהיתה סמוכה לו. בעניין זה אנו קוראים בכתבה מברודי: "בשנה שעברה נוסד פה, בהשתדלות המורה נ. זיגלבוים חוג “עבריה”. נמכרו 50 שקל ונשלח ציר לוועידת “העבריה” בהאג באישיותו של החבר י. אהרונוביץ' מארץ ישראל – – " (“מוריה”, לבוב, 1908, שנה ו‘, עמ’ 63). וראוי להעיר, כי נתחדש גם מגע אישיי – י. אהרונוביץ' ראה, לאחר הקונגרס והוועידה, לבוא לשבוע ימים לברודי אל שולחיו.

אולם אם “פועלים חלוצים” ביקשו להמשיך את מסורת קודמיהם “חלוצי ציון”, הרי לא ביקשו להמשיך את קוום. המגמה של שתי האגודות ודאי שהיתה שווה, אבל היתד שבה תלתה כל אחת עשייתה היתה שונה – לא זו הבחינה הסוציולוגית ולא זו הבחינה הפסיכולוגית. האגודה הראשונה – הנושא שלה נתבקש מבין המשכילים הצעירים (“רק אנשים מלומדים”) ובלטה השתתפותם של כוחות אקדימאים. ופה נתבקש הנושא בין העובדים, אם צעירים ואם בשנות עמידה. אין בידי לקבוע, אם נתקיימה גם עתה הזרות שהיתה לפני שלוש שנים בין פועלי ציון שבעיר והאינטליגנציה הציונית הצעירה – “האקדימאים כאן אינם מבינים את תנועת פועלי ציון ועומדים מרחוק – – מעניין שהאקדימאים הברודיים לא יאה להם לבוא לפועלי ציון, כי שם פועלים בלבד” (“יידישער ארבייטער”, שנה ב', גל. 5). – אבל ברור, כי אם האגודה הראשונה היתה בה מגמה אידיאליסטית ואיכותית יותר, הרי האגודה האחרונה מגמתה ריאליסטית וכמותית יותר.

ב

בידיעה הראשונה של האגודה “פועלים חלוצים” נאמר, כי בקרוב יישלח קול קורא גדול. ואמנם, הוא לא איחר לבוא. ראוי היה להביא כולו, אך מקוצר המצע יובא עיקרו. ראשיתו כדרך בירור של הצ’ארטר. ולא בא הבירור, אלא כדי להבליט את הטענה שאין לך פרלמנט, שיהא בידו ליתן זכות לארץ למי שאינו יושב בה, שהרי מידת־הזכות כמידת־הישיבה ממש. מצד זה שיעור־כוחנו והשפעתנו מועט, כי לא יצאנו מכלל־התחלה של משק שלנו. אף מה שהוא שלנו, ספק אם תחול בו באמת הגדרה: שלנו. “האומנם המושבות השייכות ליהודים יהודיות הן”. ועיקר־הקריאה להניח ויכוחים ופולמוס ולבור דרך ההתעניינות בחיים, דרך האינפורמציה הנכונה בתנאים וביחסים הממשיים, כדרגות הכנה לעלייה, שהיא צרכה של ארצנו וצרכם של אנשי־הגולה, בעלי המלאכה העניים וסתם צעירים הצריכים הגירה. לשם כך ניתן תיאור קצר של תנאי המושבות, הפועל הערבי וכדומה. ומעל הקריאה מרחפים דברי־חשש: שמא נאחר את הרגע. “האומנם נוכל להחריש בשעה כבדה כזאת? לא! אנו, הציונים הצעירים, אין אנו יכולים להחריש, אנו חיים ברגע היסטורי למדי, משנוכל להחריש. כדי לתקן את השגיאות, שהראינו עליהן, וכדי להתקרב לתכליתנו הסופית, שפלשתינה תעבור ממש לידים יהודיות, התלקטנו ויסדנו אגודה "פועלים חלוצים" מברודי ומעיירות־הסביבה ובקרוב יסעו חברים הרבה לארץ ישראל”. יודעים כותבי הכרוז, כי בזה לא קיימו עוד את חובתם, שהיא רחבה יותר – ליכוד־ההמונים הנענים. אולם הם עושים את שבידם – אינפורמציה על מצבה התרבותי והכלכלי של ארץ ישראל, הכרת האלמנטים בגולה הצריכים הגירה, הגברת העבודה המעשית, שיעורים ללימוד השפה העברית, אוסף ספרים. החתימה: פועלים חלוצים. כקודם, בשם העברי, שהוא כסיסמה, כפרוגרמה. אף התאריך יירשם: ד' חשון, אתת"מ לחורבן. דווקא כך. הסיום גם עתה בכתובת, אולם הפעם לא דירתו הפרטית של ראש האגודה, אלא כתובת רשמית: פועלי ציון, בשביל או. [= אוקין], ברודי (שם, 6 בנובמבר 1908).

ניכר, עורך עיתונם של פועלי ציון מצא את היוזמה ואת העשייה של החבורה הזאת כשרות ונאות ועל כן פירסם גם את הידיעה וגם את הכרוז ולא שיער, כי חולל על עצמו סערה קטנה, כי לא יצא שבוע ימים ונדרש לפרסם מאמר, שכולו קטרוג ולעג על האגודה “פועלים חלוצים”, על המעשה והעושים כאחת. הפעם הכותב, לא כמחברי הידיעה והכרוז, מאנשי השורה הרגילה, פשוטי־החברים, אלא אחד מראשי המפלגה – כתריאל (הוא, כנודע, ליאון חזנוביץ'). תחילה הוא נטפל קצת לשם האגודה, אף שיאמר כי השם כשלעצמו אינו אומר כלום. חשובה יותר היא לו סברתו, כי קשה לפי החתימה לדעת, מי חיבר את הכרוז. וכאן אין הוא חושש להטיל רמז־חשד שלו, כי אין הוא בטוח, כי החתומים על הכרוז הם גם מחבריו. אין הוא מפרש, במי הוא חושד, אך ניכר, כי עניין זה גם הוא מגורמי קטרוגו – החשד, כי מאחורי הכרוז של פשוטי־חברים, עומד איזה נסתר. וכן הוא מתעורר בתרעומת על ההגדרה, שבעלי הכרוז מגדירים עצמם: אנו הציונים הצעירים. כינוי כזה הוא סתום לו ביותר. הוא צריך, כנראה, אדריסה מפורשת. הוא מעיר, שאין הוא יודע, אם הכוונה לפועלי ציון, הפועל הצעיר או סתם ציונים צעירים, והוא מסיים בלגלוג: “לכל המרובה אנו שומעים, שהמחברים הם צעירים, מה שאינו עשוי לשמש תמיד המלצה טובה”. ועתה באה הבדיקה לסמכותה של החבורה לעשות את שעשתה, שאלת: מי שמך. נראה, שמן המושכלות הראשונים הוא לנו, כי הסמכות היא מרשותה וחובתה של המפלגה ומוסדיה בלבד, ואם כך – הרי היתה ועידה רביעית ונפסקו בה החלטות ובכללן אין החלטה על ייסוד קבוצות חלוצים. אמת, ראש החבורה הזאת היה מצירי הוועידה ההיא והביא לפני הוועדה הארצישראלית שבה הצעות ברוח מעשיו עתה, אבל הצעותיו נדחו ונמצא, כי פגע עתה בכלל הגדול של חובת־המשמעת. אפילו הכוונות רצויות, המעשה אינו רצוי – האכזבה תפול על שכם המפלגה ועל חשבונה. הטיפוח של הגירה מלאכותית, כהגירה מלאכותית עצמה, יותר משהם מועילים הם מזיקים – עשרה עולים אינם מועילים כשם שמזיק אחד חוזר.

על עיקר־הקטרוג מתוספים גם קצת קטרוגי־צדדין – כן, למשל, על הביטוי: הנוער הציוני; על הסברה כי הוועדה הארצישראלית של המפלגה היא בברודי ולא בקראקא. אף לא נמנעה נימה של ליעוג ללימוד הלשון העברית, כי לא כלפני שלוש שנים עתה – אז כתב, למשל, בכלי־מבטאה של המפלגה (שיצא לאור, כפי שכתב עצמו, בזשארגאן־שפראכע) בן־שבתי כדברים אלה: “אנו, בעצם, רחוקים מלהיות חסידי ז’רגון נלהבים כמו, למשל, ד”ר בירנבוים. כמו כל הציונים גם אנו, פועלי ציון, האידיאל שלנו הוא: הלשון העברית בארץ ציון שלנו. רק ה“בונד”, שאין לו אידיאל לאומי משלו, אפשר שיהא לו כאידיאל נצח הגלות ושפת הגלות. עם כל זאת אנו חייבים לומר את האמת, כי לעת עתה קשה לו להמון יהודי ללמוד עברית כלשון זרה ועל כן אנו מוכרחים להשתמש בז’רגון המוליכנו ככל המוקדם למטרה" (ייד. ארב. שנה ב', גל. 3, 1905). ואילו עתה הימים ימי ועידת צ’רנוביץ בגולה וימי ה“אנפאנג” בארצנו.

ג

כיום, ממרחק הימים, ספק אם אנו יכולים לקרוא בלא חיוך את הערעורים האלה של כתריאל, אבל בימים ההם, ודאי שדבריו ירדו כמהלומה כבדה על נסיונם של בעלי הכרוז. כיום קשה לומר, שלא הם, פשוטי החברים, השכילו והרחיקו לראות. כי הנה ראה כתריאל לשפוך לעגו על שהכרוז פונה לכתובת הרחבה של הציונים הצעירים ולא לכתובת הצרה של המפלגה המסוימת, ואילו אנו יודעים כי הפנייה הזאת לליכוד החלוצי הכולל, מעבר לכתובת המצומצמה של מפלגה אחת והתשובה החיובית על הפנייה הזאת, היא שנעשתה יסוד־מוסד של תנועת־החלוצים והסתדרותה. כיום אנו גם יודעים, מה היה בסופה של תנועה זו, אילולא ראתה את הסמכות כרשותה שלה עצמה והיתה מחכה, עד שמוסדות המפלגות יסכימו עליה. אבל בימים ההם כשירדו על אותו כרוז דברי־תוכחה שנונים כל כך ויחסי־הכוחות לא היו שווים לחלוטין – חבר לא נודע ביותר מכאן ועסקן נודע מכאן – ודאי שפעולתם היתה כשל מקלחת־צוננין הגונה ביותר. כל־שכן שהתוכחה נסמכה על כוחה של המפלגה, ועידתה, החלטתה ומשמעתה. ויתירה מזו: כתריאל מצביע במאמרו על דעה מארץ ישראל, שהיא מוסכמת יותר מדעתם של בעלי־הכרוז. הוא שולח את הקורא למאמרו של אחד מראשי־המפלגה אבנר (הוא, כנודע, י. בן־צבי), שבו העריך את הכרוז לעלייה, מטעם “הפועל הצעיר” – ותירגומו נעשה בידי ק. י. סילמן, כפי שהעיד בעצמו לאחר שנים – ונדפס בעתונה של מפלגה זאת. כלל הערכתו של אבנר היא כי הכרוז הזה אינו אלא קלות־דעת. ונראה, כי לא בכדי מצביע כתריאל על ההערכה הזאת, בזה הוא כאילו בא להרמיזנו על חשד שבו, שהכרוז של “פועלים חלוצים” מחלחלת בו השפעת האווירה והרוח שהולידה את כרוז העלייה של “הפועל הצעיר”, ומותר אולי לשער, כי לכך מתכוונת, כנראה, גם העקיצה, שאפשר כי חותמי הכרוז בבורדי אינם מחבריו. נראה, כי ההצבעה על המאמר של אבנר היתה חשובה כנימוק מכריע ביותר, עד שעורך “יידישער ארבייטער”, העובד הנאמן ואיש־החמודות, א. ל. שוּסהיים, בבואו להשיב תשובתו לכתריאל, ראה עצמו בנקודה זו במצוקה גדולה.

ודאי, גם זה פרט מעניין, כי תשובתו היא דרך התנצלות. דבריו, כדרכו, בפשטות, בגילוי לב, אבל צל המבוכה מפזז עליהם. קודם כל אין הוא רואה את העניין טראגי כל כך, שהרי, בעצם, לא ביקש אלא להודיע דבר הנעשה. אמת, מאמרו של אבנר נדפס בעתונו, אבל מה יעשה, וימים שאותו מאמר נדפס, היה הוא, העורך, טרוד כל כך בענייניו הפרטיים, שלא קראו. הוא פירסם את הידיעה ואת הכרוז מתוך שידע את דרך־המסורת של המפלגה, אבל מכלל־הידיעה, כי המפלגה לא החליטה על ייסוד־אגודות כאלו, אין הוא שומע, שהיא אוסרתן, מחרימתן. אף הוא ממתנגדי ההגירה המלאכותית, אולם אינו רואה מגמתה באותו כרוז, שכל עיקרו בא להראות את ארץ ישראל כארץ הגירה טובה. והוא מוסיף בכעין אירוניה דקה: ודבר זה אינו נגד השקפת המפלגה (“יידישער ארבייטער”, 13 לנובמבר 1908).

ובאמת במאמרו של אבנר, שהעורך לא קראו מרוב טירדתו, היו דברים חריפים ביותר על כרוז העלייה של “הפועל הצעיר” באותה שנה. שמו “עבודתנו בפלשתינא” ועניינו סעיפי העבודה הזאת, אולם הכותב רואה להכריז על התגדרות ברורה: “הריני מוסר מודעה, שלא תהא טעות בדברי, שלא לערבב בשום פנים את התפקידים האלה עם העשיינות (במקור האידי: טוּעכץ) של “הפועל הצעיר”, שפנה בגליון הלפני־האחרון של כלי־מבטאו “לכל הציונים הצעירים” בגולה בפרוקלמציה חמה, שיעלו תיכף ומיד לארץ ישראל, כדי “לעבוד”. יודעים אנו יפה יפה, למי הם קוראים ומה עבודה מכוּונת כאן. אנו יודעים את ה”קונטינגנט" של ציונים צעירים בחוצה לארץ, עד כמה שהאלמנט הזה מסוגל באמת לעבודה פיסית בכלל ולעבודת־אדמה בפרט. יודעים אנו, מי הם קוראי עיתון עברי בחוץ לארץ. תחת “החשה” כזו טובה ויפה האפירה האלווסטון מיט“א. שם, לפחות, לא היו כרוזים פרובוקאטיביים של האלווסטון גופו. יהיה איך שיהיה, אני סבור, שצריך לסדר את הגירת הפועלים” (שם, 4 ליוני 1908).

ד

כיום, ממרחק הימים, ספק אם אנו יכולים לקרוא בלא חיוך את הקטרוגים האלה של אבנר וּודאי גם המקטרג יש בו מידת־הומור להיות כיום בכלל־המחייכים. אבל אז ודאי שקבלת הפנים הזועפת ובוטה שנסדרה לכרוז שיצא מיפו לא היו עשויים לסייע את הכרוז שיצא מברודי. והרי מאמרו של אבנר לא היה אלא כפרק בקבלת פנים זו, כי קשה מדרך הקטרוגים עליו היתה דרך השתיקה עליו. ועליה נתעורר אז בהרגשת כאב רבה י. ח. ברנר באחד ממאמריו שבו הוא כותב: “נוטל הנך את גליונות “העולם” האחרונים ורואה אתה בחוש, עד כמה אין רוח חיים פנימי בתנועה הציונית, עד כמה הכל מעושה ונפוח, עד כמה הכל – “פוליטיקה”. מדברים על כל מה שאתם חפצים, עושים פרופגנדה בשביל “העבריה” וכו' וכו' ועל העיקר, על זה שבלעדיו אין כל ערך וכל תקווה לציונות, על העלייה של הפיונרים לארץ ישראל – על זה לא רמז אפילו בשום מקום. בפלשתינה יש כיום קבוצה קטנה של ציונים באמת… והקבוצה הזאת קוראת לאידיאליסטים צעירים בגלות לעלות אליה והנה אתה מוצא ב”העולם" רעיונות של חיים ע“ד התבוללות… אבל לא דבר ולא חצי דבר על קול הקורא הזה. מילא, סוקולוב בעצמו… ואולם עוזרו הראשי, שיש לו עסק גם עם עניינים אחרים והמדבר על הכול, גם על מה שלא היה צריך לדבר, הוא שותק על קול הקורא “עלו, אחים, בואו!” במה אפשר לבאר את זה”. (“הד הזמן”, 1908, גליון מס' 64).

דברים אלה של י. ח. ברנר נעתקו גם בבימה שפירסמה את כרוז העלייה בתוך מאמרו של נץ (הוא א. טוּרנקניץ) “על דבר לוד ועוד על דבר מה”, המקדים להם הערה, שבה הוא קובע כי ברנר “כגודל כשרונו כן גדולה תמימותו”, שכן אותו עוזר ראשי ב“העולם” לא עשה אלא כרוח ההנהגה הציונית הנוהגת צנזורה, אשר על פיה רשאי “העולם” וגם צריך להעתיק מלה במלה מ“ההשקפה”, למשל, את הידיעה המעניינת על דבר הז’וּרפיקס אצל ה' נ., שהגברת ז. הצטיינה שם בחינה והרהיבה עין בתלבושתה – אבל אינו צריך וגם אינו רשאי להדפיס את קול הקורא של “הפועל הצעיר”. מפני שהוא מרגיז את הקהל ממנוחת תרדמתו, בגלותו את אזניו, שפה עוד לא הכל כשורה, ולא הכל פורח, מפני שהוא קורא לציונים, שהם יילכו לאפות ה“גלוסקאות” ולתפור את ה“כלי מילת” בידיהם הם, מפני שהוא – שומו שמים! – מזהיר אותם, כי אם הם לא יכינו את “הסעודה” בעצמם ובעוד מועד, אז לא ייהנו ממנה עולמית… במלה אחת, מפני שהוא חשוד על “חיבת ציון” (“הפועל הצעיר”, ניסן־אייר תרס"ח).

אבל אם הכרוז זכה מכאן לקבלת פנים של קטרוג שעיקרו פרובוקציה ומכאן לקבלת פנים של שתיקה שעיקרה זלזול, הרי נמצא גם מי שלא קיטרג ולא שתק – אלו חבורות הנוער השונות, שנתעוררו לעלייה. ואמנם “הפועל הצעיר” מספר מדי פעם בפעם על הדי־קריאתו וכן אנו קוראים: “ראינו את המצב הנוכחי והבינונו כי אסור לנו לשתוק, יצאנו בקול קורא לכל הציונים בגולה – שיבואו לארצנו לעבוד את אדמתה. בזמן האחרון קיבלנו הרבה מכתבים מצעירים, שמוכנים לבוא לארצנו בכל זמן שנדרוש אותה. אך יען שקשה יהיה להם להתאקלם, אם יבואו הנה לסוף קיץ, יעצנו להם, כי יחכו עד אחרי הסוכות” (שם, שם). ובאמת, עוד בסוף קיץ נקרא: "לפי הידיעות שמקבלים אנו מרוסיה יש לחשוב שיבואו הרבה צעירים לאחר הסוכות. כדאי שחברינו הפועלים יכינו את עצמם לבוא לעזר החברים באינפורמציה וכו' " (שם, אלול תרס"ח, גל. 12).

ולא נטעה אם נאמר, כי הכרוז מברודי יש בו מבת־קולו של הכרוז מיפו, ואף נאמר, כי כתריאל לא טעה כלל, אם הניח מקום לשער, שיש פה צד של זיקה והשפעתה. כי אילו טרח היה רואה, שאם אין ראיה לדבר סימן לדבר: מחברי־הכרוז בברודי ראו לשלחו לא בלבד ל“יידישער ארבייטער” בלבוב אלא גם ל“הפועל הצעיר”. על כך אנו למדים מתוך ידיעה קטנה – במדור: במפלגה – שכך לשונה: “מברוד קיבלנו קול קורא מ”פועלים חלוצים“, אגודה שנוסדה לתכלית נסיעה לארץ ישראל בתור פועלים, סוף סוף התעוררו גם צעירי גליציה” (שם, כסלו תרס"ט, גל. 3. אגב, בטעות נדפס בעמוד ההוא: חשוון, והתיקון מצוין בשער הגליון). וכפי שנראה נתפרסם עניין הכרוז ב“הפועל הצעיר” קודם שנתפרסם ב“יידישער ארבייטער”, בין מתוך שהראשון נזדרז בזה והאחרון נחשל בזה ובין מטעם אחר.

ה

מחברי הכרוז, ששלחו את כרוזם גם ל“הפועל הצעיר” וגם ל“יידישער ארבייטער”, קראו ודאי גם את מאמרו של אבנר וגם את ההגבה עליו ב“הפועל הצעיר”. (עתון זה היו לו אז קוראים לא מעטים בגליציה ובאי־כוח ארבעה: מערכת ה“יידישער ארבייטער” בקראקא, בן דוד בלבוב, נפתלי זיגלבוים בברודי, אשר בוכבינדר בגלינא). ההגבה הזאת ניתנה במאמר של אבי־ברק המביא אותה פיסקה קשה ממאמרו של אבנר ואומר: “ויודע ה' אבנר היטב, עד כמה נחוצים בארץ ישראל פּיוֹנרים לרעיוננו ולרעיונו – ולהווי ידוע לה' אבנר כי “הפרובוקציה” של “הפועל הצעיר” עשתה פרי! ולא רק בין “הציונים הצעירים מן המין הידוע”, כמו שה' אבנר הואיל לכנות אותם בבוז, כי גם שערו בנפשכם – בין “פועלי ציון” ממש… מה לעשות? אין משפחה בלי בעלי מום וגם במשפחה זו ישנם, כפי הנראה, עקשנים – מכירים ורוצים למלאות את חובתם, בתור פועלים עברים, לפי דרכם הם” (שם, סיוון תרס"ח, גל. 9). ואפשר מאד, כי נעימת ההתגרות הנשמעת מתוך ההצבעה על ההתעוררות החלוצית בקרב “פועלי ציון”, מכוּונת לנסיונות, כגון נסיונה של החבורה, שפירסמה את הכרוז ההוא.

ואם נחזור למאמרו של כתריאל כנגד הכרוז מברודי נראה, כי הוא, כמעט בכל פרטיו, ויכוח טיפוסי, לפי דרך הימים ההם, כנגד “הפועל הצעיר”. בייחוד בולטת בו העקיצה כלפי ההגדרה: ציונים צעירים, החשובה כיתד, שנוח לתלות בה הערות־פולמוס. שכן “פועלי ציון” היו עושים גם את ההרכב הסוציאלי של “הפועל הצעיר” מטרה לחיציהם ומכריזים אותם אינטליגנטים (בשעת כושר צירפו גם: ובני איכרים), שנחשבו כפסול. לא מענייננו עתה להראות, כי הגאוה המעמדית הזאת לא היה לה יסוד וצידוק, לא מצד ההרכב הסוציולוגי של חברי מפלגת “פועלי ציון” ולא מצד חלקם של האלמנטים הפרוליטאריים ממש בעלייה השנייה ובעליות שלאחריה, אבל נעיר, כי חוגי “הפועל הצעיר” ראו עצמם בוויכוח זה מחוייבים בהגנה עצמית. והרי לפנינו מתבליני־הוויכוח הזה במאמרו של נץ “בניין וסתירה”, שנאמר בו: “על פי השתלשלות מאורעות מוזרה וקאפריזית, שני צירינו אל הקונגרס בהאג שניהם פועלים (אף על פי שאינטליגנטיותם אינה מוטלת בספק) ושני צירי “פועלי ציון” (שאחד מהם הוא ה' אבנר) שניהם לא פועלים” (הפועל הצעיר“, חשוון תרס”ח), או בגולה שהדין וחשבון של ועידת פועלי ציון הרביעית, אומר, כי בעצם לא יכלה מפלגה זו, כמפלגת פועלים, לעשות הרבה, מעירה העתונות “אף על פי שבאמת אין “פועלי ציון” באוסטריה לעת עתה מפלגת פועלים במובן הרגיל, כי אם יותר מפלגת משרתים בבתי מסחר ומתלמדים בבתי הספר”. (“העולם”, 1908, גל. 24).

גם הטענה של כתריאל בעניין ההיזק הצפוי מצד החוזרים הוא מענייני הוויכוח בימים ההם ביישוב ומחוצה לו, ונודע בזה מאמרו של מרדכי בן הלל הכהן “הפועלים הבטלים” שיוסף אהרונוביץ' יצא כנגדו בתשובת פולמוס חריפה – הוא קורא לו כתב פלסתר וסיכומו בפיסקה: “כן, אנחנו דואגים לא רק לאלה, שמצאו להם כבר עבודה ושצריך לבצר את עמדתם, אלא גם לאלה, שמפני סיבות שונות אינם מוצאים להם עבודה ומוכרחים לעזוב את הארץ, כי עם כל כוח צעיר שעוזב את הארץ הולך גם שארית תקוותנו” (הפועל הצעיר“, תשרי, תרס”ט). אך אין צריך לשכוח כי לפי התפיסה הרוֹוחת אז ב“פועלי ציון” עלולה היתה החזירה להיות כהכרח, אם נראה את התפיסה הזאת בדרך־ראייתו של ש. קפלנסקי בהרצאתו בוועידה הרביעית, שמתוכה הוא נראה לנו מכחיש במציאותם של תנאים לכיבוש עבודה ורואה את אפשרות העבודה לפועלים על דרך התיישבות על הקרקע לפי שיטת אופנהיימר. עם זאת כדבר המובן הוא, שאותה ועידה, שרוב ציריה צעירים, אף שדחתה את הצעותיו של בעל הכרוז “פועלים חלוצים”, קיבלה אותו בהתלהבות, וכן אנו שומעים, כי "כשנקרא מכתב הברכה מהחברים הארץישראליים, כשעלה על הבמה אחד החברים, שבא זה עתה מארץ ישראל – התפרצה תמיד תרועה נלהבה ומחיאת כפיים (“העולם” 1908 גל. 24).

ו

סוף סוף התעוררו גם צעירי גליציה – כך היתה, כאמור, ההגבה הקצרה של “הפועל הצעיר” על כרוז “פועלים חלוצים”, שלא שיחק לו מזל במפלגתם הם. ואמנם, אותה שנה היתה שנת התעוררות של הצעירים לכל אגפיהם – בחוגי הנוער תלמידי הגימנסיות מכאן ובחוגי הנוער חובשי בית המדרש מכאן (הכוונה בייחוד להסתדרות המיוחדת שלהם, “השחר” הקובעת פרשה מיוחדת לעצמה). עתה נסתפק בהערה, כי בעניין חלקה של גליציה בהתעוררות העלייה היו גם דברי פולמוס מעל דפי “הפועל הצעיר”. ר' מיכל תם (הוא מיכאל טיטלמן) פירסם שם פיליטון, הקלוט דברי היתול, בשם “שברים ותרועות” ועניינו לעג למתינות של ההנהגה הציונית והסתדרויותיה; להחלטות שאין עמהן מעשים; לפעיטות העשייה (“וכשהפלשתינה־אמט נוסע מיפו ל”כנרת" ומ“כנרת” לסילווסטר־אבענד"); לרושם שעושה הקריאה לצרור את הצרורות וללכת ממש לארץ ישראל וכדומה. בתוך המאמר הזה ראה הכותב לשלב דברים אלה: “ולא פעם התאוננו הני צנתרא דדהבא אשר בארצות המערב, כי קשה להם, קשה מאד כקריעת ים סוף ממש, לעבוד בצוותא חדא את ציוני רוסיה הפזיזים, ואלמלא היה עומד להם ריוח והצלה ממקום אחר כגון ציוני גליל סטניסלוי וכיוצא בהם, כי אז היינו – כדאמרי אנשי – רוגנים ומרננים שנים על שנים… ציוני גליל סטניסלוי… קוראים אתם הפרטיכל מהוועידה השנתית שלהם ב”העולם" וליבכם מתמלא שמחה על כל גדותיו, מרגישים אתם, או יותר נכון רואים אתם בעליל, שיש לכם עסק עם ציונים אמיתיים, מתונים ובעלי הכרה ברורה, המסורים לעבודה הציונית בכל רמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם, ציונים היושבים בלבוב, סטניסלוי, דרוהוביץ ועוד ערים היסטוריות שונות ורוכשים להם שם נכסים הרבה (אמנם על זה קובל ה“בעריכטשטאטער” מר זידמן מדרוהוביץ, אך מי ישמע לו? מובטחני, שהוא אחד מבני בניו של יהודי ארץ ישראל…) – מקבלים ודאי רזולוציה מעין זו: הוועידה מוצאת את התנועה הציונית לנחוצה, והיא מייעצת לחבריה להתעניין בה. – אותה הרוח שתקפה את ציוני גליל סטניסלוי, שימהרו מבוהלים ודחופים, בשעה שמתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלותיהם בידיהם ויתאספו יחד צירי כ“ב חברות ציוניות והאחשדרפנים והפחות בכל, מכל, כל ויחליטו מה שהחליטו והעיר סטניסלוי צהלה ושמחה”. (“הפועל הצעיר”, תרס"ט, גל. 15).

דברי־היתול אלה עוררו את מאיר העניש בסטניסלב (שנודע אחר כך כעסקן מסור ופעיל בעיר זו, ערך בה ה“יוד”, עם המלחמה עבר לווינה ואף בה היה עורך עתונים באידיש ובגרמנית, עתה בארצנו) לתגובה, שבאה מחמת עיקומי העובדות שבמאמר הנזכר. הכותב אומר, כי רושם מאמר ההיתול הוא, כאילו ציוני גליציה הם יד ימינה של ההנהגה הציונית, אולם דעה כזאת שהיא “תמימה אפילו לגבי תם”, היא בהיפך האמת, שכן ציוני גליציה הם דווקא בכלל־האופוזיציה להנהגה, אלא שהיא עוברת עליהם לסדר־היום ואינה מצרפתם לשום ועדה. יתר על כן, העתונות הציונית בגליציה היא בראש מבקרי ההנהגה על שום מתינותה, אלא “שאין להעלים מן העין, שאי אפשר לנו לרכז את כל האנרגיה שלנו אך ורק לטובת העבודה הארצישראלית הבלתי־אמצעית”. אף שהוא, הכותב, אינו מחסידי הפוליטיקה הארצית “אינני יכול לבטל בשום אופן את ערך העבודה הקולטורית פה בגולה”. הוא מזכיר, כמה בתי ספר עבריים קיימים בגליציה, העולים בטיבם על בית הספר לבנות ביפו ואין מרעישים עליהם את העולם והוא מסיים: “וכל אלה הם מעשי ה”ציונים המתונים“, הציונים שבגליציה, שאין דרכם להכריז בקולי־קולות על כל עשייה ועשייה, כמו שאין מכריזים, למשל, שרוב החלוצים, שבאו בהעת האחרונה לארץ־ישראל על מנת להישאר ולעבוד שם, הם דווקא צעירי גליציה” (שם, תרס"ט, תמוז, גל. 18).

ז

ובאחרונה, לאחר הסיבוב, נחזור נא לחבורת “פועלים חלוצים” ונראה באפילוג כעין התנערות מעם המעשה, שגנותו ושטותו כביכול נדרשו ברבים. אפילוג זה היא הודעה של אגודת פועלי ציון בברודי, ב“ייד. פרבייטער”, בחתימת שני חברי הוועד (קורן, דיאמאנד), שכך לשונה: “אין לנו ולא כלום ולאגודת “פועלים חלוצים”. רק מאדיבות השאלנו להם את הכתובת”. הודעה קטנה וכמה התנצלות בה, כדברי נערים מבויישים, שנתפסו בקלקולם.

ולסיום הדברים נאמר: אותה חבורת “פועלים חלוצים”, לפני שלושים ושתיים שנה, אפשר כוחה ביכולת ובאחריות היה בפרופורציה הפוכה לגודל חפצה, לא זה האיש ולא זו התנופה; אפשר ואפילו נמצאו לה תנאי־סיוע נאותים לא היתה יוצאת משיפעת דיבורים העודפת על צומק־מעשים, אבל משראינו וסמוך לראשית פסיעתה, שאנו מגלים בה כיום, כתום שני דור, מן הניחוש הנכון, עלתה בגזירת משמעת המפלגה וראשיה, גדר־מעצורים מכאן וגדר מעצורים מכאן – הרי שנסיונם הוא כמעשה שנחנק באיבו.

[שבט־ניסן תש"א]

דברים בסדר חלוקת פרס אהרונוביץ'

א

ברשותכם אודכם על הכבוד שנחלק לנו משמה של הסתדרות העובדים, מוקד־הליכוד והעשייה של עם גדול ורב, ולשמו של יוסף אהרונוביץ‘, מאבותיה של תנועת הפועלים העברית וטובי אישיה; כשם שאודכם על תוספת הכבוד שנחלקה לי, להיות לפה לכל החבורה כולה. לא אעלים, כי תהיתי על שום־מה זכיתי לאותה תוספת, שהרי דרכו של עולם שבוחרים לכך או את הזקן שבחבורה או את הצעיר שבה; והרי יש בה זקנים ממני, כשם שיש בה צעירים ממני. ודרכה של תהייה שהיא גוררת אחריה את חברתה, ואמנם תהייתי על הכבוד האחרון, שלא נתפרש טעמו בנימוקי־הדיינים, נמשכה לה תהייתי על הכבוד הראשון, שנתפרש טעמו בנימוקיהם; ולא עוד, אלא תהייתי בעינה עומדת, גם לאחר ששמעתי את שאמרו בי בנימוקיהם, ובחסדכם אפרש בקיצור פרטי־תהייתי. ודאי, הכבוד שנחלק לאליעזר שוחט ולמשה אביגל כדין נחלק – ראשון הוא מחלוצי רעיון־העבודה ומגשימיו, מופת באופיו המוצק ובדרכו העקיבה, הוא עתה מאחרוני הראשונים, שהם בחינת הסלע שעליו נבנה הבית הזה, בית־העבודה, וחייו ועשייתו כאותו יסוד, שאם אתה שומטו, אין לו לבית אושיות־ראשית; אחרון הוא מבוני החינוך על יסודות רעיון־העבודה והגשמתו ברוח תפיסתו, שאישיותו משקפתה, והיא מזיגת הומניסמוס ועממיות, וחלקו במפעל הזה כאותו יסוד, שאם אתה שומטו, אין לו לבית נדבכי־המשך. וכן ודאי, כי הכבוד שנחלק לרבקה גורפיין וללוי בן־אמיתי כדין נחלק – שניהם מעורים, כל ימי היותם בארצנו, בחיי הקומונה העברית, הוא בדגניה ב’ והיא בעין־שמר, ונושאים בעולה של העזה והטהורה שבאוטופיות הדור, לקיים סוציאליסמוס־מרצון, ושגם בימינו ואולי בייחוד בימינו, כשהיא פרוצה לרוח אדישות או לאפישנסי מחוץ ולהתרופפות או לסכסכנות מבית, עודה השאור שבעיסה. יתר על כן, שניהם חן־מקומם על עטם, שערכים אינם מתיישנים להם בתמורת טעמים ואפנות, כשם שהכפר על שמיו ואדמתו אינם מתיישנים בתמורות עתים וזמנים, ונמצאים חייהם ועשייתם כאותו יסוד, שאם אתה שומטו, אין לו לבית טעם של סגולה. אבל הכבוד שנחלק לי, לא ידעתי על שום מה נחלק – עיקר עיסוקי, מחקרי ספרות ולשון, אפילו הייתי מתיימר לומר בהם, כי הם טוענים פרס, ספק הוא אם הדין נותן, שהפרס יהא משמו של הבית הזה ולשמו.

אמת, ימי נעורי היו שרויים בריתחת התנועה החלוצית וימי שחרותי היו נטועים ועומדים בטבור־הגשמתה, והרבה שיחדתי מכוח־עטי לבעיות הציבור, שהבית הזה משמשו, אבל הפובליציסטיקה שלי, שנהגתי בה עד־עתה מנהג אב חורג וסימנך שפסחתי עליה בבוא עת כנוס, נתקיימה בה בחינת אם תעזבנה יום יומיים תעזבך, ובנסותי לסקור שנותי אחרונות איני מוצא בי אלא נסיונות מעטים לשוב אליה, וראש להם התערבותי – בסוגיה אחת שנדרשה והוכרעה בבית הזה, וכמדומה אף באולם הזה; סוגיה, שנוח לה שלא נבראה משנבראה, אולם משנבראה אין לעמיד פנים כאילו לא נבראה, וההתרעה על הקלקלה שבה ועל סכנתה היא מצווה גדולה, שכן דרכה של סכנה כזאת, שהיא כאותה נמלה לבנה, שכבר מוטטה בתי־מידות גדולים מאלה. לא אטול עזות לעצמי לומר כי זכיתי על שום מלחמתי זאת, אבל אורה היתר לעצמי לומר, כי זכיתי על אף מלחמתי זאת, ובאווירה הדחוסה שלנו גם זו לטובה.

כי זאת עלינו לזכור: עט סופרים, הבא לשמש את בעיות הציבור, גם הוא יחול עליו הכלל הגדול: חייב אדם להידבק במידות קונו, ומה קונו נאמר בו: את אשר יאהב יוכיח, אף הוא כך. צאו וראו, כי לעניין אהבה נאמר: ואהבת לרעך כמוך, וריע פירושו כל אדם ואפילו שונאך ושנואך וסימנך: ושאלו איש מרעהו ואשה מרעותה; אבל לעניין תוכחה נאמר: הוכח תוכיח את עמיתך, ומלשונות עמית במקרא ניכר, שפירושו אדם קרוב ואפילו קרוב מכל קרוב, וסימנך: ולא תונה את עמיתך, ללמדך כי הריע מותר, בשעה מיוחדה ונדירה, להונותו, ואילו העמית אין להונותו בשום פנים; ומה לך אונאה כדרך ההתחטאות הממלטת את עצמה מזכות התוכחה וחובתה. והרי הכלל הגדול של הוכח תוכיח עמיתך היה מסד הפובליציסטיקה של תנועת הפועלים העברית, שיוסף אהרונוביץ', כעורכו של “הפועל הצעיר” היה אביה ומחוללה, וכמידת נאמנותו למסד הזה, תוכחת עצמנו לעצמנו, כולנו, והרביעייה היושבת לפניכם בכללם, תלמידיו או לפחות, תלמידי־תלמידיו.

ב

אמרתי: הרביעייה היושבת לפניכם, מתוך שאני משער, כי כל אחד ואחד נרקמה מסכת־רומן, אם ישירה אם עקיפה, בינו ובין יוסף אהרונוביץ‘. וברשותכם אומר מה במסכת הרומן, שאני יודעה יפה יפה, הוא הרומן שבין גדול וקטן, בינו וביני, ושאינו חסר כמדומה צד־מה של פיקנטיות. עיר מולדתי, ברודי עיר הלמדנות היתה והעמידה גדולים בה ומי לנו גדול כר’ אפריים זלמן מרגליות, אף עיר החסידות היתה – ומי לנו גדול כר' משה לייב מסאסוב; אף עיר השכלה היתה – ומי לנו גדול כר' נחמן קרוכמל; אבל בדור אחרון, כשהתנשבה בה רוח העבריות המחודשת, שאלה לה מורים מחוצה לה, ואתה מוצא בהם ילידי ווהלין ופודוליה, – ראשון, שאיני יודע שמו וידעתי חניכתו בלבד, מר קאלר, ואחריו מ. בלאושטיין, הוא דפנא; נפתלי זיגלבאום, הוא תורן; רפאל סופרמן, שאול פרלמוטר ומאיר וולטמן, אף הנחשב שבהם היה איש ברשאד יוסף אהרונוביץ‘, שחותמו נטבע על ציונותה של העיר, עבריותה וחלוציותה – בימי הוראתו בה יסד, בחג השבועות תרס“ה, אגודה, “חלוצי ציון” שמה, שכללה את כל היסודות של תנועת החלוץ”, שעתידה היתה לקום אחרי תריסר שנים; וכל הרוצה לדעת תולדות האגודה הזאת, יקראנה מעל ספרי עתה, בשני הפרקים הקודמים. פרי עשייתו זו היא חבורת העולים הראשונה מבני עירנו בימי העלייה השנייה – אתה מוצא בה את משה אוקין וי. חרי, יהושע אקר ולינה אנדרמן, ושלום קופפר, ומנדל זינגר וחיה ברכה צימרמן, וחבורה זו היא שעוררה את גלי העולים שלאחריה, שגם אני זכיתי להינשא עליהם. הקשרים שבין אבי ההתעוררות הזאת, יוסף אהרנוביץ’, ובין תלמידיו בעירנו התמידו אף אחרי עלייתו, ועדים לכך גם הפולמוס על האגודה הזאת בכלי מבטאם של פועלי ציון “דער יידישער ארבייטער” גם גליוני “הפועל הצעיר”, שעורכם שלחם לעירנו תמידים כסדרם. ואף זאת, כשמפלגת “הפועל הצעיר” ביקשה לשלוח אותו ציר לקונגרס הציונים וכל קופתה לא הספיקה כדי־כך, עמדו תלמידיו בעירנו, וראש להם חיים טרטקובר, ומכרו חמישים שקל והוסיפו על סכומם, כדי לעשות את אהרונוביץ' שלוּחם לוועידת “העברייה”, וכך יכול היה להיות שלוחם של פועלי ארצנו בקונגרס, וכאות תודה לתלמידיו ראה, בשובו לארצנו, לסור, לשבוע ימים, לעירנו וליתן דין וחשבון על שליחותו. ילד בן שש הייתי וממילא לא הייתי בשומעיו, אך הייתי ברואיו – עודי רואה אותו עומד באמצע חצרנו, חצרה של מרת מאלטשי, וצופה סביביו ואני תוהה ובוהה, ואילולא חשש שבי הייתי ממשש בגדיו, אף משום החשש שבי שאלתיו אם בא באמת מארץ ישראל, והרכין עצמו עלי וצבט לחיי לאמור: באמת הייתי ובאמת אהיה וגם אתה תהיה ובאמת. כי פני האיש ועמידתו נחקקו בי לכל ימי חיי – לא פליאה היא; מה שמעתי ומה לא שמעתי עליו בילדותי וכמה, דרך משל, כעסתי על אותה עלמה בת־עירנו שהוא אהבה והיא לא הלכה אחריו אלא אחרי בר־בי־רב מדופלם (ומשהו מזה גונב אל הסיפור “ערים אוהבות” של אשר ברש, גם הוא מורה בעירנו) וכמה כעסתי על דודי זקני ר' שלום שו“ב, ראש הקנאים שבעיר, שהצניח מדקרות לתוך בגדו של פוניה־ציוניסט, לבלבל עליו נאומו בבית־הכנסת. אבל כי הוא נחקק בו מראה הילד, ובבואי אליו ראשונה בארצנו, צמצם עיניו וזכר עניין החצר והשיח – חידה היא ותהי לחידה. הרבה יכולתי לספר על זימונינו ואסתפק במעשה מכלל המעשים שהיו – אבי מורי נהפך עליו הגלגל וביקש להסתייע בי ואני באותה שעה פרקתי מעלי עול פרנסה והלכתי לשאול עצת יוסף אהרונוביץ', שאלני אם יש לי סיכויי עבודה ששכרה בצידה, עניתיו לשון אפשר, דהיינו אפשר פלוני מו”ל יעסיקני במלאכת־תירגום; שאלני אם אוכל להביא שטרות מידו על סכום של כך וכך, והוא במושגי הימים ההם, בייחוד לגבי אדם בטל מעבודה ושכרה ונזהר ממתנת בשר ודם והלוואתם, סכום כמעט פאנטאסטי, ולאותות תמהוני העיר כי, בעצם שטרות אלה כחספא בעלמא והוא מוכן לצרף שוברם בצידם. אין צריך לומר כי אותו מו"ל, שלא הסתכן בכל מאומה, נתן לי את השטרות הנדרשים, והסכום נשלח מיד לאבי לרווחתו ולרווחתי. וכשהודיתי למיטיבי על כך, שהבנתי שעשאני לווה על דרך־שחוק ובאמת נטל את האחריות על עצמו ושאלתיו כיצד נהג כדרך שנהג, לימדני פרק בערובות ובבטחונות שרובם מדומים, וכשהוספתי והקשיתי, שאין בידי אפילו כדי ערובה מדומה, חייך כנגדי והקשה: וזה שלא תישן בלילות עד שלא תשלם לי, ועד הפרוטה האחרונה, אינו ולא־כלום בעיניך? למותר לומר, כי נבואתו קמה כתומה, אבל בשעה שיצאתי מלפניו הרהרתי: באנק ושטרות, קונטו ודיסקונטו, חישובים ומאזנים, ערובות ובטחונות, ועיקר הסמיכה הוא, ביסודו של דבר וסופו – היחיד ומצפונו.

ג

ולא אוכל לכחד תחת לשוני, כי ככל שאני מעלה לפני את הסברה המקובלת, כי האדם בשעת מיתתו חוזר ונפרש לפניו כל סרט־חייו, הריני מוצא אחיזה לה במה שאירעני בפטירתו של יוסף אהרונוביץ' – באותו יום, יומו של חול המועד, ננערתי מתוך הרגשת חפץ שכמותה כהרגשת כורח לכתוב על יוסף אהרונוביץ' ומתוך קוצר רוח מוזר ישבתי וקיימתי את חפצי וכרחי והנחתי דברי באמצעם, וירדתי לעיר, והנה שמעתי כי אהרונוביץ' נפטר לעולמו ואני לא שמעתי קודם על חליו. סיפרתי מה שארעני לזלמן רובשוב, הוא שזר, ושאלתיו, האם להשלים את דברי וזירזני לכך, ולמחרת קראו מלווי ארונו של הנפטר את דברי עליו. נמצא בהם שאיני פורש בשמו שלגלג עלי: ככה, נקרולוגים מוכנים במגירתך על פלוני ועל אלמוני וצופים למיתתם. דבריו הכאיבוני עד היסוד בי, אך לא עניתיו, אבל במר נפשי סיפרתי את שאירעני לש"י עגנון והוא בעינו החדה אף השכיל לנחש במדוקדק עד היכן כתבתי מתוך ודאות, כי האיש עודנו חי, ומהיכן כתבתי מתוך ידיעה, שאיננו עוד, או כלשונו: עד כאן שמחת נרו יאיר, מכאן ואילך תוגת זכרונו לברכה. בדברי ההם ניסיתי לעמוד על תכונת הסופר שבאהרונוביץ' שכתיבתו מעורטלה מסלסול וקישוטים, סגנונה פשוט, וניכרת בו יגיעת המחשבה וכובד ביטויה, הוא הביטוי העשוי ללא פאר, ברו עמום ותוכו גוש־הגיון הכוסח את שבילו בכבדות אך בביטחה ומאיר את מעלות הדרך ומורדותיה בפנס־החומרה, שנראתה לבעליה כתמצית המוסר. אוסיף ואומר כי דרכו אינה דרך הביטוי היחידה בפוביליציסטיקה שלנו, שיש גם דרך התקיפות או הריצוי גם דרך הפתוס או האירוניה וכל דרך ודרך אם היא מבטאה אמיתו של ההולך בה צדקתה עמה, אבל לא אחת אנו חשים, במבוכם של הימים, חסרונה של הנעימה הפוריטנית, הנזירית, שנעדרה מדפי הפובליציסטיקה שלנו, אם כי הדיה עודם מהמים בחיתוך־דיבורו של אחד קדיש לוז או אחר ישראל גורי, ללמדך כי גחלת המורשת ההיא לא כבתה עוד. גחלת זו, שלהבתה המוצנעת ניזונית מן ההכרה, כי תנועה בראשיתה אפשר וכמעט מוכרח, שאמיתה תהא גדולה מכוחה, אבל בהמשכה אוי לה אם כוחה גדול מאמיתה ואשריה אם כוחה כאמיתה ואמיתה ככוחה.

[ז' כסלו תשכ"ג]