א    🔗

במסורת הציונית הנאה, שהתפארה בה עיר־מולדתי, עיר ואם בישראל, ברודי, נשלב גם שמו וזכרו של יוסף אהרונוביץ'. דומה, דמותו ועשייתו היו מהלכות, ספק ממש ספק אגדה, על ראשית־חלומנו בשיבת־ציון. גדולים שבינינו היו מעלים וחוזרים ומעלים זכר־דברים ומעשים של איש, שנתגלגל מרוסיה, ישב בעיר ולימד בה שני דברים, שאף על פי שהיו כמובנים מאליהם, היו חידוש. הוא לימד את הצעירים לדבר בלשון־עמם הקדומה והמתנערת מקדמותה, הוא לימד את הצעירים שראשית־חכמה וראשית־מצווה היא הליכה ממש לארץ־ישראל ועבודה ממש בה. הוא הלך ועבד ואחריו הלכו גם קצת מבני העיר הצעירים. ולשנים, כשהיו מתקבלים בבית־העם שבעירנו גליוני “הפועל הצעיר” נשמע מתוכם כעין הד חם של איש, המדבר מעבר למחיצה שריחוקה הוא כקרוב מכל קרוב.

הרבה טישטשה והשכיחה מלחמת־העמים, שהחריבה את עיר־מולדתי. זכורני, לאחר שלום־בריסק, שבנו, נערים פליטים, לחדש בה את החיים הציונים. ימים אחדים טרחנו בבית־העם העזוב והשומם, שאבלו שביליו וקורי־עכביש נארגו בכל זוויותיו. קרענו את החלונות לרווחה להשיב על העובש מעט רוח־חוצות, פתחנו את הארונות, את השולחנות, ניערנו את שיכבות־האבק העבות מעל כרכי־הספרים והפינקסאות והנה באחת המגירות נמצא לנו צרור גדול של חותמות – הגופשנקאות של האגודות הציוניות הרבות. בכלל החותמות גם חותמת בשם “חלוצי־ציון”, שלא ידענו עניינה ומעשיה. חברינו הגדולים חיילים היו בשדות־קטל רחוקים, נכבדי־הציונים ישבו עדיין כפליטים בווינא ואנו, קטני־הדור, לא נודעו לנו פרטי־המסורת של חיי־הציונות שבעירנו. אמרנו, אפשר היתה אגודה כזאת ובת יומה היתה וכהופעתה עילומה. מעטים, שזכרו מה מהליכות האגודות, סברו ואמרו: דומה שכאן היתה ידו של ההוא, שהחרדים דקרו אותו בסיכות על שום ציונותו. הכוונה היתה ליסף אהרונוביץ'. לימים, כשנוסדה בעירנו אגודה, שתכניתה היתה כעין תכנית “החלוץ” ושרוב חבריה הם עתה בארץ ישראל וביקשה שם לעצמה, נטל מייסדה את החותמת הישנה “חלוצי ציון” ועשאה חותמת־אגודתו. בעל דמיון היה ובנאום־הפתיחה לייסוד האגודה סיפר בעניין שם אגודתו בלשון חלום חלמתי.

ב    🔗

ועניין החותמת נתפרש לי כתומו לפני כשנתיים. הרבה שמעתי קודם מפי בני עירי הגדולים בשנים ובידיעה והרבה ראוי היה לשמוע עתה מפיהם, בייחוד מפי ד"ר אליעזר מלס, שישב בינינו, שהיה כמין “נותן עבודה” של המורה מרוסיה. אך לא מעט אפשר גם לשמוע מתוך תעודות אחדות בארכיונו של מ. אוסישקין, השמורות באוסף האוטוגרפים והפורטרטים של אברהם שבדרון ליד בית הספרים הלאומי בירושלים. מי שיבקש לעמוד על תולדות התנועה החלוצית כתנועה של איגוד מכוּון להכשרה ולעלייה לא יוכל שלא ליתן את דעתו גם על התעודות האלו. הוא יראה לפניו אחד הנסיונות, בפתח העלייה השנייה, לעורר תנועה, שלא זו בלבד שהיא רואה עיקר תפקידה בעצם העלייה והעבודה של בני הדור הצעיר, אלא היא קובעת דפוסים של איגוד להכשרה ברורה ומוגדרת בגוף וברוח. ההתעוררות באה עם פניית יוסף ויתקין לאוסישקין שעיקרה בתכנית החדשה בעבודת היישוב ודרך בניינו, עם מחברתו של אוסישקין “הפרוגרמה שלנו” – אך ראוי לראות בתעודות שלפנינו עד מה ידע יוסף אהרונוביץ' לעשות התעוררות זו מסד לנסיון, שקווי־תכניתו ופעולותיו הם לא בלבד כעין פתיחה לעלייה שנייה מכוּונת, אלא כמין נבואה קטנה לתנועת החלוצים שעם העלייה השלישית זה עתה.

הצעתו הנודעת של אוסישקין לטובי הצעירים שיקדישו שנים תמימות לעבודה ממש בארץ־ישראל הדיה רבים ושונים היו. בצרור התעודות הנזכר אפשר לקרוא מכתב של א. אהרונסון מזכרון יעקב, שמתוכו נשמעת נעימה של רוב־פקפוק: “את מחברתך קיבלתי וקראתי אותה בעניין רב. הלא תסלח לי אם אודה, כי בדברים אחדים אינני מסכים לדעותיך, התאמין בעצמך בהתמכרותם של הצעירים אשר אתה קורא להם לבוא ולעבוד שנתיים או שלוש בארצנו. ומי יתן להם אחרי כן Indemnité, שכר שבת ובושת?” (נכתב באחד במאי 1905). ונראה, כי שאלתו שאלה, לאמור – היא הטרידה רבים, בכללם גם הצעירים, שנלהבו לקריאה. הנה ישב באותם הימים בעיר מולדתי תלמיד צעיר במחלקת המשפטים וערך מכתב בגרמנית נמלצת לאוסישקין ומבין טוריו מצהירה בבירור השאלה ההיא. הכותב, א. שטרומוואסאר, כיום רופא בתל־אביב, מודיע על ההתלהבות הגדולה למקרא “הפרוגרמה שלנו” ובייחוד לאותה הצעה, שהיה בה ממתן־דפוס לאידיאליזמוס המשוטט בחלל־האוויר. אלא התלהבות לחוד וחישובים לחוד. ההולך לארץ־ישראל לכמה שנים מטיל הפסקה גדולה מדי בחייו בגולה ועלולה הפסקה זו לגרום לו תקלות מכריעות. חייב הוא לקיים תחילה שירותו בצבא, חייב הוא לבור לעצמו התעסקות, שיוכל להמשיך בה ללא הפרעה לאחר שיחזור, נמצא שתלמידי־מכללות חייבים לעלות: או לפני לימודיהם, או לדחות הלימודים לאחר שנות העבודה בארץ. חייבים הם בלימוד קודם של הלשון העברית, הערבית, כתיבת הארץ וקורותיה, תורת החקלאות. רצוי שילמדו גם תולדות ישראל, תולדות הציונות, תולדות הסוציאליזם, חוקי תורכיה. חשובים ביותר אימוני־הגוף בהתעמלות. המתנדבים העובדים לא יקבלו שכר עבודתם, אלא נותני העבודה ימסרו אותו בצורת מס־עבודה והקופה המשותפה של הפועלים תכלכל את הסכומות באופן שיישאר הנצרך לימים של חוסר־עבודה. מתנדב שיאמר כתום שלוש שנות חובתו להיאחז בארץ־ישראל – הקרן הקיימת קוצבת לו קרקע בקולוניה. מכתב זה אינו אלא כדוגמה להלך־הרוח בעירי. מתוכו נולדו מעשים, שהנפש הפועלת בהם היה יוסף אהרונוביץ'.

ג    🔗

והרי תעודה, בכתב ידו: “פרטיכל מישיבת “חלוצי ציון” בשני לחג השבועות התרס"ה. על הפרק עמדה שאלת הפרוגרמה. א) בהסכמת כל החברים החליטו לבלי לערוך את פרוגרמת אגודתנו בשלימותה, עד שלא נקבל תשובה מאת המוסדים, האגודות והאנשים הפרטים, שאליהם צריכים אנו לפנות במכתבים. ב) בנוגע לעבודת ההווה החליטו בהסכמת כל החברים לעסוק בלימודים האלו: א) השפה העברית, ב) השפה הערבית, ג) ידיעת הארץ, ד) תורת־האגרונומיה, ה) תורת־הסוציאליות, ו) תורת הכלכלה המדינית, ז) תורת שמירת־הבריאות. על יסוד ההחלטה הנ”ל הציע חברנו חיים טרטאקובר לחלק את מקצועות הלימודים בין חברינו, מקצוע או שניים לחבר, וכל אחד ישתדל להמציא לנו את המקורות, שמהם נשאב את ידיעותינו במקצוע שלו. ג) על פי החלטה הנ“ל נחלקו מקצועות הלימודים בין חברינו: ארונאוויטש (תורת הסוציאליות והחברה); בלבן (תורת שמירת הבריאות); בלשטיין (השפה העברית); החברה וישניצר (השפה הערבית); טרטאקובר (ידיעת הארץ); עקער (האגרונומיה). אחרי כן דנו על אודות התקבלות חברה חדשה, היא העלמה שטאם. כל החברים הכירו את העלמה שטאם למוכשרת לעבודתנו הן מפאת מצבה הגופני הן מפאת מצבה הרוחני ולכן נתקבלה בתור חברה בהסכם כל החברים. ד) אחרי כל אלה עורר חברנו ארונאוויטש שאלה: אם יכולים אנו לקבל לתוך אגודתנו אנשים צעירים המסכימים לדעותינו, למטרתנו הסופית, והיו האנשים הנ”ל למתחנכים ברוחנו וקיבלו על עצמם את כל חובות חברינו ההוֹויוֹת. ה) על השאלה הזו התוכחו ויחליטו לעיין בה עד הישיבה הבאה ואז יפתרו אותה".

דומה, כי גם בלשון יבשה זו של פרטיכל המהלך בכבדות ניכר מרוחה של הנפש הפועלת. כך, למשל, המתינות בעניין הפרוגרמה, ההסתפקות בחלקה המבורר, בלי בהילות אחרי השלימות הסמוכה ליד, בקשת הנקודה המוסכמת ושיקול ממושך בנקודה שאינה מוסכמת. הנקודה הזאת היתה, כניכר, מענייני־העקרונות ואותה ישיבה הבאה לא פתרתה, כפי הנשמע מתוך מכתב מצורף לפרטיכל וכך לשונו: “אדון נכבד, מבקשים אנחנו ממך, שתחווה גם אתה את דעתך לנו בנוגע להשאלה האחרונה, כי מהישיבה הנ”ל היו שלוש ישיבות והשאלה הזאת עוד לא נפתרה. אני המעורר את השאלה הזאת לוחם בעדה. כי לפי דעתי איננו יכולים לפטור את עצמנו מעבודת הוֹוה. ברגשי כבוד ובברכת ציון בשם אגודת חלוצי ציון, יוסף ארונאָוויטש".

גם הוויכוח הזה הוא כעין פתיחה לוויכוחים רבים, שניעורו כלאחר דור, עם תנועות הנוער החלוציות, הרואות עיקרן בעליית חברים, אף־על־פי ששנים רבות ואולי גם עתה רוב החברים נשאר בגולה. הוא הוויכוח, מה תעשה התנועה לחברים ובחברים, שטעמים רבים ושונים מונעים אותם להיות בשורות־העולים. חברים אלו דילמה הם לתנועה – תקיימם במסגרתה הריהי כמזייפת את המטבע שלה, כלומר נעשית בית־ועד לסוג המחוייב בציווּיי־הגשמה של התנועה ולסוג שהוא פטור מכך; תפלטם ממסגרתה הרי כאילו ביזבזה את שטיפחה ברוב־מאמצים. בידוע, שתנועת הנוער הכריעה לצד הפסד־אנשים ולא לצד הפסד־טהרת־העיקר והגשמתו. אך באותה אגודה בברודי לפני ל"ב שנה ראינו את אהרונוביץ' ותפיסה אחרת בידו. נראה שראה אפשרות לכנס שני הסוגים במסגרת אחת, אף כי לרוב ראינו אותו אחר כך כעומד ומושבע על עמדה שיש בה מן המונוליטיות (למן תפיסה גורדוניסטית של “הפועל הצעיר” בארץ ועד לשימוש במשל של לא לנו ולכם לבנות בית לאלוהינו לעניין הרחבת הסוכנות). ואפשר היה הכרח באיחוד המסגרת, שפילוגה היה באפשר במרוצת ההתפתחות בלבד, הוא הפילוג שבחלוקת פונקציות של מפלגה ותנועת נוער על ידה או בסביביה.

ד    🔗

האגודה הזאת, אגודת החלוצים, היתה, כנראה, חוסה בצל אגודת תלמידים נרחבה יותר, שהיתה סניף לאגודות תלמידי בתי־הספר הגבוהים “התחיה”. היא שהיתה תחילה גושפנקה לה ואפשר נועדה גם להיות לה כאוצר־המילואים. על גבי נייר־הפירמה של האגודה הזו נכתב מכתב מפורט יותר בעניין תפקידה של אגודת החלוצים החדשה. בסיום המכתב ניתן האישור הזה: “מעידים אנחנו על חברי האגודה הזאת שהם כולה אנשים ישרים, בריאים בגופם ורוחם ומוכשרים הם באמת להיות מופת לעיני העם. בשם “תחיה” אגודת תלמידי בה”ס הג' בבראדי – ישראל טננבוים".

והרי עצם המכתב שהוא כבירור פרוגראמטי: "לאדון הנכבד העסקן הלאומי מר אוסישקין. – אחרי עיון רב והתבוננות יתירה בתנועתנו הלאומית, באנו אנחנו “חלוצי ציון” לידי הכרה, שרק בדברים בלבד עוד לא נוכל לצאת ידי חובתנו. נחוץ גם לעשות מה בפועל. ההמון איננו מסתפק רק בנאומים יפים. רוצה הוא גם לראות מעשים יפים. וכדי לרכוש את העם בעד תנועתנו הלאומית עלינו מוטלת החובה להראות שמוכשרים אנו לא רק לטפל בדברים יפים, כי אם גם להקריב את חיינו בעד עתידות עמנו. מאמינים אנחנו שעל הקונגרס הבא בטח יחליטו להחל תיכף בעבודת הקולוניזציה בפלשתינה, ולכן צריכים אנחנו להיות מהחלוצים הראשונים לעלות ולייסד מושבה מתוקנה בפלשתינה, מושבה שתהיה למופת לעיני העם, או כמו שאמר מר אחד־העם: מושבה שתהיה ביכלתה לחבב את הארץ על העם. זאת היא מטרתנו האחת, אשר אליה שואפים אנחנו ואשר בעדה נכונים אנחנו להקריב את חיינו – לוּ רק תדרוש מאתנו. – את שאיפתנו זאת הצענו לפני הוועד הפועל הווינאי וזהו תוכן התשובה שקיבלנו: “לעת עתה עומדת על הפרק העבודה בפנים הארץ להעסיק את הפועלים שישנם כבר והולכים בטל בלי עבודה, וכשתיגמר העבודה בפנים הארץ אז תהיו אתם בשורה הראשונה”. קראנו את חברינו לאסיפה ונדברנו על דבר התשובה שקיבלנו. היו בינינו אופטימיסטים, אשר האמינו שהתשובה הזאת נכונה היא ואין בה שום פנייה, והיו גם פסימיסטים אשר אמרו שהתשובה הזאת לא באה אלא לדחות אותנו בדברים של מה בכך. אחרי ויכוחים רבים באנו כולנו לידי ההחלטה שעלינו לעשות את שלנו, כלומר: להכין את עצמנו לעבודתנו העתידית ויחד עם זה לכתוב לכל אלה אשר העבודה בפלשתינה חביבה עליהם ולבקש מאתם שיעזרונו להוציא את שאיפתנו אל הפועל. ומובטחני שאתה, אדוננו, אשר אנו מכבדים את דעותיך, תהיה אחד מאלה אשר ישימו לב לדברינו, ותנהלנו בעצתך. וכדי לתת לך מושג נכון מאגודתנו מה ומי הם השואפים, אציע בזה אחדות מתקונותינו: א) אגודתנו תקבל בתור חברים רק אנשים מלומדים, בריאים בגופם ורוחם, ציוני ציון, יודעי שפת עבר, בני פחות משלושים שנה, פנויים, ב) החובות אשר האגודה מטלת על חבריה הן: ללמוד את מלאכת עבודת האדמה מתוך קריאה בספרים ועד כמה שתהיה באפשרות גם במעשה, ללמוד את השפה הערבית, להתרגל לדבר עברית ולהשתלם בידיעת השפה הזאת. לעת עתה אגודתנו קטנה בכמות, אבל גדולה באיכות. אחדים מחברינו גמרו את חוק לימודם בגימנזיום, אחדים הם פועלים מלומדים ושניים הם מנודדי רוסיה, שמצאו מעמד פה. – ברגשי כבוד ובברכת ציון בשם אגודת “חלוצי ציון”, המחכה לתשובתך בכליון עיניים, יוסף אהרונוביץ' ".

ה    🔗

מכתב זה כתיבתו המעורטלה מסלסול וקישוטים, המבקשת את האמירה ביסוד־ההגיון האפור היא, כמדומני, כמין טיוטה למאמר הטיפוסי של בונה בימת “הפועל הצעיר”. כל שישווה דרך כתיבה זה לנוסח הבומבאסטי שהיה רגיל בימים ההם בחליפת־המכתבים הציונית, במאמריסטיקה הציונית, יעמוד ממילא מתוך הסגנון הפשוט הזה, שלא נטרדה ממנו יגיעת־המחשבה וכובד ביטויה, על הכותב ואָפיוֹ. הוא דרך הביטוי שהיה נשמע שלושים שנה מעל בימת הרבים – ללא פאר, ברו עמום ותוכו גוש־הגיון הכוסח שבילו בכבדות אך בביטחה ומאיר מעלות הדרך ומורדותיו בפנס־החומרה, שנראתה לבעליה כתמצית־המוסר. הרי מכתבו, הרי הפרטיכל שלו מלפני ל"ב שנים בעיר־ספר בגליציה, כשהוא ראש־אגודה קטנה; הרי מאמר שכתב לפני ימים לא רבים או דברים שאמר לפני ימים לא רבים בתל־אביב, כשהוא מראשי־עם רב – והנעימה אחת. לא סולם־גוונים, לא הפתעות־ניתוח אלא המסילה האפורה של עצם־הרצינות הנאמנה לעצמה.

[י“ז ניסן תרצ”ז]