דברים בסדר חלוקת פרס אהרונוביץ'

א    🔗

ברשותכם אודכם על הכבוד שנחלק לנו משמה של הסתדרות העובדים, מוקד־הליכוד והעשייה של עם גדול ורב, ולשמו של יוסף אהרונוביץ‘, מאבותיה של תנועת הפועלים העברית וטובי אישיה; כשם שאודכם על תוספת הכבוד שנחלקה לי, להיות לפה לכל החבורה כולה. לא אעלים, כי תהיתי על שום־מה זכיתי לאותה תוספת, שהרי דרכו של עולם שבוחרים לכך או את הזקן שבחבורה או את הצעיר שבה; והרי יש בה זקנים ממני, כשם שיש בה צעירים ממני. ודרכה של תהייה שהיא גוררת אחריה את חברתה, ואמנם תהייתי על הכבוד האחרון, שלא נתפרש טעמו בנימוקי־הדיינים, נמשכה לה תהייתי על הכבוד הראשון, שנתפרש טעמו בנימוקיהם; ולא עוד, אלא תהייתי בעינה עומדת, גם לאחר ששמעתי את שאמרו בי בנימוקיהם, ובחסדכם אפרש בקיצור פרטי־תהייתי. ודאי, הכבוד שנחלק לאליעזר שוחט ולמשה אביגל כדין נחלק – ראשון הוא מחלוצי רעיון־העבודה ומגשימיו, מופת באופיו המוצק ובדרכו העקיבה, הוא עתה מאחרוני הראשונים, שהם בחינת הסלע שעליו נבנה הבית הזה, בית־העבודה, וחייו ועשייתו כאותו יסוד, שאם אתה שומטו, אין לו לבית אושיות־ראשית; אחרון הוא מבוני החינוך על יסודות רעיון־העבודה והגשמתו ברוח תפיסתו, שאישיותו משקפתה, והיא מזיגת הומניסמוס ועממיות, וחלקו במפעל הזה כאותו יסוד, שאם אתה שומטו, אין לו לבית נדבכי־המשך. וכן ודאי, כי הכבוד שנחלק לרבקה גורפיין וללוי בן־אמיתי כדין נחלק – שניהם מעורים, כל ימי היותם בארצנו, בחיי הקומונה העברית, הוא בדגניה ב’ והיא בעין־שמר, ונושאים בעולה של העזה והטהורה שבאוטופיות הדור, לקיים סוציאליסמוס־מרצון, ושגם בימינו ואולי בייחוד בימינו, כשהיא פרוצה לרוח אדישות או לאפישנסי מחוץ ולהתרופפות או לסכסכנות מבית, עודה השאור שבעיסה. יתר על כן, שניהם חן־מקומם על עטם, שערכים אינם מתיישנים להם בתמורת טעמים ואפנות, כשם שהכפר על שמיו ואדמתו אינם מתיישנים בתמורות עתים וזמנים, ונמצאים חייהם ועשייתם כאותו יסוד, שאם אתה שומטו, אין לו לבית טעם של סגולה. אבל הכבוד שנחלק לי, לא ידעתי על שום מה נחלק – עיקר עיסוקי, מחקרי ספרות ולשון, אפילו הייתי מתיימר לומר בהם, כי הם טוענים פרס, ספק הוא אם הדין נותן, שהפרס יהא משמו של הבית הזה ולשמו.

אמת, ימי נעורי היו שרויים בריתחת התנועה החלוצית וימי שחרותי היו נטועים ועומדים בטבור־הגשמתה, והרבה שיחדתי מכוח־עטי לבעיות הציבור, שהבית הזה משמשו, אבל הפובליציסטיקה שלי, שנהגתי בה עד־עתה מנהג אב חורג וסימנך שפסחתי עליה בבוא עת כנוס, נתקיימה בה בחינת אם תעזבנה יום יומיים תעזבך, ובנסותי לסקור שנותי אחרונות איני מוצא בי אלא נסיונות מעטים לשוב אליה, וראש להם התערבותי – בסוגיה אחת שנדרשה והוכרעה בבית הזה, וכמדומה אף באולם הזה; סוגיה, שנוח לה שלא נבראה משנבראה, אולם משנבראה אין לעמיד פנים כאילו לא נבראה, וההתרעה על הקלקלה שבה ועל סכנתה היא מצווה גדולה, שכן דרכה של סכנה כזאת, שהיא כאותה נמלה לבנה, שכבר מוטטה בתי־מידות גדולים מאלה. לא אטול עזות לעצמי לומר כי זכיתי על שום מלחמתי זאת, אבל אורה היתר לעצמי לומר, כי זכיתי על אף מלחמתי זאת, ובאווירה הדחוסה שלנו גם זו לטובה.

כי זאת עלינו לזכור: עט סופרים, הבא לשמש את בעיות הציבור, גם הוא יחול עליו הכלל הגדול: חייב אדם להידבק במידות קונו, ומה קונו נאמר בו: את אשר יאהב יוכיח, אף הוא כך. צאו וראו, כי לעניין אהבה נאמר: ואהבת לרעך כמוך, וריע פירושו כל אדם ואפילו שונאך ושנואך וסימנך: ושאלו איש מרעהו ואשה מרעותה; אבל לעניין תוכחה נאמר: הוכח תוכיח את עמיתך, ומלשונות עמית במקרא ניכר, שפירושו אדם קרוב ואפילו קרוב מכל קרוב, וסימנך: ולא תונה את עמיתך, ללמדך כי הריע מותר, בשעה מיוחדה ונדירה, להונותו, ואילו העמית אין להונותו בשום פנים; ומה לך אונאה כדרך ההתחטאות הממלטת את עצמה מזכות התוכחה וחובתה. והרי הכלל הגדול של הוכח תוכיח עמיתך היה מסד הפובליציסטיקה של תנועת הפועלים העברית, שיוסף אהרונוביץ', כעורכו של “הפועל הצעיר” היה אביה ומחוללה, וכמידת נאמנותו למסד הזה, תוכחת עצמנו לעצמנו, כולנו, והרביעייה היושבת לפניכם בכללם, תלמידיו או לפחות, תלמידי־תלמידיו.

ב    🔗

אמרתי: הרביעייה היושבת לפניכם, מתוך שאני משער, כי כל אחד ואחד נרקמה מסכת־רומן, אם ישירה אם עקיפה, בינו ובין יוסף אהרונוביץ‘. וברשותכם אומר מה במסכת הרומן, שאני יודעה יפה יפה, הוא הרומן שבין גדול וקטן, בינו וביני, ושאינו חסר כמדומה צד־מה של פיקנטיות. עיר מולדתי, ברודי עיר הלמדנות היתה והעמידה גדולים בה ומי לנו גדול כר’ אפריים זלמן מרגליות, אף עיר החסידות היתה – ומי לנו גדול כר' משה לייב מסאסוב; אף עיר השכלה היתה – ומי לנו גדול כר' נחמן קרוכמל; אבל בדור אחרון, כשהתנשבה בה רוח העבריות המחודשת, שאלה לה מורים מחוצה לה, ואתה מוצא בהם ילידי ווהלין ופודוליה, – ראשון, שאיני יודע שמו וידעתי חניכתו בלבד, מר קאלר, ואחריו מ. בלאושטיין, הוא דפנא; נפתלי זיגלבאום, הוא תורן; רפאל סופרמן, שאול פרלמוטר ומאיר וולטמן, אף הנחשב שבהם היה איש ברשאד יוסף אהרונוביץ‘, שחותמו נטבע על ציונותה של העיר, עבריותה וחלוציותה – בימי הוראתו בה יסד, בחג השבועות תרס“ה, אגודה, “חלוצי ציון” שמה, שכללה את כל היסודות של תנועת החלוץ”, שעתידה היתה לקום אחרי תריסר שנים; וכל הרוצה לדעת תולדות האגודה הזאת, יקראנה מעל ספרי עתה, בשני הפרקים הקודמים. פרי עשייתו זו היא חבורת העולים הראשונה מבני עירנו בימי העלייה השנייה – אתה מוצא בה את משה אוקין וי. חרי, יהושע אקר ולינה אנדרמן, ושלום קופפר, ומנדל זינגר וחיה ברכה צימרמן, וחבורה זו היא שעוררה את גלי העולים שלאחריה, שגם אני זכיתי להינשא עליהם. הקשרים שבין אבי ההתעוררות הזאת, יוסף אהרנוביץ’, ובין תלמידיו בעירנו התמידו אף אחרי עלייתו, ועדים לכך גם הפולמוס על האגודה הזאת בכלי מבטאם של פועלי ציון “דער יידישער ארבייטער” גם גליוני “הפועל הצעיר”, שעורכם שלחם לעירנו תמידים כסדרם. ואף זאת, כשמפלגת “הפועל הצעיר” ביקשה לשלוח אותו ציר לקונגרס הציונים וכל קופתה לא הספיקה כדי־כך, עמדו תלמידיו בעירנו, וראש להם חיים טרטקובר, ומכרו חמישים שקל והוסיפו על סכומם, כדי לעשות את אהרונוביץ' שלוּחם לוועידת “העברייה”, וכך יכול היה להיות שלוחם של פועלי ארצנו בקונגרס, וכאות תודה לתלמידיו ראה, בשובו לארצנו, לסור, לשבוע ימים, לעירנו וליתן דין וחשבון על שליחותו. ילד בן שש הייתי וממילא לא הייתי בשומעיו, אך הייתי ברואיו – עודי רואה אותו עומד באמצע חצרנו, חצרה של מרת מאלטשי, וצופה סביביו ואני תוהה ובוהה, ואילולא חשש שבי הייתי ממשש בגדיו, אף משום החשש שבי שאלתיו אם בא באמת מארץ ישראל, והרכין עצמו עלי וצבט לחיי לאמור: באמת הייתי ובאמת אהיה וגם אתה תהיה ובאמת. כי פני האיש ועמידתו נחקקו בי לכל ימי חיי – לא פליאה היא; מה שמעתי ומה לא שמעתי עליו בילדותי וכמה, דרך משל, כעסתי על אותה עלמה בת־עירנו שהוא אהבה והיא לא הלכה אחריו אלא אחרי בר־בי־רב מדופלם (ומשהו מזה גונב אל הסיפור “ערים אוהבות” של אשר ברש, גם הוא מורה בעירנו) וכמה כעסתי על דודי זקני ר' שלום שו“ב, ראש הקנאים שבעיר, שהצניח מדקרות לתוך בגדו של פוניה־ציוניסט, לבלבל עליו נאומו בבית־הכנסת. אבל כי הוא נחקק בו מראה הילד, ובבואי אליו ראשונה בארצנו, צמצם עיניו וזכר עניין החצר והשיח – חידה היא ותהי לחידה. הרבה יכולתי לספר על זימונינו ואסתפק במעשה מכלל המעשים שהיו – אבי מורי נהפך עליו הגלגל וביקש להסתייע בי ואני באותה שעה פרקתי מעלי עול פרנסה והלכתי לשאול עצת יוסף אהרונוביץ', שאלני אם יש לי סיכויי עבודה ששכרה בצידה, עניתיו לשון אפשר, דהיינו אפשר פלוני מו”ל יעסיקני במלאכת־תירגום; שאלני אם אוכל להביא שטרות מידו על סכום של כך וכך, והוא במושגי הימים ההם, בייחוד לגבי אדם בטל מעבודה ושכרה ונזהר ממתנת בשר ודם והלוואתם, סכום כמעט פאנטאסטי, ולאותות תמהוני העיר כי, בעצם שטרות אלה כחספא בעלמא והוא מוכן לצרף שוברם בצידם. אין צריך לומר כי אותו מו"ל, שלא הסתכן בכל מאומה, נתן לי את השטרות הנדרשים, והסכום נשלח מיד לאבי לרווחתו ולרווחתי. וכשהודיתי למיטיבי על כך, שהבנתי שעשאני לווה על דרך־שחוק ובאמת נטל את האחריות על עצמו ושאלתיו כיצד נהג כדרך שנהג, לימדני פרק בערובות ובבטחונות שרובם מדומים, וכשהוספתי והקשיתי, שאין בידי אפילו כדי ערובה מדומה, חייך כנגדי והקשה: וזה שלא תישן בלילות עד שלא תשלם לי, ועד הפרוטה האחרונה, אינו ולא־כלום בעיניך? למותר לומר, כי נבואתו קמה כתומה, אבל בשעה שיצאתי מלפניו הרהרתי: באנק ושטרות, קונטו ודיסקונטו, חישובים ומאזנים, ערובות ובטחונות, ועיקר הסמיכה הוא, ביסודו של דבר וסופו – היחיד ומצפונו.

ג    🔗

ולא אוכל לכחד תחת לשוני, כי ככל שאני מעלה לפני את הסברה המקובלת, כי האדם בשעת מיתתו חוזר ונפרש לפניו כל סרט־חייו, הריני מוצא אחיזה לה במה שאירעני בפטירתו של יוסף אהרונוביץ' – באותו יום, יומו של חול המועד, ננערתי מתוך הרגשת חפץ שכמותה כהרגשת כורח לכתוב על יוסף אהרונוביץ' ומתוך קוצר רוח מוזר ישבתי וקיימתי את חפצי וכרחי והנחתי דברי באמצעם, וירדתי לעיר, והנה שמעתי כי אהרונוביץ' נפטר לעולמו ואני לא שמעתי קודם על חליו. סיפרתי מה שארעני לזלמן רובשוב, הוא שזר, ושאלתיו, האם להשלים את דברי וזירזני לכך, ולמחרת קראו מלווי ארונו של הנפטר את דברי עליו. נמצא בהם שאיני פורש בשמו שלגלג עלי: ככה, נקרולוגים מוכנים במגירתך על פלוני ועל אלמוני וצופים למיתתם. דבריו הכאיבוני עד היסוד בי, אך לא עניתיו, אבל במר נפשי סיפרתי את שאירעני לש"י עגנון והוא בעינו החדה אף השכיל לנחש במדוקדק עד היכן כתבתי מתוך ודאות, כי האיש עודנו חי, ומהיכן כתבתי מתוך ידיעה, שאיננו עוד, או כלשונו: עד כאן שמחת נרו יאיר, מכאן ואילך תוגת זכרונו לברכה. בדברי ההם ניסיתי לעמוד על תכונת הסופר שבאהרונוביץ' שכתיבתו מעורטלה מסלסול וקישוטים, סגנונה פשוט, וניכרת בו יגיעת המחשבה וכובד ביטויה, הוא הביטוי העשוי ללא פאר, ברו עמום ותוכו גוש־הגיון הכוסח את שבילו בכבדות אך בביטחה ומאיר את מעלות הדרך ומורדותיה בפנס־החומרה, שנראתה לבעליה כתמצית המוסר. אוסיף ואומר כי דרכו אינה דרך הביטוי היחידה בפוביליציסטיקה שלנו, שיש גם דרך התקיפות או הריצוי גם דרך הפתוס או האירוניה וכל דרך ודרך אם היא מבטאה אמיתו של ההולך בה צדקתה עמה, אבל לא אחת אנו חשים, במבוכם של הימים, חסרונה של הנעימה הפוריטנית, הנזירית, שנעדרה מדפי הפובליציסטיקה שלנו, אם כי הדיה עודם מהמים בחיתוך־דיבורו של אחד קדיש לוז או אחר ישראל גורי, ללמדך כי גחלת המורשת ההיא לא כבתה עוד. גחלת זו, שלהבתה המוצנעת ניזונית מן ההכרה, כי תנועה בראשיתה אפשר וכמעט מוכרח, שאמיתה תהא גדולה מכוחה, אבל בהמשכה אוי לה אם כוחה גדול מאמיתה ואשריה אם כוחה כאמיתה ואמיתה ככוחה.

[ז' כסלו תשכ"ג]