

אין בוקרה של תנועה וצהריה באים בלא זהרורים שלפני שחרית. זהרורים אלא יש שהם עזים וברורים ויש שהם קלושים וכהויים. על כל פנים נצנוצי־בשורה הם. מזלם יפה – קצותיהם מגיחים מבעד לעב־השיכחה; אין מזלם יפה – השיכחה בולעתם. כלל זה לא נמלטה ממנו גם תנועת החלוצים, שחגגה לפני כשנתיים שנת העשרים כתנועה מגובשה, כהסתדרות מסוימה ומכוונת. גם היא קדמו לה נסיונות ובני־נסיונות, כמיני גישושים, שניחשו את הבאות וביקשו לכוון עצמם להם במעשה. אולם רובם של כל הנסיונות האלה לא דים, שלא יצאו מכלל־התחלה שאין לה המשך, גם התחלתם נתכסתה אפר־השיכחה ורק קצתם נשמרה בת־קולם העמומה בעלים בלים. על אחד הנסיונות הקטנים האלה, הם הנסיונות למעשה: הכשרה מכוּונת לעלייה ובמסגרת איגוד מיוחדת לכך, אני מבקש לספר בזה. ככל הנצרך אשתדל להרצות עניינו של הנסיון הזה, שנעשה בעיר־מולדתי, ברודי, לפני ל"ב שנים, שלא כדרך הצמצום באותה אפיזודה בלבד. נושא מאמרי הוא, כפי שרמזתי, בשמו: אפיזודה וסביביה.
א 🔗
בשנת 1908 מתפרסתם בעתונם של פועלי ציון, היוצא לאור בלבוב, ידיעה ושמה: פועלים חלוצים. כך, בשם העברי הזה. זוהי ידיעה, כי בשם זה מתקיימת בברודי קבוצה, המשתדלת לשלוח פועלים לארץ־ישראל. הנהלת הקבוצה הזאת נתונה בידי משה אוקין, שחזר זה מקרוב מארץ ישראל. לפי הידיעה הזאת, עלה בידי הקבוצה בימי קיומה הקצרים לבוא בדברים עם הרבה אנשים בודדים בערי גליציה ולהשיב להם, בפירוט ובדיוק, לשאלותיהם, היא גם מוכנת עתה להודיע לכל דורש, על יסוד סטאטיסטיקה מפורטת, על תנאי העבודה והעובדים בארץ ישראל. עוד בראשית־החורף יעלו קצת חברים לארץ־ישראל, בין מבני העיר בין מבני ערי השדה. בקרוב יישלח גם קול קורא גדול. סיומה של הידיעה בכתובת ראש הקבוצה, שישיבתו באותה עיר, ברחוב בית הכנסת (“יידישער ארבייטער”, 4 לספטמבר 1908).
וראוי להעיר, כי באותה עיר כבר נעשה נסיון חלוצי־עברי שלוש שנים קודם לכך. הנפש הפועלת בכך היה יוסף אהרונוביץ', שישב שם בימים אלא בעיר זו וחולל בה תנועה עברית וחלוצית כאחת. הוא, שעתיד היה להיות אישיות מרכזית בציבור פועלי ארצנו, כאילו עשה פה ראשית־נסיונו. ימי פעולתו הם ימי פריחה יפה לאידיאה ולעבודה העברית והחלוצית. בעניין הפעולה העברית נשמרו קצת הדים גם בעתונות. כן, למשל, אנו קוראים בכתבה אחת: “אצלנו האידיאה הציונית, ובייחוד בין הנוער, מתפתחת מיום ליום לא בלבד מצד הכמות אלא גם מצד האיכות. הנוער שלנו תפס את תפקידו ועבודתו לשם האידיאה; אינו מקפח זמנו להתחכמות פוליטית מתמדת וסרת־טעם אולם לומד בחריצות יתירה את הלשון העברית וטורח ככל האפשר שיוכל ככל המוקדם להשתמש בה בדיבור יום יום”. וכן אנו שומעים, כי אם עד עתה הלימוד היה כדרך חובבות ורק שלוש פעמים בשבוע, הרי עתה הלימוד הזה שש פעמים בשבוע והוא נעשה "דרך שיטה וסדר בהנהלת מורה מומחה רוסי מר א. (אהרונוביץ') – – מספר הקורסים העברים עתה ששה – – וכן יש גם אילו קורסים פרטיים, כולם בהנהלת מורים רוסיים – לשם הקניית הלשון והשימוש הרהוט בה מסייעות הרבה השיחות העבריות, הנערכות שבת־שבת על ידי מר א., משהו כענין “שפה ברורה”, אולם בהיקף מועט יותר. הנוער חייב בהוקרה אמתית וכנה למה א. על עבודתו רבת־העמל ורבת־הפרי – – ". (“מוריה”, 1905, שנה ג‘, עמ’ 62). מתוך העיר הזאת יצאה אז תנועה עברית לכל רחבי גליציה, כי בה נתרכזו אז כמה וכמה כוחות־הוראה עבריים: “בין מאות הפליטים הרוסים הנמצאים בברודי ישנם גם כמה מורים עברים מוכשרים ביותר ללימוד עברית, לפי השיטה עברית בעברית, מורים עברים הבקיאים יפה יפה בספרות העברית החדשה, שהיו מסכימים להשתקע בכל עיר ועיר בגליציה, אילו הובטחה להם פרנסה כלשהי. אלו לרוב אנשים צעירים ונמרצים. אנו מקוים, כי החברים בערים, החסרות כוחות הוראה מומחים, לא יזניחו שעת הכושר הזאת” (שם, שם). ובעניין הפעולה החלוצית הרי ב־1905 יסד שם אהרונוביץ' אגודה שעניין החלוציות המאורגנת היה כלול בהבלטה יתירה גם בשמה וגם בתכניתה. כי שמה היה “חלוצי ציון” ותכניתה, כפי שמייסדה כתב אז למ. מ. אוסישקין “להכין את עצמנו לעבודתנו העתידית” ועיקר תקנותיה “לקבל בתור חברים רק אנשים מלומדים, בריאים בגופם ורוחם, ציוני ציון, יודעי שפת עבר, בני פחות משלושים שנה, פנויים” וכן “ללמוד את מלאכת עבודת האדמה מתוך קריאה בספרים ועד כמה שאפשר גם במעשה; ללמוד את השפה הערבית, להתרגל לדבר עברית ולהשתלם בידיעת השפה הזאת”.
חוט בולט של השפעה נמשך בין הנסיון הזה ובין האחר שנעשה לאחר שלוש שנים, וּודאי מיסד האגודה האחרת נשפע בזה מרוחו וכוחו של יוסף אהרונוביץ‘. הוא נמצא בעיר זו בשנת פעולתו של אהרונוביץ’ וכן אנו שומעים, כי בוועד אגודת פועלי ציון בעיר זו, שנבחר באפריל 1905, נמצאים טננבוים, אוקין, גב' בלבן (“יידישער ארבייטער”, שנה ב', גל. 5); כי באסיפה הכללית הראשונה של אגודת פועלי ציון שם נאם בהר"ב (הוא פרץ בהרב, מוותיקי־הציונים, עתה ברמת־גן) ונבחר כנשיא חבר אויארבך וסגן־נשיא אוקין (שם, גל. 6, 1 במאי); כי בוועידה של מפלגת פועלי ציון האוסטריים, שנתקיימה בקראקא, השתתף אוקין מברודי בוויכוח (שם, גל. 10, 1 ביולי); כי באסיפת־עם של צעירים בברודי דיברו קאנר, טרטקובר, אוקין וזיגלבוים (שם, גל. 18). לאמור, כי האיש חזר, לאחר שלוש שנים, לעיר פעולתו, שאהרונוביץ' הניח בה מסורת נאה. נראה, כי עם עלייתו של אהרונוביץ' חלה הפסקה בפעולה הערה של הנוער. מבחינה עברית אנו שומעים, כי “העבודה שלנו נפסקה קצת, כי ההנהלה של הגימנסיה חשבה את לימוד השפה העברית ותולדות ישראל כדבר של סכנה והתחילה מתחקה על כל צעדינו. יתר על כן המורה שלנו החבר ה. (י.) אהרונוביץ' הלך לארץ ישראל. עתה חזרנו והתלכדנו והתחלנו בעבודה רצינית. בהשתדלות החבר טרטקובר (הוא הסופר והעסקן ד"ר חיים טרטקובר).. מתקיימים קורסים חדשים בתולדות ישראל ובלשון העברית” (“מוריה”, 1906, שנה ד‘, עמ’ 63). והוא, כנראה, הדין מבחינה החלוצית – אין שומע על המשך הפעולה של “חלוצי ציון”. עתה שחזר אחד העולים מלפני שלוש שנים, שהיה, כנראה גם בארצנו במחיצתו של אהרונוביץ' – בתעודת היסוד של הצרכניה הראשונה שנוסדה ב־1906 ברחובות, אנו רואים בין החתומים את אהרונוביץ' ואת משה אוקין (ראה הפכסימיליה בידיעות הארכיון והמוזיאון של תנועת העבודה, חוב' ג־ד, תל־אביב, תרצ"ח, עמ' 62–63) – כאילו בא המשך־מסורת, שנתחדשה בוודאי גם מכוח המגע המחודש שבין הנוער בעיר ובין יוסף אהרונוביץ‘. המגע הזה בא עם בוא אהרונוביץ’ לגולה – לקונגרס הציוני בהאג ולוועידת “העבריה” שהיתה סמוכה לו. בעניין זה אנו קוראים בכתבה מברודי: "בשנה שעברה נוסד פה, בהשתדלות המורה נ. זיגלבוים חוג “עבריה”. נמכרו 50 שקל ונשלח ציר לוועידת “העבריה” בהאג באישיותו של החבר י. אהרונוביץ' מארץ ישראל – – " (“מוריה”, לבוב, 1908, שנה ו‘, עמ’ 63). וראוי להעיר, כי נתחדש גם מגע אישיי – י. אהרונוביץ' ראה, לאחר הקונגרס והוועידה, לבוא לשבוע ימים לברודי אל שולחיו.
אולם אם “פועלים חלוצים” ביקשו להמשיך את מסורת קודמיהם “חלוצי ציון”, הרי לא ביקשו להמשיך את קוום. המגמה של שתי האגודות ודאי שהיתה שווה, אבל היתד שבה תלתה כל אחת עשייתה היתה שונה – לא זו הבחינה הסוציולוגית ולא זו הבחינה הפסיכולוגית. האגודה הראשונה – הנושא שלה נתבקש מבין המשכילים הצעירים (“רק אנשים מלומדים”) ובלטה השתתפותם של כוחות אקדימאים. ופה נתבקש הנושא בין העובדים, אם צעירים ואם בשנות עמידה. אין בידי לקבוע, אם נתקיימה גם עתה הזרות שהיתה לפני שלוש שנים בין פועלי ציון שבעיר והאינטליגנציה הציונית הצעירה – “האקדימאים כאן אינם מבינים את תנועת פועלי ציון ועומדים מרחוק – – מעניין שהאקדימאים הברודיים לא יאה להם לבוא לפועלי ציון, כי שם פועלים בלבד” (“יידישער ארבייטער”, שנה ב', גל. 5). – אבל ברור, כי אם האגודה הראשונה היתה בה מגמה אידיאליסטית ואיכותית יותר, הרי האגודה האחרונה מגמתה ריאליסטית וכמותית יותר.
ב 🔗
בידיעה הראשונה של האגודה “פועלים חלוצים” נאמר, כי בקרוב יישלח קול קורא גדול. ואמנם, הוא לא איחר לבוא. ראוי היה להביא כולו, אך מקוצר המצע יובא עיקרו. ראשיתו כדרך בירור של הצ’ארטר. ולא בא הבירור, אלא כדי להבליט את הטענה שאין לך פרלמנט, שיהא בידו ליתן זכות לארץ למי שאינו יושב בה, שהרי מידת־הזכות כמידת־הישיבה ממש. מצד זה שיעור־כוחנו והשפעתנו מועט, כי לא יצאנו מכלל־התחלה של משק שלנו. אף מה שהוא שלנו, ספק אם תחול בו באמת הגדרה: שלנו. “האומנם המושבות השייכות ליהודים יהודיות הן”. ועיקר־הקריאה להניח ויכוחים ופולמוס ולבור דרך ההתעניינות בחיים, דרך האינפורמציה הנכונה בתנאים וביחסים הממשיים, כדרגות הכנה לעלייה, שהיא צרכה של ארצנו וצרכם של אנשי־הגולה, בעלי המלאכה העניים וסתם צעירים הצריכים הגירה. לשם כך ניתן תיאור קצר של תנאי המושבות, הפועל הערבי וכדומה. ומעל הקריאה מרחפים דברי־חשש: שמא נאחר את הרגע. “האומנם נוכל להחריש בשעה כבדה כזאת? לא! אנו, הציונים הצעירים, אין אנו יכולים להחריש, אנו חיים ברגע היסטורי למדי, משנוכל להחריש. כדי לתקן את השגיאות, שהראינו עליהן, וכדי להתקרב לתכליתנו הסופית, שפלשתינה תעבור ממש לידים יהודיות, התלקטנו ויסדנו אגודה "פועלים חלוצים" מברודי ומעיירות־הסביבה ובקרוב יסעו חברים הרבה לארץ ישראל”. יודעים כותבי הכרוז, כי בזה לא קיימו עוד את חובתם, שהיא רחבה יותר – ליכוד־ההמונים הנענים. אולם הם עושים את שבידם – אינפורמציה על מצבה התרבותי והכלכלי של ארץ ישראל, הכרת האלמנטים בגולה הצריכים הגירה, הגברת העבודה המעשית, שיעורים ללימוד השפה העברית, אוסף ספרים. החתימה: פועלים חלוצים. כקודם, בשם העברי, שהוא כסיסמה, כפרוגרמה. אף התאריך יירשם: ד' חשון, אתת"מ לחורבן. דווקא כך. הסיום גם עתה בכתובת, אולם הפעם לא דירתו הפרטית של ראש האגודה, אלא כתובת רשמית: פועלי ציון, בשביל או. [= אוקין], ברודי (שם, 6 בנובמבר 1908).
ניכר, עורך עיתונם של פועלי ציון מצא את היוזמה ואת העשייה של החבורה הזאת כשרות ונאות ועל כן פירסם גם את הידיעה וגם את הכרוז ולא שיער, כי חולל על עצמו סערה קטנה, כי לא יצא שבוע ימים ונדרש לפרסם מאמר, שכולו קטרוג ולעג על האגודה “פועלים חלוצים”, על המעשה והעושים כאחת. הפעם הכותב, לא כמחברי הידיעה והכרוז, מאנשי השורה הרגילה, פשוטי־החברים, אלא אחד מראשי המפלגה – כתריאל (הוא, כנודע, ליאון חזנוביץ'). תחילה הוא נטפל קצת לשם האגודה, אף שיאמר כי השם כשלעצמו אינו אומר כלום. חשובה יותר היא לו סברתו, כי קשה לפי החתימה לדעת, מי חיבר את הכרוז. וכאן אין הוא חושש להטיל רמז־חשד שלו, כי אין הוא בטוח, כי החתומים על הכרוז הם גם מחבריו. אין הוא מפרש, במי הוא חושד, אך ניכר, כי עניין זה גם הוא מגורמי קטרוגו – החשד, כי מאחורי הכרוז של פשוטי־חברים, עומד איזה נסתר. וכן הוא מתעורר בתרעומת על ההגדרה, שבעלי הכרוז מגדירים עצמם: אנו הציונים הצעירים. כינוי כזה הוא סתום לו ביותר. הוא צריך, כנראה, אדריסה מפורשת. הוא מעיר, שאין הוא יודע, אם הכוונה לפועלי ציון, הפועל הצעיר או סתם ציונים צעירים, והוא מסיים בלגלוג: “לכל המרובה אנו שומעים, שהמחברים הם צעירים, מה שאינו עשוי לשמש תמיד המלצה טובה”. ועתה באה הבדיקה לסמכותה של החבורה לעשות את שעשתה, שאלת: מי שמך. נראה, שמן המושכלות הראשונים הוא לנו, כי הסמכות היא מרשותה וחובתה של המפלגה ומוסדיה בלבד, ואם כך – הרי היתה ועידה רביעית ונפסקו בה החלטות ובכללן אין החלטה על ייסוד קבוצות חלוצים. אמת, ראש החבורה הזאת היה מצירי הוועידה ההיא והביא לפני הוועדה הארצישראלית שבה הצעות ברוח מעשיו עתה, אבל הצעותיו נדחו ונמצא, כי פגע עתה בכלל הגדול של חובת־המשמעת. אפילו הכוונות רצויות, המעשה אינו רצוי – האכזבה תפול על שכם המפלגה ועל חשבונה. הטיפוח של הגירה מלאכותית, כהגירה מלאכותית עצמה, יותר משהם מועילים הם מזיקים – עשרה עולים אינם מועילים כשם שמזיק אחד חוזר.
על עיקר־הקטרוג מתוספים גם קצת קטרוגי־צדדין – כן, למשל, על הביטוי: הנוער הציוני; על הסברה כי הוועדה הארצישראלית של המפלגה היא בברודי ולא בקראקא. אף לא נמנעה נימה של ליעוג ללימוד הלשון העברית, כי לא כלפני שלוש שנים עתה – אז כתב, למשל, בכלי־מבטאה של המפלגה (שיצא לאור, כפי שכתב עצמו, בזשארגאן־שפראכע) בן־שבתי כדברים אלה: “אנו, בעצם, רחוקים מלהיות חסידי ז’רגון נלהבים כמו, למשל, ד”ר בירנבוים. כמו כל הציונים גם אנו, פועלי ציון, האידיאל שלנו הוא: הלשון העברית בארץ ציון שלנו. רק ה“בונד”, שאין לו אידיאל לאומי משלו, אפשר שיהא לו כאידיאל נצח הגלות ושפת הגלות. עם כל זאת אנו חייבים לומר את האמת, כי לעת עתה קשה לו להמון יהודי ללמוד עברית כלשון זרה ועל כן אנו מוכרחים להשתמש בז’רגון המוליכנו ככל המוקדם למטרה" (ייד. ארב. שנה ב', גל. 3, 1905). ואילו עתה הימים ימי ועידת צ’רנוביץ בגולה וימי ה“אנפאנג” בארצנו.
ג 🔗
כיום, ממרחק הימים, ספק אם אנו יכולים לקרוא בלא חיוך את הערעורים האלה של כתריאל, אבל בימים ההם, ודאי שדבריו ירדו כמהלומה כבדה על נסיונם של בעלי הכרוז. כיום קשה לומר, שלא הם, פשוטי החברים, השכילו והרחיקו לראות. כי הנה ראה כתריאל לשפוך לעגו על שהכרוז פונה לכתובת הרחבה של הציונים הצעירים ולא לכתובת הצרה של המפלגה המסוימת, ואילו אנו יודעים כי הפנייה הזאת לליכוד החלוצי הכולל, מעבר לכתובת המצומצמה של מפלגה אחת והתשובה החיובית על הפנייה הזאת, היא שנעשתה יסוד־מוסד של תנועת־החלוצים והסתדרותה. כיום אנו גם יודעים, מה היה בסופה של תנועה זו, אילולא ראתה את הסמכות כרשותה שלה עצמה והיתה מחכה, עד שמוסדות המפלגות יסכימו עליה. אבל בימים ההם כשירדו על אותו כרוז דברי־תוכחה שנונים כל כך ויחסי־הכוחות לא היו שווים לחלוטין – חבר לא נודע ביותר מכאן ועסקן נודע מכאן – ודאי שפעולתם היתה כשל מקלחת־צוננין הגונה ביותר. כל־שכן שהתוכחה נסמכה על כוחה של המפלגה, ועידתה, החלטתה ומשמעתה. ויתירה מזו: כתריאל מצביע במאמרו על דעה מארץ ישראל, שהיא מוסכמת יותר מדעתם של בעלי־הכרוז. הוא שולח את הקורא למאמרו של אחד מראשי־המפלגה אבנר (הוא, כנודע, י. בן־צבי), שבו העריך את הכרוז לעלייה, מטעם “הפועל הצעיר” – ותירגומו נעשה בידי ק. י. סילמן, כפי שהעיד בעצמו לאחר שנים – ונדפס בעתונה של מפלגה זאת. כלל הערכתו של אבנר היא כי הכרוז הזה אינו אלא קלות־דעת. ונראה, כי לא בכדי מצביע כתריאל על ההערכה הזאת, בזה הוא כאילו בא להרמיזנו על חשד שבו, שהכרוז של “פועלים חלוצים” מחלחלת בו השפעת האווירה והרוח שהולידה את כרוז העלייה של “הפועל הצעיר”, ומותר אולי לשער, כי לכך מתכוונת, כנראה, גם העקיצה, שאפשר כי חותמי הכרוז בבורדי אינם מחבריו. נראה, כי ההצבעה על המאמר של אבנר היתה חשובה כנימוק מכריע ביותר, עד שעורך “יידישער ארבייטער”, העובד הנאמן ואיש־החמודות, א. ל. שוּסהיים, בבואו להשיב תשובתו לכתריאל, ראה עצמו בנקודה זו במצוקה גדולה.
ודאי, גם זה פרט מעניין, כי תשובתו היא דרך התנצלות. דבריו, כדרכו, בפשטות, בגילוי לב, אבל צל המבוכה מפזז עליהם. קודם כל אין הוא רואה את העניין טראגי כל כך, שהרי, בעצם, לא ביקש אלא להודיע דבר הנעשה. אמת, מאמרו של אבנר נדפס בעתונו, אבל מה יעשה, וימים שאותו מאמר נדפס, היה הוא, העורך, טרוד כל כך בענייניו הפרטיים, שלא קראו. הוא פירסם את הידיעה ואת הכרוז מתוך שידע את דרך־המסורת של המפלגה, אבל מכלל־הידיעה, כי המפלגה לא החליטה על ייסוד־אגודות כאלו, אין הוא שומע, שהיא אוסרתן, מחרימתן. אף הוא ממתנגדי ההגירה המלאכותית, אולם אינו רואה מגמתה באותו כרוז, שכל עיקרו בא להראות את ארץ ישראל כארץ הגירה טובה. והוא מוסיף בכעין אירוניה דקה: ודבר זה אינו נגד השקפת המפלגה (“יידישער ארבייטער”, 13 לנובמבר 1908).
ובאמת במאמרו של אבנר, שהעורך לא קראו מרוב טירדתו, היו דברים חריפים ביותר על כרוז העלייה של “הפועל הצעיר” באותה שנה. שמו “עבודתנו בפלשתינא” ועניינו סעיפי העבודה הזאת, אולם הכותב רואה להכריז על התגדרות ברורה: “הריני מוסר מודעה, שלא תהא טעות בדברי, שלא לערבב בשום פנים את התפקידים האלה עם העשיינות (במקור האידי: טוּעכץ) של “הפועל הצעיר”, שפנה בגליון הלפני־האחרון של כלי־מבטאו “לכל הציונים הצעירים” בגולה בפרוקלמציה חמה, שיעלו תיכף ומיד לארץ ישראל, כדי “לעבוד”. יודעים אנו יפה יפה, למי הם קוראים ומה עבודה מכוּונת כאן. אנו יודעים את ה”קונטינגנט" של ציונים צעירים בחוצה לארץ, עד כמה שהאלמנט הזה מסוגל באמת לעבודה פיסית בכלל ולעבודת־אדמה בפרט. יודעים אנו, מי הם קוראי עיתון עברי בחוץ לארץ. תחת “החשה” כזו טובה ויפה האפירה האלווסטון מיט“א. שם, לפחות, לא היו כרוזים פרובוקאטיביים של האלווסטון גופו. יהיה איך שיהיה, אני סבור, שצריך לסדר את הגירת הפועלים” (שם, 4 ליוני 1908).
ד 🔗
כיום, ממרחק הימים, ספק אם אנו יכולים לקרוא בלא חיוך את הקטרוגים האלה של אבנר וּודאי גם המקטרג יש בו מידת־הומור להיות כיום בכלל־המחייכים. אבל אז ודאי שקבלת הפנים הזועפת ובוטה שנסדרה לכרוז שיצא מיפו לא היו עשויים לסייע את הכרוז שיצא מברודי. והרי מאמרו של אבנר לא היה אלא כפרק בקבלת פנים זו, כי קשה מדרך הקטרוגים עליו היתה דרך השתיקה עליו. ועליה נתעורר אז בהרגשת כאב רבה י. ח. ברנר באחד ממאמריו שבו הוא כותב: “נוטל הנך את גליונות “העולם” האחרונים ורואה אתה בחוש, עד כמה אין רוח חיים פנימי בתנועה הציונית, עד כמה הכל מעושה ונפוח, עד כמה הכל – “פוליטיקה”. מדברים על כל מה שאתם חפצים, עושים פרופגנדה בשביל “העבריה” וכו' וכו' ועל העיקר, על זה שבלעדיו אין כל ערך וכל תקווה לציונות, על העלייה של הפיונרים לארץ ישראל – על זה לא רמז אפילו בשום מקום. בפלשתינה יש כיום קבוצה קטנה של ציונים באמת… והקבוצה הזאת קוראת לאידיאליסטים צעירים בגלות לעלות אליה והנה אתה מוצא ב”העולם" רעיונות של חיים ע“ד התבוללות… אבל לא דבר ולא חצי דבר על קול הקורא הזה. מילא, סוקולוב בעצמו… ואולם עוזרו הראשי, שיש לו עסק גם עם עניינים אחרים והמדבר על הכול, גם על מה שלא היה צריך לדבר, הוא שותק על קול הקורא “עלו, אחים, בואו!” במה אפשר לבאר את זה”. (“הד הזמן”, 1908, גליון מס' 64).
דברים אלה של י. ח. ברנר נעתקו גם בבימה שפירסמה את כרוז העלייה בתוך מאמרו של נץ (הוא א. טוּרנקניץ) “על דבר לוד ועוד על דבר מה”, המקדים להם הערה, שבה הוא קובע כי ברנר “כגודל כשרונו כן גדולה תמימותו”, שכן אותו עוזר ראשי ב“העולם” לא עשה אלא כרוח ההנהגה הציונית הנוהגת צנזורה, אשר על פיה רשאי “העולם” וגם צריך להעתיק מלה במלה מ“ההשקפה”, למשל, את הידיעה המעניינת על דבר הז’וּרפיקס אצל ה' נ., שהגברת ז. הצטיינה שם בחינה והרהיבה עין בתלבושתה – אבל אינו צריך וגם אינו רשאי להדפיס את קול הקורא של “הפועל הצעיר”. מפני שהוא מרגיז את הקהל ממנוחת תרדמתו, בגלותו את אזניו, שפה עוד לא הכל כשורה, ולא הכל פורח, מפני שהוא קורא לציונים, שהם יילכו לאפות ה“גלוסקאות” ולתפור את ה“כלי מילת” בידיהם הם, מפני שהוא – שומו שמים! – מזהיר אותם, כי אם הם לא יכינו את “הסעודה” בעצמם ובעוד מועד, אז לא ייהנו ממנה עולמית… במלה אחת, מפני שהוא חשוד על “חיבת ציון” (“הפועל הצעיר”, ניסן־אייר תרס"ח).
אבל אם הכרוז זכה מכאן לקבלת פנים של קטרוג שעיקרו פרובוקציה ומכאן לקבלת פנים של שתיקה שעיקרה זלזול, הרי נמצא גם מי שלא קיטרג ולא שתק – אלו חבורות הנוער השונות, שנתעוררו לעלייה. ואמנם “הפועל הצעיר” מספר מדי פעם בפעם על הדי־קריאתו וכן אנו קוראים: “ראינו את המצב הנוכחי והבינונו כי אסור לנו לשתוק, יצאנו בקול קורא לכל הציונים בגולה – שיבואו לארצנו לעבוד את אדמתה. בזמן האחרון קיבלנו הרבה מכתבים מצעירים, שמוכנים לבוא לארצנו בכל זמן שנדרוש אותה. אך יען שקשה יהיה להם להתאקלם, אם יבואו הנה לסוף קיץ, יעצנו להם, כי יחכו עד אחרי הסוכות” (שם, שם). ובאמת, עוד בסוף קיץ נקרא: "לפי הידיעות שמקבלים אנו מרוסיה יש לחשוב שיבואו הרבה צעירים לאחר הסוכות. כדאי שחברינו הפועלים יכינו את עצמם לבוא לעזר החברים באינפורמציה וכו' " (שם, אלול תרס"ח, גל. 12).
ולא נטעה אם נאמר, כי הכרוז מברודי יש בו מבת־קולו של הכרוז מיפו, ואף נאמר, כי כתריאל לא טעה כלל, אם הניח מקום לשער, שיש פה צד של זיקה והשפעתה. כי אילו טרח היה רואה, שאם אין ראיה לדבר סימן לדבר: מחברי־הכרוז בברודי ראו לשלחו לא בלבד ל“יידישער ארבייטער” בלבוב אלא גם ל“הפועל הצעיר”. על כך אנו למדים מתוך ידיעה קטנה – במדור: במפלגה – שכך לשונה: “מברוד קיבלנו קול קורא מ”פועלים חלוצים“, אגודה שנוסדה לתכלית נסיעה לארץ ישראל בתור פועלים, סוף סוף התעוררו גם צעירי גליציה” (שם, כסלו תרס"ט, גל. 3. אגב, בטעות נדפס בעמוד ההוא: חשוון, והתיקון מצוין בשער הגליון). וכפי שנראה נתפרסם עניין הכרוז ב“הפועל הצעיר” קודם שנתפרסם ב“יידישער ארבייטער”, בין מתוך שהראשון נזדרז בזה והאחרון נחשל בזה ובין מטעם אחר.
ה 🔗
מחברי הכרוז, ששלחו את כרוזם גם ל“הפועל הצעיר” וגם ל“יידישער ארבייטער”, קראו ודאי גם את מאמרו של אבנר וגם את ההגבה עליו ב“הפועל הצעיר”. (עתון זה היו לו אז קוראים לא מעטים בגליציה ובאי־כוח ארבעה: מערכת ה“יידישער ארבייטער” בקראקא, בן דוד בלבוב, נפתלי זיגלבוים בברודי, אשר בוכבינדר בגלינא). ההגבה הזאת ניתנה במאמר של אבי־ברק המביא אותה פיסקה קשה ממאמרו של אבנר ואומר: “ויודע ה' אבנר היטב, עד כמה נחוצים בארץ ישראל פּיוֹנרים לרעיוננו ולרעיונו – ולהווי ידוע לה' אבנר כי “הפרובוקציה” של “הפועל הצעיר” עשתה פרי! ולא רק בין “הציונים הצעירים מן המין הידוע”, כמו שה' אבנר הואיל לכנות אותם בבוז, כי גם שערו בנפשכם – בין “פועלי ציון” ממש… מה לעשות? אין משפחה בלי בעלי מום וגם במשפחה זו ישנם, כפי הנראה, עקשנים – מכירים ורוצים למלאות את חובתם, בתור פועלים עברים, לפי דרכם הם” (שם, סיוון תרס"ח, גל. 9). ואפשר מאד, כי נעימת ההתגרות הנשמעת מתוך ההצבעה על ההתעוררות החלוצית בקרב “פועלי ציון”, מכוּונת לנסיונות, כגון נסיונה של החבורה, שפירסמה את הכרוז ההוא.
ואם נחזור למאמרו של כתריאל כנגד הכרוז מברודי נראה, כי הוא, כמעט בכל פרטיו, ויכוח טיפוסי, לפי דרך הימים ההם, כנגד “הפועל הצעיר”. בייחוד בולטת בו העקיצה כלפי ההגדרה: ציונים צעירים, החשובה כיתד, שנוח לתלות בה הערות־פולמוס. שכן “פועלי ציון” היו עושים גם את ההרכב הסוציאלי של “הפועל הצעיר” מטרה לחיציהם ומכריזים אותם אינטליגנטים (בשעת כושר צירפו גם: ובני איכרים), שנחשבו כפסול. לא מענייננו עתה להראות, כי הגאוה המעמדית הזאת לא היה לה יסוד וצידוק, לא מצד ההרכב הסוציולוגי של חברי מפלגת “פועלי ציון” ולא מצד חלקם של האלמנטים הפרוליטאריים ממש בעלייה השנייה ובעליות שלאחריה, אבל נעיר, כי חוגי “הפועל הצעיר” ראו עצמם בוויכוח זה מחוייבים בהגנה עצמית. והרי לפנינו מתבליני־הוויכוח הזה במאמרו של נץ “בניין וסתירה”, שנאמר בו: “על פי השתלשלות מאורעות מוזרה וקאפריזית, שני צירינו אל הקונגרס בהאג שניהם פועלים (אף על פי שאינטליגנטיותם אינה מוטלת בספק) ושני צירי “פועלי ציון” (שאחד מהם הוא ה' אבנר) שניהם לא פועלים” (הפועל הצעיר“, חשוון תרס”ח), או בגולה שהדין וחשבון של ועידת פועלי ציון הרביעית, אומר, כי בעצם לא יכלה מפלגה זו, כמפלגת פועלים, לעשות הרבה, מעירה העתונות “אף על פי שבאמת אין “פועלי ציון” באוסטריה לעת עתה מפלגת פועלים במובן הרגיל, כי אם יותר מפלגת משרתים בבתי מסחר ומתלמדים בבתי הספר”. (“העולם”, 1908, גל. 24).
גם הטענה של כתריאל בעניין ההיזק הצפוי מצד החוזרים הוא מענייני הוויכוח בימים ההם ביישוב ומחוצה לו, ונודע בזה מאמרו של מרדכי בן הלל הכהן “הפועלים הבטלים” שיוסף אהרונוביץ' יצא כנגדו בתשובת פולמוס חריפה – הוא קורא לו כתב פלסתר וסיכומו בפיסקה: “כן, אנחנו דואגים לא רק לאלה, שמצאו להם כבר עבודה ושצריך לבצר את עמדתם, אלא גם לאלה, שמפני סיבות שונות אינם מוצאים להם עבודה ומוכרחים לעזוב את הארץ, כי עם כל כוח צעיר שעוזב את הארץ הולך גם שארית תקוותנו” (הפועל הצעיר“, תשרי, תרס”ט). אך אין צריך לשכוח כי לפי התפיסה הרוֹוחת אז ב“פועלי ציון” עלולה היתה החזירה להיות כהכרח, אם נראה את התפיסה הזאת בדרך־ראייתו של ש. קפלנסקי בהרצאתו בוועידה הרביעית, שמתוכה הוא נראה לנו מכחיש במציאותם של תנאים לכיבוש עבודה ורואה את אפשרות העבודה לפועלים על דרך התיישבות על הקרקע לפי שיטת אופנהיימר. עם זאת כדבר המובן הוא, שאותה ועידה, שרוב ציריה צעירים, אף שדחתה את הצעותיו של בעל הכרוז “פועלים חלוצים”, קיבלה אותו בהתלהבות, וכן אנו שומעים, כי "כשנקרא מכתב הברכה מהחברים הארץישראליים, כשעלה על הבמה אחד החברים, שבא זה עתה מארץ ישראל – התפרצה תמיד תרועה נלהבה ומחיאת כפיים (“העולם” 1908 גל. 24).
ו 🔗
סוף סוף התעוררו גם צעירי גליציה – כך היתה, כאמור, ההגבה הקצרה של “הפועל הצעיר” על כרוז “פועלים חלוצים”, שלא שיחק לו מזל במפלגתם הם. ואמנם, אותה שנה היתה שנת התעוררות של הצעירים לכל אגפיהם – בחוגי הנוער תלמידי הגימנסיות מכאן ובחוגי הנוער חובשי בית המדרש מכאן (הכוונה בייחוד להסתדרות המיוחדת שלהם, “השחר” הקובעת פרשה מיוחדת לעצמה). עתה נסתפק בהערה, כי בעניין חלקה של גליציה בהתעוררות העלייה היו גם דברי פולמוס מעל דפי “הפועל הצעיר”. ר' מיכל תם (הוא מיכאל טיטלמן) פירסם שם פיליטון, הקלוט דברי היתול, בשם “שברים ותרועות” ועניינו לעג למתינות של ההנהגה הציונית והסתדרויותיה; להחלטות שאין עמהן מעשים; לפעיטות העשייה (“וכשהפלשתינה־אמט נוסע מיפו ל”כנרת" ומ“כנרת” לסילווסטר־אבענד"); לרושם שעושה הקריאה לצרור את הצרורות וללכת ממש לארץ ישראל וכדומה. בתוך המאמר הזה ראה הכותב לשלב דברים אלה: “ולא פעם התאוננו הני צנתרא דדהבא אשר בארצות המערב, כי קשה להם, קשה מאד כקריעת ים סוף ממש, לעבוד בצוותא חדא את ציוני רוסיה הפזיזים, ואלמלא היה עומד להם ריוח והצלה ממקום אחר כגון ציוני גליל סטניסלוי וכיוצא בהם, כי אז היינו – כדאמרי אנשי – רוגנים ומרננים שנים על שנים… ציוני גליל סטניסלוי… קוראים אתם הפרטיכל מהוועידה השנתית שלהם ב”העולם" וליבכם מתמלא שמחה על כל גדותיו, מרגישים אתם, או יותר נכון רואים אתם בעליל, שיש לכם עסק עם ציונים אמיתיים, מתונים ובעלי הכרה ברורה, המסורים לעבודה הציונית בכל רמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם, ציונים היושבים בלבוב, סטניסלוי, דרוהוביץ ועוד ערים היסטוריות שונות ורוכשים להם שם נכסים הרבה (אמנם על זה קובל ה“בעריכטשטאטער” מר זידמן מדרוהוביץ, אך מי ישמע לו? מובטחני, שהוא אחד מבני בניו של יהודי ארץ ישראל…) – מקבלים ודאי רזולוציה מעין זו: הוועידה מוצאת את התנועה הציונית לנחוצה, והיא מייעצת לחבריה להתעניין בה. – אותה הרוח שתקפה את ציוני גליל סטניסלוי, שימהרו מבוהלים ודחופים, בשעה שמתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלותיהם בידיהם ויתאספו יחד צירי כ“ב חברות ציוניות והאחשדרפנים והפחות בכל, מכל, כל ויחליטו מה שהחליטו והעיר סטניסלוי צהלה ושמחה”. (“הפועל הצעיר”, תרס"ט, גל. 15).
דברי־היתול אלה עוררו את מאיר העניש בסטניסלב (שנודע אחר כך כעסקן מסור ופעיל בעיר זו, ערך בה ה“יוד”, עם המלחמה עבר לווינה ואף בה היה עורך עתונים באידיש ובגרמנית, עתה בארצנו) לתגובה, שבאה מחמת עיקומי העובדות שבמאמר הנזכר. הכותב אומר, כי רושם מאמר ההיתול הוא, כאילו ציוני גליציה הם יד ימינה של ההנהגה הציונית, אולם דעה כזאת שהיא “תמימה אפילו לגבי תם”, היא בהיפך האמת, שכן ציוני גליציה הם דווקא בכלל־האופוזיציה להנהגה, אלא שהיא עוברת עליהם לסדר־היום ואינה מצרפתם לשום ועדה. יתר על כן, העתונות הציונית בגליציה היא בראש מבקרי ההנהגה על שום מתינותה, אלא “שאין להעלים מן העין, שאי אפשר לנו לרכז את כל האנרגיה שלנו אך ורק לטובת העבודה הארצישראלית הבלתי־אמצעית”. אף שהוא, הכותב, אינו מחסידי הפוליטיקה הארצית “אינני יכול לבטל בשום אופן את ערך העבודה הקולטורית פה בגולה”. הוא מזכיר, כמה בתי ספר עבריים קיימים בגליציה, העולים בטיבם על בית הספר לבנות ביפו ואין מרעישים עליהם את העולם והוא מסיים: “וכל אלה הם מעשי ה”ציונים המתונים“, הציונים שבגליציה, שאין דרכם להכריז בקולי־קולות על כל עשייה ועשייה, כמו שאין מכריזים, למשל, שרוב החלוצים, שבאו בהעת האחרונה לארץ־ישראל על מנת להישאר ולעבוד שם, הם דווקא צעירי גליציה” (שם, תרס"ט, תמוז, גל. 18).
ז 🔗
ובאחרונה, לאחר הסיבוב, נחזור נא לחבורת “פועלים חלוצים” ונראה באפילוג כעין התנערות מעם המעשה, שגנותו ושטותו כביכול נדרשו ברבים. אפילוג זה היא הודעה של אגודת פועלי ציון בברודי, ב“ייד. פרבייטער”, בחתימת שני חברי הוועד (קורן, דיאמאנד), שכך לשונה: “אין לנו ולא כלום ולאגודת “פועלים חלוצים”. רק מאדיבות השאלנו להם את הכתובת”. הודעה קטנה וכמה התנצלות בה, כדברי נערים מבויישים, שנתפסו בקלקולם.
ולסיום הדברים נאמר: אותה חבורת “פועלים חלוצים”, לפני שלושים ושתיים שנה, אפשר כוחה ביכולת ובאחריות היה בפרופורציה הפוכה לגודל חפצה, לא זה האיש ולא זו התנופה; אפשר ואפילו נמצאו לה תנאי־סיוע נאותים לא היתה יוצאת משיפעת דיבורים העודפת על צומק־מעשים, אבל משראינו וסמוך לראשית פסיעתה, שאנו מגלים בה כיום, כתום שני דור, מן הניחוש הנכון, עלתה בגזירת משמעת המפלגה וראשיה, גדר־מעצורים מכאן וגדר מעצורים מכאן – הרי שנסיונם הוא כמעשה שנחנק באיבו.
[שבט־ניסן תש"א]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות