רקע
דוד ישעיהו זילברבוש

 

רשם-מסע.    🔗

“בובריקא! חמשה רגעים!” – קרא מנהל מסע-החפזון, העובר מלבוב ועד העיר איצקני אשר על גבול ארץ רומניה. היום יום תשיעי לחדש ניסן ה' תר"נ… והשעה השעה השביעית בבקר. הבקר בקר-עבות, בקר יום סגריר. זה כיום תמים יורד שלג על הארץ. הקור איננו חזק עוד ותפותי השלג לא יהיו עוד לכפור. כבר עצור די חם בשכבת האדמה וכמעט יגע בה השלג ונמס והיה למים. אולם האויר הקר והלח חודר מבעד לעצמות ומפיל עצלה על כל יצורי הגו. רפיון, שיש בו קפאון, יבא בדמי עורקי האדם ורגש מלא מחמצת יבא בלבבו. גם מראה השממון אשר מסביב, המראה הכהה אשר לכל התולדה בְהָחֵל האביב תקופתו, מראה הרפש המכסה את פני האדמה, מראה כל היקום הבוכה, יעיר בקרבנו יליל-כליות, ואף את פנינו יקלקל. אז יתאו האיש לאיזה דבר המגרה את העצבים, לאיזה מחזה המושך את הלב ומעירו מתנומתו.

כמעט תחל המרכבה לעצור בעד מרוצתה ולהתנועע בכבדות עד בואה אל התחנה, ורבים מן הנוסעים כבר התעוררו לקום ולהביט בעד חלוני תאי מושבם אל בית הנתיבות לחזות ביוצאים מן המרכבה ובבאים אל תוכה. רבים מהם יודעים מאז, כי יש אשר בעמוד מסע החפזון על התחנה הזאת לא יצא ולא יבא בו כל איש, בהיות בובריקה עיר קטנה ורוב יושביה לא יאהבו חפזון ולא יאבדו מאומה בנסעם במרכבה ההולכת לאט כי על כן חסים המה על יתר התשלומים במסע אשר כזה. גם רחוקה היא העיר מבית הנתיבות ולא יראו אותה הנוסעים במרכבת הקיטור בלתי אם את ראשי המגדלים אשר לבתי כנסיות הנוצרים ואת ראש המגדל הקטן אשר לבית מועצות הזקנים. וגם את ראשי המגדלים האלה לא יראו היום היטב מבעד הערפל, המכסה את עין הארץ. בכל זאת באפס ענין תהי למו גם העברת היד הימנית על חלון התא, להסיר מעליו את האד הלח, למעשה, והמה מפהקים ולוטשים עיניהם אל בית הנתיבות.

אמנם היום נמצא למו מחזה קטן. עוד בטרם עצרה המרכבה בעד מרוצתה ראו מרחוק ארבעה אנשים עומדים על הככר אשר לפני בית הנתיבות. האחד איש יהודי גבה קומה ודל בשר, בעל פאות ארוכות וזקן חד וארוך ובגדים ארוכים, והשני נער קטן כבן עשר שנים וגם הוא דק בשר וגם פאות ראשו כבר ארכו ויורדות כשני תלתלים בודדים לשני עברי לחייו, ושתי נשים מלובשות מחלצות, האחת אשה עבה כבת שלושים שנה, והשנית עלמה צעירה ורכה כבת שמונה עשרה שנה. האשה העבה, בראותה מרחוק את המרכבה, תמהר להרים את הנער על זרועותיה ולהעתיר על פניו נשיקות אין מספר. וגם הצעירה תשקהו. שתי הנשים הן הנוסעות. הנער מְעַוֵּת פניו כמו יש את לבבו לבכות ואביו ירחמהו וישקהו גם הוא. פני היהודי גבה הקומה שוחקים בתתו את ברכתו להנוסעות, אבל לא יושיט ידו למו את ידו. הוא ירים את הנער על זרועותיו, למען יראה היטב את פני אמו ואת פני העלמה בשבתן במרכבה. ובשומו נשיקה עזה כחותם על לחיו הימנית יאיר פניו לאשתו, וכמו יאמר לה כי תחשוב זאת לה גם היא לנשיקת הפרידה, באשר נפשה יודעת מאד כי לא יאות לאיש כמהו לעזות כזאת לאשתו לעיני זרים.

שתי הנשים נגשו עד לפני המרכבה. ביד האשה העבה מלתחה קטנה וביד העלמה תבת-ניר גדולה, אשר פתיל אדום צמוד עליה. הן נחפזות לבוא אל תוך המרכבה. בכל זאת סוקרות רגע עיניהן על פני הנצבים אצל חלונות התאים וכמו תבחננה לדעת את מי תארחנה לחברה. כמעט כל הנצבים כבר חדלו לפהק והמה נכונים איש איש לפתוח את דלת תא מושבו ולקדם את פני הבאות. פנים חדשים וענין חדש המה מבקשים. אולם הנשים כבר מצאו את אשר בקשו גם הן. הנה אצל אחד החלונות נצב עלם צעיר כבן תשע עשרה שנה. הוא כורך את ה“רצועה” על שני קצות תפלין של יד ובעשותו מעשהו מציץ גם הוא מן החלון. מבטו שונה ממבטי האחרים. מבטו הוא רק כמו מן העינים ולחוץ. הוא איננו מבקש לו מחזה אשר יקח את לבו, כי לבו ער בתפלתו אשר זה עתה גמר ושפתיו עודן נעות בחזרו על שלשה עשר העקרים, כדרכו יום יום. ויהי כאשר פתחו הנשים את דלת התא, אשר ישב בו עד עתה לבדו, למען יוכל לערוך תפלתו באין מפריע, ויסוג רגע אחור לבעבור תת אותן לבוא. וכאשר העמידו אשה אשה את מלתחתה ואת תבתה על המפתן בביאה מהר הוא לקראת החפצים להעמידם על ספסל המושב, כמו יאמר לקיים מצות “עזוב תעזוב”. ואחרי עשותו מעשהו לקח מושבו מקצה השני בפנה, מבלי פנות אל הבאות. גם על “תשואות החן”, אשר נתנה לו האשה העבה, לא השיב דבר, ואף את ראשו לא הגיע לעמתה; בעזוב המרכבה את התחנה פתח העלם את מלתחתו ויוצא ממנה בקבוק קטן וצנצנת קטנה וימלא את הצנצנת יין דגן ויברך עליו וישת. אחרי כן הוציא בקבוק גדול וכוס גדולה וימלא את הכוס מים ויפתח את חלון התא ויטול את ידיו בחוץ וינגבן במטפחת גדולה, אשר הוציא מאמתחת בגדו; ובנגבו את ידיו ויאמר “שאו ידיכם קדש” הרים כמעט את כפיו למעלה ויברך על נטילת ידים, ויברך על לחם הסלת אשר הוציא ממלתחתו, ויאכל. אחרי כן סגר את החלון ויוצא כחצי עוף צלוי ויאכל ממנו דיוֹ. ואכילתו לא אכילה גסה היא. רק פת שחרית הוא אוכל. ופת שחרית הוא אוכל זה ימים רבים בכונה יתרה, באשר כן הגידו החכמים, כי היא מבריאה.

בכל עת אכלו ישבו שתי הנשים מנגד ולא פתחו פיהן לדבר אשה לרעותה דבר. כמו אחזה הצניעות בכל פנות התא ותהי יראת כבודה על פניהן ולא ימלאן לבבן לחלל אותה בשיחה בטלה. אך בראותן, כי הוא לא יפנה אליהן ערבה אשה אשה את לבבה להתבונן אליו. רַוָק הוא. את זאת כבר ידעו, באשר לא היה מעוטף בטלית בעת תפלתו. והוא עלם בריא, רחב כתפות וטוב תאר. בגדיו טובים ונקיים, וכל הליכותיו הליכות בן-עשיר ותופש תורה, אשר ערכו לא נכחד ממנו, ולפעמים תזוה גם דעתו עליו בעשותו מעשה זקנים. הלא זקן גם הוא באשר קנה חכמה.

ועת הדומיה לא ארכה. בברכו ברכת המזון כבר התלחשו אשה באזני רעותה – וכבר התלחשו על אודותיו. האשה העבה כבר חשבה את עצמה “לאשת כבוד” ועל עלם צעיר כזה תביט כהבט אם על בנה. “היא תדאג לו, באשר אמו איננה אתו. הן גם לה בן. בהגדלו יהי גם הוא כמהו. אולי יסע פעם גם הוא לבדו והיא רחוקה ממנו ועינה איננה פקוחה עליו לשמרהו”. העלמה שחרה את פניה חרש לבוא עמו בדברים, למען דעת מי הוא. הדברים האחרונים התמלטו מפתחי פי העלמה, כמו מבלי מחשבה תחלה, ופניה האדימו מאד. ועל שפתי האשה העבה נראה שחוק קל. גם היא מתאוה לדעת מי הוא, אבל הפנים המאדמים, אשר לרעותה העלמה, העירו בקרבה שחוק כליות, שיש בו גם רצון רב. אך כמעט אמרה בלבבה לפתוח שפתיה עמו הוסיפו גם לחייה אודם ושפתיה העבות עֻבְּתוּ עוד יותר וכמו צָבוּ. פתאם עלתה המחשבה על לבבה, כי הוא איננו עוד נער קטן וגם היא טרם באה בימים. כמעט חרה לה רגע על העלמה, כי אותה לא תחשוב עוד לצעירה כערכה, וכי על דעתה היא כבר תוכל ותדבר את כל איש בשער ולא תבוש.

עד מהרה יצאו שתי הנשים בשלום ממבוכתן. אחרי כלות העלם את ברכת המזון פנה פתאם אליהן. כבר נתן לד' את אשר לו ועתה “שבקיה לחסידותיה”, וכמו נהפך והיה לאיש אחר. הן לא נער בטלן הוא. גם הליכות עולם הוא יודע. ראשית דברו היתה על אדות השלג היורד בימי האביב. השיחה איננה מלבבת מאד, אבל קולו ערב, והוא מתבל את שפת היהודית-הבלולה בפתגמים אשכנזים, המתאימים אל הענין, עפעפיו יישירו נגדו בדברו, והוא לוקח דברים עם הנשים כמו היה להן מכיר ומודע מתמול שלשום. הלא יהודי הוא וגם הן יהודיות. הוא פנה אל האשה העבה ויגד לה כי ראה את בעלה ואת בנה על התחנה וכי לבעלה תאר איש מכובד, ובנה נער רך ויפה הוא. פני האשה העבה התאדמו מעט, אולם לא ארכו הרגעים והיא כבר הרבתה שיחה. היא ספרה באזניו את רוב תולדות חייה ואת דבר נשואיה ותהלל את בעלה על כל תהלה ותברך את בנה יחידה על כל ברכה.

“בת הגביר אבן-שושן מעיר ק. אַת? וזאת העלמה היא אחותך?” הפסיק העלם פתאם את שיחתה, ויתבונן בפני העלמה והנה האדימו מאד.

“הכי אתה יודע את אבינו?”

“אינני יודע אותו פנים אל פנים, אבל את שמעו שמעתי. וגם את שמע אחותך העלמה היושבת לימינך, שמעתי. בבאי לביתי אגיד שלום בשמה לארוסה, שהוא בן דודי – אם תרשני העלמה הכבודה…”

הוא כונן מבטיו ישר אל פני העלמה וגם דבריו האחרונים כוננו אליה, ושלל צבעים עברו חליפות על פניה, ובמבוכתה לא מצאה דברים נכחים. “האמנם?” קראה האשה העבה בתרועת ששון, “הכי בן דודך הוא?! הכי אתה יודע אותו היטב?! הגד נא לנו מה משפטו ומה מעשהו ומה תארו!” “גם על תארו תשאלו! בלי כל ספק גם הוא איננו יודע את תאר פני ארוסתו. עתה אדע להגיד לו, כי ארוסה יפה עלתה בגורלו.” ועוד הפעם כוננו מבטיו ישר אל פני העלמה כמו היתה לו מבוכתה לשעשועים. במבוכתה רעדו נחירי אפה וחלחלה קלה באה בשפתה העליונה וגם עפעפיה כמו תעו בחוריהם ויהי להם בְּהִתָעוֹתָם ברק של תום-ילדות.

“אנא אל תגד לו מאומה”, גמגמה העלמה בכבדות.

“אל תשמע לה!”, מהרה האשה העבה לענות אחרי אחותה, “הגד לו שלום בשמה וגם בשמי. היא מתבישת כנערה קטנה. נפשי יודעת מאד, כי אחרי ראותה אותו תאהבהו אהבה עזה… גם עתה יש לה געגועים עליו. הנה הוא קרוא אל בית אבינו לימי חג הפסח הבאים, והיא, בהיותה בביתי, נסעה אתי לבובה לעשות לה בגד חדש, וכל זאת למען מצוא חן בעיניו. הנה הבגד החדש טמון בתבת הגיר.הגד נא לו הכל, למען ידע כי ארוסתו מחכה לקראת באו.”

“אינני יודעת מה זה היה לך היום, אחותי יקרתי”, השיבה לה העלמה בקול רגז “אינני מכירה אותך עוד. למה תכבירי במלין? האדון הזה ידמה, כי זאת הפעם הראשונה שהכינותי לי בגד חדש, וזאת הפעם הראשונה שנסעתי לבובה.”

ואל העלם פנתה ותאמר במנוחה (בהתרגזה על אחותה שבה מנוחתה אל קרבה): “אדוני יכול להגיד לו את אשר יגיד, אבל לא בשמי. אנכי אינני יודעת אותו פנים אלא פנים וגם אינני משתוקקת להכיר אותו. אבי קרא אותו לימי חג הפסח אל ביתנו. אם יאנה ויבא אל בית אבותי יבא נא, באשר הוא קרוא אליהם. אבל לי זר הוא מתמול שלשם. ואת זאת אני יכולה להגיד היום, כי ישוב לביתו כלעמת שבא. אנכי אינני חפצה באיש אשר בא בברית הארושין עם עלמה שאיננו יודע אותה פנים אל פנים, בלתי אם כי היא נמכרת לאביו בידי אביה כשפחה חרופה”…

את דבריה האחרונים הגידה במהירות נמרצה וכמו רֻתַח דמה בקרבה ויתגעֹשו כל כליותיה.

“הלא תדע, הלא תשמע נה חרי האף הגדול הזה”, בקשה האשה העבה להיטיב את אשר עוותה אחותה, “אבינו הוא איש יהודי מבני הדור הישן. הוא איש חכם כשלמה המלך. מי יתן והיה בני חכם כמהו. אבל הוא איננו יודע, כי יש לו בת האומרת להתחכם ממנו. כאשר הציעו לפניו את הנכבדות עם בן דודך, והוא את דודך יודע כי גביר נכבד הוא, וישלח את אחד מתופשי התורה שהוא “המלמד” לאחי בבית אבינו, לראות את הנער ולתהות על קנקנו. ה”מלמד" שב ויגד באזני אבי את תהלת הנער. אחרי כן באה גם אֵם הנער, שהיא דודתך, לראות את אחותי ותמצא גם היא חן בעיניה. ויהי בהיות אבי ב“שבת חנוכה” בבית “הצדיק” מוו. וגם דודך היה שם, אז התחתנו זה בזה וגם הצדיק נתן את ברכתו למו. גם הצדיק יודע את הנער מאז והוא אמר לדבק טוב. ועתה מה חרי האף הגדול הזה ומה כל החרדה הזאת?! כשפחה חרופה היא נמכרת בידי אביה! גם אותי “מכר אבי כשפחה חרופה”, והלוואי שיאהב אותה בעלה כאשר אוהב אותי בעלי! היא יודעת, כי אוהבת אני אותה כנפשי וטובתה טובתי ושלומה שלומי. וגם אני – זאת אני יכולה להגיד – לא הייתי בתולה מכוערת וטפשת. ומלבד זאת, מה היא חפצה עוד? לאבותינו נודע כי היא מתמרמרת בסתר לבבה, ויקראו את הנער לבוא לימי חג הפסח. לבי נכון בטוח כי בראותה אותו ובשמעה את דבריו המחוכמים ימצא חן גם בעיניה. ואם, חלילה, לא, אז לא אכזר אבינו, וגם אמנו לא אכזריה היא, וגם אנכי ובעלי, אשר נהיה שמה בימי חג הפסח, לא אכזרים אנחנו ולא נכוף אותה “להתמכר כשפחה חרופה”. אבל – זאת אני יכולה להגיד גם באזני העלם הזה – מפי עלמה תמה וחכמה כאחותי לא פללתי לשמוע דברים כאלה".

“אנא, אדוני”, מהרה האשה העבה להוסיף, “אל תגיד לבן-דודך דבר מכל אשר שמעת”. ותוסף עוד בשחוק על שפתיה: “אי”ה אחרי החתונה אספר אנכי לו הכל באזניה, ואז ייסרה כדי טפשותה… אבל, אדוני, אתה טרם הגדת לנו דבר על אדותיו".

העלמה בחנה עתה את פני העלם מדי אמרו להשיב דבר. הוא ראה זאת, אבל העמיד את פניו כלא רואה ויגד: “הלא תדעו, כי פסול אני לעדות. שמואל הוא בן דודי וגם רעי מנוער. גם בעוד ימים אחדים יבא אל ביתכן. על דעתי כי יבא בשלום ויצא בשלום. הוא ישא חסד מלפני ארוסתו וגם ארוסתו תמצא חן בעיניו…”

“חודרוב! ששה רגעים!” – קרא מנהל המרכבה.

העלם מהר לקום ממושבו ויפתח את החלון, אשר אל מול בית הנתיבות, ויקרא למשרת ויצוהו להביא לו כוס שכר. ולא באשר צמא היה העלם מאד לשכר, אבל הוא בקש תואנה להפסיק את השיחה, וגם מצא חפצו להסתיר רגע פניו מפני העלמה, אשר מדי דברו בחנו עפעפיה אותו כבחון פני העומד למשפט.

“הואל נא, אדוני, והגד למשרת, כי יביא גם למעני כוס שכר” השמיעה האשה העבה את קולה מאחריו, ותתכוין להנעים את קולה בנעימות שאינה מצויה. “הוא מביא כוסות רבות וכל הרוצה לשתות יבא וישתה”.

כמו מבלי מחשבה תחלה ומבלי חפץ, קמה גם העלמה ותקרב אל החלון הפתוח. השלג חדל לנפול ומבין העבים יצא השמש בהדרו וישלח קרנים על כל סביביו. ופני האדמה המכוסים מים ופני כל היקום המלאים ליה הפיצו משנה-נגה כגעת בם קרני השמש. ויהי לנגה הזה ברק שיש בו חלחלה, וכמו תלבש כל הבריאה חרדות פן ישוב השמש עוד מעט ויסתיר פניו ממנה אל אחורי מפלשי העבים המכסים את עין הרקיע. בפנות העלם את ראשו אל התא, וירא את העלמה הרכה והענוגה, בזרוח השמש על לובן מצחה ועל אודם שפתיה ונחירי אפה, כראות חבצלת פורחת בפתחה את כוסה המלאה רסיסי טל אל מול שמש הבקר ושואפת לנשיקותיו. עתה היתה יראת חִנָה על פניו וחלחלה מלאה נעימות עברה בעצמותיו.

– “התשתי גם אַת כוס שכר?”

– “לא, אינני צמאה, וגם אינני שותה שכר שעורים”.

– “באשר טעמו מר, ואת בוחרת במתוק, כדרך כל הנשים”.

היא שחקה. לא ידעה על מה היא שוחקת. דבריו היו דברים של מה בכך. הוא הגיד הפעם את אשר הגיד, רק באשר לא מצא בפיהו מלים אחרות. אבל זאת הפעם הראשונה, אשר תעמוד לבדה לימין עלם נכבד אל חלון פתוח והוא עורך אליה מלים ודואג לצמאונה.

“לא לפתיה אחשבך”, הוסיף להגיד בהאמינו כי נוקש באמרי פיהו, “לפנים אמרו כי פתאים אוהבים מתוק, ועתה נודע הדבר, כי הבוחר במתוק חכם הוא”. עתה שחקה בקול גדול. וירא העלם את הברק אשר בעפעפיה ואת הלובן אשר לחרוזי שניה ולבבו גבה ורחב.

“מה זה ביניכם?” קראה האשה העבה בחבה יתירה “עתה תראה אדוני, עתה תדע, כי בסתר לבבה תאמר לארוסה: בחירי רצתה נפשי בך. כי על כן תמצא חפץ גם בחברת בן דודו, באשר קרוב הוא אליו ממשפחתו ומבית אביו”.

למשמע הדברים האלה רעמו פתאם פני העלמה, וגם העלם נבוך מעט. אבל בשובם לשבת על מושבותיהם לא הרפתה האשה העבה מהם ותאץ בעלם לאמר: “ועתה הגד נא באזנינו דבר על אדות בן דודך. לא בתור עד, אבל בתור ידיד גם לנו, כי על כן הקרה ד' אותך לפנינו”.

– "את האמת אגיד, כי יודע אנכי את כל אשר אתו. רעו מנוער אני ולבו ערום נגדי. אם בזאת תחפוצו אגיד לכן, כי את אשר קרה לארוסתו קרה גם לו. בשוב אביו מבית הצדיק ויודיעהו כי הועיד לו ארוסה, בא אלי ויתאונן באזני על השערוריה הזאת, כי “אביו מכר אותו ממכר עבד”. אנכי נסיתי לנחמו, אבל הוא באחת, כי “איננו חפץ בעלמה, אשר באה בברית הארושין עם עלם, שאיננה יודעת אותו פנים אל פנים ולא הכירה את תכונתו מתמול שלשום, בלתי אם כי הוא נמכר לאביה בידי אביו ממכר עבד”. ויהי לפני ימים אחדים, בהודעו כי קרוא הוא אל בית ארוסתו לימי חג הפסח, ויתמרמר ויגד כי הוא ממאן לנסוע. רק אחרי אשר הפצרתי בו אנכי ואחרי אשר הפצירו בו אבותיו ויבטיחוהו כי לא אכזרים המה וכי “אם, חלילה, לא תמצא ארוסתו חן בעיניו לא יכופו אותו להיות נמכר ממכר עבד”, רק אז נאות לנסוע, בהגידו מפורש כי לעת כזאת הוא נוסע רק אל אבות ארוסתו באשר המה קראוהו ".

שתי הנשים הביטו חליפות אשה בפני רעותה, אחרי כלותו את דבריו, מבלי תת חשבון לנפשן על מה הן משתוממות.

“לוא היה עתה תחתי, ולוא ידע את ארוסתו כמוני היום, ולוא שמי מפיה כי גם היא מתמרמרת על אביה ואומרת בסתר לבבה כי נמכרת היא בידי אביה כ”שפחה חרופה“, כי עתה – או כי ימאן לבוא אל בית אבותיה עד אם תקרא אותו גם ארוסתו לבוא או כי ישיש למהר ולבוא באשר גם מחשבותיה כמחשבותיו. והיתה ההתחתנות הראשונה בעיני שניהם רק כעין “הקדמה” אל כריתת הברית, ברית אהבת עולם, אשר יכרתו זה עתה אחרי ראותם איש את פני משנהו ואחרי הכירם לדעת איש איש את מחשבות זולתו ותכונת רוחו”.

"ישב נא בביתו ויחכה עד אם אקראהו אנכי! – הגידה העלמה בשחוק, אשר העלתה על שפתיה באונס, כמו אומרת היא להראות כי היא עומדת על מחשבתה. אולם פניה העידו, כי אחרי שמעה את דברי העלם עצמה תשוקתה להכיר את ארוסה וגם להראותו לדעת כי אחרי ראותו אותה ישנה את מחשבתו עליה ויחפוץ בה, אבל היא עוד תתעשת בטרם תאמר “הן”;להראותו לדעת כי הכל תלוי ברצונה ולא ברצונו.

“כשאני לעצמי אגיד כי לוא הייתי אנכי תחת בן דודי, כי עתה התעקשתי ומאנתי לבוא עד אם תקראני גם ארוסתי – ולוא היתה ארוסתי היפה בבנות החן”, הגיד העלם בצררו את חפציו, אחרי אשר כבר קרבה המרכבה אל תחנת העיר “סטניסלא”, ששם עליו לעזוב את התא ולבא אל מרכבה אחרת, אשר תובילהו אל טיסמיניצה, עיר מגורי אבותיו.

האשה העבה הביטה בפניו ותתבונן אליו בעינים חודרות מדי דברו את דבריו האחרונים. אחרי כן הקריבה אליו בשחוק על שפתיה ותגד לו בלחש: “אותי לא תשלה. הכרת פניך תעיד, כי… אתה… שמואל הארוס ולא בן דודו…”

“סטניסלא! חמשה עשר רגעים”! – קרא מנהל המרכבה.

העלם מהר לעזוב את תא מושבו. ויהי בהיותו בחוץ ויתיצב לפני דלת התא, אשר חלונו היה פתוח, ושתי האחיות נצבות אצל החלון לקחת עוד דברים אחדים עם מכירם החדש.

"אם ימאן בן דודי לבוא, אבא אנכי תחתיו. הן אין מכיר אותו בביתכן… אבל דעי נא, כי אנכי לא אבוא עד אם תגידי לי מפורש: בוא! – הוסיף בפנותו אל העלמה. האשה העבה השמיעה תרועת ששון. “הלא הכרתי, הלא ידעתי מראש, כי אתה, אתה הוא הארוס!”

פני העלמה התאדמו כדם ותהי מבוכתה גדולה.

“הלא תגידי לי!” התחנן העלם.

היא לא השיבה דבר.

“הלא תגידי לארוסך העומד לפניך”, אשר “אליו נמכרת כשפחה חרופה”, הלא תגידי לו: בוא!"

מבוכתה גדלה מרגע לרגע ולא מצאה בפיה מלים, אבל אחרי אשר האיץ בה העלם מאד בתחנוניו;אז בהחל המרכבה להתנועע נשמע קולה כקול המתפרץ ברב עמל לצאת ממחבואו, באמרה בלחש: “בוא!”

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!