א.
בשנות-קדם, לפני חרבן בית-המקדש, בימי מלכותו של חכם מלכי-תבל, הוא המלך המפֹאָר שלמה, ישבה בבית קטן ורעוע בקצה העיר ירושלים אשה זקנה והיא אלמנה קשת-רוח ומרת-נפש, ותחי בצר ובמצוק. בשכר עבודתה הקשה קנתה לה הזקנה בשוק מעט דגן ותטחן אותו בכפּיה בטחנת-יד, אשר שאלה מאת אחד השכנים ותאפה שלש ככרות לחם להיות לה למחיתה לכל ימי השבוע.
אך הוציאה את הלחם מן התנור, והנה נראה על מפתן הבית איש נכאה וחור-פּנים ויאמר מתוך דמע:
– אשה רבת-החסד, חוסי נא על אדם אומלל. אני בא מארץ אופיר. אניות שלמות נושאות שמן, ארגמן וכל מיני-בשמים היו סחרי ועזבוני. פתאום התחוללה סופה על פני-ים והאניות עם הסחורה ועם כל הכבודה אשר ברגלי ירדו תהומות. רק אותי לבדי הקיא גל אל החוף. זה שלשת ימים אני תועה רעב וצמא; השקיטי נא, אפוא, בלחם את רעבוני.
ותחמול הזקנה על האיש מארץ-אופיר ותתן לו ככר-לחם.
אך יצא הלז מן הבית, והנה נראה על המפתן איש שני והוא פצוע, חלש ולבוש-קרעים, ויאמר בקול נואָש:
– לחם!… הרעב יציקני!… ממלחמת-דמים נמלטתי, באורח-פלא… ליד הרי-גלעד הרמים והנשאים ישבתי שלֵו; עבדתי את אֵלי בשמים ואת כרמי נטרתי בארץ. פתאום התנפלו עלי הפלשתים כפריצי-חיות; את הכל העלו על המוקד, עשו למרמס, את הכל אכלה חרבם, את אשתי ובני הרגו עד האחרון.
פצוע קשה, בלי תנועה שכבתי בשדה יום ויומים… אך קמתי התעודדתי מהרתי להמלט מחורבני ומן הקברים… זה שלשה ימים אני תועה רעב וצמא; השקיטי נא, אפוא, בלחם את רעבוני.
ותעיף הזקנה מבטה באומלל ובלי חשוב רגע הושיטה לו את הככר השניה.
עברה שעה קלה ודלת האֹהל נפתחה ועני זקן ועוֵר נראה על המפתן. בקול חרישי נמוג מפחד ודמעות התחיל לספר:
– זקנה, צרה, מחסור ורעב החלישו את כחות גופי ונפשי, עוֵר אני מרחם אמי ואוכל לחם-חסד. לפנים היתה בתי יחידתי מנהלת אותי תמיד בידי; עתה אחזתה עוית, ואני נשארתי בדד… בחשך, בלי מנהל, אתנגש לפעמים באבנים, אבל לעתים מאד רחוקות אתקל בלחם… בידי מששתי דלת ואפתחנה ואבא הלום האהלה… ואין אני יודע את בעליו. מי אתה? האשה, אם גבר?
הצעיר, אם שבע-ימים? אבל חש אני כאן נשמת-אדם. רחם, אפוא, אחי-אישי, על עני זקן עור והשקיט בלחם רעבוני.
ותחס הזקנה על האומלל ותּגש לו את הככר -האחרונה.
ב.
עבר יום ויכבד הרעב על האלמנה מאד, ותחפש בפנות-הבית אולי תמצא פה או שם פת לחם יבש. ויהי כאשר לא מצאה מאום ותלך ותבא אל השכן, והוא איש עשיר סוחר-תבואה, ותבקש ממנו בהקפה מעט קמח או דגן. אבל השכן השיב את פניה ריקם ויאמר:
– תּת קמח או דגן בהקפה, ואף כי לשכני – זאת לא אוכל: ידעתי כי לא ישוב לידי לעולם. ועל-מה, אפוא, אריב ואתקוטט אחרי-כן בשכני בהיות חפצי לשבת אתם שבֶת אחים? אבל חֶמלתי עליך. לכי אל הגרן הרק אשר לי (אתמול שלחתי משם את דגני למצרים). שם תמצאו בפרצים ובחריצים גרגרי-חטים למדי. אם לא עלה בהם הרקב, שי אקריבם לך מקרב לב ונפש; התפללי בעדי לאלהים.
ותלך הזקנה ותבא אל הגרן הרק אשר לשכן ותאסף מתוך החריצים מעט חטים, מחציתם אכולי-רקבון, ותשב ותטחנם ותשימם בשק קטן ותשאהו אל ביתה.
בחוץ שררה דומיה, ופני השמים היו זכים ובהירים. פתאום והנה סערה באה מן הצפון ותקרע בחזקה את השק מידי הזקנה וכחץ מקשת נשאתהו הימה. הזקנה נשארה עומדת על מקומה נפעמת ונדהמת ותפרוש כפיה השמימה ותקרא בנפש מרה:
אל אלהי אבי! תמה אני ולא אבינה. אם חשכתי אכל מפי ואפרוס את פת-לחמי האחרונה לרעבים, הלא מלא מלאתי בזה את רצונך, ולמה, אפוא, תיסרני בסערתך הזועפת?… אולם מי יודע אם לא אחטא בלשוני?… אולי נעשה הדבר ואלהים לא חפץ גם לא ידע? הרוחות הם שובבים גדולים, ולפני משובתם מי יעמוד? בכל לילה הם מקימים שאון: צועקים, שוחקים, בוכים, שורקים, קורעים בחזקה דלתות וחלונות. אין זאת כי כבר חדלו משמוע לקול אלהים…
ובלב נשבר על רצון-אלהים כי חֻלל, שבה הזקנה אל ביתה. שוכחת את רעבונה עלתה על יצועה ותֹּרַדֵם.
ג.
בחלום-הלילה נראה אל הזקנה איש-שיבה ויאמר אליה: ידע תדעי, כי מלכנו הגדול שלמה כלכל לא יוכל דבר-פשע. לכי אליו אל ארמונו וספרי לו את מעשה-העול, אשר עשה לך הרוח, הוא ייסרהו שבע על חטאתו.
ותיקץ הזקנה ותזכור את חלומה ותמהר ותלך אל ארמון-המלכות ותקד ותשתחו לפני המלך ותספר לו את הקורות אותה מהחל ועד כלה.
המלך שלמה הקשיב רב קשב לכל טענותיה ויען אותה רכות ויאמר:
– אל נא תדאגי, הזקנה; אם גזל ממך הרוח את שקך למרות רצון-אלהים, יַסֵר איסרהו קשה, ולך ישוב נזקך והיה שלומים לצערך.
אך כלה המלך לדבר והנה נראו שלשה אנשים זרים ויגשו אל כסא -המלכות ויפלו על פניהם ארצה.
אחרי-כן פתח הגדול בהם את פיו ויספר:
– סוחרי-צידון אנחנו ומערבנו בבשמים, בשמן-המשחה, בשן ובעצי-הָבנים. כמנהגנו תמיד הולכנו את סחורתנו באניה אל חופי ממלכתך. מבלי-משים התחוללה סערה גדולה ונוראה ותעש את הים כמרקחה ותאחז באניתו ותצנפנה צנפה כדור. פתאום התגשה בחודו של צוק-סלע ורצפתה נִקב חור עמוק. ברעם וברעש השתפכו אליו המים וישטפו את אניתנו והיא התחילה יורדת ושוקעת בלב-ים. ראינו את המות מרחף לעינינו ונקד ונשתחו על פנינו לפני אלהיך, אל אדיר במרום, ונדור לו נדר: אם הצל יציל אותנו ממות ואת אניתנו מרדת תהומות והביאונו אליך את השלישית מהוננו, ואתה חלק חתלק אותה בין עניי-העם. עוד נדרנו בפינו והנה שקט הים מזעפו, והאניה שמה את דרכה כברק אל חופי-ממלכתך. אך ירדנו מן האניה אל היבשה זבחנו זבח ונחשב את ערך מחיר סחורתנו ונמצא את שויה שלשים אלף שקל כסף, ואת השלישית, עשרת אלפים, הבאנו הלום לתת על ידך…
וזקן-הסוחרים הושיט למלך שלמה את המתּן: שק מלא שקלי-כסף.
ד.
המלך שלמה, חכם-המלכים, הקשיב בלי אמר דברים לאשר סֻפּר לו ואחרי-כן שאל:
– רוצה הייתי לדעת כיצד פסק זרם-המים, שהשתפך דרך החור אל קרקע האניה?
– מלך רם ונשא! – ענה אחד מסוחרי-צידון – נראה הדבר, כי החור שבקרקע האניה נסתם כּלו בשק-קמח קטן. אני הביאותיו אתי לכאן.
בדברו הושיט למלך שק קמח קטן רטוב ממים.
המלך שלמה רמז להאלמנה כי תקרב אליו ויראה לה את השק.
– האין זה אותו השק שקרעה הסופה מידך?
– כן, השק שלי הוא – ענתה הזקנה – אבל הקמח אשר בו לח ורטוב ולא יצלח למאכל.
– אמת ונכון הדבר! – ענה המלך שלמה בבת-צחוק על שפתיו – אבל תחת זאת תקבלי, סבתא חביבה, מידי שק אחר…
ובדברו הושיט המלך להזקנה במחיר קמחה את שק השקלים.
אולם האלמנה הזקנה לא לקחה את השקלים מידי המלך ובשפה רפה אמרה:
– אדוני ומלכי האהוב! הצפין את כספך אתך; אני כבר קבלתי את שכרי.
מעשה נורא ונפלא במגדל מכושף עם ארבעה שערים בעיר רומי, בנזר ברזל, בנירון קיסר ובציץ לא-נובל.
א.
ברומי, בירת מלכות אדום, עמוד עמד מימים קדמונים מגדל גדול, אשר אין ערך ליפיו, ולמגדל ארבעה שערים לכל ארבע רוחות השמים, והשערים סגורים ומסוגרים ובריחי-ברזל סביב להם עם מנעולי נחושת. על כן לא יכלה כל נפש חיה לחדור את המגדל ואיש לא ידע מה נמצא בתוכו פנימה. ובארץ הזאת שרר מנהג ישן נושן, כי כל מלך, אך הושם כתר מלכות בראשו, היתה ראשית חובתו לשים מנעול חדש על כל שער ושער. איש לא ידע על מה ולמה נעשה ככה, אבל כלם מלאו את הדבר באמונה, כמקובל מקדם קדמתה, מדור דור.
ויהי היום וימת מלך אדום, ויתאספו השרים והנסיכים, האיצטגנינין ויתר רבי-המדינה לבחור להם מלך חדש. ובעת ההיא חי ברומי איש מגזע לא-נודע והאיש ההוא התנשא מסתר המדרגה אל גרם-המעלות, ויהי לשר גדול. וישמע העם לקולו וימלא את מצוותיו, כי ידע לתפוש את האנשים בלבם. ובהתאסף העם לבחור להם מלך חדש ויחליטו כלם להושיב על כסא-המלוכה את האיש בן השבט שפל-הערך.
וילכו השרים והנסיכים עם האצטגנינין ויבואו אל האיש ישתחוו לו ויאמרו:
– יחי אַדוננו השר לעולם! בחר בחרנוך להיות לנו לראש ומלך.
ויען אותם האיש ויאמר:
רק בזאת אאות לכם להיות עליכם למלך אם תבטיחו לי ואם תאשרו את הבטחתכם בחתימת ידכם ובחותמתכם, כי תמלאו אחרי הדבר, אשר אדרוש מכם.
ויאמרו אליו האנשים:
– הבה, יאמר נא לנו אדוננו את אשר הוא דורש מאתנו.
ויאמר אליהם האיש שנית:
– אני נשבע בחיי ראשכם, כי לא אפתח את שפתי אתכם עד אשר תבטיחוני הבטחת-אמונים מאושרת בחתימת-ידכם ובחותמתכם כי מלא תמלאו את אשר אבקש מכם.
ויאותו לו האנשים. ויושיבו את האיש על כסא-המלוכה וישימו נזר זהב בראשו ויכרעו וישתחוו לו ויקראו:
– אדוננו המלך לעולם יחיה!
ויעשו משתה גדול ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם.
ויהי ביום השני ויקרא אליו המלך החדש את כל השרים והנסיכים והאצטגנינין ויאמר אליהם:
– יש את נפשי לדעת מה נמצא במגדל בעל ארבעת השערים הסגורים, ועל כן אני מצוה עליכם, כי תפתחו לי את אחד השערים למען אוכל לבוא אל המגדל ולראות את הנעשה בו.
כשמוע השרים והאצטגנינין את הדברים האלה נפלה עליהם חרדה גדולה ויענו כלם פה אחד:
– יראים אנחנו מאד למלא את רצון שליטנו. מאז ומעולם לא הרהיב איש לפתוח את שערי המגדל, ויהי להפך, כי כל מלך שם עליהם מנעולים חדשים. אם נעבור עתה את מצות אבותינו, נמיט שואה עלינו ועל ממלכתנו.
ויהי כשמוע המלך את הדברים האלה ותבער כאש חמתו ויקרא:
האם לא הבטחתוני במו פיכם ולא אשרתם בחתימת-ידכם ובחותמתכם כי עשה תעשו את כל אשר אבקש מכם? אם לא תמלאו הפעם את חפצי – דמכם בראשכם!
כראות השרים והנסיכים והאצטגנינין כי רצון המלך איתן, נכנעו לו ויאמרו:
– כדבר אדוננו הגדול כן יעשה!
ויקראו לחכמי חרשי-הברזל ויצוו עליהם להסיר את הבריחים והמנעולים מעל אחד השערים. אז הלך המלך בלוית השלישים אשר הוא נשען עליהם אל המגדל ויפתח את השער ויכנס. אולם אך עבר המלך את מפתן המגדל, נסגר אחריו השער ברעם וברעש, ולא יכלו האנשים מבני-לויתו לבוא אל המגדל, וישאר בו רק הוא לבדו.
וישא המלך את עיניו וירא והנה הוא עומד בתוך גן גדול ויפה כגן-העדן, ובו עצים הרבה נחמדים למראה וטובים למאכל.
ויוסף המלך ללכת וירא והנה ברֵכה עוברת בתוך הגן, ובברכה נוזל אדום ומגובש, וירא כי לא מים הוא, כי אם דם עוד רגע והוא ראה, כי בתוך הברכה ממעל מונח נזר ברזל וכי מכל עברים נמשכות מן האדמה אל הנזר ידי-אדם, והידים רבות, רבות מאד, ומראה להן כמראה יער צעיר, ורבות מהן קלועות ומשזרות אשה ברעותה כשרשי אלון עתיק. וילך המלך הלוך וסוב את הברכה אחת ושתים ויתפלא למראה עיניו, כי לא הבין מה פשר הידים הפשוטות והמשזרות זו בזו ואי זה הוא הכח המחזיק את נזר-הברזל ממעל לדמי-הברכה ואינו נותן לו לרדת מטה התהומה ככל משא כבד. וישב המלך אל השער ויחפוץ לצאת מתוך המגדל, אבל השער לא נפתח. אז קרא המלך בחמתו אל השער:
– אני, מלך רומי, מצוה עליך כי תפתח כרגע!
השער נפתח. המלך יצא מאת המגדל וישב אל הארמון, ולא ספר לאיש דבר מכל אשר ראה.
ויהי ממחרת ויאסוף אליו המלך שנית את השרים והנסיכים והאצטגנינין ויבקש מהם, כי יפתחו לו גם את שער המגדל השני. וישובו ויחרדו האנשים והמלך דבר אתם קשות גם הפעם, ויתעשתו וימלאו את חפצו.
ויבוא המלך אל המגדל דרך השער השני. אבל הוא לא יכול לראות את אשר מסביב, כי היתה עלטה גדולה כחשכת מצרים. בצעדו את הצעד הראשון הרגיש תחת כפות רגליו גופות בני-אדם. וישח המלך וימשש את הגופות וירא כי עוד עמד חומם בם. והגופות נחו ושכבו האחד בצד השני בכל מקום אשר דרכה כף-רגלו. ויתפלא המלך בראותו, כי הגופות השוכבים פה זה שנים הרבה עודם חמים ואין ריחם נודף כריח של מתים, ויצפה אל אשר יבוא. עת קצרה עברה והנה הודלקו נרות למכביר וימלא המגדל אור-יקרות כבעת נכון היום. וירא המלך והנה הוא עומד בבית-כנסת כלול בהדר-תפארת וספונו מגיע השמימה. ויהי אך הואר המגדל, והגופות השכבים על הארץ כמתים התעוררו וימהרו ויקומו על רגליהם ויחלו להתפלל ברחש-קדש. ויקשב המלך רב קשב, ויבן, כי הם שופכים את נפשם בתפלה לאלהי ישראל. האנשים עומדים ומתפללים, ומרוב חושם בם נפשם גחלים תלהט ומפיהם רשפי-אֵש יתמלטו. והנה הבריקו ברקים, וכרגע נפתחה תקרת בית-הכנסת, ושרפי-מעל מעופפים ירדו מטה, וירא המלך כי נושאים השרפים על כנפיהם איש אשר פניו מאירות כשמש, והוא לבוש לבנים כלו. ככלות התפלה, עוד הד ה“אָמן” האחרונה מרחף באויר, נפלו המתפללים ארצה כמתים, תקרת המגדל נסגרה, הנרות כבו וימש חשך כבתחלה. כבא עת תפלת המעריב נשנה החזיון לכל פרטיו, וכך היה גם בבקר. והמלך לא חכה לסוף התפלה, וטרם יכבו הנרות יצא מאת המגדל.
ויהי ממחרת ויצו המלך כי יפתחו לו את השער השלישי, ויכנס אל המגדל, וירא והנה הוא עומד בחדר עגול מרוצף אבנים שחורות. בתוך החדר עמד ארגז-זהב מעשה ידי אמן, אשר עוד לא ראתה עין-איש כמהו ליופי. ויחפוץ המלך לפתוח את הארגז ולא יכל; אז קרא המלך בחמתו:
– אני, מלך רומי, מצוה עליך להפתח!
ומכסה הארגז התרומם מאליו. וירא המלך כי הארגז מלא ציצים ממינים שונים תלושים עם שרשיהם. והציצים ירוקים ונותני-ריח, ושרשיהם רעננים ומלאים לשד וליח, וכלם מכרכים אגודות אגודות, ועשרה, עשרה בכל אחת מהן. ויספור המלך את האגודות וימצא מספרם ששים אלף. ולא יכול המלך להבין איך השתמר משך שנים כל כך רבות ירק הציצים התלושים ואיך לא גמר ריחם ועמד טעמם בם. ויתפלא על המראה מאד ויצא מאת המגדל.
ויהי ממחרת ויצו המלך ויפתחו לו את השער הרביעי וירא ארמון גדול בנוי שיש אדום, ויבוא אליו. ובארמון חדרים מעולפים זהב וכסף, אבנים טובות ומרגליות. ויעבור המלך ששה חדרים ויכנס אל החדר השביעי, אשר עלה בהוד יפיו על כלם. בראש החדר עמד כסא-מלוכה מחוטב אבנים יקרות, ובתוכו שולחנות-כסף מכוסים כפות-זהב ועליהם כל מאכל-תאוה והיין הטוב. אבל איש לא היה בארמון. כבוא הערב נשמע פתאום קול רעש גדול ותרועת חצוצרות וגיל-עליזים, ואחריהם משק צעדים. ויבן המלך כי אנשים רבים הולכים ובאים ויסתתר מאחורי כסא-המלוכה לדעת מה יעשה.
דלתות הארמון נפתחו לרוחה ויבואו חילים הרבה ושרי-צבא ונסיכים, כלם לבושים בגדים מרוקמים זהב. בראשם הלך איש לבוש בגדי מלך ונזר בראשו. כל האנשים חלקו לו כבוד ויקראו לו: מלך. הם נכנסו כלם אל החדר השביעי וישבו אל השלחנות ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם. ככלות המשתה עלה המלך הבא על כסא-המלוכה וכלם נפלו לפניו אפים ארצה ויקראו קול גדול: “יחי אלוהינו מלך העולם לנצח!” וכל אשר צוה המלך נעשה חיש מהר וברטט-הלב. בחצות הלילה קם המלך מעל כסא-המלוכה ויקרא בקול אדיר וחזק:
– אני מצוה עליכם להביא את נזר-הברזל ולשימו בראשי!
עוד מלתו בפיו והחילים ושרי-הצבא עם הנסיכים התנפלו עליו ויסחבוהו סחוב והשלך מעל כסא-המלוכה ויקרעו מעליו את בגדי המלכות, ואותו גזרו לגזרים. ברגע זה נעלמו החילים והשרים עם גזרי גוית המלך השסוע. אז עזב מלך רומי את מחבואו ויתפלא מאד על החזיון ויהי כחידה סתומה בעיניו, ויפן ויצא מאת המגדל.
ב.
אחר הדברים האלה קרא המלך אליו את כל החרטמים והאצטגנינין וגדולי חכמי-המדינה ויספר להם את כל אשר ראה בארבעת חלקי המגדל ויאמר אליהם:
– חפץ אני כי תפתרו לי את כל אשר ראיתי, ואם לא תמלאו אחר פקודתי, אוציא אתכם כלכם להורג.
וישתחוו החרטמים והאצטגנינין והחכמים לפני המלך ויענו:
– אדוננו המלך לעולם יחיה! נכונים אנחנו למלא את חפצך. אבל הדברים אשר ראית במגדל נפלאים מאד, והמעשים – מעשי ימים מקדם, ומאד יכבד עלינו למצא פתרונם כל כך מהר. על כן אנחנו מבקשים ממך, כי תתן לנו ארכא שלשים יום למען נוכל לדרוש כצרך באובים, להציל דבר מפי אלילינו ולגלות את הנסתרות על פי מהלך הכוכבים ומעי-הבהמות.
ויאות להם המלך ויאמר:
– כדבריכם כן יהי. אני קובע לכם זמן שלשים יום. אם עד כלות הימים האלה לא תגלו לי את סוד המגדל – דמכם בראשכם.
והאצטגנינין והחרטמים והחכמים יצאו מאת פני המלך וילכו ויבואו אל בתי-המסגד אשר להם וידרשו לאלהיהם ויעשו את להטיהם ויחשבו מהלך הכוכבים ומזרי-שחק וינחשו במעי חיות ובהמות, ולא נודע להם דבר. וכעבור שלשים היום הלכו כלם אל בתי אלהיהם ויבכו ויילילו ויקרעו את בגדיהם וישימו אפר על ראשם, כי ראו כי כלתה אליהם הרעה וקצם בא, בא.
ובעת ההיא חי ברומי איש זקן מאד, והוא חוזה-בכוכבים ולו שבעה בנים, וכלם מכשפים וחרטמים, וזה דרכם לבוא איש יומו אל אביהם לבקרו ולדרוש לשלומו ולעשות את אשר תשאל נפשו. ביום האחרון ל“שלשים” לא בא איש מהם אל אביהם הזקן. ויתפלא האיש על זה מאד ויחגור את שארית כחו ועל משענתו חלף אל בנו הבכור. הוא נכנס אליו וישאלהו:
– מה נשתנה היום הזה מכל הימים? מדוע לא בא איש מכם היום לבקרני ולברכני בשלום ולעשות את מצותי כפעם בפעם?
ויען הבן הבכור את אביו ויאמר:
– אהה, אבי! אסון נורא מרחף על ראש בניך. דע לך, כי טרם תצא השמש לרוץ ארחה יקֻפד פתיל חיינו. לבלי הדאיב את נפשך באנחותינו המרות לא בא איש מאתנו אליך היום כמנהגנו מימים ימימה.
ויספר הבן לאביו את כל המוצאות אותם. כשמוע האב את דברי בנו אמר אליו:
– היגון עור את עיני בני ורגש-הכבוד, אשר ירחש לבם לאביהם הזקן בלבל את מחשבתם. שכחו בני, כי גם אנכי חוזה-בכוכבים כמוהם, ועל כן חובתי גם אני להתיצב אתכם כלכם לפני המלך. וזאת מצותי, מצות-אב: מחר תקחו אותי עמכם אל המלך והעמד תעמידוני בין שורותיכם, ומי יודע מה ילד יום מחר? אולי תעלה בידי להסיר את החרב הנטויה עליכם ולהפוך את עצבכם לשמחה ואת אנחותיכם – לקול ששון.
ויען אותו הבן ברחש-כבוד:
– כאשר צוה אבינו כן יהיה.
וממחרת היום, אך עלה השחר ובחצר המלכות נאספו האצטגנינין והחרטמים והחכמים ויחד אתם שרי רומי ונסיכיה ורבים מפני עם הארץ, באו גם שבעת בני האצטגנין הזקן ויביאו אתם על שכמם את אביהם.
ויצא אליהם המלך ויאמר:
– שלשים היום, אשר קבעתי לכם לאצטגנינות ולמעשי-להטיכם, תמו עם עלות השחר. עתה עליכם לגלות לי את סוד הדברים, שאר ראיתי במגדל.
אז יצא ראש האצטגנינין ויפול לפני המלך אפים ארצה ויאמר:
– יחי המלך לעולם! עבדיך האצטגנינין והחרטמים חיבו לך את ראשם. אנחנו שאלנו באוב, דרשנו לאלהינו, נחשנו בכוכבים ובמעי-בהמות, אבל לא עלתה בידנו להסיר את צעיף התעלומה מעל המגדל. עתה עשה בנו כטוב בעיניך.
ויקצוף המלך מאד ויקרא בקול:
– נשבע אני בחיי ראשי, כי עיניכם לא תחזינה עוד את נגה הכוכבים, אשר אין אתם אדונים להמה, ושפתותיכם לא תבטאנה עוד לחשים, אשר אין להם ערך, ובטרם יראה כוכב-הערב בשמים יהיה בשרכם טרף לפריצי-חיות וברות לבני-עיט שואפי-דם!
אז יצא האצטגנין הזקן ויקד וישתחו לפני המלך ויאמר:
– אהה, מלך גדול וכביר, מלך רומי! יכבשו נא רחמיך את כעסך והשב לנדנה את החרב, אשר הניפות על ראש עבדיך. אין האצטגנינין והחרטמים אשמים אם לא רכשו להם די חכמה לפענח נעלמות. ידוע תדע, המלך, כי את המגדל עם ארבעת השערים בנה גדל-החרטמים, אשר ידע את סדר מהלך העתים. למען כסות את מעשי להטיו מאת הכוכבים והרוחות, בנה את המגדל באותם הרגעים, אשר בהם יום ליום יביע אמריו ולילה ללילה ילחש את חלומותיו. ברגעים כאלה ידעכו קוי-השמש ויחלש שלטון הרוחות על תבל ומלואה, וכל אשר יעשה בעת ההיא נשאר כמוס מאת גדולי חכמי האצטגנינין והחוזים בכוכבים.
ויהי כשמוע המלך את דברי הזקן ויקרא:
– איש זקן! דבריך מוכיחים, כי חכמת גם נבונות מכל האצטגנינין ולך נגלו המון דברים, אשר נסתרו מעיניהם. ואם לפניך גלוי וידוע סוד המגדל, הלא יודע אתה בודאי מי בנה אותו ומה צפון במעי-השיש אשר לו.
ויען הזקן ויאמר:
– מלך רם ונשא, מלך רומי! בחכמתך הגדולה הבינות, כי לי נגלו דברים אשר נסתרו מעיני אחרים. דע לך, כי סוד המגדל המכושף ידוע מימי קדם רק לאצטגנין אחד, וכבוא שעת מותו הוא מוסר אותו להאיש היותר חשוב בין הנמצאים מסביב לו. לפני מאה שנה בדיוק מסר לי אצטגנין זקן שוכן-מדבר לפני מותו את סוד המגדל. עתה באה, כנראה, שעת מותי, בידך אפקיד סודי עד אשר תמסרנו לאחר. הבה צוה, אפוא, המלך לכל העומדים פה ולהנמצאים בארמונך כי יתרחקו מכסא מלכותך כמטחוי-קשת, ואז תפתחנה שפתי.
ויצו המלך לכל האנשים אשר עמדו לפני כסא מלכותו ואשר נמצאו בחצר-המלכות להתרחק מעליו כמטחוי קשת, ויעשו כן, אז פתח הזקן את פיהו ויחל לספר:
ג.
– דע לך איפא, מלך רומי, כי את המגדל עם ארבעת השערים בנה הקיסר נמרוד, ולא בידי אדם, כי אם בכח להטים. כאשר לכד נמרוד את העולם כלו ויהי לשליט על כל היצורים אמר בלבבו: “אכן אל אני!” והכל כרעו וישתחוו לפניו ויקריבו לו קרבנות. מיראה בדבר פן יכבוש אחרי מותו איש אחר את העולם ויתוץ את המזבחות, אשר הוקמו לכבודו וימחה מזכרון בני-האדם את שם נמרוד, צמצם את כל כחו ועזוז שלטונו על העולם כלו בנזר-הברזל אשר לו; על ידי זה נעשה הנזר כל כך כבר במשקלו, עד כי גם הגדול בגבורים לא יכל להניע אותו ממקומו אפילו כמלוא השערה. ונמרוד העמיד מגדל מסביב לנזר ויעש לו ארבעה שערים לארבע רוחות השמים, למען אשר יהיה המגדל פתוח לכל, והאיש אשר יעבור על מפתן השער האחד לא יוכל לאמר: “אני נכנסתי אל המגדל ולי הוא”. אולם לבעבור הסתיר את נזר-הברזל מעיני בני-האדם עשה בלהטיו כי יפתחו השערים רק לפני מלכים ונסיכי-עמים. כאשר מת נמרוד יצא הקול בכל המדינות והארצות, כי מי אשר ירים את נזר-הברזל וישימו בראשו, יהיה למושל על העולם כלו. ויחלו לבוא לרומי מלכים ומושלים מכל הממלכות, ואיש איש מהם אחזו בחשק רב בנזר להרימו, אבל גם באחד מהם לא נמצא די און להמישו ממקומו. כאשר עיפה נפשם ותם כחם, התחיל כל אחד מאלה, שנסו להרים את הנזר, שוקע באדמה, בתחלה עד הברכים, אחרי כן עד החגורה אשר במתניו ובאחרונה על ממעל לראשו; לא נשארו בלתי אם הידים אשר לא חדלו להנהות בתשוקה נמרצת אל הנזר ולתפוש בשוליו. כך חזר ונעשה הדבר ימים רבים והרבה מלכים ומושלים אבדו מארץ החיים. בכל זאת לא נגרע ממספר האנשים, אשר נמשכו אחר נזר-הברזל.
ויהי היום ובארץ אדום מלך איש אשר רצונו – רצון-ברזל, והוא אכזרי ואביר-לב, נירון שמו. וגם הוא, כקודמים לו, הלך אל הארמון להרים את נזר-הברזל. אבל כראותו את הידים הרבות הפרושות אל הנזר מתוך האדמה, הבין ברב חכמתו, כי לא בכח היד בלבד יגבר איש להרים את הנזר. אז קרא אליו את גדולי חרטומי-מצרים ויתן להם תשורות יפות ויחל את פניהם לגלות לו במה אפוא יגדל כח איש להרים את נזר-הברזל.
וינחשו החרטמים בלהטיהם ויענו לנירון קיסר כדברים האלה:
– על ידי להטינו נודע לנו, כי את סוד נזר-הברזל הסתיר נמרוד מאת הכוכבים והרוחות, ויצפינו בתוך אחד הסלעים. הוא חרת את הסוד עלי לוח, אחרי כן התנשא מועף ביעף אל ראש פסגת הרי-החשך; שם נקב חור באבני אחד ההרים וישם בו את הלוח ועל ידי מעשה-כשפים גלל וינח על פיו את האבן היותר כבדה שבעולם. ולמען אשר לא יוכל איש לגולל את האבן מעל הלוח, שם את הרוח הכי-חזק במערה ובלהטיו הניח חותם צר על פתחה כדי שלא יעתיק הרוח את הסלע מעל הלוח.
כשמוע נירון קיסר את הדברים קרא:
– עלי להשיג את הלוח ולגלות את הסוד החרות עליו, ויהי מה!
ויאמרו אליו החרטמים לאמר:
– רק תחבולה אחת יש להשיג את הלוח. הוציא פקודה, כי ישבו נשר מעל ההרים הגבוהים. הכינה לך עבותות חזקים ומטה ארוך. הביאה איש, אשר נדון למות וצוה לכרות את ראשו מעליו. אחרי כן עלה ושב בין כנפי הנשר. את הראש הכרות תשים בראש המטה, ואת המטה תושיט לפניך כקו ישר למען אשר יראה הנשר נכחו בכל עת את עיני הראש, ומרוב תשוקתו לנקר אותו יגרר במעופו אחרי הראש, ואתה הסב את דרכו אל שיא הרי-החשך. והיה כבואך שמה אל תרף את ידך מן הנשר, כי אם הוליך תוליכהו אתך. כאשר תבוא אל ראש ההר בתוך תראה מערה אשר פתחה מכושף. במערה זו יושב הרוח הכלוא. ואתה קשור את עצמך בחבל אל ראש סלע, למען אשר לא יסחבך הרוח ארצה. בלהטים אשר נתן על ידך תשים את הכשפים על פתח המערה. אז יתפרץ ממנה הרוח, המעתיק הרים ממקומם ויסיר את הסלע מעל הלוח. ואתה תקח את הלוח ואתו תשב על הנשר, ובמטה עם הראש הכרות תסב את מעופו אל הארץ מטה.
וישמע נירון קיסר לקול החרטמים ויעש מצותם וישג את הלוח. בשובו אל הארמון הוציא את הלוח וימצא חרות עליו בלשון כשדים את הדברים האלה:
"ממני, אלהי כל היצורים ומושל כל העולם בגבורתו, נמרוד, אל נירון קיסר ארץ אדום – שלום!
“דע לך נירון קיסר, כי לא בכח יד ולא בברק חרבו יגבר איש להרים את נזרי, כי אם בשקר בתרמית ובחנופה. אם חפץ אתה להשיג את נזרי, שלח צירים קלים אל מלכי כל שבעים אומות-העולם. אל כל אחד מהם כתוב מכתב מלא דברי-חנף, והלל תהלל את גבורתו וחכמתו. במכתבך תשיא עצתך לכל מלך, כי אתך יחד, אבל כמוס מכל יתר מלכי-תבל, ירים את נזר-הברזל, למען אשר רק אתם שניכם תחלקו ביניכם את ממלכת כל הארץ. ואתה עשה את כל הדברים האלה ברוב חכמה והזהר, כי לא יודע למלך האחד, כי שולח אתה את מלאכיך גם ליתר המלכים. והנה כאשר יתאספו אליך מושלי כל שבעים האומות, תביא את כל אחד מהם בלבד את המגדל. הוליך תוליך אותם בדרכים ובנתיבות מיוחדים אל נזר הברזל. כאשר יתאספו שבעים המלאכים והמושלים כלם בבת-אחת, לא ירימו את הנזר, כי אם יתנפלו האחד על השני ויכו האחד את השני לפי חרב, וכלם יפלו חללים. דמם השפוך יהיה מסביב לנזר לברכת-דם, והנזר יצוף ממעל, ואז תפשוט את ידך ובלי כל עמל תרים את הנזר ושמת אותו בראשך והיית למושל על העולם כלו”.
ויהי כאשר קרא נירון קיסר את הדברים החרותים על הלוח, עשה ככל הכתוב בו ברוב חכמה ותרמית-לבב. וכאשר התאספו כל המלכים והמושלים ויכו איש את רעהו לפי חרב ודמם השפוך היה לברכה והנזר צף ממעל, נכנס נירון קיסר את המגדל ויושט את ידו אל הנזר. אבל לא יכל להניעו ממקומו, כי גם ממעל לברכת הדם היה כמרותק ברתוקות הברזל, ולא נגרע ממשקלו מאום.
ד.
וישב נירון קיסר ויאסוף אליו את חרטמי-מצרים וישאל אותם מדוע אפוא ולמה לא נעשה ככתוב בלוחו של נמרוד ונזר-הברזל נשאר כבד-המשקל כשהיה ואין יכלת להעתיקו ממקומו.
ויעשו החרטמים בלהטיהם ויענו את נירון קיסר לאמר:
– דע לך, הקיסר, כי אתה לבדך אשמת אם לא יכלת להרים את נזר-הברזל, יען כי לא עשית את כל הכתוב על הלוח.
ויפלא נירון קיסר וישאל:
– ובמה אפוא, עברתי על הדברים הכתובים על הלוח. הגידו נא לי ואתקן את המעוות.
ויענו החרטומים:
– שום שמו לפניך לאסוף את כל שבעים אומות-העולם, אבל אתה פסחת על עם אחד ולא פנית אל מושלו.
ויחקור נירון קיסר את הדבר וימצא כתוב, כי נקראו להתאסף רק מלכי ששים ותשעה עמים, ויחשב אותם אחד אחד, ויוכח כי נפקד מקום עם ישראל.
ויאסוף נירון קיסר את החרטמים ויאמר אליהם:
– כנים וישרים דבריכם, אמנה לא את כל המלכים והמושלים אספתי; עוד שאר האחד: עם ישראל. אבל איך יכלתי לקרא למושל העם הזה אם אין לו מולדת והוא תועה בין שאר האומות בלי שר ומלך משלו?
ויענו אותו החרטמים ויאמרו:
– דע לך, הקיסר, כי עד היום הזה לא סר מבית דוד המלך השלטון על עם העברים.
על כן זאת עצתנו, אפוא ושמע: אסוף אליך עשרה יהודים, אשר מוצאם מבית המלך דוד והוליך אותם אל המגדל למקום הנזר. והיה אך יפשטו את ידם אליו, יקל משקלו, כי אז יהיה מספר שבעים אומות העולם שלם.
ויצו נירון קיסר לבקש ולמצא עשרה אנשים מגזע בית-דוד. האנשים נמצאו ויובאו לפני הקיסר. וידבר נירון באזניהם את דברי-החנופה אשר כתב אל מלכי יתר העמים, וגם על לבם דבר להרים אתו יחד את נזר הברזל.
אבל עשרת האנשים ענו אותו כלם פה אחד:
מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. ועתה פונים אנחנו בלב ונפש אל אלהינו, אל שדי, כי ישלח לנו את מלך המשיח, אשר יקומם את בית יעקב מעפרו וישיב אותו לכבודו הראשון. אפס כי לא לנזר שלטון העולם אנחנו מנשאים את נפשנו, כי אם לשלטון השלום והאהבה בין בני-האדם והעמים, על כן לא נלך אל המסגד ולא נפשוט את ידנו אל נזר הברזל.
אז התחיל נירון קיסר לדבר על לבם דברי חנף וחלקות כי יעשו כעצתו. אולם כראותו, כי הם עומדים על דעתם בכל תוקף, בערה בו חמתו ויוליכם בחזקה אל המגדל ושם רתק אותם בכבלי-נחשת על יד ברכת-הדם, יען קוה, כי בראותם לפניהם את הנזר יתעורר בהם החפץ להרימו ויפשטו אליו את ידיהם.
אבל לא כן היה. האנשים מבית דוד נתקו מעליהם את הכבלים, ויסורו לפאת מערב המגדל ויעמדו בתפלה ויתפללו אל בוא מלך המשיח. שפתיהן נעות וגחלים בערו מפיהם, ותהי תפלתם לאש שלהבת-יה, ובעמדם כה נבראו כעין כתלים מסביב להם וממעל להם נפרשה כתקרת בית-כנסת אשר היה דומה במראהו לבית-המקדש. ובית-הכנסת התקשט בכל פאר והדר ונעשה זרוע אור כלו מרוב הנרות, אשר הודלקו בו. כאשר הגיעה התפלה לאמצע נפתחה התקרה ולעומתה נפתחו פני השמים, ומלאכים רחפו ויאמרו שירה. ויעופו המלאכים אל המלך המשיח. ויחד נסבו עליו וישאוהו על כנפיהם אל תקרת בית-הכנסת הפתוחה. אבל יען כי שעת המשיח עוד לא באה, נפלו המתפללים, עוד ה“אמן” האחרונה בפיהם, על הארץ כמתים, והנה נסגרה תקרת בית-הכנסת ויכבו הנרות והמשיח שב אל מקום בדידותו. אבל כבוא זמן התפלה השניה, התעוררו אנשי בית-דוד ונשנה החזיון הקודם, וכן הולך הדבר וחוזר מאז שלש פעמים בכל יום.
ונירון קיסר חכה שעה קלה וישב אל המגדל לראות אם נשבר עורף אנשי בית-דוד, כראותו, כי תחת לפשוט ידיהם אל הנזר סככו להם בקירות היכל והם שופכים שיח בתפלות נלהבות, והתקצף עליהם קצף גדול מאד.
ה.
וישב נירון קיסר ויאסוף אליו את חרטמי-מצרים ויחל את פניהם, כי יורוהו איך ובמה לדכא את קשי-ערפם של האנשים היושבים כלואים במגדל.
ויענו אותו החרטומים ויאמרו:
– אין כל עצה ותחבולה לנצח את בני העם הזה, כי גדולה מאד קשיות ערפם. על כן זאת עצתנו, ואתה שמע נא: תחת לאלץ את אנשי בית המלך דוד לפשוט את ידיהם אל נזר-הברזל, למען אשר ימלא מספר שבעים אומות העולם, הלא טוב טוב לך להכחיד את בני האומה הזאת כלה עד האחרון לבל ישאר מהם שריד. ששים ותשעת העמים הנשארים יכנעו לך וישמעו למצוותיך ואז יגרע ממשקל נזר-הברזל ונפל בחלקך.
ותיטב עצת החרטמים בעיני נירון קיסר וישאל:
– איך ובמה אוכל להכחיד את בני העם הזה עד האחרון?
ויענו החרטמים ויאמרו:
– לגלות לך איך ובמה תמצא ידך להאביד את ישראל מגוי – יוכל רק אחד מבני העם הזה. דע לך, הקיסר, כי במזרח ארץ ממלכתך ישנה מדינה אחת, אשר אנשיה משתחוים לראש כרות של יהודי. הם מבקשים ומוצאים להם במדינות הרחוקות איש יהודי, כהן, בכור בן בכור עד דור שביעי, ובדברי חלקות והבטחות יפות הם מושכים אותו אליהם עד מדינתם וכורתים את ראשו מעליו ומניחים תחת לשונה כתבת-להטים. הראש הכרות חי שבעים שנה, ומנבא במחנה. ואנשי המדינה כורעים ומשתחוים להראש ומקריבים לו קרבנות ומקטירים לו לבונה. כעבור שבעים השנה ידל כח הראש, יחלוף ואיננו. אז הולכים בני הארץ ההיא ומבקשים להם כהן אחר בכור בן בכור עד דור שביעי, ומשליכים את הראש הראשון לכלבים. וזה דברנו עליך, הקיסר: לך אל ארץ המזרח ההיא, הביא קרבן להראש הכרות וחל את פניו, כי יאמר לך איך ובמה להכחיד את בני עם ישראל עד האחרון.
וישמע נירון קיסר לעצת החרטמים וילך אל ארץ המזרח וימצא את המסגד, אשר עמד בו על במה עשויה לדבר הראש הכרות, ויקרב לו קרבן ויבקש ממנו, כי יאמר לו דברי-נביאות.
והנה נפתח פי הראש והתחיל מתנבא:
הנה בא איש מאדום,
מלך כביר מעיר רומי. –
בא האיש לבקש אמרי,
לשמוע דברי נבואתי:
איך להכחיד את בית-יעקב.
איך אחריש,
אם לא יחריש האוב תחת לשוני?
איך אכלא ממך מלים,
אם תדברנה שפתי ואל רצוני?
שמעה, אפוא, לקול מלי, בן ארץ-אדום,
האזינה נבואתי, איש מהר שעיר.
הנה לפניך עם ישראל,
מפוזר הוא ומפורד בין עמים זרים
דמיונו כציצים פורחים,
המכסים את עין הארץ.
אין גבול לתפוצותיהם
ואין כליון לגזעם.
הם צומחים, פורחים ונובלים.
אולם הנה זורחת השמש
והם שבים לתחיה, שבים ופורחים…
אבל דע לך, בן ארץ אדום
הקשיבה אזנך לדברי, קיסר רומי…
ויוסף הראש הכרות לדבר ויאמר:
כל אחד מבני עם ישראל יש לו בעולם ציצו המיוחד. כל העת שהציץ צומח וירוק ונותן ריח נעים, חי ובריא היהודי, המחובר אליו. אבל הנה מתחילים שרשי הציץ הולכים ומתיבשים וגבעולו כופף קומתו ונעשה צהוב, ריחו חולף ואיננו וליחו מתרוקן. ובאותה שעה הולך וגוע גם האיש, הולך וחולף כצל וכאבק פורח. גם ידע תדע, קיסר רומי, כי ציצי בני ישראל מראה מיוחד להם, המבדיל אותם מכל יתר הציצים. אם תאמר להכחיד את בני עם ישראל עד האחרון, לך ובקש את ציצי-החיים שלהם; בקש אותם ברום ובשפל, בשדות פוריים ובמדבריות שוממים, על ראשי ההרים ובנקרות הסלעים, והיה כי תמצא אותם עקר תעקר אותם עם שרשם; אספה אותם והוציא במספר צבאם, וכאשר תאסף ששים רבוא ציצים וידעת כי המספר שלם, כי כזה הוא מספר בני ישראל. והיה כאשר יבלו כל הציצים ויֵעשו צהובים וליח שרשיהם ייבש, אז יבוא קץ לבית-יעקב וכליון לשבט ישראל.
ויהי כשמוע נירון קיסר את חזון הראש הכרות שב לארצו וישלח לכל ארבע פנות העולם את עבדיו, יודעי דבר בגדול צמחי-שדי, ויצו עליהם לבקש ולעקר משרשם את ציצי-החיים של בני עם ישראל, וימסור להם את האותות, אשר לפיהם יכירו את הציצים המבוקשים. כעבור העת אשר יעד להם, שבו העבדים ואתם אגדות, אגדות ציצים. ונירון קיסר התחיל סופר את הציצים, אבל לא יכל לספר אותם, כי אין מספר.
אבל פתאום התחילו הציצים מאליהם הולכים ומתקרבים האחד אל השני, ומוציאים מתוכם חוטים דקים, והחוטים נמתחים מעצמם תחת הציצים וכורכים אותם יחד לאגדות אגדות, עשרה, עשרה בכל אחת. וישמח נירון קיסר על הדבר מאד, כי נקל היה לו עתה לספור את הציצים. ויהי כאשר כלה לספור ששים אלף אגדות, האמין, כי עקר את שרשי-החיים של עם ישראל כולו. ויצו להביא לו מאוצר המלכות את ארגז הזהב וישם בו את הציצים וישאהו אל המגדל. אחרי כן שב את ארמונו שמח וטוב-לב בהיותו בטוח, כי אבד עם ישראל וכי עוד מעט וימלוך בכבודו על העולם כלו.
שנה שלמה חכה נירון קיסר. אחרי כן הלך אל המגדל לראות את הציצים הנובלים, אבל כאשר פתח את הארגז ראה, כי כל הציצים ירוקים ונותנים ריח ושרשיהם מלאים ליח, כאלו לא נעקרו מעולם מן האדמה.
– ויהי כראותו את הדבר קרא בשצף קצף:
עתה רואה אני, כי הראש הכרות השיא אותי בנבואתו על שוא. עתה אני נשבע בחיי ראשי, כי השמד אשמיד בחרבי את עם ישראל, וזכר לא יהיה לו עוד בארץ החיים.
וישלח נירון קיסר את חילותיו לארץ אדום וליתר הארצות ויצו עליהם להרוג להשמיד ולאבד את בני ישראל, אנשים ונשים וטף, ולתת את רכושם לבז ולמשיסה. ויעשו החילות כמצותו ויתנפלו על היהודים וישמידו אותם המונים המונים.
כאשר הגיעה שעת הכליה הגמורה לעם ישראל נראו פתאום לפני כסא המלוכה מחנות, מחנות של רוחות בדמות חילות ושרי-צבא ונסיכים ובתרועת חצוצרות בשרו את נירון קיסר, כי תאות-נפשו נתנה לו, כי כבשו לצרכו את העולם כלו. בדברם הובילוהו בכבוד גדול אל המגדל, ושם הביאו אותו את ארמון, שאך בנו אותו בידיהם שיש אָדום. אחרי כן הכניסוהו אל החדר האחרון, ששם עמד שלחן ערוך למשתה וכסא-מלוכה מחוטב אבנים יקרות, ויאכלו ויהללו את נירון קיסר מושל כל העולם. באחרונה הושיבו אותו על כסא המלוכה ויתנו לו כבוד-אלהים ויקראו: “יחי נירון קיסר שליט העולם!”
וכבוא חצות לילה התנשא נירון קיסר מעל כסאו ויקרא:
– אני מצוה להביא לי את נזר-הברזל ולשים אותו בראשי!
כרגע התנפלו עליו כל השרים והחילים ויסחבוהו סחוב והשלך מעל כסא-המלוכה ויקרעו מעליו את בגדי מלכותו, ואותו קרעו לגזרים קטנים, ובלם נעלמו…
וכך הולך הדבר ונשנה לילה, לילה.
ויהי כראות השרים והנסיכים אשר בחצר המלכות, כי הלך נירון קיסר אל המגדל ולא שב משם ויבינו כי קרהו אסון. ולמען אשר לא יקרה כדבר הזה גם להקיסרים הבאים אחריו החליטו לסגור את כל ארבעת שערי המגדל. מלבד זה החליטו, כי כל מלך חדש ישים מנעול חדש על כל שער. והחרטמים והאצטגנינין קראו את החרות על לוח-נמרוד ויגזרו אומר, כי לימים הבאים יהיה סוד המגדל וכל המוצאות את נירון קיסר גלוי וידוע רק לחרטם אחד, והוא ימסרנו לפני מותו להאיש הכי נכבד ביו חבריו, ויעשו כן.
ו.
ויהי כאשר כלה הקוסם הזקן לספר את כל הדברים האלה באזני מלך רומי, חלש וכחותיו עזבוהו. אבל מלך רומי פנה אליו ויעודד אותו ויחל את פניו לגלות לו מה הוא הדבר אשר עמד לציצי-החיים של עם ישראל, שנעקרו מן האדמה עם שרשיהם, להשאר בלשדם וליחם ומה לעשות להם למען אשר יבלו ויקמלו.
והקוסם הזקן פתח את שפתיו ברטט אברים וברוב עמל ענה:
– הציצים נשארו שלמים בירק צבעם ובעצם לשדם, יען כי מכורכים היו אגדות, אגדות… אלו פזר אותן נירון קיסר אחד, אחד…
ובדברו נפח הקוסם הזקן את נפשו וימת.
וימהר מלך רומי וירד מעל כסא-המלכות וילך בחפזון אל המגדל דרך השער השלישי. הוא נגש אל ארגז הזהב ויפתח אותו ויפשוט את ידו אל הציצים.
ויהי כאשר החל לקרוע את החוטים, אשר נקשרו בהם אגדות הציצים, והנה חיש קל קפץ מתוך הארגז עגל בעל שני ראשים, אשר פניו מפיקים אימה. העגל העיף במלך רומי מבט-אש וישמיע קול שאגה, כשאגת אריה. לשמע השאגה נפל מלך רומי מת. המגדל נמלא עשן, וברכת הדם התחילה מכה גלים בחזקה, ונזר הברזל נהפך על פניו וירד תהומה. ברגע זה נשמעה מבית-הכנסת ה“אמן” האחרונה של בני דוד מלך ישראל.
א.
בכל שבעת שמי-שחק,
בארץ כּלה ובמזלות,
בכל ברואי-מעלה וברואי-מטה,
שיָצר אֵל בחסדו,
אם בזעפו ובחרון-אפו
בכלם מושל מאז מעולם
חק קשה ולא יעבור.
“מדה כנגד מדה”.
מי החָרד וירא-אלהים
אשרהו, מה טוב חלקו
בעולם הבא, בגן-העדן
עטוף-נגה ואור-יקרות;
ולעול איש-הבליעל
ערוך מאתמול תפתה,
נכונו לצלעו מצוקי-שאול
בשבעה מדורי גיהנום.
אין תהום לגיהנום ולחשכתו?
הרהור-תשובה שוב לא יועיל,
שם כבר עבר זמנו;
משם עוד לא יגיעו
להדום כסא אלהי-הצבאות
דָמַע גם צקון-לחש.
שם יקָּרא חסד
לחדלון ההויה, למוֶת השוקט;
אבל לפושעים תושבי-הגיהנום
אין מנוחה גם במותם.
לקול צחוק מהול ברעל
של סמאל ובני-סיעתו,
שם תמיד לא ישבותו
אנחות, בכיות ויללות.
אל שערי הגיהנום
שלשה נתיבות עולים.
הנתיב האחד נמשך
דרך תהומות כל היַּמים;
דרך המדבר השָּׁמֵם
נמשך השני כתו-קלון
ממלקות רצועת תלין;
השלישי, והוא הנורא,
ילפות ארחות דרכו,
דרך חשך וצלמות,
לפתח הגיהנום מתחת לארץ
באשר יגוע איש יהודי,
אך יעברו חבלי-המיתה
ויסורי חבוט-הקבר,
נחתם דינו מלמפרע
לגלגול מחילות מתחת לארץ,
בתהו לא-דרך, בעמקי-חשכה,
ולמלחמה עם צוקי-סלעים,
עם מחיצות ואגמי-מים
עד באו לארץ-ישראל.
ומשם הדרך נמשך אילך
תחת סמבטיון הרותח
והרי-החשך כּלם.
על יד שערי-הגיהנום
אורבים מחנות, מחנות שדים.
מקבלים הם את הפושע
בצחוק גדול ופרוע:
ובקולות-פראים: הב! הב!
אך בא יבא הפושע –
ראשית חובתו להתודות.
כל חטא וכל עון
אשר חטא ואשם בחייו
לאלהים או לבני-אדם
– בלי הבדל זמן ומקום –
במו פיו לפרטיו יספרנו.
ואך יעלה על שפתיו
עבירה או דבר-פשע,
נברא שד מהם כרגע,
המענה קשה את הפושע
בּגלל היציר מעשה-ידיו.
אך יתּם חדש ימים
לפורעניותיו של הגיהנום,
נטחן גוף בעל-העבירה
בשנֵּי גדָל-המחבלים
לאבק דק מן הדק,
והאבק יֻשלך ויפֻזר
בגן-העדן בנתיבות
בם ילכו הצדיקים
אחר יבּרא הפושע
בריאה חדשה לגמרה.
בתוך הזעקות המרות
נשמע תמיד קול יללה:
"אלהים בשמים הוא הצדיק,
זך וישר גם משפטו.
אנחנו בפשענו נמקים,
הרעה מידינו באתנו.
מבורך יהיה אלהי-צבאות,
ולנו חרפה וכלימת-נצח!"
ב.
ששת ימים, עד השבת
רותח הגיהנום כסיר נפוח
מנשמת אף הבורא.
נעוּל הוא לפני סליחה,
ואין מקום בו לרחמים.
אולם אך תבא השבת,
ושקט הגיהנום כרגע מזעפו.
המשחיתים יעלמו כלא היו,
אש הכבשן יכבה, ידעך.
וממרום יורד מועף ביעף
אל הגיהנום מלאך נעים,
הנושא אתו צרורים בכנפיו
תנחומים, מנוחה, רחמים
והוא משיב רוח בכנפה
על הגופות הנצרבים.
מחבּש ביד נדיבה ומלטֶפֶת
את המון פצעיהם,
במשחת שמן גן-העדן
ובבּשמיו ירכֵּך כל חבּורה,
וברחמים רבים יעודד רוחם
בתקות סליחה ומחילה.
ומן השמים יורדת מנוחה
עם רוח יום שבת קדש.
ומשתפכים על הפושעים.
אולם אך יֵרָאו בשמים
שלשת הככבים הראשונים
ובלוית ה“הבדלה” תחלוף השבת, –
שוב תתלקח אש הגיהנום,
וכל הצרות והענויים
ישובו תיכף לאיתנם.
לא לכּל בתוך הגיהנום
מביא מלאך גן-העדן
מנוחת-שבת, תנחומים, בשָׂמים.
איש כי חלּל בחייו
את שם אלהים בזדון,
לו מנוחה לא תנָתן
גם בשבת – ומלאך-העדן
הנעים והחביב לא ירעיף
על מדורו, מדור-יסורים,
נטפי-מרפא וצרי-נחם.
וזאת תורת
שבעת מדורי-הגיהנום…
ג.
שם המדור הראשון: בור.
בו תחת קלחות גדולות
אש-תּפת תוקד תמיד;
שוטפים זורמים נהרי נחלי
זפת בוערה עם גפרית;
מונחים תלי גחלים לוחשות
כהררי-עד, כסלעי-שלהבות
שם שדים, לצים ומחבלים
ופניהם – פני נחשים ועקרבים,
אשר אין להם לחש.
פה במדור ירעשו קולות
של צעקות מרות ויללות.
שם בקלחות ובתוך הלהבות
מפרפרים ביסורים מאד נוראים
גופות שנשרפו חיים.
שם דופק שד את הפושע,
דוחף אותו בשבטי-אש
לערמת גחלים, להר-שלהבות,
והוא מטפס בשארית כח
עד הגיעו לראש הפסגה.
ומשם הוא מֻשלך מטה
לים של זפת ושל גפרית.
שם מפרפרים גם אלה,
שבחייהם תאכלם התולעת;
ועוד אחרים, שהם תלויים
על האצבעות, על ה_עים,
על הלשון, הלב, העינים,
והנחשים והעקרבים מתרוצצים
על ידם ומפיצים מסביב
צחנתם ואת רעל נשימתם.
המדור הראשון מיוחד לפושעים
אשר לא שמרו לקים
את כל המנהגים הקדושים,
למי שלמד תורה
בלי כונה והתלהבות,
למי שלא קם
ולא הדר פני זקן,
למי שנתן לאביון
מתנת-יד, נדבת-כסף
בלי האיר אליו פנים.
שם מתענות גם הנשים,
שלא כסו שער ראשן,
ולא למדו את ילדיהן
לאמר “מודה”, “קריאת שמע”
ו“אמן יהא שמיה רבא”.
ד.
במדור השני, שחת,
עומדים בשורה ארוכה
הררי-שלג והררי-אש,
והשדים בעלי-הקרנים
משליכים את הפושעים תכופות
מתוך השלג אל האש
ומתוך האש אל השלג,
ובכל רגע כהרף עין
נהפך גופו של הפושע
ללבת-אש ולנציב-קרח.
תמיד מענים אותו בבת אחת:
צמאון לאור ולחם עם
צמאון לקור ולחשך.
פה במדור נמצאים אלה,
שהיה לבם אותם מהסס,
הלעשות מצוות אם עבירות,
שבקלות-דעת חללו שבועה,
סחו שיחות-חולין בשעת התפלה
אף אלה שמרע-לב
או מתוך שטות והלצה
פני חברם ברבים הלבינו
והיו כשופכי דמו בפרהסיא.
ה.
שֵׁם המדור השלישי – דומה.
שם בתוך דומיה קרה,
מתה, קפואה ואפורה,
שנוצרה טרם לדת קול,
אורב כחית-טרף הפחד
אשר אין קץ לגדלו,
ועל הכל הוא מביט
שתום-עינים, בּמבט של שגעון.
שם בתוך האלמות המתה
תדעך האש הכי כבירה
יכרסמוה רקב גם חלודה.
אבנים כבדות, סלעי-ברזל
יחלשו, יתרופפו, קש תשאם:
הם מתפוצצים לרסיסים קטנים
וכאבק דק מתפזרים.
נמוג מפחד האִלמות הקפואה
מתחיל הפושע משבר בכח
את עצמותיו מעל בשרו,
למען הפריע את הדממה
בצלצול גֶרֶם. אך לשוא.
נאלם כל קול במדור,
או שלא נברא מלכתחלה.
פה במדור הקר והאלם
מתענים בעלי-הגאוה,
שבשתיקת-גאון וצדקת-שוא
את מערומי-נפשם כסו,
אשר מבלי דעת רחֵם
אל צרות אחרים הביטו;
מי ששכח לאַו מפרש:
“לא תלין פעולת שכיר”;
מי שבלי דעת בשת
זלל וסבא אף התהולל
בסביבת אנשים יודעי מחסור.
ו.
טיט הון – זה שם
הרביעי בשבעת מדורי הגיהנום.
בלאט ובלי-הפסק
טובע הפושע טביעה אטית
בבצת צחנה קשה מנשוא.
תמיד הוא מבקש משען
להאָחז בו אך לרגע,
ולא ימצא את מבוקשו.
תמיד יראה לנגד עיניו
סלעים, ענפים, גדרים חזקות,
אבל אך יפשוט אליהם יד,
כרגע יחלפו, יעלמו ואינם.
מאת אלף ידי לצים
יושיטו לו בחפזון גדול
מטות גדולים וחזקים להסָּמֵך,
אולם אך יחפוץ לקחתם,
חיש, כענפים מאד יבשים,
ישָברו לגזרים ויתפזרו לרוח,
והוא יורד ושוקע בתהום
באין מעמד ובלי תקומה.
באותו מדור טובעים אלה,
אשר נשבעו שבועת-שוא,
לא פרשו כפּם לעניים
לעמוד להם בשעת דחקם
בזדון-לב ובעזות-מצח
התנפלו ממרום מבצר התורה
לתהום השחורה של המחקר;
אלה, אשר בשפת-חנף,
במבט, במלה או בתנועה
הטו לעשות מעשים רעים
לב נשים ובתולות ישרות.
ז.
שאול – שם המדור החמשי
שם בוערים, יוקדים תמיד
חמשה מיני אש-להבה:
נוזל הוא המין הראשון:
רועשים, הומים נהרי דינור
זורמים הם ושוטפים בסערה
אל יַמי-האש הגדולים.
המין השני: סופות-אש
מתנשאות ומתחוללות בלי-הפוגה.
השלישי: ישנם שם למכביר
מדבריות גדולים אף נוראים,
חול-אש, כזיקים, יכסם,
מתרומם ומתנשא בערפלי שלהבת.
כפתי-שלג נופל הרביעי
ומכסה הרים גם עמקים
באש קרה ויוקדת.
המין החמשי הוא חרישי,
קפוא, ועינו כעין התכלת.
ונורא הוא מכל הקודמים;
הוא אש אוכלה אש.
בעמקי תהום-המוקד
ימָלא הפושע לבות-אש
השוטפות כדם בתוך אבריו,
והוא נמוג-במכאובים קשים
ובּענויים וביסורים מאד נוראִים,
וכאש-צרבת בוערות בפושע
תאוות שחורות, תאוות-פראים,
שלא נמלא ספקן.
שם מתענים אותם הפושעים,
שלא חשכו את גופם
מתאוות גסות ותענוגי-הוללות:
ביום-הכפורים לא צמו
ובחג-המצות אכלו חמץ.
שם נמקים גם אלה,
שמצצו את דמי העניים
בהלואות-כסף, במרבית ונשך,
ומעמל זרים וזעת אפם
עתקו גם עשו עשר;
מי אשר בזדון-לב,
בעצמו או בידי אחרים,
שפך דמי-נקיים;
מי שאת בניו הזכרים
לא מל ככתוב בתורה,
ולקהלת-ישראל לא הכניסם;
ואותן הנשים, שלא הקפידו
על קיום דיני-נדה.
ח.
בששי משבעת מדורי-הגיהנום,
צלמות, שוררת שממת-חשך ומות
שאין סוף לה וראשית,
שנוצרה עוד לפני
ששת ימי-בראשית.
במדור זה חסר-שטח
רואה הפושע לפניו תמיד
רק אותו עצמו בלבד.
כל העת הוא שואף,
עורג וכמה כמיה פראית
להתחבר עם עצמו גופו,
ואינו יכול בשום אופן.
ואיני יודע ואינו מבין:
מי הוא, אפוא? הזה,
אם פלוני? או ששניהם
אינם אלא דמיון שלישי?
פה במדור של צלמות
נמוגים, מתענים אותם הפושעים,
אשר בדעה צלולה ומיושבת
שלחו יד בנפשם;
אלה, אשר בדברי לצנות,
או בספיקות ובאמרי-נואָש
הכרת הכריתו מלב אחרים
את האמונה בבורא-עולם,
בצדק, במשפט ובאמת;
מי שהלשין על רעהו,
מי שהיה עד-שקר
ועל ידו אבד נקי;
מי שנבל שם השני
בדבר-שקר או בעלילה;
ומי שבמעשי-זמה ונאופים
מחה מעל פניו עצמו
דמות אלהי-הצבאות וצלמו.
שם נמקים בעונם גם
אותם השופטים, אשר בשחד,
ממשוא-פנים או מיראה
סלפו דין והכשילו משפט,
ובמרמה כסו על פשעי
קציני-תבל ועשירי-עם.
ט.
והשביעי, וזה גם האחרון
משבעת מדורי-הגיהנום, הוא
בן בלי-שם… נשכח…
גיהנום בתוך גיהנום,
חשך, אשר נשאר כאן
עוד משנת ימי-בראשית,
שקפא בתוך תרדמה גדולה
כסלע כבד. ובאש שחורה
בוערים בו כבערת-תפת
נקמת אל נורא, כעסו
וחרון אפו הגדול.
שם מתבשלים בתוך קלחות
מלאות כלן צואָה רותחת
אלה שחרפו את אלהים
ויחללו את שם קדשו.
לכופרים תושבי מדור זה
אין מתעורר בלב אלהים
אפילו זיק של חמלה.
אין בשבילם לא שבת,
לא יובל ולא שמיטה.
לנצח לגיהנום נדונו הללו,
לענשם אין קץ ואין גבול.
גם בהמר ארץ כֻּלה
זכר לא יזכור אלהים
את הכופרים האלה למיניהם!
וממעל לשערי אותו מדור
אש גדולה ושחורה מרחפת
ובתוך האש – מלים מתות:
"שכוחי-אלהים המה לנצח
במעמקי תהום החשך"…
א.
…אותו מאורע אירע
עוד זה לא כבר, בימים,
שמסוף העולם ועד סופו
נתפרסמו מופתי הצדיק,
הרב ר' אלימלך.
בשעה קשה לישראל
קיסר רומניה גזר פתאום
גזרה מאד נוראה:
בכל ממלכתו לא תשאֵר
פרסת איש יהודי.
הדבר מובן, שאותה גזרה
החרידה כל נפש מישראל;
בכו, צרחו מר, עוררו תּאניה,
גזרו תעניות-צבור,
השתטחו על הקברים.
אך כל זה כלום לא הועיל.
רוחות רעות, מקטרגים,
האורבים ליהודים תמיד,
לא הניחו לעבור אל הבורא
גם אגל דֶמע, גם שׁפָך שיח.
רק יהודי אחד ברומניה כלה
לא צם ולא צעק.
זה היה הרב ר' פייוול,
יהודי מפורסם, זקן, שכל ימיו
ישב בבית-המדרש
על הגמרא ועל הפוסקים.
אך נודעה לרבי פייוול
הגזרה הרעה של הקיסר,
נבהל בתחלה אף הוא,
ועיניו בקשו לבכות…
פתאום האירה
את מחו מחשבה.
חיש נטל חומש,
העיף מבט בו
ויקרא תיכף:
– מה זאת? גזרת הקיסר?
על פי דין כתוב בתורתנו
אַין לגזרה שום מֶמֶש!
ומהר, כחֵץ מקשת
רץ (בשעה מאוחרת בלילה
היה הדבר) אל הרב.
(בעת ההיא נתעלה ברומיניה כּלה
שם הצדיק הגדול
מליזנסק, רבי אלימלך).
משנתו אותו העיר
ובחום התחיל צועק:
– רבי! פסוק דין-תורה!
להדיא הלא כתוב מפורש
בתורה, כי היהודים
עבדים הם לאלהים,
ואיך, אפוא, הֵהִין קיסר
לגזור גזרוֹת על ישראל?!
ביחוד אני שואלך, רבי:
כיצד סובל אלהינו שבשמים
מעשה-עוֶל כל-כך נורא?!
– ומה בקשתך, אפוא, ר' פייוול?
שאל אותו רבי אלימלך.
– מה אני מבקש? לתבוע לדין-תורה
את הבורא בגלל זו הגזרה!
– שמע נא, בני, ענהו
במנוחה רבי אלימלך –
חובתי לאמר לך מפרש,
כי חושב אני לעזות
לקטרג על הבורא,
שהוא מסלף דין.
גם סכנה יש בדבר
לתבוע אלהים לדין-תורה…
אבל מאודך1 גיסא אני רואה,
שמוסר אתה את נפשך
על קהלה גדולה בישראל
ולפיכך אני מסכים
לשבת באותו דין-תורה:
אך לא חצות-לילה
שעה כשרה היא לכך, כמובן.
באה מחר, לאחר ותיקין.
ב.
באותו לילה באו
פתאום אורחים
אל רבי אלימלך:
שלשה רבנים וצדיקים.
ביניהם הי גם
הצדיק בעל-המופת
הרב המפורסם מאפטה.
הציע לפניהם רבי אלימלך
לשבת אתו בדין-תורה,
והללו נתרצו לו, נתנו את
הסכמתם הקדושה.
למחר בבקר כבא
רבי פייבל אל המשפט,
התעטפו כל ארבעת
הרבנים בטליותיהם
ובית-הדין הגדול
התחיל מברר את הענין.
רבי פייוול! – קרא
הרב מאפטה – ארבעה רבנים
גוזרים, שתאמר
איזו טענה יש לך
כלפי הבורא כביכול?
אך ר' פייוול עמד
חוֵּר, נדהם ונבהל.
– לא, רבותי, לא, איני יכול…
– גמגם מתוך רֶטֶט. –
עזבני אמץ לבי…
מהתלהבות זו של אתמול
אף זכר לא נשאר…
אבל על זה ענהו האַפטאִי
בתוקף ובעז מיוחד:
– אני, האפטאי, נותן לך כח,
דעה, בינה והתלהבות.
היה בטוח, כי במשפט
לא יהי משוא-פנים!
ובאותו רגע התלהב
פתאום רבי פייוול
והתחיל טוען.
קודם כל הראה פסוק
מפורש כתוב בתורה.
אחר התחיל מביא ראיות
מגמרא, פוסקים ומאלפס.
כנכון-היום הוכיח ברור,
כי הבורא לא כן עשה,
שהניח לגזרה שתּגָזר.
אחד הדיינים נסה ויתחכם
להשתמט מן הדין.
– אפשר, רבי פייול
שאל בשפה רפה –
שהיית מסכים לתבוע לדין
דוקא את הקיסר?
מה לי ולקיסר? –
קרא בחימה שפוכה
רבי פייוול – השמעתם?
איזה עסק יש לי
עם הקיסר מרומניה?
מה הוא? טפה סרוחה!
אך הבורא, כביכול, הוא
בעל דברי, אתו אטען!
אז ממקומו זקוף
התנשא האפטאי,
ובקול כשופט
במנוחה קרא
– יתן לנו הבורא
תשובה ברורה על טענותיו
הנכוחות של רבי פייוול!
ויקרא הרב רבי אלימלך:
– אני אתן לכם התשובה:
וודאי אין שום ספק,
שֶׁצָּדק רבי פייוול,
כי אחינו בני-ישראל
עבדים הם לבורא-עולם.
אין לאיש מלבד לבורא,
המשפט להטיל עליהם עונש.
אבל הלא רשאי הוא הבורא
ליסרם ברצונו מוסר-עבדים
ביד נכריה, למשל…
– לא! אין הוא רשאי! – מפסיק אותו
בחום רבי פיוול, –
האם היהודים רק עבדים
הם לבורא? השכחתם
מה שכתוב: “כי בנים אתם?”
בנים אנחנו לבורא
ואת הבנים מיסר אב
עצמו ולא על-ידי אחר!
– ואותו מעשה בטיטוס הרשע,
ששרף את בית-המקדש?
– שאל רבי אלימלך –
– אך זו היא שאלה! המקדש
מכון-שבת הוא לאלהים,
ויכל לשרפו בדין בעלים.
עתה הלא מתחרט, כידוע,
הקדוש ברוך הוא על הדבר
וככרוכיא הוא מנהם וצועק:
"אויה לי! בידי את היכלי
שברתי כשבר נבל יוצרים
והחרבתיו עד היסוד!"
לוּ יהי כן! מוחלני לך
את חורבן בית-המקדש;
– קרא רבי אלימלך –
אולם אל לבך נא שימה:
מה חטאים הם היהודים!
בדברים רכים גם קשים:
פשפשו במעשיכם,
הרהרו בתשובה,
עזבו את דרכיהם הרעים.
כלום הביא זה פרי?
סוף, סוף נתמלא הבורא
חימה על היהודים עמו
וחמתו עברה חוק…
– הא כיצד: עברה חוק?! –
קרא ר' פייוול כּלו מתרגז –
היתכן? היצויר?
אִם נניח את הדבר ככה,
הלא יכל אל, בורא-עולם,
בשעת כעסו הגדול
להחריב עולמות כּלם
ולהשמיד בני-האדם!
– ואמנם יכל יוכל; האחרת תחשוב? –
קרא הרב רבי אלימלך.
– לא, אינו יכול! לא, אינו רשאי!! –
הוסיף לקרוא רבי פייוול –
מה זאת? הלית דין ולית דיין?
האם אין תורה בישראל?!…
שמעו נא, רבותי, אני מתרה,
כי לא אזוז מכאן
עד הוציאכם גזרה מלפניכם,
כי הבורא כמונו כלנו
מחויב לקיֵם את דיני
התורה…
אבל האפטאי
שם קץ לויכוחים.
הוא התנשא ממקומו
ויחלק את זקנו
ובתוקף קרא:
– הכל ברור; אין צרך עוד בטענות,
ואחר הוסיף:
– בעניני-משפטים נוהגים כך:
אך יִכלו שני הצדדים
להרצות את טענותיהם,
מצוים אותם הדיינים
לצאת מחדר בית-הדין.
אם האחד מן הצדדים
מתעקש ואינו רוצה
לצאת ברצון טוב –
קונסין אותו לאלתר,
ולא זה בלבד אלא:
אחר בא השמש ומוציאו
מבית-הדין על כרחו
בבשת ובחרפה…
רבי פייוול, הואילה, במחילה!
ואף אתה, אדון-עולמים,
מחויב הנך לצאת…
ויתעורר הרב רבי אלימלך:
היתכן? הלא כתוב בתורה:
מפרש: “כבודו מלא עולם”, –
ואני שואלכם: כיצד יכול
אלהים לצאת מכאן
ואפילו רק לרגע?
רגע שתק האפטאי.
אחר הרים ברגז
בָּבַת-עין שעירה ולבנה,
תחלה נהם ובנחת אמר:
– הואל ומפרש כתוב:
“כבודו מלא עולם”,
אנו מתירים לך, הבורא,
לשהות לפי שעה פה אתנו.
אבל דע לך, הבורא:
בפסק דיננו הקדוש
למי-שהוא לא נכּיר פּנים.
זכר, כי התורה
לא בשמים עוד מקומה,
אלינו אותה הורדת…
ג.
שלשה ימים ושלשה לילות
נמשכה ישיבת בית-הדין.
נשמעו רעמי ויכוחים חריפים
מריקי-אש כהרי-גָעַש,
וכמטרות-עז נתכו טענות
של קל וחמר וגזרה שוה
והלכות, ופלפולים,
נוטריקון ורמזים
מקבלה ומן “הזהר”
ממימרות קצרות של הבעש"ט
ומסתרי-תורה מאד עמוקים.
שלשה ימים ושלשה לילות
נמשכה המחלוקת… הרבנים
התלהבו, צעקו וירעשו
ויריבו, ויתקוטטו
בזלזולים ובחרמות
איש לא נשא פּני רעהו
“שקץ!” “פרחח!” “עם-הארץ!”
זה לזה קראוּ…
סוף, סוף באו לידי
פשרה, כי רק בטעות
הניח הבורא לגזרת הקיסר,
ובכן אין שום ממשות
לגזרת קיסר רומניה
ותיכף היא צריכה להבּטל.
ופסק-הדין בידי סופר סת"ם
נכתב על גב הקלף.
כל הרבנים הקדושים
עליו חתמו בכתב-ידם
ובתוך ארון-הקדש
בין ספרי-התורה כלם
את גויל פסק-הדין הניחו…
עשרים וארבע שעות אך חלפו
וגזרת הקיסר
עברה ונתבטלה. אמן.
א.
א) הקדוש ברוך-הוא בטובו ובחסדו הגדול הקדים רפואה למכה.
ב) וקודם שבא בחכמתו הגדולה את העולם, ברא את משיח גואל-צדק.
ג) למען אשר יציל בימי הנסיונות הנוראים את יצורי-התבל מכליה ומאבדן גמור.
ד) אפס כי הסתר הסתיר אל שדי מעיני האדם למאות ולאלפי שנים את עת בוא משיח להגלות.
ה) ובשעת החשכה של חמת-אלהים, כשחרב בית המקדש ועם ישראל גלה מעל אדמת-קדשו.
ו) צעד משיח שני צעדים ממקום מחבואו כדי לרדת לעולם ולהציל את שארית יעקב.
ז) אבל אל שדי, שלפניו גלוים וידועים המאורעות המתרגשים לבוא עד סוף כל הדורות, העמיד אותו בצעדו השלישי ויאמר אליו לאמר:
ח) "חטאת עם-ישראל, בדור זה ובדורות הבאים, ישימו עול-ברזל על צוארך.
ט) “וכעיני שור-פר מרב עמל וצרה, כן תכבינה עיניך ולשונך תדבק לחכך, התקבל עליך את הנסיון?”
י) ויען משיח וישאל: “עד כמה ימשכו ימי הנסיון?”
יא) וקול מאת האלהים ענה אותו לאמר: " אני נשבע בחייך – רק לשבעה ימים שמתי את המשא על שכמך.
יב) אבל אם יצטער לבך על הדבר, אז אשמיד בחמתי את אלה, המעכבים את באך".
יג) ויען משיח: "אל שדי! בשמחה רבה ובכל לבי הריני מקבל עלי את יסורי-העולם –
יד) אבל אל נא יכבו אפילו חיי אחד מבניך".
טו) ואל-שדי הניח על שכם משיח קורות-ברזל ועול קשה על צוארו, וקומתו הזקופה שחה לארץ.
טז) ומשיח התמרמר בבכי תחת כובד קומתו הכפופה ויקרא:
יז) "אל שדי! מה כחי כי אאריך נפשי ואיחל?
יח) וקול אלהים ענהו לאמר:
"בני חביבי! האם לא אתה עצמך הסכמת ברצונך הטוב מששת ימי-בראשית לקבל עליך את יסורי-העולם?
יט) "דע לך: משעה, שאבד עמי את ארצו, לא עליתי לשבת על כסא מלכותי,
כ) ועל ראשי ילין תמיד טל ליל חשך ואפלה".
כא) אך שמע משיח את הדברים קרא: “צערי פסק, די לו לעבד, שהוא נדמה לרבו”.
– – – – –
ב.
א) בכל יום כעלות השחר מליט אל שדי את פניו ביגון ובוכה.
ב) וקולו, כקול יונה מנהמת, מילל ומתיפח ואומר לאמר:
ג) אוי לי! חרבתי את ביתי, שרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם!"
ד) ובבכותו שתי דמעות נושרות מעיניו ונופלות לים אוקינוס.
ה) ובנפלן הימה מיללות הדמעות, וקול יללתן הולך ונשמע מסוף העולם ועד סופו.
ו) ולשִמעו ינועו השמים ותרעד האדמה.
ז) וכשמֹע משיח את קול שועת אלהים מן השמים ואת יללת דמעותיו הקדושות מים אוקינוס ואת אנחות עם-ישראל מר-הנפש מן הארץ ––
ח) אז יקרב את המעלה התחתונה של כסא-הכבוד.
ט) והוא נושא את עיניו אל האלהים ושואל מתוך יגון עמוק בלי אמר ודברים: “עד אנה, רבונו של עולם?”
י) ועיני אל שדי נעשות רטובות מרחמים רבים, אבל קול עונה את משיח לאמר:
יא) בני האהוב! על לא הגיעה שעתך ולא מלא עדיין צבא הכחות הארציים".
יב) ובכל יום, בצהרים, יושב משיח מתחפש לעני בשער העיר רומי בין עניים מחזרים על הפתחים ופסחים.
יג) בגדיו אשר עליו בלויי-סחבות וגופו מכוסה פצעים כֻּלו.
יד) והוא מסיר את הסמרטוטים מעל פצעיו ומגלה אותם אחד, אחד לעיני העוברים והשבים.
טו) אבל אין אחד מעמי-הארץ פונה אליו את מבטו; אין מהם שם לב לפצעיו ואין מרחם עליו.
טז) ובכל יום, אך נראה ככב-הערב, עומד משיח כשמתניו משונסות ועם מקלו בידו לפני שער ההיכל ומחכה בלב חָרֵד למצות אלהים: “לכה”!
יז) אולם מאות שנים ואלפי שנים חולפות ועוברות ובת-הקול שותקת.
יח) אבל ימי המשיח כבר ממשמשים ובאים, ויום-אלהים הגדול כבר עומד בחצי דרכו.
– – – – –
ג.
א) והיה באחרית הימים:
ב) כשהגיע שעת בּיאַת משיח ינסה אלהים את העולם בנסיונות קשים.
ג) כדי לטהר ולזכך את בני-האדם, וחטאתיהם תסערנה כמוץ מגרן וכעשן מאַרֻבּה.
ד) וכצרוף צורף-הזהב באש את הפז מסיגיו.
ה) ואל שדי יתן אותות ומופתים נוראים בשמים ובארץ.
ו) ומספרם יהיה עשרה.
– – – – –
ד.
א) האות הראשון יהיה אות פחד גדול.
ב) אלהים ימטיר מן השמים ברד-אבנים ומבול אֵש זלעפות.
ג) נהרות וימים יפרצו ויעברו על גדותיהם.
ד) על פני השמים יראו נחשי-אש וככבים בעלי זנבות אַרוכים.
ה) עמודי-תבל יתפלצון וקול רעש גדול ונורא ישמע.
ו) ופריצי חיות לא יחרדו עוד מפני בני-אדם.
ז) שדי האדמה תצמקנה.
ח) כל פנים יחורו, כל הברכים תכשלנה מפחד וכל הלבבות ימסו כהמס דנג מפני אש.
י) ובני-האדם ינועו ויחגו כשכורים הלומי-יין ואמרו:
יא) “הגיעו הימים האחרונים; הולכים ובאים חבלי ימות המשיח!”
יב) “הה, אויה לנו! מי יעזרנו לשאת את חבלי-הלידה של הימים הנוראים?”
– – – – –
ה.
א) האות השני יהיה אות-השמש וטל-דמים.
ב) הקדוש ברוך הוא יוציא חמה מנרתיקה חם נורא יהיה בעולם.
ג) וכבדי-העון והממרים לא יוכל נשוא את השרב הגדול ויצעקו:
ד) “אוי לנו! לאן ננוסה ונמלטה על נפשנו מפני השמש וחום אִשה?”
ה) ובאו להסתר בחוחים ובדרדרים ובנקרות הצורים
ו) אבל אין מקום, אשר ימצאו בו מסתור מן השרב:
ז) ובידיהם יחפרו קברים לעצמם וחיים ירדו אליהם וקראו למות כי יבוא ויגאלם מרעתם.
ח) וכאשר יעברו שלשים ימי-השרב, תסתיר השמש פניה.
ט) ובעולם תהיה עלטה גדולה.
י) וכבדי-העון והממרים ישאפו אל תוכם את החשך.
יא) ומעיהם ימלאו חשך וגופותיהם יכֻסו שחין מעלה צחנה.
יב) ועשתונותיהם תאבדנה והיו שכורים ולא מיין.
יג) ואלה אשר בינתם לא תתבלע יכלמו ויחפרו.
יד) יען יבינו לקול האותות, כי גאולתן של ישראל קרובה לבוא.
טו) וכאשר יעברו שלשים ימי-החשך ישוב לשמש זרחה כאתמול.
טז) אז ימטיר אלהים טל-דמים ונהרי נחלי-דם ישתפכו על פני כל הארץ
יז) כּבדי-האון והממרים ישכחו להבדיל בין דם ומים וישתו מנהרי נחלי-הדם.
יח) ויתגלגלו במכאובים וביסורים גדולים ויקללו את היום אשר נִתַּן בו הריון לאמותיהם.
יט) ונפלו חמרים, חמרים ולא יהיה קובר להמה
כ) והערים תּמָלאנה באשה וצחנת-פגרים.
כא) ונשמו ההיכלים והטירות, מקומות נשפי-החשק והמחולות.
– – – – –
ו.
א) השלישי יהיה אות של שערים חתומים.
ב) אלהים יחתום את שערי-החכמה, ואנשים ישרים לא יוכלו התקיים בעולם.
ג) והתאספו מחנות, מחנות, והלכו המדברה.
ד) ויתישבו בין קוצים וחרולים ובנקרות-צורים ועל מקומות נשאים ובעמקים שפלים, שלא עדה עליהם רגל אדם.
ה) ואמרו לארי: “אבי אתה!” ואל נמר: “קרובי אתה!” באבוד להם כל חבור וקשר עם בני-אדם.
ו) והימים ההם יהיו לעם-ישראל ללא מושל וללא מורה-דרך, ללא רעים נאמנים וללא אנשי-אמת.
ז) וירבו נביאי-שקר ומאַשרים מתעים.
ח) ונשכח זכרון הגדולים, ומעל לוח-הלב ימָּחו אמרות-הנצח.
ט) ונשמו בתי-הכנסיות והתיתמו בתי-המדרש, והחדרים יהָפכו לבתי-זמה.
י) וננעלו שערי-הפרנסה.
יא) ונעו רעבים עשרה, עשרה ופשטו ידים רקות, ואיש לא יענה להם.
יב) כי ינעלו גם שערי-הרחמים.
– – – – –
ז.
א) האות הרביעי יהיה אות גוג ומגוג.
ב) אלהים יפתח שערי קצה העולם ויצאו משם בלי-מספר חיילות גוג ומגוג.
ג) שפלי-הקומה יהיו, מזוהמים ושואפי-דם.
ד) ובמראה-פניהם יפילו פחד על בני-האדם ובנשמת אפם ישרפו את כל הקרב אליהם.
ה) ולאיש, איש מהם יהיו שני ראשים ושבע עינים.
ו) וצפרנים תהיינה להם כצפרני-הנשר ושניהם – שִׁנֵּי אריה,
וגרמיהם – גרמי חמור, וכל גופם יהיה שעיר כגוף-החיות.
ז) קלי-המרוץ יהיו כצביים ושואפי-דם כיעני-מדבר.
ח) ימים עמוקים לא יעמידו אותם בלכתם, כי ישתו את מימיהם עד תומם.
ט) ויערי-בציר לא יפסיקו את מרוצתם, כי יעקרו את העצים בשניהם.
י) והסתתרו מפניהם ילדים מאחורי האמות ואמות מאחורי הגברים וגברים מאחורי הזקנים יצעקו:
יא) “אויה לנו! אויה לנו! מי יצילנו מן החיילות הפראים?”
יב) והזקנים יענו: עתה כבר קרובה הגאולה לבוא, כי יום-המשיח כבר קרב אל חצי דרכו.
– – – – –
ח.
א) האות החמשי יהיה אות שלשת הקיסרים ושל משיח בן-יוסף.
ב) אלהים יקים מעם-אדום הרשע, שחרב את בית-המקדש, שלשה קיסרים.
ג) הם יהיו אנשי-שקר וחטאים, אבל יתחפשו לאנשים למען צוד ברשתם נשמות בני-אדם.
ד) והם יגזרו גזרות קשות על עם ישראל ויאלצו את היהודים לבגוד באלהים.
ה) והגדילו את המסים עשרת מונים: מי ששלם חמשה, ישלם חמישים, ומי ששלם חמשים – חמש מאות, ומי אשר לא יהיה לו מה לשלם, יומת מות אכזרי.
ו) ממשלת שלשת הקיסרים תארך עשרים ושבעה חדשים; תשעה, תשעה חדשים ימלוך כל אחד מהם.
ז) השלישי שבקיסרים יכבוש עמים רבים ויחריב ארצות רבות וימלוך על העולם כולו.
ח) והוא ירדוף את עם ישראל על צואר, והיהודים ילכו וימעטו כדונג מפני אש.
ט) ובאחרית ממשלת הקיסר השלישי יבא משיח בן-יוסף.
י) שמו יהיה: נחמיה בן חושיאל וגם בשם שני יקָּרא: מנחם בן עמיאל.
יא) והוא יביא אתו את שבטי אפרים ומנשה וחצי שבט גד.
יב) והתפשטה השמועה על-דבר בוא המשיח, והתאספו אליו יהודים מכל הארצות הרחוקות.
יג) ומשיח בן-יוסף יֵצא למלחמה על קיסר אדום הרשע וישמיד מחיילותיו לרבבות.
יד) ויך לפי חרב את קיסר אדום הרשע ויחריב את ממלכתו החוטאת עד היסוד.
טו) והוציא ממגדל יוליאַנוס-קיסר את כלי-הקדש של בית-המקדש הטמונים שם והביאם ירושלימה.
טז) והבשורה על-דבר נצחונותיו של משיח בן-יוסף תגיע לקיסרי יתר הארצות ונפלו עליהם אימה ופחד.
יז) ומלך מצרים יכרות עם משיח בן-יוסף שלום-נצח.
יח) ומלך אשור יכנע לו ויעל לו מס.
יט) ומשיח בן-יוסף יכבוש את כל הארצות אשר מסביב לירושלים, מדמשק עד אשקלון.
– – – – –
ט.
א) האות הששי יהיה אות השטן ארמילוס.
ב) אלהים יחולל נפלאות גדולות.
ג) ברומי, בירת אדום הרשעה, יש תמונת נקבה יפהפיה מחוטבת שיש לבן.
ד) והיא מחוטבת לא ביד אדם, כי אלהים בעצמו יצרה בכחו.
ה) ובאו אנשים חטאים מאדום מנולים לא ידעו בשת, ושכבו את נקבת-השיש והחֵמו אותה.
ו) ואלהים ישמור את טפתם במעי-השיש של הנקבה וולד יולד.
ז) וכאשר ימלאו הימים תבקע בטן-השיש ויצאה בריה בצורת אדם.
ח) ושמו יהיה “אַרמילוס”.
ט) וגבהו יהיה תשע-עשרה אמות ורחבו שש אמות ובין עיניו טפח.
י) ושני ראשים יהיו לו, ושערות להם אדומות כנחשת קלל.
יא) והעינים תהיינה עמוקות, ועקבות רגליהם יהיו ירוקות.
יב) ובא אַרמילוס לאדום הרשע ויאמר: “אנכי אלהיך”.
יג) ובני-אדום יקבלו אותו מהר לאלהים והשתחוו לו והמליכו אותו עליהם למלך.
יד) וארמילוס יאמר אליהם: "הביאו לפני את הלוחות אשר נתתי לכם! "
טו) והביאו את שקוץ אליליהם והניחוהו לפניו.
טז) ואמר: "כן! זאת התורה ואלה החוקים, אשר נתתי לכם! "
יז) אחרי-כן יצוה אַרמילוס לקרוא אליו את משיח בן-יוסף ואת בני-ישראל ויאמר אליהם:
יח) “הביאו את תורתכם והעידו עלי, כי אני אלהיכם”.
יט) אבל משיח בן-יוסף ובני עם ישראל יקצפו קצף גדול.
כ) ומשיח בן-יוסף יפתח ספר-תורה ויקרא מעליו בקול רם.
כא) אנכי ה' אלהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים ומבית-עבדים"
כב) ולא יהיו לך אלהים אחרים על פני".
כג) ובאותה שעה יצא משיח בן יוסף ואתו שלשים אלף מגבורי-אפרים למלחמה על אַרמילוס הרשע ויכו מחילו לפי חרב מאתים אלף איש.
כד) אז תעלה חמת אַרמילוס עד להשחית, וקרא בעוזריו את החיילות הפראים של גוג ומגוג.
כה) והוא יוליך אותם אל העמק אשר דָּיֵק לו סביב.
כו) ונלחם וגבר והכה את חיל היהודים לפי-חרב.
כז) ואת משיח בן-יוסף יקח שבי וישים עליו כבלי-ברזל.
כח) ויענה אותו בכל מיני ענוים קשים וביד טמאה ימיתהו בחרב.
כט) ויצאו האבות ממקום מנוחתם לקבל את פני משיח בן-יוסף המעונה והמומת.
ל) ובכבוד גדול ישאוהו על כפיהם אל מערת-המכפלה.
לא) ונעמו זמירות למסירות-נפשו על עם ישראל.
לב) ואלהים יקבל את פניו ויאמר אליו לאמר:
לג) “הבן-יקיר לי, אפרים! ילד שעשעים, רחם ארחמך!”
לד) ועמי-התבל, בימי ממלכת ארמילוס הרשע, ישובו לרדוף את עם-ישראל באף ובעברה ובגזרות קשות ורעות.
לה) ואמרו: “הראיתם את העם עז-הפנים והשנוא, אשר קם נגד מלכות ארמילוס האדיר וימליך מלך משלו?”
לו) וכל רכי-הלב והבוגדים בבני-ישראל יכחשו באלהים ויספחו אל עם אדום הרשע.
לז) ולעגו לאלה אשר ישארו חזקים באמונתם ויאמרו:
לח) “איה, אפוא, הגאולה שאתם, הטפשים והמשוגעים, מחכים לה? משיח נפל בחרב אַרמילוס האדיר, ומאין תבוא גאולתכם?”
לט) והנשארים מבית-יעקב יצרפו בכּור ענים ומצוקות-נפשם כהצרף זהב בתוך יקוד-אש, ויהיו קדושים כמלאכי-שמים.
מ) והלכו למרחקי מדבר-יהודה ושם יֵשבו ארבעים וחמשה ימים בתעניות ובתפלות.
מא) וארמילוס יגדיל את ממלכתו ויצא למלחמה על מצרים וינצחנה.
מב) ויפנה את מבטו לירושלים כדי לשוב ולהחריב אותה שנית לארך-ימים.
– – – – –
י.
א) האות השביעי יהיה אות התקיעה הראשונה בשופרו של משיח.
ב) אל הארץ ירד המלאך מיכאל והוא יתקע בשופר שלש פעמים.
ג) אחרי התקיעה הראשונה תחדר רוח ששון לכל שבעת השחקים ופני האדמה ישובו לתחיה.
ד) שבעה ברקים, אחוזים ונעוצים זה בזה, יעופו בחפזון לקראת דוד מלך ישראל.
ה) ודוד מלך ישראל, יֵצא מהיכלו אשר בשחק, ויחד אתו יצאו כל מלכי בית-דוד ובית-ישראל.
ו) ועל ראש כל אחד יהיה נזר-זהב, אבל כתרו של מלך דוד יזהיר בזהר יפה יותר מכלם.
ז) והמלך דוד יכנס אל בית-המקדש, אשר העתק לשמי-מעל וישב על כסא-מלכות של אש.
ח) ומלכי בית-דוד יעמדו לימינו, ומלכי בית-ישראל לשמאלו.
ט) והוא יתחיל מזמר-מזמורים, שלא שמע אותם עדיין כל ילוד-אשה.
י) ומטטרון שר-הפנים וכל חיילות-שמים והשרפים ומלאכי-השרת וחיות-הקדש יענו כלם יחד:
יא) "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות! "
יב) ולארץ ירד אליהו הנביא ויתנשא על הרי ארץ-ישראל ויעורר עליהם מספד.
יג) וקולו יהא הולך ונשמע מסוף העולם ועד סופו, והוא יאמר לאמר:
יד) “הרי ארץ-ישראל הקדושה, עד אנה תשארו בשממתכם ועד מתי יהיה פריכם אומלל?”
טו) ואחרי-כן יוסף: “שלום הולך ובא לעולם”.
טז) וביום השני ישוב ויעל על ההרים ויאמר: ברכה באה לעולם".
יז) וביום השלישי יעלה עוד הפעם על ההרים ויאמר: “ישועה באה לעולם!”
יח) ובאותה שעה ימיש אלהים ברב חסדו את העול הקשה מעל צוארי משיח בן-דוד ואת משא-הברזל מעל שכמו.
יט) ואמר לאמר: “בני החביב הגיעה שתך, לך”.
כ) ומשיח בן-דוד יזקוף את קומתו הכפופה וצעד את הצעד השלישי, שנתעכב בו לאלפי-שנים.
כא) ויבא לעולם בדמות עני ורוכב על החמור.
כב) ויחד עם משיח בן-דוד יבואו אליהו הנביא והנביאים: משה, ישעיהו, ירמיהו, ברוך עזרא, חנוך ומלכי-צדק.
כג) כלם יחד עם משיח בן-דוד יהיו תשעה:
כד) והם יביאו אתם את הצדיקים, אשר ישבו במדרש-יהודה ארבעים וחמשה ימים בתעניות ובתפלות.
כה) ומשיח בן-דוד ירפא את מחץ לבבם, יחזק את ידיהם הרפת ויאמץ את ברכיהם הכושלות.
כו) ובני עם ישראל, הנפוצים בארצות נכריות, אך ישמעו את תקיעת שופר של משיח, יבינו, כי באה הגאולה.
כז) והתאספו יחד ובאו אל משיח בן-דוד, ככתוב:
כח) “ובאו האובדים בארץ אשור ונדחים בארץ-מצרים”.
כט) ומשיח בן-דוד ואתו אליהו הנביא ויתר הנביאים יוליכו את הצדיקים ממדבר-יהדה והבאים מכל פנות-העולם – לירושלים.
ל) ומשיח בן-דוד יעלה על המעלה היחידה, אשר נשארה מבית המקדש, וישב עליה אחוז תוגה עמוקה.
לא) והשמעה תבוא לאזני ארמילס הרשע, כי קם מלך לעם ישראל ויקרא בשצף קצף:
לב) "אד אָן ימרה העם עז-הפנים והשנוא את מצותי? "
לג) והוא יאסוף שנית את חיילות גוג ומגוג ויצא אתם למלחמה על משיח בן-דוד.
לד) ושני המחנות יתאספו בעמק יהושפט; אלה מעבר מזה ואלה מעבר מזה.
לה) ואז יצא הקדוש ברוך הוא אזור עוז ועצמה למחמה על ארמילוס הרשע וחיילותיו.
לו) ויציג את משיח בן-דוד לימינו ואת חיילות היהודים לשמאלו.
לז) והמטיר מן השמים ברד אבנים וחצי-אש; אש וגפרית ורוח זלעפות.
לח) והשמיד את ארמילוס ואת חיילותיו עד האחרון.
לט) והחריב את מלכות אדום הרשע עד היסוד, ועד כי לא ידע איש את מקומה עד סוף כל הדורות.
– – – – –
יא.
האות השמיני יהיה אותה תקיעה השניה של שופר-משיח לתחית-המתים.
ב) המלאך מיכאל יתקע בשופר בפעם השניה.
ג) ונפתחו הקברים ומערות-האבן וארונות-העץ.
ד) וקמו מקבריהם המומתים והמעונים על קדוש-השם.
ה) ושבו לתחיה כל המתים וכל אלה שנולדו מתים מששת ימי-בראשית.
ו) וכולם יקומו חיים בפנים, אשר היו להם בשעת מותם.
ז) מי שהיה עור בחייו,יקום עור, מי שהיה פסח, יקום פסח, והאלם, יקום אלם.
ח) למען אשר יכיר רע את רעהו וקרוב את קרובו.
ט) ולמען אשר לא יאמרו הנבלים, כי לא שבי-תחיה הם הללו, הלא חדשים שנולדו.
י) ואחרי-כן ירָפאו כל בעלי-המום וכל החולים ישובו לאיתנם.
יא) ומשיח בן-דוד ואתו אליהו הנביא ויתר הנביאים ילכו אל קבר משיח בן-יוסף.
יב) וישיבו אותו לתחיה, ובכבוד גדול יתיצב בין שורותיהם.
יג) והיה מחנה הנביאים עשרה.
– – – – –
יב.
א) האות התשיעי יהיה אות התקיעה השלישית של שופרי משיח והגאולה מתוך הגלות.
ב) המלאך מיכאל יתקע בשופר בפעם השלישית.
ג) ופגשו מכל ארבע פנות העולם בני עם-ישראל את משיח בן-דוד.
ד) אלהים יוציא מאחורי נהר גוזן וערי-מדי הרחוקות את נדחי עשרת-השבטים.
ה) והוציא מאחורי נהר סמבטיון את בני משה רבינו.
ו) ומשיח בן-דוד יוליך לארץ-ישראל את כל היהודים החיים והמתים ששבו לתחיה.
ז) הקרובים והרחוקים, הצדיקים ובעלי-התשובה – את הכל עד האחרון.
ח) ואלהים יפרוש על משיח בן-דוד שבע חֻפות מאבנים יקרות.
ט) ומתחת כל חופה ישטפו ארבעה, ארבעה נהרות: של חלב, של דבש, של יין ושל בשמים יקרים.
י) ואלהים יקח מידי אליהו הנביא את צפחת השמן.
יא) ומשח את משיח בן-דוד למלך ויביאהו אל תחת החופות.
יב) ואלהים צבאות יופיע בהדר גאונו בראש כלם.
יג) אחריו ילך משיח בן-דוד והמלך דוד עם יתר המלאכים ואחריהם הנביאים.
יד) ולימינו של משיח תלך התורה ולשמאלו כל עם ישראל.
טו) וכל שבט יהיה מוקף ענן של אור.
טז) ולפני ההולכים תשתרע ארץ, אשר תפרח כגן-אלהים.
– – – – –
יג.
א) האות העשירי יהיה אות ירושלים העליונה ושלטון אלהים בעולם.
ב) אלהים יאסוף את הרי העולם כלו וערם אותם זה על גב זה.
ג) ובראשם יקים את ירושלים החדשה, ירושלים העליונה.
ד) וסבב אותה סוללות גבוהות וגבעות ומבצרים כלילי-יופי.
ה) וירושלים החדשה תכונן על עשר אבנים:
ו) ואלה שמותם: אדום, פטדה, ברקת, שהם, ישפה, שבו, לשם, נפך, ספיר, ויהלום.
ז) ואלהים יוסיף עליהן עוד שתי אבנים: תרשיש ואחלמה, למען תהיינה שתים-עשרה כמספר שבטי-ישראל.
ח) ואלהים יקומם את בית-המקדש בכל תפארתו והדרו.
ט) ועלה בחוד יפיו על הבית הראשון שבנה המלך שלמה.
י) והתחדשו השמים, הארץ ועם ישראל.
יא) השמים והארץ, אשר בימות-המשיח הנוראים יהיו מקופּלים כספר או כמעיל, יתיישרו.
יב) ועם-ישראל אחרי עברו מדורי שפלות, עוני ומות, יקום לתחיה ויחדש כנשר נעוריו.
יג) ואלהי-הצבאות יוסיף על אור החמה שבעתים כאור שבעת-הימים.
יד) והיה אור הלבנה כאור החמה.
טו) אבל אור הצדיקים עוד יגדל הרבה מאור החמה כנכון היום.
טז) וכל קסם תפארת האדמה, אשר אבל נבלה אחרי מעשה-החטא של אדם הראשון, ישוב יתחדש.
יז) והארץ תצמיח בכל יום צמחים חדשים ותעשה פרי חדש.
יח) ואלהים בחסדו הגדול יחוס על סדום ועמורה ויקומם אותן מחורבנן וישיב אליהן את הדרן שמלפנים.
יט) ואלהי-הצבאות ידחוף לתוך מוקדי-עולם של שאול-תחתיה את השטן המשחית עם מחנות המקטרגים והמחבלים, ושם יאבדו לנצח.
כ) ואלהים ישחט את מלאך-המות, ולא ימות איש מבני-האדם לנצח.
– – – – –
יד.
א) והקדוש ברוך הוא יפח רוח חדש במלים ישנות ויתן לבני-האדם תורה חדשה.
ב) והוא יעשה את לב כל עמי-הארץ עֵר ופתוח לאמת וליושר.
ג) ופתח לעמי-הארץ את מקור הצדק והחסד.
ד) למען יקוים מה שנאמר:
ה) "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם.
ו) והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר".
חיי אדם / ש' אנ-סקי (שלמה זיינביל רפפורט), תרגם שמואל ליב ציטרון
א.
בשעה שהגיעה שעתו של אדם להבּרא, נותן הקדוש ברוך הוא אות למלאך, ששמו “לילה” ואומר אליו לאמר:
ידע תדע, כי ברגע זה נברא אדם פלוני מטפה פלונית; לך והביא אותה לפני כסא-הכבוד שלי.
והמלאך ממלא מצות אל שדי והוא הולך ומביא את הטפה אל הדום כסא-הכבוד.
אז מוציא אל שדי את משפט היצור העומד להבּרא: אם זכר יהיה או נקבה, אם חלש או גבור, עשיר או עני, יפה או מכוער.
אבל אין הקדוש ברוך הוא חותך, אם טוב יהיה האדם אם רע, צדיק אם רשע.
ואלהים נותן אות למלאך הממונה על הנשמות, ואומר אליו לאמר:
– הבה עופה אל גן-העדן והביא מתוך האוצר הגדול נשמה פלונית ופלונית, שמראֶה כך וכך.
כי כל הנשמות, שכבר נבראו מששת ימי בראשית ושעומדות עדיין להברא, הנן מוכנות ומזומנות בשביל האדם.
והמלאך הממונה על הנשמות מביא מתוך האוצר הגדול את הנשמה הראויה ומציג אותה לפני הדום כסא-הכבוד
והקדוש ברוך הוא אומר אליה כהאי לישנא:
– הנשמה! הכנסי אל הטפה, חדרי אל כל שס"ה אבריה ושכנת בהם עד אשר יתמו ימי חיי האדם.
והנשמה כורעת ונופלת על ברכיה לפני אל שדי, והיא פותחת את שפתיה ואומרת מתוך רטט ותחנונים:
– רבון כל העולמים! דיני בעולם, שאני נמצאת בו מן היום אשר יצרתני, ואם כך יצאה גזרה מלפניך, אל שדי, אל נא תכניסני לתוך טפה שאינה מהוגנת, כי טהורה וקדושה אני.
ואל שדי עונה את הנשמה ואומר אליה לאמר:
– גם הטפה, שאני מכניס אותך לתוכה, עולם קדוש הוא ובלתי-מוגבל. ועולם זה נאה לך יותר מאותו שאת נמצאת בו, וביום הבראך נועדת רק בשביל טפה זו.
והנשמה מתמרמרת בבכי וקולה נשמע מסוף העולם ועד סופו. יחד אתה בוכות כל יתר הנשמות וגם המלאכים והשרפים.
אבל אין הקדוש ברוך הוא מקשיב לקול בכים ומכניס את הנשמה אל הטפה על כרחה.
והוא קורא למלאך, ששמו “לילה”, ומצוה עליו להשיב את הטפה אל מעי האם. באותו רגע נעשית הטפה ולד – ילד במעי-האם.
ב.
ואל שדי נותן לולד שבא לעולם שני מלאכים שומרים לראשו, האחד – פניו מאירות והשני – פניו עצובות.
ובבקר, בבקר לוקח מלאך-האור את הולד ונושא אותו אל גן-העדן ומראה לו את הצדיקים היושבים במקום נהרה גדולה ועטרותיהם בראשיהם וניהנים מזיו השכינה. ומלאך-האור שואל את הולד:
– הרואה אתה את אלה?
– אני רואה את אלה.
והמלאך חוזר ושואל:
– הידעת מי הם הללו?
והולד עונה:
– אין אני יודע מי הם הללו.
אז פותח המלאך את שפתיו ואומר:
– הללו שאתה רואה אותם עטופי פאר וזהר, נולדו אף הם כמוך במעי אמותיהם ונולדו בצער ועצב וחיו בעולם בין אנשים בני-תמותה. אבל הם שמרו את מצות אלהים, אשר ברא אותם, ועל כן זכו לעטרות-כבוד.
ובערב, בערב לוקח מלאך-היגון את הולד ונושא אותו אל הגיהנום ומראה לו את הרשעים, הנמוגים ביסורי-נצח משוקעים בתהום החרפה והקלון, ופניהם חשכות, במבטיהם אין שביב-תקוה מציץ וקולם – יליל כבוש.
ומלאך-היגון שואל את הולד:
– הרואה אתה את אלה?
והילד עונה:
– אני רואה את אלה.
והמלאך חוזר ושואל:
– הידעת מי הם הללו?
– אין אני יודע מי הם הללו.
והמלאך פותח את שפתיו ואומר:
– הללו שאתה רואה אותם טובעים בתוך תהום של צרות וחרפה, נבראו כמותך במעי אמותיהם ונולדו בצער ועצב וחיו בעולם בין אנשים בני-תמותה. אבל הם לא שמרו את מצות אלהים, אשר ברא אותם, ולפיכך נדונו לחשך-עולמים ולחרוק-שנים.
ועתה ידע תדע, כי גם אתה עומד להברא ולחיות באותו עולם, והרשות נתונה לך לבחור את הדרך תלך בי.
ג.
ובכל יום נושאים מלאך-האור והיגון את הולד הנולד ומראים לו את העולם מסופו ועד סופו.
והולד קולט אל תוכו את כל הקולות והצלילים, את כל הגוונים והאותות, והוא רואה ושומע את כל הששונות ואת כל האסונות שבעולם.
ובכל לילה דולקים המלאכים נר בראש הולד ומלמדים אותו את התורה כולה ומפענחים לו את כל התעלומות והסודות שמששת ימי בראשית, ומגלים לעיניו קצה פרגוד-הנצח.
וככלות תשעת החדשים בא אל הולד המלאך ששמו “לילה” ושואל אותו:
– התכירני?
והולד עונה:
– אני מכירך.
והולד שואל:
– בשביל מה באת אלי בשעה זו?
והמלאך עונה אותו לאמר:
– הגיעה שעת לידתך. צריך אתה להכּנס לעולמם של בני-האדם.
והולד אומר:
– שבע-רצון אני מן העולם, שאני נמצא בו, ואם כך רצונו של הקדוש ברוך הוא, אחת אנכי שואל ממך, כי לא תכניסני לעולם-הפשע של בני-תמותה ומחוסרי-דעת, יען כי נקי אני מעון ויודע הכל.
והמלאך עונה אותו ואומר:
– עולם זה, שאני מכניס אותך לתוכו, הוא עולם החיים והצדק, ובשעה שנבראת יעדך הקדוש ברוך הוא רק בשבילו.
הולד בוכה וקול בכיו הולך מסוף העולם ועד סופו, ואתו יחד בוכים כל הילדים אשר במעי אמותיהם וגם המלאכים והשרפים.
אבל אין אל-שדי מקשיב לכל בכים.
והמלאך ששמו “לילה”, מכבה את הנר שבראש הולד ונוטל ממנו את שני המלאכים, את זה של אור ואת זה של יגון. אז בא פורה מלאך-השכחה וסוטר לו על שפתיו, והולד שוכח בבת אחת את כל אשר ראה ושמע, וממחו נעלמת התורה שלמד ואת אשר ראה מאחורי קצה פרגוד הנצח המוּרם, ורק בעמקי מסתרי לבבו נשאר הד כל הדברים, אשר ראה ושמע.
ד.
והמלאך “לילה” מוציא אותו על כרחו ממעי-אמו.
ומאותה עת ואילך עובר האדם דרך שבעה עולמות.
בעולם הראשון הוא דומה למלך חדש, שהכל מברכים אותו, מקבלים את פניו בשמחה ומביאים לו תשורות.
בעולם השני הוא דומה לתיש רועה באגם, המרקד מתוך עליזות, מחוסר-דאגה, ואוכל עשב, שלא הוא היה הזורע אותו.
בעולם השלישי הוא דומה לסיח רך, שאינו יודע מעצור לרוחו והוא שכור החפש והתאוות.
בעולם הרביעי הוא דומה לסוס מהיר-המרוץ הנושא בעול העגלה מתוך חדוה ואינו מרגיש במשאה ובמשא הנוסעים היושבים בה.
בעולם החמשי הוא דומה לחמור טעון משא לעיפה ההולך בכבדות תחת שבט הנוהג בו.
בעולם הששי הוא דומה לכלב, המושך בלי דעת ובשת את כל מה שהוא יכל, והחורץ לשון לכל הקרב אליו.
בעולם השביעי הוא נמשל לקוף, שדמות-אדם לו ואף-על-פי-כן אינו דומה לאדם. שכלו יאבד והכל צוחקים עליו, ואין איש נשמע לו.
ה.
והנה מגעת שעת מיתתו של האדם.
ושוב בא אליו המלאך, ששמו “לילה”, ושואל אותו:
– התכירני?
והאדם עונה:
– אני מכירך.
והאדם שואל:
– בשביל-מה באת אלי בשעה זו?
והמלאך עונה לומר:
– באתי לקחת אותך מן העולם. הגיעה שעת מיתתך. ואין האדם רוצה להפרד מן העולם ואומר:
– אתה הוצאתני משני עולמות, שלא חפצתי לעזוב אותם. בשביל-מה שבת ובאת להוציאני מן העולם הזה?
והאדם בוכה ומצעק מרה, וקול צעקתו הולך ונשמע מסוף העולם ועד סופו, אבל אין נפש חיה שומעת את קולו, כי לשמעו היה נמס כל לב. רק השכוי שומע את הצעקה ועונה לה.
והמלאך, ששמו “לילה”, אומר אל האדם:
– דע לך: על כרחך נוצרת, על כרחך חיית ועל כרחך תמות ועליך לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלאכים הקדוש ברוך הוא!
והמלאך נוטל מן האדם את נשמתו.
הַלַּיְלָה רַךְ, מִזְגּוֹ צָלוּל,
הַלַּיְלָה בִּדְמָמָה כָּלוּל
וְהָרָקִיעַ יוֹצֵק־חֵן
עַל גַּיְא וָהָר מִסֵּפֶל שֵׁן.
וְכָל כּוֹכָב וּבֶן־כּוֹכָב
קוֹרֵא לִנְתִיב עוֹלָם רָחָב.
הָהּ, אֵל כַּבִּיר, נָאֶה הַיְקוּם,
כְּיַהֲלֹם בְּכֶתֶר רוּם;
וַאֲנִי, בִּנְךָ, נָתוּק מֵחֵיק,
גַּלְמוּד כָּל אֶבֶן אֲחַבֵּק.
ש. אַנְ־סְקִי
הנפשות
ר' סנדר – עשיר בבריניץ
לאה – בתו
פרידה – אומנתה הזקנה
רעותיה של לאה:
גיטל
בתיה
מנשה – ארושה של לאה
נחמן – אביו
ר' מנדל – רבו של מנשה
ר' עזריאל – צדיק זקן במירופול
מיכאל – גבאי שלו
ר' שמשון – רב במירופול
דיינים:
א
ב
משולח – יהודי אורח
מאיר – שמש בבית הכנסת בבריניץ
בטלנים:
א
ב
ג
בחורי הישיבה:
חנן
הנך
אשר
חסידים:
א
ב
ג
אשה זקנה
אורח
עניים:
גבן
קטע בקב שלו
עניות זקנות:
חגרת
יבשת־יד
סמויה
נשים עניות:
אשה גבוהה וחורת
אשה ותינוק בזרועה
חסידים, בחורי ישיבה, בעלי־בתים, חנווניות, קרואי־החתונה, ילדים, קבצנים.
מערכה ראשונה ושניה – בבריניץ
מערכה שלישית ורביעית – במירופול, בבית ר' עזריאל
בין מערכה ראשונה לשנייה – זמן שלושה חודשים
בין שניה לשלישית – שני ימים
בין שלישית לרביעית – מחצית היום
מערכה ראשונה
לפני הרמת המסך, בתוך העלטה, נשמעת זמרה חרישית ומסתורית.
על מה ולמה
יורדת הנשמה
מאגרא רמא
לבירא עמיקתא?
– ירידה צורך עליה היא,
ירידה צורך עליה היא.
המסך מורם לאט לאט.
בית כנסת ישן של עץ. הכתלים – מראיהם שחור, בלי טיח וסיד. מנורות נחושת משולשלות מן התקרה וקבועות בכתלים. ארון־קודש עתיק מחוטב עץ, מעשה פתוחים, במזרח. סמוך לו ה“עמוד”, עם “שויתי” ומנורות ישנות עליו. באחת מהן נר של שעויה דולק, נר־נשמה. בכותל השמאלי, קרוב לשפת הבמה, פתח אל הרחוב, וסמוך לו כיור וכנו ואלונטית תלויה בטבעת. מרוחק מהם קצת – תנור מסויד ואצלו ספסל, שאיש יהודי, אורח, שוכב עליו ותרמילו למראשותיו. אצל הספסל – שולחן־עץ ארוך שאינו צבוע, וספרים מפוזרים עליו, ונר של חלב נעוץ שם בפי צלוחית. מסביב לשולחן, על גבי ספסלים, יושבים שלושה בטלנים, א, ב, ג, עצובים וחולמים, זה נשען על השולחן, וזה מוטה, כמסב. אחרי השולחן, עד לכותל שכנגד – ארון מלא ספרים, ואצלו, נשען על הכותל שכנגד, עומד חנן, כשהוא צלול ברעיונותיו, וידו הימנית נתונה על גבי הארון. באמצע בית הכנסת – שולחן הבימה, אצל דלתותיו הפתוחות עומד מאיר כפוף ומסדר של טליות ותפילין ותיקיהן. בכותל הימני, סמוך לשפת הבמה, פתח קטן לחדר מיוחד. באותו הכותל, לכל אורכו, שורה של אשנבים מעזרת הנשים, ספסל ארוך, ואצלו שולחן עץ, שספרים מפוזרים עליו. אצל השולחן יושבים 5 – 6 בחורי ישיבה, ובתוכם אשר, שהוגים ב“גמרא” בחשאי, מתוך תנומה. מרוחק מהם על גבי עמוד, סמוך לארון הקודש, יושב הנך לבדו והוא משוקע בספר. בבית הכנסת אפלולית וצללים, וריח עצב והזיה מרחפת בחללו.
בטלן, א, ב, ג: (מזמרים יחד בקול הולך וגוסס)
על מה ולמה
יורדת הנשמה
מאגרא רמא
לבירא עמיקתא
– ירידה צורך עליה היא,
ירידה צורך עליה היא.
(הפסקה ממושכה, כולם יושבים כאבן)
בטלן א: (בנחת, כמי שמספר מעשה) לר' דוד’ל מטלנא, זכרונו לברכה – היה כיסא של זהב והיה חקוק עליו: “דוד מלך ישראל חי וקיים”.
(הפסקה קצרה)
בטלן ב: הקדוש ר' ישראל מרוז’ין, זכותו יגן עלינו, היה נוהג מנהג מלכים. להקת מנגנים הייתה מנגנת לשולחנו ועשרים וארבעה מיני כלי זמר בה. ויוצא היה במרכבה רתומה לשלושה צמדי סוסים אבירים.
בטלן ג: (בחדוה) ועל ר' שמואל מקמינקא מספרים, שהיה מטייל בסנדלי זהב… בסנדלי זהב…
(מתעורר, מדבר בנחת, וכמו ממרחק)
ר' זוסיא מאניפוליא היה עני ואביון כל ימיו, מחזר על הפתחים, לבוש בגלימא של איכרים, וחבל קשור במתניו, ומעשי מופתיו לא היו קטנים מאלה של הטלנאי והרוזינאי.
בטלן ב: (בתרעומת) דבריך הם, במחילה, שלא כעניין כלל. וכי להפליג בשבח עושרים של אותם הצדיקים באנו? כמה וכמה עשירים יש בעולם! אין מדברים אלא בגדלותם. בר דעת הלא יבין מעליו, כי גם הכיסא של זהב וגם כלי הזמר והסוסים וסנדלי הזהב – סוד גדול צפון בהם, טעם כמוס.
בטלן ג: בודאי, בודאי!
בטלן א: מי שעיניים פקוחות לו – הוא יראה… הרב מאפטא, זכותו יגן עלינו, כשנזדמן פעם ראשונה עם הרוז’ינאי בדרך, נפל על אופני מרכבתו ונשקם, וכשתמהו לפניו על כך, צעק ואמר: טיפשים, כלום אינכם רואים, שזו היא מעין מרכבה של מעלה?
בטלן ג: (בהתלהבות) אי, אי, אי!
בטלן ב: הלא זהו עיקר הסוד, שהמרכבה אינה מרכבה, וכלי הזמר אינם כלי זמר, והסוסים אינם סוסים, אלא כולם רק לבושים לגדולתם, כלים לאור הגנוז שלהם…
המשולח: הגדלות העליונה אינה זקוקה ללבוש.
בטלן א: (בתום לב) טעות היא! אדרבא, הגדלת העליונה זקוקה ללבוש.
בטלן ג: גדלות שלהם – מי ישער, מי ישער! וכי יש להשיגה בשכל הפשוט?
בטלן א: וכי קלה היא גדלות שלהם? השמעתם את המעשה בר' שמילקא מניקלשבורג ורצועתו? כדאי לשמוע? מעשה בר' שמילקא, שבאו לפניו שנים לדין, אחד עני ואחד גביר אדיר, תקיף גדול במדינה, קרוב למלכות. יצא העשיר חייב. נתמלא כעס והתחיל צועק ואומר, שלא יציית. אומר לו ר' שמילקא בנחת: “תציית ותציית. פסק דינו של הרב יש לקבל”. התמרמר הגביר והרים קולו עוד יותר וצעק: בז אנוכי לך ולרבנות שלך“. התייצב ר' שמילקא מלוא קומתו וגזר: “בזה הרגע תקבל עליך את הדין, ואם לאו – אני נוטל את הרצועה!” כאן התחיל הגביר מחרף ומגדף. עמד ר' שמילקא ופשט את ידו ופתח תיבה קטנה משולחנו – וברגע זה קפץ ויצא משם נחש עקלתון – נחש הקדמוני, ונכרך מסביב לצווארו של הגביר… מה שהיה אחר כך – תשערו מאליכם. הגביר צעק: “הושענא, רבי, סלח לי, מחל לי, שמע אשמע ועשה אעשה ככל אשר תצווני – הסר מעליי אך את הנחש הזה”, ור' שמילקא חמל עליו ואמר: “עתה תצווה את בנך ואת בן־בנך אחריך לשמוע בקול הרב, פן יוציא את ה”רצועה!”
בטלן ג: חה, חה, “רצועה” יפה היא… אין חקר לכוחם!
(הפסקה)
בטלן ב: (אל א) תמהני, ר' וואלף, אם היה המעשה בנחש הקדמוני. דומה אני שטעות יש כאן.
בטלן ג: (בתמיהה) למה? מדוע לא?
בטלן ב: היעלה על הדעת, שר' שמילקא מניקשלבורג יהא משמש בנחש הקדמוני? חלילה לו! הנחש הקדמוני מי הוא? הוא ה“סמך־מם” בעצמו, רחמנא לצלן.
(רוקק)
בטלן א: (מתוך קפידא) למאי נפקא מינה? מספרים מעשה שהיה, ושראוהו כמה בני אדם בעיניהם, וזה בא ואומר: אי אפשר! אני אומר לך בפירוש, שבכוח קבלה מעשית הכל אפשר! הנה בעירה שלנו היה בעל שם אחד, בעל מופתים נוראים, שהיה מבעיר לכתחילה אש בבית על ידי שם ומיד חוזר ומכבנה על ידי שם אחר. יושב היה כאן ורואה את הנעשה במרחק אלף פרסא, מוציא יין מן הכותל, רואה ואינו נראה, – והוא האיר את עיניי בעניינים הללו. הוא היה אומר, שבכוח קבלה מעשית אפשר לברוא גולם, להחיות מתים, להעלות שדים ורוחות, רחמנא לצלן, ואפילו את ה“סמך־מם” בעצמו (רוקק). בודאי לא מן הדברים הקלים הוא זה, אבל הבקי בדבר – הכול יכול. באוזניי שמעתי זאת מפיו הקדוש.
המשולח: להעלות את ה“סמך־מם” אפשר רק על ידי השם הקדמון, שבכוח אשו הגדולה נתכים ומתמזגים יחד הררי אל ותהום רבה…
בטלן ג: ואין סכנה להשתמש בו?
המשולח: (מהרהר) סכנה? לאו… אבל יש שעל ידי עוצם התשוקה של הניצוץ את השלהבת נשבר הכלי…
בטלן א: בעל־השם אמר לי, שהוא יודע את הסוד של השם הקדמון.
חנן: (שומע בכוונה לכל דברי המשולח, פורש מן הכל ופוסע פסיעה אחת אל השולחן; בקול הוזה) ואיו?
המשולח: (מציץ על חנן) מי?
חנן: (נותן עין במשולח ואחרי כן בבטלן א) בעל השם.
בטלן א: ואיו? בעיירה שלנו, אם עודנו חי.
חנן: הרחק מכאן?
בטלן א: העיירה רחוקה מאד מאד. בעומקם של יערות פוליסיה.
חנן: מהלך כמה ימים?
בטלן א: מהלך כמה ימים? כשני חודשים. ולמה אתה שואל זאת? אולי אתה אומר ללכת לשם? (חנן שואל) העיירה – קראסני שמה, ושם בעל השם ר' אלחנן.
חנן: אלחנן? (לעצמו) אלחנן… אל חנן… המ!
בטלן א: כדאי לראותו. (אל הבטלנים) מעשיו – פחדי פחדים נוראים, פעם אחת עשה בקבלה מעשית…
בטלן ג: אין מסיחין בלילה בעניינים כאלה, ובפרט בבית הכנסת.
בטלן ב: יפה השתיקה בקבלה מעשית, שהדיבור מביא לידי תקלה, חס ושלום. כגון שיצא בשגגה איזה שם או צירוף מפיך, ונמצאו חייך בסכנה. כבר היתה כזאת לעולמים.
(חנן יוצא מבית הכנסת)
המשולח: (מביט אחריו) אברך משונה. מי הוא?
בטלן א: מבחורי הישיבה, כלי יקר!
בטלן ב: עילוי. ת"'ק דפים גמרא שגורים על פיו.
המשולח: מאין הוא?
בטלן ג: מי יודע, מאין הוא? מי יכול לדעת?
מאיר: (קרב אל השולחן) מאחד המקומות בליטא הוא. מתחילה למד כאן בישיבה, הגה יום ולילה ובגמרא. נחשב בין בחירי התלמידים, נסמך להוראה. ופתאום נעלם. אמרו, שקיבל עליו גלות. זה לא כבר חזר ובא לכאן. נהפך לאיש אחר. נהלך כצל כל הימים, מתענה “הפסקות” משבת לשבת, שוהה במקום כמה שעות רצופות. הבחורים אומרים, שהוא עוסק בקבלה.
בטלן ב: (בחשאי) כבר נודע הדבר בעיר. באים אליו לבקש קמיעות, אבל אינו נותן.
בטלן ג: מי יודע, מי הוא? אולי מן הגדולים הוא. כלום אפשר לדעת? ולהסתכל אחריו – סכנה.
(הפסקה)
בטלן א: (מפהק) עת לישון.
בטלן ב: (בגחוך) מי יוריד לנו הנה את בעל השם ויוציא לנו יין מן הכותל. כוס קטנה היתה לי למשיבת נפש. יום תמים לא בא כזית אל פי.
בטלן ג: גם אני כמעט שרוי היום בתענית. רק בבוקר ברכתי “שהכל” על רקיק של כוסמין.
מאיר: המתינו מעט. כמדומה, שבקרוב נזכה ל“תיקון” יפה. סנדר הלך לראות חתן לבתו. יכתב נא, למזל, תנאים, ומשקה לא יחסר.
בטלן א: כבר נואשתי מן ה“תנאים” שלו. זה שלוש פעמים יצא לבקש לו חתן ושוב ריקם. כאן החתן לא נראה לו, כאן – היחוס פגום, וכאן – הנדוניה מעטת. לא טוב לבדוק יותר מדי!
מאיר: סנדר רשאי לבדוק. אלוהים בירכו בכול: עשיר, מיוחס ובת יפת תואר.
בטלן ג: (בחום) א! אוהב אני את סנדר. חסיד גמור! מחסידי מירופול! לב בוער!
בטלן ב: (בקרירות) מה יש להכחיש? חסיד נלהב הוא, אלא… שלא כך היה צריך להשיא את בתו היחידה…
בטלן ג: כלומר? פירוש הדברים?
בטלן ב: לפנים בישראל, איש עשיר, מיוחס, שביקש חתן לבתו, לא נתן עיניו לא בממון ולא ביחוס, אלא היה בא לישיבה גדולה, הביא מתנה לראש הישיבה, וזה היה בורר לו בחור מן המעולים. סנדר אף הוא היה יכול לקחת לו בחור מן הישיבה…
המשולח: ואפשר שלא היה צריך לחזר אחריו במרחקים. מוצא היה חתן נאה לבתו בישיבת מקומנו.
בטלן א: (בתימהון) זו מנין לך?
(הוא ובטלן ב מעיפים עין זה בזה)
המשולח: אני אומר זאת בדרך השערה…
בטלן ג: (בחיפזון) די, די. בלא לשון הרע! לא לקח – שמע מינה, כך גרם המזל.
(אישה מתפרצת הביתה ומושכת אחריה שני ילדים)
האישה: (צועקת בבכייה) אוי ואבוי, רבונו של עולם, הושיעה נא! (רצה לארון הקודש בלשון תחינה) אוי, ילדים קטנים, אפרוחים… נפתחה נא את ארון־הקודש! נתנפלה נא לפני ספרי התורה! לא נזוז מכאן עד שתבוא רפואה שלמה לאמכם! (מסלקת הפרוכת, פותחת הארון ונותנת ראשה בחיקו, מרימה קול בבכייה) אלוהי אברהם יצחק ויעקב! ראה מה גדול שברי, שעה לתחינתי! עשה למען האפרוחים הקטנים! אל נא תיקח אמם מעליהם. (מרימה קולה) ספרים קדושים, עלו לפני כסא הכבוד והיו מליצי קדושות! רוצו, בקשו רחמים על הנטיעה הרכה, שלא תעקר מן הגן, על השה שלא תטרף מן העדר, על היונה שלא תשולח מקנה (בבכי תמרורים) שמיים אקרע בזעקתי, הרים אהפוך משורש, לא אזוז מכאן עד שישיבו לי עטרת ראשי, מאור עיניי ושמשי!
(הילדים בוכים)
מאיר: (בא ונוגע בידה) גניסא, אולי להושיב עשרה ולקרוא תהילים?
האישה: (פורשת מארון־הקודש) או לי, אללי לי! ישבו לקרוא תהילים! אנא רחמו עליי! מהרו ואל תתמהמהו! יקר כל רגע! מלאך המוות בפתח! זה יומיים שהיא נוטה למות…
מאיר: בזה הרגע אני מושיב עשרה… אבל… יש לתת להם משהו. בטלנים, אביונים…
האישה: (נותנת לו מטבע בנוסח של תחינה) הרי לך זהוב אחד. יותר אין לי. בואו, ילדים, נרוצה לבתי־מדרשות, נדפקה על דלתי בתי־כנסיות…
(יוצאים)
המשולח: (לבטלן ג) בבוקר צעקה אישה לפני ארון־הקודש על בתה המקשה יומיים ללדת ועתה אישה מתפללת על בתה המקשה יומיים למות…
בטלן ג: ובכן?
המשולח: הנשמה של הגוססת עומדת להיכנס בילד העתיד להיוולד. וכל זמן שהאישה האחת עודנה חיה – חברתה המעוברת אינה יכולה ללדת. וכשתתרפא החולה – המעוברת תפיל…
בטלן ג: אך עיוור כל אדם! עיניים לו ולא יראה את הנעשה בארבע אמות שלו.
מאיר: (פונה אל השולחן) ראו, הזמין לנו הקדוש ברוך הוא זהוב אחד ל“תקון”. נקרא תהילים ונשתה “לחיים”, והקדוש ברוך הוא ברחמיו ישלח רפואה שלמה לחולה…
בטלן א: בואו ונקרא בחדר המיוחד. (לבחורי הישיבה) בחורים, מי מכם שיקרא עימנו תהילים יקבל רקיק של כוסמין.
(מקצת מן הבחורים פורשים ויוצאים לחדר המיוחד. יוצאים לשם גם הבטלנים ומאיר. מקץ רגע נשמע משם קול קריאת תהילים בנוסח המקובל: “אשרי האיש אשר לא הלך” וגו'. המשולח נשאר לבדו, יושב דומם, מציץ תחילה בארון־הקודש ואחר כך בחנן. חנן נכנס.)
חנן: (פוסע לאט, עייף מאוד, מאין כוח לעמוד על רגליו. הולך באין מטרה, צולל ברעיוני לבו, רואה את הארון פתוח, עומד ומשתאה). הארון פתוח? מי פתחו בעצם הלילה? בשביל מי נפתח? (ניגש ומסתכל בו) ספרי תורה… עומדים כחיים, צפופים זה לזה, שלווים ודוממים… ובהם צפונים כל רזי עולם, כל הסודות הנעלמים מששת ימי בראשית ועד סוף כל הדורות… כל השמות, כל הצירופים, כל הרמזים… ומי ידלה את הצפונות? ומי יגלה את הנסתרות? (מונה) אחד, שניים, שלושה… תשעה – תשעה ספרים. כמניין “אמת” במספר קטן. ולכל ספר ארבעה “עצי חיים” – בסך הכל – ל“ו… שוב ל”ו… אין לך יום שלא יבוא לידי מספר זה. ומה בא לרמז – איני יודע. אבל מרגיש אני שסוד גדול צפון בו. ל“ו – עולה ב' פעמים ח”י. והוא גם – לאה. ג' פעמים ל“ו עולה חנן. ל”ו – משמעו “לו”, כלומר, אליו. למי? ו“לאה” מה פירושה? (רועד) לא ה', בלעדי אלוהים, חס ושלום! כמה נורא הרעיון, ועד כמה הוא מושכני אחריו!…
הנך: (מרים ראשו מן הספר ומתבונן אל חנן) חנן! מתהלך אתה כבעל החלומות…
חנן: (מתעורר ורואה את הנך. ניגש ויושב אצלו. דובר לנפשו) רמזים אין מספר, ודרך ישרה אין. שם העיירה קראסני, ובעל השם שמו אלחנן.
הנך: מה אתה סח?
חנן: מי? אני? לא כלום. מתבונן הייתי.
הנך: נשתקעת בקבלה יותר מדי. מיום שבאת לכאן, לא ראיתי ספר בידיך.
חנן: (מתאמץ להבין) לא ראית ספר בידי… ספר בידי… איזה ספר?
הנך: איזה ספר? פשוטו כמשמעו! גמרא, פוסקים! מהי השאלה?
חנן: גמרא? פוסקים?… לא ראית בידי, אתה אומר… (כחולם) גמרא – קרה ויבשה… פוסקים – קרים ויבשים… (הפסקה. רוחו שבה אליו. הולך ומתעורר מדי דברו) מתחת לארץ יש עוד עולם אחד, העולם אחד, העולם התחתון, כדמות העולם אשר על הארץ מלמעלה. שם ימים רחבי ידיים ותהומות עמוקות, יערות־עד ומדבריות נוראים. ועל פני הימים אניות גדולות תהלכנה ומשברים גדולים יהמיון. ובמדבריות תרעשנה סערות וסופות ופחדי עולם ישלטו בקרב היערות… ואולם אחת מנע מהם אלוהים: את רקיע השמיים. השמש לא תזרח שם וברקים לא ישלחו שם רמזיהם… וכזאת היא הגמרא! גדולה היא ונוראה מאוד מאוד, אין קץ וגבול לה, ואולם הרם לא תרים את האדם בלהבות־אש השמימה… לא כן הקבלה! היא תשלח ברק ונגלו כל שערי שמיים לעיניך; עולמי עולמות אשר אין חקר להם יראו לנוגה זרחה, ואת נשמתך תישא למרומי אין סוף, דרך היכל החוכמה הנעלמה, עד בואך אל ה“פרדס” פנימה להציץ מאחורי הפרגוד… (נרתע לאחור) אין הפה יכול לדבר… לבי, לבי…
הנך: כדבריך כן הוא. ואולם אל תשכח, כי עליית־חפזון למרום סכנה כרוכה בה; יש לחוש משום נפילת־פתאום למעמקי תהום… הגמרא מרוממת את האדם מעט מעט, בהדרגה, בלי רעש וחיפזון, ואולם מחסה ומצודה היא לו; כשומר נאמן תעיר עליו להצילו מכל רע וכאם אומנת תשאהו בחיקה. תסוככהו סביב שריון ברזל קשקשים, ולא תתנהו לסור מן הדרך הישרה ימין ושמאל כמלוא השערה. לא כן הקבלה. גדולה העלייה, אך הנפילה בסופה גדולה ממנה. זוכר אתה מה שלמדת? (בניגון של גמרא) ארבעה נכנסו לפרדס: בן עזיא, בן זומא, אחר ור' עקיבא. בן עזיא הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אלישע בן אבויה קצץ בנטיעות, ורבי עקיבא לבדו נכנס בשלום ויצא בשלום…
חנן: אל תפחידני. אין אנו יודעים את הדרך, שהלכו בה, ולשם מה נכנסו לפרדס. אולי נכשלו בדרכם, לפי שנכנסו לשם כדי להציץ בלבד, ולא על מנת לתקן. והרי מצינו כמה גדולים בדורות האחרונים, כגון האר"י הקדוש ובעל שם טוב זכרונו לברכה, שנכנסו ולא נכשלו.
הנך: ואתה אומר להידמות אליהם?
חנן: חלילה לי אני בדרכי אלך.
הנך: ודרכך מה היא?
חנן: לא תבין ללבי.
הנך: אבינה. גם בלבי עזה התשוקה למדרגות הגבוהות.
חנן: (כמפקפק רגע) עיקר מעשיהם של צדיקים – לתקן נשמות, להסיר מהן כבלי החטא ולהעלותן לשורשן העליון. כבדה המלחמה, לפתח חטאת רובץ. תיקנת נפש אחת, והנה שנייה באה, נפש חדשה וחטאים חדשים. תיקנת דור אחד, והנה דור חדש בא וחטאים חדשים עימו, – והמלחמה מתחדשת. ודורות יורדים מטה, וצדיקים מתמעטים והולכים…
הנך: ומה יש איפוא לעשות, לפי דעתך?
חנן: (בחשאי ומתוך בטחון) לא להלחם עם החטא אנו צריכים, אלא לתקן אותו. כמו שצורפים זהב מסיגים ופסולת, כן יש לצרף את החטא מטומאתו, כדי שלא ישאר בו, אלא ניצוץ הקדושה בלבד.
הנך: (תמה) ניצוץ קדושה בחטא? (אתמהה!)
חנן: כל מעשי ידיו של הקב"ה – ניצוץ של קדושה מחיה אותם, וגם את החטא עשה אלוהים.
הנך: מה אתה סח! את החטא הביא הס"ם לעולם!
חנן: ואת הס“ם מי ברא? הקב”ה! ואם כן גם בס“ם עצמו ובמעשה ידיו של הס”ם ניצוץ של קדושה יש.
הנך: (נבעת) ניצוץ של קדושה בס"ם?!
חנן: הס"ם הוא הסטרא אחרא, כלומר, הצד השני, צד שמאל, של האלוהות. ואם כן, בהכרח גם בו יש ניצוץ של קדושה.
הנך: (בחרדה) למעלה מהשגתי היא!… הנח לי להתבונן בדבר!… (כובש פניו בכפות ידיו, משפיל ראשו ושוהה במקומו בלי תנועה.)
חנן: (מתוך התעוררות) איזהו העז שבחטאים? מהו החטא האורב לאדם תמיד? איזהו החטא, שקשה ביותר להתגבר עליו? – הוי אומר, התשוקה אל האישה – לא כך?
הנך: (כשראשו מושפל) כך…
חנן: (בקול רועד מגיל) וכשמצרפים ומזככים אותו החטא, באופן שלא ישאר בו אלא הניצוץ של הקדושה, כל הטומאה מתמרקת ונהפכת מיד לקדושה עליונה, ל“שיר־השירים”… שומע אתה, ל“שיר־השירים” (מסתכל בעיניים בוערות, מתחיל שלא מדעת לזמר “שיר־השירים”) “הנך יפה, רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים מבעד לצמתך… שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד, שיניך כעדר הקצובות, שעלו מן הרחצה, שכלם מתאימות ושכלה אין בהם”.
(בנגנו הוא עוצם עיניו. הדלת נפתחת בלאט ואל בית הכנסת באה בצניעות, כמהססת קצת, לאה, וידה אוחזת ביד פרידה. אחריהן הולכת גיטל. מאיר יוצא לקראתן מהחדר המיוחד)
מאיר: (תמה מאד) ראו! בתו של ר' סנדר? לאה?
לאה: (מתבוששת) זוכר אתה? הבטח הבטחני להראותני את הפרוכיות העתיקות…
(בתחילה דבריה מפסיקים את חנן מזמרתו, פוקח עיניו לרווחה ומתבונן בלאה. כל השעה שלאחר כך – או שהוא צופה בלאה צפייה מסתורית, או שעומד במקומו ועיניו עצומות)
פרידה: (למאיר) הראם נא, את הילדים, את הפרוכיות, הראם נא. לאה’לי נדרה לבית־הכנסת, לזכר נשמת אמה, פרוכת. משי נקי תעשה את הפרוכת, ומרוקמת כרקמת הפרוכת בימי קדם. פרוש יפרשו את הפרוכת על ארון הקודש, ונשמת אמה הטהורה תשמח בגן־עדן.
(לאה מבטת סביבה מתוך צניעות. רואה את חנן ומשפילה עיניה. נסוגה אחורנית ושוהה כל הזמן במקומה, כשהיא נבוכה עיניה מושפלות ודעתה מפוזרת)
מאיר: הריני מוכן ומזומן! תיכף ומיד אני עומד ומוציא לעיניכן את כל מני הפרוכת, את המהודרות ביותר, את העתיקות ביותר, משופרי דשופרי (ניגש אל הארון ומוציא משם פרוכת אחרי פרוכת)
גיטל: (תופשת ביד לאה) לאה’לי, אין את יראה לעמוד בבית הכנסת בלילה?
לאה: מעודי לא הייתי בלילה בבית־הכנסת, חוץ מב“שמחת תורה”. מה עגום למראה המקום הזה עתה! מה עגום!
פרידה: בנותי, כך הוא מראה בית־הכנסת מעולם. בחצי הלילה יבואו הנה המתים להתפלל והניחו פה מאבלם ומיגונם…
גיטל: סבתי, אל תסיחי במתים. מפחדת אני.
פרידה: (אינה שומעת) ובשחר, בשעה שהקב"ה בוכה על חורבן בית מקדשו, דמעותיו נושרות לתוך בתי־כנסיות, ולפיכך כתליהם של בתי־הכנסיות הישנים דולפים… ולסייד את הכתלים אסור! כשבאים לסיידם – הם מתרעמים וזורקים אבנים…
לאה: כמה עתיק, כמה ישן־נושן בית־הכנסת למראה! מבחוץ אין הדבר ניכר כל כך.
פרידה: אכן עתיק־ימים וישן־נושן הבית. אין זוכר ואין יודע, מתי נבנה. אומרים, שמצאו אותו באדמה בנוי… כמה שריפות, כמה דליקות נפלו בעיר, כל הבתים נשרפו והיו לאפר, ובית הכנסת יצא בשלום. האש לא שלטה בו. רק פעם אחת אחזה האש בגגו, ומיד באו חבורות של יונים, נפנפו ונפנפו בגפיהן וכיבו את האש.
לאה (כלא שומעת, לנפשה) מה עצוב, מה עגום המראה, ומה חביב ללב! קשה עליי הפרידה מבית־כנסת עתיק זה. רוצה אני להיצמד אל קירות קדשו, לגפפו, לחבקו ולשאול אותו: מה לך, בית־הכנסת, שככה קדרו פניך? למה אתה שומם ועצוב כל כך? מדוע החשית ונאלמת דומייה?… רוצה אני – איני יודעת מה אני רוצה, אך לבי, לבי יהמה לו, ונפשי עליו תשוחח…
מאיר: (מביא את הפרוכיות ופורשן אחת אחת על הבימה) הנה העתיקה מכולם. שנותיה מאתיים. פורשים אותה על הארון רק לימי הפסח.
גיטל: (מתפעלת) כמה יופי! ראי, ראי, לאה’לי! שני אילנות מרוקמים זהב עבות על פני קטיפה שחומה, ושתי יונים על האילנות. למטה מהם – שני אריות תופשים מגן־דוד. בימינו אין למצוא לא זהב כזה ולא קטיפה כמוה.
לאה: כמה רך וענוג מראה הפרוכת וכמה עגום (מחלקת את הפרוכת ונושקתה)
גיטל: (רואה את חנן תופסת ביד לאה) לאה’לי, הביטי וראי, שם בחור עומד ומסתכל בך, מה מוזר מבטו.
לאה: (מבלי נשוא עין) מבחורי הישיבה הוא. חנן שמו… אכל בביתנו ארוחות־ימים. אחרי כן נעלם ולא נראה ימים רבים.
גיטל: מה לוהטות עיניו בהביטו בך…
לאה: ככה משפטו כל הימים… עיניים לוהטות לו. ובדברו אליי – תקצר נשימתו. וגם נשימתי תקצר… הרי לא נאה, שבחור ובתולה זרים זה לזה יבואו בדברים.
גיטל: מסתכל הוא בך, וכאילו קורא הוא לך בעיניו. אין זאת כי אם מתאווה הוא לגשת ומתבייש.
לאה: הייתי רוצה לדעת, מה לו, שככה חוורו פניו? החולה הוא?
פרידה: (למאיר) מאיר’קי, הלא תתן לנו לנשק את התורה. הבוא נבוא אל בית־אלוהים ונצא בלא נשיקת תורתו הקדושה?
מאיר: אדרבה!
(ניגש לארון־קודש. גיטל מושכת את פרידה, אחריהן – לאה. מאיר פותח את הארון, מוציא ספר תורה ונותן להן לנשיקה)
לאה: (בעברה על חנן, מתעכבת, נושאת אליו עיניה ומשפילן מיד. בקול רועד וחרישי) שלום לך, חנן… שוב אתה פה…
חנן: (בכבדות) הן… (מנענע בראשו)
פרידה: לאה’לי, בואי שקי את התורה הקדושה. (לאה חובקת את התורה ברעדה ומעתרת עליה נשיקות מתוך דבקות עצומה. פרידה מתוך חובה) צדקנית! (בדאגה) רב לך, רב, בתי. את התורה אין לנשק יותר מדי. של אש היא, אש שחורה כתובה על גבי אש לבנה… (לאה מרפה בלי חמדה מן התורה. פרידה מתוך דאגה יתרה פתאום) מהרנה, בנותיי, הביתה. אויה, כמה התמהמהנו פה! מהרנה הביתה.
(כממהרת לצאת, מאיר סוגר את הארון, מאסף את הפרוכיות ומצניען ושב אל החדר)
חנן: (שוהה בלי נוע על מקומו ועיניו עצומות. מתחיל לנגן חרש־חרש פסוקי שיר־השירים, ממקום שהפסיק) “כחוט השני שפתותייך ומדברך נאוה. כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך”.
הנך: (מרים ראשו ומקשיב) מה אתה מזמר? (חנן משתתק, פוקח עיניו ואינו רואה מה שלפניו. הנך מביט בו) פאותיך רטובות, שוב טבלת…
חנן: (מיכנית) הן…
הנך: ובשעת טבילה – כונות ויחודים? עפ"י “ספר רזיאל”?
חנן: הן…
הנך: ואינך מתירא?
חנן: לא.
הנך: ואתה מתענה “הפסקות” משבת לשבת? ולא קשה לך הדבר?
חנן: קשה עליי האכילה בשבת מן התעניות בימות החול. תאוות האכילה בטלה אצלי לגמרי.
(הפסקה)
הנך: וכל זה למה? מה אתה רוצה להשיג?
חנן: (אחרי הפסקה קלה כמשיב לעצמו) רוצה אני להשיג אבן־חן, לרככה כדונג, להתיכה בדמעה זכה ולספגה בנשמתי… רוצה אני להמשיך עליי שפע זוהר מן ההיכל השלישי של הספירה השלישית, ספירת תפארת (נאלם מהתרגשות, מתעורר פתאום מתוך דאגה) כן, ועוד אחרת: (בלחש, כמגלה סוד) עליי עוד להשיג שתי כדים מלאות דינרים… בשביל איש אחד שאין לנצחו אלא בדינרים, בדינרי זהב…
הנך: הכזה אתה חפץ? – (מניד ראש) הישמר לך, חנן, בדרך הישרה לא תשיג חפצך…
חנן: ואם לא בדרך הישרה?
הנך: (נבהל) ירא אני לשבת אתך יחדיו.
(עומד והולך לו. מן החדר יוצאים מאיר ובטלן א)
בטלן א: כלינו ח"י מזמורים – ודי! הנגמור את כל התהילים בשכר זהוב אחד? אתמהה!
מאיר: פשיטא! אבל מה אעשה, ועליהם חביבה קריאת תהילים לשמה…
אשר: ברוך החייט נזדמן לי ברחוב. מקלימובקא הוא בא, מקום שנסע לשם סנדר לראות חתן לבתו, וסיפר, שהעניין בטל בגלל מזונות… סנדר דרש, שיפסוק המחותן עשר שנים מזונות לבני הזוג, וזה לא הסכים אלא לחמש. ומשום כך בטל כל העניין.
מאיר: (במרירות) זאת הפעם הרביעית.
בטלן ג: לבי לבי לו –
המשולח: מילא, נתבטל – נתבטל. מה בכך? מסתמא כך גרם המזל. וכי לא אתה הוא שאמרת כך?
חנן: (מזדקף, בעליצות) שוב ניצחתי אני!
(צונח בלי כוח על הספסל. שוהה בלי תנועה במקומו, ופניו מביעים שמחת ניצחון. מן החדר יוצאים בטלן ב ובחורי הישיבה)
הבטלנים: (זה אל זה) מזל טוב, מזל טוב! יהי רצון שישלח הקב"ה לחולנית רפואה שלמה. (תוקעים כף זה לזה)
המשולח: (למאיר) עת לי לצאת לדרך.
מאיר: מה החיפזון?
המשולח: הלא משולח אני. בידי ישלחו הפריצים זה לזה ידיעות שונות וגם חפצים יקרים, ועליי להיות זריז בשליחותי.
מאיר: אנה תצא בלילה? חושך ואפילה. תשגה בדרך.
המשולח: הבוקר רחוק עודנו. והדרך ארוכה. בחצות הלילה אצא לדרך. (מתיר תרמילו)
בטלן א: עתה יש לטעום טעימה כל שהיא. מאיר, למה תתמהמה?
מאיר: כבר הכל מוכן. גם יי"ש וגם רקיקים. (מוציא צלוחית מחיקו ומראה) בואו ונצא לפרוזדור…
(הדלת נפתחה, ואל הבית נכנסים בהרחבה סנדר וכנופייה של יהודים)
סנדר: (שוהה בפתח. מביט סביבו בעליצות. בקול רם, דרך תקיפות) עבור עברתי לפני בית־הכנסת ואמרתי: אבואה נא ואראה, מה אנשי שלומנו עושים? סבור הייתי: יושבים ועוסקים בתורה, והנה לבסוף – הרי הם מכינים עצמם לשתות “תיקון”! אכן חסידים טרטקוביים אתם. חה־חה־חה!
כולם: (נדחפים לקראתו בשמחה רבה) ברוך הבא! ר' סנדר! אורח בזמנו!
בטלן ג: אתנו תשתה “תיקון”!
סנדר: פרא אדם! אני בעצמי אתן “תיקון” ברכוני ב“מזל טוב”. “תנאים” כתבתי לבתי היחידה, בשעה טובה ומוצלחת.
(חנן מזדעזע ומביט עליו בעיניים פקוחות לרווחה)
כולם: מזל טוב! מזל טוב!
סנדר: (רואה הצלוחית ביד מאיר) מה זה לפניי איש? אשר! מהרה רוצה אל ביתי וצו בשמי להכין “כיבוד”. אמור, כי עוד מעט ונבוא כולנו הביתה. רוץ, אל תעמוד! קל כצבי!
בטלן א: (למאיר) ואת הצלוחית טמון. יבוא יומה!
(מאיר טומן)
מאיר: (לסנדר) ולנו הוגד זה היום, כי לא באת עם המחותנים לידי גמר, ואתה שב ריקם.
בטלן ג: וכמה נצטערנו על כך!
סנדר: העניין, באמת, כמעט שנתבטל משום מזונות. ואולם ברגע האחרון הסכים המחותן, וה“תנאים” נכתבו.
חנן: (מזדקף, חיוור פנים. בנשימה קצרה) תנאים?… תנאים?… היכן תמצא? אם כן כל היגיעה לבטלה! והצרופים?… והסגופים?… והטבילות עם הכוונות? הכול לבטלה, הכול… ועתה מה?(מזדעזע) לא ה‘? לא מה’ יצא הדבר!… (לפתע פתאום, כאילו זרחה מחשבה גדולה עליו, בשמחה) עתה ידעתי סוד השם הקדמון! (בלי נשימה משמחה עצומה) אני ניצחתי!!!… אני!!!… (נופל ארצה)
המשולח: (מוציא פנס מתרמילו, בינו לבין עצמו) הנר כבה. יש להדליק נר אחר.
(הפסקה מאוימת)
סנדר: (מתבונן לצדדים) מה החשכה פה? מאירקה, העלה נרות. (מאיר מדליק)
המשולח: (בחשאי לסנדר) אמרת, שברגע האחרון הסכים המחותן?
סנדר: (מזדעזע, בתימהון ופחד) כך…
המשולח: יש שהמחותנים מבטיחים ואינם מקיימים… ובאים לידי תגרה… ופעמים – לידי דין תורה… מאוד מאוד יש להיזהר…
סנדר: (נבעת, בחשאי למאיר) מי הוא יהודי זה? אני רואהו בפעם הראשונה…
מאיר: לא מבני מקומנו. עובר אורח. משולח.
סנדר: מה הוא מבקש מעימי?
מאיר: איני יודע.
סנדר: (נרגע) עד שיכינו בביתי את ה“כיבוד”, נשב אל השולחן כאן ונשוחח מעט. (כולם יושבים אל השולחן) אולי יספר אחד מכם בגדולתו של אדמו"ר ר' עזריאל’קה, שיחיה לאורך ימים, אולי יש שיודע לספר בשמו דבר־מופת או משל ושיחה נאה. שיחה קלה שלו יקרה מפנינים.
המשולח: אספר לכם בשמו משל אחד: פעם בא לפניו “גביר” עצום. נתן בו ר' עזריאל עיניו הבהירות והכיר בו מיד, שקמצן הוא. תפסו בידו והוליכו לחלון ואמר: “הביטה ואמור, מה אתה רואה?” “בני אדם!” עונה הגביר ותמה מאד לשאת הרבה – “רואה אני בני אדם.” לקחו הרב והעמידו לפני המראה: “ועתה מה אתה רואה?” – “עתה” – ענה הגביר והסתכל במראה – “איני רואה אלא את עצמי.” “הוא הדבר” – אמר הרב – “כאן זכוכית וכאן זכוכית, אלא שהזכוכית של המראה מחופה כסף קצת, והמשמש בה שוב אינו רואה בני אדם, אלא את עצמו”.
סנדר: (אין דעתו נוחה) קוצים אתה מטיל בעיניי, ר' יהודי? שמא סבור אתה לרמז עליי?
המשולח: חלילה וחס!
בטלן ג: מהראוי לנגן זמר.
סנדר: אדרבה, אדרבה.
בטלן ג: רבונו של עולם, רבנו של עולם,
הבה, בחליל לך אנגנה.
הבה בחליל לך אנגנה.
איה אמצאך ואיה לא אמצאך?
אם באשר אלכה, שם עמי אתה,
ובאשר אפנה, לנגדי אתה,
ואין דבר אם לא אתה,
אתה הכל והכל אתה,
אתה, רק אתה, אך אתה
אתה, אתה, אתה.
כל הטוב הלא מידך אתה,
וגם הרע מידך אתה,
ואם אתה לי מה אירא רע?
אתה הכל והכל אתה
אתה, רק אתה, אך אתה,
אתה, אתה, אתה, אתה.
מזרח־אתה, מערב־אתה,
צפון־אתה, דרום־אתה.
מעלה־אתה, מטה־אתה,
אתה, רק אתה, אך אתה
אתה, רק אתה, אך אתה
אתה, אתה, אתה, אתה.
סנדר: פלאי־פלאים, כפתור ופרח! עתה נקום לרקוד! לא כן? סנדר משיא בתו היחידה ונפטר בלי ריקוד? לא יעשה כן בין חסידי טרטקוב! (סנדר והזקנים עומדים במעגל, איש ידו על כתף רעהו, ראשיהם מוטים הצדה, עיניהם נשואות וסובבים לאט לאט, מזמרים בתוך כך ניגון חשאי ועצוב. סנדר ניתק מן המעגל) ועתה ריקוד של שמחה! בחורים.
(מקצת הבחורים ניגשים)
בטלן ב: והיכן יתר הבחורים? איה הנך? וחנן איהו?
סנדר: (מתוך קצת דאגה) א־א! הגם חנן, פה? איהו? היכן חנן? הביאוהו הלום!
מאיר: (רואה את חנן שוכב על הארץ) הנה זה ישן על הארץ!
סנדר: העירו אותו, את הריקא! עוררוהו!
מאיר: (מעורר – בחרדה) איננו מתעורר!
(הכל ניגשים אל השוכב ומנערים אותו)
בטלן א: הוא מת!
בטלן ב: (מגביה ספר מעל הארץ. רועד) ספר רזיאל המלאך נפל מתוך ידו!
המשולח: הציץ – ומת…
–המסך–
מערכה שנייה
רחבה של עיר. משמאל בית־כנסת עתיק של עץ, גג על גג. לפניו, מן הצד – תלולית עפר ומצבה ישנה, שכתוב עליה: “פ”נ הקדושים והטהורים חתן וכלה שנהרגו על קידוש השם. שנת ת“ח לפ”ק. תנצב“ה”. אחרי בית־הכנסת – מבוי, ואחריו בתים קטנים אחדים, שמצטרפים אל הדיקורציה. מימין – ביתו של סנדר – בית גדול של עץ, בעל קומה אחת ובעל אכסדרה. שער רחב של החצר, ואחריו מבוי ושורת חנויות ותריסין שמצטרפים גם הם לדיקורציה. בדיקורציה מימין, אחרי החנויות, פונדק, גן, ארמון הפריץ, דרך רחבה יורדת לנהר. מעבר לנהר, על פני שפתו הגבוהה, בית־עולם זרוע מצבות. על פני הנהר משמאל נטוי גשר, וסמוך לו – טחנה. קרוב אל הסצינה – בית מרחץ ו“הקדש”, בירכתי הבמה – יער כבד.
שערי חצרו של סנדר פתוחים לרווחה. בתוך החצר עומדים שולחנות ארוכים, שנמשכים ויוצאים החוצה לרחבה. השולחנות ערוכים, ומסביב להם על גבי ספסלים, מסובים עניים ואביונים, בעלי מומים, זקנים וזקנות וילדים, וכולם אוכלים לתאבון. משרתים יוצאים מן הבית ובידיהם אלפסים מלאים מני מאכל וטסים מלאים פת ומגישים לשולחן.
לפני החנויות והתריסין יושבות נשים, סורגות פוזמקאות ואינן גורעות עיניהן מבית סנדר. בעלי בתים ובחורים, עם תיקי טלית ותפילין בידיהם, יוצאים מבית הכנסת, באים עד לפני הבתים והחנויות, עומדים ומסיחים. מבית סנדר עולה קול כלי זמר ומחולות. נשמעת משם המולה מטושטשת. התעוררות ותנועה מסביב, השעה שעת צהריים. ברחבה של עיר כנגד בית־הכנסת עומד אורחו של הגביר, יהודי בא בימים בלבוש אטלס ואצלו בטלן ב.
האורח: (נותן ידיו באבנטו, מתבונן בבית־הכנסת) בית־כנסת מהודר לכם, בניין גדול, נאה – השכינה שורה עליו. ישן, בוודאי.
בטלן ב: ישן־נושן. זקנים אומרים, שאבות אבותיהם לא ראו בבנינו.
האורח: (רואה את המציבה) וזו מה היא? (ניגש וקורא) “פה נקברו הקדושים והטהורים חתן וכלה, שנהרגו על קידוש השם שנת ת”ח." (אל הבטלנים) של גזרות ת"ח, בוודאי.
בטלן ב: בשעה שנפל הרשע חמיל, ימח שמו, על העיירה ושחט בה כמה וכמה נפשות של יהודים, הרג בתוכם חתן וכלה בשעת חופתם. ובמקום שנהרגו, אצל בית־הכנסת גופו, שם היתה קבורתם. ושניהם בקבר אחד, כדין הקדושים הכל קוראים לו: “הקבר הקדוש”. (בלחש, כמגלה תעלומה) ועד היום הזה, בכל פעם שהרב מסדר קידושין אצל בית־הכנסת, נשמע כעין קול אנחה יוצא מתוך הקבר הקדוש. ומנהג בידינו, שבאים אחרי החופה ומרקדים סביב לקבר, כדי לשמח את החתן והכלה הטמונים שם.
האורח: מנהג משובח.
(מן החצר יוצא מאיר, ניגש אל המשוחחים)
מאיר: (בחום) אכן סעודת עניים היא! מעודי ועד היום לא ראו עיניי סעודת עניים כמוה!
האורח: ואין פלא. סנדר משיא את בתו היחידה.
מאיר: (בהתרגשות) נתח דג לכל אחד, צלי בשר מנה יפה, פרפראות ומיני תרגימא לקינוח סעודה! ויי"ש לפני הסעודה – כרצון איש ואיש, ודובשנית – חתיכה הראויה להתכבד לכל אחד! לא יאומן כי יסופר!
בטלן ב: סנדר – עיניו בראשו. המקל בכבוד אורח קרוא – אין בכך כלום. אם יתרעם – יתרעם. אבל המזלזל בעניים – אל יהי חלקי עימו! עני שבא לפניך – כלום יודע אתה מה טיבו? אפשר עני הוא. ואפשר ברייה אחרת בדמות עני. מי נביא ויודע? אולי “נסתר” הוא, אחד מל"ו…
מאיר: ואולי גם אליהו הנביא… בידוע, שעשוי הוא להתגלות בדמות עני.
האורח: לא בבני אדם עניים בלבד יש להיזהר. גם אדם סתם יש שאין אתה עומד על טיבו. אין לדעת מה היתה הדרגה שלו בגלגולים הקודמים, ולשם מה חזר ובא לעולם הזה…
ׁ(מן המבוי השמאלי יוצא המשולח ותרמילו על כתפו. ניגש)
מאיר: (מושיט לו כפו) שלום עליכם! שוב בא כבודו למחננו?
המשולח: שוב שולחתי לכאן.
מאיר: ליום־טוב באת, לחתונה של גביר…
המשולח: שמעה הולך בכל הגליל.
מאיר: אולי פגש כבודו את המחותנים והחתן בדרך. הם איחרו לבוא.
המשולח: החתן בוא יבוא בזמנו.
(הולך לבית־הכנסת, מאיר ובטלן ב הולכים לחצר. מאחורי השולחנות נראית לאה בבגדי חתונה, סובבת במחול, בכל פעם עם זקנה אחרת מן העניות. שאר העניות נמשכות אליה. אלה שנפטרו מן המחול יוצאות לרחבה ומתלקטות חבורות חבורות)
אשה ותינוק בחיקה: (מתוך הנאה) אני רקדתי עם הכלה.
זקנה חיגרת: וגם אני! לפפתיה וסובבתי עימה! חי־חי!
גיבן: למה מרקדת הכלה עם הנשים דווקא? גם אני הייתי מתאווה ללפפה ולהסתובב עימה. חי־חי!
העניים: חי־חי־חי.
(יוצאות לאכסדרה פרידה, גיטל, בתיה)
פרידה: אויה לי. לאה’לי עודנה מרקדת עם העניים. הלא תתעלף! בנותיי! הביאוה מהרה הנה.
(יושבת על הספסל באכסדרה. גיטל ובתיה ניגשות אל הכלה)
גיטל: רב לך, לאה’לי, לרקוד. בואי.
בתיה: הלא תתעלפי.
(היא וגיטל תופסות את לאה בידיה ואומרות למושכה משם)
העניות: (סובבות את לאה וצועקות בתחנונים ובקול בוכים)
– עימי לא רקדה עדיין. במה גרועה אני מאחרות?
– שעה שלמה אני מחכה לה!
– הניחו לי, אחרי אלקה הגיע תורי שלי!
– עם יחנה החגרת הסתובבה כעשר פעמים, ואני לא זכיתי אפילו פעם אחת. אוי, מזלי הרע!
(מאיר יוצא ועומד על ספסל)
מאיר: (בקול רם ובדרך זמר)
כה אמר ר' סנדר, סנדר הגביר:
יאספו לחצר כל עניי העיר!
ויקבל כל אחד נדבה בסבר פנים:
יו"ד פרוטות במזומנים,
יו"ד פרוטות במזומנים!
העניים: (רצים דחופים ומבוהלים לחצר פנימה, הודפים זה את זה וצועקים בקול מהתרגשות) יו“ד פרוטות! יו”ד פרוטות!
(ברחבה בחוץ נשארות רק לאה, גיטל, בתיה והזקנה הסמויה קצת)
הזקנה הסמויה קצת: (בתפשה את לאה) אי אפשי בנדבה! לו אך תרקדי עימי כל־שהוא! רק הקפה אחת! זה לי ארבעים שנה שלא רקדתי! הה, מה היטבתי לרקוד בימי נעוריי! (לאה מלפפתה ומרקדת. הזקנה לא מרפה ממנה וצועקת) עוד! עוד! (סובבות. הזקנה – נשימתה קצרה צועקת מתוך טירוף) עוד!… עוד!…
(גיטל מושכתה משם בעל כורחה ומוליכתה אל החצר. חוזרת מיד, וביחד עם בתיה מביאה את לאה אל הספסל. המשרתים מסלקים השולחנות. סוגרים השער)
פרידה: חיוורת את כסדין, לאה’לי. עייפת מאד?
לאה: (עוצמת עיניה, מרימה ראשה; דובבת כמעט שלא מדעת) חבקוני, לפפוני, נצמדו אליי… נעצו בי אצבעותיהם הקרות. ראשי עליי סחרחר… לבבי תעה… אחרי כן אחזה בי יד פתאום ותשאני הרחק… הרחק…
בתיה: (נבהלת) אהה, לאה’לי, ראי: את שמלתך קמטו ולכלכו. מה תעשי עתה?
לאה: (כבתחילה) כשעוזבים את הכלה ביום חופתה לבדה – רוחות באות ונושאות אותה למרחקים…
פרידה: (נבהלת) מה הדברים אשר בפיך, לאה’לי? את כוחות הטומאה אין להזכיר אפילו בשמם! יושבים הם צפופים בכל הפינות והמחבואים, בכל החורים והסדקים, את הכל הם רואים, את הכל הם שומעים, יושבים ומצפים, שיזכירו בשמם הטמא, ומיד הם קופצים ומתנפלים על האדם. תוף־תוף־תוף!
לאה: (כלא שומעת. בדרך ודאי) לא. חיי האדם לא
פרידה: לשבחם אסור. כשמשבחים רוח רעה, כוח מתווסף בו ויוצא לעשות מעשי תעתועים.
לאה: (באמונה שלמה) לא רוחות רעות סובבות עלינו, כי אם נשמות של בני אדם, שמתו קודם זמנם. והן הרואות כל מעשי ידינו. ושומעות לכל דברי פינו.
פרידה: ישמרך אלוהים, לאה’לי! למה תדברי כזאת? איזו נשמות? הנשמות הטהורות פורחות ועולות לשמיים, ומנוחתן בגן העדן…
לאה: (מפסיקתה) לא, בתי, עמנו הן. (בנעימה אחרת) סבתי! האדם הלא לחיים ארוכים יוולד, ובמותו קודם זמנו – שארית ימי חייו אנה היא באה? להיכן באים ששון ימיו וצער חייו? מחשבותיו ומעשיו שנקצבו לו מראש – מה יהא עליהם? והבנים אשר נועדו לו ולא הביאם לעולם? אנה באים כל אלה? להיכן? (מתוך הרהורים) היה היה עלם אחד, ונשמה גבוהה הייתה לו ומחשבות עמוקות. דרך חיים ארוכה היתה לפניו. ובפתע פתאום, בן־רגע אחד – והנה נפסקו חייו. ובאו בני אדם זרים וקברוהו באדמה נוכרייה. ואיה אפוא שארית ימי חייו? אמרי פיו שנקטעו לפני האמרם, ותפילותיו, שנפסקו באמצע – מה יהא עליהם? נר שכבה – חוזרים ומדליקים אותו, והוא דולק והולך עד כלותו. ואיככה זה יכלה נר החיים שכבה לפני זמנו. לאן יעלם ויאבד?
פרידה: (מנענעת בראשה) אסור להרהר במופלא ממנו, בתי. אלוהים הוא היודע תעלומות, ואנחנו עיוורים כולנו, ומה נבין דרכו?
(המשולח ניגש לשם. מבלי שתרגשנה בכך בעלות השיחה, ושוהה במקומו, לא רחוק מלאה)
לאה: (כלא שומעת. בדרך ודאי) לא. חיי האדם לא יאבדו גם הם. אדם שמת קודם זמנו – נשמתו חוזרת לעולם הזה ועירומה בלי דמות הגוף תשלים חקו ותמלא צבאו. גומרת היא את מעשיו, שמחה תחתיו את שמחותיו ומקבלת את יסוריו…
(הפסקה)
סבתי! אמור אמרת, כי בחצי הלילה יבואו המתים אל בית־הכנסת להתפלל… הללו באים לגמור את תפלותיהם, שנפסקו באמצע…
(הפסקה)
אמי מתה בעלומיה. לא זכתה לראות כל עולמה בחייה. אקומה נא ואלכה היום אל קברה ואזמין אותה לחופת בתה, והיא תבוא, וביחד עם אבי תוליכנו אל תחת החופה ואחרי כן תרקוד עימי… וגם שאר הנשמות כולן מתהלכות בתוכנו, אבל לא נראה אותן בעינינו ולא נבין להן… (בחשאי) סבתי! מי שרוצה בכל לבו, זוכה לראותן ולשמוע קולן ולהבין הגיגן כמו בחייהן. אני יודעת…
(הפסקה, מורה באצבע על הקבר הקדוש) הנה הקבר הקדוש. ידוע הוא לי מילדותי. יודעת אני את החתן והכלה הטמונים שם. הרבה פעמים ראיתים בחלום ובהקיץ, וקרובים הם לי כבני משפחתי… צעירים ומאושרים יצאו לחופה. דרך חיים ארוכים, ימי שני אדם, היתה משוכה לפניהם. והנה באו פתאום בני אדם אכזריים וקרדומות בידיהם – והחתן עם הכלה נפלו חללים. אל קבר אחד נקברו והנאהבים לא נפרדו לנצח… ובכל חתונה וחתונה, בשעה שמרקדים מסביב לקברם – שניהם יוצאים ונוטלים לעצמם חלק משמחתם של החתן והכלה החיים… (עומדת והולכת אל הקבר. פרידה וגיטל הולכות אחריה. בקול רם אל הקבר) חתן וכלה, קדושים וטהורים! הריני מזמינה אתכם ליום כלולותי. בואו והתיצבו עליי תחת חופתי.
(נשמעת תרועת זמרה של קבלת־פנים, לאה נותנת קול צווחה ומטה לנפול. גיטל ובתיה תומכות בה)
גיטל: למה נבעתת? החתן הנה זה בא, וכלי הזמר ירדו השערה לקבל פניו בתרועה.
בתיה: ארוצה נא ואראה פניו.
גיטל: וגם אני אחרי כן נשובה ונגיד לך, מה מראהו? רוצה את?
לאה: (בחשאי) לא.
בתיה: מתבוששת. אל נא תבוששי, פתיה. לא נגיד לאיש.
(משמאילות בחיפזון. לאה ופרידה שבות לאכסדרה).
פרידה: דרך הכלה שתהא שואלת מחברותיה ללכת ולראות את החתן ולהודיעה אחר כך, מה מראהו, הלבן אם שחור
המשולח: כלה…
לאה: (מזדעזעת) מה רצונך? (מסתכלת בו בעיון)
המשולח: נשמות המתים, אומנם, שבות אל הארץ, אבל לא בלי דמות הגוף, כאשר תדמי את. יש שנשמה אחת מתגלגלת דרך כמה גופים, עד שהיא נצרפת כולה. (לאה שותה דבריו בצמא) נשמות חוטאות מתגלגלות בחיות, בעופות ובדגים, ואפילו בעצים. הן עצמן אינן יכולות לעלות מאליהן – אין חבוש מתיר עצמו – ומצפות הן לאחד מן הצדיקים, שיביא להן את תיקונן. ויש נשמות, שהן בעצמן, כגלגולן החדש, מתקנות מה שפגמו בגלגולים הקודמים…
לאה: (ברטט) דבר עוד דברה!
המשולח: ויש שנשמה נדחת, שלא תמצא לה מנוחה, נכנסת בגוף חי כעין “דיבוק”… ועל ידי כך היא מוצאת את תיקונה.
(נעלם. סנדר יוצא)
סנדר: מה את יושבת פה בתי?
פרידה: משמחת הייתה את העניים בשעת הסעודה. מרקדת היתה עימהם ונתעלפה ועתה ישבה להינפש קצת.
סנדר: יישר כוחך בתי! לשמח עניים – מצווה גדולה! (מביט לשמיים) היום נוטה. המחותנים והחתן כבר באו. מוכנות אתן?
פרידה: יש לה עוד ללכת לבית העולם.
סנדר: לכי, בתי, לכי לבקר את אמך. (נאנח) שפכי לבך על קברה. הזמיני אותה לכלולותיך. אמרי לה, שאני רוצה להוביל עימה ביחד את בתי היחידה לחופה. אמרי לה, כי עשיתי ככל אשר בקשה מעימי לפני מותה. עיניי ולבי נתונים היו כל הימים לך, רק לך. בת ישראל כשרה וטהורה גדלתיך, ועתה בחרתי לך איש, תלמיד חכם וירא שמיים ובן אבות. (בוכה ומוחה דמעותיו. חוזר לביתו. ראשו כפוף. הפסקה)
לאה: סבתי החביבה בבית העולם מותר להזמין אל החתונה עוד את מי שהוא, מלבד אמא?
פרידה: רק את בני המשפחה הקרובים ביותר: הזמינו את הסבא ר' אפרים, את הדודה מירה’לי.
לאה: רצוני להזמין עוד אחד… שאינו קרוב.
פרידה: אסור, בתי, כשתזמיני איש זר, יקפידו שאר המתים, ויעשו לך חלילה, רעה.
לאה: לא זר הוא… כאחד מבני הבית היה בתוכנו.
פרידה: (בחשאי) חנן? (בדאגת חרדה) אוי, בתי, בתי, יראה אני. אומרים עליו, שמת מיתה מגונה… (לאה בוכה בחשאי) אל נא, אל נא תבכי, בתי. הזמינו גם אותו. עליי העוון. (נזכרת) אבל, הרי איני יודעת את קבורתו ולשאול – לא נאה…
לאה: אני יודעת…
פרידה: מניין לך?
לאה: ראיתי קברו בחלום. (עוצמת עיניה. לנפשה) וגם אותו ראיתי… וגם סיפר לי על כל אודותיו, וביקש שאזמינהו אל החתונה…
(גיטל ובתיה באות דחופות)
גיטל, בתיה: (שתיהן כאחת, ובהתרגשות) ראינוהו! ראינוהו!
לאה: (נרתעת) את מי? את מי ראיתן?
גיטל: את החתן! שחרחר הוא! שחרחר!
בתיה: לא, לבן הוא! לבן!
גיטל: הבה, נשובה לראותו, (מסתלקות בחיפזון)
לאה: (קמה) סבתי, נלכה לבית העולם…
פרידה: (אבלה) נלכה, בתי, אח־אח־אח!
(לאה שמה סוודר שחור על כתפיה, הולכת עם פרידה אל המבוי שמימין. הבמה מתרוקנת שעה קלה, תרועת כלי הזמר. מן המבוי שמשמאל יוצאים נחמן, ר' מנדל, מנשה, בחור כחוש וקטן, מטושטש ובעל עיניים גדולות, מפוחדות. אחריו הולכים גברים, נשים, מלובשים בגדי יום טוב. מן הבית יוצא לקראתם סנדר)
סנדר: (נותן ידו לנחמן) שלום עליכם, מחותן! ברוך הבא! (נושקים זה את זה. נותן שלום למנשה ונשיקות. נותן שלום לשאר הבאים) והדרך איך היתה, מחותן?
נחמן: הדרך היתה קשה ורעה מאוד מאוד. נטינו מן המסילה ותעינו זמן רב בשדה. אחרי כן נפלנו אל ביצה וכמעט שטבענו בה. בקושי רב נחלצנו ממנה. מי יודע, אמרתי, אם לא יד כוחות־הטומאה באמצע, והשטן מעכב… איך שהוא ברוך השם! באנו למועד הנכון!
סנדר: ודאי עייפים אתם? ולהינפש אתם מבקשים?
נחמן: אין פנאי. עוד דברים לנו בענייני ההתחייבות שבינינו, על אודות סילוק הנדוניה, מתנות, רח“ש וכל”ז…
סנדר: אדרבה! (מלפפו ושניהם מתהלכים הנה והנה בחצר ומשיחים בחשאי)
ר' מנדל: (למנשה) הסכת ושמע: אל השולחן תשב במנוחה שלמה, בלי זיז כל שהוא, בכפיפת ראש ובשתיקה… ותיכף לסעודת החופה, כשיכריז הבדחן: “יעמוד החתן לדרשה!” – תקום ממקומך ותעמוד על הספסל ותגיד את הדרשה בקול רם ובניגון. בדרשה – כל המרבה להרים קול הרי זה משובח! אל תתבייש! שומע אתה?
מנשה: (מיכנית) שמעתי. (בחשאי) רבי… ירא אני…
ר' מנדל: (נבהל) מה היראה? שמא שכחת את הדרשה?
מנשה: את הדרשה זוכר אני…
ר' מנדל: ולמה אתה ירא?
מנשה: (מתוך צער גדול) איני יודע… ביציאתי לדרך מיד נפל עליי פחד גדול. זרים לי המקומות החדשים, ומעודי לא ראיתי קהל אנשים רבים כאלה. פחד תוקפני, כשהם מביטים עליי מסביב… ירא אני מעיניהם… (מתפלץ) רבי, אין פחד כפחד עיניהם של בני אדם זרים…
ר' מנדל: אלחש לך מעין הרע.
מנשה: (כלא שומע) רבי, רוצה הייתי להישאר בדד, לחסות בצל פינה, להיסתר מעיניים… והנה קהל אנשים זרים מסביב לי, ועליי לדבר עימם, לדרוש בפניהם… כעולה לגרדום אני בעיניי… (בפחד סתרים) רבי! וקשה עליי מכל – אימה שלה! אימת אותה הבתולה הזרה!…
ר' מנדל: חזק ויאמץ לבך. התגבר על הפחד! פן תשכח, חלילה, את הדרשה. ניכנס לאכסנייה ונחזור עליה. (הולכים משם)
מנשה: (רואה את הקבר הקדוש ונרתע לאחוריו. תופס בר' מנדל) רבי, מה זה? קבר באמצע העיר!
(ניגשים וקוראים בחשאי את הכתב שעל גבי המצבה. שוהים במקומם מחרישים וכפופי ראש. סנדר נכנס לבית, נחמן ושאר המחותנים הולכים לשמאל אל המבוי, מן החצר יוצאים אחד אחד העניים, תרמיליהם על כתפיהם ומקלם בידם. הולכים בלאט על פני הסצינה ונעלמים מעינים במבוי משמאל. מקצתם שוהים רגע)
אישה גבוהה וחיוורת מראה: כלתה הסעודה. הייתה כלא הייתה…
זקנה חגרת: הבטיחו קערת מרק לאיש – ולא נתנו…
גיבנת: חלה – פחות מכזית…
קיטע בקב שלו: עשיר שכמותו, ועינו רעה מתת גלוסקא לאיש.
אישה גבוהה וחיוורת מראה: הקצרה ידם לתת בדל תרנגולת? מובטחתני, שלאורחים העשירים הגישו גם תרנגולים, גם אווזים וגם ברבורים אבוסים…
הזקנה הסמויה: במותם יהנו מהם התולעים. אח, אח־אח!
(הולכים משם. מנשה ור' מנדל מטיילים כפופי ראש במבוי. הבמה מתרוקנת. דרך הבמה עובר בנחת המשולח. חשכה ממשמשת ובאה. החנווניות סוגרות חנויותיהן. בבית־הכנסת ובבית סנדר עולה אור הנר. אל האכסדרה יוצאים סנדר, גיטל, ובתיה, מביטים כה וכה)
סנדר: (בדאגה) איה לאה? לאה איה? ואיה הזקנה? מדוע הן מתמהמהות כל כך לבוא מבית העול… אולי קרה אסון?
גיטל, בתיה: (שתיהן כאחת) נצא לקראתן.
(מן המבוי הימני יוצאות פרידה ולאה בחיפזון)
פרידה: מהרי, בתי, מהרי! התמהמהנו מאוד. ולמה שמעתי בקולך? יראה אני שלא יקרנו אסון, חלילה.
סנדר: הנה הן! למה התמהמהתן?
(מן הבית יוצאות נשים)
הנשים: נוליך את הכלה להדלקת הנרות (מכניסות את לאה הביתה)
פרידה: (לגיטל ובתיה) נפלה מתעלפת. בקושי השיבותי אליה רוחה. עודני רועדת.
בתיה: צמה יום תמים. לבה חלש.
גיטל: שפכה דמעות על קבר אימה?
פרידה: כל עוד נפשה בה!
(אצל הפתח מציעים כיסא למושב הכלה. מביאים את לאה ומושיבים אותה. מן המבוי שכנגד יוצאים נחמן, ר' מנדל, מנשה והמחותנים. מנשה – נושא לפניו הינומא בידו והוא הולך נבעת, כשעיניו מושפלות על לאה, ואומר להשליך את ההינומא על פניה. מן המבוי יוצא המשולח)
לאה: (קופצת ועומדת ממקומה, הודפת מעליה את מנשה וצועקת בקול) לא אתה חתני!
(מהומה. הכל חרדים אל לאה)
סנדר: (נפעם ונרגש) בתי, בתי! מה לך בתי?
לאה: (מתפרצת ורצה אל הקבר הקדוש, פורשת כפיה) חתן וכלה קדושים וטהורים, היו למגן לי! (נופלת על הקבר. מקימים אותה. מבטת כה וכה כמטורפת. צועקת בקול שאינו שלה, קול גבר) א־א! קבור קברתם אותי, ועתה שבתי אל בת זוגי ולא אסור עוד ממנה. (נחמן ניגש אליה. היא צועקת לו בפניו) חמליוק!!!
(הוא נרתע בחרדה)
המשולח: דיבוק נכנס בכלה.
(מהומה גדולה בקהל)
–המסך–
מערכה שלישית
בבית ר' עזריאל מירופולי. חדר גדול. שמשמש גם מקום תפילה ל“מניין”. אצל הקיר משמאל, לכל אורכו, עומד שולחן ערוך מכוסה במפה. משני צדי השולחן – ספסלים ארוכים. בראש השולחן – כורסא. אחרי השולחן – פתח לרחוב. בקיר שכנגד – ארון קודש ו“עמוד”. מימין שולחן, במקום “בימה”. אצל הקיר ארונות ספרים, ספסלים. אצל השולחן הערוך עומד מיכאל, בוצע את הפת לפרוסות קטנות ומניחן תלים תלים. אצל השולחן הקטן יושב המשולח, ושישה־שבעה חסידים ניצבים עליו. שאר החסידים – מקצתם יושבים וקוראים תהילים מקצתם עומדים ומשיחים.
חסיד א: (לחברו, באמצע החדר) האורח הבא מספר נפלאות מבהילות, פחד אחזני לשומען.
חסיד ב: מה הפחד?
חסיד א: מעשים נוראים! ורמזים גדולים יש בהם, דברים בגוו… מעין מה שיש בספורי מעשיות של הבראסלובי…
חסיד ב: זקני חסידים שומעים ואינם יראים. היראה למה?
חסיד ג: (אל המשולח) יספר מעלתו. יוסיף לספר.
המשולח: השעה מאוחרת.
חסיד ג: ה“רבי” לא יצא במהרה.
המשולח: (מספר) בסוף העולם – הר גבוה יש, ובראש ההר נתונה אבן גדולה. ומן האבן נובע מעיין זך וטהור. ובסוף העולם השני נתון לב העולם. מפני שכל דבר בעולם יש לו לב. וכל העולם גופו – גם הוא לב אחד גדול לו. ולב העולם צופה תמיד מרחוק אל המעיין הזך ולא ישבע מראות והוא מתגעגע ונמשך ומשתוקק וצמא אליו. אבל להתקרב אליו אינו יכול, מפני שברגע שהוא זז ממקומו כדי פסיעה אחת – מיד נעלם מעיניו ראש ההר ומעיינו הזך. וכשלב העולם אינו רואה רגע אחד את המעיין הזה, מיד כל חיותו פוסקת. ובלי חיות הלב אין חיים לכל העולם והוא נוטה למות. והמעיין הזך אין לו זמן משלו, והוא מתפרנס מן הזמן שלב העולם נותן לו במתנה. ונותן לו לב העולם יום אחד. וכשהיום נוטה לערוב – המעיין הזך מתחיל מזמר כנגד לב העולם, ולב העולם אף הוא מתחיל מזמר כנגד המעיין הזך, וזמרת שניהם מתפשטת בעולם, וקרני אור יוצאות ממנה ונמשכות אל כל הלבבות של כל הדברים שבעולם, ומלב לחברו, ומחברו לחברו… ואיש אחד, נאמן וחנון, משוטט ועובר בעולם ומלקט את ניצוצי האור של הלבבות ואורג מהם את הזמן, וכשגומר לארוג יום תמים, הוא נותן את היום ללב העולם, ולב העולם נותנו אל המעיין הזך וזה חי עוד יום אחד…
חסיד ג: הרב הולך.
(הכל משתתקים וקמים ממקומם, מן החדרים הפנימיים יוצא ר' עזריאל, והוא איש זקן לבוש לבנים ומצנפת שטרימל בראשו)
ר' עזריאל: (משוקע ברעיונותיו, פוסע בנחת אל השולחן ויושב בכובד אברים על כורסא. מיכאל עומד מימינו. החסידים סובבים את השולחן, הזקנים שבהם יושבים על הספסלים, והצעירים עומדים מאחוריהם. מיכאל מחלק “חלה” לקהל. ר' עזריאל מרים ראשו ומתחיל מנגן בחשאי ובקול רועד: “דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא” הכל עונים אחריו. אוכלים מן החלה. מתחילים לנגן, תחילה בחשאי זמר בלי מלים, זמר עצוב ומלא תקיפות מסתורית. הפסקה. ר' עזריאל מתאנח מעומק הלב, תומך ראשו בזרועותיו ושוהה רגע משוקע ברעיונותיו. דממת מוות ופחד אלוהים בבית. ר' עזריאל מרים ראשו ומתחיל לדבר בחשאי ובקול רועד)
מספרים על “בעל השם” הקדוש, זכותו יגן עלינו. (הפסקה כל שהיא)
פעם אחת באה למז’בין כת של ליצנים, ממיני בריות הללו שמראים מעשי נפלאות ברבים. מתחו חבל על פני הנהר, ואחד מהם יצא לרקד על גבי החבל. רצו בני אדם מכל פינות העיר אל הנהר לראות את הפלא, בעוונותינו הרבים. ויצא גם “בעל־שם־טוב” אל הנהר, ועמד בתוך הקהל, עומד ומציץ באותו ברנש, שמרקד על החבל. היו הכול תמהים: “הבעל־שם” יצא לראות דברים כאלה! – חברו עליו תלמידיו ושאלו אותו, מה פירוש הדבר? ענה “בעל־שם” הקדוש ואמר: יצאתי להתבונן ולראות, היאך בן אדם עובר על פני תהום עמוקה. ראיתי והרהרתי: “אילו היה האדם עמל ומתיגע בתיקון נשמתו כשם שהוא עמל וטורח בגופו – על פני כמה תהומות עמוקות הייתה הנשמה עוברת דרך החבל הדק של החיים”.
(אנחה מעומק הלב. הפסקה. החסידים מתבוננים זה בזה מתוך התפעלות)
חסיד א: דברים העומדים ברומו של העולם!
חסיד ב: גבוה מעל גבוה!
חסיד ג: אין לשער ואין לערוך!
ר' עזריאל: (רומז למיכאל, וזה גוחן) מיכאל! איש זר בינינו.
מיכאל: (פונה כה וכה ורואה את המשולח) משולח הוא. באתי עימו בדברים. מקובל גדול.
ר' עזריאל: לשם מה בא לכאן?
מיכאל: איני יודע. אולי אצווהו לצאת?
ר' עזריאל: חלילה! אדרבה, את הגר יש לקרב. תן לו כיסא.
(מיכאל תמה קצת, מגיש כיסא למשולח, זה מהסס קצת ויושב. מן החסידים אין איש מרגיש בדבר)
ר' עזריאל: (נותן עין באחד מן החסידים, וזה מתחיל לזמר ניגון מסתורי בלי מלים. ר' עזריאל כבתחילה. גדול וקדוש עולמו של הקדוש־ברוך־הוא, והקדושה מכל ארצות העולם – ארץ ישראל, והקדושה מכל ערי ארץ ישראל – ירושלים, והקדוש מכל המקומות בירושלים – בית המקדש; ובבית המקדש המקום הקדוש ביותר – מקום קודש הקודשים. (הפסקה כל שהיא) שבעים אומות יש בעולם; הקדושה שבכולן – האומה הישראלית; הקדוש מכל שבטי ישראל – שבט לוי; הקדושים מכל בני לוי – הכוהנים; הקדוש מכל הכוהנים – הכוהן הגדול. (הפסקה כל שהיא) שנ"ד ימים בשנה; הקדושים שבהם – ימים טובים; למעלה מהם – קדושת יום השבת; למעלה מכולם – קדושת יום הכיפורים, שבת שבתון (הפסקה כל שהיא) שבעים לשונות בעולם; הקדושה שבכולן – לשון הקודש; הקדוש ביותר בלשון זו – התורה הקדושה, מכל דברי התורה קדושים ביותר – עשרת הדברות, ובעשרת הדברות קדוש ביותר – שם הויה (הפסקה כל שהיא) ופעם אחת בשנה. כל ארבע הקדושות העליונות מתחברות יחד: ביום הכיפורים, כשנכנס הכוהן הגדול לקודש־הקודשים והוגה את השם המפורש. ומפני שהשעה הזאת היתה קדושה ונוראה עד אין שיעור – סכנה גדולה היתה בה לכוהן הגדול ולכלל ישראל; שאלמלי נכשל, חס ושלום, הכוהן הגדול באותה שעה מכשול כל שהוא, כגון על ידי הרהור חטא או נדנוד של מחשבה זרה, היה כל העולם חרב. חס ושלום (הפסקה כל שהיא) כל מקום שאדם עומד עליו ונושא משם עיניו השמיימה – קודש קודשים הוא. כל יום בחיי האדם – יום כיפור הוא. כל איש ישראל כוהן גדול הוא, וכל מלה שיוצאת מפי האדם בקדושה וטהרה – שם הויה הוא. ולפיכך כל מחשבה זרה של האדם, כל ירידה וכל נפילה שלו – מביאה חורבן לעולם כולו (הפסקה. בקול רועד) נשמות ישראל מתוך יסורים קשים ועינויים גדולים, דרך כמה וכמה גלגולים, כתינוקות אל חיק אמם, נמשכות הן ומתגעגעות לכיסא הכבוד. ופעמים כשהן מתקרבות עד הכיסא ומגיעות סמוך לו ממש – יש שהקליפה גוברת, חס ושלום, והנשמה נכשלת ונופלת… ולפי גודל העלייה – עוצם הנפילה… כל מה שהעלייה גבוהה ביותר – הירידה עצומה יותר. ונשמה כזאת כשהיא נופלת לתהום – כל העולמות וכל עשר הספירות בוכים ומתאבלים עליה. (הפסקה. כמתעורר) בני, היום נקצר בסעודת “מלווה מלכה”.
מיכאל: הרב מבקש להניחו יחידי… (כולם יוצאים בחשאי ובנחת מן הבית. ר' עזריאל יושב וצולל ברעיונותיו) רבי! (ר' עזריאל מציץ בו דומם ועצוב) רבי, סנדר מבריניץ בא.
ר' עזריאל: (כחוזר על דבריו) סנדר… מבריניץ… יודע אני.
מיכאל: צרה גדולה עליו. בתו היחידה – “דיבוק” נכנס בה.
ר' עזריאל: (כבתחילה) “הדיבוק” נכנס בה… יודע אני.
מיכאל: והביא את בתו אל ה“רבי”…
ר' עזריאל: אליי?… אלי?… היאך? וכי מי ומה אני? כלום יש “אני” שלי בעולם?
מיכאל: העולם כולו משכים לפתחך…
ר' עזריאל: העולם כולו… עולם שרוי באפלה… צאן עיוורות נמשכות אחרי רועה עיוור… אלו היו עיניים להם, לא היו באים אליי, אלא היו נושאים את עיניהם לה', שיש לו “אני”, שהוא הוא “האני” היחידי של כל העולם.
מיכאל: רבי, ואתה שליחו.
ר' עזריאל: (נאנח מן הלב) כך אומר אתה, וכך אומר העולם, אבל אני איני בטוח בדבר. זה ארבעים שנה אני יושב על כיסא הרבנות ועדיין איני יודע, אם באמת שליחו של הקדוש־ברוך־הוא אני. יש שעה שאני מרגיש מעין קרבה להקדוש־ברוך־הוא, כביכול, ובאותה שעה יש לי שליטה בעולמות העליונים. כל ספקותיי עוברים ובטלים באותה שעה. אבל יש שעות, שאני קטן וחלש מאוד בעיניי, והרי אני כתינוק אובד… ובשעות כאלה אני עצמי צריך חיזוק וסעד…
מיכאל: זכורני…
ר' עזריאל: (נבעת) מה אתה זוכר? מה?
מיכאל: פעם אחת בא רבי לביתי בחצות הלילה וביקש ממני לקרוא עימו “תהילים”.
ר' עזריאל: כך… הדבר היה לפני כמה וכמה שנים. עתה רע לי מאז… (בקול תחנונים) מה בני אדם מבקשים מעימי? זקן אני וחלש, גופי תש, הנשמה נכספת להתבודדות… וכל הצער והיסורים של כל העולם משכימים לפתחי, לפניי נגלים נגעי כל הלבבות. הכול מצפים לישועה מידי ותובעים תפילה מפי.. כל פתקה שמגישים לי הרי היא כמחט בבשרי… (בוכה) אין כוח עוד… איני יכול…
מיכאל: רבי! רבי!
ר' עזריאל: איני יכול… איני יכול… (בוכה)
מיכאל: רבי! אל ישכח נא, שהרבה דורות של צדיקים וגדולים עומדים מאחוריו! אביו ר' איצילי, זכרונו לברכה, ואבי אביו האדמו"ר ר' וולוולי הגדול…
ר' עזריאל: (רוחו שב אליו. מתוך הרהורים) אבותיי… אבי ר' יצחק’ל זכרונו לברכה, שהיה יודע להחיות מתים… דודי הקדוש ר' מאיר בר שהיה עולה לרקיע בקריאת שמע. אבי זקני ר' וולוולי הגדול, תלמיד חבר לבעל־שם הקדוש… (זוקף ראשו) יודע אתה, מיכאל, אבי זקני היה מגרש דיבוק בלי השבעות, בלי שם, אלא בגערה אחת… שומע אתה? בגערה אחת… (מתעודד) בשעת דחקי אני מכוון לבי אליו, והוא עומד לי באותה שעה. גם עתה לא יעזבני. אמור לסנדר ויבוא!
(מיכאל יוצא ושב עם סנדר)
סנדר: (פורש כפיו לר' עזריאל) רבי, רחם עליי! הושיעני! הצילה נפש בתי יחידתי!
ר' עזריאל: איכה באה הצרה?
סנדר: שעה קלה לפני החופה קרה הדבר…
ר' עזריאל: (מפסיקו) לא כך שאלתי… איככה היה הדבר ובשל מה?
סנדר: איני יודע, רבי.
ר' עזריאל: אין התולעת נכנסת לתוך הפרי, אלא אם כן נכנס בו תחילה ריקבון…
סנדר: רבי, בתי היחידה – בת ישראל כשרה וטהורה. כל ימיה מצניעה ללכת ומעודה לא יצאה מרשותי…
ר' עזריאל: יש שבנים נענשים בעוון אבותיהם.
סנדר: אילו מצאת בי עוון, הייתי מקבל עליי תשובה…
ר' עזריאל: ואת “הדיבוק” שאלו מי הוא ולמה נכנס בגוף הבתולה?
סנדר: איננו מגלה… אך לפי הקול הכירו בו, שאחד מבחורי הישיבה הוא, שלמד בישיבה שלנו ומת לפני ימים מועטים מיתה חטופה. (משפיל ראשו) הוא עסק בקבלה ונפגע…
ר' עזריאל: על ידי מי?
סנדר: על ידי כוחות הטומאה, בוודאי… לפני מותו אמר לאחד מחבריו, שאין להילחם עם החטאים, ושיש ניצוץ של קדושה גם בסטרא אחרא, רחמנא לצלן!
ר' עזריאל: הידעת אותו?
סנדר: הוא אכל על שולחני.
ר' עזריאל: שמא חטאת כנגדו במה שהוא?
סנדר: אינני יודע… אינני זוכר… (בצער גדול) רבי, הלוא אינני בלתי אם בשר ודם…
(הפסקה)
ר' עזריאל: (בהחלטה) הביאה את הבתולה.
(סנדר יוצא. ר' עזריאל משתקע ברעיוניו. על הסף נראה סנדר ופרידה, שמחזיקים את לאה בידיה. היא מסרבת להיכנס)
סנדר: בתי, חוסי על אביך והיכנסי. אל תביישיני בפני רבנו.
פרידה: בואי, בתי, בואי, מחמל־נפשי.
לאה: סבתי, רוצה אני להיכנס, ואיני יכולה.
פרידה: התחזקי, בתי, והיכנסי!
לאה: (בקול הדבוק) איני רוצה להכנס! איני רוצה.
(מתאמצת להשתמט)
ר' עזריאל: (בחשאי, דרך פקודה) בתולה! גוזרני עלייך להכנס לחדר! (לאה כופפת ראשה נכנעת ונכנסת בלאט) שבי! (יושבת. סנדר ופרידה מחזיקים בידיה)
לאה: (הדיבוק. מתפרצת פתאום ממקומה) הניחו לי! איני רוצה.
ר' עזריאל: דיבוק! גוזרני עליך, שתאמר, מי אתה?
לאה: (הדיבוק) הרב דמירופול! אתה יודע מי אני. ולאחרים איני רוצה לגלות שמי.
ר' עזריאל: גוזרני עליך עוד הפעם לומר לי, מי אתה?
לאה: (הדיבוק) הנני אחד מאלה, המחפשים שבילים חדשים…
ר' עזריאל: רק התועים מן הדרך הישרה יבקשו להם שבילים. תמימי דרך ילכו בה לבטח.
לאה: (הדיבוק) צרה היא.
ר' עזריאל: כבר קדמך “אחר”. גם הוא אמר כזאת וקצץ בנטיעות. (הפסקה) למה נכנסת בגוף הבתולה?
לאה: (הדיבוק) בן זוגה אני…
ר' עזריאל: על פי התורה אין רשות למתים להיות בין החיים.
לאה: (הדיבוק) לא מת אני.
ר' עזריאל: לעולם אחר יצאת ושם עליך להיות עד שיגיע זמן תחיית המתים. על כן גוזרני עליך, שתצא מגוף הבתולה ותשוב למקום מנוחתך.
לאה: (הדיבוק. בחשאי) הצדיק ממירופול! ידעתי מה מצוות פיך ישמורו. ואולם אני לא אובה לך ולא אשמע. (במרירות) לא אדע לאן עליי לילך, ואין לי מקום מנוחה אחר בעולם, זולתי מקום משכני עתה. שם מבחוץ – התהום הנוראה צופייה לי, וכתות־כתות של שדים ומחבלים נכונים לטרפני. לא אצא! איני יכול לצאת!
ר' עזריאל: מיכאל! הבא “מניין” יהודים! (מיכאל יוצא ושב עם עשרה יהודים) עדה קדושה! הנותנים אתם לי רשות ויפוי כוח לגרש בשמכם את הדיבוק?
המניין: רבנו, אנו נותנים לך רשות ויפוי כוח לגרש בשמנו את הדיבוק!
ר' עזריאל: (קם ממקומו) בשם עדת בני ישראל, עם קדוש, ובשם כל הצדיקים הקדושים, אני עזריאל בן הדסה גוזר עליך, הדיבוק, שתצא תיכף ומיד מן הבתולה לאה בת חנה ולא תגרום ביציאתך שום נזק לא לבתולה הנ"ל ולא לשום אדם מן העומדים כאן ולא לשום ברייה שבעולם. ואם לא תציית לי – אצא כנגדך בחרמות ושמתות ונדויים וקללות ובכל כוח ידי הנטויה… ואם תעשה בקשתי, אשתדל בכל מאמצי כוחי לתקן אותך ולגרש מעליך את כל השדים והמחבלים הסובבים אותך.
לאה: (הדיבוק) איני מתירא מפני החרמות והקללות ובהבטחותיך איני מאמין. אין כוח בעולם שיוכל להמציא לי מנוחה. אין מקום לי בעולם. כל הדרכים נסגרו בעדי, כל השערים ננעלו בפניי. אין בגן עדן היכל עליון מהיכלי עתה, ואין תהום עמוקה מן התהום הנכונה לי. יש ארץ ושמיים ועולמות אין מספר, ובכולם לא מצאתי מקום מנוחה קדוש וטהור כמקומי עתה. פה אנוח לי כתינוק בחיק אמו ולא אירא רע. ועתה האומרים אתם לגרשני גם מן המקום הזה? אל נא תגרשוני! אל נא תשביעוני!
ר' עזריאל: בעל כורחך תצא מגופה של הבתולה לאה בת חנה.
לאה: (הדיבוק. בתוקף) לא אצא!
ר' עזריאל: בשם אלוהי העולם אני משביעך בפעם האחרונה, שתצא מן הבתולה לאה בת חנה! ואם לא תשמע גם הפעם בקולי, אטיל עליך חרם ואמסרך בידי מלאכי חבלה!
(הפסקה של אימה)
לאה: (הדיבוק) בשם אלוהי העולם הריני דבוק ומדובק בבת זוגי ולא אפרד ממנה עד עולם.
ר' עזריאל: מיכאל! תן לעדה אצטליות לבנות, צו להוציא שבעה ספרי תורה והכן שבעה שופרות ושבעה נרות שחורים.
(מיכאל יוצא. הפסקה של אימה. מיכאל שב ובידו שופרות ונרות שחורים. המשולח נושא אחריו אצטליות לבנות. מיכאל פותח את ארון הקודש. המשולח מונה את האצטליות)
המשולח: אצטלית אחת יתרה. (פונה כה וכה) אין זאת, כי אם איש אחד חסר פה.
ר' עזריאל: (כמתעורר) אין להטיל חרם על נפש אחת מישראל אלא אם נוטלים תחילה רשות ממרא דאתרא. (הפסקה) מיכאל! קח מקלי ולך אל הרב ואל הדיינים ואמור להם בשמי שאני מזמין אותם לבוא תכף ומיד לכאן. (מיכאל יוצא)
לאה: (מתעוררת בקולה שלה) סבתי! יראה אני!… מה יאמרו לעשות לי?
פרידה: אל תיראי, בתי. הרבי יודע מה לעשות.
ר' עזריאל: סנדר! היכן נשארו המחותנים והחתן?
סנדר: נשארו לשבות בבריניץ.
ר' עזריאל: שלח רץ להגיד להם בשמי, שישארו בבריניץ ויחכו לפקודתי.
סנדר: הנני שולח כרגע.
ר' עזריאל: לפי שעה הוציאו מעליי את הבתולה.
סנדר: רבי. רבי! במה נתחייבתי עונש כזה?
ר' עזריאל: הווי מקבל את היסורים באהבה. אלוהינו הוא אל רחום וחנון. (סנדר מוציא את לאה. ר' עזריאל יושב שקוע ברעיונותיו. מרים ראשו. בתוקף) ואם אפילו בעולם העליון נגזרה גזרה – אני אבטלנה!
(נכנס ר' שמשון ועימו שני דיינים: א, ב)
ר' עזריאל: (קם לקראתם) ברוכים הבאים!
ר' שמשון והדיינים: שבוע טוב, רבי!
ר' עזריאל: בית דין צדק! לשם עניין גדול הטרחתי עליכם לבוא לכאן. יש להציל בת ישראל מן הדיבוק, שנכנס בה, רחמנא לצלן, ואינו רוצה לצאת בשום פנים. תחבולה אחת עוד נשארה בידנו: לצאת כנגדו בחרמות ונידויים. ואני מבקש בזה ממעלתכם, שתסכימו אל הדבר וזכות פקוח־נפש תעמוד לכם…
ר' שמשון: (באנחה) החרם כלי־זין קשה הוא לחי וכל שכן למת. אבל באין ברירה אחרת וכבוד קדושתו מוצא בדבר צורך השעה – גם אני מסכים… אבל מתחילה עליי לגלות לפני הרבי סוד אחד, שיש לו נגיעה בעניין הדיבוק…
ר' עזריאל: גלה! אולי רק לי לבדי, ביחידות?
ר' שמשון: לא. ישמעו גם העומדים פה. רבי, זוכר אתה, לפני כמה שנים היה אברך אחד רגיל לבוא לביתך, ניסן שמו. למדן גדול. ומקובל…
ר' עזריאל: זכורני, הוא מת בחצי ימיו.
ר' שמשון: בלילה הזה נראה אליי בחלום שלוש פעמים ואמר לי, שהדיבוק שנכנס בגוף הבתולה נשמת בנו היא ותבע את סנדר לדין תורה, לפי שסנדר חייב בנפש בנו.
ר' עזריאל: במה הוא מחייב את סנדר?
ר' שמשון: לא הגיד לי… אבל נזכרתי מה ששמעתי קודם, שסנדר, חברו של המת, לא נהג עם בן המת כשורה…
ר' עזריאל: כשיהודי תובע את חברו לדין תורה, אין הרב רשאי להסתלק, וכל שכן אם התובע הוא מת. על כל פנים, טענותיו של המת אינן עניין אצל הדיבוק. הוא חייב לצאת מן הבתולה, ולא יכרת ענף רך מגזע ישראל. ואף על פי כן, כדי שלא נגשש כעיוורים באפילה, ניתן לו לדיבוק זמן חצי מעת לעת. מחר אחרי ותיקין, אם ירצה השם, ניטיב חלום לכבודו ונזמין את המת לדין תורה, ואחרי כן נגרש ברשותכם את הדיבוק.
ר' שמשון: אף על פי שאני מרא דאתרא והם דייני העיר, מבקש אני מכבוד מעלתו הרמה לשבת עימנו בדין ולהיות ראש הדיינים.
ר' עזריאל: מסכים אני… מיכאל, צו להביא את הבתולה. (סנדר ופרידה מביאים את לאה ומושיבים אותה במקומה הראשון) דיבוק! אני נותן לך זמן חצי מעת לעת. אם לא תצא עד מחר בצהריים ברצון, אטיל עליך חרם ברשות הרב והדיינים ותצא באונס. (הפסקה) סנדר! בזה הרגע שלח סוסים קלים ויריצו הנה את המחותנים והחתן ויבואו תוך שתים עשרה שעות.
סנדר: אולי חזרו בהם ואינם רוצים עוד להתחתן בי. ולא יבואו.
ר' עזריאל: יאמרו להם: אני צוויתי! (הפסקה) מה שעשוי ברשותי – עשוי!
לאה: (מתעוררת) איני רוצה!… איני רוצה!… איני רוצה!…
(בפתח נראה המשולח)
המשולח: המחותנים והחתן לא יבואו בזמנם.
(השעון משמיע שתים עשרה)
–המסך–
מערכה רביעית
אותו החדר שבמערכה שלישית, במקום השולחן הארוך וספסלים משמאל, עומד שולחן עגול וכיסאות סביב לו. אצל השולחן יושב ר' עזריאל לבוש טלית ותפילין, ומימינו ומשמאלו – שני הדיינים בנגד פניהם עומד ר' שמשון. סמוך להם – מיכאל. ר' עזריאל גומר הטבת חלום.
ר' שמשון: חלמא טבא חזאי, חלמא טבא חזאי, חלמא טבא חזאי.
ר' עזריאל והדיינים: חלמא טבא חזית, חלמא טבא חזית, חלמא טבא חזית.
ר' עזריאל: רבי, היטבנו לך את החלום. עתה שב עימנו לדין. (ר' שמשון יושב אצל ר' עזריאל) מיכאל, קרא לסנדר ויבוא. (מיכאל ניגש אל הפתח וקורא לסנדר) סנדר! להוי ידוע לך, ש“מת” אחד בא אמש למרא דאתרא בחלום ותבע אותך בפניו לדין תורה.
סנדר: (משתומם) אותי?… מי הוא?
ר' עזריאל: חברך מלשעבר, ניסן בן קרינה.
סנדר: (מתפלץ) ניסן… ניסן… מה הוא שואל מעימי?… מה טענות יש לו עליי?
ר' עזריאל: את זאת יגיד בשעת דין תורה. לפי שעה עליך לאמר לנו, אם תקבל עליך את הדין אם לא.
סנדר: (רועד) כאשר יצווה הרבי…
ר' עזריאל: אין הנתבע לדין רשאי להשתמט, וכל שכן כשהתובע הוא מת, שהכוח בידו לתבוע גם לבית דין של מעלה…
סנדר: (נבהל) מקבל אני עליי. מקבל…
ר' עזריאל: לפי שעה רשאי אתה לצאת. (סנדר יוצא) מיכאל, הבא מקלי! (מיכאל מביא) מיכאל, קח את המקל והלכת לבית־העולם, ועצמת את עיניך ופנית מזרחה, וגירפת במקל לפניך בלכתך, והיה המקום אשר יתעכב מקלי שם ועמדת במקום ההוא, ובאת אל הקבר הקרוב, ודפקת עליו במקלי שלוש פעמים וככה תאמר: מת טהור! עזריאל בנו של ר' איצי’לי הגדול ממירופול שלחני אליך, ומבקש הוא מחילה ממך על שהרגיז אותך ממנוחתך וגוזר עליך, שתלך בדרכים הידועים לך ותודיע למת טהור ר' ניסן בן קרינה, שהרב ר' שמשון ממירופול מרא דאתרא, מזמין אותו לדין תורה עם חברו סנדר בן הניא, וגוזר עליו שיבוא תיכף ומיד במלבושיו, באותם שהובא לקבר ישראל. על הדברים האלה תחזור שלוש פעמים, ואחרי כן תהפוך פניך ותשוב מערבה, וכשיעלו באוזניך קולות וצעקות – אל תביט אחריך, שאם לא כן – חייך בסכנה גדולה, ואת מקלי לא תשמיט מידך אף רגע אחד. היזהר והיזהר! ואני אעשה לו עיגול.
(עג עוגה במקלו בפינה השמאלית – משמאל לימין. מוסר המקל למיכאל, וזה יוצא. נכנסים שני חסידים וסדין בידיהם, מאחיזים את הסדין בתקרה ופורשים אותו כעין וילון לפני הפינה) יכנס סנדר! (סנדר נכנס) סנדר! שלחת עגלה להביא את המחותנים והחתן?
סנדר: שלחתי רבי.
ר' עזריאל: ולא באו עוד?
סנדר: לא, אבל מחכה אני להם מרגע לרגע. את הקלים שבסוסים שלחתי אחריהם.
ר' עזריאל: שלח רץ לקראתם להאיץ בם. הם מוכרחים לבוא הנה עד עת הצהריים.
סנדר: שלוח אשלח. (יוצא ושב מייד. הפסקה)
ר' עזריאל: (לר' שמשון והדיינים) בעוד שעה קלה יבוא מעולם האמת להתיצב בינינו רוח בלי גוף, ואנחנו נשפוט בינו ובין אדם אחד מעולם ההבל. (הפסקה) ומזה יש ללמוד, כי תורתנו הקדושה, אף על פי שנתנה לבני אדם על הארץ, משפטיה קיימים גם בשמיים וחובה הם גם לשוכני עפר. (הפסקה. בפתח נראה המשולח) קשה וחמור דין תורה כזה, לפי שכל ההיכלות ברקיע נשמעים לו, ודין שמטה, חס ושלום, דין כזה כמלוא השערה, מסכן בעצמו, שימשכו אותו גופו תכף ומיד לבית דין של מעלה. על כן יש לגשת למשפט כזה באימה ובפחד, לפי… לפי…
(מפסיק דבריו ופונה כה וכה. דומיית אימה. ר' עזריאל משהה מבטו על מחיצת הסדין. הכול מפנים עיניהם למקום זה)
דיין א: (אל הראשון, מתוך אימה) כמדומה, שכבר בא…
דיין ב: (אל הראשון, מתוך אימה גם הוא) כבר בא, כמדומה…
ר' שמשון: (כקודמים) הוא בא…
ר' עזריאל: (לצד המחיצה) מת טהור, ניסן בן קרינה, בית־דין־צדק גוזר עליך, שלא תצא מחוץ לעיגול המוגבל לך. (הפסקה) מת טהור! בית־דין־צדק גוזר עליך, שתציג הטענות והתביעות שיש לך על בעל דבריך סנדר בן הניא.
(הכל מטים אוזן. הפסקה של אימה)
דיין א: (אל השני בחשאי, מתוך אימה) הוא עונה…
דיין ב: (כקודם) הוא עונה.
ר' שמשון: (לסנדר) סנדר בן הניא! המת הטהור ניסן בן קרינה טוען ואומר, שהוא ואתה הייתם חברים מנעוריכם ושניכם למדתם בישיבה אחת, ונפשותיכם היו קשורות יחד בקשר של ידידות, ואחרי הנישואין של שניכם נפגשתם שוב בבית הרבי, וכדי לחזק את ידידותכם תקעתם כף והתניתם, שאם יוליד אחד מכם בן וחברו בת, תתחתנו זה עם זה.
סנדר: (בקול רועד) אמת…
ר' שמשון: סנדר בן הניא! המת הטהור טוען ואומר, שלא עברו ימים מועטים אחרי תקיעת הכף, ואשתו ילדה בן, ואשתך שלך ילדה גם היא בת. כשנה אחרי כן נפטר מן העולם. (הפסקה קצרה) בעולם האמת נודע לו, שנשמה גדולה ניתנה לבנו, והיא עולה ממדרגה למדרגה; והיה האב מתגאה בבנו ושמח בו שמחה גדולה. אחרי כן ראה, איך שהבן בהגיע פרקו, יצא מאליו, ושלא בדעתו, לבקש את בת זוגו, והלך ממקום למקום ומעיר לעיר עד שהגיע למקום מגוריך, סנדר, ונזדמן לביתך ואכל על שולחנך. כאן נזדמנה לו בת זוגו, ונשמתו נמשכה אחריה. אלא שאתה, סנדר, עשיר היית, והוא עני, על כן לא פקחת עיניך עליו והלכת לבקש לך חתנים בעלי נדוניה מרובה ובעלי יחוס. אז תקף היאוש את לבו של בן ניסן, ויצא לבקש לו דרכים חדשות. ראה זאת ניסן, ונשמתו התאבלה וחרדה אל בנו. והסטרא אחרא, רחמנא לצלן, ראה את בנו ניסן ביאושו, עמד ולכד אותו במצודתו והוציאו מן העולם קודם זמנו. והיתה נשמתו של בן ניסן תועה “בעולם התוהו” ימים רבים, עד שנכנסה בגופה של בת סנדר כדמות “דיבוק”. (הפסקה) עתה טוען ניסן בן קרינה, שנכרת בגללך משני העולמות, לא שם ולא שאר לו ולא אחרית ותקווה. כבתה גחלתו ואבד נירו לעולם. מי יאמר “קדיש” אחריו ומי יזכיר נשמתו? ומבקש הוא מאת בין דין הצדק לשפוט את סנדר על פי דין תורתנו הקדושה ולדרוש מידו את דם הבן השפוך ודם זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות…
(הפסקה של אימה)
ר' עזריאל: סנדר בן הניא! השמעת את טענותיו של המת הטהור? מה יש לך להשיב עליהן?
סנדר: (בלב נשבר) מה אומר ומה אדבר? לפתוח שפתיי לא אוכל, ואין בפי מלים. ואני שואל ומבקש מאת חברי המת והטהור ניסן בן קרינה, שימחל לי במחילה גמורה, לפי שחטאתי כנגדו ועברתי על תקיעת הכף לא במזיד, חס ושלום, אלא בשוגג. אחרי תקיעת הכף הרי חזרנו כל אחד לעירו ונתרחקנו זה מזה. לא ראיתיו עוד ולא שמעתי עליו. לא ידעתי כי נולד לו בן, וגם דבר מותו נעלם ממני ימים רבים. וכאשר ראיתי, כי אין מזכיר לי את דבר תקיעת הכף, אמרתי, אין זאת כי אם אשת ניסן לא ילדה לו בן, ותקיעת הכף בטלה.
ר' שמשון: ולמה לא השתדלת לחקור ולדרוש את העניין על בוריו?
סנדר: אני הייתי אבי הבת, ואמרתי, אילו היה בן לחברי ניסן, היה הוא מחזר אחרי, שכן דרך העולם, שיהא צד החתן מחזר אחרי צד הכלה, ולא להיפך.
ר' עזריאל: כשנזדמן בנו של ניסן לביתך ואכל על שולחנך, למה לא שאלת, מי הוא ומאין הוא?
סנדר: איני יודע… איני זוכר… אבל נשבע אני בפניכם, שלבי היה נמשך אחריו והתאוויתי לקחתו לחתן לבתי. וכשהציעו לפניי שידוכים אחרים, מן המשובחים ביותר, התניתי כל פעם תנאים קשים, שלא עמדו בהם המחותנים ומשכו ידיהם ממנו. וכך בטלו בזה אחר זה שלושה שידוכים, ואולם קרוביי ובני משפחתי רבו עליי…
(הפסקה)
ר' שמשון: ניסן בן קרינה טוען, שעינך תפסה מיד, כי פני בנו דומים לשל אביו, אלא שהיית מתירא לשאול, מי הוא. רודף היית אחרי דינרי זהב ואחרי מזונות טובים בשביל בתך, וגרמת בכך, שיעקר גזעו מן השורש, ועטרת ראשו תיפול לתהום רבה…
ר' עזריאל: ניסן בן קרינה! דרכי הטוב והרע מסורים ברשותו של אדם, ואם נטה בנך מן הדרך הישר, אין לחייב על כך את סנדר בן הניא.
ר' שמשון: ומי יודע? אולי ברגע האחרון נצנץ בנפשו ניצוץ אור של שלהבת העולם.
(מיכאל נכנס ומושיט את המקל לר' עזריאל)
ר' עזריאל: (מתלחש עם הרב והדיינים, קם ממקומו ומקלו בידו) אנחנו שופטי בית־דין־צדק שמענו את טענותיהם של שני הצדדים, וזה משפטנו: הואיל ולא נתברר אם היו שתי הנשים מעוברות בשעת תקיעת הכף, והיות שעל פי דין תורתנו הקדושה אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לפיכך באנו לידי החלטה, שלא היתה תקיעת הכף חובה על סנדר. אבל לפי שסנדר קיבל על עצמו את תקיעת הכף לחובה ועבר עליה, ועל ידי כך גרם צער מרובה לניסן בן קרינה, לפיכך גוזרים אנו על סנדר, שיהא אומר כל ימיו “קדיש” אחרי ניסן ובנו הנפטרים, ואת חצי הונו יחלק לעניים (הפסקה) ושוב גוזר בית־דין־הצדק, שהמת הטהור ניסן בן קרינה יצווה את בנו בגזרת אב, שיעזוב תיכף את גופה של הבתולה לאה בת חנה… ובית־דין־הצדק מבקש מאת המת הטהור ניסן בן קרינה, שימחול לסנדר בן הניא במחילה גמורה, ובזכות זה ירחם הקדוש־ברוך־הוא עליו ועל נפשו התועה והנודדת של בנו.
ר' שמשון, הדיינים, סנדר: אמן!
ר' עזריאל: מת טהור, ניסן בן קרינה! שמעת את פסק הדין? מקבלו אתה עליך? (דממה איומה. הכול מקשיבים) סנדר בן הניא! שמעת פסק הדין?
סנדר: שמעתי.
ר' עזריאל: ואתה מקבלו עליך.
סנדר: מקבל אני.
ר' עזריאל: מת טהור, ניסן בן קרינה! המשפט נגמר. עתה עליך לשוב למנוחתך וגוזרים אנו עליך שלא תזיק בדרך שום אדם ושום ברייה חיה. (הפסקה) מיכאל, הבא מים… (מיכאל מביא ומעמיד על הקרקע כד מים ואגן. הכל נוטלים ידיהם) יסלקו המחיצה! (מסלקים הסדין) מיכאל, תן לי את המקל. (מיכאל נותן. ר' עזריאל עג במקלו עוגה במקום הראשון, אבל מימין לשמאל. הפסקה. לסנדר) סנדר, עוד מעט ויכלה הזמן, שקבענו לדיבוק. ברגע יציאתו מבתך, יש להכניסה תיכף לחופה. יכינו את החופה וילבישו את בתך בגדי חתונה. יהא הכול מוכן: אם החתן והמחותנים לא באו עוד – ישלחו רץ אחריהם.
סנדר: ככל אשר יצוה הרבי כן אעשה.
(יוצא. ר' עזריאל פושט טליתו וחולץ תפיליו ומתחיל לקפלן)
ר' שמשון: (בלחש לדיינים) יודעים אתם, המת לא מחל לסנדר…
הדיינים: (נבהלים) הן, יודעים אנו…
ר' שמשון: (כבתחילה) מרגישים אתם, שלא קיבל עליו המת את הדין?…
הדיינים: (כבראשונה) מרגישים היינו!
ר' שמשון: (כבתחילה) השמתם לבכם לכך, שלא ענה המת על דברי הצדיק “אמן!”?
הדיינים: שמנו לב…
ר' שמשון: (כבתחילה) סימן רע הוא מאד. רואים אתם, ידיו של ר' עזריאל רועדות…
הדיינים: רואים אנו.
ר' עזריאל: (צלול מאד ברעיונותיו) רבונו של עולם! דרכיך נסתרים ונפלאים מאד, ואולם רצונך הקדוש אור לנתיבתי, על כן אלך עליה לבטח ולא אט ממנה ימין ושמאל.
ר' שמשון: שומעים אתם? עודנו מתחזק. לא נכנע.
ר' עזריאל: (מרים ראשו לבטח) מיכאל, יכניסו את הבתולה! (מיכאל יוצא. סנדר ופרידה מכניסים את לאה בבגדי חתונה ומושיבים אותה. ללאה) דיבוק! הזמן שנתתי לך כלה. התצא מן הבתולה לאה בת חנה ברצון?
לאה: (הדיבוק) לא!
ר' עזריאל: מיכאל, הבא “מניין” והכן כל המכשירים לחרם. (מיכאל יוצא. לר' שמשון והדיינים) הריני מזמין אתכם לשבת עימי אל השולחן. (יושבים. מיכאל נכנס ועימו עשרה יהודים) הוציאו ספרי התורה, קחו השופרות! (עושים) דיבוק! הואיל ולא קבלת עליך את גזרתי, הרינו מוסר אותך לרשותם של הרוחות העליונים, יבואו הם בכוחם הגדול ויוציאוך. תקיעה! (תוקעים)
לאה: (הדיבוק בחלחלה רבה) הניחו לי! אל תגרשוני! לא אצא!
ר' עזריאל: דיבוק! קשה־עורף! הריני מוסר אותך לרשותם של הרוחות הבינוניים, לא טובים ולא רעים, יבואו הם באכזריותם ויוציאוך. שברים! (תוקעים)
לאה: (הדיבוק באין כוח, מתוך צער גדול) כוחות כל העולמות קמו עליי! גדולי ישראל עומדים כנגדי ונשמת אבי בתוכם, וכולם מצווים עליי לצאת. כוחותיי הולכים וכלים! ואולם כל זמן שיש בי עוד ניצוץ של כוח אתגבר עליהם ולא אצא.
(בפתח נראה המשולח)
ר' עזריאל: (משתומם) אין זאת כי אם כוח אדם נעלם, גדול מאוד, מסייעהו. (בתוקף) הכניסו את הספרים! פרשו על ארון הקודש פרוכת שחורה. לבשו כולכם לבנים והדליקו נרות שחורים. (עושים. עומדים) “קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך!” – דיבוק! בשם הסנהדרין הגדול בירושלים וברשות בית הדין הקדוש היושב פה, ולמען לא ייבש ענף מגזע יעקב, הנה אני עזריאל בן הדסה, מנתק את כל החוקים, שקשרו אותך לחיי העולם הזה ולגופה ולנשמתה של הבתולה לאה בת חנה…
לאה: (הדיבוק) אויה לי!
ר' עזריאל: ואני מחרים אותך מכלל ישראל. תרועה!
(מריעים)
המשולח: הניצוץ האחרון נבלע בשלהבת.
לאה: (הדיבוק בקול גווע) נכון אני.
ר' עזריאל: ולא תשוב עוד אליה?
לאה: (הדיבוק) לא אשוב עוד…
ר' עזריאל: בכוחו של מרא דאתרא ובכוחו של בית דין צדק הריני מבטל מעליך את כל החרמות והנדויים, שהיטלתי עליך. כבו את הנרות. (מכבים) הסירו את הפרוכת השחורה! (מסירים) פשטו את הלבנים, הטמינו את השופרות. (נושא כפיו) רבונו של עולם, אלוהי החסד והרחמים! אליך אתפלל לאמור: אל נא תהדוף מפניך נשמה דוויה וסחופה מישראל, ותכנס עימה לפנים משורת הדין. ויעלה נא לפני כיסא כבודך צערה של הנפש הנידחת, ותעמוד לה זכות אבותיה, וקול תפילותינו ירצה לפניך כריח ניחוח של קורבן. אלוהי ישראל! פתח לפני הנפש העלובה פתחי עולם והמצא לה מקום מנוחה בגנזי מרומים ויהי שלום בחילך ושלווה בארמונותייך, אמן!
כולם: אמן!
לאה: (הדיבוק בקול גווע) אמרו “קדיש”. כלה הזמן!
סנדר: יתגדל ויתקדש שמיה רבא. בעלמא די ברא כרעותיה.
(השעון משמיע שתים עשרה. לאה נעקרת ממקומה, משמיעה קול צווחה ונופלת על הספסל)
ר' עזריאל: (בחיפזון) הובילו את הכלה לחופה.
(מיכאל נדחף הביתה)
מיכאל: זה עתה שב הרץ והגיד, כי המחותנים נתעכבו בדרך: אופן נשבר להם בעגלה. הם הולכים עתה ברגליהם וקרבים אל העיר. הנה הם נראים מראש הגבעה הסמוכה.
ר' עזריאל: (במנוחה. שקוע ברעיונותיו) יבוא מה שיבוא. (לסנדר) תשב הכלה בזה והזקנה על ידה, ואנחנו נצא לקבל פני החתן.
(לוקח מקלו ועג עוגה מסביב ללאה. ר' עזריאל, סנדר ומיכאל יוצאים. הפסקה ממושכת)
לאה: (פוקחת עיניה) מי עימי פה? הסבה? סבתי! רע לי מאוד. הושיעיני נא… ישניני נא…
פרידה: אל נא ירע לך, בתי… ידעו רע כל בני קדר וישמעאל – וכל שונאי ציון וישראל, וללבך את תהא הרווחה – ונסו ממך יגון ואנחה… כי הנה שומר ישראל על ידך בחלומות טובים ונעימים יפקדך, מחשבות טהורות סביבך תרחפנה וכנפי מלאכי שלום על ראשך תנפנפנה…
(מחוץ עולה קול כלי זמר, נגינת חתונה)
לאה: (רועדת) באים לרקד סביב הקבר הקדוש, לשמח החתן והכלה, הטמונים שם.
פרידה: אל נא תחרדי, בתי, ואל נא תפחדי. שומרים רבים ניצבים עלייך, שומרים אמיצים וחזקים, שישים גיבורים סביב לך, כולם אחוזי חרב, מלומדי מלחמה, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות. האבות הקדושים ישמרוך מפגע רע והאמהות הטהורות מעין הרע. עוד מעט ותכנסי לחופה במזל־טוב, לחופה במזל טוב… (בנעימת שיר ערש) אמך הצדקנית בעדי כתם־פז מגן עדן תצא היום, מגן עדן תצא היום; יצאו לקראתה שני מלאכי אל, שני מלאכי אל… יתמכוה בידיה אחד מימין ואחד משמאל, אחד מימין ואחד משמאל… “חנה אשת כבוד, חנה אשת תום? מה לך כי עדית כתם־פז היום? משיבה חנה ואומרת כזאת וכזאת: איככה לא אצא בעדי עדיים היום, – ובתי נכנסת לחופה היום?” “חנה אשת כבוד, חנה אשת תום! ומה לך כי תתעצבי אל לבך היום?” משיבה חנה ואומרת כזאת וכזאת: איככה לא אתעצב – ושמחתי לאנחה, ושמחתי לאנחה… הלוך תלך לחופה בתי היחידה, ואני אתייצב מרחוק ולא אלך בצדה, ולא אלך בצדה… מביאים לחופה כלה נאה וחסודה, את לאה’לי החמודה, ומזקן ועד נער – הכול רצים לסעודה, הכל רצים לסעודה. נוטל אליהו הנביא את הכוס ביד רמה (בתוך תנומה) ומברך עליה… לעיני כל ישראל… שמה…
(נרדמת. לאה שוכבת ועיניה עצומות. הפסקה ממושכת)
לאה: (נאנחת מעומק הלב. פוקחת עיניה) מי הוא זה אשר נאנח כה?
קול חנן: אני…
לאה: שומעת אני את קולך, ופניך לא יראו.
קול חנן: מחיצה של “עיגול” מבדלת ביני ובינך…
לאה: קולך ערב לאוזניי כקול כינור בוכה באישון לילה. מי אתה?
קול חנן: שכחתי. זכרי כמוס רק בלבבך לבד…
לאה: זכור אזכור… כלתה נפשי במסתרים אל אשר לא ידעתי. ערגתי בצמא אל מעיין אור… דמעות מתוקות ירדו מעיניי ואראה בחזיונות לילה תמונת זוהר. האתה הוא אשר נגלית אליי?
קול חנן: אני.
לאה: זכור אזכור… שערות רכות היו לך, כיודעות בכי… עפעפיך ארוכות היו, ועיניך נוגות ומלאות חסד. ידיים ענוגות היו לך ואצבעותיהן ארוכות… יומם ולילה הגיתי רק בך… (הפסקה) ואולם אתה הלכת מעימי ונרי כבה, ונפשי נבהלה. כאלמנה שוממה הובילוני אל החופה עם איש זר. אחרי כן שבת אליי… ובלבי שב ויפרח המוות החי והששון האבל… מדוע עזבתני שנית?
קול חנן: פרצתי את כל הגדרים, עברתי דרך המוות, הפרתי חוקי שנות עולם ופקודת דור ודור, שריתי אל אדירים, ואל תקיפים ואל אכזרים… ובכלות שארית כוחי – עזבתי אותך למען שוב אלייך עוד הפעם.
לאה: שובה נא אפוא אליי, חתני, בעלי… מת אשאך בקרב לבי, ובחלומות הלילה נשעשע על ברכינו את הילדים אשר לא נולדו לנו… (בוכה) כותונות פסים אתפור להם, זמירות אארוג להם…
נומו, נומו, עוללים,
בלי עריסה בלי חתולים.
בוכים ואין נשמע קולם
ולא יצאו לאויר העולם…
(מבחוץ עולה תרועת כלי הזמר, נגינת חופה. לאה רועדת)
הנה באים להובילני לחופה עם איש זר. בואה אתה אליי.
קול חנן: גוויתך אבדה לי. רק אל נשמתך אבואה. הנני! (נראה בקיר)
לאה: (בשמחה) הנה נהרסה מחיצת העיגול! אני רואה אותך, חתני. בואה אליי!
חנן: (כעין בת קול) בואי אליי.
לאה: (כקמה, בשמחה) הנני הולכת אליך…
חנן: (שונה) הנני הולך אלייך…
קולות: (מאחורי הקלעים) הובילו את הכלה לחופה!
(מרש של חופה. לאה עוזבת את מעילה השחור על גבי הספסל ולבושה לבנים כולה פוסעת היא לקול המוסיקה, כהולכת לחופה, כלפי חנן ועומדת במקומו. חנן נעלם. בפתח נראה המשולח. ר' עזריאל בא ומקלו בידו)
ר' עזריאל: (מביט אל המקום שישבה שם לאה. מוריד ראשו) לאחר זמן…
לאה: (בקול בא ממרחק) אור גדול שפוך מסביב. נצמדתי אליך לעולם, חתני… אנו מרחפים ועולים תאומים למרומי מרומים.
(החושך הולך ורב)
ר' עזריאל: ברוך דיין האמת!
(עלטה. נשמעת זמרה חרישית)
על מה ולמה
ירדה הנשמה
מאגרא רמא
לבירא עמקתא?
– ירידה צרך עליה היא
ירידה צרך עליה היא.
–המסך–
סוף
תדפיס מה“עבר”, רבעון לדברי ימי היהודים והיהדות ברוסיה, חוברת י“א, תל־אביב, אייר תשכ”ד
א1
מוסקבה, 30 בדצמבר 1915
רח' בולשאיה פוגוליאנקה
…ולוּ גם ממרחקים אברכך לרגל השנה החדשה. מה לאחל לך? לא אדע. אין ברצוני לחזור על אותה מלה עלובה, שאינה מביעה דבר – “אושר”. שמא אאחל לך הרמוניה בחייך? זהו, יתכן, הדבר הגדול ביותר שאדם זקוק לו.
כל העת הנני במוסקבה. משתתף אני בכינוס בענין התיאטרון העממי. קהל אפור, נאומים, חיוכים חסרי־אמת, שחזרו עליהם מאות פעמים ושנשכחו מאות פעמים. ביחוד צורמים את האוזן הסנטימנטליות והמתקתקות שבהם. מחוץ לכינוס עובר הזמן תוך שעמום ובטלה. בענין המחזה2 שום דבר אינו מסתדר. הבמאי של הסטודיה סולרז’יצקי3 חולה בעצביו ומפליג אי־שם לבית־הבראה, ואל סטניסלבסקי4 קשה יותר להגיע מאשר למיניסטר. אודה ואתוודה, אבד לי החשק להידחק אליהם. לא ידעתי שבדרך אל הבמה יש לעבור כל כך הרבה דלתות נמוכות. יעזרם השם! אם המחזה טוב יעלוהו על הבמה כעבור חמישים שנה גם בלי השתדלותי, ואם רע הוא – בודאי ובודאי שאין כדאי לטרוח. והתהילה, חיי אלוהים! דבר זה מעסיקני מעט מאוד, וגם מאוחר מדי לדאוג לה.
הייתי רוצה לדעת איך מבלה אַת, האם נחת? הייתי רוצה לשבת ולוּ גם לשעה קלה בחדרך הנעים, על הספּה שבפינה (טוב שם מאוד!) ולספּר לך משהו, ולוּ גם את תוכן הטרגדיה שעלתה במחשבתי “יוסף דה־לה־ריינה”…5.
גליתי תגלית עגומה מאד. אנשים מתפרעים לא רק במקומות נדחים שאין בני אדם מצויים בהם, אלא גם, ואולי גם יותר, תוך פגישות תכופות מדי עם אנשים. בהסתובבך במערבולת הרועשת, בהיפגשך עם אלפי אנשים, הנך שוכח את תורת הגישה לבן־אדם, וכשאתה נמצא עמו לפתע פנים לפנים מתמלא לבך לעתים חרדה. לך דבר זה אינו מובן, בודאי?
הנני שולח לך בהזדמנות את אוסף כתבי6, חמישה כרכים רזים ביותר. זה כמעט הכל. צר לי לשלוח אותם, כשם שצר לאדם להודות בדלותו. צר – אך לא יותר. Mon verre est petit, mais je bois de mon verre.7
וכמה נפתל וערמומי הוא הגיונה של הפסיכיקה האנושית. הרי היה ברצוני לשלוח לך ספר, שיהיה מעניין ויקר לך, ושולח אני לך מה שיקר לי.
ב
מוסקבה, 8 בינואר 1916
… העובדה שבצערך הגדול מצאת כמה רגעים בשבילי נגעה עד מאד אל לבי8. אסונך הוא מאלה שאלוהים לא יצר להם נחמה, ובכך מתבטאת בכל עוז יראת הכבוד שלנו בפני חיי־אנוש, יחסנו אליהם כאל הערך הגבוה ביותר. דבר גדול אמרת: “לאחר זאת אין רצון לחיות וקשה יותר למות”. בפתגם זה שהוא פרדכסולי, אולם חיוני עד מאד, צפונה האנטיתיזה שלו: “לאחר זאת רב יותר הרצון לחיות והמוות נראה פחות קשה”. ובעצם אין זו אנטיתיזה אלא שינוי־הנוסח. ובפתגם זו צפונה המחשבה שאינה פרדכסולית כלל וכלל, כי החיים והמוות אינם שני דברים הסותרים אחד את רעהו. אין זה נורא למות. אולם איום הוא – והייתי אומר מעליב – תהליך המיתה. והמוות עצמו – מה נורא בו? המוות אינו שלילת החיים, אלא השלמתם. הקו האחרון, הנקודה האחרונה של יצירה אמנותית. אם יש משהו איום, עד כדי שגעון, הרי זה לא המוות, אלא הזמן, באין־סופיותו הזורמת. הוא משמיד את הכל, מכסה באבק ימים ודורות, מרחיק, מצמצם, מקטין, מכרסם, עד שהוא עושה את הכל לאין ולאפס…
הייתי רוצה לספר על עצמי, אולם חושש אני לפגוע במצב־רוחך. אסתפק במלים ספורות. הסתיים כינוס התיאטרון, קראתי הרצאה על “התיאטרון היהודי”, הרצאה רשמית, תרשים היווצרותו והתפתחותו של התיאטרון היהודי והרדיפות שנפלו בחלקו. אשלח לך כאשר יודפס בחוברת ב' של “ייברייסקאיה ניידיליה”9. בישיבת הסיום החגיגית נשאתי נאום גדול שארך שעה, שבו גיליתי את השקפתי על תפקידיו של התיאטרון העממי, על יחס האינטליגנציה אל העם ועל האפשרות של חיים בצוותא אחת של תרבויות לאומיות שונות. הנאום עשה כנראה רושם. כ־25–30 איש ניגשו, לחצו את ידי, הודו לי. לאחר מכן הרציתי על התיאטרון היהודי בישיבת “חברת מרבי ההשכלה”, שבה נכחו כ־500 איש. הצעתי ליסד קרן לתיאטרון היהודי ע"ש י. ל. פרץ10 ובו במקום פתחתי בהתרמה, שהכניסה כ־300 רובל. נבחרה ועדה להמשכת ההתרמה. אחזור על כך גם בקיוב ובפטרבורג. ואם נצליח לאסוף 50,000 רובלים אפשר יהיה להקים לאחר המלחמה תיאטרון יהודי אמנותי.
התכוננתי לנסוע אתמול לקיוב, אולם רגע לפני צאתי לבית־הנתיבות החלטתי להשאר פה יום נוסף. את עניני סיימתי, עם המכירים נפרדתי, כך שהפרשתי לי יום חופש, מעין יום חג. ביקרתי בתיאטרון וכל היום הייתי עם עצמי בלבד. בימים נדירים כאלה מרגיש אני עצמי שרוי במין עליית נשמה, עצב הבדידות הרך מתמזג עם התרכזות והשלמה מיוחדת במינה.
בקיוב בדעתי לשהות שלושה שבועות. אולי תכתבי לי, אם יהיה לך זמן ומצב־רוח. הייתי רוצה מאד לדעת מה הרגשתך. מסרי נא לאמך את דרישת שלומי ואת השתתפותי העמוקה בצערה. ישמרך האל.
ג
קיוב, 16 בינואר 1916.
נובאיה אוליצה 3, דירת י. מ. מאחובר11
הנני מנצל הזדמנות על מנת לשלוח לך קובץ סיפורי באידיש. כן שולח אני לך את ספרו של קוֹרניל12 “הנביאים”. הייתי רוצה שתקראיהו בקשר עם שיחתנו על הנצרות.
ממוסקבה כתבתי לך ב־8 לח“ז. זה שבוע הנני בקיוב ואיני יודע עדיין אם יהיה עלי לנסוע לחזית, לאותן ערים בגאליציה הכבושות עוד בידי הרוסים, לארגון הסיוע לאוכלוסיה היהודית. יתכן והענין יסתדר בלעדי. על כל פנים עשרה ימים עוד אשאר פה. הנני מרצה כאן שתי הרצאות “על המשיחיות” ו”על היצירה העממית היהודית".
קשה כאן כבארון־מתים. אין ניצנוץ חיים, לא פוליטיים ולא תרבותיים. יש מכרים רבים, אולם מבכר אני לשבת בחדרי בבית־המלון ולעבוד. מבקר אני בתיאטרון, וכל פעם יוצא אני בהרגשה כאילו מישהו התלוצץ בי בצורה תפלה. היום ראיתי את “קיסר וקליאופטרה” לברנרד שאו. המשחק אינו אלא עלבון. אמנם עלי להודות כי “הצאר פיאודור”13 בתיאטרון האמנותי ו“הצרצר מאחורי התנור”14 בסטודיה השאירוני קר ושווה־נפש. יתכן והאשמה תלויה במצב רוחי או שמא התבגרנו מעט לתיאטרון של ימינו ומכלול הצגותיו. יתכן והתיאטרון הדרמתי מצפה לוואגנר משלו. ואולי יחזור אחורנית לתצוגה הנאיבית של המיסתיריות.
בשבוע זה נוסיתי באמוציה אמנותית גבוהה, ששום הצגה לא נתנה לי אותה. הדבר היה אתמול. סעדתי בבית מכירי. יש לו נכד בן ארבע, ילד רזה, זקוף, נחמד מאד וחביב. הוא טיפס על כסא סבו מאחורי גבו, שם את ידיו על כתפיו, הקריב לחיו לראש סבא ואמר כדובר לעצמו ובמין לחן: “סבא, סבא, כמה זקן אתה, כמה אפרורי, כמה חביב. כאשר היית צעיר, היית שחרחר וגם כן חביב. ועכשיו אפרורי, אפרורי אתה”.
קשה לתאר, כמה יופי ועדינות נוגעים ללב היו בצמד זה. יתכן ולפני מאה אלף שנים לחש לו איזה שהוא קופון מלים כאלה מתוך רגש לאמו הקופה, בעת שחיבקה, ועד היום שמרו על יפין המוחלט. אילו תשואות קהל, מחיאות כפים, נאומי תהילה ישתוו ללטיפת־ילד זו.
במחזה שלי15 קוראת קבצנית־זקנה: “זה ארבעים שנה לא רקדתי”. אני יכולתי לומר: זה עשר–חמש־עשרה שנה איני כותב מכתבים, חוץ מבעניני עבודה. לך רוצה אני לכתוב, אולם כותב אני במין הרגשה של אי־נוחות, כמגשש באפלה… ואולי כך טוב יותר.
ד
קיוב, 18 בפברואר 1916
… הנני שולח לך רשימה קטנה (אגדת חסידים), שכתבתיה זה עתה. הייתי רוצה לשמוע את חוות־דעתך. עם זאת בקשה לי אליך. אם תמצאי את הסיפור מענין ומוצלח לפי צורתו העבירי נא את כתב־היד עם המכתב הרצוף פה למ. גורקי. לשם כך יהיה עליך לטלפן לפי המספר 07–81 לש. פוזנר16 ולשאול אותו אם נמצא גורקי בפטרבורג. ומה היא כתובתו המדויקת (דומני רח' קרונברסקי 23). הרשיתי לעצמי למסור את כתובתך לתשובתו. כאשר תקבליה, תקראי אותה ותודיעי נא לי את תכנה. אם בקשה זו מכבידה עליך כלשהו, השאירי את כתב־היד אצלך עד בואי.
לפני כחודש ימים שלחתי לך בהזדמנות קובץ סיפורי בשפה היהודית, זוג ספרים ומכתב. האם קיבלת זאת? את מכתבך, שנשלח לקיוב, קיבלתי. שמחתי לו מאד. התכוננתי לענות. אולם בו בזמן היה עלי לנסוע לאודיסה, ואח"כ לחזור לקיוב. עכשיו הייתי רוצה לכתוב בפרטיות. יש לי רשמים מענינים כה רבים.
נסעתי לאודיסה ליום באחד מעניני והיה עלי להישאר שם שבועיים ימים. לפני כן הייתי באודיסה פעם אחת, לפני כשלוש שנים, וביליתי בה יומיים. עכשיו הספקתי להסתכל יותר בעיר זו.
כמה נפלאה היא עיר זו. עוד אחת כמוה איננה, בודאי, בכל העולם. על הכל מונח חותם של חוסר־בושה תמים ובורות דשנה. באתי למלון מסוג א' “בריסטול”. בנין עצום, מדרגות שייש עם פסלוני ארד. וב“כללים” המודפסים התלויים בחדרי האורחים פנינים כאלה: “עבור החפצים הנשכחים והנשארים על־ידי הנוסעים גובים שלוש קופיקות ליממה על שמירת כל מקום”. השוער משאיר בחדרי פתק: “היה לכה אדון, ביקש ליצלצל לכה בטלפון כזה וכזה”.
בכך כלולה כל אודיסה. עושר ותפלות של בורות. רחובות רחבים ובהם בתים מתנוססים ברוב פאר. תביט בהם וממש בחילה תאחז אותך. פגרי אבן שמנים בנוסח “לואי שייז דער פינפציינטער”, ואף גרוע מזה. נוסח־ערבוביה כזה אף בכוונה לא תוכל להמציא.
העתונים – סדינים שלמים, וכל שורה, כל ביטוי ספוג בורות מיוחדת במינה ועם־ארצות חסרת־דאגה. ואילו פרצופים תפגוש ברחוב: בשום מקום לא ראיתי כמוהם. נשים – גדולות, מאסיביות, עם שפתיים עבות, פשוקות ותאותניות, נחירים נפוחים ועינים גדולות, שבעות, חצופות ונוסף לזאת – שוקקות. הגברים – גוויוֹת מרוטפשות, חובשי צילינדרים עם עינים מנומנמות, כאילו הלעיטו עצמם אנשים אלה ושבעו לכל ימי חייהם.
ישנו כאן כל דבר החייב להמצא בעיר גדולה. אופּרה נהדרת, תיאטרון דרמתי הגון, ספריה עירונית ממדרגה הראשונה, מוזיאונים וכו'. אולם כל זה כל כך זר לעיר, כמחרוזת יהלומים על צואר מלוכלך. הכל הובא מן החוץ, נקנה בכסף ותו לא. מוסדות תרבות אלה הזכירוני את סיפורו של גליב אוספנסקי17 על המיליונרית שכינסה את אורחיה לשמוע את “המוזיקה שלה” על מכשיר משוכלל. בהתאסף האורחים דחפה לאמצע האולם כורסה עצומה, ובתנועה חגיגית, כאמן המופיע על הבמה, התישבה בכל כובד גופה בכורסה, והכורסה ניגנה את הסונאטה של בטהובן. זו היתה המוזיקה “שלה”. האורחים נהנו מאוד, מחאו כף ושיבחו את ה“אמנית”.
ולמרות כל אלה, לא הרגשתי עצמי בשום מקום בטוב ובעליצות. לא חייתי חיים רוחניים כה אינטנסיביים, כמו במשך שבועיים אלה באודיסה. כמובן, לא היתה זו זכותה של אודיסה, אלא זכותו של אותו חוג אנשים, ביניהם חייתי באלה הימים.
מעניין מאד, כי דווקא אודיסה, העמארצית בכלל, והבורה פי כמה וכמה בשטח היהדות, מהווה זה כחצי־מאה שנים מרכז ליצירה הרוחנית היהודית. כאן נולדה והתפתחה הציונות. כאן חיו חלוצי ההשכלה הראשונים – לילנבלום, פינסקר, מרגלית18. כן מתגורר פה זה כמחצית־מאה שנה סבא של הספרות היהודית החדשה ש. י. אברמוביץ (מנדלי מוכר־ספרים). חוץ ממנו חיים פה ח. נ. ביאליק, ד"ר קלוזנר, אוסישקין, ד. פרישמן, המבקר והמשורר, הוכברג19, ספקטור20, פרוג, וכן יושקביטש21 ואוסיפוביטש22. כאן נמצא בית־הדפוס היהודי היחיד בזמננו23.
כל הסופרים האלה, חוץ, אולי, מיושקביטש, מבודדים מן ה“עיר”, כיושבים על אי קטן. על אי קטן זה ביליתי את כל השבועיים. ביום הראשון בו נפגשתי עם ביאליק ישבתי עמו מ־2 אחר הצהרים עד 2 אחר חצות הליל, ובלי חשק נפרדנו. וביום השני חזר הדבר עם מנדלי מוכר ספרים ועם פרישמן, וכך כמעט במשך כל הזמן. על מה שוחחנו? קשה אף להגדיר זאת. על ספרותנו העתיקה, על הבעיות שהועלו בה ועל ערכיה האמנותיים. הכל, כמובן, לאור תביעות הרוח בימינו. והתברר כי לפני 2000 ו־1500 שנה התלבטו אבותינו הרחוקים מאתנו בזמן ממש באותן הבעיות בהן מתלבטים אנחנו, וגישתם אליהן היתה אמיצה יותר, והם פתרו אותן ביתר עמקות ומקוריות.
בשיחות אלה הרגשתי עצמי לעתים במצב־רוחו של אוסף־עתיקת, הבוחן ובודק חפצים מדורות שעברו. מונח לו באבק איזה שהוא אגרטל מאות בשנים, ככלי אין חפץ בו, ולפתע תסתכל בו ותראה שהוא מלאכת מחשבת. אין לחקות בדקות העיבוד ובהשראה האמנותית את צורותיו הטבועות בו. זוהי עבודת יד עשויה בכלים שאינם משוכללים. אולם מה שלא יכול היה להטביע הפטיש ולחרוט החרט, מילאה רוח האמן. הנך מתענג למראה יצירה זו, מרגיש את קרבתו להלך הרוח של ימינו, מכיר בערכו לדורות האמנים שיבואו.
לרוב התאספנו בהרכב זה: מנדלי וביאליק – אנשי אודיסה; פרישמן מוארשה, אדם צעיר בשם רבינוביץ24, מוכר ספרים ממינסק, אדם בעל השכלה אינציקלופדית במקצוע הספרות העתיקה, ואני מפטרבורג. וכל אחד מאתנו הביא והתחלק עם האחרים בכל אשר עבר עליו, בכל אשר הגה ורכש במקום מגוריו. דומה היה הדבר במקצת לשוק מזרחי, שבו מתחלפים סוחרים שבאו ממקומות שונים בסחורותיהם. איני יודע על האחרים, אולם אני רכשתי רבות בחליפין אלה, רעננתי את נפשי לאחר שנים רבות של חיים בהמולת העסקנות של פטרבורג, שבה נשכחות אף הבעיות הגדולות ביותר. לי לא היו חדשים, כמובן, אוצרות ספרותנו הישנה. אולם לאחר שיחות כאלה הבהיקה בבהירות ההכרה: כמה עשירים אנו. והייתי ממש אפוף רגש של אושר עמוק, שנתן לי את האפשרות לשכוח לזמן מה את אימות הזמן הנוכחי.
הנני זוכר ביטוי אחד במכתבך האחרון. את קוראת לעצמך “יהודיה החוזרת בתשובה”. במלה “תשובה” כלול מושג של הגבלה עצמית. החוזר בתשובה צם, מתנזר מכמה שמחות החיים. במובן זה תופסים את ה“תשובה” אלו שהיו רחוקים מן היהדות וחזרו אליה. הרגשתם היא, שבשם הרעיון הלאומי עזבו משהו אוניברסלי על מנת לחזור לדבר קטן, דל, אולם שלהם. בכך יש טעות גדולה. היא נובעת מכך, שאלה שהתגוררו מחוץ לעמם, מכירים את היהדות רק מצידה החיצוני. רואים בה רק יגון, סבל ועוני. לחזור מעולמה המבהיק של התרבות האירופית אל הדלות הנושנה שגופה מכוסה פצעים, רק משום שהיא שלנו – בכך יש כמובן משום גבורה. אולם חוזרים אלה אינם מבינים דבר אחד, כי האומה חיה לא בסבלה, אלא בהערצת הכרתה את ה“אני” שלה, ביצירה מתוך שמחה, בגאוה על תרבותה, בשירה הממלאת את ההווי שלה. רק בזאת. אילו לא היה הדבר כך, לא היה העם היהודי מתקיים זה מכבר. יותר מזה, גודל היסורים שהעם היהודי סובל, מעיד על עוצם אוצרותיו הרוחניים, שבעדם נכון הוא לשאת בהם. על החזרה אל היהדות אפשר וצריך להשקיף לא כעל מעשה גבורה, לא כעל הגבלה עצמית, אלא כעל חזרה למורשת אבות, כהצטרפות לעושר עצום, שבו אפשר לחיות תוך שמחה וגאון25.
הייתי רוצה לכתוב לך עוד ועוד, לצייר לפניך את ה“סבא” מנדלי הצעיר ברוחו בגיל 80 או 84, את ביאליק, פרישמן; הייתי רוצה לספּר לך על הרשמים הכללים של החיים הסובבים, שבה מושל ה“זמני”, מוסר זמני, כספים זמניים, מגורים זמניים – ואיזו השפעה תהיה לכל זה בעתיד, כאשר יהיה צורך לחזור למסלול החיים העמוק. אולם מכתבי כבר התרחב והגיע למידה של מסכת שלמה. תסלחי לי אם שעממתי אותך, אולם שמחה גדולה היא לי לכתוב לך.
מחרתיים, בעשרים לחודש, אסע להרצות שתי הרצאות, “ספורי רוח האלמוות” ו“אגדות האבנים הישנות”, בקישינוב ובחרסון. משם אחזור לאודיסה, ולשם אבקש לכתוב לי לפי הכתובת רח' וואגנר, מס' 4, ח. נ. ביאליק, בשבילי. מאד תשמחיני אם תכתבי.
ה
מוסקבה, 12 בנובמבר 1916
ק. סטניסלבסקי אישר בשלמות את השינויים שהבאתי במחזה26. מצא את תפקיד ה“משלוח” – לבהיר ומאחד. אולם יעץ לי לחשוב עוד על התמונה האחרונה, שאינה משביעה עדיין את רצונו. שאלתיו, אם אינו חושב למתאים יותר להוציא את הופעתו של חנן ולהפוך את כל המחזה למונולוג של לאה הרואה את חנן (כפי עצתך). אולם הוא לא הבין אותי, והסביר לי בפרטי־פרטים איך אפשר להראות את חנן כצל רפאים (עטוף קטיפה שחורה, הפנים מאופרים בדרך מיוחדת וכו'). אולם זהו ענין קטן שאין הוא עומד עליו. בדרך כלל אמר לי: “את המחזה קיבלנו להציגו בסטודיה, אולם עליו לחכות לתורו. כעת נערכות החזרות ל”טבעת הזהב" של גיפיוס27. מיד לאחר שתגמרנה נתחיל במחזה שלך… במאי הסטודיה סושקביץ28 הודיע לי, כי במועצת הסטודיה התקבל המחזה שלי… פה אחד לתכנית ההצגות של הסטודיה. מחר יבואו אלי לשיחה שלושת הבמאים של הסטודיה וכמה מהשחקנים הראשיים. אם כן רואה אני את בעיית הצגת המחזה כפתורה באופן סופי. – –
מצב רוחי בימים אלה הוא שקט, מרוכז ועגום במקצת, כמו תמיד בהיותי במוסקבה. מכל ערי עולם (חוץ מירושלים, שלא ראיתיה מעולם, אך אוהב אני אותה, כיתום האוהב את אמו, שאבדה לו בינקותו) אוהב את מוסקבה, החזקה, השלווה, הבריאה, עם שרשיה העמוקים ותרבותה העשירה. הקראֶמל מביאני לכלל התרגשות. והאנשים פה נעימים ומקוריים. העגלון שהוביל אותי מתחנת הרכבת אמר לי תוך בטחון עמוק, כי המלחמה תמשך שלש שנים ושלושה חדשים.
– מדוע?
– כך נאמר בכתבי הקודש.
– היכן?
– זאת לא אדע, אולם הדבר נאמר שם. עוד נאמר: שלושה קיסרים גדולים ילחמו. אחד ימות כמות כל אדם, השני ימות מכדור תותח, והשלישי – ינצח. ואחר כך, עם השלום, תתחיל בכל מקום מלחמה פנימית ותמשך ארבע שנים. והרבה אנשים יפלו, מעטים ישארו, יבול גדול יהיה, והעם ירעב, כי לא יהיה מי שיקצרנו.
ממש מתוך חזון אחרית הימים.
ו
קיוב, 4 בדצמבר 1916
נובאיה אוליצא, דירת מאזור29
כמה נגע הדבר ללבי, שבאת ללוותני אל תחנת הרכבת. כל הדרך נסעתי מלא שמחה ותוך התרכזות שקטה פעלה כל הזמן המחשבה היוצרת.
אוהב אני את שעות הנסיעות הרחוקות. המהומה הקדחתנית של כל הענינים, הדאגות והטרדות הפעוטות נפסקות לפתע, הנך נשאר בודד עם עצמך, כאילו פגשת את עצמך לאחר פרידה ארוכה, ומתחילה עבודת הנפש האינטימית הבלתי־מורגשת. החיים כאילו מתחדשים. ודי ביום אחד של בדידות והסתכלות פנימית שתקנית, שתרגיש עצמך כנולד מחדש וחדור אורה. אומרים שהרופאים מיעצים אף לאנשים בריאים להמנע במשך יום תמים ממזון, כדי שינוח הגוף ויישרפו השמנים המיותרים שהצטברו בו. נימוקים אלה יפים גם מבחינה רוחנית. ראוי לו לאדם מזמן לזמן להיות שרוי ולוּ גם ליום אחד בבדידות מלאה ובשתיקה.
דבר יחיד שממנו חושש אני בשעת נסיעות כאלה, היא הפגישה עם בן־שיחה טרדני, המאלץ אותך, כמו שכן הנכפּה עליך בתא בית הסוהר, לשמוע אותו ולענות לו. הפעם לא נמצא בן־שיחה כזה. רק בשעות הבוקר, כמה שעות עד שהגעתי למוסקבה, נפגשתי והכרתי את ו. ג. צ’רטקוב (הטולסטואי). נפגשנו במעבר. נעצרנו, הסתכלנו איש ברעהו וניסינו להיזכר אם מכירים אנו או לא. התברר שנפגשנו כמה פעמים, יודעים איש על רעהו, אולם אין אנו מכירים האחד את השני. באחרונה נתקלנו בפרוזדור בית הדין בעת משפטם האחרון של ה“טולסטואים” במוסקבה. הייתי נוכח בכמה ישיבות של משפט זה, שמעתי את עדויותיהם של בנות טולסטוי ובנו ואת זו של צ’רטקוב. וכשם שהקסימוני אז בקדושתם הבלתי־אמצעית כמה מן הטולסטואים העומדים לדין, כן לא מצא בעיני חן נאומו של צ’רטקוב, שברצותו להגן על חבריו לדעה, ביטל את הבסיס העקרוני למעשה שעשו. בפגישתי האישית עמו עשה עלי רושם טוב יותר. אדם בעל כוח שכלי עצום, וכנראה גם כוח רוחני. הטולסטויאניות שלו היא כמו אריסטוקרטית, רצונית. חסר לו אותו קסם של הטולסטואיות השגעונית־למחצה של סיריוז’ה פופוב, שהופיע למשפט לבוש קרעים כאחרון בעניים (הוא בנו של סנטור) ושהשקיף על כולם בעיני תכלת טהורות של קדושה תמימה. ההוא לא הבין כיצד אפשר לחיות אחרת, אם לא “לפי רצון האלוהים”. וצ’רטקוב “מבין הכל”, ועם זאת יש בו אותו קו ישר של שאיפות.
בין השאר ביקש לבקר אצלו ולתת לחוג ידידיו מושג על היצירה היהודית העממית. בהזדמנות ארצה אצלו הרצאה קטנה.
במוסקבה שהיתי בין רכבת לרכבת. לא הספקתי לראות או אף לדבר בטלפון עם איש מהסטודיה או מהתיאטרון האמנותי. אולם עסקתי בדבר אחר. עוד בפעם שעברה, בהיותי במוסקבה, ניהלתי מו"מ עם כמה אישים על הוצאתם לאור של התעודות האטנוגרפיות וההיסטוריות, של היצירות המוסיקליות ושל האלבומים של יצירות אמנותיות (בסך הכל יהיו 40 כרכים). הפעם הבטיחו לי ברורות שניים מהאישים אתם דיברתי 10.000 רובל להוצאה זו. 5000 נוספים מובטחים לאלבום האמנותי. להבטחה זו יש ערך נוסף, כי בהשעני עליה אקבל סכום כזה, אם לא גדול ממנו, בקיוב. וב־30.000 רובל אפשר להתחיל בעבודה בקנה מידה גדול. אגב, בטוח אני שההכנסה לא רק תכסה את ההוצאות, אלא תביא אף עודף.
בדרכי לקיוב סרתי לאחותי וביליתי אצלה יממה ומחצה. ביקור זה שימחני מאד. מצב בריאותה של אחותי הדאיגני מאד. חששתי למצוא אותה חולה אנושה, ומצאתיה במצב גופני ונפשי מצוין. היא רק מתעצבנה, ולאחר שלא קיבלה מכתב במשך שבוע ימים מבנה, בכתה ללא הפוגות. עכשיו בא יחד עמי גם הבן, והיא פורחת. מצבה זה של אחותי נעשה מובן לי לאחר שחייתי במשך יומיים באוירה של משפחתיות מיוחדת, שכרגיל רחוק אני ממנה. אחותי גרה עם בתה ועם חתנה, ולהם שלושה ילדים. ועד כמה מלוכדת היא משפחה זו תוכלי ללמוד מכך, שחתנה של אחותי, גבר בן 42, כאשר שני בניו נסעו לבריאנסק, ללמוד שם בגימנסיה, בכה כל הלילה בלי הרף. ובתו, ילדה בת 11, בריאה ועצמאית בהחלט. כאשר הביאוה למוסקבה והכניסוה לפנסיון חלתה מרוב געגועים למשפחתה, שכבה במיטה והיה הכרח לשלחה לבית.
לא הספקתי לבוא, וכבר הקיפה אותה מכל צד אוירה זו של משפחה וקרבה. החלו להזין אותי, לבדוק את לבני ובגדי, מצאו עשרות פגמים והרבו להאנח על כך. פה גם נודעו לי הפרטים הקטנים ביותר על חיי אחותי, על כל אחד מבני המשפחה ליחוד, על הקרובים, על המכרים אשר בעיירה. בבת אחת שקעתי במין כסת רכה של הזעיר־בורגנות העירתית.
האם אירע לך להכנס אי־פעם למטבח של בית אמידים גדול, שהטבחית בו היא אשה מכובדת, פעלתנית ונושאת את תוארה בגאון? חמימות צפופה אופפת אותך מיד, עבש ומתקתק במקצת אולם נעים, וממנו מתחיל הראש להסתובב קצת ומופיע רגש של לאות נעימה. דבר דומה לזאת הרגשתי אף אני. זמן רב לא הייתי מסוגל, כמובן, להשאר ב“חמימות” זו, אולם יומיים ביליתי בה בשמחה. נעימה היתה אותה תשומת־לב נמרצת, פרימיטיבית במקצת, כמעט טרדנית אולם נובעת מקרב לב. מענין היה לשמוע סיפורים נלהבים על ענינים פעוטים מאד, נוח היה להזכר עם האחות על ימי הילדות. בעונג שיחקתי אפילו במשך כמה שעות בקלפים. וכשכל זה חלף ונמצאתי שוב בקרון הרכבת נצבט משהו בלב. חבל היה על כל אותה נוחיות, חמימות עם כל עניניה. ובשכבי לישון חשבתי: כמה שירה רבה, אמיתית, מהוגנת, אנושית עמוקה ישנה באותה “זעיר־בורגנות”, שבה חיים אנשים כשהם מצטופפים איש אל רעהו בנשמותיהם. ומה היא זכותם שלי ושל הדומים לרטון ולפנות עורף בגאווה, כממשהו שפל, מחיים זעיר־בורגניים אלה? וזכרתי את סיריוז’ה פופוב הטולסטואי, זכרתי באחרים החיים בחיים המכוונים למרכז, נזכרתי בכל אטנוגרפית החיים – ומר היה לי. ובבוקר, כאשר התעוררתי והגעתי לקיוב – שכחתי את כל מחשבותי אלה וחזרתי שוב “אל עצמי”.
באתי לקיוב ביום הששי בבוקר ומיד שקעתי בענינים הציבוריים המקומיים: ОПЕ30 КОПЕ31 ОЗЕ32 התקרית באסיפה האחרונה, התפטרותה של הנשיאות, התנהגותה המעוררת זעם של האופוזיציה וכו'. כל זה חלף ביום הראשון לבואי. ביום הראשון התחלתי להשתדל שימנוני לבא־כח]. למחרת בבוקר דומני שמינוי זה יתקיים ומחר לפנות ערב אסע כנראה לגאליציה. נסיעתי לשם, לשם ארגון העזרה לאוכלוסיה וחלוקת המלבושים החמים (היום נשלחים מכאן ארבע קרונות ובהם חפצים על־סך של 193.000 רובל), היא נחוצה באמת. עתה אסע רק ל־10–12 ימים. אחר כך אחזור, אסע למוסקבה, ולאחר־מכן אסע כבר לזמן ארוך. ממוסקבה אגיע ולוּ רק ליום אחד (25/26 לחודש) לפטרוגרד…
מחר אשלח לך את הספרים על אתנוגרפיה שדיברתי עליהם.
שפע אור לך.
ז
צ’ורטקוב33, 15 בדצמבר 1916.
… לאחר הפסקה של 16 חדשים נמצא אני שוב בגאליציה, שהוצרבה בנפשי בזכרונות לוהטים. קמו לתחיה התמונות ומצבי הרוח הקודמים, כאילו לא היה הדבר לאחר הפסקה כה ממושכת.
רק שבוע ימים אני פה, אולם דומני כי כבר עבר עלי נצח. כל הזמן נמצא אני במין מערבולת. במשך הימים המעטים האלה שהיתי בשבע ערים ועיירות, באתי בדברים עם מאות אנשים, עברתי על־גבי עגלות־משא כמה מאות וירסטאות בערבות ריקות, שבכמה מקומות בהן טריים עדיין עקבות הקרבות העצומים ודומה שריח דם מרחף בהן; ראיתי ושמעתי הרבה דברים מרים ואיומים. כל זה הצטבר בלב במין תוהו ובוהו. לא הספקתי עדיין לעמוד על שפע הרשמים, להלבינם. אולם הרגשה אחת התבלטה מן הראשית: מה שראיתי עתה הוא איום יותר ממה שראיתי לפני שנה ומחצה.
מצבם של הגליצאים לא הורע למעשה, ואף הוטב במידה ניכרת. אמת, ראיתי ערים חרבות לגמרי, שהזכירו את פומפיאה, ראיתי אנשים ערומים, יחפים, רעבים ומחוסרי־בית. שמעתי סיפור על זוועות, המעבירות אותנו לתקופה הפריהיסטורית. אולם לעומת מה שראיתי ושמעתי לפני כשנה ומחצה – הרי זה אפס ואין. יחד עם זאת הוטב המצב הכללי במידה ניכרת. השלטונות המקומיים מתיחסים ליהודים יותר טוב מבלי כל השוואה לעבר, המשטר חמור פחות, המחסור אינו חריף כל כך. כמה שכבות מן האוכלוסיה המקומית הסתגלו ואפילו מרויחות נאה.
אולם דוקא דבר זה שהחריפות נעלמה, שבמקומה באה הסתגלות, – עשה עלי את הרושם האיום ביותר. עיר הרוסה על ידי פגזים ובידי אנשים שהתפראו אינה עושה אותו רושם מחריד, כפי שעושות למשל טארנופול או צ’ורטקוב, המדולדלות, מוקזות הדם, כמוכות במחלה ממושכת שאין לה מרפא.
בשנה שעברה היו לפני מעונים, קדושים של טרגדיה אפית, ודבר זה רומם אותם, נתן לפסיכיקה שלהם עומק וכוח איתנים. ועתה אותם האומללים שהתרגלו, שהסתגלו למצבים, הפכו לאביונים מקצועיים.
הטרגדיה הפכה לתופעת הווי. אנשים התרגלו לחיי־נוון של רעב, לעירום תרבותי, לאבדן צלם האדם שלהם. האינטליגנטים, שלא ניתן להם במשך שנתים או שנתים ומחצה לצאת מחוץ לתחום עירם, לצאת מבתיהם לאחר השעה התשיעית בערב, שלא לקחו חלק בחיים הציבוריים, שלא ניתן להם לעסוק במקצועותיהם (עורכי־דין, פקידים, מורים), שנגזרו מספרותם הלאומית, שלא ביקרו בתיאטרון וכו' – אינטליגנטים אלה השלימו עם קיומם הבטלני, הטרדני ועם חוסר ערכם ומסתובבים באין מעשה. הם למדו לקרוא בקושי רוסית והם מעיינים בחריצות כל יום ב“קייבסקאיה מיסל34”, ודנים ימים שלמים בעניניה הפנימיים של רוסיה. עיסוק אחר: זקנים וצעירים לומדים בעל־פה את שילר וגתה, מין ספורט שכזה.
רושם מחריד עוד יותר עושים הילדים המסתובבים באפס מעשה. עד הזמן האחרון נאסרו כל לימודים בבתי הספר. בימים האחרונים הותרו (עם הגבלות), אולם לרגל ימי הקור אין מרבית הילדים, החסרים הלבשה והנעלה, יכולים לצאת את בתיהם.
ביקרתי בבתי־הילדים שהוקמו על ידי “ברית הזימסטבות35”. היו בהם 45 ילדים, רובם ילדות בנות 4–9 שנים. בחדר קטן ובו ספסלי־לימוד ישבו הילדים על ספסלים, המנהלת מתכוננת להתחיל בעבודה עמהם רק כעבור זמן, ולעת עתה? הילדים יושבים במשך ימים שלמים על הספסלים ושותקים. לעתים שרים הם, הם יודעים כמה שירי חיילים באידיש, שלמדו אותם מפי החיילים היהודים הפצועים, שיר אחד מאלה שרו לפני. זהו בכי אם על בנה הנמצא בחזית… רציתי לפרוץ בבכי כאשר יבבו קולות דקים אלה:
“אוי, וויי דער מאַמען, אוי, וויי דער מוטער”.
באתי לצ’ורטקוב היום בשעה מאוחרת בלילה, נסענו בכביש על פני הערבה המושלגת. השמים כוסו עופרת, אולם השלג ואור הירח שבקע מבעד לעננים נתן אפשרות להבחין בנעשה סביב. הסוסים היו עיפים, הלכו לאט. הרכב, ילד יהודי, סיפר לי, מבלי שיסובב פניו אלי, כיצד גרשו את כל בני העירה פודוולוצ’יסק36, שבה התגורר, כיצד גרשום לקיוב, משם – לפנזה37, כיצד הרשו להם לחזור, אולם כאשר הורידום ברכבת בפודוולוצ’יסק, לא הרשו להם להשאר בה יותר משעה אחת. איך בבואם במרוצה לבתיהם ובמצאם אותם הרוסים, פרצו בבכיה; איך גרשו אותם לאחר מכן ברגל למרחק 80 וירסטאות אל סקאלאט38 איך גוועו הזקנים בדרך מרעב ועיפות.
ספור מונוטוני, שעמו תאמו הליל העכור והעיוור וצלליות העורבים השחורים, הנודדים בערבה המושלגת. אבל הנה הדלקתי סיגריה. הרכב הסתובב אלי להבעיר אש גם הוא, ולאור הגפרור ראיתי פנים צעירים מלאים שמחת חיים, עם עינים חיות, והגיתי, כי החיים חזקים יותר מכל האימים הללו והם ינצחו.
הנני כורע מעייפות, אולם איני רוצה להניח את העט. הנני כותב לך… וכאילו משוחח אני עמך ורואה את עיניך. רוצה הייתי לספר על עוד כמה פגישות. כאן בצ’ורטקוב התגורר צדיק חסיד מפורסם39. יש לו ארמון שלם. כשפרצה המלחמה היה הצדיק בוינה כשנודע לו שהרוסים מתקרבים לצ’ורטקוב שלח הנה את ראש השמשים שלו ופקד עליו: “סע, יכולים להרגך, יכולים להעלותך באש, אך עליך להציל שני מכתבים של הבעש”ט השמורים אצלי" “והזהב והאבנים הטובות?” “כל זה יכול ללכת לאבדון, הצל רק את המכתבים”. והשמש נסע ועבר את כל אימי המלחמה, כחוט השערה היה בינו לבין המוות, אולם הוא הוא הציל את המכתבים, כל יתר רכושו של הצדיק שנערך בשני מליונים, אבד. אולם לחזור בדרך בא ממנה לא יכל השמש. וליתר בטחון שם את המכתבים הקדושים בקופסת פח וקברם באדמת מרתף אחד. לאחר מכן לא יכול היה לגשת כמה חדשים לאותו מרתף. וכאשר ניתנה לו האפשרות מצא כי כל מה שהיה במרתף נחפר והושמד, ורק הפחית עם המכתבים נותרה. הוא הוציא אותם וראה כי במכתב אחד שנכתב בעצם ידי הבעש“ט “עפו האותיות”, נשאר נייר נקי בלבד. המכתב השני, שעליו היתה רק חתימת הבעש”ט, נשאר בשלמותו.
את שמשו זה של הצדיק פגשתי הבוקר בקופיצ’ינצי40, הוא סיפר לי את הכל והראה לי את שני המכתבים. על אחד מהם ניכרת בקושי החתימה. האחר על נייר ישן ובלה למחצה (המכתב מיוחס לשנת 1753) נקי לחלוטין. כמובן, האותיות נעלמו בגלל הטחב, אך על החסידים עשה מקרה זה רושם מזעזע.
קיוב, 18 בדצמבר.
לא סיימתי ולא היתה לי אפשרות לשלוח את המכתב. היום חזרתי לקיוב ומצאתי את מכתבך…
האם קראת את “מלאך האש”41 במקרה קראתי רומאן זה. זוהי עבודת צורף מעובדת בקפדנות רבה, אך חסרה רוח אמנותית. אולם מצאת ענין ברומאן זה ושלחתיו אליך, משום שיש בו דפים הקרובים מאד למחזה שלי: גירושו של רוח־מת על־ידי השבעות.
מוסקבה, 20 (לדצמבר).
גם מקיוב לא הספקתי לשלוח את המכתב. הנני שולחו היום מכאן. מחר ומחרתים הנני מרצה כאן, אולם התעייפתי כל כך, שאיני יודע, איך ארצה, גם מצב רוחי אינו ספרותי.
ישמרך האל, שלך ש. רפופורט
ח
מוסקבה, 24 בדצמבר 1916.
רוזה ניקולאייבנה היקרה!
אי־נעימות קטנה מצאתי פה, אולם היא הסבה לי רק מעט מאד צער. היה עלי להרצות ב־21 לחודש. והנה כשעתיים לפני הרצאתי הודיעוני כי שר־העיר אסר עלי להופיע, מה הנימוקים לכך – אין יודע. נשארה דרך אחת – לכתוב את כל מה שהיה בדעתי לומר ולתת לקרוא לאיש אחר. שלחו לי כתבנית, ובפזיזות יתרה אף בצורה מקוצרת הכתבתי לה. את ההרצאה קרא אנגל42, מה שהתקבל מזה – אינני יודע, היות וביכרתי לא לבוא אל האספות.
היום הייתי בסטודיה והסתכלתי בהנאה עצומה בחזרה על כמה דברים קטנים. הכרתי את סוחאצ’יבה43, עושה רושם נעים מאד. היא זוכרת אותך ובקשה ממני: “תמסור לה נשיקה ממני”. כנראה אסע מחר או ב־26 לפטרוגראד.
שפע אור לך ש. רפופורט
ט
קיוב 21 בינואר 1917
…יושב אני עם ידידי ומשוחח עמו. קוראים לו אייזיק, הוא אוהב אותי ואפילו מעריץ אותי במקצת. אני גבוה ממנו פי ארבע, ואיך אפשר לא להעריץ ענק. הוא עדין ונעים. בעיניו טוהר המקסים את הנפש, וקולו עדין ומוזיקלי. הוא ציפה לי כל היום, וכאשר באתי לא רץ לקראתי, אלא נגש בלאט, לטף בידו את ברכי ולקח ברכות את ידי.
עכשיו יושבים אנו על הספה ומשוחחים. ידידי אינו יודע עדין לקרוא, אולם יש לו תביעות אינטלקטואליות גדולות, ואני משוחח עמו על הספרות. הוא עונה לי כי האומנת כבר קראה לו את כל הספרים, מדבר אני על צעצועים, ונודע לי כי יש לו כל הצעצועים. אני מופתע במקצת מהאוניברסאליות והשובע של ידידי ומתחיל להמציא יחד עמו צעצועים שאינם קיימים עוד. טוב היה אילו היו צעצועים שהיו קמים לתחיה בלילה ובעת שהיינו ישנים היו משחקים עמנו כשם שאנו משחקים עמם ביום. רעיון זה נושא חן בעיניו של אייזיק, הוא רק חושש, שהם עלולים לשבור אותנו בשחקם בנו בחשכה. אז אני מציע שעיני הבובות יאירו בלילה, כנורות חשמל. הצעה זו מתקבלת על־ידי אייזיק. הוא מתלהב. בכל מלה שלו, בכל תנועה כל כך הרבה לבביות מקסימה, אמת וחוסר־אמצעיות, עד שאני מתחיל להרהר לא על בובות אלא על בני אדם. אילו היתה רק פינה אחת קטנה בעולם מיושבת יצורים קטנים, טהורים, אמיתיים וענותנים כאלה!
נגשת האם הצעירה. על אצבעה אבן אודם עצומה, ובאזניה – יהלומים גדולים. היא מחייכת לי חיוך של חסות, אולם שבעת רצון היא שאני אוהב את בנה. על מנת להדגיש זאת מיעצת היא לאייזיק לנשק לי. הוא נבוך, מפקפק רגע, ולאחר מכן נוטל הוא את ידי ונושקה. לטיפה זו מביאה לי חום ושמחה. ולאחר שהאם הולכת לה מבקש אותי אייזיק בחשאי לבוא אליו ביום המחר. אני מבטח לו בחשאי שאבוא. ואני מבין אינסטינקטיבית מדוע לא ביקש שאבוא אליו בפני אמו ומדוע לא נשקני לפי בקשתה.
לאחר שעה נוכח אני באספה סוערת של נוער. בויכוחים הלוהטים מצלצלות מליצות על “עקרונות דימוקרטיים”, על “פסיכולוגיה בורגנית”. בנאומים הרבה התבלטות עצמית, מליצות, עזות, אולם פה ושם פורצים ניצוצות של רגש בלתי־אמצעי, פשטות וגילוי־לב. ובניצוצות אלה תופס אני רסיסים מנשמתו של אייזיק. ואם כי אין פה השלמות הקדושה והנוגעת ללב, הרי ניצוצות אלה מאירים ומחממים.
כעבור שעה יושב אני בישיבה של ועד אחד. סביבי אנשים באים בימים, מעשיים, עיפים, ונאומיהם אף הם באים בימים ועיפים. ורוח קרה נושבת, ואין ניצוץ של אור, ואין חום.
לאחר ההתיעצות נכנס אני למועדון האמנים. מתישבים בקרבתי שני אנשים “יודעי דבר” ומוסרים בלחישה, בהתלהבות, את דברי הרכילויות המדיניות האחרונות, הסנסציוניות, המלוכלכות והשפלות. ודומה עלי שיושב אני במרתף עבש ומשהו דביק וטמא מסובבני…
הרי לך סולם צלילים של יום אחד.
התעכבתי בקיוב בגלל בתי המרקחת וקבלת קמחא דפסחא לגליציה. אסע כעבור ארבעה־חמשה ימים. לעת־עתה עובד אני, מסיים משהו, מכין, אולם זוהי עבודה במקום מעבר, בלי מצב רוח, בלי נשמה, והימים עוברים ריקים וחולוניים מבחוץ, ואותה שעה גדולים, ואף יפים מבחינת העבודה הנפשית הפנימית, מבחינת העצב האינטימי, שעמה היתה רוצה להשאר ביחידות עם עצמך, בבית מקדשך השלו שלך, סמוך למזבחך.
– – ב־17 בחודש בערב לויתיך בדמיוני אל תחנת הרכבת. הרי אילו נסעת הנה היית חוזרת ב־17. עד אותו זמן הרגשתי בדמיוני את נוכחותך פה, הלכתי יחד עמך למוזיאון, לכנסיה הקירילית, שבה שמורות תמונותיו של ריריק וכאשר נסעת נשארתי בודד, בודד.
– – קבלתי את התצלומים שנעשו כאן, מצוחצחות, בלי נשמה, בלי ביטוי. לא ברצון ולא בשמחה שולח אני אותן לך… האם קבלת מיודובין44 את תצלומי? האם היית במוסיאון, האם ראית את התצלומים שמכינים אותם בשביל האלבום? מאד הייתי רוצה לדעת מה חושבת על כך הוצאת הספרים.
הנני שומר בשבילך את חתימתו של גורקי. קיבלתי ממנו מכתב הזמנה לקחת חלק ב“לוטש”45 – –
האם את כבר עובדת בועד? ולמרות הכפור העז נוסעת את שמה כל יום? האם כבר נכנסת לעבודה?
הנני מתפלל בעדך לאל הגדול, הגיבור והחביב.
שלך ש.
י
טארנופול, רחוב הסוקול 19
26.1.1917
שוב הנני בטארנופול. שוב מתחיל אני לשקוע בענינים, בהתרגשויות, במצבי־הרוח המקומיים. רק מעט נשתנה פה במשך הזמן, חוץ מכך ששוררים כאן עתה הכפור וסופת השלג. ומשום כך מורגש ביתר עוז, שנמצא אתה בחדר שאינו מוסק. היום נוסע אני על פני המחוז: סקאלאט, גרז’ימאלוב, חיראסקוב, קופצ’ינצי, צ’ורטקוב. כעבור שבוע אשוב הנה, לאחר מכן אסע כנראה לבוקובינה. אכתוב לך בפרוטרוט מקיוב. ישלחו לי הנה את מכתביך…
ממש לפני נסיעתי מקיוב התחלתי לכתוב את הטראגדיה “יוסף דה־לה ריינה” והיה עלי להפסיק כתיבתי.
כל טוב לך, שלך ש. רפופורט
-
המכתב נכתב על בלנק של “המשלחת האתנוגרפית של הברון הורץ גינצבורג” שאורגנה מטעם “המחלקה לאתנוגרפיה ופולקלור של החברה ההיסטורית־אתנוגרפית היהודית” בפטרבורג. ↩
-
“הדיבוק”. ↩
-
הבמאי סולרז'יצקי ליאופולד (1872–1916) בתיאטרון האמנותי המוסקבאי, ממיסדי הסטודיה של התיאטרון. ↩
-
ק. סטניסלבסקי (1863–1938) הבמאי הרוסי הגדול, מיסד התיאטרון המוסקבאי האמנותי, סייע ל“הבימה” בימיה הראשונים. ↩
-
מקובל בצפת במאה הט"ז, שאמר להביא את המשיח על ידי קבלה מעשית, נכשל ונספּה. ↩
-
כתבי אנ־סקי ברוסית יצאו ב־1914, בהוצ‘ "פּרוסביישצ’יניה" בפטרבורג. ↩
-
“הכוס שלי קטנה, אבל שותה אני מכוסי”. ↩
-
“מכתב זה בא כתשובה על סיפורי המדכא על מות איש קרוב לי עד מאד כאשר נוכחתי לראשונה בחיי במעמד של גסיסה ומיתה” (הערת מקבלת המכתבים). ↩
-
שבועון יהודי־רוסי של החוגים המתבוללים־ליברלים. ↩
-
י. ל. פרץ נפטר ב־3 באפּריל 1915. ↩
-
יונה מאחובר, עסקן ציוני נודע. ↩
-
קרל היינריך קורניל (1854–1920), תיאולוג ומבקר המקרא גרמני. ספרו “הנבואה בישראל” יצא גם בעברית בתרגום י. יברכיהו (קיוב 1919, ת"א 1930). ↩
-
מחזהו של א. ק. טולסטוי, ממיטב המחזות של התיאטרון האמנותי המוסקבאי. ↩
-
מחזהו של צ'. דיקנס האנגלי. ↩
-
“הדיבוק”. ↩
-
שלמה פוזנר (1876–1946), סופר והיסטוריון יהודי־רוסי. ↩
-
אוספנסקי (1840–1902), סופר רוסי מה“עמוניים” (“נארודניקי”). ↩
-
מנשה מרגלית (1837–1912) מראשי המשכילים באודיסה. ↩
-
שאול הוכברג (1870–1942), מו“ל ועורך של העתון ”אונזער לעבן", שיצא באודיסה בשנות מלחמת העולם הראשונה. ↩
-
מרדכי ספּקטור (1858–1925) מגדולי הספרות האידית. ↩
-
שמעון יושקביטש (1868–1927) סופר יהודי־רוסי בן אודיסה. ↩
-
נחום אוסיפוביטש (1870–…19) סופר ועתונאי יהודי־רוסי. ↩
-
ב־1915 אסרו שלטונות הצבא הרוסים הדפּסת ספרים באותיות עבריות בכל איזור החזית, שכלל את תחום מושב היהודים. רק באודיסה הותר להדפיס את העתון “אונזער לעבן” ומהדורות חדשות של ספרי דת ולימוד. ↩
-
מיכל רבינוביץ (1879–1948) סופר, עסקן ציוני ומו"ס נודע, ששהה אז באודיסה. ↩
-
קטע גדול ממכתב זה (מהפסקא ה־8 עד הנה) הופיע בתרגום גרמני ב“יודישע רונדשאו” בימי השלטון הנאצי בשם “החזרה ליהדות”. ↩
-
“הדיבוק”. ↩
-
גיפיוס זינאידה (1869–1945), סופרת ומשוררת רוסית. ↩
-
סושקביץ בוריס (1887–1946), שחקן ובמאי, ממיסדי הסטודיה בתיאטרון המוסקבאי האמנותי. ↩
-
משה מאזור (1855–1927) עורך־דין בקיוב, עסקן ציוני. ↩
-
“חברת מרבי ההשכלה”. ↩
-
סניף קיוב של “חברת מרבי ההשכלה”. ↩
-
חברת הבריאות היהודית". ↩
-
עיר מחוז בגאליציה המזרחית. ↩
-
עתון יומי רוסי ליברלי שיצא בקיוב בשנות 1906–1918. ↩
-
ברית ארגונים ציבוריים רוסיים שטיפלה בפליטי המלחמה וקרבנותיה. ↩
-
עיר בגליציה המזרחית על גבול רוסיה. ↩
-
עיר־פלך במרכז רוסיה. ↩
-
עיר במזרח־גליציה. ↩
-
ר‘ דוד יושה, בנו של ר’ ישראל מרוזין. ↩
-
עיר במזרח גליציה. ↩
-
רומן של הסופר הרוסי ו. בריוסוב. ↩
-
יואל אנגל (1868–1927) מלחין וחוקר מוסיקה יהודית. ↩
-
סוחצ'יבה, שלמדה בבית־ספר אחד עמי ושהיתה שחקנית צעירה בסטודיה של התיאטרון האמנותי המוסקבאי, נועדה למלא את תפקידה של לאה ב“הדיבוק” (הערת מקבלת המכתבים). ↩
-
שלמה יודובין, גלף וצייר יהודי־רוסי, ר‘ עליו רשימתו של ח. לנסקי, “הענף הגדוע” 1954, עמ’ 164–166. ↩
-
עתונו של מ. גורקי בשנות מלחמת העולם הראשונה. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.