תדפיס מה“עבר”, רבעון לדברי ימי היהודים והיהדות ברוסיה, חוברת י“א, תל־אביב, אייר תשכ”ד

 

א¹    🔗

מוסקבה, 30 בדצמבר 1915

רח' בולשאיה פוגוליאנקה

…ולוּ גם ממרחקים אברכך לרגל השנה החדשה. מה לאחל לך? לא אדע. אין ברצוני לחזור על אותה מלה עלובה, שאינה מביעה דבר – “אושר”. שמא אאחל לך הרמוניה בחייך? זהו, יתכן, הדבר הגדול ביותר שאדם זקוק לו.

כל העת הנני במוסקבה. משתתף אני בכינוס בענין התיאטרון העממי. קהל אפור, נאומים, חיוכים חסרי־אמת, שחזרו עליהם מאות פעמים ושנשכחו מאות פעמים. ביחוד צורמים את האוזן הסנטימנטליות והמתקתקות שבהם. מחוץ לכינוס עובר הזמן תוך שעמום ובטלה. בענין המחזה² שום דבר אינו מסתדר. הבמאי של הסטודיה סולרז’יצקי³ חולה בעצביו ומפליג אי־שם לבית־הבראה, ואל סטניסלבסקי⁴ קשה יותר להגיע מאשר למיניסטר. אודה ואתוודה, אבד לי החשק להידחק אליהם. לא ידעתי שבדרך אל הבמה יש לעבור כל כך הרבה דלתות נמוכות. יעזרם השם! אם המחזה טוב יעלוהו על הבמה כעבור חמישים שנה גם בלי השתדלותי, ואם רע הוא – בודאי ובודאי שאין כדאי לטרוח. והתהילה, חיי אלוהים! דבר זה מעסיקני מעט מאוד, וגם מאוחר מדי לדאוג לה.

הייתי רוצה לדעת איך מבלה אַת, האם נחת? הייתי רוצה לשבת ולוּ גם לשעה קלה בחדרך הנעים, על הספּה שבפינה (טוב שם מאוד!) ולספּר לך משהו, ולוּ גם את תוכן הטרגדיה שעלתה במחשבתי “יוסף דה־לה־ריינה”…⁵.

גליתי תגלית עגומה מאד. אנשים מתפרעים לא רק במקומות נדחים שאין בני אדם מצויים בהם, אלא גם, ואולי גם יותר, תוך פגישות תכופות מדי עם אנשים. בהסתובבך במערבולת הרועשת, בהיפגשך עם אלפי אנשים, הנך שוכח את תורת הגישה לבן־אדם, וכשאתה נמצא עמו לפתע פנים לפנים מתמלא לבך לעתים חרדה. לך דבר זה אינו מובן, בודאי?

הנני שולח לך בהזדמנות את אוסף כתבי⁶, חמישה כרכים רזים ביותר. זה כמעט הכל. צר לי לשלוח אותם, כשם שצר לאדם להודות בדלותו. צר – אך לא יותר. Mon verre est petit, mais je bois de mon verre.⁷

וכמה נפתל וערמומי הוא הגיונה של הפסיכיקה האנושית. הרי היה ברצוני לשלוח לך ספר, שיהיה מעניין ויקר לך, ושולח אני לך מה שיקר לי.

 

ב    🔗

מוסקבה, 8 בינואר 1916

… העובדה שבצערך הגדול מצאת כמה רגעים בשבילי נגעה עד מאד אל לבי⁸. אסונך הוא מאלה שאלוהים לא יצר להם נחמה, ובכך מתבטאת בכל עוז יראת הכבוד שלנו בפני חיי־אנוש, יחסנו אליהם כאל הערך הגבוה ביותר. דבר גדול אמרת: “לאחר זאת אין רצון לחיות וקשה יותר למות”. בפתגם זה שהוא פרדכסולי, אולם חיוני עד מאד, צפונה האנטיתיזה שלו: “לאחר זאת רב יותר הרצון לחיות והמוות נראה פחות קשה”. ובעצם אין זו אנטיתיזה אלא שינוי־הנוסח. ובפתגם זו צפונה המחשבה שאינה פרדכסולית כלל וכלל, כי החיים והמוות אינם שני דברים הסותרים אחד את רעהו. אין זה נורא למות. אולם איום הוא – והייתי אומר מעליב – תהליך המיתה. והמוות עצמו – מה נורא בו? המוות אינו שלילת החיים, אלא השלמתם. הקו האחרון, הנקודה האחרונה של יצירה אמנותית. אם יש משהו איום, עד כדי שגעון, הרי זה לא המוות, אלא הזמן, באין־סופיותו הזורמת. הוא משמיד את הכל, מכסה באבק ימים ודורות, מרחיק, מצמצם, מקטין, מכרסם, עד שהוא עושה את הכל לאין ולאפס…

הייתי רוצה לספר על עצמי, אולם חושש אני לפגוע במצב־רוחך. אסתפק במלים ספורות. הסתיים כינוס התיאטרון, קראתי הרצאה על “התיאטרון היהודי”, הרצאה רשמית, תרשים היווצרותו והתפתחותו של התיאטרון היהודי והרדיפות שנפלו בחלקו. אשלח לך כאשר יודפס בחוברת ב' של “ייברייסקאיה ניידיליה”⁹. בישיבת הסיום החגיגית נשאתי נאום גדול שארך שעה, שבו גיליתי את השקפתי על תפקידיו של התיאטרון העממי, על יחס האינטליגנציה אל העם ועל האפשרות של חיים בצוותא אחת של תרבויות לאומיות שונות. הנאום עשה כנראה רושם. כ־25–30 איש ניגשו, לחצו את ידי, הודו לי. לאחר מכן הרציתי על התיאטרון היהודי בישיבת “חברת מרבי ההשכלה”, שבה נכחו כ־500 איש. הצעתי ליסד קרן לתיאטרון היהודי ע"ש י. ל. פרץ¹⁰ ובו במקום פתחתי בהתרמה, שהכניסה כ־300 רובל. נבחרה ועדה להמשכת ההתרמה. אחזור על כך גם בקיוב ובפטרבורג. ואם נצליח לאסוף 50,000 רובלים אפשר יהיה להקים לאחר המלחמה תיאטרון יהודי אמנותי.

התכוננתי לנסוע אתמול לקיוב, אולם רגע לפני צאתי לבית־הנתיבות החלטתי להשאר פה יום נוסף. את עניני סיימתי, עם המכירים נפרדתי, כך שהפרשתי לי יום חופש, מעין יום חג. ביקרתי בתיאטרון וכל היום הייתי עם עצמי בלבד. בימים נדירים כאלה מרגיש אני עצמי שרוי במין עליית נשמה, עצב הבדידות הרך מתמזג עם התרכזות והשלמה מיוחדת במינה.

בקיוב בדעתי לשהות שלושה שבועות. אולי תכתבי לי, אם יהיה לך זמן ומצב־רוח. הייתי רוצה מאד לדעת מה הרגשתך. מסרי נא לאמך את דרישת שלומי ואת השתתפותי העמוקה בצערה. ישמרך האל.

 

ג    🔗

קיוב, 16 בינואר 1916.

נובאיה אוליצה 3, דירת י. מ. מאחובר¹¹

הנני מנצל הזדמנות על מנת לשלוח לך קובץ סיפורי באידיש. כן שולח אני לך את ספרו של קוֹרניל¹² “הנביאים”. הייתי רוצה שתקראיהו בקשר עם שיחתנו על הנצרות.

ממוסקבה כתבתי לך ב־8 לח“ז. זה שבוע הנני בקיוב ואיני יודע עדיין אם יהיה עלי לנסוע לחזית, לאותן ערים בגאליציה הכבושות עוד בידי הרוסים, לארגון הסיוע לאוכלוסיה היהודית. יתכן והענין יסתדר בלעדי. על כל פנים עשרה ימים עוד אשאר פה. הנני מרצה כאן שתי הרצאות “על המשיחיות” ו”על היצירה העממית היהודית".

קשה כאן כבארון־מתים. אין ניצנוץ חיים, לא פוליטיים ולא תרבותיים. יש מכרים רבים, אולם מבכר אני לשבת בחדרי בבית־המלון ולעבוד. מבקר אני בתיאטרון, וכל פעם יוצא אני בהרגשה כאילו מישהו התלוצץ בי בצורה תפלה. היום ראיתי את “קיסר וקליאופטרה” לברנרד שאו. המשחק אינו אלא עלבון. אמנם עלי להודות כי “הצאר פיאודור”¹³ בתיאטרון האמנותי ו“הצרצר מאחורי התנור”¹⁴ בסטודיה השאירוני קר ושווה־נפש. יתכן והאשמה תלויה במצב רוחי או שמא התבגרנו מעט לתיאטרון של ימינו ומכלול הצגותיו. יתכן והתיאטרון הדרמתי מצפה לוואגנר משלו. ואולי יחזור אחורנית לתצוגה הנאיבית של המיסתיריות.

בשבוע זה נוסיתי באמוציה אמנותית גבוהה, ששום הצגה לא נתנה לי אותה. הדבר היה אתמול. סעדתי בבית מכירי. יש לו נכד בן ארבע, ילד רזה, זקוף, נחמד מאד וחביב. הוא טיפס על כסא סבו מאחורי גבו, שם את ידיו על כתפיו, הקריב לחיו לראש סבא ואמר כדובר לעצמו ובמין לחן: “סבא, סבא, כמה זקן אתה, כמה אפרורי, כמה חביב. כאשר היית צעיר, היית שחרחר וגם כן חביב. ועכשיו אפרורי, אפרורי אתה”.

קשה לתאר, כמה יופי ועדינות נוגעים ללב היו בצמד זה. יתכן ולפני מאה אלף שנים לחש לו איזה שהוא קופון מלים כאלה מתוך רגש לאמו הקופה, בעת שחיבקה, ועד היום שמרו על יפין המוחלט. אילו תשואות קהל, מחיאות כפים, נאומי תהילה ישתוו ללטיפת־ילד זו.

במחזה שלי¹⁵ קוראת קבצנית־זקנה: “זה ארבעים שנה לא רקדתי”. אני יכולתי לומר: זה עשר–חמש־עשרה שנה איני כותב מכתבים, חוץ מבעניני עבודה. לך רוצה אני לכתוב, אולם כותב אני במין הרגשה של אי־נוחות, כמגשש באפלה… ואולי כך טוב יותר.

 

ד    🔗

קיוב, 18 בפברואר 1916

… הנני שולח לך רשימה קטנה (אגדת חסידים), שכתבתיה זה עתה. הייתי רוצה לשמוע את חוות־דעתך. עם זאת בקשה לי אליך. אם תמצאי את הסיפור מענין ומוצלח לפי צורתו העבירי נא את כתב־היד עם המכתב הרצוף פה למ. גורקי. לשם כך יהיה עליך לטלפן לפי המספר 07–81 לש. פוזנר¹⁶ ולשאול אותו אם נמצא גורקי בפטרבורג. ומה היא כתובתו המדויקת (דומני רח' קרונברסקי 23). הרשיתי לעצמי למסור את כתובתך לתשובתו. כאשר תקבליה, תקראי אותה ותודיעי נא לי את תכנה. אם בקשה זו מכבידה עליך כלשהו, השאירי את כתב־היד אצלך עד בואי.

לפני כחודש ימים שלחתי לך בהזדמנות קובץ סיפורי בשפה היהודית, זוג ספרים ומכתב. האם קיבלת זאת? את מכתבך, שנשלח לקיוב, קיבלתי. שמחתי לו מאד. התכוננתי לענות. אולם בו בזמן היה עלי לנסוע לאודיסה, ואח"כ לחזור לקיוב. עכשיו הייתי רוצה לכתוב בפרטיות. יש לי רשמים מענינים כה רבים.

נסעתי לאודיסה ליום באחד מעניני והיה עלי להישאר שם שבועיים ימים. לפני כן הייתי באודיסה פעם אחת, לפני כשלוש שנים, וביליתי בה יומיים. עכשיו הספקתי להסתכל יותר בעיר זו.

כמה נפלאה היא עיר זו. עוד אחת כמוה איננה, בודאי, בכל העולם. על הכל מונח חותם של חוסר־בושה תמים ובורות דשנה. באתי למלון מסוג א' “בריסטול”. בנין עצום, מדרגות שייש עם פסלוני ארד. וב“כללים” המודפסים התלויים בחדרי האורחים פנינים כאלה: “עבור החפצים הנשכחים והנשארים על־ידי הנוסעים גובים שלוש קופיקות ליממה על שמירת כל מקום”. השוער משאיר בחדרי פתק: “היה לכה אדון, ביקש ליצלצל לכה בטלפון כזה וכזה”.

בכך כלולה כל אודיסה. עושר ותפלות של בורות. רחובות רחבים ובהם בתים מתנוססים ברוב פאר. תביט בהם וממש בחילה תאחז אותך. פגרי אבן שמנים בנוסח “לואי שייז דער פינפציינטער”, ואף גרוע מזה. נוסח־ערבוביה כזה אף בכוונה לא תוכל להמציא.

העתונים – סדינים שלמים, וכל שורה, כל ביטוי ספוג בורות מיוחדת במינה ועם־ארצות חסרת־דאגה. ואילו פרצופים תפגוש ברחוב: בשום מקום לא ראיתי כמוהם. נשים – גדולות, מאסיביות, עם שפתיים עבות, פשוקות ותאותניות, נחירים נפוחים ועינים גדולות, שבעות, חצופות ונוסף לזאת – שוקקות. הגברים – גוויוֹת מרוטפשות, חובשי צילינדרים עם עינים מנומנמות, כאילו הלעיטו עצמם אנשים אלה ושבעו לכל ימי חייהם.

ישנו כאן כל דבר החייב להמצא בעיר גדולה. אופּרה נהדרת, תיאטרון דרמתי הגון, ספריה עירונית ממדרגה הראשונה, מוזיאונים וכו'. אולם כל זה כל כך זר לעיר, כמחרוזת יהלומים על צואר מלוכלך. הכל הובא מן החוץ, נקנה בכסף ותו לא. מוסדות תרבות אלה הזכירוני את סיפורו של גליב אוספנסקי¹⁷ על המיליונרית שכינסה את אורחיה לשמוע את “המוזיקה שלה” על מכשיר משוכלל. בהתאסף האורחים דחפה לאמצע האולם כורסה עצומה, ובתנועה חגיגית, כאמן המופיע על הבמה, התישבה בכל כובד גופה בכורסה, והכורסה ניגנה את הסונאטה של בטהובן. זו היתה המוזיקה “שלה”. האורחים נהנו מאוד, מחאו כף ושיבחו את ה“אמנית”.

ולמרות כל אלה, לא הרגשתי עצמי בשום מקום בטוב ובעליצות. לא חייתי חיים רוחניים כה אינטנסיביים, כמו במשך שבועיים אלה באודיסה. כמובן, לא היתה זו זכותה של אודיסה, אלא זכותו של אותו חוג אנשים, ביניהם חייתי באלה הימים.

מעניין מאד, כי דווקא אודיסה, העמארצית בכלל, והבורה פי כמה וכמה בשטח היהדות, מהווה זה כחצי־מאה שנים מרכז ליצירה הרוחנית היהודית. כאן נולדה והתפתחה הציונות. כאן חיו חלוצי ההשכלה הראשונים – לילנבלום, פינסקר, מרגלית¹⁸. כן מתגורר פה זה כמחצית־מאה שנה סבא של הספרות היהודית החדשה ש. י. אברמוביץ (מנדלי מוכר־ספרים). חוץ ממנו חיים פה ח. נ. ביאליק, ד"ר קלוזנר, אוסישקין, ד. פרישמן, המבקר והמשורר, הוכברג¹⁹, ספקטור²⁰, פרוג, וכן יושקביטש²¹ ואוסיפוביטש²². כאן נמצא בית־הדפוס היהודי היחיד בזמננו²³.

כל הסופרים האלה, חוץ, אולי, מיושקביטש, מבודדים מן ה“עיר”, כיושבים על אי קטן. על אי קטן זה ביליתי את כל השבועיים. ביום הראשון בו נפגשתי עם ביאליק ישבתי עמו מ־2 אחר הצהרים עד 2 אחר חצות הליל, ובלי חשק נפרדנו. וביום השני חזר הדבר עם מנדלי מוכר ספרים ועם פרישמן, וכך כמעט במשך כל הזמן. על מה שוחחנו? קשה אף להגדיר זאת. על ספרותנו העתיקה, על הבעיות שהועלו בה ועל ערכיה האמנותיים. הכל, כמובן, לאור תביעות הרוח בימינו. והתברר כי לפני 2000 ו־1500 שנה התלבטו אבותינו הרחוקים מאתנו בזמן ממש באותן הבעיות בהן מתלבטים אנחנו, וגישתם אליהן היתה אמיצה יותר, והם פתרו אותן ביתר עמקות ומקוריות.

בשיחות אלה הרגשתי עצמי לעתים במצב־רוחו של אוסף־עתיקת, הבוחן ובודק חפצים מדורות שעברו. מונח לו באבק איזה שהוא אגרטל מאות בשנים, ככלי אין חפץ בו, ולפתע תסתכל בו ותראה שהוא מלאכת מחשבת. אין לחקות בדקות העיבוד ובהשראה האמנותית את צורותיו הטבועות בו. זוהי עבודת יד עשויה בכלים שאינם משוכללים. אולם מה שלא יכול היה להטביע הפטיש ולחרוט החרט, מילאה רוח האמן. הנך מתענג למראה יצירה זו, מרגיש את קרבתו להלך הרוח של ימינו, מכיר בערכו לדורות האמנים שיבואו.

לרוב התאספנו בהרכב זה: מנדלי וביאליק – אנשי אודיסה; פרישמן מוארשה, אדם צעיר בשם רבינוביץ²⁴, מוכר ספרים ממינסק, אדם בעל השכלה אינציקלופדית במקצוע הספרות העתיקה, ואני מפטרבורג. וכל אחד מאתנו הביא והתחלק עם האחרים בכל אשר עבר עליו, בכל אשר הגה ורכש במקום מגוריו. דומה היה הדבר במקצת לשוק מזרחי, שבו מתחלפים סוחרים שבאו ממקומות שונים בסחורותיהם. איני יודע על האחרים, אולם אני רכשתי רבות בחליפין אלה, רעננתי את נפשי לאחר שנים רבות של חיים בהמולת העסקנות של פטרבורג, שבה נשכחות אף הבעיות הגדולות ביותר. לי לא היו חדשים, כמובן, אוצרות ספרותנו הישנה. אולם לאחר שיחות כאלה הבהיקה בבהירות ההכרה: כמה עשירים אנו. והייתי ממש אפוף רגש של אושר עמוק, שנתן לי את האפשרות לשכוח לזמן מה את אימות הזמן הנוכחי.

הנני זוכר ביטוי אחד במכתבך האחרון. את קוראת לעצמך “יהודיה החוזרת בתשובה”. במלה “תשובה” כלול מושג של הגבלה עצמית. החוזר בתשובה צם, מתנזר מכמה שמחות החיים. במובן זה תופסים את ה“תשובה” אלו שהיו רחוקים מן היהדות וחזרו אליה. הרגשתם היא, שבשם הרעיון הלאומי עזבו משהו אוניברסלי על מנת לחזור לדבר קטן, דל, אולם שלהם. בכך יש טעות גדולה. היא נובעת מכך, שאלה שהתגוררו מחוץ לעמם, מכירים את היהדות רק מצידה החיצוני. רואים בה רק יגון, סבל ועוני. לחזור מעולמה המבהיק של התרבות האירופית אל הדלות הנושנה שגופה מכוסה פצעים, רק משום שהיא שלנו – בכך יש כמובן משום גבורה. אולם חוזרים אלה אינם מבינים דבר אחד, כי האומה חיה לא בסבלה, אלא בהערצת הכרתה את ה“אני” שלה, ביצירה מתוך שמחה, בגאוה על תרבותה, בשירה הממלאת את ההווי שלה. רק בזאת. אילו לא היה הדבר כך, לא היה העם היהודי מתקיים זה מכבר. יותר מזה, גודל היסורים שהעם היהודי סובל, מעיד על עוצם אוצרותיו הרוחניים, שבעדם נכון הוא לשאת בהם. על החזרה אל היהדות אפשר וצריך להשקיף לא כעל מעשה גבורה, לא כעל הגבלה עצמית, אלא כעל חזרה למורשת אבות, כהצטרפות לעושר עצום, שבו אפשר לחיות תוך שמחה וגאון²⁵.

הייתי רוצה לכתוב לך עוד ועוד, לצייר לפניך את ה“סבא” מנדלי הצעיר ברוחו בגיל 80 או 84, את ביאליק, פרישמן; הייתי רוצה לספּר לך על הרשמים הכללים של החיים הסובבים, שבה מושל ה“זמני”, מוסר זמני, כספים זמניים, מגורים זמניים – ואיזו השפעה תהיה לכל זה בעתיד, כאשר יהיה צורך לחזור למסלול החיים העמוק. אולם מכתבי כבר התרחב והגיע למידה של מסכת שלמה. תסלחי לי אם שעממתי אותך, אולם שמחה גדולה היא לי לכתוב לך.

מחרתיים, בעשרים לחודש, אסע להרצות שתי הרצאות, “ספורי רוח האלמוות” ו“אגדות האבנים הישנות”, בקישינוב ובחרסון. משם אחזור לאודיסה, ולשם אבקש לכתוב לי לפי הכתובת רח' וואגנר, מס' 4, ח. נ. ביאליק, בשבילי. מאד תשמחיני אם תכתבי.

 

ה    🔗

מוסקבה, 12 בנובמבר 1916

ק. סטניסלבסקי אישר בשלמות את השינויים שהבאתי במחזה²⁶. מצא את תפקיד ה“משלוח” – לבהיר ומאחד. אולם יעץ לי לחשוב עוד על התמונה האחרונה, שאינה משביעה עדיין את רצונו. שאלתיו, אם אינו חושב למתאים יותר להוציא את הופעתו של חנן ולהפוך את כל המחזה למונולוג של לאה הרואה את חנן (כפי עצתך). אולם הוא לא הבין אותי, והסביר לי בפרטי־פרטים איך אפשר להראות את חנן כצל רפאים (עטוף קטיפה שחורה, הפנים מאופרים בדרך מיוחדת וכו'). אולם זהו ענין קטן שאין הוא עומד עליו. בדרך כלל אמר לי: “את המחזה קיבלנו להציגו בסטודיה, אולם עליו לחכות לתורו. כעת נערכות החזרות ל”טבעת הזהב" של גיפיוס²⁷. מיד לאחר שתגמרנה נתחיל במחזה שלך… במאי הסטודיה סושקביץ²⁸ הודיע לי, כי במועצת הסטודיה התקבל המחזה שלי… פה אחד לתכנית ההצגות של הסטודיה. מחר יבואו אלי לשיחה שלושת הבמאים של הסטודיה וכמה מהשחקנים הראשיים. אם כן רואה אני את בעיית הצגת המחזה כפתורה באופן סופי. – –

מצב רוחי בימים אלה הוא שקט, מרוכז ועגום במקצת, כמו תמיד בהיותי במוסקבה. מכל ערי עולם (חוץ מירושלים, שלא ראיתיה מעולם, אך אוהב אני אותה, כיתום האוהב את אמו, שאבדה לו בינקותו) אוהב את מוסקבה, החזקה, השלווה, הבריאה, עם שרשיה העמוקים ותרבותה העשירה. הקראֶמל מביאני לכלל התרגשות. והאנשים פה נעימים ומקוריים. העגלון שהוביל אותי מתחנת הרכבת אמר לי תוך בטחון עמוק, כי המלחמה תמשך שלש שנים ושלושה חדשים.

– מדוע?

– כך נאמר בכתבי הקודש.

– היכן?

– זאת לא אדע, אולם הדבר נאמר שם. עוד נאמר: שלושה קיסרים גדולים ילחמו. אחד ימות כמות כל אדם, השני ימות מכדור תותח, והשלישי – ינצח. ואחר כך, עם השלום, תתחיל בכל מקום מלחמה פנימית ותמשך ארבע שנים. והרבה אנשים יפלו, מעטים ישארו, יבול גדול יהיה, והעם ירעב, כי לא יהיה מי שיקצרנו.

ממש מתוך חזון אחרית הימים.

 

ו    🔗

קיוב, 4 בדצמבר 1916

נובאיה אוליצא, דירת מאזור²⁹

כמה נגע הדבר ללבי, שבאת ללוותני אל תחנת הרכבת. כל הדרך נסעתי מלא שמחה ותוך התרכזות שקטה פעלה כל הזמן המחשבה היוצרת.

אוהב אני את שעות הנסיעות הרחוקות. המהומה הקדחתנית של כל הענינים, הדאגות והטרדות הפעוטות נפסקות לפתע, הנך נשאר בודד עם עצמך, כאילו פגשת את עצמך לאחר פרידה ארוכה, ומתחילה עבודת הנפש האינטימית הבלתי־מורגשת. החיים כאילו מתחדשים. ודי ביום אחד של בדידות והסתכלות פנימית שתקנית, שתרגיש עצמך כנולד מחדש וחדור אורה. אומרים שהרופאים מיעצים אף לאנשים בריאים להמנע במשך יום תמים ממזון, כדי שינוח הגוף ויישרפו השמנים המיותרים שהצטברו בו. נימוקים אלה יפים גם מבחינה רוחנית. ראוי לו לאדם מזמן לזמן להיות שרוי ולוּ גם ליום אחד בבדידות מלאה ובשתיקה.

דבר יחיד שממנו חושש אני בשעת נסיעות כאלה, היא הפגישה עם בן־שיחה טרדני, המאלץ אותך, כמו שכן הנכפּה עליך בתא בית הסוהר, לשמוע אותו ולענות לו. הפעם לא נמצא בן־שיחה כזה. רק בשעות הבוקר, כמה שעות עד שהגעתי למוסקבה, נפגשתי והכרתי את ו. ג. צ’רטקוב (הטולסטואי). נפגשנו במעבר. נעצרנו, הסתכלנו איש ברעהו וניסינו להיזכר אם מכירים אנו או לא. התברר שנפגשנו כמה פעמים, יודעים איש על רעהו, אולם אין אנו מכירים האחד את השני. באחרונה נתקלנו בפרוזדור בית הדין בעת משפטם האחרון של ה“טולסטואים” במוסקבה. הייתי נוכח בכמה ישיבות של משפט זה, שמעתי את עדויותיהם של בנות טולסטוי ובנו ואת זו של צ’רטקוב. וכשם שהקסימוני אז בקדושתם הבלתי־אמצעית כמה מן הטולסטואים העומדים לדין, כן לא מצא בעיני חן נאומו של צ’רטקוב, שברצותו להגן על חבריו לדעה, ביטל את הבסיס העקרוני למעשה שעשו. בפגישתי האישית עמו עשה עלי רושם טוב יותר. אדם בעל כוח שכלי עצום, וכנראה גם כוח רוחני. הטולסטויאניות שלו היא כמו אריסטוקרטית, רצונית. חסר לו אותו קסם של הטולסטואיות השגעונית־למחצה של סיריוז’ה פופוב, שהופיע למשפט לבוש קרעים כאחרון בעניים (הוא בנו של סנטור) ושהשקיף על כולם בעיני תכלת טהורות של קדושה תמימה. ההוא לא הבין כיצד אפשר לחיות אחרת, אם לא “לפי רצון האלוהים”. וצ’רטקוב “מבין הכל”, ועם זאת יש בו אותו קו ישר של שאיפות.

בין השאר ביקש לבקר אצלו ולתת לחוג ידידיו מושג על היצירה היהודית העממית. בהזדמנות ארצה אצלו הרצאה קטנה.

במוסקבה שהיתי בין רכבת לרכבת. לא הספקתי לראות או אף לדבר בטלפון עם איש מהסטודיה או מהתיאטרון האמנותי. אולם עסקתי בדבר אחר. עוד בפעם שעברה, בהיותי במוסקבה, ניהלתי מו"מ עם כמה אישים על הוצאתם לאור של התעודות האטנוגרפיות וההיסטוריות, של היצירות המוסיקליות ושל האלבומים של יצירות אמנותיות (בסך הכל יהיו 40 כרכים). הפעם הבטיחו לי ברורות שניים מהאישים אתם דיברתי 10.000 רובל להוצאה זו. 5000 נוספים מובטחים לאלבום האמנותי. להבטחה זו יש ערך נוסף, כי בהשעני עליה אקבל סכום כזה, אם לא גדול ממנו, בקיוב. וב־30.000 רובל אפשר להתחיל בעבודה בקנה מידה גדול. אגב, בטוח אני שההכנסה לא רק תכסה את ההוצאות, אלא תביא אף עודף.

בדרכי לקיוב סרתי לאחותי וביליתי אצלה יממה ומחצה. ביקור זה שימחני מאד. מצב בריאותה של אחותי הדאיגני מאד. חששתי למצוא אותה חולה אנושה, ומצאתיה במצב גופני ונפשי מצוין. היא רק מתעצבנה, ולאחר שלא קיבלה מכתב במשך שבוע ימים מבנה, בכתה ללא הפוגות. עכשיו בא יחד עמי גם הבן, והיא פורחת. מצבה זה של אחותי נעשה מובן לי לאחר שחייתי במשך יומיים באוירה של משפחתיות מיוחדת, שכרגיל רחוק אני ממנה. אחותי גרה עם בתה ועם חתנה, ולהם שלושה ילדים. ועד כמה מלוכדת היא משפחה זו תוכלי ללמוד מכך, שחתנה של אחותי, גבר בן 42, כאשר שני בניו נסעו לבריאנסק, ללמוד שם בגימנסיה, בכה כל הלילה בלי הרף. ובתו, ילדה בת 11, בריאה ועצמאית בהחלט. כאשר הביאוה למוסקבה והכניסוה לפנסיון חלתה מרוב געגועים למשפחתה, שכבה במיטה והיה הכרח לשלחה לבית.

לא הספקתי לבוא, וכבר הקיפה אותה מכל צד אוירה זו של משפחה וקרבה. החלו להזין אותי, לבדוק את לבני ובגדי, מצאו עשרות פגמים והרבו להאנח על כך. פה גם נודעו לי הפרטים הקטנים ביותר על חיי אחותי, על כל אחד מבני המשפחה ליחוד, על הקרובים, על המכרים אשר בעיירה. בבת אחת שקעתי במין כסת רכה של הזעיר־בורגנות העירתית.

האם אירע לך להכנס אי־פעם למטבח של בית אמידים גדול, שהטבחית בו היא אשה מכובדת, פעלתנית ונושאת את תוארה בגאון? חמימות צפופה אופפת אותך מיד, עבש ומתקתק במקצת אולם נעים, וממנו מתחיל הראש להסתובב קצת ומופיע רגש של לאות נעימה. דבר דומה לזאת הרגשתי אף אני. זמן רב לא הייתי מסוגל, כמובן, להשאר ב“חמימות” זו, אולם יומיים ביליתי בה בשמחה. נעימה היתה אותה תשומת־לב נמרצת, פרימיטיבית במקצת, כמעט טרדנית אולם נובעת מקרב לב. מענין היה לשמוע סיפורים נלהבים על ענינים פעוטים מאד, נוח היה להזכר עם האחות על ימי הילדות. בעונג שיחקתי אפילו במשך כמה שעות בקלפים. וכשכל זה חלף ונמצאתי שוב בקרון הרכבת נצבט משהו בלב. חבל היה על כל אותה נוחיות, חמימות עם כל עניניה. ובשכבי לישון חשבתי: כמה שירה רבה, אמיתית, מהוגנת, אנושית עמוקה ישנה באותה “זעיר־בורגנות”, שבה חיים אנשים כשהם מצטופפים איש אל רעהו בנשמותיהם. ומה היא זכותם שלי ושל הדומים לרטון ולפנות עורף בגאווה, כממשהו שפל, מחיים זעיר־בורגניים אלה? וזכרתי את סיריוז’ה פופוב הטולסטואי, זכרתי באחרים החיים בחיים המכוונים למרכז, נזכרתי בכל אטנוגרפית החיים – ומר היה לי. ובבוקר, כאשר התעוררתי והגעתי לקיוב – שכחתי את כל מחשבותי אלה וחזרתי שוב “אל עצמי”.

באתי לקיוב ביום הששי בבוקר ומיד שקעתי בענינים הציבוריים המקומיים: ОПЕ³⁰ КОПЕ³¹ ОЗЕ³² התקרית באסיפה האחרונה, התפטרותה של הנשיאות, התנהגותה המעוררת זעם של האופוזיציה וכו'. כל זה חלף ביום הראשון לבואי. ביום הראשון התחלתי להשתדל שימנוני לבא־כח]. למחרת בבוקר דומני שמינוי זה יתקיים ומחר לפנות ערב אסע כנראה לגאליציה. נסיעתי לשם, לשם ארגון העזרה לאוכלוסיה וחלוקת המלבושים החמים (היום נשלחים מכאן ארבע קרונות ובהם חפצים על־סך של 193.000 רובל), היא נחוצה באמת. עתה אסע רק ל־10–12 ימים. אחר כך אחזור, אסע למוסקבה, ולאחר־מכן אסע כבר לזמן ארוך. ממוסקבה אגיע ולוּ רק ליום אחד (25/26 לחודש) לפטרוגרד…

מחר אשלח לך את הספרים על אתנוגרפיה שדיברתי עליהם.

שפע אור לך.

 

ז    🔗

צ’ורטקוב³³, 15 בדצמבר 1916.

… לאחר הפסקה של 16 חדשים נמצא אני שוב בגאליציה, שהוצרבה בנפשי בזכרונות לוהטים. קמו לתחיה התמונות ומצבי הרוח הקודמים, כאילו לא היה הדבר לאחר הפסקה כה ממושכת.

רק שבוע ימים אני פה, אולם דומני כי כבר עבר עלי נצח. כל הזמן נמצא אני במין מערבולת. במשך הימים המעטים האלה שהיתי בשבע ערים ועיירות, באתי בדברים עם מאות אנשים, עברתי על־גבי עגלות־משא כמה מאות וירסטאות בערבות ריקות, שבכמה מקומות בהן טריים עדיין עקבות הקרבות העצומים ודומה שריח דם מרחף בהן; ראיתי ושמעתי הרבה דברים מרים ואיומים. כל זה הצטבר בלב במין תוהו ובוהו. לא הספקתי עדיין לעמוד על שפע הרשמים, להלבינם. אולם הרגשה אחת התבלטה מן הראשית: מה שראיתי עתה הוא איום יותר ממה שראיתי לפני שנה ומחצה.

מצבם של הגליצאים לא הורע למעשה, ואף הוטב במידה ניכרת. אמת, ראיתי ערים חרבות לגמרי, שהזכירו את פומפיאה, ראיתי אנשים ערומים, יחפים, רעבים ומחוסרי־בית. שמעתי סיפור על זוועות, המעבירות אותנו לתקופה הפריהיסטורית. אולם לעומת מה שראיתי ושמעתי לפני כשנה ומחצה – הרי זה אפס ואין. יחד עם זאת הוטב המצב הכללי במידה ניכרת. השלטונות המקומיים מתיחסים ליהודים יותר טוב מבלי כל השוואה לעבר, המשטר חמור פחות, המחסור אינו חריף כל כך. כמה שכבות מן האוכלוסיה המקומית הסתגלו ואפילו מרויחות נאה.

אולם דוקא דבר זה שהחריפות נעלמה, שבמקומה באה הסתגלות, – עשה עלי את הרושם האיום ביותר. עיר הרוסה על ידי פגזים ובידי אנשים שהתפראו אינה עושה אותו רושם מחריד, כפי שעושות למשל טארנופול או צ’ורטקוב, המדולדלות, מוקזות הדם, כמוכות במחלה ממושכת שאין לה מרפא.

בשנה שעברה היו לפני מעונים, קדושים של טרגדיה אפית, ודבר זה רומם אותם, נתן לפסיכיקה שלהם עומק וכוח איתנים. ועתה אותם האומללים שהתרגלו, שהסתגלו למצבים, הפכו לאביונים מקצועיים.

הטרגדיה הפכה לתופעת הווי. אנשים התרגלו לחיי־נוון של רעב, לעירום תרבותי, לאבדן צלם האדם שלהם. האינטליגנטים, שלא ניתן להם במשך שנתים או שנתים ומחצה לצאת מחוץ לתחום עירם, לצאת מבתיהם לאחר השעה התשיעית בערב, שלא לקחו חלק בחיים הציבוריים, שלא ניתן להם לעסוק במקצועותיהם (עורכי־דין, פקידים, מורים), שנגזרו מספרותם הלאומית, שלא ביקרו בתיאטרון וכו' – אינטליגנטים אלה השלימו עם קיומם הבטלני, הטרדני ועם חוסר ערכם ומסתובבים באין מעשה. הם למדו לקרוא בקושי רוסית והם מעיינים בחריצות כל יום ב“קייבסקאיה מיסל³⁴”, ודנים ימים שלמים בעניניה הפנימיים של רוסיה. עיסוק אחר: זקנים וצעירים לומדים בעל־פה את שילר וגתה, מין ספורט שכזה.

רושם מחריד עוד יותר עושים הילדים המסתובבים באפס מעשה. עד הזמן האחרון נאסרו כל לימודים בבתי הספר. בימים האחרונים הותרו (עם הגבלות), אולם לרגל ימי הקור אין מרבית הילדים, החסרים הלבשה והנעלה, יכולים לצאת את בתיהם.

ביקרתי בבתי־הילדים שהוקמו על ידי “ברית הזימסטבות³⁵”. היו בהם 45 ילדים, רובם ילדות בנות 4–9 שנים. בחדר קטן ובו ספסלי־לימוד ישבו הילדים על ספסלים, המנהלת מתכוננת להתחיל בעבודה עמהם רק כעבור זמן, ולעת עתה? הילדים יושבים במשך ימים שלמים על הספסלים ושותקים. לעתים שרים הם, הם יודעים כמה שירי חיילים באידיש, שלמדו אותם מפי החיילים היהודים הפצועים, שיר אחד מאלה שרו לפני. זהו בכי אם על בנה הנמצא בחזית… רציתי לפרוץ בבכי כאשר יבבו קולות דקים אלה:

“אוי, וויי דער מאַמען, אוי, וויי דער מוטער”.

באתי לצ’ורטקוב היום בשעה מאוחרת בלילה, נסענו בכביש על פני הערבה המושלגת. השמים כוסו עופרת, אולם השלג ואור הירח שבקע מבעד לעננים נתן אפשרות להבחין בנעשה סביב. הסוסים היו עיפים, הלכו לאט. הרכב, ילד יהודי, סיפר לי, מבלי שיסובב פניו אלי, כיצד גרשו את כל בני העירה פודוולוצ’יסק³⁶, שבה התגורר, כיצד גרשום לקיוב, משם – לפנזה³⁷, כיצד הרשו להם לחזור, אולם כאשר הורידום ברכבת בפודוולוצ’יסק, לא הרשו להם להשאר בה יותר משעה אחת. איך בבואם במרוצה לבתיהם ובמצאם אותם הרוסים, פרצו בבכיה; איך גרשו אותם לאחר מכן ברגל למרחק 80 וירסטאות אל סקאלאט³⁸ איך גוועו הזקנים בדרך מרעב ועיפות.

ספור מונוטוני, שעמו תאמו הליל העכור והעיוור וצלליות העורבים השחורים, הנודדים בערבה המושלגת. אבל הנה הדלקתי סיגריה. הרכב הסתובב אלי להבעיר אש גם הוא, ולאור הגפרור ראיתי פנים צעירים מלאים שמחת חיים, עם עינים חיות, והגיתי, כי החיים חזקים יותר מכל האימים הללו והם ינצחו.

הנני כורע מעייפות, אולם איני רוצה להניח את העט. הנני כותב לך… וכאילו משוחח אני עמך ורואה את עיניך. רוצה הייתי לספר על עוד כמה פגישות. כאן בצ’ורטקוב התגורר צדיק חסיד מפורסם³⁹. יש לו ארמון שלם. כשפרצה המלחמה היה הצדיק בוינה כשנודע לו שהרוסים מתקרבים לצ’ורטקוב שלח הנה את ראש השמשים שלו ופקד עליו: “סע, יכולים להרגך, יכולים להעלותך באש, אך עליך להציל שני מכתבים של הבעש”ט השמורים אצלי" “והזהב והאבנים הטובות?” “כל זה יכול ללכת לאבדון, הצל רק את המכתבים”. והשמש נסע ועבר את כל אימי המלחמה, כחוט השערה היה בינו לבין המוות, אולם הוא הוא הציל את המכתבים, כל יתר רכושו של הצדיק שנערך בשני מליונים, אבד. אולם לחזור בדרך בא ממנה לא יכל השמש. וליתר בטחון שם את המכתבים הקדושים בקופסת פח וקברם באדמת מרתף אחד. לאחר מכן לא יכול היה לגשת כמה חדשים לאותו מרתף. וכאשר ניתנה לו האפשרות מצא כי כל מה שהיה במרתף נחפר והושמד, ורק הפחית עם המכתבים נותרה. הוא הוציא אותם וראה כי במכתב אחד שנכתב בעצם ידי הבעש“ט “עפו האותיות”, נשאר נייר נקי בלבד. המכתב השני, שעליו היתה רק חתימת הבעש”ט, נשאר בשלמותו.

את שמשו זה של הצדיק פגשתי הבוקר בקופיצ’ינצי⁴⁰, הוא סיפר לי את הכל והראה לי את שני המכתבים. על אחד מהם ניכרת בקושי החתימה. האחר על נייר ישן ובלה למחצה (המכתב מיוחס לשנת 1753) נקי לחלוטין. כמובן, האותיות נעלמו בגלל הטחב, אך על החסידים עשה מקרה זה רושם מזעזע.

קיוב, 18 בדצמבר.

לא סיימתי ולא היתה לי אפשרות לשלוח את המכתב. היום חזרתי לקיוב ומצאתי את מכתבך…

האם קראת את “מלאך האש”⁴¹ במקרה קראתי רומאן זה. זוהי עבודת צורף מעובדת בקפדנות רבה, אך חסרה רוח אמנותית. אולם מצאת ענין ברומאן זה ושלחתיו אליך, משום שיש בו דפים הקרובים מאד למחזה שלי: גירושו של רוח־מת על־ידי השבעות.

מוסקבה, 20 (לדצמבר).

גם מקיוב לא הספקתי לשלוח את המכתב. הנני שולחו היום מכאן. מחר ומחרתים הנני מרצה כאן, אולם התעייפתי כל כך, שאיני יודע, איך ארצה, גם מצב רוחי אינו ספרותי.

ישמרך האל, שלך ש. רפופורט

 

ח    🔗

מוסקבה, 24 בדצמבר 1916.

רוזה ניקולאייבנה היקרה!

אי־נעימות קטנה מצאתי פה, אולם היא הסבה לי רק מעט מאד צער. היה עלי להרצות ב־21 לחודש. והנה כשעתיים לפני הרצאתי הודיעוני כי שר־העיר אסר עלי להופיע, מה הנימוקים לכך – אין יודע. נשארה דרך אחת – לכתוב את כל מה שהיה בדעתי לומר ולתת לקרוא לאיש אחר. שלחו לי כתבנית, ובפזיזות יתרה אף בצורה מקוצרת הכתבתי לה. את ההרצאה קרא אנגל⁴², מה שהתקבל מזה – אינני יודע, היות וביכרתי לא לבוא אל האספות.

היום הייתי בסטודיה והסתכלתי בהנאה עצומה בחזרה על כמה דברים קטנים. הכרתי את סוחאצ’יבה⁴³, עושה רושם נעים מאד. היא זוכרת אותך ובקשה ממני: “תמסור לה נשיקה ממני”. כנראה אסע מחר או ב־26 לפטרוגראד.

שפע אור לך ש. רפופורט

 

ט    🔗

קיוב 21 בינואר 1917

…יושב אני עם ידידי ומשוחח עמו. קוראים לו אייזיק, הוא אוהב אותי ואפילו מעריץ אותי במקצת. אני גבוה ממנו פי ארבע, ואיך אפשר לא להעריץ ענק. הוא עדין ונעים. בעיניו טוהר המקסים את הנפש, וקולו עדין ומוזיקלי. הוא ציפה לי כל היום, וכאשר באתי לא רץ לקראתי, אלא נגש בלאט, לטף בידו את ברכי ולקח ברכות את ידי.

עכשיו יושבים אנו על הספה ומשוחחים. ידידי אינו יודע עדין לקרוא, אולם יש לו תביעות אינטלקטואליות גדולות, ואני משוחח עמו על הספרות. הוא עונה לי כי האומנת כבר קראה לו את כל הספרים, מדבר אני על צעצועים, ונודע לי כי יש לו כל הצעצועים. אני מופתע במקצת מהאוניברסאליות והשובע של ידידי ומתחיל להמציא יחד עמו צעצועים שאינם קיימים עוד. טוב היה אילו היו צעצועים שהיו קמים לתחיה בלילה ובעת שהיינו ישנים היו משחקים עמנו כשם שאנו משחקים עמם ביום. רעיון זה נושא חן בעיניו של אייזיק, הוא רק חושש, שהם עלולים לשבור אותנו בשחקם בנו בחשכה. אז אני מציע שעיני הבובות יאירו בלילה, כנורות חשמל. הצעה זו מתקבלת על־ידי אייזיק. הוא מתלהב. בכל מלה שלו, בכל תנועה כל כך הרבה לבביות מקסימה, אמת וחוסר־אמצעיות, עד שאני מתחיל להרהר לא על בובות אלא על בני אדם. אילו היתה רק פינה אחת קטנה בעולם מיושבת יצורים קטנים, טהורים, אמיתיים וענותנים כאלה!

נגשת האם הצעירה. על אצבעה אבן אודם עצומה, ובאזניה – יהלומים גדולים. היא מחייכת לי חיוך של חסות, אולם שבעת רצון היא שאני אוהב את בנה. על מנת להדגיש זאת מיעצת היא לאייזיק לנשק לי. הוא נבוך, מפקפק רגע, ולאחר מכן נוטל הוא את ידי ונושקה. לטיפה זו מביאה לי חום ושמחה. ולאחר שהאם הולכת לה מבקש אותי אייזיק בחשאי לבוא אליו ביום המחר. אני מבטח לו בחשאי שאבוא. ואני מבין אינסטינקטיבית מדוע לא ביקש שאבוא אליו בפני אמו ומדוע לא נשקני לפי בקשתה.

לאחר שעה נוכח אני באספה סוערת של נוער. בויכוחים הלוהטים מצלצלות מליצות על “עקרונות דימוקרטיים”, על “פסיכולוגיה בורגנית”. בנאומים הרבה התבלטות עצמית, מליצות, עזות, אולם פה ושם פורצים ניצוצות של רגש בלתי־אמצעי, פשטות וגילוי־לב. ובניצוצות אלה תופס אני רסיסים מנשמתו של אייזיק. ואם כי אין פה השלמות הקדושה והנוגעת ללב, הרי ניצוצות אלה מאירים ומחממים.

כעבור שעה יושב אני בישיבה של ועד אחד. סביבי אנשים באים בימים, מעשיים, עיפים, ונאומיהם אף הם באים בימים ועיפים. ורוח קרה נושבת, ואין ניצוץ של אור, ואין חום.

לאחר ההתיעצות נכנס אני למועדון האמנים. מתישבים בקרבתי שני אנשים “יודעי דבר” ומוסרים בלחישה, בהתלהבות, את דברי הרכילויות המדיניות האחרונות, הסנסציוניות, המלוכלכות והשפלות. ודומה עלי שיושב אני במרתף עבש ומשהו דביק וטמא מסובבני…

הרי לך סולם צלילים של יום אחד.

התעכבתי בקיוב בגלל בתי המרקחת וקבלת קמחא דפסחא לגליציה. אסע כעבור ארבעה־חמשה ימים. לעת־עתה עובד אני, מסיים משהו, מכין, אולם זוהי עבודה במקום מעבר, בלי מצב רוח, בלי נשמה, והימים עוברים ריקים וחולוניים מבחוץ, ואותה שעה גדולים, ואף יפים מבחינת העבודה הנפשית הפנימית, מבחינת העצב האינטימי, שעמה היתה רוצה להשאר ביחידות עם עצמך, בבית מקדשך השלו שלך, סמוך למזבחך.

– – ב־17 בחודש בערב לויתיך בדמיוני אל תחנת הרכבת. הרי אילו נסעת הנה היית חוזרת ב־17. עד אותו זמן הרגשתי בדמיוני את נוכחותך פה, הלכתי יחד עמך למוזיאון, לכנסיה הקירילית, שבה שמורות תמונותיו של ריריק וכאשר נסעת נשארתי בודד, בודד.

– – קבלתי את התצלומים שנעשו כאן, מצוחצחות, בלי נשמה, בלי ביטוי. לא ברצון ולא בשמחה שולח אני אותן לך… האם קבלת מיודובין⁴⁴ את תצלומי? האם היית במוסיאון, האם ראית את התצלומים שמכינים אותם בשביל האלבום? מאד הייתי רוצה לדעת מה חושבת על כך הוצאת הספרים.

הנני שומר בשבילך את חתימתו של גורקי. קיבלתי ממנו מכתב הזמנה לקחת חלק ב“לוטש”⁴⁵ – –

האם את כבר עובדת בועד? ולמרות הכפור העז נוסעת את שמה כל יום? האם כבר נכנסת לעבודה?

הנני מתפלל בעדך לאל הגדול, הגיבור והחביב.

שלך ש.

 

י    🔗

טארנופול, רחוב הסוקול 19

26.1.1917

שוב הנני בטארנופול. שוב מתחיל אני לשקוע בענינים, בהתרגשויות, במצבי־הרוח המקומיים. רק מעט נשתנה פה במשך הזמן, חוץ מכך ששוררים כאן עתה הכפור וסופת השלג. ומשום כך מורגש ביתר עוז, שנמצא אתה בחדר שאינו מוסק. היום נוסע אני על פני המחוז: סקאלאט, גרז’ימאלוב, חיראסקוב, קופצ’ינצי, צ’ורטקוב. כעבור שבוע אשוב הנה, לאחר מכן אסע כנראה לבוקובינה. אכתוב לך בפרוטרוט מקיוב. ישלחו לי הנה את מכתביך…

ממש לפני נסיעתי מקיוב התחלתי לכתוב את הטראגדיה “יוסף דה־לה ריינה” והיה עלי להפסיק כתיבתי.

כל טוב לך, שלך ש. רפופורט