מרים בתו של דוד חשצ’יבצקי ז“ל המורה לעברית בראדוֹמסק, התחילה לכתוב את יומנה ב־21 באפריל 1941, בהיותה בת 16 שנה וחצי, וסיימה אותו ב־17 באוקטובר 1942. בשורות האחרונות אשר נכתבו לא ע”י מחברת היומן מסופר כי ב־24 באוקטובר שנת 1942 מסרה את עצמה מחברת היומן ואמה למשטרה הגרמנית ולמחרת נשלחו שתיהן לצ’נסטוכוב ונספו שמה.

לפנינו, איפוא, תיאור רצוף של תקופת האימים אשר עברה על ראדומסק שנמסר ע"י נערה בעלת חושים ערים ועין פקוחה.

היומן המצטיין בגילוי הלב שבו אפייני מאד לנערה בגיל ההתבגרות. רווי הוא אוירה של התאהבויות ורומנטיקה, מצבי רוח חולפים, תסיסת נעורים וצמאון חזק לחיים.

כל אלה מצטיירים על רקע האיום של התקופה כמשהו בלתי טבעי. אולם דוקא בכך ערכו של היומן. בכשרון להיפנות – תוך המתיחות הנוראה ואימת המות המרחפת על הכל – לתעלולי נעורים, להתאהבויות, לנשפי רקודים – דוקא בכך ערכו של היומן כדוקומנט אנושי רב־ערך.

מחברת היומן בחושה הציבורי המפותח להפליא, בכשרון ההבחנה שבה ובקשריה העמוקים לבני־עירה הסובלים, מתגלית לפנינו בלתי רגילה.

הדאגה שהיא מגלה לגורל יומנה, דאגה המבוטאת בעדנה נוגעת ללב, החרדה כי יימצא לו גואל, למען ישמש עדות למה שעבר עליהם. רצונה של נערה צעירה זו לחדור אל מעבר החדלון העצמי, לדובב שפתותיה המתים ולשוחח עם האלמוני – החי, בעוד שהיא עצמה תהיה כבר מעבר לחיים – איזו גבורה עילאית דרושה לכך ומה גבוהה צריכה להיות המידה של הקשר לציבור לחברה, לאדם כדי להגיע לכך.

בכשרון הראייה של המחברת ובהתערותה בחיי העיר יש משום תרומה חשובה להכרת ההווי והחיים, אשר התנהלו בראדומסק בתקופת ההשמדה.

היומן נכתב חלקו בעפרון וחלקו בדיו: תורגם מכתב־יד ע"י א.ש.

 

יום ב' 21.4.41    🔗

…החלטנו להגביר את עבודתנו. שני העלונים שהוצאנו היו גדושים תקוה וסיסמאות מסוג “הראש למעלה” ו“נעבור”. אבל זה לא מספק אותנו. נחוצים לנו ספרים ועתונים, ואלה אינם בנמצא.

לפני זמן מה התחלקנו לשתי קבוצות. י. ואנכי החלטנו להמשיך במתן שעורים לעברית. שמחנו מאד לכך. אם אפשר לומר כך הביאה לנו עבודתנו אושר רב. הסחנו את דעתנו מהתנאים הנוראים המקיפים אותנו, מהקטנת שטח הגיטו המנתקת אותנו כליל מהסביבה הכפרית. לא רצינו לדעת על פוליטיקה, לא היה איכפת לנו כיבוש יוגוסלביה ע"י הגרמנים. היינו עסוקים וזה היה העיקר…

היום הזכירו לנו את מצבנו. השכנים הזהירו אותנו, כי אסיפות החוג שלנו קולניות מדי. יש להזהר. אי אפשר היה לקיים את השעור לעברית.

…כה קשה לנו. הבטחנו לעצמנו לא לחשוב על המצב בו אנו נמצאים. אנו מקדישים את זמננו ללימודים. אנו חוזרות על השירים העבריים. הם מוסיפים לנו כוח. אולם קשה לשכוח כמה נורא ומר מצבנו.

הבטחתי לרוז’יה, פראניה ולפולה, כי אמשיך במתן השיעורים לעברית. טוב כי אהיה עסוקה. זה יעזור לי לשכוח.

בפגישה האחרונה של קבוצתנו היה עצוב. לא יכולנו לשיר. ישבנו והקשבנו בשקט לי. אשר תרגם לנו את השיר: “ימים בוכים”. אני חוזרת בלי הרף על המלים: “ואף־על־פי־כן, ולמרות הכל ארץ־ישראל”…

[קטע מכתב־יד המקורי 21.4.41]

 

יום ג' 29.4.41    🔗

איזה מזג אויר גועלי שורר בחוץ, כאילו עמדנו באמצע החורף. הגשם הבלתי פוסק והבוץ משתלטים על הנשמה.

למרבית הצרה מדברים כי צפוי לנו מחסור בלחם ובתפוחי־אדמה. בעיר שוררת מבוכה. מי יודע אם לא נשקפת לנו סכנת רעב.

אני מתחילה להאמין, ובעצם אני יודעת זאת מכבר, כי ימי הנעורים הם אוצר אשר לא יסולא מפז. אם כי ימי נעורינו עוברים בתנאים כה עלובים, הרי מי כמוני כה מאמין בעתיד. הננו מרבים לחזור על שירים השרים על מחר יפה וטוב יותר. בזמן האחרון הננו חוזרים על השיר: “תשכון השמש בלבבך” הקורא בשורותיו האחרונות:

"ירון הזמר מעל שפתותיך

ובאומץ שא בעול

תשכון השמש בלבבך

ותתגבר על הכל…"

ביום ו' האחרון הצחקתי את כולם בבית באמר: “אני בת 16 ו”הוא" (הכוונה להיטלר – המתרגם) בן 50 ומעלה. אחיה אם כן יותר ממנו"… קל להגיד כך, אבל במציאות – מי יודע?

 

יום ג' 13.5.41    🔗

…אני מלמדת עברית את פראניה, רוזה ופולה. הן אומרות לשלם לי. יהיה לי איפוא במה לשלם עבור שעורי אצל העלמה ה. וייתכן כי יישאר לי עוד איזה עודף.

שוב מורגש מחסור בלחם. אבא כמעט שאינו אוכל. מחירי מצרכי האוכל התיקרו מאוד. יום יום נשלחות מכאן חבילות מזון לערים אחרות. המכתבים המגיעים הנה מספרים על דברים נוראים. בווארשה נופלים אנשים כזבובים. התהום הולכת ומתרחבת.

הימים בחוץ יפים מאד. אביב ממש. רק לבותינו כבדים ואינם מוכנים לקראת האביב המתקרב…

 

יום ה', 22.5.41    🔗

אמא התחילה אתמול בנהול הגנון בדירתה החדשה של הגב' ב. אולם לרוע המזל חלה ילדה של הגב' ב. ואמא אינה יכולה להמשיך היום.

עדיין לא הישגנו את הניירות (הכוונה, כנראה, לניירות המקנות זכות לעבודה – המתרגם), אבל בין כך אין להם ערך רב.

האלה עומדת ללמוד שעורי גזרה אצל ואנדה ג. שאיפותיה היו אחרות, אבל האם יש לה ברירה אחרת? אחותה נישאת לאיש. ההורים אנשים באים בימים ומישהו חייב לפרנסם.

אני כה מודאגת מהפסקת הגנון עד שאינני מוכשרת לרכז את מחשבותי.

אני חייבת להרבות בכתיבה ולנגוע גם במאורעות פוליטיים. הנה הס ברח לאנגליה. העתונות הפולנית כותבת כי לא היה בשכלו המלא. עתה הודיעו רשמית כי המלחמה עם אמריקה היא בלתי נמנעת. אמריקה דורשת, לדבריהם, כי צרפת לא תמסור לגרמניה את בסיסיה בסוריה. זה יביא בסופו של דבר לידי התנגשות.

המצב במצרכי מזון הוקל במקצת, אולם המחירים יקרים מאד.

 

יום ה', 12.6.41    🔗

אני תמיד מצטערת, אבל באחור־מה, על שאני ממעיטה לכתוב. אני פשוט מתעצלת על כל מה שמתרחש. אינני יודעת – אחר הכל – אם יש חשיבות רבה למאורעות המתרחשים עתה. אשר לאירועים הפוליטיים, הרי רק עם תום המלחמה, נקבל עליהם מושגים אמיתיים ונאמנים.

הגרמנים פלשו לאי כרתים. האנגלים כבשו את סוריה. אשר לרוסיה – שורר שקט, אבל התנועה לגבול הרוסי גדולה מאד.

המחירים של מצרכי מזון ירדו במקצת אם כי אין לדעת לכמה זמן. ככר לחם כבר עלה 30 זלוטי. ק"ג תפוחי אדמה 3 זלוטי. היום המחיר הוא רק 2.80. את הלחם מחלקים למנות קטנות כאילו היה עוגה יקרה. אבא מסרב לטעום אותו בכלל. לארוחת בוקר מבשלים דיסה או דוחן (המחיר 20–21 זלוטי הק"ג); לארוחת ערב אוכלים תפוחי־אדמה. לעתים מחליפים את היוצרות: אוכלים בבוקר את ארוחת הערב ובערב את ארוחת הבוקר. ארוחת הצהרים מורכבת מתפוחי אדמה עם קפיר או חמיצה לבנה. מנת החלב שאנו מקבלים היא ליטר וחצי ליום.

אני עתה עסוקה מאד. לפני הצהרים אני עוזרת לאמא בגנון. מסיבה זאת העברתי את השעור להניק לשעה 5 בערב אחרי השעור שלי אצל העלמה האלא.

רוז’קה פראניה ואנכי הננו עתה שלישיה בלתי נפרדת. אנו נפגשות יום יום. אנו קוראות יחד עם פאליק ודוליק סיפורים ביידיש ממאסף היובל של “היינט”.

לפני שבוע שיגר אבא מכתב לאחותו הנמצאת ברוסיה. אני מחכה בכליון עינים לתשובה.

 

יום ה' 10.7.41    🔗

קשה להתחיל ולתאר באופן שיטתי את סדר המאורעות של השבוע שעבר ולמסור את תולדות הימים האלה.

קודם כל עלי לציין כי ביום א', 22 ביוני, פרצה המלחמה עם רוסיה. מאורע זה הוא אשר השפיע על ההתרחשויות שקרו אצלנו.

יום א' ה־22 ביוני היה אצלנו יום שמחה. הרי כה השתוקקנו למלחמה זו, וכל הזמן נדמה היה כי הם שרויים בידידות גדולה.

למחרת פשטו שמועות על מעצרם של מחוסרי אזרחות, של אזרחי רוסיה ואף של יוצאי רוסיה.

אבא לן אותו לילה בבית (אבי המחברת היה בן ליטא ואזרח רוסיה – המתרגם). למחרת ב־10 בבוקר בערך, נעצרה מונית לפני ביתנו…

לא־מסורקת ברחתי מהבית וכשנכנסה המשטרה לא מצאה איש. אנשי המשטרה הקימו שערוריה. עזבו וכעבור חצי שעה שוב חזרו. כך היו באים כל חצי שעה לראות אם אבא איננו בבית. לא יכולנו לחזור הביתה מתוך חשש שאם לא ימצאו את אבא יעצרו אותנו.

אבא עזב בינתיים את העיר וכעבור יומיים הצליח להגיע לצ’נסטוכוב. נחום התחבא אצל משפחת ש., אמא אצל ר. ואני גרתי אצל אסטושיה. הייתי שם כמעט שבוע שלם והצטערתי שלא לקחתי אתי את היומן. הייתי במצב רוח מדוכה וחששתי כי לעולם כבר לא נשוב הביתה וכי תמיד נהיה נאלצים לגור אצל זרים. לסוף, ביום ב' חזר אבא מצנסטוכוב ואף על הפצרותינו לא לעשות כן, הלך ומסר את עצמו למשטרה. במשטרה עצרו אותו עד ליום ה' לסוף שחררו אותו בתנאי כי פעמיים בשבוע עליו להתייצב במשטרה.

כתבתי כאן רק חלק קטן ממה שעבר עלינו. החרדה היתה כה גדולה והדאגות כה רבות עד שקשה למסור הכל בנאמנות.

 

יום א', 31.8.41    🔗

אני מתעצלת לכתוב וחושבת כי אסתפק בכתיבה פעם בחודש בלבד.

אכן אין לי למסור דברים משמחים. בזמן האחרון חלתה אמא. היתה מצוננת וסבלה משלשול ומראה פניה היה רע. בינתיים מתקרב יום ה'. יום פתיחת הגנון. הרי יש להתקיים ממשהו.

לפני זמן מה הצטלמתי עם חברותי. ואני מוכרחה להודות כי ברגע זה לא היו בלבי שום דאגות אחרות מלבד הדאגה כי הצלום יצליח.

אני מאד אוהבת לקבל מכתבים, ואני מתכתבת הם האלא הנמצאת עתה בגורשקוביץ. השלישיה שלנו (פראניה, רוז’קה ואנכי) מתכתבות עם באשקה, ראש הקבוצה של פראניה במושבת הקיץ.

אנו מתכתבות גם עם שתי חברותיה האחרות ממושבת הקיץ הגרות בצ’נסטוכוב.

בצ’נסטוכוב גר גם דוד. הוא נשא לאשה בת העיר הזאת. אני מאד סקרנית להכיר את הדודה הזאת.

 

יום ה', 18.9.41    🔗

כאלה הם חיינו: שלשום מצוד על אנשים וחטיפה לעבודה. אתמול אירוסיה של הדודה רוז’יה עם הא' ג. והערב חזר הדוד מראדושיץ. הוא ברח משם כי חוטפים יהודים לעבודה. בדרך עבר גיהנום. הכו אותו באופן איום. כאשר סיפר על כך לא יכולתי להתאפק מבכי.

ואנחנו מתכוננות לנשפים ולערבי בילוי. האם גם בני עם אחר היו מוכשרים לחיות בתנאים כאלה?

אנחנו משתדלים להאמין כי אי שם נמצא נוער יהודי חפשי אשר אינו נתון לעלבונות וחפשי מסבל.

לא פעם הנני שואלת את עצמי אם יהיה בכוחם של החיים למחוק את השנתיים אשר עברו עלינו (ומי יודע כמה זמן עוד נמשיך בתנאים אלה). האם אי־פעם כה ייטב לנו אשר יהיה גמול על הסבל הרב?

 

יום א', 23.11.41    🔗

אלמלא זאת שהנני מצוננת ושוכבת במיטה הייתי אולי מפסיקה את היומן. אני כה חסה על זמני (מחוסר כסף) עד שצר לי על הרגעים המעטים שעלי להקדיש ליומני. ואמנם הנני מאד עסוקה, שעות אחדות ביום אני נותנת לגנון, לשעורים שלנו הוספנו גם שעורי סטנוגרפיה מספר למוד־עצמי. נוסף על כך הננו לומדות אנגלית. יחד עם השלישיה שלנו (אסטושיה, פראניה ואני) לומדת גם אחותה של אסטושיה – רומה. את השפה האנגלית אנחנו לומדות אצל יהודי גרמני. אדם מוזר ומפוזר. פעם שוכח את משקפיו, פעם אחרת את כסיותיו. הוא עצבני מאד, ואין לתמוה על כך. כה הרבה עבר עליו ועל אשתו במשך המלחמה הזאת עד שהגיעו לראדומסק.

עתה אני מצטערת על שלא כתבתי בזמן ביומני. עתה קשה להיזכר בכל. אצטרך לעשות זאת בקיצור נמרץ.

לפני למעלה מחודש היה בעיר מצוד על חשודים פוליטיים. הגיסטפו הלכה אל הבתים עם רשימת גברים ונשים (קומוניסטים בעיקר) הם אסרו לא רק את אלה שברשימה, כי במקרה שלא מצאו את האיש שברשימה לקחו אחר במקומו. לא התחשבו בשום דבר ועצרו צעירים וזקנים אשר בקושי יכלו לעמוד על רגליהם. הם אסרו את דודתו של מארק ר. שהיתה חשודה בקומוניזם, אולם הם אסרו גם את אביו ואת דודו בלי לתת טעם למאסרם.

את הנעצרים הם הוציאו מראדומסק בכיוון בלתי ידוע. לפי השמועות הועברו הנעצרים לצ’נסטוכוב. במשך תקופה מסוימת לא הגיעו מהם כל ידיעות, אולם לפני שבוע התחילו להגיע מברקים יום אחרי אשר הודיעו על מותו של זה או אחר מהנעצרים. על הודעות־המות חתום מפקד המחנה אושבינצים. זה מקום שממנו לא חוזרים. לפי השמועות ישוחררו הנשים הנאסרות, אולם עד עתה אין ידיעות גם עליהן.

כל העיר שרויה באבל. מכל משפחה נלקח מישהו: אב, אח, אחות או אם. נלקח גם זוג אשר הותיר אחריו ילד רך.

יש תקוה קלושה, שאין אמת במברקים ש“הם” שולחים, וכי כאילו אחדים מה“מתים” חזרו. לצערי, אינני מאמינה הרבה בכל זה.

ועוד פרט קטן בשרשרת האסונות.

הגרמנים כבשו את אדמות פולין שהיו כבושות בידי הרוסים, חדרו עמוק לרוסיה ונמצאים בשערי מוסקוה. מובן מאליו שאיש מאתנו לא שמח לידיעות הללו. ובכל נמצא יהודי אשר לשמע על כיבושה של לבוב בידי הגרמנים נתמלא גיל. לצערי היתה שמחתו שמחת שוא.

והרי ספור המעשה.

ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה נסעה ברונקה בתו של דורפמן וחברה שלנו להרי הבסקידים המזרחיים. עם פרוץ הקרבות נתקעה שם ועברה ללבוב שנכבשה ע"י הרוסים.

עתה עם כיבוש העיר ע"י הגרמנים שמחו הוריה בתקוה כי בתם תחזור אליהם. אין פלא כי בלבם גברו הרגשות האגואיסטיים. אבל לא קל היה להם לקבל את בתם. חדשים ארכו המאמצים כדי לקבל תעודת־מעבר ללבוב. לפני שבוע נסעה הגב' ד. ללבוב. אולם חזרה הביתה בלי הבת. ברונקה נרצחה (כמה איום לכתוב זאת). בלבוב קרו רציחות איומות. הגרמנים בשתוף עם האוקראינים ערכו פרעות ביהודים ובפרעות הללו נרצחה גם ברונקה.

התימצא עוד תרופה כלשהי ללב הדואב של ההורים השכולים?

יומם ולילה הנני חושבת על ברונקה. אני מביטה בפניה וחושבת מי יודע אם למנות אותה בין המאושרות.

כמוסות דרכי אלהים. ברונקה סבלה תמיד ממחלת ריאות. לא פעם חשבנו כי תמות בנעוריה. והנה חיכה לה מוות איום פי כמה.

בחודש שעבר מלאו לי 17 שנה. זה יום הולדתי השלישי במלחמה הזאת. לכמה ימי הולדת אזכה?

 

יום ד', 24.12.41    🔗

הננו עוברים עתה אצל העלמה על שיריו של אסניק. (אדם אסניק משורר פולני מהמאה ה־19 – המתרגם). אני מחבבת מאד את שיריו והרבה מהם אני יודעת על־פה. קרוב לי ביותר השיר “אגדת הקשת הקסומה”.

"מן העריסה היא הולכת אחרי,

אגדת הקשת הקסומה

ולוחשת היא באזני

מלים, עוצרות נשימה.

ילידת שעות הערב

מהשיח הרוגע של אסא,

היא תישק בלי הרף

את פי הילדה בחלומה

ואתי יחד היא מתעוררת,

ואתי יחד היא גדלה

מן העריסה מאושרת

לעולם קסמים אני עולה.

מעל פני ימים אדירים

מעל פני נהרות מוכספים

תשאני קשת צבעים בהירים

אל עולם מלא כסופים.

היא תפתח במילת קסמים

פתח בקיר סלעי יהלומים,

אכנס לי לפני ולפנים

לארץ הענקים ויצורים משונים.

ואת השערים סגרו מאחורי

קוסמות או אלילים

וכך נגזר עלי

לתעות כאן בשבילים נסתרים".

נפלא הוא השיר. שמעתיו בהיותי בכתה א' ונשארתי מוקסמת עד היום.

מתברר כי המורה שלנו לאנגלית הוא משורר. קרא לפנינו אחד משיריו מוקדש לנשים. שיר נחמד. הבטיח לנו לכתוב משהו בשבילנו. מורה זה שלנו הוא מאד מוזר. עוד אחזור אליו.

ועתה לפוליטיקה:

מ־8 בדצמבר נמצאת אמריקה במצב מלחמה עם יפאן ולפי העתונות שלהם נוחלים היפאנים רק נצחונות.

במזרח מסתמנות המפלות הראשונות. אומרים כי הרוסים חזרו וכבשו הרבה מהשטחים שנאבדו להם.

לעת עתה אין הדבר זה משפיע על מצבנו. אולם האופטימיזם היהודי, כדרכו, מבטיח לעצמו גדולות ונצורות.

 

יום ב', 28.12.41    🔗

יצא צו כי על היהודים למסור לשלטונות הגרמניים מעילים וצווארוני־פרווה. הצו אומר כי יהודי אשר לא ימסור חפצים אלה עד 6 בינואר יוצא להורג. הצו אוסר מכירת חפצים אלה ללא יהודים ובמקרה של מסירתם יוצאו שניהם להורג. המוסר והמקבל גם יחד.

נוצרה אופנה חדשה, מעילים בעלי צווארונים מבד לבן או מבד אפור. רבים תופרים לעצמם צווארוני קטיפה. אחרי שאסיר את הפרווה ממעיל החורף שלי יישאר לי הבד הדק ולרוע המזל בא עלינו חורף קשה. מתהלכות שמועות כי עלינו יהיה למסור גם את דברי הצמר. זה יהיה נורא.

הצו למסור “להם” (לגרמנים – המתרגם) דברים חמים מעיד כי הם אוכלים חרבון בחזית הרוסית וזה מעודד אותנו. מאפריקה גורשו כמעט כליל.

שבוע החנוכה מתקרב ואנחנו מתכננות משהו לשבת זו. הלוואי ונצליח כי ההכנות לא ישארו בגדר תכנית בלבד.

 

יום ג', 13.1.42    🔗

אני קצת לא בקו הבריאות.

אתמול שכבתי במיטה ואם כי קמתי היום אינני יכולה עדיין לעזוב את הבית.

הנשף בשבת החנוכה הצליח. רקדנו כל הזמן. ברק שר שירים נפלאים. בייחוד מצא חן בעיני הטאנגו ביידיש אשר תכנו הוא בערך כזה:

"ווי קאן איך גיין, אז דער

געטא איז פארמאכט.

ווי קאַן איך גיין, אַז אומעטום

שטייט א וואך.

די וועלט איז גרויס,

גאֶר פאֵר מיר איז זי קליין,

פאַרהאֶמערט, פאַרשלאֶסן, און

איך האב נישט ווי צוגיין".

(לאן אלך כשהגיטו סגור

ועל שעריו המשמר הארור

גדול הוא העולם ופתוח לכל עבר

רק לי הוא קטן וצר כמו קבר).

ימים אחדים אחרי הנשף הלכנו לנחם את בלה פ. באבלה למות אביה במחלת הטיפוס. הוא היה כה צעיר ומלא חיים. חזרתי מהביקור שבורה ומדוכאת. בלה עצמה אינה נראית מזועזעת מהאבדה הקשה.

היש לתמוה על כך בתנאים שלנו?

 

יום ה', 12.2.42    🔗

מתהלכות שמועות בעיר כי ליהודים תהיה אסורה היציאה לרחוב בשעה 12–1 בצהרים. בינתיים הוכחש הדבר. רק אתמול, כנראה בקשר לביקורו של קוגל (כנראה אחד מחשובי הגרמנים – המתרגם). נאסרה היציאה בשעות שבין 3–11.

לפני ימים אחדים מצאה אמי חבילה קטנה ליד הדלת. אחרי שהרימונו אותה נתברר כי יש בה חומר נפץ. הודענו על כך למשטרה. הם באו וחקרו אותנו, אולם הכל עבר בשלום.

המאורע הטיל פחד עלינו. רק אני, לתמהוני, הייתי שקטה ושמרתי על קור רוח. יצא לי שם של בעלת אומץ לב, אולם אני היודעת שאין הדבר כן.

 

יום ב', 15.6.42    🔗

אינני מקפידה ביותר על מוקדם ומאוחר בכתיבתי ואינני שומרת על סדר המאורעות. הייתי רוצה כי מישהו ירשום את המאורעות לפי סדרם וכי אני אלוה אותם בתגובתי ובהתרשמויותי. השאלה היא מה עדיף יותר: לרשום את דבר התפייסותי עם אירקה או לספר על מאורעות הנוגעים לכלל. אני מבינה כי ראוי יותר לכתוב על הסוג האחרון, כלומר על המאורעות המתרחשים בעיר או בסביבה, אולם האמת היא שקרובה לי יותר הכתיבה מהסוג הראשון – על דברים אינטימיים המתרחשים בחוגי המצומצמים אם כי אין לכתיבה זו חשיבות רבה.

בפוליטיקה הפסקתי להתעניין, כי הרי אין לראות את הקץ. רק מצבנו הולך ורע. ביום ה' האחרון נרצחו בבית הקברות היהודי מספר נשים וגברים. הם נעצרו לפני זמן מה על שמצאו אצלם פרוות אשר לפי הצו היו חייבים למסור אותן לשלטונות. הנרצחים היו שני זוגות בני משפחה אחת. השאירו אחריהם ילדים קטנים. בין הנרצחים – אשה אשר עברה את גבול הגיטו בלי רשיון.

אין לי כוח לחזור על פרטי היום האומלל הזה. הלואי ובזה יהיה קץ לאסוננו.

מבלכטוב ומערים אחרות שברייך הגרמני גורשו הרבה יהודים ורבים מהם נרצחו. מהמגורשים הללו הגיעו גם לראדומסק.

החרדה להתיקרות מצרכי המזון ולרעב בתקופה שלפני הקציר לא נתאמתה לאשרנו. המחירים לא בלבד שלא עלו אלא אף ירדו. כמובן שיש בכך הקלה רבה בשבילנו.

בין המגורשים שהגיעו לראדומסק נמצא גם אחי דודה של מניה ל., בחור צעיר בן 21. הוא גמר 7 כיתות יסוד בלבד ואינו מיטיב לדבר פולנית ובכל זאת מוצא חן בעיני. הוא מוצא חן גם בעיני אחרות. עלי להזהר שלא אפול בפח. יש מידה גדושה של אוילות בהתאהבויות הללו. אבל אין תבונה ואין עצה נגד זה. אני, על כל פנים שומרת על סודי כי הוא מוצא חן בעיני.

 

מוצאי שבת, 27.6.42    🔗

השעה 10.30 בלילה. הימים הם ארוכים ויגעים ובכל זאת כולם עדיין ערים.

תקף אותי החשק לכתוב ואני כותבת כשאני שוכבת במיטה. זה ימים אחדים שאני רוצה לכתוב אלא שזמני כה מוגבל ואינני מגיעה לכך. ביום ה' אחרי 8 בערב (שעת העוצר) עמדתי על מרפסת ביתנו, כאשר אני רגילה. הרחוב היה ריק מאדם. תשומת לבי הופנתה לשני אנשים לבושים אזרחית. לפי הרוגז שגילו למראה יהודים ניכר היה כי הם גרמנים. בחלון הבית הקרוב עמדה דודתה של מניה, היא אשר מסרה לי כי היא מכירה את שניהם. אחד הוא ו. והשני ש. בראותנו אותם הסתלקנו מהר פנימה מרוב פחד. אנחנו כבר הספקנו להכיר את טיבם.

מותה של הלה פיינר שוב הזכיר לנו את מצבנו.

הלה פיינר הגיע לראדומסק בין המגורשים מלודז'. התידדתי אתה והרבה טיילנו יחד, היא היתה מסכנה. הוריה מתו במחלת הטיפוס. לי נודע על כך אחרי שהיא עצמה קמה ממחלה קשה זו. הלה התגוררה אצל אחות נשואה, אולם התפרנסה ממסחר בכפר. כי במראה פניה היתה דומה לפולניה.

ביום ד' האחרון סיפרה לי אסטושיה כי מתהלכות שמועות לפיהן נורתה אשה מעבר לגיטו. בחזרי משעורי נודע לי כי יש אמת בשמועות אלה וכי בקשר לכך נאסרה הלה פיינר. לא ייחסתי לדבר חשיבות מרובה בהיותי בטוחה כי בקרוב ודאי תשוחרר.

ב־3 אחה"צ, בדרך לשעורים שוחחנו על המאורעות בטורון בהם נרצחה קרובה של אחת מידידותי. לפתע השגחנו בהאלא קאפל העובדת בועד הקהלה. היא באה לקראתנו ונראתה מזועזעת. לשאלתנו מה קרה, סיפרה לנו כי ש. הוא שרצח את האשה וכי הוא רצח גם את הלה פיינר. קל להבין עד כמה שידיעה זו זעזעה אותי. לא יכולתי להשלים עם מותה של ידידתי הצעירה שאך אתמול נפגשתי אתה.

יום יום וזוועותיו. ביום ה' הגיעה לגברת ה. בת דודתה מטרנוב עם ילדה. שם התחוללו פרעות איומות. האשה עם ילדה בן השנתיים ניצלו הודות לכך שהיו מוסתרים על עלית גג.

ארבע יממות שכבה עם ילדה בן השנתיים תחת אמבטיה הפוכה בלי לקחת אוכל אל פיהם. בחזרה אל ביתה נודע לה כי אמה ואחיותיה נרצחו עד אחת. היא מספרת דברים איומים: על ערימות של מתים, על טבח אכזרי.

אין לי כוח לכתוב על כך.

פראניה סיפרה לי את הפרטים על מותה של הלה פיינר. כשהמשטרה אסרה אותה ידעה מה שמחכה לה.

לפני הוצאתה להורג נשקה את ידי הרוצחים והתחננה על חייה, אולם לשוא. היבואו הרוצחים על עונשם?

הננו נמצאים בכלוב ללא מוצא ואין לנו כל הצלה. כל יום אכזריותיו ורציחותיו. בכל זאת אנו חיים ובלב פועמת התקוה שמא נתגבר, נעבור כל זאת ונשאר בחיים.

אכן, גדול יצר החיים שלנו. בעצם היום האומלל בו נרצחה הלה פיינר צחקתי הרבה בשוחחי עם ס., אני יותר מדי חושבת עליו. אני חוששת כי הנה אני הולכת ומתאהבת בבחור זה. אינני יודעת מדוע הוא מוצא חן בעיני. אולי משום שהוא חדש בעירנו, ואולי משום שאיננו יהיר אלא בחור צנוע, בן עיירה קטנה. זה טפשי למדי, אני מדברת גבוהה על עצמאות וחרות, לבי מפסיק לפעום בראותי אותו. בצאתי מהבית הנני הוגה בכך לפגוש אותו ולטייל אתו. אני כועסת על עצמי, כי הריני רואה היטב את פגימותיו, אבל כל זה לא הועיל. מרגיז אותי שאינני רואה מצדו כל תשומת־לב אלי. הייתי רוצה להתרפא מ“מחלה” זו (ואולי – לא כל כך…).

אני מתפלאה על שכתבתי כל זאת. אני הנחשבת כפכחית־מפוכחת והזהירה לא לגלות את רגשותי.

 

יום ה', 6.8.42    🔗

מתברר ששתינו, אסטושיה ואנכי מאוהבות בס., מצב מגוחך. שתי ידידות בנפש מאוהבות באותו בחור. מה שמפליא ביותר אין הדבר הזה משפיע לגמרי על ידידותנו, להיפך. אהבתנו אליו והשיחות על אודותיו מקשרות אותנו ביתר שאת.

אשר לס. עצמו, לעתים נדמה לי שהוא נוטה יותר לאסטושה, לעתים מגלה קרבה למניה. על כל פנים ביחס אלי הוא נראה לגמרי אדיש. מילא, לא אבכה על כך.

במוצאי שבת ערכה רוז’ה נשף לרגל יום הולדתה. היה נעים מאד. אני יצאתי לגמרי מכלי וכלל לא הייתי דומה לעצמי – לאדם המיושב בדעתו. למחרת, ביום א', שוב היינו בנשף אצל אסטושיה, רקדנו הרבה. גם ס., אשר בנשף הקודם לא רקד (אמו נרצחה לפני זמן מה) נענה לנו והשתתף בריקודים.

זה חודש ימים שהנני משתתפת בקורס תפירה ובאחרונה תפרתי לעצמי (יותר נכון: קלקלתי) חולצה.

 

יום ב', 10.8.42    🔗

הפעם אספר על תעלול קטן שערכנו לס. ולנערות:

מאניה, רוז’קה ואנכי כתבנו שלושה מכתבים לשלוש נערות: לאסטושיה, פראניה ר. ואלה. ומכתב אחד לס.

תכנו של המכתב לכל אחת מהנערות היה כדלקמן:

"בקשה לי אליך, זה שבועות שברצוני לשאול אותך משהו, אולם עד עתה לא היתה לי הזדמנות לכך, כי תמיד נמצא מישהו בקרבתנו. אהיה אסיר תודה לך אם תואיל להיענות לבקשתי ולבוא הערב בשעה 7.30 לשער בלוודר הפונה לרולנה.

המחכה –

חתימה"

המכתב נשלח כאמור לכל אחת משלוש הנערות הנזכרות בשינוי שם בלבד.

ולש. כתבנו:

"אל־נא תנסה לנחש את זהות כותב המכתב הזה. על כל פנים זוהי אחת ממעריצותיך. אם יש לך ענין להכיר את מחברת המכתב תיגש הערב בשעה 7.30 לשער בלוודר הפונה לרולנה.

אלמונית"

לא היה לי רצון להכניס לתוך הענין את אסטושיה, שהיא ידידתי בנפש, אבל גם למניה היתה אותה הטענה ביחס לפראניה. הסכמתי איפוא וערכתי את המכתבים: המכתב לס. נכתב בכתב ידה של רוז’קה ולנערות בכתב ידו של לייבק.

בזמן השעור אצל העלמה האלה נמסר המכתב לאסטושיה אשר עברה עליו במהירות ומסרה אותו תיכף לי. אני העמדתי פנים כמופתעת, אם כי, כמובן, ידעתי היטב את תכנו.

במשך כל זמן השעור הייתי מבולבלת ונרגשת הרבה יותר מאשר אסטושיה. היא האמינה בתום לבה כי המכתב הוא אמתי. דבר זה הביך אותי מאוד. אם כי אדיר חפצי היה שהתעלול יצליח. היה לי מוסר כליות בראותי את אסטושיה אינה מטילה כל ספק באמיתות המכתב ואינה חושדת כי ידידתה בנפש טומנת לה פח. הדבר חרה לי ביתר שאת בראותי איך תיכף לאחר קריאת המכתב מסרה אותו לי. בקושי התאפקתי מלגלות לה את הכל. לא רציתי לבגוד בחברותי האחרות.

אחרי השעור הודיע לנו לייבק כי כל המכתבים נמסרו לתעודתם לפני 7.30. טיילנו, אסטושיה, מניה ואנכי בכיוון לבלוודר. מיד ראינו את פראניה ר. מופיעה מצד פולנה. היא נראתה מאוכזבת במקצת בראותה אותנו. אחריה הופיעה גם אלה. בראותה אותנו אמרה שהיא מחפשת את אחותה…

השעה היתה כבר אחרי 7.30 וס. עדיין לא הופיע. היינו בטוחות כי התעלול לא הצליח, כשהוא לפתע התקרב בצעדים מהירים. בראותו אותנו, עבר לכיוון השער הפונה לרולנה. אני תיכף רצתי להודיע על כך לאסטושיה (אשר בינתיים הלכה הביתה) ואת לייבק הפקדתי שיעקוב אחרי הנעשה.

 

שבת, 15.8.42    🔗

רבונו של עולם, מה נלעגים וקטנים הנשפים שלנו והתעלולים לעומת מצבנו הקשה. מהערים שבסביבה מגיעות שמועות על גירושים ורציחות. השמועות הללו אינן פוסקות והננו מלאים חרדה כי גם תורנו בוא יבוא וכי לא ננצל מהגורל הצפוי לנו. אוי ואבוי לנו! מבלכטוב גירשו את כל היהודים. חברנו ס. קיבל מכתב מידידו בו הוא מודיע כי כינסו את כל היהודים ומעלים אותם על מכוניות. המוזר בדבר שבמכתב אין נימה של יאוש, הוא מדבר על פגישה קרובה, נראה בכל זאת, כי האנשים לא איבדו את התקוה.

אצלנו מתכננים להקים בתי־מלאכה אשר, יתכן, כי בזכותם ננצל. כנראה כי לשם כך נקראו כל המשתתפות בקורס לתפירה להופיע בקהילה מחר בשעה 11.

אני חוזרת לתעלול שלנו עם המכתבים.

לייבק סיפר כי נפגש עם ס. לאחר קבלת המכתב והלה שאל אותו אם כדאי לגשת. עניתי – אמר לי לייבק – “ודאי שכדאי לגשת, זאת סחורה־זהב ממש”.

צחקתי הרבה. אבל השעה היתה 8 בערב והמשטרה פיזרה את המטיילים. לא יכולתי איפוא לגשת ולהוודע על סיום הפרשה.

כרבע שעה אחרי 8 קיבלתי פתק ממאניה ע"י בת־דודתה הקטנה. היא כתבה לי כי כולם נמצאים בבלוודר. הבינו את הכל וכולם צוחקים. אני שמחתי מאד כי לא הרגשתי בנוח, בייחוד ביחס לאסטושיה.

למחרת הרבינו לצחוק כשנודע לנו כי כולם חושדים ברוז’קה (המכתבים הרי היו כתובים בכתב־ידה) וכלל לא חושדים כי מאניה ואני הן אשר “סדרו” את כל הענין.

כך נסתיימה הפרשה. כתבתי על כל זאת כי מי יודע אם אזכה להגיע לגיל בו אקרא את זכרונותי מגיל הנעורים, מי יודע מה יהיה בכלל גורלו של יומני זה…

 

יום ג', 2.9.42    🔗

שלוש שנים חלפו מאז שאון הפצצה הראשונה ועדיין אין כל סימן לקץ הפרשה, אם כי קץ היהודים הולך כנראה ומתקרב.

אין בכוחותי לתאר את הזוועה. הימים הם “חמים” מאד. חמים בשני המובנים. שורר שרב קשה כאילו היה החודש הזה תגמול על החודש הגשום שחלף. מאידך, המתיחות של הימים האלה גרמה לאוירה “חמה”. אני כותבת את הדברים בלשון עבר, כאילו כל זה כבר חלף, אבל לאמיתו של דבר גברה המתיחות ועלתה.

מגרשים את היהודים מדירותיהם ברחובות לימאנובסקי, קוארסקי, ווילסון. לעומת זאת מוציאים את הפולנים מהרחובות רולני, סטודולנה וווֹנווז’ובה. כוונת הגרמנים היא להפריד בין היהודים והפולנים. דבר זה אינו מנבא טובות. הפולנים קוצפים מאד, כי ליד מקומות מגוריהם נמצאים גם חלקות הירקות, הגינות והגרנים שלהם. אבל תהיה להם רשות לבקר בשדותיהם.

מספרים בעיר, כי הפולנים עצמם אשמים בגירושים. הואיל ופנו לשלטונות בראדום, כי ינקו את ראדומסק מיהודים.

בזמן האחרון נשתתקו במקצת השמועות האיומות אשר הביאו את כולנו לידי יאוש. אומרים כי אמריקה מתערבת למעננו וכי היא מאיימת כי תגמול לאכזריות הגרמנים ביחס ליהודים. היא תנקוט בשיטות דומות ביחס לגרמנים הגרים באמריקה. לפי השמועות הללו פורקו יחידות ה“אויסרויטונגס־קאָמיסיאַן” שמתפקידן להשמיד את היהודים. אבל מי יודע כמה מן האמת יש בשמועות הללו.

יחידות ה“אויסרויטונגס־קאָמיסיאַן” מורכבות מלוטישים (אספסוף מבני לטביה) המצטיינים באכזריות העולה (אם זה בכלל אפשרי) על זו של הגרמנים ובראשם אנשי ס. ס. לבושי מדים שחורים.

יום ו' של השבוע הקודם ויום א' היו איומים. בהלה תקפה את כולנו. מכל הצדדים הגיעו הנה השמועות כי הלוטישים נמצאים בקילצה ובוולושצ’ובה. מווארשה הגיעו אלינו ידיעות מחרידות מסמרי־שער. הם קרבים והולכים. חגורת החנק הולכת ומתהדקת.

בכפרים הקרובים נוצרו מחנות עבודה ואליהם נרשמו אנשים בהמוניהם, אם כי כולם יודעים כי צפויה להם עבודה קשה.

הפסקנו את השעורים אצל האלא. ראשו של מי פנוי לכך. מי יודע אם תבוא ארגעה ונוכל להמשיך בלימודים.

ס. קיבל מכתבים מגיטו לודז', בו נמצאים חבריו, סימן שהם בחיים. הוא נמצא לרוב בחברת גברים והננו עתה במצב של “יחסי זרות”. אני ואסטושיה כועסות כי “מותחים” אותנו שהננו מאוהבות בו.

בינתיים גורשו ס. ואסטושיה ממקומות מגוריהם והועברו למקום בו יהיו בהכרח יחד (יש להם מזל).

 

יום ד', 2.9.42    🔗

איני יודעת כיצד להתחיל, כיצד לתאר את הפחד והבהלה השוררים בעיר. בעצם עלי להיפרד מיומני. ייתכן כי יש לדברי צליל ילדותי, אבל מי יודע אם אין זו הפעם האחרונה לכתיבתי ביומן.

בכל המחוז שלנו מתנהלים גירושים. הגרמנים מכנים אותם “הומאניטארישה איברזידלונג” (העברה הומאניטרית). בגירושים אלה נרצחים אלפים. הם דוחקים את האנשים לתוך קרונות. בכל עיר נשארים מעטים בלבד.

על הקרונות האלה מספרים דברים נוראים. נער אחד מוארשה אשר נמלט מגירוש, סיפר כי לתוך תא של 10 איש דחקו 200. אנשים נחנקו למוות. את המתים אי־אפשר היה להוציא והמעטים אשר הגיעו חיים למקום הנועד הוכנסו לתוך המחנה “המסיים” וכעבור 3 ימים הושמדו.

על רוב הערים שבסביבתנו כבר עברה כוס התרעלה. אצלנו שורר עדיין שקט, אולם ברור לנו שזאת היא שאלה של ימים אחדים בלבד. עוד מעט והאסון יגיע גם אלינו. משהו כבר התחיל, כי מכל העיירות שבסביבה העבירו את המגורשים לעירנו. עתה יש לדאוג למצוא להם מקומות מגורים. לאשרנו הביאו אתם המגורשים מצרכי מזון למכביר, כך שלעת־עתה לא נשקפת לנו סכנת רעב.

מצבנו רע ומר ואני לעתים מקנאה בברונקה דורפמן שנרצחה בלבוב ולא עברה את כל אותה החרדה הקשורה בצפיה לקראת מוות בטוח.

היש משהו איום יותר מאשר הוודאות כי המוות הולך ומתקרב? מה עלובה וילדותית נראית עתה בעינינו האגדה על חרב התלויה מעל דמוקלס.

שוחחתי עם ס. על ארגון כוח התנגדות לגירושים. לא ניתן שיובילו אותנו לטבח, כפי שעשו זאת במקומות אחרים. הבטיח כי ישוחח עם אחרים על כך וכי יבוא אלי למחרת ב־3. היום היה אצלי. כשנכנס – לבוש שחורים – נבהלתי מאד. חשבתי, כי הנה, הנה באו… הנני עצבנית מאד בזמן האחרון. היש לתמוה על כך?

 

יום ג', 22.9.42    🔗

ימינו ספורים. בצ’נסטוכוב כבר התחילו בגירושים. בעוד שלושה־ארבעה ימים תתחיל הפרשה אצלנו. ואז. כמה איומה הוודאות הזאת על המוות המתקרב. אולם האם הנורא ביותר הוא המוות. האינם גרועים יותר “הפרוזדור” לקראתו: העינויים בקרונות הצפופים והמחניקים.

אתמול ביום הכיפורים רוב חברותי ואנכי צמנו, אם כי אינני יודעת לשם מה. אם התפילות והבכי של יום אתמול לא הצליחו לזעזע את הכוח העליון, אז מה עוד יכול לעזור לנו? בעצם, על איזה כוח עליון אני מדברת, כוח המסתכל באדישות על מה שעוללים לנו.

היום בא אלינו מרק להיפרד מאתנו. הוא נוסע למחנה עבודה לצ’נסטוכוב. זהו מחנה של עובדים בבניית מסילות־ברזל. ייתכן כי ע"י הרשמתו כפועל במחנה זה יינצל ממוות. קשה להאמין כי הוא יוכל לעבודות הקשות ולתנאים האיומים השוררים במחנה זה.

אצל הסבא הופיעו שלושה זוגות צעירים. הם באו להתגרש. זהו צעד נכון, כי מי יודע מה מחכה לכל אחד מהם. אולי יאבדו עקבותיהם והנשים שתשארנה בחיים לא יוכלו לפי החוק היהודי להנשא שנית אלא אם יוכיחו ע"י עדים כי בעליהן אמנם מתו, ומי יודע אם יימצאו עדים כאלה.

אולי זה אווילי, אבל בעמדי על סף המוות הנני דואגת ליומני. הייתי רוצה כי לא יסיים באופן עלוב בתנור או במזבלה. הייתי רוצה כי מישהו, יהיה זה אפילו גרמני, ימצאנו ויקרא אותו. הייתי רוצה כי כתיבתי המכילה רק חלק זעום ממה שעבר עלינו תשמש עדות למצבנו האומלל. ובעצם, אם אמות – מה אכפת לי כל זאת?

אתמול הביע מישהו את הרעיון כי נצא לרחוב בקריאות: “אנחנו רוצים לחיות!, לא ניתן עצמנו להורג!”

 

יום ג', 29.9.42    🔗

זה שבוע שלם שנמשכת גסיסתנו. יש מחסור בקרונות. מצ’נסטוכוב מטעינים את המגורשים רק פעם אחת בשבוע, ביום שלישי, וזה מאיט על המבצע. נשארו שם עוד שלושה רחובות לגירוש. יש לקוות, איפוא, כי צפוי לנו שבוע שקט. "הם עלולים להופיע ביום שבת או ביום א'. השבוע שחלף נראה בעינינו ארוך מאד, כאילו ארך חדשים רבים. במשך שבוע זה התרגלנו כמעט לרעיון המוות המתקרב וכאילו מחכים לו. אבל אין זאת אמת כי אפשר להתרגל למוות, בייחוד לבני 18. הרי עדיין לא טעמנו את טעם החיים ומה מעט נהנינו מהם.

אמש ישבנו, שלושתנו, מאניה, אלה ואנכי בחצר. הלילות בזמן האחרון יפים להפליא. החום הוא כבד מאד. ישבנו והסתכלנו בכוכבים, כאילו רצינו לקרוא בהם את גורלנו. אחר כך התחלנו למנות את כל פלאי העולם ומנעמות החיים, אשר לעולם לא נזכה לראותם ולטעום את טעמם.

 

יום א', 4.10.42    🔗

אני חולה ושוכבת במיטה (לא, חלילה, מתוך פחד המוות המתקרב). אינני שומעת איפוא, את השמועות המתהלכות בעיר ואינני מושפעת מאווירת הרחוב. בכל זאת אינני שקטה כי הרי האיום לא פסק מאתנו.

כל הזמן הננו נמצאים במצב של צפיה, של חרדת צפיה, כי הנה, הם יופיעו. אבל עד עתה, תודה לאל, נסתיים הדבר בפחד בלבד.

לצערנו אין מנוס מפני המחכה לנו. אנחנו יודעים היטב כי לא נוכל להמלט מכך.

איננו יודעים מה המצב בצ’נסטוכוב, אם כבר גמרו שם את “עבודתם”.

בכל העתונים נתפרסם נאומו של “המנהיג” בו הכריז כי מקודם לעגו לו היהודים, אבל עתה אין עדיין מישהו מהם צוחק, הרי לא יעבור זמן רב ולא יימצא יותר יהודי אשר יצחק. (הלוואי ו“הוא” יפסיק קודם לצחוק).

כולם עוזבים את העיר. יוצאים לכפרים לאיסוף תפוחי־אדמה. ועד הקהילה מסר לנו חינם מקום בקוביעל. אבל אין לנו רצון לנסוע. אין בכל זה משום הצלה, כי לפני ה“אקציה” (המבצע) מכנסים את האנשים מכל המחנות ואין כל אפשרות להמלט כי כל בעל האחוזה אחראי בראשו לאנשיו. מקבוצתנו נסעה אתמול אלה לקוביעל. לבדה נסעה. בודאי לא טוב לה שם. הנני מאחלת לה כל טוב.

 

יום ב', 5.10.42    🔗

לא הוטב לי עדיין ואני ממשיכה לשכב במיטה. אני חוששת כי אקום בדיוק לזמן ה“אקציה”. זה עלול להיות נורא.

חברותי מבקרות אצלי ויושבות ליד מיטתי. בייחוד אסטושיה. לשתינו לא חסרים נושאים לשיחה. הננו ידידות בלב ונפש ואין בינינו כל סודות. ס. לן עתה בבית ולא אצל מאניה, אשר עזבה יחד עם משפחתה את העיר. הוא מבלה איפוא בערבים אצל אסטושיה.

היא מספרת לי על השיחות שהם מנהלים ביניהם ועל התנהגותו. היום סיפרה לי ולפראניה כי אמש נתן לה נשיקה. היא סיפרה כי לא רגזה ביותר. רק היה לה לא נעים והרגישה קצת מבוכה.

פראניה אמרה, כי כך מתנהגים כל הנערים בלי יוצא מן הכלל, היא הרי יודעת משהו על כך.

אגב יש בתנאים בהם אנו נמצאים כדי להשפיע על התנהגותנו. נוכח המוות המתקרב מתעורר הרצון לטעום ברגע האחרון מקצת מטעם החיים.

עלי לא עשה סיפורה של אסטושיה כל רושם. האם גרם לכך המצב הכללי או שרגשותי כלפי ס. נשתנו. בכל אופן הנני מתפלאה עד כמה הנני אדישה לכל זה.

בעיר מתרחשים דברים איומים, איננו יודעים מה לעשות. ייתכן כי אבא היה יכול להשיג תעודת־מעבר לשם יציאה מן העיר, אולם ממה נתפרנס, הרי הננו לגמרי מחוסרי אמצעים.

אני שוב לוקחת את יומני כדי לרשום בו את הדברים הבאים.

שכבתי לבדי כשלפתע נכנסה לחדרי אמו של אבנר והעלמה ו. מיד עזב דודי את החדר. ברגע זה נכנסה אסטושיה. אמרתי לה כי יש לי הרושם שביקורן של שתי הנשים קשור בידיעה על דודתי מצ’נסטוכוב. ואמנם לאחר רגע חזרה העלמה ו. וסיפרה כי אחיה של רוז’קה ס. העובד מעבר השני של הגיטו קיבל מאת פועל פולני מעטפה ועליה כתובת הסבא בתוספת בקשה: “אנא מסור זאת להורי. הם ישלמו”.

כשהדוד חזר והמעטפה בידו, נתברר כי יש בתוכה מכתב מאת אדם זר מיועד לשכננו הגר בקומה התחתונה. המכתב היה כתוב ע“י אשה בו הודיעה כי היא נמצאת בקרון יחד עם ילדיה וכי בעלה נמצא בעיר ועובד בביח”ר של ראקובר והיא מבקשת למסור לבעלה על מצבה…

לא הבינונו איפוא בעצם המכתב לדוד, שלפתע השגיח בכמה משפטים הכתובים בצד הפנימי של המעטפה. הם נכתבו בידי הדוד מצ’נסטוכוב ובהם הידיעה: “הנני כותב זאת ב”שמחת־תורה" בתוך קרון. הם גילו אותנו".

לפי המכתב הבינונו כי עוד אתמול היו בבית וכנראה גילו אותם במחבואם כי הרי כתוב “גילו אותנו”.

נגוזו איפוא כל האשליות. לנו לא יהיה כבר למי לשלוח מכתבים. אבל, הרי זה הינו הך.

 

יום ד', 7.10.42    🔗

היום הוטב לי במקצת, אבל אני עדיין שוכבת במיטה, ומנצלת את הזמן אשר עדיין נותר לנו.

שלשום חזרו כולם מקאמינסק וצריך היה להתחלק עם הבאים בדירותינו. גם אצלנו גרה משפחת מכרים: הגברת ו., אחותה, אמה ואשה זרה. מסכנים, אמנם גורל אחד צפוי לנו, אבל אנחנו נמצאים בכל זאת בביתנו וישנים על מיטותינו. (את המיטות הייתי נותנת “להם” במתנה יחד עם הפשפשים).

לא נותר לנו, כנראה, הרבה זמן לישון על מיטותינו. הננו מתכוננים להתחבא. יש לנו מקום מתאים, אבל יהיו שם כ־70 איש. ביניהם זקנים וילדים. אני רוצה לקחת אתי את חפצי, אבל ספק אם ירשו לי. את היומן הנני מוכרחה לקחת אם כי ספק אם אוכל שם לרשום בו משהו.

אתמול נתקבל מכתב מאלה. היא כותבת כי עובדת קשה מן הבוקר ועד הערב, ישנה בגורן וכי אין מחסור באוכל.

אומרים כי כל האנשים ממחנות העבודה בכפרים יוחזרו היום או מחר. סימן כי הסכנה עומדת על הסף.

אחדים חושבים כי הרוצחים יופיעו ביום ו', אבל אבא אומר כי הם יגיעו רק אחרי שבת.

משלחות מטעם הרוצחים מופיעות יום יום בועד הקהילה. לוקחים משם חפצים וכסף. לפי השמועות הבטיחו להתחיל אצלנו בשבוע הבא, אחרי שבת, אבל אין לסמוך על כך.

 

הערת המתרגם:    🔗

כאן מסתיים היומן. נותר בו עוד דף ועליו שורות אחדות בכתב מטושטש, כתובות בכתב ידה של מחברת היומן.

האלמוני כותב:

ביום 24.10.42 בערב התיצבה יחד עם אמה בפני השוטר ברח' לימנובסקי וביקשה להובילן לקהילה היהודית. הן סיפרו כי במשך שבוע ימים היו מוסתרות בבית־כבוד וזה שלושה ימים כמעט שלא אכלו. השתים נלקחו מיד לתחנת המשטרה ולמחרת נשלחו יחד עם המשלוח במכונית לצ’נסטוכוב".